— "דומם יעמוד האדם לפני סוד גורלו.

בתוך החיים יחסה החדלון ובצד הפריחה

יהלך הכליון, מעורבים התחומים – ומי ישכיל

להבחין באותות! החיים והמות אחוזים זה בזה

ללא הפרד, על כן ישלים האדם עם מר גורלו:

מדי יוּכּה יעמוד רגע המוּם ושותת דם –

ויוסיף לשׂרך דרכו בנתיב החיים הפּתלתול".

(מדבריו)

א.

בכל האנדרלמוסיה והמבוכה, שלקתה בהן יהודה מיום פרוץ המלחמה לא לקתה שומרון אלא במידה קטנה בהשוואה לאחותה הגדולה. אם לא לקחת בחשבון מקרה בודד זה או אחר שהקדיר לפרקים גם את שמי חדרה השקטה, הרי שבמושבה זו נמשכים החיים כמעט כסדרם הרגיל. כך, למצער, נראה הדבר למראית עין העומד מהצד. אמנם יש ויש לראות את השפעת המשבר ואת ידו הקשה גם על חדרה ועל שומרון כולה. הן לא ייפלא אם בזמן כזה נמצאים רעבים ללחם ורובצים תחת עול המחסור הכבד. אולם מדבר אני על תמונת־החיים הכללית, וכוונתי בעיקר לנקודה אחת בחיי יישובנו, אשר בלי שום ספק תשאיר לקח טוב לכולנו בעתיד: להבדל המשקי שבין יהודה לשומרון.

המשבר הקשה, שבידו היה לרוצץ ולהכחיד את כל היישוב ביהודה הפלנטציונית, אלמלא היד התומכת בלי הרף המושטה מעבר לאוקיינוס¹, עלול היה לעבור על פני שומרון, כמובן לא בלי להשאיר בה רושם קשה, אך בכל אופן – בלי האופי המהרס שהיה לו ביהודה.

מחד גיסא – לא היה בשומרון מקום למבוכה הגדולה ששררה במשך כל השנתיים ביהודה, אשר התבטאה במלה רבת המשמעות: לחם. פשוט: בו בזמן שביהודה העסיקה שאלה זו את כל המוחות, וסכנת רעב במובנה הפשוט רחפה יום יום על פניה, באותו זמן לא היתה לשומרון – יוצאים מהכלל החדשים האחרונים שלפני הקציר – שום דאגה בנידון זה, באשר היתה מצויידה מתוצאות יבולה – לכל השנה.² מאידך גיסא, באותו זמן שביהודה באו כל משקי המטע עד משבר, ולרגלי הארבה³ וחוסר האפשרות להוציא לשוקי חוץ־לארץ את תוצאות יבולם לא הכניסו המטעים לבעליהם כמעט כלום, באופן שנשבר מטה לחמם ונשללה מהם היכולת להמשיך את עבודתם – הנה בשומרון לא רק שלא היה מקום לחזיון הזה, אלא שבעלי המשקים עשו גם עסקים יותר טובים: כל העודף מיבולם מכרו במזומנים ובמחירים גבוהים. גם בעלי־המטעים שבשומרון לא הוכו מכה ניצחת: כמעט לכולם יש גם פלחה; זו הוציאה אותם מצרתם ובהלוואה לא גדולה בערך יכלו להתחזק ולהמשיך את עיבוד משקיהם. ואמנם רואים אנו, שכאן החיים שוטפים להם כסדרם, הנחלות מעובדות כדבעי ובזמנן, לרבות גם המטעים.

כל זה – בנוגע לחיים המשקיים, ומוסב על כל השומרון: חדרה, זכרון־יעקב ובנותיהן (יוצא מהכלל – גן־שמואל, שסבלה בשאלת הלחם הודות לחד־גוניות המשק – פרדס). מכאן ואילך: בחיים החברתיים נבדלות שתי המושבות הבדל גדול. מפני זה נדבר על כל אחת מהן לחוד.

זכרון־יעקב. במושבה זו גם בשנים כתיקונן מתוקנים הם החיים החברתיים יותר מאשר בחדרה אחותה. מאוחדים הם יושביה כמעט בכל השאלות הכלכליות ופועלים ברוח הטוב הכללי השורר במושבה, כמובן הטוב לפי מושגם והשקפתם. הודות לזה פורחת היא ומצליחה יותר מאחותה הקטנה. איכריה מתאימים יותר לשמם ולתפקידם מאשר איכרי חדרה, שלרוב אינם איכרים אלא משגיחים, מנהלי־משקים ונושאי־משרה. איכרי ז"י עובדים לרוב בעצמם ובבניהם וחיים על הכנסת משקיהם, ואינם נזקקים לעסקים צדדיים.

עם התחלת המורטוריום התאחדה כל המושבה למטרת הכנת מכולת בשביל כל התושבים. בכוחות עצמם ובעזרת ה“סיוע” סידרו להם מחסן־מכולת יפה ומשוכלל אשר הספיק צרכי־אוכל לתושבים כמעט בכל ימות המשבר. המחסן הזה הקל במאוד את חיי בעלי האמצעים המצומצמים שבזכרון־יעקב ואת חיי כל התושבים בכלל.

בכל זאת – יחס המושבה לפועלים עברים לא השתנה לטובה גם בימים המרים האלה. יחסה של זו לא רק שלא הוטב אלא גם הורע: במשך זמן המשבר אין כמעט אף פועל עברי אחד אצל האיכרים הזכרוניים, מלבד התימנים העובדים אצל הפקידות בנזלה והפועלים העובדים אצל לנגה.⁴ מלבד זה, הרעל ביחס לפועל העברי, שנזרע פה זה ימים רבים ע“י אנשים ידועים,⁵ נספג בדמם של הזכרונים ושנאתם לפועל היא אינסטינקטיבית וגדלה בכוח עצמה. להגדיל את השנאה הועילה לא מעט קבוצת הפועלים שבשוני: לעולם לא יאבו בני ז”י סלוח דבר זה, שבשוני, מקום שהושיבו בראשונה בני איכרים, אשר לא הוציאו את שנתם וברחו אחד־אחד, קיימת ומתפתחת ומצליחה קבוצה של פועלים זו השנה השנייה. “עוון” זה לא יוכלו לשכוח ולכפר לפועלים העברים.

חדרה. בניגוד לז"י אינם פוסקים בחדרה זה ימים רבים הריבות והקטטות ופירוד־הלבבות, המכלים כל חלקה טובה שישנה או יכולה להיות במושבה זו. מפני זה סובלת חדרה תמיד בענייניה הפנימיים והחיצוניים. בעקב אדמתה המשובחה ותנאים טובים אחרים עלולה היתה חדרה להתרחב ולפרוח ולהעשיר את יושביה, אלמלא המלחמה הפנימית התדירה. וגם עם בוא המשבר – לא נבהלו ולא שמו אל לבם לשים קץ לפירודם, כדי להילחם בכוחות מאוחדים נגד פגעי הזמן הגדולים. הכל נשאר כמקודם. כל אחד לעברו פנה וכל איש דאג רק לעצמו. ובינתיים כרעו־נפלו תחת משאם רבים מבעלי האמצעים המצומצמים, ואפילו אנשים שכבר קנו להם זכות אזרח הוכרחו לעזוב את המושבה וללכת לבקש להם אפשרות של חיים במקומות אחרים. מראה המושבה בעת ההיא היה עגום למדי: מבוכה, עזובה, הגירה.

המצב הזה לא נמשך הרבה: פקידות יק“א, בכוח העניינים שיש לה בחדרה, הכריחה את האיכרים להשלים ביניהם באיימה להפסיק את כל יחסיה עם זו אם יימשך כך מצב־העניינים. נוסד על־ידי ה”סיוע" מחסן־מכולת. מפאת איחור הזמן ומיעוט־המרץ וההתעניינות מצד בעלי היכולת שבמושבה לא יכול זה לפעול גדולות. עיקר־העיקרים – חיטה – כמעט שחסרה לגמרי בו. הוא הצטייד בייחוד בסוכר ובנפט ועוד בצרכים כאלה, שלנזקקים האמיתיים למחסן, הצריכים ללחם פשוטו כמשמעו, לא הביא שום תועלת. הוא הביא תועלת לחלק ידוע של המושבה, אשר הצטייד על ידו בסוכר ובנפט לזמן ארוך. יש מתרעמים על מנהלי המחסן שלא ביושר חילקו את הפרודוקטים בין הנצרכים להם: רק התקיפים והמקורבים הצטיידו בצרכים שונים והשאר קיבלו את חלקם במידה זעומה. היות ששום ביקורת – בכל אופן ביקורת גלוייה – מצד הקהל לא היתה על כל הנהלת המחסן – מכוסה הכל במשאון. עובדה היא שהפועלים כמעט שלא השתמשו במחסן.

בחדרה אין אותו רגש־השנאה לפועל העברי, הקיים בזכרון־יעקב, אך תחת זה יש כאן “הכרה” מעשית, שכל המתרחק מפועל עברי הרי זה משובח. בפועל הרי איכרי חדרה אדיבים בהליכותיהם עם האלמנט העובד הנמצא תמיד בקרבם, כי על כן “ג’ינטלמנים” הם עפ"י רוב, בעלי הליכות נימוס ודרך־ארץ, אולם לקבל את הפועל העברי לעבודה – לא ולא. למרות זה נמצא תמיד קיבוץ ידוע של פועלים עברים בחדרה. רובם הגדול עובד באחוזות “אגודת נטעים”⁶ חלק מהם מוצא לפרקים עבודה בגן־שמואל הסמוכה, ורק חלק קטן עובד אצל איכרים פרטיים, לרוב בנטיעות: בעבודות הספציאליות שבנטיעות נוהגים לסמוך רק על הפועל התרבותי. בשנה זו היו שהעסיקו פועלים עברים גם בעבודות אחרות, בהשתמשם לעיבוד משקיהם בכסף הפונד האמריקאי, לאחר השתדלות רבה מצד הפועלים הוותיקים הנמצאים במושבה.

החיים התרבותיים תופסים מקום זעום בתוך החיים הכלכליים של חדרה. הכל עסוקים בעסק ובעבודה ובחיי יום־יום, ואינם זקוקים ביותר לאותו דבר שקוראים “חיים תרבותיים”. השפה העברית סגורה רק בחוג הצר של בית־הספר וגן־הילדים, מהם והלאה כמעט שאין זכר לה. קיימת ספריה. זו מבוקרת לרוב על ידי חלק מהפועלים ותלמידי בית־הספר מלבדם – או שאינם נזקקים כלל לספרים, או שמספקים את רעבונם בספרות רוסית. בחורף האחרון התחילה קבוצה של צעירים לסדר לעתים קרובות נשפים ספרותיים־אמנותיים ושיחות ספרותיות. אחרי שנים־שלושה נשפים כאלה, שעלו – אגב – לא רע, נתפרדה החבילה. מלבד זה מסדרים גן־הילדים ובית־הספר נשפי ילדים מזמן לזמן. נוסדה אגודת נשים בשם “עזרת נשים”, שמטרתה לתמוך בידי חולים ועניים. מזמן לזמן מגלה היא פעולה מועילה. במובן זה עולות נשי־חדרה הרבה על בעליהן ואחיהן. זהו כל מה שמפריע לעתים את התרדימה הרוחנית הנסוכה תדיר על חיי חדרה.

מלבד הנקודות הגדולות, שעליהן דברתי לעיל, קיימות עוד נקודות קטנות אחדות, בלתי תלויות בראשונות, הקובעות להן פרק מיוחד.

ב.

גן־שמואל. עם התיסדות הקבוצה לפני שלש שנים וחצי הוכנס לשומרון גרעין מטיפוס חדש של חיי־עבודה. מקום שמם נהפך לפינה חיה, לנקודת־ישוב. וכוחות הישוב הישנים, הרגילים לראות בפועל העברי בריה עלובה, התלויה כולה בדעת אחרים, הוכרחו לרחוש אליו כבוד למראה התחדשות פני המקום בעבודתו הנמרצת. גם בעולם הפועלים שלנו הכניסה הקבוצה תנועה: קמה בהם הרוח. ג“ש כאילו נעשתה מקלט לפועלים העברים בתוך הסביבה המעיקה והזרה שבה חיו. ג”ש שימשה זמן ידוע מקום מקלט לגולי־חדרה: אלה מהפועלים אשר הוכרחו לעזוב את המושבה מצאו להם מפלט בג“ש. מלבד זה היתה להם ג”ש למשען חמרי חשוב: בעבודה הרחבה שהחלה עם כניסת הקבוצה מצא לו מקום חלק חשוב מפועלי חדרה.

עצם הקבוצה ועבודתה עשו רושם גם על אנשים מן הצד. בעלי יצהר⁷ שאחוזותיהם סמוכות לג“ש, בהתודעם לאנשי הקבוצה ולעבודתם, מסרו להם ברצון את עיבוד זיתיהם, בפרט שגם תקציב־העבודה השנתי לא עלה על זה של אופן־העיבוד הרגיל ע”י משגיח. אפייני הדבר, שבין האנשים הללו ישנם כאלה, שאינם חשודים בחיבה יתירה לעבודה עברית, והם, בעלי החשבון המנוסים, שלמו בעד עבודה יומית ½2 וגם 3 פר' ליום – והיו שבעי רצון מהעבודה. עבור עבודת הסוסים שלמו מחיר שאיננו עולה על המקובל והרגיל בעבודת שכירים, ועבודה זו של 2 זוגות סוסים הביאה בסוף השנה 1500 פרנקים ריוח נקי לקבוצה! כאן הראתה הקבוצה – בצורה מזהירה – לדעת, שיכולים לעבד אחוזות בהצלחה על ידי עבודה עברית, מבלי שיעלה התקציב על זה של עיבוד ע“י משגיח. גם בפרדס של ג”ש צריך היה להישנות אותו החזיון, אלא שבאו הרבה סיבות ואסונות פנימיים וחיצוניים ודחו את הדבר לכמה שנים.

מיום עבור המקום לידי הקבוצה לא חדלו כל מיני אסונות ופגעים אשר שמו לאל את כל המרץ של חברי הקבוצה. אולם הפגע היותר גדול למקום הוא זה, שבתוך כל האנשים הרבים אשר התחלפו במשך הזמן הקצר הזה, לא נמצאו כאלה אשר יחשבוהו לנקודת־עתידם, ואשר יקשרו את עתידם בעתידו ויחפצו באמת ובלב תמים לבנות את המקום ולבנות את עצמם בו. לא עברה עוד שנה שכל חברי הקבוצה יוציאו את שנתם; אחד־אחד הם הולכים באמצע השנה, אחד־אחד באים אחרים במקומם באמצע השנה.

גם ימי המשבר הקשים, שהיו צריכים ללמד אותנו הרבה, להסיח את דעתנו מכל הפעוט שבחיים ולעשותנו יותר רצינים בעבודתנו ובמלוי תפקידינו – לא השפיעו כלום על אנשי ג“ש. גם בעצם ימי המבוכה הקשים, שלא פסחו גם על מקום זה, לא מעטו המדנים ושנאת־חנם ותוצאתם – עזיבה תדירית וחלופי־גברא. גם בזמן זה שכל מי שיש לו פינה שקטה, שבה יוכל לעבוד ולחיות ולאכול את לחמו בשלוה ולשמור עליה כעל בבת עינו. גם בזמן זה, שקשים בו כל־כך חיי־נדוד – לא נרתעו ולא חזרו מדרכם דרך־האסון היותר גדול לא רק בג”ש בלבד.

כמו בכל החוות והקבוצות היו החיים כאן מסודרים למדי אף בזמן המשבר, בהשואה לחיי הפועלים בשאר המקומות. שקטים היו פה החיים, העבודה נמשכה כסדרה, אם כי נצטמצמה מעט ביחס לשנים רגילות. במשך ימי המשבר נבנו 2 בתים, אשר הקלו והיטיבו בהרבה את חיי יושבי המקום, שעד הנה חיו בדוחק בשני החדרים של הבית הישן. הודות לרווחה הזאת מעטו בהרבה מקרי הקדחת. בעזרת ועד הקמח ביפו הכינה לה הקבוצה בראשית החורף חיטה עד הקציר.

בשנת פרוץ־המלחמה היה יבול הפרדס טוב. הוא עלה כמעט פי שנים על יבול השנה הקודמת. לפי החשבון היתה השנה צריכה להגָמר בלי גרעון. אולם, מאין אפשרות לשלוח את היבול לחו“ל הוכרחו למכור אותו לסוחרי המקום ובמחירים זולים. בשנה השניה היתה הפריחה יפה מאד; מבקרי הפרדס העריכו שהפרי בג”ש מרובה מפרי שאר פרדסי חדרה, אבל אז בא כשוֹאָה הארבה ויחריב את הכל בימים אחדים.

מדבר אחד סובלת גן־שמואל כל הימים: מיעוט־מים להשקאה. יש שתי בארות ובשתיהן אין מים די השקאת הגן. כבר היתה החלטה לחפור באר במקום אחר, שלפי דברי מומחים נמצאים שם מים במדה מספיקה. בינתים הוכרז המורטוריום – והורעה התכנית. היה הכרח להסתפק במה שיש. וכאן מתחילה סדרה חדשה: מתוך התרשלות לא נעשה שום דבר כדי להכין חומר־הסקה למוטור. על אף כל התביעות של הקבוצה לא עשה המשר הא“י⁸ כלום ולא נתן את האפשרות להכין, ורק הבטיח שלזמן ההשקאה ימציאו נפט. בא זמן ההשקאה – ונפט אין. בין כה וכה נעשה נס: הארבה אכל את העצים ולא היה צורך להשקות תיכף. אז בא שליח המשרד עם תכנית של “ריס”, אשר יונע ע”י זוג סוסים. הביאו את הריס והתחילו לעבוד, אבל לרגלי עומק המים לא היה בכוח זוג אחד להעלותם. רתמו שני זוגות. היות והריס היה חלש מגפי עבודת שני זוגות – נשבר. תקנו אותו – ונשבר שוב. היו אובדי עצות. סוף סוף הוחלט להביא דוד־קיטור, כדי להניע את המוטור על ידו. הביאו את הדוד וסדרוהו – אבל בינתים התקרבו ימות הגשמים ולא היה צורך בהשקאה. כה התחבטו כל הקיץ בשאלת־השקאה, שהיא שאלת חיים לכל המקום; תחת להכין הכל מראש, מהחורף ולהוציא פעם אחת סכום כסף על סדור רדיקלי של ההשקאה, שהיה עולה בזול מכל חצאי־האמצעים אשר נעשו ע"י המשרד מתוך רצון הקמוץ שלו. וכה עבר קיץ שלם, מבלי אשר השקו את העצים, אשר בינתיים התחילו להתכסות בעלים ולשוב לתחיה, אף טפת מים אחת!

במשך החורף האחרון העלו העצים הרבה ענפים וייף הפרדס הרבה יותר משפללו. ולא עוד אלא שעם בוא האביב היה מראהו בריא ורענן יותר מאשר לפני הארבה. במשך כל החורף לא חדלו אנשי הקבוצה מהאיץ במשרד שימהר לסדר את ההשקאה. צריכים היו לגשת לחפירת הבאר, אבל המשרד דחה ודחה, עד שלבסוף הודיע שהוא מסתלק מחפירת באר ושצריך להסתפק בבאר הישנה. הוחלט לסדר גזוז’ן, שחומר הסקתו – פחמים – עולה בזול, והמשרד דחה גם את אישור הדבר הזה, ורק בזמן מאוחר נגמר הענין. בחודש סיון סידרו והעמידו את הגזוז’ן והוא התחיל לעבוד, עובדים ביום ובלילה. כמות המים היא קטנה מאד וההוצאות גדולות, לו היתה באר אחרת אפשר היה להעלות מים פי שלשה בשליש ההוצאות. אחרי כל העבודה הרבה הזאת, מספיקים עכשיו בראשית אלול, להשקות רק הפעם השלישית.

חוות כרכור. נוסדה לפני כארבע שנים. אדמתה נמסרה ברובה לקבוצה לעבדה ולשמרה. תוצאות השנה הראשונה לא היו טובות כנראה, כי על כן עם גמר השנה נתפזרה הקבוצה והמשק נמסר לידי פקיד. בינתים נמכרה רוב האדמה לאיש פרטי, אשר שלח את בא־כוחו לנהל את משקו. התכנית היתה די רחבה: צריכים היו לנטוע את האדמה כולה שקדים וזיתים וגם פרדס גדול, אולם באה שנת־המשבר והפרה את התכנית. נצטמצמה העבודה: ניטע רק חלק קטן, חלקו השני נחרש והשאר הוחכר לערבים. גם בימי המנהל החדש, כמו בימי פקיד המשרד הא“י, סבל המשק שנה שנה מגרעון גדול לפי הערך. ההוצאות היו מרובות: סכום התשלומים החדשיים למנהל ולמשגיחים לא היה נופל מהסכום שקבלו כל הפועלים בעד עבודתם. האלימנט של הפועלים לא הצטיין ביותר. חסרה כאן מסורת של עבודה ושל חיי עבודה. סוף סוף באו בעלי כרכור לידי הכרה, שאין טוב גם להם וגם למקום מאשר למסור את המשק לקבוצה של פועלים על אחריותה היא. הודות להשתדלות עסקני פועלי שומרון יצא הדבר לפועל, ובראשית שנת תרע”ו נמסרה כמעט כל העבודה לידי הפועלים: הפלחה בתקציב שנתי – לקבוצה בת עשרה אנשים, רובם מהפועלים שעבדו גם קודם בכרכור בתור עגלונים; הוצאת היבלית מהנטיעות נמסרה לידי חבורת קבלנים. לפי שעה מוקדם לשפוט על הקבוצה ועל תוצאות עבודתה. בכל אופן ודאי הוא, כי תוצאות השנה תהיינה הרבה יותר טובות מאשר בשנים הקודמות. הקבוצה עבדה במשך השנה בחריצות, למרות החיכוכים והקטטות הפנימיות ששררו גם בה. בזמן הקציר קרה האסון: חלקת החטה המשובחת ביותר של הקבוצה נשרפה כולה בעודנה בקמה. זה השפיע הרבה על מאזן השנה, דבר שחזר והשפיע על רוח חברי הקבוצה וגם על רוח בעל המשק. לשנה החדשה יחולו בודאי שנויים בקבוצה.

גם בכרכור היו החיים מסודרים לא רע בימי המשבר. נגמרו הבתים החדשים, והפועלים עזבו את ה“חוּשות” ההרוסות למחצה ונכנסו לגור בבתים. הוכנה חיטה לכל השנה ושאר צרכי אוכל לזמן רב. המטבח מסודר ומשותף לקבוצת הפלחה ולפועלי הנטיעות. החיים והעבודה נמשכו כסדרם ולא סבלו הרבה מפגעי הזמן כבשאר המושבות. בכל זאת הרבו גם כאן להתחלף ולעזוב את המקום.

בשוני קיימת קבוצת פועלים זה השנה השניה – ולא בלי הצלחה, אף על פי שגם בה חלה מכת חלופי־גברא. כאן ביחוד יש לציין בשמחה את עובדת נצחון רעיון הקבוצות בפרט והעבודה העברית בכלל. פקיד יק“א בזכרון־יעקב, שתחת ידו נמצאת אחוזת שוני, הושיב שם לפני כשלוש שנים קבוצה של בני אכרים זכרוניים, ומסר לידם את עיבוד האחוזה. אעפ”י שגם מנהל מונה מטעם הפקידות, ניתן חופש רב לקבוצה עצמה בפעולותיה. היה מקום לקוות שאנשים אלה, הנתונים בתנאים טובים והם בעלי נסיון רב בעבודה, ישיגו תוצאות טובות. אך עד מהרה הוכח שהחשבון היה מוטעה: אחד־אחד עזבו את מקומם, באמצע השנה ברח רובם הגדול לבתיהם. בא־כוח הפקידות הצטרך לקחת הכל בידיו ולקבל פועלים שימשיכו את העבודה. בראשית שנת תרע“ה מסרה הפקידות את כל המשק ידי קבוצת פועלים שהסתדרה לתכלית זו. הפקיד, שאיננו חשוד בנטיה יתירה לפועלי עברים, לא מצא דרך אחרת יותר נאה כדי ליישב ולעבּד את האחוזה בהצלחה, מאשר למסור את המשק לידי קבוצה ועל אחריותה. אכן הגבלות ידועות נעשו לקבוצה בפעולותיה: היחסים שבינה ובין הפקיד אינם נקיים לגמרי מצל של השתעבדות וריח של יחס פקידות ל”נתיניה" נודף לפעמים מהם. בהמשך הזמן באה הטבה גם בנידון זה. תוצאות השנה הראשונה הוכיחו לפקיד שלא טעה בחשבונו וברצון מסר את העבודה גם להבא לידי הקבוצה. החיים שנת המשבר היו מסודרים לפי הערך היטב, כמו בשאר הקבוצות, והיו מצויידים בכל.

ג.

חיי התימנים במשך זמן זה מלאים צער ותלאה ומחסור נורא. אם היה מי שיתעניין בחיי שאר אנשי הישוב, כאכרים כפועלים, וידאג להם פחות או יותר – הנה אלימנט זה בישוב, שהחיוב שבו מרובה, היה עזוב לנפשו כל הזמן הקשה. גם הסיוע הקטן מצד המשרד בא להם באיחור זמן ולא במדה מספקת. בזמן זה למד הכל לבקש קומבינציות, לדרוש, לתבוע – רק לא התימנים, ומשום זה נשארו על המדרגה האחרונה. אין לתאר תמונה יותר מדכאה, מאשר מראה חייהם של רוב תימני שומרון בימים האלה. הרבה ימים ושבועות ללא עבודה, גם בימי עבודתם אינם מקבלים את משכורתם הדלה – ובזה הם צריכים לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם ביוקר הנורא. קשה להבין איך הם חיים ומתקיימים. ואמנם כל זה נתן את אותותיו בחייהם: המחלות פרצו בקרבם למכביר, התמותה רבתה באופן מבהיל, עשתה שמות במחנם. מתו זקנים וצעירים בקדחת ובשאר מיני מחלות, הבאות בעקב חיי רעב ועוני.

אין אתי מספרים מחיי התימנים. כדאי היה שהמוסדות והאנשים ירגישו קצת יותר אחריות לגביהם ויתענינו יותר בגורלם. אין להסתפק במכירת חטה להם יותר בזול, כי אם צריך לעזור להם עזר יותא ממשי וגם יותר נאה: לברוא להם אפשרות של עבודה, כדי שיוכלו להמציא את הכסף הנחוץ לקנית חטה גם כשהיא בזול. אם אלה שתקנים הם, נושאים הכל בדומיה ואינם דופקים יום־יום על דלתות המשרדים, הרי שצריך לשים לב לצרכיהם בזמן זה, שאף חזקים הרבה יותר מהם אין בכוחם לעזור לעצמם והם זקוקים לסעד ולעזר. אסור לתת להם להתנוון כל־כך, להימוק ברעב, במחסור ובמחלות. אין להם לחכות להשתתפות וסעד מצד הפועלים האשכנזים: האחרונים הם בעצמם בבחינת שה פזורה ואין בכוחם אף לעשות לעצמם. למותר הוא להגיד שאין להם לחכות לכלום מצד חוגי הישוב האחרים. רק המוסדות הציוניים מחוייבים, איפוא, להיות להם לעזר בעתים הקשות הללו. עליהם להבטיח בעבודה ולתת להם אפשרות להכין מכולת. בזמן האחרון פועל מחסן־הפועלים⁹ באופן משותף לפועלים התימנים והאשכנזים. צריך שתנתן לו האפשרות להצטייד עבור התימנים, כמו להאשכנזים, לכל השנה.

יותר טוב היה מצב התימנים המעטים אשר עבדו בגן־שמואל, בכרכור, ובשעת הקציר – בשוני. הם קבלו את משכורתם כמעט בשלמותה, ועל ידי זה יכלו לחיות ולהתקיים כמו בשנים רגילות. קבוצת גן־שמואל גם ציידה לזמן ידוע בחיטה את פועליה התימנים המעטים.

הודות לעבודתן הציבורית של שתים מנשי חדרה נוסד במושבה גן־ילדים לתימנים, הנתמך בהרבה ע"י השתתפותן של אחדות מבנות המושבה. גן־ילדים זה, עם כל מעוט שכלולו, עלול להביא ברכה רבה לחנוך ילדי התימנים.

ד.

בשעת הכרזת המלחמה נמצא בחדרה מספר גדול של פועלים, בערך 100־80 איש, הודות לנטיעות החדשות שניטעו בשנים האחרונות, ביחוד אצל אגודת־נטעים. אעפ“י שגם על חדרה לא פסח ההרגל הישן של פועלי א”י – תנודה בלתי פוסקת, בכל זאת אפשר לראות בחדרה מספר חשוב של פועלים שהתאזרחו כביכול במקום ושאינם חושבים לכאורה לעזבו בקרוב. אולם התחילו ימים קצת קשים – והכזיבו את הכל: במשך זמן קצר נפזרו פועלי חדרה כמוץ לפני רוח. אין לכחד כי התנאים החיצוניים הכבידו הרבה עליהם, אולם ברור, כי בהתאמצות וברצון כל שהוא היו יכולים להשיג תוצאות אחרות לגמרי, בכל אופן אפשר היה שהפועלים ישארו ברובם במקום, שהרי גם במקומות אחרים לא שבעו נחת בימים הרעים. עזיבת הפועלים נסתיימה בבריחה בהמון מהארץ בימים הידועים.¹⁰ פתאום נעשה הדבר, ביום בהיר אחד התרוקנה חדרה, אשר שמשה ימים רבים מרכז חשוב של העבודה, מפועליה. על בני המושבה, מובן מאליו, לא עשה רושם מיוחד, לא הרגישו בהעדרם כמו שלא הרגישו צורך בהויתם. אף לא היתה התאמצות קלה או רצון כל־שהוא אצל מי שהוא לעכב בעדם. נשארו פועלים יחידים, רובם מאלה כבר שנים רבות בחדרה ושהתישבו – או רוצים להתישב – בבתי “עזרא”; מכאן ואילך הם הנושאים על גבם את השם “פועלי־חדרה”; נסגר המטבח בגרעון הגון, בית הפועלים התרוקן ונעזב, נדַמו הרעש והשאון במקום זה, שנדמה עד עכשיו לנחיל של דבורים ברבוי יושביו.

בחדשים האחרונים בא שנוי לטובה במצב זה. הודות להלואה שקבלו אכרי חדרה בתנאי של העסקת הפועלים העברים במושבה, והודות למחסן הפועלים שנוסד, התקבץ שוב מספר פועלים. על יד המחסן נפתחה מאפיה, שניתנה לה אפשרות למכור לחם יותר בזול. אחר־כך נפתח המטבח. בזמן האחרון גדל מספר הפועלים פי כמה, הודות לעבודה הגדולה שהתחילו ב“עטה” ע"י אגודת “הפרדס” בהכנת אדני מסילת הברזל לממשלה. התחילו להתעסק בסידור עניני הפועלים. רבתה התנועה והתנודה מהכא להתם ומהתם להכא. והנה נגמרה העבודה ביער, עזבו הפועלים את חדרה, ונשארו רק בודדים. המאפיה והמטבח נסגרו.

כשמדברים על פועלי חדרה, אי אפשר לעבור בשתיקה על “חפצי־בה”. במקום הזה נבנו ע"י אגודת־נטעים בתים בשביל פועלים. זה כשנים אחדות גרה ועבדה שם חבורת פועלים. הם יסדו להם מטבח וסדרו את חייהם באופן לא רע. כשעזבו את חדרה פועליה נשארו פועלי חפצי־בה במקומם והמשיכו את עבודתם בתנאים הקשים. במשכורת של 5 גרוש ליום ועוד פחות מזה (חצי המשכורת ישולם אחרי המורטוריום), התקיימו ונהלו את מטבחם בהצלחה. רק בסוף הקיץ שעבר נתפרדה החבילה בשל פטורי חלק מהם. במשך זמן קצר התרוקנה חפצי־בה. עם התחלת עבודת הקיץ התחדש קבוץ פועלים במקום זה, וגם פתחו להם מטבח. אולם, לרגלי עיכוב התשלומים מצד אגודת נטעים והמחלות שהתרבו, עזבו הפועלים והפועלות במשך זמן קצר את המקום.

ה.

באמצע החורף התעוררו חברים אחדים מגן־שמואל ליסד מחסן־מכולת שיקל את חיי פועלי השומרון ויתן להם אפשרות להתקיים בתנאים הרעים שנמצאו בהם. התרבה אז מספר הפועלים שעבדו בחטיבת עצים בתנאי־כלכלה קשים מאד. הצורך הגדול במוסד זה היה בולט והתועלת ־ בלתי מפוקפקת. אחרי נסיונות והתאמצויות של אנשי ג“ש לשתף במוסד זה את כל הפועלים שבשומרון, שלא הצליחו בתחלתם, עלה סוף סוף בידם לפתוח את המחסן על יסוד מניות, במזומן או בשטרות ובפתקאות עבודה, בצירוף להלואה שהושגה מהמשרד הא”י. בהתענינות רבה השתתפו ביחוד הפועלים חוטבי העצים,¹¹ נבחרה הנהלת המחסן בת שלושה חברים, אשר נגשה תיכף לעבודתה. התחילו להכניס מניות כאשכנזים כתימנים. יוצאים מהכלל פועלי כרכור, שרק אחדים מהם השתתפו במניותיהם. התחיל המחסן לקנות חטה ולמכור לנצרכים. הוא סדר מאפיה, אשר אפתה לחם ומכרה יום יום במחירים הרבה יותר נמוכים מאשר נמכר בשוק ולחם יותר טוב. אכן האפשרויות היו בכלל מוגבלות, מפני שהחטה כלתה מן השוק, ומוכרחים היו לבסוף להשתמש בלחם־דורה וגם בלחם־שעורה. אח“כ נפתח גם המטבח שהיה סגור מיום עזוב הפועלים את חדרה בחורף תרע”ה. הודות לכל זה בא שנוי עצום לטובה בחיי פועלי חדרה. עכשיו יש איזו התעוררות לחיים ולתנועה, סר הענן הכבד שהיה רובץ על פניהם של הפועלים הבודדים, שהיו מתלבטים בחצר בית־הפועלים השוממה.

היתה תקוה שעם בוא הקציר תהיה אפשרות להכין חיטה במידה מספיקה, אולם התקוה הזאת נכזבה מטעמים שונים, ובעיקר מפאת מיעוט האמצעים של המחסן.

במשך זמן קיומו הקצר הספיק מוסד זה להראות את תועלתו הרבה. מלבד זה שנתן אפשרות לפועלים להוציא את כספם לא על לחם בלבד, עוד עשה גדולות בזה שמכר את החיטה ואת הלחם גם בפתקאות של נותני־העבודה.

(תרע"ו, “בשעה זו”, קובץ ג')

––– הישיבה המשותפת קבלה בתור הנחה מוקדמת, שביטול המפלגות איננו נכנס בסמכותה של הועידה, ברצותה ליישר את ההדורים ולהגות מהמסלה את המכשלה מדרך “שתוף־הפעולה”, אולם אנו העובדים, הנושאים על גבנו את כל גודל האסון של פרודנו, אסון אשר שום לחשים ותרופות של “שתוף־פעולה” ו“מוסדות משותפים” לא יעלו לו ארוכה, אנחנו העומדים בתוך העבודה רואים בעין פקוחה את התהום הנוראה הרובצת לרגלינו והאומרת לבלוע ולהחריב את הכל – אנחנו לא נשלים את רוח ה“שלום” אשר נוססה בקרב העומדים בראש, דבר שבגללו אומרים להניח בצל ולהבליע בנעימה את פרובלמת החיים שלנו העיקרית, פרובלימה שממנה יתד ממנה פנה לכל שאר השאלות ושבה תלויה כל עבודתנו.

עד שאתם באתם לדבר על קופת־חולים משותפת ועל לשכת עבודה מאוחדת וכו' למה אינכם עומדים על המשבר של תנועת העבודה בארץ, תנועה אשר התחילה לפני יותר מ־15 שנה, אשר הלכה והתקדמה בצעדים ענקיים משנה לשנה, בהתעמקותה הפנימית ובהצלחתה המוסרית הגדולה, בחיפוש דרכים ובסילולם, — ושבאה עתה, ברגע הגדול הנוכחי של האפשרויות הגדולות. לידי משבר שלא היה דוגמתו במחננו, מַשבּר המאיים להחריב את כל עמלנו? למה עוברים בשתיקה על המבוכה והכשלון הנורא שבהם אנו טובעים כולנו בלי יוצא מהכלל, למן הקבוצות הכי נושנות והמפורסמות ועד העולים החדשים שכבר הספיקו לראות את אשר לפניהם, למה עוברים בשתיקה על ההתפוררות הפנימית ועל היאוש שתקף את הכל?

עברו בכל הארץ והסתכלתם לנעשה בתוך הקבוצות הישנות, בעלות החברים המנוסים בעבודה והמסורים לה ורואים בה חזות הכל, והקשבתם לדברי היאוש ואבדן־האמונה וראיתם את ההכנות לנדידה עם גמר השנה! עברו גם את הקבוצות החדשות, בעלות חברים הצעירים מלאי־המרץ וראיתם – איך נפל רוחם בקרבם ומה גדולה המבוכה השוררת בתוכם!

כל מי שעיניו פקוחות לא יתקשה במקור האסון. עומדים אנו לפני קיר־ברזל. עמל־שנים וקרבנות אין־קץ – את כולם עומד לשאת הרוח. סגר עלינו המחנק – ואין מוצא. אין מוצא – זוהי ההכרה הכי נוראה שממיתה כל מרץ לפעולה וכל אמונה והתעוררות לחיים. הקבוצות מוסיפות להמשיך את עבודתן בתנאים לא־אנושיים ללא־בתים וללא־מים, בקדחת ובכל מיני פגעים, ועל יסודות מבטיחי־דפיציטים: במצוק כספי, באופן־עבודה ערבי – מאין אמצעים להכניס אינטנסיביות ע"י עזרה מדעית ומכונות – בחוסר קרקע, בהכרח למכור את התבואה ישר מהגורן ולחזור ולקנותה מסוחרים בשעת הזריעה, וכו' וכו'. כל קבוצה יודעת לספר סיפורים אשר יעוררו השתוממות למידת הסבלנות ההתאמצות והמרץ אשר הושקעו בעבודת סיזיפוס, מוסיפים והולכים בדרך זו, באין מוצא נשקף מכל זה ומתוצאותיו – הדפיציט, זו המפלצת האיומה המקננת בדאגה רבה בלב העובד במשך כל השנה והמהממת אותו בסופה, אשר דחפה רבים וטובים מבין שורות העובדים בקבוצות ומאיימת גם על שארית הפליטה. —

בהפוה"צ האחרון (גל' 40) עומד המאמר הראשי על הקטסטרופה שמחכה לנו עם התחלת העליה המוגבלת הנוכחית, באשר “לא נעשה שום דבר מצד ההסתדרות הציונית בכדי להעסיק בעבודה גם איש אחד”. כל הופעה של קבוצת חלוצים, שכל כך חרד ושמח הלב לקראתה, מעמידה לפני פרובלימה: כיצד ואיפה לסדר אותה וקשים הסידורים כקריעת ים־סוף, מה יהיה כשתתמלא באמת דרישתנו הבלתי פוסקת והשערים יפתחו?

ולא רק הפועלים החדשים – גם הפועלים הישנים והמוני־העם עומדים לפני דילמה זו. אלה העייפים והעורגים לפינת עבודה ומנוחה ונדחפים גם מהמקומות שכבשו והתבצרו שנים רבות ומוצגים לפני נדידה, חיפוש עבודה וכל הנלווה לזה. אחר עשר שנות עבודה בכרכור נגזרת גזירת גירוש על הפועלים, עי“ז שנמכרה כל האדמה ע”י משרדי האר“י לאנשים פרטיים ואין הקה”ק נענית לדרישת הפועלים לגאול בחזרה חלק אדמה ידוע לפועלים, מידי בעלי כרכור, המוכרים אותה. תימני רחובות ומחנה יהודה¹ נידונו למחנק ולעבדות עולמים מאותו ה“פרינציפּ” חסר־הטעם שאסור לקנות אדמה מיהודים.

הרבו להתאונן על חברי הגדודים האמריקאים שעזבו את הארץ ברובם הגדול, הביטו כיצד נמקים בעניים בחוסר־עבודה־ודרך המעטים האמיצים, שהחליטו להשאר וראו באיזה דאגה מחכים אנו לשחרורן של המאות האחדות מחברינו שבגדוד – מה נעשה ל“סידורם”? ואם חלק מהעולים החדשים נשלחים לכבישים (אלה הם מין נס מן השמים) ולסקול אבנים – את רובם הגדול של המשוחררים אי אפשר לשלוח לעבודות מעין אלו ומוכרחים הם סוף־סוף לבוא אל המנוחה. אחרי שנות העמל והתלאה.

עכשיו, עם ההכנות לשנת העבודה הבאה מתרוצצים חברי המרכזים שלנו בכל פנות הארץ, למן עזה ובאר־שבע ועד עכו לחפש שטחי אדמה אשר יוכלו לחכור מידי אחב“י ומידי נכרים, ובמחירים הגונים, בכדי לספק, ולו גם במקצת, את הצורך הנמרץ בקרקע, המורגש במחננו. – בו בזמן הולך ראש חובבי־ציון (ראש ועד הצירים כיום) ומוכר לאיש פרטי חלק מ־600 הדונם אשר לחו”צ בכרכור, שארית תקותם של חברי הקבוצה בכרכור. באותו זמן שמחפשים בנרות אמת־קרקע ומשלמים סכומים עצומים דמי חכירה – שוממים הם שדות שלזינגר בכרכור או נחכרים לערבים, ־ ואסור לגאול! קבוצת גן־שמואל נחנקת בגבולה הצר אשר גבלו לה, מאין על שעל אדמה לירק ולתבואה – ובגבולות חדרה משתרעים שדות טובים שוממים שבעלים בחו"ל ושחלק גדול מהם לעולם לא יבוא הנה.

לבסוף – למי לא ידועות ההתרוצצויות האומללות של חברינו המשכימים לפתחם של מוסדות הישוב, מלחמותיהם על כל נפש פועל שהם מצליחים להכניס בעבודה פרודוקטיבית, על כל בנין־עץ ועל כל פרה ועל כל קוצו של יוד שהם מצליחים להכניס לקבוצה זו או אחרת. דרכי עסקנותם ושתדלנותם, שלא תמיד מוסיפים כבוד לנו, ופגישותיהם, המלאות לא פעם עלבון והשפלה? ־

הצריך עוד להוסיף על כל האמור, האין די בכל זה בכדי שתתקבל התמונה האיומה של עמידתנו הדלה והריקה כיום, בתקופת התגלות האפקים הרחבים והפרספקטיבות המזהירות, למרות כל השקידה והכחות והמרץ היוצאים מהכלל שמשקיעים הפועלים בשנים האחרונות?

אי המוצא?

אי־המוצא? – רק תשובה יחידה יכולה להיות כיום על סימן־שאלה זה הגדול: — אחודנו השלם והגמור! מוכרחים אנו בהקדם לרכז את כל הכוחות העובדים בארץ יחד את כוחות הפועלים והצעירים היהודים־הלאומיים שברחבי הגולה, לשם יצירת חזית עבודה ומלחמה מאוחדת ומוצקה. אם לא אחרנו עדיין ואם יש גאולה לנו – ביצירת המחנה הציוני־הסוציאלי הגדול גאולתנו. עלינו לצאת מאוחדים, עלינו לצאת מאוחדים אל המערכה, אל מול פני המלחמה הכבדה ואל מול פני העבודה הנמרצה. מוכרח לבוא הקץ למעגל־הקסמים המחפיר שבו אנו מתרוצצים זה שנים ללא־מוצא. הקץ לעמידה העלובה והדלה! שנוי יסודי מוכרח לבוא בהקדם, מהפכה, יצירת תנאים של עבודה, של יצירה בלתי פוסקת, של בנין ועליה – של מרחביה! רק הכחות המאוחרים של עשרות ומאות אלפי העובדים ושואפי־העבודה הצעירים – רק אלה יבנו את הארץ. רק יצירת הכח הגדול הציוני־הסוציאלי יפיח רוח חדשה, רוח אמונה ומרץ והתעוררות ומסירות נפש בלב כחות־העבודה המצויינים אשר בארץ ובלב המוני הפועלים והצעירים אשר ברחבי הגולה, המחכים לדברינו, רוח הנחוצה כל כך ברגע הגדול הנוכחי, לעבודה הגדולה של בנין הארץ ותקומת־העם, רוח שבלעדה לא יתואר מפעל־העם הגדול.

כן, האחוד – זוהי המלה הגואלת. אותה המלה, ששמו לצחוק וללעג במשך שנה וחצי – שוב נשוב אליה, ובכל הרצינות ובכל גודל האחריות המוטלת עלינו כרגע כלפי עברה של תנועת העבודה בארצנו ועוד יותר – כלפי יום המחר שלה. הגרעין שנזרע בעמל רב כל כך ואל קרקע צחיחה – הנה צמח ויגדל לעינים וגם הולך ובשל, וגם הכה שרשים עמוקים בארץ ומוטות כנפיו מגיעות לקצוי־ארץ. מתוך עצם חיינו, התלויים על הר־געש בא"י וברוב ארצות פזורינו, צצה ועולה מאליה התביעה הנמרצה לאחוד כל כחות־הנוער העברי, השואפים לשחרורנו, מתבלט יותר ויותר הכרח־החיים בגיוס כל חלקי תנועת העבודה המפוזרים.

כי הנה הגיעה שעת העבודה הגדולה ויחד אתה – המלחמה הגדולה, מלחמה לחיים ולמות. כל יום אשר יעבור ויעזוב אותנו נחשלים כעד כה – מרחיק אותנו יותר ויותר ממשאת נפשנו. החיים לא יחכו, במהירות יזרמו ויפרחו בארצנו – ואוי לנו אם לא נעמוד מאורגנים וערוכים להטותם למסלולנו, כי אז ישליכו אותנו מעל פניהם ויעברו הלאה, מבלי שנוכל להשיגם…

בגודל־לבו הודיע י. אהרנוביץ “בפעם המאה”, כי אנחנו לועידת אחוד לא נלך! – הלוך תלך, חבר אהרונוביץ, בפעם המאה ואחת, אם תאבה ואם תמאן! עד כמה שתעצום את עיניך ולא תרצה להביט בפני “סכנת” האיחוד – זו סוף־סוף באה ומתקרבת ומתוך הבית פנימה נפתחת “הרעה”: גמלה ומתבשלת ההכרה בנחיצות אחוד כל חלקי תנועת הציונות הסוציאלית בלבות צעירי־ציון, כמו שהתבשלה בלבות טובי פועלי־ציון, כמו שחודרת יותר ויותר ללבות החלוצים. כי דוחפים לזה בכח אדיר בכל הוויתנו הנוכחית, כל מצבנו הגלוי באר"י ובגולה. מכריחנו לזה מצב הענינים בהסתדרות הציונית, המתיצבת יותר ויותר על דרך המלחמה בנו ובכל היקר לנו והמבליטה יותר ויותר את הטנדנציה להחליש את כוחנו ולפוררו, מכריח לזה מצב הענינים בארץ מצד הממשלה, אשר יותר ויותר מתבררת דרכה, דרך ההבטחות בעלמא. מכריחנו לזה מצב הענינים בתנועה הציונית הצעירה, השבורה לרסיסים ונדונה משום זה לכליון הכוחות להבל ולריק, במקום לרכז אותם לגאולתנו ופדות נפשנו. מלחמה לנו בכל אלה, והמלחמה תהיה כבדה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, כי רבים המפריעים והמכשילים בקרבנו פנימה, ורק בכחות מאוחדים נתגבר על הכל, נתגבר – או נכרע ונפול. –

לפנינו לא שאלת “מוסדות משותפים” או “פעולה משותפת” – כי־אם שאלת־חיינו בכל היקפה ובכל עמקה, סימן שאלה גדול הדורש מאתנו את פתרונו. ברצון או באונס מוכרחים אנו כולנו להאחז כרגע בשאלה זו ולהעמידה במרכז, גלויה לכל: “הנה אני נותן לפניך את דרך החיים ודרך המות – ובחרת”.

בקריאה נואשה זו עלינו לפנות לחברים העובדים שבארץ ולחברינו שבחו"ל: לצעירי־ציון, לפועלי־ציון, להפועל־הצעיר, להחלוץ, להתאחדויות הפועלים העברים הלאומיים – ולכל האחים הנדחים במרחקי הגולה, אשר לבם יתעורר לקראת קריאתנו, כולם, יבואו ויתרכזו סביב הדגל הציוני־הסוציאלי.

בזה ורק בזה אנו צריכים ללכת אל ועידת פועלי ארץ־ישראל, אשר צריכה להקרא בהקדם.

והמסקנה העיקרית של הועידה הכללית צריכה להיות: איחוד פועלי א"י ויצירת ההתאחדות הציונית־הסוציאלית העולמית.

גן שמואל, י“ב אב תר”פ. (קונטרס מ"ו)

שוב יצא י. אהרנוביץ¹ בקטרוג קשה נגד “אחדות העבודה”; הוא עומד ומזהיר את הרבים, ביחוד – את אלה הנפשות התמימות שנתעו ברשת שטמנו לרגליהן פועלי ציון בדמות אחדות־העבודה, על הסכנה הגדולה הצפויה לאחד הערכים הכי חשובים של תחיתנו הלאומית, השפה, “ההולך ונרמס ברגלים” ועל חלול כבוד צבור הפועלים וכו'.

אין בדעתי להכנס בפולמוס ולנגוע בכל ההנחות הפזורות פה ושם במאמרו, אבל רוצה אני להעיר אל קול־הענות שהתחיל מנסר בזמן האחרון ומאיים בסכנה גדולה וקורא למלחמה.

אוי לה לשפתנו ממגניה המושבעים, המכריזים על זה השכם והערב: אין כמוהם משפילים את ערכה ועושים אותה לצחוק ולקלס בחוץ. הגיעו בעצמכם: באו שליחי־פועלים מחו“ל² למען הביא לשולחיהם תכניות פעולה בשביל ארץ־ישראל. מהם דברו עברית, ומהם היו גם כאלה אשר דברו אידיש, מהם דברו ברוח פועלי א”י, ואחדים דברו דברים אשר ארץ־ישראל העובדת מתנגדת להם – והנה הם מעמידים בסכנה את שפתנו העברית באיימם לבלוע את כל העם יושב ציון המדבר בשפתו ולהרעיל את אלה החוגים שהיו עד כה מבצר לשפה העברית. היתואר תיאור יותר טרגי־קומי ממצב השפה כיום בא"י העברית, מאשר זה המתקבל אחרי קריאת דברים מעין אלו?

ואנחנו לא כן נחשוב, אילו באמת היה המצב כך, שיש ביד אלו אנשים ולו גם עומדים בראש תנועת הפועלים – להזיז את צבור הפועלים הא"י, המשמש אמת מבצר לשפתנו, מעמדתו האיתנה מחודרת הכרה העמוקה – כי אז אוי ואבוי לנו מהעתיד הקרוב המקווה, כי יבוא נחשול־עליה הראשון ויציף אותנו ובלענו כרגע, עד כי לא יוָדע כי באנו אל קרבו. אלמלי הדבר כך – אין עצה ואין תחבולה להציל את השפה ולא יועילו כל הכרזות המלחמה וכל מיני הלחשים. מי שרואה את השפה במצב שכזה – זה בהכרח יבוא אל התוצאה ההגיונית – להתיאשות גמורה, אם אין אמונה בנסים, מהיות השפה העברית שולטת בארצנו.

לאשרנו אין הדבר כך. בשנים האחרונות התעמקה והתרחבה בקרב ציבור־הפועלים ובעיקר בציבור זה – הכרת כל ערכה הלאומי והתרבותי של העברית לנו ובמעשה קנתה לה זכות אזרח בחיים ובלבבות, במדה שאין לה לפחוד ולרעוד כעלה נדף לפני רוח למשמע הצלצול הז’רגוני באספה זו או אחרת, ולו יהיה משמיעו – הגדול שבגדולים. ולמי שיש אמונה בכוחם הרוחני העז של פועלי א“י ורואה את עמדתם הנמרצת והעקשנית על המשמרות הלאומיים — זה לא יאמין כי צבור זה פתאום ירתע מדרכו, כי בבקר בהיר אחד יעשה לעדר אשר ישפע וירעל ע”י דברי “מנהיגים”. דומני, כי אין עלבון קשה יותר לצבור הפועלים ולעברו מאשר לחשוב כי כל נואם בעל קסם יטה אותו לאשר ירצה, — וכל הצבור הזה יתכחש לכל אשר יקר לו והכה שרשים עמוקים בלבו.

לאמיתו של דבר אין כלל במציאות אותה הסכנה, שכל כך מרבים להתריע עליה בימים האחרונים, והמימרא כי “להלכה העמידו בא”י את שאלת השפות" היא קלוטה לגמרי מן האויר, תודה לאל – זוהי פרזה בעלמא, עדיין לא הגענו לידי כך ומקוים אנו שלא נגיע – לא נגיע, אם נדע אנחנו, העובדים, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, אלה שהשפה היא להם חלק בלתי נפרד מחייהם ועבודתם, לעבוד בלי הרף את עבודת השפה בשקט הדרוש. כלי זיננו הכי חריף צריך להיות: חיזוק וביצור המחנה מבפנים ועשייתו לגוף מוצק ומאוחד בהכרתו ובמעשיו, הפצת ידיעת השפה והעמקתה בקרב ההמון הרחב ע“י שליחת מורים וספרות לכל פנה נדחה שיש שם מספר אנשים בלתי־ידועים, תעמולת־חיוב רחבה בפה ובדפוס. במבצר נאדר זה כשיתקבל באהבה מחנה עולי הגולה – בהכרח יענה אמן, גם כשימצאו בקרבו מלאכים רעים, כי גדול כחו של צבור – אמיץ ומאוחר הרוח. את כל העולים לארץ לעבוד ולחיות בה, בלי הבדל, אנו צריכים לפגוש בזרועות פתוחות, לדבר אליהם דברי נחומים ועידוד ולהקשיב לענות־נפשם ולשיחם, באיזו שפה שלא ידברו ואילו רעיונות שלא ישמיעו, בין אם אלה משתפכים בקרב נפשנו כנחלי־שמן ובין אם צורבים בה צרבת – לכּול נקשיב בתשומת לב, ובו בזמן נשתדל להקנות להם את האמתיות שלנו ולהאציל עליהם מרוחנו ולכבוש את הלבבות, — גם זה באמצעי החיוב הנ”ל: נפגוש אותם במורים לשפה בכוח וברצון מאוחד, ברוח אהבה ורחמים. קשה ומייגעת היא דרך זו, הרבה יותר קשה מהכרזת חרם וסתימת פיות, אולם נדעה־נא: זוהי תורת מלחמתנו הגדולה בעד אחד מעקרי תחיתנו, זוהי הדרך היחידה בה נלך להפצת השפה להרחיבה ולהאדירה ולהשליטה בתוך העם יושב ארצנו, וזולתה דרך אחרת – אין.

וכבר הגיע הזמן לנו, העובדים, אשר רבות וחליפות עברו עלינו במשך הימים ושלא מעט נצרפו על ידי כן השקפותינו ודעותינו, ונבחנו בכור הבקורת־העצמית – הגיע הזמן שנחדל ללכת בעינים עצומות אחרי הנחות מקובלות, אשר נתקדשו מרוב ימים ואין למחשבה החפשית שליטה בהם; הגיע הזמן שנעזוב את כלי הזין שבהם נלחמים “לוחמי” העברית,³ שנעיז לעצור פתע ביד המניפתם ולהגיד: הרף נא, אחא, נעמוד נא רגע ונחשוב, אם באמת מביא זיון זה את הפרי ישוה לנו ואם ח“ו, להיפך. הפסיקו איפא לרגע את זריקת אבני הבליסטראות ונוָכחה־נא: האמנם יביאו לשפה העברית את הנצחון אמצעי החרם וכפיה וסתימת־הפה בכוח? האפשר הדבר, שערך רוחני ותרבותי נעלה כשפה הלאומית תשלוט בימינו בכח האגרוף ובמעשי אלמות, ולו יהיו גם אלה לשם שמים? – אך נהפוך הוא: אין אמצעי טוב להפצת רעיון ידוע ולהגברתו, עד כמה שיהא זה נפסד ותועה, מאשר רדיפתו והחרמתו בפומבי, ובמקום לחזק את עמדת שפתנו רק נוסיף כח ועצמה לצריה מכל הסטרות. כי הרי תמיד ובכל המקומות ראינו, שרפרסיות ורדיפות הביאו ממש את ההפך ממה שרצו אלה שאחזו בהן: שרק מלחמת דעות ורוח חפשית – היא היא העלולה להביא את הנצחון הגדול ביותר למשאת נפש ולרעיון, בכח האמת הצפונה בהם: כי טבע הוא בנפש האדם, אותו הרצון והנטיה שבקרבו, הנלחצת ע”י אלמות והעקה של זולתו, עלולים אמנם להחנק ולהכסות לזמן מה, אולם סופם להתפרץ בכח איתנים דרך כל הסדקים, כשהם מחוזקים ביתר עז ועקשנות. הרצון יכול רק להשפיע על הרצון בכח הוכחת האמת ובעוז־הרוח, מאידך גיסא: כל רעיון שאין לו יסוד ושורש בחיים והפרץ שבו מרובה – הריהו הולך ומסתאב בכח אפסותו העצמית, עד שעובר מן העולם; ודי רק לקרוא עליו מלחמה ולרדפהו בכדי להפיח בו רוח חיים ולהגביר את כוחו עד כדי בכיה לדורות. דברי־הימים ומעשי יום־יום יביאו דוגמאות לאלפים לכל מביט בעין פקוחה ובלתי משוחדת על ידי דעות קדומות.

ואל יגידו: רק הקנאות הלוחמת היא שעשתה את הפלא הזה של תחית השפה, כאשר עינינו רואים כיום. טעות גמורה: כיום אחרי עבודת עשרות בשנים אין השפה העברית חיה בארץ אלא בקרב חלק קטן מהישוב, שמספרם יגיע לאלפים אחדים, ואלה הם: המורים וחלק קטן מהאינטלגנציה, צבור הפועלים, ואנשים יחידים בכל מושבה ומושבה, מלבד, כמובן, התלמידים והילדים. כל אלה – לא הקנאות הרודפת עשתה לעברים, אלא, ראשית כל, משאת־הנפש שהביאו אתם מהגולה, ובעיקר – עבודת החינוך הפנימית החיובית בהחלט. מבלעדם – שפת כל המושבות, בלי יוצא מן הכלל, והערים מרובי האוכלוסין היא עד היום שפת בבל, ולא עוד אלא אף חלק גדול מהילדים בצאתם מבית הספר נקלטים עד מהרה באטמוספירה של הבית והשוק ושוכחים לאט־לאט את שפתם, וכל הקנאות הגדולה לא הועילה בזה עד היום. היא הועילה, רק לעשות אצלנו את השפה למין קישוט, לצעצוע, שכל איש הגון מתקשט ומתהדר בה באסיפות, בו בזמן שבשוק ובבית, רבים־רבים מהמדברים גבוהות ישתמשו בכל מיני שפות שבעולם, מבלי לדבר כבר על ההמון הרחב. –

עד כמה שיכאב בנו הלב, אחרי שהתרגלנו – במשך חמש שנות היותנו קרועים מהעולם וסגורים בחוגנו הצר⁴ – למידה רבה של שלמות והרמונית ביחס לשפה, למראה התפרצות שפות אחרות לתוך רחובנו העברי, אין לפנינו דרך אחרת, מאשר לגייס את כל הכוחות והאמצעים – לא למען גרש את האידיש ולסתום את הפיות, כי זה לא יעלה, אלא להכניס ולהפיץ את רעיון השפה העברית ולהקנותה באופן ממשי לעולים החדשים.

לא, חברים שבפוה"צ! לא תהי צלחה דרך ההתבדלות שבה אחזתם להוות כלנו. אם בימי הזחילה האיטית של ישובנו עוד נוח היה לשגות באילוזיה של ממלכת כהנים המתבּצרת בתחומה, הנה כיום, בעמדנו לפני התחלה של קבוץ גליות ועבודת־בנין כבירה, תנוּפּץ לרסיסים האילוזיה הזאת. ברגע הגדול הזה ולשם מבחר שאיפותינו המשותפות נקראים כל כוחות־החיוב שבארץ לעמוד על הדרך הגדולה והרחבה שפתחה אחדות־העבודה, אותה הדרך שבה יפגשו בשמחת־אחים ובאהבה כל כוחות החיוב שיעלו מהגולה, מבלי שידרשו פספורטים לשפה ולמפלגה, כי מאמינים אנו בכוחות־החיים המפכים מתוך הרעיונות והעבודה המשותפים בלי הבדל לכל צבור העובדים בארץ ושלשמם נקראים כל העובדים היהודים שבגולה.

רק בעבודות חינוך פנימית, בהפצת מעינותינו בחוץ ובהתאחדות הכוחות – כל תשועתנו.

אדר תר"פ. (קונטרס)

(בעין גנים ב' אדר ב' תרפ"א)

מיוחדת במינה היתה מועצה זו:

התאספו אנשים לדבר ולהתיעץ על ביסוס העובד ושיפור חיי העבודה במושבות – ועיניהם לעבודה החפשית העצמית נשואות, לקבוצות ולמושבי־העובדים. בצבץ דבר זה מכל הנאומים והוכוחים, מההצעות וההחלטות:

רגש מעיק לוה את משתתפי המועצה, בלכתם לקול קריאת המרכז לפ"ת. מה ישמעו: מה ישמיעו? – הן יש בקרב פועלי המושבות רבים, אשר למלת־נחמה יקוו, אשר למלה מעודדת ומבטיחה תכלה נפשם – היהיה מי, אשר ימצא עוז בנפשו להשמיענה? היש למרכז ההסתדרות מה להגיד להם, אסירי התקוה והסבלנות?

הרגש הזה גז מהר עם פתיחת המועצה. שמח הלב לפגישה הצנועה הזו, פגישת חברים מכל מושבות יהודה ושומרון, החברים הישנים, מראשוני העובדים, עיפי־הסבל ותקוות לא נמלאו – מחד גיסא, והחברים החדשים, הצעירים והרעננים, מלאי תמימות ואש־האמונה – מאידך גיסא. פגישת האנשים האלה בשיחה פשוטה, בתנוי צרותיהם וקשי־סבלם ובהערת הגעגועים לעבודה היוצרת והחפשיה, המאוחדים כולם – בלי יוצא מהכלל – במשאת נפש אחת ובתוכן־חיים אחד, אשר הביאום וקבצום עד הלום מכל קצוי־ארץ ודרך כל מיני קלפות מפלגתיות עשויות – פגישה זו אי אפשר שלא תקל על הלב, אשר נקשה במציאות האפורה, ותחמם במקצת את הנפש אשר קפאה בתוך הסביבה המתנכרת.

אחד אחרי אחד עלו ותארו בשפה פשוטה את חיי הפועלים במושבות – תמונה די מעציבה ומבליטה את חוסר הבסיס הגמור, אי־ספוק, סבל־חמרי ורוחני כאחד. התמונה ידועה למדי – זה חמש עשרה שנה – ומאז אף צעד לא התקדמה. ונהפוך הוא – ירדה עשר מעלות ועוד היד נטויה. מתי היה כדבר הזה. ששכונת תימנים שלמה תצטרך לנדוד ולנוע על פת לחם למקומות רחוקים ולהשאיר את המשפחות בעירום וחוסר כל (ראשון־לציון)? או הקרה שעשרות פועלים יתגלגלו במחסני תפוחי־הזהב בפרדסים, מאין חדר ומאין מטה ומאין שמיכה (נס־ציונה)? אכן לא לחינם באו שנויים כבירים בעולם במשך הזמן הזה.

מחריד ביחוד מצבם של התימנים. צדקה עשה המשרד הא“י שפזרם מעטים מעטים – בכל המושבות – והרי הם הולכים ומתנונים, הולכים וכלים, פשוטו כמשמעו, מתוך כליון הכוחות בעבודת המעדר כל ימיהם ובחוסר כלכלה מינימלית הדרושה לאיש עובד, ומתוך המחלות השונות הפורצות ועושות שמות בנוות הדלות והזוהמה של אלה. בודדים הם במושבות יהודה (מלבד ראל"צ ורחובות), מחוסרי כל, מרויחים בעבודתם 5־4 שילינגים ל”כלכלת כל בני המשפחה" והאנשים שבאו לפני 12 שנה צעירים וחזקים מהרו להזדקן בעבודה המפרכת כל ימיהם (רק המעדר מנת חלקם, עבודות אחרות אינן ניתנות להם). מה נשקף להם? עוד שנה־שנתים בעבודה הקשה ובחיים של חצי רעבון – ואח"כ ילוו גם הם, כל אלה שעוד ישארו בחיים, על המון האינולידים התועים להם בין המעונות הדלים הללו (התאונן לפני אחד ברחובות: “שתים עשרה שנה עבדתי את אדוני – ועתה פיטר אותי, באמרו שאין לי כוח לעבודה יותר”).

והפועלים הישנים, בעלי המשפחות, אשר, כידוע, אין להם מקום בקבוצות, כל אלה, אשר קצה נפשם עד מות בלחם הקלוקל של עבודה ע"י תקציבים של הפונדים האמריקאים – שהיו נתונים לאכרים על מנת להעסיק יהודים – בימי המלחמה, ועל ידי תקציבים שונים לעבודות ציבוריות במושבות, משתלות וכו' של ועד הצירים בזמן החדש – אלה הגיעו עד משבר שלא היה דוגמתו. הם, הקשורים למשפחותיהם ואינם יכולים לנדוד כחבריהם הרוקים, נאלצים לחפש להם כל מיני עבודות ומשלוחי־יד, מחוץ לחקלאות, אשר יספקו להם את מינימום הצרכים, או לעבוד ב־5 שילינגים ולחיות חיי רעב ומחסור.

ואם יש עוד אפשרויות כל שהן לחלוץ, הנכנס לכל מיני עבודות במושבות הנטיעות, במטרה להתרגל לחיי עבודה וללמוד אותה עד כמה שאפשר (גם זה לא סוד שמעטות הן הידיעות שאפשר לרוב לשאוב ממושבותינו) – אין שום אפשרות לחלוצה לחדור אל העבודה, מלבד במקרים בודדים בקטיפה או בענפים יבשים, באין משקי האכרים מתאימים כלל להשתתפות האשה במשק: אין גני ירק ואין גדול־עופות ובהמות ואין שום משק בית, ואלה הבודדים שיש להם זה או מעין זה – נאמנות עליהם העובדות מבנות הארץ. הפועלת נדונה באופן זה מעיקרא לעבוד במטבח הפועלים או בבתים פרטיים, ־ או להשאר בחוסר־עבודה.

עזובים לנפשם הם יותר מ־800 הפועלים העובדים במושבות. היה זמן שהמרץ הצבורי של ההסתדרות היה מוקדש בעיקר להם – ואז היתה עמידתם יותר חזקה ומלאת כבוד; אז היה מן הנמנע חזיון כזה, שהפועלים יהיו נזקקים למטבחי “המזרחי” ושיינקין וכל מיני “אגודת נשים”, אי אפשר היה שעובדים יתגאלו בפת־בג של צדקה ושל נדבות גלויות מצד אנשים טובים ונשים צדקניות. לא היינו נותנים שחלק מחלוצינו, זה הפאר של תנועתנו ונושאי התפקיד של גאולה ובנין, יפול לידים כאלו וישקע בבוץ. כי היה קשר אמיץ בינם ובין כל קבוצי הפועלים בארץ וביניהם ובין ההסתדרות. כיום הקשר רופף לגמרי. העסקנות הצבורית של הפועלים רק דאגה בזמן העליה להכניסם למושבות בעבודה – ותעזבם אח"כ לנפשם. זו שקועה ראשה ורובה בעניני משקי הפועלים, הרואה בהם, בצדק, את חזות הכל, ובעבודות הצבוריות, הפותחות אפקים לקליטה רחבה של העליה ולעבודה ממשית וחפשית, ־ והרי היא, העסקנות, נבלעת כולה בעבודות אלה, הדורשות כשהן לעצמן הרבה כוחות אישיים וכספיים, עד לבלי לראות ולחוש את כל סבלם של 800 פועלי המושבות ולחוש לעזרתם.

דומה כאילו נבדלו לרעה המון העובדים במושבות מחבריהם, עובדי הכבישים הנתונים לטפול חם וחרוץ ולתשומת לב כללית, מרעיפה חיבה והוקרה מכל צד. אלו בסביבה הקפואה והמתנכרת סובלים להם את סבלם כל אחד ביחידות או בקבוצו הצר, נושאים בדומיה ובסבלנות את כל קשיי המעבר והרבה מהם – מתוך העדרם הגדול של צרכי אדם הכי אלמנטריים.

והרי עזבו רבים מאלה את הכבישים ואת חבריהם ואת החיים המסודרים פחות או יותר – וילכו לנוע ולחפש עבודה בחקלאות, באילו תנאים שרק אפשר, כי ידעו את מטרתם לפניהם: להיות לעובדי אדמה באו! והכרה אחת ממתיקה להם את קשי החיים: הם – לומדים את החקלאות, אם כי במידה זעומה, ומתכשרים לתפקידם הגדול בעתיד, ־ הן ברור כי זה יהיה גדול בעתיד. — —

אחדים מהצעירים הדגישו, כי מרגישים הם כי אין כל צורך לאכר היהודי בהם, שרק מתוך “רחמנות” אספו אותם או מתוך חשבונות אחרים. אופיינית היא תשובתו של איכר אחד על הצעתו של חבר ועד הפועלים לקבל פועל יהודי: “יש לי כבר אחד ואני יוצא ידי חובתי, יוצא, יוצא!”¹ — ומחודר רגש זה מתאמץ הוא החלוץ, שרק אתמול ירד מספסל הלמודים, להוכיח לבעליו ולעולם כולו, ע"י עבודתו המסורה מלאת השקידה וההתאמצות כי אין הוא נופל מהערבי, ונהפוך הוא – עולה הוא גם בכמות העבודה ובטיבה, כי אין האיכר מפסיד עליו כלום בשלמו לו באלו גרושים יותר. והדבר הזה שאתה שומע מפי החדשים – אמת הוא. מעידים על זה האכרים בעצמם…

עצם הדבר הזה, שקידתם בעבודה, כמה נהדר הוא: רואה אתה, כי האנשים האלה, עולי הימים, ממשיכים בהכרת האחריות המלאה את המסורת של העובד העברי הנאמן בארץ, כי מטילים הם את עצמם אל תוך העבודה וחיי העבודה, בכל הרצינות של מהפכנים ובונים.

הנה עומד בחור ומספר: “אני, למשל, עובד וממלא מקומם של שני ערבים שעבדו לפני אצל האכר”, וכשאתה שומע את הקול החזק והטון הבטוח של הדובֵר, וכשאתה מסתכל לפניו הבריאים ולזרועותיו החזקות – תאמין לו.

שומע אתה ומקשיב להשקפותיהם ודעותיהם על העבודה ועל הדרכים לביסוסו של העובד – והרי אתה שומע את הד קולם של דבריך אתה ושל חבריך לפני 10 שנים. ישנם כאלה שמדברים בהתלהבות על “כיבוש העבודה” ועל “התנחלות” פועלים על חלקה קטנה בתוך המושבה, או על ידה, על משק־בית בתור מציל העובד שכיר־היום ופותח אפשרויות של קיום ושל ריבוי העובדים במושבה, על עבודה משותפת ועל השפעה. שומעים הם מה שמספרים להם חבריהם בעלי־הנסיון – ואף על פי כן מאמינים כי עשה יעשו!

הוי, הבטחון הזה והתמימות הטהורה הזו! בעל כרחך היית מאמין בכוחם של אלה לעשות את הפלא הזה, אלולא ידעת יפה יפה את הבעל דבר עצמו, את המושבה שלנו ואת יסודותיה, את הפרצוף החברתי והאנושי הזה.

מתוך זה נבעו גם ההשקפות השונות ביחס לעבודה במושבה. הרוב היותר גדול של הנאספים מתייחס לעצם הדבר הזה כאל דבר ארעי, עובר, הכרחי במצב המעבר וחשוב מבחינת הספקת עבודה ולימודה; מוצא לבלתי אפשרית וגם ללא־רצויה התבססות של פועלים בגבול המושבות; נקודת מוצאו היא בהכרח – משקי עובדים חפשים. נתבררו האמצעים העלולים להקל ולשפר את חיי העובד ולהרבות את מספרו, כגון: מטבחים, בתי־לינה, סניפי המשביר, קופות־מלוה, קופות־חולים ומוסדות תרבותיים, קבלת עבודות שלמות באחריות העובדים וכדומה. לעומתם ישנם יחידים שהביעו את הדעה, כי אנחנו צריכים להיכנס אל המושבות על מנת להשתקע, מתוך הנחה שאין אנו מוותרים אף על פינה ישובית אחת, בכונה לכבוש את כל המושבות בשביל העבודה והיצירה העברית. הדרכים לזה – אמנם לא כל כך סוגות בשושנים אף לא כל כך ברורות – אבל צריך להילחם, לחכות ולהתאחז בכל האמצעים: מלבד המוסדות והפעולות הנ"ל – גם רכישת שטחי אדמה זעירים להתנחלות, בנין בתים, יצירת משקי־בית רחבים וכו'.

הרוח הכללית של האספה היתה ספוגה השקפתו הידועה של הפועל העברי בארץ, זו אשר רכש לו מתוך נסיון הרבה על עצמו ועל בשרו, במשך חמש עשרה שנות עבודה ומלחמה.

הרוח הזאת, התבטאה במלואה בהחלטות שנתקבלו.

מועצה זו הוכיחה להסתדרות את הנחיצות להתמסר יותר לעניני העובדים והעבודה במושבות.

יחד עם זה הוכיחה מועצה זו ביתר שאת את צדקת עמדתו המוחלטת של הפועל העברי בארץ ודרכו המיוחדת, אשר ברר לו במשך שנים. מצב זה של התימנים בעלי המשפחה, הפועלות והפועלים בכללם – עומדים ותובעים תביעה נמרצת את דבר יצירת רשת שלימה של משקי עובדים חדשים.

יותר מבכל זמן אנו עומדים עתה לפני חשבון הנפש. סימן השאלה הגדול ניצב לנו על דרכנו ודורש: פתור! בבהירות אכזרית לוחשת לנו ההכרה: התקדמות – או כליה, שפעת חיים – או חדלון! לו גם נרצה – אין שום אפשרות, מפאת התנאים הסובייקטיביים והאובייקטיביים, לשׂרך דרכנו הלאה ולהמשיך לצעוד צעדי צב. בהכרח ישמש לנו פרק זמן זה סיומה של תקופה בעבודתנו, — לקראת תקופה של התעוררות ותנועה רבה בהתישבות ובנין – או לקראת חורבן המיצער הקיים. דרך שלישית אין. מי זה יתאר לו עוד שנה שלמה של אפס־פעולה גמור בהתיישבות. חוסר אנשים חדשים על הקרקע, ועמידה על מקום אחד, בתוך משקינו המעטים הקיימים?

בהכרה זו, בהכרת ההכרח המוחלט של התחלת פעולה רחבה בהתיישבות ובהרמת החקלאות, בשחרור מוחלט של משקינו השונים ויצירת שורת משקים חדשים – אנו הולכים אל המועצה.

אין אנו מרמים את עצמנו, יודעים אנו את חולשתנו וכל חוסר־כוחנו ברגע זה – אף על פי כן יהיה ערך רב למועצה, אם תדע לתת ביטוי נאמן למציאות הקיימת בהוה ולמשאלת לב כולנו בעתיד, אם תביא לידי בירור את מה שיש לנו ומה שחסר לנו בכל המובנים. ע“י זה תתן דחיפה לכל הכוחות הפועלים בשדה עבודתנו, בארץ ובחו”ל, להתקדמות נמרצה של עבודתנו בעתיד הקרוב, מחר.

מוטל על המועצה למצוא את הדרך: א) לשכלול מוחלט של המשקים הקיימים; ב) ליצירת משקים חדשים.

א. ברור הוא כי אין אנו יכולים לחשוב על התקדמות רבה, כל עוד לא נפתור פעם אחת את שאלת הקבוצות והמושבים הקיימים, כל עוד לא נמצא דרך להעמיד אותם בהחלט ברשות עצמם, באופן שתפּקע סוף כל סוף האפוטרופסות התדירית עליהם ויצאו לגמרי מחוג הדאגה והטפול של עסקנינו. מוכרח לבוא קץ לחזיון המחפיר – אחת היא מי שאשם בזה ואם בכלל אשם מישהו בזה – של נתינת תקציבים מדי שנה בשנה למשקים שקיימים שנים. עצם המושג הזה של תקציב וכל מה שנלווה לזה – כמה משפיל ומדכא הוא את רוח אלה האנשים, העובדים כל ימיהם בהתאמצות לחיות על יגיע כפיהם. עלינו, איפוא, לתת ולהכניס אל המשקים: קרקע ובנינים, מכונות ואינונטר – בכל מקום ובמידה שאלה חסרים, — ויחד עם זה להודיע להם, כי אדונים הם לעצמם. השכלול הזה לא יעלה בסכומים גדולים: במקומות שונים הספיקו בהתאמצויות שונות לכונן חלק מהתיקונים הנחוצים. בתקציב מספיק לשם אלה פעם אחת צריך להבטיח את המשקים ובזה לגמור אתם.

הנחה זו מביאתנו לידי המסקנא, שלהבא צריך להיפסק לגמרי התקציב לקרן החוזרת לאלה הקבוצות הקיימות שנים אחדות והספיקו לקצור תבואת עבודתן. יחד עם זה צריכה להיפסק במקומות האלה שיטת־המשכורת הנהוגה. עם מסירת המשק כולו לרשות ולאחריות הקבוצה, אחרי שיש לה כל התנאים והמכשירים לעבודה אינטנסיבית פחות או יותר, — תדע היא שאין לה אלא מה שיתן לה המשק, וכי רק בה בעצמה, במסירותה, בחריצותה ובכלכלת כל הענינים בחשבון ודעת תלוי כל גורלה. אחרי שנים של עבודה ונסיון מוכרח לבוא סוף כל סוף הזמן שהמשק יהיה סמוך על שולחן עצמו בהחלט, אם טובה היא השנה ואם רעה, אם היו תנאים חיצוניים טובים ואם לאו. רק בהכרה זו ובידיעה ברורה שאין שום מקור אחר של כסף מלבד מה שיכניסו ענפי המשק השונים – רק בזה תלויה הצלחת המשקים. מה יעשו בשנת רזון או במקרה אסון? – מה שעושים החקלאים בכל העולם: יצטמצמו בצרכיהם וייעזרו בקרדיטים על יסודות מסחריים. עלינו רק לברוא את המפעלים והמוסדות הנחוצים בשביל התפתחות בריאה של משקי החקלאות שלנו.

עלינו, איפוא, לעבּד תוכנית ברורה לשכלול משקינו החיוניים, להתאמץ להוציא את זה לפועל השנה – ובזה לגמור אתם. הדאגה להתפתחותם והתקדמותם נשאיר מאז לבעליהם עצמם ולמוסדותינו הכלכליים: המשביר והבנק. את כל כוחותינו נוכל מכאן להבא להקדיש להקמת משקים חדשים והתפתחותם.

ב. בדרך אחרת עלינו ללכת בבואנו לפתוח בשורה שלמה של משקים חקלאיים חדשים. עלינו להעמיד לנו למטרה להכין, במשך הקיץ הבא, את הקרקע, ולהכשיר את כל התנאים ליצירת משקים חקלאיים במדה ובכדי להכניס לפחות אלף עובדים חדשים אל תוכם. עם ההנחה היסודית הזאת, ז.א. עם ההכרה הברורה והאמיצה בהכרח ההתאחזות בקרקע לכהפ"ח לאלף האיש, מבין אלפי האנשים הנאחזים בכל מיני עבודות שבעולם, שלא חלמו הם ואבותיהם, רק בתקוה היחידה שיתאזו אחיזה ממשית בחקלאות משאת נפשם, — עם ההנחה המוצקה והבלתי־מופרכת הזאת עלינו לצאת עתה אל החיים, אל העבודה הנמרצה להתגשמות התכנית המינימלית הזאת. זו תהא לנו לקו ולאבן־בוחן להיותנו מוכשרים לעשות ברגע הנחוץ את הדבר, שמבלעדו – הכל אפס ואין!

וכאן אנו מוכרחים לזכור את מידת יכולתנו ברגע הזה, ליישב כעת אלף איש ויותר דרושים סכומים עצומים, אשר היום – וברור שאנו מוכרחים לגשת לעבודה זו היום ולא מחר – אינם. אין אנו יכולים לפיכך לבוא היום עם תכנית של משקים משוכללים וערוכים בכול, ולדחות את התאחזותנו עד שתהי היכולת ליצור משקים משוכללים בראשיתם – איננו יכולים. אנחנו מוכרחים להתאחז ולבנות נקודות ישוב חקלאיות חדשות במדה רחבה – ויהיה מה! בל נסתפק בפרורים, בנקודות מספר, בהתיישבות אילו עשרות, או אפילו מאות אנשים, אשר אופי הזחילה והעמידה של כל השנים הקודמות לכל זה. המספר הוא לנו עיקר חשוב ובזה נבחן.

הנני מתאר לי, איפוא, את עבודתנו הקרובה בקירוב ככה:

אנחנו רוכשים שטחי קרקע מוכשרים לפלחה, ירקות, גידול בהמות ועופות – ובמדה ידועה גם גידול נטיעות – אשר פירותיהם יאכלו בזמן הכי קרוב. מהטעמים האמורים לעיל אין אנו יכולים להרשות לעצמנו ברגע זה “מותרות” מעין נטיעת יערי־אורן וגידול עצי־סרק וקישוט, או לעשות נסיונות־ישוב שונים בהרי־טרשים ובכל מיני גידולים, הדורשים הכשרה ואמצעים מרובים, אשר תוצאותיהם ופירותיהם מי ישורם? עלינו להתעסק בתקופה קשה בלתי־רגילה זו אך ורק ביצירת צרכי־החיים העיקריים: לחם וירקות, חלב, ביצים ושמן, ואולי גם בגדים, — אלה הדברים אשר אנו חסרים כמעט לגמרי כיום הזה, בהיותנו עסוקים לרוב ביצירת דברים אחרים לגמרי, ושלפיכך כל הכספים העצומים שאנו מכניסים לארץ שוטפים להם מיד לכל הרוחות כמים הקלים, מבלי להשאיר מאומה בידינו אנו.

הננו צריכים לרכוש, עד כמה שאפשר, שטחי אדמה מרוכזים במקום אחד, במידה שיוכלו להוָצר עליהם ישובים גדולים וסמוכים זה לזה, דבר אשר יקל הרבה מאד על התישבותנו בכל המובנים. תיכף ומיד נתקע אהלים על השטחים הנרכשים ונתחיל לעבוד. עוד בחורף הבא אנו נחרוש ונזרע אותם — ובשנה הבאה נאכל מפרותיהם וגם נתחיל בבנין ובשכלול המשקים בשטחים הנכבשים. כי לכבוש אנו צריכים לעצמנו שורש ויסוד בקרקע ארצנו – ובכל האמצעים! לעת עתה נחיה כאנשי־צבא וכעובדי־הכבישים והמסילות: באהלים ובלי הכנות מרובות. בלבד שתחל מיד עבודה חיה ומחייה.

וזה אשר אנו צריכים להשיג בהקדם: מספר גדול של אהלים, כלי עבודה ומכונות לכל מקצועות החקלאות וסכומי כסף ידועים להתחלת העבודה, כמו כן מספר אנשים מומחים במקצועות שונים בחקלאות ובהתישבות בכלל.

זו צריכה, לפי דעתי, להיות בקויה הכוללים דרך עבודתנו בימים הקרובים. כל השאר: היכולת לבנות בנין מוצק ומבוסס והאמצעים הרוחניים והחמריים לעבודה יותר רחבה ומשוכללת – ממילא יבוא. בה במידה שנתקע יתידות חדשים בקרקע ארצנו – תרבה היכולת ותגדלנה האפשרויות בכל המובנים. זוהי הדרך לקביעת חלונות בקיר האטום, שאנו עומדים לפניו זה שנים. –

לבסוף מילים אחדות על הקה"ק.

עדים אנו לחזיון שהנהלת הקה"ק בוגדת בעיקרים שהונחו ביסודה ושהם הם שנתנו לה את התוכן הלאומי והסוציאלי וקנו לה את לב העם. כשבא הרגע המכריע בבנין הארץ – קופצת היא את ידיה ואינה עושה שום פעולה לרכישת קרקע לעם. תחת זה משקיעה היא סכומים גודלים בחברות פרטיות ובעסקים שונים, שדבר אין להם עם עניני העם ולפעמים הם גם נגדם. וכשבאה הזדמנות לקנות שטח־אדמה טוב להתיישבות עובדים – אין לה כסף ובאה בחשבונות שלא כדאי, שעולה ביוקר, וצריך לחכות וכו'. ואם ירעימו בדרישות ובטלגרמות על נחיצותה וחשיבותה של קניה זו ואחרת – ההנהלה הראשית קרה כאבן לכל זה. ואם רואים בעליל שהפרינציפּ של איסור קניית קרקע מידי יהודים מחריב נקודות־ישוב קיימות, בהיותן נידונות בחניקה מתוך זה שהן נמצאות בגבול קרקעות, השייכים באופן רשמי ליהודים ושבפועל לא תדרוך שם רגל עובד יהודי, — ואם נרעיש עולמות על זה – ההנהלה לא תשים לב.

שואל אני: עד מתי נתן למוסד העממי היחידי שלנו, הנערץ על כל העם, שיהיה בידי אנשים יחידים, המתנגדים לעניני העם, לעניני ההתיישבות הלאומית, הזרים לעצם המטרה של הקה"ק והעושים בו כאדם העושה בתוך שלו ומהפכים אותו לדבר ריק? האמנם נשתוק על זה שבבוא הזמן של פעולה ובנין – יסתלק מזה בהחלט? האמנם לא נקום להציל את המוסד הזה, שהוא כולו שלנו, של העם?

על המועצה הקרובה לדרוש תשובה בשאלה זו.

כ“ו אדר ב' תרפ”א.

בהתלהבות ובשירים לוו חברינו באמריקה את המכונות וכלי העבודה החקלאיים בדרכם לארץ־ישראל – ובדממה הגיעו אלה ונכנסו לארץ. צבור הפועלים לא הביא לידי גילוי את רגשי ההוקרה לקראת פריסת שלום חמה זו מחברינו שבאמריקה. לבנו רחוק היום משמחה. אחרי הרבה שנות־תלאה בחתרנו לפרוץ את הדרך ליצירת המשק החקלאי העברי ולהגברת כוחו של העובד העברי – עומדים אנו כיום על עמדתנו מבלי צעוד קדימה בדרך זו, בהסגר לפנינו כל מוצא, ומביטים בדאגה רבה אל העתיד הקרוב, הלוטה בערפל. כל המסיבות ומצב־הענינים, עד כמה שאנו משקיפים בחוג־ראייתנו, אינם מרשים לנו גדולות. רק “מקוצר־רוח ועבודה קשה” לא באה שמחתנו הפנימית לידי גלוי ברגע בוא אנית המכשירים, ולא הדגש מדי כל ערך המאורע הזה בחיינו.

אחרי יצירת מחנות “החלוץ” בכל רחבי הגולה והעברתם לא"י לעמוד בשורותינו בעבודה ובהגנה – שני לזה במעלה ערך יצירת טונים רבים של מכשירי־עבודה והעמדתם לרשות הצבור העובד, לשם אותו הבנין הגדול שעל החלוצים, הישנים והחדשים גם יחד, לבנות בארצנו. אם עד היום ידעו מחנות העובדים והמוני־העם שבגולה להמציא את מיטב בניהם לעבודת העם – הנה ניתן היום על ידם האות הראשון גם להמצאת הרכוש המכוון להכשיר את התנאים לעבודתנו ולהצעידה קדימה בדרך של יצירה עצמית.

בתוך כל מבול מלחמת־הדברים ההדדית ופולמוסי־הויכוחים ופלפולי־הפרוגרמות, הממלאים את עיתותיהם המרובים של מפלגותינו בחו“ל – אף אלה שעומדות על בסיס עבודת ארץ־ישראל, — בתוך כל החלל והאפסות הגמורה שבפעולותיהן ביחס לעבודתנו הישרה בא”י – מזהירה היא ומממלאה את הלב נחמה ואמונה פעולתם של חלקים מהם, העולים ישר ארצה־ישראל והמטפלים בעליה זו, בהכשרת ובארגון החלוצים, המטפחים את התנוועה הזו ומסייעים לחברים לעלות, — כל אשר שמו להם לתפקיד חייהם לעבוד עבודת־הקודש: העליה לארץ. לזו נצרף עתה גם את פעולתם של “פועלי־ציון” באמריקה, אשר עזבו סוף־סוף את פלפולי התיאוריות ופולחן־הנאומים ונגשו לעבודת ממש גדולה, אשר אין ערוך לה לגבי עתידותיה של תנועת־העובדים בארץ: יצירת רכוש עצמי של העובדים.

הרעיון הזה של יצירת רכוש־עובדים, אשר יוָצר ויאצר ע“י העובדים בכל העולם ויעמוד ברשות צבור־העובדים בארץ ולרשותו לשם בנין חברת־העבורה העברית – אינו חדש. הוא פרי־רוחם של “פועלי־ציון” בשכבר הימים והונח ביסודה של הקפא”י. ואם בימי לידת הרעיון רבו המתנגדים לו בקרב הפועלים בארץ, מתוך התעמקות בתפקידו של הפועל העברי בארץ ובפרובלימות החברותיות והכלכליות שבעולמנו – הנה כיום הזה כבש רעיון זה את לבות כל מחנות העובדים בארץ ובחו"ל, — מלבד אולי חלקים קטנים, אשר עדיין לא התנדפו בעם חלומות־נעורים על עבודת ההסתדרות הציונית הכללית.

כיום הזה ברור הוא לכול, כי פעולת צבור העובדים בארץ נדונה עקרות מאז ועד עתה אך ורק מהיותה תלויה תמיד בחסדי ההסתדרות הציונית. גלוי הוא לכל, כי באותם האמצעים שעמדו ברשות ההסתדרות הציונית, ואשר באו לה בעיקר מהמוני־העם בגולה, אפשר היה ליצור יצירות של ממש גם באותן המסיבות, שחיינו ופעלנו בהן עד עתה. וגם באותם הפרורים אשר הוקדשו ליצירה של העובדים – אפשר היה להשתמש באופן אחר ובמשנה־תועלת, לו היו סכומים אלו ברשותם של הפועלים ולא ברשות אחרת, אשר הזילה אותם להם טפות־טפות, ובאיחור זמן, ובצורות מעליבות. הדברים ידועים למדי. הרי מרגיש היום כל אחד את הכאב בלבו למראה האכזבה החדשה שבאה גם השנה. בטוחים היינו שהשנה תתחיל פעולת־הכנה חקלאית בזמנה באמצע הקיץ או בחדשי הקיץ האחרונים – והנה באה ועידת פרג¹ והוכיחה את משוגתנו. הועידה ידעה להחליט ולאשר את התקציבים לחנוך, אולם את התקציבים לחקלאות הסכימה להציע לקונגרס. עוד עובדה: לפני חדשים אחדים נדרשה ההסתדרות הציונית ע“י המחלקה להתישבות של ועד הצירים להקציב את הסכום המינימלי של 3000 לי”מ להכנת חמרי־בנין במקומות, אשר הכרח הבנין שם הוא בלתי־נדחה, — והנה עברו חדשים, הגיע חצי אלול, ימי הגשמים ממשמשים ובאים ואין כלום: אין שום הכנה, אין אותות, אין בנינים חדשים, קפאון כמקודם…

וכל משק חושב לו בכאב: לו היה יכול להכין עכשיו את התבואה, לבנות עכשיו את הרפת, לרכוש עכשיו את האינונטר, — כמה היה יכול כל זה לשנות את פני המשק ולהוציאו למרחב! ובינתים עובדים חדשים אלו לבטלה – במקום להשתמש בהם לכל עבודות־ההכנה החשובות הנזכרות, שהן תנאי הכרחי להצלחת כל משק. ויודעים אנשינו לספר הרבה: מעשה בעבודה גדולה שנשמטה מידינו מחוסר סכום מועט לערבון, מעשה בעבודה אחרת שנחנקה מחוסר הון־חוזר והגיעה ע"י כך לדיפיציט, מעשה במוסד פלוני שנידון לאי־הצלחה מחוסר קרדיט וכו' וכו'.

ברור הוא: העובדים צריכים לצאת לדרך של פעולה עצמית, בהעזרם בכל האמצעים שבידם בכדי ליצור הון ורכוש השייכים למחנה העובדים. זה יהיה הסדן הכי נוח לנגידת עתידו של מחנה־העובדים וליצירת חברת־העבודה, זה יהיה כלי־הנשק הכי מוצלח למחנה־העובדים במלחמתו בכל המפריעים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, הערוכים נגדו.

הקריאה הראשונה ע“י הקפא”י. במשך הזמן נוצרה שורה שלמה של מוסדות פועלים עצמיים: “המשביר”, קופת־חולים, בנק־הפועלים. עתה הנה בא אוסף מכשירי העבודה ונתן לקריאה זו את הביטוי העממי המלא ופתח לה גם את הדרך הרחבה: להרבות רכושם וכוחם של העובדים, לגשירת גשר ישר בין העובדים שבארץ ובחוץ־לארץ ולנתינת תוכן רב ועשיר לפעולותיהם של חברינו־לרעיון בגולה.

תרפ"א.

מדוכאים, בראש מורד לארץ, אנו עומדים לפני שברנו הגדול. אך תמס ילך הלב, המתעטף ביגונו. הוי! מי יכיל את כל גודל היגון בהלקח מאתנו יוסף חיים ברנר, אשר הלך לפנינו ויאר את דרכנו, אשר הוכיח לנו תוכחות אב ולטף אותנו ברחמי־אב; הוי, ברנר, ברנר! האח־המורה היקר! האמנם ראשך הוא המפואר, אשר צנח לארץ, האמנם לא נוסיף שמוע את דברי פיך לנצח, לנצח? – ואתה, צבי שץ היקר, המיתר העדין והרך – האמנם נותקת לעולמים? –

קטן הלב מהכיל את האסון.

י“ב אייר, תרפ”א

היום עלינו להגיד לאח הנפשע: – לא בדמנו תקנה לך את אשרך. גם אם תכרית מאתנו עשרות וגם מאות – את תקות ישראל לא תכרית, גם אם יהיה כוחך אלף מונים ככה. תחת העשרות יבואו האלפים ותחת המאות – רבבות בני ישראל, אשר ינהרו אל הארץ בזרם עז, לכפר על חרפת המולדת – המולדת שלנו הספוגה דם בניה, לכפר בעבודה כבירה לבנין הארץ שלנו, לבנין העתיד לעמנו. מעשי פריצי־חיות רק יגדילו את האסון – גם לנו גם לך – ואת העוני ואת השממה בארץ, להוותך ולהוותנו גם יחד. אולם תדע, כי כוחנו, כוח הבנין לא פס. עדים על זה אלפים הבונים אשר באו והרבבות אשר יבואו. בכוח זה נגבר על כל אויבינו הרבים, העומדים לנו לשטן, בבוא הזמן שקוינו לו דורות אין מספר, – זמן תקומתנו בארצנו. ותדע לך: שרפנו את כל הגשרים מאחורינו, זוהי תחנתנו האחרונה והיחידה. כל תעלולי הפראים וכל האיומים – לא יפחידו אותנו. דמי אחינו הנשפכים קורא אותנו, קורא את מליוני בני־עמנו בכל התבל ביתר מרץ וחום וביתר שאת להגביר את עבודתנו בארץ, – ואנו את עבודתנו נגבירה! ונוסיף: דרך זו שאחזת בה מסוכנת היא גם לך, עצמך. יזכר לך את אשר עוללת לנו, לילדינו הנקיים והזכים, אשר אך דרכה רגלם על אדמת הארץ לבנותה בזיעת אפים ובעמל כפים – ותשפוך את דמם לארץ. נזכורה.

התזכור?

באוקטובר 1915¹ בימי ממשלת התורקים גורשו מאות משפחות יהודיות, בבהלה ובאכזריות, ונדחפו אל תוך האניות אשר הפרידו בזרוע בין אם ובין תינוקה, בין אב זקן לילדיו, בין איש לאשתו.

– במאי 1921, בימי ממשלת הבריטים – בימי הנציב היהודי, גורשו בחרפה ובאכזריות מאות חלוצים, אשר עברו כל מיני יסורים עד הגיעם לארץ, נדחפו בחזרה מתוך כל החופים בארץ זו ובמצרים שכנתנו, אשר בהם עגנו האניות וגם הספיקו להוריד חלק מהעולים. גורשו בחזרה אבות שבאו אל בניהם ואחים ואחיות שבאו אל אחיהם.

כה רב הדמיון בין שני האַקטים ההיסטוריים האלו, ובכל־זאת מה רב ההבדל: אז מצאה האנטישמיות, אשר התלקחה עם התחלת המלחמה, לנחוץ להתעטף מעטה שאול, חוקי, שהתבטא אז במלים “נתיני האויב”. תורקיה “הפראית” התביישה בתעלולי אנטישמיות גסים, גלויים, ותעשה את מעשיה במסגרת “החוק”. – ממשלת בריטניה הנאורה שבארץ לא תדע בושת. בלי שום כחל ושרק, בלי שום מעטי־חוק – בהפרת־חוק גלויה לעין כל עשתה את המעשה הזה לנו: המון ערבי חוגג ברמלה הוא שהקריא למשוח־מלך־בריטניה בירושלים את הפקודה כתשובה על שפך הדם והשוד הרב אשר ערכו ביפו, לאמר: ראו כיצד צריך להתהלך עם ממשלת האנגלים האדירה, לפחות – במה שנוגע ליהודים ולהגשמת הבטחותיה להם: ובמחי־יד אחד השגנו את מבוקשנו. מובן, שאחרי זה צריך לדרוש עוד ועוד – ולאַיים… הנצחון בטוח. “השקר הגדול”, המתהלך בראש כל חוצות, הגושפנקא של ממשלתנו בימים אלה, – הוא ינצור והוא יעזור.

וחולפת התמונה:

בהא־אל־דין הוציא פסק־מות לציונות, פקד להשמיד את בולי קה"ק ולהעניש קשה את מחזיקיהם, אסר להזכיר את שמות “ציון”, “הרצל”. אחריו החרה החזיק ג’מל־פשה, אשר הירבה על הגזרות ואמר לעקור בכוח את תקות־ישראל, ערך מאסרים בהמון ושלח לדמשק וכו'.

בולס וסטורס ערכו פרעות בירושלים, הגנו על הפורעים והפריעו למגינים להגן ואחר אסרו אותם ושלחום לעבודת פרך בעכו: סתמו את הפיות ומחקו כל מלה של מחאה ושל נחמה. אסרו על הפצת בולי קה“ק. ערכו אח”כ חקירה ומשפט צדק אשר הרשיעו את הנהרגים והנשדדים והצדיקו את המסיתים והרוצחים. התעללו במשך שבועות רבים בישוב היהודי ובכל הקדוש לו.

בימי סמואל היהודי נעשה לנו ונשנה כל אשר עשו “ידידינו” הנזכרים ועוד יותר – את אשר יזמו לעשות הם ולא העיזו. מידי סמואל נחלנו את כל העלבון – אחרי שפך הדם וחורבן מאות האנשים – והשפלת כבודנו עד לעפר. פקידיו ועושי רצונו מתעללים בנו כיום הזה. עוד החרב מתהפכת – והרוצחים הומים בראש כל חוצות. ההתנקשות הגדולה בנפש היהודי, בנפש תקות העם – נתמכת בגלוי ע"י ממשלת הנציב העליון.

ב

פקודות נמרצות יצאו לאסור על הפצת שמועות שקר וידיעות העלולות להרגיז – ואיימו בענשים קשים. ואמנם, לפי העתונים, נשפטו יהודים בעוון הפצת ידיעות שקר. בו בזמן מפיצים עתונים ערבים ביפו ובחיפה ידיעות שקר ושמועות בעלות כוונה בולטת – ובאין מפריע, ואין היד מוחקת ואין בודה־השקרים נענש.

ה“פלשתין” היפואי מספר, כי היהודים בפ“ת עצרו אצלם את פועליהם הערבים וכשבאו קרוביהם לדרוש אותם – התנפלו עליהם אנשי פ”ת והרגו בהם. ואחר כך: יהודים התלבשו בתלבושת צבאית והתנפלו ושרפו את בית השיך אבו־קישק. אלה תולדות כל ההתנגשות בפ“ת. – כל השקר הטפל הזה על מאורעות פ”ת נדפס והופץ ע“י העתון, – ולא שמענו כי יענש או ייקרא למשפט על זה. באותו זמן נמחקת כליל בלי רחם כל כתבה, המספרת דברים כהויתם מפ”ת, חדרה, רחובות, כפר־סבא ועין־חי, הנמסרת ע“י “הארץ” או “דואר־היום”. ולא עוד אלא שגם ניתן ע”י הצנזור – בעונג כנראה – להעתיק אל העתונים העברים את סיפור־הבדים הנ“ל מה”פּלשתין", מה שאין כן לגבי שאר הדברים, שמותר לפרסם בערבית ואסור בעברית.

וכך היה גם לאגדה על דבר טונים רבים של דינמיט, אשר נמצאו אצל יהודים ביפו. נמצאה כמות קטנה של חומר מפוצץ בלבורטוריום של אחת מחברות־הבנין, כפי שהוברר ע“י החקירה. באותו זמן הפיצו העתונים הערבים וחוגים שונים בתיאבון רב סיפורי מעשיות על עשרות טונים דינמיט ובכלל על פצצות ועל נשק לרוב, שנמצאו אצל יהודים. והביקורת לא מחקה, והמשפט לא העניש והעתקת בדותא מרגיזה זו הורשתה גם לעתונים העברים הנ”ל. מורשה לערבים לעשות צילומים וסנסציות מרעישות – ולהפיצם בעולם, – ואצלנו מעיזים למחוק את כל גליון־האבל ואף את מסגרת־האבל! ותיקי־צוררינו שבכל הזמנים לא יכלו להעלות על הדעת חוצפה כזאת וגסות מטומטמת כזאת: לאסור על העם האָבל על בניו הגבורים ביום האבל – את הבעת אבלו ויגונו.

ג

איזה רושם צריך להתקבל בכל העולם, אחרי הגיע הידיעות מא“י על המאסרים בהמון הנעשים ביהודים, על פשוֹט פלוגות שוטרים במושבות וקבוצות היהודים לחפש נשק ועל הובלת נאסרים יהודים במשמרים כבדים ובחרבות שלופות? הוא אומר: הרושם הפשוט, הטבעי מידיעות כאלה יהיה זה, כי היהודים ערכו פרעות ביפו, כי היהודים התנפלו בכל מושבותיהם על שכניהם השקטים, כי היהודים מסיתים להרג ושוד, – ולא להפך; שאלולא כך – למה לא תפשוט הממשלה על הכפרים השכנים ליפו, פ”ת, חדרה ורחובות, לאסוף את הנשק שבו התנפלו, הרגו וחמסו? למה לא נאסרים כל המסיתים הידועים, כל אלה אשר גרמו למהומות הדמים, ראשי המתנפלים והשודדים? באותו זמן אשר ילכו שליחי הממשלה לחפש את האקדח המחליד זה שנים אצל בן־המושבה המחזיק אותו אך להגנת נפשו ונפש־ביתו – הן ברור זה כשמש בצהריים לצוררינו הכי עקשים – למה תעלים הממשלה עין מאוצרות הנשק הטמונים בכל ישובי הערבים מעת צאת הגרמנים והטורקים את הארץ? למה תביט בקור־רוח אל הגמלים טעוני־נשק הבאים מארץ עבדאללה² ואל סירות־הנשק השטות מארץ בעלת־הברית?

וייזכר נא גם זה:

אחרי ההתנפלות הבלתי מוצלחת של הערבים על חדרה, אחרי שנעצרו 2000 איש ע“י ההגנה האמיצה של אנשי המקום הזה, המעטים במספרם, אחרי שרק הצליחו לשרוף בתים אחדים ולשדוד את הבתים שבקצוות המושבה – לא יכלו לישון סגני המושל משכם ומתול־כרם השכנות. הם הופיעו, סמוך לזמן ההתנפלות והשוד בחדרה, אל המקום הזה פעמים אחדות בזו אחר זו ודרשו למסור את הנשק הנמצא במושבה. הן ברור: הנשק הזה שבמושבה מפריע ל”שלום" הציבור, מפריע לתיאבון השוד והרצח של התושבים השקטים, ה“אצילים” מתל־כרם ומשכם, מקקון ומדמיירו, וצריך, איפוא, לבער אותו בשם ה“חוק” – “בשם הצדק והיושר”…

זהו אפּילוג מתאים מאוד לחזיון הנערך בארצנו, אשר הגבורים הראשיים הם – הממשלה ופקידיה, הגדולים עם הקטנים.

כ“ה אייר תרפ”א.

(יפו ט“ז-י”ח שבט, תרפ"ב)

רבים הם סבלות הפועל העברי בארץ בתקופה הנוכחית, קשים הם ביחוד חיי הפועלים בעלי המשפחה, העובדים כשכירי יום ואין שכרם הדל – גם כשיש להם עבודה תמיד – מספיק להם לפיהם ולפי בני‏־ביתם. אולם קשים ומרים שבעתים הם חיי משפחות התימנים הנמקות בעניין וסבלן בשכונות ובמושבות. חוסר־עבודה מתמיד, רעב ומחסור, צפיפות נוראה בחוֹרים אפלים, הקרואים צריפים ו“בתים”, וכתוצאה מזה – מחלות ותמותה במידה מבהילה – זו מנת חלקם של התימנים, כמעט בלי יוצא מהכלל, העובדים וחיים בארץ זה 13 שנה ויותר.

היו ימים וחשבו, כי התימנים יתפסו את מקום הפועלים הערבים במושבות, היות וצרכיהם אינם עולים בהרבה על אלה של הערבים, לפיכך הסתפקו ב“בנין” בתי־חומר וצריפים קטנים, בתוספת מגרשים פעוטים להם, בירכתי המושבות, – ובזאת אמרו לפתור שתי שאלות בבת אחת: הספקת פועלים זולים לאיכרים וביסוס המון משפחות יהודים על יד המושבות.

הרעיון הזה אשר הגו עסקני־ישוב תמימים, פשט מהרה את הרגל. עליית התימנים ופעולתם בארץ קשורה בקשר אמיץ עם תנועת הפועלים העברים הכללית ובאופן טבעי התקרבו זו אל זו ופעלו ונפעלו זה על זה. מופרכת היתה, איפוא, חלוקת העובדים היהודים לשתי מדרגות: הפועלים האשכנזים ודרישותיהם והכרתם העצמית מזה – והפועלים התימנים מעוטי־הצרכים והמשועבדים לאדוניהם מזה. עצם מציאותם של התימנים במצב שפל וירוד זה – היתה תמיד כמחאה חיה כלפי תנועת העבודה הצעירה, אשר השחרור והגאולה היו נר לרגליה מראשיתה. בתוקף החיים, ע"י הנגיעה הישרה עם שאר העובדים – התפתחו גם דרישותיהם והכרתם העצמית של התימנים, ולא יכלו בשום אופן, לשמחתנו, להידמות לעם הארץ, כרצון אכרינו ואולי גם חלק מעסקנינו, ושזהו לפי דעתם התנאי העיקרי להיותם מוכשרים לכבוש את העבודה. עד מהרה החלו להיות נדחפים מתוך העבודה ושנואים על נותני־העבודה, כחבריהם עולי רוסיה ופולניה.

וכיום הזה אין האכרים, מלבד יוצאים מן הכלל, מעסיקים בעבודתם את התימנים החיים במושבותיהם. רע ומר היה גורלם הכללי, אלמלא חשו לעזרתם פקידות יק"א (זכרון יעקב, פתח־תקוה ונס־ציונה), אגודת נטעים (רחובות, חדרה), והיקב (ראשון־לציון) המעסיקים במשך תקופות ידועות בשנה חלק חשוב מהם. למרות אלה – הולך המצב ונעשה קשה יותר ויותר. חוסר־העבודה והרעב הם אורחיהם התמידיים של יושבי הצריפים והחורבות האלה ומפילים בהם חללים. תמונה מבהילה התגוללה לפני משתתפי המועצה. בּתּנות כל ציר וציר את ענויי בני קהילתו וסבלם המרובה בכל מקום ומקום, ולא הופרז הפעם על המדה: פניהם של הצירים עצמם, המצוּמקים והחוורים, אימתו את כל הסיפורים הנוגים. מתוך הדברים והמספרים, שמסרו צירי המועצה נראה, כי התימנים לא רק שאינם מתרבים אלא עוד הולכים ופוחתים במספרים. “נכנסנו כ־300 נפש וכעת הננו רק 150” – כך מספר ציר חדרה, המצטיינת בשיכול יושביה התימנים. התנַונוּת ציבורית – זהו הרושם הכללי של התמונה.

קשה ביותר היא צרת הדירות. בחדרים קטנים מתגוררות נפשות רבות. בחדר אחד גרות משפחות אחדות, בקור ובטחב הצריפים מתמוגגים נשים וילדים כל ימי החורף, לרוב, – יחד עם אבות המשפחה, הבטלים מעבודה. המצב הזה מביא המון מחלות על האנשים האלה וגורם לתמותה – ביחוד של ילדים – בהמון. נוראים היו הסיפורים על מות נפשות אחדות בבית אחד בזמן קצר (לא למותר לציין, כי “הדסה”, המוציאה על חשבון ההסתדרות הציונית אלפי לירות בחודש ועובדת בכל הערים והמושבות – אינה מוצאת לנחוץ לדאוג לבריאותם של התימנים בכל שכונותיהם, ולסדר להם את העזרה הרפואית המינימלית, אשר היתה בלי ספק מקטינה את התחלואים ואת התמותה).

ברוּר הוא כיום לכל: אין תקומה ואין תקוה לתימנים מעבודתם במושבות. גם אם יבנו להם בתים בלבד – לא יוָשעו. “לא נוכל לפרנס את עצמנו ואת ילדינו ע”י הבתים" – הביע אחד מצירי ראשון לציון. צריך לבסס את השכונות באופן שעיקר פרנסתן יהיה ממשקן העצמי. מוכרחים לרכוש שטחי קרקע בקרבתן, בכדי להגדיל את המגרשים של המשפחות, לסדר את ענין המים, לבנות בתים ורפתות ולתת אפשרות של רכישת משק־בית. זוהי הדרך היחידה להצלתן ולתקומתן של שכונות התימנים.

גדולה היא אחריות הסדתרות העובדים וההסתדרות הציונית בפני הציבור הזה, אשר הראה את כוחו בסבלנות, בחריצות ובכשרון־עבודה במשך כל זמן היותו בארץ. עתה הגיעו מים עד נפש: אין כוח לשאת יותר את התלאות. הגיע הזמן לחונן את צבור העובדים התימנים ולהגביר את הפעולה לתקומתו. תשומת־הלב והגברת הפעולה תוספנה כוח ואומץ לציבור זה ותחַיה אותו. מוכרחים להמציא את הסכומים שהוקצבו מטעם הקונגרס לצורך זה. סכום לא גדול ביותר, כעשרים אלף ליר"מ, יכניסו מהפכה בכל מושבות התימנים ויעמיד אותם על רגליהם. תבוא נא ההתאמצות ותמלא את חובתנו הגדולה לעובדים התימנים!

במשך יום שלם הסיחו הצירים למקומותיהם את צרת נפשם, את כל התלאה והמצוקה האופפות אותם. מתוך מרירות רבה הטיחו דברים קשים כלפי הסתדרות העובדים, בראותם אותה אשמה במצבם הנוכחי, באשר לא הקדישה לדעתם, תשומת־לב מספיקה בפעולותיה הכלליות לצבור התימנים.

אכן במשך התקופה האחרונה התרופפו הקשרים שבין התימנים ובין ההסתדרות הכללית. ההסתדרות לא העמידה מקרבה אנשים אשר יקדישו את עצמם לעניני התימנים, לא הפיצה ביניהם את רעיונות חברת־העובדים ולא עסקה בעניני תרבות כבשנים הקודמות. הפירוד שהיה במחנה העובדים גופא השפיע לרעה. הוסחה הדעת במידה מרובה בציבור התימנים והושם אליו לב בה במדה, אשר היה יכול להגדיל את כוחה של מפלגה זו או אחרת. לאט־לאט התרחקו חלקים שלמים של ציבור התימנים מההסתדרות. ומכאן קרקע נוח לתעמולתו של ה“מזרחי” אשר היה זקוק לקולותיהם בזמן הבחירות לאסיפת הנבחרים. ובגלל זה נטפל אליהם בתקופה זו והבטיח להם “הרים וגבעות”. במקומות אחרים האמינו התימנים בכונתם הטהורה של “חבריהם לדת” והלכו אחריהם. לא עבר זמן רב והם התפכחו מאמונה תמה זו, ונוכחו עד כמה מבטחם בהאדונים מ“המזרחי” – מבטח שוא הוא.

עתה, לקול קריאת ההסתדרות, נאספו ובאו כולם, מכל המקומות. ההכּרה השוררת היא זו – כי אין להם גואלים ומגינים מבלעדי ההסתדרות, שהם חלק בלתי נפרד ממנה. יפה אמר להם אחד החברים: “באופן טבעי, בהכרח המציאות – נמצאים אתם בתוך ההסתדרות”. אכן כל הכאבים שהצטברו בלבבות במשך תקופה רבה התפרצו בהפּגש שליחי כל הקבוצים עם ב"כ הסתדרות החקלאית, וברובם – בכתב אשמה על ההסתדרות, אולם בסוף הדברים באו לידי ביטוי האמונה והנאמנות להסתדרות ועיקריה, הדרישה הנמרצה מצד הצירים לכל העובדים התימנים לחזק את הקשרים עם ההסתדרות להשתתף במוסדותיה ולשאת בעולה.

הכל תלוי, כמובן, במעשים אשר יבואו אחרי ההחלטות.

לפי דרישת הצירים הועלה על הפרק גם הסעיף “עליה”. בשאלה זו באה המועצה לידי התעלות. גם כאן, כמו בכל מועצות ההסתדרות, שימש פרק זה לטל מחַיה ולנחומים ולמקור מרץ ותקוה לימים יבואו. יחד עם כל ציבור העובדים הרגיש גם חלק זה צורך חיוני־נפשי בחדוש היחסים והתמדת הקשרים עם אלה שנשארו בגולת־תימן והנכספים לעלות אל הארץ; הרגש בנחיצות של כניסת אנשים צעירים ורעננים מן הגולה לתוך הצבור הזה, אשר הזקין בעבודה ובסבל במשך רבע יובל שנות היותו בארץ. קשר המכתבים לא נפסק במשך כל הזמן, ביחוד התחזקה חליפת־המכתבים בזמן האחרון וגברה הדרישה אל המאושרים היושבים בציון שיעזרו להם לעלות. הגיעו מכתבים בחתימת ראשי בתי אבות וקהילות, הדורשים עזרה לעליה. בדמיונם רואים המסכנים והנה ישראל יושב לבטח בארצו, שר יהודי מושל¹ וגם בית המקדש יבּנה בקרוב.

הדברים בענין זה נבעו מן הלב והציתו אש בעינים. נשכח לרגע כל ההוה הקשה והאפור ושגו בחלום העליה מהתם, לפגישת האחרים הנדחים. וכשיצא אחד והביע את דעתו, כי אין לקוות לעליה טרם שהסתדרו היושבים בארץ מכבר – השתיקוהו ונזפו בו. “עליה! למרות ועל אף כל המציאות הקשה” קראו יחד אתנו כל צירי מועצת התימנים בנעילתה.

דרך ארוכה עברה “אחדות־העבודה” בשתים ומחצה שנות קיומה, מועידת פתח־תקוה ועד היום. הבודדים מתוכנו, עזי הנפש והמחשבה, יצאו בדבריהם לקראת הימים הבאים, אותם הדברים אשר היו בטוי נמרץ ועמוק להלך־נפשו ומאוייו של צבור־העובדים, עייף התקוה לגאולה, – ועד מהרה היו הדברים לקנין כל הצבור שלנו. בהתלהבות פגשנו את הדברים ששטפו בעוז מפיות הטובים שבחברינו וברטט הקשבנו כולנו למתרחש בתוך עולמנו. נפתח פתח לרווחה לציבור העובדים בארץ – ליצירה למרחב, להפניית כל כוחות הנפש והחומר האצורים לדרך של יצירה ופעולה רבת־פרי.

הרעיון הזה של “אחוד כל כוחות העובדים לשם בנין א”י עובדת ויצירת מחנה אחד ציוני־סוציאלי" כבש את כל הלבבות, למרות זה שנשארו מועטים אשר לא יכלו לוותר על מסורת של שנים, – – – וגברה האידיאולוגיה המפלגתית. אולם כל הציבור הרחב נלוה בהתלהבות אל הדגל הזה, אשר התנופף ובישר עתידות לימים הבאים. עד מהרה עברה בשורת “אחדות העבודה” את גבולות ארצנו, התפשטה על פני כל הגולה העובדת ותעורר למחשבה ולפעולה את המפלגות מקפאונן. רעיונות אחדות־העבודה, שעל ברכיהם חונכו ומתחנכים חוגים רחבים בתוך העובדים בגולה, הקימו תנועה חיה בתוך המפלגות והחוגים הארץ־ישראליים, השפיעו השפעה עצומה על מחנות פועלי־ציון, צעירי ציון והחלוץ.

ובארץ פנימה, למרות יגיעם הרב של מתנגדי האחוד, – – – עומד כיום צבור־הפועלים ברובו המכריע חדור ההכרה הציונית־הסוציאלית והולך בדרך להתגשמותה. במחשבה ובמעשה. עוד לא היה זמן כזמן הזה, אשר ההכרה הסוציאלית ורעיון־האחוד ימצאו הד חזק כל כך בלבות כל העובדים בארצנו. מלחמתה של אחדות־העבודה במשך שנתים ופעולתה בחיים – הן הן שהתוו את הדרך לצבור־העובדים כולו בארץ וגם היו למורות־דרך לחברינו בחוץ־לארץ.

