חלק ראשון

 

פתיחה לספר: השאלה המינית מאת המתרגם    🔗

רק בזמן האחרון עמדו בחוגים ידועים של המורים בא"י, מן המתקדמים ביותר, על הצורך להכניס את השאלה המינית אל חוג הבעיות הפדגוגיות. כעת אין כמדומני איש, בין אלה אשר השתחררו מן הדעות הקדומות והאמונות התפלות, אשר לא יודה כי טוב להסביר לנוער שלנו את השאלה המינית מבחינה פזיולוגית ופסיכולוגית, צבורית ומוסרית, כדי שלא יהא שואב את ידיעותיו על השאלה המעסיקה אותו ממקורות דלוחים או שלא יהא מגשש בחשכת הבערות והספקות.

על כן שמח כותב הטורים האלה לקבל על עצמו את העבודה אשר הציעה לפניו הוצאת “מצפה” ולתרגם לעברית את הספר הקלסי, שנכתב בשאלה הנ“ל על־ידי הפרופ. א. פורֶל, המתרגם מאמין, שהוא נעשה ע”י עבודתו זו שותף עם בעלי “מצפה” במפעל חנוכי טוב ומועיל, אשר יביא ברכה גם לנוער גם להורים ולמחנכים.

התרגום נעשה על פי המהדורה העממית של הספר שיצאה בגרמנית ועל פי המהדורה החמישית של התרגום הצרפתי. בהביאו בחשבון את מדת השכלתו של הקורא העברי הרגיל, הוסיף המתרגם על פי המהדורה הצרפתית המלאה מה שגרע המחבר במהדורה העממית, והוציא, על פי המהדורה האחרונה, את המקומות שבהם נכנס המחבר במהדורה הצרפתית לפרטים ולדיוקים מדעיים, ושעלולים לפי דעת המתרגם להכביד על הקורא הבינוני שלנו.

המתרגם שתמש במונחים המדעיים שנתקבלו בספרותנו. רבים מהם נתחדשו על ידי הד"ר י. אפשטין ואחרים. הואיל וקנו זכות אורח בספרותנו, לא היה מן הצורך להזכיר את שמות מחדשיהם (חוץ ממקומות בודדים, שנזכר בהם שמו של הד"ר י. אפשטין).

המילים הלועזיות המקובלות בכל השפות האירופיות או ברובן (ציביליזציה, אימוציה ועוד), או המונחים המקצועיים שנתקבלו בכל השפות, לא תורגמו לעברית. חזקה על קורא המצוי אצל ספרים עיוניים, שידע פירושן של מלות כמו אטאויסמוס, פאתולוגיה וכיוצא בהן ובכל זאת, ליתר בטחון, נֵתנו לרבות מהן באורים או תרגומים בסוגרים. ההערות המּבארות של המתרגם נִתנו על ידיו בגוף הספר או בּשולי הגליון, בלא חתימתו.

ד"ר א. בר־נתן. ¹

 

פתיחה לספר: השאלה המינית מאת המחבר    🔗

מטרתי היא לחקור את השאלה המינית מכל צדדיה המדעיים, האתנולוגיים, הפאתולוגיים, הצבוריים, ולבקש את הפתרון המעשי והטוב ביותר לבעיות הקשורות בה. בספרים שנכתבו בענין זה ממלאה, לצערנו, האירוטיות תפקיד חשוב, ובקושי יכול המחבר להסיח ממנה את הדעת, משום שלא מדעתו היא משתקפת במחשבתו, הואיל וכל רגש מעַוֵּת פחות או יותר את המשפט הנכון, – מחויבה הבקורת המדעית, כדי שתוכל לעמוד בדיקנותה ובלי משוא־פנים, להמנע מן האירוטיות. אנו נשתדל איפוא, עד כמה שהדבר יהא באפשרותנו, להשתחרר ממנה בעבודה זו.

השאלה המינית היא בעלת חשיבות עיקרית לגבי האנושיות, שאשרה והצלחתה לעתיד לבוא תלויים ברובם בפתרון הטוב ביותר שינתן לבעיה חשובה זו. בבואי לדון בענין כה דק, אשתדל להמנע מכל קטנות־מוח ודעות מוקדמות. לא אביא ציטטות מעיפות, ולא אשתמש במונחים טכניים אלא בשעה שהם מן ההכרח, מפני שבספר זה הם עלולים לפגום ולהפריע להשקפה כללית ומקיפה. מכל מקום אשתדל לבאר אותם המונחים שיהיו בעיני טעונים באור.

דעותי על השאלה המינית בנויות מצד אחד על חקירותי המדעיות במוח האדם, בפסיכולוגיה ובביאולוגיה של בעלי החיים, ומצד שני על נסיונותי הפרטיים המרובים, בתור רופא לחולי־הרוח, שעסק ברוח האדם הנורמלית ובהיגינה הסוציאלית באותה המדה שעסק ברוח הפאתולוגית. יחד עם זאת הייתי מוכרח להסתייע בספרו היסודי של וֶסטֶרמארק ולהביא את סכום דעותיו בנוגע למקצוע האתנולוגיה, שהוא זר לי. ובפסיכו־פאתולוגיה המינית הלכתי בעקבות המיון של קראפט־איבינג.

השאלה המינית היא מסובכת מאד, ולא יעלה על הדעת למצוא לה פתרון פשוט כמו לשאלת השכרוּת, העבדות, ענויי־הגוף, וכו'. אלו האחרונות נפתרות במלה אחת: לבטל; לבטל את העבדות ואת ענויי הגוף; לבטל את השמוש במשקאות חריפים בתוך מזונותינו, מפני שהשאלות הללו דנות בנגעים שפשו בחברה האנושית באופן מלאכותי, נגעים שמצוה לבער אחריהם. בטולן יש בו שכר ואין בו נזק, משום שאינן כרוכות בתנאי הקיום האנושי הנורמליים; יתר על כן, הן מסַכנות אותו. מה שאינו כן ברגשות ובאינסטינקט המיניים; שרשיהם של אלה נעוצים בעצם החיים גופם, הם קשורים קשר פנימי אל האנושיות וטעונים טפול אחר לגמרי. החברה האנושית כִּוְנה אותם בדרכים נלוזים ומזיקים. מן ההכרח הוא להטותם מן הדרכים האלה כדי להשקיט ולסדר את שטפם על ידי סכרים ותעלות.

המושכל היסודי והראשון של השאלה המינית הוא זה: המטרה הקבועה בכל תפקיד מיני אצל האדם ואצל בעל־החי, לרבות האהבה המינית, היא הפריה והרביה של המין (האנושי או של בעל החי), ולפיכך צריכים לדון בשאלה הזאת מבחינת מדעי הטבע, הפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. לא פעם אחת כבר נהגו לעשות כך ברגיל, במחקרים מדעיים, שטפלו רק בצד אחד של השאלה או להיפך באופן שטחי ולפעמים קרובות בקלות־דעת.

לשם אשרו חייב המין האנושי לשאוף לרביה באופן כזה, שתשתבחנה כל סגולותיו הפנימיות והרוחניות של האדם, הן מבחינת הבריאות והכח הגופני והן מבחינת הרגש, השכל, הרצון, הדמיון היוצר, אהבת העבודה, חדות החיים ורגש הסולידריות הצבורית. כל נסיון לפתור את השאלה המינית מחויב איפוא להתכוין אל העתיד ואל שלום צאצאינו.

כל הרוצה לעבוד באמת ובלב תמים לשם התקונים המיניים חייב להתגבר על כל פְניה פרטית. אולם הואיל וכל אדם הוא חלש מאד מטבעו כשם שגם דעתו קצרה, ובֻיחוד בענין שאנו דנים בו, הרי מן ההכרח הוא, אם אין ברצוננו להגרר אחרי משאות־שוא, לסגל את המטרה היסודית של ההזדוגות המינית אל שלומו ואל שמחתו, ואפילו אל חולשותיו הטבעיות של האדם.

בסגוּל רצוי זה מונח כל הקושי העיקרי של השאלה; וקושי זה אוֹכף עלינו להסיח את הדעת מכל הדעות המוקדמות, המסורות וההתחסדות היתרה. רצוני לנסות לעשות זאת.

מבחינה נעלה הרי החיים המיניים הם גם יפים וגם טובים. המֵביש והבזוי שבהם הוא הזוהמה והשפלות שהכניסו לתוכם יצרי האיגואיסם הגסים והאולת בת־בריתה של הבערות, הסקרנות האירוטית והאמונות המיסטיות הטפלות, יחד עם ההרעלות הנַרקוטיות הצבוריות והאנומאליות של המוחין.

אנו מחלקים את החומר שלנו לי“ט פרקים. הפרקים א’–ז' עוסקים בתולדות־הטבע ובפסיכולוגיה של החיים המיניים, הפרק ח' עוסק בפאתולוגיה שלהם, והפרקים ט’–י”ט – בתפקידם הצבורי, ר"ל, ביחס שבינם ובין מקצועות שונים שבחיינו הצבוריים.

 

פרק ראשון רְבית² היצורים החיים    🔗

חוק כללי הוא בחיים האורגאניים, שכל יצור חי יעבור דרך של התפתחות ידועה, הנקראת חיי האינדיבידואום ומסתיימת במות, ר"ל, בהפסד החלק הגדול ביותר של ישותו. היצור נהפך אז שוב לחומר דומם. רק חלקים קטנים ממנו, התאים המיניים, הם הממשיכים את החיים בתנאים ידועים.

התאים. – הפרוטופלאסמה. – הגרעין. – מקובלת הדעה, שמכל צורות־החיים התא הוא היסוד הפשוט ביותר והמסוגל לחיות. אצל האורגאניסמים הנמוכים ביותר מהוה היסוד הזה את כל ישותו של האינדיבידום. אין ספק שהתא גופא יש בו כבר מן המאורגן באופן נעלה. הוא מרכב מיסודות קטנים עד לאין שעור, השונים זה מזה בערכם ובאיכותם ומהוים את חומר התא, או כפי שקוראים אותו: הפרוֹטוֹפלאסמה.

היסוד הקבוע והיחידי של החיים הוא התא. התא מרכב מפרוטפלאסמה תאית המכילה גרעין עגול, אשר החומר שלו נקרא נוקליאופלאסמה. הגרעין הוא החלק החשוב ביותר של התא וממנו תוצאות לחייו.

התפלגות התאים. – היצורים הנמוכים ביותר, החדתאיים, וכן כל תא ותא של יצור עליון רבתאים, ר"ל, המחובר מתאים רבים, רבים על־ידי התפלגות והתחלקות. כל תא הוא תולדת תא אחר בדרך זו: תא אחד נחצה באמצעיתו לשנים, והוא הדין בגרעין; באופן כזה הוא נחלק לשני תאים, שהולכים וגדלים שוב מתוך שהם סופגים לאט לאט את המיצים המזינים של החומר המקיף אותם. מת או נפסד התא, הוה אומר שמת היצור כלו אם הוא חדתאי. אלא שעל פי הרוב הוא מקדים ומתרבה לפני הפסדו.

כאן אנו מוצאים כבר את העובדה המיוחדה והעיקרית של ההזדוגות, ר“ל, שמזמן לזמן תא אחד חודר לתוך השני והם מתמזגים יחד, והתמזגות זו גורמת להתהוותם של תאים יותר חזקים ויותר מסוגלים לרְבות. מעובדה זו המצויה אצל כל יצור חי, לרבות האדם, אנו למדים, שאין החיים יכולים להמשך אלא שמזמן לזמן באים יסודות שונים, ר”ל, שהיו נתונים להשפעות שונות, ומצטרפים יחד. אם מפריעים להצטרפות זו, ונותנים ליצורים חיים ידועים להמשיך בלי הפסק את קיומם על־ידי התפלגות ונביטה, הרי הם הולכים ונחלשים יותר ויותר ומתנונים, עד שבאה כליה על כל משפחתם.

יש מן הצורך לבאר כאן את החקירות המדעיות החדשות בנוגע לדרכי ההתפלגות של התאים, עד כמה שהן ידועות לנו, מפני שהן קשורות קשר אמיץ עם דרכי ההפראה. גרעינו של תא רגיל צורתו כעין שלפוחית פחות או יותר עגולה. אפני הצביעה המשוכללים הוכיחו, שהגרעין מכיל גופיפים עגלגלים, ומלבד זאת קרום הגרעין מחובר לרשת דקה מאד, העוברת דרך כל החומר של הגרעין. התוכן הנוזלי של הגרעין ממלא את החורים שבין לולאות הארג הזה, הנִתן להצָבע בנקל על־ידי חמרי־צבע ידועים, ועל כן הוא נקרא כרומַאטין. את אופן ההתפלגות הזאת של התאים המפותחים בעלי הגרעינים קוראים מִיטוֹזה (mitose) ההתפלגות הזאת תחילתה בגרעין (ראה לוח 1) ³. ציור א' מראה את התא עד שחלה בו ההתפלגות. בתוך הפרוטופלאסמה מתהוה אצל הגרעין (c) גופיף קטן הנקרא צנטרוסומה (גופיף מרכזי). ב־b אנו רואים את הגרעין עצמו. כשהתא מתחיל מתפלג, מתכוצות לולאות רשת הכרומַאטין, והגופיף המרכזי (הצנטרוסומה) נחצה לשנים (ציור ב'). כרגע אחר כך מתאחדים חלקי הכורמאטין לבדידים⁴ מתפתלים ( שקוראים אותם כרומוסומים), שכמוּתם משתנה לפי סוגי בעלי החיים השונים, אבל היא קבועה אצל כל סוג וסוג של החי והצומח. בו־בזמן מתרחקים שני הגופפים הקטנים (צנטרוסומות) זה מזה, משני צדי הגרעין. הבדידים הפתלתולים (הכרוֹמוֹסוֹמים) נעשים קצרים ועבים יותר, בשעה שהגרעין התאי מתמסמס ונבלע לגמרי בתוך הפרוטופלאסמה, וקרומו נעלם (ציור ג').

מיד אחר כך מתישרים ומסתדרים הקוים הפתלתולים בשורה, עפ"י הקוטר (דיאמֶטר) הגדול ביותר של התא, ומפרידים בין שני הגופיפים המרכזיים (הצנטרוסומות); כל אחד מהכרומוסומים נחלק אז לשני חצאים מקבילים ודומים בעביָם.

חוץ מזה מקיף כל אחד משני הכורמוסומים את עצמו בקוים כעין כוכבים. אחדים מקוי־הכוכבים הללו מתמתחים כלפי הכורמוסום, נאחזים באחד מקצותיו ומושכים אותו אל הגופיף המרכזי המקביל. באופן כזה מתכנסים מסביב לכל גופיף מרכזי כרומוסומים באותה הכמות שהיו לתא־האב גופא. בו־בזמן מתרחב התא, ובפרוטופלאסמה שלו מתהוה פחֶתת משני קצוי הקוטר האמצעי שנתגלה בכרומוסוּמית. הקוים המקיפים את הגופיפים המרכזיים (צנטרוסומות) נעלמים, והתא נחצה לשני חצאים, וכל חצי מכיל קבוצה אחת של כורמוסומים (ציור ג'), הפחֶתֶת שמשני קצות הקוטר הולכת ומגדלת, באופן שמתהוה מחיצה העוברת באמצע הפרוטופלאסמה. הכורמוסומים מתמסמסים אחר כך ונהפכים מחדש לאותה רשת הכרומאטין של הגרעין, שראינו מקודם, ואז יש לפנינו שני תאים, עם גרעין וגופיף מרכזי כל אחד, כמו התא־האב (ציור ד').

אלה תולדות הרביה בכל תאי החי והצומח. אצל היצורים החדתאיים הפשוטים ביותר, חלוקת התא לשנים היא הדרך היחידה לרְבות. באורגאניסמים מרכבים, בצמחים ובעלי־חיים עליונים, מתחלק כל תא באופן שתארנו לעיל, גם במשך התקופה העֻבּרית ולפעמים גם אחר כך, בימי התפתחותו של כל אבר מאברי האורגאניסם. עובדה זו משמשת לנו ראיה חותכת לקשר הפנימי שיש בין כל היצורים החיים. העובדה המצוינה ביותר היא החִלוק המדויק מאד של הכרומוסומים לשני חצאים; חלוק זה מראה על המטרה לחַלק חלק כחלק את החומר שלהם באורגאניסם כולו.

הרביה על ידי נביטה. – רבית בתולים. – בממשלת הצומח והחי, היצורים העליונים הולכים ונעשים, כידוע, מסובכים יותר ויותר. אינם קימים על תא אחד בלבד, כי אם על מספר גדול של תאים, שמצטרפים ומתלכדים לדבר אחד שלם, ולפי המטרות שלהם מקבלים כל חלקי התא צורות ואיכויות כימיות שונות. באופן כזה מעוּצבים בעולם הצומח: העלים, הפרחים, הנצנים, הענפים, הגזעים, הקליפות וכו‘, ובעולם החי: העור, המעים, הבלוטים, הדם, השרירים, העצבים, המוח אברי־החושים וכו’. למרות התרכובת העליונה של אורגאניסמים שונים, אנו מוצאים אצלם לפעמים קרובות את הסגולה לרְבות על ידי ההתפלגות או על ידי הנביטה. אצל בעלי־חיים או צמחים ידועים, קבוצות של תאים צומחות ונעשות נצנים, שנפרדים אחר כך מהגוף ומהוים יצור חי חדש; כך אצל הפוליפוסים ואצל צמחי־הבצלים, הנמלים והדבורים שלא הפראו יכולות להטיל ביצים שמהן יוצאים יצורים חיים ומָשלמים על־ידי פַּרְתֵּינוֹגֶנֶסיס (רבית־בתולים). אבל היצורים האלה מתנונים וכלים, אם הם רבים רק על ידי הפרתינוגנסיס או הנביטה במשך דורות אחדים.

אצל היצורים העליונים, ר"ל, אצל בעלי־חוט־השדרה ואצל האדם, אין רביה בלי הזדוגות; ויחד עם זה מן הנמנע אצלם החזיון של רבית־בתולים. חקירותינו עד עכשיו הביאונו לידי מסקנה, שבכל סוגי החי והצומח אין החיים יכולים להמשיך זמן רב את קיומם בלי רביה מינית או הזדוגות. הזדוגות זו מהי?

הבלוטים המיניים. – העֻבּר. – קודם כל יש מן הצורך להעיר על עובדה כללית אחת. כל כמה שאורגאניסם מרכב, הריהו תמיד בעל אבר מיוחד, שתאיו, העשויים כלם בצורה אחת, מיועדים לרביה וביתר יחוד משמשים להזדוגות. תאי האברים האלה נקראים בלוטים מיניים, סגולתם לִרְבוֹת (על ידי התחברות, ולפעמים, לזמן קצר, גם שלא על ידי התחברות) כשהם מופקים, בתנאים ידועים, מתוך הגוף, באופן שהם מוסיפים ויוצרים מחדש יצור חי שוה כמעט בצורתו עם זה שמתוכו יצאו (ר"ל טפוס הסוג). אפשר איפוא לומר, יחד עם ויסמאן, שמבחינה פילוסופית, ממשיכים התאים המיניים הללו את חיי אבותיהם, באופן שהמות אינו הורס הרס ממש אלא חלק מן האינדיבידוּאום, אותו חלק שעשוי בעיקר לשמש מטרות ידועות המיוחדות לקיום הפרט. כל פרט ממשיך קיומו בחיי צאצאיו.

עד שהתא המיני נעשה לאינדיבידואום רבתאי, הריהו נחלק למספר גדול של תאים הנקראים תאי־עֻבּר, שהולכים ומתבדלים לקבוצות, והקבוצות נעשות אחר כך לאברים שונים של הגוף. קוראים תקופת־ עֻבּר לתקופה שבה מתפתח התא המיני לאינדיבידואום גמור. במשך התקופה הזאת עוברים על הפרט חלופי צורה נפלאים מאד. במקרים ידועים מתהוה אפילו יצור חי, שנראה כגמור ושלם בצלמו, בצורת חייו, חי לפעמים שנים אחדות, עד שסוף סוף הוא משתנה ומקבל צורת אינדיבידואום בעל מין שונה לגמרי. כך מתוך ביצת פרפר יוצא בתחילה זַחַל שחי וגדֵל הרבה זמן ואחר כך נהפך לגולם, ורק לבסוף יוצא הפרפר. הזחל והגולם שייכים לתוקפת־ העֻבּר. בתקופה זו מחליף כל בעל־חי באופן כללי ומקוצר צורות, הדומות פחות או יותר לאלו שבהן עברו אבות אבותיו. הזחל, למשל, דומה לתולעת שהיא אם כל הרמשים (הֶקֶל קרא לזאת החוק הביאוֹגֶנֶטי היסודי). לא כאן המקום לעמוד בפרוטרוט על חזיונות זואולוגיים, ואנו מסתפקים בהערות הכלליות האלה.

התאים המיניים. – האנדרוגינוס. – אנו נגשים אל שאלת ההזדוגות. כדי שלא לסבך את הענין, אנו דולגים על הצמחים ונדבר על בעה“ח בלבד. אצל בעה”ח רבי־התאים אנו רואים שפעמים בו־באינדיבידואום ופעמים באינדיבידואומים שונים מתפתחות שתי קבוצות של התאים המיניים השונים, שמהוות את בלוטי מין הזכר ומין הנקבה. כששני בלוטי המין מתהוים בגוף אחד, אומרים שבעה“ח הוא אנדרוגינוס. כשהם מתפתחים בשני אינידבידואומים שונים, מדברים עליהם כעל זכר ונקבה. החלזון, למשל, הוא אנדרוגינוס. יש מלבד זאת בע”ח נמוכים רבי־תאים שמחליפים על־ידי נביטה, אלא שלפעמים הם באים גם לידי הזדוגות. אנו לא נעסוק גם בבעה"ח הללו, מפני שאינם נוגעים באופן ישר אל עניננו.

תאי מין הזכר – הביצה. – אצל בעה“ח העליונים, לרבות האדרוגינוסים, תאי מין הזכר (ספירמאטוֹזוֹאוֹן = הזרע) הם בעלי תנועה. הפרוטופלאסמה שלהם מתכוצת, וצורותיה שונות לפי סוגי בעה”ח. אצל האדם ואצל היונקים, הם דומים לזחלי צפרדעים זעירים עד מאד. זנבם הוא גם כן בעל תנועה כזנבות הראשָנים שבאגמים. התא המיני של הנקבה הוא, להיפך, נטול־תנועה וגדול הרבה מתא הזכר־ ההזדוגות נעשית על ידי כך, שתא הזכר עובר באיזו דרך מיכנית שהיא – הרבה דרכים לטבע – אל תא הנקבה שנקרא ביצה ונכנס לתוך הפרוטופלאסמה שלה. בו־ברגע נקרש השטח העליון של הביצה וחוסם את הדרך לספירמאטוזואון שני שיכנס לתוכה.

הביצה, או תא הנקבה,והספירמאטוזואון, או תא הזכר, שניהם עשויים מפרוטופלאסמה בעלת גרעין. אלא שבשעה שלתא הזכר אך גרעין קטן ומעט מאד פרוטופלאסמה, גרעין הביצה הוא גדול וכמות הפרוטופלאסמה שלה היא רבה מאד. אצל סוגי בע"ח ידועים צומחת הפרוטופלאסמה של הביצה בתוך גוף האם עד כדי כמות מרובה, כדי להכין אוצר רב של חלמון לתזונת העֻבָּר במשך ימי תקופתו הארוכה. כך הוא אצל הצפרים. תופעות ההתחברות התבררו והתלבנו הודות לחקירות וואן בֵּינֵדֶן וא. הֶרטוִיג.

כניסת הזרע אל הביצה. – אצל כל בעה“ח העליונים אין תאי הנקבה, או תאי הביצה, מסוגלים לרְבות עד כדי ללדת יצור חדש, אלא במקרים יוצאים מן הכלל על־ידי פַּרתֵינוגנסיס (רבית בתולים). יש בהם מעט מאד כרוֹמאטין ובלי שום צנטרוֹסומה והם מתנונים ונפסדים אם אינם מזדוגים. תא־הזכר הקטן, העני בפרוטופלאסמה, שָט בזנב הראשן שלו אל תא הביצה של הנקבה. הקרום הנזכר לעיל, שנקרש על שטח הביצה בשעה שתא הזרע נכנס אל תוך תא הביצה, מהוה את קרום החלמון. בציור י”א אנו רואים את תא הביצה (A) עם קרום חלמונה ועם גרעינה. b מראה את הפרוטופלאסמה של תא הביצה או של החלמון, a– את קרום החלמון, d – את תא הזכר שזה עתה חדר לשם. באותה שעה זנב הפרוטופלאסמה שלו עשה את שליחותו והריהו נושר מהרה ונעלם. אצל e. f. ו־g מופיע תא זכרי שני באיחור זמן (g מסמן את זנבו). תא זכרי זה כמובן הולך לאבוד. והנה כלפי ראשו של התא הזכרי (הספירמַטוֹזוֹאוֹן) שנכנס פנימה מופיעה צנטרו­ֹסוֹמה, שהובאה מאוצר־הפרוטופלאסמה הקטן שלו אל תוך הפרוטופלאסמה של הביצה, וממנה יוצאים קוים כמו בשעת ההתפלגות של התא. בו־בזמן נוזל מתוך הפרוטופלאסמה של הביצה נוזל־גרעיני מסביב לכרומאטין של הספירמטוזואון (תא־הזכר), כשהגרעין גופא של הביצה נשאר עומד במקומו בלי כל שנוי שהוא. גרעין תא הזרע מתחיל, להיפך, לגדול במהירות. הוא מתחלק בתחילה לכרומוסומים בכמות של חצי ממה שמכיל התא של אותו סוג בעה“ח, ומתחיל צומח על חשבון קרום החלמון של הביצה; יש לומר שהוא בולע אותו. באותו זמן נחלקת הצנטרוסומה לשתים, שהולכות ומתקרבות לאט לאט אל ההיקף של הביצה, כמו בשעת התפלגות התא, בעוד שהכרומאטין של הכורמוסומים אשר לתא־הזרע מתמסמס ונעשה רשת. הגרעין שהתהוה ע”י תא־הזרע הולך הלוך וגדול, עד שמגיע למדתה ולצורתה של הביצה.

ורק אז מתחילה פעולת גרעין הביצה, יחד עם הפעולה החדשה שמתחיל בה גם גרעין תא־הזרע. קודם לכן סלק גרעין הביצה חלק מהכרומאטין שלו בצורת גופיך המכונה קטבי, ואין לו עוד, כמו גרעין־הזרע, אלא המחצית מכמות הכרומאטין שיש בשאר התאים אשר לגוף האינדיבידואום. עכשיו מתחילים בו־בזמן גם גרעין־הזרע וגם גרעין הביצה לרכז את הכרומאטין שלהם וליצור כרומוסומים. אלה מסתדרים ממש כמו בשעת ההתפלגות לשורה תיכונית, ומתחלקים לארכם לשני חצאים, אשר קוי כל צנטרוסומה מושכים אותם, את החצי האחד ימינה ואת החצי השני שמאלה.

ואמנם גִדול גרעין־הזרע נתן לחומר שלו אותו כח ההתפתחות שיש לחומר הביצה. שניהם שותפים בהתחברות בכמות חומר שוה, חלק כחלק. יש בזה רמז לשויון הזכויות של שני המינים בחברה! אבל לתופעה זו יש תוצאות חשובות יותר: מכיון שהגרעינים המזווגים, בהוסיפם להתפתח, מתחלקים שוב לשני תאים, הרי כל אחד משני התאים מכיל בקרוּב כמות שוה של כרומאטין האב וכורמאטין האם. אנו אומרים “בקרוּב”, משום שהשפעת האב והשפעת האם אינן עוברות במדה שוה אל הצאצאים.

הואיל ובהמשך חיי העֻבָּר הולכת התפלגות התאים ונמשכת באותו האופן, הרי יוצא מזה, שכל תא או לפחות כל גרעין של גוף הוָלד העתיד להולד, יכיל במדה ממוצעת מחצית אחת של חומר וממילא גם של אנרגיה מצד האב ומחצית שניה מצד האם.

התורשה. – המנֵימה. – בתופעות שתארנו לעיל צפון סוד התורשה. האנרגיה המורָשה אוצרת את כל כחות־הבראשית שלה ואת כל סגולותיה המקוריות בתוך הכרומוסומים הגדלים והמתחלקים, בעוד שהחומר החלמוני הנבלע בתוכם והנהפך על־ידי הכימיה של החיים לחומר חיוני של הכרומוסומים מפסיד את כל האנרגיה החיונית שלו, הספֶציפית והפלַסטית, ממש כמו המזונות הנאכלים על ידינו המבוגרים מפסידים את האנרגיה העצמית שלהם ונבלעים בתוך מבנה אברינו. אם גם נרבה לאכול “ביפשטקים”⁵ לא נקבל על ידי כך תכונות השור. וכמו כן כל כמה שגרעין תאי־הזרע יבלע מהפרוטופלאסמה של חלמון, הריהו שומר בתוכו את האנרגיות שעברו אליו בירושה מן האבות, אבל ביתר עוז וביתר כמות. בדרך כלל יש לולד מסגולות האב באותה המדה שיש לו מסגולות האם. מה שאומרים על ההשפעה שיש כביכול על האשה ההרה להסתכלותה המרובה במישהו, אין זה אלא אמונה תפלה. באופן כזה מהוה חומר הגרעין של התאים המיניים שלנו את חומר התורשה, והוא אוצר בקרבו את הסגולות העוברות בירושה מאבותיו, מסוג בעה"ח שאליו הוא שייך לצורותיו השונות. השויון שיש בכל התופעות שבתוך התאים בהתפלגות ובהזדוגות מוכיח, שתאי הגוף האחרים הבלתי־מיניים, שאינם יכולים לרְבות מחוסר תנאים מתאימים ומחוסר הזדמנות, אף הם יש להם אנרגיות מורשות; בכל העובדות הללו כמוס חוק של חיים בלתי ברור לנו עדיין והטעון עוד ברור ולבון.

ר. סֵימון, בספרו הגאוני על אודות ה“מנֵימָה” נתן תאור שיטתי לחוקי החיים. הוא קורא בשם “אינגרַמה” (כתובת) לרושם שנוצר באורגניסם על ידי הגרויים שחלו בו מן העולם החיצוני. כך, למשל, הרושם שנשאר במוחנו מעצם שראינו, ששמענו או חשנו (נאמר, לדוגמא, רושם הארי שראינו פעם בחיינו). כל דמות שבזכרון היא איפוא “כתובת” (אינגרמה). אבל לא רק מה שאנו זוכרים מדעת נרשם במוחנו, כי אם בכלל כל דבר המגרה את החומר החי, אם כן כל הגרויים החלים בנו שלא־מדעתנו. “איקפוֹריה” קורא סימון להתעוררותו של רושם ישן בזכרוננו (למשל, זֵכֶר הארי שראינו קודם). גרוי חדש, הדומה לזה שקבלנו קודם – בין שהוא משפיע מן החוץ על חושינו בין שחל או התעורר במוחנו מבפנים (על־ידי קשרי־מחשבות) – יכול לגרום לאיקופוריה של אינרגמה (כתובת, רושם) ישנה. כל התפתחותו של העֻבָּר עומדת על פעולת איקפוריה בלתי־פוסקת של אינגרמות הגוררות אחת את חברתה. וכל התסביך של האורגניסם החי שלנו עומד על רשומיהם של תסביכי־אנרגיה שמתחוללים על־ידי תורשה ועל־ידי רכישה אינדיבידאולית. בשם “מנַימה” מסַמן סֵימוֹן את סכום הרשמים של כל חי. מה שהחי קבל בירושה מאבות־אבותיו על־ידי האנרגיות האצורות בתוך תאיו נקרא מנֵימַת־הירושה שלו. מה שסגל לעצמו בחייו האישיים, הרי זו המנימה האינדיבידואלית או הקנויה שלו.

האינגרמות (כתבות־רשמים) מתקשרות בכל החיים האורגאניים בינן לבין עצמן בזמן, בבחינת תוצאות, ובמקום, בבחינת תסביכים סימולטַניים (כרוכים יחד במקום ובזמן), באותו האופן בדיוק שאנו רואים אצל עצמנו בקשרי מחשבותינו וזכרונותינו.

ראשי פרקים בתורת האמבריולוגיה. – אין צורך לתאר כאן בפרוטרוט את חלופי הצורות החלים בשני התאים המחוברים עד שהם נעשים לאדם שלם. הרי זה ענין למדע שלם הנקרא בשם אמבריולוגיה (תורת העֻבָּר). עוד נשוב לעסוק בזה בפרק השלישי. נסתפק כאן רק במלים אחדות על עובדות כלליות.

בשילת הביצה. – הגוף הצהוב. – שחלת האשה מכילה כמות גדולה של תאים או ביצים (אמנם בהשואה למספר תאי־הזרע בביצי הזכר כמות זו קטנה), שאחדים מהם נעשים גדולים לזמנים ידועים והריהם נתונים בתוך שלפוחית מלאה נוזל, שקוראים לה על שם המגַלה: “נרתיקו של גרַף”. לתקופת הוסת, נדחקת ויוצאת מתוך השלפוחית ביצה אחת, ולפעמים שתים, אם משחלה זו או אחרת. לתופעה זו קוראים “בשילת הביצה” (אוֹבולַציה). הנרתיק הריק בתוך השחלה נהפך לצלקת, והוא נקרא אז "גוף כתֹם ".

הביצה שהגיחה מתוך נרתיקה מגעת עד פתח הצנור או חצוצרת־האם הפתוחה כלפי חלל הבטן. יש אומרים, שהחלק הרחב של החצוצרה, המהוה את הפתח הנ"ל, נוגע על ידי תנועות שריריות בשחלה וקולט אל תוכו את הביצה שנדחקה ויצאה; ויש סוברים, שהביצה נכנסת אל חצוצרת־האם על ידי תנועות הסיבים הרותתים של האֶפּיתֶּליום (עור החפוי של הקרום הרירי) שבחצוצרת־האם.

מכיון שהביצה הגיעה אל חצוצרת־האם, הריהי עוברת לאט לאט דרך החלל שלה המרופד שערות דקיקות, בסיוען של תנועות הסיבים הרותתים שהזכרנו לעיל, עד שהיא נכנסת אל תוך האם. ההפראה באה כנראה ברוב המקרים בתוך פתח־הבטן של חצוצרת־האם או הלאה בתוך הצנור ואולי לפעמים גם בתוך האם. הרבה הזדמנויות לכך נִתנות על ידי התנועות הנגדיות של הביצים למטה ושל תאי־הזרע למעלה. את אלה האחרונים מוצאים לעתים קרובות בתוך הצנור וגם בפתח־הבטן של החצוצרה. הביצה מכיון שהופראה נצמדת אל הקרום הרירי של חלל האם, ובשעה שזו מתחילה לגדול, נפרש הקרום הנקרא membrane decidua ועוטף את הביצה. באופן כזה הביצה המופראה והמצומדה יכולה בירחי ההריון הראשונים להחזיק מעמד ולגדול, בשעה שסיביה נאחזים בדפני האם.

הרחם. – השִׁליה (Placenta). – הרחם גדלה כגודל ביצת תרנגולת קטנה מאד המארכת כלפי מטה בצורת צואר. צואר זה או יתד הרחם חודרת אל הנרתיק. יתד זו נקראת “חלק הנרתיק של הרחם”. הצואר וחלק הנרתיק הם המשך הרחם והוא נפתח למטה בתוך הנרתיק על ידי הפתח העגול אצל הבתולות והנקרא פי האם או טרפחת. דופני הרחם עשויים משכבה עבה של שרירים חלקים. לרגל הלידות מתהוים קרעים שעושים את הטרפחת פצוּרה. בשעה ההזדוגות מַשִׁיק פי אבר הזכר לטרפחת, וזה שמסייע לחדירת הזרע.

אצל בעלי־החיים המטילים ביצים מתרבה הפרוטופלאסמה של הביצים על־ידי חלמון־תזונה עצום (למשל אצל הצפרים) הנלקח ממיצי האם לשם הזנת העֻבָּר. אצל אותם העֻבָּרים (אצל היונקים) שנשארים מעורים בגוף האם, אין שום חלמון מתהוה מתוך הפרוטופלאסמה של הביצה. תחת זאת יש קשר בין העֻבּר ובין דם האם. בה־בשעה שגדֵל העֻבּר, גדֵל גם הרחם. זה האחרון נוצר על חלק אחד של שכבת־התאים המצומדת אל קרומי הביצה (בלַסטוֹדֶרם). לעֻבּר יש צורה של כף קטנה, אשר ראש לה מקצה האחד וזנב מקצה השני. אצל האדם נוצר מחזור הדם באמצעותו של חבל־השׁרֶר (אַלַנטוֹאיס) הצומח ויוצא מתוך קיר המעי של העֻבּר ומהוה על דופן הרחם מכלי־דם מגודלים ומרובים מעין עוגה בצורת דיסקוס, הנקראת שליה (פּלַצֶנטה). בה, בשליה, באים כלי־הדם של העֻבּר במגע קרוב עם כלי־הדם של הרחם המגודל ומזינים, על־ידי סנון מיוחד הנקרא אֶנדאוֹסמוס, את האדם ההולך ומתרקם.

זמן ההריון. – הלידה. – כידוע מספר ימי ההריון למן ההזדוגות (או ההזרעה) עד הלידה הוא תשעה חדשים. מאז מוכן העֻבּר לחיות מובדל מגוף האם. על ידי פעולת הלידה הוא נדחק בכח החוצה, כשהוא גורר אחריו את חבל־השרֶר ואת השליה. מיד אחר כך מתכווץ הרחם ומקבל במשך הזמן את מדת גדלו הקודמת. ההפסקה הפתאומית של הקשר עם מחזור־הדם של היולדת שוללת מן העֻבּר, שנהיה עתה לולד, את המזון והחמצן שהיה מקבל מדם האם. כדי שלא יחנק, מוכרח הילוֹד לשאוף מיד אויר, מפני שדמו נעשה כחול־כהה וממולא חומצת הפחמן, המגרה את מרכזי־הנשימה (חֶנק). פעולתו הראשונה והעצמית של הולד היא פעולת עצבים רפלקסיבית הקשורה בצעקתו הראשונה. מיד אחר כך מוכרח הולד לינוק חלק כדי שלא ירעב, אחרי שחבל־השרר שנעשה מיותר מצטמק והשליה (הפלאצנטה) נזרקת (אצל בע"ח ידועים היא נאכלת על ידי האם). ההבדל בין הילוֹד ובין העֻבּר סמוך ליציאתו לאויר העולם הוא בנשימה ובצעקה הקשורה בה. באופן כזה יש לומר שהילדות הראשונה היא קודם כל המשך חיי העֻבּר. כל התמורות העוברות על הולד, למן הרגע שיצא לאויר העולם ועד הגיעו לגיל מגודל, ידועות לכל. נזכיר פה רק זאת, שבתקופה מוקדמת מאד בחיי העֻבּר מתחילות קבוצות־תאים ידועות, בתור תאים מיניים, להוות בעֻבּר כוון ידוע.

התהוותם של בלוטי המין. – נזכיר כאן שבתקופה מוקדמת מאד בחיי העֻבּר מוכנות קבוצות־תאים ידועות ליצירת בלוטים מיניים, תאים אלה בתחילתם אינם לא זכריים ולא נקביים, אלא סתמיים, רק זמן־מה אחר כך הם מתבדלים אצל האחד לבלוטים זכריים ואצל השני לבלוטים נקביים. בהתבדלות זו תלוי הדבר אם האינידיבידואום יהיה זכר או נקבה, ולפי זה מתפתח כל שאר הגוף עם שאר ההבדלים המיניים (כמו אברי המין, הזקן אצל הגבר, בלוטי החלב אצל האשה וכיוצא בזה).

הסרוס. – ההבדלים המיניים המצורפים (הקוֹרֶלאטיביים). – קוראים סרוס להרחקת הבלוטים המיניים, ואלה שעשו בהם את הנתוח הזה נקראים סריסים. כשהסרוס נעשה בילד, בלתי מבוגר, הריהו מחולל שנוי גמור בכל התפתחות גופו, ביחוד אצל הזכר, אבל חלים שנויים גם בנקבה. הגבר נעשה על־ידי כך יותר דק בגזרת גופו, קולו נשאר ילדותי ורם, ותכונותיו הסכסואליות המצורפות (הקורֶלאטיביות) אינן מתפתחות או שהתפתחותן אינה באה לידי שלמות. נקבות מסורסות או עקורות נעשות שמנות יותר. האיש המסורס מדבר בקול פלציט (רם), נעשה צר־חזה, בלי כל זקן או שיש לו רק חתימת־זקן, באפיו הוא דומה לאשה ולעתים קרובות גם נרגן ומחרחר. גם הגבר המסורס וגם האשה העקורה יש להם נטיה לעצבנות ולהתנונות. אין צורך לחשוב שלסריס יש אך ורק תכונות של אופי נשים; יש ביניהם רק דמיון יחסי. ועוד נעיר שאופי האנשים המסורסים בא עקב סלוקם של הבלוטים המיניים גופם, ר"ל, כיס האשכים אצל הגבר והשחלה אצל האשה. לכל מום בשאר אברי המין, החיצוניים או הפנימיים, אין השפעה כזאת על האופי. לפי החקירות החדשות נראה, שאם נרכיב לאיזה מקום בגוף את בלוטי המין, נעכב על ידי כך את התהוותו של האופי המיוחד לסריס.

כל העובדות הללו, שהיו עד עכשיו בלתי מובנות, מתבארות עתה על נקלה על־ידי רשום (אנגרַפיה) האנרגיות המנֵימיות (ע' לעיל, סֵימון). הבלוטים המיניים שהיו בתחילתם סתמיים הכילו בתוכם את האנרגיות של שני המינים; האיקפוריה של אחד מהם גורמת לאיקפוריה של התכונות המצורפות (הקורֶלַטיביות) ומוציאה את האיקפוריה של תכונות המין השני. אם מעכבים, על־ידי הסרוס, את האיקפוריה של הבלוטים המיניים בטרם שבאה לידי גמר, הרי זה מונע בעד שליטת האיקפוריה של התכונות המצורפות (הקורלטיביות) המתיחסות אליו ומביא לידי שווי־משקל בינוני או סתמי בין האיקפוריות של התכונות המיניות שבתורשה המיוחסות לשני המינים.

אם להיפך מרחיקים מגוף האדם המגודל את בלוטיו המיניים, אין הגוף משתנה שנוי נִכר. אפילו התפקידים המיניים אינם נפסקים לגמרי אם כי אינם יכולים, כמובן, להביא לידי הפראה. גברים שנסתרסו בגיל מגודל יכולים גם להזדוג, אלא שבמקום הזרע נזרק מיץ מבלוטים סמוכים. אצל הנשים העקורות משתמרת תאות המשגל Libido Sexualis (עי' להלן) ואפילו הוסת אינו בטל אצלן הרבה זמן אחר כך. אלא שהן משמינות, סובלות מִפְּרָעות⁶ בעצבים ומשתנות באפין.

ההבדלים המיניים הקורלטיביים שהזכרנו לעיל מתחלפים עד לאין שעור לפי סוגי בעה"ח; פעמים הם קלים שבקלים ופעמים הם עצומים. בשעה שקשה, למשל, להבחין בין הסנוני ובין הסנונית, הרי בנקל יש להבחין בין תרנגול ותרנגולת, בין הטַוָס והטוסה, בין הצבי והצביה. אצל האדם נכרים ההבדלים המיניים במדה מספקת אפילו בחיצוניות. הבדלים אלה טבועים בחלקי הגוף ויחד עם זה גם במוח ובסגולות הנפשיות.

אולם אצל בע“ח ידועים מן הסוגים הנמוכים נבדלים הזכר והנקבה זה מזו בסימניהם באופן אשר לא־יאָמן. למשל אצל הנמלים הזכר והנקבה מתיחסים למשפחות של רמשים שונות זו מזו שנוי גמור. העינים, צורת הראש, הגַּוָּן, הגוף כלו הם כל כך שונים אצל שני המינים, עד שבמקרה של אנדרוגיניוּת פַתולוגית, ר”ל, כשהבלוטים המיניים מתפתחים מצד אחד לזכריים ומצד שני לנקביים או כשהם בכלל קצתם זכר וקצתם נקבה, אפשר למצוא את התכונות המצורפות (הקורלטיביות) בכל חלק מחלקי הגוף אפילו בקטנים שבהם.

אצל היונקים האנדרוגיניות היא תופעה בלתי נורמלית, ואצל האדם היא נדירה עד מאד. ואז או שהיא חד צדדית: למשל, כיס־האשכים מימין והשחלה משמאל או שהבלוט חציו כיס־אשכים וחציו שחלה; לרוב אין ההבדלים האלה בשלמותם ומצטמצמים רק בסימנים המיניים הקורלטיביים החיצוניים.

התורשה. – מכל האמור למעלה נמצאנו למדים באופן ברור, שכל יצור חי הוא בקוים הכלליים (בסימני הסוג) חזרה זהותית על כל חיי אבותיו ואבות־אבותיו הבלתי־רחוקים ביותר, ובו־בזמן הוא גם המשך של חלק קטן מגופם.

בחיי כל אחד ואחד הולך ונשנה מחזור אוֹנטוֹגֵיניטי זה של התפתחות האינדיבידואום. וכאן אנו מחויבים לעמוד על שלש עובדות יסודיות.

1) בשרטוטיו העיקריים כל אינדיבידואום הוא העתקה מאבותיו או מאבותיו הקדומים והבלתי־אמצעיים, עם ההבדלים המיניים המוזכרים לעיל, ועם השנויים הפרטיים מפאת חלופי־צורה שבאים מתוך ההזדוגות והאיקפוריות המתחלפות או הבלתי־שוות של התכונות המורשות, ר"ל, של האינגרַמות (כתובות) שעברו בירושה מהאב או מהאם.

2) שום אינדיבידואום אינו דומה לשני דמיון מחלט.

3) באופן כללי דומה כל אינדיבידואום ביחוד אל אבותיו הבלתי־אמצעיים ואל בני משפחתו הקרובים, ויותר שהוא מתרחק משלשלת קרובי־המשפחה, פחות הוא דומה אליהם.

קרבת הגזע בין קבוצות בע“ח שונות לסוגיהן ולחלופי־צורותיהן בדוקה ומנוסה בימינו, וכמעט שאנו יכולים להגיד, שהחוק השלישי הזה גם במובנות הרחב יותר מתאמת בזה שסוגי בעה”ח לכל זניהם הקרובים בגזע נעשים דומים זה לזה; סוגים, משפחות ומחלקות במדה שהם רחוקים יותר זה מזה ביחסי־המוצא, בה־במדה הם פחות דומים זה לזה. אנו משתמשים כאן במלים “דמיון” ו“הבדל” במשמעותן העמוקה יותר והכללית יותר. התאמות חיצוניות שבאות מחמת תופעות של התקרבות (convergence), שהן פרי תנאי־חיים חיצוניים ידועים, כמו מים, אויר וכדומה, אינן נקראות אצלנו דמיון במובן תורשתי, ר"ל, אינן הוֹמוֹלוגיות (שוות). באופן כזה לא נאמר בשפת מדע־הטבע שהעטלף דומה לצפור ולא שהתנין דומה לדג, או שהם קרובים זה לזה בגזעם. משום שהקוים המשותפים שלהם הם תוצאות החיים באויר או במים, אבל המבנה הפנימי שלהם מראה שהם יצורים שונים שה מזה שנוי גמור. אף־על־פי שהתנין צף במים הריהו מן היונקים. סנפיריו דומים אך למראית־עין לסנפירי הדג, אבל לאמתו של דבר הם דומים לארבעה כרעים של כל יונק אחר ושוים עמהם בעצמותיהם.

אבל אם נצטמצם בגבולות האדם ובתוצאות הבלתי־אמצעיות של ההזדוגות אנו מוצאים, שהאחים והאחיות בכלל דומים ושבכל זאת כל אחד מהם מצטיין מזולתו בסימניו. אם נשוה משפחות שונות שיש להן הרבה ילדים נראה, שבמדה שההורים הם בני שבט אחד או מוצא אחד חדגוני, ודומים יותר זה לזה, בה־במדה דומים יותר גם האחים והאחיות; ולהיפך במקום שגזעים וסוגים אנושיים שונים מצטלבים יותר, שם האחים והאחיות פחות דומים זה לזה.

ואם נתבונן אל הדברים מקרוב נראה, שהסימנים המצינים את כל אחד מהאחים והאחיות אינם חזרה פשוטה על אותה תערובת הסימנים המצינים את אבותיהם, אלא הם תולדות צרופים בלתי־שוים מתכונותיהם של הדורות הקודמים. יש ילדים שדומים באופן מדהים לאבי־האב, או לדודה או לסבתא של האם. עובדה זו נקראת אטאויסמוס. יש ילדים שדומים יותר לאביהם ויש שדומים יותר לאמם, ויש ילדים אשר קוים משותפים להם משל האב ומשל האם.

התבוננות מדויקה יותר מעמידה אותנו על עובדות מענינות מאד. ילדים ידועים דומים בילדותם לאביהם וכשהם גדולים נעשים דומים לאמם, או להיפך. תכונות ידועות של האבות הקדומים מתפתחות, או יותר נכון מתגלות פתאום בגיל מאוחר. אין צורך להזכיר שסימנים ידועים של הזקן מתגלים בשעה שהזקן צומח, אבל עובדה זו מענינת מנקודת־מבט הכושר התורשתי. הכל עובר בירושה, לרבות הגונים הדקים שבדקים של מצב־הרוח, השכל, הרצון, פרטים קטנים שבצפרנים, השערות, צורות העצמות ועוד. אבל צרופיהן וצרופי־צרופיהן של תכונות אבות־האבות בעברם בירושה נעשים כל כך מרובי־גונים ומרובי־חלופים, עד שקשה מאד לבררם. הנטיות המורשות מתגלמות, מתוך התאים המזדוגים, במשך כל ימי החיים, עד יום המות. אפילו זקנים מגלים בערוב חייהם תכונות, שעברו אליהם בירושה ושאחד או אחדים מהאבות הקודמים גלו אותן אף הם בזקנתם המופלגה.

סימוֹן הוכיח בעליל, שהכתובות (אניגרמות) התורשתיות או האנרגיות התורשתיות אינן מתמזגות אף פעם, אף־על־פי שהן מצטרפות לצרופים אין קץ. לאור מחקריו מתבארות העובדות הרבה יותר משהיו עד עכשיו.

נסיונותיו של מֶנדל הוכיחו, שבצמחים יש סטיה ידועה באיקפוריות התורשתיות של פרי האבות הנבדלים מאד זה מזה.

תכונות ידועות של האבות, כפי שהן מצורפות או מסולקות, עלולות להעֶלם במשך דור אחד או שנים, ואחר־כך מופיעות שוב אבל ביתר כח. בקצור יש כאן המון תופעות, שאולי לעתיד לבוא נוכל לעמוד על חוקיהן ביתר בהירות.

באופן ממוצע יורש כל אינדיבידואום במדה שוה מצד אביו ומצד אמו, אף־על־פי שמאביו, כמו שראינו, יכול רק גרעין הזרע להעביר אליו סגולות האב, בעוד שהאם ממציאה לו לא רק את הביצה, שהיא הרבה יותר גדולה, כי אם גם את התזונה במשך תשעת ירחי הלידה. מזה יש להסיק בלי כל ספק, שגם בביצה רק חלקה הגרעיני המתחבר עם הגרעין הזכרי הוא המעביר את תורשתן של תכונות האם, וכל השאר אינו בא כרגיל אלא לשם התזונה.

מן העובדות האלו אנו למדים על חשיבותה הגדולה של התחברות חומר הגרעינים המצורפים, וביחוד של הכרומאטין שלהם.

אם נסקור את כל העובדות הנזכרות לעיל, הפשוטות והודאיות, שעמדנו עליהן מתוך תצפיות, הרי אין אנו יכולים לבארן אלא על־ידי השערה זו:

בכל בלוט מיני של הזכר או של הנקבה, התאים המיניים שנתהוו על־ידי התפלגותם של תאי העֻבָּר ושמתחילתם לא באו אלא לשם הרביה, שונים זה מזה באיכותם ומכילים באטומים שלהם, הקטנים עד לאין שיעור ושירשו מאבותיהם הקודמים, אנרגיות שונות משונות ומחולקות לא חלק כחלק. אלה מהם מכילים יותר מהאנרגיות של האב ואלה – יותר מהאנרגיות של האם. ובין אלה הראשונים, שיש להם יותר מאנרגיות האב, קצתם מכילים מהסבא של האב וקצתם מהסבתא של האב, וכן הלאה עד לאין סוף, עד שקשה לנו להגיע אל שרשי הדורות הקודמים של אינדיבידואום המתגלם לפנינו. והוא הדין באנרגיות של תאי האם.

במקרה של הזדוגות, תלויות סגולות הוָלד שיולד ממנה בצרופי סגולות האבות הקדומים של הביצה ושל הפירמַטוזואוֹן (תאי־הזרע) שנתחברו. ולא זאת בלבד. בשעת הזדוגותם אין שני התאים שוים באונם, אף־על־פי שהם שווים בשעור גדלם. האנרגיות של האחד או של השני גוברות אחר כך בתוך העֻבָּר, ובזמן מאוחר יותר – באדם. ולפי זה ידמה האדם פחות או יותר לקודמים לו אם מצד האב או מצד האם.

מלבד זאת עלולים אברי הגוף השונים לקבל את האנרגיות שלהם מתוך חלקיהם השונים של הגרעינים שנתלכדו במדרגות שונות. אפשר מאד שהחוֹטם ידמה לחוטם האב, והעינים – לעיני האם, ההוּמוֹר הוא משל אם־האב והשכל משל אבי־האם, וכל זה בהבדלים ובשנויי־גונים מרובים עד לאין־סוף; אין אנו מוסרים את העובדות אלא ביחסים הבינוניים הבולטים פחות או יותר. אני גופי מחצית פני דומה ביחוד לאבותי מצד האם, והמחצית השניה, במדה פחות ברורה, לאבותי מצד האב, מה שנכר באופן בולט בתמונות־הצלום שלי שנעשו בפרופיל.

את כל מיני מכיל את כל המנימה התורשתית של אבות האב והאם, ושני התאים המזווגים מכילים פחות או יותר בשלמות את המנימה של אבות כל אחד מהם. מן הצורך להזכיר עוד אותם האיקפוריות שנוצרות על פי חוק־מֶנדל הידוע ואשר על ידיהן מופיעות שוב סגולות שבתחילה היו נעלמות (לַטֶנטיות) במשך דור אחד או יותר. דַרוין היה הראשון שעמד על העובדה המענינת עד מאד, שהאטאויסמוס (הדמיון לאבות־האבות) הוא תולדת הצטלבותם של זנים שונים.

מכל זאת רואים, שההזדוגות מביאה לידי צרופים ותמורות שונים ומשונים עד לאין סוף וחוק־התורשה עובר בהם כחוט השני.

תמיד היו אומרים שסגולות האישיות הגדולות הולכות ופוחתות במשך דורות מועטים, ולעומת זאת, המון האנשים הבינוניים והשכיחים מֵקים מתוכו תמיד גאונים חדשים. העובדה שצאצאי האנשים המצוינים הם תמיד בינוניים עד מאד, ושאישים גדולים יוצאים פתאום מתוך השכבות העממיות, יכולה לשמש במבט הראשון ראיה לסברה שטחית זו. בעלי הסברה הזו שוכחים שלגבי המון העם המונה, במספר בינוני, אלפים או מיליונים של אינדיבידואומים ושלגבי אישים עילאיים שמספרם יחידים או עשרות, הרי כל החשבון הזה במספריו הבלתי־שוים אינו אלא שטות, לאחר שיודעים את חוק התורשה, פחות או יותר. כדי לעשות חשבון יהיה יותר נכון להשוות את מספר האישים המצוינים, שיצאו מתוך מאות אחדות של משפחות מהחשובות ביותר של מדינה אחת עם מספר אישים מצוינים, שיצאו מקרב מיליונים אחדים של שאר העם אשר באותה המדינה, ולחַשב אחר כך את האחוזים־למאה. אבל יחד עם זאת יש מן הצורך להביא בחשבון את האמצעים שהשתמשו בהם לחנוך האינדיבידואומים. בארצות ששם הלמוד בבה"ס הוא חובה ובחנם אין לגורם הזה חשיבות יתרה.

במקרים אלה נכשלים עוד בטעות אחת, שמסיחים על פי הרוב את הדעת מהשפעת שלשלת־היוחסין של האם. אשה מוגבלה אחת יכולה להשפיל את רמת צאצאי בעלה הנעלה, ולהיפך. אלפונס די קאנדול בספרו Histoire de la science et des savants הביא מופת חותך, שצאצאי אישים גדולים מקימים מתוכם באופן פרופורציונלי אישים חשובים במספר גדול מאד, אם להשוות למספרם הממוצע היוצא מתוך עם, אפילו כשהוא בעל השכלה. נמצאנו למדים על חוסר ערכם של כל דברי ההבאי והפטפוט שבני אדם רגילים להשמיע בשאלה זו. אלמלא כך היה קשה להבין מפני מה דוקא הכחות הרוחניים של האדם יוצאים מכלל חוקי התורשה. העובדה שבני גאון אינם מגיעים למדרגת האב גורמת לטעויות, מפני שיש בהם, בבני הגאון, צירופי־תורשה מצד האב ומצד האם. בגלל ההבדל שבין האב הגאון ובין הבנים שאינם גאונים רגילה דעת־הצבור להשפיל יותר מהראוי את ערכם של אלה האחרונים, בעוד שהיא רגילה להגזים, מתוך השפעת־הרבים והחקוי, בחשיבותו של האב.

תורת המנימה מסוגלה גם כאן לתמוך את דעותינו בהכניסה אל השאלה גורם חדש, את האיקפוריה של אינגרמות המוח אצל אבות־האבות, שנצטברו בתוך המנימה התורשתית.

תורשת הסגולות הנקנות. – דרוין והֶקֶל שָׁנו, שהסגולות הנקנות התורשה חלה בהן, במשך החיים, בסיועם של רקמות שונות ושל המוח; ויסמַן מצמצם את אפשרויות התורשה הזאת רק בסגולות שגרמו לשנויים בנוקליאופלאסמה (פרוטופלאסמה של הגרעין) של התאים המיניים. קודם כל עלינו להסיח את הדעת, לפי שעה, מתופעות הבלַֹסטוֹפטוֹריה, שעליהן נדבר עוד להלן, ושעליהן עמד ויסמן הראשון, אם איני טועה, מבלי לכנותן בשם.

מצד אחד אנו רואים את התוצאות המוזרות של הסירוס ושל הרכבת הבלוטים המיניים, ומצד שני, את הקביעות המפליאה בתכונות התורשה של הסוג. זה יותר משלשת אלפי שנה (הרי זה מתאים למאה ושמונה דורות) ילדי היהודים נמולים. ובכל זאת, כשיהודי ממיר עתה את דתו ואינו מל עוד את בניו, הרי ערלתם של אלה צומחת כמו לפני שלשת אלפים ושש מאות שנה, אף־על־פי שבמשך מאה ושמונת הדורות שעברו, סלוק הערלה מיד לאחר הלידה עכב את תגובתה על התאים המינים של אינדיבידואומים. אילו היתה האנגרפיה של העולם החיצוני יכולה לשנות במשך דורות אחדים באופן נִכר את המנימה התורשתית של הסוג, הרי ברור שילדי היהודים בזמננו היו נולדים נטולי־ערלה, או בערלות מצומקות.

על דוגמאות כאלה, לאין מספר בתולדות הטבע, התבסס ויסמן כשהוא חולק על הדעה שיש תורשה בתכונות הנקנות על־ידי אברים נטולי תאים־מיניים וביחסו את התפתחות היצורים אל התערובות והצרופים שבאים מתוך ההזדוגויות, ר"ל, אל ההצטלבויות כמו אל הבחירה הטבעית. הוא הגזים בכח “הכל־יכול” של זו האחרונה. דַרוין גופא הרגיש את כל הקושי שבשאלה ומבלי לדעת לבאר את העובדות, הסתייע בהשערה על אודות הפרודות הזעירות שנפרדות מכל חלקי הגוף (פַנגֶנים) ועוברות עם הדם אל התאים המיניים, ומוסרות להם, למשל, את הסגולות המיוחדות שסִגל המוח לעצמו במשך כל החיים. השערה זו היתה כה נועזה, וכה קשה להתקבל על הדעת, עד שדרוין גופו הוכרח להודות בזה. הבה נתבונן אל עצם העובדות.

מצד אחד, סיני רך־נולד שיעָבר לצרפת ויחונך שם, ילמד צרפתית ולא יראה שום כֹּשֶר ללמוד או לדעת סינית. עובדה מאומתת זו יכולה לכאורה לשמש ראיה לדעתו של ויסמן ולסתור את אפשרות התורשה בנוגע לשפת־האם הנקנית. אולם מצד שני, קשה להבין איך יכולות במשך הזמנים הסתבכויותיו הגדולות ותפקידיו של המוח להתפתח בדרך איבוֹליוציונית, אם לא נניח שבאופן זה או זה מצטברים בפרוטופלאסמה המינית לאט לאט הרגֵּלים שהלכו ונשנו במשך דורות רבים, וקבלו צורה של נטיות וכשָרים תורשתיים. אין ספק שמוחנו הראה התקדמות גדולה גם בחומר גם בעבודתו התפקידית למן הזמן שאבותינו הקדומים היו עוד דומים לגורילה, לפיתֵּכְּאנתרוֹפוּס ⁷. או אפילו ליושב־המערות בתחילת התקופה הרביעית. איך לבאר את ההתפתחות הזאת של המוח המוסיפה והולכת רק על ידי הבחירה הטבעית בלבד, שאין דרכה אלא להשמיד ולסלֵק, או על ידי ההצטלבויות, שאין כחן יפה להרים את הערכים הממוצעים? כאן יש צורך להכניס איזה כח נעלם. איזה דבר בלתי ידוע, שלפני זמן־מה הכירו את פעולתו בתופעות־התמורות שעמד עליהן די־וְריס.

די־וריס מוכיח, ששנויי צורה מופיעים פתאום ולהם יש נטיה חזקה יותר להתערות מאשר לאלה שבאו אגב ההצטלבויות והבחירה הטבעית. לפי דעתי יכולות תופעות המנימה שגלו הרינג וסימון לתרץ את הסתירות המדומות, שבהן היתה עד עכשיו לקויה תורת התורשה. האינגרפיה המנֵימית מבארת לנו, כמו שאמרנו, על ידי עבודתה ללא־תכלה, שנשנית במשך דורות רבים, כיצד יכול העולם החיצוני להעביר קמעא קמעא אל התאים המיניים אותן התכונות שהוא מטביע בתוך האורגניסמים. כשכל התאים הם תאים מיניים, כמו אצל הצמחים, יכולה הפעולה להיות מהירה יותר. ואם האינגרמות (רשמי הגרויים החיצוניים) פועלות, להיפך, בתחילה על חלק מיוחד מן הגוף, כמו שיטת העצבים, והשפעתן בתוך התאים המיניים היא קלושה, מרוחקה ואמצעית, עוברת אינגרפיה כזו באופן אטי יוצא מן הכלל אל המינמה התורשתית. מאה ושמונת הדורות שבהם מלו את ערלת בני־ישראל אינם מספיקים לאיקפוריה השלילית של האינגרפיה המנימית, בעוד שההזדוגיות והבחירה הטבעית יכולות במשך דורות מועטים לשנות את צאצי האורגניסמים במהרה ובתוקף. דבר זה מפליא אותנו יותר ומאפשר יותר נסיונות בלתי־אמצעיים. חוץ מזה כח האינגרפיה החיובית יפה יותר להשפיע מכח האינגרפיה השלילית. התמורות נראות לי כאיקפוריות של אינגרפיות נושנות, חשאיות שנצטברו במשך הזמן.

מֶריפילד ושטַנדפוס החזיקו זחל וגולם, במשך זמן פחות או יותר ארוך, בתוך קור או בתוך חום גדול, ועל ידי כך יכלו לקבוע את השנויים המתמידים בתכונות המיוחדות של הפרפרים אשר יצאו מהם. והנה שטאנדפוס ופישר הצליחו להוכיח, שאם במשך דורות מספר יוסיפו להחזיק את הזחלים בתוך קור, אפשר להביא על ידי כך שנויים בסוג הפרפרים גופא גם לאחר שיפסיקו את פעולת הקור.

בלַסטוֹפטוֹריה (השחתת התא המיני). – במשמעותה של המלה “בלַסטוֹפטוֹריה” אני תופש גם מה שרגילים לקרוא תורשה מזויפת, זאת אומרת תוצאותיהן של כל הסטיות הבלתי־אמצעיות מהטבע ושל כל ההשפעות המכריעות על הפרוטופלאסמה של התאים המיניים, אשר באופן כזה סלפו והשחיתו את המגדירים התורשתיים (determinants ). הבלסטופטוריה פועלת על תאים שלא נתלכדו עדיין על ידי נושאיה וגורמת לתופעות השונות של התנונות התורשה, בעוד שהתורשה כשהיא לעצמה אין דרכה אלא לצרף ולהחליף את האנרגיות של הדורות הקודמים.

הבלסטופטוריה באה להפריע את המנימה או את האינגרמות התורשתיות, וממילא קם חוק פחות או יותר חשוב של האיקפוריות שלהן במשך כל חיי האינדיבידואומים הנולדים מהן. כמובן שאין כאן מקום להופעתן מחדש של תכונות האבות בצאצאים כי אם, להיפך, לפרעותיהם הפתולוגיים. ובכל זאת כשהשחת, על ידי פעולה בלסטופטורית, האופי הפתולוגי, שחל במנימה התורשתית, עובר אוצר התאים השמורים והמשחתים אצל העֻבּר בתור תאים מיניים אחר כך אל הצאצאים בדרך התורשה הרגילה. באופן כזה נותנת הבלסטופטוריה את התא המיני הראשון לרוב ההתנונויות הפתולוגיות, בסלפה בבת אחת את כל המגדירים (determinants) שלו ומטה אותם כלפי כוון אחר.

הדוגמא הטפוסית ביותר והשכיחה ביותר של הבלסטופטוריה אנו רואים בהרעלה הכוהלית. תאי־הזרע או הביצים של שְׁטוף־השכרות לוקים, כמו כל שאר רקמותיו, על ידי פעולת ההרעלה של הכוהל על הפרוטופלאסמה. הרעלה זו של התאים המיניים יכולה לגרום לכך, שהבנים הנולדים מתוך הזדוגותם יהיו אידיאוטים, חולי־נופלים, ננסים פסיכופאתים, כולי רַכיטיס וכיוצא בזה. הרי לא הכוהליסמוס ולא השכרות הם שעוברים בירושה. אין ספק שהשכרות עוברת בדרך התורשה הרגילה, בתור נטיה תורשתית, אבל לא היא שגורמת להתנונות הגזע על ידי הכוהליסמוס. אם אנו רואים אדם שהוא חולה־נופל או חסר־דעת מחמת השכרות של אביו, יש בו נטיה להוריש את מחלתו או את לקוי־שכלו לצאצאיו, אפילו אם הזיר עצמו ממשקאות של כוהל. ואמנם הכרומוסומים של תאי־הזרע, אשר מהם יצאה מחצית הויתו, נושאים בקרבם את הפרע הפתולוגי שגרמה השכרות של האב בתוך המנימה התורשתית שלהם ומעבירים אל כל אוצר התאים המיניים של לקוי־המוח או של הנכפה, והוא מצד מעבירו אל צאצאיו. אם לדבר בלשונו של ויסמן, משתנים המגדירים התורשתיים שלו. כל מיני הרעלה, שמשחיתים את הפרוטופלאסמה של התאים המיניים, עלולים בדרך זו לגרום להתנונויות בלסטופטוריות, שמהן צפויה סכנת התנונות לדורות רבים שיבואו אחר כך.

נסיונות שנעשו בבע“ח שהרעילום בכוהל הוכיחו את ההתנונות הבלסטופטורית של צאצאיהם. בזמן האחרון הוכיח לֵיטינֶן שאפילו מנות קטנות מאד של כוהל בכמות 0,1 ס”מ מעוקב לקילו אחד של בע"ח מספיקות לגרום חולשה בלסטופטורית קלה ומתמדת אצל הצאצאים. אצל בני־אדם יש שלקויים גופניים ומומים מלידה הם תוצאות של מחלות כאלה אצל הוריהם, שפגעו בתאים המיניים או בעֻבּר לאחר שכבר עוּצב, וכשהפעולות הבלסטופטוריות נפסקות, יש לצאצאים הנתונים בתנאים נורמליים הנטיה לבטל לגמרי, לאט לאט אחרי דורות אחדים, את האינגרמות הבלסטפטוריות ולהתחדש ולִרבות שוב יותר ויותר, בסיועה של מנימת האבות השואפת להשיב את ההתאמה (הוֹמוֹפוֹניה) לקדמותה. אחרי כל זאת עוד חסרים אנו במקצוע זה עובדות במספר מספיק. הדברים אמורים כאן בשווי־משקל נורמלי שבסגולות הסוג השונות והטפוסיות.

 

פרק שני האיבולוציה או תולדותיהם של היצורים החיים    🔗

אנו מחויבים לדבר כאן על אודות האיבולוציה, מפני שבשנים האחרונות הכניסו ערבוביה גדולה ברעיונות מתוך שלא הבחינו בין השערות ובין עובדות. אולם אנו אין ברצוננו לבסס את דעותינו על השערות אלא על עובדות קבועות ומוצקות. אלה האחרונות מיוסדות סוף־סוף, אחרי הכל, על תצפיות פנימיות (מצד התודעה) כשהן מושוות ביניהן לבין עצמן, בסיוען של תנועותינו. אבל התצפיות הללו חרותות עמוק במוחנו, אחר כך הן משתלבות ומצטרפות בינן לבין עצמן ומעובדות על ידי עבודת המוח של מחשבתנו ומהוות את כל אוצר ידיעותינו. נשתדל לקצר.

תורת האיבולוציה קשורה קשר אמיץ בשמו של דַרוין, מפני שהוא השפיע על העולם המדעי לקבל אותה. לאמתו של דבר, עוד לַמַרק עמד על הרעיון של תמורות־הצורות של היצורים והגן עליו לפני יותר ממאה שנה. תורת האיבולוציה מלמדת, שסוגי הצמח וסוגי החי לא יצאו כל אחד מאין או קורצו מעפר על ידי הבורא, אלא שהם קשורים זה בזה על ידי קרבת־משפחה ממשית ועמוקה, ר"ל, שהם התפתחו והשתלשלו בהדרגה האחד מהשני, באופן שמיצורים פשוטים יותר התפתחו יצורים מסובכים יותר. תורה זו עומדת הכן כעמוד איתן בל ימוט, ואי אפשר כעת לפקפק באמתהּ. מימי דרוין עד עתה, לרגל הדחיפה הגדולה שנתן גאון זה למדעי הטבע, באו מכל צד תצפיות ונסיונות רבים עד לאין מספר לאשֵר ולאמֵת את תורת האיבולוציה. האַנַּטומיה המַּשוָה, הגיאוגרפיה המשוה של הצמחים ובעלי החי, האמבריולוגיה (תורה העֻבּר) המשוה, וגם חקירה עמוק במספר העצום של צורות הצמח והחי, שנתגלו חדשות לבקרים, הוכיחו את קרבת־הגזע שיש בין היצורים החיים בקויהם היסודיים. מספר הזנים לגוניהם והגזעים או סעיפי־הסוגים הולך וגדל במדה שבודקים וחוקרים את הדברים מקרוב.

החקירות שנעשו בשרידי המאובנים של סוגי בעלי החי והצמחים, שאפסו מן העולם לפני אלפי ומיליוני שנים, אף הן סיעו לקבוע את גזעו הגדול של עץ החיים שעברו. אולם האסמכתות שלנו על הדורות הקדמונים הגיעו אלינו קטעים קטעים וביניהן יש השמטות עד לאין מספר, באופן שאי אפשר לקבוע בסיועם של המאובנים את ההשתלשלות הבלתי פוסקת של צורות החי והצמח בעבר.

אבל אנחנו יודעים לא רק שסוגיהם השונים של היצורים החיים קשורים ביניהם לבין עצמם על ידי קרבת גזע ממש, אלא אנו יכולים גם להעמיק ולעקוב את שלבי ההסתעפות בקרבה הגזעית הזאת. לפעמים קרובות אנו יכולים, למשל, להוכיח שקבוצה זו של בע“ח יצאה מתוך קבוצה אחרת. במקרים רבים אנו יכולים לקבוע בקירוב את התקופה שבה נפרדו אלה מאלה הצמחים והחיות של שתי היבשות, ואיזו תמורות חלו בהם מאז, איש על היבשת שלו, בשמרם יחד עם זה גם את הקוים הכלליים שהיו משותפים להם בטרם נפרדו. בחוג אותם הצמחים או אותם בעה”ח מוצא המומחה בימינו על נקלה איזה סוגים שייכים אל הצמח או אל החי הקדומים והמבודלים גיאוגרפית בארצם, ואיזה מהם הובאו אל המקום אחר כך.

אני מביא את העובדות הללו למען דעת, שבימינו ללא־הועיל הוא לחלוק על העובדות המוכיחות השתלשלותם של כל היצורים החיים מגזע אחד. מוטעים על־ידי חלוקי־הדעות שיש בין המלומדים בנוגע לסברות, שמשתדלות לבאר את פרטי האיבולוציה של הצורות האורגניות, יש אנשים שמערבבים את הפרטים הללו עם עצם העובדות היסודיות של האיבולוציה.

אוֹנטוֹגֶנֶזיס – פילוֹגֶנֶזיס. – תורת התורשה מקבלת לאור העובדות של תורת ההשתלשלות צורה אחרת מאשר אם נתבונן אליה מנקודת־הראות הנושנה, של יצירת סוגים סוגים לחוד, כפי שמסופר בכתבי־הקודש. הֶקֶל זרק אל תוך העולם המדעי מימרה בשם " החוק הביאוגֶנֶטי היסודי" אשר אם איננו בחינת תורה מסיני, הוא בנוי באופן כללי על עובדות, ומשמש לנו אור לנתיבנו בחקר הפילוגֶנֶטי של תולדות היצורים: “האונטוגנזיס (משמע: תולדות ההתפתחות של כל אינדיבידואום) אינו תמיד אלא חזרה בקצור ולמקוטעים על הפילוגֶנֶזיס (משמע: תולדות אבות הסוג אשר אליו שייך האינדיבידואום)”. פירוש הדברים שבמצב של עֻבָּרים אנו חוזרים בדרך־התפתחות מקוצרת על כל סדרת הטפוסים או המעמדות לכל צורותיהם, שעברו על שלשלת אבותינו בעה"ח, לְמִן התא הראשוני ועד האדם. אליבא דאמת, אין הדברים אמורים אלא באופן יחסי, משום שחלק גדול מסגולות האבות אשר בעֻבָּר נעלמו ועקבותיהן לא נודעו, ומאידך גיסא, הרבה עֻבּרים, וביחוד אלה שחיים מחוץ לגוף האם, התנאים המיוחדים, שבהם הם נתונים, גרמו להם להקנות לעצמם אברים מסובכים מיוחדים ובהתאם לזה גם תפקידים מיוחדים. באופן כזה הזחלים של הפרפרים, בסגולותיהם הגֶנָטיות המיוחדות להם, משמשים לנו דוגמאות לאין מספר לתכונות נקנות שאין בהן כלום מסימני התולעת שהיא טפוס־אב (או פילוגֶנֶטי) של הפרפר כשהוא במעמד הזחלים. ואף־על־פי־כן כמה וכמה משרידי שושלת האבות, שאינם מוטלים בספק, נמצאים בעֻבּרים בתקופות התפתחותם השונות. בטוח הוא שהחרקים מוצאם מן התולעים, ואין ספק שביצי החרקים, שבעצם הן כמו תולעים, אינן אלא חזרה אונטוגנטית, בשנויים ידועים, על הפילוגֶניה של החרקים.

בטוח הוא שהתנינים דהאידנא, אף־על־פי שאין להם שִׁנַים, ובמקומן יש להם שפם־לויתן, מוצאם מיונקִים קדומים בעלי שנים. והנה אצל העֻבָֻּרים של התנינים אנו מוצאים שנים, שאין להם צורך בהן, ומשירים אותן עוד בתקופה העֻבָּרית, עוד טרם שהספיקו להשתמש בהן. כמו כן אנו מוצאים בסנפירים של התנינים וגם בארבעת הכרעים של יונקים אחרים אותן העצמות שבכנפים וברגלים של הצפרים. כל זה מראה לנו בבטחה גמורה על התמורות הבאות עקב השתלשלות התורשה, ואחרי השתלשלות זו אנו יכולים לעקוב עד לפרטיה.

הבחירה הטבעית. – הבחירה המלאכותית, שנוהגים הגננים ומגדלי הבהמות לעשות, הביאה את דרוין לידי ההיפותיזה שלו על אודות הבחירה הטבעית שנעשית אגב מלחמת הקיום. מחוזק בדעתו זו על ידי התבוננותו אל הטבע בארצות החמות, היה דרוין סבור, שאפשר לו לבאר על ידי הבחירה הטבעית את מוצאם של היצורים החיים. הרי זוהי ההיפותיזה שמסמנים אותה בשם דַרויניסמוס. אבל בשם דרויניסמוס קוראים את הטראנפורמיסמוס או האיבולוציה בכלליותם. וזה שהביא לידי בלבול נורא במושגים. כל בעלי הדעות המיסטיות המוגבלים והמלאים דעות מוקדמות כרמון מנצלים איש כפי יכלתו בלבול־מושגים זה, כדי לסתור את עובדות האיבולוציה ולתקוף את המדע עצמו. מלחמת קנאי־הדת למחניהם השונים אינה מעכבת בידינו, אלא אנו צריכים להתריע על ציד זה במים עכורים, שנעשה אמנם לפעמים קרובות בלי כל הכרה.

מלחמת – הקיום. – אולם גם מלחמת־הקיום גם הבחירה הטבעית הן עובדות שאין לערערן. די לנו אם נִתן עיננו בטבע החי, כפי שהוא מתגלה לפנינו, כדי שנוכל לעמוד על אמתתן. כל החיים טורפים זה את זה, כצמחים כחיות, והחיות מתפרנסות, מלבד האויר והמים, כמעט רק מצמחים ומחיות זולתן. מובן מאליו שבמלחמה בלתי־פוסקת זו המסוגלים פחות והמזוינים פחות – לזַין אנו מיחסים גם את כח הרביה, ההתגברות על מחלות, על קור וכיוצא בזה, – הולכים וכָלים, בעוד שהמסוגלים יותר והמזוינים יותר מתקימים ומוסיפים. לא אכחד, שלא אוכל הבין את אויבי דורין בימינו, שפתאום הסתמאו על ידי השפעות חדשות, שיש להן מהלכים בין בני זמננו, עד לבלי לראות את העובדות.

מה שעמד ועומד עדיין בגדר של היפותיזה היא התהוותם של כל הצמחים ושל כל בעה"ח על ידי הבחירה הטבעית לבדה.

החקירות החדשות שהתעמקו יותר בתולדות השתלשלות הצורות של הברואים מראות, שהתשלשלות זו אינה הולכת בדרך פרוגרסיבית מתמידה, כמו שדרוין היה סבור בתחילה, אלא שתקופות של טרנספורמציות (חלופי צורה) מהירות בערך מתחלפות בתקופות של הפסק הטרנספורמציות, הן בדרך כלל הן בכל סוג וסוג בפרט. אנו רואים סוגים ידועים עומדים קבועים בצורתם במשך זמן רב מאד, וסו"ס הולכים וכלים, בעוד שאחרים, להיפך, הולכים ומחליפים צורותיהם ומראים שהם נתונים במצב של טרנספורמציה. כשסוג אחד עובר לחיות בסביבה חדשה, למשל על יבשת חדשה, הרי שנוי המקום גורר אחריו שנוי צורה מהיר, בערך.

אבל איך קמו ונהיו החיים בראשיתם, אין אנו יודעים עדיין. מכל מקום ברור, שראשיתם נעוצה בצורה הרבה קטנה והרבה פשוטה מהתא. אין ספק, שצורה זו לא באה לעולם במקום אחד ומאינדיבידואום אחד, אלא במקומות רבים ומאינדיבידואומים רבים, באופן שהגזע יצא מאבות רבים (פּוֹליפילֶטי) ולא מאב אחד (מוֹמוֹפילטי), אבל הדמיון היחסי שיש בין הברואים מראה, שהחיים התחילו במקומות שונים בתנאים שווים ובאופנים שווים, ומכאן מתקבל למראית עין רושם של גזע בן אב אחד (מונופילטי).

המסקנות. איזו הן המסקנות העיקריות שאנו יכולים להסיק מתולדות הגזע של המין האנושי?

א) ההשתלשלות או האיבולוציה של הברואים היא עובדה שאין לערערה.

ב) גורמי האיבולוציה נראים, לפי המבט הראשון, שונים מאוד: הבחירה הטבעית, תמורות הצורות, התנאים האקלימיים, הפיסיקליים, הכימיים וכו'.

ראינו שאת כל הגורמים הללו אפשר להכליל באינגרַפיה מנַימית, שהבחירה הטבעית מסייעת לה. אין ספק, שאין אנו יודעים עדיין את טיבה של האינגרפיה המנַימית של הגרוים החיצוניים בחומר החי. כשיעלה בידנו פעם לבסס את חוקי החיים על חוקי הטבע הדומם, לא יעמוד לפנינו אלא סוד אחד גדול, סוד מיטפיסי, מוניסטי, ר"ל, יחידי, סוג מגמתה של האנרגיה העולמית לבִדוּלם של הפרטים וליצירת צורות מסובכות. כאן חשובה לנו העובדה שהאינגרפיה והבחירה כחן יפה לשנות שנוי גדול את הסוגים באופן חיובי או שלילי, לטובה או לרעה, לשבוחם על ידי השפעה טובה והזדוגות טובה, או לקלקולם על ידי בחירה רעה או על ידי בלַסטופטוריה שמביאתם להתנונות. כשהשפעות בלסטופטוריות באות להצטרף אל בחירה־טבעית רעה הרי הן יכולות לסכן את המין האנושי, ורק חיים מיניים רציונַליים יכולים לתקן את המצב ולשמור עליו.

ג) גם התכונות הרוחניות של סוגי בעלי החיים, כמו התכונות הגופניות, תלויות בקרבה הגזעית של האבות הקדומים. הן קשורות בפעולות המוח הפנימיות, והמוח גם הוא, כמו שאר אברי הגוף, כפוף אל החוקים הטבעיים.

ד) מכל האמור לעיל יוצא, שתולדות השתלשלות הגזע והבחירה הטבעית וגם התורשה במשמעותה הנכונה צריכות לתפוש מקום עיקרי בפתרון השאלה המינית, משום שהתאים המיניים, שעל ידי ההזדוגות גורמים לברואים חדשים, נושאים בקרבם מצד אחד את הכחות המורשים של הדורות הקודמים, ומצד שני את כחות הדורות הבאים. בם יכולים להועיל או להזיק, להתקדם או להסוג אחור, הכל לפי טפולה או התרשלותה של האנושיות בעלת־התרבות. לצערנו עדיין עוברים בבתי־הספר הנמוכים והתיכוניים בשתיקה, עקב דעות קדומות דתיות ואחרות, על האיבולוציה אצל בעה"ח וביחוד אצל האנשים. והרוב של בני־האדם יודעים עליה רק על פי שמועה ובצורה גסה ובלתי־מדויקה, באופן שעובדות רבות, הידועות היטב לחוקרי הטבע ולרופאים, לגבי הקהל הרחב אינן אלא בחינת אתא קלילא, או שהן נראות לו לפחות כדברי הבאי, שאין הדעת סובלתם. מטעם זה עלי לעמוד ביתר פרוטרוט על הענין דלקמן.

אותן התקופות הידועות בשם היסטוריות, ר"ל, תקופות סין, מצרים או אשור הקדומות, שנראות לנו כרחוקות מאד מזמננו, אינן אלא קרובות מאד אלינו מבחינת האיבולוציוניות. אותם העמים העתיקים, או אלה לפחות שהיו אבותינו בלתי־האמצעיים או קרובים אליהם, הרי הם מבחינת ההשתלשלות, שהזמנים ומספר הדורות אינם חשובים בשבילה, קרובים לנו מאד. מאה וחמשים הדורות שמפרידים בינם ובינינו והמאות האחדות של דורות שמפרידים בינם ובין אבותיהם בלתי־האמצעיים, שהם בו־בזמן גם אבותינו, הרי הם כלפי האנושיות, מבחינת ההיסטוריה האתנולוגית, באופן יחסי צעירים (וגם אפשר לומר, באופן יחסי, מודרניים). ואם, להיפך, נתבונן אל העמים הפראיים, באמריקה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה, שחקרו אותם ביחוד מיום שנתגלתה אמריקה, ואשר בחלקם הם קימים עוד בימינו, ואם נדמה אותם אל עצמנו ואל אבותינו הראשונים, שחיו לפני ארבעת אלפים שנה, נמצא, שהם שונים ממנו לאין ערוך יותר מאשר אנו שונים מאלה האחרונים, והשרידים האֶתנוגרפיים וההיסטוריים ששרדו מהם מראים זאת בעליל.

בין העמים הפראיים אנו מוצאים גזעים כמו הפִּיגמֵאים של סטֶנלי (Akkas) הווידאים של צילן, אפילו האוסטרליים והכושים, שכל המבנה הגופני שלהם מראה הבדלים עמוקים מאד בינם ובין הגזע האירופי לכל צורותיו. התמדתם וחשיבותם של ההבדלים הללו מוכיחות באופן ברור, שהגזעים הללו רחוקים מאד מגזענו מבחינת הקשר התולדתי. אמנם אין לך דבר קשה מאשר להכיר את עצמנו בכל הסבך העבות הזה של הגזעים האנושיים. אבל דבר אחד ברור, שהגזעים הפראיים להסתעפויותיהם השונות, הרחוקים מאד מגזענו, ואפילו גזעים ידועים הקרובים לנו יותר, כמו המונגולים, יש להם פחות קשר – מבחינה פילוגנטית – עמנו מאשר לנו עם בני אשור העתיקים. הרי זה מראה, שכדי למצוא את האבות הראשונים שהיו משותפים לנו ולגזעים הפראיים הנ"ל צריך לשוב אחורנית עד לפני אלפי דורות, אף־על־פי שצאצאיהם יושבים כעת על יבשות אחרות.

נקל מאד לבאר לעצמנו שהגזעים האנושיים, השונים כל כך זה מזה, היו יכולים להתפתח איש איש לחוד, על יבשות, באויר, באופני חיים ובתנאי התפתחות שונים ומשונים, אם נתן את דעתנו על זה, שבאותן התקופות הקדומות היו לאנשים אמצעי הובלה מגבלים מאד וחייהם היו בשעתם מעט מאד שונים מחיי הקופים בזמננו, באופן שהצורות האתנוגרפיות נשתמרו כשהן נפרדות זו מזו על ידי מרחקים קטנים. אפשר לראות זאת עוד כיום אצל שבטים אינדיאנים שחיים במקומות טרוֹפיים ותופשים איש איש שטח קטן מאד. התרבויות הגבוהות בזמנים הקדומים הן גופן לא יכלו להתפתח אלא בתוך חוג מגבל בערך, משום שכלי־זינם ואמצעי־ההעברה שלהם לא הרשו להם להרחיק ללכת מחוץ לגבולם. השתלטותה של הציביליזציה המודרנית על פני כל האדמה, באמצעותם של המַצפֵן, הנשק החם, הקטור והחשמל, הריהי מאורע בן זמננו, יחיד בתולדות העולם, ואשר ראשיתה איננה למעלה מארבע מאות שנה. מאורע זה חולל מהפכה באיבולוציה הטבעית והפנימית של הגזעים האנושיים, משום שכל הגזעים הנמוכים, אשר הגזעים בני התרבות נלחמים בהם ברובים ובכוהֶל, עתידים לכליון מהיר וחרוץ.

הגיאולוגיה גלתה הרבה שרידים אנושיים במערות מתקופת הרביעיה הראשונה, שרידים שהם דומים יותר לקופים האנתרופומורפים (דומים לבני אדם כמו האורַנג אוטאנג) מאשר הגזעים הנמוכים ביותר, הקימים עוד בימינו. מוחם, כפי שאפשר לדון עפ"י חלל הקדרה, הוא עוד יותר קטן. לבסוף אם תעשינה עוד תגליות כמו זו של דיבוא, אשר גלה ביאווא את הגולגולת של Pithecanthropus erectus, יעלה בידי המדע להוסיף למצוא חוליות רחוקות יותר בשלשלת תולדות האדם ואשר תראינה ביתר בהירות את הקשר התולדתי בין האדם ובין הקוף.

לפני סיום הפרק הזה, עלי עוד לברר את שאלת הכּוֹי. מקצוע גדול מאד, שאין אנו יכולים להכנס לתוך פרטיו, היא החקירה על ההשפעה שיש למדת קרבת־המשפחה, הגדולה או הקטנה, של ההורים על פוריותם ועל ולדותיהם. כפי שמשערים, באה ההזדוגות מהצורך הכללי שיש לברואים לרְבות ולחזק את הגזע על־ידי קליטת כחות חדשים. הנשואים התמידים בין קרובי־דם מביאים נזק לקיום המין ממש כמו הַפרתינוגנסיס או הרביה על־ידי ההתפלגות והנביטה. כל מיני ההפראה האלה מחלישים את הגזע, גורמים לו התנונות ועקָרות שמביאות עליו כליה.

נקל להבין שההזדוגות של שני תאים מיניים השייכים לאח ואחות או אפילו, למשל, של אב ובתו, קרובה מאד אל הפרתינוגנסיס במובן תערובות הכחות של התאים. אחר כך בהמשך דברינו נראה שהנשואים בין קרובי־הדם הם לתועבה אצל כל העמים. אצל בעה"ח דואגת הבחירה הטבעית לכך, שכל אלה אשר נולדו מזווגים שיש בהם יותר מדי מקרבת־דם ילכו ויבטלו מן העולם.

מאידך גיסא אין ולדות מזווגם של שני סוגים רחוקים זה מזה. סוגים קרובים יכולים ליצור בינם לבין עצמם כוֹיים, אבל כוֹיים אלה הם בדרך כלל עקָרים או פוריותם היא דלה מאד, ואינם מסוגלים לקיים את טפוסם; הם עוברים מהר בולדותיהם אל טפוסו של אחד הגזעים הראשונים אשר מהם יצא הכוֹי.

לפני זמן מועט הוכיחו ששני סוגי בע“ח אינם יכולים להוליד בינם לבין עצמם כוֹווים, מפני שדם הסוג האחד מופיע כרעל לדם הסוג השני. עד כמה שהתבוננו עד עכשיו ראו, שבשעה שאפשר לזרוק אל ורידי סוג אחד של בע”ח את דמו של סוג אחר, מבלי לסכן את חיי הראשון, אפשרית גם לידתו כל כוֹי. הרי עובדה שכדאי לציין אותה: בדמו של קוף אנטרופומורפי אין רעל בשביל האדם, אף על פי שחיות אלה הן שונות מאוד מן האנשים ועדיין לא נולד כוֹי משני הסוגים האלה. עובדה זו מסייעת לנו להבין מפני מה אין ההבדלים שיש בין גזעי האדם השונים מונעים משנים מהם, איזו שהם, להוליד כוֹיים, ובכל זאת אפשר לומר בלי כל סכנה של טעות, שזווגי הגזעים האנושיים השונים זה מזה ביותר מולידים כוֹיי חלשים, שאין בכחם להוות גזע מעורב בר־קימא. אין לנו בנידון זה נסיונות מספיקים בנוגע לגזעים האנושיים הנמוכים ביותר, כמו האיקאים והוידאים. לעומת זאת צאצאיהם של הכושיים והלבנים מהוים, בלי ספק, גזע חלש שאינו מתקיים, בעוד שלבני האינדיאנים והלבנים יש יותר כח של התנגדות וכחם עדיף.

בשאלה זו אין ספק ששביל הזהב הוא הטוב ביותר. התאחדות של גזעים וזניהם הקרובים, או לכל הפחות הזדוגותם של יחידים בני גזע אחד או סעיף גזע אחד, שקרבותם המשפחתית היא עתיקה, מביאה לתוצאות מעולות. אנו מודים בכל לב שלהוֹמוֹגֶניות (חד־הסוגיות) של גזע אחד יש היתרון לקבוע ולשמור את התכונות הפרטיות לזמנים יותר ארוכים. בצדו של היתרון הזה יש גם חסרונות רבים. אם יעלה פעם בידנו לשבח את התא המיני של האדם על־ידי בחירה טבעית מעולה ועל־ידי זה שנסלק את כל גורמי ההתגונות, יש לשער, שבעתיד הרחוק יחדלו זווגי התערובות מהיות מסוכנים למין האנושי.

 

פרק שלישי התנאים הטבעיים והמנגנון של ההזדוגות האנושית. – ההריון. – הסימנים המיניים הקוֹרֶלַטיביים    🔗

מן הנמנע ולהבין לחדור לכונה העמוקה ולמטרה הרמה של פעולה כמו זו של ההזדוגות, מבלי לדעת את פרטי ההזדוגות ומוצא האדם, כמו שהרצינו עליהם בפרקים הקודמים.

ההזדוגות דורשת התקרבותם של שני תאים, ולפחות את תנועתו של אחד מהם. תנועה זו של התא מספקת לגבי הצורות הנמוכות של ההזדוגות, ומצטמצמת ברוב המקרים באחד משני התאים המזודגים, בתא הזכרי. בסיועה של תנועה זו ממלא התא הזכרי תפקיד פעיל, בעוד שהתפקיד הסביל נפל בחלקו של התא הנקבי. הוא הדין אצל האינדיבידואומים מבעה“ח; הזכר נושא הזרע הולך ומתקרב לשם ההזדוגות. הוא מכניס על־ידי כלי־תשמישו את הזרע החי אל מקום, שמשם הוא עובר אל תאי־הביצה של התאים המיניים של הנקבה. לשם כך דרוש שאבר המין של הזכר (האַמה) יחדור אל גוף האשה. נעזוב את בעה”ח ונעבור מיד אל האדם. נעיר רק זאת, שההסתגלות האיבולוציונית גרמה להבדלים כמעט בכל גופו של הזכר ובכל גופה של הנקבה, בהתאם אל תפקידיהם השונים (וגם להבדלים רוחניים ביחד עם הבדלים במבנה המוח), וההבדלים הללו נקראים סימני־המין המצורפים (הקוֹרלטיביים).

אבר־המין של הגבר. האשכים. – שלפוחית־הזרע. –    🔗

הטבע מתנהג לפעמים קרובות בחסכון ובקמצנות גם ביצירותיו העליונות, וכך צרף את צנור־השתן של הגבר אל אבר־המין. לבלוטים המיוחדים של הזכר יש צורת ביצים (אשכים) שמכילות אלפי אלפים של ספירמטוֹוזאוֹנים (ברואי הזרע הזעירים) שֶפָּרים־ורבים. מכיון שאלה נעשים בשלים, הרי הם מצטברים בקצה המוצא של צנור הבלוטים וגם בתוך מחסן של בלוט צדדי, המכונה שלפוחית־הזרע. שם מתערב הזרע עם הנוזל הסמיך המופרש ממנה. לזרע ריח מיוחד במינו.

האֵירֵיקצִיָה (קשיות האבר). – המענין שבכל המנגנון הוא סגולת האמה של הזכר להתמתח, להתעבות, להתקשות בהשפעת גרויים ידועים של העצבים. התופעה הזאת מתחוללת על ידי שלשת החלקים המתנפחים שמהוים את האַמָה. אחד מהם, המחובר באמצע ומלמטה משני חלקים שנצטרפו יחד, מכיל את צנור השתן ונגמר בקצהו בצורת כפתור ומהוה את העטרה. יתר השנים נמצאים באופן סימטרי על גבה של האמה, וכל אחד מהם תופש יותר משליש של גליל ישר. שלשתם ספוגיים, עשויים מכלי־הדם, שעל פי רוב הם צומקים וריקים, ועל כן האמה היא רפה ותלויה. על ידי מנגנון עצביי, שלא כאן המקום לעמוד על פרטיו (מנגנון שיסודו בשתוק כלי הדם שבא עקב עצירות ודחיפות עצביות), גורמים הגרויים העצביים להצטברות הדם בתוך חללי החלקים המתנפחים של האמה; הדם ממלא את כל החללים עד אפס מקום, עד ששלשת החלקים הנ"ל נעשים על ידי כך קשים ומוצקים. הנֶפח של האמה, או של אבר המין נעשה גדול מאד במדתו והודות לקשיותו הוא יכול לחדור אל תוך הפותה של האשה. בו־בזמן נסתם צנור־השתן מצד שלפוחית השתן, ונפתח מוצא לזרע בנקב אשר על יד פי האמה. וכך עומד אבר המין מוכן לתפקידו. אבל יש צורך עוד בגרויים נוספים למען יורק הזרע. הוצאת הזרע באה לרגל גרויים בשריר אחד ידוע שמכַוץ את שלפוחיות־הזרע ועל ידי ההתכוצויות ההולכות וחוזרות מוּצא הזרע החוצה. אחרי יציאת הזרע מתרופף אבר המין ונעשה שוב רך.

המנגנון הזה הוא איפוא מסובך מאד, ובא לידי פעולה על ידי גרויי עצבים מרובים, שלקויים שונים בשיטת־העצבים עלולים להפריע בעדם. נעיר כאן שהמרכזים העצביים של קשוי־האבר ושל הוצאת הזרע יכולים לבוא לידי פעולה ישר על ידי המוח ובאופן בלתי־ישר על ידי גרויים חיצוניים של העור.

אותם העצבים ההיקפיים שגורמים באופן חיצוני לגרוי המיני הם ביחוד עצבי העטרה. העטרה מכוסה בעור דק מאד, המוגן בפני שפשוף חיצוני על־ידי פימת־עור העוטפת אותו והיא הערלה. יש שהערלה היא יותר מדי צרה ואינה נפשלת על גבי העטרה, ואז היא נעשית כלי קבול לכל מיני זוהמה (משרידי הזרע והשתן שמצטברים שם). דבר זה אינו בנמצא אצל היהודים המלים את ערלתם. פעמים זקוקים גם לא־יהודים למילה בגלל הסבה הנ"ל.

שגרוי חיצוני יכול להביא לקשוי אבר ולהוצאת זרע מוכח למדי על ידי ההרגל הרע הנפוץ בין נערים לעשות מעשה אונן.

אברי המין של האשה. –    🔗

האברים המתוארים לעיל מהוים את החלק הפנימי והחשוב ביותר של אברי המין אצל האשה. צנור השתן אצל האשה נפתח לחוד כלפי חוץ. הוא קצר הרבה ורחב הרבה מאשר אצל הגבר. אולם אף הוא יש לו בקצהו אבר קטנטן ונבוב שנקרא דגדגן (clitoris), שמנקודת מבט ההתפתחות העֻבּרית הוא מתאים לאמה של הגבר וביחוד לעטרה. כמוה אף הוא נתון לגרויים מיניים ולו עצבים רגישים מאד. פי צנור השתן אצל האשה נמצא מלפנים, מתחת לעצם־החיק (os pubis), באותו המקום שאצל הגבר נמצא שורש האבר. מן המקום הזה משתרעים לאחור משני צדי הקו התיכוני, לארכו, שני קמטים מארכים מצופים עור ונקראים שפתי־הערוה החיצוניות או הגדולות, ומתחת להם – שפתי־הערוה הפנימיות או הקטנות המכוסות בעור־רירי דק. בין שתי שפתי הערוה הפנימיות נמצא פי אבר המין של האשה הנקרא פי הערוה. הוא נבדל מפי צנור השתן ומוביל אל חלל פנימי שנקרא פותה (vagina). הפותה ארכה בערך עשרה־שנים עשר ס"מ, ונסתם בחלקו העליון על ידי חלק הפותה של הרחם, שעליה דברנו לעיל.

אצל הבתולה, בטרם נבעלה, מבוא הפותה סתום פחות או יותר על־ידי קרום המתוח עליו ונקרא קרום הבתולים ושאינו פתוח כלפי חוץ אלא בפתח צר מאד. בשעת הבעילה נקרע הקרום מתוך יסורים וזיבת דם. מלבד זאת יש לדפני הפותה הצרה של הבתולה קמטים, שעושים אותם מחוספסים. קרום הבתולים שנקרע על ידי הבעילה הראשונה נהפך במבוא החיצון של הפותה לקפלים בצורה הדסים.

בפרק הראשון דברנו על התמורות שמתחוללות בביצה עד שהיא נהפכת לעֻבּר ולולד. אנו פטורים איפוא לדבר כאן על תנועת הביצה, על הפראתה, וכל על התמורות שנעשות על ידי כך ברחם.

הוסת. – כל ארבעה שבועות בשֵׁלה, כמו שראינו, ביצה אחת או שתים (לעתים רחוקות – יותר מזה) והן נדחקות אל תוך חצוצרות־הרחם, ועל ידי תנועת־הסיבים או התאים הסיביים הן נדחפות הלאה עד חלל הרחם, ואז, לאחר שהופראו, הן נצמדות אל דפניו של הרחם (עי' לעיל) וגדלות שם. בשילת הביצה ותנועתה מלוות אצל האשה על ידי תופעה עצביית, הדומה במדת־מה לקשוי האבר של הגבר. הקרום הרירי של חלל הרחם עשיר בכלי־דם, ולאלה יש סגולה להתרחב ולהתמלא דם מחמת פעולה עצביית מעכבת. כיון שהקרום הרירי הוא דק מאד, הרי התוצאות הן אחרות מאשר אצל הגבר. הדם זב ויוצא, וזה שמהוה את התופעה הידועה בשם וסת. מטרת הוסת היא בלי ספק להכשיר את הקרום הרירי של הרחם לקבלת הביצה המופראה שתבא להאחז בו. כל אחד יודע שהוסת נמשך בדרך כלל שלשה או ארבעה ימים, אלא לפעמים קרובות אין הימים קבועים. אבל קודם כל נעיר שאין הוא תלוי בתנועת הביצה הנדחקת. שתי התופעות יכולות לחול לחוד בלי קשר ביניהן, כי זיבת הוסת תלויה אך ורק שהי בגרוי עצביי, והיא יכולה להגרם או להבטל על־ידי השפעה סוגֶסטיבית.

מצד שני יש נשים שאין להן אף פעם וסת, ובכל זאת באה אצלן הביצה לידי בשול והפראה, והן נעשות הרות. אולם כרגיל אפשר לומר, ששני הפרוצסים קשורים בזמן באמצעות הרֶפלקסים העצביים, באופן שתחילה בא הוסת ואחר מתחילה ומסיימת הביצה את טלטולה כלפי מטה. אצל בעה"ח היונקים בעת יחמתם מסתלק הקרום הרירי העליון בלי וסת, ובכל זאת יש גם אצלם הצטברות הדם (אצל הקופים יש זיבת ריר בימי וסת) אם כי אינו זב, כמו אצל הנשים.

המשגל –    🔗

וזו דרכו של המשגל. אחרי שבא הגבר לידי התעוררות הרגש מתוך גרוי מחשבתי ותחושתי, והאשה, בין אם סרבה בתחילה וסוף־סוף נענתה, ובין אם מלכתחילה הסכימה למשגל הרי הגבר מכניס את אברו, שנעשה קשה, אל תוך הפותה של האשה. אם האשה היא קטנה או חלשה, ישתדל הגבר לשכב מתחתיה בשעת הבעילה, ואם האשה התקדמה בהריון, טוב שישכב הגבר מאחוריה, כדי שלא יגרום שום נזק לולד. תנועות קצובות שנעשות על ידי שניהם, וביחוד על־ידי הגבר, מעוררות ומגבירות לאט לאט את הגרוי המיני הנעים בחלקים הרגשיים של הקרומים הריריים או בעור של אברי המין של כל אחד מהם, עד שהוא מגיע למרום מדרגת תענוג התאוה; מתיחותו מתחילה בנקודות הנזכרות לעיל, ביחוד בעטרה של האבר וב“דגדגן” (clitoris), והיא הולכת ומתפשטת על כל שיטת־העצבים במוח, על הגוף כלו, ונעשית יותר ויתר לתענוג חזק מאד של האדם כלו, תענוג הידוע בשם אֲבִיוֹנָה orgasmus venericus, ושמסתיים בזה שמתוך האבר של הגבר נפלט הזרע.

רבים הם המקומות של גרויים מיניים לאשה. מלבד ה“דגדגן” יש להזכיר את פטמות השדים, את סביבות פתח הפותה, ואפילו החלק התחתון של הרחם. וגם אצל הגבר מקום לגרוי מיני יכול לשמש, מלבד העטרה של האבר, גם סביבות פי־הטבעת. ברגע קושי־האבר החזק ביותר, מתמתחת העטרה ביותר ונמצאת בכוון ישר אל כלפי פי הרחם. באופן כזה נשפך הזרע ישר אל פי־החרם. אחרי ההרקה באות על הגבר חולשה ומנוחה מתוקה.

אצל האשה אנו רואים תופעה דומה לזו שאצל הגבר. ה“דגדגן” מתנפח וכמו על ידי המגע במקומות אחרים של גרויים מיניים, נגרם גם על ידו, אגב שפשוף מתמיד וקל של הקרום הרירי, רגש נעים, כרגש הנעים אצל הגבר. על ידי השתוף העצביי גורם הגרוי ההולך וחוזר להפרשת בלוטים ידועים בפותה, הפרשה שמרטיבה את הערוה. בשעה שתענוג המשגל מגיע אצל האשה למדרגה הגבוהה ביותר, הריהי מרגישה רגש דומה לזה שיש לגבר. הרגש הזה חודר ומתפשט בכל ישותה. אצל שני האינדיבידואומים מתעוררת תשוקה חזקה ומשותפת לחדור זה בזו. תשוקה זו מסייעה במדה מרובה להפראה. סוף המשגל גורם גם לאשה גם לגבר התחלשות כללית ונעימה המפילה תנומה.

התנועות העצביות המיכניות שבתורשה או שבאינסטינקט מביאות לתוצאות נפשיות הפוכות אחרי המשגל. כשהיצר המיני מתחיל מתעורר, הרי הריחות, וביחוד של אברי המין, המגע, התנועות, מראה האינדיבידואום מהמין השני, בקצור כל מה שנוגע לגופו מעורר ומגביר את התשוקה, שמחוללת התרגשות ותשוקה חזקה מכל רגש אחר שמתנגד אליה ויוצרת את האילוסיה של עיקר מטרת החיים. מכיון שפעולת המשגל נגמרה, מיד פג ונִדף הכל כחלום. מה שהיה רגע לפני כן משאת־נפש, חזות־הכל ומרכז הכסופים, נהפך לדבר חסר־ענין, פנה זיוו, פנתה חמדתו. פעמים מעורר בנו אז הגוף השני גם שאט־נפש במקצת בריחו, במגעו ובמראהו. לתשוקה המינית החזקה של המין האחד אל השני קוראים יצר מיני (libido sexualis).

לפי פֶרדי וחוקרים אחרים, עושה פי־הרחם בשעת האביונה (orgasmus veneris) תנועות מציצה מסביב לעטרה של אבר המין. איני יודע עד כמה נכונה העובדה הזאת, אבל ברור שאין האביונה (orgasmus veneris) דרושה בשביל קליטת־הזרע. הנשים קרות־המזג, שאינן כלל וכלל מסוגלות להתרגשויות ולתאוה מינית, אינן פוריות פחות מהנשים שיש להן האביונה (orgasmus veneris) במדה גדולה. מזה יוצא שהזרע מגיע אל מטרתו גם כשהרחם היא סבילית לגמרי.

הלטיפות והנגיעות בכל חלקי הגוף וגם תחושות הריח והראיה גבירות את תענוג המשגל. ההבדל הגדול בחוש המיני שאצל אינדיבידואומים שונים מקשה לפעמים קרובות את ההסתגלות ההדדית. האביונה (orgasmus veneris) מתחוללת במהירות יתרה פעם אצל הגבר ופעם אצל האשה (לעתים יותר רחוקות אצל זו האחרונה). הבדל זה הוא תמיד לרעתה של האשה, כיון שהגבר יכול לספק את עצמו גם לאחר שעברה האביונה אצל האשה, אם רק האשה אינה מתנגדת לכך התנגדות פעילה, תחת אשר אם האביונה עברה אצל הגבר לא תוכל האשה למצוא את ספוקה אלא באופן מלאכותי. מלבד זאת, האביונה היא לפעמים יותר חזקה ומתעוררת לעתים יותר תכופות אצל האחד משני האינדיבידואומים מאשר אצל השני, מה שגורם צער לשניהם. וגם במקרה זה מצב האשה רע יותר, מפני שהגבר יכול תמיד לספק את עצמו גם אם האשה היא קרת־המזג. הנמוס ודרך־הארץ המקובלים מונעים מהזוג הצעיר להכיר לפני הנשואים איש את רעותו בכוון זה. לנמוס הזה יש לפעמים תוצאות חמורות וקשות כמו אכזבות, התמרמרות וגם גירושין (עיין פרק ארבעה־עשר: “ההיגינה של הנשואים”).

תענוגות התאוה המינית אינם משמשים לטבע אלא אמצעי לקרב ולזַוֵג את המינים למען הקים דורות. אפשר להפרות אשה ולהוליד ולד על ידי הכנסת זרע אל הרחם באמצעות מזרֶקת של זכוכית. מלבד זאת אך חזיון יוצא מן הכלל הוא שהאביונה תחול אצל שני המינים בו־בזמן של המשגל. העיקר החשוב של ההפראה הוא שהזרע יכנס אל תוך הרחם. מכיון שתאי־ הזרע הגיעו אל הטרפחת, הרי הם מטפסים וצפים מאליהם לא רק בכל החלל של הרחם כי אם גם מגיעים עד חצוצרת־הרחם ואפילו עוד הלאה מזה, עד לחלל הבטן. באופן שאין חשיבות לכח־הזריקה הישר. הרי אנו רואים פגישת הביצה היורדת למטה עם המון תאי־זרע הזורמים לקראתה למעלה. ההסתגלות הטבעית דאגה לכך, כמו שראינו לעיל בפרק הראשון, שביצה אחת לא תָפרה בו בזמן מתאי־זרע שונים.

ההריון –    🔗

מפליאה מאד היא הגדלת הרחם בשעת ההריון. הוא נעשה גדול ממדת הראש של אדם, החלל שלו מתרחב מאד, שרירי דפניו מתרבים ומוסיפים עָצמה, כדי שיהיה אחר כך בכחם לדחוף את הילד החוצה.

התופעות המלַוות את ההריון, הלידה, הימים שלאחרי הלידה וההנקה ידועות לכל ואנחנו נִגע בהן בקצרה. התחלתו הפתאומית של תפקיד בלוטי־החלב אצל היולדת, מיד אחרי הלידה, לצורך הזנת הילוֹד היא מענינת מאד בתור תופעה־מצורפת. די להעיף עין ביולדת ולראות את הסבוכים הממושכים המשפיעים השפעה עמוקה על כל האורגניסמוס שלה בקשר עם חיי הולד, כדי שנבין עד כמה תפקיד החיים המיניים אצל האשה הוא חשוב יותר, עמוק יותר, ואפילו חיוני יותר מאשר אצל הגבר. אין ספק, שהגבר זקוק ליצר מיני יותר חזק שידחוף אותו לפעולת המשגל, משום שהוא ממלא בה תפקיד פעיל יותר, אפילו כשהיא קצרה מאד, אולם עם גמר פעולת הבעילה המזריעה, מסתיימת גם השתתפותו בפעולת רְבִית המין האנושי.

בו־בזמן שנגמרת פעולת הגבר על ידי ההזרעה, מתחיל תפקיד האשה. בפרק הראשון אמרנו מלים אחדות על כל השנויים החלים בעֻבָּר עד הולדו. במשך תשעה חדשים הוא הולך וצומח מגֹדל של ראש של סִכָּה, שזוהי מדת תא־הביצה, עד הגיעו למדת ילוֹד. אף־על־פי שהאשה מתעברת אך לעתים רחוקות בתאומים – כי התאומים בכלל אינם נפרצים – עצבה ויגיעתה לשאת את עֻבּרה הם גדולים הרבה מאשר לנקבה של בע"ח. הרי זה לא רק מפני שחיי התרבות הבלתי־טבעיים, יחד עם העבודות המקצועיות, שמפֵרים את שווי־ המשקל החיוני, החלישו את הנשים והביאון לידי התנונות, אלא גם מפני שהמוח האנושי גדל במדה מרובה. ראש העֻבּר האנושי גדול באופן בלתי־מתאים לשאר הגוף, מפני שהמוח, כפי שהוכחתי יחד עם שילֶר בשנת 1889 (Comptes rendus de I’Académie des sciences ) מכיל כבר בשעת הלידה את כל אותם היסודות העצביים שיהיו לו במשך כל ימי חייו. ודאי שהיסודות הללו הם עדיין קטנים, במצב עֻבּרי, אבל הם מוכשרים להתחיל בתפקידם, וכל זה דורש מדת גלגולת גדולה. אבל לא די בזה שדם האם צריך להזין את המח ואת הגלגולת של העֻבָּר; ראש זה הגדול באופן יחסי צריך לעבור בשעת הלידה דרך האגן, ואותה שעה, כידוע, סכנה גדולה צפויה לחיי האשה היולדת. כיון שלבנים יש בדרך כלל גלגולת יותר גדולה מאשר לבנות, הרי עצבון לידתם גדול יותר.

הלידה. –    🔗

בשביל לאפשר את הלידה משתנים אברי המין של האשה בזמן הריונה שנוי נמרץ. אבריה, וביחוד הרחם, נעשים יותר גדולים ויותר ריריים. גִּדוּלו של הרחם הוא מפליא. לכתחילה גדלו כביצה קטנה מאד, והוא מגיע בצמיחתו עד לידי גודל של ראש אדם, ובדפניו העבים הולכים ומתרבים השרירים. כלי־דם גדולים מתפתחים בדפני הרחם וביחוד בשליה ומתקשרים קשר פנימי עם מחזור הדם של העֻבּר.

מבטן העֻבּר צומח לאט לאט, בחודש השני להריון, אבר (allantois), שמטרתו להביא את זרם־הדם של העֻבּר אל השליה ובו־בזמן גם לגרום להתהוותה. בתוך השליה מובדלים כלי־הדם של העֻבּר מכלי־הדם של הרחם על ידי דפנים דקים כל־כך, עד שהמיצים המזינים של דם האם נספגים באופן ישר אל תוך דם הורידים של העֻבּר, יחד עם החמצן המהול בדם, שנחוץ לנשימתו. עד אותה שעה היה חלבון הביצה, שניזון על ידי ספיגת קרומיו, מספיק לפרנסת העֻבּר הקטן עדיין מאד. בשעת התחוללותן של התופעות הללו, בשעה שהחומר של שני התאים שנזדוגו מתחלק לתאים שהולכים ורבים, ונעשים מבודלים עד כדי קבלת צורה של אברים, בשעה שקבוצות ידועות של תאים עומדים ליהָפך אלה למעי, אלה לשרירים ולכלי־דם ואלה לעור של אברי החושים, ואחרים, לבסוף, בצאתם מן האחרונים הללו – למוח, למוח־השדרה ולעצבים, – באותה שעה יכולה עדיין האם לחיות את חייה היא הרגילים. אלא שהוא סובלת מפרָעות שונים בקשר עם מה שהולך ומתרקם בתוך גופה.

מענין לציין שפרעות אלו הם יותר מרגשים בתחלת ההריון, כשהרחם התרחב אך במקצת מן המקצת, יותר מאשר בסופו. אלו הם פרעות עצביים, ר"ל, לקויים קלים בתפקידי המוח, בחושים וכו'. הקאות מתמידות, תשוקות משונות, חליפות במצב־הרוח, – אלו הן מן הפרעות המצויים ביותר אצל אשה מעֻבּרת. הן באות עקב גרויי עצבים מקומיים וגם עקב השתנותה הכללית של תזונת הגוף. גוף האם הולך ומסתגל אל התפתחות העֻבּר אשר ברחם, כל־כמה שהאשה נעשית כבדת־תנועה ועמוסה בירחי הריונה האחרונים, הרי הפרעות פוחתים אצלה מאשר בתחלת ההריון, בגלל התמתחותו הרבה של הרחם וממילא גם התרחבותה של הבטן.

בימי ההריון פוסק הוסת, מה שגורם הקלה לאשה. היצר המיני אינו קבוע. אצל רבות מהנשים המעֻבּרות הוא נפחת; לעתים רחוקות הוא מתגבר. יש עוד פרעות רבים אחרים, השכיחים פחות או יותר, למשל, התרחבות הורידים ברגלים שנגרמת על ידי לחץ הרחם על הורידים, וכיוצא בזה. אנו נמנעים מהכנס בפרטים הללו, שירחיקו אותנו מעיקר עניננו.

אולם בעד כל יסורי ההריון ועצבון הלידה בא תגמול במדה גדושה, מתוך התשוקה העזה שיש לכל אשה בריאה לילד ובאושר שיש לה בשעה שהיא שומעת את צוחתו הראשונה. מתוך גאוה ואושר ליתן חיים לבריה אנושית חדשה, שהיא מקוה להיניקה ולשאתה על זרועותיה, היא מקבלת באהבה את כל יסוריה ואת כל צערה בשעת ההריון והלידה. זו האחרונה גורמת מכאובים גדולים. אף־על־פי שהטבע מרחיב את האגן ועושה אותו קפיצי, מרחיב את פי־הרחם, את הפותה ואת הערוה ובכל זאת קשה מאד להעביר את ראש האדם הגדול דרך הפתחים הללו הצרים באופן יחסי. העברה זו נעשית על־ידי ההתכוצות האמיצה של שרירי הרחם. אולם לא תמיד עולה בידם הדבר בכח עצמם. במקרה כזה, חייב המיַלד להשתמש במלקחים. לפעמים יקרה שהטרפחת, הפותה או המחיצה (בין מבוא הפותה ובין פי־הטבעת) נקרעות, והאשה סובלת מזה כל ימי חייה.

לאחר שהולד יֻלד, חבל־השרר נקצץ והשליה סולקה, מיד נפסקים קשרי התזונה והנשימה בין האם והילוד. הילד, אשר עד עכשיו התפרנס מדם האם באמצעות השליה וכלי־הדם של חבל־השרר, ריאותיו, שעד עכשיו היו מחוסרות כל פעולה, מתרחבות בן־רגע בהשפעה העצבית שלה דם המתרוה חומצה פחמית, והצוחה הראשונה פורצת מפיו. וכך מתחילה נשימת הילד לעצמו. שעות אחדות אחר כך גורמת הפסקת התזונה מגוף האם רעב, והרעב גורר תנועות רפלכסיות של מציצה. הילד מתחיל יונק. באותה שעה מתכווץ הרחם, שנתרוקן בחזקה, ומתמעט עד מאד במשך ימים אחדים. הדם שיצר גוף האם, לצורך תזונתו של העֻבּר, נהפך אז לחלב בשדים או בבלוטי־החלב, שהתפתחו מאד במשך ימי ההריון. באופן אינסטינקטיבי רוצה האם להניק כמו שהילד רוצה לינוק.

