ד"ר ארתור רופין – שם זה קשור קשר אמיץ עם התישבות העובדים בארץ מראשיתה. הוא המיילד שלה, מטפה ומאַמצה בראשית צמיחתה, מלווה הנאמן בכל שנות יסורי גידולה, תומכה בכל נפתוליה הקשים אשר נפתלה עם מכשולים מבית ומחוץ ותוכל להם – עד שזכה לראות נחת מילד־טיפוחיו זה, מהתישבות־העובדים, יחד עם כל נושאיה ושוחריה.
משקי העובדים – קבוצות, קיבוצים ומושבים – מוניטין יצאו להם בכל העולם היהודי שעיניו לארץ־ישראל כמפעל ציוני־ישובי־כלכלי כביר בבנין א“י העברית, כאבן ראשה בתקומת ישראל בארצו, כמשק בריא מתפתח. אולם רק לפני עשרים וחמש שנה – אך בצעדים רופפים יצאה התישבות העובדים לאויר העולם, בדמות הקבוצה הזעירה, ה”מנין" של אום־ג’וּני. וסביבה – קפאון, אזלת־יד, גם לעג ומנוד־ראש. לא רבים היו המאמינים בכוח החיים של היצור החדש ובדרכו. והרבים העומדים מנגד לא החשיבוהו. אף בדעתם לא עלה, כי זה היצור הרך יהיה במהרה לאילן אדיר רב־פארות, אשר יורה דרך לרבים ויאַפיל באורו על הקיים עד אז. ורק בקרב הימים, כאשר נגלה כוח החיים הרב הטמון בגרעין ראשון זה וכאשר החלו להיראות הולכים־בעקבות כדמותו וכצלמו – אך אז נתעצמה המלחמה בהתישבות העובדים, ובקבוצה בפרט, ומצדדים שונים הרסו לעצור בעד “הרעה המתפשטת”. מי לא יזכור עד מה ניטל על נושאי ההתישבות הקבוצתית ופעילי התנועה להתיצב תמיד בשער אל מול ההורסים ולעמוד על נפש מפעלם הרך והפורץ.
אחד היה רופין, אשר מראשית הושיט את ידו אל קבוצת־המעפילים הקטנה והטה שכם לסעדה ולתמכה. מהחוץ בא – וכרגע חש באינטואיציה ברוכה את כל הצפון בנצר רך וראשון זה לתעודה אשר לה הוא נקרא – הקמת התישבות חקלאית ברשות התנועה הציונית בארץ. הוא, כמנהלה של הפעולה הציונית המעשית בארץ, זכה להיות החותם על חוזה עם קבוצת הפועלים הראשונה במפעל־ההתישבות הראשון של ההסתדרות הציונית בארץ. ולא מעשה פורמלי גרידא היה בחתימת חוזה זה: זו היתה כריתת ברית, מתוך יחס נפשי ושותפות־ההעזה, עם הנצנים הראשונים של התישבות־העובדים, ברית אשר הלכה ונתחזקה עם הגברת השותפות בין המשרד הארצישראלי לבין תנועת העבודה ביצירת רשת שלמה של קבוצות ומושבי־עובדים בארץ. הוא היה שותף ליוצרי נקודות חדשות בחבלי הלידה שלהן, אף לא נרתע לאחור – כמתישבים עצמם – מפני כשלונות ותעיות, שהנם מחוייבי־מציאות בתקופת ראשית הבנין בכל מפעלי־בראשית. כי ברור היה לו ללא־היסוס: במקום שיש התלהבות, אמונה ומסירות, שם סוף נצחון לבוא, ואלה הנלהבים והמאמינים נתגלו גם כאנשי משק מעולים. העמיק ד"ר רופין וראה את הסגולה הזאת בתוך תנועת העבודה, אף ידע לשוות את כל גודל ערכה לגבי תעודה שאין דומה לה קושי ליצור חקלאות עברית בארץ־חררים זו. ואף הוא נלהב והאמין: בכוח אלה עשה נעשה וגם נצליח!
לפני תשע שנים יצא מנהיג האכרים, חקלאי ותיק ומומחה בכלכלה ובמשק, בסדרת מאמרים “על ההתישבות החקלאית”, שתוכם קטגוריה גדולה על מפעל ההתישבות הלאומית שנעשה בידי ההסתדרות הציונית. על הקבוצות ניתך שבט בקרתו העזה וגם את מושבי־העובדים לא ניקה. בהגיון, בראיות חותכות ובמספרים רצה להוכיח את העדר זכות הקיום לצורות־ישוב אלה, אשר סופם פשיטת רגל. זאת “תורת המעשיות הצרופה”.
באותו פרק זמן בערך הופיע ספרו של הד"ר רופין על מפעל ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית, ובו הוא מעלה על נס את ההתלהבות, האמונה והמסירות של המתישבים, כסגולה יקרת־ערך עד מאד בפענוח ההתישבות. ועל דברים אלה הוא חוזר כמה פעמים במרוצת דברי הספר. רופין העסקן, החוקר ואיש־המדע ידע – עוד בתקופת בראשית ובזמן שהמפעל עוד התלבט בהמון קשייו ובעיותיו – מה שלא היה ידוע לאיש־הישוב הותיק והמומחה ולרבים כמוהו. כי במפעל העפלה נועז וקשה כהתישבות חקלאית עברית בארץ־ישראל לא די בהגיון ובמעשיות, ולא בהם ההכרעה, אלא בהכנה הנפשית הגדולה של המתישבים וברעיון הלאומי־אנושי־חברתי המפעם בהם.
באופן מזהיר שאין דומה לו הוכיחה המציאות את צדקת השקפתו ודרכו של רופין, המזדהות עם השקפתה ודרכה של תנועת העבודה בהתישבות.
זכה רופין ושנת הששים לחייו, היא שנת העשרים וחמש להתישבות העובדים, חותמת תקופת נצחון לפרי עבודתו רבת־השנים בהסתדרות הציונית בארץ.
ברכת כולנו נתונה לו, למנצח, בחג יובלו.
ז' אדר תרצ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.