הקלברי פין – צייר אדוארד קמבל, לשער המהדורה הראשונה (1884 )

 

דבר המתרגם    🔗

מרק טוין כתב את “עלילות הקלברי פין” בסגנון הדיבור ה“משובש” והחינני של גיבורו היחפן, ובשורה של ניבים והיגויים דרומיים וכושיים, שהיו קיימים בזמנו. בעת התרגום ראיתי מול עיני הקלברי פין עברי, ואמרתי לעצמי: אולי כך היה כותב נער יחפן זה את ספרו, אילו שפת אמו היתה עברית.

המתרגם

 

אתראה    🔗

קוראים שינסו למצוא רעיון מרכזי בסיפור זה יובאו לדין. קוראים שינסו למצוא בו מוסר — השכל – יישלחו לארץ־גזרה. קוראים שינסו למצוא בו עלילה – יוצאו להורג.

בפקודת המחבר –

אלוף ג. ג., ראש שרותי הבטחון

 

פרק ראשון: אני מגלה את משה רבנו    🔗

אתם בטח לא מכירים אותי, אם לא קראתם במקרה ספר בשם “הרפתקאות תום סויר”; אבל זה לא משנה. את הספר הזה כתב אדון אחד בשם מרק טויין, שכתב בדרך כלל את האמת. דברים אחדים הוא ניפח, אבל בדרך כלל סיפר את האמת. זה לא נורא; עוד לא פגשתי אחד שלא שיקר פעם או פעמיים בחייו. מלבד הדודה פולי, או האלמנה דוגלס, או אולי מרי. על הדודה פולי – זאת־אומרת, הדודה של תום – ומרי ועל האלמנה דוגלס תוכלו לקרוא בספר ההוא, שבדרך כלל זהו ספר אמיתי, עם כמה הגזמות, כפי שכבר אמרתי.

ובכן, הספר ההוא נגמר ככה: תום ואני מצאנו את הכסף שהשודדים החביאו במערה, ונעשינו עשירים. קיבלנו ששת־אלפים דולר כל אחד, במטבעות־זהב. המטבעות האלה בערמה היו משהו אדיר. העיקר, השופט טצ’ר לקח את כל הכסף הזה ושם אותו בבנק בריבית, וכל אחד מאתנו קיבל כל אחד דולר ליום, במשך כל השנה כולה, ולך תדע מה לעשות עם הון שכזה. האלמנה דוגלס אימצה אותי לבן ורצתה להפוך אותי לבן־אדם הגון. אבל החיים בבית שלה היו די מזופתים; לו ידעתם איזו מין אשה מסודרת ומצוחצחת היתה האלמנה כל הימים, – פשוט זועה. ואז, כשלא יכולתי יותר לסבול את זה – קמתי והסתלקתי. נכנסתי שוב לתוך הסמרטוטים הישנים שלי ולתוך החבית הריקה שלי, והייתי חפשי ומבסוט. אבל תום סויר חיפש ומצא אותי, וגילה לי שהוא מארגן כנופית שודדים, ואני אוכל להצטרף אליה אם אחזור אל האלמנה דוגלס ואהיה בן־אדם הגון. אז חזרתי.

האלמנה שפכה עלי דמעות וקראה לי “טלה עלוב ואובד”, ועוד כל־מיני שמות שכאלה, אבל היא לא התכוונה לשום דבר רע. אחר־כך הלבישו עלי שוב את הבגדים החדשים ההם, ואני לא יכולתי לעשות כלום, רק להזיע ולהזיע, וזה היה מחניק ולוחץ – פחד! ואז התחיל כל העסק מהתחלה. האלמנה צילצלה בפעמון לארוחת־הערב, והייתי מוכרח לבוא בדיוק בזמן. וכשהגעתי אל השולחן, לא יכולתי להתישב ולהתחיל בסעודה, אלא הייתי מוכרח לחכות עד שהאלמנה תוריד את הראש ותרטון משהו מעל הצלחות, אף על פי שבעצם לא היה בהם שום פגם – זאת אומרת, שום פגם, מלבד העובדה שכל מנה היתה מבושלת לחוד. בקערה הרגילה שלי זה הולך אחרת: כל המנות מעורבבות ביחד, והרוטב מכסה הכל סביב סביב, פשוט תענוג.

אחרי ארוחת־הערב היתה האלמנה מוציאה את התנ"ך שלה ומתחילה ללמד אותי על משה בתיבה, בין קני־הסוף; דוקא רציתי מאוד לשמוע כל מה שקרה לו שם; אבל אחר־כך הפליטה האלמנה שמשה רבנו מת לפני המון זמן, ואז הוא כבר לא ענין אותי יותר כלל, מפני שאני לא מחזיק מאנשים מתים.

אחר־כך התחשק לי לעשן וביקשתי מהאלמנה שתרשה לי; אבל היא לא הרשתה. היא אמרה שזהו הרגל רע ומזוהם, ושאני מוכרח לחדול ממנו. הנה איזה מנהג יש לאנשים: נטפלים לענין שאין להם בכלל שום מושג ממנו. מצד אחד היא מבלבלת לי את המוח עם משה, שהוא בכלל לא קרוב שלה, ולא מביא שום תועלת לאיש, מפני שהוא מת, אתם מבינים, ומצד שני היא מאשימה אותי על שאני עושה דבר שיש לו איזה טעם. והיא בעצמה מריחה טבק. אבל כמובן אצלה זה בסדר, מפני שהיא עושה את זה בעצמה.

אחותה, העלמה וטסון – בתולה ממושקפת, זקנה ורזה באופן בינוני, באה פתאום לגור שם, ותיכף נטפלה אלי עם ספר־הכתיב. במשך שעה שלמה עבדה עלי די קשה, עד שהאלמנה ביקשה ממנה שתתן לי לנוח. גם ככה לא הייתי מסוגל עוד להחזיק מעמד. אחר־כך באה שעה של שעמום נוראי, עד שהתחלתי להתעצבן. העלמה וטסון התחילה לפקד: “אל תניח שם את רגליך, הקלברי,” או: “אל תתפתל כך, הקלברי, שב זקוף,” ואחר־כך: “אל תתמתח ותפהק כך, הקלברי. מדוע אינך משתדל להתנהג כבן־אדם?” אחר־כך התחילה לספר לי כל מה שידעה על הגיהגום, ואני אמרתי – הלואי שיכולתי להיות שם. היא התרגזה נורא, אבל אני לא התכונתי לשום רע. כל מה שרציתי הוא ללכת לאיזה מקום; כל מה שרציתי זה שינוי, יהיה איזה שיהיה. היא אמרה שזהו חטא לאמר דברים שכאלה, והוסיפה שהיא לא היתה אומרת אותם בעד שום הון שבעולם; היא מתכוננת לעבור אל גן־העדן. טוב, לא היה לי שום חשק ללכת אחריה למקום שהיא מתכוננת לבלות בו, ואפילו לא לנסות. אבל לא אמרתי את זה, כמובן, כי שום תועלת לא תצמח מזה, רק צרות.

אחר־כך קיבלה העלמה וטסון מרץ והתחילה לספר לי כל מה שידוע לה על גן־העדן. מי שמגיע לשם, אמרה, מטייל כל היום כולו, מנגן בנבל ומזמר ומזמר בלי סוף. העסק הזה לא מצא חן בעיני, אבל לא אמרתי כלום. רק שאלתי אותה אם היא חושבת שגם תום סויר יבוא לשם, והיא אמרה שאין לו שום סיכויים. דוקא שמחתי מאוד, מפני שרציתי שהוא ואני נבלה ביחד.

העלמה וטסון המשיכה להטיף לי כל מיני מוסר עד שיצא לי מהאף. סוף סוף הלכו לקרוא את הכושים מהשדה, ואחר־כך התפללנו ביחד ולבסוף הלכו כולם לישון. לקחתי רבע נר, הלכתי לחדר שלי והנחתי אותו על השולחן. אחר כך התישבתי על כסא מול החלון וניסיתי לחשוב על משהו עליז; אבל זה לא הלך. הרגשתי את עצמי כל־כך לבדי, שכמעט התחשק לי למות. הכוכבים נצנצו, והעלים רשרשו ביער במין עצב שכזה; ושמעתי ינשוף רחוק מילל “אוח־אוח” אחרי מישהו שמת, וכלב וצבוע מיללים על מישהו שגוסס; והרוח ניסתה ללחוש לי משהו, ואני לא הצלחתי לתפוס מה, ורעדתי בגלל זה נורא. אחר־כך שמעתי מכיוון היער את הקול שרוח־רפאים עושה כשהיא מנסה להגיד משהו ואף אחד לא יכול להבין אותה, ובגלל זה היא לא יכולה לשכב במנוחה בקבר, ורק מוכרחה להסתובב בלילות ולבכות. הרגשתי את עצמי מיואש ונפחד נורא, וכל־כך רציתי שמישהו יעמוד על ידי. פתאום הרגשתי איך עכביש זוחל על הכתף שלי, ואני העפתי אותו באצבע והוא צנח ישר על שלהבת הנר; ולפני שהספקתי לזוז הוא כבר היה שרוף לגמרי. אף אחד לא היה צריך להגיד לי שזהו סימן למזל נורא, ואני כל־כך רעדתי, שהבגדים כמעט נפלו מהגוף שלי. קמתי והסתובבתי שלוש פעמים על המקום, ובכל פעם הצטלבתי, לסלק את המזל הרע; ואחר־כך קשרתי תלתל קטן בראשי להפחיד את המכשפות. אבל לא הייתי בטוח שזה יעזור. אני יודע שעושים את זה אחרי שמאבדים פרסה, במקום לדפוק אותה במסמר מעל הדלת, אבל לא שמעתי אף פעם שהטכסיס הזה מסוגל לסלק את המזל הרע ממישהו שהרג עכביש.

התישבתי שוב, רועד כולי, והוצאתי את המקטרת שלי. הבית היה עכשיו שקט כמו בית־קברות, אז האלמנה לא תוכל לדעת אם עישנתי. בקיצור, אחרי שעבר זמן הגון שמעתי איזה שעון רחוק מכה “בום־בום־בום” – שתים־עשרה פעמים; ושוב היה שקט, גדול יותר מתמיד. אבל פתאום שמעתי בחושך ענף קטן נשבר בין העצים – משהו זז שם. ישבתי בשקט והקשבתי. אחרי רגע שמעתי מין “מיאו! מיאו!” נמוך מהכיוון ההוא. זה היה טוב! תיכף עניתי “מיאו! מיאו!” בקול הכי עדין שיכולתי, ואחר־כך כביתי את האור וטיפסתי דרך החלון אל הסככה. אחר־כך קפצתי לארץ וזחלתי בין העצים, ו – מאה אחוז! שם עמד תום סויר וחיכה לי.

 

פרק שני: השבועה הנוראה של הכנופיה    🔗

הלכנו על קצות־האצבעות לאורך שביל בין העצים, עד לקצה הגן של האלמנה, כשאנחנו מתכופפים, שהענפים לא יגרדו את הראשים שלנו. ברגע שעברנו על־יד המטבח נפלתי על גזע אחד והקמתי רעש. נדבקנו לארץ ושכבנו בלי לזוז. הכושי הגדול של העלמה וטסון, שקוראים לו ג’ים, ישב על־יד הדלת. יכולנו לראות אותו די ברור, כי מאחוריו היה אור. הוא קם, שלח החוצה את ראשו והקשיב איזה רגע. אחר־כך אמר:

“מי שם?”

הוא הקשיב עוד רגע; אחר־כך התקדם על בהונות רגליו ועמד בדיוק בינינו. יכולנו לנגוע בו, כמעט. בקיצור, עברו איזה רגעים טובים בלי שום קול, כשאנחנו צפופים ככה שלושתנו יחד. והנה אני מרגיש איזה מקום בקרסול שלי, שמתחיל לעקצץ, אבל לא העזתי לגרד אותו. ואז התחילה גם האוזן שלי לעקצץ; ותיכף אחר־כך – הגב, בדיוק בין הכתפים. הרגשתי שאמות אם לא אתחיל להתגרד. דרך אגב, מאז הרגשתי את זה עוד המון פעמים. כשהייתי בחברה עם טיפוסים הגונים, או בהלויה, או אם ניסיתי להרדם כשאין שום חשק לישון – בקיצור, בכל מקום שלא מתאים להתגרד שם, – חת שתים מתחיל לגרד באלף מקומות, על כל הגוף.

אחרי זמן־מה אמר ג’ים:

“תגיד, מי אתה; איפה אתה? בחיי ראשי אם לא שמעתי־משהו. טוב, אני יודע מה שאעשה. אשב לי במקום הזה ואקשיב, עד שאשמע אותו שוב פעם”.

ובאמת, הוא התישב לו שם, ביני ובין תום. הגב שלו נשען על גזע־עץ, ואת הרגלים הוא מתח ככה, עד שאחת מהן כמעט נגעה ברגל שלי. ועכשיו התחיל האף שלי לעקצץ. הוא גרד ככה עד שהעינים שלי התמלאו דמעות. אבל לא התגרדתי. אחר־כך התחיל מעקצץ לי בתוך הגוף; ואחר־כך התחיל מגרד לי מתחתי. לא ידעתי איך אהיה מסוגל לשכב בשקט. העינויים המזופתים האלה נמשכו אולי שש או שבע דקות; אבל בעיני הם נראו ארוכים פי מאה. עכשיו הרגשתי עקצוצים באחד־עשר מקומות נפרדים. חשבתי שלא אוכל לסבול את זה עוד רגע אחד נוסף, אבל הדקתי את שיני בכל כוחי והייתי מוכן לנסות. ברגע הזה בדיוק התחיל ג’ים לנשום בקול רם; אחר־כך הוא התחיל לנחור – וכעבור רגע נוסף כבר הרגשתי יותר טוב.

תום שלח אלי סימן – מין ציפצוף קטן – ואז התחלנו שנינו לזחול על ארבע. אחרי שעברנו איזה שלושה מטר לחש לי תום שמתחשק לו לקשור את ג’ים אל העץ, סתם בשביל ‘כּף’. אבל אני אמרתי: לא; הוא עוד עלול להתעורר ולחולל מהומה, ואז יגלו שהסתלקתי. אחר־כך אמר תום שאין לו מספיק נרות, ושהוא רוצה להתגנב למטבח ולקחת עוד קצת. לא רציתי שיעשה את זה; אמרתי שג’ים עלול להתעורר ולבוא אחרינו. אבל תום דוקא רצה להעיז ולהסתכן. אז התגנבנו לתוך המטבח ולקחנו שלושה נרות, ותום הניח חמישה סנט על השולחן בתור תשלום. אחר־כך יצאנו החוצה, ואני “מתתי” להסתלק סוף סוף; אבל תום אמר שהוא מוכרח לזחול אל ג’ים ולסדר אותו איך־שהוא. אני חכיתי וחכיתי, ונדמה לי שאני מחכה שעות – הכל היה כל־כך שקט ורדום.

ברגע שתום חזר מהרנו לאורך השביל, ומסביב לגדר הגן, ואחרי רגע כבר היינו על ראש הגבעה שמאחורי הבית. תום סיפר לי איך קילף את הכובע מראשו של ג’ים ותלה אותו על ענף בדיוק מעליו; ג’ים זז קצת, אבל לא התעורר. אחר־כך סיפר ג’ים לכולם כי המכשפות כשפו אותו והשתלטו עליו, הטיסו אותו בכל המדינה ואחר־כך הושיבו אותו שוב מתחת לעץ ותלו את כובעו על ענף כדי שידע מי עשה את זה. ובפעם הבאה סיפר ג’ים כי הטיסו אותו עד לניו־אורלאַנס; ואחר־כך, בכל פעם נוספת ניפח ג’ים את הסיפור יותר ויותר, עד שלבסוף סיפר שהטיסו אותו מסביב לכל העולם. ועייפו אותו עד מות, והגב שלו התכסה כולו שלבוקיות. ג’ים נעשה גאותן נורא בגלל העסק הזה, עד שכבר לא היה לו נאה להקשיב לכושים האחרים. כושים היו באים ממרחקים לשמוע מפיו את הסיפור והוא האמין כי הוא הכושי הכי חשוב בארץ. הכושים הזרים היו עומדים בפה פעור ומביטים בו כאילו היה יצור־פלאים. בשעות הלילה היו הכושים יושבים על יד האש במטבח ומדברים על מכשפות; אבל ברגע שהיה אחד מתחיל לספר משהו, היה ג’ים מתערב ואומר: “המ! מה אתה יודע על מכשפות?” והכושי ההוא היה מסתתם והולך לשבת על הכסא המרוחק. את המטבע שהשאיר תום במטבח תלה ג’ים מסביב לצוארו, ואמר שזהו קמע שנתן לו השטן במו ידיו, וגילה לו שבעזרתו יוכל לרפא כל מחלה ולצוד מכשפות מתי שרק ירצה, אם רק ילחש עליה איזה לחש; אבל הוא מעולם לא גילה איזה מין לחש היה זה. כושים היו באים מכל הסביבה ונותנים לו הכל־בכל, רק כדי להציץ במטבע הזה; אבל הם לא העזו לנגוע במטבע, 'פני שהשטן נגע בו. ג’ים כבר לא היה שוה פרוטה בתור עבד: הוא נעשה מנופח לגמרי, אחרי שראה את השטן והתעופף יחד עם המכשפות.

העיקר, אחרי שתום ואני הגענו לראש הגבעה, הסתכלנו לעבר העיירה ויכולנו לראות שלושה־ארבעה אורות מנצנצים, בבתים שהיו בהם חולים, אולי; והכוכבים מעלינו נצנצו גם הם כל־כך יפה; על־יד העיירה זרם לו הנהר, ברוחב של מיל שלם, עצום ושקט נורא. ירדנו מן הגבעה ומצאנו את ג’ו הרפר ואת בן רוג’רס, ושנים־שלושה נערים אחרים חבויים בבורסקיה הישנה. אז התרנו דוגית אחת וחתרנו איזה שלושה קילומטר במורד הנהר, עד הצוק הגדול שבצלע ההר, ושם ירדנו לחוף.

נכנסנו אל תוך קבוצת שיחים, ותום השביע את כולם שלא יגלו את הסוד, ואז הראה להם את הפתח הקטן למערה, שנמצא בחלק הכי צפוף של השיחים. אחר־כך הדלקנו את הנרות וזחלנו פנימה על הידים והברכים. זחלנו ככה איזה מאתים מטר, ואז המערה התרחבה. תום בדק בין המעברים, ואחרי רגע השתחל מתחת לקיר, במקום שאף אחד לא היה מנחש שיש שם חור. עברנו לאורך מעבר צר ונכנסנו למין חדר, כולו רטוב וקר, ושם עצרנו.

“זהו,” אמר תום, “כאן נארגן את כנופית השודדים, ונקרא לה ‘כנופית תום סויר’. כל מי שמוכן להצטרף יצטרך להשבע ולחתום את שמו בדם”.

כולם היו מוכנים; ואז הוציא תום דף־ניר, עליו כתב את השבועה, וקרא אותה בקול. היה כתוב שם שכל נער חייב להיות נאמן לכנופיה ולא לגלות שום סוד מסודותיה; ואם מישהו יעשה משהו לאחד מחברי הכנופיה – יצוו על אחד הנערים להרוג את האיש הזה ואת משפחתו, והנער הזה יהיה מוכרח למלא את הפקודה; ואסור יהיה לו לאכול, ואסור יהיה לו לישון עד שיהרוג את כולם ולחרות על החזה שלהם צלב – הוא סמל הכנופיה. ואסור לשום איש שאיננו שייך לכנופיה להשתמש בסימן הזה, ואם יעז להשתמש בו – הוא יועמד לדין; ואם ישתמש בסימן שוב – יש להוציאו להורג. ואם יעז אחד מחברי הכנופיה לגלות את סודותיה – יש לשחוט אותו ולשרוף את גופתו ולפזר את האפר סביב סביב, ושמו ימחק מן הרשימה בדם, ובני הכנופיה לא יזכירו את שמו לעולם, כי יהיה ארור ומנודה לנצח.

כולם אמרו שזוהי שבועה נהדרת ושאלו את תום אם המציא אותה בעצמו. הוא ענה שהמציא חלק ממנה, ואת השאר העתיק מספרים על שודדי־ים ושודדי יבשה, והוסיף שכל כנופיה מכובדת יש לה שבועה כזאת.

אחדים הציעו שכדאי להרוג גם את המשפחות של הנערים הבוגדים. תום הסכים שזהו רעיון הגון, והוא לקח עפרון והוסיף אותו לדף. ואז אמר בן רוג’רס:

“אבל הק פין, לו אין שום משפחה. מה נעשה אתו?”

“אולי אין לו אבא?” אמר תום סויר.

“כן, יש לו אבא. אבל איפה תוכל למצוא אותו עכשיו? פעם היה שוכב שיכור בין החזירים, אבל אף אחד לא ראה אותו כאן אולי שנה או יותר”.

הם התחילו להתווכח על הענין הזה, וכבר רצו למחוק אותי מהרשימה, כי אמרו שלכל נער צריך להיות איזה קרוב־משפחה שאפשר יהיה להרוג אותו, אחרת זה לא יהיה הגון כלפי האחרים. בקיצור, אף אחד לא ידע מה לעשות, וכולם שתקו במבוכה. כמעט שהתחלתי לבכות, אבל פתאום בא לי רעיון נהדר: הצעתי להם את העלמה וטסון, שיהרגו אותה. כולם אמרו:

“כן, היא מתאימה. עכשיו זה בסדר. הק יכול להצטרף”.

אחר־כך דקר כל אחד את אצבעו בסיכה, להוציא דם בשביל החתימה, ואני ציירתי את הסימן שלי על הנייר.

“ועכשיו,” אמר בן רוג’רס, “באיזה כיוון יתנהלו העסקים של הכנופיה?”

“כלום, מלבד שדידות והריגות,” ענה תום.

“אבל את מי נשדוד? בתים, או עדרים, או…”

“שטות! גניבת עדר היא לא שוד, אלא סתם גזילה”, אמר תום סויר, “אנחנו לא גזלנים, ולעסק הזה אין שום טעם. אנחנו נהיה שודדי דרכים; נתנפל על עגלות ומרכבות, עם מסכות על הפרצוף, נהרוג את הנוסעים וניקח מהם את השעונים ואת הכסף.”

“מה, נצטרך להרוג את כל הנוסעים?”

“בטח! זוהי השיטה הכי טובה. יש כאלה שחושבים אחרת, אבל בדרך כלל מקובל שהכי טוב זה להרוג את כולם, מלבד אחדים שנביא הנה, למערה, ונשמור אותם כאן עד שייפּדו”.

“ייפּדו? מה זה?”

“לא יודע. אבל זה מה שעושים. קראתי על זה בספרים, וברור שזהו מה שנצטרך לעשות”.

“אבל איך נוכל לעשות משהו אם אין לנו מושג מה זה?”

“איך, לעזאזל! אנחנו מוכרחים לעשות את זה. לא אמרתי לך שככה כתוב בספרים? ואולי אתה רוצה לנהוג אחרת ממה שכתוב בספרים ולבלבל את הכל?”

“כן, זה נחמד מאוד לדבר ככה, תום סויר, אבל איך, לכל השדים, האנשים האלה יפדו, אם אין לנו מושג איך עושים את זה? זהו מה שאני רוצה לדעת. ועכשיו, מה אתה חושב שזה?”

“באמת, אנ’לא יודע. אבל אולי… אם נחזיק אותם עד שהם יפדו, אולי זה כמו להחזיק אותם עד שהם ימותו”.

“זהו, עכשיו אני מבין. למה לא אמרת ככה קודם? נחזיק אותם כאן עד שהם יפדו למות. אבל הם גם יעשו לנו די צרות: יזללו את כל האוכל ותמיד ינסו להסתלק”.

“איך אתה מדבר, בן רוג’רס! איך ינסו להסתלק כשיש עליהם שומרים, המוכנים לתקוע בהם כדור אם רק יזיזו רגל?”

“שומרים! נחמד מאוד. אם כן, מישהו יצטרך לשבת כל הלילה, מבלי לעצום עין, רק לשמור עליהם. אני חושב שזה טפשי. למה אי אפשר לקחת מוט ולדאוג שיפדו ברגע שהם מגיעים הנה?”

“'פני שזה לא כתוב בספרים, זה למה. ועכשיו תגיד, בן רוג’רס – אתה רוצה להתנהג כמו בן־אדם – כן או לא? זהו. אתה לא חושב שהאנשים שכתבו את הספרים יודעים בדיוק איך צריך להתנהג? או אולי אתה חושב שאתה מסוגל ללמד אותם משהו? לא, באָלף. אנחנו נדאג שהם יפדו לפי הנוהג.”

“בסדר, לא’כפת לי. אבל אני בכל זאת אומר שזה טפשי. ותגיד, נצטרך להרוג גם את הבחורות?”

“שמע, בן רוג’רס, אילו הייתי מטומטם כמוך לא הייתי שואל שאלות. להרוג את הבחורות? לא; דבר כזה לא תמצא בשום ספר. אתה מביא אותן אל המערה, ומתיחס אליהן בשיא הנימוס; ואחרי יום־יומים הן מתאהבות בך ולא רוצות יותר לשוב הביתה”.

“טוב, אם זהו המנהג – אז אין לי שום התנגדות: אפילו שזה לא מוצא חן בעיני. חת־שתים תהיה המערה מלאה כל־כך עם בחורות וברנשים שמחכים לרגע שייפּדו, עד שלא ישאר מקום לשודדים. אבל תמשיך, תמשיך, יותר אין לי מה להגיד”.

טומי ברנס הקטן נרדם בינתים; וכשהעירו אותו הוא התמלא פחד והתחיל לבכות, וביקש לשוב הביתה לאמ’שלו, ושהוא כבר לא רוצה להיות שודד. אז כולם עשו ממנו צחוק, וקראו לו תינוק־בכיין, וזה הרגיז אותו נורא, עד שאמר שילך תיכף לספר את כל הסודות. אז נתן לו תום חמשה סנט שישתוק, ואמר שעכשיו הולכים הביתה ונפגשים שוב בשבוע הבא, ואז נשדוד מישהו ונהרוג כמה אנשים.

בן רוג’רס אמר שהוא לא יוכל לצאת יותר מדי, ורק בשבתות, וביקש שנתחיל בשבת הבאה; אבל כל האחרים אמרו שזה יהיה נבזי לשדוד ולהרוג דווקא בשבת. אז החלטנו להפגש בקרוב, כדי לבחור את היום המתאים, ואחר־כך בחרנו את תום סויר בתור רב־סרן של הכנופיה, ואת ג’ו הרפר בתור סרן, ולבסוף התחלנו לשוב הביתה.

ברגע שטיפסתי דרך הסככה והחלון לחדר שלי התחיל השחר לעלות. הבגדים החדשים שלי היו מלאים בוץ וכתמים, ואני הייתי עייף כמו כלב.

 

פרק שלישי: אורבים לערבים    🔗

למחרת בבוקר חטפתי מנה הגונה מהבתולה הזקנה בגלל הבגדים שלי; אבל האלמנה לא התרגזה, ורק ניקתה את הכתמים ואת הבוץ. הפנים שלה היו כל־כך עצובים עד שהחלטתי להיות זמן־מה בסדר, אם אצליח. אחר־כך לקחה אותי האלמנה אל החדר הקטן והתפללה, אבל שום דבר לא יצא מזה. היא אמרה לי שאם אתפלל בכל יום – אקבל מיד כל מה שאבקש. אבל זה לא היה נכון. אפילו ניסיתי. פעם אחת קיבלתי חכה, אבל בלי קרסים. היא לא היתה שווה פרוטה עלובה בלי קרסים. ניסיתי איזה שלוש או ארבע פעמים להתפלל לקרסים, אבל משום־מה, לך תדע למה – התפילה לא השפיעה. יום אחד ביקשתי מהעלמה וטסון שתנסה להתפלל בשבילי, אבל היא קראה לי טיפש. אף פעם לא אמרה לי למה, ואני לא הצלחתי להבין בעצמי מה פתאום.

התישבתי פעם לבדי בתוך היער וחשבתי המון על כל הענין. אמרתי לעצמי: אם אפשר להשיג כל דבר שמתפללים אליו, למה הכומר וין לא מצליח לקבל בחזרה את הכסף שהפסיד בעיסקה שלו? ולמה האלמנה לא מצליחה לקבל בחזרה את קופסת־הזהב הקטנה שגנבו ממנה? ולמה העלמה וטסון לא מצליחה להשמין? לא, אמרתי לעצמי, כל העסק הזה לא יתכן. הלכתי ודיברתי עם האלמנה על זה, והיא אמרה לי כי מה שאפשר לקבל בעזרת התפילה הוא “מתנות רוחניות”. זה היה מסובך מדי בשבילי, אבל היא הסבירה לי למה התכוונה: עלי לעזור לאחרים, ולעשות כל מה שאני רק יכול בשביל האחרים, ולדאוג להם תמיד, ולעולם לא לחשוב על עצמי. זה כלל, כפי שהבנתי, גם את העלמה וטסון. הלכתי שוב אל היער, וגלגלתי את זה במוחי שעה ארוכה, אבל לא מצאתי בעסק הזה שום טובה לעצמי, רק לאחרים; ואז החלטתי לבסוף שלא כדאי לי לדאוג יותר מדי ורצוי לשכוח את כל הענין. לפעמים היתה האלמנה לוקחת אותי הצידה ומתחילה לדבר על ה’השגחה' באופן כזה, שהפה שלי היה מתמלא רוק; אבל למחרת היום (אולי) היתה העלמה וטסון באה ומדברת והורסת לגמרי את התורה הזאת. אז הבנתי שבטח יש שתי ‘השגחות’, ובחור עלוב כמוני יוכל אולי להסתדר איך־שהוא עם ההשגחה של האלמנה, אבל אם הוא יפול לידי ההשגחה של העלמה וטסון – אף אחד כבר לא יוכל לעזור לו. חשבתי שוב על כל הענין והחלטתי שכדאי לי להשתייך להשגחה של האלמנה, אם היא תרצה בי; אם כי לא יכולתי לתפוס איך היא תוכל להתיחס אלי יותר יפה מקודם, בהתחשב שאני כזה בור עלוב ופרחחי.

אבא לא הופיע בעיר יותר משנה, וזה היה בריא בשבילי. לא רציתי לראות אותו יותר. תמיד היה מצליף בי כשלא היה שיכור, וכשהיה מצליח לשים עלי יד; אבל רוב הזמן שנמצא בסביבה הייתי מסתלק ליער. העיקר, יום אחד מצאו אותו בנהר. טבוע, איזה חמשה־עשר קילומטר מהעיר; ככה סיפרו האנשים. בכל אופן, החליטו שזה היה הוא; סיפרו שהטבוע היה בדיוק בגודל שלו, לבוש סמרטוטים, ומגודל שערות ארוכות באופן לא רגיל, בדיוק כמו אבא. אבל הם לא הצליחו בשום אופן לבדוק את הפרצוף, מפני שהוא היה כל־כך הרבה זמן במים עד שלא נשאר שום פרצוף. סיפרו שהוא צף במים על הגב, ואחרי שנימשה קברו אותו על החוף. אבל הנחמה שלי לא נמשכה הרבה זמן, כי במקרה חשבתי על משהו. ידעתי יפה שגבר טבוע לא יצוף על הגב, אלא על הבטן. כך הבנתי שזה בכלל לא היה אבא אלא אשה לבושה בגדי גבר; ואז התחלתי לדאוג שוב. הבנתי שהזקן שלי יופיע שוב בקרוב, אבל רציתי נורא שזה לא יהיה.

במשך חודש בערך שיחקנו בשודדים, ולבסוף הסתלקתי. כל הנערים הסתלקו. לא שדדנו אף אחד, לא הרגנו שום איש. רק עשינו כאילו היינו מזנקים מתוך החורשה ומתנפלים על רועי חזירים ועל נשים שהובילו בעגלה ירקות לשוק, אבל לא שדדנו אף אחד מהם. תום סויר היה קורא לחזירים “מטילי זהב”, וללפת ולשאר הירקות היה קורא “אבנים יקרות”, ואחר־כך היינו הולכים למערה ומדברים בגאוה על כל הגבוּרות שעשינו, וכמה אנשים הרגנו וחרתנו עליהם את סמל הכנופיה אבל אני לא ראיתי שום תועלת בכל העסק הזה.

פעם שלח תום נער, שירוץ ברחובות העיירה עם לפיד בוער, שקרא לו “סיסמת אזעקה” (זה היה סימן לכנופיה להתאסף לפעולה), ואחר־כך סיפר שהמרגלים שלו הביאו לו ידיעות סודיות, כי למחרת היום תעבור כאן שיירה שלמה של סוחרים ספרדים וערבים והיא תחנה על־יד מפרץ המערה, יחד עם מאתים פילים ושש־מאות גמלים, ואלף פרדים, וכולם עמוסים יהלומים; והמשמר שלהם מונה רק ארבע־מאות חיילים בלבד. ואילו אנחנו נשכב במארב, כפי שקרא לזאת, ונהרוג את כל האנשים ונשתלט על השלל. תום אמר שעלינו לצחצח את החרבות והרובים ולהתכונן. לעולם לא היה מוכן להתנפל על עגלת ירקות אם לא ציחצח קודם את החרבות והרובים; נכון, אלה היו רק מקלות ומטאטאים, ואפילו אם תצחצחו אותם עד שהנשמה שלכם תזיע, הם לא יהיו שווים יותר מקליפת בצל. לא האמנתי שנוכל לחסל גדוד כזה של ספרדים וערבים, אבל רציתי לראות את הפילים והגמלים. לכן שכבתי למחרת היום יחד עם כולם במארב; ברגע שקיבלנו את הפקודה, זינקנו מתוך היער ודהרנו במורד הגבעה. אבל לא היו שם שום ספרדים וערבים, ולא היו גם שום גמלים או פילים. לא היה זה אלא פיקניק של כיתת בית־ספר, ועוד כיתה של אלפונים. פוצצנו את הפיקניק ורדפנו אחרי הילדים עד המפרץ; אבל לא שדדנו שום שלל, מלבד כמה עוגיות וריבה; רק בן רוג’רס שדד גם בובת סמרטוטים, וג’ו הרפר שדד ספר תפילות וחוברת מזמורים. אבל אחר־כך הסתערה עלינו המורה והכריחה אותנו להחזיר את כל הדברים האלה ולהסתלק. לא ראיתי שם שום יהלומים ואמרתי את זה לתום סויר. הוא אמר שהיו שם מטענים שלמים של יהלומים, וגם ערבים, ופילים וכל הדברים האחרים. שאלתי: למה לא ראינו אותם? הוא ענה לי, שאילו לא הייתי כל־כך מטומטם, ואילו קראתי ספר בשם “דון קישוט”, הייתי מבין את הסיבה גם בלי לשאול. כל העסק – כך אמר – התקלקל בגלל כישוף. באמת היו שם מאות חיילים, אמר, ופילים ומטמונים וכל השאר, אבל האויבים שלו, שהוא קרא להם מכשפים, הפכו את כל המחנה לכיתת אלפונים, רק כדי להרגיז אותו.

“בסדר”, אמרתי, “אז מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה להתנפל על המכשפים”.

תום סויר קרא לי שוב מטומטם, ואמר:

“מה אתך! המכשף יכול לגייס גדוד של רוחות, והם יעשו ממך קציצות כמו כלום, לפני שתספיק לצעוק הצילו. הם גדולים כמו עץ ועבים כמו בית”.

“בסדר”, אמרתי, “אם ככה, ננסה גם אנחנו לגייס גדוד של שדים לצידנו, ואז נוכל אנחנו לעשות קציצות מהמחנה השני, לא?”

“איך תוכל לגייס אותם?”

“לא יודע. איך הם מגייסים אותם?”

“איך? הם משפשפים מנורת־פח ישנה, או טבעת־ברזל, ואז מופיעים כל השדים בסערה, עם ברק ורעם ועשן מתגלגל, והם ממהרים לעשות כל מה שמצוים עליהם. והם מסוגלים כמו כלום לעקור מגדל ולהוריד אותו על ראש של מורה, או של איזה בן־אדם אחר”.

“מי מכריח אותם להשתולל ככה?” שאלתי.

“מי? זה שמשפשף את המנורה או את הטבעת. הם שיכים לזה שמשפשף את המנורה או את הטבעת וחיבים למלא את כל הפקודות שלו. אם הוא מצווה עליהם, למשל, לבנות ארמון באורך חמישים קילומטר, שהקירות שלו עשויים יהלומים, ולמלא אותר במסטיק, או בכל מה שמתחשק לך, ולחטוף בשבילך את הבת של מלך סין, כדי שתוכלו להתחתן – הם מוכרחים לעשות את זה, ולגמור הכל לפני הבוקר הבא. וזה עוד לא הכל: הם מוכרחים לרקוד עם הארמון סביב מעל השטח שבו אתה רוצה להעמיד אותו. הבנת?”

“כן,” אמרתי, “אבל אני חושב שכל השדים האלה יהיו סתם חמורים, אם לא יקחו את הארמונות לעצמם, במקום להתמזמז אתם בצורה שכזאת. וזה עוד לא הכל. אם הייתי אני שד כזה, הייתי מסתלק לי לסוף־העולם במקום לשרת מישהו שמתעסק בשפשוף מנורת־פח ישנה”.

“איך אתה מדבר, הק פין! אתה תהיה מוכרח לבוא אליו ברגע שהוא משפשף את המנורה, אם תרצה ואם לא”.

“מה?! אני – גבוה כמו עץ ועבה כמו בית! בסדר, אבוא; אבל אכריח את האיש ההוא לטפס על העץ הכי גבוה בכל הסביבה”.

“אוף! אין שום טעם לדבר אתך, הק פין. אתה לא מבין כלום, והראש שלך סתום לגמרי”.

יומים־שלושה חשבתי על כל הענין הזה, ולבסוף החלטתי שכדאי לבדוק אם יש בזה משהו. השגתי מנורת־פח ישנה וטבעת ברזל, והלכתי אתם אל היער, ושם שיפשפתי ושיפשפתי אותם עד שהזעתי ונהייתי אדום כמו אינדיאני, כי רציתי לבנות ארמון ולמכור אותו. אבל כלום לא יצא מזה, ושום שד לא הופיע. ואז הבנתי שכל העסק הזה היה עוד שקר אחד של תום סויר. אולי הוא האמין במעשיה על ערבים ופילים, אבל הדעה שלי אחרת: בעינים שלי ראיתי שזו היתה רק כיתה של אלפונים.

 

פרק רביעי: הכדור הנביא    🔗

בקיצור, עברו שלושה־ארבעה חדשים ואנחנו נכנסנו אל תוך החורף. רוב הזמן הזה הלכתי לבית־הספר, וכבר ידעתי לקרוא ולכתוב קצת, וידעתי בעל־פה את לוח־הכפל עד שש־פעם־שבע הם שלושים־וחמש, ואנ’לא חושב שאצליח ללמוד יותר מזה אפילו אם אחיה לעולם. מילא, אני לא חושב להתעסק יותר מדי עם חשבון.

בהתחלה שנאתי את בית־הספר, אבל לאט לאט התרגלתי אליו והתחלתי לסבול אותו. בכל פעם שהתעיפתי יותר מדי מהלימודים הייתי קם ומסתלק לי, והמכות שחטפתי למחרת היום ריפאו אותי קצת ועשו אותי שמח ועליז. העיקר, ככל שהמשכתי ללכת לבית־הספר, העסק נראה לי יותר קל. אז התחלתי גם להתרגל איך־שהוא לשיטות של האלמנה, והם כבר לא הרגיזו אותי כל־כך. נכון, הייתי מוכרח לגור בתוך בית ולישון במיטה, ודי סבלתי מזה; אבל לפני שהגיע הקור הייתי מסתלק לי לפעמים וישן ביער. והמנוחה הזאת עזרה לי כמו רפואה. החיים הישנים מצאו חן בעיני הכי הכי, אבל גם החדשים התחילו למצוא חן בעיני טיפ־טיפה. האלמנה אמרה שאני מתקדם לאט אבל באופן משביע רצון, ואפילו הוסיפה שהיא כבר לא מתבישת בי.

בוקר אחד הפכתי במקרה את הממלחה באמצע הארוחה. שלחתי יד בשיא המהירות, לזרות קצת מלח מעבר לכתף שלי, כדי לגרש את המזל הרע; אבל העלמה וטסון היתה עוד יותר זריזה וביטלה את כל הענין. “אסוף את ידיך, הקלברי!” אמרה לי, “איזו מהפכה אתה עושה תמיד”!

האלמנה אמרה מלה טובה בזכותי, אבל זה לא יכול לגרש את המזל הרע, כפי שידוע לי היטב. אחרי הארוחה יצאתי החוצה, והרגשתי איך הלב שלי רועד מפחד; שאלתי את עצמי מתי יתפוס אותי המזל הרע ומה הוא יעשה לי. יש כמה שיטות לסלק כל מיני מזלות רעים, אבל לא מהסוג הזה; לכן לא ניסיתי לעשות משהו, ורק הסתובבתי מצוברח כהוגן, אבל גם מוכן לכל צרה.

ירדתי אל הגן הקדמי וטיפסתי על המדרגות המוליכות אל גדר־העץ הגבוהה. שכבת שלג בעובי של אצבע כיסתה את האדמה, ועליה גיליתי עקבות של בן־אדם. הם באו מכיוון המחצבה, נעצרו לרגע על־יד המדרגות ואחר־כך הקיפו את גדר הגן. מוזר שהם לא נכנסו לגן, אחרי שעמדו כאן כל הזמן הזה. מה זה יכול להיות? בכל אופן, זה היה מוזר מאוד. רציתי ללכת אחרי העקבות, אבל קודם התכופפתי כדי להביט בהם מקרוב. ברגע הראשון לא ראיתי שום דבר מיוחד, אבל ברגע השני ראיתי. על העקב השמאלי גיליתי צלב של מסמרים עבים, מין קמע נגד השטן.

בן־רגע קפצתי והתחלתי לדהור במורד הגבעה. מפעם לפעם הצצתי לאחור מעבר לכתף, אבל לא ראיתי שום איש. בשיא המהירות הגעתי לביתו של השופט טצ’ר. הוא הביט בי ואמר:

“מה קרה, ילד? הגעת לכאן חסר נשימה. האם באת לקבל את הריבית שלך?”

“לא, אדוני,” אמרתי, “יש קצת ריבית בשבילי?”

“אה, כן. הריבית החצי־שנתית הגיעה אמש – למעלה ממאה וחמישים דולר. זהו סכום הגון בשבילך. אבל מוטב שתניח לי להשקיע סכום זה, יחד עם ששת־אלפי הדולר שלך, כי אם תוציאו ודאי תבזבז אותו.”

“לא, אדוני,” אמרתי, “אנ’לא רוצה לבזבז אותו. אני לא רוצה אותו בכלל, וגם לא את הששת־אלפים. זהו, אני רוצה שאתה תקבל אותו. אני רוצה לתת לך את זה – את הששת אלפים והכל.”

הוא הביט בי מופתע. הוא לא הבין מה פתאום אני מדבר ככה ושאל:

“אבל נערי, מה כוונתך?”

“בבקשה, אדוני,” אמרתי, “אל תשאל אותי שום שאלות. תקח את הכסף, נכון?”

והוא אמר? “אני מופתע ונבוך. האם קרה משהו?”

“בבקשה, קח את הכסף,” אמרתי, “ואל תשאל כלום, שלא אצטרך לספר לך שקרים.”

הוא חשב רגע ואחר־כך אמר:

“או־הו! דומני שאני מבין. רצונך למכור לי את כל רכושך – ולא לתתו לי במתנה. זוהי כנראה הכוונה.”

הוא כתב משהו על דף ניר, חזר וקרא מה שכתב ואחד־כך אמר:

“הנה, רואה אתה? כאן כתוב ‘בתמורה’. כלומר, אני קניתי זאת ממך ושילמתי לך את המחיר, הנה דולר בשבילך, ועכשיו חתום כאן.”

ואז חתמתי והלכתי הביתה.

לג’ים, העבד הכושי של העלמה וטסון, היה כדור־שער בגודל של אגרוף. הוא הוציא את הכדור הזה מבטן של שור והיה מכשף אתו. הוא אמר שיש נשמה בכדור הזה, נשמה שיודעת הכל. בלילה ההוא הלכתי אליו וסיפרתי לו שאבא חזר העירה, כי מצאתי את העקבות שלו בשלג. מה שאני רוצה לדעת הוא מה אבי חושב לעשות, ואם הוא מתכונן להשאר כאן. ג’ים הוציא את הכדור שלו, לחש עליו משהו ואחר־כך הרים אותו באויר והפילו לארץ. הכדור נפל די בכבדות ולא התגלגל אפילו שלושה סנטימטר, ג’ים ניסה עוד פעם ועוד פעם, והכדור התנהג בדיוק אותו הדבר. אז כרע ג’ים על ברכיו, קרב אוזן לכדור והקשיב. אבל לא יצא מזה כלום; הוא אמר שהכדור לא רוצה לדבר. לפעמים, אמר ג’ים, הכדור לא רוצה לדבר בלי כסף. אמרתי לו שיש לי מטבע ישן של רבע דולר, אבל הוא מזויף ולא שווה כלום, כי רואים טיפת נחושת דרך הכסף; ואפילו אם לא היו רואים את הנחושת אף אחד לא ירצה לקבל את המטבע הזה, כי הוא כל־כך מבריק, כאילו מרחו עליו שומן, וכל אחד יבין שהוא מזויף. (לא רציתי לספר לו כלום על הדולר שקיבלתי מהשופט). זהו כסף די מזופת, אמרתי, אבל אולי הכדור לא ירגיש את ההבדל. ג’ים לקח את המטבע, הריח אותר, נשך אותו ושפשף אותו, ואחר־כך אמר שישתדל לסדר שהכדור יחשוב כי המטבע שווה. הוא יחתוך תפוח־אדמה לא מבושל, אמר, ויתקע בתוכו את המטבע וישאיר שם את המטבע כל הלילה, ובבוקר הבא לא יראו שום נחושת, והמטבע לא יהיה כבר שמנוני, וכל אחד בעיר יאמין שזהו מטבע הגון, אפילו כדור־השער. כן, גם אני ידעתי את הטכסיס הזה עם התפוח־אדמה, אבל שכחתי לגמרי.

ג’ים הניח את המטבע מתחת לכדור, התכופף והאזין שוב. הפעם אמר שהכדור בסדר גמור; הוא מוכן לנבא לי את הגורל אם אני מוכן לשמוע. אמרתי שאני מוכן. ואז הכדור דיבר אל ג’ים וג’ים דיבר אלי.

“האבא הזקן שלך לא יודע עוד מה הוא חושב לעשות. לפעמים הוא חושב להסתלק ואחר־כך הוא חושב שכדאי לו להשאר. הכי טוב זה לשבת בשקט ולתת לזקן לעשות מה שהוא רוצה. יש שני מלאכים שמתעופפים מסביב לראש שלו. אחד לבן ונוצץ והמלאך השני שחור. המלאך הלבן מוביל אותו קצת בדרך הישר, ואחר־כך מתערב השחור ומקלקל את הכל. עוד אי־אפשר לדעת מי ינצח בסוף; אבל אתה תהיה בסדר גמור. תפגוש הרבה צרות בחיים שלך, אבל גם הרבה שמחה. לפעמים תחטוף איזה מכה, לפעמים תחטוף איזה מחלה; אבל תמיד תצא בשלום מהצרות. שתי בחורות יסובבו אותך בחיים שלך. אחת מהן בהירה והשניה כהה. אחת עשירה והשניה עניה. אתה תתחתן בהתחלה עם העניה, ואחר־כך עם העשירה. אתה צריך להתרחק מן המים כמה שרק אפשר, ואל תרוץ לכל מיני סכנות, 'פני שכתוב בספר־החיים שלך כי הסוף שלך יהיה על עמוד־התליה.”

אחרי שכיביתי את הנר ועליתי לחדר שלי – אבא שלי ישב שם, בכבודו ובעצמו.

 

פרק חמישי: אבא מתחיל בחיים חדשים    🔗

סגרתי את הדלת. אחר־כך הסתובבתי – וראיתי אותו. כל הימים פחדתי ממנו, כי היה תמיד מכה אותי נורא. אני חושב שגם עכשיו פחדתי; אבל בן־רגע ראיתי שאין לי מה לפחד – זאת אומרת, אחרי הפגז הראשון, אחרי שחזרה אלי הנשימה שהשתנקה מרוב הפתעה – ראיתי שאני כבר לא פוחד ממנו ואין מה לדאוג.

הוא היה אולי בן חמישים וגם נראה ככה. היו לו שערות ארוכות ופרועות ורטובות, והן כיסו חלק מפניו, ויכולתי לראות את העינים שלו נוצצות כאילו מאחורי שיח. הם היו שחורים לגמרי, השערות והשפם הארוך שלו, ולא היתה בהם אפילו שערה לבנה אחת. לא היה שום צבע בפנים שלו, במקום שאפשר היה לראות פנים. הם היו לבנים; אבל לא הלובן של סתם אנשים, אלא מין לובן מפחיד של איש חולה – לובן של צפרדע יער, או של בטן־דג. והבגדים שלו – רק סמרטוטים וזה הכל. קרסול אחד שלו נח על הברך השניה. הנעל של הרגל הזאת היתה מפוצצת, ושתי אצבעות הציצו ממנה והתנועעו מפעם לפעם. הכובע שלו נח על הרצפה – מגבעת שחורה וישנה, שהחלק העליון שלה שקוע כמו מכסה של סיר.

עמדתי והבטתי בו, והוא ישב והביט בי כשהוא מזיז קצת את הכסא לאחור. הנחתי את הנר במקום; ואחר־כך שמתי לב שהחלון פתוח – סימן שהוא טיפס ונכנס דרך הסככה. הוא המשיך להסתכל עלי מלמטה עד למעלה, ואחר־כך אמר:

“בגדים מגוהצים. ועוד איך. אתה בטח חושב שעכשיו אתה חתיכת מי־יודע־מה. לא?”

“אולי אני חושב, ואולי לא,” אמרתי.

“אתה אל תדבר אלי בצורה שכזאת,” אמר, “אתה התגנדרת לך כהוגן מיום שהסתלקתי מכאן. אבל אני אקצץ לך עוד מעט קצת את הכנפים. ואתה גם מלומד, כבה אומרים, יודע לקרוא ולכתוב. אתה חושב שעכשיו אתה שווה יותר מאבא שלך, לא? 'פני שהוא לא יודע, נכון? אבל אני אוציא לך את זה מהראש. מי הרשה לך להתעסק עם השטויות הנפוחות האלה, הא? מי אמר לך את זה?”

“האלמנה. היא אמרה לי.”

“האלמנה, מה? ומי אמר לאלמנה שמותר לה לדחוף את האף בעסק שלא שייך לה בכלל?”

“אף אחד לא אמר לה.”

"זהו. ואני אלמד אותה איך להתנהג. ועכשיו שמע לי, אתה עוזב את בית־הספר הזה, ברור? אני אלמד את הבני־אדם איך לחנך ילד שירגיש את עצמו יותר חשוב מהאבא שלו. אתה רק תתן לי לתפוס אותך מסתובב על יד בית־הספר הזה – וזה הסוף שלך. אתה שומע? האמא שלך לא ידעה לקרוא ולכתוב. אף אחד מהמשפחה שלך לא ידע לקרוא ולכתוב. וגם אני לא יודע. ואתה בא פתאום ומתנפח באופן שכזה. אני לא מוכן לסבול את זה, שמעת? בוא, נשמע איך אתה קורא. "

פתחתי ספר והתחלתי לקרוא משהו על גנרל ושינגטון. אחרי שקראתי איזה חצי רגע הוא חטף את הספר בתנופה והעיף אותו לקצה השני של החדר.

“נכון מאוד,” אמר, “אתה באמת יודע לקרוא. ברגע שסיפרת לי לא האמנתי לך. ועכשיו תביט אלי. אתה תפסיק את כל הגנדורים האלה. אני לא מוכן לסבול את זה. אני אארוב לך, חכם שלי, ואם אתפוס אותך הולך לבית־הספר – אהרוג אותך. עוד מעט גם תתחיל להתפלל אצלי. בחיים שלי לא ראיתי מין בן שכזה.”

הוא החזיק תמונה קטנה, בה מצוירות פרות אחדות עם ילד ושאל:

“מה זה?”

“זהו מין פרס שנתנו לי, כי ידעתי את השעורים שלי.”

הוא קרע את התמונה ואמר:

“אני אתן לך משהו יותר טוב – מכות־רצח אתן לך”

רגע אחד ישב רוטן ונוהם ואחר־כך אמר:

“אז אולי אתה לא חתיכת בורגני מגונדר, מה? מיטה, וסדין, וראי. וחתיכת מרבד על הרצפה – בזמן שהאבא המסכן שלך מתגלגל בין החזירים. אף פעם בחיים שלי לא ראיתי מין בן שכזה. שכה אחיה אם לא אוציא לך בקרוב מהראש את כל השטויות האלה. רגע, הלא אין סוף לניפוח שלך. אומרים שאתה עשיר. הא? מה תגיד על זה?”

“שקר – זה מה שיש לי להגיד.”

“שמע נא, שים לב איך אתה מדבר אלי. אין לי הרבה סבלנות עכשיו, אז אל תתחצף אלי. אני מסתובב יומיים בעיר, ובכל מקום לא שומע כלום, רק כמה שאתה עשיר. גם רחוק מפה, במורד הנהר, שמעתי את הסיפור הזה. והנה למה באתי הנה. אתה תשיג לי מחר את הכסף הזה – אני צריך אותו.”

“אין לי שום כסף.”

“אתה משקר. הוא נמצא אצל השופט טצ’ר. ואתה תשיג לי אותו. הוא דרוש לי.”

“אין לי שום כסף, אני אומר לך. תשאל אותו בעצמך, והוא יגיד לך אותו דבר.”

“בסדר, אשאל אותו; וגם אוציא ממנו את הכסף הזה – או את הנשמה. תגיד, כמה יש לך עכשיו בכיס?”

“יש לי רק דולר אחד, והוא דרוש לי בשביל…”

“לא איכפת לי בשביל מה הוא דרוש לך. תוציא אותו – וזהו.”

הוא לקח ממני את המטבע ונשך אותו לבדוק אם הוא לא מזויף, ואחר־כך אמר שהוא יורד העירה לשתות קצת ויסקי; כל היום, כך אמר, לא שתה אפילו טיפה אחת. אחרי שיצא אל הסככה, הוא תקע שוב את הראש וגידף אותי מפני שאני מתגנדר ורוצה להיות שווה יותר ממנו; ואחרי שחשבתי שכבר הסתלק, הופיע פתאים בחזרה ותקע שוב את ראשו בחלון והזכיר לי את ענין בית־הספר, ואמר שיארוב לי ויצליף לי אם לא אסתלק מהלימודים.

למחרת היום הוא השתכר והלך אל השופט טצ’ר, איים עליו וניסה להוציא את הכסף. אבל זה לא הלך לו, ואז נשבע שיסדר את הענין בעזרת החוק.

האלמנה והשופט טצ’ר הלכו לבית־המשפט וביקשו להוציא אותי מידיו של אבא ולסדר שאחד מהם יהיה האפוטרופוס שלי, כמו שקראו לזה. אבל השופט ההוא היה חדש אצלנו, ולא הכיר עוד את הזקן שלי. הוא אמר שאסור לבית־המשפט להתערב ולהפריד בין בני המשפחה; הוא אמר גם שאין לו לב לקחת ילד מאביו. השופט והאלמנה לא יכלו לעשות כלום וויתרו על כל הענין הזה.

הדבר הזה שימח כל־כך את הזקן, עד שלא יכול היה לנוח מרוב שמחה. הוא איים שידוש אותי עד שגופי יהיה כחול ושחור אם לא אשיג לו כסף. לויתי שלושה דולר מהשופט טצ’ר, ואבא לקח את הכסף והשתכר, ואחר־כך יצא לרחובות והשתולל וצווח וקילל ועשה שמח: הוא הסתובב בכל רחובות העיירה, דפק וקשקש בסירים כמעט עד חצות הלילה. אז אסרו אותו, ולמחרת היום הביאו אותו לפני השופט והחזירו אותו לבית־הסוהר למשך שבוע ימים אבל הוא אמר שהוא דווקא מרוצה: הוא נשאר אדון על הבן שלו, אמר, והוא עוד ילמד אותו שעור הגון.

אחרי שאבא יצא, אמר השופט החדש שהוא מתכונן להפוך את אבי לבן־אדם. אז הזמין את הזקן לביתו, הלביש אותו בבגדים־יפים ונקיים, וכיבד אותו בארוחת בוקר וצהרים וערב יחד עם כל המשפחה, והיה אליו כצפיחית בדבש, כמו שאומרים. ואחרי ארוחת־הערב שוחח אתו השופט ואמר כמה יפה יכול הכל להיות אם יפסיק להיות שיכור, ועוד כל מיני דברים שכאלה, עד שהזקן התחיל לבכות, ואמר כמה טיפש היה ואיך ביזבז את כל החיים שלו. אבל עכשיו החליט לפתוח דף חדש ולהיות בן־אדם שאף אחד לא יתביש בו; והוא מקווה שהשופט יעזור לו ולא יתיחס אליו בבוז. השופט אמר שהוא מוכן לחבק את אבי בגלל המלים האלה; ואז הוא בכה, ואשתו בכתה גם כן. אבא אמר שהיה בן־אדם שאף אחד לא הבין אותו אף פעם, והשופט אמר שהוא מאמין לו. הזקן אמר שכל מה שבן־אדם עלוב ומסכן צריך זה אהדה, והשופט אמר שאין אמת יותר גדולה. ואז הם בכו שוב פעם. וכשהגיעה השעה ללכת לישון קם הזקן, הרים את ידו ואמר:

“הביטו על היד הזאת, אדונים וגבירות, כולם. החזיקו בה. לחצו אותה. היד הזאת היתה פעם יד של חזיר; אבל עכשיו היא כבר לא כזאת. זוהי עכשיו יד של בן־אדם המתחיל בחיים חדשים, והמוכן למות, אבל לא לשוב להיות חזיר. זכרו מלים אלה, ואל תשכחו מי אמר אותן. זוהי יד טהורה עכשיו; לחצו אותה – אל תפחדו.”

ואז הם לחצו את היד, כל אחד לפי התור, ובכו שוב פעם. אשת השופט אפילו נשקה אותה. ואז חתם הזקן על כתב־התחיבות, זאת אומרת קשקש עליו אה הסימן שלו. השופט אמר שזו השעה הכי נפלאה בחייו, או משהו כזה. ואז הכניסו את הזקן אל חדר נהדר, שהיה חדר־האורחים. אבל באמצע הלילה הוא התעורר והרגיש צמאון נורא, ואז טיפס ויצא אל גג־המרפסת והתגלש לרחוב דרך עמוד, ומכר את המעיל החדש שלו בעד קנקן משקה, ואחר־כך טיפס בחזרה לחדר שלו ועשה חיים כמו בימים ההם. אבל לפנות בוקר הוא זחל שוב החוצה, שיכור כמו חזיר, התגלגל מהגג לרחוב ושבר את ידו השמאלית בשני מקומות. כשמצאו אותו אחרי הזריחה, הוא היה קפוא עד מוות. וכשבאו לראות מה נשמע בחדר־האורחים הנהדר, היו מוכרחים למדוד את העומק לפני שהעזו לשחות בתוכו.

השופט החדש הרגיש עצמו די מזופת מכל הענין. הוא אמר שלדעתו אפשר לרפא את הזקן רק על־ידי כדור של רובה, אולי; בכל אופן, הוא לא מכיר שום דרך אחרת.

 

פרק ששי: אבא מנצח את מלאך המות    🔗

לא עברו ימים רבים והזקן שוב עמד על הרגלים; ואז הוא תבע לדין את השופט טצ’ר ודרש את הכסף. הוא גם נטפל אלי, אחרי שגילה שאני ממשיך ללכת לבית־הספר. פעם או פעמים תפס אותי ותקע בי מכות הגונות, אבל אני המשכתי ללכת לבית־הספר כמו כלום, ולרוב הייתי מתחמק או בורח ממנו. גם קודם לא היה לי הרבה חשק ללכת לבית־הספר, אבל עכשיו דווקא התחלתי ללכת, כדי להרגיז את אבא. העסק בבית־המשפט התנהל לאט נורא – ונדמה כאילו בכלל לא חושבים להתחיל ברצינות; וכך הייתי מוכרח כל יומים שלושה ללוות מהשופט שנים־שלושה דולר בשבילו, שלא יפשוט לי את העור. כל פעם שקיבל כסף היה הולך ומשתכר; וכל פעם שהשתכר היה עושה מהומות בעיר, וכל פעם שהיה עושה מהומות היו תוקעים אותו בבית־הסוהר. זה מצא חן בעיניו, כי החיים האלה היו בדיוק לפי הקו שלו.

הוא התחיל להסתובב יותר מדי מסביב לבית האלמנה; ואז אמרה לו יום אחד שאם לא יפסיק להסתובב שם היא תעשה לו צרות. ומה עשה המשוגע הזה? ענה לה שעוד יראה לי מיהו האדון של הק פין. וביום אביב אחד הוא ארב לי, וחטף אותי ולקח אותי בדוגית במעלה הנהר איזה חמישה קילומטר, ועבר אל החוף של אילינוי. היה שם יער בלי שום בתים, מלבד ביקתה ישנה עשויה קורות. והביקתה נמצאה במקום שהעצים כל־כך צפופים, עד שזה שלא מכיר את המקום לא יצליח בשום אופן למצוא אותה.

הוא שמר עלי בשבע עינים, ולא היתה לי שום הזדמנות לברוח משם. גרנו בתוך הביקתה הקטנה, והוא נעל תמיד את הדלת, ובלילה היה מחביא את המפתח מתחת לראשו. היה לו רובה שגנב ממישהו, אני חושב, ואנחנו היינו הולכים לדוג ולצוד, כדי שיהיה לנו ממה לחיות. בכל יומיים־שלושה היה סוגר אותי ויורד אל החנות שליד המעבורת, מרחק חמישה קילומטר, ומחליף את הדגים והציד בויסקי; את המשקה היה מביא הביתה ומשתכר, ועושה חיים ומכה אותי.

אחרי זמן־מה גילתה האלמנה איפה אני נמצא, ושלחה איש אחד לשחרר אותי; אבל אבא סילק אותו עם הרובה. לא עברו ימים רבים עד שהתרגלתי להיות שם, וזה מצא חן בעיני – הכל, מלבד המכות.

היו אלה מין חיים נחמדים של בטלנות עליזה, לשכב כל היום בלי שום דאגות, לעשן ולדוג, בלי שום ספרי לימוד. ככה עברו איזה חדשים או יותר, והבגדים שלי נעשו סמרטוטים, ולא יכולתי להבין איך יכולתי בכלל לחבב כל־כך את החיים ההם אצל האלמנה, איפה שהייתי מוכרח להתרחץ, ולאכול מתוך צלחת, ולהסתרק, וללכת לישון ולקום עם השעון, ולשבת שעות על ספר, ולשמוע כל הזמן את הנידנודים והנזיפות של העלמה וטסון. לא רציתי יותר לחזור לשם. הייתי מוכרח להפסיק לקלל, כי זה לא מצא חן בעיני האלמנה; אבל עכשיו התחלתי שוב, כי לאבא זה בכלל לא היה איכפת. היו אלה חיים לא רעים לגמרי, שם ביער, אם נדבר באופן כללי.

אבל אחרי זמן התחיל אבא להשתמש יותר ויותר במקל, ואני לא יכולתי לסבול את זה יותר. כל הגוף שלי היה מכוסה סימנים. הוא גם התחיל להסתלק יותר ויותר ולסגור אותי בפנים. פעם אחת כלא אותי והסתלק לשלושה ימים. הייתי בודד נורא. חשבתי שאולי הוא טבע ויותר לא אוכל לצאת מפה לעולם. הלב שלי התמלא פחד איום. ואז החלטתי לחפש דרך לצאת משם. הרבה פעמים ניסיתי לצאת מהביקתה, אבל לא מצאתי שום אפשרות. היה שם חלון קטן, שאפילו כלב לא היה מסוגל לצאת ממנו; גם דרך הארובה לא יכולתי לצאת כי היתה צרה מדי. הדלת היתה עבה, עשויה לוחות־אלון חזקים. אבא היה זהיר מאד, ולא השאיר שום אולר או סכין או משהו לפני שיצא. אני חושב שבדקתי את המקום הזה אולי מאה פעמים. בקיצור, רוב הזמן הייתי עסוק בבדיקות ובחיטוטים, כי זו היתה הדרך היחידה להרוג את הזמן. והנה, סוף סוף מצאתי משהו; מצאתי משור ישן וחלוד, בלי ידית; הוא היה תקוע בין הקורה ובין לוחות־הגג. שימנתי אותו קצת וניגשתי ישר לעבודה. שמיכת־סוסים ישנה היתה דפוקה במסמרים אל הקורות בקצה המרוחק של הביקתה, מאחורי השולחן, כדי לעצור את הרוח הנושבת דרך הסדקים מלכבות את הנר. נכנסתי מתחת לשולחן והרמתי את השמיכה, ואז התחלתי עובד ומנסר חלק מן הקורה התחתונה – בגודל שיספיק לי להשתחל החוצה. בקיצור, היתה זו חתיכת עבודה הגונה, וכבר התכוננתי לגמור אותה – פתאום שמעתי את קול הרובה של אבא ביער. חת שתים סילקתי את כל סימני העבודה, הורדתי את השמיכה והחבאתי את המשור, ואחרי איזה רגעים נכנם אבא.

הוא היה במצב־רוח די מזופת – זאת אומרת, היה במצב הרגיל שלו. הוא סיפר לי שירד העירה, והכל התגלגל באופן מזופת. העורך־דין שלו אמר כי לדעתו הוא ינצח במשפט ויקבל את הכסף, אם רק יתחילו בו סוף סוף; אבל יש כל מיני דרכים לדחות את המשפט בלי סוף, והשופט טצ’ר מומחה בשיטות האלה. והוא סיפר גם שבקרוב יתחיל משפט נוסף, שבו ינסו לקחת אותי ממנו ולהעביר אותי לאלמנה, שתהיה אפוטרופסית שלי, והעורך־דין חושב שהם ינצחו במשפט הזה. הדבר הזה דווקא הפחיד אותי כהוגן, כי לא התחשק לי יותר לשוב לאלמנה ולהיות שם חנוק ומתורבת, כמו שקוראים לזה. אחר כך התחיל הזקן לקלל, והוא קילל כל מי וכל מה שעלה בראשו, ואחר־כך קילל את כולם שוב פעם, להיות בטוח שלא שכח אף אחד, ולבסוף נתן בתור תוספת עוד קללה כללית יוצאת מהכלל, שהכילה גדוד שלם של אנשים שלא הכיר, ועל כן קרא להם ‘מה־שמו’ כשהגיע אליהם, והמשיך ישר בקללות שלו.

הוא אמר שהיה רוצה לראות איך האלמנה תשיג אותי. הוא יעמוד וישמור, אמר, ואם רק ינסו להתחיל איתו במשחק הזה, הוא מכיר מקום אחד איזה עשרה קילומטר מכאן, ושם יחביא אותי ככה, שהם יוכלו לחפש ולחפש אותי עד שיפלו מהרגלים – ולא יצליחו למצוא אותי. המלים האלה הפחידו אותי נורא, אבל רק לרגע. חשבתי והחלטתי שלא אשאר יותר כאן, לתת לו את ההזדמנות הזאת.

הזקן שלח אותי אל הדוגית, ללכת ולהביא את הדברים שהביא מן העיר. היה שם שק עם קמח־תירס, קותל של בשר, כדורי תחמושת, כד גדול מלא ויסקי, וספר ישן ושני עתונים לריפוד, מלבד כמה חבלים. סחבתי מטען אחד, ואחר־כך חזרתי והתישבתי על הדוגית לנוח. חשבתי על כל הענין, ומצאתי שכדאי לי להסתלק עם רובה וחכות אחדות ולהעלם בתוך היער. לא אשאר במקום אחד, חשבתי, אלא אשוטט לי בכל הארץ, בעיקר בלילה, ואצוד ואדוג לי את האוכל שלי, וככה אתרחק כל כך, עד שלא הזקן ולא האלמנה – שניהם לא יצליחו למצוא אותי לעולם. החלטתי לגמור את הניסור ולהסתלק עוד הלילה, אם אבא יהיה מספיק שיכור, וניחשתי שהוא באמת יהיה. הייתי כל־כך מלא מחשבות עד שלא הרגשתי כמה זמן ישבתי ככה, עד שפתאום שמעתי את הזקן צווח אלי ושואל אם נרדמתי או טבעתי.

הבאתי את כל הדברים אל הביקתה ובינתים התחיל החושך לרדת. בזמן שבישלתי את ארוחת־הערב יצק הזקן לתוכו לגימה בריאה אחת או שתים, התחמם קצת והתחיל שוב לפתוח את פיו. הוא השתכר כהוגן בעיירה ושכב כל הלילה בתעלת הביוב, ועכשיו היתה לו צורה יוצאת מהכלל. אפשר היה לחשוב שהוא אדם הראשון, כי היה עטוף כולו בוץ. כשהיין התחיל לפעול עליו, היה נטפל כמעט תמיד אל הממשלה. הפעם פתח ואמר:

“ולזה קוראים ממשלה! כן, תביט עליה ותראה איזה פרצוף יש לה. הנה החוק מוכן לקחת מהבן־אדם את הבן שלו – הבן האמיתי שלו, שגידל אותו בצרות ודאגות והמון הוצאות. כן, וברגע שהבן הזה גדל ומוכן ללכת לעבוד ולהתחיל לעשות משהו בשביל אבא־שלו, שיוכל קצת לנוח, מתעורר החוק ויוצא נגדו. ולזה קוראים ממשלה! וזה עוד לא הכל. החוק מגן על השופט טצ’ר הזקן ועוזר לו לסלק אותי מהרכוש שלי. הנה מה החוק עושה: החוק לוקח בן־אדם ששווה ששת־אלפים דולר או יותר, ותוקע אותו במין ביקתה מטונפת שכזאת, ונותן לו להסתובב בבגדים שלא מתאימים אפילו לחזיר. ולזה קוראים ממשלה! הבן־אדם לא יכול לקבל מה שמגיע לו במין ממשלה שכזאת. לפעמים יש לי חשק לקום ולעזוב את המדינה הזאת, ולא לראות אותה יותר. וזה בדיוק מה שאמרתי להם. אמרתי את זה גם לטצ’ר הזקן, ישר בפרצוף שלו. המון אנשים שמעו אותי, ותוכל לשאול אותם מה אמרתי. אמרתי – בעד שני סנט אני מוכן לעזוב את הארץ המזופתת הזאת ולא להתקרב אליה לעולם. אלה בדיוק המלים שלי. ואמרתי גם – הביטו על הכובע שלי – אם לזה אתם קוראים כובע – המכסה עולה למעלה וכל השאר יורד למטה, עד מתחת לסנטר; הביטר כולם, אמרתי, איזה מין כובע נמצא על הראש של האיש הכי עשיר בעיר, אם רק יכולתי לקבל את מה שמגיע לי.”

“אה כן, ממשלה נפלאה יש לנו, נפלאה. הנה, תשמע. היה פעם כושי חופשי מאוהיו, בן־תערובת, לבן כמעט כמו בן־אדם לבן. והיתה לו החולצה הכי לבנה בעולם, וגם כובע חדש ומבריק. ובכל העיר לא היה עוד בן־אדם שלבש בגדים נהדרים כמו הכושי הזה. והיה לו שעון־זהב עם שרשרת, וגם מקל עם גולה של כסף – ממש הגביר הכי עצום במדינה. ומה אתה חושב? אומרים שהוא היה פרופסר ב’ניברסיטה, ושהוא ידע לדבר בכל מיני שפות וכל מה שרק תרצה, וזה עוד לא הכי גרוע. אומרים שהוא קיבל רשות להצביע בבחירות! זהו, זה מה ששבר אותי. מה יהיה הסוף של המדינה הזאת, שאלתי. הגיעו הבחירות, ואני חשבתי להצביע, אם לא אהיה יותר מדי שיכור; אבל אחרי שסיפרו לי שבמדינה הזאת מרשים גם לכושי הזה להצביע – התנדף לי החשק. אמרתי שיותר לא אצביע בחיים שלי. אלה בדיוק המילים שאמרתי; כולם שמעו אותי. המדינה יכולה לעמוד על הראש, ואני לא אלך יותר להצביע. ואילו ראית את החוצפה של הכושי הזה – הוא לא רצה לתת לי לעבור, עד שהייתי מוכרח לדחוף אותו מהדרך שלי. שאלתי את האנשים, למה לא מוכרים את הכושי הזה? זה מה שרציתי לדעת. ומה אתה חושב ענו לי? שמע! הם ענו שאי אפשר למכור אותו, לפני שיעברו ששה חדשים מהיום שהגיע למדינה הזאת. יוצא מהכלל, בחיי! איזה מין ממשלה, שלא מסוגלת למכור כושי חופשי לפני שעברו ששה חדשים מהיום שהגיע למדינה. והממשלה הזאת קוראת לעצמה ממשלה וחושבת שהיא ממשלה, ובכל זאת היא יושבת בשקט חצי שנה לפני שתוכל לשים יד על איזה כושי גנב, ממזר, שלובש חולצה לבנה, מבריקה ו…”

אבא המשיך והמשיך בנאום, ולא שם לב לאן הרגלים העקומות שלו מוליכות אותו; עד שפתאום התהפך – ראש למטה ורגלים למעלה – אל תוך גיגית מלאה בשר מעושן וקילף את שתי השוקים שלו, ומהרגע הזה התחמם הנאום שלו ונהפך לקיתון של רותחים, כמו שאומרים – בעיקר גידופים על הכושי והממשלה, אבל הוא לא שכח גם את הגיגית וקילל גם אותה מפה לשם. שעה קלה דהר מסביב לחדר, קודם על רגל אחת ואחר כך על השניה, כשהוא אוחז קודם שוק אחת ואחר כך את השניה, ולבסוף שלח פתאום את השמאלית שלו והעיף לגיגית בעיטה מצלצלת. אבל הדבר הזה לא היה כל כך בחכמה, כי דווקא מתוך הנעל הזאת בלטו כמה אצבעות בדיוק בקצה המחודד; ואז הוא נתן מין יללה שכזאת שהשערות שלי הסתמרו; ואחר־כך נפל לארץ והתגלגל בתוך האבק כשהוא מחזיק באצבעות המסכנות; והקללות שהוציא עכשיו עלו על כל מה שקילל בחייו. הוא בעצמו אמר ככה אחר־כך.

אחרי ארוחת־הערב לקח אבא את כד המשקה ואמר שיש שם מספיק ויסקי בשביל שתי השתכרויות והתעלפות אחת. ככה הוא היה תמיד מדבר. תיארתי לעצמי שבעוד שעה בערך הוא יהיה שיכור כמו חזיר, ואז אוכל לגנוב את המפתח, או לנסר את דרך־הבריחה שלי החוצה. הוא שתה ושתה, עד שלבסוף נפל על השמיכה. אבל המזל לא מיהר כל־כך; אבא לא נרדם כמו שצריך; הוא גנח ונאנח והתהפך הנה ושמה בלי סוף. לבסוף נעשיתי כל־כך עייף, שלא הייתי מסוגל לשבת בעינים פקוחות; ולפני שידעתי מה ואיך – שקעתי בשינה עמוקה והנר נשאר דולק.

אין לי מושג כמה זמן ישנתי, אבל פתאום שמעתי צריחה נוראה והתעוררתי. אבא עמד מולי, מביט בעינים פראיות, מתרוצץ מסביב בכל מיני קפיצות וצווח ומילל על נחשים הזוחלים על הרגלים שלו. הוא זינק ורץ סביב סביב לחדר וצווח; “סלקו אותו! סלקו אותו! הוא נושך אותי בצואר!” בכל ימי חיי לא ראיתי בן־אדם עם עינים פראיות שכאלה. אחרי רגע נשאר בלי כוח ונפל נושם ונושף; אחר־כך הוא התגלגל גילגולים מהירים להפליא, כשהוא בועט בכל מיני דברים, מכה את האוויר באגרופים, וצווח שהשדים באים לתפוס אותו. אחר־כך השתתק ושכב בלי להוציא הגה. יכולתי אפילו לשמוע את הינשופים והזאבים הרחוקים ומסביב היה שקט נורא. הוא שכב בפינה, ואחר־כך התרומם קצת והקשיב, כשראשו כפוף לצד אחד. ואז אמר בקול שקט מאוד:

“הופ הופ הופ – הנה הם, המתים. הופ הופ הופ – הם באים לקחת אותי. אבל אני לא הולך. הוי, הם פה! אל תגעו בי… לא! סלקו את הידים הקרות שלכם! לכו מכאן! הוי, עיזבו במנוחה את החוטא העלוב…”

הוא נעמד על ארבע והתחיל לזחול, כשהוא מתחנן אליהם שיעזבו אותו, ואחרי כן התעטף בשמיכה והתגלגל אל מתחת השולחן הישן, כשהוא ממשיך להתחנן; ואחר־כך התחיל לבכות. יכולתי לשמוע את הבכי שלו דרך השמיכה.

אחר־כך התגלגל ויצא מתוך השמיכה וקפץ על רגליו, הביט מסביב בעיני פרא, וכשראה אותי – התנפל עלי. הוא רדף אחרי סביב סביב לחדר עם אולר גדול בידו, כשהוא קורא לי מלאך־המות וצועק שיהרוג אותי, כדי שלא אבוא להרוג אותו. התחננתי, ביקשתי שירחם עלי, ואמרתי לו שאני רק הק, הבן שלו; אבל הוא צחק מין צחוק צרחני ושאג וקילל, והמשיך לרדוף אחרי. פעם, כשהסתובבתי במהירות והתחמקתי ממנו, הוא הצליח לתפוס אותי במעיל, בין הכתפים, וחשבתי שאני כבר אבוד; אבל פתאום התקלפתי מתוך המעיל במהירות־הבזק – וניצלתי. אחרי רגע הוא התעיף ונשאר בלי כוח, צנח לריצפה עם הגב אל הדלת, ואמר שרק ינוח רגע ואחר־כך יהרוג אותי. הוא תקע את האולר מתחת לגופו ואמר כי יישן קצת ויאסוף כוח, ואז נראה מי יגמור את מי.

אבל הוא נרדם. ואז לקחתי את הכיסא הישן עם התחתית השבורה, טיפסתי בשיא השקט והורדתי את הרובה. פתחתי את הבריח, לבדוק אם הוא טעון, ואחר־כך הנחתי אותו על חבית הלפת, כשהקנה מכוון אל אבא, והתישבתי מאחוריה מוכן לרגע שהוא יתחיל לזוז. ואילו ידעתם באיזו איטיות הזמן זחל!

 

פרק שביעי: אני מסדר את אבא ומסתלק    🔗

“קום כבר! מה אתך?”

פקחתי עינים והסתכלתי מסביב, לראות איפה אני נמצא. השמש כבר זרחה ואני ישנתי כהוגן. אבא עמד מעלי ונראה כועס – וגם חולה.

“מה עשית עם הרובה?” שאל.

הבנתי שלא היה לו מושג מכל מה שעבר עליו ועניתי: “מישהו ניסה להיכנס, אז הכנתי לו מארב.”

“למה לא הערת אותי?”

“ניסיתי, אבל זה לא הלך. לא יכולתי אפילו להזיז אותך.”

“טוב, בסדר. תפסיק לקשקש ולהתבטל כל היום וצא לראות אם יש איזה דגים על החכה לארוחת־הבוקר. בעוד רגע אבוא גם כן.”

הוא פתח את הדלת ואני יצאתי אל חוף הנהר. גיליתי כמה בולי־עץ ועוד דברים צפים במורד הזרם, וגם כמה קליפות עצים; אז הבנתי שהגאות התחילה. חשבתי איזה חיים הייתי יכול לעשות אילו הייתי עכשיו בעיר. הגאות של חודש יוני הביאה לי תמיד המון מזל; כי ברגע שהגאות הזאת מתחילה, צפים ומגיעים ערמות של עצים וקורות – לפעמים אפילו תריסר קורות ביחד; וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לדוג אותם ולמכור אותם למחסנים או למנסרה.

הלכתי לאורך החוף, כשעין אחת מציצה לראות אם אבא מגיע, ועין שניה מציצה אל הנהר, לראות מה יתחשק לגאות להביא. והנה, פתאום אני רואה סירה אינדיאנית, יופי של סירה, איזה ארבעה מטר האורך, שטה לה בגאוה כמו ברוז. זינקתי וצללתי כמו צפרדע ראש־למטה ורגלים־למעלה, עם הבגדים והכל, ושחיתי אל הסירה. חשבתי שאולי אראה מישהו שוכב בתוכה, כי הרבה פעמים אנשים עושים ככה כדי לסדר ולמתוח אותך, וברגע שתגיע לסירה הם יקומו ויצחקו לך בפרצוף. אבל הפעם זה לא היה ככה. היתה זו דוגית שהזרם הביא לי במתנה, ואני נכנסתי אל תוכה וחתרתי בה לחוף. חשבתי שהזקן בטח ישמח כשיראה אותה – היא שווה אולי עשרה דולר; אבל כשהגעתי לחוף, אבי לא הגיע עדיין, וברגע שהכנסתי את הדוגית לתוך מפרצון קטן וצר, מכוסה כולו מטפסים וענפי ערבה, הבריק במוחי רעיון אחר: החלטתי להחביא את הדוגית טוב טוב, ואז – במקום להסתלק ליער בזמן הבריחה, אשוט איזה שמונים קילומטר במורד הנהר, ואבחר לי מקום לגור בו תמיד, ואז לא אצטרך לסחוב את הרגלים ולנדוד בלי סוף.

הייתי די קרוב לביקתה, וכל הזמן היה נדמה לי שאני שומע את הזקן קורא לי; אבל הצלחתי להחביא אותה. אחר־כך הצצתי דרך ענפים של עץ אחד, ובאמת ראיתי את הזקן עומד במורד השביל ומכוון את הרובה שלו אל ציפור. אם כך, הוא באמת לא ראה כלום.

כשהגיע אלי ישבתי וטיפלתי בכל המרץ בחכה. הוא גידף אותי קצת על זה שאני זוחל ככה: אבל סיפרתי לו שנפלתי לנהר וזה מה שעיכב אותי. ידעתי שיבחין כי אני רטוב ואז יתחיל לשאול כל מיני שאלות. הורדנו מהחכות חמישה שפמנונים וחזרנו הביתה.

אחרי ארוחת־הבוקר שכבנו לחטוף שינה, כי שנינו היינו עיפים כהוגן: ואז התחלתי לחשוב שכדאי לי למצוא איזו דרך, שתפריע לאבא ולאלמנה לרדוף אחרי; זה יותר בטוח מאשר לסמוך על המזל שאצליח לעבור מרחק הגון לפני שירגישו כי הסתלקתי. אתם מבינים, כל מיני דברים יכולים לקרות. העיקר, בהתחלה לא הצלחתי למצוא שום עצה, אבל פתאום קם אבא, כדי לשתות עוד חבית משקה ואמר:

“אם שוב יבוא מישהו ויסתובב לו כאן, אתה קם ומעיר אותי, שמעת? האיש הזה לא בא הנה לחלק דברים טובים. אני הייתי יורה בו. בפעם הבאה אתה קם ומעיר אותי, שמעת?”

ואז נשכב ונרדם שוב פעם; המילים שאמר נתנו לי בדיוק את הרעיון שחיפשתי. עכשיו, אמרתי לעצמי, אני יכול לסדר את הענין בצורה כזאת שאף אחד לא יחשוב לרדוף אחרי.

בשעה שתים־עשרה בערך יצאנו יחד אל החוף. הנהר הלך והתרומם די מהר, והמון עצים וקורות הגיעו עם הגאות. והנה צפה והתקרבה אלינו רפסודת קורות – תשע קורות קשורות. יחד. חתרנו אליהן בסירה שלנו והבאנו אותן לחוף. אחר־כך אכלנו ארוחת צהרים. כל אחד אחר, מלבד אבא, היה מחכה עד סוף היום כדי לדוג מציאות נוספות: אבל זה לא היה הקו שלו. תשע קורות הספיקו לו בהחלט בשביל פעם אחת; עכשיו הוא מוכרח לגשת העירה ולמכור אותן. ואז הוא כלא אותי בביקתה, ולקח את הדוגית והתחיל שט העירה יחד עם הקורות. כל זה היה בשלוש וחצי בערך, וניחשתי שהוא לא יחזור בלילה ההוא. חיכיתי עד שתארתי לעצמי שהוא הספיק לעבור מרחק הגון, ואז הוצאתי את המשור וחזרתי לנסר את הקורה. עוד לפני שהספיק אבא להגיע אל צידו השני של הנהר, כבר הייתי מחוץ לחור הזה; כשהגעתי לחוף ראיתי אותו ואת הסירה כמו נקודה קטנת ורחוקה על המים.

לקחתי את השק עם קמח־התירס אל המקום שבו החבאתי את הדוגית שלי; הזזתי הצידה את הענפים והמטפסים והכנסתי את השק לסירה. אחר־כך הבאתי את קודל הבשר; אחר־כך את כד־היין. לקחתי את כל הקפה והסוכר שהיו שם, ואת כל התחמושת; לקחתי את הצמר־גפן; את הדלי ואת כד־הדלעת; את התרוד, ספל־פח, שתי שמיכות, את המשור הישן, המחבת ואת קומקום־הקפה. לקחתי שתי חכות וגפרורים ועוד דברים – כל דבר שהיה שווה משהו. ממש ניקיתי את המקום. רציתי גם לקחת גרזן, אבל לא היה שם שום גרזן, מלבד זה שנמצא על ערימת העצים, ואותו החלטתי להשאיר שם, וידעתי למה. הוצאתי את הרובה – ועכשיו הייתי מוכן.

הסחיבה הזאת של כל־כך הרבה דברים גרדה כהוגן את האדמה, והשתדלתי לתקן עד כמה שאפשר את הרושם הזה: פיזרתי חול כדי לכסות את כל הסימנים והנסורת; אחר־כך החזרתי את הקורה הנסורה למקום שלה, ושמתי שתי אבנים מתחתה ואחת עליה, כדי שלא תזוז, כי במקום ההוא היא היתה קצת כפופה ולא נגעה באדמה. כל מי שיעמוד במרחק ארבעה חמישה צעדים משם, מבלי שידע כי המקום מנוסר, לא ירגיש בזה לעולם; ומלבד זאת, היה זה הצד האחורי של הביקתה, ואין שום סיכויים שמישהו ילך להתעסק עם הצד ההוא.

הדרך עד הסירה היתה כולה מכוסה עשב, ולכן לא השארתי שום עקבות. הלכתי במיוחד כדי לבדוק. עמדתי על החוף והבטתי בנהר. שקט ושלווה. אז לקחתי את הרובה ונכנסתי לתוך היער, כדי לצוד כמה ציפרים. פתאום ראיתי חזיר־בר; היו כמה חזירים שברחו מן החוות ונעשו פראים. יריתי בברנש הזה וסחבתי אותו לביקתה.

לקחתי את הגרזן וניפצתי את הדלת. הורדתי עליה מכות הגונות עד שהצלחתי לשבור אותה. הכנסתי את החזיר, סחבתי אותו עד סמוך לשולחן, פתחתי את צוארו בגרזן והנחתי אותו על הארץ שהדם ינזל ממנו. אמרתי ‘ארץ’ כי זו באמת היתה ארץ – אדמה קשה, בלי שום לוחות. בקיצור, אחר־כך לקחתי שק ישן ומילאתי אותו בהמון אבנים גדולות – כמה שרק יכולתי לסחוב – והתחלתי לגרור אותו מן החזיר בכיוון הדלת, לדרך היער עד לנהר. שם הטלתי אותו למים, והוא ירד וצלל עד שנעלם לגמרי. אפשר היה לראות בלי קושי כי גררו משהו על האדמה. כמה חבל שתום סויר לא היה שם איתי; זכרתי שהוא מתענין נורא בענינים שכאלה, ואחר־כך מוסיף עליהם כל מיני שיפוצים מהדמיון שלו. אני לא מכיר אף אחד שמסוגל להשויץ בענינים כאלה כמו תום סויר.

בקיצור, לבסוף תלשתי כמה שערות מראשי, ומרחתי את הגרזן טוב טוב בדם, הדבקתי את השערות אל הצד האחורי של הגרזן והשלכתי אותו לפינה. אחר־כך הרמתי את החזיר ועטפתי אותו במעיל קרוב ללב (כדי שהדם לא יטפטף), עד שהתרחקתי כהוגן מהבקתה, ואז זרקתי אותו לתוך הנהר. פתאום חשבתי על משהו חדש; ואז חזרתי לסירה שלי, הוצאתי את תרמיל האוכל והמשור הישן והחזרתי אותם לביקתה. הנחתי את התרמיל למקומו הרגיל, וקרעתי חור בתחתיתו עם המשור, כי לא היו בביקתה שום סכינים או מזלגות – אבא היה עושה את כל עבודות הבישול והאוכל עם האולר הגדול שלו. אחר־כך גררתי את השק איזה מאה מטר לאורך העשב ודרך עצי הערבה מזרחה מהבית, עד לאגם רדוד ורחב, מלא קני־סוף – ואוזים גם כן, לפעמים, בחדשים המתאימים. מין שפך או פלג נמשך מצידו השני עד למרחק של קילומטרים, השד יודע לאן, אך בכל אופן לא אל הנהר. הקמח הסתנן החוצה מהשק והשאיר פס דק לכל אורך הדרך עד האגם. הפלתי שם גם את האבן המשחזת של אבא, כאילו הדבר נעשה במקרה. אחר־כך קשרתי בחוט את הקרע בשק־הקמח, כדי שלא יסתנן יותר. והחזרתי אותו ואת המשור לסירה.

בינתים ירד הערב; ואז הורדתי את הסירה לנהר מתחת לכמה ענפי ערבה התלויים מן החוף וחכיתי לירח שיזרח. קשרתי את הדוגית לעץ; אחר־כך הוצאתי משהו לכרסוּם ונשכבתי לי בסירה לעשן מקטרת ולתכנן תכנית. הענין הוא כזה, אמרתי לעצמי; הם ילכו בעקבות השק עם האבנים עד החוף ואחר־כך יבדקו את הנהר כדי למצוא את הגופה שלי. והם גם ילכו בעקבות פס הקמח עד האגם ויכנסו לתוך השפך שמוביל השד־יודע־לאן, כדי לתפוס את השודדים שהרגו אותי וסחבו את כל הדברים. הם לא יחפשו כלום בנהר, מלבד את הגופה שלי; וכעבור זמן קצר כל הענין הזה ימאס עליהם ואז לא יתעסקו אתי יותר. מאה אחוז; יופי חי. אני יכול לבחור לי איזה מקום שמוצא חן בעיני. אי ג’קסון הוא מקום שמתאים לי בהחלט; אני מכיר יפה את האי, ושום אחד לא בא אליו. ואני אוכל גם לחתור ולהתגנב בלילות העירה, להסתובב לי קצת ולסחוב כל מיני דברים שאני צריך. אי ג’קסון הוא המקום בשבילי!