ההנקה. – האמהוּת. –    🔗

אחרי ארבעה או ששה שבועות חוזר הרחם לצורתו הקודמת, אולם הנקת הילד בשד נמשכת אצל העמים הפראיים שנתים וגם יותר. אין צורך להזכיר כאן עד כמה פחתו אצל נשי זמננו בארצות התרבות גם הסגולה להיניק וגם כמות החלב. תופעה מעציבה זו של התנונות אינה ברוב המקרים אלא תוצאת ההרגל שהשתרש אצל העמים בעלי התרבות להשתמש במשקאות חריפים, כמו שהוכיח בוּנגֶה במספרים של עבודה סטטיסטית ממושכה ושקדנית. אל ההתנונות הזאת מצטרפות עוד התנונויות בלאסטוֹפטוֹריות אחרות פרי כוהליסמוס תורשתי. אם ההנקה המלאכותית של ילדינו בחלב פרות ובמכות סוכסלט (Soxhlet) יביא אושר לאנושיות – ימים יגידו. מכל מקום הנקה מלאכותית זו נותנת חיים לילדינו ובלעדיה לא היו יכולים לחיות. מאידך גיסא אין התפתחותה של איזו התנונות יכולה להביא ברכה למין האנושי, ותקנה אחת יש לה והיא שבני האדם ינזרו נזירות גמורה ממשקאות חריפים.

הבושה המדומה שנשים ידועות מתביישות בהריונן ובכל דבר שנוגע ללידה, דברי הבדיחות שבני אדם רגילים להשתמש בהם ביחס לנשים מעֻבּרות, הם הם סימן מעציב להתנונות ולהשחתת חיינו על ידי הציביליזציה הקצונית. הנשים המעֻבּרות אינן צריכות להסתתר ולהתבייש בזה שהן נושאות ילד בבטנן; להיפך, הן צריכות להתגאות בזה. גאוה זו מוצדקת יותר מגאותם של קציני הצבא המתהדרים במדיהם. האותות החיצוניים להתרקמות האנושיות משַוים כבוד לנושאיהם יותר מאשר סמלי הקטל וההרס. מי יתן ואמת עמוקה זו תכה שרשים בלבות הנשים! כי אז תחדלנה לכסות את הריונן ולהתבייש בו. מלאות הכרת הגדולה והתפארת שיש בתעודתן המינית והחברתית תשאינה רמה את דגל הדורות הבאים, שהוא גם דגל חיי האדם לעתיד, ובו־בזמן תלחמנה בעד שווי־הזכויות של האשה. מבחינה זו נעשה התפקיד המיני של האשה רם ונשא. והגבר הנלבב יחדל לאט לאט מהתיחס באדישות אל השפלות והסבל הצבוריים, פרי שעבודה של האשה, שנמשך אלפי שנים וחִלל כבוד תפקידיה המיניים על ידי מעשי התעללות ודכוי לאין מספר.

חשיבות גדולה ביותר נודעת להיגינה של ההריון, הלידה ותוצאותיהן. היא אינה צריכה להתבטא בטפול ובזהירות מוגזמים, משום שהפנוק והפרישות מכל עבודה מחלישים את האשה ומזיקים לה תחת להועיל. אולם מאידך גיסא האכזריות הנהוגה בחברה להעמיס עבודה על האשה מדלת העם בימי הריונה, לבזותה ולבלי לדאוג לה, ואפילו לא להזין אותה במדה מספקת, הרי זה עון נורא, ובמקרים כאלה יש הכרח עיקרי בשביל האנושיות בתקונה ושפורה של ההיגינה הצבורית.

כל מה שנאמר לעיל גורם לאשה להתקשר אל כל אחד מילדיה במשך חדשים ושנים, ולפיכך מובן מאליו שכל נשמתה הסתגלה מתוך כך אל מצב האמהוּת. אף־על־פי שהלידה הפרידה בין הולד ובין גוף האם, הרי כמה וכמה קשרים מקשרים אותו אליו, לא רק בתקופת ההנקה, אלא גם זמן רב אחריה, אם אך המנהגים המקובלים אינם מכריחים לעבור על חוקי הטבע. התינוקות קשורים אל האם קשר אמיץ, ובשעה שהאב מתרגז כשהתינוק צועק ומפריע, האם מוצאה בזה תענוג רב. כשההריונות באים זה אחר זה בהפסקות נורמליות של שנה או שנתים לכל הפחות, הרי נקבעים בין האשה הנורמלית ובין ילדיה יחסים כה לבביים ואינטימיים, שלעולם אינם פוסקים לגמרי במשפחות שנמוסים אנושיים וצבוריים שולטים בהן.

כשתנאי החיים הם כתקונם, הקשרים המיוחדים בין האם וילדיה אינם נפסקים במשך כל החיים, בעוד שהאב נעשה, באין מניעות חיצוניות או פנימיות, ידידם הטוב של בניו בגדלם. הגיע הזמן שהאב יכיר את החוקים הטבעיים הללו, תחת להאחז בעקשנות בכח השלטון המלאכותי והכבוד המדומה של אב־משפחה, שהם נחלת העבר ונגד הטבע, אמנם יש גם הרבה אמנות פתולוגיות ולקויות בהרגשותיהן האמהיות, אבל הן יוצאות מן הכלל ואין מביאין מהן ראיה.

הסימנים המיניים המצורפים. – הסימנים המצורפים אצל בעה"ח, שדברנו עליהם לעיל, ידועים היטב אצל האדם. הגבר הוא יותר גדול, יותר רחב בכתפיו, יותר חזק; השלד שלו הוא יותר מוצק אבל אגנו יותר צר. בגיל ההתבגרות, משנת השש־עשרה עד העשרים, צומח זקן על פניו, ובשפולי הבטן, במקום הערוה צצות שערות אצל הזכר וגם אצל הנקבה. באותו הזמן גדלים האשכים כמו שאר אברי המין החיצוניים. אפשר לומר שהבלוטים המיניים, כמו אברי המין, היו עד אותו זמן במצב עֻבּרי, אף כי האבר מתקשה אפילו אצל ילד קטן מאד. אבל קשוי האבר אינו גורם לילד קטן נורמלי שום תחושה תאונית ושום הפרשה של זרע.

יש לגבר שרידים מהסימנים המיניים המצורפים אצל האשה, כמו שתי פטמות של שדים, אבל בלי בלוטים מפרישי החלב וכדומה. בדרך כלל, כל חלק מאברי המין אצל מין אחד יש לו חלק מתאים בצורה עֻבּרית באברי־המין של המין השני. סבת הדבר היא התמורות השונות שחלו באבר שתחילתו, במצב העֻבּרי, היה אחד. ה“דגדגן” אצל האשה מתאים אל האמה אצל הגבר; השפתים הגדולות מתאימות אל שק האשקים, וכו'. אצל אנשים ידועים, כמו הנשים שצומח להן זקן ואלה שה“דגדגן” אצלן הוא גדול מאד, או, להיפך, הגברים בלי חתימת זקן שגופם דומה במבנהו לגוף אשה, ואברי המין שלהם קטנים. מובן מאליו שאין אלה אנדרגינוסים, אלא שאבריהם לא קבלו את צורתם הגמורה או הנכונה, כי התאים המיניים אצלם כלם ממין אחד. הרי אלה פשוט סימנים מיניים מצורפים שבצורתם הם נוטים קצת אל המין השני. נטיה דומה לזו במובן הפסיכי נמצא אצל ההומוסיכסואליסטים.

נסמן עוד את השנוי המתהוה בקול שנעשה נמוך יותר בגיל ההתבגרות. אגב, תופעה זו קשורה בשיטת־העצבים שעליה נדבר אחר כך.

גוף האשה יותר קטן, יותר עדין, עצמותיו חלשות, האגן שלו הוא יותר רחב, החזה יותר צר ובגזרתו יש יותר חן. לאשה הנורמלית אין זקן, אף־על־פי שמסביב לאברי המין יש לה שערות כמו לגבר. מלבד זאת יש לאשה נטיה להשתמנות יותר מאשר לגבר. שנויים בקולה אינם חלים. מימי ההתבגרות מתחילם מתפתחים בלוטי החלב בצורות שדים עם פטמות בולטות. התבגרות האשה מקדימה להתבגרות הגבר וגורמת לגדול אברי־המין הפנימיים והחיצוניים, ועמה מתחילות הביצים בשלות ומתחיל הוסת.

הסימנים המיניים הרוחניים המצורפים חשובים לאין ערוך מהגופניים. הפסיכולוגיה של הגבר היא שונה מזו של האשה. בשאלה זו חברו הרבה ספרים, שמצטיינים יותר ברגשנות מאשר בדיוק המדעי. שונאי הנשים כמו שופנהויאר מספרים בגנותה של האשה, מכל הבחינות, בעוד שידידי האשה מפליגים בשבחיה גם כן במדה מוגזמת. בספרות זמננו אנו רואים נשים סופרות, שאף הן רואות בגברים רק מומים, או להיפך מגזימות בשבחיהם, הכל לפי רגש הכותבת אם היא שונאה לגברים או ידידתם.

ואמנם ההבדלים האינדיבידואליים בין הגבר ובין האשה גדולים יותר מבחינה פסיכולוגית מאשר מבחינה גופנית, באופן שקשה להגדיר את האופי הבינוני.

יש נשים בעלות זקן, נשים מתגוששות, כשם שיש גברים קטני קומה, בלי חתימת זקן ועדיני גוף, או שמנמנים. גם מבחינה רוחנית יש נשים גבריות ויש גברים בעלי אינסטינקט נשיי. רפי־השכל יש למדי גם בין הנשים גם בין הגברים, אבל שום בר־דעת לא יכחיש, שאשה נבונה עולה על גבר שוטה מבחינה רוחנית. למרות כל הקשיים, אני רוצה לציין את הנקודות העיקריות שמבדילות באופן כללי את נפש האשה מנפש הגבר, בהתבססי לשם כך על תצפיותי שעשיתי בעצמי ועל היצירות הרוחניות של שני המיניים.

משקל המוח. – נסמן קודם כל את העובדה שמוח הגבר בן גזענו משקלו, לפי סטאטיסטיקות שונות, הוא, במספר הבינוני, מ־1.350 עד 1.353 גר‘; ומשקלו של מוח האשה אינו אלא 1.200 – 1.225 גר’. אולם מן המשקל המחלט לבדו אין ללמוד הרבה, משום שחלק מהחומר המוחיי אצל בעה"ח הגדולים מראה כמות גדולה ביותר של היסודות התאיים משום שהוא משמש את חלקי הגוף המרובים יותר הזקוקים למספר גדול יותר של יסודות עצביים.

אם נביא בחשבון את ההבדל היחסי בלבד, נראה שהאוּנה של המצח, החלק החשוב ביותר של המוח, תופשת אצל הגבר 42% מכל המוח, ואצל האשה 41.3%. הבדל זה הוא בדוק ומנוסה, אבל אין בו כדי להוכיח הרבה. חשובים הרבה יותר ההבדלים הפיסיולוגיים­­־פסיכולוגיים באפני תִּפקודו של המוח.

השִׂכלִיוּת אצל שני המינים.    🔗

– ההבדל היסודי בין הפסיכולוגיה של האשה ובין זו של הגבר משתקף מתוך התפשטות השפעתה של הסביבה המינית על המוח הגדול, השפעה שנקראת השכליות המינית. אנו נדבר עליה בפרקים הבאים, מפני שהיא מונחת ביסודה של השאלה המעסיקה אותנו. כאן נטפל רק בהבדלים המצורפים.

אם נצא מנוקדת ראות כללית של מקצועות הפסיכולוגיה הראשיים, עלינו לבוא לידי החלטה זו: מבחינה שכלית טהורה עולה הגבר הרבה על האשה בכח דמיונו היוצר, בכשרונו לעשות צרופים ותגליות וכן ברוח הבקורת שלו. זמן רב רצו לבאר את הדבר בזה שלאשה לא נִתנה הזדמנות להתחרות בשכלה עם הגבר. לדעה זו אין רגלים מבחינת היצירה האמנותית, שהנשים עוסקות בה זה כמאות שנים, ואלה האומרים שדורות אחדים של עבודה יהיו מספיקים כדי להרים במדה נכרת את ערך היצירה השכלית של הנשים אינם אלא טועים, מפני שאינם מבחינים בין תוצאות החנוך ובין תוצאות התורשה והתפתחות הגזע (עיין פרק אחד עשר). החנוך אינו אלא ענין אינדיבידואלי גרידא ודי לו בדור אחד כדי שיעשה פרי. אבל הרשום המנֵימי ואפילו הבחירה הטבעית אין בכחם לשנות את הכחות המורשים במשך שנים־שלשה דורות. הנשים היו עד עכשיו כפותות ונתונות בעול השעבוד, אבל מכיון שתנָתנה להן זכויות שוות עם הגברים וחרות גמורה להתפתח בחברה במדה שוה עמהם, מיד תתחלנה בודאי מתפתחות סגולותיהן השכליות ותתפתחנה בכל עזוזן הטבעי. אבל מה שאינו צפון בתוך כחות התאים המיניים, כחות שעברו בירושה במשך אלפים רבים וגם מיליונים בשנים, מן הנמנע ליצור במשך דורות מספר. סגולות הסוג והגזע, וממילא גם התכונות המיניות התמדתן היא אחרת לגמרי מכפי שחושבים הפטפטנים השטחיים, המחרישים את אזנינו בדברי ההבאי שלהם על שאלה שלא תפשו בה אלא הצד החיצוני שלה. בימינו אין לטשטש עוד את ההבדלים בין הסגולות המיניות המצורפות שבתורשה ובין התוצאות האינדיבידואליות של החנוך. אלה האחרונות נקנות על ידי הרגלי המוח ואינן יכולות להיות נחלת האופי המיני אלא בכח ההתרשמות התורשתית במשך אלפי דורות.

לעומת זאת יש לאשה, מנקודת מבט שכלית, כושר התפיסה וההבנה וכח של משנה־יצירה (ריפרודוקציה) שוים עם הסגולות האלה אצל הגבר. בלמודים הגבוהים, ר"ל, האוניברסיטאיים, יש לנשים, שהיתה לי ההזדמנות להתבונן אליהן במשך שנים רבות באוניברסיטה הציריכית, רמה ממוצעת יותר השוה לגברים. הגברים הנבונים יותר חוזרים יותר טוב על מה שלמדו, הגברים המגבלים חוזרים יותר רע משתי הקצוות המתאימות אצל הנשים. דומני שאין להוסיף הרבה על האמור כאן בנוגע לסגולות השכליות.

היצירה האמנותית מאמתת את הדעה הזו; האשה, מנקודת־מבט היצירה או המלאכה גרידא, עומדת במספר הממוצע למטה מן הגבר. עבודותיה אפילו המשובחות שבהן, משוללות מקוריות ואינן סוללות דרכים חדשות. ולהיפך בתור וירטוּאוֹזים יכולות הנשים להשתוות עם הגברים במלאכות שבמשנה־יצירה (הריפרודוקטיביות). במקצוע זה נִתן מקום לאשה להתגבר בסגולותיה המיוחדות, שעליהן עוד נדבר להלן. יש אמנם גם יוצאות מן הכלל, ר"ל, יש נשים שיצירותיהן הן מקוריות, חדשות, עצמיות. והדין עם הפילוסוף סטיוארט מיל שמציין את הכשרון האינטואיטיבי של האשה, אשר בלכתה אחרי הסתכלויותיה האינדיבידואליות, היא יודעת לגלות במהירות ומתוך סקירה בהירה איזו אמת כללית, ולהשתמש בה לגבי מקרים פרטיים, מבלי לשים לב אל תורות עיוניות. יש לקרוא לזה השפיטה האינטואיטיבית או התַת־תודעתית.

ביחס אל הרגש שונים מאד שני המינים זה מזה, אבל יש לומר כאן שאין האחד עולה על השני. שניהם בעלי התעוררות רגשית, אבל כל אחד לפי אפיו ודרכו. התעורריותיו הרגשיות של הגבר הן יותר גסות אבל פחות מתמידות. אינן אצלו נעלות יותר אלא כשהן קשורות בצרופי־תכנית, במטרות שכליות נעלות ומסובכות יותר. מבחינת הדקוּת שבגוני־הגונים הן בדרך כלל נמוכות יותר. ברי שרגש האשה הוא יותר עדין, יש בו יותר מהזהירות, ומגוָנים אסתיטיים ומוסריים; הוא גם מתמיד יותר, לפחות במספר הממוצע, אף על פי שהוא קשור בענינים שכיחים ופחותי־ערך יותר.

כשהגבר בא לדמות את עצמו אל האשה, הוא רגיל להשוות את עצמו, שלא מדעת פחות או יותר, עם גדולי האנושיות מהגברים, עם גאוני המדע והאמנות, ומסיח את דעתו מהמון מטומטמי המוח וערלי־הלב מהמין שלו, ובדין מעירים אותו על כך. בחיי הרגש יכולים שני המינים להשלים איש את חברו באופן נפלא: בשעה שהגבר מגלה שאיפות אל מטרות ואידיאלים רמים, יודעת האשה לשמור על גבולות הנמוס הנחוצים, לרכך ולהמתיק את הטוב, ולסגל את גוניו השונים אל כל מצב ומצב, בכח האינטואיציה הטבעית שלה, במקום שהגבר עלול לקלקל הכל על ידי הסתערות רגשותיו ומאמציו. השפעת גומלין זו יכולה וצריכה להביא את הרגשות לידי ההרמוניה היפה והנעלה ביותר בחיים המשותפים של שני המינים.

מנקודת־מבט הרצון האשה היא, לפי דעתי, במספר הממוצע, עליונה לגבר. בתחום זה, יותר מאשר בכל תחום פסיכולוגי אחר היא נוחלת ותנחל יותר ויותר נצחון. בדרך כלל אין יודעים זאת, מפני שעד עתה שלטו הגברים, למראית־עין לפחות, שלטון אין־מצָרים; מפני שהגברים השתמשו בכחם הגס והסתייעו בכשרון ההמצאה שלהם, ולפיכך שלטו על האנושיות רצונות גבריים חזקים, ומשום כך השתעבדו הרצונות החזקים של הנשים אל החוק של “כל דאלים גבר”. כל שיודע להתבונן אל חיי ההמון בלי פניה ומשוא־פנים, מוכרח להודות, שהרצון המושל במשפחה של האדון השליט, בעל השרירים החזקים, אינו אלא כלפי חוץ. הגבר מרים לפעמים קרובות את כח שלטונו על נס, ומתגנדר בו, אבל לאמתו של דבר אינו יודע לעמוד על דעתו ולהטילה על זולתו, מפני שחסרה לו על פי הרוב ההתמדה, הקביעות והגמישות, שבהן צפון כח הרצון האמתי, ושהן הן סגולותיהן של הנשים. מובן מאליו שאיני מדבר כאן אלא על המספר הממוצע. ודאי שיש נשים רבות חסרות רצון. הגבר מתפרץ וקצוני ברצונותיו, אבי אינו מתמיד קבוע ואין לו כח ההחלטה, וממהר לוַתר מכיון שהוא צריך לחתור בלי הרף אל מטרה אחת קבועה. מהעובדות הללו יוצא מאליו שכרגיל הגבר הוא הנותן במשפחה את הרעיונות והדחיפות, אבל האשה היא אשר בדקות הטקט שלה ובעקשנותה מַבחינה אינסטינקטיבית בין המועילים ובין המזיקים שבהם, מוציאה את הראשונים לפועל ונלחמת באחרונים, לא מפני שהיא מסוגלה יותר לשלוט בעצמה מה שמוכיח את יתרון רצונה על רצונו.

אין לך דבר שהוא בלתי צודק יותר ומתנגד יותר לטבע מן הנטיה לגנות מין אחד מתוך השואה עם מין שני, לאחר שהפרתינוגנסיס (רבית הבתולים שלא מתוך הפראה) של בעה"ח הנמוכים פסקה אצל בעלי חוט השדרה, הרי לכל מין יש צורך הכרחי במין שני, לא רק לשם קיום המין, כי אם גם לשם קליטת הזרע וההולדה. שניהם איפוא הם שוי־ערך, והאחד משלים את השני כשני חצאי דבר שלם, האחד נחוץ ומועיל לשני. סוף־סוף חייבים בני האדם להבין זאת. אם נניח שעל פי תנועת מקל הקסמים יהיו האשה או הגבר, כמו שהם כעת, מסוגלים או מוכרחים לפרות־ולרבות איש איש לבדו, בלי עזרת השני, הלא הגבר יהא מתנוון מפאת חולשת רצונו שבאה יחד עם תשוקותיו החזקות, והאשה תהא מתנוונת מפאת חוסר יכולת להגביה את הרמה השכלית שלה על ידי רעיונות יצירה וכן מפאת צמצום המושגים והשגרה.

אין אנו רוצים להאריך כאן בדברים על הסגולות הרבות והמיוחדות לאשה מפאת היותה אם, ולא על סגולות הגבר מפאת חוזק שריריו ותפקידו להגן על המשפחה. אלו הן תולדות ההבדלים המיניים, שמקומם בפרק החמישי. כמו כן לא נתעכב על ההבדלים המצורפים, בעלי חשיבות פחותה, שהם תולדותיהם של אלה אשר עליהם דברנו או של ההבדלים המינים הישרים. אפשר להתבונן אליהם מצד אחד באספות הגברים, בבתי־המרזח, בחדרי העשון, בקלובים וכיוצא בהם; ומצד שני בחוגי הנשים מכל המעמדות, הן אצל נשי ההמון הן אצל נשי המעמד הגבוה, או בתוך חברות הצדקה. במספר הממוצע, האשה היא יותר ערומה ויותר בישנית; הגבר – יותר גס, יותר ציני, וכו'. אחרי הסתכלות רבת שנים, בחוגים ששם הנשים והגברים הם בעלי חשיבות ובעלי זכויות שוות, אני מחויב להכריז כאן, שלא מצאתי שום יסוד לדעה המקובלת שהפטפוט, הלשון־הרע והתככים הם ממדותיהן של הנשים. את המדות המגונות הללו מצאתי באותה המדה גם אצל הגברים.

 

פרק רביעי היצר המיני    🔗

אם נסכם את כל האמור לעיל, בשלשת הפרקים הקודמים, נבוא לידי דעה פילוסופית, שהפריה־והרביה מבוססת על שאיפתו הכללית והטבעית של כל החי להתפשט ולהתרבות בלא גבול. החלוקה והרביה המינית הן תוצאות העובדה הפשוטה שצמיחתו של כל אינדיבידואום היא בהכרח מגבלה במקום ובזמן. תעודת הפריה־והרביה היא לשמור על החיים שלא יפסקו. האיש מת, אבל הוא ממשיך את קיומו בזרעו אחריו. אין אנו יודעים את סבת הדבר, שההתחדשות של האינדיבידואומים נעשה, על ידי פעולת ההזדוגות, הכרחית. אין אנו יכולים בנדון זה אלא לשערה השערות, אבל החקירה בתופעות הטבע מוכיחה לנו, על־ידי עובדות, שבמקום שההזדוגות פוסקת, פוחתת הרביה, וסופה להפסק, אפילו כשהיא עוד לזמן ידוע בגדר האפשרות.

עוד בתחלת החיים אנו רואים איפוא חוק אדיר של שאיפה אל הרביה. ראשית, היצורים החַד־תאיים: תא אחד אצלם שואף לחדור אל תוך תא שני כדי להתלכד עמו. החמרים שלהם מצטרפים צרוף פנימי, מתמזגים זה בזה, בשעה שהפרודות (המוליקוּלות) של כל גרעין מתאחדות לקבוצות למען תת לאינדיבידואום הילוֹד כח־צמיחה רענן יותר ועז יותר.

אצל הצמחים ובעה"ח רב־התאיים, הנמוכים או הנובטים, אנו רואים את הנבטים החדשים מתפרנסים מהגזע הישן, כדי לתת חיים לענפים חדשים, והתאים הזכריים מַפרים את התאים הנקביים, כדי להפיץ בעולם את הזרע המסוגל להצמיח ולקיים את הסוג. אותו דבר אנו רואים אצל המאדריפוריים ואצל בעלי־חיים מקובצים אחרים (מהפאראֶריים, המיטארֶריים), כמו תולעי הסרטים מרבי־הרגלים, כל עוד שיטת־עצבים מרכזית אינה מביאה לידי התאמה את בעלי־החיים הראשונים (מיטאמרים) שהצטרפו ליצור אחד החי חיים מאוחדים.

אצל בעה“ח העליונים, האינדיבידואומים מרובי־התאים המסובכים, שנתהוו על ידי יצורים ראשוניים שהתקבצו יחד, התחברו והיו לאחד, הגיעו לידי האחדות העליונה עם כשרון־התנועה (ע"י השרירים) על־ידי מנגנון חיוני גדול שנקרא שיטת־עצבים, מנגנון שהוא המנהל השכלי של האורגניסמוס החי ומטביע עליו את חותם אינדיבידוליותו. אולם אחדות עליונה זו של החיים, שנעשית יותר ויותר, על־ידי סבוכה ועל־ידי היחסים המרובים עם אינדיבידואומים אחרים, לפסיכית, ר”ל, שכלית, רגשית ורצונית גם יחד, אחדות זו, המכונה שיטת־עצבים מרכזית אינה פטורה מהצורך לפרות ולרבות. מכיון שהאנדרוגיניות פוסקת, וכל אינדיבידואום כשהוא לעצמו נעשה לנושא של אחד משני המינים של התאים הסכסואליים, הרי צפוי לסוג כולו כליון חרוץ, אם תאי־הזכר לא יוכלו להשיג את תאי־הנקבה, בסיועה של תנועה פעילה מצד האינדיבידואום כולו. באופן כזה נוצרת התופעה הנפלאה, שהיצר לצמוח ולרבות, שלכתחילה אינו אלא קנינו של התא הזכרי בלבד, חודר אל שיטת־העצבים, ר"ל, אל חיי הנפש בשלמותה, אל חיי האחדות העליונה של האינדיבידואום. יצר לוהט ושאיפה עצומה מתחוללים בשיטת־העצבים של אנידיבידואום שהתבגר ומושכים אותו כלפי המין השני. התשוקה אל שמירת־עצמו וחדות הקיום, שעד עכשיו מלאו רק הם לבדם את כל ישותו, הולכות עתה ונדחות מפני היצר החדש והחזק הזה. החפץ להקים זרע שולט על הכל. תענוג אחד, תשוקה אחת, תאוה אחת כובשים את היצור ודוחפים אותו כלפי האינדיבידואום מהמין השני, לחבקו ולהיות עמו לבשר אחד על ידי מגע אינטימי ועל ידי חדירה. התשוקה והתענוג להתמזג עם האינדיבידואום מהמין השני חזקים בקרבו במדה כזו, עד שכמדומה ששיטת־העצבים או היצור כלו מרגיש פתאום כאילו חזר ונעשה לתא־מיני אחד. במספר חרוזים יפים מתאר המשורר הפילוסוף גיתֶּה (ב־ West־Oestlicher ספר שמיני, “סוּליקָה”) את יצר הפריה־והרביה ואת נגינת נצחונו:

(בשאיפה בלתי־פוסקת מחפש הכל מה ששיך לו; הרגשות והמבטים מכוונים כלפי חיים בלי־מצָרים; אם במשיכה או בגזלה ובלבד להחזיק ולחבק! אללה אין לו עוד מה לברוא, אנו יוצרים את עולמו).

אם נתבונן אל הטבע מסביבינו, נראה בכל מקום אותו יצר, אותה התשוקה של האחד אל השני. הצפור המצייץ, היונק ביחמו, החרוק המזמזם רודפים אחרי הנקבה שלהם בעקשנות בלתי־נלאית, בחרף־נפש, ומשתמשים פעם בערמה ופעם בכח כדי להגיע אל מטרתם. כסופי הנקבה הם לפעמים לא פחות חזקים. אבל היא נוהגת מנהגי גנדרנות, מעמידה פנים כאילו היא מסרבת, בורחת, מערימה ובצביעות עושה את עצמה כדוחה. יותר שהזכר הוא קל, זריז ורב־תנועה, יותר נוטה הנקבה להתנגדות זו העשויה למראית־עין, למשחק זה של עגבנות. כשמתבוננים אל לבטי האהבה אצל הפרפרים והצפרים, רואים אנו בכמה צער ובכמה עמל עולה ביד הזכר להגיע אל מטרתו. אולם במקום שהזכר הוא כבד־תנועה ובלתי־זריז, שם להיפך רואים את הנקבה הולכת לקראת הזכר או לכל הפחות אינה מסרבת לו. כך הוא הדבר אצל נמלים ידועות שהזכר שלהן הוא נטול כנפים והנקבה היא בעלת כנפים. הפעולה האחרונה היא תמיד ההתאחדות האינטימית מתוך תאוה רבה, ברגע ההזדוגות.

אצל בעלי־חיים ידועים אנו רואים את הטבע משתמש מתוך בזבוז באמצעיו המרובים שמובילים אל מטרתו הגדולה, הפריה־והרביה, על ידי היצר המיני.

ביגיעה רבה הולכים וגדלים בתוך הכוֶרת זכרים גדולים וחזקים למאות. מכיון שהמלכה האחת והיחידה יוצאת אל מעוף־כלולותיה האחד והיחידי גם הוא, מיד טסים כולם אחריה אל רום שמים. ורק זכר אחד מאושר הקל ביותר והחזק ביותר מצליח להשיגה. בשעת שכרון ההזדוגות הוא עוזב את כל אברי־ההולדה שלו בתוך גופה של המלכה ומת. שוב אין צורך בשאר הזכרים שנעשו מיותרים, ועל כן קמות עליהם בסתיו הדבורים־הפועלות ורוצחות את כולם.

כמו כן נפלאים נם נשואי הפרפרים ממשפחת הבוֹמביצידים עיני־הטוס (הסאטורניות) הנפלאות חיות במשך חדשים במצב של זחלים על גבי האילנות, ויותר זמן, לפעמים שנתים, הן ישנות בחינת גולם בקצה קליפת אילן או בקרן־זוית של כותל. לבסוף יוצא הפרפר מתוך נרתיקו עדוי בשלל צבעיו מעשה מלאכת־מחשבת ופורש את כנפיו החזקות והרחבות. אבל אין לו אלא סימן לצנור־מעים, משום שבחיים הקצרים אשר חוצצו לו אין לו צורך במזון עוד ותעודתו היחידה בעולם היא האהבה. הנקבה יושבת לבטח ומחכה. מזוין בקרני־משוש, שמשתרגות באופן אמנותי ומבחינות את ריח הנקבה במרחק מפליא של קילומטרים אחדים, הוא מתחיל, אך התחזקו כנפיו, לעוף בהתלהבות של טירוף־דעת, דרך שדות ויערות. משאת־נפשו היחידה היא להגיע אל איזו נקבה. ואף אצלו רבים הם המתחרים עמו. הראשון שהגיע מתנפל על הנקבה, ובמשך שעה קלה של זעזועי־תאוה, של גפופי כנפים מסתיים אשרו. מתוך אפיסת הכחות, אבל גם מתוך כניעה לחוקי הטבע, הוא גווע כמעט מיד אחר כך, כשדופק חייו הולך הלוך ורפה. יריביו מתים אף הם עיפי־כח מהתעופה הממושכה וגם מחוסר מזון, טרם השיגו מבוקשם. אחרי ההזדוגות מחפשת הנקבה צמחים ירוקים, שיבטיחו לצאצאיה, פרי האהבה הקצרה, חיי זחלים ארוכים. היא מטילה על הצמחים ביצים, מוּפראות למכביר, אחר כך מגיע גם תורה למות, כפרח נהדר שקמל והתרוקן, לאחר שעשה את שליחות חייו, בהשאירו את הפרי במקומו.

חוקר הטבע הצרפתי פאבר תאר כמו את התופעות הללו בספר Souvenris Entomologiques בהסתמכו על נסיונות בדוקים. תצפיותי אני כמו תצפיותיהם של חוקרי־טבע אחרים מאמתים את תאוריו בשלמות. אצל הנמלים גם כן כל הזכרים מתים זמן מועט אחרי תעופה באויר לשם נשואים פוֹליאנדריים⁸; זכר אחד מחכה עד שחברו יפליט את זרעו ואז בא הוא במקומו. לנמלה הנקבה יש כלי־קבול המכיל זרעם של זכרים רבים שמפרה את ביציה זו אחר זו במשך שנים מספר, במדה שהיא מפילה אותן, וזה גם מסייע לה למלא תפקיד של אם הקן במשך אחת־עשרה ושתים־עשרה שנה, ואולי גם יותר.

אצל בע“ח נמוכים מתבטאת האהבה בהתפרצות האינסטינקט או ביצר המיני. מכיון שהתאוה נמלאה, בטלה האהבה. רק אצל בעה”ח העליונים אנו מוצאים אהדה בין שני המינים שמתפתחת ומאריכה ימים. בכל יום אפשר בכל זאת להוכח שגם כאן, ואפילו אצל האדם, משַׁכרת התאוה רגע אחד את כל החושים ומלהיבה את הנשמה כולה. אפילו האדם בתאותו כאילו נתון לאיזה כשוף, ואין הוא רואה את העולם אלא מתוך הכשוף הזה. כל דקה ודקה בשעת המשגל נראית לו כאילו לא תחדל לעולם. הוא נשבע לדברים שאינם בגדר האפשרות ומאמין באושר עולמים. מדוחי־דמיון משותפים מחליפים לשעה קלה את החיים ועושים אותם לגן־עדן. הדברים הגסים ביותר, ואפילו אותם הדברים שברגיל סולדת הנפש מהם, מעוררים בנו אז את התשוקות העזות ביותר… אבל מכיון שסערת האביונה חולפת, והיצר המיני מצא את ספוקו, מיד בא רגש של שובע. יורד מסך על הבמה, ולזמן ידוע באה המנוחה ומופיעה המציאות בכל מערומיה.

אלה הם בקוים אחדים התופעות הכלליות של היצר המיני הנורמלי אצל יצורים בעלי מין קבוע אשר בכל הבריאה החיה. איני מדבר כאן על אותן תופעות ההתנונות, כמו מעשה אונן וזנות. הבה וננתח את היצר המיני ביתר פרוטרוט.

היצרים הטבעיים הם אינסטינקטים שנשתרשו עמוק בתוך נפשנו על ידי התורשה, ושרשיהם נעוצים בדורות הקדומים של אבות־אבותינו בעה“ח. הרעבון או התיאבון, פשוטם כמשמעם, הם ביסודה של השתמרות קיומו של האיש, והיצר המיני מונח ביסודה של השתמרות קיומו של הסוג, ע”י הפריה־והרביה ובסיועם של שני המינים הנפרדים. כל יצר הוא פרי התפקיד המניע של פעולת העצבים. יש כאן איזה כח פנימי שדוחף אותו לאיזו פעולה. אבל מאידך גיסא כל דבר זקוק לאיזו תחושה אחת או אחדות כדי שיבוא לידי תנועה. אני גופי הוכחתי, למשל, שהאינסטינקט של הטלת ביצים אצל זבובי־הפגרים (Lucilia Caesar ) אינו יוצא לפועל אלא על ידי ריח הרקבון. אם יטלו מהזבובים האלה את קרני־המשוש שמכילות את אבר־הריח, הרי הם פוסקים להטיל ביצים, בעוד שנתוחים יותר חמורים, או הוצאת קרן־משוש אחת, אינם גורמים לתוצאה הזאת.

היצרים הטבעיים משכנם לא במוח הגדול, כי אם במובן פילוֹגֶנֶטי (ר“ל, לפי סדר הדורות של אבותינו בעה”ח) הם נובעים מקשורי־מוח יותר קדומים וממוח חוט־השדרה.

ובכל זאת בשעה שהיצרים מתחזקים והולכים, ומתגברים על התנגדותם של העצבים המרכזיים, הם מגיעים בצורה סינתיטית מאוחדת אל המוח הגדול, במלים אחרות: אל התסכלותנו הפנימית, אל הכרתנו העליונה; הם משפיעים במדה רבה על פעולות המוח המשתקפות בהם, מתוך שתוף עם כל יסודות נשמתנו, זאת אומרת, השכל, הרגשות והרצון. מבחינה זו צריך להתבונן אל היצר המיני כדי לעמוד על טיבו. האהבה המינית עם כל מה שקשור בה היא נחלת נשמתנו, ר“ל, היא שייכת לעבודת מוחנו הגדול, אבל היא מיוסדה על התפשטותו השניה במעלה, של היצר המיני הבהמי, שמעסיקנו כעת ביותר. נעיר כאן עוד זאת, שהמושגים המיניים, לאחר שנולדו במוח הגדול ע”י היצר המיני, הולכים ומתפתחים מתוך תשומת־הלב, ר"ל, מתוך פעולת־המוח המרוכזה, מתקשרים עם מושגים אחרים, ואלה מצדם משפיעים על היצר המיני, אם מתוך שהם מעוררים אותו או מתוך שהם מדכאים אותו, מרחיקים או מקרבים, או מתוך שהם מחליפים את תכונותיו ונושאיו.

היצר המיני משמעותו (Libido sexualis ) היא צורה, שבה מתגלית התאוה המינית אצל האדם. ואין כל חילוק בין שני השמות האלה.

1. התאוה המינית אצל הגבר.    🔗

במקרה זה מצב האשה רע יותר, מפני שהגבר יכול תמיד לספק את עצמו גםל האחד משני האינדיבידואומים מאשר אצל השני, מה שגורם צער לשניהם. הגבר הוא היסוד הפעיל בהזדוגות. התאוה המינית, ר"ל, חשק המשגל הוא אצלו החזק ביותר. החשק הזה מתפתח אצלו מאליו, ותפקיד המפרה הוא הפעולה הראשית של הזכר. ואמנם יצר זה שולט בנפשו אף־על־פי שהחיים המיניים אינם ממלאים בה אותו התפקיד הגדול שבנפש האשה.

אצל הנערים מתעוררת לעתים קרובות התאוה המינית לפני זמנה ושלא כדרך הטבע בהשפעות דוגמאות רעות. ושונה הוא גם תקפה של התאוה לפי טבעו של האיש. בקשר עם התופעות הפתולוגיות עוד נשוב לדבר בענין זה. לפי שעה נניח את התאוות שלא כדרך הטבע ואת התופעות האי־נורמליות של האינסטינקט המיני, ונעמוד רק על צורתו המקורית והטבעית ביותר.

ההתבגרות. – התעוררות האינסטינקט המיני אצל הנערים. – במוקדם או במאוחר, הכל לפי האיש, יתן הנער את דעתו על התקשות האבר, שבאה ראשית כל באופן רֶפלֶקטיבי גרידא ושלא במתכוין. התפתחות השכל וההרהורים, כל כמה שהם לפני זמנם, גורמים לו לנער ליתן את דעתו על ההבדלים שבין שני המינים, עד שהרגיש ביצר המיני. אולם אלו הן דחיפותיה הראשונות של האירוטיות, שהן לבדן מרכזות בעוז את תשומת־הלב על ההבדלים האלה; שכן בהעדרן, אדישותו של הנער כלפיהם גדולה מאשר כלפי אפו של חברו אם ישר הוא או כפוף. דרכו של אדם לעבור בהיסח־הדעת ומבלי לראות כלום על פני דבר שאינו מעסיקו; לפיכך אנו רואים אצל אנשים שיצרם המיני אֵחר להתפתח, או שלא התפתח במדה מספיקה, בערות בענינים כאלה, שמתמיהה את האנשים אשר יצרם התעורר בהקדם ובכח יתר; ולהיפך, ההתענינות המרובה אצל אלה האחרונים כלפי כל דבר שנוגע אל עניני המינים נראית בעיני האדישים כרעוּת־רוח.

הזדוגותם של בעלי־החיים, אפילו של החרוּקים, כמו הזבובים, למשל, מעוררת את התענינותם וסקרנותם של אלה אשר יצריהם המיניים הם מוקדמים וחזקים: חיש מבינים הם את סוד הדבר ונוטים להקיש היקשים ממה שראו וממה שהם גופם מרגישים ביחס אל אותו ענין. מראה האשה משפיע השפעה יותר חזקה על הגבר הנורמלי, אולם כאן מתחוללת לפנינו תופעה מיוחדה. מה שמגרה ביחוד את הנער במראה הרי זה בלתי־השכיח: מראה חלקים ידועים של הגוף אשר ברגיל הם מכוסים, השמלות הבהירות והתכשיטים המבריקים, הריחות המיוחדים של הנשים, שאין הנער רגיל בהם וכיוצא בהם. מסבה זו אין האחים והאחיות מגרים זה בזה את היצר המיני, או מגרים במדה מועטה מאד, אם רק אין אנומליות או התגלות המערומים באופן יוצא מן הכלל. היצר המיני של נערי שבט פראי המתהלך ערום אינו מגורה לגמרי או אך מעט מאד על ידי הנערות הערומות; ולהיפך, הוא מגורה ביתר עוז ותוקף על ידי הנערות הלבושות או המקושטות באופן בלתי שכיח. היצר המיני מתעורר אצל המושלמי למראה פני אשה מגולים, ואצל האירופי למראה הרגלים של האשה, משום שאצל הראשון נוהגת האשה לכסות את פניה, ואצל האחרון – את רגליה. מובן מאליו, שאין הדברים אמורים אלא בהבדלים יחסיים. בשעה שהיצר המיני אצל הגבר הוא עצום ועדיין לא קבל את ספוקו, הריהו מתעורר בדרך כלל למראה כל אשה ובלבד שלא תהיה זקנה או מכוערת.

תכונה שניה וחשובה ליצר המיני הנורמלי הוא כח המשיכה מיוחד שיש למראה האשה הבריאה והחזקה. גוף רענן ופורח, ריחות נורמליים, עור בריא וטוב לעינים או למשוש מקסימים ומגרים את הגבר, ולעומת זאת כל מה שהוא חולני, חוֵר, קמל, כל ריח פתולוגי דוחה ומונע או מפחית את התעוררות התאוה המינית.

כל מה שנוגע אל אברי המין, מראם, ריחם, הנגיעה בהם מעוררים את היצר המיני, וביחוד מפני ההרגל לכסותם. הוא הדין גם ביחס לשדים.

התחושות המיניות הראשונות אינן ברורות; הן סתומות, שלא־ביודעין הן דוחפות את הנער כלפי האשה ועושות אותה חמודה. באופן כזה עלול פרחח לחמוד תמונת אשה יפה, חזה בולט, עינים מגרות ולבוא לידי אֵירֵיקציות (קשוי־האבר) ולידי תשוקה, שאינה נִתנת למבע רק למראם או לזכרם בלבד. תשוקה זו אינה מכוונת עדיין כלפי המשגל כמו אצל האדם המבוגר והמנוסה בענינים הללו. היא יותר כללית, פחות ברורה אף על פי שהיא תאונית מאד.

זמן רב נשארות התשוקות, הכמיהות והחשקים הללו, שהולכים ונשנים, ללא ספוק. הדמיון מצרף אל גלויי היצר המיני האלה תמונות שונות, לפי טבעו של כל אדם. נושאי היצר הזה משתלטים על החלומות וגורמים לקשוי אבר בשעת השֵנה. הנער מרגיש שיצריו ותשוקותיו מתרכזים במקום אחד, באברו המיני, וביחוד בעטרה אבל גם בסביבותיה, ודמות אברי המין של האשה, בין שהוא מכיר אותם ובין שהוא מציירם לעצמו באופן מעורפל, מתחילה מגרה אותו יותר ויותר.

אצל האדם הפראי, וגם אצל בעלי־החיים, עושה אז הנער נסיונות של משגל, שמוליכים אותו סוף־סוף אל מטרתו, משום שבמצב הטבעי מתחתן האדם, כמובן מאליו, מיד לאחר שהגיע אל שנות התבגרותו.

מקרי לילה. – בן התרבות בחפצו לקחת אשה, צריך להתגבר על כמה קשיים ומכשולים, ולפיכך הוא משתמש בזנות או באמצעים אחרים, שהם פחות או יותר נגד הטבע, בשעה שיצרו המיני תובע בחזקה. אצל הפרוש מכל אשה, הדמויות שמתעוררות בקרבו לרגל הגרוי המיני, בצרוף עם קשוי־האבר, משפיעות עליו, כמו כל ציורי הדמיון, בשנתו יותר מאשר בשעה שהוא ער, וגורמות לפליטת הזרע, שנקראת מקרה לילה או קרי, (“פוֹלוּציון”). אלו הם חלומות אירטויים, תמונות נשים ערומות שמחבקות את החולם. זה האחרון מדמה שהוא מזדווג עמהן הזדוגות ממש. הואיל והחלום עושה רושם של תחושות ממשיות הן באיכותן הן בחזקן, אין פלא שבא בעקבו גם תענוג המשגל ופליטת הזרע.

מַסטורבַּציה (מעשה אונן). – בשעה שהנער ער עלול היצר המיני, שלא קבל ספוקו, לגרום לו גרויים חזקים כאלה, עד שהוא מתחיל משפשף על נקלה את האבר, והשפשופים הללו גורמים לו תחושות תאוניות נעימות. מכיון שעשה את התגלית הזאת, הוא נוטה לחזור על המעשה הזה ולהביא באופן מלאכותי לידי הפלטת הזרע גם בשעת ערנותו. מכאן בא ההרגל הרע של מעשה אונן או מַסטורבַּציה, הרגל שגם מדכא את הרוח וגם מתיש את הכח. הוא כובש את האדם שמתמסר אליו, באופן שלשום סיָג חברתי ולשום רצון אחר אין כח לעצרו זולת רצונו של אותו האיש גופו. המסטורבּציה מדכאה את האדם ומשפילה אותו בעיני עצמו, מפאת רגש החולשה ורפיון הרצון שיש לו לאדם שאינו יכול להתגבר ולכבוש את הרגלו זה. אף־על־פי שמנקודת־מבט מיכַנית גרידא מעשה אונן גורם להוצאת זרע באופן יותר נורמלי מאשר מקרי־הלילה, שעל־פי הרוב הם נפסקים באמצע על־ידי היקיצה והתנדפות החלום שגרם להם, יש למעשי־אונן השפעה הרבה יותר מזיקה מחמת השנותם לעתים תכופות ומחמת דכוי הרוח והרצון שהם מביאים. עוד נשוב לדבר על ענין זה בפרק השמיני.

הצטברות הזרע בתוך התאים מגרה באופן חזק את היצר המיני אצל הגבר, וזה מרגיש ספוק זמני לאחר שהריק אותו. דבר זה אינו מוטל בשום ספק. אבל עוד מעט ונראה, שגרוי זה, שאינו אלא אורגני ומיכני גרידא, ושלכאורה הוא נראה כאילו הוא לבדו מסוגל ומכוון לצרכים הטבעיים של האדם, אינו ממלא כלל את התפקיד הראשי. אגב נקל להבין, שאין הוא יכול להיות המניע העיקרי של פעולת המשגל. ואמנם אצל שום בע"ח מזדווג אין יכולת ההזדוגות תלויה בהצטברות הזרע לבד, אלא היא תלויה באפשרות לבוא במגע עם נקבה. יש איפוא מן הצורך שהזרע יצטבר, ומלבד זאת יש מן הצורך שמראה הנקבה יגרה את הזכר ויעוררו להזדווג עמה.

הסימנים החיצוניים של היצר המיני. – כמו כל חשק אחר, מתגלה היצר המיני במבע הפרצוף. מבע זה יסודו בפעולת המוח, ר"ל, המחשבות, הרגשות וההחלטות, על השרירים בסיועם של המרכזים ושל העצבים המניעים. הוא אינו מצטמצם בפנים בלבד, אלא מתפשט על הגוף כולו. לבטן, לידים ואפילו לרגלים יש פרצופן שלהן. אולם לפרצופם של הפנים ושל העינים יש מבע חי ורב־בטוי ביותר. החשק המיני מתבטא, בנוכחותה של האשה, במבטים, במבע הפנים ובתנועות שונות. אגב שונים הם הגברים זה מזה תכלית שנוי בצורה שבה הם מגלים או, להיפך מכסים את מחשבותיהם ורגשותיהם על־ידי משחק השרירים, באופן שאין תוכם כברם. מלבד זאת, הבעתו של החשק המיני בכלל, כשכובשים אותה על־ידי משחק שרירי הפנים, יכולה לכחש ולשמש מסוה של רגשות אחרים, כביכול, באופן שבעל תאוות מיניות גדולות אינו תמיד מי שעושה עלינו רושם כזה למראית־עין, ולהיפך.

כבוש היצר אצל הגבר. – הפרישות או כבוש היצר המיני אינו כלל וכלל מן הנמנע אצל בחור צעיר נורמלי, העסוק בעבודה שכלית או גופנית. שהזיר את עצמו מכל גרוי מלאכותי, וביחוד מכל חומר נרקוֹטי, ובעיקר ממשקאות חריפים, משום שהחמרים הנרקוטיים הללו מטשטשים את המחשבה ומחלישים את הרצון. כשהבגרות המינית באה לידי בשולה, לעתים קרובות אך אחרי שנת השמונה עשרה או העשרים, הרי כבוש־היצר ברגיל מוּקָל יותר על־ידי מקרי־הלילה שנלוים אליהם חלומות מתאימים. הבריאות אינה נלקית על־ידי כך. אולם המצב הזה אינו יכול להחשב נורמלי כשהוא נמשך זמן רב, וביחוד כשאין תקוה, שפעם יפסק ולא יארך יותר מדי. הרבה יותר בלתי נורמליים הם הגרויים המיניים המלאכותיים לפני עת, שבאים בעקב הציביליזציה.

כח גברא. – אמרנו לעיל שיש הבדלים אישיים רבים באינסטינקט המיני. אפשר לומר שכמה דרגות בהבדלים הללו, החל מאפס וגמור בגרוי חזק ומתמיד, שנקרא סַטיריאסיס (שגעון התאוה). “כח־גבר” משמעותו היכולת לעשות בנקל את מעשה המשגל. כח זה דורש קודם כל קשויי אבר חזקים ומוצקים וכן יכולת של הוצאת זרע תדירה ובלתי־נמהרת. חוסר כח הגבר למשגל הוא ענין פַּתלוגי ומתגלה בהעדרם או בלקוים של קשויי־האבר. כח הגבר והיצר המיני על פי רוב קשורים יחד אבל לא תמיד, משום שיכול גבר להיות בעל כח ויצריו המיניים הם חלשים, ולעתים קרובות יש תאוות חזקות יחד עם חוסר כח גברא. מקרה כזה הוא אמנם פתולוגי. יש גם הרבה הבדלים במדת כח־הגבר, הכל לפי האיש, באופן שקשה לתחם תחומין בין הנורמלי ובין הפתולוגי.

במספר בינוני מגיעים הכח והתאוה המינית אצל הגבר אל המדרגה החזקה ביותר בגיל שבין שנות העשרים והארבעים, וביחוד בין עשרים וחמש ושלשים וחמש. אולם בשעה שכמה וכמה צעירים מבני שמונה־עשרה עד עשרים שנה ויותר נמצאים עדיין במצב שקט במובן המיני ועדיין לא הפליטו זרע, מוצאים לעתים קרובות אצל עמים, שההתבגרות מקדימה אצלם לִבשול, נערים מבני שתים־עשרה עד בני שש־עשרה שנה שאינם חסרים כלום הן במובן כח הגבר והן במובן התאוה המינית. כשרואים אצל העמים האריים תופעות כאלה לפני הגיל של ארבע־עשרה שנה, הרי יש ליחסן לבוסר פתולוגי. התחלת יכולת הגבר והתאוה המינית כשהיא חלה במאוחר הריהי סימן לבריאות ולכח הגוף.

משנת הארבעים ואילך מתחיל כח הגבר להחלש לאט לאט ומשנת השבעים או אפילו קודם מתחיל להפסק. באופן יוצא מן הכלל יש למצוא זקנים בני שמונים ויותר שעוד כחם אתם. בדרך טבעי הולכת התאוה המינית ופוחתת עם רבות השנים. אולם לעתים קרובות, וביחוד כשמגרים אותה באופן מלאכותי, מתקיימת התאוה יורת זמן בלא כל כח גברא.

ואשר לכח־ הגבר יש להבחין בין זה של ההזדוגות ובין זה של ההפראה. הראשון יכול להתקיים בלי השני, בשעה שהאשכים פסקו לפעול, כאשר בלוטים אחרים (וביחוד הבלוט הערמוני) מסייעים לאביונה על־ידי ההפרשה, ונשתמרה עדיין יכולת ההתקשות של האבר. ולהיפך, האשכים יכולים להכיל זרע בריא גם אצל אלה שנפסק אצלם כח־הגברא. במקרה כזה משתמשים במזלף לשם הפראה מלאכותית.

הבדלים אינדיבידואליים בכח־גברא. – העובדה שיש גברים שבמשך שנים מזדוגים פעמים אחדות ביום מוכיחה, כמה יש הבדלים בכח ובתאוה המיניים אצל הגבר. הגרוי והחשק המיניים יכולים לפעמים להגיע למדרגה כזו, שהם חוזרים ומתעוררים רגעים אחדים לאחר שהזרע נפלט. אין זה רחוק מהמציאות שגבר אחד מזדווג עשר וגם חמש־עשרה פעם זו אחר זו במשך לילה אחד, בבתי־הבושת ובמקומות אחרים, אף־על־פי שהפרזות כאלה שייכות כבר למקצוע הפתולוגי. יודע אני מקרה אחד שהדבר נשנה עד שלשים פעם. פעם אחת פנתה אלי, בתור רופא, אכרה זקנה אחת בת ששים וחמש שנים שהתאוננה על בעלה, בן שבעים ושלש, שתשוקתו המינית לא תדע שובע. הוא היה מעיר אותה משנתה יום יום בשעה שלש לפנות בוקר, לפני צאתו לעבודה, ודרש ממנה תשמיש־מטה. לא היה לו די בזה, ודרש ממנה לפעמים קרובות אותו דבר בערבים, ואפילו לפעמים ביום, אחרי סעודת הצהרים. ולהיפך, ראיתי בעלים בריאים בגופם, בעצם כחותיהם שראו את עצמם כאחוזי תאוה אם היו באים אל נשיהם פעם בחודש או לפעמים עוד רחוקות מזה. לוּתֶר הריפורמטור שהיה איש מעשי קבע לו לחוק לבוא אל אשתו פעמים או שלש פעמים בשבוע, כמובן, בשנים שכחותיו הגבריים היו בעצם תקפם. צריך אני לומר, שתצפיותי הרבות בתור רופא הוכיחו לי, שזהו כלל נכון ומתאים למצבו הנורמלי של הגבר, ואשר האדם הסתגל אליו לאט לאט במשך אלפי שנים.

אולם הבעל שיקבל את הכלל הזה כחוק ולא יעבור יגזים אף הוא, משום שאדם נורמלי יכול להתאפק זמן רב יותר, והוא גם מחויב לעשות כך לא רק בשעת שאשתו חולה, כי אם גם בימי וסתה וביחוד בימים שלאחרי לידה.

יותר קשה היא שאלת היחסים המיניים במשך ההריון, מפני שהוא נמשך זמן רב. צריך לנהוג כאן זהירות, אם כי פרישות גמורה, לפי דעתי, היא מיותרת, אם אך מהלך ההריון הוא כתקונו.

התשוקה לחלופים אצל הגבר. – סגולה מיוחדת ליצר המיני אצל הגבר, שמביאה הרבה נזק לחברה, היא תשוקתו לחלופין. תשוקה זו אינה רק אחת הסבות הראשיות של רבוי־נשים בלבד, אלא גם סבה לזנות ולכיוצא בזה. יסודה בהפסד כח המשיכה של הדבר שאליו התרגלו ובגרוי (שמתוך כך הוא מתחזק יותר) של כל דבר חדש; על תופעה זו דברנו לעיל. במספרן הבינוני יש לנשים נטיה תורשתית אל מונוגמיה (בעל אחד או אשה אחת) יותר מאשר לגברים. היצר המיני מפסיד אל כל חזקו, אצל רוב הגברים, אם לא אצל כולם, כשהם נזקקים שנים רבות אל אשה אחת; אולם הוא מתגבר פי כמה כשהוא מכוון כלפי נשים אחרות. יצרים כאלה יכול אדם לכבוש על־ידי נמוסים טובים, על־ידי אהבה נאמנה וטהורה וגל על־ידי רגשי חוב ומסירות אל משפחתו ואל אשת־בריתו שהוא מכבד. אולם אין להעלים עין מהיצרים הללו ואין לשכוח שהם גורמים לפריצת גדרים, להפרת שלום הבית, וגם לתוצאות טרגיות. לקמן עוד נשוב אל הענין הזה.

התעוררותו והתרופפותו של היצר המיני. – מבלי לנגוע בצד הפתולוגי שבדבר, עלינו להתעכב על רבוי ההבדלים האינדיבידואליים בנוגע לנושא היצר המיני של הגבר. בדרך כלל מעוררים ביותר את התאוה המינית של הגבר תבנית גופה של אשה פורחת, צעירה, שיצאה מגדר של ילדה, ובריאה, וביחוד מערומי המקומות בגוף שברגיל הם מכוסים, וביתר יחוד מערומי השדים והערוה. והוא הדין הריחות המיוחדים של האשה. הקול, קלסתר הפנים, השמלות ועוד כמה וכמה דברים אחרים עלולים לעורר את התשוקה אל האשה. אולם יש גברים שדוקא נשים חורות ורזות מגרות בהם את היצר.

סגולות ידועות מגרות את האחד ולא את השני, כמו השערות, גוונן, ריחות ידועים, קלסתרים ידועים של פנים, אופן ידוע של התלבשות, צורת השדים וכו'. אותן הסגולות שחסרו לנשים, אשר נזקקו להן בימי הנוער, הן המלבבות ביותר. ביחסי־המין יש גם להפכים כח משיכה הדדית. הרזים מתאהבים בשמנות, בעלי חוטם קצר בבעלות חוטם ארוך ולהיפך. אולם כללים אין לקבוע כאן. יש צעירים שנעשים מגורים למראה אשה בשנות העמידה ויש זקנים שמתאהבים בנשים צעירות מאד וגם בילדות. ההבדלים הללו משמשים נקודות־מוצא חשובות ביותר לפתולוגיה הסכסואלית. ולמרות הכל יש עוד מספר גדול של אנשים מתונים, בעלי אינסטינקטים מונוגמיים למדי, ובלתי להוטים ביותר לחלופים, ר"ל, לנשים אחרות זולת אשת־בריתם. אל־נא נשכח לבסוף שאכילה גסה ובַטלה מלהיבות את התאוה המינית, מעוררות לפוֹליגמיה (רבוי נשים), ולעומת זאת עבודה מרובה, וביחוד עבודה גופנית ואכילה במדה משככים אותה.

אין צורך להגיד, שסגולות הרוח והלב משפיעות השפעה חזקה על התאוה המינית. אשת מדנים, או אשה חסרת אהבה או סרבנית מצננות את תאות הגבר, ולהיפך, חביקה לוהטת מצד האשה, אהבתה ולטיפותיה מחזקות אותה ושומרות עליה שלא תשקע. אין אנו עוסקים כאן אלא באינסטינקט המיני הבהמי, ואנו מוכרחים לעמוד על עובדה זו, שהיצר המיני של האשה מגרה בדרך כלל באופן חזק את יצרו של הגבר ומגביר את התענוג בשעת המשגל. לעומת זאת יש יוצאים מן הכלל במובן הפוך, כשהקרירות והבחילה אצל הנשים מעוררות את תאותם של גברים ידועים, שאין להם שום תשוקה אל נשים תאוניות. יש כאן מדרגות מדרגות בחלופי גוונים.

הגבר, שהוא הפעיל ביחסים המיניים, מבקש אמנם אצל האשה רגשות מתאימים, ר"ל, אהבתה. ומאידך גיסא, חוסר הצניעות והרגשות העדינים אצל האשה, או תביעה צינית מצד האשה לספוק מיני עושים על הגבר הנורמלי רושם דוחה. לאשה הנורמלית יש אינסטינקט נפלא לגבי הענינים האלה והיא יודעת לכסות טפחים ולגלות טפח מרגשותיה, באופן דק ועדין, כדי שלא לפגוע ברגשי הגבר.

בפרק השמיני נכיר לדעת תופעה פתולוגית אחת הידועה בשם “חוסר־כח פסיכי”, שטיבה הוא זה: רגשות ומחשבות באים בכח השפעתם החזקה להפריע בעד האינסטינקט המיני שיצא לפועל. חוסר־כח פסיכי שבא לרגע אחד אינו מחויב דוקא להיות פתולוגי. בשעת המשגל, כשהתענוג בא בלוית ציורי דמיון אירוטיים מתאימים, יש שרעיון פתאומי על הצד הנלעג שבמצב, או רושם לא נעים של כאב או של מצב־רוח רע אצל האשה או גם מחשבה פשוטה של חוסר־ כח או על איזה ענין אחר שמתנגד לתשמיש־המטה עלולים להפסיק את כל השתלשלות התחושות והרגשות הקשורים בבעילה, באופן שלרגע פג התענוג התאוני, היצר המיני נעלם ונפסקת קשיות־האבר. ושום התאמצות אינה מועילה להשיב את המצב לתקונו; הקסם התנדף; ורק ציורי־דמיון חדשים ורגשות חדשים שקושרים באופן אינסטינקטיבי עם היצר יכולים לתקן את המצב.

השפעת התרבות המודרנית. – פורנוגרפיה. – מנהגי החיים התרבותיים שלנו לא רק סלפו את היחסים המיניים והשחיתום, אלא גם פתחום באופן מלאכותי עד לידי דרכים פתולוגיות. הגיעו לידי כך שרואים כנורמליים יחסים שהם בהחלט שלא כדרך הטבע. סוברים, למשל, שהזנות היא תשמיש־מטה נורמלי לגבי הגבר. האם אפשר להשתמש במלה זו מתוך כובד־ראש כשמדברים על אודות משגל עם אשה ששלמו לה כסף ושאין לה כל יחס וכל רגש אל הגבר ואל המשגל גופא, ורק כדי לבוא על שכרה למדה לגרות באופן מלאכותי את לקוחותיה ולשם כך היא מזיפת את המציאות, מלבד המחלות המיניות שהיא ברוב המקרים מוסרת להם בתור אתנן. התרבות שכחה את המטרה הטבעית של היצר המיני, עותה אותו והפכה אותו למקור תענוגות מלאכותיים, והמציאה כל מיני אמצעים להגבירם ולהרבותם.

אנו נתקלים בתופעה זו גם בתקופות הקדומות של התרבות, ובמובן זה אין אנו גרועים ולא טובים מאבות־אבותינו. אבל יש בידינו אמצעים יותר מרובים ושונים ויותר דקים מאשר לעמים הברבריים ולאבותינו אנו, כדי למלא את תאוותינו המעוותות והמסולפות. האמנות החדישה ביחוד משמשת אמצעי לעורר את האירוטיות. נודה בהתגלות לב: האמנות ירדה לפעמים קרובות עד למדרגת פורנוגרפיה. בהתמרמרות שבצביעות מתקוממים רבים נגד דעה זו, ואין כונתם אלא לכסות בטלית של אמנות על מעשי־גרוי השפלים ביותר שלא באו אלא לעורר את היצר האירוטי.

הצלומים וכל האמצעים המשוכללים להעתיק תמונות בדיוק רב, אמצעי ההובלה המתרבים, שמסייעים בידי יחסי־המין החשאיים, אמנות התעשיה שמקשטת את חדרינו ורהיטינו, שמרבה את הלוקסוס המשופר והנוחיות של דירותינו, מטותינו וכו' ושמיום ליום היא מתפתחת יותר ויותר, הרי כל זה משמש בימינו גורם לתענוגות האירוטיים. בקצור, התרבות המלאכותית של היצר המיני אצל הגבר יצרה את בית־הספר הגבוה לפריצות. למעלה מכל ספק הוא, שתמונות המחזות מהחיים המיניים האירוטיים הנפוצות בימינו, העשויות באופן אמנותי ונאמנות מאד למציאות, מגרות את היצר המיני יותר מהתמונות חסרות הטעם והרחוקות מהמציאות שעשו בשנים עברו, שאז היו היצירות האירוטיות שבאמנות אך נחלת יחידים ובתי־נכאות בודדים.

השפעת הגרויים המיניים התדירים. – החזרה המלאכותית, המתמידה והרבגונית על הגרוי המיני, באמצעותם של דברים שונים שמעוררים אותו, מגבירה את היצר המיני. עובדה זו אינה מוטלת בספק, מפני שחוק התרגיל הוא כללי בפיסיולוגיה של שיטת העצבים. חוק זה שנקרא גם חוק האִמון מראה, שכל פעולה עצבית, מאיזה מין שהוא, מתגדלת ומתגברת על ידי התרגיל. אדם שהתרגל לאכול הרבה נעשה זולל; מי שאמן את שריריו נעשה לטֵיָל ולפסען גדול. ההרגל להדר במלבושים ולהתרחץ במים קרים מצריך את הבגדים המהודרים ואת המים הקרים. המתמיד במלאכה אחת, המלאכה מתחבבת עליו והוא נעשה בה אמן מפליא. כל שמרבה להרהר במחלה אחת סופו להאמין שהוא חולה בה. נעימה שחוזרים עליה לעתים תכופות נעשית טבע שני ומצפצפים או שרים אותה בלחש שלא־מדעת.

ולהיפך, חוסר פעולה במקצוע ידוע מחליש את רושם הגרויים המתאימים לה. מתוך ההתרשלות בעבודות ידועות או ההשתמטות מתחושות ידועות נעשות אלה האחרונות חלשות ואין האדם נגרר אחריהן. אדם נעשה עצלן לגבי אותן העבודות שתבטל מהן, והעצלות מכבידה יותר ויותר לשוב ולהתחיל אותן מחדש. ולפיכך אין כל תימה אם חוק זה קיים גם לגבי תופעת היצר המיני, שנחלשת על ידי הפרישה ומתחזקת על ידי גרוים ועל ידי ספוק היצר שהולכים ונשנים. אולם כח אחר, כח הזרע שהצטבר ונשצטרף אליו גם אינסטינקט טבעי ומוּרש, נלחם כאן בחוק התרגיל, ממש כמו הקיבה הריקה מעוררת את אינסטינקט ההזנה. אבל כל כמה שכח הרעב הוא תקיף וכל כמה שהספוק נחוץ לשמירת הקיום, אין זה סותר את האמת הצפונה בפתגם הצרפתי: “התיאבון מתעורר אגב אכילה”. הזוללים, שדברנו עליהם למעלה, יוכיחו זאת שאינם מותרים על תענוג האכילה הגסה אף־על־פי שסופם להענש על ידי כל מיני מחלות הכרוכות בה.

דומה לזה הוא גם הצורך המופרז בשינה שיש לעצלנים. כשם שהשינה במדה מספיקה היא תנאי הכרחי לעבודת־מוח בריאה ופוריה, כך אפשר לפתח באופן מלאכותי צורך בשינה יותר על המדה.

לתופעות אלו יש חשיבות מרובה לגבי שאלת התאוה המינית. אנגלי אחד שכתב פירוש על ציצרון, נותן בפיו, על־פי טעות, את הדברים האלה: “ההתספקות־במועט האמתית באה מתוך שלטון השכל על התאוות והיצרים וגם על מאויי הלב המעוּוָתים. היא דורשת נזירות גמורה מכל דבר שאינו מהוגן ושאינו חף מכל עבירה”. אף־על־פי שציצרון לא אמר את המילים האלה, הרי הן אמת לאמתן. לפיהם אסור לשתמש במשקאות מרעילים כמו כוהל, שאין בהם משום מזון טבעי, אבל אין האסור חל על ספוקו המתון של היצר המיני, שבדרך הטבע הוא עשוי לשמירת הקיום האנושי, מכיון שספוק זה עלול להיות טוב או רע, נורמלי או מסולף, טהור או פלילי, הכל לפי אופן העשיה. השמוש במדה הרצויה ובחירת בת־הזוג מעוררים שאלות רבות סבוכות ודקות. דברי זעם והטפת מוסר אינם מועילים ולא כלום בענינים האלו.

אחרי נסיונותי המרובים שעשיתי באנשים שונים, שבאו לשאול בעצתי בעניני אישוּת, יכול אני להגיד בבטחה, שבשעה שאדם אינו רוצה לרמות את עצמו, הרי יוכל ברוב המקרים להגיע לידי כך, שיבחין בין צורך טבעי ובין גרוי מלאכותי של היצר המיני. אינו דומה מי שיצרו מציק לו ומלהיב את דמיונו, גם בשעה שהוא נלחם בו, למי שמשתדל להמציא לו אמצעים שיעוררו את יצרו באופן מלאכותי, מתוך תאות התענוגות ונשפי החשק, מתוך חיי בטלה ואיגואיזם. הדברים אמורים באדם נורמלי ולא בטפוס פַתלוגי, שהיצר המיני הוא לגבי דידו בחינת “קליפה”, שאין החולה יכול להסתלק ממנה למרות רצונו. מתוך שקידה על עבודה מתמידה ומתוך הסחת הדעת מכל אמצעי הגרוי יגיע אדם לידי כך, שיצמצם את יצרו המיני בגבולות הרצויים, ובזה כבר יצא הפסדו בשכרו.

למעלה אמרנו, שהאמנות הפורנוגרפית היא אחד האמצעים לעורר את היצר המיני. בשביל אנשים גסי הרוח יש יצירות פשוטות וגסות, חסרות טעם, שכל מטרתן לעורר את התאוה ושאין עושיהן מתכוונים אלא לדררא דמונא, הכסף הוא מקור הרע. יחד עם הנצול של ההרגל לשתות משקאות חריפים, נצול היצר המיני הוא כר נרחב לחמסנות צבורית. מלבד התמונות הפורנוגרפיות, אלה הם האמצעים העיקריים לגרות את תאוות האדם:

הרומנים הפורנוגרפיים, שמחבריהם משתמשים בכל מיני תחבולות ספרותיות כדי לעורר את היצר המיני אצל הקורא, ואשר ציוריהם מתחרים לפעמים עם אותן התמונות שעליהן דברנו לעיל.

הכוהֶל, שבשעה שהוא משַתק את המחשבה ואת הרצון וגם את המושגים והרגשות המוסריים המעכבים, מעורר את התאוה המינית עד לידי התקפות נועזות וגסות. אֵדיו הראשונים דוחפים את האדם אל בתי־הבושת, ואף־על־פי שהם גם מחלישים מבתחילה את כח־הגבר שלו.

אולם הזנות המודרנית ממלאה בנידון שלנו את התפקיד העיקרי. באמנות רבה משתמשים הסרסורים לדבר עבירה ביצר המיני של הגבר מצד אחד ובחולשת האשה ותאותה לבצע מצד שני. מקור פרנסתם העיקרי הוא גרוי האינסטינקטים המיניים אצל הגבר בכל מיני אמצעים; באמנות רבה מאלפים את סחורתם, ר"ל, את הזונות לעורר באמצעים דקים ומחוכמים את תאות הגברים, וביחוד כשהלקוחות הם עשירים ומשלמים במיטב כספם. משתמשים למטרה זו באמצעים נתעבים ביותר ומעוררים יצרים שפלים ופתולוגיים ביותר.

חוץ מהבצע יש עוד סבות, או אולי הן תוצאותיו. נער שרגיל במעשה אונן, אם בהשפעת תמונות פורנוגרפיות או על ידי פתויי איזה בר־נש משחת, ישתדל גם מצדו הוא להסית ולהדיח את חבריו. יש שנשים תאוניות ידועות, שאינן מחמירות בישרנותן, מפתות נערים ולפעמים כתות שלמות של בית־ספר לשכב עמהן, ובאופן כזה הן מעוררות אצל הנערים יצרים מיניים שלפני זמנם וחולניים.

הרגלים כאלה, שמגרים את היצר המיני ובאופן מלאכותי הופכים אותו לחולני, מפתחים אצל הגברים מנהג של התפארות מינית שתוצאותיה מצערות. כדי לעשות רושם של גבר מושלם יש נערים שתוקעים בפיהם סיגריטה, אף־על־פי שהיא מעוררת אצלם בחילה, כידוע. כמו כן רגש החקוי דוחף את בני־הנוער אל הזונות. החשש שחושש הנער שמא לא ידמה אל אדם גדול, וביחוד הפחד מפני המלעיגים משמשים מניע חשוב, שמשתמשים בהם לרעה ומנצלים אותם. מתוך חשש מפני המלעיגים מתפתה הצעיר ביתר קלות על ידי אנשים משחתים במדה שההורים או הידידים הטובים המעיטו להזהירו. תחת לבאר לו בעוד מועד את טיבם של היחסים המיניים, את תוצאותיהם ואת הסכנות הכרוכות בהם, הם עוזבים אותו לנפשו בידי המדוחים המזיקים ביותר, ואין כל פלא אם אנשים שמקצועם בכך משתמשים בפתיותו.

באופן כזה אנו רואים, שאת היצר המיני לא רק מגבירים ולפעמים קרובות גם מכַונים בדרכים שלנגד הטבע, אלא שהיצר הזה עשוי לאבד את בני הנוער, להביא עליהם כליה על ידי צבא של תחלואים מיניים, כל שכן על ידי שכרות.

הדברים אמורים בבני הנוער בעלי ההשכלה. אבל הצעירים מבני דלת העם נתונים אולי במצב רע מזה, מפאת חיי העוני והדלות ומפאת חיי הצפיפות בדירות הצרות. לפעמים הם עדי ראיה לתשמיש המטה של הוריהם, ולפעמים מדריכים אותם במתכוין במעשים מגונים בשביל להפיק מהם אחר כך תועלת כספית.

אם יש דבר שמתמיה מאד הרי זה, שתוצאותיו של סלוף היצר המיני אינן עדיין יותר גרועות מכפי שהן במציאות. אין ספק שהפריצות חותרת תחת שלמות המשפחה וטהרתה, גורמת לפעמים קרובות לחוסר הכח של הגבר ולפרעות אחרים בתפקידים המיניים. אבל צריך להודות, שבנות הלואי שלה, המחלות המיניות עם השכרות ההולכת בעקבותיהן, הן מהרסות ומחריבות ביתר עוז את הבריאות ועושות שַׁמות בחברה מאשר התגברות המלאכותית והסלופים הבלתי־נורמליים של תאות־המין גופה. אלא שאלה האחרונים כשהם לעצמם מרעילים את חיי הנפש ואת רוח החברה, כמו שעוד יזדמן לנו בהמשך הדברים להוכיח בעליל.

התאוה המינית הפרוצה, שמתעוררת אצל הגברים בהשפעת בתי־הזונות וכו' היא הרגל שהפסדו מרובה. היא מונעת את ההרגל אל חיי נשואים, את המסירות והאהבה האידיאלית אל אשה אחת לכל ימי החיים. אמנם יש שחולקים על זה ומביאים ראיה מאנשים, שהיו בשעתם פרוצים ושהיו שוקדים על דלתי בתי־הזונות ושנעשו אחר כך בעלים מסורים לאשה ולבית, וביחוד אם שחקה להם השעה וניצלו ממחלות מיניות.

אולם מי שיודע לראות גם מאחורי הקלעים הוא יודע, שברוב המקרים של חיי־הנשואים האלה אין שלום־הבית ואושר־המשפחה אלא למראית עין. אין החתול יכול להמנע מקפוץ על עכבר. קלקול הרגש המיני אצל גבר שהתרגל במשך שנים לחיות עם זונות אינו נמחק אף פעם לגמרי, והוא משאיר את רשומו הנִכר והעמוק במוח האדם. יש אמנם להניח בלי כל קושי, שאדם בעל תכונות טובות, שקבלן בירושה, שסטה זמן ידוע מן החיים המהוגנים על ידי מדוחים ידועים, יכול שוב לשפר את מעשיו ולתקן את חייו מתוך אהבה אמתית ועמוקה אל אשה שהספיקה לבוא בעוד מועד ולהצילו, אבל אפילו אדם כזה אינו נקי לגמר מעקבות חייו הפרוצים בעבר, ולימים יסייעו העקבות הללו בידו לסטות שוב מחיי הנשואים, לאחר שתקוץ נפשו בחדגוניות של חיי הנשואים עם אותה האשה האחת. ומאידך גיסא עלינו להודות, שהיחסים המיניים גופם, אפילו בחיי הנשואים, יוצרים הרגל שדוחף את הנשוי לבוא אל נשים זרות, זולת אשתו, אפילו אם היה עד נשואיו חי בפרישות.

אין לערבב את המוקשים ששם לפני האדם יצרו המיני, וביחוד האינסטינקטים הפוליגמיים שלו, ושעליהם דברנו לאחרונה, עם המדוחים השיטתיים והמלאכותיים והאי־טבעיים של אותו היצר, אשר עליהם דברנו למעלה. יש שקסמי האשה הגופניים והנפשיים כחם יפה להסב את לב הגבר ואת יצריו המינים מאשתו הראשונה ולמשוך אותו בחֶרמה. התאוה המינית והאהבה מעורות זו בזו ומשמשות חומר בלתי פוסק לרומנים ולספורי אהבה שיש בהם מן האמת המציאותית.

במקרים רבים מסוג זה ממלאות תפקיד חשוב הנטיות הפתולוגיות המורשות. נשואים מתוך אהבה נלהבה ופתאומית (אין אנו מדברים כאן בנשואים מתוך אהבה שנעשו אחרי שקול־דעת מספיק ואחרי הכרה הדדית ברורה) אינם יותר בטוחים וקבועים מנשואים בחשבון, משום שבעלי תאוות חזקות, שהם על פי רוב פחות או יותר טפוסים פתולוגיים, עלולים לעבור מקיצוניות אחת אל שניה. עצמת התאוה המינית במקרה כזה היא איומה ויכולה להביא לידי אבוד־עצמו־לדעת או לידי רצח. אצל אנשים שאין בינתם גדולה ביותר ושדעתם תלויה בדעת אחרים משנים לעתים קרובות את דעותיהם ומחליפים את מושגיהם, אהבתם נהפכת לשנאה, ושנאתם לאהבה, רגש הצדק שלהם נהפך לעָוֶל, אנשים ישרים נעשים שקרנים, מחרחרי־ריב ועוד. בקצור, התאוה המינית עוברת במוח האדם בסופה וסערה ומשעבדת בעריצות את הנפש כולה. בצדק היו משוים את התאוה המינית עם שכרון או עם טרוף־הדעת. אפילו בצורתה המתונה יותר היא מונעת מן הבעל את האפשרות של יחסים מיניים עם אשתו, אם אינו רואה בה את בת תאותו, אם אינו מדמה שהוא מחבק את זו האחרונה בזרועותיו.

יש שגבר מוקיר את אשתו, מכבדה, מעריצה ובכל זה מראה ומגעה אינם מעוררים את חושיו, אינם מגרים עוד יצרו ואינם גורמים לקשוי־אבר, בשעה שאיזו יצאנית בעלת רגשות שפלים ופעמים גם בעלת רוח מצומצמה מושכת אותו בכח אמיץ שאין להתגבר עליו, אפילו כשאינו מרגיש כלפיה לא רגש של כבוד ולא אהבת־אמת. במקרה כזה אנו רואים שהיצר המיני עומד כצר לאהבה. אם כי תופעות קצוניות כאלה אינן רחוקות־המציאות, אינן גם שכיחות ביותר. עם כל היותו להוט אחרי המשגל עם האשה המפתה, אין הבעל הנ"ל רוצה בכל זאת לקחתה לו לאשה. להקים ממנה זרע, מפני שבעומק ובמקצת־מן המקצת של ישוב־דעת הוא שוטם אותה ומתירא ממנה. היצר המיני כאן אינו אלא האינסטינקט הבהמי הקדמון והמורש, שהתעורר בכח על ידי המבטים התובעים, על ידי צורות גוף מגָרות, במלה אחת על ידי מראה האשה המעורר תאוה.

בספירות הנפש העליונות מפלסים להם רגשי הסימפתיה והאהבה הנאמנה, הקשורים קשר אמיץ עם מושגי הנאמנות, הכרת־הטובה והקרבה השכלית והמוסרית, נתיבות אחרים ומתקוממים נגד השפעתו של האינסטינקט הבהמי. כאן אנו רואים בו־בחזה (או, ביתר דיוק, בה בשיטת העצבים המרכזית) שתי נפשות נפרדות זו מזו פחות או יותר ונאבקות זו עם זו. אלהי האהבה נטרפה עליו ברית אחדותו והריהו תוהה על עצמו. מובן מאליו שאין אנו דנים כאן במקרה שאהבה חדשה באה באש תאותה להסב את לב האדם מאהובתו הקודמת, לפעמים הקרובות ביותר מאשת־בריתו. התופעות הקצוניות שעליהן דברנו – אנו חוזרים ומטעימים – אינן שכיחות, אבל אצל רוב הגברים אנו רואים שרגשות כאלה משמשים בערבוביה, ביחוד כשהאשה האהובה פנה זיוה ופנה קסמה הגופניים לרגל ההזדקנות או סבות אחרות.

האינסטינקט להקמת זרע. – היצר המיני של הגבר אינו עומד אך ורק על חשק הביאה. במקרים רבים, לפחות, מצטרפת אליו גם התשוקה להקים דור. לצערנו אין תשוקה זו קשורה תמיד ברגשות נעלים, באהבה לילדים או באינסטינקט האבהי. בדרך כלל חשבונות ותחבולות מתוך שקול־דעת ממלאים כאן תפקיד פחות חשוב מהאינסטינקט הטבעי של התפשטות האני. לפי שעה אנו מסתפקים כאן רק ברמיזה לבד לעובדה. להלן נראה כמה נפתל לפעמים בחיי התרבות שלנו תפקידו של האינסטניקט להקים זרע.

2. היצר המיני אצל האשה.    🔗

בפעולת ההזדוגות שונה תפקידה של האשה מתפקיד הגבר לא רק משום שהיא סבילה, אלא גם משום שאינה פולטת זרע החוצה. ואף־על־פי־כן מכמה וכמה בחינות הוא דומה לזה של הגבר. קשוי הדגדגן (clitoris) והתחושות הנעימות שהוא גורם, הפרשת בלוטי בַּרתוֹלין, שיש בה מעין פליטת הזרע של הגבר, האביונה (orgasmus) גופה, שמכיון שהיא מתחוללת אינה נופלת מן האביונה של הגבר, ולפעמים גם עולה עליה בתקפּה, – כל התופעות הללו מהוות שויון גמור בתענוגות התאוה המשותפים.

אצל האשה אין אנו רואים אמנם הצטברות זרע, כמו אצל הגבר, אבל אחרי זמן רב של פרישות, כאילו מצטברים בשיטת־העצבים המרכזית שלה יצרים ותשוקות מיניים כעין ההצטברות שמצינו אצל הגבר. אשה נשואה אחת, אמנם גסת־רוח, אמרה לי בגלוי בלי כל היסוסים, בשעה שנזפתי בה על בגידותיה בבעלה, שפעם אחת בכל חמשה־עשר יום יש לה צורך בתשמיש־המטה, ואם בעלה אינו עמה היא לוקחת את הגבר הראשון שמזדמן לה. אין ספק שרגשי האשה הזאת היו נשיים בּמדה מועטה מאד, אבל יצרה המיני היה נורמלי באופן יחסי.

תדירות היצר המיני אצל האשה. – מבחינת היצר המיני הרי הקצוניות היא יותר שכיחה וחשובה אצל האשה מאשר אצל הגבר. אצלה מתפתח היצר המיני לעתים יותר רחוקות באופן מקורי מאשר אצלו, והתפתחותו חלה בדרך כלל בזמן מאוחר. התאותנות אינה מתעוררת אצלה ברוב המקרים אלא בשעת המשגל.

אצל מספר גדול של נשים חסר היצר המיני לגמרי. לגבי הנשים האלה ההזדוגות היא פעולה בלתי־נעימה, לפעמים קרובות גם מעוררת שאט־נפש או לכל היותר אדישות. המוזר שבדבר, הבלתי מובן לנפש הגבר וגורם, לפעמים קרובות, לדין ודברים, הוא שנשים כאלו, הקרות לגבי התחושות התאוניות, הן ברוב המקרים עגבניות, מגרות את היצר המיני אצל גברים וזקוקות לאהבה ולטיפות. הדבר יובן יותר אם יעלו על הדעת שתשוקותיה של האשה שאינן יודעות שובע מתיחסות פחות אל הבעילה ואל תענוגות התאוה מאשר אל כללותן של תוצאות הפעולה הזו, תוצאות החשובות כל־כך בשביל כל חייה. כשמראהו של גבר ידוע מעורר אצל בחורה צעירה תשוקות והתרגשות של חבה, הרי, לאמתו של דבר, היא משתוקקת ללדת ילדים רק מגבר זה בלבד, להמסר לו כשפחה, לקבל ממנו לטיפות, להיות אהובה רק עליו לבד, ושיהיה בו־בזמן גם אדונה גם מגינה. הרי אלה רגשות כלליים שאין לעמוד על טיבם, הרי זו תשוקה עזה להיות אם, ליהנות מאשרם של חיי משפחה, לראות בגבר התגשמותו של אידיאל פיוטי ואבירי, למלא צורך בתענוג תחושני השוכן בגוף כולו, ולאו דוקא באברי המין בעיקר, ושאינה מרוכזת דוקא בחשק למשגל.

ובכל זאת הוכיחה הפסיכואנליזה (פרויד, פראנק ואחרים), שאצל אלה שיש להם נטיה לעצבנות יכולות אימוציות פחד, או אימוציות אחרות לדחוק את היצר המיני (אצל האשה לעתים קרובות יותר מאשר אצל הגבר), להפכו לצורות פתולוגיות (הומוסכסואליות וכדומה) או להפכו לאכסטאזה דתית ועוד. במקרים כאלה חושבים בטעות את הנשים האלה לקרות המזג.

טיבו של היצר המיני אצל האשה. – מקומות הגרויים המיניים אצל האשה תחומים פחות באברי־המין מאשר אצל הגבר. פטמות השדים הן מקומות לגרויים מיניים; השפשוף בהן מעורר את התאותנות. כל גופה זקוק ללטיפות. אם נביא בחשבון את כל החשיבות שיש בחיי האשה להריון, להנקה, ואת כל היקף התפקידים וחובות־האם, הרי בהכרח נבין מפני מה כל מסכת רגשותיה ותחושותיה שונה מזו של הגבר. גזרתה הקטנה יותר, כחותיה הגופניים המועטים משמשים טעם מספיק לשאיפתה אל גבר אשר יהיה לה למשען ולמגן אמיץ ובטוח. מפני כך חומדת בחורה צעירה גבר אמיץ־לב, חזק, נועז, שעולה עליה, ושהיא תהיה מוכרחה לכבדו ואשר בין זרועותיו תרגיש את עצמה בטוחה. כחו וזריזותו של הגבר הם משאת נפשה של הבחורה הפראית או חסרת־תרבות, היתרונות הרוחניים והמוסריים הם משאת נפשה של הבחורה בעלת־התרבות.

בדרך כלל, הנשים הן יותר משועבדות לאינסטינקטים שלהן ולהרגליהן מאשר הגברים. אצל העמים הפרימיטיביים הזריזות ואומץ־הלב הם תכונות שמבטיחות ביותר הצלחה לגבר. עובדה זו נותנת טעם ונמוק לזה, שעוד היום הדון־זשואנים הנועזים ביותר ואמיצי־הרוח ביותר מגרים ביתר עוז את היצר המיני אצל האשה, ומקסימים על נקלה את הבחורות הצעירות, למרות כל חסרונותיהם מבחינות אחרות. אין לך דבר שמעורר אצל האשה שאט־נפש יותר מרוח־שפלה ומאי זריזות. בימינו מתלהבות הנשים יותר ויותר מיתרונו הרוחני של הגבר שמעורר את תשוקתן אליו. אף־על־פי שאינן אדישות לגבי היופי הגופני של הגבר, אין בכחו לעורר בהן תשוקה ביותר. יש להשתומם עד כמה מסוגלות לפעמים הנשים להתאהב בגברים זקנים. מכוערים ובעלי־מום. להלן נראה, שהאשה הנורמלית היא קשה יותר בנוגע למַתות האהבה. בשעה שבגבר הנורמלי מתעוררת התאוה המינית למראה כל אשה, האשה הנורמלית כלפי הגבר אינה כן. היא גם יותר קבועה ממנו מבחינה מינית. רק לעתים רחוקות מסוגלה היא להרגיש תשוקה מינית בו־בזמן אל גברים אחדים. יש לה תמיד תשוקה רק אל גבר אחד בלבד, שאהוב עליה.

האינסטינקט להקים דור הוא חזק אצלה הרבה יותר מאשר אצל הגבר. הוא מצטרף אל הצורך להתמסר באופן פסיבי, למלא תפקיד אשה שמוסרת את נפשה, מקבלת יסורים וסובלת, של אשה מנוצחה, משועבדה ונושאת עול. מאויים שליליים אלה מהוים חלק של היצר המיני אצל אשה נורמלית.

סגולה מיוחדה של הרגשות המיניים אצל האשה משתקפת בתופעה פתולוגית, שקשה לתחם בינה ובין רגשות נורמליים, תופעה אשר אצל הגבר היא מובדלת הבדל ברור מן החוָיוֹת הנורמליות. אני מתכוין להיֵצר ההומוסכסואלי (משכב זכור), ר"ל, תשוקה אל אדם שהוא ממינו של בעל היצר. באופן נורמלי עושה הגבר המגודל על גבר אחר רושם דוחה מבחינה מינית. רק גברים פתולוגיים או מגורים על־ידי נזירות מינית יש שמתעוררת בהם תאוה מינית אל גברים אחרים. אולם אצל האשה, חַשק ידוע ללטיפות, חשק העומד על תחושות מיניות סתומות ובלתי־מוּכרות או שהוא נובע מתוכן אינו מצטמצם רק במין הזכרי בלבד, אלא מתפשט גם על נשים אחרות, על ילדים קטנים, ואפילו על בעלי־חיים, מבלי שיתעוררו יצרים מיניים פתולוגיים הפוכים. הבחורות הצעירות הנורמליות אוהבות לשכב יחד במטה אחת, ללטף ולנשק זו את זו, בעוד שהבחורים אינם אוהבים זאת. אצל הזכרים נטפל כמעט תמיד אל הלטיפות התאוניות האלה גם יצר מיני, וגם נגרמות על ידיו, מה שאין כן אצל הנשים. כמו שראינו מסוגל הגבר להפריד בין אהבה אמתית ובין היצר המיני, כאילו שני אישים, שמרגישים מבחינה זו באופנים שונים זה מזה, שוכנים אצלו במוח אחד. אותו איש יכול להיות בעל טוב, אוהב את אשתו, מסור לה ודואג לשלומה, ובו־בזמן לבקש למלא את תאוותיו הבהמיות אצל הזונות. שניוּת כזו אצל האשה היא כמעט מן הנמנעות, היא נגד טבעה, משום שהאשה הנורמלית היא פחות מסוגלה מהגבר להפריד בין האהבה ובין התאוה המינית.

עובדות אלו מבארות את תעתועי היצר המיני המוזרים ואת הסתערות־התאוה של האשה, מפני שאין אלה מתחוללים אצלה בלעדי אהבה. אותה אשה שאוהבת את האחד ואינה אוהבת את השני, מתעוררים אצלה היצר המיני ותענוגות־המשגל כשהיא מתיחדת עם הראשון, בעוד שהיא נשארת לעתים קרובות, אם לא תדיר, קרה ובלתי־רגישה לגבי גפופיו התאוניים ביותר של השני. עובדה זו לבדה מבארת את אפשרות הזנות אצל הנשים כפי שהיא קיימת כעת. הזונות הירודות ביותר, שמזדוגות בלי הפסק עם כמה וכמה מלקוחותיהן בזה אחר זה בעד מחיר כסף, יש להן, ברגיל, איזה “תומך” שהן אוהבות אותו, ושאליו הן מַפנות את כל אהבתן, את כל האביונה שלהן, ונותנות את עצמן לנצוּל ולשוד בידיו.

מה שאשה נורמלית דורשת איפוא מאת האדם, הרי זה ראשית כל אהבה, יחס עדין, סעד אמיץ ובטוח בחיים, אופי אבירי ידוע וילדים. היא מוחלת בנקל על תענוגות הבעילה, מכל מקום היא מוחלת עליהם ביתר קלות לאין ערוך מאשר על הדרישותּ הנקובות לעיל, שהן לגבי דידה עיקרי חיים. שום דבר אינו יכול לקומם את האשה יותר מאדישותו של בעלה, כשזה מתיחס אליה, למשל, כמו אל אדם שכל תעודתו היא רק במשק הבּית. יש אומרים שהאשה, במספר הבינוני, היא יותר תאונית מהגבר, ויש אומרים להיפך, שהיא פחות תאונית מהגבר. אלה ואלה טועים. היא תאונית באופן אחר ושונה מהגבר.

כל התכונות המציינות את היצר המיני של האשה הן כפי התנאים האלה: א) השפעתם העמוקה של התפקידים המיניים על כל חייה; ב) הסבילוּת שבתפקידה המיני; ג) סגולות נפשה המיוחדות. רק מתוך הגורמים הללו, וביחוד מתוך תפקידה המיני הסביל, אפשר להבין את גנדרנותה האינסטינקטיבית, את צרכה הגדול להתקשט, להשתמש בכחל וסרק, בקצור: למצוא חן בעיני הגברים במראהָ החיצוני, במבטיה, בתנועותיה ובחִנה. תופעות אלה מראות על התשוקות המיניות של הבחורה הצעירה, תשוקות שאין כונתן תמיד דוקא להִבָּעל, כמו שראינו לעיל.

אצל הנשואה משתנות בחלק ידוע אותן התחושות שיש לבתולה מחמת היחסים המיניים התדירים. אם כי אין היחסים הללו גורמים אף פעם לתענוגי תאוה אצל נשים ידועות, הרי הם גורמים אצל הרוב הגדול שלהן, וזהו חזיון נורמלי. ההרגל יגביר את הצורך במשגל ובכל הרגשות הכרוכים בו, ואין זה חזיון בלתי נפרץ. שאחרי חיי נשואים ארוכים נהפכים התפקידים והאשה נעשית תובעת יותר מהגבר. וזוהי במקצת הסבה שאלמנות רבות חושקות להנשא שנית. הן מצליחות בנקל, הואיל והגברים ממהרים ונענים לתשוקות המיניות של האשה, כשהן מובעות בלשון שאינה נשמעת לשני פנים.

אצל האלמנה נלחמים שני רגשות עצומים, ופעם גובר האחד ופעם השני, הכל לפי אפיה של האשה: מצד אחד ההתמדה והקביעות המציינות את הנשים באהבתן, ההערצה כלפי הבעל המנוח; ומצד שני, ההרגל שנקנה על ידי היחסים המינים והתחושות התאוניות הכרוכות בהם, הרגל שדורש את ספוקו. אצל אשה דתית ובעלת אופי מוסרי או רגשני עמוק גובר הרגש הראשון, ואצל אשה בעלת אופי יותר גשמי או פחות טהור ועדין, או שהיא נשמעת יותר לשכל מאשר ללב, גובר הרגש השני. מתוך מלחמה פנימית זו מתגלים, במספר הבינוני לפחות, רגשותיה העדינים יותר ורצונה החזק יותר של האשה מאשר של הגבר, מפני שבשעה שהאשה רוצה בכך היא יכולה יותר מן הגבר לכבוש גם את יצריה העצומים מאד. מובן מאליו, שלמרות זאת עצמתו של היצר המיני ממלאה תפקיד חשוב במלחמה הפנימית שעליה דברנו. כשיצר זה נעדר אין מקום למלחמה, והאלמנה מתנהגת בחייה לפי הנמוסים המקובלים או לפי האינסטינקט שמביאה לידי כך, שהיא נענית להפצרותיו של הגבר.

בגיל המשבר, ר"ל, הגיל שבו נפסק הוסת, אין היצר המיני והרגשות התאוניים בטלים, אף־על־פי שבגיל זה שוככות התאוות. ובקשר עם זה מענין לציין שהנשים הזקנות, שאינן מושכות עוד את לב הגברים, דוקא הן תאותן יותר חזקה מזו של הנשים הצעירות. הרי זו תופעה של אנומליה טבעית.

כמו שאמרנו, ההבדלים האישיים לגבי היצר המיני הם יותר בולטים וחזקים אצל האשה מאשר אצל הגבר. יש נשים נוחות עד מאד להיות מגורות, שעוד מראשית צעירותן יש להן תשוקות מיניות חזקות, עוסקות במסטורבּציה או מתנפלות על צוארי הגברים. נשים כאלה הן מטבען פוליאנדריות (רבוי בעלים), אף־על־פי שהאינסטינקט המיני של האשה הוא על פי טיבו יותר מונוגמי מזה של הגבר. פריצות כזו של האינסטינקט אצל האשה יש לו אופי פתולוגי יותר מאשר אצל הגבר. חולות כאלה אינן יודעות שובע. יומם ולילה, בהפסקות קצרות בשביל השינה והאכילה, הן מסוגלות לתשמיש המטה, הן מתעיפות פחות מהגברים, משום שהאביונה בשעת המשגל אינה גוררת לפליטת הזרע, וקונות בזה אמון רב ונעשות שטופות זמה באופן מבהיל.

אף־על־פי שבמצבה הנורמלי מצטיינת האשה בעדינותה וברגש הבושה שלה, אין לך דבר קל מלקפח או לאבד את שתי אלה, העדינות והבושה, אם מרגילים ומאלפים אותה בדרך שיטתית לפריצות מינית ולזימה. כאן נראה בעליל פרי אפיה של האש הנִתן על נקלה להשפעה והכרוך אחרי שיגרה והרגלים, פרי נטיתה להשתעבד למקובל ולנוסח הנפוץ, וכמו כן פרי התמדתה וקביעותה, בשעה שרצונה מכוון כלפי מטרה אחת ברורה. הזנות־בכסף ממציאה לנו בנדון זה ראיות מעציבות מאד.

הפסיכולוגיה של הנמכרות לבושת היא מיוחדה במינה. כל הנסיונות להחזירן למוטב, לחיים מוסריים, נכשלים כמעט תמיד, ואך לעתים רחוקות הם מצליחים הצלחה בת־קיום. אמנם רוב הזונות קבלו בירושה תכונות ומדות מגונות, הן חלשות־אופי, שקרניות, עצלניות ובעלות־תאוה, ועל כן נוח להן יותר למצוא את פרנסתן בתזנונים ונגמלות מכל עבודה, אם פעם בכלל ידעו לעבוד. העניות, השכרות או הקלון, שבאו עקב מדחה שנעשה פעם, הביאו לא אשה אחת לידי פרנסה בזויה זו, אבל הנטיות הרעות הטבועות בנפש הנשים הללו שמשו בלי ספק גורם עיקרי בחייהן. השכרות, המלות הוֶנריות וההרגלים הרעים, שנקנו במשך הזמן הזה, בצרוף השפלות המינית, שהולכת ונשנית תדיר, סופם להביא לירידתה הגמורה של האשה.

ובכל זאת יש נשים שנמכרו לבושת מתוך אונס והכרח; הן סובלות ממצבן ומשתדלות להשתחרר ממנו.

הנה כי כן אם מצד אחד עלינו להניח, שהפריצות המינית אצל האשה מתפתחת בראש וראשונה עקב נטית האופי המורשה או עקב יצרים עזים, הרי מצד שני מוכרחים אנו להודות שמחמת התפקיד הגדול שהמיניות ממלאה במוח האשה קשה לה הרבה יותר מאשר לגבר לשוב אל חיים מתוקנים לאחר שנמסרה פעם לבושת או שפזרה דרכיה, גם אם בעצם טבעה אין לה אופי משחת.

אצל הגבר יותר מאשר אצל האשה נפרד היצר המיני משאר האינסטינקטים, הרגשות והחיים האינטלקטואליים בדרך כלל, וכל כמה שיצר זה חזק אצלו אינו בר קיימא; הוא בן חלוף ואינו משעבד את כל חייו הרוחניים.

אם התעכבתי כל כך הרבה על השאלה הזאת, הרי זה מפני שחשוב מאד להבחין בהבדלים הגדולים שיש בין האשה לגבר מבחינה זו ושמן ההכרח הוא להביא את ההבדלים הללו בחשבון טרם נוציא משפט צדק על השאלה המינית מבחינה צבורית. כשם שאנו מחויבים לתת זכויות שוות לשני המינים, כך לא מן השכל הישר הוא להסיח את הדעת מכל ההבדלים העמוקים שמפרידים ביניהם ולשער שהם יכולים פעם לעבור ולִבטול מן העולם.

3. אֲהַבְהָבִים (flirt).    🔗

אם נחפש במלון אנגלי את המלה Flirt נמצא, שפרושה גנדרנות, עגבנות, לגלוג, בדיחה, תעתוע של דמיון, קאפריסה וכדומה, אבל מונח אנגלי זה נקבע בזמן החדש למשמעות אחרת ונעשה בין לאומי להביע בו מושג ישן על שורה של תופעות ידועות היטב ושונות לגמרי מן העגבנות (Coquetterie, Koketterie).

העגבנות, תכונה מיוחדה לנשים, אינה תלויה ביצר המיני כשהוא לעצמו. היא רק תולדתו האמצעית ופסיכית גרידא. עליה נדבר להלן. האֲהַבְהָבים במשמעותם החדשה, הם, להיפך, קשורים קשר ישר ביצר המיני. הם אינם אלא גלויו החיצוני בכל שלל צורותיו אצל הגבר ואצל האשה. במלה אחת, האהבהבים מבטאים באופנים גלויים רבים ושונים את תשוקותיו המיניות של אינדיבידואום אחד אל זה שעורר אותן, זולת פעולת המשגל, שהוא לבדו אינו נכלל בהן.

האהבהבים נעשים פחות או יותר מדעת או שלא מדעת, אינם כשהם לעצמם תכונה נפשית ואינם היצר המיני גופא, משום שבן אדם מסוגל להסתיר את יצריו ולכבוש אותם במדה ששום אדם לא ירגיש בהם, ולהיפך הוא יכול לעשות עצמו לבעל תאוה מינית מבלי לחוש אותה כל עיקר, או לפחות להתנהג באופן שיעשה הכל כדי לעורר את התאוה אצל הזולת. האהבהבים הם איפוא פעולות ידועות העשויות לגלות את אירוטיותו של האדם עצמו לעוררה אצל זולתו. למותר הוא להגיד שהעגבנות עפ"י טבעה מכשירה את האדם למעשי אהבהבים.

תחילתם של האהבהבים במבט קל תובע ומפיק אהבה כבושה, באיזה מגע וחכוך קל, שנראים לכתחילה כאילו מתוך היסח־הדעת; הם מתבטאים בכל מיני משחקי אהבה, החל מנשיקות, לטיפות וגפופים וגמור במגעים הידועים כבלתי־צנועים וגסים ובכל מיני גרויים מיניים, שיכולים להביא לידי הסתערות־האביונה שאין עמה בעילה. יש כאן גונים מגונים שונים. לפי מדת הרגשנות וחום המזג של האדם יכולים האהבהבים להצטמצם בגרויים קלים ומתונים של היצר המיני, או, להיפך, להתגבר ולהתלהב במהירות רבה. עקב ההבדלים האישיים החשובים שברגשנות המינית יש שאותו הרושם או אותה הפעולה מביאים את האחד לידי התרגשות שאין למעלה הימנה והשני נשאר קר ואדיש לגבי דידם. במקרה של התרגשות עצומה יכולים האהבהבים להביא את האדם, וביחוד את הגבר לידי הסתערות־האביונה בלי בעילה ובלי מסטורבּציה שדומה אליהם. גברת שחלקי גופה בולטים יותר מהמדה יכולה בשעת הרקוד לגרום לפליטת הזרע אצל רקדן מגורה רק על יד שפשוף שמלתה באבר שלו.

תופעות כאלה מתחוללות תדיר גם כשזוג נאהבים מתגפפים ומתחבקים בלי כל מגע באברי המין ומבלי שאלה יתערטלו. מבחינה זו האשה היא יותר מוגנה, אבל היא יכולה לבוא לידי הסתערות האביונה אגב לטיפות מתוך האהבהבים, על ידי לחיצות או שפשופי השוקים זו בזו (אופן של מסטורבציה אצל הנשים).

כרגיל אין הדברים מגיעים עד לידי כך אגב האהבהבים. רגילים להשתמש לשמם בראיה ובמגע. למבט יש בנידון זה תפקיד חשוב, מפני שהוא יכול להביע הרבה ומשום כך השפעתו עצומה. לחיצת הידים, תנועה שנעשית כביכול בהיסח־הדעת, אותות ידועים שיש בהם משום רמז, שפשוף קל בבגדים ובעור, – אלה הם האמצעים הקטנים והרגילים של האהבהבים. במקרה שהאנשים הם מקורבים וצפופים במקום אחד, כמו בקרונות הרכבת, או מסביב לשלחן שמסוביו יושבים דחוקים ולחוצים זה על יד זה, אז ממלאות הרגלים תפקיד ידוע על ידי לחיצת הברכים, כפות הרגלים וכדומה.

שיחה אלמת זו של היצר המיני פותחת בתחילה מתוך זהירות, ולמראית־עין אגב תמימות ידועה, באופן שהצד המתחיל בדבר אינו מסכן את עצמו להרָאות כבלתי מנומס. אבל מכיון שהמתחיל מרגיש בדבר שהצד השני נענה לו גם ברמז קל שבקל, מיד הוא נעשה נועז יותר, וביניהם מתקשרת מעין הסכמה הדדית אלמת, והמשחק הולך ונמשך מבלי שתפלט אף מלה אחת שיכולה לגלות את מצפוני רגשותיהם. הרבה מהעוסקים באהבהבים, גברים או נשים, נזהרים בכל הזדמנות מהוציא מלה שיכולה לעורר חשד, ונעים להם לגרות זה אצל זה, לו גם במשהו, את רגשנותם המינית.

האהבהבים יכולים לקבל צורות שונות, לפי החנוך והמזג של האנשים. בבית־המרזח משעשעת המלצרית את הלקוחות בזה שהיא מדגדגת אותם או נותנת את עצמה ללטיפותיהם ולצביטותיהם. זוהי צורה פשוטה וגסה של האהבהבים. פעולת המשקאות החריפים על המוח גורמת לאהבהבים בצורה מכוערה ובהמית. כל אחד יודע את התביעות הטפשיות, לפעמים אפילו נבזות, מצד הגברים, את חבוקיהם ההולכים ונשנים, הבלתי זריזים והגסים, שרואים בכרכים בימי החגים, לפעמים ברחוב, בקרונות הרכבת וכו'. אפילו בחברה הגונה מפסידים האהבהבים את צורתם העדינה, בהשפעת אדי הכוהל אפילו הקל שבקלים.

האהבהבים מקבלים צורה יותר דקה, יותר מגוונת, יותר מסובכה, צורה שמְשַׁוה להם חן וקסם, אצל אנשים בעלי תרבות דקה ומובחרת, וביחוד כשהם מחוננים בסגולות אינטלקטואליות ואמנותיות חשובות.

נזכיר כאן גם את הצורות האינטלקטואליות השונות של האהבהבים, שאינן מתבטאות במגעים ובעינים כי אם בדבור. דברים שבקלות־דעת ונבול־פה, רמזים דקים לעניני המין מגרים את האירוטיות לא פחות מהמגעים והמבטים. לפי חנוכו של האיש יכולים הדבורים הללו להיות גסים ומנוולים או להיפך דקים ושנונים, מובעים בפקחות או בטפשות; דקות־ההרגשה הטבועה בנפש האשה ממלאה פה תפקיד חשוב. האנשים מחוסרי טקט הם בלתי זריזים בנסיונם למעשי האהבהבים, מעליבים ומדכאים את האירוטיות של האשה תחת להלהיבה. על כגון אלה אומרים שאינם מצליחים אצל המין היפה. האופן שבו נִתן ביטוי לאהבהבים מתוך שכרות בנבול פה, בליצנות כבדה, טפשית ושלא־במקומה מתאים לאפני הבטוי של השכרות. האשה חומדת אהבהבים, אבל נפשה סולדת מהם כשהם נעשים בלתי־מנומסים. היא חומדת אותם כשהם לבושים צורה עדינה והוגנת, ורק באופן כזה הם מוצאים חן בעיניה.

לאשה אפשר לומר הכל, אבל זה תלוי רק באופן שבו אומרים. ראיתי נשים רופאות שאפשר היה לשוחח עמהן על הענינים הבלתי־צנועים ביותר, והן היו נמצאות נעלבות כשאיזה פרופיסור חסר־טקט היה מרשה לעצמו איזו הלצות שלא במקומן והיה אומרן בעוית פנים שאינה נשמעת לתרי אפי, וכל זה מפני שהמסכן לא מצא להלצתו את הצורה הנאותה, ונתן מקום לחשוד בו שהוא במתכוין רצה לעבור על גבולות הנמוס המקובל. ההלצות כשהן לעצמן היו די תמימות לגבי השומעים הרופאים. חברותי הרופאות היו מוכרחות להודות אגב צחוק, שהדין עמי בשעה שהעמדתי אותן על אופיה הנשיי המיוחד של תגובתן הפסיכית, ובהוכיחי להן, שלפעמים הזדמן להן לשמוע במנוחה גמורה דבורים פי כמה גרועים מאלו ההלצות, אלא שהאומר השכיל לשוות לדבריו צורה הוגנת.

אגב גם הגברים יש שנפשם נוקטת בצורה השטחית, הצינית והבלתי־זריזה, שהנשים מלבישות בה לפעמים את האירוטיות שלהן, אף־על־פי שאינם רגילים להראות רַגָשות דקה ביותר בענינים האלה.

תופעה זו, שנגענו בה לאחרונה, מעמידה אותנו על ההבדל שיש בין אהבהבי האשה והגבר. באהבהבים משתתפים שני המינים באופן פעיל. לגבי הנשים היא הצורה היחידה שבה הן מתירות לעצמן להביע את רגשותיהן האירוטיים, ואפילו כאן הן מחויבות לשמור על גבולות ידועים. התנאים הללו פִּתחו בהן את אמנות האהבהבים והביאו אותן לידי דקות מפליאה של בטוי. האשה, אם אינה רוצה להעמיד את עצמה בסכנות גדולות, אינה יכולה להביע אלא ברמזים את רגשותיה האירוטיים. כל תביעה נועזה או מחוצפה ומחוסרת טקט מצדה מחטיאה את המטרה: היא מרחיקה מעליה את הגברים ההגונים ופוגעת בשמה הטוב של האשה, אפילו כשהאשה משועבדה ליצרים אירוטיים חזקים מאד, אין היא יכולה לעבור את גבול תפקידה הסביל מבלי שירננו אחריה. ובכל זאת עולה בידה לגרות את תאותו של הגבר בסיועם של טכסיסים קטנים וידועים. אמנם, על ידי כך אינה משעבדתו עדיין. יש מן הצורך שתדע, לפחות בתחילה, להיות עדינה מאד בתפקידה המפתה והמדיח. סגולות אלו נִתנה לה מעצם טבעה ומטיב האירוטיות שלה הרגיל.

הגבר, להיפך, יכול להעיז הרבה יותר ולהחציף יותר בהבעת תאותו. אנחנו מסתמכים כאן על מה שנאמר כבר ושיאָמר עוד על ההבדלים המיניים.

על צורות האהבהבים השונות אפשר היה לכתוב כרך שלם. האהבהבים נותנים מבע, שיש בו משום הכרח, לכל תשוקה מינית, שיש לה איזו מטרה שהיא. לגבי הארוסים הרשמיים יש להם אופי חוקי ואף גם צורה מקובלה. לאופן האהבהבים שנוהגת בו מלצרית בית־המרזח עם לקוחותיה יש גם כן צורה מקובלה, אם כי בסגנון אחר לגמרי. בטרקלינים מתובלים האהבהבים במלח יוָני, או שאינם עוברים על גבולות ידועים, או שהם מביאים, להיפך, לידי יחסים חפשיים, בסגנון הקדשות היוניות. מובן שאצל אנשים גסים ומחוסרי חנוך מקבלים האהבהבים צורות יותר גסות מאשר אצל בעלי התרבות. אצל האחרונים ממלאה השיחה תפקיד עיקרי. אצל העשירים מבלי העולם המודרניים, בערי מעינות הרפואה, במקומות המפורסמים למשחק ולשעשועים, בבתי המלון הגדולים, וביחוד בבתי־ההבראה ידועים, ממלאים האהבהבים תפקיד ראשון וחשוב, ובהם עוסק, בגונים ובצורות שונים, החלק הגדול אם לא הרוב של האורחים. הם צומחים כדשאים שונים בכל מקום שהאדם מוגבל בעבודה אחת מצומצמת או במקום שהוא מתשעמם מרוב בטלה.

אצל אנשים ידועים ממלאים האהבהבים מקום המשגל מבחינת התאותנות, ומקום האהבה מבחינת הרגש. אלה הם מסוגן של הבריות המודרניות והמתנונות, משני המינים, שכל חייהן מתבזבזים על הגרויים המלאכותיים של החושים והיצרים, לכל גוני גוניהם, בריות שאינן מסוגלות עוד לפעולה חזקה ומועילה.

בתור בטוי זמני ועובר לצרכי האהבה, יש לאהבהבים ערך של תופעה טבעית ויש להם זכות הקיום. אולם כשהם קימים כמטרה בפני עצמה ונשארים תמיד לא יותר מאהבהבים, אינם משמשים אלא סימן של התנונות, ר"ל, צורה של סלוף ועוות בחיים המיניים השולטת בחברת בטלנים מבלי עולם ומקולקלים בכל המובנים.

 

פרק חמישי האהבה וגלגוליה האחרים המסתעפים מן היצר המיני    🔗

הערה כללית. – הקנאה. – ראינו שיסודם של היצרים הוא באינסטינקטים, שנתקבלו בכלליותם בירושה מאבותינו הקדמונים בעלי־החיים על ידי ההתרשמות המנימית ועל ידי הבחירה הטבעית, ושמשכנם הוא בלי ספק בתוך מרכזי־המוח הנמוכים (מוח השדרה, המוח המארך וכו'). אמנם אצל בעלי־חיים ידועים ונמוכים בערך אנו מוצאים כבר בכל זאת תגובות עצביות־אינסטינקטיביות אחרות, קבועות אף הן, שמוצאן הישר או האמצעי מהיצר המיני. הברורה ביותר שביניהן היא בלי ספק הקנאה, פירושה: רגש הצער או החימה, שמתחולל בנפש האיש, בשעה שאיש אחר בן מינו מתחרה עמו על המעורר את יצרו המיני ומשתדל לכבשו לעצמו. הקנאה יכולה להתעורר מתוך אינסטינקטים אחרים, כמו הזנת הגוף אהבת הכבוד וכדומה. אבל היא מהוה אחת התופעות הטפוסיות המלַוות את היצר המיני ומביאה, כידוע, לידי קרָבות ומדָנים ביחוד בין הזכרים, ולפעמים גם בין הנקבות.

מכיון שרגש חזק זה של נקמה שרשיו נעוצים עמוק בתורשה ואפיו הוא משום כך אינסטינקטיבי, אפשר היה להקדיש לו מקום בפרק הקודם. אלא אנו רוצים לעסוק בו בפרק זה, משום שהוא משותף עם תולדות אחרות של היצר המיני ושלמרות הכל אופי שכלי מיוחד לו.

היחסים שבין האהבה והיצר המיני. – האהדה. – מכיון שהיצר המיני חודר אל מוחנו הגדול, ר“ל, אל משכן נפשנו, והמוח הזה מעַבד ומשנה אותו, מסבכו ומצרפו אל הסעיפים השונים של פעולתנו הפסיכית, הריהו נקרא אהבה במשמעותה הפשוטה של המלה. כדי להיטיב להבין את היחס שבין האהבה ובין היצר המיני עלינו לחזור אל הפרק השני. נתחיל בסקירה קצרה על השתלשלותם של רגשות האהדה או הרגשות האלטרואיסטיים, ר”ל, הצבוריים.

במדה שאין אצל בעלי־החיים הנמוכים הבדלה בין המינים, בה־במדה שולט אצלם האיגואיסמוס שלטון בלי מצרים. כל אינדיבידואום אוכל כל כמה שהוא יכול, אחר כך מתחלק, נובט ומזדווג, וממלא באופן כזה את תעודת קיומו. עיקר זה שולט בקֵרוב בדרגות ההפראה הנמוכות גם של היצורים בעלי המינים הנבדלים. השממיות משמשות לנו בנדון זה דוגמה. פעולת ההזדוגות אצלן היא מסוכנת מאד לזכר, משום שאם אינו יודע לנהוג זהירות וזריזות ביותר, הריהו עלול להיות נטרף על ידי הנקבה עד שיהא סיפק בידו למלא תאותו, ולפעמים, כדי שלא להפסיד כלום, היא טורפתו גם אחרי ההזדוגות. ובכל זאת נִכרים גם אצל השממיות סימנים להתפתחות רגש הדאגה וההתמסרות לפעוטות, לכל הפחות במשך זמן־מה אחרי צאתם מהביצים.

החל מהדרגות הגבוהות קצת בממלכת בעלי־החיים אפשר כבר לראות רגשות אהדה, פחות או יותר מובלטים, רגשות הנובעים מההתאגדות המינית של האינדיבידואומים. אלה הם רגשות התקשרותו של הזכר אל הנקבה, וביחוד של הנקבה (ולפעמים גם של הזכר) אל הולדות.

רגשות כאלה יכולים להתפתח פחות או יותר ויכולים ללבוש צורה של אהבה חזקה ומתמידה זמן רב בין שני המינים. זוגות הצפרים, למשל, נשארים נאמנים זה לזה במשך שנים רבות ולפעמים כל ימי חייהם. מעובדות פשוטות אלה נלמדת הקרבה האינטימית שבין האהבה המינית ובין רגשות־אהדה אחרים, כמו החבה או האהבה במובנה הרחב ביותר.

אל כל רגש של אהדה בין שני אינדיבידואומים (בהאהדה יש מקצת משום תענוג) מקביל בהכרח רגש קוֹרֶלַטיבי הפוך של צער, בשעה שמקבל האהדה מת, חולה, פורח ונעלם או נגזל. רגשות של צער אלה לובשים לפעמים צורה של עצבות ולפעמים הם יכולים להגיע לידי מצב של מרה־שחורה שאין לה תרופה. אצל קופים ותוכים ידועים אנו רואים לעתים קרובות שמותו של בן־הזוג משפיע על הנשאר בחיים, באופן שזה מסרב לקבל כל אוכל ולבסוף מת גם הוא מתוך עגמת נפש ודכוי־רוח, שהולכים ומתגברים. הקוֹפה שֶׁשִּׁכּלה את גוריה שוקעת לפעמים ביגון עמוק. כשבעל־חי מרגיש בסבת הצער הצפוי לו או שבא עליו, בשעה שאיש זר למשל מנסה לקחת ממנו את בת־זוגו או את גוריו, מתחוללת בו תערובת של רגשות, ר"ל, כעס ואפילו חימה על זה שגרם לו את הצער.

הקנאה אינה אלא צורה מיוחדה לחימה הזאת. רגש החימה ובטויו העז והאַלים אינם אלא התגובה הטבעית והאַפֶקטיבית כלפי זה שבא להשבית את רגש העונג, תגובה, שכונתה להשיב את הרגש הזה. עצמת רגש החימה מתגברת יחד עם כחות ההגנה וההתקפה של בעה“ח, תחת אשר אצל היצורים החלשים ואוהבי השלום באים במקומם פחד ועצב. מצד שני המראה לבדו של טרף ללא הגנה עלול לעורר אצל בעה”ח הטורפים, שמרגישים את עצמם חזקים ומזוינים יפה, רגש אכזרי של חמת רצח ותענוג שבתאוה לגרום צער, שמצויים גם אצל האדם.

