חלק ראשון

 

I    🔗

לפני שנים רבות חי בצוּכנוֹב אדם אחד ושמו מנדל זִינְגֶר. ויהי האיש תם, ירא־אלהים ורגיל – יהודי מימות כל השנה. בעבודת המלמדות הפשוטה עסק האיש. בביתו, אשר הכיל רק מטבח מרווח, לימד תורה לילדים. הוא לימד בשקידה חמה ובלא הצלחה מעוררת תשומת־לב. מאות אלפים אשר לפניו חיו ולמדו כמוהו.

פניו החִורים בלתי־חשובים היו כהוויתו. זקן מגודל בעל שְחור שכיח עִטר אותם כליל, הזקן כסה את הפה. עיניו היו גדולות, שחורות, לֵאות ומכוסות חֶציין בריסים שחורים. לראשו היה חבוש כובע מבד משי פשוט, אותו המשי שממנו עושים לעתים עניבות זולות לפי הטעם הישן. גופו היה נתון בקפטן יהודי, כמנהג המקום, ובשעה שמנדל זינגר נחפז דרך הרחוב התנפנפו כנפי הקפטן והקישו בחבטות קשות על בתי־השוֹקים של מגפי־העור הגבוהים שלו.

דומה היה כי אצה לו השעה לזינגר ועניניו תכופים ודוחקים. אכן, חייו היו קשים תמיד ולעתים גם היו לו לענויים. עליו היה להלביש ולפרנס אשה ושלושה ילדים (עם הרביעי התהלכה הרה). אלהים שלח פריה בחלציו, אדישות – בלבבו ועוני – בידיו. לא היה לידיו זהב לשקול ולא שטרי־כסף למנות. בכל זאת קלחו תמיד חייו כנחל קטן ודל בין חופים צרים. מדי בוקר נתן מנדל שבח והודיה בורא על השינה, על היקיצה ועל היום העולה. עם שקיעת החמה התפלל שנית, עם הנץ הכוכבים הראשונים התפלל בשלישית. ולפני שכבו לישון לחשו שפתיו העיפות והערות תפלה חטופה. שנתו היתה נעדרת חלומות. מצפונו היה נקי, ונפשו – צנועה. לא היה עליו להתחרט על דבר ודבר לא היה אשר אליו נכסף. הוא אהב את אשתו והתענג בבשרה. ברעב בריא מהר לבלוע את ארוחותיו. את שני בניו הקטנים, יונה ושמריה, היה מלקה על אשר לא נשמעו לו, אבל את הצעירה, את מרים בתו, לטף לעתים קרובות. שערותיה היו שחורות כשערותיו ועיניה ־ שחורות, לֵאות ורכות כעיניו. ענוגים היו אבריה ופרקיה – נוחים להשבר. כולה כעָפרה צעירה.

הוא לימד תורה לשנים־עשר תלמידים בני־שש. כל אחד משנים־עשר התלמידים הביא לו מדי יום ששי עשרים קופיקות. זו היתה ההכנסה היחידה של מנדל זינגר. רק בן־שלשים היה מנדל, אבל תקוותיו להרויח יותר מעטות היו, ואולי לא היו קיימות כלל. כשגדלו התלמידים היו עוברים למלמדים אחרים וטובים ממנו. החיים התיקרו משנה לשנה. היבולים הלכו ודלו… קלחי־הגזר הלכו והתמעטו, הביצים נעשו חלולות, תפוחי־האדמה קפאו, תבשילי־המרק נעשו מימיים, השבוטות – צרים וזאבי־המים – קצרים, הברוָזות – רזות, האוזים – קשים והתרנגולות – כמותן כאפס.

על כן נשמעו תלונותיה של דבורה, אשתו של מנדל זינגר. אשה היתה ולעתים יצאה מכליה. רכוש האמידים משך את מבטה והיא התקנאה ברֶוח הסוחרים. נקלה מדי היה מנדל זינגר בעיניה. היא הטילה בו מרה בגלל הילדים, ההריון, היוקר, השכר הנמוך ולעתים קרובות גם בגלל מזג־האויר הרע. ביום ששי שפשפה את הרצפה עד שנעשתה כתומה כעין הכרכום. כתפיה הרחבות עלו וירדו חליפות בקצב שוה, ידיה החזקות מרקו כל קרש וקרש לארכו ולרחבו וצפרניה חדרו לתוך הסדקים והמקומות החלולים שבין הקרשים וגרדו משם זוהמה שחורה, שהקילוחים מתוך העביט השמידו אותה כליל. כהר רחב, כביר ונע, זחלה דרך החדר החשוף והמסויד כחול. בחוץ, לפני הדלת התאַוְררו הרהיטים, מטת־העץ השחומה, מזרני הקש, שולחן מהוקצע ומבריק, שני ספסלים ארוכים וצרים – קרשים אפקיים המסומרים לשני קרשים מאונכים. מיד עם נשיבת הדמדומים הראשונים בחלון, הדליקה דבורה את הנרות הנתונים בפמוטות של אַלְפַּקָה, הליטה את פניה בכַפיה וברכה. בעלה חזר הביתה לבוש בגדי־משי שחורים. הרצפה האירה לקראתו כתומה כשמש נמסה, פניו הבריקו כשהם צחים יותר מאשר תמיד וגם זקנו השחיר יותר מאשר בימות החול. הוא ישב, פתח בזמר ואחר כך גמעו ההורים והילדים את המרק החם, חייכו לעומת הצלחות ולא הוציאו הגה מפיהם. חום עלה בתוך החדר. הוא פרץ מתוך הסירות, הקערות והגופות. הנרות הזולים אשר בפמוטות־האלפקה לא יכלו לשאת את החום והחלו להתכופף. על פני המפה, האדומה כעין הלבֵנים והמשובצת משבצות־תכלת, נטף החלב ונתגלה מיד. פתחו את החלון, הנרות התעודדו ודלקו בשקט עד תומם. הילדים שכבו על מזרני־הקש ליד התנור, ההורים עוד הוסיפו לשבת והביטו מתוך חגיגיות עגומה בשלהבות האחרונות והכחולות שזנקו מתוך פיות הפמוטות ושקעו בזיע גַלִי רך – כעין משחק־מים של אש. החלב תפח, חוטי־עשן כחולים ודקים נמתחו משרידי־הפתילות האוּכּלים אל התקרה. “אח!” נאנחה האשה. “אל תאנחי” אמר מנדל זינגר. הם שתקו. “נלך לישון” פרד מנדל, והם החלו ללחוש קריאת “שמע”.

בסוף כל שבוע באה כך השבת בשתיקה, נרות וזמירות. כעבור עשרים וארבע שעות היתה שוקעת בתוך הלילה אשר פתח בתהלוכה האפורה של ימי־החול – מחול התלאה. באחד הימים החמים שבעצם הקיץ, בשעה ארבע אחרי הצהרים כרעה דבורה ללדת. צעקותיה הראשונות פרצו לתוך קולות־הניגון של שנים־עשר הילדים הלומדים. הם הלכו כולם הביתה. החלו שבעה ימי חופש. למנדל נולד ילד חדש, רביעי – בן־זכר. כעבור שמונה ימים נמול ויקָרא שמו מנוחם.

למנוחם לא היתה עריסה. הוא רחף באמצע החדר בתוך סל־נצרים הקשור בארבעה חבלים לקרס אשר בתקרה ותלוי כנברשת. מזמן לזמן נגע מנדל זינגר באצבע קלה, ולא בלי אהבה, בסל התלוי, שהחל מיד להתנועע. התנועה הזאת הרגיעה לפרקים את התינוק, אבל לעתים לא יכלה לשכח את רצונו ליַבֵּב ולצרוח. מעל לקולות שנים־עשר הילדים הלומדים צרח קולו ביבבות חילוניות ומכוערות מעל לפסוקי־התורה הקדושים. דבורה עלתה על גבי שרפרף והורידה את התינוק. לבן, תפוח וגדול בלט שדָּה מחולצתה הפתוחה ומשך אליו בכוח מכניע את מבטי הילדים. דומה היה כאילו הניקה דבורה את כל הנמצאים בבית. שלשת ילדיה היא עמדו סביבה מתקנאים וחמדנים. דממה השתררה. מצמוץ־שפתיו של היונק נשמעה בדממה.

הימים היו לשבועות, השבועות – לחדשים, שנים־עשר חודש היו לשנה. מנוחם הוסיף עוד לשתות את חלב אמו, חלב קלוש ובהיר. היא לא יכלה לגמול אותו. בחודש השלשה־עשר לחייו החל לעַווֹת את פניו, לגנוח כחיה, לנשום בחפזון־בהלה ולכעכע באופן אשר כמותו לא היה עוד. גלגלתו הגדולה היתה תלויה כבדות כדלעת על צוארו הדק. מצחו הרחב התקמט לארכו ולרחבו כקלף מעוך. רגליו היו מעוקמות ונטולות־חיים כשתי קשתות־עץ. זרועותיו הצנומות פרפרו ורעדו. פיו גמגם הברות מגוחכות. בתקוף אותו מחלתו היו מוציאים אותו מתוך העריסה ומנענעים אותו יפה־יפה עד שפניו היו מכחילים ונשימתו נעצרת כמעט. אחר כך היה שב לאט־לאט לאיתנו. שמו תֵה חלוט (בתוך שקיקים אחדים) על חזהו הרזה וכרכו עלי־חַסָה סביב צוארו הדק. “אין דבר” אמר אביו, “אלו הם חבלי גידול!” “בנים הם כמו אחֶיה של האם. אחי חלה במחלה זו חמש שנים!” אמרה האם. “גדֵלים ונפטרים מזה!” אמרו האחרים, עד שבאחד הימים פרצה מגפת־אבעבועות בעיר, הרָשות צותה להרכיב אבעבועות והרופאים באו וחדרו לבתי היהודים. רבים התחבאו. אבל מנדל זינגר התם והישר לא ברח מפני עונש־שמים. גם את פני הגזירה של הרכָּבת־אבעבועות קדם בבטחון ובלב שקט.

היה זה ביום־שמש חם לפני הצהרים כשעברה הועדה את הרחוב שבו גר מנדל. ביתו של מנדל היה האחרון לשורת בתי היהודים. בלוית שוטר, אשר נשא פנקס גדול תחת זרועו, צעד הרופא סוֹלטיסיוּק בצעדים רחבים, כששפמו בהיר־השער מתנפנף בפניו החומים, נעול מוּקַים חורקים וכתומים, משקפים זהובי־שולים לחוצים לחטמו המאדם, ומחמת החום היה מעילו תלוי מרושלות על החולצה הכחולה ושרווליו דמו לזוג זרועות נוספות, שנראו כאילו גם הן מוכנות להרכיב אבעבועות. כך בא הרופא סולטיסיוק לרחוב־היהודים. לקראתו עלו יללות הנשים ובכי הילדים אשר לא יכלו להתחבא. השוטר הוציא נשים וילדים מתוך מרתפים עמוקים ומעליות־גג גבוהות, מתוך תאים קטנטנים וסלי־קש גדולים. השמש להטה, הרופא הזיע. עליו היה להרכיב אבעבועות לא פחות מאשר למאה שבעים וששה יהודים. על כל בורח ובלתי נתפש הודה לאלהים במסתרי לבו. בהגיעו לבית הרביעי של שורת הבתים הקטנים והמסוידים כחול, רמז לשוטר לבל יוסיף לחפש בשקידה. ככל אשר הוסיף הרופא ללכת, כן גברה הצעקה. כרוח נִשאה לפני צעדיו. יללת אלה אשר פחדו עוד התמזגה עם קללות אלה אשר האבעבועות כבר הרכבו בהם. עיף ומבולבל כולו צנח מתוך אנחה כבדה על הספסל בביתו של מנדל ובקש כוס מים. מבטו נתקל במנוחם הקטן. הוא הרים את המוּמָם ואחר: “הוא יהיה נִכפֶּה”. פחד הוצק לתוך לבבו של האב. “לכל הילדים יש מחלת־עוית”, פתחה ואמרה האם. “לא זה הוא”, קבע הרופא. “אבל אפשר שהייתי יכול לרפאו. יש חיים בעיניו”.

הוא רצה לקחת אתו מיד את הפעוט לבית־החולים. דבורה כבר הסכימה לכך. “ירפאו אותו חנם אין כסף”, אמרה. אבל מנדל התריס כלפיה: “הסי, דבורה! שום רופא לא יוכל לרפאו אם אלהים אינו רוצה בכך. הנתן לו לגדול בין ילדי גויים? שלא ישמע כל מלת קדושה? שיאכל בשר בחלב ותרנגולות צלויות בחמאה כנתינתן בבית־החולים? עניים אנחנו, אבל את נשמתו של מנוחם לא אמכור רק משום שהרפוי לא יעלה בכסף. בבתי־חולים של נָכרים אין חולים נרפאים”. כגבור הושיט מנדל את זרועו הצנומה והלבנה לקראת ההרכבה. אבל את מנוחם לא מסר. הוא גמר בנפשו לבקש את עזרת הבורא למען צעיר־בניו ולשבת בתענית פעמים בשבוע, ביום שני וביום חמישי. דבורה קבלה על עצמה להשתטח על קברות האבות ולבקשם, כי יהיו לה למליצים לפני רבונו־של־עולם. אבן יבריא מנוחם ולא יהיה נכפה.

ובכל זאת רבץ הפחד כמפלצת על ביתו של מנדל זינגר משעת הרכבת־האבעבועות והיגון עבר בלבבות כרוח ממושכת, חמה ועוקצת. דבורה נאנחה ובעלה שוב לא גער בה בגלל זאת. בשהות יתרה מכרגיל כבשה פניה בכפות ידיה בשעת תפלתה, כאילו יצרה לה לילות משלה למען קבור בהם את הפחד וחשכה משלה – למען מצוא בה את החסד. כי האמן האמינה, ככתוב, שאורו של האלהים מפציע ועולה באפלה ורחמיו מאירים את שחור החשכה. אבל התקפות־המחלה של מנוחם לא חדלו. הילדים הגדולים ממנו גדלו וגדלו. כאויבו של מנוחם החולה רעשה בריאותם רעות בעיני האם. דומה היה שהילדים הבריאים שאבו כוחות ממנו הדווי, ודבורה שנאה את צעקתם, את לחייהם האדומות, את אבריהם הישרים. בגשם ובשמש הלכה לבית־העלמין, הטיחה את ראשה באבני־החול הטחובות שבלטו מתוך קברות אבותיה. היא השביעה את המתים ונדמה לה, כי היא שומעת את תשובתם האלמת והמנחמת. בדרכה הביתה רעדה מתוך תקוה למצוא את בנה בריא ושלם. היא אחרה בעבודתה ליד הכירים, המרק רתח ועבר על גדות הסיר, קדרות־החרס נשברו, האלפָּסים העלו חלודה, הכוסות בעלות הנצנוץ הירקרק נתבקעו בנפץ קשה, המכסה של עששית־הנפט השחיר מפיח, הפתילה נתפחמה ונעשתה כמין ציצית עלובה, הזוהמה של הרבה סוליות־נעלים ושל הרבה שבועות נערמה על קרשי הרצפה, השוּמָן בסיר נגר, הכפתורים נשרו מכתנות הילדים כעלים לפני החורף.

באחד הימים, שבוע לפני הימים הנוראים (הקיץ היה לגשם והגשם עמד לההפך לשלג) לקחה דבורה את הסל עם בנה, הניחה עליו שמיכות־צמר והעמידה אותו בעגלתו של העגלון זַמֶשׁקִין ונסעה לקלוצ’יסק, מקום מגוריו של הרבי. קרש המושב מונח היה רפופות על הקש וגלש הצדה עם כל תנועה ותנודה של העגלה. רק במשקל גופה החזיקה דבורה בקרש, כיצור חי היה, לקפץ רצה. את הדרך הצרה והנפתלה כסה הרפש המאפיר־מכסיף, שבו שקעו המגפים הגבוהים של העוברים ומחציתם של אופני העגלה. הגשם הליט את השדות, הפיץ את העשן מעל לבקתות הבודדות, רסס בסבלנות אין־קץ כל מוצק וחזק שנפגש בו, את אבני־הסיד אשר בלטו פה ושם מתוך האדמה השחורה כשנַּים לבנות, את הגזעים המנוסרים בקצות הדרך, את הקרשים הריחניים המסודרים זה על גבי זה לפני מבוא המנסרה, גם את מטפחת־הראש של דבורה ואת שמיכות־הצמר אשר תחתן שכב מנוחם, לבל תרטיב אותו אף טפה זעירה אחת. דבורה חִשבה ומצאה, שעליה עוד לנסוע ארבע שעות. אם הגשם לא יחדל תצטרך להתעכב בפונדק, ליבש שם את השמיכות, לשתות תה ולאכול את כעכי־הפרג, אשר גם הם נתרככו כבר מהגשם. כל זה עלול לעלות במחיר חמש קופיקות שאין לזלזל בהן. אלהים ראה בצערה והגשם חדל. מעל לסמרטוטי־עננים נישאים החוירה כשעה קצרה שמש ממוזמזת. בדמדומים חדשים וכבדים יותר שקעה כליל.

הלילה השחור רבץ על קלוצ’יסק בהגיע שמה דבורה. הרבה אנשים חדלי־עצה כבר באו שמה לראות את הרבי. קלוצ’יסק הכילה אלפים אחדים של בתים סכוכי־רעפים וקש, ככר־שוק בגודל של קילומטר, אשר דומה היתה ליאור יבש, וזֵר בנינים סביבה. העגלות אשר עמדו בה דומות היו לספינות שבורות שנתקעו בשרטון; פעוטות ואפסיות נראו במרחב המעוגל הזה. הסוסים פרוקי־הרתמות צהלו ליד העגלות ובוססו בפרסות עיפות ברפש המִּדַּבק. אנשים בודדים ובידיהם פנסים צהובים ומתנועעים התהלכו בלילה העגול כדי לשוב ולקחת שמיכה שכוחה וכלי־צידה מקשקש. מסביב, באלף הבתים הקטנטנים, התאכסנו הבאים. על גבי דרגשים ליד מטות גרי־הבית ישנו הדוויים, הפסחים, המשותקים, המטורפים, המטומטמים, לקויי־הלב, החולים במחלת־הסוכר, נושאי הסרטן בבשרם, אנשים שעיניהם לקו בגרענת, נשים עקרות, אמהות לילדים משוני־תואר, הגברים הצפויים למאסר או לעבודת־הצבא, בורחים שהתפללו על בריחה מוצלחת, אנשים שהרופאים נואשו מהעלות להם ארוכה, מנודי האנושיות, עשוקי הצדק הארצי, עמוסי־דאגה, כבדי־געגועים, רעבים ושבעים, רמאים וישרים, כולם, כולם, כולם…

דבורה גרה אצל קרובי בעלה אשר בקלוצ’יסק. היא לא ישנה. כל הלילה כרעה ליד הסל של מנוחם, בזוית אשר ליד הכירים. אפל היה החדר ואפל היה לבבה. שוב לא הרהיבה עוז בנפשה להתפלל לאלהים, גבוה מדי היה בעיניה, גדול מדי, רחוק מדי ואין־סופי מאחורי שמים אין־סופיים, לסולם בעל רבוא־רבואות של תפלות צריכה היתה כדי להגיע לאפס קצהו של האלהים. היא העלתה בזכרונה פטרונים מתים, קראה לנשמת הוריה, לנשמת זקנו של מנוחם שבשמו יקָּרא הפעוט. אחר כך קראה לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב וגם למשה ולבסוף לאמהות הקדושות. לכל מקום שבו יש למצוא תמיד מליץ טוב שלחה את אנחותיה. היא דפקה על מאה קברים, על מאה שערים של גן־העדן. מתוך פחד, שמא לא תוכל מחר להגיע עד הרבי, כי רבו מדי האנשים אשר באו לחלות את פניו, התפללה קודם שיצליח בידה הדבר לבוא אל הרבי במועד הנכון, כאילו אז תהא כבר החלמת בנה כדבר שיושג על נקלה. לבסוף הבחינה מבעד לסדקים של תריסי־החלונות השחורים בפסים אפורים אחדים של אור הבוקר. היא נחפזה לקום. הדליקה את הקיסמים היבשים שהיו מונחים על גבי הכירים, חפשה ומצאה קדרה, הורידה את המיחם מן השולחן, זרקה לתוכו את הקיסמים הדולקים, הוסיפה פחמים, אחזה בשתי ידיותיו של הכלי, התכופפה ונשפה לתוכו עד שניצוצות ניתזו מתוכו ונישאו בנפץ כלפי פניה. דומה היה כאילו היתה עסוקה בעבודת־קודש מסתורית. מיד רתחו המים, רתח התה, קמו בני־המשפחה, ישבו לפני כלי־חרס חומים ושתו. אחר־כך הוציאה דבורה את בנה מתוך הסל. הוא יבב. היא נשקתו בנשיקות רבות ומהירות ובחבה משתוללת, שפתותיה הרטובות שקשקו על הפנים האפורים, הזרועות הצנומות, השוקים העקומות ועל הבטן הנפוחה של הפעוט. דומה היה כאילו הכתה את הילד בפיה האוהב והאִמָהִי. אחר־כך חבשה אותו בצרור, כרכה חבל סביב הצרור ותלתה את בנה על צוארה כדי שידיה תהיינה פנויות. היא רצתה לפנות לה מקום בדוחק אשר לפני פתח הרבי.

ביללה חדה התפרצה לתוך המון הממתינים, באגרופים אכזריים סלקה חלשים הצדה, איש לא יכול לעצור בה. כל מי שנפגע מידה והוזז הצדה ונפנה כלפיה כדי לדחותה – סֻנוַר על־ידי הצער היוקד שבפניה, על־ידי פיה האדום והפעור, אשר דומה היה כאילו הבל שורף זרם מתוכו, על־ידי זוהר־הבדולח של הדמעות הגדולות והמתגלגלות, על־ידי הלחיים המשולהבות באודם צח, על־ידי העורקים העבים והכחולים של הצואר המתוח שבו נצטברו הצעקות לפני התפרצותן. כלפיד נִשאה דבורה. בצעקה חדה אחת, שמאחוריה נהרסה הדממה האיומה של עולם שלם שמת, נפלה דבורה לפני דלת הרבי אשר סוף־סוף הגיעה אליה וידה הימנית הפשוטה החזיקה בכף־המנעול. בשמאלה הכתה בעץ החום של הדלת. מנוחם נגרר לפניה על הקרקע.

מי־שהוא פתח את הדלת. הרבי עמד ליד החלון, הוא הפנה כלפיה את גבו – רצועה שחורה וארוכה. פתאום הפנה את פניו. היא נשארה עומדת על הסף, על שתי זרועותיה הושיטה את בנה כדוגמת הבאת קרבן. היא חטפה נצנוץ מפניו החורים של האיש, שהם וזקנם הלבן נראו כאחד. מתחילה גמרה בנפשה להביט בפני הקדוש כדי להוכח בדבר, שאמנם חי בהם החסד הכביר. אבל עכשיו בעמדה פה נח ים של דמעות לפני מבטה והיא ראתה את האיש מאחורי גל לבן של מים ומלח. הוא הרים את היד, דומה היה לה שהיא מבחינה בשתי אצבעות צנומות – מכשירי הברכה. אבל מקרוב מאוד שמעה את קול הרבי אם כי ההוא רק לחש:

“מנוחם, בנו של מנדל, יבריא. לא ירבו כמותו בישראל. היסורים יחכימוהו, הכיעור יעשהו לטוב ומיטיב, המרירות – לרחמן והמחלה – לחזק. עיניו תהיינה רחבות ועמוקות ואזניו – צלולות ומלאות הדים. פיו ישתוק, אבל כשיפתח – שפתיו טובות תבשרנה. אל תפחדי ושובי הביתה!”

“מתי, מתי, מתי יבריא?” לחשה דבורה.

“אחרי הרבה שנים”, אמר הרבי, “אבל אל תוסיפי לשאול, אין לי פנאי ויותר מזה לא אדע דבר. אל תעזבי את בנך אף אם הוא למשא כבד עליך, אל תוציאיהו מרשותך, הוא בא ממך כבואו של ילד בריא. ולכי!”…

בחוץ פנו לה דרך. לחייה היו חורות, עיניה – יבשות, שפתותיה – פעורות קצת כאילו שאפה רק תקוה לתוכה. עם חסד בלבבה חזרה הביתה.

 

II    🔗

בשוב דבורה הביתה מצאה את בעלה כשהוא עומד ליד הכירים. בלי חמדה טיפל באש, בסיר ובכף־העץ. שכלו הישר היה מכוון רק לענינים ממשיים ופשוטים ולא האמין בשום מעשה־פלא אלא במה שראו עיניו. הוא חייך לאמונת אשתו ברבי. יראת־השמים הפשוטה שלו לא היתה זקוקה לשום כוח מתַוך בין אלהים ובני־האדם. “מנוחם יבריא, אבל זמן רב יעבור עוד!” במלים אלו נכנסה דבורה הביתה. “זמן רב יעבור עוד!” חזר מנדל על הדברים כהד רע. מתוך אנחות תלתה דבורה שנית את הסל על קרס התקרה. שלושת הילדים הגדולים חזרו ממשחקם. הם התנפלו על הסל, אשר זה ימים אחדים הרגישו בהעדרו וטלטלוהו בחזקה. מנדל זינגר תפש בשתי ידיו בבניו יונה ושמריה. מרים, הילדה, נמלטה אל האם. מנדל צבט באזני הבנים. הם פרצו בבכי. הוא התיר את חגורת־מכנסיו והעיפה באויר. בכל מכה מצליפה שפגעה בגבם של ילדיו הרגיש מנדל זינגר כאילו חגורת־העור עוד שייכת היתה לגופו, כאילו היתה זו ההמשך הטבעי של ידו. המולה מפחידה פרצה בראשו. צעקותיה המתרות של אשתו שקעו לתוך שאונו הוא ולא נודעו כי באו אל קרבו. הוא לא הרגיש היכן הוא עומד. הוא הסתחרר עם חגורתו המתנופפת ומצליפה, פגע בקירות, בשולחן, בספסלים ולא ידע איזו מהצלפותיו משמחת אותו יותר, המחטיאה או הפוגעת. לבסוף צלצל שעון־הקיר שלוש פעמים – השעה שבה התכנסו הילדים אחרי הצהרים ללמודם. בקיבה ריקה – כי הוא לא אכל מאומה – בעוד התרגשות מחניקה בגרונו, החל מנדל ללמד מתוך החומש מלה אחר מלה, פסוק אחר פסוק. המקהלה הצלולה של קולות הילדים חזרה אחריו מלה במלה, פסוק בפסוק, דומה היה שהתורה צלצלה מתוך פעמונים רבים. כפעמונים התנועעו גם גופות התלמידים קדמה ואחור, כשמעל לראשיהם התנודד הסל של מנוחם כמעט באותו הקצב. היום השתתפו בניו של מנדל בלמודים. חמתו של האב נתנדפה, נתקררה ודעכה, כי בהקראתם המצלצלת הקדימו את יתר התלמידים. כדי לנסותם יצא מהבית. מקהלת הילדים הוסיפה להשמיע קולה כשהיא מנוהלת על־ידי קולות הבנים. יכול היה לסמוך עליהם.

יונה הבכור היה חזק כדוב, שמריה הצעיר היה פקח כשועל. בצעדים רוקעים היה יונה מהלך, בראש נטוי לפנים, בידים תלויות ויורדות, בלחיים מלאות ברעב־תמיד, ושערות מסולסלות שפרצו והגיחו מעבר לשולי הכובע. בצעדים רכים, וכמעט כמתגנב, בחיתוך־פנים מחודד, בעינים בהירות וערות תמיד, בזרועות דקות ובידים נתונות בכיסים – הלך אחריו שמריה אחיו. מעולם לא פרץ ריב ביניהם, רחוקים די היו איש מאחיו, מובדלים אלה מאלה היו עולמותיהם וקניניהם. הם כרתו ברית ביניהם. מקופסות־פח, תיבות־גפרורים, שברי־חרס, קרנים וענפי־ערבות עשה שמריה דברים נפלאים. בנשיבה חזקה אחת יכול היה יונה להרסם ולהשמידם. אבל הוא העריץ את זריזותו העדינה של אחיו. עיניו הקטנות והשחורות הבריקו כניצוצות בין לחייו בסקרנות ועליזות.

ימים אחדים אחרי שובה עלתה בדעתה של דבורה, שכבר הגיעה העת להתיר ולהוריד את סלו של מנוחם מקרס־התקרה. לא בלי חגיגיות מסרה את הפעוט לילדים הגדולים. “אתם תובילו אותו לטיול!” אמרה דבורה. “אם יתעייף – עליכם לשאתו. למען השם, אל תתנו לו ליפול! הרבי הקדוש אמר, שהוא יבריא. אל תכאיבו לו במאומה!” מאותה שעה החלו ענויי הילדים. הם סחבו את מנוחם כאסון דרך העיר, הם נתנו לו לשכב, נתנו לו ליפול. קשה היה להם לשאת את לעג חבריהם בני־גילם, אשר רצו בעקבותיהם בשעה שהוליכו את מנוחם לטייל. הקטן מוכרח היה להיות מובל ומוחזק בידי שנים. הוא לא העמיד רגל אחת לפני חברתה כמו כל אדם. הוא נענע ברגליו כבשני חִישוקים שבורים, עמד וצנח תחתיו. לבסוף היו יונה ושמריה עוזבים אותו. הם השכיבו אותו בקרן־זוית בתוך שק. שם שִחק בצואת־כלבים, גללי־סוסים ואבני־חצץ. הוא היה זולל את הכל. גרד את הסיד מהקירות, מלא בו את פיו והשתעל עד שפניו היו מכחילים. כגוש־רפש היה מונח בפינה. הנערים היו שולחים אליו את מרים כדי להרגיעו. ענוגה, גנדרנית, ברגלים מדלגות ודקות ובבחילת־משטמה בלבבה, התקרבה לאחיה המגוחך. בחיבה, שבה לטפה את פניו האפורים והמקומטים, היה דבר־מה רצחני… בזהירות הביטה סביבה ימינה ושמאלה, אחר כך צבטה בשוקו של אחיה. הוא פרץ בבכי. השכנים הציצו מתוך החלונות. היא עותה את פניה בעוית־בכי. כל האנשים רחמו עליה והקיפוה בשאלות.

באחד הימים, בקיץ, בשעת גשם, סחבו הילדים את מנוחם מתוך הבית ושמוהו בתוך חבית, שמי־גשמים מלפני חצי־שנה נקוו בתוכה ובהם תולעים, שיָרי־פירות וקליפות־לחם עבשות. הם החזיקו בו ברגליו העקומות ושיקעו את ראשו האפור והגדול כתריסר פעמים בתוך המים. אחר כך משוהו מתוך המים בלבבות הולמים, בלחיים אדומות מתוך צפית שמחה וזועה לראותו מת בידיהם. אבל מנוחם חי. הוא גרגר, פלט מתוכו את המים, את התולעים, את הלחם העבש, את שיירי־הפירות¹ – חי. מאומה לא קרה לו. שותקים ומלאי־פחד נשאוהו הילדים חזרה הביתה. פחד גדול מפני אצבעו הקטנה של אלהים, אשר רמזה זה עתה בלאט, תקף את הילדים ואת הילדה. במשך כל היום לא דברו ביניהם דבר. לשונותיהם נדבקו לחכם, שפתותיהם נפתחו לדובב מלה אבל כל הגה לא יצא מגרונם. הגשם חדל, השמש הופיעה, השלוליות שטפו עליזות בצד הרחובות. הגיעה השעה להוריד את ספינות־הניר הקטנות המימה ולהתבונן בהפלגתן אל התעלה. אבל מאומה לא קרה. ככלבים חזרו הילדים והתגנבו לתוך הבית. במשך כל שעת אחרי הצהרים חכו עוד למותו של מנוחם. מנוחם לא מת.

מנוחם לא מת, הוא נשאר בחיים – בעל־מום רב־כוחות. מעתה והלאה יבש חיקה של דבורה ולא נשא פרי. מנוחם היה פרי־בשרה האחרון והבלתי־מוצלח, דומה היה כאילו סירב רחמה להוסיף אסון על אסון. ברגעים חטופים חבקה את בעלה. קצרים היו הרגעים כברקים – ברקים יבשים באופק הרחוק של הקיץ. ארוכים, איומים וחדלי־שינה היו לילותיה של דבורה. קיר של זכוכית קרה הבדיל בינה לבין בעלה. שדיה נבלו, בשרה תפח כלעג לאי־פריונה, שוקיה כבדו ועופרת הכבידה על רגליה.

באחד הבקרים, בימות הקיץ, הקדימה להתעורר משנתה לפני מנדל. אנקור מציֵץ על אֶדֶן החלון העיר אותה. ציוצו עוד נשמר באזנה, כזֵכר מראות־חלום ואושר, כקולה של קרן־שמש. דמדומי־השחרית החמים חדרו דרך החרכים והסדקים של תריסי־העץ אשר לחלונות, ואם כי קצות הרהיטים טושטשו עוד בצל הלילה – כבר היתה עינה של דבורה בהירה, מחשבתה – מוצקה ולבבה – קריר. היא העיפה מבט בבעלה הישן וגלתה את שערות־השיבה הראשונות בזקנו השחור. הוא כעכע בשנתו. הוא נחר. בחפזון קפצה ועמדה לפני הראי הכהה. היא העבירה את ראשי־אצבעותיה הקרים והמאירים דרך שער־ראשה הדליל, משכה ציצית אחרי ציצית לפני מצחה וחפשה בהן שערות לבנות. נדמה היה לה שמצאה אחת, תפשה בה בצבת קשה של־שתי אצבעות ותלשה אותה. אחר־כך פתחה את כותנתה לפני הראי. היא ראתה את שדיה המדולדלים, הרימה אותם כלפי מעלה, הצניחתם, לטפה בידה את בשרה הנבוב ועם זה גם מעוגל, ראתה את העורקים הכחולים והמעונפים אשר בשוקיה והחליטה לשוב אל מטתה. היא הפנתה את פניה ומבטה נתקל בפחד בעינו הפקוחה של בעלה. “מה אתה מביט?” – קראה. הוא לא ענה. דומה היה, כאילו העין הפקוחה לא היתה שייכת לו, כי הוא עצמו ישן עוד. היא נפקחה על דעת עצמה מבלי להיות תלויה בו. היא נעשתה סקרנית בדעת עצמה. הלובן שבעין נראה לבן יותר מאשר תמיד. האישון היה קטן. העין הזכירה לדבורה יאור מכוסה קרח ונקודה שחורה בתוכו. היא היתה פקוחה רק רגע־קט, אבל רגע זה היה בעיני דבורה כעשר שנים. עינו של מנדל נעצמה שוב. הוא הוסיף לנשום בשקט, הוא ישן – לא היה כל ספק בדבר. סלסול רחוק של רבוא־רבואות עפרונים נעור בחוץ מעל לבית, מתחת לשמים. החום העולה של היום החדש כבר החל לחדור לתוך החלל המכהה בדמדומי־בוקר. עוד מעט יצלצל השעון שש פעמים – זאת השעה שבה היה נוהג מנדל זינגר לקום משנתו. דבורה לא נעה ולא זעה. היא נשארה עומדת במקום שבו עמדה ברגע שנפנתה לשוב למטתה וגבה כלפי הראי. מעולם לא הקשיבה כך מתוך עמידה, ללא מטרה, ללא צורך, ללא סקרנות, ללא מתשוקה. היא לא חכתה למאומה. אבל דומה היה לה שעליה לחכות לדבר־מה מיוחד. כל חושיה היו ערים כאשר לא היו עוד מעולם, ועוד חושים אחדים, חדשים ובלתי ידועים, נעורו בה כדי לתמוך בישנים. היא ראתה, שמעה והרגישה פי אלף. ומאומה לא קרה. רק בוקר־קיץ עולה ובא, רק עפרונים סלסלו במרחק בלתי־מושג, רק קרני־שמש נדחקו בכוח ובחום דרך סדקי התריסים, והצללים הרחבים אשר בקצות הרהיטים הלכו הלוך וצר השעון תקתק, הלוך ותקתק, הלוך ותקתק לקראת ששת הצלצולים, והבעל נשם. דוממים שכבו הילדים בפינה ליד הכירַים, נראים לעיני דבורה אבל רחוקים וכנמצאים בחדר אחר. מאומה לא קרה. ובכל זאת דומה היה שדבר־מה גדול עומד להתרחש. השעון צלצל, כגאולה היה צלצולו. מנדל זינגר התעורר, ישב זקופות במטה והביט מתוך תמהון באשתו. “מדוע אינך במטה?” – שאל ושפשף את עיניו. הוא השתעל ופלט יריקה. בדבריו ובהתנהגותו לא היה דבר אשר העיד, שעינו השמאלית היתה פקוחה והביטה על דעת עצמה. אולי שוב לא ידע זאת, אולי טעות היתה בידי דבורה.

מאותו יום חדלה התשוקה בין מנדל זינגר ואשתו. כשני בני־אדם ממין אחד היו הולכים לישון, ישנו בלילות והקיצו עם בוקר. הם התבישו זה מפני זה ושתקו כבימים הראשונים לנשואיהם. הבושה היתה עם ראשית תשוקתם ותהי גם עם אחרית תשוקתם.

אחר־כך התגברו גם עליה. הם שוב התחילו לדבר, עיניהם שוב לא השתמטו מלהביט אלה באלה, בקצב שוה נזדקנו פניהם וגופותיהם, כפנים וכגופות של תאומים. הקיץ היה כבד תנועה ונשימה ודל־גשמים. הדלת והחלונות היו פתוחים. הילדים נמצאו בבית לעתים רחוקות. בחוץ מהרו לגדול, השמש הִפרָתם.

אפילו מנוחם גדל. אמנם, רגליו היו מעוקמות במקודם, אבל הן נעשו ארוכות יותר ללא כל ספק בדבר. גם חלק גופו העליון גדל. פתאום, באחד הבקרים, פרץ בצעקה חדה שלא נשמעה כמוה. אחר כך נדם. וכעבור רגעים מספר אמר בקול נשמע וברור: “אמא”.

דבורה התנפלה עליו ומעיניה, שהיו יבשות זה ימים רבים, נגרו הדמעות חמות, כבדות, גדולות, מלוחות, מכאיבות ומתוקות.

“אמור: אמא!”

“אמא” – חזר ואמר הקטן.

כתריסר פעמים חזר על המלה. כמאה פעמים חזרה עליה דבורה. לא לשוא היו תחינותיה. מנוחם דיבר. ומלה יחידה זו של ולד־לא־יצלח זה היתה כגילוי, אדירה כרעם, חמה כאהבה, רבת־חסד כשמים, רחבה כאדמה, פוריה כשדה ומתוקה כפרי מתוק. היא היתה יותר מאשר הבריאות של הילדים הבריאים. היא העידה שמנוחם יהיה חזק וגדול, חכם וטוב כדברי הברכה של הרבי.

אמנם: הברות אחרות ומובנות לא יצאו יותר מגרונו של מנוחם. מלה זו, אשר עלתה בידו להוציא מפיו לאחר אֵלֶם כה איום, היתה במשך זמן רב מתכוונת לאכילה ולשתיה, לשינה ולאהבה, לעונג ולצער, לשמים ולארץ. אם כי לגבי כל הזדמנות אמר רק מלה זו בלבד, היה מנוחם בעיני דבורה רב־דברים כמטיף ועשיר־ביטוי כמשורר. היא הבינה כל מלה שהיתה צפונה בזו היחידה.

היא הזניחה את הילדים הגדולים. לבה סר מאחריהם. היה לה רק בן אחד, הבן היחיד: מנוחם.

 

III    🔗

ברכות זקוקות אולי לשם מלואן לזמן ארוך יותר מאשר קללות. עשר שנים עברו מאותו יום, שבו בטא מנוחם את מלתו הראשונה והיחידה, ועדיין לא יכול היה לבטא כל מלה אחרת.

לפעמים, כשדבורה עם בנה החולה היו לבדם בבית, היתה מבריחה את הדלת, יושבת על הקרקע ליד מנוחם ומסתכלת בעינים קופאות בפניו של הקטן. היא נזכרה ביום הנורא, יום הקיץ, שבו עברה הרוזנת לפני בית־הכנסיה הפתוח. לתוך המגרש המאובק ולבֶן־השמש חודר ברק זהב של אלפי נרות, של תמונות צבעוניות עטורות־אורה, של שלשה כמרים בעלי זקנים שחורים וידים מרחפות, העומדים הרחק בעומק ליד הדוכן לבושים אצטלות־הכהונה. דבורה היא בחודש השלישי להריונה. מנוחם נע וזע בבשרה. היא מחזיקה בידה של מרים הקטנה והענוגה. פתאום קמה צעקה. היא מחרישה את זמרת המתפללים בבית־הכנסיה. שומעים את הלמות השעטה של הסוסים, ענן־אבק מִתמר ועולה, המרכבה הכהה־כחולה של הרוזנת התעכבת ליד בית־הכנסיה. ילדי־האכרים מריעים. הקבצנים והקבצניות מדדים וצולעים לקראת המרכבה כדי לנשק את ידיה של הרוזנת. פתאום משתמטת מרים. היא נעלמת כרגע. דבורה רועדת, היא קופאת מקור בעצם החום. היכן מרים? היא שואלת את כל אחד מילדי האכרים. הרוזנת יוצאת. דבורה מתקרבת אל המרכבה. הרַכָּב בעל כפתורי־הכסף והמדים הכהים־כחולים מגביה כל כך לשבת, שהוא יכול לראות כל אשר מסביבו. “הראה את הקטנה והשחורה ברוצה?” שואלת דבורה כשראשה מתוח לפנים ועיניה מסֻנוָרות מברק־השמש ולבוש המדים. בידו השמאלית הנתונה בכסָיָה לבנה מראה הרכב על בית־הכנסיה. שמה, פנימה רצה מרים. דבורה נמלכת רגע בדעתה. אחר־כך היא פורצת לתוך בית־הכנסיה, לתוך ברק־הזהב, לתוך הזמרה הרבה ונהמת העוגב. בפתח הכניסה עומדת מרים. דבורה תופשת בילדה, סוחבתה למגרש, רצה במורד המדרגות החמות הלבנות־המלובנות כנמלטת מפני דלקה. היא רוצה להכות את הילדה אבל היא מפחדת.

היא רצה, במשכה אחריה את הילדה, לאחד הרחובות. עתה היא מרוגעת יותר. “עלייך לא לספר על זה דבר לאבא”, גונחת היא. “השומעת את מרים?”

מאותו יום יודעת דבורה שאסון מתרגש ובא. היא נושאת אסון בחיקה. היא יודעת זאת ומחרישה. היא מזיזה את הבריח חזרה, דופקים בדלת. מנדל בא.

זקנו הלבין במוקדם. במוקדם כמשו גם פניה, גופה וידיה של דבורה. חזק ואִטִי כדוב היה יונה, הבן הבכור, פקח וזריז כשועל היה שמריה הצעיר, גנדרנית וקלת־ראש כעפרה היתה מרים אחותם. בדמותה זו, שבה נחפזה דרך הרחובות בשליחויות שונות: זקופה וצרה, צל מנצנץ, פנים חומים, פה גדול ואדום, עטיפה כתומה כעין הזהב הקשורה מתחת לסנטר וקצותיה כשתי כנפים מנפנפות ושתי עיני־זִקנה בתוך הנעורים החומים של הפנים – כך נראתה לעיני הקצינים של חיל־המצב ונקלטה בראשיהם נעדרי־הדאגה וצמאי התענוגות. לעתים היה אחד מהם אורב לה ושומר עקבותיה. מכל אשר לצַיָּדֶיה נקלט בהכרתה רק זה, אשר יכלה לקבל דרך השער החיצוני של חושיה: צלצול וקשקוש כסף של דרבנות ונשק, ריח נודף של כסף של דרבונות ונשק, ריח נודף של תמרוקים וסבון־גילוח, נצנוץ חריף של כפתורי־זהב, חגורות־כסף ורצועות אדומות כדם מעור רוסי. היה זה מעט, היה זה למדי. מאחורי השערים החיצוניים של חושיה ארבה בתוך מרים הסקרנות, אחות הנעורים, מבשרת התשוקה. בפחד מתוק וחם ברחה הנערה מפני רודפיה. רק כדי לטעום את ההנאה המכאיבה והמעוררת היתה בורחת דרך מספר רחובות גדול ובמשך רגעים ממושכים יותר. היא נמלטה בדרכי־עקיפין. רק למען תוכל שוב לברוח, היתה מרים יוצאת מהבית לעתים קרובות יותר. בקרני־הרחובות נתעכבה ושלחה מבטים לאחור – למשוך בהם את הציידים. אלה היו התענוגות היחידים של מרים. אילו גם נמצא מי שהיה עלול להבינה, לא היתה פותחת את סגור פיה. כי התענוגות כל עוד גנובים הם ונעלמים, הם חזקים יותר.

מרים טרם ידעה באיזה יחס מאַים אל העולם הזר והנורא של הצבא עתידה היא לבוא וכמה כבדים היו ענני־הגורל, אשר החלו כבר להצטבר מעל לראשי מנדל זינגר, אשתו וילדיו. כי יונה ושמריה היו כבר באותו הגיל, אשר בו עליהם ללכת, לפי החוק, לעבודת הצבא ושממנה צריכים הם, כמנהג אבותיהם, להנצל. צעירים אחרים חוננו מאת אלהי־החסד, המקדים רפואה למכה, בחסרון־גוף אשר לא הפריע אותם בהרבה והגן עליהם מפני הרע. מהם היו בעלי עין אחת, מהם צולעים, פלוני – היה לו שבר, אלמוני – זרועותיו ורגליו רעדו ללא כל סיבה, לאחדים היו ריאות חלשות, לאחרים – לבבות חלשים, זה – שמיעתו היתה לקויה, השני – כבד־פה והשלישי – חולשת־גוף כללית ופשוטה היתה לו.

אבל במשפחתו של מנדל זינגר דומה היה כאילו מנוחם הקטן קבל על עצמו את יסורי־האדם כולם, אשר באופן אחר היה אולי טבע חסדן מחלקם בנחת בין כל בני־המשפחה. בניו הגדולים של מנדל היו בריאים, אי־אפשר היה לגלות בגופם שום חסרון, והם מוכרחים היו להתחיל להתענות, לצום, לשתות קפה שחור ולקוות למצער לחולשת־לב עוברת, אם כי המלחמה נגד יפן נגמרה כבר.