הייתי עיף כהוגן, ולפני שידעתי מה ואיך – נרדמתי. כשהתעוררתי לא ידעתי ברגע הראשון איפה אני. התישבתי והבטתי מסביב מבוהל מעט. אחר כך נזכרתי. הנהר נראה עצום, מילין על מילין מכל צד. הירח היה כל־כך בהיר, עד שיכולתי לספור את הקורות שצפו בזרם, שחורות ודוממות, מאות מטר מן החוף. על הכל נחה דממת־מות; יכולתי לראות שכבר מאוחר, וגם להריח שמאוחר. אתם מבינים למה אני מתכוון – אנ’לא יודע באיזה מילים להשתמש כאן.

הרבצתי פיהוק הגון והתמתחתי, והתכוננתי להתיר את הקשר ולהפליג סוף סוף; אך פתאום שמעתי מין קול רחוק על המים. הקשבתי; ואחרי רגע גיליתי איזה מין קול הוא זה; היה זה הקול הקצוב והעמום של משוטים המתנועעים בתוך הטבעות שלהם ושאפשר לשמוע אותם בלילה שקט. הצצתי מתוך הענפים, ובאמת צדקתי – דוגית שטה לה במים. לא יכולתי לראות כמה אנשים היו בה. היא הלכה והתקרבה, וכשהיתה בדיוק מולי ראיתי שהיה בה רק איש אחד. אולי זהו אבא, חשבתי לי, אם כי לא חשבתי שישוב כל־כך מהר. הוא חתר קרוב אלי במורד הזרם, ואחרי רגע הסתובב לכיוון החוף במים השקטים. הוא היה כל־כך קרוב אלי, שיכולתי להושיט את הרובה ולנגוע בו. בקיצור, זה היה באמת אבא, מאה אחוז, ולפי החתירה שלו ראיתי שהוא לא היה שיכור.

לא ביזבזתי אפילו רגע. חת שתים הסתובבתי, במהירות אך בשקט, אל מורד הזרם, בצל החוף. חתרתי כך איזה ארבעה קילומטר, ואחר־כך חתרתי שלוש־מאות מטר או יותר אל אמצע הנהר, כי ידעתי שעוד מעט אעבור על־יד המעגן, ושם יוכלו האנשים לראות אותי ולקרוא לי. חתרתי אל בין הקורות הצפות ואחר־כך נשכבתי על רצפת הדוגית ונתתי לה לשוט בעצמה. שכבתי לי כך, נחתי יפה ועישנתי את המקטרת, כשאני מביט אל השמים. אפילו ענן אחד לא היה בהם. השמים נראים כל כך עמוקים כששוכבים על הגב באור הירח; אף פעם לא ידעתי את זה, עד הרגע ההוא. ועד איזה מרחקים אפשר לשמוע בלילות שכאלה על המים! שמעתי אנשים מדברים במעגן המעבורת. ושמעתי גם מה הם אומרים – כל מלה ומלה. איש אחד אמר שעכשיו הימים מתחילים להיות ארוכים והלילות יותר קצרים. איש אחר אמר שהוא לא חושב שזהו אחד הלילות הקצרים – ואז כולם צחקו; והוא אמר את החכמה פעם שניה והם צחקו שוב. אחר־כך הם העירו ברנש אחר וסיפרו גם לו את החכמה, והם צחקו, אבל הוא לא צחק; הוא צעק משהו בכעס ואמר שיעזבו אותו במנוחה. הברנש הראשון אמר שהוא מתכונן לספר את החכמה לאמא שלו – היא בטח תחשוב שזוהי חכמה טובה; אבל הוא אמר שזה כלום בהשוואה לדברים האחרים שסיפר בחיים שלו. שמעתי איך מישהו אומר שכבר עוד מעט שלוש, והוא מקוה שהשמש לא תחכה יותר משבוע עד הזריחה. אחר־כך הלכה השיחה והתרחקה יותר ויותר, עד שלא יכולתי להבין את המילים; אבל יכולתי לשמוע את הצליל שלהן, ומפעם לפעם גם איזה צחוק, שנדמה כאילו בא ממרחקים.

עכשיו הייתי די רחוק מהמעגן. התישבתי – וראיתי את אי־ג’קסון, מרוחק איזה שלושה קילומטר במורד הזרם, מלא יערות, ניצב באמצע הנהר גדול, אפל ומוצק, כמו ספינת־קיטור בלי אורות. לא היה שום סימן מרצועת־החול – כולה היתה עכשיו מתחת למים.

לא עבר זמן רב עד שהגעתי לאי. שטתי במהירות עצומה, כי הזרם היה חזק מאוד, עד שהגעתי אל מים שקטים; ואז ירדתי לאי מצד חוף אילינוי. הבאתי את הסירה אל מפרצון עמוק בחוף שידעתי עליו; הייתי צריך להרחיק את ענפי הערבה כדי להיכנס אליו; ואחרי שקשרתי את הדוגית, אי אפשר היה בכלל לראות אותה מבחוץ.

התישבתי על קורה בקצה האי, והבטתי אל הנהר הגדול ואל הקורות השחורות שצפו עליו, ומשם אל העיירה המרוחקת חמישה קילומטר מכאן, ששלושה־ארבעה אורות נצנצו בה. רפסודת־קורות ענקית צפה במרחק מיל במעלה הזרם. עם פנס דולק באמצעיתה, ראיתי איך היא זוחלת ומתקרבת, וכשהיתה כמעט מולי שמעתי קול אומר; “המשוטים לירכתים, שם! תזיז את החרטום לימין!” שמעתי את המילים האלה כל כך ברור, כאילו האיש עמד על ידי.

בינתים נעשו השמים אפרוריים במקצת; ואז נכנסתי אל תוך החורשה ושכבתי לישון מעט לפני ארוחת־הבוקר.

 

פרק שמיני: אני מרחם על ג’ים הכושי    🔗

כשהתעוררתי כבר היתה השמש גבוה בשמים, וניחשתי שכבר אחרי שמונה בבוקר. שכבתי לי בתוך העשב בצל הקריר, חשבתי לי כל מיני מחשבות והרגשתי את עצמי רענן, וגם די נוח ומרוצה. יכולתי לראות את אור־השמש מסתנן דרך שנים־שלושה סדקים, אבל בדרך כלל היו מסביב עצים גדולים, ובתוכם היה די אפל. על האדמה היו כמה מקומות מנומשים, שנוצרו מהאור שהסתנן בין העלים, והנמשים האלה רקדו נחמד מאוד, סימן שרוח קלה נשבה. שני סנאים ישבו על ענף אחד וקשקשו אלי בידידות רבה.

הייתי עצלן באופן יוצא מהכלל, הרגשתי נוח מאוד – ולא התחשק לי לקום להכין ארוחת־בוקר. התנמנמתי לי שוב, ופתאום היה נדמה לי שאני שומע רעש – מין “בוּם” רחוק ועמום מכיוון הנהר. קמתי, נשענתי על המרפקים והקשבתי; אחרי רגע שמעתי “בום” שני. קפצתי על רגלי ומיהרתי להציץ מבעד לסדק שבין העלים. ראיתי שכבה של עשן נחה על המים – בקו ישר ביני ובין המעבורת. המעבורת עצמה צפה במורד הזרם, מלאה אנשים. עכשיו הבינותי את כל הענין. “בום!” ראיתי את העשן הלבן פורץ מצד המעבורת. הבנתם; הם ירו בתותח לתוך המים, כדי להעלות מתוכם את הגופה שלי!

הייתי רעב כהוגן, אבל ידעתי שאסור לי להדליק מדורה, כדי שלא יראו את העשן. על כן ישבתי איפה שישבתי, הסתכלתי בעשן־התותח והקשבתי לקולות ה“בום”. רוחב הנהר במקום ההוא היה מיל אחד, והוא נראה תמיד נחמד בבוקר של קיץ – כך שיכולתי להנות מן החיים ולהביט בשמחה איך מחפשים מה שנשאר ממני, אילו רק היה לי משהו לכרסם. והנה, פתאום נזכרתי שנוהגים לשים כספית בתוך כיכרות־לחם ולשלוח אותם על פני המים; כי הלחם הזה שט ישר אל המקום שבו מונחת גופה של טבוע ונעצר שם. אם כן, אמרתי לעצמי, אשגיח יפה, ואם אראה איזו כיכר שטה ומחפשת אותי – אשתדל שהיא תמצא אותי. עברתי אל צד־אילינוי של האי, לראות איזה מזל יהיה לי שם, ולא הצטערתי. כיכר־לחם הגונה התקרבה לחוף, וכמעט שהצלחתי לתפוס אותה בעזרת מקל ארוך, אבל הרגל שלי התחלקה והכיכר התרחקה. הייתי, כמובן, במקום שבו הזרם עובר קרוב מאוד לחוף – את הסוד הזה ידעתי יפה. אבל אחרי רגע התקרבה כיכר שניה, והפעם היה הרווח כולו שלי. הוצאתי את הפקק, זרקתי את טיפת הכספית ונעצתי את השינים בכיכר. היה זה לחם טרי מהמאפיה – כזה שהעשירים אוהבים לאכול, ולא לחמנית־תירס זולה ומחורבנת.

מצאתי לי מקום מתאים בין העלים והתישבתי שם על קורה, כשאני לועס מן הלחם, מביט בספינת המעבורת ומרוצה מאוד מהחיים. ואז משהו תפס אותי, ואמרתי לי ככה: מתקבל על הדעת שהאלמנה, או הכומר, או מישהו אחר התפלל שהלחם הזה ימצא אותי, והנה הוא יצא לדרך ומצא אותי. אם ככה, אין ספק שיש משהו בכל העסק הזה; זאת אומרת, יש בו משהו, אם מישהו כמו האלמנה או הכומר מתפללים, אבל אין שום תוצאות אם טיפוס כמוני יתפלל, ואני חושב שהתפילה מביאה תוצאות רק לטיפוסים מהסוג המתאים.

הדלקתי את המקטרת שלי, עישנתי לי זמן־מה והמשכתי להביט. המעבורת שטה עם הזרם ואני קיוויתי שתהיה לי הזדמנות לראות מי נמצא עליה, אחרי שתתקרב לחוף, כי היא בטח תתקרב למקום שאליו שט הלחם. כשהמעבורת התקרבה מאוד מאוד כיביתי את המקטרת ועברתי אל המקום שבו דגתי את הלחם: נשכבתי שם מאחורי קורה במקום קטן ופתוח מול החוף והצצתי החוצה מן המזלג של הקורה.

אחרי רגע התקרבה המעבורת, והיא היתה כל כך קרובה, עד שיכלו להושיט לוח־עץ מהסיפון ולרדת לחוף. כמעט כולם היו על הסיפון: אבא, והשופט טצ’ר, ובקי טצ’ר, וג’ו הרפר, ותום סויר, והדודה פולי, וסיד ומרי, ועוד המון אחרים. כולם דיברו על הרצח אבל הקברניט נכנס לתוך דבריהם ואמר:

“הביטו היטב. הזרם קרוב ביותר לחוף במקום הזה, ויתכן שהוא נסחף אל החוף ונתפס בין השיחים שבקצה המים. בכל אופן, כך אני מקווה.”

אבל אני לא קיויתי כך. כולם הצטופפו ונשענו מעל למעקה, כמעט בדיוק מול הפנים שלי, ועמדו בשקט והביטו בכל הכוח. יכולתי לראות אותם אָל“ף אָל”ף, אבל הם לא יכלו לראות אותי. ואז צעק הקברניט: “להתרחק!” והתותח הרביץ התפוצצות כזאת ישר מולי, עד שכמעט נעשיתי חרש מן הרעש ועיור מן העשן. חשבתי שאני הולך, ואילו היו דופקים כמה כדורים יחד עם היריה, אז היו מצליחים למצוא את הגופה שחיפשו. העיקר, לא נפגעתי כלל, תודה לאל. הספינה המשיכה לשוט ונעלמה מאחורי האי. מפעם לפעם יכולתי לשמוע את יריות התותח, שהתרחקו יותר ויותר, עד שכעבור שעה לא שמעתי אותן כלל. אורך האי היה איזה חמישה קילומטר. תארתי לעצמי שהם הגיעו עד לרגלי האי והחליטו לוותר על כל הענין. אבל הם לא ויתרו עדיין: הספינה הקיפה את האי ונכנסה אל המיצר שלצד מיסורי, כשהיא שטה ויורה מפעם לפעם. חציתי את האי לצד ההוא והבטתי בה, כשהגיעו אל ראש האי הפסיקו לירות, התקרבו אל חוף מיסורי וחזרו העירה.

ידעתי שעכשיו אין לי מה לפחד. אף אחד לא יבוא הנה לחפש אותי. הוצאתי מן הדוגית את כל הדברים שלי וסידרתי לי מחנה נחמד בין העצים, הקמתי מהשמיכות מין אוהל, כדי לשים בתוכו את הדברים, שלא ירטבו בגשם. דגתי לי שפמנון, ופתחתי אותו עם המשור, ולפני השקיעה הדלקתי מדורה ואכלתי ארוחת־ערב. אחר כך השלכתי את החכה, כדי לדוג כמה דגים לארוחת־הבוקר.

עם חושך התישבתי על־יד המדורה, עישנתי והרגשתי את עצמי מבסוט מהחיים; אבל אחרי איזה זמן התחלתי להרגיש בדידות, ואז הלכתי והתישבתי לי על החוף והקשבתי לקולות הפכפוך של הנהר הזורם, וספרתי את הכוכבים, ואת הקורות והרפסודות הצפות; ואחר־כך הלכתי לישון. אין לכם דרך יותר טובה להרוג את הזמן כשאתם מרגישים בדידות; ואם תעשו כמוני – תתגברו עליה חת שתים.

כך עברו שלושה ימים ולילות, בלי שום הבדל – כולם היו דומים זה לזה בדיוק. אבל ביום הרביעי הלכתי לחקור את האי. אני הייתי הבעל־בית שלו; הוא היה כולו שלי, כביכול, ואני רציתי להכיר את כולו; אבל בעיקר רציתי להרוג את הזמן. מצאתי המון תותים בשלים סוג אל"ף; וענבי קיץ ירוקים, ופטל בוֹסר, והאוכמניות רק התחילו להבשיל. ראיתי שעוד מעט יהיו כולם שימושיים מאוד בשבילי.

בקיצור, הסתובבתי לי בין העצים העבותים, עד שניחשתי שאני נמצא לא רחוק ממרגלות האי. לקחתי אתי את הרובה, אבל לא יריתי שום כדור; לקחתי אותו להגנה, אבל קיוויתי שאולי אצליח לצוד משהו בדרך הביתה. באותו זמן בערך דרכתי כמעט על נחש עצום, אך הוא ברח והתחמק דרך העשב והפרחים, ואני אחריו – מנסה לתקוע בו כדור. רצתי חתיכת דרך – ולפתע פתאום עליתי ישר על אפר של מדורה, שעדיין העלתה עשן.

לבי קפץ לתוך הגרון שלי. כבר לא חשבתי להמשיך ברדיפה, אלא נצרתי את הרובה והתגנבתי בחזרה על בהונות רגלי בשיא המהירות שלי. בכל רגע או שנים נעצרתי לשניה בסבך והקשבתי, אבל הנשימה שלי היתה כל־כך כבדה שלא יכולתי לשמוע שום דבר. המשכתי להתגנב עוד קצת, ואחר־כך הקשבתי שוב פעם; וכך הלאה, וכך הלאה. אם ראיתי גזע, חשבתי שאני רואה בן־אדם. אם דרכתי על ענף ושברתי אותו, הרגשתי כאילו מישהו חתך את הנשימה שלי ואני קיבלתי רק חצי, ודווקא את החצי הקטן.

כשהגעתי לאוהל שלי לא הרגשתי את עצמי גיבור גדול; לא היה הרבה דם בקורקבן שלי; אבל, אמרתי לעצמי, זהו לא הזמן המתאים למזמוזי גבורות. החזרתי את כל חפצי לדוגית, כדי שאי אפשר יהיה לראות אותם; כיביתי את האש ופיזרתי את האפר מסביב, כדי לעשות רושם שזהו מחנה מהשנה שעברה, ולבסוף טיפסתי על עץ.

אני חושב שישבתי על העץ איזה שעתים; אבל לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, – רק חשבתי ששמעתי וראיתי אולי אלף דברים. בקיצור, לא יכולתי לשבת שם בלי סוף, ולבסוף ירדתי; אבל המשכתי להסתובב בין העצים העבותים וכל הזמן עמדתי על המשמר. כל מה שיכולתי לאכול היה תותים, ומה שנשאר מארוחת־הבוקר.

בינתים ירד הלילה ואני הייתי רעב כהוגן. ואז, כשהיה סוף סוף חושך, חמקתי מן החוף לפני זריחת הירח וחתרתי אל חוף אילינוי, מרחק ארבע־מאות מטר. נכנסתי לתוך היער ובישלתי לי ארוחת־ערב; וברגע שהחלטתי להשאר שם כל הלילה שמעתי פתאים, “ט–ט–טם, ט–טי–טם”, ואמרתי לעצמי: סוסים באים. אחרי רגע נוסף שמעתי גם קולות אנשים. החזרתי הכל לדוגית בשיא המהירות, ואחר־כך זחלתי בין העצים – לראות אם אוכל לגלות מה הולך שם. לא הגעתי רחוק – והנה שמעתי מישהו אומר:

“כדאי לנו לחנות כאן, אם נמצא מקום מתאים. הסוסים הרוגים לגמרי. בואו נבדוק מסביב.”

לא חיכיתי רגע נוסף, אלא חזרתי לסירה וחתרתי בשקט מהמקום ההוא. קשרתי את הדוגית למקום הישן שלה וחשבתי לישון בתוכה.

לא ישנתי הרבה. פשוט, לא יכולתי להרדם מרוב מחשבות. בכל פעם שהתעוררתי חשבתי שמישהו חונק אותי בגרון. לבסוף אמרתי לעצמי: אי אפשר לחיות באופן שכזה. אני הולך לגלות מי הטיפוס הזה שנמצא על האי הזה יחד אתי. אגלה – או שאתפקע. מיד אחר־כך כבר הרגשתי יותר טוב.

ואז תפסתי במשוט והתרחקתי מהחוף צעד או שנים, ואחר־כך נתתי לדוגית לצוף בין הצללים. הירח עלה, ומחוץ לצללים הוא האיר כמעט כמו אור־היום. שטתי ככה אולי שעה, והכל מסביב היה שקט כמו אבן ושקוע בשינה עמוקה. בקיצור, לבסוף הגעתי עד לרגלי האי. רוח קלילה וקרירה התחילה נושבת, ויכולתי להגיד שהלילה הולך ונגמר. סובבתי את הסירה בעזרת המשוט וקרבתי את החרטום שלה לחוף. אחר־כך לקחתי את הרובה והתגנבתי אל קצה היער. שם התישבתי על קורה והצצתי החוצה דרך העלים. הבחנתי כי הירח מסתלק מתפקידו והאפלה מתחילה לעטוף את הנהר. אבל אחרי שעה קלה גיליתי פס חיוור מעל הצמרות וידעתי כי השחר עולה. אז לקחתי את הרובה והתחלתי להתגנב אל המקום שבו ראיתי את סימני המדורה, כשאני נעצר כל רגע או שנים ומקשיב. אבל משום־מה לא היה לי מזל. לא הצלחתי לגלות את המקום ההוא. אבל אחר כך גיליתי ניצנוץ של אש בין העצים – לא היה שום ספק בכך. הלכתי לכיוון ההוא לאט לאט ובזהירות, ואחרי רגע כבר הייתי די קרוב למקום, עד שיכולתי לראות מה שם – בן־אדם שכב על האדמה. חשבתי שאני משתגע. מסביב לראשו היתה שמיכה, והראש שלו היה כמעט בתוך האש. התישבתי מאחורי קבוצת שיחים, במרחק שני מטרים ממנו ונעצתי בו את עיני. בינתיים הלך אור־היום והאפיר. אחרי רגע התמתח האיש, פיהק והסיר מראשו את השמיכה – והעינים שלי ראו את ג’ים של העלמה וטסון! כמה ששמחתי לראות אותו, בחיי!

“הלו, ג’ים!” אמרתי וקפצתי מבין השיחים.

הוא קפץ על רגליו ותקע בי עינים פראיות. אחר־כך נפל על רגליו, שילב את ידיו ואמר:

“אל תעשה לי רע, לא, לא! אף פעם בחיים שלי לא עשיתי שום רע לרוח־מת. תמיד אהבתי את המתים, ועשיתי כל מה שיכולתי בשבילם. אתה לך בחזרה אל הנהר, למקום שאתה שייך, ואל תעשה שום־כלום לג’ים הזקן, שהיה תמיד החבר שלך.”

בקיצור, לא הייתי צריך לטרוח הרבה כדי שיאמין כי אני מת. שמחתי כל־כך לראות את ג’ים. עכשיו כבר לא הייתי פה לבדי. אמרתי לו שאני לא פוחד כי ילך לספר לכולם לאן הסתלקתי. דיברתי ודיברתי, אבל הוא רק ישב במקומו והביט בי; אפילו מילה לא אמר. ואז אמרתי:

“כבר יש המון אור. בוא, נכין ארוחת־בוקר. תדליק מדורה הגונה.”

“איזה טעם יש במדורה – כדי לבשל תותים ושאר ירקות? אבל לך יש רובה, נכון? אז נוכל להשיג משהו טוב יותר מתות.”

“תותים ושאר ירקות,” אמרתי. “זהו כל מה שאכלת כאן?”

“לא יכולתי להשיג משהו אחר,” ענה.

“מה, כמה זמן אתה נמצא באי, ג’ים?”

“באתי הנה לילה אחרי שהרגו אותך.”

“מה, כל הזמן הזה?”

“כן, זהו זה.”

“ולא אכלת שום דבר מלבד הזיפת הזה?”

“לא, הק. שום דבר אחר.”

“מה, אז אתה בטח מת מרעב, לא?”

“אני חושב שהייתי יכול לאכול עכשיו סוס. ככה אני חושב. וכמה זמן אתה חי על האי הזה?”

“מן הלילה שהרגו אותי.”

“לא! אז מה אתה אכלת? אבל לך יש רובה. אה, כן, יש לך רובה. זה טוב. לך עכשיו ותצוד משהו, ואני אכין את המדורה.”

ואז הלכנו אל הדוגית; ובזמן שג’ים הכין את המדורה בין העצים, הוצאתי אני קמח ובשר וקפה, וקומקום ומחבת, וסוכר וספלי פח, והכושי היה מופתע נורא, כי הוא חשב שכל זה אני עושה בכישופים. דגתי גם שפמנון גדול והגון, וג’ים ניקה אותו בסכין וטיגן אותו.

כשהארוחה היתה מוכנה התישבנו על העשב ואכלנו אותה חמה ישר מן האש. ג’ים חיסל אותה בשיא המהירות מפני שכמעט מת מרעב. ואז, אחרי שהיינו מפוטמים כהוגן, שכבנו לנו על העשב כמו שני מובטלים.

אחר־כך אמר ג’ים:

“אבל שמע נא, הק, מי זה היה שהרגו אותו שם בצריף, אם זה לא היית אתה?”

אז סיפרתי לו את כל הפרשה, והוא אמר שעשיתי הכל בשכל. הוא אמר שאפילו תום סויר לא היה מסוגל לתכנן את הענין יותר טוב ממני. ואז אמרתי אני:

“ואיך התגלגלת אתה הנה, ג’ים? למה באת הנה?”

הוא נראה מבולבל כהוגן ובמשך רגע אחד לא דיבר כלום. אחר כך אמר:

“יותר טוב שלא אגיד.”

“למה, ג’ים?”

“ככה, יש סיבות. אבל אתה לא תלשין עלי אם אספר. נכון, הק?”

“שכה אחיה, ג’ים.”

“אני מאמין לך, הק. אני… אני ברחתי.”

“ג’ים”!

“אבל תזכור, אמרת שלא תלשין. ככה הבטחת לי, הק.”

“נכון, הבטחתי. אמרתי שלא אלשין, ומה שאמרתי יהיה. שכה אחיה! האנשים יכולים לקרוא לי אוהב־כושים מטונף ולירוק עלי על ששתקתי – אבל זה לא משנה. אני לא אלשין, ואני גם לא מתכונן לשוב העירה. אז אם ככה, בוא ונשמע את כל הענין.”

"טוב. אתה מבין, זה היה ככה. העלמה הזקנה – זאת אומרת, העלמה וטסון – היא כל הזמן עשתה לי צרות והתיחסה אלי לא טוב; אבל תמיד היא היתה אומרת שלא תמכור אותי לאורליאנס. אבל בזמן האחרון שמתי לב איך סוחר־כושים אחד מסתובב שם יותר מדי, וזה נתן לי דאגות בלב. הקיצור, לילה אחד אני זוחל עד הדלת בשעה מאוחרת, והדלת לא היתה סגורה לגמרי, ואז אני שומע איך העלמה הזקנה אומרת לאלמנה שהיא חושבת למכור אותי לאורליאנס, ושהיא לא רוצה לעשות את זה, אבל היא יכולה לקבל בשבילי שמונה־מאות דולר, וזהו סכום עצום כזה שהיא לא יכולה להגיד לא. האלמנה ניסתה להוציא ממנה הבטחה שלא תעשה את זה, אבל לא נשארתי לשמוע עד הסוף. 'סתלקתי משם מהר נורא, זה מה שעשיתי.

"התקפלתי החוצה וירדתי במורד הגבעה; רציתי לסחוב דוגית איפה־שהוא בחוף, אבל הסתובבו שם הרבה אנשים, ואז התחבאתי בפונדק העזוב שעל החוף וחיכיתי עד שכולם ילכו משם. הקיצור הייתי שם כל הלילה. כל הזמן הסתובבו שם אנשים. בבוקר התחילו לעבור שם סירות, ומשמונה או תשע דיברו בכל סירה שעברה שם רק על זה שאביך בא העירה וסיפר שהרגו אותך. בסירות האחרונות האלה ישבו אדונים וגבירות שיצאו לראות את המקום ההוא. אחדים ירדו לחוף כדי לנוח לפני חצית הנהר, ומן הדיבורים שלהם למדתי על הרצח. הצטערתי באופן נורא שהרגו אותך, הק, אבל עכשיו אני כבר לא עצוב יותר.

"כל היום שכבתי שם, מתחת השיחים. הייתי רעב, אבל לא פחדתי. ידעתי שהאלמנה ואחותה התכוננו ללכת לכינוס דתי מיד אחרי ארוחת־הבוקר וישארו שם כל היום; והן יודעות שאני יוצא בבוקר עם העדר, וככה לא ירגישו עד הלילה שנעלמתי. גם העבדים האחרים לא ירגישו שברחתי, כי ברגע ששתי הזקנות יוצאות לדרך הם מסתלקים גם כן ולוקחים להם חופש.

"הקיצור, בלילה יצאתי והלכתי לאורך החוף, ועברתי שלושה קילומטר או יותר עד למקום שאין בו בתים. חשבתי ומצאתי מה אני צריך לעשות. אתה מבין, אם אנסה לברוח ברגל, הכלבים יוכלו לרדוף אחרי. אם אגנוב סירה לעבור את הנהר – ירגישו כי סירה נעלמה, ואז יגלו את המקום שבו ירדתי בצד השני ושוב יוכלו לגלות את העקבות שלי. ואז אמרתי: רפסודה היא הדבר שאני צריך, כי היא לא משאירה שום עקבות.

"כעבור זמן־מה ראיתי אור עולה מן הפינה, ואז נכנסתי למים ודחפתי קורה מלפני. שחיתי כך יותר מחצי הדרך עד לאמצע הנהר, והגעתי אל בין הקרשים הצפים, וכל הזמן היה ראשי נמוך נמוך, ושחיתי נגד הזרם עד שהגיעה רפסודה אחת. אז שחיתי אל הירכתים שלה ותפסתי בהם. השמים היו מעוננים ובמשך זמן־מה היה חושך גמור. ואז טיפסתי ושכבתי על הלוחות. כל האנשים עמדו יחד באמצע הרפסודה, על־יד הפנס. הנהר היה בגאות והזרם היה חזק. וכך חשבתי כי עד ארבע בבוקר כבר אהיה במרחק ארבעים קילומטר במורד הנהר, ועוד לפני אור היום אתחמק ואשחה לחוף ואברח אל היער שבחוף אילינוי.

“אבל לא היה לי מזל. בזמן שהיינו קרובים מאוד לאי התחיל אחד להתקרב אלי עם הפנס. ראיתי שאין שום תועלת לחכות, ואז קפצתי בחזרה למים ושחיתי אל האי. 'תה מבין, חשבתי שאוכל לעלות על החוף כמעט בכל מקום, אבל לא יכולתי – החוף היה יותר מדי תלול. הגעתי כמעט עד למרגלות האי לפני שמצאתי מקום מתאים. נכנסתי אל בין העצים והחלטתי שלא יהיה לי עוד שום עסק עם רפסודות, כל זמן שמישהו מסתובב עליהן עם פנס ביד. המקטרת שלי היתה אתי, וחתיכת טבק וכמה גפרורים בכובע שלי, והם לא היו רטובים, אז באמת שהכל בסדר גמור מצידי.”

“אבל בכל הזמן הזה לא אכלת שום לחם או בשר; למה לא צדת איזה צבים?”

“איך אתה יכול לצוד אותם? אי אפשר סתם ככה לעלות ולתפוס אותם. ואיך אתה יכול לסלק את השריון שלהם? איך אפשר לעשות את זה בלילה? ואני לא הייתי מוכן להראות את עצמי על החוף באור היום.”

“כן, זה נכון. הלא היית מוכרח להתחבא כל הזמן ביער. ומה, שמעת איך ירו בתותח?”

“אה, כן. ידעתי שמחפשים אותך. ראיתי איך הם מתקרבים הנה – הסתכלתי עליהם דרך השיחים.”

כמה ציפרים התקרבו אלינו, כשהם מתעופפות מטר או שנים. ואחר־כך יורדות ועפות שוב. ג’ים אמר שזהו סימן לגשם קרוב. הוא אמר שהסימן הוא כשהגוזלים עפים באופן שכזה, והוא חושב שזה אותו דבר גם עם צפרים צעירות. רציתי לצוד ציפרים אחדות; אבל ג’ים לא נתן לי, ואמר שזו סכנת מות. אביו שכב פעם חולה נורא, כך סיפר לי; אחד מהמשפחה צד ציפור וסבתא שלו אמרה שהאב ימות, והוא באמת מת.

וג’ים אמר גם שאסור לספור את הדברים שמתכוננים לבשל לארוחת הצהרים, כי מעשה שכזה מביא מזל רע. ואותו דבר כשמנערים את מפת השולחן אחרי שקיעת השמש. והוא סיפר שאם יש למישהו כוורת דבורים והאיש ההוא מת, מוכרחים לספר על כך לדבורים לפני זריחת השמש, אחרת הדבורים יחלו ויפסיקו לעבוד וימותו. ג’ים אומר שהדבורים לא עוקצות אנשים מטומטמים; אבל אני לא מאמין למעשיה הזאת, כי ניסיתי להתקרב אליהן המון פעמים והן לא עקצו אותי.

עוד קודם שמעתי כמה מהדברים האלה, אבל לא את כולם. ג’ים הכיר המון סימנים מכל המינים. הוא אמר שהוא מכיר כמעט הכל־בכל. אמרתי שנדמה לי שכל הסימנים קשורים במזל רע, אז שאלתי אותו אם אין איזה סימנים למזל טוב. הוא ענה:

“נורא מעט, ואין להם שום תועלת לאף אחד. למה לך בכלל לדעת מתי המזל הטוב מגיע? אולי אתה רוצה לסלק אותו?” והוא המשיך: “אם יש לך הרבה שערות על הידים והחזה, זהו סימן שתהיה עשיר. באמת, יש קצת תועלת בסימן כזה, כי הוא מראה על העתיד הרחוק. 'תה מבין, אולי תהיה קודם המון זמן עני, ואז תחשוב שאין לך שום סיכוי ותרצה להסתלק מהעולם הזה, אם לא תדע שיש סימן כי בקרוב תהיה עשיר.”

“ולך יש הרבה שערות על הידים והחזה, ג’ים?”

"מה פתאום אתה שואל מין שאלה כזאת; 'תה לא רואה שיש

לי?"

“ומה, אתה עשיר?”

“לא. אבל פעם הייתי, ואני אהיה עשיר שוב פעם. פעם היו לי ארבע־עשרה דולר, אבל התעסקתי בספסרות והכל התפוצץ.”

“איזה מין ספסרות זאת היתה, ג’ים?”

“תשמע. קודם כל קניתי בקר.”

“איזה מין בקר?”

“בקר חי, כמובן. השקעתי עשרה דולר בפרה. אבל יותר לא אסכן את הכסף שלי בבקר. הפרה הזאת חלתה ומתה בידים שלי.”

“אז מה, הפסדת את העשרה־דולר?”

"לא. לא הפסדתי את כולם, רק פחות מתשעה דולר. מכרתי

את העור והחלב בעד תשעה דולר ועשרה סנט."

"אז נשארו לך חמישה דולר ועשרה סנט. המשכת גם הלאה

לספסר?"

"כן. אתה מכיר את הכושי ההוא בעל הרגל האחת ששייך למיסטר ברדיש הזקן; ובכן, הוא פתח מין בנק, ואמר שכל מי שיפקיד אצלו דולר אחד יקבל בסוף השנה עוד ארבעה דולר. הקיצור, כל הכושים נכנסו לבנק הזה, אבל להם לא היה הרבה כסף. אני הייתי היחידי עם הרבה כסף. אז דרשתי ממנו יותר מארבעה דולר, ואמרתי שאם לא אקבל מה שאני דורש אפתח בעצמי בנק. ומה, הכושי הזה לא רצה כמובן שגם לי יהיו עסקים, 'פני שהוא אמר שאין פה די עסקים בשביל שני בנקים; אז הוא אמר שאני יכול להפקיד אצלו את החמישה דולר, ובסוף השנה הוא ישלם לי שלושים וחמישה דולר.

“וככה עשיתי. אחר כך חשבתי שכדאי לי להשקיע מיד את השלושים־וחמישה דולר כדי שהענינים יתחילו להתגלגל. כושי אחד בשם בוב מצא סירה מלאה עצים והאדון שלו לא ידע מזה; אז אני קניתי ממנו את זה ואמרתי לו שיקבל את השלושים וחמישה דולר בסוף השנה. אבל בלילה ההוא גנב מישהו את העצים, וביום הבא אמר הכושי הקטע שהבנק שלו פשט את הרגל. ואז אף אחד מאתנו לא קיבל בחזרה את הכסף.”

“מה עשית עם עשרת הסנטים, ג’ים?”

“ובכן, רציתי לבזבז אותם; אבל חלמתי חלום, ובחלום הזה אמרו לי לתת אותם לכושי אחד בשם בלעם – חמור־בלעם קראו לו בקיצור. 'תה מבין, הוא אחד מהמטומטמים האלה. אבל אומרים שהוא בר־מזל, ורק לי אין מזל. בחלום הזה אמרו לי לתת לבלעם שישקיע את עשרת הסנטים והוא יעשה הון בשבילי. הקיצור, בלעם לקח את הכסף, והלך לכנסיה, ושמע שם את הכומר אומר כי כל הנותן צדקה לעניים, אלהים יגמול לו והוא יקבל את כספו בחזרה מאה מונים. אז הלך החמור בלעם ונתן את עשרת הסנטים לעניים, וחיכה בשקט לראות מה יצא מזה.”

“ומה, ג’ים, מה יצא מזה?”

“שום דבר לא יצא מזה. לא הצלחתי בשום אופן לקבל בחזרה את הכסף הזה. וגם בלעם לא הצליח. מעכשיו לא אלוה יותר שום סנט בלי שיהיה לי בטחון מלא. יקבל את כספו בחזרה מאה מונים, אמר הכומר! אילו יכולתי לקבל בחזרה את עשרה הסנטים, הייתי אומר “די” וגם נותן תודה לאלהים.”

“מה, ג’ים, הכל יהיה בסדר, כי הלא בקרוב תהיה איש עשיר.”

“כן. והלא בעצם כבר עכשיו אני עשיר. אני האדון של עצמי, ואני שווה שמונה מאות דולר. הלואי שהיה לי הכסף הזה, כי אז לא הייתי רוצה יותר שום כלום.”

 

פרק תשיעי: הנה צף בית־המות    🔗

רציתי ללכת ולראות מקום אחד באמצע האי, שגיליתי אותו בזמן הסיור. קמנו ויצאנו לדרך, והגענו אליו די מהר, כי אורך האי היה רק חמישה קילומטר והרוחב שלו פחות מחצי קילומטר.

המקום הזה היה די ארוך, מין גבעה תלולה או רכס בגובה שלושה־עשר מטר. הזענו כהוגן עד שהגענו למעלה, כי המדרון היה כל־כך משופע והשיחים סבוכים נורא. טיפסנו והסתובבנו שם סביב סביב, ואחרי איזה זמן גילינו מערה גדולה וטובה בתוך הסלע, כמעט על ראש הגבעה, בצד הפונה לאילינוי. גודל המערה היה כמו שנים־שלושה חדרים מחוברים ביחד, וג’ים היה יכול לעמוד בתוכה בלי להתכופף. היה קריר בפנים. ג’ים הציע שנכניס לתוכה את כל הדברים שלנו, אבל אני אמרתי שאין לי שום חשק לטפס למעלה ולמטה כל הזמן בלי סוף.

ג’ים אמר שאילו החבאנו את הדוגית באיזה מקום הגון, ואילו כל הדברים שלנו היו במערה, היינו יכולים לרוץ ולהתחבא בה במקרה שמישהו יגיע לאי, ואז אי אפשר יהיה למצוא אותנו בלי עזרת כלבים. ומלבד זאת, אמר, הצפרים הזהירו שעוד מעט ירד גשם, אז אולי אני רוצה שהדברים שלנו ירטבו?

ואז ירדנו ונכנסנו לסירה וחתרנו עד אל מול המערה וסחבנו את כל הדברים לתוך המערה. אחר־כך חיפשנו ומצאנו מקום קרוב בין עצי הערבה הסבוכים, שם יכולנו להחביא את הסירה. הורדנו כמה דגים מהחכות, השקענו אותן שוב והתחלנו להתכונן לארוחת הצהרים.

פתח המערה היה די גדול, ויכולנו לגלגל פנימה חבית אם רצינו. בצד אחד הרצפה בלטה קצת, והיתה שטוחה ומתאימה למדורה. ובאמת, הדלקנו שם מדורה ובישלנו ארוחת־צהרים.

פרשנו בפנים את השמיכות כמו שטיח ואכלנו שם את הארוחה.

שמנו את כל החפצים שלנו במקום נוח, בצד האחורי של המערה, אחרי רגעים אחדים התכסו השמים בעננים והתחילו רעמים וברקים. מה לומר? הנבואה של הצפרים היתה נכונה. אחרי רגע התחיל לרדת גשם, והוא ירד בהשתוללות נוראה, ובכל ימי חיי לא ראיתי סערת רוח אדירה שכזאת. היתה זו אחת מסערות־הקיץ של האזור הזה. נעשה חושך כזה, עד שהחוץ נראה כולו שחור־כחול ונחמד; והגשם הצליף בכוח כזה, עד שהעצים הקרובים נראו מטושטשים, כאילו התעטפו בקורי עכביש. ופתאום זינקה רוח אדירה, שכופפה את העצים עד לארץ והפכה למעלה את הצד החיור של העלים; ואחריה באה התפרצות־רוח נהדרת, שהכריחה את הענפים לנדנד בכל כוחם את הזרועות שלהם, כאילו השתגעו לגמרי. ואחר־כך, ברגע שהחוץ היה כולו הכי־כחול והכי־שחור – פסט! – נעשה הכל בהיר כמו גן־עדן, ואפשר היה לראות לרגע את ראשי העצים התקועים וטבולים בתוך הסערה, במרחק מאות מטרים רחוק יותר משאפשר היה לראות קודם. ואחרי שניה – שוב שחור כמו בגיהנום, ואז נשמע הרעם המתפוצץ ברעש נוראי ומתגלגל־משתלשל־משתחל מן השמים עד לסוף העולם, כאילו גלגל מישהו חביות ריקות במדרגות – זאת אומרת, מדרגות ארוכות, שהחביות קופצות וקופצות וקופצות עליהן בלי סוף, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם.

“ג’ים, תראה כמה נחמד,” אמרתי, “לא הייתי מוכן להיות עכשיו בשום מקום אחר, רק פה. תעביר לי עוד חתיכת דג ופרוסה חמה של לחם־תירס.”

“כן, אבל לא היית נמצא כאן, אילמלא ג’ים. אתה היית שוכב עכשיו בין העצים, בלי שום ארוחה, וכמעט שהיית טובע, נוסף על כך. ככה זה, חביבי. האפרוחים יודעים מתי ירד גשם, וככה גם הציפרים, ילד.”

הנהר התחיל לעלות ולעלות במשך עשרה או שנים־עשר ימים, עד שלבסוף עלה על גדותיו. המים הגיעו לגובה מטר אחד או יותר במקומות הנמוכים של האי, וגם בעמק הפונה אל אילינוי. בצד ההוא היה הנהר רחב כמה קילומטרים טובים, אבל בצד של מיסורי נשאר אותו מרחק קבוע – חצי מיל; כי החוף של מיסורי כולו הוא חומה גבוהה של סלעים.

בשעות היום הקפנו בסירה את כל האי. בין העצים היה צל קריר ונפלא, גם אם בחוץ היתה השמש בוערת כתנור. היינו מסתובבים לנו בין העצים, ולפעמים פגשנו גפנים תלויות כל־כך צפוף, עד שהיינו מוכרחים להסתובב ולחפש דרך אחרת. העיקר, על כל גזע־עץ זקן ושבור יכולנו לפגוש שפנים ונחשים ועוד חיות כאלה; ואחרי המבול שכיסה את האי יום או יומים, הם נעשו נוחים ושקטים נורא, בגלל הרעב, עד שיכולנו לחתור אליהם וללטף אותם, אם התחשק לנו; אבל לא את הנחשים והצבים – הם היו קופצים ישר למים. הרכס שהמערה שלנו נמצאה בו היה מלא אותם. יכולנו לאסוף המון חיות־שעשועים, אילו רק רצינו.

לילה אחד מצאנו חלק מרפסודת־קורות עשויה גזעי אורן יפים. שלושה מטר הרוחב ואיזה ארבעה מטר האורך, והקצה שלה ביצבץ מהמים בגובה שש או שבע אצבעות – ממש ריצפה חזקה וישרה. לפעמים יכולנו לראות בשעות היום קורות מנוסרות צפות בזרם, אבל הנחנו להן להתרחק; לא רצינו להראות את עצמנו ביום.

ופעם אחרת, כשעמדנו בקצה האי לפנות בוקר, גילינו מין שלד של בית צף בצד המערבי של הנהר. היתה זו מין רפסודה בת שתי קומות, מכוסה כמעט כולה בד עבה. חתרנו אליה ועלינו על סיפונה – טיפסנו לתוכה דרך חלון הקומה השניה. אבל היה עדיין חושך ולא יכולנו לראות כלום, ועל כן קשרנו את הסירה לרפסודה וישבנו בתוכה לחכות לאור היום.

האור התחיל מתפשט עוד לפני שהגענו למרגלות האי. אז הצצנו פנימה דרך החלון. יכולנו להבחין במיטה ושולחן, ושני כיסאות ישנים, והמוני דברים מפוזרים על הריצפה, וגם בבגדים התלויים על הקיר. משהו שכב על הריצפה בפינה המרוחקת, והוא נראה כמו בן־אדם. ואז קרא ג’ים:

“הי, אתה שם!”

אבל הוא לא זז. אז צעקתי גם אני, ואחר־כך ג’ים אמר: “האיש לא ישן. הוא מת. אתה עמוד בשקט, ואני אלך להסתכל.”

הוא התקרב, והתכופף, והסתכל ואמר:

“האיש מת. כן, בהחלט. וגם ערום. ירו בו מן הגב. אני חושב שהוא מת לפני יומים או שלושה. בוא תיכנס, הק, אבל אל תסתכל בפנים שלו – הם איומים ונוראים.”

לא הסתכלתי בו בכלל. ג’ים השליך עליו כמה סמרטוטים ישנים, אבל הוא לא היה צריך לעשות את זה; לא היה לי שום חשק להסתכל עליו. ערמות של קלפים ישנים ומשומנים היו מפוזרים על הריצפה, ובקבוקי ויסקי ריקים, וזוג מסכות של בד שחור. כל הקירות היו מכוסים במילים ובציורים הכי מחורבנים, שנכתבו בפחם שחור. היו בחדר גם שתי שמלות כותנה מלוכלכות וישנות, וכובע־שמש וכמה שמלות תחתוניות התלויות על הקיר. וכמה בגדים גם כן. העברנו הכל אל הסירה – אולי נמצא בזאת תועלת. ראיתי כובע־קש ישן של ילד על הריצפה ולקחתי גם אותו. ומצאתי גם בקבוק, שהיה בו פעם חלב, והיה לו מין פקק־סמרטוטים שהתינוק יוכל למצוץ ממנו. היינו לוקחים גם את הבקבוק הזה, אבל הוא היה שבור. היו שם גם ארגז ישן ובלוי ומזודה ישנה, שהצירים שלה נשברו. הם היו פתוחים, אבל לא נשאר בהם שום דבר שהיה שווה משהו. הצורה שבה כל הדברים היו מפוזרים עשתה רושם כאילו האנשים הסתלקו מכאן במהירות ולא הספיקו לקחת את רוב החפצים שלהם.

מצאנו שם מנורת־פח ישנה, וסכין־קצבים בלי ידית, ואולר גדול וחדש לגמרי, ששווה שתי פרוטות בכל חנות, והמון נרות חלב, ופמוט פח, וכד־יין, וספל־פח, וכיסוי־מיטה סמרטוטי שסילקנו מן המיטה, ותיק מלא מחטים וסיכות ודונג־לצחצוח וכפתורים וחוטים ועוד דברים כאלה; וגם פטיש וכמה מסמרים, וחכה בעובי האצבע הקטנה שלי, עם כמה קרסים נוראיים עליה, וגליל של עור, ורצועת־כלב, ופרסה, וכמה בקבוקוני רפואות בלי שום תויות עליהם. ברגע שהתכוננו לעזוב מצאתי קרצפת במצב די טוב, וג’ים – הוא מצא קשת של כינור ישנה ומזופתת, ורגל־עץ. הרצועות שלה היו קרועות, אבל חוץ מזה היא היתה רגל טובה בהחלט, אם כי היתה ארוכה מדי בשבילי וקצרה מדי בשביל ג’ים; לא הצלחנו למצוא את הרגל השניה, אפילו שחיפשנו בכל המקומות.

וככה, באופן כללי, יצאנו משם בשלל הגון. כשהיינו מוכנים להפלגה נמצאנו במרחק חצי קילומטר מן האי, והשמש האירה יפה יפה. ואז הצעתי לג’ים לשכב בתוך הסירה ולהתכסות בשמיכה, כי אם ישב זקוף יכירו האנשים שהוא כושי גם מרחוק. חתרתי לכיוון חוף אילינוי, אבל הזרם סחף אותי כמעט חצי קילומטר. צפנו במעלה המים העומדים שליד החוף, אך לא היתה לנו שום תקלה ולא ראינו שום איש. הגענו הביתה בשלום.

 

פרק עשירי: מה קורה אם נוגעים בעור־נחש    🔗

אחרי ארוחת־הבוקר רציתי לדבר על האיש המת ולנחש למה הוא נהרג, אבל ג’ים לא רצה. הוא אמר שזה יביא מזל רע; ומלבד זאת, אמר, רוח־המת עלול לבוא ולבקר אותנו. הוא אמר כי מת שלא קברו אותו מסוגל לערוך ביקורים בסביבה יותר מרוח־מת שנקבר ונח בשלום על משכבו. זה נשמע הגיוני בהחלט, ועל כן חדלתי לדבר על הענין; אבל בכל זאת המשכתי לחשוב על כך ורציתי נורא לדעת מי ירה באיש ההוא ולמה.

בדקנו את הבגדים שלקחנו ומצאנו שמונה דולר, במטבעות כסף, תפורים בתוך בטנה של מעיל עליון ישן. ג’ים אמר שהוא חושב כי אנשי הבית הצף גנבו את המעיל, כי אילו ידעו שיש בו כסף הם לא היו עוזבים אותו ככה. אני אמרתי שלדעתי הם האנשים שהרגו את האיש ההוא; אבל ג’ים לא רצה לדבר על זה. ואז אמרתי:

“כן, אתה חושב שזה מביא מזל רע; אבל מה אמרת אחרי שהבאתי את עור־הנחש שמצאתי שלשום על הסלע? אמרת שמי שנוגע בעור־נחש מביא את המזל הכי נורא בעולם. זהו, הנה המזל המחורבן שלך! אספנו את כל השלל הזה, ועוד שמונה דולר מהצד. הלואי שהיה לנו מזל מזופת כזה כל יום, ג’ים”!

“אל תדאג חביבי, אל תדאג. ואל תהיה חכם שכזה. הוא יבוא, אני אומר לך, הוא יבוא.”

ובאמת, הוא בא. זה היה יום שלישי, היום שבו ניהלנו את השיחה הזאת. והנה, ביום ששי אחרי הצהרים שכבנו לנו על העשב בראש הסלע והוצאנו את המקטרות. הלכתי למערה להביא קצת טבק, ומצאתי שם נחש אפעה. הרגתי אותו וגילגלתי אותו לרגלי השמיכה של ג’ים, בצורה הכי טבעית, כי חשבתי שיהיה קצת שמח כשג’ים ימצא אותו שם. הקיצור, כשירד הלילה שכחתי מכל הענין הזה; וכשג’ים נשכב לו על השמיכה בעוד אני מדליק אור – בת־זוגו של הנחש היתה שם והיא נשכה אותו.

הוא זינק ביללה, והדבר הראשון שראיתי באור היה – הנחשית הזאת מגוללת ומוכנה לזינוק שני. בשניה אחת השכבתי אותה עם מקל, וג’ים חטף את קנקן הויסקי של אבא והתחיל שופך אותו לתוך הבטן שלו.

הוא היה יחף, והצפעונית נשכה אותו בדיוק בעקב. כל זה בא מפני שהייתי מטומטם שכזה ולא זכרתי כי אם משאירים נחש הרוג באיזה מקום, בת־הזוג מוכרחה לבוא אליו ולגלגל את עצמה מסביבו. ג’ים ביקש ממני להסיר את ראש הנחש ולהשליך אותו רחוק משם ואחר־כך להפשיט את עורו ולצלות חתיכת בשר ממנו. עשיתי את זה, והוא אכל את הבשר הצלוי ואמר שזה יציל אותו. הוא גם ביקש ממני להסיר את הקשקשים ולקשור אותם מסביב לפרק ידו, מפני שגם זה יעזור לרפא אותו. אחר כך חמקתי מן המערה והשלכתי את שני הנחשים רחוק בין השיחים. לא רציתי שג’ים יגלה שכל זה בא לו באשמתי; בשום אופן לא רציתי.

ג’ים ינק וינק מכד היין, ומפעם בפעם היה מאבד את ראשו ומתחיל לקפץ מסביב ולילל; אבל ברגע של צלילות היה מיד חוזר לינוק מתוך הכד. העקב שלו התנפח נורא, וכך גם כל הרגל; אך לבסוף התחיל היין להשפיע עליו, ואז קיויתי שהוא באמת יבריא; אבל מה ששייך לי – הייתי מוכן לסבול נשיכת נחש ולא את הויסקי של אבא.

ארבעה ימים וארבעה לילות שכב ג’ים, עד שהנפיחות נעלמה לגמרי והוא יכול היה שוב להסתובב. נשבעתי שיותר לא אעז לנגוע בידי בעור־נחש, אחרי שראיתי מה יוצא מזה. ג’ים אמר שהוא מקווה כי מעכשיו אתחיל להאמין לכל מה שהוא אומר; והוא אמר שהתעסקות עם עור־נחש מביאה מזל איום כזה, שאולי עוד לא נפטרנו מזה לגמרי; והוסיף שהוא מעדיף להסתכל על חרמש־הירח דרך הכתף השמאלית שלו אלף פעמים, ולא לנגוע בעור־נחש. ובאמת, גם אני התחלתי להרגיש כמוהו, אם כי תמיד חשבתי שהצצה על חרמש־ירח דרך הכתף השמאלית היא אחד הדברים הכי טפשיים ולא־זהירים שאפשר בכלל לעשות. הנק בנקר הזקן עשה זאת פעם, ועוד פיטפט על זה; לא עברו שנתים מאז – והוא השתכר והתגלגל ממגדל השמירה והשתטח ככה עד שהגוף שלו נעשה מין שכבת־מריחה, אם מותר לי לומר ככה; במקום ארון השכיבו אותו בין שתי דלתות־אסם, וכך קברו אותו. לא ראיתי את זה בעצמי, אבל זהו מה שמספרים. אבא סיפר לי את זה. בכל אופן, כל זה בא לו מפני שהסתכל בירח באופן שכזה, כמו גולם.

בקיצור, הזמן עבר והנהר ירד בחזרה אל גדותיו; והדבר הראשון שעשינו אחר־כך היה – חיברנו אל החכה שפן־פתיון, ודגנו שפמנון אחד בגודל של בן־אדם. האורך שלו היה איזה שני מטר, והוא שקל יותר ממאה קילוגרם. לא יכולנו לטפל בו, כמובן; הוא היה מעיף אותנו עד לאילינוי. אנחנו רק ישבנו והסתכלנו איך הוא משתולל ומתפתל הנה והנה עד שטבע. בקיבה שלו מצאנו כפתור־נחושת וכדור עגול והמון גרוטאות. פיצפצנו את הכדור בפטיש ומצאנו בתוכו סליל־חוטים. ג’ים אמר שהסליל הזה היה כנראה בבטן הדג המון זמן, עד שהחוטים התגלגלו ונעשו לכדור. היה זה הדג הכי גדול שדגו פעם בנהר המיסיסיפי; כך אני חושב. ג’ים אמר שאף פעם בחייו לא ראה דג גדול שכזה. הוא היה שווה המון כסף בעיירה. דג כזה מוכרים בשוק ליטרה ליטרה; כל אחד קונה חתיכה ממנו. הבשר שלו לבן כשלג ונפלא כשהוא מטוגן.

למחרת בבוקר מצאתי שמתחיל להיות משעמם, ושמתחשק לי לעשות משהו יותר מענין. עלה בדעתי לעבור את הנהר וללכת לגלות מה נשמע בעיר. הרעיון הזה מצא חן בעיני ג’ים; אבל הוא אמר שאני מוכרח ללכת רק בלילה ולהזהר מאוד מאוד. אחר־כך הוא חשב על הענין והציע לי ללבוש אחת מהשמלות הישנות ולהתחפש לילדה. זה היה באמת רעיון מוצלח. אז הוא קיצר מעט אחת משמלות הכותנה ואני קיפלתי את המכנסים שלי עד הברכים ונכנסתי לתוך השמלה. ג’ים הידק אותה מאחור בעזרת קרסי החכה והתחפושת היתה מוצלחת בהחלט. אחר־כך חבשתי את מצנפת־הקיץ וקשרתי אותה מתחת לסנטר. כל מי שיתחשק לו עכשיו להביט בפרצוף שלי, יצטרך להתכופף, כאילו הייתי ארובת תנור. ג’ים אמר שאף אחד לא יוכל להכיר אותי, אפילו לא באור. כל היום התאמנתי, כדי להתרגל לתלבושת החדשה שנתלתה עלי, עד שלבסוף הרגשתי את עצמי טוב בתוכה. אבל ג’ים אמר שאני לא מתנועע כמו ילדה, ושאני מוכרח להפסיק למשוך את השמלה כדי לתקוע את ידי בתוך כיסי המכנסים. שמתי לב למה שאמר והשתדלתי להתנהג כמו שצריך.

עם רדת הלילה יצאתי בדוגית אל חוף אילינוי.

חתרתי העירה דרך המפרץ הקטן של מעגן המעבורת, והזרם הביא אותי אל תחתית העיר. קשרתי את הסירה והתחלתי ללכת לאורך החוף. גיליתי אור דולק בביקתה קטנה, שאף אחד לא גר בה המון זמן ורציתי לדעת מי נכנס לגור בה. התגנבתי והצצתי פנימה דרך החלון. ראיתי אשה כבת ארבעים יושבת וסורגת לאור נר, שעמד על השולחן. לא הכרתי את הפרצוף שלה; היא היתה זרה, כי לא היה פרצוף בעיירה הזאת שאני לא מכיר אותו. זה היה באמת מזל, כי פתאום התחיל הלב שלי לרעוד. התחרטתי על שבכלל באתי הנה; אנשים יכולים עוד להכיר את הקול שלי ולזהות אותי. אבל אם האשה הזאת גרה בעיירה קטנה שכזאת אפילו יומים, היא תוכל לספר לי כל מה שמתחשק לי לדעת. ואז דפקתי על הדלת ותקעתי לראשי שלא אשכח אפילו לרגע שאני ילדה.

 

פרק אחד־עשר: “רודפים אחרינו”!    🔗

“נא להיכנס,” אמרה האשה, ואני נכנסתי.

“תשבי בבקשה,” היא הוסיפה, ואני התישבתי. היא הביטה בי מלמטה עד למעלה בעיניה הקטנות והמבריקות ושאלה: “איך קוראים לך במקרה?”

“שרה ויליאמס.”

“איפה את גרה? בסביבה הזאת?”

“לא, גברת. בהוּקרויל, עשרה קילומטר מכאן. הלכתי ברגל את כל הדרך ואני עיפה נורא.”

“וגם רעבה, אני משערת. אמצא לך משהו לאכול.”

“לא צריך, גברת. הייתי כל־כך רעבה שנעצרתי בחווה אחת, שלושה קילומטר מכאן; ככה שעכשיו אני כבר לא רעבה. וזאת הסיבה שהגעתי הנה כל־כך מאוחר. אמא שלי שוכבת חולה, ולא נשאר לנו בבית שום כסף ושום כלום, ואני באתי הנה לספר את זה לדודי אבנר מור. הוא גר במעלה העיר, זהו מה שאמרה לי. עוד אף פעם לא הייתי כאן. את מכירה אותו?”

“לא. עדיין אינני מכירה פה את כולם. אני גרה פה פחות משבועים. הדרך עד למעלה העיר רחוקה למדי. מוטב שתשארי ללון כאן הלילה. הסירי את כובעך.”

“לא,” אמרתי, “רק אנוח קצת ואחר־כך אלך הלאה. אני לא פוחדת מהחושך.”

היא אמרה שלא תתן לי ללכת לבדי, וכי בעלה ישוב עוד מעט, אולי בעוד שעה וחצי, והוא ילוה אותי. אחר־כך התחילה לדבר על הבעל שלה, ועל הקרובים שלה שגרים במעלה הנהר, ועל הקרובים שלה ממורד הנהר, וכמה טובים היו פעם החיים שלהם, ואיזו שטות עשו שבאו לחיות בעיר הזאת, במקום לגור בשקט בעיר שלהם – וכך הלאה וכך הלאה, עד שהתחלתי לפחד שאני עשיתי שטות שבאתי אליה לשמוע מה הולך בעיר. אבל לאט לאט היא התחילה לדבר על אבא ועל הרצח, ואז כבר הייתי מוכן שתמשיך לקשקש עוד ועוד בלשונה. היא סיפרה לי עלי ועל תום סויר, איך שמצאנו את שנים־עשר אלף הדולר (רק שאצלה זה נהפך לעשרים אלף), וכל מה שידעה על אבא, ואיזה טיפוס עלוב הוא היה, ואיזה טיפוס עלוב הייתי אני, ולבסוף עברה לספר על הרצח.

“מי עשה את זה?” שאלתי, “שמענו כל מיני שמועות על הענין הזה בהוּקרויל, אבל אין לנו מושג מי הרג באמת את הק פין.”

“ובכן, אני חושבת שגם פה יש לא מעט אנשים חכמים שהיו רוצים לדעת מי הרג אותו. אחדים חושבים שפין הזקן עשה זאת. בעצמו.”

“לא… מה, באמת?”

“כמעט כולם חשבו כך בהתחלה. הוא לעולם לא ידע כמה קרוב היה לכך שיעשו בו משפט לינץ'. אבל עוד לפני שהלילה עבר הם שינו את דעתם והחליטו שהרוצח הוא כושי בורח בשם ג’ים.”

“אבל הוא…”התחלתי – והפסקתי.

החלטתי שיותר בריא לשתוק. היא המשיכה לפטפט ולא שמה לב כלל להתפרצות שלי:

“הכושי ברח באותו לילה שבו נרצח הק פין. על כן הכריזו פרס לכל מי שימצא אותו – שלוש־מאות דולר. והכריזו פרס שני של מאתים דולר בעד ראשו של פין הזקן. את מבינה, הוא בא העירה בבוקר שלמחרת הרצח וסיפר על כך, ויצא עם האנשים במעבורת לחפש את הגופה של בנו, ומיד אחר־כך הוא קם והסתלק לו. לפנות ערב רצו לעשות בו לינץ', אבל הוא נעלם. זהו זה. בקיצור, למחרת היום גילו שהכושי נעלם; התברר שאף אחד לא ראה אותו מאז השעה עשר בליל הרצח. ואז התחילו להאשים אותו ברצח, ולמחרת היום – בעוד כולם מדברים על כך – הופיע שוב פין הזקן והלך בוכה ומילל אל השופט טצ’ר ודרש שיתן לו כסף, כדי שיוכל לערוך מצוד על הכושי בכל מדינת אילינוי. השופט נתן לו איזה סכום, ובאותו ערב הוא השתכר והסתובב עד אחרי חצות עם שני טיפוסים זרים בעלי פרצוף מפוקפק, ואחר־כך הסתלק יחד אתם. בקיצור, מאז הוא לא חזר, ואף אחד לא מצפה שיחזור לפני שכל הרעש הזה ישתתק קצת; כי יש אנשים שעוד חושבים שהוא הרג את בנו וסידר את הענינים כך שיחשבו כאילו שודדים הרגו אותו, ואז הוא יוכל לקבל את הכסף של הק בלי שיצטרך להתעסק יותר מדי עם בית־המשפט. אומרים שהוא לא היה אדם הגון כלל, ושהוא מסוגל בהחלט לעשות מין מעשה שכזה. אה, הוא נבל ערמומי, אני משערת. אם הוא לא ישוב תוך שנה אחת, לא יוכלו לעשות לו כלום. אי אפשר להביא שום הוכחות נגדו, את מבינה? כל העסק ישתתק עד אז, ואז יוכל לקבל את הכסף של הק בקלות ובלי שום מאמץ.”

“כן, גם אני חושבת כך, גברת. אני לא רואה מה יכול להפריע לו. ומה, אף אחד כבר לא חושב שהכושי עשה את זה?”

“אוה לא, לא כולם. הרבה אנשים עוד חושבים שהוא עשה זאת. אבל בקרוב מאוד יתפסו את הכושי, ויתכן מאוד שיוכלו להוציא מפיו את האמת.”

“מה, כבר רודפים אחריו?”

“אה, כמה שאת תמימה! האם שלוש־מאות דולר מתגלגלים כל יום ברחוב, ומחכים שאנשים יבואו להרים אותם? כמה אנשים חושבים שהכושי לא ברח רחוק מכאן. גם אני אחת מאלה, אבל עוד לא דיברתי על כך. לפני ימים אחדים שוחחתי עם זוג זקנים הגרים ממול, בביקתת הקורות, והם סיפרו לי במקרה שאיש איננו מבקר באותו אי בלב הנהר, הנקרא אי־ג’קסון. האם איש איננו גר שם? שאלתי. לא, שום איש, ענו לי. לא אמרתי כלום, אבל התחלתי לחשוב על הענין. אני בטוחה כמעט ללא צל ספק שלפני יום או יומים ראיתי עשן עולה מראש האי ההוא; ואז אמרתי לעצמי – זהו, בודאי הכושי מתחבא שם. בכל אופן, אמרתי בליבי, כדאי מאוד לטרוח וללכת לבדוק את האי. מאז לא ראיתי עוד שום עשן, ויתכן שהוא הסתלק משם, אם אמנם היה זה הוא; אבל בעלי ילך בקרוב לבדוק – הוא יחד עם אדם נוסף. הוא הפליג במעלה הנהר וחזר היום, ואני סיפרתי לו על כל הענין ברגע שהגיע לכאן, לפני שעתים.”

נעשיתי כל־כך עצבני, שלא יכולתי לשבת במנוחה. הייתי מוכרח לעשות משהו בידי; אז לקחתי מחט מן השולחן ורציתי להשחיל בה חוט. ידי רעדו ופיספסתי את ההשחלה. ברגע שהאשה השתתקה הרמתי את עיני והנה היא מביטה בי במין סקרנות שכזאת ומחייכת חיוך דק. החזרתי את המחט והחוט ועשיתי עצמי מתענין בסיפור שלה – ובאמת התענינתי.

“שלוש מאות דולר זה סכום עצום,” אמרתי, “הלואי שאמי היתה יכולה לקבל אותם. האם בעלך מתכונן ללכת לשם הלילה?”

“אוה, כן. הוא הלך למעלה העיר עם האיש שסיפרתי לך עליו, כדי להשיג סירה ולבדוק אם יוכלו לקבל בהשאלה רובה נוסף. הם יצאו לאי אחרי חצות.”

“אבל הם יוכלו לבדוק יותר טוב אם יחכו עד הבוקר.”

“כן, אבל גם הכושי יוכל לראות אז יותר טוב, נכון? אחרי חצות הוא יהיה בודאי שקוע בשינה, ואז יוכלו להסתובב בשקט בין העצים ולמצוא את המדורה שלו, אם אמנם ידליק מדורה.”

“באמת, לא חשבתי על כך.”

האשה המשיכה להביט בי במין סקרנות מוזרה, ואני הרגשתי את עצמי נורא לא נוח. פתאום היא שאלה:

“איך אמרת קוראים לך, מותק?”

“מ…מרי ויליאמס.”

איך שהוא לא נראה לי שאמרתי קודם את השם מרי, ולכן לא העזתי להרים את עיני. נדמה לי שאמרתי את השם שרה. על כן הרגשתי כאילו אני תקוע במין בוץ, ופחדתי שאולי אני גם נראה ככה. חיכיתי שהאשה תגיד עוד משהו; כל כמה שהמשיכה יותר לשתוק הרגשתי יותר לא נוח. אבל סוף סוף אמרה:

“מותק, נדמה לי שאמרת קודם כי שמך שרה?”

“אה, כן, גברת. באמת אמרתי. שרה מרי ויליאמס. שרה הוא שמי הראשון. אחדים קוראים לי שרה, ואחדים קוראים לי מרי.”

“אה, ככה זה?”

“כן, גבירתי.”

הרגשתי עכשיו יותר טוב, אבל רציתי נורא להסתלק משם. עדיין לא יכולתי להרים את עיני.

בקיצור, האשה התחילה פתאום לדבר על הימים הקשים שהגיעו, ואיזה אנשים עניים הם, ועל העכברים שמתרוצצים בביקתה באופן חופשי, כאילו הם בעלי־הבית כאן, וכן הלאה וכן הלאה, ואז הרגשתי שוב יותר טוב. הדיבורים שלה על העכברים היו נכונים בהחלט. כמעט בכל רגע יכולתם לראות עכברון אחד מוציא את האף שלו מתוך איזה חור בפינה. היא אמרה שתמיד, בזמן שהיא לבדה בביקתה, היא מכינה כל מיני חפצים לזרוק על העכברים, אחרת הם לא יעזבו אותה במנוחה. היא הראתה לי מוט־עופרת מפותל בצורת קשר ואמרה שבדרך כלל היא קלעית טובה, אבל לפני יום או יומים חטפה נקע ביד והיא לא יודעת אם תוכל עכשיו לקלוע טוב. בכל זאת היא חיכתה להזדמנות, ופתאום העיפה את המוט על עכבר אחד; אבל היא פיספסה אותו כהוגן וצעקה “אוֹח!” כי היד כאבה לה נורא. אחר־כך היא ביקשה ממני לנסות את הזריקה הבאה. רציתי להסתלק משם לפני שבעלה יבוא, אבל לא יכולתי לגלות לה את זה, כמובן. לקחתי את המוט, וברגע שהעכבר הראשון הוציא את האף שלו העפתי עליו את המוט, ואילו נשאר לעמוד במקום שעמד – היה נהפך לקציצות. היא אמרה שזה היה בול והציעה לי לקלוע גם בעכבר הבא. כשהלכה להחזיר את מוט־העופרת, הביאה גם פקעת של חוטים וביקשה ממני לעזור לה בגילגול. הרמתי את שתי ידי והיא שמה מעליהם את הפקעת, והמשיכה לדבר על עצמה ועל העסקים של בעלה. אבל פתאום הפסיקה ואמרה:

“שימי עין על העכברים. וכדאי שהעופרת תהיה על ידך.”

בו ברגע זרקה את העופרת אל חיקי, ואני קרבתי בתנופה רגל אל רגל כדי לתפוס את הגוש; והיא המשיכה לדבר, אבל רק עוד רגע אחד. אחר־כך הסירה מידי את הפקעת, הביטה ישר לתוך עיני באופן נעים מאוד. ושאלה:

“עכשיו אמור: מהו שמך האמיתי?”

“מממה, גברת?”

“מהו שמך האמיתי? האם הוא ביל, או תום, או בוב; או… מהו?”

אני חושב שרעדתי כמו עלה, ולא ידעתי מה לעשות. אבל אמרתי:

“בבקשה, גברת. אל תעשי צחוק מילדה מסכנה שכמוני. אם אני מפריעה לך, אז…”

“לא, אינך מפריע. שב במקומך ואל תפחד. לא אגע בך לרעה ואינני חושבת גם להלשין עליך. אתה רק ספר לי את סודך וסמוך עלי. אני אשמור את הסוד, וגם אעזור לך. ובעלי גם הוא יעזור לך, אם רק תרצה. אני יודעת, הינך שוליה שברח מהאדון שלו, וזה הכל. אין זה דבר נורא, לא עשית שום רע לאיש. בודאי התיחסו כלפיך באופן גרוע, ואתה החלטת לברוח. אלהים אתך, ילדי, לא אלשין עליך. רק היה ילד טוב וספר לי הכל.”

ואז אמרתי שאני רואה שבאמת אין שום טעם בהתחפשות, ולכן אני מחליט לספר לה הכל, בתנאי שהיא באמת תשמור על ההבטחה שלה. ואז סיפרתי לה שאבי ואמי מתו, והחוק מסר אותי לאיכר זקן ורשע בכפר, במרחק חמישים קילומטר מהנהר, והוא התיחס אלי באופן כל־כך גרוע שלא יכולתי יותר לסבול. וכשנסע מהחוה ליומים מיהרתי לנצל את ההזדמנות, סחבתי כמה מהבגדים הישנים של בתו ועשיתי ‘ויברח’. במשך שלושה לילות עברתי חמישים קילומטר. הלכתי בשעות הלילה וישנתי ביום, ותרמיל הלחם והבשר שלקחתי אתי מהחווה הספיק לי לכל הדרך הזאת, כי היה לי המון. אמרתי שאני מאמין כי דודי אבנר מור ישגיח עלי, וזו הסיבה למה הגעתי הנה, לעיר גושן.

“גושן, ילדי? זוהי לא גושן. זוהי סנט־פטרסבורג. גושן נמצאת במרחק עשרה קילומטר מכאן במעלה הנהר. מי סיפר לך שזוהי גושן?”

“איש אחד שפגשתי בבוקר השכם, בדיוק כשהתכוננתי להיכנס ליער לישון. הוא אמר לי כי כשאגיע לפרשת־דרכים אמשיך ללכת בדרך הימנית, ואחרי שבעה קילומטר אגיע לגושן.”

“הוא היה שיכור, אני משערת. הוא אמר לך בדיוק את ההיפך.”

“כן, הוא באמת התנהג כמו שיכור; אבל עכשיו זה כבר לא משנה. אני מוכרח להמשיך, ואגיע לגושן עוד לפני הזריחה.”

“חכה רגע. אכין לך משהו לאכול. בודאי תהיה רעב בדרך.”

היא הכינה לי משהו ואמרה:

“אמור לי, אם פרה רובצת על האדמה, באיזה צד היא מתחילה לקום? ענה מיד ואל תתחיל לחשוב ולהזכר. איזה צד קם ראשון?”

“הצד האחורי, גברת.”

“טוב, והסוס?”

“הצד האחורי, גברת.”

“על איזה צד של העץ גדל הטחלב?”

“הצד הצפוני.”

“אם חמש עשרה פרות רועות על צלע של גבעה, כמה מהן לוחכות כשראשן פונה לאותו כיוון?”

“כל החמש־עשרה, גברת.”

“כך. אני משערת שבאמת חיית בכפר. חשבתי שאולי אתה מנסה שוב לשטות בי. מהו, איפוא, שמך האמיתי?”

“ג’ורג' פטרס, גברת.”

“כך. השתדל לזכור אותו, ג’ורג‘. אל תשכח, ואל תספר לי לפני שתלך כי שמך אלכסנדר, ואחר־כך, כשתצא ואתפוס אותך תספר לי שהוא ג’ורג’־אלכסנדר. ואל תסתובב בין נשים בשמלת־כותנה ישנה זו. אתה משחק נערה באופן עלוב למדי, אבל אולי תצליח לרמות את הגברים. אלהים אתך, נערי; אם תרצה להשחיל חוט במחט אל תחזיק בחוט ללא תנועה ותקרב אליו את המחט; החזק במחט וקרב אליה את החוט; באופן זה נוהגות רוב הנשים, ואילו הגברים נוהגים בדרך ההפוכה. וכשאתה רוצה לקלוע בעכבר או בכל דבר אחר, התרומם על בהונות רגליך והנף את ידך מעל הראש באופן השלומיאלי ביותר, והחטא את המטרה שני מטרים לפחות. זרוק ביד מתוחה מן הכתף, כאילו היא מסתובבת על ציר, כמו ילדה; ואל תזרוק מן המרפק ופרק־היד, כשהזרוע מושטת הצידה, כמו ילד. ושים לב גם לזאת: כשנערה מנסה לתפוס משהו בחיקה – היא מפשקת את ברכיה, ולעולם איננה מקרבת אותן בתנופה זו לזו, כפי שנהגת אתה כשתפסת את גוש־העופרת. חשדתי כי הנך ילד ברגע שניסית להשחיל את החוט במחט, ותכננתי את התחבולות האחרות רק ליתר בטחון. ועכשיו צא לדרך אל דודך, שרה מרי ויליאמס ג’ורג’ אלכסנדר פטרס; ואם תסתבך באיזו צרה – שלח הודעה למרת יהודית לופטוס – זה שמי – ואני אעשה הכל כדי לעזור לך. לך כל הזמן לאורך דרך־הנהר, ובפעם הבאה קח איתך גם נעלים וגרבים. דרך הנהר מלאה אבנים, ועד שתגיע לגושן יהיו רגליך מלאות פצעים”.

הלכתי חמישים מטר במעלה החוף ואחר־כך חזרתי על עקבותי והתגנבתי אל מעגן הדוגית, מרחק הגון מתחת לבקתה. קפצתי פנימה והסתלקתי משם במהירות. חתרתי במעלה הזרם עד למרחק די גדול, כדי להגיע לראש האי, ואחר־כך התחלתי לחצות את הנהר. הסרתי את מצנפת־הקיץ, כדי לסלק את הכיסוי מעיני. כשהגעתי לאמצע הנהר שמעתי שעון מתחיל לצלצל; עצרתי והקשבתי. הצילצולים הגיעו מעבר למים – חלשים אבל ברורים – אחד־עשר. כשהגעתי אל חוף האי, לא עמדתי כדי להתנשם, אף שהייתי כמעט בלי אויר לנשימה, אלא זינקתי אל בין העצים, למקום שבו היה המחנה הראשון שלי, והדלקתי מדורה הגונה במקום גבוה ויבש.

אחר־כך קפצתי אל תוך הסירה וחתרתי בשיא המהירות אל המקום החדש שלנו, מרחק שנים וחצי קילומטר למטה משם. ירדתי לחוף ובוססתי במהירות בין העצים ובמעלה הרכס לתוך המערה.

ג’ים לא שאל שאלות ולא אמר מלה אחת; אבל האופן שבו ואמרתי:

“קום והרם רגלים, ג’ים! אסור לאבד אפילו רגע אחד. רודפים אחרינו!”

ג’ים לא שאל שאלות ולא אמר מילה אחת; אבל האופן שבו התנהג בחצי השעה הבאה הראה לי כמה היה נפחד. כל הרכוש שהיה לנו בעולם הועבר בזמן זה אל הרפסודה שלנו, והיתה מוכנה מיד לצאת מתוך המסתור שלה שמאחורי ענפי הערבה. כיבינו במהירות את המדורה שעל־יד המערה, ואחרי־כן לא הדלקנו בחוץ אפילו נר.

חתרתי בדוגית עד למרחק קטן מן החוף והסתכלתי מסביב; אבל אפילו אם היתה איזו סירה מסביב, לא יכולתי לראות אותה, כי לגמרי לא קל לראות משהו בחושך, או לאור הכוכבים. אחר־כך הוצאנו את הרפסודה והחלקנו בצל במורד הזרם, בשקט בשקט לאורך מרגלות האי – מבלי לומר גם מלה אחת.

 

פרק שנים־עשר: “מוטב לעזוב את האשמה לנפשה”    🔗

השעה היתה כנראה אחת בצהרים כשהגענו סוף סוף אל מתחת לאי, והיה רושם שהרפסודה שטה לאט נורא. אילו היתה סירת באה מולנו, היינו עוברים אל הדוגית וחותרים בזינוק אל חוף אילינוי; והיה מזל ששום סירה לא באה, מפני שכלל לא חשבנו לשים בדוגית את הרובה, או את החכה, או משהו לאכול. היינו יותר מדי מבוהלים מלחשוב על דברים שכאלה, ובאמת לא עשינו בשכל ששמנו את כל הדברים רק על הרפסודה.

אילו האנשים באמת באו אל האי, אני מנחש שהם מצאו את המדורה שהכנתי, ושם הם בטח עמדו על המשמר כל הלילה וחיכו לג’ים. בכל אופן, הם היו מרוחקים מאתנו, ואילו המדורה שהכנתי בשבילם לא ‘סידרה’ אותם – זאת בכלל לא אשמתי. אני עשיתי כל מה שאפשר לעשות כדי לסדר אותם.

ברגע שהיום התחיל להאיר קשרנו את הסירה אל ‘קרקפת’ בכיפוף גדול של הנהר לצד חוף אילינוי; קצצנו בגרזן כמה ענפים של שיחי כותן וכיסינו בהם את הרפסודה, כך שנראתה כאילו היתה בחוף איזו התמוטטות. ‘קרקפת’ הוא פס־חול שגדלים עליו המון שיחי כותן צפופים, כמו שיני משדדה.

בחוף של מיסורי היו הרים, ובחוף אילינוי היו יערות, ובמקום הזה עבר קו הספינות קרוב לחוף מיסורי; על כן לא פחדנו כלל שמישהו יפגוש אותנו. שכבנו שם כל היום והסתכלנו על הרפסודות וספינות־הקיטור העוברות ליד חוף מיסורי, ובספינות־הקיטור הנוסעות במעלה הזרם ונאבקות אתו באמצע הנהר הגדול. סיפרתי לג’ים כל מה שעבר עלי בזמן שפיטפטתי עם האשה; וג’ים אמר שזאת־ היא אשה חכמה, ואילו רצתה לרדוף אחרינו בעצמה, היא לא היתה מתישבת לשמור על המדורה – לא, חביבי, היא היתה לוקחת אתה כלב. אם ככה, אמרתי, מה מפריע לה להגיד לבעלה שיקח אתו כלב? ג’ים אמר שהוא מוכן להתערב שהיא באמת חשבה על כך בזמן שהאנשים התכוננו לצאת לדרך, והוא משער שהם יצאו למעלה העיר להשיג כלב, וכך הם ביזבזו את כל הזמן; שאם לא כן, לא היינו נמצאים עכשיו כאן, על הקרקפת, במרחק עשרים קילומטר מן העיירה. לא ולא; היינו נמצאים עכשיו שוב בעיירה, ואולי בבית־הסוהר. אמרתי לו שלא איכפת לי בכלל מה הסיבה שלא תפסו אותנו, כל זמן שבאמת לא תפסו אותנו.

עם חשכה הוצאנו את ראשינו מתוך סבך הכותן והבטנו למעלה ולמטה ולצדדים; לא ראינו כלום. אז לקח ג’ים כמה מהלוחות העליונים של הרפסודה ובנה עליה אוהל־ויגוום קטן, שנוכל להכנס אל תוכו במזג־אוויר בוער או רטוב, וכדי לשמור על החפצים מן הרטיבות. ג’ים הכין גם רצפה לויגוום והגביה אותה איזה שלושים סנטימטר מעל לשטח הרפסודה, ועכשיו היו השמיכות וכל הדברים האחרים בטוחים מן הגלים שמקימות ספינות הקיטור. באמצע האוהל פיזרנו שכבת אדמה בגובה חמישה עשר סנטימטר, עם מסגרת מסביב לחיזוק. שם יכולנו להדליק מדורה במזג־אויר מחורבן או קריר; אף אחד לא יוכל לראות את האש שבתוך האוהל. הכינונו לנו גם משוט־הגה נוסף, למקרה שאחד המשוטים יישבר בענף שמתחת למים, או במשהו דומה. סידרנו לנו גם מקל מזלגי קצר, כדי לתלות עליו את הפנס, כי מוכרחים להדליק פנס בכל פעם שספינת־קיטור עוברת במורד הזרם, כדי שהיא לא תדרוס אותנו; אבל לא מוכרחים להדליק אותו כשספינה נוסעת במעלה הזרם, אלא רק אם אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים במצב שקוראים לו ‘הצטלבות’; כי הנהר היה עדיין די גבוה, ומתחת לפני המים היו החופים נמוכים; לכן נהגו הספינות העולות לשוט לא במסלול שלהם אלא במים נוחים.

בלילה השני שטנו איזה שבע־שמונה שעות בזרם שהמהירו, שלו ששה קילומטר בשעה. דגנו דגים ופיטפטנו, ומפעם לפעם הרבצנו שחיה כדי לגרש את השינה. הרגשתי מין חג בלב, לשוט ככה במורד הנהר הגדול והשקט, לשכב על הגב ולהביט בכוכבים. הרגשנו גם שלא כדאי לדבר בקול רם, וגם לא צחקנו הרבה, מלבד איזה מין צחקוק נמוך. באופן כללי זכינו במזג־אויר עצום, ושום דבר מיוחד לא קרה לנו בכלל – לא בלילה ההוא, ולא בלילה שאחריו, וגם לא בלילה השני שאחריו.

בכל לילה ולילה עברנו מול ערים, כמה מהן מרוחקות, על גבעות שחורות, ולא ראינו כלום מלבד ערוגה של אורות נוצצים; אפילו בית אחד אי אפשר היה לראות. בלילה החמישי עברנו את סנט־לואיס, והיה נדמה כאילו כל העולם כולו נדלק. בסנט־פטרסבורג שמעתי אומרים כי איזה עשרים או שלושים־אלף איש גרים בסנט־לואיס, אבל לא האמנתי למעשיה הזאת, עד שראיתי את יער־האורות הנפלא בשעה שתים, בלילה השקט ההוא. שום קול לא נשמע: כולם שכבו לישון.

בכל לילה, בשעה עשר בערך, הייתי מתגנב אל החוף על־יד איזה כפר קטן וקונה בחמישה־עשר סנט מעט קמח ובשר ואיזה סחורה אחרת לאכול; ולפעמים הייתי מרים גם איזה עוף שלא יכול היה להרדם ולוקח אותו אתי. אבא תמיד היה אומר: תפוס לך עוף, אם יש לך הזדמנות, 'פני שאם אתה לא צריך אותו לעצמך תוכל למצוא מישהו שצריך אותו, ומעשים טובים אינם משתכחים. אף־פעם לא יצא שאבא לא היה צריך את העוף לעצמו, אבל בכל אופן, זה מה שהיה אומר.

בשעות הבוקר המוקדמות הייתי מתגנב אל שדות־התירס ולוקח בהשאלה אבטיח או מילון, או דלעת, או איזה תירס טרי ושאר ירקות מאותו סוג. אבא תמיד אמר שזה לא חטא לקחת בהשאלה דברים, אם אתה חושב להחזיר אותם אחרי איזה זמן; אבל האלמנה אמרה כי ‘השאלה’ היא לשון נקיה של ‘גנבה’ ושום אדם הגון לא יעשה את זה. ג’ים אמר שהוא חושב כי האלמנה קצת צודקת, וגם אבא קצת צודק; ולכן הכי טוב בשבילנו לבחור איזה שנים שלושה דברים מהרשימה ולהחליט שאותם לא נקח יותר בהשאלה; אבל אחר־כך הוסיף כי לדעתו לא יהיה שום רע לקחת בהשאלה גם את האחרים. דיברנו ודיברנו על זה לילה שלם, בשעה ששטנו במורד הנהר, וניסינו להחליט אם לוותר על האבטיחים, או הדלעות, או המילונים, או מה. לפני עלות השחר הסתדר לנו הכל באופן מוצלח מאוד, והחלטנו לוותר על חבושים ואגסים. עד אז לא היינו כל־כך בטוחים עם עצמנו, אבל עכשיו הסתדר הכל נהדר. שמחתי מאוד שזה הסתדר ככה, כי החבושים לא כל־כך מתאימים לנו, והאגסים יבשילו רק בעוד חדשיים או שלושה.

מפעם לפעם היינו צדים עוף־מים, שהתעורר מוקדם מדי בבוקר, או שלא עלה על משכבו בשעה מוקדמת בערב. באופן כללי אפשר להגיד שעשינו חיים.

בלילה החמישי שלנו מסנט־לואיס, אחרי חצות, תקפה אותנו סערה אדירה, עם ברקים ורעמים נוראים, והגשם ירד עלינו בזרמים עצומים, התחבאנו בתוך האוהל והנחנו לרפסודה לדאוג לעצמה. לאור הברקים יכולנו לראות מולנו נהר גדול וישר, וסלעים גבוהים משני צדיו. ואחרי רגע אמרתי: "או־הו, ג’ים, תביט לשם; זו היתה ספינת־קיטור שגמרה את עצמה על סלע, ואנחנו צפנו ישר מולה. לאור הברק ראינו אותה באופן ברור מאוד. היא נשענה על צידה, חלק מהסיפון העליון היה מעל המים, ובכל פעם שהברקים נדלקו יכולנו לראות בברור כל חבל וחפץ קטנטן, וכיסא על־יד הפעמון הגדול, עם מגבעת ישנה התלויה מאחוריו.

בקיצור, בתוך הלילה הסוער הזה, ובמסתורין שמסביב, הרגשתי עצמי בדיוק כמו שכל ילד אחר היה מרגיש למראה הספינה הטרופה, המונחת כל־כך עלובה ובודדה באמצע הנהר. רציתי לעלות על הסיפון, להסתובב קצת ולראות מה קורה שם, ולכן אמרתי:

“בוא נעלה עליה, ג’ים.”

אבל בהתחלה התנגד ג’ים לרעיון הזה בכל כוחו.

“אין לי שום חשק להסתובב על שום ספינה טרופה,” אמר. “היה לנו טוב עד עכשיו, אז בוא נמשיך להיות ‘אשרי יושבי ביתך’, כמו שכתוב בספרים הקדושים. מה אתה חושב, שאין שום שומר על הספינה הזאת?”

“סבתא שלך שומרת,” אמרתי, “אין כלום מה לשמור שם, מלבד חדר־הקצינים ותא־הנווט; ואיזה משוגע ילך לסכן את חייו בלילה שכזה בגלל איזה חדר־קצינים ותא־נווט, כשהספינה מסוגלת בכל רגע להשבר ולטבוע?”

ג’ים לא ידע מה לענות לזה, וגם לא ניסה.

“ומלבד זאת,” אמרתי, “נוכל לקחת בהשאלה משהו הגון מתא הקברניט. סיגריות, למשל, שעולות חמישה סנט כל אחת במצלצלים. הקפיטנים של ספינות־קיטור הם תמיד עשירים, ומרויחים ששים דולר בחודש, ולא איכפת להם כלל כמה הדברים עולים, שתדע לך, אם רק מתחשק להם להשיג אותם. תכניס כמה נרות לכיס, ג’ים. לא תהיה לי מנוחה עד שאלך לבדוק את הספינה הזאת. אולי אתה חושב שתום סויר היה מוותר על מין עסק שכזה? לא באל”ף. הוא היה קורא לזה הרפתקה – ככה היה קורא לזה – והוא היה עולה על הספינה הטרופה אפילו אם זה היה המעשה האחרון בחייו. ואתה חושב שהוא לא היה מגזים פה ושם? ושהוא לא היה מנפח את כל הענין כמו שהוא אוהב? הו, היית חושב שזהו כריסטופר קולומבוס שיצא לגלות את סוף העולם. אה, הייתי רוצה שתום סויר יהיה עכשיו כאן."

ג’ים רטן עוד קצת, אבל לבסוף ויתר. הוא אמר שאסור לנו בכלל לדבר, אלא רק מה שמוכרחים, וגם אז בשקט גמור. הברק האיר לנו את הספינה בדיוק ברגע הנכון, ואנחנו התקרבנו אל המנוף הימני וקשרנו אליו את הרפסודה.

הסיפון היה גבוה במקום הזה. טיפסנו בחושך והתגנבנו עליו בשיפוע אל חדר־הקצינים, כשאנחנו מגששים את הדרך בידים וברגלים, כדי לא להסתבך בחבלים. היה שם חושך כזה שלא ראינו כלום. אחרי רגע הרגשנו את הקצה הקדמי של אשנב־הגג וטיפסנו עליו; והצעד הבא שלנו הביא אותנו אל מול הדלת של תא הקברניט; הדלת היתה פתוחה ו – לכל השדים! – שם למטה, בחדר הקצינים, ראינו אור! ובאותה שניה ממש נדמה היה לנו שאנחנו שומעים קולות נמוכים!