רגש החובה. – עוד תולדה אחת לרגש האהדה הוא רגש החובה, ר“ל, החוש המוסרי או המצפון המוסרי. כל רגש של אהבה או של אהדה דוחף את האוהב למעשים ידועים, שתכליתם להגדיל את אשרו של הנאהב, מטעם זה האם מיניקה את ולדותיה, מלטפתם, תולשת מגופה נוצות או שערות למען רפד את ערשׂם כי יֵחם ויֵרך להם; מטעם זה יביא האב טרף לנקבה ולגורים, ויגן עליהם בפני אויביהם. כל הפעולות שאינן עשויות לתועלתו של האינדיבידואום אלא של מקבל או מקבלי אהדתו, דורשות מאמצים פחות או יותר קשים, חרף נפש כלפי הסכנה וכו'. הן גורמות איפוא למלחמה פנימית בין רגש האהדה והאיגואיסמוס, זאת אומרת, לכל הצער הכרוך בעשית מעשים בלתי־נעימים ומכאיבים לעושיהם. מתוך מלחמה זו בין שתי קבוצות מתנגדות של רגשות נולדת קבוצה שלישית של רגשות מעורבים ומסובכים, ר”ל, רגשות החובה או המצפון המוסרי. כשרגש האהדה מנצח, כשבעל־החי עושה את חובתו כלפי גוריו או כלפי בת־זוגו, הריהו מרגיש תענוג של מִלוי החובה. ולהיפך, כשהתרשל לעשות את חובתו, כשהאינסטינקטים האיגואיסטיים גדרו עליו לשעה קלה, הרי זה מביא עליו אחר כך מוסר־כליות, ר"ל, עגמת־הנפש הבאה תמיד אחרי עבירה על רגשות האהדה האינסטנינקטיביים. עגמת־נפש זו מצטברת במוח בצורת חוסר שביעת־רצון מעצמו, ויכולה להביא לצורה יותר חריפה ממוסר־כליות, לחרטה ונוחם.

תופעות אלו מצויות אצל הזכר כמו אצל הנקבה; נקל מאד להתבונן אליהן. ואילמלא כך, היה מלוי החובה מן הנמנעות. החתולה היתה בורחת במקום להגן על גוריה, היתה אוכלת בעצמה את טרפה במקום לתתו להם, וכיוצא בזה. אנו רואים איפוא, שיסודי הרגש הצבורי האנושי מפותחים במדה הגונה אצל בעלי־חיים רבים. רגשי הנוחם והחרטה אינם יכולים להתגלם אלא על יסוד רגשי האהדה שקדמו להם.

הרגש המשפחתי. – רגשי האהדה מגיעים לדרגה עליונה, בשעה שאינם מצטמצמים בגבולות משפחה אחת זמנית, אלא כשהתקשרות המינים נהפכת לחיי נשואים ממושכים או מתמידים לכל החיים, כמו שמצינו אצל הקופים ואצל מרבית הצפרים. בצורה אחת מתפתחים רגשי האהדה על ידי התרחבותו של הקשר המשפחתי בין מספר גדול של אישים שמתאגדים לשם הגנה משותפת, כמו שראינו אצל האנקורים, העורבים ובמדרגה יותר גבוהה אצל העדות הגדולות והמאורגנות של בעלי־החיים הצבוריים, כמו הבֵּבָרים, הדבורים, הנמלים ועוד. אצל אלה האחרונים מתפשט רגש האהדה והחובה כמעט תמיד על כל אישי העדה, בשעה שמתעוררים רגשי הקנאה והחֵמה כלפי כל הזר לה.

רק מי שמשועבד לדעות מוקדמות שעִורו את עיניו אינו רואה שאותן העובדות הכלליות ממש, שנתבררו ונתלבנו באופן מצוין על ידי חקירת הביולוגיה והפסיכולוגיה של בעלי־החיים, הולכות ונשנות גם בתוך נפש האדם המסכנה. בעלי־חיים ידועים עולים אפילו על האדם בעצמת רגשי החובה והאהדה שלהם וגם ברגשי האהבה והנאמנות בחיי הנשואים שלהם. אצל הרמשים הצבוריים, כמו הנמלים והדבורים, עם עדותיהם הקימות על חוקים קבועים והמסודרות על ידי האינסטינקט, דוחה רגש החובה הצבורית את רגשי־האהבה האישיים, כמעט לגמרי. נמלה או דבורה אינה אוהבת, במובן ידוע, אלא את הכלל של בנות עדתה. אינה מקריבה את עצמה אף בעד אחת מהן באופן פרטי, אלא בעד העדה כולה. לגבי בעלי־החיים הללו אין האיש אלא בחינת מספר אחד בסך הכולל של העדה, שסיסמתה היא: “היחיד בעד הצבור”, אבל לא: “הצבור בעד היחיד”.

אצל הדבורים ביחוד, החבה אל חבר אחד או אל מעמד אחד של הכורת מסתגלת בדיוק אל התועלת שהחבר הזה מביא לצבור. הדבורים־הפועלות, למשל, נהרגות או ממיתות את עצמן ברעב בשביל לפרנס ולכלכל את מַלְכָּתן, ובסתיו הן משמידות בלי רחמים את כל הגברים, שקופחה תועלתם הצבורית.

רגש המולדת והאנושיות. – מוחו הגדול של האדם, העצום כל כך ומסובך כל כך, מכיל מקצת מכל הדברים הללו בשנויים אישיים שונים. אצל האדם מכוונים רגשי החבה והחובה אל המשפחה בעיקר, ר"ל, שהם עדיין מוגבלים באישים המעונינים בהתקשרות המינים, בבעל ואשתו, בילדים, כמו שאנו רואים באופן כללי אצל היונקים. היוצא לנו מזה הוא, שאותם רגשי הסימפתיה המכוונים כלפי צבורים גדולים ביותר, כמו בני המשפחה הרחוקים, השבט, העדה, המולדת, כלפי המדברים באותה השפה וכו' וכו', חלשים הם באופן יחסי הרבה יותר; הם יותר פרי החנוך וההרגל מאשר גלויים אינסטינקטיביים. ברי שהרגש החלש ביותר הוא רגש האנושיות שמשפיע עלינו לראות כל אדם כראות אח או חבר, ושממנו תוצאות לרגש הכללי של סולידריות ושל חובה צבורית. ואיך יכול להיות אחרת אצל ברואים אשר אלפים או אולי מיליוני שנים חיים הם מפולגים לעממים עממים, שעוינים זה את זה ומובדלים זה מזה? כמו העמים הפראיים של זמננו, היו האנשים הקדמונים במדה כזו נטולי כל רגש אנושי, עד שלא רק שהיו מאבדים או משעבדים אלה את אלה, אלא גם היו מענים ואפילו טורפים אלה את אלה.

ואף־על־פי־כן מתפשטים רגשי החבה האישיים, עקב ההרגל והחיים המשותפים, גם על אישי עמים וגזעים אחרים, וביחוד כשהדבר נוגע למינים שונים; באופן שאפילו לעתים קרובות האויבים שנכנעו ושלוקחו בשבי נעשים אחר כך לרגל החיים המשותפים לידידי מנצחיהם ולפעמים באים עמהם בברית הנשואים.

האנטיפתיה. – ולהיפך, לפעמים קרובות רואים רגשי משטמה לא רק בין חברי שבט אחד, כי אם בין אישי משפחה אחת, ביחסיהם האינטימיים ביותר. רגשי משטמה אלה כידוע גורמים לרציחת אם, אח, בן, בעל או אשה.

המומנט הטרגי הגדול בחיי האנושיות המודרנית הוא הצורך הנעשה יותר ויותר הכרח בחיים צבוריים משותפים, בהשתעבדות היחיד לחברה אצל יצורים שהאינסטינקטים התורשתיים שלהם הם של קנאה ורצח, ורגשי החבה שלהם מכוונים רק כלפי אישים בודדים נבחרים. הוֵה אומר, שצבורי פרושו: מוסרי.

סקירה על הסתעפות האהבה. – הרבה אנו יכולים ללמוד מתוך השואות עם החיים הצבוריים של הנמלים. למרות השנאה העצומה בין סיעות שונות של נמלים אפשר, על־ידי הרגל ואחרי מלחמות נוראות, להביא סיעות שונות של נמלים מסוגים שונים לידי התקשרות. מענין מאד להתחקות על העובדות הללו בראשית ההתקשרות הזאת. אנו רואים שהמשטמה בין אישים בודדים עדיין קיימת ועומדת ימים מספר ובצורה פחות או יותר בולטת. אישים ידועים מהסיעה שהיתה החלשה ביותר סובלים מאד מאישים ידועים של הסיעה המנצחת, שקוצצים את רגליהם ואת קרני־המשוש שלהם ומצערים אותם עד למות. משטמת־רצח זו כמה היא מזכירה לנו את רגשי האדם! ולהיפך משטמה ומדנים בין אישי אותה הסיעה אינם כמעט שכיחים. אני אחראי לדיוקן של כל התצפיות הללו שעשיתי פעמים רבות אני בעצמי ושספרתי עליהן בעבודתי על חיי הנמלים. אגב, אחר כך גם אומתו על ידי כל החוקרים.

אחרי כל האמור לעיל, וביחוד כשמביאים בחשבון את התצפיות שנעשו לאין מספר בביולוגיה, אין להטיל ספק בדבר, שרגש המשיכה של שני המינים זה אל זה, ר"ל, היצר המיני הוא אבי כל רגשות הסימפתיה והחובה שהתפתחו אצל בעלי־החיים וביחוד אצל האדם. הרבה רגשות פשטו לאט לאט את צורותיהם הקדומות ולבשו צורות חדשות והשתחררו לגמי מעוּלם של הרגשות המיניים; הם מהוים קבוצות של מושגים מקבילים והם מסתגלים אל מטרות צבוריות שונות, בצורה של רגשות־ידידות. ואלה האחרונים מהוים הויות צבוריות בעלות אלטרואיסמוס כללי. רבים אחרים וביחוד אצל האדם נשארו בכל זאת, פחות או יותר מדעת, שותפים עם היצרים המיניים.

הסקירה הקצרה שהבאנו כאן על התפתחותה של האהבה ותולדותיה מספיקה, כדי שנוכל להבין את ההשפעה שיש לחיים המיניים על התפתחותה של נפש האדם כולה.

אולם מאידך גיסא אין צורך להגזים בחשיבותה האקטואלית של ההשפעה הזאת. ילדים קטנים, שאין להם עדיין היצר המיני ולא התחושות הכרוכות בו, מראים סימנים לא רק לרגשות עצומים של חבה ומשטמה, של כעס וקנאה, אלא גם של השתתפות־בצער, למשל, בצערם של האנשים האהובים עליהם; מצויים אצלם אפילו רגשי החובה וההתמסרות בלא כל טובת הנאה לעצמם. כל התולדות האלה של הסתעפות רגש הנטיה המינית ההדדית מתפתחות בימינו אצל האינדיבידואום הרבה זמן לפני האינסטינקט המיני גופו, ובאופן כזה נעשו בלתי־תלויים בו. אולם מכיון שהאינסטינקט הזה מתעורר, אין זה מפריע בעדם לקבל מיד את השפעתו החזקה, או להיות שותפים עם הרגשות שנולדו ממנו, גם במקום שהיצרים המיניים גופא נעדרים. ומשום כן אנו רואים נשים שהן קרות המזג לגמרי נעשות לבעליהן ולילדיהן עקרות־בית אוהבות ומסורות, עם רגש משפחתי מפותח מאד. אהבת־האם היא תולדת הרגש המיני שהסתגל באופן ישר אל הילדים, פרי החיים המיניים.

מערכות. – מכל זה נובעת התסבוכת הגדולה של הסגולות השונות והמיוחדות אשר לנפש האדם, שיש להן קשר עם האהבה. ההבדלים האישיים בנטיה התורשתית של היצרים המיניים מצטרפים, בצרופים שונים ורבים עד לאין סוף, אל ההבדלים האישיים שיש בסגולות הנפש העליונות, ר“ל, ברגשות בכלל, בתבונה וברצון, ומהוים צרופים תורשתיים אישיים שונים ומשונים, שאנו יכולים לכנותם בשם מערכות. מלבד זאת, התכונות האישיות המורשות מצטרפות אצל האדם אל כמות גדולה של נסיונות וזכרונות, שהוא קונה בכל המקצועות, במשך חייו הארוכים, ואוצר אותם במוחו על ידי החנוך או ההסתגלות של הסביבה. מתוך התסבוכת השַׂגיאה של הכחות, פרי הצטרפותן של הנטיות המורשות אל הגורמים הנקנים הנ”ל, נובעות החלטותיו ופעולותיו של האדם, מבלי שידע את המון הסבות הטמירות שגרמו להן, סבות השוכנות, ברובן הגדול ביותר, מעבר לסף ההכרה.

באופן כזה יכול אדם אחד לשמש מופת בהתנהגותו הטובה ובמוסריותו, רק מפני הטעם הפשוט שהוא חסר יצרים מיניים; השני, להיפך, סובל מחמת יצר מיני מוגזם; יחד עם זאת הוא טוב, מסור, בעל אחריות, ואפילו זהיר וקפדן במוסריותו, וזה שמחולל בו מלחמות פנימיות, שלא תמיד הוא יוצא מהן מעונד בזר נצחון. השלישי מתון ביצריו; אם רגש החובה אצלו הוא עצום ואם רצון חזק לו, יתגבר על תשוקותיו, אולם אם הוא חלש ברצונו או לקוי במוסריותו, כשול יכשל בפני המדוחים והגרויים הראשונים.

האהבה והיצר המיני יכולים להיות בו־באיש קשורים יחד קשר אמיץ או נפרדים הפרדה גמורה זה מזה, כמו שאשה קרת־המזג יכולה להיות אם טובה ואשה תאונית יכולה להיות אם רעה, וכן גם שכיח ההיפך מזה.

האהבה. – בדעתנו לדבר כאן על אודות האהבה האמתית, העליונה שבין שני המינים, האהבה המינית, שאינה רק ידידות בלבד, אלא משותפת ליצרים המיניים. אם יבוא אדם לכתוב על האהבה יהא דומה למי ששופך מים אל האוקינוס, מפני ששלשת רבעי הספרות מספרים ודנים באהבה. מסופק הדבר אם אדם נורמלי אינו מרגיש צורך גדול באהבה. בהשפעותיה השונות על חיי הנפש תלוי אשרו של האדם והיא אחת ממטרותיהם הראשיות. לאסוננו תופשים את השאלה הזאת ועוסקים בה מבחינה רגשנית מוגזמת או להפך מבחינה חושנית צינית; או שנגשים אל השאלה רק מצדה האחד בלבד, או שנכשלים בטעויות ואי־הבנה.

ראשית האהבה נראית כאילו היא מתלקחת על ידי היצר המיני. מתאהבים במראה הפנים, במבט, בבת־הצחוק, בחזה הלבן, בצליל הערב של הקול וכו'. ובכל זאת היחס שבין האהבה ובין היצר המיני הוא דק עוד מאד ומסובך. אצל הגבר קיים זה האחרון ברגיל אפילו בלעדי הראשונה, וכן גם לעתים קרובות האהבה יכולה להתקיים אצלו בלעדי היצר, בעוד שאצל האשה שני אלה אינם נפרדים, ובכל אופן היצר בלי האהבה הוא יותר נדיר אצלה. שני הדברים האלה אינם מזדהים איפוא. אפילו האיגואיסט המגושם ביותר, בעל התאוות ביותר והרודף תענוגות ביותר, יסכים עמנו, אם רק אינו מוגבל ביותר ברוחו.

לפעמים קודמת האהבה ליצר והיא גורמת לחיים מיניים משותפים מלאי אושר. שני אֳפָיים יכולים להיות חביבים מאד אחד על חברו, וחבה זו שהיא אינטליקטואלית ורגשנית טהורה יכולה להתפתח בתחילה אפילו בלי סימן כל־שהוא של תאוה מינית; חבה כזו שכיחה כשהיא קיימת עוד משנות הילדות. למעשה, בחברתנו האנושית, שכיחים מאד נשואים שאין עמהם אף צל של אהבה, ומיוסדים רק על חשבונות של ריוח ורכוש. במקרים כאלה מקובלת ההנחה המוסכמת, שהיצר המיני הנורמלי בהתחברו עם ההרגל יעשה את הנושאים לדבר טוב ובר־קימא, הואיל והאדם הנורמלי אינו כרגיל בעל רגשות קצוניים, הרי סברה זו מתאמתת בקויה הכלליים: הבעל והאשה סובלים זה את זו, מסתגלים לאט לאט זה אל זו במדה פחות או יותר רצויה, לפי התגליות הנעימות פחות או יותר שמגלים בני־הזוג איש בחברו אחרי החתונה.

אפילו אם נניח שיש ברומנים מן האמת היחסית, הרי רגילים ספורי האהבה לדון במקרים בלתי שכיחים ויוצאים מן הכלל, ואפילו פתולוגיים, משום שהנשואים הבורגניים נראים לרומניסטנים כתפלים וחסרי ענין בשביל קוראיהם. אנו אין לנו לעסוק כאן בתופעות בלתי שכיחות ובמצבים טרגיים, לפעמים מותנים פחות או יותר, כפי שאנו מוצאים ברומנים. אנו צריכים לחקור בראש וראשונה את האהבה הנורמלית והרגילה, כפי שהיא מצויה בחיים.

אחרי כל האמור ברור לנו, שהאהבה מתקיימת בזכותם של שני גורמים: א) תאות המין שמתעוררת פתאום; ב) רגשות הסימפתיה האינסינקטיביים, שעברו אלינו בירושה מאבות־אבותינו בעלי־החיים, ושהם גופם תולדות היצר המיני הראשוני הן, אלא שנעשו אחר כך מובדלים ממנו ובלתי־תלויים בו. בין שני הגורמים הללו נמצאים רגשי הסימפתיה שהרגיש האיש בחייו שקדמו, רגשות שברוב המקרים התעוררו על ידי התשוקה המינית אל אינדיבידואום מהמין השני, ושעלולים להתעורר שנית על ידי זכרונות, להתלקח מחדש ולסייע להתמדת האהבה. רגשות שונים אלה יכולים לשַוות זה לזה גונים וגוני־גונים ומשפיעים השפעה מתמידה זה על זה. אם, למשל, מצד אחד מעורר היצר המיני את הסימפתיה, הרי, מצד שני, הוא עלול להיות נגרם על־ידיה, לחלוף או להתקרר, להיפך, על ידי התנהגותו הרעה או בלתי־הנעימה של האינדיבידואום הנאהב.

נזכיר כאן חוק אחד ידוע של רגשי הסימפתיה, שברגיל מסיחים ממנו את הדעת. האדם אוהב את אלה שהוא מתמסר להם ומיטיב עמהם, ולא את אלה שהוא מקבל מהם טובת הנאה. נקל להוכח במציאות העובדה הזאת מתוך יחסי ההורים אל בניהם ומתוך חיי הנשואים. אם, למשל, האחד מהנשואים משפיע רוב טובה על משנהו ומשתדל למלא את כל משאלותיו, הרי זה האחרון מתרגל על נקלה לקבל את כל הטובה מבן זוגו כדבר טבעי שמגיע לו, ואוהבת את בן זוגו הרבה פחות מאשר, למשל, ילד מפונק, שאליו הוא מקדיש את כל תשומת־לבו ואת כל חבתו בלי מדה ובלי דעה שקולה. הילד המפונק, שמשפיעים עליו הרבה חבה בלי מדה ובלי דעת, גומל בעד זה באדישות או גם בכפית־טובה, בזלזול וחוצפה. אם נתבונן היטב, נמצא בכל מקום משחק זה של רגשות, שמונע בעד האהבה ההדדית. חוק זה חל גם על עצמים דוממים. אוהבים גן, בית, ספר שעלה לנו בעמל רב, ומתיחסים באדישות אל המתנות היפות והיקרות ביותר, שבאו לידינו בהיסח־הדעת, מבלי שטרחנו כל־שהוא בשביל לרכוש אותן. כך נודעת חבה מהילד לצעצוע שהוא בידיו כוננהו, ומזלזל במתנות היפות שקבל ליום הולדתו מהוריו האוהבים אותו.

פסיכולוגיה עמוקה צפונה איפוא במימרא הקדמונית, המלאה בינת חיים, האומרת, שהאהבה האמתית, ר"ל, העליונה, מתבטאת לפעמים קרובות גם בסרוב כמו בותרנות, וצריכה להיות תמיד קשורה בתבונה. אין ספק שאין זו אהבה פרימיטיבית. זוהי אהבה עליונה, ויחד עם זאת גם צרופה על ידי יסודי הבינה.

בחיי הנשואים מבין את זאת כל בעל לפי דרכו; יש בעל שסבור, שהוא מחויב להתנהג ביד קשה עם אשתו ועם ילדיו, כדי שלא לפנקם ולקלקלם, כיון שהוא, כביכול, האדון והשורר בבית. אין צורך לבזבז מלים רבות כדי להוכיח הטעות שבסברה זו. כדי שהאהבה תהא שלמה מן ההכרח הוא שתהא גם הדדית. כל בעל חייב להיות מחמיר כלפי עצמו, מבלי להיות מקל כלפי זולתו. אם כל אחד ישתדל תמיד לעשות כל מה שביכלתו כדי להגדיל והלאדיר את אושר זולתו, יגדיל ויאדיר על ידי כך בו בעצמו את רגשות הסימפתיה שלו. דבר זה דורש מכל צד התאמצות מתמידה ונאמנה, וזה יפטור אותו מראות באהבה רק מדוחי החושים שהולכים ומתנדפים כענן בוקר וכטל משכים. מבלי להעלים עין ממגרעות זולתנו, אנו צריכים ללמוד לאהוב את בן או בת זוגנו, אשר להם מסרנו את לבנו, ולהשתמש בכל כשרון־המעשה שלנו כדי לתקן את לקוייהם, במקום לטפח את חולשתנו אנו מתוך זה שנסמוך עליהם. אין צורך איפוא להעריץ או לבזות את מומי האיש או האשה שאנו אוהבים, אלא להשתדל לתקנם על ידי אהבה שלמה ולשאוף אל שלמות יותר ויותר גדולה.

היו מי שאמרו שהאהבה אינה אלא איגואיסמוס משותף לשנים. ההתמסרות המשותפת של שני אנשים עלולה לעבור לידי חוסר־אהבה כלפי שאר הבריות, והרי זה יכול גם להשפיע לרעה על טיבה של האהבה עצמה. הסולידריות האנושית היא יותר מדי גדולה בימינו ומן הנמנע שפרישה כזו מן הצבור לא תקבל את ענשה.

הייתי מגדיר באופן כזה את האידיאל של האהבה: איש ואשה. אחרי התקשרותם מתוך הכרה ברורה, מתוך שהם נמשכים זה לזה על ידי היצר המיני והתאמה באפייהם, מתאחדים יחד ומעוררים זה את זה לעבודה צבורית, אשר נקודת המוצא שלה היא החנוך ההדדי של עצמם ושל היצורים הקרובים אליהם ביותר, ר"ל, הבנים שלהם. מושג כזה של האהבה רק מזקק את הרגש הזה ומצרפו במדה כזו, עד שמסתלקים ממנו כל הצדדים הפעוטים; כי הצדדים הפעוטים הם שמאבדים ומשחיתים אותם אם גם לפעמים בצורה נאותה והוגנת. העבודה הצבורית המשותפת של גבר ואשה, הקשורים יחד באהבה נאמנה, המסורים זה לזה בלבם וברוחם, ושתמיד מעודדים איש את רעהו לפעול ולהתמיד בפעולתו, – העבודה הזו מתגברת על רגשי הקנאה הפעוטים ועל כל שאר התגובות האינסטינקטיביות של האהבה הטבעית. רגשי האהבה יהיו נעשים מתוך כך יותר נאצלים ולא יסייעו עוד בידי האיגואיסמוס של זוג הנשואים לשקוע בעצלות שמפרנסת אותו.

חסרונותיה של הפרישות מחיי האישוּת על פי פקודת הרופאים. – עובדה היא שבחיי הנשואים היחסים המיניים רק מגבירים את האהבה ושומרים עליה, גם כשיש גורמים אחרים שמעוררים אותה ושומרים עליה. במקרים רבים היתה לי ההזדמנות להוכח, שפקודת רופא, שנתנה לבעל ואשתו מתוך כונה טובה, לרגל מצבים חולניים ידועים, להמנע מיחסים מיניים, גרמה להתקררות האהבה והסימפתיה ונטעה בלבותיהם אדישות, שקשה היה אחר כך להתגבר עליה. הרופאים צריכים לשקול בדעתם עד שהם נותנים את פקודותיהם, שרק תוצאותיהן התכופות לנגד עיניהם. האסור על היחסים המיניים בין בעל ואשתו אינו יכול לבוא אלא במקרים של הכרח מוחלט. למשל: איש הגון נשא מתוך אהבה אשה צעירה בעלת שכל בלתי מפותח למדי. חיי הנשואים היו מאושרים ונולדו להם ילדים אחדים. יום אחד הכרח הרופא לאסור על האשה כל יחס מיני עם בעלה, בגלל איזו תחלואי גוף מקומיים. מאז היו הבעל ואשתו ישנים איש בחדרו; לאט לאט התקררה האהבה האינטימית ביניהם, באופן שאחר כך קשה היה להם לשוב ולחדש את יחסיהם המיניים. רגשות הבעל לקו על ידי כך במדה שהתחיל בוגד באשתו ובא אל בתי־זונות. אף־על־פי שנעשו זרים זה לזה, למראית־עין המשיכו הבעל ואשתו לחיות חיי נשואים מאושרים כביכול.

אהבה מתמדת. – אפשר להניח כהלכה פסוקה שהאהבה האמתית והעליונה מתמדת, והתאוה שהתלקחה פתאום אצל מין אחד כלפי מין שני, שראה אותו בפעם הראשונה מבלי להכירו קודם, אינה שקולה בשום פנים, מבחינת ההתמדה, כנגד האהבה האמתית. התאוה מעוֶרת את העינים, מפחיתה את המומים הבולטים ביותר, עוטה הכל הוד והדר, מכה בסנורים את הנאהבים ומעלימה מעיניהם את אפיו האמתי של כל אחד מהם. מובן מאליו שאין הדברים אמורים אלא במקרה שכל אחד מהנאהבים הוא נאמן, ושאין היצר המיני משותף אצלם עם חשבונות איגואיסטיים קרים. הדעה המתונה והשקולה אינה חוזרת אלא לאחר ששככה סערת התאוה המינית שנדמה בתחילה כאילו לעולם לא תדע שובע, לאחר שירח הדבש של הנשואים או של ההתקשרות החפשית עבר. רק אז אפשר לדעת אם נשארת אחר כך אהבה אמתית, אם רגשי האדישות, השנאה או גם שלשת הרגשות האלה המעורבים יחד יכולים או אינם יכולים להביא לידי הסתגלות הדרגתית פחות או יותר רצויה לשניהם. מסבה זו מסוכנות תמיד האהבות הפתאומיות, והכרת איש את רעהו הכרה עמוקה ומקיפה במשך זמן רב קודם לנשואים יכולה רק היא לבדה להבטיח חיי שתוף מאושרים וקבועים.

ואפילו במקרה כזה ההפתעות אינן מן הנמנעות. רק לעתים רחוקות אפשר להכיר אדם ומוצאותיו הכרה שלמה, ומלבד זאת מחלות ואנומליות רוחניות שקננו בזמן מן הזמנים עלולות לגרום ללקויים באפיו של האדם.

נבחון כעת תופעות פסיכיות אחדות שיש ביניהן פחות או יותר קשר עם האהבה. מהטעמים שרמזנו עליהם לעיל, הצורות השונות המסתעפות מן האהבה המינית הן פחות מפותחות אצל הגבר מאשר אצל האשה.

4. ההסתעפויות הפסיכיות של האהבה אצל הגבר.    🔗

העזה גברית. – רגש כח־הגבר מסייע להתעלות הכרת ערך עצמו אל הזכר, ולהיפך רגש החולשה או אפילו רגש של כח־גבר בינוני מדכא ומשפיל את ההכרה הזאת. ולאמתו של דבר אין הכח המיני של הגבר חשוב במדה מרובה כל כך בעיני האשה הנורמלית אשר טרם ידעהּ איש, כמו שהגברים משערים מתוך התפארות בכחם המיני. מה שעושה רושם על האשה וקונה את לבה, הרי זו ההעזה הגברית ובעניני המין העזה זו מתגברת מתוך נסיון ומעשים. הזיקה המתמדת אל זונות מונעת לפעמים קרובות מן הגבר את היכולת להבין לנפש האשה, משום שאין הזונה אלא אבטומטוס העשוי לספק את יצרי הגבר. כשהגבר מבקש להכיר אצלן את הפסיכולוגיה המינית של האשה, אינו מוצא בהן אלא את בבואת עצמו.

האהבהבים של הגבר ודרכיו שבהם הוא חוזר אחרי הנשים מצטרפים אצלו באופן טבעי אל העזתו, כמו שראינו כבר אצל הצפרים והיונקים, ואפילו אצל בע“ח ידועים הנמוכים מהם. הזכר משתדל למצוא חן בעיני הנקבה ולקנות את לבה. הצבעים הססגוניים אצל הפרפרים והצפרים, הזמרה, הזריזות והכח משמשים תדיר סיוע בידי האינסטינקט המיני של הזכר. יש אפילו שאצל בע”ח ידועים קולות הנכאים והנהי עומדים לו לזכר, שהנקבה סרבה לו, אם למראית־עין או באמת, בהפצרותיו ותביעותיו, שהולכות וחוזרות. בפרק הששי יזדמן לנו לראות שאצל הפראים יש לגבר נטיה להתקשט ולקעקע את עצמו יותר מאשר לאשה.

כל התחבולות, שהגבר משתמש בהן כדי לפתות ולכבוש את האשה, כבר תוארו למדי ברומנים ובספורים, גם בספרי־מחקר אתנוגראפיים, ואין לנו צורך להאריך בזה כאן. נציין, להיפך, את העובדה, שבמקומות הציביליזציה העליונה חוזרים אחרי הגבר יותר מאשר אחרי האשה, באופן שזו האחרונה עולה עליו סוף סוף בתחבולות האהבהבים, ר"ל, בכבשונו של המין.

מלבד זאת כדאי לציין עד כמה משנה התגברותה של התסבוכת הרוחנית של האיש את תכסיסיו המיניים. הדרכים הפשוטות, הטבעיות ובו בזמן הבישניות ובלתי־השגורות, שבהן מבקש בחור תמיד לקנות לב אשה, אינן עושות עוד כל רושם על טרזנית שחונכה בשביל חיי טרקלין, שמנוסה בכל התענוגות המזוקקים וספוגת רוח של רומנים בלתי צנועים. נשים צעירות כאלה הולכות על נקלה שבי אחרי דון־זואנים ונואפים זקנים, שמתאימים להן יותר מפני שלמדו ובחנו את הפסיכולוגיה של האשה המודרנית.

אינסטינקט ההולדה. – יש עוד צורה אחת שהסתעפה מהאינסטינקט המיני של הזכר, בקשר עם הקודמת, והיא אינסטינקט ההולדה. אלמלא המניעות והתוצאות הבלתי־רצויות, היה הגבר בלי ספק כל־שהוא נדחף על ידי האינסטינקט שלו להזדווג עם נשים רבות כל כמה שהיו מזדמנות לו ולהוליד בנים כל כמה שהיה יכול. במדה שהוא מסוגל לספק את אינסטינקט ההולדה שלו, בה־במדה הוא מתנשא בהכרת האני שלו, שבדרך זה הוא הולך ומתרבה, ורואה את כחו וגבורתו בנשים רבות ובילדים רבים. זוהי אחת הסבות הראשיות שגורמות את האנשים העשירים ובעלי היכולת ואת העמים הפוליגמיים לקחת נשים רבות.

בעילה בלי מטרה, כמו בזנות, אינה יכולה לספק אלא את היצר המיני השפל ביותר ואינה מספקת אף אחת מהצורות העליונות המסתעפות ממנו. ידוע שארוסין מוצלחים, שביסודם מונחת אהבה אמתית ולא חשבון של כסף, הופכים תדיר בחור צעיר מפסימיסטן לאופטימיסטן. בעלי החשבונות והספקנים לועגים לתהפוכות אלה ואינם רואים בהן אלא שכרון האהבה הראשון. יכול להיות שבמקרים ידועים מצב זה חולף, אבל ראינו לעיל שכשהאהבה נעשית נאצלה על ידי הבנה משותפת עמוקה ועל ידי חנוך הדדי, כשהאחד מכיר את השני ומכבדו, תהפוכה זו נעשית בת־קיים ואף גם מתחזקת, עד שירח הדבש שלאחרי חתונת־הכסף הוא מלא אושר והתלהבות יותר מזה שלאחרי הנשואים. אם כן איפוא אפשר לומר, שהאופטימיסמוס שנולד על ידי התקשרות מינית מבוצרה על ידי האהבה, קיים ועומד על שמירת מצוות החיים. אני חוזר ואומר, שהעבודה המשותפת, וביחוד העבודה הצבורית שעוסקים בה בעל ואשתו, נחוצה לאלה השנים למען הגדיל את אשרם והאדירו.

הקנאה. – הצורה הגרועה או יותר נכון תגובת ההפוך הגרועה של האהבה, שקבלנו בירושה מאבות־אבותינו בעה“ח, זו ששרשיה מעמיקים ביותר להכות בנפשנו, היא הקנאה. הקנאה היא ירושה מבעה”ח ומהפראים, – כזאת הייתי רוצה להכריז ולהודיע לכל הגבורים שבשם הכבוד המחולל אומרים שלהם מותר מה שלאחרים אסור, ולא זה בלבד אלא גם מרימים אותה על נס. לאשה עדיף בעל בלתי־נאמן מבעל קַנָא. מנקודת־מבט הפילוגניטית, שרשי הקנאה נעוצים עוד במלחמה בעד האשה בתורת קנין, בתקופה ששלט אז משפט האגרוף וכל דאלים. הערמה והאלמות נלחמו ביניהן, וכיון שהמנצח קנה במשיכה איזו נקבה, היה מוכרח להשגיח עליה שלא יגזלוה ממנו. וממצב זה היו תוצאות למלחמות דמים. מכיון שהתקרב זר, שנשלח אליה מבט וכדומה לזה שעורר חשד כל־שהוא של תחרות, מיד היה מתעורר בלב הזכר רגש אינסטינקטיבי ובלתי פוסק של חשדנות, חששנות וזעם, שזֵכֶר הכשלונות והתבוסות בעבר עם כל הצער והזעם הכרוכים בהם הוסיף ללַבּוֹת אותו.

לא יאמנו כי יסופרו תוצאות קנאת הזכר בתולדות הנשואים. אזכיר בזה את חגורות הברזל עם מנעול, העשויות לשמור על הבתולים או על צניעותה של האשה; החגורות הללו שמורות עדיין בבתי נכאות לעתיקות, ושאבירי ימי הבינים היו חוגרים בהן את נשיהם, לפני צאתם למלחמה, למען ישקט לבם מקנאה. הרבה מהעמים הפראיים מטילים עונשים חמורים ואפילו עונש מות לא רק על אשה שזנתה תחת בעלה, אלא גם על עוון שיחה או התקרבות איזו שהיא עם זר. הקנאה הופכת את חיי הנשואים לגיהנום. היא מלהיבה את הגבר בצורה חולנית, לפעמים עד לידי שגעון, שדומה אליה, ומראה בכלל דמיון לאותה מחלת רוח המופיעה כרגיל כתוצאה מן השכרות. ואז נעשים חיי האשה האומללה, קרבן הקנאה, לשלשלת בלתי פוסקת של ענויים נוראים. תוצאות הקנאה הן עלבונות וחשדות מתמידים, עם חרפות, גדופים, איומים, ומעשי אלמות שמגיעים לפעמים לידי רצח.

אפילו בצורתה המתונה ביותר והנורמלית ביותר נעשית הקנאה ענוי מתמיד, מפני שחוסר־האמון מרעיל את האהבה. מדברים תדיר על קנאה מוצדקת. ואני סבור ששום קנאה אינה מוצדקת, ושהיא רק טפשות גסה, מורשת דורות או סימן למצב פתולוגי. אדם בעל דעה מיושבת כשמתעוררים בו חשדות בנוגע לאשתו, הרי הרשות בידו כמובן לבדוק בזהירות ולהוכיח עד כמה החשדות האלה הם מבוססים. אבל מה בצע לו בקנאה? אם נמצא שחשד באשה כשרה, הרי לחנם צֵער אותה, הרס את האמון המשותף הנחוץ כל כך לאושר המשפחה. ואם בדין חשד, הרי אין לו אלא לבחור באחת משתי אלה: או שסטתה מתוך שכרון אהבה למישהו אחר, שבעומק לבה בודאי היא מתענית על כך, הרי ראויה היא שיסלחו לה, משום שרק יחס של חבה וחסד יפכח אותה משכרונה, אבל לעולם לא הקנאה. או שכבתה בלבה אהבתה לבעלה ללא שיור או שהיא אינה אלא אשת תככים חסרת לב, ואז קל־וחומר שהקנאה היא נואלה, שכרו יצא בהפסדו ואין לבעל דרך אחרת זולתי הגרושין.

לצערנו אין אדם שולט אלא מעט מאד על רגשותיו בעידנא דריתחא. הקַנא מטבעו, ר"ל, מתורשה, אין לו תקנה, והוא מרעיל את חיי עצמו כשם שהוא מרעיל את חיי אשתו. בני־אדם כאלה מוטב להם שלא יתחתנו כלל.

בבתים אשר לחולי־הרוח, בבתי־המשפט וברומנים ממלאה הקנאה תפקיד גדול, מפני שהיא משמשת מעין בלתי פוסק לטרגדיות וליסורים בחיי האדם. בכחות משותפים ובלא־לאות אפשר, באמצעותם של החנוך והבחירה, להשמיד אותה באופן הדרגתי מתוך נפשנו.

יש ואומרים על אשה או על גבר שרגש הקנאה מפותח אצלם אך מעט מאד, מפני שהם סולחים את הנטיות של בן או בת זוגם לחיים מיניים מחוץ לנשואים. כשהסליחה הזאת נובעת מתוך אדישות צינית או מתוך הנאה כספית, הרי לא את חוסר הקנאה צריך כאן לגנות אלא את חוסר הרגש המוסרי. וכשהיא נובעת מתוך אהבה ממשית שיש בה משום דעה מיושבת, הרי צריכים לכבדה ולשבחה. אני מציע לכל גבורי ה“כבוד המחולל” ולכל הלומדים זכות על רגש הקנאה, לעיין בעובדה דלקמן:

אדם אחד התופש מקום גבוה בחברה, משכיל, אב לחמשה בנים גדולים, חי חיי אושר עם אשתו. יום אחד הכיר לדעת את ידידת אשתו, אישיות מכובדה, נבונה מאד ובעלת השכלה גבוהה. בקורים תכופים ושיחות ממושכות גררו אחריהם התקשרות שנהפכה לאהבה עזה. אבל הידידה סרבה בכל זאת להתמסר כולה, ואז התודה הבעל פני אשתו, ספר לה הכל לכל הפרטים, וכן עשתה גם ידידתו. תחת לקנא, עמדו לה לאשה בינתה ואומץ־לבה לא רק לסלוח לשני הנאהבים אלא גם להתיחס אליהם בחבה. ישרנותו של כל אחד משלשת הצדדים הללו סייעה להם הרבה לצאת לאט לאט מתוך המבוכה, מבלי לקפח את האהבה ששררה בחוג המשפחה. אולם אפילו אם הידידה היתה נאותה לידידהּ ונכנסת עמו ביחסים מיניים, נקל היה להם למצוא דרך של שלום לצאת מן התסביך. ואמנם האשה דנה בשאלה זו מתוך כובד־ראש ובדעה צלולה ושקלה בדעתה מה לעשות במקרה אם האש שהתלקחה לא תכבה.

אני שואל באמת ובלב תמים: האם התנהגות כזו המתונה והאנושית גם יחד, מתוך אהבה אומללה, התנהגות זו של שלשת האנשים, שכל אחד מהם השתדל להמנע משערוריה ומכל דבר שעלול היה להזיק לשמם הטוב, – האם אינה טובה, ואינה מתעלה, מבחינה מוסרית, לאין ערוך מעל לזועות הקנאה, דו־הקרבות, הגרושין וכל תוצאותיהם, כל אלה הדברים המקובלים והמקודשים על ידי המנהג?

אני יודע גם כמה מקרים שהבעלים אשר נשיהם התאהבו בגברים זרים ידעו להתנהג בעדינות ובבינה, ואפילו כשנשיהם הגיעו מתוך אהבתן לידי בגידה מחלטת, ולהתנהגותם זו היו תמיד תוצאות טובות. מובן מאליו שאין בדעתי להוכיח כאן שהבעל חייב להשלים עם התנהגותה הרעה של אשתו, כשם שאין האשה מחויבה להסכים להתנהגותו הרעה של בעלה. אנו עוסקים כאן בענין אחר.

ההתגבהות המינית. – נעבור לצורה אחרת המסתעפת מתוך היצר המיני: ההתגבהות המינית. מוצאה מהפרזת הכרת ערך האני שנובעת מהיכולת המינית של הגבר. רגש זה, כמו הקנאה, הוא בלי ספק תורשה מאבות אבותינו בעה"ח, ודומה לה או את הקריקטורה שלה אנו מוצאים אצל התרנגול, אצל הדוכיפת, אצל תרנגול־הודו ובכלל אצל הזכרים הפוליגמיים, שמקושטים פאר בשלל צבעי נוצותיהם. אף־על־פי שתוצאות האינסטינקט התורשתי הזה אינן גורמות באופן כללי נזק, אינן עולות בכל־זאת על תוצאות הקנאה. רגש הכח הגברי מביא את האדם, וביחוד את בעל מהלך־הדעות הנמוך⁹ לידי התפארות בנצחונותיו המיניים, ולספר בהם גוזמאות. מובן מאליו שמצליח לא זה שמתפאר בלשון בלתי שגורה וזריזה, כי אם זה שמספר את מעשי גבורותיו ונצחונותיו ואת עלילות העזתו כלאחר־יד כביכול. דון ז’ואן בעל הנסיון והמומחה לפתות את הנשים מופיע לפני הנשים כאיש נועז שאינו מפקפק להפיק זממו; הוא משפיע בזה עליהן, ואין ריקנותו ובערותו מעכבות כלום. באופן אינסטינקטיבי תפש והבין רק דבר אחד: חולשת האשה כלפי הליכות גבריות, להטי התפארות, בגדי שרד, מעשה גבורה, שפם מצודד לבבות, משתיקים בה את קול התבונה, ושהיא מסוגלה אז להתלהב מהאבירות החשודה ביותר ולהפקיר את עצמה בידיו, ובלבד שאומץ לבו לא יחלש.

להתפארות המינית תוצאות מזיקות גם בשביל הגבר גופא, מפני שהיא מעוררת אותו להפריז על מדת היצר המיני והצורך הטבעי שלו. מכיון שאין לו יתרונות אחרים, הוא משתדל להבריק בעיני הדומים לו ובעיני הנשים הפרוצות שאין מוחן מלא אלא תמונות מהחיים המיניים. הנני להביא כאן מחזה אפיני אחד, שלא אשכחנו לעולם, ושראיתיו בפריז, בסוף שנות למודי:

גבור אחד מהסוג המתואר לעיל קנה לו בכח־הגבר שלו שֵׁם בין הסטודנטים בני ארצו וברובע הלַטיני בכלל. אני הכרתיו קודם, והרבה ספרו לי על אודותיו. חברי, שרצו להראות לי את ההוי של הרובע הלטיני בזמן ההוא (אגב עלי להגיד, שהעיר בי גועל־נפש עצום) הובילוני אל אחד מבתי־המרזח, ששם היו נוהגים להתאסף הסטודנטים ונשיהם. ידוע שאשתו של הסטודנט ברובע הלטיני אינה שונה בשום דבר מזונה פשוטה. אלא תחת לפזר דרכיה ולחפש פרנסה ברחובות היא מסתפקת פחות או יותר ולזמן קצר ביחסים עם איש אחד שהוא מאהבה ומשערת, שעל ידי כך יש לה הזכות לכבוד קצת יותר, כמו למשל לסעוד עמו יחד על שלחן אחד וכדומה. בבית־המרזח הנ"ל ישבו הגברים והנשים לפני כדי שכר, ושיחותיהם התגלגלו על הענינים הגסים והמנובלים ביותר, בקשר עם אברי המין ועם פרטי ההזדוגות. אחד מחברי התרומם והציג אותי לפני הקהל בתור בן־ארצו וידידו של אותו הגבור שעליו דברתי למעלה, ושעזב את פריז לפני זמן מועט. אך השמיע האיש את שמו, פרצו מחיאות כפים, כאילו היה זה שם של אחד מגדולי המדע. ומיד נכבדתי על ידי החברה הזאת רק בזכות זו שהכרתי את האיש המפורסם הזה. מכבוד זה סלדה נפשי במדה כזו, עד שמצאתי עת עצמי מחויב לקום ולענות על תשואות החן בדברים שהיו כמקלחת קרה, ובזה שמתי קץ להן. בהזדמנות זו קפצה אשה אחת מהנוכחות וקראה: “אך גברים מטומטמי מוח הנכם כלכם! כלום סבורים אתם שבכם חשקה נפשנו, הרי רק בכספכם ולא בשום דבר אחר!” אשה זו לפחות היתה גלוית־לב וידעה לענות דבר על אפניו.

ההתפארות המינית דוחפת יחד עם היצר המיני את הצעירים הצנועים בעלי רגשות נעלים אל הזונות, בנגוד לדעתם המיושבה ולרגשם המוסרי. וביחוד השמוש במשקאות חריפים הוא המסייע לדבר עבירה זו וגורם לירידתם של הצעירים הנ"ל, ובאופן כזה שוקעים החיים המינים של הגבר בבוץ, שממנו תוצאות לרקבון החברה ולהתנונותה.

הפורנוגרפיה. – בשם אירוטיות קוראים את המצב המגורה של היצר המיני. כשמטפחים אותו בהתמדה ומתמסרים אל התאוות הבהמיות מבלי לזקקן על ידי שאיפות עליונות רוחניות או מוסריות, מתהוות בנפש האדם נטיות שאפשר לכנותן בשם רוח פורנוגרפי. חוג המושגים אצל אנשים כאלה ספוג כלו אירוטיסמוס במדה כזו, עד שלכל מחשבותיהם ולכל רגשותיהם יש גוון אירוטי. בכל מקום, אפילו בדברים סתמיים, הם רואים רמזים וסימנים לענינים מנוולים ביותר. האשה שוב אינה לדידם עצם שגורם תענוגות מיניים, אלא מפלצת אירוטית, שמעוררת בחילה אצל כל בעל נפש יפה.

בכח טבעו התאוני והשפל הצליח האירוטיסמוס של הגבר לסגל סוג שלם של נשים חסרות אופי אל האידיאל של מאוייו. תחת לראות בנשים המשמחות הללו את פרי השפעתו ואת בבואת עצמו השפלה, הרי בעל־התאוה רואה בהן את הטפוס הנורמלי של האשה ומכליל אותו שלא־מדעת. מעל רוממות גברותו הוא מתנשא לבזות את האשה ואינו מרגיש שמתוך כך הוא מבזה את עצמו, משום שסוף־סוף מבחינה מינית הרי האשה בלתי־החפשית נכנעת לגבר, מסתגלת אליו ונעשית כצלמו וכדמותו. מספר הביאות, אפניהן המחושבים, המדות והצורות של אברי המין, האושר לכבוש אשת־איש, וביחוד הזוהמה שבפריצות הפתולוגית של היצר המיני, – כל אלה הם הצירים היחידים אשר עליהם מסתובבות מחשבותיהם של בעלי הרוח הפורנוגרפית. כל אחד מהם משתדל לעלות על השני במעשים מיניים בלתי טבעיים והשתלמותם של הבריות הללו במקצוע זה אינה נופלת מבערותם ומחוסר יכלתם להצטיין במקצועות אחרים.

בחוגים ידועים של נוסעים־מסחריים, תגרנים, קצינים, סטודנטים ועוד אין שומעים שיחה אחרת מלבד דברי נבול־פה מן הבוקר עד הערב. זוכרני שפעם בבלותי שני ימים על אחת האניות של ים־התיכון לא יכלתי להסב לענינים אחרים את השיחה שהתגלגלה בלא הפסק על ענינים פורנוגרפיים. הזנות, הנשים הפרוצות וכל ההשחתה המינית המודרנית המתעטפת בטלית הצביעות של הנצרות, הציביליזציה והמונוגמיה פִּתחו במדה כזו את רוח הפורנוגרפיה, עד שהאנשים הנתונים בסביבה של פריצות, סביבה שהולכת ומתפשטת מן הכרך אל הכפר, נעדרים כל מושג מהתכונות הנעלות הטבעיות שברגש האשה ושבאהבה אמתית, או שיש להם איזו קטעי מושג שאינם אלא ענין ללעג ולצחוק. הרבה אנשים הודו לי בזה, לאחר שהשתדלתי להקנות להם מושג אחר לגמרי על האשה ועל האהבה, בלי כל שמץ של דתיות. אין ספק שבני־אדם ידועים, מהטובים, ששקעו בחיי הוללות ופריצות, יודעים עדיין לדבר על אודות אם, דודה או אחות, שמתיחסים אליהן בהערצה דתית כמעט. את הללו הם חושבים כיצורים נעלים שאינם נופלים כלל תחת גדר נשים, בחינות אליליות־למחצה, ואינם מרגישים עד כמה הם משפילים ורומסים אותן בבוץ על ידי הבזותם את האשה בכלל ועל ידי המושגים הפורנוגרפיים שלהם על אודותיה, מושגים שהם קשורים לעתים קרובות בפסימיות עמוקה.

בחוגי החברה הנורמליים בערך והמהוגנים יחשבו דברי אלה כהגזמה, מפני שהטובים שבחברה ובעלי הנפש היפה רגילים להתנהג כבת היענה הטומנת ראשה בחול, ר"ל, להסב עיניהם בשאט נפש מהבצה הפורנוגרפית למען לא יראוה ולשׂטוֹת ממנה באופן כזה. אבל טכסיס כזה אינו מועיל; העובדות בעינן קיימות.

האירוטיות אינה מום, כשם שהעדר הרגשה מינית אינה סימן לצניעות. בעלי הטבע התאוני, אפילו כשהם הגונים זקוקים לכח רצון אמיץ בשביל להתגבר על כל הפתויים המלאכותיים שבאים לגרות את חושיהם. זוהי הסבה שביוֵן ההוללות שוקעים אפילו אנשים בעלי תכונות טובות. מטעם זה טוב חלקם של קרי המזג, שנקל להם לשמש בכתר הצניעות, שמפני קוי־אורהּ אין רואים את מומיהם ולקוייהם של האנשים הללו במקצועות אחרים.

ההתחסדות המינית. – הצביעות היא תכונה הטבועה עמוק בנפש האדם. אפשר שכל האומר שלא היה אף פעם בחייו צבוע, הריהו משקר, ממש ככל האומר שאף פעם בחייו לא שקר. אבל בשום מקום, זולת אולי במקצוע הדת, אין הצביעות ממלאה תפקיד גדול יותר מאשר בחיים המיניים. בשום מקום אין מרבים לשקר כמו כאן, ואנשים אפילו הגונים מכמה בחינות אחרות אינם מהססים לבגוד בנשיהם. איני מדבר כבר על העמדת פנים של אוהב למען כחש, ואין צורך לדון את המדה הזו לפי שורת הדין, מפני שיש כמה טעמים להפוך בזכותה.

ראשית כל, הרגשות האירוטיים עלולים להכות את האנשים בסנוֵרים עד כדי להאמין שרגש אהבתם יהא מתמיד ולהשבע שבועת אמונים לאהובתם ולהאמין, שכל אותן הסגולות הנעלות שהם מוצאים בה או מדמים למצוא הן סגולות אפיה ממש ולא פרי דמיונם. שני בני־אדם, איש ואשה, המגורים בתאוה מינית איש אל רעהו, הרי הם בו־בזמן מוקסמים על ידי מקסם־שוא של דמיונם שמיד אחר כך הוא ממהר להתנדף, באופן שאין זה חזיון בלתי־נפרץ לראות את שני הנאהבים למחרת שופכים איש על רעהו קיתוני חרפות וגדופים.

אלה שלא נזדמן להם לראות בעיניהם עובדות כאלה, לא יאמינו כי יסופרו להם. אבל די לו לאדם להיות חוקר־דין, או לעיין בתיקי המשפטים שנתעוררו בין בני־זוג בעקב מדני־אהבים, ארוסין או נשואים שנתבטלו, או מעשי־פתוי, או לקרוא את האגרות שהריצו שני המדיינים לפני המדנים ומיד לאחריהם, כדי להוכח באמתתן של העובדות הללו. במכתבים הראשונים מכתירים שני האהובים זה את זה בתארים נמלצים ומופלגים, נשבעים לאהוב אהבת־עולם, והאחד מושך את השני אחרי מדוחי דמיונו הנואלים ביותר. נדהמים לקרוא במכתבים שנכתבו ימים אחדים אחר כך והנה אותם האנשים מעלילים איש על רעהו עלילות מעליבות ביותר ומחרפים ומגדפים זה את זה במבטאים הגסים ביותר. באופן כזה עובר האדם מתוך כבשן האהבה אל כבשן המשטמה, וכל אותו הבנין אשר בנה, כפי ששער קודם, עדי עד על יסודות מוצקים של הגיון כביכול, נהרס בִּן־יום, מפני שהיה בנוי רק על קורי סתירות מצחיקות, פרי האולת של מצב אפקטיבי. הפכים כאלה הם כה שכיחים, עד שבלי קושי אפשר לראות בהם בטוי לחוק פסיכולוגי, המבוסס על תעתועי הדמיון של האהבה מצד אחד ועל התגובה המתנגדת לה מצד שני. לצביעות יש בכל זאת גם צד חיובי. לא לחנם אמר לארוֹשפוּקוֹ: “הצביעות היא המס שהחטא משלם למוסריות”. הרהורי האדם במערומיהם הם לעתים קרובות כה עלובים בשטחיותם, כה מעליבים, עד שקצת כחל וסרק אינם פוגמים בהם. מבחינה זו הצביעות, כשהיא באה מתוך בושה וכונה טובה ראויה ברובה לשבחים ולקלוסים, שמחלק לה ההומוריסטן האמריקאי מרק טווין בסאטירה המקסימה שלו: “על ירידת האמנות לשקר”.

בשאלה המינית נגרמת הצביעות באופן ישר על ידי עריצותו של שלטון הנמוסים המקובלים וגם החוקים. הריהי מעין תשובה של טבע האדם על הצורות או על המנהגים שמקורם בזכויות של “כל דאלים”, או באמונות הדתיות הטפלות ושל העיקרים הדתיים הנובעים מהן.

במלים “התחסדות מינית” איני מתכוין לאותן הצורות המעוררות שאט־נפש של הצביעות הפשוטה והרגילה, שבאמצעותה מנצל האדם את האהבה לשם בצע, כמו למשל בשעה שאדם מעמיד פנים של אוהב כדי לקחת לב אשה עשירה. אין אני מתכוין אלא לצביעות הכרוכה באופן ישר ביצר המיני או באהבה.

ורק מבחינה זו אפשר לדון דין אמת את הצביעות המינית, ואם אני מרים על נס את צדדיה החיובים, הרי זה, מפני שבחיי הנשואים, למשל, היא מסייעה להתפתחותם של רגשות נעלים ונאצלים אצל הצבוע עצמו, בשבחו את יתרונותיה של בת־זוגו ובמשכו עליהם חוט של חן מוגזם קצת הוא גורם לכך, שיופיעו באמת מעולים ונאצלים יותר מכפי שהם. כשאין אדם פוסק מהגיד לנוַת־ביתו אך דברי אמת מעליבים ומרים הריהו עתיד להחניק ולהמית את רגש האהבה. ולהיפך, כשכל אחד קושר לרעהו כתרים של מדות וסגולות יפות, עתיד כל אחד להתרגל להאמין שאמנם המדות הללו מצויות בחברו, והוא משתדל לגלותן גם בעצמו, לפחות מקצתן אם לא כלן; “קונים אותן כדי שתהיינה קנינינו” (גיתה).

הגרוע שבמיני צביעות הוא פרי השאיפה לבצע או היצר המיני הגס והשפל בלא אהבה, או לחץ הנמוסים או הדעות הדתיות. הטוב שבהם מדכא את הרגשות, התאוות והנטיות השפלים מתוך שמשתדלים להעלימם מעיני הבריות וגם מעיני עצמם, ומדמים שהם מחוננים במקומם בתכונות ומדות נעימות וטובות עד כמה שאפשר, כדי לעודד ולחזק בלא כל פניות את האהוב או האהובה עלינו ברגשותיהם הנעלים והטובים. מין זה של צביעות הוא באמת תולדה בלתי־ישרה של הרגשות האלטרואיסטיים. מרגיש האדם מתוך צער, אגב התבוננות, בהעדרם של רגשות אהדה שמתעוררים מאליהם, או אפילו במציאותם של רגשות שאט־נפש ומורת־רוח, והוא משתדל להעלים את הדבר הזה ולכסות עליו בדברי חבה ושבחים, ורוצה שזה אשר אליו הם נאמרים יהא ראוי להם ושיהא להם ערך מתמיד. ההשתדלות האמתית בכוון זה מסייעה לעתים קרובות לתקן לאט לאט את הלך־הרוח האיגואיסטי שלוקה בו האדם, ולחולל בו אותם הרגשות שהוא מתאוה להרגישם. אבל אין צורך לראות רק את הצד האחד של המטבע ולהביא השתדלות זו עד לידי עורון נואל, כי סופו לקלקל את הנפש שאנו אוהבים.

אהבת האיגואיסטים, הנמהרים (אימפולסיביים) ועוד. – אין צורך לומר שהצורות הפסיכיות המסתעפות מהיצר המיני מושפעות בהרבה מאישיותו של האוהב. האיגואיסט אוהב באופן איגואיסטי תמים. גם הוא אינו יודע מחסור במליצות ובניבים נאים, אבל הוא מאמין שכל הרגשות וכל הכבוד מגיעים לו, לאישיותו היקרה, בעוד שהוא מפחית עד למינימום את חובותיו כלפי האדם שהוא אוהב. הוא מיחס לו ולעצמו את חובות החיים, את הכללים וחוקי המוסר, שהם בהסכם עם אפני ההרגשה שלו; הוא דורש הרבה מאת רעהו ונותן לו מעט, מבלי שיתן בזה לעצמו דין־וחשבון. האיש הטוב, בעל הרגשות האלטרואיסטיים מרגיש את הכל באופן הפוך: הוא דורש מעט מאד מזולתו והרבה מעצמו.

בעלי המזג המתון אוהבים אחרת מאשר בעלי המזג החי, ומרגישים אחרת את האהבה. וכמו כן אין אהבת הטפשים דומה לאהבת הנבונים, ואהבת בעלי־התרבות אינה דומה לאהבתם של גסי־הרוח. גם הרצון ממלא כאן תפקיד חשוב. באהבה מתגלות גם החולשה והרגשנות כמו המרץ וההתמדה. מבחינה זו ידה של האשה על העליונה, מפני שהיא מתמדת יותר באהבתה. אין איפוא אף צד אחד מצדדי הנפש שאינו מושפע מן האהבה או שאינו משפיע עליה.

האהבה הנותנת אושר לאדם והמרוממת את רוחו מקילה עליו גם את עבודתו הרוחנית הטהורה, כשם שהאהבה הגורמת אך צער מפריעה ומונעת אותה ממנו. יתר על כן. המיושבים בדעתם, שמתפארים בשכלם הבהיר ובדעתם השקולה, אפילו המלומדים, למשל, מושפעים יותר מכפי שאפשר היה לשער בדעות המדעיות מרגשותיהם האפקטיביים. מבלי שירגיש האדם בזה, חודרים רגשותיו אל תוך דעותיו, שהוא חושב אותן לפרי השכל גרידא, ושלא מדעתו הם מכַונים אותן בכח שאין לשערו. מובן מאליו שהשפעות כאלה פועלות בראש וראשונה על אנשים בעלי תכונה רגשנית. באהבתם דומים האנשים האלה לחרב פיפיות: עצמת תגובותיהם האפקטיביות ורגשותיהם קולעת אותם מקצוניות אחת אל קצוניות שניה, בעברם משגעון האושר אל יאוש או חמת־רצח. המצב נעשה מסוכן יותר כשהאיש אשר עליו עוברת הסופה הוא בעל רצון חלש או נמהר או בעל שכל מוגבל. בתנאים כאלה מתחברים לעתים קרובות איש ואשה בלתי מתאימים ובלתי נאמנים זה לזה, שבאים לִמדנים וקטטות ולפעמים גם לפשעים פליליים. וביחוד כשיד הקנאה באמצע, רואים לעתים קרובות את הבעל הורג את אשתו או מאבד עצמו לדעת.

לכאורה פשע כזה אין מקורו אלא באיגואיסמוס, ואמנם מקרים כאלה יקרו, אבל לא תמיד. היאוש גרידא יכול לפעמים להביא לידי מעשים כאלה, בלא שהצורך לנקום או הקנאה יגרמו לכך, סערת התאוות מביאה את חמומי־המוח לידי מעשים מדהימים, שקשה עד מאד למצוא את טעמם ונמוקם. אחרי טרגדיות כאלה של רצח, שקודמות לאבוד־עצמו־לדעת, שומעים עפ"י הרוב את הרוצח כשהוא מתבטא בקירוב כך: “הייתי נתון במצב של יאוש והתרגזות כאלה, עד שלא מצאתי מוצא אחר זולת המות לשנינו”.

התחסדות (Prudery; pruderie). – הבושה. – רגש הבושה שרשיו נעוצים ביראה מפני כל דבר חדש ובלתי־רגיל, יראה מסובכה שבאה מתוך מורך־לב טבעי. רגש זה עצום ביותר אצל הילדים שמתביישים קודם כל מכל דבר שיוצא מגדר הרגיל אצלם ואצל חבריהם. אם כן איפוא רגש הצניעות המינית היתרה אצל הגבר מיוסד על מורך־הלב ועל היראה לעשות דבר לא כמו שאחרים עושים. אצל האשה הוא מתגלה בּאי־זריזות ובכבדות־התנועות שמאחריהן מסתתר האירוטיסמוס בקושי רב. הבישן והצנוע מתוך מורך־לב משתדל להעלים מעיני הבריות את רגשותיו המיניים. הפסיכולוגיה של רגש הצניעות־היתרה אינה תלויה בנושא כשהוא לעצמו, והבושה מתעוררת לפעמים לא רק על ידי דברים שונים מאד, אלא על ידי דברים מתנגדים. צעיר פלוני מתבייש להרָאות כרב־אירוטיות, וצעיר אלמוני, להיפך, מתבייש להראות פְּחוּת־אירוטיות, הכל לפי הדעות השולטות בסביבה.

הביישנות המינית תלויה במנהג המקובל לערטל או לכסות חלקי גוף ידועים, והשבטים המתהלכים ערומים מתביישים במלבושים באותה המדה שאנו מתביישים במערומינו. אגב, האדם מתרגל על נקלה אל האפנה, ואותה גברת אנגלית, שמסמיקה ומתמרמרת בלונדון בראותה שלשה ס"מ של עור הזרוע או הרגל של איזה איש מעורטלים, מוצאה בארצות הטרופיות לטבעי מאד לראות את הכושים ערומים כיום הולדם.

הפתוח המלאכותי והשיטתי של רגש הבושה המינית המוגזם מביא את הצניעות היתרה, שתוצאותיה הרעות מאד הן פחות מזיקות מתוצאות הרוח הפורנוגרפית. יש צעירים ביישנים במדה כזו, עד שההרהור בלבד על אודות תופעות מיניות מגרה ומחריד אותם באופן מבהיל. בשתפם את רגשותיהם האירוטיים, שהם מתביישים בהם, אל המושגים המיניים, הם תולים באלה האחרונים תכונות מבעיתות, ומתוך כך הם נעשים אומללים ממש; באופן כזה הם באים, מתוך ביישנותם, לידי מעשה אונן. ממנו הם נבהלים מאד ומציירים לעצמם את תוצאותיו כה נוראות, עד שהם מוצאים את עצמם כאבודים. רגש הביישנות המינית המוגזמת שולל מהם גם את אומץ־הלב לגלות אפילו לאדם קרוב את סוג יאושם. אלה מלגלגים עליהם ואלה משמיעים להם דברים נוראים שמחזקים את חרדתם על לידי קיצוניות.

רגש הבושה המינית נעשה לעתים קרובות מאד חולני ומצטרף אל המצבים המיניים הפתולוגיים.

הצניעות היתרה היא במובן ידוע הביישנות המינית שנתעלתה למדרגת חוק וקֻדשה כעיקר דתי. היא מחטיאה את מטרתה, משום שהעצם שאליו מכוונת הביישנות הוא מותנה, ואין כל רשות לאדם לחשוב חלק אחד מגופו מביש ומחפיר. האדם הנורמלי לא היה צריך להתבייש אלא מהרהורי עבירה וממעשים רעים ושפלים, ר"ל, שהם בנגוד למצפונו המוסרי. ומאידך גיסא, מצפונו זה צריך להיות מיוסד על האלטרואיסמוס האנושי הטבעי לבד, גם מבלי שיבוא עליו הסכם הדת באופן מלאכותי. זהו המקום היחידי והנכון שהביישנות המינית יכולה להתגדר בו.

הרַוָק הזקן. – חשיבותן של הצורות הפסיכיות המסתעפות מן האהבה מתבררת ביותר מתוך השפעתן על הרוקים הזקנים. אין ספק שבימינו אין הרוק הזקן במצב של פרישות מחיי אשות אף־על־פי שהוא נזר מן האהבה. אפשר לומר שיש שני סוגי רוקים זקנים, הפרושים מאשה והבלתי פרושים. שני הסוגים האלה דומים זה לזה מבחינה פסיכולוגית יותר מאשר הם דומים לנשוי או לאב־המשפחה. אין ספק שחיי הרוק הזקן הם פחות ריקים מחיי בתולה זקנה, ובכל זאת ריקים הם. הגבר גם הוא טעון פצוי על האהבה וחיי־ המשפחה שחסרים לו. אולם מוחו מסוגל יותר ממוח האשה לפצות את עצמו בעבודה רוחנית מרובה או באיזו פעולה אחרת שתמלא את חייו. כמו האשה, הוא מנחם את עצמו בכלבים, חתולים, תוכים, מזכרות, אספים, ילדים מאומצים וטפוחם של כל מיני שגעונות, מה שלא מונע בעדו מלקבל מרותה של איזו אומנת זקנה. ואם אין לו אומנת הוא, כמו מעונו, שוקע לפעמים, בחיי אי־סדרים וזוהמה; או להיפך, הוא נעשה משחק בידי דאגה מוגזמת ומצחיקה לפרטים הקטנים שבקטנים של קיומו.

הרוק הזקן הוא ברגיל פסימיסטן וזעום; על נקלה הוא נעשה עבד להרגליו ולשגעונותיו. הקוים המשונים שבאפיו היו למשל; אין לך דבר שהוא שקול כנגד האיגואיסמוס שלו, ולהתעורריותיו האלטרואיסטיות אין הד ואין ממוש.

פרישותם של כמה וכמה רוקים זקנים מכסה על סטיות מיניות, ואפילו בלאו הכי נעשה הרוק הזקן צנוע יתר על המדה, בעל מאניירות, אינו מעורב עם הבריות ואינו אוהב לעסוק בצרכי צבור, אם רק עודף המרץ שבו לא יכריחו להפיק את כחותיו באיזו עבודה מועילה. לפעמים הוא מתיחס אל נשים בהערצה יתרה וביראת הרוממות.

לסוג מיוחד ניחס את אלה שנשארו רוקים ופרושים מאשה מתוך נמוקים מוסריים ומוציאים את כל כחותיהם על עבודה צבורית, אם כי גם הם בשר־ודם וקשה להם להשתחרר מכל אותן התכונות שמנינו ברוקים. בקצור, אפילו לטובים שברוקים הזקנים החטיאו החיים את מטרתם, וחסרון זה מפריע לא רק את שווי־המשקל ברגשותיהם כי אם גם בכל ישותם הרוחנית. הנטיה לפסימיסמוס ולאיגואיסמוס כשהיא לעצמה מספיקה כדי שנתנגד בכל תוקף למסירת השלטון הצבורי בידי רוקים.

ואשר לבחור זקן, שכבר יָדע אשה, הוא שוקע בפורנוגרפיה ואינו לומד להכיר את האשה אלא מצדדיה הרעים ביותר. הוא מבזה את הנשים גם מתוך מרירות וגם מפני שמיחס לכל הנשים את חסרונותיהן של אלו אשר יש לו יחסים אינטימיים עמהן. כבר הראינו קודם על תופעה זו, במקום שדברנו על האירוטיות של הגברים. כך היה, למשל, הפילוסוף שופנהויאר.

5. הצורות הפסיכיות המסתעפות מן האהבה אצל האשה    🔗

בדברנו על האהבה אצל הגבר כבר נגענו בכמה נקודות שבהן היא שונה מן האהבה אצל האשה. אצל זו הקו הבולט ביותר של האהבה הוא התפקיד העיקרי שהיא ממלאה במוח. יותר מאשר אצל הגבר האהבה נעשית עצם מטרת החיים. בלי אהבה מתכחשת האשה לטבעה ופוסקת מהיות נורמלית.

הבתולות הזקנות. – מה שאמרנו לעיל על הרוקים הזקנים מתיחס ביתר עוז והדגשה אל הבחורות הזקנות. יותר מהגברים זקוקות הן למשהו שימלא אצלן את המחסור באהבה מינית, למען לא תקופח טבעיותן ולא תהיינה ליצורים נבובים או איגואיסטיים בלתי־מועילים. אולם אם החלל הריק שבחייהם באפס אהבה הוא גדול ביותר, מגלה האשה בנפשה מרץ והתמדה טבעיים כאלה, שמצטרפת אליהם גם סגולה עצומה כזו של מסירות־נפש, עד שהיא מסוגלה יותר לעשות את העבודה הרבה הנחוצה כדי למלא את הריקנות בקיומה. לצערנו הרבה נשים אינן מבינות זאת. ולהיפך, אלו מהן שמוכשרות ביותר מתמסרות למפעלים פילנטרופיים צבוריים, לתרבות האמנות או הספרות, והמוכשרות פחות – לטפול בחולים או לעבודות מועילות אחרות. הן מתמכרות לעבודות אלו בכל עוז רצונן תחת להשתעשע בדברי הבל, הן יכולות להצטיין במדה כזו במקצועות כאלה של החיים הצבוריים, ולמצוא בהם ספוקן, עד שעסקנותן זו משמשת להן פצוי ממשי, אם כי יחסי, על אושר האהבה שניטל מהן.

היה זמן שמבחינה זו דנו את הנשים לכף חובה. התנועה המודרנית השואפת לשחרורן מוכיחה יותר ויותר לְמה הן מוכשרות ומה הן מבטיחות לעתיד.

ובנוגע לבחורה הזקנה שנשארה בגפה עם האיגואיסמוס שלה, הרי הרגליה המשונים ושגעונותיה אינם תפלים מאלה של הרוק הזקן ועוד הם עולים עליהם. אין לה הכושר ליצור דבר מה מקורי בכחותיה הרוחניים לבד, באופן שבאין לה אהבה, אין לה כלום בעולם. החתול, הכלבלב, הדאגות לאישיותה היקרה שהיא ממציאה יום יום לה והטפול הקפדני במשק ביתה הפעוט כובשים סוף־סוף את כל נפשה, יחד עם איזו שגעונות מיוחדים. אין כל פלא איפוא אם יצורים כאלה עושים בדרך כלל רושם עלוב ומגוחך. אנו צריכים להצטער על הפירות היבשים האלה של עץ החיים.

בין שתי הקצוות הללו יש סוג נשים בלתי נשואות, שאהבתן המינית מוצאת את ספוקה באהבתן אל אחד מבני משפחתן או אל איזה ידיד, בין אם גבר בין אם אשה, אהבה לוהטת, אף־על־פי שאינה מינית. התוכן הזה שנִתן לרגשותיהן משבח את מצבן וממלא את ריקנות חייהן. אולם ברגיל אין בו די ספוקן, ואינו טוב אלא בדלית־ברירה. רגש כזה מתוך שהוא מרוכז באיש אחד תוצאותיו הן רעות, משום שהאופק שלו מצומצם. אם נושא האהבה שלה מת או עוזב אותה, הרי האשה הפנויה דעתה נטרפת עליה מרוב יגון, הפסימיסמוס והמרירות אינם עוזבים אותה, אם אך לא תבקש נחומים בדת, כמו שנוהגות לעשות שאר הנשים נטולות האהבה. אגב, הדתיות שכיחה אצל כל סוגי הנשים, אפילו אצל הנשואות, שנכזבה אהבתן, אצל האלמנות ועוד.

הסַבילות אצל האשה. – היצר המיני. – האהבה אינה צריכה לעולם להיות איגואיסמוס משותף לשנים. מה יקרה באמת כששני אנשים חיים אך ורק איש בשביל רעהו, ואחד מהם מת? אז רואים את הנשאר מהם בחיים שוקע ביאוש ללא־נחומים. הן זה שאהבתו היתה קשורה בו מת, ואהבתו לא קרנה ולא התפשטה על שאר בני־אדם ועל מפעלים צבוריים, זולת האיש הנאהב. האשה, וביחוד האלמנה, שרויה אז, לאחר שאבד לה נושא אהבתה, במצב עלוב כמו הבתולה הזקנה, אלא בצורה אחרת. וזוהי הסבה שאנו דורשים עבודה סוציאלית לא רק מרוקים אלא אפילו מזוגות נאהבים.

אנו מדגישים עוד את העובדה, שאצל המספר הממוצע של הנשים הנורמליות, וביחוד אצל הבחורות הצעירות, משועבד היצר המיני לאהבה. האהבה אצל הבחורה הצעירה היא מזיגת ההערצה בפני אומץ הלב והחוסן של הגבר והתשוקה הלוהטת לחבה, ללטיפות ולאמהוּת. היא משתוקקת להיות למראית־עין משועבדה לגבר ולשלוט על לבו. רגשנות זו של הבחורה, כשהיא מצטרפת אל התפקיד הסביל של המין הנקביי, מחוללת אצלה מצב של התלהבות שגובלת לפעמים עם אכסטזה ושפורצת כל הגדרים של הרצון והתבונה. האשה מתמסרת או משתעבדת לגבר, שהתלהבה מאליה באהבתה אותו או שהוא ידע לצודד את לבה ולהַפנט אותה. היא נכבשה על ידי גפופיו, הולכת אחריו בלי כל סרוב, במצב נפש כזה היא מסוגלה לכל מעשה שגעון.

הגבר, אף־על־פי שהוא יותר סוער ואלים באהבתו, הריהו מקפח הרבה פחות מן האשה את שווי־משקלו. אם כן איפוא אפשר לומר, שעצמת הרגש היחסית היא במספר הממוצע גדולה יותר אצל האשה בנגוד לאפיה הסביל.

אין בפינו די מלים למחות נגד דרכם של הפרוצים לנבל את האשה ולזלזל בכבודה מחוסר ידיעה באפיה. באותו האופן שהבחורה הנלהבה מתמסרת בו ליצריהם המיניים, בלטיפות ובאכסטזה של אהבתה הם דומים למצוא ראיה לאירוטיות החושנית שלה, המזדהה עם תשוקתם התאונית לבעילה, בעוד שאליבא דאמת אינו כן, לפחות בתחילה. הביאה הראשונה מכאיבה לאשה, לפעמים קרובות מעוררת בה שאט־נפש ומעליבתה. מרובים הם המקרים שהבחורות הצעירות, אפילו כשהן יודעות את הסכנות הנוראות, הצבוריות והאישיות, הצפויות להן מחולשתן, אפילו לאחר שסבלו כבר פעם מתוצאותיה, נותנות לגבר להתעלל בהן בלי אומר של מחאה או של תלונה, בלי סימן של תענוג והתרגשות מיניים, אך ורק בכדי לגרום תענוג לזה שדורש אותו, מפני שהוא כה נחמד, כה טוב, וכל סרוב היה כה מצער אותו. אגב תאותו האלימה, אגב האיגואיסמוס שלו, אין הגבר בכלל מסוגל לעמוד על גבורת האשה הזאת שמתמסרת לו בחרף נפש, מבלי שים לב לכל הסכנות ובלי כל טובת הנאה. הוא מערבב את יצריו הפרטיים עם רגשות האשה, והבנה מסולפה זו בפסיכולוגיה שלה עומדת לו ללמד זכות על עצמו ועל שפלות רוחו, שהוא מראה בשעה שהוא נגרר אחרי תאוותיו. הפסיכולוגיה של הבחורה הצעירה המתמסרת תוארה יפה על ידי גיתה בגרטכן שלו.

צריך לדעת את כל העובדות כדי לשפוט נכונה את כל חרפת חוקינו הצבוריים והנזק שהם גורמים לאשה. אילו לא היו הגברים מתנכרים כל כך לנשים, אילו לפחות היו מכירים בכל העול הנורא שיש במנהגי חיינו ובחוקינו כלפיהן, כי אז הפחות גרועים שבהם לא היו מעיזים לפתות בקלות ראש השכיחה אצלם את הבחורות הצעירות ולעזבן עם הולד שילדו מהם, כמו שהם רגילים לעשות. מובן מאליו שאני מדבר כאן באהבה האמתית ולא במעשה רמאות ואונאה לשם בצע, שעושות לפעמים נשים ידועות בעלות רוח שפלה השקועות כבר בעבירות.

כמו כן איני מדבר באירוטיות, הקיימת באמת אצל נשים רבות, וביחוד אצל אלו שכבר טעמו טעם חיי אשות, אירוטיות שאין אדם חולק עליה. לעומת זאת יש נשים שבוגדות בבעליהן, סוטות אחרי כל דון ז’ואן שהוא, אף־על־פי שמימיהן לא טעמו טעם של יצר מיני, ולא הרגישו אף פעם הסתערות התאוה. הן נתונות להסחף בבצה, מנצלות את רכושן, מאבדות את שמן הטוב, שלהן ושל משפחתן; נִתנות אפילו למרמס לרגלי המפתה אותן, ולמרות הכל הן שומרות לו את אמונתן וחבתן. האנשים מנבלים את שמן, מבזים אותן כנשים משוללות כל אופי, כל רגש של כבוד וכל מושג של חובה. הרי אלו בריות מסכנות וחלשות, שאין בהן הכח להתנגד לפתויי הגבר ולהשפעתו. הדרכה פסיכולוגית טובה היתה יכולה לעשותן לנשים מועילות, עובדות מסורות, עליזות ונושאות בנקל את סבל החיים. לא יאמן כי יסופר אבל האמת היא: יש שמוצאים בתוך סוג זה גם נשים מחוננות בכשרונות ולפעמים גם בכשרונות עליונים! ואז אומרים עליהן שחסר להן הרגש המוסרי. אבל לא תמיד כך הוא. מנקודות מבט אחרות הן יכולות להיות נאמנות לחובתן, מסורות, ולפעמים בעלות מרץ ורוח גבורה. אבל השפעת הגבר עליהן היא אמיצה במדה כזו, עד שנבצרה מהן להבין איכה תוכל אשה להתנגד לה. הן מוצאות שטבעי מאד הוא להענות לו, ואין מקום לחלוק על זה. אינן מבינות שהתמכרותו השלמה של גופן לאדם האהוב עליהן אינה גוררת אחריה בהכרח ותיכף ומיד גם את מסירת הלב, או אפילו הנשיקה הראשונה. קשה להן לתחם תחומים בין שני אלה.

נשים כאלה בזויות הן בעיני שאר הנשים יותר מאשר בעיני הגברים האיגואיסטיים והיהירים, שבועטים בהן בעיטות־חמור מיד לאחר שמלאו את תאותם. במקרים כאלה, ההשפעה הגברית ממלאה מקום האהבה, בוז הנשים אינו תמיד טהור משמץ של קנאה פחות או יותר שלא מדעת.

האידיאליסמוס אצל האשה. – דברנו על טפוסים קצוניים אם כי שכיחים: הם מעמידים אותנו על תופעה כללית של אהבת הנשים בהתלהבותה. אין ספק שנשים רציניות, המיושבות בדעתן ובחושיהן והנעלות באפין, מתנהגות באופן אחר, ביתר פקחות, גם אם רגש אהבתן הוא עמוק מאד. ובכל זאת הקוים האפיניים שתארנו לעיל מונחים ביסודה של כל אהבה אמתית ועצומה של האשה גם אם הם מכוסים, חבויים וכבושים.

לא תמיד עלילות־גבורה דומות לאלה של אבירי התקופה הקדומה מעוררות את האהבה אצל הנשים. היתרונות החיצוניים של הגבר, כמו היופי, אצילות הנמוסים, הזקן משפיעים גם הם, אף־על־פי שהשפעתם היא פחות מכרעת מהשפעת יתרונותיה הגופניים של האשה על הגבר. יתרון השכל, הפעולות המוסריות היפות, ובדרך כלל היצירות הרוחניות מצודדים על נקלה את לב האשה שמתלהבת בהשפעתם, אולם גם כל גבר מפורסם, שיצאו לו מוניטין, לשבח או לגנאי, שחקן חביב על הקהל, מזמר מהולל וכו' עלולים להלהיב את מוח הנשים, או לפחות רבות מהן, לאהבה. נשים חסרות תרבות או בעלות שכל בינוני נתונות יותר להשפעתם של קסמי הכח הגופני של הגבר ומראהו החיצוני בכלל. נשים רבות נופלות תחת השפעתו של כל דבר מיסטי. הן מתפעלות ממטיפים דתיים, מכל נלהבי־דת לרבות הצבועים.

אין לך דבר מעציב מהנגוד שיש בין האהבה הנלהבה של לב נערה צעירה טהור וצנוע ובין חיי ההוללות עם תכונותיהם הפורנוגרפיות והציניות שבהם שוקעים רוב צעירינו.

קשה לתאר את הנגוד הזה בכח יותר עצום מכפי שעשה זאת גיואי די מופאסון בספורו: “חיים”. אני בעצמי יודע כמה מקרים שבהם רואים מצד אחד בערותה הגמורה של האשה הנשואה הצעירה בכל הנוגע לחיי אשות, ומצד שני השחתת הבעל הצינית, והנגוד הזה הופך את האהבה הנלהבה של הנערה לשאט־נפש עמוק ולפעמים גורם לה גם מחלת רוח. מקרי הפסיכוז שבאים בתור תוצאות האכזבה וההזדעזעות אחרי הלילה הראשון אינם נדירים, אם כי בלתי שכיחים. הגרוע שמקלחת קרה זו, שמביאה באופן פתאומי את הממשות של הבעילה תחת ההתלהבות האידיאלית של הרגש, הן התגליות שעושות אחר כך הנשואות הצעירות, כשרוח בעליהן הצינית, ביחס לחיי האשות, מתגלית לפניהן בכל גסותה, בתור פרי חיי הוללותם הקודמים. פצועה ומטומאה, נעשית נפשן לשדה מלחמה נואשת בין המציאות המלאה אכזבות ופחי־נפש ובין חזיונות דמיוניים על האושר המקווה.

אם כל החסרון של הבעל הוא רק איזו הרגלים רעים, איזו אי־זריזות וחוסר טַקט, שמאחריהם קיימת אהבה אמתית, יָגלדו לבסוף פצעי הרגש של האשה ויתפתחו אצל שניהם חיים אינטימיים. אולם כשהציניות של הבעל היא יותר מדי בולטת, כשההרגלים של חיי ההוללות משרשים אצלו יותר מדי, הרי אהבת האשה ההגונה נחנקת מיד ונהפכת לכניעה ולשאט־נפש, ולפעמים קרובות גם לענויים ולמשטמה.

יש מקרים שהאשה היא חלשה, מעט מפותחה והיא נגררת אחרי רגשי הבעל, ויש אשר המשבר נעשה גדול ומביא סוף־כל־סוף לגרושים. ב“חיים” מתאר מופאסן בצבעים נאמנים את אכזבתה של צעירה אחת, תמימה וסנטימנטלית שנִשאה לאדם פרוץ ואיגואיסט, וחייה שנתרוקנו באופן כזה נהרסו לגמרי. הספורים והרומנים של מופסאן מכילים פסיכולוגיה כה דקה וכה אמתית של החיים המיניים ושל האהבה לכל צורותיה, עד שיכולים לשמש דוגמא נפלאה לפרק שאנו עומדים בו.

שלטון הסנדל. – נשי המרי. – שורה שלמה של צורות חשובות ביותר שמסתעפות מאהבת האשה נובעות מתוך הצורך שמרגישה זו, אם לא להיות תחת ממשלתו של הגבר, לפחות לחסות בו ולהיות מוגנה על ידיו. למען תהיה מאושרה, מן הצורך שהאשה תוכל לכבד את בעלה, ואפילו להתיחס אליו בהערצה פחות או יותר, לפחות מבחינהידועה; מן הצורך שתראה בו התגשמותו של איזה אידיאל שהוא, אם של כוח גופני או של אומץ רוח, או של נדיבות־לב או של יתרונות שכליים וכיוצא בזה, ואם הדבר אינו כן, נופל הגבר על נקלה תחת “שלטונו של הסנדל”, ר"ל, תחת שלטון האשה, או שהאדישות ואי־הסימפתיה מתפתחות אצל האשה, אם אך איזה אסון או מחלה לא יעוררו בה רחמים עליו ויעשו אותה לאחות־רחמניה שקבלה עליה את הדין.

“שלטון הסנדל” אינו יכול לעשות את חיי הנשואים מאושרים, מפני שנהפכו התפקידים: האשה מושלת מפני שהבעל הוא חלש. אולם האינסטינקט של האשה דורש אמנם לשלוט על לבו, אבל לא על שכלו או על רצונו. ההשפעה על שכלו ורצונו של הבעל יכולה לעורר באשה יהירות ויצר השלטון, אבל אף פעם אינו נותן ספוק ללבה, ומשום כך האשה השולטת בביתה לעתים קרובות אינה נאמנה לבעלה, אם לא למעשה, לפחות ברגשותיה.

בחיי נשואים כאלה לא מצאה ולא יכלה למצוא את האהבה שבקשה נפשה, ולפיכך, אם עיקריה המוסריים אינם מוצקים, היא מבקשת פצויים אצל דון־ז’ואן. אם האשה הנדונה היא בעלת אופי חזק או, שהיא קרה מנקודת־מבט מינית, הריהי נעשית על נקלה מעין קסנטיפה, אשת מדנים ומרירות. נשים כאלה מטילות פחדן על בעליהן וטפוסן הוא שכיח: אהבתן שנכזבה נהפכה למשטמה, למצב רוח רע, או לקנאה, ואינה מוצאה עוד ספוקה אלא בענויי אחרים.

הפסיכולוגיה של סוג זה של נשים אינה נעדרת ענין. הן אינן מכירות ברוע לבן. המרירות המתמידה, הכרונית, שהיא גם פרי נטיות מורשות וגם פרי רגשות שנכזבו, גורמת להן להתרעם על העולם כולו ומונעת מהן לראות דבר אחר זולת הצדדים השליליים ומקומות התורפה של הבריות. הן מתרגלות לגנות כל דבר באופן אבטומטי, להתרעם על כל ולדבר לשון הרע בכל. יחד עם זאת הן אומללות, אבל שמחות כשדים לכל איד וצרה, במקום שהן רואות שנבואותיהן הרעות מתאמתות. וזה שנותן להן את ספוק־הנפש היחידי שמסוגל להלהיב בהן את הכרת עצמותן.

אמרנו שאיזה לקוי תורשתי הוא הכרחי כדי שרגשי האשה יגיעו לידי סלוף מצער; אולם נטיה תורשתית זו אינה מתפתחת תדיר אלא בהשפעת התנאים שתארנו או תנאים אחרים דומים להם.

מן הנמנע שהחיים המשותפים לא יפקחו סוף־סוף את עיני הבעל והאשה לראות איש את חסרונותיו של חברו. אבל יפה כחה של האהבה לעשות את הדבר של חיי הנשואים טוב וחזק, ובלבד שהאשה תמצא משען ומבטח בבעלה ומעלות יתרות שתשמשנה לה אידיאל. ובכן מן ההכרח הוא שהבעל, אשר מצדו הוא ימצא באשתו רגשות נעימים, ששומרים על אהבה נאמנה, ידע להשיב לה כגמולה. תנאים אלה מספיקים כדי ששניהם יקדישו את כל מאמציהם לשלמות המשפחה ולתועלת החברה.

אהבת האם. – הצורה העמוקה ביותר והטבעית ביותר של היצר המיני אצל האשה היא אהבת האם. אשה שאינה אוהבת את ילדיה, הרי קיומה הוא נגד הטבע, וגבר שאינו מבין להשתוקקות אשתו אל האמהוּת ושאינו יודע לכבדה, אינו ראוי לאהבתה. יש שמתוך האיגואיסמוס שלו מקנא הגבר באהבת אשתו לילדיה. ולפעמים, להיפך, יש שהבעל מראה לילדים יותר אהבה מאשר האם. מקרים כאלה היוצאים מן הכלל לא באו אלא לחזק את הכלל.

הצורה היפה ביותר והטבעית ביותר מהצורות המסתעפות מן האהבה היא השמחה שתוקפת את ההורים בהולד להם ילדים, שמחה שהיא הדבר הטוב ביותר שמאחז את הבעל ואשתו באהבתם המשותפת, שמסייעה להם להתגבר על הנגודים באפייהם, להרים את רמתם המוסרית של רגשותיהם המשותפים, משום שהיא בהסכם עם הגשמת המטרה הטבעית של כל חיי אשות.

כאן מקבלת האשה מנה אחת אפים. אשה אמתית שמחה לכל התקדמות בהריונה. אך עברו חבלי הלידה הראשונים, היא צוחקת מרוב אושר, חבה וגאוה, כשמגיע אל אזניה קול צעקותיו הראשונות של הילוֹד. התפרצות האינסטינקטיבית של אהבת האם אל הילוד היא בהסכם עם זכותו הטבעית של זה, משום שיש לו צורך בטפול מתמיד ורב־דיקנות מצד האם. אין לך בעולם דבר יפה כפני אם צעירה הקורנים משמחה בשעה שהיא בעצמה מטפלת ביונקה, ואין לך דבר מצער יותר ושמשמש סימן לירידה ונוון מהאם – שמשאירה את יונקה, שלא לצורך הכרחי, לטפולן של ידים זרות.

ומצד שני יש מן ההכרח שהשכל ישפיע. רגשי האהבה האינסטינקטיבית של האם זקוקים למעצור ידוע. אין לך דבר שיעצור אותם כדי שלא יביאו בקצוניותם לידי פנוק וקלקול כמו החנוך המדעי והרפואי של התינוקות. תורת הרפואה המודרנית התקדמה במובן זה קדמה גדולה, אלא שהאהבה־העצמית, הרשלנות, השיגרה, התשוקה להנאה או גם עניותן של כמה אמהות מונעות מהן לצערנו להשתמש כראוי בפרי התקדמות זו. במקום שתטפלנה הן בעצמן בילדיהן הן מוסרות אותן בידי שכירות. אלו האחרונות יכולות להביא תועלת לאמהות הצעירות בימי הלידה הראשונים, לעזור להן, להורותן ולהדריכן. אולם אֵם טובה וטבעית תפיק תועלת מהלקח הזה ותשכיל היא בעצמה לטפל בילדיה, משום שהיא קשורה אליהם קשר טבעי ותקדיש להם את עצמה בכל כח ההתמסרות של אהבת אם עליונה ומזוקקת על ידי שכלה וידיעותיה. אצל העניים, דאגותיהן המרובות ובערותן של האמהות, וגם קלות־דעתן ורשלנותן מונעות מהן ליתן לילדיהן חנוך הגון לפי דרישות התבונה.

אהבת־הקוף. – אהבת האם היא איפוא התולדה החשובה ביותר שיוצאת מתוך האינסטינקטים המיניים של האשה. היא נהפכת בנקל לחולשה, ר"ל, לרגש של תאוה שאין הדעת סובלתו; רגש זה מעוֵר את עיני האם מראות את מגרעות ילדיה, היא מלמדת עליהן זכות וחושבת אותן למעלות. חולשותיה של אהבת האם גורמות הרבה רעה לילד ונעשות מקור לאכזבות מרות. חולשות האופי שעברו בירושה ממלאות כאן תפקיד חשוב ואפילו את התפקיד הראשי. ואולם יש גם סבות אחרות לחולשות האם: חיי העשירות, חוסר תרבות שכלית, הבטלה, המספר המצומצם מאד של הילדים וכו'.

הפוכה של אהבה זו המכונה בפני הגרמנים: “אהבת קוף” היא ההתעמקות המתמידה והפעילה של האשה, שבאה ביחד עם חנוך בריא של אופי עצמה. העבודה עצמה אינה מספיקה לרומם את האשה, אם אופקיה נשארים מוגבלים, אם אינה משתחררת מן השיגרה, מן הבערות והאמונות התפלות.

הרגשות וההתמדה. – כחה של אהבת האשה אינו רק ברב־צדדיות וחבתה אל בעלה וילדיה, וגם לא רק בטעם הטבעי המשובח והדק שהיא משכילה לגלות בה, אם רק היא בעלת חנוך ונפש יפה, באופן שנעשית על ידי כך קו־אור בחיי המשפחה; כחה של אהבתה הוא גם בהתמדתה ובקביעותה.

בדרך כלל האשה, כפי שאמרנו, עולה על הגבר בכח רצונה. רק בגבולות אהבתה היא יכולה לגלות את מעלות רוחה בכל זיון והדרן. ברגיל, האשה היא עמוד התוך של המשפחה. בשדרות הנמוכות, לפחות, האשה היא החוסכת, המפקחת עין על הכל, ממלאה את הפגימות והלקויים באופי בעלה, מתקנת את מעשיו מתוך ריתחה והתרגשות, מחזקת אותו ברגעי רפיונו התדירים אצלו. כמה פעמים רואים אנו את האב מזניח את בניו, מבזבז את כספו שהוא מרויח, ועוזב את משרתו באמתלאות של מה בכך, והאשה, הסובלת רעב ומחסור, לבה אינו נופל עליה וברוח חזקה מתחכמת ומשכילה להציל את השרידים המעטים שנצלו מידי הבעל הבזבזן והאיגואיסטן.

אמנם יש שהבעל, אשר אשתו היא קלת־דעת ושטופה בשכרות, שומר הוא לבדו על שלמות הבית והמשפחה, אבל אין זה אלא יוצא מן הכלל הבא ללמדנו, שבמקום שאין אהבה טבעית ואין רוח אמיצה לאשה, שם מתפרדת המשפחה ונהרסת, משום שאך לעתים רחוקות מחונן הבעל בסגולות הנחוצות לשמירתה.

מכל העובדות הללו נמצאנו למדים, שהשאיפה המודרנית לחנך את האשה לשם תפנוקים וחמודות, באופן שתקוץ בתפקיד האם, היא הגורמת התנונות וירידה לחברה כולה. כאן לפנינו מחלה צבורית חמורה, שמחלישה במהרה את כחות גזענו להתרחב ולהתגבר ושיש מן הצורך להמציא לה תרופה בעוד מועד, אם אין אנו רוצים שאחרים ידחקו את רגלינו וימלאו את מקומנו.

אם האשה בדרך כלל היא נטולת דמיון־השכל וסגולות יצירה מקוריות, הרי חזק אצלה ביותר החוש המעשי שבשקול־הדעת ושבדמיון הרגש. דקות רגשותיה המוסריים והאסתיטיים, טעמה היפה והטבעי, הצורך האינסטינקטיבי שיש לה להכניס מקצת־מן המקצת של שירה בכל הדברים הפעוטים שבחיים, מסייעים להשרות אושר בחיי המשפחה, אושר, שהבעל והילדים נהנים ממנו מבלי שיביאו בחשבון את כל העבודה הרבה, המסירות והאהבה, את כל העמל שהשקיעה האם כדי להדליק קו־אור אחד שמעורר לשמחה ולשלום.

השיגרה וכו'. – מקומות התורפה של האהבה אצל האשה הם חולשותיה, שעל אחדות מהן רמזנו לעיל. נוסיף ששכלה הוא שטחי, היא מיחסת חשיבות לדברים של מה־בכך, לעתים קרובות אינה מבינה מושגים אידיאליים, ומשעובדה, על ידי שיגרה, להרגלים נושנים. בשיגרה זו מתבטא, בפסיכולוגיה של הנשים, רצונן העז והעקשני של אלו להשאר נאמנות למה שלמדון והרגילון מילדותן. במשפחה מהוָה האשה את היסוד המשמר משום שאצלה שולט, יותר מאשר אצל הגבר, הרגש, בצירוף התמדה עקשנית, על השכל; והרגש מהַוֶה בכל עת ובכל מקום את היסוד המשמר שבנשמת האדם. – זוהי הסבה שהאשה היא המשען האמיץ ביותר והבטוח ביותר של עיקרי־הדת וההרגלים של האפנה, של הדעות הקדומות ושל המיסטיות. לא מפני שהאשה נוטה יותר מהגבר אל האמונות המיסטיות אלא מפני שאלו נתקדשו על ידי הדת, מספרות על שכר ותגמול בעולם שכולו טוב, הרבה נשים אומללות אשר כל תקוותיהן נכזבו דבקות באמונה נלהבה ובתקוה לאושר ובהצלחה בעולם האמת.

לקויים אחרים באופי האשה, כמו חוסר הגיון, התעקשות, האהבה לקשוטי הבל ולשמלות וכדומה מקורן במגרעות היסודיות של נפש האשה, שתארנו קודם. מלבד זאת השעבוד החברתי מבחינת החוק ומבחינת חנוכה, שבו העמיד אותה הגבר, מסייע להתגברותן של המגרעות הללו. רבים חוששים, שרשות ההצבעה בבחירות למוסדות הציבוריים שתנתן לנשים תשמש עכוב להתקדמות, מפאת הנמוקים שהזכרנו. אבל הם שוכחים, שבחירות הגברים בימינו נעשות, על פי הרוב, באופן ישר או בלתי ישר, על ידי נשיהם. עובדה זו כשהיא לעצמה מלמדתנו, שחנוך מתאים, העלאת האשה ושחרורה על ידי החוקים עלולים אך לסייע להתקדמות, יתר על כן היא תשפיע אז על חנוך הגבר העלול להתנון אגב התנשאות והשתלטות עריצה. מלבד זאת, האשה מקפידה יותר על בחירת בעל משהגבר מקפיד על בחירת אשה, ועל כן השכלת האשה תביא ומביאה כבר לידי ברירה מעולה בנשואים.

האשה באופן אינסטינקטיבי מתפעלת מגבר שרוחו ורגשותיו הם נעלים, והיא משתדלת לחקות את אלה שמעוררים את הערצתה, ומשתדלת לסייע לנצחון רעיונותיהם. עלינו להשוות את הנשים אלינו בזכויותיהן ולהקנות להן בו בזמן תרבות גבוהה וידיעות ברוח חפשית, כמו שאנו מקנים לעצמנו, ואז נראה אותן בעבודתן החרוצה עוזבות את נתיבות הדתיות העֲקרה, ומתמסרות להתקדמות החברה.

הקנאה אצל הנשים. – יש לאהבת האשה עוד צורות שדומות לאלו של אהבת הגבר. הקנאה אולי אינה מפותחה אצל האשה פחות מאשר אצל הגבר. היא פחות גסה ופחות אלימה, אבל יותר אינסטינקטיבית ויותר קבועה. היא מתבטאת במדנים, בעקיצות, במעשים מכעיסים, במעשי עריצות קטנים, בכל מיני ערמה, שמרעילים את החיים המשותפים, ממש כמו קנאת הגברים, וכמוה אינה מועילה כלום נגד הבגידה. בשעה שחמת הקנאה מגיעה למרום קצה, הבעל המקנא הורג את אשתו או משתמש בנשק אש והאשה המקנאה מתקוטטת, שורטת או שמה רעל באוכל.

אצל העמים הפראיים קוטמת המקנאה בשִנֶיה את חטמה של יריבתה, בארצות־התרבות היא שופכת על פניה חומצת גפרית והמטרה היא אחת: לעשותה מכוערה. האילוסיות שהיצר המיני יוצר אצל האשה דומות לאלו של הגבר, אלא שהן משתנות על ידי התכונות הנשיות. הוא הדין בצביעות. התפקיד הסביל של האשה בחיים המיניים מכריח אותה לגלות לבחיר לבה את רגשותיה בזהירות, לגלות טפח ולכסות טפחים. אינה יכולה להראות לגבר באופן גלוי את תשוקתה מבלי לעבור על הנמוס המקובל ומבלי לסכן את שמה הטוב. ולפיכך היא מחויבת להתנהג בחכמה ולהשכיל להעלים את הרהורי לבה. אין זה נותן לנו רשות להאשימה בזיוף ורמאות, משום שהעלמה זו היא אצלה טבעית, אינסטינקטיבית ובו־בזמן גם מחובת הנמוסים. הצורך שיש לה באהבה ובאמהות דוחפה, שלא מדעתה, להראות לגבר את כל חִנה ולצודד את לבו בכל חמודותיה. מבטיה החשאיים, אנחותיה, משחק ארשת פניה מגלים, כמו מבעד לצעיף את אש רגשותיה, מעבר למשחק חולף זה, שכחו יפה לגרות את תאות הגבר, מסתתר אצל האשה הטובה והטבעית עולם מלא של רגשות עדינים, של שאיפות נאצלות של מרץ ושקידה, שביסודם הם יותר הגונים, יותר צודקים מהנמוקים שדוחפים את הגבר למעשים נועזים ומחוצפים כדי להביע את תשוקתו. המליצות המצלצלות, שבהן משמיעה אהבתו את קולה מכסות תדיר על רגשות פחות טהורים ועל חשבונות יותר איגואיסטיים מאשר המשחק התמים בערך של הבחורה הצעירה. אמנם אין ספק שאין מחסור גם בנשים שאין תוכן כברן, שתכסיסי האהבה שלהן אינם אלא קורים מחוכמים טוויים בידי שממית, אבל הדברים אמורים באשה השכיחה ולא ביוצאת מן הכלל.

הגנדרנות. – ההתפארות המינית של הגבר דומה לה באותה צורה רק ההתפארות של מופקרות או נשים פרוצות יוצאות מן הכלל. במקומה יש אצל האשה הגנדרנות והחפץ למצוא חן. יש נשי רהב שמשתמשות בחִנן וביפין הטבעיים לא רק כדי לצודד לב גברים, אלא גם כדי להצטיין בין בנות מינן ולהכהות את אורן של אלו בזיון ובהדרת יפין. הנשים הגנדרניות שוקדות על מלאכתן זו בהשתדלות רבה. כל התאמצויותיהן, כל הרהוריהן מכוונים להגדיל ולהאדיר את קסמיהן בברק מלבושיהן, בטעם המשובח של קשוטיהן, במלאכת מחשבת שבתסרקתן, בבשמיהן, בכחל שלהן וכו'. כאן מתגלה כל קוצר דעתה של האשה וכל עניותה. הגנדרנות מתבטאת גם בדבור, במשחק ארשת הפנים ובכל אלפי הדברים של מה־בכך, שרק האשה השואפת למצוא חן יודעת את סודם.

אם אומר לתאר כמו את הגנדרנות של האשה, חוששני שמא אכשל בדברים שכבר דשו בהם רבים. יתבוננו נא אל איזה נשף־רקודים, אל איזו ערבית בעולם הגדול, יתבוננו אל הנשים בתיאטרון, אל תלבשתן, אל מבטן, פרצופן, דבוריהן, או שיקראו איזה רומן של גיואי די מופאסן, “עזה כמות” או ?“לבנו”, למשל, ואז יעמדו על כל הדרגות ועל כל מיני הירידה בצד זה של הפסיכולוגיה המינית אצל האשה. רבות מהן מצטיינות בטעם רע כזה, עד שהן נעשות מפלצות מעוררות לעג וקלס בדמותן להתיפות בצעצועי ההבל שלהן. הן צובעות פניהן, שערותיהן, את שמורותיהן, ואת שפתותיהן, למען עשות את עצמן למה שאינן, להרָאות צעירות, יפות ופורחות.

האמצעים המלאכותיים הללו, המקובלים בארצות הציבליזציה, אינם מיפים לפעמים את נשינו יותר מאשר כתובות־הקעקע מיפות את הנשים הפראיות, והנזמים, האצעדות והמחרוזות על הירכים מקשים את היפהפיות השחורות והחומות. אגב קשוטים אלה מצויים גם בטרקלינים בצורות עגילים, צמידים ומחרוזות. כל המנהגים הללו אינם אלא צורות מסתעפות מהיצר המיני, ר"ל, מהחשק למצוא חן בעיני הגברים. גם הגברים הגנדרנים עושים לפעמים כך, גם כשהם בעלי אינסטינקטים מיניים נורמליים.

הרוח הפורנוגרפית אצל הנשים. – הרוח הפורנוגרפית היא בהחלט נגד הטבע הנורמלי של הנשים, מה שאין כן באירוטיות. אצל הנשים המופקרות אין הרוח הפורנוגרפית, כפי שראינו, אלא פרי השפעתם של הגברים שצובאים עליהן, ואף־על־פי־כן אפילו אצלן אנו מוצאים שרידים של בושה מינית. אין ספק, שאת הנשים האירוטיות מאד יכול הגרוי המיני להביא לידי מעשים כמו נגיעה במבוּשיו של הגבר, גלוי ערותה היא וכו'. אבל הלו הן (חוץ מבשעת משגל) תופעות פתולוגיות.

האירוטיות הטבעית של האשה, שלא הסתלפה באופן מלאכותי, מתגלית רק ביחסים האינטימיים ביותר, ואף אז, הבושה וחוש היופי שבטבע הנשים מוצאים לה תקון ומטשטשים אותה. באופן נורמלי תקוץ נפש האשה בכל דבר זימה ונבלות מינית, שעלולים לעורר בה אך בוז אל המין הזכרי. לעומת זאת, תתלהב על נקלה על ידי האירוטיות שבתמונות וברומנים, אם אך תהיה עטופה במדה מספקת בטלית של אסתיטיות, אפילו של מוסריות. באירוטיות המיטיבה להתחפש במסוה של צביעות, כדי לכסות על הכונות בלתי ההגונות, צפונה סכנה לשני המינים, וביחוד לאשה (עי' מופאסן: “זה החזיר מורין” והספורים על מעשי פתוי).

הצניעות והביישנות היתרה אצל הנשים. – לצניעות ולביישנות היתרה אצל האשה יש אופי מיוחד מפאת שאט־נפשה הטבעי לכל דבר שבפורנוגרפיה ומצד שני מפאת דבוקתה בכל דבר שבאפנה ובדעות קדומות. על נשים רבות נופלת ממש אימה בשעה שהן צריכות לגלות מקומות ידועים בגופן, אפילו לעיני רופא, וכשהן מוכרחות לעשות זאת, הרי הן מתרגשות באופן מבהיל. החזיון הזה הוא פרי ההרגלים והמושגים המוסכמים, ולפעמים גם פרי העדרן או סלופן של התחושות המיניות. הנשים המחונכות ברוח הביישנות היתרה באופן אוילי, כמו שזה שכיח באנגליה, מקפחות את פשטותן הטבעית, סובלות תדיר מגרויים, מהתמרמרות ופחדים מתמידים, הכרוכים בחנוך הזה. הביישנות המינית המוגזמת מביאה על נקלה לידי קצוניות הפוכה, או שהיא משחיתה את הנפש ומרגילה אותה לצביעות. זו שמתנהגת בבישנות יתירה אינה חפשית ברוחה; היא מתביישת אפילו מהדברים הטבעיים ביותר, מה שגורם לה יסורים בלתי פוסקים.

על ידי החנוך אפשר לפתח או לרפא אצל הילדים את הביישנות המינית המוגזמת. מפתחים אותה כשמפרידים בין הילדים והילדות, כשמכסים מתוך התחסדות כל חלקי גופם, וביחוד על ידי הדוגמאות וההוראה שמלמדות אותם לראות את מערומי האדם כדבר מביש. ולהיפך מרפאים אותה על ידי רחיצה משותפת, המרגילה את הילדים לראות את גוף האדם, את כל חלקיו ואת כל תפקידיו כדבר טבעי, שאין בו משום בושה, ולבסוף מתוך שמקנים להם בזמן הראוי לכך ובכל כובד־הראש ידיעות על היחסים המיניים, תחת לענות להם על שאלותיהם התמימות בשקרים או בדברים שנשמעים לשני פנים או מתוך העמדת פנים של סודיות.

הפרק על האהבה אין לו סוף, והקשר בינה ובין היצר המיני הוא עוד יותר מסובך. אנו נסתפק בזה שנעיר עוד על שתי תולדות אהבה מיוחדות לכל מין ומין ושאצל כל אדם הן מקבלות פרצוף מיוחד עם רוחו וטבעו.

6. הפֶטישיזם ¹⁰ והאנטיפֶטישיזם    🔗

“המושג “פטיש” נופל על העצמים, על חלקיהם או אפילו תכונותיהם גרידא של העצמם, שלרגל הקשר בינם ובין אישיות ידועה או בין המושג על האישיות הזאת הם פועלים כעין כשוף או עושים לכל הפחות רושם עמוק מאד, שאינו מתאים לעצם טבעו של העצם גופא” (פון קראפט־איבינג). הפטיש מסמל איפוא אישיות שאנו קשורים אליה בנפשנו, באופן שכל המתיחס אליה מזעזע את רגשותינו. אנו בעצמנו מיחסים לפטיש את הקסם שיש למי שהוא מסמל אותו.

בדתות רבות ממלאים כידוע הגלולים האלה תפקיד חשוב, באופן שהקמיעות והרליקויות¹¹ עלולים להביא את המאמינים לידי אכסטזה.

בינֶה, קראפט־איבינג ואחרים קוראים בשם פטישיות אירוטית את הקסם שיש במדה שוה עם הנ"ל לעצמים ידועים או לחלקי גוף ידועים על היצרים המיניים ואפילו על האהבה, באופן שהמוצג שלהם מתקשר עם הדמות האירוטית של אישיות ידועה מהמין השני או עם אופן מיוחד של גרוי מיני. חלקים ידועים של המלבושים, של השערות, של הגוף או ריחות ידועים אשר לאישיות האהובה, רגלה או ידה, עלולים להעשות בעיני הגבר או האשה לגלולים (פטיש).

הוא הדין בנוגע לתכונות רוחניות ידועות, למבעי פנים ידועים, למבטים ידועים. לגבי הגבר שערות האשה, ידיה, רגליה, ממחטתה, בשמיה, שדיה וכו' ממלאים לעתים קרובות תפקיד של גלולים אירוטיים.

אפשר לכנות בשם אנטיפטיש עצמים ידועים ותכונות ידועות שמבטלים את האירוטיות. ריחות ידועים, צליל של קול, חוטם פגום, מלבוש עשוי בטעם רע, מהלך־מחשבות בלתי מחוכם או גס מספיקים כדי לבטל את היחס האירוטי, משקצים את האדם, והרעיון בלבד על אודותם אין הדעת סובלתו. האנטיפטיש שמסמל את המוקצה מחמת מיאוס משתק את היצר המיני ואת האהבה.

באהבה הנורמלית משמש הפטיש גורם חיצוני, על ידי שתוף־המושגים שמעלה על הלב את דמות האדם האהוב. לפעמים הוא גופא נעשה עצם מיוחד ביותר לחמדה מינית, והאנטיפטיש פועל פעולה הפוכה. אצל בעלי הלקויים המיניים (עי' פרק ח') מתיחסת אל הפטיש גופא תשוקה מינית עצומה, שתולדתה היא האהבה בצורה מסולפה ומצחיקה.

אנו רואים איפוא, שהאהבה מבוססה על סינתיזה מסובכה עד מאד, על סימפוניה ממש של תחושות, רגשות ומושגים הרמוניים, אגב צרופים של כל מיני גוונים, כמו שהעיר יפה ל. ברון. הלקויים הפתולוגיים שעליהם עוד נדבר ישמשו לנו דוגמא מתוך שיגבירו נעימה אחת במקום אחד, יחלישו נעימה שניה במקום אחר ויסלקו באופן נִכר פחות או יותר את השאר.

7. היחסים הפסיכולוגיים בין האהבה ובין הדת    🔗

האהבה והאירוטיות ממלאות כידוע תפקיד גדול בדת, והרבה מתופעות הרגש הדתי קשורות קשר אמיץ ביצר המיני. לאכסטזה הדתית, כמו שאומר קראפט־איבינג, יש קרבה משפחתית עם האכסטזה האירוטית, והיא מופיעה תדיר במסילה של נחומים ופצויים על אהבה שלא הצליחה או שנכזבה או פשוט על העדר כל אהבה. אצל חולי־רוח משותפות הדת והאירוטיות באופן אפיני מאד. אצל כמה וכמה עמים פראיים יש מנהגים דתיים אכזריים שהם פרי מושגים אירוטיים שהחליפו את צורתם.

כמו לדת כך לאהבה יש משהו מיסטי: חלום שאינו נִתן לבטוי של אכסטזה נצחית. זו הסבה ששני מיני ההתלהבות, המיסטית והאירוטית, מתמזגות בתוך הדת.

קראפט־איבינג מוצא, ששרשי האכזריות שבמנהגיהן של כמה דתות הם בתאוה סדיסטית (פירושה: תאוה מינית שהתעוררה למראה היסורים של הזולת. עי' פרק ח'), בההפך רגש התפשטות הגשמיות לרגש מתנגד לו. והוא מסיים כך את דבריו:

“את הקרבה בין הדת ובין התאוה והאכזריות אפשר להגדיר באופן כזה: ברגע שהתאוות המיניות והדתיות מגיעות אל מרום התפתחותן יש התאמה בכמותה ובאיכותה של ההתעוררות, ומשום כך יכולה האחת לבוא במקום השניה, כשהתנאים מתאימים לכך. בהשפעות פתולוגיות מיוחדות יכולות שתיהן להעשות אכזריות”.

את שאר הדברים בנוגע לשאלה זו ימצא הקורא בפרק השמיני, וביחוד בפרק השנים־עשר.

 

פרק שישי האתנולוגיה ותולדות ההתפתחות של חיי האדם המיניים ושל הנשואים    🔗

בבואנו לחקור את השאלה המינית עלינו להזהר מכל סובייקטיביות ומכל דעה מוקדמת ולהתרחק מהרגשנות כמו מהאירוטיות. שני המכשולים האלה ממלאים תפקיד חשוב בחקר החיים המיניים של האדם. תולדות הנשואים כשמתארים אותן בלי פניות ומשוא־פנים כי אם באופן מדעי, הרי הן ממציאות לנו חומר רב ללמוד מתוכו על היחסים המיניים של האדם. רק על־פי החומר הזה אנו יכולים ללמוד לדעת את חשיבותם היחסית בשביל ההתפתחות הצבורית של גורמים מיניים שונים, פסיכולוגיים ופסיכופתולוגיים. אלא כדי להמציא חומר שיש בו משום תועלת ממשית, אין ההיסטוריה צריכה להיות מבוססה על מקורות בטוחים ואמתיים בלבד; היא צריכה ללמוד גזירה שוה מהיחסים המיניים שאצל רוב העמים הקיימים בימינו, אם לא אצל כולנו. השבטים הפראיים דומים בלי ספק יותר אל העמים הפרימיטיביים מאשר תערובת האוכלוסין של העולם התרבותי. יתר על כן, ההתעמקות במחקר של המדע האתנולוגי המודרני מלמדת אותנו לדעת אותם ידיעה יותר נכונה ובטוחה מאשר העובדות הבלתי בדוקות והבלתי שלמות, שיש בהן לפעמים גם מן ההבאי הדמיוני, שממציאה לנו ההיסטוריה של העמים הראשונים על קדמונינו גם כשהיא מסתמכת על תעודות קדומות מכל המינים. הדברים אמורים כאן, כמובן מאליו, בהיסטוריה של העמים הפרימיטיביים בהחלט ולא בתולדות התרבויות הגדולות של יון, רומי ועוד, שספרותן וקניניהן הן בעלי חשיבות כזו, עד שאנו יכולים לראותן כאילו קמו לפנינו לתחיה. לצערנו יש עוד הרבה לקויים בדיוק התצפיות האתנולוגיות וביחוד בביאורים שנִתנים להן.

אדוארד וֶסטרמארק, פרופיסור בלונדון וקודם בהלסינגפורס, נתן לנו עבודה חשובה מאד בספרו “תולדות הנשואים של בני האדם”, שמצטיין לא רק בעושר החומר שהוא מכיל ובדיקנותו, אלא גם בבקרתו הברורה והבריאה. רוצה אני להביא כאן קצור מתוצאות חקירותיו של וסטרמארק. צדק מאד המלומד הפינלנדי באספו חומר רב של תצפיות כדי להמנע ממסקנות מוטעות. הוא מזהיר את הקורא מפני הכללות מוגזמות, שנוטות ליחס לאבותינו הפרימיטיביים מנהגים ידועים של השבטים הפראיים הקיימים בימינו.

1. ראשית הנשואים    🔗

בפרק החמישי דברנו על תולדות השתלשלות האהבה בכלל. ראינו שבע“ח ידועים, נמוכים בערך, כמו הנמלים והדבורים, מראים אינטינקט של אהבת־הזולת צבורית במדה חשובה הרבה יותר מאשר האדם, ובע”ח אחרים, כמו הצפרים, עולים עלינו מבחינת המסירות והנאמנות שבין בעל לאשתו. אבל אלו הן השואות הבנויות על תופעות דומות, אולם בעה"ח הללו אין לנו בהם אלא ענין של השואה רחוקה.

אולם בנוגע לנשואים אצל האדם הפרימיטיבי אין אנו יכולים ואין אנו צריכים להשוות את עצמנו אלא אל בעה"ח שבימינו הקרובים אלינו ביותר, הקופים האנתרופומורפיים (הדומים לאדם). וסטרמארק עומד על נקודה זו בכל תוקף, ובדין.

אצל היונקים נמשכים חיי הנשואים (אם אפשר לכנות בשם זה את התקשרותם המינית) זמן קצר, רק עד כמה שנחוץ להקים זרע מההריון הראשון. אחרי הביאה מטפל הזכר בנקבה אך מעט מאד, אף כי הוא מגן עליה זמן ידוע. אצל הקופים האנתרופומורפיים (אוראנג־אוטאן, שימפאנזה, גוֹרילא ועוד) אנו רואים, עד כמה שאפשר להתחקות אחרי מנהגיהם, שנשואיהם הם מונוגמיים, עם סדרי חיים משפחתיים. הזכר מגן על הנקבה ועל הולדות. אנו רואים תדיר אצל הזוגות הללו ילדים בני גילים שונים, וזה משמש לנו ראיה שבני הזוג נשארים נאמנים זה לזה בזמן ממושך גם אחרי הלידה הראשונה. בשעה שהנקבה ופעוטותיה דרים בקנם הבנוי על גבי אחד העצים, יושב הזכר לרגליו ושומר על שלום בני משפחתו.

לפי דעת וסטרמארק נהג כך גם האדם הפרימיטיבי. המשפחה אצל האנשים הפרימיטיביים, שהיתה מורכבה מאב, אם וילדים, היתה מוסד מיוסד על פוליגמיה ¹² או על פוליאנדריה ¹³. האשה טפלה בילדים והבעל שמר על משפחתו. אין ספק שהבעל לא הרבה כנראה לדאוג אך ורק לשלומם ולהצלחתם של אשתו וילדיו. הוא שאף בראש וראשונה למלא את תאותו המינית ולספק את רגש הגאוה שלו. אבל המשפחה הפיקה ממנו תועלת מפני שהוא בנה את הקן או יותר נכון את הסוכה, המציא על ידי הציד מזון ובכחו ונשקו היה למשפחה למגן.

