לזכרו של

אלי פלג ז"ל

היקר באדם

 

דבר ההוצאה    🔗

האגוד לקשרי תרבות הדדיים ישראל־ברה“מ מגיש בזה לקורא קובץ רשימות ומאמרים על בקורים בבריה”מ, פרי עטה של הסופרת והאישיות רבת־הפעלים, הגב' מרגוט קלאוזנר, המייסדת ויושבת־הראש של “האגוד לקשרי תרבות הדדיים – ישראל־ברה”מ".

ככל פעולתה הציבורית המבורכת מכוון אף פרסום זה להרבות הבנה, ידידות וקשרי תרבות הדדיים בין ישראל לבין ברה"מ. זו הסבה, שבגללה לקח על עצמו אגודנו להוציא לאור ספר זה.

שמה של מרגוט קלאוזנר הולך לפניה והיא ידועה בחוגים נרחבים ביותר. מאחר שהאגוד אינו מהווה התאגדות פוליטית ואינו מיוסד על זהות השקפות או דעות – והדבר המאחד את כל חבריו הוא האמונה בתועלת הלאומית הנכבדת, שתצמח לישראל מהדוק קשרי התרבות בין ישראל לברה"מ – מובן שרשימותיה אלה של הגב' מרגוט קלאוזנר מבטאות את דעותיה שלה ומשקפות את הגוון המיוחד לה, בהטפה להדוק קשרי התרבות והידידות עם ברית־המועצות.

בהגישנו ספר זה לקורא, ממלאים אנו, בעת ובעונה, חובה צבורית נעימה וכן תפקיד צנוע אך נכבד כלפי הספרות הישראלית בת זמננו.

האגוד לקשרי תרבות הדדים ישראל־ברה"מ

המזכירות

 

פתח דבר    🔗

בפעם הראשונה שהיתי בברה"מ ארבעה שבועות. באותו זמן היה עלי למלא את התפקידים הבאים:

1. עמדתי בראש משלחת הנשים לקונגרס הבינלאומי למען השלום, שהתקיים במוסקווה על פי יוזמת “ארגון הנשים הדמוקרטיות”. היינו כולנו אורחות של ועדת הנשים הסוביטיות.

2. הייתי אורחת אישית של פסטיבאל הסרטים וכבעלת־מקצוע – הצטרפתי במוסקבה למשלחת הרשמית של ממשלת ישראל.

3. ייצגתי את ה“איגוד לקשרי תרבות הדדיים ישראל־ברה”מ" וכנשיאת איגוד זה הכינותי את פעולות האיגוד לשנה הבאה.

מלבד האמור לעיל ניתן להבין, ששפע הפגישות והרשמים, החוויות והבעיות היה כה גדוש, שצריך היה לעבור פרק מסויים, לפני שיכולתי להעלות הכל על הכתב.

 

1. על סגנון החיים    🔗

הדבר, שעורר את התפעלותי המיוחדת, היה, בניגוד להשערתי, דווקא סגנון הדברים: צורת המבנים, הכוסות במסעדות, השטיחים שעל הרצפות ועל גבי המדרגות, סגנון הריקוד, התסרוקות, הטקסיות שבמסיבות, הדיוק הפורמליסטי, הדייקנות בפגישות ובמופעים, אופן הדיבור וההתנהגות – של ילד, של חדרנית, של נהג טקסי או של פקיד – נקרא לו במלה המיושנת “קומיסר” – כל זה מצביע על סגנון שלפני 50 שנה ויותר.

הבניין המודרני ביותר שראיתי היה בניין הקונגרס שבקרמלין, המכיל אולם־ישיבות ל־6000 איש. זהו הבניין היפה ביותר, שראיתי מעודי – מודרני בצורתו, בציודו ובעיצובו הפנימי, כמו, למשל: המדרגות הנעות המוליכות אל חמש קומותיו של הבנין ואל שתי קומותיו שמתחת לפני הקרקע. הבניין עשוי כולו שיש, זכוכית וברונזה, ועם זאת הוא צנוע ועדין בסגנונו. הפנים דומה במקצת להיכל־התרבות שלנו, אך בניגוד לחדר־המדרגות ולאולם־ההמתנה שלנו, שאינם חפשיים מפגמים, הצליחו שם הסידורים למעלה מן המשוער. כך, למשל, מהווה קומת־הגג כולה אולם אחד עצום (להגשת משקאות קלים וארוחות קלות), וקירותיו עשויים זכוכית, דרכה ניתן לראות את כל הקרמלין כולו, על גניו, כנסיותיו וכו'. אולם זה יכול להכיל עוד יותר אנשים מאשר אולם־הישיבות עצמו.

בדרך כלל שומר האדם הסובייטי שמירה מעולה על ערכי העבר. יצירותיו החדשות הן בעיקרן בספרות החדשה, במשטר החברתי, בטכניקה, במדע, בבתי־החרושת, בשיכונים, בבתי־הספר וכו'.

מכיוון שבנסיעתי הראשונה לרוסיה ראיתי, למעשה, רק שתי ערים – את מוסקווה ואת לנינגרד – וערים נוספות אחדות רק בסרטים, ממילא לא יהיו רשמי אלא חלקיים בלבד. בלנינגרד, שהיא אולי העיר היפה ביותר, מחוץ לפריז, שראיתי מעודי, אין בנמצא סגנון מודרני, להוציא את רובע־המגורים החדש. ארמונות־הצארים, בנייני הבאַרוק וכל השאר, שנפגעו קשה בעת המצור, שוחזרו בדייקנות ובדי עמל. הרכבת התחתית המפורסמת של מוסקווה בנויה כולה שיש, מוזאיקה וברונזה ומקושטת בתמונות, שהן צירוף של פרסקו ומוזאיקה – בשבילי טכניקה חדשה לגמרי. הצורות היו כל־כך נעימות ומוכרות, שלא יכולתי להתאפק מלומר למלווי, שאני מרגישה עצמי כמו אצל לואי ה–XVI, תחת שלטונו של חרושצ’וב. הערה זו, שנאמרה בהומור דק, לא נתקבלה באותה הרוח.

 

2. מחיי היום־יום    🔗

נעלה מכל ספק הוא, שהמשק הלאומי בברה“מ הוא רנטבילי, לפחות במה שנוגע לענף־התעשייה. אינני יודעת בדיוק, לפי אילו עקרונות מתחלקים בבריה”מ הרווחים בין הפועלים לבין המדינה, אך בטוחתני שריווח־הייתר, כלומר ההפרש שבין מחיר השוק לבין הוצאות הייצור, נזקף לטובת משק המדינה והוצאות הציבור. לעומת זאת, צרכיו של הפרט נראים פחות חשובים ופחות מפותחים. כך, למשל, אין קיימים כמעט בתי־קפה ומסעדות נאותים; הסחורות השונות שבמרכזי־המכירה אינן מושכות ואינן מעוררות את יצר הקניה, פרט לדברי מלאכת־מחשבת רוסיים טיפוסיים. אף סידור הסחורות בחלונות הראווה אינו מעיד על טעם טוב במיוחד. עם זאת, כל חנות, שניתן להשיג בה דבר כלשהו, מלאה אנשים מבוקר עד ערב. ביקרתי בשני מרכזי־מכירה כאלה, במוסקווה ובלנינגרד. הם הזכירו לי את הבאזארים מימי הביניים בדמשק ובערים אחרות במזרח התיכון. אלה הם בניינים מאָרכים, ובהם תריסרי חנויות קטנות ודוכנים, המסודרים בשורות מקבילות בקומות הרבות. מרכז־הקניות הראשי במוסקווה הינו בניין־הבורסה הישן. הקישוטים – כלומר פיתוחי־הגבס והברונזה – נשארו שם ללא שינוי מזה מאה שנה ויותר.

למרות הכול, עלי לתקן את האמור לעיל, כלומר – שהצרכים של הפרט אינם נחשבים כלל בעיני השלטונות הסובייטיים. בשטחים מסויימים היחס אל הפרט הינו יוצא מן הכלל, ואינו רק ראוי לשבח אלא אפילו לחיקוי.

כל אדם עובד רשאי לנסוע, לפחות פעם אחת בשנה, לחודש שלם, לחופשה, וזאת – לא למקום קרוב, אלא – באנייה לסיביר, במטוס – לקווקז, או אל ה“דאצ’ה” (נוה־הקייץ) הפרטית. הדאצ’ה, המפורסמת עוד מימי הצארים, אינה עוד זכותם הבלעדית של סופרים ופוליטיקאים, אלא שייכת כמעט, הייתי אומרת, לסגנון־החיים. הרבה משפחות “בינוניות” מחזיקות דאצ’ה פרטית, בה נמצאת כל השנה “ניאניה” (מטפלת־ילדים) או עוזרת־בית קבועה. יש אפילו כאלה, שבונים בחסכונותיהם דאצ’ה נוספת – להשכרה. ובעצם – מדוע לא?

תוך כדי שיעורי הרוסית המעטים שלי קראתי בספר הלימוד, שהאזרחים הסובייטיים אוהבים לערוך מסעות־טיולים על פני התעלות והנהרות שלהם – על פני הווֹלגה, למשל – ושספינות־הטיול, המיועדות לכך, הינן נוחות ביותר. הכרתי סוג ספינות זה מלפני שנים על השפריי בברלין, על הסינה בפאריז ועל התמזה בלונדון, אולם משעליתי על ספינה כזאת במוסקווה – והנני מדגישה, שזו לא היתה ספינת לוקסוס במיוחד – לא האמנתי למראה עיני. לכל שני אנשים הוקצה תא מיוחד, מרוהט יפה, גדול פי שניים מתאי־שינה ברכבת; היו שם מסעדות אחדות מצויינות, שירות נעים, מוסיקה, ריקודים. שטנו על פני תעלת־מוסקווה, שבנייתה הושלמה אך לפני זמן קצר. עברנו מאות קילומטרים בין גבעות מלאכותיות, עוטות ירק ונטועות עצים לרוב. כל כמה מאות מטרים, לאורך התעלה, נמצא חוף־רחצה למנוחה ולבילוי. וכל זה לא היה משהו מיוחד, אלא הוא חלק מסגנון החיים החדש.

במרכז מוסקווה ישנה בריכת־שחייה, הבנוייה בצורת מעגל ומחולקת מן המרכז לקטעים־קטעים, שכן המעגל עצמו הינו עצום בגודלו. בכל אחד מן הקטעים האלו ניתן לשחות, כנגד כרטיס־כניסה, שעתיים תמימות. אלפיים איש יכולים לשחות באופן חופשי בעת ובעונה אחת בבריכה זו, כלומר – במשך יום אחד יכולים לשחות בה 16,000 איש. המיוחד בבריכה זו הוא, שבמשך תשעה חודשים בשנה מימיה מחוממים, בהתאם לצורך. בריכת־שחיה מחוממת הינה חלום כל העשירים בעולם כולו. אצלנו מצויות בריכות בודדות כאלו – למשל, במלון “דן־כרמל”, בחיפה, במלון השרון, ועוד, ומחירי הכניסה אליהן יקרים יחסית. במוסקווה דמי־הכניסה זולים ביותר ושווים לכל נפש, שכן הכירו שם, שהשחייה במים חמים בריאה מאוד גם בחודשי החורף הארוכים.

האם טניס אינו נחשב בכל מקום כספורט של העשירים? ברוסיה זה הוא ספורט רגיל ונפוץ ביותר, שלא לדבר על סקי־חורף ועל סקי־מים בעונת הקיץ. לזאת יש להוסיף את מועדון־הטניס, הפתוח לכל אדם, לאחר שעות העבודה בבית־החרושת או במשרד, ואפשר ללמוד כאן ספורט זה באופן מקצועי ויסודי.

בספר הלימוד שלי לשפה הרוסית, שנזכר לעיל, שיצא לאור לפני שש שנים, ישנו קטע, המתאר בחורה רוסיה, פועלת בית־חרושת, הלומדת, בזמנה הפנוי, במועדון־תעופה את אמנות הצניחה. לא ידעתי אז – במאי 63 – שביוני אותה שנה אפגוש את טרשקובה, האסטרונאוטית הראשונה בעולם, שסיפורה מתאים כה להפליא למסופר בספר הלימוד שלי. היא עבדה בבית־אריגה, באיזו עיר בינונית, הצטרפה למועדון־תעופה, והודות לכשרונותיה והתמדתה היוצאים מן הכלל נבחרה להיות הקוסמונאוטית הראשונה בהיסטוריה. אגב, כל הכשרתה כולה לא ארכה אלא שנתיים ימים.

בכלל, יש לציין, שהיחס של המדינה אל הפרט, בכל מה שנוגע להכשרה מקצועית ולהשתלמות, הינו מיוחד במינו, וענף ההשתלמות וצורתה נקבעים, בדרך כלל, ע"י הלומד עצמו. תגלית זו, כלומר של “זכות ההשתלמות האינדבידואלית של בעלי הכשרון” היתה בשבילי הדבר המפתיע ביותר בכל התמונה כולה. כל אחד רשאי ללמוד, ולא רק מקצוע אחד, אלא מקצועות אחדים בזה אחר זה. כמובן, לא בלי קשיים ומאמצים ועמל והתמסרות, שאין למעלה ממנה. אולם, בפני כל אחד ואחד פתוחה דרך ההשתלמות. לאחר גמר הלימודים יכול הבוגר לעבוד או להורות או להתמסר למחקר מדעי. בשטח זה הנהיגו הרוסים בשנים האחרונות חידוש מעניין. רשויות החינוך מצאו, שתלמידים, העוברים ישר מבית־הספר התיכון לאוניברסיטאות ולמכוני־המדע, בשביל ללמוד מקצוע מסויים, מפסיקים, לעתים קרובות, את לימודיהם לאחר שנה או שנתיים, מבלי שיחדשום אחר־כך. באופן כזה מתבזבזת השקעת הממשלה בתלמידים אלו. אי־לזאת, הוחלט לאחרונה על נוהג חדש: בשלושת החודשים האחרונים שלפני גמר בית־הספר התיכון ניתנת לכל תלמיד האפשרות לעבוד לפי בחירתו במשך שלושה חודשים במוסד או במפעל חרושתי כלשהו (במידת הצורך אף בשניים), בשביל שיכירם מקרוב מבעוד מועד. הוא יכול להתקבל לבית־חולים, למוזיאון, למסגרייה, לבית־חרושת, למפעל חקלאי, לענף הדייג וכו‘. לאחר מכן, משהוא בוחר לעצמו מקצוע מסויים, הוא נשלח למשך שנה או שנתיים לעבודה מעשית במכון, בטכניון, באוניברסיטה, במפעל חרושתי וכו’, ורק לאחר שהוא עובר שתי תקופות נסיון אלו ומחליט סופית על מגמת ההשתלמות, ניתנת לו האפשרות להמשיך את לימודיו.

עלי להודות, שנמלאתי התפעלות מדרך הלימוד וההשתלמות של האיש הצעיר בברית־המועצות. היתה לי הרגשה, כמעט פיזית, שהצעיר שם רוכש לו את מקצועו כמעט ללא חציצה בינו ובין מטרתו. ומשום כך התוצאות גם הן כה מיוחדות. שוחחתי על כך באחת ההזדמנויות עם אחד המדריכים הראשיים לפיתוח החוש האמנותי אצל הצעירים – שטח, המעניין אותי במיוחד – והוא הילל בפני את החומר האנושי, את כח הרצון ואת רצון ההשתלמות של ילדי ברה"מ. לא הייתי תמימת דעים עמו. אמרתי לו, שלפי עניות דעתי, הילדים הם אותם הילדים בכל העולם כולו, ההבדל היסודי הוא רק במורים ובשיטות החינוך.

 

3. Déjà Vu    🔗

לא הייתי מוכנה למצוא ברוסיה מחדש כל כך הרבה דברים הידועים לי מכבר. סבורה הייתי, לפני בואי שמה, שהבריאה החדשה, של הבניין הסוציאליסטי, גרפה, פחות או יותר, את כל הישן. משום־כך גדלה פי־כמה הפתעתי בהתוודעי מחדש אל ערכים ישנים, מושגים ישנים ותרבות ישנה אלו. (מובן, כיום גם כל מה שקשור במהפכת־הרוח המרקסיסטית־לניניסטית איננו נחשב עוד למודרני במיוחד, שכן התהוותה התיאורטית מונה כבר 50–80 שנה).

אין פלא בדבר, שכחובבת ותיקה של תיאטרון ושל קולנוע גיליתי תמיד התעניינות ערה מיוחדת כלפי הבאלט הרוסי. את משחק־האגדה “ג’יזל”, למשל, אוהבת אני מזה זמן רב ביותר. גם ראיתי כבר לפני שנים רבות את אוּלאנובה עם התיאטרון “בולשוי”, בעת סיורם באירופה, עם זאת היתה לכך עלי השפעה אחרת לגמרי במוסקווה עצמה. חזיתי בכך יחד עם שתי ידידותי מהתיאטרון העברי, מתוך תאי הצארים. לאחר ההצגה הוזמַנו אל מדור המנהלה, שקירותיה המתנשאים לגובה 5 מטרים מצופים משי־ארגמן. גם לוח השולחן המוזהב בנוסח לואי ה־XV היה מכוסה באותו משי עצמו. גם הספלים של הקפה התורכי היו משוכים בזהב ועשויים פורצלאנה עתיקה. נפגשנו שם עם צמרת התיאטרון “בולשוי”. תמונת הקבלה הזאת מאחורי הקלעים, כמו גם המשחק עצמו, עשויים היו באותה מידה להתרחש גם ברוסיה שלפני־המהפכה.

“ג’יזל” הוא סיפור של נערה צעירה, המתגוררת בודדה עם דודתה בעמקי יער. נסיך צעיר מתאהב בה, אך אינו יכול לשאתה לאשה, דווקא משום שהינו נסיך. היא אינה יכולה להתגבר על כאבה זה, דעתה נטרפת עליה, והיא דועכת ומתה. אך זו היא רק מחציתו הראשונה של הסיפור, שכן במערכה השנייה היא חיה שוב בחיים שמעבר־לקבר. היא מופיעה כדמות אגדית, כפי שאנו מכירים אותן מסיפורי הפיות והנימפות. בליל בלהות אחד מוצא אותה הנסיך מחדש ומתאחד עמה, אך היא נעלמת שוב ושוב, והוא נשאר גלמוד ומיואש על יד קברה. המשחק והריקוד של הבלרינה הצעירה מקסימובה היו נועזים ודרמטיים ביותר.

הציבור ואנו – האורחות מארץ נעדרת־מסורת־של־באלט – שכחנו לחלוטין, שכל זה בוצע בטכניקת־החוּדין של הבאלט. הדבר היחיד, שהגיע לתודעתנו, היה הכאב התמידי של הנערה הצעירה האוהבת, שנעזבה על ידי אהובה.

סיפור־אגדה בסגנון דומה הוא “אגם הברבורים” של צ’ייקובסקי. ראיתי את “אגם־הברבורים” במשך שני סיורי שלוש פעמים, פעם בביצוע הבאלט של לנינגראד, פעם במקומו הטבעי, כלומר בפארק ההררי היפה להפליא של הנסיך ווֹרונצוב ביאלטה, שבו הגה צ’ייקובסקי את הרעיון של אגם הברבורים, ובפעם השלישית בקרמלין, מבוצע שוב ע"י התיאטרון “בולשוי”. באולמות של כל התיאטרונים המפוארים האלו היו ישובים “אזרחים” פשוטים בני כל המעמדות – פועלים, פקידים, איכרים ואחרים. ודומה, שכל אלה הבינו היטב, מטבע הדברים, את עולם־האגדה ואת משמעותו המטאפיסית שמעבר לגבולות המטריאליזמוס ההיסטורי.