וכך התחילו עינוייהם. הם לא אכלו, לא ישנו, ונדדו חלשים ומרעידים דרך ימים ולילות. עיניהם היו מאדמות וצבות, צואריהם – רזים וראשיהם – כבדים. דבורה שבה לאהוב אותם. היא הלכה שוב לבית־העלמין להתפלל על בניה הגדולים. הפעם התפללה למחלה בשביל יונה ושמריה כשם שהתחננה מקודם לבריאותו של מנוחם. הצבא קם לפני עינה העגומה כהר כבד של ברזל חלק וענויים מצלצלים. מתים ראתה לפניה, רק מתים. גבוה ומבריק, כשרגליו המדורבנות בתוך דם אדום, ישב הצאר וחכה לקרבן בניה. הם הלכו לתמרוני־צבא – ודבר זה עצמו היה פחדה הגדול ביותר, על מלחמה חדשה לא חשבה כלל. היא רגזה על בעלה. מנדל זינגר – במה נחשב הוא? מלמד הוא, מלמד טפש של ילדים טפשים. אחרת היתה בדעתה בהיותה עוד בתולה.

ואולם צערו של מנדל זינגר לא היה קל מצער אשתו. בשבת, בבת־התפלה, בשעת תפלת “מי שברך” לשלום הצאר, היה מנדל חושב על העתיד הקרוב של בניו. בעיני־רוחו כבר ראה אותם במדים השנואים של טירוני־צבא, אוכלים בשר־חזיר, מוכים בשוטי־הרכיבה של הקצינים ונושאים כלי־זין. הוא נאנח תכופות, ללא כל טעם ברור, באמצע התפלה, באמצע הלמוד, באמצע השתיקה. אפילו הזרים הביטו בו מתוך צער. על בנו החולה לא שאלו איש מעולם, אבל על בניו הבריאים שאלו כולם.

בעשרים וששה בחודש מרס נסעו, לבסוף, שני האחים לטַרגי. על שניהם נפל הגורל. שניהם היו שלמים ובריאים, שניהם נלקחו.

עוד קיץ אחד הותר להם לבלות בבית. בסתיו היה עליהם להכנס לצבא. ביום הרביעי היו לחיילים. ביום הראשון חזרו הביתה.

ביום הראשון חזרו הביתה ובידיהם כרטיסי־חנם מטעם המדינה. הם נסעו כבר על חשבונו של הצאר. רבים כמוהם נסעו אתם. היה זה מסע אטי. הם ישבו על ספסלי עץ בין אכרים. האכרים שרו, שכורים היו. כולם עשנו את הטבק השחור, אשר בעשנו הורגש עוד ריח רחוק של זעה. כולם ספרו מעשיות איש לרעהו. יונה ושמריה לא סרו איש מעל אחיו אף רגע אחד. זאת היתה נסיעתם הראשונה במסילת־הברזל. לעתים קרובות החליפו מקומותיהם. כל אחד מהם רצה לשבת מעט ליד החלון ולראות את הנוף. גדול ורחב עד לאין־קץ נראה העולם בעיני שמריה, ובעיני יונה נראה העולם שטוח ומשעמם אותו. הרכבת החליקה מדרך הארץ השטוחה כעגלת־חורף על פני השלג. השדות השתרעו לפני החלונות. האכרות לבושות־הצבעונין רמזו. בכל מקום שהופיעו קבוצות קבוצות ענה מתוך קרון־הרכבת רעם־צהלה. שחורים, בישנים ועצובים ישבו ביניהם שני היהודים, נדחקים לקרן־זוית על־ידי הוללות הסובאים.

“רוצה הייתי להיות אכר” – אמר יונה פתאום.

“ואני – לא”, השיב שמריה.

“רוצה הייתי להיות אכר” – חזר יונה ואמר – “להיות שכור ולישון עם בחורות”.

“אני רוצה להיות מה שהנני”, אמר שמריה, “יהודי, כאבי מנדל זינגר, פִּכח, ולא להיות חייל”.

“אני שמח במקצת שאני עומד להיות חייל” – אמר יונה.

“אתה תזכה לשמחות שלך! ואני מבכר הייתי להיות אדם עשיר ולראות את החיים”.

“מה הם החיים?”

“את החיים”, – באר שמריה – "יש לראות בערים הגדולות. מסילות־הברזל עוברות דרך הרחובות, כל החנויות גדולות שם כמו קסרקטי־השוטרים אצלנו וחלונות־הראוה גדולים עוד יותר. ראיתי זאת בגלויות מצוירות. אין זקוקים לדלת כדי להכנס לבית־המסחר, החלונות מגִיעים עד הרגלים.

“הֶה, מדוע הנכם כה עצובים?” – קרא פתאום אחד האכרים אשר ישב למולם בפינה השניה.

יונה ושמריה עשו את עצמם כלא־שומעים וכאילו לא אליהם מכוונת השאלה. להיות כחרשים בשעה שאכר פנה אליהם בדברים – דבר זה טבוע היה בדמם. זה אלפי שנים שלא נסתיים הדבר בכי־טוב בשעה שאכר שאל ויהודי השיב.

“הה!” אמר האכר והתרומם.

בו ברגע קמו גם יונה ושמריה ממקומם.

“כן, אליכם, יהודים, דברתי”, אמר האכר. “האם עוד לא שתיתם מאומה?”

“שתינו כבר” – אמר שמריה.

“אני לא שתיתי” – אמר יונה.

האכר הוציא בקבוק, אשר נשאהו מתחת למקטורנו ליד חזהו. הבקבוק היה חם וחלקלק וריח־האכר הורגש בו יותר מריח המשקה שבתוכו. יונה הגישו אל פיו. הוא החשיף את שפתיו האדומות והמלאות, משני עברי הבקבוק החום נראו שניו הלבנות והחזקות. יונה שתה ושתה. הוא לא הרגיש בידו הקלה של אחיו, נגעה מתוך אזהרה בשרוולו. כתינוק ענקי החזיק בבקבוק בשתי ידיו. על מרפקו המורם כלפי מעלה הלבינה הכותונת מבעד לבד המעוך והדק. כבוכנת־מכונה עלתה וירדה חליפות פיקת־גרגרתו מתחת לעור הצואר. גרגור חרישי וחנוק עלה מגרונו. כולם התבוננו לשתיתו של היהודי.

יונה גמר. הבקבוק הריק צנח מתוך ידיו לתוך חיקו של שמריה אחיו. הוא עצמו צנח אחריו כאילו היה עליו לעשות אותו הדרך שעשה הבקבוק. האכר הושיט את ידו וללא־דברים לקח את הבקבוק בחזרה מידי שמריה. אחר לטף קלות במגפו את כתפיו הרחבות של יונה הישן.

הם הגיעו לפודבורסק, פה היה עליהם לצאת. עד יורקי היה מרחק של שבע פרסאות. עד שם צריכים היו ללכת ברגל ומי יודע אם בדרך יקחם מי־שהוא לתוך עגלתו. כל הנוסעים עזרו ליונה הכבד להתרומם ממקומו. כשעמד בחוץ נתפכח שוב.

הם הלכו. היה לילה. הם הבחינו בירח שהסתתר מאחורי העננים הלבנים. על פני שדות השלג האפילו פה ושם כתמי־אדמה כלועי הר־געש. דומה היה שנשיבת האביב באה והגיעה מהיער. יונה ושמריה הלכו בצעדים מהירים בדרך צרה. הם שמעו את הנפץ הרך של מעטה־הקרח הדקיק שמתחת לרגליהם. את צרורותיהם הלבנים והמעוגלים נשאו על כתפיהם כשהם תלויים על גבי מקלות. פעמים אחדות ניסה שמריה לפתוח בשיחה עם אחיו. יונה לא ענה. הוא התבייש על אשר שתה וצנח כאכר שכור. במקומות שבהם היה השביל צר כל־כך, ששני האחים לא יכלו ללכת זה ליד זה, נתן יונה לצעיר כי יעבור בראש. נוח היה לו בכלל אילו הלך שמריה לפניו. במקום שהדרך נתרחבה שוב הֵאֵט את צעדיו מתוך תקוה, כי שמריה יוסיף לו ללכת מבלי לחכות לאחיו. אבל דומה היה כאילו חשש הצעיר שמא יאבד לו הבכור בדרך. משעה שראה, שיונה יכול להיות שכור, לא סמך בו יותר, הטיל ספק בתבונתו של הבכור וראה את עצמו אחראי לו. יונה ניחש וידע את הרגשת אחיו. חימה גדולה ואוילית רתחה בלבבו. “מגוחך הוא שמריה” הרהר יונה. “דק הוא כמין שד, אפילו את המקל אין הוא יכול להחזיק כראוי, כפעם בפעם יתקנוֹ על גבי כתפו, הצרור עלול ליפול לתוך הרפש”. לתיאורו זה, שצרורו הלבן של שמריה עלול ליפול מהמקל החלק לתוך הרפש השחור של הדרך – פרץ יונה בצחוק.

“מה אתה צוחק?” שאל שמריה.

“עליך אני צוחק!” השיב יונה.

“אני יכול הייתי ביתר זכות לצחוק עליך” אמר שמריה.

שוב שתקו. יער־האשוחים בלט והשחיר למולם. דומה היה שמתוכו ולא מתוכם נבעה השתיקה. מזמן לזמן התעורר רוח, פעם מצד זה ופעם מצד אחר, רוח נודד ובן־בלי־בית. שיח־ערבה נע וזע בשנתו. ענפים השמיעו נפץ יבש, העננים אצו בהירים על פני הרקיע.

“הן חיילים אנו עכשיו!” – אמר פתאום שמריה.

“נכון מאוד”, אמר יונה. “וכי מה היינו עד עתה? לא היה לנו כל משלח־יד. הנהיה מלמדים כאבינו?”.

“זה טוב יותר מלהיות חייל!” אמר שמריה. “יכול הייתי להיות לסוחר וללכת אל העולם הגדול”.

“גם החיילים הם עולם ואני איני יכול להיות סוחר” – אמר יונה.

“אתה שכור!”

“פכח אני כמוך. יכול אני לשתות ולהיות פכח. יכול אני להיות חייל ולראות את העולם. רוצה אני להיות אכר. את זאת אני אומר לך – ואינני שכור…”

שמריה משך בכתפיו. הם הלכו הלאה. לפני עלות השחר שמעו את קריאות התרנגולים מתוך חצרות רחוקות. “זאת היא יורקי” – אמר שמריה. “לא, זאת היא ביטוק” אמר יונה. “יהי כך”, אמר שמריה.

קשקוש־עגלה נשמע מאחורי מִפנה־הדרך הקרוב. הבוקר היה חיור ועפור כאשר היה כה הלילה. לא היה כל הבדל בין הירח והשמש. ירד שלג, שלג רך וחם. עורבים עפו וקרקרו.

“ראה נא את הצפרים” – אמר שמריה רק מתוך אמתלה כדי לפייס את אחיו.

“עורבים הם אלה!” אמר יונה. “צפרים!” חקה בלעג.

“לדידי” – אמר שמריה – “יהיו עורבים!”

אכן, היתה זאת ביטוק. חלפה עוד שעה והם הגיעו ליורקי. עברו עוד שלוש שעות והם היו בביתם.

ככל אשר הלך היום ועלה כן נעשה השלג הנופל סמיך ורך יותר, כאילו הוא ירד ונפל מהשמש העולה. כעבור רגעים אחדים היתה כל האדמה לבנה. גם הצפצפות הבודדות שבדרך, גם קבוצות הלִּבנים הנפוצות בין השדות לבן, הכל לבן, לבן. רק שני היהודים הצעירים הצועדים היו שחורים. גם עליהם נפל השלג, אבל דומה היה, שעל גביהם של אלה נמס ביתר מהירות, מעיליהם הארוכים והשחורים התנפנפו. כנפות־המעילים הכו בקצב בבתי־השוקים של מגפי העור הגבוהים. ככל שהשלג הרבה לרדת כן מהרו בלכתם. אכרים, אשר נפגשו בהם בדרך, הלכו לאט־לאט בברכים כפופות, הם הלבינו, על כתפיהם הרחבות נח השלג כעל ענפים עבים כבד וקל כאחד. קרובים לו ובוטחים בו הלכו בשלג כהתהלך בבית־מולדת. לעתים עמדו בדרכם והביטו בשני בני־האדם השחורים כהבט בתופעות בלתי־שכיחות, אם־כי מראה יהודים לא היה זר להם.

עצורי־נשימה הגיעו האחים הביתה. דמדומי־הערב כבר החלו לרדת. מרחוק שמעו את הניגון של הילדים הלומדים. הוא עלה לקראתם כקול־אמא, כדבר־אבא, את כל ילדותם נשא בתוכו לקראתם. ניגון זה היה בו הכל, כל מה שראו, שמעו, הריחו והרגישו משעת־לידתם. הוא הכיל בקרבו את ריח המאכלים החמים והמפולפלים, את הנצנוץ השחור־לבן שעלה מזקנו ופניו של האב, את הד האנחות של האם וקולות היבבה של מנוחם, את לחש התפלה של מנדל בערב ורבוא־רבואות מאורעות שאין־להם־שם, שכיחים ובלתי שכיחים. בהרגשה אחת קבלו שני האחים את הניגון אשר עלה ונשב לקראתם דרך השלג בהתקרבם לבית־אביהם. בקצב אחד הלמו לבותיהם. הדלת נפתחה לקראתם, מבעד לחלון הקדימה כבר דבורה אמם לראותם בבואם.

“נלקחנו!” אמר יונה בלי ברכת שלום.

דממה איומה ירדה פתאום על פני הבית אשר זה עתה עוד צלצלו בו קולות הילדים. דממה בלי־גבול, רבה יותר מחלל־הבית שהיה לה לשלל ואשר נוצרה בכל זאת מהמלה הקטנה “נלקחנו”, שיונה הוציא זה עתה מפיו. בעוד מחצית־מלה על לשונם הפסיקו הילדים את למודם. מנדל, אשר פסע בחדר הנה ושוב, עמד פתאום, נעץ עיניו בחלל־האויר, הרים זרועותיו והורידן שוב. דבורה האם ישבה על אחד משני השרפרפים, אשר עמדו תמיד ליד התנור, כאילו חכו זה מכבר להזדמנות שבה ישמשו מושב לאם אבלה. מרים, הבת, נדחקה, אגב־גישוש, אחורנית אל הפנה, לבבה הלם בה בחזקה, דומה היה לה, שכולם שמעו, ודאי, דפיקותיו. הילדים ישבו מרותקים למקומותיהם. רגליהם, הנתונות בפוזמקאות־צמר בעלי פסי־צבעונין, אשר בשעת־הלימוד התנועעו וניטלטלו בלי הרף, היו תלויות עתה מתחת לשולחן כנטולות־חיים. בחוץ לא חדל השלג מרדת והלובן הרך של הפתים הִזרים דרך החלון אור חִור לתוך הבית ועל פני השותקים. פעמים אחדות נשמע מתוך התנור נפץ של שרידי־עצים אוּכָּלים ורטוט קל של מזוזות־הדלת באחוז בהם הרוח. בעוד המקלות על כתפיהם, בעוד הצרורות הלבנים על המקלות, עמדו האחים ליד הדלת – שליחי־האסון ובניו.

פתאום צעקה דבורה: “מנדל, לך, רוץ ושאל עצה מפי הבריות!”

מנדל זינגר אחז בזקנו. השתיקה חלפה, רגלי הילדים החלו לאט־לאט להתנועע, האחים הורידו את צרורותיהם ומקלותיהם והתקרבו אל השולחן.

“למה תדברי שטויות?” – אמר מנדל זינגר. “להיכן אלך? וממי אשאל עצה? מי יעזור למלמד עני ובמה יעזרו לי? לאיזו עזרה תצפי מבני־האדם בשעה שאלהים יסרנו?”

דבורה לא ענתה דבר. היא ישבה עוד כרגע מחרישה על השרפרף. אחר־כך התרוממה, בעטה בו ברגלה, כבעוט בכלב, עד שנהפך ברעש, תפשה בעטיפתה שהיתה מונחת על הרצפה כגבשושית של צמר, עטפה ראשה וצוארה ובתנועת־חמה, כאילו התכוונה לחנוק את עצמה, קשרה את הקצוות על ערפה בקשר אמיץ. פניה אדמו והיא עמדה נושפת כמלאה מים רותחים ופתאום ירקה. רוק לבן הפליטה מפיה, כירית־רעל, לרגלי מנדל. וכאילו בזה בלבד לא הראתה עוד את כל רגש־הבוז שבקרבה, הוסיפה גם צעקה על יריקתה, צעקה אשר נשמעה כקריאת “פוי!” אבל לא היתה מובנת כראוי. עוד טרם הספיקו הנבוכים להתנער ממבוכתם, ודבורה כבר פתחה את הדלת. דחיפת־רוח חזקה הכניסה פתי־שלג לבנים לתוך החדר, נשבה בפניו של מנדל, אחזה ברגלי הילדים התלויות ויורדות. אחר כך נסגרה שוב הדלת ברעש. דבורה נעלמה.

היא רצה ללא מטרה, ורק באמצע הרחובות, כענק שחור־חום מהרה דרך השלג הלבן עד שנעלמה בתוכו. היא נסתבכה בשמלותיה, נפלה, התרוממה בזריזות מפליאה, רצה הלאה ועוד טרם ידעה לאן, אבל נדמה היה לה שרגליה רצו מאליהן למטרה שלא היתה ידועה עוד לראשה. הדמדומים ירדו ביתר מהירות מאשר פתי־השלג, נצנצו האורות הצהובים הראשונים, האנשים המעטים שיצאו מתוך הבתים כדי לסגור את תריסי־החלונות, הפנו את ראשיהם והביטו ארוכות אחרי דבורה – אם כי קר היה להם מאוד. דבורה רצה לעבר בית־העלמין. כשהגיעה לגדר־העץ הקטנה נפלה שוב. היא קמה, הדלת לא נפתחה לדחיפותיה, השלג חסם בעדה. דבורה הכתה בכתפיה בגדר. עכשיו נכנסה פנימה. הרוח יללה על פני הקברים. כמתים יותר מאשר תמיד היו היום המתים. מתוך הדמדומים עלה במהירות הלילה שחור־שחור ומואר בשלג. דבורה צנחה לרגלי אחת המצבות אשר בשורה הראשונה. באגרופים קפוצים הסירה מעליה את השלג כאילו נתכוונה להיות בטוחה בדבר, שקולה יחדור אל המתים ביתר קלות אם תוסר שכבת־השלג החוצצת בין תפלתה ובין אזני המנוחים. ואחר־כך פרצה מפי דבורה זעקה שהיתה כיוצאת מתוך שופר, שלב־אדם קבוע בתוכו. את הזעקה הזאת שמעו בכל העיירה אבל מיד שכחוה. כי הדממה אשר קמה אחריה לא נשמעה יותר. רק יבבה חשאית הוציאה מתוכה בהפסקות קצרות, יבבה אמהית חשאית, אשר הלילה בלָעה, השלג קבָרה ואשר נשמע רק לאזני המתים.

 

IV    🔗

לא רחוק ממקום מגורי הקרובים הקלוצ’יסקיים של מנדל זניגר, גר קַפּטוּרַק, אדם ללא גיל ידוע, ללא משפחה, ללא ידידים, זריז, עסוק בענינים רבים ומקורב לרשות. את עזרתו ושל זה השתדלה דבורה להשיג. משבעים הרובל, אשר קפטורק היה דורש לפני בואו בדברים עם לקוחותיו, היו לה רק כעשרים חמשה שחסכה לה במשך שנות־עמל מרובות ושמרה בכיס־העור תחת אחד מקרשי־הרצפה – מקום שהיה ידוע רק לה. בכל ערב שבת בשפשפה את הרצפה היתה מרימה אותו בחשאי. לתקותה האמהית נראה הסכום החסר של ארבעים וחמש רובל פחות מהסכום שהיה כבר בידה. כי לסכום זה צרפה את השָנים, שבהן נצבר הכסף, את המחסורים שהחסירה מנפשה ושבזכותם האריך כל חצי־רובל ימים ואת השמחות החשאיות והחמות בשעת מנית הכסף.

לחנם ניסה מנדל זינגר לתאר לה עד כמה מן הנמנע הוא לבוא בדברים עם קפטורק, את לבו הקשה ואת כיסו הרעב. “מה את רוצה, דבורה” – אמר מנדל² זינגר – "העניים חדלי־אונים הם, אלהים אינו משליך להם אבני־זהב מהשמים, בהגרלה אינם זוכים, עליהם לשאת את גורלם בהכנעה. לזה הוא נותן ומזה הוא לוקח. איני יודע מפני מה הוא מעניש אותנו, קודם במנוחם החולה ועתה בבנים הבריאים. אח, רע לעני כשחטא ורע לו כשהוא חולה. על האדם לקבל על עצמו את הדין! תני לבנים להכנס לצבא, הם לא יאבדו! אין כוח שיוכל לעמוד בפני רצנו של האלהים. ככתוב: “המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. הן יחתף מי ישיבנו, מי יאמר אליו: מה תעשה?” אבל דבורה ענתה, כשידיה נתונות במתניה מעל לצרור המפתחות החלודים: “על האדם להשתדל ולעזור לעצמו – ויעזור לו האלהים. כך כתוב, מנדל! תמיד יודע אתה על־פה את הפסוקים הרעים דוקא. אלפי פסוקים נכתבו ואת המיותרים זוכר אתה כולם! נעשית לכסיל כזה יען כי מלמד אתה ילדים! אתה נותן להם את שכלך המעט והם משאירים אצלך את כל טפשותם. מלמד אתה, מנדל, מלמד!”

מנדל זינגר לא התגאה בשכלו ובמקצועו, ובכל זאת כססוהו דברי־דבורה, תוכחותיה כרסמו לאט־לאט את מזגו הרך ובלבבו התנחשו כבר לשונות־השלהבות הלבנות של ההתקוממות. הוא הסב פניו כדי שלא יוסיף לראות את פני אשתו. נדמה לו שהוא מכיר את פניה אלה זה מכבר, עוד מלפני נשואיו, אולי מימי ילדותו. במשך שנים רבות נראו לו פניה כביום חתונתו. הוא לא ראה בהתערטל הבשר מהלחיים, כטיח המסויד יפה הנושר מהקיר, בהתמתח העור מסביב לאף כדי להתרפות ולהידלדל מתחת לסנטר, בהתקמט העפעפים כרשתות על פני העינים ובההפך שחורם לגון חום, קריר ופכח, קריר, נבון וחדל־תקוה. באחד הימים, הוא לא זכר מתי היה הדבר (אולי קרה זה באותו בוקר, שבו הוא עצמו היה ישן ורק אחת מעיניו הפתיעה את דבורה בשעה שעמדה לפני הראי), באחד הימים נתעוררה בו ההכרה. כנשואין החוזרים ונשנים שנית היה הדבר, והפעם היו נשואין אלה עם הכיעור, עם המרירות, עם הזקנה המתקדמת של אשתו. אמנם היא היתה לו עתה קרובה יותר, כבשר מבשרו כמעט, דבוקה בו ללא הפרד לנצח, אבל קשה לאין־נשוא, מענה וגם שנואה במקצת. מאשה, שאליה מתקשרים רק בחשכה, נתגלגלה ונעשתה כמחלה שקשורים בה יומם ולילה, שהיא שייכת כולה לנושאה, שאין שוב לעולם כל חלק בה וששנאתה הנאמנה מורידה את האדם שאולה. ודאי, הוא היה רק מלמד! גם אביו מלמד היה וגם אבי־אביו. הוא עצמו לא יכול היה, איפוא, להיות אחר. אם הוכיחוהו בגלל מקצועו פגעו, איפוא, על־ידי־כך בעצם קיומו וניסו למחות את שמו מספר העולם. כלפי זה התקומם מנדל.

לאמתו של דבר שמח לנסיעתה של דבורה. גם עתה, בעשותה את ההכנות לקראת הנסיעה, היה הבית ריק, יונה ושמריה שוטטו ברחובות, מרים ישבה אצל השכנים או הלכה לטייל. בשעת הצהרים, לפני התכנס התלמידים שנית, נשארו בבית רק מנדל ומנוחם. מנדל אכל מרק־גריסים, שהוא עצמו בשל אותו, והשאיר בצלחת־החרס שלו מנה הגונה בשביל מנוחם. הוא סגר את בריח הדלת, כדי שהקטן לא יזחל ולא יצא מעבר לדלת כדרכו תמיד. אחרי־כן נגש האב אל הפינה, הרים את הילד, הושיבו על ברכיו והחל להאכילו.

הוא אהב את השעות השקטות האלה. אוהב היה להשאר יחידי עם בנו. כן, לעתים הרהר בדבר, אם לא נוח היה יותר בכלל אילו נשארו יחד בלי אם ובלי אחים. לאחר שמנוחם היה בולע את מרק־הגריסים כף אחר כף, הושיבו האב על השולחן, ישב למולו והתעמק מתוך סקרנות־של־חיבה בפנים הרחבים החִורים־צהובים בעלי המצח רב הקמטים, העפעפים המקומטים ופימת־הסנטר המרופה. הוא השתדל לנחש מה נעשה שם בגולגולת רחבה זו, להביט דרך עיניו – כהבט בחלונות – לתוך המוח ולהוציא, פעם על־ידי דבור חרישי ופעם על־ידי דבור קולני, איזה־שהוא אות מהנער המטומטם. עשר פעמים בזו אחר זו קרא בשמו של מנוחם, בשפתים נעות לאטן צייר את ההברות באויר כדי שמנוחם יראה אותן אם אין ביכלתו לשמען. אבל מונחם לא נע ולא זע. אז תפש מנדל בכף שלו, הקיש בה בכוס של תה, ומיד הפנה מנוחם את ראשו ואש זעירה נדלקה בעיניו הגדולות, האפורות והבולטות. מנדל הוסיף לצלצל בכף, החל לשיר איזה זמר כשהוא מלווה בקצב ההקשה של הכף בכוס ובמנוחם נתגלתה אי־מנוחה ברורה, הוא הפנה בקושי את ראשו הגדול ונענע ברגליו. “אמא, אמא!” קרא בינתים. מנדל קם, הביא את ספר החומש השחור, החזיקו פתוח מול פניו של מנוחם וקרא בניגון, שבו היה נוהג ללמד את תלמידיו, את הפסוק הראשון: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. הוא חכה רגע־קט מתוך תקוה שמנוחם יחזור על המלים. אבל מנוחם לא נע ולא זע. רק בעיניו האיר עוד האור המקשיב. אז הניח מנדל את הספר הצדה, הביט מתוך עצבות בבנו והמשיך בניגון החדגוני:

"שמעני, מנוחם, אני בודד! אחיך נעשו גדולים וזרים, הם הולכים לעבודת־הצבא. אמך היא אישה, ומה יכול אני לדרוש ממנה. אתה הצעיר בבני, את תקותי האחרונה נטעתי בך. מדוע שותק אתה, מנוחם? אתה בני האמתי! הבט לכאן מנוחם, וחזור על המלים “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ…”

שוב חכה מנדל רגע־קט. מנוחם לא זע. אז צלצל מנדל שנית בכף על גבי הכוס. מנוחם הפנה ראשו ומנדל נאחז כבשתי ידיו ברגע־ערָנות זה וקרא שוב בניגון: “שמעני, מנוחם! אני זקן, רק אתה נשאר לי עתה מכל בני, מנוחם! הקשב וחזור על דברי: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ…”

אבל מנוחם לא נע ולא זע.

אז הושיב מנדל שנית, מתוך אנחה כבדה, את מנוחם על הקרקע. הוא פתח את הבריח ועמד לפני הדלת כדי לחכות לתלמידיו. מנוחם נגרר וזחל אחריו ונשאר שוכב על המפתן. שעון־המגדל השמיע שבעה צלצולים, ארבעה אטומים ושלושה צלולים. אז קרא מנוחם: “אמא, אמא!” וכשמנדל הפנה אליו את פניו ראה שהקטן הושיט ראשו לתוך האויר, כאילו נשם לתוכו את הדי מנגינת הפעמונים**.

---

“על מה נענש אני כל כך?” הרהר מנדל. והוא בדק במוחו למצוא איזה חטא ולא מצא כל חטא כבד.

התלמידים באו. הוא חזר אתם אל החדר, ובהתהלכו הנה ושוב, כשהוא גוער בתלמיד פלוני ואלמוני, מכה אל אצבעותיו של זה ודוחף קלות בצדו של השני, הרהר בלי הרף: היכן החטא? היכן צפון החטא? –

דבורה הלכה בינתים לזַמֶשקין העגלון ושאלה אותו אם יוכל בימים הקרובים להובילה חנם לקלוצ’יסק.

“כן” – אמר זמשקין העגלון. הוא ישב על ספסל התנור המבריק מבלי לזוז ממקומו. רגליו היו נתונות בתוך שקים אפורים־צהובים וכרוכות בחבלים וריח של יין־שרף, שנעשה בידי עצמו, נדף הימנו. דבורה הריחה את ריח יין־השרף כהריח באויב. זה היה הריח המסוכן של האכרים, מבַשרן של תאוות בלתי־מובנות ומלַוה הלך־הרוחות של פרעות. “כן” – אמר זמשקין – “כשיוטבו הדרכים”.

“אתה כבר לקחת אותי פעם בעגלתך כשהדרכים היו רעים יותר”.

“איני זוכר” – אמר זמשקין – “את טועה, ודאי היה אז יום־קיץ יבש”.

“בשום פנים” – ענתה דבורה – “זה היה בסתיו, ירד גשם ואני נסעתי אל הרבי”.

“הרואה את” – אמר זמשקין ושתי רגליו הנתונות בתוך השקים החלו להתנועע בנחת, כי ספסל־התנור היה גבוה וזמשקין בעל קומה קטנה היה, – “הרואה את” אמר “אז נסעת אל הרבי, זה היה לפני החגים שלכם ואז גם לקחתיך אתי. אבל עכשיו אין את נוסעת אל הרבי!”

“נוסעת אני לרגלי ענין חשוב”, אמרה דבורה. “כדי שיונה ושמריה לא יהיו לעולם חיילים!”

“גם אני הייתי חייל” – אמר זמשקין – “שבע שנים, מהן הייתי חבוש שנתיים בבית־האסורים יען כי גנבתי. אגב, היה זה דבר פעוט!” הוא הביא את דבורה לידי יאוש. ספוריו הוכיחו לה רק עד כמה הוא זר לה ולבניה שאינם גונבים ושאין עליהם! גם לשבת בבית־האסורים. היא גמרה, איפוא, בנפשה למהר במשא־ומתן שלה: “כמה עלי לשלם לך?”

“לא כלום! איני מבקש כסף וגם איני רוצה לנסוע הסוס הלבן זקן ולחוּם אבדו שתי פרסות־ברזל בבת־אחת. מלבד זאת זולל הוא כל היום שבולת־שועל אם רץ פעם מרחק של שתי פרסאות בלבד. איני יכול להחזיקו יותר אצלי, רוצה אני למכור אותו. בכלל, חיי־עגלון אינם חיים!”

“יונה עצמו יוליך את החום אל הנפח” – אמרה דבורה מתוך אורך־רוח – “הוא עצמו ישלם בעד פרסות־הברזל”.

“אולי!” השיב זמשקין… “אם יונה עצמו רוצה לעשות זאת עליו ללכת ולחַשֵק את אחד האופנים”.

“גם את זאת יעשה!” הבטיחה דבורה. “ובכן, נסע בשבוע הבא!”

וכך נסעה דבורה לקלוצ’יסק אל קַפּטוּרַק האיום. בעצם, היתה בוחרת יותר להכנס אל הרבי, כי ערכה של מלה היוצאת מפיו הקדוש רב היה פי־כמה מהמלצתו של קפטורק. אבל הרבי לא היה מקבל בין פסח לשבועות אלא במקרים דחוקים ביותר, שהחיים והמות תלויים בהם היא מצאה את קפטורק בית־המרזח כשהוא יושב בפינה ליד החלון, מוקף יהודים וגויים, וכותב. כובעו הפתוח וההפוך, כשבטנתו התחתונה כלפי מעלה, מונח היה על השולחן ליד הניירות כיד מושטה ומטבעות־כסף רבים כבר נמצאו בתוכו ומשכו אליהם את עיני כל העומדים מסביב. קפטורק בדק מזמן לזמן את סכום המטבעות, אם כי ידע שאיש לא יעז לגנוב אף פרוטה אחת. הוא כתב בקשות, אגרות־אהבה והמחאות־דואר בשביל כל מי שאינו יודע קרוא וכתוב – (מלבד זאת ידע לעקור שנים ולגזוז שערות).

“רוצה אני לשוחח עמך בענין חשוב” – אמרה דבורה מעל לראשי העומדים סביבו. קפטורק סלק מעל פניו בתנועה אחת את כל הניירות, האנשים נתפזרו, הוא לקח את הכובע, ניער מתוכו את הכסף לתוך כף־ידו וצררו במטפחת־כיס. אחר־כך הזמין את דבורה לשבת.

היא הביטה לתוך עיניו הקשות והקטנות כלתוך כפתורי־קרן קטנים, בהירים ונקשים.

“בני מוכרחים ללכת לעבודה־הצבא” – אמרה.

:אשה עניה את" – אמר קפטורק בקול מזמר ורחוק כמנחש בקלפים “את לא יכולת לחסוך כסף ואין איש יכול לעזור לך”.

“אבל אני חסכתי”.

“כמה?”

“עשרים וארבעה רובל ושבעים קופיקות. מזה הוצאתי כבר רובל אחד כדי לבוא ולראותך”.

“יש לך, איפוא, רק עשרים ושלשה רובל”.

“עשרים ושלשה רובל ושבעים קופיקות” תקנה דבורה.

קפטורק הרים את ידו הימנית, פשק את האצבע והאָמה ואמר: “ושני בנים?”

“שנים” לחשה דבורה.

“עשרים וחמשה רובל עולה רק אחד!”

“למעני?”

“גם למענך!”

הם נשאו ונתנו במשך חצי שעה. אחר־כך הסכים קפטורק למחיר של עשרים וחמשה רובל בעד אחד. “יהיה לפחות אחד!” ־ חשבה דבורה.

אבל בדרך, כשישבה בעגלתו של זמשקין והגלגלים זעזעו את ראשה ומעיה, נראה לה המצב רע משהיה קודם לכן. כיצד תבדיל בין בן אחד לשני?

יונה או שמריה? שאלה את עצמה בלי הרף. מוטב שינצל אחד משילכו שניהם – אמר לה הגיונה, קונן לבבה.

כשבאה הביתה והחלה לספר לבניה את משפטו של קפטורק, הפסיקה יונה הבכור בדברים: “אני הולך ברצון אל הצבא!”

דבורה, מרים הבת, שמריה ומנדל זינגר עמדו וחכו כבולי־עץ. לבסוף, כשיונה לא הוסיף עוד מאומה על דבריו, אמר שמריה:

“אח אתה, אח טוב הנך!”

“לא”, – השיב יונה – רוצה אני ללכת אל הצבא!"

“אולי תצא חפשי כעבור חצי שנה!” נחמהו האב.

“לא”, – אמר יונה – “איני רוצה כלל לצאת לחפשי! אני אשאר בצבא!”

כולם לחשו את תפלת “שמע” מתוך שתיקה פשטו את בגדיהם. אחר־כך נגשה מרים בכותנתה העליונה, ובהליכה גנדרנית על בהונות רגליה, אל המנורה וכבתה אותה. הם שכבו לישון.

בבוקר יום המחרת נעלם יונה ־ חפשו אותו במשך כל השעות שלפני הצהרים. רק בערב ראתה אותו מרים. הוא רכב על סוס לבן, היה לבוש חולצה חומה וחבוש כובע־של־חיילים.

“הנעשית כבר לחייל?” שאלה מרים.

“עוד לא” – ענה יונה והעמיד את הסוס. דרשי בשלום אבא ואמא. אני נמצא אצל זַמֶשקין, לעת־עתה, עד שאלך לצבא. הגידי להם שלא יכולתי נשוא עוד את החיים אצלכם, אבל אוהב אני מאוד את כולכם!"

הוא הצליף בשבט־ערבה, משך ברסן ורכב לדרכו.

מאותו יום היה לסייס אצל זמשקין העגלון. הוא נקה במגרדה את הלבן ואת החום, ישן על־ידם באורוה, שאף בנחירים פתוחים ונהנים את ריח־השתן החריף שלהם ואת זעתם החמוצה. הוא הכין את שבולת־השועל ואת דלי המים, תקן את רצועות־המושכות, קצץ את שער הזנבות, תלה מצילות חדשות בקשת־העגלה, מלא את האבוסים, החליף את החציר הרקֵב שבשתי העגלות בחציר יבש, שתה “סמוגונקה” יחד עם זמשקין, היה שכור והפרה את השפחות.

בבית בכו עליו כבכות את האבוד, אבל שכוח לא שכחוהו. הגיע קיץ חם ויבש. הערבים ירדו במאוחר ומוזהבים על פני הארץ. לפני צריפו של זמשקין ישב יונה ונגן במפוחית־יד. הוא היה שכור מאוד ולא הכיר אפילו את אביו שהיה עובר שם לעתים בהיסוס כצל המפחד מפני עצמו, אב, שלא חדל להשתומם שבן זה יוצא־חלציו הוא.

 

V    🔗

בעשרים באוגוסט הופיע אצל מנדל זינגר שליחו של קפטורק, אשר בא לקחת את שמריה. כולם חכו בימים אלה לבואו של השליח. אבל בעמדו ממש לפניהם היו נפתעים ונבהלים. הוא היה אדם רגיל בעל קומה רגילה ופנים רגילים, כובע־חיילים כחול לראשו וסיגרה דקה וגלומה בפיו. כשהזמינוהו לשבת ולשתות כוס־תה, סרב. “בוחר אני לחכות בחוץ לפני הבית” – אמר באופן כזה, שבו מוכרחים היו להכיר, שהוא רגיל לחכות בחוץ לפני הבתים. אבל דוקא החלטתו זו של האיש הלז עוררה במשפחת מנדל זינגר התרגשות רגזנית עוד יותר. מדי פעם בפעם ראו את האדם כחול־הכובע שהופיע כזקיף לפני החלון ותנועותיהם הלכו ונעשו רגזניות יותר. הם ארזו את חפציו של שמריה, – חליפה, תפילין, צידה־לדרך, סכין־לחם. מרים הביאה את החפצים והיתה מדי פעם מוסיפה עליהם חדשים. מנוחם, אשר הגיע כבר בראשו עד השולחן, הרים בהבעת סקרנות וטמטום את סנטרו כלפי מעלה וגמגם את המלה היחידה אשר ידע: אמא. מנדל זינגר עמד ליד החלון ותפף בשמשה. דבורה בכתה ללא־קול, דמעה אחר דמעה שלחו עיניה אל הפה המעווה. כשצרורו של שמריה מוכן היה, נראה בעיני כולם עלוב מדי ובעינים חדלות־עזרה בדקו את כל החדר כדי לגלות ולמצוא בו עוד איזה דבר. עד הרגע הזה לא דברו איש לרעהו. עכשיו, כשהצרור הלבן היה מונח על השולחן ליד המקל, הסב מנדל זינגר את פניו מהחלון כלפי פנים החדר ואמר לבנו: “אתה תודיענו עליך תיכף ומיד ככל האפשר, אל תשכח זאת!” דבורה התיפחה בקול, פרשה זרועותיה וחבקה את בנה. זמן רב היו חבוקים. אחר־כך נחלץ שמריה בכח, נגש אל אחותו ובשפתים מקשקשות נשָקָה על שתי לחייה. אביו פרש עליו את ידיו בברכה ומלמל בחפזון דבר־מה לא־מובן. בפחד התקרב שמריה אל מנוחם הלוטש עינים. בפעם הראשונה ארע לו עתה הדבר לחבק את הילד החולה, ודומה היה לו לשמריה כאלו לא לאח עליו לנשק אלא למין סמל, שאינו נותן כל תשובה. כל אחד רוצה היה להגיד עוד דבר־מה. אבל איש לא מצא מלה בלשונו. הם ידעו כי זאת היא פרידה לנצח. באופן הטוב ביותר יגיע שמריה בריא ושלם לחוץ־לארץ. באופן הרע ביותר יתָּפש ליד הגבול, ידונוהו למות או שיִִיָרה בו במקום על־ידי שומרי־הגבול. ומה אפשר להגיד זה לזה כשנפרדים לעולמים?

שמריה כִּתֵּף את הצרור ופתח ברגלו את הדלת. הוא לא הוסיף להביט לאחוריו. ברגע זה שבו עבר את הסף ניסה לשכוח את הבית ואת כל אנשיו. מאחורי גבו נשמעה עוד פעם צעקתה של דבורה. הדלת נסגרה שוב. מתוך הרגשה, שאמו נפלה והתעלפה, התקרב שמריה למלַוֵהו. “מאחורי ככר־השוק” אמר האיש בעל הכובע הכחול, “מחכים לנו הסוסים”. בעברם לפני צריפו של זמשקין עמד שמריה מלכת. הוא שלח מבט לגן הקטן ואחר־כך לאורוה הפתוחה והריקה. יונה אחיו לא היה שם. מחשבת־עצב השאיר לאח האובד, אשר הקריב את עצמו מרצונו הטוב כפי ששמריה הוסיף עוד להאמין. “אדם גס הוא, אבל נדיב־לב ואמיץ” – הרהר. אחר־כך הלך לדרכו בצעדים מדודים לצדו של האדם הזר.

מאחורי ככר־השוק עמדו הסוסים כאשר אמר האיש מקודם. לא פחות משלשה ימים היה עליהם לנסוע עד בואם אל הגבול, כי הם נטו מדרך מסילת־הברזל. בדרך נתגלה, שמלוהו של שמריה היה בקי יפה בכל הסביבה. הוא גלה את בקיאותו זו מבלי ששמריה שאלהו על כך. הוא הראה על מגדלי בתי־ הכנסיה הרחוקים ונקב בשם הכפרים שלהם הם שייכים. הוא קרא בשמות החצרות והאחוזות ובשמות בעלי־האחוזות. לעתים קרובות נטה מהדרך הרחבה ומיד ידע דרכו בדרכים הצרות. דומה היה כאילו רצה עוד להספיק ולקרב את לבו של שמריה למולדת לפני צאתו לבקש מולדת חדשה. הוא זרע את הגעגועים בלבבו של שמריה לכל ימי־חייו.

כשעה לפני חצות לילה הגיעו לבית־המרזח שעל־יד הגבול. היה לילה שקט. בית־המרזח עמד בו כבית יחידי, בית בתוך הלילה השקט, אלם, אפל בעל חלונות מָאפלים שאי ־אפשר היה לשער שיש חיים מאחוריהם. מקהלת הלילה – רבוא־רבואות צרצרים צרצרו סביבו בלי הרף. מלבד זאת לא נשמע כל קול. שטוחה היתה הארץ, האופק המכוכב התעגל בעיגול כחול־כהה, אשר נפסק רק בצפון־מזרח על־ידי רצועה בהירה כטבעת כחולה המשובצת בחתיכת־כסף. הורגש ריח הרטיבות הרחוקה של הביצות אשר השתרעו במערב והרוח האטי אשר נשָׂאה משם. “ליל־קיץ יפה ואמתי!” אמר שליחו של קפטורק. ובפעם הראשונה במשך כל היותם יחד הואיל לדבר על ענינו: “לא תמיד אפשר לעבור את הגבול בלי מעצורים בלילות שקטים כאלה. לפעולות שלנו הגשמים מועילים יותר”. הוא הכניס מעט פחד בלבבו של שמריה. כיון שבית־המרזח אשר עמדו לפניו היה סגור ואלם, לא חשב שמריה על חשיבותו עד שדברי המלוה הזכירו לו את כונתו. “נכנס!” אמר כאיש שאינו רוצה להוסיף ולדחות את הסכנה. “אינך צריך למהר, עוד די זמן עלינו יהיה לחכות!”

בכל זאת נגש אל החלון ודפק קלות בתריס־העץ. הדלת נפתחה והוציאה על פני אדמת־הלילה זרם רחב של אור צהוב. הם נכנסו. מאחורי השולחן, בתוך חוג־האור של העששית התלויה, עמד בעל־הבית ונענע לעומתם בראשו, על גבי הרצפה ישבו אנשים אחדים ושחקו בקוביה. ליד אחד השולחנות ישב קפטורק בחברת אדם אחד הלבוש מדי ראש זקיפי־המשמר. איש לא הביט בבאים.נשמע קשקוש הקוביות ותקתוק שעון־הקיר. שמריה ישב. מלוהו הזמין דבר־מה לשתיה. שמריה שתה מנת־יין ־שרוף אחת, הוא נעשה חם אבל שקט. הוא הרגיש בטחון אשר כמוהו לא הרגיש מעולם; הוא ידע שעוברת עליו אחת השעות הבלתי־שכיחות, שבהן על האדם לעצב את גורלו לא פחות מאשר הכוח הגדול אשר הביא עליו את הגורל הזה.

מיד לאחר שהשעון צלצל חצות, נשמעה יריה קשה וחדה בלוית הד שנמוג לאט־לאט. קפטורק וראש־הזקיפים קמו. זה היה האות המדובר שעל־ידו הודיע המשמר, שהבדיקה הלילית של קצין־הגבול חלפה. ראש־הזקיפים נעלם. קפטורק האיץ באנשים לצאת. כולם התרוממו בעצלות, כתפו את הצרורות והארגזים, הדלת נפתחה, הם נטפו אחד, אחד לתוך הלילה ויצאו בדרך המובילה אל הגבול. הם ניסו לשיר, מי־שהוא אסר עליהם את זאת, זה היה קולו של קפטורק. לא ידעו אם הקול בא מהשורות הראשונות, מהאמצע או מהשורה האחרונה. הם צעדו, איפוא, מתוך שתיקה דרך הצרצור הסמיך של הצרצרים וכחול־הלילה העמוק. כעבור חצי־שעה פקד עליהם קולו של קפטורק: לשכב! הם צנחו על הקרקע רטוב־הטל, שכבו ללא תנועה, לחצו את הלבבות ההולמים אל האדמה הרטובה – פרידת הלבבות מהמולדת. אחר־כך פקדו עליהם לקום. הם הגיעו עד תעלה רחבה ובלתי־עמוקה, משמאלם הבריק אור, זה היה האור של סוכת־המשמר. הם החלו לעבור את התעלה. מאחוריהם ירה הזקיף ברובה לצאת ידי חובה אבל מבלי לקלוע אל המטרה.

