פתיחה קוֹמפלמנטָרית    🔗

בשביל מי ולשם מה רצוי לפרסם ספר על מעורבות אלוהים בהיסטוריה?

דווקא על סף האלף השלישי לספירה המקובלת? היהודים, הנוצרים והמוסלמים האמינו באלוהים ובמעורבותו בהיסטוריה, וסמכו על הוכחות התנ"ך שנתקדשו. אך בהיסטוריה עצמה, ביחוד במאות האחרונות, האנושות מפוצלת בין שלושה מחנות: המאמינים בקיום אלוהים; הכופרים בקיומו; המפקפקים. מחנה זה גדל ביחוד לאחר זוועות המאה ה־20: מלחמת העולם הראשונה והשנייה… השואה היהודית. זוועות אלה גם דחפו המונים לכפירה. אך אל נתעלם מן העובדה שדווקא לאחר זוועות אלה החלו בני־אדם לא מעטים להאמין בקיום אלוהים.

היבט אחר ימחיש לנו, שבני־אדם רבים לא יסתפקו באמונה שבלב. רחשי הלב ואוצרות הדמיון לא יוכלו לשכנע צעירים ובוגרים, שלמדו להישען על מדע וטכנולוגיה, על עובדות מוצקות, על בחינה עניינית של ארועים ותהליכים, כי איש מאמין אינו חייב להבין ולהפעיל לצורך זה את שכלו ואת מחשבתו ההגיונית. בקיצור: האם חקירה בלתי־משוחדת של עובדות וניתוח נבון של תהליכים – אין בכוחם ובתפקידם להבהיר בעיות אמונה?

אם נקבל גישה זו בהתמודדות עם מעורבות האל בהיסטוריה נצטרך לקחת בחשבון:

א. בשום מקום מוחשי לא נהג אלוהים להשאיר “כרטיס ביקור” או “טביעות אצבעות”, כי פסל עדויות בלתי־אמצעיות על נוכחותו המוחשית. המחפש אותם יוכל אולי לגלות סימני נוכחות של שליחי האל, אותות רוחניים, כפי שהוגשו לאליהו על הר חורב, או אותות פעולה של בני־אדם כשליחים מתווכים, ר' משה.

ב. המורשת התנ"כית הדגישה פעמים אחדות, כי אלוהים מסר את מעשי ההיסטוריה לידי בני־האדם, ולא התכוון לפעול במקומם. מגמה עקרונית זו בוטאה כבר בספר בראשית א' 29: “הנה נתתי לכם…”; 28: “מלאו את הארץ וכבשוה…”.

ג. מאחר שאלוהי ישראל תואר עוד בספר בראשית כאל האמת היחיד של כל האנושות, ולא רק כאל לאומי, חובתם של מבקשי עקבותיו להתוודע אל קורותיהם של עמים גדולים וקטנים, שולטים ונשלטים, לכל הפחות במזרח התיכון, בחופי הים התיכון, ובכל ארץ שבה ישבו יהודים עד היום. אם נתרכז ביהודים בלבד, נשמיט מידינו את רוב האמצעים, שיאפשרו לנו לדון ולשפוט על הימצאות אלוהים, ככוח סביל ופעיל ברחבי “ממלכותו”.

ד. ספר זה מבקש להתמודד עם “שאלת קיומו” של אלוהים בעולם, ועם השערת מעורבותו בתולדות בני־האדם. נוכחתי לדעת שנים רבות, כי יומרה מקפת זו לא תגיע למטרתה, אם לא אלמד לקח מדרכי הפעולה של חוקרי טבע והיסטוריה, שלמדו להוקיר את הגישה הקומפלמנטרית (= המשלימה).

גישה זו מאפשרת לטפל בנושא מורכב מאוד כאשר מפעילים בחקירה יותר מאשר “מסלול הבנה” אחד. למשל, שני מסלולי־הבנה מקבילים המדגישים אלמנטים חיוניים שונים לצורך חדירה עמוקה יותר ותפיסה נאמנה יותר של תופעות מעורפלות. לדוגמה: היסטוריונים חשובים נתקלו בחללים מעורפלים שלא מצאו להם הסבר או משמעות כל זמן שהתקדמו בהם רק במסלול הבנה אחד. רק כאשר העזו להפעיל מסלול שני (לא במקום הראשון, אלא לצידו או בתוכו!) החלו להבין, כי רק צירוף זה של שני היבטים מוחשיים־הגיוניים מילא את החלל הריק במשמעות סוללת דרך.

מותר איפוא להניח, כי נושא הקיום האלוהי זקוק לכל הפחות למסלול החקירה העניינית־מוחשית, ולצידו או בתוכו הוא זקוק למסלול חדירה בעלת אופי היסטורי־רוחני־נפשי־רגשי־חווייתי. אם כן, ספר זה אינו מתיימר להגיש לכל קורא הוכחות מוחלטות, אלא מבקש להראות באיזו מידה תועיל לנו הגישה הקומפלמנטרית הפתוחה לחיפושי תשובה בעלת אפשרות גבוהה.

כאן, בפתיחה, דיינו להצביע על שתי תמורות־אמת מדעיות שהתחוללו בפיסיקה בדור האחרון: נתקבלה המסקנה הקומפלמנטרית כי חלקיק וגל הם שתי צורות מתחלפות של חומר אחד בנסיבות שונות. הולך ומתברר יותר ויותר מצב חילופי בין חומר לרוח: ביטול הזרות וגידול הקשירות. ר' יחסי גוף־נפש.

ה. שיטת הקישור של הפרקים: היא אינה טיפוס על מדרגות הזמן, אלא מסע לולייני. הנושאים השונים אינם נידונים זה אחר זה. נושאים רבים פועלים יחד, מושפעים זה מזה. לכן יקרה לנושאים רבים שחוזרים ומוסיפים להם היבטים ודוגמאות. כך הולכת ונבנית תמונה דינאמית מקושרת, מבלי להגיע למיצוי המסע. רק נושא אחד זכה לריכוז מירבי: אמונה לעומת דעת (בסוף).

 

א. איך ניצל היטלר    🔗

הנה אחת העובדות המפליאות ביותר: חייו של היטלר הועמדו בסכנה 15 פעמים: תוכננו 12 התנקשויות ישירות – אך אף אחת מהן לא חיסלה אותו. לדוגמה: ב־20 בחודש יוני 1943 אירעה התפוצצות במפקדה של היטלר – בנוכחותו. הפצצה התפוצצה מתחת לשולחן המרכזי שעליו נפרשו המפות. קצין אחד נתקל בתיק שליד רגליו, בסמוך להיטלר, והרחיק את התיק. רוב היושבים ליד השולחן נהרגו או נפצעו קשה. מה שהציל את היטלר, קרוב לוודאי, הייתה הדלת שמאחוריו, שהוליכה אל מסדרון. הדף ההתפוצצות הטיל אותו אל המסדרון, שערו נחרך, רגליו ניכוו, זרועו הימנית שותקה לזמן מה, מכנסיו נקרעו, עור התוף שבאזניו נסדק, אך הוא יצא חי, קצת המום.

על הצלה מוזרה זו העיר שיירר1¹: “אצבע הגורל התערבה כאן בצורה בלתי־מוסברת.”

גולו מאן ציין: “מאז 1942 לא נותקה שרשרת הקשרים לצורך התנקשות, הן קשרי הבוסר והן התיכנונים הבשלים שבוצעו עד הפרט הטכני האחרון. אבל כולם נכשלו על ידי מקרים דמוניים.”²

לאחר פציעתו ב־20 ביולי טילפן היטלר עצמו אל מוסוליני המודאג ואמר לו: “…ברור, כי שום דבר לא יקרה לי. אין ספק שנגזר עלי להמשיך בדרכי ולהביא את משימתי לגמר. מה שקרה היום זה השיא! אחרי שניצלתי עכשיו אני משוכנע יותר מתמיד, כי העניין הגדול שאותו אני משרת, יעבור בשלום דרך כל הסכנות, והכל יסתיים בכי טוב.”³ בביוגרפיה אחרת אמר היטלר: “שוב לא יקרה לי שום דבר, ביחוד מאחר שאין זאת הפעם הראשונה שנחלצתי מן המוות בדרך מופלאה.”⁴

היטלר לא טעה. איש לא חיסל אותו עד שאיבד את עצמו בסוף נפילתו – “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”.

ידוע, כי באותן השנים ייחלו המוני אנשים, לרבות יהודים, לחיסולו של היטלר. אין ספק, כי לפחות בין 1938־1945 הפצירו יהודים ונוצרים מאמינים באלוהים, כי יסייע לחיסול המפלצת. אבל – אחרי כל התנקשות נוספת שנכשלה, הובהר יותר ויותר: או שאלוהים עסוק במקום אחר, או שהוא פשוט לא קיים, או שהוא משום־מה מעוניין בהמשך קיומו של המנהיג הנאצי השאפתני.

מה שלא יהיו חילוקי הדעות בנושא זה, עלינו להודות כי האל באשר הוא, מחונן בתכונות ששום אדם לא יוכל “להתחרות” אתן: עוצמת ידיעות מקיפות; תפיסה חודרת מקשרת, המבחינה היטב בין עיקר לטפל, בין דחוף יותר לדחוף פחות; חוכמת תצפית בתהליכים היסטוריים מתחברים או מתנגשים. האפשר להעלות על דעת אדם, כי אלוהים תמך בהמשך קיומו של היטלר למרות שיסכן את המשך קיומו של העם היהודי?!

לא נוכל להתחמק מלעמוד מול תוכניותיו הגרנדיוזיות של היטלר, שבהן מילא חיסול היהודים רק תפקיד של סילוק מכשול מאוס מן המסלול המגשים מטרה לאומית גזעית עילאית של השתלטות על אומות אירופה ואחר־כך – על העולם. של ניצחון הנאצו־פאשיזם ההרואי הנועז על התרבות הנוצרית־יהודית המשחיתה את האנושות. למען ניצחון זה יושמדו גם מורים, חוקרים, אינטלקטואלים, כהנים, קומוניסטים, ליברלים, אמנים מנוונים, משוגעים, נכים מלידה וכו'. בלעדי אשפה מיותרת זאת ייהפכו העמים הכבושים לעבדים כנועים של הארים האדנותיים.

 

ב. למה יחיה עד סופו?    🔗

אם קיים אלוהים, אין ספק שהוא ידע היטב מה טיב המטרות והאמצעים של הפאשיזם הגזעני, הוא גם שקל לבטח את משקל המטען הקטלני הזה על מאזני העתיד של הדורות הבאים. אם כן, איך להבין, כי איפשר את התעצמות האדונים הללו, ועוד שמר על מנהיגם להבטיח עלייה רצופה בהגשמת חזונו? האם השכל הצר של ילודי אישה יוכל להתמודד עם חידה מרטיטה זו?

הבהרת חידה זו חייבת להתחשב במסלולים השונים, המתחברים והמתנגשים, שבהם ניבנה עתיד היסטורי. הנה אחד, שאי־אפשר לעקוף אותו: המעצמה הסובייטית. היא כרתה ברית זמנית עם גרמניה הנאצית, כדי להפנות את להט הכיבושים שלה מערבה, ולזכות בלי מאמץ במחצית המזרחית של פולין. בו־בזמן ביים סטאלין משפטי בגידה נגד הגנרלים המעולים שלו וערף בכך את ראשי המפקדה של צבאו, והזניח את ביצור החזית המערבית שלו. הוא שיחק באש על חשבון מיליוני הרוסים שהיו צפויים להתקפות בזק של הגרמנים. שורה צפופה זו של טעויות והזנחות הביאה לצורך להגיב עליה בחומרה, וכך נוצרה שרשרת התגובות האכזריות שבהן הענישו אלה את אלה.

הבה נרשה לעצמנו לשער: מה שחשוב היה לאלוהים יותר מכל, זו מניעת שואה כלל־אנושית בכוח ההשתלטות של יורשי היטלר, הבזים להומניות, והמחלקים את העמים לנועדים לשלטון בלי רחמים, ולנועדים לעבדות בלי כושר להתגונן. המערכה הזאת נראתה לו חיונית ודחופה יותר מצעדים שיבטיחו לעם היהודי הצלה והעברה למקום מבטחים, כאשר מסביב בני עמים אחרים נדרסים ונקטלים. אלוהים “זכר” שהוא האל של כולם. יהודים רבים זכרו קודם־כל או אך־ורק, שהוא הבטיח להיות שומר ישראל.

אנו, לאחר עשרות שנים, למודי ניסיון, קולטים את המאמצים הבלתי־פוסקים להשכיח את השואה, להכחיש את עצם קיומה. האם השמדת האתרים לא הייתה מסייעת בידי המכחישים? האם השארת חלק מאתרי ההשמדה והצגתם לעיני דורות, לא הייתה, למעשה, חובה קדושה ואזהרה מוחשית: מה מסוגלים בני־אדם, מפלגות, מדינות לעולל ל“בלתי־רצויים”? לא רק ליהודים. מי ולא צופה התצפית העליונה יכול היה לחזות מראש סיבות ומטרות, שבגללן אסור להשמיד את אושוויץ?

וכעת נניח מימוש של תוכנית אחרת: התצפית האלוהית החליטה להציל יהודים רבים ככל האפשר מטלפי השלטון הנאצי. היא בדקה, איך ניתן להעביר מאירופה 6 מיליון יהודים בין 1934־1944? קודם־כל מצאו שליחי האל מעט מאוד מדינות שהיו מוכנות לקלוט יותר מכמה אלפי יהודים. באירופה של מלחמות וכיבושים אין מקום להעברה המונית של יהודים. בארצות־הברית התנגדו השלטונות – והיהודים – להצפת המדינה ב־2 מיליון פליטים. אפילו במאתיים אלף.

מי יספק את צי הספינות העצום להובלת שלושה מיליון יהודים עד אפריקה, דרום אמריקה, אוסטרליה וכדו'?

גם אל הרוצה להושיע, חייב להתחשב בנסיבות המציאות. אחרת, למה לא ישכור ציים יווניים, איטלקיים וספרדיים כדי להעלות מיליון יהודים ישר לפלסטיין. ארץ המנדט של בריטניה הלוחמת בנאצים ולא בערבים?

אבל… אבל! נא לא לשכוח, כי בהזדמנות המציאותית הראשונה יטרחו שליחי האל לשכנע נציגי מדינות רבות להצביע בעד מדינה יהודית בארץ־ישראל בהצבעה הגורלית שבאו"ם! ונא לא לשכוח, כי למרות המלחמה הקרה הקדימה ברית־המועצות את ארצות־הברית בהכרה רשמית מודגשת של מדינת היהודים – היא, האנטי־ציונית למהדרין!

 

ג. פרעה – היטלר, מוסוליני    🔗

מדוע גם בשלב התפנית שבמלחמה לא ניתנה “מלמעלה” רשות לחסל את היטלר? התשובה המשוערת תתחיל בשאלה: מה היה קורה, אילו חיילי ואזרחי גרמניה הנאצית היו שומעים, כי היטלר נהרג בהתנקשות או בשדה הקרב? האם היו נושמים לרווחה ותובעים לכרות שלום, האם היו נדרשים לסגת מכל השטחים הכבושים? אחרי ניצחונות כאלה בראשות הפיהרר היה פורץ נחשול של זעם נגד אויבי היטלר הפנימיים והחיצוניים, והייתה נשמעת תביעה אולטימטיבית להמשיך במלחמת נקמה, שהיא מלחמת ההגשמה הגמורה של החזון הנאצי: שלטון באירופה – ובעולם. “אילו היטלר היה חי, היה מגשים עצמו בגאוניותו. אבל היטלר המת חי בליבנו ומפקד עלינו להיות אדוני העולם! ואם לא נספיק הכל בדור הזה, נמשיך בדור הבא לעיני דמותו הנצחית.”

הנה, התרגשות זו של עובדי אלילים המצויידים במיטב הנשק המתוחכם – צריך היה לבלום בעוד מועד על־ידי מיתה אחרת של היטלר. היטלר חייב לחיות, כדי לרדת יחד עם צבאו ממפלה למפלה, לנסיגה עד ברלין. חייב היה לחזור הביתה מובס ומבוייש, חייב היה להימלט אל בונקר תת־קרקעי, ובמקום להתנשא על כס השליט הגזעי הארי, חייב היה להתכווץ אל לוע של אקדח או אל גלולת רעל של מתאבד, כי אבד לו הכל. אחר שבר הגאון לא ייצאו הדורות הקרובים למסעות כיבוש, על פי תביעתו.

מה בין חוקים ותהליכים היסטוריים ובין רצונו של אלוהים לתמוך בעניין טוב או לבלום עניין רע? בדרך כלל, היו נציגי הדתות מצביעים על מעשי נסים, על שבירת כלים חוקיים, כסמל מובהק להתערבות אלוהית. אלא שיש לנו כאן הזדמנות מצויינת לבדוק הקבלה מוזרה בין היטלר ובין פרעה המצרי, כאשר אלוהים רצה להשיג משניהם משהו שלא רצו לתת. האמצעים: מהלומות קשות – והקשחת לב.

סוגיה מביכה מאוד הייתה התנהגותו של פרעה, כאשר על ראשו וראש נתיניו נחתו כל מכות מצרים. חכמי ישראל התקשו לעכל את הפסוק החוזר ונישנה, שבו סופר, כי אלוהים עצמו היקשה את לב פרעה מלשחרר את בני ישראל, עד שלא פגעו בארץ מצרים כל המכות זו אחר זו:

שמ' ז 3: “ואני אקשה את לב פרעה”, ובנוסח דומה: שמ' ז 13, 22; ח; ט, 12 פעמים. נחמה לייבוביץ, בספרה “עיונים חדשים בספר שמות”, טרחה לצטט פרשנים רבים. הייתכן, כי ה' עצמו עיכב את פרעה מלשחרר את בני־ישראל?! – כן, כי התנהל מאבק בין פרעה האלוהי ושאר אלי מצרים ובין אלוהי־ישראל: מי חזק יותר? מי יכניע את מי? מאבק זה נראה לאלוהים חשוב ומכריע יותר משחרור מיידי של בני־ישראל, לכן התקדם עד מכת הבכורות. רק לאחר שפרעה אולץ להיות עד ראייה־שמיעה – מצוקה נוראה – רק אז הותר לו לשחרר את עבדיו. התכלית המקיפה והגורלית יותר הייתה בעיני אלוהים דחופה יותר מתכלית השחרור של קומץ עבדים שטרם נשבעו לו אמונים.

בדיוק אותה העדפה בשיקולי האל פגעה קודם־כל בהיטלר ובמעריציו ורק אחר־כך ניתן היה להציל או לא להציל את עבדי היטלר במחנות. היטלר חייב היה להיות עד רואה־שומע־ושוקע במצוקת עמו, שלב אחר שלב “מאיגרא רמא עד בירא עמיקתא”. המנהיג וחסידיו חוו מכה אחר מכה, ותוך כך חולצו מידיהם המוני “העבדים”.

אל נשכח, כי מוסוליני הפאשיסט הרברבן הותר לו להיות ניתלה על־ידי פרטיזנים (הראש למטה) רק לאחר שנכח באובדן האימפריה ובעצמאות של ארצו.

אבל – האם סטאלין לא חרג מכלל זה? הריהו מת מוות טבעי במרומי שלטונו הדיקטטורי. יתרה מזו: מעולם לא הייתה ממלכתו ענקית יותר מאשר בשנים שלאחר המלחמה. במישרין ובעקיפין שלט על רוב עמי אירופה המזרחית! אבל – ב־1956, שלוש שנים לאחר מותו, חשף יורשו חרושצ’וב את עוצמת פשעיו; ואז הופלו ונשברו האנדרטאות שלו ברחבי הממלכה ומעבר לגבולה, ויוקרתו היהירה הורדה שאולה. בכל אופן, יש לזקוף לזכותו את ניהול החזית המזרחית נגד היטלר. (כעשר שנים לפני כן הפילו ושברו את שיפעת האנדרטאות של היטלר בגרמניה ומעבר לה).

 

ד. “לפני שבר גאון”, ישעיהו    🔗

אנו פותחים את ספר ישעיהו ומוצאים דוגמה נבואית ממחישה של כמעט־חוק היסטורי, המקופל במשלי ט"ז 18: “לפני שבר גאון”:

“איך נפלת משמיים, הילל בן שחר! נגדעת לארץ, חולש על גויים! ואתה אמרת בלבך: השמיים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים־כסאי… אדמה לעליון! – אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור… הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות? שׂם תבל כמדבר ועריו הרַס, הושלכת מקברך כנצר נתעב… כי ארצך שיחתָ, עמך הרגת…” (י"ד, 12־20).

האם יכול מישהו להמציא הקבלה משכנעת יותר בין היטלר למלך בבל? תיאור מוחשי יותר של גאווה יתרה, שתוּבַל אל פסגת הישגים של שלטון ועושר – ושל הנפילה ההכרחית אל שאול וירכתי בור?

הגאווה היתרה מבטלת את הביקורת העצמית ואת הבחינה הבלתי־משוחדת של תנאי המציאות. אחר פלישת הצבא הגרמני לרוסיה הסובייטית והתקדמותו המהירה מאוד עד שערי מוסקבה ולנינגרד, הצהיר היטלר קבל עם ועולם, כי רוסיה נוצחה סופית. הערצתו העצמית גבהה כעת במקביל להערצה העממית אל המנהיג הכל־יכול – ולכן הגיע “גאונו” לאותה נקודה מסוכנת בקריירה שלו, שבה תתהפך למפולת ולאובדן סופי בבונקר ברלינאי: בנקודה זו מינה את עצמו למפקד עליון של הצבא, לא האזין לגנרלים מוכשרים, אלא תבע מהם לסור לחלוטין למשמעתו. וכך הוציא פקודה שתמיט שואה על צבאו. הוא אסר להמשיך בתנופת הכיבוש לכיוון מוסקבה, ולצאת להתקפה בצפון ובדרום. לאחר שחלפו כמה שבועות והיטלר הסכים לכיבוש מוסקבה – הפגיש את צבאו עם “גנרל חורף” איום, השקיע את חייליו בגשם, שלג ובוץ אינסופי. מאז התהפך הגלגל: הרוסים “המנוצחים” הלכו וניצחו.

אם יש פה מימוש אישי של חוק כללי, יש פה עוד היבט תנ"כי ואלוהי. במיתוס של מגדל בבל (בר' י"א) מסופר: “וירד יהוה(!) לראות את העיר ואת המגדל… ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”.(5־6). מה החליטו בני האדם? “הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים”.(4). יוזמה זו עוררה את קנאת האל, את חששו פן ידמו בני־האדם לאל(ים). הרי גירסה שונה של החשש האלוהי בגן עדן, שמא ירכשו בני־אדם סגולות אלוהיות.

מותר לנו להוכיח, כי אל המעורב בהיסטוריה לא יאהב בני־אדם השואפים לגדולה יתרה, המטפחים גאווה יתרה. לא רק באפוס הקדום של גלגמש הכשילו עוצמה וחוכמה אלוהית את שאיפות הגיבור להשיג חיי נצח. ישעיהו, בפרק המצוטט, התיר לעצמו לדבר כאילו היה אלוהים. “הגיוני” לחלוטין מה שקרה לנפוליאון ברוסיה. הריהו מופת מפורסם לשאפתנות שלטונית שאין לה גבול. כך אנו עולים אתו אל צומת היסטורי חשוב.

 

ה. נפוליאון ברוסיה    🔗

נזכיר מיד, כי היטלר העריץ את נפוליאון, אך גם הכיר את מפלתו הנוראה ברוסיה. למה התעלם מנסיבות המפלה? כנראה, כדי להוכיח לעצמו ולעולם, שאדולף היטלר גאוני יותר מנפוליאון.

הרי הזהירו את נפוליאון, שלא ינסה לכבוש את רוסיה בכלל, ובמיוחד לא בעונה הקרובה לחורף. הרי הוא נהג לחשב את צעדיו בקפדנות. מה קרה לו? הוא גייס קרוב לחצי מיליון חיילים(!) – אבל לא הבטיח את האספקה הדרושה להם, כי סמך על ניצול המזונות שברוסיה. הוא גם לא הבטיח את דרכי התנועה של צבאו. ההיסטוריון ג’ופרי ברין⁵ (Bruun) ציין, כי דווקא הפעם התעכב בחישוביו, שינה מדי שבוע את תוכניותיו. זלזל בגנרלים הרוסיים, ורק במאוחר למד להוקיר אותם מאחר שהבין, כי בכוונה נמנעו מקרב חזיתי, לאחר קרב אחד גדוש קורבנות משני הצדדים. קוטוזוב, המפקד הזהיר והמנוסה, סמך על הזמן כבעל ברית לרוסים, כמו על החורף הרוסי שהצרפתים לא הורגלו לחומרתו: קוטוזוב נתן לנפוליאון לכבוש אפילו את מוסקבה, שהתרוקנה מתושבים ומזונות ונשרפה ברובה. אחר־כך שגה הקיסר שגיאה איומה, שלא תאמה כלל לאופיו ולכשרונו: הוא החליט לסגת עם צבאו המצטמק באותה דרך שבה פלשו. ודרך זו הפכה בינתיים לשממה שאי־אפשר להתקיים בה – ולא הקדים לבדוק אותה. רק 50 אלף חיילים הצליחו לצאת מרוסיה, השאר נישבו, נהרגו, מתו ממחלות, קור ורעב.

עלי להדגיש: כל ההזנחות והשגיאות שנפוליאון הסתבך בהן ברוסיה, אפשר להבין על פי בחינה היסטורית ריאלית, שגם היבטים פסיכולוגיים פעלו בה. אבל – איש לא יוכל לאשר או להפריך, באיזו מידה הושפע “הגאון” מכוחו של “קול פנימי”, היועץ לו עצות אחיתופל, מכוחו של שליח־מלאכי שמתח את הגאווה היתרה של הקיסר עד שיא המקדים שבר. ברין ציין תכונה זו בהבלטה כ־ “excess of prudence”. וזה לא הכל: שליחים אחרים נשלחו לעודד את קוטוזוב בגישתו יוצאת־הדופן לתת לפולש לחסל את צבאו במו־שגיאותיו. הוא חיכה למהלומות על־פי בחירתו, ותקף את הצבא המתפורר בנסיגתו המתמשכת. הצבא הרוסי בימי סטאלין והמלחמה נגד הפולש הגרמני, ראו בקוטוזוב גיבור לאומי נערץ.

 

ו. תוצאות הפוכות    🔗

והנה הקבלה מאלפת: נפוליאון והיטלר יצאו לכבוש ארצות ולשעבד עמים לשלטונם, שבכוחו לייסד ולקיים ממלכה אדירה, כמעט יבשתית, – וקרה בדיוק ההפך: הכובשים האדירים סיימו חייהם ב“חור נידח”: באי סנט־הלנה, בבונקר תת־קרקעי. ואילו העמים, יותר מאשר לפני־כן, לחמו על עצמאותם וייחודם.

להקבלה מרשימה זו נוסיף מיד: מסעי הניצחון של לנין וסטאלין ייסדו ממלכה קומוניסטית ראשונה בעולם, אבל אירגנו אותה כך, שהיא תתמוטט מבפנים, כי תהפוך את הקומוניזם למשטר מדכא ונצלן במקום לשלב עליון של הסוציאליזם.

באותה עת קרה משהו מתהפך גם ביפאן, השותפת למלחמת העולם. ראשי הצבא היפאני יצאו לכיבושים נרחבים באסיה המזרחית־הדרומית, הנחילו מפלה צורבת לארצות־הברית בפרל הארבור (1941), אבל סוף המסע היה תמוטת המשטר המיליטנטי ביפאן; התאבדות המונית של קצינים; כיבוש יפאן בידי האמריקנים לאחר הטלת פצצות האטום – ומעבר המדינה לממשל דמוקרטי, שבראשו מלך מסורתי. אם כן, גם פסגת האימפריאליזם היפאני ציינה את שיא הגאווה הלאומית לפני השבר הנורא.

אם כן, במקום שלטון הרייך הנאצי באירופה, ושלטון הממלכה היפאנית באסיה הדרומית־מזרחית, יצרו שתי מלחמות העולם תמורות “הפוכות” או חשובות מאוד: התעצמות ארצות־הברית וברית־המועצות (עד התפרקותה), שהן היו הכוחות המכריעים בניצחון על הנאצו־פאשיזם.

– אובדן העליונות האירופית בעולם תוך תמוטת האימפריות הקולוניאליות.

– השגת חירות לאומית למרבית העמים.

– צעדי איחוד דמוקרטי של מדינות אירופה.

לכך נוסיף בתמיהה הכרה היסטורית שאינה מובנת מאליה:

שורה של אישים היסטוריים נודעים סייעו להתפתחות חיובית דווקא משום שלחמו בכיוון הפוך, בכך גייסו רבים וטובים לתמיכה כנגדם, ובעד ההתפתחות הרצויה.

המשפט הקודם מעיד על אפשרות, אך לא על חוק. לעומתו יעיד המשפט הבא על חוק היסטורי מוכח – אף כי ייתכנו יוצאים מן הכלל:

שלטון ממושך, בלתי־מוגבל ובלתי מבוקר, ישחית את השולטים (וחלק של הנישלטים).

כיוון שיש לנו דין ודברים עם המונותיאיזם, נשאלת שאלה בהקשר לאותו חוק: אם אל יחיד עקב במשך אלפיים שנה אחר הישגי המונותיאיזם, השליט בארצות רבות, האם לא נתקל בעובדה, כי המשטרים המלוכניים, הכוהניים והדיקטטוריים חזרו ואישרו חוק זה תוך חסות האמונה באל יחיד? האם השלטון הבלתי־מוגבל של האל היחיד למעלה אינו עשוי לשמש דורבן ומופת לשלטון בלתי־מוגבל למטה? האם המלוכה הישראלית והכהונה הישראלית, ששלטו בשם האל היחיד, לא נידונו מדי פעם להשחתה? לטעויות מסוכנות? מה קרה אפילו לשלמה, החכם באדם, עם התמשכות שלטונו?

 

ז. אושוויץ והאלוהים    🔗

איננו מסוגלים להפסיק את העיון והדיון בשואה היהודית, כל עוד לא הפנמנו את קשריה הישירים אל מלחמת העולם, אל עלייתם ונפילתם של הנאצו־פאשיזם ושל הבולשביזם הסובייטי. העם היהודי הוא היפוכו של “עם לבדד ישכון”. הקושי בניסיון להבין היסטוריה, הוא לא רק המורכבות הבלתי־שקופה של סיבותיה ותוצאותיה, אלא גם הנטייה להיצמד למונותיזה זו או אחרת. למשל, מפורסמת ההשקפה, כי אושוויץ ואלוהים לא יוכלו לחיות יחד בעולם שפוי. ולכן, מי שהאמין באלוהים לפני השואה, יכפור בו אחרי השואה. אולם חוקרים⁶ מצאו בקרב ניצולי השואה, כי 24 אחוז, שלא האמינו באלוהים לפני השואה, התחילו להאמין בו בשנות השואה ו/או אחרי־כן. אסור לעקוף “מוזרות” זו: יש פה יותר מאמירת תודה לאל “על שהציל אותם”. יש פה סתירה למונותיזה, כי קיום אלוהים היה מונע את קיום אושוויץ.

בנקודה רגישה זו אני חייב להכריז על התנגדות נמרצת למונותיזה בסיסית שמקורה במורשת היהודית: “במופלא ממך אל תדרוש”. וכמשען לגישה מרתיעה זו נוהגים חרדים לטעון, כי בני־ישראל נתחייבו לקבל את תורת ה' ב“נעשה ונשמע” (שמ' כ"ד 7). קודם נעשה מה שצווינו לעשות, אחר־כך אולי נשמע הסברים. טוענים מסוג זה שוכחים: א) על־יד הר־סיני עמדו “עבדים” משוחררים, שהורגלו לפעול לפי פקודות. ב) היהודים התברכו במורשת עשירה של “שואלי אלוהים”, החל באברהם (על צדיקי סדום), דרך הנביאים, עד איוב, קוהלת, חכמי התלמוד ויורשיהם. הם התמחו ב־לשאול־לענות. מומחים נאורים הוסיפו: ה' לא מעוניין ב“אומרי כן”, בבוטחים ומצהירים: “אני יודע שהוא קיים”. הוא נוטה חסד למתלבטים. הוא הפיח באדם מרוחו הבוחנת והיוצרת. אנו חייבים לבקש תשובות, לא רק לשם צידוק עצמי, אלא לשם גילוי צדקו או טעותו – לפי הבנתנו.

אם מצאנו לפני־כן, כי מן המיצפה המקיף שלו אלוהים היה חייב קודם־כל לטפל בסכנות האורבות לאירופה, לעולם, בתנאים הנתונים, כי לא הייתה לו אפשרות להציל מיליוני יהודים בעיצומה של מלחמת עולם. אבל – השואל חייב לחפש עוד, וכך הגעתי אל צומת הכרעה אחר, הקשור בראשית שלטונו של היטלר – ובהגירה מאסיבית של יהודי גרמניה.

 

ח. הגירה יהודית מגרמניה    🔗

הרי עוד מונותיזה: “היטלר עלה לשלטון בכוונה לחסל את כל היהודים. קודם־כל בגרמניה. זה היה רעיון בסיסי שלו. תשוקה נפשית־אידיאולוגית לפתור את שאלת היהודים אחת ולתמיד. יכול להיות שהתיכנון המעשי התגבש בזמן המלחמה. המטרה עוד מנעוריו.”

אם המונותיזה נכונה, איך להבין את העובדה, כי היטלר איפשר ל־300,000 יהודים, בקירוב, לעזוב את גרמניה בין 1933־1938?! בסך הכל ישבו בגרמניה כחצי־מיליון יהודים, ז.א. לפחות מחצית מיהודי גרמניה הורשו להגר.

אפשר לשקול שלוש תשובות סבירות. הממשל החדש היה זקוק למימון תוכניותיו בתוך ארץ שסבלה עדיין משלהי המשבר הכלכלי הגדול (1929־1933). דרך אחת הייתה להרשות ליהודים להגר לאחר החרמת רכושם. נימוק שני: הגירת יהודים רבים למדינות המערב תחזק שם את האנטישמיות – וזה טוב למשטר הנאצי. נימוק שלישי: מאחר שהיטלר שאף לכבוש את אירופה, אפשר לטעון, כי ידיו ישיגו את היהודים שהיגרו יחד עם כיבוש ארצות המפלט.

עכשיו חשוב להזכיר עובדה שכמעט נשכחה: היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, אבל פתח במהפך הנאצי רק אחרי חמישה חודשים! מבלי להיכנס לעובי הקורה ניתן לומר, כי המשטר החדש נזקק לתקופת הכנה, שנועדה להתנער ממפלגות אחרות, מהפרלמנט, וכו'. בתקופה זו עוד לא הופעלו החוקים הקשים ביותר נגד המיעוט היהודי. כאן נפתח סדק רחב להצלת יהודים.

להבנת המצב החדש באירופה צריך לדעת: בין 1922־1936 השתלטו משטרים דיקטטוריים על 14 מדינות, מלבד גרמניה. בקיצור: ב־22’־23‘: איטליה (מוסוליני), ספרד, טורקיה (אטטורק!). 24’־26’: אלבניה, פולין, פורטוגל, ליטא.29’־32‘: יוגוסלביה, רומניה, (שוב פורטוגל, ליטא). 33’־36’: גרמניה, אוסטריה, אסטוניה, לטביה, יוון, ספרד (פרנקו).

כדי להתמודד כראוי עם היבטים שונים המתחברים זה לזה או מתנגשים זה בזה, עלינו להעריך את ההחלטה העקרונית, שהוא לא יפגע במהלכים היסטוריים: אלוהים לא מוכן לשנות תהליכים שהם פרי עקבי של סיבות ותוצאות שהופעלו על אחריותם הבלעדית של בני־אדם. הוא לא יחולל היסטוריה במקום בני־האדם, שהרי הפקיד את גורלם בידיהם, לחוד ויחד. הוא יכול רק לבחון אם ניתן לזרז, לעכב, לתקן – ולהפעיל את שליחיו בהתאם. אם כן. במאה ה־20 הוא נאלץ להתחשב בכך, כי התפשטות הדיקטטורות הלוחמניות הייתה תוצאה מתגובות מרידה, תיקון והצלה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גם המהפכה הבולשביסטית ברוסיה נעה במסלולים אלה תוך שלילה גמורה של הצאריזם הדיכאוני. “הימין” הגרמני צירף סלידה מן הדמוקרטיה הטרייה עם הסירוב לעכל את תבוסת גרמניה במלחמה. ברור היה שהנאציזם צמח על מסלול כפול זה. אבל גם ברור היה עוד לפני תפיסת השלטון בידי היטלר, כי המשטר הנאצי ימיט אסון על היהודים האשמים בכל הצרות.

אם כן, אף אחד לא יכול להוכיח, כי אלוהים התערב לפני מימוש המהפך. ואף אחד לא יוכל להוכיח, כי אלוהים לא התערב, אך הנסיבות ועובדות בולטות מדברות בעד.

מנהיגים נאציים ישבו גם על מדוכת השינויים כלפי היהודים. השליחים נשלחו לשתי חזיתות חשאיות: בישיבות הנאצים, ועוד לפני־כן בקולות החודרים ללב מנהיגים – לתמוך בנימוקים המעשיים של הנאצים, שיאפשרו ליהודים להגר (ר' למעלה). החזית השנייה: השפעה על מנהלי מוסדות יהודיים, כי יתמכו בלי דיחוי בהגירה המונית ויסייעו לה.

העובדה המפתיעה, שאי־אפשר לכפור בה היא: ב־1933 בלבד היגרו 37,000 יהודים, בין 1933־1938 היגרו כ־150,000. אחרי “ליל הבדולח” (נובמבר 38') בלחץ הגסטאפו(!) עזבו עוד כ־150,000. חשוב לדעת, כי יהודים שרצו לעזוב, לעתים קרובות נתקלו בחו"ל בדלתות סגורות בפני יהודים. אך יהודים רבים בכלל לא רצו לעזוב. תמיד זכורים לי דברי אבי, בוויכוחים שבינינו: “מה – כשטוב בגרמניה, ואנו נהנים מהחיים כאן, הכל בסדר. אבל כשרע כאן, ליהודים ולגרמנים עצמם, מיד אנו אורזים את המזוודות, רק לא להשתתף בצרתם!” הוא נרצח בזאקסנהאוזן.

אבל קורט טוכולסקי, הסופר היהודי־גרמני, חשף היבט אחר, ובזעם: “ב־33' עזבו רק אנשי עסקים מעטים. הם העדיפו לצבור רכוש ולשמור עליו. ואז, ב־35'… אנשים אלה התגנבו החוצה אבלים, מובסים, פושטי רגל, כספם נגזל מהם – וגם כבודם”. צוטט ע"י לוסי דווידוביץ בספרה “המלחמה נגד היהודים” שפורסם ב־1975.

אנו יכולים להאמין או לא להאמין, כי שליחי האל פעלו “מאחורי הקלעים” ועשו עבודה נאמנה שהתבטאה בהצלת אלפי יהודים והעידה על התערבות האל. מכל מקום, הוכח בתעודות מרובות, כי בני־אדם שומעים קולות, בחשאי, בחלומות לילה, כמין קול פנימי שאיננו מרפה, ואדם משתכנע כי זהו קולו הנאמן ביותר של מצפונו, או – זהו צו ממעל. עדות חזקה על ארועים מסוג זה נמסרו על־ידי הנביאים.

האם מוטב לחזור לנביאים עוד ועוד, ולהאמין לחוויותיהם ולמסקנותיהם – במאה ה־21?

 

ט. עדות הנביאים    🔗

אין מנוס מלבחון את התרשמותם של קוראי הדורות האחרונים ממידת אמיתותם של הנביאים הגדולים. האם עמוס, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל היו עדי אמת או שקרנים? האם דברי אלוהים אליהם היו אשליות פנטסטיות בלבד, או העמדת פנים מופלאה כדי להגביר את אמון המאזינים במסרים שלהם – או היו חוויות אישיות המחייבות אותם ואת בני עמם?

אם הנביאים מסרו עדויות אמת, הרי לפנינו הוכחה משכנעת לקיום אלוהים – לפחות בימי קדם. לשם ביטחון השיפוט אני מציע לא להשוות את הנביאים עם נואמים וסופרים מוכשרים בימינו. אם מראש נשלול מנביאי ישראל אמונה עמוקה באלוהים שהתמידה עד יום מותם, נתעלם מבסיס פעילותם. בוודאי המציא דמיונם שפע של סמלים והדגמות מוחשיות, והציגו רשמים ודעות משלהם, אולם הם הקפידו, על פי רוב, לציין מתי דובר אלוהים עצמו.

נסתפק בדוגמאות אחדות. עמוס: “לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים” (ג 7). ישעיהו: “ואשמע את קול ה' אומר: את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר: הנני שלחני” (ו 8). יחזקאל: “ויהי דבר ה' אלי לאמור: בן־אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני” (ג 17).

נרחיב קצת בעדות ירמיהו. הוא הירבה להזכיר קולות ששמע, ביחוד “קול ה'”. כאשר הוקדש לנביא הרגיש: “ויגע על פי ויאמר אלי: הנה נתתי דברי בפיך” (א 9). ועוד: “על כל אשר אשלחך תלך, ואת כל אשר אצוך תדבר” (א 7). ועוד אמר ה' דבר מפליא ביותר: “בטרם אצורך בבטן ידעתיך” (א 5)! כלומר, עוד לפני שנולד בחר ה' בירמיהו, כי ידע את סגולותיו. קשה לשער, כי ירמיהו התהלך בהרגשה, שהוא נבחר לנביא עוד בהיותו עובר ברחם אמו!

אם דברי הנביאים שיכנעו אותנו, גם משום שהם עצמם השיגו דרגה מוסרית גבוהה בהאמינם באלוהי מוסר מתקן (לא גואל – ר' היחס לנשים) – איך יעזו “לבלף”, לשחק חילופי תפקידים עם האל?! להכתיב לאלוהים את הפחדים והמחשבות של עצמם, ולהכריז עליהם, כי זהו שידור אלוהי מהימן? הרי הפחד בפני הענשת שקרנים בידי אלוהים היה משתק אותם!

פרשה זו גורלית עבור הקוראים של ימינו. אם יודו, כי עדות הנביאים היא אמת ולא שקר, יודו בקיום אלוהים – אז, ואולי גם עכשיו. אם לא איכפת להם שגם – אפילו – גדולי הנביאים היו שקרנים/שחקנים, אולי מוטב שלא ימשיכו לחטט בדוגמאות החיבור.