רוב האגדות מספרות שבתקופתו הפרימיטיבית היה האדם שטוף בגלוי־עריות, ר"ל, בשותפות מינית של הגברים והנשים, ללא נשואים, ושהנשואים הונהגו אחר כך על ידי אֵל פלוני או על ידי חוק פלוני. אבל דעה זו המקובלת עדיין על רוב המחברים המודרניים, שוא היא בהחלט, וסטרמאק דוחה אותה ומבטלה בטול גמור על ידי ראיות חותכות שאין לחלוק עליהן.

חוק אחד לכל העמים הפראיים הוא שהפועל מפרנס את בני משפחתו. ראיה לחוק זה אנו מוצאים בעובדה, שלעתים תדירות מאד אצל השבטים הפוליגאמיים אסור לו לבעל לקחת נשים יותר מכפי יכלתו לפרנסן. כל גבר מחויב לעמוד בנסיונות גבורה ידועים כדי להוכיח שהוא מוכשר לפרנס משפחה. אפילו אחרי הגירושים, לא פקעו חובותיו של הבעל, שיכולות אפילו לעבור אל היורשים, למשל, אם מת הבעל, הרי אצל עמים שונים חייב היבם ליבם את האלמנה. חובות הבעל הן כנראה ירושה מהקופים העליונים, שקשר הנשואים מתקיים אצלם זמן רב יותר מהיצר המיני. נאמנות זו שרשיה נעוצים עמוק בתולדות התפתחות הטבע שלנו, וכמו שנראה להלן (פרק י"ג), אין אנו יכולים לבטלה מבלי להרוס על ידי כך את מצבנו הצבורי.

הנשואים מָהֵם? ההגדרה שנותן להם וסטרמארק היא קולעת מאד: הנשואים הם ברית בין איש לאשה למטרה מינית המתקיימים זמן פחות או יותר ממושך לאחרי ההזדוגות, לפחות עד הולד הוָלד.

לפי ההגדרה הזאת אפשריים נשואים מונוגמיים, פוליגמיים ופוליאנדריים, וכן נשואי קבוצות או נשואים לזמן קבוע. אין ספק שההתקשרויות המונוגמיות המתמידות, שהכרנו לדעת אצל הזכרים ואצל הקופים העליונים, הרי הן, לפי ההגדרה הזאת, נשואים ממש, נשואים עדיפים בטיבם מנשואיהם של רבים מבני האדם.

אצל בעלי־החיים שיש להם עונת תאוה קבועה אין הנשואים יכולים להתקיים רק על היצר המיני בלבד, ר“ל, על האירוטיות האיגואיסטית, אלמלי כך היו הנשואים בטלים עם הפסק התאוה. מתוך עובדה פשוטה זו יוצא, שהבחירה הטבעית והמנימָה (האינגראפיה, ההתרשמות בזכרון, עיין בתחלת הספר) גרמו שמן היצרים המיניים יוצרו אינסטינקטים חברתיים ידועים, ר”ל, אלטרואיסטיים, לשם שמירת המין על ידי ההגנה על הולדות. האינסטינקטים הללו, אם כי אינם האמצעי היחידי לשמירת המין, הרי הם יסוד חשוב בהשתמרות הכלל.

אם כן איפוא המשפחה היא שרשם של הנשואים. מתוך כך מתבארת לנו העובדה, שהנשואים אצל עמים רבים אין כחם יפה אלא אחרי הולד ולד. אצל העמים ששם האשה נקנית בכסף, מחויבה האשה שנמצאה אילונית להחזיר לבעל את כסף המוהר שנתן לאביה, ואצל פראים רבים אין נוהגים לחוג את החתונה אלא אחרי הלידה הראשונה. בבורניאו ובבירמאניה היחסים המיניים בין האיש והאשה פטורים מכל חובות עד שבא ההריון ורק אז מתחילות חובות הנשואים. מבחינה זו הפראים מתנהגים ביתר שכל ובינה מאשר אנחנו בני התרבות.

אצל האדם יש עוד טעם מיוחד שמכריע לזכותם של הנשואים. לאדם אין עונת התַּאֲנה. אצל בעלי־החיים עונת התאנה חלה בדרך כלל בזמן קבוע, כדי שהולדות יולדו בתקופת השנה אשר בה ימצאו מזון בשפע. מטעם זה מזדווג עכבר־היער בחדש יולי והנקבה ממליטה בחודש אוגוסט, בשעה שהאגוזים בשלים, וליהפך הפילים, הלויתנים וקופים ידועים, שבכל תקופה מתקופות השנה מוצאים את מזונותיהם, אינם מזדוגים בעונות קבועות.

ואף־על־פי־כן יש לקופי האנתרופומורפיים עונות התאנה, ודומה להם אנו מוצאים גם אצל גזעים אנושיים ידועים (תושבי קאליפורניה, אוסטרליה והינדוסטאן) בימי האביב, שאז באמת כל הבריות שטופים בתאות המשגל. אצל האדם אין קשר מיוחד בין האירוטיות ובין האפשרות להמציא בנקל את מזונות הילדים בהולדם. ובכל זאת יש לראות שבימי האביב ובתחילת הקיץ מתבגר אצלו היצר המיני, התגברות, שתוצאותיה הן הריונות במספר גדול. אולי יש לבאר את העובדה הזאת שהילדים הנולדים בסתיו ובקיץ הם מחוסמים יותר כלפי האויר הקר. אגב, הבחירה הטבעית פסקה כמעט לגמרי אצל העמים בני התרבות, מפאת האמצעים המלאכותיים שרגילים להשתמש בהם לגִדול הילדים ומפאת הפחתת התמותות שנגרמת על ידי האמצעים הנ"ל.

אנו יכולים לסכם דברינו ולומר שהנשואים אצל האדם אינם תלויים בגרוי היצר המיני, מפני שהם מתמידים וקיימים.

2. קדמות והמשפחה    🔗

העובדה שהקופים האנתרופומורפיים אינם מולידים בפעם אחת אלא ולד אחד, חלש, זקוק לרחמי אבותיו, ושילדותו היא ממושכה, היא היא שהיתה התחלת הנשואים. קואטסקי אומר שאצל האדם הפרימיטיבי היה הולד שייך לשבט, אולם זוהי טעות. החברות האנושיות בתחילתן היו מרכבות ממשפחות, או יותר נכון מאגודות של משפחות. אצל האדם הפרימיטיבי המשפחות הללו הן הן שממלאות את התפקיד העיקרי והן הן שמהוות בכל מקום את גרעין החברה. אצל הקופים האנתרופומורפיים אנו מוצאים כבר את המשפחה, אבל עדיין אינם מתאגדים לשבטים. כך היה בודאי אצל הקוף האנושי (פִּיתֶּקאנטרופ) ואצל סוגי־מעבר אחרים שכלו ואינם. ואמנם עוד כיום אנו רואים פראים מהגסים ביותר שחיים למשפחותיהם הבודדות, כמו היונקים, ולא לשבטיהם.

בתקופה הפרימיטיבית היה האדם חי עם משפחתו ומתפרנס מצידו. אחר כך רוח ההמצאות והמזונות שהשיג בכמות יותר גדולה על ידי לכידת בעלי כנף ועל ידי גִדול נטיעות אפשרו לאדם לחיות עדרים עדרים. באופן כזה אנו רואים שההתפתחות השכלית היתה הסבה הראשונה להתפתחותם של החיים החברתיים של האדם. וליבבוק טועה בחשבו שהשבטים הנהגו הרבה זמן קודם להתחלת הציביליזציה. בקצור, אחרי הביאו בחשבון את כל העובדות והראיות, עונהו וסטרמארק על השאלה באופן כזה:

א) בשום תקופה בחיי האנושיות לא מלאו חיי השבט את מקומם של חיי המשפחה.

ב) חיי הנשואים הם ירושת אבות שחיו באופן דומה לחיי הקופים האנתרופומורפיים של ימינו.

ג) האב אצל בני האדם, אף־על־פי שהתקשרותו אל הילדים היתה פחות אינטימית ופחות מתמדת מזו של האם, היה תמיד המגן על המשפחה.

3. בקורת תורת הנשים המשותפות    🔗

רוב הסוציולוגים מאמינם, יחד עם ליבבוק, באכהוֹפן, מקלֶנאן, באסטיאן, ג’ירודסילון, וילקֶנס ואחרים, שהאדם הפרימיטיבי חי חיי שתוף מיניים. אם המושג נשואים כולל פוליגמיה, פוליאנדריה ונשואים לזמן קבוע, כמו שוסטרמארק מבין את המלה הזאת, הרי דעתם של המלומדים הנ"ל היא מוטעית. מה שהם חשבו לחיי שתוף מיניים אינו אלא אחת הצורות האלה של הנשואים. האוסטרליים, בנגוד לדעתו של פיזון, הם מונוגמיים. וטעו אלה שחשבו שתושבי ארץ־האש והדומים להם נוהגים שתוף נשים. אצל כל עמי אפריקה הגבר הוא קנאי מאד. ואם רואם באיזה מקום משהו מעין שתוף נשים, הרי זה לא אצל העמים הפרימיטיביים והפראים, אלא להיפך אצל עמים שעומדים כבר על מדרגה גבוהה של תרבות, למשל, אצל אנשי בוטיא הבודהיסטים, שאינם יודעים את רגש הכבוד והקנאה. אנשי וֶדַא הפראיים הם מונוגמיים. מרגלא בפיהם: “רק המות יפריד בין איש ואשה”.

לאמתו של דבר יש רק מין אחד של שתוף נשים והוא הזנות אצל העמים הברבריים כמו אצל עמי הציביליזציה המודרניים. אלה האחרונים הכניסוה אל בין העמים הפראיים לאחר ששעבדום כדי למלא את תאוותיהם. אצל פראים רבים מחמירים מאד לשמור על המונוגמיה: הם דנים למות כל מפתה, כל ולד שהוא ממזר ואת אמו. אמנם במקומות אחרים נוהגים חרות מינית רבה לפני הנשואים או אחריהם. אי אפשר לקבוע כאן כללים. אולם דבר אחד אנו יכולים לנקוט בתור כלל: ההשחתה המינית אצל העמים הפראיים באה ברוב המקרים בהשפעת עמי הציביליזציה, אשר פסלתם עוברת אל הארצות חסרות־התרבות והם מכניסים לשם באופן שיטתי את העבירות המוסריות ואת הפריצות. המתישבים הלבנים הם שכובשים להם את נשי השחורים כדי לאלפן לחיי זנות בצורותיהם המכוערות ביותר: המתישבים הלבנים הם שמכניסים את המשקאות החריפים, מזון החטא, שהשמוש בהם גורם להרס החברה, חותר תחת מנהגיה ההגונים ביותר וסוף־סוף מבטל אותה לגמרי.

שבטים ערביים יודעים משתמשים במנהגי הזנות של האירופאים ושולחים אל בתי־הבושת את בנותיהם כדי להרויח שם כסף. לאחר שהצליחו לחסוך סכום הגון הן חוזרות אל בית אבותיהן ונשאות לבני שבטן. עובדות כאלה שכיחות גם אצל עמים אחרים.

בקשר עם זאת מביע ווסטרמארק את הדעה שבמדה שהציביליזציה מתפתחת, בה־במדה גדל מספר הלידות בלתי־החוקיות ובה־במדה מתפשטת הזנות. בכרכי אירופה, המספר היחסי של הילדים שנולדו מחוץ לנשואים, והזונות בעד כסף, הוא כפול ממספרם היחסי בכפרים. עובדה זו, שהיא כללית, מוכיחה עד כמה נואלה היא הדעה שחיי השתוף מצויים רק במצב הפרימיטיבי; להיפך, הם אינם אלא פריה הרקוב של הציביליזציה, או של הציביליזציה למחצה. בכל מקום נוהגים הפרימיטיביים מנהגי צניעות, ורק הציביליזציה היא שמקלקלת אותם. באירופה מתגבר מספר הזונות במדה שפוחת מספר הנשואים. והנשואים הם דוקא מצב טבעי ופרימיטיבי.

ווסטאמארק מודה, כמו שראינו, שאצל שבטים שונים מצויה חרות היחסים המיניים לפני הנשואים ואחריהם. אבל מצד שני הוא מעיר, שלמרות זאת ההרגל שיש בשבטים הללו להקפיד על הבחירה הוא גם מסייע להתמדת הקשר בין האיש והאשה. הוא מביא לראיה את בני הטונגטא בהודו שנהוגה אצלם חרות היחסים לפני הנשואים שנגמרת תמיד בנשואים. בני העם הזה מגַנים את הזנות, כדבר משפיל.

אנו מחויבים עם כל זאת להשיג על ווסטרמארק. חיי התערבות כשהם לעצמם אינם עדיין זנות, מפני שהזנות משמעותה שהאשה מוכרת את גופה, מה שאינו כן בחיי שתוף. הנמוק העיקרי שמונע מאתנו בהחלט להניח שיש חיי שתוף פרימיטיבית אצל העמים הפראיים הוא זה: מכיון ששני המינים הם חפשיים, הרי האינסטינקט המונוגמי של האשה מצד אחד ורגש הקנאה שיש אצל האשה והגבר, מצד שני, מכריחים תמיד את שניהם לקבוע ביניהם חיי נשואים. חיי שתוף אמתיים לא יוכלו להתקיים אלא בסיועו של החוק, כמו שהיה נהוג במושבה אונידה אשר בניו־יורק. במושבה זו התחייבו החברים באופן רשמי לחיות ביחסים מיניים משותפים וחפשיים. אל־נא נשכח שאין האשה מתמסרת לזנות אלא בעד בצע כסף, ובהסתלק הסבה הכספית, תבטל גם הזנות עצמה.

לפני הריפורמה היה בסקוטלנד מנהג מוזר המוכנה hand־fasting. בשוק הצבורי היתה רשות לבחורים לבחור מהבחורות את הטובה בעיניו להיות לו אשת בריתו רק לשנה אחת. לתקופת השנה היו שניהם שוב נעשים חפשיים והרשות היתה נתונה להם להתחתן או להפרד.

מצד שני מזכיר ליבבוק מנהגים ידועים של פולחן אבר הזכרות ביון ובהודו, שמחייב, למשל, את כל הבנות להפקיר את עצמן לכל הגברים. אבל כאן אין לנו ענין בעמים פרימיטיביים, כי אם להיפך באירוטיות של בני תרבות. באופן כזה אנו רואים שהנחתו של ליבבוק בנוגע לחיי השתוף הפרימיטיביים נופלת מאליה.

יש עמים פראיים שמשאילים לאורחיהם את שפחותיהם ובנותיהם ולפעמים רחוקות גם את נשיהם. חוק הזכות של “הלילה הראשון” (jus primae noctis) היה קיים ומתקיים עוד בימינו אצל עמים ידועים. חוק זה נותן את הזכות לראשי העם, למלכים ולכהנים את הזכות לבוא ביחסי אשוּת עם כל אשה שהתחתנה בלילה הראשון אחרי כלולותיה. הרי זה חוק ברברי הבנוי על החוק של כל דאלים גבר ודומה לכל הזכויות שלקחו להם האצילים ובעלי הנכסים הגדולים באירופה כלפי פועליהם ואכריהם. מעשי התעללות כאלה אינם נכנסים בגדר של חיי תערובות, כמו שרוצה וסטרמארק.

בארצות רבות הפילגשים ונשי־העגבים (קורטיזאנות) היו וגם הן כעת מכובדות מאד, יותר מכפי שמשערים. אבל אף גם זאת אינם חיי שתוף.

מורגאן הסיק את מסקנותיו על חיי־השתוף ממונחים שונים שמשתמשים בלשונות ידועות של עמים פראיים כדי לסמן קרבת־משפחה. מסקנותיו אינן נכונות. מורגאן, כמו אחרים, נכשלו בטעות על ידי אי הבנתם בלשונות העמים האלה. העובדה הפשוטה שהעמים מכירים בקרבה המשפחתית מצד האב מוכיחה עד כמה מסקנותיו של מורגאן אינן מבוססות, משום במקום שיש חיי־שתוף אין יודעים מי הוא אבי הולד.

בשנת 1860 בערך הראה בשופן (Bachofen) לראשונה על מנהג עתיק לקרוא את הילדים בשמות קרובים מצד האם, ובימינו הוברר שמנהג זה היה קיים אצל עמים פרימיטיביים רבים ואולי אצל מחציתם, ואצל אחרים, הגסים ביותר, קראו את הילדים בשמות הקרובים מצד האב. קוראים מאטריארכיה (שלטון האם) את המשטר שבו נקראים הילודים בשמות קרובי האם. מהמטאריארכיה רצה מק לינן (Mac Lennan) ללמוד על חיי השתוף. אבל אין זה מתקבל על הדעת. את הקרבה המשפחתית של האם יש לראות באופן בלתי־אמצעי, תחת אשר את יחס האב אין להוכיח אלא באופן אמצעי, על ידי גזירה שוה. אין ספק שכל העמים הכירו בחלק הממשי שיש לאב בכל התעברות ומתוך הכרה זו הנהיגו שבטים ידועים את המנהג המוזר, שאחרי כל לידה שוכב הבעל במטה וצם.

וסטרמארק מבאר את המאטריארכיה באופן יותר פשוט ויותר טבעי על ידי הקשר הנפשי והמיוחד שהולד מתקשר בו אל אמו. הילדים, ביחוד בקטנותם, הולכים אחרי האם, כשזו נפרדת מאביהם. המאטריארכיה היא טבעית מאד במקום שהנשואים נמשכים רק זמן קצר, ובמקום ששולטת פוליגמיה, אולם אצל עמים מונוגמיים שולטת הפאטריארכיה, ר"ל, הבנים נקראים בשמות מצד האב.

אצל העמים ששם נקראים הילודים בשמות הדודים, ושהאשה נשארת בתוך משפחתה עד היות לה ולד, מופיעה המאטריאררכיה כתוצאת המנהג הזה. במשפחות היאפניות שאין שם אלא ילדות, בעלה של הבת הבכורה נקרא על שם משפחת אשתו. אצל הפראים בכלל יש השפעה גדולה לשם. במקום שתואר הכבוד והרכוש עוברים בירושה רק לנשים נקראים הילדים בשמות המשפחה מצד האם. מכאן ראיה שהשאלות כאן הן די מסובכות ואין להן שום קשר עם חיי השתוף.

ה. מֶן הוכיח שהזנות וחיי השתוף מביאים לעקרות ולהתנונות. אצל שבטים בודדים שאצלם שולטת הפוליאנדריה, וביחוד בטיבֶּט, יש לאחים אחדים אשה אחת. אולם הם מתחלפים ואינם יושבים יחד בדירה אחת. במאה הט"ו, באיי קאנריה, היו לכל אשה שלשה בעלים, איש איש ותורו. כל אחד חי עמה חודש אחד, וזה שתורו הגיע היה מחויב לעבוד בשבילה ובשביל שני הבעלים האחרים. סבת הפולינאדריה בכל מקום היה המחסור בנשים, ואצל העמים הפרימיטיביים ביותר היא מעוררת זועה.

קנאת הגברים, שלא פסקה אף פעם, היא המופת החותך שחיי־השתוף אינם בגדר האפשרות. הפוליאנדריה אינה אפשרית אלא אצל אי־אלה עמים בודדים, חלשים וירודים, שאינם יודעים את רגש הקנאה. עמים אלה הולכים ופוחתים וסופם לכלות לגמרי. קנאת הפראים היא בדרך כלל כה איומה, עד שלפעמים האשה הסוטה נדונה אצלם למות, היא יחד עם המפתה אותה. לפעמים מסתפקים בזה שחותכים לו את האף או מטילים בו מומים אחרים. רגש הקנאה הוא שגרם לכך שהארוסה צריכה לשמור עד נשואיה על בתוליה.

הדעות הדתיות על גורל האדם אחרי המות קשורות תדיר עם המושגים הללו. ועל כן בארצות שונות מטילים על האשה פרישות מחיי אשות, או דנים אותה למות או לענויים שונים אחרי מות בעלה. נשואיה של אלמנה, אפילו במקום שאינם בחזקת איסור, נחשבים לדבר מגונה.

אין לשכוח שאצל רוב הפראים נחשבת האשה לקנינו של בעלה, ואם הוא נותן אותה לתשמיש זמני לאורח הרי זה בבחינת מתנה, כשם שהוא מציע לו סעודה או “כבוד” אחר. אין כל זה איפוא נכנס כלל וכלל בגדר של חיי־שתוף. אנו צריכים להבין שהעמים האלה מרגישים אחרת ממנו. במקום שהאנשים חיו לשבטיהם או במחנות, החזקים ביותר, שבידם היה השלטון (הזקנים) להם היו גם הנשים היפות והצעירות ביותר ובשום אופן לא רצו לשתף ברכשום זה את החלשים.

נסכם איפוא בזה שאין אף צל של הוכחה לדעה על אודות חיי התערובת של הפרימיטיביים, דעה שנבנתה על השערות קלוטות מן האויר.

4. הנשואים והרַוָקוּת    🔗

מבעלי־החיים חיות ברוָקוּת מרצון – לכל היותר, הנקבות של סוג צפרים ידוע שנתאלמנו, ואף זאת לפעמים רחוקות מאד. אצל הפראים כמעט כל איש מתחתן, והאשה מתיחסת אל הרוָקות או אל האלמנות כמו אל המות. הפרא מבזה את הרוקים כמו את הגנבים והמכשפים. לדידו גבר ששרוי בלא אשה אינו גבר. הוא לוקח אשה בגיל יותר צעיר מבן־התרבות, ולפעמים (אצל הגרינלנדיים) אפילו לפני גיל ההתבגרות. אצל אינדיאנים ידועים מתחתנים הגברים בשנה התשיעית או העשירית לחייהם, ובדרך כלל בין השנה הארבע עשרה ובין השנה השמונה עשרה, והבנות – בין השנה התשיעית ובין השנה השתים־עשרה. אצל עמים ידועים, בני ציביליזציה פחות או יותר, הרוקות היא בזויה במדה כזו, שמחַתְנים אפילו את רוח הילדים שמתו צעירים ופנויים.

אצל היונים היו הרוקים טעונים עונש, ואצל הרומאים היו מטילים עליהם מסים כבדים. בכל מקום רואים שהרוקות מתפתחת במדה שמתפתח קלקול המדות. הגרמנים העתיקים היו אמנם מתחתנים בגיל מגודל, אבל התחתן כלם התחתנו.

אין ספק שהמחיר הגבוה של הנשים והפוליגמיה גרמו להרבה גברים עניים שיהיו שרויים בלא אשה. אבל בדרך כלל לא הגיעו הדברים לידי כך שצעיר עובד לא היה יכול למצוא לו אשה. ברור הוא שבמדה שאנו מתקרבים אל התקופות הראשונות של האנושיות, בה־במדה הרוקות נעשה יותר ויותר חזיון בלתי נפרץ, ובימינו על ידי ההפקרות ועל ידי הפוליגמיה הולכים הפראים ומקפחים את נשיהם.

הציבליזציה מזיקה ביותר לנשואים וביחוד בכרכים; הגיל שבו באים בברית הנשואים הולך ונעשה גדול יותר ויותר, אף־על־פי שבאירופא עולה מספר הנשים על מספר הגברים. חוסר־הכסף והמשכרות בלתי־המספיקות מפחיתים יותר ויותר במרכזים הגדולים את מספר החִתוּנים; בשעה שאצל הפראים, ובחלק ידוע גם אצל האכרים באירופה, האשה משמשת אחד המקורות הראשיים לעושר, משום שהן עובדות וצרכיהן מועטים, הרי אצל הבורגני, להיפך, האשה מוציאה ואינה מכניסה, וגם חנוך הילדים עולה בכסף רב. לגבי הגבר הזמן הממושך של חנוכו האינטלקטואלי והמקצועי וגם עבודת־הצבא מעכבים את הנשואין לזמן מאוחר יותר ויותר, ודוקא בזמן שיצריו המיניים חזקים ביותר, הריהו אנוס על פי תנאי חייו להיות שרוי בלא אשה. אם כן איפוא במדה שהציביליזציה מתקדמת, בה במדה מאחרים שני המינים להתחתן. גם רבוי התענוגות ושפורם בחוגיהם של בעלי התרבות מחלישים בהרבה את כח המשיכה של חיי הנשואים.

לבסוף, וראשית כל, מלהיבה התרבות האינטלקטואלית את הדרישה לאידיאל, באופן שגבר ואשה שיתאימו זה לזה עד כדי להבין איש לרעהו ושתהיה ביניהם הסכמה נפגשים לעתים רחוקות יותר ויותר, מכיון שהסתגלות־גומלין נעשית יותר ויותר קשה ביניהם.

אחזור עוד פעם על מה שאמרתי קודם על הרומניסטים שמטפלים בתאוות הקצוניות ובאנשים היוצאים מגדר הנורמליות, ומתוארים בתור טפוסים; האדם הנורמלי הממשי הוא יותר מדי פרוזאי ואין בו ענין כדי למשוך בו את לב הקוראים. החברה המודרנית שלנו, מתוך שהיא רקובה על־ידי התרבותם של בעלי הניברוזים הירודים, אינה חסרה, כמובן, רומניסטים של טפוסים פתולוגיים. ובכל זאת נעַוַת את האמת אם נרים את אלה על נס. בעל התרבות והמחונן בכשרונות נעלים, כשיש שווי־משקל ברוחו, מסתגל יפה אל חיי הנשואים והוא נוח לאשתו ולבניו. אולם מן הצורך להודות שהנשואים אינם קלים ביותר, אם דורשים מהם אידיאל גבוה יותר מדי. מתוך זהירות רגילה אין ווסטר־מארק משיב על השאלה, אם הנושאים ילכו הלוך ופחות גם לעתיד.

פולחן הבתולות. – קדושת הפרישות. – אצל פראים רבים שולטת הדעה שיש משהו מן הטומאה בחיי האשות, ועל כן מכסים עליהם בצעיף הבושה. הפרישות המצוּוה על פי כתות שונות מקורה בדעה הזאת.

עמים רבים הנהיגו את פולחן הבתולות, כך, למשל, היה פולחן הויסטאלות אצל הרומאים. על אמו של בוּדה הכריזו שהיא קדושה וטהורה, משום שהרתה את בוּדה, כפי שהאגדה מספרת, ברוח הקודש. לנזיר בודהיסטי אסורים יחסים מיניים אפילו עם בעלי חיים! פרישותם של כהנים ידועים נהוגה גם בסין.

השקפת האסיים על חיי האשות השפיעה בודאי על הנוצרים שמקדישים את הפרישות. וסטרמארק סבור, שהדעה על טומאתם של חיי האשות באה מתוך שאט־הנפש האינסטינקטיבי, שמרגישים בני משפחה אחת מפאת יחסים מיניים בינם לבין עצמם. היחסים הללו מכיון שהם מנודים מתוך חוג המשפחה הם מכתמים בכתם שפוגע בצניעות, והכתם הזה, כרגיל אצל בני האדם, מתפשט גם על חיי נשואים חוקיים, מחוץ לחוג המשפחה.

הפרישות הדתית נעשית מסובכה יותר מתוך שהיא קשורה בנזירות, והרעיון על טומאתם של חיי האשות אינו כללי כל עיקר.

דעתי אני היא, שרגש הקנאה המשותף גם לאשה וגם לגבר הוא שדחף אותם להגדיל את היחסים המיניים עד לידי אינטימיות ולהצניעם. הגבר מתבייש בכל מה שהוא מעלים. ואנו נראה להלן שרגש הבושה מתיחס אל כל חלקי הגוף, איזו שהם, שרגילים לכסותם. העובדה הזאת כשהיא לעצמה מספיקה בכדי שיתיחסו אל ההזדוגות כאל דבר טמא, ואין צורך לפי דעתי, להרחיק לכת כדי לבקש טעם ונמוק לדעה זו שאנו דנים בה.

5. החזוּר בחיים המיניים. השאיפה להתחתן    🔗

בענין ההזדוגות, ר"ל, התאחדותם של שני אינדיבידואומים בעלי מינים שונים, לרבות האדם, הזכר הוא הפעיל והמתחיל בצעד הראשון. אצל עמים ידועים (הפאראגוואים, המוקיים ועוד) האשה היא הבאה בהצעה. כל אחד יודע את הקרבות בין הזכרים שבבעלי־החיים, כמו התרנגולים, הצבאים, למשל, בעד כבוש הנקבות. גם אצל האינדיאנים רואים מלחמות אגרוף, שבסופן מוַתר המנוצח על אשתו לטובת המנצח. ברוח זו ערכו היונים הקדמונים מלחמות בשביל אשה, כמו שאנו רואים לגבי אלה שתבעו את זכותם על פֶּנֶלוֹפּה. באירלאנד היה הדבר נהוג עד מאות השנים האחרונות.

מצד שני אנו רואים אצל הפראים ואצל הצפרים שהנקבה מטה חסדה למי ששוקד לחזור אחריה ולא למנצח במלחמה בגללה. אצל עמים פראיים ידועים רואים להיפך שהנשים נלחמות ביניהן בגלל הזכות על גבר פלוני. ובכל זאת כרגיל העגבנות בכל צורותיה ודרגותיה, אפילו הדקות ביותר, היא שמשמשת לאשה בסיס לצעדיה הראשונים. אצל עמים רבים, אם לא רובם, יש הרשות לאשה לסרב לפחות לאיזו הצעה של נשואים.

אנו חוזרים כאל אל מה שאמרנו בפרק ד' סעיף ג' על אודות האהבה.

6. אמצעי הלִבּוּב    🔗

התקשטות אצל שני המינים. – ההתפארות קדומה מן האדם, משום שאנו מוצאים אותה כבר אצל בעלי־חיים שונים. העמים הפראיים ביותר והירודים ביותר להוטים אחרי ההתקשטות. הקעקוע, צביעת העור, הטבעות הנתונות על הזרועות, הרגלים, השפתים, החוטם, האזנים, משמשים למין האחד אמצעי ללבב את המין השני. אשה סנטימנטלית עלולה להעמיס על גופה עד לחמשה עשר ק“ג תכשיטים. השאיפה להתפאר ולהתקשט מביאה לפעמים לידי מעשים נואלים שלא יאמנו כי יסופרו. עמים ידועים, למשל שוברים את שניהם כדי להגדיל ע”י כך את יפים. מעשי האולת מסוג זה קשורים לעתים קרובות במושגים דתיים, אף־על־פי שאלה האחרונים ממלאים כאן תפקיד ממדרגה שניה. הסבה האמתית למנהגים הללו מונחת בצורך להתפאר, שבא בצרוף עם התשוקה המינית למצוא חן. בארצות החמות, לפחות, לא התחילו הפראים להתכסות בבגדים אלא כדי למצוא חן ולהתקשט. המנהגים הדתיים הקשורים בזה אינם מכל מקום פרימיטיביים כל עיקר; הם נובעים מתוך היצר המיני ומהנטיה להתקשט ולא נעשו חלק מעיקרי המיסטיות הדתית אלא לאחר שנתקבלו תחילה בחיים בתור מנהג.

הקעקוע אינו תמיד מכוער. יש ציורי קעקוע שהם גם יצירות אמנותיות. אצל הפראים נתונים הגברים יותר מהנשים לעדיים, לעגבנות ולהתקשטות. תופעה זו אינה באה כלל בקשר עם מצב שעבודם לנשים, משום שאלו שנהנות מחרות גדולה ביותר הן, על פי רוב, פחות מקושטות בכתובות קעקע מאלו שנתונות בעבדות. הסבה האמתית היא שאצל הפראים הגבר צפוי יותר מהאשה לסכנה להשאר רוק, מה שמכריח אותו לטרוח ולעשות הכל כדי למצוא חן בעיני הנשים. בדרך כלל, נשי הפראים מחשיבות פחות את תכשיטהן מתכשיטי בעליהן, ואלה האחרונים הולכים בהתקשטותם אחרי טעם האשה. הדברים שהפראים אוהבים בדרך כלל להתקשט בהם הם אלה שמשמשים להם מזכרות־נצחון.

אצל בני התרבות, להיפך, יש לגברים אפשרות של בחירה יותר גדולה, וגדול מספר הנשים שנשארות פנויות. וזוהי אחת הסבות שמכריחות את האשה לטפל בקשוטיה, ולעסוק באהבהביה ביתר אמנות באירופה, העגילים נשארו עדיין שריד ממנהגי הפראים להתקשט.

רגש הבושה בערוה. – המערומים. – מאין נובעת בושת הגבר באברי המין שלו? אצל בעלי־החיים אין רואים אף סימן לכגון זה. הפסיכולוג וואונדט סבור שלגבר יש תמיד רגש של בושה מינית. אין זה נכון. אצל עמים רבים אין רואים אף סימן של בושה זו, או שהם מכסים חלקים אחרים לגמרי מגופם. אצל אלה הולכים הגברים והנשים במערומיהם. בתחילה לא המציאו את המלבושים אלא לשם קשוט או לשם הגנה מפני הקור. הגברים המַסַיים מתביישים לכסות את ערותם וחושבים שהגון מאד להראות את אבר המין שלהם. פראים אחרים שמים רק נרתיק קטן על הגיד. הם משתינים בצנעה, אבל חושבים את עצמם לבושים במלבוש טרקליני בשעה שהם שמים את הנרתיק על הגיד. החגורה ומלבושים אחרים על גוף האשה הפראית משמשים קשוט ואמצעי למשוך לבבות, ואין להם שום קשר עם הבושה והצניעות. במקום שכל הבריות הולכים ערומים, אין המערומים אלא דבר טבעי ואינם מעוררים אירוטיות או בושה. באופן כזה, המנהג לקשט את אברי המין בא רק לשמש אמצעי, גם אצל הגבר וגם אצל האשה, למשוך את המין השני. אליבא דאמת, השמלה הקצרה והשקופה של איזו רקדנית יש בה יותר מחוסר־צניעות מאשר במערומי הנשים הפראיות. אחד מגדולי חוקרי הטבע אמר שצעיפים ידועים מגרים את היצר המיני ביתר עוז ממערומי הגוף. סנאו (Snow) מעיר בצדק שהמו"מ עם פראים ערומים מגרים פחות את היצר המיני מחברת נשים טרזניות שיושבות בטרקלין פחות או יותר לבושות. רד (Read) אומר אפילו: “אין לך דבר מוסרי יותר ומעורר פחות את התאוה מגוף ערום”. מובן מאליו שדעה זו צודקת אלא במקום שהמערומים נעשו למנהג מקובל על כל הבריות, משום שבעניני המין החדש הוא המגרה והמושך.

אנשים יראי אלהים האמינו שיוכלו להקנות לפראים את רגש הבושה על ידי זה שילבישו אותם בגדים; התוצאות היו הפוכות. הנשים הפראיות מצאו לדבר מֵביש ומחפיר את כסוי אברי המין שלהן. חוקר הטבע וַלַס (Vallace) מצא באחד השבטים הקטנים נערה שהיתה לה שמלה קטנה, אלא התביישה להתלבש בה כשם שגבירותינו מתביישות להתפשט את שמלותיהן בפני זרים.

רק עקב ההרגל להתלבש מעוררים המערומים את היצר המיני. הרגל זה מעורר באופן מלאכותי ביחס אל המערומים את רגש הבושה, שמגביר באופן פרוגרסיבי את עוזו ומבליטו ביותר אצל הנשים הבאות בימים. כח ההרגל של שנים רבות אינו משפיע עליהן להקפיד יותר ויותר על כסוי גופן באותה המדה כמו התנונות מחמדי גופן מחמת הזקנה. הרי זה בא במקצת בעקב הרגש האסתיטי האינסטינקטיבי אצל הנשים.

אצל הפראים רואים חגים, חגיגות ומשתאות, שאז הם מכסים את אברי המין שלהם בדברים ידועים, וביחוד בסנָרים, אמצעי שמשמש לנשים לעורר אצל הגברים את היצר המיני. אצל הפראים מוצאים אנו גופות ערומים לגמרי בין הנשים יותר מאשר בין הגברים, שמתעטפים באיזו סמרטוטים עלובים.

אחר כך, משנהגו להתלבש, התחילו המערומים לגרות את היצר ואת הבושה. מסבה זו מתביישות הסיניות להראות את רגליהן, המושלמיות – את פניהן, ופראיות ידועות – אפילו את קצות אצבעותיהן. המילה אצל היהודים, הפוֹלינזיים והאוסטרליים ועוד, המתחת השפתים הקטנות של הערוה באופן מלאכותי, כמו שנהוג אצל ההוֹטנטוֹטים, המאלאיים, האינדיאנים של אמריקה הצפונית, לא באו לכתחילה, לפי דעתו של וסטרמארק, אלא מתוך כונה לגרות את היצר המיני אצל הגבר או להוסיף לתענוגו רבגוניות, רק אחר כך באה השיגרה שמקדשת את הכל ועשתה את המנהג הזה לפולחן דתי. יכול להיות שאצל היהודים התועלת ההיגיינית שיש במילה היא שגרמה למנהג הזה לההפך לעיקר דתי.

בקצור, כל מה שנעשה למנהג מקובל מעורר את רגש הבושה או הצניעות לא רק בעניני המין אלא גם במקצועות חיים אחרים. רוב הילדים מתביישים לא להתנהג בדיוק כמו חבירהם או כמו אחיהם ואחיותיהם, וכשהם אנוסים לשנות ממנהגיהם הם נכלמים. כל רגשי הצניעות המינית מיוסדים על המנהגים המקובלים. הנשים הפראיות פרצו בצחוק, כשהאנשים הערומים מליוינגסטון פנו להן עורף מחמת בושה. הסבה היחידה לרגש הבושה היא העבירה הבלתי־שכיחה על איזה מנהג קדום. ומשום כך התנהגותה הבלתי שכיחה של האשה פוגעת ברגשי הצניעות ומגרה את היצר המיני אצל הגבר.

7. חופש הבחירה בנשואים. פאטריארכיה    🔗

לעתים קרובות אין האשה רשאית לבחור לה בעל כרצונה, אבל יש גם שיש לה הרשות הזו. במקרה הראשון אין הדבר מפליא במקומות שהאשה נקנית כמו סחורה. אצל האסקימוסים כל ילדה, מיד אחרי הולדה, מאורסת לילד. אצל הבושמנים, האתנטיים ועוד מארסים למפרע את הילדה עפ"י השערה בעודה בבטן אמה (מובן שאם נולד זכר החוזה בטל). קרובי האם הם שמחליטים על הארוסים בהסכם האם.

לעתים קרובות דרושה הסכמת האשה או שהנשואים אין כחם יפה אלא אחרי הולד הוָּלד הראשון, ובהסכמת האשה. באמריקה, אצל האינדיאנים, הרי זה מקרה שכיח; ואם האשה אינה מסכימה, היא בורחת עם אהובה ומשתמטת באופן כזה מבעלה שרצו לכפות עליה. בדרך זו נעשה מקח נשים בגנבה או בגזל מנהג מקובל. בשעה שעברתי פעם, בשנת 1891, בארץ בולגריה, בן־לויתי, איש בולגרי, שיודע יפה את מנהגי ארצו, אמר לי בבטחה שהאכר הבולגרי קונה את ארוסתו מאביה בדרך כלל במאתים או שלש מאות פרנק; אולם אם האב דורש יותר מהמחיר הזה, הריהו גונב אותה ובועל אותה. באופן כזה קדש אותה האיש בביאה ואין אחרי הקדושים ולא כלום. האב אינו מקבל כלום; אצל הבולגרים, שעדיין לא פגעה בהם הציביליזציה לרעה, חיי האשות מחוץ לנשואים לקלון הם.

אצל עמים שונים בוחרת לה האשה מהגברים איש כרצונה, ואין ההורים כופים עליה. אבל בחיר לבה מחויב לשלם את המוהר הדרוש. הרי זה מקובל אצל הטוּארֶגים ועמים אחרים.

וסטרמארק מסיק מתוך זה, שבתקופה הפרימיטיבית היה לאשה יותר חופש הבחירה מאשר אחר כך. הנשואים על ידי מקח־וממכר התפתחו אחר כך בתור מוסד מעבר. כשהציביליזציות הראשונות נעשו יותר מסובכות והכירו בערך העבודה של האשה, התחילו האבות מוכרים את בנותיהם, כשם שאנו רואים כעת שבטי פראים מוכרים ללבנים את נשיהם לזנות. אולם בתקופות הקדומות, כשהציביליזציה, הממון, העבודה במשמעותה הרגילה של המלה, טרם היו בארץ, וכל איש ואיש מצא את מחיתו במלחמה, לא היה לאב שום נמוק ואף שום אפשרות למכור את בתו לשפחה, כשם שאב מגורילה או אוראנג־אוטאנג אינו יכול לעשות זאת בימינו. אין צורך גם לערבב את הנשואים על ידי גזל, שבאים עקב מלחמות, כשהנשים היו לשלל והשיאו אותן בנגוד לרצונן, עם הנשואים על ידי גנבה, כשהאשה מסכימה למעשה הגבר, ושבימינו קבלו צורה חדשה בחברה הגבוהה והיא גנבת האשה באבטומוביל.

אצל הפראים גם הבנים הם לעתים קרובות ביותר קנינו הפרטי של האב, והוא רשאי למכרם או גם להרגם. אבל הם יוצאים מרשותו ונעשים בני חורין כשהגיעו לגיל הבגרות, ואז הם רשאים לקחת אשה כהבנתם, בלי כל כפיה מצד האב.

היו ויש עמים רבים פאטריארכליים (אינדיאנים ידועים ועמים אסיתיים), שלאב יש אצלם שלטון בלתי מוגבל. בה־במדה שהוא זקן יותר, בה־במדה גדולים כבודו ושלטונו יותר. כל הבנים והנכדים עם נשיהם ובניהם סמוכים על שולחנו. אף אחד מצאצאיו אינו יכול להתחתן בלא הסכמתו, וכו'. תוצאות הפאטריארכיה הן מעציבות ובלתי־מוסריות. הפאטריארך מנצל את שלטונו, נותן, למשל, את נשיו הזקנות לבניו ולוקח מהם את נשיהם הצעירות. הצעירה היפנית התמימה והצנועה ביותר מחויבה ועומדת לילך לבית זנות אם כך יגזור עליה אביה. החיים והמות של הבנים והבנות הם בידי האב ומכאן פולחן האבות הקדמונים. עד עכשיו ראינו אי־מוסריות ממין זה בפאטריארכיה הרוסית שבכפרים. הפארטיארך נהפך לעריץ במשפחה ומעריצים אותו כאל.

החוק המצוי בארצות הגזע הלטיני, שהבנים והבנות אינם יכולים להתחתן לפני שלשים ואחת שנה, בלי הסכמת אביהם, אינו אלא שריד של הפאטאריארכיה.

אנו רואים איפוא עמים פראיים, ופרימיטיביים בהחלט, מתקרבים באופן מפליא אל דעותינו המודרניות ביותר על ידי חופש הבחירה בנשואים. בין שתי הקצוות האלה נאנחה האנושיות תחת עול טעות ברברית: המעבר מהנשואים על ידי מקח וממכר ומהשלטון הפאטריארכלי. בקומות הבינוניות של הציביליזציה היו וישנן עדיין סטיות בנוסח זה, כגון הענויים, העבדות, המלחמה והאפנה הנפוצה עדיין להשתמש בחמרים נרקוטיים, וביחוד כוהל.

8. הבחירה המינית    🔗

משמעותן של המילים “בחירה מינית” היא בחירת הנקבות על ידי הזכרים ובחירת הזכרים על ידי הנקבות לשם הזדוגות. אצל בעלי חוט השדרה רגילה הנקבה יותר לבחור מאשר הזכר, משום שהזכר נוטה להזדווג עם כל הנקבות, יותר מכפי שהנקבה נוטה להזדווג עם כל הזכרים. אפשר בבטחון להניח שכך היה גם אצל האדם הפרימיטיבי, וביחוד כשהיתה עדיין אצלו קיימת עונת התַּאֲנה, שאז היה יצרו המיני לוהט יותר. אגב גם בימינו הנשים הן יותר קפדניות ויותר מחמירות בבחירתן מאשר הגברים.

במקרה של רביעת כִּלאים, הזכר הוא שעובר על חוק האינסטינקט. רואים שפחות בורחות כדי להשתמט מבעליהן בני־החורין; אבל אין רואים שעבד יעזוב את אשתו החפשית. אצל העמים הפראיים האשה מחמירה יותר מהגבר. אצל בני־תערובת האב הוא תמיד שייך לגזע העליון; אך לעתים רחוקות רואים את ההיפך. הרי זה דבר יוצא מן הכלל שאשה לבנה תנשא לכושי. כיוצא בזה אנו רואים אצלנו. אנו רואים לעתים קרובות אדם בעל תרבות לוקח לו אשה מחוסרת כל תרבות, אבל לעתים רחוקות מאד תבחר אשה בעלת תרבות בבעל בור.

וביחוד אצל הפראים רואים שהאשה מעדיפה את הגבר החזק ביותר, הזריז ביותר, אמיץ הלב ביותר והעשוי לבלי חת. האשה הולכת שבי אחרי גבורים. האידיאל של נשים ידועות בבורניאו הוא בעל אשר הרג אויבים רבים וראשיהם בידו. קו פסיכולוגי זה מתאים יפה לבחירה הטבעית, מפני שעל ידי כך ילדו הנשים בנים חזקים יותר ומגִנים טובים ביותר.

ומאידך גיסא מבקש הגבר אינסטינקטיבית אשה צעירה, בריאה וטובת־מראה. על יסוד זה עצבו היונים את אירוס ואפרודיטי, כשזו האחרונה סמלה גם את האהבה גם את היופי כאחד.

מושג היופי. – מושג היופי הוא יחסי מאד, האוסטרליים צוחקים לחטמינו הארוכים, כשם שהקושינשיניים לועגים לשנינו הלבנות, ללחיינו הורודות, בהשוותם את הראשונות לשני כלבים ואת האחרונות לפרי תפוחי־האדמה. אצל עמים פראיים ידועים נוהגות הנשים להדוק יפה את רגליהן מתחת לברכים, באופן שהן מתנפחות עד לידי בַצֶקת מפני שלפי טעמן יש בזה משהו מן היופי. הסינים אוהבים את רגלי נשיהן משחתות המראה עם העקבים הבולטים. אצל כל עם מתאים מושג היופי לטפוס האידיאלי של הגזע לגבי מין הזכר ומין הנקבה. בדרך כלל מעריצים אצל הגבר את השרירים ואצל האשה את תבניות גופה הבולטות, באופן שבכל מקום מעדיפים את השמנות. ההוטֶנטוטים אוהבים אצל נשיהם את הדדים התלויים באופן שהן יכולות להפשילם על כתפיהן ולהיניק את תינוקותיהן על גבן, והם מתלהטים מאד בפני השפתים הקטנות המאורכות של ערוָתן.

מועטות הן איפוא התכונות הכלליות הטפוסיות במושג היופי, אלה הם ביחוד האידיאל של טפוס הגזע והבריאות לגבי שני המינים: שלמותן של תבניות הגוף וחִנן לגבי האשה, כח השרירים והזריזות לגבי הגבר; ואידך אינו אלא תלוי בטעמם של הבריות, בנקודת־הראות השוררת במקום, במנהגים, בגזע, בטעמו הפרטי.

באופן כזה לפי נקודת־הראות האסתיטית מעריצים את כתובות־הקעקע, צורות ידועות של הזקן או פקוס השערות, מומים ידועים בצורת החוטם, הגולגולת או הרגלים. משבחים ומהדרים ביתר יחוד את הקוים המסמנים את הגזע. האיאפאי מדמה את שדי אהובתו לשלג, המאלאי – לזהב. בקוֹרוֹמאנדֶל צובע עם הארץ את אליליו ואת ילדיו בשחור, ואת השדים בלבן.

שתוף האהבה עם היופי אינו מיוסד על רגשות אסתיטיים, משום שאלה האחרונים הם בלי פניות לשם איזו מטרה חיצונית בעוד שהאינסטינקט הראשוני של האהבה הוא מכוון כלפי מטרה ידועה. שתופם של שני הדברים קיים על הדרישה הטבעית לבריאות, בקשר עם היצר המיני, אף־על־פי שהמנהגים יצרו, כמו שראינו, כמה וכמה סטיות. מה ששונה שנוי גמור מהטפוס הגזעי הוא פחות או יותר פתולוגי. משום כך דוחה אותו האינסטינקט הקבוע על ידי הבחירה המינית.

אף אצל הפראים קימת האפנה, אלא שאצלם אינה מתחלפת במהירות כמו אצלנו, וטעם הקשוטים שלהם משתנה רק בגבולות החוג המצומצם של מנהגיהם.

לאקלים יש השפעה רבה על הטפוס הגזעי. הגזעים מסתגלים בדרך כלל אל האקלים שבתוכו הם שרויים. מטעם זה נעשה עור האירופי יותר כהה בארצות הטרופיות, ועורם של הכושי והאינדיאני נעשה בהיר יותר בארצות הצפוניות.

9. חוקי ההִדַּמוּת. הכלאים    🔗

כל סוג של בע“ח בוחל להזדקק לסוג בע”ח אחר, כמו שהוא בוחל לבלוע איזה רעל. אבל במקום שהרביעה הזאת אפשרית, הכלאים הטבעיים הם נדירים מאד, ואינם שכיחים אלא בנטעים ובבע"ח ביתיים. הפריה של בני הכלאים פוחתת כשהם מזדוגים בינם לבין עצמם, וזוהי הסבה שהאינסטינקט הדוחף להזדוגויות כאלה נוטה להעלם לאט לאט.

המושגים המוסריים נגררים אחרי האינסטניקטים, ומשום כך נחשב המשכב עם הבהמה לפשע איום. מעשה זה בא מתוך לקוי פתולוגי או כשכופין על בן מין אחד להיות פרוש לגמרי ממין אחר. אבל יש מדה ידועה של שאט נפש מהמשגל עם גזע אחר אצל בעה"ח כמו אצל האדם; ככה הוא בין כבשים וסוסים בני גזעים שונים, כמו בין בני אדם לבנים, כושים ואינדיאנים. יש בכל זאת הרבה בני כלאים באמריקה הדרומית. במכסיקה הם מהוים שני שלישים של האוכלוסין.

ברוֹקא היה סבור שבני־כלאים, שנולדו מתוך פגישה בין גזעים רחוקים, כמו, למשל, בין אנגלים וכושים או אוסטרליים, היו עקרים. וֶסטֶרמארק חולק על זה. אבל הוא מסכים שבני־כלאים הללו הולכים ופוחתים אחרי דורות אחדים. עמדו גם על העובדה הזאת שנשואי־התערובת בין יהודים ואריים הם, במספרם הממוצע, פוריים מעט. עובדה זו לא מצאה עדיין את באורה המספיק. אפשר לומר בודאות שבני הכלאים של כושים ולבנים מהוים גזע מתנוון ואינו בן־קיום אלא אם כן צעצאיהם חוזרים אל אחד הגזעים הראשונים. צאצאי נשואי־כלאים של הלבנים והאינידאנים שבאמריקה הם להיפך בני־קיום אבל פחותי ערך.

10. אסור גלוי העריות    🔗

בכל מקום כמעט בוחלים הבריות ביחסי־אישות בין קרובים קרבת־דם. מכתימים אותם בשם “גלוי־עריות” (inceste). מועטים מאד הם היוצאים מן הכלל. ביחוד מעורר גועל־נפש המשגל של האם והבן. ובכל זאת ההזדקקות בין הורים ובניהם. וגם בין אחים ואחיות היא שכיחה אצל הקאניגיאמוטים, הטיננֶהים והטשיפֶּנאים. עמים רבים אחרים מתירים לפחות את נשואי האחים והאחיות, שבדרך כלל הם אסורים במקומות אחרים.

אצל הוֶדאים נשואי האח הבכור עם האחות הצעירה נחשבים כדבר נורמלי, ונשואי אח קטן עם אחותו הבכירה או נשואי בן אח או אחות עם דודתו הם שלא כדרך הטבע. עובדה אחרונה זו מלמדת אותנו רק זאת, שנשואי אדם צעיר עם אשה זקנה אינם, פשוט, בדרך הטבע. הנשואים בין אחים ואחיות וביחוד בין אחים ואחיות חורגים היו מותרים אצל הפרסים, המצרים, הסורים, יוני אתונה והיהודים הקדמונים (?). הנשואים בין דודים ובנות אחים או אחיות (נדיר יותר בין דודות ובני אחים ואחיות) היו פעם מותרים ופעם אסורים. חוץ מבספרד ורוסיה הצאריסטית, היו הנשואים בין שארי־בשר ראשונים מותרים באירופה.

האכסוגמיה והאנדוגמיה. – אצל פראים רבים איסור הנשואים בין קרובי־דם חל גם על קרובי־משפחה ממדרגה שלישית. יש שהנשואים אסורים אפילו בין אנשי אותו השבט ואותו בית־אב אפילו כשאינם קרובים קרבת־דם. שיטת־נשואים כזו נקראת: אכסוגמיה. האכסוגמיה מפותחה מאד אצל האוסטרליים, שאינם יכולים להתחתן אלא עם בני בתי־אב רחוקים. עוד נחזור אחר כך לענין זה.

אנו רואים איפוא את מרבית הפראים מרחיבים את מושג גלוי־עריות יותר ממנו. מהי הסבה? הרבה פלוגתות נתעוררו על ידי שאלה זו. לפנים היו אומרים שהנשואים בין קרובי־הדם הם נגד חוקי אלהים, מחללים את הרגש הטבעי של הצניעות או שהם מערבבים ומבלבלים את יחסי הקִרבה המשפחתית וכיוצא בזה. בימינו אומרים שהם מזיקים לדורות שיקומו מהם. מכל מקום, האתנוגרפיה מלמדת אותנו שכל הדעות הללו אין בהן ממש.

יחד עם האכסוגמיה נהוגה אצל עמים רבים שיטה אחרת המכונה אנדוגמיה, והיא האיסור להתחתן עם בני בית־אב אחר.

ספנסר ומק לנן (Mac Leunon) נתנו לעובדות הללו באורים שונים שאינם מתקבלים על הדעת. לפי דעתי, גם כאן הדין עם וסטרמארק שנותן את הבאור דלהלן:

היצר המיני, וביחוד אצל הגבר, מגורה על ידי רשמים חדשים ומשתכך על ידי ההרגל. לא מפני שהגבר והאשה קרובים קרבת־דם, אלא מפני שהם חיים יחד מימי ילדותם הראשונים נפשם סולדת מבוא יחד בהתקשרות מינית. ואמנם אותו שאט־הנפש אנו מוצאים גם בין אחים ואחיות מאומצים או בין ידידי־ילדות. אולם כשהאחים והאחיות או קרובי דם שמילדותם נמצאו מרוחקים אלה מאלה על ידי מלחמות או סבות אחרות, הרי אנו רואים אותם כשהם מתאהבים אלה באלה, מכיון שהם נפגשים במקרה אחרי ימים רבים. אם כן איפוא אין שאט־נפש טבעי או אינסטינקטיבי בגלוי־עריות כשהוא לעצמו אלא מהתקשרות מינית בין אנשים שחיו יחד והתרגלו זה לזה מימי הילדות. הואיל ובמצב כזה מצויים ברגיל ההורים ובניהם, הרי הכל מתבאר באופן פשוט וברור.

באותה הדרך אפשר לבאר גם את סבות האכסוגמיה בעובדה שחברי אותו בית־אב חיים תדיר קרובים זה לזה. לרוב בתי־אב קטנים, בני שלשים־חמשים נפש ובעלי משפחות קטנות, הם הם שמחמירים ביותר באיסור של גלוי־עריות ונוהגים אכסוגמיה. במקום שהמשפחות חיות אשה אשה בביתה לחוד, שם אין אסור זה חל. המאאוריים, שהם אנדוגמיים, שומרים על הקנין הפרטי ומעונותיהם מרוחקים זה מזה ומהוים עיירות רחבות ידים. אצלם מותרים הנשואים בין קרובי הדם. האנדוגמיה שוררת במקום שחיי בית־האב מפותחים מעט או במקום שהקרובים אינם מתראים או אינם מכירים זה את זה אך מעט. הבחילה מפני הנשואים בין אנשים החיים יחד יצר את איסור הנשואים בין קרובי־דם, כמו כן את איסור הנשואים בין בני אותו בית־האב. בין העמים החיים בקבוצות קטנות ומוגבלות לא היתה האנדוגמיה מעולם נהוגה.

סבה טבעית אחת גרמה לגלוי עריות בין קרובי־דם שחיים יחד והוא המחסור בנשים אצל המשפחות היושבות לבדד והרחק משאר הבריות. הוא נפוץ יחד עם משכב־בהמות בין הרועים היושבים לבדד בין ההרים. יש גם מין גלוי־עריות פסיכופתולוגי שבא מחמת יצר מיני חולני אצל משפחות מתנונות.

אצל בעה"ח החיים בודדים, ושבני משפחתם מתפרדים במהירות כמו החתולים, טבעית מאד ההזדקקות בין ההורים והבנים.

נתבונן עתה אל הדעות המדעיות בשאלה זו. אנו רואים בכל מקום, שהזדוגות בין סוגי בע"ח שונים זה מזה אינה נותנת ולדות. לכל היותר ההזדוגות בין שני סוגי קרובים, כמו החמורים והסוסים, השפן והארנבת, נותנת ולדות שהם גופם עקרים (הפרד וכו'). החולשה או גם העקרות של הכלאים מגזעים רחוקים זה מזה או מסוגים שונים וקרובים, מוכיחות כמה דל כחם החיוני של הולדות הללו מאבות רחוקים ושונים. אולם מצד שני לא פחות ודאית היא הסכנה הצפויה לולדות מחתון תמידי בין קרובי־דם; אם ימשיכו להזדקק אחים ואחיות במשך דורות אחדים יביאו את הגזע לידי ירידה מהירה. על ידי תערובת זו מביאים למשל עד לידי 25% של לידות מתות לעומת 8% שהם המכסה כלפי הצטלבויות רגילות. יש מקום לשער שהנזק הנגרם על ידי נשואי־התערובת האלה בא מתוך הצטברותם של לקויים פתולוגיים ידועים.

וסטרמארק מוכרח להודות שקשה מאד להוכיח בבירור שנשואי־תערובת בין קרובי־דם מזיקים לאדם. אין זאת תימה כלל. אנו יכולים להוכיח אצל בעלי־החיים רק את השפעתם המזיקה של אלה נשואי־התערובת שמתמידים והולכים בין אבות וולדות, בין אחים ואחיות. אולם עובדה זו אינה מצויה לעולם בין בני האדם. במשך שנים מספר התמידו את זווגי התערובת הכי מרוכזה בבע"ח וצמחים מבלי שנזקו על ידי כך. אצל הפרסים והמצרים נמשכו זמן רב חיי האשות בין קרובי־דם מבלי שגרמו להתנונות.

ומאידך גיסא מגדלי הבהמות אומרים לנו, שטפה אחת של דם, ר"ל, הזרע, מגוף זר מספיק כדי לבטל את השפעתה של הזדוגות־התערובת. ואצל בני האדם אפילו גלויי העריות המתמידים ביותר נפסקים תמיד על ידי איזה חתון עם זרים. התלמיים שהיו כמעט תמיד לוקחים להם לנשים את אחיותיהם, בנות אחים או שארי־בשר, האריכו ימים ולא היו כלל וכלל חשוכי בנים. הוֵדאים בצילון מתמידים בנשואים של קרובי־דם. אמנם, חולי־רוח אין אצלם אבל הם קטנים, פוריים אך מעט מאד ונוטים לחדלון.

באירופה הרבו להתוכח על שאלת הנשואים בין השארים הראשונים והשתדלו תמיד להוכיח שהם מזיקים. אולם כשמעיינים בלי כל פניה ודעה מוקדמת, הרי מוצאים תמיד שהנזק אשר מיחסים להם בא לא מעצם חיי־האשות בין הקרובים הנ"ל אלא מפאת הלקויים הפתולוגיים הברורים, שמתמידים ומתחזקים על ידי הנשואים בשעה שהם מרוכזים במשפחה אחת, ממש כמו שיקרה כששני חולי־רוח ממשפחות שונות יתחתנו.

ודאי בהשפעת הדעה המקובלת משתדל וסטרמארק, למרות הכל, להאמין ששאט־הנפש ממשגל עם קרוב קרבת־דם הוא אינסטינקטיבי. אילו היו תדירים בחברתנו נשואים של הורים ובנים, אחים ואחיות, כמו אצל בעלי־החיים, הייתי מסכים לו שהם יכולים להזיק לחברה האנושית שלנו. אבל בהביאנו בחשבון את האופי הקוסמופוליטי העתיק של חברתנו המודרנית המעורבת בגזעים שונים, קשה לי לקבל את דעתו. אני מחויב, להיפך, לעמוד על הדעה הזאת, שחיי־אשות בין קרובי־דם, בארצות התרבות שלנו, הם במדה כזו מקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, עד שאין בהם משום סכנה, חוץ אולי מהמשפחות המתנונות. אין כאן איפוא אלא אמונת־שוא. אנו צריכים להלחם רק בנשואים בין אישים פתולוגיים. אל נא נשכח שלהרבה אידיוטים ולקויי הרוח יש, כמו שאמרתי, נטיה פתולוגית גדולה לגלוי־עריות וזה שגרם לערבב את המסובב בסבה.

וסטרמארק מביא לנו דומגא חותכת. משנים קדומות מתחתנים תושבי בטס, המונים שלשת אלפים ושלש מאות נפש, בינם לבין עצמם' ואף־על־פי־כן כולם בריאים וחזקים ואינם מראים אף סימן להתנונות.

מאידך גיסא ראינו שהנגודים מושכים את שני המינים לאהוב ולחמוד זה את זה. ההרגל והדמיון הגדול, להיפך, דוחים. ברנארדין סֶן פייר אמר שהאהבה נולדת מתוך נגודים ויותר שאלה גדולים יותר גדולה האהבה. שופנהויאר מצדו אומר כדברים האלה: “כל איש מבקש במין השני תכונות שמתנגדות לתכונותיו הוא: הגבר שהוא זכרי ביותר, חומד אשה שהיא נקבית ביותר; גברים קטנים וחלשים חומדים נשים גדולות וחזקות; חרומי־אף או שרועי־אף אוהבים חטמים ארוכים; גברים גבוהים וכחושים חומדים נשים שמנות ורחבות־גוף. כל זה מועיל להגדיל את הפריה־ורביה”. אינסטינקט זה מספיק כדי להגן על האנושיות מפני נשואי־תערובת, מפני שכל מין חומד באופן אינסטינקטיבי את הנגודים שאלה האחרונים מטשטשים.

11. תפקיד הרגש והחשבון בבחירה המינית    🔗

העלומים, היופי, הקשוטים, האהבהבים מגרים את היצר המיני. עוד הרבה רגשות צדדיים באים ומתוספים עליהם, כמו ההערצה, תענוג השלטון, הכבוד, החמלה, הספוק העצמי וכו'. הנטיה הנפשית היא יסוד חשוב, אבל בלתי הכרחי בהתחברות שני המינים.

במעמדים הנמוכים של התפתחות האנושיות, יחס החבה אל הילדים הוא יותר חזק מן אהבת־הגומלין של המינים. אצל כמה וכמה פראים חסרות לגמרי אהבת הגבר אל אשתו ואהבת האשה אל בעלה. אצל אלה מיוסדים הנשואים אך ורק על תנאים משותפים, על התשוקה להקים זרע, והנשואים הללו נוחים לחיי הפרט ומספקים את היצר המיני הבהמי גרידא. ובכל זאת רואים אצל אותם העמים את ההורים חובבים את ילדיהם. הבעל רשאי להכות אשתו, אבל האשה היא פושעת או יוצאת מגדר הטבע אם היא מכה את ילדיה. אצל האינדיאנים, למשל, של אמריקה הצפונית לא ידועה האהבה בין בעל ואשתו. ולהיפך, בין עמים פראים אחרים, כמו אצל הטוּאַרֶגים, הניאַם־ניאַמים, הניאו־קאלֶדוניים, הטוֹנגאניים והאוסטרליים, הבעל ואשתו אוהבים זה את זו אהבה עזה, ולפעמים הבעל שולח יד בנפשו אחרי מות אשתו. בקצור, רגשי האהבה בין הבעל ואשתו הם תוצאת חיי־אשות ממושכים, מחוזקים על ידי אהבת ההורים את בניהם.

בדרך כלל, האהבה ההדדית בין הבעל ואשתו התפתחה אצל העמים בני־תרבות יד־ביד עם רגשי האלטרואיסמוס. הרוך והדקות שבאהבה, המצויים בימינו אצל העמים המודרניים בעלי־הציביליזציה הגבוהה, לא היו ידועים לעמים הפראים ולעמי הציויליזציות העתיקות. בסין הרי זה מן הנמוס הטוב להכות את האשה, ואם סיני עני מתנהג עם אשתו בחסד, הרי זה מפני חשש שמא יצטרך לקנות אשה אחרת, אם זו תמות תחת ידו. לגבי הערבי אין משמעותה של האהבה אלא היצר המיני; וכמעט כך הבינו אותה גם היונים העתיקים.

באירופה בת הציביליזציה מתקדמת תרבות הרוח בכוון שויון הזכויות בין שני המינים, באופן שהגבר מתיחס אל אשתו כאל חברתו הדומה אליו ולא עוד כאל שפחתו. שתוף הענינים, הדעות, הרגשות והתרבות הוא תנאי מוקדם לחִבת־גומלים ומסייע לנטיה הנפשית. בריא שגרוי היצר המיני על־ידי נגודים פועל כאן ככח נגדי, אבל הנגוד אינו צריך להיות כאן בצורה שיבטל את רגש הסימפטיה.

הבדל גדול מדי בגילים הוא מסוכן לנטיה הנפשית, מפני שהוא מפריד בין האינטרסים ומטרות החיים. דרגת השכלה אחת ורמה סוציאלית אחת מסייעות אף הן לאהבה ומועילות לשמירת המעמד. אך לעתים רחוקות רואים אדם בעל השכלה מתאהב באכרה פשוטה, או פועל מתאהב באשה בעלת תרבות גובהה, אם לא מתוך חושניות גרידא. האנשים בכלל נמנעים מהתחתן עם אינדיבידואומים בני גזע אחר ודת אחרת.

גם בין האנדוגמיה ובין האכסוגמיה אין נגוד מוחלט כפי שנראה הדבר במבט הראשון. אפילו אצל העמים האכסוגמיים יש גבול ידוע שאסור לעבור עליו. העמים הללו אוסרים אפילו לעתים קרובות את החתון עם אנשים מגזע אחר. אצל הערבים, למשל, חזק ועצום כל־כך האינסטינקט של הפירוד האתני¹⁴ עד שאותה האשה הבדוית שזונה בלי כל היסוס, בשביל כסף, עם תורכים או אירופים, תחשוב לה לקלון אם תתחתן עם אחד מאלה. באופן כזה יוצרים המנהגים גם אנדוגמיה של הכת ושל המעמד בו־בעם: מעמד האצילים יכול לשמש לנו דוגמא. ברומי העתיקה אסור היה לפאטריצי לקחת לו אשה מן הפליביאים. לסוג זה שייכת גם אנדוגמיה דתית, אצל היהודים, למשל.

הילדים הם מקור הכנסה לאדם בעל תרבות נמוכה, ולאדם בעל תרבות גבוהה אינם אלא עול. ואף־על־פי־כן האדם הנורמלי והבריא רוצה בילדים. בשויץ שתי חמישיות של הגרושין הן מבין הזוגות חשוכי בנים, אף־על־פי שאלה מהוים רק חמישית אחת של כל הנשואין.

החשבון, כשהוא מונח ביסודו של החתון מחניק תדיר את הרגש. אנו נתונים בימינו תחת שלטונו של עגל הזהב, ומשום כך האהבה, הכח, היופי, כשרון העבודה, השכל, הזריזות, האופי ואפילו הבריאות ידם על התחתונה בשעה שהם מתחרים עם הכסף בשעת ההצעה לנשואים. תופעה מעציבה זו אינה אלא נשואים על פי מקח־וממכר, בצורה חדשה שמתעטפת בטלית של צביעות.

12. הנשואים בגזלה והנשואים בקניה    🔗

גזלת נשים הוא מנהג הקבוע בדתות שונות. טכסים ידועים מוכיחים שגזלת האשה היתה לפנים שכיחה יותר מאשר בימינו. היו גונבים את האשה אפילו מקרב בית־האב שלה, אם לא היו קונים אותה. אצל שבטים אינדיאנים שונים נהוג בשעת החתונה לסדר משחק גנבה, שהחתן גונב כביכול את כלתו והכלה, לפי המקובל, מתנגדת כביכול.

ספנסר סבור שהנשואים אגב גנבת האשה מקורם הטבעי או המלאכותי בביישנות היתרה של זו האחרונה; מק לינן סבור ששרשיהם נעוצים בשלטון האכסוגמיה. אולם הנשואים אגב גנבת האשה נהוגים אצל עמים אנדוגמיים בהחלט: קשה מאד לפראי לרכוש לו אשה מבלי לשלם לאביה סכום הגון; מלבד זאת, בחילת נפשו בנשואים עם חברותיו מילדותו, הדעות הקדומות נגד חתון עם קרובים, וגם ההתנגדות מצד בתי־אב אחרים, – כל זה מכביד עליו למצוא אשה. משום כך יש שהוא מחליט לגזול. אבל גזלת האשה לא היתה בכל זאת בשום תקופה כלל קבוע, והנשואים על־פי הסכם הדדי וידידותי היו תמיד מהשכיחים ביותר.

המנהג לקנות את האשה בכסף בא אחרי הנשואים בגזלה. הוא מסמן דרגה יותר גבוהה של ציביליזציה, שבאה עקב החלופין וסמליו בכסף וכיוצא בו. בתחילה הונהגו באוסטרליה נשואים על ידי חלופים (האיש לוקח אשה חלף אחותו או בתו). אחר כך רכשו הצעירים את נשיהם בעבדם בה לאביה כמשרתים. המחיר שהיה הקונה משלם בעד אשתו היה נערך לפי היופי, הבריאות והיחוס (האצליות, למשל) של הכלה. מחירה של בתולה צעירה היה בדרך כלל גבוה ממחיר האלמנה או הגרושה. כשרון הידים של האשה בעבודות שונות היה גם כן מגדיל את המחיר. אצל האינדיאנים בקוֹלוֹמביה הבריטית היה מחיר האשה מעשרים עד ארבעים לי"ש, בשעה שבאוֹרגון היו מחליפים אותו בעורו של שור־הבר או בשמיכות סוסים. אצל הקאפרים, שלש, חמש או עשר פרות הן מחיר קטן, עשרים או שלשים – מחיר גבוה בעד אשה. ואם חנם לקח איש את אשתו, הילדים נעשים קנין הוריה. קנית האשה בכסף או בחלופים נהוגה עדיין אצל הגזעים הנמוכים, כמו שהיתה לפנים נהוגה אצל הגזעים בעלי התרבות. שרידיה עוד קיימים אצלנו.

אולם קנית האשה בכסף או בגזלה לא היו מעולם מנהג כללי. עמים שונים בהודו ובאפריקה חשבו לקלון לשלם בעד כלה.

מנקודת־מבט היסטורית מענין לציין, שבטכס הנשואים בקניה סדור גזלה מדומה משמש סמל למנהג הקדום לקחת נשים בגזל, ושמנהג הקניה בא במקומו אחר כך, על דרגת התפתחות גבוהה יותר. וזכר המנהג האחרון עוד נשתמר בנשואי ימינו באירופה.

13. התבטלות הנשואים בקניה. הנדוניה    🔗

ראינו שמצב האשה הולך וטוב בארצות התרבות הגבוהה, על־ידי התקדמות האלטרואיסמוס. התקדמות התרבות בהודו, בסין, ביון, ברומי, אצל הגרמנים ועוד חתרה לאט לאט תחת המנהג לקנות אשה בכסף; בתחילה באו במקום התשלום מתנות־החתונה שנִתנו לכלה. אחר כך בא ההיפך מזה: הכלה מכניסה לחתן נדוניה.

בתור מעבר בין שתי השיטות הלל היו הנשואים בקניה מדומה: החתן נותן להורי כלתו מתנות, שהכלה מחזירה לו אחר כך. אצל פראים ידועים מחזירים הורי הנשואה הצעירה לבעלה את המחיר ששלם בעדה בשוה כסף. מנהג זה הוא התחלת הנדוניה.

אצל הרומאים היתה הנדוניה נעשית קנינו של הבעל ומכאן הסדר המודרני שמוסר לידי הבעל את הרשות להשמש בנדוניה של אשתו, שהיא, הנדוניה, קנין האשה ומשפחתה.

אצל המכסיקנים, שהגרושים בגלל מדנים, שכיחים אצלם, ואצל מושלמים ידועים קיימת הפרדת הרכוש בנשואים, ורכושה של האשה חוזר אליה לאחר שהבעל ממאן בה או מגרש אותה.

באירופה של ימינו, בהשפעת מנהגי צרפת, הונהגו נשואי־קניה בצורה הפוכה, באופן שההורים קונים לבתם, במובן ידוע, בעל במחיר נדוניה גדולה. וסטרמארק מסיים את המחקר, שאנו עוסקים בו, בשורות הללו:

" כל בחורה, שאין לה איזו קסמים מיוחדים המושכים את הלב, עומדת לפני סכנה שלא תוכל להתחתן, אם היא בלי נדוניה. מצב כזה מתפתח באופן טבעי בתוך חברה שהחוק מגין בה על מונוגמיה, שהנשים מרובות בה על הגברים, ורבים בה הגברים שאינם מתחתנים לעולם והנשים הנשואות חיות בה חיי בטלה ועצלות".

נוסיף: “בחברה שהכסף קונה בה את הכל”, והתמונה תהיה שלמה.

14. המנהגים והטכס של החתונה    🔗

אצל העמים הפרימיטיביים, שהאשה נקנית או נגזלת שם כמו סחורה, ותדיר על־פי הסכם הדדי, אין טכס של נשואים. הוא נוצר רק אחר כך משיירי (ר"ל, מסמלי) הצורה של הנשואים או של יחסי־האשוּת, שעברה ובטלה מן העולם. הטכס נגמר והנשואים קבלו תוקף של קדושין, החלו המשתה והחגיגה. אצל עמים ידועים נחשבים נשואים בלא נדוניה, בלא טכס ובלא קניה, או נשואים שהבעל והאשה הם מכתות שונות, לבלתי חוקיים.

15. צורות הנשואים    🔗

אם לא נביא בחשבון את החלזונות שהם אנדרוגינוסים, ר“ל, שהם מכילים בתוכם את שני המינים בבת אחת וכל אחד מהם ממלא כלפי חברו פעם תפקיד של זכר ופעם תפקיד של נקבה, – יש אצל בעה”ח הנבדלים למיניהם חמש צורות של הזדוגות מינית:

1) מונוגמיה זמנית או מתמידה, ר"ל, נשואי אינדיבידואום בעל מין אחד עם אינדיבידואום בעל מין שני. כזה הוא דרך הצפרים, חלק מן היונקים והרבה מגזעי האדם.

2) פוליגמיה, ר“ל, נשואי זכר אחד עם מספר נקבות. זה דרך מעלי־הגרה, הצבאים, משפחת התרנגולים וסוגי בע”ח אחרים, וכן גם חלק מהמין האנושי, כמו, למשל, המושלימים, הכושים, האינדיאנים של אמריקה, המוֹרמוֹנים וכו'.

3) פוליאנדריה, ר“ל, נשואי נקבה אחת עם מספר זכרים. מבין בעה”ח רואים אותה ביחוד אצל הנמלים, שכל נקבה מופרית אצלן על ידי זכרים אחדים זה אחר זה. אצל רוב בעה"ח העליונים נמנעת הפוליאנדריה על ידי קנאת הזכרים. אצל בני־אדם היא נדירה מאד, אבל קיימת בעמים ידועים.

4) נשואים בקבוצות, ר“ל, נשואי מספר זכרים קבועים עם מספר נקבות קבועות. מנהג מוזר זה הוא נדיר מאד; הוא נהוג בעיקר אצל עם פראי אחד, טוּדא. איני יודע אם דומה לזה מצוי גם אצל בע”ח.

5) הזדוגותם של כל הזכרים עם הנקבות שמזדמנות להם מהסוג שלהם, בלי הבחנה ובחירה, ולהיפך. היא קיימת אצל בע“ח רבים, ובעיקר אצל בעה”ח הנמוכים, שהאינסטינקט המיני אצל הזכרים שלהם אינו קשור בשום דאגה לנקבות שלהם, ולא לולדותיהם. ערבובית־הזדוגיות זו היא עוד יותר טבעית כשהנקבה אינה דואגת לדגירה, לאחר שהטילה את ביציה. אולם אצל רוב בעה“ח מסתפקת הנקבה בהזדוגות אחת לפני כל הטלת־ביצים או לפני כל הריון, באופן שחיי שתוף אלה אינם תדירים כל־כך, כפי שאפשר היה לשער לכתחילה. אצל האדם הם מגיעים למרום קצם בזנות, שהיא הצורה היחידה והשלמה של אשות־משותפת. ותוצאות הזנות לגבי שמירת המין האנושי, ר”ל, לגבי המטרה האמתית שיש לכל הזדוגות מינית, מזיקות בהחלט.

הפוליגמיה היתה חוקית אצל רוב העמים הקדמונים, והיא עדיין נהוגה אצל רוב הפראים ואצל מספר עמי התרבות; אולם יש בה דרכים שונות.

במכסיקה, פירוּ, יפן וסין אין לגבר אלא אשה אחת, אולם יחד עמה מספר פילגשים שבניהן נחשבים לחוקיים כבני אשתו. הפוליגמיה היתה נהוגה גם אצל היהודים עד ימי הבינים. למלך שלמה היו שבע מאות נשים ושלש מאות פילגשים. בארצות האישלם היהודים עוד כיום פוליגמיים. הקוראן מתיר לכל מאמין ארבע נשים ופילגשים לאין מספר. אלו האחרונות אינן מוגנות על ידי אביהן; זולת זאת יש להן אותן הזכויות שלנשים החוקיות. ההודים והפרסים פוליגמיים. הרומאים היו מחמירים במונוגמיה, אבל היו להם גם פילגשים.

באירופה הנוצרית היתה הפוליגמיה מותרת במקרים ידועים. אבגוסטינוס הקדוש לא אסר עליה אותה; לוּתר התיר ללנדרגף פיליף מהֶסֶה לקחת שתי נשים, ואחרי החוזה של וסטפליה, לרגל הפחתת האוכלוסין בגרמניה, הותרה הביגמיה (שתי נשים). בכלל פילגשי הנסיכים דהאידנא הן שריד הפוליגמיה. ישו לא הביע בשום מקום את דעתו על הפוליגמיה, לותר לא אסר אותה.

המוֹרמוֹנים הכניסו אותה אל בין עיקרי דתם. המלך הכושי של לוֹאנגוֹ מראה לנו עד היכן יכולה הפוליגמיה להגיע אצל הנסיכים ושרי האומה, משום שלו יש שבעת אלפים אשה, בעוד שראשי העמים הטבעיים בפידג’י מסתפקים במספר יותר קטן של נשים, מעשרים עד מאה.

בין העמים הפראיים מוצאים מונוגמיה חוקית אצל התושבים באיי אנדאמאן וניקובאר, אצל בני טוּארֶג, וֶהָה, אירוֹקוּא, ויאנדוטס, ואף גם אצל שבטים אוסטרליים אחדים. אצל אחרים אין הפוליגמיה מותרת אלא לראשי העם. אולם רוב המון העם הוא מונוגמי גם במקום שהפוליגמיה היא חוקית. מעטים הם העמים שלכל בניהם יש נשים אחדות. בהודו תשעים וחמשה לכל מאה מושלמים הם מונוגמיים, ובפרס אפילו תשעים ושמונה למאה. כמעט בכל מקום הפוליגמיה ממש היא רק זכות מיוחדה של ראשי העם, הנסיכים והעשירים.

אגב, שתי העובדות דלהלן מציינות אצל העמים הפוליגמיים את הנטיה למונוגמיה.

1) אחת הנשים, בדרך כלל הראשונה, עולה על השאר בזכויותיה ובשלטונה.

2) למעשה מעדיף הגבר ביחסיו המיניים על כל נשיו אשה אחת או מספר מצומצם מהן. אמנם יש עמים פוליגמיים ידועים שאצלם הגבר מחויב לבוא אל כל אחת מנשיו לפי סדר קבוע, בהתמסרו לכל אחת מהן במשך ימים אחדים או שבועות או חדשים בלי הפסקה, אשה אשה וְתורה. אצל רבים אחרים, להיפך, הרבה מהנשים הנשואות נשארות בבתוליהן, משום שאין הבעל חומד אותן, ואינן משמשות אלא משרתות. ברוב המקרים אצל העמים האלה אין הבעל לוקח לו אשה שניה אלא כשהראשונה כבר נזדקנה, באופן שהביגמיה נעשית אצלם צורה רגילה של נשואים.

הסינגלים היו פוליאנדריים עד הכבוש האנגלי, ולכל שבעה אנשים היתה אשה אחת משותפת. אבל הפוליאנדריה שוררת ביחוד בטיבֶט. אצל העמים הפוליאנדריים אין כל הבעלים שוים בזכויותיהם; יש ביניהם שמצבם הוא נמוך בערך לפי מצב הפילגשים, אף זה סימן של נטיה כלפי מונוגמיה.

אצל הטוֹדאיים הונהגה האשות לקבוצות באופן כזה: כל האחים הם בעלי אשתו של הבכור, וכל אחיותיה של האשה הזאת הן גם נשי גיסיהן. אם לא להביא בחשבון את הזנות, הרי זוהי הצורה היחידה הקרובה לאשות מעורבת, אולם זוהי תערובת מוגבלת בחוג מצומצם מאד.

אנו יכולים לסַכם ולומר שלמעשה המונוגמיה היא צורת־הנשואים הנפוצה ביותר. הרי זה תלוי במספר היחסי של הגברים והנשים. לעתים קרובות היו אומרים שהגברים והנשים הם שוים במספרם, ומזה למדו על ההכרח במונוגמיה. אולם מצב הדברים אינו כן. יש שמספר הגברים ויש שמספר הנשים (וזה לעתים קרובות) יותר גדול. אצל “רצועי־החוטם” שבאוֹריגוֹן יש שבע מאות גברים על אלף ומאה ושמונים וחמש נשים. אצל הפּונקאים ועמים אחרים מספר הנשים הוא פי שנים או שלשה ממספר הגברים. בקוֹשטא־אמבא אין אפילו גבר אחד לכל חמש נשים. אצל עמים אחרים יש, להיפך, גברים יותר מנשים, ביחוד באוסטרליה, טסמאניה וטאיטי. באי זה מוצאים רק אשה אחת לחמשה גברים. בקשמיר יש שלשה גברים לאשה אחת. אצל הכושים, להיפך, מספר הנשים עולה עד לשלש לכל גבר.

באירופה נולדים, במספר בינוני, ילדים יותר מילדות, אבל מגיל החמש עשרה עד העשרים המספרים משתוים, ומעשרים ומעלה עולה מספר הנשים. תופעה זו באה עקב התמותה של הגברים, שהיא תוצאות המלחמות, הסכנות הגדולות הכרוכות יותר במקצועות שהגברים עוסקים בהם, וגם ובעיקר מחמת השכרות הנפוצה אצל הגברים יותר. בחמש־עשרה הערים הגדולות ביותר של שויץ השכרות היא הסבה האמצעית או הבלתי־אמצעית של תמותת 5%,10 גברים מבני עשרים ומעלה.

אצל העמים הפראיים לגמרי רואים תדיר את הנשים משתתפות במלחמה, כמו, למשל, האמאזונות של דאהומי. ועוד, גם הגברים וגם הנשים שותים משקאות חריפים או שניהם אינם שותים; באופן כזה משתוים המספרים של שני המינים. במקום שמספר הגברים עולה, הסבה לכך היא רצח הילדות הנולדות וגם עבודת הפרך העמוסה על הנשים. אצל הסינגלים לידת הזכרים עולה על לידתן של הנקבות, ובאסיה הקטנה, להיפך, נולדות שתי ילדות, ובערב גם ארבע, לכל ילד אחד. הערבי אומר: “אללה נתן לנו נשים יותר מגברים, מכאן ברי לנו שהפוליגמיה היא גזרה מן השמים”.

לידת המינים כפי הרצון. – רצוננו לנגוע כאן בשתי מלים בשאלת הסבות שגורמת ללידתם של המינים. מובן שאין חוסר בהשערות, בתורות ואפלו בנסיונות שנעשו בנידון זה. אולם עלינו להודות שעד עתה אין אנו יודעים שום דבר ברור בענין זה. לפי־שעה עוד לא הצליחו ליצור בדרך הנסיון אצל בעה“ח זכרים או נקבות לפי הרצון. הרבה רעש הקימו מסביב לתורה אחת, שלפיה עודף של תזונה ייצור נקבות, והצום או התזונה בלתי־המספיקה ייצרו זכרים. אף־על־פי שהעובדה הזאת כנראה מתקיימת במקרים ידועים אצל בע”ח אחדים, אינה מוכחה עדיין בודאות גמורה.

הסתייעו בבחירה שתיצור בכל פעם, כפי שאומרים, אותו המין שמספרו אינו מספיק. אף כאן חסרות הוכחות. משערים שההצלבות החזקות דרכן ליצור נשים; נשואים בין קרובי־דם, להיפך –גברים. ואמנם, אצל העמים בני־התערובת יש אמנם עודף נִכר של לידות נשים, אולם העמים הנוהגים נשואי תערובת והשבטים הפוליאנדריים אצלם הזכרים נולדים במספר יותר גדול. מן הראוי להשאיר את השאלה תלויה ועומדת, עד שהמדע ימציא לנו ראיות מכריעות. תוצאות ידועות שהושגו אצל בעה"ח הנמוכים נותנות תקוה שלעתיד לבוא יפול יותר אור על השאלה הזו.

פוליגמיה ומונוגמיה. – מנהגי החתון אינם תמיד בקשר עם עודף הלידות של אחד המינים. העמים שאצלם עודפים הגברים אינם תמיד פוליאנדריים, ואלה שאצלם הנשים עודפות אינם תמיד פוליגמיים. לפעמים יקרה אפילו ההיפך מזה, אף־על־פי שאין להכחיש את השפעת מספר הלידות. הפוליגמיה אינה איפוא תמיד תוצאת העודף של לידות הבנות או תמותתם של הגברים, אלא תמיד היא באה גם עקב מצוות דתיות; כך היא אצל המוֹרמוֹנים והמושלמים. לגבי הפוליאנדריה מכריעה יותר העניות מנשואיהם של קרובי־הדם ומעודף לידות הזכרים. מצוות הדת ופרישות הגבר בזמן הוסת, ההריון וגם ההנקה של נשיהם, זמן שנמשך אצל הפראים לפעמים קרובות משתים עד ארבע שנים, משמשים סבה חשובה לפוליגמיה. בסיירא־ליאונה המשגל עם האשה עד שהילד מתחיל ללכת נחשב לפשע.

אף־על־פי שהמנהג הנ"ל מועיל מאד להיגיינה של האשה, אינו מיוסד בכל זאת אלא על מושגים דתיים, אמונות תפלות (כשוף וכדומה), מכל מקום לא על השקפות היגייניות, ואמנם פראים רבים חושבים לטמאה ומכושפה את האשה בימי הוסת שלה, בימי הריונה או הנקת ילדיה. ואם נוסיף לזה שהנשים אצל הפראים הן בבחינת בהמות משא ומקדימות להזדקן, נבין את הגורם הדוחף את הגבר אל פוליגמיה. כמעט קשה לנו להשיג כיצד ממהרות נשי הפראים להזדקן. הן רעננות רק משנת השלש־עשרה עד העשרים. משנת העשרים־וחמש ואילך היא כבר זקנה, אינה יכולה ללדת, וזמן מועט אחר־כך היא דומה למכשפה, וכל זה בא פחות מיחסים מיניים מוקדמים מאשר מעבודה מפרכת ומהזמן הממושך מאד שבו היא מחויבה להניק את ילדיה.

עוד סבה אחת יש לפוליגמיה, והיא התשוקה לחלופים, שהיא מתכונות הגברים. כושי אנגולה מחליפים את נשיהם באמרם שאינם יכולים להינות כל ימיהם מתבשיל אחד. אינסטינקט ההולדה, אהבת הכבוד והעושר אף הם מסייעים, כמו שאמרנו, להפיץ את הפוליגמיה כמו עקרותן של הנשים. יש עמים שאינם מתירים אותה אלא כשהאשה היא אילנית או שילדיה הם רק בנות. ברי שכאן היא מיוסדה על החשש להשאר בלי דורות של זכרים.

הנשים הפראיות, האינדיאניות למשל, פחות פוריות מהנשים בעלות התרבות; הרי זה בא מחמת שהן עצורות במשך שתים־ארבע שנות ההנקה של כל ילד. אם נוסיף את התמותה הגדולה של הילדים, נבין כיצד הפוליגמיה משמשת בידי העמים האלה מכשיר להקמת דור במלחמתם על קיומם, וכיצד היא נעשתה אפילו, אצל עמי אפריקה. חוק טבעי. יליד אפריקה המרכזית יכול אפילו להיות בעל למאה אשה, משום שהן המפרנסות אותו והן המשרתות שלו. שם ממלאות הנשים מקומם של פועלים, ובפוליגמיה נִתן בטוי לעשירותו ולחשיבותו של האיש. היא מפותחה ביחוד אצל העמים החקלאיים, מסבת הערך שיש בשבילם לעבודת האשה, עבודה שמסייעת לרבוי נכסים. היא, להיפך, בלתי אפשרית אצל העמים העניים והנודדים, אצלם שאלת המזונות מכרעת. בדאהוֹמי יש למלך אלפי נשים, לשרים – מאות, לאזרח הפשוט – עשרות, ולחייל העני – אף לא אחת.

תמיד יש קנאה ותחרות במשפחות הפוליגמיות. באפריקה של הקו־המשוה דוחפות הנשים עצמן לידי פוליגמיה והאיש אשר למרות עשירותו מסתפק במספר מצומצם של נשים נחשב בעיניהן לקמצן. ליוינגסטון (Livingston) מספר שהנשים במאקוֹלוֹלוֹ אומרות שאינן רוצות לחיות באנגליה, ששם שוררת מונוגמיה, מפני שכל אדם מכובד צריך להראות את עשרו וכבודו בכמות גדולה של נשים. אל נשכח שהמושג המוסרי של טוב ורע אצל רוב הפראים מתמזג עם המושג של עשירות ודלות. ואמנם הנשים המרובות שקונה לו איזה פוליגם גדול הן שפחות פשוטות. שלטונו ועצמו אינם נותנים לקנאה שתפרוץ ביניהן על נקלה. ובכל זאת במקרים רבים אינם מספיקים, ולא לעתים רחוקות יקרה שם שהנשים הזקנות מאבדות את עצמן לדעת מרוב צער בראותן שמעדיפים עליהן את הצעירות. לפעמים הן ממיתות גם את ילדיהן; מקרי הרעלה תדירים ביניהן. אצל האינדיאני בארץ־האש, סוכה שדרות בה שלש או ארבע נשים יחד דומה לפעמים לשדה קרב. כבר ספרנו על דרכי הנשים המקנאות באיי פיג’י שנושכות וחותכות את האף לצרותיהן. גם בין המשלמיות וההודיות שוררות נרגנות וקנאה. וכך גם באביסיניה, אצל נשי הוֹבא שבמאדגאסקאר ואצל נשי הזולוסים. המונח לפוליגמיה בלשונם של בני הובא הוא ראפי, שפירושו “יריב”.

כדי להמנע מקנאה בין נשיו, קובע תדיר הבעל הפוליגמי לכל אחת מהן דירה לחוד. הדבר שכיח אצל האינדיאנים של אמריקה הדרומית.

בקולומביה שמעתי מפי חוקר צרפתי, האלוף די ברֶט, שלמד מקרוב את חיי האינדיאנים הגואי’ריים, והוא בעצמו נחשב אצלם לאחד מבני שבטם, על ארץ הגואי’רים, שהיא חצי־אי בקולומביה וגובלת עם וֶנֶצוּאֶלה, ועל הפוליגמיה אצלם שהיא מענינת מאד. כשגואי’יר צעיר רוצה להתחתן, הוא משלם בעד ארוסתו להוריה מספר ידוע של בהמות, אבל מן ההכרח הוא שהצעירה תסכים לשדוך כדי שהנשואים יצאו לפועל. מלבד זאת חייב הארוס לפַנות מספר אָרות¹⁵ של יער, לנטוע שם ירקות, תירס וכו' ולבנות שם חוה. אחר כך הוא חייב להגיש כל זאת שי לאשתו, ששלם בעדה מחיר כל כך יקר, ולהוסיף גם את העבוּדה הנחוצה. באופן כזה האשה, ולא הבעל, נעשית בעלת הבית והקרקעות; היא השולטת בכל הנכסים. אין לבעל רשות אלא על בניו הזכרים, אבל האשה מחויבה ועומדת להיות נאמנה לו. ואם הוא רוצה לקחת עליה אשה שניה, הוא מוכרח לקנות גם אותה ולהביא לה אותו המוהר שנתן לראשונה, אלא במקום אחר. לעולם לא תוכלנה שתי הנשים לדור בבית אחד, או בגבולות אחוזה אחת. כל אחת מהן היא בעלת אחוזתה שלה. באופן כזה נשי הגואי’יר הפוליגמי הן לא רק בלתי תלויות בו אלא גם מפורדות, בלי כל יחס ביניהן, וזה מונע אותן מכל קנאה, ומפני שהנשים הן נאמנות לחוק, לא־כל־שכן. בתנאים כאלה אין הפוליגמיה יכולה להתפשט יותר מאשר על שתי נשים, מבלי שיכלו כחותיו של הבעל על עבוד אדמתן. מכאן אנו למדים שצורות ידועות של פוליגמיה בצירוף פטריארכיה מאפשרות מצב סוציאלי גבוה לאשה, מפני שאצל הגואי’רים ואצל שבטים אינדיאנים אחרים שיש להם אותם המנהגים, ממלא הגבר יותר תפקיד של אורח־פורח העובר מאשה אחת אל חברתה, והאשה היא המלכה השולטת בבית, בילדים ובנכסים.

סוף דבר, המונוגמיה שולטת בדרך כלל במקום שיש יותר אלטרואיסמוס, רגש כבוד כלפי האשה, והרגשה עדינה בקשרי המשפחה: בניקארגוא, אצל הדז’אקים, האַנדאַמאַנַאים וכו' האשה היא מכובדה מאד ובעלת השפעה על עניני המדינה. גם אצל הסאנטלים והמוינדאגולים שוררת האשה בבית.

לגבי השאלה המעסיקה אותנו ממלאה תכונת האדם בעל התאוות תפקיד חשוב. כשהתאוות הללו אינן אלא חושניות ואינן מכוונות אלא כלפי חמודות הגוף החיצוניות, אינן מתמידות זמן רב. אולם אם האהבה מתעוררת על ידי התאמה בדברים שברוח, הריהי יכולה להמשך עד זקנה. בן (Bain) מכיר שתאוות אחרות, כמו אהבת האם, השנאה, הצורך לשלוט, יכולות לחול על עצמים רבים, לעומת זאת האהבה אינה מתרכזת אלא בעצם אחד, שמתעלה אז על כולם ודוחפת את האדם לידי מונוגמיה. אנחנו ראינו את הצפרים ואת הקופים שאוהבים בדרך כלל רק נקבה אחת. יש זוגות שאחד מהם אינו יכול להשאר בחיים אחרי מות השני. על עובדה זו עמדו בודאות אפילו בשעה שהמציאו לנשאר בחיים בן־זוג אחר במקום המת. כך הזכר של סוג קופים ידוע (Hapale jacchus), לאחר שהוברר לו שזוגתו מתה כסה את עיניו בשתי ידיו, חדל מאכול ונשאר שוהה במצב זה, עד שסוף סוף מת גם הוא. מקרי אבוד עצמו לדעת מתוך אהבה אינם בלתי־נפרצים אצל הפראים. עוד נשוב אל הענין הזה.

וסטרמארק צודק בודאי במצאו שנטיה זו של האהבה להתרגז בעצם אחד ויחיד היא אחד הגורמים העצומים ביותר למונוגמיה. אלמלא הרגשות האלה לא היה מקום לקנאה, ר"ל, שהמקנא בא לידי יאוש עמוק בראותו שנושא האהבה היחידי מתרחק ממנו או אפילו בוגד בו. ומאידך גיסא התרכזות זו של אהבת בן־זוג האחד כלפי השני, שהיא מצוינה במשפחות בודדות, אצל יצורים החיים לבדד, כמו חיות טורפות, אינה מסתגלת כל עיקר לחברה שכל חבריה הם שותפים שוים. אנו צריכים לעמוד בכל תוקף על נקודה זו. ודאי שיש נגוד של ממש שקשה לטשטשו בין אותו האיגואיסמוס של טן־דו, שהוא האהבה המרוכזה והמוגבלה ובין הסולידריות הצבורית או האלטרואיסמוס האנושי.

אמנם הבעיה אינה נמנעת פתרונים, אבל צריך להודות שהפתרון אינו קל.

אנו יכולים לסכם ולומר שראשית כל אנו רואים איבולוציה של המונוגמיה כלפי הפוליגמיה. הקופים העליונים והאנשים הפרימיטיביים ביותר מונוגמיים הם. עדיין אין אצלם לא הבדלי המצב, לא נגודי המעמדות, חיים בקבוצות קטנות. העושר, הציביליזציה, העדות הגדולות, החקלאות ושלטון הכחות יצרו לאט לאט את הפוליגמיה. באופן כזה היו ההינדוסטנים העתיקים בתחלה מונוגמיים, ולבסוף נעשו פוליגמיים. יתרון הזכויות של האשה הראשונה על שאר הנשים שבאו אחריה אינו אלא שריד המונוגמיה ששָׂרד בתוך הפוליגמיה.

מדרגת תרבות גובהה יותר הפחיתה את המלחמות, קצרה את זמן ההנקה, בטלה את הדעות הקדומות נגד המשגל בשעת ההריון ושבחה את המצב הצבורי של האשה, שחדלה מהיות רק בהמת משא. האשה שחדלה באופן כזה מהזדקן בזמן מוקדם, אשר על חמודות גופה נוספה התפתחותה השכלית, החזירה את הגבר אל המונוגמיה. בו־בזמן חדלו הנשים והילדים לאט לאט מהיות מקור עשירות וזה שגרם להפחתת אינטינקט ההולדה. ולבסוף המכונות עושות בימינו יותר ויותר את העבודה הקשה שהיתה מוטלת על הנשים בשנים הקדומות. באופן כזה אנו רואים שבמדרגה העליונה של התרבות האנושית כל הגורמים האלה נוטים להחזיר את האדם אל המונוגמיה.

היצרים המיניים של האשה הם מונוגמיים. קדמת הציביליזציה מרחיבה יותר ויותר את זכויותיה, ורגשי הסימפתיה אצל בני התרבות דהאידנא, שהולכים ונעשים יותר ויותר דקים, אינם יכולים להשלים עם הפוליגמיה. ובנוגע לפוליאנדריה, וסטרמארק מוכיח שהיא היתה תמיד יוצאת מן הכלל, ולא יכלה להוצר אלא אצל עמים שקטים ובעלי מרה לבנה, שעומדים על מדרגה ידועה של ציביליזציה וחסרי רגש הקנאה.

ספנסר מאמין שהעתיד הוא למונוגמיה, וליבו (Lubbou) נוטה כלפי הפוליגמיה. וסטרמארק סבור שאם התקדמות הציביליזציה תמשיך להיות, כמו עד עתה, יותר ויותר אלטרואיסטית, ואם האהבה תוסיף להיות יותר ויותר דקה, ובני הזוג יחשיבו איש את רעהו, אז גם יוסיפו יותר ויותר להחמיר במונוגמיה.

מצדי אני סבורני שרעות־רוח היא לנבא עתידות. אם באמת תתגבר פעם התרבות הרוחנית על הגסות, הברבריות והאוילות, אם תמשיך להתקדם באמת, כי אז אני מאמין שאף אחת משיטות הנשואין העתיקות לא תשאר בצורתה הראשונה. המונוגמיה, הפרימיטיבית, המתאימה אל תנאי החיים של חיה פראית ואי־צבורית, אינה יכולה להיות בהסכם עם הדרישות הצבוריות המתרבות ועומדות לפני האנושיות. קנית האשה בכסף והפוליגמיה המושלמית, שעושות את האשה לסחורה ומשעבדות אותה לבעל, הן מנהגים ברבריים של עמים בעלי ציביליזציה חצאית, מנהגים שכבר נתישנו ובטלו מן העולם. הפוליאנדריה היא בנגוד לטבע האדם ואל צרכי ההולדה. בכל מקום שהיא מצויה היא משמשת סימן להתנונות. המונוגמיה הדתית שלנו עם החיים המחפירים של אשוּת־תערובת, ר"ל, הזנות, יש בה משום צביעות וגם מזיקה. עד שלא יוכיחו לנו את ההיפך מדעתנו אנו סבורים, שצורת הנשואים המועילה ביותר בשביל העתיד היא מעין מונוגמיה (אפשר גם פוליגמיה) חפשית, עם חובות כלפי הולדת הילדים וכלפי הילדים הנולדים. לפוליאנדריה לא תהיה זכות קיום אלא במקרים פתולוגיים יוצאים מן הכלל.

16. התמדת הנשואים    🔗

אצל הצפרים נמשכת האשות כל ימי החיים, אצל היונקים היא נמשכת אך לעתים רחוקות יותר משנה אחת, מלבד הקופים האנתרופומורפיים והאדם.

התמדת חיי האשות אצל האדם כמה וכמה שנויים בה. אצל האנדאמאנאים, הוידאים ופאפואים ידועים אין חיי הנשואים יכולים להפסק אלא על־ידי המות. אצל האינדיאנים של אמריקה הצפונית הם, להיפך, אינם נעשים אלא לזמן מוגבל מאד. אצל הויאנדוטֵסים יש נשואי־נסיון לימים אחדים. בגרנלנד ישנם תדיר גירושין אחרי ששה חדשים. אצל הגרֵקים אין הנשואים קושרים את בני הזוג אלא לשנה אחת וכו'. באופן כזה אנו רואים פוליגמיה של חליפות או מונוגמיה לזמן מוגבל, שגורמות לכך שאין האב יודע את בניו.

אצל הבוטוקידו נעשים הנשואים בלי כל טכס ואינם נמשכים אלא זמן מועט. אפשר להפסיקם באמתלא איזו שהיא, למען ההנאה שבחליפין. הגרושים הם תדירים כמו הנשואים. כך הוא גם בקינסלאנד, בטאסמאניה ובאיי סאמוא. אצל הידאקים והסינגלים הגברים והנשים עוד בנערותם כבר היו להם מספר נשים ומספר בעלים. תדיר לוקח אדם אשה ומואס בה פעמים מספר זו אחר זו, ובשעת ההפסקות הוא לוקח לו אחרות. אצל המאנטראס יש גברים שהתחתנו ארבעים וחמשים פעם.

בפרס יכולה אשה להתחתן לזמן ידוע, החל משעה אחת וגמור בתשע ותשעים שנה(!). במצרים רואים עובדות דומות לזו: שם מותרים חלופים חדשיים, באופן שאדם יכול להתחתן מעשרים עד שלושים פעם במשך שנתים. אצל המַורים בסהרה חושבות הנשים למנהג שבנמוס הגון להתחתן פעמים רבות ככל האפשר. חיי נשואים עם אדם אחד במשך זמן ארוך נחשבים בעיניהן לגסים. האביסינים, הכושים ועוד מתחתנים לנסיון או לזמן מוגבל. אצל היונים, הרומאים, הגרמנים הקדמונים היו הגרושים דבר שכיח.

כמעט אצל כל העמים הפראיים וגם אצל מספר עמים בעלי תרבות יש רשות בלתי־מוגבלת לבעל לגרש את אשתו. ההוֹבאים משוים את הנשואים לעניבה רופפת. אצל העברים הקדמונים, הרומאים, היונים והגרמנים היה מספיק אם הבעל אמר: איני רוצה באשתי, כדי לתת לה גט. ולהיפך אצל עמים פראים אחרים (וסטרמארק מונה מספרם עשרים וחמשה) הגרושים הם נדירים מאד, וחיי הנשואים נמשכים כל ימי החיים.

הגרושים נדירים ביחוד במקום שיש ילדים. אצל רוב העמים עקרות האשה והנאוף הם סבות רגילות ועיקריות לגרושים חוקיים.

אצל בעלי התרבות שכיחים הנשואים לכל החיים יותר מאשר אצל הפראים. כך היה אצל האצטקים וכו'. הסינים מכירים בשבעה נמוקים לגרושים: 1) העקרות; 2) חוסר צניעות; 3) זלזול בחותן ובחותנת או בחם ובחמות; 4) פטפטנות: 5) גנבה; 6) אופי רע; 7) מחלה כרונית. החוקים ביפן דומים לאלה. ובכל זאת נדירים מאד הגרושים בסין וביפן.

בארצות הנוצריות היו הגרושים לפנים מותרים ולא נאסרו אלא בתקופה מאוחרת. הקתולי המודרני אומר: “אין בן־אדם רשאי להתיר מה שהאלהים קשר”. אצל פראים רבים הגרושים, להיפך, נמסרו לרצונם של הבעל ואשתו. במקומות אחרים רשאי הבעל או רשאים הבעל ואשתו לדרוש גרושים מחמת סבות שונות, כמו השכרות, הנאוף, הבזבזנות וכו'. באירופה, כמו במקומות אחרים, אחת הסבות הרגילות ביותר לגרושים היא התשוקה לחליפים.

הילדים משמשים דבק טוב ביותר נגד הפרוד בחיי הנשואים. אצל רוב הפראים האשה העזובה לא רק שמחזירים לה את נדוניתה, אלא שהיא מקבלת גם חלק מן הנכסים המשותפים ולפעמים גם את הנכסים כולם. ולהיפך, אין מחזירים, בדרך כלל, לבעל את הכסף ששלם בעד אשתו, אלא אם כן העקרות, הנאוף וסבות אחרות חשובות כאלה גרמו לגרושים. היוצא מזה שהגרושים נדירים מאד אצל העמים שהנשים שם יקרות מאד.

בעלוּת הילדים לאחר הגירושים תלויה במנהגי העמים. יש שהם שייכים לגבר ויש שהם שייכים לאשה. הנשים המגורשות נהפכות לפעמים פשוט לזונות, למשל אצל הסינים והערבים. בדרך כלל נשואי־אהבה מתמידים יותר מנשואים אחרים, וביחוד כשהבעל ואשתו הכירו זה את זו עד שהתחתנו.

הואיל והתמדת הנשואים תלויה בצורתם, יש לומר שהמונוגמיה היא מתמדת יותר מהפוליגמיה. אליבא דאמת אינו כן. המונוגמיה באה לפעמים בגלל חוסר כסף, ובמקרים כאלה האדם מפצה את עצמו בזה שהוא מחליף ככל האפשר את נשיו.

אפשרי מאד שאצל האדם הפרימיטיבי לא התקיימו חיי הנשואים אלא עד הולד הולד, או לכל היותר שנים אחדות. עם התפשטות הציביליזציה נמשכים חיי הנשואים יותר, מפני שנמוקים יותר גבוהים מוספים אז על יפי הגוף, על היצר המיני ועל אינסטינקט ההולדה, להאריך את זמן קיומם.

מטעמים מוסריים נוצרו חוקי־הגנה על הנשואים, אבל חולשת האדם להתפלפל ולקבוע עיקרי־דת לכל דבר, הפכה את החוקים הללו למעשי התעללות ואולת דתית. הצורה המודרנית של המונוגמיה הנוצרית באה עקב עיקר־דתי מטעם הכנסיה הרומית, שלכתחילה היתה לו בודאי נקודת־ראות אידיאלית ובדיעבד נהפך לאכזרי, מפני שאינו מביא בחשבון לא את התנאים הטבעיים ולא את הצרכים המיניים של הגזע. ובזה מתבררת בימינו השאיפה אל חרות חוקית יותר גדולה, אף־על־פי שהטעמים המוסריים העלולים להשפיע על התמדתם של חיי הנשואים הולכים ומתרבים עם התקדמות הציביליזציה.

17. סקירה על תולדות היחסים המיניים מחוץ לנישואים    🔗

הואיל ונשואים מונוגמיים קיימים אצל קופים אנטרופומורפיים, הרי יש לנו הרשות ההגיונית להניח שהיו קיימים גם אצל בני־האדם הפרימיטיביים. לא אלה ולא אלה באו לידי כך מתוך חוקים מלאכותיים, אלא בתוקף כח אלים ואינסטינקטים מיניים שעברו בירושה על ידי איבולוציה טבעית. זכר אחד (גבר) היה תדיר מכה והורג את המתחרה בו מבני מינו וכובש לו את הנקבה שלו (האשה). אחרים היו מתנפלים על נקבה ולוקחים אותה בכח. אחר כך באה צורת הנשואים שבקניה או חלופים, תולדת צורת הגזל, והיא שמשה מעבר לנשואים מונוגמיים או פוליגמיים חוקיים, בתור אחד היסודות של האגודות האנושיות החוקיות והפרימיטיביות ביותר. כך אנו יכולים לצייר לנו בקוים כללים אחדים את ההתפתחות הפריהיסטורית של הנשואים.

מכיון שמושג הנשואים קבל אופי סוציאלי וחוקי, אם בבחינת בעלות הגבר ואו בבחינת חוזה בין שני המינים בעלי זכויות שוות, הרי נקל להבין שהיחסים המיניים מחוץ לנשואים יצאו מהם בתור תוצאה הכרחית, כעין הצד השני של המטבע. כל מחיצה שרוח האדם החושב והמחפש העמידה לפני האינסטינקטים הטבעיים מעוררת מיד אצל אלה האחרונים תנועה מתנגדת. חוקי הנשואים של העמים הפרימיטיביים או של העמים בני ציביליזציה למחצה אמנם היו עונשים את הסוטה באופן ברברי ביותר, בענויי מות, אף־על־פי־כן לא יכלו בשום מקום למנוע מהתאוות המיניות לפרוץ גדר בדרך זו או אחרת.

אם ברצון או שלא ברצון היו מוכרחים להשלים עם עבירות ידועות, עם מקרים ידועים יוצאים מן הכלל, או גם ליסד מוסדות נוספים לשם כך. כדי לשמור על קדושתם הטביעו החוקים את היחסים המיניים שלא בחופה וקדושין בחותם של בוז, אם לא של פשע. האשה, שהיא חלשה ביותר, סבלה, כמובן, ביותר מכתם זה ומתוצאותיו.

רבוי־הגונים הגדול שבמנהגי עמים שונים מכריח אותנו, כדי שלא להכשל בטעויות, להמנע מהכללות בלי נמוקים בטוחים. ומצד שני אין אנו יכולים להכנס כאן בפרטים שירחיקונו מעצם הענין. אולם מותר לנו להגיד בבטחה, שהכח האלים אצל העמים הירודים והפרימיטיביים מלא את התפקיד הראשי והיה המשען היסודי של חיי האשות, בעוד שאצל בעלי התרבויות הבינוניות והעליונות, גבר על הכח הסדור החוקי, גם אם היה אוילי ואי־מוסרי.

הצורות הבלתי־חוקיות של היחסים המיניים, או שלא בחופה וקדושין, התחלקו תמיד לשתי קבוצות: הזנות והפילגשות. ודאי שגונים מרובים מקרבים באופן בלתי־נִכר את שתי הקבוצות זו אל זו, אלא כיון שהמניע להתפתחותן מיוסד על שני פרינציפים שונים, מחויבים אנו להפריד ביניהן.

הזנות היא מקצוע שבו מוכר היצור האנושי את גופו בעד אתננים, והפילגשות קיימת על יחסים מיניים פחות או יותר חפשיים מחוץ לנשואים, ושהמניע לדידם הוא אך ורק היצר המיני, הנמוס או האהבה, ולפעמים גם האונס. אנו מוצאים איפוא ביסודם של היחסים המיניים שמחוץ לנשואים אותם המניעים שבהתקשרויות החוקיות, אלא שאין להם ההיתר מצד החוק או הדת.

מובן מאליו שהגורמים המביאים לחיי פילגשות יכולים להיות מוכתמים פחות או יותר בחשבונות של כסף. בכל ארצות הציביליזציה אנו רואים את הפילגשות ואת הזנות כתוספות לנשואים החוקיים. הכללים שקבעו בשביל אלה האחרונים השפיעו עד לידי כך שקבלו אופי של פולחן דתי או אפילו של זוהר מוסרי.

בבבל היתה כל אשה מחויבת פעם אחת בחייה להתמכר לזנות בעד אתנן בהיכל עשתרת. סולון יסד בית־זנות לעם, שהושיב שם שפחות, כדי לשמור על קדושת הנשואים מפני תאוות הנוער.

אף לרומאים היו בתי־זנות שלהם, צבוריים או פרטיים, וגם זונות חפשיות. בימי הבינים התפתתחה הזנות ביחוד לרגל מסעי־הצלב. מספרים שהכנסת בקונסטאנץ משכה אל העיר הזו 1.500 זונות. הזונות הלכו בכל מקום אחרי הצבא.

בהודו מתמסרות הבחורות הצעירות לכוהנים, שהם באי־כח אלהים, ויש להם כבוד רב. בסין נקראות הזונות בשם “בנות ההיכל”, הבחורות של אניות־הפרחים. ביפן, הבנות שבבתי־התה אף הן זונות.

הפילגשות יכולה להיות פחות או יותר חפשית. בשדרה הנמוכה, ביותר היו הפילגשים לפנים שפחות או שפחות־למחצה, שהעשירים היו מחזיקים בביתם יחד עם נשיהם החוקיות. בימינו מביא הכסף בהשפעתו הגדולה להמצאות דומות לזה. הפילגשות החפשית, שהיחסים המיניים בין שני הצדדים חפשים מכל שאלה כספית ומכל תשלום, היא שונה לגמרי וטבעה המוסרי הוא הרבה יותר גבוה. אף היא היתה קיימת בימי קדם בצורות שונות. ההיטֶירות ביון היו פילגשים נכבדות מאד, קרובות לזונות ומתמסרות בודאי לפעמים קרובות בעד אתנן, אבל הן היו נחשבות כידידות או חברות לאישים רמי מעלה. מתוך חיי לוקסוס ומותרות, הגיעו רבות מהן, וביחוד בימי פריקלס, לפרסום גדול. הקימו להן מצבות זכרון, ומהן נעשו פילגשי מלכים. פרינֶה שמשה סמלנית לפסל של ונוס, ובני תֶּבן שפצו את חומת־עירם בנדבת כספה. תאיס היתה הפילגש של אלכסנדר ונתנה לו גם יורשים לכסא המלכות.

אנו יכולים לסכם את כל השאלה הזאת בנוגע ליון בדברים שאמר דֶמוסתנס על אתונה: “אנו לוקחים לנו נשים כדי שיהיו לנו ילדים חוקיים, כדי שתהיה לנו שומרת נאמנה למשק ביתנו; יש לנו פילגשים שתשמשנה אותנו בצרכי יום יום, והיטירות בשביל תענוגי האהבה”.

בארצות ידועות, כמו ביפן, למשל, נחשבם בני הפילגשים על ידי הבעלים כבנים חוקיים ונהנים מאותן הזכויות שיש לבני נשיהם, וזה שעושה את הפילגשות לנשואים ממדרגה שניה.

גם בזמן החדש אין מחסור בהיטירות. אנו מוצאים אותן בכל מקום בתור קורטיזַנות אהובותיהם של מלכים, אצילים ועשירים. ומצד שני הנשים רמות המעלה, בעלות ההשפעה או העשירות יש גם להן בחירי־לבן, שממלאים אצלן תפקיד של היטירות ממין זכר. בכל זמן ובכל תקופה אצל העמים בעלי־התרבות היתה הפתולוגיה גורמת ליחסים מיניים פחות או יותר קבועים מחוץ לנשואים. וביחוד מלאה תפקיד חשוב הפֶּדֶרַסטיה (אהבת נערים) או בצורה יותר כללית האהבה ההוֹמוֹסֶכסואלית (משכב־זכר). אל השאלה הזו עוד נשוב בפרק ח'. אצל הפרסים, האיטרוסקים וביחוד אצל היונים היה המנהג הזה מקובל מאד. הפילוסופים היוניים התיחסו אל משכב־זכור בחיוב, כל זמן שהיה מיוסד על אהבה אידיאלית ולא קבל אופי של זנות שפלה. סולון, אריסטידס, סופוקלס, פידיאס וסוקראטס חשודים מאד במשכב־זכור (עי' פרק ח'), והאהבה ההוֹמוֹסכסואלית היתה בעיניהם עליונה על אהבת נשים הרגילה. האהבה הלֶסביאית (משכב־נשים) וסטיות מיניות אחרות, כמו הסאדיסמוס, מלאו תפקיד היסטורי, כמו שנראה להלן.

 

סִכּום.    🔗

נשואי האדם הפרימיטיבי היו כנראה נמשכים זמן קצר. כאשר נעשה האדם אחר כך אוכל בשר, והאב היה מחויב לפרנס בצידו את בניו, נעשתה ההתקשרות המינית יותר מתמידה. לא בית־האב, לא השבט אלא המשפחה יצרה את המצב הצבורי הפרימיטיבי של האדם, מצב שבו היו הנשואים ירושת האבות – הקופים.

היחסים המיניים החפשיים לפני הנשואים וחלופים תדירים באלה האחרונים היו בלי ספק שכיחים, אבל חיי אשות משותפים לא היו מעולם קיימים בתוך האנושיות הפרימיטיבית.

הפאטריארכיות, או פולחן האב, על כל תוצאותיה המזיקות, היתה פרי שלטונו של כח הגברים. במדרגה יותר גבוהה של הציביליזציה, גרם שלטון זה לנשואי מקח־וממכר ולפוליגמיה. הצורה הברברית של אלה הולכת וכלה מן העולם.

תרבות אמתית גבוהה מביאה לאט לאט לאהבה מתמדת על יסודות אלטרואיסטיים או מוסריים, ר"ל, למונוגמיה יחסית וחפשית.

התפתחות הנשואים בציביליזציה סייעה להתרחבות הדרגתית של זכויות האשה. היא פוסקת מהיות קנינו הפשוט של הגבר. תנאי הנשואים נוטים יותר ויותר לשויון גמור של שני המינים בזכויותיהם.

בסוף ספרו אומר וסטרמארק: “תולדות נשואי האדם הן תולדות התחברות שבה הנשים עולות ומתגברות לאט לאט על התאוות, הדעות הקדומות והאיגואיסמוס של הגבר”. אליבא דאמת צריך לומר לא שחרור האשה אלא החזרת החרות לה, מפני שזה יתאים יותר לאמת ההיסטורית, כיון בטרם שהנהיגו את הנשואים היתה האשה חפשית. הנשואים, אשר המציא אותם הגבר החזק מן האשה, לא היו בתחילתם אלא שעבודה של האשה. למען החזיר לה את חרותה הגמורה, מן הצורך לשנות את הנשואים תכלית שנוי.

חלק שני

 

פרק שביעי האיבוֹלוציה המינית    🔗

האיבולוציה של כל יצור חי היא כפולה. צריך להבחין:

א) את תולדות הפרט (האוֹנטוֹגֶנֶסיס), ר“ל, את כל פרשת התפתחותו של האינדיבידואום משעת ההתעברות בו עד מיתתו הטבעית בזקנה ושיבה; ואת ב) תולדות הכלל (הפילוֹגֶנֶסיס), ר”ל, את סדרת כל הצורות האורגניות שהתחלפו באבות אבותיו, אגב שנויים שתכפו זה אחר זה, החל מהתאים הקדמוניים של התקופות הגיאולוגיות העתיקות ביותר והסתומות ביותר וגמור באורגניסמוס שלו בימינו.