“עברנו!” קרא קול אחד.

בו ברגע החוירו השמים במזרח. האנשים הביטו לאחוריהם, אל המולדת, אשר דומה היה כאילו הלילה עוד רבץ עליה, ופנו שוב אל היום והנכר.

אחד פתח בשירה, כולם הצטרפו. מתוך שירה יצאו לדרך. רק שמריה לא הצטרף לשירה. הוא חשב על עתידו הקרוב (היו לו שני רובלים); על הבוקר בבית. בעוד שעתים קם אבא שם בבית, ממלמל תפלה, מכעכע, מגרגר, נגש אל הקערה ושופך מים. האם נושפת לתוך המיחם. מנוחם מגמגם דבר־מה לתוך חלל־הבוקר, מרים מסתרקת ומוציאה נוצות רכות ולבנות משערותיה השחורות. את כל זה ראה שמריה בבהירות כזאת כאשר לא ראהו עוד מעולם – בשעה שהיה עוד בבית והוא עצמו היה עוד חלק של הבוקר בבית־המולדת. הוא לא שמע כמעט את זמרתם של האחרים, רק רגליו נשמעו לקצב והצטרפו למצעד.

כעבור שעה נראו לעיניו העיר הנכריה הראשונה, העשן הכחול מתוך הארובות הראשונות השקדניות. אדם אחד וסרט צהוב כרוך על זרועו, אשר קבל את פני הבאים. שעון־מגדל השמיע ששה צלצולים.

גם שעון־הקיר של משפחת זינגר צלצל שש פעמים. מנדל קם, גרגר, כעכע, מלמל תפלה, דבורה עמדה כבר ליד הכירים ונשפה לתוך המיחם. מנוחם גמגם דבר־מה בלתי־מובן מתוך אחת הפינות, מרים הסתרקה לפני הראי המטושטש. אחר־כך גמעה דבורה את התה החם מתוך עמידה ליד הכירים. “היכן עכשיו שמריה?” – אמרה פתאום. כולם חשבו עליו. “אלהים יעזור לו” אמר מנדל זינגר. וכך עלה ובא היום.

כך עלו ובאו הימים שלאחריו, ימים ריקים, ימים עצובים. “בית בלי ילדים” – הרהרה דבורה. “את כולם ילדתי את כולם הינקתי ורוח נשאם”. היא הביטה סביבה לראות את מרים, לעתים רחוקות מצאה את הבת בבית. מנוחם לבדו נשאר לה לאם. תמיד בעברה ליד פינתו הושיט את זרועותיו. וכשנשקה לו חפש את שדיה כתינוק. בלב מלא־תוכחה חשבה על הברכה המתמלאת באטיות כזאת וספק התעורר בה אם תזכה עוד בחייה לראות בבריאותו של מנוחם.

הבית שתק כשחדלו קולות־הניגון של הילדים הלומדים. הוא שתק והיה קודר.

שוב בא החורף. קמצו בנפט. שכבו לישון במוקדם. שקעו מתוך הכרת־טובה בתוך הלילה הטוב. מזמן לזמן שלח יונה דרישת שלום. הוא עבד בפסקוב, שמח בבריאותו הטובה שהיה רגיל בה ולא ידע כל קושי ביחסים שבינו ובין הממונה עליו.

כה חלפו ונגרו השנים.

 

VI    🔗

באחד הימים, אחרי הצהרים, בשלהי־קיץ. הופיע אדם זר על סף ביתו של מנדל זינגר. הדלת והחלונות היו פתוחים. דוממים, שחרים ושבעים נצמדו הזבובים אל הקירות המחוממים בשמש וקול־הניגון של התלמידים זרם מתוך הבית הפתוח אל הרחוב הלבן. פתאום הרגישו באיש הזר העומד בפתח נשתתקו. דבורה קמה ממושבה על השרפרף. מהעבר השני של הרחוב מהרה ובאה מרים כשהיא מחזיקה בידה במנוחם המתנודד. מנדל זינגר קם ועמד לפני הזר ומדד אותו במבטו. היה זה אדם בלתי־שכיח. חבוש היה מגבעת גדולה, שחורה ורחבת־שולים, לבוש מכנסים רחבים, בהירים ומתנפנפים, נעול מגפים צהובים ומשובחים ומעל כתנתו הירוקה כהה התנפנפה כדגל עניבה אדומה מאוד. מבלי לזוז ממקומו אמר דבר־מה בשפה בלתי־מובנת – ודאי היתה זאת ברכת שלום. דמה היה שהוא מדבר כשדובדבן נתון בפיו. גם בלאו־הכי הציצו גבעולים ירוקים מתוך כיס־מעילו. שפתו העליונה החלקה והארוכה מאוד הופשלה לאט כלפי מעלה כמסך והחשיפה שִׁנים חזקות וצהובות שהזכירו מראה סוסים. הילדים צחקו וגם מנדל זינגר הצטחק. האדם הזר הוציא מכתב מארך ומקופל וקרא את הכתובת ואת השם של משפחת זינגר באופן המיוחד לו וכולם צחקו שוב. אמריקה! אמר האיש ומסר את המכתב למנדל זינגר. הרגשת־אושר עלתה בלבבו של מנדל והאירה את פניו. “שמריה” – אמר. בתנועת־יד שלח מעל פניו את התלמידים כגרש את הזבובים. הם מהרו לצאת החוצה. הזר ישב. דבורה העמידה על השולחן תה, מיני־מתיקה ולימונדה. מנדל פתח את המכתב. גם דבורה ומרים ישבו. ומנדל זינגר החל לקרוא את הדברים הבאים:

“אבא אהוב, אמא אהובה, מרים יקרה ומנוחם הטוב!”

אל יונה אין אני פונה, כי הוא נמצא ודאי בצבא. כמו כן אבקש מכם שלא תשלחו לו את המכתב הזה, כי עלול הוא לגרום לו ענינים בלתי־נעימים אם יחליף מכתבים עם אח שברח מעבודת־הצבא. משום כך גם חכיתי זמן רב כל כך ולא כתבתי לכם דרך הדואר, עד שבאה לבסוף ההזדמנות לידי לשלוח אליכם את המכתב הזה בידי ידידי הטוב מֶק. הוא מכיר את כולכם מתוך ספורַי, אבל לא יוכל לשוחח אתכם אף מלה אחת, כי לא הוא בלבד אמריקני הוא, אלא שגם הוריו נולדו כבר באמריקה וגם יהודי איננו. אבל טוב הוא מעשרה יהודים.

ובכן אתחיל לספר לכם מראשית דרכי ועד הנה: בעברי את הגבול לא היה לי מה לאכול ורק שני רובלים נמצאו בכיסי, אבל אמור אמרתי לעצמי³ שאלהים יעזור. מטעם חברת אניות טְרִיֶסטִית בא אל הגבול אדם אחד, חבוש כובע־פקידים, כדי לקחתנו משם. שנים־עשר איש היינו במספר. לאחד־עשר האנשים אשר זולתי היה כסף. הם קנו להם תעודות מזויפות וכרטיסי־אנִיה וסוכן חברת־האניות הביא אותם אל הרכבת. אנוכי נלויתי אליהם. אמרתי לעצמי, שזה לא יכול להזיק. אלך יחד אתם, על־כל־פנים אראה כיצד נוסעים לאמריקה. נשארתי, איפוא, לבדי עם הסוכן והוא התפלא לדבר, שאין אני נוסע עם כולם. ‘אין לי פרוטה בכיס’ – אמרתי אל הסוכן. הוא שאלני אם יודע אני קרוא וכתוב. ‘מעט’ – עניתי לו – ‘אבל אפשר שזה מספיק’. ובכן, כדי שלא להלאותכם בדברים: לאדם הלז היתה עבודה בשבילי, והיא: ללכת בכל יום, בשעת בוא הבורחים, אל הגבול, להובילם משם, לקנות להם את כל הדרוש ולדבר על לבם שאמריקה היא ארץ זבת חלב ודבש. וכך התחלתי לעבוד, וחמשים אחוז מהרוח שלי נתתי לסוכן, כי אני הייתי רק סגן־סוכן. הוא חבוש היה כובע ועליו רקום שם החברה באותיות זהב, ואני – רק סרט כרוך היה לזרועי. אחרי שני חדשים אמרתי לו שעלי לקבל ששים אחוז, ואם לא – אפסיק את העבודה. הוא נתן ששים. בקיצור: אצל בעל־הבית שלי הכרתי נערה יפה אחת, פיגָה שמה, ועכשיו היא כלתכם. אביה נתן לי מעט כסף כדי להתחיל באיזה עסק, אל אני לא יכולתי לשכוח כיצד אחד־עשר האנשים נסעו לאמריקה וכיצד אני נשארתי לבדי. נפרדתי, איפוא, רק מפיגה, בעניני אניות הייתי בקי, הן זה היה המקצוע שלי – וכך נסעתי לאמריקה. וכאן אני חי. לפני חדשים באה לכאן פיגה, התחתנו והננו מאושרים מאוד. התמונות נמצאות בכיסו של מק. מתחילה היית תופר ומחבר כפתורים למכנסים, אחר־כך גהצתי מכנסים, אחרי זה תפרתי את הבטנה בשרוולים ועוד מעט והייתי לחיט, ככל היהודים באמריקה. אבל אז הכרתי את מֶק בשעת טיול בלוֹנג אילנד, סמוך למצודת־לַפַיֶט. כשתהיו כאן אראה לכם את המקום. מאז התחלתי לעבוד אתו יחד בכל מיני עסקים. עד שהתחלנו לעסוק בעסקי ביטוח־באחריות. אני ביטחתי את היהודים והוא – את האירלנדים. אני גם ביטחתי כבר נוצרים אחדים. מק יתן לכם עשרה דולר ששלחתי על־ידו, בכסף זה תקנו לכם דבר מה בשביל הנסיעה, כי בקרוב אשלח לכם, איה"ש, כרטיסי־אניה.

אני מחבק ומנשק את כולכם

בנכם שמריה

(כאן שמי סֶם)."

כשגמר מנדל את קריאת־המכתב קמה בבית שתיקה⁴ מצלצלת, אשר נתמזגה, כביכול, עם דממת היום של שלהי־הקיץ ואשר מתוכה נדמה היה לכל בני־המשפחה, שהם שומעים את קולו של הבן המהגר. כן, שמריה עצמו דבר שם, באמריקה הרחוקה מרחק עולמות, במקום שם בשעה זו, אולי, לילה או בוקר. לרגע קט שכחו כולם את מק אשר ישב אצלם. דומה היה, כאילו נתעלם מאחורי שמריה הרחוק כנושא־מכתבים המוסר מכתב, הולך הלאה ונעלם. האמריקני עצמו מוכרח היה שוב להזכיר על נוכחותו. הוא קם והכניס ידו לתוך כיס מכנסיו כקוסם המתכונן לעשות בלהטיו. הוא הוציא תיק, הוציא מתוכו עשרה דולר ותמונות, שעל אחת מהן נראו שמריה עם פיגה אשתו כשהם יושבים בירק על הספסל, ועל השני – שמריה לבדו, לבוש חליפת־רחצה, ליד חוף־הרחצה – גוף ופנים בין תריסר של גופות ופנים זרים, שוב לא היה זה שמריה כי־אם איזה סֶם. את שטר־עשרת־הדולרים ואת הצלומים מסר הזר לדבורה, לאחר שמדד את כולם קצרות במבטו כבודק ומנסה את נאמנותו של כל אחד ואחד. את השטר כִּוצה בידה האחת ובשניה – הניחה את התמונות על השולחן ליד המכתב. כל זה ארך רגעים אחדים שהשתיקה בהם טרם חדלה. לבסוף שם מנדל זינגר את אצבעו על התמונות ואמר: “זה הוא שמריה!” “שמריה!” חזרו ואמרו האחרים, ואפילו מנוחם, שעתה כבר גדול היה מהשולחן ומעלה, הוציא מקרבו צהלה קולנית, ובזהירות פזלנית נעץ אחד ממבטיו הבישניים בתמונות.

למנדל זינגר נדמה פתאום כאילו האדם הזר שוב אינו זר וכאילו מבין הוא את לשונו המוזרה. “יספר לי דבר־מה!” אמר אל מק. והאמריקני אשר כאילו הבין את דברי מנדל, החל להניע בפיו הגדול ובשקידה עליזה ספר דברים בלתי־מובנים ודומה היה כאילו לעס מאכלים טעימים שונים בתיאבון מבורך. הוא ספר למשפחת זינגר, כי לרגלי מסחר בכּשוּת – לשם הקמת בתי־מבשל לשֵכָר בשיקַגו – הוא בא לרוסיה. אבל הזינגרים לא הבינו את דבריו. כיון שנזדמן לו להיות פה פעם, אין הוא רוצה בשום־פנים להחמיץ את ההזדמנות לבקר בקוקַז וביחוד לעלות על האררט שעליו כבר קרא בפרטות בתנ"ך. אם שומעי ספורו של מק הקשיבו מתוך העויות־ריגול מתוחות כדי לצוד אולי הברה קטנה ומובנת אחת מתוך כל הגיבוב הרועש, – הנה הרטיטו לבותיהם לשמע המלה “אררט” שהיתה כידועה באזניהם, אבל גם משונה עד כדי פחד, ושיצאה ונתגלגלה מפי מק ברעם מסוכן ונורא. מנדל זינגר עצמו חייך בלי הרף. נעים היה לו לשמוע את הלשון שהיא נעשתה גם לשונו של שמריה בנו, ובעוד מק מדבר, ניסה מנדל לתאר לעצמו את מראהו של בנו בשעה שגם הוא מדבר מלים כאלה. ומיד נדמה לו, שמתוך פיו הטוחן והשוחק של הזר דבר קולו של בנו.

האמריקני כלה את דבריו, הקיף את השולחן ולחץ את ידו של כל אחד בלבביות ובחזקה. בתזוזה זריזה אחת הרים את מנוחם למעלה, התבונן בראש המעוקם, בצואר הדק, בידים הכחולות ונטולות־החיים וברגלים המעוקמות ובזלזול עדין ומיושב הדעת הושיבו על הקרקע, כאילו רצה בזה להביע, שבריות מוזרות לשבת צריכות על הקרקע ולא לעמוד ליד שולחנות. אחר־כך יצא רחב, גדול ומתנודד במקצת, כשידיו נתונות בכיסי־המכנסים, דרך הדלת הפתוחה ואחריו נדחקו כל אנשי־המשפחה. כלם האהילו על עיניהם בכפות ידיהם, בהביטם אל הרחוב מוצף השמש שבאמצעותו צעד מק ושבקצהו עמד עוד פעם כדי לנענע להם בידו בברכת־שלום קצרה.

זמן רב נשארו בחוץ, גם לאחר שמק נעלם מעיניהם. הם החזיקו את ידיהם מעל לעיניהם והביטו באור המאובק של הרחוב הריק. לבסוף אמרה דבורה: “עתה הלך!” וכאילו זה עתה נעלם הזר, חזרו כולם הביתה ועמדו משולבים, יד כל אחד על כתפו של השני, לפני התמונות שעל גבי השולחן. “כמה הם עשרה דולר?” שאלה מרים והחלה לחַשֵב.

“אחת היא” אמרה דבורה “כמה הם עשרה דולר, הן מאומה לא נקנה לנו בהם”.

“מדוע זה?” השיבה מרים, “הנסע בלבושי־הקרעים שלנו?”

“מי נוסע ולהיכן?” צעקה האם.

“לאמריקה”, אמרה מרים והצטחקה, “סֶם עצמו כתב זאת”.

בפעם הראשונה כנה אחד מבני המשפחה את שמריה בשם “סם”, ודומה היה כאילו בכונה בטאה מרים את השם האמריקני של אחיה כדי להדגיש על דרישתו שהמשפחה תסע לאמריקה.

“סם!” קרא מנדל זינגר, “מי זה סם?”

“כן”, חזרה ואמרה דבורה “מי זה סם?”

“סם!” – אמרה מרים וגם הפעם תוך חיוך – “הוא אחי באמריקה והבן שלכם!”

ההורים שתקו.

קולו של מנוחם טרטר פתאום מתוך הפינה שהתכנס בתוכה.

“מנוחם אינו יכול לנסוע!” אמרה דבורה בקול חרישי כזה כאילו פחדה שמא יבין החולה את דבריה.

“מנוחם אינו יכול לנסוע!” חזר ואמר מנדל זינגר גם הוא בקול חרישי.

השמש שקעה כבשקעה חטופה. על הקיר של הבית שמנגד, אשר אליו הביטו כולם דרך החלון הפתוח, עלה הצל השחר, עלה והתרומם, כים המעלה את גלי חופו בשעת גֵּאותו. קמה רוח חרישית ואגף־החלון חרק על קרסו.

“סגרי את הדלת, רוח נושבת!” אמרה דבורה.

מרים נגשה אל הדלת. לפני נגעה בכף־המנעול עמדה עוד כרגע דומם, והוציאה ראשה מעבר לפתח לאותו צד הרחוב שבו נעלם מק. אחר כך סגרה מרים את הדלת בנקישה חזקה ואמרה: “דפיקת הרוח היא זאת!”.

מנדל נגש ועמד ליד החלון. הוא התבונן כיצד צל־הערב מטפס ועולה על הקיר. הוא הרים את ראשו והסתכל בגב המוזהב של הבית שמנגד. כך עמד ארוכות כשגבו כלפי החדר, אשתו, מרים בתו ומנוחם החולה. הוא הרגיש בכולם וידע כל תנועה ותנועה שלהם. הוא ידע, כי דבורה מניחה את ראשה על השולחן כדי לבכות, כי מרים מפנה פניה אל הכירים ושכתפיה מרטטות מזמן לזמן, אם כי אין היא בוכה כלל. הוא ידע כי אשתו מחכה רק לרגע, שבו יקח את ה“סדור” כדי ללכת לבית־התפלה לתפלת מערבית, ושמרים לוקחת את העטיפה הצהובה כדי למהר אל השכנים. אחר־כך יש בדעתה של דבורה להטמין את שטר־עשרת־הדולרים, שעדיין החזיקה בידה, מתחת לקרש הרצפה. מנדל זינגר ידע על קרש־רצפה זה. מדי פעם, בדרכו עליו, הוא מגלה לו בחריקתו את הסוד הצפון תחתיו ומזכיר לו את ריטונם של הכלבים הקשורים מאחורי אורותו של זמשקין. מנדל זינגר הכיר את הקרש הזה. וכדי שלא לחשוב על כלביו השחורים של זמשקין – דמויות־החטאים החיות האלה, אשר הפחידו אותו – נמנע מלדרוך על הקרש הזה אם רק לא בא לידי שכחה ולא התהלך אנה ואנה בחדר אגב התלהבות הלימוד. בדעתו כך ובהתבוננו ברצועת־הזהב של השמש ההולכת וצרה, העוברת מגב הבית אל הגג ומשם אל ארובת־העשן הלבנה – דומה היה לו שהוא מרגיש, בפעם הראשונה בחייו, בהתחמקות־התככים ונעדרת־הקול של היום, בתרמית התמורה הנצחית של יום ולילה, קיץ וחורף, ובהגרה החדגונית של החיים על אף כל הפחדים הצפויים והפתאומיים גם יחד. הם צמחו רק ליד החופים רבי־התמורות ועל־ידם הלך ועבר מנדל זינגר. בא אדם מאמריקה, צחק, הביא מכתב, דולרים ותמונות מאת שמריה ונעלם שוב בתחומים המעורפלים של המרחק. הבנים נעלמו: יונה עבד את הצאר בפסקוב ושוב לא היה יונה, שמריה התרחץ על חופי האוקינוס ושוב לא היה שמו שמריה. מרים לותה במבטה את האמריקני וגם היא רצתה לנסוע לאמריקה. רק מנוחם נשאר מה שהיה תמיד, מיום הולדתו: בעל־מום. ומנדל זינגר עצמו נשאר מה שהיה תמיד: מלמד.

הרחוב הצר האפיל כליל ובו בזמן גם נעור לחיים. אשתו העבה של חיים הזגג וסבתו בת־התשעים של יוסל קוֹפ המסגר, אשר מת זה מכבר, הוציאו את כסאותיהן מתוך הבתים כדי לשבת ליד הבתים וליהנות מאוירה הרענן של שעת־הערב. שחורים, נחפזים ומתוך ברכות־שלום חטופות, מהרו היהודים לבית־התפלה. מנדל זינגר נפנה מהחלון ורצה גם הוא ללכת להתפלל. הוא עבר ליד דבורה שהוסיפה עוד לשבת כשראשה מונח על השולחן הקשה. פניה, אשר מנדל שוב לא יכול נשוא אותם זה שנים, היו כבושים בעץ־השולחן הקשה, והאפלולית, אשר החלה למלאות את החדר, כסתה גם את קשיותו ואת בישנותו של מנדל. ידו חלפה במהירות על גבה הרחב של אשתו, קרוב היה לו פעם בשרה זה וזר היה לו עתה. היא קמה ואמרה: “אתה הולך להתפלל!” וכיון שהרהרה בדבר־מה אחר, הפכה את המשפט הזה בקול רחוק וחזרה ואמרה: “להתפלל אתה הולך!”

יחד עם אביה יצאה מרים בעטיפה הצהובה את הבית והלכה אל השכנים.

היה שבוע ראשון בחודש אב. כתום תפלת־מערבית התאספו היהודים לקדש את הלבנה וכיון שהלילה נעים היה ומשיב־נפש אחרי היום החם, נמשך לבם המאמין ביתר רצון לקראת קידוש הלבנה על מגרש פנוי, אשר מעליו התקמרו השמים רחבים ומקיפים יותר מאשר על פני הרחובות הצרים של העיירה. אלמים ושחורים נחפזו בקבוצות דוממות מאחורי הבתים, ראו במרחק את היער, אשר היה דומם ושחור כמוהם, אבל נצחי במצבו המשרש, ראו את צעיף־הלילה הפרוש על השדות הרחבים ולבסוף עמדו מלכת. הם הסתכלו בשמים וחפשו את חרמש־הכסף של הירח החדש הנולד היום שוב כביום יצירתו. הם התחברו לקבוצה אחת, פתחו סידוריהם, דפיהם הלבנים הבהיקו ואותיותיהם המרובעות השחירו לעיניהם בצחות־הלילה הכחלחלה והם החלו למלמל את תפלת קדוש הלבנה וגופותיהם התנועעו לכאן ולכאן כמטולטלים בידי סער בלתי־נראה. במהירות ההולכת וגדֵלה התנועעו, בקול ההולך וגדל התפללו, ברוח־מלחמה זרקו

אל השמים הרחוקים את מלותיהם הקדמוניות־קרובות. זרה היתה להם האדמה, אשר עליה עמדו, נוטר־איבה – היער אשר השחיר למולם, רוַת־שנאה – הנביחה של הכלבים אשר הקשבתם החשדנית העירה אותם וקרובים היו להם רק הירח, אשר נולד עתה בעולם זה כמו בארץ־האבות, והאלהים, השומר בכל מקום, בבית ובנכר.

ב“אָמן” קולני סיימו את הברכה, ברכו איש את רעהו בחודש טוב, בהצלחת העסקים ובהחלמת החולים. הם התפזרו, רצו אחד, אחד הביתה, נעלמו בסמטאות מאחורי הדלתות הקטנות של בתיהם המעוקמים. נשאר רק יהודי אחד: מנדל זינגר.

חבריו נפרדו והלכו רק לפני רגעים אחדים, אבל לו נדמה, שהוא עומד פה זה כשעה תמימה. הוא נשם לתוכו את המנוחה הבלתי־נפגמת בחופש, פסע פסיעות אחדות, הרגיש לאוּת, נתעורר בו הרצון לשכב על הקרקע ופחד מפני האדמה הבלתי־ידועה ומפני השרצים מרובי־הסכנה השורצים, בודאי, עליה. הוא נזכר ביונה בנו. יונה ישן עתה בקסרקטין, על החציר, באורוה אולי ליד הסוסים. בנו שמריה חי מעבר לים: מי רחוק יותר, יונה או שמריה? דבורה כבר הצפינה בבית את הדולרים ומרים מספרת עכשיו לשכנים על ביקורו של האמריקני.

חרמש־הירח הצעיר כבר הפיץ זוהר כספי חזק ונסע לו דרך הלילה בלויתו הנאמנה של כוכב־הרקיע הבהיר ביותר. לעתים נבחו הכלבים והפחידו את מנדל. הם קרעו את שלות האדמה והגדילו את אי־מנוחתו של מנדל זינגר. אם כי רחוק היה מבתי העיירה רק במרחק של חמשה רגעים, ראה את עצמו רחוק במרחק אין־סוף מעולם הישוב של היהודים, בודד עד למאוד, צפוי לסכנות ועם זה באין יכולת לחזור. הוא פנה צפונה: שם נשם היער קדורנית. מימין, במרחב של הרבה פרסאות, השתרעו הבצות עם צפצפות־הכסף הבודדות. משמאל רבצו השדות תחת צעיפי־לֶשֶם. לעתים האמין מנדל שהוא שומע קול אדם הבא מצד בלתי־ידוע. הוא שמע קולות־דבור ידועים לו ונדמה היה לו כאילו הוא מבין אותם. אחר־כך נזכר שהוא שומע את הדבורים האלה זה מכבר. הוא הבין, שהוא רק שומע אותם עכשיו שנית, רק את ההד שלהם אשר נשמר בזכרונו זמן רב כל כך. פתאום נשמע רשרוש בתוך הקמה אם כי כל רוח לא נשבה. הרשרוש הלך והתקרב, עכשיו יכול מנדל גם לראות בהתנועע השבלים הגבוהות כקומת־אדם, ביניהן התגנב ועבר ודאי אדם או חיה ענקית, מפלצת. לברוח – היה ודאי המעשה הנכון ביותר שהיה עליו לעשות, אבל מנדל חכה והתכונן לקראת מות. אכר או חיָל יגיח עכשיו מתוך הדגן, יאשים את מנדל בגניבה ויהרגהו בו במקום – אולי באבן. אפשר שזהו נודד, רוצח, פושע שאינו רוצה כי ישמעוהו ויראוהו. “אב קדוש שבשמים!” לחש מנדל. והנה שמע קולות מדברים. אלה היו שני בני־אדם אשר הלכו בין הקמה. ודבר זה, שלא אחד כי־אם שנים היו ההולכים, הרגיע את היהודי, אם־כי בו ברגע אמר לנפשו שהשנים גם יחד רוצחים הם. לא, אלה לא היו רוצחים, זה היה זוג־נאהבים. נשמע קול נערה וצחוק של גבר. גם זוגות־נאהבים עלולים להיות מסוכנים. כבר קרו כמה מקרים, שהגבר בא לידי טירוף בתפשו באדם אשר היה עד־ראיה לאהבתו. עוד מעט ויצאו השנים מתוך הקמה. מנדל זינגר התגבר על רגש הגועל והפחד מפני שרצי־האדמה ושכב לו בלאט והביט לעבר הקמה. והנה נחצו השבלים. קודם יצא הגבר גבר לבוש בגדי־שרד, חיָל חבוש כובע כחול־כהה ונעול מגפים מדורבנים. המתכת הבריקה וצלצלה חרש. עטיפה צהובה הבהיקה מאחוריו, עטיפה צהובה, עטיפה צהובה. נשמע קול, קולה של הנערה. החייל פנה לאחוריו, חבק בזרועו את כתפיה, עכשיו נפתחה העטיפה, החייל הלך ליד הנערה מאחוריה, וידיו על חזהָ, חבוקה בתוכו הלכה הנערה.

מנדל עצם עיניו ונתן לאסון כי יעבור לפניו בחשכה. אלמלא פחד שמא ירגישו בו על־ידי כך, כי אז היה סותם גם את אזניו כדי שלא ישמע דבר. עכשיו מוכרח היה לשמוע: מלים נוראות, צלצול־כסף של הדרבנות, צחוק חרישי ומטורף וצחוקו העמוק של הגבר. בגעגועים חכה עכשיו לנביחת הכלבים. אילו רצו רק לילל בקול. ייללו בקול רם מאוד! רוצחים צריכים היו לצאת מבין הקמה כדי להרגו. הקולות התרחקו. היתה דממה. הכל חלף. מאומה לא היה.

מנדל זינגר קם בחפזון, הסתכל סביבו, הרים בשתי ידיו את כנפות מעילו הארוך ורץ בדרך לעיירה. תריסי־החלונות היו מוגפים, אבל נשים אחדות ישבו עוד לפני הדלתות, פטפטו ונחרו. הוא הֵאט את מרוצתו, כדי שלא לעורר תשומת־לב, וצעד רק בצעדים גסים ונחפזים כשהוא מחזיק עוד בידיו את כנפי מעילו. לפני ביתו עמד. הוא דפק בחלון. דבורה פתחה אותו. “היכן מרים?” שאל מנדל. “היא מטיילת עדיין”, אמרה דבורה, "אי־אפשר לעצור בה כלל. יומם ולילה היא מטיילת. רק כחצי־שעה נמצאת היא בבית. אלהים ענש אותי בילדים אלה, כלום שמעו כבר בעולם – – – "

“הסי” – הפסיקה מנדל, “כשתחזור מרים הביתה, אמרי לה, שאני שאלתי עליה. הלילה לא אשוב הביתה, אלא מחר בבוקר. היום הוא יום מותו של סבי בצלאל, אני הולך להתפלל”.

והוא הלך מבלי לחכות לתשובת אשתו.

רק כשלוש שעות עברו אולי משעה שיצא מבית התפלה. עתה בבואו לשם שנית, נדמה לו כאילו חזר שמה אחרי שבועות רבים וביד רכה לטף את מכסה עמוד־התפלה שלו כחוגג עמו את חג־הפגישה. הוא פתח את לוח־העמוד ושלח ידו אל סדורו הישן, השחור והכבד, אשר רגיל היה להחזיקו בידיו ואשר הכירו בלא כל פקפוק בין אלפי סדורים הדומים לו. כה קרובים היו לו חלקת העור של הכריכה עם אי החֵלב הקטן והעגול – גֶלד שרידי נרות־אין־מספר אשר אוכלו זה מכבר – ושולי־העמודים התחתונים המנוקבים, הצהובים, השמנים והמגוללים מדפדוף באצבעות מורטבות במשך עשרות בשנים. כל תפלה דרושה לו יכול מצוא כרגע. טבועה היתה בזכרונו בשרטוטיה הקטנים ביותר של פרצופה בסדור זה, במספר שורותיה, באופן הדפוס ומדתה ובגון דפיה.

דמדומים שררו בבית־התפלה. האור הצהבהב של הנרות ליד קיר המזרח, סמוך לארון־הקודש, לא גרש את האפלה אלא שנראה כאילו התחבא בתוכה. מבעד לחלונות נראו השמים וכוכבים אחדים ואפשר היה להבחין בכל הנמצא בתוך הבית: בעמודים, בשולחן, בספסלים, בפיסות־הניר אשר על הרצפה, במנורות־הקָנים שבקיר, בפרוכת זהובת־המלילות. מנדל זינגר הדליק שני נרות, הדביקם יפה לעץ החשוף של העמוד, עצם עיניו ופתח בתפלה. מתוך עצימת עינים ידע היכן נגמר כל עמוד שבסידור ובאופן מיכני דפדף ופתח את העמוד החדש. לאט־לאט החל גופו להתנועע בנענועים הרגילים והמדודים. כל גופו התפלל. הרגלים חככו ברצפה, הידים קומצו לאגרופים והכו כפטישים בעמוד, בחזה, בסדור ובאויר. על גבי ספסל־התנור ישן יהודי בן־בלי־בית. נשימותיו לוו את זמרתו המונוטונית של מנדל זינגר אשר היתה כזמרה חמה במדבר הצהוב, אבודה ונאמנה למות. קולו הוא ונשימתו של הישן הממו את מנדל, גרשו כל רעיון מתוכו. שוב לא היה אלא מתפלל, מעבָר היה למלים בדרכן השמימה. כלי ריק היה, משפך. כה התפלל לקראת בוקר.

אור היום נגע בחלונות. הנרות נעשו עלובים ולאים. מאחורי הבתים הנמוכים נראתה כבר השמש העולה. בשלהבות אדומות מלאה את שני חלונות־המזרח של הבית. מנדל כיבה את הנרות, הטמין את הסדור, פקח את עיניו ופנה ללכת. הוא יצא החוצה. הורגש ריח של קיץ, בצות מתיבשות וירק מתעורר. תריסי החלונות היו עוד מוגפים. האנשים ישנו.

מנדל דפק שלש פעמים בידו על דלת ביתו. הוא היה חזק ורענן כאילו ישן שינה ארוכה וחדלת־חלומות. הוא ידע יפה מה עליו לעשות. דבורה פתחה את הדלת. “עשי לי תה”, אמר מנדל, “אחר־כך יש ברצוני להגיד דבר־מה. האם מרים בבית?” “ודאי”, השיבה דבורה, “והיכן עליה להיות? כלום חשבת שהיא נמצאת כבר באמריקה?”

המיחם זמזם, דבורה נשבה בהבל־פיה לתוך כוס ושפשפה אותה עד היות לה ברק. אחר כך שתו מנדל ודבורה בשפתים מחודדות וגומעות. פתאום סלק את הכוס הצדה ואמר: “אנחנו נסע לאמריקה. על מנוחם להשאר כאן. מוכרחים אנו לקחת אתנו את מרים. אסון צפוי לנו אם נשאר”. הוא נשתתק לרגע ואחר־כך אמר חרש:

“היא מתהלכת עם קוזַק”.

הכוס נפלה בצלצול מתוך ידיה של דבורה. מרים התעוררה בפינה ומנוחם זז בשנתו האטומה. אחר כך השתררה דממה. רבואות של עפרונים סלסלו בקולותיהם מעל לבית מתחת לרקיע.

בברק חד הכתה השמש בחלון, פגעה במיחם־הפח המבריק, הציתה אותו כראי מקומר.

כך החלה פרשת היום.

 

VII    🔗

לדובּנא נוסעים בעגלתו של זמשקין; למוסקבה נוסעים במסילת־הברזל; אבל לאמריקה נוסעים לא באניה בלבד אלא גם עם תעודות־מסע. כדי להשיג את התעודות האלה מוכרחים לנסוע לדוּבּנא.

דבורה הלכה, איפוא, אל זמשקין. זמשקין שוב לא ישב על ספסל־התנור, הוא איננו כלל בבית. היום יום חמשי, יום שוק־החזירים. רק כעבור שעה יוכל זמשקין לחזור הביתה.

דבורה התהלכה הלוך ושוב, הלוך ושוב לפני צריפו של זמשקין. היא חשבה רק על אמריקה.

דולר אחד הוא יותר משני רובלים, ברובל אחד מאה קופיקות, בשני רובלים מאתים קופיקות, וכמה קופיקות, אב שבשמים, בדולר? כמה דולרים ישלח שמריה? אמריקה היא ארץ ברוכה.

מרים מתהלכת עם קוזק, ברוסיה יכולה היא לעשות זאת. באמריקה אין קוזקים.

רוסיה היא ארץ עצובה, אמריקה היא ארץ חפשיה, ארץ עליזה. מנדל שוב לא יהיה מלמד. אביו של בן עשיר יהיה.

לא שעה אחת ולא שעתים חלפו – רק כעבור שלש שעות שמעה דבורה את נקישת מגפיו המסומרים של זמשקין.

כבר פנה היום, אבל החום טרם עבר. השמש האלכסונית הצהיבה כבר, אבל אין היא רוצה לסגת אחור, לאט־לאט היא שוקעת. דבורה מזיעה מחום. מהתרגשות וממאות מחשבות שאינה רגילה בהן.

עתה, עם בואו של זמשקין חם לה עוד יותר. הוא חבוש מצנפת כבדה מעור־דֻבים, מדובללת וקרחה במקומות אחדים, לבוש פרוָה קצרה מעל למכנסים מלוכלכים הנתונים במגפים הכבדים. ואף־על־פי־כן אין הוא מזיע.

באותו רגע שדבורה רואה אותו, היא כבר מריחה שסרחון יין־שרוף נודף ממנו. קשה יהיה לה הפעם לבוא אתו בדברים. הן לא דבר קל הוא להשפיע על זמשקין גם כשהוא פכח.

ביום שני יהיה בדובנא שוק־חזירים. ואין זה יתרון שזמשקין כבר סיים עניניו בשוק־החזירים המקומי ושוב לא תהיה לו כל סבה לנסוע לדובנא והעגלה תעלה בכסף.

דבורה נגשת ועומדת לפני זמשקין בעודו באמצע דרכו. הוא מתנודד, המגפים הכבדים תומכים בו. טוב שאין הוא יחף! מהרהרת דבורה לא בלי בוז.

זמשקין אינו מכיר את האשה העומדת לו בדרכו. “הלאה הנשים!” קורא הוא ומניע בידו, תנועה שחציה כתופשת וחציה כמכה.

“אני היא!” אומרת דבורה באומץ. “ביום שני נסע לדובנא!”

“יברכך אלהים!” קורא זמשקין בידידות. הוא עומד ונסמך במרפקו על כתפה של דבורה. היא מפחדת לזוז ממקומה, כדי שזמשקין לא יפול.

שבעים קילו הגונים הם משקלו של זמשקין. כל כבדו מונח עתה במרפקו ומרפק זה מונח עתה על כתפה של דבורה.

זאת היא הפעם הראשונה שגבר זר נמצא כה קרוב אליה. היא מפחדת אבל בו בזמן היא גם חושבת על זה שהיא כבר זקנה, היא חושבת גם על הקוזקים של מרים וכמה ימים עברו כבר מבלי שמנדל נגע בה.

“כן, ממתקי” אומר זמשקין. “ביום שני נסע לדובנא ובדרך נישן יחד”.

“פוי, זקן” – אומרת דבורה “אני אגיד זאת לאשתך, אולי שכור אתה?”

“אין הוא שכור” – עונה זמשקין – “הוא רק שתה. מה יש, בכלל, בדעתך לעשות בדובנא אם אינך ישנה עם זמשקין?”

“לעשות תעודות” – אומרת דבורה – “אנו נוסעים לאמריקה”.

“העגלה עולה חמשים קופיקות אם לא תישני ושלשים – אם תשני עמו. ילד יעשה לך, באמריקה תלדי אותו, זכרון מזמשקין”.

צמרמורת תקפה את דבורה בעצם החום.

ובכל זאת אמרה, אבל רק כעבור רגע:

“אני לא אישן עמך ואשלם שלשים וחמש קופיקות”.

זמשקין עומד פתאום עמידה חפשית, הוא מוריד את מרפקו מכתפה של דבורה, דומה שהוא מתפכח.

“שלשים וחמש קופיקות!” אומר הוא בקול חזק.

“ביום שני בשעה חמש בבוקר”.

“ביום שני בשעה חמש בבוקר”.

זמשקין פונה ונכנס אל חצרו ודבורה הולכת לאיטה הביתה.

השמש שקעה. הרוח באה ממערב. באופק נערמים עננים סגולים. מחר ירד גשם. דבורה מהרהרת: מחר ירד גשם. והיא מרגישה כאב־שגדון בברך. היא מקדמת את פני הידיד הישן והנאמן. האדם מזדקן! מהרהרת היא. הנשים ממהרות יותר להזדקן מאשר הגברים. זמשקין הוא בגיל שלה, וגם גדול ממנה בשנים. מרים היא צעירה היא מתהלכת עם קוזק.

דבורה נבהלה מפני המלה “קוזק” שאמרה בקול. דומה היה כאילו רק צלצול המלה גלה לה את כל המורא שבמצב.

בבית ראתה את מרים בתה ואת מנדל בעלה. האב והבת ישבו ליד השולחן ושתקו בהתמדה כזו, שדבורה ידעה מיד בהכנסה שזאת היתה השתיקה הישנה, הרגילה והקבועה.

“דברתי עם זמשקין” – פתחה דבורה ואמרה. “ביום שני בבוקר, בשעה חמש, אסע לדובנא לשם קבלת התעודות. שלשים וחמש קופיקות הוא רוצה”. ומתוך רוח־יהירות שנכנסה בה פתאום הוסיפה ואמרה: “בשכר נמוך כזה הוא נוסע רק עמי!”

“את אינך יכולה כלל לנסוע לבדך” – אמר מנדל זינגר בקול עיף ובלב חרד. “דברתי עם הרבה יהודים הבקיאים בדבר. הם אמרו, שאני עצמי מוכרח להיות אצל האוריאדניק”.

“אתה אצל האוריאדניק?”

אכן, לא קל היה הדבר לתאר בדמיון את מנדל בבית־פקידות. מעולם לא דבר עם אוריאדניק. מעולם לא יכול לפגוש בשוטר מבלי לרעוד. למראה לבושי־בגדי־שרד, סוסים וכלבים נטה בזהירות מהדרך. מנדל ידבר עם אוריאדניק?

“אל תדאג, מנדל,” – אמרה דבורה –“לדברים שאתה יכול רק לקלקל אותם. אני עצמי אסדר את הכל”.

“כל היהודים” – השיב מנדל – “אמרו לי, שאני עצמי צריך לבוא לבית־הפקידות”.

“אם כן נסע יחד ביום השני!”

“והיכן ישאר מנוחם?”

“מרים תשאר על ידו!”

מנדל הביט באשתו. במבטו נסה לפגוע בעיניה שהסתירתן בפחד מתחת לעפעפיה. מרים, אשר הביטה מתוך אחת הפינות אל השולחן, יכלה לראות את מבטו של אביה. לבבה נפעם ביתר מהירות. ליום שני הועידה פגישה. במשך כל הימים החמים של שלהי־הקיץ נדברה להפגש. אהבתה לבלבה במאוחר בין השבלים הגבוהות. מרים פחדה מפני הקציר. היא שמעה כבר לעתים בהתכונן האכרים, בהשחיזם את חרמשיהם באבני־המשחזות הכחולות. אנה תבוא בהתקרח השדות? היא מוכרחה לנסוע לאמריקה. התיאור הרופף, שבו תיארה לעצמה את חופש האהבה באמריקה בין הבתים הגבוהים המיטיבים להסתיר עוד יותר מאשר שבלי־הדגן בשדה, נחם אותה בצערה לרגלי הקציר הקרוב. הקציר כבר הולך ובא. למרים לא היה כל זמן להפסידו. היא אהבה את סטיפן. הוא ישאר פה. היא אהבה את כל הגברים, הסערות פרצו מתוכם, ידיהם האדירות הדליקו בנחת את השלהבות בלב. סטיפן הוא שם הגברים, איבן או וסיבולוֹד. באמריקה מרובים הגברים פי כמה וכמה.

“אני לא אשאר יחידה בבית” – אמרה מרים – “אני מפחדת!”

“מוכרחים” – השמיע מנדל – “להעמיד קוזק בבית כדי שישמור עליה”.

מרים נתאדמה. היא האמינה שהאב ראה את אודם פניה, אם־כי עמדה בפינה, בצל. הן אדמומיותה מאירה ודאי בתוך האפלה. כמנורה הודלקו פניה של מרים. היא הליטה אותם בכפות ידיה ופרצה בדמעות.

“צאי!”, אמרה דבורה “השעה מאוחרת, הגיפי את תריסי החלונות!”

מתוך גשוש־רגלים יצאה בזהירות כשפניה מולטים עוד בכפות־ידיה. בחוץ עמדה רגע. כל כוכבי־השמים עמדו קרובים וחיים כאילו חכו למרים לפני הבית. תפארתם, תפארת־הזהב הבהירה החשיפה את תפארת העולם הגדול והחפשי, אספקלריות קטנות היו שבהן השתקף זהרה של אמריקה.

היא נגשה אל החלון, הביטה בו ונסתה להכיר מתוך הבעות פניהם של הוריה על מה הם מדברים. היא הזיזה את קרסי־הברזל מעץ התריסים הפתוחים וסגרה את שני האגפים כסגור ארון. היא נזכרה בארון־מתים. היא קברה את ההורים בבית הקטן. היא לא הרגישה כל צער. מנדל ודבורה זינגר היו קבורים. העולם היה גדול וחי. סטיפן, איבן ווסיבולוד חיו. אמריקה חיתה מעבר לים הגדול עם כל בתיה הגבוהים ועם מיליוני הגברים.

בהכנסה שוב אל החדר אמר מנדל זינגר אליה:

“אפילו את התריסים אינה יכולה להגיף, זה נמשך אצלה חצי־שעה”.

הוא נאנח, קם ונגש אל הקיר שעליו היתה תלויה עששית הנפט הקטנה – בעלת בית־קיבול־לנפט כחול־כהה וכפה מפוחמה – הקשורה בחוט־ברזל מחלד לראי עגול ומבוקע, שתפקידו היה להגביר חנם את האור המקומץ. פיה העליון של הכפה היה למעלה מראשו של

מנדל זינגר. לחנם השתדל לכבות בנשיבת־פיו את אש־העששית. הוא עמד על חודי בהונות רגליו ונשף, אבל הפתילה התלקחה ביתר שאת.

בינתים הדליקה דבורה נר־שעוה קטן וצהוב והעמידה אותו על כירת־הלבנים. מתוך גניחות עלה מנדל זינגר על כסא וכבה סוף־סוף את העששית. מרים שכבה לה בפינה ליד מנוחם. היא רצתה להתפשט רק בשעה שיחשך בבית. היא חכתה מתוך נשימה עצורה ובעפעפים סגורים עד שהאב כלה למלמל את תפלת־השנה. מבעד לחור עגול שבתריס־החלון ראתה את זוהר־הלילה הכחול והזהבהב. היא פשטה את בגדיה ומששה בשדיה. הם כאבו. לעורם היה זכרון משלו והוא נזכר בכל מקום של הידים הגדולות, הקשות והחמות של הגברים. לריחם היה זכרון משלו והוא שמר בלי הרף ובנאמנות מעַנה את ריח זיעת־הגברים, היין־השרוף והעור הרוסי. היא שמעה את נחרת הוריה ואת חרחורו של מנום. אז קמה מרים, יחפה, רק כותנתה לבשרה, עם מחלפותיה השחורות, שהיו יורדות ותלויות לפניה ושקצותיהן הגיעו עד השוקים. היא הזיזה את הבריח ויצאה החוצה לתוך הלילה הזר. היא נשמה עמוקות. נדמה לה ששאפה לתוכה את הלילה כולו, את כל כוכבי־הזהב בלעה בנשימתה ועוד רבים מהם דלקו בשמים. צפרדעים קרקרו וצרצרים צרצרו. את שולי הרקיע, בצפון־מזרח, הכסיפה רצועת־כסף ארוכה, אשר כבר הכילה בקרבה את הבוקר. מרים חשבה על שדה־הדגן – מצע־כלולותיה. היא הלכה סביב הבית. מרחוק הבהיקה החומה הגדולה והלבנה של הקסרקטין. אורות מעטים אחדים שלחה לקראת מרים. באולם גדול ישנו סטיפן, איבן ווסיבולוד והרבה גברים אחרים.