אצל ירמיהו נמצא שיתוף פעולה כה אינטימי בין אדם לאלוהים, עד שקירבה דומה ימצא רק אצל משה. הוא נחשב כנביא ראשון. משה הוציא את השבטים לחירות. ירמיהו יצא עם חלק מבני עמו בחזרה למצרים, אחר כיבוש ירושלים. משה ודורו לא זכו להיכנס לארץ ההבטחה. ירמיהו לא זכה לחיות במלכות יהודית משופרת, אלא חווה את מימוש נבואות החורבן.

שתי דמויות טרגיות אלה אנו מתקשים עד היום ללכת עמן אל הפסגות והתהומות של קורותיהם. עם זאת אפשר, כי נפשם ושכלם לא הבחינו תמיד בין קול ה' הדובר ובין קולם האישי הפנימי – כה הדוקה הייתה חוויית השיתוף האינטימי.

“בנחישותם הקיצונית של הנביאים למזג את האמונה הדתית עם שלמות מוסרית, הפכה אמונת הנביאים לשיא המוסר והדת בדברי ימי העולם”⁷.

עם כל זאת, עלינו להיות מודעים לכמה טענות, המעיזות לפקפק בהוכחה הקרובה לאמת, שעדות הנביאים היא עדות הקיום של האל עצמו.

קודם־כל נזכור את היכולת העצומה של בני־אדם להישען על דמיונותיהם ולהזדהות אתם לחלוטין. הם בטוחים לחלוטין, כי לא לקולם הפנימי הקשיבו, אלא לקול האל שחדר לתוכם ושכן בהם. על נושא זה (ונושאים אחרים) נערך מחקר יסודי למדי על־ידי פרופ' ויליאם ג’יימס בשם “החוויה הדתית לסוגיה”, שתורגם ויצא בהוצ' מוסד ביאליק בשנת תשי"ט; המקור יצא כבר ב־1902.

טענה אחרת: הנביאים קראו ו/או שמעו דברי נביאים שקדמו להם. ברור, כי ישעיהו וירמיהו הכירו את דברי עמוס. ירמיהו הכיר לפחות חלק מדברי ישעיהו. במשך דורות נוצרה מורשת נבואית של תוכן ושל צורה (סגנון). התכנים עובדו לפי סגנון מסויים, דרכי העיבוד לא היו מתת אלוהים, אבל – בעולם העתיק היו בני תרבויות שונות משוכנעים, כי יכולת השיר הלשונית, תכניה וסגנונה היו חסד אלוהי. כי האינטואיציה של המשורר היא מתת האלים. ורעיון זה ליווה את תולדות הספרות עד היום. ואי־אפשר להכחיש את הרמה הספרותית־פיוטית של רבים מפרקי הנביאים, כאשר כושר השיכנוע של התכנים נוצר בחסד עיצובם הלשוני. הנביאים היו משוררים בחסד האל ו/או בחסד ההתגבשות האישית.

 

י. ישוע ומוחמד    🔗

אין שום פליאה בכך, כי ישוע ומוחמד ירשו והורישו את החידוש המרכזי של הנבואה: זיהוי אלוהים עם מוסריות עמוקה, המחייבת תיקון היחיד והחברה, מצב הנזקקים והמקופחים. “משא ההר” של ישו הוא אחת התעודות הקיצוניות ביותר לתיקון אדם וחברה. מצד אחד הוא המשך התביעות המוסריות המעוגנות בתנ"ך. מצד שני הוא נאום מרדן, המציב את תפיסותיו הנחרצות – “ואני אומר לכם…” כנגד הגישות המקובלות, תוך ניסיון לרומם את הכרתם העצמית של “הנחותים” בעיני הרבנים. הנה קטע:

“אשרי העניים (או הענוים), כי הם יירשו את הארץ, אשרי הרעבים והצמאים לצדקה, כי הם ישבָעו.. אשרי רודפי שלום, כי ייקראו בני־אלוהים… אשרי הנרדפים על דבר הצדקה, כי להם מלכות השמיים… שמעתם כי נאמר עין תחת עין, שן תחת שן, אבל אני אומר לכם, אל תתקוממו לרע, אך המכה אותך על הלחי הימנית, הגש לו גם את האחרת… שמעתם כי נאמר: ואהבת לרעך ושנאת את אויבך, אבל אני אומר לכם: אהבו את אויבכם…” (מתי ה', נוסחה קצת שונה אצל לוקאס ו).

ברור לחלוטין, כי ישו לא הופיע כנביא המדבר בשם ה'! אפשר היה לפרש את דבריו כגילוי של אדם, שמותר לו לדבר בדומה לאלוהים! משפע הסיפורים על ישו חשוב להזכיר כאן, כי בהיותו במדבר, ניסה השטן להסיר אותו מדרכו, “למכור” לו נכסים ושלטון. הקורא חייב לשקול: האם השטן פועל כאן על דעת עצמו בלבד – או נשלח בידי אלוהים? (ר' פרשת איוב).

– הביוגרפיות של מוחמד נכתבו זמן רב לאחר מותו, ולכן נפוצו גירסאות שונות. בסורא 26 של הקוראן צויין במפורש, כי הראשונים שהחלו להאמין בהטפותיו, היו “נחותים” (מבחינה סוציאלית). הוא דרש לממש אהבה כלפי עניים ואסירים, עבדים ונוכרים. מוחמד הדגיש, כי ראה במו־עיניו את המלאך גבריאל, ושמע קול המצווה עליו לרשום את דברי אללה. נמסר, כי מוחמד נפגש בנוצרים וביהודים, למד מהם והתרשם עמוקות מן הגישה המוסרית של הברית החדשה והישנה.⁸ כאשר עבר ממכה אל מדינה, הציע ליהודי העיר, כי אם יקבלו אותו כנביא האחרון שלהם, המאשר את תורת הנביאים שקדמו – הוא יצטרף ליהדות. הם לא קיבלו את הצעתו – והוא הפך לרודף יהודים.

התביעה לתיקון מוסרי של פרט וחברה, שהוצגה בעוצמה משכנעת בפי הנביאים, הייתה בלי ספק אחד המניעים הראשיים להיווצרות שתי דתות גדולות, שיצאו לכבוש עולם ומלואו: הנצרות והאיסלאם. גם היום, בארץ הקודש ובעולם, חייבים להבליט שותפות זו: הדבקות באלוהי התיקון המוסרי. יתכן, כי הודיה גלויה ואמיצה במורשת מחייבת זו עשויה לגבור על סכנות ההתנגשות בין תרבויות ודתות, בין מסעות צלב שטניות מכאן ומשם.

 

יא. מלאכים, שליחים, שומרים    🔗

האמונה במלאכים, בשליחים, בשומרים אישיים, הייתה נפוצה עוד בתרבויות העתיקות. אמונה “גלובלית” זו יצאה כנראה מן המקורות הבאים: האמונה (והחוויה) ברוחות המתים, הממשיכים לשמור על יקיריהם ולהעניש אותם. (ר' סין!). האמונה ב“רוחות” רעות, גם טובות, המתערבות בחיי פרט, שבט, עם. חוויות אישיות המחזקות אמונה בקולות ובמראות שחווה אדם, ולעתים קבוצות אנשים. התחושה של אנשים, מאז ועד היום, כי נילווה אליהם “שומר סמוי”.

מאחר שנוסדו מדינות נרחבות ותושביהם התרגלו לאירגון מינהלי, בו משמש המלך או הכוהן העליון רק פסגת מידרג של שרים, ראשי צבא, גובי מיסים, שופטים, ראשי עיר, ראשי כפר וכד', נראה להם הממשל הארצי המודרג כמתאים בהחלט לממשל השמיימי, בו האל היחיד (או קבוצת אלים) הם רק פסגה של פירמידה שלטונית, שבסיסה הם כוהנים ושליטים ארציים, והמוני השליחים. מכאן משתמע, שכל המדברים על מונותיאיזם, חייבים לקחת בחשבון מנגנון היררכי שאינו אלוהי ואינו אנושי־ארצי, אלא רובד שרותים אמצעי, שבלעדיו היה האל היחיד יוצא מכליו או נחבא אל כלים של פנטסיות רוחניות המנותקות מצרות האדמה.

בתנ"ך מוזכרים מלאכים/שליחים/שומרים כ־200 פעמים. בין השאר נאמר: “עושה מלאכיו רוחות” (תהל' קד 4). “ויקרא המלאך מן השמיים” (בר' כב 11). “המלאך המכה בעם” (שמ"ב כד 17). “ויקרא מלאך ה' אל הגר” (בר' כא 17). “אם יש עליו מלאך מליץ” (איוב לג 23). וכו'.

א. אורבך, בספרו הגדול “חז”ל – אמונות ודעות“, הקדיש את פרק 8 כולו ל”פמליה של מעלה". הוא הבליט את השפעת הדת הפרסית על היהודית בנושא זה. הדת הפרסית שיקפה את אופי האירגון ההיררכי של הממלכה הפרסית. אנו מוצאים בפמליה זו: מלאך המוות, מלאכי חבלה, מלאכי שטן, מלאכי שרת, מלאכים מלווים. (ר' ביחוד עמ' 141,139). כדאי להוסיף, כי עוד בימי קדם סברו חכמים, שאלוהים ברא את המלאכים לפני שברא את העולם הגשמי, הרוחני קדם איפוא. בקיצור: הרוח קדם לחומר. מעניין, כי תפיסה זו קָרבה למדי להכרה המדעית המודרנית, כי האנרגיה קדמה לחומר.

המחקרים הפאראפסיכולגיים אישרו את התקיימות הנשמה ללא גוף חומרי (כמעט) – לאחר מות האדם. הם אספו גם חוויות רבות, שלפיהן ניצלו בני־אדם מאסון או ממוות הודות לשומר סמוי. התחושה: “שומר מלווה אותי” מצויה בלב רבים. גם אני חזרתי לחוש כך. (כתבתי על זה בספרי “אמת או אשליה”).

הפעם, למרות קוצר המצע, אשבץ כאן צרור קטן של עלילות מוזרות, שתיעודן אמין.

 

יב. קיום נפשות – דוגמאות    🔗

היהלום. נמסר מפי שלום גלאט, ברוקלין. (בנוסח מקוצר).

כשהובאנו מקובנו לדאכאו, לא היה לי כלום מלבד יהלום תכול־לבן, שהיצפנתי בשן חלולה וכיסיתי בפירורי לחם רבים.

בנובמבר 44', לפנות בוקר, קרה הדבר. הוציאו אותי משורת האסירים ההולכים לעבודה. אחד מאנשי הס.ס. שלף צבת גדולה, שבה כורתים חוטי מתכת – ועקר לי שבע או שמונה שיניים עם סתימות זהב, יחד עם הבשר מסביב. לאחר שהובאתי למחנה בכאבים איומים, ושטפו לי את הדם, תפסתי ששן היהלום נשארה. פחדתי שימצאו אותו, לכן הטמנתי אותו בכומתת הפסים שלי. אז עוד לא ידעתי שאסירים היו גונבים אפילו כומתות מרופטות כאלה.

באחד הלילות חלמתי, שרוח נוראה חוטפת את הכומתה מראשי. פתאום אבי לפני, ממש כמו בחייו, והוא צועק: הכומתה! הכומתה! תחטוף את הכומתה!'

בבוקר אני מוציא את היהלום מן הכומתה ומכניס אותו למחבוא הקודם. זמן לא רב אחר־כך גיליתי שגנבו לי את הכומתה.

סמוך לשחרור, בחודשים האחרונים הגיע הרעב לשיא. לולא היהלום, הייתי שובק חיים. היה שם שען יהודי, שהגרמנים נזקקו לו, ולכן הקציבו לו מעט מזונות. במחיר היהלום שלי קיבלתי ממנו כמה פרוסות עבשות, ובגללן החזקתי מעמד עד יום השחרור. אבי הציל את היהלום והיהלום הציל אותי.

(צייטלין, “המציאות האחרת”, כרך א‘, ע’ 300־302).

בקלירמונט עבר ד''ר ליפשיץ באחד הביקורים הרגילים בבית־החולים. פתאום חש, כי אחת האחיות המלוות אותו נועצת מבט אל צידו. רק לאחר ששאל אותה פעמים אחדות גילתה לו, כי היא רואה דמות רוחית העומדת על ידו: אדם בעל זקן צהבהב, ארוך ומחודד, בידו תרמיל בעל צבע וצורה רגילים. הרופא נפעם: זוהי דמותו של אביו־זקנו (או קרוב אחר – מנסה צייטלין לדייק). האחות הוסיפה: “דוקטור, משהו עומד להתרחש, בקרוב. הוא שומר עליך.”

למחרת, או כעבור ימים ספורים, נסע הרופא במכוניתו לבית־החולים. בדרך, לא הרחק מצומת רחובות, הוא שומע קול צעקה: סטופ! סטופ! מיד נעצר. באותו רגע הגיחה מכונית מן הרחוב הצדדי, ולולא עצר את מכוניתו בזמן, הייתה התנגשות קטלנית בלתי נמנעת."

(צייטלין, “המציאות האחרת”, ע' 334־335).

בכרך השני מקדים צייטלין את המעשה הבא במשפט: “מעשים כגון זה הם מן המעשים הרגילים יותר משאנו משערים. הכוונה ל’מתים' הנחלצים בשעת הצורך להצלתו של אדם”. זאת עדותו של ג' שרמן, ברוקלין:

ב־1943, בסלקציה השלישית: "הפעם לא בחרו במומחים, אלא באנשים שעדיין היה בהם כוח לעמוד על רגליהם. נפסלתי, כי תשוש הייתי ביותר. כשחזרתי ונכנסתי אל התור, היכני הקאפו מכות רצח והבריחני משם. התיישבתי מאחורי אחד הצריפים ונרדמתי. והנה אני רואה לפני את אחותי הודס, שנספתה במיידאנק, והיא צועקת אלי, צועקת ומתחננת: תתעורר, קום ולך! עמוד בתור עוד פעם – ותינצל! – התעוררתי, חזרתי ונכנסתי לתור – והפעם נתקבלתי. הועברתי עם כל הקבוצה ממיידאנק לסקארז’ניסקי־קאמייני.

מספר אני כל זאת, לפי שאינני מן המאמינים. אלא שאין הדבר נותן לי מנוח.

(צייטלין, “המציאות האחרת”, כרך ב‘, ע’ 270).

אבא קובנר: "אחרי פונאר אני מסרב להאמין שאין הישארות הנפש. אני יושב ליד השולחן, ולא פעם אני רואה מעבר לחלון דמויות משם. אני אז חש את קולותיהם בחלל. ולא יתכן שכל זה רק הזיה.

השאלה היא רק אם יש לנו מכשירי קליטה נאותים לקליטתם… אולי רק המילה מסוגלת לקרב את ‘הגל’ הזה, שבו אין גבול בין חיים ובין מתים. אולי חסד המילה עשוי לקיים את הדו־שיח בין הממשי שבחיים והממשי עוד יותר שבקיומם של אלה שניכחדו.

אפשר שבעוד אלף שנים יישב משורר עברי ברגעי החסד שלו וישמע קולות אלה בערוץ הזה."

(צייטלין, “המציאות האחרת”, כרך א‘, ע’ 272־273).

 

יג. “נגינה והאח בזמנים”    🔗

זהו סיפור מיוחד במינו. בת 16, שאביה נימנה על חשובי הקהילה של בודאפשט, נכנסה יום אחד לחדרה ותוך רישומים במחברתה החלה לכתוב מילים בלי לדעת מהן. התעייפה ונרדמה. לאחר שנעורה, ראתה שכתבה אותיות עבריות שלא יכלה לקרוא אותן. מישהו הכתיב לה?! הלכה לאביה וביקשה שיפענח את הכתוב. הוא קרא:

־ הנני אתך. אח בזמנים. שמך נגינה – זה הכל.

יש לה אח בזמנים? והוא יודע, כי שמה נגינה? השם שורטט כמה פעמים.

האֵם הייתה רגילה לנסוע למקום רחצה שבגרמניה, הייתה לוקחת את הבת עמה. והנה, כל פעם שהרכבת הייתה עוברת ליד העיר פרידברג, דחף את הבת משהו לעצור ולהיכנס אל העיר. אך האם לא הסכימה. אחר פטירת האם החליטה הבת לנסוע לבדה עד פרידברג וביקשה חבר אחד, תלמיד רפואה, שיצטרף אליה.

והנה הגיעו. יורדים מן הרכבת. והבת הולכת כמו סהרורית, כמו שנושאות אותה רגליה. עמדה מלכת לפני בית כנסת ונדחקה לתוך הכותל כאילו ראתה שם מדרגות. אשת השמש ראתה ואישרה, כי בעבר היו שם מדרגות אל עזרת הנשים.

הבת (פרידה) המשיכה ללכת היישר עד בית הקברות היהודי. מביט החבר שלה ורואה לתמהונו: היא צונחת ליד מצבה אחת ומחבקת את האבן בידיה. הוא ניגש וקורא את החרוט על המצבה:

פ"ב / מרת נגינה / בת הרב ר' ממיכלשטאדט.

עוד היו שם מילים, תאריך הפטירה… במטושטש.

אם כן, היא ישבה על המצבה של עצמה! האח בזמנים צדק, הוא מלווה אותה עד היום… היא נעשתה אם לילדיה, אישה לבעלה.

(צייטלין, “המציאות האחרת”, כרך א‘, ע’ 220־222).

כדי למנוע רושם מוטעה, כי תופעות מסוג זה מתרחשות ליהודים בלבד, אוסיף לפחות מעשה אחד באישה נוצריה, בסביבות אדינבורג, ב־1860.

אשתו של כומר, מלווה על־ידי עוזרת, נסעה לבקר עם בתה הקטנה באתר נחמד ליד הים. הבת הורשתה לצאת ולשחק בחוץ. היא הלכה אל שדה דשא, שנפרש בין חומה ובין מסלול פסים של רכבת. נראה היה, שלא יימצא בכל הסביבה מקום יותר שמור למשחקי ילדים, מה עוד, שהיה זה הראשון־בשבת, והתחבורה שבתה כמעט. אבל רק עזבה הבת את הבית, אחזה באם אי־מנוחה מוזרה. היא סיפרה:

“שמעתי קול ברור שאמר לי: ‘תחזירי את הבת או שיקרה דבר איום’. לא הגבתי. אך הקול חזר, ובהדגשה יתרה. שוב התעלמתי ממנו. אך כשחזר בפעם השלישית, אחז בי פחד נורא. קראתי לעוזרת וציוויתי עליה להחזיר את בתי הביתה. שתיהן חזרו. כעבור שעתיים נשמע רעש חזק של התנגשות. הקטר ירד מן הפסים ופרץ את החומה בדיוק במקום שבו שיחקה בתי.”

W. Keller, “Was gestern noch als Wunder galt”, 1973.

G.N.M Tyrrel, “The personality of Man”, 1945, p. 74.

 

יד. קברות קדושים ופאראפסיכולוגיה    🔗

קראנו שלוש עדויות ממחנות השמדה: “היהלום” – התערבות האב “המת”; התערבות האחות “המתה”, להציל את אחיה מיאוש; מה שחזר ושמע אבא קובנר בביתו שבישראל; הצלת רופא בדרום אפריקה ע"י קול אביו “המת”; האח בזמנים התגלה דרך כתיבה אוטומטית, ועזר לנערה לגלות עובדת קיומה בגלגול קודם; קול מצווה מציל את הבת מאסון.

הדבר המכריע בחוויות אלה, הוא פעולת קול תכליתי, שבשום אופן אינו הקול של השומע עצמו. הכי ברור בממצא: זה קול אבי; זה קול אחותי. לא פחות ברור כי זהו קול של בני־אדם “החשובים כמתים”. קובנר רואה ושומע קול של חבריו־מכריו מן המחנה. והם “מתים”. קול האב או הקרוב, המזהיר את הרופא מהתנגשות, הראה לאחות, המתלווה אליו, גם צללית מוחשית מוכרת. האֵם התמרדה נגד הקול הזר המפתיע אותה, בסוף נכנעה לו והצילה את בתה. עוד קו משותף לכל המקרים הוא, כי בעלי הקול הבחינו בעתיד־להתרחש לפני השומעים את קולם. “משהו” איפשר להם לדעת מה יהיה (בקרוב), אם בכוח עצמם ואם בכך ש“שליח” מרומם יותר מסר להם.

אחת המסקנות המרכזיות של העיון במקרים אלה הוא, כי קרוב לוודאי שהמוני־המונים של קורבנות השואה המשיכו לחיות בספירה אחרת. רבים מהם כעוזרים, תומכים, מצילים. אחרים כמתנתקים מן הקרבה לארץ, ומבקשים לעצמם תפקיד חדש, או מימוש אהבה שלא זכו לה “שם”; או גיבוש הכרה אמיתית ומקיפה, ושיבה לאדמה כאישיות שלמה יותר.

כל מי שיביט עד היום בהערות מסוג זה כאל פנטסיות נושנות בלבד, או כמי ששונא את החיים עד כדי כך, שדי לו לחיות רק פעם אחת, – לא הם יתמנו כשופטים בלתי־משוחדים על מרחבי החיים והקשרים בספירות השונות.

האם סטינו מן הנושא? שכחנו את אלוהים? לאו דווקא.

אין לנו ברירה אלא להצביע על סתירה שבה הסתבכו היהודים, הנוצרים והמוסלמים בגישתם אל המוות. מצד אחד, לימדו הדתות את מאמיניהן, כי הבדל מהותי בין אלוהים ובין בני־אדם הוא, שהאל הוא נצחי, אלמותי, ובני־אדם הם בני־תמותה, כי מותם הוא חדלונם. אבל – כעבור זמן התברר, כי בני־אדם עשויים לחיות בשאול, בגיהנום, ובשמיים, בגן עדן. שם, דווקא אחרי מותם, הם צפויים לשכרם. ושכר זה לא יינתן למתים, אלא למוסיפים לחיות. צדיקים יישבו למרגלות אלוהים. רשעים יתענו עינויי תופת.

וזה לא הכל. איך נוצרו קברות הקדושים? למה זורמים אליהם המונים כדי לבקש עזרה? היאך? אם הקדושים נקברו לאחר שמתו, איך יוכלו לשמוע תחינות, ולהושיט עזרה? עצם הקיום של קברות קדושים ותפילות אל קדושים מוכיחים, כי משמעון בר־יוחאי עד היום האמינו יהודים בהישארות הנפש, – הם, המוסלמים והנוצרים. הנה קטע מן “הפולקלור היהודי”, ספרו של יהודה ברגמן (הוצ' ראובן מס, תשי"ג).

“הנוצרים התפללו על קברות קדושיהם, שיכופרו להם עוונותיהם. ואילו היהודים היו משתטחים על קברי הצדיקים, כדי שהמתים יבקשו עליהם מלפני ה' רחמים. בזוהר נאמר, כי החיים מודיעים את צרתם לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם. הצדיקים מתעוררים משנתם והולכים לישני חברון… וכולם מבקשים רחמים על החיים, והקדוש־ברוך־הוא חס בזכותם על העולם”.– בארצות האיסלאם “התחרו” היהודים עם המוסלמים בזרימה המונית של קברות הקדושים.

עוד יותר “מסובך” מבחינת האמונה באל יחיד, הוא שפע האמונות העממיות בקיומם של כוחות על־אנושיים. להמוני המאמינים לא הספיקה כתובת יחידה של אלוהים שמימיים. האמונה ברוחות ובשדים לא הסתלקה מן העולם עד היום. תהיה זו אפילו האמונה באשמדאי, היפוכו של אלוהים ו/או משרתו למשימות רעות. תהיה זאת לילית, המבצעת משימותיה בלילות – כמו מציצת דם ילדים. יש רוח רעה, יש מלאכי חבלה, ועוד.

הודיה רשמית בממצאים הבדוקים של הפאראפסיכולוגיה הייתה מחייבת את העולם האקדמי לחולל שינויים עמוקים בתפיסת העולם:

א) הודיה בהמשך הקיום של נפש האדם לאחר מותו – באופנים שונים.

ב) הודיה, כי אנשים רבים חיו חיים רבים יותר מפעם אחת, וכי המוות הוא לרבים אינו אלא “דלת” בין שני בתי קיום.

ג) הודיה בכוחות נפש ורוח שהוזנחו עד כה או זולזלו כתחבולות של קוסמים ומרמים, ועתה מתברר, כי כוחות אלה של נפש־רוח מילאו וימלאו תפקידים מכריעים בניהול העולם האנושי וביחסים בין טבע לתרבות.

ד) הודיה, כי קיימת מעורבות רב־צדדית של נשמות רבות בהתרחשויות הארציות, זיקה חזקה יותר בין דורות, שיתוף פעולה בין יוצר או חוקר חי ובין יוצרים או חוקרים ש“מעבר לדלת”, לשם קידום פרוייקטים חשובים.

ה) הודיה, כי כוחות הנפש והרוח הופעלו זה־כבר ביחסי הגומלין שבין בני־אדם לאלוהים, בסוגים של טלפתיה רב־צדדית. (ר' עדויות הנביאים בתנ"ך).

ו) הודיה, שנופלות חומות הבידוד בין דעת מכאן ובין אמונה משם. (ר' להלן).

ז) אם הספירות “הרוחיות” שמסביב לכדור הארץ מאוכלסות בהמון רב כזה של נשמות, שליחים, מלאכים, מלווים וכד' – והתרחשות אינטנסיבית זו מתקיימת כבר אלפי שנים, סבירה ההנחה, כי “מישהו” צריך היה להשליט “ארגון רב־צדדי” בממלכה זו. מי? אלוהים… אלים שליחים… האל הקוסמי? האלים המופקדים על כל מזל מאוכלס? אולי דווקא נשמות חזקות שהתעלו לדרגות ניהול מוסכמות?

 

טו. יוחנן בן־זכאי    🔗

ושוב אנו עומדים על פרשת דרכים היסטורית, על צומת הכרעה, המסיתה אותנו לבקש סימני התערבות של אלוהים: חורבן בית שני ותוצאותיו.

הפעם נתמקד בדמות אחת: רבן יוחנן בן זכאי, שוב נפעיל את הגישה הקומפלמנטרית.

מה קרה לאישיות יוצאת דופן זו, שהעזה לחולל תפנית גורלית בחיי העם היהודי? הוא נולד בירושלים, במשפחת כוהנים. היה תלמיד צעיר של הלל הזקן, והתבלט כדי כך שהלל ניבא, כי יהיה “אב לחכמה ואב לדורות”. א"כ עמד בראש בית מדרש גדול. לא נהג להתערב בעניינים מדיניים. אך כשפרץ המרד הגדול נגד השלטון הרומאי בשנות 66' – 70', החליט לתמוך במתונים. כאשר המורדים הקיצוניים יצרו מצב נואש, החליט בן־זכאי לעזוב את העיר. תלמידיו הטמינו אותו בארון, הובילו אותו עד שער שמור, אמרו לשומרים הרומיים, כי מת זה צריך קבורה, והם הורשו לצאת. בחוץ, כך מסופר, נפגש יוחנן בן־זכאי עם אספסינוס, המפקד הרומאי, והשיג את הסכמתו, כי יעבור לגור אל ישוב (נוכרי) בשם יבנה. קבוצת תלמידים הצטרפה אליו. חכמים שברחו אל הרומאים התרכזו סביבו והקימו סנהדרין שבראשו כיהן בן־זכאי.

כך נתהוה מיפנה מכריע באופי היהדות: לא עוד מקדש (שנחרב) וטקסי קורבנות במרכז, אלא בתי מדרש וחבורות של רבנים, שעיצבו מנהגי חיים קהילתיים ואישיים, ללא צורך במעמד כוהנים. בן־זכאי קבע, בין השאר, כי הַבנוֹת זכאיות לרשת בשָוֶוה לבנים! כי גמילות חסדים עשויה לשמש כפרה לחורבן המקדש!

אולם יהודים רבים, ביניהם רבנים, לא סלחו לבן־זכאי את חידושיו “המסוכנים”, כמו בריחתו מירושלים בשעת מצוקה לעיר ולעם, תמיכתו במתונים, וניסיונו לעשות את יבנה תחליף לירושלים. יריביו ומקנאיו הצליחו להדיח אותו ממעמדו ולמנות תחתיו את רבן גמליאל.

שוב: המיפלס ההיסטורי העובדתי והניתוח הריאלי של הבעיות שנוצרו, עשויים לספק לנו הסבר למעשי האיש הגדול. אולם איש לא יוכל להתכחש לעובדה, כי רב זה סטה יותר מדי מן המוסכם, עורר התנגדות חזקה, ולכן זקוק היה לתמיכה חזקה. התצפית האלוהית מצאה, כי חשוב ודחוף לתמוך ברב חכם ונועז זה, כדי להבטיח את המשך קיומו של עם ישראל בלי מקדש, בלי קורבנות וכהונה, ועם הסיכון הגובר של פיזור העם על פני קהילות וארצות גלות בלתי־קשורות. האל ידע, כי עתיד העם מסור מעתה בידי חכמים מתונים, המקדימים מחשבה יסודית למעשים אחראיים, ולא רק מכים בזעם ובעיוורון את המאוס עליהם.

חשוב לזכור, כי הנביאים יצאו זה כבר כנגד פולחנות־דמים והקרבת חיות.

ישעיהו א‘: "שמעו דבר ה’ קציני סדום… עם עמורה: למה לי רוב זבחיכם… שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים ועתודים לא חפצתי!… רחצו היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע! למדו היטב, דרשו משפט… שפטו יתום! ריבו אלמנה!" (10־17).⁹

בתצפית האלוהית כמו בסנהדרין של יבנה חשו היטב, כי חורבן המקדש הוא השעה ההיסטורית הגדולה לנתק את עבודת ה' מעבודת אלילים של “בשר ודם” ולייצב את רמתה הרוחנית. בן־זכאי הרגיש וידע כי הוא פועל בשם ה' ונביאיו.

תפיסה קומפלמנטרית זו מוצאת מישען מסויים בעובדה, כי בדורו של בן־זכאי השתמשו בפסוק: “יצתה בת־קול ואמרה”, וכן: “רוח הקודש אומרת”. קול כזה יכול להישמע גם לתנאים ולאמוראים. בניסוח אחר: האנשים התנסו בחוויות טלפתיות, שמקורן, לפי תחושתם, ברוח הקודש, ז.א., ה' או שליחיו. (אורבך: “חז”ל", עמ' 515, 516).

סקירה חטופה זו של קורות יוחנן בן־זכאי טוב לסיימה במשפט ההוקרה שב“אנציקלופדיה לחכמי תלמוד” (ער' מ. מרגולין): הוא נחשב “הדמות היותר אצילית והיותר נערצת בדורות התנאים”.(עמ' 503). ואני מוסיף בלי שמץ היסוס: היא עשויה לשמש מופת מוסרי, חינוכי ולאומי גם בימינו.

 

טז. עונשי חורבן אחרי מרידות שווא    🔗

עד כאן ברור עובדתית, כי אלוהים לא מנע את חוב“ר ואת חוב”ש, ואת ההגליות המאסיביות שבעקבותיהן. במקורות אנו מוצאים הצהרות ברורות, כי שני החורבנות הוטלו בידי אלוהים על עם־ישראל כעונשים בגלל פשעיו וחטאיו הבלתי־נסבלים. אבל בכך לא נסתיימה שרשרת החורבנות וההגליות. צפויה מרידה רבת־היקף נגד הרומאים בימי הקיסר טריאנוס, בשנים 115־117, והחידוש שבה: התפשטותה בגלויות. ורק אחר־כך, ב־132־135, פרץ מרד בר־כוכבא.

זאת אומרת, כי בין 65־135 במשך 70 שנה, לחמו היהודים שלוש פעמים נגד אותו כובש־שולט ששמו הקיסרות הרומית. תמיד התעודדו היהודים מהתחלות מצליחות (כנגד חיל מצב רומאי מוגבל), ואחר־כך תמיד הפסידו – ותמיד בגדול, מאסון עד שואה. בעקבות מרד בר־כוכבא הרסו הרומאים 50 מבצרים, 985 ישובים, וחיסלו 580,000 יהודים, לרבות מכירה לעבדות, וחלק גדול של תושבי הארץ נעלמו מאדמותיה. (המספרים הנ"ל הם רישום רומאי).

מוסכם על היסטוריונים יהודיים, כי הסוף של מרד בר־כוזיבא יצר תפנית מובהקת מתולדות היהודים בארץ־ישראל – אל תולדות הגלות היהודית, שנמשכו לפחות מ־135 לסה"נ עד 1948 – תקומת המדינה היהודית.

מן הדין להוסיף, כי בימי מרד טריאנוס (שלא הציק ליהודים) הצליחו היהודים יושבי קפריסין, קירני ומצרים לנצח את תושביהם “הגויים” ולבצע בהם מעשי טבח נוראים. לאחר שהרומאים השתלטו עליהם, התירו לתושבים הגויים להתנקם ביהודים ולערוך בהם טבח כאוות־נפשם. יהדות מצרים חוסלה כמעט.

כאמור, ההתחלה הייתה תמיד מעוררת תקוות חירות – ותקווה משיחית. הסיום היה תמיד שבר גמור (או כמעט גמור).

אחת השאלות המציקה לי היא: לאחר חורבן בית ראשון ושני (“העונשים”), מדוע אלוהים לא התערב כדי למנוע את המשך הטבח וההתפוררות? אולי היה מעוניין בחיסול גמור של מדינה יהודית, צבאית־כובשנית, שאין לה שום סיכוי לנצח את הממלכות סביבה, ואין בה חוכמה פוליטית מספקת, כדי להסתדר אתן לטובת שני הצדדים? אולי נפנוף החרבות היהודי כבר נמאס עליו, כמו לפני־כן, נפנוף כלי השחיטה על קורבנות המקדש? ואולי התחרט על שאיפשר לדוד להתפאר בכיבושיו, עד שהפכו את המשיח המצופה לצאצא משפחתו של דוד. ואולי חרה לו על שהטוב במלכי יהודה, יאשיהו, עוד זקוק היה לכתר מצביא מנצח, ולא הספיק לו כתר המטהר את עבודת ה', ולכן נהרג מהר בידי מצרים…

בקיצור, המשך ההיסטוריה היהודית מעיד, כי הפזורה היהודית שללה מהם עיסוק מקצועי באצולה לוחמנית, כשם ששללה מהם טיפוח מקצועי של מעמד כוהנים. טופחה רמה גבוהה של רבנים וחכמים.

 

יז. “אבינו מלכנו” והקוסמוס הנחקר    🔗

אם כן, למי אנו פונים: לאל לאומי? לאל כלל־ארצי (אנושי)? ו/או לאל קוסמי? מיהו “אבינו מלכנו”?

כשם שרוב בני־אדם התקשו בעבר לוותר על תמונת עולם, שבה כדור־הארץ הוא מרכז היקום, ואילו השמש, הירח והכוכבים סובבים על מרכז זה, והאל היחיד מרותק אל מרחב מחיה זה, אנו חיים עתה בתוך מהפכה אדירה של תמונת העולם, שהיקפיה אינסופיים, כדור הארץ נקודה פעוטה, והאל הקוסמי – אם יש כזה – מתקשה מאוד לתפקד כ“אבינו מלכנו”. המאמינים באל יחיד, שנשענו בעבר על כתבים מקודשים, שחוברו באלף הראשון לפנה“ס ובאלף הראשון לסה”נ (הקוראן), היקום פעור להפתעות מרעישות. אם כן – איפה “אבינו מלכנו”?

מופלאה ההתעלמות ממהפכה זו, העלולה לסרס את הדתות המונותיאיסטיות. למי אנו מתפללים? למי אנו מצפים לעזרה ולהנחיה? מי מתערב בתהליכים היסטוריים?

במשך אלפי שנים לא הייתה חציצה בין אל השבט ובין בורא העולם. העולם המוכר לבני־אדם היה מוגבל לאזור גיאוגרפי שהוא חלק זעום של כדור־הארץ. אפילו ההודיה בקיום של כדור ארץ עגול הייתה צריכה לחכות למסעו הנועז של מאגלן מסביב לכדור. יהודים לא הסכימו להתעסק עם ידע על סינים והודים, כי זה היה מעבר להרי חושך.

עכשיו אנו עומדים מול קוסמוס נחקר החורג לחלוטין מכושר התפיסה האנושי. מיליוני גלקסיות, מיליארדי כוכבים, ויש ביניהם מאות או אלפים (אני נמנע מלנקוב במספרים “מדוייקים” שהם אשליה) העשויים להכיל חיים נבונים. האם אנו מסוגלים לתאר לנו, כי בכל הקוסמוס שולט במשך מיליארדי שנות אור אל בורא משגיח ומצווה, והוא האל שברא ביום אחד זוג אנושי אחד – אדם וחוה – שלא נזקק להתפתחות מיוגעת עד הפכו להומו סאפיאנס¹⁰, וזה אותו האל שציווה על אברהם לנדוד לארץ כנען, והוא שקרא ליעקב בשם ישראל, והוא שבחר מכל העמים בכל הקוסמוס אך ורק את צאצאי ישראל, להיות לו לעם סגולה, ושעה שהוציא אותם ממצרים, הגיעו אליו אלפי הודעות מפי שליחיו, למען ידע את בעיות היומיום במלוא מרחבי הגלקסיות, ובשעה שהעניק לבני ישראל את התורה בהר סיני, העשן כולו – נודע לאל, כי גלקסיה שלמה נצטמקה במהירות ועלולה להיבלע בחור שחור. אולם – כשמלאך־שליח־דחוף דרש ממנו לעוט אל גלקסיה פגומה זו כדי לעצור שואה, קרא האל הקוסמי: אי־אפשר! עכשיו אני חונך לי עם נבחר, שאין כדוגמתו בקוסמוס!

וזה רק האל הקוסמי שהפך אותנו לגולים מתמידים; שבשעות של “אין פנאי” עקב מקרוב או מרחוק אחר אסונותינו האירו־אפרו־אסיאתיים.

בעלי השכל הער והזיכרון המשובח תפסו מזמן, כי “בשמיים” דרוש מנגנון ניהול דומה לזה שהשתמשו בו מלכים עוד בימי קדם. אם לא נעצום את עינינו נצטרך להודות, כי אם מחזיקים במונותיאיזם כאמונה באל יחיד¹¹, כל־יכול, מצוי בכל מקום ובכל זמן, ועושה הכל במו פיו ובמו ידיו – הרי שהוא שרוי במשבר. מי שמעדיף אֵל כלל אנושי, צריך לקחת בחשבון, כי ב־1948, כשהוכרזה מדינת ישראל ונזקקה לנשק, נאלץ האל לטפל, בין השאר, בהקמת האפרטהייד בדרום־אפריקה, בחלוקת קוריאה לשתי מדינות, ברצח גנדי, בעצמאות בורמה ובשירותי בריאות לאומיים לַכל בבריטניה.

כלומר, הצורך במנגנון שמימי היררכי גדל לאין שיעור בדורות האחרונים בהשוואה לאלפי השנים הקודמות. הקשר הישיר בין המאמין היחיד לאלוהיו בחברה של מיליוני מאמינים הסתבך עד כדי ניתוק. אפילו יחליט האל להקדיש 3־4 שעות יומיום לבקשות ולתלונות של כל מאמיניו, הסיכוי להאזין ליחיד, ולו לשתי שניות בלבד הוא, אולי, פעם אחת בשנה. יוצא, כי סיכוי סביר ביותר מצוי בתשומת ליבו של אל ארצי, כלל־אנושי, ולא של אל קוסמי!

 

יח. אין מונותיאיזם מושלם    🔗

אין מנוס מן המסקנה, כי לא יתכן מונותיאיזם מושלם. הנוצרים מימשו מסקנה זו במיסוד “השילוש הקדוש” ובצירוף אם־ישוע. ליהודים אין ברירה אלא להגיע למסקנה, שיש אל קוסמי עסוק ומוטרד מדי במרחבי הקוסמוס; ולצידו, אל ארצי צעיר יחסית ומוגבל מדי בתחום אחריותו, אבל הוא יכול להקשיב לבני־אדם ואף לטפח מגע חוזר עם אישים יחודיים. ההיגיון מחייב: אם האל הקוסמי מינה אל מיוחד לכדור־הארץ, לבטח מינה גם אלים עבור כוכבים “נבונים” אחרים. המסקנה: הקוסמוס הוא פוליתיאיסטי, ובראשו האל הבורא והפמליה שלו, אך כל כוכב נבון לעצמו הוא מונותיאיסטי בעל מנגנון היררכי, הכפוף להוראות של האל הקוסמי.

מאחר שהאל הארצי מעוניין מאוד בדו־שיח וברב־שיח עם בני־האדם, ההיגיון מחייב, כי ב“מדור נמוך” יותר נוצרה פמליה מאסיבית של מאזינים־מקשרים־וממיינים. הם מקבלים יומיום את שפע הפניות, התפילות, זעקות הצילו, ברכות התודה, והם בוחרים ביניהם מה שנראה דחוף ביותר, פורה ביותר, אישי ביותר, הם מעבירים למדור גבוה יותר, שם מחליטים מה להעביר עד אלוהים. על השאר הם שוקדים להשיב בעצמם.

אם תיאור זה נראה כחיקוי למנגנון בירוקרטי, איני רואה בכך פגם. המחקר המדעי של תופעות טבע גילה דַמיות מפתיעה בין גופים, צורות ותכנים, שאין ביניהם שום קשר. קראו לחיזיון בשם פְרַקְטָלים.

איני מפקפק בכך, שחסידי הטכניקה המשתכללת יעלו רעיון דומה האומר שיש רק אל אחד שהוא קוסמי, ובו־בזמן הוא נוכח בכל כוכב ובכל הספירות. הוא מחובר אל מערכת ענקית של מַקלטים ומשדרים, מערכת רוחית־אנרגטית ולא חומרית־מוחשית, שנמצאת בתנועה יציבה, מוקפת מלאכי שרת קולטים ומשגרים. האל הקוסמי מסוגל לקלוט ולשגר מיליוני מסרים בזמן קצר ביותר. למערכת זו יש מערכת רישום משוכללת, המאפשרת לחזור ולבדוק מסרים.

ויש אמונה הפוכה לחלוטין, הקיימת כבר אלפי שנים, לפיה קיים אלוהים (קוסמי) לא רק מחוצה לנו, אלא גם בתוכנו. כל אחד מאתנו נושא בתוכו ניצוץ אלוהי, משגר וקולט. כשאנו פונים אל ניצוץ זה להתפלל, לבקש עזרה, אנו פונים בו־זמנית אל נציג האל ואל עצמנו. אמונה זו עשויה להצמיח פריחה מרהיבה ומחרידה. אך לא זה המקום להעמיק חקר.