לעתים רחוקות, הייתי עדה לשילוב של תרבות עמים ותקופות כה רבים, כפי שחזיתי זאת ברוסיה. בהקשר ל“ג’יזל”, האפופה רוח מיסטית – שהיא קרובה לי במיוחד, שכן עסקתי כל ימי בחקר מיתולוגיות, מנהגים ופאראפסיכולוגיה – ברצוני לספר אפיזודה קצרה מחיי היום־יום של רוסיה: ביום השני לבואנו לרוסיה היינו בכיכר האדומה בטקס קבלת־הפנים לאסטרונאוטית טרשקובה, אלפי דגלים, מאות אלפים אנשים, פרחים, מוסיקה, מצעדים; הממשלה במלוא הרכבה (אז עדיין חרושצ’וב) וכמובן, טרשקובה וכל שאר האסטרונאוטים, על גג בנינו של המאוסיליאום ע"ש לנין. סרטים, הצטלמויות, שירה, התלהבות ושמחה כנה. כשסקרתי את התלהבות הנצחון של המון זה, היתה לי שוב ההרגשה, שדבר זה כבר מוכר לי מזה זמן רב. אך מיד נזכרתי, שצורת התלהבות עממית זו ראיתי, למעשה, עד כה רק בהזדמנויות של מצעדי קרב ונצחון, ללא הבדל, אם המדובר היה באלכסנדר הגדול, בג’ינגיס־חאן, בנפוליאון או בוילהלם ה־II. כאן, זו הפעם הראשונה, הייתי עדה לביטוי דומה בעת חגיגת־נצחון של מדע השלום, וזה כשלעצמו נראה לי, לא פחות מקונגרס־השלום עצמו, כסמל של תרועת־הנצחון של תקופת־השלום החדשה.

השעה החגיגית הגיעה לקיצה. ניתן היה להשתהות בכך עוד הרבה יותר, לקלוט עוד מעט מהברק ומהתרוממות הרוח הכללית. ולפתע רותקה עיננו אל אשה כפרית, נמוכת־קומה, לבושה שחורים, שכל חזה היה עטור אותות־הצטיינות נוצצים. היא היתה כך בסביבות שנות השמונים שלה. הקפנו אותה סביב ושאלנוה: “אמרי־נא לנו, סבתא טובה, מניין לך כל אותם אותות־ההצטיינות?” על כך השיבה: “בשל הצטיינות באיסוף תפוחי־אדמה וסלק”. “כיצד ייתכן הדבר?” לחצנו שוב והיא: “אכן, זה פשוט מאד: האנשים הצעירים נמשכים כולם אל העיר, חושבים על השתלמות ועלייה לגדולה, אין חושבים עוד כלל על העבודה השחורה, וכך קבעתי לי זאת לתעודה בחיי להראות להם, כמה תפוחי־אדמה וסלקים מסוגל אדם לאסוף, אם הוא קובע לו זאת כמטרה” מעולם עוד לא ראיתי אדם גאה יותר וסבורתני, שאפילו קתרינה ה־II עצמה, בראש פלוגות הקוזאקים שלה, לא היתה גאה יותר. אך לי לא נתנה עדיין הבעייה מנוח והוספתי לשאול: “אמרי־נא לי, סבתא טובה, המצויים אצלכם עדיין איקונין?” היא העיפה עלי מבט חד והשיבה לאחר הרהור־מה: “הן יודעת את ללא ספק, שאצלנו אפשר להחזיקם או לא, הכל לפי הנטיות האישיות”. “אני יודעת”, עניתי מתוך ויתור, “אני יודעת זאת היטב, אבל, אם אני רשאית לשאול עוד פעם אחת – האם אצלך, סבתא טובה, בביתך, נמצא איקונין?” היא הביטה עלי שוב במבט חד ביותר והשיבה קצרות: “אצלי כן”. ובאמרה זאת הסתובבה על עקביה ונטשה אותנו בפתאומיות.

על כל פנים, לא בכל מקום מצאתי אותה מידה של אורך־רוח ונאמנות למסורת, כפי שמצאתי אצל אותה אשת־כפר זקנה. פגשתי הרבה יהודים – ובייחוד נשים שביניהם – שהפגינו בגאווה את האטאיזמוס שלהם. יום אחד נמשכתי עלי־ידי עתונאית יהודיה לתוך ויכוח דיאלקטי. היא הצהירה בפני, שהיא הינה תועמלנית למען הכפירה הדתית. הייתי המומה נוכח חילול הקודש הזה ועוד מפיה של אשה יהודיה. ניסיתי להסביר לה, שאזרח סובייטי, הפועל למען טובת מדינתו ולמען ההתפתחות הסוציאלית של עמו, אינו עושה, למעשה, דבר שונה ממה שאנו, כל אחד בפני עצמו, עושים בארצנו, שבה אנו מלכדים מחדש לאומה חדשה את היהודים שבעי־הייסורים. אינני בטוחה, אם היא ירדה לסוף דעתי, שכן לא ראיתיה שוב.

לאשה יהודיה אחרת, אלמנתו של פרופסור למתימטיקה, המגדלת לבדה את שלושת בניה, נתתי מזוזה קטנה, עשויה זהב, אותה קיבלתי במתנה בישראל בצאתי למסעי, והיא, לעומת זאת, נראתה נרגשת ונפעמת ביותר.

חיי הכנסיות במוסקווה ערים ביותר. הן פתוחות עד שעה 9.00 בערב. הכמרים הינם שוב פקידי ממשלה, מאות מועמדים לומדים בסמינרים לכמורה של הכנסיה הפראווֹסלאבית. לעומת זאת אין כל לחץ על המקומות המועטים שבסמינר לרבנים במוסקווה. יהודים, בני הדור הצעיר, נוטים להתבוללות, לא רק, מן הסתם, משום שיהודים מטבעם הינם יותר בעלי נטיות רציונאליסטיות ובינלאומיות, אלא גם משום כך שטיפוח הלאומיות היהודית מוחנק ונאסר עדיין. עם זאת, בתי־הכנסת מלאים מתפללים, ולא רק מקרב הזקנים והחלושים, אלא גם מבני גיל העמידה. צעירים לגמרי, על כל פנים, נראים בקושי. בית־הכנסת הגדול במוסקווה נבנה באותו זמן שנבנו אלה של ברלין, ברסלאוּ, וינה וּוַרשה. ההבדל היחיד הוא רק זה, שבמוסקווה אף אבן או קישוט לא הוחלפו או נפגעו במשך המאה הנוכחית, בעוד שכל האחרים הפכו לתלי־חרבות.

הזכרתי לעיל שתי דוגמאות מני רבות, בהן הכרתי מחדש דברים מוכרים לי משכבר: את הבאלט ואת בית־הכנסת. לא הייתי מוכנה לכך, לראות על הבמה הרוסית את מריה סטיוארט, חתונת פיגארו, בטרם שקיעה של גרהרדט האופטמן ויצירות קלאסיות אחרות. אך אלה הינן חלק טבעי מן הרפרטואַר שלה כמו־גם היצירות של שקספיר. בתיאטרון האמנותי הישן של סטאניסלאבסקי, עליו שמעתי כה רבות מפי אנשי “הבימה”, חייתי את החוויה המהוללת לעתים כה קרובות של העמקות ושל הבלתי־אמצעיות של המשחק, שהינן כבר נדירות ביותר בתיאטרון המערבי מאז ימי ריינהרדט. מיוחדת במינה ובלתי נשכחת היתה ההמחזה של “נשי וינזדור העליזות” ע"י יורי זאבאדסקי בתיאטרון “מוססובייט”. אנגליה הישנה והעליזה עם פלסטף טרגי־קומי, עם תמונת שוּק מאולתרת באולם־ההמתנה, בו מציגים השחקנים את להטוטי האקרובטיקה והפלאות לפני הקהל, הביאו את שקספיר כה קרוב אל לבי, כפי שאפילו ריינהרדט עצמו לא הצליח בכך, שלא לדבר על סטרטפורד־שעל־איבון. שנה לאחר מכן ראיתי את הסרט הרוסי המפורסם של “המלט”, ושוב הרגשתי אותה התחיות עמוקה לאין שיעור באווירה, בסביבה, במנהגים ובטון של התקופה ההיא. כשרואים את הערכים הישנים הללו מיוצאים מחדש על קרקע התרבות של רוסיה, חייבים בהכרח שוב ושוב להציג את השאלה המפורסמת של המלט: מה לו ולהקובה? אנו חייבים להודות, שלאדם הסובייטי יקרים באותה מידה הבאלט, הליריקה, המוסיקה והדרמה, כשם שהם יקרים לכל נושא תרבות אחר של זמננו. ההבדל הוא רק בכך, שערכים אלה פתוחים וחיוניים לרוב הגדול של 220 מליוני התושבים של עם ענקים זה – וזאת במידה גוברת והולכת – בעוד שבעולם התרבות הכללי מספר האנשים, המוצאים הנאה אסתטית באמניות נעלות אלו, אינו בקו עלייה אלא, להיפך, פוחת והולך. רוק’ן רול, ספרים וסרטים של בלשות וסקס – אלה הינם, לצערנו, הענוגים הקוסמים ביותר לנוער העולם של זמננו.

ברצוני עוד לספר על מקרה אחד מאלף, אם כי פעוט כשלעצמו, מתוך עולם ה־“”déjà vu: היינו בארמון־הקיץ של הצארים ב“צאַרסקויאַ סיאֶלו”. בשעת המערכת של לנינגראד נהרס הארמון כמעט לגמרי, ובחלקו הגדול גם הפאר הנהדר שעל ידו. אולם, עכשיו הכל בנוי מחדש ונקרא כעת “גוֹרוֹד פוּשקינֵא” – עירו של פושקין, המבצר, הגן, הפרגולות – הכל בנוי בסגנון הבארוק הטהור, ממש כמו לנינגראד הישנה, היפה עצמה.

האחראים למוזיאון הינם מדענים סובייטיים צעירים, והמנהל הינו אשה רוסיה משכילה. בגן מבלים להנאתם טיילים, עוברי־אורח, טוריסטים ומבריאים רבים, הנופשים בוילות של המקום השקט והמפואר. טיפסנו ועלינו במדרגות הנעות ונלווה אלינו אחד הצעירים ממנהלי המוסד, שהיה בקי קצת יותר מהאחרים באמָנות ובפלסטיקה של המערב.

מסביב לארמון מוליכה שדרת־עמודים רחבה, שמתוכה ניתן לראות את השדות, ככרות־הדשא, האגמים המלאכותיים ואת ערוגות־הפרחים. לתמהוני הרב מצאתי בשדרת־עמודים זו אוסף מלא של כל אישי הזמן העתיק, ז“א בברונזה, העתקים של היצירות המקוריות של הפסלים. היה כאן סוקראטס, סופוקלס, אלכסנדר וקיסר. השתהיתי ליד כל אחד מידידי הוותיקים הללו, וכך נשארתי מאחור, לבדי. לפתע עברני זרם חשמלי, אותו מרגישים בעת חוויות פתאומיות חשובות: ניצבתי לפני דמות־הדיוקן של פאוֹן… אכן, מי היה פאון, לא ידע, על כל פנים, אף אחד מאלה, שמנהלים את המוזיאון הזה, אף גם לא אחד מאלה, שביקרו בו. ואילו אני ידעתי! הן על פאון, אהובה של סַפּפּו מלסבוס, כתבתי פעם ספר, והנה עד שלא באתי ל”צאַרסקויא סיאלו", לא עלה בידי אף פעם למצוא במקום כלשהו את דמות־דיוקנו לפי המסורת העתיקה, אבל כאן הוא היה. לאחר זאת נדדתי לבדי בגן בין ערוגות־פרחים, תבליטי־ברונזה אלכסנדריניים ורבים אחרים מהרנסנס האיטלקי ומימי הבארוק הצרפתי. שוחחתי עם אנשים שונים מקרב העוברים ושבים, אבל אף אחד מהם לא ידע מאין או מאיזו תקופה מוצאם של הפסלים הללו. אולי יודעים זאת, לפחות, אלה, העורכים במשרדים את החקירות ודרישות המדעיות.

מתוך תעייתי בדרכים הנשכחות משכוני קולות השירה והשיח הקולני של משלחתנו, להן ערכו נשי לנינגראד קבלת־פנים מיוחדת באחד מהמדורים של הגן. אחת משלנו דיקלמה מתוך שיריו של פושקין, הושרו שירים לרוב, רוסיים ועבריים, נמזג יין אל תוך גביעים מלוטשים ולבסוף יצאו הכל במחולות מעגל של שני העמים.

הספריה¹ ע"ש לנין. מרגוט קלאוזנר מחפשת ומוצאת בתוך כרטיסיית הספרים העבריים את ספרה “ספפו בלסבוס”; לידה ספרנית הספרייה.

 

4. הילדים    🔗

שמתי פעמי לספרייה ע“ש לנין – הגדולה ביותר בעולם. 22 מיליון ספרים, מרוכזים במקום אחד. מאות ואלפים ספריות אחרות קשורות בה. מחליפים ספרים אהדדי זו עם זו, וכשספר כלשהו אינו ניתן להשאלה, עושים פשוט צילום של סרט של 16 מ”מ וקוראים אותו על יד שולחן ההקרנה. בעצם, מצויים סידורים כאלה ודומיהם בכל הספריות הגדולות בעולם – אולם לא הייתי מוכנה למצוא זאת גם כאן. למעשה, אין כל פלא בדבר, שכן השאיפה הכללית ללמוד ולדעת היא עצומה, והממשלה עושה ככל האפשר כדי לעודד ולחזק נטייה זו. מעניין גם לציין, שכל ספר חדש – בייחוד שירה וספרות יפה – מהווה עם הופעתו מאורע חברתי חשוב (זוכה עם הופעתו לערב ספרותי־ציבורי), ועוד לפני שנקבעת עמדה סופית של הביקורת, כבר נמכרים אלפים עותקים.

עוד יותר הופתעתי, משהובלתי לתוך בניין רחב־ידיים דמוי־ארמון, שמיועד לילדים בלבד. זוהי ספרייה לבני־הנעורים, מבני 12 עד 16, הבנויה לפי המתכונת של ספריות האוניברסיטאות הגדולות. אין קוראים כאן רק ספרי־ילדים – תיאורי מסעות, פרטי־כל של מחקרים וכו' – אלא גם ספרי מדע ממש – היסטוריה, פיסיקה, אסטרונומיה, בוטאניקה, שפות, תורת־הצילום, אמנות – בקיצור, כל שטחי המדע, שבדרך כלל הם מיועדים לבני גיל קשיש יותר. כמובן, לא את הכל הם מסוגלים להבין, אם כי בהתחלה מוצעים להם לקריאה ספרים פופולאריים יותר – אבל מה שנשאר בלתי מובן להם, מסבירים להם ספרנים בעלי השכלה מקיפה ומורים מקצועיים לסוגיהם ע“י דברי הסבר והבהרה. איזה רגש של גאווה ורצון לדעת עשוי לפעם את ליבו של קורא או קוראה צעירים, שבגיל בית־הספר יש להם כבר כרטיס־קריאה קבוע בספריה הגדולה ביותר שבמדינה. ואילו אופקים תרבותיים נפתחים לפני צעירים אלו, ואילו כוחות עידון עצומים מחשלים אותם מפני עבריינות נוער ומפני הלך־הרוח של ה”טדי־בויס", ההולכים ומתפשטים כיום בכל העולם!

בדרך כלל קובעת הפדגוגיה של זמננו, שאין להכביד על נפש הילד בלימוד מוקדם מדי – ביה"ס צריך, לפי השקפה זו, להתחיל מגיל 7 וכו‘. בפני אבותינו היו מטיחים תמיד, שהיו שולחים את ילדיהם לחדר, כלומר, לרבי, כבר בגיל 4. שמא מן הראוי לבחון מחדש את נכונות גישתה של הפדגוגיה המודרנית, בייחוד לנוכח העובדה, שהנוער הרוסי של היום מצטיין לא רק בידיעות מרובות וברצון עז ללמוד, אלא גם בבריאות גבוהה – תודות לפיתוח הספורט והצופיות וכו’ – ועם זאת הם צנועים מאוד ואדיבים מאוד.

במוסקווה ניצב הבית המפורסם של “הצופים הצעירים”. בנייתו טרם הושלמה. בית זה מציגים בפני כל המשלחות הזרות ובפני כל הטוריסטים. על כך גאים מאוד. בבניין זה שוהים בשעות אחר־הצהריים הפנויות 8000 תלמידי בית־ספר, מבני 8–12. כל ילד רשאי לבקר כאן פעמיים בשבוע. תוך כדי כך נזכרתי בשמחה במוסד היפה שלנו “בית צבי”, ברמת־גן.

אני סבורה, שבמוסקווה מלמדים קרוב ל־100 מקצועות שונים. כל ילד רשאי לבחור מקצועות אחדים ולהתמחות בהם. כמובן – בהדרכה מקצועית מעולה. למשל, תיאטרון־ילדים, תיאטרון־בובות, הסרטה, באלט, נגינה על כלים שונים, שירת מקהלה, תורת המוסיקה, התעמלות, ציור, פיסול, היסטוריה, שפות, אבל גם אסטרונומיה, אסטרונאוטיקה, זואולוגיה, בוטניקה, כימיה, כמו גם כל שאר המקצועות הטכנולוגיים, בהם איני מתמצאת למדי. שניים מהם ברצוני להזכיר במיוחד, משום שביכולתי להעריכם כראוי: אמנות הקולנוע ופיסול וציור. באולם־תצוגה מיוחד תלויות ועומדים מאות תמונות ועבודות־כיור של ילדים. מתחת כל אחת מובא השם והגיל – מגיל 8 ועד 14. האיכות והידיעה האמנותית של כמעט מחצית המוצגים מעידות על כשרון מובהק ועל בשילות. אבל – לפני ככלות הכל – כל מוצג שונה מחברו ונושא את אופיו המיוחד. דבר זה מוכיח, שאין מכוונים את הילדים לגישה אחידה לדברים, אלא נותנים לכל אחד לבטא את עצמו בדרכו האישית. הנני מניחה, שבקושי 5% מתוך “פסלים” ו“ציירים” אלו יבחרו לאחר מכן במקצוע זה, אבל הם כולם יבינו בציור ובפיסול, כשם שילדים רבים לומדים לפרוט על הפסנתר, בשביל להיות קרובים למוסיקה, ולא בשביל להיות לאחר מכן למוסיקאים. אכן, לא ציפיתי לראות בסיס הומאני כה רחב בחינוך בבריה"מ. בכל מקום מבחינים באותו קו עצמו: רמה מקצועית גבוהה של המורים, ללא הגבלה של זמן – ללא שכר־לימוד – בתוך אווירה של ידידות, צחוק ושמחת־חיים.

בשטח אמנות הקולנוע סקרתי את הציוד ואת אולם־ההסרטה של בני השתים־עשרה. אלה אינם נופלים בטיבם ובאיכותם מאלה שיש לנו בסטודיו של הרצליה, בהבדל אחד – שם הם נועדו בשביל הוראה והכשרה של נערים מתבגרים. אצלנו – בארצנו הקטנטונת – בשביל ייצור שוטף של סרטים ממש.

את ילדי בתי־הספר פגשנו במשך ימי קונגרס־השלום פעמים רבות. המשלחת שלנו, אומצה למשך ימי הקונגרס על־ידי בית־החרושת הענקי לשוקולדה, “קראסני־פרונט”. הפועלים הכינו בשבילנו לאחר־הצהריים של יום ראשון “קונצרט” מיוחד. הילדים של בית־החרושת נטלו בכך חלק פעיל – כולם בלבוש צופים נאה של תנועות־הנוער. הם שרו, רקדו, דקלמו – והגישו לכולנו זרים של פרחי־שדה, אותם קטפו בבוקרו של אותו יום בשדות הסמוכים. מלבד זאת, קיבלנו – כל אחד מאתנו – מתנות רבות, שהוכנו על־ידי הילדים עצמם. קהל ילדים כזה הקביל את פנינו מדי בוקר בבוקר – בכניסה לחדר־האוכל של המלון, בו התאכסנו. בוקר בוקר – פרחים.