מחר – יום ששי. יש להכין את הכל ליום השבת, את כדורי־הבשר, את הדגים ואת מרק־העוף. האפיה מתחילה בשעה שש בבוקר. כשהאדימה רצועת־הכסף הרחבה התגנבה מרים שנית אל תוך הבית. שוב לא נרדמה. מבעד החור שבתריס־החלון ראתה את שלהבות־השמש הראשונות. האב והאם החלו כבר לזוע בשנתם. בא הבוקר.

השבת חלפה, את היום הראשון בלתה מרים בשדה־הדגן יחד עם סטיפן. לבסוף הרחיקו ללכת אל הכפר הקרוב. מרים שתתה יין־שרוף. בבית חפשו אותה במשך כל היום. אין דבר, יחפשו אותה! חייה היו יקרים, הקיץ היה קצר, עוד מעט ויתחיל הקציר. ביער ישנה עוד פעם עם סטיפן. מחר, ביום שני, יסע האב לדובנא לשם השגת התעודות.

ביום שני, בשעה חמש בבוקר, קם מנדל זינגר משנתו. הוא שתה תה, התפלל, מהר להסיר את התפלין והלך אל זמשקין.

“בוקר טוב!” קרא מרחוק. נדמה לו למנדל זינגר כאילו פה, לפני עלותו על העגלה של זמשקין, החלו כבר עניני בית־הפקידות וכאילו היה עליו לברך לשלום את זמשקין כברך את האוריאדניק.

“מבכר אני לנסוע עם אשתך!” אמר זמשקין. “עדיין בעלת־צורה היא בערך לשנותיה ויש לה חזה הגון”.

“נסע” – אמר מנדל.

הסוסים צהלו והכו בזנבות על אחוריהם. “הֵי! וְיוֹ!” קרא זמשקין והצליף בשוט.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים באו לדובנא.

מנדל מוכרח היה לחכות. בהחזיקו את כובעו בידו נכנס דרך השער הגדול. השוער היה חגור חרב.

“לאן אתה רוצה?”

“רוצה אני לנסוע לאמריקה – להיכן עלי לפנות?”

“מה שמך?”

“מנדל מיכלוביץ זינגר”.

“ולשם מה רוצה אתה לנסוע לאמריקה?”

“להרויח כסף, מצבי רע”.

“עליך ללכת למספר שמונים וארבעה” – אמר השוער, “שם מחכים כבר הרבה אנשים”.

הם ישבו במסדרון גדול מקוּמר ומסויד בצבע כתום. אנשים במדים כחולים עמדו ושמרו ליד הדלתות. לאורך הקירות עמדו ספסלים חומים – כל הספסלים היו תפושים. אבל מדי פעם, בבוא אדם חדש, נענעו האנשים הכחולים בידם ואלה אשר ישבו כבר נצטפפו ופנו מקום־ישיבה לנכנס. עשנו, ירקו, פצחו זרעוני דלעת ונחרו. היום לא היה כאן יום. מבעד לזכוכית, הלבנה כעין החלב, של חלון גבוה ורחוק מאוד, אפשר היה להבחין באור חורור של היום. אי־שם תקתקו שעונים, אבל דומה היה שהם עברו וחלפו על פני הזמן שעמד דומם במסדרונות הגבוהים האלה.

לעתים קרא אחד מבעלי המדים הכחולים בשמו של מי־שהוא. כל הישֵׁנים התעוררו. האיש הקרוא קם, התנודד ונגש לאחת הדלתות, משך בבגדו ונכנס באחת הדלתות הגבוהות וכפולות־האגפים אשר במקום כף־מנעול היה לה כפתור עגול ולבן. מנדל שקל בדעתו כיצד עליו לכלכל אחר־כך את מעשהו עם הכפתור הזה כדי לפתוח את הדלת. הוא קם, מרוב ישיבה לחוצה בין האנשים כאבו אבריו. אבל בו ברגע שהוא קם נגש אליו אחד האנשים הכחולים. “שב!” קרא כחול־המדים. מנדל זינגר שוב לא מצא לו מקום על ספסלו. הוא נשאר עומד על ידו, נלחץ אל הקיר והיה בו הרצון להיות מרוקע כקיר הזה.

“המחכה אתה למספר 84?” – שאל האדם הכחול.

“כן” אמר מנדל. בטוח היה שעכשיו התכונו לאחוז בו ולהשליכו החוצה. דבורה עוד מוכרחת תהיה לנסוע הנה פעם. חמשים קופיקות וחמשים קופיקות הן רובל.

אבל האדם הכחול לא נתכון לגרש את מנדל מתוך הבית. האדם הכחול נתכון קודם כל לכך, שכל הממתינים ישבו במקומותיהם ושהוא יוכל לראות את כולם. ומשקם אחד מהם, הן עלול הוא גם לזרוק פצצה.

האנרכיסטים מתחפשים לעתים – הרהר שומר־הסף ורמז למנדל שיגש אליו, משש את היהודי, ושאל לתעודותיו. כיון שהכל היה בסדר ולמנדל שוב לא היה מקום לשבת, אמר האדם הכחול: “שים לב! הרואה אתה את דלת־הזכוכית? את הדלת הזאת עליך לפתוח. שם הוא המספר שמונים וארבעה!”

“מה רצונך כאן?” צעק אדם רחב־כתפים מאחורי שולחן־הכתיבה. מתחת לתמונתו של הצאר ישב הפקיד. היה לו שפם, ראש קרח, כתפיות וכפתורים. הוא היה כפרוֹטוֹמה יפה מאחורי דיוֹתת־השיש הרחבה שלו. “מי הרשה לך להכנס לכאן? מדוע לא הודעת על כך?” נתגלגל ויצא קול מתוך הפרוטומה.

מנדל זינגר השתחוה בינתים השתחויה עמוקה. לקבלת־פנים כזאת לא היה מוכן. הוא השתוחח ונתן לרעם שיחלוף ויעבור על גבו, הוא רצה להתמעט, להיות שטוח כרצפה מבלי להתבלט מתוכה, כנפגע מסערת־סגריר באמצע השדה. כנפות מעילו הארוך נפתחו והפקיד ראה חלק ממכנסיו הבלויים של מנדל זינגר ואת עור־בתי־השוֹק המעוך של מגפיו. המראה הזה רכך את לבבו של הפקיד. “התקרב!”

צוה הפקיד – ומנדל זז והתקרב כשראשו נטוי לפניו, כאילו רצה להכות בו בשולחן. רק ברגע שראה כי התקרב כבר לשולי השטיח, הרים מנדל את ראשו בהרמה כל־שהיא. הפקיד חייך.

“תן את הניירות!” אמר.

אחר־כך קמה דממה. נשמע תקתוק שעון. דרך הוילאות חדר אור־הזהב של שעת־צהרים מאוחרת. הניירות רשרשו. לעתים שקע הפקיד לרגע בהרהורים, הביט באויר וחטף פתאום זבוב בידו. הוא החזיק את היצור הזעיר באגרופו הענקי, פתח אותו בזהירות ותלש אחת מכנפי הזבוב, אחר־כך – את השניה והתבונן עוד כרגע, כיצד הרמש בעל־המום זחל על־פני שולחן הכתיבה.

“הבקשה?” – שאל פתאום – “היכן הבקשה?”

“איני יודע לכתוב, כבוד מעלתו!” הצטדק מנדל.

“את זאת יודע אני, שוטה, שאינך ידוע לכתוב! לא לתעודת־בית־הספר שלך שאלתי כי־אם לבקשה. ולשם מה יש לנו לבלר? הא? שם למטה? במספר 3? הא? לשם מה מחזיקה המדינה לבלר? בשבילך, חמור, משום שאינך יודע לכתוב. ובכן, לך למספר 3. כתוב את הבקשה. אמור, כי אני שלחתיך, כדי שלא תצטרך לחכות ויקבלוך מיד. אחר־כך תבוא אלי. אבל מחר! מחר אחרי הצהרים יכול אתה, לדידי, לנסוע לך!”

מנדל השתחוה שנית. הוא הלך אחורנית, הוא לא העז להפנות שכמו לפקיד, ארוכה בלי־סוף היתה בעיניו הדרך משולחן־הכתיבה עד הדלת. נדמה לו שהוא הולך כבר כשעה תמימה. לבסוף הרגיש בקרבת הדלת. הוא נפנה בחפזון, תפש בכפתור, סבב אותו תחילה שמאלה, אחר־כך ימינה, אחר־כך השתחוה שוב. סוף־סוף עמד שוב במסדרון.

בחדר מספר 3 ישב פקיד רגיל בלי כתפיות. זה היה חדר מחניק ונמוך. אנשים רבים עמדו סביב השולחן. הלבלר כתב וכתב, כפעם בפעם הכה בקוצר־רוח בעט על תחתית הדיותה. הוא מהר לכתוב אבל טרם גמר. הלכו ונתוספו אנשים חדשים. ואף־על־פי־כן עוד היה לו פנאי להרגיש במנדל.

“כבוד מעלתו האדון ממספר 84 שלח אותי לכאן” אמר מנדל.

“בוא הנה” אמר הלבלר.

העומדים פינו מקום למנדל זינגר.

“רובל אחד בעד החותמת!” אמר הלבלר. מנדל חטט והוציא רובל ממטפחתו הכחולה. היה זה רובל נקשה ומבריק. הלבלר לא לקח את המטבע, הוא חכה עוד לחמשים קופיקות. מנדל לא הבין מאומה ממשאלתו של הלבלר הברורה למדי.

אז נתמלא הלבלר כעס. “כלום אלה ניירות הם?” אמר. “סמרטוטים הם אלה! הן מתמזמזים הם ביד”. ושלא במתכוין, כביכול, קרע את אחת התעודות. היא נקרעה לשני חלקים שוים והפקיד שלח ידו אל הדבק כדי לחברה. מנדל זינגר רעד.

הדבק היה יבש מדי. הפקיד ירק לתוך הבקבוק, אחר־כך נשב בו בהבל־פיו. אבל הדבק נשאר יבש כשהיה. פתאום נצנץ רעיון במוחו.

ראו בו שרעיון נצנץ במוחו. הוא פתח את אחת המגירות, הכניס לתוכה את הניירות של מנדל זינגר, סגר אותה שוב, תלש מפנקס פתקה ירוקה, חתם אותה בחותמת, מסָרָהּ למנדל ואמר: “היודע אתה? בוא אלי מחר בבוקר בשעה תשע! אז נהיה פה לבדנו ונוכל לשוחח יחד במנוחה. הניירות שלך הם פה אצלי. מחר תקבל אותם. את הפתקה עליך להראות בבואך!”

מנדל הלך. זמשקין חכה בחוץ. הוא ישב על האבנים ליד הסוסים. השמש שקעה. ירד הערב.

“רק מחר נוכל לנסוע” – אמר מנדל. – “בשעה תשע בבוקר עלי לבוא שנית לבית־הפקידות”.

הוא חפש בית־תפלה כדי שיוכל ללון שם. קנה פרוסת־לחם, שני בצלים, שם את כל זה בכיס, עכב את אחד היהודים העוברים ושאלהו למקום בית־התפלה. “נלך יחד” – אמר היהודי.

בדרך ספר מנדל את כל ענינו.

“אצלנו בבית־התפלה” – אמר היהודי, – “תוכל להזדמן עם אדם שיסדר לך את כל הדבר. הוא שלח כבר לאמריקה הרבה משפחות. המכיר אתה את קִפּטוּרַק?”

“קפטורק? ודאי! הוא שלח את בני!”

“לקוחות ישנים!” אמר קפטורק. בסוף הקיץ היה יושב בדובנא. את עניניו נהל בבתי־התפלה:“אז היתה אשתך אצלי. את בנך עודני זוכר. מצבו טוב, מה? יד ברוכה לו לקפטורק”.

נתגלה, שקפטורק מוכן היה לקבל על עצמו את סידור כל הענין. לפי שעה עלה זה בעשרה רובל לגולגולת. דמי־קדימה בסכום של עשרה רובל לא יכול מנדל לתת. קפטורק ידע מוצא. הוא לקח את הכתובת של זינגר הצעיר. בעוד ארבעה שבועות יקבל תשובה וכסף אם הבן רוצה באמת שהוריו יבואו אליו.

“תן לי את הפתקה הירוקה ואת המכתב מאמריקה וסמוך עלי!” דבר קפטורק והעומדים מסביב נענעו בראשיהם. “חזור עוד היום הביתה. בעוד ימים אחדים אסור אליכם בדרכי. בטח בקפטורק!”.

אחדים מהעומדים חזרו על הדברים: בטח בקפטורק “בלב שקט!”

“לאשרי הדבר” – אמר מנדל – “שפגשתיך כאן!”

כולם תקעו לו יד וברכוהו בנסיעה טובה. הוא חזר לככר־השוק במקום שזמשקין המתין לו. זמשקין התכונן כבר לשכב ולישון בעגלתו.

“עם יהודי יכול רק השטן לבוא לידי דבר־מה בטוח וברוּר!” – אמר – “ובכן נסע בכל זאת!”

הם נסעו.

זמשקין כרך את המושכות סביב ידו. היה בדעתו לישון קצת. והוא אמנם נרדם. הסוסים נבהלו מפני צלו של דחליל־צפרים, שאיזה שובב לקחו מהשדה והעמידו לצד הדרך. הסוסים החלו לדהור, דומה היה שהעגלה התרוממה באויר, עוד מעט – כך נדמה למנדל – ותתחיל לעוף. גם לבו דהר, כפי שנדמה לו, הוא רצה לעזוב את חזהו ולקפוץ לתוך המרחב.

פתאום הפליט זמשקין קללה קולנית. העגלה ירדה והחליקה לתוך תעלה. הסוסים עמדו עוד ברגליהם הקדמיות על הדרך. זמשקין שכב על מנדל זינגר.

הם טפסו ויצאו מהתעלה. היצול היה שבור. אחד הגלגלים ניסח ממקומו, לגלגל שני חסרו שתי יתדות. הם נאלצו להשאר כאן לכל הלילה. מחר יראו מה שיש לעשות.

“כך מתחילה נסיעתך לאמריקה” – אמר זמשקין. “ולשם מה אתם מרבים כה תמיד לנסוע בעולם! השטן שולח אתכם ממקום אחד לשני. אדם משלנו נשאר במקום שבו נולד, ורק בשעת מלחמה הולכים ליפן!”

מנדל זינגר שתק. הוא ישב על שפת הדרך ליד זמשקין. בפעם הראשונה בחייו ישב מנדל זינגר על האדמה החשופה בתוך הלילה הפראי ליד אכר. הוא ראה ממעל לו את השמים ואת הכוכבים והרהר: הם מכסים את אלהים. את כל זה ברא אלהים בשבעה ימים. וכשיהודי רוצה לנסוע לאמריקה הרי זה נמשך שנים!"

“הרואה אתה מה יפה הארץ?” – שאל זמשקין – “עוד מעט ויגיע הקציר. שנה טובה היא השנה. אם היא טובה כפי שאני מתאר לי, אקנה לי בסתיו עוד סוס אחד. השומע אתה דבר־מה על יונה בנך? הוא מבין מעט בעניני סוסים. שונה הוא ממך תכלית־שנוי. אולי אשתך בגדה בך פעם?”

“הכל אפשר” – השיב מנדל. בבת־אחת הוקל לו מאוד. את הכל יכול לתפוש ולהבין. הלילה שחרר אותו מכל דעות קדומות. ולא עוד אלא שנלחץ לזמשקין כהתרפק על אח.

“הכל אפשר” – חזר ואמר – “הנשים אינן שוות מאומה”.

פתאום החל מנדל להתיפח. מנדל בכה בתוך הלילה הזר ליד זמשקין.

האכר הדק את אגרופיו אל עיניו, כי הרגיש שגם הוא יפתח בבכי.

אחר־כך חבק בזרועו את כתפיו הצרות של מנדל ואמר חרש:

“ישן, יהודי חביב, נוחה וישן!”

זמן רב היה ער. מנדל זינגר ישן ונחר. הצפרדעים קרקרו עד הבוקר.

 

VIII    🔗

אחרי שני שבועות עברה בענן־ אבק גדול עגלה קטנה בעלת שני אופנים לפני ביתו של מנדל זינגר והביאה אורח: זה היה קפטורק.

הוא הודיע שהניירות כבר הוכנו. אם בעוד ארבעה שבועות תבוא תשובה מאת שמריה, המכונה סם, אשר באמריקה – תהיה נסיעתה של משפחת זינגר מובטחה. רק את זאת רצה קפטורק להודיע. כמו כן אמר, שנעים לו יותר לקבל דמי־ קדימה בסכום של עשרים רובל מאשר לנכות אחר־ כך את הכסף הזה מהסכום שישלח על־ ידי שמריה.

דבורה הלכה לצריף־הגרוטאות, הבנוי מקרשים רקֵבים, שעמד בחצר הקטנה, הפשילה את לסוטתה מעל לראשה, הוציאה מטפחת קשורה מתוך חיקה ומנתה שמונה רובלים לתוך ידה. אחר־כך שלשלה שוב את הלסוטה, חזרה הביתה ואמרה לקפטורק: “זה כל מה שיכולתי להשיג אצל השכנים, מוכרח אתה להסתפק בסכום זה”.

“ללקוחות ישנים יש לותר!” אמר קפטורק, קפץ ןעלה על עגלתו הצהבהבה והקלה כנוצה ונעלם מיד בענן אבק.

“קפטורק היה אצל מנדל זינגר!” – קראו האנשים בעיירה. “מנדל נוסע לאמריקה”.

לאמתו של דבר החלה נסיעתו של מנדל זינגר זה מכבר. כל האנשים נתנו לו עצות כלפי מחלת־הים. הופיעו קונים אחדים לראות את ביתו של מנדל. היו מוכנים לשלם בעדו אלף רובל – סכום אשר דבורה היתה נותנת תמורתו חמש שנים מחייה.

אבל מנדל זינגר אמר: “היודעת את, דבורה, כי מנוחם מוכרח להשאר כאן? אצל מי ישאר? בתו של בילס תנשא בקרוב למנגן פוגל. עד שיולד להם ילד יוכל הזוג הצעיר להחזיק את מנוחם אצלם. בעד זה ניתן להם את הדירה ולא נקח מהם כסף”.

“כלום מנוי וגמור אצלך הדבר, שמנוחם ישאר כאן? עד נסיעתנו נשארו עוד, לפחות, שבועות אחדים ועד אז ודאי שאלהים יעשה לנו נס”.

“אם אלוהים רוצה לעשות לנו נס” – השיב מנדל– “לא יודיעך על כך למפרע. מוכרחים לקוות. אם לא נסע לאמריקה יקרה אסון למרים. אם נסע לאמריקה עלינו להשאיר את מנוחם כאן. הניתן למרים שתסע לאמריקה לבדה? מי יודע מה שתעולל כשתהיה יחידה בדרך ויחידה באמריקה. מנוחם הוא כל כך חולה, שרק נס מן השמים יכול לעזור לו. אם יקרה לו הנס יוכל לבוא אחרינו. כי אמריקה היא אמנם רחוקה מאוד, אבל, בכל זאת, אין היא נמצאת מחוץ לעולם”.

דבורה נשתתקה. היא שמעה את דברי הרבי מקלוצ’יסק: "אל תעזבי אותו, השארי על ידו כאילו היה זה ילד בריא! " אין היא נשארת על ידו. ימים ארוכים, יומם ולילה, שעה שעה חכתה לנס המובטח. המתים אשר בעולם האמת לא עזרו, הרבי לא עזר, אלהים לא רצה לעזור. ים של דמעות הזילה מעיניה. לילה היה בלבבה ויגון – בכל שמחה משעה שנולד מנוחם. כל החגים היו לענויים וכל המועדים – ימי אבל. שוב לא היה כל אביב וכל קיץ. כחורף היו כל תקופות השנה. השמש עלתה אבל לא חממה. רק התקוה לא רצתה למות. “הוא ישאר בעל־ מום” – אמרו השכנים, כי לא להם קרה האסון, ומי שלא קרהו אסון אינו מאמין בנסים.

גם זה אשר אסון קרהו אינו מאמין בנסים. נסים התרחשו בימים קדומים מאד כשהיהודים ישבו עוד בארץ ישראל. מאז שוב לא נתרחשו נסים. ואף־על־פי־כן: כלום לא ספרו בצדק על מעשים נפלאים של הרבי מקלוצ’יסק? כלום לא פקח כבר עיני עורים ולא רפא כבר משותקים? כיצד היה הדבר עם בתו של פיצֶ’ניק? מטורפת היתה. הביאו אותה לקלוצ’יסק. הרבי התבונן בה. פסק פסוקו. אחר־ כך ירק שלוש פעמים ובתו של פיצ’ניק הלכה לה הביתה קלה, חפשיה וצלולה בדעתה.

לאחרים יש מזל, הרהרה דבורה. גם נסים תלויים במזל. אבל לבניו של מנדל זינגר אין מזל! בניו של מלמד הם!

“אילו היית אדם נבון” – אמרה למנדל– “כי אז היית נוסע מחר לקלוצ’יסק לשאול בעצת הרבי”.

“אני?” – שאל מנדל– “מה אעשה אצל הרבי שלך? את היית שם פעם, סעי, איפוא, שמה שנית! את מאמינה בו, לך יתן עצה. יודעת את שאני איני מאמין בזאת. שום יהודי אינו זקוק למתַוך בינו ובין רבונו־של־עולם. אם אין אנו עושים עולה שומע הוא לתפלותינו. אבל אם עולה בידינו יכול הוא לענוש אותנו!”

“מדוע הוא מעניש אותנו עתה? כלום עשינו עולה? מדוע יתאכזר?”

“את מטיחה דברים כלפי מעלה, דבורה, עזביני לנפשי, איני יכול יותר לדבר עמך”. ומנדל התעמק בספר־יראים.

דבורה לקחה את עטיפתה ויצאה. בחוץ עמדה מרים. היא עמדה, מאדמת מאור השמש השוקעת, בשמלה לבנה שהזהירה באור צהוב, בשערותיה השחורות, החלקות והמבריקות והביטה אל השמש השוקעת בעיניה השחורות והגדולות, שהיו פקוחות לרוָחה אם כי השמש הכתה עליהן באורה. “יפה היא”, הרהרה דבורה. “גם אני הייתי פעם יפה כך, יפה כבתי – ומה היה עלי? הייתי לאשתו של מנדל זינגר. מרים מתהלכת עם קוזק, היא יפה, אולי הצדק אתה”. כנראה, שמרים לא ראתה את אמה. בהקפדה מרובה התבוננה בשמש הלוהטת העומדת עתה לשקוע בתוך סוללת־ עננים סגולה. זה ימים אחדים רבץ גוש־עננים זה בכל ערב במערב הרקיע, בישר סערה וגשמים וביום המחרת נעלם שוב. מרים התבוננה ומצאה שבאותו הרגע שבו שקעה השמש החלו שם החיילים, בקסרקטין של הפרשים, לשיר. מאה שלמה של קוזקים פתחה תמיד בשירה האחת: “פּוֹליוּבִּיל יֵא טֶיבּיַא זֵא טְבוֹיוּ קְרַסוֹטוּ”. עבודת־ היום נגמרה. הקוזקים קדמו בברכה את פני הערב. מרים חזרה בזמזום על דברי השיר, שמהם ידעה רק את שני החרוזים הראשונים: אהבתי אותך בגלל יפי־תארך. לשמה תשיר מאת־הקוזקים כולה את השירה הזאת! מאה גברים שרו לה. כעבור חצי־שעה נפגשה עם אחד מהם או גם עם שנים. לעתים באו שלשה.

מבטה נתקל באמה, עמדה לה שקטה במקומה וידעה שדבורה תגש אליה. זה שבועות רצופים שהאם שוב לא העזה לקרוא למרים. דומה היה, כאילו מתוך מרים עצמה נבע חלק מאותה האימה האופפת את הקוזקים. כאילו הבת נמצאת כבר תחת חסותו של הקסרקטין הזר והפראי.

לא, דבורה לא קראה שוב למרים. דבורה הלכה אל מרים. דבורה, בעטיפה ישנה, עמדה זקנה, מכוערת וחרדה לפני מרים המזהירה בזהב־השקיעה, עמדה ליד שפת־מדרכת־העץ כאילו קיימה בזה חוק ישן, שצוה על אמהות מכוערות שתעמודנה בעומק חצי־פרסה למטה מבנותיהן היפות.

"אבא כועס, מרים! " – אמרה דבורה.

“הניחי לו ויכעס מנדל זינגר שלך” – השיבה מרים.

בפעם הראשונה שמעה דבורה את שם האב מפי אחד מילדיה. לרגע קט נדמה לה שלא בתו של מנדל אלא זרה דברה כה. נערה זרה – ולמה לה, איפוא, להגיד “אבא”? דבורה רצתה לחזור, היא טעתה, היא דברה לאדם זר. היא פנתה ללכת. “השארי!” פקדה מרים – ודבורה הרגישה בפעם הראשונה באיזה קול קשה דברה מרים. “קול של נחושת”, הרהרה דבורה. הוא צלצל כאחד מפעמוני בית־ הכנסיה השנואים והמטילים פחד.

“השארי פה, אמא!” – חזרה ואמרה מרים – “עזבי אותו, את בעלך, יחידי לנפשו, סעי עמי לאמריקה. עזבי את מנדל זינגר ואת מנוחם האדיוֹט כאן”.

“בקשתי אותו, שיסע אל הרבי והוא אינו רוצה. לבדי שוב לא אסע לקלוצ’יסק. יראה אני! פעם כבר אסר עלי לעזוב את מנוחם ואף אם מחלתו תארך שנים. מה אגיד לו, מרים? האגיד לו, שאנו מוכרחים לנסוע בגללך, מפני שאת, מפני שאת – – –”

“מפני שאני מתעסקת עם קוזקים”, השלימה מרים את הדברים מבלי לזוז ממקומה. והיא המשיכה: “הגידי לו מה שאת רוצה, אין זה נוגע לי. באמריקה אעשה עוד יותר מאשר פה כל מה שארצה. אם את נישאת למנדל זינגר אין זה מחייב גם אותי להנשא לשכזה. וכלום יש לך בשבילי בעל טוב יותר, מה? כלום יש לך נדוניה בשביל בתך?”

מרים לא הרימה את קולה, גם שאלותיה לא נשמעו כשאלות. דומה היה כאילו דברה על ענינים־של־מה־בכך, כאילו הודיעה על מחירי הירקות והביצים. “היא צדקה”, הרהרה דבורה. “עזור, אב טוב שבשמים, היא צדקה”.

את כל הרוחות הטובות קראה דבורה לעזרה, כי היא הרגישה שעליה להצדיק את בתה, היא עצמה דברה מתוך פיה של בתה. דבורה החלה לפחד מפני עצמה כשם שפחדה לפני רגע מפני מרים. שירת החיילים צלצלה בלי הרף. מעל לעננים הסגולים עוד האדימה רצועה קטנה של השמש האדומה.

“עלי ללכת”, אמרה מרים וזזה מאצל הקיר שנסמכה עליו. כפרפר לבן גלשה מעל המדרכה. הלכה ברגלים נחפזות וגנדרניות לאורך הרחוב בדרך המובילה לצד הקסרקטין, לקראת השירה הקוראת של הקוזקים.

במרחק חמשים צעד מהקסרקטין, באמצע השביל הקטן שבין היער הגדול ובין שדה־התבואה של זמשקין, חיכה לה איבן.

“אנו נוסעים לאמריקה”– אמרה מרים.

“את לא תשכחיני”– אמר איבן – “תמיד, בשעה זו, עם שקיעת השמש, תחשבי עלי ולא על האחרים. ואולי, אם יתן אלהים, אבוא אליך שמה. תכתבי לי. פבל יקרא לי את מכתביך, אל תרבי לכתוב ענינים סודיים על שנינו, שאם־לא־כן – אתבייש”. הוא נשק למרים פעמים רבות ובחזקה. נשיקותיו נשמעו כיריות בחלל הערב. בחורה שטנית, הרהר, והנה עתה היא נוסעת מפה לאמריקה, עלי לבקש אחרת. אין אחרת יפה כמוה. עוד ארבע שנים עלי לשרת בצבא. הוא היה גדול, חזק כדוב ובישני. ידיו הענקיות רעדו באחזו בנערה. כמו כן לא היה בקי בעניני אהבה, את הכל למדה אותו מרים. ומה לא המציאה כבר זאת!

הם התחבקו, כתמול וכשלשום, באמצע השדה, על מִרפד פרי האדמה, אפופים ומקורים בדגן הכבד. מרצונם כרעו השבולים בשעה שמרים ואיבן צנחו ושכבו עליהן, עוד טרם צנחו וכבר נראו השבולים ככורעות. היום היתה אהבתם עזה יותר, קצרה יותר וכנפחדת. דומה היה כאילו היה כבר על מרים לנסוע מחר לאמריקה. באהבתה רעדה כבר הפרידה. בה בשעה שנשתלבו זה בזה היו כבר רחוקים והאוקינוס הפריד ביניהם. “מה טוב הדבר” – הרהרה מרים – “שלא הוא הנוסע ואני הנשארת כאן”. זמן רב שכבו לֵאים, חדלי־אונים, אלמים כפצועים קשה. אלפי מחשבות חלפו במוחותיהם. הם לא הרגישו בגשם אשר החל סוף־סוף לרדת. הוא החל לרדת בנחת, בערמה, עבר זמן רב עד שטפותיו היו כבדות דַּיָן למען פרוץ את גדר השבולים. פתאום הופקרו למים הזורמים. הם התעוררו והחלו לרוץ. הגשם הביא אותם במבוכה, שִנה את פני העולם תכלית שנוי, נטל מהם את ההבחנה בזמן. הם חשבו כי השעה כבר מאוחרת היתה, הם הטו אוזן כדי לשמוע את צלצול פעמון־המגדל, אבל נשמע רק שאון הגשם שהלך ורב, הלך ורב, וכל שאר קולות הלילה נאלמו באופן מפחיד. הם נשקו זה לזה על פניהם הרטובים, לחצו איש את ידי רעהו, ביניהם היו מים ואיש משניהם לא יכול להרגיש את גופו של השני. בחפזון נפרדו, וכבר הליט הגשם את איבן אשר נעלם מהעין. “לעולם לא אשוב לראותו!” הרהרה מרים ברוצה הביתה. “הקציר בא. מחר יבהלו האכרים, כי גשם אחד גורר אחריו רבים”.

היא באה הביתה, חכתה זמן־מה תחת בליטת־הגג כאילו אפשר היה להתיבש במשך רגע קצר. היא החליטה בנפשה להכנס לתוך החדר. היה חושך. כולם ישנו כבר. היא שכבה חרש על משכבה בעודה רטובה כדי שהבגדים יתיבשו על גופה ושוב לא נעה ולא זזה. בחוץ רעש הגשם.

הכל ידעו כבר, שמנדל זינגר נוסע לאמריקה. תלמיד אחר תלמיד עזב אותו. עתה נשארו רק חמשה ילדים ואף אלה לא באו בשעות הקבועות. קפטורק טרם הביא את הניירות, סם טרם שלח את כרטיס־האניה. אבל ביתו של מנדל החל כבר להתפורר. “כרָקָב, ודאי, היה כבר” – הרהר מנדל. “רקֵב היה ולא ידעו זאת. מי שאינו יכול לתת דעתו על דבר – דומה לחֵרֵש, וגרוע מחרש – כך כתוב באיזה מקום. כאן היה אבי־זקני מלמד, כאן היה אבי מלמד, כאן הייתי אני מלמד. עכשיו נוסע אני לאמריקה. את יונה בני לקחו הקוזקים, את מרים רוצים הם לקחת ממני. מנוחם – מה יהיה על מנוחם?”

עוד בערב אותו יום הלך אל משפחת בִּילֶס. זאת היתה משפחה עליזה. נדמה לו למנדל שמזל רב נפל בחלקה מבלי שתהיה ראויה לכך. כל הבנות, עד הצעירה, אשר לה הוא עמד עכשיו להציע את ביתו, היו נשואות; כל שלשת הבנים ניצלו מעבודת־הצבא ויצאו אל העולם הגדול, אחד להמבורג, השני לקליפורניה, השלישי לפריז. היתה זאת משפחה עליזה, יד־אלהים הטובה נחה עליה והיא נחה רפודה יפה ביד־אלוהים הרחבה. בילס הזקן היה שמח תמיד. מנדל זינגר לִמד את כל בניו, בילס הזקן היה תלמידו של זינגר הזקן. כיון שהכירו זה את זה זמן רב, האמין מנדיל שיש לו חלק קטן באשרה של המשפחה.

הצעתו של מנדל מצאה חן בעיני משפחת בילס אשר לא חיתה ברוָחה יתרה. טוב! – הזוג הצעיר יקח את הבית וגם את מנוחם. “אין הוא גורם כל עבודה”– אמר מנדל זינגר. משנה לשנה הולך מצבו וטוב. עוד מעט ויבריא, בעזרת השם, כליל. אז יבוא שמריה בני או שישלח את מי־שהוא ויביא את מנוחם לאמריקה".

“ומה שומעים אתם על יונה?” שאל בילס הזקן. זמן רב לא שמע כבר מנדל מאומה על הקוזק שלו – כך כנהו במסתרים לא בלי בוז אבל גם לא בלי גאוה. ובכל זאת ענה: “רק טובות! הוא למד קרוא וכתוב והעלוהו בשירותו. אלמלא היה יהודי, מי יודע, אפשר שהיה כבר אופיצר!” אי־אפשר היה לו למנדל לעמוד לעיני משפחה מאושרת זו עם משא־אסונו הכבד על גבו. על כן זקף גבו ושקר על מעט שמחה.

הם נמנו וגמרו ביניהם, שמנדל ימסור את ביתו למשפחת בילס לשם שימוש לעיני עדים שכיחים ולא לפני פקידי־רשות – דבר העולה בכסף. שלשה, ארבעה יהודים הגונים המשמשים עדים–מספיקים. בינתים קבל מנדל דמי־קדימה בסכום שלשים רובל, כי תלמידיו שוב לא באו והכסף בבית אָזל.

אחרי שבוע עבר שוב קפטורק בעגלתו הקלה והצהובה דרך העיירה. הכל היה מוכן: הכסף, כרטיסי־ האניה, הפספורטים, הויזות, מס־הגלגולת לכל אחד ואפילו השכר בשביל קפטורק.

“משלם דיקן”– אמר קטפורק. “בנכם שמריה, המכונה סם, הוא משַלם דיקן. ג’נטלמן אומרים שם לכגון זה”…

קפטורק עמד ללוות את משפחת זינגר עד הגבול. בעוד ארבעה שבועות תפליג האניה “נֶפְּטוּן” מבּרֶמֶן לניו־יורק.

משפחת בילס באה לערוך את רשימת כלי־הבית. את כלי־המטות, ששת כרים, ששה סדינים, שש צפיות מרוקמות אדום וכחול, לקחה דבורה אתה. השאירו רק את מזרני־הקש ואת כלי־המטה המעטים של מנוחם.

אם כי מעטים היו הדברים לאריזה וכל דבר ודבר נשמר יפה בזכרונה – בכל זאת עבדה דבורה בלי הרף. היא ארזה ושוב התירה את הארוז. היא ספרה את הכלים ושוב ספרה. מנוחם שבר שתי צלחות. בכלל, נראה היה, שהוא מאבד לאט־לאט את מנוחתו המטומטמת. הוא הרבה לקרוא לאמו לעתים קרובות יותר מאשר עד עתה. על המלה היחידה, אשר ידע לבטא זה שנים, חזר תריסר פעמים גם בשעה שאמו לא היתה בקרבתו. הוא היה אידיוט, מנוחם זה! אידיוט! מה קל להגיד זאת! אבל מי יכול להגיד איזו סערה של חרדות ודאגות נשאה בקרבו בימים אלה נפשו של מנוחם, נפשו של מנוחם, שאלהים הסתיר אותה בכסות האטומה של הטפשות! כן, מנוחם בעל־המום פחד. לעתים זחל ויצא לבדו מתוך פינתו עד לפני הדלת, כרע ליד המפתן ורבץ באור השמש, ככלב חולה ובעינים ממצמצות הביט בעוברים, שמכל דמותם ראה רק את המגפים והמכנסים, את הגרבים ואת השמלות. לעתים תפש פתאום בסינר אמו ורטן. דבורה לקחה אותו על זרועותיה, אם כי הוא היה כבד בעל משקל הגון. בכל זאת נענעה אותו בזרועותיה ושרה שנים, שלשה בתים מקוטעים של שיר־ ילדים, שהיא עצמה כבר שכחה אותו כליל ושהיה מתחיל להתעורר שוב בזכרונה כשהרגישה בזרועותיה את הבן האומלל. אחר־כך הורידה אותו שוב על הקרקע והלכה לעבודתה, אשר זה ימים שהיתה כולה רק אריזה וספירה. פתאום הפסיקה שוב. היא עמדה רגע בעינים מהרהרות, אשר דומות היו במקצת לעיני מנוחם; כה נטולות־חיים היו, כה חדלות־אונים בחפשן במרחק לא־ידוע את המחשבה שהמוח סרב להוציאה. מבטה הטפשי נתקל בשק שבו צריכים היו לשים ולתפור את הכרים. “אולי” – נצנץ בה רעיון – “יכולים לשים ולתפור את מנוחם בתוך שק?” מיד אחָזה רעד בתארה לעצמה שפקידי־מכס ינעצו שפודים ארוכים וחדים בשקי הנוסעים. והיא החלה שוב להוציא את החפצים הארוזים ורטט־החלטה חלף בה – להשאר, כדברי הרבי מקלוצ’יסק: אל תעזבי אותו, כאילו היה זה ילד בריא!" שוב לא מצאה את הכוח הדרוש לאמונה ולאט־לאט עזבוה גם הכוחות הדרושים לאדם כדי שיוכל לשאת את יאושו.

דומה היה כאילו לא מרצונם הטוב החליטו מנדל ודבורה לנסוע לאמריקה, אלא אמריקה היא שבאה והתנפלה עליהם, היא ושמריה, מק וקפטורק. עתה, בהרגישם בזאת, היה כבר מאוחר מדי. שוב לא יכלו להציל את עצמם מידי אמריקה. באו אליהם הניירות, כרטיסי־האניה, מסי־הגולגלות. “מה יהיה” –שאלה פעם דבורה – אם מנוחם יבריא פתאום, היום או מחר?" מנדל נענע רגע בראשו. אחר־כך אמר: “אם מנוחם יבריא נקחהו אתנו!” ושניהם מסרו את עצמם מתוך שתיקה לתקוה, שמנוחם יקום מחר או מחרתים ממשכבו בריא, באברים שלמים ובלשון ברורה.

ביום ראשון חל יום נסיעתם. היום יום חמישי. בפעם האחרונה עומדת דבורה לפני הכירים שלה כדי להכין את סעודת־השבת, את לחם־הפרג הלבן ואת החלות הקלועות. האש דלקה באושה ובקול־נפץ, והעשן מלא את החדר כמו בכל יום חמישי עד עתה במשך שלשים שנה. בחוץ ירד גשם. הגשם לחץ על העשן ודחפו אחורנית מתוך הארובה. בכתם הישן והידוע על טיח־הקשר נראה שוב ברעננותו הלחה. זה עשר שנים שצריכים היו לתקן את החור ברעפי־הגג. משפחת בילס ודאי תעשה זאת. ארוז ומוכן עומד הארגז הגדול והחום, המצופה ברזל, עם מוט־הברזל החזק ליד בקיע־המִפתַּח שלו ועם שני מנעולי־ברזל חדשים ומבריקים. לעתים זוחל ומתקרב מנוחם אל המנעולים ומטלטלם. המנעולים משמיעים קשקוש חד, הם מכים בחשוקי הברזל, מרטטים זמן רב ואינם רוצים להרגע. והאש משמיעה קול אושה והעשן ממלא את החדר.

במוצאי־ שבת נפרד מנדל משכניו. שתו את היי“ש הצהבהב־הירקרק שהוכן בידי אחד מהם ועורבב בפטריות יבשות. על־ ידי כך טעמו של היי”ש אינו חריף בלבד אלא גם מריר. הפרידה ארכה למעלה משעה. כולם ברכו את מנדל בהצלחה. אחדים הסתכלו בו מתוך ספקנות. אחדים קנאו בו. אבל כולם אמרו לו, שאמריקה ארץ יפה היא, ואין יהודי יכול לאחל לעצמו דבר טוב יותר מאשר להגיע לאמריקה.

בלילה זה ירדה דבורה מעל מטתה ובהאהילה בזהירות בכף ידה על הנר הלכה למשכבו של מנוחם. הוא שכב כשגבו למטה, ראשו הכבד נח על השמיכה האפורה והמקופלת, עפעפיו היו פתוחים למחצה, לובן עיניו נראה מבעדם. עם כל נשימה רעד גופו, אצבעותיו הישנות זעו בלי הרף. הוא החזיק את ידיו ליד חזהו. בשינה היו פניו חורים ולאים עוד יותר מאשר ביום. שפתיו הכחלחלות היו פעורות ומעלות פניני־קצף לבנות בזויות הפה. דבורה כבתה את הנר. היא כרעה רגעים אחדים ליד בנה, התרוממה וחרש חזרה שנית אל מטתה. אין לו תקנה – הרהרה דבורה –אין לו תקנה. שוב לא יכלה להרדם.

ביום הראשון, בשעה שמונה בבוקר, בא שליח של קפטורק. זה הוא האיש בעל הכובע הכחול, אשר העביר פעם את שמריה דרך הגבול. גם היום עומד לו אדם זה ליד הדלת, מסרב לשתות תה, ומבלי לדבר דבר הוא עוזר להוציא את הארגז ולהעמידו על העגלה. העגלה נוחה היא, יש בה מקום לארבעה נוסעים. הרגלים נתונות בחציר רך וריח לה לעגלה כריח כל הארץ בשלהי־הקיץ. גבות הסוסים מבריקים, מוברשים וחלקים – כאספקלריות חומות ומקומרות. קשת רחבה עם מצילות־כסף לרוב מקושתת מעל לצואריהם הזקופים והגאים. אם־כי היום יום בהיר, רואים את הניצוצות שהם מתיזים בפרסותיהם המכות באבני־החצץ.

עוד פעם מחזיקה דבורה את מנוחם על זרועותיה. משפחת בּילֶס באה כבר, מקיפה את העגלה ואינה חדלה מדַבר. מנדל זינגר יושב על דוכן־ העגלון ומרים נשענת בגבה על גבו של אביה. רק דבורה עומדת עדיין לפני הדלת ובזרועותיה מנוחם בעל־ המום.

פתאום היא מרפה ממנו. מושיבה אותו בזהירות על המפתן, כהַשכב בתוך ארון, קמה, מזדקפת ונותנת לדמעותיה לזרום, דמעות חשופות על הפנים החשופים. מנוי וגמור אצלה הדבר. בנה נשאר פה. היא תסע לאמריקה. שום נס לא התרחש.

בבכי היא עולה אל העגלה. אין היא רואה את פני האנשים, שאת ידיהם היא לוחצת. שתי עיניה הן שני יַמים מלאי־דמעות. היא שומעת את שעטת פרסות הסוסים. היא נוסעת.

היא פורצת בצעקה, אין היא יודעת כי צועקת היא, הצעקה עולה מתוכה מאליה, יש פֶּה ללב והוא צועק. העגלה עומדת, היא קופצת מעליה קלת־ רגל כנער. מנוחם עודו יושב על המפתן. היא נופלת לרגלי מנוחם. אמא, אמא! – מגמגם מנוחם. היא שוכבת מבלי לקום.

אנשי משפחת בילס מרימים את דבורה. היא צועקת, נלחמת, לבסוף היא משתתקת. נושאים אותה חזרה אל העגלה ומשכיבים אותה על החציר. העגלה מגלגלת במהירות רבא את דרכה לדוּבנא.

אחרי שש שעות ישבו ברכבת, במסע־הנוסעים האטי, יחד עם אנשים רבים ובלתי־ידועים. המסע עבר לאטו דרך הכפרים, הכרים והשדות אשר קצרו בהם. האכרים והאכרות, הבתים והעדרים ברכו את המסע. שירתם הרכה של הגלגלים יִִשנה את הנוסעים. דבורה עוד לא הוציאה הגה מפיה. היא נמנמה. גלגלי הרכבת שננו בלי הרף, בלי הרף: אל תעזבי אותו! אל תעזבי אותו!

מנדל זינגר התפלל. הוא התפלל על־פה ומתוך שיגרה. הוא לא נתן את דעתו לפירוש המלים, צלצולם בלבד הספיק, אלהים הבין את פירושם. כה החריש מנדל את פחדו הגדול מפני הים, אשר בעוד ימים אחדים יגיע אליו. לעתים זרק מבט נעדר־מחשבה במרים. היא ישבה למולו ליד האדם בעל הכובע הכחול. מנדל לא ראה איך נלחצה לדבר זה. הלז לא דבר אליה דבר, הוא חכה לשעה הקצרה שבין רֶדֶת הדמדומים ובין הרגע שבו יעלה שמַש־הרכבת את שלהבת־הגז הקטנה. משעה קצרה זו ומהלילה אחר־ כך, שבו יכבו שוב את שלהבות־הגז, קוה הגבר כחול־הכובע לקבל כל מיני תענוגות.