 

יט. האם האל מושלם ובלתי־משתנה?    🔗

תכונת המושלמות הטרידה שורה של חכמים ופילוסופים. הייתכן להאמין באל שהוא מלא פגמים? התשובה היא: כן. המיתוסים הפוליתיאיסטיים מלאים בהסתבכויות בגלל יצרי המין והאלימות בחיי האלים. כל זמן שבני אדם תיארו לעצמם את האלים כיצורים הדומים לבני־אדם, רק חזקים יותר או זועמים יותר, הרי שיש להם פגמים והם עושים שגיאות.

אך משעה שבחרו בני־אדם להאמין באל יחיד, הופנו אליו כל הציפיות הקשורות ב“אידיאלים”, והפכו אותו לאידיאל המושלם בכל, הצודק בכל, כזה שלא יטעה לעולם. מלא דעת ותושייה, עוצמה ומחילה, חרון צודק ואהבה שופעת. הוא גם בלתי־משתנה. מושלם ויציב. הוא לא נולד, ולא מזקין למות. הוא זוכר את העבר וצופה אל העתיד. יודע־מראש מה יקרה וצופה גם את הטוב וגם את הרע. לעולם לא יפעל אל יחיד זה בדמות אישה או כנָכֶה מסוג אחר.

בעולם המחשבה קרה עוד משהו הנוגע לענייננו: נתגבשה תפיסה, כי כל עוד לא ברא אלוהים את העולם, הוא חש וידע, שקיומו אינו מושלם. כלומר, נכסי הבריאה המוחשית, על בעיותיהם ופתרונותיהם, דרושים לאלוהים כדי להגיע למושלמותו הוא. בני־אדם יחודיים שמתו, זכו מדי פעם, כדין האל הקוסמי, לעלות לדרגת אל (ר' ישו), כזה המכיר את האנושיות מקרוב.

אם היה האלוהים אל ארצי ולא רק אל לאומי צר, הוא היה חייב לשאוף לשלמות, ולהיות חף משגיאות חמורות והזנחות מזיקות. אבל המקרא פורש לפנינו מקרים רבים המצביעים על חיכוכים בין אידיאל האל המושלם, ובין התגלותו במעשים “מוזרים” ובמחדלים מפליאים, שמולם נותרים המאמינים נבוכים ועוסקים בחיפוש נמרץ אחר הצדקות סבירות של חידות האל.

האם אנו מסוגלים להבין את אלוהים? לא בניסוחי־היגיון ממורקים או בהנחות קלושות, אלא מעומק ראייה אנושית, הנשענת על ניסיוננו האנושי ועל דַמיוּת בלתי־מקרית בין אלים לבני־אדם, כפי שגילו חוקרים למכביר.

למעשה, איננו יודעים בוודאות גמורה, האם האל או האלים קיימים במציאות ללא תיווך וייצוג של בני־אדם. למעשה, אין לנו שום כלי־אבחנה מדוייקים ומוסכמים, המאפשרים לנו “לאתר” את קיום האל בפני עצמו. ההישענות על חומר כתוב, על ציורים, פסלים ושאר אמצעים מוחשיים – אינם עוזרים לנו, כי כולם עוצבו בידי בני־אדם. תופעות מעורפלות ושנויות במחלוקת זקוקות ממילא לפרשנות אנושית. כל מה שאנו יודעים על בריאת העולם, מפי בני־אדם אנו יודעים. אם אכן אל חולל את “מכות מצרים”, אפילו אם יימצאו שלדים של קורבנות מאותו אירוע, הרי לא חרוט עליהם בכתב אלוהי: “אלה מעשַי”.

כך אנו מתקרבים לאחת ההיכרויות הבסיסיות ביותר של בני־אדם, האומרת שמחצית המציאות היא דמיון. אנו מונעים בלי הרף ע"י גורמים המעוצבים בכוח דמיון אנושי. ואם כך הדבר, נשאלת השאלה: אם יש או אין אלים בעולם? תשובה סבירה לכך היא שהיו אלים וישנם אלים משום שהם גורם מעוצב־דמיון, שהוכיח את כוחו הדינאמי, הקיומי, המציאותי דור אחר דור. אפשר שהאלים של אמונה פוליתיאיסטית קיימים כמו האל של אמונה מונותיאיסטית, משום שמאמיניהם הונעו בלי הרף במעשיהם, ברגשותיהם, במחשבותיהם, בתקוותיהם, בכוח אמונתם, כאילו הם אלוהות של ממש. מהיבט בטוח זה נוכל לחזור להשתנות ו/או ליציבות של אלים ו/או אלוהים.

מה שמעניין אותי מאוד, זאת הקושיה: כיצד הגיע אלוהים היחיד אל יחידותו כאשר האלף השני לפני הספירה היה מלא וגדוש שבטים, ישובים, עמים, מדינות שהאמינו ביותר מאל אחד? מה שהבטיח את הצורך ביותר מאל יחיד, הוא שכל חברה מורכבת מזכרים ונקבות. לא היה דמיון טבעי יותר בעולם מאשר להרכיב את “מוסד” האלוהות מאל ואלה. לכן הבעיה הגדולה ביותר שבפניה עמד אלוהים הייתה: איך להיפטר מן האישה? שהרי בכל העולם נחשבה האישה ההרה והיולדת, כקרובה יותר לטבע הדברים, לבריאת העולם וליצורים החיים, מאשר הגבר.

בין 10,000 ל־2,000 שנה לפנה"ס עברו בני־אדם מלַקטנות, צייד ונוודות של רועי בהמות – לחקלאות: גידול וטיפוח של צמחי מאכל. בראש המהפכה האדירה הזו עבדו הנשים. הן היו מומחיות הגידול, הריפוי וניבוי העתיד. האלות דחקו את רגלי האלים.

אבל – אחת התוצאות של הצלחת החקלאות היה ריבוי טבעי מוגדל. שבטים גדולים החלו נודדים אל אזורים המבורכים ביבול עשיר, ונפתחה תקופת המלחמות והכיבושים, שלא נגמרה עד היום. עוד באלף ה־3 וה־2 לפנה"ס נמצאו באסיה המערבית ישובים וערים שבהם שלטו נשים. האמזונות הן המפורסמות ביותר בכוח הלחימה שלהן. מה שידוע פחות הוא, כי הן בנו את כל חייהן על הכושר הנשי, ונעזרו בגברים רק לצורך הפרייה.

ואילו הגברים הלוחמניים סמכו על הכוח של נשקם ואלימותם. כל ישוב ואזור שנכבש על ידיהם הפך להם מקור לשביית עבדים ושפחות. לתוך מערבולת זו נקלעו גם בני־ישראל. מצד אחד, הם למדו מן הכנענים חקלאות וסגדו לצורך זה לאלות הפריון והאהבה. מצד שני, שלט בהם אל שהיה השותף לגברים בארץ ובשמיים, ודאג כמוהם להחליש ולהשפיל את הנשים ולהבטיח עליונות עילאית לעולם הגברי. כדי להמחיש את עוצמת ההתמודדות, נתוודע לטיבן של אלות גדולות אחדות:

 

כ. אלות מנודות    🔗

האלה אישתר הייתה המוכרת והנערצת על־ידי העמים השֵמיים במסופוטמיה, וגם בשומר, באנטוליה ולאורך חוף הים התיכון. אישתר, בשינוי שם כמו אינאנא בשומר, כיהנה גם במרכזי שלטון כמו נינווה, אשור, בבל, והשפעתה הגיעה עד מצרים. מה שרו עליה:

"זאת אישתר מלאת הרחמים

כי היא אוהבת צדק" –

מלכת השמיים, אלת היקום,

היא אשר חצתה את התוהו הנורא

והעלתה חיים בחוקי אהבה

ומחיק התוהו העלתה הרמוניה

ומתוהו זה חילצה אותנו בידה.

את היא המשנה גורל

לעשות כי הרע יהיה לטוב

לצידך הימני הצדק

לצידך השמאלי הטוב.

.

הו גבירה, המפוארת בכל־יכולתך,

את האדירה, גבירת המאבק

חזקה דיה לדכא פיסגות הרים

עוצמתך מלאה משפט והכרעה

כמו חוקייך בשמיים ובארץ.

… שפתותיה מתוקות

בפיה החיים

בהופיעה אנו ששון נמלאים.

היא מפוארת מתחת ללבושה

גופה הוא יופי מושלם

עיניה מבריקות עד־תום

מי ישווה לגדולתה…

תאריה היו מרובים:… אם האלים; יולדת־כל; בוראה בני־אדם; מלכת השמיים והארץ; שומרת האנושות; מנהלת אנשים; אור השמיים; רועת האדמה; בעלת הלוחות של רשימות החי; מקור הנבואות; גבירת מאבק וניצחון…

נינה, אלה קדמונית מאוד של העיר השומרית ארידו, וגם של לאגאש, עשויה לעניין אותנו במיוחד בגלל המנהג הבא: “היא שפטה את האנושות ביום האחרון של כל שנה. היא שאלה אם כולם טיפלו ביתומים. אם דאגו לזקנים וחולים. אם נתנו מחסה לחסר הבית. היא שאלה אם נתנו מזון לכל הרעבים. ביום זה קראו לה נאנשה.”

היא האלה שיצרה את בני־האדם על פני האדמה בעזרת נאממו… היא משלה בארץ ובשמיים, הצמיחה את צמחי הרפואה. והיו שסיפרו, כי היא האם של העיר ניפור, המלכה והאֵם של אור. (נזכור שאברהם יצא מאור). קראו לה העתיקה ביותר. נחש־אלה של הניבויים. נביאת האלים. מתווה את דרכי החיים, הַגבירה של פסקי־דין עמוקים כתהום…

אסתפק בעוד אלה אחת: אשרה, עליה מסופר בכתבי אוגרית. קראו לה האֵם הקדושה, המלכה העילאית. היא המהלכת על פני הים, היא אם כל החוכמה. היא בלבד ילדה את שבעים אלי השמיים. אחד ממקדשיה היה בירושלים, או: פסליה עמדו במקדש היהודי. המלך יאשיהו חיסל אותם באמצע המאה ה־7 לפנה"ס, אך הקיבוץ שלי, עין המפרץ, יושב באזור הקרוי אשר, שאינו אלא זכר לאשרה המודחת, בעמק עכו.¹²

אלה הם האויבים “הנחותים” של היהדות בתקופת גיבושה הראשון. נינה השומרית, הקדימה בתביעות המוסר הסוציאלי שלה, הנחשבות בד"כ כחידוש יהודי. היא הקדימה גם את מנהג “יום כיפור” בהבעת חרטה וסליחה בסוף השנה. מי לא יתרשם מחוקי האהבה וההרמוניה, מהפיכת הרע לטוב, מהדגשת הצדק, משבחי החוכמה הנשית?

הכוהנים ואף הנביאים שלנו טעו בגנותם את עובדי האלילים על שהפכו את הפסלים לאליהם, על כוח הפיתוי המיני של הנשים. כי הפסלים שימשו מסד בלבד שעל גבו ניצב האל – הבלתי־נראה! כאן התחולל המאבק האמיתי על מהותו ואמונתו של עם־ישראל, שנאלץ בכל דור מחדש להתמודד עם פתויי התבוללות.

כבר בתקופת ההתנחלות הובלעו יסודות נוכריים בתוך שבטי ישראל. עדויות לכך נשתמרו במגילות היוחסין שבתנ"ך, בין צאצאי יהודה נמצאים “שמות כנעניים וחוריים למכביר”¹³. כך גם אמונות ומנהגים נכריים שהתערבו במורשת ישראל המתגבשת.

 

כא. חוה בגן־עדן ואחריו – מה נכתב בתנ“ך ע”י נשים? מה בתלמוד?    🔗

בראשית דרכה של האישה נמצאת פרשת בריאתה וגירושה מגן־עדן. אני מרשה לעצמי למתוח כאן שביל זהיר בין גילויי המחקר הפרהיסטורי ובין סיפור בריאת האדם בס' בראשית, סיפור כפול או משולש. פרשה זו משקפת את השינוי המהותי, שנאלץ האל לחוש “על בשרו” ובהגיגיו, כש“קפץ” מסיפור אחד לשני. אחרי מיליוני שנים של פעילות משותפת עם אלות הסומכות על כוחן, לאחר שהתחילה ההתמודדות הנמרצת והאכזרית שבה כבשו הגברים שעל האדמה את הפיקוד העליון והכניעו את הנשים, הגיעה השעה לברוא סוג חדש של בני־אדם. הסוג הקודם מזכיר את מימצאי החוקרים בדבר ההתפתחות האיטית של יצורים דמויי קופים שהפכו לאבות־אבותיהם של “הומו סאפיאנס”¹⁴. והנה, אלוהי הארץ העלה רעיון גדול: “נעשה אדם בדמותנו” (בר' א 26) “בצלם אלוהים ברא… זכר ונקבה”. וברך אותם בכל טוב הארץ.

זאת הגירסה הראשונה, שבה האמין עדיין יהוה בשוויון זכר ונקבה ודיבר אל שניהם יחד. בסוף פרק ב' רשום המשך אופייני: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. זה שיקף נוהג חברתי דו־מיני שהונהג בתקופה הארוכה של המשטר המטריארכלי: האישה בראש, הגבר אחריה.

אך כאשר החריף העימות לטובת הגברים המנצחים, צריך היה לכתוב מחדש את פרשת בריאת האדם וגירושו מגן עדן. מבלי שנוכל להוכיח, שהאל הוא שתבע הכנסת גישה הפוכה, – זו המצויה בפרק ב'. הפעם נוצרה האישה בסך הכל מצלע אחת של אדם, וחוה זו תבגוד באיסור האלוהי, תתפתה לנחש, תפתה את אדם, ותקולל: “ארבה את עצבונך והריונך, אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך” (ג 16). הסוף הוא העיקר: לֶקח לכל הדורות.

אין לנו שום עדויות על מצבי הרוח של אלוהים לאחר שנאלץ להסתגל ליחידות אנטי־נשית. סו"ס עליו לשמש מופת למאמיניו. אך אנו מסוגלים לצרף עדויות הרשומות במקרא ואנו מסוגלים גם לתהות על עדויות שלא נמצא. כך עשויות להתבלט תופעות לוואי עצובות של ניצחון הגברים בארץ ובשחקים. תהודותיהן נשמעות עד היום בציבורים החרדים.

הנושא: יצירות הכתובות על־ידי נשים השמורות עד היום בדפי המקרא. קיימות שירת הים של מרים ושירת דבורה, וקצת דברי נבואה של חולדה. אלה הוקדשו לאירועים לאומיים. לעומתם מה אין לנו: שום תרומה נשית לפרקים היסטוריים. שום דברי חוכמה ב“משלי”. שום תפילה ב“תהילים”. שום שירי אהבה אישית. שום תרומה נכבדה לדברי הנבואה. בעמי תרבות שונים כובדו דווקא נשים כנביאות, כמפענחות עתיד. יהוה בחר למסור את נבואותיו כמעט רק לגברים. הוא לא רצה לדבר עם נשים על נושאים נשגבים.

שום גבר או אישה לא העזו לכתוב סיפור על אהבה הדדית, רצינית ונאמנה בין גבר לאישה. אפשר למצוא בתנ"ך הספד מרגש של דוד על יונתן (שני גברים). שבועת אמונים מרגשת של רות לנעמי (שתי נשים). אבל, כאילו פעלו הכותבים לפי עיקרון כפול של בידוד וניתוק. דוד חשק בבת־שבע, וזו בגדה בבעלה. שמשון חשק בדלילה, וזו הפקירה אותו לרוצחים. יעקב אמנם אהב את רחל, אבל מי מצאה ביטוי ברור לאהבה זו? “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי”.

לעומת זאת, לא חדלתי להתרגש משני תיאורים קצרצרים, הגדושים אהבה טרגית – חד־צדדית: “והנה האישה פילגשו נופלת פתח הבית וידיה על הסף”, לאחר שגברים התעללו בה כל הלילה (שופ' יט 27). התיאור השני: דוד דרש להחזיר לו את אשתו מיכל. בתקציר מוחלט אנו קוראים, איך היא מובלת בדרך, ואחריה הולך פלטיאל בן לייש, בעלה, הולך ובוכה.

“שיר השירים” הוא אוסף שירים של יותר מסיפור אהבה אחד בין גבר לאישה. בסופו מצוי השיר האלמותי: “שימני כחותם על ליבך”. חילוקי הדעות הקשים, אם אסור או מותר להכניס תיאורים כה גשמיים ורומנטיים אל הספר הקדוש, הוכרעו לטובת הצירוף בזכות הפירוש, שזוהי אהבה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. בסוף בית שני אולי כבר התרכך הקו האנטי־נשי של האל, שכנראה, סבל ממנו בעצמו.

בכל אופן, חכמי התלמוד המשיכו והעמיקו את הקו האנטי־נשי. ב“פרקי אבות” נמצא, בין שאר האיפיונים: “אל תרבה שיחה עם אישה”, ולסידור התפילות הוצמד היהלום: “ברוך שלא עשני אישה”, כליווי נמרץ ועקבי של כנסת ישראל דרך מאות שנות גלות.

בחזית זו של יחסי גבר־אישה התגלתה היהדות החרדית כנציגת העממים העתיקים והביניימיים. לעומתם אין ספק, שהאל האחד בדמותו היהודית והנוצרית – פה ושם גם בדמותו האיסלאמית – עלה בדורות האחרונים על דרך ההסתגלות של חברה פתוחה, החוזרת במודעות דתית וחילונית אל עקרון השוויון בין גבר לאישה, כפי שצוייר עוד בסיפור הראשון של גן־עדן.

 

כב. היחסים בין אלוהים ובין התנ"ך    🔗

בני דתות שונות שקראו במשך אלפיים שנה בברית הישנה (בתנ"ך), מצאו בו גם עלילות מותחות, גם קורות העם וגיבוריו, דברי חוכמה ודברי שירה, ובעיקר דברי אלוהים, מעשי אלוהים, דרישות אלוהים, תחושה של נוכחות אלוהים. השאלה היא איך אפשר להבדיל באופן שיטתי בין התנ"ך הכתוב ובין האל המסופר בו, במובלט או בהחבא?

רבים מאוד יסכימו ללא כל ספק, כי עצם קיומו של התנ“ך הוא תעודת זהות קדושה לקיומו של אלוהים ולכוח התערבותו בהיסטוריה, ובתולדות עם ישראל בימי קדם, ויש אומרים: בתולדות היהודים עד ימינו, לרבות המסד התרבותי־לאומי של מדינת ישראל. בכל אופן, נשאלת השאלה: באיזו מידה נכתב התנ”ך ע“י בני־אדם ו/או ע”י אלוהים? האם באמצעות שליחיו? האם באמצעות ההשגחה על כותביו ועורכיו? האם תוך כדי ההתייעצות עמו? האם בכוח הסכמתו או אי־הסכמתו? ובכלל, באיזו מידה מוכן היה, או נאלץ היה, האל להתערב בתוכני הספר, שהפך לאחד החשובים ביותר לבני־האדם בעולם?

אנחנו עומדים בפני הפליאה, שהתנ“ך אכן השפיע הלכה למעשה על ארגונים, עמים, מעמדות, מנהיגים, גם כאשר קראו אותו בתרגומים ולא רק במקור. האנשים שביקשו ללמוד משהו מהחוקים הסוציאליים שבתנ”ך, רצו לדעת: “איפה אלוהי המשפט?” (מלאכי ב 17). לא עלה בדעתם לחקור את החוקים בנפרד מאלוהים ש“אחראי” להם".

כאשר השחורים קראו לעזרתם פסוקים מהתנ“ך והזדהו עם עם ישראל שיצא ממצרים, הצהירו לפני שירתם: “ועתה שמעו את דבר אלוהים” – “Now hear the word of the Lord” ושרו בהתלהבות: “Let My People Go!”. הספיריטיואל המפורסם ביותר שמקורו תנ”כי, והשפעת “השירה השחורה” בעקבות הבייבל והאמונה העמוקה ב“'לורד” (אלוהים), מתועדת גם בספרי ההיסטוריה.¹⁵

אבל למען הצדק והמשפט צריך לזכור גם השפעות קשות שמקורן בתנ"ך. הפסוק התמים: “ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה”, בנימוק, שכך יוכל הגבר לומר: אישה זו “עצם מעצמי ובשר מבשרי”, – הוא אחד הפסוקים הקשים והמשפיעים לרעה שהונצחו כדברי ה' (כביכול). פסוק זה נפוץ בעולם והניח יסוד איתן להפיכת האישה ליצור נחות. גם בעל דמיון יתקשה לדמיין לו, איך אפשר לעצב ראש אדם מתוך צלע?

אני בטוח, כי ככל שחלף הזמן, ככל שהאל הבחין בנזקים שנצטברו בחיי הפרט, המשפחה והחברה בגלל דיכוי האישה, כך הוא ביקש לאזן את היחס בין שני המינים. אולי משום כך אישר את “שיר השירים” להיות ספר מספרי המקרא. מאות שנים אחרי־כן עסקו למדנים יהודיים רבים בתורות מיסתורין. המפורסמים שביניהם היו המקובלים. הם שקדו על החזרת דמות נשית קדושה אל האמונה היהודית ומנהגיה, והעלו את מושג “השכינה” לדרגת חשיבות גבוהה.¹⁶

על מעורבות השכינה בחיי העם היהודי ניתן ללמוד מספרו של גרשום שלום: “פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה”.

השכינה היא: כנוכחות האל בעולם; כזיהוי של כנסת ישראל; של עם התורה; כזיהוי עם שבת; כספִירת מלכות; כעיקרון האחדות והשלמות בבריאה; כעיקרון נקבי באלוהות; בזיווגה עם הצדיק; זיהוי השכינה התחתונה עם יוצר בראשית; כמקור כל הצורות; כאוצר הנשמות; כמוציאה את כוחות הדין אל הפועל; כסמל עץ החיים ועץ הדעת; ציון כרחם השכינה; בחינת זכרות בשכינה; שכינה כאלוהים; כהשגת רוח הקודש, ועוד.

המקובלים נוכחו להרגיש, שבלי נוכחותה של נשיות עילאית הם נחנקים. מאחר שכתבו מה שכתבו על נושאים אלה ולא חשו סימן של זעם אלוהי הנוחת בבתיהם ושורף את כתביהם, הסיקו בשמחה כי נתנו פתחון פה לגעגועיו של ה', ש“אבינו־מלכנו הוא לצידנו”.

– למצרים העתיקים הייתה אלה יפהפייה ושמהMAAT, שהיא אמת העברית, שייצגה את הסדר שבקוסמוס ואת הסדר החברתי והמוסרי. היא הייתה התגלמות האמת, הצדק, החוק המוסרי והאיזון הקוסמי. כך שניתן להשוותה ליהוה, אלא בדמות אישה.¹⁷

 

כג. המונותיאיזם והאבולוציה    🔗

לא נעסוק כאן בשאלה, אם היהודים המציאו את המונותיאיזם, אם וכיצד היה קיים כבר לפניהם, בתרבויות רחוקות זו מזו, אם יש קשר בין התפתחות רוחנית־תרבותית גבוהה יותר ובין נטייה לאמונה באל יחיד. (עובדה שמצאו אותה גם בקרב שבטים “מפגרים”).

לנו חשוב להבליט, כי מונותיאיזם טהור, עקבי־עד־תום, הוא נדיר ביותר. ודומה בכך לדיקטטורה טהורה. שניהם עשויים להתגאות בסגולות חשובות. אך בחשבון מקיף ומסכם, שניהם לוקים גם בחולשות ובמסלול של אסונות.

הנצרות ויתרה על טוהר היחידות האלוהית כבר בשלב השני של התהוותה. היהדות והאיסלאם טיפחו במקביל אמונה רשמית הדבקה באל יחיד, בו בזמן שהאמונות העממיות סגדו לרוחות, לקדושים, לחמו בשֵדים ובשֵדוֹת, וביקשו עזרה אצל אלים או מלאכים שהיו מופקדים על מחלות או מיני צרכים ספציפיים, כמו הבטחת היבול, הריון ולידה תקינה, מחסה בפני סערה וכדומה.

והנה, במרוצת הזמן הוכיח המדע לסוגיו, כי הקוסמוס משתנה, מתפתח, ומציית לשני חוקים מתחברים ומתנגשים: התמדה מכאן, והשתנות מכאן. יתרה מזו: התברר, שהעולם הארצי כפוף לתהליכים של אבולוציה בטבע ובתרבות, בממלכת החומר ובממלכת הרוח. בכל נושא ועניין גדלים המורכבות והשוני. האם בנסיבות מוכחות אלה יתקבל על הדעת, כי האל או האלים ושליחיהם יקפיאו את עצמם כנוכחות סטאטית אַל־זמנית? אפשר שהאל הקוסמי והאלים הארציים שותפים לתהליכי האבולוציה. וגם הם במשך מיליוני שנים הפכו לישויות לומדות, משתנות ומתפתחות במורכבותם. יתרה מזו: אפשר שהאל הקוסמי הוא אחד המניעים והמכוונים של האבולוציה.

הכרה חשובה זו מכריחה אותנו לתהות על משטרים אנושיים שהקפיאו עצמם בשלב מוקדם של התפתחותם. מובטח לנו לגלות אצלם אל או אלים, שלא השתנו מעולם – על פי אמונתם, והם מוסיפים לפקד ולשרת בסביבה תרבותית־חברתית שהוקפאה. דוגמה מסוג זה נוכל למצוא בארגונים יהודיים שלא השתנו (כמעט) במשך מאות שנים. הם עלולים למחות בחוזקה נגד תפיסות המייחסות ל“אבינו מלכנו” צורך ללמוד חידושים. הרי הוא יודע־כל בעצם ישותו! מי שגרם להתמוטטות של מגדל בבל, יידע ממילא, איך למוטט או לחזק את גורדי השחקים של אמריקה.

כנגד אמונה תמימה וכלואה מסוג זה יטענו אזרחים של היום ומחר: אילו ידע אלוהים הכל מראש, היה משתעמם יותר מדי ובורח למזל אחר. ברשות האל נבנית ההיסטוריה גם על חופש־בחירה מסויים של בני־אדם. לכן יהיו הפתעות. ולא ניתן לצפות הכל מראש.

לפנינו צרור נכבד של אירועים חדשניים המוכיחים, כי האל לא הבין את טיבם ובגלל זה שגה קשות. נחזור לגירוש מגן־עדן, אשר תואר כגירוש ראשון מסוג זה. התוצאה: אלוהים לא הבין ולא ידע, איזה שירות גדול תשרת חוה את האנושות דווקא משום שלא נשמעה לאיסור ואכלה מן הפרי. אלוהים נרגז מאוד וניבא לה חיים אומללים. למעשה, הפסיקה חוה את חיי הבטלה ואת התלות הגמורה בהוראות ואיסורים, העלולים להוות מחסום בפני אבולוציה אנושית. כיצד אל, שידע מראש שהחברה האנושית תיכון ותיבנה – כיצד היה אוסר על בני־אדם להבדיל בין טוב לרע?! כיצד היה יכול לכעוס על גילויים של מחשבה עצמית, אילו היה יודע, עד כמה יכולה מחשבת האדם להתפתח?! אולי אחרי אלף שנים בלבד היה אלוהים מבין, כי אותו גירוש מגן־עדן לא היה עונש, אלא היה צעד פעיל ראשון של בני־האדם לקראת בניין תרבותם. הפרת האיסור הייתה טוב, ושמירת האיסור הייתה רע. רק אבולוציה מתעוררת של תרבות אנושית איפשרה לאלוהים עצמו ללמוד מה הם טוב ורע מניסיון אישי.

וכך קרה: ככל שאלוהים התאמן יותר בהכוונת בני־האדם, תוך הבנת צורכיהם האנושיים, כך הוא הפך יותר ויותר לסוג של מלך אחראי, המודע לכישוריו וגם למיגבלותיו. ולכן הוא הבין את הצורך בבקרה, בייעוץ, בחלוקת סמכויות לשליחיו־מלאכיו. וככל שממלכתו גדלה, נתעשרה יותר בבעיות ובמטרות, כן הוא למד יותר, איך להעריך חידושים, ואיך להעסיק “מומחים” לנושאים מורכבים. וכך, ככל שעקב בעיניים מבחינות יותר אחר המתרחש במדינות הקטנות והגדולות, כן נתחוור לו יותר חוק עצוב:

שלטון ממושך, בלתי־מוגבל ובלתי־מבוקר, ישחית את השולטים ומשרתיהם ו/או יקטין את יכולתם לפעול בתבונה ובכוונות של תיקון. וכך הסיק והבין, כי הוא לומד את טיב הפסגות והמדרונות האורבים גם לו. במידה ששלטון היחיד האנושי יוכל להתגאות בפסגות של מעשה מועיל, ובהישגים של ליכוד המאמינים בו, באותה מידה תעמיק החולשה ותגדל ההימשכות אל הזנחות ואסונות.

לאחר יציאת בני ישראל מ“בית־העבדים” נתגבש בעיני האל מראה חדש שלא נברא עד כה. הוא ינהיג יום שבת בשבוע, ויתרום בכך לצדק ולאמת, יצווה להשליט שוויון, כפי שלא הושלט בשום ארץ ומלכות. השביתה מעבודה באשר היא תאחד את בני־האדם, ולו רק יום אחד מדי שבוע – כצעד ראשון לצעדי השוויון הבאים: “אתה ובנך ובתך ואמתך בהמתך וגרך”!

השבת הייתה ללא ספק תוצאת מסקנות מלימוד המציאות שהוסקו ע"י אלוהים אחר מפגש מוחשי עם המשטר המצרי. מלבד זאת הוא למד וידע, כי בארצות הפרת והחידקל קיימים פה ושם ימי שביתה מעבודה – אך לא של כל התושבים.¹⁸

 

כד. הזעם האלוהי ומסכת העונשים    🔗

שנים רבות, אולי שנות אלפיים, דאגו הנוצרים להבליט את ההבדל בין האלוהים של הברית הישנה ובין זה של הברית החדשה. הראשון הוא אל הזעם, השני הוא אל הרחמים והאהבה.

לקוראי ההיסטוריה שהונצחה בתנ"ך לא יכול להיות ספק לגבי הזעם האלוהי שחזר והתממש בעונשים קשים. אל זה טיפל בעם, בשבטים, בחבורות, ביחידים, בערים ובמדינות על פי קו חינוכי מרכזי של הכאבה, החמרה וחיסול – אך גם בקו של חסד וחמלה.

אם נשאל, מדוע בחר האל דווקא בקומץ שבטים פרימיטיביים, יצורי מדבריות ושדות מרעה, רחוקים מעיר ותרבות מעוצבת, תהיה התשובה ההגיונית: הוא ביקש להתחיל בעבודת החינוך שלו ככל האפשר על קרקע בתולה, עם אנשים שלא ייעלבו מנזיפותיו ומעונשיו, ויעדיפו להתחשל בין זרועותיו המגוננות. הוא יחדיר בהם את הגאווה על היותם נבחרים, דבר שידרבן אותם להצטיין במעשים רבים וקשים, כדי להזדקר מעל הבלתי־נבחרים המסתפקים במועט.

בזיכרונו, הטרי עדיין, הייתה רשומה שורה מרתקת של עבירות שעליהן התכוון לעבוד: גניבת פרי אסור; הריגת אח את אחיו; נכונות האב אברם להקריב את בנו, כי ה' ציווה(?!); גניבת הבכורה של יעקב מעשו; גניבת התרפים של רחל מאביה; מכירת יוסף לעבדות ע“י אחיו; קטילת כל תושבי שכם ע”י שמעון ולוי כ“נקם” על ביזיון אחותם; מעשי הזוועה בפילגש בגבעה, וסירוב בני בנימין להסגיר את הפושעים; עוד לפני־כן: בנות לוט שוכבות עם אביהן; מרד קורח נגד משה במדבר; הבגידה באלוהים תוך סגידה לעגל הזהב – וטבח הבוגדים… השמדת העיר יריחו והצלת משפחה יחידה – משפחת הזונה שעזרה למרגלים הישראליים (?!).

רק הכנסת סדר ענייני לתוך רשימה זו וחומרת העונשים לפי חומרת העבירות הזכירו לו את חוקי חמורבי. אולי מולדתו התרבותית כאל מתחיל, היא שם, בין אוּר לבבל. גם זעמו צמח שם.

 

כה. עונש המבול    🔗

אם נרצה להבין את אלוהים ואת השינויים שחלו בו, מוטב לעקוב אחר גלגולי הזעם האלוהי ובה־בעת לעקוב אחר הנימוקים, שניתנו ע"י יהוה ואלים אחרים, כדי להצדיק עונשים נוראים אלה.

ההוגה היהודי אברהם השל, שכתב ספר חשוב (בשני כרכים) על נביאי ישראל, הקדיש שני פרקים מיוחדים לזעם האלוהי. לדעתו, הוא מעיד על האיכפתיות הנסערת של האל, ועל נכונותו להטיל עונשים כבדים ביותר כנגד עם שלם. עודף איכפתיות זה הביא את המבול חסר־החמלה, שהטביע את כל בני־האדם ובעלי החיים.

אי הציות של בני־האדם להוראות שנתנו האלים, הוא שעורר באל ו/או באלים הקדומים זעם בלתי־אמצעי. בגלל אי־ציות מסוכן כעס יהוה על אדם וחוה וזרק אותם מגן־עדן. גם לשומרים היה ברור, כי בני־אדם נבראו אך ורק כדי לשרת את האלים. משעה שהתעצלו, נוצרו גם תוכניות להשמיד אותם. יתרה מזו: היקום כולו נברא אך ורק למען יתרונות האלים.¹⁹

אך עולם האלים – הקיים או המדומה – התפתח ונצבע גם בצבעי זעם מוסרי. וכאן המקום להדגיש, כי העונשים שפסק אלוהים, וביצועיהם, היו אחד המסלולים הבולטים ביותר בהתערבות המוחשית של האל במהלכי ההיסטוריה.

תחילה, מן הפרהיסטוריה המיתית, מביטים בנו הגירוש מגן־עדן והמבול. עובדה היא, כי סיפורי המבול נפוצו בכל העולם. אלים שונים יזמו את המבול, כדי להשמיד עיר, אזור, או את כל בני־האדם. לעתים קרובות הושמע הנימוק המוסרי, שהוקיע את בני־האדם כמושחתים, מרושעים, כלא־נשמעים להוראות האל, ולכן הגיע להם מבול מכלה. הֵקשר זה נמצא במצרים, ביוון, בליטא(!), בבנגל שבהודו, בסין, באיי אנדאמן שבמפרץ בנגל, ברחבי איי פולינזיה ומיקרונזיה, בקרב שבטים אינדיאניים וכו'.

תושביה הבאלטיים (הקדומים) של ליטא סיפרו, כי האל העליון פְרַמְזימַס הביט יום אחד דרך חלון ביתו השמימי אל הארץ, ולא ראה אלא מלחמות ואי־צדק בין בני־האדם. לכן החליט להשמיד ארץ נפשעת זו, וכו'.

בפרק ו בס' בראשית סופר: “וירא יהוה כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום… ויאמר יהוה: אמחה את האדם אשר בראתי: מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמיים, כי ניחמתי כי עשיתים”.²⁰

השמדת עיר ותושביה, השמדת אזור או “עולם” בנחשולי מבול, היא התערבות גסה ונוראה בהתרחשויות, אבל היא, כביכול, הזכות המובנת מאליה של אל ו/או אלים לחסל מה שבנו, להשמיד מה שמרגיז, להביט בבני־אדם כבמשרתים עצלים, ולהתחיל מערכת יחסים בין בני־אדם לאלים, המונעים על־ידי זעם ופחד.

התרבות האנושית המתעשרת בחומר וברוח, שואפת ליצור תלות גומלין ותקוות גומלין מוסרית בין ארץ לשמיים. האם העלתה שיקולי אלים לפני התפרצות זעמם, כגון:

1. אולי לפני פרוץ המבול צריך להזהיר? לתת להם לתקן (“לחזור בתשובה”)?

2. האם כל בני־האדם חוטאים ופושעים? אם לא, למה לא להציל את הצדיקים? האם נכון להשמיד הכל בלי הבדל בין טוב לרע?

3. למה להשמיד בעלי חיים? האם הם אשמים בחטאי בני־אדם?

4. אם אני, האל, בראתי בני־אדם פגומים – האם לא נכון יותר שאני אנסה לתקן?

5. אולי מוטב לי לנהוג כמו אב רחום? להיות סבלני? מעודד?

 

כו. סדום ועמורה. אברהם שואל    🔗

כעבור אלפי שנים, כאשר אלוהים רצה להשמיד שתי ערים עמוסות חטאים ופשעים (לא עולם ומלואו), העז אברהם לשאול: “התיספה צדיק עם רשע?” (בר' יח 23).

זוהי, בעצם, שאלת־זעקה נוקבת ביותר באותה תקופה בה השמדות המוניות חלפו בלי שאלות ותשובות. ואם לא די בכך העז אברהם לנהל משא ומתן עם אלוהים, ולהתמקח כמה צדיקים יהיו דרושים בערי האובדן, כדי להציל אותן – צדיקים ורשעים יחד! כלומר, לא רק את הצדיקים ביקש אברהם להציל, אלא את כולם בזכות אותם הצדיקים.

סוף המו"מ היה: השמדת כולם מלבד לוט ומשפחתו. לכאורה (?) בדקו שליחי האל ומצאו, ש(כמעט) כולם רשעים. והזעם עשה את שלו, מעבר לשיקולים ולהבחנות. אם נגיע עתה למגדל בבל ולמכות מצרים, עשוי להתחזק הרושם, שאנו פוסעים צעד קדימה כדי לפסוע שלושה צעדים לאחור בקורות האבולוציה המוסרית של האל עצמו. האם גנז את שאלתו הזועקת של אברהם? (אם אמנם לאל…).

 

כז. מגדל בבל ומכות מצרים    🔗

המשותף לפרשות אלה הוא התמודדות האל עם שתי התרבויות המפותחות ביותר של האלף השני לפני הספירה. אלא שגם כאן, וביתר שאת, נתקל יהוה במעשים המלבים את אש זעמו וקנאתו האלוהית.

תושבי בבל החליטו לבנות להם מגדל שראשו יגיע עד השמיים! בכוונה הם מתגרים בעליונות האלים! מה עשה האל? תגובה חדשה לחלוטין: הוא לא שרף את המגדל ולא קטל את הבונים, אלא בלבל את לשונותיהם! הם לא יוכלו להבין זה את זה, וייאלצו להפסיק את הבנייה השחצנית. בפירוש השמיע האל את טענתו הזועמת: “לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”. (יזמו!! בר' יא 6).

בעונש בלבול הלשונות אנו מוצאים שני חידושים מפתיעים: ויתור גמור על אלימות הורסת וקוטלת! ושימוש רוחני־מקצועי בהמצאה האנושית המרכזית של ההידברות! יש אומרים, שכל הסיפור בא בסך־הכל להסביר בדרך בלשנית את שם העיר בבל.

אלא מה… במקום שבו צץ חידוש אלוהי, צץ גם כישלון בטווח לזמן ארוך. לאחר שהמגדל נחרב, הוא ניבנה מחדש, ושוב נחרב ושוקם מחדש לפי הוראת המלך נבוכדנאצר: למען התחרות עם השמיים הגיע המגדל עד לגובה של 100 מטר!! ונחשב כאחד מפלאי העולם העתיק.

אם נרד עכשיו למצרים, נרד פשוטו כמשמעו: בחזרה אל מורשת הזעם ההורס והמשמיד. מדי שנה אנו יושבים בליל הסדר, חוגגים לא רק את יציאת מצרים מעבדות לחירות, אלא גם את ההצלחה הכבירה של עשר המכות.

את מי ביקש יהוה להעניש? את פרעה? את הכוהנים? את הנוגשים? לאו־דווקא. עשרה עונשים נוראים הוטלו על מצרים כולה, ואחד הפלאות המוזרים ביותר בסיפור זה הוא, כי יהוה עצמו היקשה את לב פרעה עד תום המכות! זה כתוב במפורש: אלוהים היקשה את לב פרעה, לא התיר את השיחרור, עד שתושבי מצרים כולם יסבלו, עד שמכת הבכורות תהרוג אלפי ילדים מצריים חפים מפשע.²¹

כל בית־דין בינלאומי בימינו היה מצביע על מכות מצרים כעל שיתוף פעולה מוסווה של תובע השיחרור (האל) עם מונע השיחרור (פרעה), כעל אחת הפרשות המזעזעות ביותר בהיסטוריה העתיקה (אם אכן התרחשה ולא הייתה אגדה בלבד), הפוגעת בכל מידה של צדק ואמת, משום שפרעה כבר נטה להסכים לשיחרור אחר המכות הראשונות.

איך אפשר להבין התנהגות אלוהית זו? יהוה הבלתי מוכר היה חייב להוכיח למעצמה המצרית על מלכיה, כוהניה ואליה המרובים, את עוצמת יכולתו להשמיד אנשים, להשפיל אלים וכוהניהם, להכריח מלך רם להיכנע בפני אל נעלם. אם זהו תנאי בל יעבור לשם שיחרור עם מעבדות, הרי שהמוני תושבי מצרים שילמו את המחיר, לרבות ילדים רכים וחפים מפשע. והמעשה יהווה תקדים ונימוק מרשים, שישמש בעתיד את כובשי אמריקה הספרדים, ציידי העבדים האירופיים באפריקה, ההולנדים כובשי אינדונסיה ועוד. לא נורא להרוג עובדי אלילים, זאת אפילו חובה…

המצדיקים את הקשחת הלב ביוזמת האל יוסיפו גם את נימוק הנקמה. הרי לפני עשרות שנים ציווה פרעה אחר על בני־ישראל להטביע את הנולדים הרכים, כי התרבו מדי. יקצור מלאך המוות למצרים את בכוריהם. ומה בדבר הקורבנות של המכות האחרות? כבר ענינו: הם בסך־הכל כופרים, נופלים ארצה לפני פסלים. מעניין לשקול: האם תשובה זו לנקום כל נזק ואבידה עשרות מונים, אלפי מונים, מתאים לניהול אינתיפאדה מודרנית בארץ הקודש?

כדאי לדעת, כי פרשת הקשחת לב פרעה עוררה בתיאולוגיה היהודית והנוצרית את השאלה, באיזו רשות מוסרית העניש ה' את פרעה על הקשחה שהוא עצמו החדיר בליבו?²²

אין לי ספק, כי בעיקרו של דבר לפנינו שתי אגדות מפורסמות שהופצו בגירסאות שונות בימי קדם ובימי הביניים – על אֵל חכם, נקמן, מפגין עוצמתו העדיפה על אלים ומלכים, ולו על חשבון המונים מתענים.