ג’ים לחש ואמר כי רע לו נורא, וביקש ממני שנסתלק משם. אמרתי בסדר והתכוננתי לשוב אל הרפסודה; אבל בדיוק אז שמעתי יללה ומישהו אומר:

“לא, בחורים, לא. אני נשבע שלעולם לא אלשין עליכם!”

מישהו אחר אמר בקול רם למדי:

“אתה משקר, ג’ים טורנר. התנהגת בצורה שכזאת גם קודם. תמיד רצית לקבל יותר מן המגיע לך בשלל, ותמיד גם קיבלת מה שרצית, כי נשבעת שאם לא תקבל אז תלשין. אבל הפעם אמרת את זה פעם אחת יותר מדי. הינך הכלב הכי נבזה ושפל בארץ הזאת.”

בינתים הסתלק ג’ים אל הרפסודה. אבל אני רעדתי כולי מרוב סקרנות; ואמרתי לעצמי ככה: תום סויר, הוא לא היה מסתלק ברגע שכזה, וגם לא אני. אני הולך לראות מה קורה פה. ואז זחלתי על ארבע לאורך המעבר הצר, והמשכתי לזחול בחושך עד שנשאר רק תא שהפריד ביני ובין מסדרון לתא־הקצינים. ושם ראיתי איש אחד שוכב על הרצפה, ידיו ורגליו קשורות, ושני אנשים עומדים מעליו, אחד מהם מחזיק פנס מעומעם בידו והשני מחזיק אקדח. השני הזה כיוון את האקדח אל ראשו של האדם על הרצפה ואמר:

“הייתי רוצה, והייתי צריך לגמור אתך, נבל מסריח!”

והאיש שעל הרצפה התכווץ כולו ואמר:

“הוי, לא, ביל, בבקשה ממך. לעולם לא אלשין עליכם.”

ובכל פעם שהוא אמר ככה, היה האיש עם הפנס צוחק ואומר: “באמת שלא?! בכל ימי חייך לא אמרת דבר יותר נכון. תאמין לי”. ופעם אחת הוא גם אמר: “שמע איך הוא מתחנן! ובכל זאת, אילו לא סידרנו אותו ולא קשרנו אותו, הוא היה הורג את שנינו. ולמה? סתם ככה, רק מפני שרצינו לקבל את מה שמגיע לנו. אבל אני מבטיח לך, ג’ים טורנר, עכשיו כבר לא תוכל לאיים על אף אחד. תרים את האקדח, ביל.”

ביל אמר:

“לא רוצה, ג’ק פקרד. אני אומר שצריך להרוג אותו; אולי הוא לא הרג את הטפילד הזקן בדיוק בשיטה הזאת? ואולי זה לא מגיע לו?”

“אבל אני לא רוצה שהוא יהרג, ויש לי סיבות משלי לכך.”

“אלהים יברך אותך על המילים האלה, ג’ק פקרד! כל ימי חיי לא אשכח אותך בעד זה!” אמר האיש שעל הרצפה במין בכי שכזה.

פקרד לא שם אליו לב. הוא תלה את הפנס על מסמר והתחיל ללכת בכיוון אלי, במקום שאני שכבתי בחושך, ורמז לביל ללכת אחריו. אני זחלתי לאחור מהר ככל שיכולתי, למרחק שני מטר, אבל הספינה היתה כל כך משופעת, שלא הספקתי להסתלק לגמרי; וכדי ששני אלה לא יעלו עלי ויתפסו אותי, זחלתי אל החלק העליון של התא. האיש התקרב כשהוא מגשש בידיו את החושך, ואחרי רגע נכנס פקרד אל התא שלי ואמר:

“הנה בוא הנה.”

ביל נכנס אחריו; אבל עוד לפני שנכנסו, כבר שכבתי על המיטה העליונה שבתא, דחוק בפינה ומקלל את עצמי על שבאתי הנה בכלל. אחר־כך הם עמדו שם, הידים שלהם על קצה המיטה. ודיברו. לא יכולתי לראות אותם, אבל ידעתי בדיוק איפה הם עומדים לפי ריח הויסקי שיצא מתוכם. שמחתי מאוד שאני לא שותה ויסקי, אפילו שזה לא היה כל־כך משנה, כי רוב הזמן הם לא היו יכולים להבחין בי, כי לא נשמתי. הייתי נורא נורא מבוהל. ומלבד זאת, איך אפשר בכלל לנשום ולשמוע מיני דיבורים שכאלה? הם דיברו בקול נמוך ורציני. ביל רצה להרוג את טורנר; הוא אמר:

“הוא אמר שילשין, וככה גם יעשה. גם אילו היינו נותנים לו את החלק שלנו עכשיו, הדבר לא ישנה כלל אחרי הקטטה הזאת והאופן שטיפלנו בו. תהיה בטוח, הוא יהפך לעד־המלך. ועכשיו תקשיב לי, אני מציע לגאול אותו מכל הצרות שלו.”

“גם אני,” אמר פקרד בקול שקט מאוד.

“לעזאזל. ואני כבר התחלתי לחשוב שאתה נגד. ועכשיו, בסדר גמור, בוא ונעשה את זה.”

“חכה רגע. עוד לא אמרתי כל מה שרציתי להגיד. תשמע לי. יריות זה טוב, אבל אם מוכרחים לעשות את זה, יש גם שיטות יותר שקטות. אבל מה שאני אומר הוא זה: אין שום שכל להתעסק מסביב לחבל־תליה אם אפשר לעשות אותו הדבר באופן שיהיה גם בטוח וגם פחות מסוכן. אתה לא חושב ככה?”

“בהחלט כן. אבל איך אתה חושב לעשות את זה כאן?”

“שמע, הרעיון שלי הוא זה: נפשפש מסביב לאניה ונאסוף כל מה ששכחנו בתאים, ואחר־כך נחתור אל החוף ונחביא את השלל. אחר־כך נחכה. ועכשיו, אני אומר, לא יעברו יותר משעתים עד שהגרוטאה הזאת תתפקע ותיעלם במעמקי הנהר. הבנת? הוא ייטבע, ולא יוכל להאשים שום־אחד בעסק הזה מלבד את עצמו. אני חושב שזוהי שיטה הרבה יותר טובה מהריגה להיפטר ממנו. בכלל, אני מתנגד להרוג בן־אדם כל זמן שאפשר להסתדר באופן אחר; אין בזה הרבה חכמה, וגם לא מוסריות. אולי אנ’לא צודק?”

“כן, אני חושב שאתה באמת צודק. אבל נניח שהיא לא תשבר ותטבע?”

“טוב, במקרה כזה נוכל לחכות שעתים ולראות, לא?”

“בסדר גמור. בוא נלך.”

הם יצאו, ואני זינקתי, מכוסה כולי זיעה קרה, וזחלתי קדימה. מסביב היה שחור כמו זפת; אבל אני לחשתי במין קול צרוד: "ג’ים; והוא ענה לי במין אנקה, קרוב מאוד למרפק שלי, ואני אמרתי:

“מהר, ג’ים, אין לנו עכשיו זמן לשבת ולבכות. יש פה כנופיה של רוצחים, ואם אנחנו לא נמצא את הסירה שלהם ונשיט אותה במורד הזרם, כך שלא יוכלו להסתלק מהספינה הזאת. יהיה אחד מהם שקוע בתוך בוץ. אבל אם נמצא את הסירה שלהם נוכל להכניס את כולם לבוץ כך שהשריף יוכל לתפוס אותם. מהר, מהר! אני אחפש מימין, ואתה תחפש משמאל. תתחיל לחפש מהרפסודה, ו…”

“הוי, אלי אלי! הרפסודה? אין כבר שום רפסודה. החבל שלה נקרע והיא נעלמה – ואנחנו תקועים כאן!”

 

פרק שלושה־עשר: שלל הגון מ“ולטר סקוט”    🔗

הנשמה שלי פרחה וכמעט התעלפתי, מה – להיות תקוע על ספינה טרופה יחד עם מין כנופיה שכזאת! אבל לא היה לנו זמן להתרגש. מוכרחים למצוא את הסירה שלהם – ולקחת אותה לעצמנו. ירדנו רועדים ומפוחדים וזחלנו לצד ימין, – ואיזו זחילה זו היתה! – נדמה לי שעבר שבוע עד שהגענו לחרטום. שום סימן של סירה. ג’ים אמר שהוא לא מאמין שיהיה מסוגל להמשיך הלאה; הוא כל כך מפוחד שלא נשאר לו כמעט שום כוח, כך אמר. אבל אני אמרתי: קדימה, אם נשאר תקועים על החורבה הזאת ניפול גם אנחנו לבוץ. וכך המשכנו לגשש. התקדמנו אל הירכתים של תא־הקצינים, ואחר־כך המשכנו וזחלנו על אשנב התקרה, כשאנחנו עוברים מתריס אל תריס, כי קצה האשנב היה בתוך המים. וכשהגענו קרוב מאוד אל דלת המסדרון – פגשנו שם את הסירה, בכבודה ובעצמה. רק בקושי יכולתי לראות אותה; אבל הלב שלי היה מלא תודה. בעוד שניה כבר הייתי עולה עליה, אבל בדיוק אז נפתחה הדלת. אחד האנשים תקע את ראשו החוצה במרחק שני מטר ממני, ואני חשבתי שזהו הסוף; אבל הוא הכניס את ראשו בחזרה ואמר:

“תסתיר את הפנס המחורבן הזה, ביל!”

הוא העיף שקית מלאה משהו אל תוך הסירה ואחר־כך נכנס עצמו והתישב. זה היה פקרד. אחר־כך יצא גם ביל והתישב בסירה. ופקרד אמר בקול נמוך:

“זהו זה. נפליג!”

בקושי יכולתי להאחז בתריסים, כל־כך תשוש הייתי. אבל ביל אמר:

“חכה רגע. ערכת אצלו חיפוש?”

“לא. ואתה?”

“לא. אם ככה, החלק שלו במצלצלים נמצא עוד אצלו.”

“אז בוא נשוב. איזה טעם לקחת את השלל ולהשאיר את הכסף?”

“שמע, הוא לא יחשוד מה הכוונה שלנו?”

“אולי לא. אבל אנחנו מוכרחים להשיג את הכסף, יהיה מה שיהיה. נזוז.”

ואז הם יצאו מהסירה ונכנסו בדלת.

הדלת נסגרה ברעש, כי היתה בצד הנטוי; ואחרי חצי שניה הייתי כבר אני בתוך הסירה, וג’ים התגלגל לתוכה אחרי. הוצאתי את האולר וחתכתי את החבל – ויצאנו לדרך!

לא נגענו במשוט, לא דיברנו וגם לא לחשנו, וכמעט שגם לא נשמנו. החלקנו במהירות לאורך הספינה, שקטים כהרוגים, מול השיפוע של בית המשוטים, ומול הירכתים; ואחרי שניה או שתים כבר היינו במרחק מאה מטר מהספינה הטרופה, והחושך עטף את כולה, ואנחנו היינו בטוחים מכל צרה, וגם ידענו זאת.

כשהיינו רחוקים ארבע־מאות מטר במורד הזרם ראינו את אור־הפנס נוצץ לשניה על־יד דלת התא כמין כוכב קטן, וידענו שהפושעים מחפשים את הסירה שלהם ומתחילים להבין שעכשיו הם תקועים באותו בוץ שלתוכו הכניסו את ג’ים טורנר.

ואז תפס ג’ים במשוטים והתחלנו לרדוף אחרי הרפסודה שלנו. ופתאום התחלתי, בפעם הראשונה, לדאוג לגורל האנשים ההם. אני חושב שלפני כן לא היה לי זמן לזה. התחלתי לחשוב כמה זה נורא, אפילו לרוצחים, להיות במין צרה שכזאת. מי יודע, אמרתי לעצמי, אבל גם אני עצמי עלול עוד להיות רוצח, ואז איך זה ימצא חן בעיני? ואז אמרתי לג’ים:

“האור הראשון שנגלה – נתקרב אליו למרחק מאה מטרּ, אל מקום שבו תוכלו להתחבא כהוגן אתה והסירה; ואחר־כך ארד לחוף ואמציא איזה מין מעשיה, ואמצא מישהו שילך ויוציא את הכנופיה ההיא מהבוץ, כך שאפשר יהיה לתלות אותם בזמן הנכון.”

אבל הרעיון הזה התחרבן; כי אחרי כמה רגעים פרצה סערה חדשה, והפעם גרועה יותר מכולן. הגשם נשפך בלי סוף ושום אור לא נראה. כולם במיטות, חשבתי. נדחפנו הלאה במורד הזרם, כשאנחנו מחפשים איזה אור, וגם את הרפסודה שלנו. אחרי שעה הגונה הגשם נפסק, אבל העננים נשארו בשמים, והברקים המשיכו להשתולל, ואחרי איזה רגעים האיר ברק אחד משהו שחור צף מולנו, ואנחנו חתרנו אליו.

היתה זו הרפסודה, ובאיזו שמחה עלינו שוב עליה! למטה מימין ראינו עכשיו אור על החוף. אמרתי שאני רוצה לגשת לאור הזה. הסירה היתה חצי־מלאה בשלל שהכנופיה ההיא שדדה בספינה הטרופה. הוצאנו הכל לרפסודה בערמה, ואמרתי לג’ים שיצוף הלאה במורד הזרם, ושידליק אור אחרי שיעבור בערך שלושה קילומטר, ושלא יכבה אותו עד שאחזור. אחר־כך תפסתי במשוטים וחתרתי בכיוון האור. ברגע שהגעתי אליו גיליתי עוד שלושה־ארבעה אורות על צלע של גבעה. היה זה כפר. אז הנחתי את המשוטים ונתתי לסירה לצוף. כשעברתי מול האור גיליתי שהיה זה פנס תלוי על מוט־מנוף של מעבורת דו־קומתית. דישדשתי מסביב למצוא את השומר והתפלאתי איפה הוא יכול לישון. אחרי רגע מצאתי אותו על המוטות הקדמיים, שקוע בחלום, כשראשו תקוע בין הברכים. הורדתי על הכתף שלו שתים־שלוש חבטות והתחלתי לילל.

הוא התעורר במין רעד מבוהל; אך כשראה שזה רק אני, הרביץ פהוק הגון, התמתח ואמר:

“הי, מה קרה? אל תבכה, חבוב. מה כואב לך?”

אמרתי:

“אבא, ואמא, ואחותי, וגם…” השתתקתי. והוא אמר:

“אוף, תמשיך כבר. אל תתנהג ככה. לכל אחד יש צרות, וגם הצרה שלך תגמר בשלום. מה קרה להם?”

“הם… הם… אתה שומר הסירה?”

“ועוד איך!” אמר בשמץ גאוה, “אני הוא הרב־חובל והבעל־בית והקצין והנווט והשומר ומלח־הסיפון הראשי; ולפעמים אני גם המטען והנוסעים. אני לא עשיר כמו ג’ים הורנבק הזקן, ואין לי אפשרות להיות נדיב כזה, לעזאזל, וטוב אל כל ירח ותרח, כמוהו, ולבזבז את הכסף שלי כמוהו; אבל אמרתי לו אלף פעמים שאני לא מוכן להתחלף איתו בתפקידים; כי, אמרתי לו, חיי־מלח אלה הם החיים שאני אוהב, ושיקח אותי השד אם אני מוכן לגור שני קילומטר מחוץ לעיר, במקום שלא קורה שם שום־כלום, אפילו לא בעד כל המצלצלים שלו כפול שנים. אני אומר…”

הפסקתי אותו ואמרתי:

“הם תקועים בצרה נוראית, ו…”

“מי?”

“נו, אבא ואמא ואחותי וגברת הוקר. ואם תקח את המעבורת שלך ותעלה לשם…”

“לאן לשם? איפה הם?”

“על הספינה הטרוּפה.”

“איזו ספינה?”

“הטרופה. יש שם רק אחת.”

“מה? אינך מתכוון ל’ולטר סקוט'.”

“כן, זהו.”

“יה רבון! מה הם עושים שם, לכל השדים?”

“איך להגיד… הם לא עלו עליה בכוונה.”

“אני בטוח בזאת! אבל בשם אלהים, לא יהיה להם שום סיכוי להינצל אם לא ירדו ממנה חת שתים! אבל איך, תסביר לי, נתקעו לתוך עסק־ביש שכזה?”

“בקל־קלות. גברת הוקר יצאה לבקר את העיר…”

“כן, בוּת־לנדינג. תמשיך!”

“היא ערכה ביקורים בבּוּת־לנדינג, ובדיוק בסוף הערב יצאת עם הכושית שלה במעבורת־הסוסים כדי להשאר כל הלילה אצל חברה שלה, גברת איך־קוראים־לה – שכחתי את שמה – והם איבדו את משוט־ההגה שלהם והתערבלו עם הזרם וצפו במורד הזרם איזה שלושה קילומטר ועלו על הספינה הטרופה. הנווט והכושים והסוסים הלכו כולם לעזאזל, אבל גברת הוקר תפסה חזק בספינה ועלתה עליה. בקיצור, שעה אחרי החושך יצאנו אנחנו בסירת־המסחר שלנו, והיה חושך כזה, שלא השגחנו בספינה הטרופה עד שהיינו כבר בדיוק עליה; וכך רכבנו גם אנחנו עליה; אבל כולנו ניצלנו מלבד ביל ויפל – הוי, איזה בחור נפלא הוא היה! – אני כמעט מוכן למות במקומו, בחיי!”

“אל אלהים! זהו הסיפור הכי משונה ששמעתי בחיים שלי. ומה עשיתם כולכם אחר־כך?”

“כמובן, צעקנו בכל הכוח, אבל הנהר כל־כך רחב שם שאף אחד לא הצליח לשמוע אותנו. אז אמר אבא שמישהו מוכרח לרדת לחוף ולהשיג עזרה. אני הייתי האחד שיודע לשחות והתנדבתי על המקום; וגברת הוקר אמרה שאם לא אצליח למצוא עזרת במקום קרוב שאבוא הנה, ואחפש את הדוד שלה והוא יארגן את ההצלה. הגעתי לחוף קילומטר אחד למטה מכאן, ומאז הסתובבתי פה ושם והשתדלתי למצוא אנשים שיהיו מוכנים לבוא לעזרה, אבל הם אמרו: ‘מה, בלילה שכזה ובזרם שכזה? אין שום הגיון בדבר. לך אל מעברת הקיטור’. ועכשיו, אם תלך ו…”

“בחיי, הייתי רוצה לעזור, ולכל השדים – אני יודע שאצא לעזרה. אבל מי, בשם אלהים, ישלם לי בעד זה? אתה חושב שאביך…”

“עזוב, הכל בסדר. גברת הוקר אמרה לי באופן מיוחד שדודה הורנבק…”

“חזיז ורעם! הוא הדוד שלה? שמע נא, אתה רוץ בכיוון האור שממול, תסתובב למערב כשתגיע לשם, ואחרי פחות מחצי קילומטר תגיע לפונדק; בקש מהם שיביאו אותך מיד לביתו של ג’ים הורנבק, והוא ישלם את החשבון. ואתה אל תבזבז אף רגע, כי הוא ירצה לדעת את החדשות. אמור לו שעוד לפני שיספיק להגיע העירה כבר אביא את בת־אחיו למקום בטוח. קפוץ לדרך עכשיו; ואני הולך אל מעבר לפינה להעיר את המכונאי שלי.”

רצתי בכיוון האור, אבל ברגע שהוא נעלם מאחורי הפינה חזרתי לסירה והוצאתי ממנה את המים, ואחר־כך חתרתי בה קרוב לחוף בערך חצי קילומטר והתחבאתי בין כמה סירות־עץ. לא הייתי מסוגל להרגע לפני שאראה את המעבורת יוצאת לדרך. אבל באופן כללי הרגשתי די סיפוק בלב על שלקחתי על עצמי את כל הטירחה הזאת להציל את הכנופיה, כי ידעתי שלא הרבה היו מוכנים לעשות את זה. רציתי כל־כך שהאלמנה דוגלס תדע על כך. תארתי לעצמי שהיא היתה גאה בי על שמיהרתי לעזרת הנבלים האלה; מפני שנבלים וכל מיני רצוצים הם סוג האנשים שהאלמנה וכל האנשים הטובים מתענינים בהם הכי הרבה.

בקיצור, עוד לפני שעברה שעה – והנה אני רואה את הספינה הטרופה, מטושטשת ומעורפלת, יורדת ושוקעת! צמרמורת קרה עברה בי, ואחר־כך חתרתי ישר אליה. היא היתה כבד שקועה עמוק מאוד, ובן־רגע ראיתי שלא נשארו הרבה סיכויים שמישהו נשאר עליה. הקפתי אותה סביב סביב וצעקתי קצת, אבל לא שמעתי שום תשובה. דממת מוות גמורה. הצטערתי קצת על גורל אנשי הכנופיה, אבל לא יותר מדי; אם הם יכלו להחזיק מעמד – אז גם אני יכול.

ואז באה המעבורת. מיהרתי לחתור לאמצע הנהר, ואחרי שיצאתי משדה־הראיה הנחתי את המשוטים והבטתי לאחור, לראות איך היא מתקרבת ומרחרחת מסביב כדי למצוא את שרידיה של גברת הוקר, כי הלא הרב־חובל יודע שהדוד הורנבק ירצה לקבל אותם; אבל אחרי זמן די קצר התיאשה המעבורת מכל העסק וחזרה לכיוון החוף, ואני חזרתי לעבודה שלי וחתרתי בכל המרץ אל מורד הנהר.

נדמה לי שעבר המון זמן עד שגיליתי את האור של ג’ים; וברגע שגיליתי אותו היה נדמה לי כאילו הוא נמצא במרחק אלף קילומטר. עד שהגעתי אליו התחילו השמים מחוירים במזרח: על כן חתרנו אל אי, החבאנו את הרפסודה, והטבענו את הסירה, ונכנסנו פנימה ונרדמנו כמו הרוגים.

 

פרק ארבעה־עשר: האם היה שלמה חכם?    🔗

זמן־מה אחרי שהתעוררנו ישבנו לבדוק את השלל שהכנופיה גנבה בספינה הטרופה, מצאנו מגפים, ושמיכות, ובגדים, וכל מיני דברים אחרים, והמון ספרים, ומשקפת־יד, ושלוש קופסאות סיגריות. אף פעם בחיים שלנו לא היינו כל־כך עשירים. הסיגריות היו סוג אל"ף. כל אחרי הצהרים שכבנו לנו בין העצים ופיטפטנו ואני קראתי בספרים, ועשינו כף־חיים. סיפרתי לג’ים כל מה שקרה בתוך הספינה, ועל המעבורת, והוספתי שלדברים האלה קוראים הרפתקאות; אבל ג’ים אמר שהוא לא רוצה יותר שום הרפתקאות. הוא סיפר לי כי אחרי שנכנסתי לתא והוא זחל חזרה אל הרפסודה וגילה שהיא נעלמה הוא כמעט מת מפחד; הוא היה בטוח כי איך שהענינים לא יתגלגלו – זהו סופו: אם לא יצילו אותו הוא יטבע; ואם כן יצילו אותו – כל מי שיציל אותו יחזירו הביתה כדי לקבל את הפרס, ואז ברור שהעלמה וטסון תמכור אותו לדרום. בקיצור, הוא צדק; כמעט תמיד הוא צדק; היה לו ראש מלא שכל באופן לא רגיל בשביל כושי.

קראתי הרבה לפני ג’ים על מלכים ודוכסים ורוזנים וכדומה, וכמה נהדר הם מתלבשים ובאיזה יופי הם מתנהגים, ואיך שהם קוראים זה לזה הוד־מלכותו והוד־רוממותו, והוד אצילותו וכדומה, במקום סתם מיסטר. העינים של ג’ים בלטו נורא, והוא היה נורא סקרן ואמר:

“לא ידעתי אף פעם שיש כל־כך הרבה כאלה. אף פעם לא שמעתי על מישהו מהם, מלבד על המלך מה־שלמה; ואולי מלבד – אם נביא אותם בחשבון – המלכים של הקלפים. כמה המלך מרוויח?”

“מרוויח?” אמרתי, “שמע, הם מקבלים אלף דולר לחודש, אם רק מתחשק להם. הם יכולים לקבל כמה שהם רק רוצים. הכל שייך להם.”

“אך, זה לא נחמד? ומה הם צריכים לעשות, הק?”

“הם לא עושים כלום! שמע, איך אתה מדבר? הם רק יושבים להם – וזהו.”

“לא! מה, באמת?”

“בטח, הם פשוט יושבים להם במנוחה, מלבד אולי בזמן מלחמה. אז הם יוצאים אל החזית. אבל בימים רגילים הם פשוט מתבטלים להם; או שהם הולכים לציד – פשוט לציד ול… ששש!שמעת רעש?”

קפצנו החוצה והצצנו! אבל זה לא היה כלום, רק קול הניפנוף של גלגלי ספינת־קיטור במורד הנהר, שהקיפה את האי; ואז חזרנו למקומנו.

“כן,” אמרתי, “ובזמנים אחרים, כשמתחיל להיות משעמם, הם מתעסקים עם הפרלימנט; ואם מישהו לא מתנהג בדיוק כמו שצריך מורידים לו את הראש. אבל בדרך כלל הם מבלים מסביב להרמון.”

“מסביב למה?”

“להרמון.”

“מה זה הרמון?”

“המקום שבו גרות הנשים של המלך. אף פעם לא שמעת על הרמון? גם לשלמה היה הרמון; היו לו אולי מיליון נשים.”

“אה, כן. זה נכון. אני… אני שכחתי. הרמון הוא מין בית־מלון, אני חושב. אני מתאר לי איזה רעש נורא יש בחדר־הילדים שלהם. ואני חושב שהנשים כל הזמן רבות ומתלחמות; וזה מגדיל את הרעש. ובכל זאת, תאר לך, אומרים שהמלך מה־שלמה היה האיש הכי חכם בעולם. אבל אני לא מחזיק מזה בכלל. למה? הנה למה: איך מסוגל בן־אדם עם שכל לחיות במין תוהו־ובוהו שכזה כל הזמן? לא, זה אי אפשר. איש חכם ילך ויבנה לו בית־חרושת ולא הרמון, ואז הוא יוכל ללכת ולסגור את הבית־חרושת שלו מתי שרק ירצה לנוח.”

“טוב, אבל בכל זאת הוא היה האיש הכי חכם; 'פני שכבה סיפרה לי האלמנה, בכבודה ובעצמה.”

“לא איכפת לי בכלל מה שהאלמנה אמרה. לא היתה לו שום טיפת־שכל, וזהו זה. הוא התנהג באופן הכי מטופש שראיתי בחיים שלי. שמעת את הסיפור על הילד שרצה לקצץ לשנים?”

“כן, האלמנה סיפרה לי את כל הסיפור הזה.”

“אז תגיד בעצמך, אולי זה לא הרעיון הכי מטומטם בעולם?בוא, תחשוב על זה רגע. הנה, הגזע ההוא שם – הוא יהיה האשה האחת. אתה פה – האשה השניה; ואני אהיה המלך, והדולר הזה יהיה התינוק. אתן שתיכן רוצות אותו. ומה אני עושה? אולי אני מסתובב בין השכנים ומנסה לברר של מי באמת הדולר ומוסר את הכסף לאשה הנכונה, והכל חלק ופשוט, כמו שכל בך אדם עם שכל היה עושה? אה, לא. אני לוקח וקורע את הדולר לשנים, ונותן חצי אחד לך ואת החצי השני לאשה השניה. ככה בדיוק רצה מה־שלמה המלך לעשות לילד. אז עכשיו אני שואל אותך: מה שווה חצי שטר? שום דבר לא תקנה אתו. ומה שווה חצי ילד? גם קליפה לא הייתי נותן בעד מיליון כאלה.”

“אבל חכה רגע, ג’ים. לא תפסת בכלל את הענין, לעזאזל. פיספסת אותו לפחות אלף קילומטר.”

“מי – אני? לך ממני. אתה אל תדבר אתי על ענינים. אני חושב שאני מבין ענין אם אני רואה אותו; ובענין הזה אין שום הגיון. המשפט לא היה על חצי ילד, אלא על ילד שלם. ובן־אדם שחושב שהוא יכול לגמור משפט על ילד שלם ולתת חצי ילד – הוא אין לו אפילו טיפת מים בראש. אתה אל תדבר אתי על מה־שלמה המלך, הק. אני מכיר אותו לפי הריח ויודע מה הוא שווה.”

“ואני אומר לך שלא תפסת את הענין.”

“לעזאזל עם הענין! אני חושב שאני יודע מה שאני יודע. ואתה תקשיב לי – הענין האמיתי הוא יותר גדול, וגם יותר עמוק. הוא מתחיל בצורה שבה מה־שלמה גדל. תקח למשל בן־אדם שיש לו רק ילד אחד או שנים; איש כזה מסוגל לבזבז ככה ילדים? לא, הוא לא מסוגל; הוא לא יכול להרשות לעצמו. הוא יודע כמה הם שווים. אבל קח עכשיו בן־אדם שיש לו אולי חמישה מיליון ילדים מתרוצצים בבית שלו – אה, איתו זה אחרת. הוא מסוגל לקצץ לך תינוק כאילו היה חתול. יש לו עוד המון. ילד אחד יותר, ילד פחות – מה זה משנה אצל המלך שלך, שיקח אותו השד!”

בכל ימי חיי לא ראיתי מין כושי כזה. אם נתקע לו פעם זבוב בראש, לא תוכלו להוציא אותו ממנו. הוא שנא את שלמה המלך יותר מכל הכושים שהכרתי. אז החלטתי לדבר איתו על מלכים אחרים ולעזוב את שלמה במנוחה. סיפרתי לו על לואי הששה־עשר, שהצרפתים ערפו לו את הראש לפני המון זמן; ועל הבן שלו, הדולפין הקטן, שהיה צריך להיות מלך, אבל לקחו וסגרו אותו בבית־סוהר, ויש אומרים שהוא מת שם.

“מסכן קטן.”

“אבל שמעתי אומרים שהוא יצא משם וברח והגיע לאמריקה.”

“זה יותר טוב! אבל הוא יהיה בטח נורא בודד כאן, כי אין פה מלכים. נכון שאין, הק?”

“נכון.”

“אם ככה, הוא לא יוכל לקבל פה שום עבודה. אז מה הוא יעשה?”

“באמת, לא יודע. אחדים מהם נכנסים למשטרה, ואחרים מלמדים את האנשים לדבר צרפתית.”

“מה, הק, הצרפתים לא מדברים בדיוק כמו שאנחנו?”

“לא, ג’ים, לא תוכל להבין אף מלה מ’שהם אומרים, אפילו לא מלה אחת.”

“שמע, אני מתפקע. איך אפשר?”

“לא יודע, אבל זה ככה. בספר אחד מצאתי כמה מהקשקושים שלהם. נניח שבן־אדם יבוא אליך ויגיד לך ‘פלי־וו־פרנזי’… מה תחשוב לך?”

“לא אחשוב כלום. אני פשוט אשבור לו את הראש, כלומר אם הוא לא יהיה לבן. אני לא ארשה לשום כושי לקרוא לי בשמות כאלה.”

“אוף, ג’ים, זה לא שמות. זאת היא רק שאלה, אם אתה מבין צרפתית.”

“אם ככה, אז למה הוא לא אומר את זה?”

“אבל הוא כן אומר, בצרפתית. באופן כזה הצרפתים אומרים את זה.”

“נחמד. זהו אופן טיפשי בהחלט, ואני לא רוצה יותר לשמוע על זה. אין פה שום הגיון.”

“שמע נא, ג’ים. החתול מדבר כמוך וכמוני?”

“בטח שלא.”

“טוב. והפרה?”

“לא, גם הפרה לא.”

“אז אולי החתול מדבר כמו פרה, או הפרה מדברת כמי חתול?”

“לא. הם לא מדברים ככה.”

“זה טבעי לגמרי שהם מדברים באופן שונה זה מזה. נכון, ג’ים?”

“בטח.”

“אז אולי זה לא טבעי לגמרי שהחתול והפרה ידברו באופן אחר ממני וממך?”

“כן, בהחלט.”

“אם ככה, אז למה זה לא טבעי בהחלט שהצרפתי ידבר באופן שונה ממני וממך? תענה לי בבקשה.”

“חתול זה בן־אדם, הק?”

“לא.”

“אם ככה, אין שום סיבה שהחתול ידבר כמו בן־אדם. והפרה היא בן־אדם? ואולי פרה היא חתול?”

“לא זה ולא זה.”

“אם ככה, אין לה שום סיבה לדבר כמו האחד או השני. והצרפתי הוא בן־אדם?”

“כן.”

“אם ככה! – לכל השדים – למה הוא לא מדבר כמו בן־אדם? תענה לי אתה על זה!”

ראיתי שאין שום טעם לבזבז עליו מילים; לך תלמד את הכושי להתווכח. אז עשיתי סוף פסוק, – וזהו.

 

פרק חמישה־עשר: אני מותח את ג’ים    🔗

תארנו לעצמנו שבעוד שלושה לילות נגיע לעיר קאירו שבקצה אילינוי, במקום שבו הנהר אוהיו נשפך למיסיסיפי, וזהו המקום שרצינו להגיע אליו. שם רצינו למכור את הרפסודה ולעלות על ספינת־קיטור, ולהפליג בנהר אוהיו אל המדינות החופשיות ושם לצאת מכל הצרות.

בקיצור, בלילה השני התחיל ערפל להתפשט, ואנחנו פנינו אל ‘קרקפת’ לקשור את הרפסודה, כי זה לא עסק לשוט בתוך ערפל. אבל כשחתרתי בדוגית לחוף, לא מצאנו שום מקום מתאים לקשירה, רק שתילים קטנים. העברתי את החבל מסביב לאחד מהם בדיוק בקצה של החוף החתוך, אבל פתאום הגיע זרם חזק, והרפסודה הגיעה במרץ כל־כך משגע, עד שהיא עקרה את השתיל עם השרשים והסתלקה לעזאזל. ראיתי איך הערפל מקיף אותנו וסוגר עלינו, וזה הפחיד אותי כל־כך, שלא יכולתי לזוז מהמקום אולי חצי רגע, אני חושב – ואחר־כך כבר לא ראיתי שום רפסודה; אי אפשר היה לראות כלום במרחק עשרים מטר. קפצתי לתוך הדוגית, תפסתי במשוטים והתחלתי לחתור. אבל היא לא זזה בכלל. מיהרתי כל־כך עד ששכחתי להתיר את הקשר. קמתי וניסיתי להתיר אותה, אבל הייתי מרוגש כל־כך, שידי רעדו ובקושי יכולתי לעשות בהן משהו.

ברגע שיצאתי לדרך התחלתי לרדוף אחרי הרפסודה בכל הכוח, ישר במורד ה ‘קרקפת’. הכל הלך בסדר כל זמן שהייתי קרוב לחוף, אבל אורך ה ‘קרקפת’ לא היה יותר מששים מטר, וברגע שעברתי אותה בטיסה עפתי ישר לתוך הערפל הלבן והסמיך, ואז כבר לא היה לי עוד מושג לאן אני הולך, יותר מאשר לאיזה פגר.

חשבתי שלא כדאי לי לחתור; קודם כל, אני עוד יכול להתקע לתוך איזה חוף או קרקפת או משהו. אני צריך לשבת בשקט ולצוף; ובכל זאת, זה עסק נורא מעצבן לשבת בחיבוק־ידים בזמן שכזה. צעקתי והקשבתי. מאיזה מקום רחוק במורד הנהר שמעתי איזו קריאה חלשה ומיד עלה מצב־הרוח שלי. התחלתי לחתור במרץ לכיוון ההוא, כשאני מקשיב בכל כוחי, כדי לשמוע שוב את הקול. בפעם הבאה נדמה לי שאני לא מתקדם ישר אליו, אלא ימינה ממנו. ובפעם הבאה התקדמתי שמאלה ממנו, – וגם אז לא יותר מדי, כי התעופפתי מסביב, הנה שמה, ואילו ההוא שם שט כל הזמן בקו ישר.

הלואי שהטיפש ההוא יחליט שכדאי לו לדפוק על סיר־פח, ולדפוק כל הזמן; אבל הוא לא חשב כלל על הרעיון הזה; והפסקות־השקט שבין הקריאות הן שגרמו לכל הצרות. בקיצור, המשכתי במאבק, עד שפתאום שמעתי את הקריאה מאחורי. עכשיו הסתבכתי כהוגן. אולי היתה זו קריאה של מישהו אחר, או שהסירה עשתה סיבוב שלם.

זרקתי מידי את המשוט. שמעתי את הקריאה שוב; היא היתה עדיין מאחורי, אבל במקום אחר; שמעתי אותה שוב ושוב, ובכל פעם במקום אחר, ואני המשכתי לענות, עד שלבסוף היתה שוב ממולי, ואני ידעתי שהזרם סובב את הסירה לכיוון מורד הנהר, ושהכל בסדר אתי אילו האיש העונה היה ג’ים ולא איזה איש־רפסודה אחר. אי אפשר לזהות שום קולות בערפל, כי שום דבר לא נראה טבעי או נשמע טבעי בערפל.

הקריאות נמשכו, ואחרי רגע הגעתי ברעש גדול אל חוף תלול מלא עצים גדולים, שנראו כמו שדים בערפל. הזרם השליך אותי הלאה לשמאל והמשיך לטוס בין המוני קורות וענפים שואגים, כי הוא עבר ביניהם במהירות משגעת.

אחרי שניה או שתים נעשה הכל מסביב שוב לבן ושקט נורא. התישבתי לי בלי לזוז או לדבר והקשבתי איך לבי דופק. אני חושב שלא הוצאתי אפילו נשימה אחת בזמן שהלב הספיק לדפוק מאה פעמים.

ואז ויתרתי על החיפושים. ידעתי מה היה כל העסק הזה. החוף הקצוץ ההוא היה אי, וג’ים עבר אל צידו השני. לא היתה שם ‘קרקפת’ שאפשר לצוף לאורכה במשך עשר דקות. היו שם רק עצים גדולים, שצומחים באי רגיל; האורך שלו היה אולי שמונה או עשרה קילומטר ורחבו חצי קילומטר או יותר.

המשכתי לשבת בשקט, באזנים זקופות, איזה רבע שעה. הספינה המשיכה לצוף במהירות של חמישה־שישה קילומטר לשעה; אבל אני בכלל לא חשבתי על זה. לא, כל מה שיכולתי להרגיש היה – שאני שוכב לי דומם כמת על המים. גם אתם, אם הייתם מגלים, כמוני, איזה ענף קטן חומק־עובר על ידכם, לא הייתם חושבים לעצמכם כמה מהר אתם שטים, אלא הייתם עוצרים את הנשימה וחושבים: אוֹ־הוֹ! באיזו מהירות הענף הזה טס… ואם אתם חושבים שזה עצוב ובודד לשוט ככה לבד בליל ערפל – נסו את זה פעם, ותראו אם צדקתם.

במשך חצי שעה בערך המשכתי להריע מפעם לפעם, ולבסוף שמעתי תשובה במרחק עצום ממני. ניסיתי לגלות את הכיוון, אבל לא הצלחתי; ופתאום הבנתי שנתקעתי בתוך קן של ‘קרקפות’, כי יכולתי לראות שמץ מהם איך־שהוא משני צדי – לפעמים רק מין תעלה צרה באמצע. וגם אם לא יכולתי לראות ‘קרקפות’ אחרות, ידעתי שהן נמצאות שם, כי שמעתי איך הזרם שוטף בתוך הסבך המת ועל הפסולת שהיתה תלויה או מכסה את החוף. בקיצור, יותר כבר לא איבדתי את התרועות בין ה’קרקפות'; עכשיו ניסיתי לרדוף אחריהן זמן־מה, אבל זה היה יותר גרוע מלרדוף אחרי קרן־אור ביער. מעולם לא תארתי לעצמי שהקולות מסוגלים להתחמק ולהחליף את מקומם במין מהירות שכזאת.

ארבע־חמש פעמים הייתי מוכרח לגרד את עצמי מהחוף די במהירות, כדי שלא לפצפץ את האיים הקטנים. תארתי לעצמי שגם הרפסודה התנגשה כמה פעמים עם חוף הנהר, אחרת היתה כבר מתרחקת עוד יותר, עד שלא הייתי מסוגל לשמוע אותה. היא שטה קצת יותר מהר מהסירה שלי.

בקיצור, אחרי איזה זמן גיליתי שאני נמצא שוב בלב הנהר, אבל עכשיו לא הצלחתי לשמוע שום קריאות משום כיוון. תארתי לעצמי שג’ים נתפס, אולי, באיזה ענף שמתחת למים ושזהו הסוף שלו. אני הייתי הרוג לגמרי, ועל כן נשכבתי לי בסירה ואמרתי לעצמי שלא אתעסק יותר עם כלום. לא רציתי, כמובן, להרדם, אבל הייתי כל־כך עייף, שלא יכולתי לעשות כלום נגד זה; לכן החלטתי לחטוף רק תנומה קלה. אבל אני חושב שחטפתי יותר מאשר תנומה קלה; כי ברגע שהתעוררתי גיליתי שהכוכבים האירו באור בהיר והערפל נעלם לגמרי והסירה מסתובבת בעיקול גדול, כשאחוריה מלפנים. ברגע הראשון לא ידעתי איפה אני נמצא; חשבתי שאני חולם; וכשכל הפרשה התחילה לחזור אלי, היא באה כל כך מטושטשת, כאילו חזרה אלי מן השבוע שעבר.

הנהר היה גדול ונוראי במקום הזה, עם העצים הכי גבוהים ועבותים בשתי גדותיו; ממש חומה אדירה, עד כמה שיכולתי לראות לאור הכוכבים. שלחתי עיני אל מורד הנהר וראיתי נקודה שחורה על המים. חתרתי לכיוון ההוא; אבל כשהגעתי לשם גיליתי שזה לא היה אלא זוג קורות נסורות קשורות יחד. אחר־כך גיליתי נקודה שניה, ורדפתי אחריה; ואחר־כך עוד אחת, ובפעם הזאת הצלחתי – זו היתה הרפסודה.

כשהגעתי אליה, ראיתי את ג’ים יושב עם ראשו בין ברכיו – ישן, כשידו הימנית תלויה על משוט ההיגוי. המשוט האחר היה מרוסק לגמרי, והרפסודה כולה היתה מכוסה עלים, ענפים וטינופת אחרת. כן, עברו עליה די הרבה צרות.

קשרתי את הסירה ונשכבתי על הרפסודה, מתחת לאף של ג’ים, והתחלתי לפהק ולהתמתח, ולהוריד אגרופים על ג’ים, ולדבר:

“הי, ג’ים. נרדמתי? למה לא הערת אותי?”

"אלהי הרחמים, זה אתה, הק? ואתה לא מת, וגם לא טבעת…

אתה חזרת אלי? זה טוב מלהיות אמת, חביבי, זה טוב מלהיות

אמת. בוא ואסתכל בך, ילד, בוא ואגע בך. לא, אתה לא מת! חזרת אלי, בריא ושלם, בדיוק אותו הק, אותו הק החמוד, השבח לאל!"

“מה קרה לך ג’ים? אתה שיכור?”

“שיכור? מתי הייתי פעם שיכור? היתה לי בכלל הזדמנות להשתכר?”

“אם ככה, מה פתאום אתה מדבר בצורה מבולבלת שכזאת?” “איזה מין צורה מבולבלת?”

“איזה? אולי לא דיברת עלי, ששבתי בחזרה, כל השטויות האלה, כאילו שנעלמתי פתאום?”

“הק – הק פין. תביט לי ישר בעינים, ישר בעינים. האם לא נעלמת פתאום?”

“נעלמתי? למה אתה מתכוון, לעזאזל? אני לא נעלמתי ולא הסתלקתי לשום מקום. לאן בכלל יכולתי להסתלק?”

“אז ככה, תביט אלי, אדוני. משהו כאן לא בסדר, משהו. אני הוא אני, או לא? אני יושב כאן, או לא? זהו מה שאני רוצה עכשיו לדעת.”

“כן, אני חושב שאתה כאן, ברור בהחלט, אבל אני חושב שאתה זקן מבולבל ומטומטם, ג’ים.”

“אני זה אני, נכון? אם ככה, ענה לי על זה: אולי לא סחבת את החבל לסירה, בשביל לקשור אותה אל הקרקפת?”

“לא, בכלל לא. איזה קרקפת? לא ראיתי שום קרקפת.”

“לא ראית שום קרקפת? תביט אלי. אולי החבל לא ניתר, בזרם, ואולי הרפסודה לא הלכה לה לטייל בנהר והשאירה אותך ואת הסירה מאחור בערפל?”

“איזה ערפל?”

“מה… ה–ערפל! שהיה פה מסביב כל הלילה. ואולי אתה לא צעקת, ואולי אני לא צעקתי, עד שתעינו בין האיים, ואחד מאתנו הלך לאיבוד והשני גם הוא הלך לאיבוד, 'פני שהוא לא ידע איפה הוא נמצא? ואולי אני לא התנגשתי עם המון האיים האלה ועבר עלי זמן נורא וכמעט שטבעתי? ואולי כל זה לא קרה, אדוני – אולי זה לא קרה? אתה ענה לי על זה.”

“זה כבר יותר מדי, ג’ים. אני לא ראיתי שום ערפל, ושום איים, ושום צרות, שום כלום. אני ישבתי לי כאן, ודיברתי אתך כל הלילה, עד שנרדמת לפני איזה עשר דקות בערך, ואני חושב שגם אני נרדמתי כמוך. בזמן הזה לא יכולת להספיק להשתכר, אז ברור שחלמת חלום.”

“יה־רבון, איך יכולתי לחלום את כל זה במשך עשר דקות?” “השד יודע, אבל אתה חלמת את זה, כי שום דבר מכל זה לא קרה באמת.”

“אבל הק, אני רואה כל זה באופן ברור כמו…”

“אין שום הבדל כמה ברור אתה רואה את זה. אין בזה שום כלום. אני יודע מה שאני מדבר. כי אני ישבתי פה כל הזמן הזה.”

במשך חמש דקות לא אמר ג’ים כלום, ורק ישב וחשב על כל הענין. לבסוף אמר:

“כן, זהו, אני חושב שבאמת חלמתי הכל, הק. אבל שכה אהיה אם זה לא היה החלום הכי כביר שראיתי בחיים שלי. בכל ימי חיי לא חלמתי עוד חלום שכל־כך עייף אותי כמו החלום הזה.”

“אה, זה בסדר. כי לפעמים החלום באמת מעייף נורא את הגוף. אבל החלום הזה שלך הוא באמת לא רגיל. ספר לי הכל הכל עליו, ג’ים.”

ואז ניגש ג’ים למלאכה וסיפר לי את הפרשה כולה, בדיוק כמו שקרתה, אבל עם המון תוספות צבעוניות. אחר־כך אמר שהוא מוכרח לגשת ו’לפתור' את החלום הזה, שנשלח אליו בתור אזהרה. ה’קרקפת' הראשונה, כך אמר, מסמלת בן־אדם שינסה לעשות לנו טובה, אבל הזרם הוא בן־אדם שני, שירצה לסחוב אותנו ממנו. הקריאות הן אזהרות שיבואו אלינו מפעם בפעם, ואם לא נשתדל בכל כוחנו להבין אותן – הן יכניסו אותנו לעסק ביש, במקום להציל אותנו ממנו. כל המון ה’קרקפות' הן צרות שאנחנו עלולים להסתבך בהן על־ידי אנשים רגזניים וכל מיני טיפוסים שפלים; אבל אם לא נתערב בענינים שלא שייכים לנו, ואם לא נענה להם ולא נרגיז אותם – נצליח לצאת בשלום מתוך הערפל ולעבור אל הנהר הגדול והבהיר – כלומר, אל המדינות החופשיות, שם לא יהיו לנו יותר צרות.

השמים היו מעוננים ודי אפלים כשעליתי לרפסודה, אבל עכשיו הם הלכו והתבהרו.

“כן, פתרת הכל די בסדר עד עכשיו, ג’ים,” אמרתי, “אבל איך תפרש את כל הדברים האלה?”

ב,אלה' התכונתי לעלים ולטינופת שעל הרפסודה ולמשוט המרוסק. יכולתי לראות את כל אלה בשיא הבהירות.

ג’ים התבונן בכל הלכלוך הזה, ואחר כך הביט בי, ושוב פעם בלכלוך. החלום נתקע לו כל כך חזק בראש, עד שהוא כבר לא היה מסוגל לסלק אותו ולהחזיר את העובדות למקומן. אבל אחרי שהצליח להבין מה הולך פה, הוא תקע בי מבט בלי שום חיוך ואמר:

“איך לפרש את כל אלה; הנה אני עונה לך. אחרי שהתעיפתי מכל העבודה שעשיתי ומן הקריאות שקראתי לך, והלכתי לישון, הלב שלי נשבר 'פני שאתה הלכת לאיבוד, ואז כבר לא היה איכפת לי מה יהיה אתי ועם הרפסודה. וברגע שהתעוררתי ומצאתי אותך שוב כאן, בריא ושלם, העינים שלי נתמלאו דמעות ואני הייתי מוכן לפול על הברכים ולנשק את הרגלים שלך מרוב שמחה. ואתה – כל מה שחשבת לך היה, איך לעשות צחוק מג’ים הזקן. כל הסחורה הזאת היא זבל; וזבל הוא מה שאנשים זורקים על ראש החברים שלהם כדי לבייש אותם.”

אחר כך הוא קם והלך לאט לאט לאוהל, ונכנס אל תוכו בלי להגיד עוד מלה אחת. אבל מה שאמר היה מספיק. הרגשתי את עצמי כל כך בזוי ושפל, עד שכמעט ונשקתי רגליו, כדי שיחזור מן הדברים שאמר.

חמש־עשרה דקות עברו עד שהצלחתי להכריח את עצמי ללכת ולבקש סליחה מכושי; אבל אני עשיתי זאת, ולא הצטערתי על זה. מאז לא מתחתי אותו שוב בכל מיני מתיחות נבזיות, וגם לא הייתי מותח אותו בפעם הזאת, אילו ידעתי שיקח את זה ככה ללב.

 

פרק ששה־עשר: עור־הנחש ממלא את תפקידו    🔗

כמעט כל היום ישנו ויצאנו לדרך בלילה, מרחק־מה מאחורי רפסודה ארוכה נורא וענקית כמו תהלוכה. בקצוות שלה היו ארבעה משוטים ארוכים, ועל כן ניחשנו שהיא מובילה איזה שלושים אנשים לפחות. היו עליה גם חמישה אוהלים גדולים, די רחוקים זה מזה, ומדורה בערה באמצע, ותורן גבוה בכל קצה. היתה לה צורה כבירה. איזה כף להיות רפסודאי על מין צעצוע שכזה.

שטנו במורד הנהר אל תוך עיקול גדול, והלילה נעשה קודר וחם. הנהר היה רחב מאוד, ועל שתי גדותיו נמשכו חומות של עצים ענקיים. אי אפשר היה לראות משהו דרכם, אפילו לא קרן־אור. שוחחנו על קאירו ושאלנו את עצמנו אם נכיר אותה כאשר נגיע אליה. אני אמרתי שבטח לא נכיר, כי שמעתי שיש בה לכל היותר איזה תריסר בתים, ואם לא יהיה בהם אור במקרה, איך בכלל נוכל לדעת שאנחנו עוברים מול עיר? וג’ים אמר כי שני הנהרות הגדולים מתחברים בה, וזהו הסימן. אבל אני אמרתי שבמקרה כזה אולי נחשוב שאנחנו עוברים לרגלי איזה אי וחוזרים לאותו הנהר עצמו. זה כבר בילבל את ג’ים – וגם אותי. מה לעשות? אמרתי שצריך לחתור לחוף ברגע שנגלה אור; ושם אגיד שאבי שט מאחורי בסירת־סוחר, ושהוא ירוק בסביבה הזאת ומבקש לדעת מה המרחק עד לקאירו. ג’ים אמר שזהו רעיון הגון, ואז ישבנו לעשן קצת וחכינו בסבלנות.

לא היה לנו מה לעשות, רק להשגיח בשבע עינים, שלא נעבור את העיר מבלי להבחין בה. ג’ים אמר שהוא יבחין בה על־בטוח, כי ברגע שיראה אותה יהיה בן־אדם חופשי, ואם יפספס אותה יעבור שוב למדינה שיש בה עבדים. בכל רגע היה קופץ ושואל: “זאת היא?”

אבל לא. אלה היו אורות־תעתועים, או גחליליות. ואז הוא התישב שוב פעם על המשמר. ג’ים אמר שהוא מתחיל לרעוד כמו בקדחת למחשבה שהוא כל־כך קרוב לחופש. ואני יכול להגיד לכם שגם אני התחלתי לרעוד כמו בקדחת כששמעתי אותו. המלים האלה התחילו להיכנס לראשי: נכון, הוא באמת כמעט חופשי, ומי אשם בזה? כמובן – אני. לא יכולתי לסלק זאת מהמצפון שלי בשום אופן, בשום טכסיס. וזה כל כך עיצבן אותי שלא יכולתי לשבת במקום אחד. עד הרגע הזה לא שמתי בכלל לב איזה מין דבר אני עושה. אבל עכשיו זה בא, וזה נתקע בתוכי ושרף אותי יותר ויותר. ניסיתי להגיד לעצמי שאין מה להאשים אותי, כי אני לא עזרתי לו להסתלק מבעליו החוקיים. אבל זה לא עזר. המצפון היה מתעורר שוב ואומר: “אבל אתה ידעת שהוא ברח לחופש. יכולת לחתור לחוף ולספר למישהו.” והוא צדק – ואני לא יכולתי להתחמק מזה בשום אופן. והמצפון המשיך ואמר: “מה רע עשתה לך העלמה וטסון המסכנה, שיכולת לראות את הכושי שלה מסתלק מול עיניך ולא לומר אף מלה אחת? מה היא עשתה לך שהתנהגת בצורה גועלית שכזאת? הלא היא ניסתה ללמד אותך לקרוא בספר, והיא ניסתה ללמד אותך נימוסים, והיא השתדלה להיות טובה אליך בשיטות שלה. זה מה שהיא עשתה.”

התחלתי להרגיש את עצמי כל כך נבזה ועלוב, שכמעט התחשק לי למות. צעדתי בעצבנות על הרפסודה כשאני מאשים את עצמי, וג’ים היה גם כן צועד על הרפסודה בעצבנות. אף אחד מאתנו לא היה יכול לשבת בשקט. בכל רגע הוא היה קופץ וקורא: “הנה קאירו!” וזה היה חותך אותי כמו סכין. חשבתי שאם זו תהיה באמת קאירו – אז בטח אמות על המקום מרוב בושה.

כל אותה שעה שדיברתי לעצמי בשקט היה ג’ים מדבר בקול רם. הוא אמר איך יתחיל קודם כל לחסוך כסף, ולא יבזבז אפילו סנט אחד; וכשיהיה לו הסכום הדרוש הוא יפדה את אשתו, השייכת לבעל־חוה לא רחוק מביתה של העלמה וטסון. ואחר־כך יעבדו שניהם כדי לפדות את שני הילדים שלהם. ואם האדון שלהם לא ירצה למכור אותם, ישלחו לוחם־חופש שיגנוב אותם.

הדיבורים האלה שגעו אותי כמעט. הוא לא היה מעז לדבר ככה לעולם בחיים שלו. רק עכשיו ראיתי איזה שינוי נעשה בו ברגע שנדמה לו שהנה הוא נעשה חופשי. בדיוק כמו בפתגם העתיק: תנו לכושי אצבע והוא יחטוף את כל היד. הנה, אמרתי לעצמי, הנה מה יוצא כשמתנהגים בלי לחשוב. הכושי הזה, שאני עזרתי לו לברוח, אומר בלי שום בושה שהוא מתכונן לגנוב את הילדים שלו – ילדים ששייכים למישהו שאני בכלל לא מכיר; מישהו שלא עשה לי שום רע.

כאב לי לשמוע את ג’ים מדבר דיבורים שכאלה; הם הורידו כל־כך את ערכו בעיני. המצפון שלי התחמם בתוכי יותר ויותר, עד שלבסוף אמרתי לו: “סמוך עלי. עוד לא מאוחר מדי. ברגע שאראה אור אחתור לחוף ואספר הכל.” בן־רגע הרגשתי את עצמי עליז וקל כנוצה. כל העצבנות שלי נעלמה. שלחתי עינים כדי למצוא איזה קרן־אור ואפילו שרתי משהו לעצמי. והנה הופיעה קרן־אור, וג’ים קרא:

“ניצלנו, הק, ניצלנו! קפוץ והרם רגלים! זאת היא קאירו הטובה שלי, סוף סוף. אני בטוח!”

אבל אני אמרתי:

“אני לוקח את הסירה וניגש לראות. אתה יודע, אולי זאת לא קאירו.”

הוא קפץ והכין את הדוגית, ופרש את המעיל הישן שלו על התחתית שאשב עליו, והושיט לי את המשוט; וברגע שיצאתי לדרך אמר:

“עוד מעט קט ואצוח ברוב שמחה, ואז אגיד: הכל הודות להק. אני בן־אדם חופשי, ולא הייתי יכול להיות חופשי לעולם בלעדי הק. ג’ים לא ישכח אותך לעולם, הק. אתה החבר הכי טוב שהיה פעם לג’ים. ואתה החבר היחיד שיש עכשיו לג’ים הזקן.”

חתרתי לכיוון החוף, כולי מזיע מרוב מהירות להלשין עליו; אבל הדברים שאמר לי עכשיו הוציאו ממני פתאום את כל החשק. המשכתי לחתור לאט לאט ולא הייתי בטוח אם אני בכלל שמח לעשות את זאת או לא. אחרי שהתרחקתי אולי חמישים מטר קרא אלי ג’ים:

“בהצלחה, הק הטוב – הבן־אדם הלבן היחידי המקיים את ההבטחות שלו לג’ים הזקן.”

בקיצור, הרגשתי איום ונורא. ובכל זאת אמרתי: אני מוכרח לעשות את זה – אין ברירה. בדיוק ברגע ההוא התקרבה אלי דוגית, בתוכה ישבו שבי אנשים עם רובים בידיהם. הם עצרו וגם אני עצרתי. אחד מהם שאל:

“מה זה שם?”

“חתיכת רפסודה,” עניתי.

“אתה בא ממנה?”

“כן, אדון.”

“יש עוד אנשים עליה?”

“רק אחד, אדון.”

“ובכן, חמישה כושים ברחו הלילה אל עיקול הנהר. האם האיש ההוא לבן או שחור?”

לא עניתי מיד; השתדלתי, אבל המלים לא רצו לצאת. ניסיתי להתחזק ולדבר, אבל לא היה לי “דם” לזה; פחדתי כמו שפן. ראיתי שאני מאבד את האומץ שלי, ואז ויתרתי על נסיונות נוספים ואמרתי:

“הוא לבן.”

“אולי נלך ונבדוק בעצמנו.”

“הלואי שתלכו באמת,” אמרתי, “כי אבא שלי שוכב שם, אז אולי תעזרו לי לגרור את הרפסודה לחוף, אל האור ההוא שם. הוא חולה, וכך גם אמא ומרי־אן.”

“אה, לעזאזל! אנחנו ממהרים, בחור. אבל אני חושב שבכל זאת נעזור לך. בוא, תפוס במשוט וניגש לשם.”

תפסתי במשוטים שלי, וגם הם התחילו לחתור. אחרי שתים שלוש חתירות אמרתי:

“אבא יודה לכם נורא, תהיו בטוחים. כל מי שביקשתי ממנו לעזור לי לגרור את הרפסודה לחוף מיהר להסתלק, ואני לא יכולתי לעשות את זה בעצמי.”

“באמת, זה נבזי מצדם. וגם מוזר. תגיד, בחור, מה יש לו, לאביך?”

“זה ה… ה… באמת, לא משהו מסוכן.”

הם הפסיקו לחתור, המרחק עד הרפסודה היה עכשיו קטן נורא.

אחד מהם אמר:

“אתה משקר, בחור. מהי באמת המחלה של אביך? ענה מיד, לטובתך.”

“אני אגיד, אדון. בחיי שאגיד. אבל בבקשה, אל תעזבו אותנו. זוהי מחלת ה… ה… אנשים טובים, אם רק תמשכו בחבל מלפנים, ואני אזרוק לכם אותו מן הרפסודה, לא תצטרכו להתקרב אליה… בבקשה מכם.”

“הסתובב לאחור, ג’ון, חזור לאחור!” קרא אחד, ושניהם התרחקו בפחד, “אל תתקרב אלינו, בחור, לכל השדים! רק זה חסר לנו, שהרוח תדיף עלינו את המחלה. אביך חולה באבעבועות, ואתה יודע זאת יפה מאוד. מדוע לא אמרת ככה תיכף ומיד? אתה רוצה להדביק במגפה את כל הארץ?”

“באמת,” אמרתי בבכי, “סיפרתי את זה קודם לכולם, אז הם ברחו ועזבו אותנו לבדנו.”

“אפשר להבין אותם. אנחנו מצטערים נורא, בחור, אבל אנחנו גם… לעזאזל! אין לנו שום חשק לחטוף אבעבועות. אתה מבין; שמע, אומר לך מה לעשות. אל תנסה לעגון בכוחות עצמך, במדינות החפשיות. הוא אמר שהרפסודה צריכה לשוט עוד שלושים קילומטר במורד הנהר, עד שתגיע אל עיירה הנמצאת על הגדה השמאלית של הנהר. השמש כבר תזרח עד אז; וכשתבקש עזרה אמור להם שהזקנים שלך הצטננו ושיש להם חום. אל תעשה שוב שטויות והנח לאנשים לנחש בעצמם מה הענינים. אנחנו משתדלים לעשות לך טובה; אז עשה גם אתה טובה והתרחק מאתנו שלושים קילומטר. לא כדאי לך לעגון שם, בסביבות האור ההוא. זהו רק מחסן עצים. שמע, אני מנחש שאביך הוא ביש־מזל מסכן. הנה, אני מניח על הלוח הזה מטבע־זהב של עשרים דולר, ואתה קח אותו לעצמך כשהלוח יצוף אליך. אני מרגיש עצמי נבל שפל, אבל חי אלהים, אני מוכרח לעזוב אותך לנפשך. אין לי שום חשק לחטוף אבעבועות, אתה מבין?”

“חכה רגע, פרקר,” קרא השני, “הנה עוד מטבע של עשרים בשמי. שלום, בחור. נהג כפי שמר פרקר אמר לך, והכל יבוא על מקומו בשלום.”

“כך הדבר, בחורי. שלום, שלום. אם תראה כמה כושים בורחים – קרא מישהו שיעזור לך לעצור אותם, ותוכל להרויח עוד קצת כסף.”

“שלום,” אמרתי, “לא ארשה לשום כושים בורחים לעבור מולי, אם זה יהיה תלוי בי.”

הם הסתלקו להם, ואני עליתי על הרפסודה. היה לי מצב־רוח מזופת ושפוף, כי ידעתי יפה שהתנהגתי באופן נורא; ראיתי גם שאין כבר שום סיכוי שאתחיל ללמוד להתנהג בסדר. מי שלא התחיל לחיות באופן הגון בגיל צעיר, אין לו כבר שום סיכויים: כשהוא נכנס לבוץ אין מי שיעזור לו לצאת, וזה הסוף שלו. ואז חשבתי עוד רגע ואמרתי לעצמי: רגע אחד! נניח שעשית מה שצריך והלשנת על ג’ים; האם היית מרגיש יותר טוב? לא, עניתי לעצמי, הייתי מרגיש בדיוק אותה הרגשה מזופתת כמו עכשיו. אם כן, אמרתי לעצמי, בשביל מה צריך ללמוד לעשות את הטוב, אם יש מזה צרות, בעוד שאין שום קושי לעשות את הרע, והרווח הוא בדיוק אותו דבר? פה נשארתי תקוע. לא ידעתי מה לענות על זה. ואז החלטתי לצפצף על הכל, ושמהרגע הזה אעשה תמיד רק מה שהכי נוח וכדאי לי.

נכנסתי לתוך האוהל. ג’ים לא היה שם. חיפשתי סביב סביב, אך הוא לא היה בשום מקום.

“ג’ים!” קראתי.

“אני פה, הק. כולם הסתלקו? אל תדבר בקול רם.”

הוא היה בתוך הנהר, מתחת למשוט האחורי, כשרק האף שלו

מציץ מעל המים. אמרתי לו שהאנשים נעלמו, ואז הוא חזר לרפסודה.

“הקשבתי לכל השיחה שלכם,” אמר לי, "וקפצתי לתוך המים.

אם היו באים הנה הייתי שוחה לחוף. ואחר־כך הייתי חוזר לרפסודה, אחרי שהיו מסתלקים. אבל חי ראשי, הק, איך הצלחת לסדר אותם. זאת היתה התחבולה הכי גאונית; אני אומר לך, ילד, אתה הצלת את ג’ים הזקן, וג’ים הזקן לא ישכח לך את זה, חמודי."

אחר כך דיברנו על הכסף. היה זה סכום הגון בהחלט – כל חתיכה עשרים דולר. ג’ים אמר שנוכל עכשיו לנסוע על הסיפון של ספינת־קיטור, והכסף עוד יספיק לנו להגיע לאן שנרצה במדינות החפשיות. הוא אמר שהרפסודה צריכה לשוט עוד שלושים קילומטר, וזה לא הרבה, אבל בכל זאת היה רוצה לעבור בשלום את המרחק הזה.

לפני עלות השחר הגענו לחוף וקשרנו את הרפסודה, וג’ים הקפיד עכשיו במיוחד שנחביא אותה יפה יפה. אחר־כך עבד כל היום, ארז את החפצים שלנו והכין הכל לעזיבת הרפסודה.

בלילה ההוא, בערך בעשר, עברנו מול אורות של עיר במורד הסיבוב השמאלי.

ירדתי לסירה וחתרתי כדי לשאול על העיר הזאת. אחרי כמה רגעים פגשתי בן־אדם יושב בדוגית ומטפל בחכה. התקרבתי ושאלתי:

“אדון, האם זאת קאירו?”

“קאירו? לא. איפה איבדת את השכל שלך?”

“איזה עיר היא זאת, אדון?”

“אם מתחשק לך לדעת, לך ותברר בעצמך. אם תשאר כאן עוד חצי רגע ותבלבל לי את הראש – תחטוף ממני משהו שתצטער עליו.”

חתרתי בחזרה אל הרפסודה. ג’ים היה מאוכזב נורא, אבל אני אמרתי: אין דבר, אני בטוח שהמקום הבא שנגיע אליו יהיה קאירו.

לפני הזריחה עברנו עוד עיר אחת, ואני התכוננתי לגשת שוב בסירה. אבל חוף הנהר היה תלול מאוד ולא יצאתי. החוף מול קאירו איננו כל־כך גבוה, כך ג’ים אמר. שכחתי על כך. במשך היום התקרבנו אל קרקפת, קרובה מאוד לגדה השמאלית. התחלתי לחשוד במשהו; וכך גם ג’ים.

“אולי עברנו את קאירו בליל הערפל ההוא?” אמרתי.

ג’ים ענה:

“בוא לא נדבר על זה, הק. כושים מסכנים אין להם אף פעם מזל בחיים. תמיד פחדתי שעור־הנחש ההוא עוד לא גמר את העבודה שלו.”

“הלואי שלא הייתי רואה את עור־הנחש ההוא, ג’ים. הלואי שלא הייתי תוקע בו את העינים שלי.”

“אתה לא אשם, הק. לא ידעת. אל תאשים את עצמך כל־כך.”השמש זרחה – ואנחנו רואים את המים הצלולים של הנהר אוהיו קרובים לחוף, ברורים מאוד, ובאמצע עוברים המים המרופשים של המיסיסיפי! זהו, עכשיו היה ברור שעברנו את קאירו.

ישבנו לדון במצב. לא היה טעם לעלות לחוף. לא יכולנו גם, כמובן, לשוט ברפסודה במעלה הזרם. לא היתה ברירה אלא לחכות עד הלילה ולחתור בחזרה בסירה, יהיה מה שיהיה. כל היום ישנו בתוך הסבך, כדי להיות רעננים ולאזור כוח לעבודה, וכשחזרנו עם לילה אל הרפסודה – הדוגית נעלמה!

שעה ארוכה שתקנו, לא אמרנו גם מלה אחת. מה יכולנו להגיד? שנינו ידענו יפה שזאת היתה חתיכת־עבודה נוספת של עור־הנחש; אז מה טעם לדבר על זה?

אחר־כך ישבנו ודיברנו מהו הדבר שכדאי לנו לעשות, והחלטנו שאין דרך אחרת, אלא לשוט הלאה ברפסודה במורד הנהר, עד שתהיה לנו הזדמנות לקנות סירה ולחזור אתה. לא רצינו ‘לשאול’ סירה במשיכה, בלי נוכחות המוכר, כפי שאבא היה נוהג לעשות, כי מעשה כזה עלול לשלח רודפים אחרינו.

ואז, אחרי שירד החושך, עלינו על הרפסודה והמשכנו בדרך.

כל מי שלא מאמין עדיין – אחרי כל מה שעור־הנחש עולל לנו – שזו שטות להתעסק עם עור־נחש, ודאי יאמין עכשיו, אם ימשיך לקרוא מה הוא עשה לנו עכשיו.

המקום המתאים לקנית סירות הוא על רפסודות המונחות על החוף. אבל אנחנו לא ראינו שום רפסודות על החוף; המשכנו אפוא לשוט עוד שלוש שעות או יותר, בקיצור, הלילה נעשה אפור ודי מטושטש, וזהו הדבר הכי נבזי, חוץ מערפל. אי אפשר לראות מה צורת הנהר ואי אפשר לראות למרחקים. לאט לאט נעשה הלילה יותר ויותר שקט, ופתאום התקרבה מולנו ספינת־קיטור, ששטה במעלה הנהר. הדלקנו את הפנס וקיוינו שהיא תראה אותנו. ספינות השטות במעלה הזרם לא היו בדרך כלל מתקרבות אלינו. הן היו עוברות קרוב לחוף ונזהרות מן השוניות; אבל בלילות שכאלה הן דווקא מעדיפות לשוט באמצע הנהר.

שמענו ברור איך הספינה מתקרבת, אבל ראינו אותה ברור רק כשהיתה קרובה מאוד. היא עלתה ישר עלינו. לא פעם היו הספינות עושות כך, כדי להיווכח עד כמה הן יכולות להתקרב מבלי לנגוע בנו. לפעמים מצליח גלגל־הספינה לקצץ חתיכת רפסודה, ואז הנווט מוציא את ראשו וצוחק, ובטוח שאין חכם כמוהו בעולם. בקיצור, הסתכלנו בספינה המתקרבת וחשבנו שהיא תנסה לגלח אותנו; אבל היא לא התכוונה כלל לרחם עלינו. היתה זו ספינה די גדולה ומהירה, והיא נראתה כמו ענן גדול עם קרני גחליליות מסביב. ואז, לפתע פתאום היא התפרצה, גדולה ומפחידה, עם שורה ארוכה של דלתות־הסקה פתוחות לרווחה, נוצצות כשינים אדומות־לוהטות. ואז ירדו עלינו צעקות, וצלצולי פעמונים לעצירת המכונות, מבול של קללות ושריקות קיטור; וברגע שג’ים קפץ למים בצד אחד ואני בצד השני – נכנסה הספינה לתוך הרפסודה וחתכה אותה ברעש גדול.

צללתי – והשתדלתי להגיע אל קרקע הנהר, כי גלגל בגודל שלושה־עשר מטר היה צריך להסתובב מעלי, ואני רציתי שיהיה לו די מקום להסתובב. תמיד הייתי מצליח להמצא דקה מתחת למים; הפעם אני חושב שהייתי דקה וחצי. אחר־כך זינקתי בתנופה למעלה, מפני שכמעט התפוצצתי. בצבצתי עד לבית־השחי שלי, הוצאתי החוצה את המים דרך האף ונשפתי מעט. הזרם היה, כמובן, עצום; ומובן שהספינה ההיא הפעילה מחדש את המנועים שלה עשר שניות אחרי שהשתיקה אותם, כי מעולם לא התחשבה בנוסעי רפסודות. ועכשיו היתה מטרטרת לה במעלה הנהר, מבלי שהצלחתי לראות אותה בגלל מזג־האויר המטושטש, אבל יכולתי לשמוע אותה.

קראתי לג’ים; תריסר פעמים קראתי לו, אבל לא קיבלתי שום תשובה. ואז תפסתי לוח־עץ שנגע בי וחתרתי בכיוון לחוף. הזרם היה חזק ועבר המון זמן עד שהגעתי לחוף בשלום. לא יכולתי כמעט לראות את הדרך שלי, אבל התקדמתי בגישוש איזה חצי קילומטר על אדמה מבותרת; אחר־כך כמעט שעליתי על בנין־קורות גדול ועתיק. כשהשגחתי בו סוף סוף נסיתי להסתלק משם מהר, אבל עדר שלם של כלבים התפרץ החוצה והתחיל לנבוח עלי. ואז הבנתי שאני מוכרח לעמוד ולא להזיז רגל.

 

פרק שבעה־עשר: אני מתארח אצל משפחת גרנגרפורד    🔗

אחרי רגע בערך שמעתי קול מבעד לחלון, מבלי לראות שום ראש.

“שקט, בחורים! מי שם?” שאל הקול.

“זה אני,” עניתי.

“מי זה אני?”

“ג’ורג' ג’קסון, אדוני.”

"מה רצונך?

“לא רוצה כלום, אדון. כל מה שאני רוצה זה להסתלק מפה, אבל הכלבים לא נותנים לי.”

“מה אתה מסתובב פה בשעה מאוחרת שכזאת?”

“לא הסתובבתי כאן, אדון. אני נפלתי מהסיפון של ספינת הקיטור.”

,'אה, נפלת, מה? הדלק את האור, אתה שם. איך אמרת קוראים לך?"

“ג’ורג' ג’קסון, אדון. אני רק ילד.”

“שמע נא, אם אתה אומר את האמת, אינך צריך לפחד, איש לא יגע בך לרעה. אבל אל תנסה לזוז עכשיו; עמוד במקומך. קומו שם, בוב ותום, והביאו את הרובים. ג’ורג' ג’קסון, האם נמצא מישהו יחד אתך?”

“לא, אדון. אף אחד.”

שמעתי איך האנשים מסתובבים שם בתוך הבית וראיתי אור. ואחר־כך האיש צעק:

"סלקי את האור הזה, בטסי, שוטה זקנה שכמותך, האם אין לך שכל? הניחי אותו על הרצפה מאחורי הדלת הקדמית.

בוב ותום, אם אתם מוכנים, תפסו עמדה."

“מוכנים.”

“זהו, ג’ורג' ג’קסון, האם אתה מכיר את משפחת שפרדסון?”

“לא, אדוני. אף פעם בחיי לא שמעתי עליה.”

“כך. אולי זו אמת, ואולי לא. עכשיו, ג’ורג' ג’קסון, צעד קדימה. אבל שים לב – אל תמהר. התקדם לאט לאט. אם נמצא מישהו אתך – שישאר מאחור. אם רק יגלה את עצמו – יחטוף כדור. התקדם, לאט לאט. הדוף את הדלת כדי שתיפתח, רק במידה שתוכל לדחוק את עצמך. – הבנת?”

לא מיהרתי. לא הייתי מסוגל למהר, אפילו אם רציתי. התקדמתי צעד צעד, ולא שמעתי שום קול מסביב, מלבד את לבי. הכלבים כולם שתקו, כמו האנשים, אבל הם התקדמו מרחק מה מאחורי. כשהגעתי אל שלוש מדרגות־העץ שמעתי איך מסירים את כל הבריחים והמנעולים. הנחתי את ידי על הדלת והדפתי אותה טיפה ועוד טיפה, עד שמישהו אמר:

“זהו. מספיק. הכנס את ראשך פנימה.”

עשיתי כך, אפילו שהייתי בטוח שיתיזו אותו מעלי.

הנר עמד על הרצפה, ושם עמדו כולם והסתכלו בי, ואני הסתכלתי בהם בערך רבע דקה. שלושה גברים מגודלים כוונו אלי את רוביהם, ואני כמעט התעלפתי, האמינו לי. הזקן היה גבר אפרורי, בערך בן ששים, ושני האחרים היו בני שלושים או אולי קצת יותר – כולם ברנשים יפים ובריאים. עמדה שם גם זקנה יפה בעלת ראש שיבה, ומאחוריה עמדו שתי נשים שלא יכולתי לראות היטב. הזקן אמר:

“זהו. אני משער שהכל בסדר. היכנס.”

ברגע שהייתי בפגים נעל הזקן את הדלת ותלה את הבריח. הוא אמר לשני הצעירים להיכנס עם הרובים, וכולם נכנסו אל האולם הגדול שהרצפה שלו היתה מכוסה שטיח גדול. הם התכנסו יחד בפינה אחת, שהיתה מחוץ לטווח החלונות הקדמיים (לא היו שום חלונות בצד). הם הרימו נר, הסתכלו בי יפה יפה וכולם אמרו: “מה, הוא לא ממשפחת שפרדסון. אין בו שום דמיון למשפחה ההיא.”אחר־כך אמר הזקן שהוא מקווה כי לא אתנגד אם יחפש אצלי נשק: הוא לא מתכוון בזה לשום רע – אלא רק לשם בטחון. ובאמת, הוא לא הציץ לתוך הכיסים שלי, ורק מישש בידיו מבחוץ ואמר שהכל בסדר, הוא ביקש שארגיש את עצמי כמו בבית ואספר כל מה שעבר עלי; אבל הגברת הזקנה אמרה:

“בשם אלהים, שאול, המסכן הזה רטוב עד לשד עצמותיו. והאם לא עלה על דעתך שאולי הוא רעב?”

“צדקת, רחל. שכחתי.”

ואז פנתה הזקנה לכושית אחת ואמרה:

“בטסי. רוצי והכיני למענו משהו לאכול; מהרי ככל שתוכלי. נער מסכן. ואחת מכן, בנות, תלך ותעיר את בק ותאמר לו… הו, הנה הוא בעצמו. בק, קח את האורח הצעיר, הסר מעליו את בגדיו הרטובים והלבישו באי אלה מבגדיך היבשים.”

בק נראה בן־גילי בערך – שלוש־עשרה – ארבע־עשרה, או משהו כזה, אם כי היה גבוה מעט ממני. הוא לא לבש כלום לגופו מלבד כתונת, וראשו היה פרוע ומלוכלך. הוא נכנס פנימה בפיהוק, אגרוף אחד שלו תקוע בעיניו, וידו השניה גררה אחריה רובה.

“אין שום שפרדסונים מסביב?” שאל.

ענו לו שלא; זו היתה אזעקת שווא.

“מילא,” אמר, "אם היה בא מישהו, אני בטוח שהייתי מסדר

אותו."

כולם צחקו, ובוב אמר:

“לא, בק. עד שהיית זז, היו יכולים לקרקף את כולנו.”

“זה לא בסדר. אף אחד לא בא לקרוא לי. תמיד אני מפסיד את כל ההצגה.”

“אין דבר, בק ילדי,” אמר הזקן, “עוד תזכה להרבה הצגות, בבוא הזמן. לא כדאי להתרגז על כך. ועכשיו לך ועשה מה שאמך אמרה לך לעשות.”

עלינו לחדרו, שנמצא בקומה השניה, והוא נתן לי חולצה של בד מחוספס, מעיל קצר ומכנסיים משלו, ואני לבשתי אותם. בשעה שהתלבשתי שאל אותי מה שמי, אבל לפני שהספקתי לענות לו, התחיל לספר לי על עורב־ציצה כחול ועל שפנפן שצד שלשום ביער, והוא שאל אותי איפה עמד משה בשעה ששלהבת הנר כבתה. אמרתי שאני לא יודע; אף פעם לא שמעתי על זה משום איש.

“טוב, נחש,” אמר לי.

“איך אני יכול לנחש,” שאלתי אותו, “אם אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה?”

“אבל אתה יכול לנחש, לא? זה פשוט נורא.”

“איזה נר?” שאלתי.

“סתם נר,” ענה.

“אין לי מושג איפה,” אמרתי, “איפה הוא עמד?”

“פשוט, הוא עמד בחושך! זהו איפה שעמד!”

“בסדר. אבל אם אתה יודע איפה הוא עמד, למה שאלת אותי?”

“זוהי חידה, לעזאזל, לא תפסת? תגיד, כמה זמן אתה חושב להיות פה? כדאי לך להשאר כאן תמיד. נוכל לעשות יחד חיים משוגעים. בית־הספר סגור עכשיו. יש לך כלב? לי יש כלב – והוא מסוגל לקפוץ לנהר ולהוציא כל מיני דברים שזורקים לתוכו. אתה אוהב להסתרק בשבתות וכל השטויות האחרות? אני שונא את זה, אבל אמא מכריחה אותי. לעזאזל עם המכנסיים הישנים האלה! אני חושב שאולי אלבש אותם עכשיו, אף־על־פי שאין לי חשק. כל כך חם! אתה מוכן? בסדר, בוא נרד, המפקד!”

לחם־תירס, בשר קר, חמאה וחלב – זאת היתה הארוחה שהכינו בשבילי, ובכל החיים שלי לא קיבלתי ארוחה יותר טובה מזאת. בק, אמו, וכל השאר עישנו מקטרות־אשבול, כולם מלבד האשה הכושית, שהלכה לה, ושתי הבחורות. כולם עישנו ודיברו, וגם אני אכלתי ודיברתי. הבחורות היו עטופות בשמיכות, והשערות הארוכות שלהן הגיעו עד הגב. כולם שאלו אותי שאלות, ואני סיפרתי להם איך אבי ואני וכל המשפחה חיינו בחווה קטנה בארקנזו התחתית, ואחותי מרי־אן ברחה והתחתנה לה ויותר לא שמענו עליה; ואחי ביל הלך לחפש אותם וגם עליו לא שמענו יותר; ותום ומורט מתו, ואז לא נשאר אף אחד, מלבדי ומלבד אבי; והוא הגיע עד לאפס בגלל הצרות שלו, ואז, אחרי שמת, לקחתי מה שנשאר, כי החווה לא היתה שלנו, ויצאתי להפליג בנהר, עד שהלילה נפלתי לנהר – וזהו איך שהגעתי הנה.

הם אמרו לי שאני יכול לגור אצלם כמה זמן שארצה. ואז השחר התחיל לעלות וכולם הלכו לישון. נכנסתי למיטה עם בק, וכשהתעוררתי בבוקר, – לכל השדים! – שכחתי מה שמי. ואז שכבתי אולי שעה וניסיתי להזכר. וכשהתעורר בק שאלתי אותו;

“אתה יודע לאַיית, בק?”

“בטוח,” ענה לי.

“בוא נתערב שלא תצליח לאית את שמי,” אמרתי.

“בוא נתערב שאצליח ועוד איך!” אמר הוא.

“בסדר,” אמרתי, “תתחיל!”

“ג–ו–ר–ג ג–י–כ–ס–ו–ן… זהו. מה תגיד?”

“באמת, הצלחת,” אמרתי, “לא חשבתי שתצליח. זה לא כל־כך קל לכתוב מין שם מסובך שכזה בלי ללמוד.”

כשהייתי לבדי רשמתי לעצמי את השם, למקרה שמישהו יבקש ממני לאַיית אותו; ורציתי להתרגל אליו כך שאוכל לקשקש אותו במהירות ובמומחיות.

היתה זאת משפחה נחמדה נורא, וגם בית נחמד מאוד. עד אותו זמן לא ראיתי אף בית בכפר שיהיה כל־כך יפה. לא היה בריח־ברזל על הדלת הקדמית, וגם לא בריח־עץ עם רצועת־עור, אלא גולת־נחושת מסתובבת, כמו בבתים עירוניים. לא היתה מיטה בחדר־האורחים, וגם לא סימן של מיטה; אפילו שאלפי חדרי־אורחים בעיר יש בהם מיטות. היתה שם אח גדולה, מרוצפת בלבנים אדומות; הם היו מנקים את הלבנים במים, ואחר־כך היו משפשפים אותן בלבנה אחרת. לפעמים היו מנקים את הלבנים בצבע־מים שקראו לו חוּם־ספרדי, בדיוק כמו בעיר. בדיוק מעל האח היה תלוי שעון־קיר גדול, ועל הזכוכית שלו היתה מצוירת עיר שלמה, עם עיגול באמצע בשביל השמש, ואפשר היה לראות את המטוטלת מתנודדת מאחור. אהבתי לשמוע את תקתוקי השעון. לפעמים היה איזה רוכל בא ומצחצח את השעון ועושה בו שיפוץ כללי; ואז הוא היה מתחיל לתקתק במהירות של מאה וחמישים לפני שהיה מתעייף. הם לא היו מוכנים למכור אותו בעד שום הון.

בקיצור, בכל צד של השעון היה תלוי תוכי גדול ומשונה, עשוי חומר שדומה לגיר וצבוע בצבעים עליזים. על יד אחד התוכים עמד חתול עשוי חרס, וכלב־חרס על יד התוכי השני. כשהייתי לוחץ על אחד מהם הוא היה מתחיל לצייץ, מבלי לפתוח את הפה, או לשנות את ההבעה. הם צייצו מלמטה. מאחורי החפצים האלה היו פרושות שתי מניפות גדולות, עשויות מכנפים של תרנגול־הודו. על השולחן שעמד באמצע החדר עמד מין סל־חרס נחמד, ובו ערמה של תפוחים ותפוזים ואפרסקים וענבים; הפירות האלה היו בהרבה יותר אדומים וצהובים ונחמדים מפירות אמיתיים; אבל הם לא היו אמיתיים, כי גיליתי בהם מקומות שהתקלפו ומתחתם נראה הגיר הלבן.

השולחן הזה היה מכוסה שעוונית יפה, עם ציור של נשר פרוש־כנפים בצבעי כחול ואדום, ועם קישוטים מסביב לקצוות שלה. השעוונית הזאת הגיעה מפילדלפיה הרחוקה, כך סיפרו לי. בכל אחת מפינות השולחן היו כמה ספרים, מסודרים בארבע ערמות דומות זו לזו בדיוק. היה שם ספר תנ"ך גדול מלא תמונות. ועוד ספר, בשם “מסע הצליין”, על איש אחד שעזב את המשפחה שלו ונדד, אך לא כתוב שם לאן. מפעם בפעם הייתי קורא בספר הזה. התאורים היו מענינים, אבל כתובים באופן מסובך נורא. וספר אחר, בשם “ילקוט הרעים”, מלא כל מיני דברים יפים ושירים; אבל את השירים לא קראתי. והיה שם גם ספר מלא נאומים ועוד ספר בשם “רפואת המשפחה”, שהסביר כל מה שצריך לעשות אם מישהו חולה או מת. והיה שם גם ספר תפילות ועוד המון ספרים אחרים.

על הקירות היו תלויות תמונות – בעיקר של הנשיא ושינגטון ושל כל מיני גיבורים ומלחמות, ותמונה אחת בשם “הכרזת העצמאות”. לתמונות אחדות קראו “שירטוטי עפרון”, וציירה אותם בת אחת שמתה בגיל חמש עשרה. הן היו שונות מכל התמונות שראיתי בחיי – בדרך כלל יותר כהות מהרגיל. באחת מהן הופיעה אשה בשמלה שחורה דקה, עם בליטות באמצע השרוולים, וכובע גדול ושחור וצעיף שחור, וקרסוליות לבנות דקות עטופות בסרטים שחורים, וסנדלים קטנטנים שחורים, מחודדים כאזמל; והיא נשענה במרפקה הימני על מצבת אבן, מתחת לערבה בוכיה, וידה השניה שמוטה הצידה, מחזיקה ממחטה לבנה וארנק קטן; ומתחת לתמונה היה כתוב: “אהה, האם לא אראך עוד לעולם?” בתמונה אחרת הופיעה גברת צעירה, ששערה מסורק כלפי מעלה, ואסוף יחד במסרק, כמו משענת של כסא, והיא בכתה לתוך ממחטה, ובידה השניה שכבה ציפור מתה על גבה, הרגלים למעלה, ומתחת לתמונה היה כתוב: “אהה, מעתה לא אשמע עוד את ציוצך הנעים!” בתמונה שלישית ראיתי אשה צעירה העומדת על־יד חלון, מביטה לירח הגבוה, דמעות זולגות על לחייה. בידה האחת החזיקה מכתב פתוח, שחותמת־שעווה שחורה בולטת בקצה הדף; לחצה אל פיה איזה תכשיט עם שרשרת, ומלמטה כתוב: “אהה, הלכת ממני, כן, הלכת ממני!” כל אלה היו תמונות יפות, לדעתי, אבל אני לא כל־כך נמשכתי אליהן, כי תמיד כשהייתי קצת לא בסדר הן היו גורמות לי כאב־בטן. כולם התאבלו נורא שהיא מתה, מפני שהיא רצתה לצייר עוד המון תמונות שכאלה, ואפשר היה לראות ברור כמה גדול ההפסד שהיא מתה. אבל אני חושב שבהתאם למצבה היא מבלה יותר טוב בקבר. היא נפלה למשכב באמצע עבודתה על מה שקראו יצירתה הגדולה ביותר, וכל הימים והלילות היא התפללה לאלהים שיעזור לה לגמור את התמונה; אבל התפילה לא נתקבלה. היתה זו תמונת אשה צעירה, לבושה גלימה ארוכה ולבנה, עומדת על מעקה של גשר, מוכנה לקפוץ למים, שערותיה פזורות על גבה, עיניה מביטות אל הירח, דמעות זולגות על פניה; היו לה שתי זרועות שלובות על החזה, שתים נוספות פרושות לעבר הירח, ועוד שתי זרועות פשוטות לפנים. היא התכוונה לבחור את זוג הזרועות המוצלח ביותר ואחר־כך למחוק את המיותרות. אבל כפי שאמרתי, היא מתה לפני שהחליטה על כך סופית, ועכשיו תלויה התמונה בחדרה מעל המיטה, ובכל יום־הולדת שלה הם באים ומקשטים אותה בפרחים. בימים האחרים מכוסה התמונה במסך קטן. לאשה הצעירה הזאת שבתמונה יש פנים נעימים וחביבים, אבל כל הזרועות הארוכות האלה מזכירות לי איזה עכביש ענקי.

לנערה הצעירה הזאת היה בחייה אלבום הדבקות, בו היתה מדביקה כל מיני הספדים וידיעות על תאונות ומחלות, שגזרה מן העתון, ואחר־כך היתה כותבת שירים לזכרם, אותם חיברה בעצמה. היו אלה שירים נפלאים; וכדי שיהיה לכם מושג עליהם, הנה הבית הראשון של שיר שחיברה על ילד שנפל לתוך באר וטבע.

שִׁיר הַלֵל לְנִשְׁמַת סְטִיפֶן דָאולִינג בּוֹטְס נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן

הָאֻמְנָם הָלַךְ וְלֹא יָשׁוּב

הַנַער סְטִיפֶן דָאוּלִינְג בּוֹטְס?