וראה: ממש בו בזמן התמעטו שורות אלה המאורגנים בפועל ב“אחדות־העבודה”, אשר היתה למין ועידת חיפה למפלגה. ולמרות זה, שעד היום חשובה ורבת־השפעה היא פעולתה הפוליטית והחנוכית של אחדות־העבודה – לא רבים הם הפועלים הנמנים על דגלה.

את אשר יגורו רבים מחברינו הנאמנים בועידתנו בחיפה – הנה זה בא. אחרי הנצחון שנצחה אחדות־העבודה בועידה הכללית, בהכניסה את המכסימום האפשרי של רעיונותיה לתוך חוקת־ההסתדרות החדשה, – מצאה זו לנחוץ להמשיך את פעולתה ומלחמתה בתור מפלגה, עדי התגשם רעיון אחדות־העבודה בשלמות בתוך ההסתדרות הכללית. רבים מהחברים חששו אז לסכנה שתקום לרעיון “אחדות־העבודה” מהיותה עצמה למפלגה, והביעו בדברים ברורים את פקפוקיהם בנחיצות ובתועלת של המפלגה החדשה. אולם רבו המחייבים וגבר הקול, הבוטח בדרך הישרה של “אחדות־העבודה”, אשר תפקידה וזכות־קיומה היחידים – המשכת אותה הפעולה שהחלה בפתח־תקוה ושהביאה להתגשמות חלקית בחיפה.

אבל לא כן היה.

לאט־לאט הסתמנה דרכה של אחדות־העבודה אשר נטתה לצדדין. במשך הזמן היתה למפלגה עם כל הנלוה לזה. במקום להערות את כל המרץ וההתמצאות לשם הגברת ההסתדרות הצעירה – אשר אחדות־העבודה היתה גורם עיקרי ליצירתה, במקום להתעמק בשאלות העבודה המסובכות, בהרמת גובה משקינו ומוסדותינו והעמדת כל אלה על דרך של יצירה ציונית־סוציאלית בפועל – התחילו חברינו האקטיביים לעסוק במרץ בבצור המפלגה, התאמצו להעשיר את תוכנה ולהרחיב את חוג פעולתה, להכניס המון פעולות ונמוקים חדשים, המחייבים והמצדיקים את קיום המפלגה, – כל זה כמובן על חשבון ההסתדרות. והגיע הדבר לידי כך שבבואם לבסס את חיוב־קיום המפלגה הם מסתייעים באותן הטענות והנמוקים אשר כנגדם יצאו הם עצמם – ויצאנו כולנו – בכל כך עוז ותוקף, בהוכחות נמרצות ונוקבות, ואשר כנגדם היתה ערוכה מלחמתנו במשך שנתים. זכינו בתוך אחדות־העבודה להרכבת תפקידים של “עמידה על המשמר” לשם “הגון המיוחד” ו“המגמה המיוחדת” בכל שאלות חיינו, זכינו לשמוע טענות של “אי־אפשרות למסור להסתדרות ענין פלוני ולסמוך בדבר אלמוני” וכו'.

הזנחת עניני ההסתדרות ועשית אחדות־העבודה למפלגה רגילה, ההולכת בדרך כל המפלגות – על יסודותיהן ונמוקיהן – כל זה הוא התכחשות לעצם רעיונה ומהותה האמתּיים של אחדות־העבודה, כפי אשר הם מוּבּעים בכל עמקם בעצם השם הזה. וזה אשר דלדל את התנועה והרחיק חברים רבים וטובים, וזה אשר עלול להרוס את ההסתדרות ואת אחדות־העבודה גם יחד – אם לא נשוב בעוד מועד אל הדרך הרחבה של תנועתנו, הכלולה בסיסמא: “אחוד כל העובדים על יסודות הציונות־הסוציאלית”.

הסתדרות כללית של עובדים ומפלגות־עובדים בצבור בא"י הן שתים הסותרות זו את זו. זאת ידענו לפני שנים וזאת אנו רואים בבהירות יתירה, כיום הזה. היה זמן שנלחמנו במרירות נגד המפלגתיות והוכחנו שהיא מביאה הרס לעבודתנו. במשך הזמן עייפנו וקהה כלי נשקנו וכאילו השלמנו עם זה; ולא עוד, אנו בעצמנו עוזרים במדה רבה להתגברותה בחיינו – כמובן, על חשבון ההסתדרות, ועוד יותר: ישנם היום חברים באחדות־העבודה המוכיחים את הכרחיותה וגם את… החיוב והתועלת שבה.

“ככל העולם – אומרים הם – בית ישראל”.

אולם לנו ברור ההבדל. לא נדון כאן, אם בכל העולם יש צורך ויש תועלת רבה בזה, שהפרוליטריון קרוע לקרעים ומפלגותיו נלחמות זו בזו, למרות זה שמטרתן האחרונה – השתררות המשטר הסוציאלי בעולם – אחת היא. נוכל להבין: סוף סוף נפרדים הם הדרכים ונפרדות השיטות שבהן אומרות המפלגות השונות להגיע למטרה זו. שונה לגמרי המצב אצלנו. המטרה ברורה: ארץ־ישראל סוציאליסטית – אחת היא אם מודים במלה זו ואם לא – ואף הדרך ברורה: בנין הארץ על ידי יצירת קהלות־עובדים חפשיות בחקלאות ובתעשיה ועל ידי הלאמת נכסי־הטבע ומכשירי התעשיה. כל זה משותף לכל העובדים בארץ, לא נוכל לדבר על “מהפכה” – טרם שנוצר דבר־מה בארץ בכלל וטרם יצרנו אנו דבר־מה בארץ, ורק על־ידי עבודתנו החיובית והיוצרת כל יהבנו. ואף עבודתנו הפוליטית תהא נובעת מתוך העבודה הזו ותהא גוברת ועולה יחד עם התגברותה ועליתה של יצירתנו.

בדרך אל יצירת החיים החדשים הולכים אנו כולנו, השואפים לקבוצה ולמושב־עובדים גם יחד. שלא בצדק העמידו את שני אלה כשני קצוות, כאויבים זה מול זה. לאמיתו של דבר – אלה הן רק שתי תחנות בדרך הכבדה, הלוטה בערפל, המובילה אל החברה החדשה, משאת נפשנו. בדרך חתרנו לאמת ולסוד־ההצלחה ביצירת אותה החברה, – לא אחת עוד נתלה בנסיונות ובמתודות שונות, לא אחת עוד נכשל ונמשיך את חפושינו. גם בעלי המושב – שהם הנם רובם של חברינו הישנים בארץ – שואפים לבנין חברה עובדת חפשית וצודקת, גם הם מכניסים לתכניתם את השתוף, אשר יבוא באופן חפשי וטבעי יחד ובמדת ההצלחה הכללית של המשק. הן בלי הצלחה כללית של המשק – צחוק היא כל הפרזיולוגיה על שתוף ועל קומונה. אצלנו כבר גזרו את גזר דינם: השואפים לרכוש פרטי וכו'. וכמה אינו צודק המשפט, וכמה קל יחסנו לאותם החברים אשר במשך שנים רבות עמדו במערכה ונשאו על גבם את עולה של מלחמת תנועת־העבודה! – אחרי אי־הצלחה רבה של הקבוצות במשך 10 שנים, במשק ובחיים החברתיים גם יחד, התגברה הנטיה בתוך צבור העובדים למושבים, שעל־ידם ובהם הם אומרים להגשים את מיטב שאיפותיהם החברותיות. מי יבוא ויגזור אומר: זו הדרך וזו לא הדרך?!

הסתדרות העובדים כולה, בתוקף עצם מהותה ותכנה ובתוקף מציאות תנועת העבודה בארץ וצרכיה – פועלת היא באופן טבעי במגמה ציונית־סוציאלית, והולכת לקראת התגשמותן של השאיפות הצ“ס. אלה אחוזות בה כפתילה בשלהבת ובלעדיהן אובד לה להסתדרות כל תוכן וכל ערך. ביודעים ובלא־יודעים פועלת היא הכרה זו בתוך ההסתדרות כולה ובמוסדות, שומרת על האופי העצמי המיוחד להסתדרות העובדים בארץ, שאין לה דוגמה בשום הסתדרות בעולם, ומטביעה את חותמה על כל פעולותיה. העובדה שבתוך ההסתדרות ישנם חוגים רחוקים ממהלך־מחשבה סוציאליסטי וגם יראים ממנו ומתכחשים לו בדברים אינה משנה כלום: הצביון הכללי של תנועת־העבודה ומגמותיה הברורות מובילים גם אלה המועטים ביודעים ובלא יודעים לדרך הבנין הציוני־סוציאלי. כל היסודות הבלתי־ציוניים או בלתי־סוציאליים שבין העובדים – אינם מוצאים את מקומם בהסתדרותנו או נפלטים מהר מתוכה כיסוד זר. כן נפלטו מההסתדרות המ.פ.ס.־ים הבלתי ציוניים ואינם מוצאים את מקומם בתוכה כל פועלי ה”מזרחי" למיניהם ושאר היסודות הבלתי־סוציאליים.

תנועתנו, שהיא מואחדת במהות, בדרך ובמגמה – צריכה למצוא את בטויה השלם ואת מוצא כל פעולותיה לכל צרכי חיינו בהסתדרות האחת, ולא היא נדונה מעיקרא לכליה, תשתבר למפלגות ותפלג את ניצוצות נשמתה.

אירגוני המפלגות דרשו הרבה כוחות לביצור עצמם ועל ידי זה משכו כוחות מההסתדרות ופלגו כוחות חשובים שבהסתדרות לשנים. במקום שהעובדים במרכזים צריכים היו להקדיש את כל עצמם, בלי שיור כל שהוא, להסתדרות – שבלי זה לא תתואר הצלחתה – היה חלק מהם מפולג לשנים: להסתדרות ולמפלגה, ועל ידי זה באה דיסהרמוניה והזנחה רבה בעבודה.

עתון ההסתדרות שהוחלט עליו בחיפה לא הוצא לפועל עד היום, הכרת נחיצותו וערכו בשלה אצל כל צבור הפועלים הרחב בלי יוצא מהכלל. והוא נדחה מפני עתוני המפלגה, המופיעים כסדרם ולהם נתונה כל ההתאמצות.

החברים האקטיביים שבנו היו עסוקים בשאלות המפלגה ובחיזוקה, בפוליטיקה ובפרובלימות מופשטות – ולא היה להם פנאי להתבונן לנעשה בתוך החיים במשקים ובשאר העבודות ולמצוא מזור לשאלותיהם הכי חמורות. מועצות ההסתדרות, אשר התאספו פעמיים, ואשר היו להן חשיבות והשפעה רבה בחיי ההסתדרות – נפסקו זה חצי שנה ואין דואג להן.

מחוסר תוכן חיוני, אשר יפרנס את המפלגה, בזמן שכל עניני החיים הממשיים הם מחוצה לה, היא נאלצה להחזיק באופן מלאכותי את הקשרים ולחזקם לעתים תכופות, נאלצה לברוא באופן מלאכותי תכנים ופעולות למלא בהם את הריקנות. לשם זה באים כל אותם פגישות־החברים, שיחות־החברים ונשפי־החברים המפורסמים ובזה מושקע הרבה מרץ ודאגה – ולהסתדרות אין דואג.

תוצאת כל זה – הרס להסתדרות ולמפלגות גם יחד. גם אחרי ההתאמצויות הגדולות מצד המפלגות – אין הצלחה גדולה ביותר, ורק מועילות הן להחלשת ההסתדרות ולהגדלת הערבוביה במחנה.

חברים רבים, ביחוד החדשים שבתוכנו, מטילים ספק באפשרות למסור להסתדרות כל הענינים, שהיו עד עתה מונופולין בידי המפלגות, בעיקר – הקשרים עם חוץ־לארץ.

הקשרים המיוחדים של המפלגות עם חו“ל, עם הבריתות וההתאגדויות השונות של חברנו־לדעה בחו”ל היו בעוכרינו. ברוב המקרים היו אלה¹ הגורמים המכריעים בהרבה משאלות חיינו הכי חשובות, בנגוד לצרכים של העובדים בארץ. המפלגות בחו“ל נעשו לשדה התחרות בשבילנו, ובהיות ענינינו מופעים לשם – הסחנו בהרבה את דעתנו מבפנים. בפועל – הן הן אשר פלגו אותנו, פועלי א”י, המאוחדים בכל. עד כמה גדלו הזיוף והצרוּת המפלגתית שלנו, תעיד העובדה, שבזמן אשר כל צבור הפועלים בארץ קבל בשמחה ובהכרה את דבר המכונות החקלאיות השלוחות על ידי פועלי־ציון מאמריקה, ובכל הקבוצות בלי הבדל מפלגה, ישנה התענינות חיה, ובאות הזמנות על כל הכלים האלה, בזמן אשר גם “הארץ” קידם את הדבר במאמר נלהב וגם “דאר־היום” הביא ידיעה על זה – מצא לו עתון־מפלגה לאפשר לעבור בשתיקה של קנאה צרה על המאורע הזה, אך ורק מתוך היות הדבר מעשה־ידיה של מפלגת “פועלי־ציון”.

ברור לנו, כי צבור הפועלים המאוחד ימצא את דרכו לחבריו־בדעה האמתיים שבחו“ל, ימצא את הדרך לקשרים ישרים בין חברינו בגולה, השואפים לא”י, ובינינו – ובהרבה יותר אמת ושלמות. המפלגות בחו"ל האכולות על ידי השנאה והמלחמה ההדדיות הבלתי־פוסקות ושפעולתן הארצישראלית עקרה – תעמודנה לפני העובדה של מחנה מאוחד בארץ, וברצון או שלא ברצון, תהיינה נאלצות להתחשב עם זה ולכוון על־פי־זה את פעולתן. מחנה העובדים המאוחד בארץ יהיה גורם פורה ויוצר במחנות חברינו־לדעה בחוץ לארץ ויוליכם באופן טבעי לדרך של אחוד ויצירה חיובית על שדה עבודת הארץ־ישראל.

וכי ימצאו אנשים, אשר לא יוכלו לחיות בלי מלחמת מפלגות ולא יוכלו לוותר על הטרדיציה וסבל הירושה של המפלגתיות וישתדלו להקים בארץ־ישראל את מפלגתם – המחנה המאוחד לא יחשוש לזה: כאבר מדולדל ידחה אלמנט זה וישאר מחוץ למחנה ומחוץ לחייים, כאשר קרה בדבר הזה לעינינו.

רוחות חדשות מנשבות בחוגי “אחדות־העבודה”. מאז נספחו אליה החברים החדשים מ“צעירי־ציון”. אלה אשר לא ידעו את דרך תנועת־העבודה בארץ מראשיתה ועד עתה, במשך 15 שנה, לא חיו את חייה ואת סבלה ולא נשאו ורק את שמעה שמעו, – אלה החברים מביטים עלינו, ה“הסתדרותיים”, בלתי־המפלגתיים במנוד ראש ובלעג. הבן לא יבינו את כל חבלי היצירה של הימים אשר קדמו להופעת “אחדות־העבודה” וזרה להם ההשראה המיוחדת שהקיפה את כל צבור העובדים עם הופעתה של זו בחיינו: חברים אלה, האמונים על תורת המפלגה בגולה, אשר חיו על התוכן המפלגתי המיוחד וראו בו חזות־הכל – הם לא יבינו אותנו ולא יאמינו בסיסמת־האחוד אשר בפינו.

לא נתווכח אתם. אלה חברי “אחדות־העבודה”, המלגלגלים היום על ה“טרדיציה” וה“נדר” של פתח־תקוה ועל ה“תורה מסיני” שאנו, “הזקנים”, איננו רוצים לזוז ממנה, – ידעו אלה שהרעיון של “אחדות־העבודה” והמושג שהניחו מחוללי התנועה בעצם השם הזה ההפך הגמור הוא למה שהם רוצים לראות ב“אחדות־העבודה”, שהשקפתם הם היא סתירתה הגמורה של “אחדות־העבודה”, יגידו נא בפירוש: “אחדות־העבודה” פשטה את הרגל – נשובה נא למפלגותינו: “פועלי־ציון”, “צעירי־ציון”, וכו'. יכנו את הילד בשמו ואל יהא השם מעטה לאותו הדבר, אשר הוא הפוכו הגמור. ואל ישאו חברים את נפשם, לאמר: דרך “אחדות־העבודה” מפתח־תקוה ועד היום אחת היא!

נדע נא את הדבר ברור – וילך לו איש בשם אלוהיו.

על אחדות־העבודה לשוב לעצמה. היא צריכה עכשיו לחדול מהיות מפלגה ולראות את כל תפקידה בבנין ההסתדרות הכללית ובהשקעת כל הכוחות לשמה. המטרה האחרונה של אחדות־העבודה – עשות את ההסתדרות חזקה, מקיפה ושולטת על כל עניני חייהם של העובדים ברוחה של הציונות־הסוציאליסטית – ואז היא תהיה אחדות־העבודה, בלי מרכאות בכל עומק משמעותן של מלים אלו.

תשרי תרפ"ב

להיות או לחדול – שאלה זו קיימת בחיים לפני מפלגת אחדות־העבודה מימי ועידת חיפה ואילך, והרי היא צפה ועולה מאליה ומתייצבת בכל חריפותה עתה, לפני ועידת המפלגה הקרובה, שעליה לתת את התשובה הברורה.

חלק גדול מחברי אחדות־העבודה פתר כבר לעצמו את השאלה: אותם הגורמים שקבצו את כולם מסביב לקול קריאת האחוד, בימי פתח־תקוה ואחריה, וריכזו אותם סביב הדגל של אחדות־העבודה, במובן האמיתי והטהור של מלים אלו, – אותם הגורמים עצמם הרחיקום אחר כך מעליה, כשנוסדה ההסתדרות הכללית, ואחדות העבודה הפכה את פניה ותהי למפלגה, אחת המפלגות בארץ.

ואין לזקוף זאת רק על חשבון אדישות העובדים, כעת, לכל דבר צבורי. רואים אנו להיפך: חיים ותסיסה רבה בתוך צבורי הפועלים העירוניים, שהם רוב מנין של צבור הפועלים. רובם הגדול של העובדים בארץ, בכפר ובעיר, ער לשאלות הכלליות המנסרות בעולמנו ונוח להשפעות חיוביות ולהתעניינות אקטיבית, עד כמה שבאים אתם בנגיעה עסקני ההסתדרות ועד כמה שבאה הדחיפה מצד אלה לעוררם למחשבה ולמעשה.

לב החברים סר היום מעל אחדות־העבודה, מאחר שהיא מתכחשת היום לעצם מהותה, והרי היא מקהילה קהילות ודורשת ברבים אותם הרעיונות של מפלגה ועל נחיצות מפלגה בישראל, שנגדם היתה מקהילה קהילות ונלחמת בכל־כך עוז ויפעה לפני שלוש שנים. אין החברים האלה רוצים בשום אופן להכיר בוידוי שמתּנים אחדים מדבּרי המפלגה היום, כי אמנם שגו הם, שגו כל החברים, בחשבם בפתח־תקוה לאחד את כל תנועת העבודה בארץ־ישראל איחוד גמור, בהסתדרות אחת, אשר תקיף את כל עניני החיים של העובדים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים; כל החברים הנזכרים עומדים היום באמונתם החזקה, כאז כעתה, באפשרות ובהכרח־החיים של איחוד כל תנועת העובדים בהסתדרות אחת גדולה וחזקה בהיקף כל צדי־החיים אשר רק היא תבנה ותקים את חברת העבודה בארץ, היא ולא אחרת!

וכמה מעציב הוא הדבר, שמכריזים על פשיטת־רגלו של רעיון אחדות־העבודה דוקא עתה בזמן שהרוב הגדול של צבור הפועלים עומד מוכן לקראתו וכולו מחכה לקול הקריאה אשר תצא עוד הפעם בכוח ותכה על כל הלבבות באותם הדי־הנבואה אשר פעמו אותה בצאתה בראשונה לפני שלש שנים.

ואמנם לא היתה עוד שעה כשרה לאיחוד הגמור, זאת אומרת לריכוז כל הענינים הציבוריים והיקף כל פעולות חייהם של העובדים בהסתדרות אחת כשעה זו. הזרע אשר זרעה תנועת אחדות־העבודה בימי זהרה – עשה את שלו. הוא נפל על קרקע רך, הכה שרשים עמוקים והצמיח פרי. הוא גדל וחינך מחנות צעירים, בארץ ובחו"ל, והפיח רוח חיים במפלגות־העובדים הציוניות הקפואות. בשלה הכרת הציבור הרחב בכוח החיים הכביר של אחדות הכוחות הגמורה. התקדמה הכרתו בהכרח של בנין חברת־העבודה על יסודות סוציאליים ובחשיבות הרבה של קשירת קשרים בינינו עם מחנה העובדים של מחנה העובדים העולמי. כל החיל הרב הזה אשר יצא ממעי אחדות־העבודה והמפרה חיים בכוח הנשמה שהפיחה בו זו – כאילו הותר כיום לבוא ולחסות בצל קורתו, בכדי להגדיל ולהאדיר את כוחה ובכדי להקים בחיים את קריאת נבואתה בעבר: איחוד כל צבור העובדים! – אולם בו בזמן הסתלקה לה זו מהדרך הרחבה אשר סללה היא, ותבחר לה שביל צר של מפלגה, להיותה אחת בין שאר מפלגות בישראל.

כל הנסיונות וההתאמצויות להחיות את המפלגות לא הצליחו, ריקות ושוממות נשארו דרכיהן. רק אמוני־המפלגות מעודם והשומרים להן את חסד נעוריהן – עוד פוקדים את נויהן ומתאַמרים לחדש את זהרן ואת כוחן. ולשוא. כל השורות הרבות, אשר המו לפנים מרוב חיים ועוז־נעורים ואשר תססו מרוח היצירה הרעננה אשר פעמה בהן – התרוקנו. מחנות־העובדים אשר מלאו אותן – לא מצאו כאן יותר שום תוכן־חיים ושום בטוי־צרכיהם, מאחר שהתוכן האמיתי והבטוי הנכון והעמוק לכל צרכי החיים גילתה ההסתדרות הצעירה ותמצא אותם.

כי הנה עבור עבר זמנן של מפלגותינו, גם בארץ וגם בחו“ל. עדים אנו כיום לקיום העלוב שלהן, להתנוונותן ולאפיסות כוחן של מפלגותינו המפורסמות בחו”ל. יבש מקור היצירה שלהן ותהיינה לגופות חנוטים. פועלי־ציון, צעירי־ציון, הפועל־הצעיר – בחו"ל – מה פעולתם כיום הזה בשביל הארץ, מלבד הפעולה המפלגתית הידועה המתבטאת בעיקר באסיפות וועידות, בנאומים ובהוצאת עתונים וכיוצא בזה? העזרו לעובדים בארץ במלחמתם הקשה, בעיקר – בחתירתם להחלץ לאט־לאט מתחת מרותם של אחרים וליצור להם את המוסדות הפיננסיים העצמיים, אשר הם יהיו הבסיס והיסוד לכל יצירתם בארץ כרוחם? – בדאבון רב הננו רק מתבוננים לכוחות הרבים אשר משקיעים שם ללא־פרי ולא למטרה הישרה: בנין חברת־העבודה בארצנו.

עדים חיים הננו גם לכשלונם של תנועת־העובדים בכל העולם. בתקופה שלאחרי המלחמה, כשנתגלה לכל העולם רקבונם של המעמדות השליטים וכשלון שלטונם בחברה – גדל כוחו והשפעתו של הפרוליטריון, מה שגרם לעלייתו על במת החיים המדיניים ותפיסת השלטון בידו מקומות רבים. אולם הוא לא ידע להשתמש בשעת־כושר זו באשר נאכל ונהרס בתוכו על ידי התפוררות כוחותיו למפלגות רבות, הנלחמות במרירות אשה באחותה. לא היתה תנועת־הפועלים מאוחדת ומוצקה, העומדת כגוש אחד מול האויב הכללי, ועל־ידי־זה נפול נפלה תנועת־הפועלים, ואת עמדותיה כבשה אחת אחת הרכושנות הריאקציונית, המתנערת בכל העולם.

כי הנה נפסלו צורות הארגון והמלחמה הישנות של תנועת־הפועלים, צורה של התפלגות למפלגות רבות ונלחמות זו בזו. צורה חדשה בהחלט נדרשת לה לתנועת הפועלים, מוכת־התמהון במפלתה הכללי. כל הפועלים, להשקפותיהם וזרמיהם השונים יקומו ויאחדו את כוחותיהם במפלגת המעמד היחידה, שמטרתה – השלטת המעמד הזה, על זרמיו וכוחותיו, בחברה כולה. כי גדולה וקשה היא המלחמה, גדולה וקשה היא עבודת יצירת החיים החדשים, ורק כוחותיו, מרצו וכשרונותיו המאוחדים של כל המעמד העובד יעשו את הפלא!

צבור הפועלים בארץ כפר בהחלט באותן התיאוריות השוללות את יצירתו המקורית בארץ. הוא עזב בהמוניו את ספסלי הלמודים ובתי־המסחר בערים, הלך לערבות א“י ויניח יסוד – יסוד איתן ובריא – לחקלאות העובדת הצעירה. הוא בכלל לא רצה לחכות ל”פרוצס הסטיכי" של “התרכזות הקפיטלים” ותוצאתה – “המהפכה הסוציאלית”, אלא הלך וכבש לו עמדה בצורה בחיי הארץ והריהו הולך ויוצר לו בכוחו משק עצמי, בונה לו חיים כלכליים ותרבותיים כרוחו.

אולם עוד רב, רב הדרך, עוד כבדה המלחמה – וצבור הפועלים נדרש לאַחד ולהכפיל את כוחותיו בדרך יצירתו הגדולה.

איך זה באים אלה מחברינו, בחפצם להוכיח את הכרח המפלגה, להסתייע באחרים, לאמור: ככל הגויים בית ישראל? איך זה באים להוכיח את אי האפשרות לאחד תנועת־הפועלים העברים בזה, שבכל העולם מפולגים אלה לדעותיהם ולזרמיהם השונים, במפלגות שונות?

ואנחנו הן למעשה כבר כפרנו בדוגמתיות זו. יצרנו הסתדרות כללית, שעל פי תכנה, מגמתה והיקף חוג פעולותיה – אין דוגמתה בשום ארץ. עלינו להשלים אותה, להסיר ממנה את ההגבלות שגבלו לה, – למסור לה גם את הסמכוּת על הענינים הפוליטיים – והרי תהיה לנו הסתדרות מוצקה של מעמד העובדים, אשר כוחה יגדל לעין ערוך. נפל בגורלנו ליצור אותה יצירת־הפלאים הראשונה בתבל: הסתדרות יחידה ומקיפה של מעמד־העובדים כולו, שנקודת המוצא שלה: תחיית העם העברי, שפתו ותרבותו, תעודתה: בנין חברת־העבודה העברית והשלָטתה בחיים, ויסודותיה: העדר קנין פרטי בנכסים, העדר ניצוּל, עבודה עצמית, בנין החברה על יסודות של שויון וצדק, יצירת חיי תרבות חדשים.

זהו “הפרוצס הסטיכי” של תנועת העובדים העברים בארץ. לא יעצרוהו במהלכו כל מחזיקי־הנושנות וכל קנאי־המפלגות המעטים. עברו הימים הטובים ההם. זמנים חדשים באו ואתם – צורות חדשות לאירגון וליצירה.

אכן ישנם הבדלים עמוקים בתוך צבור־העובדים כולו, וכנראה ישארו הם בקרבנו לאורך ימים. ואין לטשטש את ההבדלים האלה, גם אין – ולא יכול להיות – הרצון מצד מי שהוא לטשטש, להתעלם מהם, לאחות אותם באופן מלאכותי. אלה הם ההבדלים בתפיסת צורת החברה העובדת, בהשקפות על עצם בנין החיים החברתיים שלנו, המתבטאים בפלוגתא הגדולה: משק וחיים קולקטיביים או אינדיבידואליים, קבוצה או מושב, מקצועיות או קואופרציה? עצום וגדול הוא ההבדל בין שתי השקפות יסודיות אלו, וגם כל אחת כשהיא לעצמה מסתעפת לזרמים והלכי־נפש שונים, המתבדלים גם הם אחד מהשני בתוכן הפנימי שלהם, בצביונם ובתפיסת־החיים שלהם. וכל הזרמים האלה עתידים עוד להתעמק ולהתפתח כל אחד בדרכו המיוחדת לו, בה במדה שיתפתחו חיינו העצמיים בארץ, תתעצם יצירתנו בכפר ובעיר ועבודתנו תתרחב.

אך זוהי ההתפלגות הטבעית והנורמלית של ציבורנו בארץ.

ואולם די להעיף עין על המפלגות שלנו כדי להוָכח, עד כמה רחוקות הן מלבטא את ההתפלגות הזאת. אמנם כל מפלגה כשהיא לעצמה, לפי עצם מהותה, מבטאת יחס שונה לשתי השקפות־העולם היסודיות שבמחננו, אולם המפלגה היתה לגמרי מוצדקת אילו היתה היא מקיפה את כל נושאי ההשקפה האחת, בניגוד לנושאי ההשקפה השניה, שלא היו מוצאים להם את מקומם בה; אילו היתה אחת ההשקפות האלו יסוד קיומה, תעודתה ותוכן כל פעולותיה. למעשה, על פי הצירוף של חברי כל מפלגה, זו הנה בטוי לכל מה שאתם רוצים, אך לא להתפלגות הטבעית של צבורנו, המפולג לפי שתי ההשקפות היסודיות. המפלגה מפלגת באופן בלתי־טבעי ובלתי נכון ביסודו את ציבורנו, אשר חלקים ממנו מתאחזים בזו או באחרת רק בכוח הטרידציה והסופיסטיקה האידיאולוגית המופשטת של המפלגות שלנו. כמה מוזר ומלאכותי הוא, למשל, הדבר, שקבוצת גניגר (דגניה ג') דרה בכפיפה מפלגתית אחת עם נהלל שכנתה, הרחוקות אשה מרעותה מרחק רב בחייהן ובתפיסת־החברה שלהן, בו בזמן שמובדלת היא לפי המפלגה מקבוצת־גבע, שהן בעצם אחיות וקרובות בכול אישה לרעותה.

המפלגה על פי מהותה היום היא רק שיור מסורתי מתקופת העבר הקרוב שלנו, שאז היתה היא ילידת החיים ומלאת תוכן, ומלאה תפקידים חשובים בגורל תנועתנו. כיום ניטל זהרה, נתרוקנה מתכנה וסולקה הצידה ע“י החיים עצמם, מאחרי שאלה התפתחו וניתכו בזרמים כבירים וחדשים, בו בזמן שהיא נשארה במסגרת הצרה, שעבר זמנה. ולפיכך תעלינה בתוהו כל התאמצויות כוהני־המפלגה להתאים את החיים לפי המסגרת, בו בזמן שעצם המסגרת מותאמת ע”י החיים לפיהם עצמם, יותר נכון נוצרת ומתפתחת על ידיהם ויחד אתם.

המסגרת הזו שהחיים שלנו יצרוה, אשר היא מחוייבת המציאות שלנו – הלא היא ההסתדרות הכללית שלנו, המאחדת איחוד גמור את כל צבורנו בכל עניני החיים. לשוא יתאמצו אנשי המפלגות להורות לה דיני איסור והיתר, להצר את צעדיה ולשים לה גבולות, באשר כל עיקרה, כל חידוש החיים שבה הוא עצם־הקיפה את כל חיי חברתנו וצרכיה, הדוחפים אותה בכח־איתנים אל דרך זו.

ההסתדרות תאחד בפעולתה הכללית את כל בעלי הזרמים וההשקפות שבתוכנו ולא תתערב בעניניהם הפנימיים. אלה יגדלו ויתפתחו באופן טבעי וגם ילחמו את מלחמת הדעות שלהם תחת כנפי ההסתדרות באין מפריע; ונהפוך הוא, כי יעשירו את ההסתדרות ויפרו את המחשבה ואת כשרון־היצירה. אסיפת ההסתדרות תהיה במה לויכוח חפשי ולמלחמת דעות לנושאי ההשקפות השונות; עתון ההסתדרות יהיה במה לבטוי חפשי של המחשבה והרעיון השונים המתהלכים בחוגי ההסתדרות. ולא עוד אלא גם ייצרו להם, עם התפתחותם השלמה, אורגנים מיוחדים לאצירת מחשבתם ולהפצת דעותיהם.

כזה עתיד להיות בית־היוצר לחיי החברה שלנו החדשים.

המגמה הזאת של מסירת כל הסַמכוּת לידי הסתדרות העובדים הכללית, מגמה זו המקיפה היום את רובו הגדול של צבור העובדים הלא היא הנקודה המרכזית של רעיון אחדות־העבודה מראשיתה. היא צריכה לקבל את התמיכה הכי גדולה מצד נושאי הרעיון הזה הנאמנים, ויחד עם זאת צריכה להשתרר ההכרה בצורך בטולו של הכלי המיוחד, המפלגה, שנוצר לשם זה, מאחרי שיתגשם הרעיון ויהיה לנחלת כל הצבור.

כסליו, תרפ"ג.

עוד בקונגרס¹ הרגשנו, כי בשיטת עבודתנו הממשית הציונית בארץ מתערערים יסודות ידועים ובחרדה הבטנו לתוצאות החידושים המתחדשים. ידענו, כי כל חמת החידושים הללו תשפך על עבודתנו, עבודת יום יום היגעה והקשה. אכן את אשר יגורנו – בא לנו. הניצנים הראשונים כבר נראים בארץ, אם כי לא לעיני הקהל הרחב.

נתחיל ב“קרן הקיימת לישראל”, אחד ממוסדותינו היותר חשובים בארץ. מוסד זה נוצר כידוע, על יסודות לאומיים וסוציאלייים ידועים – ותפקידו העיקרי – גאולת הארץ ברשות כל העם ומסירת הקרקע לעובדים החיים על עבודתם מבלי להשתמש בעבודת זולתם. עיקר זה, המונח ביסודה של הקה“ק, הוא הכרח של מציאות חיינו כאן בארץ. עיקר זה היה מקובל ומקויים בתוכנו להלכה ולמעשה מבלי שיכול היה מי שהוא ממתנגדיו לערער עליו. וכך היינו חפשיים בעבודתנו ההתישבותית ומבלי כל התחרות יכלו העובדים לעלות על קרקעות הקה”ק הפנויים.

אולם כיום אנחנו כבר עומדים בתקופת החידושים. הנטיות המתנגדות לעיקרים המסורתיים של הקה“ק, מצאו להן מוצא בצורה משונה קצת והן נתמכות על ידי מנהלי הקה”ק כאן ומבחוץ. הנטיות החדשות האלה מתבטאות במה שקוראים שיטת ה“לאנדמאנשאפטים”.

קרה המקרה, שבהקשר עם התישבות במזרח נוריס, איסוף הכספים של ה“לאנדסמאנשאפט” הצ’יכוסלובקי נתן פרי. הפעולה הזאת הצליחה להקיף הרבה חוגים בצ’יכוסלובקיה והכנסות הקה“ק בארץ זו גדלו בהרבה לעומת השנה שלפני האחרונה. איך קרה הדבר? קבוצת צעירים בני צ’יכוסלובאקיה שהתמחו בעבודה בארץ והכשירו את עצמם במשך שנים אחדות בארץ הצליחו לעורר תנועה בצ’יכוסלובאקיה לטובת ההתישבות של בני ארץ זו, והכנסות הקה”ק גדלו על חשבון התישבות זו. למעשה היתה הסכמה קודמת מצד מוסדות ההסתדרות והמחלקה להתישבות, שהקיבוץ הזה מתאים לתפקיד התישבותי וצריך לעזור לו להגשמת רצונו להאחז במקום הזה וע“י כך נוצר הלוזונג של “לאנדסמאנשאפט”, זה מיישב את בני ארצו. מה עשתה הקה”ק מן הנסיון המוצלח הזה? נסיון בלתי מוצלח לעומתו. מכיון שנוצר הלוזונג של “לאנדסמאנשאפט” התחילו להפוך את הקערה על פיה.

והנה דוגמא שניה. עוד לפני שנתים נזדרזה הקה“ק וחתמה חוזה עם בני טראנסילבאניה – שהיא נותנת להם את הקרקעות ושמהם יבואו המתישבים מזוינים בכל האינוונטר הדרוש למשק – ההתחלה צריכה להעשות ע”י 50 משפחות בבת אחת. המועמדים להתישבות היו כולם בחו“ל. כידוע באו אל הארץ רק כ־14 משפחות ובמשך השנה אחרי סכסוכים וחיכוכים ביניהם לבין עצמם עזבו אחד אחד את המקום, מי לעיר ומי לחו”ל, ואלה שרצו להשאר בחקלאות סודרו ע“י מחלקת ההתישבות במקומות אחרים. מן הנסיון הזה היה, איפוא, קל להוציא את המסקנות המתאימות, שדרושה זהירות יתרה ביחס להתישבות ממין זה. הד”ר רופין, בשיחתו עם המתישבים הטראנסילבאניים בתל־עדשים, הביע את דעתו שלהבא אסור ללכת בדרך התישבות כזאת, כי היא עלולה לסַכּן כל פעולה ציונית בטראנסילבאניה במשך הימים הקרובים ודרש מהם שיפרסמו בטראנסילבאניה את תוצאות “התישבותם” בעוד מועד. אולם הנהלת הקה“ק לא כן עשתה ו”טראנסילבאניה" מתישבת שנית. בינה ובין הד“ר ויסברג נכרת הסכם חדש בדבר התישבות טראנסילבאנית חדשה בתל־עדשים וברוב־אל־נצרה. ברור, שבשנת תרפ”ד ההתישבות הזאת לא תצא לפועל – שטחי אדמתה של תל־עדשים ישארו שמורים לטראנסילבאנים ואלה החלוצים שהכשירו את עצמם להתישבות יִמַקו לעת עתה בחוסר עבודה בערים.

וגם תנאי ההסכמה שבין הקה“ק וה”לאנדסמאנשאפט" גם הם ראויים לבקורת. באי־כוח ה“לאנדסמאנשאפטים” מרגישים את עצמם תקיפים בכוח הקנין שלהם והם בוחרים להם את השטחים כראות עיניהם, מבלי להתחשב עם הקיבוצים השכנים ועם כל השטח כולו; מכיוון שבא־הכוח צריך להביא לארצו “קניה טובה” אין הוא מתחשב עם שום דבר והקה“ק מוכרחה למלא אחרי “דרישותיו”, כי אם תסרב – הוא וארצו יסתלקו מכל עבודה בעד הקה”ק. וכך מסדרת הקה“ק למעשה את ההתישבות גם מבלי לקחת בחשבון את הגורמים העיקריים – הקרקע, המים והאנשים. זהו הדף החדש שבתקופת החידושים. דרך המדרון פתוחה, כיום הננו כבר עדים להתחרות בין ארצות שונות בדבר שטחי אדמה ידועים שבזמן אחד באים עליהם תובעים שונים בהבטחות מצד מנהלי הקה”ק לארצותיהם.

נקל לתאר איזה ערבוביה תכניס הפוליטיקה ההתישבותית הזאת בקרב עבודת הקה“ק וכמה משפטים ותביעות תגרור אחריה שיטה זו וכמה תפחית את הכנסות הקה”ק בארצות “המנוצחות”. מנהלי הקה“ק, במקום לעמוד בפרץ, תומכים ברעיון ה”לאנדסמאנשאפטים" למען הגדיל את ההכנסות ע“י איסוף כספים למטרות ארציות מסויימות ולשם זה משאירות רזרבה של קרקע כדי שארץ זו או אחרת תוכל להניח את ידה עליה. ואנו עומדים ותמהים. האומנם עיני מנהלי הקה”ק פה רואים את המטבע רק מצד אחד? האומנם אינם רואים כבר את התוצאה הישרה והבולטת עוד טרם יראו לפניהם את מתכונת ההכנסות הראשונות?

והנה קיבוצים לעשרות מתכוננים ומכשירים את עצמם מדי שנה בשנה לבוא תורם להתישבות על הקרקע, זה אדיר חפצם וזו גם נחמתם היחידה. בתוך אותו גל היסורים העובר עליהם בארץ. האומנם בדעת מנהלי הקה“ק לגדע אף תקווה זו בשיטתם החדשה? החושבים הם בזה להאדיר את הכנסות הקה”ק?

על הנהלת הקרן־הקיימת לעמוד בעוד מועד על התקלה הזאת ועל חשבון־השווא שבשיטתה החדשה.

ואל לה להחמיץ.

כסליו, תרפ"ד (קונטרס ק"ג)

(למאמרו של א. יפה, “הפועל הצעיר” 26).

האומנם רגש היושר, או חובת הביקורת העצמית, הם שמחייבים אותנו לכך, שבשעה אשר צבור אנשים עמלים ומתאמצים בכל כוחותיהם במשך שנים להגשים את רעיונם, ש“התקשרו אליו וחולמים אותו והוגים בו בוקר, ערב וצהרים” – שבשעה זו נבוא אליהם אנחנו ונדון את רעיונם לכליה בדבור חותך אחד? ודברים אלה הפוסלים ומבטלים את תכנית “הגרעין החלקאי” (ביתר דיוק: “ארגון להתישבות חקלאית אינטנסיבית על יד העיר”), מתפרסמים בדפוס דוקא בעצם הזמן, בו גברו המכשולים החיצוניים על דרך התגשמותה, והתאמצות גדולה נעשית מצד מוסדות ההסתדרות המרכזיים וחברי ה“ארגון” כדי להתגבר על מכשולים אלה. והרי לא נחסמה הדרך לעורר את כל השאלה הזאת בפנים, בתוך צבור החברים המאמין בזאת ובתוך מוסדות ההסתדרות, ולהשתדל בדרך זו להשפיע על כל העוסקים בדבר שיסתלקו מן תכנית השוא, אם היא באמת זאת. למי בצע ביצירת סנסציה זאת דוקא מעל במת העתונות? מובטחני, שהדברים היו נקשבים ביתר רצינות ועיון, לו, למשל, היה הח' א. יפה מביע אותם באספה כללית של חברי ה“ארגון” בבירור־דעות פנימי. אפשר שהוא היה מנצחם ואפשר שמבין עשרות חברי הגרעין החקלאי הזה היה נמצא מספר חברים, שידיעתם בענין שלפנינו היא די מיוסדת, אשר היו מוכיחים לא. יפה את צדקתו וממשותו של רעיון ההתישבות האינטנסיבית על יד העיר, או כפי שנקרא עד עכשיו – “הגרעין החקלאי”. ואילו כיום – אין כל בירור פנימי. הוטלה פצצה. אין החברים החיים ברעיון זה מתוכחים עם הח' יפה. וראה זה פלא: הם גם לא הושפעו מהחזות הקשה הזאת אשר חזה להם. אף אחד מ־80 החברים, אשר נתאשרו בארגון של תל־אביב להתישבות הזאת, לא נרתע ולא נתק את התקשרותו. האף אין זה אות ומופת, כי לא באשר “השיב חכמים אחור וסכל דעתם” – נולד והתפתח רעיון “הגרעין החקלאי”, אלא שעמוק שרשו בתוך צבור חברים זה, אשר, לפי עדות א. י. עצמו, הם בכל אופן הכי מתאימים לחקלאות אינטנסיבית, אשר לא מתמול הם בארץ, המכירים את פרובלימות חקלאותנו והתישבותנו בארץ. ומנקודה זו לא במקומו הוא הטון של פוסק אחרון העובר בכל המאמר.

רוב דברי ההקדמה הזו – לא למאמר אחרון זה של א. יפה בלבד יכולים להאמר.

ועתה לעצם הענין.

אני חולק על הצהרתו של א. יפה כי “מלבד ד”ר סוסקין לא נמצא עד עכשיו איש, מאלה העוסקים ובקיאים בישובה של ארצנו, אשר יניח, כי ישנה כבר האפשרות לישב אצלנו אנשים במעט כסף ובשטחים מצומצמים ביותר“. יש ויש בתוכנו אנשים אשר מניחים כי ישנה האפשרות הזאת כיום, כמובן – במסגרת ובגבול ידוע. יש ויש אנשים בתוכנו, שאינם תמימי דעות עם כל הפולמוס הרב נגד תכניתו של סוסקין, שמחייבים בכל אופן את דבר הנסיון הזה בארץ ושעוקבים בענין את מהלך הפעולה הנעשית להתגשמותו ותוצאותיה. וכל כמה שהיה וכוח עם הד”ר סוסקין – הרי זה על אופן העמדת הדבר, על המסגרת, על פרטים שונים שבתכנית, – ולא עצם הרעיון של יסוד מושב אינטנסיבי. אנחנו איננו מאמינים לראות בשיטה זו את השיטה האחת של התישבותנו, הבאה לפסול את שאר השיטות, כדרכו של מר סוסקין. אנחנו רק מאמינים, שבימינו אלה ישנה כבר האפשרות ליישב בקרב הערים הגדולות מאות אחדות משפחות שיוכלו להתפרנס מתוצרת ירקות, פירות, דברי־חלב ועופות, הנצרכים בערים אלה במאות אלפי פונטים לשנה, וכיום עובר רוב הכסף הזה לידים זרות, למצרים ולכל מיני ארצות, תמורת כל מיני תוצרת ושימורי תוצרת שהן ממציאות לנו בצורות שונות. וככל אשר יתפתח הישוב בארצנו, ככל אשר ירבו האוכלוסים הזקוקים לקנות מזונם – כן תגדל האפשרות הזאת של יסוד ישובים חקלאיים אינטנסיביים. ולא עוד, אלא שבהתפתחות הענינים תיעזר התישבות זו בהרבה על ידי אכספורט של פירות מונופולין לשווקי חוץ. ואולם ישנם עוד פרטים, שאנו חולקים בהם על סוסקין. איננו גורסים עדיין (אולי יוכיחו לנו במשך הזמן חכמי־ישוב את טעותנו) את העיקר, כי פועלים שכירים צריכים להכין ולהכשיר את הכל, והמתישב ימצא הכל מוכן לפניו. איננו מאמינים, כי כל התכנית הזאת תתגשם מלמעלה למטה, על ידי מנהלים ואדמיניסטרטורים, ברכוז מכני של מתישבים, באין ציבור מאורגן נושא ברעיון זה ומגשימו. אך לעצם השאלה היש מקום ואפשרות כעת להתישבות אינטנסיבית במסגרת ידועה ובדרך ההתישבות המסורתית שלנו, יענו רבים מאלה מאתנו: הן!

ושואל הח' א. יפה: התוכל חיפה במשך 10 השנים הבאות לפרנס מושב חקלאי אינטנסיבי בן 150 משפחות? – ואף אנכי אשאל אותו לשיטתו: התוכל ארצנו העניה לפרנס עוד שורה של משקים חקלאים חדשים, (שיכילו מאות משפחות), אשר אנו ממריצים ביסודם זה שנתים? מה יעשו עם תוצרת החלב, הירקות וכו' שלהם בעת אשר כיום רב הוא החלב הנעבד לתוצרת ורבות הן העונות אשר ישליכו את הירקות לדומן מאין להם מחיר? וכאשר אין מקום לשאלות כאלו בכלל – עוד יותר אין להן מקום בענין שלפנינו, שבכל אופן יתרונות רבים לו לגבי שוק בהשואה למשקים האחרים. ודוקא חיפה זו וסביבותיה – מבלי אשר נצטרך להכנס בהשערות – נוטות בדרך התפתחות עירונית נורמלית ובריאה יותר משאר ערי ארצנו וישנן על כן פרספקטיבות לא רעות לאפשרות הפרנסה של 150 יצרני ירקות ופירות וכו' בקרבתה, אף אם לא תקופח התוצרת המובאת מהמשקים האחרים. ואף שכונת העובדים בת 1000 המשפחה ויותר ושאר הישובים המתכוננים בשטח הנרחב של עמק עכו – ישמשו צרכן לא קטן לחלק גדול מן התוצרת, אשר תוצר במושב החלקאי הזה. כי ברור הוא, שחלק גדול ממתישבי השכונה לא יוכלו לספק בעצמם את כל צרכיהם בחלב, ירקות פירות, עופות וביצים מהמשק הזעיר על דונם או שני דונם אשר להם; אף יהיה חלק, מאלה הקשורים בעבודה קבועה בעיר, אשר לא יוכלו לעבד את חלקתם באופן די אינטנסיבי, במדה אשר יוכלו לספק בעצמם אפילו חלק גדול של צרכיהם בפרודוקטים אלו. נוסף על האמור יש לזכור, כי חלק גדול מהתוצרת יהיה מכוון גם לשווקי חוץ (תפוחי זהב, בננות ועוד), כפי שיתבאר להלן.

וכאן אנו באים אל השאלה העיקרית: היש אפשרות של קיום על שטח קרקע שהוא “החלק אחד משבעה הנחוצים כיום לקיום משפחה חקלאית בארצנו”? או במלים אחרות: היש אפשרות לסדר על שטח של 15 דונם משק כזה, אשר יפרנס משפחה עובדת? – לא יקשה לענות בחיוב על שאלה זו, מאחר שאנו עדים לקיום מושב כעין־גנים, אשר לו שטחים לא יותר גדולים לכל אחד ואחד מהמתישבים, ואף אין הסגולות המנויות בשטח המדובר בעמק עכו (מים בזול ממעינות הקורדני והנעמני, קרבת העיר, הכביש, הים ועוד). ואולם אין דוגמא זו חשובה ביותר. נכון יותר אם נעיין בתכניתם של אנשי “הארגון להתישבות חקלאית אינטנסיבית” ונבחון עד כמה היא ריאלית ומבטיחה קיום למשפחה העובדת.

הח' יפה חתך את גזר דינה של תוכנית זו מבלי אשר ניסה לנתח אותה ומתוך כך להוכיח את שלילתה, הוא התעכב וגם זה בדרך אגב – על ענף הירקות, שאינו תופס את המקום הראשון בתכנית: בסך הכל מוקדשים לו שנים מתוך השטח הכללי של 15 דונם למתישב, ובמושב כולו היא בס"ה כ־300 דונם ירקות, מה שיש היום במשק אחד גדול. עוד הוא מזכיר את ענף המחלבה, אשר יהיה באותם תנאי־השוק והמכירה כמו נהלל ועין חרוד, ועוד יתרון לאחרונים שאינם זקוקים לקנות מספוא לבעירם. ובזה מסתפק א. י. בנוגע לבחינת התכנית! – הבה איפוא, נראה מה תכניתו של “הארגון להתישבות חקלאית על יד העיר”¹.

התכנית כוללת:

וחוץ מזה: מחלבה בת 2 פרות גזעיות, גידול עופות משוכלל, גידול דבורים.

ההכנסה השנתית הנקיה המשוערת כעבור מספר שנים ידוע, על יסוד מספרים לקוחים ממשקים שונים, הנה בערך:

אפשר להתייחס בזהירות למספרים אלה, אך על כל פנים אין הם רחוקים מהמציאות, ויכול תוכלנה ההכנסות מהענפים האמורים לספק בשנים רגילות את ההוצאות של המשפחה העובדת, אף אם נוריד אחוזים ידועים מהמספרים הנ"ל. ואם תהיינה עונות שירקות יושלכו לדומן – ישלימו ענבי המאכל הטובים שיוצאו לשוק, ואם מחירי החלב ירדו פלאות – ארבעת הדונמים תפוחי הזהב ימלאו את החסרון. ככה הנה נוהג כיום הזה במשק החלקאי המעורב בכלל וזהו יתרונו: בנפול הענף האחד – וקם השני לעזרתו.

שאלה שניה חשובה: מה הם האמצעים הדרושים ליסודו של משק זה?

התקציב הדרוש הוא בערך, כזה:

התקציב הנ“ל הנהו חוץ מהוצאות היבוש, סידור השקאה, הספקת המים וסילול הדרכים, הנכללות בסכום 13 לי”מ לדונם ושצריכות להתחלק לפי ההצעה באופן כזה: 6 לי“מ – הוצאות סידור ההשקאה – על קרן היסוד, 5 וחצי לי”מ – הוצאות היבוש – על הקה“ק, 2-½2 לי”מ – הוצאות סילול הדרכים – על המתישב בעצמו. כל סוגי ההוצאות האלה (חוץ מ־10 לי"מ דמי הפרצלציה) אינם נכללים גם ב“מפתח” הכללי של 700 לי"מ למתישב במושבי העובדים, כפי שקבעו חכמים.

בתקציב ההתישבות לא נכנס לגמרי תקציב להספקה. כל המתישבים יעבדו כאן במשך כשנתיים בעבודות ההכשרה הנ"ל. אחרי כך הם יעבדו בהקמת בניניהם הם – ובזה יתפרנסו. ביחד עם זה יקבלו את ההלוואה לפרות ולעופות, מה שיאפשר להם בעוד זמן קצר הספקת חלק גדול מצרכי קיומם, באופן שיוכלו לעבור, בעזרת בני המשפחה, לעבודת משקם העצמי. בשנים הראשונות עוד יהיו זקוקים בעונות ידועות לעבודה צדדית, אשר תמצא להם בתוך המושב ובסביבה הקרובה. לשם הוצאה לפועל של עבודות יסוד המשק לענפיו – בעיקר בנטיעות – יתארגנו לעבודה משותפת, מה שיקל להם את שעת המעבר ואת בנין המשק גם יחד.

מאין ילקחו האמצעים לכך? – את האמצעים הנחוצים לבניני דירה ומשק (80+150)=230 לי“מ, ז.א. חצי התקציב, צריך להשיג בהלוואה אפותיקאית מיוחדת לשם זה. את הסך 230 לי”מ לאינבנטר החי והדומם ויתר ההשקעות היסודיות במשק לענפיו – ובס“כ 34,500 לי”מ – צריכה לתת קרן היסוד במשך שנתים, 17,250 לי“מ לשנה, החל משנת תרפ”ח. סך הכל של השתתפות המתישב עצמו בהכשרת הקרקע – מתבטא, איפוא, בסכום 37–30 וחצי לי“מ, שמזה הוא מכניס 12–10 לי”מ למפרע והשאר בשעורים במשך שנתים. בהיותו מובטח בעבודה קבועה במשך השנים הראשונות (לחברי שכונת־העובדים והארגון החקלאי – זכות קדימה בכל עבודות ההכשרה בג’ידרו) – לא יכבד עליו לשלם בעבודה את השעורים הללו. ואולי גם יוכל המתישב, במשך זמן עבודתו בבנין, להשתתף באיזה סכום בתקציב הבנין שלו ע"י עבודה. –

ועתה נעמוד על עוד הערות של הח' א. י. במאמרו הנ"ל.

א. י. מבאר, כי “לפי דרכי החבור שישנם כבר בארצנו אין כל יתרון לישוב חקלאי הנמצא שני קילומטר מן הכרך על ישוב הרחוק 20 ק”מ ויותר, באשר גם האחרון יכול להמציא את תוצרתו לכרך בבוקר השכם, ועוד יתרון לו לזה, שאיננו צריך לקנות מן השוק את רוב המספוא לבעירו. גם הדעה הזאת עודנה מוטלת בספק. יש ויש יתרונות רבים למשק הקרוב על זה הרחוק. יש הבדל בהוצאות ההובלה, בארגון המשלוח וההמצאה לשוק, בהוצאות האריזה, ביכולת להמציא לשוק תוצרת במצב טרי ובלי הוצאות מיוחדות. אולם לא בזה העיקר. עיקר ההבדל הוא במבנה המשק וכוונו, שזהו המאפשר למשק האינטנסיבי המדובר להיות בר־יתרון בשוק לגבי המשקים האחרים. המשק הזה – כל קיומו הוא על התוצרת שהוא ממציא לשוק, ולכן משקיע הוא את כל כוח עבודתו ביצירת התוצרת הזאת, שכלולה ושיפורה, מכוונה לעונות השוק ודרישותיו ושם לב תדיר לכיבוד השוק והשמירה עליו. הוא גם יכול להביא אל השוק כל כמות תוצרת שיש לו ואין לפניו “כדאי” או “לא כדאי”. מה שאין כן במשק נהלל או עין חרוד: שם מיוסד המשק בעיקר על “הספקה עצמית” לאדם ולבהמה והוצאת “העודף” לשוק. שם אין ולא יכולה להיות אותה ההתמסרות ואותו הכוון לצרכי השוק ובלי זה אין יכולת לכבוש שוק ולשמור עליו. ואין זה סוד, כי במקרים רבים מושלכים הירקות לדומן – לא מפני שאין צורך בהם באותו זמן בשוק, אלא מפני שאין יכולת ביד המשק, מפני המקריות וחוסר השיטה והכוון שבדבר, להחזיק בשוק, שאפשר כי בו בזמן דווקא הוא בולע הרבה קונטרים ירקות ממצרים, מסוריה, ובמצב משומר – גם מארצות יותר רחוקות. ואשר ליתרון של הספקה עצמית במספוא – גם הוא הנהו לע“ע מפוקפק: אין גם זה סוד, שהמאזן של ענף המחלבות במשקים הקיימים בעיקר על מספוא קנוי – אינו נופל ממאזנו של ענף זה במשקים המגדלים מספוא בעצמם. ואף ה”הבדל לרעת הגרעין החקלאי, שמחיר הקרקע בשבילו יעלה כמה מונים יותר מאשר עולה בשביל המשקים הרחוקים" – נכון הוא רק ביחס למחיר כל דונם, אבל לא ביחס לשטח הכללי של המתישב, ונהפוך הוא: בו בזמן שבנהלל, למשל, יעלו מאת הדונמים עם כל ההכשרות (יבוש, דרכים, סידור מים, השקאה, פרצלציה) ל־8–9 מאות לי“מ לפחות (בלי רשת דרכים מינימלית ובלי אפשרות להשקאת 100 אחוז של האדמה) – יעלו פה 15 הדונמים, המספיקים לקיומו של המתישב, לסך 240 לי”מ לכל היותר. יש אפוא, בנידון זה הבדל גדול ודוקא לטובת “הגרעין החקלאי”.

אין אמנם לכאורה קשר ישר בין שכונת העובדים לבין האיזור החקלאי האינטנסיבי. אולם קשור קשרו נושאי הרעיון של שכונת העובדים מראשיתו את דבר יסוד האיזור החקלאי על ידו ובתוכו חלק בלתי נפרד. האיזור החלקאי האינטנסיבי צריך לשמש השלמה וסמל לתכנית שכונת העובדים, המתכוונת לשוות להתישבות העירונית של הפועל צביון יותר חקלאי ויותר מקושר עם הטבע. ואף גם זאת: תכנית שכונת העובדים מתכוונת לתת סיפוק ותוכן ידוע לחיי אשת העובד העירוני, ע“י כך שהיא תעסוק במידת האפשרות, בעבודת הגן והמשק הזעיר על־יד ביתה, וכמו כן – להאציל ע”י כך במידה ידועה על חינוך הדור הצעיר בשכונה. ובנידון זה ישמש האיזור החקלאי, אשר מתישביו הם רובם ככולם חקלאים מנוסים, מדריך ודוגמא לכל אנשי שכונת העובדים, אשר יוכלו להתמסר לעיבוד חלקותיהם ושיפור סביבת ביתם. חוץ מזה יש ערב רב להשפעה החברותית והכלכלית ההדדית שבין שני החלקים האלה – למפעל כולו בהיקפו.

לא “רע ומר” יאמרו לעובדה זו של קיום חבר אנשים, הנושאים זה שלוש שנים ברעיון של יסוד מושב אינטנסיבי חקלאי על יד העיר, “חולמים אותו והוגים אותו ערב בוקר וצהרים”. לא בכה נבכה לעובדה זו, שישנם עשרות רבות של חברים, בעלי סטאז' ונסיון וידיעה בחיי הארץ ובעבודה, הרואים את עתיד חייהם בצורה זו ומאמינים בה. נהפוך הוא: תבורך איניציאטיבה עצמית זו, יבורכו מרץ והתאמצות אלו, אשר גילה חבר האנשים המאורגן ב“גרעין החקלאי”, במשך כל הזמן, – אותם האינציאטיבה והמרץ שהנם תמיד לברכה למפעלנו בארץ. הארגון הזה היה במשך כל הזמן הגרעין החי והתובע לפעולה בתוך התנועה של שכונת העובדים. הוא אשר גילה רצון ומאַמצים באוסף אמצעים עצמיים, אף בשעות משבר קשה, לשם המפעל.

על מוסדות ההסתדרות ללכת ברצון לקראת האיניציאטיבה הזו, לבחון את התכנית ולכוונה בדרך הרציונלית המשקית והחברתית, – ולעזור בכל האמצעים שבידם להתגשמות הרעיון הזה של הגרעין החלקאי.

תרפ"ו

(למאמרי מ. סמילנסקי ב“הארץ”)

א

מר מ. סמילנסקי הוא אחד ה“חוזרים בתשובה”. היום הוא מעשי מאוד ופוסל למפרע, בכוח סמכוּתו, את דבר שלוב “הכוונות הטובות” ו“השאלות החברותיות העולמיות” במעשה ההתישבות החקלאית. אולם היו זמנים וסמילנסקי עצמו לא חשב את ההסתדרות החקלאית שלנו לאידנטית עם “פוליטיקה” במרכאות, אלא ישב בועידה חקלאית שלנו, הקשיב רב קשב לנאמר בה וגם כתב דברי הערכה חיוביים לתכנה ולאישים שהשתתפו בה. לעת כזאת – רוח אחרת מנשבת במחנה. חזק הקול התוקף את מערכות ההסתדרות, את מפעלי צבור הפועלים ועמדתם בישוב, בציונות, והמקהלה היא מגוונת: אנשי מדע, קברניטים ציוניים, מומחים חקלאיים, מדינאים ואנשי־מעשה. רבים בתוכם רואים את הצלת הציונות ב“פדיון־שבויים” של ההנהלה הציונית למחלקותיה משבי הסתדרות העובדים, ואת הבראת ההתישבות – במחיקת הקבוצות מספר־החיים שלה. למקהלה זו צירף את קולו זה זמן ידוע גם מ. סמילנסקי. מאז קרה לו האסון, אשתקד, בהזדמנו יחד עם מקוב וגורודיסקי שהלכו להלשין על הפועלים העברים בפני מושל מחוז יפו – הרי דרכו לפניו, במדרון.¹ הוא שזכה להשמיע דברי שטנה כלפי הפועל העברי מעל במת אספת־הנבחרים השניה בירושלים, הוא אשר נתן הכשר להעסקת עבודה זולה ע"י האיכרים היהודים ועשה אותה למחוייבת־המציאות הארצישראלית; הוא אשר הוכיח במספרים ברורים, כי אבסורד הוא להתאמץ לעשות את המושבות למקום־קליטה לאלפי חלוצים חדשים (אגב: איש־המעשה, בעל־החשבונות, נתבדה בנבואתו, וכבר היום, רק כשנה אחרי שנכתבו דבריו כמעט שהוכפל מספר הפועלים העברים במושבה, וברור שיש להוסיף עוד מאות ואלפים, בקשר עם גידול משק הנטיעות). ועתה אזר כח וחיבר כתב שטנה על כל ההתישבות העובדת שלנו, על הקבוצות בעיקר, וגם המושבים לא נוקו – על חטא “העבודה העצמית”. כלומר, על אותו עיקר העיקרים, המבדיל אותם מן המושבות בנות־טפוחו של סמלינסקי. וסיים בקריאה־הפאתיטית להנהלה הציונית – להפסיק את ההתישבות הקבוצית. אכן, במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!

טועים הסוברים, כי צבור הפועלים רואה את מפעלו כראות יצירות משוכללות, נעדרות שגיאות ופגימות. מר ס. אשר היה עד־שמיעה לדברים שנאמרו בחמשת ימי הועידה החקלאית בפ“ת בתרפ”ג, יודע עד כמה מרבים העובדים לבקר את פעולת עצמם, עד כמה הם חותרים בלי הרף לגלות את השגיאות שנעשו ולעקור מן השורש את התנאים והמסיבות שגרמו להן, עד כמה שזה בגדר האפשרות המציאותית. הוא גם מקבל באהבה ובהכרה כל דברי בקורת של אנשים, המגלים פצעים מתוך חרדה לעצם היצירה, מתוך דאגה אמיתית לתקון הלקויים – לטובת המפעל והפועלים גם יחד. אולם עמוקה התהום בין דברי בקורת כאלה ובין דברי שטנה וקטרוג מפי אנשים המבקשים “לעקור את הכל”. וכאלה הם גם דברי ס., משום שהוא מבקש לעקור את “הכל” – היסודי והתוכי של תנועת הפועלים בארץ: עקירת הקבוצה משרשה ומחיקתה מספר־החיים, ביטול העבודה העצמית במושבים וניתוק ההתישבות מכל קשר עם שאלות חברה, אדם, לאום, – וכתוצאה מזה גם – ציונות. בנידון זה גם לא נתוַכח אתו, כי עומדים אנו בשתי קצוות. הנסביר לס., שאם יטלו מן תנועת הפועלים בארץ והחלוץ בגולה את הדברים הללו – נוטלים את נשמתה ממנה והריהי חשובה כמת? שאם שוב ישובו לדרך ההתישבות והחיים של המושבות הישנות – והיתה זאת פשיטת רגל גמורה לציונות העובדת, לציונות בכלל, בתור תנועה לחידוש חיי עם, בתור השקפת עולם לבנין הממלכתי היהודי, שאין לה ענין רב בביסוסם של אילו אלפים בעלי אחוזות גרידא? אין, כנראה, כל תועלת, אם יוסבר למר ס., שאם יש כיום לציונות הוד, מעוף, חלוציות נאמנה ותנועת נוער כבירה, שהיא היא צבא־ההגשמה של הציונות, – הרי זה רק מידי האידיאלים הללו של בנין חברה חדשה, של חידוש חיי עם ממורט בעבודה יוצרת, של טיפוח הקבוצה, בתור אחת מצורות ההתישבות שלנו, – זו צורת החיים, הנותנת תוכן ואוֹן למלחמתם ולעמלם של אלפי בני־העם.

“אמנות לשם אמנות”. היטיב מ. ס. לבטא במלים אלה את קנה־המדה, בו הוא מודד את דבר ההתישבות החקלאית בארץ וחורץ את משפטו, לשבט ולחסד, על כל חזיון ומעשה בהתישבות: צריך לעצום־עין לבלי לראות את כל הפרובלימות העמוקות והמעיקות, שהניעו את כולנו לעצם עבודת ההתישבות, שחייבו אותנו לחזות בה חזות הכל בשביל עתידנו, עתיד אוכלוסים גדולים מעמנו בארץ. צריך להסתלק “מדמיונות של עליה גדולה ולהתרכז רק בבנין הישוב”. יש הכרח וחובה להפסיק בפעם אחת ולעולמים כל השפעה של כוונות צדדיות על גורל ההתישבות החקלאית. העיקר – לישב, עד כמה שאפשר, משפחות חקלאיות על הקרקע, ואם אין כסף מזומן (דוקא מזומן) כדי לייצר 40 נקודות – ייצור 4 נקודות במשך 40 שנים, ובלבד שתהיינה מבוססות. ויכול להיות שבעבודה שיטתית היינו מגיעים עד 10 נקודות. – כזו היא נקודת־ההשקפה של מר ס. על ההתישבות ותפקידה. ואולם זוהי גם התהום המפרידה בין השקפה זו לבין השקפה אחרת – זו ששיכת לא רק לתנועת הפועלים, אלא לכל הציונים האמתיים, אשר הציונות היא בשבילם לא משחק ולא פוליטיקה, אלא – פתרון שאלת היהודים בעולם, יצירת מולדת לעם מחוסר מולדת, יצירת מקלט לרבבות בני העם על בסיס החקלאות וחיי־עבודה. ולכן, כל פעולתה של הציונות, ביחוד בהתישבות, נמדדת אך ורק מנקודת־השקפה זו: עד כמה הפעולה מותאמה לקליטתם של המוני־עולים, עד כמה היא מקרבת אותנו להשגת המטרה שהציגה לה הציוניות, עד כמה היא מבטאה את התוכן של תנועת התחיה. מובן, איפוא, שלגבי הציוניות הזאת – וציונות אחרת אין – יסוד 4 נקודות חקלאיות, ואפילו 10 במשך 40 שנה – ובתוכם גם 8 השנים שלאחרי המלחמה – עדות היא לפשיטת־הרגל הגמורה של הציונות.

מתוך החיפושים של הבראה ופוריות, מעשיות ורציונליות – באנו גם אנו לרעיון של הפסקת עבודת ההתישבות לזמן מה – למען בצר את הקיים ולמען אגור אמצעים לפועלה מחדשת בהתישבות להבא. כה גמרנו, מתוך כאב, אחרי התישבות תרפ“ב-תרפ”ג, ובמקצת גם תרפ“ד, לעשות הפסקה בתרפ”ה. ההספקה נמשכה גם בתרפ“ו, ואפשר להגיד, שהיא נמשכת גם עכשיו, כי סכום של 30,000 לי”מ להתישבות חדשה, אחרי הפסקה של כ־3 שנים, מהו? האם גרמה ההפסקה להטבה כל־שהיא במצב הכספי של ההסתדרות הציונית? מה הרוחנו בזה, שויתרנו בהכרה על ההתישבות של כמה שנים? הלקח הזה של שלש השנים האחרונות בא אולי ללמד, שרק בהתאם לעבודה המעשית הממשית שתעשה בארץ יזיל העם את פרוטותיו לבניניה, וכי במדה שתקטן או תפסק העבודה הישובית – כן תקטנה גם הכנסות קרנותינו.

אליבא דסמילנסקי אסור להתחיל בהתישבות חדשה בטרם שיגמר לחלוטין ביסוסם של המשקים הקיימים. וכמה דרוש לזה? סך 268,000 לי“מ, היינו תקציב מלא של שנתים, חוץ משנת תרפ”ז, ואם עוד תוסיף, כדעת ס., סכומים להכשרת הקרקע ולבניין בתים במקום צריפים בהרבה נקודות – יוצא שאסור היה להתחיל בהתישבות חדשה לפני שנת תר“צ או תרצ”א. ס. יכול, אפשר, לשקוט במכונו ולהשלים עם תמונה כזאת של הפסקת כל פעולה התישבותית במשך 8–7 שנים, שהרי הוא לשיטתו אזיל: אמנות לשם אמנות – אנחנו, ולא רק צבור הפועלים בלבד, אחרת נחשוב. בשבילנו לא סגי ב“אמנות לשם אמנות”, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס כזה. בהפסק חיותה של התנועה הציונית ומתנו כולנו, ולא יעמוד לנו קיומם המבוסס של 4 ואפילו 10 משקים. ואלה הצועקים חמס על הבזבוז ואבוד כסף לבטלה בגלל העבודה ה“בלתי רציונלית” של הרחבת חזית ההתישבות – יבינו־נא, כי ישנם דברים שהם לא פחות יקרים מכסף, ושבהם גם תלוי גורל הכסף. יבינו כי יתגנב היאוש לתוך שורות הרכוש האנושי היקר, יפורד ויפזר אותו. יבינו, כי יתגנב היאוש לתוך שורות הרכוש האנושי היקר, יפורר ויפרז אותו. יבינו, כי זה יהרוס את כל התנועה החלוצית בגולה, הניזונה מתקוות ההתישבות והתאחזות בארץ. הנה משום מה מצווים אנו בתוקף הרעיון הארציישראלי, להרחיב ולחדש מפעלים בהתישבות, אם גם ע“י כך מתארך זמן ביסוסם וזה גם יעלה ביתר יוקר לקהי”ס ובהרבה סבל למתישבים. כי הפסקת הפעולה – מות בה! וזהו הסוד, מדוע אנשינו, שאין כמוהם יודעים ומרגישים לכל עמקו את האסון של הארכת זמן ההתישבות ושל השטרות והקומבינציות – מדוע גם הם, המדברים על רציונליות ומסגרת, אינם יכולים תמיד לעמוד בהן, והרי הם הם מדורשי ההתישבות החדשה, בתקופה קשה זו, כשיש הכרח לבסס את המשקים הקיימים, לסדר את ההשקאה, לבנות את הבנינים וכו'. ואל יחשבו אנשי־המעשה, כי יתן העם את אשר הוא נותן לקהי“ס – רק בשביל חינוך ורפואה ופוליטיקה ועבודות־צבוריות וגם מעט בשביל ביסוס המשקים הקיימים וקצת עליה (או לא כלום, כי באין התישבות ועבודה בהכרח זו תפסק), – בעוד אשר שום מפעל חדש בהתישבות לא יהיה. ולהיפך: מפי הנסיון הראינו, כי מתמעטות ההכנסות בזמן התמעטות או הפסקת הפעולה המשקית הבונה בארץ. ואנו אמונה, שיסודה בנסיון, כי הרחבת פעולת ההתישבות ויצירת מקורות קליטה נאמנים לעולים ולהמוני עובדים – יקרבו חלקי־עם גדולים ויגבירו את האמצעים לעבודה האי”ת.

לא “פוליטיקה”, איפוא, ואף לא עניני תעמולה הם אשר כוונו את מהלך עבודת ההתישבות שלנו. אלא הענינים החיוניים של הציוניות ושל בנין הארץ.

ומאידך גיסא:אין כל הכרח שגם התמונה במצב הכנסות קרן היסוד תהיה כה עגומה. הנה מזה זמן רב אשר בוקעת ועולה הדרישה, מקרב ההסתדרות החקלאית כמו גם מקרב המחלקה להתישבות, להגדיל את הפרופורציה של התקציב החקלאי בתוך התקציב הכללי לכדי 50 אחוז. ואין כל הצדקה לכך, שהתקציב החקלאי יהיה רק כ־25 אחוז מהתקציב הכללי, כמו שהוא השתא. וחטא גדול הוא הדבר, הנוהג עד היום הזה, שבכל עתות בצרה ובשעות מצוקה – החקלאות היא השעיר לעזאזל הראשון ובה מקצצים, מה שאין עושים כמעט בכל סעיף אחר של התקציב הכללי. וגם באופן המצאת כספי התקציב המאושר! לא נפריז אם נגיד, ש־25–20 אחוז מכספי התקציב הולכים לטמיון ע“י ריבית וריבית־דריבית וקרידיטים שונים, והאיחורים והסידורים החטופים והארעיים וההוצאות לנסיעות בעניני התקציב וכו'. אפשר היה לקמץ את זה, כשם שאפשר להציל את המשקים מענויים והפסדים ענקיים, ע”י כך, ש“אוצר התישבות היהודים” היה מקדים במזומן בחדשי אוקטובר-דצמבר לא פחות מ־50 אחוז מהתקציב השנתי שנתאשר. הריוח הנראה־לעין הזה היה בכל אופן מקמץ למעשה אותו הסכום, ששר הכספים היה חושב לנחוץ להשאירו ריזרבה לקיצוצים, באם לא יתמלא השנה כל הסכום שהוקצב. – הדברים כה ברורים לכל הקרוב לעבודת ההתישבות שלנו וכה מכאיבים! רק קוצר הראות וחוסר היחס מצד שרי הכספים – הם אשר גרמו לרבוי עֶנות המתישבים ולבזבוז סכומים גדולים למדי שלא לצורך. ועל זה יש להתריע, מר סמילנסקי.

צדוק ס. בדבריו על חוסר הכשרה מספיקה של הקרקע והתנאים להתישבות. הקימוצים בנידון זה עולים לנו ביוקר רב מאד. דוגמה תשמש העובדה, כי ההפרש בשכר הובלת חמרי הבנין מתחנת עין חרוד לקומי עולה כמעט כסכום שצריך לעלות הכביש. ובכ“ז הכביש לא יעשה, אם לא בדרך נס. וזה לא רק מפני חוסר כסף, אלא גם ובעיקר – מפני שאין בעלים לדבר: קה”ק מסתלקת מזה, וגם קה"י אומרת: לא מעניני הוא. וכאלה רבות. – ועל התקלה הזו אנו מתריעים זה שנים – והיא בעינה עומדת.

אולם בדבר אחד הפריז ס. מאד על המדה: בדברו על 40 הנקודות – הציג אותן כבעלות מום והפליג בכל מיני צבעים שחורים. חטא הוא למציאות ולאמת, אם מדברים על “חורבנן של 40 נקודות”, למרות שנכון הדבר, כי רובן עדיין אינן נושאות את עצמן. ולא נכון לגמרי הוא הרושם שמתקבל מהדברים, כאילו נאכל וירד לטמיון רוב הכסף שהושקע. למעשה התמונה היא לגמרי אחרת: הרוב הגדול של המשקים התקדם באופן ניכר מאוד במובן המשקי, בפיתוח ענפיו והרביית הכנסותיו במשך השנים האחרונות. הרכוש עצם. המשק התגבש. ענף המטעים הולך ומתרחב. בנינים של קיימא בעשרות אלפים לירות הולכים ומוקמים. מתקדם רבוי ההכנסות מדי שנה בשנה, במדה שמשתכללים הענפים ונרכש האינונטר. חשבון ההכנסות וההוצאות, אמנם איננו מתאַזן עדיין והצמצום הוא גדול מאוד בהרבה משקים, אבל יש סיכויים להגיע לידי איזון ולידי קיום מהמשק בכלל – עם השלמת חוק האינונטר החסר עוד ועם סידור ההשקאה ברוב המקומות. ויש כבר כיום שורה של משקים, הקיימים, ולא בצמצום, על הכנסות משקם ועבודתם, ורובם ככולם (חוץ מבעלי מום אחדים המחכים לתקונם בהוספת קרקע, כגון חולדה וכרכור) הולכים בצעדים בטוחים לקראת עתידם.

המספרים הבאים יוכיחו את צדקת הדברים האמורים. אותה הטבלא של המחלקה להתישבות, שעליה נסמך מר ס. מספרת לנו על הכנסה ברוטו של 19 קבוצות בסך 75.812 לי“מ. עצם סכום גדול כזה בהכנסה של 19 קבוצות אומר דבר מה. אבל מענינות יותר מזה השואַת ההכנסות בין שנות תרפ”ד ותרפ"ה באותן הקבוצות. לפי אותה טבלא היו

או ב־56 אחוז. וזה בשים לב, שתרפ“ה היתה שנת בצורת לפלחה ובענף הנטיעות לא היה הבדל בהכנסה בין שתי השנים, באשר ענף זה עדיין צעיר הוא ברובו ולא מכניס עדיין. אין לנו עדיין מספרים משנת תרפ”ו, אבל ברור, שהכנסות השנה הזו עלו, בהשואה לשנה הקודמת, לפחות באותם 56 אחוז. העובדה הזו מוכיחה, בכל אופן, על התפתחות יפה ועל “יש” משקי כלכלי חשוב ב־46 הנקודות, גם במצבם הנוכחי הבלתי מבוסס עדיין.

מהדין וחשבון של ההנהלה הציונית, המסכם את מאזני המשקים לסוף תרפ“ה, אנו רואים, כי ב־21 משקים קבוצתיים הושקע עד הזמן הזה, ע”י מוסדות מיישבים וזכאים שונים – חוץ מהקרקע, יבוש, סדור מים וכבישים – סך 236.350 לי“מ. לאותו זמן מגיע סכום ההפסדים של המשקים הנ”ל, מראשיתם ועד היום הזה, לסך 46,476 לי“מ ז. א. שלפי הערכת כל הרכוש והאקטיבה שישנם בעין, בנכוי אמורטיזציה של האינונטר והבנינים, הלך לאבוד בס”ה 18,4 אחוז, בעוד אשר 81,6 אחוז נשמר וקיים בכל המשקים הנ“ל. אם נצרף להון ההשקעה ולסכום ההפסדים גם את הסך 25 אלף לי”מ בערך – סכום ההשקעה במשק המשותף תל יוסף ועין חרוד, אשר לא נכלל במאזן – יתקבל הסכום הבא: הושקע במשקים הנ"ל לסוף

אי אפשר לעשות חשבון כזה במושבי העובדים, כי אין שם מאזנים לכל מתישב וא“א לדעת בדיוק את האקטיבה והפסיבה של כלל המתישבים, אבל יש לשער, כי שם בכל אופן אין מצב הרכוש הקיים נופל מזה שבקבוצות, – זה מציג לפנינו תמונה לגמרי לא עגומה מהמצב הנכסי של המשקים שלנו ואין כלל מקום לדבר על חורבן ובזבוז. ולמי שקרוב לדברי ימי ההתישבות שלנו ברור וגלוי, כי החלק הגדול ביותר של ההפסדים הללו הם מחוייבי המציאות אצלנו, בתוך כל המסיבות והתנאים המסובבים אותנו מראשית הפעולה הישובית ועד היום הזה, ואין לזקוף אותם כלל וכלל על חשבון הרחבת חזית ההתישבות וצרת הקומבינציות והשטרות והקרדיטים הנובעת מזו, והדבר לא היה משתנה בהרבה לוּ היו לנו היום רק 10 נקודות ואנו היינו עובדים רק במזומן. דומני, שלא היתה עוד ואין פעולה קולוניזציונית בעולם, אשר לא תדרוש השקעת סכומים די הגונים אשר לא יחזרו, ובפרט בתנאים כתנאינו. בל ישכח, כי ההפסדים האמורים כוללים סכומים הגונים אשר הוצאו להוצאות רבית, כיבוש וסידורים ראשונים יוצאים מן הכלל, ואין מי שיחזיר את זה. די להזכיר, כי נהלל בלבד תובעת ע”ח הוצאות כאלה סך 9.400 לי“מ, ואין צריך לומר שביחס כזה היו ההוצאות בעין חרוד, תל יוסף ואחרים, ששם היו תנאי הכיבוש עוד יותר קשים. שנית: ההפסדים הללו כוללים גם סכומים הגונים של שכר לימוד, אשר עלתה ההתישבות שלנו, ביחוד בתקופת הילדות שלה, שכר־לימוד למתישבים כמו למישבים, אשר שום דבר שבעולם לא יכול היה למנוע בעד זה, ואפילו היינו ניגשים מעיקרא לעבודה זו הרבה יותר מוכנים ומנוסים משהיינו. שלישית: בתוך הסכומים האלה כלולים גם הפסדים שנגרמו ע”י אסונות, כגון ימי המלחמה, ארבה, התנפלויות, וגם מפגעים טבעיים כגון: קדחת, בצורת וכדומה. אכן ברור גם זה, שאת חלק הארי מההפסדים יש לזקוף ע"ח הארכת זמן ההתישבות, אי המצאת התקציב בזמן ובצורה הדרושה, ארעיות במצבם של מספר משקים מפאת חוסר נקודות התישבות, או חוסר קרקע ומים. אנו כולנו נלחמנו ונלחמים לעקור את הגורמים האלה, על כל פנים – להקטין אותם עד למינימום, אבל לא בנשק של הפסקת ההתישבות או צמצומה.

ב

לא ינוחו ולא ישקטו מתנגדי הקבוצה במחנה הציוני. אינם יכולים להשלים בשום אופן עם זה, שבכספים ציוניים יסייעו לטיפוח ישובים קומוניסטיים ר“ל. ומדי פעם בפעם נערכות התקפות על הקבוצה, המתנכלות לסתום עליה את הגולל. וצריך להודות, שאעפ”י שהתנועה הקבוצתית, וציבור הפועלים כולו עמה, ידעו לעמוד על נפשם ודברי השטנה הושבו אחור – הנה לא מעט סבלה הקבוצה מוחשית מהתקפות אלו. סוד גלוי הוא, שההתנגדת החרישית לקבוצה בקרב אישים מההנהלה הציונית ומחוצה לה – לא נשארה בלי השפעה על מהלך עבודתה של ההנה"צ והשפיעה גם על חלוקת התקציבים והכשרת תנאים יסודיים שונים להתפתחותה המשקית של הקבוצה.

כמעט שכבר היה למסורת, למיום קיום ועד־החקלאות, שבראשית כל שנה, נערכת בו התקפה על הקבוצה, ועל הגדולה בפרט. ועכשיו יצא מר סמילנסקי בדרישה מפורשת – “להפסיק לגמרי התישבות קיבוצית בכל צורה שהיא, כל זמן שהקבוצות הראשונות לא הוכיחו כשרון חיובי”.

לא ניכנס כאן בוויכוחים, האפשר לה לתנועה הציונית שתוַתר על השתתפותה בהתישבות של חלק גדול מציבור־העובדים בארץ, הרואה בהתישבות הקבוצתית חזון חייו. אולי סובר מר ס., שאפשר לכוף צורת־חיים על ציבור זה, ודי שההנה"צ תצוה או תפסיק למעשה כל התישבות קיבוצית, כדי שישנו אלה את דעתם וילכו אחרי התישבות אינדיבידואלית. נשאיר את הדבר לעיונם של ס. ותמימי־דעיו. לפנינו ענין של ריאליות, “הבראה”, חשבון – נראה נא מה בפי החשבון!

ס. עצמו יודע אמנם, כי “הכנסה ברוטו עדיין אינה אומרת כלום” – בכל זאת הוא מסתייע בה לצורך הוכחותיו, שהקבוצה נופלת במובן הכלכלי מן המושב, והקבוצה הגדולה – משניהם. אולם ס. בעצמו כנראה לא שיער, מה גדול האבסורד להסיק מסקנות כאלה על סמך הכנסה־ברוטו, ואת זה נראה באופן בולט למדי מהשוואת־ההכנסות של מספר משקים. לפי הטבלה של המחלקה להתישבות היתה הכנסה ברוטו בתרפ"ה על כל עובד.

לפי זה הרי חולדה, למשל, היא אחד המשקים הטובים בין הקבוצות וגן־שמואל – אחד המשקים הירודים. וקרית־ענבים עולה על גבע. מי שמכיר במקצת את המשקים האלה יודע, כי גן־שמואל הוא משק מבוסס ופורח, גבע מתקיימת כמעט אך על הכנסותיה, בו בזמן אשר קרית־ענבים עדיין לא הגיעה למצב זה, וחולדה, חסרת האדמה, עודה רחוקה מאפשרות־קיום ומביסוס.

אבל מר ס. מרחיק לכת, ברצותו להוכיח במספרים את הרהורי לבו. מצטער הוא על שחסרים בטבלאות המחלקה מספרים, “שהיו יכולים להעמידו על ההכנסה הנכונה”, והוא “מוכרח”, להשען על ההשערה. לפי חשבונו עולה ההספקה לכל עובד 60 לי“מ לשנה, וחוץ מזה – הוצאות לחינוך, עזרה מדיצינית, מסים, שמירה וכו' – עוד 20 לי”מ לשנה, בס“ה – 80 לי”מ. לו היה מטריח את עצמו לעיין³ במאזני המשקים לאותה שנה, אשר סוכמו ע“י ההנה”צ היה רואה, כי ההוצאות ליום כלכלה (מכילות: אוכל, כביסה, הלבשה והנעלה, עזרה מדיצינית, תרבות, טיפול וחינוך ילדים, עזרה למשפחות קרובים, דירה, מאור והוצאות פרטיות, הפחתת כלי־בית ומטבח, מסי הסתדרות, קופ"ח ועוד) החל מ־9.6 ג“מ ליום (x 360 = 34,650 לי"מ בשנה) וכלה ב־12,42 ג”מ ליום (44,712 לי"מ בשנה). רק שני משקים יוצאים מן הכלל, והם: דגניה א' וקרית־ענבים, שמפאת התנאים האקלימיים שם, עולות הוצאות הכלכלה לסך 13,14 ג“מ ליום (47,304 לי"מ לשנה). ההוצאה הבינונית ליום כלכלה ברוב המשקים עולה סך 10,5 ג”מ ליום, או 37,800 לי“מ בשנה. סכום זה כולל גם חלק גדול מההוצאות הכלליות, שמנה אותם ס. בחשבון המיוחד של 20 לי”מ בשנה. יתר ההוצאות שהוא מנה: מים, הנהלה, שמירה, תיקון דרכים וכו' – הרי ברובן הגדול הן עבודה ולא הוצאה במזומן, והרי זה כלול בחשבון הספקת העובדים! ההוצאות הכלליות במזומן לשנת תרפ“ה עולות בלי”מ:

ובכן, אדוני ס., שפת המספרים המאזניים היא אחרת לגמרי משפת ההשערה, ולפיה ההוצאות הכלליות וההספקה עולות לא 80 לי“מ אלא החצי מזה, או מעט יותר מהחצי, ז”א, טעות כמעט ב־100 אחוז! באופן כזה, כמובן, כל הבנין על “ההפסד הברור של 51 וחצי לי”מ בעין־חרוד, 54 לי“מ בחפצי־בה ו־58 בהשומה”צ" – נופל מאליו. לפי המסקנות של ס. צריכים היו הפסדי משקים אלה להיות בתרפ"ה:

ולפי מהלך חשבון זה צריכה היתה, למשל, עין־חרוד להפסיד במשך 5 שנות קיומה יותר מ־60,000 לי"מ כלומר יותר מכל סכום ההשקעה שקבלה. טבלת ההפסדים הבאה למטה, שהיא תוצאה מהמאזנים, תראה תמונה אחרת לגמרי.

והרצון הזה להוכיח בנקרוט של הקבוצה שם בפיו את המלים ההלו: “אבל אם לא נרצה לרמות את עצמנו ונחשוב בדיוק ובמלואן את ההוצאות על הבהמות, האינונטר הדומם והפחתת ערכם – והיתה כל כלכלת העובדים הפסד”. נפנה שוב אל המספרים ונראה מה הם אומרים על זה?

המאזנים המדוייקים הנזכרים, הלוקחים בחשבון את כל ההוצאות על כל ענף וענף וההוצאות הכלליות ואת האמורטיזציה של האינונטר החי והדומם והבנינים – מראים את התוצאות הבאות לתרפ“ה בלי”מ:

כפי שאנו מראים בזה ישנם משקים, שיש בהם רווחים ידועים, וישנם משקים שההפסד בהם עולה לכל עובד בשנה מ־5,850 לי“מ ועד 21,300 לי”מ בחפצי־בה ו־25,700 לי“מ בבית־אלפא. וצריך להוסיף שרק משקים בודדים הראו תוצאות עגומות במספרים האחרונים, ומסיבות יוצאות מן הכלל. ברור, איפוא, שזה רחוק מאד מהפסדים של 80 או 60 לי”מ ואפילו 51,5 לי"מ לכל עובד בשנה, כיד הדמיון הטובה על ס.

ואם במשק הקבוצה רואה ס. בעיני רוחו רק רעות ולפיכך הוא מפריז עד מאד לגודל ההוצאה ולקוטן ההכנסה – הנה במושב העובדים כוח השערתו, הבנויה לפי עדות עצמו על “מספרים בודדים ומקריים שהגיעו לידו”, עושה ממש נפלאות. בלי שיהיו בידו מאָזנים מפורטים של רוב המתישבים במושב העובדים, כדי שתהיה בידו היכולת לעמוד באמת על ההכנסה הממשית של המתישב הבינוני – הוא קובע, על יסוד מספרים בודדים ומקריים, את הכנסת המתישב מ־150 עד 200 לי“מ, ועל יסוד חומר כ”כ מופרך הוא מחליט, שההכנסה ברוטו במושב עולה פי שלושה וארבעה מאשר בקבוצה! לנו אין מאָזנים של כך משק ומשק במושבים גם אין לנו ענין לעשות זאת, כי לנו יקר המושב כמו הקבוצה ואין עיננו צרה בהצלחת המושב, עד כמה שישנה באמת. אולם כשזה נעשה במטרה למַעט את דמות הקבוצה – הרי עלינו להגיד בפה מלא, כי רק הרצון הרע מרשה לו לס. להציג לעומת מספרים מאזניים – חומר לקוח מן האויר, שיסודו בהשערה. ומנקודה זו לא פחות מגוחכה היא המעשיה – עד כמה שהיא מובאת לראיה ולדוגמה – בלול עופות אשר “לאחד המשקים באחד המושבים”, אשר ההכנסה ניטו שלו מגיעה ל־44 לי“מ בשנה. לעומת זה אפשר היה לספר לו, למשל, עובדה “באחד הגנים שבאחת הקבוצות”, אשר דונם ירקות שלו הכניס יותר מ־40 לי”מ. דוגמא קטנה לכשרונו החשבוני: כפי שראינו למעלה – הגיעה ההכנסה ברוטו לעובד ברוב המשקים הקבוצתיים מ־80 עד 100 לי“מ בשנת תרפ”ה. ההכנסה במושב, לפי דברי ס. – 200–150 לי"מ ולזה הוא קורא: “פי שלושה וארבעה”!

ונניח נא רגע, כי אמנם ההכנסה בשני המושבים המשובחים עולה פי שנים מאשר בקבוצה, אולם תהא זאת עצימת עינים בכוונה לא לראות, כי לא ההבדל בצורה הוא הוא הגורם להבדל בהכנסה, אלא ההבדל בתנאים שהוצגו בהם שני המושבים הנ"ל לעומת עין חרוד ותל יוסף, למשל, ובראש וראשונה, – ההבדל באמצעים שהושקעו בהם! ואת הדבר הזה יודע ס. בעצמו: “בנהלל וכפר יחזקאל הושקעו, אמנם, יותר כספים מאשר בעין חרוד ובבית אלפא”. אבל תיכף אחרי זה הוא אומר: “אבל לא ההבדלים האלה גרמו להוריד את כוח היצירה של הראשונים”. על יסוד מה הוא מחליט ככה? והרי ההבדלים באמצעים לא קטנים הם, עד שאפשר לבטלם או לא לשים אליהם לב. הנה המספרים:

השקעות קהי“ס עד סוף תרפ”ו כוללות:

ההבדל בתוצאות בולט ונראה לעין מהמספרים הבאים:

רפת עין־חרוד מכילה לסוף תרפ"ה (בכלל זה – מבכירות, עגלות ופרים):

לסוף תרפ“ה היא עומדת באקטיבה בסך 1687 לי”מ, שאם נחלקו ל־120 משפחה יעלה לכ“א ב־14 לי”מ, שזה בערך ⅓ פרה גזעית למשפחה, בו בזמן שהתקציב צריך לתת פרה ומבכירה גזעית למשפחה.

רפת חפצי בה: 63 גולגלות (ביחד עם עגלות), בהן רק 5 פרות גזעיות. עומדת באקטיבה בסך 731 לי“מ, שזה כ־23 לי”מ למשפחה (במקום 50).

רפת בית־אלפא: 15 פרות גזעיות, 104 ערביות (חוץ מעגלות). באקטיבה – בסך 1429 לי“מ, ז”א 28 לי"מ למשפחה.

באותו זמן – בנהלל וכפר יחזקאל קבלו כבר עד אז את כל הסכום המוקצב לפרה ומבכירה למשפחה, ז"א שכמעט לכל חברי המושב היו כבר אז שתי פרות ויותר למשפחה.

בענפים אחרים:

התוצאות הממשיות הן:

חסרה ההכנסה בעין חרוד של בערך 180 פרות (אם אפילו נחשוב שכל משפחה קבלה חצי פרה). בהכנסה ברוטו זה מתבטא 180 x 2000 ליטר.

גידול העופות אי אפשר היה לפתח, מפני שלא ניתן בזמנו הסך 25x120=3000 לי“מ לולים וגידור, והסך 600 לי”מ לעופות, אלא רק חלק ידוע מזה (באקטיבה של מאזן תרפ“ה נמצא: הלולים, העופות וכלי הלול – בסך 1116 לי”מ), וע“כ א”א היה לפתח גידול של 25x180=4500 עוף מטילות כפי הנורמה, אלא רק 1680 עוף בלבד. ע"י כך חסרה ההכנסה ברוטו: 2820x100 ביצה לשנה.

לפי הנורמה של בהמות עבודה בקבוצה (2/3 למשפחה) – חסרות עוד כ־26 בהמות, ועי"כ – חסרה ההכנסה, בין בעבודת משק ובין בעבודה שכירה, של המספר הזה. גם החוסר במכונות ומכשירים גורם להמעטת הכנסות העבודה.

אלה הם הדברים הנראים ובולטים לעין. אולם יש עוד דברים, שאינם מבוטאים במאזן, אך הם מודנים ואלימנטריים לכל חקלאי:

המתישב בכפר־יחזקאל קיבל במשך תרפ“ב-תרפ”ו, 5 שנים, את הסך 949 לי“מ, ז”א באופן בינוני בכל שנה 190 לי“מ. המשפחה בעין־חרוד קבלה במשך אותו זמן 425 לי”מ ז“א לכל שנה 85 לי”מ.

ברור, איפוא, שבמושב, אחרי ניכוי הסך ההכרחי להספקה, שהוא לפי המבואר לעיל, כ־80 לי“מ למשפחה (בשנתים הראשונות, כשאין עוד הכנסה ממשית) – נשאר עוד, בכל זאת יותר מ־100 לי”מ, לשם רכישת איונטר, פיתוח ענפי המשק, בנינים וכו', שבזה נוצר בסיס להכנסת עצמיות להבא ולהפחתה הדרגתית של הסכום, אשר ידרש בכל שנה להספקה מהתקציב. לא כן בעין־חרוד. הסכום שקבלה מדי שנה – הספיק כמעט רק להספקה. ובכל אופן לא יכול היה להשאר עודף ניכר ליצירת המשק, ואם נוצרו בכ"ז ערכים חשובים במשק זה – הרי זה נעשה בדרך נס, בכוח ההתאמצות של אנשי המקום ובכח התחייבויות שונות, אשר – ברור – לא יכלו בשום אופן להשיג את הערכים הכלכליים שנוצרו בו בזמן במושב.

ועוד דבר עיקרי וחשוב: אין קבוצה – חוץ מגבע – אשר הוצגה מראשיתה בתנאים כאלה, שאפשר היה לגשת מעיקרא לבנין תכנית מא' ועד ת', כמו שהדבר היה בנהלל ובכפר־יחזקאל! אין כמעט משק קבוצתי, אשר לא המשיך במשך שנים מצב של פרוביזוריום, – מסיבת חוסר מקום לנקודה, חוסר קרקע או סיבות אחרות – טרם הושגה האפשרות לבנותו בתכנית ובשיטה. וכמה אמצעים וכוחות זה בלע – יודעים לספר היטב רבים מהמשקים הקבוצתיים, כישנים וכחדשים. ביחוד הכביד הדבר הזה על משקי תל־יוסף ועין־חרוד, אשר בגלל הידחות רכישת אדמת קומי משנה לשנה, מתחילים רק עכשיו, השנה הששית לקיומם, לבנות את בניני הקבע שלהם, ובמשך הזמן הזה – עלו כמה מאות לירות האהלים, אשר לא נשאר מהם זכר, עלו צריפי עץ בלבד בסך 3242 לי“מ בעין־חרוד, שבשעת ההעברה לקומי יש להם ערך קטן מאד. וחוץ מזה: כמה מחלות נגרמו ע”י תנאי הדירה הגרועים לאדם ולבהמה, אשר עלו למשק בהוצאות לא־מעטות; ההכרח להחזיק את הילדים בקיץ מרוחקים מן המקום (כפר יחזקאל או קומי), אשר הגדיל את ההוצאות; ועוד שורה של סידורים ארעיים, אשר עלו בכסף והפריעו לעבודה ולאינטנסיביות המשק.

בכל האמור אין כונה, כמובן, להראות שהמושב הוצג בתנאים טובים. להיפך, אנו יודעים, שגם בנין המושב סבל הרבה מאד מההארכה היתירה ומאופן המצאת הכספים, אבל ברצוננו להראות, שהקבוצה וביחוד הגדולה, הוצגה בתנאים יותר גרועים לאין ערוך, ועל־כן אין ללמוד גזרה־שוה מן המושב על הקבוצה. אדרבא, יש להתפלא על כל מה שנוצר בתנאים הבלתי אפשריים הללו. ובנידון זה כדאי היה לו לס. להאזין לאימרה הכּנה והנוקבת באַמתותה של מר קלוריסקי, שאמר בקשר עם הקטרוג שנשמע בועד־החקלאות נגד הקבוצה: “הנסיון (של המושב ושל הקבוצה) לא היה בתנאים שוים, וזה שולל כל אפשרות של השוָאה בתוצאות”.

ואשר לדגניות וכנרת. אמנם בהן הוצאו סכומים כאלה בערך שהוצאו במושבים; אבל יושם לב: אלה היו משקי העובדים הראשונים, אשר שילמו דמי כיבוש ולימוד לא רק בעד הקרקע ועבודה, אלא גם בעד האנשים, אשר היו כאן, בעמק הירדן ואקלימו הקשה, ראשוני הכובשים. והרבה מהריוח של אנשי כפר יחזקאל ונהלל, שהם ברובם יוצאי דגניה וכנרת וקבוצות אחרות, יש בפירוש לזקוף על חשבון שכר־הלימוד הזה במשקים האלה. ושנית: איך אפשר להביא בהשוָאה משקים, שזמן בנינם נמשך 16–14 שנה, לכאלה הנבנים במשך 5 שנים. ואם כי גם המושבים לא קבלו עוד בשלמות את הדרוש וההכרחי לביסוס (השקאה, בתים), בכל זאת קבלו את התקציב שלהם באופן הרבה והרבה יותר שיטתי, המאַפשר בניין ופיתוח משק, מאשר בכנרת ודגניות. וכאן כדאי להזכיר דברי אחד מותיקי המושב: “בעמק הירדן יכלו להצליח, מפאַת האקלים הקשה, רק משקים קבוצתיים”.

כל הנבואות על כשלון המשק הקבוצתי אינן אלא בדוּתא מחוסרת כל יסוד. אכן לא נכחד, כי נעדרו נסיון וידיעה מספיקים לראשוני סוללי המשק הקבוצתי, בין במובן המשקי והכלכלי ובין במובן החברותי, ולכן בודאי נעשו שגיאות שונות בהמשך עבודת היצירה והבנין. גם נחלנו כשלונות ידועים במספר מקומות מסיבות אובייקטיביות – חוסר תנאים אלמנטריים למשק חקלאי, – וסובייקטיביות – אי עמידה בנסיון מצד חברים רבים. אולם נעלה הוא מכל ספק,

ונראה לעין כל המסתכל לא מתוך משפטים קדומים או שנאה, כי המשק הקבוצתי, אגב נסיון של שנים ומתוך חפושים וחתירה בלתי פוסקים, התגבש, עלה והתקדם, יצר ערכי־משק וכלכלה יציבים ויצר ערכי חברה וחיים, שהנם היום אור וכוח משיכה למחנות נוער גדולים בכל התפוצות. אם הקבוצה יכלה להתגבר על כל התנאים האובייקטיביים הקשים מאד, שבהם נוצרה ופעלה, ויכלה לפרוץ לה את דרכה בתוך האטמוספירה העויינת שהקיפתה כמעט תמיד – הרי זה מוכיח על כוח חיים כביר ועל כשרון יצירה, אשר ברכה רבה בהם לכל תנועת התחדשות האומה.

ג

לא רק בקבוצה כּילה מ. ס. חיצי בקרתו. גם המושב, “הפנינה של ההתישבות החקלאית העברית בארץ”, לא נקיה בעיניו – על חטא ה“עבודה העצמית”, אשר אלמלא היא “יכלו (המושבים) להיות כבר היום חי נושא את עצמו”. מר ס. רואה גם במצות העבודה העצמית “פוליטיקה”, הוספת “משא עולם”. הביסוס “ההגיוני” לשלילת העבודה העצמית הוא פשוט מאד: “העבודה העצמית ברכה בה רק עד כמה שהיא מכניסה, מהרגע שהיא מתחילה להחסיר (השרטוט למחבר) קללה בה”. אותו הגיון פעל, כנראה, אצל חבריו של ס. עוד מלפני הרבה שנים לגבי שאלה אחרת, ואף הם למדו: “העבודה העברית ברכה בה רק עד כמה שהיא מכניסה וכו'”. ובאותו קריטריון של “הכנסה” בלבד אפשר למדוד גם את החקלאות בכלל, ואת עצם “השיבה לציון ושיבה אל הקרקע”, ואפשר להרחיק לכת מאד, אולם, אם כי יודעים אנחנו יפה־יפה להוקיר את הערך החשוב של “ההכנסה”, אבל אין זו המכוונת היחידה של עבודתנו: בהתישבותנו יש עיקרים הקודמים אפילו להכנסה, ועליהם לא נוַתר, כי בהעדרם – מותר א“י מהגולה ומותר חברתנו המחודשת מהחברה הרקובה הישנה – אַין, ועל כגון דא נאמר: יהרג ואל יעבור! ואם יש ו”החשבון" מראה הפסד או הפרעה קשה, הנגרמים ע"י עיקרים אלה – נחפש ונחתור, למניעת ההפסדים ולהקטנת ההפרעות, והדרך תמצא! – וזה ענשם של חבריו של ס. “בחמש המושבות הפורחות”, אשר מיהרו לוותר על עיקרי ההתישבות העברית בגלל “החשבון” והרחיקו להתגלגל במדרון.

“העבודה העצמית” חשובה בעיני ס. לא בגלל עקירת “הניצול” – על זה הוא שופך את לעגו (תלמידי הציונות הרוחנית ונאמני מוסר היהדות אינם חוששים, חלילה, לניצול!), אלא “מפני שהיא משמשת תריס בפני חטא העצלות, כלומר, שומרת על בעל האחוזה, “השאור שבעיסה”, מפני התנונות. אולם כאן אין לנו שום לשון משותפת: הניצול הוא בעינינו אבי־אבות הטומאה, המקור של שלטון האדם באדם לרע, של מידות מגונות, של ספקולציה ומסחר בכל קודש, של המציאות האיומה ברשעתה האנושית: אנשים־עובדים אכולי רעב ומחסור – בצד אנשים שמלאו כיסיהם זהב. ואילו ס. רואה בחברה הבועזית הזאת – “השאור שבעיסת ההתישבות העברית בארץ”. טוב לו הניצול המופרז השורר במשק הנטיעות, כאשר הוא הנותן הכנסות ענקיות; מבין הוא את החשבון שאינו מאפשר עבודה וקיום ליהודים, הרוצים לאכול לחם בעבודתם. ואין רק בניצול ילדים ונשים שלא מבני־ברית, במחיר 5 ו־8 ג”מ ליום וביכּוּרם על־פני פועלים מבני־ברית, הנמקים בתוך המושבה ברעב, שהרי יש כאן חשבון של “הכנסה”. הרע הוא אך בזה, שאגב השימוש בעבודה שכירה תדבק העצלות בסוג “מעולה” זה של בני־אדם!

ולמראה המציאות הזאת הבולעת לתוכה גם אנשים, אשר במשך הרבה שנים נשמרו בלבם ניצוצות של האידיאלים הראשונים – משנה יקר תיקר בעינינו אותה החרדה על עיקר העבודה העצמית. כי העבודה העצמית – היא היא אבן הבוחן לשמירה בלתי־נפגמת של אותם האידיאלים, אשר הניעו את האנשים בעלותם לארץ, בהדבקם בעבודה ובהקדישם את עצמם לבנין החקלאות העובדת. כי די אשר יקלו במצוה זו ונפתח הפתח, מתחילה כחודו של מחט, ואח"כ כפתחו של אולם, דרך בו יפלו סוף־סוף ויכשלו, כאשר נכשלו לאין תקומה רבים וטובים. הנה משום כך ברך נברך את הקנאות, בה שומרים רוב אנשי המושבים על העבודה העצמית.

רוב אנשי המושבים – ולא כולם. לדאבוננו התחילו בזמן האחרון להיראות בקיעים בחומה זו באילו מושבים נחשלים. פה ושם החלו מתיישבים שונים להורות לעצמם היתר בהעסקת פועלים שכירים בעונות ידועות, והנה הדבר הזה נעשה כמחלה המדבקת במקום, שם אין הכוח המכריע בידי ועד המושב לעמוד בפרץ. ועד מהרה החלו, בעקבות הדבר הזה, גם להגלות חזיונות שליליים אחרים, המאיימים ליטול במשך הזמן מקלסתר פני המקום המדובר כל צביון של מושב־עובדים. פה ושם התחילה ספקולציה בנחלה ובזכות־מתישב, התחילה מחלוקת והריסת חיים חברתיים וכלכליים פנימיים, התחילה התפוררות של מוסדות כלליים (המחלבה ועוד) וכו'. עובדה זו מגלה לעינינו את הסכנה, האורבת למושבינו, באם יפרוץ הפרץ בחומת העבודה העצמית.

לא נכחד: מתחבט המושב בשאלות. ההבדל בין משפחות המתיישבים במספר עובדיהן (בין בני בית ובין קרובים) גורם גם להבדל בהצלחת המשק. המשפחה שלה עובד אחד במשק – כורעת תחת סבל העבודה. ומכאן צפויה למושב התפתחות סוגים שונים בעלי יכולת משקית שונה, מתקדמים ונחשלים. ואם כנגד תקלות אחרות, כגון: מקרי אסון ומחלה, משמשת תריס העזרה ההדדית, הנה כנגד תקלה זו של דיספרופורציה בעבודה – לא נמצא עדיין הפתרון הרצוי. ועל מדוכה זו יושבים אנשי המושב, הדואגים לשמירת עצמם וצרכי החקלאות כמו לשמירת ה“פרינציפיון”, יושבת ההסתדרות, הדואגת לשלום המושב והתפתחותו הכלכלית־המשקית במסגרת העיקרים של תנועת־העבודה, וחותרים להביא הקלה ופתרון לשאלה זו.

והנה מסתמנות דרכים שונות לפתרון השאלה האמורה. הדרך הכי טובה – הגדלת השיתוף, המסתעף לכמה וכמה ענפים. קודם כל טוב שתתהוינה שותפויות רגילות של 3–2 מתיישבים, המעבדים ביחד את נחלתם. הדבר הזה יפרה את העבודה, יקמץ כוחות וזמן ויאפשר חלוקה יותר רציונלית ומתאימה של העבודה. שותפות זו יכולה להיות שלמה, לכל ענפי המשק, ויכולה להיות חלקית – לענפי הפלחה והמטעים בלבד. אחר זה באים המוסדות השיתופיים הכלליים: המחסן למכירת התוצרת, המוסד לטיפול וחינוך ילדים, המשחרר את האשה לעזרה בעבודת המשק; בתי מלאכה וחרושת־חקלאית; הוצאה לפועל של עבודות גדולות, כגון: קציר ודיִש, חרישה עמוקה, קטיף ובציר, השקאה וכו' באופן שיתופי. בדרך זו אפשר גם להנהיג מכונות משותפות לשכלולים רבים בעבודה ואינטנסיפיקציה בענפים שונים, אשר יחסכו הרבה כוחות וזמן בעבודה.

וגם ממצוות העזרה להדרכת חברים צעירים, המתכוננים להתישבות, אין להניח יד. וצריך שבנקודה זו יפיקו תועלת שני הצדדים מבלי שיהיה בכך ניצול: מכל הקבוצים והארגונים, העומדים בתור להתישבות, מפריש המרכז החקלאי מספר ידוע של חברים, המוכנסים למושבים – וכך גם לקבוצות – לשם עבודה והכשרה למשך זמן ידוע. ועד המושב מחלק אותם בין המתישבים מעוטי־העובדים, והוא משמש תמיד מפקח וריגולטור בסדור עבודת החברים הללו, הוא גם דואג לאפשר הכשרתם המכסימלית בעבודה החקלאית ושומרם מגלויים של נצול. מאידך גיסא: החברים העובדים עם המתישבים נחשבים כבני משפחה, הנהנים במדה שוה מפרי העבודה כל זמן עבודתם ביחד.

הנה כי כן: במושבים כמו בקבוצות, מעיקות פרובלימות, וישנם חיפושים לפתרונן, ובמקום התאמצות נאמנה, מבלי אשר תתגנב החולשה לנטיה מן הקו – שם הערובה להתגברות ולמציאת הדרך.

ד

ס. מדבר, כמובן, בלגלוג רב על “התישבות האלף”. הוא וחבריו “השאור שבעיסה”, יכול יכלו להם לישון במנוחה וליהנות מהטוב אשר ברכו אותם אלהים ופקחותם המעשית – ולא לראות כיצד עולמם של מאות כוחות חלוציים צעירים הולך ונחרב עליהם בתוך האפאתיה המקפיאה, המעיקה בכל כבדה על הארץ זה תקופה ממושכת; כל החזות הזאת אינה קיימת לגבי ס. הוא רואה בהתאמצות רווית־הכאב של צבורנו להתישבות החדשה – פוליטיקה, “כוונות טובות” במרכאות וסבך חדש, שצריך להלחם בהם.

לדאבוננו הגדול לא נתקיימה ההתישבות החדשה במסגרתה המלאה, כפי שרצינו, ולא מלאה את התעודה שתלינו בה. היא יצאה לפועל באיחור זמן, ובצורה מקוטעת, וגם זה – אחרי מלחמה קשה עם אלה, האוחזים אמת־החשבון בידם. ויכול היות, שמוטב היה לנו להסתלק השנה מהתישבות חדשה מאשר להשלים עם אופן זה של ההתישבות, הנוטלת הרבה מאפשרות הצלחתה, והעלולה לגרום באמת לכך, כי “ירדו לטמיון במשך השנה הראשונה כספי התקציב שנועד להתחלה, וירד לטמיון המרץ היקר של השנה הראשונה, והאמונה של המתחילים תלקה”. אולם, האם היה הכרח בדרך עבודה כזו?

זו שנה וחצי שאנו מטפלים בהתישבות הזאת. עוד בתקציב תרפ“ו הוקצב סכום ידוע להתחלת ההתישבות החדשה, ומראשית השנה ההיא התאמצנו להניע את התחלת הגשמתה. ומשנתברר, כי לרגל צמצום התקציב לא תצא לפועל ההתישבות בתרפ”ו – אימנצו את כוחנו לכך, שלא יעבור עלינו הקיץ לבטלה ושתעשינה בו כל עבודות ההכנה האפשריות, כדי שהמתישבים יוכלו לעלות בסוף הקיץ או בהתחלת החורף, כשהתנאים מוכנים במדה רבה לעבודה חקלאית מסודרת. במשך זמן רב עמדנו במו“מ עם ההנה”צ ע“ד הוצאה לפועל של חרישת־כרם על שטח של כ־4000 דונם, בתור הכנה לעבודת ראשית תרפ”ו, אולם כרגיל נמשך המו“מ הרבה זמן, עד שעברה עונת החרישה והענין נתבטל, ויצאו לחרוש רק עם התחלת ימות־הגשמים. כמו כן עסקנו הרבה במו”מ, שיתחילו את עבודת היבוש באמצע הקיץ, בזמן שכבר היו מוכנות כל התכניות ואפשר היה לגשת לעבודה אף בלי כסף מזומן, אולם הסדר הביורקרטי גרם לכך, שהחלו בעבודה זו ימים מספר לפני הגשמים, והיו מוכרחים תיכף להפסיקה עד לאביב. צריכים היו במשך הקיץ גם לסדר את המדידות ולהתחיל בעבודת סידור המים כפי שהובטח, – וגם זה לא נעשה. לא חפזון ולא בהלה היו, איפוא, כאן אלא רישול פלגמטי והזנחה ואיחור, העולים לא מעט בכספים מיותרים ובענויי־אנשים. וזוהי הסיבה מדוע אי אפשר היה יותר לדחות, מדוע עלו על הקרקע “עם הגשמים ועם הבוץ” אף כי ידענו את כל הרע שבדבר. הלא יבינו המבקרים, כי אלה המחכים זה שנים להתישבותם ואשר זה כמעט שנה הם עומדים במקלם ובתרמילם מוכנים לעליה – באמת “אין להם כוח לחכות אפילו עד ראשית הקיץ”, כשגם אפשר היה לחזות מראש, שאם לא יעשה המעשה וההתישבות תהיה לעובדה – מובטח הוא שתדחה השנה לגמרי. דואגים טובים לכך הם: המצב הקשה בארץ, הדורש אמצעים גדולים להקלתו, ו“ידידינו” בההנה"צ ובמקומות אחרים, אשר ישׂישו תמיד לעכּב כל פעולה בהתישבותנו.

והנה מר ס. המשקיף מן הצד על עבודתנו ומחפש בה מומים, מצא לטוב להכות את ההתישבות החדשה בנשק שלנו דקוא. מי הוא המתריע במשך שנים על חוסר קרקע בנקודות שונות? מי המדבר השכם והערב על חוסר מים במספר מקומות, על ההכרח שבסידור ההשקאה, על הנזק שבחוסר בנינים ובחוסר אינונטר חי במדה הדרושה? האם לא אנחנו הם המתאמצים בלי הרף להניע את אלה, שהדבר בידם, למלא את החסרונות הללו? – ואף בדבריו על הדפקטים שבהתישבות החדשה הוא צודק לגמרי ומבטא את אשר אנו אמרנו והזהרנו! אולם שונות מן הקצה אל הקצה הן נקודות המוצא והמסקנות שלנו ושל ס. – בו בזמן שס. לומד מזה, כי אסור “להסתבך בסבך חדש” ואין לסדר התישבות חדשה, ועכ"פ צריך לדחות אותה – נגיד אנחנו, שיש הכרח ויש יכולת גם לספק את רוב צרכי הנקודות הקיימות וגם לסדר התישבות חדשה. צריך רק לבנות באופן אחר את התקציב הכללי. ואשר לאופן ההתישבות החדשה – הנה צריך היה לעשות את כל עבודות ההכנה לפני 8–7 חדשים, ואם לא נעשו בזמנן – יש הכרח לעשותן עכשיו, כדי שיהיו התנאים מוכשרים במדה המכסימלית לעבודה מסודרת מראשית השנה החקלאית הבאה. לא נמלט, כנראה, מגורלנו להעביר את מפעלינו החדשים בדרך הענויים, לא רק כאלה שאין להמנע מהם, אלא גם כאלה שאפשר וצריך היה להמנע מהם. וזה גורלנו!

ועתה נפנה קצת למספרים של ס. בפרק זה. וצריך להגיד, שגם כאן לקויים המספרים והעובדות, וכתוצאה מזה – לקויות המסקנות.

קודם כל נעלם מס. דבר פשוט שאין להקיש ממפקד שנעשה במאי 1925 על מצב־ענינים שקיים באוקטובר 1926, ז. א. בעוד שנה וחצי, בעת אשר במשך תרפ“ו בלבד הושקע במשקים הקיימים סך 150.000 לי”מ, אשר הגדיל בהרבה את הבנינים, האינונטר, הנטיעות, וגם הכשרה וקרקע באילו מקומות. בתקופת ההתישבות החדשה, ז. א. בשלהי 1926, היתה איפוא, תמונת “הסבך הישן” אחרת, ואין על־כן כל יסוד להקשות ממנה על “הסבך החדש”.