אך דווקא בעימות זה עם מיבצע אלוהי בעייתי מוטב להזכיר, כי לפי עדות התנ"ך אל זה ליווה את בריאת האדם בברכה רחבת לב: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים וכו', הנה נתתי לכם…” הוא ברא בני־אדם כדי לתת להם מרחב מחיה ושליטה, ולא (כמו קודמיו) כדי לכפות עליהם שירות מוחלט לאלוהים.²³

 

כח. עגל הזהב – טיהור פנימי כמופת לדורות    🔗

פרשה זו רודפת אותי כל השנים. את הצפוּן בה הבנתי רק בהדרגה. היא מעידה בעיקר על עונשי זעם אלוהי המתערבים בהיסטוריה – לא רק של עם אחד, כמעט ודאי, כי זוהי הפעם הראשונה בדברי ימי האנושות בה נערך טבח המוני פנימי למען אמונה חדשה המבטיחה גאולה.

“כה אמר ה' אלוהי ישראל: שימוּ איש את חרבו…” (שמ' לב 27). האל המושיע עצמו, לא רק משה (כך כתוב) תבע לחסל את כל הסוגדים במחולות סביב עגל הזהב. זה קרה ימים ספורים לאחר התגלות אלוהים קבל עם ועדה על הר חורב. הגברים נצטוו לקטול גם את בני משפחתם שחטאו. כך נוצרה תפיסה חדשה של דירוג נאמנויות: הדרג הגבוה ביותר הוא אמונה דתית או לא־דתית, המבטיחה שיפור וגאולה. רק בדרגים נמוכים יותר מופיעה הנאמנות למשפחה, לחברים, למקום. בסמוך לקידוש “האידיאולוגיה” ניצבים גם מנהיגים וארגונים מקודשים. תפיסה זו תתפשט ברחבי העולם על כנפי הכיבושים של הנצרות והאיסלאם והבודהיזם. הקטל “המוצלח” ליד עגל הזהב והמנהיג הקדוש משה רבנו, הוכיחו, כביכול, כי מידרג האסונות החדש קרע את ריקמות השייכות: המסורתיות – המשפחה והשבט.

אבל הסיטואציה הייתה חד־פעמית: משה, מנהיג מהיר־חימה, שהצטרף לעמו לא מכבר, לאחר גידולו בחצר פרעה, התמהמה לרדת מן ההר שבו חרט את לוחות הברית. כאשר נזדעזע משמחת החוטאים, ניפץ את לוחות הברית ותבע לנפץ מיד, ללא משפט, את חיי החוטאים. ועוד דבר התרחש. כאשר משה תבע כי כל הנאמנים לה' ייצאו לטהר את המחנה, נענו לו רק בני שבטו, בני לוי. כך מסופר. ומסופר שחוסלו 3,000 מבני ישראל. יש פה ריח חריף של גוזמה אגדתית. אך לא היו מרבים לספר אותה, אלמלא הייתה טעונה גרעין של חומר נפץ, שאיחד את הפרטים לזעקה אחת.

טרגדיה זו נחרטה בקורות האנושות המונותיאיסטית כבשורת אמת נצחית. מה התנגש בה: מנהיג גואל, אבל נוכרי למחצה ובודד כמעט. המון עם מנוכר בחלקו, מאוכזב בחלקו מן החידוש הגואל, לכן דבק באמונה הקודמת, המוחשית. ואל זועם מאוד על בגידת העם שבו בחר. ויש העדפה מוחלטת של התורה הגואלת על בני־האדם שטרם השלימו אתה.

אם נקלף את רובד העלילה מעל הסיפור ההיסטורי המכריע, נמצא אמת, שהייתה צריכה להפציע כבר בימי קדם, אך משום־מה הסתתרו מפניה: בני ישראל לא הוכנו כראוי, לא חונכו בסבלנות למען אמונה כה חדשה! כיצד עם, שעבד כמה דורות עבודת פרך, שהורגל לפקודות, שהתרפק על מנהגי אלילות מוחשית, כיצד יוכל להפנים בחושיו ובמחשבותיו הצגה גרנדיוזית חד־פעמית של הופעת אל לא־נראה בתוך אש ועשן, שאחריו יקרא המנהיג ברצף לא נקלט חוקים ומצוות – ואחר־כך ייעלם ל־40 יום!

קרוב לוודאי, שרק זמן רב אחר הקטל המרשים – והבלתי־מרתיע – למדו משה ואלוהים, כי מהפכה דתית ומוסרית זקוקה לשלבים של עיכול, ושום הצגה גרנדיוזית חד־פעמית, ודיבור מרובה שאיננו נקלט, לא יחדרו אל רוחו וליבו של המון מוכה ניצול וזלזול. וכך, במרוצת הזמן גם הבינו, כי אהרון הכהן צדק יותר מהם, משום שחי יותר בקרב עמו.

עוד לקח מר ציפה לאלוהים: כל זוועת הטבח של “הטיהור הפנימי מעבודה זרה” לא הרתיע דור אחר דור לפסוח בין הסיפים. לא רק בתקופת השופטים (כ־200 שנה), אלא גם בתקופת המלכים, בממלכה המאוחדת והמפוצלת. כ־300 שנים אחרי “עגל הזהב” במדבר – יעמוד אליהו הנביא על הר הכרמל.

 

כט. קול דממה דקה – ואליהו    🔗

לאחר התצוגה ההמונית על ההר, זו המוכיחה כי ה' חזק ואמיתי יותר מכל אלילי כנען, תבע אליהו להוריד את נביאי הבעל אל נחל קישון, והוא עצמו, במו ידיו, שחט אותם(!). לאחר שירד הגשם ולאחר שאיזבל הודיעה כי תתנקש בו, ברח אליהו עד באר־שבע, וביקש את ה' “קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותי”. הוא המשיך והדרים עד הר חורב. ושוב שפך נפשו לפני ה': “את מזבחותיך הרסו, את נביאיך הרגו, ואיוותר אני לבדי…”

במקום תשובה נאמר לו לצאת ולעמוד בהר לפני ה‘. לפתע שמע רוח גדולה וחזקה מפרקת הרים – אך לא ברוח זו ה’. והנה רעש – ולא ברעש ה‘. ואחר הרעש אש – ולא באש ה’, ואחר האש קול דממה דקה. רק עתה הבחין בקול ה' הדורש ממנו כי ישוב מדרכו עד דמשק למשוח מלך על ארם. למשוח מלך על ישראל ולמשוח את אלישע לנביא תחתיו. ועוד, ה' הבטיח, כי ישאיר בחיים בישראל רק שבעת אלפים איש אשר לא כרעו לבעל. (מל' א, יט).

מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, הוא קול הדממה הדקה. הוא ההיפך הגמור של זעקות אליהו על הכרמל ושל קולות הנביאים הנשחטים. זהו קול של הודיה חרישית עמוקה שניצנצה בליבו של אלוהים, כי דרך זו של טיהורים פנימיים אכזריים לא הועילה דבר. כי לעתים דברי הטפה והסברה, הנלחשים בקול דממה דקה, חודרים עמוק יותר.

עלינו לזכור: מתן תורה חדשה בסיני וטבח סוגדים לעגל הזהב באותו מקום, נלמדו דור אחר דור בקרב היהודים, הנוצרים, אולי גם המוסלמים. כך עד המאה ה־20. כל מנהיג וארגון, שאצה להם הדרך אל הגאולה, עמדו בפני הברירה: להזדרז ככל האפשר, ויהי מה, למרות המכשלות והלבבות הבלתי־מוכנים – או לצעוד שלב אחר שלב, בהכנה מוקדמת, בקול דממה דקה של הורים ומחנכים, ולא במקל חובלין ולא בשחיטת סוררים. והנה משה ניצב בפני הרבים כמופת של נחישות, המזדרז כשליח האל הזועם כי הזמן דוחק, כי מוכרחים לגבש עם אחיד הנשמע למנהיג יחיד. ובמצב זה, גם חיסול פנימי המוני הוא כורח נקי מחמלה.

גם לנין וסטאלין הצעירים למדו מן הברית הישנה, ממשה הגואל, תורת טיהור פנימי אכזרי של בוגדים ומפגרים. אבל – אילו למדו פרשה זו היטב, היו אולי מחליטים, שאסור להם לפסוח על שלב התפתחות הכרחי. כי קפיצה ישירה אל סוציאליזם, בלי קפיטליזם, עלולה להתנקם בהם, לעוות את הסוציאליזם ולהרחיק גאולה קומוניסטית.

מי שמתפלא משיבוצם של מושגים מודרניים אל התפתחות עָם בימי קדם, מוטב שיזכור כי עוד בימי מתן התורה הוכרז על־ידי כוהנים נמרצים, כי תכלית העם הזה היא להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (שמ' יט 5־6). האם העונשים הקשים שנחתו על אותו עם – עזרו לו להיפטר מחטאיו ופשעיו? האם הפך אי־פעם בתולדותיו לגוי קדוש ולממלכת כוהנים?

גם את הסיפור על אליהו ו“קול הדממה הדקה” צריך לקלוט כאגדה ולא כדיווח של התרחשות היסטורית. מה עוד, שניב זה, הדממה הדקה, לא נאמר ע“י מישהו, אלא הומצא ע”י המספר, כדי לתת ביטוי למרידתו נגד האלימות הבלתי־נסבלת שפשטה בעם ובמוליכיו. יתכן שאליהו סיפר לתלמידיו על המיפגש הזהיר עם האל, וגיבש את הזהירות בלשון דממה דקה.

כאן מוצגת התערבות מוחשית של אלוהים באירועים פוליטיים שבמדינות השכנות. נביא ישראלי הולך וממליך מלך אחר בדמשק(!). היסטוריה או אגדה? בכל אופן, מיבצע זה נועד להסית את הארמים נגד מלכות ישראל ולהכות בה, לא בדממה. הקובע לפי ענייננו הוא, כי האל מעביר שליח (חי) אל מדינה שכנה, כדי לממש את תוכניותיו הפוליטיות, שעונש בצידן, כלפי ישראל. האם זה היה אפשרי? בוודאי. חומות וגדרות בין מדינות עוד לא הומצאו. אחר־כך נצטווה אליהו לשוב לישראל ולמשוח את יהוא למלך. האל הנוקם צירף פלישה צבאית מבחוץ יחד עם מרד פנימי של שר־צבא נגד אחאב ואיזבל. ואילו אלישע, יורשו של אליהו, ימשיך וירדוף את הכורעים לבעל.

היתכן, כי כוהנים קנאיים, רושמי ההיסטוריה, ימציאו פרשה פוליטית־נקמנית של יהוה, שהיא לפי רוחם?

אין מנוס מהצגת השאלה העקרונית: באיזו מידה הזדהה אלוהים עם קנאות הכוהנים ואף כיוון אותה?

 

ל. הקנאות, הכוהנים ודרכי אלוהים    🔗

כוהני ישראל לא היו עשויים מיקשה אחת. הם היו שונים הן מהבחינה החברתית והן מזו האידאית. הבעיה הגדולה היא, באיזו מידה חפפו שאיפות הכוהנים הקנאים עם מגמות אלוהים? הכוהנים הם שטיפלו במידה רבה במיון החומר שייכנס אל המיקרא או ייפסל, וכתבו חלק רב מן המיקרא שהפך לספר הקדוש. האם יש בידינו אמצעים שבעזרתם נוכל להבחין בין מה שמבטא את קיצוניות הכוהנים ובין מה שמעיד על אי־חפיפה בין שאיפותיהם ובין מגמות אלוהים? אל נצפה לגלות ולו פסוק אחד, שכוהנים כתבו אותו, שיעמיד את הקורא על השוני בין גישתם ובין גישת אלוהים. כהונתם באה להדגיש את “העובדה” כי הם נציגיו האמינים ביותר של אלוהים.

אך פרקי המיקרא נכתבו במשך מאות שנים. מזלם של חוקרי המיקרא האיר להם, כשרובם הסכימו לעמדת המפתח של ספר דברים, החמישי בתורה. למעשה או לכאורה, נמצא ספר זה במקדש הירושלמי בימי המלך יאשיהו, בשנת 622 לפנה"ס. יאשיהו היה המלך שטיהר את המקדש, הקריא את הספר לפני העם וגרם להתעוררות דתית ולאומית. הספר נכתב כאילו משה הוא הדובר שלו ובהזדמנות זו הוא גם נפרד מעמו. סגנון הספר שונה מסגנון הספרים שקדמו לו. זוהי תעודה כאילו־היסטורית – תעודה המפגינה עוז רב, יכולת ביטוי כובשת, ומביעה את מטרת הכוהנים הקנאים.

מטרה זו מדברת על להשמיד את עמי כנען. לא רק לרשת את נחלותיהם, אלא להחרים (= להשמיד) את כולם: “והאבדת את שמם מתחת השמים…”; “לא תחייה כל נשמה, כי החרם תחרימם”! (דב' ז 2, 24; כ 16־17 וכו'. ). בס' יהושע יג 10־13 כתוב, כי משה ניצח את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן: “ויכם משה ויורישם” (= לקח נחלתם), ואין אף מילה על השמדת האוכלוסייה.

אך “העיבוד” הכוהני הקיצוני דיווח כך (דב' ג 2־7): “ויאמר ה' אלי – (אל משה) ויתן ה' אלהינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו, ונכהו עד בלתי־השאיר לו שריד… כאשר עשינו לסיחון מלך חשבון החרם כל עיר מתים (= אנשים) הנשים והטף… (22) לא תיראום כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם”.

הקנאים דאגו להדגיש, כי מעשי “הירושה” וההשמדה נעשים קודם־כל בידי אלוהים עצמו! קטע מעניין נמצא בספר במדבר כא 1־3, שם נדר העם נדר לה‘: "אם תיתן את העם הזה בידי (מלך ערד) והחרמתי את עריהם. וישמע ה’ בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".

מה שניתן להבין הוא, כי עד גבול מסויים ה' שיתף פעולה עם הקנאים כדי להבטיח את היאחזות השבטים, גם על חשבון התושבים הקודמים. אך הכוהנים הקנאים כללו בשיטת הכיבושים גם חיסול של התושבים, לרבות נשים וטף. הם לא נרתעו מלשים בפי ה': “להחרים (=להשמיד) את החתי, האמורי, הכנעני, הפריזי, החיוי, היבוסי והגירגשי – למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות בכל תועבותיהם”. (דב' כ 17־18).

כהונה זו, שמטרתה הייתה השמדת עמי כנען, התנדבה לנהל טיהורים פנימיים קיצוניים. והיא זו המסיתה אותנו עד היום להכות, לדכא, לגרש, לחסל את הערבים.

ואכן, כל המדפדף בברית הישנה והמעוניין להציג את עמנו כממציא של תעמולת זוועה בעד רצח עמים – יש לו על מה להישען.

כמה יפים פסוקים כמו אלה שהקנאות ידעה לבשל: “ואכלת את כל העמים אשר ה' נותן לך. לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוד אל אלוהיהם, כי מוקש הוא לך” (דב' ז 16)! – “הוא העובר לפניך אש אוכלה, הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר – לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה אלוהיך מורישם מפניך…”. (דב' ט 3־6).

לשיא ההבעה של שנאת לב ואכזריות שכל הגיעו קנאים־כוהניים אלה של ספר דברים בפרק כ"ח המפורסם, היוצא בתרועה דֶמונית על עם ישראל עצמו, אם יבגוד בה‘. בשום פנים ואופן לא היה עולה על דעת ה’ לצקת זפת בוערת כזאת על ראש עמו. כל יהודי חייב להכיר פרק זה, בו הפסוקים 3־14 מוקדשים לברכות, והפסוקים 5־68(!!) מוקדשים לקללות. זוהי בלי ספק יצירה ספרותית גרנדיוזית של שטן הקנאות הדתית. תפקידה לעורר פחד כה עמוק מפני הבגידה באלוהים, עד שהמוני העם, דור אחר דור, המשיכו להישבע אמונים ליהוה, ולו בלית ברירה. “כי ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, וניסחתם מעל האדמה… והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ עד קצה הארץ… ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף־רגלך ונתן יהוה לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדך לילה ויומם ולא תאמין בחייך…” (63־66).

למה ה' לא יכול לשאת את תבערות הזפת של קנאי האמונה, הלהוטים לכפות את אמונתם גם על המואבים, הדבקים באלים אחרים? התשובה לכך היא בתשבחות שה' ממטיר על פסוקו של עמוס האומר: “אהבו טוב, שנאו רע”. מי שאוהב פסוק ממצה זה, ישנא את מחדירי האמונה בקללות ותיאורי זוועה של אובדן הכופרים. האמונה באלוהים צריכה לנבוע מאהבה ומהערצה. לכן אלוהים יכול לשתף פעולה עם מנהיגי הכוהנים עד גבול ההשחרה של פני אנוש המאמין בכל ליבו.

מן הדין לזכור היטב, כי שוב נתקלנו בצומת היסטורי גורלי, המתרוצץ בין תמורות מהירות, במרחב שבין קיום עצמאות ואובדנה. מכאן: חורבן מלכות ישראל והגליית רבים מתושביה לעבר ממלכת אשור. משם: מלחמת חורמה נגד אשור בהנהגת קואליציה חזקה של בבל־מדי. הם השמידו את נינווה, עיר הבירה האחרונה של אשור, ובמקביל, ולא במקרה, השמיד יאשיהו, מלך יהודה האחרון, חוטאים בתעוזת התיקונים שלו. אבל גם יהודה נכבשה וירושלים הוכתה על ידי הבבלים ב־597־586, העילית היהודית הוגלתה לבבל. ובכך נגמרו עצמאות היהודים ופולחנם, עד הניצחון החלקי של מרד החשמונאים.

מבוכה, חרדה, ניצוצות תיקווה, האשמה עצמית בבגידה דתית ובשחיתות מוסרית, הביאו לפנייה הרשמית מגבוה אל הנביאה חולדה. סוף־סוף אישה, שגדולי יהודה מוכנים לקבל את דבר ה' באמצעותה. כאשר הודיעו כוהני המקדש למלך על מציאת ספר (ישן־חדש?), ביקש יאשיהו לדעת מה בפי הנביאה. ואכן, חולדה הודיעה: “כה אמר ה', הנני מביא רעה על המקום הזה ועל יושביו… הם הכעיסוני בכל מעשי ידיהם, ותתך חמתי ולא תכבה”. רק אל יאשיהו פנה ה' ברוך, על אשר קרע את בגדיו ובכה לפניו בשמעו את פרקי הספר… (דברי הימים ב' לד 22־28).

כאן עלי להוסיף השערה קומפלמנטרית: כתוב, כי כשיאשיהו התחיל למלוך, הוא היה כבן 8 ושקד מיד על האמונה בניגוד לאביו (דוד)²⁴. אין ספק, שצעיר זה התפלל לאלוהים וביקש תמיכתו לשם מימוש תוכניותיו: הוא ביקש להחזיר שטחי ישראל אל שלטון יהודה, ולאחד מחדש, במידת האפשר, את הממלכה. בה־בעת בתמיכתם הנמרצת של כוהני המקדש, פתח בטיהור יסודי של טכסי האמונה, תוך השמדה גמורה של סמלי אלות זרות. ה' תמך בו בעזרת שליחיו.

הייתה זאת הפעם האחרונה בימי בית ראשון, שאישיות גדולה שקדה על טיהור האמונה והבראת המדינה. אך גם שליט זה לא עמד בפני שד ההתנשאות, והיה “חייב” להצטיין גם כמצביא בראש צבאו, כדי לבלום את התקדמות המצרים לעבר האשורים. אך עוד לפני הקרב פגע בו חץ והרגו.

רק כ־25 שנים הפרידו בין הפעלת הצווים שבספר דברים, ובין תור הבבלים להעניש את עם ישראל על מרדנותו ורקבון מוסריותו. גם הטפות ירמיהו היו לשווא. יתכן, כי בצפותו בחיסול עצמאותה של מלכות יהודה לאחר זו של מלכות ישראל, גברה באל ההכרה, כי מוטב שבני העם הסורר הזה יתנסו בחיים של גלות. אפשר שדווקא שם ייצמדו יותר אל אמונתם ויתלכדו יותר ביישוביהם. יתכן שנאלץ להודות, כי הרעיון להושיב עם חדש דווקא בארץ מעבר בין עמים קטנים ובין ממלכות גדולות, יסבך את צאצאי אברהם בסכסוך מתמיד סביב תפוח־המריבה הזה וסביב אלילים שיתחרו על אמונתם.

 

לא. ההתערבות של אלוהים בתקופת השופטים    🔗

כאשר עזרא וחבורת הסופרים שלו השליטו סדר בתעודות הכתובות האמורות להיכנס אל הספר הקדוש, הם גילו מסמך מעניין מאוד על תקופת השופטים: זהו אולי הניסיון הראשון להבין תקופה שלמה על־פי מחזור של התרחשויות בין העם ובין אלוהים. מדובר בכעין חוק המורכב מארבעה שלבים. באנציקלופדיה העברית, בערך “שופטים”, מסוכם המחזור כך:

“מחזורים של שיעבוד ותשועה, המקבילים לחטא ועונשו, תשובה ושכרה: א. בני־ישראל עובדים אלוהים אחרים; ב. ה' מביא עליהם אויבים המציקים להם; ג. הם זועקים אל ה'; ד. הוא מקים להם שופט מושיע – א. לאחר מות השופט שב ישראל לסורו… וחוזר חלילה”.²⁵ מחזור זה חזר על עצמו כ־12 פעמים. ראש לכל: בתעודה זו הוכח, כי לפחות חלק משבטי ישראל האמינו בלי צל של ספק, שאלוהים הוא הקובע את גורלם, לטוב ולרע. הוא פעיל לאין שיעור! וגורם לשיעבוד ממושך בידי עמים אחרים. ז.א., הוא שולט גם על המשעבדים. וכששבטי ישראל מפסיקים להתחבר לאלילים, הוא יודע את מי לגייס להצלחה. ז.א., דבורה, גדעון, יפתח, שמשון וכו' לא באו להציל את העם ביוזמתם, לא נתמנו ע“י זקני שבטם, אלא נענו לקריאת הגיוס של אלוהים! והנה, למרות ש”עובדות" אלה היו בהירות להם, השבטים חזרו על עצמם והתחילו שוב ושוב, מחזור חדש של בגידה בה'.

אני משבץ פרשה מאירה זו לאחר חורבן מלכות ישראל, משום שכל הנוטה לאשר חוקיות זו של מחזור, לא יתקשה לאבחן תופעה דומה גם בתולדות מלכות ישראל ומלכות יהודה, ובוודאי בנאומי הנביאים מעמוס עד ירמיהו, – כי המחזוריות נמשכת, אם כי בפחות עקביות פשטנית.

זאת ועוד: עם ישראל מסוגל היה לשאת במחזור זה של מפלות והשתעבדויות, משום שלא שכח, כי בין לבין התחדש גם המחזור של ניצחונות, כיבושים, שגשוג יחסי, שגם הם התרחשו, איך לא, ביוזמת ה' ובתמיכתו.

אם כן, בקרב עם ישראל לא היה שום מקום לתהייה: האם אלוהים קיים? האם אלוהים מתערב, או יושב זועם, או צוהל מן הצד? היהודים הרגישו עצמם כל־כך חבוקים על־ידי הנוכחות הפעילה של האל, שלא עלה בדעתם “לחפש הוכחות”, “לצבור עובדות”. רק לאחר שיצאו לגלות שהתמשכה כאילו בזכות עצמה, – החלו יהודים להקשות קושיות.

 

לב. מהפכה במוסר    🔗

עזרא וחבורת הסופרים חזרו וקראו את עשרת הדיברות, שלחו זה בזה מבטים תוהים וקמטי מצח צפופים, והתעכבו שבע פעמים על הפסוק: “כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים לשונאי ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי”. (שמ' כ 5־6).

“יוצא שאנחנו”, אמר עזרא בקול עמום, “יושבים בגלות בבל בהיותנו בנים ריבעים לאבותינו החוטאים”. – “גם אבותי הריבעים”, רטן נחום, “היו צדיקים נודעים”.

“ואני זוכר מה אמר וכתב ירמיהו”, הדגיש עזרא, “הוא אמר: נאום ה”, אתם שומעים: “נאום ה”: “איש בעוונו ימות”. מה נכון? מה ראוי? שכל אדם ישא על כתפיו את עוונותיהם של ארבעה דורות, או יעמוד לדין על מעשיו בלבד?"

“אין שום ספק!” קרא ידעיה, “ה' קבע שני עקרונות הפוכים! במדבר, אחר יציאת מצרים, הוא קבע עדיין, כי כל אדם הוא בן שבטו, בן אבותיו, לכן הוא אחראי למעשיהם. זה היה חוק של שבטי נוודים, בני ישוב קטן ומשפחתי. והנה, ירמיהו שמע את דברו של אלוהי עם ומלכות. דברו ביטל את החרוט על לוח הדיברות, או הוריד אותם לדרגה שנייה. הדרגה הראשונה היא: משפט צדק לכל בן־אדם על פי מעשיו הוא”.

“אפשר שאתה צודק,” אמר עזרא וזקף את גבו. “אפשר ש־ה' עצמו שינה את דעתו, הוא עבר יחד עם בני ישראל כיברת דרך נוספת. אבל “אֵל קנא” חרוט בדיברות. ולכן נוכל לקיים אותם, כל אחד על פי הבנתו. אין לנו זכות לבטל דברי אלוהים, אבל יש לנו זכות יקרה לתת לכל קורא ושומע להכיר בעצמו בשינוי, ולהודות לאלוהים שהוא מוכן לתקן תיקונים חשובים. הרי אתם יודעים מה מנהגי. אני אתפלל אליו ואשאל אותו. הוא מורה הדרך שלנו, של בניית הספר הקדוש. הוא יענה, ואנו נעשה כדברו”.

“כדבריך,” חייך ידעיה, “אולי תזכיר לו, כי בדיון עם אברהם על צדיקי סדום הבטיח אלוהינו, כי לא ישמיד צדיקים. גם צדיקים היו לעתים בנים או נכדים של פושעים וחוטאים. האל הקנא השמיד אותם. נראה מה יענה לך”.

“רבותי,” הרצין עזרא, "אנו עורכים ספר שנכתב במשך מאות שנים. ואנו הבטחנו לעצמנו להתחשב בשינויי המחשבה והרגש, הלשון והמוסר. לא נטשטש ולא נבטל. נעיד על הצמיחה. נגולל תולדותיו של עם, ולא עלילות גיבורים. ואלה תולדותיו של אלוהים בקרב עמו. הרי לכם עוד דוגמה: “עין תחת עין” כתוב בתעודות שלנו. כבר מזמן שיפוטנו זהיר יותר, דייקן יותר, מתחשב יותר בנסיבות, נחליף ניקור עין עם תשלום נזק. ובתלמוד, בעתיד, יהיה כתוב: “עין תחת עין – ממון”.²⁶

יומיום אני מודה לאבינו מלכנו על שתומך בי בעריכת התורה".

 

לג. שרשרת האובדנים של ממלכות    🔗

לעולם לא נדע תוך פיענוח תעודות, מה היה חלקו של אלוהים בחורבן הבירות, ובאובדן הממלכות מסוג אשור (שחיסלה את מלכות ישראל). בכל אופן, אם נודה (כאשר נודה) כי אלוהי ישראל היה אל ארצי, ולא רק לאומי, לא נוכל לעקוף צרור עצום של תמורות היסטוריות שהיו קשורות או לא־קשורות ישירות לתולדות ישראל.

למשל, בשני הפרקים הראשונים של עמוס הוזכרו: חורבן דמשק, עזה, עקרון, צור, בצרה, רבת־עמון, (ארמונות־) ירושלים. חשוב להזכיר את הפסוק החוזר, המחבר את כל מקרי החורבן כעונש אלוהי: “כה אמר ה': על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו..” (א 3). כך מדוּוָח על מלחמות כיבוש־דיכוי־והשמדה ומבצעי הגלייה, שאשור התמחתה בהם.

על פי תודעתו (וידיעתו) של עמוס נע ונד כל האזור הקרוי אסיה המערבית (וחופי הים התיכון) על פי תוכניות העידוד והעונש של אלוהים. אם כן, בעיני הנביא, אלוהינו הוא אל ארצי החובק עמים וממלכות. אנחנו יכולים לשים־לב ל“שרשרת מוזרה” של צירופים, המעוררת לפחות תמיהה על טיבו של סדר התמורות באזור. בבקשה:

לאחר שאשור חיסלה את מלכות ישראל, מלכות דמשק הארמית, ולאחר ששלטה זמן־מה על בבל וכו‘, היא הוענשה בחורבן גמור בידי הבבלים והמדים. א“כ נכבשו הבבלים ע”י הפרסים. א“כ נכבשה פרס ע”י היוונים־המקדונים. א“כ נכבשו המדינות ההלניסטיות ע”י הרומאים. כל מי שכבש ושלט ביד רמה, נכבש ונשלט לאחר תקופת ניצול ודיכוי. האימפריה הרומית האדירה נכבשה מבפנים ע“י הנוצרים, ומבחוץ ע”י עממים גרמאניים וכו’.

אפשר להתקומם נגד ממציאי תיאוריות המצוצות מאצבע מדממת. אך אי־אפשר להתעלם מרצף עקשני של תמורות בעלות סדירות עניינית (־מוסרית). מי שיאמר: “אל תערבבו מוסר בפוליטיקה”, צודק עד גבול של עצימת עיניים ואטימת לב. אחד העוולות הקבועים, המאגד את כל הממלכות האלה לשותפות אנטי־מוסרית, היא הטשטוש בין צדיק לרשע, והפגיעה חסרת הרחמים באנשים חפים מפשע בהמוניהם. עובדה מוחצת זו התעלתה לרמה של פגם בסיסי בבריאה, והיא אחת הסיבות לכך, שהדת היהודית־נוצרית כבשה את רומא החלולה מבפנים, והיוותה מעין תשובת הנכבש על יוהרת הכובש.

אולם, אם נהיה עקביים, לא די שיועמד האל הארצי על ארגון עונשים לכל. צריך לחפש ולמצוא אותו במבצעים הטובים והמקדמים של ממלכות אלה. בין השאר צריך למצוא אותו בקרבת התרבות היוונית ההגותית מכאן, ובקרבת האמונה הזורואסטרית־הפרסית משם: המאבק העיקש בין טוב לרע.

 

לד. מרד בר־כוכבא ותוצאותיו – חיבוק בין רע לטוב?    🔗

אם נרצה לבחון, מה היו הברירות שבידי אלוהים, עלינו להתוודע תחילה אל צרור עובדות מוכחות.

מרד בר־כוכבא היה המרד היהודי השלישי נגד הרומאים (132־135). קדמו לו המרד הגדול (66־70), ו“מרד טריאנוס”, שהתחולל בעיקר בתפוצות (115־117). יוצא, כי במשך 70 שנה לחמו היהודים נגד המעצמה הגדולה ביותר במערב. בכל המרידות האלה נחלו תחילה ניצחונות מוגבלים, והוכו שוק על ירך בהמשך. זו עובדה חוזרת – ומשמעותית ביותר. לפי המדיניות הנהוגה בידי הרומאים, הם טיפלו במורדים פעם אחת ויחידה ללא אכזריות. פעם שנייה נסתייעו באמצעי דיכוי חמורים. פעם שלישית: בחיסול המדינה ו/או היישות הלאומית, בעקירה מאדמתם, בהגליה, במכירה המונית לעבדות.

מדוע חשבו חלק מן היהודים בארץ, כי דווקא בפעם השלישית הזו אכן יצליחו לנצח את הרומאים? מפני שהגנו על מצוות דתם, שהקיסר אסר על קיומן? מפני ששמעו שמועה שהפרתים במזרח יעזרו ליהודים? מפני שבדיוק עכשיו הופיע “משיח” בשם שמעון בר־כוכבא (כוזיבה, כוסיבה)? ואחרון מלהיב: אחד מגדולי הרבנים בכל הדורות, רבי עקיבא, התייצב לצד המשיח והפיץ “תעמולה” מלהיבה. יתכן גם שיהודים שמעו על הצרות שיש לרומאים לאורך הגבולות של ממלכתם. ז.א., יחסר להם צבא לדיכוי המרד. עוד דבר ברור לחלוטין: ר' עקיבא האמין מאוד באלוהים, לכן ביקש את בירכתו לפני צאתו להכנת המרד. וכן ברור, כי הוא טבע את הפסוק המפורסם: “הכל צפוי והרשות נתונה. ובטוב העולם נידון. והכל לפי רוב מעשה”.²⁷ מה שלא יוודע לעולם היא תשובתו של אלוהים.

אולי היינו רוצים לחשוב, שה' אישר את המרד השלישי. זאת מפני שתמך בבר־כוכבא ושמח על ר' עקיבא שגייס את העם לתמיכה במרד. אולי מוטב לשקול את כוח הצפייה־מראש של מערכות מכריעות? הרי זה יתרונו של ה' על בני־האדם. לכן השאלה המכרעת היא: האם דחה או הצדיק ה' את הנטייה הגורפת של מנהיגי היהודים להתמודד במלחמות חוזרות עם האדירה בממלכות? האם לא איכפת היה להם לספוג תבוסה אחר תבוסה, מבלי ללמוד לקח ממשי ממיגבלות עַם לא־גדול? ומאחר שכולם זכרו היטב את יוחנן בן זכאי, שחולל מיפנה מבריא אמיתי – האם יהיה מוזר לחשוב שהמרד השלישי המתוכנן נראה כהתאבדות עיוורת של עם ישראל בארצו?

אלא־מה… ה' לא יכפה את ראות־עיניו על איש נלהב כרבי עקיבא. או שמא… אכן שמא… יתגלה לו מרד זה כהזדמנות היסטורית, כאמצעי רע למען מטרה טובה: להרגיל את היהודים בגלויות לחיות בשלום בקהילות ולא לסגוד לכוח המסמם של הניצחון… שמא לכך נועד רבי עקיבא ולא ידע…

אפשר שכך השיב לו האל בהיפוכו של חיפזון: “מי אמר, עקיבא, כי הכל צפוי והרשות נתונה? אתה האיש. לך לך וצְפֵה. על הכל. על כל הכוחות והגורמים והנסיבות להצלחה… או לכישלון. צפה שעות וימים. מעולם לא ניתנה לך רשות כה חובקת עַמך, כה גורלית לעתידות. צפה גם כמבשר המשיח וכמפקח על מעלליו. צפה היכן יקים לעצמו את המחבוא האחרון לפני מפלתו”.

אין ספק, ברכה דו־משמעית. אך אלוהים קיים את אשר הבטיח מבראשית: בני־האדם, לא אנוכי, יחוללו את תולדותיהם.

ר' עקיבא היה אישיות גדולה על צומת דרכים היסטורית. למרות או בגלל גדולתו, עודד רבים להצטרף למרד. הוא בעצמו נעשה אחד מעשרת הרוגי המלכות. בחייו ו/או במותו יכול להיווכח, אם אמת היא או שקר מה שרשמו הרומאים בסופו של המרד: 50 מבצרים נהרסו. 985 כפרים נהרסו. 580,000 יהודים נהרגו או הובלו לשוקי העבדות. יהודה נחרבה.

והיסטוריונים יהודיים הוסיפו: רבים נפטרו מרעב ומחולי. בשוקי העבדים ירדו המחירים מעודף היצע. רבים ברחו לחו"ל. בבל הפכה מעתה למרכז היהודי הגדול.

האם מוסד או שלטון יהודי בימי קדם היה מעז לממש באורח מודע תהפוכה כזאת של מסלול ההיסטוריה היהודית? הכרזה על הגלות והפזורות כמרכזי הקיום היהודי? והנה, בניגוד לרצונו גרם איש נערץ, גדול בתורה, לתהפוכה הגורלית: פרידה מן המולדת, הפלגה אל שבעים גלויות.

– כאשר נכשל המרד, ציינו חכמים, כי בר־כוכבא אשם בכך, משום שהתנשא יתר על המידה (“לפני שבר גאון”!)²⁸

 

לה. גשר רועד: ישעיהו פרק א. שלוש דתות עכשיו    🔗

מי שיקרא פרק זה בלי חיפזון, ישאל עצמו: לאיזו תקופה זה מתאים? לאילו נסיבות לאומיות? אם למד על תקופת ישעיהו, 740–680 לפנה"ס, כמעט ודאי שלא יוכל להימלט מהשוואה: אולי ישעיהו נאם גם עבורנו, העם בישראל של המאה ה־21?

להלן דבריו מפרק א – “כי ה' דיבר”:

"שמעו שמיים והאזיני ארץ, כי ה' דיבר:

הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים

עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל…

מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה…

ארצכם שממה, עריכם שרופות אש

אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה

ושממה כמהפכת זרים.

חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח…

רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עינַי, חדלו הרע!

למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה!

– אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו.

אם תמאנו ומריתם, חרב תאוכלו, כי פי ה' דיבר…

שרייך סוררים וחברי גנבים

כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים…

יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא תבוא אליהם…".

קרוב לוודאי שישעיהו הגזים בשרטוט חד־צדדי של דמות העם, כדי להוקיע ככל האפשר את הסכנות לקיום העם, הנולדות בחיקו. אם נזכור גוזמה זו, לא נתקשה להתוות קווי השוואה נכונים בין אז לעתה.

מה חזה ישעיהו בתנאים פנימיים אלה? חורבן שומרון, מלכות ישראל? חורבן ירושלים, מלכות יהודה? גם חורבן הארץ אחר מרד בר־כוכבא? אולי גם חיסול מדינת ישראל המודרנית, אם הדיוקן הפנימי, המוסרי שלה, לא ישתפר אלא יושחת?

אולי כמו אז, במדבר סיני, כאשר יחידים ושבטים התמרדו נגד משה ואלוהים, והתגעגעו לסירי הבשר של מצרים, כי לא הבינו עדיין מה קרה להם, מה החובות המגינות על חירותם, – כך היום, כאשר המונים מקופחים מתגעגעים לקניונים האמריקניים והקנדיים, כי לא הבינו עדיין מה קרה להם כעם עצמאי, מה חובות היושר והסולידריות המוטלות עליהם – למה ניצנוצי פירסומת הם סגידה לקליפות ולמה אגרופי כפייה הם חולשתם של שכוחי חוכמה. ומה יקרה להם עד שלא יעשו צדק אנושי ולאומי עם צאצאי ישמעאל.

האם מישהו התעניין לדעת כיצד מסוגל האל הארצי, שרכש לעצמו מעמד עליון בשלוש דתות הפרושות על כל העולם, להסתדר עם כל זעקות ה־“אס־או־אס”, המגיעות אליו כל 10 דקות? יתרה מזו: איך הוא מסתדר כשופט ומחליט ומפעיל כוחות, כשהוא מעורב בסכסוך תלת־תיפקודי? מי משלושת הצדדים המסוכסכים מעוניין לשמוע משליח אלוהי, כי אלוהים מתלבט מאוד בין תביעות מוצדקות מחד, כנגד תביעות מוצדקות מאידך?

וזה לא הכל. כאל ארצי חייב אלוהים להטות אוזן למתחולל בהודו, במונגוליה, בטיבט, בסין, בוויטנאם, בפיליפינים, ב… בכל הארצות שבהן מאמינים באלים רבים! הם לא בני אדם? לא צפויים לתאונות קשות? ואם הם מאמינים באלילים חסרי אונים, האם בגלל זה אלוהים אמיתי לא צריך להציל אותם?

יכול להיות, שבקוניוקטורה של אסונות מאיימים ב־20 ארצות, אלוהינו “מליט את פניו”, מחליט לעזוב את שלושת התיפקודים ולהתעטף באפיריון של אל רביעי, נייטרלי, המרחף מעל כל האסונות הקרבים וחושב מרחוק על כל מה שצריך להציל למען העתיד, ועל מה אפשר לוותר. כוחו וחריפות “מוחו” של האל הרביעי, המוצמדים אל מפת העתיד המשופר, הם יכריעו גם, אם ובאיזו מידה, יינזקו יהודים, נוצרים ומוסלמים בדומה לאחרים. למשל: מרעידות אדמה; ממגיפות מדבקות; מעליית הים אל החופים. די – אין רשעים וצדיקים, יש טובעים ונשרפים. אולי האל הרביעי הוא הוא המצפון המתבודד בתהומותיו?

אחרי הרהורים אלה אנו חוזרים אל המאה ה־21, אל ארץ הקדושה בעיני יהודים, נוצרים ומוסלמים (לפחות ירושלים!) ושואלים: מה חייב לקרות בהתאם לעובדה המוסכמת, כי אלוהים “שייך” לשלוש דתות? ברור כי אל זה, המתערב בתקופות מכריעות, ידאג בעזרת צבא השליחים שלו, כי כל המאמינים בו, יהודים, נוצרים ומוסלמים, יעשו יד אחת, יפגישו נציגים רבים, בטוחים בצדקת המפגש, ויעבדו יחד על עקרונות מעשיים ורוחניים, שיאפשרו הסכם שלום של צדק וכבוד הדדיים. אין לי ספק, אם מסלול זה יעבוד, רבים מן הנחשבים “בלתי־דתיים”, יצטרפו, ויעבדו יחד או במקביל כמשולש המחליט להציל את המקודש לכל – לרבות חיי אדם.

עוד הערה: כולם יודעים על הסכנה הצפויה במלחמה או במלחמות הקרובות: הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי. סכנה מוחשית זו חייבת לגייס את כל הכוחות השפויים באזור זה בניסיון להשיג שלום נבון ומוסכם. לא מתקבל על דעה שפויה של מאמינים, כי דווקא אלוהים לא יוכל ו/או לא ירצה להתערב לשם בלימת הסכנה הנשקפת לעולם.

אולם יש היבט אחר, עמוס ניסיון היסטורי: כובד המשקל של השחיתות המוסרית וחוסר התבונה המנהיגותית בישראל השלישית – האם לא די בהם לעורר זעם אלוהים חסלני?

 

לו. האם תולדות עם־ישראל מוכיחות את קיום אלוהים?    🔗

כבר מזמן שאלו יהודים ולא־יהודים, או הביעו לפחות תמיהה עזה: איך מסוגל עם קטן לשאת כל־כך הרבה צרות ואסונות בכל־כך הרבה תקופות וארצות, וכוח אלוהי דואג לו ומציל אותו? אבל, האם אפשר להוכיח מסקנה זו?

לטובת הבהירות אוסיף שלוש הנחות: לולא אלוהים, לא היו היהודים מתקיימים יותר מדורות אחדים. – לולא היהודים, לא היה קיים אֵל פעיל כזה, המתערב באירועי ההיסטוריה. – לולא אל כזה, היה קיים עם יהודי מסוג שונה מאוד. – כל התהיות קשורות בהנחה המשותפת, שיש קשר מיוחד בין היהודים ובין אלוהים.