הֵן לֹא בָּרק פִלַח לִבּוֹ,

גַם לֹא כַּדוּר אוֹ קוֹץ.

וכן הלאה, וכן הלאה.

אם אמלין גרנגרפורד היתה מסוגלת לחבר חרוזים כאלה בגיל ארבע־עשרה, מי יודע למה היתה מגיעה אחר־כך? בק סיפר לי שהיא יכלה לטרטר חרוזים במהירות עצומה. היא לא היתה צריכה אפילו לעצור ולחשוב. הוא סיפר לי שהיתה מרביצה שורה אחת, ואם לא היתה מצליחה למצוא איזה חרוז מתאים, היתה מוחקת אותה ומרביצה שורה שניה, וממשיכה הלאה. היא לא היתה בררנית; היתה מסוגלת לכתוב על כל דבר שביקשו ממנה, אם רק היה זה משהו עצוב. כל פעם שמישהו מת – גבר, או אשה או ילד – כבר היה ההספד שלה מוכן, עוד לפני שהמת הספיק להתקרר. היא קראה לזאת “קינות”. השכנים היו אומרים: קודם כל הרופא, אחר־כך אמלין ולבסוף הקברן. רק פעם אחת ויחידה הקדים הקברן את אמלין; היה זה כשלא הצליחה למצוא חרוז מתאים ל“וסילר” – זה היה שמו של המת. אחרי המקרה הזה אי־אפשר היה להכיר אותה. היא לא התאוננה, אלא רק הלכה ודעכה עד שמתה. נערה מסכנה… פעמים רבות התכוננתי לעלות אל חדרה הקטן ולהוציא את האלבום שלה ולקרוא בו, אבל הציורים שלה היו מקלקלים לי את מצב־הרוח והיחס שלי אליה נעשה קצת חמוץ.

חיבבתי את כל המשפחה הזאת – החיים עם המתים – ולא הייתי מוכן שמשהו יפריד בינינו. אמלין המסכנה חיברה שירים על המון אנשים מתים בימי חייה, וזה לא צודק שאף אחד לא חיבר שירים עליה, עכשיו שהיא מתה. ניסיתי לחבר בעצמי חרוז או שניים, הזעתי כהוגן, אבל זה לא הלך. החדר שלה נשמר נקי ומסודר, וכל הדברים שבו נמצאו בדיוק כמו שאהבה זאת בחייה, ואף אחד לא ישן בו. הגברת הזקנה שמרה על החדר הזה בעצמה, אפילו שהיו שם המון כושים. היא היתה תופרת שם שעות וקוראת הרבה בתנ"ך שלה.

בקיצור, כפי שאמרתי, היו בחדר־האורחים וילונות יפים, ועליהם תמונות של מבצרים, שגפנים מכסות את קירותיהם, ופרות יורדות לשתות. היה שם גם פסנתר קטן וישן, שניגנו בו שירים נחמדים; אהבתי נורא לשמוע את הבחורות הצעירות שרות את “הקשר שנקרע” או מנגנות את “שדה הקרב”. הקירות בכל החדרים היו מטויחים, וברובם היו שטיחים על הרצפות, והבית כולו היה מסוייד מבחוץ.

היה זה בית כפול, והרווח הגדול שבאמצע היה עם גג וריצפה. לפעמים היו מוציאים לשם בצהרים את השולחן, כי היה זה מקום נחמד וקריר. מה היה חסר לי שם! האוכל היה נפלא, ובלי שום הגבלה – קערות מלאות!

 

פרק שמונה־עשר: למה רדף הרני אחרי הכובע    🔗

קולונל גרנגרפורד היה ג’נטלמן; כדאי לכם לזכור זאת. הוא היה ג’נטלמן אמיתי, וכך גם כל המשפחה שלו. הוא נולד במשפחה מיוחסת, או כמו שאומרים – יין בן יין, וזה חשוב אצל בני אדם בדיוק כמו אצל סוסים. כך היתה האלמנה דוגלס אומרת, ואיש לא יכחיש שהיא אחת המיוחסות הגדולות בעיירה שלנו, ואבא גם הוא היה אומר ככה, אפילו שהוא לא היה מיוחס יותר מצפרדע. הקולונל גרנגרפורד היה איש גבוה ורזה מאוד, ופניו היו חיורים־כהים, בלי שום סימן של אודם. כל בוקר היה מגולח להפליא, והיו לו שפתים דק־דקות, ונחירים דק־דקים, ואף זקוף, וגבות־עינים עבות, ועינים הכי שחורות שראיתי, והן היו שקועות כל־כך עמוק, עד שהיה נדמה לי שהן מביטות בי מתוך מערה. היה לו מצח גבוה, ושערות אפורות וחלקות שהיו מגיעות עד כתפיו. ידיו היו דקות וארוכות, וכל יום ויום היה לבש כתונת נקיה וחליפה מושלמת מכף־רגל ועד ראש; החליפה היתה תפורה מבד כל־כך לבן, שסינוור את העינים עד לכאב. בימי שבת וחג היה לובש מעיל־כנפות כחול עם כפתורי נחושת. הוא היה מתהלך עם מקל מהגוני בעל גולת כסף. לעולם לא התנהג בקלות־דעת או בקלות־ראש וגם לא היה מרים את קולו. תמיד התנהג בשיא הנימוסיות, אפשר היה להרגיש בזאת, וזה היה מוסיף בטחון. לפעמים היה מחייך, והיה טוב לראות זאת; אבל ברגע שהיה מתרומם ועומד זקוף כמו תורן, ועיניו היו מתחילות לירות ברקים, היה מתחשק לי קודם כל לטפס על עץ ואחר־כך לברר מה קרה. אף פעם לא היה צריך להגיד למישהו לשמור על הנימוס – כולם היו תמיד נורא מנומסים בנוכחותו; ובכל־זאת אהבו כולם להימצא בקרבתו. כמעט תמיד הפיץ מסביב את אור־השמש; כלומר, הוא נתן לכולם את ההרגשה שמזג־אויר יפה בחוץ. אבל ברגע שנהפך להיות ענן שחור, נעשה פתאום העולם אפל נורא למשך חצי רגע, וזה היה מספיק; שום דבר רע לא היה קורה אחר־כך במשך שבוע שלם.

כשהיו הוא והגברת נכנסים בבוקר לחדר, כל המשפחה היתה קמה לכבודם ומברכת אותם, ואיש לא היה מתישב עד שהם התישבו. אחר־כך היו בוב ותום הולכים אל המזנון, מערבבים בשבילו כוסית משקה ומושיטים לו; והוא היה מחזיק את הכוסית ביד ומחכה עד שתום ובוב יכינו גם לעצמם משקה, ואז הם היו משתחוים ואומרים: “לחיים ולבריאות, אבא ואמא!” ואז היו גם ההורים משתחווים טיפ־טיפה ואומרים תודה; ואז היו שלושתם שותים. לבסוף היו תום ובוב מוסיפים לכוסיות שלהם מעט מים לסוכר ולמשקה שנשארו ונותנים זאת לי ולבק, וגם אנחנו שתינו לחיי הזקנים.

בוב היה הבן הבכור ותום היה השני. שניהם היו בחורים גבוהים ויפים, בעלי כתפים רחבות ופנים שזופים, שערות שחורות וארוכות ועינים שחורות. הם היו לבושים בגדים לבנים מכף־רגל ועד ראש, כמו האדון הזקן, וחבשו כובעי־קש רחבי־שולים.

השלישית היתה העלמה שרלוט; היא היתה בת עשרים וחמש, גבוהה ובעלת גאווה, אבל טובה להפליא כשלא היתה מרוגזת. אבל בשעת רוגז היתה תוקעת בך מבט כזה שהיה מקפיא את הלב, בדיוק כמו אביה. היא היתה יפה.

כמוה היתה גם אחותה, העלמה סופיה; אבל היה ביניהן הבדל. זו היתה חביבה ועדינה כיונה, והיא היתה רק בת עשרים.

לכל אחד מהם היה משרת כושי מיוחד, אפילו לבק. לכושי שלי היו חיים קלים באופן יוצא מהכלל, כי אני לא הייתי רגיל שמישהו ישרת אותי; אבל הכושי של בק היה מוכרח רוב הזמן למלא פקודות ולקפוץ לפה ולשם.

זאת היתה כל המשפחה עכשיו; אבל היו פעם יותר; שלושה בנים שנהרגו, ואמלין, שמתה.

לאדון הזקן היו המון חוות ויותר ממאה כושים. לפעמים היו באים המון אנשים על סוסים מכל הסביבה, נשארים לחמישה או־ששה ימים, ועורכים כל מיני טיולים על הנהר או בסביבתו,

ורוקדים ועושים פיקניקים ביער בשעות היום ונשפים בלילה. רוב האנשים האלה היו קרובי המשפחה. הגברים הביאו אתם את הרובים, והם היו אנשים לענין, אחד אחד, האמינו לי.

אבל היה שם עוד שבט אצילי אחד – איזה חמש־שש משפחות – כמעט כולם בשם שפרדסון. הם היו מחונכים ומיוחסים ועשירים כמו שבט גרנגרפורד. שני הצדדים השתמשו באותו מעגן־סירות, שנמצא שלושה קילומטר מהבית שלנו; וכך, כשהלכתי לשם עם כל האורחים שלנו, הייתי רואה לפעמים המון בני שפרדסון על הסוסים הנהדרים שלהם.

יום אחד הלכנו, בק ואני, ליער לצוד, ופתאום שמענו סוס מתקרב. ברגע שחצינו את הדרך, קרא בק:

“מהר! קפוץ אל בין העצים!”

קפצנו, ואחר־כך הצצנו מבין העלים. אחרי רגע הופיע בחור יפה אחד, דוהר במורד הדרך, מנהיג בקלות את סוסו ונראה כמו חייל. הרובה שלו היה מונח על האוכף. כבר ראיתי אותו קודם. היה זה הרני שפרדסון. שמעתי איך הרובה של בק יורה על־יד האוזן שלי וראיתי את הכובע של הרני מתעופף מראשו. מיד הוא תפס ברובהו ורכב ישר אל המקום שבו התחבאנו. אבל אנחנו לא חיכינו לו, אלא זינקנו וברחנו לתוך היער. העצים לא היו עבותים, ואני הצצתי כל פעם לאחור כדי להתחמק מהכדורים. ראיתי איך הרני מכוון את רובהו ישר על בק, ואחר־כך הסתלק לו בדרך שהגיע בה – כדי למצוא את כובעו אני חושב, אבל לא ראיתי ברור, רצנו ורצנו עד שהגענו הביתה. עיניו של הזקן נצצו לרגע – בעיקר מרוב תענוג, כנראה – ואחר־כך נרגע ואמר בשקט:

“אין זה מוצא חן בעיני, יריה מאחורי שיח. מדוע לא יצאת בגלוי אל הדרך, נערי?”

“כי השפרדסונים לא יוצאים ככה, אבא. הם תמיד מנצלים כל הזדמנות.”כשבק סיפר את סיפורו, הרימה העלמה שרלוט את ראשה כמו מלכה, נחיריה התרחבו ועיניה מיצמצו. שני האחים הגדולים נראו כועסים אבל לא אמרו מלה. סופיה החווירה, אבל הצבע חזר אל פניה כשנודע לה כי הנער לא נפגע.

בהזדמנות הראשונה הלכתי עם בק אל מקום שקט מתחת לעץ, ושאלתי:

“רצית להרוג אותו, בק?”

“ועוד איך רציתי!”

“מה הוא עשה לך?”

“הוא? שום דבר.”

“טוב, אז למה רצית להרוג אותו?”

“למה? סתם, בגלל גאולת הדם.”

“מה זה גאולת־דם?”

“תגיד, איפה גדלת? לא שמעת מה זה גאולת־דם?”

“אף פעם בחיים שלי. ספר לי, מה זה?”

“טוב,” אמר בק, “הנה מה זה גאולת דם: איש אחד נלחם נגד איש שני והורג אותו. ואז האח של ההוא הורג את הראשון. ואז האחים האחרים, משני הצדדים, משתדלים להרוג זה את זה. ואחר כך הבני־דודים נכנסים לעסק, וככה זה נמשך עד שכולם נהרגים ואין יותר גאולת דם. אבל זהו עסק ארוך, שנמשך המון זמן.”

“והגאולה הזאת נמשכת כבר הרבה זמן, בק?”

“אני חושב ככה. היא התחילה לפני שלושים שנה, פחות או יותר. היה איזה סיכסוך, וגם איזה משפט. והשופט החליט נגד מישהו. ואז קם זה שהפסיד והרג את זה שניצח – דבר שהיה מוכרח לעשות, כמובן. כל אחד היה עושה בדיוק כמוהו.”

“איזה מין סיכסוך היה זה, בק? אדמות?”

“אולי. לא יודע.”

“ומי ירה הראשון? גרנגרפורד או שפרדסון?”

“מאין לי לדעת? זה היה לפני המון זמן.”

“אז מי כן יודע?”

“אבא יודע, אני חושב, ועוד כמה זקנים. אבל הם לא יודעים בדיוק למה בדיוק התחיל כל הריב הזה.”

“ואנשים רבים נהרגו, בק?”

“כן. היו הרבה לויות נחמדות. אבל לא תמיד נהרגים. אבא חטף כמה כדורים, אבל זה לא כל־כך איכפת לו, כי בין כה וכה הוא לא שוקל הרבה. לבוב פתחו פעם את הבטן עם סכין, וגם תום נפצע פעם או פעמים.”

“והשנה מישהו נהרג, בק?”

“כן. אנחנו השכבנו אחד וגם הם השכיבו אחד. לפני שלושה חודשים רכב הבן־דוד שלי, בד, בחור בן ארבע־עשרה ביער, בצד השני של הנהר, ולא היה אתו שום נשק; זאת היתה שטות גדולה מצידו. וכשנמצא במקום מבודד שמע פתאים סוס דוהר מאחוריו, ואז ראה את בלדי שפרדסון הזקן רודף אחריו, רובה בידיו והשערות הלבנות שלו מתעופפות ברוח. ובמקום שיקפוץ ויתחבא בין השיחים, החליט בד שהוא יוכל להתחמק ממנו. וכך הם ערכו תחרות – שמונה קילומטר או יותר – כשהזקן מתקרב אליו יותר ויותר. ואז ראה בד לבסוף שאין כבר סיכוי לברוח, עצר והסתובב כדי לקבל את הכדורים מלפנים; אתה מבין; והזקן התקרב עוד יותר וירה בו. אבל הוא לא הספיק להתענג הרבה זמן על הנצחון שלו, כי עוד באותו שבוע השכבנו אנחנו אותו.”

“אני חושב, בק, שהזקן הזה היה פחדן גדול,” אמרתי.

“ואני חושב שהוא לא היה פחדן. בשום אופן לא. אין פחדנים במשפחת שפרדסון. ואין גם פחדנים במשפחת גרנגרפורד. שמע, הזקן הזה נלחם פעם לבדו נגד שלושה משלנו – ויצא מנצח. כולם רכבו על סוסים; ואילו הוא קפץ מהסוס שלו, תפס עמדה מאחורי ערמת עצים, והעמיד את סוסו לפניו כדי שיעצור את הכדורים. אבל בני גרנגרפורד נשארו על הסוסים וקיפצצו מסביב לזקן, ומרחו אותו בעופרת, והוא מרח אותם בחזרה. הוא וסוסו חזרו שניהם הביתה צולעים ושותתי דם; אבל את בני גרנגרפורד היה צורך לסחוב הביתה – אחד מהם נהרג, והשני מת למחרת. זהו, חבוב. אם מישהו מחפש פחדנים, אין לו מה לעשות בין השפרדסונים, כי הם לא מגדלים את הסוג הזה.”

ביום הראשון הבא רכבנו כולנו לכנסיה, מרחק חמישה קילומטר. הגברים וגם בק לקחו אתם רובים, והניחו אותם בין הברכים, או העמידו אותם על יד הקיר, מוכנים לכל צרה. בני שפרדסון עשו אותו הדבר. הדרשה היתה מהסוג הכי מזופת – על אהבת אחים ועוד כל מיני פיהוקים כאלה; אבל כולם אמרו שזה היה טקס מצוין, ואפילו שוחחו עליו בדרך הביתה. לכל אחד היה מה להגיד על אמונה ועל מעשים טובים וחן וחסד וכילעולמחסדו והשד יודע מה עוד, ונדמה לי שאף פעם בחיי לא היה לי יום־ראשון מזופת שכזה.

אחרי ארוחת הצהרים התנמנמו להם כולם, מי בכסא ומי במיטה, ואני התחלתי להשתעמם כהוגן. בק שכב לו עם כלב על הדשא בשמש ושניהם שקעו בשנה עמוקה. אז עליתי לחדר שלנו וחשבתי שכדאי גם לי לחטוף תנומה. והנה ראיתי את העלמה סופיה החמודה עומדת ליד הדלת שלה, שהיה מול חדרנו. היא קראה לי לבוא אל חדרה, סגרה את הדלת בשקט ושאלה אם אני מחבב אותה. אמרתי שכן; ואז היא שאלה אותי אם אני מוכן לעשות משהו למענה ולא לספר על כך לאף אחד, ואני אמרתי שאני מוכן. אז היא סיפרה לי שהיא שכחה את התנ"ך שלה בכנסיה, והוא נמצא על הספסל בין שני ספרים אחרים, והיא מבקשת ממני לצאת בשקט, לגשת לשם, להביא לה את הספר ולא לספר על כך לשום אחד. אמרתי שאני מוכן ומזומן; ואז יצאתי, עליתי על הדרך הראשית, ולא היה שום אחד בכנסיה, מלבד אולי חזיר אחד או שנים; כי לדלת לא היה שום מנעול, והחזירים אוהבים לשכב על רצפת עץ בקיץ, כי היא קרירה. אולי שמתם לב לזה, שרוב האנשים הולכים לכנסיה רק אם הם מוכרחים; אבל אצל חזירים זה אחרת.

בדרך אמרתי לעצמי: יש כאן משהו. איפה ראיתם בחורה שתוציא את הנשמה בגלל ספר תנ“ך? ואז נערתי אותו, ומיד נפלה ממנו פיסת־ניר, עליה כתוב בעפרון: “בשעה שתים וחצי”. מישמשתי בספר עוד ועוד, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר נוסף. לא הצלחתי להבין כלום, ואז החזרתי את פיסת־הניר לספר וחזרתי הביתה. עליתי במדרגות ומצאתי את העלמה סופיה עומדת על יד דלתה ומחכה לי. היא משכה אותי פנימה, סגרה את הדלת; אחר־כך חיפשה בתנ”ך עד שמצאה את הנייר, ומיד שקראה בו נתמלאה שמחה. ולפני שהספקתי לנחש משהו – תפסה וחיבקה אותי ואמרה שאני הילד הכי טוב בעולם, ושלא אספר על זה לשום איש. היא הסמיקה נורא לרגע, ועיניה נוצצו וזה עשה אותה עוד יותר חמודה. הייתי מופתע כהוגן, ואחרי שנרגעתי מעט שאלתי אותה מה יש בניר הזה; היא שאלה אותי אם קראתי מה כתוב בו, ואמרתי שלא. ואז היא שאלה אם אני יודע לקרוא אותיות כתב, ואני עניתי: לא, רק אותיות דפוס. ואז היא אמרה שהנייר הזה הוא שום דבר, רק סימנית בין דפים, ועכשיו אני יכול לצאת ולשחק.

ירדתי בכיוון לשפת הנהר וחשבתי על כל הענין. והנה אני רואה שהעבד הכושי שלי הולך אחרי. אחרי שהבית נעלם, הוא הביט רגע לאחור ולצדדים, ואחר־כך בא אלי בריצה ואמר:

“אדון ג’וֹג’י, אם תרד איתי אל הביצה, אני אראה לך המון המון נחשי מים.”

מוזר מאוד, חשבתי. הוא אמר כך גם אתמול. והוא צריך לדעת שבני־אדם לא אוהבים נחשי מים ולא משתגעים לצוד אותם. אז מה הענינים פה, בכל אופן?

“בסדר,” אמרתי, “קדימה!”

הלכתי אחריו איזה חצי קילומטר; אחר־כך נכנסנו לביצה וצעדנו עוד חצי קילומטר כשהבוץ מגיע עד הקרסולים. ואז הגענו אל שטח יבש מכוסה עצים ושיחים וגפן־בר, ושם הוא אמר לי:

“לך עוד כמה צעדים קדימה, אדון ג’וג’י, ושם תמצא אותם. אני ראיתי אותם כבר קודם, ואין לי חשק לראות אותם עכשיו.”

כך אמר והסתלק לו, עד שנעלם מאחורי העצים. המשכתי ללכת עד שהגעתי אל שטח פתוח בגודל של חדר־שינה, חבוי סביב סביב במסך של ענפי גפן. שם מצאתי בן־אדם שוכב על האדמה, ישן, וחי אלהים – היה זה ג’ים הזקן שלי!

הערתי אותו, וחשבתי שזו תהיה הפתעה עצומה בשבילו, לראות אותי שוב, אבל טעיתי. הוא כמעט בכה מרוב שמחה, אבל הוא לא היה מופתע. הוא סיפר לי איך שחה מאחורי בלילה ההוא, ושמע איך אני קורא לו שוב ושוב. אבל הוא לא ענה לי, כי לא רצה שמישהו יתפוס אותו ויחזירו לחיי עבדות. והוא סיפר:

“נפצעתי קצת, ולא יכולתי לשחות מהר, וזהו למה פיגרתי אחריך כהוגן. אחרי שעלית לחוף חשבתי, אולי אצליח להשיג אותך ביבשה בלי שאצטרך לצעוק אליך. אבל אחרי שראיתי את הבית ההוא כבר לא מיהרתי. עמדתי מרחוק ולא יכולתי לשמוע מה מדברים אתך, וגם פחדתי מהכלבים. אבל אחרי שכולם השתתקו הבנתי שהכניסו אותך לבית; ואז הלכתי ליער וחיכיתי ליום הבא. בבוקר עברו שם כמה כושים, שהלכו אל השדה, והם הביאו אותי למקום הזה, שבו הכלבים לא מסוגלים למצוא אותי בגלל המים. וכל לילה הם מביאים לי משהו לאכול ומספרים לי מה שלומך.”

“למה לא ביקשת מהכושי שלי שיביא אותי הנה קודם, ג’ים?” “פשוט, לא היה טעם להפריע לך, הק, לפני שיכולנו לעשות משהו. אבל עכשיו אנחנו יכולים. קניתי סירים וצידה לדרך, וגם תיקנתי את הרפסודה בלילות ש…”

“איזו רפסודה, ג’ים?”

“הרפסודה שלנו!”

“אתה רוצה לספר לי שהרפסודה שלנו לא התנפצה לרסיסים?”

“לא, הק. היא נקרעה כהוגן – קצה אחד ממנה. אבל שום נזק רציני לא התנזק, רק שרוב החפצים שלנו הלכו לאיבוד, אבל אילו לא צללנו כל כך עמוק, ואילו לא שחינו כל־כך הרבה מתחת למים, ואילו הלילה לא היה כל כך שחור, ואנחנו לא היינו כל כך מפוחדים, וגם לא כל כך מטומטמים – אז היינו יכולים לראות את הרפסודה. אבל עכשיו כאילו לא קרה כלום, 'פני שהיא כבר מתוקנת וכמו חדשה, ויש לנו כלים חדשים במקום אלה שהלכו לאיבוד.”

“אבל איך הצלחת להשיג את הרפסודה, ג’ים; אולי תפסת אותה?”

“איך יכולתי לתפוס אותה כשאני כל הזמן ביער; לא. כושים אחדים מצאו אותה תקועה בין הענפים שמתחת למים, והם החביאו אותה בין עצי הערבות, והם כל כך התווכחו ועשו רעש שכזה בקשר למי היא שייכת, עד שכעבור זמן קצר שמעתי על זה; ואז ניגשתי אליהם וסידרתי את הענין; אמרתי להם שהרפסודה לא שייכת לאף אחד מהם, אלא היא שלך ושלי; ושאלתי אותם אם הם מתכוונים לשים יד על רכוש של אדון צעיר לבן ולחטוף מלקות בגלל זה. אחר־כך נתתי לכל אחד מהם עשרה סנט, והם היו מרוצים באופן יוצא מהכלל, והתפללו שימצאו עוד ועוד רפסודות עד שיהיו עשירים. הם נורא טובים אלי, הכושים האלה, ואם אני רוצה משהו – לא צריך לבקש פעמיים, מותק. וג’ק שלך הוא כושי טוב וחכם גדול.”

“נכון מאוד. הוא אפילו לא סיפר לי שאתה נמצא כאן; רק אמר לי לבוא איתו והוא יראה לי המון נחשי מים. אם יקרה משהו – הוא לא יהיה מעורב. הוא יוכל לאמר שלא ראה אותנו ביחד, וזה יהיה נכון.”

אין לי חשק לספר יותר מדי על היום הבא; אני חושב שאקצר אותו כמה שאפשר. התעוררתי עם עלות השחר והתכוננתי להתהפך ולהרדם מחדש. אבל פתאום שמתי לב איזה מין שקט לא רגיל מסביב, ואחר־כך שמתי לב שבק איננו בחדר. קמתי וירדתי בסקרנות למטה. אף אחד לא היה מסביב; ואיזה מין שקט נורא! וככה גם בחוץ. מה הענינים? שאלתי את עצמי. בדרך אל ערמת העצים פגשתי את ג’ק, הכושי שלי, ושאלתי אותו:

“מה כל זה?”

“לא שמעת, אדון ג’וג’י?”

“לא,” עניתי לו, “ספר לי.”

“טוב, אני מספר. העלמה סופיה ברחה! זהו. היא ברחה באמצע הלילה – ואף אחד לא יודע מתי בדיוק. ברחה בשביל להתחתן עם הצעיר ההוא, הרבי שפרדסון, כך לפחות חושבים. המשפחה גילתה את זה רק לפני חצי שעה – או אולי קצת קודם – ותסמוך שהם לא ביזבזו אף רגע. מין ריצה שכזאת אל הרובים והסוסים לא ראית בחיים שלך! הנשים מיהרו להעיר את הקרובים, והאדון הזקן עם הבנים שלו לקחו את הרובים ורכבו אל דרך־הנהר, אולי יצליחו לתפוס את הבחור ההוא ולהרוג אותו, לפני שיצליח לעבור את הנהר עם העלמה סופיה. אני פוחד שימים קשים הגיעו למקום הזה.”

“בק יצא מבלי להעיר אותי.”

“בטח! הם לא רצו להכניס אותך לעסק. בק טען את הרובה שלו והודיע שהוא ישכיב ויביא הביתה שפרדסון אחד, אחרת הוא יתפקע. כן, הוא יפגוש הרבה מהם, אני חושב, וסמוך עליו שיעשה את זה רק אם תהיה לו הזדמנות.”

רצתי אל דרך הנהר בשיא המהירות שלי, ואחרי רגע כבר שמעתי יריות רחוקות. כשהגעתי אל ערמת העצים והמעגן התקדמתי בין העצים והשיחים עד שהגעתי למקום מתאים, ואז טיפסתי אל בין ענפי עץ שהיה מחוץ לשטח היריות והתחלתי להסתכל. במרחק קטן לפני העץ היתה מין סולמית בגובה מטר, וקודם חשבתי להתחבא מאחוריה. איזה מזל שלא התחבאתי שם!

ארבעה או חמישה אנשים התרוצצו בשטח הפתוח על סוסיהם, כשהם מקללים וצוֹוחים ומנסים לפגוע בשני בחורים צעירים שנמצאו מאחורי הסולמית, לצד המעגן. אבל הם לא הצליחו. בכל פעם שמישהו היה מגלה את פרצופו מאחורי ערימת העצים – היה מיד מתכבד ביריות. שני הבחורים ישבו שפופים גב אל גב מאחורי הערמה, כך שיכלו לראות את שני הצדדים.

לבסוף חדלו האנשים להתרוצץ ולצווח, והתחילו לרכב לכיוון המחסן. ואז התרומם אחד הנערים, כיוון יפה יפה את הרובה שלו מעל הסולמית והפיל אחד מהם מן האוכף שלו. מיד קפצו כל האחרים מעל סוסיהם, מיהרו אל חברם הפצוע והתחילו לגרור אותו אל המחסן. הם הגיעו עד חצי הדרך אל העץ שלי לפני שהבחינו בנערים; וברגע שגילו אותם – קפצו שוב על סוסיהם והתחילו לרדוף אחריהם. אבל זה לא עזר להם כל־כך, כי הנערים התחילו לברוח הרבה לפניהם. הם הגיעו עד לערמת העצים שהיתה מול העץ שלי, החליקו מאחוריה והיו שוב במצב יותר בטוח מהרודפים. אחד הנערים היה בק, והשני היה בחור רזה בן תשע־עשרה אולי.

הגברים התרוצצו עוד קצת מסביב ולבסוף הסתלקו על סוסיהם. ברגע שהם נעלמו קראתי אל בק. ברגע הראשון הוא לא ידע מה פתאום הקול שלי יוצא מתוך העץ, והיה מופתע נורא. אחר־כך ביקש ממני להביט יפה יפה ולהודיע לו כשאגלה שוב את הגברים. הוא היה בטוח שהם זוממים איזו נבזות חדשה ויחזרו בקרוב. רציתי נורא לרדת מהעץ ההוא, אבל לא העזתי. פתאום התחיל בק לבכות ולקרוע את בגדיו, ונשבע שהוא ובן־דודו ג’ו (זה היה הבחור השני) עוד ישלמו בעד כל מה שקרה ביום ההוא. הוא סיפר לי שאביו ושני אחיו נהרגו, וגם שנים שלושה מהאויבים. בני שפרדסון הכינו להם מארב, ואביו עם האחים היו צריכים לחכות עד שתבוא התגבורת של הקרובים שלהם, כי השפרדסונים היו יותר חזקים. שאלתי מה קרה להרני ולעלמה סופיה, ובק סיפר שהם עברו בשלום את הנהר. שמחתי לשמוע זאת; אבל האופן שבו התנהג בק על זה שלא הצליח להרוג ביום ההוא את הרני – אף פעם בחיי לא ראיתי ולא שמעתי מין דבר שכזה.

ולפתע פתאום – בנג! בנג! בנג! – יריות משלושה־ארבעה רובים. האנשים התגנבו מבין העצים ובאו מאחור בלי הסוסים! הנערים קפצו לכיוון הנהר – שניהם פצועים – ובזמן ששחו במורד הזרם רצו האנשים לאורך החוף, ירו בהם וצעקו: “הרגו אותם! הרגו אותם!” זה היה כל־כך איום, עד שכמעט נפלתי מן העץ. לא אספר עכשיו כל מה שקרה שם, כי אם אתחיל לספר ארגיש שוב פעם איך שהרגשתי אז. הלואי שלא הייתי בא לחוף באותו לילה כדי לראות דברים שכאלה. לעולם לא אצליח לשכוח זאת, והמון פעמים אני חולם על כך.

נשארתי בתוך העץ עד הערב, כי פחדתי לרדת באור היום. לפעמים שמעתי יריות רחוקות ביער; ולפעמים ראיתי אנשים עם רובים עוברים בריצה על פני מחסן העצים. הבנתי שהצרות עוד לא נגמרו. הייתי מצוברח נורא; והחלטתי לא להתקרב יותר אל הבית ההוא, כי הלא גם אני אשם בכל מה שקרה. עכשיו הבנתי שאותה פיסת־ניר הודיעה לעלמה סופיה כי עליה להיפגש עם הרני בשעה שתים וחצי ולברוח אתו; והבנתי גם שהייתי צריך לספר לאביה על הניר ההוא ועל ההתנהגות המשונה שלה, ואז הוא היה אולי כולא אותה וכל האסון הנורא לא היה קורה כלל.

לבסוף ירדתי מן העץ וזחלתי לכיוון חוף הנהר; שם מצאתי את שתי הגופות מוטלות קרוב לחוף. גררתי אותן בכל כוחי, עד שהעליתי אותן לחוף; אחר־כך כיסיתי את פניהן והסתלקתי משם בכל המהירות. בכיתי מעט בשעה שכיסיתי את פניו של בק, כי הוא היה נורא טוב אלי.

החושך היה עכשיו מוחלט. לא התקרבתי לבית, אלא חציתי את היער בכיוון הביצה. לא מצאתי את ג’ים על האי שלו, ועל כן פניתי במהירות אל הנקיק. התנהלתי דרך עצי הערבה, כשאני מת לקפוץ על הרפסודה ולהסתלק מהמקום הנורא הזה. אבל מה – הרפסודה נעלמה! לעזאזל, כמה מבוהל הייתי! רגע שלם לא יכולתי לנשום מרוב פחד. אחר־כך הרמתי קול יללה; ממרחק עשרה מטר ממני שמעתי קול עונה:

“רבונו של עולם! זה אתה, מותק? אל תרעש ככה.”

היה זה ג’ים. שום קול לא נשמע באזני כל־כך נעים כמו הקול הזה ברגע ההוא. רצתי לאורך החוף, ואחרי רגע קפצתי על הרפסודה. ג’ים תפס וחיבק אותי, כל־כך שמח לראות אותי.

“ברוך הבא, ילד,” אמר, “כבר הייתי בטוח שנהרגת עוד פעם. ג’ק היה פה, והוא אמר לי שהוא חושב כי ירו בך, 'פני שלא חזרת הביתה. ברגע הזה התחלתי לחתור עם הרפסודה אל הנקיק, כדי שאהיה מוכן להסתלק מכאן ברגע שג’ק ישוב ויאמר לי שאתה מת על בטוח. חי אלהים, כמה אני שמח למצוא אותך שוב, מותק.”

“בסדר גמור,” אמרתי, “זה דווקא טוב. הם לא ימצאו אותי ויחשבו שבאמת נהרגתי ונסחפתי בנהר. יש משהו שיעזור להם לחשוב כך. אז אל תבזבז זמן, ג’ים, וחתור בכל המהירות אל אמצע הנהר.”

לא נרגעתי, אלא רק אחרי שהרפסודה התרחקה שלושה קילומטר ונמצאה באמצע המיסיסיפי. אז תלינו את פנס האזהרה שלנו והחלטנו שאנחנו חפשיים ובטוחים מחדש. מאז יום אתמול לא טעמתי כלום, ואז הוציא ג’ים עוגות תירס, וחלב, ופרוסות בשר, וכרוב וירקות – אין בעולם אוכל יותר טוב מזה, בתנאי שהוא מבושל כמו שצריך – ואני אכלתי, ושנינו דיברנו ועשינו חיים. שמחתי נורא להסתלק מגאולת־הדם, וגם ג’ים שמח להסתלק מן הביצה. אחרי הכל, אמרנו, אין בית יותר טוב מרפסודה. במקומות אחרים אתה מרגיש כל־כך מחניק ודחוס; אבל לא ברפסודה. כאן אתה מרגיש נוח ועליז וחופשי.

 

פרק תשעה־עשר: הדוכס והדופין מופיעים    🔗

יומים שלושה עברו להם בשקט, ואולי כדאי לכתוב “שטפו להם”, כי הם חלפו בנחת ובלי צרות. והנה איך בילינו את הזמן שלנו. במקום הזה היה הנהר עצום באופן יוצא מהכלל – אולי שני קילומטר. היינו שטים בלילות ושוכבים ומתחבאים בשעות היום. ברגע שהלילה כמעט נגמר, היינו מפסיקים לשוט ויורדים לקשור את הרפסודה – כמעט תמיד במים עומדים. אחר־כך היינו קוצצים ענפים רכים ומכסים בהם את הרפסודה. אחר־כך היינו משליכים חכה, ולאחר זאת קופצים למים ושוחים כדי להתרענן. ואחר־כך היינו מתישבים לנו על החול, במקום שהמים מגיעים עד הברכים, ומביטים בבוקר העולה. שום קול לא נשמע מסביב – שקט גמור – כאילו העולם כולו ישן. רק קירקור הצפרדעים נשמע לפעמים; אולי. הדבר הראשון שאפשר היה לראות מעבר למים היה – מין פס עמום. זה היה היער שעל הגדה השניה. ואחר־כך הופיע כתם חיוור בשמים; ואחר־כך היה החיוורון מתפשט יותר ויותר; ואחר־כך היה הנהר מתבהר וכבר לא נראה שחור אלא אפור. אפשר היה לראות נקודות שחורות נעות עליו – סירות ודוגיות וכדומה; ופסים ארוכים ושחורים – הרפסודות. לפעמים היינו שומעים איזו חריקה או צירצור, או ערבוביה של קולות – היה שקט שכזה, עד שהם נשמעו ממרחק עצום. ואחרי רגע כבר אפשר היה לראות פס על המים, ועל פיו יכולתי להבין שיש שם ענף שקוע, והוא שובר את הזרם המהיר ומעניק לפס את צורתו זאת. אחר־כך אפשר היה לראות איך הערפל מסתלסל מעל המים, והמזרח נעשה אדום, וגם הנהר, ובקצה היער אפשר היה לראות צריף־קורות, בקצה הרחוק של חוף הנהר, ובחצר שממול נראתה ערמת עצים. ואז היתה פורצת ועוברת רוח נחמדה, שמלטפת את הפנים כמו מניפה, כל כך קרירה ורעננה ומתוקה, עם ריחות היער והפרחים; אבל לפעמים היתה מביאה גם ריחות אחרים – של דגים מתים הפזורים מסביב, חרטומנים ומינים אחרים – והם מסריחים כהוגן. ואז היום עולה לגמרי, והכל מחייך אל מול השמש, והצפרים ממשיכות לשיר עוד ועוד.

בשעה שכזאת אי אפשר להבחין בשום עשן; ואז היינו מורידים כמה דגים מן החכות ומבשלים לנו ארוחת־בוקר הגונה. אחר־כך היינו מביטים בנהר הריק עד לבדידות, ואחרי רגע היינו שוכבים לישון. לפתע היינו מתעוררים ומנסים לגלות מי העיר אותנו. היתה זו כנראה איזו ספינת־קיטור שהשתעלה במעלה הנהר, כל־כך רחוקה עד שאי אפשר לדעת עליה כלום, רק אם גלגלי־השיוט שלה נמצאים בצד או בירכתים. ואחר־כך באה שעה שאי אפשר לראות או לשמוע בה כלום – שקט ובדידות. ואחר־כך היינו מגלים רפסודה שטה במרחק, ואיזה ברנש קוצץ עליה עצים, עבודה שהם עושים תמיד על רפסודה; אפשר היה לראות את הגרזן מנצנץ ויורד – אבל אי אפשר היה לשמוע כלום ואחר כך הגרזן עולה שוב, וברגע שהוא נמצא מעל לראש הברנש שומעים את ה“צ’אנק!” – זהו הזמן שעבר עד שהקול חצה את הנהר והגיע אלינו. באופן שכזה היינו מבלים את היום, מתבטלים ומקשיבים לדממה. פעם היה ערפל כבד כל־כך, עד שאנשי הרפסודות היו מוכרחים לקשקש בקופסאות פח כדי שספינת הקיטור לא תעלה עליהם. איזו סירה או רפסודה עברה כל־כך קרוב אלינו, עד שיכולנו לשמוע אותם מדברים ומקללים וצוחקים. שמענו אותם ברור מאוד, אבל לא יכולנו לראות שום סימן מהם. זה היה די מפחיד, כאילו שדים ורוחות השתוללו באויר. ג’ים האמין שאלה באמת שדים ורוחות; אבל אני אמרתי:

“לא. הרוחות לא היו אומרות: לכל השדים, איזה ערפל מחורבן!”

ברגע שירד הלילה היינו יוצאים לדרך. בהגיענו לאמצע הנהר היינו מפסיקים לחתור ומניחים לרפסודה לשוט לבד לאן שהזרם יוביל אותה. ואז היינו מדליקים את המקטרות ומנדנדים את הרגלים בתוך המים, ומדברים על כל מיני דברים. היינו תמיד ערומים, ביום ובלילה, כל זמן שהיתושים איפשרו לנו. הבגדים החדשים שמשפחת בק נתנה לי היו יותר מדי טובים משיכולתי להרגיש בהם נוח; ומלבד זאת, אני לא כל־כך מחזיק מבגדים בכלל.

לפעמים היה הנהר כולו שייך לנו. עברנו חופים ואיים בלי לפגוש שום סימן של חיים. לפעמים אולי ראינו ניצוץ – איזה נר דלק בחלון של צריף; ולפעמים ראינו ניצוץ או שנים על המים – אור של סירה או רפסודה. אולי גם אפשר היה לשמוע צלילים של כינור או שיר מאיזה כלי־שיט. כמה נחמד לגור על רפסודה! השמים היו שלנו, עם כל הכוכבים שעליהם, והיינו שוכבים על הגב ומביטים בהם, ומתוכחים בינינו אם הם נבראו או שהופיעו סתם ככה. ג’ים אמר שהם נבראו, אבל אני אמרתי שהם הופיעו במקרה; זה היה לוקח המון זמן לברוא כל־כך הרבה כוכבים. ג’ים אמר שהלבנה בטח הטילה אותם. זה נשמע לי די הגיוני, ועל כן לא אמרתי כלום נגד זה, כי ראיתי פעם צפרדע מטילה מספר כזה של ביצים, ועל כן זה יכול גם לקרות בשמים. היינו גם מביטים בכוכבים הנופלים ורואים איך הם מפספסים למטה במהירות שכזאת. ג’ים אמר שבטח השליכו אותם מהקן אחרי שהתקלקלו.

פעם או פעמים במשך הלילה היינו רואים ספינת־קיטור נעה בחושך, ומפעם בפעם היתה מוציאה מיליוני ניצוצות מהארובות שלה, והם היו יורדים על הנהר באופן יפה ונהדר, כמו גשם. אחר־כך היתה הספינה נכנסת לסיבוב והאורות שלה היו קורצים ונעלמים, והטירטורים שלה מתרחקים, והשקט היה חוזר לנהר. אחרי רגע היו הגלים שהרימה מגיעים אלינו ומנענעים קצת את הרפסודה; ואחר כך לא היינו שומעים כלום במשך המון זמן, מלבד אולי צפרדעים או משהו אחר.

אחרי חצות היו תושבי החוף הולכים לישון, ובמשך שעתים־ שלוש היו צידי הנהר שחורים – בלי שום ניצנוצים בחלונות. הניצנוצים האלה היו השעון שלנו: הראשון שחזר והופיע בישר שהבוקר מתקרב; ואז חיפשנו לנו מקום מתאים לקשור את הרפסודה ולהתחבא בו.

בוקר אחד לפני הזריחה מצאתי דוגית וחציתי בה את הנהר לכיוון החוף הראשי – מרחק מאתים מטר בערך. אחר־כך חתרתי איזה קילומטר לנקיק שנמצא בין ברושים, כדי לחפש שם תותי בר. וברגע שרציתי לעלות על שביל־עדרים שחצה את הנקיק – באו מולי שני אנשים שרצו לאורך השביל בשיא הכוח. חשבתי שאני אבוד, כי תמיד כשמישהו היה רודף אחרי מישהו, הייתי בטוח שהכוונה אלי – או אל ג’ים. חשבתי להסתלק משם חת שתים, אבל הם כבר היו קרובים אלי מאוד, והם צעקו והתחננו שאציל את חייהם, ושלא עשו כלום, וסתם רודפים אחריהם, עם סוסים וכלבים. הם רצו לקפוץ ישר לתוך הסירה, אבל אני אמרתי:

“אל תקפצו. אני לא שומע עדיין שום כלבים או סוסים. יש לכם די זמן לרדת בסבך ולהגיע אל הנקיק. שם תרדו לנהר ותצעדו במים עד שתגיעו לסירה. באופן שכזה יאבדו הכלבים את הריח שלכם.”

הם שמעו לעצה שלי, וברגע שעלו לסירה התחלתי לחתור במהירות אל הרפסודה. אחרי חמש או עשר דקות שמענו את נביחות הכלבים וצעקות האנשים מן החוף הרחוק. שמענו אותם מגיעים אל הנקיק, אבל לא יכולנו לראותם. שם הם עצרו כנראה והסתובבו קצת הנה והנה. אחר־כך התרחקנו יותר ויותר עד שלא שמענו אותם כלל. אחרי שחתרנו איזה קילומטר היה הנהר שקט לגמרי, ואנחנו חתרנו עד למחבוא הרפסודה, שם הסתתרנו בין השיחים והיינו בטוחים לגמרי.

אחד הברנשים האלה היה בן שבעים לפחות, בעל ראש קרח ושפמים אפורים מאוד. הוא חבש מין מגבעת ישנה ומעוכה, ולבש כתונת צמר כחולה ומטונפת, ומכנסים כחולים, ישנים וממורטים, שהיו תקועים בתוך מגפיו. עליהם נעל ערדלים תוצרת בית – לא, רק ערדל אחד. היה לו גם מעיל כחול וישן, עם כפתורי נחושת נוצצים; ולשניהם היו תרמילים גדולים, נפוחים וסמרטוטיים.

הברנש השני היה כבן שלושים, ולבוש באופן סמרטוטי כמו הזקן. אחרי ארוחת־הבוקר שכבנו כולנו ודיברנו, והדבר הראשון שגיליתי היה – ששני הברגשים האלה לא הכירו זה את זה.

“איך נתקעת בבוץ?” שאל הקרח את השני.

“ובכן, אני מוכר רפואה לסילוק חצץ־השינים. היא באמת מסלקת את החצץ, אבל בדרך כלל יחד עם זגוגית־השן. נשארתי כאן לילה אחד יותר מדי, וברגע שהתחלתי מסתלק מכאן נתקלתי בך על השביל. סיפרת לי שרודפים אחריך וביקשת שאעזור לך להסתלק משם. ואז אמרתי לך שגם אני בסכנה, ועל כן כדאי לנו לעשות ‘ויברח’ ביחד. זהו הסיפור כולו. ומה איתך?”

“ובכן, אני ניהלתי שם במשך שבוע הרצאות על ההינזרות מיין, והייתי חביב הנשים – צעירות וזקנות – כי הייתי מביא את השיכורים למצב מחורבן, כך בדיוק. הייתי צובר חמישה־ששה דולר לערב – עשרה סנט לגולגולת, כושים וילדים בחינם – והעסקים הלכו ופרחו, עד שבליל אמש הגיעה לאזניהם איך־שהוא שמועה שאני עצמי מרבה להתיחד עם כוסית משקה. הבוקר העיר אותי כושי אחד והודיע לי כי אנשים מתאספים בשקט עם הכלבים והסוסים שלהם, והם מתכוננים לסלק אותי מהעיר; ואם יתפסוני ימרחו אותי בזפת ובנוצות וירכיבו אותי על עמוד־הקלון. הרמתי רגלים מבלי לחכות לארוחת הבוקר. איבדתי את כל התאבון שלי.”

“שמע, זקן,” אמר הצעיר, “נדמה לי שנצליח יחד בתור שותפים. מה דעתך?”

"אין התנגדות. מהו העיסוק שלך, בדרך כלל?

“פועל־דפוס לפי מקצועי. עוסק קצת ברפואות חדישות; שחקן בתיאטרון – בעיקר בטרגדיות; עוסק בהיפנוזה ובחכמת הגולגולת, אם יש הזדמנות; מלמד בבית־ספר לזימרה וגיאוגרפיה, לשם שינוי; מרביץ לפעמים הרצאות. כן, המון דברים אני עושה – כמעט כל דבר שבא ליד ומשתלם יפה. ומה השטח שלך?”

“עסקתי הרבה מאוד ברפואה בעבר. טיפלתי בעיקר במחלות סרטן, שיתוק ועוד. אני יודע גם לנחש את העתיד באופן מצוין, אם יש מישהו שיביא לי את העובדות. ואני עוסק גם בדרשות, באספות מתחת כיפת השמים ובהצלת נפשות.”

זמן־מה לא דיבר איש; ואחר כך פלט הצעיר אנחה ואמר:

“אה, אוי ואבוי!”

“על מה אתה בוכה?” שאל הקרח.

“מי היה מתאר לעצמו שאצטרך לחיות מין חיים שכאלה וליפול למין חברה שכזאת,” אמר והתחיל למחות את זוית עינו בסמרטוט.

“ימח שמך! האם החברה הזאת אינה די טובה בשבילך?” שאל הקרח בכעס.

“כן, היא טובה למדי בשבילי. זו החברה שאני ראוי להימצא בה. כי מי הוריד אותי לשפל המדרגה מן הפיסגה שבה נמצאתי? אני עצמי, במו ידי. איני מאשים אתכם, רבותי, חלילה. איני מאשים איש. אני ראוי לכך. העולם האכזר יכול לנהוג בי כראות־עיניו. דבר אחד יודע אני – אי שם יש לי קבר. העולם יכול להמשיך במעלליו – לקחת ממני הכל: את יקירי, את רכושי, הכל. רק את הדבר ההוא אין הוא יכול לגזול ממני. יום יבוא ואני אשכב בו, אשכח הכל, ולבי השבור יזכה למנוחה,” סיים בבכי.

“שלח את לבך השבור לעזאזל,” אמר הקרח, “מה אתה מנפנף מולנו את ליבך השבור? לא עשינו לך כלום.”

“אני יודע. ואינני מאשים אתכם, רבותי. אני עצמי גרמתי לנפילתי. ואני סובל בצדק… בצדק גמור… אינני בא בטענות.”

“איך זה גרמת לנפילתך? מאיזה גובה נכבד נפלת?”

“אה, לא תאמינו לי. העולם איננו מאמין לישרים… הניחו לזאת… אין דבר. סוד מוצאי…”

“הסוד של המוצא שלך!? האם רצונך לומר…”

“רבותי,” אמר הצעיר בקול חגיגי מאוד, "אגלה לכם את סודי,

כי מרגיש אני שאוכל לתת בכם אמון. אני הנני דוכס!"

עיניו של ג’ים יצאו כמעט מחוריהן למשמע הדברים האלה ואני חושב שגם עיני שלי. והקרח אמר: “לא! אינך מתכוון לכך ברצינות, מה?”

“כן. סבא של אבי היה בנו הבכור של הדוכס מבריג’וֹוטר; בסוף המאה הקודמת הוא ברח לארצות־הברית כדי לנשום את אוויר הדרור. כאן נשא אשה, הוליד בן ומת. באותה עת לערך מת גם אביו הזקן, ובנו הצעיר של הדוכס חמס את התואר ואת הנכסים, בהתעלמו מן התינוק, היורש החוקי. אני הוא נכדו של אותו תינוק – אני הוא הדוכס בריג’ווטר החוקי; והריני עומד כאן, עזוב ונשכח, מנותק מנכסי, נרדף בידי אדם, נלעג בעיני העולם האכזר, לבוש קרעים, שבור־לבב ואנוס להימצא בחברתם של בני בליעל הנודדים על רפסודה!”

ג’ים ריחם עליו נורא, וכמוהו גם אני. ניסינו לנחם אותו, אך הוא אמר שאין טעם בכך והוא אינו ראוי לרחמים. עם זאת אמר גם שאם נפנה אליו בהתאם לנוהג, זה יעודד אותו אולי יותר מכל דבר אחר. אמרנו לו שאנחנו מוכנים ברצון, אם רק יגיד לנו איך. והוא הסביר לנו כי ברגע שאנחנו פונים אליו עלינו להשתחוות ולהגיד “הוד רוממותך”, או “הוד אצילותך”, או “מילורד”; וגם לא יהיה איכפת לו אם נקרא לו פשוט בריג’ווטר, מפני שגם זהו תואר, לדבריו ולא סתם שם. אחד מאתנו צריך לשרת אותו בזמן הארוחה ולמלא כל דבר קטן וגדול שיבקש, בקיצור, כל זה נראה קל ופשוט, ועל כן עשינו מה שביקש. בשעת הארוחה ג’ים הסתובב על ידו, שרת אותו ואמר: “האם הוד רוממותך רוצה קצת מזה, וקצת מזה?” וכך הלאה, ואפשר היה לראות שזה מביא לו תענוג עצום.

אבל הזקן נעשה פתאום שקט נורא; הוא לא דיבר הרבה וגם לא היה מרוצה מכל ההתחנפויות שהרבצנו מסביב לדוכס. ראינו שמשהו מתבשל במוח שלו. ובאמת, אחרי הצהרים אמר:

“שמע נא, בילג’ווטר. אני משתתף מאוד בצערך, אבל אינך האדם היחיד שעברה עליו מין צרה שכזאת.”

“לא?”

“לא, אינך היחיד. אינך האדם היחיד שהועף לא בצדק מן הכיסא הרם שלו.”

“אבוי!”

“לא. ואינך גם האדם היחיד שיש בליבו סוד על דבר מוצאו” ועכשיו – שכה אחיה – התחיל הוא לבכות.

“חכה רגע! מה פשר הדבר הזה?”

“בילג’ווטר, אפשר לסמוך עליך?” שאל הזקן, כולו טובל בדמעות.

“עד מר־המוות!” אמר הדוכס ולחץ את יד הזקן, “ספר נא – מהו הסוד שלך?”

“בילג’ווטר, אני הוא הדופין המנוח!”

הפעם – הי אלהים – ג’ים ואני כמעט התעלפנו. והדוכס אמר:

“אתה – מה?”

“כן, ידידי, זו האמת הגדולה. ברגע זה ממש רואות עיניך את הדופין המסכן שנעלם, לואי השבע־עשרה, בן לואי השש־עשרה ומרי אנטואנט.”

“אתה – בגילך?! לא! האם כוונתך היא שאתה הוא שרלמן זכרונו לברכה? אם כן, עליך להיות עכשיו בן שש־מאות שנה לפחות.”

“הצרות, בילג’ווטר, הצרות הן שגרמו לכל זאת. הצרות הן שהביאו עלי את שערות השיבה ואת הקרחת המוקדמת. כן, רבותי, עיניכם רואות עכשיו, במכנסים עלובים וכחולים, אדם נודד, גולה, רמוס ובזוי, שאינו אלא מלך צרפת החוקי!”

בקיצור, הוא בכה והתפתל כל־כך, עד שג’ים ואני לא ידענו מה לעשות, כל־כך ריחמנו עליו – וגם כל־כך שמחנו והתגאינו על שמצאנו אותו. ואז ניגשנו לנסות – כמו עם הדוכס – לנחם אותו. אבל גם הוא אמר שאין בזאת שום תועלת, ורק המוות יגאל אותו מכל צרותיו. ובכל זאת, אמר, אולי ירגיש מעט יותר טוב אם האנשים יתיחסו אליו בכל הכבוד – יכרעו ברך לפניו, יקראו לו “הוד מלכותו”, ישרתו אותו ראשון בארוחות, ולא יתישבו בנוכחותו בלי רשות. אז התחלנו, ג’ים ואני, לתת לו כבוד מלכים, לשרת אותו, לעשות בשבילו את זה וזה והכל, ולעמוד על רגלינו עד שהרשה לנו לשבת. כל זה השפיע עליו המון לטובה, עד שנעשה עליז ומרוצה. אבל הדוכס שלח אליו פרצוף חמוץ ולא היה כל־כך מרוצה ממהלך הענינים. ובכל זאת, המלך התיחס אליו בידידות ואמר שאבא־של־סבא של הדוכס, וכל הדוכסים האחרים מבילג’ווטר היו אהובים מאוד על אבא שלו, והם יכלו לבקר בארמון מתי שהתחשק להם. אבל הדוכס המשיך להיות מצוברח, עד שאחרי שעה ארוכה אמר המלך:

“כל הסיכויים הם שנצטרך להיות עוד הרבה הרבה זמן על הרפסודה הזאת, בילג’ווטר, אז למה להתהלך עם פרצוף חמוץ? זה רק יגרום לנו אי־נעימות. אינני אשם שלא נולדתי דוכס, ואתה אינך אשם שלא נולדת מלך – אז מה הטעם להיות ברוגז? הוצא מתוק מכל עז – זוהי סיסמתי. עלינו לשמוח על שהתגלגלנו הנה; תראה, גם זו לטובה – אוכלים הרבה, עושים חיים. בוא, דוכס, תושיט יד ונהיה כולנו חברים.”

הדוכס שמע לו, וג’ים ואני שמחנו לזאת מאוד. זה סילק את כל האי־נוחות, ומיד נעשה שוב טוב על הנשמה. הן ריב על הרפסודה יכול ליהפך לעסק מזופת, ויותר מכל דבר אחר צריכים כולם על הרפסודה להיות מרוצים ואדיבים זה אל זה.

לא עבר זמן רב עד שהצלחתי להבין כי שני הרמאים האלה אינם לא מלכים ולא דוכסים, אלא סתם נוכלים ושקרנים שפלים. אבל לא אמרתי דבר לאיש, ושמרתי את הסוד הזה לעצמי. זאת השיטה הכי טובה – בלי ריב ובלי צרות. אם יש להם חשק שנקרא להם מלך ודוכס – אין לי שום התנגדות, כל זמן שיש שקט בבית. אולי לא למדתי הרבה דברים אצל אבי, אבל דבר אחד בטח למדתי, שעם טיפוסים כאלה צריך לרקוד לפי החליל שלהם.

 

פרק עשרים: מה עשו האצילים בפרקויל    🔗

הם שאלו אותנו המון שאלות. הם רצו לדעת למה החבאנו ככה את הרפסודה, ולמה אנחנו מתחבאים ביום ושטים בלילה, והאם ג’ים הוא עבד בורח.

“חס וחלילה!” עניתי, “ממתי עבד בורח נמלט דרומה?”

נכון, הם הסכימו אתי שזה לא יכול להיות. הייתי צריך להמציא משהו, וסיפרתי להם:

“הזקנים שלי גרו במחוז פייק שבמדינת מיסורי, ושם נולדתי. כולם מתו, מלבדי ומלבד אבא ואחי אייק, אז החליט אבא לחסל את הענינים שלו שם ולעבור לגור עם הדוד בן, שחי במקום עלוב על חוף הנהר, ששים קילומטר למטה מאורליאנס. אבא היה תמיד איש עני ושקוע בחובות; ואחרי ששילם את החובות לא נשאר לנו כלום, מלבד ששה־עשר דולר והעבד שלנו ג’ים. זה לא הספיק בשביל נסיעה של אלפּיים קילומטר, לא על הסיפון ולא בשום דרך אחרת. בקיצור, יום אחד, בשעת גיאות הנהר היה לאבי מזל; הוא מצא את חתיכת הרפסודה הזאת, והחלטנו לשוט עליה עד לאורליאנס. אבל המזל שלו לא נמשך הרבה זמן. לילה אחד חתכה ספינת־קיטור את הפינה הקדמית של הרפסודה, וכולנו קפצנו למים וצללנו מתחת לגלגל. ג’ים ואני יצאנו שלמים, אבל אבא היה שיכור ואייק היה רק בן ארבע, וכך לא ראינו אותם יותר. ומה עוד? ביום־יומים הבאים היו לנו המון צרות, כל מיני אנשים היו באים בסירות ומנסים לקחת ממני את ג’ים, כי חשבו שהוא עבד בורח. ועכשיו אנחנו כבר לא שטים יותר ביום. בלילות הם לא נטפלים אלינו.”

הדוכס חשב רגע ואמר:

“אני אמצא לך דרך שבה נוכל לשוט גם ביום, אם יתחשק לנו. אני אחשוב היטב, עד שאמצא תכנית מתאימה. היום כבר נשוט כך, כי לא כדאי לנו לשוט מול העיר באור היום… זה עלול להזיק לבריאות.”

לפנות ערב התחילו השמים להתענן ונדמה היה שירד גשם. ברקים היו מזנקים מן השמים למטה, והעלים התחילו לרעוד – לא היה קשה לראות שעוד מעט יבוא מזג אויר מחורבן. אז מיהרו הדוכס והמלך לבדוק את האוהל שלנו, לראות איזה מיני מיטות יש לנו. המזרון שלי היה ממולא קש – יותר טוב מהמזרון של ג’ים, שהיה ממולא קליפות תירס: תמיד מציצים אשבולים ממזרונים שכאלה, והם דוקרים ומכאיבים כהוגן: וכשאתה מתהפך מצד אל צד נשמע רעש כאילו התהפכת על ערמה של עלים יבשים, ואז אתה מתעורר. בקיצור, הדוכס הודיע שהוא לוקח את המזרון שלי; אבל המלך לא הסכים, ואמר:

“אני חשבתי שהבדלי הדרגה בינינו הם די ברורים, שתבין בעצמך כי מזרון־תירס אינו מתאים לי. הוד־רוממותו יתכבד לישון עליו בעצמו.”

לרגע אחד התכסינו ג’ים ואני זעה, כי פחדנו שהם יתחילו שוב לריב ביניהם. אבל לשמחתנו ענה הדוכס:

“זה גורלי תמיד, להיות עפר ואפר תחת מגפי הברזל של אנשי דיכוי. המזל הרע שבר אי־פעם את רוח־גאותי; אני מוותר. אני נכנע. כך נגזר עלי. יחידי אני בעולם – ועלי לסבול.”

יצאנו לדרך מיד לאחר שהחושך היה מלא. המלך ציווה עלינו לשוט בדיוק אל אמצע הנהר ולא להדליק אור לפני שנתרחק כהוגן מן העיר. אחרי זמן־מה עברנו מול אשכול של אורות – זאת היתה העיר, לידיעתכם – והמשכנו לשוט עוד קילומטר אחד בלי הפרעות. אחרי חצי קילומטר נוסף הדלקנו את פנס האזהרה; ובעשר בערך ירדו עלינו רוחות וגשם וברקים ורעמים, ועוד איזה! ואז ציווה המלך על שנינו לעמוד על המשמר עד שמזג־האוויר ירגע, ואילו הוא והדוכס זחלו לתוך האהל ושכבו לישון. השמירה שלי נגמרה בשתים־עשרה, אבל לא הייתי מוכן להכנס לאהל אפילו אילו היתה לי מיטה, מפני שמין סערה כזאת לא מזדמנת בכל יום. אלהים, איך שהרוח יללה! ובכל שתים־שלוש שניות היה יורד מין ברק כזה, שהיה מאיר את גלי הנהר למרחק קילומטר מסביב, ואת האיים שנראו בגשם כאילו התכסו אבק, ואת העצים שהרוח הצליפה בהם בכל כוחה. ופתאום נשמע – טרח – בום! בום! בומבומ־בום! בום! בומבומבום! – והרעם היה מתחיל להפציץ את העולם לשניות אחדות. ואחר כך – ציק! – ברק חדש נדלק, ואחריו הפצצה שניה. הגלים כמעט שטפו אותי מן הרפסודה, אבל לא היה איכפת לי, כי לא הייתי לבוש. שרשים וענפים לא הפריעו לנו, כי הברקים האירו כמעט בלי הפסקה, ואנחנו יכולנו להתחמק מהם בלי קושי.

אני שמרתי באשמורה השניה, כידוע, ובשעה ההיא כבר מתתי לישון. ג’ים התנדב לשמור במקומי בחלק הראשון. הוא היה מוכן תמיד לעשות לי טובות, ג’ים זה. זחלתי לתוך האוהל, אבל המלך והדוכס שכבו סרוחים עם רגלים וידים פשוטות ולא נשארה טיפת מקום בשבילי. לא היתה לי ברירה ושכבתי בחוץ. לא היה איכפת לי, כי הגשם היה חמים והגלים כבר לא היו גבוהים. אבל בשעה שתים הם התחילו לסעור שוב וג’ים התכונן להעיר אותי. אבל הוא שינה את דעתו, כי היה נדמה לו שהם לא כל כך נוראים, אבל הוא טעה בחשבון, כי לפתע פתאום הופיע גל שובב והעיף אותי למים. ג’ים כמעט התפוצץ מרוב צחוק. הוא היה הכושי הכי צחקן שהכרתי בחיי.

חזרתי לשמור, וג’ים נשכב ותיכף התחיל לנחור. ואחרי רגע השתתקה הסערה ונעלמה לגמרי. וברגע שגיליתי אור ראשון בחלון רחוק הערתי אותו ושנינו חתרנו למצוא מקום־מחבוא לשעות היום.

אחרי ארוחת־הבוקר הוציא המלך חבילת קלפים ישנה וסמרטוטית והתישב לשחק עם הדוכס בשביעיות, חמישה סנט למשחק. אחר־כך נמאס להם לשחק, ואז החליטו לערוך “מסע פרסומת”, כפי שקראו לזה. הדוכס חיטט בתרמילו והוציא מתוכו המוני פתקאות, תכניות ומודעות וקרא אותם בקול רם. במודעה אחת היה כתוב: “החכם המהולל ד”ר ארמן דה־מונטלבּן מפריס ירצה על חכמת הפרנולוגיה" ביום זה וזה, במקום זה וזה, דמי כניסה עשרה סנט, ו“יספק תרשימי אופי במחיר רבע דולר התרשים”. הדוכס אמר שהדוקטור הזה זה הוא. על תכניה אחרת היה כתוב: “הטרגיקן השקספירי הנודע בעולם כולו, גריק הצעיר מרחוב דרורי, לונדון”. בנירות אחרים היו לו המון שמות אחרים, ועשה כל מיני פלאי־פלאים כמו מציאת מים וזהב בעזרת שרביט־צלילה, ביטול כשפים וכן הלאה. ואחר־כך אמר:

“אך בעיקר אהובים עלי קרשי הבמה. הניסית פעם לשחק בתאטרון, אדוני המלך?”

“לא,” ענה המלך.

“ובכן, לפני שתזדקן בשלושה ימים תשחק אצלי, מלך ממולח,” אמר הדוכס, “העיר ההגונה הראשונה שנבוא אליה, נשכור בה אולם ונציג את קרב־החרבות מ’ריצ’רד השלישי' ותמונת המרפסת מ’רומאו ויוליה'. כיצד זה מוצא חן בעיניך?”

“אני מוכן להיכנס עד הקורקבן לכל עסק, בילג’ווטר, אם הוא משתלם. אבל מבין אתה, אין לי שום מושג בעניני תאטרון, ולא ראיתי הצגות רבות. כשאבי היה מזמין שחקנים לתאטרון הייתי עדיין תינוק. החושב אתה שתוכל ללמד אותי?”

“בקלות!”

“יפה. יש לי חשק להתחיל סוף סוף משהו טרי. הבה נתחיל מיד.”

ואז סיפר לו הדוכס מי היה רומאו ומי היתה יוליה, ואמר כי תמיד היה משחק את רומאו, ולכן יכול המלך להיות יוליה.

“אבל אם היתה יוליה בחורה צעירה, ייראוּ ראשי הקרח ושפמי הלבנים מוזרים מאוד על הבמה, אינך חושב?”

“לא; אל תדאג. עמי הארץ הללו אפילו לא יחשבו על כך, ומלבד זאת, יודע אתה, תופיע בתלבושת, שתשנה אותך לגמרי. יוליה יוצאת אל המרפסת, כדי להנות מאור הלבנה לפני השינה, והיא לבושה בכתונת־לילה ולראשה כיפת־הלילה המרופטת. הנה התלבשות לשני תפקידיך.”

הוא הוציא שתים־שלוש חליפות של בד קליקו ואמר כי אלה הם שריונים מימי הבינים בשביל ריצ’רד השלישי ואויבו: ואחר כך הוציא כתונת־לילה לבנה וארוכה וכיפת־לילה ממורטת מאותו סוג. המלך מדד אותם ונרגע. אז הוציא הדוכס ספר והתחיל קורא מתוכו את התפקידים בצורה הכי מנופחת ונהדרת, כשהוא צועד סביב סביב וגם משחק באותו רגע, כדי להראות איך צריך להופיע על הבמה. לבסוף נתן למלך את הספר וביקש ממנו ללמוד את תפקידיו בעל פה.

חמישה קילומטר למטה מסיבוב הנהר היתה איזו עיירה עלובה, ואחרי הצהרים אמר הדוכס שיש לו כבר רעיון, איך נוכל לשוט ביום מבלי לסכן את ג’ים, והוא החליט ללכת לעיירה הזאת כדי לסדר את הענין. המלך הודיע שגם הוא ילך ויבדוק אם אפשר לעשות שם איזה עסק. בדיוק אז נגמר לנו הקפה וג’ים הציע לי ללכת איתם בסירה ולהשיג קצת קפה.

כשהגענו לעיירה לא מצאנו בה שום אנשים מסתובבים. הרחובות היו ריקים ועטופים דממת מוות, כמו ביום ראשון. בחצר אחת ראינו כושי חולה משתזף בשמש, והוא סיפר לנו שכל מי שאיננו חולה מדי או זקן מדי הלך לעצרת יער, במרחק שלושה קילומטר מהעיירה. המלך קיבל ממנו את כל ההוראות והודיע שהוא הולך אל הפגישה, להוציא ממנה מה שהיא שווה, ואם אני רוצה אני יכול להצטרף אליו.

הדוכס אמר כי מה שהוא מחפש זה בית דפוס. יגענו ומצאנו מין עסק עלוב מעל לנגריה. הנגרים והמדפיסים הלכו כולם לפגישה בלי לנעול את הדלתות. המקום היה מזוהם ומלא ניירות קרועים ואשפה אחרת, וכל הקירות היו מלאים כתמי דיו ומודעות עם תמונות של סוסים וכושים בורחים. הדוכס הסיר את מעילו ואמר שמצא בדיוק מה שחיפש. ואז מיהרנו, המלך ואני, אל מקום הפגישה.

אחרי חצי שעה הגענו לשם רטובים מזעה, כי היום היה חם באופן נוראי. אלף אנשים לפחות הגיעו לשם מכל הסביבה. היער היה מלא עגלות וסוסים, שאכלו מתוך אבוסים ורקעו ברגליהם כדי לסלק את הזבובים. מסביב היו פזורות סככות של מוטות וענפים, ובהן מכרו לימונדה, ועוגיות, וערמות של אבטיחים ותירס ושאר ירקות.

הדרשות נערכו גם כן מתחת לסככות כאלה, אבל הרבה יותר גדולות ומלאות אנשים. היו שם ספסלים עשויים בולי עץ, עם חורים מיוחדים לרגלים. לא היו להם משענות. הנואמים עמדו על במות מיוחדות, בקצה אחד של הסככה. הנשים חבשו כובעי־שמש, ולבשו שמלות מכל המינים והצבעים, בחורים אחדים היו צעירים, ורוב הילדים לא לבשו כלום מלבד כתונת. זקנות אחדות ישבו וסרגו, וכמה זוגות צעירים ניסו להתחבק בסתר.

בסככה הראשונה שהגענו אליה לימד המטיף את הציבור שיר תפילה. הוא השמיע שתי שורות וכולם חזרו אחריו והיה נהדר לשמוע את זה: כל־כך הרבה אנשים היו שם, וכולם שרו בהתלהבות עצומה. אחר־כך השמיע שתי שורות נוספות, והם שרו אחריו, וכך הלאה. הקהל התלהב יותר ויותר ושר בקול רם יותר ויותר, ולקראת הסוף התחילו אחדים לנאוק, ואחדים התחילו לצעוק. אחר־כך התחיל הדרשן לדרוש, ואפילו בכל הרצינות: קודם היה מנפנף את ידיו לצד אחד של הבמה, אחר־כך לצד השני, אחר־כך גחן קדימה, כשידיו וגופו מתנועעים בלי הפסק ופיו צועק את המילים בכל הכוח. מפעם בפעם היה מרים את התנ"ך שלו ופורש אותו פתוח ומניף אותו הנה והנה בצעקה: “הנה הוא נחש־הנחושת מן המדבר! הביטו בו וחיו!” והקהל כולו היה מריע וצועק: “הללויה! א–מ–ן!” וכך היה ממשיך, והקהל היה נואק ומילל ואומר אמן.

“הו, בואו אל ספסל הוידויים! בואו, שחורים מחטא! (אמן!) בואו, חולים וכואבים! (אמן!) בואו, החיגרים והפיסחים והעיורים! (אמן!) בואו, דלים אביונים, עוטי חרטה וכלימה! (א–מן!) בואו, כל העשוקים, החלכאים והנדכאים! קרבו ובואו ברוח נשברה! בואו בלב נדכא! בואו בבלואיכם, בפשעיכם ובחטאותיכם! רחצו והזכו במים המטהרים, כי פתוחים שערי השמים! היכנסו בהם ומצאו מנוחה!” (א–מן! א–מן! הללויה!)

וכן הלאה וכן הלאה. אי־אפשר היה לשמוע מה עוד אמר, בגלל הצעקות והיללות. המונים קמו ונדחקו בכל כוחם אל ספסל הוידויים, כשהדמעות זולגות על פניהם. וכשהגיעו כל המתוודים אל הספסלים הראשונים, הם צעקו בקולי קולות והפילו עצמם על הקש, ממש משוגעים על כל הראש.

בקיצור, פתאום שמתי לב כי המלך ניגש גם כן אל הבמה; אמר שם משהו והדרשן התחנן לפניו כי ידבר אל הקהל. והוא עשה כך. הוא סיפר להם שהוא שודד־ים. שלושים שנה עסק בשוד־ים באוקינוס ההודי, והצוות שלו הצטמק מאוד בקרבות שנערכו באביב, והוא חזר למולדת כדי לאסוף אנשים חדשים. ובעזרת האל הוא נשדד בליל אמש והורד לחוף מספינת־הקיטור ללא פרוטה, וכולו אושר שהמזל האיר לו פנים. זהו הדבר הנפלא ביותר שקרה בחייו, כי עכשיו הוא בן־אדם חדש ומאושר בפעם הראשונה בחייו. ברגע זה החליט – אביון ככל שיהיה – לחזור אל האוקינוס ההודי ולהקדיש את שארית חייו להחזיר למוטב את שודדי־הים, למען ילכו בדרך הישרה. הוא מסוגל לעשות זאת טוב יותר מכל אדם אחר, בהכירו את כל כנופיות שודדי־הים באוקינוס. ואף־על־פי שזמן רב יעבור עד שיגיע לשם ללא ממון, בכל זאת יוצא הוא לדרך ויגיע לשם – ויהי מה! ובכל פעם שיצליח להחזיר למוטב שודד־ים – יאמר לו: “אל נא תודה לי. השבח מגיע ליקירי העיירה פוקויל שנאספו לעצרת־העם, אחים בנפש וגומלי חסד, ולמטיף היקר באדם, הידיד הנאמן ביותר שזכה לו שודד־ים מעודו.”

ואז הוא פרץ בדמעות וכמוהו עשו כולם. ופתאום קרא מישהו: “עירכו מגבית למענו! נערוך מגבית!” בקיצור, חצי תריסר אנשים זינקו לערוך את המגבית, אבל מישהו קרא: “שיעבור הוא עם כובעו מסביב!” ואחריו אמרו כך כולם, כולל הדרשן.

אז עבר המלך עם כובעו בקהל כשהוא מנגב את עיניו, מודה לאנשים, מברך אותם ומהלל את ליבם הטוב על החסד שהם עושים לשודדי־הים הנידחים. ומפעם בפעם היו הבחורות הכי נחמדות שואלות אותו, בדמעות על הלחי, אם הוא מרשה להן לנשק אותו למזכרת. והוא הסכים תמיד; ואחדות מהן אפילו חיבק ונשק איזה חמש־שש פעמים. ביקשו ממנו שישאר שם שבוע, וכולם רצו שיהיה האורח שלהם, ואפילו אמרו שזה יהיה להם לכבוד. אבל הוא אמר כי מאחר שזהו יום העצרת האחרון אין לו כבר מה לעשות כאן, ומלבד זאת הוא ממהר נורא לשוב אל האוקינוס ההודי ולהתחיל מיד בשליחותו בין שודדי הים.

כשחזרנו לרפסודה הוא התישב מיד לספור את הכסף ומצא שקיבץ שמונים ושבעה דולר ושבעים וחמישה סנט. כמו כן הצליח להביא איתו כד גדול של ויסקי שמצא מתחת לעגלה בדרכו הביתה בין העצים. בסך הכל, אמר המלך, זהו היום הכי מוצלח שלו בכל ימי נדודיו. אין מה להשוות, אמר. שום דרשה של כופרים אינה מגיעה לקרסולי ודויו של שודד־ים בעצרת־עם שכזאת.

הדוכס חשב שזהו יום־המזל שלו, עד שבא המלך והראה את הרווחים שלו, ואז סתם הדוכס את פיו. הוא עמד בדפוס וקודם כל הדפיס שתי מודעות קטנות על סוסים בשביל איכרים וקיבל מהם ארבעה דולר. הוא קיבל לדפוס מודעות לעתון בשווי עשרה דולר, אבל אמר שהוא מוכן להדפיסן בארבעה דולר אם יקבל את התשלום מראש – והוא קיבל. מחיר העתון היה שני דולר לשנה, אבל הוא קיבל שלוש חתימות במחיר חצי דולר כל אחת, בתנאי שישלמו את הכסף מראש. רצו לשלם לו, כרגיל, בעצים ובבצל, אבל הוא אמר שרק עכשיו קנה את העסק והוריד את המחירים לשער הכי נמוך, בתנאי שישלמו במזומן. הוא גם סידר בדפוס שלושה שירים קצרים, אותם חיבר בעצמו – שירים מתוקים ועצובים כאלה, בשם “נפץ נא, עולם צונן, את הלב הנשבר” – והשאיר אותם שם מוכנים להדפסה בעתון, מבלי לקחת שכר־סופרים. בקיצור, בסך הכל צבר תשעה וחצי דולר, ואמר שהרויח זאת בעבודה הגונה וביושר.

אחר־כך הראה לנו עוד חתיכת עבודה שהדפיס בלי כסף, כי היא היתה בשבילנו. היתה בה תמונה של כושי בורח, עם חבילה קטנה על הכתף שלו, וכתובת “200 דולר פרס” מתחתה. היה שם תאור מדויק להפליא של ג’ים, שברח, כביכול, בחורף ממטעי סן־ז’ק, ששים קילומטר מניו־אורליאנס, כנראה אל הצפון, וכל מי שיתפוס אותו וישלח אותו בחזרה יקבל את הפרס עם ההוצאות.

“זהו,” אמר הדוכס, “החל ממחר נוכל לשוט בשעות היום, אם נרצה. אם יבוא מישהו מולנו נוכל לקשור את ידיו ורגליו של ג’ים בחבל, ולהשכיב אותו באוהל, להראות את המודעה הזאת ולספר שתפסנו אותו במעלה הנהר, ומאחר שאין לנו די כסף לנסוע בספינה, השגנו את הרפסודה הקטנה הזאת בהקפה מחברים, ועכשיו אנחנו שטים כדי לקבל את הפרס. שרשרות ואזיקים מתאימים אולי יותר בשביל ג’ים, אבל תכשיטים כאלה לא כל כך מתאימים לסיפור שאנחנו עניים. ובכן, נשתמש בחבלים; מוכרחים לזכור את אחידות הבמה, כמו שאומרים בתיאטרון.”

כולנו הסכמנו שלדוכם שלנו יש באמת שכל, ועכשיו כבר אין שום סכנה לשוט לאור היום. מצאנו שנוכל לעבור מרחק הגון בלילה ולהסתלק בזריזות מן הרעש שתעורר ודאי בעיירה עבודתו של הדוכס בדפוס; ואז נוכל לשוט כרצוננו בשקט ובלי שום פחד.

שכבנו בשקט ולא יצאנו מן המחבוא עד עשר כמעט. אחר־כך חמקנו בזהירות והתרחקנו מן העיירה, ולא הרמנו את פנס־האזהרה אלא רק אחרי שהיא נעלמה מעינינו באופן הכי מוחלט.

בארבע לפנות בוקר העיר אותי ג’ים לשמירה, ושאל:

“הק, מה אתה חושב, נפגוש עוד איזה מלכים במסע הזה?” “לא,” אמרתי, “אני חושב שלא.”

“טוב,” אמר, “אם ככה זה בסדר. לא איכפת לי מלך אחד או שנים, אבל לא יותר. האחד הזה שיכור כמו חבית, והדוכס שלו לא מפגר אחריו בהרבה.”

ג’ים ניסה להשפיע על המלך שידבר בצרפתית, כדי לשמוע איך השפה הזאת מצלצלת. אבל המלך ענה לו שהוא נמצא באמריקה כל כך הרבה זמן, והיו לו כל כך הרבה צרות, עד שהספיק לשכוח את שפת אמו.

 

פרק עשרים־ואחד: הכנות בארקנזו    🔗

השמש כבר זרחה, אבל אנחנו המשכנו את דרכנו מבלי לקשור את הרפסודה. אחרי איזה זמן הופיעו המלך והדוכס, כשהם נראים שפופים ביותר; אבל אחרי שקפצו למים והרביצו שחיה – נעשו שוב זריזים ורעננים. אחרי ארוחת הבוקר התישב לו המלך בפינת הרפסודה, הוריד את המגפים, קיפל את המכנסים ונידנד את רגליו בתוך המים להנאתו, הדליק את המקטרת שלו והתחיל ללמוד בעל־פה את ה“רומאו ויוליה” שלו. אחרי שהתמצא בזה פחות או יותר התחילו הוד־מלכותו והדוכס לחזור ביחד על ההצגה. הדוכס היה צריך ללמד אותו שוב ושוב איך לבטא כל מלה; והוא הכריח אותו להתאנח, ולהניח את ידו על הלב, ולבסוף אמר שזה כבר הולך לא רע; “רק מה,” הוסיף, “אסור לך לגעות ‘רומאו!’ כמו פר; עליך לבטא את המלה הזאת ברגש, ברוך ובגעגועים, ככה; רוֹוֹו–מאו! בדיוק כך. כי יוליה היא נערה עדינה ומתוקה, כידוע, ואיננה נוערת כמו חמור.”

אחר־כך הוציאו שתי חרבות ארוכות, שהדוכס הכין מענפי אלון, והתחילו להתאמן בסיוף. הדוכס קרא לעצמו ריצ’רד השלישי; ואיך שהם קפצו ונלחמו על הרפסודה – תענוג לראות! אבל אחרי רגע מעד פתאום ונפל למים, ואחרי שיצא ועלה נחו שניהם ושוחחו על כל ההרפתקאות שעברו עליהם לפני כן לאורך הנהר.

אחרי הצהרים אמר הדוכס:

“ובכן, אדוני המלך, ההצגה הזאת חייבת להיות סוג אל”ף, כידוע לך. לכן דומני שעלינו להוסיף לה עוד משהו. על כל פנים, עלינו להכין משהו בשביל הדרנים."

“איזה מין הדרים, בילג’ווטר?”

הדוכס הסביר לו מה זה הדרן, ואחר־כך הוסיף:

“אני אכין את מחול הגבעות או את ריקוד המלחים. ואתה… הבה נראה… כן, מצאתי! אתה תוכל לדקלם את המונולוג של המלט.”

“המ… מה של המלט?”

“המונולוג שלו, ידידי. הדקלום הכי מפורסם של שקספיר. אה, נפלא! נשגב! תמיד מרתק את הקהל. הקטע הזה איננו בספר שלי – יש לי רק כרך אחד – אבל אני חושב שאוכל לומר אותו בעל־פה. אצעד רגע מעלה־מטה, ואראה אם אוכל להעלותו מנבכי הזיכרון.”

וכך התחיל לצעוד הנה והנה, תפוס מחשבות, כשהוא מקמט את מצחו בצורה נוראית; אחר־כך היה מכווץ את גבות עיניו; אחר־כך – לוחץ את כף־ידו אל המצח ומתנודד לאחור במין גניחה. אחר־כך נאנח והזליג דמעה. היה נחמד להביט בו. לבסוף הצליח לדוג מה שחיפש. הוא ביקש מאיתנו להטות אוזן, ואז נעמד בצורה אצילית נורא, רגל אחת פשוטה קדימה וזרועותיו פשוטות למרום, היטה את ראשו לאחור ונעץ את עיניו בשמים. ופתאום התחיל להשתולל ולחרוק בשיניו, ובמשך כל הדיקלום התפתל, העווה את פרצופו, השמיע יללות משונות וניפח את החזה. הוא, פשוט, שם בכיס הקטן שלו את כל ההצגות שראיתי עד אז. הנה כך מתחיל הקטע – למדתי אותו בקלות בזמן שלימד את המלך:

להיות או לא להיות – הנה הוא המרצע

המביא אסון ופגע על חיים כה ארוכים.

כי זו האימה מפני הבא אחרי מותנו

רוצחת את תום חלומותינו..

וכן הלאה וכן הלאה. עכשיו אני יודע שהדיקלום הזה אינו אלא סלט אחד גדול מכל כתבי שקספיר. אבל בעיני הזקן הוא דווקא מצא חן, והצליח ללמוד אותו בעל־פה אחת שתים, ובאופן מצוין. אפשר היה לחשוב שהוא פשוט נולד בשביל המונולוג הזה; ובשעה שהיה מתלהב היה נחמד ונפלא לראות איך הוא מנפנף ידים ומשתולל יותר ויותר, אפילו כשכבר גמר את הדקלום.

בהזדמנות הראשונה צייר הדוכס כמה מודעות על ההצגה, וביומים־שלושה הבאים היתה הרפסודה מקום עליז באופן יוצא מהכלל. לא היה עליה כלום, רק מלחמת חרבות וחזרות – כפי שהדוכס קרא לזאת. בוקר אחד, כשכבר נמצאנו עמוק במדינת ארקנזו, גילינו עיירה קטנה ועלובה בתוך סיבוב הנהר. אז קשרנו את הרפסודה במרחק קילומטר מעל לעיירה, בפתח של נקיק שהיה מוסתר בעצי ברוש כמו מנהרה; וכולנו מלבד ג’ים ירדנו לסירה וניגשנו לראות אם יש שם איזו אפשרות לערוך את ההצגה.

הגענו במזל מצוין. באותו ערב היה צריך להערך שם קרקס, ואנשי הכפרים שבסביבה התחילו מגיעים לעיירה על סוסים ובכל מיני עגלות וקרונות ישנים ומשונים. הקרקס עמד לעזוב את העיר עוד לפני רדת הלילה, כך שהיו להצגה שלנו סיכויים מצויינים. הדוכס מיהר לשכור אולם, ואנחנו עברנו ברחובות והדבקנו את המודעות. וכך היה כתוב עליהן:

תחיתו של ויליאם שקספיר !!!

★ הופעה יוצאת מהכלל ★ לערב אחד בלבד! ★

שני הטרגיקנים הנודעים בעולם כולו:

דויד גריק הצעיר, מתאטרון “דרורי” בלונדון

ואדמונד קין האב, מתאטרון “הימרקט” המלכותי, וייטצ’פל, רחוב פודינג, פיקדילי, לונדון, וכן תאטראות היבשת המלכותיים

מציגים

את החזיון השקספירי הנשגב

תמונת המרפסת

מתוך “רומאו ויוליה!!!”

רומאו….. דויד גריק

יוליה….. אדמונד קין

יחד עם הלהקה בהרכבה המלא!

תלבשות חדשות, תפאורות מרהיבות, ציוד חדיש!

וכמו כן –

דו־קרב החרבות עוצר הנשימה ומקפיא הדם מתוך

ריצ’רד השלישי!!!

ריצ’רד השלישי….. דויד גריק

אדמונד………………אדמונד קין

וכן (על־פי בקשה מיוחדת) –

המונולוג הנצחי של המלט – בביצועו של מר קין המהולל

(לאחר 300 ערבים רצופים בפאריס)

לערב אחד בלבד (בגלל הזמנות דחופות לאירופה)

דמי הכניסה: 25 סנט. לילדים ולמשרתים – 10 סנט.

אחר־כך הסתובבנו לנו קצת בעיר. החנויות והבתים היו כמעט כולם ישנים, סדוקים, מיני שלדים שלא נצבעו מעולם. הם נשענו על עמודים בגובה מטר מעל האדמה, כדי שהמים לא יכנסו אל תוכם בזמן הגאות. גינות קטנות הקיפו את הבתים, אבל נדמה לי שכלום לא גדל בהם, מלבד תפוח־הקוצים, וחמניות, וערמות אפר, ומגפים ונעלים שגמרו את תפקידם, ובקבוקים, וסמרטוטים ושאר גרוטאות. בגדרות היו לוחות מכל המינים, שדפקו אותם בכל מיני זמנים. והם נשענו כל אחד בכיוון אחר, והיו להם שערים שהסתובבו כמעט כולם על ציר אחד, ודווקא של עור. כמה גדרות סוידו פעם או פעמיים, אבל הדוכס אמר שזה היה בימי קולומבוס, ונראה שצדק. כמעט בכל גן טיילו חזירים, והדיירים השתדלו לסלק אותם משם.

כל החנויות נמצאו לאורך רחוב אחד. מול כל חנות היו סוככים מתוצרת בית, והכפריים היו קושרים את סוסיהם אל עמודי הסוככים. מתחת לסוככים היו תיבות וארגזים ריקים, והבטלנים היו דוגרים עליהם כל היום, כשהם מגלפים אותם באולרים, לועסים טבק, מפהקים ומתמתחים, טיפוסים שפופים במאה אחוז. רובם חבשו כובעי־קש צהובים, רחבים כמעט כשמשיות, אבל לא לבשו שום מעילים או מתניות. הם קראו זה לזה בק, והנק, וג’ו, ואנדי, ודיברו לאט לאט ובארכנות והשתמשו בהמון מילות־גידופים. אל כל עמוד סוכך היה נשען בטלן אחד, וידיו היו כמעט תמיד תקועות בכיס המכנסים, מלבד אם נאלץ לשלוף אותן כדי להוציא טבק או להתגרד. בדרך כלל היה אפשר לשמוע שם דיבורים כמו:

“תן לעיסת טבק, הנק.”

“לא יכול. נשארה לי עוד מנה אחת. בקש מביל.”

אולי ביל נתן לו; ואולי הוא שיקר ואמר שאין לו. לרוב הבטלנים האלה לא היתה פרוטה על הנשמה, ואפילו לא מנה של טבק לעצמם. את כל הטבק היו משיגים בהלואה; אחד היה אומר לשני: “אולי תלוה לי מנה, ג’ק; בזה הרגע נתתי לבן תומסון את המנה האחרונה שהיתה לי.”– ובדרך כלל זה היה שקר. אי־אפשר היה לסדר בעזרתו אף אחד, מלבד מישהו זר. אבל ג’ק לא היה מישהו זר, והוא אמר:

“אתה נתת לי מנה, אתה? ספר לחתולה של הסבתא. אתה, תחזיר לי קודם את המנה שהלוויתי לך פעם, ואחר־כך אלווה לך עוד מנה או שתים, בלי לקחת ממך ריבית.”