בקויהן הכללים קובעות תולדות הכלל (הפילוגנסיס) את תולדות הפרט (האונטוגנסיס) על פי חוקי התורשה או המנימה, אפילו כשאין אלו האחרונות חזרה גרידה על הראשונות, כדעתו של הֶקֶל.

מבחינה זו חייו המיניים של האדם בן זמננו מיוסדים גם הם על התנאים הפילוגנטיים כפי שנקבעו על ידי הדורות הקדומים. מלבד זאת מתגלית בהם גם איבולוציה אישית פרטית במשך חייו של כל אדם, איבולוציה שקויה הראשיים כבר גלומים בתא המיני כפי שנמסרו בירושה על ידי הגזע מדור לדור.

1. התפתחות הכלל (פילוגֶנֶסיס) בחיים המיניים.    🔗

בפרק השני דברנו בקצרה על התחלפות הצורות בכלל ובתחילת הפרק הרביעי התעכבנו ביתר פרוטרוט על השתלשלות הצורות של היצר המיני. שרשו של היצר המיני נעוץ בתופעות ההתפלגות של התאים והזדוגות הגרעינים אצל היצורים החדתאיים, כמו שתארנון בפרק הראשון. בעלי־החיים צריכים כנראה לצרופי תאים מיניים שונים כדי שיוכלו לרְבות מבלי להתנוון, וצרופים אלה אינם אפשריים אלא מתוך משיכת־גומלים של שני מיני תאים. אולם מכיון שהאינדיבידואום נעשה רבתאי, מסובך ונושא רק אחת משתי צורות התאים המיניים, הכח המושך, שהיה לפנים רק נחלת התאים, מתפשט בהכרח על האורגניסמוס כולו, וזה שגורם או לשיטת מעבר מיוחד של תאים־מיניים זכריים (צמחים) או ליצירת מרכזים עצביים חושיים ותנועתיים.

שאיפתו של כל אחד משני סוגי התאים המיניים ושל הנושא אותו צריכה להיות, מלבד זאת, הדדית פחות או יותר. ובכל זאת היא מתחלקת בטבע באופן אחר. בדרך כלל נושא אחד התאים נעשה פעיל וחודר, והשני סביל וקולט. ואף־על־פי־כן, זה האחרון, שאחרי ההזדוגות עם הנושא הפעיל של התא המיני השני, כדי שהרביה תהא שלמה והרמונית. זהו היסוד אשר עליו בנויה הרביה המינית, וכמו כן היצר המיני גם אצל הצמחים (ביחס להתחברות התאים גרידא) וגם אצל בעה"ח, וביחוד אצל האחרונים, אצל אלה שהאינדיבידואומים שבהם בעלי התנועה והפעילים הם בעלי התאים המיניים. על אותו היסוד התפתח ההבדל בין היצר המיני של הגבר ובין היצר המיני של האשה וכן ההבדל בין הצורות השונות שקבל היצר הזה בחיי הרוח של שני המינים האלה (עיין פרק ד' וה').

מלאי התפעלות מהתסבוכת הרבה שבחיים המיניים של האדם, כפי שתארנו אותה, התרגלנו להתיחס בבוז ידוע אל בעה“ח ולכנות בשם אינסטינקט בהמי לכל השפל ביותר שביצרינו המיניים. אליבא דאמת אין ממדת היושר ביחסינו אל בעלי החיים. עוֶל זה בא בחלקו מפני שלשון הדבור והכתב מסייעה לנו לחדור די עמוק לתוך הפסיכולוגיה של בני־האדם. בסיועו של השמוש בסמלים המשותפים למחשבותיהן של הבריות נקל לנו להשוותן אחת לרעותה. הדבור מסייע לנו ליצור פסיכולוגיה אנושית כללית ולא להצטמצם בפסיכולוגיה של האני שלנו בלבד. חוסר הלשון לבעלי החיים, אפילו הגבוהים ביותר, מקשה עלינו לחדור אל תוך נשמתם. מחשבותינו האינודקטיביות¹⁶ ביחס אליה מפוקפקות מאד, משום שאין אנו יכולים לשפוט על הלך דעותיהם של בעלי־החיים אלא מתוך הסתכלות במעשיהם, והסתכלות זו היא שעושה אותם זרים ובלתי־מובנים לנו. הדבר מובן מאליו, מכיון שהמוח (הוה אומר, גם הנפש עצמה) של היונקים העליונים הוא פשוט יותר ומורכב פחות מזה של האדם, הרי גם הפסיכולוגיה המינית שלהם ואהבתם הן פרימיטיביות יותר ונמוכות יותר ושונות הן מכפי שהן אצלנו, במדה שההתפתחות המוחית של הגזע הנדון התקדמה פחות. האנטומיה המשוה והביאולוגיה של בעה”ח מאשרות את העובדה הזאת אצל כל היצורים בעלי שיטת־עצבים מרכזית. באופן כזה הפסיכולוגיה של הקוף העליון היא אלינו קרובה יותר מזו של הכלב; וזו האחרונה דומה יותר לפסיכולוגיה של האדם מאשר הפסיכולוגיה של השפן, וכו'.

ומאידך גיסא האורגניזציה הנעלה של מוח האדם אף־על־פי שסִבכה וגִונה עד לאין שעור את התולדות השכליות של יצרו המיני, לא תמיד זקקה וצרפה אותן, כי אם להיפך הובילה אותן בדרכים נלוזות ומזיקות. בפרק הששי ראינו הוכחות ומופתים חותכים ומרובים להתנונות, לגסות ולאכזריות שבגלויי היצר המיני אצל האדם, ועוד יותר מאלה נראה בפרק השמיני. הביאולוגיה המשוה של בעלי־החיים מעמידה אותנו על עובדות שונות ובלתי מאוחדות של השתנות היצר המיני לאהבה. מבלי להתעמק בביאולוגיה המשוה, אסתפק רק בדוגמאות אחדות.

בשעה שנקבה של השממית טורפת את הזכר שלה ואוכלתו, אנו רואים, להיפך, אצל זוגות הקופים והתוכים סימני התקשרות הדדית, עד שבשעה שאחד מבני הזוג מת, שוקע השני ביאוש גמור, פוסק לאכול ומתענה עד שלבסוף מת גם הוא.

במקצוע זה רואים דרכי הסתגלות מפליאות אל תנאי קיום מיוחדים. אצל הדבורים והנמלים רואים שמין שלישי של אינדיבידואומים, נייטרלי, נוצר מתוך התבדלות ממין הנקבה, מין שאינו מזדווג עם שום מין זולתו, אינו מטיל אלא ביצים אחדות לכל היותר, ואלה אינן מָפרות ומתפתחות מבלי לקבל זרע מן החוץ.

אצל הנמלים הלבנות (termits) נוצרים מינים נייטרליים הן מתוך התבדלות ממין הנקבה והן מתוך התבדלות ממין הזכר, ואברי־המין אצלם בלתי מפותחים לגמרי. המין השלישי, או מין הפועלים אינו מסתפק בהתפתחות מוחו העליונה העולה על התפתחות מוחם של בעלי הזכרות או הנקבוּת, הוא מקבל את הסימפטיה הצבורית, תולדת היצר המיני, ר"ל, את ההתמסרות של נמלים שאינן מסוגו. אצל הרמשים הצבוריים, נהפכים הזכרים לאברי־מין פורחים, נעדרי הבחנה, אשר אחרי ההזדוגות אינם יכולים להתקיים קיום בפני עצמו והם מתים מרעב ומאפיסת כחות (נמלים, נמלים־ארציות) או שהם נרצחים על ידי בני מינם הפועלים (דבורים).

והנקבות שקלטו זרע נהפכות ממש למכונות מטילות ביצים בלי כל הפסקה. הנקבות של הנמלים מסוגלות עוד בראשית חייהן לפרנס זחלים אחדים בחלק מביציהן ומהפרשותיהן, עד שיוצאות מהן פועלות, שמקבלות אז על עצמן את כל העבודות, לרבות הטפול בסיעת הילודים הרכים.

מי שהיתה לו הזדמנות להתבונן אל הנאמנות של זוג סיסים, לראות איך הזכר והנקבה יחד מפרנסים את אפרוחיהם, מטפלים בהם ומחנכים אותם, לא יוכל להכחיש את הדמיון המפליא שיש ביניהם ובין אהבת הבעל ואשתו ההגונים והנאמנים זה לזה אצל בני האדם. וביחוד מפליא הדבר כשיש האפשרות לראות אותו הזוג בשובו אל קנו הישן. חיי המשפחה אינם מונעים מהסיסים גם חיים צבוריים ידועים, אמנם לא באופן בולט. אלא עד כדי שיוכלו בכחות משותפים לתקוף עוף דורס ולהגר סיעות סיעות אל ארצות רחוקות באביב ובסתיו.

באופן אינסטינקטיבי אנו מתמרמרים בראותנו חוסר כל רגש של נאמנות כלפי אבות וולדות אצל בעלי חיים אחרים, כמו אצל הכלבים והשפנים, משום שלא מדעת אנו מאמינים שאנו חייבים למצוא את הרגש המוסרי שלנו גם אצלם.

מבחינת ההתפתחות הפילוגֶנֶטית אין אנו יכולים לדמות את עצמנו אלא אל הקופים העליונים, בהשואה עם האדם הקדמון, ולשם כך יעיין הקורא במה שכתבנו בנדון זה בפרק הששי. השאלה המעסיקה אותנו כאן יותר מכל היא זו: אם אנו מתבוננים אל התכונות המיוחדות של דרכי חיינו המיניים, אל אלה שמוצאן מן האינסטינקטים הקדמונים והעמוקים שהם נחלת דורות קדומים (פילוגנטיים) ואל אלה ששרשיהן נעוצים בדורות פחות קדומים ורחוקים, ר“ל, שנשתרשו בנו לפני תקופה קצרה, ולבסוף אל אלה שנובעות ממנהגים נושנים המקודשים על ידי המסורת, ההרגל והדעה־הקדומה, – אם נשים אליהן לב נראה, שלא רק היצר המיני עצמו אלא גם תולדותיו והסתעפויות צורותיו יונקות ממקורות פילוגנטיים עמוקים. הקנאה, הגנדרנות, אהבת האם האינסטינקטיבית, אהבת הבעל ואשתו ואמונתם, המפותחת פחות או יותר אצל האדם הקדמון, מצויות כבר אצל הקופים ואצל הצפרים. ראינו אפילו שהנאמנות בחיי־האישוּת של הצפרים עולה על הנאמנות שבחיי־האישות של האדם. אם כן לא נכון הדבר, שאבותינו בעה”ח הורישו לנו רק יצר מיני שפל וגס בלבד; אדרבא בזכותם יש לנו יסודי רגשות ואינסטינקטים זכים יותר, שנובעים אמנם מן היצר הזה אבל הם טבועים ברוח של מוסריות צבורית עליונה. באופן כללי אנו יכולים לומר בנוגע לרגשותינו ולחושינו הסבוכים רק זאת: כל שטבוע יותר עמוק בטבע האדם הוא גם מורשת־אבות יותר קדומה.

בין הגלויים האינסטינקטיביים העמוקים ביותר של החיים המיניים אנו רואים תופעות שונות ורחוקות מאד זו מזו, מבחינה מוסרית ושכלית. יחס עם גרוי היצר המיני אצל הזכר על ידי ריח אברי המין של האשה או על ידי תמונות אירוטיות, אנו מוצאים אהבה בין בעל ואשתו עדינה ביותר ומסירות נפשו של כל אחד מבני־הזוג אל השני ואל הילדים. הרגלי הזנות, הנשואים בקניה, הנשואים על פי הדת, הקלון הקשור בלידות בלתי־חוקיות, הזכויות בחיי האישוּת והמשפחה של המין האחד או השני וכו', – כל אלה אינם פרי התפתחות תורשתית בת תקופה קצרה, אלא אך ורק מנהגים ומסורות של עמים ידועים. מקצתם אינם אלא פרי האיגואיסמוס השואף להנאת עצמו, התשוקה לשלוט, המיסטיציסמוס והצביעות ומקצתם פרי חיים סוציאליים מפותחים יותר מדי שהסתבכותם מוסיפה והולכת.

מבחינה זו מאליפים מאד מחקרי וֶסטֶרמארק. כל ההבלים והסתירות שנתגלו לאור חֵקר ההיסטוריה והאתנוגרפיה של המנהגים ושל האמונות התפלות בחיי האישות אצל האדם, מאפשרות להבחין בבירור בין הקשור במנהג ובמקובל ובין הנעוץ בשרשנו עמוק פחות או יותר בתוך קרקע התורשה, ר"ל, בפילוגנסיס שלנו. כדי להמנע מחזרות, אני מבקש את הקורא שיעיין בעובדות המובאות בפרק הששי ויבחין בעצמו בין אלה שיכולות להיות ירושת דורות ובין אלה שקימות בזכות המנהגים.

באמצע בין שתי הקצוות הללו יש ענף חשוב והוא הפילוגֶנֶסיס החדש או הפילוגנסיס של הרבגוניות. האינסטינקטים והיצרים העמוקים של הגזע, שהם סגולות האדם הנורמאלי ושרשיהם משותפים גם להם וגם לסוגי בע“ח רבים, הם נחלת דורות קדומים ורבים ושיכים לפילוגנסיס עמוק ועתיק. אולם מלבד אלה יש סגולות רבות ושונות, שמפותחות מאד אצל בני אדם אלה ומפותחות פחות או נעדרות לגמרי אצל אחרים, ובכל זאת אינן תלויות במנהג כי אם בנטיות תורשתיות פרטיות, ר”ל, בטבעו ובאפיו של האיש. קבוצה אמצעית זו היא פרי הפילוגנסיס החדש.

יש גברים בעלי אינסטינקטים מונוגמיים ברורים, ויש, להיפך, בעלי אינסטינקטים פוליגמיים. אנשים ידועים הם איגואיסטיים בטבעם, עפ“י האינסטינקטים שלהם ועפ”י תורשה, ואחרים הם יותר אלטרואיסטיים. תכונות אלו משתקפות גם בחייהם המיניים ומשנות את אופי אהבתם (אבל לא את אופי יצרם המיני). האיגואיסט עלול לאהוב את בת־זוגו, אבל זוהי אהבה התלויה בדבר ושונה מאהבתו של האלטרואיסט. בין שתי הקצוות הללו יש גונים וגוני גונים. הכל לפי האופי של האינסטינקטים והנטיות. אותו הגבר יכול להיות אב טוב לבניו, נדיב־לב ואפילו רך־לב, ומצד שני מנצל ועושק את האנשים בלי בושה ובלי רחמים; ויש אשר, להיפך, כלפי החברה עושה האדם חסד והנהו בעל צדקות ובחוג משפחתו הוא כלפי אשתו וילדיו איגואיסט ועריץ. הנטיות האישיות התורשתיות (הפילוגנסיס החדש) מצטרפות אל החנוך, דרכי החיים, ההרגלים, העמדה הצבורית ומביאות לידי תוצאות משונות ובלתי־הגיוניות, אשר גורמיהן הן אהבת־הכבוד, ההתגאות וכיוצא בהן. הנטיות האישיות התורשתית משתקפות גם בכמה וכמה גלויים של היצר המיני אשר עליהם דברנו לעיל (פרק חמישי א' וב'): ההעזה, הקנאה, ההתפארות המינית, הצביעות, הצניעות המופרזה, הרוח הפורנוגרפית, הגנדרנות, ההתלהבות וכו' מבוססות, בכל מקרה ומקרה לפי מדת התפתחותן, על הצטרפותן של הנטיות המיניות האינדיבידואליות והמורשות אל הנטיות האינדיבידואליות שבמדורות אחרים של הרגש, השכל והרצון. באופן זה תכונתו המינית של כל אדם נעשית מסובכת מאד וגם שונה מאד מתכונתו המינית של זולתו, עקב התפתחותו הנעלה של המוח האנושי ועקב רב צדדיותה של התסגלות יצריו. מן הנמנע לתאר מקצת מן המקצת מן הפרטים המהוים את המהות האישית ולקבוע בבירור את הסימנים המצינים אותה ממהותה של אישיות אחרת. ובכל זאת מי שהבין את הפרינציפיון לא קשה לו גם להעריך באופן כללי ובדיוק פחות או יותר המהות המינית של הפרט.

הנטיות התורשתיות והבולטות מאד של האופי נִכרות כבר בימי הילדות הראשונים. כשמכירים היטב את שלשלת היחוסין של האדם אפשר למצוא אצל אבותיו את שרשי נטיותיו. כאן אפשר לראות את השפעת ההצטלבות בין גזעים שונים או להיפך השפעת קרבת־הדם. השפעה זו נכרת באופי ובנטיות המיניים כשם שהיא נכרת בצורת החוטם או הלסתות, בגון העור, השערות וכו'. חשוב מאד שבני־אדם ילמדו לדעת את עצמם מבחינה זו, וכמו כן שהאחד יבין את משנהו ויעמוד על אפיו ותכונותיו לפני הנשואים. יש לומר על האדם בן־התרבות הרגיל, שירושת הדורות שהוא נושא בקרבו היא יצר מיני חזק מאד, רגשות אהבה המשתנים מאד ובדרך כלל הם חלשים (ראינו שהאהבה בין בני־הזוג מפותחת הרבה יותר אצל הקופים מאשר אצל האדם הטבעי) ולבסוף רגשות אלטרואיסטיים או סוציאליים שהם עדיין פחותי ערך. אלה האחרונים אינם מהוים עוד, בלא ספק, חוק בחיים המיניים, ובכל זאת מן הצורך להביאם בחשבון, כי הם תולדותיהם של החיים האלה החשובות ביותר ומן ההכרח הוא שחיינו הצבוריים המודרניים יתפתחו בהסכם עם רגשות האהבה במשפחה ובחיי האישות.

מתוך התבוננות גרידא בילדים אפשר לעמוד על האינסטינקטים התורשתיים שלהם. הטוב שבהם עוד מראשית ימי ילדותו מתנכר ברגשותיו האלטרואיסטיים, כמו החבר לזולתו והחמלה, וכמו כן ברגש אינסטינקטיבי של חובה שאין בה עדיין משום ענין חברתי. כל הרגשות הללו אינם חלים בתחילה אלא על אישים בודדים ומודעים לנער, על בהמות הבית או גם על עצמים דוממים. להיפך, הנמלה מגלה עוד מראשית חייה אינסטינקט או רגש של חובה ברור ושלם שעבר אליה בירושה. אצל האדם טעונים הרגשות הצבוריים, במשמעותם הנכונה, חנוך, ר"ל, הרגל ממושך, אבל אינם יכולים להתפתח אלא בעזרת רגשות אינדיבידואליים תורשתיים של חובה וחבה אל הזולת. אדם נטול הרגש המוסרי יכול אמנם להקנות לעצמו את הפרזיולוגיה הצבורית אבל לא את הרגש הצבורי. מן הראוי להאריך עוד בנקודות אחדות.

המונוגמיה היא בלי ספק ירושה עתיקה של דורות רבים (פילוגֶנטית) ומבוססה למדי, בעוד שהפוליגמיה היא בעצם סלוף שבא עקב העצמה והעושר של היחידים. אולם המונוגמיה התורשתית אינה מזדהה עם החוקים הדתיים או האחרים של המונוגמיה המקובלת אצלנו כיום. היא מניחה בתור מושכל ראשון נשואי בוסר מיד לאחר ההתבגרות, בשעה שהציביליזציה שלנו העמידה בין ההתבגרות ובין הנשואים, המאופשרים על ידה בדרך כלל אלא זמן רב אחר כך, את הזנות, המרעילה את האינדיבידואום בארס, ההורסת את חיי הנשואים קודם שהחל האיש לחיותם. מלבד זאת המונוגמיה התורשתית אין בה כפית החוק והיא מתבססת, להיפך על נטית־הלב החפשית, הטבעית והאינסטינקטיבית אצל כל בן זוג, אם אינה באה מפאת מעשה אונס של גבר אלים. ולבסוף אינה דוחה חלופין אחרי זמן ידוע. אין אנו דנים כאן אלא באדם ולא בסוגי הצפרים והקופים, שהם בטבעם מונוגמיים יותר מן האנשים.

חיי אישות מונוגמיים בלא ילדים אין להם זכות הקיום, ואין אנו צריכים לחשבם אלא כאמצעי לספק את היצר המיני או הצורך באהבה או להתקשרות מתוך ידידות או על פי הנמוסים. הוא הדין בנשואים ידועים של אנשים בעלי גילים שונים מאד, וביחוד בנשואי בחור צעיר מאד עם אשה באה בימים שלא תלד עוד. במקרה כזה חלוף האשה, הגט או הביגמיה באים לתקן באופן טבעי את המונוגמיה התורשתית.

עד כמה שאפשר לברר לעצמנו את הדבר אנו יכולים לומר, שרוב ההשחתות המיניות שנדבר עליהן בפרק השמיני הן קנין פתולוגי של המין האנושי. אנו רואים בכל זאת אצל היונקים העליונים אם לא אהבת־זְכוּר (הומוסכסואלית) במשמעותה הפשוטה, לפחות מעשים של משכב־זכור בשעה שהנקבה חסרה.

התנהגותן של הנשים בימינו בארצות תרבות ידועות לעורר את האהבה והיצר המיני אצל הגברים מוכיחה עד כמה נקל לשגות בחשבנו לתורשתיות תופעות ידועות שאינן אלא פרי תנאים חיצוניים. אצל הגבר הנושא את התאים הפעילים מושרש האינסטינקט לעורר אצל האשה את היצר המיני עמוק בתורשה. הוא טבעי מאד לגבי דידו ונוצר אצל העמים הפראיים, ששם יותר צפויה לגבר הסכנה להיות כל ימיו שרוי בלא אשה, מאשר לאשה – להשאר כל ימיה פנויה מאיש. הקטטות והמדנים בין היריבים בגלל אשה, שהיא פסיבית כמו אצל רוב בעלי־החיים, משמשים לנו ראיה חותכת לאמור לעיל.

הציביליזציה שנתה את כל זה. היא גרמה להופעת שתי סיעות של נשים: בתולות זקנות וזונות. אלו האחרונות ממלאות בדרך מלאכותית ומזיקה לבריאות אבל קלה את התאוות השפלות של הגבר, בעוד שהנשואים והמשפחה אינם מביאים לו אלא עמל וריחיים על צוארו תחת עושר ותענוגות. באופן כזה עמדו לו לגבר חיי התערובת הפוליאנדריים של הזנות שתהיינה לו תמיד די נשים, בעוד שלאשה קשה למצוא בעל הגון. תנאים אלה פִּתחו יותר ויותר את אמנות האהבהבים והעגבנות והחזוּר אחרי גבר מצד הבחורות, ובימינו אנו יכולים לראות, וביחוד בארצות הברית, שהנשים הן בדיעבד המציעות תחילה. אין כאן שנויים בתורשה המינית אצל עמי הציבילזציה, אלא תוצאה מזיקה של תנאים בלתי־טבעיים, ר"ל, של העדר ספוקם של צרכי האשה המיניים ביחד עם מלוי תאוותיהם של הגברים. האשה מחזרת אחרי גבר מחשש שמא תשאר כל ימיה פנויה; היא תחדל מזאת אם ישימו קץ לסבות המתנגדות לטבע שגרמו למצב־הדברים הקיים.

2. התפתחות היחיד (אונטוגנסיס) בחיים המיניים.    🔗

הדבר הראשון שמתמיה אותנו באונטוגנסיס של החיים המיניים הוא זה: כל אברי המין החיצוניים והפנימיים נשארים לא רק אצל העֻבָּר אלא זמן רב גם אצל הילד במצב של עֻבָּריות ואדישות או חוסר פעולה. האבר וחלקיו קיימים כבר אבל הם קטנים עדיין, בלתי מפותחים ובמצב של מנוחה. בתקופה המכונה תקופת ההתבגרות, שזמנה מתחלף לפי תכונות האינדיבידואום, מתחילים הבלוטים המינים ושאר מכשירי ההזדוגות לגדול ולפעול. אצל הגזעים האירופיים שלנו ההתבגרות הולכת ונמשכת בין שנת השתים־עשרה לשנת השבע־עשרה אצל הבנות, ובין ארבע־עשרה לשמונה־עשרה או תשע־עשרה אצל הבנים; בדרך כלל היא חלה בארצות הדרומיות במוקדם ובארצות הצפוניות – במאוחר. מענין לציין עובדה זו, שהצורות הקוֹרֶלטיביות השונות שמסתעפות מן היצר המיני בנפש האדם, ר"ל, במוחו (עי' פרק חמישי) מתפתחות בחלקן הגדול הרבה זמן קודם להתפתחותו של האבר המיני ואפילו של היצר המיני. מלבד זאת לפעמים קרובות מתעורר היצר המיני גופא קודם להתפתחותם ולהתחלת פעולתם הנורמלית של אברי המין. יש מקרים, נדירים אמנם, שהיצר המיני, להיפך, חסר אצל המבוגר, אף־על־פי שאברי המין מפותחים אצלו באופן נורמלי (עי' פרק שמיני). תופעות כאלה שיוצאות מגדר הסדר הטבעי שייכות אל מדור הפתולוגיה.

ולעומת זאת טבעי הוא, שעוד בתקופה מוקדמה מתגלים הבדלים שכליים אצל ילדים וילדות קטנים, שמתאימים אל ההבדלים שתארנו בפרק החמישי סעיפים א' וב‘. אצל הילדות אנו מוצאים את התשוקה להתקשט ולשאת חן, את הגנדרנות, הקנאה והתשוקה אל ילדים ידועים וכו’. אהבתן את הבובות והטפול הרב שהן מטפלות בהן סימנים מובהקים ואפיניים מאד הם לאינסטינקט הנשיי שהתעורר אצלן לפני זמנן. יש בזה גרעין האהבה האמהית האינסטינקטיבית בטרם נתגלה סימן כלשהו לתפקידים, לתחושות מיניות ואפילו של הוסת.

אצל הילדים, להיפך, אנו רואים נטיה להתפאר בפני הילדות, להתהלל בכחם ולהראותו נגדן, ללגלג על הבובות ועל גנדרנות הילדות, וכמו כן להופיע כמגנים עליהן וכו'.

הקנאה המינית קיימת כבר אצל הילדים הקטנים. אנו רואים נערים קטנים משתדלים לשאת חן בעיני נערות קטנות ולהראות קנאה עזה בחבריהם שמפניהם נדחו. כל התופעות הללו נובעות או מאינסטינקטים שמתחת להכרה או מתחושות מיניות מוקדמות, שממלאות תפקיד חשוב בהתלהבותו הילדותית של הרגש. תמונותיהן של נשים יפות, מראה מערומיו של גוף האשה או מראה שמלותיה מעוררים לפעמים אצל הנער רגשות נלהבים. הנערה מתלהבת ע“י אומץ־הלב, הפרסום, קוי־אפיו הידועים, בדרך כלל ע”י הזריזות, ולפעמים קרובות גם על ידי היופי של הזכר בקטנותו.

לפני תקופת ההתבגרות קודמות תופעות ידועות שמתגלות באברים המיניים. אצל הנערים הן מתגלות בהתקשויות האבר, שחלות בזמן מוקדם ואפילו בגיל המוקדם כשהאמה היא עדיין קטנה.

מענין לציין שנטיות פתולוגיות ידועות, שפשוף האבר או גרוי בהשפעת דוגמאות רעות, יש בהן כדי לגרום תדיר לתחושות וליצרים מיניים אפילו אצל ילדים קטנים מאד. אותו דבר מתהוה גם אצל ילדות קטנות מאד על ידי גרוי הדגדגן (clitoris). כל התופעות הללו מביאות לידי מעשה אונן או מַסטורבַציה, שעליהם נדבר להלן. כיון שהאשכים של הילדים הקטנים אינם מפרישים עדיין זרע, אין המסטורבציה יכולה לחולל אצלו אלא את הפרשת הבלוטים הצדדיים, שמעוררת בכל זאת את תענוגי האביונה.

יותר מפליאים הם אולי מקרי הפרדוכסיה, פרושה: ההזדוגות כהלכה של ילדים קטנים, שבלוטיהם הם עדיין במצב של עֻבָּריות, וילדות קטנות שאין בהן עדיין אף סימני וסת. תופעות אלו אף־על־פי שהן פתולוגיות, הן אפיניות, משום שמהן אנו למדים שהמוח אגב התפתחות תורשתית רכש לו יצר מיני הקובע קיום לעצמו, מבלי להיות תלוי בהתפתחות הבלוטים המיניים.

אמנם, היצר המיני אינו מתפתח אצל הסריסים או ניטל מהם, אם נסתרסו בנערותם; אולם הוא משתמר ומשתמרים גם הקשוי והתפקידים החיצוניים של אבר המין, כשהסרוס (סלוק הבלוטים המיניים) בא לאחר גמר ההתבגרות.

אני מוחה כאן בכל תוקף נגד ז. פרויד ותלמידיו שמיחסים רגשות מיניים נורמליים לתינוק בן יומו, למשל, בתחושותיו שיש לו בשעה שהוא יונק. אין כל רשות להציג לראוה ככה את מושג המיניות בהרחיבנו אותו על כל תחושות התענוג, המשוש וכיוצא בהן. הרי זה עלול להכניס רק בלבול וערבוביה במונחים של הפסיכולוגיה. המונחים מיני ומיניות צריכים לשמש אך ורק לתחושות ולרגשות אירוטיים (הראשונות עם תכונותיהן המיוחדות) וכמו כן לכל מה שמתיחס אל הרביה הקשורה במין.

המסקנה החשובה שמוסקת מן העובדות הללו היא, שקיומו של גרוי מיני או של יצר מיני אינו מספיק כדי להוכיח שאלה הם בגדר הנורמליות. בפרק השמיני נוכיח, שלא רק התכונות הבלתי שכיחות של הנטיה המינית התורשתית אלא גם הגרויים המלאכותיים וההרגלים הרעים עלולים גם לגרום לכל מיני סלופים, קלקולים, מותרות ופריצות ביצר המיני.

בפרק הרביעי תארנו את רבוי השנויים והגונים האישיים של היצר המיני אצל האיש והאשה ושל כח־הגבר. הגיל שבין שנת העשרים לשנת הארבעים הוא הגיל של כח הגבר ושל היצר המיני החזקים ביותר. אפשר לחשוב את התקופה הזאת למתאימה ביותר להקמת זרע בריא וחזק, ואנו סבורים שהתנאים הטובים ביותר להולדה הם לפני גיל השלשים.

ההתפתחות האונטוגנטית של היצר המיני ושל האהבה מחוללת אצל הגבר תופעה מיוחדה. בשעה שהספוק הרגיל וחנוך היצר המיני במשמעותו הפשוטה עושים אותו למעודן יותר ויותר, ומתוך כך גם ציני במובן ידוע, משום שהוא מחשב ושוקל בדעתו למפרע ואינו נגרר אחרי הצניעות. האהבה, להיפך, כשהיא קיימת, עולה במשך השנים ונעשית יותר ויותר נאצלה ופחות איגואיסטית מאשר בימי הנוער. הרי זה בא מפאת החנוך של הרגשות, אשר בזכות ההתפתחות השכלית הכללית, הוא הולך ומתקדם ומתעדן, בו בזמן שעצמת היצר המיני הולכת ופוחתת, שלטונו נחלש וגסותו מתמעטת. הדברים אמורים, כמובן מאליו, אך ורק במוחו של אדם נורמלי.

בימי הנוער מנצחת האהבה המשכרת הקשורה ביצר מיני עז; מכיון שהיצר המיני קבל את ספוקו, התאוות הבלתי מרוסנות והאיגואיסטיות של הגיל הזה מתפרצות וחותרות תחת רגש האהבה שמתנגדת אליהן. הרי זה בדוק ומנוסה על ידי הנסיון, שבגיל מאוחר האהבה היא יותר מתמדת ויותר שקולה. טבע הדברים מחייב שלשם כך תהא קיימת קודם לכן אהבה אמתית. תמיד שוגים בזה מפני שמערבבים את האהבה עם היצר המיני. הרומניסטים, שמתכונים לרגשות האירוטיים של הקהל משתדלים יותר לצייר לפנינו את התאוות המיניות ואת שכרון האהבה עם כל ההתנגשויות והקטסטרופות הכרוכות בהם מאשר את האהבה השקטה והרגילה של זוג בא בימים, אהבה, שכל אשרה צפון בהרמוניה של הרגש והמחשבות וכן ברגשי הכבוד שהבעל והאשה רוחשים איש לרעהו.

היצר המיני והיכולת המינית פוסקים אצל האדם בין שנות הששים והשמונים. יש זקנים בני שמונים שהם עדיין בעלי כח־גבר אבל אינם יכולים להפרות. בדרך כלל פוסקת היכולת לפני הפסקת היצר המיני, וזה שמכריח לא זקן אחד להשתמש באמצעים מלאכותיים לעורר מחדש את יכלתו או לכל הפחות לספק את תשוקותיו המיניות. וזוהי גם סבת הדבר שאיגואיסטים שלא טעמו מימיהם טעמה של אהבה אמתית נעשים מתועבים לעת זקנתם ביחסיהם המיניים. נכליהם ונסיונותיהם בחיים המינים עושים אותם למומחים מושלמים לפתות ולהדיח. המליצות הנדושות על האהבה ממלאות אצלם מקומה של אהבת אמת והדון ז’ואנים הזקנים מצליחים באופן נפלא למשוך בחורות צעירות ברשתם. עובדה זו הידועה היטב מטעה בנקל את הקהל להטיל ספק בדבר, שהאהבה האמתית מזדככת ומתעדנת אצל הגבר המזדקן. בכדי שיוכל אדם להבין את המציאות, צריך לשוות לנגדו תמיד את העובדה שההתפתחות הפרטית (האונטוגנטית) של היצר המיני והאהבה אינו היינו הך, שהאהבה מכוונת לפעמים לצד אחר מאשר היצר המיני, והתוצאה יכולה להיות הפוכה, אם ידה של האחת או של השניה היא על העליונה.

אין צורך לומר שיש בין היצר ובין האהבה המון דרגות וגונים; ובו־באיש יכולות להתחולל תופעות מתנגדות והאחת שואפת להתגבר על חברתה.

הגברים הבאים בימים מתאהבים, לפי וסטרמארק, ביתר קלות בנשים שבשנות העמידה מאשר בבחורות צעירות. אין ספק שכך הוא הדבר בשעה שהתבונה והאהבה במובנה הנכון מתגברות, אבל צריך להזהר מהכללות, מפני שלפעמים קרובות רואים זקנים מתאהבים בנערות צעירות מאד, כשם שרואים נערות צעירות מאד מתאהבות בזקנים. הרי זו מן הדעות המקובלות, שנערה צעירה שנישאת לזקן אין היא מתכוונת אלא ליהנות מכספו ולבגוד בו. אמנם מקרים כאלה אינים נדירים, אבל כמה פעמים התפלאתי בראותי נערות מבנות שמונה־עשרה עד בנות עשרים־ושתים מתאהבות בנוכלים זקנים, בשעה שהכסף, השם והעמדה הגבוהה בחברה להן ולא לגבר. ובכל זאת במקרה כזה שכיח יותר שהגבר הזקן הוא שמתאהב; אולם וסטרמארק סבור, ובצדק, שמקרה כזה אינו נורמלי, ואנו נראה להלן שלפעמים קרובות אם לא תמיד יש למצוא אצל האוהב הזקן התחלה של טרוף־הזקנה, ר"ל, מחלת הרוח, שבה מתעורר פתאום היצר המיני לאחר שפסק.

אהבת הנערה הצעירה אל הזקן היא פחות מובנת, אבל אפשר לבארה בהשפעת היתרונות השכליים של הזקן או בהעדר גבר אחר בן גילה שתוכל לאהבו. תדיר אין בחורות אלו בריאות לגמרי, או שהן היסטֶריות או נתונות בנקל לסוגֶסטיות.

לעת זקנה, כשהמהלך הטבעי של הדברים הפסיק את היחסים המיניים בין הגבר לאשתו, נשארת להם מהיחסים הללו לנחלה האהבה הטהורה, שמפיזה את ערב חייהם בצבעי הסתיו הנהדרים. מתנגדי הנשואים בימינו מסיחים לפעמים קרובות ביותר את דעתם מן העובדה הזו. אין ספק שבערוב חיי־האישוּת מתרבים המדנים והדאגות המצערות, אבל אז יש לומר ששני האנשים הללו הובאו לברית הנשואים מתוך כפיה ולא מרצונם הטוב, או שהבעל והאשה הם בעלי תכונות ואופי מתנגדים, שאינם מבינים זה את זה, או מפאת חשבונות של ממון, של משפחה או עמדה צבורית, או אולי מתוך שכרון אהבה, בלי שקול־דעת וחשבון־הנפש; המדנים יכולים לפרוץ כשתופעות פתולוגיות באות לסככך בעל באשתו ולהפר שלום הבית.

ההתפתחות המינית האונטוגנטית אצל האשה אינה דומה לזו של הגבר. היא מקדימה וממהרת לבוא לידי התבשלות. האשה מבנות הגזע הלבן בשנת השמונה־עשרה לימי חייה היא בדרך כלל בשֵלה לא רק מבחינה מינית אלא גם לחיי נשואים; היא אז בעצם פריחתה הגופנית והרוחנית. בין שנת השמונה־עשרה ובין שנת העשרים־וחמש היא בתקופה המתאימה ביותר להתחלת חיי אישוּת. הגינֵקוֹלוֹגיה והמילדוּת מוכיחות זאת למדי. בשנת החמשים בקרוּב פוסקת פרית האשה. זמן הפריה אצל האשה הוא איפוא קצר מתקופת כושר ההפראה אצל הגבר, וביחוד הוא נפסק אצל האשה לפני הפסקו אצל הגבר.

מטעם זה מהירה יותר אצל האשה מאשר אצל הגבר ההתפתחות של ההשפעות השכליות והרגשיות הבאות מהיצרים המיניים. הבחורה מקדימה לבוא אל שיא יכלתה לפְרות ולמלא תפקידה מאשר הבחור הצעיר. תופעות אלה השפעתן נכרת על כל החיים הרוחניים של האשה, אשר היא פחות מוכשרה מהגבר להתפתח בימי זקנה, מפני שבמדה ממוצעת היא נעשית יותר מהר מהגבר קבועה ועומדת בכחותיה הרוחניים. את קצתן של התופעות הללו אפשר ליחס להשפעת החנוך הלקוי שנִתן לאשה, אולם אין זו סבה מספקת לתופעות בכללותן.

היצר המיני של האשה מתגלה בתחילה בתשוקות מעורפלות, בצורך גדול באהבה, וכרגיל אינו מתפתח במובנו הפשוט, ר"ל, אינו נעשה מרוכז במקום אחד בגוף אלא אחרי הבעילה הראשונה. מזה יוצא, שהיצר המיני של הנשים מתגבר בגיל מאוחר יותר (בין שנת השלשים לשנת הארבעים). בגיל זה מתאהבות הנשים על נקלה בנערים צעירים, שבנקל הן מפתות אותם בכל מיני תחבולות ערמה שהקנו לעצמן. וביחוד נוטות האלמנות להתחבר עם גברים צעירים מהן; נשואים כאלה אין הברכה שרויה בהם לרוב, מפני שהאשה הגדולה מבעלה בשנים נעשית על נקלה קנאית, והבעל, מכיון שנתפכח משכרון־החושים הראשון בוחלת נפשו באשה שקסמיה הולכים וכלים. אנו יכולים איפוא לומר בבטחה, שנשואים מונוגמיים, במספר הממוצע, כדי שיהיו גם נורמליים גם מתמידים כאחד, דורשים שהבעל יהיה גדול מאשתו במספר שנים משש עד שתים־עשרה, ושזו צריכה להתחתן צעירה יותר עד כמה שאפשר.

בהתפתחותה המינית של האשה ממלאים ההריון, הלידה, הנקת הילדים וחנוכם תפקיד הרבה יותר חשוב מהיצר המיני. הפעולות החשובות הללו בחיי האשה תופשות, יחד עם החבה לבעל, חלק גדול מעבודת המוח של כל אשה, ובו־בזמן תלוי בהן גם אשרה האמתי.

אצל האשה המזדקנת צריך היצר המיני באופן טבעי לפְחות בתקופת הקלימַקטריון¹⁷. אולם בדרך כלל אינו כך. הנשים הבאות בשנים סובלות לפעמים מהיצר המיני שמצער אותן יותר, במדה שהגברים מתרחקים מהן יותר. ובכל זאת אין להתיחס אל תשוקה מופרזה זו כאל תופעה נורמלית. לפעמים יותר קרובות פוחת היצר המיני אצל האשה בשנות הזקנה, ואז מתעורר בה, כמו אצל הגבר הזקן, אותה האהבה הטהורה ורבת־האושר שבזקנה, אשר עליה דברנו לעיל.

יש בני אדם שרגילים לדבר מתוך זלזול בנשים זקנות. אין ספק שהתאוות והיצרים שלא נתמלאו, העלבונות של האשה בכלל, העדר התרבות השכלית וחוסר האידיאל הנעלה, ויותר מכולם הכִּנון (קונסטיטוציה) הפתלוגי של המוח גורמים להרבה נשים זקנות שתיעשנה בלתי־נעימות עד מאד. אולם אנו מאמינים שהרמת העמדה הצבורית של האשה ותקון חנוכה יקלו במדה מרובה על התפתחות כשרונותיה. אין החנוך צריך לשאוף לפתח באשה את הסגולות הטרקליניות אלא להעמיק את רגשותיה. לא מעטות הן הנשים הבאות בימים שיכולות לשמש מופת בפעלתנותן, בהתמדתן, ושקדנותן, בשכלן הבהיר והבריא וכמו כן בנועם הליכותיהן ופשטות התנהגותן. אף־על־פי שפוריותן השכלית פוסקת קודם לפוריות הגבר, אין זה מונע פעולה רוחנית מצוינה ומתמדת בצרוף עם דעה מיושבת ועם רגשות נעלים. מה שנחוץ יותר מכל לאשה מזדקנת, שאבדו לה בני משפחתה ושנתאלמנה מבעלה, הרי זה ענין שימלא את החלל הריק שנשאר לה אחריהם, הצורך הגדול שיש לה באהבה. ההתמסרות אל איזו עבודה צבורית יכולה לשמש תריס כלפי הרגזנות, אהבת־המדנים והעצבות שמשתלטות בנקל על רוח האשה הזקנה. יש לומר, שהאהבה, שהיא תולדה פילוגנטית של היצר המיני ושבשנות העמידה מתחברת אליו חבור אינטימי, משתחררת אחר כך ממנו יותר ויותר ותובעת ספוק ופצוי לעצמה. יש כאן הסתגלות גדולה של האהבה אל החיים הצבוריים, הסתגלות שמן הראוי להבינה.

האדם בילדותו הוא באופן טבעי איגואיסט; כל יצריו שואפים לשמור על האני שלו. אולם גם אז יש הבדלים אינבידואליים גדולים, ויש ילדים מחוננים ברגש של חובה מצוין וברגש של חמלה גדולה כלפי מכאובי זולתו. אחר כך, אחרי ההתבגרות, מטֶה היצר המיני את האדם כלפי האהבה, כלפי האיגואיסמוס של טן־דו, ויצר זה נעשה הגורם הראשי להמשכת המין האנושי ורביתו. לעת זקנתו אין עוד לפני האדם מטרה להקים דור. חייו אינם אלא מעמסה על הצבור, אם אינם מכוונים לטובת הזולת וביחוד לטובת הצבור. טבעי הוא, שהאהבה המינית בראשיתה, על ידי התרחבותה והטהרותה, נהפכת לאט לאט לאהבה אנושית טהורה, ר“ל, אלטרואיסטית וצבורית, ואז מקבל תוקף החוק הביאוגנטי היסודי של הקֶל: התפתחות הפרט (האונטוגנסיס) אינה אלא חזרה מקוצרת על התפתחות הכלל (הפילוגנסיס). אבינו הקדמון הפרימיטיבי והחדאתי לא היה קיים אלא בשביל עצמו; אחר כך באה פרית המין בלא אהבה, אחר כך אהבת הזוגות ואהבת המשפחה (הצפרים, הקופים, היונקים ועוד), ולבסוף באה, בתור דרגה עליונה, האהבה הצבורית והאלטרואיסטית, ר”ל, חוש הסולדריות הצבורית המיוסד על רגש החובה.

אין ספק שרגש זה הוא עדיין חלש מאד אצל האדם, בעוד שהוא מפותח על יסוד האינסטינקט באופן יותר שלם ואמיץ אצל סוגי בעלי־חיים, כמו הדבורים והנמלים. באופן כזה אנו רואים עין בעין את החוק הטבעי הזה, שלפיו כל הסתדרות צבורית מפתחת באופן טבעי את האלטרואיסמוס או את רגש החובה. תולדות המין האנושי מוכיחות, שהקשר הצבורי לא התפתח אלא לאט לאט ובקושי רב על־ידי מלחמות לאין מספר ושהוא תוצאה בלתי־אמצעית או אמצעית של הקשר המשפחתי אצל האישים. התרחבותו של חבור־הדרכים על פני כדור ארצנו גורמת, שההתפתחות המלאכותית של ההסתדרות הצבורית עולה הרבה במהירותה על התפתחות הכלל (הפילוגנטית) הטבעית על ידי האיבולוציה ברגשות ובאינסטינקטים הצבוריים. אלה האחרונים מוכרחים בכל זאת ללכת בעקבות התנועה, בהסתייעם ראשית בשרשיו העמוקם של האטרואיסמוס המשפחתי והידידותי וגם של הכת והשבט (פטריוטיות), ר"ל, ברגשות החבה והחובה כלפי אנשים ידועים הקרובים אלינו ביותר, רגשות שעברו אלינו בירושה. רגש אנושי כללי עמום, כיונק מארץ ציה חלש, מתחיל כבר צומח ועולה בימינו על קרקע טבעי זה. הבה ונקוה כי ישגשג ויאריך ימים.

טעות יסודית נטעה אם נאמר ליסד את הסולידריות הצבורית אך ורק על רגשות־הסימפתיה שלנו הפילוגנטיים, על סגולתנו האידיאלית למסור נפשנו ולהקריב את עצמנו, כדעת האנרכיסטים. אולם טעות גדולה מזו תהיה אם ביסוד הסולידריות הזאת נשים את האיגואיסמוס גרידא. אין צורך לבקש נגוד בין האיגואיסמוס ובין האלטרואיסמוס, אלא להתיחס אליהם כאל שני יסודות בלתי־נפרדים של כל החברה האנושית וגם של האישים המהוים אותה. אין להכחיש שהאלטרואיסט המחונן ברגשות חזקים של חובה וחבה הוא עובד חרוץ ומועיל על שדה הצבוריות, בעוד שהאיש חסר־המוסריות או האיגואיסט מכניס רקבון בחברה. מעובדה פשוטה זו אנו נמצאים למדים, שחובה צבורית עלינו לעמוד על הברירה בדרך חיי־האישוּת למען ירבו אנשים מטיבו של הראשון ויתמעטו עד שיכלו האנשים מטיבו של האחרון, מתוך שלא יוכל להקים דורות.

האידיאל הוא להגיע לידי כך שנבליע אצל האדם באופן הרמוני ובשלמות, על־ידי צרוף מתאים, את הרגשות האיגואיסטיים בתוך הרגשות האלטרואיסטיים או הצבוריים, כשם שהדבר נעשה אצל הנמלה והדבורה. אולם אידיאל זה דורש שנוי הדרגתי בהתפתחות הכללית של הטבע האנושי.

 

פרק שמיני הפתלוגיה המינית    🔗

כאן אנו מציעים לקורא לעיין בספרו הידוע של קראפט־אֶבינג: Psychopathia Sexualis, Stuttgart, Verl. Ferd. Enke וכמו כן בספריהם של הוולוק אליס (Havelok־Ellis) ושל הירשפלד. הקורא ימצא בהם הרבה תצפיות שאין אנו יכולים להכנס כאן אל פרטיהן. נסמן רק ראשית כל את העובדה שמחוץ למחלות הוֶנֶריות או מחלות המין אין אברי המין ממלאים, בשאלה זו, כל תפקיד שהוא. כל התופעות הפתולוגיות בחיים המיניים שוכנות בשיטת העצבים המרכזית וביתר יחוד במשכן הנפש, ר"ל, במוח.

ושנית נעיר, שהמחלות בחיים המיניים שייכות רק לפעמים רחוקות אל סוג התחלואים המכאיבים, שהרופא יכול לרפא אותם באמצעותם של סמי־רפואה או תרופות מדיציניות אחרות. שרשיהן נעוצים כמעט אך ורק בכִּנוּן השכלי, ר“ל, בכשָׁרים התורשתיים של מוח האיש. והנה הפתולוגיה של הכשרים השכליים או המוחיים היא שדה רחב ומתפשט ואין לתחם תחומים בין המצב הנורמלי ובין המצבים החולניים, שהם בעצמם כמה וכמה דרגות בהם והגבולים ביניהם מטושטשים. חלק גדול של מעשים שנעשים מתוך מצבי הנפש, ושהם בעיני הקהל, ואפילו בעיני תיאולוגים מלומדים, יוריסטים ורופאים בלתי בקיאים בפסיכיאטריה, נחשבים לפשעים, חטאים, למעשי שפלות ורוע־לב, אינם אליבא דאמת אלא פרי לקויים פתולוגיים שחלו עקב כשרים תורשתיים. לפני זמן קצר נשאלתי מחולה מסוג זה, אגב בעל רגשות עדינים ביותר, והוא התודה לפני בדמעות בעיניו שרופא אחד בגרמניה, אשר הוא, החולה, גלה לפניו את נגעיו, גרש אותו מעל פניו בזעם ואמר: “זוהי חזירות. אתה הנך חזיר. איני רוצה לשמוע עוד. צא מכאן”. לאמתו של דבר, עמד האומלל במלחמת גבורה, מתוך הכרת חובה, ביצריו המיניים המשחתים, ר”ל, הפתולוגיים. מבלי להבין כלום במרבית הענינים שאנו עומדים לעסוק בהם כאן, סובר הקהל ברובו הגדול כמו אותו רופא נבער הנזכר לעיל. משום כך בעיקר מצאתי לנחוץ לעבור כאן בסקירה על התופעות הפתולוגיות, הנתעבות מאד כשהן לעצמם אבל המפיצות אור על השאלה המינית כולה.

1. הפתולוגיה של אברי המין בכלל.    🔗

כל הלקויים, המחלות או הנתוחים ההורסים את הבלוטים המיניים של הילד או המונעים את התפתחותם, מחוללים את התופעות שתארנון במקום שדברנו על השפעות הסרוס. כיוצא בהם הוא, למשל, הקריפטאורכיה, היינו: כשהאשכים נשארים בחלל־הבטן או בקמט הירכים ושם הם מתנונים וכלים. הנה מקרה מענין גם מבחינות אחרות:

צעיר אחד היה לקוי בשכלו ובקריפטאורכיה מלידה שגרמה להתנונות האשכים. כסריס מלידה לא התפתח אצלו שום יצר מיני וגם שום אופי גברי קרולטיבי. כדי “להקציעו וללטשו” עמדו לו דודות פזיזות, שלא מצאו לו תקנה אחרת מאשר להשיא לו בחורה חזקה ושמה קתרינה שלא היתה תמימה כל עיקר. זו השתדלה בתחילה מפני העדר החושים המיניים אצלו לרפא את בעלה על ידי כל מיני משמוש ושפשוף ולגרום לו קשוי־האבר. אך לשוא. האומלל הרגיש רק שעושים בו מעשה גס וחזירות. הוא נעשה מגורה יותר מהמדה, התחיל חולם בהקיץ כסהרורי וחוזר בלי הפסק מתוך מצבו הסהרורי על המלים: “קתרינה החזירה”.

אחר כך מצאה האשה במהרה נחומים אל מאהב בעל כח־גברא נורמלי, ושניהם עשו את הסריס המסכן מטרה לחצי לעגם. מרוב חימה, הלך זה אל האופה וקנה עוגה, קשט אותה בירוקת הזרניק והגישה לאשתו ליום הולדתה. האשה הבינה את מזימתו למראה העוגה. העלוב הושב על ספסל הנאשמים ונדון למאסר לזמן ממושך על הנסיון להרעיל. משפט זה הוא בעיני פשע חוקי ממש. בנגוד לכל מחאותי לא חפצו להכיר ברפיון שכלו ואת סהרוריותו חשבו לעשויה.

ומצד שני ראינו שאותן התקלות כשהן חלות באדם מגודל, אינן מקפחות לא את האופי המיני המצורף, לא את היכולת להזדווג ולא את תחושות התענוגים של האביונה.

אצל הגבר מוצאים לפעמים מחלת האספֶּרמיה: הבלוטים המינים עשויים כהלכה, אולם הזרע אינו מכיל את הספרמאטוסואונים. לחולה האספרמיה יש בכל זאת קשיות האבר, יכולת מינית ידועה, תענוגי האביונה והוא מסוגל להתאהב, אף־על־פי שהתפקידים המיניים חלשים אצלו בדרך כלל. אולם אין הוא מוכשר להפרות את האשה.

נשים ידועות שאין להן אף פעם וסת, יש להן בכל זאת שחלות נורמליות ויכולות להיות הרות.

השחפת, גִדוּלים ודלקת האשכים עלולים לגרום לעקרות.

לקויים ידועים באבר המין של הגבר עלולים להפריע להתקשות מספקת של האבר ולהזרעת האשה (היפוֹספדיה ואיפיספדיה, היינו: שצנור השתן נשאר פתוח בראשה או בקצה של האמה).

לרגל מעשה האונן, ההפרעות העצביות או אפילו עצירות גדולה יוצא לפעמים, בהיסח הדעת, בשעת ההשתנה, זרע בלי כל קשיות האבר עם או בלי תענוג תאוני. הרי זה נקרא: ספירמטאוריה. אנשים היפוכונדריים נפחדים מאד מהמחלה הזאת ונוכלים ידועים מנצלים את מצב־רוחם. אליבא דאמת, מגזימים בחומריותה. כל שנותנים עליה פחות את הדעת, כן היא ממהרת להעלם, וביחוד כשמקור המחלה היא, כמו ברוב המקרים, העצבנות.

לקוי בלתי נעים מאד ושכיח מאד באבר הגבר היא הפימוֹזה, היינו, כשפי הערלה צר מאד על גבי העטרה, בשעת קשיות האבר אינה יכולה העטרה לצאת ולבצבץ מתוך הערלה או שהיא מבצבצת אך מקצת מן המקצת מתוך מתיחות רבה שגורמת ליסורים. ואם לפני ההשתנה או קשיות האבר מפשילים בקושי רב את הערלה עד למאחרי העטרה, אז היא מהדקת את האבר בחוזק כזה עד שהיא גורמת לו על ידי כך לדלקת ולהתנפחות, וקשה להחזיר ולשלשלה. לזאת קוראים פַרפימוֹזה ובמצב זה כרוכה סכנה גדולה, מלבד זאת בתוך הערלה הפימוזית מצטברת הרבה זוהמה משיירי הזרע והשתן, שמגרים את העטרה ומעוררים למעשי אונן. טוב לסלק כל פימוזה בעוד מועד או למול את הערלה.

אצל האשה מרובים יותר מאשר אצל הגבר התחלואים המונעים את קליטת הזרע. השחלה עלולה להתנוון או ליתן מקום לגדוּל. אבל תחלואי השחלה עלולים פחות לגרום לעקרות מאשר תחלואי הרחם או הפותה. העקרות באה מחמת נזל או דלקות שהורסים את תאי־הזרע עד שהם מגיעים אל הביצה בשעת ירידתה. פרעות בוסת משפיעים פחות על הפריה. הרחם נשאר לפעמים במצב של הילדות שעלול גם הוא לעשות את האשה עקרה. התחלואים האחרים של אברי המין אצל האשה הם בעלי אופי פתולוגי כללי יותר ואין להם קשר עם היחסים המיניים.

אפשר לעשות בדרך פשוטה את האשה לעקרה בהחלט גם מבלי לסרסה: מפסיקים את הקשר בין השחלות ובין הרחם על ידי נתוח בחצוצרות פלופיה. באופן כזה מונעים את ההשפעות המזיקות של הסירוס.

דלקות שונות, סטיות שונות של האברים וביחוד של הרחם אבל גם של השחלות משמשות לאשה תדיר מקור של יסורים, חליים ופרעות עצביים. אי־הסדר ופריעות בוסת משמשים תדיר סבה לעצבנות.

קרום הבתולים מפותח אך לעתים רחוקות במדה חזקה כזו עד שישמש מכשול ממשי לביאה, מכשול שבמקרה כזה מסלקים אותו על ידי נתוח. לעומת זאת סובלות הנשים הצעירות לעתים קרובות מעוית מכאיבה מאד בתוך הפותה מכיון שנכנס לתוכו איזו עצם (האצבע או האבר של הגבר).

האנדרוגניות אצל האשה היא תמיד פתולוגית ומן הראוי שנעיר עליה דברים אחדים. האנדרוגנוס הוא חזיון נדיר מאד ואינו מופיע אף פעם בשלמותו. כמעט אף פעם אין רואים אדם שיהא חציו זכר וחציו נקבה; כמעט תמיד יש תערובות בלתי שלמות בעיקר בנוגע לתכונות המצורפות (הקורֶלטיביות). תפקיד כפול אמתי כמעט שאינו בנמצא אלא באגדות ובספורי־המעשה. אני בעצמי ראיתי אנדרוגנוס מפורסם ושמו קתרינה הוהמאן. באמת היה לאיש הזה אשך בנוי היטב הצפון בתוך קמט עור שדמה לפשה גדולה, והאמה היתה קצרה מאד ודמתה ל“לדגדגן”. אף־על־פי שנתפרסם בתור אשה, הרי היה מצד אחד גבר, היה לו קרי והתעלס בלי כל הפרעה עם המשרתות. ולהיפך, טיבו הנקביי היה מוטל בספק. אמנם הוא היה מספר על וֶסֶת, אבל אי אפשר היה להוכח באמתת הדבר, כשם שאי־אפשר היה למצוא אצלו שחלה ורחם.

2. מחלות וֶנֶריות (מיניות).    🔗

אין אנו יכולים ליתן כאן תאור מלא של המחלות המיניות, שמהוות פצע נורא בגוף האנושיות, בהביאן אל המשפחות ובחיים הצבוריים אסונות והפסדים למכביר. אין בדעתנו לכתוב כאן מחקר פתולוגי. נציין קודם כל, שעל־פי טעות נפוצה מאד, שבאה מתוך חוסר ידיעת העובדות הממשיות, מיחסים לתאוה ולחיי אישות מוגזמים תוצאות מזיקות ואפילו נוראות, שבאמת אינן אלא פרי תחלואים וֶנֶרים. אם כי אין זה מקרה שכיח, אפשר להדבק בהן על ידי נשיקה תמימה, מתוך חתוך קל באצבע, על ידי ישיבה על כסא בבית־הכבוד, שהתלכלך על ידי חולה במחלה ונֶרית, על ידי שמוש בלבנים מגואלים ובדרך כלל על ידי מגע עם חולה ונרי שאינו נוהג בטהרות. איזה דון ז’ואן חסר רגש יכול, להיפך, להיות שטוף זימה מבלי להדבק במחלה ונרית, אם אך הוא מתנהג בטהרה, בזהירות וגם אם הוא בר מזל. ראיתי לעומת זאת צעירים, שרק פעם אחת שמשו מטת זונה, שהדבקו, ומתוך כך הרסו את כל חייהם.

שלשה מיני מחלות ונריות יש, שעליהם אנו רוצים להעיר מלים אחדות. עליהם יש להוסיף מחלות הבאות מטפילים שונים (כמו בכִנם שערות־הבושת והגרדת) שנמסרות על ידי מגע מיני עם אנשים מנוגעים בהן או בדרך אחרת. המדיצינה המודרנית יכולה על נקלה להשמידן, מפני שמקומן על גבי העור או מתחתיו, ואין תוצאותיהן מסוכנות. נעבור איפוא אל המחלות הוֶנֶריות.

1) הזיבה. – מחלה זו היא בדלקת של צנור השתן המעלה מוגלה והנגרמת על ידי בַּציל המכונה גוֹנוֹקוֹקוּס. על ידי טפול נכון וכשהכל כשורה אפשר לרפא אותה במשך 14 יום, אמנם לא בלי יסורים גדולים לחולה. אבל לעתים קרובות עוברת הדלקת לאט לאט למעלה בצנור, נעשית ממושכת ופוגעת גם באברים הסמוכים. אוי לו לאיש שככה לו! הזיבה הממושכת יכולה לגרום לאיש הִצָרות צנור־השתן, שתהא מתמדת בכל ימי החיים, ואחר כך – עצירת השתן, נזל שלפוחית השתן ולתוצאות אחרות קשות ורבות יסורים (אבן השלפוחית וכדומה). לא לעתים רחוקות היא גורמת למות אם מפני שהיא מתפשטת על אגן הכליות ופוגעת בכליות עצמן או מפני סבה אחרת. ההחלמה מן הזיבה אינה מבטיחה את החולה מהשנותה. להיפך, מי שחלה בה פעם אחת ונרפא ההִדַבקות חלה בו יותר בנקל, וכשהזיבה נעשית ממושכת, היא חוזרת ומופיעה באופן חריף, מחמת קני הבַּצילים שנשארו אי־שם בתוך איזה קמט.

מחלת הזיבה אצל האשה היא יותר חמורה, מפני שהרפוי אצלה הוא יותר קשה. זונה הנגועה בזיבה יכולה להדביק מספר עצום של גברים, ובמקרה כזה בקורי הרופאים בבתי־הזונות אינם מועילים ולא כלום. מלבד זאת בצילי הזיבה שוכנים בכל סדק ובכל קמט של אברי־המין הפנימיים של האשה, ששם הם גורמים לדלקות תדיריות של הרחם, של צנורות פלופיה ושל השחלות ולהביא לידי התלכדויות שונות בבטן.

הנשים הנגועות בזיבה ממושכת נעשות עקרות. כשהרחם והשחלות נוגעו, היא סובלת יסורים גדולים ואנוסה לשכב במשך שנים במטה. אבל לעתים יותר רחוקות גורמת הזיבה אצל האשה להצרות צנור השתן ולתחלואי השלפוחית.

אבל הזיבה אינה מסתפקת בשַמות הללו שהיא עושה בגוף המגודלים משני המינים. התינוק התמים שצריך לעבור דרך רחם אמו, אם זו מנוגעת, הרי תוקפים אותו הבַּצילים בקרום הלחמית של העינים, ומחוללים בו דלקת מעלה מוגלה המכונה בְּלֶנוֹרוֹה של הילודים. היא משאירה על הקרנית של העין כתמים גדולים לבנים, שאף אם אינם מעַורים אותו תמיד לגמרי, מכל מקום מזיקים לכח הראיה שלו. גם הגברים והנשים המנוגעים בזיבה, ונגעו בידים מגואלות בארס הזיבה, מתוך אי־זהירות, בעיניהם, עלולים לקבל דלקת העינים כעין זו של הילדים.

2) הסיפיליס היא מחלה עוד יותר נוראה מהזיבה. בימינו יודעים כבר את מהלך המחלה ואת מחוללה, שהוא חידק המכונה שלשלת (Spirochéte). היא ממושכת יותר מהזיבה ותחילתה במורסה קטנה הקשה בבסיסה והנקראת כיב (שַׁנקֶר) קשה. הרי זו מורסה שעל־פי הרוב אין שמים לה לב ומקומה באברי המין או בפה, אם הפה בא במגע עם חולה הסיפיליס. השלשלת אינה מתרכזת במקום אחד שבגוף, כמו בצילי הזיבה. היא מסתננת ועוברת אל כל האורגניסמוס על ידי הדם והלשד. אחרי שבועות אחדים יפשֶה הנגע על הפנים ועל כל הגוף, ואז מתחילה פרשת חבלים ויסורים, התלויה מעל לחולה, כחרב דאמוקלוס, כל ימי חייו, אפילו כשהוא חושב שנרפא, מפני שההבראה הגמורה אינה לעולם בטוחה. מחלה זו יכולה להיות צפונה בגוף במשך חדשים ושנים ואחר כך היא חוזרת ומתגלית פתאום באברים ידועים וחובלת בהם.

הסיפיליס מחולל בכל מקום מורסות העור והקרומים הריריים, מכרסם לפעמים את העצמות, גורם להתנונות האוגנים הפנימיים, כמו הכבד והריאות, חובל בדפני כלי־הדם, שנעשים קשים ושבירים כצנור המקטרת, גורם למחלות העינים, לגִדולים במוח, לשתוקם של עצבים ידועים וכו'. אינו חס על שום אבר מאברי האדם.

בין התוצאות הנוראות ביותר של הסיפליס צריך לציין את שדפון חוט השדרה או את התרככות החוטים האחוריים של מוח חוט השדרה, עם המכאובים החותכים ועם השתוק האטי של הרגלים והידים, וביחוד עם השתוק הכללי הפרוגרסיבי הבא לאחר כך והגורם לאט לאט להתנונות המוח, נוטל מן החולה את התחושות, את התנועות וכל הכחות השכליים. שתי המחלות הללו, השכיחות כל כך בימינו, אינן חלות אלא במי שחלה בסיפיליס לפני זמן, בין חמש שנים לעשרים שנה, לעתים תדירות יותר, בין עשר לחמש־עשרה שנה לאחר שנוּגע ובדרך כלל אצל אלה שמאמינים כי נרפאו לגמרי. שתי המחלות ממיתות. עד שהן מביאות את המות, גורם השתוק בחוט השדרה יסורים נוראים. שתוקו של המוח הגדול גורם לשגעון הגַדלוּת ולטרוף הדעת בכלל, מפסיק את תפקידי הרוח והעצבים, את התחושות, התנועות, הדבור ועבודת המוח, הופך את האדם לחורבה עלובה, עד שבא המות הגואל ופודה את הגוף הזה, שחדל זה מכבר מהיות דומה לאדם ושזה מכבר מת ברוחו, מכל צרותיו. בשאלה זו אפשר להתחקות באופן בלתי־אמצעי וצעד אחר צעד על התפוררותם והריסתם האטית של חיי הרוח והעצבים עם התקדמותו של הריסת המוח.

מחמת ההעלם של המחלה הזאת וחוסר המכאובים בתקופתה הראשונה, אין מרגישים בה בתחילה. היא רק גורמת לזרעת העור שאפשר ליחסה לסבות אחרות, והטפול בכספית יכול בדרך כלל להרחיק את סימני הסיפיליס הראשוני והשניי, ר"ל, את הזרעת ואת המורסות של השנה הראשונה. אבל הסיפיליטיקאים האלה, המוחזקים לנרפאים, אינם בטוחים לעולם שאחרי שנים רבות לא ינוגעו בשתוק חוט־השדרה, בשתוק המוח ופגעים סיפיליטיים אחרים, שלישיים ורביעיים, של העצמות, של האברים הפנימיים, הנהרסים מתוך מכאובים קשים מנשוא. המורסות של השנתים ואפילו של שלש השנים הראשונות הן מסוכנות מאד, מפני שאינן גורמות כאב ואינן מפריעות למשגל. הכאבים אינם באים אלא בתקופה מאוחרת, המכונה השלישית. מקץ שלש או ארבע שנים פוסק הסיפיליס מהיות מדביק (אמנם בנוגע לשאלה זו יש חלוקי דעות). ובכל זאת, אף־על־פי שאינו מדביק את אשתו, עלול הסיפיליטיקאי שמתחתן בתוקפה זו להוליד ילדים סיפיליטיקאים שמתים במצב העֻבָּרות, בזמן הלידה או אחר כך מחמת סיפיליס־מלידה. סבת הדבר הוא, שהזרע של האיש היה מנוגע בסיפיליס. אמנם לא תמיד יקרה כך. יש שסיפיליטיקאי שהחלים מוליד ילדים בריאים. אולם אני ראיתי מאידך גיסא כמה וכמה ילדים אומללים שנוגעו בסיפיליס־מלידה ומתו בין עשר עשרים שנה משתוק המוח. ילד מנוגע בסיפיליס יכול לפעמים להדביק את אמו בשעת הלידה.

קשה למנות את כל הפגעים שההורים המנוגעים בסיפיליס יכולים למסור לילדיהם. הסיפיליס עושה לעתים קרובות את האנשים לעקרים, והוא שכיח יותר אצל הגברים מאשר אצל הנשים, ומקורו בזנות ובבתי־הזונות, מפני שכמות הנשים הנמכרות לבושת היא קטנה עדיין מכמות הגברים הבאים על זונות. זונה אחת יכולה להדביק גדוד שלם של חיילים. ואלה אשר יפָרדו מעל זונות עלולים מצדם הם למסור לנשיהם את מחלות הזיבה והסיפיליס, ולהפיץ באופן כזה בתוך החברה את המחלה המתועבה עם כל הפגעים הכרוכים בה.

לפני זמן מה¹⁸ גלה אֶהרליך תרופה לסיפיליס, שסומנה בתחילתה בשם 606 N או סלבסן המבוססת על זרניק¹⁹.

לפני כמה שנים עלה להוכיח, פחות או יותר על־ידי תגובת־הדם, המכונה תגובת ואסרמן, את קיומן של השלשלאות (ספירוכֶטים) החיות בגוף האדם ועל ידי כך – את מציאותה ואת רִפויה של המחלה. אבל התגובה אינה מחלטת, ביחוד כשהיא שלילית.

3) הכיב הרך. – הסוג השלישי של המחלות הוֶנריות הוא הכיב (שנקֶר) הרך, שנקרא כך כדי להבדיל מהכיב הקשה שאינו אלא התחלת הסיפיליס. הכיב הרך הוא הפחות מסוכן משלש המחלות, אולם גם הפחות שכיח. זוהי מורסה מכרסמת גדולה פחות או יותר, שקובעת את מקומה באברי המין, אם אינה מסתבכת בסיפיליס, מה ששכיח. אותם החלקים שכרסמה נפסדים לגמרי, אבל הפצע מגליד ונרפא.

המחלות הונריות הן בנות־הלוי הגרועות ביותר של היצר המיני. אלמלא היו הגברים כה קלי דעת וכה נבערים מדעת, היו יכולים לפחות להמנע מהן על נקלה, וקמעא קמעא לכלותן לגמרי. הסניטריה, ביחד עם תאות התענוג של הגברים, המציאה את אחד המוסדות השפלים ביותר והמסכילים ביותר לעשות, והוא: הסבלנות ותקון תקנות מטעם הממשלה בשביל הזנות. באמתלא לשמור על בריאות העם, מכריחים את הנשים הנמכרות לזנות להרשם במשטרה או להכלא בבתי־הבושת. בין כך ובין כך מעמידים אותן תחת בקורת רופאים לפרקים קבועים, מסלקים את המנוגעות וכופין אותן לילך לשם טפול אל בית־החולים. להלן נראה שכל השאלה הזאת מחטיאה את מטרתה, מפני הטעם הפשוט, שהטפול במחלות ונריות אינו מביא את הישועה, כמו שרבים מדמים בנפשם. ביחוד צריך לזכור שהבקור מאונס של הזונות אינו מועיל כל עיקר נגד הזיבה, ופחות מכל – נגד הסיפיליס. אילו היו מתגשמות כל התקוות שתלו בתרופת אהרליך, לא היה צורך לחבוש את הזונות בבתי־הבושת. על כל פנים אין תקנות הממשלה עומדות בפני הבקורת מאיזו בחינה שהיא.

הזיבה, שפגעה בגבר בפעם הראשונה, נרפאת לפעמים קרובות מאד, אם יודעים להתנהג בזהירות; טפול שלא מתוך זהירות עלול להחמירה. אולם המחלה בהֵשָנותה, וביחוד כשהיא מקבלת צורה ממשכת, אינה נִתנת לטפול ותרופה לה אין. הגוֹנוֹקוקים סוף־סוף מוצאים להם קן בכל הפנות והקמטים שנתרבו וגדלו בקרומים הריריים עמוקים והכמוסים, אצל הגבר והאשה, מהוים שם גִדולים, ואז מן הנמנע להשמידם עד אחד. ובאמצעים כמו אלה מדמים לחַטֵא את הזונות! יש רק תרופה אחת נגד כל המחלות הונריות והיא להמנע מלחלות בהן. אין זה פוטר אותנו, כמובן, מיעץ לכל אלה שנוגעו לפנות בלי כל דחוי אל רופא מומחה, ישר ורציני, אשר יטפל בהם טפול רציונלי.

הרי זה דבר מעורר גועל־נפש כשגבירות הגונות מלמדות זכות על בתי־הבושת ועל פקוח הממשלה בדַמותן, שמתוך כך תשמרנה בנותיהן מהפגיעות הרעות של הגברים. אין לבאר תופעה מתועבה זו אלא בהשפעת הגברים על נשיהם. אצל הגברים, וביחוד אצל רבים מן הרופאים, באה האמונה הזו בתועלת הפקוח הממשלתי על בתי־הזנות מתוך מזיגה של שיגרה עורת, של אמון בכח השלטון, של חוסר שקול־דעת יחד אולי עם אירוטיות שלא־מדעת. עוד נאריך בשאלה זו באחד הפרקים הבאים.

אחת התוצאות הטרגיות ביותר של מחלות המין היא, בלי כל ספק, הדבקותן באשה תמימה, שכל חייה, שהיו עד אותה שעה טהורים וצנועים, נעשים מגואלים, ושכל חלומותיה על אידיאל, כל תקוותיה לאושר צוללים בתוך בצת הזוהמה, שהזנות פרשה לרגליה. הפלא הוא אם האכזבה והמרירות באות ופוחתות את האהבה? סופרים ידועים תארו ביצירותיהם הדרמטיות ובספוריהם את התוצאות הטרגיות של מחלות המין ושל התורשה בשביל המשפחות וגם בשביל הצבור. מה שמבהיל הוא המספר הגדול ללא שעור של האנשים המנוגעים במחלות המין.

3. הפסיכופתולוגיה של החיים המיניים    🔗

מלבד מה שידוע בשם תהפוכות מיניות ומלבד האהבה הפתולוגית של חולי הרוח במובן הפשוט של המלה, מצטמצמת הפסיכופתולוגיה המינית (ר"ל, הפתולוגיה המינית של הנפש) בתחומיו של היצר המיני ונובעת בעיקר מהאליליות (עיין פרק ה' 3) הקרובה אליה בטיבה. נתבונן לפי שעה אל התופעות היוצאות מגדר הטבעיות, ושמקצתן נוגעות בתפקידים העצביים הנמוכים.

קודם כל עומדת לפנינו שאלה כללית. החוקרים הבדילו בין התופעות המיניות שיוצאות מגדר הטבעיות ושבאו בירושה או מלידה ובין אלו שבאות, כמו שאומרים, עקב הרגלים משחתים. קראפט־אבינג, בספרו המפורסם, שהזכרנו לעיל, מוצא הפרש גדול בין שתי הסבות הללו של הלקויים בחיים המיניים, והוא מדבר בהתמרמרות רבה על אלה מהם שנקנו בהרגל. אין אנו חולקים על ההבדלה הזאת, אבל אנו מחויבים להלחם בשתי טעויות יסודיות בדרך שבני האדם רגילים לסמן את העובדות.

ראשית כל ההבדל בין האנומליות (תופעות שיוצאות מגדר הטבע) התורשתיות ובין האנומליות הנקנות אינו אלא יחסי והדרגתי, באופן שמן הנמנע להציגן אלו מול אלו. כשאנומליה מתגלית פתאום מאליה ובחוזק עם ראשית נצנוץ המיניות בנפש הילד, במשך ימי התפתחותו, הרי זה תדיר סימן ללקוי או לאנומליה תורשתית עמוקה, פרי צרופים של השפעות של אבות־אבות, שהתאחדו יחד על ידי הזודגות שני התאים המיניים. במקרה כזה נקל, בערך, להוכיח שיש כאן סימן פתולוגי שאינו תלוי ברצונו של האיש. אבל שורה בלתי־פוסקת של דרגות בעוזו של כושר תורשתי לאיזו אנומליה מינית שהיא או לאנומליות אחרות העלולות לחוללה, מקשרת באופן בלתי נכר את היצר הפתולוגי, שהוא אך ורק תורשתי בלבד, עם היצר שאינו אלא פרי השפעות, אימוציות (הפעלויות) או הרגלים משחתים שנקנו. באופן כזה יש אשר בעל כושר תורשתי לקליטה קלה של השפעות מן החוץ, יכול להפריז על מדת היצר המיני הנורמלי, שמטבעו הוא מתון, או ליתן לו כִוונים פתולוגיים, תחת השפעות שאצל איש אחר אינן עושות שום רושם. איזו אימוציה חזקה בימי הילדות הראשונים (מג' עד ה' שנים, למשל) עלולה להשחית או לשנות את היצר המיני לכל ימי החיים (פרויד, ברויאר, פראנק). ואיזה כושר עמום ובלתי נִכר כמעט להומוסכסואליסם (משכב־זכור) אצל שמעון יכול להתגבר בהשפעת פתוייו של לוי בעל התאוות המקולקלות; אולם אילו שחקה השעה לשמעון ובעוד מועד היה מתאהב באשה אחת אהבה עזה, כי אז היה אותו כושר הולך ונפסד בלי שיור כל שהוא. ומצד שני לוי המקולקל לא היה יכול בשום אופן להשפיע על איזה איש אחר שהכושר התורשתי הנ"ל חסר אצלו. רוב המקרים נכנסים במסגרת זו שאנו מסמנים כאן.

כשהכושר התורשתי חזק מאד, הוא מתפתח פתאום מאליו, בהשפעת מקרים קלי־ערך. ואם הוא בינוני, יכול הוא להרדם באדם וגם להעלם, אם תנאים נוחים אינם מזדמנים להעירו ולפתחו. וכשהוא נעדר לגמרי, אין בידי הפתויים, המדוחים החזקים ביותר וההשפעות המזיקות ביותר לחולל באדם אנומליה מתאימה. די להרהר מעט בעובדה זו כדי להבין כמה מעותים את משמעותו הנכונה של המונח מום נקנה. במונח זה רגילים לסמן המון חטאים ועבירות ששלישם, מחציתם ולפעמים אפילו שלשת רבעיהם נעוצים בשרשיהם בתא התורשתי. השפעת המלים על רוח האדם מסלפת לפעמים את המציאות ויוצרת נגודים וסתירות במקום שאינם. הוא הדין במלים קלקול־הנפש וחולי. בקלקול הנפש עומדים על כושר מנֵימי תורשתי חזק פחות או יותר ופתולוגי פחות או יותר או לכל הפחות חדצדדי (ר"ל, מכוון בהתפתחותו כלפי צד אחד או מתיחס לסוג אחד של עצמים) ואשר לפי השפעת הסביבה הטובה או הרעה, לפי מציאותם או העדרם של מקרים אימוציונליים, הם יכולים להתפתח פחות או יותר, להצטמצם או לא להולד כל עיקר. ואם נגש אל הדברים מן הצד ההפוך, נוכל לומר, שהרבה מחלות, וביחוד האנומליות של המוח, מקורם בחטאים.

שנית – אנו למדים מן העובדה החשובה הזאת, שאין לנו רשות להתיחס אל חטאים, שנראים לנו כאילו נקנו על ידי בעליהם, כאל פרי בחירה חפשית של היצר הרע, אלא כאל תוצאה מזיקה וחבלנית של כושר תורשתי, שהתפתח בהשפעת מנהגים מקולקלים של סביבה משחתה. הואיל וסביבה זו גופה מרכבה מאנשים, הרי יש כאן מעגל־קסמים של סבה ומסובב, שלא יכול להעלם מעיני הקורא השוקל בדעתו. הכחות התורשתיים של האישים יוצרים את מנהגי החיים, מנהגי החיים הרעים יוצרים מצדם הם הרגלים וכשרים תורשתיים למעשי חטא.

אלה שמדברים גבוהה גבוהה ובזעם נגד האנשים בעלי המדות המקולקלות וההנהגה הרעה מזכירים לי את הילד, שמכה במקל את התנור שנכוה בו. נעבור אל העובדות.

א) אנומליות שברֶפלֶקסיה.

כבר דברנו על הוַגיניסם (וגינה – פותה. – התכוצות הפותה אצל האשה, מתוך מכאובים גדולים, בשעה שאיזה עצם, וביחוד אבר הזכר נכנס לתוכו) – שמתעורר אצל האשה לפעמים עם הביאה הראשונה. יש מקרים בודדים של וַגיניסם חזק, שיכול עם הביאה הראשונה ללחוץ ולהדק את אבר הזכר עד לידי כאב גדול ויכול לגרום גם למקרי אסון. הפריאפיסם אצל הגבר דומה לוַגיניסם. המרכזים העצביים של קשוי האבר מגורים גרוי רפלקטיבי במדה מוגזמה, וזה גורם להתקשות מכאיבה, שמביאה לפעמים להוצאת זרע שאין עמה עונג תאוני. יש אנומליה אחרת, פחות או יותר רפלקטיבית ושכיחה מאד, שגורמת להיפך, תחושות עונג שבתאוה והפלטת זרע מוקדמת לרגל התקשויות מקוטעות ובלתי שלמות.

רואים לפעמים אצל הנשים העצבניות התעוררויות מהירות וקצרות של האביונה. אצל אחרות, גרוי מתמיד אינו מביא לידי אביונה אלא לידי עצבנות הספוק.

ב) חוסר כח גברי פסיכי.

חוסר הכח הגברי הפסיכי הוא סימן שמתגלה אצל הגבר במצב נורמלי באופן מקרי ומתמיד מאד מתוך מצב פסיכופתולוגי. אנו מסמנים כאן את התופעה הזאת החשובה מאד, כדי שלא נצטרך לחזור אליה פעמים רבות.

איזה ציור דמיוני, איזה הרהור שהוא מחולל פתאום, על ידי סוגֶסטיה, את המנגנון הרפלקטיבי, הנורמלי בכל דבר, של מרכז התקשות־האבר. הדם פוסק מזרום אל החללים של הבלוט והקשיות נפסקת לאחר שהתחילה או שאינה מתחילה כל עיקר. כך, למשל, אוהב נלהב ומגורה מאד, שהיו לו התקשויות חזקות בשעה שהתכונן לבוא אל אהובתו, יכול פתאום לתקוף עליו איזה חשש שמא לא יעלה הדבר בידו או איזה הרהור צדדי אחר שיחלישהו, יביאהו לידי רפיון, הקשיות מתבטלת והבעילה לא יצאה לפועל. זֵכר הכשלון הזה, הצער והבושה הכרוכים בו, ההתאמצות עצמה של חשבון מחושב להביא עוד פעם לידי קשוי אבר בעקיפין, – כל אלה משמשים סבות מעכבות ומניעות בבצוע פעולת המשגל, סבות שמבטלות לפי־שעה את היצר המיני ומונעות בהפסקן את התעוררותה האבטומטית של ההתקשות שהתכוונו לחוללה. כל מה שגדול יותר הפחד מחוסר הצלחה, כן מתגבר חוסר הכח הגברים הפסיכי. לפעמים מתקשה האבר קשוי רופף ובלתי מספיק.

מגרעת זו הבאה מתוך אבטוסוגֶסטיה (השפעה על עצמו) יכולה להתרפא על ידי סוגסטיה היפנוטית. ההרגשה בחוסר כח עצמו מדכאה מאד את רוח הגבר, ודכוי־הרוח מגדיר את חוסר־הכח. אגב, תדיר נעלם הסימן הזה מאליו.

פליטת הזרע שבאה בהקדם, ועל פי הרוב אחרי קשיות־אבר בלתי מספקת, היא תופעה שכיחה מאד ובאופן הדרגתי יכולה להגיע לידי חוסר כח גברי. היא מצויה עפ"י הרוב אצל אנשים עצבניים, ותדיר לרגל הרגל ממושך של מעשי אונן. מלבד זאת, היא מביאה לידי כך שהאשה נעשית מגוּרָה ואינה מקבלת את ספוקה. אם הסוגסטיה אינה פועלת די הצורך, אפשר לצאת מן המבוכה על ידי בעילה שניה שעה קלה אחר כך, ואם זה מן הנמנע אפשר לשכך את סערת האביונה אצל האשה באמצעות האצבעות. אכן, הנשים סובלות לפעמים קרובות הרבה מאד מהגרויים הללו ההולכים וחוזרים ללא תוצאות.

עוד צורה של חוסר היכולת הפסיכית היא שהאבר מתקשה, אולם המחשבה על ההצלחה להוציא זרע משתלטת במדה כזו על האדם, עד שהיא משַתקת את תחושות תענוגי התאוה והאהבה וגורמת לכך, שפליטת הזרע נעשית שלא מתוך עונג או שקשיותו של האבר נפסקת בעודנו בתוך הפותה.

חוסר הכח הגברי יכול לבוא עם הביאה הראשונה; הוא יכול לבוא לאט לאט. יש אשר אצל אנשים שהיו בעלי כח גברא, דון ז’ואנים ממש, מסתלק פתאום הכח הזה בימי הארוסין או הנשואים שלהם. יש אנשים שהיו להם מקרי־לילה וקשויי־אבר נורמליים, והם נפסקים עם כל נסיון של ביאה מתוך סוגסטיה־נגדית, שעושה אותם לחסרי כח. המסטורבציה, שנעשתה הרגל, עלולה, במקרים ידועים, לגרום לחוסר־כח, אבל אין צורך להסיק מעובדות כאלה שום מסקנות, ויותר יש להזהר מעשות לעיקר־אמונה: כבוש היצר עלול גם הוא לגרום לפעמים לחוסר־יכולת.

כל העובדות הללו, שמצטרפות בכמה וכמה אופנים אל פרעות מיניים אחרים, אלא שמופיעות תדיר רק אל גברים נורמליים בכל דבר, יוצקות אור על היחסים שבין המצב הרוחני הארעי של האדם ובין יצרו המיני ופעולת המשגל.

איני יודע בדיוק לאיזה סעיף אוכל ליחס את המקרה דלהלן:

אדם צעיר אחד רציני מאד ובעל התנהגות הגונה, בעל יצרים מיניים נורמליים, היה תמיד עצור מיחסים מיניים וממסטורבציה. לא היו לו מקרי־לילה אלא בשעת השינה. אלה היו באים אגב חלומות אירוטיים, אבל בלי כל התרגשויות־תאוה עצומות, או במדה מועטה ועמומה, אולם עם יקיצתו היו מתעוררות בו תמיד תחושות בלתי נעימות. הצעיר הזה נשא אשה אשר אהב; האשה היתה טובה ונבונה, אבל עצם־החיק היתה אצלה מפותחה מאד וקרום הבתולים חזק וואגיניסם מכאיב היה מתעורר אצלה אחרי כל נסיון של בעילה. הנסיונות האלה לא הצליחו, אף־על־פי ששניהם אהבו מאד איש את רעתו ושניהם חשקו בילדים. ההתקשויות אצל הבעל בשעה שהיה ער היו רפויות מאד, ובכל ימי חייו לא היה מוציא זרע אלא מתוך שינה. באמצעות ההיפנוטיסמוס עלה בידי להגביר בו את קשויי האבר; ואחר כך על ידי נתוח גינקולוגי עלה בידי לסלק את קרום הבתולים ואת הואגיניסם. נסיונות הביאה הראשונים בכל זאת לא הצליחו מיד, אבל הסוגסטיה פעלה אחר כך, ולבסוף נגמרו הנסיונות בהצלחה, בהריון ראשון, ואחר זמן בהריון שני. הילדים בריאים.

במקרה זה לא גרם חוסר־הכח, שנמשך כשנה וחצי, שום נזק לאהבה ולרגשות הכבוד המשותפים של הבעל ואשתו, משום שאהבת הבעל בצרוף יצרו המיני היו מספיקים לאשרה של האשה, שהיתה בדרך כלל נורמלית.

המקרה הזה מאלפנו לדעת את טיבו של האינסטינקט המיני אצל האשה ונוסף לזה הוא מראה שסוגסטית־עצמו של מקרי־הלילה, שקרו רק בשעת השינה, יכולה לשמש לגבר בזמן ערנותו עכוב לפעולת המשגל. אולם אלו הן תופעות נדירות מאד.

מובן מאליו, שחוסר־כח ממש אין אצל הנשים. אולם העכובים או השִּׁתוקים הפסיכיים, שראיתי אצל הגבר, מתהוים גם אצל האשה, וכחם יפה רק למנוע בעד התעוררות תאות־המשגל ותחושות־התענוגים, ומעוררים לפעמים גם שאט־נפש ותקוצה.

ג. הפרדוכסיה המינית.

בשם זה קוראים להתעוררותו של היצר המיני ואפילו של האהבה בגיל אנורמלי לגמרי. הפרדוכסיה של הילדות שונה מהפרדוכסיה של הזקנה.

אין לערבב את הפרדוכסיה הילדותית עם צורות ידועות של מסטרובציה, שאליהן עוד נשוב. עמים שונים, וביחוד בארצות הטרופיות, מראים התפתחות מינית מוקדמת בהרבה מאשר אצל עמים אחרים, והדבר תלוי יותר בהשפעת הגזע מאשר בהשפעת האקלים. יש עמים שהבגרות המינית אצלם באה בין שתים־עשרה לארבע־עשרה שנה אצל הנערים, ובין תשע לעשר שנים אצל הנערות. אצל עמים אחרים הנערים אינם מתבגרים לפני עשרים שנה והנערות אין בגרותן בשֵלה לפני שבע־עשרה – שמונה־עשרה שנה. ומלבד זאת בו־בגזע יכולים לבוא שנויים אישיים עד לאין קץ. אולם אנו רואים במקומותינו, עקב שגעון התאוה (satyriasis; nymphomanie) התורשתי, שהיצר המיני מתפתח אצל ילדים בני שמונה, בני שבע שנים, מבלי שבאו להם איזו גרויים מן החוץ. לומברוזה מספר על ילדה אחת בת שלש שהיתה לה נטיה חזקה מאד לאונניסם. גם לי היתה הזדמנות להתבונן אל שלשת המקרים הללו:

ילד בן שבע שנים, בן לאם בעלת בית־זונות ולאב שהיה משוגע לתאוה ושטוף בזימה, התחיל פתאום תוקף ילדות קטנות מבנות גילו או צעירות ממנו. הוא היה מושך אותן אל בין השיחים או אל מקומות נסתרים אחרים, היה נותן להן ממתקים, ואחר כך היה מזדווג עמהן הזדוגות כהלכה. הוא היה נוהג בערמה כזו, שכל האמצעים שהשתמשו בהם כדי להלחם בהרגלו זה לא הועילו, עד שהיה צורך לכלוא אותו בבית־מחסה לחולי־הרוח, שאני מנהלו. שם נסה לשוב אל סורו עם נער אחד גדול ממנו בשנים. הוא היה עצלן, חסר־משמעת ומסוגל לכל מיני שטויות. ובכל זאת לא העיז אף פעם להזדווג עם נשים וגברים מגודלים. אבריו המיניים היו לגמרי ילדותיים, בלי כל התפתחות נורמלית. סבת הפרדוכסיה שלו נעוצה בלי ספק במוח.

ילדה קטנה בת תשע שנים התחילה מחזרת אחרי כל הילדים בני גילה וגם על צעירים ממנה ולגרות את אבריהם המיניים. היא עשתה זאת באופן כה אכזרי, עד שעלה בידה להמית מיתה אטית וממושכת את אחד מאחיה הקטנים ולפצוע פצע אנוש את צנור השתן ואת האשכים של ילד אחד, בטרם גלו את כל תעלוליה. בהצנע בין שיחים הזדוגה עם נער אחד גדול ממנה בשנים.

ילד אחד בן שבע בעל בעילה כהלכה את אחותו בת חמש, ולזו היתה תחושת אביונה כה עצומה, שנשתמר ממנה במוחה זֵכר לימים רבים, והתרגשות עמוקה. התרגשות זו נצטרפה אחר כך אל רגש של בושה, שנגרם על ידי הדעה של אנשי הסביבה. היא הרגישה את עצמה לירודה מאד ועד גיל מגודל היו לה התקפות של שגעון ושל פחד מדבר אחד (Phobie).

במקרה השני מהנ"ל הבטיחו לי שלא היו כאן כל סימני חלי תורשתי, אבל להבטחות אלו אין ערך. אנשים מסוג זה נעשים אחר כך פושעים פליליים, או לכל הפחות הם מתמסרים למעשי אונן ולזנות.

בדרך יוצאת מן הכלל עלול היצר המיני, כמו שראינו, להתקיים זמן רב אצל זקנים או להתעורר אצלם מחדש לזמן ידוע, עם או בלי כח גברא, בשעה שהם מתאהבים.

אבל בדרך כלל, כרגיל, אין פרדוכסיה זו אצל הזקנים אלא סמל למחלת מוח אנושה, שגעון־הזקנה. הואיל ובתחילת הגרוי המיני אצלם אין המחלה הזאת אלא בראשית צעדיה, אין מרגישים בה לפעמים קרובות, ומתיחסים, לפי המקרים, אל החולה כאל אדם בלתי־מוסרי, משחת או פושע, מבזים ומנדים אותו. ראיתי חולה ממין זה שעשה מעשה אונן לעיני כל, בבית־המחסה שהתנהל על ידי; כה גדול היה אלצו הגרוי המיני.

אצל רוב הזקנים, שפגעה בהם הפרדוכסיה המינית מחמת שגעון של זקנה, מתעורר היצר המיני כלפי נערות צעירות ואפילו כלפי ילדות, מה שמחמיר את אשמתם מבחינה משפטית. לעתים קרובות יצר מיני זה הוא משחת ומתגלה באותן הצורות האנורמליות, שעליהן נדבר להלן. רבים מהזקנים הללו הם עדיין בעלי כח־גבר, ורבים הם מחוסרי הכח הזה, ואז הם מסתפקים במשמוש ידים בלתי צנוע, במגע הדדי באברי־המין וכו'. מקרים כאלה תופשים מקום חשוב במשפטי הנבלה. החולה – מפני שזהו אדם חולה בהחלט – נעשה על פי הרוב קרבן התרמית של בחורות משחתות או של ילדות מודרכות על ידי הורים משחתים. לעתים קרובות רואים זקן, בתחילת שגעון־הזקנה, מתאהב באיזו זונה או איזו בחורה שאינה נרתעת מפני כל, שלוכדת אותו בחרמה, מכריחתו להתחתן עמה ולרשום על שמה את כל רכושו. בתי־המשפט מוצאים שנתינה זו כחה יפה מפני שהאיש הזה עשה מה שעשה ברצונו הטוב. דין זה אינו אלא הסכמה לעקדת חולה בידי נקבה רמאית.

ד. אנֶסתסיה²⁰ מינית או העדר החוש והיצר המיניים מלידה.

התחושות המיניות קשורות קשר כה פנימי ביצר עד שקשה להפריד ביניהם. אין ספק שאצל המגודל יכול יצר מיני ידוע להתפרץ מחוץ לכל תחושה של תענוגי־תאוה, אבל אין זו אלא תופעה ממדרגה שניה.

בתצפיותי התבוננתי אל שתי צורות האנסתסיה המינית: א) אנסתסיה פשוטה של האמה (או של הדגדגן), שאינו מונע את הסתערות האביונה שנתחוללה ע"י השפעות אימוטיביות או גורמים מגַרים אחרים. ב) אנסתסיה מינית כללית (מקומית, רוחנית או מוחיית).

אנסתסיה מינית גמורה היא נדירה מאד אצל הגבר: אין זו צורה מיוחדה של אנומליה, אלא הפחתה, עד לאפס, של תחושה נורמלית ושל היצר המתאים לה. המציין את המקרים הללו הוא, שבנגוד לסריסים ולהשתירות האשכים בדרכם אל הכיס (criptorchide), לא רק בלוטי־הזרע, אלא כל שאר הסימנים המיניים המצורפים של הזקן, הקול, האופי וכו' מפותחים באופן נורמלי, ואינם כלל מעורבבים כמו אצל ההומוסכסואליסטים. האנסתסיה המינית הכללית אינה גורמת צער למי שנפגע בה, כמו הדלטוניות²¹, אלא שכמוה היא מביאה את האיש לידי קונפליקטים אישיים, שבאים מתוך אי־הבנה וטעויות. הלקוי באנסתסיה המינית דעתו על חיי הנשואים היא פחות או יותר מוטעית, והוא מתחתן לא מתוך דעה שקולה והכרה ברורה במצב, ועל כן מביאים הנשואים על הזוג רק אסון, הודות לחוקים ולמנהגים המקובלים אצלנו.

אצל האשה האנסתסיה המינית היא חזיון תדירי מאד. קראפט־איבינג טועה בסברתו, שכל אשה נטולת התחושות המיניות היא בעלת ברוזים. כמה וכמה נשים, נורמליות בהחלט בכל ונבונות מאד הן כל ימי חייהן קרות מבחינת המיניות, הואיל ואפין הוא באופן טבעי סביל בשעת המשגל. להיפך האשה שטופת התאוה היא פתולוגית.

ראינו שהרגש המיני הנורמלי אצל האשה התפתחותו מתגלית באהבה, בלטיפות ובתשוקה לילדים. לפיכך אנו רואים גברים שמתאוננים תמיד על קרירות נשיהם בשעת המשגל, קרירות בלתי־נעימה להם, משום שתאותו של האחד מבני הזוג מגרה ומשלימה את תאותו של השני. הנשים קרות־המזג מוסרות את עצמן למשגל כמי שעושה את חובתו, או לכל הפחות הן ניהנות מהלטיפות הנלהבות של בעליהן.

בטבע הדברים שהאנַסתסיה המינית באה לעת זקנה. היא יכולה לבוא גם בגיל יותר מוקדם, עקב התנונותם של הבלוטים המיניים או הפרזה בתשמיש־המטה, או להיפך עקב פרישות קיצונית ומתמידה.

על כל פנים אין לערבב את האנסתסיה המינית האמתית עם דכוי (Verdrängung אצל ברויאר ופרויד) היצר המיני לרגל איזה רגש פחד או איזה רגש של תיעוב שהיו פעם ונשתכחו.

אנו מביאים כאן דוגמאות אחדות לאנסתסיה מינית:

1) גבר אחד בעל מבנה גופני נורמלי, חזק, בעל תרבות גבוהה, מוכשר מאד, מפותח במובן מוסרי, נגוע מילדותו באנסתסיה מינית גמורה. תוך כדי שינה יש לו לפעמים קרי שאינו מרגיש בו אלא ביקיצתו, על פי עקבותיו שנשארו. בבוקר יש לו גם התקשות האבר, אבל בלי סימן של דמיונות אירוטיים. היצר המיני לא התעורר אצלו אף פעם. לאחר שגמר את למודיו בבית־ספר גבוה ונעשה לאדם מבוגר לא היה לו עדיין שום מושג על היחסים המיניים. אדישותו כלפי כל מה שנוגע אל החיים המיניים, הן בספרים הן בשיחות, היתה מפליאה. לא הבין כלום בכל מה שיש לו איזה מגע אל ענינים אלה. תשובותיו מזכירות לי את שיחותי עם הדַלטוניסטים על ההבדלים שבין אדום וירוק! לדידו הנשואים אינם אלא קשר שבשכל וברגש, והילדים מופיעים מאליהם.

לבסוף התחתן עם בחורה צעירה מחונכה יפה, בלתי נבונה ביותר אבל צנועה עד לידי קיצוניות. אנו יכולים לצייר לעצמנו את התגליות שנעשו על ידי שניהם אחר כך! האשה, שהשתוקקה מאד לילדים, הרגישה מיד בטמטום המיני של בעלה. היא מרגישה את עצמה אומללה מאד ומדברת תמיד אל בעלה דברי כבושין ונאצה. זה נוכח סוף כל סוף שבחיי הנשואים יש צורך בדבר אחד, שהוא לא נתן עליו את דעתו. אולם כל כמה שהשתדלו הרופאים לבאר לו את ענין המשגל, לא הועילו ולא כלום, ואפילו ההשפעה ההיפנוטית אינה מסוגלה לחולל בו איזו תחושה מינית שהיא.

למרות הכל הוא מכבד את אשתו ואוהב אותה; אולם כישר והגון באפיו לא יכול לכזב לה ולהעמיד פנים כנלהב ביצר מיני. ובנוגע אליה הלא מה שנחוץ לה הרי זה לא המשגל עצמו, שאינו אלא אמצעי, אלא הילדים, חום האהבה והלטיפות. אולם בצניעותה היתרה היא מעדיפה את מצבה הקיים על גט שעלול לעורר שערוריה.

נעיר שבמקרה כזה אין קשוי האבר בא אלא באופן מיכני, בשעת השינה, מה שמונע כל אפשרות של משגל, מפני שעצם המגע עם גוף האשה אינו מחוללו, ועם היקיצה הוא פוסק.

2) אדם ביישן גדול אם כי יהיר למדי, חי בבדידות, קר לגמרי מבחינה מינית, לא היו לא מעולם אלא מקרי לילה נדירים מאד, שאך באופן יוצא מן הכלל נלוו אליהם גם חלומות אירוטיים. אף־על־פי שהיו לו ידיעות על יחסי אישוּת יותר מאשר לנ"ל, היה כמעט משולל כל יצר מיני. ואף הוא צייר לעצמו את חיי הנשואים כקשר רוחני גרידא. הוא לא היה מסוגל לאותם הרגשות הנעלים שהיו לבעל דלעיל. לקח לו אשה צעירה בעלת שכל ובעלת רגשות עזים, יצריה המיניים היו מפותחים מאד; מיד לאחר הנשואים נהג ביחס לאשתו קרירות מינית גמורה כמו שנוהגים במשרתת. צנוע וביישן כנערה צעירה היה פוגע ברגשות אשתו העמוקים ביותר ועשה אותה על ידי כך אומללה מאד.

האשה שאלה בעצתי. בני משפחתה דרשו כי תפרד ממנו, אבל היא בחמלתה על בעלה שלחה אותו אלי לבקש ממני עצה. נתתי לו באורים מפורטים ביותר ויחד עם זאת הטפתי לו מוסר על התנהגותו עם אשתו כאדון שנעלב על שפוגעים בכבודו, שהוא חייב להראות לה סימני אהבה, ולא יצטרך סוף־סוף ליתן לה גט. הרושם שעשיתי עליו היה אך פסיכי גרידא. מאותה שעה ואילך נעשה בעל אוהב וחביב. לאשה לא היה עוד כל רצון להפרד ממנו. אז אמרתי לאשה שבשים אל לב את האופי האנומלי של בעלה עליה לקבל על עצמיה את התפקיד השייך, בנוהג שבעולם, לבעלים. עליה להיות הפעילה ולהשתדל לעורר אצלו את היצר המיני. מאז לא הזדמן לי לראות עוד את הזוג המוזר הזה.

3) איש צעיר רציני, שלפני נשואיו לא היו לו מעולם יחסי־אישוּת, בנגוד ליצרו המיני שהיה די עז, התודע אל נערה נבונה מאד, שקטה, מסורה ובעלת אופי מצוין. אחרי הארוסין באו הנשואין, והאשה אוהבת את בעלה כהלכה וכחוק. אולם מבחינה מינית היא אדישה בהחלט. המשגל אינו מעורר בה שום רגש; אינו אלא מעין תוספת לחיי הנשואים בלתי־נעימה ומעוררת שאט־נפש. ואף־על־פי־כן חביבות עליה הלטיפות, היא חובבת את בעלה, וחיי הזוג ברוכים באושר ושלום־בית. האשה הרתה פעמים אחדות.

4) אדם משכיל, בעל תרבות, נורמלי במובן המיני, עם מדה בינונית של איגואיסמוס, היה בא בנעוריו על זונות, אולם מבלי להיות שטוף זימה; התארס מתוך אהבה, כדבריו, עם נערה צעירה ממשפחה הגונה, די עצבנית. הארוסה עשתה רושם של בחורה מלאת־חיים, מעורבת עם הבריות וכאילו התאהבה בו. הלילה הראשון עשה עליה רושם של מקלחת קרה. הבעילה נראית לה כעלבון גס, כפגיעה גסה ברגשותיה; היא לה לתועבה. הבעל נדהם, אבל שקט ברוחו, מזדיין בסבלנות, אולם אהבתו, שלא היתה עזה ביותר גם קודם, נתרופפה על ידי כך. כדי להמנע מכל שערוריה, כל אחד מבני הזוג מעלים את אכזבתו ומסתגל פחות או יותר אל רעהו. האשה מרשה לו לבוא עליה, והוא משלים עם קרירותה. מספר ילדיהם מתרבה. אולם חיי המשפחה אומללים, ואחרי שנים אחדות, הושם להם קץ על ידי גט.

5) היפֶּראֶסתֶּסיה מינית או יצר מיני מופרז.

אנומליה זו יכולה להיות מום מלידה. הדבר ברור ביותר כלפי הפרדוכסיה המינית של הילדים. הכל מכירים את דון ז’ואן ואת מֶסאלינה²² השטופים בתאותם המינית שאינה יודעת שובע. טפוסי־היפראסתסיה כאלה הם פחות שכיחים בין הנשים מאשר בין הגברים. אולם מבחינת העוז והעצמה של היצר אין מסאלינה נופלת מדון ז’ואן, ולפעמים גם עולה עליו.

ההיפראסתסיה מתגלית בתשוקות שמתעוררות על ידי מראה המין השני או ביחס החושני אליו, או אפילו אל החפצים השייכים אליו ושמעוררים את הדמיון על אודותיו. רגש השובע הוא חלק או שהוא בא רק לשעה קלה אחרי כל הסתערות האביונה. הנשים חולות הנימפומניה כמו הגברים חולי הסאטיריאסיס²³ אחוזות תשוקה מינית ללא שובע, שמצטרפות אליה גם תחושות ידועות של חרדה. היפראסתסיה זו, כשאינה תורשתית, עלולה להתפתח על ידי גרויים מלאכותים מתמידים ותכופים.

אצל האשה מתגברים ביותר היצר המיני וכמו כן, כמובן, גם ההיפראסתסיה המינית בשעת הוסת ואחריו; אולם יש כאן הבדלים אישיים, ולפעמים יש תופעות הפוכות.

ההיפראסתסיה המינית בכלל מעוררת את היצר המיני כלפי כל דבר שמסוגל לסַפק אותה. כשהמין השני נעדר, באה במקומו המסטורבציה. כל הקרומים הריריים שבגוף (כמו הפה, פי הטבעת וכו') ואפילו עצמים דוממים יכולים לשמש אמצעי לספק את היצר הנלהב בצורה פתולוגית של האנשים הללו. האנשים המצוינים ביותר עלולים בדרך זו להכשל במעשים הנואלים ולפעמים גם המשוקצים ביותר.

בעלי־החיים משמשים תדיר לספוק היצר של שני המינים במצב של היפראסתסיה. הנשים מגרות את עצמן בהכניסן אל הפותה כל מיני דברים לשפשף בהם את הדגדגן. הגברים כמובן משתמשים בזונות ומתלהבים למראה כל אשה שאינה זקנה יותר מדי ולא מכוערה ביותר. חולים ידועים ממין זה נרדפים יומם ולילה על ידי תעתועי דמיון אירוטיים ללא הפוגות, שעלולים ליהפך לשגעון מעין “קליפה” מדכאה ומצערת.

המדרגה הגבוהה ביותר של היפראסתסיה אצל הגבר נקראת סטיריאסיס. אני מצאתי אצל הנשים שני סוגים שונים של היפראסתסיה מינית. האחד של חולות נימפומניה אמתיות נמשכות בגוף ונפש אל הגבר בכח איתנים; מוחן כולו נתון ליצר המיני באופן נשיי לגמרי. נשים אחרות, ליהפך, באות לידי מסטורבציה על ידי גרוי חיצוני גרידא; יש להן חלומות אירוטיים עם הסתערויות האביונה, שמציקים להן יותר משמהנים אותן, אולם אינן דבקות על נקלה בכל גבר ונמלכות היטב בלבן וזהירות מאד בשעה שהן בוחרות להן בעל. רק נשמתן לבד היא נשיית, בעלת גונים דקים, מלאת טקט ועדינות ברגשותיה, בעוד שמרכזי־העצבים שלהן, מהנמוכים ביותר, מגיבות באופן גברי יותר ובו־בזמן גם פתולוגי. אמנם יש מעברים רבים בין שתי הקיצוניוֹת הללו.

חולי ההיפראסתסיה המינית סובלים תדיר ופונים אל עזרת רופא כדי להשתחרר מהגרוי המתמיד שמציק להם. הם משתדלים לשלוט בעצבים, לכבוש את יצרם בכל האמצעים ולפעמים הם באים מתוך כך לידי אפיסות כח עצביי ושכלי. אולם צריך לציין את העובדה הזאת שרבים מבעלי ההיפראסתסיה המינית עומדים, למרות הכל, ברעננותם ובריאותם, ומגיעים לידי זקנה, אם נמלטו משכרות וממחלות וֶנֶריות.

כשההיפראסתיה היא פרי הרגלים שנקנו באופן מלאכותי, אפשר לרפאה על ידי השפעה היפנוטית ועל ידי התרגלות החולה לשלוט בעצמו. אולם כשהיא חזקה מאד, תורשתית, וביחוד כשהיא כרוכה בפרדוכסיה ילדותית ובאנומליות אחרות ממין זה, אין לה תרופה ממשית ומתמדת אלא הסרוס בלבד; מכל מקום תרופה זו היא מסוכנת מכמה בחינות ולא תמיד מועילה.

כשההיפראסתסיה היא קנויה, היא יכולה להרפא מתוך שיטו את מחשבותיו של החולה ויכונו את הרהורי לבו כלפי ענינים אחרים. חָלי ההיפראסתסיה העצום והתורשתי הוא אסון ליחיד ולצבור ואין דרך אחרת להשתחרר ממנו בלתי אם הסרוס, שירגיע את החולה ויתן לו את היכולת לעסוק בענינים מועילים אחרים וימנע ממנו להזיק לרעהו ולהקים בנים חולים כמוהו.

הנשים שיצרן המיני חזק עד לידי נימפומניה, מתעוררים אצלן מתוך כך אינסטינקטים פוליאנדריים. הן נעשות אז יותר בלתי־קבועות מבעליהן. בימים האחרונים ממלאים העתונים את טוריהם בספורים על אודות נשים כאלה, וכדומות להן אנו מוצאים בהיסטוריה לרוב. כשהתאוה מתגברת באשה, הריהי שוכחת כל רגש של צניעות, כל רגש מוסרי ואינה יכולה לכבוש את עצמה ביחס אל נושא תשוקתה. אינה מביאה עוד בחשבון כל מה שמתנגד אל תאותה, אולם ביחס אל ענינים שונים היא בכל זאת יכולה לעצור ברוחה, להתנהג בנימוס, טקט וטוב־לב. למקרים מסוג זה יש תמיד אופי פתולוגי פחות או יותר מובלט.

אצל הגבר שכיחה מאד מחלת הסטיריאסיס. לפעמים קרובות יש שהבעל מציק לאשתו בתמידות, מכריחה בלי הפסק למשגל ואינו חס עליה גם בימי הוסת. לעיל הזכרנו מקרה של אכר זקן בן שבעים שנה שהתעלל ככה באשתו הזקנה והמסכנה. במקרים כאלה רגיל הבעל לבגוד באשתו.

הציניות של האנשים הללו מגיעה לידי כך, שהם מזדוגים עם זונות או עם המשרתות לעיני האשה או שמתמשים בילדיהם הם.

האשה מגיבה במקרים כאלה באופנים שונים לפי האופי שלה. יש שסובלות את הכל במנוחה ואינן מתאוננות, בגלל הילדים, ויש שבורחות, מתגרשות או גם מאבדות עצמן לדעת.

לכאורה מתקבל על הדעת שטוב להשיא חולת נימפומניה לחולה סטיראיסיס, למען יסַפקו זה לזה, אולם אין לשכוח את הסכנה הצפויה לדורות הבאים מרכוז כזה של תאוה מינית (עי' מקרה של הפרדוכסיה).

בחורה צעירה שאמה ואם אמה היו מחזיקות בתי־זונות, והדביקו באופן כזה מומים מיניים תורשתיים, היתה בעלת יצר מיני מפותח מאד עוד מימי ילדותה, ובגיל מוקדם מאד התחילה עושה מעשה אונן בלי הפסק. מראה גבר היה מעורר בה גרויים חזקים מאד. משנת הארבע־עשרה היתה מסתובב בלילה ברחובות, מציעה את עצמה לכל הנערים שהיתה פוגשת, ועוסקת בזנות ללא מדה וגבול. היא נרפאה על ידי סרוס.

6) מסטורבציה או מעשה אונן.

כתוב בתורה: “ויאמר יהודה לאונן: בֹּא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך. וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו” (בראשית ל"ח, ו–י). להוצאת זרע באופן מלאכותי על ידי שפשוף בידים קוראים, על שם בנו של יהודה, אונניות.

אנחנו רואינו כבר שאצל הילדים בכלל מתעורר היצר המיני באופן עמום, עם רגשות מטושטשים באברי המין, ואצל הילד ביחוד בעטרה. כשהצעיר אינו יכול לספק את יצרו המיני הכובש אותו יותר ויותר בכח מתגבר ועל ידי התקשויות־האבר תכופות, גורם יצר זה לחלומות אירוטיים ולבסוף ליציאת הזרע בלילה או לקֶרי, אם גרוי מלאכותי אינו מעורר גם ביום לתחושות תאוניות ולהוצאת זרע אגב הסתערות האביונה. ומקרה זה האחרון נקרא מסטורבציה.

העוסק במסטורבציה משפשף את האמה ביד או מחככו באיזה עצם רך. במקרה אחרון זה נלוות אל האונניות גם דמויות אירוטיות של נשים ערומות ושל אברי־המין של האשה. סוג זה של מסטורבציה יכול להקרא מסטורבציה מפצה, מפני שאין ביסודה איזו אנומליה של היצר, אלא היא באה לפצות את היצר הדורש את ספוקו. יש שורה שלמה של אופני שמוש־בידים לשם אותה מטרה שיש למסטורבציה המפצה. במחנות צבא הרחוקים מהישוב, בפנימיות של נערים גדולים שאין עליהן השגחה מעולה, בעלי התאוה החזקה מספקים את עצמם על ידי מסטורבציה הדדית או על ידי משכב־זכור, ר“ל, שהם מכניסים את האבר אל פי־הטבעת של חבריהם הקטנים מהם, וביחוד של אלה השמנים פחות או יותר ושדומים פחות או יותר לנערות. מעשה סדום, ר”ל, משכב בהמה (עם פרות, עזים וכו') נעשה גם כן לשם אותה המטרה. אין צורך להאריך את הרשימה. מקרים שהזכרנו הם השכיחים ביותר.

אופן שני של מסטורבציה מתהוה אצל ילדים קטנים מאד מסבות מקריות, אצל הבנים לרגל צרות־הערלה (Phimosis) ואצל הבנות לרגל הגרדת שנגרמת על ידי תולעים קטנים בסביבת פי הטבעת והפותה. אם כי הסבות הן קטנות ומקריות, תוצאות האונניות יכולות להעשות מסוכנות מחמת ההרגל. צריך איפוא להשגיח על זה בעוד מועד ולתקן את צָרוּת־הערלה (Phimosis) על ידי מילה ולהרחיק את התולעים על ידי רפואות מיוחדות לכך.

אופן שלישי של אונניות בא מתוך חקוי. בבתי־הספר ובין הילדים בכלל מתהוה הדבר, כידוע, על נקלה, וגרויים מיניים מוקדמים אלה עלולים להתפתח ולההפך להרגל מאוס שקשה לשרשו. האונניות של ילדים קטנים היא גרועה מזו שבאה לאחרי ההתבגרות. לא רק שהיא עושה את הילד עצלן, מרושל וביישן או שהיא מגבירה בו את המגרעות הללו, אלא היא גם מפריעה לתזונתו, לעכולו ומביאה לפעמים לידי פתוח שחיתות מיניות וחוסר כח גברי. לפעמים בכל זאת היא נפסקת הודות להשגחה מעולה ובעזרת עבודה גופנית וטיולים, וביחוד היא נפסקת כשמצליחים להסיח את דעת הילדים ולכונה כלפי ענינים אחרים. במקרה כזה אין לה תוצאות מסוכנות. יש נטיה גם להגזים את הסכנה הכרוכה באונניות בצורה זו. ברוב המקרים היא נרפאה, אם אך אינה מבוססת על נטיות תורשתיות אנורמליות או על אופי חלש ומרושל. האהבה והיחסים המיניים הנורמליים מיד לאחר שהגיע האיש לבגרות מינית הם התרופה המעולה ביותר נגד המסטורבציה כשהיא פרי הרגל ופתויים.

אנו יכולים ליחס לאופן רביעי של מסטורבציה את הפרדוכסיה שעליה דברנו לעיל. במקרה זה באה האונניות פתאום ומאליה לרגל התעוררות מינית מוקדמת או סטיריאסיס תורשתי.

מלבד הצורה הרביעית הזאת, שהזכרנו לאחרונה כל צורות האונניות הנזכרות לעיל אין להלחם נגדן לא בעונשין ולא באיומים, אלא בעזרת אמון מתוך חבה, עבודה והדרכה טובה ומענינת של רוח הילד. בתי־הספר החדשים והמתוקנים, הנקראים Landerzehungsheime (עי' פרק י"ב), וביחוד הפנימיות מסוג זה (לוזן), הם מועילים מאד נגד האונניות, מפני שהם מעסיקים את הילדים מן הבוקר עד הערב ואינם מניחים לו זמן פנוי שיוכל לסגל בו לעצמו הרגלים רעים. כיון שהוא שוכב במטתו הוא עיף מאד, ואין לו אז חפץ אחר זולתי השינה. אגב הרוח השורר בבתי־הספר האלה הוא סם־תרופה נגד כל הרגל רע וכל אינסטינקט משחת. אמנם כל פנימיה דורשת זהירות רבה והשגחה מעולה מנקודת־מבט מינית.

אנו יכולים לכנות אונניות עיקרית את מעשה אונן אצל הלקויים המיניים, שמהוים את הסוג החמישי. אלה הם אנשים שהיצר המיני אצלם מכוון לא כלפי המין השני אלא כלפי בני מינם הם. קוראים אותם הוֹמוֹסֶכסוּאליים והאונניות ההדדית של שני הגברים הוא אופן הספוק הנורמלי של יצר המיני המסולף. להלן נשוב לדבר על זה. בשעה שהיחסים המיניים הנורמליים הם האמצעי הכי מועיל והכי רציונלי נגד המסטורבציה המפצה, לגבי ההומוסכסואליים אין מקום לאמצעי רפוי כאלה. הנשואים, במקרים כאלה, בתור אמצעי תרופה, הם שערוריה גדולה ביותר. חשוב איפוא לחקור את טיבן של הדמויות האירוטיות שמלוות את המטורבציה, כדי שאפשר יהיה לעמוד על אפיה של זו. אם דמויות נשים מתעוררות אצל הגבר, הרי ברור שיש אצלו מסטורבציה מפצה; ואם להיפך עוד מלכתחילה מתעוררות אצלו דמויות גברים, יש כאן סלוף מיני.

אם שפשופי האבר אינם באים ביחד עם תמונות אירוטיות, עומדת השאלה סתומה. מחסור זה בדמויות אירוטיות בשעת האונניות נותן מקום לחשוש לאנומליה ידועה ואולי יש ביחודה כושר עמום לסלוף המיני וכו'.