בערב־הפתיחה נערך קונצרט בשביל כל הקונגרס. באותה הזדמנות הוצגו בפנינו כל האמנויות האפשריות: ריקוד, פולקלור, שירה, הופעות סוֹלוֹ, באלט, מקהלה וסרטים. המופע התקיים על בימת הקונגרס, המכילה אלף איש. עם קריאת התכניה היינו מאוכזבים במקצת, על שהמבצעים כולם ילדים הם. על כל פנים, גדולה היתה הפתעתנו, שעה שבעיצומו של טקס הפתיחה, באמצע דברי הברכות – היו שם נציגות מ־113 מדינות – נפסק הכול, ומאות ילדים נכנסו בסך – כולם בלובן – נצבו לפני הבמה, פניהם אל הקהל, ושוב היו בידיהם פרחים, אותם הם השליכו לעברנו, אבל גם כלי־נשיפה, ובקולות־הסופראן הדקיקים שלהם הם התחילו מיד להשמיע לפנינו את שיריהם. אחד מהם עשה רושם חזק במיוחד: “האם”, כלומר, אהבתו של הילד כלפי אמו. שיר זה הושר לסירוגין ע"י קבוצה של בני 6–8, ומיד לאחר זאת חזרה על כך כל המקהלה כולה. קולותיהם היו חזקים וצלולים, ההיגוי ברור ביותר – הם צלצלו כחצוצרות – תיאום סינקרוני מוחלט בביצועו, ועם זאת – טבעי מאוד ובלתי־מאולץ.

סבורה אני שלא נמצאה באולם אפילו אשה אחת, מתוך כל 600 הנוכחות, שלא הזילה דמעה במעמד זה. לא רק התוכן הכלל־אנושי השפיע עלינו, לא רק הביצוע המושלם ולא רק חינם ובריאותם של הילדים, אלא, בעיקר, הקריאה הזאת לשלום של ילדים אלו אל מצפון־העולם, אל כל האמהות שבעולם…

בין כל סוגי הפולקלור וריקודי הבאלט היה אחד בסגנון חדש לגמרי: נערות צעירות, בנות שלוש־עשרה בקושי, בלבוש־תחרה ירוק־בהיר, או בבגדי ניפות, רקדו בחבל־קפיצה. הניתור רב־האצילות – ביחידות ובקבוצות – היווה את קו־היסוד. קלות תנועתן וקסמן הזכירו ניתור צרצרים ופרפרים. בשם האלהים, האומנם גם זאת צריכה להיות צורת־ביטוי של המטריאליזמוס ההיסטורי?

שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי – האומנם יש להם כל־כך הרבה זמן פנוי, תשומת־לב ורצון חפשי בשביל להתמסר לשטחי פעילות כה מגוונים, שמשמשים רק לסיפוק ההנאה האסתטית, ובמקרה זה גם לגמישות־הגוף? מן הסתם, יודעים הם, שכדי להחזיק מעמד יש צורך בהתפרקות נפשית ובחידוש הכוחות על־ידי הנאה מן האמנות, הבאלט, התיאטרון ומעל לכול – מהמוסיקה, מלבד זאת, מעריכים הם נכונה מבחינה פסיכולוגית, שהופעתם של הילדים – ושל כל שאר קבוצות־החובבים – מעניקה הרגשה של ביטחון עצמי ושמחת־חיים גם למופיעים עצמם, באותה מידה שהמענקים, אותות־ההצטיינות, ההצטלמות־לראווה והערכת הציבור מהווים גורם־ראשון־במעלה – וגורם, הראוי לחיקוי – במבצעי הקיץ והחורף הקשים של המאבק הבלתי־פוסק למען הבינוי הסוציאליסטי, ובכל מקום – המורה הוא הגורם הקובע. ייתכן, שביתו ורהיטיו אינם מן המשובחים, בגדיו ונעליו אינם שיא האופנה, לעומת זאת – עומד לרשותו זמן בלתי מוגבל בשביל ללמוד, בשביל להשתלם, וזאת מחזיר הוא ללא־סייג לתלמידו. הוא משתדל למענם, הוא אוהב אותם והם מחזירים לו מידה כנגד מידה. היחסים הם כמעט כה הדוקים כמו בין אחים ואחיות או בין בנים להוריהם – לגמרי שונה מאשר בערים הגדולות של המערב.

חזיתי בתיאטרון “בולשוי” בשלושה דורות של באלרינות: מאדאם באֶרג (פעילה זה 50 שנה בבאלט של לנינגראד ומוסקווה), אוּלאֵנוֹבה (הכוכב הגדול – ג’יזל בעלת השם העולמי – שזה עתה פרשה מן הבמה), ותלמידתן של שתיהן – מאקסימובה, עדינת־השפתיים, בת העשרים ואחת, שמחוללת עתה, במקום אוּלאֵנוֹבה, את ג’יזל בת ה־16. היתה לי ההזדמנות לראות כיצד אוּלאֵנוֹבה, עובדת עם תלמידתה, לפני ואחרי כל מערכה של ההצגה; כיצד הכול – כמו במשפחה אחת גדולה – עובדים יחד מתוך אחווה ורעות, אהבה וכבוד ולבביות. הפרסום של המורה הוא הצלחתו של התלמיד. את זאת אין להשיג, אם למורה אינה מוּדעת חשיבות שליחותו, ואם אינה ניתנת לו אפשרות־ההשתלמות החופשית ביותר.

לאחר ביקורי במוסקווה הוּבלתי בברלין למועדוני־לילה אחדים ל“צעירים”. זה היה מוזר ביותר, גרוטסקי, משעשע וביסודו מנוּון וסוטה. גירסות הרוק’ן־רול השונות, או הסטיות החדישות יותר של קאליפּסו, טוויסט וכו' עברו את כל גבולות הדמיון. עם־זאת היו אלה כולם צעירים וצעירות, שבמשך היום הם מנהלים חיים פשוטים ביותר בתור זבנים או פקידים וכו'.

בקיץ שלאחר מכן הגעתי ליאלטה. בגן הציבורי היפה ורחב־הידיים הלכנו – קבוצה של אולי 12 אנשים, ישראלים ורוסים – לעת ערב לטייל. מתוך חצר־גן סגורה אחת בקעה מוסיקת־ריקודים. המדריך שלנו, קצין־תותחנים צעיר ויפה־תואר (לעתים קרובות אני שומעת את הטענה, שיהודים אינם רשאים לשרת בחיל־התותחנים בבריה"מ, אבל זה, כנראה, יצא מן הכלל, שבא ללמד על הכלל, כמו גם אותם 100 גנראלים יהודים, המצויים בצבא האדום), ובכן הוא הכניס אותנו לאותה חצר־ריקודים. כ“אורחים” לא הצטרכנו לשלם דמי־כניסה. כאן ניצבו על משטח מרובע ספסלי־גן, בירכתיים בימת־המנגנים המיושנת, העשויה חצי־גורן עגולה, ומעליה ניגנה תזמורת – כלי־נגינה אחדים, זמרת אחת ליד המיקרופון, ואולי 100 זוגות, שהסתובבו להנאתם במעגל לקול צלילי המוסיקה.

הריקודים היו פוקסטרוט, ואלס, טאנגו וכו', גם קראקוביאק ופולקה. לפתע החל אחד הצעירים, בהיסוס רב, לרקוד בסגנון הרוק’ן־רול. מיד ניגשה הזמרת אל המיקרופון ואמרה, בערך, כך: “בחברתנו ישנו כאן אחד, הרוקד בסגנון, הנוגד את המוסר והטעם הטוב שלנו. לפניו שתי אפשרויות: או לרקוד, כפי שמחייב הטעם הטוב, או לעזוב את רחבת־הריקודים”.

הריקוד נמשך, והצעיר נשאר ורקד כמו כל האחרים. נשאלת השאלה, אם עדיפה מוסריות מנוונת כזאת על התרת־רצועות בלתי־מוגבלת. אין אני בטוחה, איזו היא הדרך הטובה יותר, לי אינה נראית אף אחת משתיהן. על־כל־פנים את השקפתי בנדון כבר שיניתי לעתים קרובות למדי במשך 30 השנים האחרונות…

ניתנה לי האפשרות להיות עדה לתמורות מרחיקות־לכת, אותן מכנים כיום בברית־המועצות כליברליזציה. לנו, אנשי המערב, נראית ליברליזציה זו עדיין מחמירה למדי, עם זאת – – –

הצגה, הראויה לתשומת־לב, של א. רוֹזוֹב, הנושאת את השם “בדרך”, מוצגת בתיאטרון “מוס־סובייט”. אלה הם תולדותיו של איש צעיר, שמסיים את לימודיו במוסקווה. שומה עליו לבחור לו מקצוע, אך צעיר זה הינו נתון להלך־רוח של התמרדות נגד כולם והכל. אין הוא רוצה להמשיך באוניברסיטה, אף לא להתמסר להוראה, לא לחקלאות, אף לא למקצוע טכני – שום דבר. הוא מבקר קשות את בית־הוריו, את בית־הספר, את השלטונות, את הספרות וכו'. ההורים, אחוזי ייאוש, שולחים אותו לסיביר הרחוקה, אל קרובים, המחזיקים שם משק חקלאי גדול, להם בנים ובנות, מתוך תקווה שכאן הוא ימצא את עצמו. אולם, בו ברגע שהוא מגיע שמה, פורצות ההתנגשויות הישנות בינו ובין סביבתו גם שם, היות והתנגשויות אלו נושא הוא בחובו. עוד ביום בואו מחליט הוא להימלט משם ולהגיע ברגל למוסקווה.

במשפחה זו נמצאת נערה מאומצת, בת חמש־עשרה, נערה ביישנית, שבמשך שהותו הקצרה בבית דודו בקושי באה עמו במגע. אולם, ברגע שהוא עוזב, מצטרפת אליו הפעוטה, שטופת־דמעות, ולמרות שהוא מנסה בכל הדרכים להניאה, הולכת היא עמו.

לשניהם מזדמנות בדרך פגישות רבות עם אנשי־עמל, עם הורים, שאיבדו את בניהם במלחמה, עם תיירים וכו'. הוא מגלה כל הזמן יחס נוקשה לנערה, וזו סובלת סבל רב מנוקשותו ומהתייחסותו הבלתי־חברתית כלפי סביבתו.

הרעב מאלץ אותם לעבוד במפעל של תעשייה־כבדה, היא במטבח והוא בבית־החרושת. העבודה הגופנית קשה, לה לא הסכין מעודו, שוברת אותו לחלוטין, וערב אחד נופל הוא תשוש על הקרקע. הוא נרדם בו במקום ופתע מתחיל יורד גשם. הוא שוכב על הקרקע חסר־מגן, וכך פושטת היא את מקטורנה היחיד ומחזיקה אותו מעליו, כמטריה, בשביל שלא יירטב, אבל היא עצמה חשופה לגשם ונחלית באופן אנוש. היא נוטה למות, ומתוך להט־החום מבטאת היא ללא־הרף באזני הרופאה, המשגיחה עליה, את שמו. כיוון שהיא נוטה למות, הוא מובהל על־ידי הרופאה, בשביל שיודיע על כך לקרוביה. בתוך כך היא מספרת לו על דמדומי־החום שלה. הוא שולף מכיסו מכתב מקומט ומושיטו לרופאה. במכתב זה כתוב הכל, עד כמה הוא רחש אהבה כלפיה, רגש, שלא גילה אותו לה עד כה. והרופאה הזקנה שלנו, המטריאליסטית והאנטי־פסיכו־אנאליטית, קוראת מכתב זה באזני הילדה נטולת־ההכרה. תוכנו חודר אל תת־הכרתה והיא שבה לאיתנה.

אביה־מאמצה מגיע ורוצה לקחת את שניהם תחת חסותו, אל ביתו, אבל הם מוותרים על זאת; הם מחליטים להישאר בבית־החרושת ולהתחיל חיים חדשים… הם יתאימו את עצמם למציאות הנתונה של סדרי־חברה מודרניים.

מבלי לרצות לנתוח מקרוב את הנושא של הצגה זו, חייבים, עם זאת, לקבוע, שביסודו של דבר מצוי כאן קו ישן־נושן, נוגע ללב, של תקופת הפרץ והסער, המאפשר תקווה חזקה לליברליזציה של חיי־הרגש במשטר ובספרות.

קבלת־פנים למשלחת נשי ישראל לקונגרס הנשים הבינלאומי למען השלום, מוסקווה, יולי 1963, בבית הידידות. מול הקהל – הזמרת נחמה ליפשיצייטה.

 

5. מתנות לקונגרס־הנשים    🔗

בזאֶן־בודיזמוס היאפאני מצוי איסור, הראוי לציון: אין לקחת מתנות ללא תמורה. עם זאת, נעים מאוד לקבלן… כל אדם משתוקק לקצת פינוק. מתרגלים לכך על נקלה, ואחר־כך מרגישים מאוד בחסרונו. ואולי, בעצם, אין מקבלים בברה"מ מתנות חינם?

לאחר שחרית־ג’יזל בתיאטרון “בולשוי” לקחנו טקסי, משום שירד גשם חזק. משהגענו למלון, רצינו, כמובן, לשלם, אבל הנהג סירב: “מי שבא אלינו מהעולם הרחוק, בשביל להטיף לשלום, ממנו אין אנו מקבלים שום תשלום”. הוא הסיר את כובעו לאות ברכה ונסע לו. סימני רצון טוב וידידות כאלה הענקו לנו לעיתים קרובות, אולם, משדרש מאתנו כל נהג לאחר מכן, לאחר תום הקונגרס, את דמי־הנסיעה שלו, היינו קצת מופתעות.

מדי יום ביומו קיבלנו מתנה חדשה, למשל: ציור־יד, מלאכת־מחשבת, מטפחות־משי, אוסף שלם של סמלים מכל רחבי רוסיה, גלויות־דואר ממוענות, בהן ברכו אותנו לקראת קונגרס־השלום, ספרים, אלבומים, תמונות־צילום ותקליטים. אני עצמי שלחתי הביתה שלוש חבילות ענקיות של מתנות בלבד. ביום האחרון קיבלה כל אחת מהנשים דבר־אמנות כלשהו זעיר, יקר־ערך, מכסף, פורצלנה, מעשי־ריקמה, עבודות־יד וכו'. רחצנו, אפשר לומר, בים של ידידות ותשומת־לב. אפילו בבתים פרטיים אסור היה לאף אחת מאתנו לומר, שמשהו מוצא חן בעיניה. הייתי מוזמנת לבית אחד נאה. האשה היתה רנטגנולוגית ראשית. בבית צנוע זה, שבו, כמו בבתים רבים אחרים, היה כמובן, מקרר־חשמלי, רדיו, טלוויזיה, היו דברי־פורצלאנה יפים להפליא. היא רצתה מיד לארוז זאת ולמסור לידי, ורק בקושי רב עלה בידי לשכנעה, שפורצלאנה מכבידה מדי בנסיעה באווירון.

בביקורי הראשון בבית־הידידות משך את תשומת־לבי בחדר־הקריאה של הספרייה ספר קטן אחד. (אוסף־הספרים מגיע ל־3 מליון ספרים). שעה שנפרדתי מהם, חודש ימים לאחר־מכן, קיבלתי ממנהל־הבית ספר זה עצמו בתור מתנת־פירדה.

ביקרנו בגלריה ע"ש טרטיאקובסקי. משיצאנו משם, החזיקה כל אחת מאתנו מלוא־ידיה מונוגרפיות אמנותיות. בתיאטרון “בולשוי” קיבלתי, כמו גם כל האחרות, שכאנשי־אמנות הוזמנו לשם, את תולדות הבאלט והתיאטרון, כל ספר עם מאות תמונות־צילום. עוד ניתן להבין, כשאומרים, שאנו, בתורת אורחות המדינה או לייתר דיוק, של ארגון הנשים הרוסיות, זכאיות ליחס של שביעות־רצון מצד כל הגורמים הרשמיים, שכן “מתנות קטנות מחזקות את הידידות”. אבל, ניתנת האמת להיאמר, שזה הוא קו בולט של העם כולו – לכבד אורחים. אני, למשל, הבאתי מתנות מישראל בשביל נערה צעירה, שלמדה מוסיקה. דודה הוא שמסרן לי בשבילה. בעקבות זאת היא הביאה לי, בתורת מוסרת־המתנה, סל שלם עם מזכרות, ביניהן קונצרט שלם מעל גבי תקליטים. והיות והיא הכירה במלון שלי את ידידתי, הביאה מתנות גם בשבילה. הם הרשו לעצמם להוציא הרבה על שמחתם באורח, כמובן, לא תמיד מתקיימים קונגרסים־של שלום ולא תמיד חג…

משסיפרתי על הקו הידידותי הזה לציר הרוסי בארץ, אמר לי בבת־צחוק: “הרגעי, יקירתי, זה רק בפעם הראשונה”. האמת ניתנת להיאמר, שגם בביקורי הבאים חזרו הדברים על עצמם.

דיברתי עד כה רק על מתנות, אותן ניתן למשש בידיים. הרבה יותר חשובה היא הדאגה ותשומת־הלב, שהיא אישית לחלוטין, ושלכמותה עוד לא זכיתי בשום מקום אחר. זה אינו רק הרושם האישי שלי; כל אמני־הבמה תמימי דעים אתי. דומה, שהחיבה ותשומת־הלב, אותם מונעים מכל אדם אחר, איכשהו מוצאת לה את דרכה חזרה – כלומר אל לבו של הנותן.

מכל הנשים הבולטות של הקונגרס ברצוני למסור את רשמי על אחת מהן, וזאת בשל גודל טוב־לבה. כוונתי לטרשקובה, טייסת־החלל הראשונה של העולם. היא סיפרה לנו, שהיא הקיפה את העולם 48 פעם, וזאת לא גבוה מדי מכדי שלא תוכל מדי פעם בפעם להבחין בכל ארץ, בכל הר, בכל ים. בתוך כך היא ציירה לה בדמיונה, כיצד ייראה עולם יפה וירוק זה עם פרוץ מלחמה אטומית. הרצאה זו השמיעה שבועות אחדים לפני שנחתם הסכם־האטום עם מוסקווה. היא אמרה, שהיא מתארת לעצמה את הסבל של האנושות, ובראש וראשונה של האימהות. וכיוון שהיא דיברה לפני קונגרס של נשים, שכמעט כולן אימהות, נזכרה באמה שלה עצמה, שכאלמנת־מלחמה נותרה לבדה עם שלושה ילדים קטנים. היא, טרשקובה, היתה הבת הבכירה, האם היתה ממקצועה פועלת־מטווייה, כמו גם היא עצמה. ו“יסלח לה הקונגרס”, המשיכה, “אם היא תאמר, שאמה שלה הינה הטובה באימהות”. מובן, שלאחר מלים אלה פרץ גל־תשואות בלתי־פוסק, וטרשקובה נפרדה מהנוכחים, משום שנקראה לכינוס־עתונאים. לאחר שהיא עזבה את הבמה, ביקשה יושבת־הראש של הקונגרס, נינה פוֹפּוֹבה, את הרשות להזמין את אמה של טרשקובה לשולחן הנשיאות, במקומה של בתה. או־אז עלתה על הבמה אשה רזה, באמצע שנות החמישים שלה, לבושה בשחור, ותפשה, תוך תשואות־התלהבות מעודדות, את מקום־הכבוד של בתה. אזי התרחש משהו בלתי־צפוי: בצעדים מאוששים פרצה טרשקובה שוב אל הבמה, מששמעה, שאמה נקראת לשם, בדקה, אם הושבה במקום הנכון ואם היא מרגישה בנוח, חיבקה אותה ורק לאחר זאת הלכה למלא את שליחותה. גם חוויה זו נמנית עם המתנות שהענקו לנו בקונגרס־הנשים.