כל הרחובות והסימטאות בעיירה הזאת היו מרופדים בוץ. לא היה בהם כלום, רק בוץ – בוץ שחור כזפת, בגובה שלושים סנטימטר בכמה מקומות, ובגובה שתים־שלוש אצבעות במקומות האחרים. בכל פינה התגלגלו חזירים. אפשר היה לראות חזירה שוכבת לה באמצע הדרך, עוצמת עיניה, מנדנדת אזניה, ועדר שלם של חזרזירים מצטופף ויונק ממנה. העוברים ושבים היו מוכרחים להקיף וללכת מסביב, ואילו היא – כולה אושר ונחת, כאילו עבדה במשכורת. ולפתע פתאום היתה נשמעת צעקה: “הי, בובי! תפוס אותו!” ואז היתה החזירה קופצת בצריחה נוראה, כששני כלבים מתנדנדים משני צדדיה, אזניה בפיהם, ועוד עשרים־שלושים כלבים נוספים בעקבותיהם. ואז יכולתם לראות את כל הבטלנים מתעוררים ומביטים במחזה עד שנעלם מעיניהם, וצוחקים ומודים לאלהים על הבידור הבלתי־צפוי. אחר־כך היו חוזרים ומתישבים, עד שהיתה פורצת לעיניהם מלחמת־כלבים. אין דבר בעולם שהיה גורם להם תענוג גדול יותר מאשר מלחמת כלבים – אלא אם כן היו קושרים קופסת־פח לזנבו של כלב אחד, שנמלט אחר־כך משם בבהלת מות.

כל אותו בוקר הלכו הרחובות והתמלאו יותר ויותר אנשים וסוסים ועגלות, וכל אותו זמן הלכו והגיעו עוד ועוד אנשים. המשפחות הביאו אתן את ארוחות הצהרים ואכלו אותן בעגלות. כמעט כולם שתו המון ויסקי, ואחר־כך ערכו ביניהם קטטות הגונות. תמיד מוכרחה להתפתח איזו קטטה הגונה אחרי לגימת ויסקי.

 

פרק עשרים־ושנים: מה ראיתי בקרקס    🔗

אחרי הצהרים הלכתי אל הקרקס והסתובבתי לי בצד האחורי, עד שהשומר הסתלק לו, ואז צללתי אל מתחת לאהל. נכון, בכיס נמצא מטבע־הזהב שלי וגם כסף נוסף; אבל חשבתי שיותר כדאי לי לשמור על הכסף הזה ולא לבזבז אותו, מפני שאי אפשר לדעת מתי אצטרך להשתמש בו – רחוק מהבית ובין אנשים זרים. מוכרחים להתנהג בזהירות. אין לי התנגדות להוציא כסף על קרקסים אם אין ברירה אחרת; אבל אין שום צורך סתם לבזבז ממון עליהם כשלא מוכרחים.

היה זה קרקס יוצא מהכלל. הרגע שבו נכנסו השחקנים לזירה, רכובים על סוסים, היה משהו נהדר: זוגות זוגות רכבו, אדון עם גברת, זה לצד זה; הגברים רק בגופיות ותחתונים, בלי נעלים וארכופים, רכבו להם בנחת, הידים על הירכים – והיו שם אולי עשרים פרשים. והגברות היו כולן כל־כך נחמדות, ממש שיא היופי, וכולן יחד נראו כמו נבחרת של מלכות אמיתיות, והן לבשו בגדים שעלו מיליוני דולר, והיו ממש עטופות ביהלומים. זה היה מראה עצום; מעולם לא ראיתי משהו כל כך נחמד. אחר־כך הם קמו אחד אחד, נעמדו והתחילו לדהור מסביב לזירה בצורה כל־כך עדינה ואצילית; והגברים נראו כל כך גבוהים ומגונדרים וזקופים, כשראשיהם מתנודדים וטסים במהירות מתחת לגג האוהל, והשמלה העדינה של כל גברת מתנפנפת כל־כך בעדינות, חלקה ומבריקה מסביב לירכיה, והיא נראית בדיוק כמו השמשיה הכי נהדרת בעולם.

כך הם דהרו יותר מהר ויותר מהר, במין דהרה ריקודית, כשהם מרימים קודם רגל אחת באוויר, ואחר־כך את הרגל השניה, הסוסים מתאמצים יותר ויותר, ומנהל הזירה הולך סביב סביב לעמוד המרכזי, מצליף בשוט וצועק: “הי! הי!” והליצן מרביץ מאחוריו בדיחות. ופתאום עזבו כולם את המושכות, וכל הרוכבות הניחו את כפות ידיהן על מתניהן, כל הגברים שילבו את זרועותיהם, והסוסים המשיכו לדהור ולקפוץ באופן נהדר! ואחר־כך קפצו בזה אחרי זה לתוך הזירה והשתחוו בצורה הכי יפה שראיתי בחיי, ולבסוף יצאו בדהרה וכולם מחאו כף והשתוללו בהתלהבות.

בקיצור, כל ההצגה היתה מלאה דברים עצומים, ובמשך כל הזמן המשיך הליצן להצחיק את הקהל, עד שכמעט התפוצצנו מצחוק. מנהל הזירה כמעט שלא הצליח להגיד לו גם מלה אחת מבלי שזה יחזיר לו על המקום את התשובה הכי מצחיקה שאפשר בכלל להמציא. איך הוא היה מסוגל להמציא כל כך הרבה תשובות, אחת אחרי השניה, כל אחת – פצצה! איך, איך – אין לי מושג. אני לא הייתי מסוגל להמציא משהו כזה גם באלף שנה.

והנה, פתאום אני רואה שיכור אחד מנסה להיכנס לזירה, ואומר שמתחשק לו לרכב; ושהוא יכול לרכב לא יותר גרוע מכל אחד אחר. התווכחו איתו, וניסו לסלק אותו מהזירה, אבל הוא לא רצה לשמוע, וכל ההצגה כולה נפסקה בגללו. ואז התחיל הקהל לצווח עליו וללעוג לו; הם הרגיזו אותו כל־כך, עד שהתחיל כמעט להשתולל. זה הרתיח את הקהל, והמון אנשים קמו מהמקומות, ירדו לזירה וקראו; “סלקו אותו! העיפו אותו החוצה!” ושתים שלוש נשים אפילו התחילו לצרוח. ואז קם מנהל הזירה, הרביץ נאום קטן ואמר שהוא מקווה שלא תהיה שום הפרעה, ואם האדון הזה מבטיח שלא יעשה יותר צרות, ואם הוא חושב שיהיה מסוגל לשבת על הסוס – הוא ירשה לו לרכב. ברור שכולם צחקו ואמרו ‘בסדר גמור’ – והאיש עלה על הסוס. ברגע שישב על הבהמה התחיל הסוס להשתולל ולקפוץ ולדהור סביב סביב, כששנים מאנשי הקרקס מחזיקים ונתלים ברסן שלו, כשהם מנסים להשתלט עליו, והשיכור נתלה על צוואר הסום ועקביו מתעופפים באוויר עם כל קפיצה; והקהל כולו עומד ושואג וצוחק עד לדמעות. לבסוף לא יכלו, כמובן, אנשי הקרקס לעשות כלום, והסוס השתחרר והתחיל לדהור כמו רוח סביב סביב לזירה, כשהשיכור מחבק את צווארו; ורגל אחת כמעט נוגעת בארץ בצד אחד, ואחר־כך רגל שניה כמעט נוגעת בארץ בצד השני, והקהל משתולל מרוב צחוק. אבל אותי זה לא הצחיק בכלל, וכולי רעדתי למראה הסכנה שהוא נתון בה. אחרי רגע נוסף הוא התאמץ והתישב על האוכף, תפס ברסן כשהוא מתנודד הנה והנה; וברגע הבא הוא קפץ, עזב את המושכות – ועמד! והסוס המשיך לדהור כאילו הדליקו לו את הזנב. והשיכור עמד לו על האוכף בנחת ובבטחון, כאילו לא היה שיכור בכלל ומעולם – ופתאום התחיל לקלף מעל גופו את הבגדים ולהעיף אותם לארץ. הוא הסיר אותם במהירות שכזאת, עד שנדמה כאילו הם מילאו את האוויר, ובסך־הכל הוא קילף מעליו שבע־עשרה חליפות. ואז עמד מולנו בן־אדם רזה ונחמד, לבוש בבגדים הכי יפים וצבעוניים שראיתי בחיי; והוא הצליף בשוט על גב הסוס והדהיר אותו כמו משוגע – ולבסוף הוא קפץ מעל גב הסוס לארץ, השתחווה לפני הקהל ויצא בקפיצות אל חדר־ההלבשה, כשהקהל כולו שואג ברוב תענוג והתפעלות.

אז הבין מנהל הזירה איך סידרו אותו, ואני חושב שזה עלה לו ממש בבריאות. אתם מבינים, זה היה אחד האנשים שלו! הוא פשוט המציא את החכמה הזאת בעצמו ולא גילה אותה לאף אחד. גם אני הרגשתי את עצמי מטומבל שהצליחו לסדר אותי באופן שכזה, ולא הייתי מוכן להתחלף עם מנהל הזירה אפילו לא בעד אלף דולר. מי יודע; אולי יש בעולם קרקסים עליזים יותר מזה, אבל אני לא מכיר אותם. בכל אופן, הקרקס הזה הוא בסדר גמור בשבילי; ואם אפגוש אותו פעם נוספת – לא אסכים להפסיד אף הצגה אחת שלו.

בקיצור, בלילה ההוא ערכנו גם את ההצגה שלנו; אבל באולם ישבו רק איזה שנים־עשר איש – בדיוק לכיסוי ההוצאות. כל הזמן הם צחקו, וזה הרגיז את הדוכס. עוד לפני גמר ההצגה קמו כולם והסתלקו, מלבד ילד אחד שנרדם לא בכוונה. אז אמר הדוכס שתושבי ארקנזו המטומטמים לא מסוגלים להנות משקספיר, וכל מה שמתאים להם זה קומדיה זולה, ואולי אפילו משהו גרוע מזה. עכשיו, אמר, הוא מכיר את הטעם שלהם. ולמחרת בבוקר הוא השיג כמה גליונות גדולים של ניר־עטיפה ודיו שחורה, הכין כמה מודעות ותלה אותן בכל רחובות העיירה. המודעות בישרו:

באולם התאטרון העירוני

שלושה לילות בלבד!

שחקני הטרגדיה בעלי השם העולמי

דוד גריק הבן ★ אדמונד קין האב

מן התאטראות של לונדון ואירופה

בטרגדיה המסעירה

ג’ירף המלך או אין כמוהו בארמון!!!

דמי כניסה – 50 סנט.

ומתחת לזאת היה כתוב באותיות־ענק:

לנשים ולילדים הכניסה אסורה!

“זהו,” אמר, “אם המודעה הזאת לא תמשוך אותם – סימן שאינני מכיר את ארקנזו.”

 

פרק עשרים־ושלושה: נבזויות של מלכים    🔗

בקיצור, כל היום עבדו המלך והדוכס קשה: בנו תפאורות, הכינו מסך, ושורה של נרות בקצה הבמה. ובלילה ההוא היה האולם מלא אנשים מפה לפה. כשלא נשאר באולם מקום אפילו לחתול, עזב הדוכס את העמדה שלו על־יד הדלת, הלך סביב סביב, עלה על הבמה דרך הכניסה האחורית, עמד לפני המסך הסגור והרביץ נאום קצר, שבו הילל ושיבח את הטרגדיה הזאת, ואמר שזאת היא הטרגדיה הכי הכי מזעזעת ומסעירה שמישהו חיבר אי־פעם. וכך המשיך להשוויץ ולדבר על הטרגדיה שלו ועל אדמונד קין האב, שמשחק בה את התפקיד הראשי. ולבסוף, אחרי שכולם נמתחו נורא הוא הרים את המסך, ואחרי רגע זינק המלך ונכנס לבמה על ארבע – ערום, וכל גופו צבוע פסים ועיגולים וכתמים בכל צבעי הקשת ויפה כמו קשת. ו…אבל נעזוב את התחפושת האחרת שלו; זה היה פשוט משגע, ונורא נורא מצחיק. הקהל כמעט מת מרוב צחוק; ואחרי שהמלך גמר את הדלגוגים שלו ודלגג אל מחוץ לבמה, שאגו כולם ומחאו כף ודפקו ברגלים וצווחו “הו הו”, עד שהוא חזר והציג שוב את המספר הזה, ואחר־כך הכריחו אותו להציג אותו פעם שלישית. בקיצור, אני חושב שאפילו פרה היתה גועה בצחוק למראה תעלוליו של התרח הזקן הזה.

אחר־כך הוריד הדוכס את המסך, השתחווה לפני הקהל והכריז כי הטרגדיה הגדולה הזאת תוצג עוד שני לילות בלבד, בגלל הלחץ של ההזמנות מלונדון, שם נמכרו כבר כל הכרטיסים מראש. אחר־כך השתחוה פעם נוספת ואמר שאם הצליח להעניק להם ערב משעשע ומאלף, הוא יהיה אסיר־תודה ביותר אם ימליצו עליה לפני חבריהם, כדי שגם הם יבואו לראות אותה.

עשרים אנשים קמו וקראו:

“מה, זה הכל? ההצגה כבר נגמרה?”

הדוכס אמר – כן, היא נגמרה. ואז נערכה בתוך האולם הצגה יפה: הקהל כולו צעק “בוז!” האנשים קמו בכעס נורא והתחילו לצעוד לכיוון הבמה והשחקנים הטרגיים. ואז קפץ על הכסא אדון אחד, גבוה ובעל־רושם, וצעק:

“חכו רגע! הקשיבו לי, רבותי.”

כולם עצרו כדי להקשיב, והוא המשיך:

“נכון, סידרו אותנו באופן נורא. אבל אין לנו כל רצון להיות ללעג ולקלס בפי כל העיר, שתזכיר לנו את הבושה הזאת עד יומנו האחרון. לא! על כן הבה נצא מכאן בשקט, נהלל את ההצגה הזאת ונמליץ עליה – וכך נסדר את שאר בני העיירה אז נשב כולנו באותה סירה עצמה. האין זה מעשה מחוכם?”

“כן!” קראו כולם, “בהחלט! השופט צודק!”

“יפה מאוד. ובכן – אף מילה אחת על ‘מתיחה’. נלך הביתה ונמליץ לכולם כי ילכו לראות את הטרגדיה.”

למחרת היום אי אפשר היה לשמוע בעיירה שום דבר אחר מלבד – כמה נפלאה ונהדרת ההצגה שלנו. בלילה ההוא היה האולם שוב מלא עד אפס מקום, ואנחנו סידרנו את הקהל הזה בדיוק באותה שיטה. אחר־כך חזרנו, המלך והדוכס ואני אל הרפסודה ואכלנו ארוחת־ערב נחמדה; ובערך בחצות ביקשו השחקנים ממני ומג’ים להשיט את הרפסודה לאמצע הנהר ולהחביא אותה שלושה קילומטר מן העיר.

בלילה השלישי היה האולם שוב דחוס באנשים – והפעם לא היה זה קהל חדש, אלא אנשים שכבר ראו את ההצגה אתמול או שלשום. עמדתי עם הדוכס ליד הדלת ושמתי לב שכל אדם בא עם כיסים נפוחים, או שמשהו בלט אצלו מתחת למעיל; ויכולתי להריח אפילו מרחוק שלא היה זה בושם. אפי ריחרח ביצים סרוחות, עגבניות רקובות ושאר ירקות; ואני מוכן להתערב שקלטתי אפילו סימני ריח של שישים וארבע נבלות של חתולים. נדחפתי לרגע לתוך האולם, אבל הריחות היו שם נוראים ולא יכולתי לסבול אותם. בקיצור, אחרי שהכרטיס האחרון נמכר נתן הדוכס לברנש אחד רבע דולר וביקש ממנו לשמור במקומו לרגע על הדלת, והוא יצא החוצה, לכיוון הכניסה האחורית, ואני אחריו. ברגע שהגענו לסיבוב ועמדנו בחושך אמר לי הדוכס:

“לך מהר עד שתתרחק מן הבתים, ואז טוס אל הרפסודה כאילו השד רודף אחריך.”

מילאתי את הפקודה, והוא מילא אותה גם כן. הגענו לרפסודה באותו רגע בדיוק, ואחרי שניה כבר שטנו במורד הזרם, בחושך ובדממה, בכיוון אמצע הנהר, מבלי שאיש מאתנו יגיד גם מלה אחת. חשבתי על המלך המסכן, המבלה כנראה עכשיו שעה עליזה עם הקהל, אבל איפה! פתאום הוא זחל מתחת לאוהל ואמר:

“ובכן, דוכס, איך העסק הצליח הפעם?”

אתם מבינים, הוא בכלל לא היה בעיר.

לא הדלקנו את הפנס אלא רק אחרי שנמצאנו עשרה קילומטר

מתחת לעיירה. ואז העלינו אור, ואכלנו ארוחת־ערב, והמלך והדוכס התגלגלו מצחוק כשהזכירו איך הצליחו לסדר את אנשי ארקנזו.

“גלמים מטומטמים!” אמר הדוכס. “ידעתי כי בערב הראשון יסתום הקהל את פיו ויניח לשאר האנשים ליפול בפח. וידעתי גם שבערב השלישי ינסו הם להתנקם בנו מתוך החלטה שעכשיו הגיע תורם. ובכן, זהו באמת תורם, והייתי רוצה מאוד מאוד לדעת איך הם מנצלים את ההזדמנות הזאת. הם יכולים לנצל אותה ולהפוך אותה לפיקניק – הרי הביאו איתם המון צידה.”

זוג הנבלים הצליח להרוויח בשלושת הלילות האלה ארבע־מאות ששים וחמישה דולר. מעולם לא ראיתי כל־כך הרבה מעות קטנות בבת־אחת; הם היו יכולים למלא עגלה שלמה.

אחרי רגעים אחדים נרדמו השניים והתחילו לנחור; ואז אמר לי ג’ים:

“תגיד, הק. אתה לא מופתע מן ההתנהגות של המלכים האלה?” “לא,” אמרתי, “אנ’לא מופתע.”

“למה לא, הק?”

“פשוט, כי זהו היחוס שלהם. אנ’חושב שכולם אותו דבר.”

"אבל הק, המלכים האלה שלנו הם פשוט רמאים מנוולים. זהו

בדיוק מה שהם: רמאים מנוולים."

“זה מה שגם אני אומר: כל המלכים הם רמאים ונוכלים, עד כמה שידוע לי.”

“מה, באמת?”

"תקרא עליהם פעם – ותראה. הנה. למשל, הנרי השמיני. זה שלנו הוא דרדק עלוב בהשוואה אליו. ותביט למשל על צ’רלס השני, ועל לואי הארבע־עשרה, ולואי החמש־עשרה, וג’ימס השני, ואדוארד השני, וריצ’רד השלישי, וארבעים אחרים; שלא להזכיר את כל מלכי סכסוניה, שהיו משתוללים בימים ההם עד שהיה עולה עשן. אח, ג’ים, היית צריך לראות את הנרי השמיני בזמן שישב על הכיסא שלו. זה היה מספר! כל יום היה לוקח לו אשה חדשה, ולמחרת בבוקר היה מתיז את ראשה. הוא היה עושה זאת במנוחה שכזאת, כאילו היה מזמין ביצה לארוחה. ‘הביאו לי את נל גוין!’ היה אומר. הביאו לו אותה. ולמחרת בבוקר – ‘כירתו את ראשה!’ והראש קוצץ. “הביאו לי את ג’ין שור!' ציווה המלך. הביאו אותה ולמחרת – ‘כירתו את ראשה!’ – והראש נכרת. ‘צלצלו אל רוזמון היפה.’ רוזמון שומעת את הצלצול ומופיעה. ולמחרת בבוקר – ‘כירתו את ראשה!’ כל אשה היתה מוכרחה לספר לו סיפור במשך הלילה; והוא המשיך ככה עד שהיו לו אלף סיפורים וסיפור, והוא הוציא אותם בספר שנקרא ‘יום־הדין’ – שם מתאים מאוד וישר לענין. אתה עוד לא מכיר את המלכים, ג’ים; אבל אני מכיר אותם, והסוס הזקן הזה שלנו הוא עוד אחד הצדיקים מכל אלה שפגשתי בהיסטוריה. הנה, הנרי זה עשה המון דברים נבזיים וגועליים. השיטה שלו היתה – לא לתת לאף אחד הזדמנות להוכיח את עצמו. פעם חשד באבא שלו, הדוכס מולינגטון; ומה אתה חושב עשה? ביקש ממנו להופיע לפניו? לא; הוא הטביע אותו בחבית של רותחים, כמו חתול. אם רק היה פותח את פיו – יודע מה היה קורה? אם לא מיהר לסגור אותו, – היה מפליט שקרים בצרורות. כזה מין פישפש היה הנרי; ואילו היה הוא אתנו במקום המלכים שלנו, היה מצליח לסדר את העיר הזאת בצורה גרועה פי אלף. אין זאת אומרת שהזוג שלנו הם כבשים תמימות, 'פני שהם לא כאלה, אבל איפה הוא ואיפה הם. כל מה שאני רוצה להגיד הוא שמלכים נשארים תמיד מלכים, טיפוסים נבזיים בהחלט. ככה נולדו וככה גדלו.”

“אבל המלך שלנו מסריח באופן נורא, הק.”

“מילא, כולם מסריחים, ג’ים. אין מה לעשות בקשר לזה, וההיסטוריה לא מלמדת כלום בענין הזה.”

“אבל הדוכס, הק, אותו אפשר לסבול איך־שהוא.”

“כן, הדוכסים שונים מן המלכים, אבל לא שונים מאד. הדוכס שלנו הוא ברנש ממדרגה שניה; וכשהוא משתכר, שום בן־אדם קצר־רואי לא יוכל להבחין בינו לבין מלך.”

“בכל אופן, הק, אין לי כבר שום חשק לפגוש עוד מלך או דוכס. שני אלה מספיקים לי בהחלט.”

“כמוני כמוך, ג’ים, אבל הם נמצאים אתנו, ואנחנו מוכרחים לזכור מה המעמד שלהם ולוותר להם. לפעמים מתחשק לי לשמוע על איזו ארץ שנפטרה מן המלכים שלה.”

למה לי לספר לג’ים שאלה הם לא מלך ודוכס אמתיים? לא תהיה בזה שום תועלת. ומלבד זה, כמו שאמרתי: אין שום הבדל בינם ובין הסחורה האמתית.

הלכתי לישון, וג’ים לא העיר אותי כשהגיע תורי לשמור. הוא נהג כך לעתים קרובות. כשהתעוררתי עם עלות השחר הוא ישב לו, ראשו בין ברכיו, והוא נאנח ובוכה לעצמו. לא גליתי שאני מבחין בו, ידעתי מה הענינים: הוא חשב על אשתו וילדיו הרחוקים והתגעגע אליהם. אף פעם בחייו לא היה כל־כך רחוק מביתו כמו עכשיו; ואני מאמין שהוא אהב את המשפחה שלו בדיוק כמו בן־אדם לבן. זה לא נשמע כל־כך טבעי, אבל אני חושב שזה ככה. הרבה פעמים היה בוכה בלילות ההם, כשחשב שאני ישן, והיה אומר: “ליזבט הקטנה והמסכנה! ג’וני הקטן והמסכן! קשה לי נורא לחשוב שיותר… שיותר לא אראה אתכם!” הוא היה כושי נהדר, ג’ים זה.

אבל בפעם הזאת הצלחתי איך־שהוא להיכנס אתו בשיחה על אשתו והילדים שלו; ואז אמר לי:

"מה שחירבן לי הפעם את המצב־רוח שלי זה ששמעתי קודם על החוף ההוא מין צליפה או מכה, וזה הזכיר לי איך התיחסתי אל ליזבט שלי באופן נבזי שכזה. היא היתה אז בת ארבע, וחלתה בשָנית באופן קשה מאוד, אבל הלכה והבריאה, יום אחד היא עמדה לה שם, ואני אמרתי לה: ‘סגרי את הדלת.’

"היא לא שמעה בקולי, ורק עמדה לה, מחייכת אלי מין חיוך שכזה. זה הרגיז אותי, ואני אמרתי לה שוב בקול רם מאוד:

"לא שמעת מה אמרתי? סגרי ת’דלת!'

"והיא המשיכה לעמוד ככה ולחייך אלי באופן משונה. התרתחתי

נורא וצעקתי:

"‘תיכף תרגישי אותי!’

“ואז הורדתי עליה סטירה שהשכיבה אותה לארץ. אחר־כך נכנסתי לחדר השני וישבתי שם אולי עשר דקות; וכשחזרתי ראיתי והנה הדלת עדיין פתוחה, והילדה עומדת קרוב קרוב אליה, מסתכלת לארץ ובוכה, והדמעות זולגות מעיניה. אוה, כמה כעסתי! כבר רציתי לגשת אליה שוב פעם. וברגע הזה בדיוק באה הרוח וסגרה את הדלת ברעש עצום – טראח! – וחי אלהים, הילדה לא זזה בכלל! הנשימה שלי נעצרה. הרגשתי כל־כך… כל־כך… לא יודע בעצמי איך הרגשתי. התגנבתי החוצה, רועד כולי, וזחלתי בשקט בשקט עד לדלת, פתחתי אותה לאט לאט, רועד כולי, קרבתי את הראש שלי עד הילדה ופתאום צרחתי בבת־אחת ובכל הכוח: בוּוּוו! היא לא זזה אפילו פסיק! הוי, הק, פרצתי בבכי, חטפתי אותה בזרועות שלי ואמרתי: 'הוי, מסכנה שלי! אלהים הטוב יסלח לג’ים הזקן והעלוב, ‘פני שהוא לא יסלח לעצמו עד יומו האחרון!’ הוי, היא נעשתה חרשת, הק, בגלל המחלה נעשתה חרשת־אילמת, ואני התיחסתי אליה באופן שכזה!”

 

פרק עשרים־וארבע: המלך נעשה כהן    🔗

ביום המחר, לפנות ערב, עצרנו ב’קרקפת' של עצי ערבה באמצע הנהר, ובכל צד של הנהר נמצאה עיירה קטנה. מיד התחילו המלך והדוכס לתכנן מבצעים מתאימים בעיירות האלה. אז פנה ג’ים אל הדוכס ואמר כי הוא מקווה שכל העסק הזה לא ימשך שעות רבות, כי קשה לו נורא לשכב כל היום באוהל קשור בחבל. אתם מבינים, לפני שיצאנו היינו מוכרחים לקשור אותו, כי אם היה מישהו פוגש אותו כשהוא לבדו, לא קשור, היה מבין מיד שהוא עבד בורח. אז אמר הדוכס שבאמת אין זה תענוג גדול לשכב קשור כל היום, והוא הבטיח לו להמציא משהו מתאים, שיפטור אותו מן התענוג הזה.

הוא היה פיקח באופן יוצא מהכלל, הדוכס הזה, וחת־שתים בישל רעיון. הוא הלביש את ג’ים בתלבושות של המלך ליר – גלימת כותנה ארוכה, שפם ופאה נכרית לבנה של שערות סוס; אחר־כך לקח את צבעי האיפור שלו וצבע פניו, וידיו, כולל הצואר וכל הגוף של ג’ים במין צבע כחול מטושטש, כמו של אדם שטבע בנהר ושכב במים תשעה ימים לפחות. שכה אחיה, הוא נהפך עכשיו למפלצת הכי איומה וזוועתית שראיתי בחיי. אחר־כך לקח הדוכס לוח גדול וכתב עליו:

ערבי חולה – אך אינו מסוכן אם לא מרגיזים אותו

הוא קשר את השלט אל מוט ותקע אותו במרחק מטר וחצי מפתח האוהל. עכשיו היה ג’ים שבע־רצון; הוא אמר שהמצב הזה טוב פי אלף מאשר לשכב יום יום במשך שעות ולרעוד כעלה מסכן למשמע כל רחש. הדוכס אמר לו שיתנהג באופן חופשי לגמרי; ואם יעיז מישהו לתקוע את האף – שיזנק מתוך האוהל, ישתולל קצת, יילל פעם או שתים כחית־פרא, ואז אין ספק שהסקרן הזה ירים את רגליו ויעזוב אותו במנוחה. זה היה באמת שיקול הגיוני; אבל הסקרן הממוצע לא יחכה, לדעתי, עד ליללה של ג’ים; כי ג’ים לא נראה כמו סתם בן־אדם מת; הוא נראה גרוע פי אלף מזה.

הרמאים האלה רצו לנסות שוב את “אין כמוהו בארמון”, כי ההצגה הזאת הכניסה להם הון עצום; אבל הם גם חששו שאולי זה לא כל־כך בטוח, כי אולי בינתים התפשטו הידיעות על הרמאות במורד הנהר. הם חשבו וחשבו, אבל לא הצליחו למצוא שום תכנית שתתאים מאה אחוז; ולבסוף אמר הדוכס שהוא הולך לנוח ולהפעיל את המוח שלו לשעה שעתים, כדי לנסות למצוא איך לסדר את אנשי העיירה של ארקנסו; והמלך הודיע שהוא יורד לבקר בעיירה השניה בלי שום תכנית, אבל הוא סומך על ההשגחה שתוליך אותו בדרך הנכונה – אני חושב שהוא התכוון לשטן.

במקום החניה האחרון שלנו קנינו כולנו בגדים חדשים; ועכשיו לבש המלך את בגדיו שלו וביקש ממני ללבוש את שלי. התלבשתי, כמובן. בגדי המלך היו כולם שחורים, והוא נראה בהם מגונדר ונהדר באופן יוצא מהכלל. מעולם לא תארתי לעצמי עד כמה מסוגלים בגדים לשנות בן־אדם. הנה, קודם נראה המלך כמו סוס זקן ונבזי, שיותר ממנו לא יכול להיות; ועכשיו, כשהסיר מראשו את הכובע הלבן והחדש שלו, והרביץ קידה עם חיוך, הוא נראה כל־כך נהדר וצדיק ונפלא, עד שאפשר לחשוב כאילו יצא ישר מתוך ארון־הקודש, או אפילו שהוא הכהן הגדול בכבודו ובעצמו. ג’ים ניקה את הסירה ואני הכנתי את המשוטים. במעלה הנהר, במרחק חמישה קילומטר מן העיירה, ראינו ספינת־קיטור גדולה, שעגנה ליד החוף אולי שעתים והטעינה משאות. המלך אמר:

“בהתחשב עם התלבושת הנהדרת שלי, דומני שכדאי לי להגיע הנה מסנט־לואי או סינסינטי, או איזו עיר גדולה אחרת. חתור אל ספינת־הקיטור, הקלברי, ונגיע בה אל העיירה,”

לא צריך לבקש ממני פעמיים ללכת לערוך טיול על ספינת־קיטור. הגעתי לחוף במרחק חצי קילומטר מעל העיירה, ואחר־כך שטתי במים הרדודים לאורך החוף התלול. אחרי איזה רגע עברנו מול ברנש אחד, בעל פרצוף כפרי תמים, שישב על גזע־עץ וניגב את הזיעה מעל פניו. היה באמת חם נורא, ועל ידו ראינו שתי מזוודות־בד גדולות.

“כוון את הסירה לחוף,” אמר המלך. עשיתי זאת. "לאן הרגליים,

בחור צעיר?"

“לספינת־הקיטור; נוסע לאורליאנס.”

“עלה לסירה,” אמר המלך, “חכה רגע. המשרת שלי יעזור לך להביא את המזוודות. קפוץ ועזור לאדון, אדולפוס –” והבנתי שהוא מתכוון אלי.

עשיתי כדבריו, ואחר־כך המשכנו שלושתנו בשיט. הברנש הודה לנו מאוד מאוד; סיפר כמה קשה לסחוב את המזוודות האלה במין מזג־אוויר שכזה. הוא שאל את המלך לאן הוא נוסע, והמלך סיפר לו כי הגיע ממורד הנהר, ביקר הבוקר בעיירה שממול, ועכשיו הוא ממשיך קילומטרים אחדים במעלה הזרם כדי לבקר ידיד ותיק שגר בחווה. הבחור אמר:

“כשראיתי אותך לראשונה אמרתי לעצמי: זהו ודאי אדון וילקס, והוא הצליח להגיע כמעט בזמן. אבל אחר־כך הוספתי ואמרתי: לא, אנ’לא חושב שזה הוא. אחרת לא היה חותר במעלה הזרם. אתה אינך הוא, נכון?”

“לא. שמי בּלוֹג’ט – אַלקזנדר בּלוֹג’ט – ואולי כדאי לי להוסיף: הכהן אלכסנדר בלוג’ט; שכן אני אחד מדלי משרתיו של אלהים. ועם זאת, מרשה אני לעצמי להשתתף בצערו של מר וילקס, על שלא הגיע בזמן, אם רק הפסיד משהו – ואני מקוה שאין זה כך.”

“ובכן, הוא לא הפסיד את הרכוש, כי יקבל אותו גם ככה. אבל הוא הפסיד את ההזדמנות להיפרד מאחיו פטר לפני מותו; ההפסד הזה אולי לא כל־כך איכפת לו, לך ותדע; אבל אחיו היה מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לראות אותו לפני מותו; בכל שלושת השבועות האחרונים לא דיבר על שום נושא אחר. הוא לא ראה את אחיו מאז היו ילדים, ואת האח ויליאם לא ראה כלל – ויליאם הוא האח החרש־אלם, והוא אולי בן שלושים או שלושים וחמש. פטר וג’ורג' היו האחים היחידים שעברו לגור כאן. ג’ורג' היה האח הנשוי, והוא ואשתו מתו בשנה שעברה. עכשיו נשארו רק הרוי וּויליאם, וכפי שאמרתי הם לא הספיקו להגיע הנה בזמן.”

“האם שלחו להם איזו הודעה?”

“כמובן. לפני חודש־חודשיים, כשפטר קיבל את ההתקפה הראשונה. אז אמר פטר כי הוא מרגיש שלא יבריא עוד. אתה מבין, הוא היה די זקן, והבנות של ג’ורג' היו צעירות מדי מלבלות במחיצתו, חוץ ממרי ג’ין הג’ינג’ית. על כן הוא הרגיש עצמו בודד מאוד מאז מות ג’ורג' ואשתו, והחיים נמאסו עליו. הוא רצה נורא לראות את הרוי, וגם את ויליאם, כי הוא היה מין טיפוס שאיננו מסוגל לערוך צוואה. הוא השאיר אחריו מכתב להרוי, ואמר שבמכתב הזה כתב איפה טמן את הכסף, ואיך ובאיזה אופן הוא מבקש לחלק את הרכוש הנותר, כך שגם לבנות של ג’ורג' יהיה משהו, כי אביהן לא השאיר להן כלום. והמכתב הזה הוא כל מה שהצליחו להשפיע עליו לכתוב.”

“מדוע לדעתך לא הגיע הרוי? היכן הוא גר?”

“אה, הוא גר באנגליה, בעיר שפילד. הוא מכהן שם כמטיף, ומעולם לא ביקר באמריקה. כנראה לא הספיק להגיע, ואולי אפילו לא קיבל את המכתב.”

“חבל, חבל מאוד שלא זכה לראות את אחיו, יצור מסכן. אתה נוסע לאורליאנס, הלא כן?”

“כן. אבל זה לא הכל. ביום רביעי הבא אני מפליג באניה לז’אנירו. דודי גר שם.”

“זוהי הפלגה ארוכה מאוד; אבל גם נחמדה מאוד. חבל שאינני יכול להצטרף אליך. האם מרי ג’ין היא האחות הבכירה? ובנות כמה האחיות האחרות?”

“מרי ג’ין היא בת תשע־עשרה. סוזן בת חמש־עשרה וג’ואנה בת ארבע־עשרה – היא מתמסרת בעיקר למעשי צדקה, ויש לה שפת־ארנבת.”

“נשמות עלובות! נשארו גלמודות בעולם הקר והאכזר…”

“מילא, היה יכול להיות יותר גרוע. לפטר הזקן היו חברים, והם לא יפקירו את הבנות. ביניהם – הובסון, המטיף הבפטיסטי, והדיאקון לוט הובי, ובן רקר, ואבנר שקלפורד, ולוי בל, הפרקליט; ודוקטור רובינסון, והנשים שלהם, והאלמנה ברטלי, ו…בקיצור – עוד המון. אבל אלה היו הכי קרובים לפטר והוא הירבה להזכיר אותם במכתביו; כך ידע הרוי מי הם החברים אם יגיע לכאן.”

בקיצור, הזקן המשיך לשאול עוד ועוד שאלות, עד שפשוט רוקן לגמרי את הבחור. שכה אחיה – אם לא שאל על כל משהו ומישהו בעיר הנחמדה הזאת, ובעיקר שאל הכל־בכל על משפחת וילקס; על העיסוק של פטר, שהיה בורסקי; ועל העיסוק של ג’ורג', שהיה נגר, ועל הרוי, שהיה מטיף; וכן הלאה וכן הלאה. ולבסוף שאל:

“ולמה בחרת ללכת ברגל כל הדרך הזאת, כדי להגיע לספינת הקיטור?”

“כי זאת ספינה גדולה בקו אורליאנס; ואני פחדתי שהיא לא תעצור שם. ספינות שכאלה לא עוצרות לכל קריאה. ספינה מסינסינטי מוכנה לעצור, אבל זאת באה מסנט־לואי.”

“האם היה פטר וילקס אדם עשיר?”

“הו, בהחלט. היו לו בתים, ואדמות, וחושבים שהוא הטמין באיזה מקום שלושת־ארבעת אלפים דולר במזומנים.”

“מתי אמרת הוא מת?”

“לא אמרתי, אבל זה היה בליל אמש.”

“והלויה מחר, מה?”

“כן. בערך בשעות הצהרים.”

“אה, כל זה עצוב ועגום מאוד. אבל על כולנו נגזר להסתלק, במוקדם או במאוחר. ועל כן, כל מה שעלינו לעשות הוא – להתכונן ליום הדין.”

“כן, אדוני. זוהי הדרך הכי טובה. גם אמי היתה תמיד אומרת כך.”

כשהגענו אל הספינה, כמעט ונגמרה הטעינה, ואחרי שעה קלה הפליגה לדרך. המלך לא אמר כלום על עליה לסיפון, וכך הפסדתי את הטיול שלי. אחרי שהספינה נעלמה מעינינו ביקש ממני המלך לחתור עוד קילומטר, עד שהגענו למקום מבודד, ושם עלה לחוף ואמר:

“ועכשיו – מהר בחזרה, חת שתים, והבא הנה את הדוכס יחד עם המזוודות החדשות. ואם הוא יצא לגדה השניה – לך לשם ומצא אותו; אמור לו שיבוא הנה מיד, בלי חכמות. ועכשיו – לדרך!”

הבנתי את כוונתו, אבל לא אמרתי כלום, כמובן. אחרי שחזרתי עם הדוכס החבאנו את הסירה, ואז הם התישבו על בול־עץ, והמלך סיפר לו הכל, בדיוק כמו שהבחור סיפר – מלה במלה. כל זמן הסיפור הוא ניסה לדבר כמו אנגלי; ובשביל בטלן כמוהו זה היה די מוצלח. אנ’לא יכול לחקות אותו, וגם לא חושב לנסות, אבל זה באמת היה מוצלח מאוד. ולבסוף שאל:

“איך אתה בתפקיד חרש־אילם, בילג’ווטר?”

הדוכס אמר – “סמוך עלי”; והוא סיפר שמילא המון תפקידים של חרשים־אילמים בתאטרון. ואז הם ישבו וחיכו לספינת־הקיטור.

אחרי הצהרים עברו על פנינו שתי ספינות קטנות, אבל הם לא התקרבו, וגם לא הצלחנו לעצור אותן. לבסוף התקרבה ספינה גדולה, והמלך והדוכס הריעו אליה. שלחו אלינו סירה קטנה ואנחנו עלינו על הסיפון, שם התברר לנו שהיא הגיעה מסינסינטי. וכשנודע להם שאנחנו מתכוננים לנסוע רק ששה־שבעה קילומטר התרגזו נורא והתחילו לקלל אותנו ואמרו שלא יורידו אותנו לחוף. אבל המלך אמר להם בשקט:

“אם יש אדונים שמוכנים לשלם דולר לקילומטר כדי לעלות ולרדת בסירה, כי אז גם ספינת־הקיטור רשאית להוביל אותם; הלא כן?”

אז הם נרגעו ואמרו שהכל בסדר; וכשהגענו אל העיירה הורידו אותנו בסירה. כשהתקרבנו אל החוף מיהרו אלינו כשני תריסרים של אנשים; והמלך פנה אליהם:

“היוכל מי מכם, רבותי, לומר לי איפה גר מר פטר וילקס?” האנשים הביטו זה בזה והניעו בראשיהם, כאילו רצו להגיד “ומה אמרתי לכם?” ואחר־כך אמר אחד מהם בקול שקט ועגמומי: “אני מצטער, אדוני, אבל הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לומר לך איפה מר וילקס היה גר עד יום אתמול.”

לפתע פתאום, במהירות הבזק, התמוטט הנוכל הזקן, נפל על צוואר האיש ההוא, הניח את סנטרו על כתף האיש, שפך דמעות על גבו וילל:

“אוי ואבוי, אחינו המסכן הסתלק – ואנחנו לא זכינו עוד לראותו! כמה איום, כמה נורא!”

אחר־כך הסתובב בבכי ועשה בידיו כל מיני סימנים מטומבלים לעבר הדוכס; ושכה אחיה – הלה הפיל מידיו את המזודות. ופרץ גם כן בבכי. חי ראשי, שני אלה היו זוג הרמאים הכי שפלים שפגשתי בכל ימי חיי.

בקיצור, האנשים התאספו סביבם והשתתפו בצערם, ואמרו להם כל מיני דברי ניחומים, וסחבו בשבילם את המזודות אל ראש הגבעה, והרשו להם להשען עליהם ולבכות, וסיפרו למלך על הרגעים האחרונים של אחיו, והמלך חזר על הסיפורים האלה בשפת האילמים בשביל הדוכס, ושני אלה התאבלו כל־כך על מותו של הבורסקי הזה, כאילו איבדו את למד־וו הצדיקים. קראו לי כושי, אם ראיתי עוד מין מחזה נהדר שכזה. הרגשתי בלבי בושה וחרפה בשם כל המין האנושי.

 

פרק עשרים־וחמישה: מבול של דמעות ופטפוטים    🔗

תוך שתי דקות התפשטה הידיעה בכל העיר, ומיד ראינו אנשים אצים ורצים מכל צד, כמה מהם לובשים את מעיליהם בזמן הריצה. אחרי רגע נוסף נמצאנו בלב ההמון, ורעש הרגלים הממהרות נשמע כמו מצעד צבאי. החלונות והדלתות היו מלאים בני־אדם ומדי רגע היה מישהו קורא מעבר לגדר:

“מה, זה הם?”

ומישהו מן הקהל הצועד היה עונה:

“ועוד איך!”

כשהגענו אל הבית היה הרחוב ממול דחוס אנשים, ושלוש הבנות עמדו ליד הדלת. מרי ג’ין באמת היתה ג’ינג’ית, אבל זה לא הפריע: היא היתה יפהפיה באופן לא רגיל, ופניה ועיניה זרחו מרוב שמחה, כי הדודים שלה הגיעו. המלך פרש את זרועותיו ומרי ג’ין זינקה אל תוכן, ושפת־הארנבת זינקה אל זרועות הדוכס – וזו היתה הצגה! כמעט כולם, או לפחות הנשים, בכו מרוב שמחה למראה קרובי המשפחה שנפגשו סוף סוף בשעה טובה ומוצלחת.

ואז מירפק המלך בחשאי את הדוכס – זה היה בסתר, אבל אני ראיתי – ואחר־כך הוא הביט סביב, עד שגילה את הארון שכוּב בפינה על שני כיסאות. ואז פנו הוא והדוכס לאותו כיוון, יד אחת מונחת על שכם אחיו, והיד השניה מורמת מעל העינים: לאט לאט וברצינות רבה התקרבו לארון, כשהקהל כולו נרתע ומפנה להם דרך, הדיבורים והרעש נפסקו, בתוספת לחישות “ששש!”: הגברים הסירו את כובעיהם, ואפשר היה לשמוע סיכה הנופלת לארץ. וכשהגיעו אל הארון התכופפו והציצו פנימה, ולאחר ההצצה פרצו במין יללת בכי כזאת, שבוודאי שמעו אותת באורליאנס. אחר־כך כרכו את זרועותיהם זה על צוואר זה, ותלו את סנטריהם זה מעל כתף זה, ואז – במשך שלוש דקות תמימות, ואולי אפילו ארבע, בכו ובכו. בכל ימי חיי לא ראיתי שני גברים שופכים דמעות בצורה שכזאת. ותארו לעצמכם – כל הקהל עשה כמוהם! והמקום היה כל־כך רטוב, כמו אחרי מבול. אחר־כך ניגש אחד מהם לצד אחד של הארון, והשני לצד השני, והם כרעו ברך והשעינו את מצחם על הארון והתחילו מתפללים בתוך עצמם. בקיצור, המחזה הזה השפיע באופן יוצא מהכלל, וכולם פרצו בבכי רם ונורא – כולל הבנות המסכנות. כל הנשים ניגשו אל הבנות, בזו אחר זו ומבלי להגיד מלה נשקו להן בחגיגיות על מצחן. כל אחת הניחה את כפות־ידיה על ראשי הבנות והביטה לעבר השמים, והדמעות זולגות מטה, ולבסוף נמלטה החוצה בהתיפחות אדירה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. בכל ימי חיי לא ראיתי מין גועל־נפש שכזה.

בקיצור, לבסוף קם המלך והתקרב מעט אל הקהל, והתחיל משפיך נאום מלא דמעות ופיטפוטים: איזו מכה נוראה היא לו ולאחיו המסכן, לאבד את אחיהם מוכה החולי, ועל זה שלא זכו לראות את פניו של אחיהם מוכה־החולי אחרי מסע בן אלפי מילין. אבל מכה זו רוככה ונתקדשה בזכות ההשתתפות באבל והדמעות הקדושות. ועל כך אסיר תודה הוא מעומק ליבו ולב אחיו. שכן, הפה יקצר מהביע במילים את רגשותיהם, וכך הלאה וכך הלאה מיני פיטפוטי טינופת עד לגועל נפש. ולבסוף הפליט “אמן” מתקתק ומזויף וחזר לילל ולבכות עד להתפוצץ.

ברגע שהמילה האחרונה יצאה מפיו פתח מישהו בקהל בשיר־תפילה, וכולם הצטרפו אליו בכל כוחם. השירה הזאת חיממה את לבי והרגשתי יותר טוב, כמו אחרי תפילה בכנסיה. מוסיקה היא דבר טוב; כי אחרי כל המילים הנפוחות והדמעות המזויפות, ריעננו אותי הצלילים האמיתיים האלה והרגשתי קצת יותר עליז.

אחר־כך התחיל המלך שוב פעם להעלות גרה, ואמר כי הוא ושלוש בנות־אחיו ישמחו מאוד אם כמה מידידי המשפחה העיקריים יצטרפו אליהם לארוחת־הערב ולמשמרת על־יד גופת הבר־מינן. הוא הוסיף ואמר שאילו יכול היה עכשיו אחיו נשמתו עדן לדבר, היה נוקב בעצמו בשמותיהם של ידידי נפשו, אותם הזכיר פעמים כה רבות במכתביו; ועכשיו יקרא הוא באותם השמות ממש, דהיינו – כלהלן: הכהן הובסון, הדיאקון לוט הובי, ומר בן רקר, ואבנר שקלפורד, ולוי בל, ודוקטור רובינסון, ורעיותיהם, והאלמנה ברסלי.

הכהן הובסון ודוקטור רובינסון נמצאו אותה שעה בקצה השני של העיירה בעיסוק משותף; כלומר – הדוקטור שלח חולה אחד לעולם הבא, והכומר הראה לו את השביל הנכון. עורך־הדין בל נמצא בלואיסויל בקשר לעסקים. אבל כל השאר היו נוכחים, והם ניגשו למלך ולחצו את ידו, הודו לו ושוחחו איתו; ואחר־כך הם לחצו את ידו של הדוכס, אבל לא אמרו לו גם מלה, רק חיכו כל הזמן והנידו ראשם כמו חבילת גלמים, בעוד שהדוכס עשה כל מיני תנועות בידיו ואמר שוב ושוב “גוֹ גוֹ גו”, כמו תינוק שלא מסוגל לדבר.

כך המשיך המלך לטחון ולנהום, שאל מה שלום כל גבר וכלב בעיר, והוא הזכיר כל מיני ענינים קטנים שקרו בעיירה בעבר הרחוק והקרוב, אצל משפחת ג’ורג' ואצל משפחת פטר, והוא לא שכח להוסיף שכל זאת כתב לו פטר במכתביו. אבל זה היה שקר, כמובן. הוא חלב את כל הפרטים האלה מהחושם הצעיר שנסע איתנו בסירה אל ספינת־הקיטור.

אחר־כך הביאה מרי ג’ין את המכתב שהשאיר אביה אחריו, והמלך קרא אותו בקול רם ושפך עליו דמעות. נאמר בו כי בית־המגורים, בתוספת שלושת־אלפים דולר זהב, ימסרו לבנות; והבורסקיה (שעשתה עסקים טובים) יחד עם עוד בתים אחדים בתוספת שלושת־אלפים דולר זהב ימסרו להרוי ולויליאם; וכי ששת אלפים דולר במצלצלים טמונים בתוך המרתף. אז הודיעו שני הרמאים שהם יורדים להביא את הכסף, כדי לסדר את כל הענין באופן גלוי וצודק; ועלי ציוו לקחת נר דולק וללכת אתם. סגרנו את הדלת מאחורינו, ואחרי שמצאנו את שק הזהב, שפכו השנים את תוכנו על הרצפה ומראה המטבעות הנוצצות היה נחמד ונהדר. אלהים, כמה נצצו עיניו של המלך! הוא דפק על כתפו של הדוכס ואמר:

“אה, זה כבר משהו, מה? זה כבר לא כפתורים עלובים, הו לא! שמע נא, בילג’י, זה שם בכיס הקטן את ‘אין כמוהו בארמון’, מה?”

הדוכס הודה שזה באמת כך. הם גרפו את המטבעות הזהובות

בכפות ידיהם, סיננו אותם דרך האצבעות עד שנפלו בצילצול על הרצפה.

“אין מה לדבר,” אמר המלך, “המזל של שנינו שלח אותנו להיות אחים לבר־מינן עשיר ושליחים של יורשים נפקדים. זה הגמול על אמונתנו בהשגחה. זו הדרך המשתלמת ביותר, בסופו של דבר. דרכים רבות ניסיתי, ואין טובה מזו.”

כל אדם אחר היה מרוצה מאוד מן הערמה הזאת ומאמין לכתוב; אבל לא הם. הם מוכרחים לספור את המטבעות; ואחרי שספרו גילו שחסרים ארבע־מאות וחמישה־עשר דולר.

“לעזאזל,” אמר המלך, “לאן הוא זרק את ארבע מאות וחמישה עשר הדולר?”

רגעים אחדים שברו את הראש על הבעיה הזאת וחיטטו בכל פינות המרתף. ואחר־כך אמר הדוכס:

“מילא, הוא היה חולה הגון, וכנראה טעה בחשבון. זו הסיבה, לדעתי. הדרך הטובה ביותר היא לעבור על כך בשתיקה. אנו יכולים לוותר על הסכום החסר, אינך חושב?”

“כן, לעזאזל, ועוד איך אנחנו יכולים לוותר. אינני דואג לסכום, אלא לדיוק. אנחנו חייבים להיות כאן הגונים וישרים וגלויים. עלינו לסחוב את כל הכסף הזה למעלה ולמנות אותו לעיני כולם – ואז לא יחשוד בנו איש. אבל אם הבר־מינן כתב שיש ששת אלפים דולר בדיוק, תסכים שלא נוכל…”

“חכה רגע!” אמר הדוכס, “הבה נכסה אנחנו את הגרעון.”

ומיד התחיל מוציא מטבעות זהב מכיסו.

“זהו רעיון גאוני, דוכסי. באמת, יש לך ראש מלא וגדוש חכמה על הכתפים,” אמר המלך, “גם זהו מעשה ש’אין כמוהו בארמון', ואנחנו גיבוריו הראשיים,” אמר – והתחיל מוציא גם הוא מטבעות זהב מכיסו ולצרף אותם לערמה.

הם כמעט רוקנו את כיסיהם, ולבסוף מנתה הערמה ששת־אלפים דולר בדיוק.

“שמע,” אמר הדוכס, “יש לי רעיון נוסף. בוא נעלה, נמנה את הכסף ואחר־כך נמסור אותו לבנות.”

“אלהים אדירים, דוכסי, בוא ואחבק אותך! זהו הרעיון המזהיר ביותר שאדם מסוגל להעלות בדעתו. עכשיו בטוח אני כי זכית בראש הגאוני ביותר במדינה. שמע, זאת תהיה תחבולה ממדרגה ראשונה. עכשיו שיחשדו להם, אם זה מביא להם תענוג – התחבולה הזאת תהפוך אותנו לצדיקים גמורים.”

אחרי שעלינו בחזרה, ישבו כולם מסביב לשולחן, והמלך התחיל למנות את הכסף ולסדר אותו בעשרים ערמות נחמדות – שלוש־מאות דולר בערמה. כולם נעצו בכסף עינים רעבות ולקלקו את שפתותיהם. אחר־כך גרפו את הכסף בחזרה לתוך השק, ואז ראיתי שהמלך מנפח את עצמו לקראת נאום חדש. והוא קם ואמר:

“חברי וידידי, אחי האומלל השוכב לפנינו הירבה לעשות חסד עם אלה שהותיר אחריו בעמק־הבכא. הוא הירבה לעשות חסד עם אלה השיות הקטנות אשר אהב וגידל, ואשר נותרו עתה ללא אב ואם. ואנו, המכירים אותו, יודעים כי היה מרבה את חסדו שבעתים אילמלא חשש לפגוע באחיו היקר ויליאם ובי. האם לא כן הדבר? אין כל ספק בלבי שכך הוא. אם כן איפוא, בעת אשר כזאת לא יעמדו לו אחיו בדרכו. האם נהיה ראויים לתואר דודים אם נגזול – כן, נגזול – שיות עלובות ומתוקות, אותן אהב כל־כך בחייו? אם אמנם מכיר אני את ויליאם, וסבור אני שכך הוא… אך הבה ואשאל את פיו.” הוא הסתובב לעבר הדוכס והתחיל “מדבר” אליו בידיו, ובמשך רגע תקע בו הדוכס מבט מטומטם: אבל לפתע פתאום נראה כאילו הוא מבין את הכוונה, ואז זינק לעבר המלך, גיעגע “גוֹו גוֹ גו” בכל כוחו מרוב שמחה, וחיבק אותו איזה חמש־עשרה פעמים. ואחרי שנחלץ המלך מן החיבוקים המשיך ואמר: “ידעתי זאת. דומני שהמעשה הזה שיכנע את כולנו מה הרגשתו שלו על כך. בואנה, מרי ג’ין, סוזנה וג’ואנה – קבלנה את הכסף, את כולו. זוהי מתנתו של האדם השוכב שם – בלא נשמה אך בלב מלא שמחה.”

מרי ג’ין קרבה אליו, סוזן ופי־ארנבת פנו אל הדוכס, ואז התחיל סיבוב חדש של חיבוקים ונשיקות – עד שעלה עשן. כולם הצטופפו סביב בעינים מלאות דמעות ומרוב לחיצות ידים כמעט שנקעו הרמאים את מרפקיהם.

“נשמות יקרות!” אמרו כולם שוב ושוב, “מה נהדר המעשה! כיצד עלה הדבר על לבכם?”

בקיצור, עד מהרה התחילו כולם שוב לדבר על האיש המת, איזה לב טוב היה לו, ואיזו אבדה גדולה היא וכן הלאה, וכן הלאה. ופתאום נדחק פנימה אדם מגודל אחד, בעל סנטר־פלדה, נעמד בצד, הביט והקשיב, אך לא אמר גם מלה; ואף אחד מהקהל לא אמר לו כלום, מפני שהמלך דיבר וכולם הקשיבו לדבריו:

“…הם היו ידידיו הקרובים של הנפטר, ועל כן הוזמנו לבוא לכאן הערב. אבל מחר נבוא כולנו, עד אחד; שכן, הוא כיבד את כולם, הוא אהב את כולם, ועל כן מן הראוי שפירכוסי קבורתו יערכו ברוב עם.”

וכך הוא המשיך לטרטר עוד ועוד, כשהוא נהנה מאוד לשמוע את עצמו, ומדי פעם בפעם היה מזכיר שוב את ‘פירכוסי הקבורה’. לבסוף לא יכול היה הדוכס לסבול זאת יותר, ואז כתב על פתק קטן: “טקסי קבורה, תרח!” הוא קיפל את הפתק, פתח שוב ב“גו גו גו” שלו ומסר את הפתק למלך מעל לראשי הקהל. המלך קרא את הפתק, הכניס אותו לכיסו והמשיך:

“ויליאם המסכן, חושיו פגועים, אבל ליבו שלם וטהור. הוא מבקש ממני להזמין את כולכם ללוויה ולהטעים כי נקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות. אבל אל לו לדאוג – הן לזאת בדיוק נתכוונתי אף אני.”

אחר־כך המשיך לדבר בשקט נפלא, ומפעם בפעם חזר לטרטר את פירכוסי הקבורה שלו; אבל אחרי הפעם השלישית אמר:

“אמרתי ‘פירכוסים’ לא משום שזהו המונח המקובל. כידוע, טקס הוא המונח המקובל. אבל פירכוס הוא המונח המדויק. המלה טקס' איננה עוד בשימוש באנגליה – היא נעלמה כליל מן השפה. כל בני ארצי אומרים עכשיו ‘פירכוס’, כי מילה זו מבטאת בדיוק את פעולת הקבורה הציבורית. היא נגזרה מן המילה היונית ‘פיר’ שמובנה גלוי ופתוח, ומן המילה העברית ‘כּסה’ שפירושה לקבור ולכסות. הווה אומר – פירכוסי קבורה הם לוויות ציבוריות הפתוחות לכל אדם…”

מין ברנש חסר־בושה שכזה לא ראיתי בכל ימי חיי. אבל האיש בעל סנטר־הפלדה צחק לו ישר בפרצוף. כולם הזדעזעו וקראו: “הס, דוקטור!” ואבנר שקלפורד אמר:

“האם לא שמעת את החדשות, רובינסון? זהו הרוי וילקס.”

המלך הרביץ חיוך נלהב, שלח מולו את כף־ידו ואמר:

“האם זהו הרופא שהיה ידיד נפשו של אחי האומלל? אני…”

“סלק את ידיך ממני!” אמר הרופא, “אתה מדבר כאיש אנגלי, הלא כן; זהו החיקוי הגרוע ביותר ששמעתי בימי חיי. הינך אחיו של פטר וילקס, מה? אינך אלא נוכל עלוב!”

מה שהלך שם עכשיו! כולם הקיפו את הדוקטור והשתדלו להרגיע אותו, ולהסביר לו ולספר לו איך הרוי הוכיח באלף דרכים שהוא באמת הרוי, והכיר כל אחד בשמו, ואפילו את שמות הכלבים; והם ממש התחננו לפניו שלא יפגע ברגשותיו של הרוי, וברגשות הבנות המסכנות, ובכלל. אך כלום לא הועיל; הוא המשיך לרתוח ואמר שכל אדם הטוען שהוא אנגלי ואיננו מסוגל לדבר כאנגלי אינו אלא רמאי ונוכל. הבנות המסכנות נדבקו אל המלך בדמעות; ופתאום פנה הרופא אליהן ואמר:

“הייתי ידידו של אביכן, ועכשיו אני ידידכן. אני מזהיר אתכן כידיד נאמן הרוצה להגן עליכן מכל צרה שלא תבוא: הפנו עורף לנבל הזה, לבל יהיה לכן אתו שום עסק – הארחי־פרחי הבור הזה, עם היונית והעברית האויליות שלו, כפי שהוא קורא להן. הרי הוא הנוכל מן הסוג השקוף ביותר – הגיע הנה עם צרור של שמות נבובים ועובדות שליקט פה ושם; ואַתן מקבלות דברים אלה כהוכחות, ועוד מתפתות בעידודם של ידידים שוטים אלה, שנתבלבלה עליהם דעתם. מרי ג’ין וילקס, את מכירה אותי כידיד נאמן שאינו מבקש טובה לעצמו. שמעי בקולי – גרשי מעל פניך את הנבל העלוב הזה. אני מתחנן לפניך. התעשי זאת?”

מרי ג’ין הזדקפה, ו – אלהים! – כמה יפה היתה באותו רגע! היא אמרה:

“הנה תשובתי.” היא הרימה את שק הכסף, נתנה אותו בידי המלך והוסיפה: “קח את ששת אלפי הדולר, השקע אותם בשמי ובשם אחיותי בדרך הנראית לך, ואל תתן לנו כל קבלה על כך.”

אחר־כך שילבה את זרועה בזרועו האחת של המלך, וסוזן וּפּי־ הארנבת עשו כמוה בצד השני. כולם מחאו כף ורקעו ברגליהם על הרצפה כסערת רעמים עצומה, והמלך הרים את ראשו וחייך בגאווה.

“יהי כך,” אמר הרופא, “אני רוחץ את ידי מזוהמה זו. אבל רצוני להזהיר את כולכם: יום יבוא, בו תיזכרו בהתנהגותכם זו, ואז תתקוף אתכם בחילה.” והוא יצא מן הבית.

“נאה מאוד, דוקטור,” אמר המלך בליגלוג, “במקרה זה נזמין אותך לטיפול.”

כולם פרצו בצחוק למשמע ההלצה, באמרם כי היתה זו תשובה קולעת ומוחצת.

 

פרק עשרים־וששה: אני גונב את ביזת המלך    🔗

אחרי שכולם הסתלקו שאל המלך את מרי ג’ין מה מצב החדרים הפנויים בבית; היא ענתה שיש חדר פנוי אחד בשביל הדוד ויליאם; את החדר הפרטי שלה, שהוא גדול מעט מן הקודם, היא מוסרת לדוד הרוי, והיא תישן על מיטה מתקפלת בחדר אחיותיה. בעלית הגג נמצא מין כוך עם מזרון־קש; המלך אמר שהמקום הזה מתאים בדיוק לשמש שלו, זאת אומרת – לי.

אחר־כך הובילה אותנו מרי ג’ין למעלה והראתה למלך ולדוכס את החדרים שלהם, שהיו פשוטים אבל יפים. היא אמרה שתוכל להוציא את השמלות ושאר החפצים שלה מן החדר, אם הם מפריעים לדוד הרוי, אבל הוא אמר שאין צורך. השמלות היו תלויות לאורך הקיר, ולפניהן היה מתוח וילון־כותנה שהגיע עד הרצפה. בפינה אחת עמד ארגז ישן, ובפינה שניה נמצאה תיבת גיטרה. מסביב התגוללו כל מיני צעצועים וגזירות וענינים אחרים שבנות נוהגות לקשט בהם את החדר שלהם. המלך אמר שכל הקישוטים האלה מוסיפים לחדר יופי ונעימות, ולכן לא כדאי לנגוע בהם. החדר של הדוכס היה די קטן, אבל נוח מאוד, וכזה היה גם הכוך שלי.

בלילה ההוא נערכה ארוחת־ערב גדולה, וכל הגברים והנשים השתתפו בה. אני עמדתי מאחורי הכסאות של המלך והדוכס ושרתתי אותם, והכושים שרתו את כל האחרים. מרי ג’ין ישבה בראש השולחן, עם סוזן לצידה, והן אמרו כל הזמן עד כמה הביסקויטים לא טעימים, וכמה מזופתים השימורים, וכמה קשה העוף הצלוי, ועוד כל מיני קישקושים כאלה שהנשים אומרות כדי להכריח את האורחים להשמיע שבחים. ובאמת, האורחים ידעו שהארוחה היא מאה אחוז, וגם אמרו כך: “כמה נפלאים הם הביסקויטים!” או “איפה, בשם אלהים, השגת שימורים נהדרים שכאלה?” ועוד מיני קישקושים מתוקים, שאנשים מקשקשים תמיד בזמן הארוחות, כידוע לכם.

אחרי שהסעודה נגמרה ישבתי במטבח עם שפת־הארנבת ושנינו אכלנו ארוחת־ערב מן השאריות, בעוד הבנות האחרות עזרו לכושים בעבודות הנקיון. שפת־הארנבת התחילה לסחוט ממני כל מה שרק אפשר על אנגליה, ויקח אותי השד אם לא הרגשתי פעם ופעמיים איך האדמה רועדת מתחת לרגלי. היא שאלה, למשל:

“האם ראית פעם את המלך?”

"את מי – את ויליאם הרביעי; ועוד איך ראיתי! הוא מבקר בכנסיה שלנו. "ידעתי שהוא מת כבר לפני המון זמן, אבל זה לא הפריע לי. אבל אחרי שסיפרתי איך הוא מבקר בכנסיה שלנו, שאלה היא:

“מה – באופן קבוע?”

“כן, קבוע. הספסל שלו נמצא בדיוק מול שלנו, בצד השני של המעבר.”

“ואני חשבתי שהוא גר בלונדון.” “בטח שהוא גר שם. אלא איפה רצית שיגור?” “אבל אני חשבתי שאתם גרים בשפילד.”

ראיתי שאני מתחיל להסתבך ועשיתי כאילו נתקעה לי עצם בגרון, כדי להרוויח זמן למחשבה. אחר־כך אמרתי:

“התכונתי לומר שהוא מבקר בקביעות בכנסיה שלנו כשהוא נמצא בשפילד. זה קורה רק בקיץ, כשהוא בא לקבל את מרחצאות הים.”

“אוח, מה אתך! שפילד אינך נמצאת כלל על שפת הים.”

“ומי אמר שזה לא כך?”

“הלא אתה אמרת…”

“לא נכון.”

“כן נכון.”

“לא…”

“כן!”

“אף פעם לא אמרתי מין דבר שכזה.”

“אלא מה כן אמרת?”

“אמרתי שהוא בא לקבל מרחצאות־ים, וזה הכל.”

“טוב, אז איך הוא מקבל מרחצאות ים, אם העיר איננה על שפת הים;”

“תראי,” אמרתי, “את מכירה את הבושם מי־קולון?”

“כן.”

“ואת צריכה לנסוע לקוֹלוֹן כדי לקבל אותם?”

“מובן שלא.”

“בדיוק כך לא צריך ויליאם הרביעי לנסוע לים כדי לקבל מרחצאות ים.”

“אם כן, איך הוא מקבל אותם?”

“בדיוק כמו שאנחנו מקבלים את מי קולון: בחביות. בארמון שלו בשפילד יש תנורים, כי הוא אוהב לקבל מרחצאות חמים. על שפת הים אי אפשר לחמם כמויות כאלה של מים: אין להם שם הסידורים המתאימים.”

“עכשיו הבינותי. יכולת לומר כך מהתחלה ולחסוך את כל הויכוח.”

הבנתי מדבריה שיצאתי בשלום מן הסבך ונעשיתי שקט ועליז. אחר־כך שאלה:

“אתה מבקר גם כן בכנסיה?”

“כן – בקביעות.”

“איפה אתה יושב?”

“פשוט, בספסל שלנו.”

“הספסל של מי?”

“שלנו – של דודך הרוי.”

“של דודי? למה לו ספסל?”

“לשבת עליו. ומה חשבת?”

“ואני חשבתי שהוא עומד על הדוכן.”

שילך לעזאזל. שכחתי שהוא מטיף. ראיתי שאני מתחיל שוב להסתבך, ושוב תקעתי לעצמי עצם בגרון כדי להרוויח זמן למחשבה. אחר־כך אמרתי:

“מה את חושבת, חושמית, שיש בכנסיה רק מטיף אחד?”

“אלא מה, מדוע צריך יותר?”

“מה! להטיף לפני המלך? אף פעם לא ראיתי מין תינוקת שכמוך. יש שם שבעה־עשר מטיפים לפחות.”

“שבעה־עשר! אל אלהים! לא הייתי מוכנה לשמוע מחרוזת כזאת של דרשות בעד שום פרס או גמול. היא נמשכת בודאי שבוע שלם.”

“שטויות. רק אחד מטיף בכל פעם, ולא כולם ביחד.”

“ומה עושים השאר?”

“אה, שום דבר מיוחד. מסתובבים, מקשקשים בקופסת הצדקה ועוד דברים שכאלה. אבל בעיקר הם לא עושים כלום.”

“אם כן, בשביל מה הם נמצאים שם?”

“בשביל הרושם. בחיי, אַת לא מבינה כלום.”

“נכון, אינני רוצה להבין שטויות כאלה. וכיצד מתיחסים באנגליה אל משרתים? יותר טוב מאשר אנו מתיחסים לכושים שלנו?”

“לא! משרת לא נחשב שם כלל בתור בן־אדם. מתיחסים אליהם כמו אל כלבים.”

“ולא נותנים להם גם ימי חופש, כפי שאנו נותנים, בחג המולד, בראש־השנה או בחג העצמאות?”

“שמעתם דיבורים? אפשר תיכף לראות שלא היית אף פעם באנגליה. תראי, שפת־אר… ג’ואנה, הם לא מקבלים אפילו יום־חופש אחד בשנה, הם לא הולכים לשום קרקס, או לתיאטרון, או להצגות־כושים. שום כלום”.

“אפילו לא לכנסיה?”

“אפילו לא לכנסיה.”

“אבל אתה הולך בקביעות לכנסיה.”

בקיצור, שוב הסתבכתי. שכחתי שאני המשרת של הזקן. אבל

בן־רגע הרבצתי הסבר שאני לא משרת רגיל, אלא “שמש” (כפי שהמלך קרא לי), והשמש מוכרח ללכת לכנסיה אם הוא רוצה או לא, ולשבת עם בני המשפחה, בהתאם לחוק. אבל ההסבר שלי היה חלש ואחרי שהשתתקתי ראיתי שהיא לא השתכנעה.

“בהן צדק,” אמרה, “נכון שסיפרת לי צרור של שקרים?”

“בהן צדק – לא.”

“אפילו לא שקר אחד?”

“אפילו לא אחד,” אמרתי.

“הנח את ידך על הספר הזה והישבע.”

ראיתי שהספר הזה הוא סתם מילון, ועל כן הנחתי עליו את ידי ונשבעתי. זה תיקן לה קצת את מצב־הרוח והיא אמרה:

“טוב, אני מאמינה לחלק מסיפוריך; אך יהיה מה שיהיה – לשאר אינני מאמינה.”

“מהו הדבר שאינך מאמינה לו, ג’ו?” שאלה מרי ג’ין, שנכנסה אותו רגע יחד עם סוזן, “אין זה יפה ואף לא הוגן לדבר כך אל אורח, הנמצא רחוק כל כך ממולדתו. האם תרצי את שיתיחסו אליך כך?”

“תמיד את נוהגת כך, מרי – למהר ולעזור למישהו עוד לפני שנפגע. לא עשיתי לו כלום. הוא רק גיבב, כמדומני, כמה גוזמאות, ואני אמרתי שאינני מוכנה לבלוע זאת; זה כל מה שאמרתי ועשיתי. דומני שהוא מסוגל לעמוד בדבר פעוט כזה, הלא כן?”

“לא איכפת לי אם זהו דבר פעוט או גדול. הוא אורח בביתנו, ולא היה זה נאה מצידך לומר זאת. את במקומו היית נעלבת; ואל לך לומר לשום אדם דבר שיעליבו.”

“אבל מרי, הוא אמר…”

“אין זה משנה מה אמר. החשוב הוא להתיחס אליו באדיבות, ולא לומר לו שום מילה שתזכיר לו כי איננו נמצא בארצו ובקרב בני עמו.”

ואז אמרתי בליבי: הנה לפניך נערה שאתה מניח לנחש הזקן ההוא לשדוד את כספה!

אחר־כך נכנסה סוזן ו – האמינו לי – גם היא נתנה לשפת־הארנבת מנה הגונה נוספת.

ואז אמרתי בליבי: הנה לפניך עוד נערה שאתה מניח לנוכל ההוא לשדוד את כספה!

אחר־כך נתנה מרי ג’ין לאחותה מנה שניה, אבל הפעם מנה בסגנון נעים ומתוק, כפי שהיא יודעת; אבל אחרי שגמרה לא ידעה שפת־הארנבת מה לעשות, והיא פרצה ביללה.

“טוב, טוב, בסדר,” אמרו לה האחיות, “בקשי ממנו סליחה – וזהו.”

היא ביקשה ממני סליחה; והיא עשתה זאת בצורה כל־כך נהדרת, שהיה פשוט תענוג לשמוע. הייתי מוכן לספר לה עוד אלף שקרים, כדי שתוכל לחזור שוב ושוב על ההצגה הזאת.

ואז אמרתי לעצמי: הנה עוד נערה שאתה מניח לשדוד את כספה.

ואחרי שהיא גמרה לבקש ממני סליחה התחילו כל השלוש לעשות כל מה שרק אפשר כדי שארגיש את עצמי כמו בבית ובין ידידים. הרגשתי עצמי כל־כך נבזה וגועלי, עד שאמרתי: גמור ומוחלט – אני אשיג בשבילן את הכסף הזה, או שאתפוצץ.

יצאתי מהחדר; אמרתי שאני הולך לישון, אבל לא גיליתי שאינני מתכוון לישון מיד. ישבתי לבדי והתחלתי לחשוב על כל הענין: אולי, שאלתי את עצמי, כדאי ללכת לרופא ולגלות לו בסוד את כל האמת על הרמאים; לא, אסור לי. הוא עלול לגלות להם מי סיפר לו על כך, ואז המלך והדוכס עלולים לשחוט אותי. אז אולי אגלה הכל בסוד למרי ג’יין; לא, גם זה לא כדאי. פניה עלולים לגלות כל מה שבליבה, ואז הם עלולים להסתלק יחד עם הכסף. אילו היתה מסוגלת להשיג איזו עזרה כי אז אולי… לא, יש רק דרך אחת: אני מוכרח לגנוב בעצמי את הכסף, ולגנוב אותו כך שהם לא יחשדו בי כלל. יש להם עוד עסקים טובים כאן, והם ודאי לא יעזבו לפני שיסחטו מן המשפחה הזאת ומבני העיירה כל מה שרק אפשר; כך שוודאי עוד תהיה לי הזדמנות לסלק את הכסף. אני אסלק – ואחביא אותו; ואחר־כך, כשנהיה בלב הנהר, אכתוב למרי ג’ין ואגלה לה איפה החבאתי אותו. אבל לא, כדאי לי לסלק אותו עוד הלילה, אם רק אצליח; כי הדוקטור בוודאי לא יעבור על הענין בשתיקה, והם עלולים להיבהל ולהסתלק מכאן פתאום.

ואז אמרתי: כדאי ללכת ולבדוק את החדרים שלהם. המסדרון היה ריק, אבל הצלחתי למצוא את חדרו של הדוכס. התחלתי לגשש מסביב בכפות ידי, אבל מיד נזכרתי שהמלך אינו אוהב שמישהו אחר ישגיח על הכסף, מלבדו. אז הלכתי אל חדר המלך והתחלתי גם שם לגשש סביב סביב. אחרי רגע נוסף ראיתי שלא אצליח למצוא כלום בלי אור, אבל מובן שלא העזתי להדליק שום נר. אז החלטתי לעשות את הדבר השני – להיות רואה־ואיננו־נראה, לחכות להם ולהקשיב לדבריהם. ברגע ההוא שמעתי את צעדיהם המתקרבים והתכוננתי לקפוץ מתחת למיטה. קפצתי – אבל המיטה לא היתה במקום שתארתי לעצמי, ובמקום זאת נגעתי בוילון שהסתיר את שמלותיה של מרי ג’ין. קפצתי אל מאחורי הוילון ונדחקתי אל בין השמלות, שם עמדתי כמו פסל, בלי לזוז מילימטר.

הם נכנסו וסגרו את הדלת; והדבר הראשון שעשה הדוכס אחר־

כך היה – להתכופף ולהציץ מתחת למיטה. איזה מזל שלא מצאתי את המיטה כשקפצתי אליה! בכל זאת, אתם יודעים, כל מי שרוצה להתחבא קופץ קודם כל אל מתחת למיטה. אחר־כך התישבו שניהם והמלך אמר:

“ובכן, מה הענינים? עשה זאת בקיצור, כי יותר בריא בשבילנו להיות עכשיו למטה ולהתאבל עם כולם מאשר לשבת כאן ולתת להם הזדמנות לדבר עלינו מאחורי הגב.”

“ובכן, הענין הוא זה. אינני יכול להרגע. הדוקטור ההוא נכנס לי לנשמה. הייתי רוצה לדעת מה התכניות שלך. גם לי יש רעיון, ואני חושב שהוא סוג אל”ף."

“מהו הרעיון?”

“להסתלק מכאן לפני עלות השחר. נרד בנהר ונסתפק במה שיש לנו. בעיקר אחרי שהשגנו זאת בקלות שכזאת – זרקו אותו ישר לידינו, אחרי שחשבנו שנצטרך לגנוב אותו. אני מציע שנתנדף מכאן – וזהו.”

נעשה לי לא טוב על הנשמה. לפני שעה או שעתים היה המצב אחר, אבל עכשיו הרגשתי צער ואכזבה. המלך התרגז וקרא:

“מה? ושלא נמכור את כל הרכוש? לצאת מכאן כמו זוג טיפשים ולהשאיר אחרינו רכוש של שמונה־תשעת אלפים דולר, שממש מתחנן כי נשים עליו יד? והכל סחורה עוברת לסוחר?”

הדוכס רטן משהו ואמר ששק הזהב מספיק לו בהחלט, ואין לו שום חשק לשדוד מן היתומות כל מה שנשאר להן.

“'שטויות!” אמר המלך, “לא נשדוד מהן כלום, מלבד הכסף הזה. הסובלים היחידים יהיו האנשים שיקנו את הרכוש. כי ברגע שיתגלה שלא אנו בעלי הרכוש הזה – והדבר יתברר מיד לאחר שנסתלק מכאן – המכירה לא תהיה חוקית והכל ישוב אל בעליו החוקיים. ואז תקבלנה היתומות שלך בחזרה את הבית, ודי להן בכך. הם לא יסבלו כלל. חשוב רגע – יש אלפי אלפים שגורלם גרוע הרבה יותר, ואין להן כלל על מה להתאונן.”

בקיצור, המלך בילבל את הדוכס לגמרי, עד שלבסוף הוא נכנע ואמר שיהיה כך, אבל הוסיף שלדעתו זוהי שטות גדולה להשאר

כשהדוקטור רוכב להם על הראש. אבל המלך אמר:

“לעזאזל הרופא! מה אתה רועד מפניו? הרי כל הטיפשים בעיר עומדים לצידנו, לא? והאם אין הם הרוב המכריע בעיר הזאת?”

הם קמו לרדת; והנה אמר הדוכס:

“אינני חושב שהחבאנו את הכסף במקום הגון.”

הלב שלי קפץ משמחה, כי כבר פחדתי שלא אשמע מהם שום

רמז על מקום הכסף. והמלך שאל: “למה?”

“כי מרי ג’ין תרצה ללבוש שמלת אבל; והיא תבקש מהכושי המנקה את החדרים להוציא מכאן את כל השמלות הללו. ואיפה פגשת כושי הרואה כסף ואיננו מנסה לקחת ממנו הלוואה קטנה?”

“הראש שלך פועל שוב, דוכסי,” אמר המלך. הוא התקרב אל הוילון והתחיל מפשפש מתחתיו במרחק מטר ממני, נדבקתי אל הקיר וקפאתי במקום כמו דחליל, אבל דחליל שרגליו רועדות. שאלתי את עצמי מה יגידו הברנשים הללו אם יתפסו אותי כאן; ניסיתי לחשוב מה כדאי לי לעשות במקרה שיתפסו אותי. אבל לפני שהספקתי להמציא חצי רעיון כבר מצא המלך את השק, ואפילו לא חלם שאני מסוגל להימצא שם. הם לקחו את השק ודחפו אותו דרך סדק אל תוך מזרון הקש שנמצא מתחת לשמיכה, דחסו אותו עמוק לתוך הקש ואמרו שעכשיו אין שום סכנה שמישהו יגנוב את הכסף; כי הכושי רק מסדר את השמיכה מעל המיטה, ואת המזרון הוא הופך רק פעמיים בשנה אולי; כך שהכל בסדר.

אבל אני ידעתי יותר טוב מהם. עוד לפני שהגיעו לחצי המדרגות כבר היה הכסף בחוץ. גיששתי את הדרך עד לכוך שלי והחבאתי אותו שם עד שתהיה לי הזדמנות למצוא מחבוא יותר טוב. חשבתי שכדאי להחביא את הכסף באיזה מקום בטוח מחוץ לבית. ידעתי כי ברגע שיגלו כי הכסף נעלם, יהפכו את כל הבית בחיפושים שלהם. שכבתי לישון עם כל בגדי עלי; אבל לא יכולתי להרדם בשום אופן. מתתי לגמור את כל העסק הזה. אחרי איזה זמן שמעתי את המלך והדוכס עולים. ואז התגלגלתי ממשכבי ושכבתי כשהסנטר מונח על ראש הסולם שלי. חיכיתי לגלות מה יקרה – אך כלום לא קרה.

וכך המשכתי לחכות עד שקולות הלילה המאוחרים התנדפו, וקולות הבוקר המוקדמים לא התחילו עדיין – ואז התחלתי לרדת בסולם.

 

פרק עשרים־ושבעה: המת קיבל את ירושתו    🔗

זחלתי עד לדלתות שלהם והקשבתי: הם נחרו להם בלי פחד. אז הלכתי על בהונותי והגעתי בשלום למטה. שום קול לא נשמע מסביב. הצצתי דרך סדק בדלת של חדר־האוכל וראיתי את האנשים השומרים על הגופה יושבים על הכסאות, שקועים בשנה עמוקה. הדלת היתה פתוחה אל האולם, שבו שכבה הגופה ובכל אחד מהחדרים דלק נר. עברתי דרך החדר ההוא, וראיתי שלא היה שם אף אחד, מלבד פטר ז"ל. המשכתי ללכת, אבל הדלת הקדמית היתה נעולה, והמפתח לא היה תקוע בה. באותו רגע שמעתי פתאום מישהו יורד במדרגות מאחורי. חזרתי בריצה לאולם, שלחתי מבט מהיר מסביב, וראיתי שהמקום המתאים היחידי להחביא את השק הוא – ארון המת. המכסה היה מוזז כדי צעד אחד, ופני המת נראו כשהם מכוסים תכריכים ומין בד רטוב. תקעתי את שק הכסף מתחת למכסה, בדיוק מתחת לידיו השלובות על החזה; הידים היו כל־כך קרות, עד לצמרמורת. אחר־כך הסתלקתי בריצה מן החדר אל מאחורי הדלת.

הנכנסת היתה מרי ג’ין. היא קרבה לארון המת בצעדים שקטים מאוד, כרעה ברך והביטה פנימה; אחר־כך הרימה את מטפחתה וראיתי שהיא מתחילה לבכות, אף־על־פי שלא יכולתי לשמוע אותה וגבה היה מופנה אלי. חמקתי החוצה; אך כשעברתי את חדר־האוכל חשבתי שכדאי לבדוק אם השומרים לא ראו אותי. הצצתי שוב דרך הסדק – והכל היה בסדר. הם אפילו לא זזו.

התגנבתי בחזרה למיטה והייתי מצוברח כהוגן מהתפתחות הענינים, אחרי כל הסכנות שעברתי. זהו זה, אמרתי לעצמי, אם הכסף יוכל להשאר שם – הכל יהיה בסדר; כי אחרי שנפליג במורד הנהר מאה־מאתים קילומטר אוכל לכתוב למרי ג’ין איפה נמצא הכסף ואז היא תוכל להוציא את הארון מהאדמה ולמצוא את הכסף. אבל איפה, – זה לא יקרה. מה שיקרה הוא – שהכסף ימצא ברגע שיגשו להבריג את מכסה הארון. המלך שוב ישתלט על הכסף, ואז יעבור הרבה הרבה זמן עד שיתן למישהו הזדמנות לגלח אותו מידיו. רציתי נורא לרדת ולהוציא את הכסף מהארון; אבל לא העזתי לנסות. הבוקר הלך והתקרב, ומישהו מהשומרים עלול להתעורר, ולתפוס אותי – לתפוס אותי עם ששת־אלפים דולר ביד, מבלי שאיש שלח אותי להשגיח עליהם. אין לי שום חשק – כך חשבתי – להיות תקוע במין עסק שכזה.

למחרת בבוקר ירדתי למטה וגיליתי כי האולם נעול והשומרים הלכו להם. איש לא היה מסביב, מלבד בני המשפחה והאלמנה ברטלי והשלישיה שלנו. הצצתי בפני המלך והדוכס אם הם גילו כבר משהו, אבל הפרצוף שלהם לא אמר לי כלום.

לפני הצהרים בא הקברן עם העוזר שלו, והם הניחו את הארון באמצע החדר על זוג כסאות, ואחר־כך סידרו את כל הכסאות שלנו בשורות, והביאו כסאות נוספים מן השכנים, ולבסוף היו כל האולמות וחדר־האוכל מלאים כסאות. גיליתי שמכסה הארון היה עדיין פתוח, כמו בלילה, אך לא ניסיתי להציץ, בגלל כל האנשים שדשדשו מסביב.

אחר־כך התחילו האנשים להתאסף, וזוג הנוכלים והנערות התישבו בשורה הראשונה, למראשות הארון. במשך חצי שעה עברו האנשים בשורה על פני הארון, והציצו לרגע בפני המת. אחדים מהם הורידו דמעה, שזלגה לתוך הארון, וכולם היו שקטים וחגיגיים מאוד; רק הנערות והנבלים ישבו כפופי ראש, קרבו את המטפחות לעיניהם והתיפחו מעט. שום קול לא נשמע מסביב, מלבד דשדוש הרגלים על הרצפה וגריפת חוטמים. כל האנשים נוהגים לגרוף את האף בזמן לוויה יותר מבכל הזדמנות אחרת, מלבד הכנסיה.

אחרי שהבית התמלא אנשים התחיל הקברן להסתובב בחדר לבוש כפפות שחורות; הוא ערך את הסידורים האחרונים, השגיח שכל האנשים והענינים יהיו מאה אחוז, ועשה הכל בשקט ובדממה. הוא לא הוציא הגה מפיו; הוא הזיז אנשים, הכניס את המאחרים, פתח מעברים, וכל זאת – רק בתנועת ראש או בהרמת יד. אחר־כך חזר למקומו שליד הקיר. הוא היה האיש הכי שקט, חמקמק וזריז שראיתי בחיי: ועל הפרצוף שלו אי־אפשר היה לראות אפילו צל של חיוך, כאילו לבש מסכה.

לכבוד הלוויה השיגו עוגב קטן ולא־יצלח, וברגע המתאים התישבה על ידו אשה צעירה, שהתחילה לטרטר עליו. הצלילים היו חורקניים עד לכאב בטן, וכולם הצטרפו לנגינה בקול שירה, ואני חושב שהאיש היחידי שנהנה מכל העסק היה פטר ז"ל. אחר־כך פתח הכומר הובסון את פיו והתחיל לנאום בקול איטי וחגיגי; אך ברגע הזה בדיוק פרץ מתוך המרתף קול אדיר; היה זה רק כלב אחד, אך הוא הצליח להקים מהומה עצומה כל־כך, מבלי שהתכוון כלל להפסיק, עד שהכומר היה מוכרח לעמוד ליד הארון ולחכות… לא הצלחתי אפילו לשמוע את המחשבות של עצמי. היה זה מצב טפשי נורא, ואיש לא ידע מה לעשות. אבל אחרי רגע ראינו את הקברן ארוך־הרגלים רומז משהו לעבד הכומר, כאילו רצה להגיד לו: “אל תדאג. סמוך עלי!” הוא התחיל לזוז לכיוון הדלת, והרעש והמהומה נעשו יותר ויותר נוראים. לבסוף נעלם הקברן במרתף; אחרי איזה שתי שניות שמענו קול מהלומה – והכלב סיים את הקונצרט שלו ביללה נהדרת מאין כמוה. באוויר נשתררה דממת מוות, והכומר המשיך את הדרשה שלו בדיוק במקום שהפסיק. אחרי רגע או שנים ראינו את הקברן חוזר לחדר וכשעמד קרוב לכומר מתח את צווארו, קרב את כפות ידיו לפיו והודיע במין לחישה מגושמת: “הוא צד עכברוש!” אפשר היה לראות שהקהל נעשה עכשיו מרוצה בהחלט, כי ברור שכולם רצו לדעת מה קרה שם. דבר פעוט שכזה לא עולה פרוטה, וזהו אחד מסוג הדברים שגורמים לכך שיכבדו ויחבבו אותך. ובאמת, לא היה בעיירה הזאת אדם יותר פופולרי מהקברן.

בקיצור, הדרשה היתה הגונה מאוד, אבל ארוכה ומעיפת נורא. אחר־כך קם המלך והפליט כמה מהשטויות הרגילות שלו, ולבסוף נגמרו ההקדמות והקברן התחיל מתקרב לארון עם המברג שלו. תקעתי בו עינים כשכולי מתכסה בזעה; אך הוא לא התעסק עם המכסה יותר מדי; רק הזיז אותו בשיא השקט והבריג אותו לארון בזריזות ובחזקה. ואני מה?! לא ידעתי אם הכסף עוד נמצא שם או לא. מה יהיה, אמרתי לעצמי, אם מישהו הצליח לשים את ידו על השק? ואיך לדעת אם עלי לכתוב למרי ג’ין או לא? מה תחשוב עלי אם תפתח את הקבר ולא תמצא כלום? לעזאזל, אמרתי לעצמי, עוד יכולים לאסור אותי. הכי טוב בשבילי הוא לשתוק ולא לכתוב לה כלל. העסק הוא עכשיו נורא מסובך. התכוונתי לטובה – ויצא משהו גרוע פי אלף. הלוואי שלא הייתי מתחיל כלל לתקוע את האף שלי בעסק הזה!

סוף סוף קברו אותו ואנחנו חזרנו הביתה, אז התחלתי שום לבחון את הפרצופים שלהם – פשוט, הרגשתי שאני מוכרח לבחון אותם – אך בלי שום תוצאות. הפרצופים לא גילו לי כלום.

בערב ערך המלך ביקורים אחדים, דיבר דברים מתוקים. והשתדל להיות חביב על כולם. ואז התחיל לרמוז שהקהילה שלו באנגליה לוחצת עליו ודורשת ממנו לחסל במהירות את כל עניני הרכוש ולשוב הביתה. הוא הצטער מאוד שעליו לעזוב, וכמוהו הצטערו כולם; כולם רצו נורא שהוא ישאר עוד זמן מה, אבל הבינו שהדבר בלתי אפשרי. הוא אפילו אמר שיקח איתו את הבנות לאנגליה; וכולם שמחו מאוד לשמוע זאת, כי במקרה כזה הנערות תחיינה עם בני משפחתן, בלי שום דאגות. מובן שגם הבנות שמחו מאוד, והן כל־כך התרגשו, עד ששכחו לגמרי את כל הצרות שהיו להן, וביקשו מהמלך למכור הכל תיכף ומיד ולצאת לדרך. המסכנות הללו שמחו ככה, שהלב שלי כאב לראות איך הן נופלות בפח של הפושעים; אבל לא ראיתי שום דרך בטוחה להתערב בעסק ולשנות את מהלך הענינים.