והלאה: המספר 1250 בתי אב ב־40 המשקים כולל גם – בכל אופן בקבוצות – את בעלי המקצוע ובעלי המלאכה, שהם נוספים על החקלאים ושאינם באים בחשבון של האדמה. נוסף לזה: במספר 40 המשקים נכללים גם 4 משקי פועלות, שהם רחוקים מאד מהנורמה של מאה דונם לזוג עובדים. נוסף לזה: בחשבון המשקים הללו נכללים גם משקים באזור הנטיעות ומשקים על יד הערים, שבהם הנורמה היא הרבה יותר קטנה מהמקובל, כגון: עטרות, קרית־ענבים, נחלת־יהודה, טירה, כפר מל“ל, גן־שמואל (50–25 דונם). לסוג זה צריך לצרף במידה ידועה גם את המשקים שבעמק־הירדן, שמפאת תנאי האקלים ואפשרות ההשקאה – נורמת הקרקע בהם פחותה. וגם במשקי הקבוצות שבגוש נוריס תהא הנורמה, עם סידור ההשקאה, 80 דונם במקום מאה דונם. – אי אפשר על כן לעשות דייסא אחת ולחלק את השטח הכללי של 82.420 דונם על 1250 בתי אב, כדי לקבל את הס”ה הפיקנטי של 60 דונם (וגם חשבון אריתמטי זה אינו נכון) לבית אב. לזה יש עוד להוסיף: ידוע לס., כי נרכש בזמן האחרון שטח של 16 אלף דונם, אשר יוסיף קרקע לכל משקי גוש נוריס. כל זה משנה לגמרי את התמונה, אם כי נכון הדבר, שאין עוד השטח המלא של הקרקע בחלק גדול של הנקודות.

ואשר לבנינים – הנה המספר 1482, אינו אומר כלום. יודעים אנו, כי חוץ מנהלל שצריפיה טובים ברובם והיא עצמה אינה דורשת בנינים, הבטיחו תקציבי תרפ“ו ותרפ”ז בנינים קבועים לדירה כמעט בכל המשקים, אם כי לא במידה המספיקה.

תקציב המשקים הקיימים תרפ"ז מכיל, בין שאר הדברים:

בקחתנו בחשבון את כל האמור – וקבלנו תמונה קצת אחרת. אכן, אין צורך לאמר עד כמה היא אינה מספקת ועד כמה המצב הנוכחי משפיע לרעה על העבודה, אולם הגזמה למה?

והגזמה רבה יש גם בדברים ע“א התימנים, כי “אשר עשו בשבילם הוא למעשה כמעט אפס ואין”. דבר מה בכל זאת הן נעשה בענין זה בשנים האחרונות, הן בבנין השכונות והן בהשגת קרקע, אם כי גם פה במדה לא מספקת. גם תקציב תרפ”ז כולל 4 אלפים לי"מ, לבנינים, סידורי מים ושונות.

ועכשיו למספרים בדבר ההתישבות החדשה.

קודם כל יהא נא ברור, שהשנה עולים לא כל מאה האחוז של המתישבים, אלא רק כ־50–40 אחוז מהם כפי אשר ידרש לעבודה, וגם מאלה עולה בזמן הראשון, כל עוד אי אפשר לגשת לעבודות בנין ויבוש, רק חלק קטן, כפי שידרש לעבודות הכיבוש, הפלחה המעטה ועבודות הכנה שונות. שנית יהא ברור, כי עליית ההתישבות של השנה היא בעיקר לא בשביל עבודת־משק אלא בשביל עבודות בנין, הכשרה והכנה שונות, אשר תכיננה במדה האפשרית תנאים להתישבות כל מאה האחוז לשנה הבאה. ולפיכך, אין מקום לחשבון של 75 לי“מ לכל עובד, שעושה ס., וביחוד אין מקום לקושיה החמורה: “ובסכומים הללו (25+75 לי"מ מהכנסות עבודת היבוש) מתחילים התישבות על קרקע מנוצלת שחלקה עצים, חלקה שילף, חלקה אדמה כבדה מאד ורק זכר ל”כרב” בה!" למעשה רק מעט מאד עוסקים השנה בזריעת תבואות חורף: 3 הקבוצות פינסק,⁷ שרון ושרונה, זרעו בס"ה כ־617 דונם, שמזה 240 דונם כרב דורה, תירס ושומשומין, 104 ד' אדמת בור, 45 דונם אדמת חורבה 228 ד' שילף.

קב' אחוה אינה נחשבת במתישבים החדשים כי היא התחילה לעבוד עוד בשנה שעברה והכינה לה כרבים. – באופן כזה אין להתעכב ביותר על טיב האדמה והכשרתה, וכשגם המעט שנזרע – רובו הגדול לא בעבירה על חוקי החקלאות נזרע.

אך ביחוד ניתך לעגו של ס. על פירוט התקציב, בחשבון של 70 לי“מ לכל עובד. למעשה אין פה חשבון של עובדים אלא חשבון של סיכום עבודה, בנינים ורכישת אינונטר, אשר יוצא לפועל ע”י מספר אנשים הדרוש לעבודה ובהתאמה למסגרת התקציבית.

ידוע לכל דבר המלחמה שקשרה ההנה"צ לצמצום מכסימלי של ההתישבות החדשה. אנחנו לא יכולנו להסכים להוציא מההתישבות, כפי הבנת אנשי המעשה, מספר קיבוצים העומדים מצפים ומוכנים לכך במשך שנים, מאחר שאין כל צדק וזכות להרוס את הקיבוצים האלה ולהחריבם, ובחרנו ליישב את כולם על האדמה שהוקצתה בשבילם, ואם גם בהחסיר השנה חלק מחבריהם. מכיון שהאדמה ישנה בשביל כולם – מובטח הדבר, כי בשנה הבאה תאופשר עליתם של החברים הנשארים. כמובן, שנימוקים חקלאיים אין כאן, אבל אנו עושים חיים לא בנימוקים חקלאיים בלבד, ואנו מאמינים שלצד החקלאי לא יגרם נזק אך מצד זה, שחלק המתיישבים יעלה בשנה השניה.

ולבסוף – בדרך הצד החברותי וה“פוליטיקה”.

לא נחדש כאן את כל הפולמוס בדבר ארגון ב' וקבוצת פינסק אשר היה בתוכנו, וביחוד לא נתוכח על זה עם מ. ס. גם ארגון ב'⁸ וגם קבוצת פינסק⁹ שייכים למשפחת העובדים המאוחדים בהסתדרות. היה זה בתוכנו ריב משפחתי, כמו שהיו וכמו שיהיו במשפחתנו דברי ריב פנימיים. צריך היה להיות אצל אנשים זרים הטקט האלימנטרי הזה – לא להתערב בעסקי הסתדרותנו הפנימיים. נאמן הוא ציבורנו על צדק ועל יושר לא פחות מחוגים אחרים אשר שׂשו לקראת התערבות זו.

ואך רוצה אני לשאול את ס.: מנין לו לדבר בזלזול כזה על “בחורי קיבוץ פינסק”? היודע הוא את דברי ימיהם ואת עברם בארץ? ומנין לו יפוי כוח זה לפסול אותם להתישבות? ואיך מרשה לו אדם אחראי להוציא בקלות כזו משפט בענין, אשר ההסתדרות התחבטה בו במשך שנה שלמה, – ומבלי שחקר ושמע את הנידונים? – ומנין לו הבטחון, שאלה המשפחות מהמעמד הבינוני אשר באו אליו הן יותר חשובות מ“בחורי קיבוץ פינסק”? – אין אנו אומרים בזה לתבוע את כבודה של קבוצת (קבוצה – ולא קבוץ ארצי) פינסק, ולא להגנה היא זקוקה; אולם היתר זה שאדם מתיר לעצמו לרמוס בעפר קיבוץ אנשים, שאינו יודע אותם מעיד יפה עד כמה איבד מ. ס. את שיווי משקלו המוסרי.

ביחוד קובל ס. על זה שניתן להסתדרות החקלאית לחוות דעה בדבר התישבות חבריה ושלא “המחלקה להתישבות לאמר: ההנהלה הציונית בעלת ההתישבות ולא היא המכוונת אותה ולא היא החותכת את גורלה ולא היא הנושאת באחריותה”. בכל הדברים הללו כמובן יש הפרזה רבה ואין כוונתם אלא להבהיל את הקהל: ראו ההנה“צ שבויה בידי הסתדרות העובדים. באמת אין הדבר כן: המחלקה להתישבות היא היא הקובעת את המתיישבים ועליה אחריותם. להסתדרות החקלאית קיימת רק הזכות לבוא אליה בהצעות של מתיישבים באותו חלק ההתיישבות הנמסר בשביל חברי הסתדרות העובדים. להסתדרות החקלאית יש עוד זכות שהיא אמנם חובה וחובה קשה ואחראית: לשאת יחד עם ההנה”צ באחריות למתיישבים – חבריה. וחובה זו נושאת ההסתדרות בכבוד ובאחריות מעת היותה וטבעי הוא הדבר שהמחלקה להתישבות מקבלת את הצעות המרכז החקלאי במדה שזה נוגע להתיישבות חבריו באשר הוא המכיר הרבה יותר את המועמדים להתיישבות מבין חברי ההסתדרות והוא הוא המטפל בהם ומלווה את עבודתם בארץ בעזרה, בהדרכה ובהכשרה חקלאית במשך שנים לפני התיישבותם. הגשת הצעות להתיישבות חברי ההסתדרות, או במלים אחרות: קביעת המתיישבים בחלק ההתיישבות המוקדש לחברי ההסתדרות – היא הנה הזכות המסורתית של ההסתדרות החקלאית, שהיא באת כוחם החוקית של כל חבריה המאורגנים בתוכה. וזהו באמת ענין פנימי שלה (כמובן שבידי המחלקה להתישבות נשאר תמיד הכוח לבחון את מדת ההכשרה החקלאית והאחריות הצבורית של המועמדים) והזכות הזאת היא מוצדקת מכל הבחינות, ואין לערער עליה, מר ס.!

ואשר לעשרות המשפחות של חקלאים מנוסים מבני ביסרביה, אוקראינה וליטא “הדופקות ללא תשובה על דלתי ההנה”צ. אנחנו נהיה האחרונים לבלי להכיר בזכותם להתיישבות ובחובת כולנו לעזור להם. אבל כלום לא נשארו מחוץ להתיישבות קיבוצים טובים, מועמדי ההסתדרות, שהם לא פחות מוכשרים וראויים לכך, כגון ארגון ב', ארגון “יזרעאל”, קבוצת הרועים ועוד? ויושם לב לעוד דבר: ההתיישבות החדשה נחלקה בין המתיישבים של הסתדרות העובדים מזה, ובין מתיישבים מהמעמד הבינוני ו“לנדסמנשפטים” מזה. והנה כל ההתיישבות החדשה המשתרעת על שטח של 47.150 דונם בגוש הקישון המזרחי והמערבי, נחלקה באופן כזה, ש־24 אלף דונמים נמסרים להתיישבות חסרי ההסתדרות ו־22.950 דונמים – למעמד הבינוני ולנדסמנשפטים. דומני, שאין מקום לתרעומת בדבר הכרעה מופרזת לצד הסתדרות העובדים. מה לקוי הוא הצדק שבתביעה: “בחורי קבוץ פינסק – כן, ואנו – לאו?” לולא נטיתו של ס. לדרוש את הצדק דוקא על חשבוננו, כי אז היה באופן הגיוני מפנה את התביעה כלפי החלק השני של ההתיישבות, הנועד לבני סוגן של המשפחות הנזכרות. למה לא יתחמץ לבו על חשבון מושב הרומנים, למשל, שקצתם חדשים בארץ הם וגם הכשרתם החקלאית מוטלת בספק, וקצתם טרם באו לארץ; או ע"י מושב יהודי מרמוש, שאינם עוד בארץ? מדוע לא ישאל: “היהודים הטובים שברומניה ובמרמרוש – כן, ואנו – לאו?”…

הוה אומר, שיש שני מיני צדק ומוסר למר סמילנסקי: לו לעצמו ולבני מעמדו לחוד – ולפועלים לחוד. ואם נעשה עוול למשפחות האוקראינים והליטאים – הרי על חשבון הפועלים להן העוול ומידם יתבע ולא ח"ו על חשבון היהודים הטובים היושבים ברומניה וברוסיה הקרפּאַטית. ולא חדש הוא המוסר הזה: קיים הוא בעולם המעשה מאז ומעולם, מאז היות מעמדות בארץ…

ז' אדר תרפ"ז

לא נתקררה דעתו של משה סמילנסקי בשורת מאמריו ב“הארץ”, לפני כמה חדשים, עד שהלך והוציאם, במילואים ותיקונים, בחוברת מיוחדת – מבלי לשנות את עיקרי הדברים – אף על פי שבינתים הופיעו מאמרי תשובה, שסתרו במספרים ובחומר־עובדתי את כל יסודות בניינו. כנגד כל דברי ההוכחה והמספרים המציאותיים, אשר באו במאמרי התשובה ב“דבר” – הסתפק רק ב“בירורים” קלים (“הארץ” 2286), הנוגעים רק באילו נקודות של מאמרי התשובה, וגם באלה עבר בטיסה קלה ואגב שטחיות, מבלי לסתור או להכחיש את החומר שהובא כנגדו, ועבר בשתיקה על הנקודות המכריעות והחשובות שבהם (עיין מאמרי: י. מנוח, א. מ. קולר, י. א. ליבנשטין ב“דבר”).

עתה, לאחר הופעת החוברת “ההתיישבות החקלאית” – לא מיותר לנתח – ואם גם באיחור זמן – את התעודה הזו הקרויה “בירורים”, אשר צריכה היתה לשמש תשובה ניצחת לכל משיגיו.

מ. ס. “לא מצא בתוך החומר הרב של המחלקה להתישבות את המאזנים הנזכרים (במאמרי א. מ. ק. ב“דבר”) ואין באפשרותנו לבקרם. ומוכרח הוא על כן לבקרם שוב לפי כל מה שידוע לו בתור חקלאי ובמקצת לפי מספרים בודדים ומפוזרים”. יש להאמין למ. ס. ש“לא מצא”, אבל הנני להעיד, שבנקל יכול היה להשיג את המאזנים הנזכרים, אם בהנה"צ ואם במרכז החקלאי, לו טרח באמת להציג מחקר אוביקטיבי ונאמן מהמצב בהתישבות והמסקנות הנובעות מזה. ולא היה לו כל הכרח לסמוך בענין כה רציני ואחראי רק על “מה שידוע לו בתור חקלאי ובמקצת לפי מספרים בודדים ומפוזרים” ולבנות על יסוד רעוע כזה מסקנות, הנוגעות ליסודי עבודתנו, ולהגישן לפני הקהל הרחב.

לא יפלא, איפוא, שבגישה כזאת למספרים מוכרח היה שוב המומחה והחקלאי ס. להכשל בלי רחם. הנה כיצד “בנה” הוא בעצמו, לפי טכניקה מופלאה, מאזן של משק כעין חרוד:

בתור יסוד להכנסה הוא לוקח את סכום ההכנסה ברוטו מתרפ“ה, לפי "החומר לדו"ח" של המחלקה להתישבות. זה היה בערך 64 לי”מ לעובד.

את ההוצאה לשנה זו אינו יודע, כי לא ראה את מאזן המשק, ולכן מוכרח שונא הקומבינציות הזה לעשות כאן קומבינציה: את החומר להוצאה הוא מלקט משני מקורות שונים וכוללם לאחד, מחבר אותם למול ההכנסה ברוטו – והרי חשבון ברור: 97.400 או 115 לי“מ הוצאה למול 64 לי”מ הכנסה, והרי הפסד של 33.400 עד 51 לי“מ לכל עובד! וכיצד באמת “התחכם המאזן של א. מ. ק. (אליבא דאמת – המאזן הזה הוא לא של א. מ. ק. אלא של מחלקת הבקורת של ההנה"צ) להעמיד כל זה על 5.850 לי”מ?”

נשוב נא אל החשבון של מ. ס. ונראה מי הוא המתחכם.

“בחומר של המחלקה אין מאזנים של משקים, אבל יש מאָזנים משוערים ב”מפתח" של התכניות, אשר ההוצאה שבהן אינה מופרזה בכל אופן". הנה כי כן: לפנינו מונחת מחברת בשם “המחזור השנתי המקווה במשק קבוצתי (אחרי שנות המעבר). טפוס א'” – מאת המחלקה להתישבות. במחברת זו מנסה המחלקה לסכם, בין השאר, את המצב הכלכלי של משק קבוצתי מספר שנים אחרי הביסוס, והיא מציגה חשבון משוער של הכנסות והוצאות. אין צורך להגיד, שבסכימה זאת הובאו בחשבון דרגת־חיים פחות או יותר אנושית והוצאות־משק נורמליות, שמשקינו הנוכחיים עוד רחוקים מזה (לפי שהוכרז במספרים במאמר “על עניני התישבותנו” ב“דבר” 513 – הן עולות מעט יותר מהחצי מהסכום 80 לי"מ הנקוב בסכימה) ואת הסכימה המשוערת הזו למשק מבוסס מספר שנים אחרי בסוסו – מ. ס. מניח כקיימת במשק עין־חרוד בשנת תרפ"ה!

סכימת ההוצאות במחברת הנ“ל כוללת, כמפורט במאמר “בירורים” של מ. ס., 80 לי”מ לעובד. אולם ס. אינו מסתפק בזה. קודם כל הוא מוסיף בטוב לבו 10 לי“מ בשנה לעובד לכלכלתו (במקום 50 לי"מ הוא גורס 60) ושנית, הוא מצרף להוצאה שבסכימה עוד 12.400 עד 20 לי”מ לחשבון כלכלת כל החי במשק, ועוד 5 לי“מ לקניית תוספת זרעים, למרות שב”סכימה" לא נלקח זה בחשבון ההוצאה, מכיון שכל צרכי הספקת החי והזרעים נוכו למפרע ממחסן־הגורן הנמצא במשק ולא נכנסו כלל בחשבון ההכנסה. וכה מוסיף הוא על סכימת־ההוצאה של המשק המבוסס, הנקובה ב“מפתח” בסך 80 לי“מ – עוד 17.400 לי”מ (הוספה: כלכלת החי – 12.400, תוספת זרעים – 5 לי"מ) עד 35 לי“מ (הוספה: להספקת אנשים – 10 לי“מ, כלכלת החי – 20, תוספת זרעים – 5 לי”מ), ומגיע להוצאה של 97.400 עד 115 לי”מ.

ויש לשאול את מ. ס.: אם לקחת כיסוד להוצאה את סכימת ההוצאה שב“מפתח” של התכניות, “אשר אינה מופרזה בכל אופן”, וגם שמת עליה נוספות למה לא לקחת גם כיסוד להכנסה את סכימת־ההכנסה שבאותו “מפתח”, שגם היא אינה מופרזת כל עיקר. הלא כה סיכום ההכנסה המשוערת באותו עמוד ב“מפתח” לכל עובד:

ונשאר איפוא, לפי המאָזנים המשוערים במפתח, עודף של יותר מ־10 לי"מ לכל עובד (90.310 פחות 80 לי"מ) לשם הוצאות בלתי נראות ותשלום ההלואה.

ודאי, שאין לבנות על יסוד סכימה משוערת זו את מצב ההכנסה במשק כעין־חרוד בזמן הזה, אבל לא צריך על זה לבנות גם את מצב ההוצאה. וביחוד כשיש אפשרות לאחוז את המאָזן המציאותי ביד ולעיין בו, – למה כל הטורח לנוע על ה“מפתח”?

ומה אומר המאַזן הנכון של הוצאות המשק והכנסותיו? – הרי הוא בפרטיו:

ושוב: לפי “מספרים מחכימים” אלה שב“בירורים” צריך היה הפסד תרפ“ה להגיע (אם לחשוב את המספר הרשמי של המתישבים בעין חרוד – 240; למעשה יש יותר מזה) לסך 240x400, 33 או 240x51, ז. א. = 8016 עד 12240 לי”מ! למעשה, כפי שמוכיח המאָזן דלעיל, ההפסד הוא רק 1406 לי“מ! אני גם מוכן להניח, יחד עם הח' ליבינשטין, שאין לחשוב את המאָזן הזה, כמו מאזני המשקים בכלל, למדוייקים די־צרכם, ולפי זה אפשר גם להכפיל את סכום ההפסד הנקוב במאזן ולגרוס 2800 עד 3000 לי”מ, אבל גם אז יהיה עוד רחוק מאד ל־8000 – ועאכו"כ – ל־12000 לי:מ! – ואם מ. ס. חוזר ומוציא שוב מתחת עטו על יסוד השערות בעלמא, הכרזה על הפסד גדול כזה הרחוק מאד מהמציאות, במשק, שמסביבו הולכת ונקשרת מלחמה ונפוצים דברי שטנה זה שנים, הרי זו לא “התחכמות” בלבד אלא גם חוסר־אחריות במדה שאין למעלה הימנה.

והלאה: “שלושים הפרות הגזעיות אשר הובאו לעין־חרוד ואשר עלו בערך 2000 לי”מ וחלו אח“כ מפני שנדבקו, מתוך אי זהירות, במחלתו של הפר, ומחירן ירד עד השליש – בתוך איזה מאזן יובלט ההפסד הזה? והיכן יובלט ההפסד של הפרדים, אשר אינם ממשיכים עפ”י רוב לעבוד יותר מ־6–5 שנים?" לא אגע בצד העובדתי של ספור המעשה, כי נדבקו “מתוך אי־זהירות”. אענה רק בצד המספרי.

על השאלה הראשונה: סכום זה כלול בתוך 14000 לי“מ, שהוצא בעין־חרוד לפני החלוקה בתל־יוסף, בעת אשר המאזן אינו כולל לא את החובה הזו של 14000 לי”מ ולא את הערכים שנוצרו בכסף זה (עיין מאמרו של א. ליבינשטיין “התישבות חקלאית ואחריות צבורית”, “דבר”¹ 525). אשר לאַמורטיזציה הרגילה של הפרות, כמו של הפרדים, הרי זה ברור וידוע לכל המצוי אצל המשקים, כי במאזן של כל שנה בא בחשבון סכום ההפחתה, הנערך לפי אורך מדת קיומו של החי – וכן של הדומם – ומצטרף לסכום ההוצאה הכללית של המשק. דבר אלימנטרי זה אינו ידוע למ. ס.! ואילו היה נוטל את המאזן האמיתי לא היה יכול שלא לראות בחשבון ההוצאות את סעיף “הפחתות” בסכום 562.555 לי“מ בתרפ”ה – והיה ניצול מתקלה!

מ. ס. “אינו יכול בכל זאת (בכל זאת!) לתפוס בשום אופן, כיצד יש לכלול אוכל, כביסה, הלבשה וכו', – הכל בתוך 9.6 גר”מ ליום?" – הוא אינו יכול לתפוס – מפני שלא חי את החיים הללו ואינו יכול להשיג כיצד אפשר לספק בסכום קטן כזה כל צרכי אדם בן־תרבות אלה. ולו היה מסתכל במה שנעשה על ידו, בתוך מושבתו, היה נוכח, כי הפועל השכיר חי ומתקיים בסכום עוד יותר קטן, וכי הוא היה מאושר אילו היו הכנסות עבודתו מאפשרות לו להוציא כמעט 3 לי“מ בחודש! – ואולם רוצה אני בכל זאת להסביר את הענין למ. ס. ולפיכך אתכבד להציג לפניו, בתור דוגמא, את הטבלא של ההוצאה הממוצעת ליום אוכל בתל־יוסף במשך שנת תרפ”ו (לפי המאזן):

הסכום 9.6 ג“מ, הנקוב במאמרי (“דבר” 513) הוא ההוצאה המינימלית ליום כלכלה בתרפ”ה, והוא היה קיים במקום שאין לגמרי או מעט ילדים, וכמו־כן במקום בריא. במקומות אחרים עולה הסכום הממוצע ומגיע עד 13.14 ג“מ (עיין שם). בתרפ”ו גדל במקצת הסכום הממוצע ליום (אין בידינו עוד כל המאזנים לתרפ"ו).

ועתה ליתר ה“בירורים”:

א) מ. ס. מבטיח, כי בקרוב תהיה לו האפשרות לבסס את דעתו על “מאזנים מדוייקים”, כי “ברוב המשקים של מושבי־העובדים עולה ההכנסה פי שנים על הכנסות הקבוצות ובמשקים בודדים פי שלושה ויותר”. פה יש קצת “נסיגה” מצד מ. ס., כי במאמרו ב“הארץ” גליון 2246 הוא מעמיד את ההכנסה ברוטו במושב פי שלשה וארבעה מאשר בקבוצה. מה המשחק הזה בשעור “הכופל” בין פי־שנים לבין פי־שלשה? הרי יש קצת הבדל בדבר, (הדברים הלא אחראיים הם מאד, באשר בזה רוצה הוא לקבוע את גורל המשק הקבוצתי). בין כך ובין כך – לדברים האלה, גם בתכנם “המרוכך” ב“הארץ” 2286, אין לע"ע כל יסוד, ואפשר היה ליעץ למ. ס. שיתאַפק עוד קצת מלהביע מספרים חותכים כאלה עד שיביא באמת את “המאזנים המדוייקים” שלו. כל הכרזה מוקדמת בענין כזה חטא הוא!

ושוב, למרות מה שהוּכח במספרים (“דבר” רז) ההבדל העצום שבין הכספים שקבלו המושבים לבין אלה שקבלו הקבוצות, וביחוד הגדולות, כמו כן ההבדל באורך זמן הביסוס, וביחוד – ההבדל הגדול המתקבל למעשה בהכנסה בין מי שקבל שתי פרות לבין מי שקיבל רק שליש פרה (וכן גם ביתר הענפים המכניסים) – למרות כל זה חוזר כאן מ. ס. שוב על הפרזה, “שאין הסיבה עיקרית בסכומים שקבלו הקבוצה והמושב, כי אם בכח היצירה הקולקטיבי והאישי”. חוזר הוא על אותם הדברים, מחוסרי־היסוד מבלי שיתן תוספת של איזו הוכחה שהיא.

ב) אין כאן המקום לעמוד על הסיבה, מדוע יש הבדלים כ“כ גדולים בין הכנסה ברוטו ונטו במשקים מסוג אחד והרכבה אחת. בשביל זה צריך קצת להתעמק במאָזנים וברשימות של המשקים, וביחוד – לשים לב להרכבת ענפי המשק, מדרגת התפתחותם, ההוצאות וההשקעות שיש בכל ענף, וכמו כן לסגולותיהם או לאסונות טבעיים שחלו בהם. רק תמיהה אחת של ס. יש לישב: “מדוע מצער כ”כ הריוח של משק קטן, אשר בו 60 דונם פרדס טוב?” – וכי מנין שהריוח הוא מצער? אם משק־קטן־עם־פרדס זה מכלכל בכבוד 45 עובדים, משלם דמי חכירה לקהק“ל כ־200 לי”מ לשנה וגם נשאר אחרי כל ההוצאות סך 259 לי“מ עודף ההכנסה, בעת אשר משק זה עוד לא הגיע למדרגת התפתחותו הגמורה – הרי זה ריוח לא מצער לגמרי. מובן: פרדס בן 60 דונם בפ”ת או רחובות מעניק לבעליו ריוח “נקי” הרבה יותר גדול, בעת אשר עובדיו מנוצלים עד היסוד. על כל פנים ההכנסה הכללית של המשק הקבוצתי בגן־שמואל אינה נופלת לגמרי ממשק דומה לו במושבה פרטית.

ג) ושוב ניתנה למ. ס. הזדמנות מצויינת להוכיח את כל חוסר יכלתו להשתמש במספרים שנקרו לפניו. ברצותו להציג השוָאָה בין הכנסות משק העובדים לבין הכנסות המשק הפרטי – הוא מעמיד את המספר 9 ג“מ, שנותן הראשון לעובדיו ליום, לעומת 15 עד 25 ג”מ ליום, שנותן האחרון. לא דק המחבר: ההוצאה המנימלית ליום היא, לפי המספרים שהבאתי, (“דבר” רז), 9.6 ג“מ, המכסימלית – 13,14, הבינונית, איפוא – 11,37 ג”מ ליום. המספר 9 שהוצג כאן הוא, איפוא, בכונה בולטת להגביר את ההבדל ולעשות רושם, אך זה לא כ“כ חשוב. סו”ס מה בעיני מ. ס. 2.37 ג“מ ליום, ז. א. 20.1 אחוז, אם פחות ואם יותר? לעומת זאת אשר היה בעצם להציג הבדל הרבה יותר גדול בין הכנסות שני סוגי המשקים: מצד אחד הסך 9 ג”מ (או 11.37 ג"מ כפי הנכון) הוא הוצאה ליום, ואילו ההכנסה היא פחותה מזה, שהרי ברוב המשקים הראו המאָזנים גרעונות ידועים; מהצד השני המשק “המנצל” נותן הרבה יותר מאשר 15 עד 25 ג“מ ליום, כי הרי נשאר להם לבעלים עודף הגון אחרי שכר העובד. אולם מעיקרא דדינא פירכא אדוני מ. ס.! משק העובדים נותן גם במצבו כיום יותר מ־25 ג"מ ליום עבודה במשק. שימה לב: הסך 9 (או 11.37) ג”מ ליום – הוא הוצאה ליום אוכל, שכאלה ישנם כידוע, 365 בשנה, ולא ליום עבודה במשק, שכאלה ישנם באופן בינוני לא יותר מ־185 (יורדים: ימי שבת וחג, גשמים ומחלה). ההבדל נראה היטב בטבלא זו שהוצאה מתוך מאזני תרפ"ה:

הסכום ליום עבודה עולה, איפוא, מ־18 ג“מ ועד 28 וחצי ג”מ, ובאופן בינוני – 23–25 ג“מ. – יש כאן, איפוא, תקלה לא קטנה שיצאה לו, למ. ס., לרגלי ה”יוצרות" שנתחלפו לו בין יום־כלכלה ליום־עבודה, שכל המכיר באיזו מידה את ענין המשקים – יודע היטב את דבר קיומן של שתי רובריקות אלה במאזן המשק ואת ההבדל הגדול שביניהן.

אולם זה עוד לא הכל. כל יום עבודה במשק (נטעים, פלחה, מחלבה) משלם גם בעד ההוצאות הכלליות (הנהלת חשבונות, שמירה, מים, נסיעות וכו') העולות באופן בינוני (בעבודה ובהוצאות במזומן), לסך 5 ג“מ לכל יום עבודה במשק. באופן כזה הסכום ליום עבודה עולה מ־23–25 ועד 33 וחצי ג”מ, ובאופן בינוני יותר מ־28 ג"מ ליום![¹⁷] – הרי שמר ס. טעה לא פחות מאשר ב־211 אחוז.

אולם אליבא דאמת אין כלל להביא השוָאָה בין משקי הפועלים, שהנם רובם ככולם משקים מעורבים שיסודם – פלחה, לבין מושבות הנטיעות, או יותר נכון – מושבות הפרדסים, ולהוכיח מזה את ההבדל בכח הקליטה והכלכלה שבין משק העובדים לבין המשק הפרטי. יזכור־נא את כל הקליטה והכלכלה של מושבות הפלחה בגליל ובדרום יהודה היום, שמצבן העגום ידוע למדי, ויזכור נא ביחוד מה שכתב הוא בעצמו על מצבן של מושבות הגליל במאמרו הידוע ב“הארץ” לפני כשנה. לעומת זה יתבונן־נא למצבם של משקי הפועלים, המיוסדים בחלק גדול על ענפים אינטנסיביים בהשקאה (גן־שמואל דגניות וכנרת, משקי הפועלות) ויוָכח כי הם הנם מרובי אוכלוסין בערך, מצבם הולך ומתבסס ואינם נופלים בשום אופן ממשקים דומים פרטיים, בהכנסותיהם ובכוח הקליטה והכלכלה שלהם. ויודע הוא היטב מ. ס. – והוא עצמו מציין זאת במאמרו הקודם – את הצעקה להשקעה שישנה במשקי גוש נוריס ואחרים, ויודע הוא מה יהא ערכם הכלכלי לכשתסתדר בהם ההשקעה! – ברור, אם כן, שישנו הבדל גדול בין משק פלחה לבין משק פרדסים, אבל בשום אופן אין הבדל לרע במשקי הפועלים בהשוואה עם המשק הפרטי, ונהפוך הוא, וכל ההשוָאה הזו, שהביא מ. ס., היא רק תוצאה של שטחיות וחתירה טנדנציוזית לגלות פנים שלא כהלכה. ולא חש ולא הרגיש מר ס. עד כמה עבר על המדה באי־זהירותו ובחשבונותיו המופרכים – עד כדי למחות על עקבות של אוביקטיביות, של הגיון ושל – אמת.

הנה נתוחה של ה“תשובה” בחלקה העובדתי והמספרי. בחלקה הפולמוסי לא מצאתי צורך לנגוע. והנה על יסוד חומר ומספרים מופרכים כאלה הוקם בנין־קלפים, המתהלך עכשיו בקהל, בצורת חוברת אוטוריטטיבית, המתיימרת להעריך את עבודת ההתישבות שנעשתה עד עתה ולהתוות דרך לעבודה זו להבא.

כ“ז אייר תרפ”ז

(לקראת הקונגרס הט"ז)

בתוך חשבון פעולתה של ההנהלה הציונית הנוכחית במשך שנתים האחרונות – יתפוס מקום נכבד יחסה לענף הפעולה החשוב והחיוני ביותר בתקופה זו, לענף הפועל במושבה.

ההנהלה הקודמת הבינה בזמנה את כל החשיבות הגדולה שיש לביצור אלפי פועלים עברים במשק הפרטי העברי הקיים והנוצר ביהודה ובשומרון – ונענתה בזמנה בעזרתה הממשית הרבה למאמצים אלו של תנועת הפועלים. משבאה עמידה בהתישבות, משנת תרפ“ה ואילך, ומשהתחילה תקופת המשבר בערים עם ירידת תנועת הבניה ושגשוג ספסרות המגרשים – נשארה המושבה העברית, הבנויה על ענפי חקלאות איתנים ומבטיחי עתיד, מקום הקליטה רב הכמות והאיכות, שבכוחו לפרנס המונים בעבודה ומשלוחי יד יציבים, האחוזים ביסודי־הכלכלה. הסיסמא “אל המושבה”, שהוכרזה אז ע”י תנועת הפועלים היתה לסיסמת הצלה, נוכח האכזבה שהקיפה חוגים רבים ושהחלה להראות אותותיה ביציאה מהארץ ובחוסר עבודה כבד. ההנהלה הציונית ההיא הבינה את תפקידה בשעת גורל ההיא ובאה בלב נאמן וביחס רציני לעזרת מפעל הכבוש של הפועל העברי והעולה החלוצי בתוך המושבות. היא הבינה שברכה רבה בפעולה זו – לא רק לאלפי הידים המחפשות עבודה ולמאות משפחות העולים החדשים, כי אם גם – לציונות כולה ולעתיד מפעלה.

ואכן, פעולת כיבוש גדולה רבת־תוצאות נעשתה בתקופת שנות תרפ“ד-תרפ”ז. מספר הפועלים במושבות גדל מ־764 עד 4250. ועליה גדולה זו באה בעיקרה כתוצאה של ההתאמצות הגדולה שנעשתה על ידי צבור הפועלים ושל הסיוע הרציני שניתן לה מאת ההנהלה הציונית, המלחמה הקשה ורבת הקרבנות שהתנהלה במשך עשרים וחמש שנים על כיבוש העבודה, מצאה רק בשנים הללו את תקונה ונגמרה בעמדת הכבוד, שתופסת כיום העבודה העברית במושבות, עמדה שממנה יתד ופנה לכבוש השלם והמלא ולמפעלי התישבות רחבים אשר עוד יבואו. דומני כי גם בקרב תנועתנו עדיין לא העריכו כראוי את המפעל ההיסטורי הזה שהוחל עם התחדשות פעולת הכיבוש והחדירה למושבות בתרפ"ד, והנמשך עד היום הזה.

לא נגיד, כי כל הכספים שהושקעו בזמנם בעבודת־כיבוש זו – הוצאו ברציונליות מכסימלית. ברור, כי לו היו אמצעים אלה ברשותנו היום – היינו יודעים להשתמש בהם באופן יותר פרודוקטיבי, ממש כמו שהיינו יודעים כיום להשתמש באופן יותר פרודוקטיבי בכספי ההתישבות ובסעיפים חיוניים אחרים. זהו כנראה גורלנו ביצירה הציונית בארץ – לשלם שכר לימוד ודמי נסיון בכל ענפי החיים המתחדשים עלינו כאן, ומזה לא נמלט. דבר אחד נעלה הוא מכל ספק: לא רבות הן ההשקעות של כספי הלאום בארץ ושנתנו “דיבידנדה” כה גדולה ומוחשית לאלתר – כאשר נתנה השקעה זו, שהשקיעה הציונות בשנות תרפ“ד-תרפ”ז להקלטת המוני פועלים ועולים חדשים למושבות, להקמת מחנות, לסדור דירות וכלי עבודה להם, ולסדור משק־עזר לקיבוצים ולחבורות! היכן הם הסכומים העצומים שהוצאו לעזרת הפועלים בעיר; למלחמה בחוסר עבודה וכו'? מה נשאר מכל אלה? ואולם האלפים שנקלטו, גם נקלטו בעבודה ובמשק המושבה, נכסי צאן ברזל הם, אף רכוש כל שהוא נשאר בידם, רכוש ההולך וגדל בכוחות עצמיים!

במה קידמה ההנהלה הציונית הנוכחית את פני המפעל הזה? איך הבינה היא את תפקידה בפעולה ציונית חשובה זו, כשעבר ההגה לידיה? יד “הקונסולידציה” המפורסמת פגעה ראשית־כל בתקציב פועלי המושבות. תקציב זה של אלפי לירות אחדים שנדרשו להמשכת עבודת הכיבוש והביצור לאלפי הפועלים הקיימים, ולהקלטת המוני פועלים חדשים, שנמשכו הנה באופן טבעי ובכח הפעולה הקודמת – נמחק כליל. כל הצבור הזה נעזב לנפשו בעצם הימים הקשים, ימי המשבר וחוסר העבודה בערים. כל הנהלה אחראית וקונסולידטורית־באמת היתה צריכה דוקא בזמן ההוא לשמור עשרת מונים על פליטת המפעל החלוצי שהתרכז ברובו במושבות המטעים, בהתאמצותו להכות שורש בחיי עבודה, המבטיחה להיות למקור לא־אכזב להתאחַזות המונים. הנהלה משקית באמת צריכה היתה לבחון בתוך ההרס שמסביב את הגרעינים הבריאים הללו, אשר נפלו עלי קרקע ברכה להפרותם ולסעדם, למען יוכלו לשמש משען נאמן ומבטיח עתידות. הלא בכל הימים האלה שאין חפץ בהם – ימי עמידה ונסיגה בעליה ובהתישבות, ימי “סיוע” וחוסר עבודה – כנקודות אורה שימשו משקי העבודים החקלאים ומפעל הכבוש החלוצי של פועלי המושבות. דרושה היתה מידה רבה של חוסר הבנה ציונית ופריקת־עול מתפקידי השעה – כדי להתעלם מהמפעל הזה של הפועל במושבה ולהפקירו לגלי המציאות הקשים מבלי לחוס על כל הכוחות והאמצעים הרבים שהושקעו בו.

וההנהלה הציונית מצאה בה את האון לכך: היא מחקה את כל התקציב המצער הזה כדבר אין חפץ בו. והיא מחקה אותו בשעה שבסכומים לא גדולים אפשר היה לעשות גדולות, בזמן שלהמשך הפעולה דרושה היתה רק עזרה כספית קטנה בערך, כדי להנחות אותה בדרך ההתקדמות וההצלחה.

מה היתה השפעת הצעד הזה על הפעולה במושבות? אכן הפעולה כליל לא נחרבה. צבור הפועלים שהיה במושבות באלפיו לא נשבר כולו גם אחרי המכה האנושה שהוכה ע“י הפסקת העזרה בבת־אחת. הוא נאחז בצפרניו במקום וגם הוסיף לקלוט עליה חדשה ולשׂאֵת על גבו את המשא הכרוך בה. אולם מחיר יותר מדי יקר שולם בעד זה, ולא קטנות הן האבדות שאבדו על ידי כך לתנועת פועלי המושבות ולמפעל החלוצי והציוני בכלל, ונאבדו ללא שוב. במשך זמן קצר נהרסו ונחרבו הרבה קבוצים וקבוצות, מאלה אשר טיפחו את הרעיון החלוצי והכבושי בגולה והכשירו את עצמם במשך שנים לכך, וששימשו מקור קליטה לעליה החדשה ומקור להתרוממות וחיזוק לכל התנועה. כשל הכח – בתוך תנאי המושבה הקשים, במחירי העבודה הירודים, ב”עונות המתות" ובכל הכרוך במלחמת הפועל כאן – לשאת גם במשא של אִקלום עולים חדשים, חוסר דירה, וחובות מעיקים, שברובם הגדול הנם פרי התקופה הראשונה להתאקלמות בארץ ובעבודה, שבהכרח אין ההכנסה יכולה אז לכסות את ההוצאה. כשל הכח ורבים נפלו, ורבים עזבו את המערכה. בחלבם ובדמם שלמו הקיבוצים המגובשים את צעדה זה של ההנהלה החדשה. ואת כל הסבל הזה ואת כל ההפסד הרב – אפשר היה למנוע אלמלי הקדישו אמצעים מעטים לדירות לפועלים, לסדור משק עזר ולהקלה כל שהיא מעול חובות קודמים. אין כל הצדקה למעשה זה של ההנהלה הציונית גם לאור המצב הכספי הקשה שהיתה נתונה בו באותה שעה. לו היתה הבנה ורצון טוב – לא יתכן שבתוך ההתאמצות הגדולה שהיא עשתה להשיג עשרות אלפי לירות לסיוע בערים, לא היתה יכולה למצוא את האלפים המעטים שהיו נחוצים בשביל הפעולה הארכי־פרודוקטיבית הזאת, שמתן שכרה בצדה ושיכלה לשמש במדה ידועה גמול לכל עשרות האלפים שהלכו לטמיון. רק פושטי רגל יכולים להפסיד בגלל אלפים אחדים חלק גדול מהרכוש שעלה בעשרות אלפים ולסכן מפעל, שערכו לא ישוער. פוליטיקה זו לא פוליטיקה של “קונסולידציה” היא, כי אם פוליטיקה של בזבוז – בזבוז בכספים ובזבוז באנשים.

סיון תרפ"ז

בתקופה זו של הגשמת הציוניות, של הכרח הגשמת הציוניות, מתייצבת לפנינו הקרן הקיימת בכל מלוא קומתה הנהדרה. אך כיום הזה אנחנו משיגים לכל עמקם את ערכה ואת תעודתה במפעל הבנין שלנו. דוקא בימי מבוכה אלו, עת אשר כולנו רתומים לצו ההתאמצות ל“שבירת המשבר”, להחזקת המעמד, ליצירת עבודה לאלפינו – עתה יותר מאשר בכל זמן אחר, אנו מרגישים בהרגשה בהירה מה בשבילנו כל כברת אדמה נרכשת, שעליה יוצרו נכסי צאן ברזל לבנין הממלכתי שלנו בעתיד. כל שטח אדמה חדש, הנעדר ונחרש, הרוה זעת עובד יהודי, הריהו שובר מיסוד ולעולמים חתיכה מ“המשבר” העולמי הגדול שלנו, עוקר מן השורש חלק מהתלישות האיומה שלנו ומשמש פתח לתשובת־נצחים על שאלת “חוסר־העבודה” הכרוני של המוני ישראל.

בבהירות יתירה נשקף עתה שיא־גדלה של הקרן־הקיימת במרכז חיי העם לתפוצותיו. היא כיום הזה נושאת התקוה והגאולה של כל החי ושואף חיים בעם, בטוי לערגת היצירה והתקומה וההתחדשות, המפעמת בלבות רבבות חלוצי־עם ברחבי גולה, ומעוז לאלפי נדחי משפחות ישראל, המבקשים להם מפלט ומקלט בחיק קרקע מוצק במולדת.

קרקע־מולדת – אך זהו שמושך הלום בחבלי קסם מחנות חלוצים מקצוי ארץ, אך זהו שכינס לאלפיהם צעירות וצעירים, אשר עזבו בית הורים, זנחו ספסלי לימודים וינהרו הנה. אך הצפיה לקרקע היא המלכדת היום הזה את כל המון הקבוצים, הגדולים והקטנים, הקבוצות, החבורות, הפלוגות, הארגונים – במושבה ובעיר; היא המאַזרת אותם כוח לשאת כל תלאה, חוסר עבודה, רעב, צפיפות ודלות.

בימים האלה – עשרת מונים גדולה וקשה תעודתה של הקרן־הקימת, גדולים לאין שיעור תפקידיה, וגדולה אחריותה כלפי כל צמאי־קרקע, הצועקים לקרקע ורואים בו חזות הכל. בידה המפתח לכל התנועה הזו, תנועת ההתישבות העובדת, שהיא היא מגשימת הציוניות. בימים אלה, עת גברה הזעקה לקרקע בתוך שלשים אלף פועלים ואלפי משפחות עמלות בפנות שונות בארץ, קרקע למשקים חקלאיים, לשכונות עובדים, להתישבות אינטנסיבית, למשקי פועלות, למחנות ומשקי־עזר לפועלי המושבות; עת רומזים לנו המונים מעבר לים המתפרצים לעלות, המוכרחים לעלות – בימים אלה איננו יכולים להסתפק יותר בצעדי־צב אלה של הקרן־הקיימת. ניטל עליה בצו התקופה, לחרוג ממפגרותיה הצרות, להתנער וללכת לפני המחנה, לקראת המחנה, ללכת עם החיים הפועמים והרוגשים מסביב!

תפרוץ נא הכרה ברורה זו, תפוץ בעם ותכה גלים חזקים בלבבו, להפעילו ולהגדיל מאמציו לשם הגברת כוחה ויכלתה של הקרן הקיימת.

ביום הגדול הזה, יום מלאת עשרים וחמש שנה ליסוד הקרן הקיימת – נגביר את תביעתנו ממנה, נאדיר את עזרתנו לה, נחמש לשמה כוחות מקרב צבורנו בארץ ובגולה. ביום חג זה – אף נשנן לה את טענותינו ותביעותינו מימים ימימה; נזכיר להם את עותת מנהלתה ביחס לקרקע לשכונות עובדים, ביחס לקרקע לפועלי המושבות, נזכיר כי ישנה בתוך הנהלת הקה"ק התעלמות מצרכים חיוניים עמוקים של צבורנו בארץ, שאין הקשבה מספיקה לכל הנעשה ומתרחש בחיי המציאות שלנו.

נברך את הקרן הקיימת, בפתח תקופתה החדשה, שתתקרב יותר להבנת מפעלי הצבור העובד וצרכיו בכפר ובעיר ושתהיה לה היכולת למלא את תביעותינו לקרקע, המרובות כה ביום הזה!

כסליו תרפ"ז.

“ציונות בימינו” – הברה זו, שנפלה בוועידת ההסתדרות האחרונה – היא היא המילה הגואלת שהשמיעה לנו ועידה זו.

כי אין סכנה גדולה יותר לדבר הציונות בתקופתנו זו, מאשר ההשלמה וה“ראציונאַליות” הנפרזת. וגדול האסון, כי אין החזות הקשה מאוד, הנחזית לנו בבהירות כה מכאיבה, נראית גם לקברניטי התנועה הציונית; כי עוד רבות האָזנים האַטומות משמוע את השאגה, הבוקעת מנבכי מציאותנו כיום הזה.

באירוניה מרה מאוד לגורלנו יכולים לשמש כיום אלה, העומדים על־יד הגה העבודה הציונית כאן בארץ, היכולים לשבת במנוחה גמורה על־שולחנם ולהכין לנו תכנית פעולה לשנת תרפ“ח ליצירה – במסגרת של 110.000 לי”מ ועוד פחות מזה! – ולא יחלו ולא ירגישו, שבזאת אך חותמים גזרת הרס לפעולת הציונות, שזהו אך צעד מתקרב לפשיטת־רגל. טחו העינים מראות, שבמידת פעולה כזאת – אין כל יכולת ואין שום אפשרות להזין יותר את צבא־האלָפים, אשר במצוקה ובסבל בלתי אנושיים שומרים עד היום על חזית הציונות ובצמאון לוהט מצפים ליום הפקודה, בו יערו את כל רוחם וחייהם בעבודת היצירה והבנין. וחשוֹב לא חשבוּ לרגע האיום הזה, בו יווכחו ההמונים הללו, כי אין כל טעם לסבלם ואין כל גמול ופרי לעמלם, בעת אשר יראו לפניהם רק ארץ צחיחה ושמי־נחושת – וחלל ריק ואטום… מה יהיה כשהיאוש הכוסס ישתרר בלבבות והאכזבה ומפח־הנפש יגרשו מלב כל צל של אמונה ותקווה? אנה אנו באים אזי?

וגדול האסון, כי לא חי בקרב אנשי ההסתדרות הציונית ועושי־דברה רגש הסכנה הגדולה לגורל הצבא החלוצי הצעיר, הנפוץ כיום במושבה ובעיר, – זה הצבא, האוצר בקרבו כוחות מלחמה ויצירה עצומים וגונז בתוכו שפע ברכה לפעולת הציונות; כי אין בהם דואג לכוחות היקרים האלה, הנאבקים ימים רבים מתוך מלחמת־קיום דלה ומוצבים אל מול חוסר מוצא ופרספקטיבה, ללא־נחמה! – היש בהם מי השם לב להתפוררותם של קיבוצים מוצקים – אשר ימים רבים היו מקושרים בחלום־העליה ובפעולת־ההעפלה וברקמת היצירה המשותפת בארץ – בהכביד בהם יד המציאות הקשה? היהיו חליפין לכוחות ההולכים לאיבוד, התוכל הגולה לשוב ולגדל לנו גידולים כאלה, אחרי השבר שהושברו כאן?

“ציונות בימינו” – הרגשה זו, שנשׂא אתו כל קהל הצירים בלכתו מעם הוועידה, היא הממלאה תוכן את כל פעלם וחייהם שלהם ושל שולחיהם – לקראת הימים הבאים; היא הנותנת אומץ וטעם להמשכת מאמצי לא־אנוש בעבודה, בהתישבות, בהחזקת מעמד בכל החזיתות ובטיפוח כל רקמות היצירה ותאיה לקראת הבאות.

אולם לא לימים רבים תשלוט הרגשה זו – עמה מעשים מוחשיים, אשר תו מפעל־ההגשמה הכביר עליהם. ממחר צריכים אנו כולנו לחוש את ראשית המעשים, אשר בכוחם שוב להשריש בתוכנו את ההרגשה הבלתי־אמצעית של ארץ־ישראל נבנית ושל המוני עובדים משתרשים בה.

ובהכרה סלעית זו צריכים כל שליחינו ללכת אל הקונגרס הט“ו העומד לפנינו: בהכרת כל התהום הרובצת כיום הזה לרגלי המפעל הציוני מזה ובהכרת התעודה העיקרית המוטלת לרגלי זה על הקונגרס הציוני – מזה. מבעד כל שפעת ההסתערות לעומת עמדות העובדים, מבעד כל סרח העודף של תכניות “ההבראה” וה”קונסולידציה", פולמוס הסוכנות וכו' – על צירי אגף העבודה להבהיר את תמונת ההווי הריאלית בכל מערומיו ולהרים עם זה את נס המרד, המרד בשקט ובסבלנות, באותה סיטואציה אומללה, בה מתחבטת לשוא ההתפרצות החלוצית הגדולה זה עשר שנים. תשמע הפעם הקריאה הגדולה של שליחי העובדים במערכה, תדובב הפעם שפת העבודה והיצירה עצמה מהארץ – ותעבור קריאה זו את כל העם מקצהו והקריאה הזו תדבר ברורות: פעולה בלתי פוסקת ומתגברת ועולה – בהתישבות, בחרושת, בהכשרת תנאים להתאחזות המונים בכפר ובעיר וברשת מפעלים קונסטרוקטיביים, אשר יחַיו את האוכלוסין הקיימים בארץ ויפתחו פתח לקליטת המוני עולים חדשים. ובל יסתפקו שליחי העובדים בזאת, אלא יטו גם שכם תחת העול הקשה, אשר תחייב הגשמת התכנית הזאת, יטילו את עצמם לתוך העבודה המפרכת אשר לא תדע ליאות, יקבלו על עצמם את האחריות ואת הדאגה לעבודה ציונית רחבה וריכוז האמצעים לשמה.

ומתוך ציבור העובדים בארץ יתגייס חבר אנשים, אשר ילָקח מאחורי המחרשה והמעדר, יפוץ בעם ברחבי הגולה ויפעיל המונים רבים לשם ציון בבנינה. מתוך מגע ישר עם עורק היצירה הארצישראלית – יזוז וסער לבב בני העם, לשם המולדת ולשם “המקלט הבטוח” ויטו שכם בפועל ממש! אז יינגע העם מקצהו במחלת אי־השקט ואי־המנוחה הגדלים, ידבק באותה רוח המרד ומלחמת היצירה, המפעמת באין הפוגות בקרב העובדים בארץ – ואז יראה גם העם את כוחו ואת עוצם יכולתו להקים את הריסות הציונות ולהציג לרשות העבודה הזאת מאמצי כסף ורוח רבים. – ואז יבוא אולי הזמן, שקרן־היסוד תמלא באמת את התפקיד הגדול שניתן לה בהתגשמות הציונות.

בשלוש אלה: בחישוף פרובלימות הציונות קבל הקונגרס וקבל העם, בקבלת העול והאחריות בתוך ההסתדרות הציונית בעד המפעל הציוני ובגיוס כוחות לפעולה בתוך העם – תבחן לעת הזאת תנועת העובדים בארץ.

אב תרפ"ז.

בפעם הראשונה בדברי ימי תנועתנו השתרר כעת משבר רוחני רציני בכל פינות העבודה בארץ. השתררה מבוכה קשה בחוגי התנועה הנאמנים ומאמינים ביותר – באין חזון למוצא. התגנבו לתוך שורותינו הרהורי פקפוק טורדים על עתידות התנועה, על מחרה. נתערערה האמונה המוצקה לבלי־חשבון בנצח־הציונות, אשר ביטוי חזק לה ניתן עוד בוועידת ההסתדרות השלישית לפני חמישה חדשים – זאת האמונה, אשר בכוחה נוצר כל מה שנוצר עד כה בארץ, על אף כל המכשולים, הגיעו “הימים הנוראים” לתנועתנו, עת “חשבון־הנפש” נעשה מאליו, וברצון ושלא ברצון מתיצב סימן השאלה לפני כל הנמצאים בחזית העבודה, ובכל מעשינו יפּקדו.

גדולה היא המכה אשר נחלנו מידי הקונגרס האחרון¹. דומה שעוד לא הספקנו להתנער מעָצמת המכה הקשה הזאת. לא זהו, כמובן, העיקר, שהוצאו אנשינו מתוך הנהלת־הענינים בעבודת הציונות בארץ; אף לא זה, שעבודתנו הכי חשובה – ההתישבות – הוצאה מידי האיש², שבמשך זמן קצר גילה בה את כוחו ואת יכולתו והספיק להעמידה על גובה ראוי, ונמסרה לידי אנשים שאין להם כל הבנה בה; העיקר הוא זה, שהוצגנו ע“י הקונגרס האחרון בפני המחר דלים וריקים מחוסרי כל פתח ופרספקטיבה לאיזו שהיא יצירה ולהתקדמות כל שהיא על דרך עבודתנו, הוצגנו בפני התמונה המחרידה של התנוונות התנועה הציונית, בפני הדגנרציה שלה, הנאֶחזת בסיסמה העלובה של “קונסולידציה” הריקה מכל תוכן ציוני והבנה ציונית. התגלה לפנינו בכל עֶריתו החזיון של אפס נושא לתנועה הציונית הממלכתית – זולתי הפועל העברי בארץ ובעלי־בריתו בחו”ל. הוכח כל חוסר האונים של ההסתדרויות הציוניות הנוכחיות לארצותיהן – להמשיך ולבצע את מפעל הציונות. ואם בתוך כל המצב העגום הנוכחי של חוסר־עבודה, רעב וסיוע לאלפים, חוסר כל יצירה חדשה בהתישבות והעדר כל פעולה לפועלי העיר והמושבה, ואף חוסר־האונים לתת למפעלי ההתישבות הקיימים להגיע לידי גמר בנינם וביסוסם; במצב של עזיבה המונית את הארץ והתפזרות גופים, אשר שימשו יסוד לעבודתנו בעיר ובכפר – אם בתוך כל המצב הזה לא נראה, שבעתיד הקרוב תהיה התנערות אמיצה בקרב התנועה ושיגויסו כוחות מחודשים ואמצעים גדולים המתאימים לתפקידים הכבירים המוצגים כיום בעבודתנו כאן – בהכרח מתייצבת השאלה בכל חריפותה: לאן אנו הולכים?

לאן אנו הולכים? – זוהי השאלה ששואל כיום הפועל בעיר, אשר כל המשברים והרעב אשר עברו עליו לא הספיקו עוד לשבור את עקשנותו ולנתק את קשריו עם הארץ; זוהי השאלה ששואל הפועל במושבה, אשר כל מוראות ההתנוונות ועֹנות חוסר־העבודה לא הצליחו עדיין לפוררו ולהובישו ממאמציו לקנות לו אחיזה בעבודת יצירה בתחומי המושבה; זוהי השאלה ששואל גם המתישב ברוב משקי הפועלים, המתאמץ לשוא זה שנים להביא את משקו לידי עמידה ברשות עצמו. זוהי השאלה העומדת כיום לפני כל ציבור הפועלים בארץ.

מה, איפוא, תאמר ומה תדבר ההסתדרות לכל הקיבוצים והקבוצות, המאורגנים זה שנים במטרת ההתישבות, לכל הארגונים, הנפוצים בכל פינות הארץ, – אשר רק חלום התישבותם הוא המחזיק אותם ומכשירם לעמוד בכל הקושי והתלאות? מה תאמר ומה תדבר לכל “הארגונים להתישבות אינטנסיבית”, הקיימים בכל המושבות וגם בערים, אשר מאות חבריהם – רק תקוות ההתישבות מעודדם ומחזיקתם במקומם? התוכל לאַמץ את ידם ולהגיד להם, שיש גמול לתקוותם ולסבלם?

ומה הכוח אשר ימשיך להחזיק בידי פועלי העיר, בתוך אטמוספירת חוסר העבודה והסיוע, באין סיכוי קרוב להתחלת בנין שכנות העובדים, ובאין המקור לפיתוחן והרחבתן של ההתחלות המוצלחות של מפעלי הקואופרציה והחרושת, המעסיקות היום מאות אנשים? ומה הכוח אשר יוסיף לקשור את פועלי המושבה למקומם, בתוך מציאות של חוסר כל אפשרות לקיום אנושי, באין הסיכוי הקרוב להתישבות על־יד המושבה ובאין המקור לפיתוחם והרחבתם של משקי־העזר, שהנם תנאי הכרחי לקיום הקיבוצים והמשפחות בתוך המושבה?

ומה נוסיף נצעק על סגירת שערי־הארץ ועל עליה – בעת שאנו יודעים ברור, כי אין עכשיו קליטה לעליה, כי ההסתדרות הציונית עצמה סגרה את כל המבואות ופתחה לרווחה את כל המוצאות, בעת שלעינינו העליות הקודמות עוזבות בהמונים את הארץ – מתוך הכרח, ברוב הגדול – בכאב ובדמע? ומה נוסיף לדבר על התישבות ועל הכשרה ועל טיפוח הקיבוצים והארגונים, בעת שאנו יודעים ברור, כי התישבות בכל צורה שהיא – ממנו היא והלאה, בעת שההסתדרות הציונית עוסקת ב“קונסולידציה” הגובלת עם ליקווידציה? ומה יגיד המרכז החקלאי לפועלי המושבות, בעת שאין בכוחו לענות על צרכיהם המינימאַליים? ואיך תענה ועדת־התרבות על צרכי אוכלוסינו בעיר ובכפר, – בעת שהיא צימצמה והוגבלה בגבולות צרים למאוד? – הכלל, איך יפעלו מוסדותינו וימלאו את תפקידם – בתוך המחנק שהושם לכל סעיפי עבודתנו בארץ?

אלו הן השאלות המענות היום את כל ציבור הפועלים, ואין מתפקידנו לכסותן ולהעלים עין מהם, אלא להיפך: להציגן באופן הכי ברור על סדר יומנו כיום הזה. גם לא נרתע מפני כך, אם הדברים המרים הללו ישמשו נשק בידי צוררי תנועתנו מכל המינים. כי רק הצגת השאלה בגלוי והחתירה הנאמנה לקראת מוצא ומרחב – הן אשר תצלנה את תנועתנו, תעברנה אותה דרך החתחתים אשר סביב שתו עליה ותוצאנה אותה למרחב.

והמוצא אחד הוא: תנועת הפועלים בארץ היא אשר צריכה, אשר מוכרחה להופיע לפני כל העולם היהודי כנושאת התנועה הציונית העממית. יותר נכון: היא אשר צריכה להעמיס על שכמה את התעודה של הקמת התנועה הציונית העממית בכל רחבי הגולה. כי החלל ריק הוא ואין אחר מבלעדיה אשר ימלאנה!

וזאת התעודה: שליחי הפועלים יפוצו בכל מרכזי הגולה, למען הפיץ את דבר ארץ־ישראל החדשה, למען חנך ואַרגן את הנוער והמוני־העם לפעולה הציונית האמיתית ולמען עשות פעולה נמרצת לגיוס אמצעים בשביל מפעלי התישבות ועבודה וחרושת, בשביל מפעלים שבכוחם לשמש כלי־קבול וקליטה להמוני עולים, והזרע הזה אשר יִזרע יטופח הפעם ע"י השליחים, נושאי דברו של העומד בחזית העבודה הציונית בארץ ומגשימה בגופו ובחייו – הוא יקלט ללבות שדרות רחבות בתפוצות הגולה וגם ישא פרי ישווה לו בימים הבאים.

זאת תהיה התשובה הנאמנה לכל השאלות המטרידות כיום את תנועתנו לכל חלקיה.

אכן זאת תהיה תעודה קשה, אשר יידרשו לה כוחות כבירים, שאר־רוח ומרץ, ובעיקר – חזית מאוחדת מבפנים.

ברור הדבר, שהתנאי הקודם לכל פעולה הזאת הוא – האיחוד הגמור שצריך לבוא גם להלכה בין כל הכוחות האחראיים בהסתדרות, המאוחדים למעשה, בחייהם ובעבודתם ובמשאַת־נפשם, זה משנים. – – – כדי שתקום האמונה הגדולה ויפתח מחדש מעיין המרץ וההקרבה העצמית לשם הגשמת הציונות בתוך כל קצות ציבורנו, כדי שתקום ההתנערות הגדולה והתאַזרות הכוחות – דרוש שיתרחש בתוכנו אותו המאורע הכביר, אשר יפול לתוכנו כגילוי שכינה, אשר ימלא התלהבות אמיתית ורוח אמונה ומרץ את שורותינו. דרוש שיקום האיחוד השלם של כל המפלגות והגופים הציבוריים האחרים שבקרב ציבור הפועלים, על בסיס של בנין וחברת העובדים בארץ־ישראל, להיותם תנועה אחת מאוחדת וכבירת־כוח. – – –

וזהו העומד על סדר היום – היום ולא מחר!

חשוון תרפ"ח.

קטנה היתה אז משפחת הפועלים בארץ: רק במאות נמנתה – אך השמחה היתה במעונה. אמנם צרות וסבל לא חסרו גם אז: חרום פה וגירוש שם, הקשחת־לב ולעג־שאננים פה ושם, חוסר־עבודה וחוסר לחם לפרקים, טלטולים, מחלות וגומר. כל אותה השורה הידועה ומוכּרה כל־כך. ונוסף לזה – הבדידות; כל יחיד וכל ציבור קטן במקומו חי לו את חייו ודאג את דאַגותיו ביחידוּת. שמח אף סבל לעצמו. הסתדרות פועלים טרם היתה, האיברים הבודדים טרם התלכדו לגוף אחד, אף מוסדות טרם עמדו לשרתו. ובכל זאת – שמחה היתה המשפחה הקטנה הזו. תקופת הילדות היתה זאת, ילדות של התנועה, עם כל חוסר־הנסיון שבה, ואולם זה עם כל עוז הנעוּרים, עליצות הנשמה וחום הפעולה שבה.

“תכלית” לעצמו – מי חשב על זה? תכלית לתנועה, מגמה מעשית לה, התבססות כלכלית, משק, התישבות – גם אלה רק כדמדומי שחרית נישאו באופק. לא נדרש עדיין לקרוֹם עור על החזון ולהלביש בלבוש את העתידות הנובטים בנבכי התנועה. לא ציפו לבאות. הנפש ניזונה למכביר בכל מעשה־הבראשית אשר נקרה לפניה וטבלה כולה באור השמש של הארץ הנכספה.

אך הנה באו ימים, ימי מעבר בגיל, בהם הנפש מתחילה נפעמת במשך מציאות החיים האפורה ומתחילה מחַשבת את חשבונה, כפרט כתנועה. אך אם מספר שנים כזה רב הוא לבגר את האדם ולפכחו אל מול פני המציאות – מה הוא בדברי ימי תנועה, אשר שנים כחלום יגוזו בה חיש? – אכן מהרה תנועת הפועלים שלנו לעבור את ימי הילדות ולהגיע לשנוֹת בגרות ובינה ונסיון חיים ומעשה, וניטל עליה לחשוב את חשבון עולמה בעצם ימי העוז והגבורה שבנעורים. ההתפתחות המהירה הזאת נדחפה מדי פעם בפעם בכוח אדיר ע"י מאורעות יוצאים מן הכלל שאירעו בחיי הציבור, אשר חשפו את האמת שבמציאות למערומיה ופקחו את העינים לראות גלוי את אשר לא ניתן לראות בימים שוטפים. מאורעות אלו העמידו את גלגלי הימים במרוצתם ואִילצו רבים להתעמק בתוך עצמם ולמצוא תשובות להרבה שאלות רציניות שצצו מתוך עצמם. בין כה וכה והתנועה עמדה על פרשת דרכים וניטל עליה לבור את הדרך תלך בה לעתיד.

ותקופת משבר קשה לתנועת הפועלים במושבות, חלה בחצי השני של שנת תרע"ג.

הנה זה שנים אחדות למיום כניסת “השומר” למושבות דרום יהודה (ראשון־לציון ורחובות), לאחר שבמשך שנים רבות שלטה כאן השמירה הזרה עם כל חזיונות הלווי הכרוכים בה. זה היה בשעתו נצחון גדול לתנועת העבודה העברית, ו“השומר” עם מספר חבריו המצומצם והסגור, ריכז מסביבו המון פועלים צעירים עזי נפש מלאי מרץ ומסירות, והכניס חיים ותנועה בקרב צבור הפועלים במקומות הללו. ואף אמנם בזמן הראשון השפיע דבר כניסת “השומר” בהרבה לחיזוק העבודה העברית ולכבוש ענפי עבודה חדשים בידי הפועל העברי. ונדמה היה אז, שהנה מתמוטטת המחיצה בין אכרים ופועלים בא"י ונמצא כר פעולה משותף לשניהם.

ביחוד רבה האידיליה בחיי רחובות המושבה. מהעת שרבו השומרים והפועלים במושבה זו – חל שנוי כביר בחיים החברתיים כאן. מצב רוח של עבודה והתעוררות תקף את כל הנמצאים במושבה. נכנס זרם צעיר ורענן ויִפּח נשמה בכל. הפועלים לקחו חלק פעיל מאד בכל חיי המושבה ומוסדותיה ובכוחם הוקמו לתחיה מוסדות ומפעלים, אשר רבה השפעתם יום־יום. הנוער המקומי התחבר לפועלים, רבים היו ימי הפעולה ונשפי השמחה המשותפים.

אך ימי האידיליה לא ארכו.

בהמשך הימים נפלו פה ושם דברים, אשר פגמו בשלמוּת התמונה והשאירו שׂרטת בלב. פה ושם חלו פרצות בחומת העבודה העברית והרוח הטובה אשר לותה את התקופה הראשונה לא היתה עוד. באין רואים הלכה וקמה שוב מחיצה. חלו דין ודברים בין פועלים לאכרים, והיו גילויים של ניגודים הדדיים אשר היו גורמים לקלקול היחסים ולדברי תרעומות בין שני הצדדים. רבים היו אז אשר הוכזבו במיטב חזונם ובהלך־רוחם, ועזבו ברגש מר את המושבה. רבים היו אשר מצאו אז מקלט בקרב “השומר”, – ובתוך השמירה, בעמדם בלילות על משמרתם בכרמים ובשדות מצאו ניב לנפשם בתוך המרחב ורוחות הלילה.

הושלכה אבן במי הנהר ההולכים לאט ותזעזעם – ושוב לא תישכח סערתו. בכוח הלכה המחשבה וחתרה אלי חוף. בלי הרף נתלתה השאלה: “והלאה מה?” – ולא נתנה דמי. רבים נשאו עינם אל הגליל – אך גם זה לא ניחם.

ואז הוסבו העינים מאליהן אל עבר עמק הירדן: דגניה וכנרת. זהו קצה המטרה: התישבות עובדים! זה היה הרעיון אשר דמדם במחשבת צבור הפועלים, אשר קשר את עצמו אל הארץ. לא תכנית – אלא רעיון! המעשה כמובן רחוק הוא – אך יש במה להזין את הנפש ולזיינה בכוח ובאומץ ובסבלנות לקראת התעודות אשר נכונו לנאמני התנועה, – וכה, בלי משים, בחינת ליבא לפומא לא גליא, נשלבו לאט־לאט המחשבה ומשא־הנפש לקראת הבאות, עת אשר תנועת העבודה תמצא את בטויה הנאמן והנאדר בהתישבות עובדים עצמית ביצירה משקית וחברתית.

מאז, בשלהי אותה שנה – תרע"ג – אירע מאורע, אשר זעזע עד היסוד את הלבבות ונתן דחיפה עצומה למפנה זה אשר חל בהשקפת עולמו של צבור הפועלים: בחודש תמוז חלה ההתנגשות הידועה על־יד זרנוגה, אשר השומרים והפועלים העברים מרחובות לקחו בה חלק בראש, שבעֶטיָה נפל לקרבן השומר פרידמן, וכעבור שבועיים נפל חלל על משמרתו השומר לויטן. ההתנגשות הזאת וכל מאורעות־הלוי¹ שבאו אגב זה – גילו יחסי נכר מצד האיכרים, אשר גרמו להרחקת הלבבות וחשפו מחדש פצעים כואבים אשר הגלידו ימים רבים.

בתוצאות הדברים הללו נפסקה ההתקשרות עם “השומר” בסוף אותה שנה, והוא יצא – ואתו רבים מהפועלים את המושבה.

מבין אלה קמה קבוצת חברים, אשר זה ימים רבים קשרם ביחד הרעיון של יצירת משק עובדים עמצאי, ותעל – בראשית תרע"ד – אל גן־שמואל, העזוב והשומם להחיותו ולבנותו.

ניסן תרפ"ט.

א.

כולנו שקועים עכשיו באוירת הכאב והחרדה שתקפה עלינו עם גזירת הפסקת העליה וכל אשר מסביב לה. ההתנקשות שהקיפה אותנו מכל עבר בולעת את כל תשומת הלב, ללא השאיר מקום פנוי. אך אסון יהיה לנו אם ניתן בעת כזאת להרגשות הקשות שתשעבדנה אותנו ותרפינה את ידינו. ולהיפך: דוקא בעת הזאת עלינו להמריץ את העבודה ביתר שאת ולהשקיע את עצמנו בחיפוש דרכים להחשת הפעולה ובהגדלת המאַמצים לחיזוּק כוחנו בארץ הזאת. גם הפעם תהיה זאת מצדנו התגובה הנאמנה והתשובה הניצחת לכל קשי מצבנו הפוליטי כיום הזה. אנחנו, אנשי ארץ־ישראל, אשר לא אחת עברנו תקופות קשות והתגברנו על כל המכשולים והמתנכלים בכוח העקשנוּת ועבודת היצירה אשר לא פסקה – מאמינים, כי גם בתקופה קשה זו נעשה וגם נוכל, אם נמשיך בטמפו מוגבר את עבודת הבנין. אכן, נגייס את כל כלי הזיין שברשותנו לפרוץ את החומות שמקימים נגדנו – אולם יחד עם זה בל נניח אף לרגע, גם בשעה זו, את אמַת הבנין.

ובזמן זה יותר מאשר בכל הזמנים נישא עין לאפשרויות הגנוזות בקרב חלקים חשובים של עמנו. ומקום מיוחד בבנין צריכה ויכולה לתפוס בתקופה הקרובה הגולה היהודית בת ארבעת המליונים אשר באמריקה.

ולא במגבית־כספים בלבד. זו אין לה סיכויים גדולים, ומקורותיה ידלדלו – אם לא תיעשה בצדה גם העבודה האחרת, המכוונת להקמת שותפות ישרה, אישית, של יהודי אמריקה בעבודת היצירה שבארץ.

יש ויש להקים תנועה להתישבות עממית בארץ בתוך היהדות האמריקנית. ולא רק מניעים נפשיים, לאומיים ציוניים הם המשמשים מוצא לתנועה הזאת, אלא גם מניעים פרטיים, כלכליים וחברתיים.

ידוע למדי דבר הירידה הכלכלית הנמשכת זה שנים אחדות בארצות הברית, והשנה הזו הגדילה – עם המשברים הגדולים ב“וול סטריט” ובעסקי נכסי־דלא־ניידי. אבדן הונם של הרבה אלפי אנשים גם לירידת המסחר והתעשיה ולהגברת חוסר העבודה במידה מבהילה, אשר השפעה חוזרת לה על כל חיי הכלכלה במדינה. ומובן מאליו, שבפורענות זו נטלו היהודים כמה קבים. רבים מאד הם חללי המשברים הללו, אשר התמוטט מעמדם ללא סיכויי תקומה. ויודעי דבר אינם מנבאים טובות גם לעתיד הקרוב. המצב הזה פוגע קשה במעמדם של אלמנטים רבים ושונים בקרב יהודי אמריקה: הפועל, הפקיד, הסוכן, בעל הפרופסיה החפשית, החנוני, בעל המלאכה ובעל בית החרושת הזעיר. רבים צופים בחרדה לקראת העתיד וחותרים למצוא להם משלוח יד הצפוי פחות לתנודות. ואלה אשר משכבר הימים יש להם קשר כל שהוא לא"י – מאליהן נישאות עיניהם כלפי הארץ. כאן הם מבקשים לעצמם משענת כלכלית בריאה ובת־קיימא.

ולא זה בלבד. בערים שונות פגשתי יהודים פשוטים רבים, הקשורים בלבם ונפשם לארץ ישראל והמצפים בגעגועים ליום, בו יזכו לעלות. וחרדה תוקפת אותם למראה ילדיהם הגדלים בעולם זר. “עלינו להנצל ולהציל את ילדינו כל עוד יש לנו שליטה עליהם” – נאום יהודים, ציונים ולא־ציונים. סח לי חייט יהודי בא־בימים מדיטרויט: “אני הבאתי את בני למצרים ועלי גם להוציאם מכאן – לא”י“. וכאלה רבים בין שורות פו”צ, צעירי־ציון, ה“אידיש נציונלר ארבייטר פרבנד” ופועלים בלתי מפלגתיים. יש רגש ואהבה ומסירות לא"י. מדוע לא נגבש את הרצונות והשאיפות הללו ונהפכם למעשים, לכוון אותם בדרך הרצויה, דרך של התישבות עממית, הקשורה עם מוסדות ההסתדרות והיוצאת לפועל בעזרתה ישרת הלב והנאמנה?

אכן, לא קלה עכשיו העבודה הזאת. רבים הם אשר טרחו בעבר, כדי להבאיש את ריח א“י והציונות ע”י עבודתם חסרת האחריות על שדה זה. אין לתאר את הנזק המוסרי והממשי הרב אשר הביאה בכנפיה “קהלית ציון” וכל הקשור עם פעולותיה בשנים האחרונות. רק עכשיו, כשנפגשתי עם האנשים הרבים, אשר שילמו מכספם לחברה זו תמורת הקרקע בהרצליה זה שנים ועדיין אין להם לא קרקע ולא קושאנים, ושמעתי את דבריהם – רק עכשיו נוכחתי ביותר מה גדול חטאה של ההסתדרות הציונית באמריקה, אשר תחת חסותה נעשתה פעולה זו, מבלי שהיתה לה עין פקוחה על הנעשה ומבלי שתוכל עתה להיענות לכל אלה המתמרמרים, או להראות להם כתובת. ומי יוכל לענות ליהודים, אשר נמכרו להם שטחים בני 8 דונם או 20 דונם בבלפוריה – מה יעשו בשטחים אלה אשר שלמו תמורתם בכסף מלא זה מזמן רב? – ומסביב להתמרמרות הזאת רב הרעל הנפוץ בקשר את א“י ועבודתה. – ועוד היום פועלות באמריקה סוכנויות וחברות, למכירת קרקעות ולהכנת מטעים, אשר הנחילו או עתידים להנחיל אכזבות לרבים¹. פועלים גם אנשים פרטיים, המזכים את הרבים בקרקעות א”י שהם קנו ובנטיעות שהם מכינים למען קוניהם באמריקה.

בעקב הפעולה הנפסדת של כל אלה וההפקרות ששוררת עד היום על שדה זה באמריקה, בעקב חברות ואנשים פרטיים שונים העושים באדמת א“י ובשם א”י – אבד האימון בקרב חוגים רחבים לכל הבא לדבר בשם פעולה משקית בא“י – קנית קרקע והכנת משק מטעים – ולא בנקל יחליט עכשיו האדם היהודי באמריקה, הרוצה בכל לבו להתישב בא”י והנדחף לכך בכוח מסיבות אוביקטיביות – להשקיע את כספו בהכנת קרקע ומשק בא“י באמצעות אחרים, מבלי שיעשה זאת בעצמו בארץ. מאידך גיסא – אין יכולת לאנשים הללו לעקור את עצמם ואת משפחותיהם ממקום מושבם ולעבור לאלתר לא”י, בעוד שעליהם לדאוג לקיומם במשך השנים עד שהמטעים ישאו פרי ואולי גם לחסוך את האמצעים שדרוש להשקיע במשק במשך השנים הללו. כן נמצאים רבים כמו במעגל קסמים, דוחים את ענין הפעולה בא"י מפעם לפעם, כשחלק מהם – יכלתם להגשמת הדבר הולכת ומצטמצמת או חולפת כליל.

מאליו מתבקש, איפוא, ברגע זה גוף צבורי, מוסמך ונאמן ובעל יכולת לקחת בידיו את הפעולה הגדולה והחשובה הזו, שבכוחה להעביר אלפי מתישבים לא"י וליצור מקורות עבודה ופרנסה לאלפי עולים חדשים למשך שנים. הגוף הזה אינה יכולה להיות ההסתדרות הציונית באמריקה, ההרוסה והמדולדלת כיום הזה, אף לא כל גוף אחר – מבלעדי ההסתדרות העובדים בארץ, אשר לה היכולת הגמורה לארגן ולכוון את התנועה הזו ולעשות את העבודה הזאת. והמכשיר של ההסתדרות לתפקיד הזה יכול להיות בהצלחה רבה – “יכין”.

התחלות ידועות נעשו כבר בנדון זה ע“י “יכין”. מתחילה – “גן־רשל” והשנה – “גן־הדר” (שניהם – מפעלי מטע ע"י קבוצות, שחבריהן הם מחוגים קרובים לנו באמריקה) ו”חרות" (מפעל התישבותי של 40 משפחות מחברינו באמריקה, העומד על עיקרים של התישבות פועלים). אגב פעולתו של שליח “יכין” באמריקה – נוצרו גרעינים של קבוצות חדשות כאלה במספר ערים, העומדים להתרבות ולהתרחב, אם תמשך הפעולה בכווּן זה. באתי במגע עם כמה אנשים וגופים שונים, ולמדתי לדעת, כי רבים הם הבאים בחשבון לפעולה זאת בזמן הקרוב. שם טוב ל“יכין” בחוגים אלה ובאימון ימסרו לידו את דבר ההוצאה לפועל של הכנת משקי־מטע עבורם – אם יבואו לפניהם בתכניות מעשיות וקונקרטיות.

הרעיון הזה של ארגון קבוצות באמריקה לשם יצירת רשת גדולה של ישובים ומפעלי משק חדשים על פני אדמת ארץ־ישראל – נישא זה מימים בלב קבוצה קטנה של אנשים בניו־יורק, מאנשי גן־רשל וגן־הדר, הקרובים לנו והרואים בפעולה זו עיקר חשוב מאד בעבודות הציוניות בזמן הזה. לפני זמן קצר גם נוצר על ידם ועד מיוחד, שתפקידו לעבוד בפעילות, בקונטקט עם ההסתדרות, לארגון קבוצות התישבות כאלה לא"י ולהכשרת כל התנאים הדרושים לכך.²

אין כל ספק שבפעולה משותפת של שליח ההסתדרות המיוחד לכך עם קבוצת האנשים הללו, אפשר היה להגיע בזמן הקרוב לתוצאות טובות.

ב. להקמת תנועת נוער וחלוץ לא"י

מי ששהה בארצות הברית והתבונן שם לצבוּר היהודי – אי אפשר שלא יבוא לידי מחשבות נוגות מאד.

זה שנים אחדות אשר התנועה הציונית באמריקה נמצאת בירידה. ההסתדרות הציונית שם כאילו נמצאָה מיותרת עם הקמת הסוכנות, כשלא נשאר לפניה, לכאורה, כל תפקיד פעולה חיוני, מאחר שעניני אוסף כספים ניטלו הימנה. ברם, טעות היא לחשוב, כי רק ענין הסוכנות הוא שגרם לירידת ההסתדרות הציונית: גרעיני הירידה היו כלולים בתוכה במשך כל השנים, והרחבת הסוכנות רק עזרה לגלותם לעין כל.

רבים ראו את מקור החולשה במחלוקת שבין בית ליפּסקי לבית בראנדיס; עתה הוקם השלום במחנה, והבראנדיסטים שבו לעבודת הסתדרות הציונית. מי שמכיר באיזו מידה את הכוחות הפועלים בשני המחנות הללו – לא יטיל תקוות גדולות גם באיחודם. אכן, יש יחידים נאמנים העובדים במסירות להרמת קרנה של הציונות באמריקה – אך ללא הצלחה גדולה. סוד הגידול והכיבוש לא נגלה גם להם.

וקשה ליישב את החזיון הזה עם העובדה של הכשרת הלבבות במדה עצומה לדבר ארץ־ישראל בקרב יהודי אמריקה, הנראית לעין. מי שראָה את ההתעוררוּת הפּנימית הגדולה שקמה לאחר מאורעות אָב אשתקד, התעוררות שהקיפה חוגים רבים ושונים – נוכח, מה היא א“י להמונים גדולים בקרב עמנו, גם לאלה אשר לכאורה רחוקים הם. לא היה שם מי שידע להשתמש בהתעוררות, וגם לאחר עבור תקופת התעוררות זאת, גם ימים האפורים הללו – יש למצוא, בכל עיר ועיירה, יהודים לא מעטים, שלבם דופק באהבה עם א”י והמסורים בכל נשמתם לתקומתה. אנשי א"י אשר נקרו בזמן האחרון באמריקה – יכולים לספר הרבה על פגישת יהודים כאלה, ביחידות ובצבור. מהו, איפוא, המפריע להקמת תנועה חזקה לאחר שכמה גורמים אובייקטיביים בזמן הזה הם לטובתה?

נראה לי, כי מקור הדלדול והתנונות של התנועה הוא בחוסר נוער ציוני וחלוצי ובחוסר קשר חלוצי ישר בין א"י ואמריקה. מעוּות קשה זה בתנועה הציונית באמריקה – לא היה מורגש ביותר בימים שעוד נמשכה בלי הרף הגירת יהודים ממזרח אירופה. הגירה זו, שבחלקה הגדול הכילה אנשים צעירים, האמונים על ברכי הסתדרויות לאומיות וציוניות בין ציונים כלליים ובין חברי מפלגות העבודה שבציונות – היתה נוסכת כוחות חדשים לתוך הגוף הציוני הכללי. הירידה החלה עם הפסקת ההגירה.

הנוער היהודי ברובו העצום זר ורחוק מכל תנועה לאומית וציונית. שפתו היא האנגלית ותרבותו – אמריקאית. אין לבו פנוּי לתנועות, שאין להם ענין עם החיים האמריקאיים. הספורט לכל סוגיו תופס את המקום העיקרי בחייו. לא תועיל גם התאמצותו של הפרט – במקום שישנה – להדריך את הבנים ברוח אחרת, כי הסביבה, בית־הספר והרוח הכללית חזקים הם על הכל. לא פעם נזדמן לי לראות, בדבר האב אל בנו הצעיר יהודית – בבית, שזוהי “שפת אם” – והלה עונה אנגלית. והאב, ציוני או פועל־ציון מסור מתאונן מרה על התרחקות הילדים. רק מאמץ כללי ושיטתי יכול לשנות את פני הדברים.

אין הכוונה בזה לבטל את ערך הסתדרויות הנוער הקיימות, כגון “יהודה הצעיר”, “אבוקה” ועוד. יתכן, כי הן עושות פעולה טובה, אך רישומן בקרב הנוער בכלל ובחיים הציוניים בפרט, כה לא ניכר, עד שאין לראות בהן תנועה. בודאי יש כאן ניצוצות, יש רצון ושאיפה וגם מסירות – אך אין מי שירכּז הניצוצות הללוּ ולהעלותן לידי תנועה.

לא בהרבה שונה המצב בהסתדרויות הנוער השייכות לתנועת א“י העובדת. קיימות הסתדרויות “השומר הצעיר”, “נוער פועלי ציון” ו”גורדוניה“, שכל אחת מהן מונה אילו מאות חברים בכל הארץ. לאלה ישנם מדריכים מסורים, אך התקדמותם היא איטית מאד, וגם להם חסרה הדרך וחסרה תכנית ברורה ומכוונת של פעולה, ולבסוף – חסרה היניקה הישרה מתנועת העבודה בא”י. כל אלה הם גרעינים לתנועת נוער, אך אין להם סיכויים להתפתחות אם יהיו עזובים לנפשם.

לאור כל זה בולטת ביותר חובתה של ההסתדרות, כדבר שאין לדחותו ואין להשתמט ממנו, להתמכר להקמת תנועת נוער גדולה באמריקה, כי אין גוף אחר אשר יעשה את העבודה הזאת מבלעדי ההסתדרות ושליחיה. ברור, כי המגע הישיר בין אנשי העבודה ושליחי התנועה בא"י ובין חוגים רחבים של הנוער היהודי באמריקה – יפיח רוח חיים בעצמותיהם ויקימם למחנה גדול, אשר יטה שכם לפעולה הארצישראלית.

ובתוך התנועה הזאת – תשומת לב מיוחדת תנתן לטיפוח תנועת חלוצים בא"י, שמטרתה – הכשרת מאות ואלפי בני נוער, להעברתם לחיי עבודה ויצירה בארץ.

ישנם היום גרעינים של קבוצות חלוציות בערים אחדות באמריקה – אך אין מאסף אותם, ואין מי שיעשה מזה תנועה, אם כי רבים התימרו להיות המארגנים והמנהיגים של תנועת חלוץ: ההסתדרות הציונית הכללית פועלי ציון וצעירי ציון, “מועצת הנוער” ואין מי שייצור את הקשר בין אותם הגרעינים ובין תנועת העבודה בארץ.

קיימת היום קבוצת חלוצים, יוצאת העיר דטרויט, העובדת באחת החוות אשר בהייטסטון, ניו־ג’רזי. קבוצה זו מתכוננת לעלות בסתיו הבא לארץ. אין מי שיטפל בה ויעזור לה. כשבמקרה מזדמן לשם אדם מא"י – הרי הוא פּוקח את עיניהם בכמה דברים. זוהי דוגמא. מי יודע, אם בזמן עלית הקבוצה הזו – תהא קבוצה אחרת שתמלא את מקומה באותה חוה?

ויש אפשרות להקמת עשרות קבוצות כאלה, במרכזים שונים שבארץ זו. ישנו היסוד האנושי החי. הרי כר נרחב לפעולה, ואין הפועל.

בתקופה הראשונה לא יהא הפרי רב. צריך גם לפעול בזהירות רבה מאד. המתכוננים לעליה צריכים להיות מוכנים באופן פסיכולוגי ופיסי לחיים אלה. כאן האחריות גדולה יותר משום שהמעבר מאמריקה לא“י הוא הרבה יותר קשה וצפוי למשברים מאשר המעבר מארצות אחרות. צריך, איפוא, בטפוח תנועת החלוץ באמריקה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשתי נקודות: לגלות את המאור שבא”י העובדת ולגלות את הקושי והקרבנות הכרוכים בחיי ההגשמה בארץ.

אין לשער, כמה גדולה תהא השפעת הגומלין אשר תהא למחנה חלוצים אמריקאי בארץ־ישראל ולנהירה המתמידה של קבוצות חלוצים מהתם להכא – על התפתחות התנועה הציונית באמריקה. אָז יקום ויגדל הרגש של שותפות ישרה בין יהדות אמריקה לבין א"י, ויחַיה את כל התנועה שם.

הסתדרות העובדים מחוייבת – אולי בשיתוף עם הקה"ק – לשלוח לאמריקה אנשים מיוחדים המתאימים לכך, אשר יתמסרו אך ורק לפעולה של הקמת תנועת נוער וחלוץ בארצות הברית וקנדה, בתנאי, שאנשים אלה ישתקעו לפחות לשנים אחדות במקומות פעולתם. ומראשית יאָמר: קשה תהא הפעולה, לא בנקל תמצא השפה אל לב הנוער – אך מצוא תמצא.

ג. לארגון הפעולה המעשית של ההסתדרות

לאחר תשע שנות פעולה של משלחות־ההסתדרות באמריקה – יש צורך לעמוד ולבחון את דרכנו להבא.

גם עתה כמו לפני 9 שנים – אנו משהים במשך 6–7 חדשים בשנה שנים או שלשה מאנשי ההסתדרות, הסובבים על פני ערים רבות ונושאים את מדברותיהם. הפעולה הזו היא כמעט היחידה המביאה את דבר א"י החיה והעובדת אל בין נפוצי אחינו שבאמריקה, אולם בזה בלבד לא סגי!

והסך הכל מהו? מ־12 עד 15 אלפים לירות לשנה נאספות בעבודת פרך וביסורים מבלי שיחד עם זה תווצר באותן הארצות יצירה שרשית למען א"י העובדת, אשר תצמיח צמח לימים הבאים. ושוב: לזכות שליחינו יש לזקוף הישג חשוב מאד: רכישת ידידים נאמנים ומסורים מבין חוגים, אשר היו רחוקים וזרים לענינינו, אך לא די בזה. מדי שנה, לאחר גמר המגבית, עלינו לראות בפרי עמלנו שארית רוחנית, חנוכית וארגונית.

ומאַלפת עד מאד היא העובדה, כי בשעה שועידת המגבית אשתקד כינסה שליחים של קרוב לרבע מיליון פועלים, ביניהם – חלקים חשובים של הסתדרויות וגופים, אשר דגלם הרשמי מתנכר עוד היום לאוריינטציה ציונית – בו בזמן מונה המחנה היציב הנושא בעול הפעולה לשם א"י זה שנים רבות, כלומר מפלגות פועלי־ציון וצעירי־ציון, רק מספר חברים קטן. יש מעריכים אותו באלפיים!

כל זה מחייב אותנו להעמיק חקור ולבקש דרך כיצד להכניס את הכוחות הרבים הנוטים אלינו במסגרת ארגונית בת־קיימא לשם עבודה מעשית. מאמצי פועלי־ציון וצעירי־ציון למשוך מחוגים אלה אל מפלגותיהם לא הצליחו, כי אינם מוכנים להכנס לגופים הנושאים עליהם צביון פוליטי והדוגלים בשם עיקרים, אשר מאז ומעולם שימשו נקודות־קרב לדגלים, שחוגים אלה חוסים עוד היום בצילם. דרושה, איפוא, מסגרת ארגונית חדשה, אשר תקלוט את כל התורמים למגבית להיותם גוף קיים ופעיל בעבודת א"י העובדת.

היתה לי השנה הזדמנות להתבונן לעבודת המגבית, וראיתי את המאַמצים הגדולים של העסקנים המרכזיים והן של העסקנים במקומות, ראיתי באילו קשיים ועבודת־פרך עולה להם עד שמגיעים לתוצאות כל־שהן. בכל שנה מתחילים כמעט מחדש. מובן שבעיקר הולכים אל התורמים הקודמים אך הללו הנם בבחינת נתבעים ונפעלים, ובבחינה זו רבים הנימוקים להשתמטות, לפסיביות, להקטנת התרומה. המצב הזה ישתנה ביסודו, כאשר החוגים האלה יהפכו מנפעלים לפועלים, כאשר יהיו בתוך המסגרת הנושאת באחריות לפעולה ויתיחסו למגבית כאל דבר שלהם.

הדרך שנקטה ההסתדרות באילו ארצות, דרך ה“ליגות”, עלולה דוקא באמריקה להתרחב בהרבה: במקום קואורדינציה בין־מפלגתית של מפלגות־העבודה הציוניות, “החלוץ” ו“השומר הצעיר” – שזהו בעיקר האופי של ה“ליגות למען א”י העובדת" באילו ארצות באירופה – אפשר כאן ליצור ארגון בלתי־מפלגתי, שבו כמובן יקחו חלק גם המפלגות שלנו, אך בעיקר – הרבה חוגים בלתי מפלגתיים. באופן זה אפשר יהיה להקים בארצות הברית ובקנדה ארגון מקביל להסתדרות העובדים בארץ, המיוסד על חברות אישית ותכנו – פעילות בעבודה מעשית למען הסתדרות העובדים ומפעליה בארץ.

מספר אנשים מתאימים יצטרכו לשם זה לעקור את דירותיהם למשך שנים־מספר לאמריקה (ולא ל־6–7 חדשים כאשר עד כה). שליחת משלחות זמניות מהכא להתם למשך 6–7 חדשים בכל שנה צריכה להבטל בהחלט. במקום זה צריך לשלוח משלחת חד־פעמית, אשר תשהה באמריקה מספר שנים ותארגן שם את העבודה מיסודה. אחר־כך תבוא שיטה מהופכת: הארגון האמריקאי הזה ישלח את משלחותיו אלינו, למסור לשולחיהם ממראה עיניהם.

יש לכאורה דמיון בין התכנית הזאת ובין “הרחבת” הסוכנות. אך לא נוטבלים ומנהיגים ולא על תקוות מופשטות נשענת היא – אלא על המוני פועלים אוהדים ועל יכולת ממשית שכבר הוכחה ביסודה במשך שנים. לא גוף מדומה כאן לפנינו, אלא גוף קיים בכוח, שיש רק להגביר את כוחו ואת חיותו.

צורך אחד, אשר שמעתי עליו גם מפי כמה חברים עסקנים במקומות שונים:

הקמת סוכנות או משרד מיוחד לשם מלוי תפקידים מעשיים ופיתוח פעולות מיוחדות למען מוסדות שונים של ההסתדרות, אשר ענינים חיוניים להם באמריקה ואשר אפשרות שונות נראות שם למענם. גם היום נעשים מפעם לפעם מעשים לשם מוסד זה או אחר, ויש גם תוצאות ידועות, אך כל זה נעשה באקראי, עפ“י רוב ע”י אנשי משלחות ההסתדרות ודוקא מקרים אלה מראים עד כמה אפשר לעשות בפעולה שיטתית ומסודרת.

כר רחב צפוי לסוכנות אשר כזאת: היא עצמה תרכוש לה בנסיונה את הדרך והתכנית לפעולתה ותכבוש להסתדרות עמדות אשר לא נשערן כיום מראש.

ארצות־הברית, תמוז תר"ץ.

לשוא נחכה יום יום לידיעות על הפסקת מעשי העקירה וההשמדה של עצים לאלפיהם בפרדסינו ובכרמינו; לשוא נחכה לידיעות על מעשים נמרצים מצד הממשלה למניעת מעשי הפשע האלה ותפיסת עושיהם. ונהפוך הוא: פורענות זאת הולכת ומתגברת, ואין פלא: הרוצחים עושים את מעשיהם בבטחון גמור כי כל רע לא יאונה להם, ויש לו לבטחון זה על מה לסמוך. הן נעקרו עד כה עצים בכל פנות הארץ באלפיהם הרבים, פרדסים וכרמים שלמים הושמדו בין לילה ופרי עמל שנים רבות נהרס ללא רחם. השתתפו ומשתתפים במעשי רצח אלה אנשים למאות, האם נתפס ונשפט עד כה מישהו על כך? הכרוניקה העתונאית היום־יומית מספרת לנו את הפסוק הסטיריאוטיפי הידוע, לאמור: המשטרה הגיעה למקום, ה“משטרה חוקרת בדבר” ובזה נגמר הענין. אין אנו יודעים אף באחד מהמקרים הרבים – מה אמנם העלתה המשטרה בחקירותיה. לא יפלא, איפוא, כי כל רכוש המטעים שלנו הועמד במצב של הפקרות גמורה, נתון לשרירות לבם המוחלט של הפורעים באין מפריע בידם. אם התחילו בעשרות עצים במקום במשך לילה, באשר כנראה עשו בזהירות ובהיסוס את מעשיהם – הרי הגיעו בימים האחרונים לעקירת 4000 עצי־הדר במשך לילה במקום אחד – עבודה ענקית זו, אשר דרשה אנשים רבים לביצועה וגם מכשירים. אין איפוא, שום דבר אשר יעכּב בידי הפורעים מלהמשיך את מעשיהם ביתר שאת ומלהביא את משק המטעים העברי לידי חורבן.

הנוסיף לחשות ולצפות לעזרת הממשלה? הם גם בתקנות החדשות לשעת־חירום לא הזכירה הממשלה את הפשע המתועב הזה ולא נקטה באמצעים, ולוּ גם בדרך של איומים, כלפי המרצחים.

אין לנו אלא להשען על עצמנו בלבד. נעמוד על נפש מטעינו ונאמר למשחית: הרף! ובידינו הדבר!

זכורני לפני יותר מעשרים שנה באה על הארץ מכת ארבה כבד, אשר עלה מן המדבר לאכול בכל פה את פרי עמלנו ולכלות את משקנו. כל עמל החקלאים המתגוננים בפני המשחית האיום, כל אחד ביחידות במקלו, היה לשוא, כי האמצעים והכוחות הדרושים למלחמה זו עלו על יכולתו של כל אחד מהנתקפים. אז התאַגדו בעלי המטעים שבכל נקודה, איזור וגוש לאגודה אחת – ובכוחות משותפים הצליחו להציל גושים רבים וגדולים של המטעים משיני הכליון.

כדבר הזה עלינו לעשות עתה. לנוכח המזימה של אנשי המדבר להשמיד את משק המטעים המפותח שלנו.

אך שוא יהיו מאַמצי היחיד, בעמדו על נפש עצמו במשקו הפרטי, באין לו כוח ויכולת לעמוד בפני הרוצחים הבאים בסתר הלילה לעקור ולהשמיד. אך לא יקשה מאזור משקים וגוש מטעים להלחם בהם בכוחות משותפים ובארגון מתאים, כמו בזמן הארבה יש להקיף את האיזור או הגוש של המטעים ברשת של שמירה מעולה, אשר תהדוף את המתנקשים ותמנע את כניסתם למקום המטע, על כל פנים תשמש מעצור על דרכם הסלולה והקלה של המשחיתים. דבר זה יעלה בהרבה אלפי לירות, אבל אין ברירה אחרת. כי הן יקרה אשר “רצח” לילה אחד של פרדס יכסה את ההוצאה הגדולה הזו. יצאו נא בחורי ישראל באַלפיהם, הן מבין הנקודות והפרדסים עצמם והן מאלה אשר יתגייסו מהערים, על מנת להגן על רכוש ישראל ועל כבודו.

יחד עם גיוס השמירה צריכה לבוא דרישה נמרצה לזיין את השומרים האלה. ואם הממשלה תתכחש לתפקיד אלמנטרי זה – יש לאַמץ את הנתקפים כנגד תוקפיהם – נסתפק באותו הנשק המעט והבלתי מספיק אשר הממשלה העמידה לרשותנו בנקודות ובאלה נגרש את הפורעים! לא פעם גלינו את היכולת של עמידת מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים מהם. צריכה להיות רק עמידה ולא אָזלת יד ואפס מעשה, כאשר נראה בשטח המטעים בימים אלה.

נשים נא קץ להשתוללות מרצחי העצים, נגול מעלינו את החרפה הגדולה הזו ונציל מכליון את הענף העיקרי של משקנו בארץ.

נעמוד על נפש עצי החיים שלנו!

סיון תרצ"ו

עוברים שבועות, גם חדשים ינקופו – ההשתוללות מוסיפה לגעוש ללא־מעצור. הימים להתנפלויות בדרכים, ליריות והטלת פצצות מהמאַרב, למעשי ההתנקשות ואונס ורצח ורשעות בכל פינות הארץ והלילות להתקפות דמים על נקודות־הישוב. היכולת הגלויה הזו של תנועת מרצחים חפשית בלילות, הליכתם הבטוחה ללא כל מפריע על פני שבילים המובילים לישובינו והאפשרות הנתונה להם להתקרב אל הישובים, ללא כל סכנה להם; ולבסוף, היכולת הנתונה להם לשוב בבטחון למקומותיהם – כל זה רק מוסיף להם אומץ. פורעים צמאי־דמים אלה, העושים במחשך מעשיהם וכל גבורתם מהמארב, עלולים לכבד רק את הכוח אשר ייתקלו בו בדרכם למעשה הפשע, ורק הידיעה הברורה, כי סכנת נפשות נשקפת להם בדרך הדמים, תעצור בהם ותשכך את צמאון־הדם הגועש.

עד עתה לא גילתה הממשלה הבריטית יכולת רבה במלחמתה בהשתוללות־אימים זו. אין דרך אחרת להפסקת הטרור ולהחזרת הסדר בארץ, אלא בגילוי כוח ובאַקטיביות כלפי המרצחים.

והגיע הזמן לנו להבין, שלא על הממשלה בלבד עלינו להשליך את כל יהבנו. נלאינו מלתנות יום־יום את טענותינו הכבדות והמרות באָזני הממשלה. נגזר עלינו, כנראה, שלא להבין את דרך שלטון זה עכשיו בארץ הזאת. אל יותר שקט במחננו, אל יותר מצב של “שב ואל תעשה”. תביעה פנימית קוראת ללא־הפסק: קום ועשה!

הוכרזה עלינו מלחמת השמד מצד שכנינו. עלינו לקבל את ההכרזה הזו ולהגיב עליה בכל מאמצינו הגופניים והנפשיים. עלינו להיחלץ במלוא כוחנו להגנת מפעלנו. לא להתקפה, אלא להגנה, בעוז ובכבוד.

אל נפריז במידת ההתאפקות שלנו, שכה נשתבחנו בגללה. זו כבר הופכת אצלנו במדה מרובה לשיגרה שבאפס מעשה. ובזמן שהלב רותח ושותת דם מדי הגיע אלינו הידיעות על רצח אחים והשתוללות צמאי הדם – ממשיכים אנו כולנו למעשה את מהלך חיינו הרגילים, כאילו לא קרה דבר, וכאילו לא בעצם מערכה כבדה, שכפו עלינו, אנו עומדים.

בימי תל־חי, כשמספר נקודות שלנו בקצה הצפון עמדו במצור ובסכנה, ידע צבורנו הקטן אז בארץ להיחלץ ולשלוח מאות אנשים וגם כסף לעזרת האחים ולמשמר הנקודות. מדוע לא ידע הישוב, אשר גדל וחזק ועצם מאז, לחוש לעזרת האחים העומדים במצור במספר נקודות זה שבועות רבים? מדוע לא יחושו לעזרת רמת הכובש, עטרות, נוה־יעקב, קרית־ענבים, בית־אלפא – המשמשות מטרה לחיצי אויב בלילות? מדוע יוּתן למרצחים להתקרב אל הנקודות? מדוע יש להסתפק ב“השבת אש” ולא ייעשה דבר לקידום פני הכנופיה מחוץ לגבול והברחתה בכל האומץ הראוי? – הלא אך מקרה ונס הוא, שגורל חיים גלוביצקי ז“ל¹ לא מצא רבים אחרים בנקודות הנ”ל.

קול פנימי קורא לנו: קום ועשה! עשה למען הגנת המפעל, הכבוד, החיים והרכוש שלנו בארץ.

וקודם כל – תאורגן מקרב חברינו בערים עזרה לשמירה ולעבודה לאותן הנקודות אשר סכנה מרחפת עליהן לילה־לילה, למען רסן את השתוללות הדמים הגועשת בסביבתן.

נעבור נא לפעולות בשטח העמידה על נפשנו ונפש מפעלנו.

תמוז תרצ"ו

שעת רצון היא לתנועה, בה התגייס כל צבורנו ל“פדיון העבודה” ועשה מאַמץ אחד גדול, שלא היה דוגמתו, לחיסול חוסר העבודה ואשר בה בא לידי גילוי מזהיר רגש הערבות ההדדית של צבור הפועלים בארץ. הוכח לעצמנו ולישוב כולו, כי למרות גידולנו הרב והיותנו לצבור מגוון מאד בן שמונים אלף ומעלה – הרי אנו צבור מאוחד בעצם, אשר רצון לו ומגמה, כוח ויכולת, בעת שפל ומצוקה כבשעת גאות והרוָחה. מי לא יעמוד משתאה לפני ההישג הכספי הגדול, פרי התנדבות צבור הפועלים כמעט כולו – סכום שלמעלה משבעים אלף לירות – בזמן כה קצר! ויתר משקל לעובדה, כי זה נעשה בלי אפרט גדול, כרגיל במגבית גדולה שכזו. – הוה אומר שפה יסוד ההתנדבות והרגשת החובה היה גדול מאד והפעם נעשתה פעולת מגבית כספית גדולה מתוך “שמחה של מצוה”. אות הוא לשעת רצון אשר נחה על מחננו בימים האלה.

ברם, בצד הכרת החשיבות הגדולה של המפעל וערכו, מבחינה מעשית ומוסרית, תקנן בלב הרגשת אי־סיפוק: הזאת היא כל המסקנא מלקח הימים האלה? הרק באוסף כספים ויצירת עבודה למחוסריה – באלה בלבד – תידלה כל שעת הרצון הזו ויידלו כל אותות ההתפכחות, אשר נראו עם ימות השפל במחנה? והאין לכל הצבור כולו, לדבּריו ולהוגי מחשבתו, לאמור דבר על עצם המאורע אשר נפל בתוכנו לפתע פתאום, מבלי שחכינו לו ואשר גרם לכל הבלבול הזה בישוב ובמחנה, אשר הביא לבסוף לידי צורך דחוף כזה בהצלה מהירה ובמדות היקף כאלה?

הן אירע דבר מה: במשך שנים רצופות ישבנו לבטח, עבדנו את עבודתנו מתוך הרוָחה, קלטנו עולים לאלפים וסידרנו את רובם הגדול בערים ומיעוטם הקטן על הקרקע. רבים עזבו את המושבות, זנחו עמדות בעבודות הממשלה ועברו לעבודת בנין בעיר אשר שכר טוב בצדה. וקלא דלא פסק התהלך במחנה: חוסר ידים עובדות! הבו לנו פועלים! וכו'. ופתאום שפל וירידה! ועד מהרה – חוסר עבודה לאלפים, מצוקה ורעב בקצות המחנה, עד כי היה צורך בעזרה דחופה רחבת מידות. מה זה קרה? מה מקור הנפילה הפתאומית הזו ומה ההתגוננות כנגד השנוֹתה בעתיד קרוב?

אין בדעתי לנתח השתלשלות דברים זו ולהתחקות עד שרשי המשבר הזה; ברצוני רק לעמוד על גורם אחד עיקרי לתנודות במצב הכלכלי של העיר שלנו, אשר לפועלים הוא משמש במיוחד נקודת תורפה בעלת חשיבות גדולה.

לרוב הפועלים שבערים אין בסיס כלכלי יציב, מיוסד על עבודה בענפי משק חיוניים בכלכלה העממית. עיקר הגיאות בעבודה בעיר נגמרה על ידי קדחתנות במלאכת הבנין, הקמת שכונות וישובים ומפעלים חדשים, כתוצאה מהעליה המוגברת והצטופפות אוכלוסים בערים. אולם, אותה קדחתנות הבנין הרי היא מכילה בתוכה תדיר גם גרעיני־שפל, העלולים להתגלות מדי התרחש זעזוע קל מאיזו צד ומאיזו סיבה שהם. וברור, עם נסיגה בעסק הבנין באה האטה ונסיגה בכל מיני ענפים אחרים, בין אם יש להם שייכות ישירה לבנין ובין אם אין. זהו, איפוא, מצב הפועל בעיר שלנו. חי הוא בחלקו הגדול מהיד אל הפה. ולא יפלא כי ראשון הוא תמיד להיפגע מכל זעזוע, הפוגע קודם כל בעבודתו – מקור פרנסתו. ואם נמשכה אצלנו שורה של שנים מבלי כל זעזועים קשים בעבודה – הרי היה זה מצב יוצא מן הכלל, אשר אין לבטוח כי ישוב וישתרר לאורך ימים גם להבא. – הכרה ברורה זו, שהפועלים בערים צפויים לזעזועים כלכליים מדי פעם בפעם אינה עשויה, כמובן, להפתיע אותנו ולהתריע אף במשהו. הן טבעי הוא מצב זה במשטר ובתנאים הנוכחיים, ולא עוד אלא גם אחרי התהוות משבר ידוע וחוסר עבודה לרגליו – עדיין עולה מצבנו לאין ערוך על זה הקיים ברוב ארצות אירופה ואמריקה.

עד כאן הכל בסדר.

ואולם דבר־מה לא בסדר הוא. צבור הפועלים העירוני, המונה כמה רבבות, לא הראה כל חידוש בעיצוב צורות חיים חדשות או בתיכון שינויים יסודיים בצורות הקיימות, שלא כחברו – צבור הפועלים החקלאי: אנשי הקבוצות, הקיבוצים והמושבים. מפליא הוא הדבר, כי אותה תנועת הפועלים, אשר גילתה רוח יזמה נמרץ ופורה לחישוף החדש, המושלם והנעלה בחשובים שבגילויי החיים – במשק, בחברה, בתרבות ובכלכלה – ואשר הגיעה להישגים גדולים למדי בישובים החקלאיים, נשארה שוקטה על שמריה לחלוטין ביחס לצורת החיים, המשק והחברה של פועל העיר. כאן הכל נשאר על ישנו. אין חיי הפועל בעיר שלנו נבדלים כמעט מחיי הפועל בכל עיר אחרת באירופה ובאמריקה, לאפוקי כמובן, החותם העברי הספציפי הטבוע על התושבים היהודים בערי א“י, והפועלים בכלל. הפועלים בעיר צמודים רובם ככולם אל צורת־החיים האזרחית הרגילה, בּכּל: בתלבושת, בדירה, באוכל ובמשתה, בתרבות הקולנוע ובתי הקפה והשעשועים – הכל, כמובן, לפי היכולת הכספית. פוגמים ב”הרמוניה" זו רק משקי הפועלות בירושלים ובתל־אביב, רמת־רחל בירושלים ופלוגות יגור והשומר־הצעיר בחיפה. מתוך רבבות הפועלים הקבועים שבעיר לא נמצא גרעין אחד פורץ־גדר, אשר ינסה לשוות גוון חדש, עצמי, מקורי לחייו, אשר יצעד צעדי־בראשית לקראת חברת־עובדים סוציאליסטית, אשר ינסה ללכת בדרך אשר סללו משקי העובדים החקלאיים. מדוע לא תקומנה קהילות־פועלים קולקטיביות בתוך העיר ובפרבריה ובשכונותיה? מדוע לא יקומו מפעלי מלאכה, חרושת ותעשיה מיוסדים על אותם העיקרים של המשק החקלאי בקבוצה ובקיבוץ? – אף הקואופרטיבים הקיימים, אשר רובם הגדול רחוקים גם מלהיות קואופרטיבים אמתיים – לאילו מפעלים גדולים ומבוססים יכלו ליהפך, אלמלי נמצאו להם קבוצות־פועלים נושאות רעיון ושאיפה להגשמה, כאשר נמצאו לדגניה ולעין־חרוד ולמשמר־העמק. איזה זרם חיים ורוח חדשה היו מכניסים גרעיני חברה שיתופיים־סוציאליסטיים כאלה אל תוך הרוטינה האזרחית של חיי הפועל בעיר! ובזה הלא פתיחת פתח לביצור משקי של צבור הפועלים, אשר יכשיר אותו לעמוד בעתיד בפני משברים ולהתגבר עליהם – בכוח הבסיס הבריא יותר של כלכלתם.

ולמה – שואל אנכי – החרימו נושאי התנועה הקבוצתית את העיר על רבבות פועליה, למה מוותרים על כוח עצום זה, חלוצי ברובו הגדול, הצופן בקרבו אפשרויות לא שוערו לבנין חברת עובדים בארץ למה לא ינסו את כוחם במחנה זה.

מכיר את קואופרטיב אחד, אשר הצליח מאד בעבודתו, רכש לו שם ועמדה, העמיד את עבודתו על גובה טכני הגון ועושה עסקים מצויינים – אך המפעל עצם מכפי כוחותיו והוא עמד להתפורר או ליהפך לשותפות רגילה. עשרה אנשים חברי הקואופרטיב, אך מעסיק הוא הרבה יותר כשכירים. יכול היה לבסס בתוכו כמה עשרות משפחות במשק איתן וקבוע, אך מוכרח בתוקף מצבו החברתי לצמצם את היקף עבודתו. מדוע לא נמצא בתוכנו גוף חברתי אשר יהיה לגואל למפעל זה?

וקואופרטיב זה לא על עצמו בלבד יצא ללמד.

או נתבונן אל מפעל רב־חשיבות אחר אשר קם לפועלים בעיר, הלא הן שכונות הפועלים. כוחות ואמצעים רבים הושקעו ביצירתן, ואמנם זוהי השקעה טובה מאד ומביאה פרי ישוה לה. כל המבקר, למשל, את קרית־חיים אי־אפשר שלא ישמח להישג הגדול הזה ברשות צבור הפועלים; אך יחד עם זה יתגנב ספק מר: מה יחזיק את המפעל המשקי־חברתי זה בתוך מסגרת תנועת העבודה, באין כל שינוי בצורת החיים ובסגנון החיים והחברה בשכונת הפועלים לעומת הצורה והסגנון של כלל פועלי העיר או של כל שכונה אחרת? המוסדות הכלליים הקואופרטיביים – הם בלבד עם כל חשיבותם, אינם תוכן מספיק ליצירת הוי פועלים מיוחד במקום, לשיווי צביון פועלי של חיי החברה החיה כאן; ואין זה בלבד יכול לשמש תריס בפני התבוללות בעיר־האם הסמוכה. אין בשכונת הפועלים כל חתירה לקראת חידוש־מה בהוי, בחברה, בסגנון החיים, באשיות כלכלה, אשר יוביל לחברת עובדים ברוח רעיונות תנועת העבודה והסוציאליזם.

עם כל האקטיביות הגדולה של מוסדות הפועלים בעיר ולאחר ההישגים העצומים שהושגו בה על שדה תנאי העבודה, ארגון ושיכון – נשארו חיי המשק והחברה של הפועל בעיר כשהיו. לא נוצר שום ערך חדש, אשר יהיה בו משהו ממהפכה, מהגשמה עצמית, משידוד־מערכות כלכלי וחברתי מכיבוש מקורי־משק ראשוניים – כדוגמת ישוב־העובדים החקלאי.

ועתה, עם התעוררות הגדולה שקמה בכל קצות המחנה לדבר מפעל פדיון העבודה – האם לא תקום גם התעוררות־מה לשינוי עצם דמותם של חיי הפועל בעיר?

לא יכופר לנו, אם שעת רצון זו אשר קמה לצבור עם התגייסותו לפדיון העבודה תעבור עלינו ללא כל חשבון־נפש וללא לקיחת לקח כלשהו לימים הבאים.

תרצ"ו

מעטים היינו אז – אילו מאות פועלים בכל הארץ, וכמיעוטנו כן גדול פיזורנו. קצת במושבות הגדולות ביהודה ובגליל וקצת בשתי החוות הלאֻמיות – בן שמן וחולדה. ללא כל ארגון שבעבודה וללא קשר ענינים בין קבוצי הפועלים המעטים, ויהי כל קבוץ פועלים במקומו וכל פועל ועולה – בודד ונתון רק לכוחותיו ולגורלו הוא. כל אחד דואג ליום עבודתו ולקיומו. כי לא היה כל מוסד פועלים אשר יעמוד לימינו, חוץ מ“לשכות המודיעין” שברשות שתי מפלגות הפועלים הצעירות, פועלי ציון והפועל הצעיר אשר כוחן לא היה רב. והקדחת כי תפקוד במעון הפועלים – והיה האיש נתון רק לחסדי חברים־שכנים. הפיזור והבדידות היו גדולים מאד בציבור הקטן.

גם האור של התישבות עובדים עצמית טרם הגיח על חייו האפורים של הפועל השכיר, הנתון ועומד תוך מערכת “כיבוש העבודה” הבלתי פוסקת. במצב זה – גם הפעולה החלוצית ומלאת העמל של עסקני המפלגות הספורים לא הרבתה תושיה. הלך ובשל הצורך לארגן את צבור הפועלים ולגבשו לגוף אחד.

ואמנם בעצת עסקני המפלגות ומספר חברים מן השורה, נקראה הועידה הראשונה של פועלי יהודה¹ בחדר לא גדול, באחד הבתים בעין גנים – זה אשר נוסד כמושב פועלים ושימש באותה תקופה מרכז לפועלים – התאַספו כמה עשרות חברים, צירי קיבוצי הפועלים שבמושבות ובחוות הלאומיות, יחד עם עסקני המפלגות הספורים ואורחים מעטים מהסביבה. ללא כל תכונה חגיגית נפתחה פגישה ראשונה זו של פועלים ביהודה. ניגשו ישר אל הענין. הצורך ביסוד הסתדרות הפועלים ויסודות ההסתדרות הזו. המסגרת, כמובן, מצומצמת: ארגון לשם עניני עבודה, עזרה הדדית, יצירת מוסדות ראשוניים של פועלים. ראשי המדברים הם עסקני המפלגות ואחדים מצירי המקומות יוזמי הפגישה, והם גם שנבחרו לועד המרכזי הראשון. יום אחד נמשכה הועידה. לא היה צורך להרבות בדברים, כה פשוטים ומובנים הם. והוחלט ליצור את “הסתדרות פועלי יהודה”.