היחס שבין המסטורבציה ובין ההיפוכונדריה. – יש אונניסטים שמגנים את עצמם ובשברון לב הם מספרים לרופא שבידיהם בִלעו את עצמם על־ידי ההרגל הרע. הם בעיני עצמם עברינים, שחייהם נהרסו באשמתם הם או באשמת אחרים. הם קראו בספרים שנכתבו על ידי שַרלֵטַנים כדי להטיל אימה על הקוראים חלשי האופי ולעורר בהם בו־בזמן את היצר המיני. העלובים הללו מאמינים כי באו עד אבדון ואין להם תקנה. ואמנם פניהם כפני אומללים. האנשים הללו הם הם שמשמשים חומר לספרים הנ"ל המלאים זועה על אודות האונניות, שמסמרים את שערותיהם של כל קורא מוג לב וביישן. בין אם מאמינים להם ובין אם אך מעמידים פנים שמאמינים, הם עושים אותם לאנשים ירודים מבחינה גופנית ומוסרית עקב המסטורבציה.

כגון הקוף, שעליו מסופר במשל ידוע, הם שוכחים בכל הענין הזה רק דבר אחד, והוא להדליק את הפנס, ר"ל, לחקור את האונניסטים האומללים הללו על כל התנאים שבהם נעשה החטא אשר בו הם מאשימים את עצמם. וכשעושים זאת בלי פניות וכונות צדדיות, הרי בהכרח באים למסקנות הללו:

מכירים שיש כאן עסק עם אנשים פסיכופתיים או בעלי ניברוזים מנוּוָנים פחות או יותר על ידי תורשה, רכי־לב, פחדנים, מתבודדים, מרבים להכות את עצמם, חֲבוּרי תחושות והרהורים חולניים, במלה אחת – עם היפוכונדריים, שנוטים לראות בכל תחושה או בכל חולי קל מחלה מסוכנת לחייהם. הם נתונים בחרדה תדירה. מחלה נפשית זו קדמה אצלם הרבה זמן לפני האונניות, אם בכלל אמת הדבר שעסקו בה פעם, מה שלא תמיד הוא ברי.

בין החולים הרבים מסוג זה שראיתי וטפלתי בהם היו רבים, שהיו להם מקרי לילה החל משנות התבגרותם, והם אומרים שהמסטורבציה היא שהיתה בעוכריהם! רבים אחרים עושים אמנם מעשה אונן מפני שאפים הביישני והפחדני אינו נותן להם לבוא אל זונות ולהרשות לעצמם פריצות אחרת בעניני האישוּת, בשעה שתהיתם בעצמם ובתחושותיהם דוחפת אותם בנקל כלפי האונניות. אולם מצד שני הם כל כך פחדנים, עד שאינם מתמסרים אליה במדה מופרזת, כי אם אולי פעם או פעמים בשבוע, או עוד פחות מזה, באופן שאינם עוברים על המספר הנורמלי של הביאות כפי שקבע לוּתֶר. בין האנשים הללו מועטים מאד האונניסטים מילדותם או הפרוצים במעשה זה. אנו מחויבים אמנם להסכים שהכִּנוּן (קוֹנסטיטוציה) והלך־הרוח ההיפוכונדרי מכשירים את האדם במקצת לאונניות.

אבל אנו עומדים בתוקף על דעתנו, שאותם האונניסטים שבאים להתאונן מרה ולגנות את עצמם על אסונם ועל שפלותם אינם המרובים ביותר ואף לא הפרוצים ביותר במעשה אונן. האונניסטים הגרועים מהם, שמוציאים פעמים אחדות בכל יום את זרעם לבטלה שייכים למוכי ההיפראסתסיה המינית, ואלה אין להם כלל וכלל אותו קלסתר הפנים הדוגמתי שהמסורה מיחסת להם. אלה אינם בעלי פנים חורים, נבהלים ומעונים, אלא אדרבא הם עושים רושם של אנשים בעלי תאוה ומוכנים בכל הזדמנות ליהפך לדון־ז’ואנים מחוצפים. הם יכולים להיות אמיצי־רוח, זריזים וחזקים ממש כמו כל אדם ומסוגלים לכל מעשה זימה והוללות. אם כן אין זה נכון כלל וכלל שאפשר, כמו שרבים סבורים, להכיר אדם, לפי מראה פניו והתנהגותו, אם הוא נוהג באונניות.

אין ספק שהאנשים הללו השטופים באונניות מזיקים לעצמם מכמה בחינות, אבל טעותם הגדולה של אלה החושבים את מוכי ההיפוכונדריה לטפוסם של האונניסטים היא בזאת, שהם מערבבים את הסבה במסובב. ההיפוכונדריה המינית אינה כלל תוצאת האונניות; היא קודמת לה וזו האחרונה היא תוצאתה או שרק מלוה אותה. מובן מאליו שהאונניות, בהשפעתה המדכאה, ממציאה מזון מוכן לנפש הנתונה בחרדות היפוכונדריות והיא שמחה עליה כעל שלל רב.

מתוך העובדות הללו אנו למדים שני דברים: ראשית, שצריכים לטפל בחולה ההיפוכונדריה המינית כשם שמטפלים בבעל היפוכונדריה ולא באונניות. ושנית שדוקא לא אותם האנשים האומללים והמדוכאים בעלי הפנים החורים הם חללי האונניות.

ההיפוכונדריה אצל הנשים וביחוד אצל הבחורות הצעירות היא חזיון בלתי נפרץ, ומקרי הנשים בעלות ההיפוכונדריה המינית, שבאות להתאונן בצער ובבכי שהן שטופות במסטורבציה, הם נדירים מאד. הנשים העוסקות באונניות שומרות, בדרך כלל, את הדבר בסוד גמור, ומעמידות פנים כאילו אינן נגועות בדבר הזה. אבל האונניות אינה גורמת להן פחות רעה מאשר לגברים. אמנם אינן מוציאות זרע לבטלה, אבל עצמם ותכיפותם של הגרויים העצביים הן אצלן גדולות יותר מאשר אצל הגבר והן שמתישות את כחן ביותר. אבל כדאי לציין עובדה זו, שהנשים העוסקות באונניות מתביישות בזה פחות והן גם נראות פחות מדוכאות. אל־נא נשכח שלגבי הגבר יש בהוצאת זרע לבטלה משהו מדכא באופן מיוחד, משום שהיא מחטיאה את המטרה ויש בה משום ספוק בלתי נורמלי בהחלט ליצר המיני.

ואם תמצא לומר, שסבת ההבדל הזה היא אחרת: האשה העוסקת במסטורבציה היא בעל ערך מוסרי ירוד, היא משתנית בהחלט, אסכים שלפעמים כך הוא הדבר, אבל לא תמיד. עצמת ההתעוררות המינית אצל האשה אינה קשורה כלל וכלל באפיה. היא מצויה גם אצל בעלת שכל מפותח, בעלת יתרונות מוסריים ואסתיטיים נעלים מאד ואפילו אצל בעלות רצון עז. מאידך גיסא חוסר רגש מוסרי ורצון עז יכול להיות דוקא קשור עם קרירות מינית, כמו שראינו, הוא יכול להביא, בהסכם עם תכונותיו של רגש האשה, לידי פריצות מינית בלי כל תחושה תאונית. מכאן אתה נמצא למד כמה מסובכות הן הסבות של איזו תופעה שהיא בחיי האישוּת.

7) שחיתות היצר המיני או פאראסתֶּסיות של התחושה המינית.

כאן מדובר על היצר המיני שמתעורר על ידי דברים בלתי מתאימים. קראפט־איבינג חקר את השאלה הזאת לעמקה, ואנו נשתמש פה בחלוקה שלו.

1. היצר המיני המשחת המכוון כלפי מין שני. א) אלגוֹלאַגניה (סדיסם ומזוכיסם) או תאות היסורים. – במונח זה מסמן שרֶנק־נוֹצינג את האירוטיות הנגרמת על ידי כאב גופני או רוחני או על־ידי הפחד, בין אם הוא חל באדם עצמו או בזולת. בין כך ובין כך האכזריות והצער הנגרם על ידיה מעוררים יותר את תענוגי־התאוה במדה שהם גדולים יותר.

לפי נסיונותי אני ולפי נסיונותיו של קראפט־איבינג המתאימים אליהם, נעוצים שרשי האלגוֹלגניה בימי הילדות. אני בעצמי לא ראיתי אף מקרה אחד, שיצר מיני נורמלי קדם לאלגולגניה שנקנתה בהרגל. בעלי האולגלגניה נזכרים, עד כמה שיד זכרונם מגעת, שהתרגשו בילדותם התרגשות מינית עד לידי הסתערות האביונה לרגל מלקות שהלקו או לקו (ביחוד על השת), או בראותם בני אדם מכים זה את זה, או למראה תמונות דומות, או לרגל עלבונות בגוף שנגרמו להם או שגרמו הם לזולתם וכיוצא בזה, איש לפי המקרה שקרה לו. יש אמנם שהמקרים משמשים בערבוביה, אבל יש גם מקרים של סדיסם לבד או של מזוכיסם לבד. לפעמים קשור הדבר בהתקשות־האבר מתוך תענוג־תאוני אגב התעמלות או טפוס על גבי עמוד וכדומה.

גורם חשוב ושאינו מוטל בספק להתהוותם של מקרי אלגולגניה הוא אפקט מיני כבוש מימי הילדות שמקומו במוח, ויש לרפאו על ידי פסיכואנליזה (ברויאר, פרוד, פוגט, פראנק, ביצוֹלא ועוד). איזה מקרה שהוא מעורר אצל הילד אימה, חרדה ובו־בזמן גם תענוג־של תאוה, הרי זה מספיק כדי שבתוך תַתהתודעה יָשרש כל שתוף־המחשבות החבול, שם הוא יושב ישיבת קבע ומשם הוא שולט על כל החיים המיניים שלאחר־כך. אבל אין לראות בתופעה זו מעין סתירה לתורשה. אדרבא. כל האלגולגניקאים כמעט הם פסיכופתיים קשים פחות או יותר. מן ההכרח שיהא במוח כושר פתלוגי היסטרי, כדי שחבלי אפקטים כאלה יוכלו להטות אחר כך את התחושות המיניות אל דרכים עקלקלות כאלה.

חשובה מאוד היא העובדה שמתוך היצר המיני הנורמלי נשמעות מזמן לזמן בנות־קול של אלגולגניה: חשק, התלהבות אגב חלומות־געגועים ומנעמי תאוה קרובים זה לזה. עוד זאת אעיר שהאלגולגניה מתגלית גם בכווני היצר המיני הנורמלי (ההיטירוסכסואלי) וגם ההומוסכסואלי. בני האדם לא העריכו למדי את כל חשיבותה של שאלת האלגולגניה וזמן רב לא נתנו את דעתם על היסוד המיני של האכסטטיקאים, של הסגפנים שמלקים את עצמם, של ענשי הגוף בבתי־הספר וכו'. מספר המורים הסדיסטים והתלמידים המזוכיסטים הוא גדול בבתי־הספר הרבה יותר מכפי שמשערים. חסידי העונשין הגופניים ישימו זאת אל לב. רבים דרשו כבר בעצתי. אני מיעץ מאד לקרוא בענין זה את הספר:

אחרי האמור לעיל הבה ונתבונן אל שתי צורות האלגולגניה לפרטיהן:

1) הסדיסם (או האלגולגניה הפעילה). – הוא נקרא כך על שם המרגיז די סד, שתאר אותו בדיוק נמרץ, מפני שהוא גופו היה נגוע בו. טפוסים היסטוריים או אגדיים של סדיסטים הם נירון, קליגולא, טיבריוס, איון האיום, קתרינה די מֶדיצי (הליל הברתלומי, הרגלה להלקות את הגברות החצרניות), אלישבע מרוסיה ועוד. הסדיסט מוצא את ספוקו בזה שהוא מתאכזר על עצם־תאותו, מבזה אותו ורודה בו ביד קשה; עצם תאוני זה יכול להיות ממינו הוא או ממין אחר או איזה בע"ח. סדיסטים ידועים אינם מסתפקים אלא בדם קרבנם, בהפכם את גופו לבשר איטליז. ראיתי סדיסט צעיר אחד שרק מראה הדם לבד באיטליז אחד הביאו לידי האביונה. ידועים הפשעים המבהילים של סדיסטים ידועים (ג’ק המרטש, דיפוֹלד). הסדיסט האמיתי אינו זקוק למשגל; די לו במראה האימה והיסורים של קרבנו כדי שתתעורר אצלו האביונה העצומה ביותר. סדיסטים ידועים עושים בכל זאת מעשה אונן בתוך מעיהם של קרבנותיהם; ויש שבולעים חלקים מגופם או שותים את דמם. מובן מאליו שאצל הסדיסט הפושע מצטרפת אל שחיתות האינסטינקט המיני גם מדה ידועה של אידיאוטיסם מוסרי. הסדיסט בעל המצפון יוצא ידי חובתו כלפי יצרו גם מבלי לפשוע.

לומברוזה מעיר על הפריצות המינית שמסתערת בתאוה ובגסות בין החיילים בזמן המלחמה, כשהקטל מעורר בהם את טרוף־הדעת של רצח.

עובדה זו היא צורה הפוכה של סדיסם: המסובב היה לסבה, והסבה למסובב. אגב התלהבות הטבח התעוררה בנפש התאוה, כמו במקרים ידועים התלהבות התאוה מעוררת את התשוקה לשפיכת דמים.

קראפט־איבינג עומד על העובדה שהאהבה והחֵמה הן שני מצבים האימוטיביים היותר עצומים, ויחד עם זה הן שני כחות מפעילים ביותר. הרי זה מבאר את סבת הדבר שהן משותפות בטרוף־הדעת של תאוות סוערות. אל העובדות הללו מצטרף באדם גם שריד שבאטויסמוס מן האינסטינקט של אבותיו הקדומים אשר הזכרים שלהם היו יוצאים לקרב כדי לכבוש בכח את הנקבות; ותענוגי התאוה היו להם מתוך שהיו משעבדים בכפיה ובאונס את נושאי יצרם המיני.

הסדיסטים מפליאים להעלים את מעשי הרצח שלהם. הציניסמוס שבו תארו רבים מהם את כל חויותיהם, מראה את קרירות־רוחם ואדישותם כלפי מעשי הזועות הטרגיים. קראפט־איבינג מתאר שורה של טפוסים אכזריים כאלה. לדאבוננו הולכים העתונים ובתי־המשפט ומוסיפים על הרשימה הזאת. האגדה הידועה לכל על כְחָל־הזקן מיוסדה בלי ספק על מקרי סדיסם. סדיסטים ידועים רוצחים ילדים, אחרים – גברים, כששחיתותם מסתבכת בהומוסכסואליות.

הסדיסטים אינם מתנפלים תמיד רק על האדם החי. יש שמספקים את יצרם המיני במעשה אונס על פגר אדם, חותכים את בשרו ומשַׂככים את תאותם בדמו. אחרים מסתפקים בפעולות שעבוד סמליות: האשה אנוסה להעריצם, לכרוע לפניהם, להתחנן, לבקש רחמים; ויש שמוצאים את ספוקם בזה שגוזזים את שערותיה או עושים שרטות על עור ראשה כשהם מגלחים את שערותיה, רק לשם סמל גרידא. השפלת כבוד האשה ממלאה תפקיד חשוב ביצר המיני של הגבר שנהפך, לעתים קרובות, לפֶטישיסט. הסדיסט יוצא לפעמים ידי תאותו המינית בציורים דמיוניים גרידא, שבהם הוא רואה את עצמו כעריץ קטלן, ושמתעוררים אצלו אגב מעשה אונן או אגב משגל נורמלי. ויש סדיסטים שמוצאים את ספוקם בזה שהם מטנפים בצואתם את האשה ה“אהובה” עליהם! כשהסדיסם מקבל צורה של סמל או של אלילות נפלט הזרע ומתעוררות תחושות תאוניות מבלי שאבר המין יגע בגוף האשה.

הסדיסם שכיח ביותר אצל הגברים. אבל הוא מצוי גם אצל נשים. מסַלינה וקתרינה מֶדיצי הן טפוסים היסטוריים של נשים סדיסטוֹת. זו האחרונה היתה מצוה להלקות לעיניה את הגבירות מהפמליה שלה, ואמרה שהיא רוחצת בורדים בשעה שראתה את הטבח שעשו בהוגנוטים. הנשים, שהסדיסם שלהן מופיע בצורה חלשה יותר, מסתפקות בזה שבשעה הבעילה הן נושכות בשניהן את הגבר עד דם, וכדומה.

המזוכיסם (אלגולַנַיה סבילה). – קראפט־איבינג קרא בשם זה אותה השחיתה המינית שתוארה ברומניו של הסופר זַכֶר־מַזוֹק. המזוכיסט מוצא את תענוגי־תאותו בזה שהוא מָשפל, משועבד ונותן את גוו למכים; מכאוביו בשעה שמצליפים אותו מביאים אותו לידי אכסטזה של תאוה. כמו הסדיסם כן המזוכיסם יכול להיות שחיתה בלתי שלמה, שחיתה שנתנת לשעורים. כשאינה שלמה, המזוכיסט לקוי בחוסר כח פסיכי, ואינו מסוגל למשגל נורמלי. רק יחס מעליב והשפלות יכולים לגרום לו קשויי־אבר, יציאת הזרע ועונג התאוה, שאליו הוא משתוקק. אולם לפעמים די לו בציורי דמיונו שבהם כאילו הוא נמצא משפל ועלוב, או במשחק העשוי להראות את השפלתו ואת הנמכת ערכו כביכול, במקום חויות ממש, כדי למלא את תאותו.

ילד שהוא מזוכיסט חומד אשה האוהבת לשלוט ולמשול, הרודה בו ביד קשה ומשעבדת אותו לעצמה. הוא מתלהב בדמיונו מאושר בראותו את עצמו כורע לפניה על ברכיו ונרמס ברגליה, כבול בשלשלאות או חבוש באיזה בית־כלא. נוסף לזה נחוץ שאלילת לבו תתעלל בו, תלעג לו ותצחק למשבתו לשפלותו, ענשי הגוף לשם תקון המדות אינם מספקים את המזוכיסט האמתי. רוסו בספרו “ודויים” (Confessions) אינו מעלים את רגשותיו המיניים המזוכיסטיים.

מוזר מאוד הדבר שאצל המזוכיסטים משותפים המושגים הפיוטיים והדמיוניים עם התחושות המיניות המשחתות, באופן שהם חולמים על אשה שלטת, עריצת־לב וזורקת מרה בכל, ולה הם רוחשים אהבה נכנעה ונלהבה, בשעה שאינם מוצאים תענוג במשגל הנורמלי, ואינו יכול, לפעמים, לצאת לפועל אלא בסיוען של הזיות מזוכיסטיות. גם האונניות מסייעת להתקשיות האבר, שנגרמו על ידי כך, ולהוצאת זרע. תדיר מבקשים המזוכיסטים את הזונות להלקותם ולרמסם. אבל תדיר יש להם אכזבות מן המשחק הזה ותחת תענוגי התאוה אין להם אלא מכאובי גוף, בזכרם שהאשה מתעללת בהם רק בעד תשלום וכלל וכלל לא לשם הנאה. מזוכיסטים ידועים נהנים בשעה שהם מדמים את עצמם נרצחים על ידי אשה, נדקרים או גם נגזרים לגזרים. אחרים מבקשים את נשיהם שתסַבּנה את פניהם ותגלחנה אותם ותוך כדי כך מתעוררות אצלם הזיות מזוכיסטיות. יש עשירים גדולים, המנוגעים במזוכיסם, שמסדרים בבתיהם חזיונות תיאטרוניים, שנשים שליטות ממלאות בהם תפקיד של שופטים. הם עוברים לפני הנשים הללו ערומים, אחר כך סופגים מהן מלקויות ונידונים על ידיהן למיתה. ואחרים מצַירים לפניהם את החזיונות האלה רק בדמיונם ותוך כדי כך הם בועלים או עושים מעשה אונן.

קרַפט־איבינג צדק בלי שום ספק בראותו ביצירתו המלאכותית של המשורר רב הכשרון ש. בודליר, אשר בה שר על פגרו הוא התלוי על עץ והנץ אוכל אותו (Fleurs du mal “פרחי הרע”) תערובת של שחיתה מינית סדיסטית ומזוכיסטית. הוא חפש את הנשים הדוחות ביותר מכל הגזעים, את הסיניות, הכושיות, הננסות, הגבהות, את הנשים המודרניות שמזיפות את חיצונותן ביותר, כדי למלא בהן את תאוות אינסטינקטיו הפתולוגיים.

העובדה דלקמן, שמביא אותה קרפט־איבינג על פי האמוֹנד, היא טפוסית:

X… הוא בעל למופת, קפדן בנמוסיו, אב לילדים אחדים. לפעמים באות עליו התקפות והוא הולך אז אל בית־זונות, בוחר שם שתים או שלש זונות מהגסות ביותר, נסגר עמהן בחדר, מערטל את מחצית גופו העליונה, משתטח על פני הקרקע, משלב את ידיו על בטנו, עוצם את עיניו ומצוה לנשים הללו לדרוך בכל כח על חזהו, על צוארו ופניו ולרמוס בעקביהן. לפעמים הוא דורש בחורה עוד יותר כבדה או מעשים ידועים שמגדילים יותר את המכאובים. אחרי שתים שלש שעות הוא משביע את תאותו, משלם לזונות ביד רחבה, מזמין בשבילן יין, משפשף את חבורותיו, מתלבש, משלם את המגיע וחוזר אל משרדו ואל עבודתו, ואחרי שבוע הוא חוזר.

יש מזוכיסטים שאוהבים רק את נעלי הנשים או כפות רגליהן, חולמים רק עליהן ואין להם הנאה גדולה מזו כשהנשים רומסות אותם ברגליהן או דורכות על גופם בעקבי נעליהן. יש שתוקעים לתוך נעליהם מסמרים עם החודים כלפי פנים והמכאובים שהם גורמים מעוררים תחושות ההנאה התאונית. ולבסוף, כשהנעלים לבדן נוגעות באבר המין שלהם, מתעורר אצלם היצר המיני.

פעם אחת בא לדרוש בעצתי מזוכיסט טפוסי. הוא היה איש דתי חרד והאמין שיצרו המיני המשחת הוא חטא וכי הוא לבדו נמצא חייב בעבירה זו. לקח לו אשה, לאחר שכבש זמן־מה את יצרו המעֻוָּת וקוה שאלהים והנֹּחם יחזירוהו למוטב. אבל מובן מאליו שאחרי הנשואין נמצא חסר כח גברא בהחלט ובלתי מוכשר לתשמיש־המטה.

אם אצל הגבר מופיע המזוכיסם כדבר שכיח, הנה אצל האשה הוא מתגלה כעין הפרזה בתחום תחושותיה המיניות הנורמליות גופא, מפני שהוא מתאים אל תפקידה הסביל. האשה אינה אוהבת את הגבר החלש, שמקבל את מרותה, היא רוצה באדון אמיץ שתוכל לסמוך עליו. בדרך כלל, הנשים הנורמליות אינן אוהבות שבעלן ישאל מהן עצה, ואף לא שיהא תמיד מפקפק, מהסס והן ולאו רפים בידו. רצוי להן, אדרבא, בעל שׂורר בביתו, נגיד ומצוה ואפילו כשהוא מכביד ידו. עובדה היא שלנשים רבות יש קורת־רוח מהמכות שמכה אותן הבעל, ואין דעתן נוחה מבעל שאינו מכה. עובדה זו שכיחה, כמדומה, ברוסיה. אולם צורות בולטות של מזוכיזם פתולוגי נדירות מאד בין הנשים.

יש דמיון ידוע בין המזוכיסם ובין האכסטַזה הדתית של הפקירים והסגפנים שמלקים את עצמם. אנשים אלה מתלהבים עד לידי רעדה אכסטאטית, מתוך מחשבה שהם רצויים לבורא וקונים את עולמם על ידי הסגופים והענויים שגורמים לעצמם. אני הכרת אדון זקן אחד, בעל תרבות הגונה, שכל חייו לא שאף אלא לתענוג אחד והוא לספוג מלקויות. בנערותו השתדל בכל מיני ערמומיות וחבל כל מיני תחבולות, כמו רוסו בשעתו, כדי להיות ראוי לענשי גוף. משהגיע לגיל הבגרות והעונשין הגופניים נעשו בלתי אפשריים, הערים ועורר מדנים בין תלמידי בית־הספר בשעה שהיה מעמיד פנים כמתרעם על הריב, היה נוזף בהם ועל ידי כך היה מוסיף להלהיב את המחלוקת. הנערים ברצותם להרגיזו היו עושים את עצמם כמכים איש את רעהו, וזה היה מספיק לכל ימי חייו כדי לגרום לו התקשויות־האבר והוצאת זרע, שבהן חפץ האיש. הוא לא ידע כל ימיו טעמה של אהבה ואף של שום תחושה מינית אחרת. הוא היה עורך־דין והוא ספר לי את כל הענין הזה בקוותו להרפא על ידי השפעה היפנוטית.

2) הפֶטישיסם (התעוררותן של תחושות תאוניות על ידי מגע או על ידי דמות של חלקי גוף האשה או של בגדיה שהאדם רואה בדמיונו).

אנחנו כבר דברנו על הסימן הזה וראינו את התפקיד שהוא ממלא בצורות ידועות של מזוכיסם. פֶטישיסם (אלילות, עבודה זרה) צפון גם ביצר המיני הנורמלי במובן זה שחלקים ידועים מן הגוף ומן הבגדים, שריחות ידועים וכו' מגרים בכח מיוחד את היצר המיני אצל רבים בהזכירם להם את האינדיבידואום בעל אותו הגוף, אותם הבגדים, הריחות ועוד. אם כן איפוא אין לכנות בשם פֶטישים (אלילים) פתולוגיים את חלקי הגוף המגרים באופן נורמלי את היצר המיני כמו השדים, הערוה, דמותן, ריחן או אותם מחלקי גוף האשה שברגיל הם לבושים.

הפטישיסט האמתי, הוא אדם פתולוגי מאד, שיצרו המיני כולו ולפעמים קרובות גם כל הסתעפויותיו בספירה העליונה של האהבה (אם אך הוא מסוגל לאהבה) מצטמצמים רק בעצמים ידועים השייכים לאשה. הפֶּטישים הרגילים ביותר הם מטפחות־האף של האשה, ידן, רגלן, וכו‘. אצל החולים האלה ממלא הפֶּטיש תפקיד עיקרי; אינו מקושר כלל עם דמות האשה האהובה. הוא לבדו, הפטיש, העצם, משמש נושא ל“אהבה”. מראהו, המגע בו, האושר ללחצו אל הלב או אל אברי המין, רק הם לבדם מספיקים כדי לעורר קשוי־אבר והוצאת זרע מתוך הנאה שבתאוה. יש אפילו פטישיסטים שיצרם המיני מגורה על ידי מראה מומיה הגופניים של האשה כמו רגלים קלבניות, עינים פוזלות וכו’. ידועים גוזזי הצמות, שמתגנבים בתוך ההמונים וגוזזים בהעלם את שערות הנשים כדי לעשות בהן אחר כך מסטורבציה. אלה מסוגלים אפילו לארוג שירים ולפייט פיוטים לכבוד שערות האשה.

מלבושים ידועים של נשים יכולים לשמש פֶטישים, ובבתי זונות מזומנים מלבושים כאלה בשביל דורשיהם. הפטישיסם של הנעלים הוא נפוץ יותר מזה של הבגדים ושל הממחטות. קראפט־איבינג מזכיר מקרה טפוסי של הסתעפות פסיכית מהפטישיסם. הנדון לא ראה שום דבר שמתנגד יותר למוסריות ולצניעות מאשר הצגת הנעלים לראוה בחלונות החנויות. יש שפניהם מסמיקים מבושה בעברם על פני חלונות כאלה, הפטישיסם הוא קודם כל שחיתה מינית של גברים. פעם אחת נשאלתי מפטישיסט אשר מעודו לא נעשה אירוטי בלתי אם על נעלים. אחר כך התחתן ויצריו המיניים התרכזו יותר ויותר בנעלים מהודרות ומחודדות בקצותיהן, וביחוד בנעלי נשים; ולא היה לו תענוג בבואו אל אשתו אלא אם כן נעלה את הנעלים שהתאהב בהן או שהוא עצמו היה נועל אותן. חלונות־הראוה של מחסני הנעלים היו מביאים אותו לידי אודם של בושה, כמראה דבר שבצנעא, בעוד שמערומי גוף האשה לא עשו עליו כל רושם. בצעירותו לא היה מעֵז, מתוך צניעות ובושה, לקנות לו את הנעלים אשר חמד. רק מראם לבד היה לפעמים גורם לו התקשות האבר והוצאת זרע.

3) האֶכסהיביציוניסם (הצגת עצמו לראוה). – יש סוג ידוע של אנשים, וביחוד של גברים, שכל יצרם המיני עומד על זה לעשות מעשה אונן בפני נשים. הם עומדים במארב מאחורי איזה קיר או שיח לפני רשות הרבים. לאחר שהתירו את הכפתורים, מכיון שהם רואים אשה אחת או אחדות עוברות, הם מתיצבים על דרכן, קוראים להן או נותנים להן סימנים, בהראותם להן את האבר כשהם עושים מסטורבציה. אין האביונה מתעוררת אצלם אלא בשעה שהנשים מסתכלות אז בערוָתם. בידעם שיתאוננו עליהם לפני המשטרה, הם מתחכמים להמלט מיד אחרי צאת הזרע. אינם משתדלים אף פעם לנגוע בנשים המגרות אותם. הכל נעשה מרחוק.

מקרים כאלה אינם נדירים, מעוררים תמיד שערוריה, והמסכנים הללו מתחמקים לעתים רחוקות מהבולשת. האומללים הללו, שלפעמים תופשים עמדה גבוהה בחברה, וכבר נענשו פעם, אינם יכולים להתגבר על תאותם זאת. תוצאותיה מסוכנות להם לעצמם הרבה יותר מאשר לנשים המתמרמרות ולילדים הנבהלים. האכסהיביציוניסטים הגברים מובאים תמיד לפני המשפט.

האכסהיביציוניסם אינו נדיר לגבי נשים חולות הרוח. אני בעצמי טפלתי בשתי חולות טפוסיות כאלו. איני יודע אם מחלה זו מצויה אצל נשים בריאות ברוחן; מכל מקום אין לעשות זאת מבלי להעמיד את עצמן בסכנות גדולות

נזכיר גם את ה“מסתכלים” (voyeurs ), שאינם יכולים להתעורר אלא אם כן הם רואים את המשגל של זולתם. מחזיקי בתי־הזונות ממציאים לחולים הללו את המראות הללו.

II. אהבה הוֹמוֹסֶכסוּאלית. – כל כמה שמבהילות ונואלות הן הצורות המסולפות של היצר המיני והסתעפויותיו, שדברנו עליהן עד עכשיו, הרי כולן יוצאות מתוך יחסי אישות נורמלים לכתחילה עם המין השני המבוגר. אלו שאנו עומדים לדבר עליהן מצטיינות בזה, שלא רק היצר המיני עצמו אלא גם הצורות הפסיכיות המסתעפות ממנו מכוונות כלפי אותו המין של בעל השחיתה עצמו, שמתעב כל מגע עם המין השני על ידי אברי הלידה וההולדה, תועבה, שאינה פחותה מזו שמתעב כל אדם נורמלי את היחס ההומוסכסואלי. תועבה זו אינה מתיחסת אלא על הקשרים המיניים וכלל וכלל לא על היחסים החברתיים. הדברים אמורים כאן איפוא ביצר מיני ובאהבה של גבר אל גבר ושל אשה אל אשה.

הענין אשר לפנינו בזה אין לו שום קשר עם אותם הפצויים במקום ספוק הצורך שעליהם דברנו קודם, בקשר עם המסטורבציה או משכב הזכור (פֶּדֶרַסטיה), שיש לו מקום אצל גברים נורמליים, שאינם יכולים, מחוסר הזדמנות, לספק את יצרם המיני כדרך הטבע. כשההתרגשות נעשית חזקה מאד והצורך מציק עד שאין להתגבר עליה, יכול הגרוי הבהמי גרידא של היצר המיני להביא את הגבר ואת האשה להשתמש באמצעים כאלה, שברגיל הם משוקצים ונפשם סולדת מהם.

א. האהבה ההומוסכסואלית אצל הגבר. – לכאורה נראה לנו כדבר שאין הדעת סובלתו, שהיצר המיני כולו ואידיאל האהבה כולו של גבר יכולים להיות קשורים מימי הילדות עד יום המות אך ורק באנשים מבני מינו דוקא. תופעה פתולוגית זו היא ודאית ולא פחות מזה שכיחה, אם כי זמן רב טעו בחוגי חוקרי הדין והקהל הרחב בנוגע לטיבה הפסיכולוגי והמוסרי. החולים גופם, בסיועם של פסיכיאטרים, הפיצו אור על השאלה הזאת. בעל שחיתה מינית כזו, השמאי אולריך, מכריז על עצמו בפרהסיה, שהוא נביא האהבה ההומוסכסואלית, בהכתירו את בעלי הלקוי המיני הזה בשם , שנשאר להם עד היום בגרמניה. אולריך וההולכים בעקבותיו בקשו להוכיח דבר שאינו מתקבל על הדעת והוא, שההומוסכסואליסטים הם סוג מיוחד של גברים נורמליים ופיזיולוגיים והשתדלו להשפיע, שהחוק יכיר באהבתם כמו שהוא מכיר באהבה נורמלית. אולריך מכנה Dioning את הגברם שיצרם המיני הוא נורמלי, ר"ל, שאוהבים נשים. דעה כזו נראית כאולת בעיני כל בעל חוש מיני נורמלי, ואין ספק שאולת היא לדרוש משפט אחד עם הנורמלי ואיוּך²⁴ של “נורמלי” ליצר מיני שהוא בהחלט בנגוד למטרתו הטבעית: להקים זרע. אבל הדבר הזה הוא אופיני לגבי רגשותיהם העמוקים ואידיאלם של משחתי היצר המיני.

בזמן האחרון השתדל הד"ר הירשפֶלד מברלין להוכיח מחדש, שההומוסכסואליסטים מהוים סוג מיוחד של האנשים הנורמליים. הוא מתפלפל ומשחק במלים ובעובדות, בהזכירו את משחתי־המיניות המפורסמים, ועומד על סברתו שאין השחיתה הזו תורשתית.

עם הנץ המיניות בילדוּת מרגישים בעלי הלקוי הזה את עצמם כמו ילדות כלפי נערים. יש להם צורך להכנע באופן סבילי, מתפעלים ומתלהבים מרומנים ותלבשות, אוהבים לעסוק במלאכות־יד של נשים, להתלבש כילדות, להמצא בחברת נשים, הם מתיחסים אל נשים כאל ידידות, כאל נפשות המסוגלות להבינם. בדרך כלל (אם כי לא תמיד) הם בעלי סנטימנטליות בנלית ודלת־תוכן, אוהבים את הצורות והמליצות הדתיות; מעריצים את הברק החיצוני ואת הלוקסוס בבגדים וברהיטים, מפקסים את שערותיהם ומפרכסים את עצמם בקוֹקֶטיות, שעולה על עגבנותן של בנות־החן שלנו. אמנם לא כולם כך, אבל קו זה או אחר מאלה שהזכרנו כאן שולט על כולם, הכל לפי האדם.

יצרם המיני, העז והמוקדם בדרך כלל, מתגלה בזה שהוא מפתח אצלם איזו אהבה נלהבה אל חבר פלוני או אלמוני. אני טפלתי בהרבה חולים כאלה ותמיד הייתי משתאה לשגעון אהבתם והתמסרותם ללא גבול. אזכיר רק איש אחד, עוזר בבית־חולים, שהתאהב באחד מחבריו עד לידי שגעון; הוא חזר וכתב את שם אהובו בלי סוף על רצועת־בד, שמשמת לסמֵן את הלבנים של החולים, לאורך עשרה מטר. מכתבי אהבה נמלצים ונלהבים, שבועות אמונים, קנאה בחברים אחרים ידידי האהובים, וטכסים סמליים של נשואים, – אלו הן תופעות שכיחות יום יום בחוגי ההומוסכסואליסטים,

בעלי הלקוי מתאהב ביתר קלות בבני מינו הנורמליים מאשר בלְקויים כמוהו. הוא היה מתאוה לשמש להם אשה; ומכיון שברוב המקרים דוחים אותו בשאט־נפש, מאימים עליו שימסרוהו למשטרה, או שמנצלים אותו ומריקים את כיסיו, הריהו אנוס תדיר להסתפק בדומים אליו. ולפיכך מהוים האדונים הללו בינם לבין עצמם כעין כת חשאית, כגון הבונים־החפשיים. שמכירים זה את זה על פי הסימן הקל שבקלים, כאילו על פי חוש הריח.

התגלותו הראשונה של היצר ההומוסֶכסואלי, עם ההתעוררויות התמימות של הנוער, מראה לעיני הלקוי את העולם, את האושר ואת האהבה באור מיוחד. הוא מצייר לעצמו את מטרת חייו בצורת ברית־אהבים עם היצור היקר ללבו, וברוח זה הוא רוקם את הרומן שלו, האידיליות שלו, האידיאל שלו. אולם אחר כך, כשיצרו המיני נעשה בולט יותר, וכשהוא נוכח בו־בזמן שרוב האנשים מרגישים אחרת, שהאנושיות מתקיימת על ידי יחסי האישוּת בין גברים לנשים וכו', אז הוא מוצא את עצמו אומלל ונפשו מרה עליו. הוא מרגיש שמסוכן הדבר וגם נלעג יהיה אם יגלה את רגשותיו הנסתרים, והריהו מתמסר למעשי מסטורבציה, אבל כל המחיצות והסיָגים הצבוריים שהקימו נגד יצריו עוד מגבירים את תאוותיו אל אנשים צעירים. וקשה לו יותר ויותר לכבוש אותן. מכיון שהצעירים הללו מבינים, שאין מתיחסים אליהם בחבת רעים קצת נלהבה אלא מתוך אהבה מינית משחתה, מתעורר בהם אך גועל נפש והתמרמרות ביחס אל חובביהם, והלָקוי המסכן נדון באופן כזה לצער גדול, כשהוא אנוס להעלים את תשוקותיו העצומות ביותר, את שאיפותיו ורגשותיו הקדושים ביותר, האינטימיים והאידיאליים ביותר, ולבסוף להיות תמיד שרוי בפחד פן יבגדו בו וילשינו עליו לפני הרשות. מכיון שכך, מובן הדבר כשהדומים לו מתאחדים לכנופיה חשאית, והוא מצטרף אליהם מיד, אם אך חושו המוסרי וכח רצונו אינם עזים עד כדי לעמוד בנסיון.

כשעולה בידו למצוא אדם שמתמסר אליו, אין בעל־הלקוי מבקש לכתחלה דוקא לעשות עמו את המשגל ולהכניס את אַמַת האבר שלו לתוך פי־הטבעת של חברו. בתחילה הוא מסתפק במסטורבצית – גומלין, אולם ההומוסכסואליסט מוצא את תענוג התאוה במלואו כשגבר אחר מכניס את אברו לתוך פי־הטבעת שלו, ר"ל, כשהוא ממלא את התפקיד המכונה פֶּדראסטיה סבילה. אחרים מעדיפים למלא תפקיד של פדראסטיה פעילה.

האידיאל של ההומוסכסואליסטים הוא כאילו לקבל היתר חוקי ליחסי אישוּת בין שני גברים. אגב אין הם מתמידים באהבתם, ויש להם נטיה לפוליאנדריה. האהבה המינית של האשה מעוררת בהם רגש עמוק של בוז; בעיניהם היא שפלה ומגואלה ולכל היותר היא טובה אך להקים דור של פעוטות הומוסכסואליים!

האהבה ההומוסכסואלית מִלאה בעולם תפקיד הרבה יותר חשוב מכפי שרגילים לשער. האלוף די פלאטֶן וסאפוֹ היו הומוסכסואליים. ההומוסכסואליסטים סבורים שגם אפלטון, פרידריך הגדול, סוקרטס ועוד, היו כמותם, אולם אין זה מוכח עדיין. במזרח ובברזיליה נפוץ מאד משכב־זכור.

על יסוד נסיונותי אני יכול לעמוד בתוקף על הדעה, שהאהבה ההומוסכסואלית מתיחסת על סוג התופעות הפתולוגיות ושכל בעלי הלקויים המיניים הם פסיכופַּטים או בעלי ניברוזות ברורים פחות או יותר, ושיצרם המיני אינו רק בלתי נורמלי בלבד אלא גם תמיד נלהב במדה יתרה. מסולפי־היצר חולי־רוח כמו המלך לודויג השני מבאירן ומספר גדול של חולי Pseudologia Phantastica (פירושו: כזב דמיוני. דוברי כזב ונוכלים משום מחלת־רוח) ושהם יחד עם זה גם הומוסכסואליסטים מראים על הקשר הפנימי בין האורניסם (יצר מיני מסולף) ובין פסיכופתיות אחרות.

ד“ר אוטו ויינינגר בספרו Geschlecht und Character (“המין והאופי”) מביע בין שאר דעותיו המשונות גם את הרעיון, שבכל בן־אדם, לפחות בכח אם לא בפועל, יש בו־בזמן גם היסוד הזכרי וגם היסוד הנקבי, פחות או יותר, ויש שמתגבר יותר היסוד האחד או השני הנ”ל, הכל לפי האיש. נסיונותיו של שטינאך מאמתים במדת־מה את הדעה הזאת.

אני מסכים לגמרי עם ריודין האומר, בנגוד לדעתו של הירשפלד, שהתופעות הפסיכופתולוגיות המצויות אצל רוב מסולפי היצר המיני הן ראשוניות, ר"ל, תורשתיות, ושמסבות החיים לא חוללו אותן אלא לכל היותר סייעו להתגלותן ולהתפתחותן. כשלונות בחיים, דאגות ופחדים ועצבונות אחרים שנפלו בגורלם של הפסיכופטים משפיעים בלא ספק על מצבים עצביים ידועים, שהיו קודם לכן קיימים רק בהעלם ובלא־יודעים, אבל לא היה בכחם לחולל לקויי־רוח.

רוב ההומוסכסואליסטים שאנו רואים אותם בבתי־המחסה הצבוריים ובבתי־המשפט הם ציניקאים אשר לא ידעו בושת והוללים, אף־על־פי שהם מרימים על נס את האידיאל שלהם; אבל טועים נהיה אם נלמד מזה שכולם כך. הציניקאים מקימים רעש מפני שלא ידעו הכָלם. בימי עבודתי הפרטית בתור רופא הכרתי הרבה הומוסכסואליסטים שהיו אנשים הגונים עד מאד, רבים מהם היו אפילו בעלי מוסריות גבוהה וכשרון גדול, מלאי רגשות עדינים ביותר ושנעשו פסימיסטים רק מתוך צער ובושה במצב־רוח שהסתירו מעיני הבריות. מסולפי היצר המיני מסוג זה סופם לאבד את עצמם לדעת, לאחר שעמדו בצנעא במלחמה קשה נגד יצרם החולני; הם בחרו במות מאשר לנחול במלחמתם זו תבוסה, שהיתה בעיניהם לקלון ולדראון. כפי שרואים יש כאן טרגדיה, שקרבנותיה ראויים לרחמים גדולים ותדיר גם לכבוד מצדנו. האנשים הללו נבדלים בדרך כלל מכנופית שאר מסולפי־היצר, כנופיה, שמטילה עליהם פחד ואשר נפשם גם תקוץ בהם.

במהותם של ההומוסכסואליסטים ישנם שני צללי־זועה, שבחלקם הגדול הם פרי המשטמה והזעם ששומרי החוק רודפים בהם ועונשים את האנורמליים האומללים הללו.

1) מכיון שמסולף־יצר כזה נותן לעצמו דין־וחשבון ממצבו הבלתי טבעי והמסוכן בתוך החברה, שהוא בה כמנודה, יש שהוא סבור, כי טוב לו לשמוע בעצת ידידים נבערים ולפעמים קרובות גם בעצת רופאים בורים והוא לוקח לו אשה בתקותו כי ירָפא לו. במקרים ידועים הוא הולך תחילה לבית־זנות כדי להוכח אם הוא מסוגל לבוא על אשה. לפעמים עולה הדבר בידו, בשעה שהוא יכול לצייר לעצמו בדמיונו את הזונה שהוא בועל כגבר. הוא משתדל לשכנע את עצמו שגועל הנפש, שהיה בשעת הנסיון הזה של משגל, בא אך משום שקנה בכסף את האהבה אשר נפשו סלדה ממנה ולבסוף הוא מחליט בנפשו להתחתן. זו היא השטות הכי גדולה ויחד עם זאת גם המעשה הכי רע שהוא יכול לעשות, משום שלאשתו יהיו מנשואים כאלה אך יסורים ואכזבות ולבסוף תמצא את עצמה עזובה ובזויה. ההומוסכסואליסט יתיחס אל אשתו כאל שפחה או סוכנת, לא ישמש את המטה אלא מתוך בחילה, ולפעמים רחוקות, או יפרוש ממנה, או לכל היותר יעשה זאת רק לצאת ידי חובה, להקים דור של מסולפי־יצר כמוהו, לפי משאת נפשו. הוא מביא אל ביתו את רעיו, את ידידיו, את מאהביו הזכרים. לפעמים קרובות הם עושים בבית גם נשפי חשק של הוללות ושכרות, וביחוד כשעקרת־הבית שנמצאת עזובה ומאוסה, מתרחקת ממנו. נשואים כאלה (שנעשים, לאשרנו, יותר ויותר נדירים, מיום שהתחילו מבינים יותר את השאלה) נגמרים בגט, אחרי כמה וכמה אכזבות מרות משני הצדדים. הרי זה באמת פשע ליעץ ולפתות לנשואים כאלה, לאחר שיודעים במה הם נגמרים. בנשואים הללו ולא ביחסי אישות בין גברים חייב החוק להחמיר.

2) תוצאה נוראה אחרת לאהבה ההומוסכסואלית היא רשת הרמאות והאונאה שנוכלים רבים פורשים לרגלי מסולפי־היצר. בתי־הכסא הצבוריים משמשים תמיד מקום לפגישותיהם של ההומוסכסואליסטים. הנוכלים שעסקם בכך יודעים זאת: הם הולכים אחריהם, נותנים להם לנגוע באברם ומתמכרים להם בעד כסף. אבל מכיון שנודע להם שם הקרבן ועמדתו בחברה מיד מתחילים לאיים עליו שילשינו עליו למשטרה, אם לא ישלם להם סכום כזה וכזה. אם ההומוסכסואליסט הוא עשיר ותופש עמדה חשובה. הריהו נהפך לפרה חולבת, ואין לו אז דרך אחרת בלתי אם להענות לכל דרישות עושקיו, או להמלט לארץ אחרת או לשים קץ לחייו. בדרך זו נחרבים חיי רוב ההומוסכסואליסטים העשירים, הנתונים לפחדים, להתרגשויות וליסורים בלתי־פוסקים, רק משום שהאינסטינקט שלהם דוחף אותם להמסר אל אנשים שונים מהם בחושיהם.

מוֹל, קראפט־איבינג והירשפלד הרבו לכתוב על הסלוף המיני. חוקי הממשלה מיוסדים על דעה מוטעית והם בכלל יותר מדי קשים ביחס אל האנומליה הזאת, וביחוד בגרמניה. כל עוד אין האהבה ההומוסכסואלית פוגעת בבני הנוער ובחולי־הרוח, אין דרכה להזיק והיא הולכת וכלה מאליה כיון שאין בכחה להקים דורות. כששני האינדיבידואומים הם אנשים בוגרים ועושים את מעשיהם מתוך הסכם הדדי, הרי הם מזיקים הרבה פחות מהזנות שנמצאת תחת חסותו של החוק. כשאיזה הומוסכסואליסט מציק לאדם בוגר בתביעותיו, הריהו יכול להפטר ממנו ולשלחו מעל פניו ביתר קלות מאשר נערה צעירה יכולה להגן על עצמה מאיזה גבר שמחזר אחריה ומטריד אותה במדוחיו.

המצב הוא אחר לגמרי כשאיזה מסולף־המיניות פוגע בנערים בלתי בוגרים וכשיצריו מסובכים על ידי פַראסתסיות מיניות מסוכנות, כמו, למשל, הסדיסם. לפני זמן מועט קרה מקרה מבהיל בסדיסט אחד, במורה דיפּולד, שהרעיש את אירופה כולה. בכל מיני אכזריות ואיומים עִנה המנוול הזה עד מות שני נערים שמסרו לידו את חנוכם ואחד מהם מת. הגנת החוק על בני הנוער, משני המינים, בפני הפשעים המיניים צריכה להתפשט עד הגיל של שבע־עשרה וגם של שמונה־עשרה שנה.

לסלוף המיניות יש תוצאות מוזרות מאד, שלא שמו להן לב במדה מספקת. החברה האנושית מוצאת לדבר טבעי מאד, מנומס ובלתי מסוכן כשאנשים ממין אחד מתרחצים, ישנים ודרים יחד. בבתי־המחסה למשוגעים, בבתי־הכלא, בפנימיות וכו' משגיחים גברים על גברים ונשים על נשים. נדרי הנזירוּת של הכמרים הקתוליים ושל הנזירוֹת מביאים גם הם לידי הפרדה בין המינים. בכל הנמוסים והמנהגים הללו לא הביאו כלל בחשבון את סלופי־היצר. אין כל תימה איפוא אם ההומוסכסואליסטים משתמשים במצב הזה להנאתם ומבקשים משרות שתתנה להם את ההזדמנות למלא תאוותיהם המשחתות מבלי לסכן את עצמם ביותר על ידי כך. הם בוחרים לשמש בכהונה קתולית או במקצוע של מורה, של עוזר בבית־חולים וביחוד של שמש בבתי־מחסה לחולי־הרוח. פה הם מנצלים את טרוף־הדעת של החולים, את חוסר־יכלתם להביע את תלונותיהם. במרחצאות הצבוריים הם יכולים להזין את עיניהם במערומי גופות הגברים.

עד עתה היו הדברים אמורים במסולפי־היצר השלמים. אין צורך לומר שיש כאן גם דרגות דרגות. הרבה מהם הם יותר נייטרליים, מפקפקים בתחושותיהם בין שני המינים. הירשפלד מכנה אותם דו־מיניים. הם שכיחים, נמשכים אל שני המינים וחיים חיי אישוּּת פעם עם נשים ופעם עם גברים. הכרתי אדם נשוי אחד שהיה ביחס אל אשתו בעל כח־גבר גדול ובכל זאת היה בוגד בה ונזקק פעם לגברים ופעם לנשים אחרות. פעמים דנו אותו על מעשיה פֶּדֶרסטיה שעשה בגברים בוגרים ובנערים צעירים, והוא הודה לי שאמנם נהנה יותר מיחסים הומוסכסואליים מאשר ביחסים נורמליים עם נשים, אבל היה מסוגל למצוא את ספוקו בשני האופנים. הומוסכסואליסט אחד אמר לי פשוט, שהאידיאל שלו הוא גבר בעל פותה.

מלבד אלה יש שורה שלמה של הומוסכסואליסטים שעליהם אומרים, שסלוף יצרם בא להם לאחר שגלו יצר מיני נורמלי אל נשים. אחר כך פִּתו אותם הומוסכסואליסטים לאונניות הדדית או לפדרסטיה, גרו אותם מאד, עד שלבסוף התחילו המפותים לאט לאט לקוץ בנשים וכך נעשה יצרם מסולף (על ידי סוגסטיה). אליבא דאמת אין כאן אלא סלוף שנקנה רק במקצתו. אם נוציא מכאן את המקרים אשר ביסודם מונחת סוגסטיה או חבלה פסיכית, ואשר עליהם נדבר אחר כך, אין כאן אלא כושר תורשתי נעלם ונרדם, כושר שמתעורר בהזדמנות הראשונה ומתפתח בכל עוזו. נקל להוכיח, שהגברים אשר האינסטינקט המיני שלהם הוא נורמלי באמת, מכיון שנמצאת להם אשה ממהרים להנזר מהרגלי האונניות והפדרסטיה, שקנו בהשפעת חברים שנתפתו או שבקשו דרכים אחרות למלא תאותם בשעה שלא היו להם נשים. אם כן לא מן האמת הוא לבסס את התחושות ההומוסכסואליות על קלקול והשחתת המדות. הן תמיד הרי זה לפחות כלל, שמועטים מאד היוצאים ממנו – פרי פתולוגי של כשרים מיניים תורשתיים ואנורמליים של המוח, שמצטרפים אליהם תמיד מקרים שבאימוציות ובסוגסטיה.

קראתי רומן אחד (Rubi) שמחברו הוא הומוסכסואליסט וכל הספור נרקם על האהבה של ההומוסכסואליסטים. מבחינה ספרותית זוהי יצירה חלשה מאד, אבל היא מתארת כמו את רגשי התאוה של מסולפי היצר.

הסלוף המיני הוא כה נפוץ עד שבמדינות ידועות, כמו ברזיליה, ואפילו בערים ידועות באירופה יש בתי־זנות של גברים.

יש עוד סלוף יצר פסיכי, כשהגבר מרגיש את עצמו כמו אשה, רוצה ללבוש את שמלותיה ולהקרא בשמה. אנשים כאלה אינם תמיד בפועל בעלי יצר מסולף. מעיד על זה המקרה דלקמן:

א. מ.. בן עשרים ושתים, כפרי, בן לאב שכור ואח לרפת־שכל. חלש ועדין בגופו אבל נבון מאד ובעל שכל חי וער, עוד מילדותו היה לו הרגש שהוא ילדה, אף־על־פי שאברי־ההולדה שלו היו כהלכה ובתקופת ההתבגרות התפתחו באופן נורמלי. הוא מתעב חברת נערים ועבודת גברים ושמח מאד בעבודת התפירה, תקון גרבים, כביסה, גהוץ, רקום או בשול, בקצור בכל העבודות שהנשים רגילות בהן ושהוא עושה אותן בחשק ובכשרון־ידים. מעין “קליפה” שאין להתגבר עליה דוחפת אותו להתלבש כמו אשה; לא הבוז, לא הלהג, אף לא העונשין יכולים למנוע אותו מזאת, הוא אומר בפשטות שהוא מרגיש את עצמו כאשה ורוצה לבחור לו מקצוע של אשה. לשוא השתדלו למצוא לו עבודת גבר באחת העיירות: הדבר לא הצליח בהחלט. התנהגותו כבחורה עוררה עליו חשד המשטרה, שמא הוא בחורה שמתחפשת לבחור, והיא, המשטרה, איימה עליו שתחבוש אותו בבית האסורים. מכיון שמכריחים אותו להתלבש בבגדי גבר, הוא מנחם את עצמו בזה שמתחת לבגדיו הוא לובש כתונת־נשים ואף גם מחוך.

אני בדקתי בתשומת־לב את האיש הנ"ל. מה שמענין ביותר הוא שהוא נגוע באַנאֶסתסיה מינית גמורה. כל דבר שמתיחס על היצר המיני משוקץ לו. הרעיון לבוא במגע של אישות עם גברים, שהוא מפחד מהם, מבהיל אותו יותר מהמשגל הנורמלי עם אשה, אף־על־פי שאשכיו ואמתו נראו נורמליים בהחלט, לא היו לא אף פעם קשויי אבר. קולו אמנם רם וכל צורת מהותו היא כמו זו של סריס.

מקרה זה בא ללמדנו שהאישיות הפסיכו־סכסואלית (ר"ל, שלא בקשר עם אברי המין) יכולה להיות קבועה מראש על ידי התורשה רק בנפש, ולתפקד בלי תחושות מיניות כל שהן ובלי יצרים מיניים. יש כאן, במקרה של א. מ. בלסטופריה אלכוהלית ולא תורשה רגילה.

העבודה הסטטיסטית של הירשפלד, שנעשתה על 3.910 אנשים בגרמניה, הביאה אל התוצאות הללו:

הומוסכסואליסטים שלמים.. 1.5 למאה

דו־סכסואליסטים (Bisexuels).. 3.9 למאה.

הֶטֶרוסכסואליסטים (נורמלים).. 94.6 למאה.

קראפט־איבינג בספרו מביא את התמונה כדלקמן, שלקח מתוך אחד מעתוני ברלין, שיצא בפברואר 1894, והיא מראה בעליל את ההוי בחוג הכנופיה ההומוסכסואליסטית:

נשף אצל שונאי הנשים. – כמעט לכל חלקי הצבור בעיר ברלין יש קלובים שלהם – ומדוע לא יהיה בית ועד גם לשונאי־הנשים? סוג זה של אנשים, אשר חברתם אינה משפיעה ביותר על המוסריות לטובה, ערך “נשף מסכות וינאי גדול”. במכירת כרטיסי הכניסה והפצתם החמירו מאד: האדונים הללו אינם רוצים שזר יבוא אל קהלם. המקום שהם נועדים שם הוא אחד מאולמי הרקודים הידוע מאד בעיר. אנו נכנסים אל האולם בחצות הלילה בערך. רוקדים בהתלהבות לקול מנגינת התזמורת. ערפל כבד של עשן עוטף את הנברשות וקשה בתחילה להבחין את הפרטים בים סוער זה. רק בשעת ההפסקה אנו יכולים להתבונן אל הדברים מקרוב יותר. בעלי המסכות הם ברובם הגדול לבושי פרקים; שמלות נשף יוצאות מן הכלל.

אבל מה רואות עיני? גברת זו הלבושה במלמלה ורודה, שזה עתה רקדה לפנינו, נעוצה סיגרה גדולה בפיה והיא מעשנת כמו חייל. יש לה גם זקן לבן קטן, מוצנע בקושי על ידי הכחל. והנה היא משוחחת עם “מלאך” אחד אשר חלקים מגופו חשופים; את ידיו השפיל אל גבו והוא גם כן מעשן. הקולות קולות של גברים, והשיחה אף היא גברית הנה, כי איננה מתגלגלת אלא על “הטבק הארור שאינו מושך”: אלה הם שני גברים שהתחפשו לנשים.

מוקין בתלבושת המסורתית נשען על אחד העמודים ומדבר בחן עם רקדנית של באליט, שהוא מחבק בזרועו את מתניה הדקות. ראשה דומה לראשו של טיטוס, פרופיל דק מאד וגזרת גוף מסורבלה. עגילי אזניה מבריקים, הענק על גרגרותיה מקושט במידליון, כתפיה היפות והעגולות וזרועותיה השמנות אינן נותנות מקום לספקות בנוגע למינה. פתאום היא מפהקת, משתחררת מהזרוע החובקת אותה בכח ואומרת בקול בַּס: “הי אמיל, האם תהיה היום טרדן יותר מדי?” רקדנית הבאליט, גם היא גבר הנה!

נעשינו חשדנים והמשכנו להתבונן אל הנעשה מסביבינו בהאמיננו, שפה משחקים משחק של עולם הפוך. הנה נכנס גבר, הלוך וטפוף ילך… אבל לא, מן הנמנע שזהו גבר, אף על פי שיש לו שפם מסולסל יפה, פניו המפורכסים, גבותיו הצבועות, עגילי הזהב לאזניו, צרור הפרחים הטבעיים על חזהו עד לכתפו והמקשט את שמלתו השחורה והמהודרה, אצעדות־הזהב שהוא נושא על שתי פסות ידיו, המניפה שהוא נושא בכפו הדקה והנעולה בנעל־יד לבנה, כל הדברים הללו אינם סימנים לגבר. ובכל זאת! הטבע הנדבן יצר את הבובה הזאת בצורת גבר. הוא משמש מוכר באחד המחסנים הגדולים שלנו לבגדים מוכנים, ורקדנית הבאליט הנ"ל היא חברו.

מסביב לשלחן אשר שם בירכתי האולם התאסף חוג גדול. אדונים זקנים אחדים מחזרים אחרי קבוצת גבירות חשופות מאד שיושבות מסביב לכוסות יין, עליזות מאד והלצותיהן אינן מצטיינות בעדינות יתרה. “מי הן שלש הגבירות הללו?” “אלו שלש הגבירות?” – עונה לי בצחוק בן־לויתי, שידע היטב את החברה הזאת: "מוטב! זו שמימין בשערותיה החומות ובתלבשתה הדמיונית זה סַפָּר על פי מקצועו. השניה, הצהבהבה, עם מחרוזת המרגליות על צוארה, ידועה כאן בשם: מיס אֶלָה על החבל – זה חייט לגבירות; ולבסוף, השלישית היא לוֹט המפורסם.

– אבל מן הנמנע שזהו גבר? הגזרה הזאת, הביוסט הזה, הזרועות העדינות הללו, כל המבע הזה וכל האופי הזה הם כה נקביים?

אז מספר לי איש שיחי שלוט זה או זו היה פעם מנהל פנקסים. מזלו הטוב עמד לו והוא יכול לרמות את הגברים בנוגע למינו. הוא שר שיר שבנבול־פה בקול קונטראַלטי, שסגל לעצמו על ידי תרגילים רבים. הוא כל כך התרגל לתפקיד האשה, עד שגם ברחוב הוא מטייל בשמלת נשים, וכתנתו על בשרו עשויה מבטיסט דק רקום. אחרי התבוננות יתרה אני מוצא כאן מכרים רבים: הסנדלר שלי בתלבושת של טרובדור, חרב על ירכו ונוצה גדולה לכובע, ו“ליאונורה” שלי בשמלת ארוסה אינה אלא החנוני שאני קונה אצלו תמיד סיגרות. את ליאונורה זו הכרתי על נקלה, כשהיא חלצה בשעת ההפסקה את נעלי היד, על פי הכפות הגסות והקפואות.

אי אפשר לתאר את ה“גבירות” האמתיות שנמצאות כאן בנשף הזה. הן מתחברות יחד ומתרחקות מהגברים, ואלה בפני עצמם אינם נותנים בהחלט את דעתם אפילו ל“מין היפה”.

חקירה מעמיקה במסולפי היצר המיני מביאה אותנו יותר ויותר להכיר את סבות התפתחותו של הסלוף, אצל אלה שיש להם כושר תורשתי לכך, בשרשים רבים שמשתלבים ומצטרפים לצרופים שונים עד לאין סוף.

1) אנדרוגיניות חלקית אמתית שמתגלה בצורה הנשיית או באופי הנשיי אצל הגבר, והפוכו באשה (כמו “לוט” בנשף שונאי־הנשים, הנשים בזקנים ובאינסטינקטים זכריים). כמעט בכל המקרים הללו מרגישים בנטיה פחות או יותר ברורה אל מה שבלוך מסמן בשם Junoren (עי' לעיל) או לכל הפחות אל הטעמים, אל דרכי הדבור וההתנהגות ואל האינסטינקטים של המין השני.

2) סלוף תורשתי של היצר המיני – פשוטו כמשמעו, – מבלי כל תכונה אחרת של המין השני.

3) השפעות שנקנו על ידי אימוציות, על ידי סוגסטיה או אבטוסוגסטיה (שנעשית באדם ע"י עצמו). הואיל והשפעות כאלו חלות על פי הרוב בימי הילדות הראשונים, הן מתיחסות בדרך כלל למחזות או לאימוציות מיניים (מעשה אונס, אונניות, מראה המשגל וכדומה) ולימים נשתכחו, קשה לפעמים להבחין בין הסוג הזה ובין השני. אולם יש כאן הצטרפויות עד לאין סוף, משום שהסוגסטיה והאימוציה אינן יכולות לסלף אלא את בעלי הכושר.

האונניות היא תוספת שכיחה אל ההומוסכסואליסם, היא תולדתו המצויה ביותר, ולא סבתו. בתור גורם אימוטיבי הוא עלול בכל זאת לפתח את זה האחרון, ואז הוא נופל תחת גדר הסוג השלישי.

ב) הסלוף המיני אצל האשה, או האהבה ההומוסכסואלית של האשה. – סלוף זה אינו נדיר כל עיקר, אלא שהוא בא פחות לידי גלוי בפרהסיה מהסלוף הזכרי, והוא יותר סמוי מן העין. מכנים אותו אהבה לֶסבֵּיִית²⁵ או סַאפיסם²⁶. הנשים בעלות הסלוף המיני נקראות טריבַּדות. נשים כאלו ידועות מההיסטוריה, אבל הן מצויות גם בערים בזמננו. הן מספקות את יצרן הפתולוגי על ידי מסטורבציה הדדית או שהן משפשפות האחת לשניה את הדגדגן. מסולפת היצר אוהבת להתלבש כגבר ומרגישה את עצמה כגבר לכל דבר ביחס לנשים אחרות. היא אוהבת לעסוק בהתעמלות של גברים, מקצרת בשערותיה, ובדרך כלל שמחה מאד לעסוק בכל המלאכות של גברים. יצרה המיני הוא לפעמים קרובות עצום עד לידי התלהבות, ואז היא נעשית דון ז’ואן אמתי לגבי נשים. הכרתי נשים אחדות כאלו שסדרו בבתיהן אורגיות ממש ומשכו במצודתן נערות צעירות נורמליות לשמש להן בחינת מאהבות או נשים באופן שרמזנו לעיל.

גם כאן, כמו אצל הגבר, יש צורה ידועה של אהבה שהסתעפה מהיצר המיני. למסולפות יש צורך להתארס, ואפילו להתחתן, להשבע אחת לחברתה שבועת אמונים; הן חוגגות את ארוסיהן בהצנע או גם בפרהסיה, כשהמסולפת מתלבשת בבגדי גבר ומתמסרת כמו בחור. או שמשתמשות באיזה סמל הידוע לשתיהן: מתחלפות, למשל, בטבעות וכו'. המשקאות החריפים באים לפעמים לתבל את האורגיות המיניות.

הפריצות אצל הטריבדות עולה בעָצמה על זו שאצל הגברים המסולפים. אביונה באה אחר אביונה, יומם ולילה, כמעט בלי הפסק. אולם מסולפות כאלה השטופות בשגעון־התאוה (נימפומנות) אינן שכיחות ביותר. קנאתן אינה נופלת במאומה מקנאת הגברים ההומוסכסואליסטים ועוד עולה עליה.

יש תכונה מיוחדה אופינית מאד לגבי סלוף היצר של האשה, שמיוסדה על הטבע עצמו של הסתעפות היצר המיני אצל הנשים, כמו שמתואר בפרקים ד' וה'. ראינו שהאשה מבדילה פחות מהגבר בין האהבה ובין התחושות התאוניות התלויות באבר המין, או בין הידידות והאהבה. כשאשה מסופלה רוצה לפתות נערה נורמלית, הרי דבר זה עולה לה בנקל. היא מעוררת אליה את חבתה על ידי לטיפות של אהבה אפלטונית נלהבה, מה שאינו חזיון בלתי נפרץ בין הנשים. הנשיקות, החבוקים, הלטיפות, השכיבה בצותא במטה אחת מפליאות פחות אצל הבנות מאשר אצל הבנים, ואין נפש הבחורה הנורמלית סולדת מגפופים כאלה, כמו שסולדת נפש הגבר מהם. לאט לאט בהדרגה מחושבת תחילה עולה בידי המסולפת לעורר אצל זו שעלתה בחרמה תחושות של תאוה, בנשקה את שדיה ובהחליקה את הדגדגן שלה. לעתים קרובות אין הנערה נותנה כלל את דעתה לכך שיש כאן חשש של אי־נורמליות, היא נגררת אחרי התעוררות התחושות הללו, מבלי להרהר ולשקול בדעתה, והיא גם היא סופה להתאהב באשה שהדיחה אותה. הנני להביא כאן דוגמא אחת:

אשה מסולפת־היצר, שהיתה לבושה כבחור צעיר ושהתחפשה לגבר, קנתה, באש אהבתה, את לבה של נערה נורמלית אחת והתארסה עמה באופן רשמי. לאחר זמן נתגלו נכלי הרמאית, תפשו אותה והובילוה אל בית־המחסה לחולי־הרוח לבדיקה, ואני הכרחתיה שם לשוב ולהתלבש בבגדי נשים. והנה הנערה הצעירה שנתפתתה נשארה נאמנה באהבתה אליה, והיתה מבקרת את “מאהבה”, שמכיון שראה (שראתה) אותה, היה נופל (היתה נופלת) על צוארה ומנשק (ומנשקת) אותה בכל מקום לעיני כל, מתוך רטט של תאוה שאינו נִתן לתאור. אני בעצמי הייתי עד ראיה לתמונה כזו.

אחרי גמר הבקור קראתי אל חדרי לצעירה הנורמלית, שפניה היה רעננים, והבעתי לה את השתוממותי על שנשארה נאמנה לבחור מזויף זה, שרמה אותה בנכליו. היא נאנחה אנחת אשה אמתית ואמרה: “מה אוכל לעשות, אדוני הרופא? אני אוהבת אותה, ולא אוכל אחרת”. מה לענות על הגיון כזה? אהבה פסיכית כמו זו כמעט שהיא מן הנמנעות אצל הגברים. אולם אם נרד לעמקו של הדבר ואם נכיר את טבע האשה נבין, שהתלהבויות נשיות ידועות עלולות להיפך שלא מדעת לאהבה, אשר תחילתה אפלטונית וסופה מינית. בתחילה הן “כה מבינות זו לזו”, יש חבה עזה כזו בין שתיהן, האחת מכנה את השניה בכנויי חבה, מתחבקות, מתנשקות ולבסוף דרגות רבות של לטיפות מביאות שלא מדעת אל גרויים מיניים שבתענוגי תאוה. ובדרך זו יקרה שאשה נורמלית ²⁷ שנתפתתה באופן שיטתי על ידי אשה מסולפת מינית עלולה להתאהב בה עד לשגעון, ולהמסר יחד עמה למעשי זימה, במשך שנים, מבלי שיהא בה אף סימן כל־שהוא של פתולוגיה. הדבר נעשה באמת פתולוגי רק לאחר שנקבע לתמיד בטבע על ידי הרגל של שנים רבות, מה שיקרה בנקל אצל האשה בגלל טיב אהבתה המתמדת ותכונת נפשה המונוגמית.

במקרים שעליהם מספר קראפט־איבינג (למשל על האשה המכונה “אלוף סאנדור” וקרבנותיה ) מתגלות אותן התופעות. גם בהם אנו רואים נערות שמתאהבות באשה המפתה אותן, ובשעה שזו עוזבת אותן הן מוכנות לאבד את עצמן לדעת מרוב יאוש. מה שאינו כן בגבר שנתפתה על ידי הומוסכסואליסט למעשי אונן הדדים וכו'. אצלו מגבל ומצומם הדבר רק במעשים אלו ובהנאות המיניות הבהמיות גרידא, ואני ומכה שרשים בחיי הנפש. הסעפויות פסיכיות אילו אינן אלא נחות ההומוסכסואליסט; אולם “קרבנותיו” עלולים לבעוט בו בכל עת, בלי כל רגש של צער. חוץ מהילדים, כמעט כל אלה ה“קרבנות הזכריים” אינם עולים בחכת ההומוסכסואליסט אלא בערמה כדי לנצלו או בעד תשלום. בקצור:

הגבר הנורמלי מפריד בין האהבה או החבה שהוא הוגה לגבר שני ובין כל גרוי מיני, ואין לו כל תשוקה שהיא לנשק או ללטף לידיד היקר לו, ועוד פחות מזה יש לו חשק לבוא עמו במגע של אישות. כל לטיפה תחושנית בין גברים חשודה בסלוף מיני, מלבד אולי בפנימיות ובמקומות שהאשה חסרה שם.

ולהיפך אצל האשה הנורמלית, כמו שראינו, רגשות סימפתיה נלהבים מעוררים צורך לנשק, ללטף, לחבק. לטיפות כאלו גורמות, לפעמים קרובות, לפחות, הנאה חושנית עמומה. גם כשהנאה זו מביאה לידי חבה שהולכת וגוברת ומסתיימת באונניות הדדית וכו', היא יונקת בכל זאת מההתלהבות הפסיכית ומרגשות הסימפתיה, שאינה יכולה להפרד מהם, כמו אצל הגבר.

באחד הפרקים הקודמים רמזנו על היחס הקיים בנידון דנן בין שני המינים, אבל אין הוא מתגלה בשום מקום באופן ברור כל־כך כמו ביחסים שבין הטריבדה וקרבנותיה.

קשה יותר אצל האשה מאשר אצל הגבר להבחין, במקרים מיוחדים, בין כשרים תורשתיים או סלוף מיני ובין סאפיסם (אהבה לֶסבֶאִית) שנקנה על ידי פתויים והרגלים. זה האחרון מצוי יותר אצל הנמכרות לזנות ואל בעלות יצר־מיני חזק ובלתי צנועות.

כמו שאמרנו, המסולפת מרגישה את עצמה בבחינת גבר, והמשגל עם גברים הוא לתועבה לה. היא אוהבת להקנות לעצמה הרגלי גברים, להתנהג ולהתלבש כמוהם. במקום שהמשטר אינו כתקונו היו נשים מסולפות שלבשו מדי חיילים, לעבוד עבודת הצבא וגם לעשות מעשי גבורה כאנשי חיל. רק אחרי מותן נתגלה המין שלהם.

III. היצר המיני אל ילדים (פֶדֶרַסטיה). – יש מקום להתוכח בנוגע לשאלה אם זה נכנס בגדר של סוג מיוחד, משום שהרבה ואולי הרוב של מעשי האונס המיניים שנעשו בילדים הם פשוט פרי שגעון של זקנה או נסיונות להשתמש בתמימות הילדים כדי למלא תאוה מינית נורמלית, כשהיא לעצמה. אולם אני ראיתי כמה וכמה ילדים שהיצר המיני של האַנָסים היה מיוחד ומכוון רק אליהם לבד, עד שלא יכלתי לא לראות בזה באופן ברור מציאותה של שחיתה תורשתית מיוחדה במינה המכוונה אך ורק כלפי ילדים.

אין ספק שרוב האנשים המשתמשים בילדים מסוגלים גם לבוא על נשים, או שהם, נוסף לזה, סדיסטים וכיוצא בזה. אולם אצל רבים מהם התאוה אל ילדים נתגלתה באופן כה ברור עוד משנות הילדות, והיא משמשת באופן כזה בטוי לכושר תורשתי מיוחד. בשביל כושר פתולוגי זה כפי שהוגדר כאן אני מציע את המונח פֶּדֶרוזיס. קראפט־איבינג שאינו מאמין במציאותו של פֶּדֶרוזיס תורשתי מכנה פֶּדופיליה (אהבת ילדים) אירוטית את מעשי האונס המיניים שעושים האנשים המשחתים בילדים.

הנה מקרה של פדרוזיס טהור:

איש אחד בעל כשרונות, אמן מחונן ברגשות מוסריים דקים ונעלים, נגוע עוד מימי נערותו ביצר מיני אך ורק כלפי ילדות בנות 5 – 10 לבד. שמלתן הקצרה, רגליהן הקטנות היו מגרות אותו עד לידי שגעון ומכיון שהילדות גדלו קצת, טרם הגיעו עוד לבגרות, משנת השתים־עשרה בערך, סר קסמן מעליו. כלפי המגודלים, בין שהם נשים ובין שהם גברים, היה אדיש כל ימי חייו מבחינה מינית. ומעולם לא בא על אשה. יצרו המיני החזק גרם לו תמיד להתאהב בילדות קטנות מבנות חמש עד בנות עשר.

בעמדו בהקדם על טיבו הבלתי נורמלי של יצרו המיני, עלה בידו להתגבר כל ימי חייו ולכבוש את היצר. לכל היותר היה מרשה לעצמו לפעמים ללטף ילדות קטנות, בקחתו אותן על ברכיו ובלחצו אותן קצת אליו, כדי לבוא לידי התקשות־האבר והוצאת הזרע, מבלי שהילדות תרגשנה בדבר. רגשותיו המוסריים והעיקרונים היו תמיד די חזקים ומנעו אותו מהרחיק ללכת, והוא היה עושה מעשה אונן כדי להרגיע את עצמו וכדי שיוכל להתגבר, אם כי הדבר לא היה עולה בידו ביותר. אבל המצב הזה היה גורם לו גרוי עצבים, שהלך הלוך והתחזק, ודכוי־רוח מילנכולי עד כדי יאוש.

ואצל אדם אחר, משכיל אבל עצבני מאד, היה יצרו המיני, המשחת עוד משנות הילדות, מכוון כלפי נערים בני 12 – 16. רק זמן ידוע אחד היו מגרות אותו גם נערות מאותו הגיל, בעוד שגברים ובחורות מגודלות לא עשו עליו כל רושם, “כמו זקנים”.

לפעמים, רחוקות אמנם, רואים את יצרן המיני של נשים ידועות מכוון כלפי נערים קטנים.

.IV היצר המיני המכוון כלפי בע"ח (מעשה סדום, סדומיה בלע"ז). – ברור שיצר מיני שמכוון כלפי בהמות לבד הוא חזיון בלתי נפרץ. הזדוגות האדם עם בע"ח באה ברגיל לרגל חוסר הזדמנות לספק את היצר באופן נורמלי או לרגל הסטיריאסיס, הנימפומניה או מתוך צורך בשנויים. ראיתיה לפעמים קרובות אצל אידיוטים, חסרי־דעה, שהבחורות מלגלגות עליהם ומבזות אותם. הם באים לנחם את עצמם ולשפוך את רגשותיהם אצל הפרה הסבלנית או אצל העז, בדממת הרפת, ובעד זה הם משלמים אחר כך בשנות מאסר מרובות ובתי־כלא, מפני שחוקי המדינות חמורים מאד בנדון זה. יש פרוצים שפלים שמספקים את יצריהם ההיפֶּרסתסיים והמשחתים בעזים, בעופות גדולים או בשפנים לאחר שפשטו את עורם. יש גם “מעשה סדום” סדיסטים (עי' סדיסם).

יש בכל זאת מקרים ידועים שהיצר המיני הפתולוגי מכוון באופן מיוחד כלפי בעה“ח. ומענין שאנשים ידועים מעדיפים בע”ח קטנים, שפושטים מהם את עורם (תרנגולות, אוזים, שפנים). מובן מאליו שבע"ח גדולים, כמו כלבים, עזים ופרות אינם מסכימים לאותות אהבה כאלה.

מעשה סדום אינו נדיר אצל נשים, שמאלפות את כלביהן להזדווג עמהן או ללקק את הדגדגן.

אם לא נביא בחשבון את הענויים שגורמים לבעה“ח, אם נשתחרר מכל פְּנִיָה לא נוכל לראות בחטא זה האיום ביותר מכל חטאי סדום כל חטא או פשע. ואמנם, מבחינת החוק והאנושיות הרי מכל השחיתות הפתולוגית של היצר המיני, מעשה סדום הוא מהיותר חַפים מכל היזק. רק דמיון האדם לבדו הטביע עליו חותם התועבה המוסרית ועשהו לפשע. מעשה סדום עם בעה”ח הגדולים אינו מזיק לשום בריה, אפילו לא לבעה"ח גופו; אינו חובל גם בולד, מפני שאין ולדות ממשכב בהמה ולבסוף אין כאן גם מקום להדבקת מחלה וֶנֶרית. לכל היותר יכולה לקבול כאן האסתיטיקה, ואפילו מבחינה זו כמה וכמה פסָלים וציירים פסלו וצירו את הזדוגותה של לֵידהָ²⁸ עם הברבור. טוב יותר בשביל האנושיות שאיזה אידיוט או חסר־דעה יזדווג עם פרה מעשר יעבּר איזו ריבה ויקים בנים בצלמו ודמותו. הפרה מוסיפה להעלות גרה, והכל בא על מקומו בשלום.

במקרים מסוג זה הצודה במים עכורים אינו, כפי שנוכחתי, זה שנתפס בחטא־סדום אלא המלשין או השופט, שבלי כל היסוס הוא דן את המסכן לשנים רבות של מאסר, גורם באופן כזה ליסורים בלי כל טעם מספיק ומנדה אותו מתוך החברה. פעם אחת הוציאו שופטים נוצרים פסק־דין לחובה נגד טורקי שנתפס במעשה סדום עם עז. “מה זה עסקכם? – שאל הטורקי בפשטות את שופטיו – העז היא קניני, ושלמתי בעדה במיטב כספי”. בפטליות המושלימית שלו קבל את הדין בסבלנות, אבל לעולם לא הבין מפני מה ענשוהו. ואני מוסיף: אף אני איני מבין. מובן מאליו שנתיחס אחרת אל מעשה סדום שנלוה אליו גם מעשה אכזריות או סדיסם. אולם כאן השאלה היא אחרת.

V. יש עוד שורה שלמה של שחיתות שבתורשה או שבכִּנון (קונסטיטוציה) של היצר המיני, אבל אין אנו יכולים להביא כאן את רשימת כולן. נזכיר כאן רק את הגרוי האירוטי שמתעורר אצל חולים ידועים למראה פסלי נשים, והם עושים מעשה אונן מול הפסלים הללו.

8. האנומליות המיניות אצל חולי־ הרוח והפסיכופַּתים    🔗

כשאדם הכיר לדעת את דרי בית־מחסה אחד לחולי הרוח, ישתאה קודם כל על תופעה אחת משונה ומדהימה, מבחינה מינית. אצל חלק גדול מהנשים חולות־הרוח עצום מאד הגרוי של היצר המיני. גרוי זה מתגלה אצל אלו על ידי מסטורבציה בלתי פוסקת, אצל אלו – בנִבול־פה, ואצל מספר גדול מהן – באהבה עזה דמיונית, בין שהיא תלויה בתאוה מינית ובין שהיא אפלטונית. ולפעמים קרובות הן תובעות פשוט מהרופאים לשכב עמהן. וביחוד מתגלית התעוררותן המינית בקטטות אגב קנאה או חשדות ביחס לחייהן המיניים. במלה אחת, בית־המחסה לחולי־הרוח מעביר לנגד עינינו, בצורה מעֻותה ודוחה אמנם, את החיים המיניים של האשה לכל אפניהם וגוניהם: עגבנות, צורך להתקשט בכל מיני קשוטים של מה־בכך, חמת קנאה, גרוי אירוטי וכו'.

הגרוי המיני גורם להן למשוגעות לטנף את עצמן בשתן ובצואה, לחרף ולגדף בדברים שבנבול־פה את אלה, שדמיונם החולה מיחס להם מעשים בלתי צנועים או מעשי אונס עליהן או על זולתן. יש להן נטיה לחשוב את עצמן לארוסותיהם או לנשים של מלכים, קיסרים, של ישו הנוצרי או של אלהים. ההריון והלידה ממלאים מקום חשוב בהזיותיהן המטורפות. חולות ידועות מדמות את עצמן מעוברות, ומספרות שעבּרו אותן בחשאי. אחר כך הן מאמינות שבשעה שישנו גנבו מהן את ילדן.

אחת מחולותי האשימה אותי, אגב קתוני חרופים וגדופים, שאני בא בלילה אל מטתה לבעול אותה, ובאופן כזה הייתי מוליד לה ילד פעם בשמונה ימים, ועל שום כל היתה מכנה אותי Schnellschwängerer (מהיר לעַבַּר). היא הוסיפה שאני החבאתי מאות ילדים אשר הולדתי לה בתוך כתלי בית־המחסה ואני מענה אותם תמיד. אגב ההאליוצינאציות שלה היתה שומעת יומם ולילה את קול אנקותיהם.

חולה אחרת, נגועת מַניה²⁹ חריפה שנִתנת לרפוי, היתה בשעת ההתקפות כה אירוטית, עד שהיתה תובעת מהרופאים בשעת בקוריהם לשכב עמה. מוחה היה מלא דמויות אירוטיות כה חיות, כה עמוקות, עד שאחרי הרָפאה היתה שרויה בפחד שמא היא הרה, אף־על־פי שבשעת מחלתה היתה נתונה תחת השגחתן החמורה של השומרות ואף־על־פי שדעתה הצלולה היתה אומרת לה שאין מקום לפחד הזה. הנשים אשר בהיותן שפויות בדעתן הן צנועות ביותר או קרות המזג במובן המיני, עלולות בשעת מחלת־הרוח להיות אחוזות אירוטיות עצומה ולהתנהג אפילו כזונה. הרי זו תופעה ידועה מאד במחלקת החולות המתרגשות של הבתים לחולי הרוח, שהרופאים מוקפים תמיד חולות אירוטיות שצובטות אותם, נאחזות בבגדיהם, ולפי רגשותיהן, אם הן מקנאות או אוהבות, הן מבקשות לחבק אותם או לשרוט בהם, באופן שקשה לרופאים להשתחרר מאותות האהבה או הקנאה החזקים האלה שמעוררים שאט־נפש.

ולהפיך כשעוברים במחלקת הגברים שבבית־המשוגעים, ואפילו בחברת נשים, יש להשתומם על האדישות המטומטמת והאפַּתיה המינית העמוקה של כל חולי־הרוח כמעט. אחדם מספקים את עצמם על־ידי מסטורבציה, אחרים על־ידי נסיונות לפֶדֶרסטיה, והכל באיזו שלוה פילוסופית שבאה בגלל התנונותם. נשים צעירות יכולות במנוחה לטייל בסביבת בית־המשוגעים בלי כל פחד פן יפגעו בהן החולים, פן יציקו להן או ישמיעו באזניהן דברים שבנבול פה. רק חולים בודדים, מהמתרגשים ביותר, יוצאים לפעמים מהכלל הזה.

תלמידה אחת בפקולטה למדיצינה, העלמה ג… עוזרת־לרופא בבית־המחסה לחולי־הרוח אשר בציריך, היתה היא לבדה עושה את בקוריה בכל מחלקת הגברים, אפילו בין הנסערים ביותר, מבלי שפגעו בה במשהו לרעה, ולעומת זאת בשעה שהיתה עוברת במחלקת־הנשים היו מציקות לה החולות האירוטיות ממש כשם שהיו מציקות לגברים הרופאים. התופעה הזאת באה ללמדנו שהיצר המיני אצל הנשים משכנו בתוך המוח הגדול, בעוד שהיצר המיני אצל הגברים מצומצם במרכזי המוח הנמוכים, כמו שהוכחנו למעלה. חולִי־הרוח בא מתוך גרויים במוח הגדול, ולפיכך מתחוללת אצל האשה החולה ברוחה סערת תאוות ודמויות אירוטיות בעוד שאצל הגבר אין חולי־הרוח מעורר את היצר המיני אלא במדה קלושה מאד.

הסימפטומים הפתולוגיים המיניים הם אלה:

א) אירוטומניה (סטיריאסיס או נימפומניה), ר"ל, ההתלהבות האנורמלית של היצר המיני. – מוצאים אותה ביחוד אצל בעלי מניה חריפה, בתחילת השתוק הכללי ושגעון הזקנה, וכן היא מתגלית באופן ארעי או לזמן ממושך בפסיכוזות שונות אחרות. היא מוצאה את בטויה בפריצות מינית, בנבול פה או במסטורבציה נפרזה. כל הסימפוטמים הללו נעלמים עם הפסק המחלה.

ב) מצבים של דכאון הרוח, פרוצסי שגעון וכן התקופות המאוחרות של השתוק הכללי ושל שגעון הזקנה גורמים להיפך לאַנאֶסתסיה או להיפאֶסתסיה מינית ואפילו לחוסר כח־גברא.

בתחילתו של השתוק הפרוגרסיבי הכללי רואים תדיר תשוקות מיניות עצומות יחד עם חוסר כח־גברא גמור פחות או יותר. אותה תופעה מצויה, כמו שנראה, גם אצל שטופי השכרות.

ג) חולי הרוח המנוגעים בהזיות של נרדפים או של גדלות (פַּרַנוֹיָה), מתנהגים באכזריות גדולה ביחסי האישות שלהם. מגורים תמיד בחוג האינסטינקטיבי שלהם, הם מתאכזרים על נשיהם שנפלו להם לקרבן ומענים אותן באופן מבהיל. ביחוד רואים את האורגיות המיניות המשוקצות ביותר בצורות הדתיות של השגעון הזה שנספחת אליו אכסטַזה של קַנאות. אני טפלתי בחולה מנוגע בפַּרַנוֹיה, שהעמיד את עצמו כנביא ופיו מלא ניבים ומליצות דתיים. הוא שעבד לשלטונו פועלת מסכנה אחת יחד עם אמה, והכריחן לשכב עמו בחדר אחד ולהמסר אליו זו אחר זו. ולבסוף הגיע לידי כך למסוך לתוך הקהוה את זרעו ואת דם הנדה של הבחורה והשפיע על האומללה לשתות את הנסך הזה, בשוותו למעשה זה חשיבות של מנהג דתי כדי להקים בנים חזקים. לבסוף שלח אש בביתן של הנשים האומללות הללו.

המשוגעים המנוגעים במקצת פַּרַנוֹיה מצודדים לב נשים נוחות לקבל השפעות בשפתם המלאה יראה וקדושה, כדי למלא בהן אחר כך את תאוותיהם המיניות. הגרועים שבהם הם אלה היודעים להסתיר מהקהל את חלומות השגעון שלהם, להֵראות כאנשים נורמליים, להעמיד פנים של קדושים הסובלים מפני שבני האדם אינם יודעים לרדת לסוף דעתם. אני בדקתי כומר פרוטסטנטי אחד, אדוק מאד ונערץ בקהל שומעיו בגלל נאומיו החוצבים להבות אש דת. בביתו התעמר באשתו, חנק אותה כמעט עד למות, בדרשו ממנה כל מיני מעשים מתועבים מבחינה מינית ואת כל רכושה בזבז. לאסונו, טיב שגעונו לא היה די גלוי וברור עד שהשופטים לא רצו להכיר בחוסר־אחריותו, בנגוד לתעודה המדיצינית שהמצאתי. אשתו היתה מוכרחה לברוח ממנו כדי להמלט מענויים כאלה. שתוף הבעלוּת על הרכוש גרם לכך שהאומללה נשארה בחוסר כל. חדל־האישים הזה לא היה מתחסד מדעת; הוא היה פשוט חולה־הרוח. אפשר היה לכתוב כרכים שלמים על מעשי האכזריות המיניים שנעשים על ידי החולים הללו.

ד) אחת האנומליות המיניות המסוכנות ביותר של חולי־הרוח, וביחוד אצל הגברים, היא הקנאה הפתולוגית. נשיהם של אלה מעוּנות ממש, וביתר יחוד במקרה הפַּרַנויה או האלכוהליסם. לא נדיר הוא שהרצח שם קץ ליסוריהן. אצל הנשים חולות־הרוח אין הקנאה הפתולוגית חלשה יותר, אלא שאין להן כח השרירים, המסוכן אצל הגברים החולים, וגם החוק אינו עומד לימינן. הקנאים הנוראים ביותר והאלימים ביותר הם שטופי הכוהל.

שגעון הקנאה מעורר במי שנגוע בו חמת רצח. מלה אחת, מבט אחד, איזה מקרה של מה־בכך משמשים לו מופתים חותכים לבגידת בת־זוגו שאין להרהר אחריהם. גם אם זו תשתדל להזהר אפילו ממראית־עין קלה שבקלה שעלולה לעורר חשד, לא יועיל לה דבר. הזהירות והשתיקה תשמשנה לו סימן לצביעות. האומלל הזה אינו גורע עין מאשתו יומם ולילה, ושומר את צעדיה ככלב, הוא מאיים עליה, מחרף אותה בלי כל סבה לכך, אבל לעיני אנשים זרים מעליל עליה עלילות ומכתים את שמה ברבים. הוא טומן לה פחים בערמה דקה ומאפיל על זה בטלית של אהבה, של כבור וִיקר. מקרים כאלה לדאבוננו לא יספרו מרוב.

ה) אין צורך לומר שהפַּראֶסתסיות המיניות שעליהן כבר דברנו, הסדיסם, המזוכיסם, הפטישיסם, הסלוף־המיני וכו' מצויים לעתים קרובות אצל חולי־הרוח.

ו) הפשעים המיניים האכזריים ביותר, מעשי הזועה היוצאים ביותר מגדר הטבע נעשים על פי הרוב על־ידי חסרי־הדעת, אבל ביחוד על־ידי האידיוטים המוסריים, ר"ל, על־ידי אנשים שכל אידיוטיותם מצומצמה רק בגבולות המוסריות, ושמכנים אותם פשוט “אמוֹרַליים” (חסרי הרגש המוסרי). יש כאן איזה מום או איזה לקוי תורשתי, העדר כל רגש של אהדה, של השתתפות בצער הזולת ושל החובה. מעשי אונס, רצח מיני וכיוצא באלה הם ברוב המקרים פרי השפעה משותפת של האידיוטיסם המוסרי ושל התאוות המיניות העזות או המסולפות,

ז) ההיפוכונדריה נותנת אף היא פירות מוזרים בשדה המיניות. כבר דברנו על המסטורבציה, שכולה או מקצתה בדמיון אצל היפוכונדריים ידועים. והאחרים מאמינים שהם שטופים באופן מבהיל בזימה ושנחלשו מאד על ידי כך, אף־על־פי שלאמתו של דבר אין כאן כלום. ראיתי היפוכונדרי אחד נשוי וחזק בבנין גופו שהאמין שכל בריאותו נהרסה מפני שבא על אשתו פעם בחדשים או שלשה חדשים. ויש היפוכונדריים שנעשים חסרי כח־גברא מפני שמאמינים בזה. אחרים קצה נפשם בחייהם מפני שמאמינים אמונת־שוא שנוגעו במחלות וָנריות כביכול.

ח) הנשים והגברים ההיסטֶריים מחוננים במיניות מוזרה. ההיסטריה מיוסדה על חולניות בכושר של אבטוסוגסטיה (השפעה על עצמו) ובהתפרדות־המושגים (Dissoziabilität, ) בחיי הנפש. מושג אחד לבד מספיק לו לבעל ההיסטריה להכריחו לממש אותו. דמיונו הנלהב עלול להביאו לידי דעות ופעולות סותרות זו את זו בהחלט, ותדיר, מבלי שיתן לעצמו דין־וחשבון, האהבה והמשטמה מתחלפות אצלו. לפי ההשפעות שתחולנה בה עלולה האשה ההיסטרית להיות מלאך הטוב או מלאך רע.

בתחומו של היצר המיני נפשגשות שתי הקצוות הללו באופן מדהים. נלהבה באש האהבה, עלולה בעלת ההיסטריה להגיע לידי אירוטיסם יחיד במינו ואל הפרזה עצומה ביותר בחיי האישוּת, בעוד שהאדישות, סלוד־הנפש או פשוט היסח־הדעת על־ידי הרהורים אחרים יהפכוה לקרת־מזג בהחלט. קרה כקרח ביחס לגברים אחרים, לא תדע במקרים ידועים שובע מתענוגי האביונה ביחס אל זה שאהוב עליה.

נשאלה שאלה אם אשה מסוגלה לאהוב בחייה פעמים אהבה אמתית. אין כל ספק, שנשים רבות הן מתוך האינסטינקט שלהן מונוגמיות במדה כזו, שאינן יכולות לאהוב אלא פעם אחת. אולם יחד עם זאת ברי, שאשה היסטרית מסוגלה לאהוב פעמים רבות, בתקופות שונות ואנשים שונים מִשונים. האישיות של נשים היסטריות ידועות היא כה מפורדת במושגיה (בנגוד לשתף־המושגים – dissociable), עד שהן מסוגלות לאהוב בו־בזמן ובה־במדה גברים אחדים אהבה עזה מאד. אולם ההיסטרית מסוגלה גם לשטום גבר באותו כח־ההתלהבות, שבו אהבה אותו קודם לכן, או להיפך לאהוב את זה שהיה לפני כן שנוא עליה, הכל לפי הסוגסטיות (ההשפעות) שהיא נתונה להן. אותן התופעות ישנן גם בגבר היסטרי.

מפאת אותן הסבות, איכותם של התחושות והרגשות המיניים יכולה להשתנות אצל בעלי ההיסטריה, לפי ההשפעות שחלו בהם, ולעבור ממצב נורמלי למצב משחת ולהיפך. אני התבוננתי אל מקרה אחד של אשה היסטרית אחת בעלת תרבות, שבימי נערותה הראשונים התאהבה אהבה עמוקה בנערה אחרת. באותה התקופה היו רגשותיה הומוסכסואליים גרידא, באהבתה אל הנערה ההיא היה באופן ברור מהמיניות המסולפת, שנצטרף אליה גם יצר מיני עצום מאד, בעוד שלגבי גברים היתה אדישה מאד. אחר כך התאהב בה גבר אחד, והיא נמסרה לו יותר מתוך רחמים וסבילות־נשים מאשר מתוך אהבה. ושוב אחר כך התאהבה בגבר אחר באותה המדה שאהבה את הנערה בראשית חייה. אהבתה האחרונה היתה חדורת אהבה מינית באותה המדה שהיתה רבת־אֶכסאלטאציה. באופן כזה פנה יצרה המיני אל מסלולו הנורמלי, בהשפעת אהבה הֵיטֵירוסכסואלית.

הגברים ההיסטריים אינם נוחים כל־כך לחלופים, מסבת טיבה של המיניות אצל הגברים המבחינים יותר מהאשה בין הנפש והיצר המיני, ובכל זאת יש שגם אצלם מצויות התמורות. הדמיון והתפרדות־המושגים אצל ההיסטרית מקלים על ההתגלות הפוליאנדרית של היצר המיני, שכשהיא לעצמה אינה שיחה אצל הנשים בכלל. עובדה זו מקרבת את התכונות המיניות של האשה ההיסטרית אל תכונותיו המיניות של הגבר ומרחיקה מטיב האשה הנורמלית. הגברים ההיסטריים, להיפך, נעשים יותר נשיים, לא ביצרם המיני שנעשה פחות פוליגמי אלא בהתפרדות־המושגים והרגשות, שנעדר בהם קשר משתף.

ט) האהבה המדומה. פסיכופתים ידועים משני המינים משתכנעים שהם אוהבים את מישהו, ורק אחרי האירוסים או אפילו רק אחרי החתונה הם נוכחים שטעו ולא אהבו כלל את האדם הנ“ל. אילוסיות כאלה משמשות סבה לבטול ה”תנאים" או לגטין ולאכזבות.

י) עריצות האהבה. האוהבים הפתולוגיים מענים תדיר את אהוב נפשם על ידי תשוקותיהם, תביעותיהם, דרישותיהם, קנאתם. צורה אכזרית זו של האהבה מצויה אצל שני המינים, ואולי יותר אצל האשה מאשר אצל הגבר.

יא) אהבת הפסיכופתים כמה וכמה צורות לה עד לאין סוף. אילו הכירה יותר החברה האנושית את הפסיכופתולוגיה, היו נמנעות כמה וכמה צרות ואי־הבנות בחיי הנשואין.

אני הכרתי אשה אחת שלא היתה מרשה לבעלה להסגר בבית־הכבוד מחשש שמא יסגר שם יחד עם המשרתת. אחרת היתה מתלקחת בקנאה שבשגעון כשהיתה רואה איזו אשה במלון יושבת מול פני בעלה ומביטה אליו הבטה כלשהי. הבעל האומלל לא ידע עוד להיכן יביט, ברחוב או בבית־מלון, כדי להמנע מקנאת אשתו. כשהבעל הוא הקנא, מצב הדברים עוד גרוע מזה.

פסיכופתים אחרים ממציאים לעצמם דאגות שונות לאהוב נפשם, שאינן פוסקות יומם ולילה, מפני סכנות, מחלות וכו' מדומות. אחרים חולים בהיפרסתסיה, וההמולה הקלה ביותר, המגע הקל ביותר, כל תחושה שהיא מקצת מן המקצת עזה ופתאומית עלולים לגרותם ולמרר את חייהם הם ואת חיי הסביבה.

עוד יותר מפחידה ההגזמה הפתולוגית של הרגשות, שבכל דבר של מה בכך רואה כונות רעות, עלבונות מדעת וכו'. חוסר ההתאמה בין האהבה ובין היצר המיני מרבה גם הוא להציק לפסיכופתים, בין שאהבתם העמוקה מחוברה אצלם עם אדישות מינית, סלוד־נפש מהמשגל ואפילו עם כאב (הוַגיניסם אצל הנשים, למשל) ובין שיצרם המיני העצום מצטרף לחוסר־אהבה או אל איגואיסמוס אכזרי (וביחוד אצל הגברים).

פסיכופתים ידועים נראים כאוהבים אהבה עמוקה, מתרגשים ומתעוררים יתר על המדה, ובכל זאת מתנהגים עם הנפש האהובה כחיות טורפות. אלה הם הגבורים המוכנים תמיד לחנק את אהובתם, לדקרה או לירות בה, אם אינה ממלאה תיכף ומיד את כל תשוקותיהם, או אותם היצורים החלשים שמאיימים לאבד את עצמם לדעת אם לא יעֵנו לאהבתם.

ואחרים, מעוני האירוטיסם הפתולוגי, מציקים בהתמדה לבחורות הגונות בשגעונותיהם המיניים ובגסותם הפתולוגית. ראיתי חסר־דעה ממין זה שהיה שולח אל צעירה ממשפחה הגונה מכתבים ואפילו גלויות, שהיה מצייר עליהם את אברי המין של האשה. המשטמה והנקמה שבאו מתוך קנאה מתמידות ושוקדות אצל האשה בהשפעת התאוות הכרוניות של הפסיכופתיה; הרי זה נובע מתוך הקביעות בטבע האשה. נשים מסוג זה יכולות למלא תפקיד של שטן ולהוליך שולל חבר־שופטים על ידי רקמת תככים דקה, גוזמאות שהדמיון והתאוה הפיחו אותן. אולם כשיורדים לסוף הענין רואים ששורש הרע הוא תאוה מינית מקושטה ומיופה על ידי נמוקים וטעמים נאצלים שהמציאה לה האשה, למען כחש, ויותר שלא מדעת מאשר מתוך צביעות. בשעה שהנשים הפסיכופתיות הללו מרמות אחרים הן גם מרמות את עצמן. יש גם הרבה גברים פסיכופתיים דומים לגמרי לנשים הללו ושיש בהם משום היסטריה.

יב) ראינו שפרדוכסית־הזקנה, בשמשה לפעמים סימן לשגעון הזקנה, מתגלה ביצר מיני אל ילדים. הרי זה סימן ראשון של המחלה, סימן שעלול להביא לידי מעשים. התמרמרות הקהל והשופטים הנבערים נגד הזקנים המשחתים מביאה לידי כך, שמעטים קלון על חולים מסכנים שכל חייהם התנהגו כאנשים הגונים ושאינם אלא קרבן התנונות הזקנה של ורידי המוח.

יג) נביא עוד עובדה אחת שמלמדת אותנו עד כמה הפתולוגיה התורשתית עלולה להעשות מסובבה ולגרום למעשי פשע, לשגעון ולשחיתות מיניות ויחד עם זה ליתן מקום למחזות חיי־אדם טרגיים ביותר ולהתנונותן של משפחות שלמות:

איש מקסים, נבון מאד, אבל רמאי, ערום, חסר־לב, בריה אמורלית, בן למשפחה נגועה במחלות רוח, היה בעל יצרים מיניים חזקים, קצתם מסולפים, גברים היו מושכים את לבו יותר מנשים והיה מנאף עם שני המינים. הוא לקח לו לאשה מילדת שהיתה אשת־חיל ונבונה, ושלש פעמים, בהפסקות ממושכות, היו לו התקפות של מניה חריפה (צורה ידועה של שגעון). הוא נרפא אחרי כל התקפה והוליד שני בנים ובת אחת. בשעה שדעתו היתה שפויה עליו ידע להונות את הבריות, עשה מעשי זיוף, מעולם לא עבד למחיתו ביושר ובמנוחה, תמיד השתקד לעניני ספסרות גדולים. עם אשתו התנהג בידידות ובטוב־לב, וזה לא מנע ממנו להתמסר למעשי פדרסטיה עם גברים. נוסף על נכליו גרמה לו השחיתה הזאת להקנס כמה פעמים על־ידי השופטים. אני טפלתי בו פעמים רבות בבית חולי־הרוח. אשתו המסכנה התאוננה לפני מרה, ומצאה נחומיה באהבתו אותה ובחנוך הטוב שנתן לילדיו. אבל משגדלו אלה עברו ובטלו כל האילוסיות שלה אחת אחת. הבת נעשתה חסרת־דעה. אחד הבנים היה חסר כשרונות מכל הבחינות ובעל אופי רע. עדיין התנחמה האם בבן השני, שהיה אמנם זעום־רוח קצת אבל נראה הגון וחרוץ. זה האחרון מצא לו עבודה בדרומה של שויץ. האב ישב באותו זמן בבית המשוגעים; אמנם אז לא תקפה אותו המניה, אבל מפני ששב פעמים אחדות אל סורו, דנוהו השופטים להסגר בבית־המחסה שלי בכדי שאבדוק אותו בדיקה פסיכיאטרית. יום אחד באה האם אלי מיואשה מאד ומראה לי מכתב שכתב בנה אל אביו; את המכתב היא פתחה וזה היה בקירוב תכנו: “אב מחפיר! כאשר תקבל את המכתב הזה לא אהיה בחיים עוד. אבל לפני מותי אני רוצה לקללך. אתה העטית חרפה על משפחתנו. המטת אסון על אמנו ועל בניך בפשעיך ובנבלותיך. למה הולדתני? זה מזמן אני מרגיש כי האינסטינקטים הרעים שהנחלת לי מתעוררים בקרבי. לשוא אני נלחם בהם: יותר שאני נלחם בהם יותר אני נכנע להם. אין אני מוכשר להתקומם נגדם עוד. אבל איני רוצה להיות פושע כמוך, ועל כן אני תולה את עצמי בלילה הזה. אבל שנית אני מקלל אותך לפני שלחי יד בנפשי”.

זה היה תוכן המכתב. הבן האומלל בצע את אשר יזם ואבד את עצמו לדעת. האם שקעה ביאושה הנורא. קראתי לאב ונתתי לו לקרוא את מכתב בנו. בת־צחוק ומשיכה בכתפים היתה התשובה היחידה על הדברים שקרא.

ומה יש להעיר על עובדה זו, למשל:

פ., בן חמישים שנה, נשוי, אבל לששה בנים מ־6 עד 24 שנים, אנס את כולם, את הבנים ואת הבנות. כל המשפחה היתה אנורמלית ומשחתה. לבן בשנת ה־18 לחייו היו לו יחסים מיניים עם אמו ועם אחותו. האב (הנאשם) היה שוכב עם חתולים ועם כלבים. השופט המושבע, שמסר לי את העובדה הזאת חשב שהוא משוגע, ובכל זאת נדון לעשר שנים עבודת פרך. אנשים כגון זה היו צריכים לכלוא בבית־מחסה לחולי־רוח מסוכנים.

9) השפעת הסמים הנַרקוטיים, וביחוד הכוהל על היצר המיני    🔗

השתוק התפקידי של המוח, שנגרם על־ידי הסמים הנרקוטיים, דומה, כידוע, בצורות הפסיכו־פתולוגית לשתוקים האורגניים, שבאים מתוך התנונותה של קליפת־המוח, ממש כמו השתוק הכללי: התעוררות עליזה של הרגש, התנועות רועדות ונעשות כבדות ולבסוף בא השתוק הגמור, חוסר אוריינטציה בזמן ובמקום, חוסר היכולת לקשר ולשתף את המחשבות.

בו בזמן בטלה אצל האדם ההערכה הנכונה של אישיותו ושל העולם החיצוני: הוא חושב את עצמו מוכשר מאד בגוף וברוח. בשעה שהוא הולך ונעשה יותר ויותר חסר־כח, והכל נראה לו ורוד, בשעה שמצבו קשה ביותר. הוא מאמין שהוא מחונן בכח שרירים עצום בשעה שהוא מתחלחל ומתנודד מחמת השתוק.

בתחילת הנרקוזה, שונות הן התופעות במקצת ממה שבא אחר כך; בתחילה שולטת התרגשות ידועה, רוח היזמה והתעוררות היצרים, ואחר כך משתלטים השתוק, ההתרופפות והתנומה.

בכוון זה פועלת הנרקוזה גם בשטח המיני. לכתחילה היא מעוררת את התשוקה או את היצר המיני ובדיעבד היא מחלישה את כח הגבר. שכספיר אומר: “השתיה מעוררת לנאפופים ובו בזמן גם מחלישה אותם; היא מעוררת את החשק ומונעת את הפעולה” (מֵקְבֶּת, עלילה 2, מחזה 2). אין ספק שלא כל הנרקוטיים דומים. כל אחד מהם שונה מחברו בפעולתו. מכל מקום, המלים האחדות של שכספיר, דלעיל, מבארות את הקו העיקרי המשותף לכל הנרקוטיים: בתחילה, התעוררות היצר, הסתלקותם של המושגים השכליים והמוסריים המעכבים, ותגבורת כח היזמה. ואחר כך תגבורת פרוגרסיבית של שתוק הכח הגברי ולבסוף כלית החשק גופו.

התופעות שתארנו כאן חשיבות גדולה להן בנרקוזה של כוהל, שממלא תפקיד ראשון בארצות הציביליזציה. בשכרות ההתעוררות הראשונה גדולה. אם מתבוננים אליה מקרוב, רואים שהפעולה המינית מתמתנת וגרוי החושים נחלש. בשעת המשגל מתקשה האבר לאטו, תחושות התאוה המינית אמנם מתחזקות אבל מתפתחות לאט לאט והזרע נפלט בקושי. הרפיון שבא אחר כך הוא גדול וה“מבוסם” אפילו במקצת אינו יכול לבצע את הבעילה במהירות ולחדש אותה בתדירות כמו בשעה שלא שתה שום משקה אלכוהולי כשהנרקוזה מתחזקת, בטל כח הגבר בטול גמור. בכח האילוסיה שנולדה על ידי הנרקוזה מדמה השכור שהוא להיפך בעל כח רב.

ידוע למדי אופי האהבהבים הכבד, הגס, הבלתי־זריז של אדם שכור. חוסר הצניעות שהשכורים נוהגים כלפי הנשים ברכבות ובמקומות צבוריים הוא, כפי שראינו, צורת האהבהבים שהשפעו מהכוהל (עי' פרק ד').

עוד תכונה אחת ליצר המיני שתחת השפעת הנרקוזה הכוהלית, והיא הבהמיות. צורות האהבה העליונות שמסתעפות מהיצר המיני נעדרות, ובמקומן פורצות התאוות בלתי בלומות, בכל נוולותן, אפילו אצל אנשים אשר בהיותם פכחים מתנהגים עם הנשים בדרך ארץ ומתוך רגשות נעלים. אין איפוא שעור לפעולה המשחיתה של השכרות על היצר המיני. ובכל זאת עוד לא סימנו את רשימת תוצאותיה ביחס לשאלה המעסיקה אותנו. נזכיר מהן עוד שתים:

הכוהל אינו מסתפק בזה שהוא מסיר כל רסן מהיצר הבהמי ומשתיק את התבונה ואת רגשות האהדה והחובה; יש לו עוד נטיה להשחית את היצר המיני גופא. בחלק נִכר מן הצגת הערוה לראוה (exhibitionisme), פֶּדֶרוזיס, מעשה סדום ועוד, חייב הכוהל, וביחוד כשיש באדם כושר תורשתי כמוס. ראיתי כמה וכמה מקרים של סלופי היצר המיני אצל אנשים שיצרם המיני היה נומלי בפכחותם. אני משוכנע שאילו היו מעיינים בדבר היו מוצאים כמה גדול מספר המקרים שהכוהל מגביר את השחיתה המינית או מחולל אותה.

אבל חשובה ביותר היא העובדה שההרעלה הכוהלית, החריפה או הממארת היא מזיקה במדה מרובה לפרוטופלסמה של התא המיני אצל המוליד. יעיין הקורא בסוף הפרק הראשון שנאמר שם על אודות הבלסטופטוריה. אנו מוכרחים להגיד במה שבשעה שתא מיני נפרד מהגוף בו ברגע שהגוף מבוסם בכוהל והתא הגיע לידי הזדוגות, אין התא מסוגל לפעמים קרובות לשוב אל מצבו הקודם, מפני שאינו יכלו להשטף במהירות הראויה על ידי חלוף החמרים של מחזור הדם; באופן כזה הוא מנחיל ליצור הנולד ממנו את כל המגרעות הבלסטופטוריות.

לפי כל האמור לעיל, אנו יכולים ללמוד על כל הנזקים שגורמים הסמים הנרקוטיים, וביחוד האלכוהל, בתחומם של היחסים המיניים, הן מבחינה אישית והן מבחינה צבורית:

א) קשרי אישות נמהרים, בעטין של התגברות היצר הבהמי והסתלקותם של המעצורים המוסריים והשכליים: פתויי נערות, זנות, הקמת זרע מאנשים ירודים ובתנאים רעים וכו'.

ב) מאותן הסבות באה התפשטותם של תחלואים וֶנֶריים. מסטטיסטיקה אחת שערכתי יש להסיק, שמכל 200 מקרים שבעים וחמשה אחוזים של הדבקת התחלואים הונריים באים בהשפעת האלכוהל, ובראש וראשונה אצל האנשים שאחרי השתיה התעוררה בהם התשוקה והסתלק מהם ישוב הדעת.

ג) ושוב מאותן הסבות, – כל מיני אסונות ומחִתות, כמו הריון בלי קדושין, יאוש, אבוד עצמי לדעת וכדומה, מחמת קשרי אישות שלא מתוך שקול־הדעת והדבקות מחלות שנזכרה לעיל. וכן גם גרושין והרס המשפחה.

ד) רוב הפשעים והחטאים המיניים שנעשו גם הם מתוך טשטוש המחשבה והאירוטיות, בצרוף קלות־הדעת והאימפולסיביות התנועתית הכללית. גם הקנאה ממלאה כאן תפקיד חשוב. הסטטיסטיקות הבדוקות והמדויקות ביותר (כמו זו של בַֹאֶר לגבי גרמניה) מוכיחות שיותר ממחצית הפשעים נגד אנשים, ואולי גם שלשת רבעיהם נעשו בהשפעת האלכוהל. עולה על כולם מספר הפשעים והעבירות לגבי הנמוסין, שהוא עולה משבעים וחמשה עד שמונים למאה.

ה) הלהבתן ולפעמים פתוחן של השחיתות המיניות.

ו) יצירתה של בלַסטופטוריה אלכוהלית תורשתית הן על ידי השתכרות של פעם אחת והן על ידי שכרות שבהרגל. הילדים שנולדים מתוך בלסטופטוריה אלכוהלית לקויים באנומליות גופניות ופסיכיות שונות מִשונות, וביניהן קומה ננסית, רַכיטיס, נטיה לשחפת וביחוד לחולי־נופלים, לאידיוטיסם מוסרי (אַמורַליים), לאידיוטיסם בדרך כלל, כושר לפשעים ולמחלות הרוח, ולבסוף ועל כולם – השחיתות המיניות, מלבד עוד כמה וכמה פגעים נוראים מאותו הסוג.

ז) שגעון הקנאה הוא סימפטום מיוחד של האלכוהליסם הכרוני. השפעותיו איומות ומביאות למעשים שפלים, למהלומות אגרוף ולפעמים גם לרציחות.

ח) נוסף לזה משמש האלכוהל סרסור לדבר עבירה של זנות ומעשי זימה, שבלעדיו לא היו יכולים להתקיים באותה הצורה הגסה והבזויה שיש להם כיום.

כל הדברים אמורים בגבר. אצל האשה האלכוהליסם הוא חזיון נדירי יותר וביחוד על יבשתה של אירופה. באנגליה רואים המון נשים שִׁכּוֹרוֹת ברחובות. ותוצאות התופעה הזאת הן אסון והרס. בין הזונות נפוץ האלכוהליסם בכל מקום. יש אנשים שמשתמשים באלכוהל למשוך בנות ברשתותיהם, לפתותן, לנבל את שמן ולהדיחן אל בתי־הזנות. מכיון שנפלו פעם אחת הן מוסיפות לשתות כדי לטשטש את כח המחשבה שלהן ולהשכיח מלבן את כל אימת המצב שבו הן נתונות.

פעולת האלכוהל על היצר המיני של האשה הוא משונה מאד. היצר מתלהב אצלה כמו אצל הגבר, אבל אין אצלה שאלת הכח, כמו אצל הגבר, כיון שהאשה היא סבילה בשעת הבעילה.

קודם כל, שִתוקן של המניעות הפסיכיות שעליהן דברנו לעיל ודכוי הרגשות הנעלים (אהבה, צניעות, רגש החובה וכו'), בהשפעת האלכוהל שולל מן האשה את כח ההתנגדות אל יצריו המיניים של הגבר. יוצא מזה כי אשה שכורה היא נופלת בנקל לשלל בידי כל גבר שיצרו המיני מגורה. לי היתה הזדמנות להתבונן אל כמה מקרים מאליפים מסוג זה:

נערה אחת צעירה, רעננה, מבית אמידים נִשאה לגבר בעל אופי חלש למדי ופשוט, אבל לא רע מטבעו. שניהם אהבו לשתות. בהריונה שתתה האשה, על פי פקודת הרופא, כמויות גדולות של יין, ובאופן כזה שקעה בשכרות. ואז מצאו להם ידידי הבעל ומכריו ענין מבדח במעשי אהבהבים עם האשה הזאת בהיותה שכורה במקצת, היו מגרים אותה והיא היתה מספקת את כל יצריהם המיניים. לבעל לא היה בתחילה אומץ־לב לשים קץ לתעלולים הללו ולגרש אותה לא יכול מסבות כספיות, הואיל ואשתו היתה בעלת הרכוש, לבסוף החליט להכניסה אל בית חולי־הרוח שתחת הנהלתי כדי לרפאה מן האלכוהליסם.

שערתי שזוהי אשה צינית, אירוטית, שתובעת בפה מן הגברים. לא מניה ולא מקצתיה. כיון שנתפכחה, היתה האשה צנועה, מנומסת ושוקדת על עבודתה. מה שהפליא אותי ביותר הוא רגש הביישנות והצניעות שהיה חזק מאד אצלה והוא שהקשה עלי מאד בתחילה להתעמק במצבה הפסיכולוגי. צויתי לעוזרות להתחקות עליה ולהתבונן אל התנהגותה בהעלם. היא התנהגה באופן מצוין. לבסוף התודתה לפני שלא היצר המיני אלא האדישות וחולשת הרצון, בעטיו של האלכוהליסם, הן שהביאוה לידי כך שהתמסרה לכל הבא אליה. לפני שעזבה את בית־החולים נכנסה לחברת הנזירות מיין, שבה אל בעלה והשפיעה גם עליו להנזר מכל משקה חריף (לרבות כמובן היין והשֵׁכר). היא שמרה את נדרה, היתה נאמנה לבעלה וחיתה בשלום ובאושר משפחתי, מבלי לעשות אף פעם מדחה.

שנים רבות אחר כך ראיתיה שוב בחברת בעלה. מאושרה, רעננה ופורחת.

הבאתי את העובדה הזאת כדי להוכיח, שהפריצות המינית כשהיא לעצמה אינה מקלקלת בהכרח אפילו את האופי של האשה, אינה משחיתה את רגשות הצניעות ואת הרצון. הכל תלוי בסבה. אם היא מונחה באופי התורשתי, אין לה כמובן תקנה. ואם היא פרי פעולות חיצוניות ואם נלחמים בה בעוד מועד, אפשר לפעמים קרובות לבטלה לגמרי.

יש גם נשים שכורות שהן קרות מבחינה מינית ודוחות את הגברים. ואצל אחרות, להיפך, רואים אירוטיסם נתעב שמגיע עד לידי נימפומניה תולדת השתיה.