בקיצור, שכה אחיה אם המלך לא ניגש מיד להודיע שהבית והרכוש והכושים עומדים למכירה כללית – יומים אחרי הקבורה; אבל מי שרוצה יכול לבוא עוד קודם ולקנות משהו באופן פרטי.

והנה, למחרת ההלויה, בערך בשעות הצהרים, נתקע הקוץ הראשון בשמחת הבנות. זוג של סוחרי עבדים הופיע, והמלך מכר להם את העבדים במחיר מתקבל על הדעת, בשטר משוך לשלושה ימים, כפי שקראו לזה; ואז הם הובלו – שני הבנים לעיר ממפיס שבמעלה הנהר, ואמם לניו־אורליאנס שבמורד הנהר. חשבתי שלבם של הכושים ושל הבנות המסכנות יתפוצץ מרוב צער. הם בכו כל כך, עד שפשוט ריחמתי עליהם. הבנות אמרו כי מעולם לא חלמו שמישהו יבוא ויפריד בין בני המשפחה, או שימכרו אותם אל מחוץ לעיר. לעולם לא אשכח איך הבנות האומללות והכושים ניתלו אלה על צוואר אלה ובכו נורא. אני חושב שלא הייתי מחזיק מעמד, אלא הייתי רץ להלשין על הפושעים האלה, אבל זכרתי שלמכירה הזאת אין שום ערך ובעוד שבוע־שבועיים ישובו הכושים הביתה.

הדבר הזה עורר רעש גדול בעיר, אנשים רבים באו למחות על כך, ואמרו כי זו שערוריה להפריד כך אֵם מעל בּנים. הדבר אפילו פגע בשמם הטוב של הנבלים; אבל התרח הזקן לא התחשב בזה כלל, וגם לא בדבריו שאמר לו הדוכס; והאמינו לי שהדוכס לא הרגיש עצמו הכי נוח בכל העסק.

למחרת נערכה המכירה הפומבית.

בבוקר השכם נכנסו המלך והדוכס אל הכוך שלי, העירו אותי,

ומיד גיליתי שהם תקועים בצרה.

“היית שלשום בחדר שלי?” שאל המלך.

“לא, הוד־מלכותך.” כך קראתי לו תמיד, כשנמצאנו לבדנו.

“היית בחדר אתמול או אמש?”

“לא, הוד מלכותך.”

“בהן צדק, ושלא תעז לשקר.”

“בהן צדק, הוד מלכותך, זאת־היא האמת. אפילו לא התקרבתי לחדר שלך מאז שמרי ג’ין הלכה אתנו והראתה אותו לך ולדוכס.”

“ראית מישהו נכנס לחדר ההוא?” שאל הדוכס.

“לא, הוד רוממותך, עד כמה שאני זוכר. אני…”

“שתוק וחשוב קצת!”

חשבתי קצת ומצאתי איך לצאת מן העסק הזה.

“זהו,” אמרתי, “ראיתי את הכושים נכנסים ויוצאים פעמים אחדות.”

שניהם קפצו ממקומם, ונראו קודם כאילו לא חלמו לשמוע תשובה כזאת, ואחר־כך כאילו כן חלמו. אחר־כך שאל הדוכס:

“מה – כולם?”

“לא… לפחות לא כולם בבת אחת… זאת אומרת, אנ’לא חושב שראיתי את כולם יוצאים מהחדר בבת אחת, מלבד פעם אחת,”

“זהו! מתי זה היה?”

“זה היה ביום ההלוויה. בבוקר. זה לא היה כל־כך מוקדם, 'פני שקמתי אז מאוחר. בדיוק התחלתי לרדת בסולם, ואז ראיתי אותם.”

“המשך! המשך! מה הם עשו? איך הם התנהגו?”

“הם לא עשו כלום, וגם לא התנהגו באופן מוזר במיוחד, עד כמה שהצלחתי לראות. הם הסתלקו על הבהונות. הבנתי תיכף שהם נכנסו לחדר כדי לסדר אותו, או משהו כזה, כי חשבו שהוד מלכותו קם כבר; אבל הם גילו שעוד לא קמת, ואז הסתלקו בשקט כדי לא להעיר אותך, אם באמת הם לא העירו אותך אז.”

“לכל השדים, איזה מין חרבון!” אמר המלך; ושניהם נראו מצוברחים ומסובנים לגמרי. הם עמדו שקועים במחשבה, גרדו לרגע בקרקפות שלהם, ואחר־כך פרץ הדוכס במין צחקוק מקורצף, ואמר:

“חי ראשי, איזו עבודה נקיה עשו הכושים האלה. הראו לכולם כמה כואב להם לעזוב את המקום הזה; ואני האמנתי שבאמת כאב להם הדבר, וכך גם אתה, וכולם. מעכשיו לא תאמר לי כי לכושים אין כשרון תאטרלי. הלא האופן שבו הציגו את מחזה הפרידה שלהם היה משכנע כל אדם בעולם. לדעתי אפשר לעשות מהם הון. אילו היה לי סכום הגון ותאטרון הייתי מנצל אותם באופן משתלם יותר… ואנחנו הלכנו ומכרנו אותם בעד כובע; ועוד כובע שאיננו נמצא עדיין על ראשנו. אמור לי, איפה נמצא עכשיו הכובע הזה, כלומר – השטר שקיבלנו בעדם?”

“בבנק, לצורך גובינא. איפה רצית שיהיה?”

“מילא, גם זו לטובה, תודה לאל.”

ואז שאלתי אני, במין פחד הססני:

“משהו לא בסדר?”

המלך התנפל עלי והתחיל לצווח:

“זה לא עסקך! אתה סתום פיך ועסוק בענינים שלך, אם יש לך כאלה. כל זמן שאתה נמצא בעיר הזאת – אל תשכח את פקודתי, שמעת?” ואחר־כך פנה אל הדוכס ואמר: “אין ברירה, אנו מוכרחים לבלוע את הבזיון ולא להזכירו גם במלה אחת.”

ברגע שהתחילו לרדת בסולם ציחקק הדוכס שוב ואמר:

“מכירה מהירה – והכנסה זעירה. באמת – עסק נפלא!”

המלך הסתובב אליו ברוגז ואמר:

“במכירה המהירה הזאת השתדלתי להוציא את הרווח הטוב ביותר. ואם בגלל תקלה נסתלק בכיסים ריקים – אין אשמתי גדולה יותר מאשמתך.”

“כן, אך אילו שמעת בקולי ומקבל את עצתי, כי אז היו הכושים נמצאים עדיין בבית הזה, ואילו אנו היינו כבר רחוקים מאוד ממנו.”

המלך ענה לו בחזרה באבי־אביו, עד כמה שהעיז מבחינה בטחונית, ואחר־כך הסתובב והתנפל שוב עלי; הפעם נתן לי באבי אבי, על שלא מיהרתי להגיד לו שראיתי את הכושים יוצאים מחדרו. הוא אמר שכל חושם היה מבין מיד שמשהו חשוד קורה כאן. ולבסוף התחיל מקלל קצת את עצמו על זה שמיהר לקום באותו בוקר, במקום להנות ממנוחת הבוקר הרגילה שלו, ושישרף ויקבר אם יעשה שוב מין שטות שכזאת. לבסוף הסתלקו שניהם מרוגזים; ואני שמחתי נורא שהצלחתי להעביר את כל החשד על הכושים – ועם זאת מבלי שיגרם להם שום רע בגלל זה.

 

פרק עשרים־ושמונה: סוף רמאי לתפיסה    🔗

בינתים הגיעה השעה לקום. ירדתי בסולם ופניתי לכיוון המדרגות; אבל ברגע שעברתי על־יד חדר הבנות גיליתי שהדלת פתוחה. מרי ג’ין ישבה על־יד המזוודה הפתוחה שלה ועסקה באריזה – מתכוננת לנסיעה לאנגליה. פתאום הפסיקה, כשהיא מחזיקה שמלה מקופלת בחיקה, כבשה את פניה בכפות־ידיה ופרצה בבכי. ריחמתי עליה נורא; כל אחד, כמובן, היה מרחם עליה. נכנסתי פנימה ואמרתי:

“העלמה מרי ג’ין, את אינך מסוגלת לראות בני־אדם תקועים בצרה. וגם אני לא יכול, בדרך כלל. ספרי לי, מה הענין.”

והיא סיפרה. זה בגלל הכושים – מיד ניחשתי שזה היה הענין. היא אמרה שהנסיעה הנפלאה לאנגליה התקלקלה עכשיו לגמרי, בגלל מכירת הכושים. היא לא תוכל להיות מאושרת שם, בידעה כי האֵם והילדים לא יראו עוד לעולם זה את זה. ואז פרצה בבכי נורא, פשטה את זרועותיה וקראה:

“הוי, אלהים שבשמים, האמנם, הם לא ישובו עוד לראות זה את זה?”

“אבל הם יראו… בעוד שבועיים… אני מבטיח לך!” אמרתי.

בחיי, המילים יצאו מפי לפני שהספקתי לחשוב! ולפני שהספקתי לזוז היא הטילה את זרועותיה מסביב לצווארי וביקשה שאחזור על הדברים האלה שוב ושוב ושוב.

ראיתי שדיברתי באופן פתאומי מדי וגם אמרתי יותר מדי. לא ידעתי איך לצאת מזה וביקשתי שתרשה לי לחשוב רגע. והיא ישבה מולי, נרגשת וחסרת סבלנות ונחמדה, ונראתה מאושרת ורגועה, כמו אדם שעקרו לו שן רקובה. התחלתי לחשוב על הענין. אני מתאר לעצמי – אמרתי בליבי – שברנש המגלה את האמת בזמן שהוא עצמו תקוע בבוץ, עלול להביא על עצמו סכנות נוראות; נכון שאין לי נסיון בזאת וזה בכלל לא בטוח. אבל זה די הגיוני, על כל פנים. ובכל זאת, הנה לפני מקרה שבו – חי ראשי – האמת יותר טובה, ואפילו יותר בטוחה מהשקר. בפעם אחרת אנסה לחשוב באופן יותר יסודי על הענין הזה, שהוא כל־כך משונה ולא־רגיל. ולבסוף אמרתי לעצמי: זהו, אני מוכן להסתכן ולספר הפעם את האמת, אפילו שזה כאילו להתישב על ארגז אבק־שרפה ולהדליק אותו, רק כדי לגלות לאן אפשר להגיע. ואז אמרתי:

“העלמה מרי ג’ין, אולי יש איזה מקום מחוץ לעיר, לא רחוק מכאן, שבו תוכלי לבלות שלושה־ארבעה ימים?”

“כן. אצל משפחת לוֹתרוֹפ. מדוע?”

“כרגע זה לא חשוב. אם אגלה לך מאין ידוע לי שהכושים יפגשו שוב, תוך שבועים, כאן בבית הזה… ואם אוכיח לך שזו אמת – תהיי מוכנה ללכת לאדון לוֹתרוֹפ ולבלות אצלו ארבעה ימים?”

“ארבעה ימים!?” אמרה, “אפילו שנה תמימה!”

“בסדר,” אמרתי, “אנ’לא מבקש ממך יותר מאשר מילת־ הבטחה. היא שווה בעיני יותר מנשיקת־תנ”ך של מישהו אחר." היא הסמיקה ונראתה חמודה נורא; ואני אמרתי: “אם לא איכפת לך – אסגור את הדלת – ואנעל אותה.”

אחר־כך חזרתי, התישבתי על ידה ואמרתי:

“רק אל תצווחי. שבי והקשיבי, וקבלי הכל בשקט, כמו גבר. אני מוכרח לספר את האמת, ואת מוכרחה להתחזק, מרי, כי זו אמת מרה ויהיה לך קשה לבלוע אותה; אך אין ברירה. שני הדודים האלה שלך הם בכלל לא דודים, אלא זוג נבלים – רמאים פשוטים. זהו… אחרי ששמעת את הכי גרוע, תוכלי לבלוע את השאר בפחות התרגשות.”

המלים שלי ירדו עליה. כמובן, כמו פצצות; אבל אחרי שעברתי את המכשול הראשון המשכתי הלאה בשקט, כשעיניה בוערות יותר ויותר חזק. סיפרתי לה את כל האמת המגעילה – מהרגע שבו פגשנו את הפטפטן הצעיר שרצה להפליג בספינת־הקיטור ועד לרגע שבו קפצה לזרועות המלך ליד הדלת והוא נשק לה איזה שבע־עשרה פעמים… ואז היא זינקה ממקומה וקראה, כשפניה לוהטות כמו השמש השוקעת:

“הנוכל! בוא, אל נבזבז רגע – אף לא שניה יש לתפוס אותם, למרוח את גופם בזפת ונוצות ולהשליכם אל תוך הנהר!”

אבל אני אמרתי:

"בטח. אבל האם את מתכוונת לפני שתלכי לבית לותרופ, או

ש…"

“אה, מה זה קרה לי!” אמרה והתישבה בחזרה, “אל תשים לב לדברי. בבקשה ממך, אינך כועס עלי, הלא כן?” אמרה ונתנה את ידיה הרבות בידי, והרגשתי שהנה אני מת מהתרגשות. “לא השגחתי עד כמה אני נרעשת,” אמרה, “ועכשיו המשך, ואני לא אפריע לך עוד. אמור לי מה עלי לעשות – ואני אעשה כל מה שתצוה עלי.”

“ובכן,” אמרתי, “זוהי כנופיה נבזית, זוג הנוכלים הללו, ואני תקוע איתם ומוכרח לנסוע איתם עוד זמן מה, אם זה נעים לי או לא. אנ’לא יכול עדיין להסביר לך למה. אם תגלי עכשיו את כל הענין, אני יודע שבני העיר יצילו אותי מהם ולא יקרה לי שום רע; אבל ישנו עוד מישהו, שאת לא מכירה, והוא נמצא בצרה גדולה. אותו אנחנו מוכרחים להציל; נכון? אז זהו זה, עדיין לא נתחיל אתם.”

וברגע שאמרתי את המלים האלה נצנץ במוחי רעיון מוצלח; מצאתי דרך שבה נוכל ג’ים ואני להיפטר משני הנבלים, להכניס אותם לכלא ואחר־כך לצאת לדרך. אבל לא רציתי להשיט את הרפסודה בשעות היום, מבלי שמישהו מלבדי יוכל לענות על שאלות; לכן הייתי מוכרח לחכות עד הלילה כדי להתחיל בתכנית.

“העלמה מרי ג’ין,” אמרתי, “אומר לך מה נעשה, ואת גם לא תצטרכי לבלות אצל משפחת לותרופ כל־כך הרבה זמן. מה המרחק עד לשם?”

“קצת פחות מששה קילומטר – באזור כפרי, מרחק מה מן העיירה.”

“זה מתאים. ועכשיו, לכי והישארי שם עד תשע וחצי בערך; אחר־כך בקשי מהם שיחזירו אותך הביתה. ספרי להם משהו שינצנץ באותו רגע בראשך. אם תגיעי הנה לפני אחת־עשרה, העמידי נר בחלון הזה; ואם לא אבוא, חכי עד אחת־עשרה, ואם גם אז לא אופיע זהו סימן שהסתלקתי ואני במקום בטוח. ואז עליך לצאת ולהפיץ את הידיעה ולדאוג לכך שהנבלים האלה יובאו לבית־הסוהר.”

“טוב,” אמרה, “אעשה זאת.”

“ואם יקרה שלא אצליח להסתלק, ואהיה מוכרח לנסוע יחד אתם, עליך לקום ולהודיע שסיפרתי לך את כל הפרשה מראש, וגם להגן עלי בכל כוחך.”

“להגן עליך? ודאי שאגן עליך! הם לא יפילו שערה משערות ראשך!” אמרה, וראיתי איך נחיריה מתרחבים ועיניה מבריקות בשעה שאמרה זאת.

“אם אסתלק,” המשכתי, “לא אוכל להימצא כאן כדי להוכיח ששני הנבלים האלה אינם הדודים שלך. אבל גם לא הייתי מסוגל להוכיח זאת אפילו אם הייתי כאן. הייתי יכול להישבע שהם נוכלים ומוצצי דם, זה הכל, אבל גם זה שווה משהו. אבל ישנם אחרים שיוכלו להוכיח זאת יותר טוב ממני, והם אנשים שאי אפשר לפקפק בעדות שלהם, כמו בשלי. אגיד לך איך תוכלי למצוא אותם. תני לי פיסת נייר ועפרון. זהו – ‘אין־כמוהו בארמון, בריקסויל’. שימרי על הדף ואל תאבדי אותו. כשירצה בית־המשפט לדעת עוד משהו על הצמד־חמד הזה, שיתקשר עם בריקסויל ויודיע להם שנמצאים אצלו האנשים שהציגו שם את ‘אין כמוהו בארמון’. ואשר לכמה עדים, העלמה מרי – הו הו, כל העיר תגיע הנה לפני שתספיקי למצמץ בעיניך. והם יגיעו הנה רותחים מרוב כעס.”

תארתי לעצמי שסידרתי את כל הענין באופן הכי טוב, ואמרתי:

“הניחי למכירה הפומבית להתנהל בלי הפרעות, ואל תדאגי. הקונים לא יצטרכו לשלם אלא רק למחרת המכירה, בגלל ההודעה הפתאומית; והם לא יעזבו את העיר לפני שיקבלו את הכסף. וכמו שאנחנו סידרנו את הענין, למכירה לא יהיה שום ערך, והם לא יקבלו שום כסף. אותו דבר בדיוק אפשר לומר על העבדים – המכירה אינה חוקית, והם ישובו בקרוב לכאן. שמעי, הם אפילו לא מסוגלים לגבות את הכסף בעד הכושים – כך שהם תקועים עמוק עמוק בבוץ.”

“טוב,” אמרה, “ארוץ עכשיו לארוחת־הבוקר, ואחר־כך אלך ישר לבית לותרופ.”

“באמת, מרי ג’ין,” אמרתי, “זה לא יהיה בחכמה. לכי לפני ארוחת־הבוקר.”

“מדוע?”

“מדוע בכלל רציתי, לפי דעתך, שתלכי מכאן, מרי ג’ין?”

“באמת, לא חשבתי על כך… ובעצם, אינני יודעת. מדוע?” “פשוט, כי את אינך אחת מאלה בעלי פרצוף־המסכה. אני, למשל, מסוגל לקרוא מה כתוב על פניך, כאילו היו דף של ספר. וכמוני – כל אדם אחר. האם את מסוגלת, לדעתך, להביט ישר בעיני הדודים שלך כשיבואו להרביץ לך נשיקת בוקר טוב, ולא…”

“די, די, הרף! כן, אלך לפני ארוחת־הבוקר – ובשמחה. ואחיותי תשארנה אתם?”

“כן. אל תדאגי להן. הן צריכות לסבול עוד מעט. הנבלים עוד עלולים לחשוד משהו, אם כולכן תסתלקו. אינני רוצה שתראי אותם, או את אחיותיך, וגם לא מישהו מאנשי העיירה. אם איזה שכן ישאל אותך מה שלום דודיך הבוקר, פניך עלולים לגלות את האמת לכי מיד, מרי ג’ין, ואני אסדר את כל שאר הענינים. אבקש מסוזן למסור את אהבתך לדודים ולומר להם שיצאת לנוח מעט, או לבקר ידיד, וכי תשובי הלילה, או בבוקר השכם.”

“אני מסכימה שיאמרו כי הלכתי לבקר חבר, אבל אינני מוכנה לתת להם את אהבתי.”

“בסדר, בלי אהבה.” לא היה איכפת לי להגיד לה כך. אין בזה שום נזק! זהו משהו פעוט, שלא יכול לגרום צרות; אחד הדברים הפעוטים שעושים טוב על הנשמה. הוא ישביע את רצונה של מרי ג’ין מבלי שיעלה פרוטה. אחר־כך הוספתי: “יש עוד דבר אחד – שק הכסף.”

“כן, הוא נמצא בידיהם, ובגלל מעשה שטות שלי.”

“לא, הכסף איננו אצלם.”

“אם כן, בידי מי הוא;”

“הלואי שידעתי; אבל אנ’לא יודע. הוא היה בידי, כי אני גנבתי אותו מהם; ואני גנבתי אותו כדי למסור אותו לך; ואני יודע איפה החבאתי אותו; אבל אני חושש שהוא כבר לא שם. אני מצטער מאוד, מרי ג’ין, אני מצטער בכל הלב והנשמה שלי; אבל עשיתי כל מה שרק יכולתי. בחיי. כמעט שתפסו אותי, והייתי מוכרח לתקוע אותו במקום הראשון שהזדמן לי – ולברוח. וזה לא היה מקום כל־כך מוצלח.”

“חדל להאשים את עצמך. זהו דבר רע, ואינני מרשה לך לעשות זאת. עשית כל מה שיכולת, ואין זו אשמתך. איפה החבאת את הכסף?”

לא רציתי להזכיר לה שוב את הצרות שלה; והפה שלי לא היה מסוגל להגיד לה שהיא תצטרך לראות את הגופה שוכבת בתוך הארון עם שק של כסף על הכרס שלה. רגע אחד שתקתי; ואחר־כך אמרתי:

“אם לא איכפת לך, מרי ג’ין, לא אגיד לך איפה שמתי את הכסף. אבל אני מוכן לכתוב לך את זה על פיסת נייר, ואם תרצי, תוכלי לקרוא זאת בדרכך לבית לותרופ. את חושבת שזה יהיה בסדר?”

“כן, כמובן.”

ואז כתבתי: “שמתי את הכסף בארון. הוא נמצא שם כשאת עמדת בלילה ההוא על יד הארון ובכית. אני עמדתי מאחורי הדלת והצטערתי נורא יחד אתך, מרי ג’ין.”

העינים שלי נתמלאו דמעות כשנזכרתי איך היא ישבה לבדה בלילה ההוא ובכתה; בעוד בני השטן האלה שוכבים מתחת לקורת־ביתה ושודדים אותה בלי שום בושה. אחרי שקיפלתי את הדף ונתתי אותו לה, ראיתי והנה גם עיניה שלה נתמלאו דמעות. היא אחזה בידי, לחצה אותה בכוח ואמרה:

“שלום לך. אעשה הכל בדיוק כפי שאמרת. ואם לא אראה אותך יותר – דע שלא אשכח אותך לעולם. אחשוב עליך הרבה ואתפלל למענך!” – והיא יצאה מן החדר.

תתפלל למעני! אילו רק ידעה מי אני, אני בטוח שהיתה בוחרת לה עבודה ההולמת יותר את כוחותיה. אבל בכל זאת אני מוכן להתערב שהיתה גם אז מתפללת למעני, כי יש לה נפש טובה שכזאת, ולא היתה מהססת להתפלל גם למען הפושע הכי נבזי בעולם. אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים, אבל לדעתי יש לה יותר ‘דם’ מכל בחורה שאני מכיר; לדעתי היא פשוט גיבורה. תגידו שזוהי התחנפות, אבל זה לא כך. ומה שנוגע ליופי ולטוב־לב – היא פשוט עולה על כולם. לא ראיתי אותה מאז שיצאה מן הדלת ונעלמה; לא, לא ראיתי אותה מאז, אבל חשבתי עליה המון פעמים, אולי מיליון, ועל זה שאמרה כי תתפלל למעני. ואילו חשבתי שתצמח איזו תועלת אם אני אתפלל למענה – שכה אחיה אם לא הייתי עושה זאת כמו כלום.

בקיצור, מרי ג’ין יצאה כנראה בשביל האחורי, כי אף אחד לא ראה אותה יוצאת. כשפגשתי אחר־כך את סוזן ושפת־ארנבת אמרתי:

“מה שמה של המשפחה ההיא שגרה בצד השני של הנהר ושאתם מבקרים אצלה לפעמים?”

“יש כמה משפחות,” ענו לי, “אבל בעיקר אנחנו מבקרים.אצל משפחת פרוקטור.”

“זהו בדיוק,” אמרתי, “כמעט שכחתי. ובכן, מרי ג’ין ביקשה להודיע שהלכה לשם באופן דחוף מאוד. מישהו מהם חלה.”

“מי?”

“לא יודע. זאת אומרת, שכחתי. אבל נדמה לי שזה…”

“בשם אלהים, אני מקווה שזו לא חנה.”

“מצטער מאוד,” אמרתי, “אבל זו דווקא כן חנה.”

“אוי ואבוי, רק בשבוע שעבר נראתה כל כך בריאה! האם היא חולה קשה?”

“קשה זאת לא המלה. הם ישבו על ידה כל הלילה, כך אמרה מרי ג’ין, ואין הרבה סיכויים שתחיה עד מחר.”

“הוי, לא! ומהי המחלה?”

לא יכולתי להמציא איזו מחלה הגיונית על המקום, ואמרתי: “חזרת.”

“ספר לסבתא! לא יושבים כל הלילה ליד מיטתו של חולה חזרת.”

“לא יושבים, מה? בואו נתערב שעל־יד החזרת הזאת כן ישבו. זוהי חזרת מסוג חדש, כך אמרה לי מרי ג’ין.”

“מה פירוש סוג חדש?”

“זאת אומרת, שהתערבבו בה גם מחלות אחרות.”

“איזה מחלות אחרות?”

“למשל שעלת ואדמת, וצהבת, וורדת, ושחפת, ודלקת־המוח והשד יודע מה עוד.”

“בשם אלהים! ולזה קוראים חזרת?”

“זהו מה שמרי ג’ין אמרה.”

“ככה, ומדוע – אם אפשר לדעת – קוראים לזה חזרת?”

“פשוט, כי זאת באמת חזרת: כל זה התחיל אתה.”

“לא, הדבר לא מתקבל על הדעת. אם אדם נוקע אצבע, ושותה רעל, ונופל לבאר, ושובר את ראשו ומקבל זעזוע מוח – ועובר־אורח בא ושואל מי הרג את האיש; איזה טיפש יבוא ויגיד: הוא נקע את אצבעו? האם יהיה הגיון בכך? לא! לכן אין גם שום הגיון בדבריך. אגב, האם המחלה מדבקת?”

“אם היא מדבקת? איזו שאלה! היא מדבקת באופן יוצא מהכלל, עוברת מאחד לשני במהירות הברק.”

“איום ונורא,” אמרה שפת הארנבת. “אלך לדוד הרוי ו…”

“אה, כן,” אמרתי, “גם אני הייתי הולך, כמובן, מבלי לאבד אף רגע.”

“ובכן, למה לא הלכת אליו?”

“תחשבי על כך רגע, ותביני בעצמך את התשובה. הדודים שלך מוכרחים לחזור לאנגליה בכל המהירות, נכון? והאם את חושבת שהם יהיו גועליים ויסעו בעצמם, ויתנו לכן לנסוע את כל הדרך לבדכן? ברור שהם יחכו לכן. עד כאן זה ברור. הדוד הרוי הוא מטיף, נכון? כן! והאם מטיף יעז לרמות את פקידי האניה וירשה למרי ג’ין לעלות על הסיפון? ברור שלא. אם כן, מה הוא יעשה; הוא פשוט יגיד: ‘חבל מאוד, אבל עניני הכנסיה שלי יצטרכו להתנהל בלעדי במיטב יכולתם; מפני שלאחייניתי צפויה סכנת הדבקות בחזרת מרובת תוספות, וחובתי הקדושה היא לשהות כאן עוד שלושה חדשים, עד אשר יתברר אם אמנם לקתה בה.’ אך אין דבר, אם אתן חושבות שצריך לספר לדוד הרוי…”

“שטויות! לשבת כאן כטיפשות שלושה חודשים, עד שיתברר אם מרי ג’ין נדבקה במחלה, במקום לעשות חיים באנגליה? הרי אתה מדבר כמו חושם.”

“מילא, אז אולי תספרו על כך לשכנים.”

“מה תגידו עליו? הרי אתה מגיע כבר לשיא הטיפשות. אינך מבין שהשכנים יקומו ויספרו לדוד? אין ברירה אלא לא לספר על כך לשום איש.”

“מילא, אולי את צודקת… כן, ברור שאת צודקת.”

“אבל אני חושבת שכדאי בכל זאת לומר לדוד הרוי שמרי ג’ין הלכה לזמן מה, כדי שלא ידאג לה?”

“כן. מרי ג’ין באמת ביקשה מכן לעשות זאת. היא אמרה: אמור להן שתמסורנה לדוד הרוי ולדוד ויליאם את רחשי אהבתי ונשיקותי, וכי עברתי את הנהר כדי לבקר את מר… מר… מה שמה של המשפחה העשירה שדודכם פטר כל כך העריך; אני מתכוון ל…”

“אה, אתה מתכוון ודאי למשפחת אפתורפ, הלא כן?”

“בטח! שישרפו השמות האלה, שאי אפשר בשום אופן לזכור אותם. כן, היא ביקשה למסור שמיהרה לבקש מאדון אפתורפ שלא ישכח לבוא למכירה הפומבית ולקנות את הבית הזה; כי היא מאמינה שהדוד פטר מעדיף שהם יקנו אותו ולא מישהו אחר. והיא לא תתן להם מנוחה עד שיבטיחו לה שיבואו; ואחר כך, אם לא תהיה עייפה מדי, היא תשוב הביתה. ואם תהיה עייפה – בכל זאת תשוב הביתה עד הבוקר. היא ביקשה שלא תגידו אף מילה על משפחת פרוקטור, אלא רק על אפתורפ – וגם זו אמת גמורה, כי היא באמת חושבת ללכת אליהם ולדבר איתם על קנית הבית. היא בעצמה סיפרה לי על כך.”

“בסדר,” אמרו הנערות והלכו לדודים, למסור להם את דרישת השלום, ואת הנשיקות, ואת ההודעה.

הכל היה עכשיו מאה אחוז, הנערות לא יספרו כלום, בגלל הנסיעה לאנגליה; והמלך והדוכס ישמחו שמרי ג’ין מתעסקת בענין המכירה במקום להשתובב עם דוקטור רובינסון. הייתי מרוצה מאוד, כי הבנתי שעשיתי עבודה נקיה. אני חושב שאפילו תום סויר לא היה מסדר את זה בצורה יותר מוצלחת. כמובן, הוא היה עושה את זה באופן יותר מצוחצח; אבל אני לא מסוגל לעשות את זה בכשרון גדול כמוהו, כי החינוך שלי הוא לא החינוך שלו.

בקיצור, המכירה הפומבית נערכה בכיכר הציבורית אחרי הצהרים, והיו בה רמאות אחרי רמאות, והזקן הסתובב פה ושם, ונראה מתוק כמו תמיד, וגם עזר למוכר כמה שיכול, ומפעם בפעם היה מרביץ איזה פסוק מספרי הקודש, או איזה פתגם מתחסד אחר, והדוכס התרוצץ מסביב עם הגו־גו־גו שלו והשתדל נורא שירחמו עליו, ובכלל השתדל לעשות רושם יוצא מהכלל.

העסק הלך ונמשך, ולבסוף הכל נמכר, הכל – מלבד חלקה קטנה ועתיקה בבית־הקברות. ואז ניגש הצמד־חמד לחסל גם את ה’סחורה' הזאת מעולם לא ראיתי מין זללן כמו המלך, שרצה לבלוע הכל. בקיצור, בעוד הם מטפלים בעיסקה הזאת, עגנה ספינת־קיטור בחוף, ואחרי שתי דקות התקרב אלינו המון צווח ומילל, צוחק ומשתולל.

“הנה בא הצד שכנגד!” צעקו האנשים, “הנה זוג היורשים השני של פטר וילקס הזקן – ואתם קנו כרטיס ובחרו בהצגה המוצאת חן בעיניכם!”

 

פרק עשרים־ותשעה: אני מסתלק ובורח בסערה    🔗

ההמון הוליך אתו אדון אחד, זקן ונחמד, ובחור צעיר ויפה, שזרועו הימנית מתנודדת על תלי. אלהים, איך שכולם יללו וצחקו מבלי להפסיק! אבל אני לא ראיתי פה שום דבר מצחיק, וחשבתי שגם המלך והדוכס לא יקבלו את זה כבדיחה. חיכיתי לראות איך הם מחוירים. אבל לא – איפה הם ואיפה החיורון. הדוכס לא הראה שום סימנים שהוא בכלל מבין מה הולך כאן; הוא המשיך להסתובב ולגעגע, מאושר עד לב השמים, כמו כד המגרגר בתוכו שמנת. והמלך – הוא רק הביט לעבר הבאים במין עצב שכזה, כאילו חטף כאב־בטן למחשבה שמסוגלים להיות בעולם מיני נוכלים ורמאים שכאלה. הוא שיחק את זה בצורה נהדרת. המון אנשים חשובים התאספו מסביבו, כדי להראות לו שהם עומדים לצידו. והאדון הזקן, שהגיע כרגע, נראה מבולבל עד מוות. הוא פתה את פיו, וגיליתי מיד שהוא מדבר כמו אנגלי אמיתי – לא כמו המלך, אף־על־פי שגם המלך היה לא רע בתור חקיין. אינני מסוגל לחזור בדיוק על דברי הזקן, וגם לא לחקות את אופן דיבורו. אבל הוא פנה אל הקהל ואמר בערך כך:

“זוהי הפתעה שלא ציפיתי לה. ואודה בגלוי שאינני מסוגל גם להסבירה. לאחי ולי אֵרעו כמה תקלות לא נעימות בדרכנו. הוא שבר את זרועו, ואילו מטעננו הובל אמש בטעות לעיר סמוכה. אני הנני הרוי, אחיו של פטר וילקס, וזהו אחי ויליאם. הוא חרש־אילם, ועתה איננו יכול גם להתבטא כראוי בתנועות ידים בגלל זרועו השבורה. זו האמת, ובעוד יום־יומים, בהגיע אלינו מטעננו, אוכל להוכיח זאת. עד אז לא אוסיף אף מילה אחת, אלא אגש לבית־מלון ואחכה.”

ואז פנו הוא והאילם החדש לדרך; אבל המלך פרץ בצחוק וקרא:

“שבר את זרועו, מה; חד וחלק. זהו סידור נוח מאוד לנוכל החייב לרמוז רמזים ולא למד את התורה. המטען הלך לאיבוד! תרוץ מחוכם מאוד בהתאם לנסיבות!”

ואז צחק שוב, וכל הקהל צחק יחד אתו, מלבד שלושה־ארבעה אנשים, ואולי אפילו חצי תריסר. אחד מאלה היה הדוקטור; והשני היה אדון מהודר בעל מבט חודר, שהחזיק בידו מזוודת־בד, ושהגיע זה עתה בספינת־הקיטור. הוא דיבר בקול נמוך עם הרופא, ושניהם הביטו מפעם בפעם לעבר המלך והנידו בראשיהם. זה היה עורך־הדין לוי בל, שהגיע מלואיסויל. השלישי היה גבר בעל־גוף, שהקשיב לכל דבריהם של האדון הזקן ושל המלך. ואחרי שהמלך השתתק הרים הברנש הזה את קולו ושאל:

“שמע נא, אתה; אם הינך הרוי וילקס, מתי באת לעיר הזאת?”

“יום אחד לפני ההלוויה, ידידי,” ענה המלך.

“באיזו שעה?”

“לפנות ערב; כשעה או שעתים לפני השקיעה.”

“באיזו דרך?”

“הגעתי בספינה ‘סוזן פאול’ מסינסינטי.”

“אם כך, מה עשית אותו בוקר במעגן?”

“לא הייתי אותו בוקר במעגן.”

“זהו שקר.”

כמה מהם קפצו אליו והתחננו לפניו שלא יכלים זקן זה, שהוא כהן לאל עליון.

“הוא כהן השטן, שקרן ונוכל. הוא נמצא הבוקר במעגן. אני גר שם, הלא כן? ובכן, אני הייתי שם, ואף הוא היה שם. במו עיני ראיתי אותו. הוא הגיע למעגן בסירה, ואיתו היו טים קולינס ונער אחד.”

הדוקטור קרב אליו ושאל:

“האם תכיר את הנער, היינס, אם יוצג לפניך?”

“אני סבור כך, אך אינני יודע… הו, הנה הוא שם! הכרתי אותו ללא קושי.” והצביע ישר עלי.

“ידידי,” אמר הדוקטור. “אינני יודע אם הזוג החדש הוא צמד נוכלים או לא. אבל אם שני אלה אינם נוכלים – קראו לי חמור מושלם. לדעתי עלינו לדאוג שהם לא ימלטו מכאן לפני שנבדוק היטב את הענין. בוא, היינס, ובואו אתם כולכם. ניקח את הצמד־חמד הזה אל הפונדק, נציג אותם מול הזוג השני, ואני מקווה שנגלה כמה דברים מענינים עוד לפני שנגיע לסוף הפרשה.”

ההצעה הזאת הלהיבה את הקהל, אבל אולי לא את ידידיו של המלך. וכך יצאנו כולנו לדרך. השמש עמדה לשקוע. הדוקטור הלך והחזיק את ידי. הוא היה אדיב אלי נורא, אבלי הוא לא עזב גם לרגע את ידי.

כולנו נכנסנו אל המלון, הדלקנו כמה נרות והזמנו את הזוג החדש. והדוקטור פתח ואמר:

“אינני רוצה לנהוג ביד קשה כלפי שני אלה, אבל לדעתי הם זוג רמאים, ויתכן מאוד שיש להם שותפים שאנו לא מכירים אותם. ואם יש להם שותפים, קיים חשש שהם יסתלקו עם שק הכסף של פטר וילקס. הדבר הזה יתכן מאוד. ואם שני אלה אינם נוכלים, הרי לא יתנגדו למסור לידינו את שק הכסף, למען נשמור עליו עד שהאמת תתברר; הלא כן?”

הכל הסכימו לדברים אלה; ואני האמנתי שעכשיו נתקעה הכנופיה שלי לעסק לא נעים. אבל המלך רק התעצב מאוד ואמר:

“רבותי, ברצון רב הייתי מפקיד בידיכם את הכסף, כי אין בלבי שום כוונה לשים מכשול בדרכה של חקירה הוגנת וגלויה בעניין אומלל זה. אבל אהה, הכסף איננו בידינו. תוכלו ללכת ולבדוק, אם רצונכם בכך.”

“איפה הוא, אם כן?”

“ובכן, לאחר שאחיניתי הפקידה את הכסף בידי, הטמנתי אותו בתוך מזרון־הקש שעל מיטתי. לא רציתי להפקידו בבנק לימים המעטים שעוד נותרו לנו לשהות כאן, וסברתי כי המיטה היא מקום בטוח. לא הכרנו את הכושים והאמנו כי הם אנשים ישרים, כמו המשרתים שלנו באנגליה. והנה, למחרת בבוקר, אחרי שירדתי מחדרי גנבו הכושים את שק־הכסף. בשעה שמכרתי אותם לא גיליתי עדיין את הגנבה, וכך עזבו אותנו יחד עם הכסף. שמשי זה שלפניכם, רבותי, יוכל להעיד על כך.”

הרופא וגם כמה אנשים אמרו “שטויות!” וראיתי שאיש לא האמין לסיפור הזה. אחד מהם שאל אותי אם ראיתי איך הכושים גונבים את הכסף. אמרתי שלא, אבל ראיתי איך הם יוצאים בגנבה מן החדר וממהרים להסתלק; אז לא חשדתי בכלום, ורק ניחשתי שהם פחדו כי העירו את האדון משנתו וניסו להסתלק לפני שיתן להם על הראש. זה היה כל מה ששאלו אותי: ואחר־כך הסתובב אלי הרופא ושאל:

“האם גם אתה אנגלי?”

עניתי ‘כן’ ואז הוא וכמה אחרים פרצו בצחוק ואמרו: “כמובן!”

בקיצור, אחר־כך

התחילו בחקירה כללית; וזאת היתה חקירה שעלתה וירדה, שעה אחרי שעה, שעה אחרי שעה. ואף אחד לא הזכיר את ארוחת הערב, ונראה שאפילו לא חשבו על זה – ורק דיברו ודיברו. זאת היתה התסבוכת המתוסבכת ביותר שראיתי בימי חיי. הם ביקשו מהמלך לספר את הסיפור שלו, ואחר־כך ביקשו מהאדון הזקן לספר את שלו. וכל אחד – מלבד כל החמורים בעלי הדעה הקדומה – יכול היה לראות מיד שהאדון הזקן אומר אמת ושהשני מטרטר שקרים. אחר־כך פנו אלי וביקשו ממני לספר כל מה שידוע לי. המלך תקע בי מבט פוזל מזוית עיניו, ותיכף ידעתי יפה מאוד מה התפקיד שלי. התחלתי לספר להם על שפילד, ועל החיים שלנו שם, ועל משפחת וילקס האנגלית וכן הלאה. אבל לא הספקתי לספר הרבה, כי פתאום פרץ הרופא בצחוק ועורך־הדין לוי בל אמר לי:

“שב בשקט, ילד. אני במקומך לא הייתי מתאמץ כל־כך. דומני שאינך רגיל לשקר. אתה עושה זאת ללא כל כשרון, ואתה זקוק עוד לאימון רב בשטח זה.”

המחמאה הזאת לא מצאה חן בעיני, אבל שמחתי על שעזבו אותי במנוחה.

הרופא התחיל להגיד משהו; הוא פנה לעורך־דין ואמר: “אילו היית בעיר מן ההתחלה, לוי בל…”

ואז נכנס המלך לדבריו, פשט את ידו ואמר:

“הו, האם אתה הוא ידידו הוותיק של אחי המנוח, שהירבה כל־כך להזכיר אותך במכתביו?”

עורך־הדין לחץ את ידי המלך וחייך בהנאה; ואחר־כך שוחחו שניהם זמן־מה זה עם זה, ואחר כך הלכו הצידה ודיברו בקולות נמוכים. ולבסוף קרב עורך־הדין ואמר בקול רם:

“הדבר הזה יחסל את הפרשה. אני אקח את הטופס ואשלח אותו, לאחר ששניכם תחתמו עליו, ואז ידעו כולם מה האמת.”

מיד הביאו למקום נייר ועט, והמלך התישב וסובב את ראשו לצד אחד, ומצץ את לשונו, ושירבט משהו על הניר. אחר־כך נתנו את הנייר לדוכס, ובפעם הראשונה ראיתי שהוא מרגיש לא כל־כך טוב. אבל הוא לקח את העט וכתב משהו. ממנו פנה עורך־הדין אל הזקן החדש ואמר:

“הואילו נא, אתה ואחיך, לכתוב כאן שורה או שתים ולחתום את שמותיכם.”

האדון הזקן כתב משהו, אבל אף אחד לא יכול היה לקרוא את הכתוב. עורך־הדין נראה מופתע נורא ואמר:

“ובכן, הפעם נמצא אני במבוכה.” הוא הוציא מכיסו חבילה שלמה של מכתבים ישנים, בדק אותם, ואחר־כך בדק את כתב־היד של האדון הזקן, ושוב את המכתבים, ולבסוף אמר: “אלה הם מכתבים ישנים של הרוי וילקס. וכל מי שישווה אותם לכתבי־היד האלה יגלה מיד ששני אלה לא כתבו אותם. (המלך והדוכס – האמינו לי, נראו מסוּבּנים עד העצם, כשגילו איך עורך־הדין הפיל אותם בפח). והנה כתב־היד של האדון הזקן, וגם כאן אפשר לראות בברור שלא הוא כתב את המכתבים. בעצם, לשירבוטים האלה קשה לקרוא כתב. ועכשיו, הנה מכתבים אחדים ש…”

אבל הזקן החדש הפסיק את דבריו ואמר:

“הרשה לי להסביר את הדבר. איש אינו מסוגל לקרוא את כתב־ידי, מלבד אחי; ועל כן הוא מעתיק את מכתבי. המכתבים שברשותך כתובים על־ידי אחי ולא על־ידי.”

“אכן,” אמר עורך־הדין, “זהו מצב ביש. אבל יש לי גם כמה ממכתביו של ויליאם. אם תבקש ממנו לכתוב שורה או שתים נוכל ל…”

“הוא איננו מסוגל לכתוב בידו השמאלית,” הסביר הזקן, “אילו יכול היה לכתוב בידו הימנית, היית מגלה מיד כי הוא כתב גם את מכתביו שלו וגם את מכתבי. הבט נא בשניהם – הם נכתבו באותה יד.”

עורך־הדין השווה את המכתבים ואמר:

“דומני שהצדק אתך – ואם גם אין הדבר כך, הדמיון רב יותר מאשר הבחנתי בו לפני כן. כך כך כך! חשבתי שעלינו על דרך שתוביל אותנו לפתרון – אבל שוב נתקענו בבוץ. אך בכל זאת, דבר אחד ברור – שני אלה,” אמר והניע את ראשו לעבר המלך והדוכס, “אינם בני משפחת וילקס.”

ומה אתם מתארים לעצמכם; ראש־הפרד הזקן הזה עוד לא רצה להיכנע. ועוד איך לא! זה לא היה מבחן הוגן, כך אמר; אחיו ויליאם הוא הליצן הכי ממזרי בעולם, אמר, והוא בכלל לא ניסה לכתוב. ברגע שויליאם לקח את העט בידו הוא ראה שאחיו לא מנסה כלל לכתוב. וכך התלהב המלך והמשיך לטרטר הלאה והלאה, עד שלבסוף האמין בעצמו לכל טרטוריו. אך כעבור רגע הפסיק אותו האדון הזקן ואמר:

“יש לי הצעה. האם יש כאן מישהו שעזר לקבור את אח… שעזר לקבור את פטר וילקס המנוח?”

“כן,” ענה מישהו, “אני ואבנר טורנר השתתפנו בקבורה, ושנינו נמצאים כאן.”

ואז פנה הזקן אל המלך ואמר:

“שמא תוכל לומר לי איזו כתובת קעקע היתה על חזהו?”

בחיי, הפעם היה המלך צריך להתחזק בשיא המהירות, אחרת היה מתמוטט כמו גוש־אדמה שנפל לנהר. זה היה כל כך פתאומי, והאמינו לי – כל אדם היה מתמוטט משאלה פתאומית כזאת. ובאמת, איך יכול היה המלך לדעת מה מקועקע על הבר־מינן; הוא החוויר לרגע, לא בכוונה, ומסביב נעשה שקט נורא, וכולם התכופפו מעט קדימה והביטו בו. עכשיו, אמרתי לעצמי, הוא ירים את שתי ידיו ויגיד – “נכנע”. ובכן, מה? קשה להאמין, אבל הוא לא עשה כך. חשבתי שאולי ימשיך בהצגה עד שכולם יתעיפו וימאס להם, והאנשים יתחילו לשוב הביתה, ואז הוא והדוכס ירימו רגלים ויברחו. בכל אופן, הוא ישב לו שם, ופתאום התחיל לחייך – ואמר:

“הא! זו באמת שאלה קשה, הלא כן? כן, אדוני, אוכל לומר לך איזו כתובת־קעקע מצויירת על חזהו של אחי: אין זה אלא חץ כחול, דק וקטן. ואפשר להבחין בו רק אם מביטים מקרוב מאוד. ומה תגיד עכשיו, הא?”.

בקיצור, לעולם לא הייתי מתאר לעצמי שהשועל הזקן הזה. מסוגל לתקוע חוצפה מבריקה כזאת. מיד פנה האדון החדש אל טורנר ושותפו, ועיניו נצנצו כאילו היה בטוח שהפעם יצליח. לסדר את המלך, ושאל:

“ובכן, כולכם שמעתם את דבריו! האם היה סימן כזה עד חזהו של פטר וילקס?”

שניהם ענו ואמרו:

“לא ראינו מין סימן כזה.”

בקיצור, הקהל כולו יצא מן הכלים, וכולם צווחו:

“אלה וגם אלה נוכלים ורמאים! נתפוס אותם נטביע אותם בנהר” נרכיב אותם על מוטות!" היה רעש איום ונורא; ואז קפץ עורך־הדין על השולחן וצעק בכל כוחו:

“רבותי! רבותי! בבקשה מכם, תנו לי לומר מלה אחת, מלה אחת ויחידה! יש עוד דרך אחת לברר את האמת – הבה נלך לבית־הקברות, נוציא את הגופה – ונבדוק.”

העצה הזאת הלהיבה אותם.

“הידד!” צעקו כולם ויצאו מיד לדרך; אבל הרופא ועורך־הדין קראו:

“חכו רגע! החזיקו היטב בכל ארבעת הגברים, וגם בנער, והובילו גם אותם יחד אתכם!”

“ככה נעשה,” צווחו כולם, “ואם לא נמצא את הסימנים – זה יהיה סופה של כל הכנופיה!”

הנשמה שלי פרחה, האמינו לי; אבל תבינו גם שלא היתה שום אפשרות להסתלק. הם סחבו את כולנו והובילו אותנו יחד אתם ישר לבית־הקברות, מרחק שני קילומטר לפחות במורד הנהר, והעיר כולה הלכה בעקבותינו. ומה? הרעש שעשינו היה נורא, והשעה היתה רק שמונה בערב.

כשעברנו על יד בית וילקס הצטערתי על ששלחתי את מרי ג’ין מן העיר. הייתי בטוח כי לקריצה הכי קלה שלי היתה ממהרת להציל אותי ומספרת את כל האמת על הרמאים.

בקיצור, המשכנו לצעוד במורד הנהר במהירות, כחתולי־בר; וכדי להגדיל את הפחד התחילו השמים להתקדר, וברקים התחילו לקרוע את החושך, והרוח ניערה את עלי העצים. זה היה העסק הכי מזופת שנתקעתי לתוכו. הייתי נדהם ונרעש; הכל התנהל בצורה הפוכה לגמרי ממה שתיכננתי. במקום לסדר את הענין לפי לוח־הזמנים שלי, ולהנות מכל ההצגה, ולראות איך מרי ג’ין מצילה אותי בדיוק ברגע הנכון – נתקעתי למין בוץ כזה, שבו לא הפריד שום דבר ביני ובין המות, מלבד איזו כתובת־קעקע. ומה אם לא ימצאו את הכתובת הזאת – –

לא יכולתי לסבול את המחשבות האלה; ובכל זאת, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מלבדן. החושך הלך וגבר, וזה היה זמן נהדר להרים רגלים ולהסתלק; אבל בעל־הגוף הזה, היינס, החזיק בידי ככה, שקל יותר היה להסתלק מגולית מאשר ממנו. הוא משך אותי אחריו במהירות, כל־כך היה נרגש, ואני הייתי מוכרח לרוץ כדי לא לפגר אחריו.

כשהגענו למקום נכנסו כולם לבית־הקברות והציפו אותו כשטפון. וכשהגיעו אל הקבר התברר שהביאו פי מאה אתים יותר מן הדרוש, אבל אף אחד לא חשב להביא פנס. בכל אופן, מיד התחילו כולם לחפור לאור הברקים, אחרי שמישהו נשלח אל הבית הקרוב ביותר, מרחק חצי קילומטר, להביא פנס.

הם חפרו וחפרו במרץ אדיר; והשמים נעשו שחורים נורא, וגשם התחיל לרדת, והרוח נשבה ונשפה, והברקים רדפו זה את זה, והרעמים התנפצו. אבל איש לא שם לב לכל זאת, כל־כך היו עסוקים בחפירה. לרגע אחד אפשר היה לראות כל פרצוף ופרצוף בקהל, ואת האתים המלאים עפר יוצאים מן הקבר; וברגע השני החושך כיסה ומחה את הכל ואי אפשר היה לראות כלום.

סוף סוף הוציאו את הארון והתחילו מברגים את המכסה; ואז חזרו כולם להדחק ולהתנפל על הארון, כדי להציץ ולראות; והמחזה הזה, בחושך, היה משהו נורא. היינס הכאיב נורא לידי בכל הסחיבה והמהומה הזאת, והוא היה כל־כך נרגש ומרוגש, שאני חושב שהוא בכלל שכח על קיומי.

לפתע פתאום הבריק ברק, שהציף את העולם באור בהיר ונהדר, ומישהו קרא:

“חי אלהים! הביטו – שק הכסף מונה על החזה שלו!”

היינס השמיע צווחה, ממש כמו כולם; הוא עזב את ידי ונדחק קדימה, כדי לראות את הזהב. וברגע הזה זינקתי אני בחושך לכיוון הדרך, ואיך עשיתי זאת – נסו לתאר לעצמכם זאת בלעדי.

הדרך כולה היתה שלי, ואני ממש טסתי בה בלי שום מעצור; על כל פנים, היא היתה כולה שלי מלבד החושך הגמור, ושרשרת הברקים, ורעש הגשם, וצליפות הרוח ופיצפוצי הרעמים; ושכה אחיה – הצלחתי לעבור כל זאת בשלום.

כשהגעתי העירה גיליתי שהרחובות ריקים ואיש לא יצא החוצה בסערה. על כן לא פניתי אל הרחובות הצדדיים והמשכתי לרוץ בכביש הראשי. וכשהתקרבתי אל בית וילקס, נעצתי בו את עיני; אך הבית היה חשוך כולו, ללא שום ניצנוץ אחד. דבר זה ציער אותי מאוד, ואינני יודע למה. אך לבסוף, ברגע שעברתי על פני הבית – בזיק! – נדלק אור בחלונה של מרי ג’ין, ולבי התרחב כל־כך, עד שכמעט התפקע. וברגע הבא כבר היה הבית מאחורי, ויותר לא ראיתי אותו בעולם הזה. היא היתה הנערה הנפלאה והאמיצה ביותר שהכרתי בחיי.

ברגע שהייתי די רחוק מן העיר וקרוב אל המעגן, התחלתי לחפש ולפשפש אחרי סירה שאפשר למשוך בהלוואה; ומיד אחרי שהברק גילה לי סירה אחת לא קשורה, התלבשתי עליה ויצאתי לדרך. הרפסודה נמצאה במרחק די הגון, אי־שם בלב הנהר, אבל אני לא ביזבזתי אפילו רגע. וכשהגעתי אליה סוף סוף, הייתי ממש הרוג, והייתי מוכן ליפול עליה, לנשום עמוק ולנוח. אבל לא הרשיתי לעצמי את התענוג הזה, אלא קפצתי על הסיפון וקראתי:

“צא מיד, ג’ים, והתר אותה! תודה לאל – נפטרנו מהם!”

ג’ים יצא לקראתי בזרועות פרושות ובלב מלא שמחה. אבל ברגע שהוא ניגלה לעיני לאור הברק – קפץ לי הלב לתוך הגרון ואני התהפכתי ישר לתוך המים. פשוט, שכחתי לגמרי שג’ים הוא עכשיו המלך ליר וערבי חולה גם יחד, והמראה הזוועתי הפך לי את המעים. אבל ג’ים הוציא אותי מהמים והתחיל לחבק אותי ולהמטיר עלי ברכות ושאר ירקות, עד כדי כך שמח לראות אותי בחזרה ולשמוע שהתפטרנו מן המלך והדוכס. אבל אני אמרתי:

“לא עכשיו, לא עכשיו. נשאיר את החיבוקים לבוקר. עכשיו עלינו להתיר את הרפסודה ולצאת לדרך!”

אחרי שלוש שניות כבר החלקנו במורד הנהר, ובחיי – היתה זו הרגשה נהדרת להיות שוב חפשיים לחלוטין על פני הנהר הגדול, מבלי שאף אחד יבלבל לנו את המוח. לא יכולתי להתאפק והתחלתי מדלג ומקפצץ על הרפסודה מרוב שמחה. אבל אחרי הדילוג השלישי שמעתי פתאום קול מוכר; ואז עצרתי את נשימתי והקשבתי. לא, לא טעיתי. ברגע שהברק הבא הציף באורו את המים – ראיתי אותם מתקרבים, חותרים במשוטים בכל הכוח והמהירות. כן, היו אלה המלך והדוכס.

ואז נפלתי על גבי הרפסודה, והחלטתי להכנע; וזה כל מה שיכולתי לעשות שלא לפרוץ בבכי.

 

פרק שלושים: הזהב שהציל את הגנבים    🔗

מיד אחרי שעלו השניים על הרפסודה התנפל עלי המלך, טילטל אותי כהוגן וקרא:

“ניסית להיפטר מאתנו, כלבלב עלוב! בודאי נמאסנו עליך, מה?”

“לא, הוד מלכותך,” עניתי לו, “בכלל לא… הוי, תפסיק בבקשה, הוד מלכותך!”

“אם כן, ספר מיד מה היתה התכנית שלך, או שאשפוך את כל בני מעיך!”

“בחיי, הוד מלכותך, הנה אני מספר לך הכל, בדיוק כמו שזה קרה. האיש ההוא שהחזיק בידי היה טוב מאוד אלי, והוא אמר כל הזמן שהיה לו בן בגילי, שמת בשנה שעברה; ואמר שהוא מצטער נורא לראות איך ילד כמוני נופל לתוך עסק מסוכן שכזה. וברגע ששק־הכסף נתגלה בארון וכולם רצו מופתעים לראות אותו, הוא שיחרר אותי ולחש: ‘הרם את רגליך וברח, אחרת יתלו אותך!’ – וכך הסתלקתי. ראיתי שלא כדאי לי להשאר – כי לא יכולתי להביא שום תועלת, ולא היה לי שום רצון שיתלו אותי, בעיקר שיש לי הזדמנות להסתלק. ואז רצתי ורצתי עד שמצאתי את הסירה; וכשהגעתי הנה אמרתי לג’ים למהר ולהפליג כי רוצים לתלות אותי; ואמרתי שאני חושש כי אתה והדוכס כבר לא בחיים, והצטערתי על זה נורא, וגם ג’ים התאבל עליכם. וכשראינו אתכם שנינו שמחנו נורא. תוכל לשאול את ג’ים אם כל זה לא אמת.”

ג’ים אמר שכל זה אמת, אבל המלך ציווה עליו לבלום את הפה ואמר: “הו, בטח – אמת מאין כמוה!” והוא טילטל אותי שוב ואמר שהחליט להטביע אותי. אבל הדוכס אמר:

“הנח לנער, תרח זקן! האם אתה היית מתנהג באופן שונה? האם שאלת אתה איפה הוא כשהצלחת להתחמק? אני לא זוכר דבר שכזה.”

ואז הניח לי המלך והתחיל לקלל את העיר הזאת ואת כל תושביה. אבל הדוכס אמר:

“מוטב שתתחיל לקלל את עצמך, לעזאזל, כי אין בעולם מישהו שראוי לכך יותר ממך. מן הרגע הראשון לא עשית שום דבר שיהיה בו איזה שהוא הגיון, מלבד ההכרזה השלווה והחצופה בדבר החץ הכחול והדמיוני. כן, זה היה רעיון מזהיר, והוא גם שהציל אותנו. אילמלא הרעיון הזה – היו תוקעים אותנו במעצר עד שהמטען של האנגלי ההוא היה מגיע, ואז – סמוך עלי! – הצינוק. אבל הטכסיס הזה הוביל אותנו לבית־הקברות, והזהב גם הוא גמל לנו חסד הגון; כי אילו לא הרפו מאתנו הגלמים הנלהבים, שזינקו להביט במטמון, כי אז היינו ישנים הלילה ענודים בעניבות; עניבות ארוכות יותר מהדרוש.”

רגע קל שתקו שניהם, שקועים במחשבות; ואחר־כך אמר המלך כלאחר יד:

“המ! ואנחנו חשבנו שהכושים גנבו את הכסף!” המשפט הזה הרעיד לי את הקורקבן.

“כן,” אמר הדוכס בקול איטי, זהיר ולגלגני, “אנחנו חשבנו…”

כעבור חצי רגע מילמל המלך:

“לכל הפחות, אני חשבתי.”והדוכס ענה לו בדיוק באותו אופן: “להפך, אני חשבתי.”

המלך התרגז מעט ואמר: “שמע נא, בילג’ווטר, למה אתה מתכוון?” והדוכס ענה לו בחזרה:

“אם כבר הגענו לזאת, אולי תרשה לי לשאול אותך למה אתה מתכוון?”

“שטויות,” ענה המלך בליגלוג בולט, “מי יודע, אולי ישנת אז ולא ידעת מה אתה עושה.”

ואז התחמם הדוכס וקרא:

“אה, הנח לשטויות המחורבנות האלה. האם אתה חושב שאני טיפש מוחלט? והאם אתה חושב שאינני יודע מי החביא את הכסף בארון־המת?”

“כן, אדוני! אני יודע שאתה יודע, כי אתה עשית זאת בעצמך!”

“שקר ניבזי!”– והדוכס זינק עליו.

אז נשמע קולו החנוק של המלך:

“סלק את ידיך! הנח לגרוני! אני לוקח את דברי בחזרה.”

אבל הדוכס אמר:

“יפה, אך קודם כל תודה שאתה החבאת שם את הכסף, מתוך כוונה להיפטר ממני ביום מן הימים, לחזור לשם, להוציא את המטמון ולהנות ממנו בלי שותפים.”

“חכה רגע, דוכס; ענה לי רק על השאלה הזאת – באמת ובתמים. אם אמנם לא אתה החבאת שם את הכסף – אמור זאת, ואני אאמין לך ואחזור בי מכל דברי.”

“נוכל זקן! לא, ואתה יודע יפה מאוד שאני לא עשיתי זאת. הרי לך!”

“טוב, טוב, אני מאמין לך. אבל ענה לי על עוד שאלה אחת, אבל אל תתרתח כל כך. האם לא חשבת לסחוב את הכסף ולהחביאו?”

רגע קל שתק הדוכס, ואחר־כך אמר:

“ובכן, לא חשוב אם התכוונתי או לא; העובדה היא שלא עשיתי זאת. ואילו אתה, גם חשבת לעשות זאת, וגם עשית…”

“אני נשבע בחיי שלא עשיתי זאת, דוכס. איני אומר שלא חשבתי על כך; אבל אתה… כלומר, מישהו הקדים אותי בזאת.”

“שקר! אתה עשית זאת, ועליך להודות בכך, אחרת…”

המלך התחיל לגרגר, ואחר כך פלט:

“די – אני מודה!”

ההודאה הזאת שימחה אותי מאוד, ועכשיו הרגשתי הרבה יותר טוב. הדוכס סילק את ידיו מן המלך ואמר:

“אם תעז עוד פעם אחת להכחיש זאת – אטביע אותך. באמת, מתאים לך מאוד לשבת שם וליבב כתינוק – מתאים לך מאוד, אחרי כל מה שעוללת. מעודי לא ראיתי מין יען כזה הרוצה לבלוע הכל; ואני בטחתי בך כל הזמן, כאילו היית אבי. כיצד לא התבישת לעמוד ולשמוע כיצד מטילים את כל האשמה על הכושים המסכנים, מבלי לומר גם מלה אחת לטובתם. ועכשיו מתפלא אני על עצמי, איך התפתיתי להאמין במין טינופת שכזאת. עכשיו מבין אני, נבל ארור, מדוע היית להוט כל־כך למלא את הגרעון. רצית להכניס לכיסך גם את הכסף שהרווחתי ב’אין כמוהו בארמון' ובעיסקות אחרות – ולבלוע את הכל!”

המלך העיר במין אינפוף הססני:

“אבל דוכסי, היה זה הרעיון שלך ולא שלי, למלא את הגרעון.”

“בלום פיך! איני רוצה לשמוע ממך אף מלה נוספת!” אמר הדוכס, “עכשיו רואה אתה מה התוצאות של כל העסק הזה. הם קיבלו בחזרה את כל הכסף שלהם, בתוספת כמה וכמה מטבעות משלנו. שכב לישון, ואל תעיז לגרוע לי גרעונות, אחרת יהיה מצבך גרוע מאוד!”

אז הזדחל המלך לתוך האוהל והתחיל למצוץ מתוך בקבוק הניחומים שלו; ואחר־כך נכנס גם הדוכס ונצמד אל הבקבוק שלו; וכעבור חצי שעה נעשו השניים שוב בני־ברית כזוג גנבים; וככל שהוסיפו לשתות כן הוסיפו להשתטות, ולבסוף נרדמו האחד בזרועות רעהו והתחילו לנחור באהבה ובשלווה. שניהם היו שיכורים כלוט, אבל הבחנתי שהמלך לא היה שיכור עד כדי כך שישכח לזכור שאסור לו להכחיש שוב שלא החביא את שק הכסף. הרגשתי עצמי בטוח ומרוצה. כמובן, מיד אחרי שהתחילו לנחור ישבתי לצד ג’ים, שוחחנו שעה ארוכה, ואני סיפרתי לו כל מה שעבר עלי.

 

פרק שלושים־ואחד: אי אפשר להתפלל לשקר    🔗

במשך ימים רבים הפלגנו מבלי לעצור ליד שום מקום; שטנו במורד הנהר – וזהו. נמצאנו עכשיו בדרום, במזג־אויר חמים ורחוק נורא מהבית. התחלנו לעבור על פני עצים, שהטחלב הגדל עליהם תלוי מעליהם כמו זקן אפור וארוך. היתה זו אולי הפעם הראשונה בחיי שראיתי מראה שכזה, והוא עטף את העצים באוירה קודרת וחגיגית. אז החליטו הנוכלים שהסכנה חלפה והתחילו שוב לבקר בעיירות.

תחילה ניסו לתת הרצאות על ההינזרות מיין; אבל הכסף שהרויחו מזה לא הספיק לשניהם אפילו לשתיה הגונה. בכפר שני יסדו בית־ספר לריקודים; אבל הם הבינו בריקודים לא יותר מאשר קנגרו, ומיד אחרי הקפצוץ הראשון שלהם הסתער עליהם כל הקהל והקפיץ אותם מן העיירה לכל הרוחות. במקום שלישי ניסו את מזלם בקורס לכללי הדיבור; אך רק השמיעו את הכלל הראשון – קם הקהל והוריד עליהם קללות הגונות עד שהם נאלצו להתנדף משם. אחרי כן ניסו את מזלם בהיפנוזה, הטפות, רפואה, הגדת עתידות, קצת מזה וקצת מזה; אבל המזל לא רצה להאיר להם פנים בשום פנים. לבסוף הם הגיעו עד לפשיטת רגל ויד, ואז רבצו על הרפסודה הצפה, שקועים במחשבות על גבי מחשבות, מבלי להוציא הגה מפיהם, ופרצופם חמוץ וקודר.

לבסוף, לשם שינוי, תקעו השניים את ראשיהם לתוך האוהל והתחילו להסתודד איזה שעתים־שלוש רצופות. הדבר לא מצא חן בעיני ובעיני ג’ים והתחלנו לדאוג. תארנו לעצמנו שהם מתכננים שם איזה תעלול שטני יותר מתמיד. הפכנו והפכנו בדבר ולבסוף הגענו למסקנה שהם בוודאי מתכוננים לפרוץ לאיזה בית או חנות, או אולי הם חושבים לעסוק בזיוף כספים, או משהו כזה. ברור שנבהלנו כהוגן, ואז הגענו שנינו להסכם שיתהפך העולם, אבל אנחנו לא נהיה מעורבים בשום ענינים כאלה, ובהזדמנות הראשונה נשלח אותם לעזאזל וניפטר מהם.

בקיצור, בוקר בהיר אחד החבאנו את הרפסודה במקום בטוח, כשלושה קילומטר מעיירה סמרטוטית אחת בשם פייקסויל. המלך ירד לחוף וציווה על שלושתנו להשאר במחבוא, בעוד הוא יסתובב בעיר, ירחרח ויגלה מה ידוע להם שם משהו על “אין כמוהו בארמון”. (“חכה חכה, שודד נבזה,” אמרתי לעצמי, “אתה יוצא לשדוד אנשים, אבל כשתשוב הנה תתפלא מאוד – מה קרה לי ולג’ים ולרפסודה, ולא תהיה לך ברירה אלא ללכת ברגל ולהמשיך להתפלא”). הוא המשיך ואמר שאם עד הצהרים לא ישוב זהו סימן שהכל בסדר, ואז הדוכס ואני צריכים לרדת ולהצטרף אליו.

ובכן, ישבנו וחיכינו במחבוא שלנו. הדוכס היה במצב־רוח מחורבן, הזיע והתרוצץ הנה והנה, קילל אותנו על כל דבר, ושום דבר לא מצא חן בעיניו. משהו מתבשל כאן, – בזאת הייתי בטוח. וכשהגיעה שעת הצהרים והמלך לא הופיע – שמחתי נורא; קודם כל – יש איזה שינוי מענין, ושנית, בהזדמנות הזאת אוכל אולי למצוא גם את ההזדמנות הגדולה שלי. ואז ירדתי עם הדוכס לעיירה, התחלנו לחפש פה ושם, עד שמצאנו את המלך בחדר האחורי של איזה פונדק מטונף, שיכור על כל הראש, והמון בטלנים עומד מסביבו ומתגרה בו, והוא מקלל אותם ומאיים עליהם בכל כוחו; אבל מאחר שהיה כל כך שיכור, לא היה מסוגל ללכת או לעשות להם משהו. הדוכס התחיל לגדף אותו ולקרוא לו תרח זקן, והמלך גם הוא לא נשאר חייב לו הרבה; וברגע שהם היו תקועים עמוק בריב – חמקתי החוצה והתחלתי לדהור במהירות של צבי לכיוון הנהר, שלא להפסיד את ההזדמנות הנפלאה. עכשיו, אמרתי לעצמי, יעברו עוד הרבה הרבה ימים עד שיזכו לראות שוב את ג’ים ואותי. ירדתי לחוף חסר משימה אך מלא שמחה וקראתי:

“התר את הרפסודה, ג’ים. אנחנו חפשיים!”

אך שום תשובה לא באה, ואיש לא יצא מן האוהל. ג’ים נעלם! צעקתי פעם אחת – ופעם שניה – ושלישית; רצתי הנה והנה ביער, יללתי וקרקרתי – אך לשווא. ג’ים נעלם. אז לא התאפקתי עוד, התישבתי ופרצתי בבכי. אך לא יכולתי לשבת כך זמן רב, ואחרי כמה רגעים עליתי על הדרך וניסיתי למצוא איזו עצה או תחבולה. והנה פגשתי נער שהלך מולי ושאלתי אותו אם לא ראה במקרה כושי זר, לבוש כך וכך; והוא ענה:

“ראיתי.”

“איפה?” שאלתי.

“שם, למטה, ליד החווה של סילאס פלפּס. שלושה קילומטר מכאן. זהו כושי בורח, וסוף סוף תפסו אותו. גם אתה חיפשת אותו?”

“רק זה חסר לי! הוא פגש אותי ביער לפני שעה־שעתים ואיים עלי שאם אצעק – יעשה ממני קציצות; והוא ציווה עלי לשכב על המקום ולא לזוז; ואני שמעתי בקולו. מאז שכבתי שם ופחדתי לזוז.”

“מילא,” אמר הנער, “כבר אין לך מה לפחד, הלא תפסו אותו. הוא ברח מאיזו עיר בדרום.”

“איזה יופי שתפסו אותו.”

“אתה צודק. התופסים יקבלו פרס, מאתים דולר. ממש כאילו קטפו את הכסף מן העץ.”

“כן, ככה זה. אילו הייתי גדול – יכולתי אני לקבל את הפרס. הלא אני ראיתי אותו לפניהם. מי תפס אותו?”

“זה היה איזה ברנש זקן אחד, לא מפּה, והוא מכר את חלקו בפרס בעד ארבעים דולר, כי הוא מיהר לחצות את הנהר ולא היה יכול לחכות. תאר לעצמך! אני במקומו הייתי מוכן לחכות אפילו שבע שנים.”

“ואני לא?” אמרתי, “אבל יכול להיות שהעיסקה לא שווה יותר, אם הוא מוכר אותה כל כך בזול. אולי יש כאן משהו לא חלק?”

“איפה – חלק כמו חמאה. במו עיני ראיתי את המודעה, עם כל הפרטים, ובדיוק איך הוא נראה, ואיפה עבד – במטעים של ניו־אורליאנס. לא, חביבי, אין שום זיוף בעיסקה הזאת. שמע, תן לי קמצוץ טבק לעיסה, טוב?”

לא היה לי שום טבק, והוא הסתלק לו. חזרתי אל הרפסודה, התישבתי באוהל, חשבתי וחשבתי, עד שראשי כמעט התפוצץ, אך לא מצאתי שום מוצא מן התסבוכת. אחרי כל הדרך הארוכה שעשו אתנו, ואחרי כל השרותים ששרתנו את זוג הנבלים האלה – הכל נהרס והתפוצץ. איך היה להם לב לעולל לג’ים נבזות־שכזאת, להפוך אותו שוב לעבד לכל ימי חייו, ועוד בין זרים, בעד ארבעים דולר מטונפים?!

פעם עלתה במוחי מחשבה, שאם ג’ים מוכרח להיות עבד, הכי כדאי לו להיות עבד בבית, עם משפחתו; ואז חשבתי לכתוב לתום סויר, ולבקש ממנו לגלות לעלמה וטסון איפה הוא נמצא. אבל ברגע השני ויתרתי על הרעיון הזה בגלל שתי סיבות; קודם כל, היא עלולה להתרגז על ג’ים בגלל מה שעשה לה ולמכור אותו במורד הנהר; ואם גם לא תמכור אותו, עלולים כולם להציק לג’ים על שהיה כפוי־טובה כזה, ואז הוא ירגיש עצמו בזוי ואשם כל ימי חייו. ומה יהיה אתי? בן רגע יוודע לכולם שהק פין עזר לעבד כושי לברוח. ואם יצא לי לפגוש מישהו בעיר ההיא, אהיה מוכן להתכופף ולנשק את נעליו מרוב בושה. ככה זה: האדם עושה משהו נבזי, אבל את התוצאות הוא לא מוכן לקבל. הוא חושב שכל זמן שיוכל להסתיר את המעשה – אין בזה שום בושה. בדיוק כך היה אתי; ככל שחשבתי על הדבר, יותר ויותר הוסיף המצפון לכרסם בי, ויותר ויותר הרגשתי את עצמי שפל ונבזי. ולבסוף, לפתע פתאום נצנץ בי רעיון כי יד־ההשגחה היא שסטרה לי בפרצוף, כדי שאדע שמישהו בשמים עקב כל הזמן אחרי החטא שלי. איך גנבתי עבד כושי של אשה מסכנה, שלא עשתה לי שום רע; והיד הזאת מגלה לי עכשיו, כי יש עין בשמים, המשגיחה על כל הנעשה למטה, והיא לא תרשה שענינים נוראים כאלה יימשכו הלאה. כשחשבתי על זה כמעט שקברתי את עצמי מרוב פחד. איך שהוא ניסיתי להרגיע את מצפוני בתרוץ שאין להאשים אותי יותר מדי, כי חינכו אותי באופן גרוע; אבל מישהו בתוכי לחש שוב ושוב: “אבל בית־הספר של יום ראשון – אליו יכולת ללכת; ואם היית מבקר שם כי אז יכולת ללמוד שאנשים כמוך, הגונבים עבד כושי, נזרקים לאש הגיהנום.”

רעדתי בכל גופי. אז החלטתי להתפלל, כדי לראות אם אצליח בעזרת התפילה לשנות את האופי שלי מרע לטוב. כרעתי ברך, אבל המילים לא יצאו מפי. למה ומדוע? לא היה טעם להסתיר את האמת מאלהים; וגם לא ממני. ידעתי יפה למה המילים לא יצאו מפי: מפני שליבי לא היה שלם עם זאת, ומפני שלא הייתי ישר. רציתי לרקוד על שתי חתונות. ניסיתי להיפטר מן החטא. אבל בתוך־תוכי הסתרתי את החטא הגדול ביותר. ניסיתי לומר בפי שאעשה את הטוב והישר ואכתוב לבעלת הכושי איפה נמצא

העבד שלה; אבל בתוך תוכי ידעתי שזהו שקר, וגם אלוהים ידע זאת. ואז הבנתי סוף סוף – אי אפשר להתפלל לשקר.

הייתי תקוע בצרה עד מעל לראש, ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף ניצנץ במוחי רעיון: אשב ואכתוב את המכתב – ואחר־כך נראה אם אוכל להתפלל. איזה פלא! – בן רגע הרגשתי עצמי קל כנוצה, וכל הצרות שלי נעלמו כביכול. ואז הוצאתי פיסת נייר ועפרון, התישבתי שמח ונרגש וכתבתי:

העלמה וטסון, הכושי הבורח שלך ג’ים נמצא כאן, שלושה ק"מ למטה מפייסקויל. האדון פלפס תפס אותו והוא מוכן למסור אותו לך אם תשלחי לו את הפרס.

הק פין.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי עצמי נקי וטהור מחטא; ואז ידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא ניגשתי מיד להתפלל; קודם כל הנחתי את הנייר בצד והתחלתי לחשוב. כמה טוב – חשבתי – שכל זה קרה, וכמה קרוב הייתי ללכת לאיבוד ולרשת גיהנום. חשבתי על המסע שלנו בנהר, וכל הזמן ראיתי את ג’ים נגד עיני: ביום ובלילה, בלילות ירח ובלילות סערה. איך היינו שטים ומשוחחים ושרים וצוחקים. ומשום מה לא הצלחתי למצוא דברים שיכבידו את לבי נגדו, אלא רק להיפך. ראיתי אותו עומד במקומי על המשמר, כדי שאוכל להוסיף ולישון; ונזכרתי כמה שמח כשראה אותי חוזר מתוך הערפל; או כשחזרתי אליו דרך הביצה אחרי גאולת־הדם; ועוד מקרים דומים כאלה. ותמיד היה קורא לי ‘מותק’, ומפנק אותי, ועושה למעני כל מה שרק יכול; וכמה טוב היה תמיד. ולבסוף נזכרתי בלילה שבו הצלתי אותו כשאמרתי לאותם אנשים שכולם חלו באבעבועות. כמה אסיר־תודה היה אז, ואמר שאני הידיד הכי טוב שיש לג’ים הזקן בעולם כולו, והידיד היחיד שיש לו עכשיו. ואז הבטתי לא בכוונה מסביב וראיתי את פיסת הנייר.

עמדתי לפני ברירה קשה. הרמתי את הדף ואחזתי אותו בידי. רעדתי נורא, כי היה עלי להחליט אחת ולתמיד בין זה לזה, ואני ידעתי זאת. רגע קל היססתי בנשימה עצורה, ולבסוף אמרתי לעצמי:

“טוב, שיהיה כך – אלך לגיהנום.”– וקרעתי את הנייר.

היו אלה מחשבות נוראות ומלים איומות, אבל כבר אמרתי אותן, ועוד בכוונה אמרתי אותן, ויותר לא חשבתי על חזרת למוטב. סילקתי את כל הענין מראשי ואמרתי לעצמי שאחזור אל דרך הרשע, כי זוהי הדרך שלי, ואני גדלתי דווקא בה ולא בשניה. ובתור התחלה אלך ואגנוב שוב את ג’ים מן העבדות; ואם אצליח לחשוב על משהו עוד יותר גרוע – אעשה גם זאת; מפני שאם מתחילים ב“מצוה” כזאת – צריך ללכת בה עד הסוף.

אז ישבתי לחשוב איך להתחיל ב’מצוה' הזאת. הפכתי בראשי כל מיני תכניות, עד שלבסוף הרכבתי לי תכנית טובה ומתאימה. ואז מצאתי את הכיוון אל אי מיוער קטן, שנמצא לא רחוק במורד הנהר. ומיד אחרי שהחשיך, הזדחלנו שנינו – הרפסודה ואני – ושטנו בכיוון לאי. שם החבאנו את הרפסודה, עליתי לאי וישנתי כל הלילה. לפני הזריחה התעוררתי, אכלתי ארוחת־בוקר, לבשתי את בגדי החדשים, ארזתי בחבילה כמה מבגדי האחרים וחפצים אחרים, נכנסתי לסירה וחתרתי לחוף. עצרתי בקרבת המקום שבו נמצאה, לפי דעתי, החווה של פלפס, החבאתי את החבילה בין העצים ואחר־כך מילאתי את הסירה מים ואבנים גדולות, והטבעתי אותה במקום שבו אוכל למצוא אותה בקלות במקרה הצורך, כחצי קילומטר למטה ממנסרת עצים שעמדה על החוף.

אחר־כך התחלתי ללכת במעלה הדרך, וכשעברתי מול המנסרה גיליתי עליה שלט: “מנסרת פלפס”. אחרי מאתים–שלוש מאות מטר הגעתי אל בתי החווה; פקחתי עינים לרווחה, אך לא ראיתי שום איש מסביב, אף על פי שהיה אור־יום מלא. אבל לי זה לא היה איכפת, כי עוד לא הייתי מעונין לפגוש אנשים, אלא קודם כל לעשות הכרה עם השטח. לפי התכנית הייתי צריך להגיע לחווה מן העיירה ולא מכיוון הנהר. על כן הסתפקתי במבטים והמשכתי ללכת בכיוון לעיירה.

והנה, האיש הראשון שפגשתי בעיירה היה הדוכס. הוא תלה שם מודעות על ההצגה “אין כמוהו בארמון” – שלוש הופעות בלבד – כמו בפעם ההיא. עדיין היתה להם החוצפה, לנבלים הללו! עליתי עליו עוד לפני שהספקתי להתחמק. הוא נראה מופתע ואמר:

“ש – לום! מאין באת הנה?” ואחר־כך הוסיף במין קול עליז: “איפה הרפסודה? החבאת אותה במקום טוב?”

“מה,” אמרתי, “זהו בדיוק מה שרציתי לשאול אותך, הוד רוממותך.”

עכשיו הוא כבר לא נראה כל־כך עליז.

“מה פתאום רצית לשאול זאת אותי?” שאל.

“תשמע,” אמרתי, “כשראיתי אתמול את המלך בבית־המרזח, אמרתי לעצמי: יעברו שעות עד שנצליח להחזיר אותו הביתה כשהוא פחות שיכור. ואז יצאתי להסתובב קצת בעיירה כדי להרוג את הזמן. והנה התקרב אלי מישהו והציע לי עשרה סנט, שאעזור לו לחתור בסירה במעלה הנהר וחזרה כדי להביא כבשה. הלכתי אתו; אבל כשגררנו את הכבשה לסירה, זרק אלי האיש את החבל והתחיל לדחוף אותה מאחור; אבל הכבשה היתה יותר חזקה ממני, והיא חמקה וברחה – ואנחנו אחריה. לא היה לנו כלב, ולכן היינו מוכרחים לרדוף אחריה חתיכת דרך הגונה, עד שעייפנו אותה. כשהכנסנו אותה לסירה כבר ירד הערב. אחרי שחזרנו העירה פניתי לרדת אל הרפסודה – והנה גיליתי שהיא נעלמה. אמרתי לעצמי: “הם בטח נתקעו שוב בצרה והיו מוכרחים להסתלק. והם לקחו איתם את הכושי שלי, וזהו הכושי היחיד שיש לי בכל העולם: ועכשיו אני תקוע בארץ זרה, בלי שום רכוש ושום מושג איך אחיה כאן.” ואז ישבתי ושפכתי דמעות, ובלילה ישנתי ביער. אבל אמור לי: מה קרה לרפסודה; ואיפה ג’ים – ג’ים המסכן…”

“לעזאזל אם אני יודע… כלומר, אם אני יודע מה קרה לרפסודה. התרח הזקן עשה עיסקה וקיבל בעדה ארבעים דולר; ועד שמצאנו אותו במסבאה הספיקו הטפילים ההם למצוץ ממנו את כל הכסף במשחקים עד הפרוטה האחרונה, מלבד מה שהוציא על ויסקי. וכשהצלחתי לגרור אותו בלילה הביתה וראינו שהרפסודה נעלמה, אמרנו: ‘הפרחח הקטן הזה גנב את הרפסודה שלנו ונפטר מאתנו והפליג לו במורד הנהר’.”

“אבל לא הייתי מפליג בלי הכושי שלי, נכון? זהו הכושי האחד שיש לי, והוא גם רכושי היחידי.”

“לא חשבנו על כך. למען האמת, אפשר לומר שראינו אותו בתור הכושי שלנו; כן, בתור שכזה ראינו אותו, אחרי כל הצרות שעברו עלינו בגללו. ואז, כשגילינו שהרפסודה נעלמה ואנחנו נשארנו בלי פרוטה בכיס, לא היתה לנו ברירה אלא לנסות שוב את ‘אין כמוהו’. ומאז אני עובד ומזיע ומתיבש כאבק־שרפה. איפה עשרת הסנטים שקיבלת? תן לי אותם!”

היה לי די כסף, על כן נתתי לו את עשרת הסנטים, אבל ביקשתי שיקנה בהם משהו לאכול, ויביא גם לי משהו, כי זהו כל הכסף שיש לי ומאז אתמול לא אכלתי כלום. הוא לא ענה לי; אבל אחרי רגע הסתובב אלי ואמר:

“האם אתה חושב שהכושי הזה ילשין עלינו? אם רק יעיז – נקלף את עורו מעל גופו.”

“איך הוא מסוגל להלשין? אולי הוא לא ברח בעצמו?”

“לא! התרח הזקן מכר אותו; הוא לא התחלק אתי בכסף, ועכשיו התנדף כל הכסף ואיננו.”

“מכר אותו?” קראתי בדמעות, “הרי הוא היה הכושי שלי. איפה הוא; אני רוצה את הכושי שלי!”

“ובכן, אינך יכול לקבל בחזרה את הכושי שלך, וחדל לילל. שמע נא, אולי אתה תעז להלשין עלינו, מה? יקח אותי השד אם אני מוכן לסמוך עליך. שמע, אם רק תעיז להלשין על…”

הוא השתתק, אך אף פעם בחיי לא ראיתי מבט מכוער כזה בתוך עיניו. המשכתי לבכות קצת ואמרתי:

“אני לא חושב להלשין על אף אחד; וגם אין לי זמן להלשנות. אני מוכרח ללכת ולמצוא את הכושי שלי.”

זמן מה עמד נבוך, המודעות מתנפנפות בתוך זרועו, ומצחו מקומט מרוב מחשבות. לבסוף אמר:

“אומר לך משהו. עלינו להיות פה שלושה ימים. אם אתה מבטיח לי שלא תלשין, ושלא תרשה לכושי שלך להלשין, אומר לך איפה תוכל למצוא אותו.”

הבטחתי לו, והוא אמר:

“איכר אחד בשם סילס פ…”ואז השתתק פתאום. אתם מבינים,

הוא התחיל לומר לי את האמת: אבל כשהשתתק פתאום והתחיל לחשוב מחדש, ניחשתי שהוא משנה את דעתו. ואמנם, כך היה. הוא לא היה מוכן לסמוך עלי; הוא רצה להיות בטוח שלא אסתובב כאן כל שלושת הימים. ואחרי רגע אמר:

"האיש שקנה אותו נקרא אברם פוסטר – אברם ג. פוסטר –

והוא גר במרחק ששים קילומטר מכאן, בדרך ללפאיט."

“בסדר,” אמרתי, “אוכל לעבור את הדרך הזאת ברגל בשלושה ימים. ועוד היום אחרי הצהרים אצא לדרך.”

“לא, לא, עליך לצאת לדרך מיד. אל תפסיד אף רגע, וגם אל תפטפט יותר מדי בדרך. שמור את לשונך בתוך פיך והסתלק מכאן, אם אינך רוצה צרות מאתנו; שמעת?”

זו היתה הפקודה שרציתי לשמוע, וכדי לקבל אותה שיחקתי את ההצגה הזאת. רציתי לבצע את התכניות שלי בחופשיות גמורה.

“התחל ללכת,” אמר הדוכס, “ותוכל לומר למר פוסטר כל מה שיתחשק לך. יכול להיות שתצליח לשכנע אותו כי ג’ים הוא הכושי שלך; יש כמה חוּשמים שאינם דורשים תעודות; על כל פנים, שמעתי כי בדרום יש מיני אנשים כאלה. ואם תספר לו כי המודעה על הפרס היא מזויפת, אולי הוא יאמין לך, אחרי שתסביר לו למה הדפסנו אותה. ועכשיו הסתלק כבר, וספר לו כל מה שיתחשק לך. ורק זכור – אל תפתח את פיך מפה ועד שם.”

ואז הסתלקתי, ופניתי ללכת לכיוון האזור הכפרי. לא הבטתי לאחור, אבל הרגשתי כי הוא מביט אחרי. הייתי בטוח גם שאוכל לסדר אותו בלי קושי. צעדתי קילומטר או שנים לכיוון השדה, ואחרי מנוחה קצרה פניתי דרך היער לכיוון חוות פלפס. החלטתי להתחיל במיבצע שלי ישר בלי חכמות, כי רציתי להשתיק את ג’ים, שלא יפטפט עד שהנבלים האלה יסתלקו מהעיירה. לא רציתי שום צרות נוספות. כל רצוני היה להתרחק מהם ולא לראות יותר את פרצופם לעולם.

 

פרק שלושים־ושנים: קיבלתי שם חדש    🔗

כשהגעתי אל החווה היה הכל מסביב שקט ושבּתי, חם ומלא אור־שמש. הפועלים יצאו אל השדות; ובאויר נשמע מין זימזום שקט של זבובים ויתושים, שעטף את המקום במין בדידות ועצב, כאילו האנשים כולם מתו והסתלקו מן העולם. ואם באה פתאום רוח קלה והניעה את העלים – מילאה גם היא את הנשמה בעצב, כי אז נדמה כאילו שדים ורוחות מלחששים להם מסביב, ונדמה לך שהם מלחששים דווקא עליך. ובדרך כלל מתעורר אז גם בך הרצון למות ולהיפטר מכל הצרות.

חוות פלפס היתה חוות־מטעים עלובה, שיש עוד אלפים כמוה. הנה מה יש בה: גדר־רשת המקיפה חצר בת שמונה דונם; מדרגות עשויות בולי־עץ מנוסרים, הנראות כחביות בעלות גודל שונה, שדרכן אפשר לעבור את הגדר, ועליהן יכולות הנשים לעמוד לפני העליה על הסוס; כמה פיסות־דשא עלובות בחצר הגדולה, שבדרך כלל היא חשופה וחלקה, כמו כובע ישן שהגבחת שלו השתפשפה. בחצר עמד בית קורות גדול בשביל האנשים הלבנים – קורות קצוצות, שהסדקים ביניהן נסתמו בטיט או בוץ, ופסי הבוץ האלה קיבלו סיוד לפני המון זמן. אל הבית היה מחובר מטבח־קורות בעל מעבר גדול ורחב, מכוסה גג. מאחורי המטבח נמצא חדר־עישון. ביקתה קטנה ומבודדת עמדה קרוב לגדר האחורית. שלושה צריפי־עץ קטנים עמדו בשורה לצד חדר העישון – בהם גרו הכושים, ובצד השני – כמה בנינים נפרדים. ליד הביקתה הקטנה עמדו דוד אשפה ודוד להרתחת סבון; ליד דלת המטבח – ספסל עם דלי מים. כלב אחד נימנם לו בשמש; וכלבים נוספים נימנמו סביב סביב. כשלושה עצי נוי צמחו להם בפינה; כמה שיחי דומדמנית ואוכמנית צמחו אי־שם ליד הגדר. מחוץ לגדר ראיתי גן ומיקשת אבטיחים. אחריה התחילו שדות הכותנה, ואחרי השדות השתרע היער.