המעמד היה צנוע, אבל רווי הרגשה חזקה של ראשוניות. דמדמה הכרה של הנחת יסוד לדבר מה גדול. עצם פגישה ראשונה זו של פועלים במסגרת כללית היתה חוָיה עמוקה בלב כל המשתתפים. האתמוספירה היתה רוויה משפחתיות וחמימות שבנפש. כך נשמעו דברי החברים, המרצים והמתווכחים, הנאמרים בנחת, וכה נשמעו דבריו הסוערים של מיכאל הלפרין, הזקן שבחבורה.

זו היתה הסתדרות הפועלים בהיוָלדה: רכה וזעירה, מגמגמת, צועדת לא בטוחות, אך גרעין העתיד בחיקה.

זמן קצר לפני זה התקיימה באום־ג’וני ועידת היסוד של פועלי הגליל, ואחרי שנים אחדות נוצרה גם “הסתדרות פועלי השומרון”. שלוש אלה הן היסוד שמהן קמה “הסתדרות הפועלים החקלאיים” – ראשי בנין של הסתדרות העובדים הכללית בארץ־ישראל.

כל אלה אשר השתתפו באותו כינוס צנוע בעין גנים לפני 25 שנים – יעמדו כיום משתאים לפני ההסתדרות החקלאית וההסתדרות הכללית כיום הזה, על מוסדותיהם הכבירים ומפעלי ההתישבות הגדולים אשר ידיהן ביצעו, על רבבות חבריהן ועל השפעתן העצומה בכל תהליך בנין המולדת העברית, הם יודעים, כי כל החיל הרב אשר עשינו במשך דור אחד אך בכוח הליכוד והארגון בא לנו – מזו ההסתדרות, אשר ידעה לאסוף פזורים, ללכד כוחות ורצונות, נושאי רעיון ושאיפה, לעשותם תנועה כבירה מאוחדת, ההולכת בראש היצירה והמלחמה לתקומתנו בארץ הזאת.

אכן, ראשיתה של ההסתדרות – באותה ועידה מצערה של עין־גנים לפני חצי יובל שנים.

תרצ"ו

א.

באביב תרפ"א (1921) היה הדבר, לאחר מאורעות הדמים של האחד במאי והימים שלאחריו. בישוב עוד שררה אוירת־האימה, והפסקת העליה והחזרת אָניות עולים מטעם ממשלת הארץ עוד הגבירו את רגש הדכאון והעלבון בישוב, ורוח של מבוכה וחולשת־דעת התגנב למחנה.

בשעת אחר־הצהרים אחת, ימים אחדים לאחר המאורעות ההם, בא א. הרצפלד דחוף לביתי ובפיו דבר: צריך תיכף ומיד לנסוע לפתח־תקוה. – למה? מה קרה? – לא קרה שום דבר, אך צריך לראות קרקע בשביל משק הפועלות בפתח־תקוה. – אם כן, מה החפזון הזה, ולמה דוקא עם פנות היום, הלא עדיין אין שקט בארץ מוטב אולי לדחות ימים אחדים? – לא, אין פנאי, צריך לעשות ולהתקשר עם הקרקע, ועוד היום.

כמובן, נסענו, ואתנו חנה מייזל, שעליה לחוות דעה על המקום וטיב הקרקע והתאַמתו למשק פועלות. כשיצאנו מגבולות תל־אביב על פני דרך השדות המובילה לפתח־תקוה (הכביש טרם היה אז) כבר עמדה השמש לשקוע. שררה דממה כבדה באויר ובכל הסביבה לא נראתה נפש חיה והגה לא נשמע. ונתעורר כאב הימים האלה והדממה צבטה את הלב. גם בינינו לא דיברנו. כל אחד היה נתון להרהוריו הכבדים. באויר כאילו רחשה תעלומה ובלב – חוָיה לא־הגויה. רק הנהג האמיץ לא ינוח, כי נפתל עם חתחתי הדרך, המלאה חריצים ושוחות מאז ימות הגשמים אשר מקרוב חלפו.

אנחנו באמצע הדרך. השמש שקעה – וממרחק לא־רב נראו לנו אָהלי בידואים המפוזרים במחנה גדול בשדה. בסביבה זו – אומרים – נפלו שנים מקרבנות האחד במאי, פלדנקרייז וגרסטל. הם חשו ביום ההוא לתל־אביב לעזרה – ואז הדביקה אותם כאן יד מרצחים ותקפד את חייהם. הנהג המריץ את מהלך המכונית. ברצותו להימנע מהשביל הרגיל, העובר בקרבת מחנה הבידואים, נטה לדרך עקיפין ימינה, – ופתאום – עמוד! המכונית נכנסה בגלגליה הקדמיים לשוחה אגב זעזוע – התנגשות קשה. תיכף קפצנו מהמכונית ואימצנו כל כוחנו כדי להזיז אותה ולהוציאה מהמיצר. שעה ארוכה עמלנו – ולשוא. בינתים החשיך הערב לגמרי ונצנוצי הכוכבים רק הגבירו את רגש החשד לאשר מסביב. והנה נראתה גם תנועה מבין האהלים. הקול הצרחני של המכונית בהתאַמצה לחרוג מתוך השוחה עורר, כנראה, את תשומת לבם של שוכניהם. מתוך החשיכה נראו צללים נעים. באין תקוה שנוכל להוציא את המכונית ולהמשיך בדרכנו – גמרנו מיד לעזוב אותה וללכת ברגל לפתח־תקוה. עזבנו את המקום ושרכנו את דרכנו בשבילים המפותלים לעבר המושבה. את המכונית הביאו אחר־כך שלמה לפתח־תקוה, את הזדון של שריפת מכוניות טרם ידעו, כנראה, בימים ההם.

עוד באותו ערב לקחנו דברים עם בעלי הקרקע, הנמצא בסמוך לשכונת התימנים מחנה־יהודה. למחר בבוקר סיירנו את המקום ומצאנו אותו טוב למשק פועלות. גמרנו את ענין הקניה – וכעבור זמן מה נוסד כאן “משק הפועלות בפתח־תקוה” – אחד מהשלושה נחלת־יהודה, פתח־תקוה ושכונת־בורוכוב הראשונים.

*

אפיזודה זו היא במידת־מה סמל לדרך עבודתנו ומצבנו בארץ. אין אנו רגילים לתת לצער־היחיד ולכאב־הכלל, המעמיקים לפצוע בנו בשעת פורענות, להשתלט עלינו ולשתק את עבודתנו.

וזו ההליכה לכיבושים חדשים בעוד אוירת הפורענות תוססת ותוך סכנות היום ולקראת המחר – אותה ראינו במחנה החלוצי שלנו באופן מזהיר בימים האחרונים: עלית “תל־עמל” ו“השדה” לאדמת בית־שאן.

“כי זו הדרך, אחרת איננה”…

*

אישי ההסתדרות החקלאית, העומדים על יד הגה מפעל התישבות העובדים, נטו שכם נאמן לדבר משק הפועלות מראשית יסודו ובאהבה ובמסירות טיפחו את יצירתו ובניינו. אך מפעל זה לא היה קם ולא היה נבנה ומתפתח ונעשה למה שהוא כיום – אילולא אותו קומץ החברות, אשר בנפשן נשאו את כל חבלי יצירה זו, שהיו מן הקשים ביותר, ובעצמן נרתמו לשאת בעול, עד שקנו לה מקום שריר וקיים בתוך היצירה המשקית שלנו. בכוח עקשנותן פעלו והפעילו, ומשכו חוגים חדשים למעשה הזה, אשר היה לברכה.

מעשה משק הפועלות הרי הוא מופת נוסף למפעל יצירה אשר קם בזכותם של יחידים־מעפילים.

אך לא יקופּח גם חלקן של חברות רבות בנות העליה השלישית ושלאחריה, אשר יוצרות משקי הפועלות מצאו בהן ממשיכות נאמנות, רבות מסירות ויכולת.

שבט תרצ"ו.

ב.

חבלי לידה קשים מלוים כל יצירה משקית־חקלאית של העובדים בצאתה לאויר העולם. מתוך נפתולים רבים עולה לה כל צעד מן הרעיון אל הגשמה ובמאַמצי עמל ומלחמה עליה לכבוש את דרכה. אך מנה אחת אפים נפלה בחלקו של משק הפועלות. קשיים מיוחדים, נוסף על הרגילים, ליוו כמעט כל משק־פועלות חדש בהיוצרו, לא רק שאלות קרקע, אמצעים, אלא גם לעתים קרובות שאלות תכנית ואנשים לעבודה ולהדרכה. לא קל הוא לנהל משק הכשרה, אשר עובדיו מתחלפים לעתים מזומנות, מתוך ההכרה שהוא צריך לשאת את עצמו; לא קל להשלים בין תכנית המשק המכוון להכשרה ובין דאגה להכנסת המשק. דבר זה הכביד מאד על משק הפועלות בתקופתו הראשונה וגרם לא אחת למצבים קשים, כלכליים וחברתיים, בתוך המשק.

הדאגה לשלום המפעל וקיומו היתה אך נחלת נושאיו בפועל – אנשי המשק וחברי המרכז החקלאי ומועצת הפועלות. ההנהלה הציונית עמדה לימין המשקים בתחילתם ועזרה בבניינים, אך אחר־כך צמצמה והפסיקה את עזרתה. רק בתקופה יותר מאוחרת נמצאו גואלים למפעל זה: מקודם הסתדרות החברות (פיאנערן פרויען אָרגאניזאציע) באמריקה ואחר־כך גם “ויצו”; הן שלקחו על עצמן חלק גדול מן העול והדאגה, ומאז הוטב המצב.

לא היתה הכרה כללית בנחיצותו ובחשיבותו של משק הפועלות. גם במחננו רבים היו שלא הבינו את ערכו. אך המעשה עצמו הוכיח. אם עדים אנו היום ליכלתה ולאחריותה ולעמדתה העצמאית של החברה במשק העבודה, בחדש כמו בישן, – הרי למשק הפועלות חלק נכבד בזה.

*

גם בימים עגומים אלה יודע ציבורנו שמחות נאמנות. חגיגות שנת ה־15 ברבים ממשקינו הפכו להיות חוָיות עמוקות בליבות נושאי המשקים האלה והקרובים להם, הן ניחמו ועודדו והפיחו מחדש רעננוּת ומרץ ובטחון לקראת ימים באים. ה“ואף על פי כן” חוגג את נצחונו לכל אורך הקו.

בין בעלי השמחה תימנה עדת משקי הפועלות, החוגגת את חג החמש־עשרה למשק הפועלות בנחלת־יהודה ולכל מפעלי משקי הפועלות בארץ.

להם, לנושאי מפעל זה והקרובים לו, השמחה וחווית־החג הצופנת ברכה על המוגמר והתנערות לקראת המשכו של המפעל.

שבט תרצ"ו.

איני יודע תואר יותר נאה ויותר נישא לאדם מאשר התואר – “אוהב אדם”.

הפרט הדואב וסובל עזוב לנפשו על פי רוב, אף בימי טובה לכלל, אף כשרבים הם הדואגים והמוסרים את נפשם לעניני הכלל. יש אשר בשאונה של עיר ובהמונו של צבור – אדם ילך תמס בצרתו ואין שועה לו.

רק יחידי סגולה הם אשר לבם מלא דאגה ורחמים ואהבה לפרט הסובל, בכל אשר יימצא, ובמיטב יכולתם יחתרו לתמוך בימינו, להקל לו, לנחמו ולעודדו.

אחד היחידים האלה הוא דוד בדר מיודענו.

בתוך הרווחה העוטפת את הכל – הוא אינו צריך לחפש הרבה כדי למצוא את אלה הזקוקים לעזרה וסעד: בכל פינה ימצאם. דלים עזובים, פועלים חלשים וזקנים, בני אדם מוכי גורל, חברים אשר נשמטו ממסלולם ונחשלו – בכל אלה ברחמים ובאהבת אדם יטפל דוד בדר.

כי אוהב אדם הוא מטבעו ובצרתו לו צר. על כן יבורך האיש.

יוסיף נא, ברוח צעירה ומלא־מרץ, עוד עשרות שנים ויראה בנחמת הפרט והכלל.

ד' טבת תרצ"ו.

ד"ר ארתור רופין – שם זה קשור קשר אמיץ עם התישבות העובדים בארץ מראשיתה. הוא המיילד שלה, מטפה ומאַמצה בראשית צמיחתה, מלווה הנאמן בכל שנות יסורי גידולה, תומכה בכל נפתוליה הקשים אשר נפתלה עם מכשולים מבית ומחוץ ותוכל להם – עד שזכה לראות נחת מילד־טיפוחיו זה, מהתישבות־העובדים, יחד עם כל נושאיה ושוחריה.

משקי העובדים – קבוצות, קיבוצים ומושבים – מוניטין יצאו להם בכל העולם היהודי שעיניו לארץ־ישראל כמפעל ציוני־ישובי־כלכלי כביר בבנין א“י העברית, כאבן ראשה בתקומת ישראל בארצו, כמשק בריא מתפתח. אולם רק לפני עשרים וחמש שנה – אך בצעדים רופפים יצאה התישבות העובדים לאויר העולם, בדמות הקבוצה הזעירה, ה”מנין" של אום־ג’וּני. וסביבה – קפאון, אזלת־יד, גם לעג ומנוד־ראש. לא רבים היו המאמינים בכוח החיים של היצור החדש ובדרכו. והרבים העומדים מנגד לא החשיבוהו. אף בדעתם לא עלה, כי זה היצור הרך יהיה במהרה לאילן אדיר רב־פארות, אשר יורה דרך לרבים ויאַפיל באורו על הקיים עד אז. ורק בקרב הימים, כאשר נגלה כוח החיים הרב הטמון בגרעין ראשון זה וכאשר החלו להיראות הולכים־בעקבות כדמותו וכצלמו – אך אז נתעצמה המלחמה בהתישבות העובדים, ובקבוצה בפרט, ומצדדים שונים הרסו לעצור בעד “הרעה המתפשטת”. מי לא יזכור עד מה ניטל על נושאי ההתישבות הקבוצתית ופעילי התנועה להתיצב תמיד בשער אל מול ההורסים ולעמוד על נפש מפעלם הרך והפורץ.

אחד היה רופין, אשר מראשית הושיט את ידו אל קבוצת־המעפילים הקטנה והטה שכם לסעדה ולתמכה. מהחוץ בא – וכרגע חש באינטואיציה ברוכה את כל הצפון בנצר רך וראשון זה לתעודה אשר לה הוא נקרא – הקמת התישבות חקלאית ברשות התנועה הציונית בארץ. הוא, כמנהלה של הפעולה הציונית המעשית בארץ, זכה להיות החותם על חוזה עם קבוצת הפועלים הראשונה במפעל־ההתישבות הראשון של ההסתדרות הציונית בארץ. ולא מעשה פורמלי גרידא היה בחתימת חוזה זה: זו היתה כריתת ברית, מתוך יחס נפשי ושותפות־ההעזה, עם הנצנים הראשונים של התישבות־העובדים, ברית אשר הלכה ונתחזקה עם הגברת השותפות בין המשרד הארצישראלי לבין תנועת העבודה ביצירת רשת שלמה של קבוצות ומושבי־עובדים בארץ. הוא היה שותף ליוצרי נקודות חדשות בחבלי הלידה שלהן, אף לא נרתע לאחור – כמתישבים עצמם – מפני כשלונות ותעיות, שהנם מחוייבי־מציאות בתקופת ראשית הבנין בכל מפעלי־בראשית. כי ברור היה לו ללא־היסוס: במקום שיש התלהבות, אמונה ומסירות, שם סוף נצחון לבוא, ואלה הנלהבים והמאמינים נתגלו גם כאנשי משק מעולים. העמיק ד"ר רופין וראה את הסגולה הזאת בתוך תנועת העבודה, אף ידע לשוות את כל גודל ערכה לגבי תעודה שאין דומה לה קושי ליצור חקלאות עברית בארץ־חררים זו. ואף הוא נלהב והאמין: בכוח אלה עשה נעשה וגם נצליח!

לפני תשע שנים יצא מנהיג האכרים, חקלאי ותיק ומומחה בכלכלה ובמשק, בסדרת מאמרים “על ההתישבות החקלאית”, שתוכם קטגוריה גדולה על מפעל ההתישבות הלאומית שנעשה בידי ההסתדרות הציונית. על הקבוצות ניתך שבט בקרתו העזה וגם את מושבי־העובדים לא ניקה. בהגיון, בראיות חותכות ובמספרים רצה להוכיח את העדר זכות הקיום לצורות־ישוב אלה, אשר סופם פשיטת רגל. זאת “תורת המעשיות הצרופה”.

באותו פרק זמן בערך הופיע ספרו של הד"ר רופין על מפעל ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית, ובו הוא מעלה על נס את ההתלהבות, האמונה והמסירות של המתישבים, כסגולה יקרת־ערך עד מאד בפענוח ההתישבות. ועל דברים אלה הוא חוזר כמה פעמים במרוצת דברי הספר. רופין העסקן, החוקר ואיש־המדע ידע – עוד בתקופת בראשית ובזמן שהמפעל עוד התלבט בהמון קשייו ובעיותיו – מה שלא היה ידוע לאיש־הישוב הותיק והמומחה ולרבים כמוהו. כי במפעל העפלה נועז וקשה כהתישבות חקלאית עברית בארץ־ישראל לא די בהגיון ובמעשיות, ולא בהם ההכרעה, אלא בהכנה הנפשית הגדולה של המתישבים וברעיון הלאומי־אנושי־חברתי המפעם בהם.

באופן מזהיר שאין דומה לו הוכיחה המציאות את צדקת השקפתו ודרכו של רופין, המזדהות עם השקפתה ודרכה של תנועת העבודה בהתישבות.

זכה רופין ושנת הששים לחייו, היא שנת העשרים וחמש להתישבות העובדים, חותמת תקופת נצחון לפרי עבודתו רבת־השנים בהסתדרות הציונית בארץ.

ברכת כולנו נתונה לו, למנצח, בחג יובלו.

ז' אדר תרצ"ו.

יום גדול, נושא בשורת התנערות והתחדשות, היה יום שלישי, כ' אייר תרצ"ז, לגליל, עת אשר פעמי עליה להתישבות חדשה נשמעו לראשונה גם בשדותיו ושלושים מחברי ארגון “מסדה”, צעירים ואמיצים ומלאי יזמה להעפלה וליצירה, עלו למקום התישבותם ליד יבנאל ובית־גן.

שנים על שנים רדם הגליל על שדותיו הנרחבים, ומתישביו היהודים הותיקים, מתי המספר, אשר בנאמנות נצמדו לאדמת מולדת ולחיי עבודה ושדה במולדת, לשוא נשאו עיניהם אל זרם נוער צמא מעשים ופעולה, אשר יחַיה ויזרים דם חדש אל הגליל ויחַיה את שוממות שדותיו הרחבות, כאשר נעשה לעמק הירדן ולעמק יזרעאל וליתר העמקים אשר ברחבי ארצנו הקטנה. בקנאה הביטו הרי הגליל אל חבלי התישבות העובדים הצעירה, הרוחשים חיים ותנועה ותעצומות כוח בהקמת המון נקודות ישוב חדשות ויצירת סדן להתישבות רחבה, מכת שרשים ורחבת פארות, הקולטת אלפי אחים עולים מהגולה ומכינה בסיס לאלָפים נוספים. מכל אלה – רק הדים הגיעו לגליל ואליו לא קרבו. והגליל נשאר שנים רבות בבדידותו ובדממתו ובכליון־נפשו לגידול ולהתחדשות.

והנה נגולה חרפת הגליל. בפרשת העליות הנועזות להתישבות, מלאות הוד, גבורה וחזון יצירה, אשר נכתבה בדברי ימי התאחזותנו בארץ בשנה מלאת פורעניות זו, נוספה זה עתה העליה ל“משמר השלושה”, – זה פרץ ראשון של כוח חלוצי צעיר, אשר מלבד השאיפה להקים פינת ישוב חדש במולדת נשא את נפשו להיות חלוץ בתחנת הגליל והתנערותו לקראת חיים חדשים.

יום מועד והתעוררות היה זה למושבות הגליל, בו באה לידי ראשית הגשמה השאיפה הכמוסה בלב אנשי יבנאל ובית גן ויתר המושבות הבודדות בגליל התחתון, אלה חלוצי ההתתישבות הותיקים, להצטרף עם כוחות חלוציים צעירים, למען תחיית מושבותיהם והרחבת גבולות ההתישבות בגליל. תהיה נא הצטרפות זאת לברכה.

יותר מאשר בכל איזור אחר שמרו כאן אכרי המושבות ברובם הגדול על האופי והצביון של ישוב חקלאי, הצמוד לאדמתו וחי חיי עבודה וחקלאות, אשר לא נסחף בזרם של “פרוספריטי” ולא נסתלפה דמותו בהשפעת רוחות מנשבות זרות. אשר על כן – אוירת “התאחדות האכרים” שביהודה לא יכלה לחדור אל תוכו ורוח הנכר וצרות העין כלפי תנועת העבודה ממנו והלאה. ועל־כן – תנועת העבודה מצאה הד חי בלבות הנוער שבמושבות הגליל ורבים מהם הצטרפו לגופי התישבות שונים של צבור הפועלים ולעבודה המעשית של הפועל העברי במושבת הגליל. ועל כן כראות אחים ממשיכי המפעל ראו מושבות הגליל את שלשים המשפחות הראשונות של “מסדה” בעלותם להתישבות. מתוך רצון כנה הפרישו איכרי יבנאל ובית גן מאדמתם למען ההתישבות החדשה, כי ידעו שרק בזאת תעלה החקלאות הגלילית ותגיע למדרגת התפתחותה של החקלאות העובדת בעמקים בכללה. ועוד היד נטויה: הרבה אלפי דונמים מוכנים עוד איכרי המושבות להפריש להתישבות חדשה בשכנותם ובתוכם.

לב כל צבור הפועלים וכל הישוב העברי עם ירית אבן הפנה לישוב החדש העובד בגליל, לא רק בשמחתם על נקודת ישוב חדשה שנולדה בארץ, גם – ובעיקר – בראותם בה ראשית והתחלה למפעל התישבות רחב מדות בכל פנות הגליל. הרבה אלפי דונמים עומדים מוכנים להתישבות חדשה מאדמת המושבות הקיימות; עשרות אלפי דונמים טובים להתישבות נמצאים בידי פיק“א ומחכים למתישבים כי יבואו. הרבה גופים, המאורגנים ומוכשרים להתישבות, מחכים ומצפים לרגע, בו יוכלו גם הם לעלות ולשלב את חייהם ביצירה החדשה בהתישבות. אין הדבר חסר אלא רצונה של חברת פיק”א.

בכאב צפה כל הישוב אל אפס המעשה של פיק"א בהתישבות מזה שנים רבות, וביותר – בשנים האחרונות. דוקא בזמן אשר נתערערו עמדות המוני ישראל בגרמניה, מזרח אירופה וארץ־ישראל הופיעה כגואלת יחידה לחלקים גדולים מהם, דוקא בזמן אשר ההתישבות החקלאית בארץ הגיעה לידי כיבושים גדולים ונמצאה מוכשרה לענות לצרכי המונים – דוקא בזמן זה קפצה פיק"א את ידה והדירה את עצמה מכל פעולה לישוב עולי גולה וקליטתם אל אדמותיה המרובות השוממות כיום הזה.

ביסוד נקודת התישבות ראשונה זו בעזרת פיק“א – רוצה תנועת העבודה, ועמה כל הישוב, לראות מפנה חדש במפעל פיק”א בארץ, התחלה של ישוב קרקעות פיק“א הפנויות בגליל התחתון והעליון ובשומרון ואות לפעולה התישבותית רחבה של פיק”א בארץ, אשר תהיה לברכה לישוב ותפארת לאנשיה.

זכו שלושת קדושינו היקרים – משה זלמן בן ששון, גדליהו גלר ויהודה איליוביץ¹ – ובשמם נקשר מפעל־העפלה נועז, הקובע ברכה לעצמו והנושא בשורת התחדשות ותחיה לכל הגליל העברי.

תרצ"ז

נזדמן לי לבקר שוב, לאחר הפסקה של שנים רבות, את שכונת התימנים ליד ראשון לציון, שיבת ציון – חבורה של פועלים נכרים עובדת באריזת תפוחי זהב מפרי השכונה. באותו רגע קם לנגד עיני כמו חי זכר הערבים הארוכים אשר בילו חברי המרכז החקלאי לפני כחמש עשרה שנה בשכונת הצריפים הדלה והצפופה של התימנים אשר בראשון לציון. אותם הערבים אשר היו מוקדשים לדיון ולארגון ולאימוץ הכוחות המשותפים, של ההסתדרות ושל התימנים, למען ביצוע מפעל השכונות החדשות והמרווחות האלה, שיבת ציון ונוה ציון, לגאולתם ולרוחתם של האנשים ומשפחותיהם. זכרתי את הטיפול הרב של איש המרכז החקלאי ברכישת הקרקע לשכונות הנ"ל – בעזרת כספי התימנים – ואחר כך בהשגת האמצעים לבנין הבתים ולסידור המים בשכונות. זכרתי גם את השמחה הכללית, של חברי השכונות, המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים – נותני האמצעים לבתים ולמים – ביום חנוכת הבתים, כאשר נגאלו העובדים התימנים מדחקותם ויצאו מאפלה לאור הבתים החדשים והנוצצים.

והנה ה“נחת” ששבעתי במקום הזה, מקץ 15 שנה: באמצע היום, לעיני כל העוברים ושבים – חבורת ערבים גדולה עובדת בפרי פרדסיהם של אותם האנשים. וזה בעצם הימים הללו של איומו הטאֶרור המחודש מידי מרצחים ערבים בכל פינות הארץ, לאחר שרק לפני כמה שבועות זועזענו כולנו לרצח הילד שרעבי במושב הסמוך טירת שלום. בעצם הימים האלה, כשפועלים יהודים מתהלכים בלי עבודה, ואף בשיבת ציון עצמה לא מעטים היו מקרב אלה, שלא זכו לעזרת המוסדות הלאומיים ובתי ופרדסים אין להם, אשר התהלכו ביום זה גופו בטלים. נדהמתי ונרעשתי עד היסוד בי – וכמו כוח נסתר דחפני הלאה ממקום זה. מיהרתי לצאת את השכונה החוטאת, שכונה של פועלים עברים, הסובלת בתוכה את נישול הפועל העברי בימים האלה.

הוגד לי, כי יש בשיבת ציון עבודה ערבית באריזה. רק שנים מתושבי השכונה מסרו את פריים ל“יכין” ויתרם מכרו לסוחרים ערבים, אשר הביאו את חבורות הפועלים שלהם. כה זכו אנשי שיבת ציון גם למשמרות לעבודה עברית ליד פרדסיהם מטעם פועלי ראשון לציון. ומה הופתעתי לשמע תגובתו של עסקן “התאחדות התימנים” – אחד הותיקים והטובים מעולי תימן, בעצמו פועל חקלאי לשעבר ותושב שיבת ציון – אשר לא ראה כל אָון בעבודת ערבי בפרי שנמכר לערבים.

והנה לקחה אָזני, כי לא רק שיבת־ציון אלא גם שכונות תימנים אחרות לקו בחטא העבודה הזרה, ולא רק באריזה בלבד ויש גם מונים רבים מתושביהן במעשים אחרים, שאינם הולמים ישובי עובדים, כגון ספסרות וכדומה.

בדרכי חזרה הגיתי במר־נפשי: לא טוב שעזב המרכז החקלאי ועזבה ההסתדרות החקלאית כולה את התימנים לנפשם ומסרה אותם לידי עסקני “התאחדות התימנים” בלבד. אותה ההסתדרות, אשר מאז ומתמיד ראתה בעובדים התימנים חברים לתעודה ולגורל, עצם מעצמה ובשר מבשרה, אשר הקדישה רוב כוחות לארגונם ולהתישבותם, – איך קרה הדבר שנקרע אבר חי זה מגוף ההסתדרות ונפסקה פעולתה בתוכם? איכה ניתן למספר עסקנים מהעדה התימנית להשתלט על ציבור העובדים התימנים במושבות ובנקודות ההתישבות ולהפריד ביניהם ובין יתר ציבור הפועלים החקלאים? – והן הענינים אינם בסדר בישובי התימנים, לא רק מבחינת חברתית וישובית־ציונית, אלא גם מבחינה משקית וארגונית (באותו יום ביקרתי גם בטירת שלום – ונפגשתי עם רבים מתושבי המקום, אשר עשו רושם טוב כאנשים עובדים ותמימי דרך, וראיתי מה הברכה אשר עבודת המרכז החקלאי הביאה – ועוד עלולה להביא – לישוב זעיר זה).

וחשבתי: כי אם הגיעו אנשי שיבת ציון ומחנה יהודה ואחרים עד הלום – אין הקולר תלוי בהם בלבד, אלא גם בהסתדרות ובסוכנות, כי הזניחו אותם להשפעת כוחות שליליים בישוב ולאפס פעולה צבורית, והכשירו את הקרקע לגידולי רוש ולענה.

האין על ההסתדרות לשוב ולתקן את המעוות?,

ולסוכנות ייאָמר: אל תעלים עין מנגע העבודה הזרה בישובים אלה, בבואה שוב לסדר להם מים ולבנות להם בתים בכספי העם. המתכחשים לעבודה עברית – אל ייהנו מעזרת העם! עד אשר ישובו מדרכם החוטאת ויבטיחו בתוכם את קיום העיקרים המקודשים בהתישבות לאומית ובתנועה הציונית כולה.

טבת תרצ"ח.

ושב נשפך דם יהודי בדרך ירושלים ושוב יכוסה רצח מחריד זה כמו שכוסו כל מקרי הרצח המרובים במקום הדמים ההוא, סביבת אבו גוש והר הקסטל.

ואין פלא בדבר, אם מקרים אלה חוזרים תכופות כל כך ויחזרו עוד ולא ייפסקו אלא בשעה שיעלה לרצון מלפני המרצחים עצמם להפסיקם. כי הנה בטח הם הולכים בדרכם וכל סכנה אינה נשקפת להם, לבטח הם חוזרים אל מאורותיהם – ואין מחריד. כמעט שלא קרה שייתפס שופך־דם וייענש כדי רשעתו, לא בתקופת תרצ"ו ולא בחדשים האחרונים של הטרור המחודש – מה, איפוא, ירסן אותם?

האמנם נעשה מצד השלטון הכל כדי לבער את קן־המרצחים בסביבה זו? האם נתבעו לאחריות תושבי הכפרים הסמוכים, אשר בלי ספק תנועת המרצחים ומיהותם גלויים לפניהם? לא נאַמין כי אין עצה ואין תבונה נגדם, כי ייתכן הדבר אשר קומץ מרצחים ישתלט חדשים רבים על דרך־מלך מרכזית, ללא כל יכולת של מעשה מכריע מצד השלטון. הן ראינו כמה זריזות ופעילות גילה השלטון במקום אחר, כשקרה מקרה ופועלים יהודים מחוסרי עבודה תקפו פרדסן יהודי מנשל (מעשה שכולנו מתנגדים לו): כאן הועמדה מיד כל המשטרה על הרגלים, ואף שלטון המחוז הוחרד ממנוחתו, ופועלים יהודים ניצודו ונאסרו, ומנהיגי פועלים מפתח־תקוה נקראו לאחריות והוזהרו – וידי כל המכונה מלאות עבודה. מדוע אין אנו רואים בדומה לזה זריזות ופעילות והחרדת כל מכונת השלטון לגבי התעללוּת איומה זו מצד קומץ מרצחים בשלטון, במשטר בטחון אֶלמנטרי?

עד מתי יימשך משטר הדמים אשר השליטו רוצחי אבו־גוש ועין־כרם וסביבת הר־הזיתים ודרך שיך־אבריק?

גם הישוב העברי שלנו אשם. אין להבין את השקט הזה שלנו למראה המסגרת השחורה המופיעה חדשות לבקרים. ואנו הולכים כל אחד לעבודתו ולעסקיו כאילו לא קרה דבר, כאילו דמים נשפכים אלה לא דמינו הם, כאילו לא בלבנו פוגעים הכדורים המרובים האלה, הנשלחים אלינו יום יום. היכן קול מחאתנו? היכן תגובתנו, תגובת גוף חי הנפגע בלבו? היכן הביטוי לכאכ היחיד והכלל ולעלבון הצורב היורדים עלינו יום יום?

כל הישוב וראשיו התעוררו – ובצדק – לאחר יום דמים בירושלים לפני כחדשיים ובתגובה נמרצה וחריפה הפסיקו את דרך הנקמה מצד יחידים מתפרעים כלפי אנשים חפים. הדברים השפיעו, ומאז לא חזר אף מקרה אחד של מעשה דומה, למרות מעשי הרצח המרובים שקרו מאז. כולנו מעונינים שלא ישנו מקרים כאלה. אולם זה מחייב את השלטון למעשים אשר יוכיחו כי הוא פועל בכל הרצינות ובכל הדרכים שברשותו לביעור קני המרצחים ולהשלטת סדר ובטחון. לדאבוננו אין אנו רואים את המעשים האלה ואין בנו ההכרה, כי נעשה כל מה שצריך לעשות. רק היום, חדשים רבים לשלטון ההפקרות והרצח בסביבת אבו־גוש, התבשרנו על שמועה בדבר קביעת משמר קבוע של המשטרה במקום זה. כמה דמים צריכים היו להישפך כדי שהמשטרה תתעשת ותתחיל לחשוב על דבר אלמנטרי כמשמר במקום המועד לפורענות?

אחד האמצעים החשובים ביותר להשלטת הבטחון בדרכים הוא זיון האנשים הנמצאים תדיר בדרכים, לבל יהיו עוד מופקרים, חסרי אפשרות עמידה על נפשם מול התנפלויות רוצחים מזוינים בנשק חדיש.

בל נחשה ובל נשקוט עד אשר תישמע זעקת הישוב היהודי המתבוסס בדמו וייעשה המעשה אשר יפסיק את סיוט הדמים המהלך בינינו זה שנתים.

שבט תרצ"ח

האסיפות שנערכו לקראת ועידת המפלגות היו ערות מאוד. ולא אקפח שכר דברים חשובים מאוד שהועלו באסיפות הללו ולא אגרע מערכן של שאלות יסוד במפלגה ובהסתדרות: ארגון, נוער, פעולת המוסדות, זרמים בהתישבות וכו' אשר נידונו בהיקף וברצינות. אך לא הועלתה ולא נידונה בהיקף וברצינות אחת הנקודות העיקריות – אולי הנקודה העיקרית: – מה דורשת המפלגה מהאיש הנכנס אליה? למה נתבע האיש, בבחינת דרך חייו הוא כפרט וכחלק מן הכלל, עם כניסתו למפלגה? האם שונים במשהו חייו ופעלו מאותו זמן מכפי שהיו קודם, או ביחס לחייו ופעלו של מי שאיננו במפלגה – מלבד זה שהוא משלם את מסיו, ומבקר באסיפות, והנהו פעיל בבחירות, ונענה מפעם לפעם לפעולות שהזמן גרמן? במה מתבטאת “הציונות הסוציאליסטית” זו החרותה על דגל המפלגה והמהווה את הנשמה והתוכן שלה בחיי ההגשמה יום־יום של המפלגה ושל האדם במפלגה?

יודע אני: מוזרה מאד תיראה הצגת שאלת כזאת בעיני רבים־רבים. הכיצד, – יגידו – האם כל מפלגה אחרת בעולם מחייבת את חבריה לשינוי־ערכין לאלתר להגשמה מיידית של העיקרים והרעיונות המונחים ביסודה? הייתכן לשנות מהחיים השוטפים הרגילים, בטרם באה מהפכה סוציאלית בכל החברה ושינוי משטר מוחלט חל בארץ? היעלה על הדעת, כי יש אפשרות וצורך לשנות את צורת החיים והחברה הנוכחית של אלפי הפועלים, הפקידים, עובדי מוסדות ההסתדרות ובעלי אומניות חפשיות בעיר ואיך אפשר לעשות את השינויים האלה ומה הם השינויים? האם זו הזיה בעלמא – לדבר על שינויים רציניים בצורת חיי הפועל בעיר, בעוד שהמשטר החברתי הנוכחי שורר בעולם ובארצנו?

ודאי, יש טעם והגיון בקושיות אלה. לא פשוט הדבר, והעיקר – אין ערוך לקושי הקשור בכל שינוי ממצב־הדברים הנוכחי, ואין כל ספק, כי לא מעטים הם הכשלונות אשר נכונו לכל אשר ינסה לעשות בזה דבר ולאחוז בדרכי הגשמה בשינוי סדרי החברה ויחסי קנין ועבודה. אך מאימתי נמנענו מפעולות נועזות מחשש של אי־הצלחה וכשלון ומאימתי אנו נרתעים מקשיים? והעיקר: עד מתי אפשר יהיה להחזיק בשני משטרים הפוכים מהקצה אל הקצה, בשני משטרים אשר מלחמת עולם ביניהם, משטר הקולקטיביות והאחריות ההדדית ויצירת ערכי חברה חדשים מזה ומשטר של הפקרות וכל־אדם־לנפשו ויסודות חברה רקובים מזה – בתוך התנועה האחת, בתוך המפלגה האחת? ואפשר היה להשלים עם כך אילו היה מצב זה זמני, אילו נעשה דבר להכנת שינוי סדרי החיים של מחנה העבודה בעיר בעתיד, אלמלי חונכו לקראת משטר־העתיד המוני החברים בעיר – קיבוצי פועלים, המעמד הגדול של עובדי ההסתדרות ועוד, – אלמלי נזרעו גרעינים והוחלו בפעולות־בראשית בקו של מהפכה סוציאלית איטית, כמו שהדבר נעשה בהתישבות. הרי למעשה המצב הפוך מזה, לא היתה עוד כתקופת שנים אלה לטיפוח האינדיוידואליות והקנין הפרטי ולסיגול צורת החיים האזרחית ולחתירה לביסוס חיים נוחים ושאַננים – כל אחד לעצמו – בקרב מחנה החברים בעיר. ואם כן – אנה אנו באים? האפשר יהיה לאורך ימים לקיים את האשליה הזאת של תנועה אחת, של מחנה אחד, של מפלגה אחת?

ולא הסתירה הנוקבת הזו בלבד בולטת ודוקרת את העינים בימינו אלה.

זה חדשים רבים, אשר מצוקה כלכלית קשה מענה חלק גדול מתושבי העיר והמושבה. גדולים הסבל, המחסור, הרעב והדכאון בקרב אלפי אנשים וילדיהם. אך באותו זמן מרובים מהם האנשים אשר חייהם נמשכים כסדרם, משכורתם שלמה ובזמנה, שבעים הם ומשפחותיהם, אף לא ידירו את עצמם מכל מיני הנאות שהורגלו אליהן בשנות טובה. שרויים הם שני הסוגים הללו, הרעבים והשבעים, מדוכאי הגורל ומיוחסיו, זה בצד זה ואחד בשני לא יגע – ושניהם בהסתדרות אחת ובמפלגה אחת. והנה זה חדשים רבים אשר מיטב הכוחות במוסדותינו נתונים לדאגה ולמאמצים להקלת נטל הסבל, להחיש עזרת־מה לנפגעי המשבר, להשיג אמצעים וליצור עבודות ומפעלים, ובמידה ידועה גם עלה בידם, – אך קהל החברים בעיר מה עשה? הוא הסתפק ב“פדיון עבודה” לאחר דיון וויכוחים במשך ימים רבים, בתשלום 12 ימי עבודה בשנה, ועכשיו מצפונו נקי, כי את חובתו מילא. ודאי, דבר גדול הוא מפעל המפדה, אך הרי גם לאחר זה עד הוא קהלנו ליסורים הגדולים שבהם מתבוססים כעת חברים רבים למשפחותיהם, כי בקרבו הם יושבים. האין מצב־דברים זה צריך לעורר בקרב החברים בעיר תנועה לשינוי יסודי בצורת החיים, שינוי אשר יוביל לתיקונים מרחיקי לכת ויכיל בתוכן גרעין של הפיכה סוציאלית חברתית בעתיד?

אין מעניני הפעם להתעכב על שורה של חזיונות שליליים מאוד, שהם בני־לויה למצב הנוכחי: על פיטורים של עובדים בקואופרטיבים הסתדרותיים עם התמעטות העבודה, על עבודה מלאה ובלתי־פוסקת לחלק של הפועלים, בעוד שחלק שני נתון לחוסר־עבודה כרוני, על עבודת זוגות במוסדות ההסתדרותיים ואחרים (כן, למרות כל הרעש מסביב לשאלה זו והנימוקים לצידוק עבודת הזוגות – הרי נשארה עובדה של אי־צדק משוע, של עבודת שני חברים במשפחה אחת מזה ובטלת שניהם במשפחה אחרת לצדם. וכן לא ארחיב את הדיבור על התקלה המבישה של שימוש בתוצרת זרה, הנפוצה עדיין – לאחר כל הדיבורים וההחלטות במועצת ההסתדרות – בקרב רבים־רבים מחברי ההסתדרות והמפלגה בעיר, וביניהם התופסים עמדות־כבוד במוסדות ההסתדרות ובצבור. כל זה מופת חותך הוא, כי אין הדבר כשורה, כי מרובים מדי הם ההפקרות ואָזלת־היד וחוסר־הישע ואפס רעיון מלכד ומצות־הגשמה במחנה הפועלים בעיר, – כי אין דואג לכך ואין נושא לדאגה זו ולפעולות חינוך והכשרה לשינוי פני הדברים.

מי הוא שבחובתו וביכלתו להרים את המכשלה הזו ולהעמיסה על שכמו?

התנועה הקבוצתית, זו אשר העיזה והעפילה והצליחה להקים גרעיני חברה חדשה והשרישה אלפי חברים ומשפחותיהם במסכת הרקמה של משטר עתיד – זו מפולגת בתוכה ונבוכת־דרך בתפקידיה בתוך המחנה בפנים ובשילוב יעודה במערכת החיים של תנועת הפועלים כולה. התנועה הקבוצתית, אשר כבירים הישגיה במשק ובחברה ובתרבות־חיים חדשה במקום יצירתה במשקים החקלאיים ובגופים הקבוצתיים שבמושבה ובעיר – ואשר נכבדים מקומה ועמדתה בתוך תנועת העבודה ובמוסדות ההסתדרות והמפלגה – אין השפעתה יוצאת מתחומי הטריטוריה שתחמה לעצמה. אין היא מנסה להאַציל מרוחה על יתר חלקי התנועה, להפיץ מעינותיה חוצה, להדביק באמתה, בהשקפת עולמה, בנכסי יצירתה ובאוצרות נסיונה את מקור מחצבתה, את מחנה הפועלים הגדול, החי ופועל בכל רחבי הארץ. ובתוך הפולמוס מרובה הכמות והאיכות, שהתקיים בערב הבחירות לועידת המפלגה, השתתפו אישי התנועה הקיבוצית כחלק מן המפלגה, הדואב לליקויים, מיצר בצרת חוסר העבודה והפרנסה, מגיב על צרת הפילוג במחנה, – אך לא היה נסיון לדבר משפטים על נחשלותה החברתית של תנועת הפועלים בעיר ולשלב תעודה חברתית־אקטיבית לתוך יתר תעודותיה החשובות של המפלגה בחיי העם והארץ ותנועת הפועלים. לא קם הכוח לחשוף לפני הציבור את הסתירה המשוועת בחיי ציבור הפועלים בעיר, אשר העמיקה ביותר בשעת־חירום זו, ולקרוע חלונות אל המוני חברים השואלים לנתיבות חייהם, – למתוח צנורות, אשר ישפיעו עליהם מקצות המציאות של בנין חברה על יסודות חדשים.

אין כנראה, בידי התנועה הקבוצתית להתנער בעצמה מכבלי הפירוד ולהיות לכוח משפיע רב־אונים בתנועה כולה, להיות למופת ולמורה־דרך לרבים. רק המפלגה היא אשר בכוחה ובחובתה לקיים את התעודה הזאת: לאחות את הקרעים שבתנועה הקבוצתית ולחנך ולהדריך את התנועה הכללית לקראת שינוי ערכין במחנה העבודה אשר מחוץ למשק החקלאי. תעודה קשה, רבת מכשולים ואַכזבות היא, אך בה במידה אין להסתלק ממנה, ויש לאמץ רוב כוחות גוף ונפש כדי לזרוע גרעיני החדש ולטפח ערכין של הגשמה עצמית בקרב מחנה הפועלים שבעיר. יש כבר גרעינים כאלה, בצורת קיבוצים וקבוצות הקשורים לקיבוץ־המאוחד, להשומר־הצעיר ולחבר־הקבוצות במספר ערים, אך פני רובם להתישבות חקלאית, ויש לטפח התחלות של גופים קולקטיביים, אשר יקשרו את חייהם בעבודת העיר וישמשו ראשית למפנה רב־עתידות בחברת הפועלים בעיר. טיפוח נאמן של תנועה כזו בערים ישפיע ברבות הימים גם על יתר החלקים, אשר מטעמים שונים אינם יכולים לקיים את מצות ההגשמה על גופם ובשרם: יחנכו את הדור הצעיר על עיקרי חברה קולקטיבית, המוּשתתת על יסודות של שויון ותרבות העבודה, וגם הם עצמם יגבירו בחייהם את היסודות של אחריות הדדית, חלוקה יותר צודקת של הנאות וזכויות וחובות בחברה ועקירה מודרגת של הנפסד והרקוב אשר במשטר הקיים. – זאת היא תעודה גדולה וקשה, ועל המפלגה להרים להרים אותה בכל הכוח והיכולת אשר בידה.

אין מפלגתנו יכולה להיות ניזונה מן התוכן הפוליטי והאידיאולוגי בלבד, בלי שתהיה כוח גדול ומשפיע בעיצוב הדמות החברתית של קהילית הפועלים בארץ. אין היא יכולה להיות למה שהיא צריכה להיות – מפלגת תנועת הפועלים במלוא משמעותה – בלי שיהא בידה למלא תוכן את חיי חבריה יום יום, תוכן הקשור בהגשמת הציונות הסוציאלית, לפרוש לפניהם תעודה, שאליה יחתרו ולקראתה יכוונו את דרכם. בל יהיו יותר חיי המפלגה בעיר דלים וריקים כאשר הם עכשיו, כי אין מפלגה יכולה להיות גוף חי ותוסס ודרוך מחשבה ופעולה – כשאין מצות־הגשמה חלה על הכלל והפרט גם יחד, ואין המפלגה כולה יכולה להתפרנס על כך, שבמרכז ובחוגים מצומצמים נעשית עבודה כבירה בכל השטחים הקשורים בעניני התנועה ומפעל הציונות.

לא תמיד היתה המפלגה מחוץ לאבני היצירה החברתית של תנועת הפועלים בארץ. היה זמן והמפלגות, שמהן בעיקר מורכבת מפלגת פועלי א“י – “אחדות־העבודה” ו”הפועל הצעיר" – היו אקטיביות מאוד בעיצוב פני התנועה הקבוצתית בראשיתה. אחדות־העבודה מילאה תפקיד מסייע ומדריך ביצירת “גדוד־העבודה” ואחר־כך – הקיבוץ המאוחד, הפועל־הצעיר עזר הרבה ליצירתן והדרכתן של הקבוצות מחבריו. התנועה הקבוצתית הצעירה והסוערת, אשר היתה מאותותיה של העליה השלישית והרביעית – ושל בני העליה השניה שמילאו בה תפקידים מכריעים, – זו עשירת המעוף ואון־הנעורים ויצר־ההתפרצות, לא היתה קמה בכל גדלה ולא היתה מגיעה למה שהגיעה אילולא המפלגה שעמדה לה, אשר סייעה בידה להלביש את הרעיון עור ועצמות, הטתה את שכמה כדי לפנות לה דרך להגשמה ועזרה לה להתגבר על חבלי לידה ולבטי שנות ילדות.

הגיע הזמן שהמפלגה תשוב להיות הכוח המפעיל והמכוון ביצירה החברתית של תנועת הפועלים, ותפקידיה הקרובים – ליכוד התנועה הקבוצתית הקיימת והבראת פני חברת העובדים בעיר, אשר תוביל ליצירה חברתית־קבוצתית בקרב צבור הפועלים שמחוץ למשקי העובדים. היא תמצא לפניה כר נרחב לפעולה והד לא־קטן בלבות רבים מחברי המפלגה בעיר, הצמאים לדבר־מה אשר יחדש את חייהם ויתן להם תוכן יצירתי; בידה לכנס כוחות נפוצים ורדומים ולהחיותם מסביב לפעולה זו. מכאן יכול להיות מפנה רב־עתידות בחיי המפלגה. בידה ליהפך מנשוא לנושא, ממאַסף המחנה – לחלוּץ ההולך בראש.

אין אפשרות לקיים בארץ מפלגה ציונית־סוציאלית כשם שקיימות מפלגותינו בתפוצות הגולה. כל המפלגות ההן דלות מעש ותוכן הן, נטולות השפעה על המוני הנוער והפועלים במקומותיהן, קטנות בהיקפן – הרחק מעבר לפריפריה הרחבה של השפעת ארץ־ישראל העובדת והרגשה ציונית המקיפה המונים. אף בתקופות זוהר לציוניות, שנות עליה גדולה וקצב בנין חזק בארץ, תקופות של השתרשות מצב־רוח ציוני בקהל – נשארו המפלגות בצמצומן ועורקי פעולה ציונית וארצישראלית פשטו מעבר לגבולותיהן. בו בזמן המו מאדם תנועות הנוער, אשר קשרו עצמן במפעל ההגשמה: “החלוץ”, “השומר־הצעיר”, “גורדוניה” ועוד. כי אין הנוער נמשך ונדבק אלא למקום, שבו הרעיון וההגשמה שלובים יחד.

גורל זה צפוי גם למפלגה שלנו בארץ, אם לא תשכיל לשלב את הרעיון במעשה־הגשמה. כל ההתעוררות שקמה בערב הועידה, כל ההתרעה על הזנחה וליקויים, כל המאַמצים לחזק את הארגון ולהעשיר את תוכנה והיקף פעולתה של המפלגה – לא יועילו הרבה, אם יחסר העיקר: מתן תורה ומעשה בהגשמה למפלגה ולחבריה בכל רחבי המחנה.

אם גם את זאת תעשה הועידה – ומילאה שליחות רבת־ערך בתולדות המפלגה ותנועת הפועלים כולה בארץ.

אדר ב' תרצ"ח

לא רק חמשים אלף מבין יהודי ירושלים וכל אלה שנקבצו ובאו מקרוב ומרחוק – כולנו, צבור הפועלים והישוב כולו, היינו עם חמשת חללי “במעלה”, אשר לוּוּ לבית עולמם ביום המר ההוא. כי אף אנו, למודי הצער והכאב תוך קציר־הדמים, הנמשך זה קרוב לשנתיים, נמלאנו משנה צער וכאב בנפול חמשת חברינו אלה, צעירים ומלאי סער־יצירה וכוסף־בנין ורוחשי שלום ואהבה לטבע ולאדם – לפני פריצי־חיות וצמאי־דם, אשר במחשך ומהמאַרב ביצעו את מעשיהם.

אין שילומים לחיים צעירים אלה, תפארת אדם, אשר נקטפו ביד אכזרית בעצם פריחתם, בעצם זריחת חלום יצירתם על קרקע המולדת, אשר שירת נעוריהם נפסקה לפתע, בלב השממה אותה אמרו להחיות. אין תנחומים לנו, ועוד יותר – להם, לבני המשפחה, קבוצת “במעלה”, אשר מתוכם נעקרו החברים האהובים והיקרים. אבל־יחד הוא להם ולנו.

ושוב: צו הגורל, צו המפעל אשר למענו הקריבו את החיים רבים ולמענו נפלו החמשה, – דופק בנו בלי הרף וקורא: קדימה! אַל התעכב! עם אבל־הימים בלב – המשך ללא־הפסק בעבודה, ביצירה, בבנין, המשך והמשך – כי בזה סוד תקומת עם ומולדת, ובזה תגדע היד מלאת־הדמים ולא תוסיף קום. ואם חברו עלינו כוחות שחור ורוחות שטנים ממזרח וממערב – באמת הבנין שבידינו נסַכּל את עצתם.

רק קול־קורא זה ממעמקי הנפש, הרגשת איתנים זו הפועמת בלב פנימה – רק בכוח אלה קם הדבר, כי למחרת היום, עוד דמי החברים האהובים רותחים על פני האדמה, עוד זעקת מותם בלי־עת מרחפת בין ההרים, וכבר יצאו כל חברי הקבוצה, ואשת בריתו של אחד הנופלים בראש, להמשיך בעבודת בנין השממה ולהמריצה ביתר עוז במקום שבו נפלו הגבורים. ובעוד כל לב שותת דם ומחזה־האימים אשר התחולל באותו בוקר, ד' כסלו תרצ"ח, בין נקיקי הסלעים ממלא כל נפש – אז, דוקא אז, גמלה ההחלטה, אשר התחבטו בה ימים רבים לפני כן, להישאר במקום הזה, לא לזוז מכאן, להשתרש בנקיקי הסלעים האלה ולבנות כאן חיים חדשים, את חייהם הם. זו האדמה, אשר נתקדשה בדם טהורים, לא תיעזב ובמקום נפלם – שם יקום ויתנוסס בנין חדש במולדת. ולמחרת היום הרימו את האת והכשיל, שנפלו מידי הקדושים והמשיכו ביתר שאת את עבודת החייאַת השממה, לבנותה מעזובת דורות ולהקים עליה בנין לתפארת.

לא חוק צבאי הוא, אשר האדם נושא בו תקופה מסויימת ושב אחר־כך – אם שב – למסלול חייו הרגילים. גורל חיים הוא אשר נטל האדם על עצמו והתקשר בו לעולם.

והן לא רחוק – יש גם חיים שקטים, נוחים ושאַננים, אשר כל קושי המפעל וכל סכנותיו המרובות לא יפגעו בהם.

לא יפלא, כי רוח גבורה עילאית זו תצרור בכנפיה בני־נוער מכל התפוצות, כי אש היצירה האנושית והלאומית האַצורה במפעלנו תאיר לבני הדור באשר הם שם.

לא בודדים נשארו חברי “במעלה”. באו מיד חברים מהרבה קבוצות ונלוו על כוחות העבודה והבטחון במקום. ותצויין תגובתם של אנשי הסמינר בירושלים, אשר שלחו תיכף עשרה מחבריהם – במקום החמשה שנפלו – לעמוד לימין חברי הקבוצה באַסונם הכבד ובעמידתם בעבודה ובהגנה, תשמש נא התנהגות אנושית וחברית זו למופת.

אף נשמעו דברי עידוד והבטחות מפי ראשי המוסדות הלאומיים שלנו.

אל ננוח ואל נשקוט עד אם יונח יסוד בפועל ממש לבנין בימים הקרובים ביותר – במקום שם נפלו חמשת החברים על אדמת קרית־ענבים.

בל ניתן לגבורה כי תועם ולאש־קודש כי תדעך – בערבת ימי חול ארוכים של משא־ומתן ודפיקה על דלתות ודחיות ומפח נפש, כאשר יקרה לא אחת בתוכנו.

גם בצוק עתים זה בל נמנע מלצרף את עזרתנו הממשית, למען יונח היסוד ותיבנה במהרה גבעת החמשה, על אדמת הקהק"ל בין הרי קרית ענבים, שנתקדשה בדם חמשת החברים לפני שלושים יום.

כסליו תרצ"ח.

עם עליית “מעלה החמשה”

כגדול האבל של צבור הפועלים והישוב כולו ביום המר ההוא, ה' כסליו תרצ“ח, בנפול חמשת החברים היקרים מקבוצת “במעלה” לפני בני עולה – כן גדלה שמחת כולנו ביום כ' תמוז תרצ”ח, בו עלו חבריהם לירות את אבן־הפינה לישוב חדש, אשר ישא את שמם ואשר בו יתמזג זכרם הקדוש לעולם.

במקום אשר רוַה מדמם הטהור ואשר ספג את נשימת רוחם האחרונה – שם יקום ויתנוסס ישוב צעיר, נושא חיים ויצירה לקבוצת האנשים, אשר גמרו אומר להפוך את המדבר לישוב ואת סלעי הפרא – לגן פורח.

ברית דמים היא אשר קשרה את קבוצת “במעלה”, קשרה את כולנו, עם כברת ארץ זעומה זאת, להחיותה ולהפרותה ולהפכה ממקום שממה ומחבוא לפראי חיות ואדם – למקום תרבות ויצירה, וישוב שוקק חיים.

בנין “מעלה־החמשה” – חובת כבוד היא אשר ממלאה התנועה כלפי חמשת החברים, אשר העלו את חייהם הצעירים קודש למפעל העם, ולקבוצת “במעלה” כולה, אשר שיכלה אותם ואשר מותם חישל את כוחה ועיצם את רצונה לקראת מפעל התישבותה במקום זה.

לא עוד ישמו הרים חשופים אלה ובדרך בואכה ירושלים – ברכת העמל של כוחות צעירים, הלוהטים באש היצירה ואשר זוהר תקומת עם חופף על מעשיהם, תפרה אותם ותכסם ירק וחיים על כל אפסיהם.

בעוד יד מרצחים משתוללת בכל פנות הארץ וכוחות הרס מתנכלים למפעלינו – נוסיף בנין על בנין, נכה שרשים באַדמת הארץ הזו, אשר שום כוח לא יזיזנו מעליה. נקים נקודה ועוד נקודה, – וזאת התשובה.

תהיה נא עליית “מעלה החמשה” למקור נחמה ועידוד נוסף, לקבוצה ולכולנו, במערכה הכבדה שעדיין אנו נמצאים בתוכה.

תהיה נא “מעלה־החמשה” מעלה נוספת בתקומת העם השב למולדתו ויהיה בנינה – בנין חיים, עדי עד!

כ“ג תמוז תרצ”ח

אם אמנם יש להבין את חוסר ההתלהבות בה פגש צבורנו בימים הראשונים את ההודעה על גיוס שלוש פלוגות עזר לצבא הבריטי – הרי לא ייתכן, כי הישוב לא ימלא כרגע את חובתו להתגייסות זו בכל חומר האחריות הישובית והלאומית ובכל המרץ ורצון־המעשה ונכונות הקרבן, ההולמים אותנו. בזאת תיבחן גם נכונותנו למפעל הגדול והחשוב ביותר אשר יבוא יומו – צירוף כוחנו היהודי המלא והברור למלחמה באויב.

בין־לילה נהרסו קבוצי יהודים גדולים במדינות שם היו מושרשים מאות בשנים, תוך שיתוף פעיל בחייהן ובפיתוחן; קהילות ישראל ניתנו לבז ולמשיסה, ללא יכולת לגלות התנגדות כלשהי כלפי האויב האַכזרי ולעמוד על נפשם, כבודם ורכושם. קהילות יהודיות גדולות, שהתנוססו לתפארה בישראל, מהן שגם היו משען ומבטח לאחים גולים ופליטים. ונרמסו בחמס רצח – ואין אומר למשחית: הרף!

הן כאן לא נאבה לקבל עלינו גורל פאַטאַלי; כי כאן נפלינו מכל קיבוצי ישראל בתבל. ואף הגדולים והחזקים שבהם; כי כאן אנו הגרעין של עם ישראל צמא החיים והגאולה; כאן יש ויש בידינו, העוז והכוח והאמונה להתייצב בשער, אף לגלות ניצוצי גבורה של עמידת מעטים נגד רבים, כאשר קרה לא פעם בדברי ימיה של ארץ־ישראל; כאן יש משקל אין־ערוך לצירוף הכוח היהודי המחושל והמאורגן אל כוחות המלחמה הבריטיים, כדי להדוף וגם להכות את האויב אשר יבוא בשערנו. כאן לא נהיה כצאן טבחה, כי כולנו ניחלץ בבוא היום, לעמידה על נפשנו ומפעלנו, דרוכים ומוכנים לקרבנות ואף לנצחון.

שעה של הכרעה גורלית היא ובידינו הופקדה שארית תקות ישראל, ועל־כן – כאריות נילחם, יד ביד עם בני בריתנו האנגלים, כדי להדוף את כוחות השטן אשר חברו יחדיו.

בלב שלם נלך אל הגיוס המצומצם היום ואל הגיוס הרחב מחר, אשר יאסוף רבבות מאתנו תחת דגלו, למען המטרה אשר אין קדושה ממנה לפרט ולעם כולו, ואשר בה חבויה תקות ישראל לימיו הבאים.

י“ג תמוז ת”ש

לא יפלא אם בתקופת שפל, עת המון חברים נתקף באכזריות על־ידי מכת בטלה מחסור ורעב, תישמע בציבור בקורת על סדרים מקובלים ונהוגים בהסתדרות, שבעיניו יד להם לסדרים אלה במכה זו, או שקיומם הנמשך והולך אינו מוצדק לנוכח צרת הרבים ושהקלה ידועה עלולה לבוא על־ידי שינויים. מובנה היא בקורת מעין זו ואנושי הוא מקורה. אין לדון לכף חובה את הרעב, כשלבו מתחמץ לנוכח המציאות של רעבים ושבעים במחנה האחד והרי הוא נוטה לתלות חלק מסבלו בסדרים ידועים, הנהוגים במוסדות, לגבי זכות העבודה וחלוקתה ולגבי עזרה הדדית בתוכנו. כל עוד לא נמצאה הדרך לחסל את הסתירה הטרגית הקיימת במחננו או למעט אותה, ולעלות על נתיב אשר יוליד להגשמת היסוד המקודש ביותר בתנועת פועלים: השויון – יש להתיחס בסבלנות לביטוי־התמרמרות זה, הבא בצורת בקורת קשה, מצד קהל חברים, ואין על מנהיגי הצבור אלא להסביר להם דברים כהויתם, נוסף על המאַמצים הגדולים ביותר לעזרה הדדית וליצירת תנאים אשר יקטינו ויחסלו את חוסר־העבודה.

אולם יש ושום הסברה או הוכחה לא תצליח לשכך את סערת הבקורת ולעקור מלב את הרגש של עוול ואי־צדק. ואם גם ירבו בהוכחות ובהחלטות של מוסדות מוסמכים בהסתדרות ובהסברות מצד אנשים ידועי־שם – הועל לא יועילו. לעתים נדמה שאחרי בירור רב נגמר הענין – ולא הוא. כעבור זמן־מה מבצבץ הוא שוב ועולה על במת הצבור, ומוסדותינו נדרשים שוב להפוך בו ולהפוך בו.

כמקרה הזה קרה בשאלה הידועה – שאלת “עבודת־הזוגות” אצלנו. מאז החל המצב הכלכלי בארץ מתגלגל במורד וחוסר־העבודה נתן אותותיו במחננו – עלתה שאלה זו על הפרק ושוב אינה יורדת ממנו עד היום הזה. שאלה זו עמדה לדיון במוסדות מרכזיים, הרבה מאמרים בעתונות נכתבו עליה, אף הובא לפני ועדת הבקורת המרכזית בהסתדרות – בכולם ניתן צידוק למצב הקיים ע"י הסברות רחבות והוכחות חותכות. כחוט השני בכל דברי הסברה והוכחה אלה עוברת הטענה, כי בערעור עבודת הזוגות יש פגיעה קשה ביותר בזכות העבודה של האשה; שהרי ברוב המכריע של מקרי ביטול עבודת הזוגות – האשה היא שתסבול מזה. הנימוק הזה סתם לכאורה את טענותיהם של המבקרים וסילק את השאלה הזו בכללה מסדר יומנו.

אך למעשה לא היה הדבר כך. ברחבי הצבור לא חדלה תסיסה מסביב לשאלה זו, על אף ההוכחות וההחלטות, ולא חדלה ההרגשה, כי כאן מתקיים מעשה עוול וקיפוח גדול בהסתדרות: מצד אחד משפחות, אשר שני ראשיהן עובדים ומשתכרים ומאַפשרים להן חיים מרווחים, ומצד שני משפחות, אשר שני ראשיהן בטלים מעבודה ומנת חלקן חיי רעב ומחסור ו“סיוע” וחרפה. לנוכח הפליה חריפה ונוקבת זו – מה הערך לנימוקים שבפרינציפּ, ויהיו חשובים כאשר הם, ומה כוחם להכשיר מצב כזה בתוך המחנה, הדוגל ביעודים חברתיים של צדק וגם חותר להגשימם ככל שידו מגעת!

ושוב הועלתה שאלת “הזוגות” במועצות האחרונות, של המפלגה ושל ההסתדרות. במועצות אלה, שנקראו במיוחד לענין חוסר העבודה ההמוני והעזרה ההדדית בקשר לזה, מן הנמנע היה שלא תתעורר שוב השאלה הכאובה הזו, אשר זה כמה פעמים הושתקה ולא נפתרה בשעה שנגולה לפני משתתפי המועצה. התמונה העגומה מאוד של משפחות רעבות, של משפחות מגורשות מדירותיהן, של חרפת הבטלה וחרפת חיי ה“סיוע” לאלפי אנשים צעירים, המשוועים לעבודה – אי־אפשר היה שלא יחזור ויצוף העוול הזה, הנמשך עד היום, של עבודת איש ואשה במשפחה האחת, הגוזלת לחם וחיי כבוד מהמשפחה האחרת, שבה גם האיש וגם האשה בטלים כאחד. ושוב לא הועילה עוד כל שפעת הנימוקים להכשרת עבודת הזוגות, שנשמעה למכביר עד עתה – מצפון התנועה עמד למבחן ואי־אפשר היה לדחות שאלה זו כאשר עשינו בעבר. ואי־אפשר היה להשמיע שוב את הטענה התמימה, שביטול עבודת הזוגות אין בידה לפתור את שאלת חוסר העבודה, כי מאימתי זלזלנו באמצעי, העלול לתת עבודה ולחם ולהחזיר את צלם דמות האדם לכמה מאות, או אפילו לכמה – עשרות משפחות? והעיקר, אי־אפשר היה לבטל את הערך השלילי הרב מבחינה מוסרית וחברתית שנודע לבעיה זו, כעמידתה היום, בהסתדרות.

התוקן מעוות זה בהחלטת המועצות? – סבורני שלא. כל אלה שביקרו קשה את המצב הקיים בנידון זה עד עתה – אין להם כל יסוד למצוא בהחלטות אלה תשובה מספקת לתביעה המצפונית שהעסיקה אותם עד כה. אם גם תתגשם ההחלטה של מועצת המפלגה על קביעת מכסימום של שכר, אשר משפחה עובדת רשאית להשתכר, בין בעבודת אחד ובין בעבודת שנים במשפחה – האם בזה תחדל ההפליה הנוקבת שבין משפחות העובדים, אשר האחת מהן נהנית – אף בשעת מצוקה – משולחן החיים וכבוד האדם ומעמדו בחברה במלוא הכף, בעוד שהשניה מגורשת משולחן זה ורק עצמות ה“סיוע” וה“משען” (ואם גם משען מוגבר ע“י הפחתת שכר ה”זוגות") מוגשות אליה?

תעודת כבוד גדולה היא לתנועת הפועלים לתקן מעוות זה בתוכה ולחסל את עבודת הזוגות – כל זמן אשר ישרור בארץ מצב של חוסר עבודה המוני ועד אשר ישוב מצב העבודה למסלול נורמלי. נכון, שלא קל הדבר לעשותו והוא כרוך בקשיים גדולים, והעיקר – זה עלול לפגוע בשורה של אנשים, העובדים במוסדות ובמפעלים, ורבים מהם ממלאים תפקידים נכבדים בהם. אך, יש לקוות, כי רובם ככולם ידעו לשאת מתוך הבנה וכבוד בחבלי השינוי הזה בחייהם, בידעם ראשית־כל את חשיבות המעשה וצדקתו לגבי חבריהם המובטלים ולגבי המצפון של התנועה, וכי הקושי הזה אינו אלא זמני.

ברור: ישנם מקרים שאין תמורה לאיש בתפקיד שהוא ממלא במוסד או במפעל, או שחליפתו קשורה בהפסד רב למוסד; אך מקרים כאלה הם בודדים, וצריך להתחשב בהם ולהשאיר את האיש במקומו, כיוצא מן הכלל, ובתנאי שעודף השכר למשפחה על הגובה שנקבע ילך למטרות “משען”. הרוב המכריע של מקומות העבודה, בהם עובדים בני הזוג, ניתן בלא ספק לחילופין ע"י חברים וחברות, בעלי יכולת וידיעה וכשרון, שלא מעטים מהם יימצאו בין המשפחות הבטלות.

נשאר נימוק אחד כבד־משקל, המכביד על ביצוע הענין הזה, והוא – הפגיעה שהוא עלול לגרום בזכות העבודה של האשה, כי אמנם אין לכחד שרוב המסולקים מן העבודה עקב ביטול עבודת הזוגות תהיינה נשים. נגד זה יש לאחוז באמצעים נמרצים, כי בכל המקרים שהדבר אפשרי יעזוב האיש את העבודה והאשה תישאר בעבודתה, וביתר המקרים אפשר לקבוע – כדי שלא לגרום לקיפוח עבודת האשה – כי במקום האשה העוזבת תבוא אשה אחרת משורות מחוסרות העבודה, אשר – כאמור – לא מעטות ביניהן בעלות השכלה, יכולת וכשרון ואשר גם חיו בעבר חיי עבודה וחברה, ויש ביניהן אשר מילאו תפקידים אחראיים בתנועה ובעסקנות ציבורית.

לא יחלוף מקרב צבורנו רגש ההפליה והעוול, מסביב לשאלת עבודת הזוגות, אלא אם יתוקן המעוות תיקון שלם.

ת"ש

שנת 1915. עברו חדשים מספר מאז כניסת תורכיה למלחמה העולמית וניתוק ארץ־ישראל מהעולם הגדול – וכבר נתנו את אותותיהם במחנה הפועלים: חוסר עבודה, מחסור ורעב. הפורענות שבאה על הארץ בעקב המלחמה – תשעה קבין ממנה נטל מחנה הפועלים הקטן. והוא עוד אז ללא הסתדרות חזקה וללא מוסדות כספיים בעלי יכולת, אשר יעמדו לו בשעת צרתו; ללא משק וקרקע תחת רגליו.

אז קמה התעוררות במחנה. מנבכי הצבור יצאו חברים בעלי רצון ומרץ, אשר היטו שכמם לעול – לעמוד בפרץ ולדאוג לשלומו ולקיומו של הכלל עד יעבור זעם. ואז, באופן אינטואיטיבי וכמעט בלי קשר ביניהם, הוקמו בכל אחד משלושת מרכזי הפועלים – יהודה, שומרון וגליל – מחסנים להספקת לחם לפועלים והונח בזה היסוד ל“המשביר”. הוא המפעל הנועז הראשון לעזרה הדדית בצבור הפועלים, אשר לידתו בשעת צרה, ותעודתו – להבטיח מלאי של צרכי מזון עיקריים לפועל, ולחם בעיקר.

לא היתה עוד מסורת, אף לא חוקה כתובה, אך הרגשה אלמנטרית אפפה את הציבור הקטן – אשר ראה את עצמו נתון לנפשו, אל מול נחשול מאורעות עולם אשר קצותם הגיעו לארץ. סוד עמידתו בתקופה זו היה בליכודו השלם ובהתאַזרותו המאוחדת לקראת הבאות. ואכן, מיטב הגילויים של חרדה לשלום הכלל ופעולת־מאַמצים מסורה לטובתו, באו לידי ביטוי בפתיחת מחסני “המשביר” ובמפעלים ראשונים של קבלנות ועבודות צבוריות לפועלים בתקופה ההיא. הן גם ניצני המפעל המפואר של עזרה הדדית בשעת מחלה – הלא היא קופת־החולים שלנו – נעוצים בימים ההם. אז קמו גם הקבוצות הראשונות לעבודה ולחיים משותפים בפתח־תקוה,¹ אשר אילו מהן היו אחר־כך בחלוצי התישבות העובדים.

כסמל לרוח ההדדיות והאחוָה שהשתררה אז במחנה הפועלים, תשמש הקומונה של פועלי פתח־תקוה, אשר הוקמה בימים קשים ביותר ושמטרתה היתה: לקיים את כל ציבור הפועלים במקום, כעובדים וכמחוסרי עבודה, בכוח עבודתם של החברים אשר ישיגו עבודה ובעזרה ידועה אשר תושג אולי גם מהחוץ. מזכרונם של אלה אשר היו בתקופה ההיא לא תמוש התמונה המרעידה לב ונפש, כשהחבר־העסקן, יוצר הקומונה ומטפחה, צועד בשעת בין־הערביים בדרך החול שמיפו לפתח־תקוה (כביש טרם היה) ועל גבו הכפוף שק קמח, והוא ממהר להביאו למטבח הפועלים בפתח־תקוה, למען ייאפה עוד הלילה לחם לציבור הפועלים הרעב שם. עד היום יזהיר בזכרון ויחמם את הלב המעשה האנושי־החברי הזה, המסמל את הנעלה והטוב שבאדם והמשמש אות ומופת ליסוד העזרה ההדדית והאחריות לכל־הציבור, אשר מילא את תחושת החברים העסקנים וציבור הפועלים בעת ההיא ואשר היה ליסוד מקודש בתנועתנו.

שנת 1940. זה חדשים רבים משתוללת מלחמת האיתנים באירופה, אשר עקרה והחריבה מליוני אדם – ואחינו בני ישראל ביחוד – והנה גם עד שערי הארץ הגיעה. הישוב נותק מהעולם ואין יודע מה ילד יום־מחר. רגע זה, אשר היה צפוי ימים רבים, מצא את הישוב – וציבור הפועלים בתוכו – ללא הכנה וללא הצטיידות כלשהי לקראת ימי־מסה חמורים. חוסר העבודה, אשר העמיק מחצו בקצות צבורנו זה זמן רב, הולך ומחמיר ומאַיים למשוך אליו חלקים רבים נוספים. הרעב הכבד מתדפק על שערינו, ושערי כל ציבור הפועלים במושבות ואלפי פועלים מובטלים בעיר בפרט.

עלינו לפגוש את המתחולל בעינים פקוחות, באומץ ובנכונות מלאה לעמוד בשער; אך ראשית־כל וקודם־לכל עלינו להכין לחם, ולהבטיח לבל יהיה רעב בתוכנו. לכך מחייבנו לא רק יסוד העזרה ההדדית והאחריות לכלל, המקודש בתנועתנו, שבלעדיו אין קיום לנו, אלא זהו גם הקובע ומתנה את יכולת עמידתנו בשעת־צרה זו, מלכד ומחשל ושומר מדימורליזציה, העלולה להביא חורבן וכלייה על הציבור ומפעלו גם יחד.

שלא כבשנת 1915 מצאו מאורעות העולם הפעם את פועלי ארץ־ישראל. ציבור פועלים גדול בן 120.000 איש, המאורגן בהסתדרות חזקה וענפה, על רשת מוסדות ארגוניים וכספיים בעלי יכולת רבה בכל ענפי החיים והכלכלה, בעלי נסיון עשיר ומסורת של פעולה בשטחים רבים ושונים.

ומה אנו רואים? בשעה זו עולם כמנהגו נוהג; כל מוסד ומוסד בהסתדרות עוסק בעבודתו הרגילה – וטוב שהוא נהג כך. אלא רע הוא שיחד עם זה אין הסתערות להתאים את הפעולה לצרכי שעת־החירום, כדי לצייד במידת האפשרות המכסימלית את הציבור, למען יוכל לעמוד בגל המאורעות הסוערים המתרגשים ובאים, ולמען לא ייסחף בהם עם מוסדותיו גם יחד.

ומאז ועד עתה הפך “המשביר” להיות המשביר המרכזי, מוסד בעל חשיבות כלכלית רבה בהסתדרות, הממלא פונקציות בעלות ערך גדול והולך בחיי המשק של העובדים, לאחר שחרג זה מכבר ממסגרת התעודה שהונחה ביסודו: השברת לחם לציבור. וטוב שחרג ממסגרת זו, בהתאימו את עצמו לתפקידים החדשים שהטילו עליו ימי השלום – ימי פריחת המשק העצמי של ציבור הפועלים, בהתיישבות ובכל מקצועות הכלכלה. אך הנה ימים באים, בהם נתבעת שוב תנועתנו – ובקצב ובמידה גדולה הרבה יותר, בגידול המחנה – לקדם את פני הרעה הנשקפת, לדאוג באופן הרציני ביותר ללחם לציבור הפועלים ולאגור מלאי הגון של בר, אשר יושבר לקהל החברים ביום רע. האם ידע “המשביר המרכזי” להקשיב לצורך המשווע ולהתאים בעוד מועד חלק גדול של פעולתו, מנגנונו ויכלתו למטרה זו – לשוב ולהיות אוגר הבּר ליום צרה בשביל כל ציבור הפועלים לשוב אל “המשביר” המקורי? ולא אשמת “המשביר המרכזי” בלבד היא, אלא ואולי עוד יותר – אשמת מוסדות ההסתדרות המרכזיים ומוסדותיה הכספיים, אשר לא ראו לשתף פעולה בעוד מועד עם הנהלת המוסד הזה ולצייד אותו בתכנית וביכולת טכנית וכספית לאגירת לחם בשביל כלל ציבור הפועלים בימים הבאים.

ומה בציבורנו פנימה?

“כמובן”, לא עת עכשיו לעסוק באיחוד התנועה הקיבוצית, לנוכח מאורעות העולם ושעת המצור בארצנו. כל הנאומים והדיבורים היפים על האיחוד בכינוסים של הקיבוץ המאוחד וחבר־הקבוצות אשתקד וגם ההחלטות שנתקבלו על כך – יישארו בבחינת נאה דורשים עד… מי יודע עד אימתי. אם לא עתה, שעת החירום שלא היתה דוגמתה, המאיימת לקעקע את הכל והגוזרת ליכוד ואחוה וקרבת הלבבות כתנאי הראשון לקיומנו – אם לא עתה הוא הזמן המתאים ביותר לאיחוד – מתי הוא זמן זה?

אך אם לא איחוד – לכל הפחות צריך היה לחכות להסרת מחיצות, להפסקת ההתבדלות ולשיתוף־פעולה למעשה בין כל הגושים ההתיישבותיים שלנו ברגע חמור זה. מה אנו רואים? – במקום להעמיס במשותף את שק הקמח הגדול על הכתף הכללית, למען הכין לחם לכל חלקי ציבורינו בלי יוצא מהכלל – לחברי המושבים, הקיבוצים והקבוצות, לכל גופי הפועלים שאינם שייכים לשום גוש ופועלי המושבה והעיר בכלל – הולך כל אחד מהגושים ומטפל לו בשק־קמח שלו, למען יהיה לחם לגופים הנמנים על דגלו, ולצבור הרחב והמחוסר כל גוש אין דואג – ולא יתבוששו! מרוב מצוות שקיבלו על עצמם הגושים ההתיישבותיים בבנין העם והמעמד – ויהיו ברוכים על כך – פרחה לה נשמת ההדדיות והאחוה והאחריות המשותפת לכלל ציבור הפועלים, אשר החייתה את ציבורנו מעת היותו, ותחתיה באה האינטרסנטיות הכיתתית, הדואגת אך לעצמה ובשרה והמבקשת לה מפלט ביום רע במפורד.

כל עוד ניתנה לנו אפשרות של נשימה – לא עבר המועד. התביעה הנמרצת של השעה הזו להסתדרות על מוסדותיה ולגושי ההתיישבות כולם: התאזר והתלכד, במטרה להבטיח בכוחות משותפים לחם לכל ציבור הפועלים בעיר ובכפר, ולהכין למענם ולמען משקם את המצרכים ההכרחיים ביותר, כאשר כעבור זמן, יקשה או אי־אפשר יהיה, להשיגם.

יחד עם כמה מהמשתתפים בבירור במועצה האחרונה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל אומר:

“יתר אחוה, יתר חיי תנועה בשעה זו!” יש להוסיף: יתר עזרה הדדית ואחריות משותפת לכלל ציבור־הפועלים אשר בארץ, לקראת ימי־מסה גדולים המתרגשים ובאים עלינו.

גבע, כ“ד סיון ת”ש.

הימים ימי מלחמה אכזרית בעולם, החוצה עד צואר בים של דמעות ודם. מלאכי ההשמדה והחורבן עודם משתוללים בראש עמים וארצות והמונים מאחינו נתונים להרג ולמשיסה ולתעיה בדרכי־עולם, ללא מקלט וללא מנוח לכף רגלם. וכאשר פלג קטן מאלה, העפיל והגיע אל חופי מולדת היתה טרגדיה מזעזעת מנת חלקו. בימים אלה – כל מעינינו נתונים למתרחש בעולם הגדול, והעולם היהודי בתוכו, אף יחרד הלב לארצנו ולמפעלנו.

ואולם גם בימים אלה נמשיך בכל עוז את רקמת יצירתנו וחיינו כאז, אף נחתור להעמיק שורש, להרחיב מעשה, לחשל כוח ולחזק מעמדנו. וגם בימים אלה אין אנו פטורים מלטפל בשאלות־חיים שלנו, הקובעות את דרכנו ודמותנו לימים הבאים והמתנות במידה רבה גם את יכולת עמידתנו אל מול נחשולים רבים הצופים אלינו ליום מחר.

כיום הזה, עם מלאות עשרים שנה להסתדרות העובדים, חובה מיוחדת עלינו לחפש דרכנו, לחשוף ליקויי־יסוד ולבקש תיקון להם, למען יהיה המחנה שלם עם עצמו, ברעיון ובמעשה, ולמען יוסיף עוז ועצמה בימים הבאים.

זכינו ומפעלנו פרץ ועצם: רשת גדולה של מוסדות משקיים, כספיים, ארגוניים, סוציאליים ותרבותיים גדלה על קרקע יצירתה של תנועת העבודה בארץ עם גידולו וחיזוקו של ציבור העובדים. כל המפעלים והמוסדות האלה גידלו לנו בתוך מחנה העבודה שכבה גדולה למדי של עובדי־ציבור – עסקנים, מנהלים, פקידים, אשר השתקעו בעבודתם והתערו בה, והם הנם העומדים בראש “מדינת” ההסתדרות שלנו. במידה שיש נכסים ברשות “מדינה” זו – הרי הם הם החולשים על נכסים אלה, על קניני הכלל (למרות מה שאצלנו שורר משטר דימוקרטי ועיקרי הדברים נחתכים ע"י באי־כוח הציבור עצמו), ומזה יתד ופינה להתפתחות דברים, אשר תביא ברבות הימים לידי התרחקות שכבת המנהלים והפקידים מציבור הפועלים, להקמת חיץ הולך וגדל ביניהם ולהעמדתם – לבסוף – זה מול זה בחינת שולטים ונשלטים. אמנם, אין סכנה זו קיימת עוד היום ולמחר, באשר עובדי־ציבור אלה באים רובם ככולם מתוך מחנה הפועלים, והם מעורים במחנה זה והנם שותפים רבי־זכויות ביצירתו, בהישגיו וכיבושיו; אבל יש לחשוב בדאגה על העתיד, כשעם התפתחותו של ציבור הפועלים תגדל ותתפתח גם שכבת האינטליגנציה שלו, העסקנית והפקידותית, ובתוכה חלק גדל והולך אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא ינק ממקורות צמיחתה של תנועת הפועלים והרחוק מהוי־חייו של המעמד העובד. ממילא מתוך עצם מצב הענינים, ילך ויגדל המרחק, הקיים כבר במידה ידועה כיום בין עולם מוסדות הפועלים לבין המוני הפועלים על כל חלקיהם, בכפר ובעיר.

ואמנם קיים מרחק בין חייהם הפרטיים של חברינו העסקנים ואנשי המוסדות לבין חיי הפועל על כל גילוייו וביחוד – אותם החלקים המגלמים בחייהם את יעוד היצירה המשקית־חברתית והמבשרים את ניצניה של אנושיות חדשה ומשטר חיים וחברה חדשה.

המתבונן מן הצד על פני מחנה העבודה שלנו כאן – ישתומם לאין־גבול על הסתירה המדאיבה שבין האידיאה המרכזית של תנועת העבודה, המתנוססת בראש דגלה והנישאת בפי מנהיגיה ועסקניה, לבין משטר חייהם הפרטיים של אלה, אשר בדבריהם והשפעתם מגיעים הרחק מתחום מעמדם הם.

הכל מודים, כי בראש מפעלה של תנועת הפועלים בארץ מתנוססת היצירה המשקית־חברתית שבהתישבות העובדים, בה מתגלמת למעשה ראשיתה של צורת־חיים ומשטר חברה, אשר להם הטיפו וניבאו מיטב הוגי הסוציאליזם ומחדשי האנושיות, היא גם היצירה הדינמית ביותר ורבת השרשים והפרי במפעל תקומתנו הלאומית בארץ זו. וכמה טרגית היא העובדה, שדווקא דבּרי תנועתנו, בעלי זכויות גדולות מאד בבנינה, מהם אהובים ומכובדים למאוד בכל חלקי ציבורנו, ־ לא מצאו את הדרך לשזור את חייהם הם ברקמת חייה של יצירת־ההגשמה בישוב־העובדים ולעשות ע"י כך לאחדים את פעלם הציבורי וצורת חייהם הפרטית. לעומת זה קבעו את משכנם בתוך הישוב האזרחי בעיר והתערו – הם ומשפחתם – בהוי־חייהם ובצורת־החברה הקיימת בה, עד שאין סגנון חייהם הפרטיים נבדל במאומה מזה של יתר תושבי העיר. רבים מהם הקימו להם בתים בקרב הישוב האזרחי והתערבו בתוכו, ואף שכונות הפועלים ומעונות־העובדים – מלבד מה שתושביהם הם עסקנים, פקידים ופועלים, אין כמעט הבדל ביניהם לבין שכונות ורובעים אחרים שבעיר (לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על עצם היצירה של שכונות־העובדים, אשר אמנם חשיבותן כמפעלי שיכון מרוכזים לפועלים במקומה מונחת, אך אין בהן כלום מניצנים של יצירה חברתית חדשה ומהוי חדש לפועלי העיר, בדומה לישובי־העובדים בכפר). ולא זו בלבד, אלא גם בניהם ברובם מושרשים בחיים אלה ומתחנכים על ברכי המשטר הקיים.

אם הקרע הזה שבין חייהם הפרטיים של עסקנינו ועובדי מוסדותינו לבין מהות עבודתם הציבורית וריחוקם מסדן־היצירה המשקי־חברתי אינם עשויים כיום להקים חייץ בינם לבין הציבור, מפעלו וחייו, הרי יש לחשוש, שברבות הימים עלולים הם להיות גורם שלילי מאוד, אשר יטביע את חותמו על כל מפעלנו, עצם הדבר הזה, שהכל רואים כטבעי, כי מנהיגי הפועלים, עסקניו ועובדי מוסדותיו יהוו חלק בלתי־נפרד של הישוב האזרחי בעיר – יתנקם בנו קשה בעתיד, כי מפעלנו בעצם מהותו אינו סובל סתירות בתוכו וכל נושאיו מחוייבים להיות שזורים בגופם ובחייהם בהוי־ההגשמה. אחרת – סכנה צפויה למפעלנו בעתיד והקרע בין הצבור לבין מנהיגיו ועסקניו עלול להעמיד אותם ברבות הימים בשני מחנות, בשני מעמדים, זה מול זה.

והנה, הסתירה הזאת של היצמדות האינטליגנציה של תנועת הפועלים לעיר הישנה והשתרשותה בהוי המשטר האזרחי – היא במידה רבה תוצאה של סתירה יותר חמורה וקשה בחייה ופעלה של תנועתנו.

כל מוסדות הפועלים המרכזיים – הארגוניים, המשקיים, הכספיים, המסחריים, התרבותיים, הרפואיים, החינוכיים – קבעו את מקומם בעיר, ורבים מהם הקימו בתים, המפוזרים בתוך הישוב האזרחי. כל המוסדות והמפעלים האלה, אשר הקימה תנועת הפועלים לתפארה ואשר נוסדו לשמש את מטרותיה ויעודיה של חברת־העובדים – אשר במרכזה קבועה ועומדת היצירה המשקית־חברתית שבהתישבות – מצאו לפניהם לטבעי לשים את משכנם בתוך העיר האזרחית ולתקוע יתד חזקה בסביבה זו, שדבר אין לה למטרות וליעודים הנ"ל. לחוקר דברי ימי התנועה העתיד לבוא יקשה להבין, מדוע ולמה ניטל על המוסדות האלה לפעול דווקא באוירה של החברה הקיימת בעיר ולטבול בהוי המשטר הישן, בעת שעיקר מגמתם היא – תקומתו וייצובו של משטר־חיים חדש, ההולך ונוצר במפעל העצמאי של תנועת הפועלים, והתישבות־העובדים בפרט; מדוע ולמה נגזר על מאות העובדים במוסדות אלה להיות משולבים כליל בחיי העיר ולהוות בעצמם חלק מושלם ובלתי־נפרד של הישוב האזרחי, על צורת החיים וסגנון ההוי שלו, הנבדלים לחלוטין מהצורה והסגנון המוקמים והולכים בישובי הפועלים; למה ומדוע משמשים מוסדות הפועלים וקהל עובדיהם גורם עצום, נוסף לחיזוקה והרמת קרנה של העיר האזרחית, לגידול סחרה והמונה ולמרבה הדינמיות מלאת־העוז, השופעת בלי הרף מאָבני היצירה של תנועת העבודה על מוסדותיה, שכולם – כולם נמצאים ופועלים בתוכה. כלום מחוייב הוא הדבר, שכל חיי ישובי העובדים ופעלם וכל היצירה החדשה בהתישבות ומשק יהיו קשורים בצנורות בל־יפסקו עם העיר וממנה ימשכו עליהם את קרן הברכה

כ“ד שבט תש”א

המועצה החקלאית האחרונה, שהתקיימה ברחובות בימים ט' – י"א ניסן היתה מוקדשת כמעט כולה לבעית הפועל במושבה.

בעיה זו – ימיה כימי היות פועל עברי במושבות. ספק הוא אם יש עוד במפעל תחיתנו בארץ פינה כאובה כזו של הפועל העברי במושבה, הנאבק על מקומו וקיומו ועומד בחזית הקדומה של מלחמתנו מאז ועד היום הזה. אין דרכו של הפועל בארץ, בכל ענפי פעולתו, סוגה בשושנים וניטל עליו ללחום בכל מיני מכשולים ואבני־נגף המצויים לרוב בכל אשר יפנה, אך מנה אחת אפים נפלה בחלקו של פועל המושבה.

והנה נגולה שוב לפני המועצה פרשת סבלו של הפועל במושבה, אשר גם בימים כתיקונם אך בקושי הוא מוציא את לחמו לקיומו, ובימים אלה, ימי המשבר הגדול לענף הפרדסים, הנמשך זה השנה השניה, – נידון הוא ברובו הגדול לבטלה, לרעב, לחיי סיוע וניוון. ואגב פרשה זו נתגלתה תמונת החורבן שהגיע לחלק גדול של הפרדסים, אשר הוזנח ונחרב מחוסר יכולת להמשיך בעיבודו. “וזעקת הפרדסים – לדברי המרצה בסעיף זה – עולה על זעקת הפועלים מחוסרי העבודה”. לחורבן זה אחראית לא מעט הרשות שמחובתה היה לשעות בזמן לצעקות משק גדול זה שהועמד בסכנה – ועזרתה אחרה לבוא.

ובעצם הימים הקשים האלה, ימי אימה וסכנות, שב וחזר עלינו אסון העבודה הזולה במושבות המטעים הוותיקות שביהודה ושומרון, אשר אמרנו: הנה נפטרנו ממנו ולעולמים. אמרנו: סוף סוף לא שוא הוא הלקח שקיבלנו כולנו, ואף האיכרים בכלל, משנות הזוועה ומזימת־השמד. וטעינו מרה. בנס־ציונה ב־60% של פרדסיה עבודה לא יהודית מוחלטת, בראשון לציון 53%, ברחובות 30%, בפתח־תקוה 35%, בבנימינה 60% – מלבד הפרדסים, אך שום דבר אין בכוחו להצדיק את השיבה להוי העבודה הבלתי־יהודית, אשר מחיר יקר מדי שלמנו בעבר בגללו, ומי יודע את הצפוי לנו בעתיד. וחוץ מזה, מתברר כי השבים לעבודה זולה הם בעיקר מבין בעלי היכולת שבין הפרדסנים, בעוד שהפרדסנים הקטנים נאמנים ברובם לעבודה עברית. ושוב הוטל על הפועל והסתדרותו ועל המוסדות הישוביים להתייצב במערכת הגנה על כיבוש העבודה העברית במושבה, אגב הפעולה הצבורית לעזרת משק הפרדסנות הנתון במצוקה.

כרגע באה הקלה זמנית קצרה במצבם של פועלי המושבות: רובם עסוקים בעבודות עונה דוחקות ביותר, אך אלה תיגמרנה והמצב ישוב להיות כשהיה. ומה התקנה? – מאין יכולת לפתור פתרון שלם את שאלת העבודה הרי יש לאחוז בתכנית של פעולה, אשר תקל במידה מרובה על המצב ותהי לעזר רב לפועלי מושבות לעבור את התקופה הקשה הנוכחית.

בפרק זה של העברת פועלים מחוסרי עבודה מהמושבה למשקי העובדים נתגלה אחד הכשלונות הקשים ביותר שלנו, הפוגע בתוכן המוסרי וההסתדרותי של צבור פועלי המושבות. המפעל הזה של העברת מחוסרי עבודה למשקים למשך שנה, אגב ההנחה שחלק מהם או רובם יסתגלו ויישארו שם בקביעות, לא מצא הד רב בקרב מחוסרי העבודה, ורבים מהם הסתלקו מהדבר הזה וביכרו להמשיך במעמד של חוסר־העבודה, וסיוע. הירידה הזאת הגיעה לשיאה במעשה הידוע של חבורת פועלים בכפר־סבא, אשר הכריזה שביתת־שבת במוסדות הפועלים שבמקום עקב ההחלטה על הפסקת הסיוע להם לאחר שהסתלקו ללכת למשק בלי טעם מספיק לכך. והמעציב ביותר שבין צירי המועצה נמצאו חברים מבין סיעות השוה“צ ופוע”צ שהיו סניגורים לפועלים אלה והתנגדו באופן חריף ל“סאנקציות” שנוקטים בהן, כביכול, כנגד המסרבים ללכת למשקים. אם עצם הפעולה הזאת של העברת פועלים למשקים נפגשה בגל של הסתה מצד חוגי הפרקציה ואלמנטים תלושים ומנוונים אחרים שבקצות הצבור, הרי לא צריך היה לחכות שיימצאו מלמדי זכות על הממאַנים ללכת למשקים בקרב חברי המועצה. צודקת היתה על כן תגובת הרוב המכריע של המועצה, אשר גינה את עמדת חברי המועצה הנ"ל והוציא את משפטו הקשה על החזיון הזה של אי־ביצוע העברה של 1000 פועלים למושבות.

לא פחות מעציבה היא המלחמה הנמשכת עדיין מצד חברי סיעות האופוזיציה במושבות מסביב לענין הלשכה הכללית. לאחר רוב מאַמצים ועל דעת המוסדות העליונים של ההסתדרות – אשר נציגי הסיעות הנ"ל משתתפים בהנהלתם היו שותפים בהחלטה על כך – הוקמו כמעט בכל המושבות לשכות כלליות, המקיפות כמעט את כל צבור הפועלים במקומות, על ארגוניו וסיעותיו השונים. זהו אחד ההישגים החשובים במניעת התחרות, מוסדות מקבילים ומלחמת אחים בין ארגוני הפועלים השונים. מובנת היא צרות־העין ומובנת המלחמה מצד חוגי התאחדות האכרים ודומיהם בלשכה הכללית, המחזקת את ארגונו ומעמדו של הפועל העברי במושבה, – אך לא מובנת היא המלחמה הפנימית, למרות כל ההסברות ששמענו במועצה ומחוצה לה, המפריעה לא מעט לעבודת הלשכות הללו, שנושאיהן העיקריים הם עסקני ההסתדרות שבכל מקום ומקום. הטענות החוזרות ונשנות על כך, שהנה מפלגת הרוב ויתרה על הלשכה ההסתדרותית, כשם שויתרה על הנהלת החינוך של זרם העובדים ועוד – אינן משכנעות יותר.

לעומת מלחמת הדברים והמעשים וההתנצחות הגדולה בסעיף הפועל במושבה – הרי היתה הרמוניה ואחדות גמורה מצד כל הסיעות המיוצגות במועצה בסעיף ההתישבות, שלו הוקדשה ישיבה קצרה במועצה זו. שוב נשמעה זעקת כאב והתמרמרות מפי איש המרכז החקלאי על אפס־הפעולה המוחלט על שדה התישבות חדשה, אשר חשיבותה מרובה ביותר בזמן הזה וגם אפשרויות לכך ישנן. סופר על תכנית הקמת שורת ישובים חקלאיים על שם החברים היקרים דוב הוז ויצחק בן יעקב¹ הנלוים עליהם ז"ל, אשר הקרקע לכך ישנו וגם חלק ניכר מהאמצעים כבר מובטח, ונדרשת עוד התנדבות כספית מצד משקים ומוסדות למען אַפשר את ביצוע התכנית הזאת בזמן הקרוב. בזה אחר זה עלו חברים מהסיעות השונות והמשיכו ברוח המרצה ותבעו נמרצות את חידוש הפעולה ההתישבותית בארץ.

ג' אייר תש"א.

שאלות גדולות וחשובות עומדות כרגע לפני תנועת הפועלים, הישוב והמפעל הציוני, אשר תועלינה ודאי לדיון ולהכרעה בועידה הקרובה של המפלגה, – אך בשורה הראשונה עומדת שאלת המפלגה עצמה והכשרתה למלא את התפקידים הגדולים שנועדו לה בשעה גדולה ואיומה זו. יש ערך לדיון, להתוית־דרך ולהחלטה בכל שאלות־היסוד שלנו – רק אז כשתהיה המפלגה בעלת יכולת של פעולה ובעלת סמכות מלאה, הנשענת על כוחם, אימונם ומסירותם של המוני חבריה ואשר שרשים חיים לה בכל רחבי ציבור הפועלים והישוב בארץ.

כדי להשיב את המפלגה לאיתנה – מן ההכרח לחשוף את שורש הרע ולעקרו ללא־שריד. הסיבה העיקרית לחולשתה של המפלגה הוא משטר הסיעות והגושים שהתבצר והתעצם בתנועתנו בשנים האחרונות. בשורה הראשונה נופלת האַשמה על הסקטור ההתישבותי שלנו, אשר התפלג לגושים מפורדים וטיפח בהתמדה רבה את משטר ההתבדלות בתוך חומות המבצרים שהוקמו מסביב לכל גוש וגוש. ומכאן פשטו גרעיני הפירוד והדביקו גופי פועלים רבים בעיר ובכפר, עד שהגענו למצב העגום מאד של “דור הפלגה” בתוך התנועה, בסניפי המפלגה הגדולים בתל־אביב ובחיפה. ואם לכל חטאת הוא – החטא הקדמון של פירוד התנועה הקיבוצית, אשר הקים מחיצות בין אחים לדרך ולמטרה, ליצירה ולמשאַת־נפש, פירוד אשר אין לו הצדקה ויסוד, זולת עצם קיום החומות המבדילות והאידיאולוגיות המלאכותיות, אשר שורש אין להן במציאות חיינו ובמפעל חיינו, בהם מאוחדת כל התנועה הקיבוצית על גווניה השונים.

גושי ההתישבות, אשר בתחילתם היו לפניהם מטרות ארגוניות וחינוכיות בלבד, חרגו לאט־לאט ממסורתם והעבירו לעצמם סמכויות ותפקידים עיקריים של ההסתדרות והמפלגה, עד שברבות הימים הקיפו את כל עניני החיים והפעולה של החברים הנמנים עליהם והפכו להיות הסתדרויות בתוך ההסתדרות, מפלגות בתוך המפלגה. לאט־לאט ניטלה הסמכות מהמפלגה – והוא הדין מההסתדרות – לפעול ולהכריע בכל שטחי הפעולה ונתרוקנה מתוכנה, בעוד שעיקר התוכן והפעולה החיה עברו אל המוסדות והמפעלים אשר הקים לו כל גוש וגוש. כיום הזה כל גוש מהווה גוף הסתדרותי־מפלגתי בפני עצמו, בהקימו מתוכו מוסדות מרכזיים להתישבות, לעליה, לחינוך, לחברות, עתונות, קרנות. ומי פילל לכך, שגם ענינים כלליים בהחלט, כגון עזרה הדדית בשעת מצוקה, גיוס צבאי וכדומה יעסקו בהם מזכירויות הגושים. כמובן, עם התפתחות זו חדלה ביאת־הכוח היחידה והאַחידה של צבור־הפועלים כלפי המוסדות הלאומיים־הישוביים והיא נתפצלה ונתחלקה בין מוסדות ההסתדרות המרכזיים לבין נציגי הגושים, אשר פתחו מוסדות מקבילים במרכזי הפעולה של ההסתדרות. עם ההתפתחות הזאת רחב ונתעצם הטיפוח של תנועת־נוער במסגרת כל גוש (פרט לתנועת המושבים), המתחנכת על ברכיו, קשורה אליו מבחינה רעיונית וארגונית ומשמשת לו דור המשך, צבא־מילואים ההולך בדרכיו וממשיך במסורת ההתבדלות. ולבסוף, בשנים האחרונות לקחו הגושים לעצמם גם את הסמכות לעסוק בענינים מדיניים ולהוות גופים בעלי עמדה מיוחדת ומאוחדת בשאלות פוליטיות חשובות ועקרוניות בעלות ערך מכריע בשעה זו. אחרי כל זה – מה נשאר עוד במפלגה מתכנה וסמכותה בעבר? ולא זה בלבד, אלא שהמפלגה הופקעה גם ממגעה הישר והבלתי־אמצעי עם קהל החברים, אשר מחיצות מבדילות ביניהם, ונתקפחה בכושר פעולתה. והחברים אשר נענו לעבודת המזכירות של המפלגה מצאו את עצמם מחוסרי אונים לפתח פעולה עצמאית של המפלגה, במלוא המסגרת והסמכות והתפקידים אשר בידה. ומזה – אי־היציבות והמשברים במזכירות המפלגה בשנים האחרונות.

כתוצאה מהתפתחות זו באה התרופפות רבה בקשרי קהל החברים למפלגה, וביחוד באותו החלק הקשור לגושים. ולא ייפלא דבר. במצב הענינים הנוכחי אין מה שיקשר את החבר במשק אל המפלגה ואין מה שימשוך את לבו ואת התענינותו בה, כי את כל סיפוקו הצבורי הוא מוצא בגוש שלו, והגוש הוא הנושא של מסירותו, ולו הוא נותן את אימונו המלא ואת אשר הוא יכול להפריש מכוח מחשבתו ופעולתו, להגבירו ולהאדירו. והוא, החבר אשר חונך בתוך שדה־הראיה הצר של הגוש, אינו מרגיש בעצמו ובבשרו את הצורך במפלגה ואת הצורך בקשרו הוא אל המפלגה, ואין לפניו שדה־ראיה מקיף החובק את כלל התנועה והמפעל.

היו שחלמו לפנים על ביטול החברות הכפולה, המוטלת על כל פועל, והיא החברות להסתדרות לחוד ולמפלגה לחוד, ושאפו לכלול את כל עניני תנועת העבודה בצורת ארגון אחת. החלום הזה לא נתגשם. אך איש לא פילל כי יבוא זמן, ועל כל חבר בהתישבות תוטל חברות משולשת: בגוש, בהסתדרות ובמפלגה. הדבר הזה, שהוא מעל ליכולת טבע של האדם מן השורה, מתנקם קשה בתנועה הכללית, במעמדה וכוחה.

ומן ההתישבות, בצנורות סמויים וגלויים, הועברו זרעי הפירוד וההתפוררות גם אל העיר, גרמו להתפלגות לסיעות בתוך הסניף המפלגתי, סיעות הנלחמות ביניהם בשצף־קצף. יתכן שיש חילוקי דעות בשאלות ההסתדרות – אך האמנם צריכים היו אלה להביא לידי המצב הפרוע הקיים ולגרור אחריהם מלחמה אישית ושנאה הדדית, המספקות חומר־דלק לריב־דברים בלתי פוסק? המצב הזה של התגודדות לסיעות, הנלחמות ביניהן, גרם לכך, שכל המוני החברים שמחוץ לסיעות – והם הרוב – התרחקו כליל מעניני המפלגה וגברה בהם יד האדישות כלפיה.

בחדשים האחרונים קמה התעוררות בקרב חברים רבים ברחבי תנועתנו, אשר מלאו חרדה לגורל המפלגה ואשר התאַזרו לפעול להבראתה, להחזרת אחדותה וכוחה וכושר פעולתה. כל ההתעוררות הזאת, הנראית במרכז המפלגה ובקרב חבריה הפעילים במחוזות ובסניפים תביא פרי ישוה לה אך אם יחוסל הגורם הראשוני לפירוד והתפוררות, הלא הוא משטר הגושים והסיעות הקיים בתנועתנו. זהו איפוא תפקידה הראשון של המפלגה, בהתאזרה לקום ולהחזיר לעצמה את כבודה הראשון, – לחסל בתוכה כל גוש וסיעה ולהוות מפלגה אחידה ומלוכדת, הקשורה במגע חי ובלתי־אמצעי עם המוני חבריה והנושאת את אימונם וסמכותם, ללא כל חיץ מבדיל ביניהם. בדרך זו יש לפעול במרץ וללא־רתיעה.

על התנועה להפקיע מגושי ההתישבות את הסמכות אשר לקחו לעצמם ולהחזירה בשלימות להסתדרות ולמפלגה. אין כל רשות וזכות למוסדות הגושים לעסוק בעניני התישבות, חינוך וכו', שהם נחלת ההסתדרות בלבד, ואין הם יכולים להיות קובעים בשאלות מדיניות וחברתיות־צבוריות, שהן נחלת המפלגה בלבד. כמובן, יש חופש דעה ומחשבה גמורה לכל חבר במפלגה, אך הן באות לידי ביטוי במסגרת המפלגה וההסתדרות ואין הגוש יכול לחייב את חבריו לעמדה קולקטיבית בענינים שהם מחוץ לסמכותו.

ותפקיד שני למפלגה: לתקן מעוות גדול בעבר ולקחת בידיה את חינוכו והדרכתו של הדור הצעיר המתבגר ועובר לחיי העבודה. אין קיום למפלגה ואין לה עתיד באין לה משמרת צעירה, הגדלה ומתחנכת על ברכיה. כיום הזה – הנוער שלנו מפולג לתנועותיו והוא מכיר מעט מאד את ההסתדרות, ופחות מזה את המפלגה, מבלי לעמוד בזה על עצם המצב, שהוא טרגי ומלאכותי ביסודו, של טיפוח זרע הפירוד בין הילדים והנוער הלומד, כתוצאה מן הוי הפירוד הקיים בין הגושים – הרי אין להשלים עם העובדה של הזנחת הנוער המתבגר ע"י המפלגה והפקרתה לכל מיני השפעות, שאין למפלגה שליטה עליהן. הקמת תנועת נוער מאוחדת ברשות המפלגה – ערך גדול יהיה לה לגבי עיצוב דמות התנועה, הזרמת דם חדש ומרענן לתוכה והגברת האחדות והליכוד בתוכה.

ושלישית: על המפלגה להניח יסוד נאמן ויציב לחיים דימוקרטיים בתוכה: ועידות ומועצות וכינוסים לעתים קבועות, מגע אמיץ ומתמיד עם קהל החברים בכל פינות הארץ ומתן אפשרות לחות דעה ולהשפעה לכל חבר וחבר במפלגה.

אם את אלה תקבל ותקיים המפלגה: ביטול הסיעות והגושים ואימוץ האחדות והליכוד בתוכה, הקמת תנועת נוער רחבה וייצוב משטר דימוקרטי בתוכה – ויצאה למרחב, מחודשת בכוחה וכושר־פעולתה, למען תוכל למלא את התפקידים היעודים לה בתנועה, בישוב ובעם בכל זמן ועידן, ובמיוחד בשעה חמורה והרת גורל זו.

י“ב אייר תש”א.

זה למעלה מ־15 שנה קיימת תנועת הנוער העובד במסגרת הסתדרות העובדים, תנועה כללית, המקיפה את כל הנערים והנערות העובדים אשר בעיר, במושבה ובישובי־העובדים, הנמנים על ארץ־ישראל העובדת. לא סוגה בשושנים היתה דרכה של הסתדרות זו מאז היותה; לא קלה היתה המלאכה לקיים הסתדרות נוער כללית, ללא השתייכות למפלגות או לזרמים שבתנועת העבודה, בתוך המציאות של היות כלל ציבור הפועלים מפולג למפלגות, סיעות וגושים, וביחוד בשנים האחרונות, כשהעמיק הפילוג וגבהו המחיצות ביניהם. רק העקשנות של אבותיה ומטפחיה של הסתדרות הנוער העובד, מסירותם לבלי קץ של עסקניה ואהבתם הנפלאה של אלפי הנערים והנערות להסתדרותם־אמם – הן אשר עמדו לה לעבור על כל החתחתים שעמדו ועומדים על דרכה, לפלס את נתיבה, בכבוד ובתפארת, בתוך תנועת־העבודה, להאדירה ולהביאה עד הלום. אכן, עוד היום, 15 שנה לקיומה ולנוכח אקטיבה גדולה של הישגים ונכסים בידה, ישנם בצבורנו מתנקשים לקיומה, השואפים להכשילה מדרכה, דרך של הסתדרות כללית לנוער העובד, ולהפכה לפדרציה של של תנועות־נוער מפלגתיות וגושיות; אך חזקה על הנוער העובד עצמו ועל ההסתדרות כולה, שלא יתנו לשבור את הכלי היקר הזה, אלא יתנו את לבם לנשא ולהגביר את הסתדרות הנוער העובד בעתיד, אף לשתף בה את כל חלקי תנועתנו ולתקן את הטעון תיקון במהותה ובדרך פעולתה.

אך, אם בנוער העובד הפליא שׂרה של תנועתנו ליצור מחנה ממשיך ומסונף להסתדרות העובדים – אזלת ידו ואפס כוחו בנוער הלומד: עד היום אין תנועת נוער לומד כללית במסגרת הסתדרות העובדים. עד היום נמצא המחנה הגדול של נערים ונערות לומדים, ובתוכם רבים מאד מבניהם של חברי ההסתדרות, מחוץ למסגרתה והשפעתה וצנורות חינוכה של הסתדרות העובדים. האם לא הגיעה השעה לתקן את המעוּות הגדול הזה? האומנם נטיל על ההסתדרות להוסיף ולהעלים עיניה ממחנה נוער זה, שחלקים גדולים ממנו עתידים להיות עובדים ושדרכם היא לתנועת העבודה המאורגנת בהסתדרות? האומנם לאורך ימים תזניח ההסתדרות את הנוער הלומד ולא תחיש להשלים את המפעל של ארגון כל הנוער, אשר דרכו לתנועת־העבודה, במסגרתה, כדמותה וכצלמה? עד אימתי תתקיים הפליה זאת בין הנוער העובד והלומד?

זה שנים רבות קיימות תנועות נוער לומד, מיסודם ובזכותם של המפלגות והזרמים בתוכנו, אשר השקיעו בכך ממיטב מרצם וכוחם, מגמתם העיקרית – להקים לעצמם מחנה־מילואים, דור המשך, נוער מחונך ברוחם, אשר יזרים דם רענן לשורותיהם וישמש צבא הגשמה ליצירתם. הרבה יש לזקוף לזכותם של הזרמים מטפחי תנועות הנוער, כי מצאו לפניהם שדה בור והם הצליחו להצמיח גרעינים טובים ומפוארים של נוער חלוצי מושרש בקרקע גידולו ומוכשר בכל כוח גופו ונפשו להגשמת היעוּדים הציוניים והמעמדיים, המונחים ביסוד תנועת העבודה. כבר הבשילו יבולים ראשונים לברכה, על שדה ההתישבות ועל שדות אחרים בתחומי הפעולה והחיים של תנועתנו.

אולם אליה זו קוץ מכאיב בה: מראשיתן גידלו תנועות אלה בתוכן גרעיני התבדלות מפלגתית וכתתית, אף התפתחו והגבירו חיילים על יסוד של מחיצה עבה ביניהן. נוער זה, אשר נולד וגדל על ברכי הזרמים הנפרדים, יונק את הוי הפירוד מראשית צעדיו ובדמו נמסכה זיקתו החיה ביותר, הנפשית ביותר, אל הזרם מחוללו, ורק זיקה ממדרגה שניה אל הכלל, אל ההסתדרות. מכאן המקור לגילויים שליליים קשים, המטביעים את חותמם על דמות התנועה בכללה ועתידה. השתרשות הוי הפירוד והעמקת תהומות בין אחים לחזון ולהגשמה, התחרות בחוץ ונכר בפנים. והרע מכל – השתלטות הדעה של “זו הדרך ואחרת איננה” והדבקת מעטה של קדושה למציאות זו, האסורה בנגיעה. לא פעם שומעים אנו קולות, כי אין דבר זה שייך להסתדרות, כי להסתדרות אסור לגעת בזה, כי טיפולו וחינוכו של הנוער־הלומד אך מונופולין של הזרמים הם. ואמנם, מסורת זו שנשתרשה והוגנה בעקשנות ע"י הזרמים היא, כנראה שמנעה עד עתה את הסתדרות העובדים מלפעול בענין הנוער הלומד.

הגיע הזמן לשנות את המצב מיסודו. תהיה כתנועת הנוער העובד תנועת הנוער הלומד: כללית ומסונפת להסתדרות העובדים!

יודע אני: לא קל יהיה הדבר. הזרמים לא ירצו לוותר על אחד התכנים החיוניים ביותר ואחד המשענים העיקריים של קיומם ופעלם כזרם עצמאי ונפרד בתוך תנועת העבודה. ויודע אני: לא מרוע לב ולא מקנאות מפלגתית יילחמו על שמירת הצורה הנוכחית של תנועות הנוער הלומד ועל שלימות הנכס המפלגתי החשוב, בצורת מחנה נוער דבק ומצומד לזרם ולדרכו, אשר כל־כך הרבה כוחות השקיעו בו; כי זהו צורך חיוני לכל זרם, כל עוד קיימים זרמים בתנועה. אך גם יודע אני: נעלה מעל כל ונוקב עד התהום הוא הצורך החיוני להסתדרות הכללית לאַמץ לה בעצמה את הנוער שלה, האמון על דרכה ויסודותיה, הגדל ומתחנך על ברכה, דבק בה וקשור אליה בזיק־ראשונות בלתי אמצעית.

הזרמים ודאי יילחמו בתוקף על נפש מסגרות הנוער אשר טיפחו וריבו, אך סוף־סוף יצטרכו לוותר על כך לטובת התנועה הכללית, כמו שויתרו עד כה – מרצון או מאונס – על אימוץ פלגים לעצמם מתוך הנוער העובד (פרט להשומר הצעיר) וכמו שבכלל ויתרו המפלגות בעבר על כמה מעיקרי פעולותיהן (“תרבות”, “החלוץ” ועוד), אשר היווּ לפנים אבני פינה ביסוד קיומן. ואם גם נניח כי התוכן היחיד המהווה את הדיפרנציאציה של תנועת הנוער הוא החינוך לקראת צורת ההתישבות של הזרם, שאליו היא מסונפת, הרי נשאלת השאלה: המצדיק דבר זה בלבד את היות תנועת הנוער קרועה ומפולגת ועומדת מחוץ למסגרת של הסתדרות העובדים הכללית?

למעלה הוא מכל ספק, כי עצם חינוך הנוער והנוער בעצמו יתעלו במידה מרובה אם לא יתחנך כל פלג מאביב שנותיו לצורה מסויימת ובתוך השפופרת הצרה של הזרם מחנכו, אלא יתחנכו כולם כאחד לדעת ולהכיר את כל הצורות הנהוגות בתנועת העבודה וילמדו לכבד את כל הזרמים הפועלים בה, ומתוך השפופרת הרחבה של התנועה בכללותה ילמדו לדעת את ההסתדרות, תוכנה ומגמותיה – ואז, מתוך הכרה ומחשבה עצמית, יברור לו כל אחד את דרכו, לכשיתבגר ויצא לחיים. ההפיכה הזו, לכשתקום, תשמש גורם ראשוני להעמקתו והעשרתו של חינוך הנוער ותשיב רוח מרענן ומטהר בקרב הדור הצעיר שלנו, אף תגביר במידה מרובה את השפעתו כלפי חוץ, כלפי אלפי בני הנוער שעדיין הם מחוץ למחננו ושלמחנה המפולג אין גישה אליהם. ומזה גם יתד ופינה לחיזוק ההסתדרות והכנסת זרם חי מרענן ומטהר לתוכה. אין על ההסתדרות אלא ללכת לקראת מאַוויים נאמנים אלא לאיחוד ולכלליות הפורצים משורות הנוער, ולקראת מילוי הצורך העמוק של ההסתדרות עצמה על כל חלקיה ויושלם המפעל של ארגון הנוער ברשות ההסתדרות, אשר תחילתו בהסתדרות הנוער העובד וסיומו בהסתדרות הכללית של הנוער הלומד.

כ“ג חשוון תש”ב.

ובכן זכינו כעבור שנתיים למשאל הידוע במפלגה¹ ושלושת רבעי שנה לועידת כפר־ויתקין, לקיום רשמי וגלוי של סיעה ב' בתוך מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואם לפני ההחלטה על איסור קיום סיעות במפלגה עוד היתה קיימת מידה רבה של התאפקות וסיעה ב' עם מנהיגי הקיבוץ המאוחד ערכו את כינוסיהם בחשאי וללא פרסום, הרי עכשיו, בפעם הראשונה, פורסמה הודעה רשמית בעתון על כינוס סיעה ב‘, אף נמסרה תמצית תוכן הכינוס והחלטותיו, כנהוג אצל כל התארגנות ציבורית קיימת. עתה נפל לגמרי המסוה שעטף את הויתה של התארגנות זו, המורכבת מאופוזיציה מפלגתית שבעיר ומהקיבוץ המאוחד – בחלקו הגדול – והנהגתו בראש, והיא התייצבה בגלוי, כמפלגה בתוך מפלגה, אף התעצמה לקראת הבאות בחיזוק ארגונה, בקביעת תכנית פעולתה ובבחירת ועדה מרכזית קבועה “לקשרים ולפעולה שבכתב”. יש, איפוא, צורך שנהיה גלויים גם אנחנו, כל אלה אשר אינם יכולים ואינם רוצים להשלים עם המצב הנוכחי במפלגה ואשר רואים בפעולתה של סיעה ב’ שורש פורה הרס והתפוררות ותגבורת פירוד ומלחמת־אחים בתנועת הפועלים.