מי שלבו פועם באהבה אל האנושיות וחרד על עתידה, אם יתן את לבו להרהר בכל התופעות שתארנון לעיל ובכל ההרס והחורבן שהאלכוהל מביא על החברה האנושית, חייב, כמדומני, ללבוש גבורה, להתאמץ מאמץ קל כדי להדיר את עצמו מכל משקה שבאלכוהל – נאמר בתחילה רק לששה חדשים, לשם נסיון, – להלחם בשוט שוטף של האלכוהל העובר על החברה ולא להסתפק במליצות איגואיסטיות גרידא או באדישות. ואז ימצא כמו כל הנזירים מן האלכוהל (לרבות היין, השכר, וכו') שהשמוש במשקאות הללו לו גם בכמות קטנה מאד אין בו שום תועלת; אלא יש בו משום תמיכה ועדוד בהרגל הרע והמזיק של החברה. אם הוא ישתה אך מעט, יבואו אחרים ויחקו אותו וישתו הרבה. אם ינזר לגמרי מן השתיה, לימים לא יוכל להבין איך באה האנושיות לידי כך בתחילה מתוך חקוי ואחר כך מתוך הכח המשמר שבדעות הקדומות, לתמוך בנגע צבורי ולהגן עליו על ידי צבא פלפולים וסברות עקומות. אמנם הנזירות מן האלכוהל מתקדמת בימינו בארצות האנגלו־סכסוניות, הסקנדינביות והגרמניות.

10) האנומליות והשחיתות המיניות מתוך סוּגֶסטיה ואבטוֹסוּגסטיה. ההשפעות הפַּתוֹגֶניות של האַפֶקטים הפסיכואנליזה    🔗

תפקידן של תופעות ההיפנוטיסם בחיים המיניים חשובות הרבה יותר מכפי שמשערים. אנו ניחד להן אחד הפרקים הבאים. אולם במקום הזה אני מחויב כבר להגיד שיש סוג של שחיתות ואנומליות מיניות שאינן תורשתיות אלא נקנות, ושקראפט־איבינג, אם כי הוא עצמו מביא להן ראיות ומכות, מיחס אותן בכל זאת לפריצות וקלקול או שהוא מכניס אותן אל גדר של פסיכופתיות רגילות, אולם לאמתו של דבר אינן אלא פרי פעולתן החזקה של סוגסטיות ואבטוסוגסטיות.

אל סוג זה שייכים מקרים כשאדם, שיצרו המיני היה עד כה נורמלי, נעשה פתאום פתולוגי, עקב איזה מאורע, שעשה עליו רושם חזק. באופן כזה היצר המיני של איש אחד ימָצא במקרה מגורה בעצמה רבה באיזה בית־זימה או במקום אחר על יד אשה אירוטית, אשר כף רגלה או נעליה היו נהדרות באופן יוצא מן הכלל. מראה אותה כף הרגל הנעולה בחן כזה מלהיבה עד לאין שעור את כחו המיני. מאותה שעה ואיך משפיעות עליו נעלי הנשים, אגב קשרי־מחשבות סובייקטיביים, השפעה אירוטית עצומה מאד, שמאפילה על הכל, הופכתו לפטישיסט, ועושה שגוף האשה לא יעורר שוב את יצרו המיני, משום שיצר זה אינו כרוך אלא אחרי דמות הנעלים בלבד (עי' לעיל).

הסלוף המיני עלול גם הוא להיות נקנה על־ידי סוגסטיה, כשגבר, שהיה עד אותה שעה נורמלי, נעשה פתאום מגורה על ידי מסטורבציה או פֶּדֶרַסטיה או פשוט על ידי איזו דמות פסיכית, שפעולתה ההיפנוטית היא עצומה מאד. הוא עלול מתוך כך לקפח את יצרו המיני הנורמלי כלפי האשה ולהעשות הומוסכסואלי.

דבר שמסתבר מאליו הוא שתופעות כאלו מתחוללות רק אצל אנשים שמחמת סבות שבהיסטריה או שבפתולוגיה הם נתונים בנקל להשפעות היפנוטיות, או בכלל הם נוחים באופן מופרז לקבל השפעות. אבל אנשים כאלה מספרם הוא עצום, ועובדה זו מבארת לנו את סבת רוב האנומליות המיניות שנקנו מראה לנו על דרכי רפוין. כאן אין לנו ענין בשחיתה מוסרית, לאו דוקא בכושר תורשתי, לו גם נרדם, אלא פשוט בפעולה היפנוטית אחת ופתאומית או נשנית וחוזרת.

מהמקרים השונים אזכיר אחד באיש משכיל מאד, יפה הרוח ואנין הרגשות, שאהב את אשתו אהבה עמוקה, אבל נוח מאד להיות משפע. בעטיה של דמות פסיכית אחת פשוטה, שנשתרשה במוחו ושעבדה אותו להשפעתה, נעשה חסר כח גברא והומוסכסואלי. אמנם התנגד לכל יחס של אישות אל איזה גבר, אבל הרגיש את עצמו מיואש ונעשה אומלל עד מאד. אני משוכנע שאם נעמיק לחקור נמצא מספר גדול יותר ויותר של מקרי פסיכופתיה קנויה על ידי סוגסטיה או אבטוסוגסטיה.

מחלות מסוג זה יכולות להתרפא מאליהן, מסתבר מאליו שלגבי דידן מעולה הרפוי ההיפנוטי, שהוא לבדו יכול להשפיע באופן בלתי אמצעי או אמצעי. כל תופעה בעלת תכונה פסיכית יכולה להופיע בעטיה של סוגסטיה ולהבטל על ידיד סוגסטיה. חשוב לעמוד על זה, שבכל מקום שאדם, אשר קודם לכן היה נורמלי, נוּגַע, בלא סבה נכרת, באנומליה מינית פחות או יותר פתאומית ושאינה פרי הרגל ממושך, הרי צריך לשער שיש כאן השפעה של סוגסטיה או אבטוסוגסטיה.

בנדון דנן קשה להבחין בין שני המושגים הללו, משום שהמשפיעים כאן הם בדרך כלל רשמי החוש השמיעיי, החזותי, הריחני, המשושי שבאים בקשר עם תנאים ידועים או עם מצב אפקטיבי חזק שמעמיק להשריש אותם במוח. לפעמים פועלות כאן תחת רשמי החושים דמויות דמיוניות לבד. אותם המקרים שמהַפנֵט משפיע במתכוין לשחיתה מינית, אינם קיימים כנראה אלא להלכה ולא למעשה. יש לנו כאן ענין בסוגסטיות שנעשות בהיסח־הדעת על ידי אנשים, מצבים עצמים או ציורי־מחשבה, שמעוררים את רוח־החקוי השוכן מעבר־לתודעה על־ידי הרושם שהם עושים על הרגשות ועל היצר המיני.

החקירות החדשות של הפסיכואנליזה (ברויאר, פרויד, פרַנק, גרֶטֶר ואחרים) הוכיחו, שמקרים כאלה הם בראש וראשונה פרי אימוציות חזקות שנתקשרו, בעיקר בשנות הילדות (משנת שלש עד עשר), עם תחושות או עם פעולות מיניות (אונס, ילדים פַּרַדוכסיים או היסטריים). האימיציות מטילות אימה שטורפת את המחשבות; הילד שוכח אחר כך ברוב המקרים את הדבר, אבל המראה האימוציונלי נשאר קיים בתחומה של תתהתודעה. שם היא מחוללת פחדים (פוביות, למשל, פחד מפני המקום הריק), “דבוקים” או שחיתות מיניות, או התקפות היסטריות וכדומה, שמציקות לפעמים לחולים כל ימי חייהם. על ידי הפסיכואנליזה, וביחוד אחרי שמעוררים שוב בחלום ההיפנוטי את חוַית המראה הראשוני, אפשר לרפא את השחיתה המינית, האנאֶסתסיה המינית, הפחדים וכו'.

11) שחיתות מיניות מתוך הרגל    🔗

כל השחיתות המיניות שתארנו למעלה יכולות להקָנות על ידי גרויים מלאכותיים ומתמידים של יצר מיני ששואף למצוא ספוק בחלופים ובמצבים בלתי־רגילים. מלבד זאת, מבקשים לפעמים ספוק משחת ליצר המיני, למשל, על ידי אונניות, פדרסטיה ועוד, אם כדי שלא לעבּר או כדי שלא להדבק במחלה וֶנֶרית, או לבסוף, כדי להמנע מהמשפט, מקלון או מקנסות. אנחנו ראינו שגם האלכוהליסם מעורר ומפתח את השחיתות המיניות.

ברור שהמסחר בנשים באופן שיטתי ותחת חסותו של החוק, כמו הזנות, משתמש בכל האמצעים כדי למשוך ולגרות את הלקוחות. באופן כזה נעשו בתי־הזנות לבתי־ספר לכל מיני דקדוקים ושפורים של השחיתה המינית. לא רק שהם ממציאים לכל המנוגעים עפ"י תורשה בשחיתות שונות את החפצים המיוחדים לספוק יצרם המסולף, כפי שהכרנו כבר לדעת, כי אם גם מפתחים באופן מלאכותי הרגלים משחתים אצל האדם הנורמלי. משתמשים לפעמים במעשים סדיסטיים או מזוכיסטיים כדי לחדש ולהחיות את היצר המיני שנחלש מרוב תשמיש. האנשים שנחלש כחם, או אפס לגמרי, משתקדים תדיר לעוררו על ידי זה שמסתכלים בהזדוגותם של אחרים. במלה אחת, שמרי הזוהמה והטומאה תוססים ומחלחלים באשפת ההתעורריות הקנויות בכסף והגרויים המלאכותיים של היצר המיני.

עבדי הממון והבַּכּכוס, אלה לשם תנועתם החמרית ואלה בהשפעת הנרקוזה, שמנוֶנֶת ומשתקת את הרגשות הנעלים ומטשטשת את המחשבה הצלולה, שניהם שותפים בעבודה אחת, שמטרתה לשמור על הבצה המלאה סחי וחלאה. שני אלה נופלים בעצמם חלל בידי אליליהם, אחרי שהקריבו אנשים אחרים למאות.

כדי למנוע מטעויות, הנני לסכם את דברי:

א) מוצאים לפעמים קרובות פֶּדרסטיה במקום שאין אף סימן לסלוף היצר, לא ליצר המיני ולא לאהבה. עושים זאת לפעמים גם ביחס לאשה. אבל האדם הנורמלי אינו מעדיף אותה אף פעם או כמעט אף פעם על הביאה הנורמלית.

ב) המסטורבציה מתוך אונס, אשר עליה דברנו, היא שכיחה מאד, ופוסקת בשעה שיש אפשרות להזדוגות נורמלית.

ג) גם משכב־בהמה בא לפעמים קרובות בשעה שיש מחסור באשה והמשגל הנורמלי הוא בלתי אפשרי.

ד) הוא הדין באנוס ילדים, שרק במקרים יוצאים מן הכלל הוא פרי כושר תורשתי.

ה) האהבה הלֶסביית, הבעילה בפה, הגרוי המלאכותי של הדגדגן יכולים להגרם על ידי סבות אחרות מאשר הסלוף המיני וכדומה.

כל הדברים הללו נעשים בבתי־הזימה, בקסרקטין, בפנימיות, במנזרים ובמקומות המובדלים, ששם יושבים גברים או נשים מופרשים מן המין השני.

הסדיסם, המזוכיסם, ההתיצבות לראוה הם לעתים רחוקות יותר פרי הרגלים כנ"ל, משום שהנושא שלהם וציורי־הדמיון הקשורים בהם אינם נותנים, אגב השואה, ספוק לגרוי הנורמלי של היצר המיני או שמספקים אך במקצת ולשעורים.

אני מחויב לחלוק כאן על קראפט־איבינג שרואה בהתיצבות־לראוה (exhibition) פרי חוסר־יכולת, שבא אצל אנשים ידועים אחרי היותם שטופים בזימה, וגם מעשה שלא־מדעת של חולי־נופלים ידועים. אין ספק שיש מקום לשתי התופעות הנ"ל, אולם המתיצבים לראוה שראיתי אני היו כלם פסיכופתים, ששחיתתם היתה מלידה ותורשתית, מלבד אחדי ששחיתתם באה בהשפעת האלכוהליסם, שגרם להתגלותה של נטיה תורשתית.

האהבה הלסביית ראויה שתזָכר כאן לחוד, משום שהדגדגן נמצא במקום בלתי־נוח והבעילה אינה מספקת לפעמים קרובות את האשה, וביחוד כשהגבר ממהר להוציא את זרעו. וזהו שגורם למספר נשים נורמליות להעדיף לפעמים לעורר אצלן את האביונה על ידי האהבה הלסביית. לשמה של אהבה זו קיימים קלובים מיוחדים, אשר חברותיהם אינן כלל הומוסכסואליות מלידה או מתורשה, אלא מהסבה הנ"ל.

אף־על־פי שהשחיתות הקנויות שונות הן מאד מהשחיתות המורשות, קשורות הן יחד בכל־זאת על־ידי שורה בלתי־פוסקת של כשרים מורשים ברורים פחות או יותר ונרדמים בטבעם של האנשים, וכשהם באים לידי גלוי, בעיקר על ידי סוגסטיה, קשה להבחין בין שני סוגי השחיתות.

הרבה מהשחיתות המיניות שהן בהחלט מלידה ובתורשה מתגלות אצל אנשים הגונים מאד, ולפעמים מחוננים בכשרונות מצוינים, אניני רגש ואלטרואיסטים. אנו מחויבים להטעים את העובדה הזו שרבים אינם מכירים בה. אנשים כאלה הם בלי ספק בעלי נֵיוְרוזות גם מבחינות אחרות. הם מיואשים בגלל שחיתתם המינית ומתביישים בה במדה כזו, עד שהם בוחרים להוליך עמם את סודם אל הקבר מאשר לגלותו באזני הרופא.

אחרים מתודים במקרה לפני רופא, ואז מתגוללת לפני זה האחרון פרשת נגעים, מגלת יסורים של אדם שמחכה למות, ואין לו אלא מחשבה אחת לשלוח יד בנפשו.

בעלי האופי החלש, הציניקאים, האיגואיסטים, האנורמליים, שרבים הם לאין ספורות במרכזי ההתנונות של הציביליזציה המשחתה, – אלה נכנעים ליצריהם המקולקלים, וסופם לנפול ביד המשטרה, או, לכל הפחות, הם לקלון ולשמצה בפי הבריות. הואיל והבריות מכירים רק אותם הם לומדים מהם על פי גזרה־שוה נמהרה על הכלל, שכל בעלי הקלקול המיני הם בהכרח ציניקאים, אנשים בזויי נפש, נתעבי־מדות או מחוסרי רצון. גזרה־שוה זו אין לה רגלים. לצערנו קשה לשפוט על מספר השחיתות המיניות הנסתרות אצל הרבה מן האנשים המוזרים (משני המינים) וביחוד מן הרוקים.

אין אני סבור שאני טועה באמרי, שבשעה ששחיתה מינית אינה תורשתית, אינה פרי כושר תורשתי נעלם, ולא באה לידי גלוי והתפתחות על־ידי האלכוהליסם, אז אפשר לרפאותה, לפחות לפעמים, אם לא בכל המקרים, על ידי סוגסטיה, ובעיקר על ידי פסיכואנליזה, כמו שהוכיחו זאת הרופאים פרַן וגרֶטֶר. אפילו במקום שהאלכוהליסם גורם להתפתחותו של איזה לקוי תורשתי, פעולת הסוגסטיה יכולה להועיל. אם כן איפוא אלה ממקולקלי המיניוּת ששבים לסורם וחוזרים על מעשיהם ללא תקנה, הם או בעלי־תורשה, או בעלי נטיות חזקות, או מנֻוָנים על ידי הלכוהליסם. תפקיד חשוב ממלא כאן גם כח הרצון. החלשים ברצונם עלולים לשוב אל סורם.

ההבראה הצבורית של היחסים המיניים תוכל להפחית עד לידי מינמום, מבלי לסכן את הכלל, את קלקולי היצר, מתוך תאוה או מתוך צורך בספוק מלאכותי (כשאין אפשרות לספוק נורמלי) אצל אנשים שידירו עצמם מנרקוטיים. האיסור על המשקאות האלכוהליים היה משמיד לא רק את השחיתות הנגרמות על ידי האלכוהל באופן ישיר, כי אם גם אלו שהן פרי הבלַסטופטוריה האלכוהלית של הדורות הקודמים. את השחיתות האחרות שאינן פרי האלכוהליסם אין להשמיד אלא על ידי ברירה אנושית בריאה.

את השחיתות שנקנות על־ידי סוגסטיה, אוטסוגסטיה או על ידי אימוציות פַּתוגֶניות (חבלות פסיכיות) אפשר להכחיד חלקן על ידי מלחמה בדוגמאות הרעות שגורמות להן וחלקן על ידי סוגסטיה ופסיכואנליזה. מובן מאליו שמושחתי היצר הרוצים ברפוי חייבים להנזר מכל משקה אלכוהלי.

 

פרק תשיעי תפקיד הסוגסטיה והפסיכואנליזה בחיים המיניים. שכרון האהבה    🔗

באוּרן של תופעות הסוגסטיה וההיפנוטיסם על־ידי ליבוֹלט ובֶּרנהיים היה ממש גלוי מדעי בשביל הפסיכולוגיה האנושית. לצערנו נשארה בחלקה הגדול סתומה בשביל הקהל ובשביל רוב הרופאים והיוריסטים. עוד כיום מוסיפים להתיחס אליהן בחוגים ידועים כאל כשוף וכאל מעשי להטים של זיפנים ורמאים. הרי זה בא מתוך אי יכלתם של רוב האנשים לחשוב את מחשבותיהם ברוח הפסיכולוגיה והפילוסופיה, להתבונן על עצמם ולברר לעצמם את היחס שבין הנפש ובין פעולת המוח. אני מיעץ לקורא לעיין בספרו של ברנהיים:

משום שכאן איני יכול להכנס לתוך פרטי הענין. רצוני בזה רק להעמיד את הקורא על טיבה של הפעולה הסוגסטיבית, כדי שאוכל לבאר לו את הקשר שבין הסוגסטיה ובין התחושות והרגשות המיניים.

מהותה של הסוגסטיה היא בהשפעת המושגים, ציורי־המחשבות והאימוציות על המוח שלנו בדרך כלל ועל אחדות מפעולותיו ביחוד. כל ציור מחשבתי שמופיע בתודעתנו הוא יחד עם זה גם פעולת מוחנו. על־ידי דוגמה אבאר את הקשר שיש בין משחק הדעות שבתודעה ובין מה שקוראים פעולת המוח שבאי־התודעה.

“אי־התודעה”, אין משמעותה העדר כל תודעה. לפי דעתי קרוב לודאי – ואולי גם ודאי – שאין פעולה בעצבינו שאינה עוברת דרך תודעתנו, ואם יש תופעות שנראות לנו כאילו הן מחוץ לתודעה, הרי היא מלֻוָּה על ידי איזו התבוננות־פנימית שהיא, שמשועבדה, כמו אותה הפעולה העצבית המקבילה אליה, להתבוננות־הפנימית הגדולה והברורה של המוח הגדול, שמלַוה את הפעולה המרוכזה ורבת־התנועה של הקשב העֵר. אמנם אין אנו מרגישים באותן הפעולות שבתת־תודעה (מחוץ לתודעה) מפני הקשר החלש שבינן ובין ההרגשות המעוררות את פעולת הקשב. אבל יש בידינו המון תצפיות שבאו לנו בעיקר בסיועו של ההיפנטויסם, תצפיות, שמרשות לנו להסיק, על פי גזרה־שוה, על קיומן של התבוננויות־פנימיות שהן משועבדות לפעולות המוח, ושנראות לנו כאילו הן מחוץ לתודעה.

אני חושב על אודות אשתי. המחשבה הזאת גוררת אצלי מיד את המחשבה על הנסיעה שאני רוצה לעשות יחד עמה בעוד שמונה ימים, והמחשבה על אודות הנסיעה מצדה היא גוררת את המחשבה על המזודה שאבחר לי בשביל חפצי. במהירות הבזק עוברות במוחי שלש המחשבות: 1) אשתי; 2) הנסיעה; 3) המזודה. לפי ההסברה הנושנה, המחשבה על הנסיעה התעוררה על ידי מחשבה על אודות אשתי, והמחשבה על המזודה התעוררה על ידי זכר הנסיעה, שהיא ה“סבה”. אבל קצת הסתכלות בדבר תוכיח לנו מיד, שעקיבת המחשבות שעברו בתודעה אינה יכולה להתבאר באופן פשוט כל כך, מפני שבכל רגע מופיעים ציורים מחשבתיים שאינם נמצאים בשום קשר הגיוני עם אלה שקודמים להם, ואינם יכולים להיות מסובבים על ידיהם ולא להופיע עקב הרגשות חושיות תכופות שבאו מן החוץ.

בזמן שלא הכירו לדעת את מוחנו ואת פעולתו, היו מאמינים, על יסוד העובדות הללו ועוד עובדות אחרות דומות להן, בקיום נשמה עיקרית ובקיום רצון חפשי, בלתי תלויים בחוק של השתמרות האנרגיה ובחוק הסבתיות, שהם כמו כן גם בלתי תלויים במוחנו, והם כאלו מצויים ומשפיעים על כל פעולותיו, כפי שעולה על רוחם, פחות או יותר.

נחזור אל הדוגמה שלנו: מדוע מעוררת המחשבה על אודות אשתי דוקא את המחשבה על הנסיעה? היא היתה יכולה גם לעורר מחשבות (איקפוריות) אחרות. ואמנם צבא אידיאות, ר"ל, פעולות־המוח שבתת־התודעה, מתרגשות ובאות בו־בזמן שהתעוררה בי האידיאה של אשתי, כדי לגרום להופעת האידיאה של הנסיעה. על נסיעה זו החלטתי לפני שחשבתי עליה עתה בזמן שבו אנו עומדים, וההחלטה שהחלטתי לעשותה השאירה בשעתה במוחי רשמים (אינגרמות) כמוסים שנרדמו שם, כגון רשמי התאריך של יום הנסיעה, משך זמן הנסיעה, מטרתה, אמצעי השמירה על הבית בזמן העדרנו, החפצים שעלינו לקחת עמנו, הוצאות הדרך ועוד ועוד. במשך הזמן הקצר עד מאד שבו מופיעה בתודעתי האידיאה של הנסיעה, בין זו של אשתי ובין זו של מזודתי, אין בתודעתי אף סימן כל־שהוא לכל הדברים הללו. והם הלא בכל זאת קשורים קשר אמיץ באידיאה של הנסיעה, על־ידי אלפי חוטים של כל הדינמיקה המוחיית השרויה באי־התודעה, והמתחוללת בניברונים המוחיים שלי, ופעולתם היא המניעה והמעוררת את האידיאה על הנסיעה ומביאה אותה לפני תשומת־לבי, הקשב שלי, או יותר נכון, היא מכונת את קשבי, מסבה את תשומת לבי אליה, מתוך שהיא מחלישה את כחם של שאר הרשמים המשותפים עמה, וביחוד את כח רגש הנסיעה, ומונעת באופן כזה שתתגבר עליה שורה שלמה של תחושות תנועתיות שבמחשבה הכרוכות ביציאה לדרך.

בתודעתי מופיע קודם כל הציור המלולי שהמלה “נסיעה” מסמלת אותו, זהו ציור מחשבתי כללי, בעל אופי סינתיטי ואשר משום כך הוא גם מעורפל. הרי הלשון במלואה היא שמאפשרת לי לחבר ³⁰ אידיאה אחת כללית בצורה קצרה וקבועה. לאמתו של דבר אותו ברק־המחשבה “נסיעה”, שחלף במוחי מיד אחרי האידיאה של אשתי לא נגרם רק על ידי זו האחרונה לבד; הוא הוצא מתוך מאפלית אי־התודעה אל אור קשב־התודעה וכֻון אליו על ידי אלפי חוטים תת־תודעתיים, שעל אחדים מהם הראינו למעלה, והם הם שקבעו בו־בזמן את איכותו.

מבלי שאתן לעצמי מזאת דין־וחשבון, אותם החוטים הדינמיים הנמשכים ללא הפסק או האינגרמות הכמוסות הטביעו חותמם על מהות האידיאה, שתעקבו אחרי האידיאה של הנסיעה ושתראה לי כאילו נגרמה רק על ידי זו האחרונה בלבד, ר"ל, האידיאה של המזודה.

האידיאה של הנסיעה היתה יכולה גם לעורר באותה המדה גם דמויות אחרות, כגון דמויות מכרי שאתראה עמהם בדרך, דמות העיר שלשם אני עומד לנסוע. מפני מה הופיעה דוקא זו של המזודה? הרי זה מפני שהדאגה לחפצים שעלי לקחת, למקום שיתפשו וכו' נחרתה שלא מדעתי אבל עמוק במוחי, והתחילה להשתלט לפי שעה על פני שאר קשרי הדמויות התת־תודעתיים.

דוגמא קטנה ופשוטה זו מראה לנו ששלש האידיאות: אשה, נסיעה ומזודה, שעוקבות זו אחר זו, אינן נגרמות, לאמתו של דבר, זו על ידי זו, אלא שהן שלשתן נתונות להשפעת הרגשות, ציורי־המחשבה והמאויים הישנים הכמוסים בי והנדהמים במצב של אי־תודעה או תת־תודעתי. אלה הפעולות האחרונות שבמוחי הן עצמן תולדות של פעולות אחרות שונות משונות ומסובכות עד מאד, שקדמו להן. אנו רוצים לנסות לברר וללבן את הדבר ביתר שלמות ולהסבירו על ידי משל.

אדם אחד עומד בתוך אספסוף צפוף ומלא תנועה. הוא קורא בקול רם כדי להסב אליו את תשומת לב כל האספסוף. קולו נשמע לאזני האנשים אשר בסביבתו הסמוכה, אבל הוא הולך ואובד בתוך ההמון הגדול המתרגש. שלא ברצונו נסחף האיש דנן על ידי ההמון בכוונה של התנועה החזקה ביותר; כל התנגדויותיו הן ללא הועיל. אולם אם האספסוף הזה עומד בלי תנועה ובמנוחה, אותו האיש קולו ישָּׁמע ואולי גם יוכל להבקיע לעצמו דרך בתוך ההמון ואולי גם למשוך אותו אחריו בכח דבריו וקולו אשר ישפיע על האספסוף.

כיוצא בזה מתרחש בפעולתה של איזו אידיאה, אם היא מתחוללת במוח נעור, פעלתני ועשיר בקשרי־מושגים, או שהיא מתעוררת במוח בשעת מנוחתו, בשעה שהוא נרדם. המוח הפעלתני והעשיר בשתופי־מושגים דומה לאספסוף מתרגש שגורף הכל אחרי זרם פעולתו. כאן אידיאה אחת ויחידה (כמו האיש האחד והיחיד) גם אם תצעק, ר“ל, תתעורר בכח, לא תהא מושכת אלא נמשכת או נחנקת, אם אין לה, על ידי הזכָרות הישנים (אינגרמות) שבכחה לעורר השפעה יוצאת מן הכלל על המוח. הוא הדין באספסוף רב התנועה: אם האדם הצועק הוא איש ידוע, בעל השפעה ויכולת רבה יוכל לעצור את התנועה ואפילו להסב אותה לרצונו. המוח במנוחתו או הנרדם, ר”ל, שקשרי־מושגיו הם רפויים ופעולתו חלשה, דומה להיפך לאספסוף שקט, אידיאה, אפילו כשהיא חדשה ועדיין לא הכתה שרשים בזכרון, עלולה לעשות רושם עמוק, לכבוש לה דרך ולעורר פעולה בהתאם אל כווּנה. אני חוזר, אם האידיאה הזאת כבר פעלה קודם בעוז פחות או יותר גדול על עבודת המוח שהטתה אותה תמיד אחריה, הרגילה אותה להגרר אחריה, כי אז הרשמים (האינגרמות) החזקים המקושרים שהשאירה אחריה במחשבה יוכלו למשוך הכל אחריהם, אפילו בעצם ההתרגשות והתנועה.

בדרך זו עלה בידי להרגיע פתאום על ידי היפנוטיסם אשה אחת משוגעה מרוב יאוש בהאבד לה מחצית משפחתה בשריפה אחת; מכיון שהייתי קודם לכן משפיע עליה כסדר היפנוזה עמוקה, הלכה מיד אחרי ההיפנוזה בשקט גמור אל מקום האסון, והיא היחידה מכולם עמדה בדעתה המיושבת ובמנוחתה, והעמידה את הדברים על סדרם.

אני מזכיר לקורא מה שנאמר בפרק א' על אודות המנימה. גם כאן מפיצה תורת סימון אור. אני מקוה שהקורא ירד לסוף דעתי מתוך המשל הנ"ל.

תעודת כל מי שעושה סוגסטיה לזולתו או משפיע עליו בהיפנוזה, היא קודם כל להשכיל להביא את מוחו של האדם אשר לפניו במצב של מנוחה כמעט, כדי להכשירו לקבל את השפעותיו. ואחר כך הוא משפיע עליו את הסוגסטיה באופן שמנוחת המוח תלך הלוך וגדול, בכדי שתחלשנה פעולות החוטים המקשרים את המושגים מעבר לסף התודעה, שעליהם דברנו לעיל. אחר כך הוא מחזק ומדגיש את הסוגסטיה שלו בתוקף הגדול ביותר ובאופן שאינו מניח מקום לשום התנגדות. לשם כך ישתמש בכל מה שיש ברשותו, יסתייע גם ברגשות גם בקשרי־המושגים שידע לעוררם ולרכזם, בתחושות נעימות או, להיפך, בלתי־נעימות, במאווי־האיש וכו'. אין לך דבר שמפריע לפעולת הסוגסטיה כמו האימוציות, הרגשות החזקים בדרך כלל, הכשרים, או הרגשות המתנגדים, בין אם הם רגשות הפחד, היאוש, המשטמה, הצער, השמחה, האהבה או איזה מצב אפקטיבי אחר שהוא. אותו המוח הנוח לקבל כל מיני סוגסטיות, יתנגד לאילו מהן מכיון שירגיש בסימפתיה ידועה כלפי הפוכן. לשוא ישתדלו להשפיע על אשה שנתאהבה רגש של שנאה אל אהובה, משום שרגש האהבה הוא חזק יותר מפעולת איזו סוגסטיה זרה; כל סוגסטיה שהיא בנגוד לשאיפות הרגש החזקות ביותר מעוררת חשד והתנגדות, שמבטלות את כח ההשפעה.

כמו שרמזנו במשל שלנו, כל סוגסטיה שהצליחה משאירה במוח רשמים עמוקים, אינגרמה חזקה. היא סללה דרך בהרסה איזו מחיצה או בבטלה איזה קסם, ופעולתה, שקודם לכן נראה כנמנעת האפשרות, תהא מאז קלה להתממש. מסבה זו יש בתחילה צורך במנוחה גמורה של המוח, כדי להכשיר את הדרך לסוגסטיה, בשעה שאחר כך אפשר, כמו שנראה מתוך דוגמא, להשפיע בעצם התרגשותה של פעולת מוח ער בשפע של קשרי־מושגים ורגשות חזקים.

מה שמציין את הסוגסטיה הוא, שהסוגסטיה עוברת בשבילֵי העבודה התת־תודעתית, באופן שפעולתה מופיעה באופן בלתי צפוי לפני תודעתו של האדם המדהימה אותו.

אני משפיע על אדם שיחוש גרדת במצח. מכיון שהוא חש בה, מבלי שיוכל לברר לעצמו כיצד נתקיימה נבואתי והיתה לגרדת ממש, הוא משתומם. הוא מאמין אז בכח פעולתי על שיטת־העצבים שלו, ר“ל, מוחו נכנס יותר על נקלה להשפעתי, אחרי שהוא נוכח בכחה, הוא מתנגד אליה פחות. אין חילוק בזה אם השפעתי חלה על תחושותיו ותנועותיו או גם על תנועות אברים הפנימיים; אם תביא לידי חורון או ליד סומק או שתגרום לאשה הפסקת הוסת וכו'. השפעתי עליו על ידי הסוגסטיה תגבר, ר”ל, מוחו יתרגל אל הסוגסטיות שאשפיע עליו ושתכניסנה פרוד בעבודתו. אמונה זו, ר"ל, נטיה זו להיות משפע מהסוגסטיה היא מִדַּבקת על ידי דוגמא. כשא' מצליח לעשות סוגסטיה בב‘, הרי ג’ ד' ה' ו' וז' היו עדים לדבר. אלה יהיו נוחים לקבל מא' סוגסטיה שתעָשה באותו הכוון שנעשתה בב' וכן הלאה. וזה מבאר לנו את סבת הסוגסטיה של ההמונים.

אין חשיבות בכך אם יש במצב ההיפנוזה ההרגשה הסובייקטיבית של שינה. רגש זה תלוי בראש וראשונה במציאותה או בהעדרה של אַמנֶסיה (חוסר הזכרון בזמן היקיצה) במדה חזקה פחות או יותר. אולם האמנסיה אינה באה אלא מתוך הפסק בהשתלשלות הזכָרות במצב שבתודעה.

אצל הסהרוריים, שהם האנשים הנוחים ביותר להיות מהופנטים, אפשר במלה אחת לחולל או לבטל את האמנסיה, ר"ל, להשפיע עליהם שישכחו כל מה שהיה. במלה אבטוסוגסטיה מתכונים לפעולה שסוגסטיבית של האידיאות שהתעוררו מאליהן, הספונטַניות (ר"ל, שלא באו לאדם בהשפעת מישהו זולתו, ושפעולתו דומה לזו של ההשפעה החיצונית). איזו אידיאה, איזה רגש משתלט על מוחנו, מתגבר על כל המחשבות והרגשות שמתנגדים אליו, ובאופן כזה עושה פעולה סוגסטיבית עצומה על כל שיטת העצבים שלנו בכוון שלו. המחשבה שלא נוכל להרדם מביאה עלינו לפעמים נדודי־שנה. מחשבת החשש שמא לא יעמוד בנו הכח המיני יכולה היא גופה למנוע ממנו כל אפשרות של קשוי־האבר ושל ביאה. המחשבה על הפיהוק מביאה אותנו לידי פיהוקים, המחשבה על הביאה גורמת להתקשויות האבר ולפעמים גם לידי תחושות שבתענוגי־התאוה; המחשבה על הבושה מביאה סומק בפנינו, על הפחד – חורון, על הרחמים – מעוררתנו לבכי.

אולם לפעמים שלא־במתכוון אנו משפיעים על זולתנו, למשל, בשעה שאנו מתחילים לפהק; או שמראה של איזה דבר או שמע של איזה צלילים מחוללים סוגסטיה, כך, למשל, מראה של דבר השייך לאשה האהובה עלינו עלול לגורם לנו התקשות האבר או ריחו של איזה תבשיל, שפעם לא יכלה קיבתנו לעכלו, יכול הוא לבדו לעורר בנו בחילה ונטיה להקאה. מזה אנו למדים שיש מדרגות מדרגות של מעבר בין הסוגסטיה במתכוון ובין האבטוסוגסטיה, בצורת סוגסטיה של עצמים וסוגסטיות של אנשים שנעשות שלא מדעת ושלא מרצון.

מושג הסוגסטיה במשמעותה הפשוטה או הסוגסטיה־מדעת, פרושו שיש רצון קבוע אצל אדם אחד להשפיעו על זולתו בדרך הסוגסטיה; זה קנה־המדה ואין אחר לו.

אחרת היא השאלה אם בעל הסוגסטיה עושה לטובת הנושא (לרפאו, למשל) או להתעלל בו, לרמותו וכדומה.

סימפתיה, אהבה, וסוגסטיה. – קודם כל עלינו לדעת, שהסימפתיה והאמון הם התנאים העיקריים להצלחת הפעולה הסוגסטיבית. אפילו כשהוא מרומה על ידי ההיפנוטיזור, עומד הנושא, מקבל ההיפנוזה, להתמסר לראשון ולהשמע לו, כל עוד לא הרגיש בתרמית. אבל כדאי לציין כאן נקודה אחת, יכול אדם להבין בשכלו, בהגיונו שמשלים אותו וגורמים לו הפסד, יכול הוא לקלל איזה דבר או איזה איש, מתוך דעה שקולה ומיושבת, ואף־על־פי־כן הוא עלול להמשך אינסטינקטיבית ושלא מתוך הכרה אל אותו דבר או אל אותו איש, כאשר ימשך הפרפר אל אור המנורה, בשעה שרגשות אהדה ידועים דוחפים אותו אל כך. העובדות הללו מתלבנות יותר על ידי שתי הדוגמאות דלקמן, שהן מעניננו:

אקטור אחד מצוין התאהב באשה נשואה והיסטרית. האשה הזאת בגדה לא רק בבעלה כי אם באקטור הזה ובעוד רבים זולתם. האקטור ידע זאת ידיעה ודאית ובכל כח תבונתו השתוקק והשתקד להשתחרר מקסמי האשה הזאת המצודדת נפשות. אבל כח המשיכה של זו האחרונה על היצר המיני שלו ועל רגשותיו היה כה עז, עד ששום התנגדות לא הועילה, שום תחבולה לא הצליחה נגדה, והוא היה מנוצח בידיה. בגודל יאושו בא אלי לבקש ממני שאוציא מתוך לבו, על־ידי היפנוטיסם, את אהבתו אל האשה. אני עמדתי מיד על כל הקושי שבדבר, ואמנם, בלי כל תקוה להצלחה, עשיתי כל מה שביכלתי לעזרת האיש. אם כי שכלו תמך בכל הסוגסטיות שלי, ובכל זאת היו כלן מבוטלות מפני כח החשק הגדול שאותה האשה ההיסטרית היתה מעוררת בקרבו. לא הצלחתי בהחלט להביא לידי איזו תוצאה טובה.

חברה אחת משכלת מאד, פנויה, התאהבה בצעיר, משכיל גם הוא, עד כדי כך שאהבתה אִכלה אותה, שלחה רזון בבשרה, שללה ממנה את התיאבון וגזלה שנה מעיניה. אחרי שיחות ארוכות עם הצעיר הנ"ל, באה לידי הכרה שאינם דומים שניהם באפים, וחיים משותפים אינם אפשרים ביניהם, מתוך החלוק שבהלך־נפשם הם צפויים אחרי הנשואים למדנים ולמריבות. היא התנגדה בכל כחה להנשא לאיש הזה ומחוסר כח להתגבר על אהבתה פנתה גם היא אלי שאסיר את אהבתה בסוגסטיה. כשלוני במקרה הראשון עוד הגדיל בי את הספק בהצלחה. השתקדתי בכל מאמצי להצליח והדבר לא עלה בידי ממש כמו עם האקטור, עד שנסתלקנו מנסיוננו. הזמן והפרוד לבדם עמדו לאשה ליצב את שווי־המשקל בשיטת־עצביה.

שני המקרים הללו באו ללמדנו, שהסוגסטיה אינה יכולה להלחם ברגשות חזקים אלא אם כן היא יכולה לעורר רגשות סימפתיה אחרים שהולכים ומתחזקים עד שלבסוף דוחים את הראשונים. דבר זה מכריחנו לנגוע בשאלה דקה מאד.

כדי להשפיע על אנשים על ידי סוגסטיה, יש מן הצורך להשתדל לקשר את הרגשות שאנו מעוררים בהם עם רגשות סימפתיה בשביל ליצור אצלם את הרושם, שהמטרה אשר אליה מתכונים היא רצויה ונעימה, או לכל הפחות שיש בה הכרח. האשה שמוצאה את עצמה כמנוצחת, שנכנעת ומשתעבדת למנצח, מרגישה לפעמים מעין תענוג שמתקשר עם הסגולות שברגשותיה המיניים. כיוצא בזה אנו מוצאים בגבר המזוכיסטי.

הרופא המהפנז חייב לעורר אצל המהופנז רגשות אהדה, כדי שיוכל להתגבר בסיועם על הרגשות המשותפים למצב החולני ושרוצים לבטלם. כרגיל אין סכנה בדבר, אם בין המהפנז ובין המהופנז אין כל משיכה מינית טבעית, כמו, למשל, בשעה שגבר נורמלי מהפנז גבר אחר, או כשאשה נורמלית מהפנזת אשה אחרת, או אדם מסולף במיניותו מהפנז אדם אחר מסולף אף הוא. אלמלי כך, יש סכנה לעורר רגשות אהדה מיניים שקשה אחר כך לעקרם, אם לא הקדימו והשתמשו באמצעי זהירות. תחושות או רגשות מיניים מושכים אלה עלולים להולד במהופנז כמו במהפנז ולחולל דרמות של אהבה, אשר סופן הוא פטלי.

למשל, ברונית היסטרית אחת, שהיצר המיני שלה התעורר מתוך היפנוטיסם, התאהבה באיש אחד ששמו צ’ינסקי, שנתן ענין לחוקר שרֶנק־נוֹציג לענות בו. ברונית זו אָהבה את האיש הזה מתוך סוגסטיה של אַהבה, שתבונתה התקוממה לה. המהפנז גופא אף הוא התאהב בה. הסוגסטיה אינה אלא מחזקת את הרגשות, שבעצם הם אנושיים מאד, ושנולדים בנו, בחיים הרגילים, לרגל כל מקרי אהבה. בין האהבה שהתעוררה מאליה ובין האהבה על ידי סוגסטיה יש כל כך הרבה גונים וגוני־גונים, עד שקשה לתחם ביניהן וליצב להן גבולות.

היפנוטיזור יכול להשתמש בכחו הסוגסטיבי להנאתו ולנצל את אהבת האשה שהוא מהפנז. אני נשאלתי במקרה אחד כשאשה סיפריטיסטית זקנה היפנזה צעיר אחד עשיר וידעה להשפיע עליו בכח כזה, עד שעזב את משפחתו ונשא אותה לאשה. כמו במקרה של צ’ינסקי, הנצול היה ודאי. במקרה דנן הענין הוא חמור יותר, מפני שברור שאותה זקנה נשאה עיניה אל כספו של הצעיר. ואמנם, כדי שלא לקפח את השפעתה הסוגסטיבית על הצעיר אחרי נשואיהם, היתה היא גופא ממציאה בחורות לבעלה. צ’ינסקי, להיפך, אהב את הברונית אהבה נאמנה.

בדרך כלל אפשר לומר, ששכרון האהבה הוא תולדת סוגסטיה במתכוון. המתאהב על־ידי סוגסטיה נשמע לאיזה רגש של אונס, שבשעה שעולה בידו להשתחרר ממנו, הוא מסוגל לספר עליו ולתארו בצורה אופינית מאד. הוא מרגיש כעין כפילות של אישיותו ורואה שבגרוי יצרו המיני וגם ברגש אהבתו יש משהו מן הכפיה, וששכלו משדלו להשתחרר הימנו. אמנם, פעולה נגדית זו אינה באה אלא לאחר כך, בשעה שפעולת הסימפתיה של הסוגסטיה מתחילה להחלש.

גם כאן יש כמה וכמה גוני־מעבר וצריך להזהר גם כאן מקבוע כללים, משום שאם המהפנז הוא זריז מאד ויודע להעלים את כונותיו, אז לא יהיה מקום גם לרגש הכפיה, ר“ל, רגש זה לא יבוא אף פעם אל ההכרה. כשהמהפנז להיפך אינו משכיל במלאכתו, והמהופנזת היא היסטרית, אז מיד אח”כ נהפכת תדיר אצל זו האחרונה האהבה למשטמה, כאשר יקרה תמיד אצל החולות הללו, ולאחר מעשה היא יכולה לשכנע את עצמה, על־ידי אבטוסוגסטיה, שעשו בה מעשה כפיה וגם אונס וגם לתאר לכל פרטיהם דברים שלא היו ולא נבראו או להגזים בהם עד לידי סלוף, בעוד שאליבא דאמת התאהבה פשוט כדרך ההיסטריות.

אחרת היא כשהמהפנז מחולל אצל האשה המהופנזת מצב של סהרורית עמוקה ועושה בה ככל אשר יעלה על לבו, מבלי שהיא תדע זאת. הקרבן הוא במקרים כאלה מחוסר כל רצון ובלתי מסוגל לשום התנגדות. נקל יותר לדון על המקרים הללו מבחינה חוקית. אולם לנו חשובים יותר המקרים הראשונים, מבחינת השאלה המעסיקה אותנו כאן.

צורות האהבה השונות המסתעפות מהיצר המיני פועלות מצדן הן על זה האחרון ומגדילות אותו. הן מעוררות רגשות אהבה הדדיים, ומזה נובעת משיכת־גומלין דומה לזו של שני אוהבים. הפעולה הסוגסטיבית תלויה בהתגברות על הקבוצות המשותפות של הרשמים (האינגרמות) התת־תודעתיים; ואנו כבר הכרנו לדעת את הקִּרבה הפילוֹגֶנֶטית והאישית הקיימת בין התחושות המיניות ובין רגשי הסימפתיה. כשנשוה את העובדות הללו נראה בעליל את הקשרים העצומים בין הסוגסטיה ובין האהבה. אני אומר קשרים, מפני שאין צורך להגזים בקרבה הזו ולזַהות את שני הדברים האלה. רוב החולים הנִּתנים לרפוי יכולים, לאשרנו, להרפא רפואה שלמה על־ידי זה שנעורר בהם בזהירות רבה מדה קלה של אהדה, ועל־ידי המאמץ המשותף שנעשה מצד המהפנז והמהופנז להתגבר על האהדה החולנית, תוצאת הדבר יכולה להיות רק רגש של ידידות ושל הכרת טובה. שני אנשים יכולים, להיפך להיות קשורים יחד באהבה מינית עמוקה, מבלי שיוכל האחד להפנז את השני. כזה יקרה, למשל, בבעל ואשתו שיודעים זאת את זו משָּׁנים, או בשני אנשים בעלי תבונה עליונה שחיים בצוותא חדא, מבלי שיהיו תלויים ביותר ביצרם המיני וביחסי האישות שלהם.

אני מוכרח להטעים את העובדות הללו, כדי שלא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה מתוך הכללה נמהרה. כשאדם בעל מוח עשיר וחזק בשתופי־מושגים משפיע על המין השני בעל מוח חלש רגשי סימפתיה, ומשתמש בהם בזריזות כדי לעורר את היצר המיני, יכולה מתוך כך להתעורר אהבה שבסוגסטיה הדומה לשכרון־אהבים טבעי כדמות טפת מים אחת אל חברתה. אם מתגלה התרמית או השתמשותו של המהפנז בכח עצמו לרעת המהופנז, או שהזמן בא להחליש או לבטל את פעולת הסוגסטיה, אז נעשית דעתו של המהופנז שפויה עליו. מפח־הנפש והחרטה עלולים אז להפוך את האהבה למשטמה.

במקרים אחרים קמה מלחמה בין היצר המיני ובין האכזבה של אהבה מרומה, מלחמה שכידוע משמשת לפעמים חומר למעשים טרגיים ברומנים ובדרמות. הנה מקרה טפוסי של אהבה מתוך סוגסטיה שלא נעשתה באמצע יההיפנוטיסם המקובלים:

נוכל זקן אחד, פזרן, נשוי, בן ששים שנה, אב לילדים, מסובב בחורה צעירה ויפה, נוחה לקבל סוגסטיה, והוא מפתה אותה באופן שיטתי על־ידי מקרא בספרים אירוטיים. לבסוף הוא עושה על הנערה רושם כה עז, עד שהיא נעשית מהופנזת על־ידי התסיסים הללו ומתאהבת עד לידי טרוף־הדעת בזקן זה. היא מאבדת עשתונותיה, נעשית על־ידי סוגסטיה מלאה כחש ושקר ומעטה כלימה על עצמה ועל משפחתה. הואיל והמדיח הוא עני ברור שלא כספו הוא שצדד את לבה. היא מבינה שהקשר הזה אינו בר־קיום. אבל קשה לה להתגבר על עצמה והיא בורחת עם הנוכל הזקן. אחר־כך נתישבה עליה דעתה ונפרדה ממנו.

שכרון אהבה. – וכעת נשוה את התופעות הללו עם התופעות שבחיי יום יום הידועות בשם שכרון האהבה. הדמיון שביניהן ברור לעינים. נפגשים גבר ואשה ומוצאים חן איש בעינו רעותו. פעולת הגומלין של המבטים, הדבור, המגעים, בקצור של כל מנגנון החושים והנפש במשחקו המשותף, מעוררת אצל שניהם בו בזמן רגשי אהדה ויצר מיני שהולכים ומתגברים זה על ידי זה. היצר המיני מושך חוט של חן ושל קסם מלא זיו על כל מעשה ועל כל הופעה של היצור הנאהב, וחן זה שמוצאו מהיצר המיני מחזק ומאדיר מצדו את רגשי האהדה. ורגשי האהדה, מאידך גיסא, מפתחים ביתר עוז את היצר המיני. באופן כזה הולכת וצומחת במובן ידוע פקעת הסוגסטיות ההדדיות שעלולות להגיע במהירות למרום פסגתו של שכרון האהבה או של מה שקוראים: אהבה של טרוף־הדעת.

כל זה אינו מיוסד אלא על אילוסיה של מקסם־כזב משותף. במדה שהשכרון בא כחתף, בסערה, בדעה לא שפויה ובלי שקול־דעת, ובמדה שהנאהבים עמדו יפה איש על טיבו של השני, בה במדה מתנדפות האילוסיות חיש מהר כענן בוקר, מכיון שאיזו מקלחת קרה באה לפכח את הנאהבים משכרונם. ואז עוקבות מיד אחרי ה“אהבה”, האדישות התקוצה ואפילו המשטמה.

מן הנמנע שלא להכיר כאן את היסוד הסוגסטיבי שבאהבה. כשם שמהומפנז יכול לבלוע בתענוג תפוח־אדמה לא מבושל בהאמינו שהוא תפוח־זהב, כך עלול אוהב מטורף לראות אלילה בנערה רעה מכוערה, וכך גם כן עלולה צעירה שנתאהבה לראות סמל האבירות והעוז הגברי באיזה רודף זנונים בזוי.

הדמיון בולט עוד יותר כשיש שכרון־אהבה רק מצד האחד, השני ממלא תפקיד של מסית ומדיח. ואפילו כשאין הכונות הבלתי־טהורות לבצע כסף משמשות סבה יחידה לפיתויים, משתמש המפתה ביצרו המיני בזהירות ובחשבון, עתים מגלה ועתים כובש, ואינו נגרר אחריו בעינים עצומות. באופן כזה יש לומר שהאחד הוא מפתה והשני מפותה. המפתה הוא בבחינת מהפנז המשפיע והמופתה, אם אינו מתמסר רק מפחד, מחולשה או מטוב לב, הוא בבחינת מהופנז. אין ספק שהמפתה נמצא בדרך כלל פחות או יותר תחת השפעה אירוטית, אבל מעולם אין השפעה זו שלמה. וזה שהוא פשוט מפותה משתעבד פשוט להשפעתו של המפתה; מחשבותיו, רגשותיו, רצונו, כל אשר בו מכוון לפי רצונו של המפתה. רק באמצעותו של איזה כח סוגסטיבי ונעזר לפעמים ביצר המיני קונה המפתה את השפעתו העצומה.

במקרים רבים, המפותה (כמעט תמיד, האשה) מתמסר מתוך סוגסטיה של אהבה, ובלי כל יצר מיני. מקרים כאלה נעלמו מעיני המחוקקים והיוריסטים נלאו מהבינם. בחיים הרגילים הגבר הוא בדרך כלל המפתה או המהפנז, אבל לא תמיד כך הוא. אנטוניוס, שכרע לרגלי קליאופטרה והיה כמשחק בידיה, ברור שהוא היה המהופנז ולא להיפך. אנשים כמותו אינם יקרי המציאות גם בימינו. אולם אינם משמשים קנה מדה למצב הנורמלי, ולא הם מהוים את הכלל.

תפקיד הסוגסטיה באהבה, כמו שתארנוהו, הוא חשוב מאד ומבאר את רובן של תופעות הנשואים פרי שכרון האהבה. בנגוד לאמנות שמעריצה את השכרון הזה, בנגוד לאושר שבאכסטזה שמלוה אותו, אנו מחויבים להגיד ששכרון האהבה עם הסוגסטיות שלו הבנויים על מדוחי הדמיון ועל מקסמי־כזב, ללא בקרת התבונה, מביא לעולם רעל יותר מאושר. הבה ואבאר את הדבר באר היטב. שני אנשים הגונים ונאמנים על־פי האינסטינקטים שלהם, לאחר שלמדו להכיר זה את זה במדה מספקת, לאחר שגלו איש לרעותו בתום־לבב את רגשותיהם ואת כל חייהם בעבר, והתאמצו לשלוט ביצריהם המיניים, לדון בהם במוח צלול ובדעה מיושבת, כדי להוכח אם מוכשרים הם לבוא בברית־נשואים בת־קימא ורבת־הצלחה, – רק אז הם יכולים להמסר לשכרון אהבים מבלי לסכן את אושר חייהם, אבל לא קודם לכן. עצם העובדה שהשכרון הזה מושך על כל נאהב חוט של אידיאליות יתרה בעיני הנאהב השני אינה עשויה במקרה דנן אלא להוסיף ולהגביר את רגשי האהבה ולסייע להשתמרותם כל ימי החיים.

ומאידך גיסא, שני איגואיסטים, שמחשבים את חשבונותיהם ברוח קרה, אפילו כשיצריהם המיניים חזקים ובהמיים יותר, ואינם מפריעים לצלילות מחשבותיהם, עלולים ליצור להם חיי נשואים מאושרים בערך, שבנויים אך ורק על המוסכם ועל החשבון, נשואים שלא יהיה בהם כלל או שיהיה בהם אך מעט מאד מקום להשפעה הסוגסטיבית של שכרון האהבה.

המקרה הזה האחרון הוא שכיח עד מאד. ואני מדגיש את הנקודה הזו. הרומניסטנים האוהבים כל כך לתאר את הרגשות הנעלים או השפלים, ושמבכרים לתאר את המצבים המוזרים, הסנסציונליים ולפעמים קרובות גם מהסוג הפתולוגי, משכיחים מלבנו שרוב האנשים הבינוניים והנורמליים נתונים מעט מאד להשפעותיו של שכרון האהבה, ושהם מתמסרים לתחושות תאוותיהם המיניות פחות או יותר מתוך שקול הדעת וחשבון, ממש כמו שהזולל מבקש את תענוגיו במאכלים האהובים עליו ביותר. אני מודה שיש בזה מעט מאד שירה, אבל הרבה מן הרגש האנושי, ויותר מזה – מן הרגש הגברי. אמנם גם מספר ידוע של נשים נעשות זוללות מסוג זה.

בכל היחס המיני הזה יש למצוא רק שרידים מועטים של שירת האהבה המשכרת ויותר יש בו מן הקריקטורה של האהבה הזאת. אין כאן מקום לאהבה עמוקה, כי אם תענוגי־האישות בעצם בורגניים, שאינם מסיחים את הדעת משאר הצדדים הקשורים בחיי־הנשואים, כמו הממון, העמדה הצבורית, תארי־הכבוד, העסקים וכו'.

אם יבוא משורר נלהב או מטיף למוסריות בטרוניא עלי, שאני משפיל כביכול את כובד האהבה שבחיי הנשואים הרגילים עד לדרגת פרוסטיטוציה, אהיה אנוס למחות נגדן. יש לו לאדם, סוף־כל־סוף רשות לספק את יצרו המיני באופן נעים לו, גם מבלי שיהיו לו רגשות אהבה נלהבים, ממש כמו שיש לו רשות לשבור את רעבונו ולרוות את צמאונו במזונות אשר יטעמו לחכו, עד כמה שאינו גורם על־ידי כך נזק לזולתו. אבל אני חוזר ואומר, שכל השאלה הזאת אינה נוגעת כלל לשכרון האהבה. זה האחרון מזעזע את הנפש בכח עצום, סוחף אחריו את כל זרם חייה, את כל פעולות המוח העיקריות על־ידי השפעה סוגסטיבית, ברגיל בסיועו של היצר המיני, ולפעמים גם בלעדיו.

כמה וכמה דרגות באיכותו ובכמותו של שכרון־האהבה, הכל לפי האדם המשועבד לו. השכרון הזה יש שהוא מתחולל בסופה ובסערה, ויש שהוא חודר לאט ובחלקות כרוח שפיים. אצל אניני הדעת ובעלי התכונות האידיאליות הוא יכול לעורר צלילים דקים ביותר, ולהכות על המיתרים הנעלים ביותר של סימפוניַת הרגשות האנושיים; אולם אצל גסי־הרוח הוא סואן בכבדות ובלב טָפוש כמו שור פר או שהוא מתפלש ברפש ויון־בצה.

ראינו באחד הפרקים הקודמים איך אוהבים רבים חסרי־תרבות ודלי רוח ורגש מעלים איש לאף רעהו, בצורה אוילית, נלעגה וחסרת טעם את קטורת מליצותיהם הנבובות מתוכן והמוגזמות ברגשנות שדופה, ואחר־כך – ולפעמים גם ממחרתו – שופכים זה על זה קיתוני שופכין ומשליכים זה על זה שקוצים. לי נזדמן לראות יותר מדי קריקטורות כאלה של האהבה יותר מאשר את הפוכן. בין שאר הקיצוניות יש מדרגות רבות של גונים, שהקורא יוכל לעמוד עליהן מתוך ספרות האהבה הבנלית או מתוך חיי יום יום בסביבתו, אם אך ידע להסתכל בהם בלי פניה ומשוא־פנים.

הסוגסטיה בתוך האמנות. – הסוגסטיה אינה פועלת אך ורק על החיים המיניים בלבד; פעולתה מתפשטת על כל החיים הרוחניים שלנו. באסתיטיקה, באמנות השפעתה עצומה, והיא גורמת לכל תעתועי הקפריזות של האפנה. האמן מן המדה הבינונית הוא פחות או יותר עד לסוגסטיות הארטיסטיות המקובלות ביותר, אבל יותר משועבד להן הקהל הממוצע, על יסוד רעיון אחד נכון, בנוגע לרשמים ידועים של האור, עלולות ההגזמות הכי נואלות להתקבל ע"י סוגסטיות על קהל מחקה, ללא הבחנה פרטית, שימצא אותן יפות וטבעיות. הפעולות המעציבות הללו של הסוגסטיה יכולות להתקיים זמן רב, עד שהן הולכות וכלות באפסותן או באוילותן. ואז באים ברגיל שגעונות אחרים במקום אלו שפסו מן המקובל.

הפעולה הסוגסטיבית על האנומליות המיניות. –

אצל אנשים נוחים מאד לקבל סוגסטיה, יכול היצר המיני להיות משפע בכל הכוונים, וביתר יחוד נקל להטות אותו אל דרכים עקלקלות על ידי רשמי־החושים שמחוללות אימוציות או דמויות משחתות (עי' פרק ח'). כך, למשל, דמיונו האירוטי של נער נוח מאד לסוגסטיה, המגורה בדרך עקיפין על ידי האירוטיסם של נער אחר יכול לעשות את זה האחרון למטרת יצרו המיני. בדרך זו יכולות להוצר נטיות הומוסכסואליות על ידי סוגסטיה ולהתחזק על ידי מסטורבציה הדדית, על ידי הפדרסטיה וכו‘. זמן קיומה של שחיתה ממין זה תלוי בכח שבו השפיעה הדמות האירוטית על היצר המיני. הוא הדין באונניות, בסדומיות (מעשה סדום) וכו’.

אותן העובדות המובאות לעיל יכולות גם לבאר לנו מפני מה וכיצד יכולה הסוגסטיה לרפא או להחליש את האנומליות של החיים המיניים. כשם שהיא יכולה לעורר או להשחית את היצר המיני, כך היא יכולה להשקיטו ולתקנו, במקום שיש שחיתה תורשתית מושרשה. בסיוע הסוגסטיה אפשר להמעיט את מקרי־הלילה שהיו יותר מדי תכופים, להחליש את הרגלי האונניות, ולפעמים גם להשמיד לגמרי את ההרגלים שנקנו.

את השחיתות שבאו מתוך חבלות אמוטיביות אפשר לרפא על ידי פסיכואנליזה. העובדה דלקמן תלמדנו על יכלתו של ההיפנוטיסם הזהיר לגבי חולים כאלה:

עלמה צעירה, יפה ובעלת חנוך טוב סבלה מגרויים מיניים חזקים מאד. מאין יכולת להמנע מאונניות, היתה רואה בחלומה גברים ובע"ח שיושבים על ערותה. חלומות אלה היו מגרים אותה באופן מבהיל ועוררו בה תענוגות האביונה של המשגל. מסתבר מאליו שהטפול בחולה כזו על ידי סוגסטיה לא היה דבר קל. על ידי השמוש במגניט, שכל פעולתו היתה, כמובן, רק סוגסטיבית בצרוף דבורים סוגסטיביים מתאימים, עלה בידי לא רק להפסיק את האונניות כי אם גם לרפא לאט לאט רפואה שלמה את התרופפות עצביה של הנערה האומללה הזאת, שיכלה לשוב לעבודה ולמצוא לה משרה.

נוסף שהחולה היתה מהופנזת בנוכחותם של אנשים אחרים, מה שאפשר תמיד לעשות אפילו במקרה כזה, בקצת זריזות, וזהו הכלל שאסור לרופא לעבור עליו מלבד מקרים יוצאים מן הכלל.

אין אני יכול להכנס כאן בפרטי הענין, אבל כל מה שנאמר כאן מספיק כדי להסב את תשומת לב קוראי אל פעולת הסוגסטיה על היצר המיני ועל האהבה, ולהכירה בגלוייה.

 

פרק עשירי השאלה המינית ביחסיה אל הכסף, הקנין. הפרוסטיטוציה. הסרסרות לדבר עבירה. – הפילגשות    🔗

1) הערות כלליות    🔗

בפרק ו' למדנו לדעת את ההתפתחות ההיסטורית של נשואי בני־אדם, שהם בחינת המשך הפילוגנסיס של המין האנושי, והראינו לדעת, שהנשואים על־ידי מקח־וממכר והפוליגמיה לצורותיה השונות הם מעין מדרגה אמצעית ויחד עם זאת גם סטיה מדרך התרבות, שהיא תולדת התפתחותן של החברות האנושיות ושל הקנין האנושי.

ואמנם יצייר נא הקורא לעצמו יצור בעל שכליות גבוהה ויחד עם זה גם בעל אינדיבידואליות בולטת וקיצונית, כמו האדם, ששואף מטבעו ליצור לעצמו משפחה אשר הוא אוהב אותה ודואג לשלומה, והנה היצור הזה אנוס על פי התנאים לחיות תמיד בחברת אנשים ולהשתעבד יותר ויותר לחיים החברתיים הסולידריים הללו. נקל להבין שאינדיבידואומים ידועים, בעלי שאר רוח ומפונקי הגורל, שואפים לשלוט על החלשים מהם והמפותחים פחות מהם, ולנצל אותם לטובתם הם ולטובת משפחתם.

שאיפות כאלו יש למצוא כבר אצל בעלי־חיים ידועים. אנו רואים דבורים זקנות מן הפועלות, המכונות גַנבות, שלוקחות לעצמן את פרי עבודת זולתן. אנו רואים נמלים ידועות המשתמשות בשפחות; הן גונבות את הפועלות החלשות מהן, שנעשות אחר כך משועבדות באופן אינסטיקטיבי לשוביהן העצלים ועובדות להם.

בחברות בעה"ח הבלתי־שלמות, כמו מעלי־הגרה, קופים ידועים וכו' אנו רואים זכרים זקנים, לפעמים גם נקבות אמיצות־לב, כמו אצל הפרות, שיוצאים בראש העדר ומכריחים את האחרים להגרר אחריהם כמו אחרי מנהיגים. מובן מאליו שבמקרים כאלה אין הקנין הפרטי ממלא שום תפקיד, מפני הטעם הפשוט שלא הגיעו עדיין לידי הבנת ערך הקנין לגבי דידם.

יש בע"ח ששוכנים לבדד, שמראים כבר תחילת נטיה כלפי הקנין הפרטי, למשל הקן, שבו הם אוצרים את צידתם, בשעה שלאחרים, כמו לנמלים, לדבורים, לצרָעין וכו' יש רגש מפותח מאד של הקנין הקבוצי; אל עשבי־הפִּנה שהן רגילות לבוא אליהם הם מתיחסים כאל רכוש צבורי ומגינות עליהם בשעת הצורך.

האדם, כיון שהגיע למדרגת תרבות כלשהי, הבין את התועלת שיוכל להפיק מקנין לא רק של קרע ושל כל תבואה אלא גם של אנשים, וזה שהביא לידי עבדות. הואיל והגבר הוא החזק ביותר, ידע לאחד את ספוק יצרו המיני עם יתרונות הקנין, ושעבד יותר ויותר לרשותו את האשה החלשה ממנו, ונצל אותה. הנה זוהי הדרך שבה נעשתה האשה לסחורה שלוקחים, מוכרים ומחליפים ושמשמשת לבעליה לא רק אמצעי לספק את יצרו המיני כי אם גם שפחה צייתנית ועבדנית וגם יולדת ילדים, היינו עוד עובדים נוספים.

גרם זה המגלה את פני הלוט מהאתנוגרפיה ומההיסטוריה יש בו כדי באור מספיק למסחר המגונה שעושה האדם באהבה, או יותר נכון ביצר המיני. ראינו בפרק הששי את התועלת שהעמים הפראיים הפוליגמיים מפיקים מרבוי הנשים והילדים, ושסייעה להתפתחות המקח־והממכר באלה האחרונים. למנהגים הללו יש קשר אמיץ עם מסחר העבדים. הציביליזציה המודרנית שלנו ידעה לאשרנו להשתחרר, בחלקה הגדול לפחות, משני הפגעים הללו; אולם הכסף משפיע בימינו על חיינו המיניים באמצעים שאינם כלל עדיפים. ההסתבכות וההתעדנות של חיי־ הציביליזציה הפכו את הנשים והילדים לא למקורות עושר, כמו מלפנים, אלא לכלי קשוט ולוקסוס. שתי סבות לדבר. מצד אחד מושג יותר חפשי ויותר אנושי על העמדה הצבורית של האשה ושל הילדים גרמו להרחבת זכיותיהם. אין הגבר יכול עוד לנצל אותם באותה המדה שעשה זאת בימי הפטריארכליות; אדרבא מחובתו של אבי המשפחה לכלכל את אשתו ואת בניו לתת להם חנוך הגון. אצל העניים אמנם קיים עדיין נצול האשה והילדים, אולם אצל העשירים רואים תופעה הפוכה. מתוך רצון לגרום עושר וכבוד לבני ביתו, מחנך אותם האב בחיי מותרות, עצלות ותענוגות; השפעת החנוך הזה היא מזיקה מאד. ההתפנקות וההתעדנות ההולכות ומתפשטות בחיים המודרניים והתענוגות המרובים שלהם מרפים את האופי. הרי זה מביא את החברה לידי התנונות ויוצר בה צורך מתמיד ומלאכותי להֵרָאות ולהבריק, ומשמש מניעה לחנוך משפחתי פשוט, צנוע, בריא ואמיץ. הגברים והנשים, וביחוד אלה האחרונות, משתקדים לעלות אלה על אלה במערכת כליהם, בהדר שמלותיהם, בתפארת מעונותיהם, בתענוגותיהם, במשתאותיהם וחגיהם. המון עמל אדם מתבזבז על הבלים, על דברים של מה־בכך, שבלוקסוס ובברק חיצוני. באופן כזה ציביליזציה, שעל ידי המדע והתקדמות הטכניקה עולה על כל הציביליזציות שקדמו לה בעשרה ובאמצעי תוצרתה בשביל ספוק צרכי האדם, אינה מראה לנו רק עד כמה עשירים החיים בשפע בלבד, אלא גם עד כמה הם יותר ויותר דלים ואביונים.

החמור במצב הוא זה שהשתפרות התרבות גורמת לאדם משכיל, נבון, ובעל תרבות להמנע יותר ויותר מחמת “סבות כלכליות” מלקחת אשה ומלהקים זרע. מלבד זאת, בנינו הולכים ומתנונים מפאת השמוש באמצעים נרקוטיים ומפאת חייהם הבלתי־בריאים. המראה החיצוני המצוחצח והשבע מכסה מן העין את הירידה הזאת שמתגלה היטב מתוך הניברופתיה המתגדלת. הם מתרגלים להמון צרכים מלאכותיים שספוקם נעשה יותר ויותר קשה, הרי זה מביא גם לכך שהם דורשים מן החברה יותר מכפי שהם נותנים לה בעמלם, בעוד שהדין מחייב שכל אחד יתן לגוף הצבורי יותר מכפי שהוא מקבל. אני מחויב להראות על הנשים האמריקניות הבטלות מכל עבודה, הן במלאכת יד והן בהנהלת משק ביתן, כעל תופעות שמנבאות לנו רעות. אנו רוצים לבדוק בפרק ה את פעולות הכסף (הקנין) על החיים המיניים של חברתנו בת הציביליזציה החדשה. הן נחלקות לשלשה סוגים: 1) נשואי־חשבון; 2) הפרוסטיטוציה בתור כלי־שרת לסרסורי־עבירה; 3) הפילגשוּת.

2) נשואים לשם כסף    🔗

הנשואים לשם כסף הם הצורה המודרנית או, יש לומר, תולדת הנשואים במקח־וממכר. לפנים היו קונים את האשה ומוכרים את הבת. בימינו נמכרים לאשה וקונים חתן. יתרון הצורה החדשה הוא רק בזה שאין הקונָה והנקנה נתונים איש ביחס לרֵעהו במצב של בעלים ושל קנין. ואף־על־פי־כן הנשואים דהאידנא נותנים מקום למחסור, לספקולציות ולנצול מזוהמים מאד.

העובדות הללו ידועות במדה כזו, עד שאין לי צורך להאריך בהן את הדבור. תחת האהבה, כח האופי, הכשרונות, ההתאמה ברגשות, בריאות הגוף והנפש, מבקש האיש כיום בנשואים את הכסף בתור יסוד וראש לכל. הכסף מעור את עיני רוב האנשים עד לבלי לראות שום דבר זולתו. אינם מבינים שבריאות האשה ומעלותיה הגופניות והרוחניות הן רכוש חשוב יותר משטרי הערך המונחים בקופתו של מי שעתיד להיות החתן, שימהרו להתבזבז בידי הבנים בעלי הלקויים הגופניים והנפשיים שקבלו בירושה. הנה באופן כזה דוחפים חוסר הידיעה בחוקי התורשה ואהבת־הבצע באופן מתמיד אל הקמת זרע לקוי, לרעתו של הצבור.

ולהיפך, רואים הרבה נשים וגברים מוכשרים, הגונים ובריאים שרויים ברוָקות וערירים מפני שאין להם כסף. הרכוש מנצל אותם כעובדים ומונע מהם להמשיך את הגזע, או זהירות עצמם ופקפוקיהם הבלתי־מבוססים מכריחים אותם להמנע מלהקים בנים.

בנשואי “היחוס” רק הכסף לבדו ממלא תפקיד מכריע. לפנים היו היחוס, האצילות, הכל; הם גם המציאו את הכסף ואת ההשפעה. האידנא בא הכסף במקומם וכבש לו את השלטון בכל העולם. אם בימינו רוצה אדם נבון ובעל־מרץ להתנגד לרוח זמנו, לחיות חיים פשוטים וצנועים, להתלבש בבגדים פשוטים, להרויח את לחמו בעמל כפיו, לסעוד על שולחן אחד עם משרתיו או גם לא להשתמש בכלל בעזרת משרתים ומשרתות, הרי בוז יבוזו לו ולא יהיו לו מהלכים בחברה ההגונה, כביכול. המלצרים בבתי־המלון, הנקלה שבשמשים יקלו בכבודו; יהיה בעיני הבריות כנבל, כקמצן, כפרא־אדם, שאך בבית חולי־הרוח יכירנו מקומו.

אם כן איפוא צריך לנהוג זהירות גדולה בשעה שאנו יוצאים נגד שגעון הלוקסוס הנפרז, והדבר נעשה קשה ביחוד בנשואים. אדם בעל חנוך טוב ובעל השכלה אבל מחוסר כסף שירצה להתחתן בהיותו עוד מחובשי האוניברסיטה, כדי להמנע מכמה וכמה תקלות הכרוכות בחיי רוק, שירצה לחיות עם אשתו בחדר אחד, בלי כל מותרות, ושהוא ואשתו יוכלו לעסוק איש בעבודתו, ימצא לו בקושי רב צעירה בעלת השכלה וחנוך, שתסכים לאורח חיים כזה. הכל אנוסים לחיות לפי המנהגים, הנימוסים והדעות המוקדמות המקובלות בחברה שבה הם נתונים, וזה משמש עכוב לנשואים כל עוד אין מה שקוראים מעמד בחיים. אולם לא יעלה בכל זאת על דעת הבריות לגנות את הסטודנט הזה אם יחיה חיי אישות עם איזו בחורה בלי חופה וקידושין. אותם האמצעים שמספיקים לחיים עם פילגש לא יספיקו לחיים כשרים עם האשה אשר ישא? בשאלה זו אני רוצה להראות על בעיה, שעוד נשוב אליה, ולהראות באצבע על חלי רע בחיים המיניים המודרניים שלנו.

במלים “נשואים לשם כסף” מתכונים לנשואים שנעשים מתוך חשבון של כסף ולא מתוך אהבה. בעצם אין כאן תמיד שאלת סכום כסף. העמדה בחברה, השם, הכבוד, וכו' באים לעשות את השאלה מסובכה ודקת גונים. יש שבעל יחוס גדול שירד מנכסיו ישא לו אשה משפל המדרגה אבל בעלת נכסים גדולים, כדי להרים את קרן משפחתו ולחדש את כבוד ביתו, בשעה שבת־העשירים מנחות־דרגא תשאוף מאהבה לכבוד להמנות על משפחה מיוחסת. ויש שאשה עוגבת תשכיל באהבהביה למשוך ברשתה אדם עשיר, בהעמידה פנים כאילו התאהבה בו. לפעמים קרובות יותר יש חשבונות משני הצדדים, ושניהם מרומים איש על ידי רעהו.

במסחר זה נעשים תדיר ספקולציות על הירושה. לפעמים קרובות ביותר הגברים הם שמחפשים אשה אשר שויה כך וכך, והם טועים בחשבונותיהם, מפני שאינם מבינים את ערכה, את טבעה ואפיה האמתי של זו שעתידה להיות בת זוגם.

הנשואים לשם כסף אינם נעשים רק בקנה־מדה גדול אצל אילי הממון, כי אם גם במדה זעירה על ידי בני ההמון הפשוט, האומנים, האכרים, ואפילו הפועלים. אלה הם הגורמים הראשיים שמכניסים רקבון בחיי האישות ובהקמת דור. משרתות חרוצות, שהצליחו לחסוך איזו מאות פרנקים, מתחתנות בזכות הכסף הזה ומתעגנות לאחר שהבעל בזבז אותו. אין רצוני בזה להגיד שנשואים לשם כסף אין הברכה מצויה בהם אף פעם. אפשר מאד שהחוזה נעשה על ידי שני צדדים הגונים שעומדים בהתחייבותם, וגם האהבה המפגרת מתנהלת ובאה לאטה, וביחוד זה אפשר כשהוא או היא לא טעו בחשבון לא רק ביחס לכסף כי אם גם ביחס לאופי ולבריאות וכו'.

כדי שלא נטחון קמח לא נכנס אל פרטי הענין הזה, שכבר תארו אותם למכביר ברומנים ויושבי הקרנות דורשים אותם כמין חומר. נסתפק רק בזה שנציין את העובדה אשר שיטה זו של בצע כסף בנשואין פותחת לרוחה את הדלת לפני הצביעות, הרמאות וההתעללות בצורות שונות. לא לחנם הכתימו את הנשואים לשם כסף בכנוי: proxtitution fashionable (פרוסטיטוציה מנומסת, הגונה).

3) הזנות והסרסרות לזנות    🔗

הפרוסטיטוציה³¹ היא קדומה מאד ומשמשת סימן להתנונות המצויה פחות או יותר אצל כל העמים. כשהאשה היא ענין למקח־וממכר, אין פלא אם אלו, אשר כחן המוסרי הוא חלש, עושות, כשיש אפשרות בידן, את המסחר הזה על חשבונן ומוכרות בעצמן לגברים את תענוגות קסמיהן, תחת לחכות שאחרים ינצלון כמרכולת העוברת לסוחר. הגבר, שהוא חזק יותר, מעדיף, בדרגות התרבות הנמוכות והברבריות, לכבוש את המסחר הזה לתועלתו ולמסור לפרוסטיטוציה את הנשים אשר ברשותו. ראינו כבר אבות שמוסרים את בנותיהם ובעלים – את נשיהם לזנות.

מאותו הטעם של כל דאלים גבר צפויה האשה הנמכרת לזנות תמיד לסכנה, שיתעללו בה ולא ישלמו לה את אתננה, דבר שמובן מאליו אם נביא בחשבון את מעלות רוחם של לקוחותיהן השכיחים של הזונות. טבעי מאד הדבר שהיא מבקשת לה איש אשר יהיה למגן לה; היא לוקחת לה זכר שהיא משלמת לו והוא נקרא סוּטנוֹר (תומך), או שהיא משכירה את עצמה לסוחרים כסחורה חיה (סרסורים לזנות) שמנצלים אותה לתועלתם הם. הסוטנורים והסרסורים הם טפילי הפרוסטיטוציה.

הפרוסטיטוציה היתה נפוצה כבר אצל הקדומנים, וכן בימי הבינים לרגל מסעי־הצלב (עי' פרק ו' סעיף 17). אין בדעתנו לספר כאן את פרשת תולדותיה; דיינו אם נדע אותה כפי שהיא בימינו. נסתפק רק בהערה זו: אצל רבים מהעמים הפרימיטיביים ואצל האומות הצעירות והחזקות, שחיי האישות בהם הם עדיין הגונים וטהורים בערך, לא יכלה הפרוסטיטוציה להתפתח אלא במדה זעומה מאד. החוקים והסדור המשפטי של הזונות באו לנו בחסדו של נפוליון הראשון, כמו בכל החוקים על אודות הנשואים ויחסי האישות, נִתן גם בחוקים על הזונות בטוי לרגשות המחוקק כלפי האשה: דכוי האשה, התעללות בזכויותיה, והשפלתה עד לידי מדרגת מכשיר לתענוגות ומכונת־לידה.

סדורה וחוקתה של הפרוסטיטוציה. – ראינו לעיל את תנאי החברה שבהם הסתדרה הפרוסטיטוציה באופן טבעי עם ה“תומכים” והסרסורים שלה. הידיעות ברפואה באו אחר כך להוסיף להם עוד גורם אחד. אנחנו כבר אמרנו מלים אחדות על אודות המחלות הוַּנַריות. משהתחילו מכירים יותר לדעת את הפגע הזה של האנושיות, נתבררו יחד עם זאת גם היחסים שבינו ובין הפרוסטיטוציה. תאי הארס של הסיפיליס ושל הזיבה נמצאים ברגיל באברי המין של האשה ושל הגבר. כל הזדקקות של אדם מנוגע עם אינדיבידואום בריא עלולה להעביר את המחלה אל זה האחרון. מזה יוצא שסכנת התפשטותם של הנגעים מתגברת עם התרבות החלופים ביחסים המיניים. אם אשה מתמסרת באופן מתמיד לכל הגברים שרוצים בה, הרי האפשרות להנגע מאחד מהם מתגברת באופן מבהיל בה במדה שמספר לקוחותיה יגדל.

ומלבד זאת, מכיון שנוגעה היא גופה, הרי הסכנה הצפויה ממנה מתגדלת במדה שמתרבים האנשים הבאים עמה במגע־אישות, משום שהיא מדביקה מספר גדול מהם אם לא את רובם.

המדיצינה אף על פי שעסקה הרבה במחלות הונריות ובתוצאותיהן, בכל זאת קצרה דעתה מלעמוד על חשיבותו של החשבון הפשוט הזה. צריך כאן להביא בחשבון את זאת, שהרפוי הגמור של הסיפיליס היה עד עתה קשה מאד או כמעט מן הנמנעות, שמחלה זו מדבקת עד מאד, וביחוד בשנתים הראשונות לקיומה, ושהיא מתפשטת בדם ובכל האורגניסמוס, באופן שאין צורך בפצעים גדולים הנראים לעין, אלא שרטות זעירות ונסתרות בקרום הרירי של הפותה, הפה וכו' שמעבירות את המחלה (עי' פרק ח' סעיף 2).

אין צריך לשכוח שהזיבה גורמת פחות יסורים לאשה מאשר לגבר, ואפילו אצל זה האחרון פוסקת מלהיות מכאיבה לאחר שהיא נעשית כרונית. נוסיף לזה שקשה מאד להגיע עד המיקרובים שלה, הגוֹנוֹקוֹקים, בכל הפנות והקמטים של הקרומים הריריים אשר לאברי המין; אצל האשה הם חודרים עד לרחם, וזה שעושה את הרפוי לבלתי אפשרי.

אם ישימו רגע לב לעובדה זו, שאברי המין של האשה עשויים חללים ונקבים עמוקים ונסתרים ושקשה לבדוק שם בכל מקום בדיקה יפה, למרות כל הידיעות וכל המכשירים המשוכללים של הכירורגיה המודרנית, ונוסף לזה שדרכי הביאה שלא כטבע המצויים בזנות משכנים תדיר את המיקרובים בפי הזונות, ולבסוף שאין אף חלק אחד מגופן שמוגן לגמרי מפני הנגע, – אם ישימו לב אל כל זה יבינו עד כמה גדולה הסכנה הצפונה בבצת התענוגות המיניים שנעשו סחורה לתגרנות צבורית.

הרופאים בהכירם את הסכנה הכרוכה במחלות הונריות, עלה על דעתם לקבוע חוקים וסיגים לפרוסטיטוציה, מתוך כונה טובה לצמצם ולהקטין את סכנתה, כיון שמן הנמנע, לפי דעתם, לבטלה לגמרי. שיטה זו עשויה לכפות בכח המשטרה על כל אשה שנמכרת לזנות להרשם ולעמוד תחת השגחה מיוחדה. מוסרים לה כרטיס ומחייבים אותה לבוא פעם בשבוע או פעם בחמשה עשר יום אל בדיקת הרופא, והעברינית נענשת על ידי המשטרה.

כדי להקל על הבקורת הרפואית, משתדלת החוקה לכלוא את הזונות בבתי־הזנות. מסתבר הדבר, שלהלכה אין בית הזנות נחשב למוסד ממשלתי. היחס אליו, כמו היחס לזונות בעלות הכרטיס, נקרא בשם סבלנות, משמע: רואים אותם כראות נגע שאין לעקרו ולפיכך סובלים אותו. אולם אין מלה זו מביעה בדיוק את היחס הזה. הסבלנות, מתן הרשיון, ההסכם, ולבסוף התמיכה, העדוד והחזוק, אלה הם מושגים שהמעבר ביניהם מן האחד אל השני אינו נִכר. מכיון שהממשלה סובלת את הפרוסטיטוציה ואת בתי הזנות, הריהי מוכרחה לבוא על ידי באי כחה בהסכם רשמי עם הזונות ועם מחזיקי בתי הזנות, משמע שהממשלה מכירה בהם. מלבד זאת, הזונות ומחזיקי בתי הזנות מחויבים לשלם לממשלה מסים ידועים כדי לכסות את ההוצאות על השרותים המיוחדים להם, יוצא איפוא: מי שלו המטבע לו גם הדעה.

אין ספק שאין צורך לפרש את הפתגם הזה פשוטו כמשמעו. אולם ברור שלמשלם יש תמיד השפעה על מקבל התשלום, ומשום כך יש למחזיקי בתי־הזנות ולבחורות בעלות הכרטיס ההכרה שהם ממלאים מעין תפקיד רשמי, מה שמעלה את ערכם לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני הבריות שאינם מרבים להרהר.

אני רוצה להביא כאן שתי דוגמאות שמראות, שהגושפנקא הרשמית שנִתנה לאנומליה צבורית משחתה גורמת לבלבול המושגים אצל אנשים שדעתם קצרה.

אחד מידידי עסק במלחמה נגד האישור הרשמי של הפרוסטיטוציה. אשה אחת, שלא ירדה לסוף מטרתו של האיש הזה, באה להתאונן לפניו מרה על התנהגותה הנלוזה של בתה, ולבסוף שאלה אותו אם לא יוכל לעזוה לה להכניס אותה אל בית־זנות הפתוח ברשיון הממשלה. לפחות תהיה שם תחת השגחת הממשלה.

פעם אחת באה אשה זקנה, שמחזיקה בית־זנות, אל פקיד הממשלה הממונה על כך לבקש ממנו שיעביר את הרשיון שלה לנהל בית־זנות על שם בתה, נערה בת תשע־עשרה, הבית שהיא מחזיקה, אמרה, הוא בית הגון וחשוב, שמתנהל לפי החוק וברוח דתית. בתה היא בת חיל, הגונה, רצינית ומוכשרה ובקיאה בכל הליכות הבית וצרכיו, ובודאי תדע לנהל אותו ברוח הטובה וההגונה, כמו עד כה.

שתי הדוגמאות הללו של תמימות, או של חוסר הכרה אנושית בחטא ובשחיתה, מוכיחות למדי את איכותה המוסרית של כל השיטה הזאת. בספורו La Maison Tellier יתאר מופסן במכחול האמנות שלו את הפסיכולוגיה של הזונה, של האשה מחזקת בית־הזנות ושל לקוחותיה.

מפני הסבות האמורות לעיל, מן הנמנע להתיחס באמון אל השגחת הרופאים על הזונות. אדרבא, היא נותנת בלב קהל הגברים בטחון שוא שמַשלה אותו ומַשׁיאו לנפול בזרועות הרפוסטיטוציה. מטרת בקוריהם של הרופאים היא להפריש מן הקהל את הנשים החולות ולמסרן על ידי כפיה אל הטפול הדרוש בבית־חולים. אבל מי שמכיר את המציאות יודע עד כמה טפול זה אין בו ממש. זמן־מה אחרי זה כל אשה בבית־הזנות מנוגעה, מלבד מעטות מאד היוצאות מן הכלל. מצד אחד גם הזונה וגם האשה המחזיקה את בית־הזנות רצוי להן לקצר עד כמה שאפשר את השהיה בבית־החולים, ומצד שני הרופא, שלפעמים קרובות חי על שכר בקוריו אלה, אנוס להתיחס אליהן מתוך רִתוי. הואיל והטפול בחולים וֶנריים הוא ממושך מאד ובלתי בטוח בתוצאותיו, הרי מסתובבים תמיד במעגל קסמים.

רופא הולנדי נלבב, שַנפלֵרי וואן איסזֶ’לסטין, שרצה בכל לב להרחיק מבתי־הזנות את כל הזונות המנוגעות, הגיע לידי כך שהריק את הבתים האלה מדיירותיהם, בשלחו אותן לטפול ממושך בבתי־החולים. הדבר גרם למרד אמתי שהעמיד את חייו בסכנה, והוא היה מוכרח להסתלק מתכניתו.

כרגיל מקילים מאד בבתי־החולים. מטפלים שם רק בפצעים גדולים ומוּכרים, ומכיון שהזיבה הגונורַהית הגלויה נפסקת, מחזירים את החולות אל בתיהן. מלבד זאת הבקור הוא נמהר ושטחי. מפני שאילו רצו לבדוק בשמונה ימים את כל הזונות מכף רגל ועד ראש, לא היו יכולים גם הזונות, גם מחזיקי בתי־הזנות וגם הרופאים גופם להתקיים.

מדרגות הפרוסטיטוציה – ה“תומכים” (סוּטנוֹרים). – יש להבחין כמה מדרגות בפרוסטיטוציה הפרטית. יש זונות מסוג אחד קצת פחות שפל, המחפשות את הלקוחות בנשפים הצבוריים, בבתי־קהוה ידועים ובמקומות אחרים שצניעות מבקריהם חשודה, ומשכירות את עצמן למספר ידוע של מכרים ארעיים. הצורה השפלה ביותר והשכיחה ביותר של הפרוסטיטוציה הפרטית היא זו שברחובות. בדרך כלל בערבים ולפעמים גם בעצם היום מטיילות הזונות האלה, כשהן לבושות במלבושים בהירים המושכים את עיני הבריות, ברחובות הידועים וההומים מעוברים ושבים, הן שולחות לעוברים מבטים ורמזים תובעים ומעוררים, עד שנמצא מישהו המשתלב לזרועה של אחת מהן ונגרר אחריה אל ביתה. זוהי הדרך הרגילה והנהוגה כמעט בכל הכרכים.

זונות אחרות מתיצבות ליד חלון חדרן ומתוכו נותנו סימנים וקריצות־עין לעוברים ברחוב וכו' וכו'. מעשי־פיתוי כאלה נמצאים תחת השגחת המשטרה, ואינם מותרים אלא לזונות הרשומות אצל המשטרה ושנִתנו להן כרטיסים.

אצל אלו ממלא ה“התומך” את תפקידו. הוא משגיח על הלקוחות בדירתן של הזונות, ולפעמים גם ברחוב. אם הם משתמטים מתשלום או משלמים מעט, או שמאיימים עליהן ומתעללים בהן, התומכים מתנפלים עליהם, מכים וגם גוזלים מהם את כספם או בגדיהם.

בו־בזמן מרגל התומך, לתועלת הזונה, את השוטרים. בשעת הצורך הוא ממלא מקום בעל, ועוזר לה לבחור דירה במקום הדרוש. בעל מסוג זה, אם הוא נתין המדינה, מועיל מאד לזונה או למחזיקת בית־הזנות כשאלה הן נתינות־חוץ, כי בלעדיו הן עלולות להיות מגורשות. התומך הוא על פי רוב מחלאת המין האנושי. אורח־פורח, מנוול, עצלן, משחת בהחלט שמתפרנס על חשבון אשתו.

יש תומכים שמצטיינים בכח־גברותם ונעשים לזונות מאהבים ממש; הזונות מנוצלות על־ידיהם מרצון ומקבלות באהבה את מרותם. בשעה שהן נזקקות ללקוחותיהן בלי כל הנאה, ומעמידות פנים, בתנועותיהן ובנשימתן, כנלהבות בחשק המשגל, רק כדי לספק את הבאים עליהן, הן מתמסרות אל מאהביהן או תומכיהן בכל אש התאוה. אין צורך להעיר שהתומכים הם על פי רוב פושעים בפועל או פושעים בכח טבעם. אלה שמכירים את הפרוסטיטוציה אומרים, שבלעדי התומך לא היתה זו יכולה להתקיים. התומך הוא בו־בזמן גם ידידה, גם מגֵנה, גם מנצלה של הזונה, בעוד שמחזיק בית־הזנות עוסק בסחורה החיה בדרך הרגילה ובסיטונות.

בתי־הזנות והסרסורים. – באמתלא שיש מן הצורך למנוע בעד סכנת הפרוסטיטוציה ברחובות, יסדו את בתי־הזנות. מובן שיש בתים כאלה גם בשביל עשירים, גם בשביל עניים, הכל לפי טעמם ולפי מדת התשלומים של המבקרים. הם נמצאים תחת הנהלתה של אשה נוכלת, אשר לפעמים עומד לה גם בעל כעזר כנגדה. בעל זה אינו אליבא דאמת אלא “סוטנור” ממדרגה ראשונה. באופן רשמי הזונות הן בתורת סמכות על שולחן בעלת בית־הזנות, ובאמת אינן אלא בבחינת שבויות או שפחות. הן מקבלות חלק מהכסף שמשלמים המבקרים, הבוחרים בכל פעם את הטובה בעיניהם, רק בעלת בית־הזנות שולטת עליהן שלטון בלי־מצרים. היא מאכילה אותן בשפע כדי שתשמנה ומלבישה אותן באופן שתוכלנה לגרות את תאותם של מבקרי הבית. המזונות והמלבושים נזקפים על חשבון הזונות, ובעלת הבית, שיודעת לנהל את עסקיה בהשכל ודעת, מסדרת את חשבונותיה באופן שיש לה תמיד חובות על הריבות הסמוכות על שולחנה. באופן כזה נהפכות מתועבות־החברה הללו לשפחות מכורות לצמיתות. רק למראית עין הן חפשיות, ובדיעבד אין להן רשות לעזוב את הבית טרם סלקו את כל חובותיהן, ובעל בית־הזנות דואגת לכך, כמו שאמרנו, שלא תוכלנה לסלק את כולם.

לא תמיד קל הדבר להבחין בין סוגי הפרוסטיטוציה השונים: בין הזונות הכלואות בבתי־הזנות, הזונות שברחובות בעלות כרטיס או בלי כרטיס, זונות פרטיות או נשים שמפזרות דרכיהן (עי' להלן). לפי המקרה והצורך עולה זונה ממדרגה אל מדרגה, מסוג אל סוג; לעתים יותר קרובות היא יורדת מדרגה אל דרגה.

נסמן עוד סכנה אחת הכרוכה בבתי־הזנות. נוהגים לשבח את סדריהם הטובים, נקיונם, בקורי־הרופאים וכו'. אבל מסיחים את הדעת מהסכנה הרבה הקשורה בפרוגרסיה האריתמטית של החלופין ביחסים המיניים. בשעה שזונה פרטית אינה מקבלת לעתים קרובות יותר ממבקר אחד ללילה ומכל מקום אינה מחויבה לקבל יותר, הנה כל ריבה שבבית־הזנות אנוסה לקבל אנשים כל־כמה שבאים אליה, או כל־כמה שבעלת־הבית מצַוָה עליה. ריבה אחת צפויה באופן כזה לעשרים או שלשים ביאה במשך לילה אחד, אם בכלל אפשר עוד לכנות בשם משגל למעשי זוהמה כאלה.

במקרים ידועים, כמו בשעת גיוס החיילים בבריוסל, צובאים בהמון על בתי־הזנות ועד שמספיק האחד לגמור את בעילתו, מחכה חברו לתורו. מכאן אפשר ללמוד על סכנת התפשטותן של המחלות הוֶנֶריות; אדם מנוגע אחד יכול להדביק את נגעו למספר עצום של אנשים.

רגילים לחלוק על הדעה שבתי־הזנות הם כמו בתי־כלא. ובכל זאת בכמה מקרים נתאמתה דעה זו. במקום שלבולשת יש רשות, כמו בצרפת, לתפוש ולאסור זונה כפי ראות עיניה, יש שהיא תופשת צעירה הגונה שמשום־מה נתנה בה עיניה לרעה, על פי טעות מדעת או שלא מדעת, רושמים אותה, מוסרים לה כרטיס, “ואידך זיל גמור”.. ברור ובדוק שמקרים כאלה שכיחים. אני טפלתי בצעירה אחת שנעשתה פילגשו של סוכן הבולשת מחמת שזה היה מאיים להלשין עליה ולרשום אותה בתור זונה.

ומלבד החובות יש לבעלי בתי־הזנות עוד אמצעים להחזיק את הבנות בשעבוד לצמיתות. קשה מאד לצעירות המנודות מן החברה, הנבערות מכל דעת, לחזור בתשובה ולתקן את דרך חייהן. אולם אם צעירה אחת מביעה את חפצה לעזוב את בית־הזנות ואת פרנסתה הבזויה, או אפילו אם רק חושדים בה שיש לה הרצון הזה, אז יש בידי אדוניה אמצעי בדוק ומנוסה לעקור מלבה את המחשבות הללו, והוא: החלופין הבין־לאומיים. צעירה שאינה יודעת את שפת הארץ משועבדה עוד יותר ופחות מסוגלה להשתחרר מזו שיודעת לדבר בה. וזוהי הסבה שבתי־הזנות בארצות השונות מתחלפים פעמים בריבותיהם, כדי למנוע מהן את האפשרות להמלט מתוכם.

אמצעי זה, שיש בו גם כדי לספק את היצר המיני של הלקוחות האוהבים חלופין, גורם להגירתן של בנות העניים לארצות זרות, לאחר שמַשלים אותן בהבטחות־כזב להמציא להן משרות קלות ומשכורות גדולות. כך שולחים בנות שויץ להונגריה, בנות הונגריה לשויץ, בנות גרמניה לצרפת, בנות צרפת לאנגליה, בנות אירופה אל בואינוס־אירוס, ומבואינוס־אירוס אל אירופה. צעירה שהעבירוה מצרפת לבודאפשט או לבואינוס־אירוס, הרי ברור שלא יתעורר בה הרצון להמלט, כי מה תוכל לעשות בלי פרוטה בכיסה, ובלי ידיעת אף מלה בלשון הארץ, יחידה ברחובות העיר מבלי להבין אף מלה ממה שידברו אליה. תמיד יש אפשרות על ידי השליות, כזבים, איומים ומעשי־כפיה, להעביר אל איזו ארץ זרה כל צעירה שיושבת כבר באיזה בית־זנות.

המסחר בנשים. – המסחר בנשים או המסחר המודרני, באירופה המודרנית, בשפחות המיועדות לפרוסטיטוציה, הוא קשור קשר פנימי עם העובדות המתוארות לעיל. אופן החלופין בסחורה החיה שנעשית על־ידי בתי־הזנות אינו אלא צורה אחת של השאלה. בעיקר מחבלים תחבולות להמציא לבתים הנ"ל נערות צעירות מאד, ילדות יפות מבנות שתים־עשרה עד בנות שש־עשרה. הדבר הוא אסור על פי החוק ברוב הארצות. אלא לא נִתנו החוקים אלא כדי לעבור עליהם. כמה וכמה דרכים יש לאלף ולסגל את הילדות, באמתלאות וצורות שונות, קודם שנעשו בעלות הכרה ובלתי־תלויות בדעת זולתן עד כדי להמלט מהחיים הבזויים הללו. מלבד זאת יש כל־כך הרבה הורים מושחתים או גוועים מרעב שמוכנים למכור את בנותיהם, אם בכסוי־לשון מבטיחים להם משרה טובה עם שכר יפה שמשתלם למפרע.

פעם אחת בנסעי ברכבת הייתי אני בעצמי עד־ראיה לממכר ילדה בת שתים־עשרה, באופן הנ"ל, ושנשלחה לפרֶסבורג. הייתי אז די תמים ונסיתי במשך עכוב ממושך, בתחנת אחת הערים הגדולות, לדרוש מהקונסול ומהציר שיתערב בענין ויעצור בעד הפשע שיבוצע. על דרישותי ענו לי במשיכת־כתפים. איך באמת הייתי יכול להוכיח בבית־המשפט את צדקת חשדי? את הילדה לותה אשה מנוולת אחת שהודתה לפני שהילדה נמכרה לזנות. מלאו את ידיה להביא את הילדה עד וינה ושם יבואו לקחתה.

העובדה הזאת הוכיחה לי עד כמה קשה ליחיד להלחם נגד נבלה כזו.

במשך השנים האחרונות הללו נוסדה הסתדרות בין־לאומית כדי להלחם במסחר הנשים. עד היום לא נִכר שעבודת ההסתדרות נשאה פרי. בסיועם של הורים חסרי מצפון ובעזרת שיטה פלילית של פתויים עולה תמיד בידי הסרסורים להשיג את מטרתם. אמנם קשה להבין איך תוכל ממשלה להפריע בעד הסרסרות הזאת למצוא את סחורתה, כל עוד היא מתיחסת אליה בסבלנות ונותנת לה תעודות־אשור. אל־נא נשכח שבנות צעירות, כמעט ילדות, נתונות יותר לפיתוים וגם דרושות ביותר.

הדרכת הזונות. – הדבר המתועב ביותר הוא דרכי הפיתויים ואפני ההדרכה של הבנות. משׁאת³² הכסף, המלבושים היפים, הבטחת משרה טובה והשכּוּר ממלאים תפקידים חשובים בפרנסת הסרסורים, מחזיקי בתי־הזנות וכל עושי שליחותם. לא בחורה אחת מדלת־העם, קלת־דעת וחומדת תענוגות, נפתית על נקלה לאחר ששתתה יין ודעתה זחה עליה. מכיון שעלה בידי אחד ה“סוטנורים”, שליחו של איזה סרסור, לפתות באופן כזה בחורה אחת, הוא משתמש בבושתה וביראתה פן תגלה חרפתה, בהוסיפו דברי איומים ומרמה, כדי לדחוף אותה במדרון המסוכן, ששם משתדלים לצודד את לבה בשמלות יפות, בחיים קלים, במזונות טובים ובכסף. לאחר שרואים שהצליחו במדה מספקת להרגיל את האומללה אל חיי היחסים המיניים, מדריכים אותה בדרך החטא ומלמדים אותה לגרות את היצר המיני של הגברים בכל האמצעים שבגדר האפשרות, שכדרך הטבע ושלא כדרך הטבע. מלמדים אותה קודם כל להתחפש כנלהבה בתאות־המשגל ולהראות זאת על ידי תנועות גופה ועל ידי נשימתה וכו', למלא את כל דרישותיהם של המזוכיסטים, הסדיסטים וכו’ף כשרון שבו מחוננות הנוכלות ביותר (עי' פרק ח'). הבחורות שנתפתתו על ידי מאהביהן ונעזבו מהם, שילדו בלי קדושין, הן, יחד עם הולדות, עלולות ביותר להיות טרף לחיות הדורסות של סרסורי הפרוסטיטוציה. אם תמצא לומר שרוב הזונות הן פרי תורשה רעה ושקלות־דעתן ועצלותן הן שהשפיעו עליהן לבחור בפרנסתן הבזויה, הרי נשיב על זה שקלות־הדעת ואהבת התענוגות אינן מזדהות כל עיקר עם השעבוד השפל וההדרכה המתועבה של איזו נערה אשר בבתי־הזנות.

פרוסטיטוציה תחומה. – בערים ידועות, למשל בהמבורג, נסו ליסד הסתדרות אמצעית בין בית־הזנות ובין הפרוסטיטוציה הפרטית, ולהכריח את כל הזונות לדור בתחומן של רחובות ידועים המוקצים להן, ולרשום אותן בו־בזמן גם במשטרה. התוצאות היו מעציבות, וכל הרחובות הללו היו בשביל התושבים מוקצים מחמת מאוס. אין לשכוח שבעלי־הבתים ברחובות הללו או מנהליהם נעשים על ידי כך שותפים לדבר עבירה. מי שמשכיר את ביתו לשם מטרות כאלו חזקה עליו שאין בו רגש הצניעות והכרת החובה, משום שהוא מתפרנס סוף־כל־סוף בעקיפין משכר הפרוסטיטוציה.

בתי־זנות חשאיים. – דברנו על בתי־זנות רשמיים. יחד עם זאת יש בתי־זנות חשאיים, שאין השגחת הממשלה עליהם. יש כמה וכמה בתי־יין עם חדרים מוצנעים שאינם אלא בתי־זנות, והמלצרות עוסקות שם גם בתזנונים.

יש גם בערים הגדולות מספר עצום של חנויות קטנות לבשמים, לכסיות, שהמסחר בהן אינו נקי אלא למראית־עין ולא בא אלא לשמש כסות־עינים לסרסרות למעשי זנות. כמה וכמה קפהשַׁנטנים, ארטיסטים נודדים וכו' הם שותפים למסחר בזנות. יש הרבה מחסנים לטבק, למכשירי־כתיבה שבצנעא מוכרים בתוכם דבר שבזימה, כמו תמונות פורנוגרפיות, שנמכרות כדי לגרות את הצעירים; ויש שלמטרה זו מציגים בחלונותיהם לראוה תמונות נשים ערומות למחצה. כל הדברים הללו משפיעים ביחוד על הנוער, ונפוצים ביחוד בין תלמידי בתי־הספר מהכתות הגבוהות.

מספר הזונות. – משערים שמספר הזונות בברלין מגיע עד 30,000, בפריס – עד 40,000, ובלונדון – עד 60,000. אין להניח שלכל הנשים הללו יש תורשה פתולוגית. מכיון שהממשלה מכירה בזכות הקיום של ערמת אשפה זו, על ידי חוקיה ויחס סבלנותה, הרי הקלקול, שהיה עד אז מצניע את עצמו ומתבייש, מרים ראש ומושך אל בצת השופכין שלו גם את האורגנים הצבוריים. הרי זה קודם כל הבולשת, אבל חוץ ממנה גם באי־כח הממשלה והרופאים הממונים לשם זה מתקלקלים מתוך מגע־ומשא עם הסרסרות הרשמית, וזו באה לערבב בכל המוחות את מושגי המוסריות (עיין La Maison Tellier לגיואי די מופסן). כולם עוצמים את העינים מראות את מאוּרות הפריצים. כל העוסקים בסרסרות זו שבזנות סומכים על פקידי הממשלה, שמקבלים שוחד ואינם מזדהמים גם משקוד על דלתותיהם.

הבולשת והפרוסטיטוציה. – הבולשת יודעת שבתי־זנות ידועים משמשים גם מקום מחבואם של כמה וכמה פושעים. היא גם סבורה שבתי־זנות ובתי־יין ידועים מן הסוג השפל מועילים לה, כדי לגלות את בעלי הפשעים. שם אפשר למצוא מרגלים מכל המינים, החל משוטר־החרש, שאורב לאיזה פושע ומחזר בו בזמן אחרי הזונות, וגמור במרגלים את שוטרי־החרש שאורבים להם ומשגיחים עליהם. פה מוצאים גם אנשים שאין לעמוד על טיבם: היום הם משמשים לממשלה כשוטרי־חרש, מחר הם מופיעים כמרקיזים מזויפים או פושעים, ומחרתיים – כסרסרי בתי־הזנות, ואשר פוֹן פּוּטקַמר, מי שהיה מיניסטר בגרמניה, כנה אותם בשם non־gentlemen.

הפסיכולוגיה של הזונות וסבות הפרוסטיטוציה. – הפסיכולוגיה של הזונות היא פרק קשה ומסובך. לפי נקודת־המבט של הבריות יש שמתיחסים אליהן כאל נשים בעלות אינסטינקטים רעים ושאין להן תקנה, או להיפך – כאל קרבנות סדרי החברה שלנו הרעים. שתי הדעות הללו הן קיצוניות ועל כן בלתי נכונות. מתוך רגשות רחמים וצדקה רבים עסקו בהצלת זונות ובתקון מדותיהן וחייהן. העמל והיגיעה של האנשים הללו לא נשאו פרי. והדבר מובן מאליו. על מוח האשה משפיעות הדמויות המיניות וביחוד הסתעפויותיהן השפעה אחרת מאשר על מוח הגבר. מלבד זאת המוח הוא פחות גמיש ומשתעבד יותר על נקלה להרגלים ולשיגרה. אם כן איפוא אשה שמילדותה אלפוה והרגילוה לחיים מיניים נלוזים ואחר־כך הנהיגוה שנים בדרך זו, וכל הרהוריה, מן הערב עד הבוקר ומן הבוקר עד הערב, היו מרוכזים בעניני הוללות וביחסי מין, הרי קשה אחר כך להחזירה אל חיי עבודה ואל חובות צבוריות רציניות. יוצאים מן הכלל בודדים רק מחזקים את הכלל, גם כאן כמו במקום אחר. ומלבד זאת אל נא נשכח שהגרוי המיני מעורר אצל האשה את היצר המיני שמתחזק ומתלהב ע"י החזרה וההרגל.

ומאידך גיסא אין להמנע מהכיר, שאת הבנות העצלניות חלשות־האופי, ההיסטריות, הנוחות לקבל השפעות, העגבנות ושטופות התאוה (נימפומנות) נקל לפתות ולהדיח. ולבסוף העניות היא אחד הגורמים המסייעים לפרוסטיטוציה. אין ברצוננו להשתעבד לרגשנות יתרה, אין ברצוננו ליחס חשיבות יתרה לסברה הידועה שבאה לעורר בנו את מדת הרחמים, שלפיה אשה עניה מתמכרת לזנות כדי לשבור את רעבון ילדיה ורעבונה היא. יש עובדות כאלו אצל הפרוליטריון שבכרכים הגדולים, אבל אין אלו אלא יוצאות מן הכלל.

הדלות משפיעה בעקיפין השפעה יותר עצומה ויותר עמוקה. האב, האם והילדים לא רק שהם דרים בחדר אחד, אשר בו הם מבשלים ובו אוכלים, אלא גם ישנים בו בחדר ולפעמים במטה משותפת, באופן שאין מקום עוד לרגשות הצניעות והביישנות. הילדים רואים בעיניהם את הוריהם בהזדוגותם, הם מכירים לדעת עוד משחר ילדותם את היחסים המיניים בצורתם הבהמית ביותר, למשל כשאביהם או גם אמם שתו לשכרה. עזובים לנפשם ומעורבים עם ילדים אחרים, משחתי ההרגלים כמותם, הם לומדים מראשית ילדותם לדעת לא רק את הדברים הגסים והמזוהמים ביותר, אלא גם את התקלות הפתולוגיות ביותר והנעוות ביותר שכרוכות בחיי הערים הגדולות. אצל הפרוליטריון שבכרכים ידועים יש מעט נערות מבנות ארבע עשרה שהן עדיין בבתוליהן. אני יודע זאת ממקור בר־סמך.

הדלות דוחפת את ההורים לנצל את בנותיהם ואין להם דבר קל מסרסר לזנות. ולא רק אצל הפרוליטריון, השקוע ביון דלותו, אלא אפילו אצל הבורג’ואזיה הקטנה גופה משמת העניות גורם לפרוסטיטוציה. גם כאן רואים פרי נצול ללא רחמים: בתעשיות ידועות, שהעובדות שם פנויות בערבים מעבודה, וגם במחסנים ידועים, אין הבעלים משלמים לפועלות אלא שכר מצער, רק מפני שהן יכולות להרויח את החסר להן בתזנוניהן. באופן כזה אנוסות המוכרות, התופרות עושות־המגבעות וכו‘, על פי ההתחרות הנוראה שבמקצועות הללו, להסתפק במשכורת דלה שבדלה. וכשהן באות להתאונן ואם יפות מראה הן, רומזים להם בדברים ברורים “שבחיצוניותן הטובה נקל להן מאד להגדיל את הכנסותיהן, משום שלא רק בחור אחד היה מאושר להיות אהובן ולתמוך בהן” וכו’. ועוד השפעות כגון זו. אמרנו כבר לעיל שהמלצרות בבתי־יין מהסוג הנמוך משמשות גם לעורר את היצר המיני אצל הלקוחות. נביא גם את המספרים הללו:

80% מהמתמכרות לזנות בפריס עוסקות גם במקצוע אחר זולת מכירת גופן.

בבתי־החרושת, במחסנים וכו' השכר הבינוני של הגברים הוא 4.20 פר' ליום; שכר הנשים – 2.20 פר' ליום. בעד העבודה בבית שכר הגבר הוא 2.10 פר' ושכר האשה – 1.10 פר', ואפילו 90 סנט, אף־על־פי שעבודת האשה אינה נופלת מעבודת הגבר, ומה פלא אם האשה נמכרת לבושת כדי למלא את מחסורה? (המספרים הללו הם מהשנים אשר לפני המלחמה).

בתי־הזנות מ “העולם הגבוה”. – בבתי־הזנות המהודרים והמובחרים, חיי הזונות הם יותר נוחים ויותר נעימים. הסחורה המעולה הנדרשת על ידי הלקוחות העשירים והקפדנים טעונה טפול מיוחד. הרי זה מובן מאליו. נביא מקרה אחד המסופר בדין־וחשבון השנתי של חברת־פסטלוצי בוינה (אוסטריה).

"באוקטובר 1904 מסרה לנו החברה הטירולית המטפלת בילדים עזובים את ניירותיה של נערה טירולית N… בת 18 שנה, שנמצאת בוינה תחת השגחת המשטרה. הסבו את תשומת לבנו על הגיל הצעיר של הנערה ועל אי־יכלתו של אביה להחזיר אותה למוטב, בקשו אותנו להתענין בנערה הזו להשתדל אם אפשר הדבר להשפיע עליה שתשוב אל חיים הגונים.

"עשינו את המוטל עלינו. היא ספרה לנו שבהיותה בת 14 קבלה משרה באינסברוק ושם רדו בה ביד קשה. לבסוף עזבה את עבודתה ולאט לאט התמכרה לפרוסטיטוציה.

"הזמנו אותה אל משרדנו ומתוך שיחתנו עמה נודע לנו שבאינסברוק עמדה בנסיונות קשים. פרנסוה ביד זעומה, העבידוה בפרך וגם עשקו את שכרה הדל. היא נראתה לנו ביישנית ועשתה עלינו רושם טוב. על עתידה שפטה בדעה צלולה, חשבה את עצמה מנודה מתוך החברה, אבל על פרנסתה דברה בכובד־ראש כעל פרנסה כשרה ומותרת על פי החוק.

"הוריה, כפי שספרה לנו, נתונים במצוקה גדולה ודעתם נוחה מהמקצוע שבחרה. היחסים בינה ובינם מצוינים, היא שולחת להם מזמן לזמן כסף, ואמה אפילו באה אליה פעם ללינץ לראותה.

“כדי לקבל כרטיס המשטרה היתה נחוצה לה הסכמת ההורים. ואמה אמרה לה שאם תהיה יראת אלהים והגונה (!) לא תוכל לגנות אותה. היא מכבדת מאד את ה’גברת' (Die gnädige Frau) – ר”ל, את בעלת בית הזנות – בגלל טוב לבה והתנהגותה המצוינה עם הבנות ה’סמוכות על שולחנה‘. ה’בית’ הוא מהמדרגה הראשונה, הן מבחינת הלקוחות והן מבחינת היחס אל הבנות. שתים עשרה בנות בערך כגילה או עוד צעירות ממנה עסוקות שם כולם בהסכמת הוריהן, מלבד יתומה אחת בת 16 שנה, ורבות מהן שולחות את משכורתן הביתה.

"היא מספרת שהיא וחברותיה שבעות רצון מגורלן, כיון שפרנסתן בטוחה, יש להן לחם לאכול ובגד ללבוש ומרויחות מ־120 עד 240 כתרים לחודש. בתמימות נוגעת עד הלב היא מספרת שה’גברת', אשר היא מחשיבתה מאד, מכלכלת שתי זקנות שאינן יכולות עוד להרויח, יש לה גם סוטנור אחד שאין לה להתאונן עליו.

"השתדלנו להשפיע עליה להתחיל חיים אחרים, והבטחנו לה להמציא לה משרה. אבל היא סרבה, בתחילה מתוך פקפוקים, ואחר כך באופן מחלט. אולם היא הוסיפה שלו גם הסכימה, ה’גברת' לא היתה נותנת לה לעזוב את מקומה. מלבד זאת, תמיד יזכירו לה את חטאות־עבָרה, ואין רצונה לשבת בין אנשים אשר יבזוה תמיד. היא רוצה להשאר במקום שאוהבים אותה. היא סבלה די, ואינה רוצה עוד לבחור דרך בלתי בטוחה. מלבד זאת, היא כבר נזרה מהרגליה הקודמים ולא למדה מעולם שום דבר מועיל. בעליה החדשים רק יציקו לה. בקצור אינה רוצה לעזוב את חייה הקלים והנעימים.

“שיחה זו הביאתנו לידי דעה, שבמקרה כזה אין מחובת אגודתנו לטפל. למרות גילה הצעיר, N.. עשתה עלינו רושם של אדם אשר דעתו מיושבה ושקולה עליו. נראה לנו שכבר מאוחר להתחיל מחדש את חנוכה. N… גם נבהלה כשאמרנו לה שיש בדעתנו להוציאה מבית־הזנות שלה”.

מקרה זה אינו צריך פרושים. אנו למדים ממנו על מצבנו הצבורי. מה שמענין כאן במובן סלוף הרגש המוסרי ובמובן הסוגסטיה של הסביבה היא יראת־השמים של N… ורגשות הערצתה כלפי ה“גברת”.

סוגים שונים של זונות. – אנו רואים איפוא שבאמת כמה וכמה סוגים יש בזונות. אף אם אמת הדבר שבמספר הממוצע חברתן חברת נשים חסרות בושה, גסות, מושחתות ושִׁכּוֹרות, בכל זאת לא נכונה הסברה שכולן קבלו בתורת תורשה את תכונותיהן ומדותיהן הרעות. החלק הגדול מהן הם אינדיבידואומים פתלוגיים, וביניהם הרבה היסטריים, ונימפומנים ופסיכופתים. אחרות הן מלידתן אמורליות (חסרות חוש מוסרי), מטומטמות, עצלניות, שקרניות, או שהתרגלו אל החטא מילדותן בהשפעת הסביבה, או שהן אדישות מטבען, אפתיות, או נוחות לקבל סוגסטיות, מתפתתות על נקלה על ידי אילו דחיפות חיצוניות. אלה האחרונות מהוות את הרוב הגדול של הנמכרות לזנות, מפני שהן עולות בנקל בחרמם של סרסורי הפרוסטיטוציה.

רבות מהן ירדו לאט לאט על ידי פתויים ומדוחים. מתוך בושה בכשלונן הראשון, ומחוסר עזות לב לקבל על עצמן את תוצאות החטא ולשאת פנים, הן מתחילות להתקשר עם סוג האנשים המשחתים שפושטים להן את זרועותיהם, וכך הן שוקעות יותר ויותר בשערי הטומאה. הלידות הבלתי־חוקיות ממלאות כאן תפקיד חשוב.

סוג ידוע של זונות נמכרות אך ורק מתוך עניות ומחסור ובבושת פנים, בכספן הן מכלכלות את משפחתן. אבל המחסור פועל כאן בצות אחת עם שאר הסבות.

נשארת עוד קבוצה אחת מצומצמת, שקובעת ענין לעצמה, של זונות שמתמכרות לזנות לשמה. אלו הן נשים שיצרן המיני החולני והחזק מצטרף אל אחד הלקויים של החוש המוסרי. הן מוצאות תענוג אמתי במקצוע שבחרו. יש ביניהן גם נשים עשירות, אפילו אלופות ונסיכות שמתמכרות לפרוסטיטוציה.

רבוי זה של סוגי הזונות גורם גם לרבוי מדרגות בפרוסטיטוציה. בנות בית־הזנות מהוות, תחת מסוה השמלות היפות והמזונות הטובים, את השכבה השפלה ביותר; הן אינן אלא מכשיר פשוט של הזדוגות בידי הסרסורים. יוצאים מכלל זה בתי־הזנות המובחרים של high־life (עי' לעיל). החיים העלובים ביותר הם של הזונות המיועדות לחיילים ולדלת־העם. בבתי־זנות כאלה יש למצוא רק סחורה פסולה, היינו זונות זקנות אשר לא תצלחנה עוד לעבודתן. אין לך דבר עגום ממראה בית־זנות לחיילים באלג’יר. למשל.

משכנות הפרוסטיטוציה הקטנים, כמו בתי־היין, חנויות מי־הבושם וכו' הם כבר במדרגה קצת גבוהה יותר. מבחינת הסכנה של הדבקת מחלות ונריות, אין בין שתי המדרגות הללו ולא כלום, אבל הבנות המצויות שם הן פחות תלויות בבעליהן, הן חפשיות יותר בתנועותיהן, ומתוך כך חייהן דומים יותר לחיים אנושיים. הרי זה מפני שאין המשכנות הללו נמצאים תחת חסותו של החוק, מפני שהבעלים והסוטניורים אינם יכולים לרדות שם בזונות בשרירות־לבם ולהתעלס בהן, כמו שנוהגים בבתים המאושרים על־ידי תעודת רשיון של הממשלה.

באותה המדרגה נמצאות כמעט גם זונות הרחוב בדרך כלל. הן אינן תלויות בסרסורים, אלא בבעלי־ביתן ובתומכן בלבד, וזה שמשעבד אותן פחות. מה שמשפיל אותן ביותר הוא ההכרח להרשם במשטרה, להבדק על ידי רופאים וציד הגברים, בלי כל ברור, ברחובות. צריכה אשה לאבד כל רגש של בושה ולהעיז פנים בציניות יוצאת מן הכלל כדי להיות לזונת הרחוב.

הזונות הביישניות שלא נמכרו בסיועם של סרסורים אלא במקרה ושאין להן החוצפה לצוד גברים ברחובות ולהרשם במשטרה, – אלו שייכות בלי כל ספק למדרגה גבוהה יותר והן פחות נחותות דרגא. אבל בארצות שהנהיגו שם השגחה צבורית הן צפויות תמיד לנפול בידי המשטרה ולרדת עד דרגת הזונות בעלות הכרטיס. זונות פרטיות אלו משמשות מעבר בין הפרוסטיטוציה פשוטה כמשמעה ובין הפילגשוּת, שעליה נדבר להלן.