העלינו מראש הכרה רווחת: גם אם קיים אל מתערב בהיסטוריה, הוא לא השאיר בשום מקום “כרטיס ביקור” או “טביעת אצבעות”, שעל־פיהם ניתן לזהות את נוכחותו הפעילה. לכן חייבים לגלות דרכי זיהוי אמינים אחרים, גם אם לא יובילו למסקנות מוחלטות.

נפתח בהבטחות ראשוניות־יסודיות של אלוהים לאברהם. גם אם נוסחו ונרשמו כמה מאות שנים לאחר שהובטחו, הרושמים לא יכלו לדעת מה יקרה לאחר חורבן בית ראשון.

ה' הבטיח לאברהם: “… ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען לאחוזת עולם” (בר' יז 8). ועוד הבטיח: “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי” (שם). – על ישמעאל אמר מלאך ה' להגר: “כי לגוי גדול אשימנו” (בר' כא 18).

אלוהים דיבר עם אברהם ללא תיווך, ואילו עם הגר דיבר מלאך. יתכן, כי בשורות אלה ביטאו בני ישראל את משאלותיהם. אולם אי־אפשר להתעלם ממימוש חלקי או מלא של משאלות אלה הרחק מעבר לתקופה העתיקה. הפיסקה “כל גויי הארץ” ניתנת לשני פירושים: גויי ארץ ישראל, גויי הארץ כולה. קשה להתחמק מן הרושם, כי לפנינו לא רק משאלות שאפתניות של חלק מבני העם, אלא נושב מהן גם כוח, המסוגל לקיים את הבטחותיו. יהיה זה כוחו של עם ו/או של אלוהים… או כוחם המנווט של גורמי ההיסטוריה. מי מנווט אותם?

 

לז. עדויות התנ"ך – הנצרות, הקוראן    🔗

עדויות התנ“ך – הוא הספר הראשון בעולם שבו סופרו תולדות עם, לטוב ולרע. הוא גם סיפור מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו של אלוהים, בעיקר בהקשר לעם ישראל. לא נגזים אם נציין, כי אלוהים הוא “הגיבור הראשי” של עם זה. שום אדם מתואר, אפילו משה, לא יכול להתמודד עם עוצמת דברו, ריגושו, פועלו והופעתו (הדמיונית־מוחשית) של אלוהים. במתכוון לא נמצא בתנ”ך (כמעט) מבצעי גבורה מפליאים של בני־אדם. (ירמיהו: “אל יתהלל גיבור בגבורתו”).

בלי אלוהים כמורה־דרך, שופט, מאשים, מעניש, מעודד, מדבר נכוחה, מדגים עוצמתו במעשיו וניסיו – לא היה התנ"ך נוצר, לא היו תולדות עם ישראל מתפרסמים ברחבי העולם, לרע ולטוב; לא היו הבשורות, האזהרות, התקוות לעתיד נחרטות בזיכרון ההיסטוריה ובשאיפות העמים.

אחד־העם כבר האיר אמת גדולה על דמות משה (בתוך “על פרשת דרכים”): “אין חשיבות רבה בחיפושי חוקרים אחר המהימנות ההיסטורית של דמות משה, לא חשוב, אם משה היה קיים או שהוא יציר דמיון. חשוב הוא רישום אישיותו של משה בהיסטוריה היהודית והכללית על פי פרקי התורה. מן הראוי להוסיף, כי אישיות משה לא הייתה עושה רושם כה אדיר, לולא רישומו של אלוהים כשליט ושותף למשה”.

זאת אומרת, עלינו לאשר את האמת הזאת גם לגבי אלוהים. התערבות אלוהים בהיסטוריה אירעה גם בכוח המעשה ובכוח הדמיון היוצר של בני־האדם. למשל: הרושם העצום של מכות מצרים וחציית ים־סוף, אינו מותנה בממשות ההיסטורית שלהם, אלא באמנות תיאורם, באריכות רישומם על דורות רבים, ובצורך של בני־אדם להאמין בעוצמת כוחו של אל גואל.

התהוות הנצרות והתגבשותה הייתה מותנית בתחייתו של ישו לאחר שנצלב ונקבר. עוד בימי הדורות הראשונים של מאמיניו לא חקרו, אם ואיך התרחשה התחייה, אלא התייחסו אליה כמו אל מאורע היסטורי ממדרגה ראשונה.

מוחמד כתב את הקוראן כפי שהוכתב לו ע"י המלאך גבריאל ו/או אללה. זוהי אמת קדושה, שהפכה למאורע היסטורי ממדרגה ראשונה בכוח האמונה.

– התנ"ך מגיש לעולם הרכב מפעים של נוכחות אלוהים מבעד לדברי הנביאים הגדולים. הם לא היו נשמעים כגדולים, אלמלא אותו שיתוף פעולה בין אלוהים וביניהם. כעת נתמקד רק בדוגמה אחת של הבעת רגשות עזים. אקדים הרהור לא־מיותר:

אפילו ספקנים רציניים לא היו מוקיעים את ישעיהו, עמוס, ירמיהו (וכו') כרמאים־קונדסים, שלמרות אמונתם האיתנה באלוהים הם המציאו לעצמם ריגושים ופירסמו אותם כאילו הובעו ע"י אלוהים. אנו עומדים כאן בפני הכרעה אישית: האם אנו מעדיפים את חשש הרמאות הנבואית, או האם אנו מקבלים, כי דבקות איתנה באלוהים לא הירשתה לנביאים משחקי רמאות? הנה רק פסוקי עדות אחדים מתוך ישעיהו פרק א', כהבעות ריגוש עזות:

“הוי גוי חוטא, עם כבד עוון / זרע מרעים, בנים משחיתים… / כל ראש לחולי, וכל לבב דווי / מכף רגל ועד ראש אין בו מתום… כי תבואו לראות פני / מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! / מנחת שווא קטורת תועבה היא לי… / חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי / היו עלי לטורח נלאיתי נשוא…”.

אזהרה: מי שמחליט אחרי קריאת פסוקים אלה, כי קרא פסוקים שנאמרו ע“י אלוהים בעזרת הנביא, החליט בה־בעת, כי התנ”ך הוא ספר עדות לדברי קיים.²⁹

– הנטייה לדברי אמת, לדבקות באמת, אופיינית לתנ“ך עד כדי־כך, שהסופר הנודע ישראל זנגוויל העז לטעון (בהקשר מסויים): “התנ”ך הוא ספר אנטישמי. ישראל הוא הבריון, לא הגיבור, של תולדותיו הוא”.³⁰

פעמיים מוזהר האדם בעשרת הדיברות: “לא תישא את שם אלוהיך לשוא”. – “לא תענה ברעך עד שקר”. דוברי האמת המרה הגדולים על עמם היו הנביאים. הם הגזימו, אך לא רימו. אין שום ספק בכך, כי הנוצרים והמוסלמים לא היו מאמצים לעצמם את “הברית הישנה”, לולא אמונתם הגדולה באל זה, כפי שהרשים אותם בזעמו ובחסדו, בצידקתו ובתבענותו, וברעננות האמת האופפת אותו.

 

לח. הצטיינות היהודים    🔗

בין כל העונשים שנחתו על עם־ישראל, בלטו פרעות והשמדות וטלטולים מגלות לגלות. והנה, למרות או בגלל עונשים אלה מתמיהה הצטיינות היהודים במה שידעו זה־כבר ובמה שלמדו זה־עתה, בחומר וברוח. לאחר סיקור ההצטיינויות אתה עומד נפעם מול ההתפתחות החוזרת של מרכזי גולה, הכוללת הסתגלות כלכלית ובעיקר הישגים בתחום התרבותי־רוחני, הן בקרב הקהילות היהודיות והן במרחב התרבות הקולטת. חזיונות מתנגשים של שגשוג וחורבן, היו מנת חלקם של היהודים והחזיקו אותם במתח קיומי תוך הישענות איתנה על אלוהים, כי “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.

אילו נחתו על היהודים כל הזמן ובכל מקום אסונות בלבד, הם לא היו מחזיקים מעמד כעם והטמיעה או ההתבוללות היו מנצחות.

אך מעולם לא קרה, כי פרעות והשמד פקדו בבת־אחת את כל הגלויות. לעתים קרובות קרה, כי במקביל למצב רע ומייאש בארץ אחת, ישבו יהודים בארצות אחרות, שבהן נעו מרכזים בין רווחה לשגשוג.

אל הפיסגה הרמה ביותר של התנגשות הקצוות העפילו היהודים במאות ה־19 – ה־20. היהודים הצטיינו בתחומים ישנים וחדשים (לגמרי) של התרבות המערבית והגיעו אל שיאים עולמיים, ביחוד בגרמניה ואוסטריה (ר' מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'). בה בעת ליבלבו הוקרת היהודים והשנאה אליהם. גברה ההתבוללות מרצון, ונתארגנה הציונות כשאיפה ריאלית לעצמאות לאומית בא"י. לעומתן גבר כוח האירגונים הפוליטיים־אידיאולוגיים, שתבעו להתגונן בפני השתלטות היהודים על העולם.

אחרי השגשוג הממריא פרצה השואה. אחרי השואה קמה המדינה הציונית בא"י, ובמקביל השתרש מרכז יהודי משגשג בארצות־הברית. נוצרו איפוא זירות הצטיינות חדשות ליהודים – והתנגשויות חדשות עם שונאי יהודים במזרח המוסלמי. שוב הוצג היהודי מצד אחד כדוגמה, מצד שני כשטן האחראי לכל הצרות, (גלובליזם, שלטון ההון על הנשמה… ניצול מדינות האיסלאם…) אולי מחזוריות עיקשת זו בין הצלחה לכישלון, בין שגשוג לאובדן אופיינית לתולדות התרבות האנושית כמין חוק אוניברסלי?³¹ אולי היא בלטה במיוחד בהיסטוריה היהודית? קודם כל נשאל: מה שורשיה ומניעיה של הצטיינות היהודים הזו?

 

לט. מה טיבו של “עם סגולה”    🔗

הנה דבר ה‘: “ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ”, (שמ' יט 5). משה דיבר אל העם: "בך בחר ה’ אלוהיך להיות לו לעם סגולה“. (דברים ז 6). גדול מזה פסוקו של ה‘: "והתקדשתם והייתם קדושים, כי אני ה’ אלוהיכם”.

מקור המושג סגולה הוא בלשון האכדית (שמית־בבלית):sugullu = עדר. סגולא בארמית היא רכוש. במשך הזמן נוספה המשמעות: קניין יקר.

אם כן, מן ההתחלה ראה ה' בעם ישראל את עדרו – רכושו היקר. העיקר: הוא רק שלו ויציית רק לו. מכאן יוצא הדיבר הראשון: “לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני”. הרי בימים ההם מנהגו של שבט או עם נוודים או חקלאים היה לעבוד לאלים משלו. אלוהים הופיע בשולי המדבר, קרוב לוודאי כישות אלוהית חדשה, שהיה יכול לייצב את מעמדו רק בהישענו על עם המאמין רק בו. אבל בני ישראל נהפכו לרכוש יקר במיוחד. ה' היה שאפתן רחב אופקים. לכן גם רכושו חייב היה להיות שאפתן. הטוהרה המוסרית התרוממה אל שיא השאיפה האנושית לפי רוחו של אל זה. לכן הוא קבע: והתקדשתם כמוני! שום דרגות ביניים, שום פשרות עם פגיעות בקדושה (= בטוהר העילאי)! ה' עודד מאמץ מוגבר, תחרות נחושה, לא למען עושר וגבורה כוחני אלא למען שלמות הציות למוסר. הוא זעם כאשר הם העדיפו התחמקות מתפקידים קשים, ולכן כעס על שנים־עשר המרגלים שנשלחו לארץ כנען וחזרו מבוהלים. הוא התרשם מאוד מחמורבי הבבלי, ושאף לגבור עליו בתכליתו המוסרית. הוא התרשם ממאט המצרית, אלת האמת, ושאף לעלות עליה בחומרת הנאמנות לאמת.

ככל שבני־־ישראל באו במגע קרוב יותר עם עמים שהקדימו אותם בתרבותם החקלאית והעירונית, כן זירז ה' את שליחיו לעודד את בני עמו ולטפח בהם את הצורך לטפס מעלה, ולהתמחות בעשייה מושלמת. לאחר מרד בר־כוכבא ועקירת רוב העם מן הקרקע המעובדת, ניצבו היהודים מול שני מופתים מצויינים של תעסוקה עירונית־מסחרית: הפיניקים והיוונים־המוקדונים. הצו היה ברור: לא לפגר! להיות מופתים בעצמם! בחומר וברוח. ואם הכתיבה כמו נובעת מטבעם של האחרים – כתבו אתם במיטבכם! (לא נזכיר כאן פרטים מוחשיים).

כשנוצרו והועתקו ספרים, שייכנסו א"כ אל הקובץ הקדוש, אפשר שאז דרשו מילדי ישראל ללמוד ולהצטיין בקריאה, בכתיבה ובחשיבה: להבין פרקים קשים לפני ילדי העמים האחרים. להעמיד בוגרים רבים יותר, בלי העדפת מעמד שליט, ברוב המקצועות ולהמשיך ללמוד בצמוד בספרות, עד שיותר ויותר תלמידים “שנכנסו לפרדס” (= עיון במעשי בראשית ומעשי מרכבה מיסטיים) מצאו שם שפע של מחשבות ואמונות זרות, למדו להתמודד איתן – או אבדו שם.

בימי הביניים, בארצות האיסלאם, חדרו אל קהילות היהודים השפעות רוחניות חשובות ביותר. הם למדו פרקי מדע, רפואה, פילוסופיה, בלשנות ושירה. השפה השימושית הייתה הערבית ומרחבי הצטיינות חדשים הביאו לעם ישראל חכמים ומשוררים מפורסמים כמו הרמב"ם, יהודה הלוי, שלמה אבן־גבירול וכו'. בזכות תרגומיהם מן היוונית אל הערבית חדרו יותר ויותר דרכי חשיבה ופילוסופיה של יוון הקלאסית לתרבות הקיימת, ומתרגמים יהודיים הצטיינו בהזרמת אוצרות התרבות היוונית והערבית אל לשונות אירופה הנוצרית.

דבר גדול, בהיקף שאין לו אח³² ודוגמה, התרחש במערב במאות ה־18– ה־20, כלומר, החל מתקופת ההשכלה, ובמקביל לאמנציפציה הגוברת של יהודי המערב. אפשר לדבר על התפוצצות של כשרונות יהודיים שכיחים לאחר שנפתחו בפניהם שערי המוסדות הנאורים. אלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים גייס בוודאי את מירב השליחים הכשירים למלאכה זו, כדי לחזק תשושים, לעודד מוותרים, להקפיץ מצויינים אל הדרגות הגבוהות ביותר של מאמצי ההכרה וההמצאה. אור ירוק וכחול ליהודים הדוהרים קדימה אל זירות המדעים, האמנויות, הטכניקה, המוסיקה, הרפואה, הפילוסופיה, הספרות, התיאטרון, הקולנוע… אסור להם ליהודי התפוצות ולעולים לארץ־אבות לשכוח את מחוייבותם להוכיח, שהם קטנים יחסית, אך גדולתם גואה בלי הפוגה לתוך ים היצירה האנושית.

כל אם יהודייה שנתברכה בילדים בריאים, נרתמה אל הגיוס האלוהי הזה בכוח שאיפתה להיות אם של גאון, להוכיח לעולם, שהבן ו/או הבת או שניהם עילויים, שמהם תצא ישועה לכאבים קטנים או גדולים. ובתי־הספר היהודיים חייבים היו לעלות בהישגיהם על “הרגילים”. התרבות המודרנית כולה לא הייתה מתרוממת אל שיאי חידוש כה גבוהים – לולא שיתוף־העל של הכשרונות היהודים.

בסופו של קטע זה אצטט דברו האמיץ של רב יהודי מן הדור הרביעי של התנאים. כה אמר ר' יהודה בר אלעאלי: “אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד הכוכבים”. (מגילה טז).

מותר לשער, שאלוהים בכה בשומעו פסוק זה לראשונה.

 

מ. השבת כמיפגן של שיוויון    🔗

אחד החידושים המפליגים ביותר במימוש המוסר של בני־ישראל התקבל ברחבי העולם הנוצרי, המוסלמי וגם מעבר להם כמובן ומתאים ביותר. האם נוכל לתאר לעצמנו את העם היהודי בלי שבת? או את העולם המודרני בלי יום מנוחה שבועי? ידועה האימרה: “יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל”. (אחד העם).

כיצד נוצרה המהפכה החברתית של יום חופשי בשבוע? אמנם, חוקרים מצאו תיעוד לקיומו של יום מנוחה בימים מחזוריים לפי האמונה, שביום כזה נידונה עשייה אנושית לקלקול. לא ברור, אם הימים הרעים האלה חייבו גם את העם כולו – אי־שם בתרבות האשורית והבבלית, קראו להם Sappatu. בכל אופן, “בין אומות העולם לא נמצא יום דומה לשבת של ישראל.”³³

ההצטיינות היחודית העמידה מופת של הבטחת שוויון סוציאלי: הזכות הכלל אנושית למנוחה שבועית אחר שישה ימי עמל. מקובלת עלי התפיסה, כי שורש השבת היהודית בשני ניסיונות מוחשיים: הניסיון הרב־שנתי של בני־ישראל במצרים כעובדי פרך נוכריים; והניסיון של משה, אשר התחנך בארמון מלכותי – ויכול היה כבוגר להשוות את החוויות של עובדי־פרך עם החוויות של חניך השלטון; והסקת המסקנות הדרושות לחיסול העוול של דיכוי ללא קץ. ניתן לשער שהרהוריו בצורך זה נודעו לה', כאשר משה נהפך לשליחו. והוא כבר תיכנן לפרטיו את יום השבת.

כך נקשרת המנוחה האנושית עם המנוחה האלוהית, והפרספקטיבה הצרה של הבדלת יום משישה ימים התרחבה לפרספקטיבה של הבדל השוויון לעומת עוולות ההפרדה והדיכוי; הניגוד היסודי בין גבר לאישה, בין אדון לעבד, בין בעל רכוש לשכיר, בין אבות לבנים, בין אדם עובד לבעל־חי עובד, אפילו בין בני הבית לנוכרים. ועוד העלתה השבת את כיבוד העבודה כמאמץ ראוי של הגוף והנפש, הזכאי למנוחה.

שום מנהיג או חבורת מתקנים לא היו מסוגלים בימי קדם לחולל מהפכה רוחנית ומעשית כזו מבלי להישען על סמכות אלוהים, תוך אמונה עזה במעורבותו.

לשבת היה גם תפקיד ציבורי־קהילתי. היא השרישה סולידריות של יחידים כלפי עם־ישראל ואמונתו. הנוצרים והמוסלמים הקפידו שגם יום המנוחה שלהם יהיה ביטוי מובהק של סולידריות עם עדת המאמינים. ועם זאת הצמידו את יום ראשון ויום שישי שלהם אל השבת היהודית הראשונית.

 

מא. מוסדות עמידים ומעטפת איתנה: הקהילה    🔗

בהתאם לנושא הראשי – התערבות ה' בהיסטוריה – ננסה לבחון, באיזו מידה ניתן לגלות את “עקבות האל” בקיומם ופעילותם של מוסדות ואורחות־חיים בקהילות היהודיות. (בשבת כבר היצצנו).

בולטים: מוסדות הלימוד; מוסדות הצדקה; מוסדות הניהול של הקהילה; ארגון השבתות, החגים, המועדים; המעטפת הצפופה של המצוות והחובות בחיי הפרט והקהילה. המסקנה המכרעת: בקהילה היהודית הייתה הנוכחות של אלוהים עובדה רב־צדדית העוטפת יחיד, משפחה, ציבור: יומיום, שנה־שנה, משחר עד לילה, מילדות עד זיקנה. מפעל עצום זה של אירגון מוצק וגמיש כאחד, המספק את צורכי הקיום החומרי והרוחני ומגַבה את היחד הסולידרי (לבד מפושעים ובוגדים) – היה מפעל רב־דורי, שראשיתו בימי התנ"ך, המשכו ביוצרי המישנה והגמרא ויורשיהם. באותם הימים לא היה כמעט מקום לשאלה, אם יש אלוהים. הוא היה הוויה שבה מקופל הכל וממנה נובע כמעט הכל.

שלוש פעמים ביום היהודי מתפלל באמונה שלמה, כי יש אוזן שומעת. כל יום הוא אומר בשבח האל ברכות על שזכה בגדולות ובקטנות, שאף הן מתנות חסד. כל שבת מוקדשת לו במידה רבה. שום חג ומועד לא יתקיים בלי שיח עמו. ביחוד ראש־השנה ויום כיפור. אין בר־מצווה, חתונה, לוויה, קבורה ואזכרה בלעדיו. רוב העיונים והדיונים בבית־המדרש ובבית־הכנסת סובבים סביב פסוקיו וציווּייו. אפילו באבלות מרבים להלל אותו, ומאמינים בו. אתה נכנס לחדר, עוצר ונוגע במזוזה. אתה עוטה טלית ותפילין. אתה מעוטף לפנַי ולפנים – והכל בשבילו.

הלימודים: אולי היו ילדי ישראל מן הראשונים בימי קדם שאצלם ההשכלה הבסיסית לא ניתנה למיעוט של בני אמידים וכוהנים, אלא הוטלה כחובה על כל בני עם־סגולה. כולם היו צריכים לדעת ולהבין את דברי אלוהים הכתובים. מבוגרים רבים יחסית המשיכו לקרוא, ללמוד, לפרש, ולחדד את כושר התפיסה הרוחנית, כי הלימוד הוא בחזקת שהלכת בדרכי ה‘. הרי כך כתוב בס’ דברים:

“וזאת המצווה, החוקים והמשפטים, אשר ציוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם” (ו 1). “ושיננתָם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” (ו 7). היצמדות הרמטית כזאת של האב אל בניו (לאו־דווקא אל בנותיו) היא לא רק לימוד לצורך לימוד, אלא לצורך ציות. להסיר כל פקפוק. לא להותיר חלל ריק בזמן שלא נתפס בלמידה ובתפילה.

בכל אופן התברר, כי אחר חורבן המקדש ואובדן המדינה הפכה כל קהילה לשומרת היהדות, כשהיא מעוטפת מכף רגל עד ראש באפיריון הנוכחות המְצַווה של אלוהים.

ארגון הקהילה: שמה קהילה קדושה = ק"ק. השם עצמו מעיד על האמונה בנוכחות ה‘, ועל תכלית האירגון: על הקהילה לקיים ולקדם את הקדושה העוטה את ה’ ואת עמו. לחיות חיים של אמונה עמוקה ומוסריות טהורה. ברור, שהמציאות הקהילתית הייתה רחוקה למדי מחזון זה, אך הוא הקרין בלי ספק על חיי היהודים קרוב לאלפיים שנה.

הקהילה נוהלה ע"י ראשי הקהל, רבני העדה, ראשי הישיבות, דיינים, שתדלנים, פרנסים על הציבור, שהיו לעתים קרובות תלמידי חכמים. כולם היו “דתיים”, לפחות עד המאה ה־19. הם קבעו תקנות וסייגים בענייני דת ודין, תלמוד תורה, נימוסים ומנהגים, בריאות, מלאכות וסעד, והגנו על זכויות היהודים במדינה.

סוגי הצדקה (הסעד) היו בוודאי קרובים לליבו של האל. חלוקת מצרכים, בתי תמחוי, טיפול בחולים, השגחה על אלמנות ויתומים (ועוד) איפיינו כל ק"ק. האל, כביכול, שלח את שליחיו לתמוך בשומרים על כבוד הדין היהודי ועל הקפדה, שיהודים יישפטו לפי הדין העברי. מנהלי הקהילה נשענו בלי ספק על ברכת ה' ועל השגחתו לפי מיטב אמונתם. כל השייכים לקהילה היו זכאים לעזרה, וחובה על כולם הייתה לעשות לצדקה, כי “מרבה צדקה – מרבה שלום” (אבות ב 7). ואפשר שנעזרו מדי פעם בפסוק “מוזר” של חכמינו: “צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל, שפיזרן לבין האומות” (פסחים כז). וזה מה שעזר לעם של קהילות להתקיים בעתות רווח ובעתות מצוקה.³⁴

עוצמת מעטפת המצוות: מצוות היומיום הקבועות והמרובות עטפו את היהודים במעטפת התחושה והתודעה כי “אנו שמורים”. לרבים כבר לא היה חשוב כל־כך, מה מהותה של מצווה. העיקר הוא: לקיים אותה. גם הרגל של “אני בסדר” מקנה ביטחון.

אסור לזלזל בעוצמת ההשפעה של קיום המצוות, התפילות, הברכות, על כושר ההתקיימות וההתמצאות של היהודים. אך הסכנה האורבת למעוטפי המצוות, לאורך ימים, היא ההסתגרות בפני העולם ובני־האדם, שאינם שומרי מצוות יהודיות; והאדישות כלפי תמורות הזמן, הדורשות גם שינוי או ביטול של מנהגים ומצוות ששוב אינם מתאימים. הדוגמה הזועקת לשמיים היא קיום המעטפת מסביב לנשים יהודיות. זוהי מעטפת המקדשת את נחיתותן, בניגוד גמור לעקרון האלוהי של שוויון הברואים כאיש ואישה. איך במאה ה־21 יתפללו יהודים מסידור תפילה שבו כתוב “ברוך שלא עשני אישה”!!

גם מלבד קיום הנשים אפשר (היה) למצוא בקהילות רבות פערים בעייתיים בין רובד מכובד, אמיד, יורש יתרונות – ובין רובד עממי. היו חיכוכים בין תפיסות שונות, כיצד לבחור או למנות את ראשי הקהילה. בצד האחדות החובקת נמצאו איפוא סוגי פירוד חומריים, סוציאליים, אידיאולוגיים.³⁵ אולם ודאי הוא, שרוב הפלגים הסתמכו על דברי ה' לפי פרשנותם.

במי מן הפלגים תמך אלוהים? האם החליט להתערב בסכסוך זה או אחר? אני מניח, כי מה שהדאיג אותו ביותר היו הספקות הגוברים בעצם קיומו, או בנכונותו להציל את עם־ישראל מאובדן. קולות אלה נשמעו בימי גזירות תתנ"ו (1096), שהיו גם “ימי קידוש השם” בגרמניה; וקולות נואשים יותר בימי “המוות השחור” (1447–1451), ותקופות אחרות של השמדה המונית כמו פרעות חמלניצקי (1648–1649), והשואה של יהודי אירופה.

חשוב ללמוד ולזכור, כי אחד הגורמים שהוביל להתפרצויות אנטי־יהודיות בכל ההשמדות הנ"ל, היא ההסתבכות של חלק מן היהודים בפרנסות שנעשו אופייניות להם, ועוררו התנגדות, חשדנות ואיבה מצד הסביבה הנוצרית. הקהילות לא יכלו ולא רצו להתערב בענייני פרנסה חיובית. וייתכן שאלוהים חייב היה לשקול, באיזו מידה להאשים את בני עמו בקוצר ראות, בהסתבכות לא־הכרחית? למשל: האם יהודים באוקראינה היו מוכרחים לקבל לידיהם ניהול מלא על אחוזות גדולות וגם את גביית החובות והמיסים מידי האיכרים האוקראינים עבור בעלי האחוזות הפולניים?

– הצורך בתמורות, בהתאמה עצמית של גופים ומוסדות דתיים אל שינויי המציאות, מכתיב את ההתמקדות בדוגמה של הפעלת שינוי גדול, שהתרחש בימי־קדם, בהשתתפות תלמידי חכמים יהודיים, וכנראה, בהסכמת אלוהים.

 

מב. “תרגום השבעים” והתחזקות הנצרות    🔗

יש קצת חד־צדדיות בקביעה, כי מעטפת המצוות הצפופות היטיבה עם התקיימות היהדות. בתקופה ההלניסטית (300 לפני עד 300 לפי הספירה המקובלת) ניכר כיוון דו־סיטרי של כוחות משיכה דתיים ותרבותיים. היהודים בארץ ובאזור הושפעו יותר ויותר מעושר ההיצע של התרבות ההלניסטית. לדוגמה: שמות אדם יווניים נפוצו בקרב היהודים (לרבות רבנים). כ־2,000 מילים יווניות חדרו אל דפי התלמוד. שכבת הכוהנים האמידים, הצדוקים (מצאצאי החשמונאים) נמשכה במיוחד לאורח החיים של תושבי הערים ההלניסטיות (לרבות ירושלים). המושג אפיקורוס (נגזר מאפיקור, פילוסוף יווני) נעשה שם גנאי למתפעלים מהלכי מחשבה העלולים להרחיק מן היהדות. אולם אין לזלזל בכיוון השני: התגיירותם של עובדי אלילים בגלל המוסר ההומאני, השבת השוויונית, הסעד המובטח לנזקקים, חוקרים רבים מצאו, כי מספר היהודים באימפריה הרומית גדל באופן ניכר.

והנה, בתקופה זו הנהיגה הנצרות, בהנהגת פאולוס, גישה חדשה אל אמונתה בכך, ששיחררה את המאמינים ממעטפת המצוות הצפופות של היהדות, וכך הקלה על הצטרפות מאסיבית אל האמונה בישו ובאלוהי היהודים שהוכר כאל הנוצרים. מה שהקל עוד יותר על גידול העדה הנוצרית ברחבי התרבות ההלניסטית, היה החידוש האדיר של תרגום התנ"ך העברי לשפה היוונית, הוא “הסֶפְטָאגינט” = “תרגום השבעים”. שתי גירסאות נפוצו על מיבצע תרגום זה. לפי גירסה אחת, הזמין תלמי ה־II (246–285 לס'), המלך ההלניסטי של מצרים, תרגום יווני בידי היהודים. הגירסה השנייה מדגישה, כי יהודי אלכסנדריה, שחדלו בחלקם לדבר ולקרוא עברית, הזמינו שבעים חכמים מירושלים למען יישבו ויתרגמו בשבילם.

אבל מה שחשוב היא התוצאה: מעתה יכלו הנוצרים להגיש לעולם תנ"ך מובן ומושך לעיון בצירוף “הברית החדשה”. החל מהמאה השלישית לס' זרמו המונים אל חיק הנצרות כשהם פטורים מן הנטל היומיומי של מצוות היהדות. וכך, בהיבט זה פעלה מעטפת המצוות לרעת היהודים ולטובת הנוצרים.

rלף מרקוס³⁶ ציין, כי גם פילו, הפילוסוף היהודי, וגם רוב היהודים דוברי יוונית האמינו (קרוב לוודאי), כי המתרגמים זכו להשראה אלוהית. כמעט סביר, כי אותם המתרגמים שהיו הראשונים לתרגום של התנ“ך העברי לשפה זרה חששו לפעול עד שלא יבטיחו לעצמם את אישורו של אלוהים, – אולי גם את עידודו. אין שום ספק שהתפללו, ביקשו והתחננו, וחשו בעומק ליבם, כי זכו למענה המיוחל. – אלוהים קיווה בוודאי, כי התרגום ליוונית יהפוך את התנ”ך לבשורה גדולה על אלוהי האמת עבור מיליוני אנשים. תקווה זו לא כשלה. אמנם, התרגום לא תמיד דייק, אבל הפך לתרגום הלועזי המקודש ביותר בעולם. במאה ה־5 תורגם התנ"ך ללטינית: “וולגטה”. עד המאה ה־9 כבר יצאו 7 תרגומים לשפות נוספות.³⁷

 

מג. שיבת ציון – וחזון העתיד    🔗

ספרי המחקר האקדמיים על תולדות הציונות משתדלים בדרך־כלל להבין את הציונות המודרנית על־פי גורמים ארציים, אנושיים, לאומיים, בלי שום היזקקות ל“כוח עליון”. עם זאת קשה להתעלם משתי “עובדות אמוציונליות”. הצלחת המפעל הציוני והקמת המדינה היהודית עוררו פליאה בקרב המוני נוצרים. הם ראו בעליית המוני יהודים ובהקמת מדינת ישראל את מימוש החזון הנבואי ו/או את ההבטחה האלוהית. אפילו רבים מקרב הציונים המגשימים לא יכלו להחניק את רגש הפליאה שבליבם. “משהו” מן המציאות החדשה של מדינה או בית שלישי סירב להיות מוסבר בתהליכים ראציונליים בלבד. תחושת הבלתי־רגיל והמופלא לא נטשה מנהיגים וחברים מן השורה, דתיים וחילוניים כאחד.

שוב אנו ניצבים לפני קטעים אלמותיים של התנ"ך. הנה אחדים:

א. ירמיהו לא: “כה אמר ה‘: מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל… עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים, עוד תטעו כרמים בהרי שומרון… הושע ה’ את עמך, את שארית ישראל. הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ, בם חיגר ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה. בבכי יבואו. ובתחנונים אובילם…”.

ב. ישעיהו לה: “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד ייצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך…”. (פרק א': “ציון במשפט תיפדה ושביה – בצדקה”).

ג. יחזקאל יא, לו: “כה אמר ה': כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות, ואהי להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם… וקיבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות… ונתתי לכם את אדמת ישראל… ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקירבכם”.

ד. זכריה ח: “כה אמר ה' צבאות: עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. כה אמר ה' צבאות: כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיניי ייפלא”.

– אפשר להבין ולפרש את הקטעים הנ"ל בדרך “חילונית” לגמרי, כמו שאפשר להאזין לסימפוניה של מוצרט, בטהובן, ברהמס, לעקוב אחר עיבוד המוטיבים, וחידושי המנצחים, ולאבד לחלוטין את תהודתם הרגשית, הדמיונית, הרעיונית. אך גם מי שאינו מאמין לא יכול למחוק את הרושם שעושים דברי נבואה אלה מפי ה' בליבות אנשים, שלעיניהם אכן מתגשמת שיבת ציון והפרחת השממה.

נודה בצורה עניינית ותמציתית: אם התנ"ך, כפי שהוכח לנו, הוא גם תיעוד מהימן של קיום ה‘, הרי ברור, כי ה’ הבטיח לעמו להשיב אותו לציון, או לסייע לו בשיבה זו, לאסוף אותו מצפון ומדרום, ולתת לו מחדש את אדמת ישראל. כל זה קרה. אפילו הדגש על המעטת זרם השבים מזכיר לנו את העובדה, כי קיבוץ הגלויות לא נסתיים בגדול! ועדיין לא התמלאה במידה מספקת מה שהבטיח ה' בפי יחזקאל: עוד לא ניתן לנו לב חדש ורוח חדשה – במידה שתספיק לחולל את התמורה העמוקה של מהות העם היהודי לקראת טהרה מוסרית!

כעת מן הדין לפנות תשומת־לב חקרנית אל חידוש מהותי שהעלה עם ישראל, כראשון או בין ראשונים, באורח המחשבה האנושי: תפנית אל העתיד במקום שיבה אל מופתי העבר. העברת החזון של גן־עדן עלי אדמות מן העבר הקדמון אל עתיד הפתוח לחידושי גאולה. לא גאולה שהייתה ומתגעגעים לשוב אליה, אלא גאולה של לב חדש ורוח חדשה, של מבנה חדש לחברה, של עומק חדש לדת ולתרבות. של “כיתתו חרבותם לאתים… ולא ילמדו עוד מלחמה”. (ישעיהו ב 4).

העוז הזה לצפות לעתיד שאינו כמו עוד תחנה במחזור של זמנים, אלא כתמרור זוהר של קידמה והשלמה. “ישועתה כלפיד יבער”: כך הבעירו אישי־הנבואה היהודים, בהוראת אלוהים, לפיד תקוות אדיר הקרוי עתיד, או עתיד גואל. אולם יש פער בין עתיד גואל ובין “באחרית הימים”. עתיד גואל עשוי להתרחש בתפנית מסויימת של זרימת ההתרחשויות. ולא נאמר, מה יקרה אחרי הגאולה. ואילו “אחרית הימים” עשויה לציין: סוף המצב שהיה קיים עד עכשיו, מעבר לו יהיה מצב שונה לגמרי. או היא עשויה לציין: קץ ההיסטוריה. מעתה לא ישתנה כלום, אחרית הימים תשליט סדרים שלא ישתנו לעולם, אולם מאחר שישעיהו תיאר מה יקרה, נוכל להבין שהר ציון נשאר במקומו, שעם ישראל יישאר, שעמים שונים יבואו ואחר ישובו למקומם. אם כן, הכוונה: מציאות היסטורית אחרת תתחולל – אך לא יקיץ הקץ על ההיסטוריה כולה. יהיה עתיד גואל שהמשכו מותנה במעשי בני־אדם.

לעת־עתה נוכל לקבוע רק זאת: למרות שהציונות הצליחה להעלות מיליונים, לבנות מאות ישובים ולהקים מדינה יהודית – המשכו של עתיד גואל זה איננו מובטח. מטרת הגאולה חייבת, כנראה, להיכבש מחדש כל שנה, בכל ממשלה, בכל מפלגה ובכל מוסד־חינוך.

 

מד. שני ציונים מדרבנים: הרצל ובלפור    🔗

הציונות הפוליטית, המעוגנת באינטרסים ובאידאלים של המערב, קודמה אל צומתי הכרעה גם על־ידי הרצל ובלפור. יש מקום לתהייה (קומפלמנטרית) שמא שניהם הושפעו ע"י שליחיו של אלוהים.

סמוך למותו סיפר הרצל לסופר ראובן בריינין, כי בחלום מרשים ניגלה לו, כשהיה בן 12, “מלך המשיח”: “הוא לקח אותי בזרועותיו ונשא אותי על כנפי רקיע. על אחד מענני הזוהר פגשנו את משה רבנו… המשיח קרא באוזני משה: אל הילד הזה התפללתי!' ולי אמר: ‘לך ואמור ליהודים, כי עד מהרה אבוא ואעשה מעשים גדולים ונפלאים למען עמי ולמען כל בני־האדם!’ את החלום הזה שמרתי בלבי ולא הרהבתי עוז לגלותו לאיש”. בריינין לא ידע להחליט, אם היה זה פרי דמיון ספרותי ופוליטי פורה, או חלומו של ילד. מן הדין להזכיר, כי הילד התכונן לבר־מצווה.

עמוס אילון, מחבר הביוגרפיה “הרצל”, הזכיר מיד לאחר החלום את השפעת אמו על בנה. עוד משנות הילדות הכינה האם את בנה תיאודור לגדולות. אם כן, על רקע דירבונה המתמשך של האם, מחשבותיו על חובות של בר־מצווה, והתוודעותו הלימודית אל משה ואל המשיח, היה החלום מאורע בעתו. אם לאל שאפתן נודע מאחד השליחים, כי יש ילד מוכשר ושאפתן העשוי להיות מנהיג יהודי, מה הפלא, כי השליח, שהיה מומחה לרקיחת חלומות, הופקד על חלום משיחי מדרבן?

פרשת דרייפוס קֵרבה את הרצל בן ה־34 אל “שאלת היהודים”, שנאת היהודים וחשיבות הפעילות הפוליטית. החלטתו הבסיסית הייתה תחילה, להוציא את היהודים מאירופה. הוא החליט לכתוב רומן, אך גם לו עצמו לא היה ברור למה הוא נטש רעיון זה והחליט לפנות אל תוכנית מעשית עבור פעולה מדינית. ייתכן שבימים קיבל עידוד ודירבון ע"י שליח ה' להקדיש עצמו קודם־כל לפעילות מעשית, בכתב ובעל־פה. כך נולד החיבור “מדינת היהודים”.

ארתור בלפור, המדינאי הבריטי המכובד, שמילא תפקידים רבים בממשלה ומחוצה־לה, התחיל להתעניין ב“שאלה היהודית” בשנים 1902–1903, כאשר הרצל ניהל משא־ומתן עם צ’מברליין, שר המושבות, ועם שר החוץ, וכך הועלתה מצד הבריטים הצעת התיישבות יהודית באוגנדה. בלפור פסל הצעה זו. בשנות מלחמת העולם הראשונה חזר בלפור להתעניינותו בציונות, הוא ישב ולמד היסטוריה יהודית באופן יסודי. את מסקנותיו ידע להציג בבהירות ובהתמסרות בלתי־רגילה למציאת פתרון ציוני ריאלי. הנה אחת מהרצאותיו:

“אין לי שום משפט קדום בגנות היהודים. אולם במצבם ובתולדותיהם, בקשריהם עם עולם הדת ועם עולם המדיניות, הם יחידים במינם. אין דומה להם בכל ענף אחר של ההיסטוריה האנושית, ולו גם במקצת. לפניכם עם קטן, שישב לפני שנים רבות בארץ קטנה… ומעולם, בכל תולדותיו, לא החזיק בידיו משהו שניתן להגדירו ככוח־שלטון ממשי. לעתים נמחץ עם קטן זה בין ממלכות מזרחיות גדולות, בניו הוגלו, פוזרו, ולבסוף גורשו מארצם כליל ונפוצו לכל קצווי תבל, ועל אף כל אלה שמרו על המשכיות דתם ועל מסורתם הלאומית, דבר שאין לו אח ומשל… אין זו מחשבה נעימה, אלא שאַל לנו לשכוח, כיצד נהגו בהם במשך דורות רבים, ובכמה מחלקי תבל עדיין מוסיפים לנהוג בהם עד לשעה זו, שבה אני עומד ודובר באוזניכם. חישבו כיצד סבלו עול עריצות ואימת רדיפות. שקלו בדעתכם, האם כל תרבותה של אירופה, האם אירגוני הדת של אירופה כולה, לא אשמו מפעם לפעם בביצוע מעשי פשע כבירים נגד גזע־אדם זה. אני מבין היטב, כי כמה מבני גזע זה פותחים, ופתחו בעבר, פתח למורת רוח רבה ממעשיהם, ואיני יכול להעלות בדעתי כיצד ייתכן אחרת נוכח היחס הרע שזכו לו. אולם אל תשכחו, לעומת זאת, מהו התפקיד שמילאו אנשים אלה בפיתוח האינטלקטואלי, האמנותי, הפילוסופי והמדעי של עולמנו – –”.

“הניסוח של ‘הצהרת בלפור’, שראתה אור ב־2 בנובמבר 1917, היה עתיד להשפיע לא רק על מדיניותה של בריטניה, אלא גם על מדיניותן של ארצות־הברית וברית־המועצות, ובמידת־מה על מדיניותה של כל מדינה שיש לה אינטרסים בעולם המוסלמי דובר הערבית”. זאת המסקנה של כריסטופר סייקס, בספרו “מבלפור עד בווין”.³⁸ שורה של מדינאים בריטיים ויהודיים עסקה בליטוש הסופי של הצהרה זו. אך לא במקרה היא הוכתרה בשמו של בלפור.