הקפתי את הבית, טיפסתי מעל הגדר על־יד דוד־האשפה ופניתי לעבר המטבח. לאחר שעברתי מרחק־מה שמעתי את הזימזום העמום של גלגל־טוויה העולה ויורד במין קול בכי; ואז ביקשתי בכל הרצינות למות – כי זהו בעיני הקול המעציב ביותר בכל העולם.

המשכתי ללכת בלי שום תכנית מיוחדת במוחי; סמכתי על ההשגחה העליונה שהיא תשים בפי את המילים הנכונות בבוא השעה. שמתי לב שההשגחה שמה תמיד את המילים הנכונות בפי, אם נתתי בה אמון.

לאחר שהגעתי לחצי הדרך, קם כלב אחד, ואחריו כלב שני – והתחילו להתקרב אלי. נעצרתי, כמובן, הבטתי בהם ישר בפרצוף ולא זזתי. ואיזו מהומה הם הקימו! בחצי רגע נעשיתי מרכז של גלגל, אם מותר לי להתבטא כך, שחישוריו עשויים כלבים! מעגל של איזה חמישה־עשר כלבים המצטופפים סביבי, שצואריהם וחטמיהם פשוטים לעברי, נובחים ומיללים; ואליהם נוספו עוד ועוד כלבים, שיכולתי לראותם באים מעל לגדרות ומאחורי פינות ומכל מקום שתרצו.

אז פרצה מן המטבח כושית אחת, מעגילה בידה, כשהיא צועקת: “'סתלקו מכאן! אתה, טיגר! ואתה, פנתר! 'סתלקו מיד!” היא התחילה מעיפה מכות לאחד ולשני ולשלישי, ומיד ברחו כולם ביללה. אבל אחרי שתי שניות שבו מחציתם, הקיפו אותי בזנבות מכשכשים וניסו להתידד אתי. בעצם, הכלב איננו חיה כל־כך מסוכנת.

מאחורי האשה הופיעה ילדה כושית קטנה ושני ילדים כושים, שלא לבשו כלום לגופם מלבד חולצות־פשתן, והם נתלו על שמלת אמם והציצו לעברי מאחוריה בבישנות, כדרך כל הילדים בעולם. ואחר־כך יצאה בריצה מן הבית האשה הלבנה, שנראתה כבת ארבעים וחמש, גלוית ראש ופלך בידיה. בעקבותיה הלכו ילדיה הקטנים, שהתנהגו בדיוק כמו הילדים הכושים. היא חייכה אלי חיוך עצום כזה, עד שבקושי יכלה לעמוד, ואמרה:

“ובכן, אתה הוא זה סוף סוף! הלא כן?”

ועוד לפני שהספקתי לחשוב עניתי: “כן, גבירתי.”

היא תפסה וחיבקה אותי בכל כוחה. ואחר־כך לפתה את שתי ידי ולחצה אותן בתנועות בריאות. עיניה נתמלאו דמעות, שזלגו על פניה; והיא הוסיפה לחבק אותי וללחוץ את ידי ולומר שוב ושוב: “אינך דומה כל־כך לאמך, כפי שתארתי לעצמי. אך בשם האל, זה לא איכפת לי. אני כה שמחה לראותך! אה, יקירי, הייתי מוכנה עכשיו לבלוע אותך. ילדים, זהו תום בן־דודכם. אימרו לו שלום!”

אך הם הגיעו ראשיהם, תקעו אצבע בפיהם והסתתרו מאחורי אימם. והיא המשיכה ואמרה:

“ליזה, מהרי והכיני לו מיד ארוחה חמה. האם אכלת ארוחת־בוקר על הספינה?”

עניתי לה שכבר אכלתי ארוחת־בוקר. ואז היא פנתה אל הבית, בהובילה אותי בידה והילדים נגררים אחרינו. לאחר שנכנסנו הושיבה אותי על כיסא בעל מושב קלוע, והיא התישבה מולי על שרפרף, אחזה את שתי ידי ואמרה:

“עכשיו יכולה אני להביט בך יפה יפה. ו – חי אלהים! כמה נכספתי לרגע הזה כל אותן שנים ארוכות. והנה, סוף סוף הרגע הגיע. חכינו לך זה יותר מיומים. מה גרם לעיכוב? האם עלתה הספינה על שרטון?”

“כן, גבירתי. היא…”

“אל תקרא לי גברת. קרא לי דודה סלי. היכן היא עלתה על שרטון?”

לא ידעתי בדיוק מה לומר, כי לא ידעתי אם הספינה צריכה היתה לבוא ממעלה הנהר או להפך. אבל סמכתי כתמיד על החוש שלי, והחוש רמז לי שהספינה היתה צריכה לבוא במעלה הנהר, מכיוון ניו־אורליאנס. אך גם ניחוש זה לא עזר לי הרבה, כי לא ידעתי את שמות השרטונים אשר בדרך. הבנתי שעלי להמציא איזה שם, או לשכוח את שמו או… אך פתאום נצנץ במוחי רעיון ואמרתי:

“בעצם, לא עלינו על שרטון. העיכוב נגרם בגלל צילינדר אחד שהתפוצץ.”

“אלהים! ומישהו נפצע?”

“לא. רק כושי אחד נהרג.”

“תודה לאל; כי לפעמים נפגעים גם בני־אדם. לפני שנתים, בחג־המולד, הפליג סילס דודך בספינה ישנה אחת, וצילינדר התפוצץ בה. אדם אחד הפך לבעל־מום, ואם איני טועה הוא מת אחר־כך. דודך הכיר משפחה אחת, שהכירה יפה את קרוביו של האיש הזה. כן, נזכרתי, הוא באמת מת. הוא סבל מאוד, והיה הכרח לקטוע אֵבר בגופו; אך הדבר לא עזר. גופו נעשה כחול, והוא מת בתקווה להתעורר עם תחית המתים. סיפרו שמראהו היה נורא. דודך נסע יום יום העירה כדי לפגוש אותך. והוא יצא גם היום, לפני כשעה, ועלול לחזור כל רגע. ודאי פגשת אותו בדרך, הלא כן; הוא אדם קשיש, בעל…”

"לא, דודה, לא פגשתי אף אחד. הספינה עגנה ממש עם זריחה,

ואני השארתי את חפצי על הרציף הצף ויצאתי לטייל מעט בעיר ובשדה, כדי להרוג את הזמן, ושלא לבוא אליכם מוקדם מדי. ועל כן הגעתי בדרך האחורית."

“למי מסרת את חפציך?”

“לשום אחד.”

“אבל, ילד – הרי יגנבו אותם!”

“לא ממקום שאני החבאתי אותם,” אמרתי.

“כיצד הספקת לאכול ארוחת־בוקר על הספינה בשעה כה מוקדמת?”

היתה זו מין שאלת־מלכודת, אבל אני עניתי: “רב־החובל ראה אותי מסתובב על הסיפון והציע לי לאכול משהו לפני הירידה לחוף. הוא לקח אותי אל מועדון הקצינים ושם נתן לי לאכול כל מה שהתחשק לי.”

הייתי כל־כך מעוצבן, עד שלא יכולתי להקשיב לדבריה. כל הזמן הצצתי לעבר הילדים; רציתי לסור איתם לאיזו פינה, ושם לחלוב אותם מעט ולגלות מי אני. אבל לא מצאתי שום הזדמנות לכך, כי מרת סילס המשיכה לדבר ולדבר בלי סוף. והנה, פתאום הוציאה מילים שהעבירו בי צמרמורת:

“הנה אנחנו מדברים ומפטפטים, ואתה עדיין לא סיפרת לי אף מילה על אחותי ושאר בני המשפחה. ובכן, עכשיו אנוח אני מעט ואתה תתחיל לדבר. פשוט, ספר לי הכל – ספר לי על כולם, כל אחד ואחד מהם: מה שלומם, ומה הם עושים, ומה ביקשו ממך לספר לי. כל דבר ודבר שיעלה בדעתך.”

בקיצור, ראיתי שנתקעתי בבוץ – ועד הצוואר. עד הרגע ההוא עמדה לצדי ההשגחה די בסדר, אבל עכשיו נדמה כאילו בגדה בי. ראיתי שאין שום טעם להמשיך במשחק, והגיע הזמן להרים ידים. הנה עוד הזדמנות, אמרתי לעצמי, שבה כדאי לנסות ולהסתכן באמירת האמת. פתחתי את פי לדבר, אך ברגע הזה בדיוק תפסה אותי האשה, דחפה אותי אל מתחת למיטה ואמרה:

“הנה הוא בא! הכנס את ראשך עמוק יותר; זהו, מספיק. עכשיו אי אפשר לראותך. אל תגלה שום סימן שאתה כאן. אני אמתח אותו מעט. ילדים – אף מלה!”

ראיתי שהמצב מזופת, אך לא היה שום מקום לדאגה. לא היה מה לעשות, אלא לשכב במנוחה ולהתכונן לרגע שבו יכה הרעם.

הספקתי להעיף מבט חטוף לעבר האדון הקשיש ברגע שנכנס; ואחר־כך המיטה הסתירה אותו. מרת פלפס קפצה לעברו ושאלה:

“פגשת אותו?”

“לא,” ענה בעלה.

“בשם אלהים!” קראה האשה, “מה יכול היה לקרות לו?”

“אין לי מושג,” ענה לה, “ואני חייב להודות שהדבר מדאיג אותי מאוד.”

“מדאיג!” אמרה, “אני יוצאת כולי מדעתי! הוא חייב היה להגיע, ואתה פשוט לא הצלחת לפגוש אותו. אני יודעת שזה כך… משהו אומר לי…”

“אבל סלי, הדבר הזה פשוט לא יתכן, ואת יודעת זאת.”

“אבל אויה לי, מה תאמר על כך אחותי? הוא מוכרח היה להגיע, ואתה פשוט לא פגשת אותו. הוא…”

“די, אל תוסיפי כאב ליסורי. איני יודע כיצד לבאר זאת. אני מבולבל לגמרי, ואינני מתבייש להודות שכולי אחוז פחד. אין ספק שהוא לא הגיע; כי, פשוט, אין כל אפשרות שאחמיץ אותו. סלי, זה נורא, פשוט איום ונורא… משהו קרה לספינה. אני בטוח בזאת.”

“הוי, סילס, הבט לשם – אל מעלה הדרך! האם לא בא מישהו?”

הוא קפץ לעבר החלון שלמראשות המיטה, ומרת פלפס מיהרה לנצל את ההזדמנות שציפתה לה. חת־שתים גחנה מעלה למרגלות המיטה, משכה אותי בתנופה – ואני יצאתי והתרוממתי. ולאחר שהוא הסתובב מאצל החלון – עמדה היא מולו זורחת ומחייכת כאש־להבה, ואני עמדתי לצידה עלוב ומכוסה זעה. האדון הקשיש תקע בי זוג עינים ושאל:

“מ…מי זה?”

“ומה אתה חושב?”

“אין לי מושג. מי הוא?”

“תום סויר!”

לכל השדים, כמעט שנבלעתי מתחת לרצפה! אך לא הספקתי להרגע כמו שצריך – והזקן תפס את ידי והתחיל מנער ומטלטל אותה עוד ועוד; וכל אותה שעה רקדה אשתו מסביבנו וצחקה ובכתה… ואיך ששניהם המטירו עלי שאלות על סיד ומרי וכל בני השבט.

אך אם הם שמחו – אין להשוות את שמחתם שלהם לשלי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש – סוף סוף גיליתי מי אני, בקיצור, הם נדבקו אלי במשך שעתים רצופות; ולבסוף, כשסנטרי היה כל־כך עייף עד שזז בקושי, הספקתי לספר להם כל כך הרבה על משפחתי – כלומר, על משפחת סויר – שזה היה די והותר לשש משפחות סויר. וסיפרתי גם איך הצילינדר התפוצץ בפי הנהר, וכיצד תיקנו את הקילקול במשך שלושה ימים. לסיפור שלי היתה השפעה נהדרת, והם בלעו כל מלה במלה.

מצד אחד, הרגשתי עצמי עכשיו נפלא, אבל מצד שני היתה זו גם הרגשה לא הכי נוחה. היה קל ונוח לשחק את תום סויר, וזה המשיך להיות קל ונוח עד שפתאום שמעתי קול שעול של ספינת־קיטור המתקרבת במורד הנהר. ואז אמרתי לעצמי: מה יהיה אם תום סויר יגיע בספינה הזאת? ומה יהיה אם הוא יכנס לכאן בעוד רגע ויריע את שמי האמיתי לפני שאספיק לקרוץ לו לשבת בשקט?

בקיצור, אי־אפשר היה להמשיך באופן שכזה. אני מוכרח לצאת לדרך ולארוב לתום. ואז אמרתי לזקנים שעלי לנסוע העירה להביא את חפצי. הזקן היה מוכן לצאת יחד אתי, אבל אני התנגדתי; אמרתי שאני יודע לנהוג בסוס בעצמי, ואינו צריך יותר לטרוח בגללי.

 

פרק שלושים־ושלושה: סופם העלוב של הוד רוממותם    🔗

ובכן, יצאתי העירה בעגלה. עוד לא הגעתי לחצי הדרך, והנה ראיתי עגלה נוסעת לעברי, ובה יושב מישהו; ולא סתם מישהו אלא תום סויר בכבודו ובעצמו. עצרתי את העגלה, חיכיתי עד שיתקרב, ואז קראתי – “עמוד!”. המרכבה נעצרה על ידי, ופיו של תום נפער כמערה מבלי להיסגר; הוא ניסה לבלוע פעמים־שלוש, כאילו גרונו התיבש, ולבסוף אמר:

“מעולם לא עשיתי לך שום רע, ואתה יודע זאת. אם כן, למה ייצאת מן הקבר לרדוף אחרי?”

“לא יצאתי מן הקבר,” אמרתי לו, “כי לא נכנסתי אליו.”

לאחר ששמע את קולי הוא נרגע מעט, אבל לא לגמרי.

“אתה שם, אל תעז למתוח אותי, כשם שאני לא הייתי מותח אותך, הישבע בחייך – אתה רוח או לא?”

“אני נשבע בחיי – אנ’לא רוח,” עניתי.

“בסדר, א…א…אני… אני צריך להאמין לך, אבל בכל זאת אנ’לא מבין מה הולך כאן. שמע נא, לא רצחו אותך אף פעם, בכלל?”

“לא, אף פעם לא רצחו אותי. אני סידרתי את כל הענין. ואם אתה לא מאמין – בוא ומשש אותי.”

הוא ירד ומישש אותי – ונרגע לגמרי. והוא כל־כך שמח לשוב ולראות אותי – עד שלא ידע מה לעשות מרוב שמחה. הוא רצה לדעת בדיוק כל מה שקרה, כי היתה זו הרפתקה עצומה ורבת־מסתורין – הדבר הכי אהוב עליו בעולם, אבל אני ביקשתי ממנו שיעזוב את זה עכשיו לזמן־מה, ואמרתי לעגלון שלו שיחכה־רגע; שנינו נסענו חתיכת־דרך, ואז גיליתי לתום באיזה בוץ אני תקוע ומה לדעתו עלינו לעשות עכשיו; הוא ביקש שאעזוב אותו רגע במנוחה ולא אפריע לו. והוא חשב וחשב, ולבסוף אמר:

“יש! הכל יהיה בסדר. העבר את המזוודה שלי לעגלה שלך, כאילו שהיא שלך; הסתובב ושוב הביתה לאט לאט, כדי שתגיע בזמן המתאים. ואני אשוב בינתים העירה ואתחיל את הדרך מחדש, ואגיע רבע שעה או יותר אחריך. ואתה עשה עצמו כאילו אינך מכיר אותי.”

“בסדר,” אמרתי, “אבל חכה רגע. יש עוד דבר שאיש בעולם אינו יודע, מלבדי. והענין הוא זה: יש פה כושי אחד שאני רוצה לגנוב אותו ולהוציאו מעבדות, ושמו ג’ים… ג’ים של העלמה וטסון.”

“מה?!” קרא תום, “הלא ג’ים…”

הוא השתתק ושקע במחשבות. ואני אמרתי:

“אני יודע מה רצית להגיד. רצית להגיד שזהו עסק מטונף ושפל; אבל מה איכפת לי? גם אני מלוכלך ושפל, ואני מתכונן לגנוב אותו. ומה שאני מבקש ממך הוא לשתוק ולא להלשין, בסדר?”

עיניו של תום נדלקו והוא אמר:

“אני אעזור לך לגנוב אותו!”

מה להגיד? כמעט התפוצצתי מרוב הפתעה. היה זה הדיבור הכי מדהים ששמעתי בימי חיי; ואני חייב להודות שהערך של תום ירד מאוד בעיני בגלל זה. פשוט, לא יכולתי להאמין – תום סויר גונב כושים!

“אוף, עזוב,” אמרתי, “אתה מתלוצץ.”

“לא מתלוצץ בכלל.”

“מילא,” אמרתי, “מתלוצץ או לא. אם תשמע משהו על כושי בורח – זכור ואל תשכח: אתה לא יודע עליו כלום, וגם אני אין לי שום מושג מי הוא.”

תום הכניס את המזוודה שלו לעגלה שלי, ואחר־כך נסע לדרכו ואני נסעתי לדרכי. אבל אני שכחתי כמובן שעלי לנהוג לאט, כי הייתי מלא שמחה ומחשבות. לכן הגעתי הביתה מוקדם מדי בהשוואה לאורך הדרך. הזקן עמד ליד הדלת ואמר:

“שמע, זה פשוט נפלא! מי היה מאמין שהסוסה הזאת תהיה מסוגלת למבצע מהיר שכזה; חבל שלא מדדתי את הזמן שעבר. ואין אף טיפת זעה על גופה. אף לא טיפה אחת. ממש נפלא. עכשיו לא אהיה מוכן למכור אותה אפילו בעד מאה דולר, בהן צדק. ואילו לפני כן הייתי מוכר אותה גם בחמישה־עשר דולר, ומאמין שעשיתי עסק טוב.”

זה כל מה שאמר. הוא היה הזקן התמים והטוב ביותר שראיתי בחיי. אבל אין פלא; הוא לא היה רק איכר, אלא גם מטיף, והיתה לו כנסיה קטנטנה בסביבות המטעים. הוא בנה אותה על חשבונו, והיא שימשה מקום תפילה ובית־ספר. הוא לא קיבל כסף בעד הדרשות שלו, אף־על־פי שהגיע לו. היו עוד המון איכרים־מטיפים שנהגו כמוהו באיזורי הדרום.

אחרי חצי שעה הגיעה העגלה של תום ועצרה ליד המדרגות שבחזית הבית. הדודה סלי ראתה אותו מבעד לחלון ואמרה:

“הביטו, מישהו בא! מענין מי זה; דומני שהוא זר. ג’ימי,” פנתה לאחד הילדים, “רוץ ואמור לליזה שתניח צלחת נוספת על השולחן.”

כולם מיהרו אל הדלת הראשית; כמובן, אורח זר לא מגיע הנה כל שנה; וכשמגיע סוף סוף אחד כזה נדבקים כולם בקדחת. תום עלה במדרגות וקרב אל הבית. העגלה הסתובבה וחזרה לדרך וכולנו הצטופפנו על־יד הדלת. תום לבש את בגדי החג שלו, ומולו עמד קהל – עסק שהיה תמיד אהוב מאוד על תום סויר. בנסיבות כאלה לא היה לו קשה כלל לעטוף את עצמו בהופעה מתאימה. הוא לא היה מסוג הילדים שיופיעו בחצר עלובים ונפחדים ככבשה. לא, הוא הופיע שקט ורב־חשיבות כתיש. כשהגיע לפתח הבית הרים את כובעו הרמה כל־כך נהדרת, כאילו היה מכסה מקופסה של פרפרים שנרדמו ואסור להעירם, ואמר;

“אדוני הוא מר ארצ’יבלד ניקולס, הלא כן?”

“לא, נערי,” השיב הזקן, “צר לי להודיע לך כי הרכב הוליך אותך שולל. חוות ניקולס נמצאת מרחק חמישה קילומטרים מכאן. בוא, היכנס.”

תום שלח מבט מהיר לאחור ואמר:

“מאוחר מדי. הוא נעלם.”

“כן, הוא נעלם, ילדי. ואתה, בוא היכנס, ותאכל אתנו ארוחת צהרים. אחר־כך נרתום את העגלה שלנו ונסיע אותך אל ניקולס.”

“הו לא, איני מעז לגרום לכם טרחה שכזאת. אלך ברגל; אינני נבהל מהמרחק.”

“אבל לא נניח לך ללכת… אין זה ממנהג הכנסת־האורחים של הדרום. בוא, היכנס.”

“בבקשה ממך,” אמרה הדודה סלי, “אין זה גורם לנו טרחה כלל. אתה חייב להיכנס. זוהי דרך ארוכה ומלאת אבק, ולא נניח לך ללכת ברגל. ומלבד זאת, כבר ביקשתי להניח עוד צלחת על השולחן; ואל לך לגרום לנו אכזבה. היכנס איפוא והרגש עצמך כמו בבית.”

תום הודה להם בצורה נאה ולבבית מאוד, הניח להם לשכנע אותו ונכנס הביתה. ואחרי שנכנס סיפר כי הגיע מהעיר היקסויל שבמדינת אוהיו, וכי שמו ויליאם תומפסון – והשתחווה פעם נוספת.

בקיצור, הוא המשיך לפטפט עוד ועוד ועוד, והוציא מהשרוול כל מיני מעשיות על היקסויל ועל כל מיני אנשים דמיוניים שהמציא; ואני התחלתי להתעצבן ולשאול את עצמי איך ההצגה הזאת יכולה להוציא אותי מהבוץ. ולבסוף, בעוד הוא מפטפט, התקרב לדודה סלי, הרביץ לה נשיקה ישר על פיה, ואחר־כך התישב בנחת על כסאו והמשיך בפיטפוטיו. אבל הדודה קפצה ממקומה, ניגבה את הנשיקה בגב־ידה וקראה:

“כלבלב מחוצף שכמותך!”

הוא נעלב כביכול ואמר:

“אני מתפלא מאוד, גבירתי.”

“אתה מתפ… ומה, לדעתך, אני; יש לי חשק לקום ו…אמור, מה היתה כוונתך בנשיקה זו?”

הוא לבש פרצוף אדיב וענו, ואמר:

“לא התכוונתי לשום דבר. לא חשבתי לפגוע בך. אני… אני תארתי לעצמי שזה ימצא חן בעיניך.”

“הוי, תינוק טיפש!” היא לקחה בידיה את הפלך, והייתי בטוח כי תשבור אותו על גבו של תום, “מה הניע אותך לחשוב שזה ימצא הן בעיני?”

“ובכן, אנ’לא יודע. אבל… הם… אמרו לי שתשמחי לזה.”

“הם אמרו לך. כל מי שאמר לך זאת הוא חולה־רוח נוסף. מעולם לא שמעתי מין דבר שכזה. מי זה ‘הם’?”

“פשוט, כולם. כולם אמרו לי זאת, גבירתי.”

זה היה יותר מדי. עיניה מיצמצו בכעס, ואצבעותיה התעוותו,

כאילו התכוונה לשרוט אותו. היא פנתה אל תום ואמרה:

“מי זה ‘כולם’? אמור את שמותיהם, או שישאר חושם אחד פחות בעולם.”

הוא קם, נראה נבוך מאוד, שיחק בכובעו ואמר:

“אני מצטער מאוד, ולא ציפיתי למין תגובה שכזאת. הם ביקשו ממני לנשק לך. כולם ביקשו ממני, ואמרו: תן לה נשיקה, היא תשמח לזאת. כולם אמרו כך, כל אחד ואחד. אני מבקש סליחה. גבירתי, ומבטיח לך שיותר לא אעשה זאת… בהן צדק.”

“יותר לא תעשה זאת, מה; ובכן, אני בטוחה שלא תעז.”

“נכון, גבירתי. לא אעז לעשות זאת, אלא רק אם תבקשי ממני.”

“עד שאבקש ממך! בכל ימי חיי לא שמעתי חוצפה כזאת! אפילו אם תגיע לגילו של מתושלח – לא תזכה שאבקש זאת. ממך, או מבני מינך.”

“ובכן,” אמר תום, “אני באמת מופתע מאוד. ואני לא תופס מה הולך כאן. כולם אמרו לי שזה ימצא חן בעיניך, ואני האמנתי להם. אבל…”הוא השתתק והביט לאט מסביב, כאילו חיפש איזה. מבט ידידותי; ולבסוף נתקל בעיני האדון הזקן ואמר: “ואתה לא חשבת, אדוני, שהנשיקה תגרום לה שמחה?”

“אני; לא. אני… דומני ש…לא…”

אחר־כך חזר תום והביט מסביב, פנה אלי ואמר: “ואתה, תום, לא חשבת שהדודה סלי תפרוש את זרועותיה ותאמר: סיד סויר…”

“אלהים אדירים!” פרצה הדודה לתוך דבריו וזינקה לעברו, “פרחח חסר בושה שכמותך! איך העזת לשטות בי כך…” היא ביקשה לחבק אותו, אבל הוא חמק ממנה ואמר:

“לא! קודם בקשי ממני יפה…”

היא מיהרה וביקשה רשות; ואחר־כך חיבקה אותו ונשקה לו שוב ושוב, ואחר־כך העבירה אותו לבעלה והוא השלים את המלאכה. ואחרי שנרגעו מעט היא פתחה ואמרה:

“אה, יקירי, מעולם לא זכיתי להפתעה שכזאת. לא ציפינו לך כלל, אלא רק לתום. אחותי לא כתבה לי, אלא רק על בואו של אחיך.”

“נכון, כי תחילה באמת התכוונה לשלוח רק את תום,” אמר, “אבל אני ביקשתי וביקשתי ממנה, עד שלבסוף הרשתה גם לי לנסוע. וכך, בזמן ההפלגה בנהר אמר תום שתהיה זו הפתעה סוג אלף אם הוא יגיע לפני, ואחר־כך אופיע אני כמישהו זר. אבל טעינו, דודה סלי. זהו מקום לא רצוי לזרים.”

“לא, לא לכלבלבים חסרי בושה כמוך, סיד. צריכה הייתי לחלוק לך מכות הגונות. איש לא סידר אותי בצורה שכזאת מאז… אינני יודעת מתי. אבל לא איכפת לי כלל; אני מוכנה לעבור עוד אלף מתיחות שכאלה – כדי לזכות בכם. אה, איזה מחזה ערכתם לי! לא אכחיש, שכמעט התמסמסתי מרוב תדהמה בשעה שהעפת לי את הנשיקה המצלצלת הזאת.”

אכלנו את ארוחת־הצהרים במעבר הפתוח שבין הבית והמטבח; והשולחן היה מלא מנות שיכלו להספיק לשבע משפחות – וכולן מנות חמות ונהדרות. לא היה שם כלל אותו סוג בשר שפוף, שמניחים אותו במרתף טחוב לשעות הלילה ובבוקר יש לו טעם של עצם מחורבנת. הדוד סילס ברך על האוכל ברכה ארוכה וממושכת, אבל זה היה כדאי; מה גם שהאוכל לא התקרר בגללה, כמו שזה קורה לפעמים.

כל אחרי הצהרים ישבנו ודיברנו המון, ותום ואני הקשבנו יפה יפה; אך לא יצא מזה כלום – לא שמענו אף מלה אחת על שום כושי בורח, ואנחנו חששנו להעביר את השיחה לנושא זה. אבל בארוחת־הערב אמר אחד הילדים:

“אבא, מותר לי ללכת עם תום וסיד להצגה?”

“לא,” ענה הזקן, “אני מתאר לעצמי שלא תהיה הערב שום הצגה; ואפילו אם היתה – לא הייתי מרשה לכם ללכת. הכושי הבורח סיפר לבורטון ולי את כל הפרטים על ההצגה הנפשעת הזאת, ובורטון אמר שיספר על כך לכל אנשי העיירה. אני מתאר לעצמי שהקהל הספיק כבר לגרש את הנוכלים הללו מן העיר.”

לא פחות ולא יותר; אבל אני לא יכולתי לעשות כלום. תום ואני הלכנו לישון באותו חדר ובאותה מיטה; ומפני שהיינו עייפים מאוד אמרנו לילה טוב מיד אחרי ארוחת הערב; ואחר־כך טיפסנו על החלון וירדנו דרך הכליא־ברק ומיהרנו העירה. לא האמנתי שמישהו ילך להזהיר את המלך והדוכס, ואם אני לא אזדרז להזהיר אותם – הם יפלו לתוך צרה הגונה.

בדרך סיפר לי תום איך חשבו כולם שנרצחתי ואיך נעלם אבי מיד אחרי־כן ולא חזר מאז העירה, ואיזה רעש עוררה בריחתו של ג’ים; ואני סיפרתי לתום את כל תעלולי “אין כמוהו בארמון” וקצת על ההפלגה שלנו ברפסודה, עד כמה שהספקתי. ומיד אחרי שהגענו העירה והתקרבנו למרכזה – השעה היתה אז שמונה וחצי – בא מולנו המון רועש וגועש, שנשא לפידים, ילל וצרח באופן נורא, תופף בסירים ותקע בחצוצרות. מיד קפצנו לצד הדרך, כדי לתת להם מעבר; ובשעה שעברו על פנינו ראיתי את המלך והדוכס רוכבים על גבי מוט – כלומר, הבנתי שאלה צריכים להיות המלך והדוכס, אף־על־פי שהיו מכוסים לגמרי בזפת ונוצות ולא היה להם שום דמיון לבני אנוש, אלא רק לזוג מפלצות נוצתיות. בקיצור, המראה הזה עורר בי בחילה נוראה, ואני נתמלאתי רחמים על שני הנבלים העלובים והמסכנים; הרגשתי כאילו אף פעם לא רציתי לראות ברעתם. היה זה מחזה נורא. אכן, בני־אדם מסוגלים להיות אכזריים נורא זה לזה.

הבינונו שבאנו מאוחר מדי, מבלי שנוכל להועיל כלום. שאלנו כמה פגרנים מה הולך פה, והם סיפרו לנו שהקהל כולו מילא את אולם ההצגה בפנים תמימות מאוד; כולם חיכו בשקט עד שהתרח הזקן עלה על הבמה והתחיל בקיפצוציו; ואז נתן מישהו אות – והבית כולו קם והסתער עליהם.

ואז פנינו לשוב הביתה. גררנו את רגלינו ואני לא הרגשתי כבר נלהב כמו קודם, אלא שפל וכנוע ואפילו אשם, אף־על־פי שלא עשיתי שום רע, אבל ככה זה תמיד; אין שום הבדל אם עשיתם טוב או רע, למצפונו של אדם אין שום שכל או הגיון, והוא תוקף אותנו בכל מקרה ומקרה. אילו היה לי כלבלב־רחוב שלא היה לו יותר שכל מאשר למצפון האדם, הייתי מרעיל אותו. המצפון תופס בגוף יותר מקום מאשר כל האברים האחרים, ובכל זאת אין בו שום תועלת. תום סויר חושב גם הוא בדיוק כמוני.

 

פרק שלושים־וארבעה: אנחנו מעודדים את ג’ים    🔗

הפסקנו את השיחה ושקענו במחשבות. אחרי רגע אמר תום: “תראה, הק, איזה מין טפשים אנחנו שלא חשבנו על כך מקודם. בוא נתערב שאני יודע איפה נמצא ג’ים.”

“לא! איפה?”

“בביקתה ההיא שליד דוד האשפה. תקשיב למה. שמת לב איך בארוחת הצהרים הלך לשם כושי אחד עם כמה מנות?”

“כן.”

“בשביל מי היה האוכל הזה, לדעתך?”

“בשביל כלב.”

“גם אני חשבתי כך; אבל טעיתי.”

“מאין לך?”

“מפני שהיה שם גם אבטיח.”

“נכון, גם אני הבחנתי בכך. אה, איזה טמבל הייתי שלא עלה על דעתי כי הכלבים לא אוכלים אבטיח. זה רק מוכיח שאדם יכול לראות ולא לראות בעת ובעונה אחת.”

“הכושי פתח את הבריח כשנכנס ואחר־כך נעל אותו בצאתו. כשקמנו, הוא מסר לדוד את המפתח, אותו מפתח שהשתמש בו. אבטיח הוא סימן לבן־אדם, ומנעול הוא סימן לאסיר. ובחווה קטנה שכזאת, שבעל־הבית שלה כל־כך טוב ואדיב, לא יכולים להיות שני אסירים. המסקנה – ג’ים הוא האסיר. אני שמח שגיליתי את הדבר באופן בלשי, כי לא הייתי נותן פרוטה עלובה בעד שום דרך אחרת. עכשיו, הפעל אתה את המוח שלך ואני אפעיל את מוחי וכל אחד מאתנו יתכנן תכנית לגנוב את ג’ים – ונבחר את התכנית שתתקבל על דעת שנינו.”

איזה ראש יש לו, לילד הזה! אילו היה לי ראש כמו לתום סויר לא הייתי מחליף אותו במחיר כתר של דוכס, או קצין בספינת־קיטור או ליצן בקרקס או שום דבר אחר שעולה כרגע על דעתי. התחלתי לחשוב על תכנית, אבל רק כדי להתעסק במשהו; ידעתי יפה יפה מאין תגיע התכנית המוצלחת. אחרי רגע שאל תום:

“מוכן?”

“מוכן,” עניתי.

“בסדר – נשמע.”

“התכנית שלי היא כזאת,” התחלתי, “נוכל בקלות למצוא אם באמת ג’ים תקוע שם. ואם כן, נוציא מחר בלילה את הסירה שלי מהנהר, ואת הרפסודה מהאי. אחר־כך, בלילה האפל הראשון, נסחב את המפתח ממכנסיו של הדוד, ואחרי שירדם, ונרד יחד עם ג’ים אל הנהר. נפליג בלילות ונתחבא בשעות היום, בדיוק כפי שנהגנו ג’ים ואני לפני כן. האם זוהי תכנית מוצלחת?”

“מוצלחת? בטח שהיא מוצלחת, כמו מלחמת עכברים. אבל היא פשוטה מדי; אין בה שום דבר מיוחד. איזה טעם יש לתכנית בלי סכנות? זו שלך היא חלקה כמו חמאת עזים, והיא לא תעורר הד בסביבה יותר מאשר פריצה לבית־חרושת לסבון.”

לא אמרתי מלה, כי לא ציפיתי לתגובה אחרת; אבל ידעתי היטב כי התכנית של תום לא תעורר שום התנגדות. וכך היה. הוא סיפר לי את תכניתו, וגיליתי מיד שמבחינת הסגנון היא שווה תריסר תכניות שלי, היא תוציא את ג’ים לחפשי בדיוק כמו שלי, ואולי אפילו תגרום לכך שניהרג. הייתי מרוצה מאוד ואמרתי שכדאי לנו להתחיל מיד במבצע. לא אתחיל לפרט אותה כאן, כי ידעתי שזו עדיין לא התכנית הסופית ובמשך הזמן ישנה אותה פה ושם, ובכל הזדמנות יוסיף לה כל מיני הוספות מבריקות. ובדיוק כך עשה.

העיקר, דבר אחד כבר היה בטוח, והוא – שתום סויר התכוון בכל הרצינות לעזור לי לגנוב את הכושי מחיי עבדות. זה היה הדבר שכל־כך הציק לי. הרי לכם ילד מחונך וממשפחה טובה, בן להורים בעלי שם טוב, בעל ראש מבריק ולא סתום, והוא משכיל ולא מטומטם, מנומס ולא גס; והנה הוא מתכונן להכניס את עצמו – בלי שום גאווה או הרגשה של צדק ויושר – לתוך מין עסק שכזה ולהביא קלון עליו ועל משפחתו. דבר שכזה לא יכולתי להבין בשום אופן. היה זה דבר מחריד, והרגשתי שאני מוכרח לקום ולאמת לו זאת, בתור ידיד אמתי, וליעץ לו להסתלק מיד מכוונתו ולהציל את כבודו. ובאמת, התחלתי לומר לו זאת; אבל הוא סתם את פי ואמר:

“אתה לא חושב שאני יודע מה אני הולך לעשות? ובדרך כלל אני יודע מה אני הולך לעשות, לא?”

“כן.”

“ולא אמרתי לך שאני רוצה לעזור לך לגנוב את הכושי?”

“כן.”

“ובכן, זהו זה.”

זה כל מה שאמר, וזה כל מה שאמרתי אני. לא היה שום טעם להמשיך ולדבר על זה, כי ברגע שאמר תום שהוא הולך לעשות. משהו, הוא תמיד עשה זאת. אבל אני לא יכולתי לתפוס איך הוא מוכן להיכנס לעסק הזה; אבל ויתרתי לו ויותר לא בילבלתי לו את המוח בקשר לכך, אם הוא דווקא רוצה בכך – לא אפריע לו.

כשהגענו הביתה היה הכל מסביב אפל ודומם; על כן ניגשנו אל הביקתה שליד דוד האשפה כדי לבדוק אותה. חצינו את החצר כדי לראות מה יעשו הכלבים; אבל הם הכירו אותנו ולא הקימו רעש גדול יותר מהרעש שמקימים כלבי כפר בלילה. התקרבנו לביקתה וסקרנו את החזית והאגפים שלה. בצד שלא הכרתי – הוא הצד הצפוני – גילינו אשנב מרובע, גבוה למדי, ולוח אחד דפוק אליו במסמרים.

“זהו זה!” אמרתי, “זהו חור די גדול, ואם נסלק אה הקרש יוכל ג’ים לצאת דרכו.”

אבל תום אמר:

“פשוט וחלק, כמו משחק דומינו, וקל כמו הסתלקות מבית־הספר. אני מקווה שנוכל למצוא דרך קצת יותר מסובכת מזאת, הק פין.”

“בסדר,” אמרתי, “מה דעתך על זה שננסר פתח בקיר, כמו שעשיתי לפני הרצח שלי?”

“זה כבר יותר טוב,” אמר תום, “זהו כבר עסק מיסתורי והגון ומסובך. אבל אני מוכן להתערב שנצליח למצוא דרך ארוכה פי שנים. אין מה למהר. בוא, נמשיך לבדוק את השטח.”

בין הביקתה לגדר גילינו מין דיר־עץ, שהיה מחובר אליה במרזב. הדיר היה ארוך אבל צר, איזה שני מטרים הרוחב. הדלת אליו, שנמצאה במזרח, היתה נעולה. תום ניגש אל דוד הסבון, חיפש מסביב ומצא מוט ברזל; לקח אותו ועקר את אחד הצירים. השרשרת נפלה ואנחנו פתחנו את הדלת ונכנסנו פנימה. סגרנו את הדלת והדלקנו גפרור, ואז גילינו שהדיר הזה רק נשען אל הביקתה אבל אין שום חיבור ביניהם. לא היתה גם רצפה לדיר, וגם שום חפץ, מלבד כמה מעדרים חלודים, אתים, מכושים ומרחשה צולעת. הגפרור גמר את תפקידו שם, וכך גם אנחנו. החזרנו את הציר למקומו והדלת ננעלה שוב כמקודם. תום היה מרוצה ביותר ואמר:

“הכל בסדר. אנחנו נוציא אותו מלמטה; המבצע יימשך שבוע.”

חזרנו הביתה, ואני נכנסתי דרך הדלת האחורית. לא הייתי צריך

אלא למשוך ברצועת עור, כי לא נהגו שם לנעול דלתות. אבל הדרך הזאת לא היתה די מרתקת בעיני תום. שום דרך לא נראתה טובה בעיניו, ועל כן החליט לטפס שוב דרך הכליא־ברק. אבל אחרי שהגיע לחצי הדרך מעד ונפל לארץ. הוא ניסה את מזלו שלוש פעמים וכמעט פיצפץ את גולגלתו. לבסוף ראה שעליו להיכנע, אבל אחרי מנוחה קצרה החליט לנסות את מזלו עוד פעם אחת – והפעם נגמר המבצע בהצלחה.

למחרת בבוקר קמנו עם זריחה וירדנו אל צריפי הכושים, כדי ללטף את הכלבים ולהתידד עם הכושי המאכיל את ג’ים – אם אמנם היה זה ג’ים. הכושים גמרו זה עתה את ארוחת־הבוקר והתכוננו לצאת לשירות. הכושי של ג’ים מילא קערה עם לחם ובשר ומנות אחרות, ובעוד הכושים האחרים יוצאים לדרך הגיע המפתח מן הבית.

היה זה כושי די חביב, בעל פרצוף מטופש, ושערותיו הצמריות היו קשורות קווצות קווצות בחוטים. הוא עשה זאת כדי לגרש את המכשפות; לדבריו נטפלו אליו המכשפות נורא בלילות האחרונים, הציגו לפניו כל מיני מחזות מוזרים והשמיעו באזניו כל מיני קולות וצלילים משונים. אף פעם, בכל ימי חייו, לא כישפו אותו בצורה כל כך נוראית. הוא פיטפט כל־כך הרבה על הצרות שלו, עד ששכח מה רצה לעשות. ואז פנה אליו תום ושאל:

“בשביל מי כל האוכל הזה; הלכת להאכיל את הכלבים?”

גלי צחוק עלו על פניו של הכושי, כמו הגלים המתפשטים על

פני שלולית שזרקו אבן לתוכה. הוא ענה:

"כן, אדון סיד. כלב אחד. כלב משונה מאוד. אתה רוצה לבוא

ולראות’תו?"

“כן.”

תקעתי לתום במרפק ולחשתי:

“אתה רוצה ללכת עכשיו, באור היום; אבל זאת לא היתה התכנית.”

“נכון, היא לא היתה,” ענה תום, “אבל זאת התכנית של עכשיו.”

וכך, שיקח אותו השד, הלכנו אחרי הכושי, אם כי הדבר לא מצא חן בעיני כלל. אחרי שנכנסנו פנימה לא יכולנו לראות שם כלום; אבל ג’ים ישב שם בחושך, והוא יכול היה לראות אותנו. והוא לא רק ראה אלא גם צווח:

“הי, הק! אלהים הטוב! וזה לא אדון תום?”

ידעתי שכך יהיה, וגם חיכיתי לכך. לא ידעתי מה לעשות עכשיו,

וגם אילו ידעתי לא הייתי יכול לעשות כלום, כי הכושי התפרץ ושאל:

“מה זה, בשם אלהים? הכושי הזה מכיר אתכם?”

עכשיו יכולנו כבר לראות די טוב בחושך. תום שלח לעבר הכושי מבט תמה כביכול ושאל:

" מי מכיר אותנו?"

“מה־זת־אומרת? הכושי הבורח…”

“אנ’לא חושב שהוא מכיר אותנו. אבל מי תקע בראשך את המחשבה הזאת?”

“מי תקע? אולי הוא לא צווח כרגע, כאילו שהוא מכיר אתכם?”

ואז העיר תום, בקול נבוך כביכול:

“מוזר מאוד. מי צווח? מתי צווח? מה צווח?” אחר־כך הוא פנה אלי בשקט נהדר ושאל: “אולי אתה שמעת מישהו שצווח־כאן?”

ברור שלא היתה בפי אלא תשובה אחת, והיא:

“לא. לא שמעתי שום איש ושום מלה.”

אחר־כך פנה תום אל ג’ים, הביט בו כאילו לא ראה אותו מעולם, ושאל:

“האם אמרת משהו?”

“לא, אדון,” ענה ג’ים, “לא אמרתי כלום, אדון.”

“אפילו לא מלה אחת?”

“לא, אדון, אפילו לא מלה אחת.”

“אולי ראית אותנו לפני כן?”

“לא, אדון. עד כמה שידוע לי.”

אז פנה תום אל הכושי, שעמד נרעש ומדוכא, ואמר בקול זועף:

“אולי תוכל לאמר לי מה הענינים; מה עורר אותך לחשוב שמישהו צווח כאן?”

“הוי, אדוני, הכל בגלל המכשפות הארורות. בגללן אני מתפלל למוות. הן תמיד נטפלות אלי, אדון, והן כל כך מפחידות אותי, שהנשמה שלי פורחת. אל תספר על זה לאף אחד, אדון, שאדון סילס לא יצעק עלי ויגיד שאין מכשפות בעולם. הלואי שהיה עומד כאן עכשיו, ואז היינו רואים מה היה אומר! בפעם הזאת הוא לא היה יכול להגיד לי כלום. ככה זה תמיד; יש אנשים שלא תזיז אותם בשום אופן. הם לא מוכנים לבדוק כלום בעצמם, ואחרי שאתה מספר להם מה ראית ושמעת – הם לא מאמינים לך.”

תום נתן לו מטבע, הבטיח שלא יספר כלום לאיש ואמר לו ללכת ולקנות עוד חוטים לקשירת השערות; ואחר־כך הביט בג’ים ואמר:

“הייתי רוצה לדעת אם הדוד סילס חושב לתלות את הכושי הזה. אילו הייתי אני תופס כושי כפוי טובה שהעז לברוח מאדוניו, לא הייתי סולח לו אלא תולה אותו מיד.”וברגע שהכושי קרב לדלת כדי לבדוק את המטבע ולנשוך אותו, לבחון אם אינו מזויף, לחש תום באזני ג’ים:

“שלא תעיז לגלות כי אתה מכיר אותנו. ואם תשמע קולות חפירה בלילה – דע כי אנחנו החופרים. אנו מתכוננים לשחרר אותך.”

ג’ים עוד הספיק לאחוז בידינו וללחוץ אותן; ואז חזר הכושי, ואנו אמרנו לו שאם יסכים – נשמח לבוא לכאן שוב. הוא אמר שיסכים ברצון, בעיקר בחושך, כי המכשפות נטפלות אליו דווקא בחושך, ואז יותר בריא להימצא בחברת אנשים.

 

פרק שלושים־וחמישה: תכניות סודיות ומחוכמות    🔗

שעה כמעט נשארה עד ארוחת־הבוקר, ועל כן פנינו והלכנו ליער. תום אמר שעלינו לדאוג לאיזה־שהוא אור, כדי לראות איך לחפור, ואילו פנס עלול לתת יותר מדי אור ולגרום לנו צרות. מה שעלינו להשיג הוא מספר הגון של ענפים רקובים, הנקראים ‘לפידי שועלים’, ומאירים בחושך באור רך ונעים. קוששנו מלוא הזרוע של ענפים כאלה והחבאנו אותם בעשב; אחר־כך ישבנו לנוח ותום היה מאוד לא־מרוצה.

“לעזאזל,” אמר, “כל העסק הזה נראה קל וחלק מדי. אתה רואה, קשה נורא למצוא תכנית קשה. אין שום שומר שצריך להרעיל אותו, ועל כן מוכרחים להשיג שומר. ואין שום כלב שאפשר לתת לו סם־הרדמה. ותראה את ג’ים – רגלו האחת קשורה בשרשרת אל רגל המיטה; ואם רק ירים את המיטה יפטר מן השרשרת. והדוד סילס פשוט מאמין לכולם; שולח את המפתח אל הכושי המטומטם, ואינו שולח אף אחד להשגיח על הכושי. ג’ים היה יכול מזמן להסתלק דרך חור האשנב, אלא שאין כנראה שום טעם לרוץ עם שרשרת ארוכה הקשורה לרגל. לכל השדים, הק, זהו המצב הכי טפשי שראיתי בחיי. אנחנו בעצמנו צריכים להמציא את כל המכשולים. אין ברירה, נצטרך להסתדר בתנאים האלה. על כל פנים, יש בכך נחמה אחת; הרבה יותר מכובד לעבור מכשולים וסכנות, שאף אחד מהם לא נעשה על־ידי האנשים שתפקידם היה לסדר אותם, ואשר היית צריך להמציא אותם, בעצמך. תראה למשל את ענין הפנס. אם תבדוק את העובדות הפשוטות תהיה חייב להודות שפנס הוא ענין מסוכן. הלא יכולנו לעבוד לאור לפידים, אם רצינו; נכון? וכשאני חושב על כך, נזכרתי שעלינו להשיג משור בהזדמנות הראשונה.”

“למה לנו משור?”

“למה לנו משור? אולי אין צורך לנסר את רגל המיטה כדי לשחרר את השרשרת של ג’ים?”

“אבל בעצמך אמרת שאפשר פשוט להרים את רגל המיטה והשרשרת תיפול מעצמה.”

“בחיי, הק פין, הרעיון הזה מתאים לך בדיוק. אתה מסוגל לעשות כל דבר בשיטות של גן־ילדים. שמע, אולי לא קראת בחייך שום ספר? הברון טרנק, או קזנובה, או בנבנוטו צ’ליני, או הנרי הרביעי, או שאר הגיבורים? מי שמע על שיחרור אסירים בדרך־נשים כזאת? לא; כל המומחים נהגו לנסר את רגל המיטה לשנים, ולבלוע את האבק כדי לא להשאיר סימנים, ולהדביק בחזרה את הרגל המנוסרת עם קצת בוץ באופן כזה שהמומחה הכי מוכשר לא יבחין בניסור ויהיה בטוח שהמיטה שלמה לגמרי. ואז, בליל הבריחה, תקע בעיטה במיטה עד שהרגל תעוף! נתק את השרשרת – וזהו זה. ועכשיו לא נשאר אלא לקשור את סולם־החבלים אל זיז החומה, לרדת בו ולשבור רגל בתוך התעלה, 'פני שהסולם היה קצר בחמישה מטר. ואז מופיעים נושאי־הכלים הנאמנים, והם תופסים אותך ומניפים אותך על אוכף הסוס – ואתה יוצא בדהרה אל ארץ מולדתך. זה נהדר, הק. הלואי שהיתה תעלה על־יד הביקתה הזאת. אם נספיק – נחפור תעלה בליל הבריחה.”

“למה לנו תעלה?” שאלתי, “הלא נוציא את ג’ים מתחת לקיר הביקתה.”

אך הוא לא שמע אותי. הוא שכח את כל הסובב אותו; השעין את סנטרו אל כף־ידו ושקע במחשבות. אחרי רגע נאנח, הניד בראשו, נאנח שוב ואמר:

“לא, אי אפשר. אין די הצדקה בשביל זה.”

“בשביל מה?” שאלתי.

“לנסר את רגלו של ג’ים.”

“יה־רבון!” אמרתי, “ודאי שאין שום צורך בזה. אבל למה חשבת שיהיה צורך לנסר את הרגל שלו?”

“פשוט, מפני שכמה מהגיבורים המפורסמים עשו כך. הם לא יכלו לנתק את השרשרת, ועל כן קטעו את ידם לפני הבריחה. אבל קטיעת רגל שווה פי אלף. אך נצטרך לוותר על זה; במקרה שלנו זה לא די הכרחי; ומלבד זאת ג’ים הוא כושי ולא יבין את הנימוקים ושזהו המנהג באירופה. אבל בכל זאת, נוכל לסדר לנו סולם־חבלים. נוכל לקרוע את הסדינים שלנו ולהכין מהם בקלות סולם־חבלים. ונוכל לשלוח לג’ים את הסולם בתוך פשטידה; כמעט תמיד הדבר נעשה כך, וכבר אכלתי פשטידות גרועות מזאת.”

“אבל איך אתה מדבר, תום?” אמרתי, “לג’ים אין שום צורך בסולם־חבלים.”

“יהיה לו צורך בו. ומוטב שתשאל – איך אתה מדבר. אין לך שום מושג בענינים שכאלה, הוא מוכרח להשיג סולם־חבלים; כולם משיגים סולם.”

“אבל מה הוא יעשה בו, לכל הרוחות?”

“מה יעשה בו? הוא יכול להחביא את הסולם בתוך מיטתו, לא? זהו מה שכולם עושים, וגם הוא מוכרח לנהוג כך. נדמה לי, הק, שאין לך שום חשק לנהוג לפי המקובל. תמיד רוצה אתה להתחיל משהו חדש. ואפילו אם הוא לא ישתמש בסולם־החבלים – הוא יוכל להשאיר אותו במיטה, אחרי הבריחה, בתור סימן, לא? אתה לא חושב שיבואו למצוא סימנים? ועוד איך יבואו! אז למה שלא תשאיר להם כמה סימנים? זה יהיה יפה מאוד מצדך אם לא תנהג כך. מעולם לא שמעתי מין דבר שכזה.”

“בסדר,” אמרתי, “אם זהו הנוהג ומוכרחים להכין לו סולם־חבלים, נכין לו. אין לי חשק לצפצף על הנוהג. אבל תזכור, תום סויר, אם נקרע את הסדינים שלנו כדי להכין סולם־חבלים לג’ים, נחטוף מנה מהדודה סלי. זה ברור. אם תשמע לי, סולם של קליפת־עץ לא עולה כלום, ולא גורם שום נזק. ואפשר להחביא גם אותו בתוך פשטידה ובתוך מזרון הקש, בדיוק כמו סולם־סמרטוטים אחר. לג’ים אין שום נסיון בעניינים כאלה, ולא יהיה איכפת לו איזה מין סוּ…”

“תפסיק, הק! אילו אני הייתי מטומטם כמוך הייתי שותק ולא מדבר כלל. מי זה שמע על אסיר־מדינה הבורח בעזרת סולם־קליפות? זו שטות מאין כמוה.”

“בסדר, תום, עשה את זה בשיטה שלך. אבל אם תשמע לי, שלח אותי להביא סדין מחבל־הכביסה.”

הוא הסכים, ועם זאת נולד במוחו רעיון חדש:

“הבא גם חולצה,” אמר.

“למה לך חולצה, תום?”

“כדי שיהיה לג’ים על מה לכתוב יומן.”

“כתוב יומן לזקנתך… ג’ים לא יודע לכתוב.”

“נניח שהוא לא יודע, אבל הוא יוכל לקשקש סימנים על החולצה, לא? אם נכין לו עט מכף־בדיל או מחשוק ברזל ישן.”

“אבל, תום, נוכל פשוט לתלוש נוצת אווז – ואז יהיה לנו עט מהר יותר וגם טוב יותר.”

“מסביב לאסיר בצינוק לא מסתובבים אווזים, חושם בריבוע! הם תמיד מכינים לעצמם עטים מחתיכת ברזל קשה, שגורמת להם צרות, למשל פמוט או מוט או כל דבר אחר שמצליחים למצוא. ועוברים שבועות וחדשים עד שהם מצליחים להכין לעצמם עט על־ידי שיפשוף המתכת בקיר. ואפילו אם היתה להם נוצת אווז – לא היו משתמשים בה. זה לא לפי הנוהג.”

“בסדר. וממה נכין לו דיו?”

“יש כאלה שמכינים דיו מחלודה ודמעות; אבל בשיטה הזאת משתמשים הנמושות או הנשים. הגיבורים האמיתיים כותבים בדם שלהם. גם ג’ים יוכל לנהוג כך. ואם ירצה להודיע לעולם איפה הוא עצור, יוכל לכתוב זאת במזלג על תחתית צלחת־הפח שלו ולהשליך אותה דרך החלון. האיש במסכת־הברזל עשה כך תמיד, וזוהי דרך נפלאה, לעזאזל.”

“לג’ים אין צלחת־פח, אלא קערה גדולה.”

“אז מה? נוכל להביא לו כמה צלחות.”

“ומי יוכל לקרוא מה כתוב על הצלחות שיזרוק?”

“זה בכלל לא שייך לענין, הק פין. כל מה שעליו לעשות הוא – לכתוב על הצלחת ולהשליך אותה דרך החלון. אין שום צורך לקרוא זאת. אגב, איש לא הצליח לקרוא מה שהאסירים כתבו על חצי ממספר הצלחות שלהם, או על כל דבר אחר.”

“אם כך, למה לקלקל צלחות?”

“לכל השדים! הרי הצלחות אינן שייכות לאסיר.”

“אבל הן שייכות למישהו, לא?”

“ואם כן – מה איכפת לאסיר של מי ה…”

ברגע זה שמענו את הצפירה לארוחת־הבוקר, ואז השתתק תום

ואנחנו מיהרנו הביתה.

במשך הבוקר הצלחתי לקנות במשיכה חולצה וסדין לבן מחבל־הכביסה; מצאתי גם שק ישן והכנסתי לתוכו את הרכוש. ואחר־כך הלכנו ליער והכנסנו לתוך השק גם את ‘לפידי השועלים’. קראתי לזאת ‘קניה במשיכה’, כי אבי תמיד קרא לזאת כך; אבל תום אמר שזוהי פשוט גנבה. לדבריו אנחנו מיצגים את האסירים, ולאסירים לא איכפת איך הם משיגים את החפצים שלהם, ואיש אינו מאשים אותם על כך. אין זה חטא, אמר תום, אם האסיר גונב חפצים הדרושים לו לצורך בריחה; זוהי זכותו; ועל כן, הואיל ואנו מיצגים אסיר, יש לנו זכות מלאה לגנוב כל דבר במקום הזה לצורך המטרה הגדולה. אילו לא היינו אסירים, אמר תום, היה זה דבר שונה; וגנב שאיננו אסיר הוא סתם נבל ושפל. לכן הסכמנו שלא נגנוב שום דבר שהוא לא שימושי. ובכל זאת הקים תום מהומה יום אחד, אחרי שגנבתי אבטיח ממיקשת הכושים ואכלתי אותו. הוא הכריח אותי ללכת ולשלם להם עשרה סנט מבלי לגלות להם למה ומדוע. תום אמר כי הוא התכוון שמותר לנו לגנוב רק דברים שיש לנו צורך בהם. בסדר, אמרתי, הרגשתי צורך באבטיח. אבל הוא אמר שלא היה לי צורך בו כדי לשחרר את האסיר; וזהו כל ההבדל. הוא אמר שאילו היה לי צורך באבטיח כדי להחביא בו סכין, ולהגניב אותו לתא של ג’ים כדי שיוכל להרוג את הסוהר – אז היתה הגנבה מוצדקת. לא עניתי לו, אם כי לא ראיתי שום תועלת ביצוג אסיר, כשעלי לשבת ולבלוע הבדלים מטופשים בכל פעם שמזדמן לי לסחוב אבטיח.

בקיצור, אותו בוקר חיכינו עד שכולם יצאו לעבודה והחצר נתרוקנה. אז סחב תום את השק אל הדיר, בעוד אני עמדתי באבטחה במרחק מה ממנו. אחרי רגע יצא ואנחנו התישבנו על ערימת העצים לחטוף שיחה.

“הכל בסדר עכשיו,” אמר תום, “מלבד הכלים. אבל אותם אפשר יהיה להשיג בקלות.”

“כלים?” שאלתי.

“כן.”

“לאיזה צורך?”

“לחפור בהם, כמובן. לא נשב לחפור בצפרניים, נכון?”

“ומה, המעדרים והמכושים הצולעים שבדיר לא טובים מספיק כדי לשחרר בעזרתם עבד כושי?”

הוא הסתובב אלי ותקע בי מבט מרחם כזה עד שהתחשק לי לבכות.

“הק פין,” אמר, “איפה ראית אסיר שהיו לו לצידו אתים ומכושים וכל שאר המכשירים החדישים כדי לחפור לעצמו דרך אל החופש? אני שואל אותך – אם נשארה לך עוד טיפת שכל קטנה בקדקוד – איזה כבוד יוסיפו אלה לאסיר הגיבור? אם כך, מוטב לתת לו את המפתח – וזהו. את ומכוש – אפילו מלך אסיר לא יסכים להשתמש בהם.”

“בסדר,” אמרתי, “אם לא באלה – כי אז במה נחפור?”

“בזוג סכינים.”

“כדי לחפור מתחת ליסודות הצריף?”

“כן.”

“לעזאזל, תום! זו שטות עצומה.”

“לא חשוב איזו מין שטות היא – זוהי הדרך הנכונה, וזהו הנוהג. לא שמעתי על שום דרך אחרת, אפילו שקראתי את כל הספרים על בריחות של אסירים. תמיד הם חופרים בעזרת סכין או אולר, ולא רק באדמה רכה, אלא בדרך כלל בסלע ממש. והם חופרים שבועות וחדשים ושנים. קח, למשל את האסיר שנכלא בצינוק בטירת דיף בנמל מרסי, ואשר ברח במנהרה שחפר לעצמו. כמה זמן, לדעתך, עסק בחפירה?”

“לא יודע.”

“נסה לנחש.”

“אני יודע? ששה שבועות.”

“שלושים ושבע שנים! – ואחר־כך הגיח ויצא בסין. זה היה מבצע הגון. חבל שהמצודה הזאת לא עומדת על סלע.”

“ג’ים לא מכיר אף אחד בסין.”

“מה זה שייך לענין? גם האסיר ההוא לא הכיר שם איש. תפסיק לעבור כל פעם לענינים צדדיים. למה אינך מסוגל להתרכז בעיקר?”

“בסדר. לא איכפת לי איפה יצא ג’ים, בתנאי שיצא. וגם לג’ים זה לא איכפת, אני חושב. אבל בכל זאת, ג’ים זקן מדי כדי להשתחרר בעזרת סכינים. הוא לא יחזיק מעמד.”

“הוא יחזיק מעמד, ועוד איך. אתה לא מתאר לעצמך שדרושות לנו שלושים ושבע שנים כדי לחפור מתחת ליסודות של חול, מה?”

“כמה זמן דרוש לנו?”

“נראה. לא נוכל להסתכן ולמשוך את החפירה כפי שרצוי; כי בקרוב יקבל הדוד סילס ידיעות מניו אורליאנס, ואז ידע שג’ים לא ברח משם. אז יחליט כנראה הדוד לפרסם מודעה בדבר ג’ים, או משהו כזה. לכן לא נוכל למשוך יותר מדי את החפירה. לפי הצדק היינו צריכים לחפור שנתיים לפחות; אבל לא נוכל להרשות לעצמנו את התענוג הזה. מה שאני מציע הוא זה: נחפור בכל המהירות האפשרית, ואחר־כך נוכל להעמיד פנים כאילו עברו שלושים ושבע שנים. ואז, ברגע שיקום רעש נוכל לחטוף את ג’ים ולהסתלק איתו. כן, נדמה לי שזו הדרך הכי טובה.”

“סוף סוף שומעים מילה הגיונית,” אמרתי, “להעמיד פנים לא עולה בכסף, וגם לא גורם שום צרות. אם יהיה צורך, אני מוכן להעמיד פנים שהחפירה נמשכה מאה וחמישים שנה. זה לא יגרום לי גם שום מאמץ. אקפוץ עכשיו למטבח ואגלח זוג סכינים.”

“סלק שלושה,” אמר תום, “דרוש לנו עוד אחד לעשות ממנו משור.”

“תום,” אמרתי, “אם זה לא מנוגד לנוהג, אני רוצה לספר לך שמתחת לחדר־העישון תקוע להב חלוד של משור.”

הוא העיף לעברי מבט מאוכזב ואמר:

“אין עוד שום טעם לנסות וללמד אותך משהו, הק. רוץ וסחוב את הסכינים – את שלושתם!”

מילאתי את הפקודה.

 

פרק שלושים־וששה: משתדלים לעזור לג’ים    🔗

עם לילה, ברגע שנדמה היה לנו שכולם נרדמו, ירדנו בּכליא־ברק, הסתגרנו בדיר, שם הוצאנו את ערמת ‘לפידי השועלים’ וניגשנו לעבודה. ניקינו את השטח שמתחת לקורה האמצעית לאורך מטר וחצי. תום אמר שעכשיו אנחנו נמצאים בדיוק מאחורי מיטתו של ג’ים, ואנחנו נוכל לחפור שם, ואחרי שנגמור את העבודה לא יוכל אף אחד לדעת שחפרו כאן, מפני שמכסה המיטה של ג’ים מגיע כמעט עד הרצפה, ויהיה צורך להרים אותו ולהציץ מתחתיו כדי לגלות את החור. וכך התחלנו לחפור בסכינים, חפרנו וחפרנו וחפרנו כמעט עד חצות, התעיפנו עד מוות, הידים נתכסו יבלות ובכל זאת לא היה כמעט סימן לאיזו התקדמות. לבסוף אמרתי:

“זו לא עבודה לשלושים ושבע שנים, תום, זאת היא עבודה לשלושים ושמונה שנים.”

תום לא ענה. הוא רק נאנח: אבל אחרי רגע חדל לחפור והבנתי שהוא שקע במחשבות. לבסוף אמר:

“זה לא עסק, הק. השיטה הזאת לא מתאימה לנו. אילו היינו אסירים – היה זה משהו אחר; כי אז היה לנו שפע זמן, ואין צורך להזדרז. אפשר לחפור כל יום רק כמה רגעים, בזמן חילוף המשמרות, מבלי לקבל יבלות על הידים, ואפשר להמשיך במלאכה שנים על שנים באופן הנכון. אבל לנו אין זמן: אנחנו מוכרחים להזדרז. אם נחפור ככה עוד לילה אחד, נצטרך להפסיק את העבודה לשבוע ימים, עד שידינו תהיינה מסוגלות לנגוע שוב בסכין.”

“אם כך, מה נעשה?”

“אומר לך. זה לא הוגן, וגם לא מוסרי, ולא הייתי רוצה שהדבר יוודע. אבל נשארה לנו רק דרך אחת – לשחרר את ג’ים בעזרת המכושים, ולהעמיד פנים כאילו אלה סכינים.”

“סוף סוף שומעים ממך דיבור הגון!” אמרתי, “הראש שלך הולך ומתמלא יותר ויותר בשכל, תום סויר,” אמרתי, “מכושים הם הענין, מוסרי או לא מוסרי. ומה שנוגע לי – אני מצפצף על המוסריות הזאת. כשאני ניגש לגנוב עבד כושי, או אבטיח, או סידור־תפילות, אנ’לא בודק כל־כך איך זה נעשה, העיקר שזה יעשה. מה שאני רוצה כאן הוא – הכושי שלי; ואם המכוש הוא הכלי הכי מתאים לענין, אקח אותו ואחפור ואוציא את הכושי שלי. או את האבטיח, או את סידור־התפילות; ולא איכפת לי בגרוש מה יגידו על כך כל המומחים והגיבורים שלך.”

“מילא,” אמר תום, “במקרה שלנו יש סיבה לעבודה במכוש ולהעמדת פנים. אילו לא היתה לכך סיבה לא הייתי מאשר זאת, ולא הייתי מוכן לעמוד ולראות איך עוברים על החוק. מה שמותר – מותר, ומה שאסור – אסור. מי שמכיר את החוק – אסור לו לעבור עליו. אולי לך מותר לשחרר את ג’ים בעזרת מכוש, בלי העמדת פנים, כי אתה לא מכיר את הכללים; אבל לי אסור לנהוג כך. תן לי סכין.”

הסכין שלו היתה על ידו, אבל נתתי לו את שלי. הוא השליך אותה לארץ ואמר:

“תן לי סכין!”

לא ידעתי פשוט מה לעשות. אבל אחר־כך חשבתי וידעתי. חיטטתי בין הכלים הישנים, מצאתי מכוש והושטתי אותו לתום; והוא לקח אותו וחזר לעבודה מבלי לומר מלה.

הוא תמיד היה דקדקן שכזה, מלא עקרונות ופרינציפים.

ואז לקחתי את, ושנינו חפרנו באת ובמכוש, כל אחד לפי תור, ועבדנו עד שעלה עשן. חפרנו כחצי שעה, כי יותר לא החזקנו מעמד: אבל בכל־זאת הספקנו לחפור חור שהיה תענוג להסתכל עליו.

אחרי שעליתי לחדר שלנו הבטתי דרך החלון וראיתי את תום עומד ונלחם בכל כוחו עם הכליא־ברק; אבל הוא לא יכול היה לטפס בגלל ידיו המיובלות. לבסוף קרא אלי:

“זה לא הולך. אולי יש לך איזו עצה הגונה?”

“כן,” עניתי, “נדמה לי שהיא לא לפי הנוהג. עלה במדרגות ודמיין לעצמך שאלה הם הכליא־ברק.”

וכך עשה.

למחרת גנב תום מהבית כף־בדיל ופמוט נחושת, כדי

להכין מהם עטים בשביל ג’ים, וכמו כן ששה נרות חלב. ואני הסתובבתי ליד בקתות הכושים וחיכיתי להזדמנות; וכשבאה – גנבתי שלוש צלחות־פח. תום אמר שזה לא מספיק, אבל הסברתי לו שאיש לא יראה את הצלחות שג’ים יזרוק, כי הן תפולנה בין העשבים הגבוהים שמתחת לאשנב שלו; ואז נוכל ללקט אותן וג’ים יוכל להשתמש בהן שוב ושוב. תום הסכים לי ואמר:

“עכשיו עלינו להחליט איך להעביר את כל הדברים אל ג’ים.”

“נוכל להעביר אותם דרך המנהרה,” הצעתי, “אחרי שנגמור לחפור אותה.”

הוא הביט בי בבוז ואמר משהו על רעיון מטופש שלא שמע כמוהו מימיו ואחר־כך שקע שוב במחשבות. אחרי רגע אמר שיש לו שתים או שלוש שיטות, אבל אין צורך עדיין להחליט איזו מהן תתאים; קודם כל עלינו להתקשר עם ג’ים.

באותו לילה, קצת אחרי השעה עשר, ירדנו בכליא־ברק, ולקחנו אתנו נר אחד: רגע קל הקשבנו מתחת לאשנב של ג’ים ושמענו איך הוא נוחר. אז זרקנו פנימה את הנר, אך ג’ים לא התעורר. אחר־כך תפסנו את המכוש והאת, ניגשנו לעבודה ואחרי שעתים וחצי המבצע הסתיים בהצלחה. זחלנו אל מתחת למיטה של ג’ים ואל תוך הביקתה, מיששנו בידינו ומצאנו את הנר; הדלקנו אותו ועמדנו רגע מעל לג’ים ומצאנו שהוא נראה בריא ושלם. אחר־כך הערנו אותו לאט לאט ובעדינות. הוא כל כך שמח לראות אותנו עד שכמעט בכה; הוא קרא לנו ‘מותק’ וכל מיני שמות כאלה שצצו בראשו, וביקש שנביא אזמל, ננתק מיד את השרשרת מעל לרגלו ונסתלק מפה בלי לבזבז אף רגע. אבל תום הסביר לו שדבר כזה מנוגד לחוק, והוא התישב וגילה לו את כל התכניות שלנו, וכי יש אפשרות לשנות אותן בן־רגע במקרה חרום; והוא אינו צריך לדאוג כלל, מפני שאפשר לסמוך עלינו שנשחרר אותו על בטוח. ואז אמר ג’ים שהוא סומך עלינו; ואנחנו ישבנו ופיטפטנו זמן־מה על הימים ההם, ותום שאל אותו המון שאלות; ג’ים סיפר לנו כי הדוד סילס בא אליו בכל יום או יומים להתפלל איתו, וכי הדודה סלי מבקרת אצלו לראות אם הוא מרגיש נוח ומקבל די אוכל, וכי שניהם מתיחסים אליו באופן יוצא מהכלל; ואז אמר תום:

“עכשיו אני יודע איך נסדר את זה. אשלח אליך יחד אתם כמה דברים.”

“אל תעשה את זה, תום,” אמרתי, “זהו אחד הרעיונות הכי חמוריים ששמעתי בימי חיי.” אבל הוא לא שם לב לדברי והמשיך לדבר. כך נהג תמיד בזמן שתכנן תכנית חדשה.

תום סיפר לג’ים איך נבריח אליו את סולם־החבלים בתוך פשטידה ודברים נוספים על ידי נט, השליח הכושי, וכי עליו להשגיח היטב ולא לגלות שום סימני הפתעה, ולא לפתוח את החפצים לעיני נט; ואנחנו נכניס כמה חפצים קטנים לתוך כיסיו של הדוד סילס ועליו לגנוב אותם משם; ואנחנו גם נקשור כמה דברים קטנים אל חגורת הסינר של הדודה, ואם נצליח – גם נכניס כמה דברים לתוך כיס הסינר. סיפרנו לו איזה מיני דברים הם ולמה הם ישמשו; והסברנו לו איך עליו לכתוב בדמו יומן על חולצה וכל שאר הדברים. בעצם, תום היה זה שדיבר. ג’ים לא מצא שום הגיון ברוב הדברים האלה, אבל הסכים שאנחנו, בתור ילדים לבנים, ודאי מבינים יותר ממנו, והבטיח לעשות הכל בדיוק לפי הוראותיו של תום.

לג’ים היה המון טבק ומקטרות של קלחי תירס, ושלושתנו בילינו שעה נהדרת בעישון ופיטפוט. אחר־כך זחלנו החוצה דרך המנהרה וחזרנו למיטתנו עם ידים שניראו כאילו כירסמו אותן. לתום היה מצב־רוח נהדר; הוא אמר שהיה זה התענוג הכי נפלא והכי רוחני שהיה לו בחייו. הוא אמר גם שאילו זה היה תלוי בו היה ממשיך את העסק הזה כל ימי חייו ומשאיר אותו בירושה לילדינו. הוא האמין שגם בעיני ג’ים זה ימצא חן יותר ויותר, אחרי שיתרגל אליו. אולי אפשר יהיה למשוך אותו איזה שמונים שנה, וזה יהיה שיא עולמי ויביא כבוד עצום לכל אלה שהשתתפו בו.

למחרת בבוקר יצאנו אל ערמת העצים, קצצנו את הפמוט לחתיכות נוחות ותום הכניס אותן יחד עם הכף לכיסו. אחר־כך הלכנו לביקתות הכושים, ובעוד אני משתדל למשוך את תשומת־ לבו של נט, תקע תום חתיכת פמוט לתוך לחם־התירס שנמצא בקערה של תום. הלכנו עם נט לראות איך יצליח הטכסיס הזה, והוא הצליח באופן יוצא מהכלל: ג’ים נגס מיד בלחם וכמעט פיצפץ את כל שיניו. גם תום אמר שהטכסיס לא היה מסוגל להצליח יותר מזה. ג’ים העמיד פנים שהיתה זו סתם חתיכת אבן או משהו שנתקעת תמיד בלחם שלו; אבל אחר־כך לא העז לטעום שום דבר לפני שחיטט בו במזלג שלוש ארבע פעמים.

בעוד אנחנו עומדים שם בדמדומי הבוקר, זינקו מתחת למיטה זוג כלבים נוראים; ואחריהם הופיעו עוד ועוד כלבים, עד שהיו שם אחד־עשר בסך־הכל ולא נשאר מקום אפילו לאויר לנשימה. לכל השדים! שכחנו לסגור את דלת הדיר; הכושי נט הפליט צווחה “מכשפות!”, השתטח על הרצפה בין הכלבים והתחיל לחרחר כמו גוסס. תום פתח את הדלת והעיף החוצה נתח מהבשר של ג’ים; בן רגע זינקו הכלבים החוצה. תום יצא גם כן, ואחר־כך חזר וסגר את הדלת, ואני הבנתי שסגר גם את הדלת ההיא. ואחר־כך התחיל לטפל בכושי, ליטף ועודד אותו ושאל אם ראה שוב משהו בדמיונו. הכושי קם, מיצמץ בעיניו סביב סביב ואמר:

“אדון סיד, אולי תגיד שאני טיפש, אבל שכה אחיה אם לא ראיתי כאן, מולי, איזה מיליון כלבים או שדים. בטוח שראיתי, אדון סיד, ואפילו הרגשתי אותם, כן הרגשתי אותם על הגוף. חי האל, הייתי רוצה לתפוס פעם אחת מהמכשפות האלה בידי – רק פעם אחת – זה כל מה שאני רוצה. אבל יותר מכל אני רוצה שהם יעזבו אותי במנוחה, וזה הכל.”

“אם כן, אומר לך מה אני חושב,” אמר תום, “מדוע לדעתך באות המכשפות לבקר את הכושי הבורח דווקא בארוחת־הבוקר; 'פני שהן רעבות. עליך להכין בשבילן פשטידת־כישוף – והכל יהיה בסדר.”

“אבל בשם האל, אדון סיד, איך אני יכול לאפות להן פשטידות כישוף; אנ’לא יודע איך עושים דבר כזה, וגם אף פעם לא שמעתי עליו בחיי.”

“אם כך, אאפה אותה בעצמי.”

“באמת, מותק; אתה תאפה אותה; אנשק לך את הרגלים בעד זה, בחיי!”

“טוב, אני אאפה אותה, מפני שהיית טוב אלינו והראית לנו את הכושי הבורח. אבל עליך להיות זהיר נורא. כאשר נבוא הנה עליך להסתובב לאחור; ועשה עצמך שאינך רואה מה אנחנו שמים בתוך הקערה. ואל תסתכל בשעה שג’ים מריק את הקערה – אחרת עלול משהו לקרות, לא יודע מה. והעיקר – אל תעז לגעת בכל הדברים האלה.”

“לגעת בהם, אדון סיד? מה אתה מדבר?! אפילו אם ישלמו לי מאה־אלף ביליון דולר לא אשים עליהם את האצבע הקטנה שלי.”

 

פרק שלושים ושבעה: ג’ים מקבל את פשטידת הכישוף    🔗

הכל היה מסודר. אז יצאנו ופנינו אל ערמת האשפה שבחצר האחורית, שם אפשר היה למצוא נעלים ישנות, סמרטוטים, שברי בקבוקים, כלי פח משומשים ושאר ירקות. חיטטנו מסביב עד שמצאנו קערת רחצה ישנה; סתמנו את החורים עד כמה שהצלחנו, כדי לאפות בה את הפשטידה, ירדנו איתה אל המרתף ומילאנו אותה בקמח גנוב, ולבסוף נכנסנו הביתה לארוחת־הבוקר. בדרך מצאנו זוג מסמרים עקומים ותום אמר שיהיה נוח מאוד לאסיר לחרות בהם את שמו ואת צרותיו על קירות הצינוק; הוא שילשל מסמר אחד לתוך כיס־הסינור של הדודה סלי, שהיה תלוי על הכסא, ואת השני תקע בסרט הכובע של הדוד סילס שנמצא על ארון־המגרות, כי הילדים אמרו שאבא ואמא שלהם הולכים הבוקר לבקר את הכושי הבורח. אחר־כך הלכנו לארוחת־הבוקר, ותום שילשל את הכף לכיס־המעיל של הדוד סילס; אבל הדודה לא באה עדיין והיינו צריכים לחכות קצת.

וכשהופיעה הדודה סוף סוף, היא היתה אדומה מרוב כעס ובקושי הצליחה לחכות עד גמר הברכות; אחר־כך מזגה קפה ביד אחת, וביד השניה היכתה באצבעון על ראשו של הילד הקרוב אליה ביותר, באמרה;

“הפכתי את כל פינות הבית, ועדיין אין לי מושג איפה נמצאת החולצה השניה שלך.”

לבי נפל אל בין הריאות והמעים, וחתיכת לחם ירדה אחריו ונפגשה איתו באמצע הדרך; הרבצתי שעול וחתיכת־הלחם זינקה מפי, טסה מעל השולחן ופגעה בעינו של אחד הילדים. הילד התקפל כתולעת ותקע צווחה בממדים של תרועת מלחמה, ואילו תום נעשה כחול מרוב פחד ובמשך חצי דקה היה החדר כולו אחוז מהומה. אבל אחר־כך נרגעו כולם, ואני חושב שרק ההפתעה הנוראה היא שהקפיצה את כולם מהכסאות. הדוד סילס אמר:

“מוזר מאוד, ואינני מבין זאת. אני בטוח שפשטתי אותה, כי…” “כי על גופך יש עכשיו רק חולצה אחת. השמעתם מה הוא אומר? אני יודעת שפשטת את החולצה, ויודעת זאת בדרך טובה יותר מאשר הזיכרון המבולבל שלך: אתמול היתה החולצה תלויה על חבל־הכביסה – במו עיני ראיתי אותה שם. אבל היא נעלמה – וזהו זה; יהיה עליך ללבוש מעתה את חולצת הפלנל האדומה, עד שאמצא זמן לתפור לך חולצה חדשה. תהיה זו החולצה השלישית שאני תופרת לך בשנתים. אפשר פשוט למנות אדם למשרה מיוחדת – לדאוג לך לחולצות. אילו רק ידעתי מה אתה עושה בהן! אפשר היה לקוות שתספיק ללמוד סוף סוף להשגיח על בגדיך.”

“אני יודע, סלי, ואשתדל כמיטב יכולתי לעשות זאת. אבל לידיעתך, אין זו רק אשמתי. כידוע לך, אין אני רואה אותן או מתעסק בהן, אלא רק כאשר הן נמצאות על גופי; ואינני מאמין שאי־פעם איבדתי חולצה שנמצאה על גופי.”

“באמת, אין זו אשמתך אם כך אתה חושב, סילס; אבל נדמה לי שהיית מאבד את החולצה גם מעל גופך, אילו רק יכולת. והחולצה אינה הדבר היחיד שנעלם. גם כף אחת נעלמה; תחילה היו עשר כפות ועכשיו יש רק תשע. העגל בלע אולי את החולצה; אבל אין ספק שהוא לא בלע את הכף.”

“האם נעלם עוד משהו, סלי?”

“גם ששה נרות נעלמו – הרי לך. העכברים יכולים היו לכרסם את הנרות, ואני מאמינה שהם עשו זאת. פלא שהם לא מכרסמים עדיין את הבית כולו, לאחר שאתה מתכונן זה חדשים לסתום את חוריהם, בלי לגשת למלאכה. ואם היתה לעכברים טיפת שכל, היו מקננים בשערך, סילס, ואתה לא היית מרגיש בזאת כלל. אבל אי אפשר להאשים את העכברים באבדן הכף – בזאת אין ספק.”

“ניחא, סלי, אני אשם – ואני מודה בזאת. הייתי בלתי־אחראי; אבל מחר לא אצא מן הבית בטרם אסתום את חורי העכברים.”

“הו, אין צורך למהר. אפשר לחכות לשנה הבאה… מתילדה אנג’לינה ארמינטה פלפס!!”

הצלפה נשמעה בחלל והילדה סילקה מיד את אצבעותיה מקופסת הסוכר בלי הרבה חכמות. ברגע זה ממש נכנסה הכושית ואמרה:

“גברת – סדין נעלם.”

“סדין? בשם אלהים!”

“עוד היום אסתום את החורים,” אמר הדוד סילס בקול נוגה.

“אח, בלום פיך! אולי אתה חושד בעכברים שאכלו סדין? איך הוא נעלם, ליזה?”

“בחיי שאין לי מושג, גברת סלי. עוד אתמול היה על חבל־הכביסה – ופתאום נעלם. עכשיו הוא איננו בשום מקום.”

“העולם מגיע לקיצו. מימי לא ראיתי דבר שכזה. חולצה, וסדין, וכף, וששה נר…”

“גברת,” נשמע קולה של כושית צעירה ומבוהלת, “פמוט הנחושת נעלם.”

“הסתלקי מיד, לא־יצלחית, או שכאן יהיה סופך.”

בקיצור, הדודה רתחה ועוד איך! התחלתי לחכות להזדמנות, כי

‘מתתי’ להסתלק אל היער עד להשתפרות מזג־האויר. אבל היא המשיכה להשתולל, ועשתה זאת לגמרי לבדה, בעוד כולם יושבים נכנעים ושותקים. ופתאום הכניס הדוד סילס את ידו לכיסו, שלף משם את הכף ותקע בה מבט טפשי. הדודה קפאה על מקומה בפה פעור ובידים מורמות. ואשר לי – התחשק לי נורא להיות באותו רגע בירושלים או בכל מקום אחר בעולם. אך כל זה לא נמשך הרבה זמן, כי לבסוף אמרה הדודה:

“בדיוק כפי שתארתי לעצמי. כל הזמן הזה נמצאה הכף אצלך, ואני מתארת לעצמי שגם הדברים האחרים נמצאים אצלך. כיצד הגיעה לשם?”

“אינני יודע, סלי, באמונה,” אמר הדוד כמתנצל, “את יודעת שאילו ידעתי הייתי מספר. לפני ארוחת־הבוקר עיינתי בכתבי־הקודש, לצורך הכנת הדרשה, ויתכן שהכנסתי בטעות לכיסי את הכף, במקום את ספר התנ”ך. אלך ואבדוק, ואם אמצא את התנ“ך במקומו הרגיל, יהיה זה סימן שהנחתי אותו שם ולקחתי את הכף, אבל…”

“די, בשם אלהים! תן לי מנוחה. צאו כולכם עכשיו, כל האספסוף כולו, ואל תעזו להתקרב אלי אלא רק לאחר שדעתי תתישב עלי.”

הייתי שומע מילים אלה גם אילו היתה מדברת לעצמה; קל וחומר שאמרה אותם בקול רם. ואני הייתי ממהר לשמוע בקולה אפילו אם הייתי מת. כשפנינו לצאת הרים הזקן את כובעו והמסמר נפל ממנו לרצפה; הוא הרים אותו בשקט, הניחו על מדף האח ויצא. תום ראה זאת, נזכר בפרשת הכף ואמר:

“ובכן, אין שום תועלת לשלוח איתו אפילו דבר אחד. אי אפשר לסמוך עליו בכלל.” ואחר־כך הוסיף: “אבל הוא עשה לנו לא בכוונה טובה גדולה בענין הכף; ועל כן נלך ונעשה לו טובה, מבלי שהוא ידע על כך. בוא נסתום את חורי העכברים.”

היו המון חורים כאלה במרתף, והעבודה נמשכה שעה תמימה;

אך לבסוף הצלחנו לסתום את כל החורים, סתימה סוג אל"ף. ואז שמענו צעדים יורדים במדרגות. מיהרנו לכבות את האור והסתתרנו. ראינו את הזקן נכנס למרתף, נר דולק בידו האחת וחומר־סתימה ביד השניה, וכולו נראה מפוזר כמו פרופסור מהשנה שעברה. הוא הסתובב כסהרורי מחור לחור, ולאחר שבדק את כל החורים ומצא את כולם סתומים, עמד איזה חמש דקות על מקומו, כשהוא מלקט את החלב המטפטף מהנר שלו, וחושב ומהרהר. לבסוף הסתובב לאט לאט לכיוון המדרגות ואמר לעצמו:

“אה, בשום פנים ואופן איני מצליח להזכר מתי עשיתי את העבודה הזאת. עכשיו אוכל להוכיח לה שאין להאשים אותי בגלל העכברים. אך אין דבר, שיהיה כך; הרי יודע אני שלא תצמח טובה מכך.”

וכך עלה במדרגות, מילמל לעצמו, עד שנעלם. הוא היה זקן נחמד נורא, באמת.

תום חשב וחשב מה לעשות בקשר לכף, כי לא רצה לוותר עליה. לבסוף ניצנץ במוחו רעיון והוא סיפר לי מה נעשה. אז ניגשנו והתקרבנו לסלסלת הכפות, עד שראינו את הדודה סלי מופיעה. מיד התחיל תום למנות את הכפות, בהניחו אותן הצידה, ואני תקעתי כף אחת לתוך שרוולי, בעוד תום קורא:

“הי, דודה סלי, יש פה בכל זאת רק תשע כפות.”

“לך לשחק ואל תבלבל את מוחי,” ענתה לו, “אני ספרתי אותן בעצמי, ויודעת יותר טוב ממך…”

“אבל אני ספרתי פעמיים, דודה, ותמיד יצא לי תשע.”

לא היתה לה הרבה סבלנות, אך בכל זאת באה לספור; כל אחד היה עושה כמוה.

“בשם אלהים, יש פה רק תשע,” אמרה, “מה זה, שיקח אותן האופל… אספור אותן שוב.”

בן־רגע הגנבתי בחזרה את הכף שהיתה אצלי בשרוול, וכשגמרה לספור קראה:

“חזיז ורעם – עכשיו יש פה עשר!”

היא היתה נרגזת ומבולבלת על כל הראש. אבל תום אמר

“לא, דודה, אנ’לא חושב שיש פה עשר.”

“לא ראית כיצד ספרתי אותם, ראש־כרוב?”

“אני יודע, אבל…”

“טוב, אספור שוב פעם.”

ואז גילחתי כף אחת, והיא קיבלה רק תשע כפות, כמו בפעם הקודמת. היא נעשתה מרוגזת כל כך, עד שרעדה כולה. בכל זאת הוסיפה לספור שוב ושוב, והתבלבלה לגמרי עד שלפעמים ספרה גם את הסלסלה בתור כף. וכך, שלוש פעמים היו לה עשר כפות, ושלוש פעמים – רק תשע. לבסוף היא תפסה את הסלסלה והעיפה אותה עד לקצה השני של הבית, ופגעה בחתול שכמעט התרסק לרסיסים. אחר־כך צווחה עלינו להסתלק ולעזוב אותה במנוחה, ואם נבוא שוב לבלבל את מוחה מרגע זה ועד הצהרים – היא תפשוט את עורנו מעל גופנו. וכך זכינו בכף הנותרת, ושלשלנו אותה לתוך כיס הסינר שלה בעוד היא מסלקת אותנו לכל הרוחות; ועוד לפני הצהרים קיבל ג’ים את הכף יחד עם המסמר. היינו מרוצים מאוד מכל העסק, ותום אמר שהוא שווה אפילו כפלים מכל הצרות, מפני שעכשיו, כך אמר, לא תצליח הדודה לספור את הכפות ולקבל אותו מספר, ואפילו אם תצליח – היא לא תאמין לעצמה, ולבסוף היא עוד עלולה להרוג את זה שיציע לה לספור את הכפות פעם נוספת.

באותו לילה החזרנו את הסדין אל חבל הכביסה וסילקנו סדין אחר מן הארון. וכך המשכנו להחזיר סדין ולסחוב אותו שוב ושוב במשך כמה ימים, עד שהדודה לא ידעה מרוב בילבול כמה סדינים יש לה באמת, ואמרה שזה בכלל לא אכפת לה, והיא לא מוכנה לצאת מדעתה בגלל זה, והיא מעדיפה למות מאשר לספור אותם שוב.

עכשיו היה הכל בסדר: גם החולצה, וגם הסדין, וגם הכף וגם הנרות. והכל הודות לעגל ולעכברים ולספירה המבולבלת, ואשר לפמוט – לו כבר לא דאגנו; ידענו שישכחו אותו בתוך כל המהומה.

אבל הפשטידה הזאת היתה מבצע שלם; היו לנו אתה צרות בלי סוף. אפינו אותה ביער, ולבסוף יצאה לנו פשטידה מוצלחת מאוד; אבל זה לקח יותר מיום אחד. היה עלינו להשתמש בשלוש קערות קמח עד לסוף המבצע, וחטפנו המון כויות בכל הגוף, והעשן מילא את עינינו. אתם מבינים, רצינו לקבל פשטידה מוצקה וקשה, אבל זאת שלנו היתה תמיד מתמוטטת בסוף. לבסוף, כמובן, מצאנו את הדרך הנכונה – לאפות את סולם־ החבלים יחד עם הפשטידה. בלילה הבא ישבנו עם ג’ים, קרענו את הסדין פסים פסים, קלענו אותם, ועד אור־הבוקר היה בידינו סולם נחמד שאפשר היה לתלות בו בן־אדם. העמדנו פנים כאילו העבודה נמשכה תשעה חדשים.