חוויה בלתי־נשכחת היו בשבילנו השעות, ששהינו בבית־הידידות (שהוא המרכז הרוסי ליחסי־ידידות כלפי רוסיה מכל העולם). זה הוא ארמון עתיק, במרכז מוסקווה, אותו בנה פעם “איל־סוכר” בשביל אהובתו. כל חדר ערוך בסגנון שונה מתוך תקופות־האמנות הגדולות של אירופה; אחד מהם העתק נאמן של חווילה בפומפאי.

לכאן הוזמנו שתי המשלחות שלנו מישראל למסיבה חגיגית, בערך בשעות־הצהריים. מנהל מדור התיאטרון הזמין אותנו לשם ברגל, בלווית אחת השחקניות הרוסיות הגדולות ביותר (היכן ניתן לראות דבר דומה?). האולם עם פסנתר־הכנף הגדול היה מקושט חגיגית; כוסות־הבדולח הנהדרות חיכו לנו; דברי־מאפה ומתיקה, כפי שנהוג אצלם.

מוזמנים היו חוג של אמנים רוסיים ויהודים, שחקני־במה, מוסיקאים, עיתונאים ובמאים. יושב־הראש היה הבמאי קומיסארז’סקי, שבסרט שלו נפתח פסטיוואל הסרטים במוסקווה. הוא דיבר דברים של ידידות עמוקה ושל שאיפה כנה לשלום. את כנות דבריו יכולנו לבחון חצי שנה לאחר מכן, שעה שביקר לראשונה בישראל, בחורף 1963/4, בראש משלחת־ידידות קטנה, ולאחר זאת כתב מאמרים נלהבים, בעיתון הגדול “ליטארטורנאיה גאזטה”. עלי להודות, שהדברים, שהפנה אלי ישירות, בתורת יושבת־ראש האגודה לחילוף־ערכי־תרבות ישראל־בריה"מ, נגעו ללבי עד מאוד. אז הרגשתי בפעם הראשונה, עד כמה מעריכים שם עבודה חלוצית זו שלנו.

לאחר דברי הברכה שלו דיברו עוד אחרים, למשל, העיתונאי של ה“סוביעטיש היימלאנד” ושל ה“אגנצטווֹ נובוסטי”, רבינוביץ, ולאחר זאת שרה זמרת נפלאה, נחמה ליפשיץ. שיריה נסבו על הסבל של היהודים בתקופת השואה. שירתה היתה כה יפה, שנעתקו מלים מפינו.

אזי השיבונו אנחנו. שחקנית “הבימה” ברכה בשם התיאטרון הלאומי שלנו והגישה שי, אוסף תמונות מהצגות “הבימה”; שחקנית “התיאטרון הקאמרי” דיקלמה דברי שלום. אנו הגשנו במתנה שרטוט־פחם נפלא של אחת הציירות המפורסמות שלנו. גם דברי־אמנות־יד של הפולקלור הישראלי הוגשו כסמל השלום, ואף אנו קיבלנו ספרים ואלבומים ומזכרות אחרות.

ישנן שעות, לפעמים, בהן, אם אפשר לומר, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, משום שמתחילים לרחף באוויר, וזו היתה אחת השעות האלו…

בישיבת הקונגרס הבינלאומי למען השלום. בשורה הראשונה (משמאל לימין) 4 מתוך 12 חברות המשלחת הישראלית: רחל קגן – חברת כנסת מטעם המפלגה הליברלית; מרגוט קלאוזנר – ראש המשלחת; אסתר וילנסקה – חברת הכנסת מטעם מק“י; אירמה פולק – יו”ר ארגון הצרכנים בישראל.

הבמאי קומיסרז’בסקי מסתכל בתמונה של רות שלוס, המוגשת ע"י הגב' סוניה איידלברג כשי של משלחת נשי ישראל לקונגרס.

 

6. על סרטים    🔗

ברשימה זו נדון על סרטים אחדים, מהם שכבר הופקו, ואחד שעומדים להפיקו בעתיד הקרוב.

מעצבי הסרט הרוסיים הרחיבו לאחרונה את מסורתם הישנה, דהיינו זו של הסרט הדוקומנטרי הדרמטי. למעשה, נובעת ראשיתה של אמנות זו מימי “פוטיומקין” של איינשטין, משנות העשרים, ומהסרט הבלתי־נשכח “טורקסיבּ” – בניית מסילת הברזל טורקסטן־סיביר. במידה שיש ביכולתי לעקוב אחרי תולדותיו של סרט זה, “טורקסיבּ”, שארכו כאורך סרט עלילתי מלא, דומה שלסרט זה היה הנגטיב הארוך ביותר בתולדות הסרטים בעולם. הוא הוסרט פי 105 משיעור אורכו הסופי, בעוד שסרט דוקומנטרי רגיל מתנועע בין 5 ל־10 פעמים. נטייה זו של בזבוז חמרים, זמן וכוח עבודה, שמאז צומצמה בהרבה, עדיין אופיינית גם כיום לסרטים דוקומנטריים בבריה“מ. חומר הצילום שייך למדינה, זמן ההפקה והמוצר המוגמר אף הם, ומשום כך אין כל חשיבות למאמצים ולהשקעות כל עוד מושגת המטרה. אין להכחיש שמרבית הסרטים הדוקומנטריים הרוסיים, כמו גם הסרט הזה, שעליו ידובר עוד מעט – “הפלא הרוסי” – שהוסרט ועובד ב־DDR במשך חמש שנים תמימות, לוקה באריכות־יתר מסויימת, אולם אריכות־יתר זו מפוצה בדרך כלל ע”י הטיב, האינטנסיביות וההעמקה של הנושא.

“הפלא הרוסי” מתאר 60 שנה של הסטוריה, החל מימי הצארים ועד היום הזה. מעולם עוד לא חזיתי בתמונה רחבת־יריעה, משכנעת ורב־צדדית של תקופה ארוכה זו, כפי שחזיתי בסרט זה. זו היא תקופת עבודת־הפרך (הקאטורגה) – השילוח לארץ־גזירה, בה כילו את חייהם משכילי המהפכה, כשידיהם ורגליהם אסורות באזיקים ונחושתיים, ולפעמים היו אפילו רתוקים לעגלת עבודתם. מתוך מאות הדוגמאות, המדגימות התפתחות זו, שתיים במיוחד השאירו עלי רושם חזק ביותר. האחת מספרת את קורותיו של הבן הבכור במשפחה של 5 ילדים, שהוריהם הין אנאלפבתים. שאר הילדים לא ניתן להם – בשל העוני והמחסור – לבקר בביה"ס, אבל לבן הבכור אפשרו ללמוד. צעיר זה הינו במקרה – לא כולם הם כאלה – עילוי גדול. שמו פרופ' ואַסילי ימליאנוף, הוא כיום בן 60 והוא הממונה על האמצאות הטכניות בברית־המועצות. בימי מלחמת העולם ה־II, שמצאה את רוסיה בלתי מוכנה די הצורך, היה זה הוא שבנה את הטנקים, שעלו בטיבם על הטנקים הגרמניים. לשם כך הוא נאלץ לכוף על הציבור את הרעב, משום שלמען ייצור הטנקים היה עליו להפסיק את ייצור הטרקטורים, ואף להחרים אלפי טרקטורים לגרירת תותחים כבדים. הוא גם שבנה את מגנטוגורסק, מרכז תעשיית הפלדה – הוא, בשר־ודם פשוט, עלה משפל המדרגה החברתית אל הדרגה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר – משום שניתן לו ללמוד ולקנות דעת. כיום רשאים וחייבים לעשות זאת כל הילדים בברית־המועצות.

כשאלינור רוזוולט חזרה ב־1950 מרוסיה, שהיתה עדיין הרוסה ושרופה למחצה, שאלוה בלוס־אנג’לס: מה, בעצם, פעלו הרוסים מאז ימי המהפכה – ועל כך היא השיבה, לאחר היסוס־מה: בעצם, שום דבר מיוחד, הם רק לימדו את עמם קרוא וכתוב.

האפיזודה השנייה מספרת על רופאה באָלמה־אָטא, אוזבקיסטאן, פרופ' ד"ר לרפואה, הגב' מורסאלביה. היא ברחה מהבקתה העלובה, מרובצת החימר, של הוריה, שבה מָשכה חיים עלובים של רעב ובדידות, בחברת חזירים ולהקת תרנגולות. כיום היא רופאה ראשית, נשואה לרופא, אם ל־3 בנים, ולרשותה עומד הליקופטר, שמביא אותה, בהתאם לצורך, אל האחוזה והכפרים הנידחים ביותר, בהם אין רופא מקומי. בד בבד עם התקדמותה האישית חוזים בגורל כפרה הנידח: במקום, שבו נצבו בקתות עלובות – שקועות בלכלוך, בבוץ ובדלות, ברעב ובמחלות – נמצאים כיום רחובות ומועדונים, בתי־מגורים ובתי־ספר ואחרון־אחרון – חיים תוססים, עליזים, אם גם קשים, של סטודנטים ואנשי־עמל, ילדים וזקנים, כולם גאים על מה שהושג ומלאים אמונה בהישגים לעתיד לבוא.

לפני שלוש שנים נערכה במוסקווה התחרות הבינלאומית השנייה ע"ש צ’ייקובסקי, ואמנים צעירים מכל רחבי העולם התחרו ביניהם בנגינה בכינור, בפסנתר ובצ’לו, במופעי־יחיד וכסולנים עם תזמורת. בהזדמנות זו היו גם מופעים של תזמורת ומקהלה של ילדים – אמני מוסיקה מכל העולם שימשו כשופטים – וכל המאורע הזה, כלומר, הופעתם של אמנים צעירים בקטעים מיצירותיהם, הונצח בסרט דוקומנטרי, באורך של שעתיים. ניתן היה לחשוב, שזה הוא תפקיד פילמאי בלתי־אפשרי; שהתוצר המוגמר יעניין, לכל היותר, רק בעלי־מקצוע, והנה ההיפך הוא הנכון. הקהל יושב בסרט זה כמו בסרט בלשי מותח, כל כך רוויה האווירה בתשוקה וברצינות להתבטא במוסיקה האהובה בצורה הטובה ביותר. ההתרשמות הזאת כמו גם ההתרשמות מהסרטים האחרים, אותם עוד אזכיר, איננה רק התרשמות אישית שלי, אלא ניתן לצפות לה מכל ציבור שהוא, שיש לו זיקה למוסיקה.

דומה, שהתוכן עדיין יש לו השפעה עצומה על התסריטאי. כך, למשל, ראיתי במוסקווה, בשעת פסטיבאל הסרטים, סרט־רפורטג’ה, באורך של 15 דקות, על טייסת־החלל טרשקובה, ומאוחר יותר, כאן בארצנו, קיבלנו סרט דוקומנטרי, באורך של שעה אחת, על קונגרס השלום הבינלאומי של נשים. הואיל וידידותי ואני עצמי נכחנו בכל שלבי הקונגרס, יכולנו להיווכח, עד כמה נאמנה ומדוייקת היא מסירת הדברים בסרט. ועוד דבר מעורר פליאה ברפורטג’ות אלו: האסוציאציות של היוצר משולבות בסרט בכל ההזדמנויות. כשמדובר בסרט־השלום של הזכרונות של פצצת־האטום של הירושימה, על הנצחון המכריע ליד סטלינגרד או על המצור על לנינגראד, נראות אסוציאציות אלו מובנות מעצמן, גם אם לא כל יוצר־סרטים בעולם ימצא את העוז לדלג באופן חופשי כל־כך בשדה המחשבות על פני מקומות וזמנים שונים. אכן, מקובל למדי להסתייע בסרט עלילתי ב“מבט לאחור” (Flash-back) בתיאור חוויות אישיות, פחות שכיח הדבר בסרט דוקומנטרי, בו נשארים בדרך כלל נאמנים למציאות הרגעית.

אגב, אומנות ה“מבט־לאחור” הומצאה עוד ע“י הוֹמר, דהיינו באותו מעמד, בו אודיסיאוס מספר בחדר מלך־הפוקים על הרפתקאותיו. עוד יותר מרשימה הטכניקה הזאת, למשל, שעה שמתוארים תולדותיו של חַטשטוריאן בסרט ביוגראפי מלא. בפרטים ביוגראפיים לא מקובל לעצב את דמות הילדות – או הנעורים – של אמן חי, עטור שיבה כיום, על ידי ילד או אמן צעיר. כאן צריך תצלום מימי הנעורים, הבית הישן וכיוצא בזה לסייע להחיות את הדמיון. אולם, כשרוצים להאיר את המוסיקה של סימפוניה כלשהי של חטשטוריאן ע”י תמונות, אזי חודרים בלי־משים לתוך עולם־חיים עשיר ומגוון, שבא להסביר, על מה חשב, אולי, האמן, או ממה הושפע בשעת מעשה – עצם הנעורים, בית־ההורים בכפר ארמני, הערבות רחבות־הידיים, ההרים, העדרים, הפרחים, כלי־הנגינה הפרימיטיביים וכיוצא בזה. חוויות הנעורים ורשמיהם הינם תמיד הגורם המכריע בעיצוב דמות האמן שלאחר מכן. עם זאת, נדמה לי, שגם נועצו באמן עצמו, ובאזני מהדהדת כאילו תשובתו של האמן בציטטה של גיתה: “חבקו היטב את מלוא חייו של אדם, וכל מה שתאחזו בידכם – יהיה מעניין”. והנה משתרעת לפנינו דרך בעבי־היער, מסילת־ברזל, מנוף, בית־חרושת, שדה־פרגים – שיר, הצגת־תיאטרון; בקיצור – הכל הופך בידי המוסיקאי ליצירה מוסיקלית. ואנו, הצופים, זוכים על־ידי־כך לראות חתך של חיים אנושיים יום־יומיים.

יצירת־המופת האחרונה שראיתי היתה דרך התפתחותה והישגה האמנותי של הבאלרינה הראשונה של רוסיה, מאיה פּליסטצקאיה. הסרט בוצע תחת פיקוחו של ידידנו ויקטור קומיסרז’בסקי. אמנית זו, פליסטצקאיה, קרובה לנו קצת יותר מן האחרים, באשר היא – כמו גם קומיסרז’בסקי – יהודיה במאה אחוז. מוצאה ממשפחת הרקדן המפורסם של התיאטרון “בולשוי” מְסֶרֶר. למעשה, אין אנו רואים בסרט זה אלא קטעים מהישגיה הגדולים ביותר, ורק בדרך אגב אנו גם מכירים מעט מן המעט מאישיותה. אנו רואים כיתת ילדים, בה היא מקבלת, עוד כילדה, את ראשית חינוכה, ולאחר זאת רואים אותה כאמנית בשלה, עטורה בפרס־לנין, בשעת החזרה, על הבמה, בראיון, בשיחה ובאמנות. מן הסתם, נראה הדבר בנאלי, כשחוזרים ואומרים, שאמנות הבאלט, ובייחוד בדרגה נשגבה זו, מכילה בקרבה משהו בלתי־מציאותי ובלתי־ממשי לחלוטין. מצד מבקרים רבים מחוץ־לארץ מוטח השכם והערב, שבני רוסיה, באהבתם לבאלט, למעשה, נכנעים לנטיות בורגניות מובהקות. לי נדמה, שהתלהבותו של הרוסי לבאלט – מקורותיה שונים ומרובים. ראשית, עצם האהבה ליופי ולמוסיקה; שנית – האגדה, שלעתים כה קרובות מספקת את החומר לבאלט; ושלישית – יכולת הביטוי האישית, שמתעלה כאן לדרגה עילאית.

בהיותי בת 5 שנים, ראיתי את “מות הברבור” של סן־סן, בביצוע הבאלרינה הרוסית קרסאַווינה, וכעת ראיתי זאת שוב בביצועה של פליסטקאיה. אפשר להשוות חוויית־הסתכלות זו להשתכרות, לה מתאים הפתגם העברי, “שכור ולא מיין”. קשה להשתחרר מהרושם, שעה שרואים את עשר יצירות המחול השונות הללו בזו אחר זו: הנסיכה הנרדמת, ציפור־האש, דון־קישוט, וכל השאר. פשוט קשה להאמין למראה העיניים נוכח יפי הביצוע הלזה, אך על כרחנו חייבים אנו להאמין. מן הסתם, גם ידידנו קומסרז’בסקי שאל את פליסטסקיא, מאין שאבה את התצורות, את עיצוב הדמויות שלה. מה שהיא השיבה לו, שילב פשוט ללא מעבר, לפי שיטת האסוציאציות העתיקה, בגוף הסרט: אבנים צבעוניות, אלגביש, פסלים מימי הבארוק ומהתקופה ההלניסטית, ומעל לכל – תנועות המחול המעודנות, הבלתי־ידועות לקהל הרחב, של הבכּכנטיות, הבורחות, בלווית דיוניסוס, מפני הסטירים, הרודפים אחריהן, כפי שניתן לראותן על הכדים היווניים.

כבר הזכרתי במקום אחר, שהדבר העיקרי, אותו מלמדים המורים הרוסיים את תלמידיהם, הוא הריכוז העליון בדבר אחד, שהוא כה אופייני לאמנים־היוצרים הרוסיים, כשם שהוא אופייני גם לאמנים מובהקים בארצות אחרות בעולם. והנני מאחלת לכל אדם צעיר – לי, לצערי, כבר מאוחר מדי – שיהיו להם מורים כאלה, שיציגו את הבלתי־אפשרי בדרך אפשרית.

ברצוני עוד להזכיר חווית־סרט מסוג אחר, שעברה עלי בפסטיבאל הסרטים במוסקווה, בשנת 1963. וזאת – לאות אזהרה ולימוד לקח, והפעם – תוך יחס שלילי.

פסטיבאל הסרטים עצמו לא היה מעניין במיוחד. היו כאן בעיקר סרטי־בוסר של ארצות בלתי־מפותחות בשדה הסרטים, כמו: בולגריה, קובה, אלג’יריה ועוד. אינני יודעת אל־נכון, אם מצריים משתייכת לארצות הבלתי־מפותחות בשטח זה, שכן מצויים בידיהם מאז שנת 1933 אולמי־הסרטה משוכללים, “אולפני מיסר” שליד קהיר, המצויידים במכונות גרמניות ומנוהלות ע“י טכנאים גרמנים. בדרך כלל, יש בסרטים הערביים משהו מתקתק עד כדי זוועה, שבקושי נסבל ע”י בעלי טעם בינלאומי מפותח. אולם, הסרט, אותו הביאו המצרים הפעם, היה מרשים ביותר. היו אלה קורותיו של השולטאן צאלח־א־דין. הסרט עלה ללא ספק 5–7 מיליון דולר, נעשה בצבעים מרהיבים, בסינמסקופּ. לא יכולתי לברר אל־נכון, אם הוא נעשה בסיועם של טכנאים אמריקאיים, רוסיים או גרמניים, שכן ביצוע כה מעולה של תמונות־קרבות, מבנים, מלבושים ותמונות־המון לא היו המצרים מסוגלים לבצע בכוחות עצמם. כמובן, הבחירה שלהם היתה מוצלחת ביותר. השולטאן צאלח־א־דין הינו אחת הדמויות האנושיות המעטות בהיסטוריה מבין האישים, הראויים לכבוד והערכה. ודאי לא רק משום כך בחרו בו כגיבור סרטם הגדול, אלא, קרוב לוודאי, גם משום כך, שהוא היה זה שביסס מחדש סופית את שלטון האיסלם בארץ, לאחר שנושאי־הצלב – בראשותם של ריכרד לב־הארי וגוטפריד מבוליון – השתלטו זמנית על ירושלים. שעה שחזיתי מעל הבד בסרט הארוך הזה, המרוכז כולו בירושלים ובעכו, חרדתי כל אותו זמן, שמא תשולב בו בצורה כלשהי הבעייה הישראלית, אבל הפעם, תודה לאל, נשארנו מחוץ לתמונה, לפחות, למראית־עין. שכן שלושה משפטים הובעו ללא הרף בסרט, כל אחד אולי 10־20 פעם, והם:

1. מפיו של כל צרפתי ואנגלי הושמעה הקריאה: “אנו נהרוג את המוסלמים, עד האחרון בהם”;

2. ירושלים שייכת לנו;

3. אנו רוצים בשלום–שלום–שלום, אולם בתנאי, ששום זר לא ידרוך על הארץ הזאת.