אין איש אשר יוכל לטעון נגד זה, שישנו ציבור אנשים בתוכנו, הנבדל בכמה וכמה שאלות־יסוד מרוב התנועה והמתארגן ולוחם להגנת דעותיו ולהשלטת עמדתו במעשה ההסתדרותי והישובי. אבל אין בשום אופן להשלים עם זה, שאותו צבור האנשים יפעל במעשה נגד החלטות־יסוד מפורשות של ועידת התנועה ושל המוסדות המרכזיים הנבחרים שלה, בעודו נמנה על תנועה זו ובמסגרתה הוא חי ופועל. דבר כזה לא ייתכן בשום פנים. היכן הוא כאן “חופש הדעות ואחדות הפעולה”, אשר כינוס הסיעה כה הרבה לדגול בם, אם זה ימים רבים סיעה זו שוברת את אחדות הפעולה במפלגה, פועלת באופן מנוגד לה וגורמת להתשת כוחה וירידת קרנה? כיצד מבינה סיעה ב‘² את המושג “אחדות פעולה” במפלגה – הדגימה באופן בולט מאוד במועצת פועלי ת"א, בה אי־אפשר זה שנים לאַחד את פעולת חברי המפלגה, בעוד שבדרך כלל מתאימים יפה פעולתם של חברי סיעה ב’ עם זו של מפלגות אחרות, בניגוד למפלגתם הם. או שמא “אחדות הפעולה” – פירושה שהמפלגה כולה תקבל את דעות סיעה ב' ותתאים את פעולתה לעמדה של זו בשאלות השנויות במחלוקת?

נשאלת השאלה: כיצד יכול מיעוט במפלגה לאנוס את המפלגה כולה?

בועידת כפר־ויתקין התאספו שליחי המפלגה מכל הארץ והחליטו – פעם נוספת לאחר המשאל – לבטל את הסיעות במפלגה. פירוש הדבר, שאם ישנו ציבור־חברים במפלגה, אשר אינו יכול לקבל את הכרעת הרוב בשאלות ידועות ומנוי וגמור אתו לפעול לפי דעותיו ורצונו, כנגד דעתם ורצונם של ועידת המפלגה ומרכזה הנבחר – כי אז אין דרך אחרת מאשר היפרדות מהמפלגה. כי אז אין אנו יכולים לדור בכפיפת־תנועה אחת. כי לא תיכון שום תנועה, ואף מפלגת־מעמד בכלל, באין בתוכה משמעת אלמנטרית למרות כלל־התנועה על חלקיה השונים, והיא בהכרח צפויה להתנוונות ולהתפוררות. שום איש בעל הכרת ערך עצמי ורגש כבוד לתנועתו לא יוכל לאורך ימים לתאר את חייו הציבוריים באוירה כזו ובמציאות מייגעת ומדכאת כזו, השוררות במפלגתנו זה שנים ואשר החריפו ביותר בזמן האחרון, לרגל התבדלותה של סיעה ב', פרישתה ממוסדות המפלגה וכינוסיה והופעתה המפלגת בכינוסי ההסתדרות. למודי נסיון של שנים ותקיפי רצון להקים את המפלגה ולעשותה גוף שלם, בריא ומלוכד ומוכשר לתפקידיו, גמרו צירי ועידת כפר־ויתקין אומר, מלבד מתבדלים שהתבדלו גם מהועידה, לשים קץ למצב זה ולעקור מתוכנו באופן מוחלט את משטר הסיעות. אף אם יגרום הדבר לניתוח מכאיב מאוד בגופנו – היפרדות חברים אשר אתם חיינו ופעלנו רבות בשנים.

עברו חדשים רבים מאז הועידה בכפר־ויתקין. דברים רבים התרחשו מאז בעולמנו היהודי, בישוב ובציונות, ואף במפלגתנו פנימה נעשו מאמצים להבריא, לתקן, להרבות את ההבנה המשותפת, הוצאו כל האנשים הותיקים ממועצת פועלי ת"א והוכנסו חדשים במקומם, נעשו נסיונות לשוב ולהשיג את האחדות במפלגה – והנה הגענו לבסוף… למעמד אילת־השחר וכינוסה של סיעה ב' בתל־אביב.

לא ניתן לבאי מועצת ההסתדרות באילת־השחר לשוב לבתיהם עם הרשמים החזקים של היצירה הגדולה בהתישבות, אשר ראו במו עיניהם עם הסיור בגליל העליון, וניטל עליהם לשוב עם הטעם המר מאוד, אשר נשאר בפיהם לאחר היום המעשי והסיום של המועצה, שעמד בסימן פולמוס מועצת סולל־בונה. והפולמוס היה – לא בעניני דרך ועיקרים בסו"ב, כי אם בשאלה: 4 או 5 חברים לסיעה ב' במועצת סולל־בונה, בתוך ה־14 הנתונים למפלגה. על כך בילו שעות רבות בישיבות סיעת המפלגה במועצה זו, לאחר שכבר דנו בזה רבות בישיבות הסיעה במועצת ההסתדרות הקודמת (אשר נפסקה ולא נסתיימה לרגל בוא הידיעות על מרד הגיטו בוורשה), ועל זה התפוצצה ההופעה המאוחדת של המפלגה בישיבת הסיום של המועצה באילת־השחר, מחזה אשר היה לשברון־לב ולכלימה למפלגה כולה. וסמוך לכך חלה התכנסותה של סיעה ב' והתעצמות ארגונה לקראת הבאות, ומובן פירושה של זו בחיי המפלגה בימים הבאים.

נשאלת השאלה: לאן אנו הולכים?

והתשובה: אין לנו אלא לשוב לועידת כפר־ויתקין ולהציא לפועל את החלטתה: חיסול מציאות הסיעות בתוך מפלגת פועלי א"י.

חיסול הסיעות – פירושו לאו דוקא הוצאת חברי סיעה ב' (הסיעה היחידה הקיימת כיום במפלגה והשוברת את אחדותה) מהמפלגה, אלא קודם כל פעולה נמרצת ואינטנסיבית לבירור פנימי, חישוף הדברים המשמשים סלע מחלוקת בין סיעה זו ובין כלל המפלגה ונסיון ציבורי־תנועתי לגשר על פניהם בתוך המפלגה. עד עתה לא היה כדבר הזה. היו שיחות ומו“מ בחדרי חדרים, ואנו, קהל חברי המפלגה, רק שמועות רחוקות שמענו על תוכן הדברים ועד תכליתם לא הגענו. ברצוננו אנו, חברי המפלגה הנבחרים לועידה ולמועצה, להיפגש פנים אל פנים עם חברי הסיעה המתבדלת על הדברים שבגללם באה התבדלותם, נדע אותם, נדון בהם – ונבוא לידי מסקנה והכרעה. זה יהיה המבחן למפלגה כולה ולסיעה ב' בתוכה בפרט. אם אפשרי הדבר שהסיעה תקבל את הכרעת המפלגה בענינים הנדונים – הרי אין מקום לסיעה מתבדלת, עם האטריבוטים של מפלגה וכל הנגרר אחריהם, בתוך מפלגת פועלי א”י. אך אם יש שאלות־יסוד כאלה, שבהן אין הסיעה מוכנה לקבל את הכרעת המפלגה והיא אומרת לפעול בהן על דעתה שלה, בניגוד למפלגה – הרי ברור שאין אנו יכולים להיות במפלגה אחת ואין מקום לסיעה ב' במפלגת פועלי א"י. זהו הפירוש הנכון של החלטות כפר־ויתקין, והגיעה שעתן ואין לדחותן עוד.

זוהי, איפוא, האלטרנטיבה היחידה העומדת לפני מפלגת פועלי א"י: משטר של הכרעת המפלגה בכל עניני המעשה הציוני־סוציאליסטי, גם כשיש מיעוט הנבדל בדעתו מדעת הרוב, או היפרדות המיעוט הזה מהמפלגה, כשאינו יכול לקבל את הכרעת הרוב. דרך שלישית, זו שנקטו בה המפלגה וסיעה ב' גם יחד: המשכת המצב הקיים ללא קץ וגבול – לא תיתכן בשום אופן, וקהל חברי המפלגה יתקומם נגדה בכל כוחו.

יודע אני מה גדול הוא האסון של כל פירוד חדש בתנועתנו, ומה גם בימינו אלה; מה גדולים היו מאז ומתמיד מאמצי האיחוד והאחדות בתנועת הפועלים בארץ, עד שלשם־כך נעשו ויתורים והובאו קרבנות לא־מעטים מצד חלקים שונים של התנועה. אך לכול יש גבול, וגם לויתורים וקרבנות, ועל כל פנים – אין להביא קרבן את מפלגת פועלי א“י עצמה. כי משטר הסיעות, כפי שנתגלתה בתוכנו בשנים האחרונות, מות בו למפלגה, ואין דרך אחרת מאשר לעקרו מן השורש, ואם גם זה יגרור קריעת חלק נכבד מהמפלגה. מוטב לה למפלגה לקטון במספרה ובלבד להיות מלוכדת ושלימה ומחושלת כולה לפעולה חיובית מלאת און ועצמה בכל שטחי היצירה והמלחמה של הציונות הסוציאליסטית, מאשר להיות – כבשנים האחרונות – מפלגת הרוב, הנהרסת מבפנים ע”י מלחמת־אחים תמידית. ואולי יגדל אז כושר פעולתה ויכולת תנופתה, לרכוש לב המוני פועלים ונוער, העומדים עד היום מחוץ לכל מסגרת ציבורית־מדינית, ואולי יעצם אז כוחה המוסרי הפנימי עד כדי פרישת כנפי השפעתה על רבבות הפועלים, אשר גילו עד כה את אימונם במפלגת פועלי א"י, מבלי אשר נצטרפו למעשה לשורותיה.

מופרכת היא הנחתם של י. גוטהלף, במאמרו ב“קונטרס” ד‘,³ ושל יחיאל הלפרין המשיג עליו, שזאת היא “אשליה מוטעית, שכאילו ייתכן מצב שלא נהיה יחד”. ייתכן וייתכן. זה מכבר אין אנחנו ביחד. מאז החל השטן מרקד בכתלי בית־ברנר⁴ והיוצר משטר הסיעות בתוכו, ואחר־כך בכל הארץ. איננו ביחד, אלא עומדים זה מול זה כשני צדדים לוחמים. מאז החלו במוסדות הסתדרותיים צירופים כאלה, שחברי סיעה ב’ מצביעים יחד עם מפלגות אחרות נגד מפלגתם הם – אין אנו ביחד. ועל אחת כמה וכמה עכשיו, לאחר שסיעה ב' התגבשה בכינוסה בצורה רשמית וגלויה כגוף פוליטי עצמאי, עם מועצה בת 35 חברים ומוסדות מנהלים מתוכם – אין אנו ביחד.

ייתכן כי ישנם בינינו חברים החוזרים בהם מהחלטת ועידת כפר־ויתקין והמוכנים להשלים עם משטר הסיעות וליישב יפה את דבר קיומה של סיעה ב' על צביונה המפלגתי הנבדל בתוך מפלגת פועלי א“י. הד לכך מצאנו במאמרו הנ”ל של י. גוטהלף. ייתכן כי ישנם חברים – אם בציבור הרחב ואם במרכז – הסבורים כי נשתנו המסיבות, נשתנו התנאים, ועמהם נשתנה היסוד להחלטות כפר־ויתקין, ועתה יש לבטל אותן והיו כלא היו. אם אמנם כך הדבר – הרי יש לכנס בכל ההקדם מושב שני של הועידה, או גם להשמיע על בחירות חדשות לועידת המפלגה, אשר שאלת הסיעות תהיה יסוד להן. יבוא הציבור ע"י נבחריו ויכריע – ובל תיעשה החלטת הועידה פלסתר ללא כל יסוד חוקי וחברתי־ציבורי.

למרות שמפלגתנו הובאה עד דכא ע“י מלחמה פנימית ממושכת, מבלי אשר העומדים על־יד ההגה מצאו להם כוח לעמוד בפרץ, – עוד רבה אמונתנו בכוח־החיים אשר במפלגת פועלי א”י, לקום ולהתרומם ולכתוב שו, כבעבר, דפי־זוהר בדברים הימים הבאים עלינו. רבה אמונתנו ועז רצוננו לראות את המפלגה והיא מתנערת מחולשתה ומתגברת לקראת חיים מפכים בזרמם ופעילות שופעת עצמה ומרץ, להיותה בית לכל הנמנים על דגלה, החיים ופועלים בתוכה מתוך חופש דעות ואחדות המעשה, להיותה – כמקודם – הולכת בראש היצירה והמלחמה של הפועל ושל המפעל הציוני כולו, להיותה מוכנה לקראת התפקידים הגדולים היעודים לה בימים הבאים.

אב תש"ג.

א.

בכל הכיבושים הגדולים אשר השיגה ההסתדרות בכל שנות פעולותיה – לא עלה בידה עד היום לכבוש שדה אחד, הלא הוא – לב הפועל בהמוניו. לא נכבש לב הפועל ללמוד את הסתדרותו, להכירה מקרוב ולדבוק בה, בשנות שפל כבשנות גיאות. והיום, אף היום – עומדת מחלקת ההסברה שבועד הפועל של ההסתדרות – על אף פעולותיה המגוּונות בקרב צבור הפועלים, המכוונת להביא את דבר ההסתדרות ורוחה אל כל פינה ופינה שבמחנה העבודה הרחב – נבוכה ותוהה לבעיה הגדולה והחמורה הזאת.

ודאי: רבות הן הסיבות שגרמו לכך: פעולת חנוך והסברה בלתי מספיקה בקרב הצבור, חוסר קשר ישיר בין מנהיגי ההסתדרות ועסקניה לבין המוני הפועלים, אי התאַמת הכלים ההסתדרותיים לפעולת ההסברה בצבור עד כה (מחלקת ההסברה בועד הפועל הוקמה רק לפני כשמונה חדשים), חוסר אנשים מתאימים לכך בתוך עסקני האגודות המקצועיות, אנאַלפאַביתיות עברית אצל רבים. אך יש רגלים לדבר שזה עוד לא הכל, ולא עוד אלא שמשהו עיקרי הוחסר מן הספר; יש יסוד לחשוב שאף הפעולה האינטנסיבית המרוכזת שהחלה בה מחלקת ההסברה שליד הועה“פ, אף בהגיעה לשיא יכלתה, לא תוכל – היא בלבד – להביא את ההפיכה הנדרשת בשטח זה בהסתדרות ולשנות את המשהו החסר מהיסוד. ומהו? – היטיב לקלוע דבר זה אחד החברים באחת הפגישות: “יש דיספרופורציה עמוקה בין המתהווה בהתישבות העובדת ובין זה שבמקומות העבודה בעיר” וש”יש לטפח את הקשר בין מקומות העבודה להתישבות העובדת", והיטיב מאד אותו חבר מאגודת פועלי העץ בתל־אביב, אשר במסיבה שנערכה בגבע לכבוד המבקרים מאותה אגודה – אמר: “כאן שורש ההסתדרות”. ואכן, השורש הזה הוא שחסר בתוך המחנה הגדול של פועלי העיר, ובלעדיו שוא עמלו העמלים להכניס רוח אחרת ולהבריא מיסודו את המצב החברתי, התרבותי והסתדרותי של פועלי העיר.

ב.

הזרעים המעטים של התנועה הקואופרטיבית בעיר, אשר נזרעו פה ושם בארצנו על ידי עסקנים ומוסדות שונים לפני כחצי יובל שנים – גרעינים של אותה שאיפה טמירה לשינוי־ערכין בחיי פועלי העיר היו טמונות בהם. אם כי אולי לא בכוונה מפורשת מצד המייסדים, הגרעינים האלה הלכו ורבו עם רבוי ההתחלות השיתופיות במלאכה, חרושת ותעשיה ועם גידול המפעל הקואופרטיבי בארץ. אפס, בה במידה שפרץ וגדל המפעל הקואופרטיבי, הלך והתרוקן מגרעינים אלה, אף הלך והתרחק מהמהות האמתית של יצירה משקית־חברתית פועלית, בדומה לזו שקמה בחקלאות.

מובנת היא העובדה, כי מראשית מפעלה הקואופרטיבי העצמאי של תנועת הפועלים הוערו כל מאמצי כוחה וסגולות הנפש והחזון האצורות בה אך ביצירה המשקית החקלאית, להיותה השורש לכל הויתנו בארץ ויסוד לכל הבנין אשר יקום. אך לא מובן ומשגה פטלי הוא כי הוזנח כליל המפעל הקונסטרוקטיבי העצמאי של הפועל בעיר מראשיתו; ואף בהמשך השנים, כאשר היצירה המשקית בהתישבות כבר יצאה משלב של התחלות ועמדה על רגליה, והמעשה ההסתדרותי הכללי פרץ ועצם בארץ – כאילו הוסחה דעתה של התנועה מהיצירה השיתופית בעיר, והנוצר בשטח זה לא נתלווה מיטב מחשבתה ופעולתה של התנועה, ונעזבה לנפשה. היא היתה בעיקר לנחלה פרטית של נושאיה ועסקניה, אשר אמנם גדולה זכותם בחיל הרב שעשתה, אך לא הובלה בדרך היעוד האמתי וההיסטורי של תנועת הפועלים בארץ, הלא היא הדרך של הקמת תאים חברתיים־משקיים על יסודות של שויון וצדק – כאשר הנם משקי העובדים החקלאיים – ואשר יהיו ליסוד לחברת עובדים חדשה בעתיד. ועד היום לא קנתה היצירה השיתופית בעיר אחיזה במחשבתם ופעילותם של הוגי תנועת הפועלים ונושאי דברה ושל פעילי התנועות ההסתדרותיות ותנועות הנוער. וכה התפתח המפעל הקואופרטיבי בעיר והגיע לידי כך, שגברו בו היסודות הקפיטאליסטיים עם כל אביזריהם (חברים־שותפים מועטים עם פועלים שכירים מרובים; מעמד שונה לגבי שכר וקביעות בין חברים לבין פועלים; אפשרות של חברות רק למשקיע סכום כסף גדול, ועוד) ומרובה הסכנה להתחמקותם הגמורה ממקור מחצבתם והפיכתם לרועץ לתנועתנו. וכה, אחרי שנים של טיפול הסתדרותי בבעית הקואופרטיבים ללא כל תושיה – הורמה לבסוף הצעקה הגדולה במרכז הקואופרטיבי הגדול ביותר, בתל אביב, באשר הסטייה הגיעה כנראה לשיאה; והוחלט על שורת אמצעים כדי לסלק מהקואופרציה את העבודה השכירה וכל אביזריה. עד כמה יעלה בידי ההסתדרות לתקן את המצב בקואופרטיבים – ימים יגידו. על כל פנים, הקואופרטיבים היום, עם כל היותם מפעלים חשובים בידי גופי־פועלים, הרי הם רחוקים מאוד מאותם הגרעינים של יצירה חברתית־שיתופית, שהיו מונחים בראשית היצירה הקואופרטיבית ומאותה השאיפה הטמירה של תנועת הפועלים ליצירת תנאים חברתיים־משקיים בעיר, אשר יהיו מעוז ומופת לשינוי־ערכין בחייו של הפועל בעיר. ברור, הכשלון הגדול של המפעל הקואופרטיבי הריהו תוצאה ישירה מהתעלמותם של דבּרי תנועת הפועלים ונושאי התנועות ההתישבותיות מעצם הרעיון והמעשה של היצירה השיתופית בעיר.

מנין התעלמות זו? מה הסיבה שהמפעל הקואופרטיבי הוזנח מראשיתו ועד היום על ידי הכוחות החיוניים שבהסתדרות?

ג.

כל המתבונן מקרוב אל דמותו של כלל צבור הפועלים בארץ – יבחין את העובדה היסודית של התחלקותו לשני מחנות נבדלים בצורת חייהם, במשטרם החברתי והכלכלי ומבנה עולמם ביחסי אדם לחברה, תרבות וחינוך. הרי כאן שני עולמות נפרדים בחיי המעשה וההגשמה, אשר מאַחד אותם – מלבד יסוד העבודה המשותף – הרעיון הכללי של הציונות הסוציאַליסטית ומלכדים אותם הכלים הצבוריים־ארגוניים, שהם הנם מקורות העשיה והחיים של כל מפעלנו, הלא הן ההסתדרות והמפלגה. אלה הן המבריחות את שני החלקים ועושות אותם מעמד אחד, גוף ציבורי מאוחד; וחזקים הם הנימים המקשרים כיום את שני החלקים האלה אהדדי ומהוים את הרגשת החברות והשותפות לגורל וליצירה וליעוד בין אנשי־ההתישבות לבין צבור העובדים בעיר ובכפר. יחד עם זה צריך להיות ברור לכל מי שחושב על עתידות מפעלנו, כי במהלך הדברים היום אין מה שיזין את יחסי השותפות והרגשת החברות ההדדית ואת אחידות התנועה על שני חלקיה לאורך ימים. לא לאורך ימים יחזיק מעמד גשר־משלב המתוח על פני שתי צורות חיים מנוגדות, שבהם התערו אנשי ההתישבות מזה ופועלי העיר מזה. ואדרבה: שנות הגיאות הגבירו את האותות של השתרשות צבורי העובדים שמחוץ להתישבות, לכל סוגיהם, בהווי ובמשטר הקיים ואין בין צורת חייהם הם לבין זו של יתר תושבי העיר ולא כלום. נראה בחוש שהולכת ומעמיקה, הדיספרופורציה בין המתהווה בהתישבות העובדת ובין זה שבמקומות העבודה בעיר. האין מפלט מקרע עמוק זה במחננו, אשר אותותיו ילכו ויגברו בימים הבאים? האמנם גזירה היא ויש להשלים עם כך, שצבור פועלי העיר ישולב לתמיד במשטר החיים של העולם הישן ולא ישתף את עצמו בהפיכת פני חברת העובדים, אשר מכשיריה הם משקי ההתישבות החקלאית?

ד.

מה מוזר כי דבּרי תנועת העבודה לא נתנו את דעתם על בעיה גדולה זו מאז ועד היום הזה, ואין מתעוררים על כך גם היום, כאשר עמידתם התנועתית והחברותית של פועלי העיר בכללם וסטייתם של הקואופרטיבים בפרט, מעלות לפני התנועה כולה את ההכרח הדחוף להעמיק חקור בכל זה ולעמוד בפרץ? מדוע לא תופנה תשומת־לב ראויה ולא תוקדש התאמצות הולמת למען הקים בתוך הערים תאים של חברת פועלים שיתופית, המושתתים על היסודות וההווי של קבוצה בהתישבות (לאו דוקא על יסוד משק חקלאי בסביבת העיר, אלא על יסוד מלאכה וחרושת וכל משלח־יד בתוך העיר גופא)? מדוע זה – שואל אני – לא ייתכן להקים קבוצה וקיבוץ ממש בכל מקצוע מהמקצועות הנתונים כיום בידי קואופרטיבים, שאינם אלא סילוף של חברת עובדים שיתופית, המושתתת על היסודות המקוריים של תנועתנו? מדוע נתנו כי ענפים חשובים במקצועות הכלכלה בעיר ייכבשו על ידי גופי פועלים שאין שום אידיאל חברתי־צבורי מחיה את מפעלם ושרק אינטרסים פרטיים להם. תחת אשר אפשר היה להושיב עליהם קבוצות פועלים שמגמתן: משק שיתופי־קיבוצי, חיים קומונליים וזיקה ללא־סייג לעיקרי התנועה ולמוסדותיה? – ומפליא ומעציב ביותר, שגם התנועות ההתישבותיות הזניחו כל השנים את העיר ולא ראו להכניס מאורה של היצירה החקלאית גם אל תוך העיר ולהבהיקה מהמתהווה ומתרחש – במשק ובחברה – בעולם ההתישבות.

ואם קם לפני שנים אחדות קיבוץ עירוני בתל־אביב, הכולל עובדים מכל הסוגים וחותר להווי חברה קבוצתית במשק העיר – האם מצא הדבר הד חי וראוי בתוך קהל הפועלים התל־אביבי בן ארבע הרבבות? או החשו מזכירויות הזרמים ההתיישבותיים – שגם הן בתל־אביב מקומן – לעמוד לימין נסיון נועז בדרכו להגשמה? והרי ברור שאין למפעלים מעין זה סיכויים להגשמה בלי עזרה ופעולות מצד ההסתדרות ובלי שיתוף פעולה מצד נושא ההגשמה של החברה החדשה בהתישבות.

ודאי: אין הרי פיתוח תנועה קבוצית בעיר כהרי פיתוחה של זו בכפר, שהרי שומה כאן לזרוע גרעיני חברה שהיא בניגוד לצורת החברה הקיימת סביבה; ושוּמה כאן ליצור ולפתח תאים שיתופיים מתוך קשיים רבים וניגודים גדולים, ומתוך התגברות על הפיתויים של הקנין הפרטי, הקורצים מכל עבר ופינה, לעומת חיי העמל והעדר רכוש פרטי, שהם יסוד מוסד לכל חברת פועלים שיתופית. ולא קטנים מהם המכשולים הפסיכולוגיים המונחים בדרך זו, ולא מעטים הכשלונות הצפויים בראשית הדרך. למרות כל התנאים והנסיבות המקשים על יצירת חברה שיתופית בעיר והמגדילים את מנת המאמצים, הסבלנות והחוסן הנפשי, שבה צריך להצטייד כל הנלוה עליה – הרי אין ספק שיש לה עתיד בעיר, ועתידה היא להצליח ולהגביר חילים, אם רק היו לה נושאים ראויים, אשר יראו בזה יעוד גדול ותפקיד־חיים כאחד, ויהיו מלאים להט וחזון ויהיו עשויים לבלי חת, כדוגמת חבריהם שבהתישבות. ומאידך, ישנם בעיר תנאים מקילים רבים ליסוד רשת גדולה של מפעלי משק קבוצתיים, הלא הם משלחי־היד המרובים שהם חיוניים לכל ישוב קיים ושמתן שכרם בצדם, מבלי שיהיה הכרח לעבור שנות מצוקה ומחסור ותלות בתקציב, עד שהמשק יתחיל לשאת פרי, כבחקלאות. גם סלולה יותר הדרך הכלכלית וצפויים פחות גרעונות שהם פרי כל התחלות במשק חקלאי ופרי פגעי טבע, וצפויים פחות לסבל מחמת העדר מוסדות חיוניים לכל ישוב תרבותי, כאשר בכל תקופת־יסוד של משק חקלאי. ולעומת כל הקשיים – מה רב יהיה הסיפוק של נושא המפעלים האלה כאשר יצליחו, כאשר יעלה בידם להקים ולבסס מפעלים משקיים־חברתיים בריאים, אשר ישמשו מופת ודוגמה ורבים ילכו בעקבותיהם, עד אשר יהיו ליסוד ניכר ומורגש ומשפיע מאוד בחיי העיר. וברבות הימים, לעומת הפיתויים של חיי העיר הנוכחית – מה רבים יהיו הפיתויים של חיי החברה השיתופית, המעניקה לחבריה את ההנאות הגדולות שבשמחת יצירה, חיי אחוה ושיויון, סיפוק כל צרכי חינוך, תרבות וחברה בדרך שיתופית – הנאות שאין בידי כל חברה אחרת להעניקן.

לאחר נסיון של 33 שנות חברה שיתופית בחקלאות – אין כל ספק שמסוגלת חברה שיתופית של עובדים ליזום, לבצע ולנהל בהצלחה כל מפעל־חרשתי ותעשיתי, כגדול כקטן, ללא כל חשש. גם הנסיון המשקי של מפעלי התעשיה בכפר והקואופרטיבים בעיר מוכיחים. וגם לא ייפלא אם חברות הפועלים השתופיות יגלו במפעלי החרושת יתר־יכולת ויתר יעילות (בדרכי עבודה, אפני ייצור ושיווּק) לעומת אחרים, כאשר גילו זאת בחקלאות.

נשארת שאלה אחת גדולה: המימון. כל מפעל מלאכה וחרושת דורש השקעות גדולות והון־חוזר. וכל קואופרטיב שיהיה לקנין קבוצת פועלים דורש סכומים גדולים להשקעה. מאין אלה יימצאו?

התשובה היא: המוסדות הלאומיים וההסתדרות. הקמת רשת גדולה של מפעלי מלאכה וחרושת של פועלים בעיר – היא עבודה ציונית גדולה, אשר תשמש מנוף לקליטת עליה ויצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים ויציבים להמוני פועלים. כמו בחקלאות כך גם בחרושת ומלאכה – כל מפעל שיתופי ישמש יריעה, אשר מטבעה להתחבר ככל האפשר, לגדול ולשמש מקור פרנסה וחיים למספר יותר גדול של יהודים, מאשר המפעל הפרטי. כי־על־כן ראויה עבודה זו, כי הסוכנות היהודית תקבל עליה את עול תמיכתה הכספית, כאשר היא עושה בחקלאות. מאידך – על ההסתדרות לחשל מנוף כספי גדול לפיתוח חרושת ומלאכה ברשות פועלים, לקראת הימים הבאים, ימי פתיחת השערים ותגבורת העליה והמרצת קצב העבודה והבנין בארץ. בכוח ההסתדרות לרכז הון עצמאי מתאים לפעולה גדולה זו, גם למשוך לכך הון מסחרי (ובנדון זה יתרון לחרושת על חקלאות). וכבר עוסקת ההסתדרות בבעיה גדולה וחשובה זו (עיין “פנקס”, אלול תש"ג).

ה.

הדיונים המרובים בהסתדרות על המצב התנועתי־צבורי של פועלי העיר ועל הקואופרטיבים העלו אמצעים חשובים לתיקון המצב, אולם חסר בהם העיקר: תיקון יסודי־מהפכני לשינוי פני צבור הפועלים העירוני על ידי כך, שיזרום לתוכו וישתרש ויתאַזרח בו במידה גדלה והולכת היסוד של חברת פועלים שיתופית, המושתתת על העובדים של משקי התישבות העובדים, אז, רק אז, תחלש ותיעלם הדיספרופורציה העמוקה שבין המתהווה בהתישבות העובדים ובין זו שבמקומות העבודה בעיר, ונהפוך הוא, כי יומתחו צנורות גומלין בין שני הסקטורים של תנועת העבודה, וקרבת הצורה שבין החברה השיתופית העירונית לבין ישובי העובדים בכפר תגביר את הקשר ההדדי ביניהם. המפעל החלוצי בעיר ישפוך מרוחו על כל קהל העובדים שבעיר וישמש יסוד והתחלה להתחדשות ולמפנה במגמת פניהם לקראת העתיד. אז יבוא גם שינוי עצום בתכונתם ומעמדם של מפעלי הקואופרציה, אשר יישענו ברובם הגדול על גופים קבוציים, הגדלים מתוך קבלת חברים חדשים וקליטת עליה; וכל הבעיות הקשות המסבכות כיום את הקואופרטיבים – תיעלמנה ותישארנה נחלת העבר בלבד.

פעולה במגמה זאת בעתיד הקרוב בתנופה גדולה ובשיתוף מרכזי ההסתדרות והכוחות היוצרים שבתוך תנועת הפועלים בכוחה ליצור את הגרעין לצורת העתיד של חברת העובדים בעיר, אף להשיב רוח מטהרת על קהל פועלי העיר בהווה ולחשל השפעה מכרעת על דמותם ועל מגמת פניהם לקראת ימים יבואו.

כסליו תש"ד.

אל חברי הותיק בקבוצה הותיקה.

מה גדולה היתה הפתעתי בראותי את שמך בין המשתתפים והיושבים־בראש באותו כינוס־מפלגים, ב־20 במאי 1944.

שאלתי־קריאתי הראשונה היתה: מה ראית על ככה, להיבדל ממני, חברך העומד אתך בעבודה ובמלחמה וביצירה זה שלושים שנה ומעלה? מה קרה כי מצאת פתאום שדרכינו נפרדות וכי איננו יכולים לשבת עוד בכפיפת מפלגה אחת? התוכל לבאר זאת לי, לעצמך?

התזכור? שנינו, אתה ואני, היינו הצירים מחולדה, מקום עבודתנו, לועידה הראשונה של פועלי יהודה בעין־גנים, בשנת 1911, זו ועידת־היסוד להסתדרות פועלי יהודה, שממנה צמחה הסתדרות הפועלים החקלאים וממנה – ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

וכעבור שנים נמצאנו שנינו בעבודה ובשמירה ברחובות המושבה.

ואחר־כך הלכנו יחד, עם עוד חברים, והקימונו את גן־שמואל, זה המשק הקבוצתי, מהראשונים בארץ. ודאי תזכור את רוב התלאות, הקדחת והקרבנות שלוונו בדרך זו.

שנינו, אתה ואני, היינו בין מניחי היסוד להסתדרות ומתוי דרכה, להתישבות עובדים, למלחמת הפועל ויצירתו במושבה ובמשק העצמי. שנינו היינו בין אלה, אשר הקדישו את חייהם להקמת חברת העבודה ולטיפוח צבור־פועלים גדול, אשר ידיו רב לו בכל מקצועות הבנין והיצירה בישוב ובציונות ואשר בכוחו הגיע עד הלום. והנה עומדים אנו בעבודתנו זו ללא־ליאות וללא־רתיעה למעלה משלשים שנה, אתה ואני, כל אחד במקומו וסביבתו. לא תש כוחנו ולא פגו אמונתנו ובטחוננו בדרך זו, שאנו הולכים בה, מאז ועד היום הזה.

מה ראית על ככה להיבדל ממני פתאום כיום הזה? מה קרה?

הן אינני מאמין כי נתפסת לעלילה חסרת השחר שנשמעה באותו כינוס: כי נמצאתי מתכחש לעצמאות מעמדית של הפועלים, כי נרתעתי מפני עצמאות הפועל בחינוך, כי מפחד אני מפני האידיאה, כי הולך אני בקו של חוסר הישענות על הפועל וכו' וכו' – כל אותו המלל הנודע של אבירי־שפתים מימים ימימה. מי כמוך יודע עד מה אין כל יסוד לתלות בי, בדיוק כמו בך, בוקי־סריקי אלה; מי כמוך יודע עד מה מגוחך הוא למנות את אלה, אשר הקימו והעלו את הכוח הגדול הזה של הפועלים בארץ ושעד היום הם העושים והמעשים העיקריים במפעליו – בין המתכחשים והנרתעים והפוחדים. יודע אתה יפה, כי אני, לא פחות ממך, נאמן לפועל וליעודו, בארץ ובציונות, וכי מקיים אני זאת כל הימים ועד היום הזה, במעשה שאנו עומדים בו יחד, אתה ואני.

מה, איפוא, ראית על ככה לקום עתה ולהיבדל ממני? איך מלאך לבך להזדהות עם כל אותם דברי־הבלע שניתכו באותו כינוס עלי ועל חברי העושים עמדי?

יודע אני את חטאי הגדול: אני שולל את הסיעה, את הפלגנות, את ההתגודדות בין חברים לחזון אחד ולמעשה האחד. האם בגלל זה? הכה דבוק אתה לסיעה? הכה נחוצה היא לך? ומה ראית על ככה להיבדל ממני? מה מפריד ביני ובינך?

“מלחמת אידיאות”?

איפוא ומתי היתה מלחמה כזאת? מתי נפגשנו אני ואתה בויכוח רעיוני? אינני זוכר דבר כזה. ודאי, לא תמיד היינו תמימי־דעים בכל השאלות, לא פעם היו בינינו ויכוחים בשאלות שונות, אשר לא תמיד נחלקו לפי החתך הסיעתי, – אבל מלחמת דעות מאן דכר שמיה בתוכנו? עד כמה שאני זוכר כל פגישותינו בשנים האחרונות עם סיעה ב' – עיקרן סבב על הציר של ענינים ארגוניים, על מלחמת אחוזים בין המפלגה והסיעה. אשר עמדה על כל חצי ועל כל רבע אחוז שהגיע לה, לדעתה, בנציגות פה ושם. הן זוכר אתה ודאי את ישיבות סיעת מפלגת פועלי ארץ־ישראל במועצת ההסתדרות שהתקיימה לפני 10 חדשים באילת־השחר (אתה הלא היית נוכח בהן), במה עסקו הישיבות האלה במשך שעות רבות? – לא בחוקת סולל־בונה, שצריכה היתה להתקבל באותה מועצה, אלא במחלוקת ה“אידיאית” הגדולה: 4 או 5 נציגים לסיעה ב' בין 14 חברי המפלגה שבמועצת סולל־בונה! ועל זה נתפוצצה אז סיעת המפלגה.

בודאי: ישנם חילוקי דעות בשאלות חשובות – כמו שהיו תמיד, מבלי שהפריעו לשלימות המפלגה – וטבעי הדבר שיהיו, ואיש מאתנו לא נשא את נפשו למציאות המופלאה שבהשומר הצעיר, אשר מעולם לא היו בו ואין בו עד היום כל גיווני דעות וכל חילוקי־דעות בשום שאלה מן השאלות. ויודע אתה היטב שמעולם לא עלה על דעת איש מתוכנו להרהר על כך, שלכל אדם וחוג בתנועתנו הזכות הגמורה שתהיה להם דעה משלהם בכל עניני המעשה והתנועה ושיילחמו על דעתם. השאלה היא רק (אכן, גם לא היתה זאת שאלה מעולם, עד שבאה הסיעה והמציאה אותה): מה הדין במקרה של חילוקי דעות? האם לא אלמנטרי וצודק ויחידי הוא הנוהג הקיים מאז ומעולם בכל ארגון חברתי דימוקרטי, וגם בתוכנו, כי במקרה של דעות שונות מכריעה דעת הרוב, וכאשר יוכרע כן יקום? האפשרי הוא קיום כל חברה וכל תנועה – ואף מפלגת־מעמד בכלל – בלי שיהיה לה כוח הכרעה, בלי מרות הכלל על הפרט והרוב על המיעוט? היעלה על דעתך שיכול להיות אחרת, שכל איש וכל חוג הישר בעיניו יעשה ויפעל נגד החלטת הרוב, שהיא כהחלטת הצבור כולו? היש לזהות משטר כזה של הכרעה דימוקרטית עם דיכוי דעות הזולת, כפי שטורחים להסביר אנשי סיעה ב'?

מעולם לא ידעתי ולא שמעתי על חילוקי דעות רציניים ביני ובינך בשאלות־יסוד של תנועתנו ומפעלנו – והן אנחנו מכירים זה את זה עשרות בשנים. ואם באמת נתחדשו עלינו הבדלי־דעות כאלה – הבה נשוחח עליהם, נדון בגופם של דברים, נברר אותם לאמיתם, ורק אחר כך נראה אם באמת אין לגשר בינינו (מה מוזרה היא עצם המחשבה על כך: אתה ואני – אין גשר בינינו), ־ על מה ולמה, איפוא, קמת בפומבי ונבדלת ממני ויצאת בשער להילחם בי, עוד טרם דיברנו בינינו בעצם השאלות?

הנה הפרשה המדינית. שים נא ידך על לבך ואמור בכנות: האין אתה בכל לבך ונפשך עם התביעה של כל התנועה הציונית ושל העם – לעצמאות מדינית לישראל בארץ־ישראל? והאם לא היית גם אתה – יחד אתי – בתוך כלל הצבור, אשר נדהם להצבעת אותם החברים בועד הפועל של הסתדרות, שלא ייפית את כוחם להרים ידם כנגד הצגת התביעה הזאת בקונגרס הפועלים הבין־לאומי ע“י משלחת ההסתדרות? ואם כעבור זמן־מה תוקן המעוות הגדול הזה במועצת ההסתדרות – בכוח הלחץ של דעת הקהל בפנים התנועה – היכול להימחות הרושם הקשה והמזיק מאוד, בארץ ובחו”ל, של אותה הצבעה בישיבת הועה"פ של ההסתדרות, המסלפת את עמדת צבור הפועלים למצע המדיני הציוני? ומה גרם לכך? – אינני מאמין שחסרו לך בתכנית ירושלים־בילטמור אותן שלוש הנקודות, שנוסחו בהחלטות מועצת הסתדרות כתוספת לשלושת הסעיפים הללו. רק המשטר הסיעתי והחשבונות הסיעתיים הם שגרמו לכל הסיבוך המעציב והמזיק הזה בשאלה שהיא נקודת־המוקד של קיומנו ועתידנו בארץ. וזה שהוכיח בפעם נוספת ובצורה בולטת ביותר את אסון הסיעתיות במפלגתנו וההכרח בחיסולה.

ואף־על־פי־כן, גם לאחר הדברים האלה, גילתה המפלגה אורך־רוח ועשתה מאמצים להקל מעל חברי הסיעה את הדרך חזרה לשלימות ולשלום אחדות במפלגה האחת, בתנאי שעצם שאלת קיום הסיעה תוכרע בועידת המפלגה, שתיקרא כעבור חדשים לא מעטים. ואתה לא רצית להסכים לכך ובחרת לוותר על המפלגה שלך ועל חבריך, שאתם קשור אתה קשרי נפש, חזון ועבודה זה עשרות בשנים, ובלבד שהסיעה לא תתבטל, חס ושלום, לאחר שרוב התנועה יפסול אותה, האומנם עד לידי כך הגענו, חברי הותיק והטוב?

ועתה – לשם “אחדות־העבודה”. אינני מאמין, חברי, כי לא נקפך לבך, כאשר לקחת לעצמך ולחבריך במפלגת־הפילוג את השם הזה. תחושה אלמנטרית חברית־אנושית היתה צריכה למנוע אותך מליטול לעצמך שם שאיננו הולך אותך עכשיו, שפירושו וסמלו הוא – ההפך הגמור ממה שהנך עכשיו. התזכור את הימים ההם? – אלה היו הימים שלאחר מלחמת העולם הקודמת, ימי התעוררות תקוות גדולות לתקומה וגאולה. ואז נתקיים כינוס פועלים גדול במאמץ לאיחודם וליכודם של כל הכוחות הבונים. אכן, הוכתר המאמץ בהצלחה: קם אז איחוד ראשון בתוך צבור הפועלים הצעיר בארץ, אשר איחד לגוף תנועתי אחד, רב כוח והשפעה בתנועת הפועלים, בישוב ובציונות, חלקים שהיו עד כה מפורדים ומפוררים (אם כי לצערה ונזקה של התנועה נשאר אז חלק חשוב בצבור הפועלים מחוץ לאיחוד הזה), וליצור נאדר זה יאה מאוד היה השם “אחדות העבודה”, אשר מיצה באופן העמוק והאמיתי ביותר את תכנו ומהותו. התזכור את מעמד פתח־תקוה, עת הוכרז על הקמת המפלגה המאוחדת? התזכור אותו רטט־שבקדושה אשר חשנו כולנו ברגע ההוא, רגע הולדת אחדות העבודה, בעת אשר עברנו היין של תקומת ברית־אחים בציבור מפורד ומפורר? והיטב ידוע לך מה היה מאז השם הזה בציבור הפועלים ומחוצה לו.

והנה עתה, בשלהי מלחמת העולם השניה, כשמצד אחד אנו נתונים עדיין בתוך השואה האיומה שבאה על העם היהודי בגולה ומצד השני אנו עומדים במלחמה לחיים ולמות על שארית תקותנו בארץ הזאת, מתכנס שוב כינוס פועלים מכל קצוי הארץ, אולם דגלו אינו איחוד, דגלו הוא התפלגות ממפלגת המעמד, שבירת אחדותו של צבור הפועלים, פירור המעמד והתשת כוחו לקראת ימי־גורל באים. וכינוס־פילוג זה העיז ולקח לעצמו את השם “אחדות העבודה”!…

ולבסוף: האם העלית במחשבתך לקראת־מה אתה הולך? אתה מתכונן להרוס את הכוח, אשר הלך בראש אלה שהקימו את כל היש בארץ הזאת ואשר הדריך עד עתה את ההסתדרות, הישוב והמפעל הציוני, ולהקים במקומו כוח אחר, אשר יורכב מצירוף של המיעוטים בהסתדרות. אני כשלעצמי אינני מתאר לי, כי נתחוור לך פתאום שלא לך ולי לבנות יחד את בית ישראל ואת בית ציבור הפועלים בארץ, וכי יאה לך יותר לארוח לחברה עם השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל למטרה זו. קשה לי להאמין שאכן בלב שלם תצא עתה כנגדי בשער, להבאיש את שמי בצבור הפועלים ולידות אבנים – כאשר עושים רבים מחבריך החדשים – בי ובחברי, אשר יחד אתך נשאנו את המשא עשרות בשנים והבאנוהו עד הלום. זה לא ענין שבסנטימנט. זה ענין שבאחריות, באחריות ליצירה הגדולה והנפלאה – ההסתדרות. האומנם מאמין אתה כי יכולה ההסתדרות להיות מונהגת על־ידי צירוף של מיעוטים, אשר לא דרך אחידה וברורה בשאלות המדיניות הציוניות ובשאלות החברתיות והכלכליות הגדולות שבתנועה מאחדת אותם, אלא המלחמה במפלגתנו והשאיפה להגיע לשלטון בהסתדרות, בישוב ובציונות מאחדות אותם? האומנם לא ברור לך בתכלית הבהירות האסון אשר ימצא את ההסתדרות – ועמה את ההסתדרות הציונית ואת כנסת ישראל – אם באמת תצא מחשבתך לפועל ואתה וחבריך המתפלגים תכריעו את המפלגה?

צר לי מאוד עליך, חברי הותיק, כי נתת את ידך ואת שמך למעשה ההרס הזה בשעת הרת גורל זו בעולמנו.

בטחוני הוא, כי ידע צבור הפועלים להטיל את דעתו האחראית על מאזני המערכה ולסכל את עצת הפלגנים באשר הם שם.

י“ז סיון תש”ד.

ב. והשאלה במקומה עומדת

בכליון עינים חכיתי לתשובת חברי הותיק, לתשובה אשר תענה לי על שאלותי המטרידות ותבהיר את הגורמים אשר הניעו חברים שכמותו לפרוש מהמפלגה ומהחברים. שעמהם ובתוכם חי את חייו הרעיוניים־התנועתיים שלוש עשרה שנים ומעלה. והנה הגיעה תשובתו – ואוכזבתי מרה. תשובה לא מצאתי בה לשאלותי, ואך פולמוס־דברים, כפולמוס שאנו מוצאים כעת לרוב ברחובנו, שאין האמת הנפשית היסוד בו. רק מתוך כך יכול הוא להגיד בסוף דבריו: “זה לא מפחיד אותנו”. האומנם בשפה כזו נדבר בינינו, מתוך כנות וחברות גם יחד?

ובראשית דבריו: “ויותר מאשר בכל הזמנים צריכים אנו להיות מאוחדים לקראת הבאות ודרוכים למאמץ גדול להצלת שארית הפליטה מהגולה”. ולכן, מפני שצריכים להיות מאוחדים – קמים ומפלגים את התנועה? אל אלוהים, כיצד להבין זאת? האם לא ברור לאלקנה וחבריו, כי מה שנעשה בתנועתנו ובצבורנו כולו מאז 20 במאי 1944 רק מגביר ומרחיב את הפרץ והפירוד בצבור הפועלים? הלא די לשמוע את אשר מדברים באסיפות, לראות כיצד מכתימים חברים שבמשך עשרות שנים חיו אתם במפלגה אחת, ולקרוא כרוז מודבק מטעם סיעה ב' בחוצות תל־אביב – בכדי להשיג איזו תהום נכרה בין חברים לחזון ולהגשמה ע"י הצעד הזה של פרישת הסיעה. הלא זו היא תוצאה הפוכה בדיוק מהמטרה “להיות מאוחדים לקראת הבאות”. האם לא היה ידוע לאלקנה ולחבריו, שעצם קיום הסיעה ופרישתה – מובילים ישר לתוצאה הזאת?

למען האמת – ובתשובה לחבר אחר שהתקיפני על ה“מכתב לחבר” – אגיד ברורות: אין אני בוכה על פרישת הסיעה, עד כמה שהיא נוגעת לחברים שאתם אנו באמת מחולקים בשאלות־יסוד של תנועת העבודה והציונות. רק תוצאה טבעית היא ביחס לחברים מתל־אביב, למשל, אשר נמנעו מלהשתתף בכינוס הסיעה בחיפה (זה הכינוס אששר דחה את הצעת ההסכם עם המפלגה והכשיל סופית את המו"מ), מפני החשש שמא יקרה “אסון” והסיעה תקבל את הצעת ההסכם עם המפלגה. אין כל טינה בלבי על חברים אלה. כנראה, באמת אין מקום להם ולנו במפלגה אחת, מאחר שישנן שאלות־יסוד שבהן אין ביכלתם לקבל את הכרעת המפלגה, המתנגדת להכרתם. אבל יש ויש בי שוועה נפשית לאלקנה ולחברים שכמותו, אשר הלכו לקראת פילוג התנועה ומלחמת־אחים, ללא כל יסוד וללא כל שורש לכך. בנפשנו, בחיינו, בעבודתנו, במגמתנו, בהכרח עמידתנו המשותפת והמלוכדת נוכח גלי דם ואש של אויבים, ואף מול מזימות “ידידים” לקראת הכרעות בגורל חייו ותקותו של עמנו. ללא כל יסוד ושורש, שהרי אחים אנו, אשר יחד שמו פניהם לדרך האחת ולקראת המטרה האחת, הקשורים ביניהם ביצירת־חיים אחת ואחת היא האידיאה המחיה את פעלם, – אם גם ייתכן ויש חילוקי דעות בינינו בכמה וכמה שאלות (כשם שבלי כל ספק יש ויהיו חילוקי דעות בכמה שאלות חשובות בין חברי הסיעה עצמם). על זאת, על התפלגות מאוחדים תשווע נפשי, תשווע נפש כל מיצר בצרת תנועתנו בימים איומים אלה העוברים עלינו.

ועל שוועה נפשית זאת, על השאלה־הקריאה: מה ראית על ככה להיבדל ממני? – לא נמצאה התשובה.

לא רק בדברי התשובה של אלקנה, – בכל הדברים מדברי חברי הסיעה, אם בפה ואם בכתב, לא נשמעה תשובה לשאלה הנוקבת (היא השאלה אשר הפכה את דבר קיום הסיעה במפלגה לגיהינום ואשר הביאה סוף־סוף לידי ההכרח לחסל את הסיעתיות במפלגה): כיצד יכול להתקיים גוף צבורי – כל גוף אם גדול ואם קטן, אם מפלגת מעמד רחבה ואם מפלגה בעלת קולקטיביות רעיונית – באין כוח הכרעה בתוכה? כיצד יכולה לפעול תנועה צבורית, הנושאת באחריות להסתדרות ולתנועה הציונית ואשר יעודים היסטוריים על שכמה לקראת הבאות, באין היסוד האלמנטרי הזה של מרות הכלל על הפרט וחובת המשמעת להחלטות המוסדות המוסמכים של התנועה?

הרי זה ברור בהחלט שאין זו שאלה ארגונית גרידה – כפי שמנסים ללחוש אחדים מהמתווכחים בימים אלה – אלא שאלת היסוד לקיום כל תנועה ופעולה צבורית אחראית, ובלעדיה – ניטל כל יסוד הקיום. ואמנם תמונת־ההרס בעקב הסיעה במפלגה נבטלה לעין כל, ומשום כך כה גדולה החרדה בלב כל נאמני המפלגה, בלב קהל החברים הרחב. ומשום כך בשלה לבסוף ההכרה הברורה בהכרח עקירת צרת הסיעתיות במפלגה ויהי מה. זהו המקור להתקוממות הגדולה שקמה במפלגה נגד משטר הסיעות, ולא “עשיית חשבונות עם סיעה ב'”, כפי שא. רוצה לראות, באשר חיסול המשטר הזה – המשטר של חוסר הכרעה, חוסר מרות וחוסר משמעת – מתנה את קיומה הפיזי של המפלגה, פשוטו כמשמעו.

ובדרך זו לחיסול משטר הסיעות נעשו כל המאמצים מצד המפלגה להקל על חברי הסיעה את הדרך לשיבה אל שלימות המפלגה, לפעילות ושויון זכויות וחובות בתוכה. לא אחזור על פרשה זו. סיפר על כך בגליון “הפועל הצעיר” מח' באייר, האיש אשר פחות מכל יתר המדברים בענין זה יש יסוד כלשהו לפקפק באובייקטיביותו הגמורה, הלא הוא יצחק מאירסון מאשדות יעקב. מסיפורו מתברר, כי לאחר כל המו“מ הרב וההסכמה שבאה בעיקרי הסעיפים שעמדו על הפרק – עוד נשארו חוצצים בין השלום והאחדות לבין הפילוג ומלחמת האחים שלושת הסעיפים: 1) זמן קריאת ועידת המפלגה, 2) ועידת הבלתי־מפלגתיים, ו־3) ענין הפקדת המנדטים לאספת הנבחרים. בכל אלה הסעיפים הוצעו ע”י י. מאירסון לחברי הסיעה הצעות שהן ברוח דרישותיהם של חברי הסיעה. קרוב לודאי – לפי כל להט הנכונות לוויתורים למען שלום שהראו מנהלי המו“מ מצד המפלגה – שאילו קיבלו אותם חברי הסיעה היה המרכז מסכים להם. אך חברי הסיעה בכינוסם עמדו ודחו את ההצעות האלה, ובזה חתכו את גזר דינה של מפלגת פועלי א”י. אינני יודע מה גרם לגזר־דין פטלי זה מצד הסיעה: אם מיעוט הזמן (12 חודש) עד לועידה – שמנהלי המו"מ מצדם הסכימו לו – או עצם היסוד שתבוא פעם ועידה ותכריע בשאלת הסיעה. במקרה האחרון – הרי ברור מה זאת אומרת: השארת המצב במפלגה כמו שהוא, עד אותו הזמן שיעלה לרצון לפני הסיעה – רק לה בלבד – לעבור ולהיבטל מן העולם. אין לי אף שמץ של ספק, שאלמלי באה בסעיף זה כניעת המפלגה לסיעה ב', כלומר – הכשרת קיומה של הסיעה במפלגה, ללא מתן אפשרות לועידה – ואם גם כעבור זמן – להכריע בדבר – כי אז היתה שארית הכבוד והמעמד שנשארו עוד למפלגה יורדת פלאים, לא רק בעיני חבריה אלא גם בעיני חברי הסיעה, והיא היתה נהרסת כליל.

וכך, על נקודה זו התפוצץ המאמץ הכביר והכן של המפלגה לקיים את האחדות ולמנוע את הפילוג.

לעומת הנקודות העיקריות שמכתבי לחבר (אי־אפשרות קיום תנועה באין יכולת הכרעה, הפרשה המזעזעת של ההצבעה בענין התביעה המדינית הציונית, סיכון מעמדה של ההסתדרות ע"י שבירת אחדות תנועתנו, הסילוף שבלקיחת השם “תנועה לאחדות העבודה”) הציג אלקנה שתים־שלוש נקודות אחרות, שלא ממין הטענה, שכאילו הן שנועדו לענות על שאלתי הראשונה: “מה ראית על ככה להיבדל ממני?” הבה נבדקן לאור האמת, האמת שבלב ובמציאות.

בסערת הויכוח במערכה הנוכחית הועלתה שוב הטענה, שהמפלגה הכריזה מלחמת קודש בקיבוץ המאוחד, שהמפלגה חותרת תחת קיומו של הקיבוץ. לא חדשה היא טענה זו. עוד בועידת המפלגה ברחובות לפני שבע שנים נשמעה מעל הבמה. ועוד בחשון שעבר קראתי בחוברת “מחיינו” (הוצאת הקיבוץ המאוחד) דברים מנאום שהושמע באזני פעילי הקיבוץ בכינוסם (ב־3.9.43) לאמור:

“מעל במה צבורית, באזני מאות אנשים, השמיעו שהקיבוץ יהיה מפולג, שמשקיו יהיו מפולגים, אם חלק מחבריו לא ייכנע ולא יקבל את השקפת הרוב על בנין המפלגה… אם חלילה יהיו חילוקי דעות בקרב חברי הקיבוץ על דרכי ארגון המפלגה יפולג המשק. כל פעיל בקיבוץ חייב להביא למשקו את הידיעה הזאת שמרחף עלינו איום, שרוצים שיהיו בקרבנו חברים אנוסים, המוותרים על סיעתם משום חשש שמא יפלגו את משקם… צריך שכל משק וכל פלוגה ידעו זאת”.

דברי הסתה אלה, שאין בהם אמת, הושמעו עוד בזמן שמכל הצדדים התאמצו לכאורה למצוא את הדרך לשלום ולאחדות ולהבנה הדדית, עוד בטרם שהגיעו “לקומה החמישית של פירוד”. ודברים אלה באזני צעירי הקיבוץ – בודאי היו מועילים להחזיר את האימון ההדדי במפלגה, להגביר את האחדות ולסלול את הדרך אל ה“תנועה לאחדות העבודה”.

עתה שוב מעלים את העלילה הזו על ראש הטענות נגד המפלגה ורוכשים בזה את לב צעירי הקיבוץ המאוחד, כי לב מי לא יתחמץ נגד המפלגה ואישיה המרכזיים, שהם האויב מספר 1 של הקיבוץ?

ייאמר נא הדבר בכל התוקף שבאמת: זוהי עלילת שקר חסרת כל שחר! מעולם לא היה – ולא יכול להיות – כל שמץ של רצון במפלגה לחבל בקיבוץ ולחתור תחתיו. ואיש עוד לא הוכיח בעובדה, כי אמנם כך הדבר, ואיש לא הזכיר שום מעשה בפועל אשר יאמת את הדבר הזה. כי אין ולא היה ולא יכול להיות שום מעשה כזה. הדבר היחידי המשמש הוכחה למלחמה בקיבוץ זוהי התביעה החוזרת ונשנית מפעם לפעם על ידי המפלגה ואישים בתוכה לאיחוד התנועה הקיבוצית ומיד מתעוררת אזעקה: רוצים להחריב את הקיבוץ! וכמובן, מיד משתתק קול האיחוד. ועתה – הס מלהזכיר את רעיון ה“טריפה” של איחוד, והוא ממילא “נמסר להיסטוריה” – כרצון הח' אלקנה – והכל על מקומו בא בשלום בתנועה הקיבוצית, אין פרץ ואין צווחה, – ועל מה, איפוא, מכניסים לתוך המערכה הנוכחית את המלחמה בקיבוץ?

אכן, לא לאורך ימים ייבלם הפה התובע איחוד התנועה הקיבוצית – אותה תביעה הנובעת מעמקי החיים של התנועה הקיבוצית כולה – ע"י ההשתקה של אלה אשר בהתבדלות ניחא להם, או מפחד ההאשמה במלחמה בקיבוץ. יבוא יום – ובכל רחבי התנועה הקיבוצית יראו בעינים פקוחות את המציאות הערומה, שלא רק “אין עין־חרוד וקבוצת גבע וחברי שתי המסגרות נפגשים ביניהם באחוה וריעות”, כפי שרואה אלקנה עכשיו, אלא גם אין כל הבדל בין עין־חרוד וגבע בשום דבר מהדברים: בצורה, בחיים, במגמה, ביעוד הציוני והסוציאליסטי, בקליטת עליה, בקבלת מרות הכלל, בחינוך הדור הצעיר וכו'. והכל יראו את האבסורד של היות גבע ועין־חרוד בשתי מסגרות נפרדות, על כל הנובע מזה…

ונקודה שניה: הנה מצא א. דבר שבו באה לידי ביטוי ההתכחשות המעמדית של המפלגה: דבר העברת “החלוץ” מרשות ההסתדרות לרשות הסוכנות היהודית. האומנם כך הדבר? האומנם יש בעיקר של חלוץ אחיד בזמן הזה התכחשות מעמדית, עד כדי כך שיגרור פירוד בינינו?

בידיעות שהגיעוני מועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת־ברנר לפני כחצי שנה – רושם עצום עשה עלי תיאור הלילה האחרון של הועידה, אשר היה מוקדש להתייחדות עם הגולה הנשחטת. באותו לילה נשמעה ברטט מגילת הגולה על פרשת חייה, מחלמתה וענותה מפי אחים־פליטים שבאו מגיא־ההריגה, שהם משתייכים לאו דוקא לתנועות של אוריינטציה “מעמדית”, והם נתנו תיאור חי כיצד במלחמה על החיים והכבוד של יהודים עמדו יחד במערכה ציונים עם בונדאים, חברי “הפועל המזרחי” עם גורדוניה והשומר הצעיר, עמדו וגם נפלו יחד – מה גדולים היו צערי וכאבי וצערם של רבים־רבים בצבור הפועלים כאשר מיד לאחר מעמד זה נדחה בועידה ברוב דעות העיקר של חלוץ אחיד בארצות המזרח. אשר הוחלט עליו במפלגה. כך: לאור השריפה הגדולה האוכלת את בית ישראל, לנוכח נחלי הדמים שבהם חוצה שארית הפליטה עד צואר אנחנו נשמור על הדוגמה המעמדית ונביא שוב אל הגולה הדווּיה את סיסמת ההתבדלות ואת המשטר של מלחמת הזרמים ב“החלוץ”, כאשר היה לפני המלחמה? ידוע: תחת המעטה של ההסתדרות פעלו השליחים למעשה איש איש לטובת הזרם שלו. “החלוץ ההסתדרותי” היה למעשה פיקציה, שחיפתה על “החלוץ” של הקיבוץ המאוחד, “החלוץ” של השומר הצעיר, “החלוץ” של גורדוניה – פלגים־פלגים. האומנם ייתכן, לאחר כל מה שמתרחש, לבוא עתה אל הגולה השותתת דם בפירודנו ובפיצולנו אנו? האין כל מה שהתרחש כופה עלינו שינוי־ערכין, לפחות ביחס להופעתנו המאוחדת אל אחינו בגולה, להביא בשורת נחמה וגאולה לכל אלה בעם, שיכולים אנו להעלותם לארץ ולהשרישם בחיי עבודה וחלוציות, מבלי לבדוק שם בציציותיהם?

זוהי, איפוא, פרשת ההתכחשות המעמדית שלי, כי מעיז אני לחשוב שכאן, בהופעה בגולה בעת הזאת, ובעיקר בגולה של יהודי המזרח, אין מקום לפעולה מעמדית, כי אם לפעולה יהודית, אנושית וציונית ממדרגה עילאה, כגון זו הנעשית עתה ע"י חילינו באיטליה, בהיפגשם עם אחים־יהודים ששרדו מהשריפה. אף על דעת המעמדי הקיצוני שבהם לא יעלה להפלות בכל הפעולה המרוכזת שהם עושים בין יהודי ליהודי.

וכאן, בענין הממשי היחידי שהעלה אלקנה בתשובתו, אגיד: אין כלל הכרח שהוא יסכים אתי, או שאני אסכים, למען נוכל שנינו להיות במפלגה אחת. יכול כל אחד להישאר בדעתו בשאלה זו, כמו בשאלות חשובות אחרות. אך אשאלהו: מה הדין אם בשאלה זו דעת הרוב יכריע לצד החלוץ האחיד – היקבל את זה, או לא יקבל ויבחר בגלל זה להיבדל מהמפלגה?

ועתה, לאחר שדברי התשובה למכתבי אינן ממין הטענה, ואותן הנקודות שהועלו בה או שאינן עומדות בפני האמת או שאינן עומדות בפני ההגיון שבלב – השאלה במקומה עומדת:

על מה ולמה נבדלו אלקנה וחבריו ונתנו יד למפלגי תנועתנו ומפיחי מלחמת אחים בעת הזאת?

כל מי שאחדות תנועתנו יקרה לו, שפניו באמת ובתמים לאחדות העבודה, – יתפלל יחד עם אלקנה בסוף דבריו, “שימי חייה של התנועה לאחדות העבודה יהיו קצרים”, על מנת ששוב תעלה קרנה של מפלגת פועלי א"י, השלמה, האחידה, המחוזקת, לקראת התפקידים הגדולים שמונו לה בתנועת הפועלים, בציונות ובישוב בימים הבאים.

כ“ט תמוז תש”ד.

מעולם לא פשתה אצלנו הפרזיאולוגיה המעמדית כבימינו אלה. לצורך מערכת הבחירות הועלה הנשק הזה, להכות בו את בית מפלגת פועלי א“י, להפיח ביתר־שאת מלחמת אחים בתוכנו, להרבות פירוד לבבות ומבוכה בישוב ובתנועת הפועלים. כל הפרזיאולוגיה הזאת, אשר לפנים נפנפו בה בעיקר תלושי הקרקע ועקרי־המעש אשר במחננו ואשר צרמה כל אוזן ברחבי צבורנו על זרמיו השונים, הנה עתה היא נישאת בשצף סערת המלחמה ומשמשת כנור ראשון במקהלה המגוונת של פלגות המיעוטים, המתנשאות לרשת את השלטון בישוב ובתנועת הפועלים. אין להשתומם על כך עכשיו, כשכל האמצעים כשרים כדי להבאיש את ריח המפלגה ואישיה במוסדות המרכזיים של הישוב וההסתדרות, כשהמלחמה “הרעיונית” כביכול נגד המפלגה מתגלמת בעיקר בספורי בדים, בלחישות, בעלילות ודברי־שטנה כלפי היריב. אולם יבוא זמן, כשיפוג שכרון ההתמודדות לשלטון ויהי־מה, והרוחות ישקטו מזעפם, ושוב ישובו הכל לעמדותיהם ביצירה ובמלחמה של כלל העם וכלל־התנועה בזמן הזה; ואז ישתאו רבים ולא יבינו: כיצד קרה הדבר, אשר דוקא בזמן הזה, שלא היה כמוהו לשואת ישראל, בעת אשר השוחט עוד ממשיך לשחוט, והעולם כולו עומד על דמנו, ובמלחמת הנואשים בגיטאות עומדים יחד “בורגנים” עם “פרוליטרים”, אנשי תנועת א”י העובדת עם בונדאים, ואנו מוצגים באמצע העולם עזובים לנפשנו ולגורלנו בידנו, ­– כיצד ימלאנו לבנו לטפח את המעמדות בתוכנו, ללבות ניגודי מעמדות בישוב הקטן הזה, אשר שר האומה הטיל על שכמו אחריות גדולה וכבדה מאד: האחריות לגורל תקוות ישראל בארצו ולהצלת שארית ישראל מגיא־ההרגה הגדול הנקרא אירופה, אף להיות למפלט ולמקלט להמונים כי יבואו? איך מצאנו את הזמן הזה נכון לפנינו לזרוע את תורת מלחמת המעמדות ולטפח יצרי מלחמה מעמדית בלבות הנוער, הנקרא בזמן הזה אף למלחמת ישראל הגדולה, המרה ­– מלחמת כל הדורות בישראל, מלחמת הגורל לישראל, לתקותו ולתקומתו. לכך כל הכוחות וכל היכולת האצורים בישוב, בתנועה הציונית, בעם כולו בזמן הזה. ואת מלחמת המעמדות ככתבה וכרוחה בפיות המדברים ובדברים־שבדפוס, המזדקרת כיום בריש גלי ברחובנו, נכלא בתוכנו לזמנים יותר טובים. מה נפלינו, העם המוכה והמעונה בעמים, מכל העמים, היודעים בשעת סכנה ומלחמה להתגבר על ניגודי מפלגות ומעמדות ולהתלכד כאיש אחד למטרה הלאומית הכללית, להצלה ולנצחון. אנו עדים לחזיון המרהיב של שביתת נשק בין המפלגות במדינה הגדולה והחזקה, היא אנגליה. ידעו בני העם הזה לכלוא את מלחמת המפלגות בת דורות, להתלכד מסביב לאיש, אשר נקרא לעמוד לעמו בשעת סכנה גדולה לו, ובשיתוף כוחות של כל העם לעמוד ולהתגבר על האויב, אף לצאת לקראת נצחון וגאולה, לעם ולעולם כולו. והאיש הזה, והמפלגה שהוא ייצגה ­– מלחמה לתנועת הפועלים בה, מלחמה מעמדית קשה, לפני מלחמת העולם הנוכחית וגם לאחריה, אך כעת, בשעת סכנה ומלחמה באויב העם ­– שביתת נשק פנימית וכל הנשק כלפי האויב החיצוני. כך ידעה גם ממשלת ברית המועצות ללוות את מלחמת־הגבורה של עמי רוסיה בליבוי התלהבות לאומית, בטיפוח התלכדות לאומית שלמה ובהעלאת הערכים הלאומיים על פני כל ערכים אחרים בשעה זו. ובדרך זו הלכה וגם הצליחה. מה מדאיב, כי הדבר הפשוט והברור בכל עם בריא: התלכדות לאומית שלמה ללא שיור בשעת סכנה לאומית, אינו פשוט וברור לנו, אשר אין שואה כשואתנו, ואין סכנות כסכנות שאפפו אותנו, אין מלחמה קשה ונואשת כמלחמה אשר לפנינו. אנו עכשיו דוקא יודעים להחריש את עולמנו במלל המעמדי, כאשר לא ידענו עד כה. עוד יותר יבלוט האבסורד שבדבר נוכח העובדה, שאין יסוד מציאותי לכל ההסתה הזאת שמתנהלת נגד המפלגה בסיסמה של המעמדיות הצרופה. אך עלילת־דברים הוא המלמול על התכחשות מעמדית ועל הפקרת עמדות לימין, ועל הסגרת עניני הפועל, ועל ברית עם הריאקציה הישובית, וכו'. שקר כל הדברים האלה! לא בעבר ולא בהווה, ואף לא בעתיד ­– עם כל חתירתנו לשיתוף פעולה עם כל חלקי העם ­– אין רתיעה כל שהיא מדרך של עצמאות חברת־העובדים על כל שלוחותיה, ביצירה כבמלחמה, ואין כל זכר להתפרקות ולנסיגה, ונהפוך הוא, קיימת ונמשכת חתירה בלתי־פוסקת להעלאת תנועת הפועלים ומעמדה בישוב ובציוניות, להאדרת המעמד והרמת קרנו בתוך עמו. במפלגה ­– סינתיזה טבעית, הנובעת מדרכה ומסורתה, בין מעמדו העצמאי של הפועל ביצירתו ובמלחמתו על זכויותיו, לבין ליכודו של כל העם מסביב למלחמת גאולתו והצלתו ועיצוב פני הישוב לחיי עם עצמאיים ודימוקרטיים. כל המפלצת שהקימו מפלגות המיעוטים על רקע הפראזה המעמדית ­– אין לה רגלים. לעומת זה יש לא מעט להרהר על טהרת המעמדיות של דוגלי המעמדיות הצרופה עצמם. אלה הצועקים בלי הרף: כל הסמכות להסתדרות ­– הם בעיקר אשר רוקנו את הסתדרות הכללית מתכנה, לאחר שהקימו הסתדרויות מקבילות (בזרמים התישבותיים) עם כל המוסדות המנויים בהסתדרות, והמעיטו בזה לאין ערוך את המכשיר המעמדי המרכזי ­– ההסתדרות הכללית. אלה המרעישים עולם על עצמאות החינוך ­– אין כמוהם לפיצול החנוך המעמדי, לטיפוח חנוך כתתי, מתבדל. ואלה שזועקים חמס על “החלוץ האחיד” ­– הם אשר הפכו את “החלוץ” ההסתדרותי לפלגות פלגות, מיוחדות לכל זרם, שנלחמו ביניהן בשצף קצף. ואלה המדברים בדביקות על “היצמדות לפועל” ­– הם שידעו להקים מסגרות כלכליות, משקיות וארגוניות נפרדות ומתבדלות מכלל אותן המסגרות עצמן שהוקמו לכלל צבור העובדים במסשטב ארצי או מחוזי. רוממות המעמד בגרונם ­– וחרב ההתבדלות וההתנשאות על המעמד בידם.

זאת תורת המעמדיות הצרופה בעתות בחירות.

י“ד אב תש”ד.

א.

מנבכי העם עלית ותלך לפניו להנחותו בדרך הגאולה. ואת קול העם המשווע לגאולה נשאת אל עמי תבל, אף מצאת מסילות ­– פרי מאמצי שנים ­– אל לבם והכרתם, עדי הוכרה לראשונה בפני העולם כולו זכותנו לגאולה ולעצמאות במולדת העתיקה שלנו, בארץ־ישראל. והעם הלך אחריך, ומבחר חלוציו העפילו והניחו יסודות מוצקים לביתנו הלאומי, אף הכשירוהו להיותו בית ומולדת להמוני ישראל. וכשהתחוללה שואה איומה על ראש עמנו באירופה, בהישמד באכזריות מיליונים מאחינו ואחיותינו ­– כמבצר־עוז וכמבשר ישועה ונחמה לכל בית ישראל עמדה ארצנו ומפעלנו בה, וכחיל־העם החותר להצלתו וגאולתו התייצבה התנועה הציונית אשר בראשותך. זכות גדולה היא לתנועתנו כולה, כי מראשית הופעתך נמתחו יחסי קרבה והבנה ונאמנות בין תנועת הפועלים הארצישראלית ובינך. מפגישתך הראשונה עם תנועת ההגשמה החלוצית הכרת מה מקומה בבנין־המולדת לעם בהגשמת הציוניות, ומאז נתברכה הציונות בשיתוף־פעולה הדוק בינך לבין תנועת הפועלים המאורגנת. וזאת ברכתנו לך, מנהיגנו האהוב, ליום יובלך: מי יתן ותוסיף עוד שנים רבות להעניק לעם ישראל מברכת שירותך לו, אף תזכה במהרה בימינו לחזות במדינה היהודית בהיבנותה ובאספה אל תוכה את שארית בית ישראל.

י“ז כסלו תש”ה.

ב. מנהיג ונשיא

מבעד לערפלי הזמן, דרך זכרונות־ילדות רחוקים, עולה לפנינו זכר מסעו של ד"ר הרצל ברוסיה לפני יותר מארבע עשרות שנים. באהבה ובכבוד מלכים פגשוהו קהילות היהודים בכל המקומות אשר עבר בהם. היתה זאת חוויה גדולה לכל יהדות רוסיה. “מלך היהודים” ­– עבר לחש־רחש, בין יהודים ולא־יהודים. מעין זה הורגש הפעם עם שובו של ד“ר ווייצמן לארץ, לאחר שנעדר ממנה חמש שנים. גל של חמימות עבר את כל הצבור, ללא הבדל מפלגה ומעמד (אולי להוציא את קומץ הרוויזיוניסטים), ונפגש ע”י כל הצבור ברחשי אהבה ושמחה כנים, כאשר לא היה אולי במידה כזאת בעבר מדי בואו לארץ. ולחש־רחש עבר בלב: “נשיא־היהודים”…

כי אכן בשעה זו, לאור השואה האיומה שהתחוללה על ראש עמנו ולנוכח שעת הגורל לעם ולארץ, גברה ההרגשה שיש מנהיג ונשיא לעם, כי לא דור יתום אנו. כי המנהיג נשען על כוחו של כל העם לקצותיו, ובשיתוף נאמן עם ראשי התנועה העומדים לימינו, היכולת בידו להנחות את העם ולהעבירו על פני ים האימים והצרות אלי חוף מבטחים. זו האמונה החיה עתה בלבבות, ומשום כך זו הפגישה החמה לנשיא בבואו לארץ. ומשום כך זו הרגשת החג במלאות לו שבעים שנה. זכה ווייצמן והוא היה למנהיגה המוכר והמקובל של האומה כולה, על שבטיה ופלגותיה השונים. יד שר האומה היא, כי בשעה זו, בה עומד להיחתך גורל עמנו לעתיד, נמצא עומד ליד ההגה איש שמשכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם, האיש שמתוך העם יצא ואל כל העם כולו נישאת אהבתו הגדולה ומסירותו אין־קץ. יד שר האומה היא, כי בשעה זו, עת הישוב העברי בארץ ­– זה החלוץ והיסוד לעצמאות היהודית העתידה ­– מפולג בתוכו, כאשר לא היה בעבר, נמצא עומד בראש האיש, שהוא סמל האיחוד לעם, המסמל באישיותו את אחדות העם, אחדות גורלו ועתידו. המצווה לכולנו אימוץ כל הכוחות ולשם המטרה הגדולה בדורנו זה: הצלת עם ישראל, גאולתו וכינוסו בארצו. ושמחה מיוחדת ביום זה לנו, לצבור הפועלים ולתנועה העבודה הציונית כולה. כי זכינו ותנועתנו ניצלה מאותה סתירה טרגית ­– נחלת תנועות פועלים שונות בעולם ­– שבין עניני העם בכללותו לבין עניני מעמד הפועלים המאורגנת. זכינו וניצלנו מקרע טרגי זה, שהיה עלול לשאת בתוכו סכנות חמורות לכל מפעלנו הציוני. אין אולי עוד תנועת פועלים בעולם, אשר חזונה ופעלה מזדהים הזדהות גמורה עם עניני האומה כולה, לחיי השעה וחיי העולם שלה, כתנועתנו. חיים ווייצמן הכיר מראשית פעולתו הציונית את עוצם ערכה של התנועה החלוצית ותנועת הפועלים לגבי הגשמת הציוניות, חזה את יעודה של תנועת הפועלים בתהליך ההגשמה, השיג עד מה תלוי גורל הציונות וצביונה הגואל השלם בתנועה חלוצית־פועלית גדולה, חזקה, רבת פעלים השפעה בישוב ובציוניות. כי־על־כן דבק בכנות ­– כאשר לא דבק שום מנהיג ציוני אחר לפניו ­– בתנועת הפועלים, והוא אוהבה הנאמן ופועל תוך קשר הדוק ושיתוף מתמיד אתה, לברכה לכל הפעולה הציונית. מי יתן ויהנה מפעלנו עוד לשנים רבות משיתוף־הפעולה המבורך שבין המנהיג ותנועת הפועלים.

י“ז כסלו תש”ה.

יירשם נא לזכרון: בשעת הרת־גורל זו לעם ישראל, בערב הכרעות בשאלת ארץ־ישראל והעם היהודי, בהתאסף שליחי עם מושמד להשמיע קולו אל שליטי עולם מצא לנכון חלק אחד חלוצי מצבור הפועלים בארץ־ישראל לא לצרף את קולו אל קול העם המשווע בכל תפוצותיו למדינה יהודית בארצו. זהו המעשה אשר ראו מנהיגי “התנועה לאחדות העבודה” לבוא בו אל הצבוריות היהודית, וקודם כל ­– אל קהל חברי “התנועה”, בשעה זו. העשו זאת נציגי “התנועה” בכינוס הציוני בלונדון על דעת כל חברי “התנועה”? האומנם סמך קהל החברים אשר בעין־חרוד ובאשדות־יעקב, בתל־אביב ובכל הארץ את ידו על המעשה הזה של אי־השתתפות בהצבעה. על תביעת המדינה היהודית, ויהיו נימוקים אשר יהיו? הייתכן כי ישלימו עם כך, שידם לא היתה עם כל התנועה הציונית ושליחי העם העברי בתביעה הזאת, בפגישה ההיסטורית של נציגי העם היהודי לאחר שש שנות האימים ובשעה מכרעת זו? האם לא הזדעזעו לסילוף הזה שסילפו באי־כוחם את הרגשתו ועמדתו של הצבור בנקודה, שהיא נקודת־המוקד במערכה שבה עומד העם היהודי ומפעלנו הציוני כיום הזה? גם ההסברה שניתנה למעשה הזה על־ידי מזכירות “התנועה” ­– אין בכוחה להסביר ולהצדיק את היבדלותה של “התנועה לאחדות העבודה” ממלחמת המדינה היהודית ופגימתה בשלימות החזית היהודית בשעה זו. כי הנה מסבירה המזכירות, שסיעת התנועה לאחדות העבודה בכינוס הציוני לא ראתה כל אפשרות לסמוך את ידיה על ההחלטה המדינית של הכינוס, מאחר שנדחתה הצעתה על סעיף מפורש בדבר מלחמה בכל תכנית של חלוקת הארץ. למעשה אנו מוצאים בהצהרת הכינוס הציוני פסוק מפורש האומר: “אין כל פתרון אחר לשתי הבעיות הצמודות והקשורות זו בזו ­– בעית העם היהודי ובעית ארץ־ישראל ­– אלא על־ידי הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית בלתי־מחולקת ובלתי מצומצמת, בהתאם לכוונת הצהרת בלפור”. ואם גם נדחה נוסח ההצעה שהציעה הסיעה בענין זה ­– מה הצדקה יש בכך, שלא לסמוך את ידיה על ההחלטה המדינית הכללית של הכינוס? אם אמנם שלם לבם של נציגי “התנועה לאחדות העבודה” עם תביעת העצמאות המדינית לעם היהודי בארצו, אם באמת רואים הם את השעה הזו מחייבת וכשרה להגשמת חלומם, תקוותם וכיסופיהם של כל הדורות בישראל, אם באמת רואים הם את המדינה היהודית כמכשיר מושלם ביותר לתקומת שארית ישראל בארץ ישראל ­– איך מלאם לבם להיבדל מעל עדת ישראל בהצבעה ההיסטורית הזאת? לא חדש עמנו דיבורה של “התנועה” בענין המדיניות הציונית, מאז הצבעתה הידועה בישיבת הועד הפועל של הסתדרות לפני כשנה וחצי. מאז ועד עתה היא אינה חדלה מלגמגם בהגיעה לפרשה זו. מאז ועד היום לא היה סיפק בידה להבהיר לעצמה ולצבור מה יש לה להגיד, בדברים ברורים ומפורשים, בדבר התקומה המדינית של העם היהודי בארצו ומלחמתו על כך. במשך כל הימים הרבים האלה לא ראתה לצרף את קולה אל קול העם התובע באדיר את תקומתו המדינית מידי שליטי עולם. זוהי אחת התוצאות, מהטראגיות ביותר, של עקמימות המוחין והשתבשות הדרכים, אשר רבו בתוך הפלג הזה של תנועתנו, מאז ירד לעולמנו שטן הפילוג והרבה מבוכה ומהומה¹ עד בלי די.

כ“א אלול תש”ה.

א. עשה עמנו אות לטובה…

תפילה זו של “הימים הנוראים” נתקיימה בנו בראש־השנה הזה, תש“ו. בעצם היום הראשון לשנה זאת הוּראה לנו אות לטובה, בהגיע אל חוף ארצנו אניה נושאת אלף יהודים מהגולה, ­– נוער, חלוצים ופליטים מכל חלקי אירופה. וימים מועטים לפני כן הביאה אלינו אניה למעלה מאלף נפש יהודים גולי מאוריציוס, החוזרים לארצם. ושלושה ימים אחרי־כן הביאה לנו אניה 351 עולים־פליטים ממחנות וגיטאות, מהם קרוב למחצית חלוצים ובני־נוער. הרי זה אות לטובה. במרי רוחנו הקשה, לנוכח פוגרומים חדשים לבקרים בפולין המשוחררת וקשיחות לב העולם העומד על דם פליטת ישראל באירופה עד היום הזה, ולנוכח התעלומה המדכאת האופפת את גורל ארץ־ישראל ועם ישראל ­– היו לנו הימים האלה של אניות נושאות־יהודים באות אל חופנו, כצרי מרפא. כי ראה נראה את העליה הזאת בהתחדשותה בגמר מלחמת העולם ­– כראשית והתחלה לעליה בלתי־פוסקת אשר תבוא, אשר מן ההכרח כי תבוא. כי אין כל דרך אחרת לשארית ישראל באירופה, הגועשת באנטישמיות טוטאלית ומקבלת פני שרידים מוצלים מטבח בחמת שנאה ורצח, אלא שיבה למולדתה האחת, לארץ־ישראל. ועלית יהודים לארץ תתמיד ותלך, כל עוד יש יהודים במחנות פליטים בכל העולם, כל עוד יש יהודים בגרמניה ובפולין, בצרפת ובבלגיה, בהונגריה ובסלובקיה, כל עוד יש יהודים צמאי הצלה וחיים. ולא פחות מזה עודדו את רוחנו גילויי האחוה היהודית בתוך הישוב עם בוא שבי מואריציוס. קבלות־הפנים שנערכו בכל מקומות הקליטה של עולים אלה, נשאו אופי של שמחה אמיתית לגאולת אחים וביטוי נכונות לעזור לקליטתם והתאחזותם בתוכנו. ואמיתי היה צערם של רבים, אשר ייחדו מקום־שיכון בביתם לעולים אלה וחיכו להם ­– ומסיבות שונות לא הגיעו אליהם. ואת החזיון המרהיב הזה לא יעיבו גילויים מעטים של ערלת־לב ומידת־סדום, כאשר נמצאו אנשים יהודים תושבים בארץ הזאת אשר הגיפו את דלת ביתם בפני אם אח ואחות, שהגיעו אחרי רוב נדודים ותלאות ממאוריציוס, ושלחו אותם לבית־העולים של הסוכנות, שלא היה מוכן לכך. עם ה”אות לטובה" הזה שנתגלה בישוב כלפי עולי מאוריציוס ­– אין להסיח את הדעת מגילויי רשעות ובצע על־ידי רבים ממשכירי דירות בערים כלפי עולים ופליטים. חרפה היא לעושיהם וחרפה לישוב, הסובל בקרבו מעשים כאלה. לא תגולל החרפה הזאת עד אשר ימצא בו הישוב המאורגן את הכוח לעקור מתוכו את הרע הזה משורשו. ועדיין עומד הישוב כולו, על עריו וכפריו. לפני חובת־הכבוד הגדולה שנפלה בחלקו: להיותו מקבל באהבה וברחמים פני פליטים ועולים מישראל בהגיעם אל חופי מולדתם החדשה ועומד לימינם בהיאחזותם בארץ. לא המוסדות בלבד יעשו את המעשה של קליטת העליה, ­– כל הישוב מצווה לקחת חלק בעבודה הקדושה הזאת. מי יתן ויעמוד הישוב בחובתו וכדוגמת עולי מאוריציוס יפגוש את כל האניות נושאות־יהודים אשר תקותנו היא כי תרבינה לבוא.

ב. קול מהגולה.

מכל מרכזי הגולה הדווּיה, מקום שם יהודים נושאים עיניהם לציון כאל מקום יחיד של הצלה וגאולה לפליטת ישראל, בוקע ועולה קול אחד: איחוד המחנה. ממחנות הסגר ומריכוזי פליטים, מכינוסי ניצולים ומחטיבת שרידי מזרח אירופה, ממחנות חלוצים מתלקטים מחדש ומתנועות נוער מתחדשות, כל אלה אשר דבר ארץ־ישראל הגיע אליהם, והיא תקותם, באה הקריאה: איחוד המחנה! קרה האסון הגדול, כי דוקא בארץ זו ובציבור זה, אשר הגורל הטיל עליהם את היעוד שאין דומה לו לגודל ולכובד, היעוד של הצלה וגאולה לעם מתבוסס בדמיו, ובערב השעה המכרעת והגורלית, הדורשת מאמצים עליונים של כל תנועת הפועלים והתנועה הציונית ­– התעצם הפילוג במחנה החלוצי, והפרץ בו גדל, הפילוג הוא כסרטן בבשר החי, מתפשט ומעמיק, מקומם נוער בנוער ואיש באחיו, מכלה כוחות במלחמת־אחים ומהווה מקור־תורפה מסוכן בחזית הקדמית של מערכת העם היהודי בזמן הזה. וכשנעשו מאמצים כנים להבנת אחים ולאיחוד מחדש בארץ ­– התפוצצו אלה אל סלע הפירוד, אל החומה המפרידה במחנה החלוצי שבארץ. המציאות הזאת של ארץ־ישראל החלוצית, הפועלית, נגלה לעיניהם של תאבי־ישע וצמאי־גאולה שבחרבות הגולה ­– ונתחלחלו, הם, שעל עורם ובשרם עברו כל מוראות ההשמדה היהודית ובעיניהם חזו את הכליה המתחוללת על העם היהודי, הם השיגו מיד את פשר ההתפוררות שחלה במחנה פועלים שבארץ לגבי כושר מלחמתו של העם היהודי ועמידתו על נפשו בתקופה הגורלית הזאת. והרימו את קולם, קול אחד: איחוד! הכינוס של הניצולים במחנות בוואריה דורש: “להדביק את חותם האיחוד, על־ידי עליית שארית הפליטה על הישוב בכוח המוסרי של חוייתנו המשותפת בעת הקטסטרופה הגדולה של הגלות”. “חטיבת שרידי מזרח אירופה” תובעת: “להיות לאחרים. להתגבר על פילוגים שגדלו פרא בחיי היהודים; לאחד את הכוחות למאבק אחרון”. והיא תילחם: “לאיחוד התנועה הקיבוצית בארץ, לאיחוד תנועת העבודה, להסתדרות עובדים אחת, להסתדרות ציונית אחת”. ופגישת החי“ל עם שרידי יהדות אירופה “זועקת ברבבות קולות נואשים: אין פתח הצלה אחר אלא ארץ־ישראל ואין כוח מציל אחר אלא אנו עצמנו, וכיצד להרים את כל המשא הזה אם לא בכוח פעולה מאוחדת?” ועולים חדשים בהציגם כף רגלם לראשונה על אדמת מולדת, משׂיחים בלבם: “צו אחר לנו בשעה זו: אחוד כל הכוחות הפוריים להצלת שארית ישראל”. וחברי קיבוץ ההכשרה בוכנוואלד שאך זה עלה לארץ, הכולל חברי תנועות שונות, מ”פועלי אגודת ישראל" ועד “השומר הצעיר”, עזה החלטתם לעשות את דרכם ביחד בארץ־ישראל אף־על־פי שכבר ביקשו, כמובן, כאן להשפיע עליהם ולהפריד ביניהם. “כשם שנשרפנו יחד באש אחת, כן נוכל גם לחיות יחד”. וכולם כאחד השיבו ל“יועציהם”: “לא נתפורר! תפקידנו להרים את נס האיחוד המלא בארץ־ישראל”. כל הגולה החרבה זועקת לאיחוד הכוחות בארץ־ישראל. התהין, התוכל ארץ־ישראל לעמוד בפני הזעקה הזו ולא תמהר לנתוץ את חומת הפירוד שבתוכה?

י“ג תשרי תש”ו.

ג….“ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”

עיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה, כבוד ישראל נרמס לעפר ­– את זה ראיתי והרגשתי בכל חושי, בבקרי ביום־כיפורים זה, תש“ו, את הכותל המערבי, בין יהודים רבים אחרים שבאו מכל קצות הארץ. כנראה, משהו מיוחד משך השנה את הקהל המגוּון אל המקום הזה, שריד קוממיות ישראל ותפארתו מימי קדם, עד חי לנצח ישראל ורמז לתקומתו וחידוש נעוריו בימים יבואו. כבר בכניסה לסימטת הכותל המערבי משרה עליך רגש מוזר מראה גדוד השוטרים, בריטים וארצישראליים, שבפתח הרחבה, והרגש הזה מתחזק יותר בהיכנסך אל הרחבה ובראותך מי הוא קהל המתפללים: זקנים וזקנות ברובם. בלי משים עולה השאלה: למה לשם־מה רוכז כאן ביום הזה, יום הסליחה והמחילה, כוח משטרה גדול? היש חשש כל־שהוא להפרת סדרים, למהומות, מצד קהל זקנים וזקנות אלה, או מצד היהודים המבקרים הבאים לחזות ביום זה את המקום המקודש על העם? עד מהרה נפתרה החידה. ברחבה הצרה הזאת של הכותל המערבי ניצלים בחום היום כמה מנינים של מתפללים. שמש הצהרים מכה על ראשם בלי חמלה, ורשפיה יוקדים ביותר בשקע הצר שבין חומות האבן, מאין כל מחסה מצל מעל לראשם. כי חטא ופשע הוא למתוח יריעה כל־שהיא להצל על המתפללים היהודים, אשר זיעתם ניגרת להם על פניהם ונפשם עולפה בצומם בחום היום. ובפינות שונות, מקום אַמת צל צרה מתנת הטבע, נדחקים יהודים בצפיפות גדולה ויושבים על הארץ, במצאם חסות לגופם או חצי גופם מחמת השמש הלוהטת. אך גם במקום הגלוי כולו לשמש יושבים זקנים וזקנות רבים על רצפת האבנים המלובנת, מאפס כוח לעמוד על הרגלים במשך יום־הצום הארוך; ולהביא ספסל, או אפילו שרפרף קטן, כדי שיוכלו הזקן והזקנה לשבת מעט קט ­– הרי זה אסור באיסור חמור. כך גזר הצדק העליון של שליטי עולם. כמו שגזר הצדק העליון שאין לנגוע, ח”ו, בזכות הקדושה של קנינם הפרטי של אותם המוגרבים הדרים בחצר הכותל והנם לצנינים ולמפגע למקום הקדוש היהודי, אין להפקיעו ­– אף בפיצויים גדולים ­– כאשר מפקיעים כרגיל באופן הפשוט ביותר כל רכוש פרטי למען ענין הנדרש לתועלת ציבורית. הנה לשם כך מרכזים כאן בכל יום־כיפורים כוח משטרה גדול: למען שמור על החוק והסדר, לבל תעלה, חס־ושלום, על דעת איש מהמתפללים המחשבה הזרה להביא שרפרף אל רחבת הכותל המערבי, או להעמיד מחיצה בין המתפללים הגברים והנשים, וכדומה, ­– כל אלה חטאים כבדים מנשוא אשר ממשלת המנדט מצווה למנוע אותם, בכל הכוח אשר בידה. ובעצם תפילת המוסף על ידי הש“ץ יוצא ועובר בין המתפללים החג', כנראה מתושבי המקום, צועד לו מעדנות והולך ועולה אל החצר המתרוממת מעל לרחבת הכותל מדרום. שם הוא נראה עומד באמצע החצר, ולידו מספר שוטרים בריטיים השומרים עליו. שעה ארוכה הוא נושא תפילתו בקול, והוא מסלסל ארוכות, וקולו מתערב בקול הש”ץ היהודי, המרעיף עצובות תפילת “על חטאינו”. קשה להשתחרר מהרושם, שכל הסלסולים האלה של החג' בשעה זו ובמקום זה לא באו אלא למען הפריע לתפילת היהודים. רבות בשנים שוכנות להן כאן אבני הגזית הענקיות, המשובצות בכל הודן העתיק בנדבכי הכותל, ספוגות רוב דמעות צורבות ונשיקות לוהטות של יהודים תאבי־גאולה. במשך דורות רבים, ­– עדים אלמים האבנים הללו לענות ולחרפה של העם, אשר הציב אותן כאן בעת שהיה עם ככל העמים על פני האדמה. וכאילו לסמל את נצח העם ומקדשו ושובו לתחיה ­– מנפנפים ברוח אגדי־השיחים הירוקים, המבצבצים ויוצאים לרוב מבין נקיקי האבנים האלה, אבני הכותל המערבי. יחד עם החום הכבד שלשעת־צהרים זו ­– צורבת בך עד לכאב הרגשת ההשפלה שבמעמד זה. וכללית היא, כנראה, הרגשה זו למבקרים הרבים כאן בשעה זו. הנה חלץ חייל אחד מצבא הוד מלכותו, את נעליו וישב על הארץ בין אחיו לענות ­– המתפללים בלב נשבר. ובהגיע הש“ץ הזקן ל”אתה בחרתנו" ­– נחבא קולו מרוב דמעות שחנקו בגרונו. היתה זו תוכחה־ממעמקים של עם נדכא ומושפל כלפי עולם ואלוהים גם יחד: “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות…”.

כ“ד תשרי תש”ו.

הימים האלה ­– ימי הרת־עולם הם לנו ולמפעלנו, שלא היו כמותם מאז חורבננו כעם. אין יודע אם נחרץ כבר משפטנו מלפני ממשלת־הפועלים באנגליה, או עדיין נאבקים אראלים עם מצוקים. אחת אנו יודעים: כוחות־שטן עצומים עומדים עלינו בימים אלה לקטרג ולהבאיש ולחייב את דיננו לפני מי שגורלנו נתון בידו ­– ממשלת בריטניה הגדולה. בימים האלה לב כל הישוב לבש חרדות למה שמתרחש בלונדון. אין הוא יכול לשעות לשום דבר אחר. כי לא גזירה חדשה כאן לפנינו, גזירה נוספת על כל הגזירות הרבות אשר הלמו בנו חדשים לבקרים, מאז סן־רימו ועד היום, מידי אותה ממשלה אשר בידה הופקד, בשעת־רצון גדולה, דבר הקמת הבית הלאומי לעם מחוסר־הבית היחידי בעולם. לפנינו הכרעה, חריצת־משפט לשבט או לחסד על המפעל הציוני ועל גורל שארית ישראל המתענה במחנות מות ובחרבות אירופה, אשר הפכו לו גרדום עד היום הזה. אנו עומדים בעצם “הימים הנוראים” של ארץ־ישראל ועם ישראל, ואולי בעוד ימים מספר יצא גזר דינם מלפני שליטי־עולם. על־כן גדלה עד מאד החרדה וגברה המתיחות ורבה ההתעוּררות בכל הצבור העברי אשר בארץ. עד הרגע האחרון לא ירצה הלב להאמין, כי אכן תבצע ממשלת הפועלים את הבגידה הגדולה ביותר בעם המושמד, אשר שפך את דמיו בכל חזיתות המלחמה האיומה וידו רב לו בעצם ההתגברות על שטן העולם. אין הלב רוצה להאמין, כי כל הדברים שהשמיעו מנהיגי מפלגת העבודה אך אתמול, ובמשך שנים רבות לפני־כן, אינם אלא שקר אחד גדול, כי בהגיעם לשלטון ­– יוסיפו אף הם להסתולל בעם המעונה ביסורים, כאשר הסתוללו כל הממשלות הבריטיות זה חצי יובל שנים, ועוד במידה קשה ואכזרית יותר, באשר אף פעם לא נגע הדבר, כמו היום, בחייהם של רבבות יהודים אשר עיפה נפשם לעינויים והרג, ואף פעם, כמו היום, לא היתה שעת הכרעה לצפור־נפשה של תקות ישראל האחרונה.

עדיין אין הלב נותן להאמין, כי אכן שוא מבטחנו גם במפלגת העבודה הבריטית, אשר בתקופות קשות ביותר ראינוה כידיד־אמת רוחש־טובה ומוכן לעזרה בבוא הזמן, כי אין מבטח לנו גם בתנועת הפועלים, נושאת רעיון הצדק והאמת והשויון בעולם, כי גם זו ­– בהגיעה לשלטון ­– לעיניה רק עניניה הקרובים, עניני השלטון והמדינה, ותתכחש חיש מהר לענינים של “אחרים”, אשר עוד תמול נלחמה להם בהיותה באופוזיציה; כי אכן בודדים אנו בעולם בצרתנו ובאסוננו הגדול וכי אין לנו לסמוך אלא על עצמנו, על כוחנו הדל. כי ­– אם גם תנועת הפועלים תכזיב, וגם היא בעמדה ליד הגה השלטון תעמוד על דמנו הניגר עד היום בגרדומים השונים, הקיימים עדיין בלב אירופה המשוחררת, אם גם היא תפקיר אותנו בשעה ההיסטורית הזו, שעת ההכרעה, כשבידה הגורל, ­– במי עוד נאמין? בלב מורתח אנו מצפים ליום שבו תבוא ההודעה של ממשלת הפועלים על ענינינו כאן. עוד אמונתנו אתנו, כי יעלה בידי שליחי העם ונאמניו וידידיו הכנים המעטים לקרוע את רוע הגזירה. כי לפני השעה השתים־עשרה עוד תיפקחנה עיני אלה, ­– שעלייתם לשלטון עודדה מיטב תקוות למחר חדש לאנושיות ובעטיה נתחזקה רוח כל שוחרי החופש והצדק בעולם ­– לראות את התהום שאליה הם דוחפים לא רק את העם היהודי, אלא גם את עצמם, את שלטונם הם, את תנועת הפועלים, אשר לא תיכון, אי־אפשר לה שתיכון, אם בצעדיה הראשונים תעוות דין המעונה בעמים, אם תעשה עוול לעם היהודי ותתאכזר לו בשעה הקריטית ביותר בחייו, אם תוציא מידה את שעת־הכושר הגדולה ביותר להחזיר צדק לעם עשוק־הצדק, אם תעשה פלסתר את הרעיונות שבשמם נלחמה ושבזכותם קיבלה את אימון ההמונים, אם תפר אמונים באופן כה מחפיר. כי לא יהיה בר־קיימא שלטון פועלים, אשר יהיה נשען מראשיתו על היסודות הרעועים של העולם הישן, היסודות של כל דאלים גבר ואוי לחלש, היסודות של מלחמת אינטרסים וסילוף הצדק בשם חשבונות צרים ואיגואיסטיים, אמיתיים ומדומים. אפס, עלינו להיות נכונים גם למהלומה הקשה ביותר מידי ממשלת הפועלים, אם יבוא האסון והמאזנים שבהם נשקלים עתה עניני העם היהודי ומולדתו יכריעו לכף חובה. במקרה הזה נאמר אנו כולנו קול אחד לאמור: לא תהיה! לא נקבל את הדין, הגוזר עלינו את הספר הלבן המביש בארץ־ישראל כמדיניות הממשלה האנגלית לאחר הנצחון, והנועל את שער־הרחמים היחידי בפני שרידי מחנות המות ורדופי ההשמדה באירופה. לא נקבל עלינו את מדיניות־הפיוס הנפשעת, אשר, כבעבר, מפקירה את העם היהודי להמשכת השמדתו, אשר החלה ובוצעה בידי היטלר, מתוך כוונה לרצות את השטן, כל מיני שטנים, המגיחים עתה מעברים שונים לסתום את מעין תקוות־ישראל האחרונה. אין אנחנו חפשים להיכנע ולהשלים עם הגזירה: קול שוועת אחינו עולה אלינו מגרמניה ומפולין ומהונגריה ומסלובקיה, הזועקים להצלה ולגאולה, ואנחנו כאן חלוציהם־שליחיהם, ועלינו האחריות. ולא נוכל לחשות; וכאן מפלטם היחיד, כאן מולדתם בזכות ולא בחסד. אנו כולנו, ברוח אחת וגוף אחד, נסכל את מזימת ממשלת הפועלים ­– אם תבוא ­– כי חפצי חיים אנחנו, כי עתה הזמן להשיב לעם ישראל את גזילתו, כי כל המשכה בסבל־הירושה הנאצי עתה, לאחר מיגור הנאציזם בעולם, כמוה כהמשכת משטר ההשמדה הנאצי, כמוה כגזר־דין של כליה על שארית פליטת ישראל באירופה. נגיד ונשנן לעצמנו וקבל עולם: קום לא תקום הגזירה! היא תתפוצץ אל הכוח המלוכד המתנער של חלוץ העם היהודי בארץ הזאת אשר ייחלץ כולו למלחמת חייו של העם היהודי, שאין לו חיים זולתי בארצו־ביתו, היחידה בעולם. תדע ממשלת הפועלים, העושה את חשבונה לפי קו ההתנגדות הקלה ביותר. כי היא טועה בחשבונה, כי היא תיתקל כאן בעם העומד בגבו אל הקיר, אשר אין ברירה בידו בלתי אם לעמוד על נפשו ולהערות את כל כוחותיו במלחמה זו. כי הכוח הקטן הזה של היהודים כוח של נואשים הוא, אשר לא יירתע מפני כל במלחמתו על גאולת העם והצלתו. ובשעה זו שעת הכרעה, אם יגברו מצוקים וממשלת הפועלים תגזור להטיל עלינו את עניבת חנק של “הספר הלבן” ­– לא יהיה כושל ומתון בקרבנו. כולנו להגנת העליה של המוני יהודים משרידי אירופה והתישבותם בארץ הזאת, בזמן ובממדים ההולמים את גודל האסון והעונים לעוצם השוועה, שועת מעונים ונרצחים, המוסיפה לרעום בלי הרף באזני העולם, חדשים על חדשים אחרי הנצחון.

א' חשון תש"ו.

“ועידת איחוד” ­– איזה צלצול קסם, איזה הוד־זוהר למלים נפלאות האלה! ואנו הלא נגמלנו מכך זה רבות בשנים. מאז 1930, עת קם האיחוד של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, לא זכינו לאיחוד במסגרת תנועתית כללית. במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, לא נח ולא שקט מצפונה של תנועת הפועלים, אשר מהותה העמוקה ביותר היא ­– תהליך בלתי־פוסק של איחודים, איחודם של אלה אשר ההיסטוריה הישראלית יעדתם ליעוד כביר אחד, הוא היעוד של הגשמת הציונות הסוציאליסטית. ולא פסקה התביעה ולא פסקו הנסיונות והמאמצים לפעולות איחוד: איחוד בתנועה הקיבוצית, איחוד בתנועת הנוער, איחוד מפלגות. והיה משהו בתוך תנועת הפועלים, ­– אולי מותר לקרוא לזה שכינת התנועה ­– אשר כלתה נפשה למעשי־איחוד מחודשים, אשר התגעגעה ממעמקים להתגלותו־מחדש של מבצע־איחוד ממש בחיינו, של התכנסות חברים, אשר מחיצה היתה ביניהם, והנה הם מתאחדים לעינינו. כי זהו לא רק מעשה גדול ועצום לעצמו, “ותקרב עצם אל עצמו ­– ­– חיל גדול מאוד, מאוד”, באשר תמיד ­– כדברי אחד הפותחים ­– לזוג יותר קל להוציא עגלה מהבוץ מאשר ליחידים נפרדים; זה גם סמל ומופת לקראת הבאות, כי לא פסו התהליכים הטבעיים בעורקי התנועה, המוליכים ­– אם במוקדם ואם במאוחר ­– אל המעשה שהוא תנאי לגאולה, ­– האיחוד. לפיכך לא ייפלא, כי כבשורה הזהירו המלים ועידת איחוד מעל כותרת מודעות ועתונים לרבים־רבים וקסם להם המאורע העומד להתרחש: איחודם של שתי תנועות נוער בישראל. ועל־כן כה נהרו רבים בליל פרוס הועידה הנלבבת הזו. לא רק בני נוער שבאו בהמוניהם מקרוב ומרחוק, אלא גם ותיקים ובאים בימים, אשר באו לשאוף ממשב־הרוחות המרענן והמחדש, המחיה ומשיב הנפש, אשר בהתכנסות לאחים מתאחדים לתנופת חיים ויצירה מחודשת. ונוער מתאחד בפרט. וההתכנסות לא הכזיבה בגילוייה ובביטוייה. אותו מעמד של ליל השבת לא היה מן השכיחים: אלפי אנשים צעירים התאספו, מהנוער הלומד ומהקרובים להם, לביצוע התאחדותן של “גורדוניה־המכבי־הצעיר” עם “המחנות העולים” ­– ל“תנועה כללית של הנוער הלומד החלוצי בארץ ישראל”. המדברים מעל הבמה דיברו בלהט על האיחוד וערכו ומשמעותו ברגע זה, אגב הבעת צער עמוק על שלא כל תנועת “המחנות העולים” באיחוד הזה. והדברים האלה יצאו מלב כל הקהל הצפוף הזה שברחבי בית־העם, ומלב רבים־רבים שמחוצה לו. ולא החידוש שבדברים הוא שריתק והפעים את הלבבות, שהרי בימינו רבים הם אשר רוממות האיחוד בפיהם תמיד ­– אלא מעשה האיחוד ממש, שבירת מחיצות מקודשות משנים, התלכדות־אחים לקראת התפקידים הגדולים אשר נכונו לדור הצעיר בארץ־ישראל בזמן הזה. ולא מעט משך את הלבבות הגילוי של עוז־רוח ושל מרד באלילים מקודשים, הן המסגרות המפלגתיות והתנועתיות שנתקדשו במשך שנים, אשר רבים וטובים קפאו על שמירתן, ללא יכולת להיחלץ מכבלי השמרנות המסגרתית, המגביהה מחיצות ומפרידה בין אחים. והיה זה אומץ נפשי לוותר על שמות מקודשים, שמות שהם עצמם ביטוי לתוכן חינוכי רב, ולקבל את השם הפשוט האחד: הסתדרות כללית של נוער לומד חלוצי בארץ־ישראל", שכפשטותו כן עמקו ותכנו המביע כול, וכן רחב פתחו כפתחה של הסתדרות העובדים. הקורא לכל הנוער החלוצי בארץ ובחוץ־לארץ. ואכן, נוצרה עובדה: הסתדרות כללית של הנוער הלומד, גם אם לא יכירו בכך החלקים המתבדלים שבנוער החלוצי, אשר רוממות הציונות הגדולה והליכוד הציוני־הסוציאליסטי בגרונם ובמעשה יחזיקו בעקשנות בקרנות המזבח הישן וידחו את הידים המושטות לאיחוד. ינסו להשליך אשמות ושמצה על התנועה המאוחדת הזאת כאשר יוכלו, כיד ההשמצה ההדדית הטובה עלינו מאז חזק רוח הפירוד בקרבנו, וגם עשו זאת לא מעט חבריו של חלק אחד מהמתאחדים, אשר אתמול היו אתו בתנועה אחת. העובדה קיימת: לראשונה הופיעה על במת חיי הציבור בתוכנו תנועת נוער לומד שהיא כללית בכל מהותה ותוכנה, וזיקתה ­– להסתדרות הכללית, לא בדברים אלא במעשה. ­– שנים רבות היו “המחנות העולים” התנועה, אשר חרתה על דגלה אחדות וכלליות, אך היא לא זכתה: בא הנסיון הראשון של הגשמת הכלליות ­– ולא קם בה הרוח, והיא נכשלה. הדגל הזה מתנוסס עתה מעל ביתה של התנועה המאוחדת אשר קמה עתה. וחזקה עליה, כי לא תנוח ולא תשקוט, ותקדיש את מיטב מאמציה לבצע את אידיאל הכלליות עד תום, עד שתישברנה מחיצות והאיחוד יהיה מלא, ובה ימצא מקום כל הנוער הלומד החלוצי בארץ. ולא פחות מן המעשה ­– ניחם ועודד הביטוי, הדיבור הצלול, הבהיר, הבוטח, האחראי של הועידה הזאת. לא רב הזמן שניתן לנערים הצעירים להתבטא, אך מה שנשמע היה בו כדי לתת תמונה שלמה ממה שמסעיר ומעסיק את נפשו של הנוער, החש באחריותו כלפי הזמן הזה ובתעודה אשר יעד לו גורל עמו ועתידו הוא עצמו. אחד אחרי השני עלו עולי הימים, אשר רבים מהם ­– נדמה ­– מקומם לא יכירם עדיין על במת נואמים, והנה הם משכילים להביע בשפה ברורה את משמעותם של הימים האלה, ומה הם מטילים עלינו, ומה העיקר בתפקידנו לקראת הבאות, ועד מה השעה דוחקת עלינו את איחוד הכוחות לאלתר. ולא איחוד סתם של הציונות הסוציאליסטית בהתגשמותה. אלא על יסודם של הערכים, אשר הם הם עיקרי תורתה של הציונות הסוציאליסטית בהתגשמותה. כאשר נשמעו הדברים בפירוטם, ובביטוי הנכונות לכתבה עד תום, להגשמה, “לעמידת הכן לתביעת מוסדות ההסתדרות והישוב” ­ היתה התחושה, כי בדברים מפעמת האמת העמוקה ביותר של הדור הצעיר בשעה הזאת בישראל. ולא מובן, ואי־אפשר שיהיה מובן, מדוע לא יתאחד כל הנוער החלוצי מסביב לדברים האלה, שהם אומרים הכל. ומדוע ועל מה נגזר, שיהיה מפורד ומפורר גם בימים אלה, באין כל שורש וכל טעם וכל הצדקה לכך! בשם כולנו דיברה המברכת מטעם הועד הפועל של הסתדרות בהביעה את ברכתה למבצעי האיחוד, אשר “הבינו את הכרח האיחוד והביאו בימי עצב אלה אור ושמחה לא רק לפועלי ארץ ישראל, אלא לכל יהודי הרואה בארץ ישראל אחרית תקותו”. כי זה אות לאיחודים נוספים, גדולים יותר אשר יבואו, איחודים אשר יחשלו את הכוח האחד הגדול, שבו תלוי גורל היאבקותנו בימים הבאים לקראתנו.

ט“ז חשון תש”ו.

בשורה גדולה נתבשרנו: בימים האלה תוקמנה ארבע־עשרה נקודות־ישוב חקלאיות חדשות בפינות שונות של הארץ, וארבע מהן כבר נוסדו ביום הצהרת בלפור, בשני בנובמבר. זאת התשובה להתנקשות הגדולה בנפש מפעלנו, החוזרת ונשנית עתה מצדם של אלה, אשר ירשו לפני חדשים אחדים את כסאו של אבי ההכרזה ההיסטורית לפני 28 שנים. זאת היתה תמיד התשובה הניצחת והדרך היעילה ביותר אחרי כל גילוי מזימות רשע והתנקשות במפעל־הגאולה היחיד של ישראל במולדתו. אחרי התנפלות־הדמים של 1920 ו־1921 על הישוב היהודי הקטן בארץ מצד שכנינו, והפסקת העליה וגזירות רעות עלינו ו“ספר לבן” כהמשך וליווּי לכך מצד השלטונות ­– באה פתיחת ההתישבות הגדולה, המתפרצת, הפותחת פרק חדש בדברי ימי תקומתנו, בעמק יזרעאל. לאחר התקפת הדמים ומעשי הטבח הפראיים של שכנינו ב־1929 ושוב הצרת צעדינו וספר לבן כליווי לכך מצד ממשלתנו ­– באה פרשת ההתישבות בעמק־חפר ובכל איזור החוף, אשר זרעה רשת גדולה, של ישובי עובדים ליד המושבות ובאיזור־המטעים המתפתח. משנפתחה ההתקפה המתוכננת ורבת־ההיקף על הישוב העברי ומפעל הציונות בארץ כולה בשנת 1936 ואילך, בעזרת שונאים מקרוב ומרחוק, התקפה שהוכתרה בפרס של “הספר הלבן” 1939, הגוזר חנק על כל מפעלנו נפתחה הפרשה המזהירה, מלאת ההוד והגבורה של ישובי חומה ומגדל, אשר הכפילה בתקופה קצרה את רכושנו ההתישבותי בארץ. תמיד, אחר כל מעשה חדש של תוקפנות ומזימה וניסיון־החנקה בא גילוי המרץ העז של חלוץ־העם, נאפד יצר־החיים ותשוקת־הגאולה וצמאון־היצירה ולהט ההתקוממות והקוממיות, במפעלי יצירה והעפלה נועזים, המרחיבים גבולות, מרבים את הכוח, מאמצים את הרוח, יוצקים דם חדש לעורקי המחנה החלוצי העומד במערכה. ותמיד, בכוח מעשה ההתישבות, אשר ריכז את מיטב מאמציהם וכוחות גופם ונפשם של חלוצי ישראל המעפילים והמוסדות הלאומיים וההסתדרותיים, התעודד הישוב, התאזר המחנה הציוני והתגבר להמשך פעולתו הבונה, על אף כל המכשילים, אף סיכל את מזימות הרעה הנארגות בגלוי ובסתר. והנה חוזרת עלינו הפרשה. סגר בעדנו העולם מסביב. עוד לא שככו דמי מיליונים מישראל, שנשפכו כמים לעיני העולם האדיש והקר, ועדיין משתוללת שנאת ישראל ברוב ארצות אירופה, ויהודים נרצחים בראש חוצות. כבר עברו חדשים רבים לאחר הנצחון ושחרור העולם ורבבות יהודים עדיין מתענים במחנות הסגר בלב אירופה, ואין גואל ומושיע. ובעצם הימים האלה, עת משוועת ממעמקים תביעת ההצלה של המעונה בעמים אשר עייפה נפשו להורגים ולגוויעה איטית במחנות מות, תחת חסותם האדיבה של מעצמות הברית לוחמות החופש והצדק נארגת הבגידה הגדולה של אלה אשר הכוח עתה בידם, אשר האמנו בהם ובדבריהם, אשר כל העולם האמין בהם, אשר העם האנגלי עצמו האמין בהם. ועתה כמה וכמה חדשים לאחר כניסתה של ממשלת הפועלים לשלטון, הולכת ונרקמת בחסותה ­– הגדולה שבמזימות החנק למפעלנו, נרקמת התנקשות חדשה בישוב ובציונות, הקשה והאכזרית שבהתנקשויות. ולקול־הענות הזה גברה גם רשעות שכנים מסביבנו. ממשלות הארצות הערביות, אשר לא גילו כל כוח בפיתוח ארצותיהן והרמת מעמד עמיהן, מתחרות אחת ברעותה במלחמה בציונות, ברדיפת יהודים, בציד פליטי חרב יהודים בחתירתם למולדת היהודית. לנוכח החנק הסוגר עלינו, לנוכח ההתנקשות הנרקמת נגדנו ­– באה עתה שוב התשובה: התישבות! על אף הכל, בעצם ימי סערה ויסורים גדולים לשארית ישראל, עת כל לבבות בני הישוב דופקים בחרדה לקראת ימי ההכרעה לתקוות־ישראל היחידה בארץ הזאת ולגורל אחים נענים המשוועים להצלה ולפדות ­– עלה נעלה לפינות כיבוש והתישבות חדשות לצעירי ישראל ולחייליו, מצברי כוח וחיים ותקוות נוספים לעם ישראל, נקודות משען חדשות למלחמת ישראל, להצלתו וגאולתו. זה הפירוש להתישבות החדשה בעת הזאת, לאותן העלילות הנפלאות של מעשי עליות ההתישבות, ההולכות ונעשות בימי סתיו בהירים אלה על־ידי מחנות חלוצים מישראל. לב כולנו עמהם וברכתנו הלוהטת תלוום מראשית דרכם על אדמתם החדשה. אנחנו כולנו רואים במפעל־התישבות זה אך התחלה, פתח לזינוק מחדש של מבחר הכוחות החלוציים האצורים בנו לכיבושי קרקע ועליות התישבות בממדים גדולים, ההולמים את השעה הזאת, העונים במידת־מה לצרכי עם אשר נעקר מכל שרשיו בגולה ­– להצלה ולהשתרשות במולדתו האחת. בכוחנו זה, בכוח ההתישבות והעליה, אלה שני עמודי־התוך אשר כל הבנין נשען עליהם, אם יופעלו בידים אמיצות ונאמנות, היום ובימים הבאים ­– נתגבר על הקשיים האופפים אותנו, אף יצוא נצא למרחב.

ב' כסליו תש"ו.