לפני הצהרים לקחנו את הסולם ליער, והנה – אי אפשר להכניס אותו לתוך הפשטידה. היה זה סולם עשוי מסדין שלם, ולכן אפשר היה למלא בו ארבעים פשטידות, ועוד ישאר עודף בשביל מרק, או נקניקיות, או כל מה שתרצו. יכולנו להכין בו סעודה שלמה.

אבל אנחנו ויתרנו על הסעודה. כל מה שרצינו היה רק פשטידה אחת; ועל כן זרקנו את שארית הסולם לכל הרוחות. לא אפינו כבר את הפשטידה בקערת־הרחצה, כי פחדנו שהחיבור ימס; אבל לדוד סילס היתה קערת־חימום עתיקה ונהדרת, שהיתה יקרה לו מאוד, כי היתה שייכת פעם לאחד מאבות־אבותיו, שהגיע הנה מאנגליה עם ויליאם הכובש, באניה “מיפלאוּר”, והיתה לה ידית־עץ ארוכה. הקערה הזאת נמצאה בעלית־הגג, יחד עם עוד המון סירים עתיקים ושאר גרוטאות, שהיו רבי־ערך לא מפני שהיה להם איזה ערך, כי באמת לא היה להם ערך, אלא מפני שהיו שרידים מן העבר. סילקנו את הקערה באין רואה והבאנו אותה ליער; אבל היא לא הצליחה לאפות את הפשטידות הראשונות, ורק הפשטידה האחרונה יצאה בה מוצלחת להפליא. קודם כל מלאנו אותה בצק, והעמדנו אותה על פחמים, והכנסנו פנימה את סולם־החבלים, ועליו שפכנו עוד שכבת בצק, וסגרנו את המכסה, ועל המכסה שמנו גחלים לוהטות, ועמדנו במרחק שני מטר עם הידית הארוכה והקרה ביד. אחרי רבע שעה קיבלנו פשטידה הגונה ונהדרת – תאווה לעינים. אבל זה שיצטרך לאכול את הפשטידה הזאת, הייתי מציע לו להצטייד קודם במחצצות ורפואות; כי אם הסולם המפושטד הזה לא יגרום לו להתכווצות הבטן ולהתנפחות המעיים – אז אני באמת לא יודע מה.

נט לא רצה להסתכל איך אנחנו שמים את פשטידת־הכישוף בקערת האוכל של ג’ים. בתחתית הקערה שמנו גם את שלוש צלחות־הפח; וכך הגיע כל הציוד בשלום אל ג’ים. וברגע שנשאר לבדו, הוא פתח את הפשטידה והחביא את סולם־החבלים מתחת למזרון הקש וקשקש כמה סימנים על אחת מצלחות־הפח וזרק אותה החוצה דרך האשנב.

 

פרק שלושים ושמונה: “כאן נשבר ליבו של אסיר”    🔗

הכנת העטים היתה עסק קשה ומסובך, וכך גם הכנת המשור. ג’ים הודיע כי החריתה היא בעיניו העבודה הכי קשה. אני מתכוון לכתובת שהאסיר צריך להשאיר אחריו על הקיר. אבל תום אמר שהוא מוכרח לחרות את הכתובת. לא היה שום מקרה שבו אסיר־מדינה לא השאיר אחריו כתובת על הקיר ואת שלט־הגיבורים שלו.

“קח למשל את לידי ג’ין גרי,” אמר, “או את גילפורד דדלי, או כל מי שתקח. ומה אם זוהי עבודת־פרך, הק? מה אפשר לעשות? איך תעז בכלל לעבור על החוק? ג’ים מוכרח לחרות את הכתובת ולהשאיר את שלט־הגיבורים. כולם משאירים זאת.”

“אבל, אדון תום,” אמר ג’ים, “אין לי שום שלט־גיבורים. אין לי כלום מלבד החולצה הישנה הזאת, ואתה יודע שעליה אני צריך לכתוב יומן.”

“אתה לא מבין כלום, ג’ים,” אמר תום, “שלט־גיבורים הוא ענין אחר לגמרי.”

“אבל ג’ים צודק,” אמרתי, “הלא באמת אין לו שום שלט־גיבורים.”

“אני יודע זאת בלעדיך,” אמר תום, “אבל בוא נתערב שיהיה לו שלט־גיבורים עוד לפני שיצא מפה; כי הוא יצא מפה בהתאם לנוהג, באופן מושלם וללא פגם.”

וכך, בעוד אני וג’ים משפשפים את העטים שלנו – ג’ים את שלו מנחושת הפמוט ואני את שלי מהכף – התישב תום ושקע במחשבות על שלט־הגיבורים. אחרי רגע קל ניצנצו במוחו כל כך הרבה רעיונות מצוינים, עד שלא ידע באיזה לבחור; אבל היה גם רעיון אחד, שהחליט כי זהו זה:

“בפינה הימנית של המגן יהיה סרט זהב, וצלב דובדבני על הרצועה, וכלב רובץ ולרגליו שרשרת ערוכה¹, כסימן לעבדות, עם מלגז ירקרק ושלושה קווים אלכסוניים על רקע תכלת, וכיוצא באלה. מלמעלה תהיה דמות של כושי בורח בצבע קודר, עם צרור על כתפו, על הפס משמאל; וזוג ידים התומכות בו, שהם אני ואתה. והסיסמה תהיה: “Maggiore fretta, minore atto” מצאתי אותה בספר אחד, ופירושה: הפחת מהירות – הגדל זהירות.”

“מה אתה סח!” אמרתי, “ומה פירושם של כל השאר?”

“אין לנו זמן להתעסק בזה עכשיו,” ענה, “אנחנו מוכרחים להמשיך בהכנות.”

“בכל זאת,” אמרתי, “רק משהו. מה זה מלגז?”

"מלגז… מלגז זה… מה אתה צריך לדעת מה זה מלגז? כשנגיע

לזה אראה לג’ים איך מכינים אותו."

“לעזאזל, תום,” אמרתי, “מותר לך לספר, אם שואלים אותך. ומהו הפס משמאל.”

“לא יודע. אבל לכל הגיבורים יש את זה על השלט, וגם ג’ים צריך שיהיה לו פס כזה.”

ככה זה. אם לא התחשק לו להסביר לך משהו – לא היה עוזר כלום. יכולת לנסות לחלוב אותו שבוע שלם – ולא היה נותן גם חצי הסבר.

אחרי שגמר לסדר את תכנית שלט הגיבורים, עבר תום לחלק הבא של המבצע, והוא – חיבור כתובת עצובה וקודרת, שג’ים צריך לחרות על הקיר. הוא חיבר שורה ארוכה של כתובות. כתב אותם על הנייר וקרא אותם באזנינו:

1. פה נשבר לכו של אסיר.

2. פה תמו חייו האומללים של אסיר נעזב מאלהים ואדם.

3. פה נשבר לב בודד, ונפש רצוצה זכתה למנוחת־עולמים לאחר שלושים ושבע שנות מעצר מבודד.

4. כאן גווע נכרי אציל, חסר בית וידידים, בתום שלושים ושבע שנות מאסר רב־מרורים; יוצא חלציו של לואי הארבעה־עשר.

קולו של תום רעד בשעת הקריאה, והוא כמעט פרץ בבכי. לאחר הקריאה קשה היה לו להחליט איזו מארבע הכתובות יחרות ג’ים על הקיר, כי כולם מצאו מאוד חן בעיניו, ולבסוף הודיע שירשה לג’ים לחרוט את כולן. ג’ים אמר שתעבור שנה עד שיגמור לחרוט במסמר על קיר־עץ כל־כך הרבה שטויות; ומלבד זאת, הוא לא יודע לשרבט אותיות. אבל תום הרגיע אותו שהוא יכתוב את האותיות במקומו, וג’ים לא יצטרך אלא לעבור על הכתוב במסמר. והנה, פתאום קרא תום:

“רגע, בעצם הקורות לא מתאימות. בבתי־הסוהר אין קירות עץ, צריך לחקוק את הכתובת על אבן. נלך ונביא הנה אבן גדולה.”

ג’ים נבהל ואמר שהאבן עוד גרועה יותר מהעץ; אם יתחיל לקרצף את האותיות באבן, יעבור כל־כך הרבה זמן עד שלא יזכה בכלל לצאת מכאן. תום הרגיע אותו ואמר שירשה לי לעזור לו. אחר־כך ניגש לראות איך ג’ים ואני מתקדמים עם העטים. היתה זו עבודת־פרך מחורבנת ואיטית נורא, שלא איפשרה כלל לידי להתרפא מהיבלות. ואז אמר תום:

“אני יודע מה נעשה. עלינו למצוא אבן אחת בשביל שלט הגיבורים ובשביל הכתובות, וכך נוכל להרוג שתי ציפורים באבן אחת. על־יד המנסרה ראיתי אבן־ריחיים נהדרת ונוכל לפלח אותה ולחרות עליה את הכתובות והשלט ואפילו לשפשף עליה את העטים והמשור.”

היה זה רעיון לגמרי לא מבוטל, והאבן עצמה היתה גם היא במשקל לא מבוטל כלל; אבל הסכמנו להתלבש על שניהם. שעת חצות לא הגיעה עדיין, ויצאנו אל המנסרה, בהשאירנו את ג’ים בעבודתו. השתלטנו על אבן־הריחים והתחלנו לגלגל אותה הביתה: אבל היתה זו חתיכת עבודה קשה מאין כמוה. מה שלא עשינו, תמיד התהפכה האבן על צד זה או אחר, עד שכמעט פיצפצה את עצמותינו. תום אמר שאחד מאתנו יפול קורבן עוד לפני שנגיע איתה לבקתה. כשעברנו את חצי הדרך היינו כל־כך הרוגים ומיוזעים, עד שראינו שלא נוכל להמשיך כך לבדנו. אנחנו מוכרחים ללכת ולקרוא לג’ים לעזרה. ובאמת, הלכנו אליו, והוא הרים את המיטה והתיר את השרשרת, וכרך אותה מסביב לצוארו, ואחר־כך זחלנו דרך המנהרה עד לאבן, וג’ים ואני גילגלנו אותה כמו כלום, כשתום מפקח על המלאכה. תום זה מסוגל לפקח על כל ילד שאני מכיר. הכל הכל הוא מסוגל לעשות.

המנהרה שלנו היתה די גדולה, אבל לא בשביל אבן־הריחים. אז לקח ג’ים את המכוש ואחרי רגע היא כבר היתה גדולה. כמו שצריך. אחר־כך סימן תום במסמר על האבן את הסימנים הדרושים, והושיב את ג’ים לחקוק אותם. כשהמסמר משמש לו איזמל ומוט־ברזל בתור פטיש. תום ציווה עליו לעבוד עד שהנר יכבה, ואז יוכל לשכב לישון ולהחביא את אבן־הריחיים מתחת למזרון. אז עזרנו לו לחבר בחזרה את השרשרת אל רגל המיטה והתכוננו ללכת בעצמנו לישון. אך פתאום נזכר תום במשהו ואמר:

“יש לך כאן עכבישים, ג’ים?” “תודה לאל, אין לי, אדון תום.”

“בסדר. נביא לך כמה.”

“אבל מותק, אנ’לא רוצה שום עכבישים. אני פוחד מהם. אם כבר, אני מעדיף במקומם צפעונים.”

תום חשב רגע או שנים ואמר:

“זהו רעיון לא רע. ואני חושב שכבר היה בשימוש. כן, בהחלט, זה מתקבל על הדעת. זהו רעיון יוצא מהכלל. איפה תוכל להחזיק אותו?”

“את מי, אדון תום?”

“את הצפע.”

“אוי ואבוי לראשי, אדון תום! אם יעז נחש צפע לבוא הנה, אפוצץ בראשי את הקיר הזה ואברח מפה, חי ראשי שככה אעשה!”

“אבל ג’ים, אחרי זמן־מה כבר לא תפחד ממנו. תוכל לאלף אותו.”

“לאלף אותו!!”

"כן, בקלות. כל חיה שמחה אם מלטפים אותה ומפנקים אותה.

היא אסירת תודה ולא תחשוב כלל לפגוע במי שמטפל בה. תוכל לקרוא על כך בכל הספרים. נסה – זה כל מה שאני מבקש ממך. נסה יומיים שלושה, זה הכל. שמע, אם תטפל בו יפה הוא יאהב אותך, ויישן יחד אתך, ולא ירצה להשאר בלעדיך אפילו רגע אחד: וירשה לך לכרוך אותו מסביב לצוארך ולהכניס את ראשו לתוך פיך."

“בבקשה, אדון תום, אל תדבר ככה! אני לא יכול לסבול את זה! הוא ירשה לי להכניס את הראש שלו לתוך הפה שלי – בתור טובה, כן? והוא יחכה בסבלנות המון זמן, עד שאבקש אותו. וגם אז – אין לי שום חשק שהוא יישן יחד אתי.”

“אל תהיה טיפש, ג’ים. כל אסיר צריך לטפל באיזו חיית־שעשועים אילמת; ואם לא היה עוד אסיר שגידל נחש – יהיה לך הכבוד הגדול להיות הראשון, והדבר הזה רק יעזור להציל את חייך.”

“אבל, אדון תום, אני לא רוצה את הכבוד הזה. ואם הנחש יבוא וינשוך חתיכה מהסנטר של ג’ים – איפה יהיה אז הכבוד; לא, אני מוותר על הכבוד הזה.”

“לעזאזל, ג’ים, אינך יכול לפחות לנסות? אני לא מבקש ממך שום דבר, רק נסיון קטן, לראות איך הדבר מצליח.”

“אבל אם הנחש ינשוך אותי באמצע הנסיון, אדון תום, אז יהיה כבר הכל אבוד. נכון, אני מוכן להשתתף בכל עסק שהוא לא בלתי הגיוני; אבל אם אתה והק תביאו הנה צפע לאילוף – אני קם ומסתלק. זה בטוח.”

“טוב, טוב, אם אתה עקשן שכזה, אנחנו מוותרים לך. נוכל להשיג לך כמה נחשי־בּירית, שהם לא ארסיים כלל, ולקשור כמה כפתורים בזנב שלהם, ולהעמיד פנים שאלה הם צפעונים. מה דעתך;”

“את אלה אני יכול לסבול, אדון תום, אבל שכה אהיה שאני יכול להסתדר יפה גם בלעדיהם, תאמין לי. בכל ימי חיי לא תארתי לעצמי שיכולות להיות כל־כך הרבה צרות לאסיר אחד.”

“בהחלט, אם הוא מתנהג לפי הכללים. ועכברים יש לך כאן?”

“לא, אדון, אין פה אף אחד.”

“בסדר, נשיג לך כמה עכברים.”

“אבל, אדון תום, אני לא רוצה פה שום עכברים. אלה הם היצורים הכי גרועים בעולם, לא נותנים שום מנוחה לבן־אדם, מתרוצצים מסביבו, ונושכים את רגליו בדיוק כשהוא רוצה לישון. שיהיו כבר נחשי בירית, אם אין ברירה, אבל אל תביא הנה עכברים.”

“אבל ג’ים, אתה מוכרח; לכל האסירים היו עכברים בתא, ואל תקים רעש כזה בגללם. בכל הספרים כתוב איך האסירים חיו עם העכברים; והם טיפלו בהם ואילפו אותם, ולימדו אותם כל מיני להטים, והם נעשו חברותיים ממש כמו זבובים. אבל אתה תצטרך לנגן להם מנגינות. יש לך כאן איזה כלי־נגינה?”

“אין לי שום דבר, מלבד מסרק גדול, שמנגנים בו עם נייר, וצפצפה. אבל אני חושב שהעכברים לא כל־כך אוהבים נגינה על צפצפה.”

“דווקא כן. מה איכפת להם איזו מנגינה מנגנים להם; הצפצפה יכולה להוציא מוסיקה נהדרת בשביל עכברים. כל החיות אוהבות מוסיקה, ובכלא הם פשוט משתגעות ממנה; בעיקר אם זוהי מוסיקה עצובה. והצפצפה מסוגלת להשמיע יללות נהדרות כאלה, עד שהעכברים יצאו לראות מה כואב לך. כל ערב, לפני השנה, ובבוקר אחרי שתקום, תשב על המיטה ותנגן בצפצפה; נגן את “הקשר האחרון ניתק.”– זהו השיר שיקפיץ את העכברים יותר מכל דבר אחר. ואחרי שתי דקות נגינה תראה איך כל העכברים, והנחשים והעכבישים ושאר הרמשים מתחילים להשתתף בצערך. הם יקיפו אותך סביב סביב ויעשו חיים נהדרים.”

“הם בהחלט, אדון תום, אבל איזה חיים יהיו אז לג’ים; אני באמת לא מבין מה צריך את כל זה, אבל אם מוכרחים – אז אין ברירה. יותר טוב שהחיות יהיו מרוצות ושלא יעשו לי צרות בבית.”

תום שקע במחשבות, לראות אם לא שכח משהו, ואחר־כך אמר:

“כן, עוד משהו. אתה חושב שתוכל לגדל פה פרח?”

“לא יודע, אולי כן, אדון תום. אבל כאן חושך נורא, ואני אף פעם לא גידלתי פרחים, והפרח הזה יכול לגרום לי המון צרות.”

“אבל תוכל לנסות. כמה אסירים ניסו והצליחו.”

"אני חושב שאחד מפרחי־הפתילה, שנראה כמו זנב של חתול,

יוכל לגדול פה. אבל הוא לא יהיה שווה את כל הטרחה והעבודה."

“אל תדבר כך. אביא לך שתיל קטן, ואתה תשתול אותו בפינה ההיא ותגדל אותו. ואל תקרא לו פתילה, אלא פיצ’יולה; זהו שמו האמיתי כשהוא גדל בכלא. ויהיה עליך להשקות אותו בדמעותיך.”

“אבל למה, אדון תום; יש לי כאן המון מים חיים.”

“אל תעז לגדל אותו במים חיים, ג’ים, אלא רק בדמעות. כך נהגו כולם.”

“אבל אדון תום, עד שאסיר אחד יתחיל לגדל את הפתילה הזאת בדמעות אוכל אני לגדל שלושה פרחים במים חיים.”

“זה לא זה. אתה תהיה מוכרח להשקות אותו בדמעות.”

“הוא ימות בידים שלי, אדון תום, זה בטוח. 'פני שאני כמעט אף פעם לא בוכה.”

תום בא במבוכה קלה; אבל הוא חשב קצת על הענין, ולבסוף אמר שג’ים יצטרך להתמלא דאגות ולהזיל דמעות בעזרת בצל. הוא הבטיח שילך אל צריפי הכושים, יסחב שם בצל אחד וישלשל אותו לתוך קומקום הקפה של ג’ים. אבל ג’ים אמר שהוא מעדיף כי ישימו לו טבק בתוך הקפה. ובכלל, כל העסק הזה לא מצא חן בעיניו – כל הצרות עם גידול הפרחים, והניגון לעכברים, ואילוף הנחשים והעכבישים והרמשים, ונוסף לכל אלה – הכנת העטים, והחריתות, וכתיבת היומן וכל שאר הדברים שבגללם מצא כי חיי אסיר גורמים צרות ואחריות יותר מכל עבודה אחרת שעשה בימי חייו. תום איבד כמעט את סבלנותו ואמר לו שאינו מבין כלל איזו הזדמנות נהדרת יש לו עכשיו לפרסם את שמו, הזדמנות שלא היתה דוגמתה לשום אסיר אחר בעולם; ואילו הוא, ג’ים, אינו יודע כלל להעריך את ההזדמנות הזאת, שהולכת עליו לאיבוד. ג’ים הצטער וביקש סליחה, והבטיח שיותר לא יתנהג באופן שכזה. אז אמרנו לו תום ואני לילה טוב והלכנו לישון.

 

פרק שלושים־ותשעה: תום כותב מכתבים בעלומשם    🔗

למחרת בבוקר הלכנו העירה, קנינו מלכודת עכברים והעמדנו אותה במרתף; פתחנו את חור־העכברים הכי מוצלח, וכעבור שעה היו בידינו חמישה־עשר עכברים סוג אלף־אלף. לקחנו את המלכודת המלאה והחבאנו אותה במקום בטוח, מתחת למיטה של הדודה סלי. אך בשעה שאנחנו יצאנו לצוד עכבישים, מצא תומם־פרנקלין־בנימין־ג’פרסון־אלכסנדר פלפס הקטן את המלכודת ופתח אותה לראות אם העכברים יצאו מתוכה; והם יצאו – והדודה סלי נכנסה. וכשחזרנו מצאנו אותה עומדת על המיטה וצווחת בכל כוחה, והעכברים עושים כמיטב יכולתם כדי שלא יהיה לה משעמם. ואז היא תפסה אותנו ודשה אותנו יפה יפה; ואנחנו ביזבזנו עוד שעתים כדי לצוד חמישה־ששה־עשר עכברים חדשים, – ימח שמו של הפרחח הקטן – ואלה לא היו דומים כלל לראשונים, כי ההם היו סוג שופרא דשופרא. בכל ימי חיי לא ראיתי עכברים נהדרים כמו אלה של הציד הראשון.

אחר־כך סידרנו גם אוסף נהדר של כל מיני עכבישים, וחיפושיות, וצפרדעים, ולטאות וכל מיני; רצינו גם לתפוס קן צרעות, אבל לא הצלחנו. משפחת הצרעות היתה בביתה, אבל אנחנו לא ויתרנו על הרעיון. נשארנו וחיכינו כמה שרק אפשר, כי החלטנו: או שאנחנו נימאס עליהם, או שהם ימאסו עלינו – והם ניצחו. אז יצאנו למבצע הנחשים. הצלחנו לצוד כשני תריסרים נחשי־בירית ועכנאים, הכנסנו את כולם בשק ושמנו את השק בחדר שלנו. בינתים הגיעה ארוחת־הערב, ארוחה לאחר יום עבודה מלא וגדוש. ורעבים? לא, לא אנחנו…

משהזרנו להדר לא מצאנו שם אף נחש מסכן אחד. כנראה עשינו רק חצי קשר בפתח השק, והנחשים הצליחו איך־שהוא לצאת מתוכו ולהסתלק. אבל אנחנו לא דאגנו יותר מדי, כי הם הסתובבו עדיין בשטח, ותארנו לעצמנו שנצליח לצוד אותם שוב פעם. ובאמת, בימים הבאים לא היה שום מחסור בנחשים בבית. אפשר היה לראות איך הם צצים להם מכל סדק ופינה; ובדרך כלל הם נחתו דווקא לתוך צלחת־האוכל, או ישר על העורף, וכמעט תמיד דווקא במקומות שלא רצית אותם כלל. אבל הנחשים האלה היו נחמדים ומפוספסים, ואפילו מיליון מהם לא היו מסוגלים לגרום שום נזק. אך בעיני הדודה סלי לא היה בכך שום הבדל. היא שנאה נחשים, בלי הבדל סוג או גזע, ומה שלא תעשה – היא לא היתה מסוגלת לסבול אותם. כל פעם שהיה אחד הנחשים יורד עליה – לא משנה מה עשתה אותו רגע – היתה עוזבת את עבודתה ומזנקת החוצה. מעולם לא ראיתי מין אשה כזאת. את הצווחה שלה אפשר היה לשמוע ביריחו. והיא לא היתה מוכנה להרים אחד היצורים האלה אפילו במלקחיים. ואם היתה מגלה במקרה נחש־בירית אחד במיטתה, היתה בורחת החוצה ומרימה קול זעקה כזה שאפשר היה לחשוב כי הבית עולה באש. היא הציקה כל כך לזקן שלה, עד שאמר כי הלואי שלא היו נבראים נחשים בעולמנו. בקיצור, גם אחרי שהנחש האחרון־ביותר סולק מהבית, לא נרגעה הדודה סלי אלא אחרי שבוע ימים. כשישבה וחשבה על משהו, יכולתם לגשת ולנגוע בעורפה בקצה נוצה, ואז היתה קופצת לגובה של מטר. זה היה מוזר נורא. אבל תום אמר שכל הנשים הן כאלה – כך הן נולדו, והסיבה לא ידועה.

בכל פעם שאיזה נחש התלבט לה בין הרגלים, היינו חוטפים ממנה מנה הגונה; והיא הודיעה לנו שהמכות האלה הן אפס לעומת המכות שנחטוף אם נעז שוב לאכלס את הבית ביצורים כאלה. המכות לא הפחידו אותי, כי הן היו מסוג חלש; אבל הצטערתי על הטורח ללכת ולצוד אוסף שני כזה. אבל סוף סוף ריכזנו אוסף הגון, בתוספת יצורים חדשים; ובכל העולם כולו לא היתה עוד ביקתה עליזה כמו ביקתתו של ג’ים, בשעה שהיה פוצח בנגינה והשרצים היו עולים עליו. ג’ים לא סבל את העכבישים, והם לא סבלו אותו; ועל כן היו נטפלים אליו ומציקים לו בלי סוף. ג’ים אמר גם שבין העכברים והנחשים ואבן־הריחיים לא נשארה במיטה אף טיפת מקום בשבילו; ואם גם מצא חתיכת מקום – הוא לא הצליח להרדם, מפני שהיה שם כל כך שמח. תמיד היה שם שמח, אמר, מפני שהחיות שלו לא ישנו כולן באותה שעה, אלא לפי תור: כשהנחשים ישנו, למשל, רקדו העכברים; וכשהעכברים ישנו – עמדו הנחשים על המשמר. וכך נמצאה תמיד חבורה אחת מתחתיו, או בין הרגלים, בעוד חבורה שניה היתה מעליו, וערכה לה שם הצגת קרקס. ואם קם וניסה למצוא לו מקום חדש – היו העכבישים מופיעים וחוסמים לו את הדרך. הוא נשבע, שאם יצליח הפעם להשתחרר – לא יסכים בשים אופן להיות שוב פעם אסיר, אפילו לא במשכורת קבועה ושמנה.

בקיצור, בתום שלושת השבועות היה הכל מוכן ומזומן. החולצה נשלחה אליו בתוך פשטידה; ובכל פעם שעכבר נשך אותו, היה ג’ים מזדרז לקום ולכתוב שורה ביומן, כל עוד הדיו היו² טרי. העטים היו גם הם מוכנים, הכתובות וכל השאר נחקקו על אבן־הריחיים. רגל המיטה נוסרה לשתים, ואנחנו זללנו את כל הנסורת וחטפנו כאב־בטן יוצא מהכלל. חשבנו שאנחנו הולכים למות, אבל נשארנו איך־שהוא בחיים. היתה זו הנסורת הכי קשה לעיכול שטעמתי בימי חיי; וגם תום אמר כך. אבל כמו שאמרתי, גמרנו סוף־סוף את כל ההכנות, וחוץ מזה היינו כולנו הרוגים מעייפות, בעיקר ג’ים.

הדוד סילס כתב כמה פעמים למטעים שבדרום־אורליאנס, שיבואו לקבל את הכושי הבורח, אבל לא קיבל שום תשובה, כי לא היו שם בכלל מטעים כאלה. אז החליט לפרסם מודעה בעתוני סן־לואי וניו אורליאנס; וכשהזכיר את סן־לואי חטפתי צמרמורת והבנתי שאסור לנו לבזבז זמן. אבל תום אמר שעלינו לשלוח עוד את המכתבים בעלומשם.

“מה זה?” שאלתי.

“אלה הם אזהרות לסוהרים שמשהו עומד לקרות. אפשר לשלוח אותם בדרך זו או אחרת; אבל תמיד יש גם איזה מרגל המזהיר את מושל המיבצר. כשלואי השש־עשרה התכונן לברוח ממבצר טולרי התערבה בענין נערה משרתת. זוהי שיטה טובת מאוד, אך גם המכתבים בעלומשם הם שיטה הגונה. נשתמש בשתיהן. ואימו של האסיר נוהגת להתחלף איתם בבגדים ולהשאר בתא במקומו, בעוד הוא מסתלק בבגדיה. נעשה גם את זה.”

“אבל תראה, תום, למה לנו להזהיר אותם שמשהו מתבשל פה? שימצאו זאת בעצמם; זהו התפקיד שלהם, לא?”

“כן, אני יודע. אבל אי־אפשר לסמוך עליהם. הם נהגו כך מהתחלה – השאירו לנו את כל העבודה. הם אנשים כאלה שמאמינים לכל אחד ולא שמים לב לשום דבר. כך שאם אנחנו לא נזהיר אותם, לא יהיה שום איש ושום דבר שינסה להפריע לנו; ויצא שאחרי כל העבודה הקשה שלנו וכל הצרות האחרות, הבריחה הזאת תהיה חלקה עד לגועל־נפש, בלי קושי, בלי כלום…”

“אשר לי, תום, זאת השיטה שמוצאת חן בעיני.”

“שטויות!” אמר והביט בי בבוז.

“טוב, אני לא מתאונן,” הוספתי, “כל דרך שמתאימה לך מתאימה גם לי. מה תעשה בקשר למשרתת?”

“אתה תהיה המשרתת. בחצות הלילה תתגנב ותסחוב את השמלה של הכושית הצעירה ההיא.”

“אבל תום. יהיו צרות בבוקר, כי זוהי השמלה היחידה של הכושית.”

“אני יודע. אך לא תצטרך ללבוש אותה יותר מרבע שעה, להוביל את המכתב ולתחוב אותו מתחת לדלת הראשית.”

“בסדר, אני מבין. אבל למה שלא אהיה משרתת בבגדים הנחמדים שלי?”

“כי אז לא תהיה כל־כך דומה למשרתת; מסכים?”

“כן, אבל לא יהיה בסביבה שום איש שיוכל לראות איך אני נראה.”

“זה לא שייך. אנחנו צריכים למלא את חובתנו, מבלי לדאוג אם יש מישהו שרואה אותנו או לא. מה זה, אין לך שום חוש לאחריות?”

"בסדר, לא אמרתי כלום. אהיה המשרתת. ומי יהיה אמא־של־

ג’ים?"

“אני; אחרי שאסחוב חלוק מהדודה סלי.”

“בסדר, אבל תצטרך להשאר בביקתה אחרי שג’ים ואני נסתלק.”

“רק לזמן קצר. אמלא את בגדיו של ג’ים בקש, ואשכיב אותם במיטה, כאילו שזו אמא של ג’ים! וג’ים יסיר ממני את החלוק וילבש אותו בעצמו, וכולנו ננוס ביחד. לבריחה של אסיר מכובד קוראים מנוסה. אם זהו מלך, למשל, או נסיך, אמיתי או לא אמיתי.”

ואז ישב תום וחיבר את המכתב הראשון בעלומשם; ואני גילחתי באותו לילה את השמלה של הכושית הצעירה, לבשתי אותה, לקחתי את המכתב ותחבתי אותו מתחת לדלת הראשית, בדיוק כמו שתום אמר לי. וכך היה כתוב בו:

זהירות! פורענות מתקרבת.

עימדו על המשמר. ידיד אלמוני

בלילה הבא תלינו על הדלת הראשית תמונה שתום צייר בדם – גולגולת ועצמות מצולבות. ובלילה שאחריו הדבקנו על הדלת האחורית ציור שני, של ארון־מתים. בכל ימי חיי לא ראיתי משפחה כל־כך מבוהלת. הם לא יכלו להיות מבוהלים יותר אילו היה הבית מלא שדים ורוחות, האורבים להם מתחת למיטות, מאחורי הארונות או מרחפים באוויר. כשאיזו דלת טרקה, היתה הדודה סלי מזנקת וקוראת “אוי!” אם משהו נפל – היתה מקפצצת וקוראת “אוח!” אם משהו נגע בה במקרה, היה קורה אותו דבר. שום דבר לא היה מסוגל להרגיע אותה, כי היתה בטוחה שמשהו אורב לה תמיד מאחוריה, ולכן היתה תמיד מסתובבת פתאום לאחור בצווחת פחד. היא פחדה ללכת לישון, אבל גם פחדה להשאר ערה. תום אמר שעכשיו הולך הכל לפי התכנית, וזהו סימן שהשיטה מצליחה מאה אחוז.

ועכשיו. אמר תום, תבוא המגילה הגדולה. למחרת עם עלות השחר הכינונו מכתב שני וחיפשנו איך לשלוח אותו. בארוחת־הערב שמענו כי החליטו להעמיד כושי שומר ליד שתי הדלתות. תום ירד בכליא־ברק כדי לרגל את הסביבה, ומצא את הכושי ישן שנת־ישרים. אז תקע את המכתב לתוך הצוארון שלו וחזר לחדר; וכך היה כתוב בו:

אל מקבלי המכתב!

אל נא תסגירו אותי, כי רצוני להיות ידידכם. כנופיה נוראה של רוצחים עומדת להגיע מן הערבה האינדיאנית ולגנוב הלילה את הכושי הבורח שלכם. הס ניסו להפחידכם, כדי שתשארו בבית ולא תפריעו להם במלאכתם. הנני אחד מן הכנופיה, אך יש אלהים בקרבי, ועל כן מתכונן אני להתחיל בדרך־חיים ישרה; ואתחיל אותה בסיכול המזימה הנחרשת עליכם. הם יבואו מצפון, יתקדמו לאורך הגדר ויבואו אל ביקתת הכושי הבורח בדיוק בחצות. בעזרת מפתח מזויף ינסו לשחרר אותו. עלי הוטל לעמוד במרחק־מה ולתקוע בעת הסכנה בחצוצרת פח. אבל במקום זאת אֶפעה ככבשה ברגע שיכנסו לבקתה, ולא אתקע כלל בחצוצרה. ואז, ברגע שינתקו את השרשרת מעל רגלו, מהרו ונעלו אותם בפנים, ואם תרצו – תוכלו גם להרגם. עשו בדיוק כפי שהוריתי לכם, לבל יתעורר בהם חשד ויתחילו לעשות שמח. איני מבקש כל שכר; האמונה כי עשיתי את הדבר הנכון תהיה שכרי.

ידיד אלמוני

 

פרק ארבעים: בריחה מסובכת ומזהירה    🔗

אחרי ארוחת־הבוקר הרגשנו נהדר; אז הוצאנו את הסירה שלי ויצאנו לדוג בנהר; אכלנו שם צהרים, עשינו חיים, בדקנו את הרפסודה ומצאנו אותה במצב מצוין, וחזרנו הביתה לארוחת־הערב. מצאנו את בני הבית בהתרגשות כל־כך נוראה, עד שלא ידעו אם הם עומדים על הרגלים או על הראש. מיד אחרי הארוחה שלחו אותנו לישון, ולא רצו לספר לנו בשום אופן מה קרה; הם גם לא הזכירו במלה אחת את המכתב החדש. אבל הדבר היה מיותר, כי אנחנו ידענו עליו לא פחות מהם. ברגע שהגענו לאמצע המדרגות הפנתה אלינו הדודה את גבה וירדה למטה; ואז התגנבנו שנינו לארון המרתף, הצטיידנו בארוחה הגונה, חזרנו אתה לחדר והלכנו לישון. באחת־עשרה וחצי בערך התעוררנו, תום לבש את שמלת הדודה שגנב והתכונן לצאת יחד עם הארוחה; אך פתאום אמר:

“איפה החמאה?”

“הנחתי חתיכה ממנה על פרוסת לחם־תירס,” עניתי.

“אם כן, השארת אותה במרתף; כי היא איננה כאן.”

“נוכל להסתדר גם בלעדיה,” אמרתי.

“אבל נוכל גם להסתדר יחד איתה,” אמר תום, “חזור אל המרתף וקח אותה. אחר כך רד בכליא־ברק והצטרף אלינו. אני הולך למלא את בגדי ג’ים בקש, כאילו שזו אמו בתחפושת, ואתה התכונן לפעות ככבשה ולברוח ברגע שתגיע אל הביקתה.”

ובכן, תום ירד בכליא־ברק ואני ירדתי אל המרתף. חתיכת החמאה, בגודל של אגרוף, היתה במקום שהשארתי אותה. לקחתי את פרוסת לחם־התירם שהחמאה היתה עליו, כביתי את הנר והתחלתי מתגנב במעלה המדרגות. הגעתי בשלום לקומת הקרקע, אך ברגע זה הופיעה הדודה סלי עם נר, ומיד תקעתי את הלחם בחמאה לתוך כובעי, ואת הכובע תקעתי על ראשי. בשניה הבאה היא גילתה אותי ושאלה:

“היית במרתף?”

“כן, דודה.”

“מה עשית שם?”

“כלום.”

“שום דבר?”

“שום דבר?”

“אם כן, מה הניע אותך לרדת למרתף באמצע הלילה?”

“לא יודע, דודה.”

“אינך יודע?! אל תענה לי באופן כזה, תום. רצוני לדעת מה עשית שם!”

"לא עשיתי שם כלום, דודה סלי. שכה אחיה אם עשיתי משהו.

"חשבתי שעכשיו היא תניח לי ללכת, כמו תמיד במקרים כאלה.

אך כל הענינים המוזרים שקרו פה השפיעו עליה כנראה, עד שהיא חשדה בכל דבר קטן שלא היה חלק כחמאה. על כן אמרה בקול תקיף מאוד:

“היכנס ישר אל חדר־האורחים וחכה לי שם עד שאבוא. רצית להתעסק שם במשהו שאיננו מענינך, ואתה תגלה לי מה הוא, לפני שאתן לך ללכת.”

היא הלכה לה ואני פתחתי את הדלת ונכנסתי אל חדר־האורחים. וחי־אלוהים, איזה קהל עצום היה שם! חמישה־עשר אכרים, וכל אחד מהם החזיק רובה. נבהלתי כל־כך, עד שצנחתי לתוך כסא וישבתי בלי לזוז. הם ישבו מסביב, כמה מהם דיברו בקולות נמוכים, וכולם היו נפחדים ומעוצבנים, אם כי ניסו להסתיר זאת. אבל אני גיליתי מיד את העצבנות שלהם, כי חבשו־והסירו־וחבשו את כובעיהם שוב ושוב, והתגרדו בראשיהם, והחליפו את מקומות הישיבה שלהם ומשמשו את כפתוריהם. גם אני הייתי די מעוצבן ובכל זאת לא הסרתי את כובעי.

רציתי נורא שהדודה סלי תבוא סוף־סוף, ותגמור אתי – ואם יש לה חשק שתצליף לי, העיקר שתתן לי ללכת, ולספר לתום שהגזמנו נורא בכל העסק ובישלנו לעצמנו דיסה הגונה וכי עכשיו אנחנו עלולים ליפול בעצמנו לתוך קן נורא של צרעות: ועכשיו אנחנו מוכרחים להפסיק את כל השטויות האלה ולהסתלק מיד עם ג’ים לפני שהברנשים האלה יאבדו את סבלנותם ויעלו עלינו.

סוף סוף הופיעה הדודה והתחילה לחקור אותי; אבל אני לא הייתי מסוגל לענות לה כראוי. פשוט, לא ידעתי מה אתי. ראיתי שכמה מהם נעשו כל־כך עצבניים עד שרצו לצאת מיד ולארוב לגזלנים, כי נשארו רק רגעים מעטים עד חצות; ואילו אחרים ניסו לעצור בעדם ולחכות לפעית הכבשה. ומולי עמדה הדודה, מפגיזה אותי בשאלות, בעוד אני רועד כולי מרוב פחד, ומוכן שהאדמה תבלע אותי. החדר הלך והתחמם יותר ויותר, והחמאה התחילה נוזלת על צוארי ומאחורי האזנים. ברגע הבא אמר אחד מהם: “אני מציע שנצא מיד לבקתה, כדי לתפוס אותם בבואם.” כמעט שהתמוטטתי, וקילוח של חמאה התחיל מטפטף על מצחי. למראה הזה החוירה הדודה סלי כסיד וקראה:

“אלהים אדירים, מה קרה לילד; יש לו דלקת המוח, והמוח שלו מתחיל כבר לנזול החוצה!…”

כולם מיהרו לראות את המחזה, והדודה חטפה והסירה את הכובע מראשי, ועל הראש התנוסס הלחם ומה שנשאר מן החמאה. ואז היא תפסה אותי והתחילה מחבקת וקוראת:

“הוי, כמה הפחדת אותי! וכמה שמחה אני ואסירת־תודה שאין זה יותר גרוע מחמאה. כי המזל הסיר את פניו מאתנו, והצרות אינן באות טפין טפין אלא במבול; וכשראיתי את הקילוח על מצחך חשבתי שאתה אבוד, כי הצורה והצבע היו בדיוק כמו המוח, אילו… הוי, ילדי היקר, מדוע לא סיפרת לי כי לשם כך ירדת אל המרתף? האם הייתי אוסרת עליך? ועכשיו, חזור מיד למיטה, ושלא אראה אותך עד הבוקר!”

בן־שניה הייתי בחדר, ובשניה הבאה הייתי כבר על הכליא־ברק, ומשם דהרתי בחושך אל הדיר. הייתי כל־כך נרגש, עד שלא יכולתי להוציא גם הגה מפי. סיפרתי לתום מהר ככל שיכולתי מד, הענינים, ושעלינו להוציא מיד את ג’ים, מבלי לאבד אף רגע – וכי הבית מלא אנשים ורובים.

עיניו הבריקו נורא והוא אמר:

“מה – באמת? הלא זה עצום! שמע, הק, אילו הייתי צריך לעשות הכל מהתחלה, סמוך עלי שהייתי מביא לכאן מאתים אנשים! אילו רק יכולנו לדחות זאת עד ש…”

"מהר! מהר!!!!" לחשתי, “איפה ג’ים?”

“אם תפשוט את ידך תוכל לגעת בו. הוא לבוש והכל מוכן. עכשיו נזחל החוצה וניתן את סימן הפעיה.”

ברגע הזה שמענו קולות צעדים המתקרבים ברעש אל הדלת ומתחילים להתעסק עם המנעול. מישהו אמר:

“אמרתי לך שעוד מוקדם מדי. הם לא באו עדיין – הדלת נעולה. בואו, אסגור כמה מכם בפנים, ואתם שכבו שם בחושך וחכו להם; וברגע שיכנסו – הרגו אותם השאר יתפזרו מסביב ויקשיבו היטב לבואם.”

הם נכנסו לביקתה, אך לא יכלו לראות אותנו בחושך, וכמעט דרכו עלינו כשמיהרנו להדחק מתחת למיטה. למזלנו הצלחנו לזחול בשלום ולעבור את המנהרה – מהר ובשקט, לפי ההוראות של תום: ג’ים ראשון, אני שני ותום אחרון. עכשיו נמצאנו בתוך הדיר ושמענו פסיעות קרובות מבחוץ. ואז זחלנו עד לדלת, ותום קרב את עינו אל הסדק אבל לא יכול היה לראות כלום מלבד חושך. הוא לחש ואמר שיקשיב איך הצעדים מתרחקים וכשיגע בנו יצא ג’ים ראשון בזחילה – והוא יצא אחרון. הוא קרב את אזנו לסדר³ והקשיב, והקשיב, והקשיב – והצעדים חרקו כל הזמן באותו מקום. אך לבסוף הוא נגע בנו, ואנחנו זחלנו החוצה בנשימה עצורה ובלי להקים שום פסיק של רחש: חמקנו בגניבה לכיוון הגדר בטור אינדיאני והגענו אליה בשלום, וג’ים ואני הצלחנו לעבור אותה. אבל מכנסיו של תום נתפסו בזיז במוט העליון, ואז שמע צעדים מתקרבים, ולכן היה מוכרח לשחרר אותם, ואז נשבר הזיז ההוא בקול ניפצוץ… וברגע שקפץ לארץ ומיהר בעקבותינו – צעק מישהו:

“מי שם; ענה – או שאני יורה!”

אבל אנחנו לא ענינו, אלא הרמנו רגלים ודהרנו בכל המהירות. מיד נשמעו קולות ריצה, ויריות – בנג בנג בנג! – והכדורים זימזמו ושרקו מעל לראשינו! שמענו אותם צווחים:

“הנה הם! רצים לכיוון הנהר! אחריהם, בחורים, והתירו את הכלבים!”

הם רדפו אחרינו במלוא הקיטור. יכולנו לשמוע אותם, כי נעלו נעליים ויללו; אבל אנחנו לא נעלנו נעליים וגם לא יללנו. רצנו על השביל לכיוון המנסרה; וכשנמצאו קרוב מאוד אלינו זינקנו לעבר השיחים והנחנו להם להמשיך הלאה בריצה, ואחר־כך רצנו אחריהם. עד אז היו כל הכלבים כלואים, כדי שלא יפחידו את השודדים, אבל עכשיו שחררו אותם, והם הופיעו ועוררו מהומה כזאת, כאילו היו שם מיליון לפחות. אבל הם היו הכלבים שלנו, ועל כן עצרנו לרגע וחכינו עד שישיגו אותנו. וכשראו שזה רק אנחנו ולא מישהו שצריך לטפל בו, אמרו לנו ‘מה־שלומכם’ והמשיכו לדהור לכיוון הצעקות והמהומה. אחר־כך המשכנו גם אנו לרוץ במלוא הקיטור, ודהרנו עד לסביבות המנסרה, ואחר־כך פלסנו לנו דרך בסבך עד למקום שבו חיכתה לנו הסירה הקשורה. קפצנו אל תוכה והתחלנו לחתור במלוא המהירות לאמצע הנהר, מבלי להקים רעש יותר מן ההכרח. אחר כך חתרנו בנחת לכיוון האי, שבו נמצאה הרפסודה שלי. יכולנו לשמוע את היללות והנביחות לכל אורך החוף, עד שהתרחקנו מאוד והקולות נחלשו, גוועו ונדמו.

“עכשיו, ג’ים,” אמרתי בעלותנו על הרפסודה, “אתה שוב בן־אדם חפשי, ואני מוכן להתערב. שיותר לא תחיה עוד עבד לעולם.”

"והיתה זאת עבודה יוצאת מהכלל, הק. תכנית נהדרת, ובריחה נהדרת. שום איש בעולם הזה לא היה מסוגל להמציא מין תכנית מסובכת ונהדרת כזאת.

כולנו היינו שמחים ועליזים, אבל תום היה הכי מאושר מכולנו, מפני שכדור נתקע בשוק הרגל שלו. כשג’ים ואני שמענו זאת כבר לא היינו כל־כך עליזים. הפצע כאב לו כהוגן, וגם שתת דם. השכבנו אותו בתוך האוהל, קרענו את החולצות של הדוכס לצורך תחבושת, ותום אמר:

“תנו לי את הסמרטוטים; אני אחבוש את הפצע. ואתם אל תתעכבו כאן בגללי, באמצע המנוסה הנפלאה. תפסו במשוטים וצאו לדרך! עשינו עבודה נהדרת, בחורים, ועוד איך עשינו! חבל שלא תכננו גם את הבריחה של לואי השש־עשרה; כי אז לא היה צורך לכתוב בתולדות־חייו “בן לואי הקדוש, נשמתו עדן”. הו, לא. אנחנו היינו מבריחים אותו אל מעבר לגבול – זהו מה שהיינו עושים – והכל היה הולך על גלגלים. תיפסו במשוטים… תיפסו במשוטים…”

אבל ג’ים ואני התיעצנו בינינו; ולאחר מחשבה של רגע אמרתי:

“דבר, ג’ים.”

וג’ים דיבר:

“ככה זה, הק, ככה אני רואה את הענין. אם זה היה הוא שהיינו צריכים לשחרר, ואחד מאתנו היה חוטף כדור, כלום היה אומר: ‘מהרו והצילו אותי, ואל תחפשו רופא כדי להציל את ההוא?’ זה מה שתום סויר היה אומר? נתערב שלא! אז מה, אולי אתם חושבים שג’ים יגיד את זה? לא ולא. אני לא זז מן המקום הזה לפני שנמצא רופא, ואפילו יעברו ארבעים שנה!”

ידעתי שהלב של ג’ים לבן, וניחשתי שאלה יהיו דבריו. אמרתי לתום שאני הולך למצוא רופא. הוא הקים צעקות נוראות, אבל ג’ים ואני לא זזנו מדעתנו. אז הציע כי יזחל מן האוהל וישחרר בעצמו את הרפסודה, אבל לא הרשינו לו. הוא קילל אותנו קצת, אך גם זה לא הועיל.

כשראה אותי מכין את הסירה התחיל לתת לי הוראות: “מילא, אם אתה דווקא רוצה להביא רופא, אסביר לך איך להתנהג אחרי שתגיע לעיירה. סגור את הדלת, קשור מהר וחזק את עיני הרופא ותשביע אותו שישתוק כמו קבר. תקע בידו ארנק מלא זהב, ואחר־כך הובל אותו דרך הסימטאות המרוחקות ובכל מיני שבילים אפלים. אחר־כך הבא אותו הנה בסירה במסלול סיבובי בין האיים. פשפש בכיסיו וקח ממנו את פיסת־הגיר, ואל תחזיר לו אותה לפני שתחזיר אותו לכפר. אם לא תנהג כך הוא יסמן בגיר את הרפסודה ואחר־כך יוכל לזהות אותה. כולם עושים כך.”

הבטחתי לו למלא את כל ההוראות ויצאתי לדרך. קבענו שג’ים יתחבא בין העצים מהרגע שהרופא יתקרב עד שיגמור את הטיפול וישוב הביתה.

 

פרק ארבעים־ואחד: “שדים ורוחות ללא ספק”    🔗

הרופא היה אדם זקן ונחמד, והיה חביב מאוד אלי אחרי־שהערתי אותו. סיפרתי לו כי אני ואחי יצאנו לצוד חיות־בר באי הספרדי אתמול אחרי הצהרים, חנינו על חתיכת רפסודה שמצאנו. ובחצות הלילה בעט אחי כנראה ברובה שלו מתוך שינה, כי הכדור שנפלט פגע ברגל שלו. ואנחנו מבקשים שיגש אתי לשם ויטפל בפצע מבלי לספר על כך לאיש, כי אנו רוצים לשוב הביתה לפנות ערב ולהפתיע את הזקנים שלנו.

“מי הם הזקנים שלכם?” שאל הרופא.

“הפלפסים, שם במורד הנהר.”

“אה,” אמר הרופא: ואחרי רגע הוסיף: “כיצד נפצע אחיך, לדבריך?”

“הוא חלם חלום,” אמרתי, “וחטף כדור.”

“חלום יוצא מהכלל,” הפטיר.

הוא הדליק את הפנס, לקח את תרמיל הרפואות ויצאנו לדרך. אבל כשראה את הסירה, היא לא מצאה כל־כך חן בעיניו: היא טובה בהחלט לאדם אחד, אמר, אבל איננה בטוחה כלל לשניים.

“אל תפחד, אדוני,” אמרתי, “היא הובילה בקלות את שלושתנו.”

“את שלושתכם?!”

“כן: אותי, את סיד, ואת… ואת הרובים. זהו זה.”

“אה!” אמר הרופא.

הוא הציב את רגלו על הלזבזת, הניע את הסירה והניד בראשו, ואחר־כך אמר שיצא לחפש סירה גדולה יותר. אבל כל הסירות היו קשורות בשרשראות. אז הוא לקח את הסירה שלי ואמר לי לחכות עד שובו, או להמשיך ולחפש סירה אחרת, או מוטב לשוב הביתה ולהכין את המשפחה להפתעה הגדולה. אבל אני לא הסכמתי לזאת; הסברתי לו בדיוק איך למצוא את הרפסודה והוא יצא לדרך.

פתאום נצנצה מחשבה במוחי: מה יהיה אם הרופא לא יצליח לרפא את הרגל בשלוש קריצות־עין, כדברי הפתגם? ומה אם הטיפול יימשך שלושה או ארבעה ימים? מה נעשה אז? נשכב שם עד שהצפרים יצפצפו באזניו את סודנו? לא; אני יודע מה נעשה. אחכה לו; ואם ישוב ויאמר כי עליו לחזור אל הפצוע, אגיע גם אני לרפסודה, ואפילו בשחיה. ואז נקשור את הרופא ונפליג יחד אתו במורד הנהר. ואחרי שיגמור את הטיפול ברגלו של תום נשלם לרופא כמה שידרוש, או כמה שיהיה לנו, ונוריד אותו בשלום לחוף.

אחר־כך טיפסתי על ערמת עצים כדי לחטוף שנה קלה; וכשהתעוררתי היתה השמש גבוה גבוה מעל לראשי. זינקתי מטה ומיהרתי לבית הרופא; אך שם אמרו לי שהוא יצא בלילה אל חולה אחד וטרם חזר. חבל, חשבתי בלבי, זהו סימן שמצבו של תום מזופת למדי. עלי לצאת מיד אל האי. התחלתי לרוץ, הסתובבתי בקרן־הרחוב – ושם נתקע ראשי ישר בכרס של הדוד סילס.

“תום!” קרא הדוד, "איפה היית כל הזמן הזה, פרחח שכמותך? “בשום מקום,” עניתי, “פשוט, רדפתי יחד עם סיד אחרי הכושי הבורח.”

“ולאן רדפתם? דודתכם דואגת לכם מאוד.”

“היא לא צריכה לדאוג,” עניתי, “'פני שאנחנו בסדר גמור. רצנו אחרי האנשים והכלבים, אבל לא יכולנו להשיג אותם והם נעלמו. אבל היה נדמה לנו ששמענו אותם שטים על הנהר. ואז השגנו סירה, חתרנו אחריהם ועברנו לצד השני; אבל שם לא מצאנו אותם כלל. אז המשכנו לחתור במעלה הנהר עד שהתעייפנו נורא. לבסוף קשרנו את הסירה, שכבנו לישון והתעוררנו רק לפני שעה. אז חזרנו העירה, וסיד ניגש לדואר לשמוע קצת חדשות, ואני מנסה להשיג משהו לאכול, ואחר־כך נשוב יחד הביתה.”

בקיצור, הלכנו למשרד הדואר לחפש את סיד; אבל כפי שניחשתי הוא לא היה שם. בינתים קיבל הזקן איזה מכתב בדואר, ואנחנו חיכינו עוד זמן־מה, אבל סיד לא הופיע. אז החליט הזקן שאני אסע אתו הביתה, ואילו סיד ישוב ברגל או בסירה, אחרי שיגמור את סיבובי השטות שלו. ביקשתי מהדוד שירשה לי להשאר ולחכות לסיד, אבל הוא אמר שאין טעם בכך וכי אני מוכרת לבוא יחד אתו להרגיע את הדודה סלי.

כשהגענו הביתה שמחה הדודה כל־כך לראות אותי בריא ושלם, עד שבכתה וצחקה בעת ובעונה אחת, וחיבקה אותי וכיבדה אותי באחת ההצלפות שלה שלא כואבות כלל, ואמרה שתכבד גם את סיד במנה כזאת אחרי שישוב.

הבית היה מלא וגדוש איכרים ואיכרות שהוזמנו לארוחת הצהרים. ומיני קישקושים כאלה לא זכתה שום אוזן לשמוע. הכי גרועה היתה גברת הוצ’קיס הזקנה, שטירטרה בלשונה בלי שום הפסקה:

“ובכן, סלי אחותי, בדקתי היטב את הביקתה ואני יודעת עכשיו שהכושי היה מטורף. אמרתי לדאמרל – נכון, דאמרל אחותי? – הוא מטורף, אמרתי לה. מילים אלו בדיוק אמרתי. שמעו לי כולכם – הוא מטורף. כל הסימנים מעידים על כך, אמרתי. הנה, למשל, אבן־הריחים. איזה אדם, שדעתו צלולה עליו, ישב לחרות על הריחים דברי שטות כאלה; במקום הזה נשבר לבו של מה־שמו; ובמקום הזה בילה שלושים ושבע שנים יוצא חלציו של לואי מה־שמו, ועוד מיני שטויות ללא סוף. זה מה שאמרתי בהתחלה, וזה מה שאמרתי אחר־כך, וזה מה שאמרתי בסוף – הכושי הזה מטורף כמו נבוכדנאצר, אני אומרת לכם.”

“וראו נא את הסולם העשוי סמרטוטים”' הוסיפה גברת דאמרל הזקנה, “לאיזה צורך היה דרוש לו, בשם אלהים…”

“מלים אלה בדיוק אמרתי לפני רגע למרי אוּטרבּק; שאלו אותה והיא תאמר לכם. ראי נא את סולם־הסמרטוטים הזה, אמרתי לה. הביטי בו. לאיזה צורך היה דרוש לו הסולם; והיא אמרה…”

“וכיצד, בשם אלהים, הצליחו להביא לשם את הריחיים; ומי חפר את המנהרה הזאת; ומי…”

“ממש המלים שלי, אחא פנרוֹד לפני רגע אמרתי – העבר נא אלי את קערית הממתקים, טוב? – אמרתי לשרה דאנלפ: כיצד הצליחו להכניס לשם את אבן־הריחים? והיא אמרה לי: ועוד ללא כל עזרה. אל תספרי לי, אמרתי לה, דווקא היתה עזרה, ועזרה רבה מאוד. תריסר לפחות עזרו לכושי הזה; ואני אפשיט את עורם של כל הכושים הללו עד שאוציא מפיהם מי עזר לו. ויחד עם זאת…”

“אמרת תריסר?! ארבעים אנשים לא היו מספיקים לעשות את כל העבודה הזאת. ראו נא את המשורים שהכינו מן הסכינים! באיזה עמל נעשה הדבר! וראו את רגל־המיטה שנוסרה בהם – ששה ימי עבודה לששה גברים! וראו את כושי־הקש השוכב על המיטה, וראו את…”

“מלים יפות, אחא הייטוּאָר. זהו בדיוק מה שאמרתי לאחא פלפס בכבודו ובעצמו. מה דעתך על כך, הוצ’קיס אחותי? שאל אותה. על מה, אחא פלפס; שאלתי. על רגל המיטה שניסרו באופן כזה. הרגל הזאת לא התנסרה בעצמה, אמרתי, מישהו ניסר אותה. זוהי דעתי, ואתם רשאים לקבל אותה או לדחותה! כך אמרתי. ואם יש למישהו רעיון טוב מזה – נשמע אותו. זה הכל. ואחר־כך אמרתי לאחא דנלופ…”

“לכל השדים, הביקתה היתה ודאי מלאה כושים לילה לילה במשך ארבעה שבועות, כדי לגמור את כל העבודה הזאת. הביטו נא על החולצה הזאת – כולה מכוסה כתב־חרטומים אפריקני כתוב בדם! שבט שלם ודאי ישב שם וכתב זאת בלי הפסקה. אני מוכן לשלם שני דולר לזה שיבוא ויקרא באזני מה כתוב שם; ואת הכושים שכתבו זאת הייתי לוקח ומלקה עד ש…”

“אנשים שעזרו לו, אחא מרפלס! גם אתה היית חושב כך אילו בלית איתנו את הזמן הזה. הרי הם גנבו כל מה שהניחו עליו יד על אף השמירה שלנו. את החולצה הזאת גנבו מחבל הכביסה! ואת הסדין לסולם־החבלים גנבו השד־יודע־כמה־פעמים. וקמח, ונרות, וכפות, ואת קערת־החימום העתיקה, ועוד אלף דברים שאינני נזכרת בהם כרגע, ואת השמלה החדשה שלי. ואני וסילס וסיד ותום עמדנו על המשמר יומם ולילה, כפי שסיפרתי לכם, ואיש מאתנו לא ראה ולא שמע כלום. והנה, ברגע האחרון, הצליחו להערים עלינו ולחמוק מתחת לחטמינו – ולא רק שלנו אלא גם של שודדי הערבה האינדיאנית – ולהגניב בשלום את הכושי, בעוד ששה־עשר גברים ועשרים ושנים כלבים דולקים בעקבותיהם ללא הרף! מין דבר שכזה, אומרת אני לכם, לא שמעתי בכל ימי חיי. גם שדים ורוחות לא יכולים היו לעשות עבודה טובה יותר ונקיה יותר. כן, היו אלה באמת שדים ורוחות! הרי מכירים אתם את הכלבים שלנו, שאין טובים מהם – והנה, אפילו פעם אחת לא הצליחו לגלות את עקבותיהם! מי מכם יוכל להסביר לי את הדבר הזה?”

“באמת, מי שמע…”

“חי אלהים, מעולם לא הייתי…”

“באמונה, לא הייתי רוצה…”

“גנבים של בית ושל…”

“לכל־השדים־והרוחות־הטובות, הייתי פוחדת לגור במין בית אשר…”

“פוחדת לגור?! אני פחדתי כל כך, בטי ריג’ויי, עד שלא העזתי לשכב או לקום, לשבת או לעמוד. הרי הם היו מסוגלים לגנוב אפילו את… בשם אלהים, ודאי מתארת את לעצמך כמה התרגשתי אמש לפני חצות. שכה יוסיף לי אלהים אם לא חששתי פן יבואו ויגנבו מישהו מבני המשפחה! פחדתי כל כך עד שחדלתי לחשוב בהגיון. הדבר נשמע אוילי עכשיו, לאור היום; אבל בלילה אמרתי בלבי: שם למעלה ישנים שני הילדים המסכנים, בחדר הבודד. חרדתי כל כך עד שהתגנבתי אל הדלת ונעלתי אותם! כן כן, כל אדם אחר היה נוהג במוני. הן יודעים אתם, כאשר הפחד הולך וגובר, והמצב הולך ומחמיר, ההגיון הולך ומתערער, מתחילים לעשות כל מיני מעשים משונים. ואז אמרתי בליבי; אילו הייתי אני ילד השוכב למעלה, ומוצא פתאום שהדלת נעולה, ואתה…” היא השתתקה פתאום, נראתה מופתעת ותמהה, ואחר כך סובבה אט אט את ראשה, וכשנפלו עיניה עלי – קמתי ויצאתי לטיול קצר.

אמרתי לעצמי כך: אוכל להסביר יותר טוב מדוע לא היינו בבוקר בחדר אם אשב לי בשקט ואחשוב על הענין. עשיתי כך, אבל לא הספקתי להתרחק יותר מדי כי הדודה שלחה לקרוא לי. בינתים נעשה מאוחר והאורחים התפזרו; ואז נכנסתי וסיפרתי לה איך הרעש העיר אותי ואת סיד, והדלת היתה נעולה, אבל אנחנו רצינו בכל־זאת לראות את המחזה. ואז ירדנו בכליא־ברק, ושנינו נפצענו קל, והחלטנו שיותר לא ננסה לרדת כך. אחר־כך המשכתי וסיפרתי לה כל מה שסיפרתי לפני כן לדוד סילס. והדודה הבטיחה לי כי תסלח לנו, שהרי לא קרה לנו שום רע, וזהו מה שיש לצפות מנערים, וכפי שהיא מבינה כל הנערים אוהבים להשתולל קצת ולעשות רעש. וכך, כל עוד לא קרה שום אסון, היא מודה לאלהים על שאנו בחיים ולא תוסיף לחטט במה שהיה ואין להשיבו. היא המשיכה לנשק אותי וללטף את ראשי ושקעה במחשבות מעמיקות; ולפתע קפצה ממקומה וקראה:

אל אלוהים! הלילה מתקרב וסיד לא חזר עדיין! מה קרה לילד הזה;"

קפצתי על ההזדמנות הזאת ואמרתי:

“הנה אני רץ העירה ומוצא אותו.”

“לא תרוץ עכשיו לשום מקום,” אמרה הדודה, "אתה נשאר כאן.

די בילד אבוד אחד. אם לא ישוב עד ארוחת־הערב ילך הדוד לחפש אחריו."

הוא לא בא, כמובן, לארוחת־הערב: ומיד אחרי הארוחה יצא הדוד העירה.

בעשר בערך חזר הדוד מודאג מעט: הוא לא ראה את תום בשום מקום. הדודה סלי היתה מודאגת מאוד, אבל הדוד סילס אמר שאינו רואה כל סיבה לדאגה: ילדים הם ילדים, אמר, ועם בוקר נראה אותו כאן בריא ושלם. מילים אלה היו צריכים להרגיע אותה; אבל היא אמרה כי תשב ותחכה לו זמן מה ותשאיר אור דולק בחלון, כדי שיראה אותו מרחוק.

אחר־כך שכבתי לישון, והדודה עלתה אלי עם נר, ועטפה אותי יפה, והיתה כל כך אמהית אלי עד שהרגשתי עצמי שפל ולא יכולתי להביט בעיניה. היא ישבה על המיטה ודיברה אתי שעה ארוכה, אמרה איזה ילד נהדר היה סיד ונדמה כאילו לא רצתה כלל להפסיק לדבר עליו. שוב ושוב שאלה אותי אם אני חושב שסיד הלך לאיבוד, או שנפצע, או אולי טבע, ואולי הוא שוכב ברגע זה אי־שם, מתפתל ביסורים, או ללא נשמה באפו, מבלי שתוכל לבוא לעזרתו. הדמעות זלגו חרש על פניה ואני אמרתי לה כל הזמן שלא קרה כלום לסיד, ושאני בטוח כי ישוב בבוקר הביתה בשלום. ואז היא לחצה את ידי, או נשקה לי, וביקשה שאומר זאת שוב ושוב, כי המילים האלה מרפאות את ליבה ומשכיחות את צערה. וכשקמה ללכת הביטה הדודה לתוך עיני במבט עדין וממושך ואמרה:

“לא אנעל את הדלת, תום, ושם נמצאים החלון והכליא־ברק. אבל הפעם תהיה ילד טוב, הלא כן? אל תלך, אני מבקשת ממך.”

אלהים יודע שרציתי נורא ללכת ולראות מה שלום תום, וכי חשבתי ללכת. אבל אחרי הדברים האלה לא הייתי הולך אפילו בעד כתר מלכות.

אבל היא מילאה את המחשבות שלי, וגם תום מילא את מחשבותי, ולכן לא יכולתי לישון במנוחה. פעמיים במשך הלילה ירדתי בכליא־ברק, התגנבתי אל חזית הבית וראיתי אותה יושבת ליד הנר שעל החלון, מבטה שלוח לעבר הרחוב ודמעות בעיניה. רציתי נורא לעשות משהו למענה, אך לא ידעתי מה, ורק נשבעתי שלעולם לא אעשה עוד משהו שיגרום לה צער. לפני עלות השחר התעוררתי בפעם השלישית, גלשתי למטה – והנה הדודה יושבת עדיין באותו מקום: הנר כמעט כבה, ראשה המלבין נח על זרועה והיא שקועה בשינה עמוקה.

 

פרק ארבעים־ושנים:למה לא תלו את ג’ים    🔗

לפני ארוחת־הבוקר יצא הזקן שוב העירה, אבל לא הצליח למצוא את תום. שניהם ישבו ליד השולחן שקועים במחשבות, לא דיברו דבר, עיניהם עצובות, מבלי לגעת באוכל ובקפה. אחרי רגע שאל הזקן:

“נתתי לך את המכתב?” “איזה מכתב?”

“זה שקיבלתי אתמול במשרד הדואר.”

“לא. לא נתת לי שום מכתב.”

“מילא, ודאי שכחתי…”

הוא משמש בכיסיו, ואחר־כך הלך לחפש איפה הניח אותו, ולבסוף מצא את המכתב ומסר אותו לידה. הדודה הביטה במעטפה ואמרה:

“הלא הוא מסנט־פטרסבורג, מאחותי.”

הרגשתי כי טיול קצר יהיה רק לטובתי; אך לא יכולתי לזוז. אבל לפני שהספיקה לפתוח את המעטפה – שמטה אותו מידה ופתחה בריצה – היא ראתה משהו, וגם אני. היה זה תום סויר שוכב על מזרון; והרופא הזקן ההוא; וג’ים – בשמלה החדשה שלה, כשידיו קשורות לאחור, והמון אנשים. החבאתי את המכתב מאחורי הדבר הראשון שנזדמן לי – וזינקתי החוצה. היא הפילה עצמה על תום וקראה בבכי:

“הוי, הוא מת! אני יודעת – הוא מת!”

אז סובב תום מעט את ראשו ומילמל משהו שגילה כי הוא לא נמצא בהכרה מלאה; ואז פשטה הדודה את זרועותיה ואמרה: “הוא חי, תודה לאל! די לי בזאת!” היא הדביקה נשיקה חטופה על פניו, ואצה הביתה להציע את המיטה; פיזרה הוראות על ימין ועל שמאל לכושים ולכל מי שנזדמן לה בדרכה בשיא המהירות של לשונה הזריזה.

הלכתי אחרי האנשים, לראות מה יעשו עם ג’ים; ואילו הרופא הזקן והדוד סילס נכנסו הביתה אחרי תום. האנשים היו נרגזים מאד, והם רצו לתלות את ג’ים – אות אזהרה לכל הכושים שבסביבה, לבל יעזו לברוח כמוהו, ולגרום צרות צרורות שכאלה, ולהפחיד משפחה שלמה עד מוות ימים ולילות. אבל האחרים אמרו: אל תתלו אותו; לא כדאי לנו. הוא איננו הכושי שלנו ובעליו עשויים לבוא לכאן בקרוב ולדרוש כי נשלם את מחירו. מילים אלה ציננו את חמומי המוח; כי אותם האנשים הלהוטים לתלות כושי חוטא אינם להוטים כלל לשלם את שוויו לאחר שבאו על סיפוקם.

בכל זאת הם קיללו את ג’ים באבי־אביו, ומפעם לפעם גם תקעו בו כמה מכות; אבל ג’ים לא הוציא גם מלה מפיו, וגם לא הראה שהוא מכיר אותי. הם הכניסו אותו אל הביקתה שלו, הלבישו אותו בבגדיו, כבלו אותו מחדש בשלשלאות, אבל הפעם לא אל רגל־המיטה, כי אם אל וו גדול שנדפק אל הקורה התחתונה. הם כבלו גם את ידיו ואת שתי רגליו ואמרו שלא יקבל כלום לאכול מלבד לחם ומים – עד שבעליו יבוא; ואם לא יבוא – ימכרוהו במכירה פומבית. הם סתמו גם את המנהרה שלנו והודיעו שזוג אכרים חמושים ברובים ישמרו לילה לילה על הביקתה. וכלב־בולדוג קשור לדלת ישמור עליו ביום. בזאת הם סיימו את מלאכתם והתחילו להתפזר בגידופי שלום מפולפלים. ואז הופיע הרופא, הביט מסביב ואמר:

“אל תתיחסו אליו יותר קשה מהדרוש, כי הוא איננו כושי רע כלל. כשהגעתי למקום ומצאתי את הילד הפצוע ראיתי שלא אוכל להוציא את הכדור ללא עזרה; ומצבו לא הניח לי ללכת ולחפש עזרה. מצבו נעשה יותר ויותר גרוע ולאחר זמן איבד את עשתונותיו ולא הניח לי לקרב אליו כלל, באמרו שאם סימנתי את הרפסודה בגיר הוא יהרוג אותי, ועוד הבלים משונים כאלה ללא סוף. ראיתי שאיני יכול עוד לטפל בו ואמרתי שאני חייב למצוא עזרה כלשהי. והנה, ברגע שאמרתי זאת זחל ויצא כושי זה אי־משם ואמר כי הוא יעזור לי; ואמנם, עזרתו היתה להפליא. הבינותי, כמובן, שהוא כושי בורח, והדבר לא היה נעים ביותר. הייתי חייב להשאר ליד הילד כל היום והלילה, והיה זה עסק ביש, כי בעיר חיכו לי כמה חולים אחוזי צמרמורת שהיה עלי לראות את שלומם. אך לא עזבתי את המקום, מחשש שמא הכושי יקום ויברח. שום סירה לא עברה בסביבה במרחק שמיעה מאתנו; וכך נאלצתי להשאר שם עד הבוקר הזה. ואני אומר לכם: מימי לא ראיתי כושי נאמן ומסור כמוהו – ממש אחות רחמניה. אל תשכחו, הוא סיכן את חרותו, והיה עייף ויגע, והיה ניכר בו שעבד קשה מאוד בימים האחרונים. הוא מצא חן בעיני, כושי זה. שימעו לי, רבותי, כושי כמוהו שווה אלף דולר, ואף יחס הוגן. הוא סיפק לי את כל הדרוש, והנער הלך והחלים ממש כאילו שכב בבית, ואולי אפילו בצורה טובה יותר, הודות לשקט ששרר מסביב וכך נשארתי תקוע שם יחד עם שניהם עד הבוקר הזה; ואז עברו סמוך אלינו כמה אנשים בסירה. רמזתי להם בשקט להתקרב. למזלנו ישב אז הכושי על הרפסודה, שקוע בשינה; ובטרם הספיק להבחין במתרחש כבר היה קשור היטב. גם הנער היה שקוע עדיין בשינה. קשרנו את הסירה אל הרפסודה והפלגנו בשקט רב; והכושי לא התנגד לנו כלל ולא הוציא הגה מפיו. אין הוא כושי רע כלל, רבותי; אני משוכנע בכך.”

“אני חייב להודות, דוקטור,” העיר מישהו, “שזהו סיפור הוגן מאוד.”

אז התרככו גם האחרים מעט, ואני הודיתי בליבי מאוד לרופא הזקן על הטובה שעשה לג’ים; ושמחתי גם שהרופא התנהג בהתאם לרושם שהוא עשה עלי. מן הרגע הראשון ראיתי שיש לו לב טוב. אז הסכימו כולם שג’ים התנהג בסדר גמור, ושהוא ראוי לאיזו תשומת לב ולפרס, והודיעו באופן חגיגי כי מרגע זה יפסיקו לקלל אותו.

אחר כך ניגשו כולם ונעלו את ג’ים בביקתה. קוויתי שהם יחליטו גם להסיר מעליו שרשרת אחת או שתים, מפני שהיו כבדות באופן נורא, או להוסיף בשר וירקות לתפריט שלו; אבל הם לא חשבו

על כך כלל, ואני חשבתי שזה לא בריא בשבילי להתערב כאן. אבל החלטתי לספר לדודה סלי את סיפורו של הרופא בהזדמנות הראשונה, מיד אחרי שאפטר מהתסבוכת המחכה לי, כלומר – מההסברים למה שכחתי להזכיר שסיד חטף כדור כשסיפרתי איך רדפנו בלילה המחוריין ההוא אחרי הכושי הבורח.

אבל היה לי המון זמן למחשבות. הדודה סלי השתקעה בחדר החולים ולא זזה ממנו כל היום והלילה; ובכל פעם שראיתי את הדוד סילס מסתובב לו כסהרורי הייתי מתחמק ממנו.

למחרת בבוקר שמעתי כי תום מרגיש הרבה יותר טוב, וכי הדודה סלי הלכה לחטוף תנומה קלה. אז התגנבתי אל חדר־החולים, בתקווה למצוא אותו ער, כדי שנצליח לבשל איזה סיפור מתאים בשביל המשפחה. אבל הוא ישן במנוחה גמורה; ופניו היו חיוורים, ולא בוערים כאש כמו ברגע שהביאו אותו. אז התישבתי על ידו וחיכיתי שיתעורר. אחרי חצי שעה נכנסה הדודה סלי לחדר בצעדים שקטים להפליא, ושוב הייתי תקוע בבוץ. היא רמזה לי לשבת בשקט, התישבה על ידי והתחילה מדברת אתי בלחש, ואומרת שעכשיו נוכל כבר שוב לשמוח, וכל הסימנים מעידים על רפואה שלמה, וכי אחרי שינה זו יתעורר בריא ובדעה צלולה.

ישבנו כך שנינו והבטנו בו, ואחרי שעה קלה זז תום, פקח את עיניו, הביט בנו ואמר:

“שלום!… מה, אני בבית! מה קרה? איפה הרפסודה?”

“הכל בסדר,” אמרתי. “וג’ים?”

“גם כן בסדר,” אמרתי; אבל לא יכולתי לאמר זאת חזק כמו שצריך. תום לא שם לב והמשיך:

“מצוין! נהדר! עכשיו הכל בסדר גמור! סיפרת כבר לדודה?” התכוננתי לאמר שסיפרתי; אבל היא הזדרזה ושאלה:

“על מה, סיד?”

“איך ערכנו את כל המיבצע הזה.”

“איזה מיבצע?”

“ה–מיבצע, כמובן! היה רק מיבצע אחד – איך תום ואני שיחררנו את הכושי הבורח.”

“אל אלהים! שיחררו את הכו… מה הוא סח?! אויה לי, דעתו שוב נטרפת עליו.”

“לא, דודה, הדעה שלי בסדר גמור, ואני יודע טוב מאוד מה אני מדבר. אנחנו באמת שיחררנו אותו – תום ואני. שנינו החלטנו לשחרר אותו, וגם שיחררנו אותו. וזה היה מיבצע ממדרגה ראשונה.” הוא התחיל לספר, והדודה לא ניסתה כלל להפסיק אותו, אלא רק ישבה ונעצה בו עינים גדולות, והניחה לו לפטפט בשקט, ואני הבנתי שגם לי לא כדאי להתערב. “כן, דודה, כל זה גזל המון עבודה – שבועות!”. שעות על שעות, לילה לילה. כשאתם כולכם ישנתם. והיינו מוכרחים לגנוב נרות, ואת הסדין, והחולצה, והשמלה שלך, וכפות, וצלחות־פח, וסכינים, ואת קערת־החימום, ואבן־הריחים, וקמח, ועוד אלף דברים. ואין לך מושג איזו עבודה היתה זו להכין את המשורים, והעטים, והחקיקות, והדברים האחרים, ואין לך מושג איזה תענוג זה היה. היינו צריכים גם לחבר את המכתבים בעלום־שם מהשודדים, ולצייר את הגולגולת וארוך המתים, ולעלות ולרדת בכליא־ברק, ולחפור את המנהרה אל הבקתה, ולהכין את סולם־החבלים ולשלוח אותו בתוך פשטידה, ולשלוח את הכפות וכל מיני דברים אחרים בתוך כיס־הסינר שלך…"

“אלהים אדירים!”

“…ולמלא את הביקתה בעכברים ונחשים וחיות אחרות, שתהיה לג’ים חברה הגונה. ואחר־כך עיכבת פה את תום שעה ארוכה עם החמאה בתוך כובעו, עד שקילקלת כמעט את כל המיבצע, 'פני שהאיכרים הגיעו לפני שהספקנו לצאת מן הביקתה, והיינו מוכרחים למהר, והם שמעו אותנו והתחילו לרדוף אחרינו, ואז חטפתי את הכדור, אבל חמקנו מן השביל ונתנו להם לרוץ הלאה; ואחר־כך הופיעו הכלבים, אבל הם לא התעניינו בנו והמשיכו לרוץ אל הרעש הגדול. ואז הגענו אל הסירה שלנו, וחתרנו אל הרפסודה ושם היינו בטוחים, וג’ים נעשה אדם חופשי, וכל זאת עשינו לבדנו ובעצמנו; ונכון שזה נהדר?”

“ובכן, בכל ימי חיי לא שמעתי מין סיפור שכזה! ובכן, אתם, פרחחים שכמותכם, בישלתם לנו את כל הדיסה הזאת, והפחדתם את כולנו עד מוות!? יש לי חשק עז לקחת ברגע זה את שניכם ולשלם לכם מנה הגונה בעד הכל. כשאני נזכרת איך ישבתי, לילה אחרי לילה, ו…ברגע שתבריא, בן־בליעל, אפשוט את עור שניכם מעל גופכם!”

אבל תום היה גאה ועליז נורא, והוא פשוט לא יכול היה להתאפק ולשונו המשיכה לטרטר בלי מעצור, כשהדודה נכנסת לדבריו ושופכת אש וגפרית, ושניהם דיברו בעת ובעונה אחת, כמו באספת חתולים. לבסוף אמרה:

“ובכן, השתדל להפיק עכשיו את כל התענוג מן התעלול שלך. אבל זכור – אם אתפוס אותך שוב מתעסק אתו…”

“מתעסק עם מי?” שאל תום בהפתעה, והחיוך נעלם מפניו.

“עם הכושי הבורח, כמובן. אלא מה חשבת?”

תום נעץ בי מבט נרגז ואמר:

“אבל אמרת לי שהכל בסדר, תום. אולי הוא לא ברח?”

“הכושי שלכם?” אמרה הדודה סלי, “ודאי שלא. תפסו אותו בריא ושלם, והוא נמצא שוב בביקתה שלו, כבול בשלשלאות וחי על לחם ומים, עד שנמסור אותו לבעליו, או שנמכור אותו.”

תום הזדקף במיטתו, עיניו בערו ונחיריו נפתחו ונסגרו כמו זימי דגים; והוא פנה אלי וצעק:

“אין להם שום זכות לכלוא אותו! רוץ – ואל תבזבז אף רגע! שחרר אותו! הוא איננו עבד יותר, אלא אדם חופשי כמו כל יצור אחר בארץ!”

“למה הילד הזה מתכוון?”

“אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר, דודה סלי, ואם איש לא ילך לשחרר אותו – אלך אני בעצמי. הכרתי אותו כל ימי חיי, וגם תום זה מכיר אותו. לפני חדשיים מתה העלמה וטסון, והיא התבישה על שרצתה למכור אותו במורד הנהר, וגם אמרה כך; ובצוואתה שלה קראה לו דרור.”

“אם ידעת שהוא משוחרר כבר – מדוע רצית לשחרר אותו?”

“זוהי באמת שאלה יפה, בחיי, ומתאימה בדיוק לנשים. תביני, אני רציתי את ההרפתקה שבדבר; והייתי מוכן לעבור בדם עד צוואר… יה־רבון – הנה דודה פולי!!”

מה לומר; היא באמת עמדה שם, בפתח הדלת, ושלחה לעברנו מבט מתוק וחביב כמלאך שמילא את בטנו בפשטידה.

הדודה סלי זינקה לקראתה, וכמעט תלשה את ראשה מעל כתפיה מרוב חיבוקים, ובכתה על צווארה. ואני מצאתי לי בינתים מחבוא חביב מתחת למיטה, כי הרגשתי שמתחיל להיות פה מחניק מדי לשנינו. הצצתי החוצה, וראיתי איך הדודה פולי של תום משתחררת מן החיבוקים, שולחת אל תום מעל למשקפיה מבט – כאילו רצתה לטחון אותו לאבק – ואמרה:

“אני במקומך, תום, הייתי מפנה עכשיו את ראשי הצידה.”

“אויה לי!” אמרה הדודה סלי, “האם עד כדי כך הוא נשתנה; הרי אין זה תום, אלא סיד. תום, תום!… איפה תום? לפני רגע עמד כאן.”

“רצית לומר איפה הק פין – זהו מה שרצית לומר. סבורתני שלא גידלתי כל השנים הללו מין פגע־רע כמו תום שלי כדי שלא אכירו ברגע שאני רואה אותו. היתה יכולה להיות קבלת־פנים יפה. צא מתחת למיטה, הק פין!”

יצאתי משם, אבל לא במצב־רוח עליז במיוחד.

הדודה סלי היתה עכשיו אחד היצורים הכי מבולבלים שראיתי בחיי, מלבד אחד. והוא הדוד סילס – אחרי שנכנס ושמע את כל הפרשה. הסיפור הפך אותו לשכור, כביכול, וכל אותו יום לא ידע מה נעשה אתו; ובלילה ההוא הרביץ מין דרשה כזאת לפני העדה שלו, שהביאה לו פירסום עצום, מפני שגם האיש הכי זקן בעולם לא היה מסוגל להבין אף מלה. ואז סיפרה הדודה פולי הכל – מי ומה אני ואני הייתי צריך לקום ולספר איך נתקעתי לבוץ כשגברת פלפס חשבה אותי לתום סויר – והיא הפסיקה אותי ואמרה: “בבקשה, המשך לקרוא לי דודה סלי, אני רגילה לכך ואין צורך לשנות” – ואחרי שהדודה סלי חשבה אותי לתום סויר לא היתה לי ברירה והייתי צריך לסבול זאת, כי ידעתי שלתום זה לא יהיה איכפת, ואולי אפילו ישמח מאוד ויראה זאת כהרפתקה מיסתורית. וכך היה הדבר, ותום הפך להיות לסיד והשתדל שארגיש בנוח עד כמה שאפשר.

הדודה פולי אמרה שתום צודק בקשר לעלמה וטסון, שקראה לג’ים דרור בצוואתה; וכך – האמינו או לא – תום סויר ערך את כל המיבצע הנורא הזה כדי לשחרר כושי משוחרר! ואני, עד אותו רגע ואותה שיחה, לא הייתי מסוגל לתפוס איך היה נער עם חינוך כמו שלו מסוגל לעזור ולשחרר עבד כושי.

העיקר, הדודה פולי סיפרה כי אחרי שקיבלה את המכתב של הדודה סלי, כי תום וסיד הגיעו בשלום, אמרה לעצמה:

“מה תאמרו לזאת! יכלתי לתאר לעצמי שכך יקרה, אחרי שהרשיתי לו לנסוע לבדו, ללא השגחה. עכשיו יהיה עלי לעבור את כל הדרך הזאת במורד הנהר, מרחק אלף ושש־מאות קילומטר, ולגלות מה עולל קונדס זה הפעם, אחרי שלא קיבלתי ממך שום תשובה על כך.”

“תשובה?” אמרה הדודה סלי, “אבל לא קיבלתי ממך שום מכתב.”

“מפליא מאוד! כתבתי לך פעמיים ושאלתי מה פשר דבריך שסיד הגיע.”

“לא קיבלתי אותם כלל, אחותי.”

הדודה פולי הסתובבה אט אט ואמרה בחומרה:

“ובכן, תום!”

“מ…מה;” שאל ברוח נכאה.

“אל תהמהם לי מה’ים, חצוף שכמותך. מסור את המכתבים!” “איזה מכתבים?”

“את המכתבים ההם. זכור – אם רק אתפוס אותך, כי אז…”

“הם בארון־המגרות; והם שם בדיוק באותה צורה, כמו שקיבלתי אותם בדואר. לא נגעתי בהם, ולא הצצתי לתוכם. אבל ידעתי שהם מסוגלים לגרום צרות, וחשבתי שאם אינך כל כך ממהרת, אוכל ל…”

“ראוי אתה שיפשטו את עורך – בזאת אין עוד ספק. וכתבתי גם מכתב שלישי, המודיע על בואי. ואני מתארת לעצמי שהוא…”

“לא, הוא הגיע אתמול. לא קראתי אותו עדיין, אבל הוא בידים נאמנות. אני קיבלתי אותו.”

רציתי להתערב אתה בשני דולר שהוא לא אצלה, אבל חשבתי שאולי זה לא כל כך בריא בשבילי; אז שתקתי ולא אמרתי כלום.

 

הפרק הסופי: אין כבר על מה לכתוב    🔗

בהזדמנות הראשונה שהצלחתי לתפוס את תום לבדו שאלתי אותו מה חשב לו בזמן הבריחה? – מה הוא תיכנן לעשות אילו המנוסה היתה מצליחה והוא היה באמת משחרר עבד כושי שכבר היה משוחרר מקודם; תום ענה לי שהוא תיכנן את הכל מהתחלה: אילו הצלחנו להסתלק בשלום עם ג’ים, היינו מפליגים יחד ברפסודה במורד הנהר, ועוברים אלף הרפתקאות עד לשפך הנהר, ושם היינו אומרים לו שהוא אדם חופשי לגמרי, ומסיעים אותו בחזרה הביתה בספינת־קיטור, עם כל הכבוד, ומשלמים לו בעד הזמן שהלך לאיבוד; אבל לפני כן היינו שולחים הביתה מכתב ומזמינים את כל העבדים שבסביבה לערוך לו קבלת־פנים עם תזמורת ותהלוכת לפידים וריקודים – ואז היה נהפך לגיבור, וגם אנחנו. אבל אני חושב שגם האופן שבו קרה הדבר במציאות לא היה יותר גרוע.

מיהרנו לנתק מעליו את הכבלים; ואחרי שהדודה פולי, והדוד סילס והדודה סלי שמעו באיזו מסירות עזר לרופא לטפל בתום, הם עשו מזה עסק שלם, ונתנו לו חדר ובגדים עם כל הכבוד, והכינו לו כל אוכל שביקש, ושיחררו אותו מכל עבודה, והוא יכול היה לעשות חיים. הזמנו אותו גם לחדר־החולים, ושם הרבצנו שיחה הגונה, ותום שילם לו ארבעים דולר על שהיה אסיר נהדר וסבלני שכזה, שמילא את תפקידו בצורה כל־כך נפלאה. וג’ים היה מבסוט עד השמים, עד שלא היה יכול להתאפק וקרא:

"ומה אמרתי לך, הק; מה אמרתי לך שם, באי ג’קסון; הלא סיפרתי לך שם שיש לי חזה שעיר, ואיזה סימן הוא זה. וסיפרתי לך איך הייתי פעם עשיר, וכי אהיה עשיר שוב־פעם. ועכשיו אתה

רואה: הדבר קרה באמת. ומה תגיד עכשיו; סימנים הם סימנים – זהו מה שאני אומר תמיד. ידעתי שאהיה שוב־פעם עשיר, וזה בטוח כמו שאני עומד עכשיו כאן, במקום הזה!"

אחר־כך התחיל תום לדבר ולדבר בלי סוף, והציע שבאחד הלילות נתחמק שלושתנו מכאן, ונשיג ציוד, ונצא לחפש הרפתקאות עצומות בין האינדיאנים למשך שבוע שבועיים. ואני אמרתי: מוכן ומזומן, אבל אין לי כסף לקנות את הציוד, ואני חושש שלא אוכל לקבל אף פרוטה מהבנק, כי בטח אבי הספיק לחזור בינתיים ולהוציא את כל הכסף מהשופט טצ’ר וביזבז את כולו לשתיה.

“דווקא לא,” אמר תום, “כל הכסף נמצא בבנק, ששת־אלפים דולר לפחות. ואביך לא הופיע בעיר בכלל, על כל פנים, לא עד שיצאתי אני לדרך.”

ג’ים נעשה רציני וקודר קצת, ואמר:

“אביך לא ישוב יותר בכלל, הק.”

“למה, ג’ים?” שאלתי.

“לא חשוב למה, הק; אבל הוא כבר לא ישוב בכלל.”

אבל אני שאלתי שוב ושוב, ולבסוף אמר:

“אתה זוכר את הבית שצף במורד הנהר, ואת האיש ששכב בתוכו מכוסה, ואני נכנסתי פנימה והרמתי את השמיכה ולא נתתי לך להיכנס?… העיקר, אתה יכול לקבל את הכסף מתי שתרצה, כי האיש ההוא היה אביך.”

עכשיו תום כבר בריא כמעט לגמרי. את הכדור תלה מסביב לצוארו בשרשרת, בתור שעון, והוא תמיד מסתכל בו לראות מה השעה. ועכשיו אין לי כבר יותר על מה לכתוב, ואני שמח על זה באופן יוצא מהכלל; כי אילו ידעתי איזו מין צרה צרורה היא כתיבת ספר לא הייתי מנסה, וגם לא אנסה משהו כזה בעתיד. אבל אני חושב שאהיה מוכרח להסתלק לערבה האינדיאנית עוד לפני כולם, כי הדודה סלי הודיעה שהיא מתכוננת לאמץ אותי ולהפוך אותי לבן־אדם מתורבת, ואני לא מוכן לסבול את זה. כבר טעמתי פעם – והיה לי מספיק.

— סוף —