מלת־השלום הוטבעה, כמובן, במיוחד בשביל ארצות הדמוקרטיה העממית, ואלו אינן מתעמקות כלל, נוכח המצב הפוליטי כיום, בשאלה של הזכות החוקית של היהודים על ארץ ישראל. המשפט השני “ירושלים שייכת לנו” נאמר בשביל להצדיק את מלחמתם נגדנו, וזאת – תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה, שעד היום הזה נוטלים שואבי־המים הערביים את מי המאה־העשרים לבתי ירושלים העתיקה מתוך הבארות שהותקנו בהר־הבית על־ידי המלך שלמה, זאת אומרת שהם משתמשים בבארות עתיקות, שנבנו על־ידינו לפני 3000 שנה, לצורך הספקת־המים שלהם. והמשפט הראשון נשנה פעמים כה רבות, בשביל להראות מה הוא הלך־הרוחות של הכובשים, כביכול, כלפי הערבי. ומוצר זה, שהושקעו בו 5–6 מיליון דולר, על כל הברק של תפארתו, תלבושותיו ואמצעיו הטכניים, שאינם נופלים בהרבה מהפאר של סרטי־שקספיר האנגליים, נשלח לכל העולם הערבי, אל המדינות של הדמוקרטיה העממית, לאמריקה הצפונית ולאמריקה הדרומית. בלי ספק, אין זה מבצע פרטי, אלא הושקעו בו כספי־מדינה ניכרים ואולי גם תמיכת חוץ. והנה כאן יושב לו אחד משלנו, שהינו, כמוני אני, יצרן־סרטים בישראל, ומשווה את ההשקעות הללו עם אלה שלנו. אצלנו מייצרים סרטים, שעולים פחות מעשירית מההשקעות של סרט זה, ובאמצעים טכניים קטנים ביותר, בדרך כלל ללא צבעים, וכמעט תמיד קומדיות קלות־ערך, או, לכל היותר, מלודרמות אקטואליות. שום סרט היסטוריה גדול לא נוצר אצלנו עדיין, ועם זאת מצויה בידנו שרשרת אבות מהיפות בעולם – כל התנ“ך כולו – וכמו כן אישים כרמב”ם, פרויד, מרכס, איינשטין. כיצד יכולים אנחנו בתקופה שלנו, שבה משחקת תעמולה בקנה־מידה בינלאומי תפקיד ממדרגה ראשונה, להצליח, ללא התבססות על הישגיהם ותרומתם הערכית של אברהם שלנו, אבי המונוטאיזמוס, של משה שלנו, של דוד, של שלמה ושל נביאינו. אין כל תועלת בכך, שאנו עוצמים עינינו ומתעלמים מסרטים מעין זה, שתיארתי לעיל, על ידי כך, שאנו אוסרים את הקרנתו על בדינו. עדיין מצויות במות די והותר בעולם הרחב, שמעליהן ניתן לראותם ולשמעם.

חוויה דומה, כלומר של צורך שלא בא על סיפוקו, היתה לי, שעה שחזיתי בסרט אחר, הפעם סובייטי, שמשך אליו את עיקר תשומת הלב של הציבור הרוסי בשנת 1965. הוא נקרא “פּרסדאטל”, שפירושו המילולי הוא בערך “המנהל”. “פּרסדאטל” הינו תעודה נפלאה של שנות המאבק וההתנגדויות של הקולחוזים הרוסיים בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה. הסרט נמשך 31/2 שעות, והנו ארוך מדי במקצת, אך משרואים אותו, לומדים לדעת, בשל מה לחמו וסבלו שם בני־האדם ומה היה עליהם לסבול מהרשויות שלהם עצמם – החלטות פוליטיות ומשפטיות בלתי־צודקות, מקרי מוות בשל העדר רופאים, כל מה שהיה – ואולי עוד הינו גם כיום – שלילי, מאכזב ומיאש במפעל הקולקטיוויזציה הזה. ולפתע מפציעה השמש באחד הימים, והאדם הלוחם זוכה להכרה מצד ידידיו. המאמץ מתחיל נותן פירותיו. הפרות הדקות והרעבות לפנים מניבות שוב חלב; נולדים ילדים חדשים והעיניים מזילות דמעות מתוך שמחה על כל מה שהושג. לא שולחנות לוּקוּליים, המלאים כל טוב, אף לא חשבונות־בנק גדושים הם הדברים, המצפים לבריות. אבל קיימת התלהבות והתפעלות מהיש שהושג ומההתהוות של החברה החדשה. הדבר מצלצל כנוסח הדיבור של אנשים צעירים, ועם זאת הם כבר מעבר לגיל העמידה, מנוסים, מאוכזבים לא־פעם, לעתים מרי־נפש ומושפלים.

שעה שביקרתי בברלין בפברואר 1965, בדרך חזרתי ממוסקווה, אצל הגב' הלנה וייגל, אשתו של ברתולד ברכט, מנהלת הלהקה הברלינאית הידועה, שוחחנו בינינו על האפשרות של העלאת יצירה ישראלית על במתה. היא אמרה לי, שהיא מעוניינת ביצירה גדולה על התפתחות הקיבוץ בישראל. נאלצתי להודות בפניה שאינני מכירה יצירה כזאת ושאף אין לנו סרט כלשהו על נושא זה. עם זאת, הנני משוכנעת, שיצירה כזאת או סרט כזה מרטט בודאי בין אצבעותיו של אחד המחברים חסידי הקיבוץ. באותה מידה אני גם מבינה, שהיוזמה ליצירת מחזה או סרט על חיי הקיבוץ צריכה לבוא מצידם של האישים הבולטים של הקולנוע, התיאטרון והיישוב בארץ. יש לעשות את כל המאמצים כדי לתרגם לשפת המעשה, בתמונה ובצליל, את הערכים, עליהם נלחמים במשך כל החיים, בשביל שערכים אלו יהיו לנחלת האנושות כולה, ובארצנו – הקיבוץ הינו אחד ההישגים הנעלים והמקוריים ביותר של דורנו.

לבסוף, לסיומה של רשימה מרפרפת ובלתי ממצה זו על סרטים רוסיים אחדים, ברצוני להזכיר עוד אחד, שהינו בעצם התהוותו, דהיינו – סרט דוקומנטרי על “היהודים ברוסיה”. היה זה רעיון פנטסטי ביותר ואף אחד לא האמין, שהרשויות בבריה“מ יראו זאת בעין יפה. בקיץ 1963 ניתנה, אמנם, למחברת שורות אלו ההסכמה העקרונית, אולם ביצוע הרעיון לא התקדם. הרעיון המקורי היה להרכיב את הסרט בעיקר מחומר ארכיוני. אולם, עד מהרה התברר, שהחומר הארכיוני עשוי להוות רק חלק מהסרט הזה. ולבסוף, בקיץ 1964, נחתם הסכם סופי עם ה”אגנצטווֹ נוֹבוֹסטי" (“סוכנות הידיעות” הסובייטית), לפיו יוסרט הסרט ברובו מחדש, ורק חלק קטן ממנו, דהיינו אותו חלק, שיש בו השלכות היסטוריות על העבר, ינוצל מתוך החומר הארכיוני. הנושא “היהודים ברוסיה” היה ידוע עד כה כמעט רק בכתב ובדפוס או מדינים וחשבונות אישיים. תיעוד פילמאי כלומר סקירה על החיים של האדם הקטן כמו גם של האישים הבולטים, לא הוצגה לציבור עד כה. עבודות ההכנה של התסריט כבר נמשכות למעלה מחצי שנה, אך מועד ההפקה טרם נקבע.

בפני יוזמי הרעיון הזה טענו עד כה מצדדים שונים, שהרוסים יראו בודאי רק את הצדדים החיוביים של חיי היום־יום של היהודים, ולא את הצדדים השליליים. ייתכן, שיש יסוד כלשהו לטענה זה, אבל כל פרט ופרט – טוב או רע – מעל גבי בדי הקולנוע בעולם הרחב, יהיה משהו חדש, ובלי ספק ידיעה ובייחוד תיעוד הינם גשר להבנה טובה יותר ולקירוב נקודות ההשקפה המנוגדות.

ועוד נימוק חשוב אחד לסרט זה: המייצרים יעשו כמיטב יכולתם, שהסרט יוקרן לא רק בעולם הרחב, אלא גם ברוסיה עצמה, ויהיה זה מקור שמחה וגאווה בשביל יהודי רוסיה, שכן לא לחם חסרים הם, אלא הערכה והוקרה.

מרגוט קלאוזנר פותחת ערב של הצגת סרטים דוקומנטריים ישראליים; לידה (משמאל לימין): רומיאנצוב – חבר הנהלת ברית החברות לידידות ולקשרי תרבות עם ארצות חוץ; מר רובינשטין – מרצה לשפה העברית באוניברסיטת מוסקווה; מרק דונסקוי – במאי סרטים; במאי יהודי ממוסקווה. בין קהל הצופים: הרב לוין (בשורה שניה, מצד שמאל);צבי ליפ – נשיא הקהילה היהודית במוסקווה; מארינה רושצ’ה (שורה שניה, שלישי מימין); העתונאי רבינוביץ (שורה שניה, ראשון מימין).

 

7. זוטות מעולם התיאטרון    🔗

מה רבים האנשים, המפחדים מפני הזקנה, עם זאת, כשפוגשים אנשים מופלגים בשנים, שבמקצועם הגיעו לגדולה ולשיבה ושעדיין, תוך פעילות יוצרת, הם נמנים עם אנשי הצמרת, או־אז פגישה עם אנשים כאלו הינה אושר רב, ללא הבדל, מה הוא שטח פעילותם. כמובן, הדברים אמורים לא רק לגבי אמן גדול, אלא באותה מידה גם לגבי רופא רב־נסיון, איש־מדע או שופט, מורה וכו'. אמנה רק שניים, מראשי התיאטרון הרוסי: יוּרי זאבאצסקי, הבמאי הראשי והמנהל של התיאטרון “מוססוביט” במוסקווה, תלמידו של ואַכטנגוֹב, פעם הנסיך ב“הנסיכה טורנדוֹט” ותמיד עיין הנסיך בחיי היום־יום: יפה, תמיר, אציל־נפש, אפוף קסם אישי של גאון, ראש צוות התיאטרון שלו, ושל ועדות חשובות רבות אחרות של ה־ U.S.S.R., צעיר ברוחו, רגשני, עליז ומלא עוד תכניות כרימון (בין היתר – בימוי בישראל), רחוק מפרישה כיום כמו בהיותו בגיל העמידה. הוא למעלה מבן שבעים. עוד קשיש ממנו נראה בעיני חברו סימוֹנוֹב, הממלא תפקיד מקביל בתיאטרון ואַכנגוב במוסקווה. לשניהם, כמו כן, בנים, המשמשים כבמאים בתיאטרונים שלהם. שוחחתי עם סימונוב רק פעמיים, פעם בשעת הצגה יפה להפליא ומושלמת של “החי המת” של טולסטוי, ופעם לאחר “פרשת אירקוטסק”. את כל חייו, מרצו, תשוקתו, התלהבותו, קיצוניותו, שאפתנותו, מסירותו ואמונתו שיקע גם הוא במפעלו, תיאטרון־ואַטנגוב, אותו קיבל לידיו לאחר מותו של האמן ואַטנגוב. גם הוא – משאלת לבו הגדולה היא לראות את תיאטרונו מופיע בישראל. ומשאלת לב גדולה עוד יותר שלו היא, להמחיז ב“הבימה”, בת טיפוחיו של ואַכטנגוב, את “הנסיכה טורנדוט”.

*

מלים מספר על נושאי המחזות בתיאטרון הרוסי. אוהבים שם את המחברים הישנים ואת התכנים הישנים, האופייניים להם. הנני סבורה, שלא ה“דאמא פּיקובה” של פּושקין, אף לא ה“מסקרדה” של לרמונטוב או “החי המת” של טולסטוי או “חלומו של הדוד” של דוסטוייבסקי לא היו מועלים על הבמה הסובייטית, אילולא היו אלה יצירות של משורריהם הלאומיים. אלו הם סיפורים של תקופת האצולה והבורגנות משכבר הימים, שיש בהם, אמנם, ברק ספרותי־אסתטי, אך אין להם כל קשר למציאות הריאליסטית של זמננו. עם זאת, כשלא מדובר בהצגת התקופה שלאחר מהפכת 1917, מגלים הרוסים, שהם אוהבים את היפה כשלעצמו, בריקוד, בבאלט, במוסיקה, באופירה, באגדה על בעלי־חיים ובסיפורי פיות ונימפות. ישנה, כמובן, גם דרמה מודרנית בהחלט. אחת היצירות המפורסמות ביותר היא “פרשת אירקוטסק”, המבוססת באופן תמים למדי על דרמת־הגורל העתיקה. מה תמימים הם הסופרים הללו, שמאמינים ש“הגורל” עשוי למלא תפקידים מעין אלו: נערה נאהבת ע“י שני גברים; היא אוהבת את האחד, אך זה דוחה אותה מעל פניו, משום שהיא חיה חיים מופקרים, לפי דעת הבריות. בלב שבור נאלצת היא לוותר עליו ונישאת לשני, שלו הדבר לא איכפת. מסתבר, ש”החיים המופקרים" לא היו אלא אחיזת עיניים. היא הינה אשה למופת ואם מסורה, ורק עכשיו נוכח הראשון לדעת, שבאשמתו הוא איבד את מזלו.

בנקודת־השיא של הנישואים המאושרים, שבהם כבר נולדים שני ילדים, אין הראשון יכול עוד לשאת את גורלו, ואז מופיע “האל מתוך המכונה” בדמותו של האגם בייקל הסיבירי רחב־הידיים. גורלו של האיש הנשוי נחרץ לטבוע לאור היום, ועכשיו מתפנית הדרך – אמנם, לא באופן מיידי אלא לאט לאט – בשביל הראשון, שזמן כה רב היה אומלל ושבור. הגיבורה שלנו תוכל עתה, לאחר תקופת־אבל מסויימת, כמובן, להינשא לאהוב־לבה משכבר הימים.

מי מאתנו מסוגל עדיין לחזור אל פתרון תמים כל־כך, שעוד שייך, אם אפשר לומר, לזמן שלפני היות הנחש, התפוח ועץ־הדעת?

 

8. שירים עממיים וריקודי־עם    🔗

לפני זמן־מה ביקרה בישראל להקת המחול המפורסמת “בריוזקה”. כבר ראיתי להקה זו פעמים מספר קודם־לכן: ב־1949 בפסטיבאל הנוער בבודפסט, לפני שנים מספר ברומא, ב־1963 בקונגרס הנשים במוסקווה, ולאחרונה, כאן אצלנו.

קשה לומר, שזוהי להקה לריקודי־עם, שכן מיסדתה, נאדיז’דא נאדיז’דינא, שהינה בתו של רופא ציוני מוילנא, קיבלה את הכשרתה בבאלט הרוסי, או לייתר דיוק – בתיאטרון “בולשוי”. עם זאת מצויים בריקודי להקה זו יסודות הפולקלור. ה“בריוזקה” – בנועם חינה, ביופיה, בבריאות אמנותה, בפיוטיותה ובטכניקה הבלתי רגילה שלה – הינה, אפשר לומר, שיא פריחתו של מחול־העם בברית־המועצות. מחולות־עם אלו, כמו גם שירי־העם, מטופחים בברית־המועצות בכל צורותיהם. בכל הרפובליקות נערכות מדי שנה תחרויות, בהן נוטלים חלק הכוחות הטובים ביותר מכל מקום, ולאחר מכן, בתחרות־גמר לאומית כל־ארצית, מתמודדים המצטיינים שבהם על הפרסים הגבוהים ביותר. אותה שיטה נהוגה גם לגבי החינוך המוסיקאלי של הנוער ולגבי השיר העממי. מקרב נושאי הפרסים נבחרים באופן שיטתי מדי שנה הכוחות הטובים ביותר בשביל הבאלט, הקונסרוואטוריום ע"ש צ’ייקובסקי, האופרה והבמות התיאטרוניות השונות.

למעשה, אין בשיטה זו שום דבר מיוחד, שאינו מטופח גם בארצות ובאומות אחרות, אולם ההישגים הינם כאן מעניינים וגבוהים במיוחד.

באשר לשירה בציבור, עלו בדעתי, לאחר שלושת ביקורי ברוסיה אי־אלו הרהורים. עשרות בשנים שרנו כאן, בארץ, שירים עממיים, מהם ישנים ומהם חדשים. ודבר זה, אותו היינו אולי מבטלים באירופה בבת־צחוק לגלגנית, או שהיינו מתביישים בכך, לשיר במקהלה, באי־זו חברה בורגנית אינטלקטואלית בברלין, וינה, ציריך או פאריס, נראה בעינינו כאן, בישראל, בתקופת החלוציות עד לשנת 1948, טבעי ביותר. שרנו בצורה הטבעית ביותר על העגבניה, על כלניות, על סלילת כבישים ופיצוץ סלעים, על הפינג’ן של הפלמ"ח, על העלייה, על השדות שבעמק ועוד ועוד. כיום אנו שרים הרבה פחות. אמנם, משננים עדיין לפעמים את הלחן של פזמון מתוך סרט, או של שיר כלשהו מתוך השירים נושאי־הפרסים של תחרות־הזמר הדו־שנתית, אולם אין זה נחשב עוד כמקודם לנכס תרבותי כללי ומעל לכל – אין מכירים עוד בעל־פה את מלות השיר.

רק עכשיו נתחוורה לי אל נכון משמעותה של השירה בצוותא, לאחר שנסחפנו ממש אחרי השירה העממית הרוסית. בראש ובראשונה כבש את לבנו בקונגרס שיר אחד, שהפזמון החוזר שלו “חובר” ע“י ילד בן ארבע, ואילו שאר המלים והלחן חוברו ע”י משורר ומלחין. מלות הפזמון החוזר הן: “לעולם תזרח השמש, לעולם יהיו שמים מעלי, לעולם תהיה אמי, לעולם אחיה אני…” בבתי השיר עצמם נאמר, שהחייל והילדים והאמהות במלוא רחבי עולם רוצים בשלום, כמו גם כל האנושות כולה. למנגינה של השיר יש כוח סוחף עצום, והיא הושמעה שוב ושוב מתוך הרמקולים, בכל הקונצרטים, והושרה ע“י זמרים וע”י הקהל – בבתי־החרושת, ברחוב, באוטובוס ובאולם הקרמלין.

להצלחה דומה זכה גם שיר אחר, השיר המפורסם “לילות מוסקווה”. למרות שחובר והולחן, כפי שנאמר לי, בארצות־הברית. למרות שרק בקושי הבנתי את מלות השירים, עוררו המנגינות והאווירה, שנתלוותה להן, לא רק בי אלא גם בכל האחרים, ששמעו אותן, התפעמות בלתי־אמצעית חזקה ביותר. הוחוור לי, שכאשר אנשים רבים שרים בצוותא אותם שירים – יהא זה בחברה, ביער, לאור הירח, או באי־זו אספה – או־אז פועמים הלבבות, בעת השירה, בקצב אחיד, וקצב אחיד זה הוא משהו מקשר ביותר. אני סבורה שקצב זה הוא ביטוי של ההווייה המשותפת… אי אפשר לכתוב, להלחין ולשיר שירים על פי הזמנה. אמנם, ניתן לטפח ולעורר לכך, אך אי אפשר לצוות על כך. וייתכן שהתהליך הוא שונה. שעה שבני־אדם רבים מאוחדים בהרגשתם, אזי נמצא האחד, שנותן לכך ביטוי בשיר, לאחר זאת מתקבל ביטוי אמנותי זה ע"י הרבים ולפעמים הוא אף מולחן ומעובד מחדש. האין השירה העממית הרוסית– הטבעית, העשירה והספונטאנית – מעידה גם על כך, שרעיון החברה הסוציאליסטית, שבמרכז מטרתה עומדת טובת האדם, עדיין חי ומפרפר כבשעת פרוץ המהפכה? אידיאות גדולות והתלהבות יוצרים שירים. על פיהם, כמעל בארומטר, ניתן לקרוא את הלך־הרוחות של ההמונים.