באור בלהות שבעתים נשקף אלינו בימים אלה הפוגרום ביהודי לוב, כמו הפוגרום שקדם לו ביהודי מצרים והאינקביזיציה הרוחנית המשפילה ביהודי עיראק, סוריה והלבנון. כאילו אחד נסתר זמם לערוך אותם דוקא בימים אלה, למען תת לקח מכריע ­– אם יש עוד צורך בלקח זה ­– מה גורל צפוי ליהודי ארצות ערב, מה עמידתם השפלה, העלובה, התלויה על בלימה, עד מה הם נתונים למשיסה, להרג ולאבדון מידי עם הארץ, כאשר בגרמניה ובפולין, בהונגריה ובסלובקיה וברומניה. סדנא דארעא חד הוא וכל העולם לנו גרדום אחד. ואם היה עוד בתוכנו מתוּן ומבליג ומחפש שביב־אור ואחיזה בעלטת־עולם שאפפה את העם היהודי בתבל רבתי ­– באו מאורעות הדמים האלה בארצות הערבים שכנינו והעמידו את כל צבורנו, כל בני הישוב, אל מול הגורל היהודי, אשר צלצלה שעת הכרעתו עתה, אם לחיים ותקומה וגאולה ואם חס־ושלום לכליה. לאחר שראינו כיצד נשחטו ששה מליון יהודים והעולם לא נע ולא זע, ואנו כאן ידנו קצרה מלהושיע ­– היאך נוכל לראות בשקט כאשר מתלקחת האש גם כאן בסביבתנו, כאשר מפיחים אותה בכוונה כדי שתגע גם בקירות ביתנו האחד בעולם, בכונה למוטט את תקוות ישראל האחרונה! ­– ומשמעות מיוחדת לנו בימים אלה בפוגרום של טריפולי. מה גדולה היתה התדהמה ביום חמישי בבוקר, כאשר באו הידיעות הראשונות על כך בעתונים: איך ייתכן פוגרום על יהודים בארץ זו, הנמצאת בשלטון צבאי אנגלי, בארץ זו שבדורותינו לא שמענו על פרעות ביהודים בתוכה, בארץ זו שבמשך עשרות שנות שלטון הפאשיזם האיטלקי ואפילו בימי השתוללות גייסות רומל בה לא קרה כדבר הזה? ואכן, אמת נכון הדבר, בחסותו של השלטון הצבאי האנגלי נערך פוגרום לכל חוקותיו, כאשר הורגלנו לראות ברוסיה הצארית ובפולין האָנדקית: מתחילה ­– הסתה בריש גלי, בהעלמת עין (ואולי יותר מזה) מצד השלטון, ואחר כך ­– יום ויומים ויותר השתוללות דמים, מעשה הרג ושוד לאור היום, כמעט ללא הפרעה מצד השלטונות, ש“אינם יכולים” להשתלט ולהדביר את ההשתוללות מבראשיתה. ואחר־כך בוודאי תבוא נוסחא, המטילה את האשמה על היהודים עצמם. הכל כמוכר לנו מהעבר הלא־רחוק במזרח אירופה. אמנם כן: יש כאלה, היוצאים מכליהם, כדי לעורר מהומות בין יהודים וערבים בארץ־ישראל. יש מי שנפשם יוצאת לראות דם יהודי נשפך בארצנו ועושים כמיטב יכלתם לקרב את הדבר הזה. יש מי שהסתכסכות יהודית־ערבית דרושה לתכניותיהם השטניות, והם עוסקים במרץ בשליחות “קדושה” זו. גם בעולם המשוחרר שלאחר הנצחון על הנאציזם, משמש הדבר לקח לעם היהודי: כמה הפקר הם דמו, חייו וכבודו, והוא למרמס לכל חית־אדם גם בחסותו של שלטון אנגליה האדיר והנאור. הרי זה לקח לעיני כל העולם, כי אין חיים ואין עתיד ואין בטחון ליהודים בכל פינה מפינות העולם, בהיותם אך מיעוט, ואפילו בשלטון הצבאי של האנגלים. וניתן בזה עוד לקח מאלף: מה ערך לדברי ההבאי הנשמעים מפי דברי הערבים ותומכיהם, כי הארצות הערביות תשתתפנה במתן מקלט ומחסה לחלק מפליטי היהודים, כי אין הערבים מתנגדים ליהודים אלא רק לציונים, כי מובטחים להם ליהודים בארצות ערב חיי שלוה וטובה. כל מה שקרה במשך המלחמה ולאחר המלחמה, מוכיח, כי אין גואל ליהודים ולדמם ולחייהם גם עתה וגם בחסות מעצמות הברית, כי על כן לא יכבד על כל מסית ובעל־תככים, ויהיו המניעים אשר יהיו, להקים בבוקר בהיר אחד את ההמון הפרוע על רגליו ולשסותו ביהודים. כי אין לך דבר קל ונוח מזה, כי הפקר הם המיעוטים היהודיים וצפויים הם לפרעות ולהרג בכל יום.

אך זה גם לקח נוסף רב־משמעות לנו, העם היהודי היושב בארץ: לא נוסיף לראות במנוחה את ההשמדה של שארית ישראל בגלות ערב, כאשר בגלות אירופה המנואצת. לא נוסיף להשלים עם חיי כלימה ואימי טבח בכל הגלויות, לא נסבול עוד חיים תלויים תמיד מנגד, לא נוכל לשאת עוד חיים תלויים בחסדי עמי ערב ובחסדי מגינים אנגלים. נשבענו: נערה את כל כוח החיים וכוח המלחמה אשר בנו, ולא ננוח ולא נשקוט, עד אם תהיה גאולה לעמנו, ותוקם מולדת, אשר תשוב ותאסוף את בניה ממערב וממזרח, מכל התפוצות אשר הם נידחים שם, ­– למען ישובו ויחיו חיי כבוד ויצירה וקוממיות ובטחון בארצם, ככל העמים אשר על פני האדמה.

ט' כסליו תש"ו.

כנסת ישראל נדהמת, המומה, מדוכדכת מעוצם המכה, מעוצר כלימה וזעם, מעצמת הבגידה שכמוה לא היתה עדנה. רואי השחורות ביותר לא יכלו להעלות בדמיונם את אשר הונחל לנו מפי ממשלת בריטניה הגדולה ביום שלושה־עשר בנובמבר שנת 1945. 28 שנים לאחר ההצהרה לעם ישראל מפי בלפור בשם ממשלת בריטניה זכינו לכך, כי בתוצאות מלחמת העולם והשמדת ששה מיליון יהודים ונצחון לוחמי הצדק ושחרור העמים ­– ניתנה לנו הכרזה קבל העולם, כי אין לארץ־ישראל ולפתרון שאלת היהודים ולא כלום, כי ארץ־ישראל יכולה לענות אך במעט לזוועה של מחנות הפליטים ושל פוגרומים באירופה (רק באירופה), ושגם זה המעט תלוי בהסכמת הערבים נדיבי הלב, והכרזה זו מסתמכת על התערבות מצד כל ארצות ערב ומצד 90 מיליון מוסלמי הודו, ומגבבת רוב דברים שאין בהם אף מלה אחת של אמת, וסכנתה היא אחת: גזירת חיסול על המפעל הציוני, הכחדת התקוה של שארית ישראל לתקומה ולמולדת, פסק־דין של כליה לפליטת היהודים באירופה. אכן, לא לפתע באה עלינו המהלומה, סמוך לעלית מפלגת הפועלים לשלטון הספיקה הממשלה החדשה לקבוע את מדיניותה ביחס לארץ־ישראל, בטרם הספיקה ללמוד כראוי את השאלה, ושמץ דבר מזה גונב אלינו. לא האמנו, לא רצינו ולא יכולנו להאמין, כי אמנם ממשלת הפועלים תבגוד בגידה מבישה ואכזרית כזאת. והרימונו זעקה גדולה ומרה. וגויסו כל אפשרויות הפעולה הפוליטית לקרוע רוע הגזירה, ובאה עזרה מצד אמריקה, בתביעת עליה ל־100,000 יהודי המחנות ­– וללא הועיל. הגזירה שנגזרה נשארה בעינה, ללא תזוזה כל־שהיא, ללא הקלת מה, ללא מלה נדיבה כל־שהיא לעם המושמד, לבעל־ברית זה אשר רבות פעל ולחם והקריב במלחמה הזאת. על הכל הכריעו כאן, כנראה, את הכף חשבונות שאין להם קשר עם שאלת היהודים, ועם צדק ליהודים ולערבים גם יחד, והכריעה את הכף, כנראה, דעתם של הנציגים הבריטיים בארצות המזרח התיכון, אשר כונסו לפני זמן בלונדון, והם אשר לימדו את ממשלת הפועלים לקח בתורת הציונות וארץ־ישראל ­– התורה הידועה לנו מזה שנים רבות והם היו הפוסקים האחרונים. אלה נציגי האימפריאליזם הריאקציוני והשמרנות הנוקשה הם אשר הנחילו את תורתם הלכה למעשה לממשלת הפועלים בקביעת מדיניותה הארצישראלית והם אשר הביאוה לידי התכחשות להבטחות ולידי בגידה בעם היהודי ובמוסר תנועת הפועלים. וניחתה המהלומה לא רק עלינו, על תנועת הפועלים היהודית והעם היהודי, מידי מפלגת העבודה, שבמשך עשרות שנים חשבנוה אנחנו וחשבה אותה כל התנועה הציונית לידידת אמת למפעל הציוני המשחרר. ניחתה המהלומה גם על ידי מפלגת העבודה באנגליה, אשר לראשונה נגלתה לעין כל מחוסרת אונים, בעלותה לשלטון, לקיים הבטחות והצהרות למקופח ולמדוכא שבעמים, לקיים מדיניות הנובעת מעצם מהותה ותכנה של מפלגת העבודה, והיא נגלתה בקלונה, כאשר ממשלת הפועלים נרתמה במרכבת הריאקציה והשמרנות, והיא הולכת בדרך שסללו הממשלות שקדמו לה. שלא ברצון, ומתוך כאב מר, נקבל את הכרזת המלחמה הזו. אנו מזועזעים עד היסוד, מאוכזבים מרה, אך לא מיואשים. ונהפוך: המהלומה העזה, הכרת בדידותנו בעולם והכרת המוצא היחיד לתקומתנו כעם ולהצלת שארית ישראל כאחת ­– מחשלות באופן הנמרץ ביותר את כוח־החיים שבנו, את הכוחות הנפשיים והגופניים, את החלטתנו הנחושה לעמוד על נפשנו, על נפש עם ישראל, על כבודו, חייו ותקומו השלמה. לא גזענות, כפי שרוצה להדביק לנו מר באֶווין, אלא חפץ־החיים האלמנטרי, כאדם וכעם הוא המדריך את תגובתנו ואת עמידתנו היום ובימים הבאים. אנו, חלוצי העם בארצנו, מנוי וגמור אתנו להפר את כוונת ההודעה של ממשלת בריטניה הגדולה, הגוזרת עלינו עבדות עולם בתפוצות הגולה ואף בארץ מולדתנו. בכל הכוח אשר לעם קטן, נעזב ומאוכזב, העומד בגבו אל הקיר, הנידון לכליה באין לו בית ומולדת, אשר רק דרך אחת ויחידה לו הצלתו וגאולתו ותקומתו, היא דרך הציונות, בכל הכוח הזה נעמוד ונילחם ונתגונן, עד אם נתגבר על כל המכשולים, אשר אויבים ו“ידידים” שמים על דרכנו.

לא מימי שלטון המנדט האנגלי בארץ ­– ימי הציונות; ימיה כימי העם העברי מראשיתו, לא מידי ממשלת בריטניה הגדולה קשרינו עם ארץ־ישראל; קשרינו וזכותנו לארץ זו ­– מימים קדומים, עוד בטרם היות עם בריטניה בעולם. ולא היא שתחסל את חזון ישראל לדורותיו, מראשית דברי ימיו בארצו ודרך כל גלויותיו. ועל אף משטינים וגוזרי גזירות ­– לא נירתע, ומלא נמלא את היעוד אשר ההיסטוריה הישראלית הטילה על דור זהב בישראל.

ט“ז כסליו תש”ו.

א.

כוחות מלחמה בריטיים אשר בשנות 1940­–1945 עמדו בראש מלחמת הגבורה בכוחות־השחור ורכשו את הערצת העולם על מפעלותיהם ההיסטוריים למיגור הרשע ולהכרעת המפלצת הנאצית ולשחרור העולם ­– הוזעקו עתה ע“י ממשלת הפועלים באנגליה נגד היהודים בארץ־ישראל. אור ליום 15 בנובמבר ובבוקר היום הזה שפכו דם יהודים בחוצות תל־אביב. ללא הכרח וללא סכנה לעצמם ירו אנשי הצבא בקהל והפילו חללים ופצועים, מהם רבים אשר לא היו שותפים להתקהלות, ומהם רבים אשר נורו בגבם, ומהם אשר הלכו לעבודתם או אשר נקרו במקרה, והאיום ביותר: רבים מהם נערים וילדים אשר נורו בהימצאם על גזוזטראות ביתם. ההיה צורך במעלל־דמים זה מצד כוחות הוד מלכותו בחוצות תל־אביב? כל הצבור האחראי בישוב הצטער ומצטער מאד על התפרצות של חבורות בני נוער באותו יום על מעשי התקפתם ופגיעתם, והם שוללים בכל תוקף מעשים כאלה, אשר רק מעיבים את דרכי התגובה של העם העברי והישוב בארץ־ישראל למדיניות הבגידה של ממשלת בריטניה. אך יחד עם זה יכול יוּכל גם לא־יהודי להבין לנפש היהודי באותו יום מר ונמהר, כאשר נשמעו, אחרי חדשי־ציפיה מתוחים, דברי ההודעה של בווין, שירדו כמהלומה על ראש כל יהודי ופצעוהו עמוק בלבו ומילאוהו זעם ומרירות. וטוב טוב שכל הציבור ידע לבלום את רגשותיו, להבליג על זעמו ולכלוא את תגובתו עד אשר תודרך בדרך ההולמת וברשותה של ההנהגה הלאומית. אך נמצא בתוך הציבור חלק קטן, אשר לא ידע לשלוט על רגשותיו, ומתיחותו הפנימית העזה פרצה בדרך של מהומה ופגיעה במשרדי ממשלה, והתגלגלה אחר כך גם במעשי פגיעה, ברכוש פרטי, אשר כל התפרצות המונית ספונטאנית מתלווית בהם. הנסיבות האלה, המיוחדות במינן, יכולות וצריכות להיות מובנות גם לשלטונות, האזרחיים והצבאיים, כמו שהבינו אותן 28 האישים האנגלים שפנו במכתבם הגלוי ל”טיימס", אשר אם אמנם זאת חובתם למנוע מהומות, הרי הם צריכים לעשות זאת תוך התחשבות בנסיבות, ובאמצעים אנושיים, עד קצה גבול האפשרות, בלי חבלות בקהל ובלי קרבנות. ועוד זאת: אין כל ספק שבתחילת המהומה אפשר היה באמצעים רגילים לפזר את המתקהלים, בלי להיזקק לאמצעי חבלה קשים ובשום אופן לא ליריות בהמון. עצם הדבר, שהמתפרעים עשו את מעשיהם במשך שעות רבות כמעט ללא הפרעה, עודד אותם להוסיף שמן למדורה, ואז ניתנה רשות לצבא להסתער בחוצות תל־אביב, כהסתער על אויב, ולשלוח אש לרחובות, לחצרות ולגזוזטראות הבתים. ולבסוף היתה גם אפשרות לכוחות צבא להופיע ברוב תכונה, “לכבוש” עמדות, להטיס אוירונים על פני תל־אביב ­– ולתת “עבודה”, לסופרים הצבאיים, אשר ישבו שבועות רבים בארץ ללא עבודה. לא חדש עמנו גילוי “יכלתם” של כוחות־הבטחון מאז השלטון הבריטי בארץ. זכורים לנו יפה המקרים הרבים של הסתערות שוטרים בריטיים על משמרות־שובתים או התקהלויות של יהודים לרגל מאורעות שונים, כשפרצו לתוך הקהל והרביצו, והדפו, ורמסו, ללא כל צורך והכרח בדבר. אך התנהגות הצבא למחרת היום של הצהרת באֶווין עלתה על כל שיא, כאשר עלתה על כל שיא עצם הצהרת־הבגידה. כך לא מגיבים כוחות־בטחון בתוך ביתם הם, בקרב קהל שהם רואים אותו כשוה בין שוים. כך מגיבים בקרב קהל נחות דרגה, שאין לחוש במידה יתירה לחייו ולכבודו, ואין לחוש לשום רושם רע בחוץ. רבים שאלו וכן תמהו: במשך שנים או שלושה ימים נמשך טבח־דמים ביהודי טריפולי. ללא כל סיבה התנפלו המונים פורעים ביהודים שלוים חסרי מגן, רצחו, שדדו, פרעו ­– לעיני השלטון הצבאי הבריטי. האם מיהרו שלטונות אלה להכריז עוצר חמור על מקומות הפרעות? האם מיהרו שם לצאת בהודעות על מאסר עולם ועונש־מות, כאשר בתל־אביב? ומטוסים ­– האם היו מנסרים בשמי העיר הזאת, בה דם יהודים נשפך כמים במשך שנים ושלושה ימים? והאם אחזו השלטונות הצבאיים באמצעים נמרצים כדי להגן על חיי תושבים שלוים, עד כדי יריה בהמון הפורעים רוצחי היהודים? מי יענה?

ב.

עברו¹ רק ימים מועטים ­– והיינו עדים שוב למעלל בזוי מצד כוחות מלחמה בריטיים ­– בלילה אור ליום 23 בנובמבר התחוללה מערכה בחופיה המערביים של ארצנו. בה הופעלו כוחות ים, אויר ויבשה. מה כל הרעש? על מה הוחרדו כל הכוחות האלה? ­– הנה כי כן: אויב חמור נראה באופק, אשר ממנו סכנה לשלום האימפריה ולשלום הארץ הזאת, הלא היא סירת מעפילים יהודים, פליטי חרב, אשר חננם הגורל ולא נספו יחד עם מליוני אחיהם בגיהינומי אושביינצ’ים וטראבלינקה, והם מורדפים וחסרי בית עד היום בעולם “המשוחרר”, והם הגיעו בסירה רעועה לחפש להם מפלט ומולדת בביתם הלאומי. על השערוריה הזאת, על החוצפה כי ירצו ניצולים יהודים לחיות ­– רגזה, קמה כל המכונה המלחמתית, אשר הועמדה במכוון לשמור על כל סדק ונקב לבל יחדרו ח"ו פליטים יהודים לארץ, ולערוך ציד בלילות אופל לאורך כל החופים של ארץ הבית הלאומי היהודי על מעפילים יהודים. ואכן, נחלו הפעם אניות המלחמה הבריטיות, בעזרת אוירונים וראדאר וכוחות־יבשה, נצחון: הם תפסו עשרים ואחד מעפילים מבין מאתים ומעלה שהגיעו אותו לילה לחופי הארץ. לנוכח הפעולה הזאת בליל 23 בנובמבר על חופי ארץ־ישראל ­– חוזרים ונזכרים לנו בחריפות נוקבת הדברים ששיננו לנו בלי הפסק מנהיגי עמי הברית, והבריטים בעיקר, כאשר זעקנו באזניהם ותבענו פעולת הצלה ליהודים מובלים לטבח במלכודת הנאצים: עתה אין לעשות כלום, עתה תפקידנו להכריע את האויב ולנצח במלחמה, ואז ממילא תהיה הצלה גם ליהודים. והנה היום, חדשים רבים לאחר הכרעת האויב ונצחון עמי הברית, בעת שכל העמים שהשתחררו השיבו את גוליהם הביתה והם שוקדים על בנין חייהם מחדש, נמקים השרידים היהודים עד עתה במחנות שהקים עבורם היטלר ובשאר מקומות שם אין מנוח לכף רגלם והארץ בוערת מתחתם, ואין גואל ומציל. ואם שעשעה אותם התקוה הרומזת מארץ מפלטם היחידה, באה עתה הודעת הממשלה הבריטית וחתכה את גזר־דינם. וכאשר עולה למעטים מהם לעבור בחתחתים וסכנות דרכים ולהגיע לחוף הארץ הזאת ­– יוצאים לקראתם כוחות מלחמה בריטיים “משולבים” למנוע את הצלתם ולערוך ציד עליהם. זאת ההצלה המושטת לקרבנות היטלר אחרי הנצחון מאת ממשלות־הברית המנצחות! לנוכח המסכת האכזרית והמבישה הזאת מצטללת בבהירות יתירה ההכרה, כי כל הדיבורים ההם בזמן המלחמה על התשועה ליהודים אחרי המלחמה לא היו אלא שקר גדול, כי אפשר ואפשר היה למעצמות הברית, לו אך היה להן רצון, להציל חלק גדול מהיהודים שנטבחו בידי היטלר, ולעולם לא יכופר הדם של יהודים רבים מאד, שאפשר היה להעביר אותם לארץ־ישראל ולמקומות אחרים ושרק קשיחות לבם של שליטי־העולם חסמה בפניהם את כל הדרכים לחיים. נדע ונזכור זאת. כל כלי יוצר לא יצלח לדכא את רוח העם היהודי וחלוציו בארץ־ישראל במלחמתו על חייו ותקומתו בארץ הזאת.

כ“ג כסליו תש”ו.

ההסתה המשתוללת בארץ, זה כמה וכמה חדשים בכוונה לעורר מהומות בין יהודים וערבים, אם לא הצליחה עד כה בעשיית מהומות ממש, הרי הצליחה להכין מעשה, הטומן בחובו אפשרויות של הסתכסכות והסתבכות בקרב תושבי ארצנו והארצות השכנות. ה“ליגה” הערבית, יצירת כפיה של המדיניות הבריטית, אשר כל מהותה ומטרתה אינה אלא מלחמה בציונות, ראתה להכריז חרם כלכלי על היהודים בארץ־ישראל. וכבר הזדרזו אנשי ה“ליגה” וממשלות של המדינות הערביות להקים מנגנונים מיוחדים לביצועו וקיומו של החרם הזה. במשך כל השנים, מאז החלה פעולת היהודים לקומם את ביתם הלאומי, ובתקופה הנוכחית בפרט, גילו הם את רצונם העז לשיתוף וליחסי שלום ואמת עם שכניהם הערבים, ורצונם זה נתגלם גם במעשים. וככל שגדל כוחם של היהודים במספר ובעמדה שהם תופשים בכלכלת הארץ ופיתוחה בכל הבחינות ­– כן גדל מאמצם להבנה ולשלום עם שכניהם. בה במידה גדלה גם אי־תלותם ויכולת עמידתם למול כל מזימה רעה, אם תבוא. אולי זו הסיבה העיקרית לאי־הצלחת ההסתה בקרב השכנים, ולהיפך ­– תגבורת ההבנה ויחסים אנושיים הוגנים, כאשר גילו באופן כה נאה שכניה של גבעת־חיים. בזה אולי פתח־תקוה, שמזימת החרם המתבשלת במעבדת ה“ליגה” וגרוריה ­– תהיה כנפל בל חזה שמש, וסופה כשלון חרוץ. אולם עלינו להיות מוכנים גם לקבל את הכרזת המלחמה הזו, אם ההסתה תצליח הפעם והערבים יחרימו את תוצרת היהודים. במקרה זה עלינו להשיב חרם תחת חרם! גם הענין הממשי וגם הכבוד תובע מאתנו התגוננות גם בשדה זה ועמידה ברוב תכונה ונכונות ובפעולה נמרצה ומתוכננת ובאסטרטגיה נאותה ­– כדי להשיב מלחמה שערה. ידעו ירגישו נא גם שכנינו הערבים, כמו ידידינו האנגלים, כי היהודים אינם כמות ואיכות מבוטלת וכי הם יודעים להגן על עצמם ולעמוד בכבוד נגד מתקיפיהם. כל מה שקרה בחדשים האחרונים, וימי השרון ועמק־חפר בפרט, מחייבים אותנו לכך. אם נשק החרם יהיה נטוש כנגדנו ­– אין לנו אלא להעמיד גם מצדנו מרכז וועדות־פעולה לחרם נגדי ולשמור עליו בכל הכוח והאמצעים שבידינו. כמו בימי מצוקת המלחמה יכול נוכל לארגן ייצור מוגבר והספקת תוצרת בישוב, ובארגון טוב נוכל להסתדר ולעמוד. הרי זה מבחן קשה וגדול לנו. נראה שוב את רוח האחדות היהודית והאומץ והנאמנות, ואז תשמש לנו המערכה הזו, הכפויה עלינו, מקור נוסף לחישול הכוח והרמת הכבוד וחיזוק העמידה במאבק על התקומה היהודית שאנו נמצאים בתוכו.

ח' טבת תש"ו.

אכן, ברור הדבר בכל ברירותו האיומה: נפסקה לחלוטין כל עליית יהודים בזכות לארץ ביתם הלאומי. חצי שנה ומעלה לאחר נצחון בעלי־הברית במלחמה ומיגור המפלצת הנאצית, בעוד פליטי ישראל נמקים במחנות הריכוז שידי הנאצים כוננום והם נודדים לאלפיהם באין מקלט ומפלט ­– נסגרו שערי המולדת היהודית היחידה על מסגר בפני היהודים. זו הפעם הראשונה, מאז מאי 1921 (אז, עם התפרצות המאורעות נגד היהודים, הפסיק הנציב העליון זמנית את העליה) העיזה ממשלת המנדט, אשר חובתה לסייע לעליה ולהקמת הבית הלאומי היהודי ובזכות כך נמסר לה המנדט, להפסיק כליל עלית יהודים לארץ. והעיזה לעשות זאת, מה שלא העיזה כל ממשלה לפניה, דוקא ממשלת הפועלים, אשר הוּעלתה לשלטון מטעם מפלגת העבודה, זו אשר עשרות בשנים ראינו בה, אנחנו וראה בה כל העולם לוחמת ומגינה על זכות היהודים לחיי עם במולדתם. ושיא הרשע והעושק כלפי עם ישראל, לעיני כל העולם ­– הריהו בכפיפת גורלה של העליה היהודית לארץ לנדבת לבם של הערבים. לעומת אור המצפון האנושי להשיב גזילת־דורות לעם היהודי, השפוך על הצהרת בלפור ומגילת העמים החתומים על המנדט לאחר המלחמה העולמית הקודמת ­– נשפך אור בלהות על רוח ההתכחשות וגזילת העם היהודי, הנושבת מההצהרה של ה־13 בנובמבר וממהלך כל הפעולות של ממשלת הפועלים ביחס לארץ־ישראל, והעליה בפרט, מאז ועד היום הזה. בלב מר ושותת דם ישאלו מאות אלפי היהודים, אשר שירתו בצבאות האנגלים ובצבאות יתר עמי הברית במלחמה ואשר רבו קרבנותיהם בקרבות: האם לשם כך שפכו את דמם במלחמה, כדי שיישאר עמם היהודי, היחיד בתבל, אשר לו אין מקום תחת השמש לקיום אנושי, אשר לגביו אין שום התחייבות ואין שום חובה לקיום זכותו ההיסטורית והאנושית על מולדתו, אשר לו אין זכות עצמית לחיים של קוממיות וכבוד ובטחון ושגורלו ועתידו תלויים ברצונם של אחרים? מול החזות הזאת, חזות־האימים של הפסקת העליה, הוצג הישוב היהודי בארץ, הוצג העם היהודי כולו. גזירת הפסקת העליה כבדה היא מכל יתר גזירות אשר ניתכו עלינו מידי הספר־הלבן ומגשימיו, כי באין עליה ­– נפסק פתיל חייתו ושורש תקותו של כל מפעל הגאולה וההצלה שלנו בארץ; כי באין עליה ­– אין מה שיחַיה ויאַמץ ויזין את חיינו ומעשינו יום יום; כי באין עליה ­– מתערערים יסוד קיומנו וקרקע גידולנו ואיתנות בטחוננו בימים הבאים; כי באין עליה ­– איך נוכל ונראה באבוד כל הצלה לפליטת ישראל המיטלטלת מגל אל גל בים הנרגש של משכנות ישראל באירופה, אשר הפכה בית־קברות גדול וגיהינום ליהודים; באין עליה ­– חזוּת קשה נשקפת גם לישוב הקיים עצמו. ועל כך נפקחו עיני הישוב כולו ונציגי כל הצבור העברי, והוא נזעק בשבוע שעבר אל מול פני הסכנה הגדולה הזאת, גם השמיע לעצמו ולפני כל העולם את זעקתו על מעללי הרשע והאכזריות אשר עוללה לנו הממשלה האנגלית בזמן הזה. והיתה זאת לא רק זעקה, אלא גם אזעקה ­– אזעקה לישוב ולכל בית ישראל, לקומם את שארית המצפון אשר שרד עוד בעולם נגד הפסקת העליה. היתה זאת לא רק אסיפת מחאה וגילוי זעם וביטוי הקיפוח והגזל, אשר שליטי עולם נוהגים בחלש שבאומות, אלא ­– קריאת התאזרות מחודשת לעמידה על חיינו ועל זכותנו לחיים ולגאולה, ככל העמים אשר על פני האדמה, קריאה נגד המזימה המבישה לעשות את הצלתנו וגאולתנו ועליתנו לארץ תלויות ברצון חברי הליגה הערבית ומושלי ארצות המזרח הערבי, המזימה למסור אותנו לחסדי העולם הערבי שמסביב. לא יקום ולא יהיה! לא מידי ממשלת הפועלים הנוכחית קיבלנו את זכותנו על ארץ אבותינו, לעלות אליה ולחיות בה, ולא היא תפסיק לנו את הזכות הזאת. ולא מפי מלכי מצרים וסעודיה אנו חיים, ולא הם יחתכו את גזר דיננו, ולא הם יפסיקו לנו את דרכנו אל ארצנו שלנו. אף לרגע אחד לא נשלים עם המזימה של הפסקת העליה. אל דמי לנו ­– עד אם נסכל מזימה ונשבר בריחים, ושערי ארצנו ייפתחו לרווחה לפני בניה השבים אליה בזכוּת.

כ“א שבט תש”ו.

לזכרה של ברכה פולד ­– אחד מקרבנות הציד

ושוב נצודו אלף ומאתים ממעפילי ישראל המבקשים להגיע לחוף־המבטחים היחיד. הפעם נצודו ע"י כוחות הממשלה הבריטית, לא בארץ אלא בנמל ספציה אשר באיטליה, שממנו אמרו להפליג, ועכשיו הם רתוקים לאנייתם והכריזו שביתת־רעב כמחאה על מעשה הציד הזה וכאזהרה מפני הנסיון לעצרם מלהגיע לארץ תקותם. הנה כי כן, עשרה חדשים לאחר מיגור המפלצת הנאצית ונצחון כוחות הדימוקרטיה והצדק רודפים באף ובחימה את שרידי הטבח וניצולי תאי הגאזים, המתגוללים עדיין למעצבה במחנות הריכוז שבארצות הנאציזם המובס, בנסותם להגיע לחוף מולדת, להצלה, בקרב אחים החותרים בכל כוחם להושיט להם יד ולקבלם באהבה. מי פילל כי כה יתאכזרו לפליטי ישראל, אלה שלפני עשרים ושמונה שנים הכריזו קבל כל עולם על הבית הלאומי ליהודים, וביחוד ­– אישי מפלגת העבודה, אשר מאז עלותם לשלטון לא נלאו מהילחם בהכרזות ובהחלטות את מלחמת המפעל הציוני. כיום, חדשים רבים לאחר נצחון “הצדק” בעולם, חברו יחד כוחות־שחור להוסיף הרג והשמדה ביהודים ולהצר את צעדם בכל נתיבי הצלתם ותקומתם. אך יותר מכל מגדילים לעשות בציד היהודים־עולים הכוחות הבריטיים. קשה להבין: מנין ההתלהבות הזו לציד יהודים? מנין כל המאמץ הגדול הזה להעמיד לשירות מפעל הציד את כל חידושי הטכניקה של המלחמה, להחזיק בשירות פעיל לשם כך כוחות צי, צבא, אויר, ­– בזמן הזה של שלום, כנגד המאמץ הנואש של יהודים שרידי־טבח ועקורים מחוסרי־בית להגיע לחוף מנוחה ולחיי אנוש וכבוד במולדת היהודית? מה גדלו מידות האכזריות וקשיחות־הלב, בעצם הפעלת המנגנון הגדול הזה לציד יהודים על פתחה של ארץ־ישראל! אך לשיא הזדון הזועק, הזועק לשמים, הגיעה ממשלתנו בשלחה את זאבי־הציד שלה גם אל חופי אירופה, דרך שם מנסים פרטיזנים ופליטים יהודים לחוש להם הצלה ופדוּת בארץ־ישראל. עניין מאסר 1200 הפליטים בנמל ספציה והחרמת האניות שעמדו להפליג בהם, הוא הנסיון הראשון להרחיב את המלחמה של ממשלת בריטניה נגד העליה היהודית לארץ גם על נמלי המוצא. אין אנו יודעים עד היכן תגיע הממשלה הבריטית בתחבולותיה, אך אנו מצווים לומר לכל כוחות הרשע, אשר חברו יחד, שכל כלי הזדון נגד היהודים החוזרים למולדתם לא יצלחו. כל הכוחות האימפריאליים המופנים עתה כנגד העליה היהודית ­– לא יוכלו לה. גם אם כהנה וכהנה ירבוּ את יסורינו וקרבנותינו על דרך זו ­– ממנה לא נירתע. יהודים לרבבות ולמאות אלפים יוסיפו ויעלו לארץ בכל הדרכים. הנה בימים האחרונים היה נמל חיפה גיא־חזיון לשמחה גדולה ולאושר גדול של 733 מעפילים יהודים, בדרוך רגלם על אדמת הארץ, לעיני קהל יהודים וחיילים אנגלים. לא רבים הם רגעי קדושה וחוויה בחיי אדם כברגעים כאלה, למחזה הנאדר של בנים נידחים בפגישתם עם חוף מולדתם וארשת אשרם העילאי בצלצל שעת הצלתם והכרעת גורלם לחיים ולהתחדשות בארץ־ישראל. האושר הגדול הזה ל־733 איש ­– במי הוא פגע, את רגלי מי הוא דחק, למי הוא מביא נזק כל שהוא? הלא ייקלטו בארץ־ישראל היהודית ­– ולא נודע כי באו אל קרבה. למה ומדוע לא יאוּפשר להביא אושר כזה לרבים־רבים מבין הנידחים הדוויים המתגוללים במחנות ובכל דרכי־נוד בעולם? שתי דרכים לפני שארית ישראל בגלוּיותיהם הקשות: התנוונות, חיי־כלימה ומות ­– מזה, תחיה וחיי כבוד ויצירה ­– מזה. אין כוח בעולם אשר יפסיק לנדונים־לכליה את דרכם לחיים, לחוף ישועתם. גם על התחבולות שנקטו השלטונות הבריטיים בנמל ספציה נלמד להתגבר ­–והמעפילים יעפילו!

ח' ניסן תש"ו.

הרי זה נוחם אמתי, נחמה, כי נמצא כיום הזה בתוכנו צבור צעיר לא־קטן, הנושא עליו חותם של איחוד אמת, חי אותו ומקיימו בכל ההחלטות ובכל רצינות החיים שניתנו לו במתנה מתוך מחנות המות שמשם בא. אנו כולנו כאן, הרוב המכריע של צבור הפועלים, הכואבים בנפשם את כאב הפילוג ושאדיר חפצם הוא איחוד המחנה כולו, ­– נאמר מקרב לב לסנוניות ראשונות אלה של מחנה נוח"ם: ברוכים הבאים! תחזקנה ידיכם! מרחוק, בהגיע אלינו הבשורה על רוח של אחדות־אחים, אשר אחזה את שרידי הגיטאות ומחנות־המות, ועל החלטתם להוות גוף מאוחד לקראת העפלה, מלחמה ויצירה בארץ־ישראל, ­– פחד ורחב לבנו, כי ראינו בזאת בשורה ואות לאיחוד המחנה החלוצי כולו, וממעמקי הנפש פרצה ברכה: מי יתן ויהי זה מפנה ברוח ישראל וברוח המחנה החלוצי שלו, להיות רוח האחדות והליכוד למען עניננו הגדול, התובע את כל הכוחות ללא שיור, גוברת על כל וטובעת בחותמה את כל פעולותינו ומעשינו היום ובימים הבאים. ברטט ליוינו את ראשית פעלם של הגופים החלוציים בני זרמים וחניכי דעות שונים, בהתאחדם יחד למעשה הגואל האחד, לגוף מאורגן ומלוכד אחד. אך לא ארכו הימים ­– והתאכזבנו מרה. במגינת לב ראינו כאשר באו אנשי ארץ־ישראל, נציגי מפלגות־פועלים ותנועות־נוער הצמודות להן והסתערו ברוב כוח לפוצץ את רוח האחדות הזאת ולרסק את הגוף המאוחד, איש איש את חלקו. ולא היפלו בין בוגרים, נוער וילדים, ­– הכל כשר לפעולה “מבורכת” זו של כפיית הפילוג הארצישראלי על השרידים המתלקטים מבין חרבות יהדות אירופה, אשר כל הוויתם זועקת לאחדות ולאיחוד. ואכן הצליחו במידה מרובה מאוד להחזיר את פלגות ישראל ליושנן, כאשר בימים הטובים ההם, בטרם בוא השואה ובטרם הועמד המחנה הנשאר בפני הברירה ­– כליון או גאולה. ורבים, אשר אמרו באמת ובתמים לעשות את חייהם קודש לגאולת ישראל והאדרת המחנה החלוצי שלו, לא יכלו עמוד בפני הנציגים הארצישראליים, אשר חזק עליהם דברם, ושבו איש־איש למפלגתו, להוי המפלגתי המתבדל, על מלחמת האחים וההתחרות וכל הכרוך בה והנובע מהן. אכן, את אשר יגורנו בא לנו: ארץ־ישראל החלוצית ­–­ ­– היא שהיתה לגורם מפורר את הכוח המעט אשר החלו להעלות שרידי ישראל, אשר פניהם לארץ־ישראל, בהתנערם לקראת חיים ותקומה. אולם נמצאו רבים, אשר השפעת השליחים־המפלגים מהם והלאה ואשר כוחם עמד בהם להתגבר עליה ובעקשנותם כי רבה עלה להם לקיים את המסגרת המפוארת של נוח“ם, אף לבצרה ולהגבירה בקרב השרידים החלוציים בגולת אירופה. והנה זכינו להקביל את פניהם של המאות הראשונות אשר הגיעו אלינו והמשתלבים בתוך מחננו בארץ. וגם שמענו את קולם העז, מלא המרץ והאמונה בדרך החלוצית המאוחדת, ומאויי־היסוד שלה: חלוציות, אחדות, מדינה עברית, וערכיה: הגשמה עצמית, העפלה, הגנה, עבודה, התישבות לצורותיה, תרבות עברית. הרי זאת היא כל התורה כולה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל ­– ואידך זיל גמור! מה לנו עוד יסודות עיקריים בתורת החזון וההגשמה מחוץ לאלה? ולמה, למה ­– זועקת שכינת התנועה ממעמקים ­– לא יתאחד על יסודות אלה כל הנוער ששרד לנו בגולה כבארץ? ולמה ועל מה יוסיף הפילוג להתקיים, באין שום יסוד לו ושום דבר להצדיקו? תחזקנה ידיכם, אחים מנוח”ם, בראשית צעדיכם בארץ, אַל יפול רוחכם בהיפגשכם בפילוג הנוקשה הקיים במחננו. דעו כי הרוב המכריע של ציבור הפועלים כאן הוא אתכם באמונה ובשאיפה לאחדות ציבור הפועלים ולאחדות הנוער החלוצי. וגדולה זכותכם: אתם בעקשנותכם תהיו למופת לרבבות בתוכנו, הנושאים את נפשם לאיחוד, ולא ירבו הימים ­– והניצוץ החי של בשורת האיחוד אשר הבאתם אתכם יתלקח וישלהב את כל הציבור מסביב ויקים אותו להגשמת המעשה, אשר טובי יוצריה ובוניה של תנועת העבודה בציונות הטיפו לו וחלמו עליו רבות בשנים: איחוד תנועת הפועלים ואיחוד הנוער החלוצי הצמוּד אליה, בארץ ובגולה.

י“ב אייר תש”ו.

בימים האלה היתה לי הזדמנות לראות מקרוב בסבלה של משפחת־מעפילים צעירה, אשר עלתה לפני חדשיים ויותר ­– ועדיין היא שרויה בלי דירה ונהנית מחסדם של בני־עיר, המאכסנים אותה חליפות בדירותיהם הם הצפופות. לא הועיל גם רצונם הנאמן והכּן של אנשי לשכת העליה של הסוכנות לבוא לעזרת המשפחה הזאת, באשר אין ברשותהּ כל אמצעי שיכון, באשר מוסדותינו המרכזיים לא דאגו בעוד מועד ולא עשו את הדרוש להכנת דירות לעולים ולפליטים הבאים והעומדים לבוא. וגם היום עוד אין עושים זאת. יכלו להציע רק זאת: שהמשפחה תשיג סכום כסף לא־קטן, דמי־מפתח לבעל־בית העומד בבנין ביתו ואשר בעוד מספר חדשים יוכל להשכיר דירה למשפחה. העזרה החשובה, המוגשת מצד המוסד המרכזי הלאומי לקבלת העליה, היא בזאת, שהפעולה להשיג דירות מבעלים פרטיים נעשית במרוכז, וסכום ידוע מדמי־המפתח ניתן למשפחת העולים בדרך הלוואה נוחה. ואני עומד תוהה ומשתומם: האומנם ככה מתכוננת הסוכנות היהודית לקבלת פני עליה גדולה? האם בחוסר כל דירות ברשות המוסדות הלאומיים תיתכן עליית יהודים, ולו אף בממדים מצומצמים! והאומנם זה תפקידם של מוסדותינו ­– להיות סרסורים להעברת כספים מהעולים לבונים פרטיים, למען יוכלו לבנות ולהשכיר את דירותיהם בשכר מופרז לעולים ולפליטים ולחיילים משוחררים? האם אמנם מחוסרי־אונים הם המוסדות שלנו לעשות דבר־מה עצמאי וגדול להכנת בתים לעולים בכוחותיהם הם? ודאי דרושים לכך מיליונים. דרושה השקעת אמצעים גדלים אשר בחלקם לא ישובו. הדבר כרוך בהפסדים עצומים מחמת היוקר הגדול של חמרי הבנין הקושי להשיגם, ומחמת שכר העבודה הגבוה. היקרות העצומה הזאת בהכרח שתרד, ועמה ירד במידה גדולה מאוד ערכם של הבתים אשר ייבנו עכשיו. ואם אמנם כן ­– האם זה מקטין במידה כלשהי את אחריותם של מוסדותינו להבטיח מבעוד זמן קורת גג לעולים ולפליטים? מצדיק במשהו את ההזנחה הקשה בעבר? לא אנשים פרטיים יעשו את המלאכה הזאת. רק המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית, הישוב, הסתדרות העובדים. הרשויות המקומיות ­– עליהם רובצת האחריות והם הנושאים באחריות למעשה הזה. אחד המעשים הגדולים במסכת היאבקותנו להצלה ולתקומה במולדת. עליהם להפסיד מדעת בהשקעה הגדולה הזאת, עליהם ההפסד הכרוך בבניה בימים אלה. כי בסופו של דבר ­– הפסד זה ריוח גדול הוא לנו, ריוח אשר לא יסולא בפז: רק על ידו תאופשר עלית רבבות רבות מאחינו ואחיותינו. אשר עיקר מאבקו של העם ושל התנועה הציונית מרוכז היום להצלתם ולעלייתם לארץ. לא פחות מאשר בשאר סעיפי פעולתנו ומלחמתנו בימים האלה ­– מצוּוים אנו להשקיע רוב להט ומרץ ונכונות לקרבנות בעבודה זו של בנייה רבת־ממדים לקליטת עולים וחיילים משוחררים, וכל הזנחה וכל דחיה של יום אחד ­– סכנה בה, פשע בה. היחסרו כספים? היחסרו תנופה ומרץ? ­– רק במוסדותינו המרכזיים תלוי הדבר, ומהם יידרש!

בית אבות

לא מכבר הונח היסוד למעשה חדש, נדבך נוסף בבנין הסתדרות העובדים – “בית אבות”, אשר ששת הבתים שלו עומדים בבנייתם. צעירים היינו בבואנו לארץ עם העליה השניה והעליות האחרות שלאחריה; הקימונו את התישבות העובידם ואת ההסתדרות על כל מפעליה ומוסדותיה, החובקים זרועות מדינה בדרך. הקימונו רשת מוסדות לעזרה הדדית, המלווים את חיי הפועל בכל אשר יפנה. אך לא דאגנו כראוי לפועל לעת זקנתו, כאשר לא יוכל עוד לעבוד ומבטח אחר לפרנסתו ולחייו אין לו. כי צעירים היינו, וצעירה היתה תנועת־הפועלים בארץ, ולא הוחש הצורך בזאת. עתה הגיעה השעה וכבר התחילו להיראות בינינו ראשוני החברים אשר הזקינו בעבודתם ותש כוחם בעבודה, ­– ועל כולנו הוטל תפקיד־הכבוד: לבטח את קיומם־בכבוד ואת מעמדם של חברים אלה בתוכנו לעת זקנתם.

אחד היסודות העיקריים של הסתדרותנו, שהוא כמעט המלכד את כל חלקיה ­– הלא הוא היסוד של ערבות הדדית. לא יהיה קיום להסתדרות הזאת, אם יימצאו בה חלקים עזובים לנפשם ונתונים לרעב ומצוקה ­– בקרב אחיהם השבעים והחיים את חייהם המסודרים. על אחת כמה וכמה שלא ייתכן בהסתדרות, כי ייעזב לנפשו לעת זקנה החבר־הפועל, אשר חייו היו קודש לעבודה ולמילוי תפקידים ציבוריים אשר התנועה הטילה עליו, את העול הזה אַל נטיל על החבר־המזדקן בעצמו, או על קרוביו ובני־משפחתו בלבד (אם אין להם היכולת לכך), כי לציבור בכללו יקל לאין ערוך לשאת במשא הזה, מאשר לפרט או לחוג צר. ששת הבתים הנבנים עתה ­– הם רק הראשונים, בית – אבות א'. ההמשך צריך לבוא עם הצורך. זהו רק רמז למפעל ההסתדרותי המרוכז העתיד לבוא לביטוח החבריה לעת זקנתם.

י“ט אייר תש”ו.

נתבשרנו כי נסתיימו ההכנות לכינוס המשטרות של ארץ־ישראל, סוריה והלבנון, שידון על מניעת ההעפלה. לא ינומו ולא יישנו צוררי ישראל, בפקידות השלטון בארץ ובשלטונות הארצות השכנות ישנם כאלה ששנתם נודדת מעיניהם לנוכח העובדה, שהנה מגיעים פליטים יהודים לארץ, שעל אף כל תחבולות המלחמה בהעפלה והתעצמות הציד על מעפילים היהודים ­– נכנסו בזמן האחרון אלפי יהודים בספינות מעפילים. על כן ייוועדו יחדיו נטורי ארצנו האנגלים עם הנוטרים הערבים שמסביבנו, כדי לטכס עצה נגד היהודים העקשנים, המעיזים לחתור להצלה וגאולה בארץ ביתם הלאומי. כלומר: לא די בכל אותם תכסיסי הרדיפה אחרי יהודים מעפילים, לא די בשמירה בשבע עינים בארץ ובחוץ־לארץ ובנקיטת אמצעי־מלחמה חדישים ביותר כנגד ה“סכנה” של עלית יהודים לארץ, אלא צריך לטכס עצה ולתור אחר תחבולות נוספות, כדי להגביר את הציד על יהודים ולמנוע את חדירתם לארץ. ולשם כך הנה נזעקות המשטרות לכינוס. ואין זה כינוס סתם, כי ­– כפי שנראה מהידיעה הנ"ל ­– נדרשו הכנות מיוחדות לקראתו. בשבילנו אין זה אלא גילוי נוסף של רשעות. כי אין כל הסבר אחר להתועדות זאת של המשטרות לשם הגברת פעולות הציד ­– עתה, לאחר ועדת החקירה ופרסום מסקנותיה בדבר העלאת 100.000 יהודים, כשידוע הדבר שעם כל תכסיסי ההשהייה וההכשלה של הממשלה הלונדונית, אי אפשר יהיה להשתמט מהמלצה זו, ועליה יהודית גדולה היה תהיה בהיתר. ולמה כל התכונה הזאת להגברת הציד? הלא ברור, שכאשר תהיה עלית יהודים בהיתר, תשב לה כל מכונת הציד הגדולה והמשוכללת בטלה ומובטלת, כי לא יהיה אז צורך ליהודים בעליה שלא־בהיתר, הכרוכה בכל־כך הרבה קשיים ומכשולים, אשר רק מאין ברירה ובאין דרך אחרת אוחזים בה. ואם ­– דבר שאיננו יכולים להניח אף רגע ­– לא תהיה עליה גדולה של יהודים בהיתר בזמן הקרוב ­– נגיד עתה לכל הנועדים כדי לחרוש מזימות חדשות כנגד יהודים שבים למולדתם וכדי להפריד בין הדבקים מעולם ועד עולם, עם ישראל ומולדתו; “עוצו עצה ­– ותופר” כל מזימות־רשע לא תעמודנה בפני הכרח־הברזל של עלית יהודים לארץ, של העלאת 100.000 הנידחים ועוד הרבה מאות אלפים יהודים, שאין להם חיים ואין להם הצלה ותקומה אלא בארץ הזאת, ארצנו. לנוכח צרת ישראל, אשר אין דומה לה בעולם ואשר אין פורקן לה אלא בארץ־ישראל ­– כל כלי יוצר על העליה העברית לא יצלח. בכל הנתיבות ובכל השבילים יעלו יהודים ויבואו לארץ, כי זאת דרכם היחידה לחיים ולתקומה בעולם.

י“ג סיון תש”ו.

דומה, כי מאז שלטון המנדט הבריטי בארץ־ישראל, על כל תהפוכותיו ובגידותיו בעיקר המנדט ובהתחייבויותיו לעם היהודים ­– לא היו כימים האלה לכאב פיזי צורב, מענה וממושך, לכל אדם מישראל בארץ־ישראל. כי לא היו כמהלומות שהלמה בנו ממשלת בריטניה הנוכחית; ולא היו כעלבון וככאב וכדיכוי שהתכוונה זו להנחיל לנו מאז החלו רדיפותיה על הישוב העברי והמפעל הציוני; ולא היו כמזימות וכסכנות, אשר העלתה ממשלה זו לקיומו של הישוב ולעתיד מפעל הציונות ולגורל שארית ישראל באירופה ­– מזימות וסכנות אשר הקימו את כל הישוב על רגליו והמריצו אותו להתגוננות ולעמידה על נפשו. אך לא פחות מהכאב הפיזי צורבת ומענה האכזבה המוסרית הגדולה, שנחל העם היהודי מידי “בן־בריתו” ותומכו המסורתי, העם האנגלי, ומכל העולם הדימוקרטי הדוגל בצדק וחופש. ומנה אחת אפים של אכזבה ותדהמה נפלה בחלקם של אלה, אשר מיטב הגיגם ומשא־נפשם לעולם חדש ולעתיד־אנושיות נעלה ­– ולגאולת עמם בתוכם ­– תמכו יתדותיהם בתנועה הסוציאליסטית העולמית, בהתאגדות־הפועלים הכבירה, בחזון הסוציליסטי הגדול, המבשר התנערות למדוכאי־עולם, שחרור למשועבדים, גאולה וישע לנרדפים, צדק למקופחים ושויון לכל האדם על פני האדמה. מה גדולה תדהמתם של אלה, אשר כל בנין עולמם, כפרט וכאיש־תנועה, כציוני וכסוציאליסט, נשען על האמונה, ­– אמונה באדם, אמונה בסוציאליזם, אמונה בנושאי חזונו ולוחמיו, אמונה בהמונים המכונסים תחת דגלו בעולם כולו. עד היום אין אנו יכולים להשלים עם כך בהכרתנו, שאכן כזאת היא המציאות, כי כה הפרה אמונים מפלגת־העבודה הבריטית, כי מידי ממשלת הפועלים באה עלינו ההתקפה הזאת על הציונות ועל הישוב העברי ועל תנועת הפועלים בארץ, כי מפי הסוציאליסטיים בווין, אטלי ומוריסון שמענו דברי בלע כאלה, שריח אנטישמיות נודף מהם, כי תנועת העבודה הבריטית, אשר במשך שלושים שנה נלחמה לנו ועמדה לימיננו, הפכה את עורה בין לילה וגילתה ­– על ידי מנהיגיה השליטים ­– התכחשות ובגידה בעם היהודי ומפעלו הגואל כאשר לא גילה חוג אחר מהעומדים בשלטון לפניה. אין זה נתפס בשכלנו, כיצד קרה הדבר, שדוקא ממשלת הפועלים היא שהסתערה באיבה כזאת על ישובי הפועלים, שהם לתפארת ­– בכוח יצירתם המשקית והחברתית ובחזון חידוש חיי אדם וחברה ­– לכל תנועת הפועלים העולמית. שדוקא היא הרשתה לעצמה להתקיף באף וחימה את המוסדות העליונים של העם היהודי ואת המוסדות העליונים של תנועת הפועלים בארץ, לפרוע בהם ולכלוא מאחרי תיל וחומה את מנהיגיהם, שעוד אתמול ראו אותם כחברים לחזון ולמלחמה. כיצד קרה הדבר שבפקודת ממשלת הפועלים נעשתה התקפה מבישה זאת על העיר העברית בת 200 אלף הנפש, אשר לא היתה כדוגמתה מעולם, ללא כל טעם ויסוד? ואין זה נתפס ומובן, שדוקא ממשלת הפועלים רודפת באף ובחימה את העליה היהודית והיא הזוממת כל מיני תחבולות, כדי להכשיל את המאמצים של שרידי חרב ורדופי אימת פוגרומים להעפיל ולהגיע לחוף הצלה ומבטחים בארץ ביתם הלאומי. ואין זה מובן, שדוקא ממשלת הפועלים היא שהרימה יד ­– מה שלא העיזה לעשות שום ממשלה לפניה ­– על ההגנה העברית, שבה תלוים חייו, כבודו וכל קיומו של הישוב, והיא החותרת לעקור אותה. ועושי דברה הם הזוממים והמסייעים לחתור תחת הכלכלה והמשק העבריים ולמוטט אותם. ולבסוף: ממשלת־הפועלים היא המגלה, כאשר לא גילתה שום ממשלה לפניה, את כוונותיה לחסל את הציונות, להפריד בין ארץ־ישראל ושאלת היהודים ולהכשיל לעולם את המאמץ ההיסטורי של העם היהודי לקום משפל מעמדו בעולם, מהיות חייו וכבודו מרמס ודמיו נשפכים כמים, ולהגיע לתקומה וקוממיות בארצו ההיסטורית. הנה כי כן: ממשלת הפועלים היא המראה את כל תקיפותה כלפי העם החלש והנדכה בגויים, היא המעמידה כוח ברוטלי לדיכוי הישוב החלש והבלתי־מוגן, זה חלוץ העם העברי, המאמץ את כל כוחותיו להושיט יד עזרה והצלה לאחיו, שרידי טבח היטלר וההולכים בעקבותיו בפולין ובשאר מקומות. היא ­– גם היא ­– המראה את כוחה כי רב ברדיפת־יהודים, השפלתם ושפיכת דמם. והמדהים ביותר הוא, כי בכל האימפריה הגדולה הזאת לא קם ­– מלבד אנשים מספר בקול ענות חלושה ­– מי שירים קול חזק וישמיע דברי־מחאה נגד הקו ההרסני של הממשלה. ויתבע צדק לעם היהודי, ויקרא לשוב ולקיים את האמונים ואת מילוי ההתחייבויות לעם הזה. ועוד יותר: בכל מפלגת־העבודה הבריטית, אשר במשך עשרות בשנים הצביעה בהתלהבות בעד החלטות פרו־ציוניות והתנתה ידידות עם תנועת העבודה שלנו, לא נמצא אפילו מיעוט קטן, שיתקומם נגד המהלך הבוגדני של ממשלת הפועלים כלפי המפעל הציוני מעת עלותה לשלטון. ולא פחות מדהים ומפליא, כי לא נשמע קול לטובת היהודים בכל העולם הסוציאליסטי שמחוץ לאנגליה. בכל צרתו הגדולה של העם היהודי, בעוד תוסס דמם של ששה מיליונים מבניו ושרידיו באירופה מבקשים להם אחיזה בחיים חותרים לחוף ישע, וממשלת הנאמנות לבית הלאומי זוממת לכרות את תקותם היחידה, ­– בכל אלה לא נמצא בעולם הסוציאליסטי הגדול כוח כל־שהוא, אשר יאמר דבר ויעשה מעשה לעזרת העם היהודי המתבוסס בדמו. לא נמצא שמץ עידוד ועזרה לעם היהודי ומפעלו מתוך ממשלת־הפועלים־והאכרים האדירה שברוסיה הסוביטית הנושאת של הבניה הסוציאליסטית הכבירה והמלחמה לשחרור העמים, אשר אפשריות גדולות לה לכך בכל הבחינות. ולא נמצא שמץ עידוד עזרה בשום גוף סוציאליסטי אחר, אשר כוחו אתו כיום הזה. ואם שמענו זה לא כבר דברי־שבח נלהבים מפי מנהיגים סוציאליסטיים בצרפת למפעל הציוני וליצירה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל ­– הרי לאחר 29 ביוני נדם קולם. אמנם כן, בדידות איומה היא נחלתנו בעת הזאת, בעת האיומה ביותר לעם היהודי בודדים אנו בצרתנו, בודדים במאבקנו. בבדידותנו זאת ­– לא תרפינה ידינו. כנואשים נעמוד על חיינו ועתידנו, על הצלת העם היהודי ותקומתו בארצו. תחת האמונה הנכזבת בכוחות החופש והסוציאליזם בעולם ­– אמונה מחודשת בנו, ממנה נשאב כוחות במאבקנו ההיסטורי: אמונה בצדקת עניננו ובטוהר יצירתנו ומלחמתנו; אמונה בכוח־הפלאים של אין־מוצא ואין־דרך זולתי המוצא והדרך שלנו; אמונה בכוח איחודם וליכודם של כל חלקי העם למען המאבק והיצירה של קוממיות ישראל בארצו. ובאמונה זאת נעשה וגם נוכל.

י“ז אב תש”ו.

לזכרם הקדוש של יחיעם ויץ, צבי אשכנזי והרצל פרל.

ושוב, כמו לאחר 13 בנובמבר 1945, התרגשו ובאו על הארץ ימים שחורים ודם יהודים נשפך בתוכה מידי כוחות ממשלת־הפועלים באנגליה. ימים מרובים, כמו לפני התאריך הנ"ל, עטה הישוב היהודי, הנסער עד היסוד בו מצרת שארית הפליטה וסגירת שערי הארץ בפניה, הבלגה וסבלנות, ושרר שקט יחסי, מתוך ציפיה ותפילה, כי עשה תעשה ממשלת־הפועלים צדק לעם היהודי. לאור כל אשר קרה, וביחוד עתה לאור מסקנות ועדת החקירה. היתה ציפיה, כי למרות תכסיסי ההשהיה וההכבדה, יינתן סוף־סוף הדבר, שאין כדחיפותו ואין כצדקתו הזועקת לשמים: העלאת מאת אלף היהודים לארץ. אך הנה עלה באֶווין על הבמה ונשא את דברו על ארץ־ישראל והיהודים ­– ומיד נגוזו כל אשליות. בהבל פיו ערער שארית האמונה במצפון, באחריות לחובה ולהתחייבות בצדק, והעמיד את כל הישוב, אף המתונים שבתוכו, לפני הברירה האחת: להיאבק בכל הכוח שבידו על חייו ועתידו, על מפעל הצלת העם ותקומתו בארץ הזאת. לשם השלום, כביכול, ביקש לדחות את דבר העלאת מאת אלף היהודים, ההולכים ונהרסים כליל במכלאות המחנות ובקצוי בית־הקברות האירופי הגדול. אולם, רק אחת היא התוצאה מנאומו של באֶווין: הפסקת השקט והשלום, שהשתררו עם התקוה להעלאת 100.000 יהודים בזמן הקרוב, ואות לחידוש המאבק ולהגברתו. ואולי דבר אחד לא לקחו בחשבון באֶווין ועושי דברו: כוחו של הישוב הזה, אשר אינו נופל מכוחה של כל דיביזיה נוספת, אשר ביקש באֶווין לחסוך במחיר הבגידה בעם היהודי ובמחיר חייהם של מאת אלף היהודים. הישוב היהודי בארץ־ישראל לא יקבל עליו את הגזירה ולא ישלים אתה, ויילחם בכל יכלתו כדי לבטלה וכדי לקיים את היעוד היחידי אשת לארץ הזאת: להיות בית ומולדת לשארית הפליטה הדוויה של היהודים. והוא לא ישקוט ולא ינוח עד אם יעלו בזמן הקרוב 100.000 היהודים הראשונים. ואין לזלזל בכוחו של הישוב הזה: הרי זה כוחו של עם יושב על אדמתו, ואם גם הוא רק חלק מן העם אשר בתפוצות, ואם גם קטן הוא במספרו, ואם גם מוקף הוא שונאים. כי גדול כוחו של עם המוצב פנים אל פנים לפני הברירה: השמדה או קוממיות!

ב.

ועוד לקח גדול לנו מדברי הימים האחרונים: אין ערך מעשי גדול לכל מיני הבטחות והחלטות והכרזות פומביות ­– כל עוד לא יוּשג הדבר האחד: מדינה יהודית, כל עוד גורלנו להיות תלויים תמיד באחרים, ולו גם ב“ידידים” גדולים. מי יכול היה לפקפק, כי המעשה של מינוי ועדת־החקירה והכנסת הממשלה של ארצות הברית לאחריות ענין ארץ־ישראל והיהודים ­– יש בו משם מעשה רציני כדי להקל מעל דרך פתרון השאלה? וכשנראתה עבודתם הרבה והמקיפה של חברי ועדת החקירה, החל באמריקה דרך ארצות אירופה, וגמור בארץ־ישראל, כשבתוצאתה החליטו פה אחד על העלאת מאת אלף יהודים וביטול חוק הקרקע ­– מי יכול היה להטיל ספק, כי הפעם יצא הדבר אל הפועל? והנה הוראינו מיד כי אין כל חובה ואחריות בפני עם חלש, שהוא וגורלו תלוּיים תמיד בידי אחרים. כי אין כל בושה להתכחש בפני העם היום לכל דיבורים והבטחות חגיגיות מאתמול. כי בכל יום ויום אנו וגורלנו תלויים ברצונו הטוב או הרע של פלוני “גדול” ואם גם “סוציאליסט” הוא. הנה התקיימה ועידת מפלגת־העבודה, הראשונה מאז היכנס מפלגת־העבודה לשלטון ולאחר ההחלטה החגיגית בועידת אשתקד לטובת המפעל הציוני ופתיחת שערי הארץ לעליית יהודים ­– ומה היו פני הועידה הזאת הפעם לגבי עניננו? ­– איזו התנכרות, איזו התעלמות, איזו אוירה זרה, כאילו בבת אחת נמחו שלושים שנות ידידות ועזרה ומלחמה לענין הבית הלאומי היהודי. איזה קור נשב בו בכינוס זה לעומתנו. לנוכח פני הועידה הזאת ולנוכח דברי הימים האלה ­– מה גדול צחוק השטן למשמע דברי אֶטלי, ראש־הממשלה הסוציאליסטי, באותה ועידה: “אין אנו מתביישים להכריז על עצמנו שאנו מפלגת אידיאליסטים המאמינים בחופש, בדימוקראטיה ובצדק סוציאלי. סבורני כי עשינו התחלה נאה ולא ניכשל ואנו רואים את העתיד בבטחה”. וצירי הועידה קיבלו את הדברים בתשואות סוערות וממושכות. נראה ברור, כי גם בעולם הסוציאליסטי ­– האידיאליזם, החופש, הצדק והדימוקראטיה מתנדפים ברוח ואין להם מעמד כשהמדובר הוא בעם חלש, מושמד ומדוכא, כי כדי לזכות בערכים הגדולים האלה, שעליהם נלחמים ומקריבים קרבנות, הכרחי קודם־כל להוות כוח עצמאי, להיות חזק יותר במעשה. ואת הלקח הזה עלינו לקבל בכל משמעותו. לא ינוח ולא ישקוט הישוב היהודי אשר בארץ, בעזרת העם היהודי כולו ובעזרת אנשי המצפון והצדק אשר עוד ישנם בעולם, עד אשר יגיע למעמד מדיני עצמאי בארץ־ישראל, ארצנו. כולנו אמונה ותקוה כי יגיע לזאת.

כ“ז סיון תש”ו.

בתוך שש מאות אלף היהודים, חלוצי העם העברי כאן, לא יימצא אף מיעוט ניכר, אשר יוכל להזדיין באותה “סבלנות” מהוללה, שבה מבורכים ראשי השלטון ושאותה מטיפים גם לנו ­– סבלנות, שפירושה: להוסיף ולעמוד על דם אחינו נידחי המחנות וסחופי השחיטות בפולין. ולוּ כנים היו הדברים על שקט וסדר, על חוק ומשפט, על צדק ושלום, כפי שמשמיעים לעתים קרובות מעל במות ­– היו מוצאים דרך עוד לפני חדשים רבים, סמוך לגמר המלחמה, לפתוח את שערי הארץ לפני שארית ישראל, כאחת התוצאות הטבעיות של שחרור העולם וחיסול משטר־הזוועה הנאצי. באותה שעת רצון היה הדבר הטבעי ומחויב־המציאות הזה נתקל בהרבה פחות קשיים ומעצורים מאשר כיום, לאחר שמדיניות הממשלה המודרכת על־ידי נציגיה הריאקציוניים ושונאי־היהודים שבמזרח, עשתה הרבה מאוד לסבך את המצב ולהוסיף על הקשיים שבדרך פתרון שאלת ארץ־ישראל והיהודים. המרירות שהצטברה בלב כל הישוב גדלה ביותר לנוכח גילוי הרצון הרע מצד הממשלה לאחר פרסום מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית. לא היה דבר טבעי ומובן יותר, שעם פרסום המסקנה הדחופה על העלאת מאה אלף יהודים (זמן עבודת הועדה הוגבל ל־120 יום מפאת דחיפות פתרונה של שאלת יהודי המחנות) ניתנת שאַנסה טובה לממשלה לעשות את המעשה הצודק והאנושי לעם היהודי, ללא קשיים רבים ותוך הבנה טובה של העולם כולו. אז יהיה מובטח שקט בארץ ושיתוף־פעולה מצד היהודים. הדיבור על התנגדות הערבים באותה שעה היה מופרז מאוד. והנה דחתה הממשלה בידים גם שעת רצון זו ובכל מעשיה מאז ­– זה שלושה חדשים ­– רק הועילה להוסיף ולסבך ולערם קשיים חדשים על דרך המעשה הדחוף ומחויב־המציאות של העלאת מאת אלף היהודים הראשונים לארץ. כל הפרשה הבוגדנית והאכזרית הזאת כלפי היהודים – היא האחראית במישרין לאי־השקט שהשתרר בארץ מאז 13 בנובמבר 1945, לשורה של אסונות ומאורעות־דמים שהתרגשו ובאו על הארץ. לאוירה הספוגה חומר־נפץ, שממנו תוצאות להתפתחות שנאה הדדית ולמעשי איבה. כל זה אינו עשוי לחלוף, ויהיו אמצעי הדיכוי של השלטון אשר יהיו, אלא אם כן יחלפו הגורמים שהביאו לכך. כל הפרשה הזו אחראית במישרים גם למעשה המטורף והפושע במלון “המלך־דוד”, רק על הקרקע הזה של בגידה והתעללות במשך חדשים רבים, אשר הגיעו לשיאם ב־29 ביוני, יכלה לקום חבורת מתבדלים פורקי־עול ולבצע את מעשה הזוועה שעשו. אנחנו כולנו עם דברי הגינוי והצער שהשמיע ראש הממשלה בבריטניה על מעשה־הרצח באנשים חפים מפשע במלון “המלך דוד”. אך יש לשאול: הנה לא מכבר קרו מעשה־רצח נתעבים מצד לובשי־מדים של צבא הוד־מלכותו. לפני כחודש וחצי ירה קצין אנגלי בחוצות תל־אביב באיש הולך לתומו, עמרם רוזנברג, והרגו בו במקום. ביום ההתקפה על הישובים, ב־29 ביוני, ירו חיילים אנגלים בשני אנשים יושבים בשקט במכוניתם, טוביה ארטל ויעקב גלזר מתל־עמל, והרגום באכזריות. באותו יום ירו בצעיר חיים חרודי בן תל־יוסף, בצאתו מעבודתו ברפת ורצחוהו נפש. באותו יום הרגו צעיר יהודי, אליעזר מליחי, בעמדו על מרפסת ביתו בתל־אביב. כל אלה ­– אנשי שלום ועבודה, ללא כל התגרות מצדם, ללא כל פגיעה מצידם במרצחיהם, ללא כל צורך וסיבה ­– נפשך דמם ונקפדו חייהם הצעירים בידי חיילים אנגלים. מדוע לא שמענו אף מלה אחת של גינוי וצער וכינוי המעשה בשמו הנכון, לא במקרים המנויים ולא במקרים הרבים שקדמו לאלה, מצד ראש הממשלה באנגליה? האם רצח יהודים נקיים בידי אנגלים אינו רצח? או האם המספר הוא הקובע את חריצת המשפט על מעשה־הפשע הנעשה?

כל ארץ ישראל היהודית זוּעזעה עד היסוד בה עם הרצח ההמוני המתועב במלון “המלך דוד” ב־22 ביולי. היה זה זעזוּע עמוק, מלוּוה זעם, על יהודים המתיימרים להיות לוחמי מלחמת העם, שלקחו לעצמם את הרשות לעשות בשמו מעשים אשר לא ייעשו, מעשים המכתימים את שמו ודגלו ומסלפים את מלחמתו הטהורה. מעשה כגון זה ­– הריהו סכין בגב לישוב ולמפעל הציוני והוא מסיג אחורנית את עמדתם במאבק הקשה על נפשם ועתידם. אך לא פחות מהנזק הממשי לעניננו ­– זיעזעה את כולנו התהום הפעורה, אשר נגלתה עלינו ביתר שאת עם מעשה הפשע הזה. עלינו להגיד ברורות: לא על־ידי שפיכת דם נקיים תבוא גאולת־ישראל. לא באמצעים פסולים כאלה, אשר כל הוייתנו היהודית זועקת נגדם, נוליך את תנועת התחיה וההצלה שלנו בדרך העולה לנצחון. אוי לנו אם יוּתרו הידים לשפוך דם אנשים נקיים הולכים ועוברים לתוּמם; דרך זו סכנתה מרובה לכל תנועת־שחרור, ואף כי לתנועה שלנו. זוהי חרב מתהפכת, אשר תוצאותיה מי ישורן. לא ייתכן כי תתקרב גאולת ישראל על־ידי מעשים, אשר אין כמוהם לסתירה לרוח־ישראל ולמוסר־ישראל, ותהיינה הכוונות אשר תהיינה. כל פרט וכל התאגדות של פרטים ­– הרשות בידם להקריב את חייהם הם על ענין הנראה בעיניהם ראוי לכך. אך אין רשות לשום פרט ולשום התאגדות של פרטים – הרשות בידם להקריב את חייהם הם על ענין הנראה בעיניהם ראוי לכך. אך אין רשות לשום פרט ולשום התאגדות של פרטים להקריב את חייהם של אחרים ולשפוך דמם של אחרים על מטרה הנראית לעושי המעשה, ותהא הנעלה ביותר. ומי שמתיר לעצמו על דעת עצמו לעשות מעשה למען מטרה ידועה המקפח חייהם של אחרים ­– אינו אלא פושע שופך דם נקיים ויש לנהוג בו דין רוצח. בל ניתן שיסולף מאבקנו! אנו כולנו ­– בוערת בעצמותינו ולא תתן דמי לנו המהלומה הגדולה, שתחילתה ב־29 ביוני, המשכה ­– מצור והתעללות בעיר תל־אביב, וכבדה לוחץ עלינו עד היום, כולנו כואבים לכל עומק נפשנו את עוצם ההתקפה של שליחי הממשלה הסוציאליסטית על ישובינו ועל המוסדות העליונים של העם העברי בארצו, על כליאת מנהיגינו ומיטב אנשי הישובים מאחורי גדרות תיל עד היום הזה. תשובתנו על כך ­– לא זו שניתנה בירושלים. תשובתנו ­– אך ורק בידי נציגי הישוב והציונות להחליט עליה ולבצע. ואם יש בקרבנו אנשים, אשר מעשה ירושלים, עם כל הרע שבו, הוא להם פּורקן להרגשת העלבון והזעם ­– הרי הם מסייעים בזה שלא מדעת להסתלפות מאבקנו וסיכונו והכתמת דגלנו הטהור. יום ירושלים, חשׂף לפנינו באור בלהות את הסכנות הגדולות הצפויות לישוב ולמפעל הציוני מקיומן ופעולתן של חבורות מתבדלות, אשר גם ברגעים גורליים ומכריעים ביותר הן מתפרקות מכל אחריות ציבורית ומרות לאומית והן מרשות לעצמן להחליט וגם לבצע מעשים אך על דעת עצמן בלבד. ברגעים הקשים ביותר לעמנו ולגורלנו בארץ הזאת ­– לא ייתכן להמשיך במצב זה. אם יש תקוה ואחרית למאבקנו ­– הרי זה אך רק בכוח הציבורי האחראי המאוחד. נילחם בכל כוח על ענינינו הצודק כלפי חוץ, אך גם נילחם על טוהר מאבקנו ויעילותו מתוך איחוד כל העם כלפי פנים. כי בזה תלוי גורל מפעלנו בימים הבאים.

ט“ו אב תש”ו.

בעדות הערבית לפני ועדת־החקירה בקהיר ובירושלים ­– לשוא תחפש איזו נימה אנושית כלפי אסונו וגורלו של העם היהודי; מדבר כזה או דומה לזה נקיים לחלוטין אלה, שהציגו את עצמם כ“בני דוד” לנו. לא תמצא גם בעדותם טענות ונימוקים, אשר יהיה בהם משום משקל־שכנגד לטענתם ונימוקיהם של היהודים אשר צדקתם ברורה. אך לעומת זה מצטיינת עדותם באיומים, בהפחדה, בהודעות על התנגדות בכוח וכיוצא באלה. כנראה, שאין כנימוקי הכוח¹ לשכנוע בעיני “בני־דודנו” כלפי ועדת־החקירה, ייתכן כי יהיו אלה נימוקים בעלי משקל גדול גם בעיני ועדת־החקירה עצמה. בנקודה זו דרושה, אפוא, הסברה, גם לועדת החקירה וגם לשכנינו ובני ארצנו הערבים. פנינו לשלום, לשקט וליחסים אנושיים עם שכנינו הערבים. כל מאמץ לא ייקר בעינינו כדי להקים יחסי אמת ושלום בינינו וכדי לקיים שיתוף־פעולה עם שכנינו הערבים. אך בו בזמן ­– לא נירתע ולא ניחת אם הערבים יפריעו לנו, יתנגדו לנו ואף ירצו להילחם בנו. כל איומים עלינו לא יצליחו ולא ימישו אותנו ממפעל־הדורות אשר נטלנו על עצמנו: הצלת העם היהודי וגאולתו בארצו. מרגישים אנו בכוחנו כי נוכל לעמוד, גם אם יתגרו בנו מלחמה. כי אם אמנם הכמות היא על צדם ­– הרי יש לנו כוח כזה אשר איננו אתם: הכוח של העומד בגבו אל הקיר, הכוח של זה אשר הגיע אל התחנה האחרונה ומכאן לא יזוז, הכוח של זה אשר אין אסון כאסונו ובידו המפתח לחיים או למות. כוח כזה מכשיר את המעטים לעמוד מול הרבים. זהו כוח של נואשים, אשר ברורה הכרתם כי אין חיים לעם היהודי אלא בארץ הזאת, שהיא מולדתו בזכות ולא בחסד, ­– לעומת האחרים, אשר אין הארץ הזו להם שאלת חיים ומות, אשר יש להם ארצות נרחבות ושטחי־מחיה לרוב, ורק תאוות השלטון היא המקוממת אותם על כבשת הרש. פנינו לשלום ואמת. ­– אך לא לשוא עברו עלינו עשרות השנים האחרונות בארץ הזאת, ולא לשוא עברו עלינו אימי שתי מלחמות־עולם, אשר נשאו בכנפיהן שמד ליהודים. למדנו משהו. ואחת גמרנו אומר: לא נשוב להיות דומן על פני כל ארצות מזרח ומערב, אלא נתרכז פה ברובנו ונחיה חיי אנוש ככל העמים על פני האדמה. לא עוד ידושנו כל פינות העולם בדמנו השפוך ובגופות עוללינו, אחינו ואחיותינו הנרצחים. חפצי חיים אנחנו. ולשם החיים ­– חיי כבוד, חיי אנוש ­– נחרף כולנו את נפשנו למות. אחת חרצנו, חרץ כל העם היהודי. אפשר לזרוע מהומות, אבל לא יצלח בידי שום כוח לעקרנו מכאן. אולם אם ידעו מתנגדינו כי כלה ונחרצה מאת אלה האחראים לארץ הזאת לקיים בה את זכות היהודים לגאולה ותקומה, לא יהיה כלל צורך בכוח צבאי גדול. דרושה רק בהירות בהכרעת גורל הארץ, ודרוש להקים כאן את זכות היהודים ­– והם ידעו לעמוד על נפשם ועל כבודם. עוד יש בנו האמונה: המון העם הערבי אינו רוצה להילחם בנו. יודע ומרגיש הוא, כי אך טוב מביא לו בנין הארץ בידי היהודים. ועוד: כבר נוכח לדעת, כי יודעים היהודים להשיב מלחמה שערה. ולא מקרה הוא, כי ההסתה הגדולה שהתנהלה בארץ במשך השנה הזו בין שכנינו ­– לא נשאה פרי. כמובן, שיש בידי קנאים ומסיתים מכל המינים להקים כנופיות ולעשות מעשי הרס, שוד ורצח. ערובה כנגד זה ­– אחת היא: הכרעת גורל הארץ כמדינת־יהודים. אך שום כוח בעולם לא יזיז את עם־היהודים מדרך החיים שלו.

י“ב אד”ב תש"ו.

יירשם לדור אחרון: בשנת 1946, שנה ורבע לאחר הנצחון במלחמה, מיגור הנאציזם ושחרור העולם, בימי ממשלת הפועלים באנגליה – נערך בארץ־ישראל, על־ידי כוחות צבא בריטיים מסע־התקפה על ישובי שלום ועבודה של פועלים יהודים. לא באקראי ולא כהתפרצות ולא כתגובה על מעשי־פשע או התגרות של אותם ישובים, אלא בהכנה מלחמתית מדוקדקת ולפי תכנית מחושבת של “שלבים”. במלוא תחמושת הרס צבא רב עמל אנשים, רמס ודרס באף ובחימה, חיבל ופגע והתעלל. שוד וגניבות, כתבות משפילות, סתימת בארות, שפיכת חול למכונות וטראקטורים וכו' וכו'. שישה ימים היה קומץ אנשים ונשים עמלים מופקרים להשתוללותם של קלגסים רבים, מרמס לכוח ברוטאלי חזק ומזויין, אשר מילא פיו צחוק למשבתם של היהודים ועשה הכל כדי להרבות חבלה והשפלה. אותם הישובים עצמם, אשר נדרסו זה עתה תחת רגלי חיילים בריטיים, ­– כמה שקדו במשך כל שנות המלחמה לארח בתוכם באהבה חיילים בריטיים, אשר הרבו לבקר בהם, להעניק להם מברכת בית ומשפחה, לפנות להם מחדרי מגוריהם המצופפים ולהנעים להם את ימי שבתם אתם. ואכן מכתביהם הרבים של החיילים והוריהם מעידים על הטובה הרבה שהשפיעו עליהם המשקים ועל הכרתם בטיב מפעלם של המשקים האלה ושל היהודים בארץ בכלל. ואנו עומדים נדהמים ומשוממים מול מעשי ההרס של חיילים באותם המשקים, מול עיני הזעם והשנאה שלהם, ושואלים: האומנם אלה חיילים בריטיים? אכן זה מפעלה של ממשלת־הפועלים הסוציאליסטית, זה חידושה, זו “הצלחתה”: להקים בארץ־ישראל מחנות־צבא האמונים על ראיית יהודים כאויבים וישובי יהודים כארץ אויב כבושה, על מלחמה ביהודים, דיכויים והשפלתם ­– דבר אשר לא ידענוהו (על כל פנים בממדים כאלה) בכל עשרות השנים מאז קשר הגורל את מפעל היהודים בארצם עם העם האנגלי. זאת “הזכות” הגדולה של הממשלה הזאת, כי בעקב כל מעשי “השלבים” המרושעים ביהודי ארץ־ישראל ומפעלם מתחנכים הכוחות הבריטיים בארץ לשנאת־יהודים, למעשי הפקרות ולחוליגאניזם, למעשי גניבה ושוד מבישים, אשר קשה היה להאמין כי אנגלים מסוגלים לכך, לולא ראתה זאת כל ארץ־ישראל בקיץ שנת 1946. זכינו לכך, כי בימי שלטונה של מפלגת־העבודה נעשו חיי יהודים בארץ ביתם הלאומי הפקר, וכל יהודי יוצא לרחוב ­– עלול להיות נחבל ומוכה ומושפל בידי חיילים בריטיים. אלה הם מעשים בכל יום, ובכל פינות הארץ, ואין עוצר. עוד לא היתה התפרעות חוק וסדר בארץ הזאת כבימים אלה של השתוללות “משליטי החוק והסדר”, ועוד לא היו מעשים מסעירים הורס השלום והשקט בארץ כמעשים אלה של המתיימרים להיות משליטי השקט והשלום. אולם בכל אשר עוללו לנו בחדשים האחרונים, ואף בימים האחרונים, ימי דורות ורוחמה¹, אשר העמיקו מאוד לפצוע את לבנו ולהכאיב לנו לאין שיעור ולהחריף בקרבנו את הרגשות העלבון והזעם של חלש הנדרס ברגלי מי שעולה עליו בכוחו ­– בכל אלה לא שברו ולא ישברו אותנו. וככל אשר יוסיפו לחבל ולהרוס, לכלוא ולרדוף, לפגוע ולפרוע בנו, רק יגדילו את סבלנו, ירבו את יסורינו, ­– אך רוחנו איתנה, וכוח עמידתנו על נפשנו ועל עתיד מפעלנו לא יחלש, ובטחוננו בצדקנו ובעתיד מפעלנו בל ימוט, ואנו כולנו, יחד עם העם היהודי בתפוצותיו, נגביר מאמץ ופעולה ומלחמה למען תקוות ישראל ותקומתו. חזקה אמונתנו כי עמוד נעמוד, כי לא יארך הזמן ­– וימי כלימה גדולים אלה לאנגליה ולממשלתה הסוציאליסטית יהיו נחלת העבר. לא תצליח המזימה לשבור אותנו. " וכאשר יענו אותו ­– כן ירבה וכן יפרוץ“. אך בדבר אחד הצליחה ממשלת הפועלים ועושי דברה בארצנו: לעקור כמעט מלב היהודים את הרגשות הטובים לעם הבריטי, שטוּפחו במשך דורות, את הרגשת הידידות לעם הזה על האות לטובה שהראה ליהודים, ובמקום זה ­– לזרוע בקרבם זרעי שנאה לאנגלים, זהו ה”הישג" של ממשלת הפועלים באנגליה. יבוא זמן ו“הישג” זה יטפח על פניה.

ספטמבר 1946

עם צאת שנת תש“ו ועל סף השנה החדשה תש”ז – יצויינו שני סיכומים יסודיים אשר נתנה לנו השנה החולפת, סיכומים שאין ערוך לחשיבותם ושמהם תוצאות מכריעות לגורל העם היהודי ולגורל ארץ־ישראל בימים הבאים:

א. השנה השתחררנו לחלוטין מאַשליה גדולה אחת, שחיינו בה עשרות בשנים ושתלינו בה עיקר תקוותינו ותקוות העם היהודי להגשמת הציונות: הלא היא אמונתנו בתנועת־העבודה באנגליה, אשר לחמה את מלחמתנו ותבעה את צדקנו כל השנים. השנה הוכיחה לנו מפלגת העבודה, כי אך באה לשלטון – והתכחשה בלי בושה לכל דבריה, הבטחותיה, הכרזותיה והחלטותיה עד כה, בגדה בעם העברי וממשלתה עלתה על כל קודמותיה ברדיפת הציונות ובמזימות החיסול של המפעל הציוני. היא ערכה מסעי דיכוי מלווי מעשי שוד ופגיעות והריגה וחורבן והשפלה, על עשרות ישובי שלום ועבודה של פועלים; כלאה במכלאות־תיל ושלחה למחנות־הסגר את נבחרי העם והישוב העברי ואלפים ממיטב אנשי הישובים החקלאיים; ערכה מצורים מבישים על העיר העברית תל־אביב ועל ישובי היהודים בערים אחרות, אגב נגישות יהודים ללא כל דוגמה בעבר; נתנה למשסה ולהפקר את כל הישוב היהודי בארץ; הוציאה חוקי שרירות, העושים הפקר חייהם וכבודם של כל היהודים אשר בארץ ושמים אותם מדרס לשלטונות האזרחיים והצבאיים הבריטיים; נתנה יד לשונאינו לחרם כלכלי על היהודים וזממה בעצמה מזימות נישול והכשלה לכלכלה העברית בארץ; ולבסוף: מעשה־הרשע ללא־דוגמה בגירוש המעפילים מהארץ ובמלחמה בכל הכוחות האימפריאליים שבידה במאמצי ההצלה והגאולה של שרידי ההשמדה הנאצית. –

בכל מעשי הדיכוי האלה נגד היהודים בארץ, אשר עודם נמשכים, הוכיחה הממשלה האנגלית את רמייתה לעיני העולם ואת כחשה לאידיאלים של צדק וחופש, אשר היו חרותים על דגלה של מפלגת העבודה. השנה הזאת הוכיחה לנו בשפע דם ודמע, ש“אנגליה – כפי שמספר בארטלי קראם מפי נציג מיניסטריון־החוץ האנגלי – אינה מתחשבת בגורל היהודים” וכי מוכנה היא (וכך גם עושה) למכור את עתיד היהודים, חייהם וכבודם לשם עניניה האימפריאליסטיים. השנה הזאת הוכיחה לנו בעליל, כי גם ממשלת־הפועלים האנגלית התייצבה על דרך של מלחמת־מצוה בעם היהודי ומפעלו הגואל – וקוממה את כל העם היהודי וחלוצי הישוב היהודי בארץ לעמידת התגוננות בפניה. מעתה נאבק במגמותיה של הממשלה הזאת ובמעשי בגידתה בכל כוח החיים שבידינו.

ב. ועוד הוכיחה השנה החולפת לעצמנו ולכל העולם: כוחו ורוחו של הישוב אתו לעמוד בשער, להדוף מזימות ולהגן על חייו וכבודו ועל היעוד היקר ביותר של הדור הזה והארץ הזאת: הצלת אחים מתופת הגולה והעלאתם לארץ. כל מעשי ההתקפה והדיכוי, לא הועילו לשבור את הישוב ולהכניע את רוחו, ואנו כולנו נכנסים לשנה החדשה בהרגשה ובהכרה של אי־כניעה לכוח האומר לכפות עלינו מעמד של שיעבוד ואזלת־יד ויצירת גיטו ליהודים בארץ הזאת. השנה הזאת הנחילה לנו יסורים גדולים, שפיכת דם בנים ובנות טהורים ויקרים, חבלת מפעלים מפוארים של חלוצי ישראל, עלבון על כל צעד ושעל, התעללות בשרידינו היקרים שהגיעו לחוף מולדת. הפרעה בלתי פוסקת למפעל הגאולה של העם העברי; אך למעלה מהכל כולה הכרתנו הצלולה: רוחנו לא נפלה.

ונהפוך הוא: רוחו של כל הישוב חושלה במאבק שהוטל עליו במידה שלא היתה כמותה עד כה. השנה החולפת הוכיחה לנו ולעולם, כי הישוב הזה שלמעלה מ־600.000 הוא העם היהודי בתמציתו, כי הוא הוא חלוץ העם כולו, כי הוא רואה את תוכן חייו וצידוק חייו אך בהעלאת נפוצות העם היהודי אל אדמת אבותיו, כי אחריותו היא להגשים חזון דורות ותקוות דורות לגאולת ישראל. הישוב הזה – כלה ונחרצה מאתו להילחם בכל כוחותיו במזימות ההקפאה והחיסול של הממשלה האנגלית, ואמונתו אתו כי יוכל עמוד ויצא כאור צדקו וסוף הנצחון לבוא. זה הוא הכוח של עם נאחז באדמתו, אשר זאת הברירה לפניו: כליון או גאולה, של דור המרגיש בנפשו, כי אחראי הוא לגורל עמו הנתון למשיסה ולהשמדה ואחראי הוא בפני הדורות הבאים, כי בידו המפתח להצלת ישראל ותקומתו. זה הוא הכוח של מפעל, אשר אין דומה לטהרו ולצדקו.

שני הלקחים האלה אם יהיו בנו: כי גם ממשלת־הפועלים באנגליה זוממת לדכא את מפעלנו ולהפריד בין שאלת־היהודים וארץ־ישראל וכי כוחנו אתנו לעמוד על נפשנו ונפש העם היהודי בשעה זו – אמונתנו אתנו כי לא לשוא יהיו חיינו ומעשינו בשנת תש"ז, כי השנה החדשה הבאה עלינו לטובה תקרב אותו למטרתנו.

ועוד: לא היתה שנה כשנה זו הבאה עלינו לטובה שבה ישובו עלינו ימי נחמיה בן חכליה: “הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים; באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח. והבונים איש חרבו אסורים על מתניו ובונים… ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים… והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה… ואין אני ואחי ונערי ואנשי המשמר אשר אחרי אין אנחנו פושטים בגדינו” (נחמיה ד').

יש טעם ויש אחרית למאבקנו, אם לא נרפה אף לרגע משני היסודות לבניננו: עליה והתישבות בכפר ובעיר. על הישוב היהודי והעם היהודי כולו להגביר עשרת מונים את המאמצים לעליה בכל הדרכים וקליטתם בארץ, וכן להקים רשת גדולה של מפעלי קרקע חדשים בהתישבות.

כל אנית־עולים נוספת וכל נקודת ישוב חדשה ומפעל משקי חדש – ערובה נוספת להצלחת מאבקנו ונצחון החזון הגדול והטהור של שיבת ישראל לארצו.

ראש־השנה תש"ז

עלי קרקע

לנוכח המצור, המזימות וההתנקשות, שבהם נמצאים עתה הישוב והמפעל הציוני כולו, עומד כל הישוב כאיש אחד דרוך ומלא אמונה ובטחון בעתידו, בעתיד מפעל־ההצלה והגאולה הציוני.

לא נעלמו מעיניו הסכנות הגדולות המאיימות עליו, הכוחות העולים עליו לאין־ערוך אשר חברו יחדיו כדי להכריעו; הבדידות של העם היהודי בעולם הקשוח; המסיבות הזועמות של ימי “ועידת השלום” לגבי עם קטן וחלש ומופקר למשיסה ולשמד בחלקי־עולם שונים. יודע כל זה הישוב – ובכל זאת ואף על פי כן בוטח הוא, כי עמוד יעמוד במבחן איתנים זה, כי לא יתן להכריעו ולהכניעו, כי כל מזימות־רשע יתפוצצו אל סלע רוחו העשוי לבלי־חת והחלטתו לתת את נפשו על הזכות לחיים ולקוממיות לעם היהודי בארצו.

לא אמונה עיוורת היא זאת ולא בטחון־סרק. זו האמונה וזה הבטחון של חלוץ עם המחובר לאדמתו, שנפשו קשורה בנפשה, הדבק בה ושואב ממנה כוחות טמירים, לא ידעם ישראל באלפי שנות גלותו ונדודיו, המאזין מנבכיה את סוד שיח נעורי עמו והשוזר בה את חלום חייו ועתידו. זה הפלא של העם העומד על הקרקע.

לא בחכמתו ותבונת לבו ועוז־רוחו ניפלה הישוב הזה מכל אותם הישובים היהודיים המפוארים אשר היו מושרשים דורות רבים בפיזוריהם, עד אשר עלה עליהם הכורת והחריבם, כי אם הדבר אחד ומיוחד, אשר אין דומה לו בכל העולם: קרקע תחת רגליו, קרקע מוצק, ארץ אבותיו, קרקע אשר נפח רוח חדשה וזרם־דם חדש ושפע כוחות־יצירה ורוח־גבורה בתוך הבנים השבים לחיק המולדת העתיקה החדשה.

זה הסוד הגדול של עמידת הישוב הזה בכל הסערות אשר אפפוהו בעבר, וזה סוד בטחונו לקראת הבאות.

כי עם המושרש באדמתו – כל כלי יוצר עליו לא יצלח, אם רק מאוחד הוא ברצון־החיים ובאמונה בצדקת מפעלו וטוהר מלחמתו.

הוא הנס הגדול, כי קמו לנו, זמן רב לפני בוא השואה, אישים ברוכי־להט וכשרון וגדולי מעש, אשר בפעלם הכביר הנחילו קרקע לעם והצמיחו עליו חיים חדשים לעם רב. ובבוא הסערה של שנות 1939–1945, אשר טאטאה מיליונים מאחינו, נמצא בלב העולם האי הקטן הזה, הישוב היהודי המחובר לקרקעו וליצירתו עליה, להיותו מעוז לעם המתנער לחיים ולתקומה.

כל אחד מן הישוב יודע: לא זכותו היא שעמדה לו כי יינצל מן הסערה וכי יעמוד איתן לקראת העתיד, כי אם זכותו של כל העם היא, ובכוחו – כוחו; כי יש טעם ועתיד לפעלו – אם הישוב הזה ישמש חוף מבטחים והצלה לגאולה להמוני ישראל, אשר אין להם חיים ותקומה במלוא העולם זולתי הארץ הזאת.

כי על כן – זה היעוד לנו ולכל בית ישראל לתפוצותיו, היום ובימים הבאים:

הרבות מאמצים למען גאול עוד ועוד אדמה בארצנו למען תת קרקע תחת הרגלים לעוד ועוד המוני יהודים רבים, אשר יבואו – אשר מוכרחים לבוא – לארצנו, אשר יפרצו כל מחסומים ויעלו ויגיעו.

י“ב תשרי תש”ז.

בימים אלה יושבים אנשי הממשלה האנגלית עם נציגי המדינות הערביות ב“ועידה ארצישראלית”, המתיימרת לסדר ולקבוע את הסטטוס המדיני של ארץ־ישראל ולהכריע בגורלה.

ברצונם של ראשי הממשלה האנגלית מתקיימת “ועידה” זו בלי היהודים, בלי אלה אשר רק בזכותם ובתנאי הקמת ביתם הלאומי בארץ הזאת הם שולטים בה כיום הזה. רק בזדון־לבם של השליטים נערכת לעיני העולם הקומדיה הזאת של דיון לשם הכרעה בשאלת ארץ־ישראל על־ידי אלה שאין להם כל זכות היסטורית וחוקית לכך, בלי אלה אשר זכותם ההיסטורית על הארץ קבועה וקיימת מעולם וגם הוכרה על־ידי כל העולם.

זה רצונם. כי לא היה, במשך השבועות הרבים של הכנת ה“ועידה”, שום סימן שיראה, כי באמת ובתמים רוצים בווין וחבריו בשיתוף היהודים בה, כי מעונינים הם בכנות להביא את נציגי היהודים לאותו שולחן, שנועד למצוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל. ונהפוך הוא: כל מה שנעשה בשם אותו שלטון בארץ־ישראל בפרק־זמן זה, שבו שידלו כביכול את היהודים להשתתף בועידה, היה כאילו מכוון לכך, שיתקומם בה גם לבם של אלה המוכנים להיאחז בכל רמז של רצון טוב מצד השלטון; כאלו היה מי שדאג במיוחד ובכשרון לבצע מעשי רשע והתגרות והתעללות ביהודים, אשר ילבו ביותר את הזעם ויגבירו את החרפה והכאב וימנעו כל אפשרות פסיכולוגית מהיהודים ללכת באותו זמן לועידה עם האנגלים. באותו פרק זמן הגישו לנו את פרשת שדות־ים, דורות ורוחמה, שתישאר לדראון עולם; וימים אחדים לפני פתיחת ה“ועידה” נפתח ברוב תכונה הפרק רב הרשע והכלימה של גירוש המעפילים¹ שרידי החרב הנאצית, מחופי הארץ, פרק אשר אין כמוהו לשמצה בעולם; בדיוק בערב אותו יום, שבו היתה צריכה להתקבל החלטת הסוכנות היהודית על השתתפותו בועידה, הוגשה לנו באכזריות שאין דוגמתה פרשת ספינת “פלמ"ח”, על ההיאבקות הרצחנית עם מעפיליה וגירושם ורצח המעפיל יונה דב שוורץ והטלתו הימה, – זה הרצח אשר פגע בלבם של כל יהודי הארץ ואשר יטבע על עושיו אות־קין אשר לא יימחה. כל זה – מלבד ההתעללות יום־יום בחוצות הישובים היהודיים מצד חיילי הוד מלכותו ומלבד זה כל הנגישׂות הגדולות והקטנות אשר רבו למאוד בשבועות אלה מצד השלטונות הצבאיים והאזרחיים. כל זה, בצרוף ההתעקשות לפסול את המנהיגים העצורים ולהמשיך במעצרם, – הוכיח ברור מה רצונם האמיתי של ראשי השלטון.

והנה הוראינו לדעת על מה דנים השותפים האנגלו־ערבים בועידתם בלונדון: גיטו חדש ומחודש ליהודים בפלשתינה (א"י), בחסותם החסודה של האנגלים וגרוריהם הערבים. ככה זוממים הם להפסיק פתיל חייתו של חזון גדול, אחד החזונות האנושיים העולמיים הגדולים ביותר, של שיבת עם ישראל לארץ אבותיו ועתידו, של השבת גזילת ישראל ותקומתו במולדתו הנצחית.

על זה יאמר הישוב היהודי כולו, כל העם העברי: לא יקום ולא יהיה! לא יסדרו את ענין ארץ־ישראל בלי היהודים! לא יקום כל משטר וכל חוקה וכל פתרון בארץ־ישראל, בלי אשר היהודים ישתתפו בקביעתם, ולא תבוצע שום החלטה אשר תהיה למורת היהודים ולרעתם! היהודים לא יכירו בכל אשר יאמרו היושבים עתה על מדין ב“לאנקאסטר־האוז” ביחס לארץ־ישראל ומקום היהודים בתוכה. כל המזימות וכל התככים יישברו אל סלע הכרח הברזל של הצלת חיי העם היהודי וקשרו אשר לא יינתק לעולם אל ארצו ההיסטורית. ההכרח הזה והצדק ההיסטורי שאין דומה לו – הם יגברו על כוחות הרשע והבגידה, ויהיו חזקים כאשר יהיו.

עם חפץ חיים אנחנו, ובכוח של נואשים ניאבק על זכותנו לחיות על אדמתנו, ככל העמים אשר על פני האדמה. מזכותנו זאת לא נרפה, ולגזירת עריצי עולם לא ניכנע!

כל הישוב היהודי, המוכה והפצוע בלבו מרדיפות ממשלת הפועלים עומד איתן ובוטח בעתידו, בעתיד מפעל ההצלה והגאולה של עם ישראל.

י“ב תשרי תש”ז.

ביום הדין

יום גדול היה זה, יום ה־15 באוקטובר 1946, כשהועלו באישון לילה על הגרדום ראשי הרוצחים הנאציים. מבצעי טבח המיליונים. זה יום הדין, יום נקם ושילם, אשר נחרץ מטעם האנושות כולה על כנופיית רבי־הטבחים, אשר במשך קרוב לשש שנים שחטו ולא חמלו מליוני אנשים, נשים וטף, דרסו ארצות ומדינות רמסו צלם האדם בכל אשר מצאה ידם. ולכל מקום שהגיעו – הביאו שואה ואסון, דם ודמע, עינויים ורצח־המונים, שהעולם לא ראה דוגמתם מאז היותו, אף המציאו מכונות־תופת להשמדת־בזק של המונים עצומים במיידאנק, טרבלינקה ואושוונצים, אשר זוועתם תקפיא את הדם בעורקים. היה זה יום דין ושילם לכל האנושיות, ויותר מכל – לעם היהודי, אשר דמי בניו נשפכו כמים והם נרדפו על צואר והושמדו למיליוניהם מידי חיות־טרף איומות אלה.

היה זה יום, בו הוּכח לעיני האנושיות כולה, כי יש דין ויש דיין, כי לא לעולם חוסן לפושעים נגד האנושיות, לפושעים נגד יסוד־היסודות של העולם – קדושת חיי האדם, לפושעים אשר שדדו את חיל העמים וגזלו את חירותם והכריעום לטבח ולחיי שיעבוד וקלון. ביום זה הוכח, כי אלה האחראיים לערעור שלומם וחייהם ולהשמדתם של המונים – לא יימלטו מעונש וכי יש ויבואו על גמולם השלם.

זה הלקח וזאת המשמעות של יום ה־15 באוקטובר 1946, עת הועלו על התלייה גופיהם של עשרת פושעי העולם הגדולים.

האין מכאן לקח גדול לעולם כולו, לעמים, לשליטים, ובתוכם – גם לשולחיהם של השופטים?

כי הנה יש כיום עם אחד בעולם, אשר פרשת השמדתו, רדיפתו, שפיכת־דמיו וענותו וחיי קלונו לא נסתיימו בהסתיים מלחמת העולם, שהביאה גאולה ופדות לרבים מקרבנות הנאציזם, אלא היא נמשכת והולכת מאז ועד היום לעיני העולם המשוחרר כולו ובחסותן האדיבה של המעצמות המנצחות עצמן, ואין רואה קצה של הפרשה הזאת לישראל… עדיין מתנוונים וכּלים מאות אלפים יהודים במחנות־הסגר מגודרים, מיסודם וממשטרם של הפושעים הנאציים; ועדיין רודפים ועורכים פרעות ביהודים בארצות משוחררות; ועדיין סגורים שערי הצלה ומפלט לעקורים ולנידחים היהודיים, ומעפילים שרידי החרב הנאצית בהגיעם לחופי הארץ היחידה המוכנה לקבלם באהבת־אם – מגורשים חזרה בחמת זעם ונכלאים כפושעים במכלאות־תייל בריטיות.

נזכור ולא נשכח, ויירשם לדור אחרון: בהשמדתם של ששת מיליונים יהודים מידי הנאצים וגרוריהם, אשמים לא רק אלה שרצחום בפועל, אלא גם אלה אשר עמדו על דמם של הנרצחים, אשר סגרו בפניהם כל מוצא וכל מפלט. אשמים גם אלה אשר יכלו, בדרכים רבות ושונות, להציל את הנתונים להשמדה, על כל פנים – רבים מאוד מהם, ולא הצילו, והקשיחו לבם באכזריות מדהימה מגורל עם שלם מובל לטבח, ולא עשו כלום כדי לעצור בעד היד הטובחת ולהחיש מפלט לנשחטים.

האם כה רב המרחק בין מעשי־הרציחה ובין סתימת כל דרך הצלה ומפלט מהנרדפים, והאם לא רב גם הפשע של אלה שיכלו להציל ולא הצילו?

האין מן הראוי כי יהרהרו שליטי עולם, העומדים עד היום על דמם ועינוייהם של יהודי־המחנות ויהודי פולין וסוגרים עליהם כל דרך של הצלה ושיבה לחיים, כי בוא יבוא פעם יום־הדין לאשמים?…

באור זה משתקפים גם מאמציהם של ראשי שלטון הפועלים לסַכּל את התקוה היחידה של הצלת העם היהודי וגאולתו, להפריד בין ארץ־ישראל ועם ישראל, להקפּיא את המפעל המפואר של בנין המולדת היהודית ולרדוף את הישוב היהודי על חטא מלחמתו לעליית יהודים ותקומת היהודים בארצם; באור זה משתקף היום כל הנעשה על־ידי הממשלה בארץ־ישראל ומסביב לה, וביחוד – הפרשה המבישה והפושעת של ההסגר על חופי הארץ וגירוש המעפילים.

הסופר א.פ. סטון, אשר עשה את מסעו באניית מעפילים לארץ, אומר ברשמי מסעו:

“הבריטים הם עם אנושי; הם לא ישלחו את יהודי אירופה לתאי הגאזים כדרך שעשו הנאצים; אך ממשלתם יכולה להיות אכזרית מאוד – בלי נקיפת מצפון – כשצרכי הקיסרות (או מה שנחשב בעיניה כצרכי הקיסרות) עלולות להיפגע. ממשלת בריטניה אינה מתכוונת להרוג את היהודים חסרי הבית שבאירופה; אין היא רוצה אלא להכזיב את תקוותיהם והרי זה – בסופו של דבר – היינו הך…”

זאת אמונתנו הלוהטת: אם תוסיף ממשלת הפועלים ללכת בדרך של הריגת תקוותם של היהודים, של היהודים באירופה ובכל תפוצותיהם – להצלה ולגאולה בארצם – עתידה היא לתת את הדין בפני ההיסטוריה.

ב' חשון תש"ז.

אין כל סיבה לייחס את התערבותם של הנשיא טרומן והשלטונות האמריקניים לטובת העליה המהירה של מאה אלף יהודים ולטובת הבית הלאומי היהודי, לגורמים של בחירות בלבד. על כל פנים אין כל ענין לנו לתת פירוש כזה להופעותיהם של טרומן ושל ברנס מאז ערב יום־הכיפורים ועד המכתב האחרון אל המלך אבן־סעוד. אנו רואים את הדברים כנאמרים בכנות ומתוך רצון לא להסתפק בדברים אלה בלבד. בבדידותנו האיומה בעולם זה שלאחר המלחמה – הרי זה אות לטובה המאמץ את ידי כל העומדים במאבק על זכות היהודים ותקוותם בארצם. אכן, גם להבא נראה את עיקר הכוח שיעמוד במערכה ויתגבר על כל המזימות והרדיפות – בעם היהודי עצמו, בשברונו הגדול, בהכרח הצלתו, במצוקתו ללא־מוצא, ברצון־החיים שלו ובהחלטתו־נחושה לחיות ולא למות ולקומם את ביתו במולדתו; אבל חשובה מאד העזרה המוסרית והמדינית שבכוח העם האמריקני וממשלתו להושיט לנו כדי לקצר את הדרך.

זה מכבר, מעת שקראנו את מסקנות ועדת־החקירה האנגלית־אמריקנית בבססה את ההכרח והדחיפות של העלאת 100.000 יהודים, לא האזינה אזננו נימה כה אנושית, ביחס לעניננו, מפי חוגים רשמיים גבוהים כבמכתבו של הנשיא טרומן למלך אבן־סעוד, בדברו על מצבה של שארית הפליטה מרדיפות הנאצים באירופה, ועל העברת מספר הגון ממנה לארץ־ישראל. בטון ידידותי אבל במלים ברורות מבטא כאן הנשיא טרומן לפני מושל ערבי את עמדת ממשלת ארצות־הברית בשאלת ארץ־ישראל והיהודים.

בלי משים עולה המחשבה: לוּ בשפה כזאת היה מדבר לא נשיא ארצות־הברית בלבד, אלא גם ראש ממשלת אנגליה, ולא בשנת ה־29 להצהרת בלפור אלא זמן רב לפני זה – מה שונה יכול היה להיות המצב בארץ־ישראל! אין כל ספק, שאסונות רבים היו נמנעים על ידי כך, וטובה רבה היתה צומחת מזה גם ליהודים וגם לערבים, ואנו מאמינים – גם לאנגלים. אין כל ספק, כי אלמלי היתה ממשלת המנדט נוהגת במדיניות כנה וגלויה ברוח הצהרת בלפור, מאז ועד היום, היה עולה בידה בלי קשיים גדולים להגשים חזון אנושי ועולמי גדול של השבת היהודים לארצם, וגדול היה בודאי הגמול המוסרי והמעשי על המיבצע ההיסטורי הנאדר למבצעים עצמם. גם בעולם הזה יש גמול למעשים טובים, וחילופם – במעשים רעים.

אפס, רצה הגורל וזכות גדולה זו לא ניתנה בידי יורשי בלפור. רצה הגורל והשתלטה על מדיניות ארץ־ישראל רוחם של אנשי תככים, ומהרגע הראשון נשתלחה בה יד הבגידה והפרת האמונים – להרבות אסון על הארץ הזאת על כל תושביה, ועל העם היהודי כולו.

גם ממשלת הפועלים היתה בידיה שאנסה גדולה, והיתה יכולה לקיים את דברה ליהודים במשך עשרות שנים בלי קשיים גדולים. אך היא נשבתה בידי הפקידים האימפריאליים הריאקציוניים והאנטי־יהודיים שבמזרח – למרבה האסון. והיתה שעת־רצון גדולה: עם פרסום מסקנות ועדת־החקירה בדבר העלאת 100.000 יהודים. כל העולם היה מוכן לכך, וגם שכנינו – למרות ההסתה הבלתי־פוסקת ביניהם – היו מוכנים לכך, ויש יסוד רב להנחה ששום דבר יוצא מן־הכלל לא היה קורה עם ביצוע המסקנה הזאת, שהיא גם דרישת התנועה הציונית ודרישת הנשיא טרומן מזה חדשים רבים, וכל הצורך בדיביזיות נוספות – לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של בווין, אשר נפתה להאמין להסתת אנשי־התככים שבמזרח. אך שוב גבר השטן, ובאותו יום פרסום מסקנות ועדת־החקירה – הרס אטלי במחי־יד אחד את השאנסה הבלתי־רגילה למפנה בשאלת ארץ־ישראל, לפתיחת שערים בפני שרידי העם היהודים באירופה ולהשכנת שלום בארץ הזאת. ומאז שוב גל של אסונות והסתבכות יתירה בענין ארץ־ישראל.

וגם כיום, לאחר כל מה שעוללו לארץ ולעם היהודי, עוד לא מאוחר, עוד היום, אם תיערה רוח ממרום על אלה שמחזיקים את הארץ בידם, אפשר בלי קשיים גדולים לקיים את הצהרת בלפור, אם ייאָמרו דברים ברורים באָזני העולם ובאזני הערבים על שיבת היהודים לארץ בזכות והקמת ביתם הלאומי כאן. אנו מאמינים – ויש לאמונה זו על מה שתסמוך – ששכנינו היו בלי קושי משלימים עם זאת.

הן זה עידן ועידנים נמשכת הסתה בלתי־פוסקת בין שכנינו, הסתה בכל מיני דרכים ואמצעים; אך יש להניח ששכנינו כמונו רוצים בשלום. ואם יחדלו לדבר על דיביזיות, ותופעל מדיניות כנה ואמיצה ביחס לארץ־ישראל – פתוחה הדרך לשלום ולפתרון־אמת של שאלת ארץ־ישראל.

י“ח חשון תש”ז

עתה ראינו: אסון הפילוג במפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני שנתיים נתן את אותותיו גם בתנועה הציונית, ובקונגרס הרגשנוהו בכל כבדו.

תוהים וכואבים עקבנו כולנו אחר המתרחש בקונגרס יום יום, וראינו למגינת לבנו כיצד ירד כוחה של תנועת הפועלים בציונות ומה פירושו של דבר זה לגבי עצם מעמדו ודמותו של הקונגרס ולגבי עתיד הפעולה הציונית וכושרה של ההסתדרות הציונית לשאת בתפקידים המכריעים המוטלים עליה בזמן הזה.

ויותר מהכל הודהמנו לסיומו של הקונגרס. הדהים כל חוסר־האונים הזה. כל אותה פרשת ההיאבקות על ההנהלה, שבעטיה הסתלק ממנה חיים וייצמן, זה האיש שסימל באישיותו את אחדותו של העם החותר לגאולה ולתקומה במולדתו, זה האיש אשר זכויותיו מרובות כה ואשר עוד נכונו לו הרבה גם לקראת הימים הבאים. ההיה הכרח כי כזאת תהיה דמותו של הקונגרס הזה, כי ככה יסתיים, כי כה ירד כוח־הכרעתה של תנועת הפועלים בו?

ברור: מצב זה לא בא, אילו היה קיים בתוך הקונגרס, ובציונות בכלל, כוח אחראי בעל רוב שהיה מטביע את חותמו על מהלך הקונגרס, דיוניו ותוצאותיו. כוח כזה היה צריך ויכול להיות גוש העבודה, בברית עם הקרובים לו בציונות הפרוגרסיבית. אילו היה הוא מאוחד ומלוכד בתוכו, ובעיקר – אילולא נפרד ממפלגת פועלי ארץ ישראל והאיחוד העולמי חלק זה, אשר היה בקונגרס מפלגה נבדלת ומנוגדת בשאלות העיקריות ל“איחוד”.

היתה זו “בשורה גדולה מבאזל” לכל אויבי הפועלים בציונות ובישוב – וחזות קשה ואות־אזהרה חמור לתנועת הפועלים הציונית לעתיד לבא.

ועתה – שנים הם התפקידים המוטלים עלינו מכאן ולהבא:

א) לעמוד בכל כוחנו לימין ההנהלה שנבחרה זה עתה, בעבודה הקשה והאחראית מאוד העומדת לפניה ולעמוד מאחריה בכל נסיבות הימים הבאים עלינו.

ב) ללמוד את כל הלקח הראוי לנו מפרשת הקונגרס הציוני הכ"ב ולהתכונן מעתה לקראת הקונגרס הבא, אם במוקדם ואם במאוחר, כדי שימצא את תנועת הפועלים הציונית מאוחדת ומחוזקת יותר ומוכשרה יותר לנהל את ספינת ישראל אל חוף המבטחים.

בל ייקר כל מאמץ כדי להביא אחדות פוליטית בתנועת הפועלים בארץ־ישראל, ובראש וראשונה – כדי לשוב ולאחות את הקרע במפלגת פועלי ארץ־ישראל, שהוא שורש פורה ראש ולענה בצבוריות הפועלית, הישובית והציונית.

אם את זאת נעשה – והיו שילומים לתבוסה שנחלה תנועת הפועלים בקונגרס הציוני העשרים ושנים.

י' טבת תש"ז

מתנה טובה מגישה בזה מפלגת פועלי ארץ־ישראל לציבור העברי – כתבי דוד בן־גוריון בעניני המדיניות הציונית בעשר השנים האחרונות, כרך ראשון.

היתה זו תקופה סוערת – ועדיין היא נמשכת – רבת מתיחות ומלאת סכנות ואימים, שבה הועמד כל הישוב על רגליו למלחמת־מגן על חייו, כבודו ומפעלו ולמאבק עז על הצלת שארית ישראל ותקומתה במולדתה. בתקופה זו נדרשה כל התנועה ונדרש הישוב לעמוד ברוב כוח בפני התנקשות זדונית בנפש המפעל הציוני, בפני מזימות השמד של אויבים ובפני רשע ובגידה ורדיפות של “בעלי ברית”. התקופה הזאת היתה – והוֹוה – מערכה אחת בלתי־פוסקת על זכות החיים וזכות הגאולה של העם העברי בארצו, ארץ־ישראל.

והישוב עמד ועומד בכבוד ובגבורה במערכה הזאת, תוך אחריות ציונית גדולה; ובכל התקופה הזו ליוה את הישוב והמחנה הציוני כולו דברו העז והנמרץ של ד. בן־גוריון, זה האיש העומד בשער ולוחם ללא־ליאות את מלחמת הקודש של העם העברי. בנאומיו בפנים התנועה, הישוב והציונות, בעצומותיו לפני אדירי־עולם והחולשים על גורל הארץ הזאת, בהופעותיו בעל־פה ובכתב בכל פרק מפרקי המערכה, – היה לפה למעמקי רחשיו ומאוייו של הישוב והעם, והם שהדריכו וחינכו והסעירו את כל המחנה מקצהו. ברוחו הסוערת, בחרדתו הגדולה, בעמידתו על המשמר, באמונתו בכוחות העם ובעתידו, באש־התמיד הבוערת בקרבו, בדברי רתת כלפי פנים וכלפי חוץ ובהרגשה המוסרית המפעמת בכל דבריו – כבש את הלבבות, ליכד את המחנה, אימץ ועודד, אף הוליכהו בכל דרכי החתחתים אשר הגורל מינה לנו בכל משך התקופה הזאת. והוא שהדביק את כל המחנה בהרגשת האחריות הגדולה של הדור לגורל העם, להצלתו וגאולתו, ובתחושת החובה והנכונות וההתמכרות לכל אשר הזמן הזה תובע מאתנו, חלוצי העם העברי בארצו.

והנה לוקטו ונאספו הדברים בספר. הרי זה ספר־הימים, בו רוטטת התקופה כולה, בו ניצב כמו חי מאבקו של הישוב, של העם, על נפשו ונפש מפעלו, בו משתקפת כל המערכה, על כל טראגיותה ועומק צדקתה ועוז עמידתה, של העם היהודי בזמן הזה. הרי זה דבר בעתו. יבואו הדברים במרוכז לפני הציבור, מהם ישאב כוחות לקראת הימים הבאים.

ח' שבט תש"ז

זה מול זה

שני מאורעות אירעו בשבוע שעבר, שני מעשים של הממשלה שהם הרי תוצאות ובעלי משמעות חמורה מאוד: שילוח־האונס של האזרחים הבריטיים מהארץ – ונישול יהודים רבים מבתיהם וזריקתם החוצה.

לא ידובר בזה על עצם המעשה של העברת האזרחים הבריטיים לאנגליה, אם זה באמת מעשה הכרחי להבטחת שלומם של האזרחים האלה, או אינו אלא מעשה של “פוליטיקה גבוהה”, חוליה בתוך שרשרת המזימות הארוכה מאוד, הנמשכת בארץ הזאת מאז הכיבוש הבריטי ועד היום הזה. כאן רק ידובר על אופן הפעולה, כיצד נגשו לדבר וכיצד ביצעו אותו. הרי באנגלים הכתוב מדבר. כי על כן: באיזו דאגה ובאיזו התמסרות נוגעת־עד־הלב עשו בזה. כיצד דאגו להכין קרונות־רכבת עם כל הנוחיות, וכיצד פינו והכינו תחנות־מעבר תוך דאגה לבל ירגישו חס־ושלום בטלטולי דרכים ולבל יחסר להם דבר, וכיצד חרדו להנעים עליהם את נסיעתם אגב ציודם בכל הדרוש לאנשים בני תרבות, ואף ראינוע (או קולנוע) בכלל. והנציב העליון בכבודו ובעצמו בא לפקדם לפני הפלגתם, כדי לראות ולהיוכח אם “הכל בסדר”. ובלונדון הובהלו פקידים באופן מיוחד, אשר דאגו וטרחו והכינו מעונות ל“פליטים” האנגלים האלה, לבל יחושו ח"ו במשהו בדאגת דירה ולבל יהיו זקוקים למעבר כל־שהוא לשם הסתדרות במקומם החדש, אלא ישר מהדרך למעונות מוכנים ועומדים בשבילם. כי על כן אנגלים המה.