הוא תיאר עצמו כ“ציוני נלהב”. “פיעמה בו אמונה פשוטה ועמוקה” (סייקס). “הציונות, בין אם היא צודקת ובין אם לא, בין אם היא טובה או רעה, הריהי נטועה עמוק במסורת הדורות, ושורשיה נעוצים בצורכי ההווה ובתקוות העתיד”.

יש צידוק בהנחה, כי מלבד כוונתו של בלפור לשרת את האינטרסים של בריטניה במזרח הקרוב, הרי גישתו אל היהדות ואל הציונות עשויה להצביע על השפעת אלוהי היהדות והנצרות, והאנושות כולה, על אישיותו המאמינה של אזרח בריטי נדיר. הגשר בין הרצל לבלפור חדל להיות מקרי.

עוד מצאתי, כי הביוגרף שלו, דג’דיל, הצביע על מוצאו הסקוטי בעל המורשת התנ"כית (Enc. Judaica), וכי בלפור הושפע מפגישתו הראשונה עם וייצמן. הוארד זאכאר הדגיש, כי לא ניתן היה להתעלם מהנטייה היחודית של בלפור אל מיסטיציזם ציוני (!).³⁹

 

מה. האל הנוצרי    🔗

לא ה' עצמו, אלא ישעיהו פירסם את חזון אחרית הימים, אחד מפרקי הנבואה הנודעים ביותר:

“והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר ה' בראש ההרים. ונהרו אליו כל הגויים. ואמרו לכו ונעלה אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”. (ב 2–3).

מי שקורא היום פסוקים אלה ללא דעות קדומות ובלב פתוח, יעמוד תמה ואפילו נרגש בפני צרור עובדות שסיכומו הוא: זה קרה! לא בשלמות, אך כמו נתיב הגשמה שלא נפסק. שתי דתות עולמיות הצטרפו אל הדת היהודית ואישרו, כי תורתם היא דברי ה' שהושמעו תחילה באוזני עם קטן זה. יתרה מזו, לולא נתבססו על תורת ה', לא היו עושים חיל בלתי־רגיל שכזה. כל עם שהצטרף אליהם, הצטרף אל “לכו נעלה אל בית אלוהי יעקב”, מדעת ושלא מדעת. ואי־שם בנתיב ההגשמה נתרחב הנתיב לעבר כיוון חדש, מבלי למחוק את הישן:

בני ישראל חטאו ובגדו בה' עד כדי־כך, שה' העניש אותם קשות, גירש אותם מציון, פיזר אותם בין שבעים גויים, הפקיר אותם למצוקות ורדיפות, – והעביר את בריתו הקדושה אלינו, הנוצרים, אלינו, המוסלמים. ומאותה שעה אנחנו היורשים האמיתיים של דבר ה' בעולם, ובעידודו יצאנו לכבוש ארצות ועמים, להפיץ בתוכם את אמונת האמת שאין מלבדה, להציל את נשמות עובדי האלילים, לפתוח לפני כל האנושות את שערי הגאולה.

ובכן, חזון ישעיהו התגשם ביסודו, אך לא עד תומו ולא בכל פרטיו. הדתות השונות־דומות, בראשן אותו אל יחיד שכרת ברית עם אברהם וצאצאיו. במקום שאמונה דתית משולשת זו תצטמצם ותאבד את כוח המשיכה האדיר, היא חיה וקיימת בכל היבשות, בקרב רוב העמים, החל בארמנים, שהיו העם הראשון שקיבל את הנצרות במאה ה־3 לסה''נ כאמונה לאומית. אמנם, שני תהליכים מנוגדים פעלו במשך אלפיים שנה: מכאן – גידול “הכנסיות” הבינלאומיות עד כדי ממלכות בפני עצמן, שהמלך של כולן הוא אותו אלוהים, ומכאן – התפצלות חוזרת של כל דת לגופים יריבים ולפירושים שונים של אמונתם ומטרתם.

לא נתעלם משוני מהותי בין יהדות לנצרות: הנוצרים מאמינים, כי ישו מנצרת הוא בנו של אלוהים. הפיכת אדם לאל הייתה חטא גדול בעיני היהודים, והייתה פגיעה בהיות האל אחד ויחיד.

 

מו. מעשי ומעללי הנוצרים    🔗

איך יכול להרגיש ולהבין עצמו אלוהים בתקופתנו, שהיא שונה כל־כך מתקופת הלידה והנעורים בעולם העתיק? אם אז היה מופקד על מיליון או שני מיליון בני־אדם, היום הוא מופקד על 6־7 מיליארד. אבל מאז עד היום, בלי הפסקה, הוא היה ונשאר אל ארצי, שמופקד לא רק על מעשי היהודים, אלא על מעשי הנוצרים והמוסלמים – לכל הפחות!

למה הסכים? מה שלל? מה עודד? ממה נרתע ברגשי זוועה? איך השלים עם טוב שהפך לרע, ועם רע שהפך לטוב? ועם השימוש ברע כדי להשיג טוב (כמו עקידת יצחק)?

צריך להבדיל בין התקופה שבה הייתה הנצרות צרור של עדות קטנות ואף נרדפות בפקודת השלטון הרומי, ובין התקופות המתמשכות שבהן הפכה לדת שלטת בקיסרות הרומית. מאז פעלו שני מרכזי הכוונה וציווי. השלטון הפוליטי העליון והשלטון הדתי העליון – הקיסר לעומת האפיפיור. הנצרות, במקום לחזק את עמודי השלום, הפכה גורם חזק המדרבן למלחמות כיבוש, המחליט לכפות על עמים את האמונה הנוצרית – לא תמיד, אך לעתים קרובות. הנה דוגמה מן הזירה האירופית:

הקיסר קרל הגדול, שליט הפראנקים, החליט לנצר את הסאכסים שליד הגבול הצפוני. זה היה במאה ה־8. אך הסאכסים נלחמו באומץ על עצמאותם ועל אמונתם האלילית. לכן החליט קרל להילחם בהם “עד הסוף”, במשך 30 שנה!! עד שהכניע את שרידיהם וניצר אותם. קרל הגדול היה אחד האישים המפורסמים ביותר בזמנו. הוא בנה וליכד את צרפת. האם אלוהים תמך בו בכל מעשיו? (הרי קרל התפלל אליו והיה בטוח, כי פעל בשמו ולתהילתו). האם זעם האלוהים על אכזריות ההכנעה, המעוותת את דמות הנצרות השוחרת שלום ואחווה?

המדינות הנוצריות של אירופה לא חדלו מתחרות עזה ביניהן. הם יצאו לכבוש את ארצות אפריקה ואמריקה, א"כ את אוסטרליה ואוקיאניה וחלק מאסיה. האימפריות הקולוניאליות שלהן נשענו על הצבא, הכוהנים, הסוחרים ובעלי האחוזות. הספרדים במיוחד הכריזו בגאווה, שיצאו לכיבושיהם כדי להפוך את הנצרות לאמונה שכל העולם ישתחווה לה. בין שאר הקושיות מעיקה הקושיה, האם עקב אלוהים, בעזרת שליחיו, אחר השיטות הבהמיות, הנטולות שמץ של אהבה נוצרית, שסייעו להם להשתלט על אוצרות הטבע, לשעבד המוני תושבים, להביא מאפריקה “עבדים שחורים”, לארגן סחר עבדים משתלם מן המאה ה־16 ואילך, תוך השמדת כפרים שלמים והמתת תושבים “מיותרים” וכו' וכו'.

האם נזכר אלוהים בכיבוש ארץ כנען, בתעמולה הארסית של כוהני ישראל לטובת השמדה גמורה של ילידי הארץ עובדי האלילים? האם אחת משלוש הדתות שמעה אי־פעם מפי ה', כי השיעבוד וההשמדה של עובדי האלילים היא מימוש מיטיב של צדק מוחלט? האם לא חש “אבינו מלכנו” יותר ויותר, כי בהיסטוריה מוצלחת זו של התפשטות הנוצרים והתפשטות המוסלמים לחמו שני מניעים על עדיפות מכרעת: קידום האמונה האמיתית – או קידום השלטון והעושר? האם לא נראה בעליל, אם לא לאלוהים, הרי לפחות לבני־אדם, כי יצרי השלטון והעושר השתמשו באמונה, כמכשיר להשגת שלטון ועושר מורחבים? האם דווקא בתחרות זו בין שני מניעים גדולים לא חסר מקומה של האמונה היהודית, משום שנותקה מעשית מהשלטון? ולכן אמונתה שמרה יותר על יושרה ועל מטרותיה?

ומה בדבר ההתכתשות האכזרית בין הנוצרים לבין עצמם? למה לא הצליחו אלוהים ו/או שליחיו להפסיק בעוד מועד את מלחמת 30 השנה? (1618–1648)? איך הגיבו על חורבנה של אירופה המרכזית (ביחוד גרמניה)? אולי נצטרך לבקש לנו הסברים או הבהרות, שטרם גילינו, שיוכלו להפיץ אור רב יותר על דרכי התגובה של אלוהים?

ומה בדבר מסעי הצלב נגד כיתות מרדניות, שהיו למעשה, נוצרים הגונים יותר מגדודי החיסול האפיפיוריים? האם התייצב אלוהים תמיד לצד תובעי הציות הגמור לכנסייה השולטת? או היטה אוזן דווקא לטיעוני הנזירים של מנזר קליני, שביקשו לשוב אל טהרת הנזירות או אל תנועות אנטי־הירארכיות ואנטי־כוהניות, כמו האַלביגֶנסים והוַואלדֶנסים, שהדגישו את קירבת המאמין אל אלוהיו ללא תיווך מיותר? למה צריך היה להשמיד מאמינים נוצריים בגלל חילוקי דעות מכובדים?

ומה בדבר האינקוויזיציה, הנודעת לשמצה, שהונהגה מטעם הכנסיה מן המאה ה־12 עד ה־19?!’⁴⁰ שם נחקרו, באכזריות בלתי־אנושית, נוצרים שהואשמו בחטאים נגד האמונה והכנסייה הקדושה. ביחוד נגד מתנצרים הממשיכים לחטוא בסתר, כמו יהודים רבים שדבקו ביהדותם. האם אלוהי הנוצרים נכח לפעמים בעינויים המקוריים שנועדו לשלוף מן המעונה המהומם הודייה “ברורה” בחטאיו? מה הרגיש האל הנוצרי, כאשר תפס את החוקרים בשקרים של האשמות־שווא, בהשמצות אינסופיות של היהדות, וזכר היותו “אל קנא”, שתבע בעשרת הדיברות שיפוט הוגן? אולי, בכל זאת, פעלה היד הנעלמה של אלוהים בחיסול האינקוויזיציה, בהענשת “החוקרים”? אך למה מאוחר כל־כך?

ומה בדבר ציד המכשפות, שהונהג בימי הביניים ע"י קנאים נוצריים כנגד נשים ובתולות שנחשדו במעשי כשפים מסוכנים, ונשרפו על המוקד קבל עם ועדה, למרות שרובן נפלו קורבן להאשמות מפוברקות, שאיש לא בחן אותן?

כאשר נצָרֵף את הררי העוול והשקר, את משטרי הדיכוי והניצול, את ההיתר הקולוסלי לבנות שלטון ועושר של האצילים והכוהנים על פגיעה בלתי־פוסקת בערכי הנצרות ובמטרותיה הנשגבות, ועל ההשפלה החוזרת ונשנית של היהודים עד חיסולם – נקבל אולי פנורמה רחבה, המוצגת אמנם למרגלות הכנסיות הגותיות המופלאות, אך מעידה שהאל איננו קיים, או שהתעלם לעתים קרובות מן המתרחש בשמו ובקדושתו, או שהוא הולך ונחלש בזמן שהפשעים משגשגים והולכים?

– והנה עוד שאלה על גורם מפורסם ומקודש, שבני־אדם לא חדלו לתהות עליו במשך אלפיים שנה. איך הסתדר האל הנוצרי המונותיאיסטי עם הבן שהצטרף למרומיו? איך השלושה אינם אלא אל אחד: “אלוהים, ישוע ורוח הקודש”? מיתוס זה, המפליג הרחק מעבר לגבולות היהדות, האל הנוצרי למד להסתדר עמו יפה מאוד בעזרת הוגים מעמיקים, שידעו לבנות גשרים מפייסים בין האמונה באל יחיד ובין האמונה בשילוש אלוהי, כפשרה פוריה בין מונו – ובין פוליתיאיזם. ואין לשכוח את אמו הקדושה של ישוע.

האל הארצי הוכיח איפוא את כושרו להתאים עצמו לצורכי הזמן ולצורכי הפשרה בין קהלים דומים, אך לא זהים. ילוד אישה נתגלה כילוד אלוה, המחונן בכוח משיכה מדהים ומצדיק. הוא גרם, למעשה, שגם אביו, אלוהי ישראל, יעמיק לחדור אל נפש המאמינים, משום שהואר באור אנושי יותר.

 

מז. עונשים גדולים בהמתנה    🔗

האם גם מעשי העוול הנוראים של הנוצרים, לצד מעשיהם המיטיבים ובתוכם, הניעו את אלוהים לתגובות וחריפות? לעונשים גדולים־מקיפים?

רצונו ו/או חובתו של אל הנוצרים (והיהודים) להנחית עונשים על מחוללי עוולות קשים מנשוא מקרב הנוצרים, יעמדו לפחות לפני ה“מסלולים” הבאים: 1. יש מסכת סכנות וחיכוכים פנימיים. 2. יש מסכת סכנות והתנגשויות עם מתחרים ואויבים חיצוניים. 3. עונשים ליחידים ולקבוצות קטנות. 4. עונשים לעם, למעמד, למדינה, לכנסייה, לצבא כובש וכד'. 5. עונש מהיר וקצר. 6. עונש ממתין וארוך.

עזרו לי שתי אסמכתות בתנ"ך להבנת דרך תגובותיו של אלוהים, כאשר יש צורך להעניש המונים. הראשונה צמודה לאליהו ולמלכות ישראל. על הר חורב ביקש אליהו מה' להסיר ממנו את השליחות הנבואית. אלוהים זעם על השלטון במלכות ישראל, על אחאב ואיזבל, והחליט להעניש אותם. הוא לא “פיטר” את אליהו, אלא הטיל עליו שתי משימות חדשות. עליו ללכת לדמשק ולהמליך שם את חזאל על מלכות ארם. עליו ללכת אל יהוא, שר צבא ישראל, ולהמליך אותו במקום אחאב. ואלישע, יורשו של אליהו, יטפל בעובדי האלילים. מה אנו לומדים: העונש יונחת בו־זמנית מבחוץ ומבפנים! תפרוץ מלחמה עם הארמים, שבה ינוצח צבא ישראל, ויהוא ישתלט על הבירה. אחאב יפול במלחמה. “והנמלט מחרב חזאל, ימית יהוא”. (מל"א יט).

לקח מרחיק לכת הוא: מוטב שלא להתערב מיד, כאל זועם, אלא לחכות ולהכין את הקרקע להזדמנות כשרה, בה ינחתו המהלומות מצדדים שונים (מבחוץ, מבפנים) ויסגרו על הנענשים ללא מוצא.

האסמכתא השנייה – הראשונה מבחינה כרונולוגית – היא לא פחות מאשר חלק מעשרת הדיברות: “פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים לשונאי”.

סוף־סוף תפסתי: במאבקים בין גופים היסטוריים, ולא בין יחידים, אלא בין עמים ומדינות וארגונים דתיים – אין אפשרות לדבוק בכלל המוסרי: “איש בעוונו ימות”, משום שהמונים פועלים יחד. אלא חייבים לדבוק גם בכלל השבטי הקדום, שבו מתרחשים תהליכים על פני דורות. יתרה מזו: התהליכים ההיסטוריים אינם מסוגלים להישפט בבית־דין היושב בבית קטן של דור יחיד. תהליכים אפשריים רק כשרשרת בין־דורית, לטוב ולרע. ואם יושב השופט במרומים, בתצפית רב־צדדית, הרי לא רק בניינו של עם, של משטר, של חזון מתגשם יימשך דורות, – אלא גם תיכנונם של עונש היסטורי ושל גאולה היסטורית. אפשר להוכיח, שכמעט כל מבצע גדול זקוק להמתנות, לכן עונש צודק על עוולות נוראים, שבוצעו בהמון, בידי רבים מספור, חייב לעתים לעבור תקופות של המתנה ולחכות להזדמנויות מתאימות.

החשבון היהודי עם עלילות הנוצרים, לכל הפחות, בימי הביניים ובעת החדשה, יעלה את השאלה החוזרת: “והם לא נענשו?” נזכור: – גזרות תתנ“ו (1096); הפגיעה הקטלנית ביהודי חבל הריינוס ובוהמיה, בעת מסע הצלב הראשון לא”י; הפרעות והקטילות בימי “המוות השחור” (1347–1351); גל פרעות בספרד ב־1391, רבים התנצרו⁴¹ באונס כדי להינצל ממוות. גירוש היהודים ב־1492, כ־150,000; עד המאה ה־18 חקירות האינקוויזיציה; גזירות חמלניצקי בת“ח–ת”ט – 1648, נהרגו כ־100,000 יהודים. זה האסון הגדול ביותר שפקד את היהודים באירופה עד המאה ה־17. (מלבד אלה, בספרד הורע מצב היהודים עם כיבוש חלקי של הארץ ע"י מוסלמים קנאים, האַלמוהָדים, וקהילות רבות נחרבו).

כאן נעלה בסך־הכל תקציר של אירועי פנים וחוץ, ובדוגמאות פרובלמטיות נזכיר את גורלה של ספרד, ואת מלחמת שלושים השנה.

החזית הנוצרית הפנימית: בתקופה זו נקרעה האמונה הנוצרית לקרעים עויינים ונחבלה קשה, אך המשיכה לעשות חיל. שורה של תנועות וכיתות מרדו באפיפיור ובהיררכיה הכוהנית שבכנסייה. האפיפיור אירגן מסע צלב להשמדתן, והצליח למדי. במאה ה־16 ניתקו עצמם הפרוטסטנטים, בהנהגת מרטין לותר וחסידי קאלווין, מן הקאתוליות, ויתרו על מעמד שליט של כוהנים, והמליצו על מגע ישיר ככל האפשר של המאמין היחיד ושל הקהילה אל אלוהים. התקוממותו של לותר החלה בהוקעתו החריפה של מנהג פסול ביותר בכנסייה הקאתולית, והוא מחילת עוונות ע"י תרומות כספים לכנסייה. בצרפת לחמו הקאתולים נגד ההוגנוטים, חסידי קאלווין וניסו להשמידם, וכך פרצה מלחמת הדת הראשונה בקנה מידה ארצי. אולם ההתנגשות הגורלית ביותר, מלחמת שלושים השנה, פרצה בין קאתולים לפרוטסטנטים במרכז אירופה.

אי־אפשר שהאל הארצי־הנוצרי יישאר אדיש כלפי המלחמה האירופית הראשונה (1618–1648), שגררה לתוכה את כל המדינות שבמרכז אירופה. המשך המלחמה הוא דוגמה של שינוי אופיה ומטרתה: ממלחמת דת למלחמת השתלטות פוליטית. כל צד רצה להשיג ניצחון מובהק, שליטה על ארצות רבות ככל האפשר, ושליטה על דרכי תחבורה ונכסי כלכלה. מעבר זה “מרוח לחומר”, מאמונה אמיתית לעוצמה מדינית, העמיד גם פרדוקס מופתי: צרפת הקאתולית החלה לשתף פעולה עם “האויב הפרוטסטנטי”, שבראשו ניצב מלך שוודיה, גוסטב אדולף. ולמה? כי הממלכה ההאבסבורגית הקאתולית הייתה היריב החזק ביותר של צרפת על השגת העדיפות הפוליטית באירופה.

בראש המחנות הלוחמים עמדו שני אישים מוכשרים ושאפתניים ביותר. מלך שוודיה שאף לשליטה גמורה על הים הבאלטי ומבואותיו, ולמנהיגות יציבה על המדינות הפרוטסטנטיות שהעריצו אותו. ואלנשטיין, המצביא הגדול של הקאתולים, רצה לשלוט על גרמניה כולה. שניהם שמרו על משמעת צבאותיהם. והנה, לאחר 14 שנות מלחמה, ב־1632, נפגשו לראשונה בשדה הקרב. גוסטב אדולף הנחיל ניצחון לפרוטסטנטים – אך נהרג. השוודים סירבו להמשיך בקרבות בלעדיו. ואלנשטיין נוצח – ונרצח כעבור שנתיים. כך נפתח השלב הרביעי של המלחמה, בו התפרעו הצבאות ללא מעצור, רצחו, אנסו, הרסו, הפכו את מרכז אירופה לשממה.

בלית ברירה נפגשו נציגי המחנות וכרתו את “שלום וסטפַאליה”. ההיסטוריון קירכְנֶר מדגיש, כי זה היה אחד הצמתים החשובים ביותר של הציוויליזציה המערבית, משום שהשלום אישר את רוב השינויים הטריטוריאליים והדתיים, והפך את צרפת ושוודיה לזוכות הראשיות. למעשה, נוצר יתרון לפרוטסטנטים.

לא כדאי לפסוח על העובדה, כי שוב אנו עדים לניצחון האימרה “לפני שבר גאון”. שני המצביאים השאפתניים, מעל־ומעבר לנסיבות וליכולות, נשברו־נפלו זה אחר זה. הרי זה כלל־היסטורי הקרוב לליבו של מי שבלבל את לשון הבונים ממגדל בבל, שבלבל את נפוליאון ואת היטלר בשעה מתאימה (ר' הפרקים המוקדשים להם).

ניתן לראות את מלחמת שלושים־השנה כאותה הזדמנות מתאימה, לה המתין האל, המעניש את המוני הגרמנים, קאתולים כפרוטסטנטים, על עוולות אבותיהם, דור אחר דור, עד בני הדור הזה שהצליח להפוך את ארצם לשממה, ואת בני־האדם לחיות טרף

.

 

מח. איפה ספרד? – יעקב בֶמֶה    🔗

הספרדים מומחי האינקוויזיציה, רודפי היהודים, מגרשי היהודים ב־1492, הגיעו במאה ה־16 לשיא עוצמתם ולשגשוג תרבותם. הם היו האדונים היהירים של אמריקה המרכזית והדרומית, והיו השליטים החזקים ביותר באירופה. עד אמצע המאה ה־17 היו האמנות, הספרות, החשיבה הפילוסופית, הדתית, מן הגילויים הנפלאים של תרבות אירופה הנוצרית, לרבות ספרד.

ואז, באמצע המאה ה־17, נשבר דבר־מה חיוני. כל הממלכה כמו נגררה לניוון. אדישות פשטה בתחומי החיים השונים, גם באמריקה. רק סגולה ספרדית טיפוסית עשתה חיל דווקא בתקופה זו: היומרה; טיפוח הכבוד והסטאטוס של היחיד, של המעמד.

חוקרים בדקו ומצאו, כי הספרדים בעצמם הזיקו לאינטרסיהם במידה מבהילה. נפגעו מתוצאות לוואי של פעולות “הכרחיות”, כמו גירוש המוסלמים וגירוש היהודים. התברר, כי אובדנם קיפח את החקלאות שבה הצטיינו המוסלמים בדרום הארץ, וקיפח את המסחר, שבו התמחו היהודים.

היומרה הספרדית התברגה לדרגת פגם פנטסטי, שמשך אחריו פגמים מצטברים. משום שהם רצו להיות המדינה החזקה ביותר באירופה, הם הסתבכו בשורה של מלחמות (בעיקר עם הצרפתים, האנגלים, ההולנדים) שקורבנותיהן צמצמו את אוכלוסיית ספרד, וצמצמו את יכולת התושבים להתמודד עם צרותיהם. את המלך הטוב, יחסית, פיליפ ה־2, ירשה שורה של מלכים שהיו לא־יוצלחים במידות שונות.

פורטוגל מרדה והפכה למדינה עצמאית, ההולנדים ניצחו את הספרדים בים וביבשה, וייסדו מדינה עצמאית. הזהב והכסף שזרמו מן המושבות, לא הושקעו בכלכלה הספרדית, אלא העשירו הולנדים, צרפתים (ועוד), שסיפקו לשווקי הספרדים את הסחורות הדרושות. מעמד בורגני לא פרש כנפיים באשמת הממשלות. הן לא חדלו מלשגות בעסקי כספים, מיסים, השקעות, בזבוזים של אצולה וכהונה. נא לזכור: כל זה אירע כמעט בו־זמנית!

מצד אחד אנחנו עדים לעובדה, כי הסיבות להידרדרות המשטר – לא היצירה התרבותית! – היו לכאורה ברורות וידועות. בכל זאת לא פסקו הפליאה והפלצות.

וההיסטוריון ריצ’רד דאן כתב: “סיפור מצטבר זה של מפלה וחידלון – לא בנקל ניתן להסביר אותו”.⁴² אם כן, למרות הסיבות המודעות נותרו דברים בלתי מובנים בתולדותיה של ספרד.

מותר איפוא להצביע על השלמה אפשרית – קומפלמנטרית: האל הנוצרי־היהודי־הארצי המתין והמתין, עד שהבחין בשעה כשרה לחשבון הארוך והעמום עם דורות של ספרדים. לצורך זה הקדים ובלבל את שכלם של שליטי ספרד, כשם שבלבל את עשתונות נפוליאון ברוסיה והקשה על ליבו של פרעה. האם מישהו יכול להוכיח, כי התערבות מסוג זה אינה אפשרית?

יחי סרוונטס! עוד ב־1605 התפרסם “דון קיחוט” שלו. בפרוס המאה ה־17 הצחיק את הקוראים בתיאור היומרות הדמיוניות, האבירות האבודה, רדיפות הכבוד וכיבושי המושבות האינסופיות. האם יומרה אבירית־לאומית זו אינה זכאית לשמיעת לקח, הצפון באזהרה התנ"כית “לפני שבר גאון”?

חשוב מאוד לדעת, כי היצירה התרבותית נטתה מדי פעם לשגשג דווקא בתקופת סכנה וניוון של מוסדות פוליטיים וארגונים כלכליים.⁴³ גם נביאי הכתב הגדולים פעלו בתקופת שקיעה וסיכון גובר של שתי המלכויות, ואחר־כך שימשו יחזקאל וישעיהו השני מנחים רוחניים בגלות בבל. עוצמת המבע הרוחני בהגות ובאמנות היא כוח חיובי לעצירת הטביעה ביוון אוזלת יד. משהו דומה אירע בספרד ובגרמניה במאה ה־17.

האל המעניש עשוי להתגלות כאל המעודד יוצרים והוגים כמתווי דרך לתקווה ולהצלה, – ולחשבון נפש בלתי־נרתע.

איש כזה, מיוחד במינו, היה יעקב במה (Böhme), שנולד ב־1575 בגרמניה הדרומית. בגלל חולשתו הפיסית נעשה סנדלר. עוד כנער ראה חזיונות. הוא נהג כאזרח רגיל. אך בעיית הרע בעולם הציקה לו באכזריות. הוא לא היה מוכן להמעיט את משקלו של הרע והשטני. אחרי סערות נפש קשות, רוחו פרץ את שערי הגיהינום עד הלידה הפנימית של האלוהות. הוא חווה רבע שעה מכריע בחייו, אז ראה וידע יותר ממה שהיו יכולים ללמד אותו שנים, בבית־ספר גבוה. זה קרה בשנת 1600. בחזון זה התבהר לו, לבן ה־25, כי הטוב והרע, הכן והלא בכל דבר כרוכים יחד. מאז במשך כל חייו, השתדל להגיע תוך כתיבה אל הבהירות הרבה יותר של הכרתו, כי בתוך האל עצמו קיים יסוד חשוך. בין השנים 1619–1622 זכה לתקופה של יצירה שופעת. כתב את חמשת הכתבים העיקריים שלו. אחד מהם: “תיאור שלושת היסודות של מהות אלוהים”.

ואז בדיוק נפתחה מלחמת 30 השנה! האל הנעלם הבדיל בין המסתתר, התהומי, בין האל ‘כיסוד’, ובין ‘הטבע שבאל’. איכויות הרֵאשית בנו את האלוהים, הפכו את התוהו האלוהי לאחדות אורגאנית מסודרת. כל איכות יכולה להיות טובה או רעה. אותה שניות של רע וטוב יוצרת את החיים. הטבע שבאלוהים, כאילו הלא־אלוהי שבו, הוא המכלול של כל הכוחות שהם חשוכים, הורסים, שוללים, אך יוצרים ובונים דרך השלילה… יחד הם הכוחות המנצחים, המקור של ממלכת האור והאהבה… וכו'⁴⁴ וזה גם המצע הרחב והעמוק להבנת תקופתו, והרחק מעבר לה – עד היום.

 

מט. המלחמות בין נוצרים למוסלמים    🔗

[נזכור את שליחות אליהו אל מלך ארם]:

הנוצרים של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, הכוללת את הרנסאנס האיטלקי, יצאו למלחמות פנימיות (סוציאליות), למלחמות בין מאמינים – בין מדינות נוצריות, ולמלחמות נגד המוסלמים. מעמד שלם של אצילים־אבירים התפרסם והתפרנס ממומחיות הלחימה. על עולם נוצרי־נלחם זה ירדו כמה מהלומות קשות, שפגעו בגאוות הנוצרים ובארצותיהם. אסתפק במפלות הבולטות של ספרד, שניסתה לכבוש את אנגליה דרך הים (1588), אך “האָרמַדָה” המפוארת שלה נופצה בסערות הים ובמכות משלימות מחיל־הים האנגלי. ולא הרחק משם נוצחו הספרדים בים וביבשה על־ידי ההולנדים, יריביהם הטריים־הזריזים ביותר.

אולם הסכנה הגדולה ביותר קמה לנוצרים מן המזרח. מסעי הצלב שבעזרתם ביקשו הנוצרים לקבוע מי יותר חזק, הם או המוסלמים, נכשלו כמעט לגמרי. בהזדמנות זו עמדו הנוצרים גם על יתרון הכושר התרבותי של המוסלמים. “אנו מפגרים אחריהם” איננה מסקנה העשויה לתמוך ביהירות הנוצרית. כאשר במזרח שגשגו ערים גדולות, מוקדי מלאכה ומסחר, פתחו הנוצרים בבניית ערים “בורגניות” תובעות עצמאות. אולם לאחר מסעי הצלב (שנסתיימו פה ושם בפשרות ובקשרי מסחר), המוסלמים היו תוקפים וכובשים, והנוצרים נאלצו להתגונן.

הבעיה שבפניה עמד אלוהים בלי הרף הייתה, שהצדדים הלוחמים – נוצרים נגד נוצרים, מוסלמים נגד נוצרים, מוסלמים נגד מוסלמים – כולם היו מאמיניו והתפללו אליו. הוא היה האל המשותף של כל המתנגשים! וכזה הוא עד היום מול מרבית האנושות. איך יתערב, אם בכלל? זה נוגע גם לעימות יהודים־נוצרים, יהודים־מוסלמים. האם מצב ניצחונו של האל היחיד ניטרל אותו? בשיקולים האפשריים של השיפוט העליון תופיע שורה של הבדלות: 1) צד שעבָרוֹ נקי יחסית מול צד שעברו עמוס פשעים וחטאים. האם מגיע להם תיקון אלוהי? 2) מרות ו/או חזונות צודקים וחשובים יותר – לעומת בלתי־צודקים או פחות צודקים. גם כך תהיה נטייה כלפי צד אחד. 3) אמצעים נבונים ומתחשבים יותר בקדושת החיים ובכבוד האדם – לעומת אמצעים אוויליים, אכזריים, רצחניים, תאוותניים – אפשר שדווקא שיקולי האמצעים, אלה כנגד אלה, עשויים להטות את החלטת העידוד והסיוע לצד שנוהגו מוסרי יותר.

אולם אמנות השיקול השלם חייבת לצרף את שלושת ההיבטים כדי להפיק סיכום נכון ביותר: לצד מי יתייצב הפעם האל המשותף לכולם?

מי שזוכר את צלאח אל־דין, הקורדי המוסלמי, שהפך לגיבור האציל והמצליח ביותר של הודפי הצלבנים ומנצחם – יכול לומר בלי היסוס: בשמחה סייע אללה למוסלמים ללמד לקח מר את הנוצרים הגסים והגאיונים. (הוא לחם ב־1167–1193).⁴⁵

סקירה מברקית: בין 700 עד המאה ה־15, נמשכה התפשטות המוסלמים. ב־1452 כבשו התורכים־העותמנים את קונסטנטינופול, כבשו את כל הממלכה הביזנטית לרבות חצי האי הבלקני, וחיסלו בכך את הממלכה הנוצרית המזרחית. נפילת קונסטנטינופול נחוותה בעולם הנוצרי כאסון מבהיל. לא די בכך: פעמיים התקדמו המוסלמים עד שערי וינה, מרכז אירופה! רק התגייסות בלתי־רגילה של אבירי ארצות הנצרות – תוך התאוששות ממלחמת 30 השנה – הצליחה לעוצרָם. צבאות הנוצרים היכו את העותמנים (1683) ואילצו אותם לסגת אל גבול ממלכתם.

בכיוון למערב כבשו המוסלמים את כל ארצות אפריקה הצפונית, ירדו לים, כבשו את סיציליה (במאות ה־9 – ה־11), ואיימו על דרום־איטליה. פעמיים פלשו לספרד מן הים, כבשו את מחציתה הדרומית, ורק בהדרגה נהדפו עד המאה ה־15. עימות מתמשך זה עם המאורים הוא שהפך את הספרדים לנוצרים קנאיים יותר מבני הארצות הנוצריות המובטחות יותר. במזרח הגיעה השתלטות המוסלמים עד הודו הצפונית. ניתן להעז ולקבוע, כי אלף שנים בקירוב היוו המוסלמים כוח צבאי־פוליטי, דתי־תרבותי בעל עוצמה רבה שחשקה לכבוש את העולם כולו לא פחות מן הנוצרים.

ברבע האחרון של המאה ה־17 אפשר היה להבחין במדינות הנוצריות תפנית מודרגת בכיוון לתבונה שקולה. במקום הזיות מסוכנות ויצרים משתוללים החלו אנשי רוח ושולטי מדינה לטפח הקשבה לשכל הזהיר והמתכונן לצורך שיקום הארצות ההרוסות. נפתחה תקופת הנאורות על הוגיה, יוצריה, חוקריה וממציאיה. מלחמות הדת והכיבוש, עידן האסונות והחורבנות הולידו גם, או ביחוד, אירופה נוצרית מתחדשת, מקדמת דעת ומדע מבלי לבעוט באמונה נבונה.

 

נ. דברי ניוטון, פסקל, איינשטיין    🔗

אך מה אמרו שני מדענים מפורסמים מאוד, שחיו במאה ה־17? צ’רניבסקי, שמספרו “בין דת למדע” נטלתי קטעים אחדים, ציין: “במאה זו היו עוד הרבה מלומדים דתיים מפורסמים”. הבולט שביניהם היה אייזיק ניוטון (1642–1727). אל יצירתו הגדולה על “העקרונות המתימטיים של תורת הטבע” (1687) הוסיף חיבור תיאולוגי והבהיר: “דברים אלה היה עלי לאמר על אלוהים, שחקירת מעשיו היא תפקידה של תורת הטבע… מכאן המסקנה שאלוהים האמיתי הוא אלוהים חי, פיקח ועצום, הנעלה מכלל תבל ומושלם בהחלט…” הוא האמין באלוהים של השגחה עליונה, ריבונות ותכליתיות.

בלז פסקל (1623–1662). צרפתי גאון, שעסק במתימטיקה ובפיסיקה, היה בן 31 כאשר לפי דבריו הגיע להתלכדותו השלמה עם אלוהים. אחד המשפטים הראשונים שהוא רשם אחר־כך היה: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, ולא פילוסופים ואנשי מדע”. עם תודעה זו המשיך להפעיל את גאוניותו המתימטית.

לשם השוואה, אוסיף משפט של איינשטיין מן המאה ה־20: “המדע ללא דת הוא פיסח; הדת ללא מדע היא עיוורת.”

אולם עת זו ראתה גם התפתחויות מקוריות של דתיות מיסטית ושל הבעות אפיקורסיות מרשימות ביותר כגון זו של הסנדלר־הפילוסוף יעקב במה. דבריו הנועזים הגיעו בוודאי לאוזני אלוהים בעזרת שליחיו או במישרין.

 

נא. טיב ההמְתנות    🔗

מודה אני, כי בעיה זו הטרידה אותי זמן רב. היא קשורה בציפייה של אנשים רבים, כי אלוהים יעניש מהר, יציל מהר. אבל אסור שמהירות התגובה תהיה גורם ראשי של אופי התגובה – בתחומים ובנסיבות רבים.

קודם כל: מנהיגים וחוקרים המופקדים על “הבנת המצב” בטרם פעולה, ועל בחירת דרכי הפעולה, חייבים לשאול עצמם, מתי אפשר להעריך באופן יסודי ומעשי מאורעות שקרו לפני זמן קצר? מיד לאחר שנגמרו? יותר מאוחר? עד מתי? למשל: מי שרוצה להבין את המניעים והשורשים של האינתיפאדה השנייה, האם הוא יכול להסתפק בבדיקות השכבה העליונה־האחרונה של הגורמים והנסיבות? איזה היסטוריון מעולה יתחיל לכתוב את תולדות מלחמת העולם הראשונה והשנייה עם השנתיים שקדמו לה? האם פסיכולוגים לא גילו מזמן, כי אירועים טראומטיים בילדות ו/או בנעורים עלולים להכביד על המבוגר והזקן, ואף להתנקם בו על עוורונותיו ושגיאותיו? האם סיפורי זוועה של דורות קודמים, שנקברו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של משפחה, שבט, אומה – לא עלולים להתעורר מחדש, לתבוע נקמה או מחילה?

אם כן, מה מוזר כל־כך בגילוי, שאלוהים נוהג לעתים די קרובות להמתין, ללמוד בעיות עד מעמקים, ולברור לעצמו הזדמנות מתאימה ביותר, כדי לבוא חשבון עם אשמים?

בכל העניין הזה שרוי אלמנט מרכזי ששמו תהליכים, בנבדל מאירועים בודדים. כמו הפסוק: “המנצח בקרב עוד לא ניצח במלחמה”, כך צריך האל לשקול את תוצאות האירועים הבודדים בהקשר לתהליכים העוברים דרכם או נעים בקירבתם. הבוחן היסודי מבין: אם תהליך חשוב נמשך עדיין, לא כדאי לסכם את העיקר שבו ולהגיב לפני סיומו או קרוב לסיומו. תהליך מחריד, שלא יוכה בתבונה ובעוצמה מספקת, ימשיך בתעלוליו.

מבט מקיף ימצא בהיסטוריה תהליכים משתפי פעולה, שהוליכו להשחתה, להתפוררות, לאסון – ומבעד לאסון נוצרו תהליכי הבראה חשובים, כך במלחמות העולם, הראשונה והשנייה, במלחמת 30 השנה (1618–1648). האל הנוצרי שנתן לנוצרים לקטול נוצרים, שלוחי רסן ותאבי נקם – הוא שהניע אותם (גם הוא) לפנות בהדרגה לתבונה מתקנת. לא רק פרוטסטנטים עסקו בתיקוני בית, אלא גם קאתולים. כך, גם כך, הונחו יסודות לתקופה חדשה, שבנתה גשר לחברה מודרנית.

מאחר שהאל אינו עושה היסטוריה במקום בני־האדם, הוא נשען על אמצעים, החלטות, שיטות של בני־אדם. ההמתנה כשלעצמה הייתה מאז ומתמיד שיטה קדמונית להשגת מצרכים לבני־אדם. אחד העונשים הקשים, שבני־אדם הפעילו ברחבי העולם, הוא הנקמה. היא הייתה צו שבטי מקודש. אם בן משבט א' נרצח ע"י איש משבט ב‘, איש משבט א’ היה נוקם “עין תחת עין”, ז.א. איש תחת איש, אבל לא מייד, לא תוך התפרצות למחנה ב' תוך סיכון עצמי, אלא תוך המתנה להזדמנות שלא תסכן את חייו־הוא. הוא שם מארב בנסיבות מגוננות.

ההמתנה של אלוהים אינה המתנה של בני־אדם בקנה־מידה ארצי. הרציחות ההדדיות של בני עם אחד, היו בעצם עונש נורא שהם גזרו על עצמם, כעין חרקירי לאומי. מה אמרו חכמי בית שני על הסיבה הראשית לחורבן? “שנאת חינם” בין היהודים.

מאחר שבני־אדם בדרך־כלל ממתינים לטוב יותר מאשר לרע, ממש חובה היא לבחון את קורות החזונות הגדולים.

תמיד עלינו לצאת מנקודת המוצא, כי האל במרומים ובמעמקים רואה לאין־שיעור יותר מאשר אנחנו, מה עוד שחוטי תהליכים רבים עוברים דרך ידיו. נזכור, כי אלוהים מנע – קרוב לוודאי – את הצלחת ההתנקשויות בהיטלר! החשוב ביותר הוא למוטט את האידיאולוגיה, שבשמה יצאו מיליוני מוסלמים להתקפה טרוריסטית על המערב.

– טיעון רציני נגד ההישענות על המתנות במימוש עונשים וקידומים הוא: ככל שההמתנה מתארכת יותר, קשה יותר להוכיח את הקשר הסיבתי בין הבטחות וחזונות שבראשית הדרך ובין התחנות השונות, ההפסקות והירידות שבהתקדמות, – ובין ההגעה הסופית אל המימוש המתוכנן.

בעצם, כל האמונה בגיהנום ובגן־עדן נוצרה על־פי תפיסת ההמתנה. תקבל מה שמגיע לך לא בחיים, אלא אחריהם.

 

נב. מימוש חזונות בהמתנה    🔗

נוכחתי לדעת, כי עקרון ההמתנה, לטוב ולרע, הוא מפתח אדיר להבנת ההתערבות האלוהית בהיסטוריה. הזמן, לפי ההיבט האנושי שלנו, אץ בקצבים מהירים של רגעים, שעות, ימים, חודשים, שנים – ימי דור. דורות מעטים. מי שמכהן כאל ארצי, המופקד על כל האנושות בכל תקופות קיומה, ויתרה מזו: על החיים באשר הם על כל כדור הארץ – מיקצבי הזמן שלו בוודאי שונים, יותר ארוכים, למרות שלא מוכרחים להיחשב כאיטיים. כשהיינו קוראים בעשרת הדיברות: “עד שילשים וריבעים”, נראתה תפיסת זמן זו כתופסת מרובה לעומת דור אחד. למעשה, במרחבי הזמן והמקום שבהם נע ופועל אלוהים, הריבעים הם מיכסת זמן צנומה למדי.