למחרת בבוקר נפרד בשויון־נפש מהזינגרים הזקנים ורק את ידה של מרים לחץ בלבביות אלמת. הם הגיעו אל הגבול. פקידי הגבול לקחו את הפספורטים מאת הנוסעים. כשהכריזו את שמו של מנדל – נתחלחל. ללא כל יסוד. הכל היה בסדר. הם עברו.

הם עלו לרכבת אחרת. ראו תחנות אחרות, שמעו צלצולי־פעמונים חדשים. ראו בגדי־שרד חדשים. שלשה ימים נסעו ופעמַים עברו ממסע למסע. ביום השלישי, אחרי הצהרים באו לבּרֶמֶן. אדם אחד מחברת־האניות נהם: מנדל זינגר. משפחת זינגר הופיע לפניו. לתשע משפחות חכה הפקיד. הוא העמידם בשורה, ספר אותם שלש פעמים, קרא בשמותיהם ונתן מספר לכל אחד ואחד. כך עמדו ולא ידעו מה לעשות בציוּני־הפח שבידיהם. הפקיד הלך. הוא הבטיח לחזור מיד. אבל תשע המשפחות – עשרים וחמש נפשות – לא זזו ממקומן. הן עמדו בשורה ברחבת־הרכבת, ציוני־ הפח בידיהם והצרורות לרגליהם. בקצה השורה מצד ימין עמד מנדל זינגר מפני שאֵחר כל כך להופיע לפני הפקיד.

במשך כל הנסיעה לא דבר כמעט דבר עם אשתו ובתו. גם שתי הנשים היו כאלמות. אבל עכשיו, כנראה, היתה השתיקה על דבורה קשה מנשוא.

“מדוע אינך זז ממקומך?” שאלה דבורה.

“איש אינו זז” – השיב מנדל.

“מדוע אינך שואל את האנשים?”

“איש אינו שואל”.

“למה אנו מחכים?”

“איני יודע למה אני מחכים”.

“היכולה אני, לדעתך, לשבת על הארגז?”

“שבי על הארגז”.

בו ברגע שדבורה פרשה את שמלותיה כדי לשבת הופיע הפקיד מטעם חברת־האניות והודיע ברוסית, פולנית, גרמנית ויהודית שהוא יוביל עתה את כל תשע המשפחות אל הנמל, יביאם ללינת־לילה לאחד הצריפים ושמחר, בשעה שבע, תרים “נֶפּטוּן” את עגנה. בצריף, בנמל־ברֶמן, שכבו כולם בהחזיקם גם בשעת שינה את ציוני־הפח בתוך אגרופיהם הקמוצים. מנחרת עשרים וחמשת האנשים ומתנועותיו של כל אחד ואחד על משכבו הקשה, רעדו הקירות ועששיות־החשמל הקטנות והצהובות התנועעו לאט. אסרו עליהם לבשל תה. בחִכִּים יבשים שכבו לישון. רק את מרים כִּבד סַפָּר פולני בסוכריות אדומות. עם סוכריה גדולה ומִדבקת בפיה נרדמה מרים.

מנדל התעורר בשעה חמש בבוקר. בכבדות ירד ממשכב־העץ אשר ישן עליו, חפש את ברז־המים ויצא החוצה לראות היכן הוא צד המזרח. אחר־ כך חזר, עמד באחת הפינות והתפלל. בלחש התפלל, אבל בעודו מלחש תקפהו הכאב הקולני, נעץ צפרניו בלבבו ותלש בשרו בכוח רב כל כך, שמנדל נאנח בקול באמצע לחשוֹ. אחדים מהישנים הקיצו, הביטו למטה וחייכו למראה היהודי המדלג בפינה, מנענע את גופו פנים ואחור ועורך ריקוד עלוב לכבוד אלהים.

עוד טרם כלה מנדל את תפילתו והפקיד פתח ברעש את הדלת. כאילו רוח־ים הביאהו לתוך הצריף. “לקום!” קרא פעמים אחדות ובכל לשונות העולם הזה.

בבואם אל האניה היתה עוד השעה מוקדמת. בטרם שהורידו אותם אל הסיפון התיכוני הרשו להם להציץ קמעא לתוך אולמי־האוכל של המחלקה הראשונה והשניה. מנדל זינגר לא נע ולא זע. הוא עמד על המדרגה העליונה של סולם־ברזל צר וגבו אל הנמל, הארץ, היבשה, המולדת והעבר. משמאלו זרחה השמש. כחולים היו השמים. לבנה היתה האניה. ירוקים היו המים. בא אחד המלחים ופקד על מנדל זינגר שירד מהמדרגות. הוא פייס את המלח בנענוע־יד. הוא היה שקט כולו וללא פחד, העיף מבט חטוף על הים ושתה נחמה מהאין־סוף של המים הנעים. נצחי היה הים. מנדל ידע, שאלהים לבדו ברא אותו. הוא שפך אותו מתוך מעינו הנעלם, מעין־לא־אכזב. עתה הוא מתנועע בין היבשות המוצקות. במעמקיו, על קרקע תהומו רובץ הלויתן, הדג הקדוש הגנוז לעתיד לבוא לסעודת הצדיקים ויראי־האלהים. “נֶפּטוןּ” היה שם האניה אשר עליה עמד מנדל. אניה גדולה היתה זאת. אבל כלפי הים, השמים וחכמת הבורא היתה זאת אניה זעירה. לא, מנדל לא הרגיש כל פחד. הוא הרגיע את המלח, הוא יהודי קטן ושחור על אניה ענקית ולפני הים הנצחי הסתובב שוב בחצי־ עיגול ומלמל את הברכה שמברכים למראה הים: “ברוך אתה אדני מלך העולם, עושה הים הגדול!”

ברגע זה רעמו הסירנות. המכונות החלו לקשקש והאויר, האניה והאנשים רעדו. רק השמים היו שקטים וכחולים, כחולים ושקטים.

 

IX    🔗

בערב הארבע־עשר לנסיעתם בים נראו כדורי־האש הגדולים של המגדלורים. “עכשיו” – אמר למנדל זינגר יהודי, אשר נסע כבר פעמַים בדרך זו – “תופיע אנדרטת־החופש. מאה חמישים ואחת רגל גבהה, חלולה היא בתוכה. אפשר לעלות עליה. לראשה זר־קרנים, בימינה תאחז לפיד. והיפה ביותר הוא, שהלפיד הזה בוער בלילה ובכל זאת לא יאֻכל לעולם. כי הוא מואר רק באור חשמלי. מעשי־חכמה כאלה עושים באמריקה”.

ביום החמשה־ עשר אחרי הצהרים הורדו אל היבשה. דבורה, מרים ומנדל עמדו דחוקים יחד, כי חששו שמא יעלמו איש מעיני רעהו.

באו אנשים לבושים בגדי־שרד, הם נראו כמסוכנים במקצת בעיני מנדל אם כי לא היו חגורי־חרבות. אחדים מהם היו לבושים בגדים לבנים ונראו כשוטרים למחצה וכמלאכים למחצה. אלה היו הקוזקים של אמריקה, הרהר מנדל זינגר והסתכל במרים בתו.

הכריזו את שמות הנוסעים, לפי האלף־ בית, וכל אחד נגש אל המִטעָן שלו. לא נקבוהו בשפודים חדים. אולי אפשר היה לקחת את מנוחם אתנו, הרהרה דבורה.

פתאום הופיע שמריה לפניהם.

שלשתם נבהלו כאחד.

כולם כאחד ראו שוב את ביתם הקטן והישן, את שמריה הישן ואת שמריה החדש המכונה סם.

אמנם זה היה שמריה, אבל היה זה סם.

היו שנַים. האחד חבוש היה כובע שחור, לבוש בגד שחור ונעול מגפים גבוהים ועל לחייו צמח השער השחרחר והרך.

השני היה לבוש מעיל אפור־בהיר, חבוש כובע לבן כשלג, ככובע רב־ החובל, לבוש מכנסים צהובים ורחבים, כתונת־ משי ירוקה ופניו היו חלקים כמצֵבה משוּפָה.

השני היה כמעט כמק.

הראשון דבר בקולו הישן – הם שמעו רק את הקול ולא את המלים.

השני חבט ביד חזקה על שכם אביו ואמר – ורק עתה שמעו את המלים: “הללוֹ, אוֹלד צֶ’פ!” – ולא הבינו דבר.

הראשון היה שמריה. אבל השני היה סם.

לראשונה נשק סם לאבא, אחר־כך לאם ואחריה – למרים. שלשתם הריחו בסם ריח של סבון־גילוח, שריחו כריח זיוָנית ובמקצת גם כריח קרבול. ריח זה הזכיר להם גן ובית־חולים כאחד.

כלם שננו לעצמם פעמים אחדות בחשאי שסם הוא שמריה. ורק אחר־כך שמחו.

“כל הנוסעים האחרים” – אמר סם – יבואו לבית־ההסגר. לא כן אתם! מק סדר זאת. יש לו שני דודים העובדים כאן". כעבור חצי שעה הופיע מק.

מראהו היה כמו אז בשעה שהופיע בעיירה. רחב, קולני, מגבב דברים בלשון בלתי־מובנת וכיסיו נפוחים ממיני־המאפְיה המתוקים, שהחל מיד לחלקם וגם לאכול מהם. עניבה אדומה כדם התנפנפה כדגל על חזהו.

“עליכם לבוא לבית־ההסגר”, אמר מק. כי הוא הגזים קודם. אמנם דודיו עבדו בסביבה זו אבל רק בפקידות המכס. “אבל אני אלַוה אתכם. אל תפחדו!”

ובאמת לא היה עליהם לפחד כלל. מק צעק באזני כל הפקידים, שמרים היא כלתו ושמנדל ודבורה הם הורי־הכלה.

בכל יום בשעה שלש אחרי הצהרים בא מק אל שבכת־הגדר של מחנה ההסגר. הוא הושיט ידיו דרך חוטי־הברזל, אם כי אסור היה לעשות כך, וברך את כולם בברכת־שלום. אחרי ארבעה ימים עלתה בידו לשחרר את משפחת זינגר. באיזה אופן הדבר עלה בידו – לא גִלָה. כי זאת היתה אחת מתכונותיו של מק, לספר בהתלהבות מרובה על דברים שהמציא ולהעלים, מתוך שתיקה, על דברים אשר היו באמת.

הוא עמד על דעתו, שעליהם, כמובן, לפני לכתם הביתה, לנסוע במכונית בית־המסחר שלו ולראות את אמריקה.

העלו את מנדל זינגר, את דבורה ואת מרים על המכונית והוליכום לטיול.

היה יום בהיר וחם. מנדל ודבורה ישבו ופניהם לכוון הדרך, למולם ישבו מרים, מק וסם. המכונית הכבדה התגלגלה דרך הרחובות בחמת־אונים, כפי שנדמה למנדל, כאילו היתה בדעתה לנַפץ ולרַסק את האבנים ואת האספלט לעולמי־עד ולזעזע את יסודות הבתים. מושב־העור בער תחת גופו של מנדל כתנור לוהט. אם־כי הם נסעו בצל החומות הגבוהות, להט החום כעופרת נמסה על ראשו של מנדל מבעד לכובעו הישן, חדר לתוך מוחו וסתָמו בלהט לח, מִדַבק ומכאיב. משעה שבא לא טעם כמעט טעם שינה, אכל מעט ולא שתה כמעט דבר. מגפיו הכבדים היו נתונים בערדלים של גומי ורגליו בערו כבאש גלויה. השמשיה שלו היתה צבותה מתוך עוית בין ברכיו וידית־העץ שלה היתה חמה כל כך, שאי־אפשר היה לנגוע בה, כאילו היתה ברזל מלובן. לפני עיניו של מנדל התרקם צעיף עבה של פיח, אבק וחום. הוא חשב על המדבר, שבו נדדו אבותיו ארבעים שנה. אבל הם,לפחות, הלכו ברגל – אמר לנפשו. אמנם המהירות המטורפת, שבה נסעו עתה, הקימה רוח, אבל היתה זאת רוח חמה, נשימתה הלוהטת של גיהינום. תחת לקרר – להטה. הרוח לא היתה רוח, היא היתה רק המולה וצעקה, המולה נושבת. היא נצטרפה מצלצולים צורמים של מאות פעמונים בלתי־נראים, מרעמי־המתכת המסוכנים של הרכבות, מתקיעות־הקריאה של חצוצרות לאין מספר, מחריקות תחנונים של פסי המסילות שברחובות. מנהמתו של מק אשר מתוך אפרכסת ענקית ביאר לנוסעיו את מראות אמריקה, מהמולת־האנשים שמסביב, מצחוקו המריע של נוסע זר שישב מאחורי גבו של מנדל, מהדיבור הבלתי־פוסק אשר זרק סם בפני אביו, דיבור שמנדל לא הבינוֹ אבל לשִׁמעו נענע בראשו ועל שפתיו בת־צחוק של פחד וידידות גם יחד כהֶדֶק־ברזל מכאיב. אילו גם היה לו אומץ־הרוח להיות רציני כראוי למצבו, לא יכול היה להסיר את בת־ הצחוק מעל שפתיו. לא היה לו כוח לשנות כלל הבעת־פנים שהיא. שרירי־פניו היו קפואים. נוח היה לו יותר אילו בכה כילד קטן. הוא הריח את העטרן החריף של האספלט הנמס, את האבק היבש, את הסרחון העולה מהתעלות ומהמִגבנות, את הריח החריף של בצלים, את עשן־הבנזין של האוטומובילים, את ריח־הביצות הרקֵב של חנויות־הדגים, את הזיוָניות והכלורופורם של לחיי בנו. כל הריחות התערבבו בהבל החם אשר הכה בפניו ועם הרעש אשר מלא אזניו ורצה לפוצץ את ראשו. מיד שוב לא ידע מה לשמוע, לראות ולהריח. הוא עוד הוסיף לחייך ונענע בראשו, אמריקה התנפלה ולחצה עליו, אמריקה שברה אותו, אמריקה רסקה אותו. כעבור רגעים אחדים התעלף.

הוא התעורר במסעדה אשר לשם הביאוהו מתוך חפזון כדי להשיב רוחו. בתוך ראי עגול המעוטר מאות עששיות־חשמל קטנות ראה את זקנו הלבן ואת חטמו הגרמי, וברגע הראשון נדמה לו שהזָקָן והחוטם שייכים למי־ שהוא אחר. רק באנשי־משפחתו אשר הקיפוהו, הכיר שוב את עצמו. הוא התבייש מעט. בקושי פתח את שפתיו ובקש סליחה מבנו. מק תפס בידו ונענע אותה מתוך לחיצה כאילו ברך את מנדל אחרי איזה מעשה־להטים מוצלח או התערבות שזכה בה. סביב פיו של הזקן נראה שוב הֶדֶק הברזל של החיוך, והאֵלמות הבלתי־ידועה הביאה שוב את ראשו לידי תנועה, באופן שנדמה היה, כאילו הוא מנענע בו. מרים הסתכלה בו. שערותיה מתחת לעטיפה הצהובה היו שחורות ופרועות, לחייה החִורות היו מפוחמות קצת וגבעול־קש ארוך נתון היה בין שניה. רחבה ואלמה ישבה דבורה על כסא עגול ללא־מסעד, נחיריה היו מנופחות ושדיה רטטו, שקעו ועלו חליפות. דומה היה שעוד מעט תפול ממושבה.

“מה לי ולאנשים אלה?” – הרהר מנדל. “מה לי ולאמריקה כולה? מה לי ולבני, לאשתי, לבתי ולמק זה? העודני מנדל זינגר? היכן מנוחם שלי?” דומה היה לו כאילו גורש מתוך עצמו, ומעתה והלאה עליו יהיה לחיות כשהוא נפרד מעצמו. דומה היה לו כאילו השאיר את עצמו בצוכנוב בקרבת מנוחם. ובה בשעה שנראה החיוך סביב שפתיו וראשו נֻענעה – חל לבו להתקשות לאט־לאט כברזל ופעם כקורנס־מתכת בזכוכית קרה. בודד היה כבר מנדל זינגר: הוא נמצא כבר באמריקה…

חלק שני

 

X    🔗

לפני כמה מאות שנה בא, ודאי, אחד מאבותיו של מנדל זינגר מספרד לווהלין. גורלו היה מאושר יותר, שכיח יותר ועל־כל־פנים ניתן פחות לתשומת־לב מאשר גורל צאצאו, ועל־כן אין אנו יודעים אם זקוק היה לשנים רבות או מעטות כדי להסתגל לארץ הנכריה. אבל על מנגל זינגר אנו יודעים, שכעבור חדשים אחדים ראה את עצמו בניו־יורק כמו בביתו.

כן, הוא היה כמעט כבן־המקום באמריקה! הוא ידע כבר שאוֹלד צֶפּ באמריקנית זה – אבא ואוֹלד פוּל – אמא, או להיפך. הוא הכיר סוחרים אחדים מהבוֹאֵרי, שבנו נמצא אתם בקשרי־מסחר, את רחוב אֶסֶקס שבו גר ואת רחוב הוסטון שבו נמצא בית־המסחר של בנו, בנו סם. הוא ידע שסם היה כבר “בוי” באמריקה, שאדם הגון אומר “גוד בַּי”, “האוּ דוּ יוּ דוּ”. ו“פליז”, שסוחר מרחוב גרנד יכול לדרוש שיתיחסו אליו ביראת־הכבוד ושמותר לו, לעתים, לגור ליד רִיוֵר – דבר, שגם נפשו של שמריה חשקה בו. אמרו לו ששמה של אמריקה הוא גוֹדס אוֹן קַנטרֵי – ארץ אשר בחר בה אלהים, כמו שהיתה פעם ארץ־ישראל, וששמה של ניו־יורק הוא בעצם “עיר הפלאות” כירושלים לפנים. לתפלה קראו “סֶרוִיס” וכן גם למעשי־צדקה. שם בנו הקטן של סם, אשר נולד כשבוע אחרי בואו של הסבא, היה מק לינקולן ובעוד שנים אחדות – הזמן באמריקה ממהר לחלוף – יהיה קוֹלדז' בוֹי. כלתו קוראת לפעוט מַי דיר בוי. היא נקראת עדיין, באיזה אורח־פלא שהוא, פיגה. בהירת־שער היא ונוחה ועינים כחולות לה, שמנדל זינגר ראה בהן טוב־לב יותר מאשר חכמה. תהיה פתיה, אין דבר! נשים אינן זקוקות לבינה, אלהים, היֵה בעזרתה! בין שעה שתים־עשרה ושתים מוכרחים לאכול לַנץ' ובין שש ושמונה – דינֶר. מנדל אינו משגיח בזמנים אלה. הוא אוכל בשעה שלוש אחרי הצהרים ובשעה עשר בלילה כשם שנוהג היה בביתו, אם כי שם במולדתו עוד מאיר היום בשעה שהוא יושב פה לאכול סעודת־הערב ואולי שם בוקר – מי יכול לדעת זאת. אוֹל רַיט זהו: טוב, ותחת “כן” אומרים “יֶס!” אם רוצים לאחל דבר־מה טוב למי־שהוא אין מברכים אותו באושר ובבריאות, כי אם במלה פּרוֹסְפֶּרִיטִי. בעתיד הקרוב יש בדעתו של סם לשכור דירה חדשה בעלת טרקלין ליד הנהר. גרמופון יש לו כבר. לעתים שואלת אותו מרים מאת גיסתה ובידים נאמנות היא נושאת אותו דרך הרחובות כנשוא ילד חולה. הגרמפון יודע לנגן כל מיני וַלסים, אבל גם כל־נדרי. סם מתרחץ פעמיים ביום, את החליפה שהוא לובש לפעמים בערב הוא קורא בשם “דרֶס”. דבורה היתה כבר עשר פעמים בראי־נוע ושלוש פעמים בתיאטרון. יש לה שמלת־משי אפורה־כהה – מתנה מאת סם. על צוארה תלויה שרשרת־זהב גדולה והיא מזכירה אחת מאותן נשי־העגבים, שעליהן מסופר לעתים בכתבי־הקודש. מרים משמשת בתורת מוכרת בחנותו של סם. היא חוזרת הביתה בחצות הלילה ובשעה שבע בבוקר היא הולכת. היא אומרת: ערב טוב, אבא, בוקר טוב, אבא! – ולא יותר. פה ושם שומע מנדל מתוך השיחות החולפות ונגרות סמוך לאזנו – כנהר העובר ונגר לרגלי אדם זקן העומד ליד החוף – שמק הולך עם מרים לטייל, לרקד, להתרחץ ולהתעמל. הוא, מנדל זינגר, יודע שמק אינו יהודי, גם הקוזקים אינם יהודים, עד כדי כך עוד לא הגיעו הדברים, אלהים יעזור, עוד חזון למועד. דבורה ומרים חיות בשלום. יש שלום בבית. האם והבת מתלחשות לעתים קרובות במשך שעה ארוכה אחרי חצות הלילה. מנדל עושה עצמו כישן. בנקל עולה הדבר בידו, הוא ישן במטבח והאשה עם הבת ישנות בחדר היחיד. גם באמריקה לא גרים בהיכלות. גרים בקומה הראשונה! מקרה־הצלחה. כי הן אפשר היה הדבר שיגורו בקומה השנייה, השלישית והרביעית! המדרגות עקומות ומלוכלכות ואפלות תמיד, גם ביום מאירים אותן בגפרורים. מורגש ריח חם, לח ומִדבק כריח־חתולים. אבל בכל ערב מוכרחים עוד לשים בפינות רעל־עכברים ושברי־זכוכית בתוך שאור. דבורה מנקה ומשפשפת בכל שבוע את הרצפה, אבל לעולם אין היא נעשית צהובה כעין הכרכום כמו שהיתה בבית. מדוע זה? האם דבורה חלשה היא? העצלה היא? הזקנה היא? כל הקרשים חורקים כשמנדל מתהלך בחדר. אין להכיר בשום אופן היכן דבורה מצפינה עכשיו את הכסף. סם נותן עשרה דולר לשבוע. ובכל־זאת דבורה מלאת כעס. אשה היא ולעתים היא יוצאת מכליה. יש לה כלה נוחה וטובה, אבל דבורה אומר שפיגה חיה חיי־מותרות. כשמנדל שומע מפיה דיבורים כאלה, אומר הוא: “שתקי, דבורה! היי מרוצה בילדים! כלום אינך עוד די זקנה להבין שעליך לשתוק? המבלי יכולת לנזוף בי שאני מרויח פחות מדי, וזה מציק לך שאין את יכולה לריב עמי? שמריה הביאנו לכאן כדי שנגיע פה לידי זקנה ונמות בקרבתו. אשתו מכבדת את שנינו כיאות. ומה את רוצה עוד, דבורה?”

היא לא ידעה בדיוק מה שחסר לה. אולי קותה למצוא באמריקה עולם זר לגמרי, שבו אפשר לשכוח את החיים הישנים ואת מנוחם. אבל אמריקה זו לא היתה עולם חדש. היו בה יותר יהודים מאשר בקלוצ’יסק, בעצם היתה זו מין קלוצ’יסק גדולה יותר. כלום צריכים היו לעשות את הדרך הארוכה בים כדי לבוא שוב לקלוצ’יסק, שאפשר להגיע אליה בעגלתו של זמשקין? חלונות הבתים פנו לחצר אפלה שבה נאבקים חתולים, עכברים וילדים. בשעה שלש אחרי הצהרים, ואף באביב, מוכרחים היו להדליק את עששית־הנפט. אפילו אור־חשמל לא היה בבית. גם גרמופון משלהם עוד לא היה להם. שם, בביתה, היו לה לדבורה, לפחות, אור ושמש. ודאי! היא הלכה מזמן לזמן עם כלתה לראינוע, כבר נסעה פעמַים ברכבת התחתית, מרים היתה עלמה כבודה, היו לה כובע וגרבים של משי. היא נעשתה מנומסת. גם כסף הרויחה. מק חזר אחריה, מוטב שיהיה זה מק מאשר הקוזקים. הוא היה ידידו הטוב ביותר של שמריה. אמנם, לא הבינו מאומה מדיבורו הבלתי־פוסק, אבל סוף־סוף יתרגלו לכך. הוא היה זריז יותר מאשר עשרה יהודים, ועוד מעלה יתרה לו, ודאי: שלא ידרוש נדוניה. סוף־סוף הן היה זה עולם אחר. מק אמריקני אינו מק רוסי. הכסף לא הספיק לדבורה גם פה. החיים התיקרו מרגע לרגע. היא לא יכלה לחדול מקמוציה, קרש־הרצפה כבר כסה על שמונה־עשר דולר וחצי, קלחי־הגזר הלכו והתמעטו, הביצים נעשו חלולות, תפוחי־האדמה קפאו, תבשילי־המרק נעשו מימיים, השבוטות קמים. הברוָזות – רזות, האוזים – קשים והתרנגולות – והתרנגולות – כמוהן כאפס.

לא, היא לא ידעה בדיוק מה שחסר לה, מנוחם חסר לה. לעתים קרובות, בשינה, בהקיץ, בשעת־קניה, בראי־נוע, בשעת נקוי־הבית, בשעת האפיה שמעה את קריאתו. אמא! אמא! קרא. המלה היחידה אשר למד לדבר – עתה ודאי כבר שכָכָהּ. היא שמעה בקרוא ילדים זרים “אמא!” והאמהות באו לקריאתם, שום אם אינה עוזבת את ילדה מרצונה הטוב. לא צריך היה לנסוע לאמריקה. אבל הן עוד אפשר תמיד לחזור!

“מנדל!” – אמרה לעתים – “אולי נחזור הביתה לראות את מנוחם?”

“והכסף, והדרך, וממה נתפרנס? החושבת את, כי שמריה יכול כל־כך הרבה לתת? בן טוב הוא, אבל אינו וַנדֶרבּילד. אולי כך נגזר. נשאר לפי־שעה כאן! את מנוחם נראה שוב כאן כאשר יבריא”.

ובכל זאת דבק רעיון הנסיעה במנדל ולא הרפה ממנו. פעם כאשר בקר אצל בנו בחנות (הוא ישב במשרד מאחורי דלת־הזכוכית, והביט בקונים הבאים והולכים וברך במסתרים כל איש שנכנס) אמר לשמריה: “עדיין אין שומעים דבר על מנוחם. במכתבו האחרון של בילס לא נזכר אף במלה אחת. מה דעתך לדבר, אילו נסעתי שמה לראותו?” שמריה, המכונה סם, היה בּוי אמריקני, הוא אמר: “אבא, אין זה מעשי. אילו אפשר היה להבּיא את מנוחם לכאן, כאן היה מבריא תכף ומיד. חכמת־הרפואה באמריקה היא הטובה שבעולם, זה עתה קראתי על זה בעתונים. מחלות כאלה מרפאים בזריקות, פשוט, בזריקות! אבל, כיון שאי־אפשר להביאו לכאן, את מנוחם המסכן, לשם מה הוצאת הכסף? איני רוצה בזה להגיד, שדבר זה מן הנמנע הוא! אבל דוקא עכשיו, בשעה שאני ומק מכינים עסק גדול מאוד והכסף אינו מצוי בשפע, לא נדבר על זאת! חכה עוד שבועות אחדים! ובינינו לבין עצמנו: אני ומק מספסרים עכשיו במגרשי־בנין. עכשיו הרסנו בית ישן ברחוב דילנסי. אני אומר לך, אבא, שההריסה עולה כמעט באותו היוקר שעולה הבניה. אבל אין להתאונן! הענינים מתקדמים ועולים! כשאני נזכר בדבר כיצד התחלנו בעסקי־ביטוח! עליה, ירידה! ועכשיו יש לנו החנות הזאת, אפשר להגיד: בית־מסחר זה! עכשיו באים סוכני חברות הביטוח אלי. אני מסתכל בהם ומהרהר: אני מכיר את העסק הזה ומשליך אותם החוצה במו ידי. את כולם משליך אני החוצה!”

מנדל זינגר לא תפס כראוי, מדוע משליך סם את הסוכנים החוצה ומדוע הוא כה שמח על זה. סם הרגיש בזאת ואמר: “הרוצה אתה לאכול עמי פת־שחרית, אבא?” הוא העמיד פנים כאילו שכח שאביו אוכל רק בבית, הוא היה אוהב ליצור לו הזדמנות,שבה יכול להדגיש על המרחק אשר הפריד בינו ובין מנהגי־המולדת. הוא טפח בידו על מצחו, כאילו היה מק, ואמר: “אכן, שכחתי! אבל בננה, הלא תאכל, אבא?” והוא צוה להביא בננה לאביו.

“אגב, בענין מרים”, פתח שוב באמצע אכילתו, “היא מתפתחת, היא הבחורה היפה ביותר פה בחנות. אילו היתה אצל זרים, היו מציעים לה מכבר משרת־מודל. אבל אין אני רוצה, שאחותי תמסור את גזרת־גופה לבגדי זרים. וגם מק אינו רוצה בכך!” הוא חכה אם אביו יאמר דבר־מה על מק. אבל מנדל זינגר שתק. הוא לא היה חשדן. הוא לא שמע כמעט את המלים האחרונות. הוא התמסר להתפעלות הנפשית מילדיו וביחוד משמריה. כמה חכם היה, כמה מהר לחשוב, כמה היטיב לדבר אנגלית שוטפת, כמה ידע ללחוץ על כפתורי־הפעמון, לנזוף בנערים־השליחים – הוא היה אדון.

הוא נכנס למחלקת הכותנות והעניבות כדי לראות את בתו. “שלום, אבא!” קראה באמצע עבודתה. היא התיחסה אליו בדרך־ארץ, לא כן היה שם במולדת. כנראה, לא אהבה אותו, אבל הן גם לא כתוב: אהב את אביך ואת אמך! כי אם: כבד את אביך ואת אמך! הוא נענע לה בראשו וחזר שוב. הוא הלך הביתה. מתוך רגש של נחמה, הלך לאטו באמצע הרחוב, ברך לשלום את השכנים, שמח בילדים. הוא הוסיף עוד לחבוש את כובעו, כובע המשי השחור, ללבוש את הקפטן הארוך למחצה ולנעול את המגפים הגבוהים. אבל כנפות מעילו שוב לא טפחו בטפיחת־כנפים מבוהלת על העור הגס של בתי־השוקים. כי רק באמריקה, במקום שהכל נחפזים, למד מנדל זינגר ללכת לאט־לאט.

כה הלך לו דרך הזמן לקראת הַזִּקנה, מתפלת־שחרית לתפלת ערבית, מסעודת־הבוקר לסעודת־הערב, מיקיצה לשינה. אחרי הצהרים, באותה שעה שבביתו היו תלמידיו חוזרים בה ללימודם, שכב על הספה, ישן כשעה וחלם על מנוחם. אחר־כך קרא מעט בעתון, ואחרי כן הלך לחנותה של משפחת סקוֹברוֹנֶק, שבה מכרו גרמופונים, לוחות־גרמופונים, מחברות לתוי־נגינה וזמירות מודפסות וששם גם נגנו ושרו. בחנות זאת התאספו הזקנים של השכונה. הם שוחחו בעניני פוליטיקה וספרו בדיחות מהמולדת. לפעמים, כשהשעה מאוחרת היתה, נכנסו לדירתו של סקוברונק, ומהרו להתפלל שם תפלת־ערבית.

בדרך הביתה, שמנדל השתדל להאריך בה מעט, היה מתאר לעצמו בדמיונו שבבית מחכה לו מכתב ובמכתב כתוב ברורות ומפורשות, כי, ראשית: מנוחם הבריא כליל והיה לילד נבון, ושנית: כי לרגלי חסרון־גוף קל נשתחרר יונה מעבודת־הצבא והוא רוצה לבוא לאמריקה. מנדל זינגר ידע שהמכתב הזה טרם הגיע. אבל הוא, כאילו ניסה לתת למכתב הזדמנות נוחה אשר לקראתה רצה לכון את בואו. ובהלמות־לב חרישית משך בפעמון הדלת. ברגע שראה את דבורה – הכל חלף. המכתב טרם בא. הערב יהיה ככל הערבים.

באחד הימים, שבו עשה את דרך־העקיפין שלו, כדי לשוב הביתה, ראה בקרן רחוב נער מגודל למחצה שנראה לו מרחוק כידוע. הנער נשען ליד אחד משערי־הבתים ובכה. מנדל שמע יבבה דקה. יבבה זו אם כי חרישית היתה הגיעה עד אזני מנדל שנמצא בצד השני של הרחוב. הקול הזה היה קרוב וידוע למנדל. הוא עמד. הוא החליט לגשת אל הנער, לשאול אותו, לנחמו. הוא פנה ללכת. פתאום – היבבה הלכה וגברה – עמד מנדל באמצע הרחוב. בצל הערב ושער הבית, שעל־ידו ישב הנער, דומה היה הלז בשרטוטי־פניו ובקומתו למנוחם. כן, כך ישב מנוחם לפני סף ביתו אשר בצוכנוב ויבב. מנדל צעד עוד צעדים אחדים. והנה קפץ הנער וברח לתוך הבית. מנדל נגש עד הדלת. מסדרון־הבית האפל כבר העלים על הנער.

באטיות יתרה מאשר קודם לכן הלך מנדל הביתה.

לא דבורה הופיעה ליד הדלת, אחרי משכו בפעמון, אם כי־אם בנו סם. מנדל עמד כרגע ליד המפתן. אם־כי חכה רק לאיזו שמחה מפתיעה, תקפו בכל זאת הפחד, שמא קרה אסון. כן, לבבו היה כל־כך רגיל באסונות, שתמיד עוד נפחד וחרד גם לאחר התכוננות ארוכה לקראת בשורת־אושר. איזה דבר המפתיע בשמחתו – הרהר מנדל – יכול להתרחש לאדם כמוני? כל דבר פתאומי הוא רע, והטוב – דרכו לאט־לאט.

אבל קולו של שמריה הרגיעהו מיד. “בוא!” אמר סם. הוא משך את אביו בידו לתוך החדר. דבורה הדליקה שתי מנורות. כלתו פיגה, מרים ומק ישבו ליד השולחן. כל הבית נשתנה בעיני מנדל. שתי המנורות – ממין אחד היו – נראו כתאומים והן האירו אחת את השניה יותר משהאירו את החדר. דומה היה שהמנורות צחקו אחת לעומת השניה ודבר זה בידח מאוד את דעתו של מנדל. “שב, אבא!” – אמר סם. מנדל לא היה סקרן, הוא כבר פחד שעכשיו יתגלה לו אחד המעשים האמריקניים המביאים את כל העולם לידי שמחה ושהוא לא יכול למצוא בהם כל שמחה. “וכי מה בעצם יכול היה להתרחש?” – הרהר. “ודאי נתנו לי גרמופון במתנה או שהחליטו לחוג חג־חתונה”. הוא ישב לאחר שהיות יתרות. כולם שתקו. אחר כך אמר סם – ודומה היה כאילו מנורה שלישית הודלקה בחדר –:“אבא, הרוַחנו חמשים אלף דולר בבת־אחת”.

מנדל קם והושיט ידו לכל המסובים. לאחרונה הגיע למק. לו אמר מנדל: “אני מביע לו את תודתי”. סם תרגם מיד את המלים האלה לאנגלית. מק קם גם הוא וחבק את מנדל. אחר כך החל לדבר. ושוב לא חדל. בערב זה לא דבר איש זולת מק. דבורה עסקה בחשבונות לדעת כמה רובלים בסכום הזה ולא יכלה להביא את החשבון לידי גמר. פיגה חשבה על רהיטים חדשים בשביל הדירה החדשה וביחוד על פסנתר. מנדל חשב על נסיעה הביתה. מרים שמעה רק את דיבורו של מק והשתדלה להבין ככל האפשר את הכל. כיון שלא הבינה את כל דבריו, חשבה שמק מדבר בחכמה רבה מדי ועל כן אין להבינו. סם שקל בדעתו אם עליו להשקיע את כל הכסף בבית־המסחר שלו. רק מק לא חשב הרבה, לא גרם לעצמו כל דאגה, לא תכן תכניות. הוא דבר מה שעלה בדעתו.

ביום המחרת נסעו לאטלנטיק־סיטי. “נוף יפה!” – אמרה דבורה. מנדל הביט רק אל המים. והוא נזכר בלילה הפראי ההוא, שבו שכב עם זמשקין בתעלת־הדרך. והוא שמע את צרצור הצרצורים ואת קרקור הצפרדעים. “אצלנו בבית” – אמר פתאום – “האדמה כל כך רחבה כמו המים באמריקה”. הוא לא רצה כלל להגיד זאת. “השומע אתה מה שאבא אומר?” – אמרה דבורה. “הוא מזדקן!” כן, כן אני מזדקן, הרהר מנדל.

כשחזרו הביתה ראו בסדק־הדלת מכתב עבה שנושא־המכתבים לא יכול היה להכניסו פנימה. “הרואה את” ־ אמר מנדל והתכופף – “המכתב הזה מכתב טוב הוא. ההצלחה החלה להאיר פנים. אושר גורר אושר, יהי שם ה' מבורך. הוא יעזרנו גם להבא”.

היה זה מכתב ממשפחת בּילֶס. והיה זה באמת מכתב טוב. בו הודיעו שמנוחם החל פתאום לדבר.

“הרופא סולטיסיוּק ראה אותו” – כתבה משפחת בילס. "הוא לא האמין למראה עיניו. רוצים לשלוח את מנוחם לפטרבורג. הרופאים הגדולים רוצים ליגע את מוחותיהם על ענין זה. באחד הימים, היה זה ביום חמישי אחרי הצהרים, הוא נמצא לבדו בבית ובתנור בערה אש כמו בכל יום חמישי, והנה נפל גזר־עץ בוער מתוך התנור, ועכשיו כל הרצפה שרופה ואת הקירות יש לסייד מחדש. מנוחם רץ אל הרחוב, גם לרוץ הוא יודע כבר, וצעק: ‘שריפה!’ ומאז הוא יודע לדבר כמה מלים.

“יש רק להצטער שהדבר קרה שבוע ימים אחרי נסיעתו של יונה. כי יונה שלכם היה פה בימי החופשה שלו. הוא נעשה באמת לחייל גדול ולא ידע כלל שאתם באמריקה. גם הוא כותב אליכם בזה, על הצד השני”.

מנדל הפך את הגליון וקרא:

"אבא אהוב, אמא אהובה, אח אהוב ואחות אהובה!

"ובכן – באמריקה אתם. הדבר פגע בי כפגיעת ברק. אמנם, אני עצמי אשם, כי מעולם לא כתבתי לכם או שכתבתי, כפי שאני זוכר, רק פעם אחת. ובכל זאת פגע בי, כאמור, הדבר כפגיעת ברק. אל תשימו לב לכך. מצבי טוב מאוד. כולם חיים אתי בטוב ואני חי בטוב עם כולם. ביחוד חי אני טוב עם הסוסים. יודע אני לרכוב כקוזק הטוב ביותר ולהרים בשִנַים מטפחת־אף מעל הקרקע אגב שטף־הרכיבה. אוהב אני דברים כאלה וגם את הצבא. אני אשאר בצבא גם לאחר תום שנות עבודתי. כאן מובטחים בכל, מקבלים די אוכל, את כל הנחוץ מצוים מגבוה ואין על האדם עצמו לדאוג לשום דבר. איני יודע אם אני כותב את זה באופן שאתם תבינו את הדבר כמו־שהוא. אפשר, שאין אתם יכולים כלל להבין זאת. באורוה חם מאוד ואני אוהב את הסוסים. אם אחד מכם יבוא פעם לכאן יוכל לראות אותי. הקפיטן שלי אמר, שאם אהיה גם להבא חיָל טוב כזה, אוכל לכתוב בקשה אל הצאר, כלומר, להוד רוממותו, שיסלחו לשמריה את עוון בריחתו מבלי שיזָכר עוד. דבר זה, לזכות ולראות עוד את שמריה, יכול לשמש לי כשמחה הגדולה ביותר, כי הן יחד גדלנו.

"זמשקין דורש בשלומכם, מצבו טוב.

"אומרים פה, לפעמים, שתפרוץ מלחמה. אם דבר זה יקום באמת, עליכם להיות מוכנים לאפשרות שאני אמות כשם שאני מוכן לכך, כי חייל אנוכי.

“אני מחבק אתכם, איפה, מעתה ולתמיד. אבל אל תהיו עצובים, אולי אשאר בחיים. בנכם יונה”.

מנדל זינגר הסיר את המשקפים, ראה שדבורה בוכה, ובפעם הראשונה, לאחר הפסקה של שנים ארוכות, תפש שוב בשתי ידיה. הוא הסיר את ידיה מפניה החמרמרים מבכי ואמר בקול חגיגי כמעט: “ובכן, דבורה, אלהים היה בעזרנו. קחי את העטיפה, רדי למטה והביאי בקבוק יין־דבש”.

הם ישבו ליד השולחן, שתו את יין־הדבש מתוך כוסות־תה, הסתכלו זה בזה ושניהם חשבו על דבר אחד. “הרבי צדק” – אמרה דבורה. זכרונה הקריא לה בדיוק רב את המלים אשר נרדמו בה זמן רב: “היסורים יחכימוהו, הכיעור יעשהו לטוב ומיטיב המרירות – לרחמן והמחלה – לחזק”.

“את זאת לא אמרת לי אף פעם”, אמר מנדיל.

“שכחתי”.

“גם עם יונה צריכים היו לנסוע לקלוצ’יסק. אהבתו לסוסים גדולה מאהבתו אלינו”. וכיון שלא היתה מחמיצה כל הזדמנות לכעוס, הוסיפה ואמרה: “לא ממך ירש את האהבה לסוסים”.

“לא”, אמר מנדל וחייך בנעימות.

הוא החל לחשוב על נסיעתו הביתה. עכשיו יוכלו, אולי, להביא מיד את מנוחם לאמריקה. הוא הדליק נר, כבה את המנורה ואמר: “לכי לישון, דבורה. כשתבוא מרים אראה לה את המכתב. הלילה אהיה ער”.

הוא הוציא מתוך הארגז את סידורו הישן. ידו היתה רגילה בו. בתנועה אחת נפתח במקום הרצוי – בפתיחת תהלים, והוא שר פרק אחר פרק. שירת התהלים עלתה מתוכו. נתגלו לו החסד והשמחה.

גם על ראשו התקמרה יד־האלהים הטובה, הגדולה והרחבה. כשהוא מוגן ביד זו שר לכבודה פרק אחר פרק. הנר הבהב ברוח החרישית והבלתי־פוסקת שהקים מנדל בגופו המתנועע. הוא הקיש ברגליו לקצב פסוקי התהלים. לבבו הריע וגופו נאלץ לרקד.

 

XI    🔗

בפעם הראשונה נסתלקו הדאגות מביתו של מנדל זינגר. קרובות היו לו כאחיות שנואות. מלאו לו עתה חמשים ותשע שנה. חמשים ושמונה שנה הוא מכיר אותן. הדאגות עזבו אותו, המות התקרב אליו. זקנו היה לבן וראיָתו – חלשה. גבו התעקם וידיו רעדו. שנתו היה קלה והלילה ארוך. הוא נשא את שביעת־הרצון כנשוא בגד־זרים שאול. בנו עבר לגור בשכונת העשירים, מנדל נשאר ברחוב שלו, בדירה שלו, ליד עששיות־הנפט הכחולות ובשכנות העניים, החתולים והעכברים. הוא היה חרד, ירא־אלהים ושכיח – יהודי מימות כל השנה. מעטים היו האנשים אשר שמו אליו לב. רבים לא הרגישו בו כלל וכלל. במשך היום היה מבקר אצל ידידים זקנים אחדים: אצל מֶנקֶס מוכר־הפירות, אצל סקוֹברונֶק בעל החנות המוסיקלית, אצל רוטנברג הסופר סת"ם ואצל גרשֶל הסנדלר. פעם בשבוע באו אליו שלשת ילדיו, נכדו ומק. לא היה לו מה להגיד להם. הם ספרו מעשיות על התיאטרון, החברה ועל הפוליטיקה. הוא היה מקשיב ונרדם. כשהעירה אותו דבורה היה פוקח את עיניו. “לא ישנתי!” אמר בבטחה. מק צחק. סם חייך. מרים התלחשה עם דבורה. מנדל היה נשאר ער לרגע ומיד נרדם שוב. בהרדמו היה חולם מיד על מאורעות שונים במולדת ועל דברים ששמע עליהם רק באמריקה: על תיאטרון, אקרובטים ורקדניות עדויות זהב וארגמן, על נשיא ארצות־הברית, על הבית הלבן, על המיליארדר וַנדֶרבילד ותמיד על מנוחם. בעל־המום הקטן התערב בין הארגמן והזהב של הרקדניות, ולפני הברקתו החִורה של “הבית הלבן” נראה ככתם אפור ועלוב. מנדל היה זקן מדי ולא ראה את כל הדברים האלה בהקיץ. הוא האמין לדברי ילדיו, שאמריקה היא ארצו של האלהים, שניו־יורק היא עיר הפלאות ושהאנגלית היא הלשון היפה ביותר. האמריקנים בריאים, האמריקניות יפות, הספורט חשוב, הזמן יקר, הדלות – מדה מגונה, העושר – זכות, הצדקות – הצלחה למחצה, אמונת האדם בעצמו – הצלחה שלמה, הריקוד – הִגייני, הריצה על נעלי־גלגלים – חובה, מעשי־צדקה – ענין של הקפיטל, אנרכיות – פשע, שובתים – אויבי האנושיות, מסיתים למרד ־ בני־בריתן שדל השטן, מכונות מודרניות – ברכת השמים, אדיסון – הגאון הגדול ביותר. בקרוב יעופו בני אדם כצפרים, ישחו כדגים, יראו את העתיד כנביאים, יחיו בשלום נצחי ובאחדות גמורה ויבנו מקרצפי־שחקים עד לכוכבים. העולם יהיה יפה מאוד, הרהר מנדל, (מאושר הוא נכדי! הוא יזכה ויראה את הכל בחייו!) ובכל זאת התערב בתוך התפעלותו על העתיד רגש געגועים על רוסיה והוא נרגע בדעתו, שלפני בוא נצחונות החיים יהיה הוא במתים. הוא לא ידע מדוע. דבר זה הרגיע אותו. הוא היה כבר זקן מדי בשביל החדש וחלש מדי בשביל נצחונות. היתה לו עוד רק תקוה אחת: לראות את מנוחם. סם או מק יסע שמה להביאו הנה. אולי גם דבורה תסע.