 

9. תערוכת הגראפיקה הישראלית במוזיאון ע"ש פושקין במוסקבה, ינואר – פברואר 1965    🔗

כבר בעת ביקורי הראשון במוסקווה בקיץ 1963 דובר על כך, שהאיגוד שלנו לקשרי־תרבות הדדיים ישראל־בריה"מ יארגן תערוכה גראפית, שתיערך, כמקובל, באולמות היפים של הארמון שברח' קאלינין 14, שבו נמצאת ברית החברות לקשרי תרבות עם ארצות־חוץ.

כששהה ויקטור קומיסרז’בסקי, הבמאי הנודע, בחורף 1963 בישראל, כראש המשלחת הסובייטית לכינוס של תנועת הידידות ישראל־בריה"מ, קישטתי את קירות דירתי בשורה של רפרודוקציות יפות של הציור הישראלי, אותן השאיל לי ידידנו שרמן מחיפה. קישוטי־קיר אלו כל כך מצאו חן בעיני אורחינו, שבעקבות זה קיבלתי הזמנה רשמית להכין תערוכה גראפית קטנה במוסקווה.

תערוכות כאלו נערכות, קרוב לודאי, 8–10 לשנה ב“בית הידידות” שם. אבל אנחנו כאן לקחנו את הדבר הרבה יותר ברצינות, הקימונו ועדה זעירה לאמנות, שקשרה אליה חוגים נוספים של גראפיקאים, עד שעמדו לרשותנו 14 מהבולטים שבהם ואלו הם: שרגא וייל, משה גת, שמעון צבר, שמואל כץ, גרשון קניספל, קראקאוּר, אברהם אופק, אסתר פרץ, אדווין סלומון, יעקב פינס, יוסי שטרן, לודוויג שוורין, רות שלוס, יעקב שטיינהרדט.

כאשר התרתי במוסקווה, בקיץ 1964, את 64 התמונות הראשונות, מצאתי את האוסף קטן מדי ובלתי־משקף די הצורך, וכשחזרתי לישראל שלחתי 20 תמונות נוספות. מלבד זאת, הורינו לציירים, שהתקשרנו עמהם, שישלחו למוסקווה את התמונות הטובות ביותר, היפות, האהובות עליהם והמרשימות ביותר, ואני מאמינה, שהם אמנם עשו כן. ככל מארגן או אמרגן התאהבתי בתערוכה מן הרגע הראשון, וברצון רב הייתי תולה את מחצית התמונות על כתלי דירתי. אכן, בציור ובמוסיקה – עוד יותר מאשר בספרות – מדברים מתוך היצירה נשמתו החופשית ורגשותיו הכמוסים ביותר של היוצר.

פתיחת התערוכה של הגראפיקה הישראלית במוזיאון ע“ש פושקין, מוסקווה ינואר 1965. משמאל לימין: רומיאנצוב – חבר הנהלת ברית החברות לידידות ולקשרי תרבות עם ארצות חוץ; הבמאי קומיסרז’בסקי; מרגוט קלאוזנר; הבמאי יורי זאבאצקי – מנהל התיאטרון “מוססוביט”; י. בן־חיים – נספח התרבות של שגרירות ישראל בבריה”מ; רובינשטיין – מרצה לעברית באוניברסיטת מוסקווה.

קהל ליד התמונות של הצייר משה גת בתערוכת הגראפיקה הישראלית.

המימרא המפורסמת “vu par un temperament” ( (אספקלריה של הטמפרמנט האישי) תואם בה במידה את הצייר כמו את הסופר. הוא נוטל רק את הנוף או את הדמות, את המבע או את המחווה, שמדברים מתוך נשמתו. משום כך היה לנו בתערוכה זו ייצוג רב־גוני. ראינו, כביכול, דרך עיניהם של 14 אמנים, את הארץ כולה. היו שם גם אי־אילו תמונות של חוץ־לארץ, ז"א אלו, שאמנינו יצרו אותן בשהותם מחוץ לארץ ישראל – במקסיקו, קונגו, או ציורי־דמיון, כמו האילוסטרציות של קניספל לשיר־הילדים של ברט ברכט. אבל גם נופים ודמויות זרים אלו הפכו לעצמם ובשרם של אמני ישראל, ומשום כך לא התעוררו בנו הרהורים כלשהם, אם לצרפם לתערוכה שלנו.

רות שלוס מציירת באהבה גדולה ילדים מזרחיים וביחוּד ילדות. הן נראות כולן מדוכאות במקצת ורועבות קמעה ללחם. מתקבל הרושם, שרות שלוס מרגישה קרבה נפשית יתרה אליהם, כמוש שקיטי קולביץ, למשל, הרגישה קרבה נפשית לילדי הפרולטריון ולאמוֹתיו. משה גת, שהוא יליד ישראל, מגלה נטייה מיוחדת לים ולדייגיו, בין אם אלו מחיפה או ממקסיקו – הוא חוזר ומצייר אותם שוב ושוב. פינס מירושלים אוהב את המוזר, הגרוטסקי. דחליל בשדה, ליצן עצוב, התכתשות של קבצנים רגשנים – אלה הם הנושאים האהובים עליו ביותר, והם חוזרים ונשנים אצלו תמיד, בצד תמונות־נוף ודמויות עדינות, המזכירות תחריטי־עת יפאניים. “ריקוד־הקבצנים” שלו נראה כאילו צמח מתוך המערכה השניה של “הדיבוק” של “הבימה”. לא פחות טרגיים נראים תחריטי־העץ הקודרים של יעקב שטיינהרדט, שבנביאיהם, קבצניהם, ברחובותיהם מירושלים ומצפת הוציאו לו מוניטין בכל רחבי העולם. ובצידו לודוויג שוורין, הקורן והמאוזן, המפורסם גם הוא מחוץ לגבולות ישראל. הוא בחר הפעם תמונות־נוף – של הכנרת, הגליל – קונכיות על קרקע הים, תחריט יפה של דו־קרב של שני בידואים, רכובים על גמלים, המשתערים זה על זה, כשהם קופצים מעל אוכפיהם. שמואל כץ הינו לירי. ראש הגמל, שהוא שלח לתערוכה, דומה כאילו עומד לפתוח את פיו ולדבר. מוצגים אחרים שלו – סירת דייגים על הכנרת, מגדל־מים בקיבוץ. לידו – ידידו ש. וייל, גם הוא מאנשי הקיבוץ הארצי – רועה, המחלל בחליל, כשזוגות רוקדים “הורה” לצלילי נגינתו, וכן עיטוריו ל“שיר השירים”.

הזכרתי אחדות מתוך 84 התמונות, משום שהיינו – הוועדה שלנו והציירים – גאים כל כך בתערוכה זו, בשירה, שדברה מתוכה, בחוויה העמוקה של האמנים. הזכרתי אותן גם משום כך, שדברי הביקורת שהומטרו על התערוכה מצד מבקרים במדינת ישראל ומעל לכל מצד חוגים ממשלתיים, הכאיבו לכולנו עד מאוד. האשימו אותנו, שבתערוכה זו רצינו להשחיר את ישראל בעיני העולם הסובייטי ובעיני יהודי רוסיה; שהצגנו את הגמל ואת החמור כאמצעי התחבורה העיקריים של ישראל החדשה, שהצגנו דלות במקום רווחה, ימי־הביניים במקום העת־החדשה. מאימתי־זה חייב האמן להציג את השאננות והשובע, שלכל היותר הם עשויים לעורר בו צחוק או ביקורת, אך לא התחיות אוהדת? הן גם בספרות העגול והחלק הינו בלתי־מעניין, ואילו בציור עשוי הוא לכל היותר להצליח בציורי פורטרטים.

היינו גאים על כך, שהתערוכה, שלפי התכנית המקורית צריכה היתה להיות קטנה ביותר, התרחבה כל־כך, בערכה ובכמותה, עד שידידינו הסובייטיים מצאו לנכון להעבירה מאולמי־הארמון הקטנים למוזיאון הענקי ע“ש פושקין. 1500 איש היו נוכחים בשעת הפתיחה, רק 300 הזמנות נשלחו בסך־הכל, כל השאר באו עם כרטיסים קנויים. 50.000 איש ביקרו בתערוכה במשך ½3 שבועות. היא היתה לנושא השיחה במוסקווה. אמנם, לתערוכות אחרות, של ארצות גדולות יותר ושל אלו, שנמצאים בקשרים הדוקים יותר עם ברית־המועצות, הוקדש, כמובן, מקום רב יותר בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, על כל פנים – המודעות שלנו היו מודבקות בכל העיר, וההצלחה היתה ניכרת. המוזיאון קנה 15 תמונות, והיינו יכולים למכור את כולן, אילו רק הוגשה לנו יד עוזרת, ז”א מצד ישראל. לעתים קרובות למדי שאלו אותי במשך התערוכה, אם ניתן לרכוש תמונות אלו, אך אני לא התמצאתי בכך די־הצורך, אף לא עשיתי את ההכנות הרשמיות המתאימות לשם כך.

התמונות המצורפות מראות מעט מן המעט ממה שהוצג שם. עד כמה שאני זוכרת, ספק, אם במדינת ישראל או בארץ כלשהי אחרת נערכה תערוכה כה מקיפה של הגראפיקה הישראלית המודרנית. וכמה אפשר היה לנצל תערוכת־צוות זו לקשירת קשרים עם אמנים סובייטיים, עם מו“לים, עם עתונים, עם הרדיו הסובייטי וכו'. ניתן היה לנצל אפילו תערוכה זו בשביל לפתוח, באמצעות העיתונות, דף חדש ביחסי ישראל – בריה”מ. אולם, מצד ישראל לא נעשה דבר בכיוון זה, וההזדמנות הוחמצה. רק הרוסים עצמם שלחו את הסקירות שלהם על כך לאותם עיתוני העולם, הפתוחים לפניהם. עד כמה ייחסו הרוסים חשיבות לתערוכה זו, ניתן ללמוד מתוך כמות הצילומים האמנותיים שהם עשו ממנה.

את דברי הברכה לפתיחת התערוכה נשאו ידידנו קומיסרז’בסקי ומנהלת המוזיאון הגב' אנטונובה. אני עצמי דברתי בעברית וברוסית, ומצאתי דרך, איכשהו, לשלב בדברי את אבות אבותינו – אברהם, משה, שלמה וישעיהו. גם הנספח התרבותי שלנו, מר בן־חיים, נשא את דבריו בעברית וברוסית, והוא ציין, שבין המתקוממים הראשונים, שלחמו בעד חרות לאומית, היו יהודים, דהיינו – במאבק נגד היוונים הקדמונים והרומאים.

אנו, ארגוננו הזעיר, עשינו הכל, כדי להפוך את התערוכה הזו לדף־כבוד ביחסים שבין ישראל–בריה"מ, ואנו גם מאמינים, שהדבר עלה בידינו, גם אם לא זכינו להכרה על כך מצד השלטונות. נכון הוא, שגם נשאלתי על־ידי יהודים, שביקרו בתערוכה, מדוע אנשינו נראים כה עצובים. אני לא מצאתי אותם עצובים, אני מצאתי אותם טבעיים. ייתכן שיהודים ממוסקווה היו מעדיפים לראות תצלומים ורפורטג’ות מישראל, ואמנם – תערוכה כזאת הוזמנה עכשיו אצלנו, וקרוב לודאי, שתערוכה כזו תתקיים בשנה הבאה.

ניתנת האמת להיאָמר, שברוסיה יודעים מעט מאוד על ישראל. מסיבה זו גם לקחתי עמי שורה של סרטים, האחד על הסטודיו שלנו – אולפני הסרטה לישראל, הרצליה; אחד על חג הסוכות לי. ברנדשטטר, אחד על עבדת לו. ואן ליר – על החקלאות הקדומה של הנבאטים ובצידה – שיטות־המחקר המודרניות, והאחרון – סרט מסע מוסיקלי על פני ישראל למישל לגראָן. סרטים אלה הצגתי ב“בית הידידות” בפני קהל מוזמנים, שביניהם נכח גם הרב לוין, רבה הראשי של מוסקווה, וכן גם צבי ליפּ, נשיא הקהילה היהודית. פתח את הערב הבמאי המפורסם מאָרק דונסקוי, זה שהעניק בסאן־פראנציסקו לשחקננו, חיים טופול, ולאפרים קישון הידוע שלנו את הפרס הראשון בעד “סאלח שבתי”. אגב כך סיפר מאָרק דונסקוי, שבשעת קבלת הפרס התרגש טופול שלנו כל־כך, שהחל מתפלל. וכל זאת סיפר האיש המפורסם הזה באידיש וברוסית לסירוגין ובקול חנוק למחצה מרוב התרגשות. משראה על הבד את הסטודיו שלנו, התפעל ממש ואמר, שבסטודיו הזה ניתן להסריט סרטים רציניים ביותר והוא שמח, משהכיר מחדש את מיודעיו לשכבר מסאן־פראנציסקו.

פעם שנייה הצגתי סרטים אלו ב“בית עיתונות החוץ” – בפני 80 עיתונאי־חוץ חשובים של ה“אגנצטווֹ נוֹבוסטי”. פעם שלישית עמדו לחזות בהם צופים יהודים, ולכן אף הושגה הסכמת מיניסטריון התרבות, אך איני יודעת, אם הצגה זו יצאה אל הפועל, משום שכבר עמדתי אותה שעה לחזור לישראל.

היה לי העונג לעשות התחלות לכמה וכמה דברים חשובים: חילוף תיאטרונים (תיאטרון עברי לשם ותיאטרון רוסי לכאן), קופרודוקציה של סרט עלילתי ישראלי־סובייטי, ארגון של תערוכה גראפית סובייטית בישראל ודברים רבים אחרים. רמת היחסים והשיחות היתה בדרגה גבוהה ביותר. בכל מקום נפגשתי רק עם נציגי מיניסטריונים וארגונים בדרגה הגבוהה ביותר, וההנחה המובנת מאליה, שקראתי מתוך עיניהם, היתה שרמת אמנותנו לא תהיה נמוכה מזו שלהם. דבר זה קשה בשבילנו מאוד בשטח הסרט והתיאטרון, בבאלט בלתי־אפשרי ובשטח המוסיקה – אפשרי בהחלט. בציור – ייתכן, שאנו עולים עליהם, באמנות הפלסטית – לא. מלבד זאת, קשרנו קשרים עם ארכיטקטים וכן הצענו סימפוזיון של אנשי מדע הרפואה.

15 הימים, שביליתי שם, היו מלאים וגדושים. הנעים והמרנין ביותר בכל הביקור הזה היה בכך, שנוכחתי לדעת, שמכירים שם בהישגים של מדינת ישראל, לפחות באותם שטחים, ששמשו נושא לדיונים. כמה מעודד דבר זה בתוך ים הקשיים, אי־ההבנות והמעצורים! מן הדין שנכיר בעובדה, שהממשלה הסובייטית, לאורך כל דרגות הפקידות שלה – מלמעלה ועד למטה – מייחסת משקל רב לא רק לאמנות ולמדע שבארצה היא, אלא גם ליחסים הבינלאומיים בשטח זה. ההד של כל מפגש כאן בארץ נשמע מיד בשיחות, שנציגינו מנהלים שם עם אנשי המיניסטריונים השונים.

גרשון קניספל האם הקטנה

באביב של שנה זו הוצגה במוסקווה, באולמי המוזיאון לאמנויות הפלסטיות ע“ש פושקין, תערוכה של גרפיקאים ישראליים מצטיינים בני זמננו, שאורגנה והוצגה ע”י העסקנית הציבורית המתקדמת, יושבת־הראש של האיגוד לקשרי תרבות הדדיים ישראל ברה"מ, הגב' מרגוט קלאוזנר, הציבוריות הסובייטית עשתה הכרות, מתוך עניין רב עם עבודותיהם של הציירים המזהירים והמקוריים, גרשון קניספל, רות שלוס ואחרים. ליצירתם אופיינית לא רק השאיפה לשקף את פני מולדתם, אלא גם ערנות יוצאת־מן־הכלל כלפי הבעיות הבוערות של זמננו – המאבק נגד הפשיזם והשנאה הגזענית, מיזוג בני עמים וגזעים שונים, למען קידום השלום והחופש.

יעקב פינס. מותה של סירה

ליד התמונה הסבר ברוסית שלא ניתן לקרוא אותו…

(תצלום מתוך הירחון הסובייטי “אסיה ואפריקה כיום”, 1965)

רות שלוס. ילדים – יהודי וערבי

(תצלום מתוך הירחון הסובייטי “אסיה ואפריקה כיום”, 1965)

ההתיעצות ה־I של באי־כוח האיגוד לקשרי תרבות הדדיים ישראל–בריה“מ עם באי־כוח הסקציה הרפואית והתיאטרונית. משמאל לימין: השחקנית הישראלית, בתיה לנצט; מוחמיאָנסאקאיה – המזכירה המדעית של הסקציה הרפואית; הגב' מרגוט קלאוזנר; נוֹנה פרג' – הרפרנטית לענייני ישראל בברית החברות; משה איידלברג – חבר הנשיאות של האיגוד לקשרי תרבות ישראל–בריה”מ; יאָרקוב – הסקציה התיאטרונית של ברית החברות.

 

10. נאום הפתיחה בתערוכה לגראפיקה ישראלית, 18 לינואר 1965    🔗

קהל נכבד, נציגי “בית־הידידות” וה“מוזיאון ע”ש פושקין",

כבוד נספח התרבות הישראלי במוסקווה!

אני מאוד שמחה להביא לכם דרישת־שלום לבבית מארצנו – ישראל – מאגודנו לקשרי תרבות הדדיים ישראל–ססס"ר, מאמני ישראל – בשטח הציור, הספרות, התיאטרון, הסרטים והמוסיקה.

לפי הזמנת ידידנו מ“בית הידידות” – ובמיוחד לפי המלצתו של הבמאי קומיסרז’בסקי – הבאתי לכם בשם איגודנו מבחר עשיר של הגראפיקה הישראלית, תמונות של 14 ציירים ישראליים.

כבוד גדול הוא לנו, שמצאתם לנכון להציג את התערוכה הזאת, המונה 84 תמונות, במוזיאון ע"ש פושקין, המפורסם בכל העולם. אנחנו בישראל קיבלנו את הידיעה על תערוכת הגראפיקה הישראלית במוזיאון פושקין בשמחה יוצאת מגדר הרגיל, כי אנו מבינים, שרציתם להצביע בכך על יחסכם הידידותי כלפינו.

האיגוד שלנו אמנם קטן, אך מורכב מאינטלקטואלים, אמנים ומכל שדרות היישוב בארצנו.

אני מקוה, שבימים אלה תוכלו לראות ב“בית הידידות” מבחר של סרטים דוקומנטאריים, שהבאתי אתי. עוד תכניות רבות של שיתוף־פעולה בשטח התרבות לפנינו – כגון חליפין של תיאטראות, קופרודוקציה של סרט עלילתי, מפגשים חשובים בין חוקרים שלכם ושלנו בשטח הרפואה, חילופי מרצים באדריכלות, החלפת מוסיקאים, ובישראל – תערוכה של גראפיקה סובייטית ותערוכה רטרוספקטיבית על התיאטרון.

כשהייתי אצלכם בפעם הראשונה, כצירה בקונגרס הנשים למען השלום, למדתי דבר חשוב מאוד והוא – שלא קשה לחיות בשלום עם ידיד, אך חשוב עוד יותר, לכונן שלום עם יריב או עם מי שיש לו דעה אחרת.