ולעומתם:

באיזו אכזריות וקשיחות־לב והתפרקות מכל הרגשת־חובה אלמנטרית כלפי אדם ואזרח – ואפילו הוא “נייטיב” – בנישול היהודים לאלפיהם מתוך בתיהם בכל ערי הארץ. גם כאן לא ידובר על עצם הענין, אם באמת נחוץ הדבר לצרכי בטחון של מנגנון הממשלה, או אף הוא אינו אלא מעשה של “פוליטיקה גבוהה”, מעשה נקמה ביהודים, התעללות והרס לשמם, בעצם החורף הוצאו אנשים, נשים וטף והוטלו לרחוב, מבלי שהמנשלים קיימו חובה אלמנטרית להקדים ולמצוא דירות אחרות למנושלים, אם אמנם הנישול הכרחי הוא. לא תתואר התנהגות מופקרת בלתי־אנושית כזאת, מצד שום ממשלה כלפי אזרחיה, ובודאי לא מצד ממשלה אנגלית כלפי אזרחיה האנגלים. והמנשלים גם לא ראו צורך לחפות על הרשעות שבכל המעלל הזה. במשך השעות הקבועות מעת מסירת ההודעה למנושלים צריכים היו אלה לקיים על עצמם את הגזירה הקשה הזאת, ואם גם אין להם לאן לפנות, והמנשלים לא שעו לבקשות לתת ארכה כדי מציאת אפשרות של סידור כל־שהוא, כי על כן יהודים המה.

על כל החשבונות הרבים, המטילים בצו גורלי על דור זה בישראל את מלחמת־הנואשים להשתחררות משיעבוד זרים ולתקומה כעם חפשי עומד ברשות עצמו – נוסף גם החשבון האחרון הזה.

כ“ב שבט תש”ז

הממשלה הבריטית סיבכה את עצמה, הלוך וסבך בלי הפסק במשך כל השנה וחצי מעת שעלתה לשלטון. גרם לה מזלה הרע והיא מסרה את עצמה כליל – בענין ארץ־ישראל – לידי הסוכנים הבריטיים שבמזרח, הריאקציוניים וקצרי־הראות, אשר שנאתם ליהודים סינוורה את עיניהם מראות ראייה היסטורית ומציאותית את מלחמתו הנואשת של העם היהודי על הצלתו וגאולתו בארצו ואת כוח־האיתנים אשר אתו במלחמה הזאת. המניסטרים הבריטיים נפתו אז להאמין, כי באפס־יד יינתן להם לבגוד בעם היהודי ובהתחייבויותיהם הם כלפיו, בעוד שכלפי הערבים טוב להם לנהוג במדיניות של פיוס, אותה מדיניות אשר פשטה את הרגל באופן כה טראגי במקום אשר נהגו בה לפני כ־8 שנים. והנה אוכזבו מרה. וכיום, אם יש מי שאשם בסבך הגדול שבו נמצאת סבוכה שאלת ארץ־ישראל – הרי זה, קודם כל, ראשי הממשלה בעצמם וסוכניהם המזרחיים, אשר הוליכו אותם שולל וגררו את ארץ־ישראל מאסון לאסון עד היום הזה.

אכן, באֶווין מתקצף היום: “מפלגת הפועלים סבורה, כי אי־אפשר לכפות בלי סוף, בעזרת הצבא הבריטי, את ההגבלות שהוטלו על־ידי הספר הלבן”. והוא רוגז על העמדה הקיצונית של המנהיגים הערביים היום. אשר מעולם לא העיזו לבטאה בצורה גלויה וצינית כל כך. אולם מי אם לא הוא עצמו גרם במישרים למצב זה והביא את הערבים לידי עמידה כזאת, לידי תוקף כזה בהתנגדותם למפעל היהודים בארץ־ישראל.

בסוף אפריל 1946 היה כל העולם היהודי – ובמידה ידועה גם העולם הלא־יהודי – עומד לפני ועדת־החקירה האנגלית־אמריקנית, ומשתאה לדעת מה מסקנותיה לגבי ארץ־ישראל והיהודים. ובא היום, כשנתפרסמו המסקנות פה אחד, ואבן כבדה נגולה מעל הלב: אם כי לא קיבלנו ולא יכולנו לקבל את כל מסקנות הועדה, הרי קיבלנו כמה ממסקנותיה: הכנסת מאה אלף יהודים וביטול הגבלות הקרקע. כל דעת־הקהל העולמית היתה נכונה לאחר כל מה שראתה ושמעה והסיקה ועדת־החקירה באירופה ובארץ־ישראל, לקראת המסקנות־למעשה האלה של עליית יהודים וביטול גזירת הקרקע, והגשמתן ללא־דיחוי לא רק היתה מרעיפה על עולמנו שעת־רצון גדולה ומוציאה לפעולות מעשה אנושי ומוסרי רב, אלא גם לא היתה נתקלת בקשיים גדולים, באשר גם העולם הערבי היה במידה רבה מוכן לכך באותה שעה. למעלה מכל ספק, כי אלמלי כך פעלו בווין ואטלי, לפי שורת הכבוד וההגיון והצדק גם יחד, כי אז היו עולים על הדרך הנכונה, והיו חוסכים מארץ־ישראל ומעצמם את כל הסבך הגדול, עם כל הנלווה לו, שאליו הגיעו כיום הזה.

אך הנה בא השטן והפך את הקערה על פיה. שוב גברה השפעת המסיתים מן המזרח – ושעת־הרצון נגוזה, ובא הקושמר הקשה. בעצם ידיהם גוללו בווין ואטלי את האסון על ראש הארץ הזו מאז ובמשך כל החדשים הרבים האלו. ומאז – כל מה שנעשה ונפעל על־ידי הממשלה הבריטית כאן אך הוסיף ועודד את ההתנגדות הערבית והוכיח, כי יש שכר רב לכל המתנשאים מקרב שכנינו. אך הודות לכך יכול היום מיניסטר־החוץ העיראקי הנאצי לאיים ב“התפוצצות ברחבי המזרח התיכון”. נראה, שמאז ועד היום למד גם בווין משהו: כי דיוויזיות נוספות נצרכו לא למען העלאת יהודים לארץ אלא למען עכב עליית יהודים ולמען המשטר של גירוש מעפילים ודיכוי היהודים בארץ.

דרך־העיועים של ממשלת הפועלים בארץ־ישראל פשטה את הרגל. שום רדיפות ומצבים צבאיים לא ירפאו את המכה שהיא בעצמה גרמה לה. עכשיו אומרת ממשלה זו שוב להשהות את הפתרון על ידי תמרון חדש. עלינו להתקין את עצמנו יפה לקראת המערכה הבינלאומית, המעותדת לנו.

כ“ט שבט תש”ז

בל נחריש!

בימי המצב הצבאי קרו מקרי רצח מתועבים ביותר, שלא בשעת “פעולות”, על־ידי לובשי מדים בריטיים.

כך בכל גל של פעולות־עונשין צבאיות בישוב; כפרפרת למהלומה הכללית הניתכת על ראש הכלל ברוב תכניותיה ותכונתה על ידי צבא הוד מלכותו – נעשים מעשי־רצח “פרטיים” ביהודים ודם יהודים הולכים לתומם נשפך בידי חיילים חורשי רעה.

הצד השוה בכל המקרים האלה – חיפוי מצד השלטונות הצבאיים על מעשי הרצח וניקוי הרוצחים מעונש. כך היה ברצח עמרם רוזנברג בתל־אביב, כך ביריית האשה ובנה על־ידי חייל בריטי בחיפה וכך גם במקרים האחרונים של הריגת בחורה בתל־אביב והריגת ילדה ובחורה בירושלים. ומזעזעת ביותר פרשת הריגת אסתר טובי בירושלים.

לעיני רבים, ברחוב ראשי, התגעשו שני חיילים אנגלים, אשר לא שקטו מזעפּם עד שביצעו את זממם, בקפחם בצורה מתועבת חיי בחורה צעירה חפה מכל פּשע (חוץ מן הפשע שהיא יהודיה). רצח אכזרי וזדוני זה לוּ קרה באנגליה או בכל ארץ אחרת, היה בלי ספק מעורר תגובת זוועה בדעת הצבור והיה מביא לידי הענשת מבצעי הפשע כראוי להם. לא כן במקרה ירושלים. איש בדעת הקהל הלא־יהודית כאן ובאנגליה לא יתעורר על כך, ותגובת השלטונות עם תפיסת הרוצח היא – חיפוי.

מלבד אשר המעשה מכתים את הצבא ומגביר בלב הצבור את ההכרה של היות דם יהודים הפקר בעיני הצבא, הרי מבחינת המלחמה בטרור – אשר לשמה כביכול רוכזו חיילות רבים בארץ ואך למענה כל שלשלת “שלבי הפעולה” מאז ה־29 ביוני ואילך – פרשה כזאת אך מוסיפה שמן משחה על גלגלי הטירור ומשרתת מגמה הפוכה מזו של השקטת הארץ וביעור הטירור מתוכה. פרשה שכזאת, כאשר עוברים ימים ואין ידיעה על הענשת הרוצחים אשר במדים בריטיים, מסעירה ומרתיחה כל לב בישוב.

בל נעבור לסדר היום על מעשי הרצח האלה. על מוסדותינו האחראיים לפעול בכל היכולת שבידם, כדי שהפושעים האלה יבואו על גמולם, ולא יהיה דם יהודים הפקר.

ובזה תהיה תרומה חשובה למלחמה בטירור בארץ.

ה' ניסן תש"ז

בימים אלה

בימים האלה רשמה ההיסטוריה הישראלית דף חדש, ספוג דמע ודם, בספר המרטירולוגיה של העם היהודי.

בפקודת ממשלת אנגליה האדירה ומתוך הכנות ותכסיסי מלחמה – ערכו צבאות ממשלת הוד מלכותו, מצוידים ומזוינים בציוד מלחמתי חדיש, התקפה על הישוב העברי, אפשר לומר – על העם העברי.

אפשר להגיד: פרט לטבח הנאצי בעם היהודי – לא היתה בדורנו, המלומד בפרעות ביהודים ובעינוי יהודים, התקפה על קיבוץ יהודי, אשר כה זיעזעה עד היסוד את כל העם, אשר כה הדהימה והסעירה, כהתקפה זו של כוחות הצבא האנגלי על הישוב היהודי בארץ־ישראל. כי היתה זו התקפה על המעוז האחרון והיחידי של העם הנרדף והמושמד בארצות גלותו, התנקשות באחרית תקוותו של הנדכה בעמים, פגיעה בלב מפעל ההצלה והפדות, ההולך ומוקם במאמצי לא־אנוש וברוב עמל וקרבנות זה עשרות שנים. כי על כן גדלה החרדה לצפור־הנפש של הקיום והתקומה של עם ישראל, ותכפו הפגנות ומחאות בכל קצווי תבל שם יהודים נחיתים.

ובימים האלה גם קיבלה מכה עצומה האמונה מורשת דורות ואשר עלתה כפורחת ביחוד בדורנו, כי לא כעמים אחרים – שונאי יהודים ומדכאיהם – העם האנגלי, כי העם הזה, עם התנ"ך, עם אוליפנט ובלפור ולויד ג’ורג' וּווינגייט וּוודג’בוד – “אחר” הוא ביחסו ובהרגשתו כלפי העם היהודי, בתפיסתו את חטא העולם כנגדו ואת החובה לתיקון העוול. הימים האלה גילו לנו אולי בפעם הראשונה באופן האכזרי ביותר שאין האנגלים שונים בזה מאחרים, שגם הם מסוגלים לפרוע ולפגוע, באופן מתוכנן ומחושב מראש, בזה העם שזה עתה נתנסה במרחץ־דמים איום ואשר המונים משרידיו עדיין נענים ונמקים באפס חיים ואפס תקוה במקומות רבים בעולם; שגם הם יכולים לכוון את כוחם העז, נגד עם קטן וחלש, המתאַזר בשארית כוחותיו להיאחז בכבר ארץ אבותיו ולהתאושש משפל מצבו תוך חיי יצירה ושלום. הוּראינו לדעת הפעם, כי אין כל חדש תחת שמינו, כי גם הממשלה האנגלית, המלומדת במדיניות של פיוס כלפי שודדי עולם ומנופפי חרבות, מוכנה להראות את כל תקיפותה כלפי העם היהודי המתחדש בציון, אשר העיז להתנגד להתעללות הממושכת בשרידי טבח היטלר, אשר כל העולם יודע, והממשלה האנגלית יודעת לא פחות, ואישרה זאת ועדת־החקירה שהיא שלחה, כי אחת דרכם לחיים והצלה – לארץ־ישראל.

סח חבר תל־יוסף: הרבה שנים אני בארץ, הכרתי לדעת את האנגלים כאן, גם קראתי הרבה עליהם, – אפס, רק ביום השבת ההוא, 29 ביוני, הכרתי אותם לאמיתם. כמו שהם. הם הסתערו עלינו, היכו, התעללו, שדדו, בעטו, בחמת זעם. וראיתי כיצד התלחשו קצינים וחיילים בבוא מכונית המשא מתל־עמל – בטרם הסתער עליה טאנק במכונת־יריה והפיל חללים את שני האנשים שישבו בה. ועוד… משראיתי כל זה – ידעתי שרק עתה הכרתי את בני העם האנגלי.

באותם ישובי העבודה, בהם נהגנו מידה כה גדולה של הכנסת אורחים (בלי, כמובן, שהחזקנו על זה טובה לעצמנו) ברבבות חיילים מצבא הוד מלכותו בזמן המלחמה, במקומות שכה הרבינו לאָרח אותם, לקבלם בסבר פנים יפות, להאכילם ולהשקותם ממיטב תוצרתנו ולהנעים להם את שבתם אתנו – באותם מקומות פרצו חיילים אנגלים אל שערינו כפרוץ אל אדמת אויב, סחבו אנשים, נשים וילדים חפים מכל פשע אל תוך מכלאות־תיל, רמסו, השחיתו, השפילו, אף הובילו אותנו כשבויי חרב.

וידענו: רק ביהודים יכולים לנהוג כך – וגם הם, האנגלים, וגם הם, שליחי הממשלה הסוציאליסטית.

וראינו: עיקר כוונתם – לדכא, לשבור, להשפיל. כל תעלוליהם בישובי הפועלים, במוסדות העליונים של העם העברי, במוסדות ההסתדרות, היו מכוּונים בעיקר לכך. עצם בחירת יום השבת למעשה ההסתערות על הישוב היהודי וסטירת הלחי לרב היהודי הזקן והמכובד מראשי העם ומוסדו העליון¹ וכפיית חילול השבת על אותו רב ועל רבים אחרים – פגעה בכל העם היהודי, ללא הבדל דעה ומפלגה.

אכן, יש להודות: בדבר אחד הצליחו מאוד – לפגוע, להכאיב, להשפיל. הכוח האימפריאלי החזק והמזוין, אשר הלם בישוב השלום והעבודה, המועט במספרו והחלש בכוחו, פצע עמוקות את כל הישוב; חמתו אשר נשפכה על ישובי־הפאר של הפועלים ועל המוסדות העליונים של העם היהודי והסתדרות העובדים – פגעה בלבם של כל ישראל לכל תפוצותיהם. יום עובר אחר יום, זה קרוב לשלושה שבועות, – והכאב תוסס באין הפוגות, וחברינו באלפיהם, מטובי יוצרי הפלא של המפעל המשקי־חברתי־סוציאליסטי שאין דומה לו, עצורים במחנות הסגר בחסותה של הממשלה הסוציאליסטית של בריטניה הגדולה, וראשי העם בציון יושבים כלואים, – והמהלומה בוערת בעצמותינו ללא הרפות.

אולם החטיאו המטרה באמרם לדכא, לשבור, להטיל אימה. נהפוך הוא: אין כיסורים הגדולים האלה שהנחיתו עלינו לחישול הרוח, לתגבורת הכוח הנפשי והרגשת־הצדק העמוקה, לחיזוק העקשנות היהודית לגאולה ולקוממיות, לחישול הרצון העשוי לבלי־חת, לאיחוד כל כוחות העם למלחמת חייו. ואם גם יוסיפו לרדוף ולהכות – אותנו לא יפחידו. הדור הזה בישראל, אשר ראה בעיניו טבח ששה מיליון מאחיו בני עמו, לעיני כל העולם האדיש והקשוח לדם ישראל הניגר כמים, אשר סגר לפניהם כל שערי הצלה, ואף את שערי ביתו הלאומי – הדור הזה לא יוכל בשום פנים ואופן להתעלם מגורל ישראל ומעמדו ועתידו, לא יוכל לשוב לסדר יומו הרגיל, ואף רדיפות, מכות ומאסרים, לא יזיזוהו מדרכו. הדור הזה בישראל נשבע: חייו אינם חיים עד אם יחלץ את העם ממעמדו הנוכחי, וישים קץ למצב זה שבו יהיה נתוּן לשבט או לחסד בידי אחרים, וישים קץ למצוקות היהודים במחנות ובמקומות אשר עד היום שופכים דמם ורודפים אותם, ויגיע למעמד של חיי בטחון וכבוד ועצמאות, ככל העמים אשר על פני האדמה.

י“ח תמוז תש”ז

שני ישובים חדשים

שוב זכינו ליום גדול, בו נוספו על מפת הישוב היהודי בארץ שתי נקודות חדשות: שדה עקיבא והעוגן. שתי חוליות נוספות הן בשרשרת המפוארת של ישובי ישראל בארצו, פרי מאמצי עם נודד וגולה לגאולה ולתקומה. זאת היא תוספת כוח ודם חדש לעורקי העם היהודי המתעורר לתחיה בארצו. כי רבו הצרות, וגברו הקשיים, וקמו מכשילים מחוץ ומבפנים, וגדלה מידת המאמצים ומסירות־הנפש והאמונה הנדרשת מאת העומדים במערכה אל מול ימים באים – ובא מפעל ההתישבות של יום השנים־עשר באלול תש"ז וחיזק כל ידים ורומם את הרוחות, ואימץ את הבטחון ולהט המעשה ועוז העמידה לקראת הבאות.

הרי זו גם בשורה לישוב ולעם נס ודגל לעולם: לאחר כל שעבר על העם היהודי, ולנוכח האכזריות וההתעללות בשרידי יהדות אירופה שבמחנות ומדיניות הדיכוי של השלטון הבריטי בארץ – עוד לא דללו מעינות החיים והיצירה והגבורה של חלוץ העם היהודי במולדתו. עוד כוחו אתו להוסיף לעמוד במערכה ולגלות רוב כוח ויכולת בהמשכת הבנין המפואר של היהודים בארץ הזאת, על אף הקשיים העצומים אשר משטר “הספר הלבן” וכל הגזירות החדשות־לבקרים שמים על דרכו. הרי זו גם בשורה לבאות: כה נוסיף ונבנה.

לנוכח כיבוש שטחים חדשים לעצמאות היהודית בארץ, לגאולת שטחי־שממה והפראתם לקראת קליטת עולים חדשים מאחינו, לנוכח המעשה הרב של התישבות ובנין והחיאת נשמות הארץ ושילוב כוח תחיתה בכושר יצירתם של בניה השבים אליה – מה עלובה פעולתם של הפורשים המגלים כוחם במעשה הרס ושפיכות־דמים. מה גדולים האסון והסכנה למפעל תקומתנו בדרכם זו. ממעמקי האומה המפרפרת ביסוריה, והמתאזרת לגאולה ולקוממיות בוקעת הקריאה: לא זו הדרך! גאותנו וכוחנו, בעתיד כבעבר: בהתישבות, בהעפלה ובהגנה! אך באלה נעמוד, בהן גבורתנו. גם כלפי חוץ, כאשר כלפי פנים, ערך המעשה החיובי שלנו גדול ורב.

ומשמעות מיוחדת למעשה ההתישבות בעמק־חפר ובדרום בימים אלה, חותכי גורל, עם גמר הדין־וחשבון של ועדת־החקירה ולפני מושב המליאה של האומות המאוחדות.

תש"ז

מעניני הימים

לא עברו שעות מרובות לאחר חטיפת שני השוטרים האנגליים ביום 9 ביוני ברמת־גן – והממשלה הזדרזה ופירסמה הודעה רשמית על מעשה־זוועה אשר לא גרר אחריו מיד נקיטת אמצעים מצד הממשלה אך מהטעם “שידוע לה כי הישוב נקרא לעזור בגילוי מקום מעצרם של השוטרים”. אפשר לשער (על פי נסיון העבר) אילו אמצעים היתה נוקטת הממשלה, אילו לא נודע לה על תגובת הישוב מיד, או אילו היו עוברים ימים מבלי שהחוטפים ישוחררו. כן אפשר לשער (גם כן מפי הנסיון) איזה רעש גדול היה קם אז בעתונות האנגלית.

נגיד בכנות: אבן כבדה נגולה מעל לב הישוב, כאשר נודע על שחרור שני החטופים סמוך למעשה חטיפתם. רגש של זוועה מילא את הצבור נוכח מעשה־הטירוף החדש של הפורשים, ולאו־דוקא בשל מעללי התגמול הצפויים לישוב מהממשלה, אלא בשל הסלידה הטבעית של הצבור היהודי ממעשים ברבריים כאלה. סערת־הזעם והנכונות לפעולה, שהתעוררו בישוב סייעו לא מעט לחיסול מהיר של המעשה הלזה.

אולם, נשאל אנחנו וישאל כל הישוב: למה שתקה הממשלה, ושתקה דעת הקהל באנגליה, למעשה הזוועה אשר נעשה על ידי לובשי מדים בריטיים בנער יהודי לפני שבועות רבים בירושלים? באמצע הרחוב, לעיני עוברים־ושבים חטפו שוטרים את הנער אלכסנדר רובוביץ – ועקבותיו לא נודעו. והממשלה לא נזדעזעה לרגל מעשה זוועה זה, ולא מיהרה לפרסם הודעה רשמית. ואיפה נעלם קולם של העתונות האנגלית? האם חטיפת יהודי היא פחות זוועה ופשע מאשר חטיפת אנגלי? או האם הזוועה פוחתת כאשר היא נעשית בידי לובשי מדים בריטיים?

עתה עם התגלות פרשת פאראן ותעלומת “בריחתו” פעמיים ועובדת רצח הנער בידי כנופיית חוטפיו, וכל שערורית הכנופיה הרצחנית־הטרוריסטית בשורות כוחות הבטחון הבריטיים בארץ – נראה באור מחריד את המשטר המדיני המגדל פרי באושים כאלה: רצח אסתר טובי, עובד מזרחי, ולבסוף – חטיפת אלכסנדר רובוביץ והריגתו בתוככי ירושלים.

בל ננוח ובל נשקוט. נפעל בכל יכלתנו שכנופית הרוצחים תבוא על ענשה. ובל ננוח ובל נשקוט עד אם יחלוף המשטר המדיני שעל קרקעו צומחים גידולי־רוש אלה.

המזימה של פיצוץ בית־הדר, ומות הגבורה של זאב ורבר² ממוקשי הפורשים אגב סיכול המזימה – משמעות גדולה להם בחיי הישוב ומהם תוצאות רציניות לעתיד. למדנו לדעת: אין דבר העומד בפני הבנים הסוררים האלה, אשר פרשו מגוף עמם והטילו את עצמם למעשי טירוף ושפיכת־דמים, שמהם סכנות איומות לכולנו. ואף על פי שהישוב וכל הכוחות האחראים בעם מתקוממים נגד הפרישה בכלל ונגד מעשיהם של הפורשים – ממשיכים הללו בדרכם כאילו לא קרה דבר, כאילו אינם משחקים בשלומו ובקיומו של מפעלנו. נראה, כי מנוי וגמור אתם לכפות עלינו את רצונם, רצון של מיעוט המתנשא לאנוס את הישוב כולו לדרכו, ולהכריחנו בכוח הטירור להרכיבם אלופים לראשנו.

הלוית הרבבות מכל השכבות והחוגים אחר מיטתו של זאב ורבר ביטאה לא רק אבל וצער למותו בלא עת של החלוץ הנאמן, אשר במותו מנע שואה גדולה, אלא גם ביטאה הזדהות עם הארגון הלאומי האחראי להגנה ובטחון, והתנגדות לפרישה ולמעשי הפורשים.

כאילו כדי להמחיש ביותר את כל האימה שבמעשי הפורשים – באו מעשי הרצח הנתעבים במוצאי שבת, אור ליום 29 ביוני, בתל־אביב ובחיפה. בחוצות העיר, השוקקים המוני מטיילים, ירו בחורים יהודים מן המארב בחיילים הולכים לתומם – והכתימו את העיר העברית בשפיכת דמי אורחים הולכים לבטח בתוך הקהל היהודי. ובהדר הכרמל, בבית קפה יהודי, ירו יהודים דרך החלון בקצינים אנגלים יושבים לבטח בין יהודים, וגם כאן הכתימו את הישוב היהודי בשפיכת דמי נקיים. אפילו מעשה הזוועה של חטיפת אלכסנדר רובוביץ והריגתו בידי לובשי מדים בריטיים וחיפוי הממשלה על כנופיית הרוצחים האנגלים שביצעו מעשה זוועה זה – אינם יכולים להצדיק במשהו נקמת דם בסתם אנשים, אך ורק מפני שהם אנגלים. מעשים כאלה רק נותנים נשק בידי אויבינו, ומעשי הפורשים משתלבים במעשי שונאינו בנפש.

עוד עכשיו, בשעה ה־12, יש לפנות בקריאה אל הצעירים אשר בשורות אצ“ל ולח”י:

שובו, שובו לכם, אתם המותעים והמודחים, צרפו את כוחכם ואת רצונכם אל כוחו ורצונו של העם המאורגן העומד על נפשו. לא תהיה תפארתכם על דרך הפרישה וטרור הדמים. בזאת רק תחתרו תחת קיומו ועתידו של עמכם. כל פרישת מיעוט מכלל המחנה הלוחם לעם – רק כשלון וסכנה בה לעניינו של העם. מעולם לא הנחילה פרישת מיעוט מכלל־הציבור שום דבר זולת אסון.

כ“ז תמוז תש”ז

אותו ערב, אור ליום 29 ביולי, כאשר נתבשרנו על־ידי הראדיו, כי שלושת היהודים יוצאו להורג לפנות בוקר – ניתר דבר־מה בלב. זעקה ההכרה־ההרגשה כי בכל מחיר צריך היה למנוע את זה. כי מעשה זה הוא אות לגל־אימים חדש בארצנו, אשר בשבועות האחרונים שרר בה שקט־מה.

קשה להניח שהחלטה פאַטאַלית מבשרת־רעה זו מקורה רק בפרסטיז’ה וברצון לקיים חוק ומשפט, שהרי ברור לאין ספק, לו היה בלב שליטי הארץ קצת רצון לגורלה ולשלומה, לוּ היה להם קצת רצון טוב, כי אז היו חשים, בלי לפגוע בפראֶסטיז’ה, ובדרך של כבוד, להמתיק את דין היהודים ולמנוע על ידי כך אסון גדול, לאחר שביקשה על כך ועדת החקירה של האומות המאוחדות, ולאחר הפניות המרובות של מוסדות עליונים יהודים ולא־יהודים. היה זה מעשה של כבוד רב והעלאת ערכם האנושי והמדיני־ציבורי של השליטים, ובעיקר – היה זה מעשה רב של הרגעה והגברת השקט והשלום, אילו עשו כך. אך השליטים הקשיחו את לבם, ופסק־דין־המות הוצא אל הפועל בעצם סערת־הרוחות הגדולה בשל פרשת “יציאת אירופה תש"ז”.

ובמידה לא פחותה מזו תקנן בלב הרגשה כזו והכרה כזו גם כלפי הפורשים בפנים. שני ימים רטט־חרד הלב: היעיזו לעשות את מעשה־התועבה הזה, בעוד כל הישוב זועק־מתחנן: אַל נא תעטו עלינו את החרפה הגדולה ואת האסון הגדול הזה, ובעוד מתחנן אביו של אחד מהחטופים על נפש בנו, גם אלה הקשיחו את לבם, בידעם מראש ידיעה ברורה, כי בעד מעשם זה ישלמו בחייהם ובשלומם יהודים רבים אחרים, והמעשה הזה יפגע קשה בישוב ובמפעל הציוני, ותוצאות מעשה־הנבלה הזה בחוץ ובפנים – מי ישורן. והבנים הסוררים האלה ידעו מה הם עוללים, ולא נרתעו. ואחר כך באו מעשי־הזוועה בתל־אביב ובמקומות אחרים בארץ. ויהודים רבים שילמו בחייהם בעד פשע הפורשים. אין זאת כי האחראים להמתת האנגלים רצו בכך – בהפחת מערבולת הדמים וההרס.

ויהא ברור: אם נוסיף ונחשה ולא נעשה דברים של ממש, עתיד קומץ פורשים זה להשתלט על הישוב והמפעל הציוני. הוא כבר מכתיב לנו יום־יום את פרשת חיינו ועצם גורלו של הכלל והפרט בישוב, בניגוד לרצונו של רוב רובו של הישוב.

כ' אב תש"ז

יוצא השלטון הבריטי מהארץ

האכזריות הברוטאלית ושילוח כל רסן אנושי ברדיפת מעפילים יהודים – הגיעו לשיאם בהתנפלות הדמים של צי הוד מלכותו על אנשי “יציאת אירופה תש”ז". לא די בהסתערות־הנגיחה המרושעת אשר פרצה באניה פרץ גדול בלב־ים עד כדי סיכון חיי אלפי האנשים והטף אשר בתוכה, עוד ירו ופוצצו ראשים באלות, ורצחו ופצעו אנשים ונשים בשל חטאם היחיד, כי חפצי־חיים הם ומחפשים הצלה וגאולה לעצמם בארץ ביתם הלאומי. הפעם לא נמנעו גם מפשע בין־לאומי חמור בהתקיפם את אניית הפליטים בים הפתוח, מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ־ישראל.

כל המעשה הזה שבוצע בידי אנשי הצי הבריטי בחסותה של ממשלת הפועלים, מזכיר לנו במהותו וצביונו ימים לא־רחוקים, כאשר השתוללו עוד בעולם הקלגסים הנאצים. הרי זה ניצוץ מובהק מאותם הימים, מאותה הרוח.

במעשה זה השמיט השלטון הבריטי לחלוטין כל בסיס חוקי לשלטונו על הארץ הזאת, אשר נמסרה לנאמנותו רק על יסוד התחייבות לעזור להקמת הבית הלאומי ליהודים, ולהקל על עלייתם לארץ; תחת זאת הפך את הארץ לשדה־קרב ולבית־כלא ליהודים, והוא רודף בחמת רצח את שרידי הטבח העולים אליה. זהו שלטון בלתי חוקי. הוא שולט ללא כל זכות ומדכא והורג בנו, רק בתוקף הכוח המזויין אשר בידו.

נכריז קבל כל העולם: השלטון הבריטי בארץ־ישראל הוא בלתי חוקי! הוא הפר את תנאי המנדט שנמסר לו; הוא מעל בשליחותו – אין לו כל זכות להישאר כאן.

עליו ללכת.

22 ביולי 1947, תש"ז

מידה כנגד מידה

היה זמן והלבנון, הנוצרית ברובה, המרגישה על גבה את הלחץ של הלאומנות הערבית־המוסלמית, נטתה אהדה למפעל היהודים בארץ־ישראל, ולא פעם גילתה בפועל יחס של קרבה וידידות ליהודים – שכניה. זה היה בזמן שמדינה זו היתה עצמאית במדיניותה, והשקפתם של מנהיגי העדה האנגלו־אמריקאית – אשר כנראה היא גם קנינה של העדה כולה – היו לה מהלכים גם בקרב מחזיקי הגה השלטון במדינה. על כל פנים, אותה רוח של ריאקציה לאומנית קיצונית ונסיגה חברתית ושנאה פיזית למיעוטים חדשים, האופייניים לכל השלטונות של המדינות הערביות, היתה ממנה והלאה.

עתה שינתה הלבנון את טעמה. עתה – הלבנון בראש הרצים לפני מרכבת המופתי וכת דיליה. בכל מעשה אנטי־יהודי, בכל חתירה ושטנה על מפעל ההצלה והגאולה של היהודים בארצם – הלבנון מהקופצים בראש. חרם כי הכריזו שונאי היהודים על תוצרת יהודית – הלבנון היא מן המהדרים בקיום “מצוה” זו; אם יזדמן לעושי־דברה לתפוס יהודים ארצישראליים על הגבול ובסמוך לו ולעצרם ולהתעלל בהם – יעשו זאת בחפץ לב! וציד זה כי יזדמן על יהודים עולים לארץ־ישראל – ונחלצו שליחי הלבנון ברוב מרץ למלאכה בזויה זו. לכל מעשה של נגישה ואיבה ליהודים – הלבנון יוצאת מכליה, כדי שלא לפגר אחר העושים. כרגיל אצל כל “בעל תשובה” המסתפח על כת השליטים – התקיפים – הרי על הלבנון להיות “יותר אפיפיור מן האפיפיור בעצמו” ולקיים כל מצוה שהחזיקו בה שונאי ישראל שבמזרח התיכון בכוונה מיוחדת ובהבלטת יתר, כדי שתיראה לעין כול נאמנותה עם הריאקציה המוסלמית השלטת במזרח זה, בחסותה האדיבה של ממשלת־הפועלים האנגלית.

השתוללותה האנטי־יהודית של הלבנון הגיעה עתה לידי גילוי־יתר עם פקודת האיסור על עתונאים יהודים להילוות אל ועדת או"מ בעת ביקורה בארץ זו.

ברוב רשעותה הוכיחה ממשלת הלבנון במעשה זה הוכחה יתירה מה מעמדם של היהודים, כמיעוט חלש ונרדף, בתוך הארצות הערביות, ומה סיכויים אם יישארו לעולם מיעוט בארץ־ישראל, ומה עמידתו של העם היהודי, אשר אין מגן וגואל לו והוא נתון תמיד לחסדם ולשבטם של אחרים, ומה נוקבת היא התביעה לחלצהו סוף־סוף ממעמד זה ולעשות לו צדק.

אנו – אין לנו אפשרות לגמול ללבנון מידה כנגד מידה. נתונים אנו בארצנו לשלטון אשר ענין אין לו להגנת כבודנו ולהגנתנו הכלכלית והמדינית. אבל אפשר ואפשר לנו להתגונן בגבולות יכלתנו. ותדע גם הלבנון, כי היהודים אינם הפקר וכי כל הפוגע בהם – יבוא על שכרו.

נשיב חרם תחת חרם!

נגזור על עצמנו בכל חומר הדין: איסור מוחלט לקנות מתוצרת הלבנון ואיסור מוחלט לקייט בה.

בל יסע אף יהודי אחד לבלות את חופשתו או לשאוף אויר הרים בארץ זו. חרם תהי!

הכבוד היהודי והענין היהודי דורשים מאתנו זאת.

י“ג אב תש”ז

א.

לא שׂ‎שׂ‎נו לקראת ועדת־חקירה חדשה, לאחר השפע של ועדות־חקירה שנתברכנו בהן במשך 26 שנה, מאז שנת 1921, אשר הרבו חקור וגם הסיקו מסקנות וסופן – מפח־נפש גדול לנו. ועדות־חקירה אלה – או שעשו רצון שולחיהן וסילפו את פני המפעל הציוני ועיוותו את דינו, או – אם חקירתן היתה כנה ומשפטן נוטה טובה למפעלנו – שמסקנותיהן נזרקו ישר אל הסל ומדיניותם האנטי ציונית של שליטי לונדון נמשכה וגם הוגברה בארץ. ואחרון אחרון: עוד חי בפינו הטעם המר מאוד של פרשת הועדה האנגלו־אמריקאית; זו הועדה אשר לידתה היתה בלשון מדברת גדולות על ערכה וחשיבותה להכרעת שאלת ארץ־ישראל היהודים, זו אשר גילתה אינטלקט רב ופעלה בהיקף וביסודיות וביכולת ואף הגיעה למסקנות פה־אחד, – מסקנות אלה שלא הכילו את הדרישה העיקרית של היהודים לעצמאות מדינית, אלא שפסקו על ביטול הספר הלבן והעלאת 100.000 יהודים מיד לארץ, מסקנות אלה נזרקו בלי כל בושה ומתוך רשעות גלויה אל הסל למחרת התפרסמן בקהל. מלומדי נסיון מר מפרשות ועדות־החקירה בעבר לא היינו עשויים להתלהב ביותר לקראת ועדת־חקירה חדשה זו ולגלות ענין ותקוה ופעילות מסביב לה.

אף־על־פי־כן, יחס הישוב בארץ ערך מיוחד לועדת־החקירה הזאת והוא ליווה אותה מראשית בואה לארץ ביחס של אימון וכבוד, תוך תקוה שהיא תראה את הדברים כהוויתם ותוציא לאור משפט. הרי זו לראשונה ועדה המייצגת את העולם התרבותי־הדימוקרטי המאורגן באומות המאוחדות, ועדה שאינה כפופה לממשלת המנדט ולהדרכתה (עיין: המדריכים האנטי ציונים המובהקים שליוו את הועדה האנגלו־אמריקאית), שיש לייחס לה מידת אובייקטיביות וצדק גדולה ביותר ושמסקנותיה תובאנה למשפט העמים במוסדם העליון. ולפיכך, למרות שנציגי הממשלה הבריטית השמיעו מראש שאין הממשלה כפופה למסקנות הועדה במידה שלא תישרנה בעיניה, ויש, איפוא, להניח את האפשרות שממשלת־הפועלים לא תקבל את המסקנות אם תהיינה לטובת הפתרון הציוני של שאלת ארץ־ישראל, הרי יהיה זה נצחון מוסרי גדול אם המסקנות תהיינה לטובתנו, ומתוך כך – גם עידוד ממשי למפעלנו, בין אם תרצה בכך ממשלת לונדון ובין אם לא תרצה. ומכאן הענין הרב והמתיחות שבהם מלווה הישוב כולו את פעולתה של הועדה מראשית בואה לארץ ועד היום.

ב.

מכאן – ההתאזרות של כל הכוחות הבונים בארץ לחשוף לפני חברי הועדה את בעיית הארץ על כל צפונותיה, להקנות להם את ידיעת המפעל הציוני וקשרו לשאלת היהודים לכל פרשת מלחמתו ויצירתו מאז הצהרת בלפור ולפניה ועד היום הזה. מכאן התאמצותם של חוגי־הציבור השונים לעמוד לימין חברי הועדה בפעולתם בארץ, בחתירתם להכיר את הדברים ביסודם, כדי לאפשר להם לשפוט בצדק על בעיית ארץ־ישראל – אחת הבעיות הגדולות והחמורות ביותר בעולם והבעייה של גורל עם ישראל ועתידו.

למטרת הכרת הדברים ביסודם – שימשו יפה שתי פעולות: סיור חברי הועדה בישובי היהודים בארץ והופעת היהודים בפני הועדה.

כל הרואה את אשר עלה בידי היהודים ליצור בארץ השוממה במשך תקופה לא־ארוכה, בתוך קשיים עצומים והפרעות גדולות מידי השכנים ומידי ממשלת המנדט ושליחיה, מתוך התאזרות חלוצית גדולה, מתוך מסירות והתלהבות וקרבנות וכושר־יצירה – לא ייתכן שלא יתרשם מגודל המראה ושלא יראה את הברכה הגדולה שבמפעל הציוני, לא רק ליהודים אלא לכל הארץ. וכל המכיר את הרוח העשוי לבלי־חת של הבונים ואת נכונותם ואדיר חפצם לקלוט המוני אחים יהודים מן הגולה ההרוסה – אי־אפשר שלא ייווכח כי כאן המקום היחיד למקלט מאות האלפים הנידחים, הנמקים עד היום, שנתיים ורבע לאחר המלחמה, במחנות שרידי התקופה הנאצית.

אך לא במראה עינים בלבד. באה אחר־כך עדות היהודים והשלימה את התמונה. בכוח רב מאוד הלמו דברי בן־גוריון, ווייצמן, חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הועד הלאומי והרבנים. בהיקף גדול, בהסברה יסודית, בכבוד, בכוח־הוכחה רב גוללו שליחי היהודים בפני נציגי האומות את דבר היהודים ותביעתם למולדתם הנצחית, אשר בה ורק בה פתרון לעם היהודי, למען כונן בה את חייו ההרוסים ולמען יתנער משוֹ‎אַת הגלות ויקום קוממיות בארצו. כל פרשת מאבק היהודים לגאולה, קשרם החי לארצם שלא פסק מעולם, זכותם ההיסטורית המוּכּרת על הארץ, התחייבויות ממשלת המנדט כלפי עם ישראל, שאיפתו הלוהטת של העם לשוב לארצו ולבנותה, יכלתה הפיסית והכלכלית לקלוט מיליונים, הפרעות הממשלה הבריטית, הדרכים להבנה ולשיתוף־פעולה עם השכנים, ההכרח במעמד עצמאי מדיני לעם היהודי – כל הפרשה הזו נגולה בבהירות רבה לפני חברי הועדה. ולא העיבו על העדות הזו גם מאמצי הנציג ההודי המוסלמי להכשיל את העדים היהודים ולהחליש את עוצם דבריהם־רתת באזני העולם. ותיזכר לטובה ולכבוד הופעת הרבנים הראשיים ורבני “אגודת ישראל”, אשר עדותם היתה השלָמה והצטרפות לתביעות המנהיגות המוכרת של הציונות והישוב. מכל לב יבורכו החוגים האלה בישוב, אשר גילו אחדות ישראל בשעה גורלית זו לעם, החותר להצלה ולתקומה בארצו.

ג.

לא ייפלא כי נמצא מי שמעוניין להכשיל ולסכּל את המטרה, שלשמה שלחו האומות המאוחדות את הועדה לארץ. זה הוא קודם כל אותו הצד החלש בהרגשת צדקתו וביכולת הוכחת צדקתו. זה הוא – הועד הערבי העליון וגרוריו. בחשבון – ואולי גם בעצה של חוגים בריטיים – החליט זה להחרים את ועדת האומות המאוחדות. מהנסיון יודע הוא מה חלשות הן טענות אויבי הציונות בהיפגשם פנים אל פנים עם שליחי העם היהודי בתעצומותיהם. היתה להם הזדמנות להיווכח עד מה אין משקל לפני כס עמים בתעצומות, אשר נקודת־ההוכחה העיקרית שבהן היא – איומים, כאשר הסכינו בשיגם עם הבריטים (ואשר, כנראה, פעלו את פעולתם). סוף־סוף אין שום הגיון שבעולם יכול להוכיח את צדקת מלחמתם לגזילת כבשת הרש, לגזילת כברת־ארץ קטנה זו, אשר היא פחות מ־1% מהארצות הנרחבות שברשות הערבים ואשר היא נשמת חייו ומקור הצלתו וגאולתו היחידי של העם היהודי המשווע להצלה וגאולה, אשר היא ארצו שלו ואשר מעולם לא חדלה להיות ארצו, ארץ־ישראל. לאור המצב הזה אין טוב מאשר לא להופיע, להחרים, וליצור על־ידי כך מצב של יתרון לגבי הועדה, אשר תהא נלחצת, מדעת ושלא מדעת, לרצון לפצות את הערבים וליצור באופן מלאכותי משקל־שכנגד לעומת המשקל הכבד של עדות היהודים, חלף טענות הערבים שלא נשמעו. אם יצדקו בחשבונם זה או תכריע שורת הצדק וההגיון כי אין החרם אלא אות ומופת לחולשה מוסרית ולאי־צדק – הימים הבאים יוכיחו.

עדותה ותזכירה של הממשלה הארצישראלית לועדה, נאלצו לשבח את עבודת היהודים בארץ, אך הם מלאים סילופים לגבי המפעל הציוני ופרשת היחסים, הפעולות והמעשים בכל שנות המנדט הבריטי על הארץ. יותר מדי בולט הרצון הרע בחומר ממשלתי זה, יותר מדי גם בולטת צליעת האמת שבשורת טענות כלכליות ומדיניות, עד שמן הראוי לצפות, כי רושם על הועדה יהיה הפוך לזה שנתכוונו לו השלטונות.

יחס של זלזול וביטול כלפי ועדת האומות המאוחדות נתגלה בשורה של מעשים מצד השלטונות בעצם זמן שהות הועדה בארץ. קודם כל – בפרסום חוק המים. בעצם הזמן שגורל הארץ עומד לחקירה ולהכרעה באסיפת האומות המאוחדות, מצאו להם השלטונות לטוב להוציא חוק, אשר עיקרו הצרת צעדי היהודים במאמצם לבנות ולהתפתח. אותה ממשלה, אשר במשך עשרות בשנים לא נקפה אצבע לחישוף אוצרות מים ולהתקנת מתקני מים, כאשר עשו היהודים, רוצה עתה להראות את כוחה אך בהשתלטות על אוצרות־המים הקיימים, אשר כוונתה בולטת לעין כול. וכן גילתה זלזול ורצון רע במשפט המות על שלושת נאשמי עכו¹ דוקא בזמן פעולת הועדה, למרות שברור לה עד כמה זה עלול להשבית את השקט בארץ הדרוש כל כך לעבודה יעילה של הועדה. ולבסוף – המכתב המחוצף של המזכיר האזרחי של ממשלת ארץ־ישראל אל ראש הועדה, על אשר העזה לפנות למזכיר האומות המאוחדות שישפיע על הממשלה לדחיית משפט המות, מפאת הנזק הרב שיצמח מזה לעבודה הועדה. כעסה של הממשלה על “התערבות” זו להניאה ממעשה הרסני בעקבות חוקי־החירום הבלתי־חוקיים, העביר אותה על דעתה והניעה לנזוף בועדה, כנזוף בכפופים לה.

עבודת ועדת או"ם עומדת בקרוב לפני סיכום והוצאת מסקנות.

לא תהא עבודה הועדה שלמה ולא יהא ברשותה כל הנתונים למשפט צדק בשאלת ארץ־ישראל – אם לא תבקר במחנות היהודים הנידחים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה ולא תיפגש פנים אל פנים עם הטרגדיה היהודית הגדולה, אשר מפעל ארץ־ישראל נועד לשמש תשובה לה ולחסלה אחת ולתמיד. ההתנגדות שנתגלתה מצד חוגים בריטיים ואחרים לביקור הועדה במחנות – מקורה במגמה הברורה להפריד בין ארץ־ישראל ושאלת היהודים ולדון את היהודים למיעוט נצחי בארץ הזאת. לא תהיה תפארתה של נציגות האומות המאוחדות בדרך הזאת, אם תיגרר להשקפה האנטי ציונית הזאת. לא יהיה עיוות־דין ועיוות־אמת גדולה מזו ההפרדה בין הדבקים, בין ארץ־ישראל והעם היהודי בגולה, אשר מטבע ברייתם הם אחוזים ודבוקים זה בזה, בעבר, בהווה ובעתיד, ושום מזימות של תקיפים ואדירים לא תצלחנה לנתק ביניהם. אין תמונת ארץ־ישראל החיה אלא צד אחד של המטבע, בעוד שהצד השני של אותו מטבע אינו אלא עם ישראל אשר בגולה, ומחנות הנידחים בראש וראשונה, אשר דרך אחת לפניהם – ארץ־ישראל.

משגה גדול עשתה הועדה בהחליטה – אולי בלחץ המשקל־שכנגד הנזכר לעיל – שלא לבקר במחנות המעפילים שבקפריסין. אל נא תחזור על משגה גדול יותר, אלא תבקר במחנות העקורים באירופה. אחריות גדולה לפניה בדבר הזה.

כבר אמר בארטלי קראם, מחברי הועדה האנגלו־אמריקאית, לאחר שהוא וחברו ביקרו במחנות:

“אני וסיר פרדריק לגט הרגשנו בעומק לבנו את התהום הרובצת בין אלה שראו את מחנות העקורים לבין אלה שלא ראו אלא חלק מן התמונה”.

ד.

בתקוה עוקב הישוב כולו אחר פעולתה של ועדת החקירה של או"מ. לא ייתכן ששליחי העמים לא יראו את האור הגדול הבוקע ממפעל־הגאולה של חלוץ העם היהודי בארצו ואת הבשורה שהוא נושא לתבל־עולם זה כולו. לא ייתכן שהם יתעלמו מהשאנסה הגדולה הנתונה לאומות האומות המאוחדות לתקן עוול אנושי־עולמי זועק לשמים, לעשות צדק לעם הנענה והנתון למשיסה, אשר זה עתה נרצחו באכזריות ששה מיליון מבניו ומבנותיו, – ולהשיב לו את גזילת מולדתו.

בזאת תיבחן ועדת החקירה של האומות המאוחדות. ובזאת גם ייבחן גוף האומות המאוחדות כולו.

כ“ו תמוז תש”ז

על מה התבדלו?

יירשם נא לזכרון:

בשעה הרת־גורל זו לעם ישראל, בערב הכרעות בשאלת ארץ־ישראל והעם היהודי, בהתאסף שליחי עם מושמד להשמיע קולו אל שליטי עולם – מצא לנכון חלק אחד חלוצי מציבור הפועלים בארץ־ישראל לא לצרף את קולו אל קול העם המשווע בכל תפוצותיו למדינה יהודית בארצו. זהו המעשה אשר ראו מנהיגי “התנועה לאחדות העבודה” לבוא בו אל הציבוריות היהודית, וקודם כל – אל קהל חברי “התנועה” בשעה זו.

העשו זאת נציגי “התנועה” בכינוס הציוני בלונדון על דעת כל חברי “התנועה”? האומנם סמך קהל החברים אשר בעין־חרוד ובאשדות־יעקב ובתל־אביב ובכל הארץ את ידו על המעשה הזה של אי־השתתפות בהצבעה על תביעת המדינה היהודית, ויהיו הנימוקים אשר יהיו? הייתכן כי ישלימו עם כך, שידם לא היתה עם כל התנועה הציונית ושליחי העם העברי בתביעה הזאת, בפגישה ההיסטורית של נציגי העם היהודי לאחר שש שנות האימים ובשעה מכרעת זו? האם לא הזדעזעו לסילוף הזה שסילפו באי־כוחם את הרגשתו ועמדתו של הציבור בנקודה, שהיא נקודת־המוקד במערכה שבה עומד העם היהודי ומפעלנו הציוני כיום הזה?

גם ההסברה שניתנה למעשה על־ידי מזכירות “התנועה” – אין בכוחה להסביר ולהצדיק את היבדלותה של “התנועה לאחדות העבודה” ממלחמת המדינה היהודית ופגימתה בשלימות החזית היהודית בשעה זו. כי הנה מסבירה המזכירות, שסיעת התנועה לאחדות העבודה בכינוס הציוני לא ראתה כל אפשרות לסמוך את ידיה על ההחלטה המדינית של הכינוס, מאחר שנדחתה הצעתה על סעיף מפורש בדבר מלחמה בכל תכנית של חלוקת הארץ. למעשה אנו מוצאים בהצהרת הכינוס הציוני פסוק מפורש האומר: “אין כל פתרון אחר לשתי הבעיות הצמודות והקשורות זו בזו – בעיית העם היהודי ובעיית ארץ־ישראל – אלא על־ידי הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית בלתי־מחולקת ובלתי מצומצמת, בהתאם לכוונת הצהרת בלפור”. אם גם נדחה נוסח ההצעה שהציעה הסיעה בענין זה – מה הצדקה יש בכך, שלא לסמוך את ידיה על ההחלטה המדינית הכללית של הכינוס? אם אמנם שלם לבם של נציגי “התנועה לאחדות העבודה” עם תביעת העצמאות המדינית לעם היהודי בארצו, אם באמת רואים הם את השעה הזו מחייבת וכשרה להגשמת חלומם, תקוותם וכיסופיהם של כל הדורות בישראל, אם באמת רואים הם את המדינה היהודית כמכשיר מושלם ביותר לתקומת שארית ישראל בארץ־ישראל – איך מלאם לבם להיבדל מעל עדת ישראל בהצבעה ההיסטורית הזאת?

לא חדש עמנו דיבורה של “התנועה” בענין המדיניות הציונית, מאז הצבעתה הידועה בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות לפני כשנה וחצי. מאז ועד עתה היא אינה חדלה מלגמגם בהגיעה לפרשה זו. מאז ועד היום לא היה סיפק בידה להבהיר לעצמה ולציבור מה יש לה להגיד, בדברים ברורים ומפורשים, בדבר התקומה המדינית של העם היהודי בארצו ומלחמתו על כך. במשך כל השנים הרבים האלה לא ראתה לצרף את קולה אל קול העם התובע באדיר את תקומתו המדינית מידי שליטי העם.

זוהי אחת התוצאות, מהטראגיות ביותר, של עקמימות המוחין והשתבשות הדרכים, אשר בו בתוך הפלג הזה של תנועתנו, מאז ירד לעולמנו שטן הפילוג והירבה מבוכה ומהומה עד בלי די.

כ“א אלול תש”ח

באין משפט

כרכורים רבים כרכרו האחראים למשפטו של פאראן, אשר נאשם באחד הפשעים החמורים ביותר – עד שתמה ונשלמה הפרשה.

לא הועילו כל נסיונות אחי הנרצח אלכסנדר רובוביץ להביא למשפט אזרחי את הנאשם ברצח, בנימוקים מנימוקים שונים, עד שהועמד על־ידי השלטונות למשפט צבאי – ויצא זכאי בדינו. ומיד מיהר האיש לעזוב את הארץ בדרך האויר.

ופה קרה דבר מוזר. לאחר צאת הנאשם זכאי ולאחר שעזב את הארץ – יצאה פקודת השופט האזרחי, לפי תביעת קרובי הנרצח, לאסור את פאראן באשמת חטיפת הנער. לאחר שאותו שופט עצמו דחה מקודם את התביעה, מצא, כנראה, הפעם יסוד להאשמה בחטיפה. כל הציבור עמד תוהה; היוסגר הנאשם, הנמצא באנגליה, לידי המשפט הדורש אותו? עד שבא התובע הכללי בארץ והפסיק את המשפט על פאראן.

לציבור הרגשה משלו. לו מובן מדוע ברח פאראן פעמים מהארץ, כשם שברור לו מדוע הסגיר את עצמו ומדוע נעלם שוב.

אכן, לא יחיד היה פאראן במעשיו. חבורה שלמה מקרב הממונים על הבטחון בארץ זממה מזימות שונות נגד היהודים. ועתה נתגלה לנו שהיה מעורב בענינים אלה גם סגן המפקח על המשטרה פרגוסון, אשר בית־הדין הואיל לשחררו מחובת עדות במשפט פאראן, בנימוק שעדותו עלולה להרשיע גם אותו עצמו, ובכלות המשפט מיהר גם הוא לטוס ולהיעלם.

אכן, הצליח פאראן להתחמק עד כה. עתה שמענו, ששוב הגישה המשפחה תביעה פלילית עליו והמזכיר הראשי של ממשלת א“י הודיע שאפשר להגיש את ענין החטיפה למשפט באנגליה. זוהי אולי הזדמנות אחרונה לממשלת א”י ולדעת הציבור הבריטית לנער מעל עצמן אשמה כבדה ולהוכיח, שיש דין ויש דיין והחייב יבוא על ענשו.

כ“ח חשון תש”ח

החויה הראשונה עם פרסום הדין־וחשבון של ועדת־החקירה של האומות המאוחדות היא – קורת רוח מרובה, כי אכן הוכר הצדק לישראל, כי בריבנו המר עם העולם, ובראש וראשונה עם בריטניה, זכינו אנו בדין, זכה עם ישראל בתביעתו להשיב לו את גזילת מולדתו, וניצח קול היושר האנושי המשווע, לפתוח לפני שרידי החרב והאימה את שערי ארץ־ישראל. הרנינה את הלב ההכרה, כי עוד יש מצפון בעולם, כי עוד בעולם מסוכסך זה, אשר אמרנו: קשוחים בו כל הלבבות ואטומות כל האזנים, בעולם זה, אשר עמד על דמינו ולא הושיט יד עזרה לנטבחים ולרדופי אימת ההשמדה – יש עוד אחרית ותקוה למלחמת הצדק, למאבקו של עם מורדף ונתון למשיסה כנגד כוחות זדון ורשע, הקמים עליו מכל צד ואומרים להחניקו ולדכא את כוחות חייו ויצירתו במאמצם להתאזרות ולתקומה. קורת־רוח של בני אדם, אשר רבות בשנים עמדו בודדים במערכה להגשמת משא־נפשם, אשר נלעגו והופרעו גם בפנים העולם היהודי, אשר הוכתרו כאוטופיסטים ומתעתעים, אשר לא פעם עמדו מול קירות אטומים ולפני תהום שאמרה לבלעם על כל “חלומותיהם” – והנה חלומם הופך מציאות, ומפעל חייהם מקבל את צידוקו קבל כל העולם, ומציאות־החיים אומרת להם כי לא לשוא עמלו ונלחמו, כי אכן בדרך הנכונה נחם אלוהי חייהם.

לאחר ימים רבים של מפח־נפש, כשמעצמה זו אשר בישרה לנו את בשורת הבית הלאומי ואשר התחייבה לסייע לעליית היהודים ולבנין ביתם התייצבה כצר למפעל תקומתנו, כשהיא עושה את ההפך ממה שהתחייבה, והיא רודפת באף וחימה את שרידי הטבח הנאצי החותרים להצלה ולחיים בארץ ביתם הלאומי, והיא אומרת לסַכל את כל המאמץ היהודי הגדול לבנות את המולדת לעם. היה זה לנו משב־רוח מרענן ומשיב־נפש, לנוכח אדישותו של העולם אשר כמעט לא הראה אותות של השתתפות ועמידה לימין העשוק והנדכה בעמים. לרבים מאוד, אשר דברי ימי התקופה שלאחר המלחמה השקיעו אותם בדיכאון ואפס־אונים – החזיר דו“ח זה של ועדת האו”ם את האמונה, כי אמנם יש דין ודיין בעולם, כי עוד יש אזנים לקול הצדק, כי יש עתיד למפעלנו.

ולא תעיב את החויה הזאת ההכרה, כי לא כל מבוקשנו ניתן לנו במסקנות הועדה, כי קיפוחים קשים מאוד נודעו לנו מהן בהוצאת איברים חיים וחיוניים ביותר מגוף המדינה היהודית, – כי על אלה תכסה העובדה של אחיזה ממשית לראשית התגשמותה של המדינה היהודית, יתד ופינה לעצמאות יהודית ולקוממיות יהודית, כי אין לדחות עוד, כי יש להיאחז באלטרנטיבה היחידה: קבלת האפשרי עתה, זו התכנית הכלולה בהצעות הרוב של הועדה, או – שיבה לתוהו־ובוהו המדיני, שבו נתון עד עתה מפעלנו ושאין לראות את קצהו בלתי אם בתכנית המוגשת לנו עתה: חלוקה, וחלוקה זו. כי הזמן פועל בלי רחם נגדנו, ומי הוא אשר יקח עליו את האחריות לדחות את הפתרון המצוי – ולנוכח כל המסיבות גם הרצוי – לשם הבלתי־נודע, אשר רוממות המלה תפארהו ואחריתו מי ישורנה?!

ואכן, אישר מושב הועד־הפועל הציוני בציריך בספטמבר את ההשקפה הזו במדיניות הציונית ולפי כוננה הסוכנות היהודית את פעולתה ומאמציה הגדולים לקראת עצרת האומות המאוחדות, המתקיימת עתה בפלושינג־מידאו שבארצות הברית.

ברור: יחד עם קבלת המסקנות של רוב ועדת האו"ם – לא ויתרו היהודים בשום אופן על ירושלים, לב הארץ היהודית ולב העם היהודי, ולא עם הגליל העליון המערבי, אזור חיוני וחשוב לנו, והם יוסיפו לעמוד ולהילחם על השבת אזורים אלה לחיק ארץ־ישראל היהודית.

ולא יפלא כי דין־וחשבון זה, היה כהפתעה מרה למיניסטר־החוץ הבריטי ונפגש בזעם רב על־ידי הממשלה הבריטית. הן עצם דו“ח זה הוא חריצת משפט על מַעל הבריטים בהתחייבותם כלפי המנדט הארצי־ישראלי והבית הלאומי והרשעה גלויה של הממשלה הבריטית על כל פעלה בארץ־ישראל. ומכאן ואילך איתרע מעמדה: הצפור שהפריחה מידה, במסרה את דין א”י לאומות המאוחדות, שוב לא היתה אפשרות בידה לתפסה בחזרה, ומכאן ואילך הופקע גורלם של עם ישראל וארץ־ישראל משרירות לבם של שליטי לונדון ומשרתיהם וניתן בידים הנאמנות־יותר של עצרת האומות המאוחדות, בישבה על מדין לעיני העולם כולו להכריע בבעיה אנושית־עולמית גדולה זו.

ואף אמנם: עצרת זו לא הכזיבה. עוד מוקדם לסכם, עוד לא באה ההכרעה, אך מה שהתרחש בועדה לעניני א“י, שבה משתתפים נציגיהם של כל 27 האומות חברות האו”מ, חיזק את רוח העם היהודי והטה את הקו במידה רבה לקראת פתרון חיובי של הקמת העצמאות היהודית, עם ביטול המנדט הבריטי, חיסול משטר “הספר הלבן” ופתיחת השער לפני עליית־יהודים גדולה לא"י.

במשך ישיבות הועדה הא“י־ת בלייק־סאכסס היו ימים גדולים, בהם השמיעו שליחי עמים קרובים ורחוקים – פולין, צ’כוסלובקיה, שוודיה ועוד, והגדילו אורגוואי וגוואטמלה – דברים המזדהים עם מיטב דרישות היהודים לביסוס תביעתם לתקומה בארצם ההיסטורית. אך גדולים ביותר היו לנו, היהודים בארץ ובתפוצות, הימים של סוף חודש תשרי תש”ח, עת שהשמיעו את דברם נציגי המעצמות הגדולות, אשר העם היהודי ציפה לדברם בנשימה עצורה: ארצות־הברית וברית־המועצות, אשר בידן כוח־השפעה מכריע לגבי עמדתן הכללית של האומות המאוחדות בשאלת א“י. ימים רבים נקלעה הנפש בדאגה כבדה, לנוכח שתיקתן של מעצמות אלה. כי גברה למאוד השטנה, כי נחלצו כל אויבי הציונות והעם היהודי להפעלת גורמים רבים ושונים לרעת הפתרון הציוני. ונציגי חמש המדינות הערביות, שנוספו להם בינתיים שני חברים חדשים: תימן, ופאקיסטאן, מרעישים עולמות בהתקפתם על הציונות והצעת רוב הועדה ובהפעילם בלי הרף את הנשק העיקרי שבאמתחתם: איומים והפחדה לאורך כל החזית. ובתוך הזמן הזה נשמעה הכרזת הנציג הבריטי על חיסול המנדט ופינוי א”י והסתלקות בריטניה מלבצע את החלטת או“ם, אם לא תתקבל על דעת היהודים והערבים כאחד ואם אנגליה לא תכיר במידת הצדק שבה. למרות שנציגים אנגליים גבוהים הודיעו עוד בשעת המושב המיוחד של או”ם לשאלת א“י, כי הממשלה האנגלית לא תהיה כפופה למסקנות הועדה במידה שלא תישרנה בעיניה – הדהימה עתה הכרזת קריץ' ג’ונס, המכוונת לסַכל את הפתרון האפשרי הטוב ביותר לבעיית א”י, בהתקרבו למציאות, והמנגנת על כנורם של הערבים במלחמתם בעם היהודי ומפעל גאולתו. ההכרזה הזו גם יצרה מצב חדש הרה־סכנות בא"י (ודבר בעתו היתה הכרזת אסיפת הנבחרים והסוכנות היהודית בירושלים על נכונותן להקים ממשלה יהודית זמנית, מיד לאחר החלטת או"ם על מדינה יהודית, על כל סמכויות ההנהלה והבטחון הכרוכות בכך).

כי על כן גדולה היתה השמחה במחנה היהודים לשמע הצהרותיהם של נציגי אמריקה ורוסיה, אשר הודיעו מעל הבמה הגבוהה של האומות המאוחדות על זכותו של העם היהודי להיות אדון לגורלו ושתהא לו ארץ משלו, ככל העמים, ושהשאלה היא דחופה ביותר ואין להתחמק מפתרונה. ועל כן יירשמו ימי 12 ו־14 באוקטובר 1947 כימים היסטוריים לעם היהודי ומפעל גאולתו בארץ־ישראל, בהם התקרב בצעדים ממשיים לשלב הגשמתו הממלכתית.

חשון, תש"ח

ביום א' טבת קרה ליד בית־נבאללה, בדרך לבן־שמן, מעשה־זוועה איום, מהזוועות הגדולות ביותר שנעשו בשלושת השבועות האחרונים בארץ בחסותו של השלטון הבריטי: מחנה הלגיון הערבי, שהשלטון הבריטי אחראי עליו ומפקד עליו, ערך טבח אכזרי בשיירה יהודית שקטה וחפה מכל עוון, לאחר שניצלה מכנופיית־פורעים שהתקיפה אותה בדרכה קודם לכן. השערוריה הזאת, שלגיון צבאי סדיר יעשה טבח בתושבים שקטים – אשר מאין אחריות השלטון לדרכים נאלצו להתלכד לשיירה – חרג אפילו מהוי־הדמים של הימים האלה וזועק יותר מדי באזני העולם, על הפשע של החזקת צבא ערבי בקרבת ישובים עברים בעת הזאת, למרות אזהרת המוסדות היהודיים, ושל הפקרת הארץ להשתוללות דמים, שהכשירה את מעשה־הזוועה הזה, – עד שהבריגדיר האחראי על מחנה הלגיון הערבי הזה אץ להודיע, יחד עם הודעה הרשמית על המאורע, כי כבר פתח בחקירה על מה שקרה.

כמובן, הבדיה על זריקת רימון למחנה הלגיון, אשר המודיע הממשלתי בארץ הזכיר אותה “כטענה” וראדיו לונדון, הרחוק ממקום המעשה, מיהר להפיצה כעובדה, – המודיעים בעצמם יודעים כי איש לא יאמין לסיפור־כזבים זה.

לא מעטים היו שחשבו: לא יתכן שהשלטונות יעברו בשתיקה על המעשה הזה ולא יעשו את אשר היה עושה כל שלטון אחראי – לגלות את האחראים לרצח המתועב הזה ולהביא אותם על ענשם. ולפחות – יעבירו את המחנה הזה, של הלגיון הערבי, המועד לרצח יהודים, ממקומו בקרבת ישוב יהודי. אך, כנראה, מה שלא יתכן בכל שלטון שוקד על סדר וחוק – יתכן ויתכן בשלטון הארץ הזאת. חזקה, כנראה, המצוה של “תוהו ובוהו”, עד כדי רמיסת כל חובה אלמנטרית של שלטון, האחראי על חיי אזרחיו ועל שלום הארץ.

והנה, הבדייה על זריקת רימון מצד יהודים נעשתה כבר רשמית. מעתה גם פשע מתועב זה שבוצע בידי נושאי מדים צבאיים שברשות השלטון מתכסה במשאון, כאשר כוסו במשאון מקרים לא מעטים בעבר.

רק מהימים האחרונים: לפני שבועיים נורה בגבו ונרצח צעיר יהודי, גדליה אררה הי"ד, מידי שוטר בריטי, שלא בשעת התנגשות או מהומה. הקצין הממונה עליו הבטיח מיד לראש עירית תל־אביב, שפנה אליו, לערוך חקירה על מעשה־הרצח הזדוני הזה. מה גורל “החקירה” הזו? ומה גורל “החקירה” על פשע בית־נבאללה?

האומנם לא יבוא זמן שהאחראים על כך יצטרכו לענות על שאלות אלו?

הכרוניקה של הימים האלה מספרת:

“15 בדצמבר. אנשי הישובים בנגב, שבאו לבאר־שבע לקבל מבית־החולים את שלוש הגויות של חבריהם אשר נרצחו בשבת, הותקפו במטר יריות כשנכנסו העירה. הם חשו למצוא מקלט במשטרה, אולם השוטרים סרבו לפתוח את השער. עד שהתערבו השוטרים הבריטים. רק אז הורשו להכנס לחצר המשטרה”.

ולמחרת סופר:

“פלשתין” מודיע, כי המפקד הכללי של המשטרה ביקר בבאר־שבע, הודה למשטרה הערבית על שירותה וביקש להמשיך עד לפינוי".

העובדה, שהמפקד יכול להרים על נס שירותה של פלוגת משטרה אשר כזאת, אשר באופן גלוי וללא כל חשש סגרה שער בפני מעטים נרדפים הצפויים ליהרג בידי רודפיהם המרובים המבקשים את נפשם – מדברת בעדה.

היש לתמוה על זאת בימים האלה?

והיש לתמוה על כך, שמפקדת המשטרה מסרבת בעקשנות להרשות למשטרת הישובים היהודים להשתמש במכוניות משוריינות ומכריחה אותם לנסוע דוקא במכוניות הרגילות, כשהם גלויים לכדורי רוצחים בדרכים!

היש לתמוה על כך, שהשלטון אינו נותן לסלול את כביש־הבטחון, המחבר את תל־אביב ישר עם כביש ירושלים, ומכריח בזה שהתחבורה תימשך גם להבא דרך כפר הרוצחים אבו־כביר, מקום שם נפלו הרבה עשרות יהודים ב־1921, 1929, 1936 ובשבועות האחרונים?

היש לתמוה על כך שהשלטונות אינם מרשים לראש הועדה העירונית בירושלים לעשות סידורי בטחון לבאי בית העיריה, לאחר שכבר נהרגו ונפצעו יהודים מהמזדקקים לעיריה בסביבה פרועה זו?

היש לתמוה על כך, שכוחות הבטחון, אשר לא גילו עדיין את כוחם בהשתקת פורעים מרצחים בדרכים בשכונות־ספר יהודיות, עוסקים כל הזמן ברדיפת אנשי ההגנה ובחיפושי נשק ומאסר המגינים, בעצם עמידת התגוננותם?

והיש לתמוה על עוד חזיונות רבים יום־יום, אשר סיכומם הכולל הוא – התנהגות עוינת וחורשת רעה כלפי היהודים מצד אלה, אשר בידם חיי אזרחי הארץ ושלומם ושהכריזו קבל עולם על אחריותם הם בלבד לבטחון הארץ עד סוף המנדט? היש לתמוה על כך, שכל תעלולי השלטון בשלושת השבועות האלה משמשים עידוד לכוחות ההרס, הזוממים להביא אסון על הארץ הזאת, על יהודים וערבים כאחד?

אולי יבוא יום והאחראים על הנהלת הארץ יצטרכו להסביר את כל התמיהות האלה וגם – לתת את הדין על מעלליהם בימים האלה.

י' טבת תש"ח.

השלטון הכושל

זה למעלה מחודש ימים נשפך דם רב בארץ, של יהודים ושל ערבים, בלי הפוגה. כל הארץ נתונה להשתוללות דמים, להפקרות, למעשי־זוועה, להרס ושוד – כרצון המופתי וכנופייתו ובחסותם של השלטונות הבריטיים.

עבר כבר חודש ימים ומעלה לשלטון ההפקרות והרצח בדרכים ובשלוש ערי הארץ – והשלטון הבריטי, אשר הכריז כי הוא אחראי לבטחון, ואין לאחר חלק בו, ואינו נותן לועדת־הביצוע של או“מ כי תבוא לארץ, והוא רודף את ההגנה היהודית ומפריע להתגוננות היהודית, – השלטון הזה אינו מראה כל רצון להחריד את קני הפורעים, להפריע להם, לעשות משהו לריסונם. ימים ולילות עומדות כנופיות ערביות ויורים והורגים אנשים ונשים וילדים – והכוחות הבריטיים, שהם רבים בארץ, הם “נייטראליים” לכל זאת, מניחים לפורעים לעשות את מלאכתם בגלוי וללא חשש. ימים ולילות ירו בלי הפסק בואדי רושמיה וּואדי סאליב, שבחיפה, בג’בליה ותל־עריש שליד תל־אביב, בעיר העתיקה שבירושלים – ולא הופרעו ח”ו מכוחות הבטחון. ולא שמענו כי היו מאסרים מבין המתקיפים, או כי הופרעו אחד מקני המרצחים, השולחים מות זה שבועות שלמים, כאשר נרדפו והופרעו ונאסרו רבים מהמתגוננים היהודים. ואם הושמה לאל עד כה מזימת הרוצחים ונמנע מרחץ־דמים גדול ומוחזק הבטחון במידה מרובה בישובי היהודים – הרי זה אך ורק הודות להגנה היהודית האמיצה והאחראית, והבטחון היה יכול להיות הרבה יותר מושלם אילולא הפרעת כוחות־“הבטחון” האנגלים.

עברו כבר חמישה שבועות להתפרעות־דמים חמורה – ואין שלטון בארץ. גם אחרי ההודעה החגיגית של דובר הממשלה, כי ישמרו על הבטחון בכל מחיר – נמשכת ההפקרות בדרכים, בחוצות עיר, נמשך שוד רכבות ללא כל הפרעה. זה מאותות שלטון רקוב ופושט רגל. הוא בעצמו – אין בו רצון ויכולת לשמור על הבטחון, ואלה שבחייהם הדבר ושרוצים ויכולים לשמור על הבטחון – להם אינו נותן. וכל קיומו וכל גבורתו – מתגלים רק בגזילת נשק ההגנה, במאסר ובהתעללות במגינים. שלטון התוהו־ובוהו.

הקזת דם יהודים וערבים והרס החיים בארץ. זה, כנראה, רצונם של אלה אשר ארגנו והפעילו את כנופיות־הרצח והאחראים לפעולתן הבלתי מופרעת.

אם מי מאנשי התככים וזוממי המזימות הטמאות ומפיחי הרציחות ותומכיהן ומבצעיהן חושבים, כי במעשי־תועבה אלה וכיצא בהם ימיתו את תקוות העם היהודי ויעשו לאל את מאמץ העם היהודי ואת החלטת האומות המאוחדות להקים מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל – הרי הם טועים טעות גמורה, ולשוא כל תעלוליהם, כי לא יעלה חפצם בידם.

העם היהודי הרואה את גורל נידחיו שנתיים וחצי אחרי המלחמה, הנמקים במחנותיהם ובדרכי נוּדם, ללא תקוה ותוחלת בשום מקום בעולם זולתי בארץ אבותיו, הרואה את מעמדם השפל והמסוכן של ישובי היהודים בארצות המזרח – הוא לא יחת מפני שום מאמץ וקרבן, כדי לבנות את ביתו ולהקים את מדינתו ולקרוא פדות לכל בניו שואפי פדות בארצם. והישוב היהודי, אשר ראה את ביתו הלאומי סגור בפני פליטי חרב הנאצים, והממונים על הבית הלאומי מגרשים באכזריות מחופי הארץ אנשים, נשים וטף שניצלו והגיעו הלום – הוא יודע, כי אין לבטוח עוד בחסד לאומים, ושוא כל הבטחות והתחייבויות, ורק מדינה עצמאית יהודית היא הפתרון היחיד לחיי העם יהודי וחיסול אסון גלותו. כי על כן עמוד יעמוד הישוב היהודי בלי חת להגן על חייו ועל מפעל גאולתו של העם היהודי – המדינה היהודית על סף התכוננותה. והוא ישקיע את כל כוחו ויכלתו – והם אינם קטנים – בהדיפת האויב ובסיכול מזימתו.

אכן, אויבים שתו עלינו מעברים. והמעצמה, אשר נתנה את הצהרת הבית הלאומי ליהודים והתחייבה לעזור להקמתו – עומדת כצר לנו. בימים גדולים ומלאי־סכנה אלו, על סף הגשמת המדינה היהודית, אנו נתונים כבמלכודת בתוך שכנים מוסתים ופורעים, העושים מעשיהם בחסות שלטון עוין, אשר סגר עלינו, מבלי לתת לנו להגן על עצמנו ומבלי להניח לכוחות, אשר צריכים ויכולים לעזור לנו לעבור את תקופת־המעבר המסוכנת ולהכשיר את הקרקע למדינה היהודית, לבוא לארץ.

לאחר שכל נסיון להשפיע על השלטון האנגלי שימלא את חובתו האלמנטרית בקיום הבטחון עלה בתוהו – אין דרך אלא לפנות אל מועצת הבטחון של האו"ם. יש לפקוח את עיני אלה, האחראים על החלטת המדינה היהודית, על הנעשה בארץ ועל הצפוי לה תחת השלטון הבריטי, ולדרוש את עזרתם הדחופה בהשלטת הבטחון ובהכשרת המדינה היהודית.

בל ננוח ובל נשקוט. נפרוץ את המלכודת, ששם לפנינו השלטון הבריטי הכושל והמכשיל בארץ.

כ“ז טבת, תש”ח.

ההתקפה בצפון

לא כהפתעה באה ההתקפה על ישובי־הספר. חדשים לפני זה התריעו על כך ואיימו נציגי סוריה באו"ם ודבריה בליגה הערבית. לא חדלו מאיים ומהכריז בגלוי על הכנת מלחמה “להצלת פלשתינה”, על גיוס לוחמים וכסף, על תמרונים בגבולות, על מחנות אימונים, על משלוח עזרה באנשים, בכסף ובציוד לכנופיות בארץ־ישראל. וככל שגברו ההכרזות וההסתה ומשלוח העזרה מהתם – כן גברו פעולות הכנופיות בארץ: בדרכים, בחוצות הערים, בשכונות הספר; ההפקרות והשתולללות־הדמים פרשו צלן על כל הארץ, וכל הישוב היהודי הוצג כמטרה לחצי־המות, השלוחים אליהם מידי הכנופיות הערביות, ולא פעם בחסותם של הבריטים, – הכל כפי התכנית ולפי הפיקוד של הועד הערבי העליון.

השלטון הבריטי, היודע ורואה כל זה, הכריז קבל כל העולם, כי הוא – ורק הוא – אחראי לסדר ולבטחון בארץ. ובאשר מהרגע הראשון נגלה חוסר יכלתו ורצונו וחוסר כוננותו להשתלט על המצב ולהשליט חוק ובטחון – הפנה השלטון את עיקר פעילותו לרדיפת ההגנה היהודית ולגזילת נשק־ההגנה המעט בעוד הפורעים בדרכים ובקצות הערים עושים מעשיהם כמעט ללא הפרעה, ולעתים אף בעידוד ובעזרה פעילה מצד כוחות הבטחון. והנה זכינו בימים האחרונים לצעד נוסף ומכריע: מעמד חוקי ל“ארגון־ההגנה” הערבי והכרה בחוקיות המחסומים ששמים אנשי־כנופיות ערבים בפתחי ירושלים ובראש דרכים, בעוד שההגנה היהודית נרדפת ומוחרמת ע"י השלטון עד היום הזה.

כל שהתרחש בארץ מאז 30 בנובמבר ועד היום שימש עידוד גדול – אפשר גם לאמור: הזמנה – לקראת המאורע שנתרחש ביום 9 בינואר, כאשר 600 איש מזויינים – לפי הודעת הממשלה – עברו את גבול סוריה והתנפלו על שני ישובים יהודיים על אדמת א"י. הצבא הבריטי החונה בגבול השתמש בתותחים ובעזרת מטוסים להדיפת התקפה מחוצפת זו מעבר לגבול הארץ הזרה, ואף הוטל על ציר בריטניה בדמשק למחות בפני ממשלת הארץ ההיא.

עתה מתגלה לעיני העולם, ובראש וראשונה לישוב היהודי בארץ, התמונה שמישהו רוצה לראות כאן ביום לאחר פינוי הצבא הבריטי. במדינות השכנות, על הגבול, צבא ערבי מאומן ומזויין ומצוייד בכל צרכי מלחמה, כמובן – באופן ליגלי, שהרי מדינות עצמאיות הן וחברות בארגון האומות; ואילו בצד הארצישראלי של הגבול – חלל ריק, ללא כוח־שכנגד, אשר יוכל לעמוד בפני הלגיונות המתפרצים, באשר שלטון־המנדט עשה כל שביכולתו כדי שלא יקום בארץ כוח כזה. על כך התעקשה אנגליה לבלי לתת לועדת הביצוע של האו"מ לבוא בעוד זמן לארץ, כדי שהיא תוכל להכין, מבחינת הבטחון ומבחינת הנהלת הארץ על כל שירותיה, את הארץ לקראת פינוי הצבא והאדמיניסטרציה הבריטיים. כך מונע השלטון הבריטי בכוח את הדבר האלמנטרי שאינו סובל דיחוי אף יום אחד: הקמת מיליציה יהודית, מאומנת ומצויידת, אשר תוכל לבוא במקום הצבא הבריטי בהגנת החלק היהודי של הארץ ושמירת הבטחון והסדר בו, לאחר שהצבא הבריטי יעזוב את הארץ.

המאורע בגבול הצפון חושף את כל המצב. מה שהתרחש שם משמש אזהרה לישוב היהודי, אזהרה חמורה לארגון האו“ם, אשר יהיה עם הפינוי האחראי לשלום הארץ וגורלה ולביצוע החלטת האו”ם.

יש להוקיע את כל הפרשה לעיני האומות המאוחדות ולדרוש ממוסדות האו"ם לפעול מיד בארץ, כדי להשתלט על החוק והבטחון וכדי להכינה כדרוש לקראת התחסלות המנדט ופינוי הארץ והעברת הסמכות לידי הרשות שתבוא במקום הרשות הבריטית. צו דחוף של השעה: בוא ועדת הביצוע לארץ, ארגון מיליציה יהודית ליגלית וציודה בנשק ובאמצעים לקראת יום יבוא.

שבט תש"ח

תופר המזימה!

דובר מיניסטריון החוץ בלונדון חזר והודיע ב־21 בינואר, כי עד חיסול המנדט ב־1 במאי יטיל השלטון הבריטי פיקוח חמור על גבולות הארץ לשם מניעת הברחת נשק. הודעה זו – כוחה יפה מאוד לגבי היהודים, ואילו לערבים מוסיף לזרום נשק דרך הגבולות היבשתיים הפתוחים מצפון, ממזרח ומדרום באין מפריע.

הנה חזקה שוב הדרישה, עם רצח הנהג היהודי ליד חברת הנפט העיראקית ע"י הלגיון הערבי, להוציא את הלגיון הזר הזה, אשר ידיו מלאו דם יהודים, מתחומי הישוב היהודי – והממשלה מתעקשת ואוטמת את אזנה ומניחה לחיילי הלגיון להוסיף ולהתנקש בחיי יהודים (עדיין זכורה, ולא במהרה תישכח, ההפרה המבישה של הודעת הבריגדיר בזמנה לחקור את דבר הרצח 14 היהודים ע"י הלגיון הערבי בבית־נבאללה; חקירה רצינית לא נעשתה והרוצחים לא באו על ענשם).

זה שבועות רבים מתפרסמת שכונת שיך ג’יראח בירושלים בהתקפותיה הבלתי־פוסקות על השכונות היהודיות שמעון הצדיק ובית־ישראל ועל התחבורה להר־הצופים, ורבים הקרבנות היהודיים שנפלו מיריות פורעי שיך־ג’יראח, – אך הנה באו כוחות־בטחון בריטיים וערכו חיפושים והחרימו נשק ואסרו 21 איש, לא משיך־ג’יראח השולחת כדורי מות בלי הפוגות, אלא מהשכונות היהודיות הנתקפות והעומדים זה ימים רבים תחת מטר כדורי הפורעים.

והנה הפקודה החמורה לנוטרים היהודים לבל יעיזו להשתמש במכונות משוריינות מחוץ לתחום המושבה שבה היא רשומה – ובכך הכריחה את פלוגת הנוטרים, שנסעה ביום ה' שעבר להבטיח לפני השיירה את דרך תל־אביב–ירושלים, לנסוע בטנדר פתוח, גלויים לכדורי המרצחים, וליהרג ליד יאַזור באכזריות רבה. אלה הם רק דוגמאות מעטות מני רבות.

אנחנו, הרואים את מעשה הממשלה מאז פרוץ המאורעות, המסייעים בגלוי להתקפה הערבית ולמזימה של הכשלת מפעל היהודים והחלטת האומות המאוחדות, הנעשים ללא כל מעצור וללא כל בושה, – אין דבר אשר יפתיענו עוד בגילוי הרשעות וכוונת הדיכוי והחבלה כלפי היהודים. אותנו גם לא יפתיעו דברי דובר הממשלה בבית הלורדים, כי “חברי הועד הערבי העליון בירושלים עשו מאמצים גדולים לבלום את המהומות הערביות ולשתף פעולה עם הממשלה לתכלית זו”, ש“המהומות בירושלים נגרמו בעיקרם ע”י ארגוני הטרוריסטים היהודים", וכי “אין לדבר על התקפה כללית של ערבים על יהודים” (עיין: המרכז המסחרי היהודי, שיך ג’ראח, בית־צפפה, ליפתא, העיר העתיקה, קטמון – בירושלים בלבד). לאלה שהלכו בדרך המרמה והבגידה והפרת האמונים – אין מעצור בדרך הנלוזה, העקובה מדם רב והמוליכה לשואה וחורבן, אם לא תיעצר יד המשחית.

אך הנה באו ההודעות האחרונות של נציג בריטניה באו“ם וגילו שוב – לאחר מניעת ועדת־הביצוע מבוא לארץ – את כוונת הממשלה הבריטית לחבל בהחלטות האומות המאוחדות ולהכשיל במעשה את פעולות ההכנה להקמת המדינה היהודית. הוא הודיע, כי אין בדעת הממשלה הבריטית להעמיד מראשית פברואר נמל חפשי להגברת העליה היהודית, כהמלצת או”ם, ואין בדעתה להגדיל את העליה מעל למכסה של 1500 בחודש, באשר יש לחשוש להרחבת הקרבות ולהחמרת מצב הבטחון בארץ. לא נדבר על הצביעות שבהנחה, כי מעליית־יהודים מוגברת צפויה סכנה לבטחון הארץ, בעוד שמפלישת מאות ואלפים ערבים בגבולות הצפוניים של הארץ בכוונת הצטרפות לכנופיות, אין נשקפת כל סכנה. אבל יש כאן סימנים של ביטול תאריך ראשון מלוח־הזמנים של החלטת עצרת האומות המאוחדות על ארץ־ישראל, בהנמקה שקופה המעידה על החתירה הגלויה נגד החלטת או"ם.

אין הממשלה הבריטית מניחה לועדת־הביצוע לבוא לארץ, בטענה הצבועה, כי אין לסבול התערבות בשלטון הארץ כל זמן שהיא השולטת והאחראית כאן; בעוד שהכוונה האמיתית היא, כי לא יהיה בארץ בזמן הזה הגוף הבינלאומי האחראי, אשר יכול לראות את כל התעלולים של ממשלת הארץ ואת מצב התוהו־ובוהו ההולך ומבשיל לקראת יום הפינוי, ביחד עם המאמצים לחבל בכוח־ההגנה היהודי ולמנוע הקמת פורמציה ליגלית מוכשרת ומאומנת, שתהא מסוגלת לקבל לידה את השמירה על החוק והבטחון ושתוכל לעמוד בפני לגיונות הכנופיות המתארגנות ומתאמנות בגלוי בארצות השכנות לשם פלישה לארץ עם צאת הבריטים מכאן.

הכרחי שיתגלה ללא כל דיחוי הכוח במוסדות האומות המאוחדות, ועדת־הביצוע ומועצת הבטחון, לעמוד בפרץ ולהפר את מזימות ההכשלה מצד הממשלה האנגלית והממשלות הערביות. צו השעה הוא לאפשר הקמת כוח־מגן יהודי ליגלי והקמת כוח מזויין בינלאומי לביצוע החלטת עצרת האומות המאוחדות. ועלינו לגייס את השפעתנו המדינית להשגת הדברים במהרה.

ט“ז שבט תש”ח

למאורעות הימים

כל העולם יודע: הערבים, בהסתת מסיתים, הכריזו מלחמה על היהודים בארץ־ישראל, בעקבות החלטת האומות המאוחדות למדינה יהודית. על כך התריעו והכריזו הנציגים הערבים, אשר ישבו כבוד במושב האומות המאוחדות, ובכך איימו אנשי הועד הערבי העליון, – ואת זאת הם מקיימים עכשיו בארץ, בהתאמצם ללבות את אש הדמים בפומבי ולעיני כל. ואמנם, כנופיות של פורעים ערבים פתחו בהתקפת רצח על יהודים. בבצעם מעשי זוועה בדרכים ובחוצות ובשכונות־ספר – מעשים מסמרים באכזריותם ואימתם. כמובן, היהודים לא עמדו בחיבוק ידים והם השיבו מלחמה, אך כל מה שהיהודים עשו – להגנה ולהתגוננות בפני מסע־הדמים עשו. בעוד המרצחים הערבים לפניהם, וכוחות “הבטחון” הבריטיים המפריעים להגנה ומשתפים פעולה עם המתקיפים, מאחריהם.

כל זה ברור לעיני העולם כולו.

אולם עכשיו ראה העולם: הראשון אשר נידון בעונש קשה בידי הצדק הבריטי – הוא לא אחד מאנשי הכנופיות אשר שפכו דם רב של אנשים, נשים וילדים חפים מכל פשע, לא איש מאבו־כביר ומאזור סלמה ומליפתה ומואַדי־רושמיה ומשיך־ג’יראח, שמשם אין פוסקות יריות והתקפות בעוברי דרכים ונשים תולות כבסים וילדים הולכים לבית־הספר ואנשים עוברים לתומם או עמלים בעבודתם השקטה – נדון ונענש איש מאנשי ההגנה, אשר נתפס במקום של השתולללות מתקיפים ערבים ובזמן שהרוגים ופצועים יהודים נפלו מידי המרצחים, וסכנה עצומה ריחפה על האוכלוסיה היהודית בשכונות הספר האלה. במקום זה ובשעה זו נתפס איש־המגן היהודי בחטא: הוא השתתף בהגנת אחיו היהודים, אשר אנשי־הבטחון הבריטיים לא יכלו ולא רצו להגן עליהם. כמובן, הוא גם “ירה על המשטרה”. בדיוק כמו שנרצחי בית־נבאַללה זרקו רימונים למחנה הלגיון הערבי, ונטבחי עדן ירו אל הצבא הערבי־האנגלי שם, וקרבנות רביבים, שנרצחו לעיני המשטרה האנגלית־ערבית בעסלוג', בשעה שבאו לבקש הגנה ומחסה – ירו במשטרה, וכמו כל סיפורי הבדים המוכנים מאז ומתמיד באמתחתם של כל מעלילי־עולם על היהודים, בשעות של התעוררות חית־האדם והתרת דם יהודים.

אכן, יומיים לפני משפט־צדק זה על איש־ההגנה היהודי, אשר גם התביעה לא האשימה אותו בהריגה או פציעה – ראה העולם מחזה אחר:

מאות ערבים משתוללים הפכו במשך שעה וחצי את בתי־הזיקוק בחיפה לבית־מטבחיים לעשרות פועלים יהודים שנמצאו שם, בתוצאת הסתה ומעשה פרובוקציה מן החוץ. במשך שעה וחצי דקרו והלמו ומחצו בקרדומות ובגרזנים ומותתו באכזריות של חיות־טרף אנשי שלום ועבודה בעבודתם, שנמצאו כבמלכודת בין הערבים הרוצחים מזה והמנהלים האנגלים ונוטריהם הערבים – שלא עשו כלום להצלתם – מזה. ולבסוף, כשהופיעו כוחות הבטחון הבריטיים, נאספו הרוצחים הערבים, בעוד הגרזנים והכשילים נוטפי־הדם בידיהם, והוסעו לבתיהם בליווי משמר, לבל יאונה להם כל רע. איש מהם לא נאסר ואיש מהם לא הובא במשפט.

בפני מחזה איום ומחריד זה של פיטור מחנה־רוצחים לבתיהם בשלום, בעוד בגדיהם וידיהם מגואלים בדם קרבנותיהם – יחוורו במידה רבה כל שאר מאורעות יום־יום, אשר סיכומם הכולל הוא: התפוררות השלטון הקיים בארץ מול השוד והרצח והשתוללות־הדמים של הערבים – ויד רמה, זדונית, מכשילה, חורשת רעה כלפי היהודים העומדים על נפשם. נוכח תהום זאת של ירידה ותועבה – מה כי נוסיף להתפלץ יום יום מכאב וזעם לגילוי שלטון הבגידה וההפקרות בארץ?

רק מכרוניקה של הימים האחרונים:

חיפושי נשק ומאסרים בשכונת חבצלת שליד רחובות, שמעולם לא נזכר שמה בקשר להתקפת יריות על מישהו – ואין נוגעים, למשל, בשיך ג’יראח שבירושלים, שמשם יורים ורוצחים יהודים עוברי דרך יום־יום.

פירוק נשקם, הפסקת שירותם והעמדתם למשפט של 10 נוטרים יהודים בדרכם לעין זיתים, אשר יום קודם לכן היתה מטרה להתקפת כנופיה ערבית ובה נהרגו ונפצעו יהודים, – וחלוקת נשק לכפרים הערבים בגליל “להגנתם”;

הסתערות־זעף של 2000 חיילים ושוטרים ביבשה ובאנית־מלחמה בים נהריה, למען צוד מעפילים יהודים שהצליחו לפרוץ את חומת הבלוקאדה הבריטית ולעלות לחוף הארץ – והפקרת גבולות הצפון לכניסת כנופיות והברחת נשק לארץ יום־יום באין כל מפריע;

חיפושי נשק־הגנה אצל יהודים, אף בעצם היותם מותקפים ונהרגים (כמו במכונית של הנס בייט הי"ד(¹ – ויד רכה כלפי שוד נשק במחסני צבא ועריקת נוטרים ערבים על נשקם יום־יום;

שצף־קצף על אנשי ההגנה (“הם פושעים גמורים” – “חבר מרצחים” – דברי התובע במשפט דוד כגן) – ולימוד זכות על מסע־ההתקפה הגדול, בהשתתפות שני ראשי־עיריות ערבים, על כפר־יעבץ בפי קצין־המחוז, כי רק מתוך פחד בפני התנפלות יהודים עשו זאת.

וכמה התחמץ לב השלטון הזה לפיצוץ המלון בקטמון – לאחר שלא מצא להגיד מלה אחת על כל המאורעות שעשו ערבים וחיילי הלגיון ביהודים במשך 5 שבועות ויותר.

ועוד ועוד. יקצר המצע מהשתרע. יום־יום ושעה־שעה. אך עולה על כל זוועות אלה – הזוועה של שילוח טבחי אדם, אחרי שעה וחצי של ריטוש ראשים וגופות של יהודים, בשלום לבתיהם. ולעומתה – מאסר 5 שנים לאיש־ההגנה היהודי.

אכן, התקדמנו הרבה בדור זה של היטלר. אם באוגוסט 1929 יכולנו לשמוע מפי הנציב העליון צ’נסלור למחרת פרוץ המאורעות – שנמשכו ימים מספר בלבד – דברי גינוי קשים כלפי הערבים המתקיפים (ואם כי שינה אחר כך את טעמו) – לא זכינו לכך בימי מאורעות אלה, העולים בזדונם ובאכזריותם על אלה שבעבר, לשמוע איזו פניה רצינית מצד הממשלה אל התוקפים הערבים, ותחת זאת כרך הנציב העליון בכרוזו לפני שבועות מספר את הערבים והיהודים, את התוקפים והנתקפים, כאחד.

ואם בשנת 1929 אפשר היה כי פורעים ערבים יובאו למשפט וגם יישפטו דין מות ויוצאו להורג, לאחר שהוכחה אשמתם – כמה נראה הדבר רחוק ולא־מציאותי בימינו אלה, בעולם זה שלאחר תבוסת היטלר, לאור כל מה שראו עינינו בששת שבועות אלה, וביום ג', 30 בדצמבר 1947, בפרט.

התפרעות מוסרית זו ומערכת־דמים זו על הנרדף והמעונה שבעמים על סף גאולתו בארצו, בגידה זו שאין דומה לה בעם־ידיד, בהכרזות והתחייבויות שניתנו לו, – אין להניח כי כל זה יישאר ללא תגמול בהיסטוריה.

אנו אמונה, כי האחראים לשפיכת הדמים ולתהום השואָה שאליה מתגלגלת עתה הארץ – עתידים לתת את הדין.

כ“ה שבט תש”ח.

תמונת זוועה חזרה ונגולה לפנינו במשפט הצבאי שנערך בימים אלה על שבעה אנשי־מגן יהודיים בתל־אביב.

ב־6 בדצמבר הותקפו שכונת “התקוה” ואגפיה מצד הכפר הערבי סלמה. באה פלוגת משטרה בריטית, והיא לא פנתה לסלמה, התוקפת והממטירה יריות אל השכונה היהודית, אלא הסתערה בחמת זעם על הצעירים היהודים, אשר נחלצו לעזרת אחיהם, שאין להם כל הגנה עליהם מצד כוחות הבטחון הממשלתיים. וההסתערות הזאת נעשתה מתוך תנופה גדולה ונמשכה – לפי עדות אחד המשתתפים בה – 5 שעות רצופות. משמר השוטרים הבריטים, ובראשם הסרג’נט פלאור – המוּכר לנו יפה מרצח ברכה פולד הי"ד – ערכו ציד רצחני על הצעירים היהודים, חיבלו וירו בהם, גזלו את נשק ההגנה וסחבו אותם למאסר, ולא שככו מזעפם עד שהסרג’נט המהולל שלח כדור מות ללבו של הצעיר יעקב שיף בעמדו בידים מורמות. הוא גם הוסיף לשלוח צרורות כדורים לעבר הצעירים – אשר, אגב, הכריחם להימצא במקום פתוח לכדורי הצלפים הערביים – ולא “אשמתו” היא שבדרך נס ניצלו אלה מכדורי הרוצחים הערבים ואנשי “הבטחון” הבריטיים.

ודאי, מיסטר פלאור לא יובא על כך למשפט ולא יבוא על ענשו, ובכלל – כל הפרשה הזו של רצח היהודי בידי הסרג’נט הבריטי “אינו נוגע לענין” – כהגדרתו של התובע המשפטי ויועצו של המפקד הצבאי בארץ, אשר גם הוסיף ואמר: “ומה בכך אם הלה ירה באדם?”. ודמו של יעקב שיף הי“ד, אשר נרצח בדם קר וללא כל עוון בכפו, יכוסה במשאון, כאשר כוסה דמם של רבים לפניו, שנרצחו בידי חיילים ושוטרים של הוד מלכותו, כדמיהם של אלכסנדר רובוביץ ואסתר טובי ועובד מזרחי וגדליה אררה והחמישה ב”ליל תל־אביב" וארבעת אנשי ההגנה בהר הקסטל ורבים אחרים במשך שני החדשים האלה ולפניהם.

אכן, אין אל מי לזעוק. אנו במצור ודמנו הפקר.

אך תעמוד בכל מערומיה התמונה הזאת אשר נתגלתה פעם נוספת במשפט הזה: היא תוסיף ותחשל את הכוח היהודי העומד על נפשו, למען הדוף גלי המזימה והרצח המסתערים עליו ולמען הרים את זכות החיים וכוח החיים והכבוד של היהודים לקראת קוממיות וחירות.

ויחד עם זה – תעמוד התמונה הזאת לעיני העולם, אם יש חשבון בהיסטוריה – תצורף זאת לחשבון.

ולרשימת השמות האנגלים המנואצים (“המנואצים” – תרתי משמע), אשר ישארו לדראון עולם – כגון גנרל ברקר, הקצין פאראן ועוד – יצורף עתה גם שמו של סרג’נט פלאור.

ז' אדר א' תש"ח

קבוצות טרם היו בארץ, ואף ההסתדרות על כל מוסדותיה ומפעליה עוד טרם נוצרו. כל ציבור הפועלים העברים בארץ מנה אז אילו מאות, אשר רובם היו מפוזרים במושבות הגדולות ביהודה ובגליל וחלק ניכר מהם היה מרוכז בשתי החוות הלאומיות, אשר נועדו ל“יער הרצל” – בן־שמן וחולדה.

דלה היתה עמידת קיבוץ הפועלים העברים בארץ בימים ההם. ללא כל ארגון, ללא דואג ומאסף, בבדידות ובאין־ישע התלבטו הפועלים על פני המושבות, נתונים להתנכרות לחצי־רעב ולקדחת האוכלת בכל פה¹. אניות באות והולכות, מביאות חלוצים לארץ – ובחזרתן לוקחות אתן רבים מאלה שקדמום אשר לא היו בהם כוח ורצון להמשיך. לא היה רב מספר העקשנים שהתמידו ונאחזו בצפרניהם באדמת המולדת הצחיחה. המחנה הקטן של “כובשי העבודה” במושבות – עליות וירידות חלו בו חליפות; מלחמות, נצחונות וכשלונות היו מנת חלקו. אף עזרת הארגון וההדרכה שניתנה מאת שתי מפלגות הפועלים הקטנות בימים ההם – לא עצרה כוח לגבש את המחנה הזה לגוף אחיד, בעל צביון ומגמה, להיותו מלוכד מסביב לנקודה מרכזית וחותר בכוח לקראתה. לא היה זה ציבור היודע את דרכו לפניו. רק דמדומי מחשבה ורעיון על עבודה וכיבוש עבודה וחיי עבודה וארץ־ישראל עברית רחפו בחלל עולמו, מבלי שאול וחקור הרבה, מבלי אשר מחשבות ורעיונות אלה ילבשו גוף ודמות הגוף.

אך הנה נפל דבר במחנה. שמועות הגיעו על היות “קומונה” של פועלים בחדרה, אשר פרצה את קיר הבדידות והעזובה ונמיכות הרוח וחוסר־הישע של הפועל במושבה ותתגבש לגוף משותף, למשפחה, אשר עוז בידה וכוחה אתה להעלות את האדם ואת חייו אף בתנאים עגומים אלה של פועל במושבה. מרחוק שמענו אף חרדנו לשמועה.

ובאחד הימים, בשלהי תר“ע – ואני אז פועל בחוה הלאומית בחולדה – הופיעה בשערנו חבורת פועלים צעירים, מלאי כוח ועלומים ומרץ. אלה הם הבחורים חברי ה”קומונה" מחדרה – כה התוַדעו אלינו. עוברים הם את הארץ לפני לכתם אל מקומם החדש – לאום־ג’וני, חלקת אדמה בעבר־הירדן מזרחה, השייכת לקרן־הקימת והנמסרת לעיבוד על אחריותם והנהלתם העצמית. שמענו ורחב לבנו. הנה הנה הקומונה, ואף הולכת היא לנקודה חדשה, רחוקה, על מנת ליצור ולנהל משק באחריות עצמה, מתוך עבודה וחיים משותפים! – החדשה הזו לא נתפסה אז כראוי במחשבתנו, אך היתה ההרגשה כי דבר מה חדש, נועז מאד וחשוב מאד, עומד להיעשות על־ידי הצעירים העליזים הללו.

ובערב על יד השולחן בחדר האוכל התקשרה שיחה סוערת ומלאת און על מצב הפועל ודרכו ועל הנסיון החדש העומד להיעשות שם, בכברת הארץ אשר מעבר לירדן. ואחרי האוכל התלקח ריקוד עליז וחי בחוץ, לאור הירח המכסיף. כוח עלומים ואש אמונה ומרץ לקראת הבאות התגלמו בריקוד סוער, בערב שקט זה, של שלהי הקיץ.

למחרת נסעו הבחורים הפלאים הללו, כפי שאמרו – בדרכם ל“אום־ג’וני”. ואנחנו ליוינו אותם בברכות – ובקנאה.

מפעל הקבוצה באום־ג’וני הוקף מראשיתו רחשי אהבה של כל בני המחנה באשר הם שם. אף פירוד המפלגות בימים ההם ובימים הבאים לא היה בכוחו להעיב את יפעת ההעפלה של היחידים האמיצים ולטשטש את ההוד שבמעשה־בראשית אשר במפעלם. כל הציבור העובד חש קרבה ליצירה זו, שהוסב שמה דגניה, ורחש כבוד והוקרה לאישיה. ויחס כללי זה לדגניה לא נשתנה בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים מאז ועד היום הזה.

אכן, לא רבים הם אשר היתה להם אמונה בדרך חדשה זו, דרך של עבודה וחיים משותפים. רבים לא האמינו, כי אמנם יתכן אשר אנשים מתוכנו יעשו מהפכה גדולה זו בצורת־חייהם ואף יקיימו אותה לאורך ימים. באופן הטוב – רק יחידי סגולה הם המסוגלים להגשים פלא זה בחיים. עם כל האידיאליות, המסירות, האמונה והרצון: הן לא יהפוך אדם עורו להיותו מסוגל להתאחז במשטר חיים המתנגד לטבע האדם. כה השקיף רוב הציבור על הקבוצה בראשיתה.

ברם, כל הנבואות של מתנגדים ושל אוהבים נתבּדו. ברכת ההתמדה וההתקדמות שרתה במעשה ידיה של הקבוצה הראשונה. בא שינוי במחשבת הציבור הקרוב לדבר. הרעיון חדר והעמיק לכבוש לבבות. פה, ושם התלקטו גרעיני אנשים, אשר קשרו את חייהם עם דרך חיים זו. ועד מהרה נמצאו הולכים בעקבות דגניה – ונוצרו עוד, אחת אחרי השניה, מספר קבוצות: – חולדה, קבוצת כפר־אוריה, אשר עברו אחר כך לכנרת, גן־שמואל.

בגורלי אני עלה להיות אחד הבונים של אחת הקבוצות הללו – גן־שמואל. במעונה של זו – לא שרה מזלה של אחותה הבכירה, מראשיתה עדו עליה קשיים וצרות ואסונות מרבה להכיל. הוטל על אנשיה לעמוד במערכה קשה מול פגעי טבע, פגעי שכנים ופגעים אחרים. רק בדי מאמצים גדולים וקרבנות עלה לאנשיה להוציא את מפעלם למרחב.

מראשית התרקמות מפעלינו ותוך כדי עבודתנו, עמד סמל דגניה לפנינו. ראינו עצמנו כממשיכי הקו. והיו געגועים למקום־הבחירה הזה. היה רצון לחזות בדמותה של דגניה במקומה. וכאשר הונח לנו כמעט – קמנו ועלינו, מספר חברים, לרגל לדגניה, לחג הפסח. היה זה בשנת ארבע לקיומה.

מה נפלא היה ערב ה“סדר” הזה, ראשון ביקורי, בדגניה. אורה וחמימות שפע חדר־האוכל על חבריו ואורחיו, שנהרו כמוני הנה לחג מפינות ארץ שונות. וחמימות מעדנת אפפה את הלב הייגע, והיתה נחמה לראות את ראשית אונה של בשורת החיים החדשים על אבני יצירתה וחייה. הנה הנם אנשי ההעזה הגדולה, אשר קפצו ראשונה לים ויהיו לנס, אף היו לתא־חברה מגובש ובר־הוי עצמי, אשר עוד לא היה לעולמים. הנה הנה קבוצה בחייה ובשמחת חגה.

וכאז ביום חגה מלאים האנשים עוז ושמחת נעורים. מעקשי ההגשמה וימי החולין לא העיבו את מעטה ההוד החופף על יוצרי המפעל. השירה פורצת והשמחה במעונם. עוד רבה הדרך, עוד רבות הפרובלימות – אבל הבטחון והאמונה בימינם.

וכאילו הננו מכירים זה את זה משכבר הימים – כה הביע סבר הפנים. וטוב היה לחבק יד ולהתוַדע איש אל אחיו, איש דגניה אל אדם הקבוצה הצעירה.

־ ־ ־ ־ ־

מאז עברו שנות דור. נצורות חלו בארץ. עליה חלוצית רבת־עם פרצה מהגולה ותמלא הארץ אותם: בעיר ובכפר, בחרושת ובעבודות ממשלה, בבנין ובכביש. זרם צעיר ורענן שטף בעוז אל תוך עורקי המחנה הזעיר והייגע– וידרך כולו לפעולה. המאות הפזורות הפכו לאלפים ולרבבות, ועד קרוב למאה אלף הגיעו כיום הזה. במשך הזמן קמה ההסתדרות וקם איחוד במחנה, ונוצרו מפעלים ומוסדות אדירים, המשמשים את התנועה כולה לצרכיה המגוונים והממריצים את יצירתה בכל ענפי החיים. ותאדר ותעצם יצירתו המשקית, החברתית והתרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

מני אז חלו גדולות ונצורות על שדה התישבות העובדים. ישובי עובדים לעשרות צצו ויפרחו בארץ, הנצר הרך והצעיר, אשר שותל אז על גדות הירדן, הכה שרשים, גדל ושגשג ויהי לאילן אדיר פארות, אשר בצלו יֶחסו המונים. תשעת החברים, אשר הלכו להקים את פלא הקבוצה, לא שערו בנפשם כי חצי יובל שנים טרם תעבורנה והם יהיו לרבבה; כי היצירה הקבוצתית תצרור בכנפיה המוני נוער בכל התפוצות, ותכה גלים כה כבירים בקרב תנועת־התחיה הגדולה בישראל; כי מאות ואלפים בני נעורים בכל קצוות תבל יטפחו בלבם את חזון המהפכה והגאולה, גאולה אנושית ולאומית כאחד, אשר חזה ואשר נתן לעם מפעל הקבוצה בארץ, זה אשר דגניה היא לו ראשית, דוגמא וסמל; כי אותם מחנות הנוער יקשרו את עתידם ואת תפקיד חייהם בהגשמת החזון הזה.

לא עוד פינת־יקרת היא הקבוצה בכתר הישוב הגדל בארצנו, לא עוד בודדת היא בישוב החקלאי, לא עוד יחידי־סגולה מעטים הם נושאיה ומגשימיה – רב־עם ומגוון הוא המחנה כיום הזה. ישובי קבוצות וקיבוצים לעשרות זרועים על פני רחבי ארצנו, מעורים ומשורשים בחיי משקם וחברתם, ועוד יותר רב מספר הגופים הקבוצתיים המתעתדים להתישבותם עלי קרקע.

וקם הפלא: גם המלאכים הרעים, אשר כה רבו בנתיבות הקבוצה, מאז היותה, בעל כרחם יענו אמן לנוכח המציאות שלה. כל הפרוגנוזות של מלומדים ואנשי כלכלה, פקחים ואנשי מעשה על הכשלון מחויב־המציאות של הקבוצה – נתבּדו. המפעל הקבוצתי הראה את כוחו כי רב במשק ובכלכלה, כביצירה החברתית אשר ביצע, והוא למעשה – ביחד עם אחיו מפעל מושבי־העובדים – הריהו יוצר המשק החקלאי המעורב המודרני והמפותח ביותר בארץ.

הרעיון ניצח. דגניה היתה למורה דרך לרבים. דגניה היתה לתנועה, לתנועת־מהפכה היותר גדולה שקמה מעולם, תנועה כובשת לבבות וכובשת דרכה בציונות המתגשמת בכוח איתנים, – ובה תתברך דגניה ביום חגה!

תרצ"ו (ניב הקבוצה)

סוף סוף הנה בא היום הגדול, יום העליה לאדמת נוריס, זה גוש־הקרקע הגדול בן 000 27 דונם שבעמק־יזרעאל המזרחי, אשר נרכש מקרוב על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל. נשכחו הויכוחים מסביב לתכנית “הקבוצה הגדולה”¹ שהתנהלו בציבורנו בחדשים שקדמו לעליה, וכל הלבבות היו מאוחדים בשמחה למאורע הגדול – לפתיחת מעשה התישבותי רב בחבל־ארץ נרחב זה, אשר כה קסם ימים רבים בשוממותו רבת־הדורות, באפשרויותיו הרחבות ובגרעיני החיים החדשים הטמונים בו והמחכּים ליד העובד העברי.

היה זה אחד מימי סוף אלול, הזוהרים באור שמש־הקיץ והנפקדים ברוחות־סתיו קלילות, המשיבות נפש לאחר ימי הקיץ הארוכים־הכבדים. ביום זה השכמנו קום. – אנו שני חברי המרכז החקלאי (החבר השלישי עדיין לא שב מהקונגרס הציוני) – ונעל ירושלימה, כדי לנסוע דרך שכם ג’נין למקום ההתישבות. בימים ההם היתה זאת הדרך המהירה והנוחה ביותר להגיע בה לעמק יזרעאל המזרחי. במטבח הפועלים חיכו לנו חברים ממרכז גדוד־העבודה, זה חתן המאורע, אשר קיבל עליו להגשים את תכנית הקבוצה הגדולה בהתישבות עין־חרוד ותל־יוסף. שם גם נפגשנו עם איש המחלקת להתישבות של ההנהלה הציונית ויחד יצאנו לדרך, אל העמק, להביא ברכה אל העולים להתישבות ולתכן את צעדיהם הראשונים.

השמש אך יצאה ואנחנו כבר נישאים בכביש המתפתל בין הרי ירושלים ושכם. ענני בוקר טרם התפזרו ובבואתם השתרעה על פני כל הר וגבעה. ערפל קל עטה את כל אשר מסביב, את הישובים ומטעי־הזיתים המפוזרים פה ושם. עמדה קרירות באויר, זו הקרירות הנעימה אשר לסביבות ירושלים בשעות בוקר, ורוח קלה הרעידה אט את הגוף. היה דבר־מה מתרונן בכל היקום אשר מסביב, ואף בלב פנימה. היתה הרגשת חג – חג הולדתו של עמק־יזרעאל החדש.

בהגיענו לעין־ג’לוד, היא עין־חרוד, אשר לרגלי הגלבוע, כבר עמדה שמש הצהרים – ומיד נכבש הלב למראה ההוד והשממה אשר לכל הסביבה. לא עברו רגעים מרובים ואנו כולנו נדבקנו ברוח ההתלהבות והשמחה אשר מלאה את 35 האנשים, שזכו לצעוד ראשונים על אדמת־בראשית זו ולתקוע בה יתד ראשונה לישוב הראשון ברחבי העמק הזה. מאז הבוקר עמלים האנשים וידיהם מלאות עבודה: לפנות ולנקות “חוּּשות” וחצרות, לנטות אהלים, לפרק ולסדר מטעני כלי עבודה וכלי בית, להכין מקום לאנשים נוספים שיבואו מחר ובימים הבאים.

בשמחה ובקריאות־גיל נפגשנו בבואנו, אך לא היה פנאי להרבות בדברים. המלאכה הן כל־כך מרובה. אצים האנשים, כולם עסוקים בעבודה, איש לא נעדר. והפנים שוטפים זיעה, אך גם זוהרים באור התלהבות ושמחה הממלאות כל לב. מה גדולה התעודה אשר לפניהם: להחיות את כל השממה הזו, לייבש את כל הביצות האלה, להקים משק גדול לענפיו אשר יכלכל ישוב רב, לבנות בנין אשר יבשר גאולה לעם והתחדשות לאדם. וישנה הרגשת הכוח והיכולת להרים את המשא הזה.

דוממים הרי הגלבוע הנישאים וכאילו עוטפים סוד המעשה הנעשה לרגליהם. דוממת כל הסביבה. רק נשמע קול זרמת מי המעין, המפכים באין הפוגות, ונשמע קול המון אנשים בעבודתם וקול שירה מלב מלא.

יום־בראשית היה אותו יום. וחוית מעשה־בראשית אפפה כל איש אשר זכה להיות עם העולים בעין־חרוד ביום ההוא.

י“ט תשרי תש”ב

בראשית

בימים ההם, בתקופת שנת תרפ"א, והקבוצה כולה מרוכזת בכביש טבריה–צמח, לאחר שנת עבודה במרחביה. כאן שכרו חברי הקבוצה בית על חוף הכנרת, כוננו מטבח לעצמם. רכשו להם בהמות עבודה ועגלות לעבודת הכביש, ובחשבון לקראת התישבות.

באויר ריחפו אז תקוות גדולות, תוך פרישת כנפים לתכניות־בנין נרחבות ולהתישבות רחבת־מידות בעמק יזרעאל שנגאל זה עתה. זו הפעם הראשונה, מאז התחלת ההתישבות הלאומית, קם לרשותה שטח כה נרחב ומרוכז באחד המרכזים החשובים של הארץ – 27,000 דונם בגוש נוריס ו־20,000 דונם בגוש מהלול. מכאן הדחיפה לפעילותם והמרצת תכניותיהם של גופי־הפועלים הצופים להתישבותם. בציבור הפועלים קמה התעוררות. על הפרק: מושבי העובדים, “הקבוצה הגדולה”. אז הגיע גם תורה של קבוצתנו לפעול למען התישבותה, וראשית כל – למצוא לה מקום מתאים.

ובלכת חברי הקבוצה לתור ולחפש מקום להתישבותם עברו ליד המעין הקטן עין־טבעון אשר לרגלי הגלבוע ונתנו את עיניהם במעין הזה וסביבותיו ובגבעה אשר ממעל לה בצפון, והיא גבעה מובדלת משאר השטחים שמסביב. ויראו את המקום כי טוב הוא לקבוצה הקטנה, ויחליטו לאמור: זה המקום.

אך לא בנקל ניתן לקבוצה מבוקשה. בויכוח הגדול שהתגלע בענין חלוקת אדמת נוריס, בין “הקבוצה הגדולה” ומושב־העובדים, איתרע מעמדה של הקבוצה הקטנה. גם הקבוצה הגדולה וגם המושב לא הסכימו להפרשת קרקע לקבוצה בשכנותם, אלא בתנאי שהיא תתיישב כחלק מתכניתם הם, אם כי באפשרות של משק אוטונומי. מאחר שלא נקבע בתקציב הציוני כל סכום להתישבות הקבוצה – הוחלט מטעם המוסדות שהקבוצה מתיישבת כחלק מהמושב והאמצעים הראשונים להתיישבותה יינתנו מהסעיף “הכשרת חלוצים לחקלאות” שבתקציב הציוני. ואמנם, חברי המושב, כמו אנשי המוסדות, סברו ברצינות שהתישבות הקבוצה תהיה על יסוד כזה, שחברי הקבוצה ישבו, יעבדו במשותף על אדמתם, שהיא חלק מאדמת המושב, ובתור חברי המושב. וברצות חבר להיבדל ולהיות כאחד החברים במושב – יוכל לעשות כן. אבל חברי הקבוצה עמדו על התישבותם העצמאית השלמה.

והנה הגיע יום העליה על הקרקע, הוא יום שבעה־עשר בכסלו תרפ"ב. הכרוניקה של המרכז החקלאי מיום זה מספרת:

“קבוצת טרטקוב (כך כונתה בימים ההם הקבוצה אשר ייסדה אחר כך את משק גבע) עלתה ביום הששי, י”ז בכסלו, לאדמת עין־טבעון. הם עלו בשנים־עשר איש ובשני זוגות פרידות. סך הכל קיבלו מאתים לירות ומבקשים להמציא להם בהקדם עוד איזה סכום".