מסקנה הגיונית שאין טעם להתחמק ממנה היא, כי העיקרון “כל אדם בעוונו יישפט” (או ימות) מתאים למרחב הצנום שבין יחיד ובין שבט (או עם), ואילו במרחבים ההיסטוריים של דורות ותקופות, ההיבט הארוך יותר והמוטען ביותר גורמים וכיוונים, הוא ההיבט הטבעי יותר. הדבר דומה להבדל האנושי בין כתיבת ביוגרפיה של איש אחד, לבין כתיבת ההיסטוריה של עם או של תקופה המקפת עמים רבים. אלוהים “שייך” למרחב הגדול בזמן ובמקום. התוצאה היא שלעתים קרובות יימצאו תגובות על מעשי אדם רעים או טובים לא בקירבת זמן, אלא בהמתנה לזמן מתאים. (מובן, שחיי המציאות הם צירופים של זמן קצר וארוך).

לא רק עונשים כבדים שרויים בהמתנה, אלא גם שורה של מעשים טובים, תיקונים, פתרונים יהיו שרויים בהמתנה.

יֵיאָמר בפשטות ובלי קישוט, כי שיבת ציון המודרנית הייתה שרויה באחת ההמתנות הארוכות ביותר בהיסטוריה – בין הבטחה ובין מימושה. עצם העובדה, כי ההבטחה הייתה אלוהית, והיא מומשה בתנאים מתאימים־יחסית בעזרת המבטיח עצמו, היא אחת ההוכחות המרשימות ביותר לנוכחות הפעילה והעיקבית של אל חי וקיים.

אין לי כוונה לדווח על מלחמת ששת הימים. אני חייב להזכיר רק ערב אחד. ישבתי בחדר האוכל של הקיבוץ, בעת השיחה או קצת אחריה. מישהו פתח את הרדיו לשמוע חדשות. שמענו דיווח על הקרבות בירושלים. חבורה שלמה קרבה אל המכשיר, הקשיבה בדריכות – ואז, קבע אחד הקצינים הלוחמים: “הר הבית בידינו!” הוא לא צעק, רק הדגיש כל מילה לחוד. היבטנו זה בזה, בנות־צחוק שטפו את הפרצופים, עיניים קרנו מאושר ושמחה. חשתי גרון נאבק בדמעות. מה אחז בנו? מה טלטל אותנו? חשתי שכוח גדול מאתנו התערב ועזר. לא נס. אלא מאבק אנושי והושטת יד של אל ושליחיו. החוויה הייתה כה בלתי־אמצעית, עד שלא נזקקה להצהרות או להודיות. פתאום היינו נצר צוחק ובוכה של עם עתיק.

בדיווח אישי קצר זה אין שמץ הוכחה, כי אכן, אלוהים הושיט עזרה לכובשי הר־הבית. אבל – אם נתברר, כי ברחבי הארץ ניעורו מחזות דומים של הזדהות והתפלאות ומבט כלפי מעלה, מותר לשער שקיים קשר הדוק בין התרגשות אימפולסיבית של הציבור ובין מעשה התערבות היסטורית של “שומר ישראל”. אחד הצילומים הנפוצים ביותר מאירועים אלה מראה חיילים לפני הכותל המערבי ועיניהם המביטות למעלה.

אינני מפקפק בעובדה המדומיינת, כי המצב שבו אנו מיטלטלים בין אירועי האינתיפאדה השנייה והן ציפייה למלחמה נגד עיראק ולטרור מופתי של חסידי בן־לאדן, (אוקטובר 2002), היא מצב שבו יצפו יהודים טובים להתערבות אלוהית, שתחסל את סדאם חוסיין ואת בן לאדן. אבל ניסיון עשיר מגלה, כי אילו היו השניים נהרגים בגלוי או בסתר, היו קופצים שונאי אמריקה וישראל ומכריזים, כי הם־הם הרוצחים, ולכן היו מגבירים את נקמותיהם כנגד (עשרות) אלפי אזרחים בארה"ב, בישראל ובעולם. וגם יורשים יימצאו שיוכיחו את נאמנותם לסדאם חוסיין ולבן לאדן בכוח פצצות אנושיות משוכללות יותר.

 

נג. חזונות גדולים    🔗

הנה רשימה של חזונות גדולים, רובם עתיקים, רובם לא זכו למימוש מלא אלא לאחר המתנה מתמשכת, תוך מאמץ ממשי להתקדם לקראתו, להשלים חלקים, לתקן פגמים וטעויות, ולפעמים, בעת מצוקה, לגנוז את החזון עד שעת גילויו המחודש.

תעופת האדם – כציפור דרור.

ניצחון משפט צדק – בכל מקום, בכל עניין.

עם קדוש – היהודים המגשימים מוסריות טהורה ושלמה.

שיבת ציון – של היהודים.

שלום נצחי – קץ המלחמות בעולם.

הגאולה הסופית – של חברה ויחיד.

שוויון לכל – ביטול המעמדים, שוויון משפטי, פוליטי, חברתי (כלכלי).

אהבה מושלמת – חובקת־כל.

ביטול מוחלט של העבדות – שיחרור העבדים.

חירות לאומית – שיחרור העמים “הקולוניאליים”.

שיחרור הנשים – ביטול מוחלט של אפליות לרעה, שוויון בין גברים לנשים.

השגת דעת ממצה ומקיפה.

חינוך⁴⁶ ולימוד לכל – ביטול הבערות.

רפואה מושלמת – היכולת לרפא כל־מגפה ומחלה.

אחווה בינלאומית – לטובת האנושות כולה – לרבות המוסדות הדרושים.

שיכלול מירבי של המיכון – וחיסול מיכון הרסני.

השלמה בין תרבות לטבע – הגנה על שניהם.

יתכן, כי כיסופי האדם לעוף במרומים כמו ציפורי דרור, קדמו לכל החזונות האחרים. מצד אחד, היה חזון מוחשי שהוצג יומיום במעוף הציפורים. מצד שני, התפעם לב האדם במיני דמיונות ותשוקות שיצקו בכיסופים מרוח החירות של כבולים לאדמה, אולם ההצלחה האנושית הראשונה, שסופרה במיתולוגיה היוונית, קשורה במאמץ להינצל ממוות.

דדלוס היה אדריכל, פסל וממציא בחסד. איקרוס בנו היה עדיין צעיר. שניהם נישבו ע"י מושל כרתים – מן הסיבות אתעלם כאן – ונכלאו במיבנה סגור ומסוגר. דדלוס לא התעצל, התקין כנפי ציפור לעצמו ולבנו. הם התעופפו דרך חלון גבוה. האב, כדי לנחות בביטחון הרחק מכרתים. אבל הבן השתוקק לעוף לגבהים, עד קירבת השמש. כנפיו נשרפו, הוא צנח וטבע בים. – סיפור זה מציג הן את מימוש התשוקה לעוף, כשהיא מסייעת לצורך דחוף להינצל ממוות. אולם הוא ממחיש גם אזהרה לכל אלה שחולמים לעוף, אך מזניחים את בחינת הנתונים המוחשיים הכרוכים בכך.

אין להתעלם מן העובדה, שכל הניסיונות שנעשו כשלושת אלפי שנים, נכשלו או הצליחו רק במקוטע, למשל, בִדְאִיה. השאלה היא, אם המתנה כה ממושכת עד המאה ה־20 הייתה הכרחית, בהעדר היכולת לפתח טכנולוגיה מתקדמת מאות שנים לפני־כן. מכל מקום, גם מיתוס זה המחיש את תלות החזונות האנושיים בהתפתחות כלים ונסיבות לצורך מימושם.

חזון עתיק אחר לא נזקק לטכנולוגיה כדי להתגשם, ובכל זאת התגשם רק במקוטע. כוונתי לחזון התנ"כי: להיות עם קדוש. למרות שמעמד שלם של כוהנים, ואחר־כך של תלמידי חכמים, השתדלו לחנך את כל עם־ישראל על פי המצוות הקדושות שהתרבו והלכו – לא הצליחו לעקור מן השורש את כל סוגי העבריינים והבוגדנים, את המתגיירים ואת “הרפורמים” ואת הציונים האפיקורסיים.

לעומת זאת, חזון השיבה לציון התממש בממדים המחוללים מיפנה מהותי בהתנהלות ההיסטוריה של היהודים ושל המזרח התיכון (לפחות). כבר הזכרתי עובדה מופלאה זו, שבה הבטחת אלוהים, מאות שנים לפני הספירה, הלכה ונתגשמה לעיני העמים במאה ה־20; – מבלי שתבטיח שלום ושלווה, ועתיד משתפר.

מאין לנו, שרשימת החזונות עוררה ותעורר עניין פעלתני בתוכניות האל הארצי? תשובה ראשונה, שקל מאוד לגלותה היא: חלק בולט של החזונות הרשומים לעיל, דומים או זהים עם אמונות ומטרות וחזונות שהוגדרו כבר בתנ"ך. יוצא, כי מוצאם הוא מכור מחצבתו של אלוהים:

משפט צדק, עם קדוש, שיבת ציון, שלום נצחי (ישעיהו). גאולה סופית. שוויון בין בני־אדם (כולם צאצאי אדם וחוה, כולם ראויים למנוחת שבת). אהבה חובקת (ר' למטה). בדרך לביטול העבדות. בדרך לשוויון האישה (ר' עשרת הדיברות). חינוך ולימוד לכל. אחווה כלל־אנושית.

למה נקבל את מעורבות ה' באסונות מתוך דעת ואמונה, ואילו נתקשה לקבל את הוודאות שבמעורבות זו בתוכניות בניין? בהתפתחות ותיקון גובר של יחיד וחברה? משום שאלוהים לא נהג להגיש דו"ח מפורש על מעשיו?

היחס ביו האל ובין חזון מסוים עשוי להתבטא בכמה אופנים, שלא כולם מודעים לנו. קודם־כל: בעזרה סמויה לאישים ולארגונים הנתקלים בקשיים גדולים בניסיונם לממש חזון זה, – בד"כ דרך שליחים מסוגים שונים. מאידך: בהכבדת קשיים וכישלונות על אויבי החזון – מבעד למנהיגים ולאירגונים שלהם. דרך שלישית, שרובנו לא שמנו לב אליה, היא הגשת עזרה על ידי רגשות חזקים ומרוממים המגוייסים לחישול הנכונות והעוצמה של מקדמי החזון.

 

נד. המשק האמוציונלי – השמחה    🔗

בראש הרגשות “המגוייסים לחיוב” נמצא ברחבי העולם את השמחה, האהבה והיופי. שלוש נקודות מוצא מציאותיות תומכות בתפיסה זו של “הטענת המשק האמוציונלי”:

א. בני־אדם רבים חשים שהם ב“עמק הבכא”, צוברים צרות ואכזבות, מחסור ואוזלת־יד. לכן, כשנוחתת עליהם הפתעה מרנינה, נראה להם, כי שמחה גבוהה כזאת (בהבדל מזו השגורה), היא מתת אלוהים.

ב. אנשים רבים מספור הרגישו, שהם עצמם אינם מסוגלים ליצור דברים גדולים ומפליאים. וכשהם בכל־זאת חשים רוממות־נפש על מעשה שביצעו, הם בטוחים שעשו אותו רק בחסדי אלוהים, בעזרה־ממעל.

ג. ידוע, כי גם המוכשרים ביותר נתפסים לאוזלת־יד, לחוסר־מוצא, לבעיות שאין להן פתרון. או פשוט, למצבי חולשה והתעייפות מוגזמת. ואז, לפתע, בחלום או בהקיץ, צונח עליהם הפתרון כמו ממעל. במקרים כאלה אנו עשויים לשמוע או לקרוא קריאות מוקסמות מן הסוג שהביעו גָאוס, המתמטיקאי הגדול (1855–1777), כי רק ב“חסדי אלוהים” נפתרה לו החידה, – או גוטנברג, ממציא הדפוס היעיל (1398–1468), כי “אלוהים גילה לי את הסוד, כמו שהתפללתי אליו…”. – או קפלר, האסטרונום הגדול (1571–1630), שלאחר שהסתבך בשגיאות רבות, רק “בדרך נס” ביטלו שגיאות אלה זו את זו! ⁴⁷

בדומה לכך, העידו מלחינים ומשוררים מסויימים, שרק בחסדי האל התעלו מעל לעצמם והמריאו עד שלמות שמימית.

כל ההוגים יחד ולחוד, כשזכו לחוויה מרוממת ומופלאה, פרץ בהם מעיין של שמחה גבוהה, וגם צורך נפשי לומר תודה למי שכיבד אותם בעזרתו מבעד נוכחות רוחו. יכולת זו לשמוח ולהודות בלב אוהב היא עצמה תרמה מרץ ותקווה להמשך המאבקים המוצדקים.

השמחה החוגגת והמרוממת את נפשם של יחיד וציבור התבטאה בתרבויות רבות מספור בשירה, במחולות, בנגינות, במסיבות צנועות והמוניות, בתהלוכות ניצחון, במקהלות הודיה לאלוהים – וכך משך אלפי שנים. המדליק שמחה זו משיבים לו בשמחה נלהבת. הביטוי המפורסם ביותר במאה ה־20 להערצת השמחה נמצא בשירו של פרידריך שילר, מגדולי המחזאים והמשוררים של גרמניה הקלאסית, ושיר זה הולחן ע"י בטהובן בסוף הסימפוניה התשיעית שלו, שארגון האומות המאוחדות הכתיר אותו כהימנונו.

הוא פותח ב־: “שמחה, ניצוץ האלים היפה (או ניצוץ אלוהים), בת מרום המאושרים” (או האלים), ובהמשכו יישמע: “כל בני האדם יהיו אחים”.

הבעל־שם־טוב אמר: “השמחה – בכוחה לשבר חומות”. – “החי בשמחה מקיים רצון הבורא”. קירבת השמחה לאלוהים נחוגה אצל שילר, אצל בעל־שם־טוב ואצל רבים נוספים. החסידים של מזרח אירופה העלו על נס את השמחה, הן משום שזהו רצון הבורא, הן משום שיש בה כוח המסלק מכשולים, ומשום שחיו במשך דורות בעוני ובעמק הבכא. והנה ר' נחמן מברסלב, שידע צרות ועצבונות: “על־ידי השמחה בא שלום לעולם”. – “שמחה היא עולם החירות”. – “צריך האדם להתגבר ולהתחזק, להיות בשמחה בין בעלייה בין בירידה”. “חייב אדם לעבוד את ה' מתוך שמחה”.

החלוצים הצעירים של העלייה השנייה והשלישית ירשו מן החסידים את שיריהם, ריקודיהם ושמחתם. הם סברו, כי מגיע להם לא פחות מהם להגביה עצמם בהתרוממות נפש ובשמחת שליחות.

– אהבת ה'; אהבת התורה; אהבת הארץ; “ואהבת לרעך כמוך”; “כי עזה כמוות אהבה… רשפיה רשפי אש שלהבת־יה” (יה = אלוהים, סוף “שיר השירים”). השואף להגשים חזון גדול, מבלי שיידרס על־ידי שונאיו, והשואף להצטייד בהתמדה והמתנה – זקוק לאהבה גדולה.

בקצה השני של הרגשות החזקים וסוחפים נמצאת עצבות פנאטית ושנאה “קשה כשאול”. בנסיבות היסטוריות שכיחות למדי דרושה למגשימי חזון גדול גם שנאה בצד האהבה. השנאה מפיחה את כושר ההתנגדות הנחרצת לרשע ולטמטום. עמוס דרש: “אהבו טוב, שנאו רע”. מי שמכבה את האהבה לטוב תוך הגברת השנאה לרע, יאבד בשנאתו.

ואף זאת לזכור: אלוהים הוא אנטיפוֹד לאדישים. (= הניגוד הגמור). התנ"ך הראה, שהוא יכול לבוא בדברים עם שמחים ועצובים, אוהבים ושונאים. הוא לא ידפוק לשווא על לב־האבן של אדישים. הוא זועם והוא צוהל. הוא לא יכול לפהק.

בין הדרכים השונות שבהן עשוי אלוהים או שליחו להעביר מסר חשוב לאדם הנאבק עם עצמו, או עם בעיות אישיות וציבוריות, שלא מצא להן פתרון – נמצאת דרך עקיפין מפליאה, שאפשר לכנות אותה: קריאה טלפתית מונחית בחומר כתוב. איש לא יוכל לדעת, מתי התחילה שיטה זו להשפיע על גורלם של רבים, שלא היו מודעים לפעולתה. אפשר ש“עשתה היסטוריה” בחשאי, בהשפיעה על שליטים, מנהיגים ואנשי־רוח. הנה דוגמה אחת:

אוגוסטינוס (354–430 לס') נהפך לאישיות רבת השפעה על הכנסייה הנוצרית, אבל רק לאחר שהתגבר על כל הפיתויים והניסיונות לדרדר אותו מדרך הנצרות. הוא כתב את האוטוביוגרפיה המפורטת הראשונה בהיסטוריה, שיצאה לאור גם כספר בתרגום עברי. (התרכזתי בעיקר):

“מיררתי בבכי, מדוע אין קץ לזוהמתי?… והנה שמעתי מבית סמוך בוקע קול מתנגן של ילד החוזר ואומר: טול וקרא! טול וקרא! – בבת־אחת השתנתה ארשת פני… קמתי, מפרש את הדברים כצו אלוהי לפתוח את הספר ולקרוא את הפרק הראשון שבו אביט. לקחתי את כתבי השליח (פאולוס), פתחתי אותו וקראתי בדומיה את הפסוק הראשון שהיבטתי בו: “לא במהומות ובמשתאות שיכורים, לא בתאוות ובהפקרות, לא במדון ובריב, אלא קַבל עליך את האדון ישו המשיח ואל תשים את לבך אל הבשר ואל תאוותיו”. (אל־הרומיים 13, 13– 14). לא רציתי לקרוא עוד וגם לא הייתי זקוק לכך. בבת־אחת, עם המילים האחרונות במשפט, כמו הציף אור הביטחון את ליבי. כל צללי הספק נעלמו”.⁴⁸

רוחו המדוכדכת של אוגוסטינוס הייתה מוכנה לשינוי גדול בחייו, והוא הכיר את הכיוון: אל הנצרות. כאשר שמע את “טול וקרא” של הילד, לא העז לכתוב “כך ציווה אלוהים”, אלא כתב ביושר: “פירשתי לי”. כל הכתוב אצל פאולוס כבר שכן בנפשו, אך הוא נזקק לחוויה יוצאת־דופן, כדי להחליט בלי ערעור. חוויה זו של קריאה מונחית נצטרפה איפוא למערך נפשי מוכן ומזומן.

חוויתי בעצמי פעמים רבות את נפלאות הקריאה המונחית, ופרשתי אותה תמיד כ“עזרת השומר שלי”, לכל היותר כ“חוכמת שליח”.

 

נה. הוויית האל    🔗

נוכחות אלוהים בהיסטוריה אינה מתמצית בדיבור ובמעשה, אלא רק במלוא מיכמניה וקרינותיה של הווייתו. זאת הווייה בפני עצמה. היא עשויה להיות נוכחות “רוחנית”, הנקלטת ע"י האדם בתחושותיו, והיא עשויה להיות נוכחות בקירבו, המורגשת בעוצמה או בעדנה תוך קשב פנימי. אולם תחושות האדם וקשיבותו אינן תנאי הכרחי לקיום ההווייה האלוהית. ניתן לשער, שהיא קיימת ומשפיעה לעתים קרובות אף מבלי שיחושו בה.

כושר האבחנה האנושי בין ההשפעות החודרות אל חושיו, אל נפשו והכרתו, מוסגר למיגבלות ולטעויות. כך מקרינים בני־אדם רבים הווייה רוחנית משל עצמם, המורכבת לעתים קרובות מהשפעות של אישים, רעיונות, ספרים… ושליחי אלוהים. אולם אנשים עשויים למהר ולגזור השפעה מפרה, המקרינה אמת חזקה, מאלוהים עצמו, למרות שקלטו בעיקר מסרים של בני־אדם. ולהיפך: אנשים נוטים לגזור השפעות חשובות ממופתים אנושיים, למרות שמקורן היה אלוהי ו/או מתווך בפי שליחו.

מוטב איפוא שנודה, כי עד היום מגששים רוב האנשים באפלה, בכל הנוגע להשפעות רוחניות מודעות ובלתי־מודעות, הלָשות את שיכלם, ליבם ומעשיהם.

אזכיר עימות רווח למדי בין הערצת החוכמה והיופי המתגלים בטבע – ובין הערצת הבורא אותם. ז.א., חלק מהאנשים המתלהבים מנופי הטבע, מצמחים ובעלי־חיים במיוחד, חשים כי הם שרויים – בנוכחות פלאי פלאים, – ואילו אנשים אחרים יתפלאו מיופי ומחוכמה טבעיים. איך נוצרו חוכמה ויופי בחיק הטבע – יותר מהשערות אין. דווקא אחדים מגדולי חוקרי הטבע העידו, כי הטבע כולו הוא המסר האלוהי המוחשי ביותר לעובדת התקיימותו.

מה אופייני וייחודי להוויית האל בלבד? הרי יש הוויות רבות המוצגות במושגים ידועים. למשל: “רפואה”. היא אינה טיפול בפצעים של אדם אחד, היא מוקפת אווירה מוחשית־רוחנית, המכילה כמעט את כל מה ששייך לחיי הרפואה, מאחות אחת עד בית־חולים, ממעבדה עד רפואה טבעית, מצמד של מנתחים עד כנס בינלאומי של רופאים; מנאומים ודו"חות עד שפע של ספרות רפואית וכו‘. נא לבדוק: שום מושג מקיף אחר כגון מוסיקה, פילוסופיה, אהבה וכו’.

משה שאל את ה' לשמו, ונענה “אהיה אשר אהיה” (שמ' ג 14). קרוב לוודאי שהמושג הווייה נגזר מן השורש “היה”. ההיקף העצום של השימוש ב“היה” מבטא בצורה הפשוטה ביותר את ההיקף העצום של נוכחות האל בעבר, בהווה ובעתיד.

תכונה מרכזית אחת של הוויית האל היא נוכחות דינאמית, לא קפואה ולא צמודה לחלוטין למקום מסוים. תכונה אחרת: היא תוכל להיות סבילה ופעילה. ניגודים אלה משלימים הדדית ברצף זמן או בו־זמנית. ידועה אמונת היהודים, הנוצרים, המוסלמים, האומרת כי הוויית האל רוחפת מעל־ובתוך אתרים קדושים: המקדש, הכנסייה, המסגד. ידועה אמונה יהודית לפיה יצאה “השכינה” אל הגלות יחד עם מאמיניה. שכינה היא מושג הדומה להווייה (חלק של הוויית ה' היורד ושורה על הארץ). ההווייה על כל מיכמניה מושפעת ממאורעות ומתגובות האל עליה. היא מושפעת מן הריגושים החזקים – זעם, שמחה – האוחזים באל. מידת הדין, מידת הרחמים והאהבה.

אלוהים הוא אנטיפוד של כל האדישים. תכונת יסוד זו תשתקף, כנראה, בכל תנודות הווייתו. העדר המנוחה בגלל ערות בלתי־פוסקת כלפי אדם ואדמה – מתנקם אולי ברגישות יתרה.

שאלה מוצדקת היא, מה אנו חשים כאשר חשים בנוכחות ההווייה? הייתי אומר, כי העיקר הוא שנחוש “משהו נוסף”. חשים באור לא רגיל, ציפייה מוזרה למשהו שצריך לקרות בין העומדים, אך גם בתוכם.

כנראה, הראשון שהצליח לתאר תחושה דומה, “נוספת”, היה אליהו הנביא. הוא עמד על הר חורב והתכוון להגיש התפטרות לידי אלוהים, ופתאום שמע… “קול דממה דקה”, שמעולם לא שמע כמוה, מלאה נוכחות אלוהית בהתאפקותה.

קרה לי שחשתי את “הנוסף” המיסתורי באירועים ציבוריים יוצאי דופן או ראשונים מסוגם. כמו חג העצמאות הראשון בחוצות חיפה, או הפגנת “הארבע־מאות אלף” בתל־אביב. או כשהלכתי לבדי בעיר העתיקה אל הכותל המערבי בערב שמחת־תורה (ב־1941). או פלא הגיוני, כשסאדאת עמד בירושלים לפני כנסת ישראל לצידו של בגין. ומדי פעם מעל מגדל המים של קיבוץ מרחביה (1938), וזמן־מה אחרי־כן בנסיעתי הראשונה דרך מדבר יהודה. הוא אחז בגרוני.

עלינו לשער, כי במרחב העצום של ההווייה האלוהית יימצא אזור או רובד עמוק, שבו מתבודד האל עם עצמו, עם כל מה שהתלקט שם ופרץ משם לטוב ולרע, לרעטוב ולטוברע.

 

נו. אמונה לעומת דעת    🔗

א. היש מקום לפרק מיוחד על היחסים בין אמונה לדעת, כאשר בוחנים התערבות אלוהים בהיסטוריה? כן ולא. זה תלוי במשקל המיוחד, המורגש או לא מורגש, ע"י המחבר כלפי המתח בין שתי גישות אלה, בכל הנוגע לתהייה על קיום אלוהים.

נשקול טיבם של פסוקים נפוצים אלה:

⁕ העיסוק באלוהים הוא עיסוק באמונה, ולא בדעת.

⁕ הניסיון לבחון, אם אלוהים קיים או אם הוא אמונה אנושית בלבד, זקוק לבחינת ידיעות ועובדות, ובלימוד מדוקדק של הנושא.

⁕ אין אמונה בלי דעת; אין דעת בלי אמונה. הלומד על אלוהים ועקבותיו, חייב ללמוד דעת ואמונה כשני צדדים של מטבע אלוהי אחד.

⁕ אם יש לי דעת מפורטת ואמינה על נושא מסוים, איני זקוק לאמונה. אנשים מאמינים, כשהם לא יודעים.

⁕ יש שני סוגי אלוהים; אלוהים של המסתפקים באמונה; ואלוהים של הבונים על דעת מוכחת.

⁕ הדעת היא נכס יציב ומוכח; האמונה היא רגשי לב גואים ושוקעים. היא מחשבות ועלילות של דמיון.

מי שרוצה להתמודד עם פסוקים אלה, יצטרך להסביר: מה זה מוכח? מה זה יציב? מה זה קיים? מה זה שני צדדים של מטבע אחד, כשמדברים על דמות או התרחשות “רוחנית”?

כוונתי להזכיר בפרק קצר זה אך ורק אבחנות בסיסיות ספורות. כהבדל בולט ביותר בין דעת ובין אמונה מודגש, כי הדעת היא קודם־כל עניין של רכישת ידיעות, של הבנת נושאים ממשיים, של לימוד באמצעות השכל, התבונה, ההיגיון, ואילו האמונה היא קודם־כל עניין של רגש, חווייה, דמיון, של הימשכות אל אדם או דבר־מה הקרוב ללב. היבט אחר מדגיש, כשאדם יודע דבר־מה שהוכח ונוסה, הוא כבר לא צריך להאמין, משום שאמונה מציינת שלב יותר נמוך של דעת.

למעשה, משרתות הדעת והאמונה מטרה זהה: להשיג ביטחון – לתודעה וללב. זו מדגישה יותר את חשיבות התודעה, וזו – את העוצמה הרגשית. אם ירצה ואם לא ירצה, האדם יצליח להשיג לעצמו ביטחון מירבי ומקיף רק אם ישכיל לספק את התודעה ואת הלב כאחד. אך פרשת היחסים בין דעת ובין אמונה היא הרבה יותר מורכבת מן האבחנות הנ"ל. למשל: יש דברים שהלב יודע טוב יותר מן השכל. יש דעת (מדעית, מוכחת!) ההופכת לטעות, וכו'. יש סטייה מגונה מן הדעת השולטת, ההופכת לדעת הרשמית של הדורות הבאים. יש נכסי מורשת (דתית) שלומדים ויודעים אותם ומאמינם בהם, אך הם טועים ומטעים.

ב. בשנת 1600 שרפו כוהנים קאתוליים את ג’ורדנו ברונו על מוקד בכיכר עיר – למען יראו וייראו! איש דעת ומחקר הרעיל את רוחות המאמינים ברעיונות־הבל שטניים! לא השמש סובבת את הארץ, אלא הארץ סובבת את השמש!! הרי זה ניגוד גמור לחושים הבריאים ולכתבים הקדושים! יתרה מזו: ג’ורדנו הפיץ שמועה נוראה, כי יש עולמות אחרים בנוסף לעולמנו שברא אלוהים!!

אלא מה – לאחר שלאט־לאט קיבל ציבור המאמינים, כי כדור הארץ איננו מרכז היקום, נתברר כי אמונתנו העתיקה שגתה, אך עולמנו לא נחרב עלינו. גם תהפוכה זו לא פגעה באמונת האדם באדון העולם.

עד שכעבור 400 שנה האמונה באל יחיד נזדעזעה. סביב שנת 2000 התהפכו היוצרות מכל כיוון; ורוב בני־האדם אינם מסוגלים להתמקם ביקום זר ומוזר, רותח, אכזרי וקר. לא רק ארץ, שמש וירח הפכו לגרגירים במרחבי גלקסיה, אלא הגלקסיה “הביתית” שלנו, שביל החלב הרך, אינה אלא אחת מתוך מיליונים של גלקסיות, המורכבות ממיליוני מיליונים של כוכבים. מי מסוגל לדמיין לעצמו בחושיו הבריאים, בתוספת טלסקופים חודרנים – מהם היקפיו של קוסמוס כה בלתי־אנושי, ומהם ממדי זמניו ומהפכותיו?!

איפה גן העדן התנ"כי, חרחורי הנחש כנגד האל, המטייל בין עצים אסורים ומגרש שואפי דעת? החיים על פני הארץ נוצרו כבר לפני מיליארדי שנים – כדעת המחקר השכלני. הדינוזאורים שלטו בה עשרות מיליוני שנים – כדעת החופרים והמחברים שרידים. ואיפה היה אלוהים בין מיליוני המיליונים של כוכבים, המאוכלסים יצורים שוחים, זוחלים וטסים? איפה “אבינו מלכנו”? ואם, כאל יחיד בקוסמוס, היו לו כבר מזמן אלף־ואחד עמים נבחרים – עד אנה נבוא לאחר גלישה מהר נבו? או ששיכלנו וליבנו גמדיים מדי, או שהקוסמוס ענקי מדי… בכל אופן, משהו עצבני ביותר מדרבן בני־אדם ליצור אינספור של עולמות לוחמים, מפלצות משעשעות וקוסמים דמויי אדם, שנלהבים יותר ויותר לבקר אצלנו להורותינו דעת ואמונה במקום ציוצי מחשבים.

אם כן, מיפלס הכפירה באלוהים עולה ועולה, ומיפלסי האמונות בכוחות אלוהיים עולים ועולים. גם ניגוד מעצבן זה מרחיק אנשים שפויים מכל חיפושי אמת, המורכבת מימי קדם עד היום מאינספור של ניגודים מתחבקים ומתכתשים; ושופט נייטרלי בינתיים אין.

ג. ואז קרה דבר שאין לו כינוי מדוייק יותר מאשר נס כפול. זה קרה באמצע המאה ה־19, סמוך לגבול שבין צרפת לספרד. ומה שקרה אז, ממשיך לקרות עד היום. יותר מחמישה מיליון אנשים מגיעים מדי שנה אל העיר הקטנה לוּרד. רובם נכים וחולים מעונים עם מלווים מסייעים, מצפים לנס של החלמה פתאומית. ישראלי בשם יצחק בן־יוסף החליט לתהות על התרחשות זו הנמשכת משנת 1858 עד היום, ותוצאות עלייתו ללורד פורסמו ב“מסע אחר”, באוקטובר 2002.

ב־1844 נולדה לזוג טוחנים בת שנקראה בֶרנַדט. כשהייתה בת 14 הוביל אותה טיול ביער אל פתח מערה. כשנכנסה, הופיעה לפניה דמות מריה, הבתולה הקדושה. היא חזרה ונתגלתה שם 17 פעמים. בפעם התשיעית חפרה הנערה בידיה בתוך המערה וגילתה מעיין. מימיו הפכו מקור לריפוי. ברנדט מתה בגיל

1. גופתה החנוטה נשמרת בכנסייה בעיר נֶוור.

החיזיון המפליא שעורר את הנהירה הבלתי־פוסקת ללורד, היה הריפוי של מקרים בלתי ניתנים לריפוי, תוך זמן קצר ביותר. הזיקה בין הופעת מריה ובין גילוי המעיין ונס הריפוי, הפכה את העלייה הרגלית ללורד למסע־דתי ולביטוי המוני של אמונה עמוקה. הישראלי שהגיע ללורד מתוך סקרנות, נכבש לאמיתות האמונה והריפוי. חיזקו את רשמיו הידיעות שאסף על “הנס השני”: שיתוף הפעולה של מומחי דעת מדעית במטרה לוודא, מי מן הנרפאים זכה בנס, כי שום גורמים ריאליים ומקצועיים לא פעלו אצלו; מי נרפא בתהליך ארוך יותר, מה שביטל את איפיון הנס; ומי לא נרפא, מאחר שצרותיו חזרו אליו כעבור זמן. לצורך בחינה זו לפי קריטריונים ברורים, הוקמה לשכה רפואית מיוחדת, שקיבלה לידיה את כל הדו"חות על הניסים. ולא די בכך. רופאים בדקו בלורד כל חולה ונכה לפני תהליך הריפוי, כדי לקבוע דיאגנוזה נכונה ומבוססת.

בקיצור, מומחי הדעת הרפואית החליטו להשיג מסקנות מדוייקות ביותר על כוח הריפוי של האמונה בפני עצמה. בין 1858–1914 מצאו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי־מוסבר. ב־1947 נוסדה ועדה רפואית בינלאומית של שלושים מומחים מארצות שונות.

בין 1947–1998 בדקה ועדה זו 1,300 תיקים ומצאה “29 תיקים המוכרים על־ידי המדע והרפואה כמיוחדים ויוצאי דופן”. תיקים אלה נשלחו לבישופים. אלה כינסו ועדה המורכבת מכמרים ואנשי רוח נוצרים. הם בחנו את התיקים והכריזו על “נס שבא מאלוהים”. הבישופים הגדירו את הריפוי כ“אות אלוהי”. עד 1998 הכירה הכנסיה ב־65 ניסים.

חשוב להדגיש: במקום שרופאים ומומחי מדע יסתפקו בהערה: “לא מאמינים בניסים” או “אני לא עוסק בניסים, אלא בעובדות מוכחות”, הפעם, לכבוד ברנדט וההד העולמי של ריפויים מופלאים, שיתפו אנשי הדעת פעולה עם אנשי האמונה, ושני הצדדים יצאו נשכרים.

ד. שנים רבות תחלופנה עד שפסיכולוגים, רופאים ומומחי דעת “רציניים” אחרים יואילו בטובם לבחון את הר הנתונים המגוונים של מומחי הפארא־פסיכולוגיה. אין להם עניין ברוחות ובעתיקות דמיוניים.

אם נציץ בתולדות האמונה היהודית, האמונה הנוצרית והאמונה המוסלמית, נצטרך לוותר במידה מפתיעה על ההפרדה בין אמונה לדעת. יהיה בזה לקח אוניברסלי.

האמונה היהודית הדתית־־לאומית סמכה דור אחר דור על אמיתות התנ“ך, על שפע המידע הכלול בו. והצורך להתמצא בתנ”ך הצמיד כל שנתון של לומדים מחדש אל דעת ההיסטוריה, הספרות, האמונה הדתית, ההגות, הפיוט. למעשה, אין אמונה יהודית של ממש בלי דעת היהדות. הצורך להבין, להרחיב, להעמיק, לתקן, לחדש את מורשת התנ“ך, הוליד את התלמוד ואת יורשיו. האמונה וצרכיה עודדו לימוד והתמצאות בתלמוד והקימו כעין מעמד מורם של תלמידי חכמים. כשם שהצורך בלימוד התנ”ך הפיץ דעת קרוא וכתוב.

אותה חלוקה בין מאמינים “פשוטים” למשכילים נוצרה בכל דת בעלת מורשת ענפה. בימי הביניים נעשו המנזרים הנוצריים מיבצר־עוז של דעת ויצירה. באוניברסיטאות נלמדה קודם־כל דעת האמונה. הכוהנים/הכמרים כוננו מעמד נוצרי עליון, בזכות השכלתם המורחבת – העיונית והמעשית. התרבות המערבית, שהייתה נוצרית ברובה, הפיצה דעת תיאורטית ושימושית ועשתה לה שם של תרבות פורייה ביותר בין תרבויות העולם מן המאה ה־17 עד ה־20.

מן הדין לדעת ולזכור, כי האמונה המוסלמית המעוגנת בלימוד הקוראן, בדעת מצוותיו והשקפותיו, טיפחה במיוחד את דעת המשפט. המוסלמים קדמו לנוצרים בייסוד בית־חולים ובית “אל חִכמָה”, כעין אקדמיה למדעים, לפי יוזמת הכליף הגדול אל־מאמון (813–833), שהתמסר גם לענייני מדע וספרות בבירתו בגדד. הוא נטה לסוג האמונה שביקש להחדיר גישה ראציונלית להבנת האמונה ודרישותיה.⁴⁹

בשלוש הדתות האלה, הפועלות בכל העולם, נמצא שלושה סוגי דעת הממלאים תפקיד מרכזי בחיי המאמינים: הידיעה השכלית של המצוות הראשיות; הידיעה הממשית כיצד לממש אותן; עיקרי האמונה הבסיסיים ביותר. ידיעות אמונה אלה שייכות לפשוטי־עם לא פחות מאשר למעמד הכוהנים, המורים והחכמים. “שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד” – “לא אללה אלא אללה ומוחמד רסול אללה”.

ה. אין מנוס מן המסקנות הממשיות הבאות:

1. אין אמונה אחראית בלי דעת האמונה.

2. אין דעת עמוקה בלי רגש ואמונה.

3. אין אמונה עמוקה באלוהים בלי לימוד, דעת וניסיון.

מן הדין להמחיש יותר את המסקנה השנייה: מדוע חוקר הגיוני, הוגה רציונלי ומומחה במדעי החברה ובמדעי הטבע – זקוקים לאמונות?

⁕ כל חוקר, הוגה, מלומד מאמין באקסיומות, כלומר, בהנחות יסוד שאי־אפשר להוכיח את אמיתותן, אך נאלצים לבנות על גביהן מחקר ומסקנות רציונליות. אקסיום נחשב כמובן־מאליו, משום שהוא מובן, הכרחי, וכולם סומכים עליו. נא לשים לב, כי הוויתור על הוכחה סותר את עיקרי המדע.

שתי דוגמאות מן הלוגיקה: משפט הזהות: א' = א‘. משפט הסתירה: א’ אינו לא־א'. אפשר לחלוק על האמת הבלעדית שבאקסיומות אלה.

⁕ איש הדעת מאמין בתועלת שבעבודתו, אחרת היה מתקשה להתמודד בה ולהדוף את המפקפקים בה.

⁕ איש הדעת מאמין בשיטת המחקר ובשיטת־ההיסקים שלו, למרות שמעולם לא בחן יסודית, בפני איזה שגיאות ומחדלים היא אינה מחוסנת.

⁕ איש הדעת נוטה להאמין במסקנות שפירסמו חוקרים גדולים והפכו לבעלי סמכות גבוהה – ביחוד בתחומים שבהם הוא עצמו לא מתכוון לחקור.

⁕ איש הדעת מאמין במטרה שלמענה פעלו ויפעלו הוא ועמיתיו, – מבלי שצידקת המטרה הוכחה לחלוטין.

⁕ במה מאמין איש־הדעת כאדם ואזרח, ואמונות אלה עשויות להשפיע גם על פעולתו של חוקר, הוגה, מורה וכד':

⁕ הוא מאמין בהשקפותיו הפוליטיות והסוציאליות, למרות שאינן נשענות על הוכחות מקיפות.

⁕ הוא נותן אמון ואי־אמון לפעילים ומנהיגים בממשלה, במפלגות, במוסדות כלכלה.

⁕ הוא מאמין בחשיבות הנאמנות – לבני הזוג, לעם, למדינה, למפלגה.

⁕ הוא מאמין בחשיבות היצירה התרבותית, בכשרונות מעולים.

⁕ הוא מאמין בזכות כל אדם לקדם את האינטרסים שלו, מבלי לפגוע בזולתו.

⁕ הוא מאמין, כי אפשר ללמוד ולדעת, מה הגורמים לכישלונות ומה הגורמים להצלחות בתחומים רבים.

⁕ הוא מאמין ביתרון האמת על השקר – ועל הצורך בשקרים לבנים.

⁕ הוא מאמין, כי מחר ומחרתיים יתנהלו חייו כמו אתמול, בלי זעזועים.

⁕ הוא מאמין באלוהים משתנה ומתפתח לפי ניסיון חייו.

כמובן, רשימה זו אינה ממצה. אני מצרף אליה עיקרון בלתי־מודע או מודע, המבהיר לכל אדם יומיום:

למרות שאינך בטוח לחלוטין, אל תפסיק להאמין, כי אמונות הן מזון לכוחך, שיקוי לנפשך ומס להרגליך.

עכשיו אנו מגיעים לאחד המבחנים הגורליים ביותר לשיתוף־פעולה הכרחי בין אמונה לדעת. כשאדם יחיד או ציבור שלם רוצים לעבור מחלום למציאות, מאמונה מופשטת נפלאה לאמונה הנחוויית במעשים ובמכשולים, הוא מוכרח להיעזר בדעת עיונית ומעשית. וכך הם מוכרחים לשאול את עצמם ו/או את זולתם: באיזה תנאים אוכל לממש את אמונתי?

כל זמן שאדם יצהיר: אני מאמין בבריאות; מאמין באהבה; מאמין בהיגיון; מאמין בטכנולוגיה; בלאומיות; ברוחניות; ברציונליות; בפמיניזם; מאמין באדם; מאמין באלוהים… ויסתפק בהצהרה נרגשת מסוג זה, הוא יוכל לחיות בריחוק זהיר ממסלולי הדעת המוחשית. אך ביום שבו יחליט: אני רוצה לחיות בהתאם לאמונתי, עליו לשאול: אם כן, מה התנאים?