היה קיץ. הפשפשים בדירתו של מנדל זינגר פרו ורבו בלי הרף, אם כי אלפסי־הפליז הקטנים שברגלי המטות היו מלאים נפט יומם ולילה ואם־כי דבורה משחה את כל סדקי הרהיטים בנוצת־תרנגולת טבולה בטרפנטין. בשורות מסודרות ירדו הפשפשים מעל הקירות, לאורך התקרה, חכו בנַכל צמא־דמים לבוא החשכה ונפלו על משכבי הישנים. הפרעושים קפצו ויצאו מתוך הסדקים השחורים של קרשי־הרצפה לתוך הבגדים, אל הכרים ועל השמיכות. הלילות היו כבדים וחמים. דרך החלונות הפתוחים הגיעו מזמן לזמן השאון הרחוק של מסעות בלתי־ידועים, הרעמים הקצרים של עולם־עסקים רב־מרחק וההבל העכור של הבתים הקרובים, ערמות־אשפה ותעלות פתוחות. החתולים יללו, הכלבים אשר אדונים אין להם נבחו, תינוקות פעו לתוך הלילה ומעל לראשו של מנדל זינגר נשמעה שריכת־הצעדים של נדודי־השינה, רעשה עטישת המצוננים ויללו העיפים מתוך פיהוק מענה. מנדל זינגר הדליק את הנר בבקבוק הירוק שעל־יד המטה ונגש אל החלון. משם ראה את ההשתקפות האדמדמת של הלילה האמריקני החי אשר רעש אי־שם ואת צל־הכסף של פרוז’קטור, אשר דומה היה כאילו חפש מתוך יאוש את האלהים בשמי־הלילה. כן, וגם כוכבים אחדים ראה מנדל, כוכבים עלובים אחדים, מזלות מקוצצים. מנדל נזכר בלילות הבהירים והמכוכבים שבמולדת, בתכלת העמוקה של מרחב השמים הפרושים, בחרמש הירח המקומר רכות, ברעש האפל של עצי־היער, בקולות הצרצרים והצפרדעים. נדמה לו, שקל הוא הדבר לעזוב את הבית בלי כל היסוסים ולנדוד הלאה במשך כל הלילה עד שיבוא אל מתחת השמים הרחבים והחפשיים וישמע את קולות הצפרדעים והצרצרים ואת יבבתו של מנוחם. כאן, באמריקה התחברה יללה זו לקולות המרובים שבהם שרה ודברה המולדת, לצרצור הצרצרים ולקרקור הצפרדעים. באמצע רובץ האוקינוס, הרהר מנדל. מוכרחים לעלות על אניה, עוד הפעם אניה, ולנסוע שוב עשרים יום ועשרים לילה. אחר־כך יהיו בבית. אצל מנוחם.

הבנים דברו על לבו שיעזוב סוף־סוף את השכונה. הוא פחד. הוא לא רצה שדעתו תזוח עליו. עכשיו, כשהכל החל ללכת למישרים, אסור לעורר את זעמו של אלהים. וכי אימתי היה מצבו טוב יותר? לשם מה עליו לעבור למקומות חדשים? מה יֵצא מזה? את השנים האחדות, אשר אמר עוד לחיות, יוכל לבלות בחברת הפשפשים והפרעושים.

הוא הפנה את פניו. דבורה ישנה. מקודם ישנה פה בחדר יחד עם מרים. עכשיו גרה מרים אצל אחיה. ואולי אצל מק, הרהר מנדל בחטיפה ובגניבה. דבורה ישנה במנוחה, חציה מגולה וחיוך רחב על פניה הרחבים. מה לי ולה? – הרהר מנדל. לשם מה עדיין חיים אנו יחד? תאותנו חלפה, ילדינו גדולים ומובטחים, ומה לי פה על־ידה? לאכול, מה שהיא מבשלת! כתוב, כי לא טוב היות האדם לבדו. וכך חיים אנחנו יחד. זה ימים רבים שאנו חיים יחד ועכשיו קיימת רק שאלה אחת: מי ימות תחילה. ודאי אנכי, הרהר מנדל. היא בריאה ודאגות מעטות לה. היא מוסיפה עדיין להצפין כסף מתחת לאיזה קרש־רצפה. אין היא יודעת כי חטא הוא זה. טוב, תצפין לה!

הנר אשר בצואר־הבקבוק אֻכּל עד תומו. הלילה חלף. עוד טרם נראתה השמש וכבר נשמעו קולות־השאון הראשונים של הבוקר. אי־שם פותחים דלתות חורקות, נשמעו צעדים דופקים על המדרגות, השמים חורים־אפורים, הבל צהבהב עולה מתוך האדמה ואבק וגפרית – מתוך התעלות. דבורה מקיצה, מתאנחת ואומרת: “יהיה גשם! סרחון עולה מן התעלה, סגור את החלונות!”

כך מתחילים ימי־הקיץ. אחרי־הצהרים אין מנדל יכול לישון בבית. הוא הולך למגרש־המשחקים של הילדים. הוא שמח לשֵמע שירת הקיכלים הנדירים, יושב זמן מה על הספסל ומשרטט בשמשיה קוים מסובכים בתוך החול. שאון המים הנתזים על ערוגת־הדשא הקטנה מתוך כרכשת־גומי ארוכה מקרר את פניו של מנדל, דומה לו שהוא מרגיש את המים והוא נרדם. הוא חולם על תיאטרון, על אקרוֹבּטים עדויי ארגמן וזהב, על הבית הלבן, על נשיא ארצות־הברית, על וַנדרבּילד המילירדר ועל מנוחם.

באחד הימים בא מק. הוא אומר (מרים מלוה אותו ומתרגמת את דבריו) שבסוף יולי או באוגוסט יסע לרוסיה להביא את מנוחם.

מנדל הרגיש לשם מה מק רוצה לנסוע. הוא רצה, כנראה, לשאת את מרים לאשה. הוא עושה כל מה שאפשר בשביל משפחת זינגר.

כשאני אמות, מהרהר מנדל, ישא מק את מרים. שניהם מחכים למותי. יש לי פנאי. אני מחכה למנוחם.

עתה חודש יוני, חודש חם וארוך מאוד. מתי יבוא סוף־סוף חודש יולי?

בסוף יולי מזמין מק כרטיס־אניה. כותבים למשפחת בילס. מנדל הולך לחנותו של סקוֹברוֹנֶק כדי לספר לידידיו, שגם בנו הצעיר יבוא לאמריקה.

בחנותו של סקוברונק רב עכשיו מספר הנאספים מאשר בכל יום אחר. בידי כל אחד גליון־עתון. באירופה פרצה המלחמה.

מק שוב לא יסע לרוסיה. מנוחם לא יבוא לאמריקה. פרצה המלחמה.

האם לא הסתלקו הדאגות זה עתה ממנדל זינגר? הן נסתלקו ופרצה המלחמה.

יונה היה בצבא ומנוחם – ברוסיה.

פעמַים בשבוע, בערב, באו סם ומרים, פיגה ומק לבקר אצל מנדל זינגר. והם השתדלו להעלים מפני הזקן את אָבדנו הבטוח של יונה ואת חייו המסוכנים של מנוחם. דומה היה כאילו האמינו, שהם יכולים להטות את מבטו של מנדל, המכוון לאירופה, אל אשרם ובטחונם הם. הם כאילו העמידו את עצמם בין מנדל זינגר ובין המלחמה. ובשעה שנדמה היה, שהוא מקשיב לדבריהם ומאשר את השערותיהם שיונה עסוק, ודאי, באיזה משרד ושמנוחם נמצא, לרגלי מחלתו המיוחדת, בבית־חולים פטרבורגי – ראה מנדל בדמיונו את יונה כשהוא נופל מעל סוסו ונתלה באותם קוצי־הברזל, המתוארים באופן מוחשי כל כך בידיעות המלחמה. וביתו הקטן בצוכנוב בוער באש – מנוחם שוכב בפנה ונשרף. לעתים הוא מעז להגיד משפט קצר: “לפני שנה, כשהגיע המכתב” – אמר מנדל – “הייתי אני עצמי צריך לנסוע למנוחם”.

איש לא ידע מה להשיב על זה. פעמים אחדות כבר אמר מנדל את הדברים האלה ותמיד נשתררה אחריהם אותה השתיקה. דומה היה, כאילו במלים אלה כבה הזקן את האור בחדר, השתררה חשכה ואיש לא ראה שוב לאיזה צד עליו להראות באצבע. ולאחר שתיקה מושכת קמו והלכו.

אבל מנדל זינגר סגר את הדלת מאחוריהם, שלח את דבורה לישון, הדליק נר והחל לקרוא תהלים, הפרק אחר פרק. הוא שר כנותן הודיה לאלהים וכמפחד מפניו. נענועי־גופו של מנדל היו תמיד ללא־שנויים. ורק בקולו, יכולה היתה, אולי, אוזן קשבת להבחין אם לבו של מנדל, התם והישר, היה מלא מהודיה או פחד.

בלילות אלה טלטלהו הפחד כטלטל הרוח אילן חלש, והדאגה יצקה בו את קולה, בקול זר שר מנדל את פרקי התהלים. הוא גמר. סגר את הספר, הגישוֹ לשפתיו ונשקוֹ וכבה את הנר. אבל הוא לא נרגע. מעט מדי, מעט מדי עשיתי – אמר לנפשו. לעתים נתחלחל בהכירו, שהאמצעי היחיד שלו – אמירת תהלים – עלול להיות חדל־אונים בסערה הגדולה הזאת שבה אובדים יונה ומנוחם. התותחים – הרהר מנדל – הם אדירי־רעמים, השלהבות עצומות ובנַי ישָׂרפו – אשמתי היא, אשמתי! ואני אומר תהלים. אין זה די! אין זה די!

 

XII    🔗

כל אותם האנשים, אשר בשעת השיחות הפוליטיות בחנותו של סקוֹברוֹנק, לאחר הצהרים, התערבו שאמריקה תהיה ניטרלית במלחמה – מהפסידו בהתערבות.

היה סתיו. בשעה שבע בבוקר הקיץ מנדל משנתו. בשמונה עמד כבר ברחוב לפני הבית. השלג היה עוד לבן ונקשה כמו שם בצוּכנוב. אבל כאן נמס מיד. באמריקה אין השלג נשמר אלא למשך לילה אחד, בבוקר הוא נלוש ונרמס ברגלים הפזיזות של הנערים מוכרי־העתונים. מנדל זינגר חכה עד שיעבור אחד מהם. עששית־הנפט הכחולה דלקה. היא האירה את הבוקר, שהיה אפל כלילה.

מנדל זינגר פתח את העתון, הוא היה שמן, מדַבק ולח וריח היה לו כריח העששית. שתים, שלש, ארבע פעמים קרא את הידיעות משדה המלחמה. הוא קרא שחמשים אלף גרמנים נפלו בשבי בבת־אחת ושהרוסים פתחו שוב בהתקפתם בבוקובינה.

בידיעה זו בלבד לא הסתפק. הוא הסיר את המשקפים, שפשף אותן, הרכיבן שוב וקרא את ידיעות המלחמה שנית. עיניו עברו על פני השורות. האם לא ינשרו פעם מעליהן השמות: סם זינגר, מנוחם, יונה?

“מה חדש בעתון?” – שאלה דבורה היום כמו בכל בוקר. “אין כל חדש!” – השיב מנדל. “הרוסים מנצחים והגרמנים נופלים בשבי”.

השתררה דממה. על מכונת־הספירט רתח התה. נשמע זמזום הדומה כמעט לזמזום המיחם במולדת. רק טעמו של התה היה אחר, סרחון היה לו לתה האמריקני אם כי החבילות היו חבושות בנייר סיני. “אפילו תה אי־אפשר לשתות!” אמר מנדל, והוא עצמו התפלא שהוא מדבר על ענינים פעוטים כאלה. אולי רצה להגיד דבר־מה אחר? ישנם בעולם ענינים כל־כך חשובים ומנדל קובל על התה. הרוסים מנצחים והגרמנים נשבים. רק על סם לא שמעו דבר וכן גם על מנוחם. לפני שבועיים כתב מנדל מכתב. גם הצלב האדום הודיע, שיונה נעלם. “כנראה שהוא מת”, הרהרה דבורה במסתרים. גם מנדל הרהר כך. אבל הם דברו ארוכות על כונת המלה “נעלם”, וכאילו במלה זו אפשרות של מות היא מן הנמנע, באו תמיד שוב לכלל הדעה, שהמלה “נעלם” עלולה להתפרש כך, שיונה נשבה, ברח או נפצע בשבי.

אבל מדוע לא כתב סם זמן רב כל כך? ודאי נמצא במסע־מחנה ממושך או באחת מאותן ה“העברות” ממקום למקום, שאת מהותן וכונתן הרבו לבאר אחרי־הצהרים בחנותו של סקוברונק.

“אי־אפשר להגיד זאת בקול” – הרהר מנדל – “סם לא צריך היה להכנס לצבא”.

את החלק השני של המשפט אמר בכל־זאת בקול. דבורה שמעה זאת. “את זאת אינך מבין, מנדל” – אמרה דבורה. את כל הנימוקים להשתתפותו של סם במלחמה האמריקנית קבלה דבורה מפי מרים בתה. “אמריקה אינה רוסיה. אמריקה היא ארץ־מולדת. חובת כל אדם הגון היא להלחם בעד ארץ מולדתו. מק הלך וסם לא יכול להשאר. מלבד זאת הריהו – תודה לאלהים! – נמצא במַטה הגדוד. שם אין נהרגים. כי אם נניח, שכל האופיצרים הגבוהים נופלים במלחמה, לא היו יכולים כלל לנצח. וסם הוא – תודה לאלהים! – ליד האופיצרים הגבוהים”.

“בן אחד נתתי לצאר – וזה יכול היה להספיק!”

“הצאר הוא ענין אחר ואמריקה – ענין אחר!”

מנדל לא הוסיף להתוכח. הוא זכר עוד את היום שבו הלכו שניהם, מק וסם. שניהם שרו שיר אמריקני באמצע הרחוב. בערב אמרו אצל סקוברונק: סם הוא חייל יפה, בלי עין־הרע.

אולי היתה באמת אמריקה ארץ מולדת, המלחמה – חובה, הפחדנות – חרפה והמות במטה־הגדוד – מן הנמנע! ואף־על־פי־כן, הרהר מנדל, הרי אב אני וצריך הייתי להגיד איזו מלה. “השאר, סם!” – הייתי צריך להגיד. “שנים רבות צפיתי לכך שאזכה ואראה במעט אושר. והנה יונה בצבא, מי יודע מה יהיה על מנוחם, יש לך אשה, ילד ובית־מסחר. השאר, סם!” ואולי היה שומע ונשאר.

מנדל נגש ועמד, כדרכו, ליד החלון וגבו כלפי החדר. הוא הביט נכחו אל החלון השבור, והמכוסה בלוח־נייר חום של דירת משפחת לֶמֶל אשר בדיוטה הראשונה מולן דירת מנדל. למטה היתה החנות של הנקניקן היהודי בעלת השלט העברי – אותיות לבנות ומלוכלכות על גבי רקע תכול־חִור. גם בנם של הלמלים הלך למלחמה. כל משפחת למל בקרה בשעורי־הערב ולמדה אנגלית. בערב היו הולכים לבית־הספר ומחברות בידיהם, כילדים קטנים. כנראה, שהיטיבו לעשות. אולי גם על מנדל ודבורה ללכת לבית־הספר. אמריקה היתה ארץ־מולדת.

ירד עוד מעט שלג. נפלו פתים אטיות, עצלות ולחות. היהודים, עם שמשיות שחורות ופתוחות מעל לראשיהם, החלו כבר להתהלך הנה ושוב. מדי פעם באו חדשים ונוספים. הם התהלכו באמצע הרחוב, שרידי־השלג הלבנים והאחרונים נמסו תחת רגליהם. דומה היה כאילו הוכרחו מטעם הרָשות להתהלך כאן הלוך ושוב עד שהשלג ישמד כליל. את השמים לא יכול מנדל לראות מתוך חלונו. אבל הוא ידע שאלה הם שמים אפלים. בכל החלונות אשר למולו ראה את ההשתקפות האדומה־צהבהבה של המנורות. אפלים היו השמים. אפלה היתה בכל הבתים.

מיד נפתחו פה ושם חלונות הבתים, מבעדם נראו השכנות. על החלונות נתלו צפיות־מטה אדומות ולבנות וכרים חשופים וצהבהבים. בבת־אחת לבש הרחוב צורה צבעונית ועליזה. השכנות קראו זו לזו קריאות־ברכה קולניות. מתוך הבתים עלו והגיעו צלצול־צלחות וצעקות־ילדים. אפשר היה לחשוב כי שלום בעולם, אלמלא שירי־המלחמה אשר נסרו דרך הרחוב מתוך הגרמופונים בחנותו של סקוברונק.

מתי יום ראשון? – הרהר מנדל. מקודם היה חי משבת לשבת, עכשיו חי מיום ראשון ליום ראשון הבא אחריו. ביום ראשון באים מרים, פיגה והנכד. הן מביאות מכתבים מאת סם או חדשות כלליות, לפחות. את הכל ידעו, את כל העתונים קראו. הן נהלו את החנות ביחד. העסקים הלכו והצליחו, הן היו זריזות, אספו כסף וחכו לשובו של סם.

מרים היתה באה לפעמים בלוית האדון גליק, המנהל הראשי. היא הולכת עם גליק לרקד, היא הולכת עם גליק להתרחץ. קוזק חדש – הרהר מנדל, אבל לא אמר דבר.

“לצערי, אין אני יכול ללכת למלחמה!” נאנח מיסטר גליק. “יש לי הלמות־לב קשה, זהו הדבר היחידי שירשתי מאבי המנוח”. מנדל התבונן בלחיים הורודות של גליק, בעיניו הקטנות והחומות ובשפמו הרך והגנדרני שהיה משתעשע בו לעתים קרובות ולא גלח אותו, אם־כי אין זה לפי המודה. הוא היה יושב בין מרים ופיגה. פעם, כשקם מנדל מעל־יד השולחן באמצע השיחה, נדמה לו, שראה כי האדון גליק החזיק את ידו הימנית בחיקה של פיגה ואת השמאלית – על שוקה של מרים. מנדל יצא אל הרחוב, והוא התהלך הנה ושוב לפני הבית וחכה עד שילכו האורחים.

“אתה מתנהג כיהודי רוסי” – אמרה לו דבורה כשחזר הביתה.

“הנני יהודי רוסי” – השיב מנדל.

באחד הימים, היה זה ביום חול, בראשית פברואר, כשישבו מנדל ודבורה ואכלו ארוחת־הצהרים, נכנסה מרים.

“שלום, אמא!” – אמרה־ “שלום, אבא!” ונשארה עומדת במקומה.

דבורה הניחה את הכף והזיזה את הצלחת הצדה. מנדל הסתכל בשתי הנשים. הוא ידע שקרה דבר־מה יוצא־מן־הכלל. מרים באה ביום חול, בשעה שעליה להיות בבית־המסחר. לבבו פעם בחזקה. ובכל זאת היה שקט. דומה היה לו שהוא זוכר מין מצב כזה. הוא כבר היה פעם. מרים עמדה במעיל־הגשם השחור והיתה כאלמת. דבורה ישבה, את הצלחת הזיזה הרחק מעליה והיא עמדה כמעט באמצע השולחן. בחוץ יורד שלג, רך ומרושל. העששית דולקת באור צהבהב, אורה שמן כריחה. היא נלחמת ביום הכהה, החלש והמכורכם אבל די חזק לצבוע את כל החדר בצבעו האפור־בהיר. מנדל נזכר יפה באור כזה. את הכל יודע מנדל, כאילו זה קרה מכבר וכאילו כאב־השָנים נהפך כבר והיה לאבל. מנדל שקט לגמרי.

עוברים רגעים אחדים של דממה. מרים אינה מדברת דבר, כאילו קותה שהאב והאם ישחררו אותה על־ידי שאלה מהחובה לספר את הידיעה. היא עומדת ושותקת. איש משלשתם לא נע ולא זע.

מנדל קם ואומר: “קרה אסון!”

מרים אומרת: “מק שב. הוא הביא את שעונו של סם ואת ברכותיו האחרונות”.

דבורה יושבת שקטה על הכסא כאילו לא קרה דבר. עיניה יבשות וריקות כשתי חתיכות־זכוכית כהות. היא יושבת מול החלון ודומה כאילו היא סופרת את פתי־השלג.

דממה. שומעים את התקתוק הקשה של השעון.

פתאום מתחילה דבורה למרוט את שערותיה לאט־לאט ובאצבעות מתגנבות. היא מושכת ציצית־שער אחת אחר השניה על פניה החורים וחדלי־התנועה כגבס, אחר כך תלשה משערותיה בזו אחר זו כמעט באותו הקצב שבו נפלו בחוץ פתי־השלג. הנה נראו כבר שתים, שלש קרחות לבנות בתוך השערות, כתמים אחדים, בגודל של מטבע, של עור הראש החשוף וטיפות־דם זעירות. איש אינו נע ואינו זע. השעון מתקתק, השלג יורד ודבורה תולשת לאט את שערות־ראשה.

מרים צונחת וכורעה, כובשת ראשה בחיקה של דבורה ושוב אינה זזה ממקומה. בפני דבורה אין כל שנוי־ניד וזיע. שתי ידיה תולשות חליפות את השערות. ידיה דומות לחיות חורות ובשריות בעלות חמש רגלים הניזונות משערות.

מנדל עומד וזרועותיו משולבות על מסעד הכסא.

דבורה מתחילה לשיר. היא שרה בקול עמוק וגברי ודומה כאילו זמר בלתי־נראה נמצא בחדר. הקול הזר שר שיר יהודי עתיק בלי מלים, שיר־ערש שחור לילדים מתים.

מרים קמה, מתקנת את מגבעתה על ראשה, נגשת אל הדלת ומכניסה את מק.

בבגדי־הצבא שלו הוא נראה גדול יותר משהיה בבגדיו האזרחיים. בשתי ידיו, שהוא נושא לפניו כשתי צלחות, נמצאים השעון, תיק־המכתבים והנרתיק של סם.

את החפצים האלה מניח מק לאט־לאט על השולחן לפני דבורה. הוא מביט רגע כיצד היא תולשת את שערותיה. אחר־כך הוא נגש אל מנדל, מניח את ידיו הגדולות על כתפיו ובוכה בלי קול. דמעותיו נגרות כגשם סמיך על תלבשתו הצבאית.

דממה. זמרתה של דברה חדלה. השעון מתקתק, הלילה יורד וצונח פתאום על פני העולם, העששית שוב אינה מאירה באור צהוב כי־אם באור לבן, מאחורי זכוכיות החלונות העולם הוא שחור ושוב אין לראות את פתי־השלג.

פתאום מתפרץ קול צרחני מחזהָ של דבורה. הוא מצלצל כשריד אותה המנגינה אשר שרה מקודם – קול נפצני ומסומר.

אחר־כך נופלת דבורה מעל הכסא. היא שוכבת כגוש מעוקם ורך על הקרקע.

מק דוחף בדלת ופותחה, משאיר אותה פתוחה, קור חודר לתוך הבית.

הוא חוזר בלוית רופא – אדם קטן־קומה, זריז ולבן־שערות.

מרים עומדת מול אביה.

מק והרופא נושאים את דבורה ומשכיבים אותה במטה.

הרופא יושב על קצה־המטה ואומר: “היא מתה”.

“גם מנוחם מת יחידי, בין זרים” – מהרהר מנגל זינגר.

 

XIII    🔗

שבעה ימים ישב מנדל על שרפרף ליד ארון־הבגדים והביט על החלון, שעל אחת מזכוכיותיו היתה תלויה חתיכת־בד לבנה לאות אבל ושתי העששיות הכחולות דלקו עליו יומם ולילה. שבעה ימים עגולים נתגלגלו וחלפו זה אחר זה כחשוקים גדולים, שחורים ואטיים, בלי ראשית ובלי סוף, עגולים כאֵבל. זה אחר זה באו השכנים: מֶנקס, סקוֹברוֹנֶק, רוֹטנבֶּרג וגרוֹשֶׁל. הם הביאו ביצים וכעכי־ביצים בשביל מנדל זינגר – מאכלים עגולים, בלי ראשית ובלי סוף. עגולים כשבעת ימי האבל.

מנדל המעיט לדבר עם האנשים שבאו אליו. הוא לא הרגיש כמעט בבואם ובצאתם. יומם ולילה היתה דלתו פתוחה ובריחה מוזח הצדה ללא־מטרה. מי שרצה לבוא –בא, מי שרצה ללכת – הלך. פלוני ואלמוני ניסה לפתוח בשיחה, אבל מנדל זינגר השתמט מהשיחה. בשעה שהאחרים ספרו על ענינים חיים דבר הוא עם אשתו המתה: “לך טוב, דבורה!” – אמר לה. "רק חבל שלא השארת כל בן אחריך, אני עצמי מוכרח לומר ‘קדיש’, אבל אני אמות בקרוב ואיש לא יבַכה אותנו. כשדני גרגרי־אבק קטנים אנו נישאים וחולפים. כשני ניצוצות קטנים נדעכנו. בנים גדלתי, מחיקך יצאו, המות לקחם. מלאי־עוני וללא־טעם היו חייך. בשנים הצעירות נהניתי מבשרך, בשנים שלאחר־כך מאסתי בו. אולי היה זה החטא שלנו. יען כי לא היה בנו חום האהבה כי־אם כפור־ההרגל שבינינו, על כן מת הכל מסביבנו, נתדלדל הכל ונשחת. לך טוב, דבורה. אלהים רחם עליך. את מתה וקבורה. עלי אין הוא מרחם. כי אני מת – וחי. הוא אדון־הכל, הוא יודע מה שהוא עושה. אם יכולה את התפללי בעדי שימחקני מספר החיים.

“ראי, דבורה, השכנים באים אלי לנחמני. אבל אם־כי רבים הם וכולם מיגעים את מוחותיהם, אין הם מוצאים, בכל זאת, נחמה למצבי. לבבי עודו פועם, עיני עוד מביטות, אברי עודם מתנועעים, רגלי עודן הולכות. אני אוכל ושותה, מתפלל ונושם. אבל דמי עומדים, ידי כמשו, לבבי ריק. שוב אין אני מנדל זינגר, אני רק שרידו של מנדל זינגר. אמריקה הרגה אתנו. אמריקה היא ארץ־מולדת, אבל ארץ־מולדת ממיתה. מה שהיה אצלנו יום – פה הוא לילה. מה שהיה אצלנו חיים – פה הוא מות. הבן, שאצלנו היה שמו שמריה, נקרא כאן סם. באמריקה קבורה את, דבורה, גם אותי, את מנדל זינגר, יקברו באמריקה”.

בבוקר היום השמיני כשמנדל קם מאבלו, באה כלתו פיגה בלוית מיסטר גליק.

“מיסטר זינגר” – אמר מיסטר גליק – למטה עומדת המכונית. עליו ללכת אתנו תיכף ומיד. קרה דבר־מה למרים".

“טוב” – השיב מנדל בשויון־נפש כאילו הודיעו לו, שצריכים לטַפֵּט את חדרו. “טוב, תנו לי את מעילי”.

בזרועות חלשות לבש מנדל את המעיל וירד במדרגות. מיסטר גליק דחקו לתוך המכונית. הם נסעו ולא דברו ביניהם דבר. מנדל לא שאל מה קרה למרים. אין זאת כי גם היא מתה – הרהר במנוחה. מק הרג אותה מתוך קנאה.

בפעם הראשונה בא לביתו של בנו המת. הכניסו אותו לאחד החדרים. שם שכבה מרים במטה רחבה ולבנה. שערותיה השתרעו פרועות בשחור־גונן המבריק בברק כחול על פני הכרים הלבנים. פניה יקדו ביקוד אדום ועיגולים אדומים סביב עיניה השחורות; טבעות־יקוד היו סביב עיני מרים. אחות רחמנית ישבה על־ידה, מק עמד באחת הפינות, ובלי תנועה ככלי־רהיטים.

“זה הוא מנדל זינגר” – קראה מרים. היא הושיטה יד כלפי אביה והחלה לצחוק. צחוקה נמשך רגעים אחדים. הוא צלצל כצלצולים הקולניים והבלתי פוסקים שבבתי־הנתיבות וכנקישת אלפי פטישי־פליז על אלפי כוסות־בדולח. פתאום נפסק הצחוק. קמה דממה לרגע. אחר־כך החלה מרים להתיפח. היא הסירה מעליה את השמיכה, רגליה היחפות פרפרו, רגליה הכו בקצב מהיר יותר ויותר על המשכב הרך, ובו בזמן נפנפה באגרופיה הקמוצים בחלל האויר. האחות החזיקה במרים בכל כוחה. היא נרגעה יותר. “יום טוב, מנדל זינגר!” – אמרה מרים. "אתה אבי, אני יכולה לספר לך זאת, אני אוהבת את מק, העומד פה, אבל אני בגדתי בו. ישנתי עם מיסטר גליק, כן, עם מיסטר גליק! גליק הוא גליק שלי. מק הוא מק משלי. גם מנדל זינגר מוצא חן בעיני ואם רוצה אתה – – – ". כאן סתמה האחות בידה את פיה של מרים והיא נשתתקה.

מנדל זינגר הוסיף עוד לעמוד ליד הדלת, מק הוסיף עוד לעמוד בפינה. שני הגברים לא חדלו להביט איש ברעהו. כיון שלא יכלו להבין זה את זה במלים דברו בעינים. “היא מטורפת” – אמרו עיני מנדיל זינגר לעיני מק. “היא לא יכלה לחיות בלי גברים, היא מטורפת”.

פיגה נגשה ואמרה: “קראנו לרופא. הוא עומד לבוא בכל רגע. מיום אתמול מדברת מרים דיבורים מבולבלים. היא הלכה לטייל עם מק, וכשחזרה החלה להתנהג בהתנהגות בלתי־מובנת זו. הרופא עומד לבוא בכל רגע”.

בא הרופא. הוא היה גרמני ומנדל יכול להבינו. “אנחנו נביא אותה לאחד המוסדות המיוחדים לכך” – אמר הרופא. “לצערי מוכרחים להכניס את בתו למוסד. יחכה נא רגע, אני ארדים אותה”.

מק עמד עוד בחדר. “הרוצה הוא להחזיק בה?” שאל הרופא. מק החזיק את מרים בידיו הגדולות. הרופא הזריק לה זריקה בשוֹקה. “עוד מעט ותהיה שקטה!” – אמר.

באה מכונית־בית־חולים. אל החדר נכנסו שני סבלים נושאי אלונקה. מרים ישנה. קשרו אותה אל האלונקה. מנדל מק ופיגה נסעו מאחורי מכונית־בית־החולים.

“לזאת לא הגעת בחייך” – דבר מנדל לאשתו דבורה אגב נסיעה. “אני הגעתי לכך, אבל אני ידעתי זאת. מאותו הלילה, שבו ראיתי את מרים בשדה עם הקוזק, ידעתי זאת. השטן נכנס לתוכה. התפללי בעדנו שירפה ממנה”.

עתה ישב מנדל בחדר־ההמתנה של המוסד כשהוא מוקף אנשים ממתינים אחרים, היושבים לפני שולחנות קטנים ועליהם אגרטלים מלאים פרחי־קיץ צהובים ולפני כונניות צרות העמוסות עתונים צבעוניים ומצויירים. אבל איש מהממתינים לא הריח בפרחים, איש מהממתינים לא דפדף בעתונים. מתחילה האמין מנדל, שכל האנשים אשר ישבו עמו פה, מטורפים הם ושהוא עצמו מטורף ככולם. אחר כך ראה דרך דלת־הזכוכית הרחבה, שהבדילה בין חדר־המתנה זה ובין המסדרון המסויד לבן, כיצד מעבירים בחוץ זוגות זוגות של בני אדם הלבושים חלוקים בעלי פסים כחולים. תחילה עברו נשים, אחר־כך – גברים ולעתים הציץ אחד החולים בפנים פראיים, נעוים, קרועים ורשעיים בזכוכית־הדלת לתוך חדר ההמתנה. כל הממתינים התחלחלו, רק מנדל היה שקט. כן, משונה היה הדבר בעיניו שאין הממתינים גם הם, וגם הוא עצמו, לובשים חלוקים בעלי פסים כחולים.

הוא ישב בתוך כורסת־עור רחבה, את כובע המשי השחור שלו הניח על אחת מברכיו, השמשיה שלו – ידידו הנאמן – עמדה ליד הכורסה. מנדל הביט חליפות באנשים, בדלת־הזכוכית, בעתונים, במטורפים שהוסיפו עוד לעבור בחוץ – הובילו אותם למרחץ – ובפרחים הזהבהבים שבאגרטלים. אלה היו פרחי־אביב צהובים, מנדל נזכר, שראה אותם פעמים רבות על הכרים שבמולדת. הפרחים באו משם. הוא הרהר בהם מתוך רצון. כרים אלה היו שם ופרחים אלה! השלום היה שם, העלומים היו שם וכן גם העוני. בקיץ היו השמים כחולים לגמרי, השמש היתה חמה, התבואה היתה צהובה, הזבובים נצצו בנצנוץ ירקרק וזמזמו שירות חמות ותחת השמים הכחולים סלסלו העפרונים בשיר בלי הרף. בהביטו בפרחים שכח מנדל זינגר, שדבורה מתה, שסם נפל חלל, שמרים השתגעה ושיונה נעלם. דומה היה, כאילו זה עתה אבדה לו המולדת ואתה מנוחם, הנאמן במתים, הרחוק במתים, הקרוב במתים. אילו נשארנו שם – הרהר מנדל – לא היה מתרחש כל אסון! יונה צדק, יונה הטפש בבָני! הוא אהב את הסוסים, אהב את היין־השרוף, אהב את הבחורות, עכשיו נעלם! יונה, שוב לא אוסיף לראותך, לא אוכל להגיד לך שצדקת בזה שהיית לקוזק. “למה זה אתם נעים ונדים תמיד בעולם?” אמר זמשקין. “השטן שולח אתכם!” זמשקין היה אכר, אכר חכם. מנדל לא רצה לנסוע. דבורה, מרים, שמריה – הם רצו לנסוע, לנדוד בעולם. צריכים היו להשאר, לאהוב את הסוסים, לשתות יין־שרוף, לישון בכרים, לתת למרים שתתהלך עם קוזקים ולאהוב את מנוחם.

האם נשתגעתי – הוסיף מנדל להרהר – כי חושב אני מחשבות כאלה? כלום יהודי זקן חושב כך? אלהים בלבל את מחשבותי, השטן חושב בקרבי כשם שהוא מדבר מתוך מרים בתי.

בא הרופא, משך את מנדל לאחת הפינות ואמר חרש: יתחזק־נא, בתו היא חולה מאד. ישנם עכשיו הרבה מקרים כאלה, המלחמה, המבין הוא, ואסון העולם, זמן רע הוא זמננו זה. חכמת־הרפואה אינה יודעת עוד איך מרפאים מחלה זו. אחד מבניו, כפי ששמעתי, הוא נִכפֶּה, יסלח לי, יש דבר־מה במשפחה. הרופאים קוראים לזה פסיכוזה דגנרטיבית. זה עלול לעבור אבל עלול גם להתגלות כמחלה שאנו, הרופאים, קוראים לה “דֶמֶנטִיָה פּרֶקוֹכּס”, אבל אפילו השמות אינם בטוחים. כאן לפנינו אחד המקרים הנדירים, שאין אנו יכולים לרפאות. הן אדם חרד הוא, מיסטר זינגר? האלהים הטוב יכול לעזור. יתפלל בשקידה לאלהים הטוב. אגב, הרוצה הוא לראות עוד פעם את בתו? נלך!"

צרור־מפתחות צלצל, דלת נסגרה בחבטה קשה ומנדל עבר דרך מסדרון ארוך על פני דלתות לבנות עם מספרים שחורים, שהיו דומות לארונות־מתים זקופים בשורה. שוב צלצל צרור־המפתחות של השומרת ואחד הארונות נפתח, שם שכבה מרים וישנה, מק ופיגה עמדו על ידה.

“עכשיו עלינו ללכת” – אמר הרופא.

“הובילוני מיד הביתה, אל הרחוב שלי” – פקד מנדל.

קולו היה כל כך מוזר, שכולם נבהלו. הם הסתכלו בו. מראהו לא נשתנה. ובכל זאת היה זה מנדל אחר. לבוש היה כמו בצוכונוב וכמו שהיה לבוש באמריקה במשך כל הזמן: מגפים גבוהים, קפטן ארוך למחצה, כובע־משי שחור. מה, איפוא, שנה אותו כל כך? מדוע נראה בעיני כולם גדול יותר ובעל־צורה יותר? מדוע קורנים פניו בזוהר לבן ומפחיד? דומה היה כמעט שהוא משכמו ומעלה ממק. הוד מעלתו, הצער, – הרהר הרופא, הוא אשר נכנס לתוך היהודי הזקן.

“פעם” – פתח מנדל ואמר בישבו במכונית – “אמר לי סם, שחכמת־הרפואה באמריקה היא הטובה ביותר שבעולם. עכשיו אין בידה לעזור. אלהים יכול לעזור! – אומר הרופא. הגידי, פיגה, כלום ראית כבר שאלהים יעזור לאיזה מנדל זינגר? אלהים יכול לעזור!”

“אתה תגור עכשיו אצלנו” – אמרה פיגה מתוך התיפחות.

“אני לא אגור אצלכם, בתי” – השיב מנדל – את תנשאי לאיש, אל תשבי בלא איש, אל יהא בנך בלא אב. אני יהודי זקן, פיגה, בקרוב אמות. שמעי, פיגה! מק היה ידידו של שמריה, הוא אהב את מרים, יודע אני שאין הוא יהודי, אבל לו עליך להנשא ולא למיסטר גליק! השומעת את, פיגה? המשתוממת את שני מדבר כך, פיגה? אל תשתוממי, אינני מטורף. זקנתי, ראיתי באבדן עולמות אחדים, לבסוף חכמתי. במשך כל השנים הייתי מלמד שוטה. עכשיו יודע אני מה שאני אומר".

הם הגיעו אל הבית, הורידו את מנדל, הובילוהו לתוך החדר. מק ופיגה עמדו עוד זמן־מה ולא ידעו מה לעשות.

מנדל ישב על גבי השרפרף ליד הארון ואמר לפיגה: “אל תשכחי מה שאמרתי לך. עכשיו לכו, בני”.

הם הלכו. מנדל נגש אל החלון והתבונן איך הם נכנסים לתוך המכונית. דומה היה לו, שעליו לברך אותם כברך את הבנים היוצאים לדרך קשה מאוד אבל מאושרת מאוד. לעולם לא אוסיף לראותם – הרהר – וגם לא אברך אותם. ברכתי יכולה לההפך להם לקללה ופגישתם אתי – לנזק. הוא הרגיש שהוקל לו, כן, הוקל לו יותר מאשר בכל שנות חייו. הוא התיר את כל קשרי־יחסיו. נתגלה לו פתאום שהוא היה כבר בודד זה שנים רבות. בודד היה מאותו רגע שבו חדלה התשוקה בינו ובין אשתו. ערירי היה, ערירי. סביבו היו אשה וילדים והפריעו אותו מלשאת את צערו. כאספלניות בלתי־מועילות שאינן מרפאות נחו אלה על פצעיו ורק כסו אותם. עכשיו, סוף־סוף נהנה הוא בנצחון ממכאובו. יש עוד להתיר רק קשר־יחסים אחד. הוא נגש לעבודה.

הוא הלך אל המטבח, אסף נייר־עתונים וקיסמים וערך אש על הכירה הפתוחה. כשהאש גבהה ורחבה במדה הגונה, נגש מנדל בצעדים תקיפים אל הארון והוציא מתוכו את תרמיל הקטיפה האדום שבו נמצאו הטלית, התפילין והסידור שלו. הוא תאר לעצמו כיצד אלה יבערו באש. השלהבות תאחזנה באריג־הטלית הצהבהב, העשוי מצמר־כבשים נקי, ובלשונות מחודדות, כחלחלות וזוללות ישמידו אותו. השולים המבריקים הרקומים בחוטי־כסף יאוכלו לאט־לאט לסלילים אדומים־מהבהבים. האש תקפל לאט את דפי הספרים, תהפוך אותם לאפר כספי־אפור ואת האותיות השחורות תאדים לרגע קט בגון של דם. שולי־העור של הכריכות יתקפלו כלפי מעלה, יזדקפו כאזנים משונות, שבהן יקשיבו הספרים מה שמנדל יקרא אחריהם במוחם החם. שיר איום הוא קורא אחריהם. “חסל, חסל, חסל – מנדל זינגר איננו” – קורא הוא ורוקע במגפיו לקצב הקריאה עד שהרצפה מזדעזעת והקדרות שעל יד הקיר מתחילות לדפוק. “אין לו בן, אין לו בת, אין לו אשה, אין לו מולדת. אין לו כסף. אלהים אומר: אני הענשתי את מנדל זינגר; מדוע מעניש הוא, אלהים? מדוע אינו מעניש את למל הקצב? מדוע אינו מעניש את סקוברונק? מדוע אינו מעניש את מנקס? רק את מנדל הוא מעניש! למנדל המות, למנדל הטירוף, למנדל הרעב, כל מכות אלהים למנדל. חסל, חסל,חסל, מנדל זינגר איננו”.

כך עמד מנדל לפני האש, נהם ורקע ברגליו. הוא החזיק את תרמיל־הקטיפה האדום בידיו אבל לא זרק אותו לתוך האש. פעמים אחדות הרים אותו למעלה, אבל זרועותיו הצניחוהו שוב למטה. לבבו זעם על אלהים, אבל בשריריו עוד שכן הפחד מפני אלהים. חמשים שנה, יום־יום פרשו הידים האלה את הטלית וקפלוה שוב, התירו את רצועות התפלין, ענבו אותן סביב הראש וכרכון סביב הזרוע השמאלית, פתחו את הסידור הזה, דפדפו בו וסגרוהו שוב. עכשיו סרבו הידים להשמע לזעמו של מנדל. רק הפה, אשר הרבה כל־כך להתפלל, לא סירב, רק הרגלים, אשר הרבו כל־כך לרקד לכבוד אלהים בשעת תפלות־הללויה, רקעו לקצב שיר־הזעם של מנדל.

כששמעו השכנים שדל מנדל צעקות ודפיקות וכשראו את העשן האפור־כחול החודר אל המסדרון מתוך החריצים והסדקים של דלתו, דפקו על הדלת וקראו לו שיפתח להם. אבל הוא לא שמע. חום האש מלא את עיניו ובאזניו רעמה תרועתו הגדולה והכואבת. השכנים כבר מוכנים היו לקרוא למשטרה. אז אמר אחד מהם: “הבה נקרא לידידיו! הם יושבים אצל סקוברונק. אולי תעלה בידם להרגיע את המסכן”.

כשבאו הידידים נרגע מנדל באמת. הוא הזיז את בריח־הדלת ונתן להם להכנס זה אחר זה, כדרכם תמיד בבואם לדירת מנדל: מנקס, סקוברונק, רוֹטנברג וגרושל. הם הכריחו את מנדל לשבת על המטה, הם עצמם ישבו על ידו למולו ומֶנקֶס אמר:

“מה לך מנדל? מדוע ערכת אש, מדוע רוצה אתה להבעיר את הבית?”

“רוצה אני לשרוף יותר מאשר בית אחד בלבד ויותר מאשר אדם אחד. אתם תשתוממו ותגידו: גם מנדל הוא מטורף כבתו. אבל אני מבטיחכם: אינני מטורף. הייתי מטורף. למעלה מששים שנה הייתי מטורף, היום אינני כזה”.

“ובכן, אמור לנו מה אתה רוצה לשרוף?”

“את אלהים רוצה אני לשרוף”.

כל ארבעת השומעים פרצו בצעקה. הם לא היו חרדים ויראי־אלהים כשם שהיה מנדל תמיד. ארבעתם ישבו כבר זמן רב למדי באמריקה, עבדו בשבת, שאפו לעשות הון ואבק־העולם כבר כסה את אמונתם הישנה בשכבה עבה, גבוהה ואפורה. הרבה מנהגים נשכחו מהם, עבירות רבות עברו, בראשיהם ובאבריהם חטאו. אבל אלהים שכן עוד בלבבם. וכשמנדל חרף את אלהים דומה היה להם, כאילו אחז בלבותיהם החשופים באצבעות חדות.

“אל תטיח דברים כלפי שמים, מנדל” – אמר סקורברונק אחרי שתיקה ממושכה. “מיטיב אתה לדעת ממני – יען כי למדת הרבה – שלמכות־אלהים יש כונה נסתרה. אין אנו יודעים בעד מה אנו נענשים”.

“אבל אני יודע, סקוברונק” – השיב מנדל. “אלהים הוא אכזר, וככל שמרבים לשמוע בקולו כן ירבה לנהוג בנו במדת־הדין. תקיף הוא מכל התקיפים, בצפורן הזרת שלו יכול הוא לשים להם קץ, אבל אין הוא עושה זאת. רק את החלשים משמיש הוא ברצון. חולשת האדם מגרה את תקיפותו והמשמעת מעוררת זעמו. הוא איספְּרַבניק גדול ואיום. אם שומר אתה את החוקים, הריהו אומר שאתה שומר עליהם רק להנאתך אתה. ואם עובר אתה רק על מצוה אחת, הריהו רודף אותך במאות ענשים. אם רוצה אתה לשחדו הריהו מוסר אותך למשפט, ואם אתה מתהלך אתו ביושר, הריהו אורב לשוחד. בכל רוסיה אין איספרבניק רע־לב כמוהו!”

“זכור, מנדל” – פתח ואמר רוֹטנברג – זכור את איוב. לו קרה כמקרה שקרה לך. הוא ישב על הארץ, אפר על ראשו ופצעיו כל־כך הכאיבו לו, שהתפלש כחיה על הארץ. גם הוא חרף את אלהים. ובכל־זאת היתה זאת רק מסה. וכי מה אנו יודעים, מנדל, מהנעשה למעלה? אולי בא יצר הרע לפני אלהים ואמר כמו אז: מוכרחים להוליך שולל את אחד הצדיקים. ואלהים אמר: נסה לעשות זאת למנדל עבדי".