עצם העליה מתוארת בפי אחד החברים כדלקמן:

“ביום הרביעי, ט”ו כסלו, יצאו מכנרת שתי העגלות שלנו טעונות כל רכושנו אל מקום ההתישבות. אך אהלים עוד לא היו לנו. הגענו לחצר מרחביה ושם חיכינו עד התקבל האהלים בתחנת הרכבת בעפולה, עבורנו ועבור המושב כפר־יחזקאל, כדי לעלות יחד עם חברי המושב למקום המיועד לשני הגופים. בינתים החלו לרדת גשמים בלי הפוגות. נתקבלו האהלים. לנו נמסרו שבעה אהלים קטנים ואוהל אחד גדול.

בליל החמישי נפסק הגשם. השמים התבהרו. וביום הששי בבוקר יוצאת כל הכבודה: חברי המושב על עגלותיהם ואחריהם שתי העגלות של הקבוצה. הבוץ גדול. הבהמות סוחבות את העגלות בקושי. בעשר לפני הצהרים הגענו לפרשת הדרך. עגלות המושב פנו פנה וסוב לעלות אל הגבעה שלפניהם ואנו ממשיכים את דרכנו הלאה, מזרחה.

– הנה צריך לעלות. לאן אתם פונים? – קוראים אחרינו חברי המושב.

– אל הגבעה שלנו אנחנו עולים – עונים אנו.

ביום הששי בצהרים הגענו עם העגלות אל הגבעה הזאת, אל מקום החצר. תקענו את האוהל הראשון ועד הערב נכונו כל האהלים. שנים מהם שימשו לבהמות, אחד למטבח וחדר אוכל וארבעה אהלים לדירות.

מפה מתחילה פרשת קבוצת הגבעה, היא גבע עד היום הזה".

העבודה הראשונה היתה – הכשרת שטח לגן ירקות, כ־20 דונם, שהיה מכוסה סדריות. בשדות נזרעו 120 דונם תבואת חורף. יתר האדמה הוכנה לתבואת קיץ. כל אדמת הגבעה נוקתה מהקוצים המושרשים. ניטעו כ־50 דונם עצי אקליפטוס בגבולות המזרח והצפון. המעין נוקה מהסוּף העבות ורוכז בתעלה בנויה. קשה היתה באותו חורף גשום הספקת המים. המים הובלו בחביות מהמעין. בימי הגשמים קשה היה לגשת למעין והבהמות היו טובעות ורובצות בבוץ.

הצריף הראשון שהוקם שימש לאורוה ולרפת (לפרה היחידה שנקנתה סמוך לעליה, למען הספקת חלב לילדים) ולמחסן כלים. הצריף השני נועד לחדר־אוכל ומטבח ולחדר־ילדים. אז הועברו הילדים עם אמותיהם מכנרת “והקבוצה – מעיר הכותב הנ”ל – קיבלה צורת ישוב". לאפיית לחם הוקם תנור ערבי תבון בירכתי החצר.

במשך הזמן נכנסה העבודה למסלול של עבודת נמלים לבנין המשק צעד אחר צעד, ככל אשר איפשרו התנאים האובייקטיביים והאמצעים הכספיים המוגבלים. העבודה בשנה הראשונה כללה: הכשרת השדות, נטיעת הגבולות, התחלות לגן ירק, לרפת, לפלחה, ללול. רוב החברים עבדו בעבודה שכירה: בחפירת תעלות ובייבוש ביצות.

באביב אותה שנה נרשם: “יש לנו כבר 4 זוגות בהמות עבודה ו־3 פרות עם עגלה ועגל. יש 30 ליטר חלב ביום. ירקות נכנסים מהגן. מצב הרוח טוב”.

שני חרפים גרו חברי הקבוצה באהלים, ומקץ שנתיים הוקמו שני צריפי דירה (14 חדר) וצריף אחד לבית־ילדים. בשנת תרפ“ג נמסרה לקבוצה מדגרה קטנה והמחאה ל”חירם" לחמרי בנין בסך 25 לא"י – ובזה הונח יסוד ראשון לענף הלול.

באותה שנה סודרה הספקת מים לשתיה בחצר על־ידי הנחת צנורות ממכון־המים של כפר־יחזקאל. ניטע הכרם הראשון בן 12 דונם. מלבד עצי נוי ושדרות תאנים. לעונת החורף תרפ"ד הוזמנה מכונת זריעה ונזרעו 875 דונם תבואות חורף וקיץ.

מספר החברים בעת ההיא – 30, וילדים – 8.

בחג הט"ו

כעבור 15 שנה להתישבות, בחנוכה תרצ"ז, נרשם:

מספר החברים 102, מלבד 30 בני נוער בהכשרה, 10 ילד, 15 הורים, ובסך־הכל 271 נפש. המשק בנוי על תלו. הושקעו בו כ־30,000 לא“י. מחזורו בשנה זו 16,700 לא”י.

מצפון מתנוסס בנין בית־הספר על 8 חדריו, המחסה בתוכו 3 מורים ו־36 תלמידים. מדרום לו – בית־הילדים בן שתי הקומות המכיל 8 חדרים וגן־הילדים. במערב שתי שורות בתי־בטון המכילים 48 חדרים, מלבד שורת צריפים ואהלים (כי אין הבניה העצמית מדביקה את גידול האוכלוסים). ובדרום – אולם־האוכל המשוכלל, אשר הוקם לפני 5 שנים – והוא כבר קטן וצריך להגדילו פי שלושה. ולידו אולם־הקריאה החדש, המושך אליו את קהל החברים בשעות המנוחה. והלאה מזה, בחלק המזרחי המשקי של החצר, אכסדרה המאכסנת את כל המכונות החקלאיות: טרקטורים, מכבש וכו', מלבד הקומביין הענקי אשר לו הוקם משכן מיוחד. ולאורך צד המזרח – בניני המשק: האורוה, הרפתות על 124 ראש הבקר, ובהם 86 פרות חולבות. שם גם חדר המחלבה, סככות, מחסנים ועוד. חלק גדול מצפון החצר תפוס על־ידי ממלכת העופות: כאן בית המדגרות החשמליות שבית קיבולן 15000 ביצה, וכאן רחוב הלולים, המשכנים 3000 עוף, ובתי־האימון. ובתוך החצר: בית־מלאכה מכני, מכבסה חשמלית, מתפרה ומחסן הבגדים, סנדלריה, מרפאה, ספריה. במעלה החצר מתרומם מגדל המים.

דרומית מערבית לגבעה משתרעים כרמי הקבוצה בשטח 81 דונם ופרדסי האשכוליות בשטח 96 דונם. בקרבת מקום – גן־הירקות, המושקה על־ידי מערכת ממטרות, ומשתלה של עצי פרי, גפן וזית. בסביבה – שדות הדגן והחציר. בעמק – מכון־המים, ליד שדות השלחין. ועוד ייזכרו לטוב גן התפוחים והאגסים, חורשת האורן והקזוארינה, שדרות עצי נוי, מטעי זיתים וחרובים ושדרת תאנים, המשיבות נפש כל באי הדרך בפריין המתוק בשרב הקיץ.

משק בנוי, משתכלל והולך, מתרחב והולך, רוחש חיים ויצירה ויצר־העפלה מתחדש והולך.

בראשית היתה הכוונה ל־12 משפחות, אך עד מהרה התברר כי לא ייתכן להקים משק ולקיים חברה בת תרבות במספר כזה. ולפיכך, כשבא הזמן לתכן תכנית לקבוצה, נקבע המספר ל־25 ואחר כך – ל־30 משפחה, ובהתאם לכך – שטח הקרקע וכל תכנית המשק. כה הלכה הקבוצה וגדלה על־ידי רבדים של גופי־קבוצות ובודדים שהצטרפו אליה והתמזגו בתוכה. אכן, לא ארכו הימים והמציאות חרגה ממסגרת התכנית שנקבעה. מניעים משקיים, חברתיים וציבוריים גרמו לגידול מוסיף והולך של הקבוצה, ומסגרת התכנית הועמדה על 50 משפחה.

מאבק גדול היה לקבוצה עם המשקים השכנים על הרחבת מסגרתה. השכנים טענו אף הם להרחבה באותה מידה, אם תאושר ההרחבה לגבע, בעוד שקבוצת גבע טענה כי מלכתחילה הונח לה יסוד צר מדי, ועל כן יש להרחיבו מחוץ לכל חשבון ולהעמידו על 50 יחידות משק, ומכאן תלך ותתפתח בעתיד. ועדות שונות מטעם ההסתדרות מונו לבירור הענין. כולן הצדיקו את תביעת הקבוצה. המרכז החקלאי והועד הפועל של ההסתדרות אישרו את מסקנות הועדות, אך המשקים השכנים ערערו על החלטת המרכז החקלאי. הדבר הגיע למועצת ההסתדרות במושבה מיום 22 באפריל 1935, והיא אישרה סופית את דבר הרחבת קבוצת גבע ל־50 משפחה.

רק שנתים עברו מעת שנתקבלה ההחלטה – וכבר היום מונה הקבוצה למעלה ממאה איש ואשה, חוץ מחברות הנוער וההורים. התישאר הקבוצה עומדת על מספר 50 משפחה?

שטח הקרקע שבידי הקבוצה רחוק הוא מלהתאים לתכניתה, והרי היא מחכה לקבל מהאדמה החדשה של הקרן־הקיימת שטח נוסף עד מלאת המכסה. ועדיין מוסיפה אגודת המים של הגוש לחפש מקורות מים חדשים להשקאה. וכשאלה יהיו והמשק כולו יוסיף להתפתח – יש לשער כי לא יימנע מגידול נוסף באנשים בעתיד הקרוב.

בחג חצי היובל

וכעבור עשרים וחמש שנים, בסוף תש"ו, נרשם:

1270 דונם אדמה היתה ברשותנו עם העליה למקום, מזה חלק אדמת סלעים וביצה. האדמה בכללה זיבורית ויבולה בעת ההיא – 60 ק“ג חיטה ו־90 ק”ג שעורה לדונם. 24 איש היינו בשנה הראשונה ומשכננו – באהלים.

והיום? –

הבא לגבע יעלה בכביש אספלט ויגיע לישוב מוקף מטעי הדרים, כרמי גפן וזית, עצי פרי ומטעי חרובים. הישוב מונה למעלה מ־400 נפש: חברים מניחי היסוד, חברים שנצטרפו במשך 25 השנים, בנים ילידי המקום – ומהם כבר חברים במשק – ילדי פליטים, נוער עולה ונוער ארצישראלי, – חברה מגוונת ויציבה. המשק מעורב: בקר, עופות, צאן, מטעים למיניהם, גן ירק, שדות תפוחי־אדמה, מספוא בהשקאה ושדות תבואה.

הבא היום לגבע ייתקל מיד בבנין הגדול והמפואר, הוא אולם־האוכל החדש, זה אולם האוכל הרביעי במספר מאז יסוד גבע. אלה אולמי־האוכל בצביונם ובגדלם ביטאו את השינויים שחלו בגודל האוכלוסיה ובהתפתחות הישוב בכלל.

שדרות ברושים וזיתים, ששרידיהם עוד נראים היום פה ושם בחצר, מציינים את הגבולות שהיו קיימים בזמנים שונים לישוב, אשר נפרצו מדי פעם בפעם צפונה ומערבה, מזרחה ודרומה, עם התרחבות הישוב ותוספת בניני דירה ומשק. אולם־האוכל החדש, המתנוסס בקצה הדרומי של הישוב, עתיד להיות מרכז הישוב במשך הזמן הקרוב, לפי התכנית החדשה, המאפשרת פיתוח וגידול נוספים בימים הבאים.

שטח הקרקע שהיינו צריכים לקבל ל־30 משפחה הוא 3000 דונם, אך למעשה רק בשנה ה־16 קיבלנו את השטח הזה. חוסר הקרקע היה לנו למפגע כל השנים. וכאשר אושרה זכותנו ל־50 משפחה ולתוספת עוד 2000 דונם אדמה – עברו עוד שנים עד שנוספו לנו 1200 דונם על חשבון זה, בעוד שלא הוכרה עדיין יחד עם זה זכותנו לתוספת מים ל־20 המשפחות. אמנם כמות המים הכללית גדלה כמעט פי שנים, עם גילוי מקורות חדשים ברשות אגודת־המים אשר בגוש.

הייצור כיום: 500,000 ליטר חלב בקר וצאן, 500,000 (בתש"ז 600,000) ביצים, 20,000 ק“ג בשר עופות, 12,000 (בתש"ז 20,000) אפרוחים ופרגיות למכירה, 250 (בתש”ז 300) טון תפוחי־אדמה, 300 טון ירקות למיניהם, 7500 (בתש"ז 10,000) תיבות אשכליות למשלוח לחוץ־לארץ, מלבד מכירת לימונים ואשכוליות בארץ; 30 טון ענבים, 1000 (בתש“ז 1500) פחי זיתים, 200 טון חציר יבש, 200 טון ירק תחמיץ לבהמות, 2000 טון מספוא ירוק. המחזור השנתי – 95,000 ל”י. ההשקעה במשק לסוף תש“ו – 70,000 ל”י, לפי המאזן.

ועוד ממשיכים בהרחבת ענפי המשק ומוסיפים לבנות. בונים עוד רפת ולולים, נוטעים מטעי גפן וזית חדשים. מרחיבים ומשכללים את שטחי ההשקאה. מוסיפים לחפש מקורות־מים נוספים. בונים בתים חדשים. הגענו ל־65 משפחות. יישוב המשפחות הנוספות על 25 נעשה בלי כל תקציב ועזרה אחרת ממוסדות מיישבים. רחב ושוכלל בית־הספר, המשמש לילדינו ולילדים מהחוץ, הנשלחים אלינו לחינוך. מספרם הכללי השנה – 115. בצפון מתנוסס בית־אתקין בעל שתי הקומות, המשמש בעיקר לצרכי בית־הספר, ועל ידו בריכת שחיה ומגרש ספורט רחב־ידים.

וייזכרו לבסוף קבוצות הנוער למיניהן, אשר קיבלו את הכשרתן לעבודה ולחיים בקבוצתנו. העובר בנקודות־ישוב חדשות בפינות שונות של הארץ (מעין־צבי, כפר־רופין, חרמונים. אלומות, עמיעד ועוד) ימצא שם “גרעינים” אשר התחנכו בגבע והם ממשיכים בדרכה.

לדור הצעיר שלנו, הממשיך ברוב מסירות וכושר־ידים, הנעשה עד כה – רק ציוני דרך הם לעתיד. דרכי פיתוח רבות גלויות לפניהם, ועוד רבות תתגלינה.

ישמשו סיכומים אלו עידוד לכולנו, ולדור הצעיר בפרט, לקראת ימים באים. נזכור כי יש פרי למאמצינו בהיאבקותנו על חירות האדם היהודי והעובד החקלאי.

ונזכור כי לא למעננו בלבד עשינו את כל החיל הזה, אלא גם למען רבים מאחינו ואחיותינו שבגולה, אשר לבואם אנו מצפים ואשר בבואם ימצאו בתוכנו בית, בית יצירה ועבודה.

בנקוף ל"א שנים לקבוצת גבע

שלושים שנה ושנה – אינה תקופה ארוכה בחיי עם הקם לתחיה והבונה ארצו ששממה דורות רבים: אך זו תקופת ארוכה למדי בחיי־אדם, אשר נחלץ להגשמת חזון עם ואדם ובמפעל הפרט, שהוא חלק נכבד במפעל הכלל, שיקע אל כל חייו, את מיטב כוחותיו וסגולות נפשו. כי על כן יתברכו ביום זה במלאות שלושים ואחת שנה לגבע, החברים שזכו להיות במייסדיה, וכן כל שארחו לחברה אתם בשנות־בראשית של המקום, אשר היו למפעל חייהם, ואף כל אלה שהצטרפו אליהם במשך השנים, ואחרון אחרון – הבנים והבנות, ממשיכי השלשלת, – כולם יעמדו על הברכה ביום זה, כי ראו פרי הילולים בעמלם.

ויש במה להתברך, לא רבים הם בעולם מפעלי־יצירה, אשר יוצריהם זכו לא רק לראות בהגשמת חלומותיהם הנועזים, אלא גם זכו לראות את יצירתם והנה הרחיקה הרבה־הרבה מתחומי חלומותיהם ומשאת־נפשם, כאשר יצאו לדרך צעירים, לוהטים ומתרוננים. נשאלה נא פי החברים אשר הגו את המפעל והניחו את מסדו: האם שיערו בנפשם כי כעבור שלושים שנה ושנה ככה יהיו פני מפעלם, כזאת תהיה גבע כאשר היא כיום במציאות חיה? כי זו הקבוצה הקטנה אשר יסדו וטפחו – תהיה לעם רב בן חמש מאות נפש ומעלה, וזה הישוב הקבוצתי משפחתי הקטן יהיה לישוב גדול פורח, אשר עודו גדל והולך ועוד ידו נטויה?

עברו שלושים ואחת שנה למיום יסוּד גבע – ועוד היום לא רפתה הדינמיות המציינת אותה מראשיתה ובמשך כל השנים האלה. מאז ועד היום – אינה שוקטת על שמריה, אינה מברכת על המוגמר, אלא צועדת עם כל המתחדש והמתקדם מסביבה, במשק ובחברה, אף הולם דפקה עם דפק החיים המדינה ובתנועה. הדינמיות – זאת היא מברכות החיים הגדולות של דורנו, אשר נפל בגורלו לבנות בידיו ולעצב בעמלו בנין עם מפואר ולחדש את הממלכתיות הישראלית, – ולכל אחד מאתנו חלק בבנין הזה בעבודתו יום יום. זה מקור הדינמיות וזה יסוד כוחה בטיפוח היצירה – הפרט בתוך היצירה – הכלל – המדינה.

וזאת גם ברכת שר יצירתנו לעתיד: אל שקט ואל ברכה על המוגמר, אלא הלוך והוסף בדינמיות ברוכה, בדפק־חיים ער ומתעורר חדשים לבקרים, בכוח יצירה בלתי מתרופף בקרב הימים.

כי עוד נרחב הכר, ורבה עוד המלאכה.

כשוך מלחמת העולם הראשונה נוסדה דגניה ב' – ובסוף מלחמת העולם השניה תחוג את חג יובלה. ובין שני התאריכים רבי המשמעות הללו עברה זו כברת ארץ רבה מאוד. בהשקיפה לאחור על־פני עשרים וחמש שנים האלה – יכולה דגניה ב' להתברך, כי אכן לא לשוא היו העמל, הכוחות ושפע האהבה והמסירות ששיקעו בפינה זו שעל גדות הירדן.

לא ראשונה היתה דגניה ב' ביצירה הקבוצתית, אף לא ראשונה בעמק הירדן: קדמו לה כאן דגניה א' וכנרת. אבל אך קמה – והתיצבה במערכת היצירה המשקית וההתחדשות החברתית שכם אחד עם אחיותיה הבכירות, ועד מהרה השיגה אותן, ובכמה וכמה דברים גם היתה יוזמת ופורצת דרך לפני שכנותיה הקרובות והרחוקות.

כי מראשיתה היה חותמה של דגניה ב' – יזמה, פרץ־תנופה, פרישת כנפיים והעזה, כיאות למפעל התישבותי ראשון באותה תקופת ההסתערות שלאחר מלחמת־העולם הקודמת, בו חָברוּ יחד כובשי עבודה מנוסים בני העליה השניה מקבוצת “עבודה” עם חלוצי־כבישים מתרוננים מקבוצת “בוברויסק”. כך היה בפרשת מפעל־ההשקאה הגדול של משקי עמק הירדן על שלביו, כך בהמרצת גידולים חדשים וענפים חדשים ואפני־עבודה משתכללים והולכים במשקי עמק־הירדן, וכך בעצם גידולה של כל המסכת, גידול הישוב ואופן גידולו. עד דגניה ב' לא נתקיים זה שנים דבר ההצטרפות של קבוצות שלמות והתמזגותן בחברה אחת גדלה והולכת (קבוצת עולי אמריקה וקנדה, קבוצת “גורדוניה” מרחובות, קבוצת “שבולת” מעולי גרמניה ועוד).

ואף גם זו: לא אחת ראינו את דגניה ב' כמקור תסיסה להעלאת החיים החברתיים והציבוריים המשותפים בחבל־ארץ זה. זכורה לנו הפרשה הנלבבת של הפעולה למען שיתוף בין־קבוצתי בעמק הירדן בשנת תרצ"ג¹ מאז ועד היום דגניה² ב' היא בין הנושאות הנמרצות ביותר של תביעת האיחוד בתנועה הקיבוצית בארץ.

והיא זכאית לכך. דגניה ב' אולי יותר מקבוצות אחרות הקדימה להזים את כל הטענות של מתנגדי האיחוד ולהוכיח את אפסותם של ההבדלים, כביכול, המפרידים בין הזרמים בתנועה הקיבוצית והמחייבים את הפירוד בתוכה. היא חרגה עד מהרה מהתחום שתחמו ראשונים ל“קבוצה קטנה” והפכה להיות משק גדול וגדל: מ־25 יחידות לפי התכנית “המורחבת”, שאליה שאפו בשנים הראשונות, הגיע היום ל־ 91 יחידות, שהן 422 נפש, ו“עוד ידנו נטויה להרחבת המשק” – מודיעה היא. והיא כוללת בתוכה את כל הגילים שאפשר למנות בישוב, וכבר נראו ניצנים ראשונים של דור שלישי בבונים ורביעי באוכלוסיה. ויש כאן “קיבוץ גלויות”, גושים גושים מרוב פזורי ישראל, שהתמזגו לעדה אחת. ויש כאן ניצול כל האפשרויות הניתנות וחתירה בלתי־פוסקת להרביית ענפי המשק וגיוונם למען הרחבת כושר הקליטה – והכנסה כללית בסך 110,000 לירות אשתקד (אפילו לפי המחירים של הזמן הזה) הרי הוא יסוד בל ימוט. גם הוא, ככל המשקים החלוציים, נשענה הרבה בתקופה הראשונה על עבודת חוץ. מה, איפוא, מבדיל בינה (ובדרך זו הלכו כמעט כל הקבוצות שהוגדרו אי פעם כ“קטנות”) לבין הישובים השיתופיים מהזרמים האחרים?

דגניה ב' אחד המופתים הנאים של יצירתנו בארץ, עליהם גאוַת התנועה כולה ומהם ישאבו כל העומדים במערכה, במערכה שלנו, כוח ועוז לקראת הבאות.

ט' חשון תש"ב

בשלהי תרע"ג עמד לפני ועד פועלי יהודה, זה המוסד העליון של הסתדרות פועלי יהודה אשר נוסדה זה לא כבר, התפקיד של ארגון קבוצת מתישבים לגן־שמואל אשר ליד חדרה. זאת היתה נחלה מיסודם של חובבי־ציון (“הועד האודיסאי”), אשר הוקמה כגן אתרוגים ליובלו של ר' שמואל מוהליבר ועל שמו. מטע האתרוגים לא הצליח ביותר ובמשך השנים נעקרו האתרוגים וניטע פרדס־הדרים במקומם. אך גם בזה לא היתה נחת. הפרדס עובד בידי פועלים ערבים בהנהלת משגיח יהודי. המטע היה מוזנח ומנוון, מכון המים נתקלקל ונהרס. בעלי המקום היו צריכים אך להשקיע כספים ולהפסיד. אז עלתה התכנית להושיב בגן־שמואל החרבה למחצה קבוצת פועלים, אשר יקוממו ויבנו את המקום וייבנו בו.

העסקנים של ועד פועלי יהודה בעת ההיא, ברל כצנלסון ומאיר רוטברג, שמו את עיניהם ב“קבוצה הרחובותית”. היתה זאת קבוצה קטנה של שומרים ופועלים ברחובות, אשר פעלו בשנים האחרונות במושבה זו ונחלו לבסוף אכזבה קשה עם מאורעות זרנוגה (התנגשות בין רחובות והכפר זרנוגה הגובל באדמתה) בחודש אב תרע“ג, אשר גררו אחריהם עזיבת ה”שומר" – ועמו פועלים רבים – את המושבה. קבוצה זו גמרה בנפשה לנטוש את ההויה של הפועלים במושבה והתלכדה יחדיו במגמה ללכת למקום חדש, לכיבוש ולהתישבות.

לא היה זה תפקיד קל בימים ההם – למצוא ולארגן גוף מתאים להתישבות על הקרקע, וביחוד בתנאים הקשים של גן־שמואל: בסמיכות לביצות חדרה שופעות הקדחת, בשכנות לערבים עזי נפש, בעזרה כספית דלה מהמשרד הארצישראלי, ללא תנאי מגורים במקום. ועל עסקני ועד פועלי יהודה ניטל לעמול קשות עד שעלה בידם לארגן את המפעל ולמצוא את האנשים לכך.

בזכרוני נשאר חי ערב אחד בסוף אותה שנה, כאשר התאספנו, אנו בני החבורה ההולכת לגן־שמואל, לפגישת־סיום עם ברל כצנלסון ורוטברג בעליית גג של אחת החברות בתוככי “אחוזת בית” (היא ראשיתה של תל־אביב). שעה ארוכה נמשכה השיחה ונידונו הפרטים על המעשה של עליית גן־שמואל, וברל היה הרוח החיה בכל הדברים.

באותו ערב נולד מפעל קבוצתי חדש, והיה זה מאורע בחייה של ההסתדרות־המתחילה, אשר בימים ההם לא היתה מפונקת על מרחב של שטחי הקרן הקיימת ועל גופי חלוצים־מתישבים מאורגנים ומחכים להתישבות כאשר בשנים הבאות, ומנת חלקה היו אך התחלות זעירות פה ושם, כנסיונות־המשך לדגניה הקבוצה ולמרחביה הקואופרציה הקיימות.

ואכן, לא איכזב מעשם של ברל ומאיר רוטברג ביסוד קבוצת גן־שמואל באותה עליית גג שבתל־אביב, בערב ההוא שלפני ארבעים ואחת שנה¹.

כ“ד אב תשי”ד

א.

לפני עשרים ואחת שנה היה הדבר. ואנחנו, קבוצת פועלים העובדת בבית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד” אשר על יד חוות בן שמן, אך זה גמרנו את עבודת יומנו בפרוס החג, ונתכונן לקבל לפי דרכנו את החג הבעל“ט. כולנו, כל המנין והחצי עובדי המקום, היינו כאן, איש לא נעדר. בימים ההם ותל־אביב היתה אך בתחילת בניינה, אף ה”עמק“– הירדן ויזרעאל במשמע – טרם היה. ה”מרכזים" היחידים לפועלים – מטבח הפועלים בנוה־שלום שביפו וקלוב הפועלים שבפתח־תקוה – לא משכו ביותר. לא היה, איפוא, לאן ללכת. לעומת זה היתה הנקודה שלנו מושכת מדי פעם בפעם אורחים מן העיר, הבאים לראות את החוה הראשונה של הקה"ק בהיבנותה ואת ראשיתו של “יער הרצל”.

לפיכך הסתפקנו בזה, שהכינונו יין ו“דברים טובים” והתכוננו לבלות את יום החג בשמחה במעוננו.

והנה בערוב היום הופיעו אורחים מיפו. אחרי שהותם שעה קלה בינינו הלכו אל חצר החוה, הנמצאת מהלך עשרה רגעים מחצר בית־החרושת, מקום מגורנו, ורק האחד שנשאר אתנו, היה י. ח. ברנר.

לרבים מאתנו היה רגש השמחה לפגישה ראשונה זו עם ברנר מלווה אכזבה מסוימת. לא ככה צוייר בדמיוננו זה האיש, הסופר והחוזה, אשר הכרנו בכתביו. שערות מגודלות, פנים גרמיים, שפתים עבות, רחב־כתפים וכבד־גוף; מעילו שמוט לו על ידו האחת ונראו הכתפיות, שקצות לולאותיהן קרועות, מרוכסות מעל לחולצה המאובקת והמיוזעת. כל זה לא התאים ביותר למושג שהיה חי בתוכנו עד עתה על ברנר. אולם, היה בו דבר אשר ריתק אותנו אליו מהרגע הראשון: אלה היו העינים הבהירות והמאירות, הקול הלבבי והרך, ועל הכל הצחוק הילדותי הנפלא שלו.

דבקנו בו מן הרגע הראשון ולא סרנו ממנו. אף הוא התערב תיכף בתוכנו ויהי כאילו אנו מכירים טובים משכבר הימים.

קידשנו את החג על כוס יין והשמחה היתה במעוננו. המקום הוסיף משלו: האכסדרה הרחבה שעל בנין בית־החרושת, הנשקפת לאור הירח על פני מרחבים גדולים מסביב. וברנר – בראש השותים והמדברים. הוא הרבה לספר בדיחות והתלוצץ עם כל המסובים וכטוב לבו עליו נשא דרשה היתולית מעניני דיומא ושילב בין הדברים הרבה פסוקי אירוניה והיתול קלים על הספרות העברית העניה, על הישוב העברי הדל והמגוון, על עסקניו וכלי הקודש שלו, על “מעמד” הפועלים היהודי הקטן והמתרברב. כה בילינו שעות אחדות בשתיה ואכילה, בשירה, בריקודים ובצחוק.

הגיעה שעת חצות־לילה, נשבה רוח קלה ממערב, וכולנו הלכנו ללוות את ברנר בדרכו אל בית ידידו, הסופר, מנהל החוה בעת ההיא¹. עלינו בשביל העולה אל חצר החוה. ברנר שינה את טעמו והחל לדבר רצינית על ארץ־ישראל ושאלותיה. כולנו סובבנו אותו ואזנינו קשובות לדבריו. כה הגענו אל השדה הרחב שבמעלה־הגבעה, שזה אך נחרש חרישה עמוקה ורגביו הגדולים החומים מזדקרים בעוז לאור הירח המלא. במקום הזה יינטע יער־הרצל. ברנר עצר בלכתו. השתררה דומיה ואיש לא פצה פה. ופתאום התנפל ברנר על השדה החרוש, חיבק במלוא ידיו את רגבי האדמה, נשק להם ובהתיפחו קרא:

ארץ־ישראל, האם תהיי לנו!?

ארץ־ישראל, תהיי שלנו!?

הדממה מסביב העמיקה. הירח הבהיר שפך אור יקרות על האיש הכורע ונושק לרגבים הקשים ועל קבוצת האנשים העומדים מסביב לו דוממים ונרגשים עד היסוד.

הקימונו אותו אחרי רגעים אחדים. דוממים ונרגשים צעדנו אחריו עד הביאנו אותו לפתח בית־החוה.

ובדממה נפרדנו.

ב.

לפני שלוש־עשרה שנה היה הדבר. והימים ימי מלחמה, בעצם התלקחות הקרב בחזית המזרח. השמועות על התקרבות האנגלים ושעת הגאולה הקרובה נבלעו בתוך המצוקה והסכנות הקשות, בהן נמצא הישוב העברי בימים אלה. כבדה יד הרשות התורכית אשר ניחתה בישובים עבריים רבים – ובדרום הארץ בפרט: ישובים שלמים נעקרו ממקומם והגלו צפונה, ורבים הם אשר נספו במאסר ובגולה, ברעב, במצוקה ובמחלות. עם עלילת הריגול בימים ההם נגעה הרעה גם בשומרון ובצפון הארץ ואימת־חורבן רחפה על פני כל. אולם שר־האומה עמד בפרץ, נעצרה יד המשחית – וישובי השומרון יצאו שלמים, ולא עוד אלא גם שימשו מרכזי־קליטה להמוני המגורשים מיהודה.

אחד המרכזים החשובים לפליטי הדרום שימשה בימים ההם חדרה וסביבותיה. כאן נתרכזו הרבה פועלים, שעבדו בכריתת יערות, בהובלת עצים ובעבודות ממשלתיות אחרות, כמו כן הרבה משפחות, שעסקו במלאכות ובמסחר והתפרנסו זה מזה. גם קבוצתנו הקטנה, גן־שמואל, קלטה תושבים־חברים נוספים ושלושת בנייני־הדירה שלה נתמלאו בצפיפות רבה מאד.

והנה ניתנה פקודת הגירוש מפתח־תקוה – ואנחנו, אנשי השומרון, נדרשנו לעזרת־אחים מגורשים. גוייסו עגלות רבות – ובתוכן עגלות גן־שמואל אשר הלכו להעביר את גולי פתח־תקוה לגליל ולשומרון. ובאחד הימים שבה אחת מעגלותינו ישר לגן־שמואל ובתוכה: י. ח. ברנר ומשפחתו. פני חבר הקבוצה נוצצו מגיל. לא בנקל עלה לו הדבר לייחד מקום בעגלה לברנר ומטלטליו, לאחר שהועמסו מקודם משאות רבים, לפי פקודת הממונה מטעם הועד העוסק בדבר. ברנר התרצה לשבת בינינו ואנחנו פינינו לו חדר בעליית הבית שבחצר.

המהומה והמבוכה לא פסקה. שיירות גולים הוסיפו לבוא – וברנר התמסר לעבודת עזרה לפליטים וסידורם ככל האפשר. לימים שלמים נעלם מתוך מחננו והיה שב על־פי־רוב בערב, ולפעמים גם נעדר בלילה. שיח ושיג רב היה לו עם ועד חדרה על משלוח עגלות ועל הושטת עזרה לפליטים, והיה איש־ריב לאנשי הועד.

היה מתהלך בתוך מעונות הפליטים, משתדל לעזור, לנחם ולהקל.

כולנו דבקנו בו באהבה. בימים הקשים ההם, עת נדרשנו לעבודה מאומצת במשק, בעמידה על משמר נקודתנו הקטנה ובעזרת אחים־פליטים. רגש מיוחד ליוה אותנו כל הימים: הנה הוא נמצא וחי בתוכנו. מאליה הופנתה המחשבה אליו ונתקשרה בו.

הוא לא הרבה שיחה אתנו, כי לא היה פנוי לכך, ראשו ורובו היה נתון לדבר אחד, והוא: הקלת הסבל לסובלים, רק בשבתות התקיימו לפעמים שיחות והרצאות בהשתתפותו ואז היו נוהרים לגן־שמואל פועלים מכל הסביבה, כדי לשמוע אותו ולחזות באור פניו.

כעבור זמן קצר הגיעתנו הידיעה על גירוש כפר־סבא, אשר שימשה זמן־מה מקום קליטה לחלק גדול ממגורשי דרום יהודה, תל־אביב ופתח־תקוה. ובאחד הימים באה שיירת פליטים גדולה אל תוך חורשת האקליפטוסים אשר בקרבת גן־שמואל. ברנר ואנוכי יצאנו עמוסים סלי לחם, ככל אשר אשר יכולנו לאסוף, וחביות מים נשלחו בעגלות. הרבה אנשים נשים וטף היו נפוצים על פני הככר על יד מטלטליהם, מהם שהספיקו להתקין להם קורות מחסה מענפי אקליפטוס או ממערכת ארגזים וקרשים. עייפים, מדוכאים ורעבים ישבו להם האנשים ובכי ילדים ונשים נשמע פה ושם. ברנר חילק להם לחם וניחמם. מכאן צריך היה המחנה הזה להישלח הלאה לצפון, מקום שם תהיה ישיבתם קבע ויסתדרו בעזרת ועד העזרה הכללי. ושוב עמדה שאלת העגלות. ברור היה, שצריך למהר בסדור האנשים האלה באשר כאן נתונים הם לסבל ולמחלות – וברנר הלך משם ישר לחדרה כדי להשתדל בדבר.

בדרך החול המובילה לחדרה פגשנו באשה וילדה מתוך מחנה פליטי כפר־סבא, המשרכים את דרכם בעמל בתוך החול בחום היום. ברנר לא חשב הרבה, העמיס את הילד על שכמו ונשאהו עד למושבה.

לא נתקיימו ההבטחות בדבר העברה תכופה של הפליטים מהמחנה הארעי שלהם – וימי רוגז וריצה ודין־ודברים נכונו לו לברנר, עד אשר נגאלו מגורשי כפר־סבא ממחנם ביער האקליפטוסים אשר עם הביצה.

שני חדשים חי אתנו ברנר בגן־שמואל. בימים האלה נתגלה לפנינו בכל הדרו ברנר האיש, אשר את כאב זולתו כאב ובסבלם נשא, אשר בשעת חירום זנח את ספריו וכתביו ויהי לעסקן לאחיו הסובלים והנענים.

תרצ"א

ברוסיה לפני כ־30 שנה:

מבוכה ואכזבה בקרב הנוער היהודי. גדולה ועצומה המכה אשר ניחתה על ראש כל אלה, אשר דימו לראות את פעמי המשיח במהפכת שנת 1905. “הימים הגדולים” ההם, עת ניתנה קונסטיטוציה לעמי רוסיה ובשורת חופש ושויון ושבירת־הכבלים הדהדה¹ ברחבי האויר, נסתיימו בגל של פרעות ומרחץ־דמים להמוני יהודים בארץ זו, ואף ה“קונסטיטוציה” נצטמקה למאוד ולא נשתייר ממנה, לאחר כינוס וויבורג ומאסר משתתפיו, אלא “הדומה הממלכתית” הנסוגה והנאמנה־למלכות בלבד.

וברחוב הנוער היהודי, אשר אך החל להתאושש מהתבוסה ומלחמת מפלגותיו התעצמה והלכה – נשמעה קול ענות חלושה של תנועה צעירה, אשר דבקה ברעיון ציון וראתה בו את חזות השחרור הלאומי והאנושי כאחד. קטנה ודלה היתה התנועה הזו בימים ההם, אך מעטים היו נושאיה, וגם אלה מפולגים היו לפלגות שונות, אשר על פי רוב חזקה היתה המלחמה ההדדית ביניהן לבין עצמן. מי לא יזכור את הויכוחים העזים בין אגודות “התחיה”, “קדימה”, “צעירי ציון”, “פועלי ציון” ו“בני ציון”? הצד השוה שבהן – שבכולן לא היתה נחת. חסר התוכן לחייהן ולפעולתן, לא היתה להן דרך של פעולה והגשמה. עמידתה של התנועה הציונית והידיעות מהנעשה בארץ־ישראל – לא היה בהן בכדי למלא את שורות הנוער הזה התלהבות ולשמש לו מקור לא־אכזב של מרץ ואמונה ויצר להתפרצות. התעצמות הויכוח התיאורטי, מלחמת הדברים בבירז’ה, המאמרים חריפי השכל והפולמוס בכלי המבטא הכיתתיים, חיי השבלונה של המפלגה בערים ובעיירות – לא היה בהם כדי לנסוך רוח חיים בפזורי המחנה הקטן. אמנם, היו אשר נשאו את נפשם למרד, להעפלה, להתפרצות. – להגשמה בגופם הם. אך בודדים היו, אחד בעיר ושנים במשפחה, ולא ידעו את הדרך, ולא ידעו את המוצא ואת המעשה אשר יעשו. –

ואז, באחד הימים, הופיע ה“קול־הקורא” מארץ־ישראל.

באורח פלא הגיע קול־קורא זה ליחידים ברחובנו, איש לא ידע את מחברו ומעטים הכירו את החוג מתוכו יצא, אך אדיר היה הרושם. בבת אחת הוברר לרבים מה הדרך ומה המעשה אשר עליהם לעשות. והמעשה כה פשוט: לקום ולעלות! בזה כלול הכל ובלעדו – הכל מאפע.

כה פשוט ובהיר.

אכן, לא בדברי נועם ורוך הוקסם אז הלב למקרא ה“קול־הקורא”. נוקבים וקשים היו הדברים:

"…מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מאת לוחמיה אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות² רבה מאוד, ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל³ מספר אנשים, אשר בריאותם, שנותיהם ומצב משפחתם ירשום להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם.

"מטרתם זו ישיגו רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות, מלחמות את זולתם ואת עצמם, מלחמות את הטבע ואת האנשים, את המחסור, המחלות והרעב. והיותר נוראה תהיה מלחמתם את הסביבה הנרקבה… ומלחמתם צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים.

"הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעזרת העם. אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב. נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה.

“דעו לכם, שעליכם להביא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, את כבוד העם ואהדתו שאבדו להם. אך הכונו להלחם את הטבע, מחלות ורעב, הכונו לקראת משטמת ואכזריות הסביבה העברית, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, הכונו לקראת לעגה וביטולה… רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריהם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”

ה“קול־הקורא” הזה הוא אשר חתם בנפש את ההחלטה על הדבר, אשר נישא ימים רבים, תוך דמדומי רגש ומחשבה, בלבבות ואשר נטוה בעולם ערטילאי ללא כל אחיזה. הנה האחיזה, הנה הדרך והמעשה, הנה החזות: קומו לעזרת העם!

ונקם ונעלה.

אכזבות מרות נכונו לקמים ולעולים בימים ההם.

נזעמה היתה קבלת־הפנים בה נפגשו ראשוני העליה השניה בסביבה הארצישראלית הקיימת. רעב, מחלות, קשי טבע, יסורי קליטה והתאקלמות, מחסור וקרבנות – כתומם באו. אך הקשה מכולם – הנכר והלעג מצד אלה, אשר אליהם הלכו לעבוד ובקרבם לחיות. ולא אך תקופת־מעבר קצרה היתה זאת. לא אחת כלו עיניהם של פועלים עברים למראה אחיהם האכר, המושך לו מתוך השוק ערבים לעבודתו ואותם הוא משאיר לעלבון ולרעב.

קטן ודל היה אז מספר הפועלים בכל הארץ. פזורים היו במושבות המעטות, ללא הסתדרות ומוסדות אשר יעמדו לימינם ויעזרו להם להתגבר על יסורי רוח וגוף אשר היו מנת חלקם. בבדידות חיו ועמלו ונלחמו את מלחמתם הקשה.

אך מעטים הם אשר עמדו בגבורה בתוך המערכה הזו של “כיבוש העבודה”, אשר כל התלאות והקשיים לא הזיזו אותם מדרכם. רבים, רבים היו המתיאשים אשר עזבו את המערכה.

ויוסף ויתקין, אשר גדול היה אשרו בראותו את פרי חלומו ומאמצי־רוחו – ראשית עלית צעירים לארץ־ישראל לעבודה – לבו התכווץ מכאב למראה קבלת־הפנים בה נפגשו צעירים אלה ולמראה היאוש שמיהר לבוא בשורותיהם. אמנם הוא חזה מראש את כל הקשיים האלה, אף הכין את העולים לקראתם, אך המציאות הגדילה:

“…אמנם באהבה ובמסירות נפש מוחלטת עבדו הראשונים, ואם פגשו פה ושם מלחמה גלויה, עוררה בהם המלחמה הזאת עוד יותר את תאות הנצחון, עד אשר גם הם גם הסביבה החלו מאמינים שנצחונם קרוב. אך, לדאבוננו, עברו שנים אחדות והמציאות לא קיימה את תקוותנו… רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה. מזניחים אותה גם אלה שהיו מוכשרים להשאר פועלים על־פי כוחותיהם הגופניים, גם אלה שהצטיינו בעבודתם מתוך מסירות לאידיאל. בבושה, במתגנבים, החלו לסגת אחור. הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד את העבודה, והאחרונים החלו לחפש עבודות אינטליגנטיות ויהיו למורים, סופרים וכדומה… להשאר כל הימים בעבודת האדמה בתור פועלים סתם חדלו הפועלים זה כמה…”

אך לא איש כויתקין יאמר נואש למראה הנסיגה הזאת. הוא מבין היטב לרוח בני נוער אלה, שבאו מלאי מרץ ואידיאליות וכשל כוחם במציאות הארצישראלית הקשה מכל קושי. אף אין יסוד לחשוב שאלה אשר יענו לקריאתנו (מבין צעירי הגולה) יהיו טובים ומסורים יותר מהראשונים.

“כמובן – הוא אומר במאמרו “כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” (“הפועל הצעיר”, תמוז תרס"ח) – אין לנו להאשים את הפועלים: יודעים אנו כולנו שרובם עבדו במסירות נפש והזניחו את העבודה מלחץ סיבות ותנאים מורכבים, חיצוניים ופנימיים, ובכל אופן – בכאב אנוש וצער עמוק. אבל היא הנותנת, שאנו מחויבים לחקור אחרי אותן הסיבות ואותם התנאים, שגרמו למצב המעציב הזה, ולא להעלים עין מהם”.

ויתקין רואה, שאנו באים ליצור כאן דבר שהוא בהיפוך גמור “לחוקי ההתפתחות הטבעיים” שבכל העולם: להעביר אנשים מן העיר אל הכפר, והוא בא לידי מסקנה, כי נוכל להצליח ב“כיבוש העבודה” רק אם יהיה יחד עם זה “כיבוש קרקע”, אם כל העבודה הזו תהא נסמכת ל“שיטה קולוניזציונית רציונלית”, אם עבודת הפועל במושבה תהיה מלווה בסיכוי של התישבות עצמאית. והוא מפתח את הרעיון של התישבות פועלים על אדמת הקרן הקיימת. לשם כך נחוץ להגדיל ולהאדיר את המוסד הזה – שהיה קטן וחלש בימים ההם – כדי שיוכל לרכוש קרקעות ולהושיב עליהם המוני עובדים, והוא בטוח שהעם יתנדב לקרן הקיימת, אם זו תחדל מהיות “קרן של מזומנים המונחים בבנק אלא תהיה קרן קיימת של קרקע, ורק של קרקע”.

יוסף ויתקין רואה איפוא מאז את חזות הכל במפעל התישבות עובדים על אדמת הקהק“ל. מפעל זה הוא המתנה את דבר כיבוש העבודה, עלית חלוצים לארץ ועתיד הארץ בכלל. והוא מטיף רעיון זה בין חבריו, בתוך מפלגת “הפועל הצעיר”, בהרצאות פומביות ובעתונות. אפס, לא נתקבל רעיון זה על דעת חברי המפלגה, על כל פנים – לא הורם כסיסמה וכדרך פעולה, כאשר רצה ויתקין. וכשראה שב”הפועל הצעיר" נמצאים עוד הרבה מתנגדים לדעותיו אלה – החליט לעמוד מן הצד ולחכות עד אשר יוכשר דרא. ואף כשהוזמן בשנת תר"ע להשתתף בקביעות בעתון “הפועל הצעיר” – ענה: “לכם, חברים, אמרתי את ה’אני מאמין' שלי, שממנו לא אזוז; וכשתגיע השעה שתוכלו להסכים לי – אז תקראוני ואלך אתכם” (י. אהרונוביץ, בהקדמתו להוצאת כתבי ויתקין, תרע"ב).

זכה ויתקין לראות את ראשיתו של המפעל, שהיה מעין אתחלתא להתגשמות חלומו הגדול: יסוד דגניה וצעדיה הראשונים. עדיין המפעל בחיתוליו, אך מבטיחה ההתחלה הראשונה של הקרן הקיימת, והוא אמר:

“הקהק”ל שלנו כבר עמדה על דרך זו ותוסיף ללכת בה בכוח התנאים החדשים ומקורה לא ידל לעולמים! כמעין המתגבר היא המפכה מלב האומה, שאבוה בכל עוז וזרמה ילך ויגבר!"

“רבים הם המכשולים על דרכנו, אך בעבודה שאינה פוסקת, ברצון כביר ובמרץ נחלישם… אם חומות אבן או קירות ברזל יקומו לנו על דרכנו – בעבודה שאינה פוסקת הרוס נהרסם. ישאלו בלעג: מי הם ‘אנו’? – העם! העם החי והשואף לארצו! – – ודור חדש קום יקום, דור צעיר שישאף מחדש לחלומות ושמים והוא ישא עיניו אל על ויראה ויכיר את כוכבו וילך אחריו…” (“כוח ההתמדה בתנועתנו”, כתבים, עמ' 25).

יודע ויתקין היטב, כי עבודתו היא לדורות:

“אנחנו אמנם את כל התנועה הזו ותוצאותיה במילואן לא נראה, כי ארוכה וממושכה תהיה, אבל אפס קצה אנו רואים וזמרת הצפרים המבשרות בואה הננו שומעים”.

ואמנם אך אפס קצה זכה ויתקין לראות. צעיר בשנים, עם אמונה גדולה בלב, חזון השחרור והגאולה בעיניו החולמות וזמרת הצפרים באזניו – עזב את ארץ החיים.

לאור הימים האלה – משנה זוהר לדמות המאירה הזאת של החולם והמבשר הגדול מלפני חצי יובל שנים.

בודד התהלך האיש בקרב הישוב, דל־האונים ודל המעש והמחשבה, כואב את כאב עמו ומתנבא אל חזון תקומתו. העובד העברי הוא אשר בו תקע את יתדות רעיונו ועיקרו – התישבות עובדים על אדמת הקרן הקיימת. זה היה ה“אני מאמין” שלו וממנו לא זז, – למרות אשר כל המציאות, לכאורה, היתה כנגדו, ואף בקרב חבריו לא מצא את ההד הנאמן.

ואכן, חלומו הגדול קם ויהי למציאות. קם דור חדש אשר נשא עיניו אל על, אשר ירש את סערת רוחו ולהט אמונתו ועוז חזונו, ובכוח אלה יצר את היש הגדול בארץ הזאת. הוא קרא – ועדיין קול־קריאתו כשופר ירעם באזני רבבות בני־נוער, אשר זכו לעלות ולשזור את חייהם במסכת ההגשמה ואשר עדיין לא זכו.

לנוכח הימים הקשים העוברים עלינו ועל מפעלנו בארץ – תעמוד לפנינו דמות יוסף ויתקין בכל שיעור קומתה ותשפיע עלינו מאמונתו ועוז בטחונו בעתיד מפעלנו ונצחוננו.

“והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”

אייר, תרצ"ז

לא רבים מאלה אשר באים עכשיו לארץ ומשתאים אל רוב גדלה ועוזה של תנועת הפועלים ומפעלה האדיר, יחקרו לדעת: כיצד היה הדבר הזה? איזהו הכוח אשר ליקט וליכד יוצאי ארצות רבות ושונות, חניכי תורות ותנועות שונות, בני מעמדות וגילים שונים – וגיבש אותם למחנה אחד אשר בכוחו עשה את כל החיל הזה? מי יצר את הפלא הזה?

אנשי בראשית של תנועת העבודה – הם הם שעשו את הפלא, הם שיצרו את התבנית וצרו את התנועה בצלם תבניתם, עדי היותה למה שהנה כיום הזה.

מחנה תועה חסר ישע ומפוזר היה קומץ הפועלים שעלו לארץ מ־1905 ואילך. קשי התנאים הביא יאוש ומבוכה בשורותיהם והכשיל רבים מהם. עד שקמו אנשי בראשית אלה, יחידים אמיצי־הרוח ועזי־הרצון, ויצרו את הגרעין הראשון לארגון הפועל בארץ־ישראל.

אחד הדגולים שבהם, אשר ידם היתה ביצירת תנועת העבודה ומרוחם שפכו עליה ועיצבו את דמותה – היה יוסף אהרנוביץ.

רעיון העבודה

בכוח רב יצא אל במת הפעולה הציבורית ובפיו – סיסמת “כיבוש העבודה”. זהו הדגל שהניף ואליו קרא בעוז ובלי־חשך, עליו עמד במשך שנים בקשרי מלחמה בקרב התנועה הציונית, בקרב האכרים ואף בקרב תנועת הפועלים עצמה. ברעיון זה – “כיבוש מקצועות העבודה בארץ ע”י היהודים", אשר חרתה על דגלה מפלגת “הפועל הצעיר” – חזה את חזות הכל, שבפניו כל ענינים אחרים (זולת ענין השפה, שהוא עיקר בפני עצמו) אינם חשובים, אלא במידה שהם מסייעים לעיקר זה. החזיון של אלפי עובדים זרים במושבות העבריות הדריך את מנוחתו וימלאהו סער־פעולה לשינוי פני הדברים. הוא עמד על דעתו והטיף בלי חשך.

“אם העובדים האלה יהיו זרים, כמו שהיה עד עתה, ישאר כל בניננו על הר־געש, אשר כל רוח מצויה תהפכהו ותעשהו לאַל” (“כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, הפוה“צ, אלול תרס”ח).

אך לא זה בלבד. לא פחות חשוב הוא הדבר. כי “גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים, והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד לבוא, כשתוגדש הסאה, כי אם שאלת כל הויתנו”. ומשום כך – לא מספק יותר הביטוי שניתן לרעיון לפני 5–8 שנים: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על־ידי היהודים”, באשר הוא “אינו רק תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית". מכאן ואילך הסיסמא היא. איפוא, “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ־ישראל”. לכך דרושה עבודה חינוכית מרובה, לשם כך דרושה יצירת תנאים שיאפשרו לפועל את קיומו בעבודה.

עמדה זו בקנאותה המוצדקת בימים ההם דחתה מפניה כל פעולה אחרת, ומכאן התנגדותם של אהרנוביץ וחבריו לרעיון ההתישבות העצמית אשר נשמע לראשונה מפי יוסף ויתקין, אך מכאן גם העבודה של שינוי פני הדברים במושבה העברית. – קם מחנה מגשימים, אשר נלחם וכבש ויצר מציאות של ציבור פועלים עברים במושבות, על אף כל המכשולים והקשיים העצומים שליוו את הפועל העברי במושבה מאז ועד היום הזה.

ועל משמר העבודה העברית במושבות לא חדל אהרונוביץ לעמוד גם לאחר־כך. בעתים קשות, עתים של כשלונות ועלבונות, חוסר עבודה והתעייפות מוסרית וגופנית מעמידה במשמר הקשה – בא הוא ועודד ופעל, ועזרתו הרוחנית עמדה לא מעט למלחמת הפועל במושבה.

עוד בשנת תרס"ח כתב לאמור:

“בעת האחרונה התחילו המקרים (התנפלות ורצח על־ידי ערבים) לבוא תכופים זה אחר זה ומכריחים את האיכר לשים לב לזה. יותר מה שיתפתח הערבי יותר יישנו המקרים האלה או יצאו לגמרי מכלל מקרים ויקבלו צורה מתמדת של שנאה וקנאה לאומית. והדבר הזה המבהיל אותנו כל־כך הוא גם הערבון היותר בטוח בעד הפועל העברי” (הפוה“צ, אלול, תרס”ח).

חזות זו נתקיימה במילואה באם המושבות בסופה של שנת תרצ“ו, מה שלא הספיקה לעשות מלחמת שלושים שנה של הפועל העברי במושבה זו – עשתה “השנאה והקנאה הלאומית” של ההמון הערבי, אשר הגיעה לשיאה בתרצ”ו, ופתח־תקוה היתה למקום של עבודה עברית. כוח ההתמדה של הפועל העברי, המודרך על־ידי אבות התנועה, יחד עם המאורעות, שהם פרי השנאה והקנאה הלאומית, כאשר חזה אהרנוביץ, – עשו את זאת.

ועלה לו לאהרנוביץ לראות זאת בעיניו.

איש האמת והאמונה

יסודי ותקיף היה יוסף אהרנוביץ בדעותיו אותן הוכיח בכוח הגיון ובפסקנות ואותן הטיף לשומעי דברוֹ. תמיד ידע כל קורא ושומע, כי האמת לאמתה – האמת העמוקה שלו – מדברת מתוך גרונו של אהרנוביץ, גם כשלא הסכים לה. ובעד האמת שלו לא פעם עמד גם בחילוקי דעות עם חברים במפלגה.

אך לא היה נוקשה ודוגמטי בדעותיו. כאדם העומד בתוך החיים למד מהחיים ושינה את דעתו גם בשאלות העומדות ברומו של עולם. באופן טבעי בא לו שינוי־בדעה זו כשנוכח לדעת כי האמת בו. דבר זה הורה עוד בפתיחת המערכת לגליון ההקטוגרפי הראשון של “הפועל הצעיר”, באייר תרס"ז:

“…ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו בחוק זה או אחר – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

קו זה בדמותו בא לידי ביטוי בעיקר בשתי שאלות חשובות:

האחת – שאלת ההתישבות העצמית של הפועלים. זכור הויכוח העז בין יוסף אהרנוביץ לבין יוסף ויתקין בשלהי שנת תרס"ח. ויתקין יצא, בדיבור ובכתב¹ להוכיח את נחיצותה וגודל ערכה של התישבות פועלים על קרקע הקרן־הקיימת, אשר בהעדרה לא תצליח גם הפעולה של כיבוש העבודה. אהרנוביץ יצא מיד במאמר ארוך “כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, בו הוכיח את הנזק הרב שרעיון זה יביא לכיבוש העבודה וגם את אי־אפשרות התגשמותו של הרעיון עצמו. וראויים קצת מהדברים להיזכר:

"…ברצוננו או למרות רצוננו נוכרח לתלות את החלק היותר גדול של בניננו באיניציאטיבה הפרטית, וזו לא תעשה מה שאנחנו נצוה לה, כי אם מה שיהיה טוב בשבילה.

“כיבוש הקרקע, אם כי זה דבר נחוץ בתור מטרה בפני עצמה, שבלעדה אין כל ערך לכל הציונות, איננו פותר כלל את שאלת כיבוש העבודה, כי אם מעמיק אותה יותר. כי לו באמת היה באפשרותנו להחל בעבודה ישובית עם הקפיטלים הלאומיים שלנו והיינו צריכים לקחת למטרה זו את הפועלים העברים מהמושבות הקיימות, כמו שחושבים הגואלים שלנו, כי אז היינו מהרסים ביד אחת את מה שהיינו בונים בשנית… פועל כזה לעולם לא יכבוש את העבודה, כי רק הפועל שיראה את תקות קיומו בעבודה הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את עצמו, והוא יכבוש אותה”.

הוא מניח את האפשרות של התישבות פועלים על קרקע רק בגליל, – “באותו חלק מארצנו שעבודת האדמה הפשוטה יכולה שם להתפתח, שם שני הכיבושים משולבים זה בזה והאחד בהכרח צריך להיפתר על־ידי השני”. אך גם שם – מאין נקח את האמצעים לכך? לא בסכומים של האוצר הלאומי ייעשה הדבר, ולא אנחנו בתור הסתדרות של פועלים צריכים לקחת את זה בידינו.

ומשום כך –

“עיקר עבודתו צריך “הפועל הצעיר” לכוון לאותם המקצועות, שהפועל יוכל למצוא בהם את עתידו וקיומו בתור פועל. ואין הוא (כלומר – הפועה"צ) מתעסק בעבודת ההתישבות, העומדת גם מחוץ לכוחותיו גם מחוץ לתפקידו הישר – כיבוש העבודה”.

וכעבור זמן הוא כותב (במאמרו “איכור פועלים”, הפוה“צ, כסלו תר”ע): “…אם האידיאל של כיבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד את חנו וערכו בעיני הפועלים – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק בהאיכור העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב”כיבוש העבודה".

“אנחנו בודאי צריכים לברוא אמצעים בשביל לתמוך באכרות הזעירה, הנחוצה כל־כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: לברוא רוב עברי בארץ־ישראל לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה! כל אותם האידיאלים שהתפשטו במחננו על דבר תיקונים סוציאליים וכו' וכו', ישארו בתור שעשוע רק בשביל אלה, שהציונות היא אצלם “רליגיון”, אך אלה שהציונות היא אצלם שאלה ריאלית, שאלת החיים, הם לא יוכלו להשתעשע באידיאלים כאלה. הם מוכרחים לבוא לידי הסכמה, שלהצליח הננו יכולים רק על־ידי קפיטל ואכספלואטציה של עבודה”.

עמדתו הקיצונית בשנות תרס“ח–תרע”ג בשלילת פעולה התישבותית עצמית על־ידי הפועלים – לא מנעה אותו אחר־כך להיות לתומך נלהב ומסור של התישבות עובדים. אין צורך לספר באיזו הבנה עמוקה ומסירות טיפל בהתישבות ועזר למשק החדש והותיק מאז עבודתו בבנק הפועלים. אמנם חיבה מיוחדת נודעת היתה ממנו לגופי הפועלים המאורגנים שבמושבות, אשר עזרת אשראי שיטתית להקמת משקי עזר ניתנה להם מאת בנק הפועלים. ברוב הופעותיו בישיבות מרכז המפלגה המאוחדת מעת היותה – נגע אהרנוביץ בעניני התישבות וגילה תמיד דאגה למצב בהתישבות ובמשק החקלאי של הפועלים.

ההלכה הפסקנית, שבהתישבות יכולים לעסוק רק הציונים המיליונרים עם פיק“א – גזה כליל עם המעשה של ישובי עובדים על אדמת הקהק”ל באמצעי קרן־היסוד ועם גילוי כוחם הגדול של מוסדות הפועלים העצמיים – בנק הפועלים, ואחר־ כך – “ניר”.

ושנית – בשאלת האיחוד.

ימים רבים עמד כנגד איחוד המפלגות אחדות־העבודה והפועל הצעיר. הוא ראה והנה עמוקים ההבדלים בין שתי המפלגות עד כדי אי־יכולת לגשר ביניהן, והוא עמד על כך בדיבור ובכתב.

זכורים ביחוד דברי מאמר המערכת “בפעם המאה”, שכתב ב“הפועל הצעיר”, סיון תר“פ. במאמר זה יצא כנגד הקריאות ל”איחוד", שאינן אלא מסכסכות את הפועלים, ובמקום זה דרש ליצור “הסתדרות מקצועית בלתי מפלגתית” וקריאת ועידה חקלאית בלתי מפלגתית שרק בזאת יש “אפשרות של פעולה משותפת בין כל המפלגות העובדות בארץ בעבודה היום־יומית”. והוא גומר בהודעה: “אלה הם דברים ברורים. לועידת “איחוד” חדשה אנחנו לא נלך”.

עברו מאז 10 שנים – והוא הלך לועידת איחוד חדשה, אשר אמנם ביצעה את האיחוד הגמור של שתי המפלגות, ולא עוד אלא זמן־מה לפני אותה ועידה הפך להיות תובע האיחוד ולוחם להגשמתו. גדל המעשה – ויחד אתו גדלו המכשולים והסכנות על דרך ההגשמה הציונית ומפעל תנועת העבודה, ונדרש איחוד הכוחות, וכשהיתה ההכרה העמוקה בהכרח האיחוד ובאפשרותו – נמצא גם הגשר המאחד.

ועם האיחוד היה לאחד הנושאים המסורים והנאמנים ביותר של המפלגה המאוחדת ולא עוד אלא גם נתחדשה בה פעילותו המפלגתית־הציבורית.

ואין כל סתירה בין שני הקוים האלה בדמותו – עמדה קיצונית מתנגדת והיפוכה לאחר זמן. שתיהן – יסוד אחד להן: האמת והאמונה, האמת הפנימית המנחה את פעלו והאמונה בפועל ובמפעלו.

אכן, ביושר ובנאמנות. שלא רבים כמותם בעולם העסקנות הציבורית, נהג בקו שציין לעצמו בראשית דרכו בציבור: “ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

ללא מחיצה

איש מפלגה אדוק היה. לא פעם עמד בקשרי מלחמה חריפים עם אנשי המפלגה היריבה, גם לא נמנע בהזדמנויות שונות מלהטיל מרה במפלגה זו ונושאי דברה.

עם זה – לא פסקו מעולם יחסי־חברות ללא־מחיצה בינו לבין כל חלקי התנועה. לא רבים הם בין מנהיגי התנועה, אשר תמיד היתה גישה חפשית אליהם מצד כל איש במחנה, ללא הבדל מפלגה, כאשר היתה אל אהרנוביץ. וגם בהתעצם מלחמת המפלגות – נשארה תמיד בלב־כל ההכרה בטוהר מעשיו ואמת הליכותיו בתנועה, אשר אותה שירת בכל נפשו ומאודו ולה הקדיש את חייו. משום כך היה מכובד ונאמן על כולם.

ומשום כך – כה גדולה הרגשת האבידה בכל רחבי התנועה עם הסתלקותו.

א.

זכות היא להסתדרות הפועלים החקלאים שחיים ארלוזורוב נמנה בין חברי מועצתה, כנבחר הועידה השלישית בשנות תרפ“ו–תרצ”א.

אך זה מקרוב בא לארץ, ועבר של פועל חקלאי ואיש־התישבות לא היה לו – ובכל זאת זכה לאימון ולתפקיד מהמכובדים ביותר בהסתדרות: להיות חבר נבחר למועצה החקלאית. ולא בכדי: מאז בואו לארץ הקדיש את התענינותו הרבה בעניני התישבות העובדים. לקח חלק פעיל בתיכונה, אף הראה את יכלתו בכמה משטחי פעולתה.

הוא היה היחיד בין עסקני התנועה שעלו מהגולה אחר המלחמה העולמית, אשר חדר לפני ולפנים של בעיות ההתישבות החקלאית ולבטיה בימים ההם, אשר למד לדעת את מעמדה, הישגיה וכשלונותיה, אף היטה שכם עם העומדים במערכה ותרם את תרומתו לפעולה שנעשתה באותן השנים לתקנתה ולהוצאתה למרחב.

חברי המרכז החקלאי מאותה תקופה זוכרים את שקידתו הרבה בתוך הועדה שנקבעה מטעם “ועד החקלאות” (מוסד מייעץ ליד המחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית) והמרכז החקלאי לשם עיבוד התכניות לביסוס המשקים שנוצרו עד אז ולקביעת המפתח להתישבות באזורים השונים של הארץ. כבקי ורגיל השתתף בדיונים על כל משק ואיזור, ולא מעט היה חלקו בהבהרת דברים בישיבות המרכז החקלאי, אשר השתתף בהן אז כמעט בקביעות: כמו כן עמד קרוב לעניני המשקים בעבודתו במחלקה הכלכלית של תחנת הנסיונות אשר להנהלה הציונית בימים ההם.

רבה היתה היכולת שגילה ארלוזורוב בתקופת עבודתו הקצרה עם העוסקים בעניני התישבות העובדים. וחבל שעבודתו זו נפסקה עד מהרה, בהיותו קרוא לפעולות אחרות במרכזי התנועה והמפעל הציוני.

ב.

ח. ארלוזורוב היה איש מפלגה, ולקח חלק רב בויכוחי המפלגות, אשר היו נטושים לרוב בימי קיומן הנפרד של אחדות־עבודה והפועל הצעיר. אף־על־פי־כן זכה ארלוזורוב, מאז התאזרחו בעבודת התנועה בארץ, להיות בין ראשי המדברים בה תוך הערכה כללית ויחס כבוד בקרב כל הציבור, וכבש את הלבבות בסגולותיו הרבות כשליח ציבור ואיש התנועה, בישרו, במידותיו הטובות וקסמו האישי.

תירשם לזכרון האפיזודה הבאה: פעם ישבנו בעין־חרוד עם הועדה לקביעת תכנית ביסוסו של משק עין־חרוד, בהשתתפות אנשי המרכז החקלאי והמחלקה להתישבות. כתום הישיבה הגיעתנו הידיעה על רצח די־האן, אשר בשעתו עורר רוגז גדול בישוב בגלל פעולתו האנטי־ציונית בארץ. שלא כיתר הנאספים היה ארלוזורוב מזועזע עד עומק נפשו ושעה ארוכה לא יכול היה להירגע. “חיי כל אדם – אמר – קודש הם, ואף חיי מתנגד ויריב, ואין רשות לשום איש לשים עצמו שופט ולפגוע בחיים אלו, והלוקח לעצמו רשות כזאת – רוצח הוא, ויהיה המניע לכך מה שיהיה”.

אהה, כי דוקא באיש הזה, שהיה מקדש חיי כל אדם, פגעה יד־מרצחים נתעבה ותכריתהו מארץ החיים והוא בעצם כוחו המבורך, המבטיח רבות לעתיד.

בכאב עמוק נעלה לפנינו היום את זכרו של חיים ארלוזורוב, אשר נגזל מאתנו ללא עת. עשר שנים אלה אשר עברו מאז הן שנות זעזועים גדולים בחיי עמנו ובחיי הארץ, שנות שואה ואימים ושמד, ועוד יד האויב נטויה להכרית ולהשמיד עד כלה, ועוד המאבק הגדול לפנינו – על נפש שארית ישראל ועל הצלתו ועל גאולתו במולדתו, ועוד גדולים הכוחות הנדרשים לעמידה במערכת העם. אהה, כי לא זכינו שיהיו פני חיים ארלוזורוב הולכים עמנו במערכה הזאת.

תש"ג

א.

ברל – כמה רוך, אהבה והערצה בצלצול השם הזה, המוכר וידוע כל כך בציבור. כמה וכמה ברל ישנם, ביניהם – גם חברים ידועים אנשי שם, אך השם ברל בלי לואי – רק אל האחד יתכוון, אל זה שמשכמו ומעלה גבוה על כל הציבור, אשר פניו הולכים אתנו, בתוכנו, בראש כולנו זה כשלושים וחמש שנים. רק ליחיד בדור זה ניתן זה השפע של אימון, חיבה וכבוד, כאשר לא ניתן לשום איש אחר על פניו. כי הרגשת כלל הציבור היא: הוא מורה הדור, זה הדור מבצע המהפכה הגדולה ביותר בישראל, הדור מחדש העם ומחדש האדם בישראל. ויודע הציבור: הוא איש הרוח, המפאר את כל התנועה בקסם־אישיותו, במוסריותו הנעלה, בכוח מחשבתו וביטויו שאין דומה להם, ברב־גוניות סגולותיו וכשרונותיו, ומעריך הציבור: בכוחו כי רב יצאו לאור־עולם רבים ממפעלי היצירה של תנועת הפועלים בכל ענפי חייה, בחומר כברוח, במשק כבתרבות, באצירת הון ובאצירת אוצרות רוח, – בהנחת יסודות לחברת העבודה, תוך שילובם השלם במסכת ההגשמה הציונית־סוציאליסטית. ויודע הציבור: הוא הרוח החיה בכל מפעלותיה של הסתדרות העובדים ובפעלה של ההסתדרות הציונית, אם כי לא יתפוס מקום רשמי ברוב מוסדותיהם.

זכה ברל וכבש את כל הלבבות בתנועת הפועלים ובישוב, אם כי נחבא היה על פי רוב אל הכלים, ובעמדו ליד ההגה לא התבלט מקומו.

בקסמו כי רב, משך והשפיע והמונים היו נוהרים תמיד לשמוע את דבריו. בכל כינוס ציבורי היו דבריו של ברל אשר פיארו את המסיבה והיו לענין המרכזי אשר ריכז המונים. ותמיד ריתק את הציבור בהקשבה מרוכזת, בענין חי וגם – בהנאה אסתטית, כשמוע דברי אמנות מחוטבים. הוא העלה תמיד את הציבור, בדיבורו כבכתיבתו, ותמיד כאחד מן הציבור החי ופועל בתוכו ולמענו.

תמיד, הגינו בו, בברל. תמיד, בלי משים, נתלתה בו המחשבה: מה יאמר ברל על מעשה זה, כיצד ישקיף ברל על פעולה פלונית והצעה אלמונית. תמיד, בלי משים, כדבר טבעי היה הוא השליט העליון בחיינו הרוחניים. המדריך ומכוון את עיקר פעלנו. כסמל עמד בכל צעדי חיינו.

ולא רק בציבורו הוא זכה ברל לכבוד ולהערצה, אלא גם בישוב ובתנועה הציונית. כי היה ברל ממעצבי דמותה, מכווניה ורבי פעליה של הציונות ופעלה. וידע ברל להפליא לעשות במיזוג פעולתו הפועלית והציונית לאחדים, ללא כל ניגוד וסתירה ביניהן. כי מאוֹר התרבות והמסורת של ישראל זרח על כל מפעלותיו בשדה תנועת העבודה, וממאור תנועת העבודה ויצירתה האציל על פעולתו בשדה הציונות. ועל כולם חפץ היעוד של איש ישראל בדורנו לעמוד לעמו בצר לו ולשים את חייו קודש להצלתו, לישועתו ולגאולתו. וכה, באופן טבעי ושלם, נתמזגו בו שני הצדדים של המטבע האחד: גאולת ישראל כעם עובד בארצו. גם בזה היה מורה ומופת לרבים.

מאז עלותו במרומי הציבוריות של תנועתנו היה ברל כוח מושך לנוער בארץ. קסמו האישי, מופת חייו, כוחו החינוכי ועושר רוחו – משכו אליו רבים מהנוער הלומד, אשר זנחו ספסלי לימודים ובתי הורים, בעיר ובמושבה, והלכו להיות בין יוצרי התנועה הקיבוצית ומשק העבודה בחקלאות. ואף זכו להקים שורה של ישובי עובדים חקלאיים בארץ. ומאז הרבה ברל לפעול בקרב נוער לחוגיו ורבה השפעתו לעיצוב דמותם וחינוכם לקראת תפקידי הגשמה בארץ. אפס, קם דור חדש אשר לא ידע את ברל. הענינים המרובים שבהם נבלע ורפיפות בריאותו בשנים האחרונות גרמו לפגימת הרציפות בקשריו עם הנוער והרסו חוליות בשלשלת הנמשכת רבות בשנים. ורב, רב היה כאבו על השתבשות השלשלת הזאת, על התפרדות הנוער לפלגותיו.

והוא כאב עד בלי גבול את כאב הפילוג ופרישת חברים ומלחמת האחים בתוכנו. הוא איש האיחוד והאחדות, אשר כל ימיו נלחם וראה בהם חזות הכל, אף הקדיש להם ממיטב אונו, הגיונו וביטויו – הושבר לבו בקרבו לפרץ אשר רחב ופירוד הלבבות אשר גבר בתוך הציבור, ציבורו. היתה זאת טראגדיה אישית גדולה לברל, אשר במשך שנים רבות הוליך את תנועת הפועלים בארץ מאיחוד אל איחוד.

נפלה עטרת ראשנו.

אב, תש"ד.

ב. יתמות

יתמות – זו התחושה הנוקבת הממלאת את לב כל אלה, אשר ליוו את דרכו של ברל בארץ מראשיתה ונפשם ניזונה מאורו, היום במלאות שנה להסתלקותו.

תחושת היתמות והכאב החריף אולי לא היתה שלמה בזמן הראשון, בשלהי קיץ תש"ד. היינו המומים מעצמת המכה אשר ניחתה עלינו לפתע ולא נתפס בנפשנו גודל האסון אשר הומט עלינו – על המון חבריו ואוהביו, על תנועת הפועלים, על המפעל כולו. אך עתה, בנקוף שנה, עומד לפנינו בכל בהירותו האכזרית החלל אשר התהווה בחיינו, בכל פעלנו – והוא חסר לנו, חסר בכל יום.

אולי עוד לא היתה תקופה, שבה אנו כה זקוקים לדברו, למלתו המעוררת, המעודדת, המרוממת, המסיחה אומץ ואמונה, המאירה נתיבות – בכל שעת מבחן, בכל שעה קשה בפנים ומחוץ, בכל התרחשות שדרשה הגבת כל החי והער בתוכנו. הלא בכל אשר עבר עלינו בארץ, בכל שעת מצוקה ומבוכה – מאליה נפנתה המחשבה אל זה האיש: מה יגיד הוא, איך יגיד הוא, ומה יש לאמור לעם, לתנועתו, לחבריו שארחו לחברה אתו בדרך ההעפלה הגדולה, אשר כמוה לא היתה בדברי ימי עם ואדם. ולא נכזבנו. תמיד, בין אם הדברים פיזרו את המבוכה והשיבו על השאלה, ובין אם לא הספיקו לכך – עצם הדברים, באש העצורה בהם, ביקוד־הנפש המלווה אותם, בראייתם הפיכחת המעמיקה, בניתוחם היסודי, בביטוים העז ובשפתם המלבבת, בכל אלה היה משב רוח הרים מרעננת, מחשלת, מדרבנת את המחשבה ומחזקת את הידים. דבריו היו הרוח המחיה את כל המחנה מקצה.

והיה זה הרגלנו – לראות תמיד את ברל עומד בשער, נלחם, תובע, מוכיח. אי במה מבמותינו – בתנועת הפועלים, בציונות, בישוב – אשר לא היה בה מראשי המדברים, אשר לדבריו לא יקשיבו בהמית־לב אוהבים ומתנגדים גם יחד? והיה זה הרגלנו בכל יום כינוס ומועד לחכות לשעת נאומו של ברל ולשתות בצמא את דבריו, אף להשתאות אל החכמה, האמת והיופי אשר בהם רצופים הדברים, ולא אחת גם לרוות חווית־נפש עמוקה עם שמיעתם. והיה זה הרגלנו, בכל קונגרס וּועידה, לשאוב מלוא חפנים הנאה רוחנית בקראנו, בין כל הנאומים הרבים, את נאומו והרצאתו של ברל. ולעתים ראינו את ברל מוחרד מביתו והולך בשליחות מעבר לימים, בהביאו את דבר־התנועה – האמיץ, הבהיר, המשכנע – אל קרובים ורחוקים, אל המונים ונוער בעם, אל בני־ברית ושאינם בני־ברית בחוץ, ובעמדו לימין קברניטי ספינתנו המתנודדת בעתות סערה. תמיד ידענו, כי יש לנו על מי לסמוך, יש מי שילך לפנינו.

והנה בא היום המר – ונאלם קול־הפלאים. נפסקו הדברים אשר היו שירה אחת גדולה, שירת היצירה והמלחמה של תנועת הפועלים ושל הציונות המתגשמת. נעקר האיש חוזה תנועתנו, הלוחם, השליח, הדבּר, והתייתמנו. והוא חסר לנו בכל אשר נפנה, ואין ממלא את החלל.

אב, תש"ה

ג. באר מים חיים

הפוך בה והפוך בה דכולא בה – יאמר כל המצוי אצל כתבי ברל, ואף ההופך בעזבון האיגרות המרובות של ברל, אשר כרך ראשון מהן יראה בקרוב אור.

המעיין בכתבים ובאיגרות¹, גם אם הכיר מקרוב את ברל עשרות בשנים, ישתאה לרוחב־הדעת, לנפש חובקת־עולם – עולמנו – ומלואו, לעוז־הביטוי, לאי־השקט המסעיר והמפעיל, להתמכרות ללא־שיור לעניני הכלל, לראיה מרחיקת־מעוף – הגלומים במשנתו. מתוך אלה קמה ועולה לפנינו דמות, אשר ברוחו הכבירה חצב להבות דבריו ובעצם פועל־חייו ובמשא חזונו עשה יותר מכל בני־דורו לעיצוב דמותה של תנועת הפועלים העברית ודור־החלוצים, ובמידה מרובה – גם דמותה של המדינה בדרך, אכן, לא רק איש־רעים ואיש־שיחה נלבב היה, כי אם גם איש־ריב, איש שמתווכח קשות עם יריבים, וגם בחוגו הקרוב לא תמיד מזדהה עם הדעה הכללית וחולק על דעת חברים – ובכל זאת תמיד־תמיד קשב רב לדבריו והשפעה רבה נודעת מהם גם על מתנגדים ויריבים. כאשר ידבר נגידים בכל הענינים שהם מכבשונו של עולמנו – כן ידבר רתת בכל שנראה לו פגיעה ועיוות, בין מבפנים ובין מבחוץ, ויודע הוא לקדש מלחמה ולעמוד בשער בשעות סכנה וחרום, גם להתריע, להזהיר ולחשל את כוחנו לקראת הבאות. בכל אלה היה ברל חוזה לעמו, חוזה לתנועתו.

וככל אשר יהיה איש־הציבור, איש הכלל – כן היה איש המטפח רעוּת וקרבת־נפש לפרט. ביטויי־הכרה ופרקי הערכה מופלאים לאישים מפוזרים לרוב בכל הכתבים ובאיגרות.

משנתו של ברל, החתומה בכתביו ובאיגרותיו, הרי היא באר מים חיים, אשר ממנה לא רק תרווה צמאונה כל נפש שוקקה בתקופתנו ובדורנו, אלא גם עשויה היא לתת שיקוי מרפא לדור הצעיר, העולה לחיים ולפעילות בארצנו, וגם בתפוצות, אשר לא ידעו את ברל. וגדולה היא הבעיה בפני מעצבי דמותו ומחנכיו של הדור: כיצד להנחיל את המשנה הגדולה של גדול תנועתנו, בצורה הראויה, לבני הנוער והמוני העם, בישראל ובעם כולו.

־ ־ ־ ־ ־

בימים אלה שועה הלב מאליו (כביטוי של ב. לגבי הרצל במשאו המונומנטלי “לקראת הימים הבאים”) והוגה – בברל.

בימים גדולים וקשים אלה, העוברים על מדינת ישראל, כמה חסרים לנו דעתו, הדרכתו וביטויו של ברל. זכור לנו כמה הרטיטו את הלב דברי ברל בהתייצבו בשער, בשעת התנקשות צר ואויב בנפש מפעלנו ובנפש הישוב הבונה אותו, כמה עידוד וניחומים וכוחות־נפש ועצה ותבונה שאבנו כולנו מדבריו, וכמה אומץ וגבורה נסך אל לב כולנו – לא להשלים, למחות, למרוד, להתקומם, לסכל מזימות ולהדוף אחור כוחות רשע וזדון, אשר סביב שתו עלינו. ובתוך זה כמה ידע גם להוקיע מרשיעי־ברית מהבית, אשר נתנו יד לאויבינו־בנפש בעצם המערכה הכבדה.

ד. יום־ההולדת השישים של ברל ז"ל

יום כ“ט טבת תרמ”ז – תאריך נכבד הוא לתנועת הפועלים בארץ ישראל, לציונות, לישוב.

ביום זה דרך כוכב בישראל, בשמי העם החותר לגאולה ולתקומה במולדתו. נולד האיש אשר יעדו שר־האומה להיות מורו ומדריכו של דור־חלוצים בישראל, חוזה ומצפונה של תנועת התחיה כולה, מתוה דרכה של עבודת הבנין, מההולכים בראש המחנה.

אין לתאר את פני התנועה ופני מפעל הפועלים בארץ – אילולא ברל ההולך עמנו, בלי האיש, אשר נוגה־מחשבתו ואש־דברו ליוו יום־יום, במשך שלושים וחמש שנים, את כל חיינו ומהלך חיינו, את פועל ידינו ויצירתנו.

ממעצבי דמותה ומחשלי אָפיה של תנועת העבודה בארץ־ישראל היה. גדל עם התנועה וגידל אותה במעלה הדרך, הזרועה סלעים ואבני־נגף ומכשולים אין קץ. בתוך עמו ישב ואת כאבו כאב, את חזון תקומתו הגה – וידו לא זזה מידם של הבונים, ומרוחו הכבירה אצל על כל המחנה.

במשך שלושים וחמש שנים העניק ברל מברכת נפשו למפעל האדירים של תנועת העבודה והציונות בארץ. אין פינה מפינות חיינו אשר לא הוארו באור דברו ומשא חזונו, ואין מעשה ממעשי יצירתנו אשר לא הופרו בידו האמונה והנאמנה. ממעין אוצרותיו השקה את כל שדותינו, אשר גדלו וגם עשו פרי הילולים.

איש הרוח ואיש המעשה. יוזם, פועל ומפעיל בכל מפעלותיו בארץ: בקרקע, בהתישבות, במשק, בעליה, בהגנה, במדיניות, בארגון, בתרבות, בספרות, בצלילות דעתו, בברק מחשבתו, בעושר ניבו, ברוחב חזונו, באוצרות רוחו ובטוהר מוסרו – כוחו.

והוא רכש את לב הכל, השפעתו הפליגה הרחק מגבולות תנועתו. הוא היה לפה לכל התנועה, ולדברו הקשיבו המונים, התנועה כולה רחשה לו אהבה ואמונה.

ההלכה והמעשה של ברל נתמזגו במפעל החלוצי, בכל אשר נוצר וקם בארץ, גדול ועצום ערך חייו ומפעל חייו לארץ־ישראל הנבנית, לציונות בהתגשמותה. לא פחות גדול ערך ירושתו, אשר הנחיל לדורנו ולדורות הבאים.

ו' שבט תש"ז

זה מכבר לא ראינו אותו, את חיים וייצמן, מתהלך בתוכנו. את פניו לא חזינו, אך חשנו כולנו בתחושה עזה, כי אי־שם, בחביון טירתו, שוכן האיש המורם מעם וממלא בישותו המופלאה את תוכן־הקסמים של נשיא ישראל, הנושא ערגה בת דורות רבים, שקמה ולבשה עור וגידים בימינו. ואילו בעצם היום שהסתלק ונאסף אל עמו – לבשה דמותו החיה בלב בני הדור, אשר זכה לחזות בזיו פניו ולראות מקרוב במפעלות חייו, זוהר של אגדת פלאים, אשר הנה התרחשה אי־פעם – וחלפה, והיתה לנחלת ההיסטוריה של האומה העברית בהתחדשותה.

כי הנה דומה עלינו כאילו במרחקי זמן רב מאוד ראינו את חיים וייצמן בהדר מלכות מתהלך בתוכנו ופועל בלי ליאות במפעל חייו – בנין הממלכתיות הישראלית המחודשת. דומה עלינו כאגדה רחוקה, זכרון ימים קדומים, כאשר לראשונה הופיע בשמי התנועה הצעירה השם הזה, אשר הרעיד נימים חזקות בלב ובישר – למתקופת “הפרקציה הדימוקרטית” בציונות ובימים הבאים – ציונות מתגשמת בעבודה חלוצית בלתי פוסקת. הוא הוא אבי “העבודה המעשית” בארץ־ישראל, אשר הביאה שינוי ערכין ומפנה מהפכני בכל המערכה הציונית, אף הפעימה והפעילה את מיטב העליה השניה.

ומכאן, ממיטב קשרי־קדומים של אבי “הפרקציה הדימוקרטית” ו“העבודה המעשית” עם חלוצי העבודה וההגשמה – סוד הקשר הלבבי הבלתי־אמצעי בין חיים וייצמן ותנועת־הפועלים בארץ כל הימים, קשר של אהבה והכרה בברכה העצומה הנודעת לכל המפעל בהתגשמותו מהשפעת־גומלין זו שבין המנהיג רב־הפעלים בעבודתו המדינית והציבורית לשם הגשמה ציונית ובין תנועת הפועלים המגשימה את הציונות. גילויי אהבה והערצה הדדיים אלה נתבלטו בימי ביקוריו של וייצמן בנהלל ובדגניה ובמשמר־העמק ובישובי עובדים אחרים, בשובו משדה המערכה הציונית שלו בחוץ־לארץ.

השותפות הזאת שבין חיים וייצמן וציבור הפועלים נתהדקה ביותר מעת שציבור זה היה לכוח המכריע בציונות ובארץ ונושאי־דברוֹ הועמדו ליד ההגה במדינה־בדרך, ואחר־כך – במדינה עצמה.

לא תמיד ולא בכול היתה תמימות־דעים בין תנועת הפועלים ובין ח. וייצמן, אך עם זה לא נפגע¹ ולא רפה יחס האמונים בינו ובין הפועלים. היתה זאת ברכת שר האומה כי בעבודה הקשה, העצומה והמפרכת של הקמת הבנין הציוני מהמסד ועד הטפחות – היה קונטקט קרוב ביותר בין אדריכל הציונות, לוחמה ומנהיגה בדורנו, לבין הבנאים העומדים בחומה ועושים במלאכה, גם עומדים בשער הגנתה ובמלחמת שחרורה. כי קונטקט² זה פעל לא מעט לקירוב השעה הגדולה של תקומת עצמאות ישראל.

היתה זאת גדולתו של חיים וייצמן, כי לא השתייך לזרם מן הזרמים המתגוששים בציונות, אם כי לפי מעמדו התייחס על הציונים הכלליים; בהקדשת כל ישותו, כוחותיו המרובים וכשרונותיו המזהירים אך למטרה האחת, הגדולה, הנשגבה, שהיא למעלה מכל מעמד ומכל זרם: הגשמת הרעיון הציוני; בהיותו נתון אך אל התעודה האחת, לבלי סור ימינה ושמאלה – רכש לב כל העם מקצותיו והיה למנהיג המוכר והנבחר של העם כולו.

על כן טבעי היה הדבר, שבבוא השעה ההיסטורית הגדולה וקמה מדינת ישראל – נקרא האיש חיים וייצמן אחר הכבוד העליון שאין דומה לו בתולדות העם: להיות נשיא ראשון למדינה הצעירה של העתיק בעמים, המחדש נעוריו באדמתו־מולדתו. הנה כי כן: את כסא־הפאר של נשיא ראשון בישראל – פיארה אישיותו הרוממה והבלתי־נשכחה, העוטה הדר מלכות, של בחיר העם – חיים וייצמן.

זוהי דמותו של גדול־ישראל בדורנו, אשר הנחה את עמו לתקומה ולקוממיות, ובמותו איחד את כל העם לתחושת אבל כבירה וציוה עליו את החיים להמשכת פאר מפעלו.

כסליו, תשי"ג

זכה עקיבא אטינגר והתקופה הסוערת והפוריה ביותר בתולדות ההתישבות של התנועה הציונית – תקופת השנים תרפ“ב–תרפ”ז – קשורה קשר אמיץ בשמו, והוא היה מאדריכליה ומבצעיה העיקריים.

אטינגר הועמד בראש המחלקה להתישבות לאחר המלחמה הקודמת, עם ראשית ההתישבות הגדולה בעמק, אשר הקימה את עין־חרוד ותל־יוסף, בית־אלפא וגבע, כפר־יחזקאל ונהלל ויתר הישובים, שהם פינות היסוד של ההתישבות העובדת.

והוא לא הכזיב. את כל אוצר ידיעותיו, מסירותו ואהבתו העמיד לרשות מפעל־בראשית זה של ההתישבות בעמק, שממנו יתד ופינה לכל פעולות ההתישבות שבאו אחריו. עליו היה לסלול דרך למשק החקלאי המעורב החדש והמודרני¹, החורג בעוז מהמסגרת של החקלאות הקיימת בארץ והפורץ למרחבים לא־שוערו. והיתה העזה גדולה במבצע זה. הקשיים האוביקטיביים היו עצומים, המתישבים היו מחוסרי כל הכשרה ומסורת בעבודה ובחקלאות; מעשה בראשית משקי היה כרוך במעשי־בראשית חברתיים, ורבות היו ההפרעות מצד גדולים ותקיפים בתנועה הציונית ובישוב, אשר הביטו בעין רעה על “הנסיונות המבזבזים את כספי העם”. ואם עלה לו למפעל ההתישבות להתגבר על כל מכשוליו, ולעלות על כל התקוות שתלו בו נושאיו ותומכיו ולהיות כיום המעוז העיקרי של ארץ־ישראל העברית החדשה – הרי זה הודות למסירותם ועקשנותם של שני השותפים למפעל: של העובדים בוני המשקים ושל העומדים בראש עבודת ההתישבות מטעם התנועה הציונית – אשר עקיבא אטינגר וארתור רופין היו מהראשונים ורבי הפעלים שבהם.

עקיבא אטינגר לא רק מילא באמונה את התפקידים שהוטלו עליו מטעם התנועה הציונית, אלא גם תרם ממחשבתו ופעולתו להאדרת מפעל התישבות העובדים בראשות² תנועת העבודה, בהיותו הוא עצמו דבק בתנועה זו ונמנה עליה. עוד זמן רב לפני שקם המפעל הכספי העצמאי של ההסתדרות להתישבות בדמות “ניר”, הגה ויזם אטינגר את תכנית “חברת ההתישבות” ברשות העובדים והטיף לה.

לא כאן המקום לעמוד על זכויותיו של אטינגר בעצם פיתוח החקלאות לענפיה, בהישגים הגדולים שהנחיל לחקלאות בסיגול זני עצי פרי וגפנים באיקלום צמחים חדשים, בפיתוח משתלות, ביישוב הרים, ביעור, בפעולותיו המגוונות על שדה ההתישבות והחקלאות. עד לכך המפעל המשגשג ופורה. וכל מי שעמד קרוב לעבודתו של אטינגר ועבד במחיצתו – נהנה מנעימות אופיו, מנועם הליכותיו. איש רעים ושיחה היה. ללא מחיצה. בכל תקופות פעולתו היה חבר לאלה שאתם פעל. אהוב ומכובד.

ועל כן ראינו כולנו מתוך כאב את סילוקו של אטינגר מתוך מרכזי העשייה של עבודת ההתישבות והחקלאות בארץ בתקופת חייו האחרונה בעוד היה בכוחו לתת הרבה להתישבות ולהעניק לה מברכתו. ועל־כן מיוחד היה כאבנו עם הסתלקותו הפתאומית, בעודו מלא תכניות לפעולה ספרותית, שלה הקדיש רוב זמנו בתקופה האחרונה.

ינון שמו של עקיבא אטינגר בפנתיאון התפארת של מפעלי התישבות העובדים בארץ.

י“ד אדר תש”א

בימים ההם. בתקופה שקדמה למלחמה העולמית הראשונה ובזמן המלחמה, ואנו בארץ ציבור קטן, ורובו הגדול פועלים שכירים במושבות יהודה והגליל ובחוות המעטות, ומיעוטו הקטן במספר הקבוצות שהתקיימו אז. בעת ההיא והסתדרות עובדים כללית טרם היתה, ומוסדות פועלים – נער יספרם, וחברים־עסקנים אשר יקדישו עצמם לעניני הציבור – מתי מספר היו. בתקופת נעורים זו של תנועתנו בארץ היו הפועלים בבחינת משפחה גדולה אחת, שהיא אמנם נפוצה במקומות רבים ומרוחקים זה מזה, אך מלוכדת ודבוקה בתוכה. הכל ידעו והכירו איש את רעהו, והחברים־העסקנים מתוך המחנה יצאו ובתוכו חיו ועל חבר־המשפחה נמנו.

בימים ההם, בראשית העסקנות הציבורית של הפועלים, שקדמה ליסוד הסתדרות הפועלים החקלאים, נתפרסם לראשונה שמו של עסקן־הפועלים הצעיר, אשר בא עם קבוצת “האכר הצעיר” מאמריקה – אליעזר יפה. הוא אך הופיע – ובמרץ נעורים ובכוח רב החל את פעולתו בקרב הציבור, ולא ארכו הימים והוא תפס את מקומו בשורה הקדומה של תנועת הפועלים הצעירה, בהתמכרו לארגונו ודאגתו של ציבור הפועלים המרוכז בגליל.

באו ימי המלחמה העולמית, אשר מצאה את הישוב ואת ציבור הפועלים בתוכו – דל במספר וחלש באחיזתו הכלכלית ובכוחו היוצר, ונדרשו מאמצים יוצאים מגדר הרגיל כדי לקיים את הציבור הזה, להפיח בו רוח־חיים ובטחון בעצמו ולעשותו כוח בונה, אשר יעמוד על עמדותיו ביום צרה ומצוקה ויכין את הקרקע לבאות, עם פתיחת שערים והתפרצות זרם עליה גדול לארץ. אז נמצאו היחידים קרואי־הציבור, אשר לקחו את המכשלה הגדולה על שכמם והנחו את ציבור הפועלים דרך החתחתים הרבים, אף הכשירוהו לקראת יעודו, בהגיע ימי העליה וההתישבות והבניה הגדולים לאחר המלחמה. אחד היחידים האלה היה אליעזר יפה.

בימים ההם, וארץ־ישראל היתה מחולקת וקרועה לחלקיה, ורחוקה היתה ארץ הגליל מאחיותיה יהודה והשומרון. וימים רבים לא היה גם קשר ביניהן. ובכל חבל – הצרות והקושיים שלו, והבעיות שלו, והסכנות שלו, וגם – האישים שלו, אלה אשר ימי המצוקה העלום ונשאום וגילו את כוחם וברכתם לציבור. כה מצאה יהודה הפועלית את האישים שלה, שומרון – שהיתה קרועה מיהודה ורחוקה מהגליל¹ – את שלו² והגליל את שלו אך היו יחסי גומלין ביניהם, רוחניים ופסיכולוגיים. באורח נעלם נמשכו צנורות השפעה מהתם להכא, ומהכא להתם, ומבלי הידבר ומבלי קשר־ידיעות מספיק הוחלו ובוצעו בשלושת המחוזות הקרועים ביניהם פעולות ומפעלים דומים: קבלת עבודות ציבוריות להעסקת מחוסרי העבודה, הקמת מחסני הספקה – התחלה ל“משביר” – ראשית עזרה הדדית ועזרה רפואית (קופת חולים).

הרוח החיה בגליל היה אליעזר יפה, אך הד הפעולה התפשט הרחק מעבר לגבולות הגליל ושמו של אליעזר יפה, נישא גם בפי ציבור הפועלים ביהודה ובשומרון. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בציבורנו בימים ההם, אם כי רבים לא ידעוהו פנים.

בפעם הראשונה נפגשתי עם אליעזר יפה בגמר המלחמה ההיא בסוף 1918.

באויר בקעו ועלו צלילים של אביב חדש הבא על העולם ועלינו. הכל התנער לקראת התחדשות. וגם בציבור הפועלים המפורר והמפורד בזמן המלחמה, קמה התעוררות. אז, בימי הגדולות, התעוררו רבים לחרוג ממסגרת ההתבדלות המפלגתית, אשר חילקה את ציבור הפועלים הקטן בארץ והטביעה את חותמה על הציבוריות הפועלית גם בימי המלחמה. וביתר שאת – אחריה. אז צף הרעיון על הקמת “ועד מאוחד” – עוד בטרם בשל הזמן להקמת הסתדרות עובדים כללית אשר יכניס שיתוף בפעולה המדינית, ההתישבותית, התרבותית והארגונית של הפועלים. רבים מאנשי המפלגות והבלתי־מפלגתיים נתנו את ידם להקמת המוסד הזה, אשר ביחסי המפלגות היה זה מהדברים הבלתי־קלים.

באותו הזמן נזדמנתי לישיבה משותפת עם אליעזר יפה, שבא ממקוה־ישראל – מקום עבודתו בימים ההם. היתה זאת אחת הישיבות אשר עסקה בענין ה“ועד המאוחד” ובה השתתפו חברים משתי המפלגות ובלתי־מפלגתיים. בישיבה נתגלעו ניגודי־דברים בין ב"כ הזרמים, ואליעזר יפה דיבר קשות כלפי הזרמים האחרים שמחוץ למפלגתו. התרשמתי מאוד מהופעתו, ועד היום אראה אותו – את האיש הצעיר והנמרץ, בתלבשתו הפשוטה, בפניו הצנומים־המרוכזים ובמבטו החודר – עומד זועם ומדבר רתת. מאז נשאר רישומו עלי כאיש זועם.

לא אסתיעא מילתא – והועד המאוחד לא קם. וציבור הפועלים הוסיף לפעול במפורד, במסגרת שתי מפלגותיו, עד שקמה הסתדרות העובדים בכסלו תרפ"א.

מאז עברו שנים. במשך הזמן היו לי כמה וכמה הזדמנויות של פגישה עם אליעזר יפה, איש “מושב העובדים” ואיש נהלל אשר בידו את התרשמותי הראשונה על האיש. אך ביותר הכרתי אותו במשך התקופה של עבודתי אתו במחיצה אחת, משנבחר למרכז החקלאי בועידה השלישית (שבט תרפ"ו). במשך זמן ידוע עבד במרכז החקלאי בפועל, וכאן נוכחתי מה גדולה היתה טעותי בהגדרת אפיו מפגישתי הראשונה אתו. אינני יודע אם רבים הם בין אנשי מוסדות מרכזיים של ההסתדרות, אשר כה נוח וטוב היה לעבוד אתם ובמחיצתם, כמו עם אליעזר יפה, אז, במרכז החקלאי. היה איש נוח לבריות, חברי בהליכותיו ולבבי ביחסיו, ובלי משים משך את הסובבים לכבדו ולאהדו. כמה מלבב ונעים היה צחוקו, כטוב לבו עליו, יחד עם זה היה איש בעל אופי, היודע לעמוד על דעותיו, מבלי לפגוע בזולתו ומבלי לפגום בהרגשה הטובה אשר במחיצתו.

מהמרכז החקלאי פנה אליעזר ל“תנובה”. זה המוסד השיתופי הצעיר למכירת תוצרת המשקים – וכאן עברו עליו שנים של עבודה פוריה וגדולה לטיפוח המוסד ופיתוחו. בעבודת “תנובה” נתגלה ביותר כוחו וכשרון־המעשה שלו, ורב חלקו בבניינו של המוסד האדיר הזה. וכיצד ידע להשקיע במוסד־טיפוחיו לא רק מכוחו ואונו אלא גם מנשמתו – על כך תעידנה חוברות “אלומות”, כלי מבטא של “תנובה”, אשר ערך והוציא במשך שנים, כי זאת סגולתו וזו דרכו של האיש: בכל אשר פעל חילק מברכתו ומכוחו אשר ניחן בהם, ולא דללו אוצרותיו ימים רבים.

לפני כארבעה חדשים ביקרתיו בביתו יחד עם עוד חברים. נדהמתי למראהו. לפני ישב אדם זקן, תשוש, מעוטר זקן לבן, אך בהתעצם שיחת המסובים – הימים ימי אחרי מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בכפר־סבא – ראיתי שוב את העינים הידועות לי מאז של אליעזר יפה. הוא לקח חלק חי בשיחה – במבע עיניו, בארשת פניו, בתנועות גופו, אם כי נמנע ממנו להשמיע את דבריו. וגם בהיותו רחוק מבמת העשיה הציבורית – נשאר לבו ער ונפשו קשובה לתנועה, אשר לה הקדיש את מיטב ימי חייו.

אבד לתנועה אחד מגדולי בוניה ומדריכיה.

תשרי, תש"ג

מאוד היטיב עמנו שר האומה, כי מראשית תנועת התחיה של ישראל בארצו העמיד מתוכו כמה וכמה יחידי־סגולה, משכמם ומעלה גבוהים מרבים. איש איש בתפקיד־מידות שיעד לו הגורל זכה בפועל חייו להיות במניחי אבני היסוד לבנין ארץ־ישראל העברית החדשה. אישים אלה חוננו בלב יהודי גדול, ברוח עשוי לבלי חת, בלהט נפש ובאמונה גדולה, במעוף ובהעזה, במעין מרץ וברצון ברזל, ועל הכל – בגילוי כוח בלתי־רגיל במעשה, כל אלה הסגולות אשר בהתמזגן יחד עשו את בעליהן לגבורי־האומה, שקמו לנו בדורותינו.

אחד מאלה יהושע חנקין.

בעודו צעיר תפס מהו הדבר הראשוני המתנה את גורל כל המפעל, היסוד שעליו יישען כל הבנין – האדמה. ומאז הקדיש את כל חייו לגאולת אדמת ארץ־ישראל.

במשך כששים שנה עמד האיש על משמרתו זו ללא ליאות. יום יום, שנה שנה, בלי הפסק, פעל והפעיל, צירף שטח לשטח, עמק לעמק. הנוכל לתאר לנו, מה היו פני עבודתנו, פני הציונות המתגשמת – אילולא יהושע חנקין?

ספר תולדות חייו של יהושע חנקין – הוא ספר תולדות גאולת אדמת ארץ־ישראל לעם ישראל. ששים שנות עמל נתנו יבול רב. אכן, היבול היה יכול להיות מבורך הרבה יותר, אילו רצה עם ישראל, אילו התעוררו יהודים בזמן הנכון לכונן את חייהם בארץ־ישראל, או אילו השכילו לעמוד כראוי לימין הקרן־הקיימת. ולא מעט כאב וצער נפלו בחלקו של חנקין, נוכח קוצר היד לפעול במלוא היכולת, כאשר אפשרו התנאים האובייקטיביים, עוד בטרם יצא חוק הקרקעות הגזעי והאנטי־יהודי ואף לאחר כך.

אולם אם קמו לנו בארץ הזאת מאות ישובים עברים פורחים, אשר שינו את פני הארץ ושיוו לה דמות של יצירת בראשית ותרבות־חיים חדשה, שופעת כוחות־נעורים; אם הפך חלק גדול משממת הארץ לגן מצמיח חיים לעם רב – מעבודת חייו של חנקין לנו הדבר הזה. וזה שכרו הגדול ביותר. הוא לא ביקש לעצמו שכר אחר.

ומכאן – אהבתו לעובדים מיישבי “אדמותיו”, מייבשי הביצות וסוקלי האבנים. ומכאן – אהבתם הנאמנה ורגשם החם של כל העובדים־המתיישבים, וציבור הפועלים בכלל, אל האיש הזה, אשר משאת־נפש אחת הדריכה את מפעל חייהם, ואור אחד גדול, אור תחית העם, האיר את דרכם.

צרת עמו וחזון גאולתו – הם היו תוכן חייו עד זקנה ושיבה. כמכהן בקודש עמד על משמרתו שנים רבות ושירת את עמו במסירות אין קץ, באחריות מרובה ובכשרון מעשה גדול.

והעם ישיב אהבה לבחיר בניו. ובפנתיאון הכבוד שלנו יתנוסס לעולמים השם יהושע חנקין בין גיבורי־האומה.

ז' טבת תש"ו

נר נשמה ליהושע חנקין

בלב הגלבוע, במעלה ההר המתרומם מעל למעין חרוד, שם יסתופף יהושע חנקין במעונו אשר בחר לו למנוחת עולמים, הוא ורעיתו – אשר ארחה לחברה אתו בכל מפעל חייו – אולגה. לפני חצי שנה, ביום ט“ו כסלו תש”ו, נאסף האיש אל עמו, ולמחרתו הובא אל המקום הזה, מכלול יצירת חייו, ונאסף אל תוך עמק־החיים, אל אדמתו אשר אהב.

מדי יעבור איש־העמק בדרך החוצה את העמק ממערב למזרח וישא עין אל אחוזת־הקבר הזאת, המזדקרת בלבנונית בניינה וירק¹ צמחיה במעלה ההר, – יחוש: כאן ישכון־כבוד האיש אשר חלם חלום העמק הזה ואשר בעצם ידיו גאל אותו משממותו והצמיח עליו חיים, האיש אשר הודות לו קם ויהי עמק יזרעאל, עמק־העבודה רב־התפארת כיום הזה, המרהיב לכל מלוא־העין. ויתמלא אז הלב רגש אהבה ויקר לאיש המופלא הזה, אשר כה ידע להתוות את נתיב חייו בדרך הגשמת החזון הגדול של תחית העם בארצו, על ידי גאולת אדמת מולדת ישראל ובנינה מחדש בידי חלוציו.

דממה עוטפת את אדמת־הקודש הזו, הטומנת בקרבה את זה האיש, ממיטב בניה של האומה העברית המתחדשת, חולמי תקומתה ומגשימי חזונה. והדממה הזו – מה רבות תדבר אל הלב, מה תצית את הלבבות לאמונה וללהט של יצירה ומלחמה להמשך המפעל. מכאן – מקור אומץ וכוח לנוער בישראל, לא לשקוט ולא לנוח עד אשר יראה אור חזונם של לוחמים ומניחי־יסודות לממלכתיות ישראלית וקוממיות ישראל בארץ הזאת, ארצנו.

כה נשתזר יהושע חנקין, בבוא יומו, בעצם חייו ויצירתו של העמק כולו.

הנה קם דור חדש בארץ־ישראל, זקוף־קומה ואיתן גוף ונפש, ורוחו עשויה לבלי חת, והוא ברוך־יצירה ודרוך־מלחמה, וידו – עם העושים לגאולת־ישראל השלמה. הדור הזה ישא באהבה את זכר האיש יהושע חנקין וימשיך בעוז את מפעלו.

שנות תר“ע–תרע”ב. ואנחנו פועלים ב“יער הרצל” אשר בחולדה. בימים ההם עבדו רוב הפועלים היהודים בארץ, – כבר הגיעו לכמה וכמה מאות – במושבות יהודה והגליל, אך חלק ניכר מהם התרכז בחוות הלאומיות, אשר נוסדו זה מקרוב. בחוות אלה, בן־שמן וחולדה, התרכז החלק הפעיל והער ביותר. ישובי פועלים טרם היו אז.

בימים ההם, אם קצה נפש איש־העיר בחיי העיר הדלים ונפשו נכספה לאויר הכפר וסביבת פועלים – וקם והלך אל החוה הלאומית הצעירה, שם רבים מבני העליה השניה שמקרוב באו. בן־שמן וחולדה היו תל, אשר אורחים מן העיר – מורים, סופרים. תלמידים, פועלים – פנו אליו מדי פעם ופעם לארחו לחברה עם פועלי המקום; בשבת בעיקר.

אלינו לחולדה היה סר מדי פעם בפעם בין שאר אורחים, הסמינריסט הצעיר יצחק שפיגלמן מירושלים, בעל פנים מאירים וטובים. ברוח הטובה ששפעה ממנו ובשיחו – רכש את הלב. אהבנו אותו. אם כי התכונן לעבודת מורה, חש את עצמו כאחד מבני חבורת הפועלים. דמות טובה, קרובה מבהיקה אלינו מהימים הרחוקים ההם.

וכעבור שנים – בגן־שמואל. אך זה נסתיימה מלחמת־העולם. היינו נתוקים מהעולם, מתי־מעט בפינותינו השונות בארץ־ישראל. ברוך השם, עברנו את המבחן הקשה הזה ויצאנו בשלום – והלב שאף לרווחה. בימים ההם היה הלב פתוח ושואל לנתיבות עולמנו לקראת הימים הבאים. ואז באחד הימים הופיע מיודענו שפיגלמן. מירושלים בא, מבירת הארץ, מרכז הפעילות בזמן ההוא. והוא הרצה לפנינו וסיפר על כל הגדולות והנצורות אשר במאורעות הימים ההם ואת אשר הם מבשרים לנו. הימים ימי הצהרת בלפור והגדודים העברים בארץ. כמבשר היה לנו. דבריו הקולחים מלאי האמונה והעוז, ופניו הזוהרים – עד היום רשמם נשאר בלב. בלהט דבריו, בעוז־אמונתו, הדביק את שומעיו.

*

לא עברו ימים רבים – וראינו את שפיגלמן, הוא יציב, תופס מקום כבוד במרכז חיי התנועה. הלא הוא איש “הקונטרס”, אשר רכש את לב כולנו. ומאז לא זזה ידו ממיטב הביטוי של תנועתנו ב“קונטרס” וב“דבר”. והגדיל עשה – ב“דבר לילדים”.

שמור נשמור לו ליציב את חסד כל השנים הרבות האלה.

מלב מלא אהבה וכאב שפע עטו במשך חצי יובל שנים ומעלה, וברוב יכולת וכשרון הגישם לקהל הקוראים – החברים, גדולים וקטנים. ועל פני כול מרחפת דמותו האצילית – הזוהרת.

אהה, כי בלא־עת הלך מאתנו.

תמוז, תש"ז

בעצם סערת המלחמה, מלחמת היהודים בארצם, נלקח מאתנו יצחק לופבן, הלוחם האמיץ וברוך־הכשרון, אשר עשרות שנים עמד על המצפה, בשורות הקודמות של המלחמה והיצירה של תנועת הפועלים בארץ.

מעת בואו לארץ – ותנועת הפועלים אז בעצם התהוותה – הקדיש את עצמו לשרתה בכל נפשו ומאודו, ללוותה בכל נפתוליה, להדריכה ולהשפיע עליה מעושר נפשו ומסגולות רוחו. ללא ליאות הערה את כוחו במערכה של הדור המגשים את הציונות.

כמכהן בקודש היה במשך שלושים שנה ומעלה, המבקר במערכת “הפועל הצעיר”, יכול היה לראות יום־יום את יצחק לופבן יושב אל שולחנו וכותב מתוך התרכזות גדולה, כשהוא מתנועע בחצי גופו מעל היריעה שלפניו, כאשר יתנועע התורני השקוע בתלמודו. אז ידע המבקר: כאן יושב אחד המעצבים את דעת הציבור ודמות הציבור, אשר האחריות הגדולה והנאמנה לכהונת־קודש זו קורנת מפניו ומכל ישותו בשעת כתיבתו. יום־יום, שבוע־שבוע, – במשך שנים רבות.

מרוכז ורציני היה תמיד, שוקט ועצור. אך סוער ועז היה בפנימיותו. הוא חי את חיי התנועה והמפעל במלוא עצמתם ובמאמריו השתקפו מלוא חיי התנועה. פעם בנחת, דבריו נשמעים, ופעם – בסערה, בתעצומות. בתוכחה. פעם – ברכה על הטוב, ברכת היצירה והעליה במעלה, ופעם – מלחמה בשער. אין דבר בחיי התנועה, הארץ, הישוב, הציונות, העם, אשר לא יעבור כּוּר ההבחנה והשיפוט של הדבּר הנאמן ועטו השנון והעז.

י. לופבן היה מסופרי התנועה המובהקים, מהפובליציסטים הגדולים ביותר שקמו לה לתנועתנו. עם זאת – דמות מוסרית בהלך מחשבתו ודרך חייו. ישר־דרך וטהור־מצפון בכל כתיבתו, אף בדברי־פולמוס חריפים עם יריבים בתנועה ומחוצה לה.

מקום כבוד ללופבן בספרות העבודה שלנו גם בסגנונו המיוחד, העשיר, רחב־הדעת ואמנות־הביטוי. מאמר של י. לופבן – הרי זו מלאכת מחשבת, הממזגת דיוק שבביטוי ועושר לשון. והקורא היה קורא את מאמריו לא רק בענין, אלא גם בהנאה.

יצחק לופבן נמנה כל חייו עם עדת החלוצים: במעדרו – זה עטו – עדר בלי הרף וללא־ליאות שלושים שנה ומעלה, אף נטע והצמיח נטעי־נעמנים אשר נתנו פרי הילולים. והיה נאמן כל חייו עם העודרים בשדה והעובדים בסדנה וכל אלה הבונים בעמל כפיהם את המסד לבית ישראל ולעצמאות ישראל. אף היה להם לפה.

שלושים שנה עמד על הבמה האחת. ולא סר, וצעד בטוחות, ועשה את חייו קודש לעמו ולתנועתו.

תשרי, תש"ט

א. ראשיתו

זמן קצר אחרי יסוד הסתדרות הפועלים החקלאים המאוחדת (טבת תרפ"א) ביקרתי בקבוצת תל־צור, היא אחת הקבוצות מיצירי העליה השלישית, אשר פרצה כזרם כביר לארץ והתפשטה על פני מרכזים רבים של עבודות־הכשרה והתחלות־להתישבות, שוקקי חיים ועוז נעורים. קבוצת תל־צור, בת 25 איש, היתה משיירי קבוצת־העולים הגדולה, אשר התרכזה בשנת תר“פ במקום זה – שנקרא “אום־אל־עלק”, דרומית מערבית לזכרון־יעקב, לעבודת ייבוש ביצות וסלילת כביש זכרון־יעקב–שוני, ברשות פקידות פיק”א, ובהצטמצם העבודה התפזרו רוב הפועלים ונשארה הקבוצה הזאת במטרה של התישבות במקום.

בין החוזרים מעבודת יומם בשדה נראה אחד צעיר גבוה, אשר משך את תשומת־הלב בארשת פניו ובהליכותיו, ומיד נתגלה שזה הוא ראש המדברים והעושים בקבוצה, צבי לופט.

הדבר הראשון אשר טבע רישומו בלב האיש מחדש בא – התנאים הזעומים בהם פועלים האנשים האלה, ההסתפקות במועט בשיכון, באוכל ובלבוש, אשר לא היתה חזיון בלתי נפרץ במרכזים חלוציים אחרים באותם הימים, ימי הסתערות והעזה. תנאי הקרקע בין ההרים, אשר סוקל קמעה קמעה והוכשר בחלקות לעיבוד, והישענותם אך על ההכנסות מעבודה שכירה והלואות קטנות מפיק"א וההנהלה הציונית – הטילו עליהם מראש חיי צמצום חמור. אך האנשים לא התאוננו על כך וכל דאגתם היתה – איך לפתח את ההתחלה המשקית, להשיג תוספת של אדמה מוכשרה לעיבוד ולהגיע לבנין ישוב חקלאי בר־קיום.

כל הערב עבר בשיחת חברים על שאלות המקום ועתידו, וראש המדברים הוא, כמובן, לופט. אכן, אחרי שיחה כזאת מוכרח היה גם האיש מחדש בא להתחיל להאמין, – שיעלה בידי החלוצים האלה להגשים את שאיפתם. כה גדול היה הניגוד בין העוני של המקום וחיי האנשים לבין דבריהם החוצבים אש אמונה ורצון.

ויתכן שהיה עולה בידי האנשים להגיע להגשמת חזונם, על אף כל הקשיים בדרכם במקום הזה, אילולא יצאה הגזירה בשלהי תרפ“ג מלפני פקידות פיק”א, בעלת האדמה, לפנות את המקום הזה – ונקודת תל־צור בטלה.

ב. במרכז החקלאי

מאביב תרפ"ג פועל צבי לופט כחבר המרכז החקלאי. במשך השנים הרבות שעשה במוסד הזה נתן את חלקו הנכבד בעיצוב פני המוסד ופני הסתדרות הפועלים החקלאים כולה.

היה זה באותן השנים, בהן חרג ארגון־פועלים כללי וראשון זה – ההסתדרות החקלאית – מגבולותיו הצרים, מתחומי ימי בראשית, והפליג אל תנופה חדשה בהתישבות ובמפעל הפועל במושבה, עם פרוץ זרמי העליה החדשה בתחילת שנות השלושים. הממדים החדשים בהתישבות העובדים, למן עליות העמק בתרפ"ב והפעולה המחודשת והמוגברת של הפועל במושבה – שוב לא יכלו להסתפק במנגנון הקיים ובשיטת־העבודה הקיימות, אשר חותם הפרימיטיביות והראשוניות היה טבוע עליהן, ונדרשה התאמת הכלים ודרך העבודה לצרכי הזמן.

במגמה זו הופעל המרכז החקלאי עם הרחבתו לאחר הועידה החקלאית השניה, בשבט תרפ"ג, ובתוכו צבי לופט. לא ארכו הימים ובמרכז החקלאי ניכרה השפעתו של הכוח הצעיר והאינטלקטואלי הזה. אם נקבעה חלוקת־עבודה מסודרת בין החברים העובדים בפועל במרכז החקלאי, עם הסתעפות הענינים בתוכו; אם שוכללה עבודת המנגנון הטכני של המוסד, אשר גופי־חיים רבים וחשובים היו תלויים בעבודתם, ואם שופרו סדרי עבודת המוסד בכלל – ללופט יד בזה. הוא היה הרוח החיה, כוח רענן ודינמי בתוך המרכז החקלאי.

אף נתברך בסגולה אחת יקרה – ברוח החברוּת הכּנה הטבועה באישיותו. ביחסיו עם חבריו־בעבודה ועם כל שבאו במגע אתו שפעה הרוח הטובה, החברית, אשר לא הועמה גם בימים של ויכוחי מפלגות וחילוקי־דעות מפלגתיים. היה טוב לעבוד במחיצתו.

אין ספק שעוד צפונות היו עתידות ללופט בעבודת ההסתדרות החקלאית. רק המשטר הקפדני של זרמים, אשר השתרר במוסד הזה – כבמוסדות אחרים, הוא שגרם לכך, כי ניתן ללופט לעזוב את עבודתו במרכז החקלאי בתרצ"ז. ואת כוחו נתן לתפקידים אחרים בהסתדרות.

רב הכאב על לכתו בלא־עת של האדם היקר והחבר הטוב.

כ“ב ניסן, תש”ט