לכן עלי לומר עוד פעם בפניכם: העם שלנו לא ישכח לעולם לעם הסובייטי את העובדה, שבשנות השואה והטרור הנאצי קבלתם מאות אלפי פליטים יהודיים והצלתם את חייהם, בעת שבעצמכם נלחמתם על נפשכם ועל עצם קיומכם. כמו כן לא נשכח, שהייתם בין הראשונים, שהושיטו לנו יד עוזרת בזמן הקמת מדינת ישראל.

משני הדברים נתרשמתי ביותר, כשבקרתי בפעם הראשונה בארצכם ונפגשתי עם אנשיכם: אחד הוא – חנוך הנוער, והשני הוא – אהבת השלום.

תרשו לי כאן להזכיר בפניכם את אבותינו הגדולים. הם העשירו את האנושות בעקרונות רוחניים, יכול להיות שהודות להם הדור שלנו השיג מחדש חרות ואדמה מתחת לרגליו, לאחר 2000 שנות גלות ותלות.

בשחר תולדות עמנו ניצב אברהם, שהחליף את עולם האלילים בעולם, שבו שולט עקרון הרוח. הוא היה אביהם של ישמעאל ויצחק גם יחד – כלומר אבי העם הערבי והעם היהודי כאחד.

בצידו של אברהם ניצב משה רבנו, שנתן לעולם את החוק הסוציאלי הראשון – את יום השבת – לכל איש בלי הבדל של מעמד.

עד היום אנו לומדים את משלי שלמה מלאי החכמה, והכל מכירים את “משפט שלמה”.

לבסוף אזכיר את נביאנו ישעיה, שאמר לפני 2500 שנה:

“לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

ברוח זו באתי אליכם כשליחת שלום וידידות.

תערוכה זו תהיה כעין אבן־פינה להבנה הדדית בין שני העמים שלנו.

 

11. פגישות עם יהודים:    🔗

כל יהודי המגיע לברה“מ, משתדל לפגוש יהודים רבים ככל האפשר. הכל אומרים, שקשה הדבר. אני אינני יכולה לומר זאת לגבי. לו היה לי יותר זמן, יכולה הייתי לפגוש ביהודים לאין ספור. ברצוני למסור בזאת על כמה שיחות טיפוסיות ומעניינות מתוך שתי נסיעותי, דהיינו בשנת 1963 ובשנת 1964. ייתכן, שהשיחות מנסיעתי השניה אפילו מעניינות עוד יותר, משום שהיו מקריות לגמרי ומשום שאף אחד מבני שיחי לא ידע על שליחות או תפקיד כלשהם, שהיו קשורים בשהותי בברה”מ.

בגינת הצאר, שהזכרתיה לעיל, מצאתי עצמי לפתע מוקפת ע"י חמישה יהודים. הם שמעו, שהגיעה לכאן המשלחת מישראל, ובמקרה נתאספו סביבי. אחד מהם היה סטודנט, שערך בתקופת חופשתו טיול על פני רוסיה. שנים היו מהנדסי־חשמל מלנינגראד, שבילו כאן את חופשתם. כמו כל תייר הייתי גם אני חסרת־נימוס בשאלותי הישירות: היש לכם דירה משלכם? ההנכם בעלי משפחה? המבקרים אתם בתיאטרון, בקולנוע? קרוב לוודאי, שהם נפגעו משאלותי – הן מתכנן והן מדרך ניסוחן. מובן, שיש להם הכל, להוציא את תלבשתם, שהיתה דלה – כמו של כולם. “הסובלים אתם מהפליה או מקפוח כלשהו על שום היותכם יהודים?” עתה הסתכלו בי בקרירות רבה. הרי דבר זה כלל אינו קיים. לאחר מכן הפסיקו את שיחתם עמי, ומכך נוכחתי, שבאמת נפגעו.

היהודי הרביעי, אתו נפגשתי, היה שוטר. עליו אין לי לספר שום דבר מיוחד. החמישי היה פועל שחור, מעובדי הארמון, איש הפרולטריון לכל דבר. לא מסורק, לא מגולח, שן זהב בצד חלל משן עקורה, לבוש חולצה כחולה, מלוכלכת למדי, ובסך הכל – לא מושך ביותר. הוא דיבר יידיש עסיסית, ולפי השיטה הישנה, החילותי לשאלו שאלות משאלות שונות. ודווקא סיפורו שלו היה המעניין מכולם: הוא חי עם אביו הזקן ועם אשתו בדירה זעירה. האב מתקיים מפנסיה של 87 רובל, שהם בערך 95 דולר. מסכום זה אפשר להתקיים אצל הבן בכבוד. אבן נגולה מעל לבי. תמיד שמעתי מספרים, שפנסיות הזיקנה ברוסיה מספיקות אך בקושי למחיה. וילדים? ממשיכה אני לשאול. כן, בת אחת. יש לה משרה, כרופאה, בלנינגראד, והבן – מסיים עכשיו את בחינות המהנדס. ברוך השם – חשבתי. בעל השיחה עצמו לא היתה לו כל שאיפה להשיג משהו מעולה, אך ילדיו של זה כבר שייכים לעילית האינטלקטואלית או, מוטב לומר, “לעילית הבינונית” של רוסיה. כאלה ישנם מאות אלפים, אך העלית שבעלית מונה מספר קטן בהרבה.

בשנת 1964 פגשתי משפחה, ששתי בנותיה למדו באקדמיות. האם, אשה מעל לגיל החמישים, עבדה 7 שעות ביום במשרה אחראית מאוד. לבושה היה מתחת לרמה המקובלת. בעבודתה המלאה השתכרה אשה זו 41 רובל – 43 דולר – לחודש, כלומר – פחות בהרבה מן המינימום הדרוש, אם לקחת בחשבון, שמחירי מצרכי־מזון, טכסטיל ועור כפולים בערך מאלה, הקיימים בגרמניה המערבית, בישראל ובהולנד, שלא לדבר על יון, יוגוסלביה וספרד.

שמעתי אף תלונות אחרות: דחיה בבחינות, אפלייה במכרזים וכו'. אך לאחר שהתעמקתי בדבר, התברר לי, שהאשמה אינה רק בשלטונות. מהנדס יהודי אחד, למשל, התאונן בפני שבנו נכשל שלוש פעמים רצופות בבחינות באוניברסיטה. כנגדו טענה האם, שהבן לא למד די צרכו וייתכן גם שאינו מוכשר ביותר. בעצם, מי יכול לברר שאלות אלו לאשורן?

ישנם רבים, הכואבים את חוסר המגע עם העולם היהודי, ובייחוד עם ישראל. אין הם משיגים באופן חופשי את עתונינו ואת ספרינו החדישים, אף אינם יכולים ללמוד עברית, על אחת כמה וכמה עברית מודרנית, להוציא אי־אילו מכונים לתרבות המזרח והאוניברסיטאות של לנינגראד ומוסקווה, אך באלה לומדים בעיקר רוסים, ולא יהודים.

קבלתי כמה וכמה מכתבים עבריים מסטודנטים ומסטודנטיות רוסיים, אולם היהודים מפחדים – קרוב לוודאי עדיין לא בלי־סיבה – להכריז בגלוי על זיקתם לישראל. קרה לי אף זאת: בזמן פסטיבאל הסרטים, באולם־ההמתנה של בית הקולנוע, בו הוצגו סרטינו בפני מאות ואלפי יהודים, ניגש אלי יהודי לבוש בלויים, משכני הצידה ולחש לי באוזני: “מתי, סוף סוף, תעשו משהו בענין שחרורנו? אסור לכם להשאיר אותנו במצב זה”.

קבלתי את הרושם שוב ושוב, שהליברליזציה תפרוץ אט־אט גם את ההגבלות החלות על היהודים. אך יהודים רבים פוחדים עד היום הזה פחד רב להיפגש עם יהודים אזרחי ישראל, לקבל מהם מכתבים או שיחות טלפוניות, שמא השלטונות ידונו אותם לכף חובה על כך בדרך זו או אחרת. המצב הוא כבכל מקום: מי שאינו פוחד, מי שאינו עוסק בעסקים שחורים, ובכלל, מי שנוהג באמון ובנאמנות – לו אין קורה דבר.

אך מי יכול לפסוק בשאלות אלה? מאידך, יש לקחת בחשבון, ש־15% מכלל בעלי המקצועות החופשיים בברה"מ הינם יהודים, בו בזמן שהם מהווים רק 1.5% מכלל האוכלוסיה, וכן 25% מכל מורי האוניברסיטה במוסקווה הם יהודים.

אחד ממכרי החדשים במוסקווה, מהנדס בפנסיה, השולט בשפה העברית, סיפר לי שהוא מאזן את תקציב הפנסיה שלו ע"י הכנסה צדדית, תודות לידיעותיו בשפה העברית. מובן, שהדבר עורר את סקרנותי, וכך שמעתי את הסיפור המענין הבא: מאז ומתמיד אהב גיאוגרפיה. כאשר הופיע לפני שנים מספר אטלס פיזיקאלי חדש של ישראל, חקר אותו בתשומת לב והבחין בו שיטה חדשה של קרטו־גראפיה. הוא הרצה על חידוש זה בפני האינסטיטוט הגיאוגרפיה הסובייטי והללו הטילו עליו לתרגם שיטה עברית זו של קרטוגראפיה לרוסית. דבר זה טוב ומועיל לישראל, למהנדס ולקרטוגראפיה הסובייטית.

בביקורי השני בברה“מ נסעתי במשך 7 ימים באניה רוסית לאורך הדנובה ואח”כ על פני הים השחור. במקרה פגשתי על כל צעד ושעל ביהודים. למשל, בחורה צעירה, שעבדה במשרד האינטוריסט ודיברה אנגלית טובה מאוד. כאשר שמעה שבאתי מישראל, גילתה לי, שהיא יהודיה. וכמובן סיפרתי לה על ישראל. כאשר שמעה על חיי הקיבוץ, הידועים לי היטב מנסיוני האישי, נכנסה בדברי ואמרה, שאני מספרת בדותות, שאינה יכולה להאמין להן. “מה”, אמרה, “אינטלקטואלים עובדים עבודה פיזית, עבודות־שדה ועבודות־בית, ואיש אינו מקבל משכורת לפי עבודתו, אלא הכל זוכים לתנאי חיים שווים?! – לא, זה קיים אך ורק בתיאוריה או בסיפורים!” הוכיתי בתדהמה מתגובתה זו. מאידך, למדתי ע“י כך, שפעולת ההסברה הבינלאומית שלנו – בעתונות, ברדיו ובסרטים – היא בלתי מספקת, ובברה”מ כמעט ואינה קיימת כלל. הרגשה דומה היתה לי, כאשר נגרפתי לויכוח עם צעיר יהודי, פטריוט סובייטי נלהב, שעה שסיירנו באופן חופשי בגינות ילטה. הוא טען בעקשנות, שיש בכך אי־צדק, שאנו מיישבים את ניצולי השואה בארץ, בעוד שגרשנו, לדעתו מן הארץ את הערבים האומללים. הסברתי לו, שאותם הפליטים הערביים, החיים מאז 1948 ועד היום הזה ברצועת־עזה, הועמסו בשעתו ע“י הבריטים על מכוניות־משא – לרוב נגד רצונם, ובוודאי נגד רצוננו אנו – בשביל, כפי שהבריטים הסבירו, להצילם ממוראות ההפצצה הכללית של פלסטינה ע”י צבאות ערב. ידידי הצעיר אף לא ידע שצפיפות האוכלוסין בירדן, סוריה ועירק היא קלושה ביותר ושאת הפליטים אינם מיישבים שם יישוב קבע מתוך סיבות פוליטיות בלבד, למרות הכספים הרבים שמעניקים למדינות אלו על חשבון הפליטים ולמטרת שיקומם, ולמרות שגם הוצע להם על־ידי מדינת ישראל לתרום גם מצידה ליישובם מחדש במדינות ערב, לפי עקרון חילופי אוכלוסין בשיעור של מיליוני אנשים, בכדי להגיע לפתרון מניח את הדעת. אנו קלטנו לא רק את פליטי העיר העתיקה בירושלים, שהיא כיום בירדן, ואת הפליטים היהודים ממצרים, אלא גם קלטנו מאות אלפים יהודים מצפון אפריקה כמו גם את שארית הפליטה מכל ארצות אירופה.

הסבר, הניתן בדרך הגיונית, מתקבל על הדעת. שומה עלינו לארגן בברה"מ את עבודת ההסברה כך, שתתנהל באופן אובייקטיבי וללא העלאת הדרישה להגירה, ואז יש לה כל הסיכויים להצליח.

הצעתי לידידי במוסקווה להכין עמם סרט שני – נוסף על הסרט הדוקומנטארי על יהדות רוסיה שנזכר לעיל – סרט שיציג לעיני הצופים הרוסים את תמונת ישראל ללא כחל ושרק. אף אם נראה רעיון זה פנטסטי ביותר, אין הוא פנטסטי יותר מהרעיון של קו־פרודוקציה ישראלית–סובייטית בסרט דוקומנטארי “יהודים בברה”מ".

בכל פגישותי לא מצאתי אף יהודי, שהתכחש ליהדותו, בין אם היה זה סטודנט, שעבד כמתרגם על אניה בחופשת הקיץ שלו, או מורה, הנשואה מזה 20 שנה לרוסי לבן, או עיתונאי, שכקומוניסט מפורסם הוא תופס עמדת מפתח בעתונות של ברה"מ. להיפך, כולם הודו באופן חופשי, ללא כל לחץ, ביהדותם. ישבתי על ספסל בגן קטן לפני התיאטרון “בולשוי”. בגן זה יושבים תמיד אנשים רבים, משוחחים, או קוראים עתון בקרבת מזרקת המים, המפיצה קרירות נעימה. אף אני אהבתי לשבת שם ולהסתכל בחיי החולין ובאנשים סתם. לידי ישבה נערה צעירה ביותר ופתחתי עמה בשיחה, חציה אנגלית וחציה רוסית. היא הודתה בפני, שהיא יהודיה, וסיפרה לי, שבקרוב תהיה למהנדסת מדופלמת, או, ליתר דיוק, למהנדסת טורבינות אלקטרוניות. אם גם כשלעצמי איני יודעת בדיוק מה זה בעצם, בכל זאת לא יכולתי להימנע מלשאול אותה, מדוע נערה כה צעירה ועדינה בחרה לה כמקצוע את הציוד המורכב והמסובך ביותר של התעשיה הכבדה. היא מצאה את שאלתי שלא במקומה, אך תודות לכך, על כל פנים, שמעתי את סיפור המעשה של התאהבותה בטורבינות. היא חיה עם אמה, מורה לפי מקצועה. האב נפל במלחמה. לאחר המלחמה התחתנה האם שנית, עם מהנדס־טורבינות, וכך חיתה כבר בשחר ילדותה בעולם הטורבינות ובבלי־דעת עלתה על פסי האב החורג. שאלתיה – ובוודאי שוב ללא מידת טאקט מרובה – כיצד זה היא חיה שוב לבדה עם אמה. לרגע היא נבוכה קמעה, אך לאחר היסוס־מה, התוודתה בפני, שהאב השני אותו היא אוהבת מאוד, נפרד מעל האם; שמנישואין אלה ישנו בן, בן 16, שהלך עם האב, ואילו היא נשארה לבדה עם האם – ועם הטורבינות…

וכעת, על פגישתי המענינת והיפה ביותר: כשספרתי לשגרירנו במוסקווה, על החוזה בדבר הסרט התעודתי על יהודי רוסיה, הציע לי לחפש נושא גם לסרט עלילתי. באותו אחה“צ פגשתי את ידידי, הבמאים זאבאצקי וקומיסרז’בסקי וסיפרתי להם על רעיון חדש ומענין זה. באותו ערב הוזמנתי ע”י מר זאבאצקי אל תיאטרונו, “תיאטרון מוססוביט”, אך העדפתי לבקר את ידידתי גאלינה ניקיטינה בקרקס. למחרת היום נפגשנו כולנו אצלי, במלון, כדי לחוג את החתימה הסופית של הסכם ההסרטה. באותו מעמד אמרתי להם, שנדמה לי, שמצאתי במשך 24 השעות האחרונות את הגרעין לסיפור עלילה לסרט. הם, כמובן, צחקו לי והתלוצצו על כך, אולם לאחר שסיפרתי להם על אותה פגישה מליל אמש, ליד שולחן במסעדת הארמיטאז' במוסקווה, הם השתכנעו, שאולי, באמת מצאתי משהו שניתן לפתחו לסרט.

ומעשה שהיה, כך היה: החום היה גדול ביותר בקרקס. התפעלנו במידה מעושי־הלהטים ומאמני הטראפז, אך בשמענו כי הפנתרים המאולפים לא יופיעו באותו ערב, בגלל מחלתו של מאלפם, יצאנו אל אוויר הערב והגענו לגן הקונצרטים של הארמיטאז'. ישבנו שתינו, ידידתי הרוסיה ואני, ליד שולחן לארבעה ושוחחנו בגרמנית. לאחר זמן קצר התישב לידנו זוג צעיר, האיש בן 35, לערך, והנערה בתחילת שנות העשרים. הוא היה, כפי שנתברר לנו בהמשך הערב, מכונאי במטרו. לאחר רגעים מספר הוא פתח בשיחה עמנו, וזאת ביידיש טובה ועסיסית, שכמותה עוד שומעים ברוסיה רק לעתים נדירות. הוא שמע את המילה “ישראל” בשעת שיחתנו ושאל אותי פרטים על מדינת ישראל. לפתע הציג שאלה בלתי־צפויה: באיזו שפה אתם מדברים בארץ? עניתי לו “שמע נא, אדוני, זה מוגזם מדי, שאתה, כיהודי, אפילו אינך יודע, שאנו מדברים עברית בארץ”. הוא הצטחק ואמר: “סלחי לי, גברתי, אך אינני יהודי”. עתה היה תורי להתפלא: “מה פתאום – יידיש כזאת, ואינך יהודי?!” ואז התוודה בפני וסיפר לי את כל תולדות חייו:

הוא מאודיסה. הוריו, שאינם בעצם הוריו, הינם יהודים אדוקים מאוד. האב הוא עגלון, או, כפי שהתבטא ביידיש, בעל־עגלה, והאם – פשוט יהלום. שניהם אדוקים, הבית כשר, עם נרות של שבת, עם הנחת תפילין. סדור, מחזור וכל השאר. בהיותו בן 7 חדשים הניחה אותו אמו האמיתית – רוסיה מבטן ומלידה – בפרוזדור של בית זר, ושם מצאה אותו רבקה, אמו הנוכחית, וגידלה אותו כבן. היה לה כבר בן מלפני־כן, ואף אחריו נולד לה עוד בן נוסף – וכך יש לו עתה שני אחים, אחד בכור ואחד צעיר ממנו. מובן, שלמד אצלם יידיש, כיוון שזו היא השפה המדוברת אצלם בבית, וכמו כן למד את כל מנהגי היהדות והתפילות.

אהבת אותו צעיר אל אמו רבקה בלטה וקרנה מכל מלה ומלה שלו. הוא המשיך וסיפר, כיצד נשלחה המשפחה כולה לטשקנט, שעה שהתקרבו הגרמנים לאודיסה. הוא סירב ללכת עמם ונשאר שם, בגיל 10 שנים. כמה גדול היה כאב הפרידה, ומה רבה היתה שמחת האיחוד מחדש לאחר המלחמה. “אָת יודעת”, אמר, “מסרי לישראל ד”ש מאמה² רבקה. היא מתגעגעת לארץ זו ומבטאה געגועים אלה בתפילתה ובאדיקותה". עניתי, שברצון אעשה זאת, אך הייתי רוצה גם אני לשלוח לאותה אמא רבקה דרישת שלום מישראל; מה הוא מעדיף: משהו, השייך לחיים החדשים, או משהו השייך לעולם התפילות. לאחר היסוס־מה אמר לי, שהיה מעדיף דבר־מה, הקשור איכשהו בתפילות. הבטחתיו לעשות כן, אך שמתי לב, שמשהו עדיין מעיק על לבו, שהיה רוצה להשיחו לפני. שאלתיו ישירות, מהו הדבר. ואז פתח את פיו ואמר בהיסוס: אגלה לך דבר, אשר לא גיליתיו לאיש, אף לא לאמא רבקה שלי: בהיותי בן 20 מצאה אותי אמי האמיתית. היא באה אלי כולה חרטה וביקשה ממני לשוב אליה. ואז עניתי לה: “אַת יכולה לחפשני, במקום בו עזבת אותי”. הסתובבתי על עקבי ומאז לא ראיתיה עוד. אמי האמיתית, אמא רבקה, היתה כואבת כאב רב, אילו נודע לה הדבר.