למשל: אני מאמין בשלום בין יהודים לערבים. אם כן, באיזה תנאים הוא יתאפשר? אם לא יהיו תנאים ממשיים, למה אמשיך להאמין בשלום? או: אני מאמין⁵⁰ בממשל דמוקרטי. אם אדע ששום ממשלה לא מתכוונת לחסל את האנאלפבתיות הגבוהה ואת מכת המחלות הממאירות – אני מוכרח להסכים שדמוקרטיה היא אשליה. אני מתמוגג להצהיר: מאמין גדול בכל אהבה… באמת? מה עליך לדעת כדי לשמור ולטפח אהבה, להדוף את הפגעים והאכזבות? יש כאן חוכמת־חיים של סופרים, פילוסופים, פסיכולוגים, אנשים שצברו ניסיון עצום – ואתה לא מתעניין בהם, רק באמונה המילולית שלך ובלב המפרפר?

– אבל: מה התנאים שבהם אני מוכן להאמין באלוהים?

לא נשיב בדיוק על קושיה מוזרה זו, אלא נפנה סוף־סוף אל אחדים מגדולי הדעת, שכתבו (גם) על האמונה, לרבות האמונה באלוהים.

ו. מה כתבו גדולי־דעת על האמונה:    🔗

⁕ הוגו ברגמן: “נראה שהגענו בתוך המדע אל גבול שאין בידינו לעבור אותו. נראה שלא נוכל להוכיח את חוקיותו של העולם… לא נשארה לנו אלא אפשרות זו: לחדור, מתוך אמונה מכוונת, אם גם בלתי־רציונלית, לחוקיות העולם, לחדור יותר ויותר לממשותו, להוציא מתוכו יותר ויותר חוקים, ולהאמין בהתמדה של חוקיות זו, שתיתן לנו תמיד אפשרות לחזות מראש, ולמלא אחר־כך את תפקידו המעשי החשוב ביותר של המדע. המדע מושתת כאן על האמונה”.⁵¹

⁕ על אנרי פואנקרה (1854–1912) – מתמטיקאי, פיסיקאי, אסטרונום והוגה דעות: “הייתה לו נשמה של אמן ומלומד. הטבע היה בשבילו יצירה אמנותית הנעלה מכל השוואה, שיופיו בא מן הניגוד בין שוני⁵² התופעות והאיחוד העמוק של ריאליות שהן מכסות… רגש של הרמוניה אוניברסלית שרק השכל מסוגל לתופסה⁵³.”

⁕ הרמן הסה: “האמונה והספק תואמים הדדית. הם קומפלמנטריים זה כלפי זה. במקום שבו לא פיקפקו, מעולם לא האמינו באמת. – עבור ההכרה אין מטרות סופיות, כי התקדמות ההכרה אינה אלא התגוונות של הצגת שאלות”. (ר' להלן).

⁕ מכאן, בלי להיכנס להתדיינות אל המוגש עד כה, אנו פונים אל שיפוטו השכלי והרגשי של הרקליט, הפילוסוף היווני הגדול, בעל תפיסה דיאלקטית המתגדרת בחוקיות רציונלית, אבל תחתיה בוערת אש תמיד:

“בעיני אלוהים כל הדברים יפים וטובים וצודקים, רק בני־אדם באו ואמרו: אלה צודקים ואלה אינם צודקים.”

“המאבק הוא הערך המשותף, הריב הוא הצדק, והכל בא מתוך ריב וכורח.” –

“מתוך סתירות עולה המזיגה”.⁵⁴

⁕ מקס פלאנק (Planck, 1858–1947, פיזיקאי, מגלה תורת הקוואנטים): לעולם לא יוכל להיות ניגוד אמיתי בין הדת והמדע, כי האחד הוא קומפלמנטרי אל משנהו… לא היה זה מקרה, שהוגי הדעות הגדולים ביותר בכל הדורות היו גם בעלי רוח דתית עמוקה".⁵⁵

⁕ איינשטיין: “בדתיותו של המלומד כלולה התפעלות לוהטת לפני הרמוניה של חוקי הטבע. מתגלה בהם תבונה כה נשגבה, שלעומתה כל המשמעות של מחשבות אנוש היא רק בבואה מבוטלת… להכיר בגילויי התבונה העמוקה ביותר ובגילויי היופי המזהיר ביותר – הכרה זו ורגש זה הם שיוצרים את האדיקות האמיתית. במובן זה אני שייך לאנשים שדתיותם עמוקה ביותר… בין הדת והמדע קיימים יחסים ותלות הדדית חזקה”.⁵⁶

מוטב להוסיף לשש העדויות הנ“ל כמה “הבעות חורגות” של הרמן הסה. בהקשר ל”סטייה" זו עלי להזכיר: התמקדנו כל־כך על השונה והשווה בין דעת לאמונה, עד שהחווירו ונעלמו סוגי התבטאות מקובלים מאוד בשיח שבין בני־אדם ובוויכוחיהם: הדעות שהם משמיעים, הקובעות מה הם חושבים ומרגישים, משערים ושוללים, מבלי שדעות אלה צמודות במפורש אל סוגי דעת ואמונה. ההכרות שהם מסבירים, ויש אינספור הכרות המיוסדות על רגשות, חוויות ודעות, על הלכי־סיכום אחר שיטוט בין ניסיונות החיים. המושג חוכמה עומד יותר על חוכמת החיים של בני־אדם, ומשמש לעתים ציון להגדרות מבריקות. ומסביב לכל אלה מרחף המושג אמת, כמו “אני רוצה לומר לך את האמת”! החל בעובדות, ברשמים, בחלומות, באשליות, בטעויות שנתגלו וכו' וכו', וכלה בגילוי הכרות עמוקות ביותר. וייתכן שכל זה היה נסוג אל רקע מעורפל, אלמלא למדו בני־האדם דעת קרוא וכתוב. –

הסופר המפורסם הרמן הסה חי בין 1877–1962. הוא נולד בגרמניה, חי שנים רבות בשוויצריה. ב־1914 התנגד למלחמה, ללאומנות, לשובינזם, לכן עזב את מולדתו. הוא השפיע על מיליוני צעירים, ואני ביניהם. בארה"ב הופצו לפחות 14 מיליון עותקים מספריו, ביפאן – כ־12 מיליון. בספרו “חומר קריאה לדקות” נמצא (בתרגום):

⁕ “לא נתקן שום דבר, אם רק נוקיע מלחמה, טכניקה, נציונליזם, שגעון־ממון וכו'. במקום אלילי הזמן הזה חייבים להציב אמונה.”

⁕ “בכל הכרה חיונית יש רק נושא אחד. אלפי אנשים מכירים אותו ומביעים אותו באלפי אופנים, אלא תמיד הוא אותה האמת. הוא הכרת החיוני שבקרבנו, הקסם הסודי, האלוהיות הסודית, שכל אחד מאתנו נושא בקרבו; ההכרה באפשרות, בנקודה הפנימית ביותר שממנה ניתן לבטל את כל הניגודים אשר בניגודים הזוגיים. ההינדואי יאמר אטמן, הסיני יאמר טאו, הנוצרי יאמר חסד.”

⁕ “הטוב והרע, היפה והמכוער, וכל הניגודים הזוגיים ניתן למזג אותם לאחדות. אך זוהי אמת סודית, שרק המובאים בסודה יוכלו להתמודד אתה.”

⁕ “בהיר” ו“אמת” הם מושגים, ששומעים אותם לעתים קרובות זה ליד זה, כאילו משמעותם שווה כמעט. אך למעשה הם מציינים דברים כה שונים! רק לעתים נדירות האמת היא בהירה, ועוד יותר נדירה היא בהירות אמיתית. כי כמעט תמיד האמת היא מסובכת, כהה, רבת משמעות. המילה “בהירה” ממש אונסת, היא תמיד אלימות. ניסיון לפשט את המורכב."

⁕ “אפשר למסור דעת, אך אי־אפשר למסור חוכמה. אדם יכול למצוא חוכמה, לחיות אתה, להתמלא בה – אך אי־אפשר ללמד אותה. כי כל מחשבה העטופה במילים היא חד־צדדית. חשיבה כזאת חסרה מעגליות, כוליות, אחדות. ואילו העולם סביבנו ובקרבנו אף פעם לא יהיה חד־צדדי”.⁵⁷

– מה נמצא בדברי הסה? הצהרות מדעית של אמיתות מוכחות? קביעת ההבדלים בין דעת לאמונה? או דעות (= חוות דעת) של אדם חושב, לומד וחווה את חייו. בעמקי חשיבתו מתחבקים הנחות, ידיעות, רגשות, שאיפות, דמיונות. הוא מחפש הכרה, שאינה זהה עם דעת ועם אמונה, אך שתיהן מצויות בה. הוא חותר לחוכמה, גבוהה יותר מדעת, וקרובה יותר לסך־כל חוויות האדם, ספוגת תחושות ורגשות. אולי מובאות מעטות אלה עשויות להמחיש לנו, עד כמה אנשים רציניים, שוחרי אמת, אינם מסוגלים להפריד בין הדבקים. כמעט שלא.

ז. אמונות פנאטיות.    🔗

טעות היא להחרים את הפנאטיות בכל גילוייה. אך גם טעות מסוכנת היא להלל אותה כולה. עיון בטיב האמונה והדעת תוך השמטת הפנאטיות הוא פגום בהחלט. לכן, לקראת סוף החיבור, “נטפל” בה בקיצור ובאיפוק.

פנאטיות היא קיצוניות רגשית־אמונתית ההולכת עד הסוף. מטרה אדירה, חיונית, מכרעת, תקדש את כל האמצעים. קיומה של הפנאטיות מאלצת אותנו להודות, שיש עוד הבחנה חשובה בין אמונה ובין דעת: מכאן – אמונה ודעת מתונות, מיושבות, ומכאן – קיצוניות, פנאטיות. כמובן, יש אזור ביניים, ויש תהליכים או אירועים, שבהם עשויה אמונה מתונה ליהפך לפנאטית, והוא הדין לגבי דעת. למשל, עם החי את חייו במתינות, עשוי לעבור לזעם פנאטי כשהוא מותקף ע"י אויב אכזרי ומחליט לעשות־הכל כדי להגן על עצמו ועל ארצו.

גופים פנאטיים (עמים, ממשלות, כנסיות, מפלגות) מילאו לעתים קרובות תפקיד חשוב בזירות היסטוריות, בטווח קצר או ארוך. דווקא המאה ה־20 העמידה “מופתים” בלתי־נשכחים לפנאטיות מחוללת היסטוריה. בגלל קוצר המצע אסתפק באיזכור קצרצר של שני מופתים אדירי ממדים, ושל שני מופתים חשובים אך פחות מקיפים: הקומוניזם הבולשביקי; הנאציונל־סוציאליזם; הקמֶר־רוּז' בקמבודיה; הטרוריזם הפונדמנטליסטי־האיסלאמי.

האם נמצא צידוק למסקנה, כי קיצוניות פנאטית לא תחזיק מעמד זמן רב?

הקמר־רוז' בקמבודיה. ב־1975, כשהתנהלה מלחמה אכזרית בווייטנאם, כבשה תנועת הקמר־רוז' את השלטון במדינה השכנה, קמבודיה. תנועה זו נוסדה בפאריס ע“י משכילים קמבודיים צעירים, שלמדו שנים אחדות בצרפת. המשתלטים רשמו לעצמם רשימה של אויבי המשטר החדש: בורגנים, בני אצולה, אנשי דת (בודהיסטית), תושבי הערים, אינטלקטואלים (מורים, רופאים…) מרכיבי משקפיים. א”כ הוסיפו: בני מיעוטים, חולים, מתלוננים. – כל אלה נידונו לעינויים ו/או לחיסול גמור.

תושבי הערים גורשו לאזורים כפריים, חלקם שועבדו לעיבוד האדמה. המגורשים רוכזו במחנות השמדה. ב־1978 התחוללה ההתממשות הנוראה ביותר של תוכנית החיסול – ללא הבדל בין מינים וגילים. קאדרים צבאיים עברו ממקום למקום. לפעמים חיסלו רק את מחצית התושבים, לפעמים חיסלו את כולם. בארץ⁵⁸ שמנתה כ־11 מיליון תושבים, חוסלו למעלה ממיליון. מקורות אחרים מציינים 2 מיליון, בגלל מספר הגוועים ברעב ובמחלות. בתוך הערים הרסו הקמר־רוז' כל מה שהזכיר אירופים ואמריקאים, כולל את כל רשתות החשמל והמכוניות.

מה טיב האמונה הפנאטית ו/או האידיאולוגיה המחושבת־הלוהטת, שדחפה קמבודים שוחרי גאולה לרצוח מיליון קמבודים? היה זה רצח עם בידי בני העם! הם רצו להבטיח לארצם עצמאות פוליטית, צבאית, כלכלית, תרבותית. לכן נאסר לחלוטין כל מגע עם המערב המשעבד. הם החליטו להתחיל מחדש, כגזע טהור, השב להתפרנס מאדמתו. העם יטרח בשדות בפיקוח מחמיר, במשמעת מושלמת, בלי שמץ שאלות ותלונות. הם רצו שלטון מוחלט, דיקטטורה אכזרית, שמטרתה קידשה את כל האמצעים. (האם למדו שיטות מן הרוסים והסינים?)

אבל, ב־1979 פלש צבא וייטנאמי וכבש את הבירה פנום־פן. פול פוט ברח עם נאמניו לגבול תאילנד.⁵⁹ הוא המשיך לחיות, ישב אפילו זמן־מה בממשלה, וזכה לחמוק מכל משפט אמיתי. איפה היה אלוהים בפלישת הצבא הווייטנאמי?

הטרוריזם הפונדמנטליסטי־האיסלאמי. הוא הופנה קודם־כל אל ממשלות איסלאמיות שלא כיבדו את צווי האיסלאם “האמיתי־הבסיסי”. אך הפנאטיות הבלתי־מרוסנת פעלה לאחר פתיחת חזית היסטורית מקיפה נגד המערב הנוצרי. הוחלט לנצח את המערב הפושע, המנצל, המשתלט, בעזרת חידושיו הטכניים המדעיים. מטרה זו מקדשת את כל האמצעים! הפצת טרור (= אימה) במדינות המערב נועדה לריכוך האוכלוסייה, לערעור הביטחון שלה, ונועד לאלץ את הממשלות היהירות להיכנע לתביעות הטרוריסטים הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות. כך יתעצמו המוסלמים הפנאטיים עד שישלטו ברחבי העולם, לא פחות, אלא יותר מאשר הנוצרים שחלף זמנם. מטרות אלה ניזונות מן הזיכרון ההיסטורי שבו כבש וקיים האיסלאם מדינות אדירות בין המאות ה־7 – וה־17.

המוסלמים “האמיתיים” הצליחו לפתח גם נשק בלתי־קונבנציונלי משלהם: הפיכת צעירים מאמינים לפצצות. ברקע של מיבצע פנאטי מתגבר זה מרחפת האמונה הכשרה בגן־עדן שמימי. הפיצוץ העצמי בתוך ציבור של יהודים רבים משמש כמה מטרות קדושות: הקרבה עצמית לכבוד אללה וניצחונו; השמדת יהודים ככל־האפשר; השגת חירות לפלסטינים; השגת הוקרה אישית בלב העם; השגת תמיכה כספית למשפחה האביונה והרעבה הממשיכה לחיות.

למעשה, נשק חדש זה משתף המונים בפעולתו: המייצרים, המתכננים, המובילים. אישור המשפחה. הכרת מפלגה או הנהגה ביעילות הנשק. הפגנות המוניות לכבוד השהידים. אפוס לאומי־דתי חדש המחבר ארץ ושמיים, יחיד ואומה, והמפיץ תעמולה פוליטית מרטיטה על מצבו של עם, שהוא כה מדוכא, עד שלא הייתה ברירה אלא להלל את חזון השהיד המתגשם יומיום, ואת גאוות ההורים על קורבנות בניהם.

הקומוניזם הבולשביסטי נקלע לסיבוך גורלי עוד בשנות שלטונו הראשונות. הוא היה פנאטי בהחלטתו למגר את הצאריזם, ולהקים רפובליקה דמוקרטית־עממית. אך כשהובהר לו, כי הוא לא יזכה ברוב קולות, עבר לדיקטטורה. מעתה הייתה מטרתו העיקרית לבצר את שלטונו ולהדוף כל ניסיון לפגוע בו, ומכאן התקדם לעבר טעותו הגורלית ביותר. ממרקס למדו חברי המפלגה, כי ההתפתחות ההיסטורית עוברת בהכרח שלבים הנבנים זה על גבי זה. כלומר, אחרי מיגור הפאודליזם הרוסי התבקש משטר קפיטליסטי, שיכין את הקרקע לבניית הסוציאליזם. אולם לנין, ואחריו סטאלין, החליטו על דעת עצמם לסטות מן התהליך ההיסטורי ההגיוני, לקפוץ מעל שלב שלם בהתפתחות ולהקים משטר סוציאליסטי בלי “הכנה” קפיטליסטית. המחיר ששילמה ברית־המועצות על קפיצה נועזת זו, היה פגיעה גורלית במטרות הקומוניזם והסוציאליזם. דיקטטורה של הנהגה צרה, שלילת זכויות האזרח במקום הפצתן, כינון מעמד שליט חדש (בירוקרטי־מפלגתי) במקום חברה שוויונית, משפטי עוול ומירמה במקום צדק ואחווה – חיסול מאות אלפים (מיליונים) של אזרחים “בוגדים”. את הפנאטיות יצקו לתוך האמצעים שסייעו להם לשמר את הדיקטטורה, לחסל מתנגדים (מפוברקים) ולייצג מול פני העולם שימוש פנאטי של אמצעי שררה, לא של קומוניזם, אלא של אנטי־קומוניזם מובהק. (למעשה, נמצא גם פה “לפני שבר גאון” בדמות לנין וסטאלין).

אבל היו גם מטרות שהתאמצו להשיגן, והצליחו יחסית:

חילוץ המדינה מחורבות המלחמה. רצון נחוש להשיג את רמת הכלכלה הקפיטליסטית בניהול קומוניסטי (מה שמזכיר את סין של היום). פיתוח צבא מודרני. תמיכה בחינוך לכל. קידום המחקר המדעי. טיפוח הספורט והאמנויות. מחד, הצליחה בריה"מ להכות את הצבא הגרמני, להגיע לדרגת מעצמה שנייה בעולם. מאידך, הלכה והתפוררה מבפנים, ביחוד לאחר מות סטאלין.

הפאנטיות הנאצית. הולדת הנאציונל־סוציאליזם הייתה במרד הפנאטי נגד מפלת גרמניה במלחמה. בשיכנוע העצמי הנלהב⁶⁰ של מנהיגי העם את המוניו, שלולא בגדו בהם ותקעו להם סכין בגב – היהודים ו/או הקומוניסטים – היו חוגגים ניצחון גדול. למה? כי הם, הגרמנים, הם הלוחמים הכי טובים. למה? כי הם אריים בדמם ובגבורתם. לכן צריך להתכונן לשתי משימות ראשיות: לטהר את הדם הגרמני, להעניש את הבוגדים, להעיף אותם מהארץ… המשימה השנייה: להתחשל לקראת מלחמת הנקמה והכיבוש.

הגזענות והאנטישמיות לא היו מטרות בפני עצמן, אלא אמצעים לטיהור הגדול. הלאומנות המיליטנטית של הימין הגרמני התבטאה בשלוש סיסמאות מפורסמות: בהימנון: “גרמניה. גרמניה מעל לכל בעולם”. בהמרצה המלחמתית: “זיג הייל!” (= יחי הניצחון!). ובמטרה הנאצית המדליקה: “עם אחד! רייך אחד! פיהרר אחד!” (רייך = ממלכה גדולה. פיהרר = מנהיג).

מטרה זו קידשה את כל האמצעים, שאבה אונים מן האמונה הקדם־נוצרית. מן היצרים הברוכים של “דין החזק לשלוט”. אם כן, מה הוביל כאן – החדש או העתיק?

האם הפנאטיות הנאצית כבשה אומה שלמה? בבחירות המכריעות לא זכה היטלר ברוב קולות, אך כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר הוזמן ע“י הנשיא להרכיב ממשלה. כפנאט מטבעו ונואם בחסד הבטיח לממש את הרייך הגרמני הגדול, אם העם יתאחד ויצעד מאחוריו. פנאטיזם זה חולל את מלחמת העולם השנייה ואת השואה בתוכה. האם החזיק מעמד? הפנאטיזם הנחיל ל”עם המאוחד" את המפלה הנוראה ביותר בתולדותיה. בראשית החיבור ניסינו לעקוב אחר התוכנית האלוהית, המוליכה את היטלר עד הבונקר בברלין.

– אם נפנה מבט לימי קדם, יזדקרו מעשים פנאטיים, המיוחסים לאלוהי ישראל. במרכז הפנאטיות ניצבה התביעה: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני” (שמות כ 3).

במרכז השני של הפנאטיות האלוהית ניצבה התביעה למוסריות עקבית, וכמסקנה: הענשה אכזרית של ראשי משטרים מושחתים, במהרה או לאחר המתנה להזדמנות מתאימה.

מתוך מורשת מחמירה זו מתבררת ההנחה לגבי המכלול ההיסטורי, כי אלוהים “לא התנגד עקרונית” לאמונה פנאטית. להיפך, הוא נטה בוודאי לתמיכה בתנועות ובמפלגות, שמרדו בזעם פנאטי נגד משטרים מושחתים, והחליטו ברצון נחוש להפעיל כל אמצעי מעשי ומוסרי, כדי לייסד חברה מתוקנת, שלטון נקי כפיים, ולחסום את דרך הרשעים והמדכאים אל השלטת שחיתות נוספת. הסכמה עקרונית זו לפנאטיות מטהרת ומתקנת טילטלה את אלוהים לעתים לא רחוקות אל זירות מאבק, שבהן תמך תחילה במהפכנים נמרצים, אבל בהמשך נאלץ להסתייג מהם יותר ויותר, משום שהחליפו אמצעים חמורים הכרחיים באמצעים אכזריים, שהתנערו מכל פיקוח, והחלו לשרת את השלטון הבלתי־מוגבל. אני מרשה לעצמי לשער, כי כך התגלגלו היחסים בין אלוהים ובין הבולשביקים מדיחי הצאריזם המושחת, שהפכו לסוגדי דיקטטורה אכזרית.

אביא עוד דוגמה אחת, שתזכיר את הכלל ההיסטורי־אלוהי: “לפני שבר גאון”. רובספייר, הגיבור השנוי במחלוקת של המהפכה הצרפתית, התחיל את הקריירה שלו כעורך־דין, שהבריק בכתב ובעל־פה, וכמתמודד עם תיאוריות. הוא הלך ונבחר לנציגות ציבורית, והפך יותר ויותר קיצוני בתביעותיו. הוא דרש דמוקרטיזציה של הצבא וזכויות בחירת לשכבות נמוכות. עשה לו שם של איש מוסרי, בלתי־משוחד, סמל הטוהר, עד שנבחר למנהיג של היעקובינים המהפכניים, ובתפקיד זה נחשפו יצרי השלטון שלו. בהנהגתו החל אותו שלב של המהפכה שבו הפעילו טרור בלתי־מוגבל כאמצעי לחיסול “המתונים מדי” מצד אחד, ו“הקיצוניים מדי” מצד שני, ותוך כדי־כך הירשו לעצמם לחסל גם את “החשודים” – באשר הם. בפיסגתו כאינקוויזיטור לאומי איבד את חוש הזהירות ושיקול הדעת, והעז להפחיד את כל הנציגים הנבחרים באיומי משפט פומבי וגיליוטינה. אבל המופחדים הגיבו בזריזות ועצרו אותו. יריית אקדח פצעה אותו קשה, וביולי 1794 ערפו את ראשו ואת ראשי חסידיו לפני המון מריע.

שוב נוכל להבחין בשעה המכריעה בה התערב השופט האלוהי. היה זה המעבר מאישיות שפויה השואפת לתיקון החברה – אל אישיות אכזרית פנאטית הממיטה אסון על המהפכה ועל עצמה. לכן האיץ בו האלוהים “להתבלבל” עם תום הקריירה “המזהירה” שלו. כך זירז את פעולת “לפני שבר גאון”. האיש שהטיף מוסר לכולם והאמין באל רציונליסטי, העדיף להאמין ביכולתו הבלתי־מוגבלת להשביע את יהירותו הדיקטטורית. מסקנה קומפלמנטרית זו אפשר לקבל או לדחות, אך אי־אפשר להוכיח את טעותה.

 

נז. איזון דינאמי – והמאה ה־20    🔗

תהינו על דרכי המעורבות של אלוהים בהיסטוריה, אבל עקפנו עד כה את אחד התפקידים המקיפים והמכריעים ביותר, שרק כוח ותבונה עליונים יוכלו למלא אותו. מוטב להציג שאלה: באיזו מידה מתפקד אלוהים כאחראי ראשי על ההתפתחות התקינה של האנושות? לא כמי שמחולל את ההיסטוריה במקום בני־האדם, אלא כמי שעוקב אחר התהליכים ואירועי הצמתים, כדי למנוע תקלות מסוכנות מדי, ואחת מהן היא אובדן האיזון הדינאמי בין הניגודים המתחברים ומתנגשים. כי האיזון הדינאמי הוא מפתח הפלא להבטחת הקיום והקידום של כל החי עלי אדמות, ובראשם בני־האדם.

לא מתקבל על הדעת, כי בני־האדם שלמדו מניסיונם, שכל מפעל גדול ומקיף זקוק לניהול מהימן, כדי להשגיח על הסדרים הקבועים־יחסית ולנווט אותם בשעת תקלה, ולפקח על הכנסת שינויים דרושים, כדי לחסום אסונות ולמנוע תוהו־ובוהו, יהיו סבורים, כי מכלול המפעלים האנושיים לא זקוק לניהול, להשגחה ולתיקונים – לא בידי מינהל אנושי מרכזי ולא בכוחו ותבונתו של אל ארצי מתמיד!

חוקרי טבע ופילוסופים ממדרגה ראשונה הסיקו במשך מאות שנים, עד ימינו, כי ההתנהלות הסדירה של תהליכי הטבע, לרבות התפרצויות החוזרות על עצמן, והחוקיות הכמוסה והגלויה במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס, לא יכלו להיווצר, להתקיים ולהתפתח – אלמלא תבונה עליונה… אלוהית. והיו שנמנעו מלקרוא בשם אלוהים, אך איש מהם לא כפר בתבונה עילאית. לגבי ההיסטוריה, הדעות חלוקות יותר, מאחר שמתן חופש לרצון ולדעת של בני־האדם מסבך את העיקוב אחר תהליכים חוקיים מבלי לשלול אותו.

הגישה הקומפלמנטרית מאפשרת לנו לקבל את החוק הבסיסי שבטבע ובהיסטוריה בדבר האיזון הדינאמי בין ניגודים מתחברים ומתנגשים, ולהוסיף לכך את ההודאה בתפקיד האלוהי הכביר של השגחה על האיזון הדינאמי בין הניגודים בהיסטוריה כולה.

ניגודים בסיסיים עתיקים נחשבים כמעט תמיד כזוגיים, למרות שיש צידוק גמור לדבר גם על ניגודים משולשים או מרובעים וכו'. העיקר שהם אינם קפואים, אלא מתחברים ומתנגשים, מתחבקים ומתחזקים יחד ו/או פוגעים ומחלשים זא"ז. כך זה קורה ויקרה בין הטוב והרע, בין הגבר והאישה, בין הבריא והחולה, בין החי ובין המת, בין הטבע והתרבות, בין הצדק והעוול, האור והחושך, העבר והעתיד, החזק (השולט) והחלש (הנשלט). וכמובן: בין היחיד והחברה. כאן מיד צצים משולשים ומרובעים: היחסים בין יחיד־זוג־קבוצה־החברה כולה. המסקנה הגורלית לכל הדעות היא: מי שיבטל את כל האיזונים בין כל הניגודים, או בין חלקם, ייצור איום על עצם הקיום, ויגרום להסתבכות בתוהו ובוהו.

דוד ושלמה לא איזנו את הזכויות והחובות בין שבטי ישראל. התוצאה: הינתקות עשרת השבטים משבט יהודה (ובנימין). נוצר איזון חדש בכך, שנוצרו שתי מלכויות עצמאיות שכנות.

העוצמה התבונית של האל הארצי מעורבת רוב הזמן(?) באלפי זירות היסטוריות פנימיות וחיצוניות. וכך ניטלטלו הטוב והרע, ההרס והבניין, הקידום והניסוג של תולדות המאה ה־20.

 

נח. המאה ה־20 כעד המלך של איזונים דינאמיים    🔗

אנשים רבים נהגו לקונן על מר גורלם על שנולדו וחיו דווקא במאה ה־20. שתי מלחמות עולם, משברים כלכליים נוראים, פאשיזם, קומוניזם, שואות לאומיות, הגירות מאונס, טרוריזם, אינספור פשעים ומחדלים וסנוורים ותעתועים – כמו כפו על הזיכרון של שלושה דורות שׂקים שחורים של אובדן הכיוון, כבילת אידיאלים לכסאות גלגלים… חד־צדדיות פסימית זו לא התירה להם למשש מקרוב בנפלאות המאה ה־20.

הרי דווקא מאה זו הייתה המתקדמת ביותר מכל המאות שקדמו לה. היא הגיעה לשיאי ההתפתחות, הכשרון וההמצאה – כעין גולת כותרת מוחשית של ההיסטוריה האנושית. אולם – גם היא נאלצה לחוש בכל חושיה והגיונותיה את האמת העתיקה של הרקליט: “המאבק הוא אבי הכל, אדון הכל.” (מס' 53). “מתוך הסתירות עולה המזיגה הנאה ביותר, והכל מתהווה במאבק.” (מס' 8).⁶¹

ב־1996 פירסמתי מחקר בשם “מבוא לחוקי ההיסטוריה”. באחד הפרקים מניתי כיווני התפתחות אנושית מימי קדם עד היום, תוך הצבעה על ההתנגשות הבלתי־נמנעת בין ניגודים מתנגשים ומתחברים. לכוחות ההורסים היה חלק נכבד בהתקדמות הכוחות הבונים. הנה תקציר, שממנו ניתן להסיק גם מסקנות מן המתרחש במאה ה־20.

⁕ ככל שלמדו בני־אדם לשלוט יותר בטבע, בחומריו, כוחותיו וחוקיו – כן למדו יותר לציית לחוקיו, להיענות לצרכיו ולסגולותיו.

⁕ הגידול הכמותי האדיר של האנושות גרם גם לקטילות המוניות יותר.

⁕ גידול הידע המעשי והעיוני, התעצמות המדע והטכניקה סייעו מאוד לקידום התרבויות – ולפגיעות קשות בהן, לעתים עד חורבן.

⁕ ריבוי סוגי ההתמחות המקצועית הרחיב והעמיק את מכלול הדעת האנושית, ובה־בעת צימצם אופקי דעת אישית במקרים רבים.

⁕ ככל שבני־אדם למדו לבנות יותר, כן למדו להרוס יותר. אזהרה: אפשר להרוס את הטוב, לבנות את הרע.

⁕ ככל שבני־אדם למדו לשחרר יותר, כן למדו לשעבד יותר במגזרים שונים.

⁕ התקדמה האינדיבידואציה – והתקדם השוויון בין אנשים משתפי פעולה.

⁕ גדלה והלכה הרציונליזציה – והתעשרה הנהייה אל פלאי דמיון ומיפלסי יִצְרִיות.

⁕ התקדמות הרפואה גרמה לריפוי יסודי יותר של מחלות רבות – וטעויותיה הפילו קורבנות רבים.

⁕ גדלה חשיבות המוסר והשיתוף המעשי בזירה הבינלאומית – והתפשט הזלזול במוסר התקין תוך הדגשת תפריט של נהגים אישיים וחבורתיים.

⁕ גדל קצב התמורות והחידושים בחיי החומר והרוח; לעומתם הלך והתבלט אוצר הצרכים, הנכסים, הכרות האמת, החוקים – כהישגי תרבות יציבים בעלי ערך אוניברסלי.

לכל אלה נוסיף רשימה ייצוגית של המצאות טכניות במאה ה־20, המדגישות את אופיה החדשני של המאה:

⁕ הטיסה האווירית לצורכי הובלה, הסעה, לחימה, קיצור מרחקים בין תרבויות ופרטים. / הקולנוע על שלבי התקדמותו / הטלוויזיה / המחשב האלקטרוני / הטלפון הסלולרי / המיקרוסקופ האלקטרוני / הצוללת המחקרית / השימוש באנרגיה אטומית / הפצצה האטומית־הגרעינית / הרובוטים לעבודה ולשירות / סוגי חומר סינתטי לצורכי ביגוד, בניה, תקשורת וכו'.

⁕ הכישורים “הדו־פרצופיים” של חידושי הטכניקה: עוזרים להגנה ולהתקפה; למשתלטים ולמדיחי שליטים רעים; לטרוריזם שוחר חירות לאומית – ריווחיות מירבית של סוחרי הסמים. סוף סוף מסוגלת האנושות, מדעית־טכנית, לחסל את עצמה. האומנם?

על רקע כלל־היסטורי ויחודי זה נבליט כעת את הטיפול האיזוני בסכנות גורליות. נכון: הפאשיזם והנאציזם עלו במאה זו אל זירות ההיסטוריה, שאפו לכבוש את אירופה כשלב ראשון לשלטון על העולם, – אבל אחרי שנות דור בלבד (1920–1945) נוצחו בתכלית, והנחילו מפלה איומה לעמיהם ולשאיפותיהם. נכון: יפאן הצליחה להשתלט על חלק גדול של אסיה הדרומית־מזרחית – אבל בסוף המלחמה ארצה נכבשה בפעם הראשונה ע"י מעצמה מערבית. זו שינתה את אופי הממשל ואת אורחות החיים, וסייעה לה להתאושש במהירות מן המכה הקשה ביותר בכל תולדותיה. נכון: עד 1940 סיכנו הדיקטטורות המיליטנטיות לסוגיהן את הדמוקרטיות האירופיות, לרבות צרפת; אבל בתום המלחמה נוצחו כולן, מלבד ברית־המועצות, והדמוקרטיות הוכיחו את עדיפותן, התפשטו אל מדינות אסיה – הודו, יפאן, ישראל… ועיצבו את יסודות המינהל העולמי: ארגון האומות המאוחדות. נכון: בשנות מלחמת העולם התחוללה השואה של יהדות אירופה; אבל בעקבותיה הוקמה מדינת ישראל, על הישגיה וצרותיה, באישור האומות המאוחדות. ביחוד בעקבות שתי מלחמות העולם איבדו מדינות אירופה את האימפריות הקולוניאליות שלהן, ורוב העמים “הקולוניאליים” יצאו למאבק על שיחרורם ועצמאותם. היה זה מהפך כמעט עולמי. גאנדי אף איפשר עצמאות הודית בלי שפיכות דמים.

מדינות סעד ביקשו עתה לחולל מיפנה במצב החברתי־הכלכלי החמור בחלק ממדינות אירופה. סין הקומוניסטית שמרה על השלטון הדיקטטורי, אך בדור האחרון פתחה את שעריה לפני הכלכלה הקפיטליסטית, ומדינות אסיה כיפאן, טאיוון, קוריאה הדרומית, סינגפור כבשו להן מקום נכבד בשוקי העולם המפותח. אפריקה הדרומית הפכה למדינה דמוקרטית שהרוב הילידי שולט בה. הייתה זו אחת ההפתעות המרגשות במאה ה־20. כל זה ועוד הרבה יותר התרחש במידה רבה בעקבות התוצאות של מלחמת העולם השנייה ושיתוף הפעולה הגובר בין מדינות העולם.

חלק מן המדינות האיסלאמיות התחזקו לאחר שיחרורן, כגון מצרים ואירן. ולקראת סוף המאה נוצרה בחלקן מגמה מיליטנטית של תחיית האיסלאם המסורתי ושל מאבק על עדיפות עולמית בעזרת חידוש משלהן: טרוריזם מפוזר על פני העולם, פצצות אדם, ביחוד צעירות.

אבל – בכל תקציר של שינויים ותהליכים מן הדין להזכיר את המשך המלחמות, המשך הדיכוי והניצול ההמוניים, המשך המשברים הכלכליים לסוגיהם, ונא לא לשכוח עבדות המונית של ילדים, שוק עולמי של נערות לזנות משגשגת, של התעשרות סוחרי סמים. גידול הפער בין עשירים (מיליארדרים) לעניים (מובטלים). חולשות הכלכלה והשלטון במדינות החדשות. סכנות נוראות החבויות ביישום המוני של המצאות חדשות מהפכניות.

אבל – איך זה שמסלולי ההתפתחות והקידמה לא התנפצו מזמן על הנחשולים המתעצמים של הרס מחושב וזדוני? איך זה, שבהתנגשות בין הרס לבניין, בין חורבן לשגשוג, התנגשות שהקיפה את כל העולם ואת רוב הדורות – לא זכה ההרס אף־פעם לניצחון רב־דורי וכל־עולמי? הרי המאה ה־20 הייתה הזדמנות משכנעת לפוצץ סוף־סוף את כל הציוויליזציה, בלי או עם פצצות אטום! איך זה קרה, ששפעת הניגודים המתחברים ומתנגשים מופנים שוב ושוב אל פסי יציבות יחסית של איזון דינאמי, של טלטולים בין מעלה־מטה, של הפסקות נשימה והכנות תגבורת מצילה? הרי המאה ה־20 הייתה שיא היסטורי של התמודדות בין חידושים מלאי תקווה ובין השמדות אחוזות אימה חדשה! שום מוסד בינלאומי לא היה קיים ולא היה מסוגל להשקיף על כל זירות ההתמודדות, ולנווט בשעה מתאימה מאיזון לאיזון על פני תהומות ומחדלים. ומאחר שבכל זאת אירע מסע האיזונים לאחר חיסול הסכנות המרושעות ביותר, יש אמינות גבוהה באמונה, כי נוצר שיתוף פעולה בין מנהיגים נבונים ונחושים ובין מגמת אלוהים לעזור לאנושות המסתבכת יותר מדי.

זכור לנו “אבינו מלכנו”, הוא האל הארצי הקדום, שהמשיך להעניש בני־אדם, עמים, שליטים, חכמי שקר – על בגידתם, רישעותם, אכזריותם, קטנוניותם. אולם לאחר צבירת ניסיון היסטורי מרובה, מכאיב ומרהיב, ועיכול ההכרה, כי כל החיים דרוכים בין מוקדים ניגודיים – הבשילה החלטה גורלית, כי מול הקצה המאיים של זעם, הרס, השמדה, חייב האל להרים מוקד מנוגד, ובו שמחת הצמיחה, הצלחת התבונה, האהבה, עוצמת היצירה – ואמונת האל בכישורי האדם. אמונתו “המפרגנת” של אלוהים בהישגיו הדינאמיים של מי שנבראו בצלמו.

כך, מול “מדיניות ההענשה”, התייצבה “מדיניות ההחכמה” כלפי התרבות האנושית, בתנאי שבוניה לא יטפסו בעקבות מגדל בבל, ולא יסתנוורו מיהירות פטאלית. אם כן, עוד בימי קדם הפך אלוהים לשומר ההתפתחות הבונה ולצנזור שלה, תוך איזון דינאמי בין מוקדי בניין ומוקדי הרס – הזקוקים זה לזה מאז ומעולם.

 

נט. דוגמה להמחשת האיזון    🔗

הנה דוגמה הממחישה, כי החורבן של ממלכה תרבותית ומדינית רחוק מלהשליט משבר־קיום על כל התרבות האנושית.

חורבן הקיסרות הרומית המערבית (476 לס'. למעשה המאה ה־5). נהגו לציין חורבן זה כ“חורבן העולם העתיק” שאחריו “ימי הביניים”. אבל:

בסין הפכה שושלת צ’י (479–502 לס') את עמק היאנג־צה ואת סין הדרומית למוקד מסחרי. היא חיזקה את הממשל המרכזי על חשבון האצולה.⁶²

בהודו הביאה שושלת גופטה לפריחתם של המוסיקה והפיסול, ולשגשוג עילאי של הספרות והפילוסופיה. כל זה תוך סובלנות דתית (375–455). אמנם, ההונים פלשו וקיפחו את עוצמת השלטון של גופטה (455–467), אך השפעת הישגי התרבות של גופטה המשיכה לשמש מופת קלאסי לדורות הבאים.⁶³

בין 300–900 לס' שגשגה תרבות המאיה שבמקסיקו הדרומית. היא הגיעה לשיאים אמנותיים ואינטלקטואליים ששום תרבות אחרת באמריקה לא השיגה, ורק מעטות ב“עולם הישן” (באותה תקופה). היה זה תור הזהב בתולדות העמים של אמריקה המרכזית: אוכלוסיה מרובה, כלכלה עשירה, מסחר למרחקים, ממשל לוחמני וחילוני למדי.⁶⁴

עלי להזכיר לשם ביטחון: כל מי שאיננו מסכים, שאלוהינו, האל הארצי, משגיח על סינים, הינדואים ובני מאיה, חייב להחליט: האם, לדעתו, זכו תרבויות אלה להשגחת אלים ואלות אחרים, קיימים? או האם כל התרבויות שלא האמינו באל יחיד, בנו ו/או הרסו את תרבותם בלי שום נוכחות אלוהית, ואף הגיעו להישגים מפליאים בלי בקשת עזרה אַל־אנושית?

 

נספח אישי    🔗

בכוונה שיבצתי בגוף הנושא רק לעתים רחוקות הערות או נתונים על עצמי.

נולדתי בברלין ב־1922, להורים שהיגרו מפולין לגרמניה. הייתי הילד השלישי, הבן היחיד. גדלתי בבית מסורתי ולמדתי בבית־ספר יהודי. חגגנו את השבתות והחגים, אכלנו כשר. ביקרנו בבית־כנסת. אבי רצה להיות חזן בזכות קולו הנהדר, אך התפרנס כחייט עני. ביתנו היה מלא שירה, בחלקה גרמנית בעגה אידישאית. כבר־מצווה נאמתי נאום ציוני. מגיל 11 התחלתי לכתוב שירים, גם סיפורים ומחזה. בגיל 12 הצטרפתי ל“השומר הצעיר”. בקבוצה שלנו התווכחנו פעמיים, בהנחיית המדריך, על השאלה, אם יש או אין אלוהים. אני נטיתי ל“יש” – בעקבות אבי וכל משפחתי. התנועה שלי נטתה ל“אין”. השלטון הנאצי הוסיף נימוקים על “אין”.

– אבי, אמי ושתי אחיותי נקטלו בשואה. אני הספקתי לעלות ארצה עם חבריי ב־1938, לחיות, לעבוד, לאהוב, בקיבוצים מרחביה ועין־המפרץ. חיי נעו בשלושה מסלולים מקבילים ומתמזגים: להיות מורה, מחנך, מרצה; משורר, סופר, חוקר ולכתוב ספרים (כשלושים); לחיות במשפחתי ובקיבוצי.