“מכאן אתה יכול גם לראות” – נכנס גרושל לתוך הדברים – “שהאשמתך אינה נכונה. כי איוב לא היה חלש בשעה שאלהים החל לנסותו כי־אם חזק. וגם אתה מנדל, לא היית חלש! לבנך היה בית־מסחר והעשיר משנה לשנה. בנך מנוחם כמעט הבריא ועוד מעט והיה גם הוא בא לאמריקה. אתה היית בריא, אשתך היתה בריאה, בתך היתה יפה ועוד מעט והיית מוצא בעל בשבילה!”

“מדוע קורע אתה את לבבי גרושל?” – השיב מנדל. “למה אתה מונה לי עכשיו את כל הדברים שהיו, עכשיו, כשאין שוב דבר מהם? פצעי טרם הגלידו וכבר אתה קורע ופותח אותם”.

“הוא צודק” – אמרו יתר השלשה כפה אחד.

ורוטנברג אמר: “לבך קרוע, מנדל, אני יודע זאת. אבל כיון שיכולים אנו לדבר אתך על הכל וכיון שיודע אתה שאנו משתתפים ביסוריך, כאילו היינו אחיך, – התכעס, איפוא, אם אבקש ממך לזכור את מנוחם? אולי מנדל יקר, נסית להפר את מחשבות אלהים בזה שנסעת והשארת את מנוחם? בן חולה ניתן לך ואתם התנהגתם כך כאילו היה זה בן רע”.

השתררה דממה, זמן רב החריש מנדל ולא ענה. כשהחל לדבר שוב נדמה היה, כאילו לא שמע את דברי רוטנברג, כי הוא פנה לגרושל ואמר:

“וּלְמה אתה מתכוון במשל על איוב? כלום ראיתם כבר בעיניכם מעשי־נסים באמת? נסים כאלה שמסופר עליהם בסוף ספר איוב? היקום שמריה בני מהקבר הכללי שבצרפת? הישוב יונה בני לתחיה ממקום העלמו? התבריא פתאום מרים בתי ותשוב מבית־המשוגעים הביתה? ואם תשוב – התמצא עוד בעל ותוכל להוסיף ולחיות במנוחה כאחת הנשים שלא היתה מטורפת מעולם? התקום דבורה אשתי מקברה, הרענן הוא עדיין? היבוֹא הנה מנוחם בני מרוסיה באמצע המלחמה, אם נניח שעודנו בחיים? כי לא נכון הוא הדבר” – וכאן פנה מנדל שנית לרוטנברג – “שאני השארתי שם את מנוחם מתוך זדון־לב וכדי להענישו. מתוך טעמים אחרים, בגלל בתי שהחלה להתעסק עם קוזקים – עם קוזקים! – מוכרח הייתי לנסוע. ומדוע היה מנוחם חולה? הן מחלתו בלבד שמשה אות שאלהים כועב עלי, ומחלתו זו היתה הראשונה למכות שלא הייתי ראוי להן”.

“אם־כי אלהים הוא כל־יכול” – פתח ואמר מנקס הזהיר שבכולם – “יש בכל זאת לשער שאין הוא עושה שוב את הנסים הגדולים, יען כי העולם שוב אינו ראוי להם. ולו גם רצה אלהים להוציא אותך מהכלל, הרי חטאי האחרים עומדים בדרכו. כי האחרים אינם ראויים לראות נס אצל האדם התם והישר, ועל כן מוכרח היה לוט ללכת וסדום ועמורה נשמדו ולא ראו את הנס שנעשה ללוט. אבל היום מיושב בעולם כולו אנשים, ולו גם יצאת מפה היו העתונים מודיעים מה שקרה לך. על־כן מוכרח אלהים לעשות היום רק נסים בינוניים, אבל הם די גדולים, יהי שמו מבורך! אשתך דבורה אינו יכולה לקום לתחיה, בנך שמריה אינו יכול לשוב לחיים, אבל מנוחם עודנו חי, כנראה, ואחרי המלחמה תוכל לראותו. בנך יונה נמצא אולי בשבי וכתום המלחמה תוכל לראותו. בתך יכולה להבריא, הטירוף יוסר ממנה, עלולה היא להיות יפה משהיתה והיא תמצא לה בעל ותלד לך נכדים. ונכד אחד יש לך, בנו של שמריה. אסוף את כל אהבתך, שיש בך עכשיו לכל ילדיך, בשביל הנכד האחד הזה, ותתנחם”.

“ביני ובין נכדי” – השיב מנדל – “נותק הקשר, כי שמריה, בני ואבי נכדי, מת. כלתי פיגה תנשא לאיש אחר, לנכדי יהיה אב חדש, שלא אני הוא אביו. בית בני אינו ביתי. אין לי מה לבקש שם. נוכחותי מביאה אסון ואהבתי מושכת אליה את הקללה כמשוך אליו אילן ערירי במישור־השדה את הברק. ואשר למרים, הן הרופא עצמו אמר לי שחכמת הרפואה אינה יכולה לרפא את מחלתה. יונה, כנראה, מת ומנוחם יהיה חולה אם גם הוטב לו יותר. בתוך רוסיה, במלחמה מסוכנת כזו, ודאי שאבד. לא, ידידי! ערירי אני ורוצה אני להיות ערירי. במשך כל השנים אהבתי את אלהים והוא שנא אותי. במשך כל השנים יראתי אותו, עכשיו שוב אינו יכול לעשות לי דבר. כל חִצי־אשפתו כבר פגעו בי. הוא רק יכול עוד להמיתני. אבל לשם כך הוא אכזר מדי. אני אחיה, אחיה, אחיה”.

“אבל שלטונו הוא בעולם זה ובעולם הבא” – אמר גרושל – “אוי ואבוי לך, מנדל, אם תמות!”

מנדל צחק במלוא חזהו ואמר: “אין לי כל פחד מפני גיהנום, עורי כבר נשרף, איברי כבר שוקו והרוחות הרעות הן ידידי. סבלתי כבר את כל יסורי־גיהינום. השטן הוא טוב־לב יותר מאשר אלהים. כיון שאיננו תקיף כל־כך אין הוא יכול להיות רזר כל־כך. אין לי כל פחד, ידידי!”

אז נשתתקו ידידיו. אבל הם לא רצו להשאיר את מנדל יחידי ועל־כן ישבו ושתקו. גרושל, הצעיר בהם, ירד למטה להודיע לאשתו ולנשי חבריו, שהגברים לא ישובו הערב הביתה. הוא הביא עוד חמשה יהודים לדירת מנדל זינגר כדי שיוכלו להתפלל ערבית. הם החלו להתפלל. אבל מנדל זינגר לא הצטרף לתפלה. הוא שב על המטה ולא זז ממקומו. אפילו “קדיש” לא אמר ומֶנקס הוא שאמרוֹ תחתיו. חמשת היהודים הזרים הלכו, אבל ארבעת הידידים נשארו ליד מנדל במשך כל הלילה. אחת משתי העששיות הכחולות דלקה עוד בשריד־פתילתה האחרון ובטיפת־הנפט האחרונה שעל קרקעיתה השטוחה. היתה דממה. פלוני ואלמוני מהם נרדם במקום מושבו, נחר והתעורר לקול נחרת עצמו ונרדם שוב. רק מנדל לא ישן. בעינים פקוחות לרוחה הביט על החלון, שמאחוריו החל סוף־סוף הלילה הסמיך והשחור להתקלש, להאפיר ולהלבין. ששה צלצולים עלו מתוך פנים השעון. אז הקיצו הידידים אחד אחר השני ומבלי שנדברו על כך אחזו את מנדל בזרועותיו והובילוהו למַטה. הם הביאוהו לחדר האחורי של דירת סקוברונק והציעו לו משכב על הספה.

כאן נרדם מנדל.

 

XIV    🔗

מאותו בוקר נשאר מנדל אצל משפחת סקוברונק. ידידיו מכרו את כלי־דירתו העלובים. הם השאירו רק את כלי־המטה ואת תרמיל־הקטיפה האדום עם תשמישי־התפלה, שמנדל עמד כמעט לשרפם. מנדל שוב לא נגע בתרמיל הזה. בחדר הפנימי שבדירת סקוברונק היה תלוי אפור ומאובק על מסמר גדול. מנדל זינגר לא הוסיף עוד להתפלל. אמנם לעתים השתמשו בו, בשעה שחסר היה עשירי ל“מנין”. אחר־כך דרש שישלמו לו בעד זה. לפעמים היה גם משאיל לפלוני ואלמוני את התפלין שלו חלף תשלום קטן. ספרו עליו, שלעתים קרובות הוא הולך לשכונה האיטלקית כדי לאכול שם בשר־חזיר ולהכעיס את אלהים. האנשים, אשר מנדל חי בקרבם, צדדו בזכותו במלחמה אשר ערך כלפי שמים. אם־כי אנשים מאמינים היו, מוכרחים היו להצדיק את היהודי. במדת־דין יתרה התנהג עמו אלהים.

היתה עוד מלחמה בעולם. מלבד סם, בנו של מנדל, נשארו בחיים כל בני־השכונה אשר הלכו לשדה הקרב. למל הצעיר היה לאופיצר ולמזלו אבדה לו במלחמה, רק זרועו השמאלית. הוא בא הביתה לימי־חופשה והיה לגבור השכונה. הוא שמש לכל היהודים כאישור לזכות־המולדת שלהם באמריקה. הוא עוד נשאר רק בחיל־המלואים כדי לתת לפלוגות־הטירונים החדשות את ההכשרה הצבאית האחרונה. אם כי רב היה ההבדל בין למל הצעיר ובין זינגר הזקן, אבל יהודי השכונה העמידו את שניהם בשכנות ידועה. דומה היה כאילו האמינו היהודים, שמנדל ולמל חלקו ביניהם את כל מדת האסון שהיתה צפויה לכולם. ולמנדל אבד יותר מאשר רק זרוע שמאלית אחת! אם למל נלחם בגרמנים, הרי מנדל נלחם בכוחות העליונים. ואם־ כי בטוחים היו שהזקן שוב לא היה די שלם בדעתו, לא יכלו, בכל זאת, היהודים להמנע מלערבב ברחמיהם את רגש ההערצה ויראת־הכבוד בפני קדושת־הטירוף. אין ספק, שאדם נבחר היה מנדל זינגר. כעֵד ראוי לרחמים, כעד לכוחו האיום של אלהים, חי בקרב האנשים האחרים, שאת יום־החול והעמל שלהם לא הפריע כל פחד. שנים רבות חי את ימיו כמוהם כולם, מעטים שמו אליו לב ורבים לא הרגישו בו כלל. באחד הימים נעשה שונה מאחרים באופן איום. שוב לא היה אדם שלא הכיר אותו. ברוב שעות היום נמצא ברחוב. דומה היה כאילו היה זה מתפקיד הקללה שקולל בה, לשאת לא רק פורענות שאין דוגמתה כי־אם גם לשאת את אות־הסבל כנשוא דגל. וכשומר יסורי־עצמו התהלך שוב ושוב באמצע הרחוב כשכל האנשים מברכים אותו לשלום, אחדים מנדבים לו מטבעות קטנות ורבים נכנסים עמו בשיחה. בעד הנדבות לא הודה, על ברכות־השלום לא השיב כמעט ועל השאלות ענה ב“הן” או ב“לאו”. בבוקר השכם היה קם. לחדר האחורי שבדירת סקוברונק לא הגיע כל אור, כל חלון לא היה בו. הוא היה מרגיש בבוקר רק מתוך שאון־החנויות. דרך ארוכה היה על הבוקר לעשות עד שהגיע אל מנדל. בהתעורר ברחובות קולות־השאון הראשונים, פתח מנדל זינגר בפרשת היום. הוא הרתיח תה במכונת־הספירט ושתה אותו ואכל לחם וביצה שלוקה. הוא זרק מבט בישני, אבל זועם, בתרמיל של תשמישי־הקדושה שהיה תלוי על הקיר. בצל הכחול־כהה נראה התרמיל כבליטת־צל הכהה עוד יותר. “אינני מתפלל!” – אמר מנדל לנפשו. אבל כאב לו הדבר, שאין הוא מתפלל. כעסו והעדר־האונים של כעסו זה הכאיבו לו. אם־כי מנדל כעס על אלהים, עוד הוסיף אלהים למשול על העולם. השנאה לא יכלה להשיגו כשם שיראת־השמים לא השיגתו.

ברעיונות כאלה ודומים להם פתח מנדל בפרשת יומו. מקודם, זוכר הוא, היתה יקיצתו קלה. הצפיה השמֵחה לקראת התפלה, וחידוש הקרבה הידועה לאלהים העירו אותו. מתוך חמימות־השינה הנעימה נכנס לתוך זוהר התפלה, הסודי והנאמן עוד יותר, כמו לתוך אולם הדוּר ועם זה גם ידוע ורגיל, שבו גר האב התקיף והמחייך גם יחד. “בוקר טוב, אבא!” – אמר מנדל זינגר והאמין כי שמע קול תשובה. תרמית־שוא היה הדבר. האולם היה הדור וקר, האב היה תקיף וזועם. זולת רעמים לא נישאו על שפתיו קולות אחרים.

מנדל זינגר פתח את החנות, הניח את גליונות תוי־הנגינה, מחברות השירים ולוחות הגרמופונים בחלון־הראוה הצר ובמוט ארוך הרים והעלה את התריס המתקפל. אחר־כך מלא את פיו מים, התיזם על הרצפה, לקח את המטאטא ואסף בו את זוהמת יום אתמול. במגרפה קטנה נשא את קרעי־הניר אל הכירה, ערך אש ושרפם. אחר־כך יצא החוצה, קנה עתונים אחדים והביאם לבתי שכנים אחדים. הוא פגש את הנער המוכר־חלב ואת האופים המשכימים קום, ברכם לשלום וחזר “אל החנות”. מיד באו אנשי משפחת סקוברונק. הם שלחו אותו בשליחויות שונות. במשך כל היום קראו באזניו: “מנדל, רוצה וקנה דג־מלוח”, “מנדל, עוד לא השרֵית את הצמוקים!”, “מנדל, שכחת את הלבָנים!”, “מנדל, הסולם שבור!”, “בפנס חסרה זכוכית אחת”, “היכן המַחלֵץ?” ומנדל רץ וקנה דג־מלוח, השרה את הצמוקים, הביא את הלבנים, תקן את הסולם, נשא את הפנס אל הזגג ומצא את המחלץ. השכנות קראו אותו לעתים לביתן, כדי שישמור על הילדים הקטנים בשעת חילוף התכנית בראינוע או עם בוא תיאטרון חדש. ומנדל ישב ליד הילדים הזרים, וכשם שהיה פעם מנדנד בביתו באצבע קלה ורכה את סל־עריסתו של מנוחם, כך נדנד עתה בקצה רגל קלה את עריסותיהם של תינוקות זרים, אשר לא ידע את שמותיהם. אגב־נדנוד שר שיר ישן, שיר ישן מאוד: “חזור על דברי, מנוחם: ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ’, חזור על זה, מנוחם!”

היה זה בחודש אלול והימים־הנוראים התקרבו ובאו. כל יהודי־השכונה רצו לסדר בית־תפלה ארעי בחדר האחורי שבדירת סקוברונק (כי לבית־הכנסת לא היו הולכים ברצון). “מנדל, יתפללו בחדר שלך!” – אמר סקוברונק – “מה דעתך לכך?” “יתפללו!” – השיב מנדל והתבונן בהתאסף היהודים ובהדליקם את נרות־השעוה הגדולים והצהובים בעלי הפתילות התלויות ויורדות. הוא עצמו עזר לכל בעל־חנות להוריד את התריסים ולנעול את הדלתות. הוא ראה כיצד לבשו כולם את הקיטלים הלבנים, ודומים היו למתים שקמו שוב לתחיה כדי לשַבֵּחַ את הבורא. הם חלצו את נעליהם ועמדו כשרק הגרבים לרגליהם. הם כרעו על ברכיהם וקמו. נרות־השעוה הגדולים, הצהובים־זהבהבים, ונרות־החלב הלבנים נתכופפו והטיפו על הטליתות דמעות חמות אשר הגלידו מיד. היהודים הלבנים עצמם התכופפו כנרות ודמעותיהם נפלו על הרצפה ונתיבשו. אבל מנדל זינגר עמד שחור ואלם, בבגדי־החול שלו, בירכתי החדר ליד הדלת ולא נע. שפתיו היו סגורות ולבבו – כאבן. זמרת “כל־נדרי” עלתה כרוח חמה. שפתי מנדל זינגר היו סגורות כמקודם ולבבו – כאבן. שחור ואלם בבגדי־החול שלו, עמד בירכתי החדר ליד הדלת. איש לא השגיח בו. היהודים השתדלו שלא לראותו. זר היה בתוכם. פלוני ואלמוני נזכר בו והתפלל בעדו. אבל מנדל זינגר עמד זקוף ליד הדלת וכעס על אלהים. הם מתפללים כלם יען כי מפחדים הם – הרהר מנדל – אבל אני איני מפחד. אני איני מפחד!

כשכולם הלכו שכב מנדל על ספתו הקשה. היא היתה עוד חמה מגופות המתפללים. ארבעים נרות בערו עוד בחדר. הוא לא העז לכבותם, הם לא נתנו לו להרדם. כה שכב עֵר כל הלילה. הוא בדה לו בדמיונו כל מיני חטאים. הוא תיאר לעצמו, שהוא יוצא עתה אל השכונה האיטלקית, קונה שם באחת המסעדות בשר־חזיר וחוזר כדי לאכול אותו כאן בחברת הנרות הדולקים והשותקים. הוא התיר אמנם את מטפחתו, מנה את המטבעות שהיו לו, אבל הוא לא יצא מהחדר ולא אכל מאומה. הוא שכב לבוש על הספה בעינים ערות ופקוחות לרוחה ומלמל: “חסל, חסל מנדל זינגר! אין לו בן, אין לו בת, אין לו אשה, אין לו כסף, אין לו בית, אין לו אלהים! חסל, חסל מנדל זינגר!” השלהבות הזהבהבות והכחלחלות של הנרות רעדו חרש, דמעות־השעוה החמות נטפו בדפיקות קשות על כני־הפמוטות, על החול הצהוב שבתוך מדוכות־הפליז ועל הזכוכית הירוקה־כהה של הבקבוקים. נשימתם החמה של המתפללים עוד חיתה בחדר. על הכסאות הארעיים שהקימו בשבילם היו מונחות עוד טליותיהם הלבנות וחכו לבוקר ולהמשכת התפלה. הורגש ריח של שעוה ופתילות שרופות. מנדל יצא מהחדר, פתח את החנות ויצא החוצה. היה ליל־סתו בהיר. איש לא נראה ברחוב. מנדל התהלך הנה ושוב לפני החנות. נשמעו צעדיהם האטיים והרחבים של השוטרים. מנדל חזר אל החנות. הוסיף עוד לסור הצדה בפני אנשים לבושי־בגדי־שרד.

ימי החגים חלפו. בא הסתו. ירד גשם. מנדל קנה דגים מלוחים, טאטא את הרצפה, הביא את הלבנים, תקן את הסולם, חפש את המחלץ, השרה את הצמוקים, התהלך הנה ושוב באמצע הרחוב. בעד נדבות לא הודה כמעט, על ברכות־שלום לא ענה, על שאלות שנשאל ענה ב“הן” או ב“לאו”. אחרי הצהרים כשנתאספו האנשים לשוחח בעניני־ פוליטיקה ולהקריא מתוך העתונים, שכב מנדל על הספה וישן. דִיבוריהם של האחרים לא העירו אותו. המלחמה לא ענינה אותו. לוחות־הגרמופון החדשים שרו לו בתוך השינה. הוא התעורר רק בשעה שהכל נשתתק וכולם הלכו להם. אחר־כך עוד שוחח זמן־מה עם סקוברונק הזקן.

“כלתך מתחתנת” – אמר לו פעם סקוברונק. “טוב מאוד!” – השיב מנדל.

“אבל היא מתחתנת עם מק!”

“אני יעצתי לה שתעשה זאת!”

“העסק שלה מצליח!”

“אין זה העסק שלי”.

“מק הודיע לנו, שהוא רוצה לתת לך כסף!”

“איני רוצה בשום כסף!”

“לילה טוב, מנדל!”

“לילה טוב, סקוברונק!”

החדשות הנוראות נתלקחו בעתונים, שמנדל היה קונה אותם בכל בוקר. הן נתלקחו, על כרחו ראה את השתקפותן הרחוקה, הוא לא רצה לדעת עליהן מאומה.

ברוסיה שוב לא משל צאר. טוב, אל יוסיף צאר למשול ברוסיה. על יונה ומנוחם לא ידעו, בכל אופן, העתונים דבר. אצל סקוברונק התערבו, כי בעוד חודש תגָמר המלחמה. טוב, תגמר לה המלחמה. שמריה לא יחזור. הנהלת בית־המשוגעים כותבת, שמצבה של מרים לא הוטב. פיגה שלחה את המכתב, סקוברונק הקריא אותו למנדל. “טוב” – אמר מנדל – “מרים שוב לא תבריא!”

הקַפטַן השחור שלו הבריק ירקרקות ליד הכתפים ולאורך כל הגב נראה הַתֶּפֶר כשרטוט דק של חוט־השדרה. קומתו של מנדל הלכה וקטנה. כנפות מעילו נתארכו יותר ויותר, ובשעת הילוכו של מנדל שוב לא נגעו בבתי־השוקים של המגפים, כי־אם הגיעו כבר כמעט עד הקרסולים. הזקָן, אשר מקודם כסה רק את חזהו, הגיע עד הכפתור האחרון של הקפטן. המִצחָה של כובע המשי השחור, שהיה עתה ירקרק, נעשתה רכה וגמישה ונתלתה מדולדלת על עיני מנדל זינגר ודומה היתה לסמרטוט. בכיסיו נשא מנדל זינגר כל מיני דברים: חבילות קטנות, אשר לשם הבאתן נשלח, עתונים, מכשירי־מלאכה שונים שבהם תקן את הכלים השונים בדירת סקוברונק, פקעות של חוטי־קשירה צבעונים, נייר־חבישה ולחם. המשאות האלה העמיקו עוד יותר לכוף את גבו של מנדל, וכיון שהכיס הימני היה, כרגיל, כבד יותר מהשמאלי, משך כיס זה למטה גם את הכתף הימנית של הזקן. וכך הלך דרך הרחובות כפוף ומעוקם, בברכים כפופות וברגלים נשרכות – אדם רעוע. חדשות העולם, ימי החול והחגים של האחרים עברו על פניו כעגלות העוברות על פני בית ישן העומד מן הצד.

באחד הימים הגיעה באמת המלחמה לקצה. השכונה היתה ריקה. האנשים הלכו לראות בחגיגת־השלום ובשיבת הגדודים. רבים הטילו על מנדל להשגיח על הבתים. הוא הלך מבית לבית, בדק את המנעולים ואת ידיות־הדלתות וחזר הביתה, אל החנות. נדמה לו שהוא שמע ממרחק רב את שאון־החג של העולם השמח, את התפוצצות זיקוקי־האורים ואת צחוקם של רבבות אנשים. שלוה קטנה וחרישית ירדה עליו. אצבעותיו חככו בזקנו, שפתיו העלו חיוך, כן גם מעט צחוק פרץ מגרונו בהתפרצויות קצרות. “גם מנדל יעשה לו חג” – לחש ונגש בפעם הראשונה אל אחת מתיבות־הגרמופונים החומות. הוא ראה כבר כיצד פותחים ומסובבים את הכלי הזה. “לוח אחד, לוח אחד!” – אמר. היום לפני הצהרים היה פה חייל שחזר הביתה והביא חצי־תריסר לוחות ובהם שירים חדשים מאירופה. מנדל הוציא את הלוח העליון, הניחו בזהירות על הגרמופון, הרהר רגע כדי להזכר בדיוק בכל פרטי השימוש ולבסוף הכניס את המחט. הכלי השמיע רעש צרוד. אחר־כך נשמע השיר. היתה שעת־ערב, מנדל עמד באפלה ליד הגרמופון והקשיב. בכל יום שמע כאן שירים, שמחים ועצובים, אטיים ומהירים, כהים ובהירים. אבל מעולם לא נשמע שיר כזה ששמע עתה. הוא נגר כמעין קט ומלמל בנחת, גאה כים ורעש. את כל העולם אני שומע עכשיו – הרהר מנדל. איך אפשר הדבר, שכל העולם חרות על לוח קטן כזה? כשהתערב חליל־כסף קטן בתוך השיר ושוב לא עזב מעתה את כנור־הקטיפה ועטָרוֹ בעיטור צר ונאמן, החל מנדל, בפעם הראשונה לאחר זמן רב, לבכות. השיר נגמר. הוא נגן עוד פעם שניה ושלישית. לבסוף חזר על מנגינת השיר בקולו הצרוד ותופף באצבעות חרדות על כַּן־התיבה.

כך מצאהו סקוברונק בשובו. הוא הפסיק את סבוב הגרמופון ואמר: “מנדל, הדלק את העששית! מה אתה מנגן פה?” מנדל הדליק את העששית. “הביטה־נא, סקוברונק, וראֵה מה שֵׁם השיר”. “אלה הם הלוחות החדשים” – אמר סקוברונק. – “היום קניתי אותם. שם השיר הוא” – וסקוברונק הרכיב את המשקפים, החזיק את הלוח מתחת לעששית וקרא: “שם השיר הוא: שירו של מנוחם”.

מנדל נחלש פתאום. הוא נאלץ לשבת, נעץ עינו בלוח המבריק שבידי סקוברונק.

“יודע אני על מה אתה מהרהר” – אמר סקוברונק.

“כן” – השיב מנדל. סקוברונק סובב שוב את ידית־ הגרמופון.

“שיר יפה” – אמר סקוברונק, הטה את ראשו אל כתפו השמאלית והקשיב.

לאט־לאט נתמלאה החנות בשכנים המאחרים. איש לא דבר. כולם הקשיבו לשיר ונענעו בראשיהם לקצב המנגינה.

והם שמעו אותו שש־עשרה פעם עד שידעו אותו על־פה.

מנדל נשאר לבדו בחנות. בהקפדה סגר את הדלת מבפנים, פִנה את חלון־הראוה והחל להתפשט. השיר לִוה את כל צעד וצעד שלו. כשהחל להרדם נדמה לו שהמנגינה הכחולה והכספית נתמזגה עם היבבה הקובלת, עם שירו האחד של מנוחם, של מנוחם שלו, אשר לא נשמע עוד זה מכבר.

 

XV    🔗

הימים נעשו ארוכים יותר. הבקרים כבר הכילו בקרבם כל כך הרבה אורה, שיכלו לפרוץ ולחדור דרך התריסים הסגורים אל החדר האחורי וחסר־החלונות של מנדל. באפריל הקדים הרחוב להתעורר בשעה שלמה. מנדל הדליק את מכונת־הכוהל, שפת עליה את קומקום התה, מלא את כיור־הרחצה הקטן והכחול, טבל את פניו בקערה, התנגב בקצה המגבת שהיתה תלויה על כף־המנעול, פתח את התריסים, מלא פיו מים, הרטיב בהקפדה את הרצפה והתבונן בפיתוחים המובלעים שהסילון הבהיר שניתז משפתיו צִייר על האבק. מכונת־הכוהל כבר התחילה להשמיע קול שריקה; השעון טרם השמיע את צלצולו השישי. מנדל נגש אל הדלת. ברחוב נפתחו חלונות־הבתים כמו מאליהם. היה אביב.

היה אביב. החלו ההכנות לקראת הפסח. מנדל עזר בכל הבתים. הוא הקציע במקצועה את לוחות־העץ של השולחנות כדי לנקותם ממאכלי־החמץ של כל השנה. את החבילות העגולות, שבהן היו מונחות המצות חבושות בנייר אדום ככרמיל, סִדר על האצטבאות הלבנות של חלונות־הראוה ואת בקבוקי־היין מארץ־ישראל הוציא מתוך קורי־העכבישים שכסו עליהם במרתפים הקרירים שבהם היו חבויים. הוא פרק את מטות השכנים והוציא אותן חלקים, חלקים אל החצרות, במקום ששמש־ניסן הנוחה משכה והוציאה את הרמשים מתוך מחבואיהם והפקירה אותם לפעולת־החבלה של הבנזין, הטֶרפֶּנטין והנפט. בנייר ורוד ותכול גזר במספרים חוֹרים עגולים ומשולשים ומלִילות, והדק אותו בנעצים לרהיטי־המטבח, כי ישמש צפוי אמנותי לכלים. את החביות והעביטים מלא מים רותחים, במוטות־עץ החזיק בגושי־ברזל גדולים בתוך אש־הכירה עד שנתלבנו. אחר־כך טבל את גושי־הברזל בתוך העביטים והחביות. המים פעפעו ורתחו והכלים נתכשרו לפסח כחוק. בתוך מדוכות גדולות כתש את המצות לקמח, הכניס את הקמח לתוך שקים נקיים וקשרם בחוטים כחולים. את כל זה עשה פעם בביתו הוא. שם בא האביב ביתר אטיות מאשר פה באמריקה. מנדל נזכר בשלג הישן והאפור שהיה מעַטר בתקופת־שנה זו את מדרכות־העץ של רחובות צוּחנוב, במלילות־הבדולח של הקרח בשולי חורי־המגופות, בגשמים הפתאומיים והרכים ששרו כל הלילה במרזבי־הגגות, ברעמים הרחוקים שנתגלגלו מאחורי יער־הברושים, בכפור הלבן שעטף רכות כל בוקר בהיר־תכול, במנוחם שמרים הכניסה אותו לתוך חבית גדולה כדי להפטר ממנו ובתקוה שסוף־סוף יבוא המשיח השנה. הוא לא בא. הוא לא בא – הרהר מנדל – הוא לא יבוא. האחרים יכולים לחכות לו. מנדל לא חכה לו.

ובכל־זאת נראה מנדל באביב זה בעיני ידידיו ושכניו כאילו נשתנה. הם שמעו לעתים שהוא מזמזם איזה שיר והבחינו בחיוך רך מתחת לזקנו הלבן.

“הוא הולך ונעשה כילד, הוא כבר זקן” – אמר גרושל. “הוא שכח את הכל” – אמר רוטנברג.

“זאת היא שמחה שלפני המות” – אמר מנקס.

סקוברונק, אשר הכיר אותו יותר, שתק. רק פעם, באחד הלילות לפני השינה אמר לאשתו:

“מיום שהגיעו לוחות־הגרמופון החדשים נעשה מנדל שלנו לאיש אחר. לעתים מצאתיו כשהוא עצמו מכוון את אחד הגרמופונים. מה דעתך על כך?”

“דעתי היא” – השיבה אשת סקוברונק בקוצר־רוח – “שמנדל מזדקן ונעשה כילד ועוד מעט ולא יצלח למאומה”. זה זמן רב שהיא לא היתה כבר מרוצה ממנדל. ככל שהלך והזדקן כן פחתו רחמיה עליו. לאט־לאט גם שכחה, שמנדל היה איש אמיד ורגש־הרחמים שלה, שנבע מתוך יראת־הכבוד (כי לבבה קטן היה), נסתלק ממנה. היא גם לא הוסיפה לכנותו כבתחילה: מיסטר זינגר, כי־אם פשוט: מנדל. ומיד קראו לו כך גם האחרים. ואם מקודם הטילה עליו את שליחויותיה מתוך זהירות ידועה, שבה רצתה להוכיח כי ציתנותו מכבדת ומביישת אותה כאחת – הנה עתה החלה לצוות עליו בקוצר־רוח כזה, שאי־שביעת־רצונה נתגלתה כבר למפרע. אם־כי מנדל לא היה כבד־שמיעה, היתה גברת סקוברונק מרימה את קולה בדברה אליו, כאילו חששה שמא לא יבין את דבריה וכאילו רצתה להוכיח בצעקותיה, שמנדל לא מלא כראוי את פקודותיה מפני שדברה אליו בקולה הרגיל. קולה הצעקני שמש כאמצעי־זהירות – הדבר היחידי שצער את מנדל. כי הוא, אשר השפל כל־כך בידי שמים, לא שם לב ללעג־האנשים, לעג של טוּב־מזג וקלות־ראש, ורק בשעה שהטילו ספק ביכולת הבנתו – היה נעלב. “מנדל, מהר”, בלשון זו היתה מתחילה כל פקודה של גברת סקוברונק. הוא גרם לה אי־סבלנות, אטי מדי היה בעיניה.

“אל־נא תצעק כל כך” – היה מנדל משיב לעתים – “אני שומע”.

“אבל אין הוא ממהר, יש לו פנאי!”

“יש לי פחות פנאי מאשר לה, גברת סקוברונק, כשם שאני גדול בשנים ממנה!”

גברת סקוברונק, אשר לא הבינה מיד את הכונה החבויה בתשובה זו וראתה את עצמה רק כמי שלועגים לו, פנתה תיכף לאחד האנשים שעמדו בקרבתה בחנות ואמרה: “ובכן, מה יאמר לכך? הוא מזדקן! מנדל שלנו מזדקן!” רוצה היתה למנות אותו עוד בתכונות אחרות לגמרי, אבל היא הסתפקה בזה, שהזכירה את הזקנה אשר היתה כחטא בעיניה. כשסקוברונק היה שומע דיבורים כאלה, היה אומר לאשתו: “כולנו הולכים ומזדקנים! זקן אני כמנדל – וגם את אינך נעשית צעירה!” “יכול אתה לשאת לך צעירה” – אמרה גברת סקוברונק. היא היתה מאושרת, שהזדמנות טובה באה לידה לפתוח בריב שבינה לבינו. ומנדל אשר הכיר את התפתחותם של מקרי־ריב כאלה וידע למפרע, שכעסה של גברת סקוברונק יוּרק לבסוף על ראש בעלה וראש ידידו, חרד מאוד לגורל ידידותו.

היום היתה הגברת סקוברונק שומרת שנאה למנדל לרגלי סיבה מיוחדת. “תאר־נא לעצמך” – אמרה לבעלה – “זה ימים אחדים, שהקוֹפיץ שלי נעלם. יכולה אני להשבע, שמנדל לקח אותו, אבל כשאני שואלת אותו על כך, אין הוא יודע דבר. הוא הולך וזקן ונעשה כילד”.

לאמתו של דבר לקח מנדל זינגר את הקופיץ של הגברת סקוברונק והטמין אותו. זה זמן רב שהוא תכן תכנית גדולה, התכנית האחרונה של חייו. הוא האמין שבאחד הלילות יוכל לבצע אותה. הוא עשה את עצמו כנרדם על הספה בשעה שהשכנים שוחחו ביניהם בדירתו של סקוברונק, אבל לאמתו של דבר לא ישן מנדל כל־עיקר. הוא ארב והקשיב בעפעפים סגורים עד שהסתלק אחרון השכנים. אחר־כך הוציא את הקופיץ מתחת למראשות הספה, תחבו מתחת לקַפטן ונחפז אל הרחוב עטוף־הערב. הפנסים טרם הודלקו, מבעד לחלונות אחדים נראה כבר אור־עששיות צהוב. מול הבית, שבו גר פעם יחד עם דבורה, עמד מנדל זינגר והביט אל החלונות של דירתו הקודמת. שם גר עכשיו הזוג הצעיר פריש, למטה סידר לו הזוג סַלון מודרני למכירת גלידה. עכשיו יצא הזוג הצעיר את הבית. הם סגרו את הסלון והלכו לקונצרט. חסכנים היו, אפשר לומר קמצנים, חרוצים ואהבו מוסיקה. אביו של פריש הצעיר היה מנצח בקובנה על מקהלת מנגנים בחתונות. היום נערך קונצרט על־ידי תזמורת פילהרמונית שבאה זה עתה מאירופה. פריש כבר דבר על זאת במשך שלושה ימים. עכשיו הלכו שמה. הם לא ראו את מנדל. הוא התגנב בלאט, נכנס אל הבית, גשש ועלה על המעקה הידוע לו והוציא את כל המפתחות מהכיס. הוא קבל אותם מאת השכנים, אשר מסרו לו את השמירה על בתיהם בשעה שהלכו לראינוע. בלי עמל פתח את הדלת. הוא סגר את הבריח, השתטח על הרצפה והחל לבדוק מתוך דפיקות קרש אחר קרש. הבדיקה נמשכה זמן רב מאוד. הוא התעייף, התיר לעצמו הפסקה קצרה ואחר־כך המשיך את עבודתו. סוף־סוף השמיעו דפיקותיו נקישה חלולה באותו מקום בדיוק שבו עמדה פעם מטתה של דבורה. מנדל הוציא את הזוהמה מהסדקים, רופֵף בקופיץ את הקרש בכל ארבעת צדדו והזקיפו. הוא לא שגה. הוא מצא את אשר חפש. הוא תפס במטפחת הקשורה יפה, הטמינה בקפטן, החזיר את הקרש למקומו והסתלק ללא כל שאון. איש לא היה במסדרון־המדרגות. איש לא ראה אותו. בשעה מוקדמת יותר מכפי הרגיל סגר היום את החנות והוריד את התריסים המתקפלים. הוא הדליק את הנברשת הגדולה עגולת־הפתילה וישב בחוג האור שלה, התיר את קשרי־המטפחת ומנה את הכסף שנמצא בה. ששים ושבעה דולר במטבעות ובשטרות חסכה דבורה. זה היה הרבה אבל לא מספיק, והכזיב את תוחלתו של מנדל. אם יצרף לזה את חסכונו הוא, את הנדבות ואת התשלומים הקטנים שקבל בשכר עבודותיו בבתים ויהיו בסך־הכל תשעים וששה דולר בדיוק. הם לא הספיקו. ובכן, עוד חדשים אחדים! – לחש מנדל – יש לי פנאי.

כן, היה לו פנאי, עוד זמן רב למדי היה עליו לחיות! לפניו רבץ האוקינוס הגדול. היה עליו לעברו עוד פעם. כל הים הגדול חכה למנדל. כל צוכנוב והסביבה חכו לו: הקסרקטין, יער־הברושים, הצפרדעים בביצות והצרצרים בשדות. אם מנוחם מת, הריהו שוכב בבית־העלמין הקטן ומחכה. גם מנדל ישכב שם. הוא יכנס תחילה לחצרו של זמשקין, שוב לא יפחד מפני הכלבים, אף יתנו לו זאב בצוכנוב – ולא יפחד גם אז. מבלי לשים לב לחפושיות ולתולעים, לצפרדעי־הירק והחסילים יוכל מנדל לשכב על האדמה החשופה. פעמוני בית־הכנסיה ירעימו בצלצוליהם ויזכירו לו את האור אשר בעיני מנוחם האויליות. מנדל יענה: “שבתי הביתה, זמשקין אהוב, ינדדו להם האחרים על פני העולם, העולמות שלי מתו, שבתי כדי להרדם פה לנצח!” הלילה הכחול פרוש על פני הארץ, הכוכבים מנצנצים, הצפרדעים מקרקרות, הצרצרים מצרצרים ושם ביער האפל שר מי־שהוא את שירו של מנוחם.

כך נרדם היום מנדל ובידו החזיק במטפחת המקושרת.

בבוקר הבא נכנס לדירתו של סקוברונק, הניח את הקופיץ על לוח־הכירה הקר של המטבח ואמר: “הנה, גברת סקוברונק, נמצא הקופיץ!”

הוא רצה למהר ולהסתלק משם, אבל גברת סקוברונק פתחה ואמרה: “נמצא! לא קשה היה הדבר, הן הוא עצמו הטמין אותו! אגב, ישן אתמול שינה עמוקה. היינו שוב ליד החנות ודפקנו. השמע כבר? לפריש, מוכר הגלידה, יש דבר חשוב מאוד להגיד לו. הוא בקש שיבוא אליו תיכף ומיד”.

מנדל נבעת. ובכן מי־שהוא ראהו אתמול. אולי מי־שהוא אחר גנב את הכל מתוך הבית וחשדו במנדל. אולי גם לא היה זה חסכונה של דבורה כי־אם של הגברת פריש והוא גזל אותו. ברכיו רעדו. “תרשה־נא לי לשבת” – אמר לגברת סקוברונק. “שני רגעים יכול הוא לשבת” – אמרה היא – “אחר־כך עלי לבשל”. “איזה דבר חשוב הוא?” – חקר. אבל הוא ידע כבר למפרע שהאשה לא תגלה לו דבר. היא התענגה למראה סקרנותו ושתקה. אחר־כך מצאה שכבר הגיעה השעה לשלחו: “אין אני מתערבת בעסקי אחרים! ילך נא לפריש!” – אמרה.

ומנדל הלך וגמר בנפשו שלא יבוא אל פריש. ודאי רק דבר רע יצוק בזה. זה יקדים לבוא מאיליו. הוא חכה.

אבל אחרי הצהרים באו נכדי סקוברונק לביקור. גברת סקוברונק שלחה אותו להביא שלש מנות גלידה של תות־שדה. בחרדה נכנס מנדל לחנות. לאשרו לא היה שם מיסטר פריש. אשתו אמרה: “יש לו לבעלי דבר חשוב מאוד להודיע לו. יבוא נא אחרי הצהרים!”

מנדל עשה עצמו כאינו שומע. סוער התלבט בו לבבו, רצה להתפרץ ולברוח מתוכו, כבשתי ידיו החזיק בו. דבר־מה רע מאיים עליו בכל אופן. הוא רצה להגיד את האמת, פריש יאמין לו. אם לא יאמינו לו יחבשוהו בבית־האסורים. אבל, אין דבר. בבית־האסורים ימות. לא בצוכנוב.

הוא לא יכול לעזוב את הסביבה של סלון־הגלידה. הוא התהלך הנה ושוב לפני החנות. ראה בשוב פריש הצעיר הביתה. רצה עוד לחכות, אבל רגליו נחפזו מאליהן אל החנות. הוא פתח את הדלת, שהביאה מצִלה קולנית לידי תנועה ושוב לא היה בו כוח לסגור אותה. על־ידי כך רעשה המצלה בלי הרף והמום־ראש נִשבָּה מנדל ברעשה, רותק לצלצוליה ולא יכול לזוז ממקומו. מיסטר פריש עצמו סגר את הדלת, ובדממה שהשתררה עכשיו שמע מנדל באמור מיסטר פריש לאשתו: “מהרי והגישי מי־סודה עם פטל למיסטר זינגר!”

כמה זמן עבר כבר מיום שלא אמרו “מיסטר זינגר” למנדל? רק ברגע זה הרגיש, שזה זמן רב אמרו לו רק “מנדל” כדי לצערו. הלצת־זדון היא של פריש – הרהר מנדל. כל השכונה יודעת שהאברך הזה קמצן הוא, הוא עצמו יודע, שאני לא אשלם בעד מי־הפטל. אני לא אשתה אותם. תודה, תודה" – אמר מנדל – “אין אני שותה דבר!”

“הוא לא ישיב את פנינו” – אמרה האשה בחיוך.

“הוא לא ישיב את פני” – אמר פריש הצעיר.

הוא משך את מנדל אל אחד שולחנות־הברזל דקי־הרגלים והושיב את הזקן בתוך כורסת־נצרים רחבה. הוא עצמו ישב על כסא־עץ רגיל, התקרב אל מנדל ופתח:

“אתמול, מיסטר זינגר, הייתי, כידוע לו, בקונצרט”. הלמות לב תקפה את מנדל. הוא נשען בגבו אל מסעד הכורסה וגמע מהכוס כדי להתחזק בחיים. “ובכן” – המשיך פריש – “הרבה מוסיקה שמעתי כבר, אבל כזאת לא היתה עוד! שלשים ושנים מנגנים, המבין הוא, וכמעט כולם מהסביבה שלנו. והם נגנו מנגינות יהודיות, המבין הוא? הוחם ללב, אני בכיתי, כל הקהל בכה. לבסוף נגנו את שירו של מנוחם, מיסטר זינגר, הוא מכיר את זה מהגרמופון. שיר יפה, לא כך?”

“מה הוא רוצה?” – הרהר מנדל. – “כן, כן, שיר יפה”. “בשעת ההפסקה הלכתי אל המנגנים. פלוני ואלמוני מצא ידיד ביניהם וגם אני, מיסטר זינגר, גם אני”.

פריש הפסיק. אנשים נכנסו לתוך החנות, המצלה רעשה. “מצאתי” – אמר מיסטר פריש – "אבל ישתה־נא, מיסטר זינגר! – מצאתי שם קרוב, את ברקוביץ מקובנה, בן־דודי. התנשקנו. שוחחנו. ופתאום אמר ברקוביץ: “המכיר אתה כאן זקן אחד ששמו מנדל זינגר?”

פריש חכה שוב. אבל מנדל זינגר לא נע ולא זע. הוא שמע, שאיזה אדם ושמו ברקוביץ שאל על איזה מנדל זינגר זקן.

“כן”, אמר פריש – “עניתי לו שאני מכיר מנדל זינגר אחד צוכנוב”. “הוא־הוא זה”, אמר ברקוביץ. “המנצח שלנו הוא קומפוניסט גדול, עודנו צעיר אבל גאון. הוא חיבר את רוב המנגינות שנגנו. שמו אלֶכסי קוֹסֵק וגם הוא מצוכנוב”.

“קוסק?” חזר מנדל על השם. – שם משפחת אשתי היה קוסק. הוא קרוב!"

“כן” – אמר פריש – “וכנראה שקוסק זה מחפש אותו. ודאי הוא רוצה להודיע לו איזה דבר. ואותי בקשו לשאול אותו אם הוא רוצה זאת לשמוע. או שהוא ילך אליו אל המלון או שאתן את הכתובת שלו לברקוביץ”.

לבו של מנדל נעשה עליו קל וכבד כאחד. הוא שתה את מי־הפטל, נשען בגבו על מסעד הכורסה ואמר: “אני מודה לו, מיסטר פריש, אבל אין הדבר חשוב כל־כך. קוסק זה יספר לי כל מיני דברים מעציבים שאני יודע אותם מכבר. ומלבד זאת – רוצה אני להגיד לו את האמת: כבר חשבתי להתיעץ אתו בדבר. הן אחיו הוא בעל סוכנות של חברת־אניות? רוצה אני לנסוע הביתה, לצוכנוב. שוב אין היא רוסיה, העולם נשתנה. כמה עולה כיום כרטיס־אניה? ואילו ניירות דרושים לכך? ידבר־נא על כך עם אחיו, אבל אל יספר לאיש דבר”.