נפרדנו – ובזאת הנני מוסרת את דרישת השלום של אמא רבקה למדינת ישראל…

 

12. הרהורים על האידיאולוגיה שבדתות ושבמשטרים הסוציאליים, השואפים לתפוס את מקומן ³    🔗

עוד לפני שהיה באפשרותי להעלות על הכתב את רשמי מביקורי בבריה“מ ועוד לפני שביטאתי עצמי בע”פ, הותקפתי מכל הצדדים, על שום שכביכול הזדהיתי עם המשטר הסובייטי, עם מערכת החוקים שלו, עם הקו הרשמי של סופריו, עם המשטר של מחנות־העבודה שם וכו'. מדי פעם נאלצתי מחדש להכחיש הזדהות זו ולהסתייג הסתייגות גמורה מן הצדדים השליליים הברורים של משטר זה.

התקפות אלו באו מכל הכיוונים: מצד המחנה הקאתולי־אירופי, מצד מפלגות השלטון ואף מצד חוגים ימניים יותר בישראל, ומעל לכל, כמובן, מצד הבורגנות האמריקאית. כל זה אילץ אותי לערוך מאזן קצר של הדתות ושל המשטרים הסוציאליים, אותם למדתי להכיר מתוך דברי־הימים ומתוך המציאות של זמננו. המהלך הטבעי של ההגמוניה הדתית בא לידי ביטוי, ברוב המקרים, בערך כך: מתוך החסרונות של הדת השלטת ושל מעמד־הכוהנים שלה קם נביא חדש, שרצה בשליחותו לשים קץ למצב הקיים וליצור משטר חברתי חדש, מעודן יותר, שמטרתו העיקרית נועדו להיות, בראש ובראשונה, טוהר־המידות, רוממות הרוח ועידון נפשו של הפרט. במקרהו של משה, בודהה, ישו ומוחמד – נדונו מעצבי־דת אלה לרדיפות קשות ביותר, עד שלבסוף, בדרך כלל אחרי מותם, זכתה תורתם להכרה.

הדת היהודית, שביסודה היא דת מופשטת, לא היתה ברוב תקופות קיומה כוח גשמי אלא כוח רוחני בלבד; עם זאת היו גם לה תקופות, בהן נאלצה להישען על כוח פיסי. ואין הדברים אמורים לגבי מלחמות, אותן נאלצה מדינת היהודים לנהל בעת העתיקה – וכיום שוב – למען עצם קיומה… כוונתי יותר לנשק החרם, בו השתמשו הפרושים נגד ישו, ומאוחר יותר, במקום אחר ובתנאים אחרים, האדוקים נגד שפינוזה; כוונתי למלחמות האמונות והדעות העקשניות שבין אנשי השכל וההגיון, המתנגדים, ליריביהם הרגשניים, החסידים, שלעתים קרובות נסתיימו בהכנעתו המשפילה של החלש יותר מבחינה פיסית.

הבודהיסטים, שבמהותם נראים לי אולי הקרובים ביותר, מגלים נטיה של אי־התערבות בעניינים מדיניים, של טיפוח השלום והמדיטציה הרוחנית, שמובילה לעידון הישות העצמית. ברם, ההישגים הסוציאליים של דת זו הם עלובים. מאות אלפים פושטי־יד, שמתנזרים מן העבודה, נעים ונדים על פני המדינה וקערת־האורז בידם. מאות־אלפים בני־אדם, אדוקים ולא־אדוקים, לנים תחת כיפת השמים, ללא קורת גג, ללא מזון, ללא בית, חולים ונגועים. אומרים, שמראה הרחובות בהודו, לעתות בלילה, הוא כשל שדות־קרב, וחלק מאלה ששוכבים שם לישון בלילה, אינם מתעוררים עוד עם בוקר ונקברים בקבר אחים אחד, חסרי־שם. בימינו אלה מציתים עצמם כהני־דת הודיים, מרצונם הטוב, לאות מחאה נגד האפליה של ממשלת דרום ויטנאם.

דוגמאות מעטות אלו דיין כדי להוכיח, שלמען הבראתו של עם ולמען פיתוח כשריו המדעיים והכלליים לא סגי בדיסציפלינה רוחנית של Ahisma, של רעיון ההתנגדות הפסיבית של גאַנדי. הצלתו של הבודהיזמוס, מבחינת הדיסציפלינה הרוחנית שלו, באה על ידי הזן־בודהיזמוס, היפאני, שמצווה על כוהניו, במנזרים ומחוצה להם, בצד התרגילים הרוחניים, גם להרוויח את לחמם – ע"י מלאכת־כפיים, עבודה חקלאית וכו'. דומה הדבר, כאילו גורל של כל “משטר־גואל” הוא “להיוולד באורווה ולהגיע אל קיצו בארמון־שליטים”. (זוהי פרפרזה של אחד המשפטים של ההיסטוריון ואן לוּן).

בראשית דברי הזכרתי את ההתנגדות החריפה של קאתולים מתונים למשטר החברתי הסוציאליסטי של רוסיה הסובייטית. נימוקיהם היו – ובצדק – מעשי־האלימות, פעולות־הדיכוי, ביקורת חופש־הדעות, וכן מאסרם ושילוחם לארץ גזרה של מאות אלפים, ואולי אפילו מיליונים של אזרחיהם־נתיניהם הם עצמם.

אין אני נואמת מאומנת, ואני רואה בכך איוולת, כשמנסים לסתור טענה או האשמה מוצדקת ע“י שמגלים סתירה כלשהי בדברי הנואם. עם זאת, למרות ששתקתי, חזרו ונצבו לעיני התמונות מתקופות שונות של ההיסטוריה של הקאתוליות. לראשונה חזיתי את צליבתו של ישו ואת ייסוריהן והעלאתן על המוקד, ע”י נירון קיסר, של הקהילות הנוצריות הקדומות, שחיפשו מקלט בקטקומבות של רומי. לאחר זאת חזיתי אותם נרדפים, שהפכו לרודפים במסעי־הצלב העקובים־מדם, שעה שיצאו לכבוש מחדש – כך הצהירו – את הקבר הקדוש בארץ הקדושה במסע שוד ורצח זה טבחו ללא־רחם והשמידו עוד באירופה, בדרכם לארץ הקדושה, קהילות יהודיות למאות, ולאחר זאת המשיכו באותו מסע־השמד גם נגד המוסלמים – וכל זאת בשם אותו צלב עצמו, שעליו הוציא ישו “שלהם” את נשמתו. מסתבר, שדרשת־ההר של ישו מעל חופי הכנרת לא הגיעה אל אוזניהם ואל לבם.

לאחר זאת הנני רואה אותם במשפטי האינקוויזיציה, בהם נדונו מאות אלפי יהודים ולא־יהודים, לאחר מאסר ועינויי־שאול, למוות בשרפה. אף שתאוות הבצע והרצון לרשת באפס־יד אוצרות לא־להם מילאו כאן ודאי תפקיד בלתי־מבוטל, עם זאת עלינו להודות, שהשופטים העליונים של האינקוויזיציה האמינו, שאת מעשי־האימים הנפשעים האלו עושים הם ad gloriam dei. (מי אשר חקר ביתר יסודיות את שיטותיה של האינקוויזיציה, חייב להגיע למסקנה, ששיטות המאסר והעינויים הסטליניסטיים וההיטלריים הינם העתק מדויק ופיתוח נוסף של המסורת של האינקוויזיציה).⁴

ושוב עולה בזכרוני הקאתוליציזמוס, ובמיוחד אותו אפיפיור־היטלריסטי, שבשתיקתו נתן את הסכמתו למעשי־הפשע נגד היהדות, למרות שמקרב מחנה מאמיניו עצמו התחננו לפניו לפחות למלה אחת אם לא למעשה כלשהו של מחאה. ההוכחות למעשה זה הובאו לאחרונה מחדש בדרמה של הוכהוט, “ממלא המקום”.

הנני עוברת כעת להתפתחותו של האיסלם. בתוך ים של עובדי־אלילים, שמרכזם היה במכּה, יצר מוחמד דת חדשה, מוֹנוֹתהיסטית לחלוטין, המתבססת על היהדות ועל הנצרות. למרות שלמהפכה הדתית של מוחמד היו יסודות טהורים, הפכה עד מהרה החרב לנשק־התעמולה של דת חדשה זו, ואותם הבלתי־מאמינים, שלא הוכרעו בשדה־הקרב, בהסתערותם של לוחמי־הנביא, עקומי־החרב, הוכרעו לטבח, ללא־רחם, לאחר מכן. גם דת זו נתעצמה במרוצת הזמן והינה חזקה גם כיום.

בסקירה קצרה זו התברר לנו, ששתי דתות, שגילו התנגדות לחרב ולאלימות, לא הצליחו להעניק למאמיניהן התפתחות איתנה בשטח המדיני ובשטח הכלכלי: היהדות והבודהיזם. לעם ישראל יש, מאז זכה מחדש לקוממיות ממלכתית, ז.א. מאז 18 שנה, צבא בלתי־מנוצח. דומה כאילו צבא בלתי־מנוצח זה הינו חומת המגן של העם היהודי, הקם לתחייה.

לסיכום, מן הראוי להדגיש שוב, שכל מערכות־הדתות, הנזכרות ואלה שלא נזכרו, דרשו את עידונו של האדם, ז.א. את דיכויין של תאוותיו הפרימיטיביות, המיניות והאחרות, ואת פיתוחם של ערכים זולתיים (אלטרואיסטיים) חברתיים וכלכליים, שמצאו את ביטויים בחקלאות, בתעשייה, בקואופרציה, בבנייני־שיכון, במדע, ואחרון אחרון – באמנות, בספרות, במוסיקה וכו'.

כבר פרויד גילה את הסוד הגדול, שבעידון היצרים אינו הולך כמעט לאיבוד מאומה מכוחם. כיום, לאור ההישגים של התנועות הפוריטניות הגדולות, כמו, למשל, זו של אמריקה הצעירה, ניתן להסיק, שביצרים המעודנים, כמו הוויתור על סקסואליות מוגברת או ההינזרות מחיי מותרות טמונים כוחות חזקים ובולטים לאין ערוך מאשר ביצרים המקוריים הדחויים.

אם ציינתי בהתחלה, בכותרת של דברי־עיון אלה, שהנני נוטה לראות במטריאליזמוס ההיסטורי, כפי שבוסס ע“י מרכס והוגשם ע”י לנין, דת חדשה, הרי שהנחה זו הפכה אצלי לוודאות בשעת ביקורי בבריה"מ. מתקבל הרושם, שמרביתו של העם רואה בצורה מיוחדת זו של פני החברה את אווירת־החיים המוכרת והבלתי־ניתנת לשינוי. אמנם, קיים עולם אחר, זה הקאפיטאליסטי, שעמו חייבים, לפי הלך־הרוחות החדש, לחיות בשלום חיים של דו־קיום; אבל העולם, בו חיים ונושמים, בו מייצרים וסובלים הינו זה של הקומוניזם.

ננסה לערוך השוואה קצרה של התפתחות עולם קומוניסטי זה עם אחת משיטות החיים האחרות, נאמר זו של הקאתוליות. ההתחלה היתה דומה: דהיינו, האידיאה של אהבה, שוויון, אחווה, חלוקה שווה של ערכי־הרכוש, שנולדה בלבו של אדם דגול ושאח“כ הופצה ע”י תלמידיו והוחדרה בקרב ההמונים. הצוים הרוחניים, שהכנסיה הקאתולית מטילה על מאמיניה, אינם קלים אפילו כיום, כמו, למשל, האיסור של הגטין, או ה־“Imprimatur” המפורסם של האפיפיור (הרשאת ההדפסה), שמטילה חרם על כל שאר הספרים, ז.א. על למעלה מ־99.9% של הייצור העולמי. במקביל לכך ניתן היה להביא את האפוטרופסות הרוחנית על חופש־הדיבור־והמחשבה ברוסיה. כמו כן ניתן למצוא הקבלה בדרך, בה הגיעה לשלטון הכנסיה הקאתולית והאידיאה הקומוניסטית. לאפיפיור היה, כידוע, בימי הביניים ובתקופת הרנסנס כוח פוליטי וצבאי ממדרגה ראשונה, ואפילו הקיסרים, למשל, ההאבסבורגים, הושבו על כסאם “בחסד אלוה” וחסו בצלו.

העליה רבת־העוצמה של הקומוניזם, השולט כיום באופן ישיר על ששית מכדור הארץ והמפיל, כפי הנראה, את חתיתו, בכוח כלי משחיתו, על העולם כולו, שונה לגמרי. עם כל התשוקות הארציות שבקאתוליות עיקר הדגש נשאר בה בכל זאת, בגאולתו הנפשית של האדם, כלומר – חייו הרוחניים עלי אדמות וגורלו במרומים, לאחר המוות, בגן־העדן או בגיהנום.

הקומוניזם, לעומת זאת, הציב לעצמו, לראשונה בתולדות האנושות, את משימת הענקים העולמית – לספק לכל אדם את המינימום הדרוש לו לקיומו עלי־אדמות, דהיינו: מזון, לבוש, השכלה, שרות רפואי, בריאות, אמנות, וכל זאת על־ידי עבודה עצמית קשה ורציונלית ועל־ידי חלוקה צודקת של ערכי הקניין הקיימים והמיוצרים.

לאחר תקופת הינקות של האידיאה הגיעה התקופה הקשה של ההגשמה. באה ההתמודדות של השקפות־העולם, עליה צריך היה ללחום הן בתוך הארץ פנימה והן נגד כל העולם החיצוני כולו. בכך שלמו מיליונים רבים בחייהם: חלקם מרעב, חלקם במלחמת האזרחים ובשל ההסגר מבחוץ, וחלקם משום כך, שמאות אלפים הוגלו, למשך עשרות שנים, אשמים או לא־אשמים, בצדק או שלא בצדק, למרחבי הערבות, אל ה־Taiga, אל יערות־הכפור של סיביר, למחנות עבודה ולמקומות־שילוח רבים אחרים וכאן מצאו את מותם או משכו חיים מפרכים, אותם הורישו לצאצאיהם.

לי אישית היה האושר הגדול להכיר בשנת 1963 את החלק היפה, המפותח והמרשים ביותר של בריה"מ, דהיינו את מוסקווה ולנינגראד, מקום שם, תודות לליברליזציה ולהישגים של 46 השנים שלאחר המהפכה, הצליחו להתגבר על הרבה מהאימים האלו. אותם שרידים, שעודם קיימים שם, כמו ההוצאות־להורג על שום מעשי־חבלה או מעשי־הונאה, משתדלים ככל האפשר להעלימם. העקרונות הרוסיים של העידון: הפוריטאניות, הוויתור על מותרות ונוחיות אישיים והחתירה לפריון עבודה גדול ככל האפשר, הביאו להישגים בלתי־צפויים ובלתי משוערים. כך, למשל: החינוך־חינם לכל, הפּאַרקים הנפלאים ובתי התיאטראות, שהכל, ללא הבדל מבקרים בהם; ההישגים הכלכליים והטכניים בשטחים שונים ובייחוד בשדה הניווט הקוסמי, שזיעזע את העולם כולו, רגש הגאווה והכבוד העצמי, שהתעורר בעקבות זאת בלבם של מאות המיליונים, שבכוחותיהם המשותפים הגיעו להישג זה, ההכרה, למרות רצונן, מצד המעצמות העולמיות, ודברים רבים אחרים יצרו אווירה של פעלתנות ערה ושל חדוות חיים.

כמובן, אפשר לטעון, שהפסיכולוגיה ההמונית הזאת, שהיא פרי השגשוג הכללי, שוררת כיום בכל המדינות המפותחות בעולם. נכון הוא לומר, שמדינות אחרות, כמו אלו של אירופה המרכזית או של צפון־אמריקה, לא נזקקו כלל לקומוניזמוס בשביל לספק לאזרח הפשוט את צרכיו, כמו בית, חינוך, השכלה וכו'. טענה זו ודאי צודקת, עם זאת – אם רוצים להשיג את משמעות שמחתם של אנשי ברית־המועצות ממפעלם, אם רוצים להבין, מדוע ברוסיה התפתחות־ענקים זו לא היתה יכולה להתרחש כלל בלי הקומוניזמוס, ניתן להשיג זאת באמצעי־הסברה פשוט ובלתי־אמצעי: מאז הקיץ של שנת 1963 ישנו סרט־עובדתי (באורך של 4 שעות), המצוי גם בצורת ספר, תחת השם “הפלא הרוסי”, (הדבר מובא בייתר פירוט במאמר “על הסרטים”). וכאן מוכח ע"י עובדות, שלפחות מחציתה של רוסיה, בה חיו אולי מאה מיליון בני־אדם, לא היתה קיימת כלל לפני המהפכה, כלומר – המישורים היו קיימים, אך תושביהן, ברובם אנאלפבתים, גרו בבקתות עלובות, שרויים במחלות, דלות וחוסר־תקוה, וכך חיו ומתו מדור לדור. במקום זאת מצויה כיום רשת של ערים פורחות, כפרים ומושבים ובתי־חרושת, בהם לומדים ומייצרים ובהם מנהלים חיים תרבותיים הגונים, כפי שהמערב הורגל בהם מזה דורות רבים.

מי שנמנה על הנשמות “עתירות־הנסיון”, כלומר אלה אשר הקיפו תרבויות רבות ושבשבילם ההבנה של פסיכולוגיות שונות, של השקפות עולם שונות, הפכה לטבע שני, יודע שכל דת וכל משטר חברתי ממלאים את שליחותם ההיסטורית ואינם המלה האחרונה, הבלתי־משתנית של הקידמה וההתפתחות של האנושות. “הניצוץ האלוהי” מבקש לו בכל תקופה ותקופה את ביטויו המיוחד, יהיה זה ברוחו של הנביא, המחוקק, האמן, הרופא או המורה. זוהי זכותם המיוחדת של אנשי־התבונה – היחידים – ולא של ה“רבים”, כפי שמכנה אותם אפלטון, לגלות את הניצוץ הזה בחומר כלשהו, בשפה כלשהי, בזמן כלשהו, בצבע כלשהו ובקו־רוחב כלשהו.

במאה שלנו “הפלא הרוסי” וההשתחררות והשגת העצמאות של עמים רבים, עמים שמעולם עדיין לא היו חופשיים או עמים שהשיגו את עצמאותם מחדש, כמו, למשל, היהודים ותושבי אפריקה, הינם שתי נקודות השיא של המאה ה־20. זהו ההישג של המאה וזוהי תהלתו.

כל מהפכה רוחנית וכל דת שואפת לכך, להגדיל את אושרו הרוחני והפיסי של האדם. בטבע הדברים שכל אחת מהן יש לה נקודות חולשה ומגרעות – ככל שגדול ורב־ממדים יותר הנסיון להאשיר את האדם עלי־אדמות, וככל שגדולות יותר התוצאות, בה במידה חמורים יותר וכבדי־משקל יותר השגיאות והכשלונות. ברם, אם יעלה בידי ההסתכלות מבפנים והביקורת מבחוץ לטהר לאט לאט את היסוד החיובי מסיגיו, או־אז עוד ניתן לקוות, שעם חלוף הסכנה של המלחמות לחלוטין, תיהפך לאט־לאט שאיפת האנושות לאושר ולרווחה לעובדת חיים.