“אני אשאל ואחקור בדבר” – השיב פריש. “אבל אין לו, ודאי, סכום גדול כזה. ובגיל שלו! אולי יוכל קוסק זה להגיד לו דבר־מה בענין זה! אולי יקח אותו עמו! הוא ישהה בניו־יורק רק זמן קצר! היכול אני לתת לברקוביץ את הכתובת שלו? כי, עד כמה שאני מכיר אותו, הוא לא ילך למלון!”

“לא” – אמר מנדל – “אני לא אלך שמה. יכתוב לו בכל זמן שירצה”.

הוא קם ממקומו.

פריש אחז בו והושיבו שנית בכורסה. “חכה רגע, מיסטר זינגר” – אמר – “הבאתי משם את התכנית. זאת היא תמונתו של קוסק זה”. והוא הוציא מכיס חזהו גליון־תכנית גדול, פתח אותו והחזיקו לפני עיני מנדל.

“צעיר יפה” – אמר מנדל. הוא התבונן בתמונה. אם כי התמונה משומשת היתה, הנייר מלוכלך והפורטריט נראה כמתפורר לאלפי חלקים זעירים – בכל זאת נראה כחי לעיני מנדל מעל גליון התכנית. הוא רצה להחזירו מיד, אבל לא עשה זאת והביט בו בעינים לטושות. רחב ולבן היה המצח מתחת לשחור השערות כאבן חלקה ומוארה בשמש. העינים היו גדולות ובהירות. הן הביטו ישרות במנדל זינגר. הוא לא יכול שוב להשתחרר מהן. הן שמחוהו והקלו ללבו – כך האמין מנדל. הוא ראה את אור חכמתן. זקנות וצעירות כאחד היו. את הכל ידעו, העולם השתקף בתוכן. דומה היה לו למנדל זינגר כאילו הוא עצמו נעשה צעיר למראה העינים האלו, לנער נעשה, מאומה לא ידע. על הכל היה עליו להודע מעינים אלו. הוא כבר ראה אותן, חלם עליהן, בהיותו נער קטן. לפני שנים רבות כשהחל ללמוד בכתבי־הקודש, היו אלה עיני הנביאים. לאנשים שאלהים בכבודו ובעצמו דבר אליהם, היו עינים אלו. את הכל ידעו, מאומה לא גלו, האור הוא בתוכן פנימה.

זמן רב התבונן מנדל בתמונה. אחר־כך אמר: אם ירשה לי, מיסטר פריש, אקח לי את זה הביתה". והוא קפל את הגליון והלך.

הוא נגש לקרן־זוית, פתח את התכנית, הסתכל בה ושם אותה שנית בכיסו. נדמה לו שזמן רב עבר משעה שנכנס לטרקלין הגלידה. אלפי־השנים האחדים שהאירו בעיני קוסק והשנים, שלפניהם היה עוד מנדל כל כך צעיר, שיכול לתאר לעצמו את פני הנביאים – הפרידו בינו ובין השעה הזאת. הוא רצה לחזור, לשאול למקום אולם־הקונצרטים שבו מנגנת התזמורת וללכת שמה. אבל הוא התבייש. הוא הלך אל חנותו של סקוברונק וספר, שאחד מקרובי אשתו מחפש אותו באמריקה. הוא הרשה לפריש להודיע לאיש הלז את כתבתו.

“מחר בערב תסעד אצלנו כמו בכל שנה” – אמר סקוברונק. היה זה ליל ה“סדר” הראשון. מנדל נענע בראשו. נוח היה לו יותר להשאר בחדר האחורי שלו. הוא הכיר את מבטיה הפזלניים של הגברת סקוברונק ואת ידיה החשבניות, שבהן נתנה למנדל את מנת המרק והדגים. זאת תהיה הפעם האחרונה – הרהר – בשנה הבאה אהיה בצוכנוב: חי או מת; מוטב – מת.

כראשון לאורחים בא בערב השני אבל כאחרון להם התישב ליד השולחן. הוא בא במוקדם כדי שלא להרגיז את הגברת סקוברונק. במאוחר התישב על מקומו כדי להראות בזה שהוא רואה את עצמו כפחות במסובים. מסביב ישבו כבר כולם: בעלת־הבית, שתי בנותיו של סקוברונק עם בעליהן וילדיהן, סוכן־נוסע זר מטעם חברת מסחר למכשירים מוסיקליים ומנדל. הוא ישב בקצה השולחן במקום שהניחו קרש מהוקצע כדי להאריך את השולחן. על מנדל זינגר היה, איפוא, לדאוג לא לשמירת השלום בלבד, כי־אם גם לשמירת שווי־המשקל שבין לוח השולחן ובין הארכתו המלאכותית. ביד אחת החזיק מנדל בקצה הקרש, כי צריכים היו להעמיד עליו צלחת או קערה. ששה נרות עבים ולבנים כשלג בערו בתוך ששה פמוטות שעמדו על המפה הלבנה כשלג, אשר בלבנוניותה המבריקה השתקפו שש הלהבות. כשומרי־כסף לבנים, בעלי קומה שוה, עמדו הנרות לפני סקוברונק, בעל־הבית, אשר ישב על כר לבן, לבוש קיטל לבן, ונשען על כר שני – מלך חף־מחטא על כסא־מלכות חף־מחטא. כמה זמן עבר מאז, בשעה שגם מנדל נצח על החג בלבוש כזה ובאופן כזה? עתה ישב שחוח ומוכה בקצה, לבוש במעילו המבריק ירקרקות – הפחות שבכל המסובים, זהיר שלא להתבלט ולא להפריע וכסעד עלוב לחגיגה. המצות היו מכוסות במפית לבנה ודומות היו לגבעת־שלג ליד הירק העסיסי של החסה, האודם של הסלק והצהוב של שרשי החזרת. קונטרסי־ההגדות היו פתוחים לפני כל אורח. סקוברונק פתח בקריאת ההגדה וכל המסובים חזרו על המלים, מהרו אחריו ושרו יחד את המנגינה הנעימה והמצטחקת, את הפרשה המנוגנת של הנסים הספורים אחד, אחד ומסוכמים מדי פעם בפעם והמונים את מעלותיו של הקדוש־ברוך־הוא: את גדלו, טובו, רחמיו, חסדו לישראל וזעמו כלפי פרעה. אפילו הסוכן־נוסע אשר לא ידע לקרוא את האותיות ולא הבין את מנהגי ה“סדר”, לא יכול להשתחרר מן המנגינה אשר עם כל פסוק ופסוק כבשה אותו, רתָמַתּוּ ולטפתו עד שנצטרף לשירה שלא־מדעת. אף מנדל כיון בלבו את השירה לקראת יושב־במרום, אשר לפני ארבעת־אלפים שנה הראה מרצונו הטוב נסים גדולים ושמחים ודומה היה כאילו על־ידי אהבתו של אלהים לעם כולו השלים, כמעט, מנדל עם גורלו הוא הקטן. מנדל זינגר טרם הצטרף לשירה, אבל גופו התנועע הנה ושוב כשהוא מנוענע על ידי שירת האחרים. הוא שמע את קולות־השירה של נכדי סקוברונק ונזכר בקולות הילדים שלו. הוא עוד ראה את מנוחם חדל־האונים כשהוא יושב על הכסא הגבוה, שאינו רגיל בו, ליד שולחן־החג. האב עצמו זרק, אגב זמרה, מזמן לזמן מבט חטוף בבנו־הצעיר והמסכן, ראה את האור בעיניו האויליות והרגיש כיצד הקטן השתדל לחנם לגלות מה שצלצל בו ולזמר מה שהוא שמע. זה היה הערב היחידי בשנה, שבו לבש מנוחם מעיל חדש, כיתר אחיו, והצוארון הלבן של הכותונת בעלת הרקמה האדומה היה כעיטור חגיגי לסנטרו הבלה. כשמנדל הגיש את היין לפיו, שתה מנוחם בגמיעת־תאוה אחת את מחצית הגביע, נשף והשתעל ועוה את פניו בהעויה שלפני בכי או לפני צחוק: מי יכול זאת לדעת?

על כל זה הרהר מנדל בשעה שהתנועע לשירת האחרים. הוא ראה שהם כבר הרחיקו בקריאת ההגדה, פסח על עמודים אחדים והתכונן לקום ולהוריד את הצלחת מקצה הקרש כדי שלא תארע כל תקלה בשעה שיַרפה מהקרש. כי הלך והתקרב הרגע שבו ממלאים את הגביע האדום יין ופותחים את הדלת לקראת כניסת אליהו הנביא. הכוס האדומה־כהה חכתה כבר לתפקידה, שש הלהבות השתקפו בו. גברת סקוברונק הרימה ראשה והביטה במנדל. הוא קם, נגש אל הדלת ופתחה. סקוברונק קרא “שפוך חמתך”. מנדל המתין עד שגמר, כי הוא לא רצה לעשות את הדרך הזאת פעמים. אחר־כך סגר את הדלת, ישב שוב במקומו, תמך באגרופו את קרש־השולחן ושירת ההגדה נמשכה. כרגע לאחר שמנדל ישב שנית במקומו, נשמעה דפיקה בדלת. כולם שמעו את הדפיקה, אבל כולם חשבו שאזנם הטעתם. בלילה זה ישבו כל היהודים בביתם והרחובות ריקים היו מאדם. בשעה זו כל ביקור הוא מן הנמנע. ודאי היה זה הרוח שדפק בדלת. “מנדל” – אמרה גברת סקוברונק – “הוא לא סגר היטב את הדלת”. נשמעה דפיקה שניה, ברורה וממושכת יותר. כולם הפסיקו את שירתם. ריח הנרות, ההנאה משתית היין, האור הצהוב והבלתי־שכיח והמנגינה העתיקה קרבו כל־כך את הגדולים ואת הקטנים לצפית־נס, שנשימתם נעצרה לרגע ונבוכים וחִורים הביטו איש ברעהו כאילו רצו לשאול אחד את השני, אם אין אליהו הנביא מבקש באמת כי יתנו לו להכנס. השתררה דממה ואיש לא העז לזוז ממקומו. לבסוף קם מנדל, הזיז שוב את הצלחת לאמצע הקרש. שוב שרך רגליו אל הדלת ופתחה. במסדרון האפל עמד לפניו אדם זר גבה־קומה, ברכו בברכת ערב טוב ושאל אם מותר לו להכנס. סקוברונק התרומם מהיסב־הכרים שלו, נגש אל הדלת, הסתכל בזר ואמר: פליז! – כאשר למד באמריקה. הזר נכנס. הוא היה לבוש מעיל כהה, צוארונו היה זקוף, את מגבעתו לא הסיר מעל ראשו, ודאי מתוך יראת־הכבוד כלפי מסבת־החג אשר לפניו ומפני שכל הגברים אשר ישבו בבית היו מכוסי־ראש.

“אדם מכובד הוא זה” – הרהר סקוברונק ומבלי לדבר דבר החל להתיר את הכפתורים המרוכסים של מעיל הזר. האיש קדד קלות ואמר: “שמי אלכסי קוֹסַק ואני מבקש סליחה. אבקש סליחה מאוד־מאוד. אמרו לי שאצלם גר מנדל זינגר מצוכנוב. הייתי רוצה לדבר אתו”.

“אני הוא זה” – אמר מנדל, התקרב אל האורח והרים ראשו. מצחו הגיע עד כתפי הזר.

“אדון קוסק” – המשיך מנדל – “כבר שמעתי עליו. קרוב־משפחה הוא”.

“יסיר נא את המעיל וישב אתנו ליד השולחן” – אמר סקוברונק.

גברת סקוברונק קמה. כולם זזו ממקומותיהם ופינו מקום לזר. חתנו של סקוברונק העמיד כסא נוסף ליד השולחן. הזר תלה את המעיל על אחד המסמרים וישב מול מנדל. העמידו גביע־יין לפני האורח. “אל נא יתעכבו בגללי” – בקש קוסק – “ימשיכו נא”.

הם המשיכו את ההגדה. דומם וצר ישב האורח במקומו. מנדל הסתכל בו בלי הרף. בלי לאות הסתכל אלכסי קוסק במנדל. כה ישבו זה מול זה, אפופים בשירת האחרים אבל מובדלים מהם. –

נעים היה לשניהם הדבר, שבגלל האחרים לא יכלו עוד לדבר זה עם זה. מנדל חפש את עיני הזר. כשהשפיל קוסק את עיניו, נדמה היה לו לזקן כאילו עליו לבקש מאת האורח שיָרים את מבטו. בפנים אלה היה הכל זר למנדל זינגר, רק העינים שמתחת לזכוכיות המשקפים היו קרובות לו. אליהן ננהה מבטו מדי פעם בפעם כשיבה מהנוף הזר של הפנים החִורים, הצרים והצעירים לאורות קרובים וחבויים מאחורי חלונות. צרות, סגורות וחלקות היו שפתיו. “אילו הייתי אביו” – הרהר מנדל – “הייתי אומר לו: חַיֵּך, אלכסי”. חרש הוציא מכיסו את המודעה של הקונצרט, פתח אותה מתחת לשולחן כדי שלא להפריע את האחרים והגיש אותה לזר. הלז לקח אותה וחייך בחיוך צר ועדין שנמשך רק דקיקה אחת.

הפסיקו את שירת־ההגדה. החלה הסעודה. גברת סקוברונק העמידה צלחת עם מרק חם לפני האורח, וסקוברונק הפציר בו כי יצטרף לסעודה. הסוכן־הנוסע נכנס עם קוסק בשיחה אנגלית, שמנדל לא הבין בה דבר. אחר־כך סיפר הסוכן־הנוסע, שקוסק הוא גאון צעיר וישהה עוד בניו־יורק רק שבוע ימים ואף ירשה לעצמו לשלוח לכל המסובים כרטיסי־חנם לקונצרט התזמורת שלו. שיחות אחרות לא יכלו להערך. אכלו בחפזון־מעט עם סיום מסיבת־החג וכל טעימה וטעימה נלותה במלת־נימוס של האורח או של מארחיו. מנדל לא דִבר דבר. הוא אכל ביתר חפזון מאשר האחרים, כדי להניח את דעתה של הגברת סקוברונק וכדי שלא יגרום לשום עיכובים. כולם ברכו את ברכת־המזון והמשיכו בקריאת ההגדה. סקוברונק פתח בקֶצֶב שנעשה מהיר יותר מרגע לרגע והנשים לא יכלו להדביקו. אבל כשהגיע לפרקי־התהלים שִנה את הקול ואת קצב הנגינה והמלים צלצלו בנעימות מושכת־לב כזאת, שאפילו מנדל חזר בסוף כל פסוק על הקריאה “הללויה, הללויה”. הוא נענע בראשו וזקנו המגודל החליק על דפי ההגדה הפתוחה והשמיע קול אִושָה דקה, כאילו רצה זקָנו של מנדל להשתתף בתפלה כיון שפיו המעיט כל כך להשתתף בחג.

הם היו כבר קרובים לסיום המסיבה. הנרות אֻכלו עד מחציתם, השולחן שוב לא היה חלק וחגיגי, על המפה הלבנה נראו כתמים ושיירי־אוכל ונכדי סקוברונק כבר פהקו. עמדו כבר בסוף ההגדה. בקול מורם קרא מנדל: “לשנה הבאה בירושלים!” כולם חזרו על הקריאה הזאת, סגרו את ההגדות ופנו אל האורח. עכשיו הגיע תורו של מנדל לפנות אל האורח בשאלותיו. הזקן השתעל, חִייך ואמר: “ובכן, אדון אלכסי, מה הוא רוצה לספר לי?”

בקול גבוה למחצה פתח הזר ואמר: “זה מכבר יכול היה, מר מנדל זינגר, לקבל ידיעות ממני אילו ידעתי את הכתובת שלו. אבל אחרי המלחמה איש לא ידע את הכתובת הזאת. חתנו של בִּילֶס, המנגן, מת ממחלת הטיפוס, הבית של מר זינגר עמד ריק, כי בתו של בילס ברחה אל הוריה, שגרו אז בדוּבנא, ובצוכנוב, בבית שלו, היו חיילים אוסטריים. אחרי המלחמה כתבתי הנה אל הסוכן שלי, אבל אדם זה לא היה די זריז והוא כתב לי שאין למצוא אותו כאן”.

"חבל על חתנו של בילס! – אמר מנדל וחשב מתוך־כך על מנוחם.

“ועתה” – המשיך קוסק – “יש לי ידיעה נעימה”. מנדל הרים ראשו. “קניתי את הבית שלו מידי בילס הזקן לעיני עדים ועל יסוד הערכה רשמית, ואני רוצה לתת לו את הכסף”.

“כמה?” – שאל מנדל.

“שלוש מאות דולר!” – אמר קוסק.

מנדל שלח את ידו לזקנו וסרקו באצבעות מפושקות ומרטטות. “תודתי לו” – אמר.

“ואשר לבנו יונה” – המשיך קוסק לדבר – “הרי נעלם משנת 1915. איש לא ידע עליו דבר, לא בפטרבורג, לא בברלין, לא בוינה ולא בצלב־האדום השויצי. שאלתי בכל מקום ובקשתי מאת אחרים שישאלו. אבל לפני חדשַים נפגשתי עם אדם צעיר ממוסקבה. הוא עבר אז כפליט את הגבול הפולני, כי כידוע לכם, שייכת עכשיו צוכנוב לפולין. והאדם הצעיר הלז היה חבר־לגדוד של יונה. הוא סיפר לי, כי שמע פעם בדרך־מקרה, שיונה חי ולוחם בתוך הצבא הלבן. עתה ודאי קשה מאוד לדעת עליו דבר. אבל אין להתיאש מתקוה”.

מנדל רצה לפתוח את פיו ולשאול על מנוחם. אבל ידידו סקוברונק, אשר ידע למפרע את שאלת מנדל ובטוח היה בתשובה המעציבה ושאף למנוע בעד כל שיחות מעציבות בלילה זה או לדחותן עד כמה שאפשר, – הקדים האת הזקן ואמר: “עתה, אדון קוסק, כיון שיש לנו העונג לראות בביתנו אדם גדול כמוהו, אולי גם יכבדנו בזה, שיספר לנו מחייו. כיצד היה הדבר, שיצא בשלום מהמלחמה, מהמהפכה ומכל הסכנות?”

הזר לא פלל, כנראה, לשמוע שאלה כזאת ולא השיב עליה מיד. הוא השפיל עיניו כאדם המתבייש או מהרהר באיזה דבר ורק אחרי רגעים ממושכים ענה: “לא עברו עלי דברים מיוחדים במינם. בהיותי ילד הייתי חולה זמן רב, אבי היה מלמד עני, כמו האדון מנדל זינגר, שאשתו היתה קרובה לי קרבת־משפחה (לא עתה הזמן לבאר את הקרבה הזאת ביתר ביאור). בקצור, בגלל מחלתי, ומפני שהיינו עניים, באתי לעיר גדולה והוכנסתי לבית־חולים צבורי. טפלו בי יפה. אחד הרופאים אהב אותי אהבה יתרה וכשהבראתי לקחני אליו, לביתו. שם – כאן השפיל את קולו ואת ראשו, ודומה היה כאילו דבר אל השולחן, וכולם עצרו בנשימתם כדי שיוכלו לשמוע את דבריו – שם ישבתי באחד הימים ליד הפסנתר ונגנתי מנגינות שלי שחברתי בדמיוני. אשת הרופא כתבה תוי־נגינה לשירָי. המלחמה גרמה לאשרי, כי שלחוני לתזמורת הצבאית ונעשיתי למנצח אחת התזמרות ופעמים אחדות נגנתי אצל הצאר. אחרי המהפכה יצאו אנשי התזמורת שלי יחד עמי לחוץ־לארץ. אחדים הסתלקו, אנשים חדשים אחדים נוספו, בלונדון עשינו חוזה עם סוכנות־קונצרטים אחת וכך נוצרה התזמורת שלי”.

כולם הוסיפו עוד להקשיב, אם כי האורח כבר גמר את ספורו. אבל דבריו עוד רחפו בחלל החדר ורק עתה הגיעו לאזני פלוני ואלמוני מהשומעים. קוסק לא היטיב לדבר בלשון היהודית המדוברת, הכניס חצאי־פסוקים רוסיים לתוך סיפורו, ובני משפחת סקוברונק ומנדל לא הבינו אותו בפסוקיו הבודדים כי־אם בצירופו הכללי. חתניו של סקוברונק, אשר באו לאמריקה בהיותם עוד ילדים, הבינו רק את מחצית־הדברים ובקשו מנשותיהם שתתרגמנה את סיפורו של הזר לאנגלית. הסוכן־הנוסע חזר לספר את תולדות קוסק כדי לחרות אותם בזכרונו. רק שיָרי־נרות קצרים דלקו עוד בפמוטות, החדר האפיל, הנכדים ישנו על הכסאות כשראשיהן מופשלים הצדה, אבל איש מהמסובים לא התכוון ללכת ולא עוד אלא שגברת סקוברונק הביאה שני נרות שלמים, העמידה אותם על שרידי־הנרות הקודמים ופתחה בזה מחדש את המסיבה. נתעוררה בה שוב יראת־הכבוד הישנה שלה בפני מנדל זינגר. האורח הזה, שהיה אדם גדול, שנגן לפני הצאר, שטבעת מיוחדת במינה על זרת ידו ופנינה בעניבתו ולבוש חליפה מאריג אירופי משובח – היא היתה בקיאה בטיב אריגים, כי אביה היה סוחר באריג – האורח הזה אינו יכול ללכת עם מנדל אל החדר האחורי של החנות. כן, לתמהון בעלה אמרה: “מיסטר זינגר! טוב שבא היום אלינו. בדרך כלל – והיא פנתה אל קוסק – הוא ענו ורגיש כל כך, שהוא דוחה את כל הזמנותי. ובכל זאת הריהו בביתנו כבכור הילדים”. סקוברונק הפסיקה באמצע דבריה: “הכיני לנו תה!” וכשקמה אמרה לקוסק: "כולנו מכירים את שיריו מכבר, ‘שירו של מנוחם’ הן שלו הוא? “כן” – אמר קוסק – “זה שלי”. נראה היה, שהשאלה הזאת לא נעמה לו. הוא מהר להסתכל במנדל זינגר ושאל: “אשתו מתה?” מנדל נענע בראשו. “ועד כמה שאני יודע, הן יש לו בת?” תחת מנדל השיב הפעם סקוברונק: “לרגלי מות אמה ומות אחיה סם נטרפה, לדאבוננו, דעתה עליה והיא נמצאת בבית־החולים”. הזר השפיל שוב את ראשו. מנדל קם ויצא.

הוא רצה לשאול על מנוחם אבל לא היה לו די עוז־נפש לכך. הן ידוע ידע את התשובה מראש. הוא ראה את עצמו במקום האורח והשיב לעצמו: “מנוחם מת זה מכבר. מר היה מותו”. הוא שינן לעצמו את הדברים האלה, הריח מלכתחילה את כל מרירותם, כדי שיוכל אחר־כך, בשעה שישָּמעו באמת, לשמור על שקט רוחו. וכיון שהרגיש, שבלבבו נבטה עוד תקוה חבויה וצנועה, השתדל מנדל להמיתה. אילו היה עוד מנוחם בחיים – אמר לנפשו – כי אז היה הזר מספר לי על זאת בראשית דבריו. לא! מנוחם מת זה מכבר. עכשיו אשאל אותו על כך כדי לשים קץ לתקוה אוילית זו! – אבל הוא לא שאל גם הפעם. עבודתה הרועשת של גברת סקוברונק, אשר טפלה במטבח בבישול־התה, שמשה לו אמתלה לצאת מהחדר כדי לעזור לבעלת־הבית כדרכו תמיד.

אבל היום שלחה אותו בחזרה אל החדר. היו לו שלש מאות דולר וקרוב מכובד. “אין זה נאה לו, מיסטר מנדל” – אמרה. – אל נא ישאיר את אורחו יחידי!" מלבד זאת כבר גמרה את עבודתה. עם כוסות־תה מלאות הערוכות על המגש הרחב נכנסה אל החדר בלוית מנדל. התה ההביל. מנדל גמר סוף־סוף בנפשו לשאול על מנוחם. גם סקוברונק הרגיש שאין לדחות עוד את השאלה הזאת. מוטב שהוא עצמו ישאל, כדי שמנדל ידידו לא יצטרך לקבל על עצמו גם את יסורי השאלה נוסף על הצער אשר הכינה בשבילו התשובה.

“לידידי מנדל יש עוד בן מסכן וחולה ושמו מנוחם. מה היה עליו?”

הזר לא ענה גם הפעם. הוא דפק בכפית על קרקרת הכוס, מעך את הסוכר, הסתכל בכוס החומה־בהירה, בעודו מחזיק את הכפית בין הבוהן והאצבע, כאילו רצה למצוא את התשובה בתה. ובהניעו לאט בידו הצרה והחומה אמר לבסוף בקול רם שלא פלל לו, כמו מתוך החלטה פתאומית:

“מנוחם חי!”

מלים אלה לא נשמעו כתשובה אלא כקריאה. מיד פרץ צחוק מתוך חזהו של מנדל זינגר. כולם נבהלו והסתכלו בזקן בעינים תמהות. מנדל ישב על הכסא וגבו נטוי אחורנית, התנועע וצחק. גבו היה כפוף כל־כך, שלא יכול לנגוע כראוי במסעד הכסא. בין המסעד ובין ערפו הזקן של מנדל (שערות לבנות הסתלסלו מעל לצוארון־המעיל הבלוי) יש רוַח גדול. זקנו הארוך של מנדל מתנועע במהירות ומתנפנף כמעט כדגל לבן ונראה כאילו גם הוא צוחק. מתוך חזהו של מנדל פורץ צחוק מרעים ושורק חליפות. כולם נבהלים, סקוברונק מתרומם בקושי מעל היסב־הכרים ומתוך הילוך המופרע על־ידי הקיטל הלבן והארוך, הוא מקיף את השולחן, נגש אל מנדל, מתכופף אליו ולוקח בשתי ידיו את ידיו של מנדל. צחוקו של מנדל עובר לבכי, הוא מתיפח והדמעות זורמות מהעינים הזקנות והסגורות למחצה לתוך הזקן המגודל, נעלמות בתוך סבך־השערות הפרוע ואחדות נשארות תלויות על השערות עגולות ומלאות כטיפות־זכוכית.

לבסוף נרגע מנדל. הוא מסתכל ישר בפני קוסק וחוזר: “מנוחם חי?”

הזר מביט מתוך מנוחה במנדל ואומר: “מנוחם חי, הוא בריא, ולא עוד אלא שמצבו טוב!”

מנדל מפרש ידיו, מגביה אותן ככל אשר יוכל כלפי התקרה. הוא רוצה לקום. מרגיש הוא שעתה עליו לקום, להתישר, לגדול ולגדול מעל לבית ולנגוע בשמים במו ידיו. שוב אינו יכול להוריד את ידיו הפרושות. הוא מביט בסקוברונק והידיד הישן יודע את אשר עליו לשאול עכשיו במקום מנדל.

“היכן עכשיו מנוחם?” – שואל סקוברונק.

ואלכסי קוסק משיב בנחת:

“אני עצמי הנני מנוחם”.

כולם קמים פתאום ממקומותיהם, הילדים אשר ישנו כבר פורצים בבכי. מנדל עצמו קם בתנועה נמרצה כזאת, שכסאו נופל מאחוריו ברעש. הוא הולך, נחפז, רץ ומדלג אל קוסק היחידי אשר נשאר יושב במקומו. מהומה קמה בחדר. הנרות מתחילים להבליח כאילו רוח נשבה בהם פתאום. על פני הקירות מרפרפים צללי אנשים עומדים. מנדל צונח לפני מנוחם היושב, בפה נעדר־מנוחה ובזקן מתנפנף מחפש הוא את ידי בנו, שפתיו מנשקות כל מקום שהן נתקלות בו, את הברכים, את השוקים, את חזיָתו של מנוחם. מנדל קם שנית, מרים ידיו וכאילו נתעַור פתאום הוא מתחיל למשש את פני בנו באצבעות מרטטות. האצבעות הזקנות והקהות ממהרות להחליק על שערות מנוחם, על מצחו החלק והרחב, על הזכוכיות הקרות של המשקפים ועל השפתים הצרות והסגורות. מנוחם יושב לו במנוחה ואינו זז ממקומו. כל הנוכחים מקיפים את מנוחם ומנדל, הילדים בוכים, הנרות מבליחים, הצללים שעל הקיר מתגבשים לעננים כבדים. איש אינו מדבר.

לבסוף נשמע קולו של מנוחם: “קום אבא!” – אומר הוא, אוחז במנדל מתחת לזרועותיו, מרים אותו ומושיבו על ברכיו כהושיב תינוק. אנשי הבית מתרחקים שוב. עכשיו יושב מנדל בחיק בנו ומחייך לכל העומדים מסביב. הוא לוחש: “היסורים יחכימוהו, הכיעור יעשהו לטוב ומיטיב, המרירות – לרחמן והמחלה לחזק”. דבורה אמרה זאת. הוא שומע עדיין את קולה.

סקוברונק קם מעל־יד השולחן, פושט את הקיטל, לובש את מעילו ואומר: “מיד אשוב!” לאן הולך סקוברונק? השעה אינה מאוחרת עדיין, עוד לפני אחת־עשרה, הידידים יושבים עדיין ליד שולחנות־ה“סדר”. הוא הולך מבית לבית, אל גרושל, מנקס, ורוטנברג. כולם מסובים עדיין ליד־השולחנות. “קרה נס! בואו אלי וראוהו בעיניכם!” הוא מוביל את השלושה אל מנדל. בדרך פוגשים הם את בתו של למל אשר הלכה ללוות את אורחיה. הם מספרים לה על מנדל ומנוחם. גם פריש הצעיר, שיצא עם אשתו לטייל קצת, שומע את החדשה. כך נודע לאחדים דבר־המאורע. למטה, לפני ביתו של סקוברונק עומד כעֵד לדבר, האוטומוביל שמנוחם בא בו. אחדים פותחים את החלונות ורואים אותו. מנקס, גרושל, סקוברונק ורוטנברג נכנסים הביתה. מנדל בא לקראתם ולוחץ את ידיהם מבלי דבר דבר.

מנקס, המיושב שבכולם, פותח ואומר: “מנדל, באנו לראות אותך באשרך, כשם שראינוך באסונך. הזוכר אתה כיצד הוּכית! אנחנו נחמנו אותך, אבל ידענו כי לשוא היו תנחומינו. עתה זכית לראות מעשה־נס בעודך חי. כשם שהתעצבנו אז יחד עמך כך שמחים אנו עמך עכשיו. הנסים שעושה הבורא, גדולים הם גם כיום כלפני אלפי שנה. יהי שמו מבורך!”

כולם עמדו. בנותיו של סקוברונק, הילדים, החתנים היו כבר לבושים במעיליהם העליונים ונפרדו מאנשי הבית. ידידיו של מנדל לא ישבו, כי הם באו רק לרגעים אחדים כדי לברכו. קטן מכולם, בגב מעוקם, במעיל המבריק ירקרקות עמד מנדל בתוכם כמלך דל־מראה ומחופש. הוא מוכרח היה להתמודד כדי שיוכל להביט בפניהם. “תודתי לכם” – אמר. “בלעדי עזרתכם לא הייתי זוכה לשעה זו. הביטו וראו את בני!” הוא מראה עליו בידו, כאילו מי־שהוא מהידידים לא יכול להתבונן כראוי במנוחם. עיניהם נגעו באריג החליפה, בעניבת המשי, בפנינה, בידים הצרות ובטבעת. אחר־כך אמרו: “אברך בן־טובים! רואים, שמופלג הנהו!”

“אין לי בית” – אמר מנדל לבנו. “באת אל אביך, ואני איני יודע היכן להשכיבך לשנת־לילה”.

“רוצה אני לקחת אותך עמי” – השיב הבן. “איני יודע אם מותר לך לנסוע, כי הלא חג עכשיו”.

“מותר לו לנסוע” – אמרו כולם כפה אחד.

“סבור אני שמותר לי לנסוע אתך” – אמר מנדל – “עבירות חמורות עברתי ואלהים העלים עין מהן. איספרַבניק קראתי לו, והוא אטם אזניו לבל ישמע זאת. הוא גדול כל־כך, שהרע שלנו קטן מאוד לעומתו. מותר לי לנסוע אתך”.

כולם לוו את מנדל עד האוטומוביל. פה ושם עמדו שכנים ושכנות ליד החלונות והביטו למטה. מנדל הביא את מפתחותיו, פתח שוב את החנות, הלך אל החדר האחורי והוריד את תרמיל־הקטיפה האדום מעל המסמר. הוא נשב בו כדי להסיר מעליו את האבק, הוריד את התריס, סגר את החנות ומסר לסקוברונק את המפתחות. עם תרמיל־הטלית־והתפילין תחת זרועו נכנס לתוך האוטו. המוטור החל לרעוש. הפנסים הודלקו. מתוך חלונות אחדים נשמעו קולות: “להתראות, מנדל”. מנדל זינגר משך בשרוולו של מנקס ואמר: “הודיעה־נא, מחר, בשעת־התפלה, שאני מנדב שלוש מאות דולר לעניים. היו שלום!”

והוא נסע לצדו של בנו אל השדרה הארבעים וארבע, למלון “אַסטוֹר”.

 

XVI    🔗

כפוף ועלוב, לבוש במעיל המבהיק ירקרקות, עם תרמיל־הקטיפה האדום תחת זרועו, נכנס מנדל זינגר אל האולם, הסתכל באור החשמל, בשוער בהיר־השער, בפרוטומה הלבנה של אֵל בלתי־ידוע שעמדה לפני מעלה־המדרגות ובכושי השחור שרצה לקחת ממנו את תרמיל־הטלית־והתפילין. הוא נכנס לתוך המעלית, ראה את עצמו בראי ליד בנו ועצם את עיניו, כי הרגיש שראשו עליו סחרחר. הוא כבר היה כמת, הוא רחף ועלה השמימה ואין קץ לעליה. הבן אחז בזרועו, המעלית עמדה, מנדל הלך על־גבי שטיח רך דרך פרוזדור ארוך. רק בשעה שעמד בחדר פקח את עיניו. הוא נגש מיד אל החלון כדרכו תמיד. כאן ראה מקרוב בפעם הראשונה את ליל־אמריקה, את השמים המאדמים, את האותיות, התמונות והאותות המשתלהבים, הנתזים, הנוטפים, היוקדים, האדומים, הכחולים, הירוקים, הכספיים והזהביים. הוא שמע את הזמרה הרועשת של אמריקה, את התקיעות, התרועות, הרעמים, הצלצולים, הצריחות, החריקות, השריקות והיללות. מול החלון, שמנדל נשען עליו, הופיעו בכל דקיקה חמישית פניה הרחבים והצוחקים של נערה, המצורפים מניצוצות ניתזים ונקודות, ושניה המבהיקות בפיה הפתוח היו מקשה־כסף אחד. לקראת הפנים האלה רחף גביע אדום ומעלה קצף על גדותיו, התהפך מאליו, הריק את נוזליו לתוך הפה הפצוח והתרחק כדי לחזור ולהופיע שוב כשהוא מלא, אדום ומעלה קצף לבן על גדותיו. זאת היתה רקלמה על לימונדה חדשה. מנדל התפעל למראה וראה אותה כתיאור המושלם ביותר של אושר הלילה ובריאות־הזהב. הוא חייך. ראה בהופיע התמונה פעמים אחדות ובהעלמה ופנה שוב כלפי החדר. לפניו עמדה מטתו הפתוחה והלבנה. מנוחם התנדנד בתוך כורסת־נדנדה. “אני לא אישן הלילה” – אמר מנדל – שכב אתה לישון, אני אשב על ידך. בצוכנוב ישנת בפינה, ליד הכירים".

“זוכר אני בדיוק, אותו היום” – פתח ואמר מנוחם, הסיר את משקפיו ומנדל ראה את העינים החשופות של בנו, עצובות ועיפות נראו לו – “נזכר אני באותו יום אחרי־הצהרים, השמש בהירה מאוד, החדר ריק, והנה אתה נגש אלי ומרים אותי, יושב אני על שולחן ואתה מצלצל בכף על גבי כוס. היה זה צלצול נפלא, רוצה הייתי שאדע היום לחבר ולנגן אותו. אחר־כך שרת. אחר־כך החלו הפעמונים לצלצל, פעמונים ישנים, ככפות גדולות וכבדות הכו בכוסות ענקיות”.

“הלאה, הלאה” – אמר מנדל. גם הוא נזכר באותו יום, שבו יצאה דבורה מן הבית כדי להכין את הנסיעה לקפטורק.

“זה הוא הדבר היחידי הזכור לי מהימים הראשונים!” – אמר הבן – “אחר־כך בא הזמן, שבו נגן חתנו של בילס על הכנור. דומני, שהוא נגן בכל יום. הוא חדל לנגן, אבל אני שמעתיו תמיד כל היום וכל הלילה”.

“הלאה, הלאה” תבע מנדל באותו הטון, שבו היה מזרז תמיד את תלמידיו בשעת־הלימוד.

"אחר־כך לא היה דבר במשך זמן רב. אחרי זה ראיתי באחד הימים שריפה גדולה, אדומה וכחולה. השתטחתי על הרצפה. זחלתי אל הדלת. פתאום הרימני מי־שהוא, האיץ בי ואני רצתי. הייתי בחוץ. האנשים עמדו בעבר השני של הרחוב.

“אש! פרצה צעקה מתוכי!”

“הלאה, הלאה” – תבע מנדל.

“יותר מזה לא אדע דבר. אחר־כך אמרו לי, שהייתי זמן רב חולה ונעדר הכרה. אני רק זוכר את הימים בפטרבורג. אולם לבן, מטות לבנות, הרבה ילדים במטות, נגינה של מפוחית או עוגב ואני מלוה את המנגינה ושר בקול רם. אחר־כך הוביל אותי הרופא בעגלה הביתה. אשה גדולה ובהירת־שער, הלבושה שמלה תכולה־לבנבנת, נגנה על פסנתר. היא קמה. נגשתי אל המנענעים. בנגעי בהם נשמע קול צלצול. פתאום נגנתי את שירי העוגב ואת כל מה שידעתי לשיר”.

“הלאה, הלאה” – תבע מנדל.

“מלבד הימים האחדים האלה איני יודע דבר ממה שהיה אתי. אני נזכר באמא. היה חם ורך אצלה. דומני שהיה לה קול עמוק מאוד ופניה היו גדולים ועגולים מאוד כעולם שלם”.

“הלאה, הלאה” – תבע מנדל.

“נזכר אני במרים, ביונה ובשמריה. עליהם שמעתי רק כעבור זמן רב מפי בתו של בילס”.

מנדל נאנח. “מרים” – חזר ואמר. היא עמדה לעיניו בעטיפתה הצהובה־זהבהבה, בשערותיה השחורות־כחולות, זריזה וקלת־רגל כעָפרה צעירה. “אב רע הייתי” אמר מנדל. “ביחס רע התיחסתי אליך ואליה. עכשיו אבודה היא, שום רפואה אינה יכולה להועיל לה”.

“אנחנו נלך אליה” – אמר מנוחם. “ואני עצמי, אבא, כלום לא נרפאתי?”

כן, מנוחם צדק. האדם אינו מרוצה, אמר מנדל לנפשו. זה עתה ראה מעשה־נס והנה הוא רוצה לראות מיד את הנס השני. לחכות, לחכות, מנדל זינגר! הביטה וראה מה היה על מנוחם בעל־המום. ידיו צרות, עיניו נבונות, לחייו רכות.

“לך לישון, אבא!” אמר הבן, הוא כרע על הרצפה וחלץ את מגפיו הישנים של מנדל זינגר. הוא התבונן בסוליות שהיו קרועות וסדוקות בשוליהן, בעור העליון המטולא, בבתי־השוק הבלויים, בגרבים הקרועים, במכנסים המעוכים. הוא פשט את בגדי הזקן והשכיבו במטה. אחר־כך יצא את החדר, הוציא ספר ממזודתו, חזר אל אביו, ישב בתוך כורסת־הנדנדה ליד המטה, הדליק את המנורה הקטנה והירוקה והחל לקרוא. מנדל עשה את עצמו כישן. הוא מצמץ בעיניו מבעד לסדק הצר שבין העפעפים. בנו הניח את הספר ואמר: “חושב אתה על מרים, אבא! אנחנו נבקר אצלה. אני אקרא לרופאים. ירפאו אותה. עדיין צעירה היא! הרדם!”

מנדל עצם את עיניו, אבל לא ישן. הוא חשב על מרים, שמע את קולות־הרעש של העולם שלא היה רגיל בהם, הרגיש מבעד לעפעפים הסגורים את שלהבות־הלילה של השמים המוארים. הוא לא ישן, אבל טוב היה לו. הוא נח. במוח עֵר שכב בחיק השינה וחכה לבוקר.

הבן הכין לו את המרחץ, הלביש אותו והושיבו באוטו. הם נסעו זמן רב דרך הרחובות הרועשים, יצאו את העיר ובאו לדרך ארוכה ורחבה, שבשני צדדיו עמדו אילנות מלבלבים. המוטור זמזם, זקנו של מנדל התנפנף ברוח. הוא שתק. “הרוצה אתה לדעת אנה אנחנו נוסעים, אבא?” – שאל הבן. “לא!” – השיב מנדל – “איני רוצה לדעת דבר! להיכן שאתה נוסע – טוב הדבר”.

והם באו לעולם, שם החול הרך צהוב היה, הים הרחב –כחול וכל הבתים – לבנים. על המרפסת שלפני אחד הבתים האלה, ליד שולחן קטן ולבן, ישב מנדל זינגר. הוא גמע תה חום־זהבהב. על גבו הכפוף האירה השמש החמה הראשונה של השנה. הקיכלים נתרו והתקרבו אליו וחברותיהם צפצפו בינתים לפני המרפסת. גלי הים הכו בחבטות רכות וקצובות על יבשת החוף. ברקיע התכול־בהיר עמדו עננים לבנים אחדים. תחת שמים אלה קל היה למנדל להאמין, שיונה עוד ימָצא פעם שנית ושמרים תשוב הביתה כשהיא “יפה מכל נשי העולם” – חזר בחשאי על המלים. הוא, מנדל זינגר עצמו, ימות אחרי ימים רבים במיתה יפה, כשהוא מוקף נכדים רבים ו“שבע ימים” – ככתוב ב“איוב”. הוא הרגיש מין רצון משונה ואף אסור בהנאה, להסיר את הכובע הישן ולתת לשמש כי תאיר על גולגלתו הזקנה. ובפעם הראשונה בחייו גלה מנדל זינגר מרצונו הטוב את ראשו – דבר שהיה עושה רק בבית־הפקידות ובבית־המרחץ. השערות הדלילות והמסולסלות שעל ראשו התעופפו למשב רוח האביב כצמחים עדינים ובלתי־נשכחים.

כך ברך מנדל זינגר את העולם.

כחץ־כסף משמים טס וחלף שחף מתחת לסככת המרפסת. מנדל התבונן במעופו המהיר ובעקבה הלבנה והצללית שהשאיר אחריו באויר התכול.

בנו אמר אליו: “בשבוע הבא אסע לסן פרנציסקו. בשובי אנגן עוד עשרה ימים בשיקאגו. סבור אני, אבא, שבעוד ארבעה שבועות נוכל לנסוע לאירופה!”

“ומרים?”

“עוד היום אראה אותה, אדבר עם רופאים. הכל יהיה טוב, אבא. אולי נקח אותה אתנו. אולי באירופה תבריא!”

הם חזרו אל המלון. מנדל הלך אל חדר בנו. הוא היה עיף.

“שכב על הספה וישן מעט” – אמר הבן – “בעוד שעתים אשוב!”

מנדל נשמע ושכב. הוא ידע להיכן בנו הולך. אל אחותו הלך. אדם נפלא היה, הברכה שורה עליו, הוא ירפא את מרים.

מנדל נתקל במבטו בתמונה גדולה, קבועה במסגרת חומה, שעמדה על שולחן־הראי.

“תן לי את התמונה!” – בקש.

הוא התבונן בה ארוכות. הוא ראה את האשה הצעירה בהירת־השער הלבושה שמלה בהירה, בהירה כיום. היא ישבה בגן שהרוח טייל בו ונענע את השיחים ואת קצות הערוגות. שני ילדים, נערה ונער, עמדו ליד עגלה קטנה שחמור רתום בה – מין מרכבת־שעשועים הנהוגה בכמה גנים.

“ברך אותם, אלהים!” – אמר מנדל.

הבן הלך. האב שכב על הספה, את התמונה הניח בזהירות על־ידו. עינו העייפה נישאה דרך החדר אל החלון. מתוך מצע־הספה העמוק יכול לראות חלק בהיר ונעדר־עננים של הרקיע. הוא לקח שוב את התמונה. בה ראה את כלתו, את אשת מנוחם, ואת נכדיו, ילדיו של מנוחם. מתוך התבוננות יתרה בנערה נדמה לו שהוא רואה את תמונת דבורה כשהיתה עוד ילדה. דבורה מתה, אפשר שהיא רואה את הנס בעינים זרות, בעינים שלא מעלמא הדין. בלב רוחש־תודה נזכר מנדל בחמימותה הצעירה שטעם פעם, בלחייה האדומות, בעיניה הפקוחות־למחצה אשר האירו באפלת לילות־האהבה – כשני אורות צרים ומפתים. דבורה מתה!

הוא קם, הזיז כסא אל הספה, העמיד את התמונה על הכסא ושכב שנית. בעוד עיניו מתעצמות לאט־לאט – ספגו לתוכן את כל העליזות התכולה של השמים ואת הפנים של הילדים החדשים. על ידם עלו והופיעו מירכתי התמונה יונה ומרים. מנדל נרדם. והוא נח מכֹּבד האושר ומגודל הנס.

 

הערת המתרגם:    🔗

בפרק XV, בתיאור ליל ה“סדר” בביתו של סקוברונק' מסר המחבר כמה פרטים שתיאורם אינו מתאים בכל למנהגים המסורתיים של ה“סדר”. כיון שכל שנוי ותיקון בתיאור הזה עלול היה לפגוע בעצם מהלכו של הסיפור, לא שינה המתרגם דבר בתיאוריו של המחבר ותרגם את הפרק הנ"ל כמו שהוא במקורו.