צבא הזונות הנמכרות הוא בחלקו מנשים פתלוגיות. השמוש בכוהל וההרגלים הרעים מגבירים יותר ויותר את הנטיות האנורמליות, באופן שהתנהגותן של הבנות המופקרות מצטיינת ברתחנות, בהתפרצות, בחוצפה ובציניסם. יום יום אפשר לראות דוגמאות לכך במחלקות למחלות ונריות אשר בבתי־החולים. מכיון שהזונה מרגישה שהבריאה קצת בגופה, אחר שבתה ימים אחדים בבית־החולים, הפרישות המינית מעוררת בה את יצריה במדה כזו, עד שהיא מנסה להכנס ביחסי־אהבה לסבָּאית עם חברותיה, מתיצבת כולה ערומה בחלון, כדי לגרות את הגברים וכו'. היא גסה ומתחצפת כלפי העובדות בבית־החולים, באופן שאלו מוכרחות לפעמים לעזוב את משרותיהן. יש זונות בעלות תכונות יותר טובות שמתמרמרות בתחילה על הנמוסין הללו שבבתי הזנות, אבל לבסוף הן מתרגלות ומקנות אותם לאט לאט גם לעצמן. הנשים ההגונות שהודבקו במקרה או מבעליהן סובלות ענויים בשעה שמשכיבין אותן במחלקה הונרית.

אחריתן של הזונות. – מה בסופן של הזונות לעת זקנתן? זמן רב אינן יכולות להשאר בבתי־הזנות, משום שבבתים הללו, וביחוד באלה שמהמדרגה הגבוהה, אין מחזיקים אלא בנות צעירות, יפות ופורחות. מענין מאד להתבונן אל גורלן של הנשים הללו, על כל פנים אין לך אולת גדולה מזו של הדעה המקובלת בכל מקום שבטול של בתי־הזנות תרבה כביכול את הזנות ברחובות, ושמציאותם להיפך מפחיתה אותה. הואיל ובבתי־הזנות מחליפים מזמן לזמן את הבחורות המזדקנות בצעירות מהן, הרי ברור הדבר שהנפסלות מושלכות החוצה. אין ספק שהרבה מהנמכרות לפרוסטיטוציה אובדות בעלומיהן מפאת השכרות והסיפיליס. אבל בשביל רבות מאלו שנמצאו פסולות בבית הזנות אין דרך אחרת אלא לצוד ברחובות או להספח אל אחד הבתים החשאיים, אל בתי היין וכיוצא בהם.

המנוסות ביותר, שמבינות יפה את הצד המסחרי והאמנותי של מלאכתן, עולות בדרגא ונעשות לסרסורות. אבל מועטות הן אלה ששחקה להן השעה באופן כזה. רבות הן אלו אשר סופן לאבד את עצמן לדעת או להכלא בבתי־המשוגעים.

רובן בהגיען לימים שאין עוד לגברים חפץ בהן, הן בוחרות להן את הפרנסות הכי בזויות, הן מוכרות כל מיני סדקית בקרן־זוית הרחוב, מנקות את בתי־המחראות, מנחשות על פי הקלפים, מתוכות בין גבר ואשה וכדומה, והן נהפכות ל“מכשפות” זקנות: מדרגות שונות, אשה אשה בדרגתה לפי מזגה ואפיה.

אם נתבונן בלי פניה אל דרך החיים הסוגה פגעים ונגעים של המתמכרת לזנות, לא נוכל לשמוע את השם “בת התענוגות” בלי צער ובלי התמרמרות, מפני שיש בשם הזה לעג כה מה וכה טרגי, שצריך היה להחפיר את הגברים אשר עם זונות יפרדו.

אילו היה יכול כל אדם להרגיש בעצמו את מצב הנפש המסתתר מאחרי הצחוק והשירה של המזמרות העלובות בבתי היין ובקפהשנטנים, מאחרי התנועות המלאכותיות והמבישות של רבות מהזונות, אילו אפשר היה לדעת את כל חייהן בעבר, את סבות ירידתן, כי אז כל אדם שעוד טרם כבר בו זיק הרחמים על רעהו היתה נפשו סולדת מ“תענוגות” קנויים במחיר כזה. למי שמבין גרמנית הייתי מיעץ לקרוא בענין זה את ספרה של מארגריתה בֵהמֶה Tagebuch einer Verlorenen (יומנה של אשה אבודה). ברלין, פוֹנטַנה, 1905.

פרוסטיטוציה ושחיתות מיניות. – אמנם אמת הדבר שלזונות רבות יש תורשה פתולוגית; עוד יותר נכון שבחלקן הגדול הן אנוסות להשמע לדרישות הפתולוגיות של לקוחותיהן. האנומליות המיניות, השכיחות והמרובות כל־כך, ושדברנו עליהן בפרק ח', נמצאות בקשר עם הפרוסטיטוציה. ההתפנקות שבציביליזציה המודרנית הגיעה לשלמות כזו, עד שהיא ממציאה לכל צורה פתולוגית של היצר המיני בתים מיוחדים וחפצים עשויים באופן מיוחד לשמן ולשמושן.

עד עתה לא דברנו אלא על אודות הנמכרות לזנות ואמרנו, שמדריכים ומאלפים אותן לספק את יצריהם של הסדיסטים, המזוכיסטים וכו'; הן סופגות מלקות מהראשונים ומחלקות מהלומות לאחרונים, או שלומדות לשחק בפני אלה ואלה משחקים סמליים של אכזריות ושל מוכות ומעונות.

בשביל הגברים מסולפי היצר המיני יש בערים הגדולות בתי־זנות של גברים, ששם מתמכרים נערים בעד כסף למשכב־זכור. שם גם מזומנים ילדים בשביל העשירים בעלי הטעם המשחת ביותר ובשביל חולי פֶֹדֶרוֹסיס. סחורה זו היא יקרה עד מאד, מפני שבה כרוכה סכנה של משפט. מחיר הבתולות הצעירות גם הוא יקר מאד, ואחרי הביאה היא משתדלת לאחה מחדש את קרום בתוליה, כדי להמכר פעמים אחדות בתור בתולה.

כל זה שמסופר בפרק ח' והעובדות המסומנות כאן מספיקים כדי להוכיח, שהפרוסטיטוציה בזמננו והסרסרות המודרנית הן נבָלה איומה שמטרתה לנצל לשם הכסף את התשוקות והיצרים הבלתי מרוסנים של הגברים. יש שמגנים על שיטה זו באמתלה שהיא טובה להיגיינה, להמנע מהסכנה שהגברים יתקפו מזמן לזמן נשים הגונות וכו'. אליבא דאמת גרמה שיטה זו רק לקלקולם של הגברים ולהחלשת אפים, לצמצם את היחסים המיניים הנורמליים אצל בני הנוער מתוך אהבה טבעית, להשחית את האהבה עצמה, למנוע ממספר גדול של נשים הגונות ומוכשרות את אפשרות הנשואים, האהבה, יחסי אישות בכלל, בקצור לכַוַן את כל חייה המיניים של חברתנו כלפי קלקול גמור.

הספרות דהאידנא התחילה עוסקת בפסיכולוגה של הפרוסטיטוציה. כבר הזכרנו את La Maison Teillier למופַֹסַן. נַנַא של זולה היא זונה בעלת מעוף גדול שהגיעה למדרגה עליונה, ושחייה מסופרים בצורה מפולפלת והריאליסטית הידועה של המספר הנטורליסטי. הוא מתאר בצבעים בהירים את הקלקול המיני בחוגים פריזאים ידועים שבימי הקיסרות השניה.

אנו רוצים להגיד כאן מלים אחדות על התנועה הצבורית שנוצרה נגד הפרוסטיטוציה המאושרת ע"י החוק ונגד הסרסרות, תנועה הידועה בשם “אַבּוֹליציוניסם” (abolition – בטול עפ"י החוק).

הבטול החוקי (אַבּוֹלוּציוֹניסם) והסדור החוקי. – בת אנגליה, אצילה ואמיצת לב, הגב' ז’וזפין בטלֶר, שנפשה סלדה מן העובדות המסופרות לעיל, פתחת במלחמה, בשם הדין והחרות, נגד המסחר בנשים, הסרסרות ויחס הסבלנות הרשמית מצד הממשלה כלפי הפרוסטיטוציה. היא תקפה גם על עוות־הדין הנורא שיש במשפט הנפוליוני לגבי הנשים, וביחוד על האיסור לחפש את האבהות, שגורם לנערות שנתפתתו לשקוע בפרוסטיטוציה. בעלי הרעיון ש ל “בטול־חוקי” כופרים ברשות הממשלה לרשום באונס את הזונות במשטרה באמתלא שזה נעשה לשם ההיגינה, למסרן, שלא לרצונן, לבדיקת הרופא, ולכלוא אותן בתוך בתי־הזנות. הם דורשים חוקים חמורים נגד הסרסרות ונלחמים ביחס הסבלנות כלפיה.

חוגי הרופאים יוצאים בדרך כלל להגן על הסדור החוקי; שם סבורים שיש לחברה רשות להגן על עצמה מפני הדבקת מחלות מסוכנות, ושלשם מטרה זו מותר לה למסור באונס את הזונות המנוגעות לטפול הרופאים, כשם שהיא כולאה את חולי האבעבועות והכולירה בבנינים מיוחדים. לפי דעתם, קפחו הנשים הללו על ידי מקצוען את הזכות לכל רתוי מיוחד.

טענה זו יש בה מן ההגיון רק מבחינה שטחית. כשמתעמקים בשאלה וכשבוחנים את העובדות, כל הטענה הזו נעשית מופרכת.

ראשית כל אין יסוד להשואה עם הכולירה והאבעבועות, משום שהמחלות הללו מסכנות את המון האנשים שלא מדעתם ושלא מרצונם, מה שאינו כן באדם שמשתמש בפרוסטיטוציה; הוא עושה מתוך ידיעה ברורה בכל הסכנות הצפויות לו ממעשהו זה. אין להבין מפני מה מוטלת חובה על החברה לזַמֵן לכל שטופי הזימה ולהוטי התענוגות בחורות יפות ובלי סכנה למלא את תאוותיהם.

משיבים על זאת שנשים תמימות מדבקות מבעליהן ועונותיהם של אלה בראשיהן. אולם התערבות כזו מצד הממשלה בעניני המשפחה, כפי שהיא יוצאת מדברי הטוענים האלה, אין הדעת נוחה הימנה, מפני שהיא, ההתערבות, עלולה להביא לידי מעשי עָוֶל מדהימים. אין לחברה הרשות ואין גם החובה עליה להקל על המעשים המסוכנים או המזיקים של אנשים ידועים על חשבון זולתם, ולעשותם פחות מסוכנים או מזיקים, כדי שאחרים יסתכנו בהם פחות וינזקו פחות. הרי זה פלפול נפתל. חובת החברה היא לדון לחובה את האיש שעשה מעשה מסוכן או מזיק ולענשו על גרם נזקין. כאן להיפך מכריחים את אחד השותפים בעבירה (את הזונה) להתמסר מסירות גמורה לפרנסתה המבישה, ומפטרים מכל אחריות את הגבר שמשתמש בה וגם מדביק אותה תדיר. מלבד זאת אין לממשלה כל רשות לקנוס אנשים ידועים, שנמצא חייבים, מתוך נמוק שרגשותיהם ומעשיהם, אשר ירגישו ויעשו לעתיד ישפיעו לרעה על זולתם; שאם לא כן, הרי תתיר את הרצועה לשרירות־לב ולהתעללות האלמות. רק חולי־הרוח ושאריהם הקרובים, הפושעים שחוזרים לסורם, רק הם לבדם יוצאים מן הכלל, מפני שסדור מוחם החולני, האנורמלי והבלתי־אחראי נעשה סכנה מתמדת לחברה.

אמנם שאלה אחת מתעוררת כאן: מה דינה של הפרוסטיטוציה גופה, ר"ל, של האשה שמשכירה את גופה לשם מטרה מינית, – האם דינה כדין עבירה שהיא בת עונשין על פי החוק? אם כן, הרי לא רק הזונה בלבד מחויבה להענש, אלא גם מי שמשתמש בה, או להושיב את שניהם בבית־הספר לפושעים. הרי זו תהיה המסקנה היחידה, הברורה והפשוטה שמוסקת מהשקפה כזו, שכן שניהם במדה שוה חייבים, ויתר על כן: שניהם במדה שוה מסוכנים מבחינת הדבקת המחלות.

כיצד נוכל ללמד זכות על השיטה שמכתימה ורושמת רק את הזונה לבדה, שיטה, שעל פיה לא רק סובלים פרנסת־שערוריה כפרוסטיטוציה, תחת לענשה, אלא מסדרים את חיי הזונה סדור רשמי ועל ידי כך דוחפים אותה לרדת מטה מטה ועוד הממשלה מאשרת את מלאכת הסרסרות, שמנצלת להנאתה את החטא הזה? לא בנקל אפשר למצוא צביעות יותר בולטת ושיטה יותר סותרת את עצמה.

בתקופות הקדומות, כשהעבדות היתה מותרת על פי החוק, היו תענוגותיהם של בני־האדם נמוק מספיק להעמיד, להנאתם של הבריות, מעמד שלם של נשים־פָריות³³: אז אמרו זאת בגלוי ולא התבוששו. בימינו, שווי הזכויות של האנשים, שהכירו בו רשמית בכל ארצות התרבות, אינו מתיר עוד מצב־דברים כזה, ורק טעמים שבהיגינה יכולים להאפיל על הברבריות המודרנית שלנו בטלית של הצדקה צבועית. אין חושבים את המשוגעים ואפילו את הפושעים אלא לשם בטחון ויחד עם זאת גם כדי לנסות לתקן אותם, אבל מתירים לעשות את גופם סחורה או טרף להנאתם של זולתם.

מסקנותיה של סטטיסטיקה מסודרת ומפורשת ביושר ובלי משוא־פנים סותרות את הסניגוריה (בשם ההיגינה) שמנסים ללמד על הסדור החוקי של הפרוסטיטוציה והסרסרות בה. הטוענים לסדור הזה שואפים להמציא לגברים אפשרות של משגל בריא או לפחות בלתי מסוכן. אולם העובדות מוכיחות, שבאמצעותה של שיטה זו לא הצליחו להפחית את מספר המחלות הונריות ואף לא לדכא אותן במדה מכרעת. בטחון־השוא שהסדור־החוקי נותן באופן רשמי לאנשים עוד מגדיל את אי זהירותם. התרבות היחסים המיניים של כל זונה מגדילה את סכנתה של הפצת המחלות, במדה שמפחית אותה רחוקם של חולים אנושים על ידי הרופאים.

השוחד שמקבלים פקידי הממשלה וביחוד המשטרה והרופאים של בתי־הזנות, הקלקול הכללי של המדות הבא בעֶטיה של הסבלנות הרשמית, ולבסוף סלוף המושגים המוסריים בקהל מסייעים להתפשטות הפרוסטיטוציה ולהתגברות הסכנה של הדבקת המחלות. פטורים מכל עונש, נעשים סרסורי הפרוסטיטוציה יותר ויותר נועזים ומרחיבים את מסחרם, בעוד שמצד שני, מחמת יראת השוטרים, משתדלות הזונות, שמספרן התרבה בזכות השיטה הזאת, לעבור על החוק ולעשות את מלאכתן בחשאי. ומה תימה אם הבצה שהתכונו ליבשה ולהבריאה העמקה יותר ונעשתה יותר לקן המחלות? וכי יש לומר בלב תמים שעבדו כאן לטובת ההיגינה?

כדאי להשוות את כמות המחלות הונריות של הזונות בארצות שקיים שם הסדור החוקי ובארצות שהסדור הזה איננו שם, כדי להוכח בכשלון הגמור של השיטה הזאת, מבחינת ההיגיינה. באופן ממוצע מספר המחלות שוה בכל הארצות, בין שיש שם הסדור החוקי ובין שאינו שם.

בין הרופאים גופם, מחוללי השיטה של סדור חוקי, מתפשטת יותר ויותר הדעה האַבּוֹלוציוניסטית. אולם אם גם נבטל את יחס הסבלנות ואת הסדור הרשמי, שאלת הפרוסטיטוציה עוד לא תפתר על ידי כך. זוהי רק פעולה שלילית, אמנם חשובה לגבי אלה שנלחמים בשרירות הלב של החוגים הרשמיים, אבל אינה מספקת לגבי התעודה הגבוהה לעקור את הרע בשרשיו.

בפרקים הבאים נבחון את האמצעים שעלינו להשתמש בהם נגד האנרכיה המינית, שהיא רק פרי שלטון הגברים. אין אנו רוצים להקדים ולדבר על זאת כאן. נעיר כאן רק הערות אחדות, מנקודת מבט היגיינית ומדיצינית, כלפי חסידי הסדור החוקי. הם טוענים שהאבולוציוניסטים הם קנאים נלהבים, שמחוסר חוש המדע אצלם הם עלולים להביא על חברתנו מבול חדש של מחלות ונריות: חשש זה אין לו רגלים. הקונצסיה הנִתנת על ידי הממשלה לקנות ולמכור גופותיהן של נשים ידועות עוד לא דכאה ולא הפחיתה מעולם את כמות המחלות הוינריות, מפני שאין באפשרותה להגיע לידי כך. אין קונצסיה ממשלתית של חטאים נגד הטבע יכולה להיות היגיינית.

תרופות למחלה. – קודם כל נחוצים חוקים חמורים נגד הסרסרות, שהיא פשע. ואמנם, אין חולק שאסור לעשות מסחר בגופו של אדם, אפילו כשזה מסכים לכך מרצון. הרי זה פשע או עבירה, שטעונים עונש, לפי המעשה, כשם שמענישים בעד המסחר בכושים או בעד נשק אין צורך לחכות עד שיבוא מי להתלונן, אלא לדכא את הסרסרות הגלויה והרשמית, מפני שהאשה שנפלה לקרבן בידי בעלת בית הזנות מתביישת להופיע בגלוי לפני השופטים. גם כאן העונש אינו צריך להיות בחינת נקמה, אלא מטרתו צריכה להיות רק להגן על החברה ולתקן את העברין.

ובנוגע לפרוסטיטוציה אין למנות אותה בין העבירות הטעונות עונש, מפני חשש שמא על ידי כך ינתן מקום לשרירות לב גמורה. אין הממשלה יכולה לאסור לאדם מבוגר ואחראי למעשיו לעשות בגופו כטוב בעיניו, רק אחת מותר לה לממשלה לדרוש מהמתפרנסות או המתפרנסים מפרוסטיטוציה, לבל יעליבו את הצבור ולבל יפגעו באנשים לרעה. ומשום כך יש לה רשות להעניש את ציד הגברים בחוצות על ידי הטלת קנסות ועל ידי חבישה בבית האסורים; היא יכולה ליתן את הרשות לגבר או לאשה שהדבקו במחלה ונרית לתבוע פצויים. רבים חלקו על רשות זו לתבוע פצויים. לדידי בהחלט אינה נִתנת לשקלא וטריא; היא בהחלט חוקית, מכיון שהממשלה אינה סובלת ואינה מפקחת עוד על הפרוסטיטוציה. כל עוד הממשלה עושה זאת ומטילה על הזונות טפול הרופאים באונס, הריהי אחראית גם לבריאותן. במקום שהסדור החוקי קיים הדין נותן שהאיש אשר נוּגע באיזו מחלה ונרית יתבע מהממשלה, או לכל הפחות מהסרסורים הרשמיים (אבל לא מהזונות שעומדות מחוץ לחוק האזרחי) פצויים בעד הנזקים שנגרמו לו, לאחר שהתחייבו ליתן לו סחורה בריאה.

שאלת האחריות מקבלת צורה אחרת כאשר הפרוסטיטוציה נעשית חפשית. היחסים המיניים בין זונה חפשית ובין גבר שבא אליה עומדים במובן ידוע על התחייבות פרטית הדדית, שעל פיה יש לכל צד אותן הזכויות ואותן החובות המשותפות. כשאחד משני הצדדים רמה את השני בהעלימו ממנו את המחלה שלו, הריהו מזיק לו והשני הרשות בידו לדרוש ממנו רפוי, שבת ובושת, כשהוא מביא לכך את הראיות המספיקות. אם הנקניק שקניתי אצל הקצב היה עשוי מבשר מנוגע וחליתי, הרי יש לי רשות לתבוע פצויים מהקצב. ולהיפך אם הנקניק הוא טוב ואני משלם בעדו מטבע מזויף או אסימון, הרי זה הוא שיתבעני למשפט.

אולם רשות זו לפצויים אינה הנקודה העקרית. כדי להלחם עד חרמה בפרוסטיטוציה ובמחלות הונריות, צריך לדרוש את התקונים הצבוריים היסודיים הללו:

1) ראשית כל צריך לשים קץ לשיטת הנצול הנבזה הקיימת בזמננו, שהעשיר מנצל את העני מתוך שהראשון אינו משלם לזה האחרון את שכר עבודתו כפי שויה;

2) צריך להביא לידי כך שיאסרו את השמוש בחמרים נרקוטיים, וביחוד בכוהל;

3) מן הצורך שתפסק ביישנות הצניעות המדומה בנוגע ליחסים המיניים הנורמליים;

4) צריך לפרסם בקהל את הסכנות הכרוכות במחלות הונריות והאמצעים שיש להשתמש בהם כדי להמנע מהנגעים הללו;

5) מן הצורך לנהוג מנהגי טהרה בכל וביחוד ביחסים המיניים;

6) צריך להשגיח בכל מקום שהטפול במחלות הונריות בבתי־החולים יעֶשה בצורה הנאותה והאנושית, שלא יהיה בו משום פגיעה ברגש הבושה של החולים, וביחוד של הנשים, באופן שהחולים אשר אינם אנשים בלתי־הגונים לא יפחדו ולא יסבלו ענויי־נפש בטרם יפנו לעזרת הרופאים. לשם כך צריך להנהיג בבתי־החולים סדר וצניעות, הואיל ועוד היום דומות לפעמים המחלקות של החולים הוֶנריים לבתי־זנות קטנים מאשר לחדרי חולים. אין בזה כל תימה, כיון שהממשלה מכַנסת לשם, כמו עדר של טמאים, את הזונות החולות, שמקצתן נעשו בגללה לבהמות גסות חסרות בושה ומנודות. מובן מאליו, שבמצב כזה האשה ההגונה פחות או יותר או הזונה בעלת תכונות נפש מעולות יותר (ועדיין ישנן כאלה) מתנגדת בכל כחותיה לטפול בבתי־החולים, ונעשית מתוך כך לקן הנגעים המתפשטים.

אם יטפלו בבית־החולים במחלות הונריות מתוך יתר רִתּוּי ומתוך יתר אנושיות, לא יתנו מקום לבושה ולעלבון, בהפרידם את החולים זה מזה לפי התנהגותם, יביאו בלי ספק תקנהל מצב הקשה מאד כיום. החולים הונריים יסכימו אז בלי כל קושי ופקפוק ללכת אל בית־החולים כשם שעושים היום חולי העור, ובאופן כזה יקל גם הרפוי שלהם. באיטליה התקדמו כבר מבחינה זו קדמה נכרת (עי' פרק י"ד: “הטפול במחלות המיניות”).

בגמרי הנני רוצה להביע את בטחוני, שאם לפי שעה צריך להסתפק בתשומת סכרים לזרם הפרוסטיטוציה ובסלוק הסבות שעושות את הזונות יותר ויותר משוקצות, מאין יכולת לשרש את הרע בכללו, הרי השנויים בסדר החיים הצבוריים שלנו וביתר יחוד בטול שלטונו של הרכוש, בבחינת אמצעי לנצל את עמל הזולת, ובטול השמוש במשקאות כוהליים יגרמו לעתיד לבוא לפרוסטיטוציה שתכלה מן העולם לאט לאט, ובמקומה תבוא הפילגשות שתוצאותיה הן הרבה פחות גרועות ומזיקות.

4. הפילגשוּת בעד תשלום    🔗

הקבוצה שעליה אנו צריכים לדבר כעת אינה נִתנת להגדרה מדויקה. היא משמשת מעבר בין הפרוסטיטוציה הפשוטה ובין יחסי־האהבה שמחוץ לחיי הנשואים, ר"ל – הפילגשוּת. הפלגשות בעד תשלום שונה מזו האחרונה רק בזה שהיא נמכרת בעד תשלום, אבל נקל להבין שהתחומין בין שתיהן דקים ביותר.

את הסוג הנמוך ביותר של הנשים הנמכרות ושאינן עוסקות בפרוסטיטוציה אפשר לכנות בשם “קוֹקוֹטוֹת” (בפריז הן נקראות Demi־mondaines). אלו נבדלות במעט מהעוסקות בפרוסטיטוציה חשאית, שמתביישות במקצת ואינן רשומות במשטרה. אלו הן נשים שאינן צדות גברים בחוץ ואינן מתמכרות לכל מי שמזדמן להן. הן בוחרות את הגבר ונמכרות אליו לבדו, לזמן ידוע לפחות.

ה“אשה הקטנה” (Petite femme) של הצעיר הפריזאי עומדת כבר על מדרגה יותר גבוהה, ושלא נעדרה בה, בפשטותה, לפנים לפחות, גם קצת מן היופי הפיוטי. את סוג זה של יחסים אפשר לדמות אל חיי נשואים לזמן קצוב וחפשי לגמרי, ושהבעל ואשתו הם נאמנים זה לזו נאמנות יחסית. ה“גריזֵטה” אינה חיה רק על הקצבה שהיא מקבלת מאהובה, מפני שאינה מספיקה לה. היא פועלת בבית־חרושת, תופרת, עושה כובעים, או עובדת באיזה מחסן. היא מקבלת תמיכה מידידה כדי לחיות חיים טובים ונעימים יותר, לפעמים קרובות מנהלת את משק ביתו, מכבדת את חדרו, יחד עמו היא ישנה וסועדת. בימינו רגיל שהצעיר שוכר לו חדר מרוהט במלון וחי שם עם הגריזה שלו (“אשתי הקטנה”).

כשהאהובה חיה רק עם אהובה, אגב קשר אינטימי של הרגשות והמחשבות. ולא רק של הגופות, נעשים החיים המשותפים יותר רציניים, יותר מתמידים ויותר נעלים. רגשות חבה ואפילו אהבה אינם מן הנמנעות אצל הגריזטה. אולם החיים הללו טן־דו מסתדרים בינינו, בדרך כלל, באופן שהאהבה אינה יכולה להיות עמוקה, משום שהקשר אינו נמשך אלא לעתים רחוקות יותר משבועות או חדשים מספר בלי שנויים. רגשות האהבה הטבעיים של האשה מטשטשים לאט לאט על ידי פוליאנדריה תוכפת זו. סוף־סוף אין כאן אלא שאלת “פרנסה צדדית” במדה פחותה או יתרה.

אם כן איפוא יש קוקטות וגריזטות מסוגים שונים; אבל אלו אינן מתקשרות עם אנשים עשירים מאד, כי אם עם אנשים ממעמד בינוני, סטודנטים, פקידים נמוכים, פועלים וכו'. הרי זה מעין חוזה לזמן ידוע או מעין שכירה זמנית. שיטה זו נפוצה מאד בכרכים הגדולים, משום שהתושבים שם מכירים זה את זה מעט מאד ואינם נותנים את דעתם זה על זה. ולהיפך, במקומות מועטי האוכלוסין היא יכולה להתקיים בקושי, משום ששם הכל יודעים את חיי כל אחד ואחד.

הפילגשים. – ההֵיטֵרות. – בשם פילגשים אפשר לכנות את העליונות בדרגה אצל הנשים ממין זה. כאן יותר נקל להבחין את המעבר מהאהבה המכורה אל חיי טן־דו חפשיים, שאינם עומדים אלא על האהבה המשותפת. ההיטרות של היונים הקדמונים (עי' פרק ו' 17) היו דומות פחות או יותר לפילגשים המודרניות, וביחוד לפילגשים המשכילות של האנשים רמי־המעלה. מבחינה ידועה יש להגיד שז’ורז' זַנד, למשל, היתה היטֵרה מתוך אהבה גרידא, בעוד שלגבי ההיטרות היוניות היה הכסף ממלא תפקיד חשוב. יש פילגשים שמקבלות שכר, ויש שחיות עם מאהבן חיים משותפים, ויש גם שהן הן המפרנסות בכספן את מאהבן. לבסוף לא הרי פילגש שחיה עם גבר נשוי כהרי פילגש שחיה עם גבר פנוי.

המקרה הטפוסי ביותר הוא כשגבר פנוי ברצותו לעמוד בחרותו לוקח לו פילגש ומשים אותה עקרת ביתו, ועל־ידי כך היא נעשית אשתו הבלתי־מקודשת שהרשות בידה לעזבו וללכת הימנו בשעה הרצויה לה. נשים ידועות באות עם גבר בקשר דומה לזה לכאורה בלי תשלום; הן מקבלות ממאהבן רק מזונות ובעד זה הן מטפלות במשק ביתו. כאן אין מקום עוד לממכר הגוף פשוטו כמשמעו. ההתחייבות יכולה להיות לזמן בלתי־מוגבל או קבוע למפרע. במקרה כזה יש להכיר מיד את פעולת הכסף ביחס הגבר אל פילגשו. הוא מדבר בדרך כלל ביתר גסות ובוז אל הפילגש שמקבלת ממנו את שכרה מאשר אל אלו שמשמשות בלי תשלום. אהבת הפילגשים שמקבלות שכר אינה יותר חזקה ויותר מתמדת מזו של הגריזטות ואין בין אלו ובין אלו ולא כלום.

נאנא של זולה מתמכרת לפרוסטיטוציה עם האנשים העשירים. יחד עם זאת היא פילגש משועבדה לפונטַן, שממלא תפקיד של סוטניור (תומך) בעל מעוף גדול, ולבסוף היא מתאהבת אהבה אידילית בג’ורג' הקטן. ובצדק אומר מנהל התיאטרון בוֹדינַז שיכנו את התיאטרון שלו בשם בית־זנות; הוא באמת יותר סרסור לזנות מאשר מנהל תיאטרון. דוגמא זו שהיא קצת מלאכותית מראה במלים קצרות עד כמה מטושטשים כאן התחומים בין המושגים.

ידוע שיש פילגשים לנשויים. מצב הפילגש של גבר נשוי הוא יותר דק ממצבה של פילגש הרוק. לנו אין כאן ענין אלא בפילגשים על מנת לקבל שכר. אלו אינן מתמסרות לגברים נשויים אלא כשחיי משפחתם נהרסו, או כשהבעל נפרד מאשתו או כשהוא במלחמה גלויה נגדה. גבר נשוי יכול, להיפך, למרות קשרי המשפחה האינטימים, לבקר בחשאי את בתי הזנות או את הזונות הפרטיות, ולפעמים הוא עושה זאת אפילו מדעת אשתו, הואיל ולזונה שאין מכירים אותה או מכירים אך במקצת, ושבאים אליה אך פעם אחת או לפעמים רחוקות, אין השפעה על יחסי המשפחה. יש שהשתמשו בנמוק עלוב זה כדי ללמד זכות על הפרוסטיטוציה. אמנם לפעמים קרובות יש לבעלים יחסי־סתר עם נשים אחרות זולת אשתו, ובשם פילגשים קוראים את הנשים המזמנות את עצמן ליחסים כאלה, בין אם הן או מאהבן ובין אם שניהם כבר נשואים. אבל כאן אין לכסף בתור גורם אלא ערך שני במעלה, בשעה שבחיי המשפחה שלו או של פלגשו לא בא פירוד. לפעמים יש כאן תחבולת תכסיס של נרגנות מצד זה או מצד זה שחובלה כדי להפריד בין בעל ואשתו ולהתחתן אחר כך עמו או עמה בגלל הכסף. די לנו בזה להראות עד כמה קשה לפעמים להבחין בין הפילגש המקבלת שכר ובין האשה הפרוצה, המתאהבת או התאונית, שאינה מתמסרת בעד בצע כסף, כי אם מתוך תאוה או בין אשת המזימות כפוית הטובה שפורשת רשת לרגלי אנשים.

נדיר מאד הוא הדבר שקוקוטות, גריזטות או פילגשים המקבלות שכר תלדנה ילדים. נשים אלו, לפחות המעולות שבהן, מנוגעות לפעמים יותר רחוקות מהזונות במחלות ונריות, אבל הן יותר משכילות, מנוסות ויודעות להשתמש באמצעים נגד ההריון.

גורל ילדי הפילגשים הוא בדרך כלל עצוב מאד. אין הם פרי האהבה, אלא תולדות של יחסי אישות העומדים על העצלות, קלות־הדעת או התאותנות המינית. הילד אינו רצוי לאמו ומפריע לה. אם למרות האמצעים שהתמשו בהם בא בכל זאת הריון, משתדלת האשה להשתחרר ממנו על־ידי הפלה מלאכותית; ואם לא, מוסרים את הילד אחרי הולדו לאשה שמשתקדת להשיב רוחו אל אלהים… אמנם יש בין הנשים המתמכרות גם בעלות תכונות טובות ולפעמים רואים גם זונות פשוטות מבתי־זנות שאוהבות את ילדיהן אהבה עצומה, בעוד שהנערות מהחברה הגבוהה משתדלות בדרך כלל להשתחרר מילד בלתי־חוקי, מפני שהוא מכתים את שמן הטוב. יש אפילו נשים נשואות שאינן מפקפקות להפיל את ולדן מחשש שמא יפריע להן.

לא דברנו על הסוג הרביעי שמענין אותנו רק מבחינת יחסי המקח־והממכר. כל קשר־אישות, שבו מוכר היצור האנושי את אהבתו בעד בצע כסף, הוא בזוי ומתנגד לטבע. אהבה מכורה אינה אהבה. הרי זה קשר התחייבות מתועב בין איש לאשה לשם ספוק היצר המיני, ובלי כל יחס אל המטרה הנשגבה שהעמיד לו הטבע. יש שקשרי התחייבות דומים לאלה נעשים בדרך הפוכה, ר"ל, כשאשה נימפומנית (משוגעת לתאוה מינית) קונה לה בחור יפה, תחת איזה מסוה שהוא, כדי להמציא לעצמה בעילה נעימה, או יש שקשר ההתחייבות נעשה על בסיס אחר, למשל, כשאחד מסולף־היצר (עי' פרק ז') משלם לנער בעד זה שיספק את יצרו המסולף.

כל כמה שמעורר גועל נפש הפרק הזה, הייתי מוכרח לכתבו, כדי שיוכל הקורא לעמוד על כל חשיבותו האקטואלית. ובאמתלא של צניעות היו שוקדים זמן רב יותר מדי להאפיל על האהבה המכורה בטלית של צביעות. הפרוסטיטוציה, הנשואים לשם כסף וחיי האישות שבממכר הם, כל אחד מהם לפי צורתו המיוחדה, יסודי רקבון והתנונות, שמשותפים עמהם גם השכרות, משחקי־ היְהָב, ספסרות, להיטות לממון וללוקסוס בכלל, שסופם להביא כליה על תרבותנו המודרנית. הואיל ומכל האנומליות המכוערה ביותר היא סדור הפרוסטיטוציה על־ידי הממשלה, הרי ברור שהיא גם הראשונה שמצוה לבטלה.

אצל הקדמונים היתה האלילה וֶנוס או אפרודיטה סמל היופי והאהבה. אם כי נהגה קצת בזעם, היתה בכל זה פוריה, מלאה תשוקות לוהטות וקסם, ולא רק את שאיפותיו הטבעיות של האדם הגשימה, כי אם גם את האידיאל האמנותי שלו. שני אלילי־שוא באים בימינו לתת איש לרעהו את ידו כדי לסחוב אותה יותר ויותר אל תוך הביבין: בככוס הופך אותה לבהמה פשוטה וגסה ועגל הזהב עושה אותה לזונה נמכרת. בו זמן באה הפרישות הדתית מתוך צביעות, קשי־לב או קנאה ורוצה להחניק אותה. מי יתן והתקדמות התרבות והמדע תוכל לעצור כח להציל אותה מאסורי הדת ומעריצותם של שני הגלולים הטפילים, שבערותם, דעותיהם הקדומות ואולתם של הבריות מוסיפות בקשיות־עורף להעריצם, ואז תזהיר שנית אלילת האהבה בכל יפעת הדרה על שמי האנושיות ואשרה.

5. הפרוסטיטוציה, הנשואים והחלאים הוֶנריים בימי מלחמת העולם.

התפשטות הפרוסטיטוציה, מעשי האונס, הריסת משפחות רבות, וכל אלה נוספות על הסלקציה (ברירה) הנפסדה של האנושיות, – הנה זהו ה“סך־הכל” המיני של המלחמה העולמית, סך־הכל שעלה על כל מה שחזיתי מראש, חזות קשה גם בלאו הכי. למלחמות דהאידנא עם חובת עבודת הצבא הכללית בוחרים את המעולים והחזקים ביותר בגופם ובנפשם כדי לשלחם אל שדה הקטל, ועל ידי כך מדלדלים עוד יותר את גזעינו האנושיים מערכיהם הגופניים והרוחניים ומשַירים לרביתם רק את הזבורית: את המשוגעים, את הבלתי־שפויים בדעתם, בעלי־המומים והפושעים. במלחמה גופה אמיצי־הלב וישרי־הלב משליכים את נפשם מנגד, והפחדנים והאיגואיסטים מוסרים את עצמם בידי האויב או נמלטים אל נפשם.

מלבד זאת, המלחמה משחיתה את מוסריותו של האדם, גומלת אותו מכל עבודה, עושה אותו אכזרי וכבד־לב לגבי סבלותיו של זולתו, מעוררת בו את כל האינסטינקטים האנטי־סוציאליים של שנאה, נקמה, תענוגות סדיסטיים, עצלות ואדישות. נוסף לזה היא גורמת לשמוש נפרז בכוהל ובטבק.

אצל כל העמים שהשתתפו במלחמה מרגישים בירידתה הנוראה של הנאמנות בנשואים לא רק מחמת הפרוסטיטוציה של החיילים והקצינים, כי אם גם מפאת קשרי האישות עם נשים אחרות שקשרו בארצות הכבושות או בתור שבויים נתונים בתוך הסגר או בדרך אחרת. הנשים הנשויות שנשארו לבדן נתפתו על ידי גברים אחרים. וזה שגרם במשפחות למחזות טרגיים עם שוב הבעלים מן המלחמה.

מעשי האונס היו מרובים לאין מספר בכל המחנות. חייל אחד בשובו מסלוניקי התפאר שהוא אנס עשרים אשה. רוב החיילים נוגעו במחלות ונריות וביחוד בסיפיליס. נזכור־נא מה שנאמר בסוף פרק א' על אודות הבלסטופטוריה, נוסיף לזה את זו של השכרות ושל הסיפיליס, ואז תהיה לפנינו תמונה שלמה מה“ברכה” הרבה שהמלחמה שולחת בחברה.

אבל אין זה עוד הכל. אפילו בארצות הנייטרליות, כמו שויץ, למשל, אפשר היה לראות את הפעולה המזיקה של הגיוס הממושך ושל ה־drill (תרגילי הצבא) שעושים החיילים, תחת לעסוק בעבודת ההבראה, הבניה, החקלאות וכו'. רבים שנזרו ממשקאות כוהל חזרו, בזמן המלחמה, לסורם.

היום, אחרי המלחמה, צועקים ככרוכיה גם המנצחים, גם המנוצחים וגם הנייטרליים על ירידתה הכללית של האנושיות. ובמי הם תולים את הקולר? איש בצואר רעהו; מאשימים את הכל, אבל לא את עצמם! הם נופלים ברוחם ואינם מבינים, שרק עבודתו השוקדת של כל אחד, בין אם הוא מנוצח או מנצח ובין אם הוא נייטרלי, יחד עם שלום מתמיד שתשכין חברת עמים משוחררים, מאוגדה ובין־לאומית, – רק היא לבדה יכולה להציל את אירופה ואת האנושיות כלה ולהעמידן על יסודות של דימוקרטיה צבורית, השואפת לשלום אמת ובר־קימא.

סבורני, שכל מי שראה והרגיש בעצמו את פעולתה המזיקה של המלחמה משנת 1914 עד שנת 1918, או, מבלי להשתתף בה, עקב אחרי כל מאורעותיה על־פי העתונות ועל־פי עדויות של אנשים, לא יוכל להמנע מליתן לי הדין ולהגיד יחד עמדי: די להקריב קורבנות! די להרוס ולהחריב! נשובה מדרכנו הרעה!

 

פרק אחד עשר השפעת הסביבה על החיים המיניים    🔗

כל כמה שחזקים האינסטינקטים המיניים התורשתיים, שקבל כל אדם מאבותיו הקדמונים בדרך פילוגֶנֶטית, וכל כמה שעצומות דחיפותיהם הפנימיות בדרך האוֹנטוֹגֶנֶטית, צריך בכל־זאת להודות שאורגניסמוס מרכב כמו זה של האדם, עם חיי המוח שלו מרובי־הצדדים, מסוגל להתרגל ולהסתגל אל תנאי־החיים החיצוניים באופנים שונים ומפליאים ושמשום כך הגורמים הבאים מן החוץ משפיעים השפעה גדולה מאד על היצר המיני. בפרק הזה נחקור את הגורמים הללו, לפחות בקשר עם אותן הנקודות שלא נעמוד עליהן בפרקים אחרים.

השפעת האקלים. – האקלימים החמים מעוררים כנראה יותר את החיים המיניים. תחת שמש לוהט מקדים האדם להתבגר ונוטה יותר למותרות מיניים. כשאני לעצמי איני רואה השפעות אחרות שאפשר ליחס בנידון זה לאקלים. אמנם אפשר שערבבו את השפעתו הישרה של החום עם פעולת העקיפין שהיא פועלת על תנאי קיום האדם. בארצות הקרות החיים הם יותר קשים והעבודה יותר מרכבת וזה גורם להחלשת כחו של היצר המיני. בארצות החמות אין האדם צריך לדאוג לדירה ולמלבושים מסובכים ולא להסקה; החיים בשבילו פשוטים מאד, ומחוסר הדאגה מתגברת אצלו הפעולה המינית.

הכרך והכפר; הבדידות; החברה; החיים בבתי־החרשת. – היחסים החברתיים של האדם משפיעים השפעה גדולה על חייו המיניים. המתבודדים ותושבי החוות הבודדות נותנים לנו מבחינה זו ענין רב. הבדידות הגדולה מביאה בדרך כלל את האדם לידי מילנכוליה ממאירה ולתכונות משונות, פחות או יותר אנורמליות, אם לא הזדיין באוצר של ידיעות, שעליו לגלם ולממש בעבודתו לאט לאט וביגיעה רבה. אולם במקרה זה אין להסיק מסקנות, מפני שהמתבודד שואב את ידיעותיו מספרים או שקונה אותן מתוך חברתיות רוחנית מפותחה מאד, שהוא חי בה במחשבתו במקום בדידותו הואיל והספרים הם הרוח האנושית המגובשה והמלאה יחסים חברתיים.

אחרת היא אצל מי שאין לו שום עבודה רוחנית או שחי בבדידותו מימי ילדותו. במקרה זה נעשה הבודד מעין פרא אדם, בלי כל התפתחות שכלית והוא עומד במצב האדם הקדמון.

המבוגר שבא לשבת במקום בודד מבלי להצטייד למפרע ברכוש רוחני, מתחיל להיות נתון לפסיכוזות של דכוי־הרוח. את זאת רואים אצל בעלי החוות הבודדות באמריקה, כפי שהוכיח לי ידידי הפרופסור א. סגין (E.C.Seghin) מניו־יורק. ניברולוג ופסיכיאטר מצוין, שידע את ארצות־הברית על בורין. מי שחי לבדו או בחוג המצומצם של בני־משפחתו הקרובים ביותר, נוטה מאד לאנומליות מיניות ידועות בהסכם עם בדידותו: גלוי־עריות, מעשה־סדום, מעשה־אונן.

רק בין האוכלוסין החקלאיים רואים את היחסים המיניים הנורמליים ביותר וההיגינה המעולה ביותר. כך הוא בכל מקום שהעבודה החקלאית נעשית שם על־ידי אכרים עומדים ברשות עצמם, בלתי שטופים בשכרות ושקרקעם מחולקת יפה בין הבעלים. משפחות החקלאיים מקימות במספר ממוצע יותר בנים, והבנים יותר בריאים מאשר במשפחות של בני הכרך. אין ספק, שההיגינה המדיצינית הצבורית והפרטית בימינו התקדמה קדמה רבה כזו בערים הגדולות, שבגיל קבוע נשאר שם לפעמים בחיים באופן ממוצע מספר יותר גדול של ילדים מאשר בכפר, שבו מטפלים בהם פחות והם נתונים בתנאים פחות טובים. אבל לעומת זאת הכפריים הפעוטים הם בני כִּנוּן עדיף, יותר חזקים, יותר מאוזנים ברוחם ויותר בריאים. לי היתה ההזדמנות להוכח באמתת הדבר, במשך השנים הרבות ששמשתי מנהל בית־מחסה לחולי־הרוח. קשה היה לי לגייס בכרך עובדים לבית־החולים. אמנם תושב העיר ממהר יותר ללמוד את דרכי שמושו, אבל הוא חסר כח הסבלנות, ההתמדה והאופי, ואינו ממלא באופן רצוי את תפקידו מבחינה פיסית ומבחינה מוסרית. הכפרים, להיפך, הם בתחילה כבדי־תנועה ובלתי־זריזים, אבל לאט לאט הם מסתגלים לעבודתם, נעשים מוכשרים, צופים מראש ומסוגלים לקבל חנוך והדרכה. אפשר לראות את ההבדל הזה בכל מקום, והוא מוכיח, שבמספר ממוצע יש לילדי הכפר כשָרים תורשתיים מעולים מאשר לבן הכרך. זה האחרון מפתח ביתר מהירות וביתר שלמות את סגולותיו וכשריו הטבעיים, בהשפעת היחסים החברתיים והחכוכים הכרוכים בהם, בעוד שהכפרי הצעיר עומד בהויתו הבלתי מהוקצעה והמנומנמה ונראה למבט הראשון פחות מוכשר, אף־על־פי שבמספר הממוצע הוא יותר מחונן בכשרונות מהעירוני. המסתכל השטחי טועה בזה, אולם החיים בכפר חוסנים בתוך האורגניסמוס, ר"ל, במוח, יותר צפונות של מרץ מאשר חיי העיר.

היחסים המיניים המופרזים בכפר מתאימים יותר לטבע. בדרך כלל, מחוץ לנשואים, יש גם בכפר פילגשות, בגידה, ולפעמים גם פרוסטיטוציה, אבל אין פריצות זו מתפשטת לעולם במדה רבה במקום ישוב קטן, ששם כל האוכלוסין מכירים זה את זה. חקירה מקיפה בשאלת השכרות הוכיחה לי, שההתנונויות התורשתיות והלקויים המיניים בין תושבי הכפר הם בעיקר פרי השכרות והבלסטופטוריה (עי' פרק א'). אבל מכיון שבתי־החרושת, תעשיות המכרות וכו' באו ליצור בכפר תנאים מתנגדים לבריאות, התחילו משתרשים גם שם כל הפגעים והגורמים המזיקים שבעיר ועוד ביתר עוז.

החברה במרכזי הכרכים הגדולים מצטרפת מחוגים פרטיים שאין ביניהם כמעט כל מגע־ומשא, שאינם מכירים זה את זה ואינם דואגים זה לזה. אין האדם שם ידוע אלא בחוג. מצב זה מאפשר את התפשטותן של העבירות בצנעא וקלקול המדות על ידיהן. נוסיף לזה את הדירות הרעות והמזיקות לבריאות, החיים מרובי הגרויים והתענוגות המרובים, וכל זה גורם לחיי התרגשות ורוגז, נגד דרישות הטבע. תנאי־הקיום הטובים של האדם דורשים מגע עם הטבע, עם האויר החפשי, עם האור, עבודה פיסית מספקת ולא חדגונית ביותר, בצרוף עם עבודה שקולה יפה של המוח, שגם הוא צריך לעבוד כשאר האברים, – ודוקא אלה הם הדברים החסרים לעני בכרך ובבית־החרושת.

לעומת זאת ממציאים לו שם תענוגות לילה מפסידים, פרוסטיטוציה המוצגת בכל מקום לראוה עם כל פעולותיה המזיקות, שתארנון, ושדעת־הקהל אינה מתעסקת בה כל עיקר. וסוף דבר: העני אינו יכול בכרך לפרנס ולחנך את בניו במדה הרצויה ובדרך הנאותה ולפעמים גם אינו יכול להולידם מתוך אהבה בריאה וטבעית.

אלה הם תנאי החיים של הפרוליטריון העירוני, תנאים שעליהם מרבים כל־כך לדבר בימינו, עד שאין לנו צורך להאריך בהם. יחד עם הפרוסטיטוציה, המחלות הונריות והשכרות מביאות הדירות הרעות, שאינן לפי כבוד האדם, של הפועלים בכמה וכמה ממרכזי הפרוליטריון לידי גלוי־עריות נתעב. בתוך בתי הסדנאות והמכרות התנאים הם עוד יותר גרועים. שם רוחשים, באולמים נתעבים ונאלחים, פועלים בהמוניהם, העמלים בלי הפסקה באופן המזיק ביותר לבריאות, וכשמניחים את עבודתם מתמסרים לתאוותיהם המגואלות ביותר. תאות הבצע, ההתגנדרות והלוקסוס שבחברה הגבוהה כרתו ברית עם השכרות, הדלות, גלוי־העריות והפרוסטיטוציה שבחברה הנמוכה, ובכחות משותפים הם דוחפים את החברה כלפי ההתנונות הגמורה של אוכלוסי תעשיה רבים וכן שלמים.

בקנטון של ציריך היתה לי הזדמנות לראות מקרוב את פעולותיה הפיסיות והרוחניות של התנונות זו. האנשים המסוגלים פחות לעבודת בתי־החולים, שעליה דברתי לעיל, היו תמיד פועלי בתי־החרושת. היצורים העלובים הללו היו כה מוקשי גוף ומטומטמי שכל ורגש, עד שחדלו מהיות מוכשרים לשום עבודה אחרת זולת טוית המשי או הכותנה שלהם. רק אצל הפועלים בכרכים האנגליים הגדולים (ליוורפול), אצל אוכלוסי הכורים של מחוזות³⁴ תעשיתיים ידועים בבלגיה וביחוד אצל הפרוליטריון היהודי בורשה ראיתי את התנונותו המגואלה והנוראה ביותר של המין האנושי. הצניעות, המוסריות והבריאות פסו מהמון האנשים השורץ מלוכלך, חור או כתמתם, משוחף, רַכיטי, מטומטם־המוח או היסטרי, וקשה שם להבחין בין הפועלת ובין הזונה. במחוזות תעשיתיים ידועים בבלגיה, ששם כלם שטופים בשכרות, רואים לפעמים בני אדם מזדווגים בלילה בדרכים, ממש כמו בעלי־החיים, בלי כל בושה, כמו הקפרים השכורים שבדרום אפריקה.

מה נשאר שם בשביל האהבה, המשפחה וחנוך הילדים, ומה יש לחכות מילדי אוכלוסים ששקעו במ"ט שערי טומאה והתנונות?

ירשו נא לי הקוראים להסב כאן את תשומת לבם אל תופעה אחת בימינו רבת ענין, כדי שעינם ומוחם ינוחו מתמונות הזועה שיצרתי למעלה. התפתחותם השַׂגיאה של אמצעי ההובלה, שנעשו מיום ליום יותר זולים, בצירוף התקדמותה של היגינת הדירות מעוררת בימינו יותר ויותר את ההתאמצות להעביר את הכרך אל הכפר, ולהיפך, את הכפר אל העיר, ר"ל, להעביר מן האחד אל השני את אפני החיים. כאן אני רואה את ראשית התשועה העתידה לבוא. הערים המודרניות של אמריקה הצפונית, מפאת התרחבותו השגיאה של שטח הקרקע שלהן, דומות כבר בהרבה לכפר: כל בית ובית עומד שם לבדד מוקף גנים; הטרמבאים החשמליים והאופנים מקצרים את המרחקים, וזה גם מקל על שיטה זו בבנית הערים. ערים כמו טורונטו (קנדה), וורצסטר (מַסַצ’יזֶט), ושינגטון ועוד כשמתבוננים אליהן מעל איזו גבעה או מאיזה נהר, דומות יותר ליערות מאשר לערים.

אם הטכניקה תגיע – ובודאי תגיע – לפשט יותר את אמצעי־הקשר ולהוזיל את מחירם, הרי יתפשטו בכל מקום הכפרים, ולא יהיה עוד צורך בעיר האמריקאית או ב“עיר הגנים” הגרמנית. אפשר יהיה למצוא בכפר את כל היתרונות האמתיים והחשובים שלעיר, מבלי לסבול את כל חסרונות הדוחק והצפיפות שלה. חסרונות הכפר קשורים בנוון הכשרים השכליים הטבעיים מחוסר מגע עם הבריות; תקונם של אמצעי ההובלה יכול להביא יותר ויותר את תושבי הכפר למגע זה. אפשר יהיה לכַנות אַגרוֹפוֹליס (כפר עירוני או עיר כפרית) לתוצאות חלוקה כזו של קרקע במדינה התרבותית שלעתיד לבוא, כפי שאני חוזה אותה בדמיוני. באופן כזה אפשר יהיה באופן קל יותר להגיע לחיי רגש ורוח יותר אידיאליים ולקיום חמרי ומיני יותר בריא ויחד עם זאת יותר אידיאלי.

מצד הכפרי או האכר נוח יותר לנשואים לא רק מפני שאינו נותן מקום לפרוסטיטוציה, אלא עוד מפני שבכפר יודעים האנשים היטב זה את זה, יותר מאשר בעיר, וזה גם שמפחית את סכנת המחלות הונריות, וגם מפני שהולדת בנים בריאים מביאה אושר במשפחה ומסייעה להתמדתם של חיי האישות.

מושבות ילדי הערים בכפר לימי החופש (“מחנות הקיץ”) מראות בעליל על ידי תוצאותיהן עד כמה טובים חיי הכפר להתפתחותה של הילדות.

ברור שהמצב הגרוע ביותר הוא זה של הפרוליטריון בכרכים הגדולים, שמצטרף אליו בדרך כלל הפרוליטריון של הפושעים. בחוגי מתַוכי הפרוסטיטוציה, הגנבים והשודדים אשר אומנותם בכך, האמורליים (חסרי רגש מוסרי), ה“אפאשים” ועוד נוצרת לאט לאט השקפה מיוחדה על החיים הצבוריים, שלפיה הבנדיט הערום ביותר, המנוסה והנועז ביותר הוא גבור נערץ ביותר. כשילד מגלה נטיות לפשע, הרי אומרים עליו בחוגים הללו כי “יש לו עתיד” כי "זה הקטן גדול יהיה ". ילדים הגונים ובעלי רגש נחשבים בחברה זו לטפשים, לבוגדים או למרגלים, שמערבבים את השמחה להאנשים ההגונים, מבזים ושוטמים אותם, ורודים בהם. מחובת הממשלה ובעלי־הצדקה היא לטפל בתינוקות האומללים הללו.

כמובן, אין הקולר תלוי רק בהשפעות המרעילות הללו בלבד. הן מצטרפות אל סבות מזיקות אחרות כדי להביא את מארתן על החיים המיניים. ככשלטונן של השפעות מיוחדות כאלו מתגבר בכפר, אפשר לראות לפעמים השחתה וירידה גם בכפר, ולהיפך תנאים נורמליים ובריאים גם בערים ידועות. צריך איפוא להזהר מהגזים בחשיבותו של גורם אחד ויחיד ומהכלילו עד לידי הפרזה.

הנדודים; משפחת זֶרוֹ. – בכתב העת Archiv fϋr Rassen־und Gesellschafts־Biologie (ארכיון לחקר הביולוגיה הגזעית והחברתית) משנת 1905 מספר הד“ר יארגֶר את תולדות צאצאיו של זוג נודדים, משפחת זֶרו, שחקרו אותן בעיון רב במשך דורות אחדים. מבהיל מאד לראות מתוך ספור זה את כל בני המשפחה הזאת שנעשו נודדים, גנבים, זונות ועוד חיות־דורסות דומות לאלה בשביל החברה. הם מרובים מאד. לשוא השתקדה העדה, שבתוכה היו יושבים ליתן חנוך טוב לאחדים מבני הזֶרו עוד בקטנותם. הם ברחו מתוך בית הספר או עזבו את המשפחה ההגונה שנתנום בתוכה, כדי לחיות חיי נודדים או פושעים. רק על אחדים מהם השפיע החנוך, אבל התוצאות לא היו מזהירות ביותר. במשפחה זו ממלאות השכרות והבלסטופטוריה תפקיד חשוב. מי שמתענין בפרטים ימצאם בכתב־העת הנ”ל.

היינו יכולים להביא את העובדה הזאת בקשר עם התורשה הבלסטופטורית, או בפרק ז‘, בקשר עם תוצאות הכוהל, הואיל וכל הגורמים יחד מזדמנים בחיי הנודד כדי להשפיע את השפעתו החברתית המזיקה. קשה לצייר שהתופעות המנימיות, שרמזנו עליהן בפרק א’, עלולות להשפיע באופן כה נִכר במשך מאתים או שלש מאות שנה, זמן מוגבל עד מאד לגבי המין האנושי. אין ספק שהאם הקדמונית של משפחת זירו יצאה היא גופה ממשפחת נודדים באיטליה הצפונית. חושבני שאיני טועה ביחסי לבלסטופטוריה, שנצטרפה לגורמים מזיקים אחרים השכיחים בחיי נודדים, את סבת התנונותה של משפחה שלמה או קבוץ אנשים שלם, התנונות שהקלקול המיני ממלא בה תפקיד חשוב ביותר. אני מיעץ מאד לקרוא את עבודת ד"ר יארגר למי שרוצה להתעמק בשאלה.

אמריקניות. – בשם זה אני מכנה תופעה מזיקה בחיים המיניים, תופעה שמבוססה ביחוד על ההשקפות המצויות בחוגי הנאורים בארצות הברית, שמוצאן ברדיפה אחרי הדולרים, ר"ל, בהתחרות האישית הבלתי מרוסנה של מבקשי רוחים, ששוררת באמריקה הצפונית (מלבד קנדה הצרפתית) יותר מאשר במקומות אחרים. אני רוצה לדבר כאן על אודות החיים הבלתי־טבעיים של תושבי אמריקה, וביחוד על אודות החיים המיניים שלהם.

היאנקי האמתי מבזה את העבודה החקלאית ובדרך כלל את עבודת הגוף של האשה ביחוד, אבל גם של הגבר. הוא שואף לבטלה לגמרי ולרכזה בסיועם של המכונות ושל המסחר, בכדי להתקיים רק על המסחר, העבודה הרוחנית והספורט ובכדי להתענג על החיים. הנשים חושבות את עבודת השרירים הדורשת קצת מרץ וביחוד את העבודה בכפר למשפילה את כבוד הנשים. אלה הם שרידי תקופת העבדות, שבה היו כל העבודות מוטלות על הכושים. עוד בימינו מוסרים בידיהם את העבודה הגופנית בחלקה הגדול ביותר.

האשה האמריקנית, מרצותה להתמיד ולעמוד עד כמה שאפשר ברעננות הנוער, לשמור על צבע העור ולהמנע מכל קמט בפניה, מיראתה מהסכנות, היסורים והתוצאות של הלידה, וכן גם מצער גדול בנים, – נקעה נפשה מן ההריון, הלידה, ההנקה וממשפחה רבת אוכלוסין בכלל.

מכיון שאחרי שחרור הכושים שכר המשרתים נעשה יקר עד מאד, התחילו יותר ויותר להסתפק בחיי מלון (Boarding־House), וגם זהו אחד הנמוקים שבגללם מונעת האשה את עצמה בכל האמצעים שבידה מהריון ומרבוי המשפחה.

ברור הדבר ששחרור הנשים בצורה זו הוא מעוקל ומביא את החברה לידי התנונות אם לא לידי כליון הגזע. הגזע הארי (האירופי) המעורב עם הגזע של אמריקה הצפונית יהא הולך ופוחת עד שיתום לאט לאט בלי תוספת של הגירה, ובמקומו יבואו הסינים והכושים. הכרח הוא שהנשים תעבודנה כגברים ושלא תשתמט מתעודתה הטבעית. כל גזע שאינו עומד על ההכרח הזה נגזרה עליו כליה. מטרת האשה אינה לקרוא רומנים, להתפרקד על גבי ה־ rocking־chairs ולעבוד רק במשרדים ובמחסנים, כדי לשמור עד כמה שאפשר על רוך העור וחן מראה לאורך ימים, אלא תפקידה לפתח את כחותיה ואת בריאותה אגב עבודה בגוף וברוח יחד עם הגבר וללדת הרבה ילדים כשהיא בריאה, חזקה ונבונה. ואין זה מתנגד כלל להתועלת שיש בצמצום מספר ההריונות בשעה שמעלות הרוח והגוף הנקנות אינן מצויות באב ואם.

בתי־המרזח והכוהל. – רצוני לציין עוד פעם את ההשפעה הרעה של בתי־המרזח. ההרגל לשתות משקאות חריפים מקלקל את החיים המיניים. הוא אבי הצורות המכוערות ביותר של הפרוסטיטוציה ושל הסרסרות, מסייע לפתות את הנערות ולתמוך בפרנסות הבזויות הללו. אני צריך להזכיר כאן גם את המלצרות, שתפקידם לגרות את היצר המיני של הלקוחות, כדי למשוך אותם ולהביאם לידי שתיה, בה בשעה שהן גופן מנוצלות על ידי הפרוסטיטוציה. בגרמניה קוראים למסעדות כאלו Animier־Kneipen, פירושו: “בתי־מרזח של התעוררות”. המלצרית “מעוררת” את הלקוחות לשתות. בתי־יין כאלה ממלאים תפקיד גדול של השחתה וקלקול, של שכרות וזנות. שיטה זו של מלצרות הנפוצה בגרמניה היא, ברובה הגדול לפחות, נגע חברתי ממש, שלא במהרה אפשר יהיה לרפאותו.

בהשפעת המשקאות החריפים נעשים הגבר והאשה לא רק גסים ובעלי־תאוה, כי אם גם מרושלים, בלתי מיושבים בדעתם ובלתי זהירים (ע' פרק ח' סעיף 9 ב').

בית־המרזח מרחיק את האדם מביתו. המשקאות מקטינים באופן ישר את הגִדול הטבעי של האוכלוסין. אפשר היה לראות זאת ברוסיה. הנזירים מן היין היו מולידים שם יותר מהרוסים הרגילים בשתיה.

העשירות והעניות. – בשעה שבארצות בעלות ציביליזציה בינונית רואה העשיר בנשים ובילדים את מקורו או את תנאיו של העושר, בציביליזציה המודרנית שלנו הולכת כמות הילדים ופוחתת במדה שהעושר הולך וגדל. הילדים חדלו מהיות כמו לפני מקור העושר; להיפך, הם גורמים להוצאות מרובות בכל מקום שדרוש להם חנוך הגון. ומאידך גיסא, המקום הגבוה שהאשה תופשת בחברה מכריח אותה להמנע מהריון. חייה המפונקים והמשופרים עושים אותה יותר ויותר חלשה ורַגשה, באופן שחבלי הלידה קשים עליה ביותר.

אנו הזכרנו את הנשואים לשם כסף שהם בחינת הפרוסטיטוציה של העשיר, ואת העוני שהוא אחת הסבות של הפרוסיטוציה פשוטה כמשמעה, וגם הראינו עד כמה גדולה השפעת הכסף על יחסי־האישות. נסמן כאן את העובדה הכללית, שמצב של אמידות בינונית ללא מחסור וללא דאגות לצרכי יום יום, בתנאים היגיניים טובים, והמכריח את האדם בכל זאת לשקוד על עבודתו כדי להרויח לפרנסתו, הוא אחד התנאים המעולים ביותר הן לחיים מיניים בריאים והן לאושר ולבריאות בכלל. זוהי האמידות המגבלה והמאושרה, שעוד הקדמונים דברו בשבחה.

החיים המיניים של העשיר מתנונים על ידי התפנוקים, המותרות, ההפרזה והעצלות וגם מתוך שהיה מקולקל עוד מילדותו. החיים המיניים של העני מתקלקלים לא פחות מפאת התזונה הבלתי מספיקה, הדירות המזיקות, החנוך העזוב והדוגמאות הרעות, שדומות גם כאן בכמה נקודות לזה שרואה העשיר לפניו.

לצערנו, הדרכים הקלות שהציביליזציה מאפשרת להרויח בהן יום יום כסף יותר באמצעים אחרים מאשר בעבודה, מקלקלות לא רק את חייהם המיניים של העשיר המפזר כסף כעפר ושל העני החי חיי רעב ומחסור, כי אם הוא משפיע את השפעתו המזיקה גם על בעלי המעמד הבינוני. חיים מיניים בריאים ונורמליים נקנים על ידי עבודה ישרה וחרוצה. אמרנו למעלה שפתרון השאלה המינית תלוי במקצת בבטול השמוש במשקאות אלכוהליים. נוסיף כאן שצד אחר של השאלה הזאת תלוי בעקירת שרשי התאוה לממון, אילו יכלה האנושיות לשאוף אל עבודה לטובת החברה מבלי להתכוון לטובת הנאה פרטית, היו היחסים המיניים יכולים לשוב מיד אל מסלולם הנורמלי. אין ספק שקשה למצוא נוסחה מעשית לפתרון השאלה הכלכלית הצבורית, אבל יש צורך לחתור אליו.

האצילות והמעמד החברתי. – הבדלי המעמדות והמצבים בחברה מלאו וממלאים עוד בימינו תפקיד חשוב בחיים המיניים. ביחוד נכר הדבר במקום שמנהגים ידועים ודעות קדומות ידועות התלויים במעמד קבעו הלכות נשואים מיוחדות. החתון בין קרובי־הדם אצל בני מרום האצילות והמשפחות המושלות, שאסור להם להתחתן בלתי אם בינם לבין עצמם, גרם כידוע להתנונות ודאית. בתחילה התכוונו לשמור על טהרת הדם האצילי; המצוות והאזהרות שקבלו לשם זה הצליחו במדה ידועה, אבל במשך הימים נתגלו על ידי הצמצום הממושך של הברירה סימני ירידה והתנונות באותן המשפחות שהיו נזהרות באותן המצוות.

ומצד שני הביאו האסורים החמורים שהנהיגו בחִתונן של המשפחות האצילות הרמות לידי כך, שבני המשפחות הללו, שהתחתנו רק בהכרח הנמוס, היו מבקשים להם פצויים בחיי ההוללות והפריצות מחוץ לחיי הנשואין. בפריצותם המינית לא היו הבטלנים האצילים ואף תומכי שבט מושלים מחזרים אחרי בנות הגונות ועובדות, שבודאי היו מסרבות לפתוייהם, כי אם על רקדניות, אקטריסות שאינן חסידות ביותר ועל נשי־עגבים היסטריות ולהוטות אחרי הרפתקאות, ובלבד שתהיינה יפות! מאז מוגר השלטון הפיאודלי פסקה זכות קיומם של האצילים ואין הם מתקיימים אלא בזכות המסורות. הם חיים חיי בטלה שמשחיתים ומתעיבים את מעשיהם, על כל פנים אם אינם יודעים לשמור על מסורותיהם העתיקות ולהסתגל אל סוגי העבודה של החיים החדשים. הם רק קבלו מאבות אבותיהם את כל חטאיהם אבל לא את מנהיגיהם ומדותיהם הטובים.

הילדים שנולדו מיחסיהם המיניים של האצילים, שמחוץ לחיי הנשואים שלהם, אומצו אחר כך והכתרו בתארי האצילות. מלבד זאת היו המלכים והנסיכים מרימים למעלת אצילות בריות שפלות שידעו להחניף להם או לעורר את תאוותיהם ולנצלן. אין כל פלא, איפוא, אם בצאצאי המושלים והאצילים, פרי ה“ברירה”, נוזל דם פושעים וחלאת המין האנושי.

סימן להתנונות האצילות וגם תולדתה הם נשואי האצילים עם היורשות העשירות, בנות בנקירים וכו', בעלות תכונות יותר מדי פשוטות והמוניות, כדי “לזהב” מחדש את שלטם. בימי הבינים חשבו האצילים את העבודה לחרפה להם; דעה פסולה זו החישה את מהלך ההתנונות בימינו, מפני שהאידנא אין עוד מקום לעלילות הגבורה ולמפעלי האבירים של אז.

גם מעמדות אחרים מצטיינים בקוים מיניים אפיניים. למשל, התוצאות המזיקות של רוָּקות הכמרים הקתולים, ששוללת מחלק חשוב ומשכיל של האנושיות את היכולת להקים דורות מצד אחד ומצד שני גורם למעשי הוללות בצנעא.

סדר חיים אינדיבידואלי. – אין ספק שדרך חייו של האיש משפיע על חייו המיניים. מזון חריף ובשפע בצירוף עבודה גופנית קלה מעורר במספר ממוצע את היצר המיני; ולהיפך, מזון בלתי מספיק ביחד עם מאמצים עצומים של השרירים מחליש את היצר.

העבודה השכלית משפיעה באופנים שונים. מלומד אחד ממדרגה ראשונה, פסיכולוג מצוין, אמר לי, שעבודת מוח עצומה מלהיבה אצלו את היצר המיני; אחרים באו לידי מסקנות הפוכות מזו. בדרך כלל יש לומר, שחיי “יושב אוהל” מגבירים את היצר המיני; חיים מתוך עבודה שרירית מפחיתים אותו. אולם יש עוד גורמים אחרים שמסבכים את השאלה.

התמונות האירוטיות, הרומנים והדרמות הפורנוגרפיים, ההילולות והחינגאות בריסטורנים וכו' מהוים סביבה לא בריאה, שמגרה וגם מקלקלת את היצר המיני, במרכזי התרבות שלנו. מי שמבקר את החוגים הללו דבק הנגע גם בו, אם גועל הנפש והבחילה אינם מרחיקים אותו משם.

במדה שריח הניחוח של האטמוספירה המרעלה הזאת הוא דק, במדה שהפנוק והעדון המדגדגים את החושים הם מלאי חן, בה־במדה חזקה גם פעולתם ההורסת.

שאלת ההתקשרות והפרוד בין הגבר והאשה ממלאה כאן תפקיד חשוב. החיים בצותא חדא של נערים ונערות עוד מימי הילדות מחלישים אצלם את הגרוי המיני ממש כמו בין אחים ואחיות אמתיים או מאומצים. דבר־מה דומה לזה אנו מוצאים באופן כללי בענפיה השונים של העבודה האנושית, שבהם נפגשים שני המינים באופן חפשי, כמו בבית־הספר, בשדה ובכלל בעבודות ובמשחקים המשותפים.

כלל זה בכל זאת יש לו הגבלות ויוצאים ממנו, ואין להכלילו בצורה מחלטת. בתנאים ידועים גורמים החיים המשותפים והאינטימיים של שני המינים גרויים מיניים בלתי־רצויים, ואפילו מקולקלים. הרי זה יקרה ביחוד כשבא הכוהל לפעול את פעולתו או אצל אנשים עצבניים ובלתי־שקולים בדעתם. לפי דעתי, למשל, אין ההגיון בזה שמנהל בית־חולי־הרוח מסדר נשפים שבהם נותנים לחולים משני המינים לשתות שֵׁכר או יין. אני ראיתי רק תוצאות רעות מדבר כזה, בעוד שהתוצאות היו מצוינות בנשף שסדרתי באקראי לחולים משני המינים ושבו נמנעתי מהציע לפניהם משקאות אלכוהליים ושום דבר שעלול לגרות את הצד המיני, וביחוד את הרקוד ואת קירוב היסודות האירוטיים או המשחתים. נערה אחת אוננית, שסבלה מגרויים מיניים מסובכים על ידי מצב עצבני, התאוננה לפני פעם אחת מרה על שהיא מחויבה, בתור טלגרפיסטית, לעבוד בין בחורים: הדבר הזה היה מגרה בה בתמידות את האירוטיות שלה מאין יכולת לספק אותה.

עובדה זו המצויה אצל שני המינים באה ללמדנו על ענין חשוב. אין ספק שהחיים המשותפים של שני המינים הם טבעיים ונורמליים, אבל בתנאי שיביאו סוף־סוף לידי יחסים מיניים נורמליים את אלה מהם שיצרם הוא מפותח ושיש להם צורך באהבה. לא טוב ולא טבעי הוא לגרות בלי הפסק את היצר מבלי לספקו. מי שרוצה לחיות בפרישות, מחמת נמוקים דתיים או אחרים, אינו צריך לגרות את עצמו בתמידות על־ידי מגע אינטימי יותר מדי או על־ידי פגישות תכופות יותר מדי עם המין השני: להיפך הוא צריך להמנע מכל דבר שמגרה את יצרו ולסייע בידי כל דבר שמטשטשו ומחלישו. ברור שאין אנו מדברים כאן בבעלי טבע קר ואדיש, בין שהם גברים בין שהם נשים, שבתנאים כאלה אין סכנתם גדולה או אינה במציאות כל עיקר.

מטעמים אלה מקצועות ידועים, כמו: העובדים במחסנים, בטלגרף וכדומה, שמביאים את שני המינים במגע מתמיד, הם חרב פיפיות, שפעולתה מלהיבה או מצננת, הכל לפי מנהגי האנשים ותכונותיהם. מלאכות אחרות שמזיקות לבריאות וחדגוניות, שנעשות בתנאים הרעים של הדירה והמזונות ובאות יחד עם כל מיני מדוחים, למשל, עבודות הפועלים והפועלות בבתי־החרושת, הן משפיעות לרעה על החיים המיניים; אלה נעשים משחתים לגמרי במקום שהגברים והנשים עובדים יחד.

העתונות, המודעות, האומנויות. – העתונות היא כלי־מבטא לחלק גדול של המותרות המיניים. עתונות פורנוגרפית שלמה מתפרנסת משערוריות וממשפטים מיניים, ומגרה את האירוטיות באמתלה של אמנות ושל ספרות. מודעות על שידוכים, על חדרים מרוהטים, על ראיונות וכו' משמשות לספסרות מכל המינים להוציא מידי הבריות כסף על ידי המַּשָּׂאה המינית; גם ההשחתה המינית משמשת שדה פעולה לנצול על ידי העתונות והמודעות.

אומנויות שונות, כמו המָשָׁש (massge) השוידי, הסַפָּרוּת, המרחצאות וכו' משמשות לפעמים רק מסוה לפרוסטיטוציה, וכמו כן גם מעשי התעתועים של האוֹקולטיסם (חכמת הנסתר, הקשר עם הרוחות).

הפנימיוֹֹֹּת. – כל הפנימיוֹת, ר"ל, כל המוסדות שאנשים ממין אחד חיים שם בצותא חדא בבית אחד פחות או יותר מרווח, במשך זמן רב, פועלים פעולה מיוחדה על החיים המיניים. לדוגמא: המנזרים, הפנימיות של בתי־הספר וכיוצא בהם.

צד התורפה שבמוסדות כאלה הוא שדריהם מקנים זה לזה הרגלים של אונניות או של פדרסטיה. מסולפי היצר המיני (עי' פרק ח') נמשכים אל הפנימיות. ואין זו תימה. שם הם מוצאים להם הקרקע אשר אליו השתוקקו בכל חום נפשם, שם הם יכולים במנוחה ובתנאים נוחים להתמסר אל תאותם האינסטינקטיבית.

זוהי עובדה שאין הבריות נותנים עליה את דעתם בשעה שהם מסדרים את פנימיות הנערים כפנימיות הנערות, מפני שלפנים לא ידעו שהאינסטינקטים ההומוסכסואליים הם תורשתיים ומלידה. אז היו סבורים שאין אלה אלא פרי הרגלים רעים וקנויים.

מבלי להיות הומוסכסואליסטים וגם מבלי להיות מפותים על־ידי מסולפי המיניות, הרבה אנשים נורמליים, אבל אירוטיים וחושניים, מבקשים לספק את יצרם המיני בחבריהם, הנערים על־ידי פדרסטיה, והנערות על ידי האהבה הלסבאית, ושני המינים על־ידי אונניות הדדית.

הסכנה היא בזה שבין הפנסיונרים הרבים באיזו פנימיה מתגנב בנקל, ומבלי שירגישו בדבר, איזה אדם מסולף היצר המיני, שהוא לבדו עלול לפתות ולהשחית הרבה אנשים נורמליים, מפני שקשה יותר להשגיח עליו כאן מאשר בבית פרטי. כמעט בכל הפנימיות לא ההשגחה חסרה כי אם היחס החברתי בין המורים והתלמידים, וזה שעושה את המוסד מסוכן מבחינה זו.

שונות. – אם אומר לתאר את כל השפעות הסביבה, שישנן ויכולות להיות, יארכו דברי עד לאין סוף. הדוגמאות המובאות לעיל מספיקות כדי להוכיח שביצר טבעי כמו היצר המיני, שתי הקצוות, הנזירות והמותרות, מובילות לידי קלקולים ולמעשים שכנגד הטבע, ושחשוב לנו בעיקר ליצור סביבה בריאה לחיים מיניים בריאים.

מרבים לדבר על מזל טוב ורע, על מקרה טוב ורע באהבה. אין בדעתנו להכחיש שלפעמים מקרים ותנאים אקראיים חותכים את אשרו או אסונו של האדם באהבתו. ועל כן על אחת כמה וכמה שיש להצטער על שה“מנהגים ההגונים” כביכול של חברתנו מקשים עלינו כל כך לתקן את השגיאות והטעויות של אלהי־האהבה. מן הצורך לתקן את המצב מבחינה זו; על־ידי התקונים נעשה כמה וכמה אסונות וחיים הרוסים לנמנעים. מה שקלקלו ההשפעות הבלתי־רצויות או הרעות של הסביבה אפשר היה לתקן על ידי פרוד או חלופים, אילו אפשר היה לפעול בעוד מועד.

 

פרק שנים־עשר הדת וחיים מיניים    🔗

השתנות המנהגים לעיקרי דת. – מהאתנוגרפיה נמצאנו למדים, ששבטי האדם משנים, במרוצת הדורות, לפעמים קרובות שלא מדעת, את המנהגים החילוניים ליסודי דת, אם מפני שהם סבורים שנִתנו משמים, או שהם מקשרים אותם עם עיקרי־דת אחרים ומצרפים אותם אל הפולחן וכו'.

מבחינה זו יש ערך רב ליחסים המיניים. מספר גדול של מנהגים ומצוות דתיים אינם אלא הרגלי החיים המיניים (במשמעותם הרחבה ביותר) שנסתמלו, ולהיפך כמה וכמה עיקרי דת באו אך ורק כדי לקדש את המנהגים וההרגלים בחיי־האישות על ידי היסוד הדתי.

הטקסים הדתיים מצדם הם משפיעים השפעה חזקה על החיים המיניים ועל דרך מחשבתם של חברי השבט לגבי החיים הללו. נביא כאן דוגמאות אחדות מהבולטות ביותר.

בפרק ו' ראינו שהפוליגמיה תלויה ביחוד: א) במושג הקנין הפרטי וב) בנשואים במקח־וממכר, ושני הגורמים הללו הם מקורותיה ההיסטוריים. העובדה שהאיסלמיסם והמורמוניסם, למשל, הפכו את הפוליגמיה לחוק מעיקרי דתם, נתנה לכל סדור חייהם של העמים המושלמים והמורמוניים ולהשקפת עולמם כוון מיוחד שאין לבטלו. אליבא דאמת גם אנו הננו פוליגמיים כמותם, אלא שהמוסר המיני שלנו מבחינת הדת ולהלכה עומד על המונוגמיה, בעוד שאצלם הוא עומד על הפוליגמיה; גם זה וגם זה מיוסד על מצוות הבורא שסותרות זו את זו.

מושגים דתיים מוזרים אצל בודהיסטים ידועים הביאו לידי כך, שאלה גוזרים על האשה לילך אחרי בעלה שמת אל הקבר, וכמובן שזה משפיע השפעה רבה על החיים המיניים.

אצל עמים פראיים רבים קיימת המטריארכליות (יחוס המשפחה עפ"י האם), שמעמידה את האשה על מדרגה גבוהה מאד בחברה. היחס הזה נהפך לעיקר דתי, אבל לאמתו של דבר נובע מנהג זה מהרעיון הטבעי והנכון שהם קשורה קשר יותר אינטימי אל הבנים מאשר האב.

החובה ליַבם את אלמנת האח היתה בתחילה רק מנהג חילוני, שמטרתו לשמור על קשרי המשפחה, ורק לימים נעשה למצוה דתית. וכן המילה אצל היהודים לא היתה לכתחילה אלא מנהג של זהירות שבהיגינה, בלי כל יחס אל הדת, ובכל זאת היא ממלאה בדת ישראל תפקיד חשוב לא פחות מהטבילה בדת הנוצרית. והעם היהודי הפיק תועלת רבה מהמצוה הזאת מפני שהיא שמרה עליו מהתפשטות מחלות ונריות וסלקה את אחד הגורמים למסטורבציה.

האירוטיות הדתית. – האדם בכלל נוטה לעטוף את חייו בטליתה של הדת, ואפילו את האירוטיות. הוא מקדש את האוביקטים שלה כאילו נִתנו משמים ומקדש את המנהגים המקובלים בקשר עמה כאילו הן מצוות דתיות. וזוהי הסבה שהמיסטיציסם המתנגד לדרישות הטבע, ושאינו אלא הצורה המגובשת והמקודשת של דמיון והזיה, משפיע בעקיפין ובמסוה הדת על החיים המיניים הטבעיים. יש שפריצות ותאוה מיניות ואפילו קלקול מיני מקבלים לאט לאט צורה של מצוות וחוקים דתיים, ולהיפך יש מצוות וחוקים דתיים שמיוסדים על דרישות היגיניות ומוסריות (כמו, למשל, המילה או הנאמנות בחיי הנשואים).

היחס שבין החיים המיניים ובין הדת בולט אולי ביתר עוז בחזיונות הפתולוגיים (עי' פרק ח'). אל נשכח שתופעת הרביה נראית לאנשים נבערים מדעת ולעמים הברבריים כמלאה מסתורין. לעמים הללו לא היה ואין שום מושג על התאים המינים ועל התחברותם. הם ראו ורואים בהזרעה, בהתרקמות העֻבּר, בהריון ובלידה נס ופלא שנעשים על ידי כח עליון טמיר, ולפעמים מיחסים אותם למעשי שדים ורוחות.

ההתרגשות העצומה הקשורה ביצר המיני ובאהבה היא גופה מעוררת את האדם לאכסטזה, ולפיכך אין תימה שהאירוטיות נעשית לפעמים כה קרובות מסובכה עלי ידי הצטרפותם של רגשי הדת האכסטטיים.

בספרו: Die sexuelle Psychopathie מראה קראפט־אבינג בצדק עד כמה הפיוט והאירוטיות מתקשרים ומתמזגים על נקלה עם הרגשות העמומים של צפיה ותוחלת אל העתיד, הממלאים את לב הצעיר בגיל ההתבגרות. הקדושים עומדים בכל רגע לפני שאלת הפתויים והמדוחים המיניים, שהרגשות הנאצלים והנעלים ביותר מתמזגים בהם עם דמויות אירוטיות מתועבות ביותר. זהו אותו היסוד שעליו סדרו העמים הקדמונים פולחן של נאפופים בחגים דתיים שונים, כמו בכתות ידועות של זמננו.

המיסטיציסם, ההתלהבות הדתית והתאוה המינית – זהו חוט משולש ממשי; ולעתים קרובות רואים תאוה מינית שלא מצאה את ספוקה מבקשת לה פצויים באֶכסַלטַציה הדתית. הקורא בס' La Vie de Sainte Thérèse ecrite par elle־même, Paris, Lecoffre 1904

(חיי תרזה הקדושה וכתובים בידי עצמה ) –יוכח בזה על נקלה.

תפקיד מחלות־הרוח באירוטיות הדתית. – אצל חולים מנוגעי הפאראנוֹיה (מחלת רוח), וביחוד אצל הנשים, אנו רואים לעתים קרובות מזיגה מוזרה ומאוסה של אירוטיות ודמויות דתיות. אלה הם ארוסים עם ישו, עם האם הקדושה, עם אלהים או עם רוח־הקודש, ארוסים שבהם מתעוררת סערת האביונה ביחד עם משגל דמיוני ומסטורבציה ממשית, שבאות אחריהם ההליוצינציות של ההריון ושל לידה. הסימפטומים החולניים הללו מראים לנו בבירור על הקשר שבין האירוטיות ובין האכסלטציה הדתית. המומחים למחלות־הרוח סמנו את התופעה הזו בשם אפיני מאד: "הזיה (דֶליריוֹן') ארוטיות – דתית.

לא שמו לב במדה מספקת להשפעה ההיסטורית העצומה שהיתה לאישיוֹת ידועות פסיכו־פתולוגיות, בעיקר היסטריות אבל גם לקויות המוח ובעלות הזיות תורשתיות, על האנושיות כלה באמצעות מושגים מיניים ודתיים, שלא תמיד בררו למדי את הקשר ביניהם.

כל פסיכיאטר יודע את חולי־הרוח שאל הזיתם מצטרפת אֶכּסַלטַציה דתית או מיסטית, ושדוקא במיסטיות שבהזיתם השפיעו ומוסיפים להשפיע השפעה עמוקה על עדר האנשים הנורמליים שמקיפים אותם. החולים הללו עצמם נתונים במדה כזו תחת ההשפעה הפתולוגית של האבטוסוגסטיות שלהם ושל הזיותיהם, עד שהם מתיגעים ומתענים מתוך קנאות של פַקירים וחותרים אל המטרה, שציירו לעצמם במוחם החולה, בהתמדה ובעקשנות לא תשוערנה. בטחונם, באמונם בעצמם ובאש אמונתם, שמתגלים בכל התנהגותם כנביאים, הם מקסימים את חלשי המוח ועניי הדעת שבסביבתם ומושכים אותם אחריהם.

אירוטיות אנושית מאד וכבירה מאד מצטרפת ברגיל אל הזיתם, אלא שהם עוטפים אותה בטלית של אכסטַזה דתית, שעושה רושם על אנשים נוחים לסוגסטיות ונוטים לאכסלטציה ומעוֶרת את עיניהם לבלי לראות את כל הכונות השפלות, שמסתתרות לפעמים מאחרי האכסטזה הזאת.

החולים הללו מעוררים אמון מפני שהם מאמינים בעצמם. ליהוי ידוע שאפילו האדם הנורמלי נגרר יותר אחרי רגשותיו מאשר אחרי תבונתו. אישיוֹת מהסוג שתארנו לעיל פועלות פעולה חזקה על הרגש, ויותר על ידי המבט הקודד וחודר, באופן דבורם הנבואי והשליט הליכתם וכל מראם החיצוני מאשר בתוכן נאומיהם ותורותיהם, שברוב המקרים הם מעורפלים ומבולבלים מאד.

וזוהי הסבה שמפעם לפעם נולדות כתות אנשים נלהבים, חסידים המאמינים באיזה “צדיק”, נביא, משיח, “בתולה קדושה” וכיוצא בהם מאלה שרוח הקודש שורה עליהם, ושבאמת אינם אלא חולי־רוח או אנשים שאינם שפויים בדעתם. בהשפעתם מתחולל לפעמים שגעון שמתפשט על שנים, שלשה, ארבעה אנשים ושעלול לפעמים לקבל צורה של אֶפידמיה.

כשה“נביא” יודע לסדר את דבריו ומעשיו בהגיון ובשכל טוב, או כשהאנשים המקיפים אותו הם נבערים מכל דעת ומאמינים בהבלי שוא, מתרבה עדת המאמינים עוד יותר. ועל כן עוד בימינו אנו רואים בארצות פחותות הציביליזציה צומחות כתות דתיות בנות־חלוף, אשר בסעודותיהן המשותפות הם מתמסרים לנאפופים ולתזנונים.

אצל העמים בעלי חוש מעשי ומחוננים בתרבות יותר גבוהה עומדים מיד על טיבו של הנביא ושולחים אותו אל בית־המשוגעים, למורת־רוחם וזעמם של מספר “חסידיהם” שנשארו להם עוד נאמנים ושהם ברובם אשתו, בניו ועוד אחדים מעניי הדעת.

מפאת המחיר הזול של ההדפסה רואים תמיד בימינו את ה“נביאים” או ה“צדיקים” הללו מדפיסים את ספרי תורותיהם הדתיות על חשבונם ומוכרים אותם בין תלמידיהם. יש לי ספריה קטנה של ספרים מסוג זה, שנשלחו אלי על ידי מחבריהם, אולי מתוך חשש עמום שמא יתפשום פעם בתור משוגעים ומתוך רצון להוכיח לי למפרע שדעתם צלולה.

לפי דבריהם גלה אלהים את אזנם בתורתם החדשה והקדיש אותם להיות לו לנביאים. דמויות אירוטיות מצטרפות בדרך כלל אל שיטתם הדתית. זה ששיטתו בנויה על אסטרונומיה מחלק את כוכבי הלכת לזכריים ולנקביים. משוגע אחר מכנה בספרו את תחושותיו המיניות־פתולוגיות בשם: מגע פסיכו־סכסואלי על ידי פעולה מרחוק. אלו הן תופעות שאנו נתקלים בהן היום על כל פסיעה בתוך הפסיכיאטריה.

התפקיד ההיסטורי של האנומליות הרוחניות הבלתי נכרות וטבועות בחותם הגאוניות. – השפעתן על האירוטיות הדתית. – לא תמיד יש כאן לפנינו חולי פאראנויה או בעלי פסיכוזות חמורות אחרות, אבל לעתים קרובות פסיכופתים תורשתיים, שמשוגעים הם לדבר אחד או פשוט היסטריים, ושיחד עם הלקוי הזה הם יכולים להיות בעלי ערך אינטלקטואלי, בעלי רצון עז והתפעלות נלהבה. אז מקבלים הדברים מהלך אחר אף־על־פי שהבסיס הוא חולני. מלבד זאת הוא מלביש את תורתו בלבוש יפה יותר, ועל כן הוא מושך אחריו לא את הבוערים בעם, כי אם אנשים בעלי תרבות, ואפילו חלק מן החברה שמסביבו. במקרה כזה יכולה האכסלטציה הפתולוגית להתקשר עם איזה אידיאל נעלה, אינטלקטואלי או מוסרי, אידיאל שמאפיל על שגעונותיו המוזרים והחולניים של ה“הנביא”. אנו עומדים איפוא לפני חזיון מפליא, שאינו מוטל בספק, שאישים היסטוריים גדולים ידועים, שהיתה להם השפעה עצומה על האנושיות, היו מטבעם פחות או יותר פתולוגים. אנו מגלים בתורתם קוים אירוטיים־דתיים פחות או יותר נכרים.

סוג זה של אינדיבידואומים החשוב עד מאד יש בו שורה של דרגות המובילות מאותם חולי־הרוח שעליהם דברנו לעיל אל בעלי הרוח הגאונית השקולים מאד בדעתם. לפעמים קשה עד מאד להבין ולבאר את כל אותם המעברים וצורות־הבינים מרובות הגונים והשנותן שבין השגעון ובין הגאוניות. צריך להזהר מכל הכללה מופרזת כלפי צד זה או אחר.

מכל מקום עצם העובדה שגאונים רבים הם מטבעם טפוסים פתולוגיים אינו מתיר לנו להיות נמהרים ולהכריז, שכל אישיות גאונית או מקורית היא משוגעת או אנורמלית, מכיון שהיא נלחמת במקובל ובשגור אצל בני סביבתה, ומגלה אופקים חדשים וכובשת דרכים חדשות. נביא כאן דוגמאות אחדות:

ז’אן ד’ארק היתה, לפי דעתי, היסטרית גאונית, בעלת הליוצינציות אבטוסוגסטיביות. צרותיה של צרפת צערו אותה מאד. נלהבה בתשוקתה להציל את מולדתה, התחוללו בקרבה, על־ידי אבטוסוגסטיה, הליוצינציות של קולות הקדושים אשר דברו אליה ומראות אשר ראתה ואשר הודיעו לה את תעודתה. בזמנה היה זה חזיון רגיל ואינו צריך להתמיה אותנו. בנגוד לטיב שכלה ועניוות התנהגותה היתה בז’אן ד’ארק, שלא מדעתה, הכרה נלהבה של ערך האני שלה. על פי גורל מפליא, כמו על פי ההשגחה, הובילה הנערה הגאונית ויחד עם זאת הפתולוגית את צרפת אל מלחמת נצחון וגאולה. המקורות ההיסטוריים הכי נאמנים מתארים את מוסריותה של ז’אן ד’ארק טהורה ונעלה מכל פסול. תשובותיה שהשיבה על שאלות האינקביזיציה מראות שהיא היתה בעל תבונה רבה ורגשות מוסריים נעלים. ברור שרגשי האהבה השתנו אצלה והיו לאכסטזה דתית ולהתלהבות מהאידיאל שלה ומתעודתה, דבר שכיח אצל הנשים.

תרזה הקדושה היתה אשה היסטרית בעלת אכסטזה וחוזת חזיונות. זכרונותיה שכתבה מתארים בעליל את דכויו של היצר המיני ואת התעוררות האהבה על־ידי האכסטזה הדתית בשעת המשברים ההיסטריים שלה.

למחמד היו גם כן מראות וחזיונות, והיחסים המיניים ממלאים תפקיד חשוב בתורותיו ובנבואותיו. גם השליח פולוס היה בעל חזיונות, שבעטים של הליוצינציות עבר מקיצוניות אחת אל משנהָ. אצל פסקל, נפוליון הראשון, רוסוֹ מוצאים קוים פתולוגיים בולטים.

אף־על־פי שלחלק מהעובדות הללו אין קשר ישר עם השאלה המינית, אני ציינתי אותן כדי להראות כיצד אישיות כאלה משפיעות על ההמונים, ודרך ההמונים על ההיסטוריה. מכיון שערכם גדל בעיני הרבים, פועלים מושגיהם ותכונותיהם המיניים, כל כמה שהם בלתי – טבעיים ובלתי־הגיוניים, פעולה עזה על בני דורם, כשם שאנו רואים את השפעת דעות־הפרישות של טולסטוי על כמה וכמה מתלמידיו.

עוד מבחינות אחרות גורמות האנומליות המיניות לפעולותיהם של אנשים היסטריים ופסיכופתיים אחרים. הקיסרים הרומיים ניירון, טיבֵריוס, קַליגולא היו בלי ספק סדיסטים, והרגישו בתאוה מינית אמתית למראה ענוייהם של קרבנותיהם. וַלֶריה, מֵסַלינה וקתרינה מֶדיצי היו גם הן נשים סדיסטות. תחת צעיף הצביעות הדתית סדרה זו האחרונה, כידוע, את ליל בַּרתֶּלֶמִי בפריס, והיא דושנה מעונג למראה הקטל שנעשה בהוגנוטים.

ומאידך גיסא ראו את המזוכיסם מכַון את המחשבות ואת הרגשות המיניים של אישים בעלי השפעה גדולה, כמו רוסו, או של כתות ועדות סגפנים כמו הפקירים, המצליפים ועוד.

הרגשות המיניים של איזה נביא או של איזה מיסד דת משפיעים שלא־במתכון, לו גם במשך זמן קצר מימי חייו, על תורתו הדתית וממילא על החוקים המוסריים הנובעים ממנה והעומדים וקיימים גם אחרי מותו.

באופן כזה יקרה שרגשות טבעיים כמו הרגשות המיניים, שמשתנים לפי טבעם של הבריות, אנוסים להכנע לעיקרי הדת הקבועים והאכזריים, שמעַנים במשך דורות או אפילו במשך אלפי שנים את האנשים שרגשותיהם שונים מרגשי מיסד הדת או מרגשי תלמידיו מפרשי תורתו.

בכל מקום אנו רואים בדת את האירוטיות אשר זיו נאצל חופף עליה או אצילות רוחנית הנוטפת מור אירוטי. שיר השירים, שהוא בעצם יצירה חילונית כמו רוב היצירות הדתיות, היה ויהיה שיר אירוטי על אף המפרשים שעשוהו לאליגוריה דתית, משל לאוריתא, לקודשא בריך הוא ולכנסת ישראל, ואצל הנוצרים – לכנסיה, לישו, לרוח הקודש.

הפיכת האירוטיות לרגש דתי. – בחיים הבורגניים אנו מוצאים בכל מקום סימנים לתערובת של הדת ושל דמויות ותחושות מיניות. כשמחפשים את הסבות להתעוררות דתית פתאומית או פרוגרסיבית מוצאים על־פי הרוב, שאין זו אלא פצוי לאהבה נכזבה או מרומה. כונתי כאן להתעוררות דתית אמתית אינטימית ונלהבה, שבה מתמזג האני, שבה שוקעת הנשמה כולה, ולא לאותה הדת שבהרגל כמצות אנשים מלומדה, שרוב בני האדם אינם נזכרים בה בחיי יום יום שלהם. דת זו שבהרגל אינה אלא צורה ריקה מתוכן שאינה מעוררת עוד שום רגש ומשום כך אינה מצטרפת אל שום תחושה, אל שום יצר, ואין בה אף נימה דקה של אירוטיות.

מובן מאליו שלא אצל כל המאמינים כך. להיפך ראיות רבות לדבר שרגשי ההתלהבות והדבקות המפרנסים חלק גדול מהדת, אש היראה והאהבה, תענוגות ה“האתערותא דלעילא” ו“התפשטות הגשמיות”, בין אם המקור הוא הקב“ה ובין אם הוא אללה, ישו, בודהא, וישנו, ה”האם־הקדושה", – כל הרגשות הללו שרשיהם נעוצים בתחושות וברגשות האירוטיים הפרימיטיביים.

מובן מאליו שכל זה יכול לעבור מעבר לסף ההכרה, אגב אי־ידיעה גמורה. וביחוד מרגישים בדת הנוצרית וביתר יחוד בקתוליות את הקשר שבין הרגש הדתי ובין האירוטיות. פולחן האם הקדושה בימי הבינים והערצת הנשים הקדושות, מרים מגדלינה, מרים ביתניה; כל התמונות הקדושות שצירו בימי הבינים ובימי הריניסנס טבועות בחותם האירוטיות. יתבוננו אל המדונות החולמות, אשר בכל המוזיאונים, שנושאות את עיניהן המלאות ערגון וכיסוף או אל הנוצרי או אל השמים, וביחוד אל המבט של התמונה,Immaculata conception,, אשר למוּרילוֹ, שמביע השתוקקות אהבה או כמיהה דתית. ה“קדושים” של קוֹרֶג’יאו מביטים אל ה“אם הקדושה” במבטי אש של אהבה, שיש בהם, למרות החסידות השמימית, מן הארציות, מן האנושיות הפשוטה.

אני רק מסמן את העובדה שבשעה שהאדם חולם על רוח טהורה ועל קדושה ומתוך כך הוא מתכחש לטבעו האמתי, הרי שלא־מדעת הוא נופל שוב בחרמי התאוות הגופניות, ויש איפוא סכנה שאלה האחרונות תעלינה למעלת קדושות

מכאן אין להסיק שהדת נובעת כולה או ברובה מתוך רגשות מיניים. מסקנה זו תהא גם חדצצדית וגם מוטעית. רגשי הפחד מפני המות ומפני חידות ההויה, רגשי החולשה ואי־הבטחון בחיים, הצורך בנוחם מכל היגונים והתקוה לחיים אחרי המות, – כל אלה מהוים כמובן מאליו את הגורמים הראשיים לבריאת הדת. ובכל זאת אין צורך גם למעט את דמות המומנטים האירוטיים־מיניים ברגשות ובעיקרים הדתיים, שמצד אחד מלהיבים את האדם לאש־דת ומצד שני מדכאים בו על ידי עיקרים ותורות את התפשטותם הטבעית של הרגשות המיניים השונים כל כך אצל כל אחד ואחד.

לפני המדעים הצבוריים עומדת לעתיד לבוא אחת התעודות הקשות ביותר והחשובות ביותר לגבי האנושיות, והיא לשחרר את היחסים המיניים מעול התורות הדתיות ולהעמידם לעומת זאת בהסכם גמור עם חוקים מוסריים אנושיים באמת.

חלק שלישי

 

פרק שלשה עשר החוק בחיים המיניים    🔗

א) סקירה כללית    🔗

חוק וחרות — מושגי האדם על החוק הם מוזרים מאד. כל אחד שואף אל החוק ואל החרות, וכל אחד מתכוון בזה באופן טבעי לטובת עצמו, ואינו מרגיש בדבר, שבשעה שהוא דורש את זכויותיו שאין לעבור עליהן, באותה שעה הוא רומס ברגליו בכל רגע את זכויות זולתו. מה יפות הן המלים “זכויות” ו“חרות”! אבל בחיי יום יום עומדים האנשים במלחמה בלתי פוסקת איש נגד רעהו. אין לשמור על זכויותי ועל חרותי במלואן, כפי שאני מבין ומרגיש באופן טבעי, אלא אם כן אפגע בתמידות בזכויותיהם ובחרותם של אחרים.

ובכל זאת עומדים בני אדם על דרישה זו, מביעים אותה בהתלהבות ובאמונה, קובלים על סדרי חברתנו, מגנים את רוע לבם של זולתם, אבל אין ביכלתם לפשט את הסתירות שנתהוו לרגל שאיפתם לחרות ולצדק.

שועת־יאוש זו לצדק ולחרות הפורצת מפי החברה המודרנית אינה אלא הבעת החמה וההתמרמרות האינסטינקטיביות, שמתעוררות לרגל התפתחותו הטבעית של הפילוגֶנֶסיס שלנו, האינסטינקטים החזקים עדיין של חיה פראית וטורפת, שמעמיקים שבת בקרקע התורשה של נפש האדם, מתקוממים נגד מוסרותיהם של החיים הצבוריים שלנו, נגד העדר החופש למרפקים ולצפרנים של ה“אני” על פני כדור ארצנו, שנעשה צר מהכיל את המין האנושי.

האדם הטבעי צמא למרחב ולחרות האני שלו, ואינו משלים עם הסיגים והמחיצות שצרכי הצבור מציבים לו. מטבעו הוא עדיין חיה נודדת במקצת, שקשור במשפחה, אוהב לצוד ציד, לנהוג בשררה, נתון להמון צרכים איגואיסטיים של תענוגות, והנה בכל מקום שהוא פונה הוא נתקל בזכויות, בחרות ובאהבת השררה של אנשים אחרים המכריחים אותו לפעמים להכנע לפני רצונו. זוהי הסבה האמתית והעמוקה להתמרמרותו חסרת האונים על רעתם של זולתו ועל סדרי החברה הלקויים. התמרמרות זו נחוצה כדי שימָצא סוף סוף ויתגשם בחיים פתרון אשר דעת הכל תהא נוחה הימנו. אולם, אם נוציא את שאלת הקנין הפרטי והעבודה, אין לך מקצוע בחיים, שבו המבוכה והמצוקה מורגשות בחריפות כזו כמו ביחסים המיניים.

מהן, איפוא, זכויות האדם? עד שנגש אל ההגדרות הדרושות, נחלק את הזכויות מבחינה פסיכולוגית ואנושית לשני סוגי מושגים: זכות שבטבע וזכות שבמנהג.

זכות שבטבע. — זכות האֵלים. — הזכות הטבעית היא מושג יחסי מאד, משמעותה: הזכות ליהנות מהחיים ומתנאיהם. הואיל ועל אדמתנו זאת, שנבראה כפי שמשערים על ידי אלהות אישית שלמה בתכלית, מסודרים הדברים על ידי ההשגחה העליונה באופן כה נחמד, עד שהברואים אינם יכולים להתקיים ברוב הזמן אלא אם הם טורפים אלה את אלה, הרי זכותו האמתית והטבעית הקדומה ביותר של כל יצור חי היא לאכול את החלשים ממנו. זוהי הזכות של “כל דאלים גבר”. אם כן איפוא, מותר להגיד שהזכות הטבעית המוחלטת היא זו של האֵלים.

זכויות הקבוצות. — הנמלים. — אבל המושגים משתנים אם נשקיף על הדברים מבחינת הזכות הטבעית היחסית. זו אינה ענין ליצורים היחידים אלא לקבוצות ידועות שלהם, בנגוד לאלה שמחוצה להן. זכויות הקבוצות הן יחסיות מבחינה כפולה. מצד אחד, הן נותנות את הרשות לאישי אותה הקבוצה לשלול מאת קבוצות אחרות את הזכות לחיות ואפילו להשמידן. אבל מצד שני — וזהו הצד הטוב שבזכויות הקבוצות — שהן באות למלאות אחרי החובות המוטלות על כל אחד כלפי שאר חברי אותה הקבוצה אשר אליה הוא שייך, ר"ל, החובה להזהר מפגוע בזכויותיהם, ואפילו לשמרן ולהגן עליהן כמו על זכויות עצמו. זכויותיה של קבוצה ידועה פירושה זכויות וחובות חברתיות כאחת בתוך גבולותיה של אותה הקבוצה.

אצל בעלי־החיים, וביחוד אצל הנמלים, הנמלים הלבנות והדבורים אנו מוצאים את הצורה האידיאלית של זכויות הקבוצה. כל יחיד בקן־הנמלים (בקבוצה) מתעמר בכל מי שאינו חבר לה ואונסו לשמש לצרכי הכלל שהם גם צרכי עצמו. בתוך הקבוצה יש לו הזכות למזונות ולדירה ולספוק צרכיו האישיים, ובו בזמן חובתו היא לעבוד בלי הרף, לבנות ולתקן את הדירה הצבורית, לכלכל את בני מינו, לסייע להקים ולגדל את הולדות, להגן על הכלל וגם לצאת למלחמת תנופה על כל מי שאינו מבני הקבוצה, כדי לאפשר לזו האחרונה את התפשטותה.

הזכויות והחובות נעשו כאן אינסטינקטיביות בדרך ההסתגלות, ר"ל, שהן כאילו מובנות מאליהן, מבלי שיהא צורך לגזור גזרות ולהזהיר על שמירתן. הן נלמדות מאליהן, ספונטַנית, מההסתדרות הטבעית של הנמלים, בלי כל כפית חוק חיצונית. כאן אין מקום לזעקת היאוש של החיה האנושית הטורפת, אשר עליה דברנו לעיל, משום שכל אחד עושה את חובתו בכח האינסטינקט או היצר ועשיתה גורמת רגש טבעי של ספוק ותענוג. כל נמלה היתה יכולה להשתעשע ולהתעצל בלא שתקָנס על ידי חברותיה, אילו בכלל היתה מטבעה מסוגלה לרצות בכך, אבל הדבר הוא מן הנמנעות. קבוצות הנמלים לא היו יכולות להולד ולהתפתח אלא על יסוד האינסטינקט הצבורי לעבודה ולעזרה הדדית ומשותפת, שבלעדיו היו הולכות וכלות.

איגואיסם וזכות הקבוצות אצל האדם. — זכות האדם. — מושגי הזכות הטבעית של הקבוצה אצל האדם הם מסובכים עד לאין שעור וקשה עד מאד למצוא להם הגדרה נכונה. כפי שראינו, הרגש האינסטינקטיבי והראשוני שבראשנים אצל האדם, מצומצם מבחינה זו בתחומי משפחתו וסביבתו הבלתי־אמצעית. אבל גם כאן אין זכות די שלמה בתכלית השלמות. מדני בית, קטטות בן אחים ואחיות הם דברים שכיחים; רצח אח, רצח אב ורצח בן אינם גם הם נדירים. נוסיף שמחוץ לחוג הצר של המשפחה, הוכוחים, הנגודים והמשטמות בין האנשים, מעשי התרמית והגנבה ועוד דברים רבים גרועים מאלה הם מעשים בכל יום, ושבמלחמות המפלגות והמעמדת, בניצול זכויות בעלי היחוס והנכסים, במלחמות, במסחר, במלה אחת — בכל מעדיפים האנשים את עניניהם הפרטיים על עניניה הכלליים של האנושיות.

עובדות אלו ועוד אלפי תופעות עגומות ממין זה בחברתנו האנושית מעידות עדות נאמנה על תכונת האדם האינדיבידואליסטית והאיגואיסטית, ומראות בעליל עד כמה האינסטינקט הסוציאלי הוא עדין מפותח בנו במדה מועטה מאד. החברות האנושיות מיוסדות יותר על המנהגים והמסורות, שנוצרו בהכרח התנאים, מאשר על טבעו של האדם. הילדים דומים בתחילה יותר לגורי חתולים מאשר ליצורים חברותיים צעירים. בתקופות הקדומות, כשאדמתנו נראתה עדיין לבני אדם כרחבת־ידים, הצמצמו עדיין זכויות הקבוצות בגבולות עדות קטנות, שהתיחסו אל בני אדם אחרים כאל בע“ח ואל צמחים, ר”ל, כאל טרף שהכין להן הבורא. הקאניבליסם, ואפילו הציד, מראים בעליל שהאדם בראשיתו היה יותר דורס וטורף מאשר אביו הקדמון הקוף האנושי (pithecanthrope) ושאר בשרו הקוף דהאידנא.

רק ימים רבים אחר כך, אחרי שגדלו והתרחבו הקבוצות החזקות על חשבון החלשות מהן, ועוד אחרי זאת, כשהתחיל האדם עומד על כל היסורים שנגרמים לכלל על ידי אהבת השררה, ותאות־התענוגות ללא־מצרים של יחידים, ולבסוף וביחוד כשגִלה את הגבולות הצרים של אדמתנו, רק אז יכלו להתפתח במצפונם של הבריות מושגי האנושיות ואהבת האדם, ר"ל, רגש הסולידריות האנושית. אמנם אחד הקדמונים הוא שאמר: “אנוש אנכי וכל דבר אנושי אינו זר לי”, אולם בזמנו עמדה כבר התרבות על מדרגת התקדמות גבוהה ועליה השפיעו הרעיונות הגדולים ההומאניטריים של האשוריים ושל הבודהיסם.

כל אדם הנותן את דעתו להרהר בענינים אלה יבין איפוא שהיחסיות של זכויות הקבוצה ויחסיות חובותיה המקבילות צריכות להתפשט ולהתגשם לאט לאט במשך הזמן בין כל בני האדם מדרי עולמנו. קשה רק להגדיר את מושג האנושיות המסוגלה לקבל סדרים סוציאליים ותרבותיים.

אין ספק, שהמרחק הקיים כעת בין הגזע האנושי הנמוך ביותר אשר עודנו בחיים ובין הקוף הכי גבוה הוא גדול וללא מעבר, ובכל זאת אנו מתחילים לאט לאט להכיר מצד אחד שחובות ידועות מוטלות עלינו כלפי בעלי־החי, לכל הפחות כלפי אלה שמתקרבים ביותר אלינו ושמשמשים אותנו, ומצד שני שגזעים אנושיים ידועים, שפלים מאוד, כמו בני אַקַא וּוֶדַא, ואפילו השחורים, אינם מסוגלים לקלוט תרבות גבוהה, וביחוד אינם מסוגלים להשיג מאליהם ולשמור על זה שיחידים מבני עדתם לומדים ממנו כשהם יושבים בתוכנו.

אין מתפקידי כאן לטפל בשאלה, היכן הם תחומי האנושיות התרבותית, ר"ל, היכן מתחילות הזכויות והחובות של בני התרבות איש כלפי רעהו, ביחס אל שאר היצורים החיים או, במלים אחרות, מה הם גבולות הזכויות אשר לקבוצת אנשים בני תרבות להכניע יצורים חיים אחרים, לנצל אותם להנאתם הפרטית, להתפרנס מהם ובשעת הצורך גם לאבדם ולכלותם, כדי לשמור על קיומם הם.

בנוגע לממשלת הצמחים ולממשלת בעה"ח, השאלה היא פשוטה מאד ואינה שנויה במחלוקת. לעומת זאת קשה מאד להחליט בנוגע לבני־אדם ולעמים הנפרדים ממנו הפרדים של גזע עמוקים. אני מטעים ומדגיש את כל עמקותם של הפרדים הללו. ברור הוא על־כל־פנים, שהגזעים, או יותר נכון תערובות הגזעים התרבותיים העליונים שיושבים בימינו על כדור הארץ, כמו האריים, השמיים והמונגולים ייטיבו לעשות אם יעשו שלום ביניהם מאשר יכַלו וישמידו איש את חברו.

מן הצורך היה לנגוע בשאלות הנ“ל. בודאי נעליב בדברינו את אניני הרגש. אבל אין תועלת לעצום את העינים בפני העובדות הגלויות והברורות. עוד טרם עבר הזמן לזרוק על עתידנו מבט חודר. רק באופן כזה נוכל להגיע אל תוצאות מועילות וטובות. אם כן איפוא, זכויותיו הטבעיות של האדם מחויבות להתקדם בהתפתחותן ולקבל צורה כוללת של זכויות קבוצה אחת גדולה ששמה “האנושיות התרבותית”, ושגבולותיה יקבעו רק על ידי גשושים וחפושים ועל ידי נסיונות החיים המעשיים. האינסטינקטים של חיה טורפת שרשיהם עדיין כה עמוקים אפילו בנפש אנשים בני התרבות, עד שרק בקושי רב ולאט לאט יכלו להסתגל לזכות הטבעית לפי ההגדרה והמשמעות הנ”ל. עלינו להודות איפוא בהתגלות־לב, שהכנוי “טבעית” הולם זכות זו רק באופן יחסי מאד.

הדפים דלעיל נכתבו בשנת 1906,זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם. יואיל נא כל קורא החפשי מדעות קדומות להשוותם אל הטרגדיה שעברה עלינו וישאל את עצמו אם צדקו הדברים שנאמרו בהם או לא, הן לגבי הפרט האנושי והן לגבי הקבוצות הקולקטיביות, הגדולות והקטנות. בספרי Etats Unis de la terre (ארצות־הברית של אדמתנו — Peytragnin, Lausanne) התויתי קוי תכנית לברית העמים מנומקה ומבוססה, ומאז ה“תכנית־המוקדמת של הליגה השויצרית לחבר הלאומים” יצרה בסיס נפלא, משפטי וסוצילאי, לכל השאלה הזאת (Avant־Projet de la Ligue Suisse pour la Societé des nations, Edition de L’imprimerie Souv. Genѐve).

הזכות הצבורית היא, לאמתו של דבר, מלאכותית לגבי האדם. רק זכויות וחובות יסודיות אחדות הן טבעיות לגמרי, ביחוד במקצוע החיים המיניים. הן בנויות על הסתגלויות בצורה של אינסטינקטים שמשמשים משען וסיוע להתפתחות המשפחה ולהגנה היסודית של הפרט. ביניהן אנו יכולים לסמן את הזכות לחיות, את החובה לעבוד ואת זכות העבודה, את זכות הילד להיות ניזון על ידי אמו, את הזכות שהוריו יטפלו בו ויגנו עליו, חובת ההורים לפרנס את ילדיהם, חובת הבעל להגן על אשתו, הזכות להוציא מזונות מן הצמחים ומבעה"ח, הזכות לספק את היצרים המיניים וכו'.

ובכל זאת יש עוד שורה של זכויות וחובות של קבוצה שהן כה הכרחיות, עד שאי אפשר למנוע מהן את השם “טבעיות”. אלו הן, למשל, הזכות לדירה, להגן על החיים בפני מתקיפים, לחשוב ולהאמין כטוב בעינינו, כל עוד אין בדעתנו לכפות את מחשבתנו ואת אמונתנו על אחרים, וכן החובה לנהוג כבוד בחייו ובקניניו ההכרחיים של זולתנו, החובה ליתן לבני הנוער חנוך גופני ורוחני בריא ומספיק, וכו'.

אם נביא בחשבון, בלי משוא פנים, את כל האמור לעיל, הרי זכויות וחובות ידועות, שהיו עד עכשיו נחשבות לטבעיות ומובנות מאליהן, תעשינה מפוקפקות ושנויות במחלוקת. אלו הן, למשל, הזכויות והחובות הדתיות, החובות הלאומיות וחובות המולדת, חובותיה וזכויותיה של המלחמה, זכויות המעמד העליון, זכויות הירושה וכו'. אם נסתכל יפה ובלי פניות אל התפתחות האנושיות יתברר לנו בודאות גמורה, שאלו הזכויות והחובות, כביכול, אינן אלא נחלתו ההיסטורית של המיסטיציסם או ירושה מהזכות של כל דאלים גבר, ששלטו בקבוצות בני־אדם מגבלות והיו ברובן מלאכותיות. זכויותיהם וחובותיהם של חברי הקבוצות הללו היו להגן הגנה הדדית על דעותיהם ועל צרכיהם הלאומיים, הדתיים ועוד, ולהכניע או אפילו לרמוס ברגלים את הקבוצות האחרות של בני האדם. הרעיונות הללו מביאים אותנו ישר אל הסוג השני של מושגי הזכות הכלליים.

זכות בשמנהגים — לכאורה זכות שבמנהג אינה זכות. אין זו אלא הסכמתו של הנמוס הדתי לכל מיני מנהגים ומעשי עול, שבני אדם הנהיגו אצלם בעטים של תנאי המקום, של כבושים ורכישות אומנויות. תוצאות הזכות הטבעית של כל דאלים, המיסטיציסם של הדתות, וכל מיני תאוות אנושיות, ובין השאר, במדה מרובה היצר המיני ממלאים כאן תפקיד מסובך מאוד ורב־אופנים. ומה שמוכיח בפירוש עד היכן זכות־המנהג היא ברובה חסרת הגיון וצדק, הוא ההבדל ואפשר לומר אפילו הסתירה המוחלטת שבין מושגי הזכות המקבילים אצל עמים שונים.

אצל האחד הפוליגמיה היא זכות ואפילו חוק אלהי; ואצל השני היא עבירה. רצח אדם נחשב בעיני כל לפשע פלילי; ובמלחמה, להיפך, רציחת המינים היא חובה ואפילו מדה טובה. הגניבה והגזל נחשבים בשנות שלום למעשי פשע, ר"ל, כעבירות על החוק, ובזמן המלחמה, להיפך, הם, בצורת שלל ואנֶקסיה, נחשבים לזכות המנצח שאין חולקים עליה.

בארץ הנעבדת למלך, אישיותו של זה נחשבת לקדושה, כל עלבון להוד מלכותו הוא עון פלילי. בארץ דימוקרטית, להיפך, כל מי שנושא את נפשו אל שלטון אישי הרי דינו כדין עברין.

הסתירות ואי־העקביות, הצוויים נגד הטבע ועריצותם של חוקות המנהגים אצל עמים שונים רבים הם לאין מספר, ומושגי המשפט שלנו שירשנו מהמשפט הרומי אינם עדיפים מאלה.

“מדה כנגד מדה”. — בתקופות ההיסטוריות רואים, שזכויות האֵלים נדחות מפני מושגי־משפט ידועים שעדיין הם בחזקת פרימיטיביות. כך הוא משפט לינטש, המיוסד על הרגש הטבעי של נקמה או של עונשין, שנובע מרגש הכעס, הקנאה או הגאוה, ושמצא את בטויו במשפט “עין תחת עין, שן תחת שן”. ביסודו הוא משפט טבעי, אנושי מאד. בתחילתו הוא עדיין אכזרי למחצה, אבל יש בו צד טוב שהוא נותן לניזוק בעונשין פצויים שוים אל הנזק שנגרם לו, אמנם מבלי להביא בחשבון את הגורמים הפנימיים.

כפרה. — יחד עם זאת אנו מוצאים במשפט הקדום מושג אחר הנובע בחלקו מהנ"ל וביחוד מתוך מיסטיות דתית, והוא מושג הכִּפּוּר. לאחר שהאדם, יחס לה, מתוך יראת נקמתה, גם רגשי חימה וחרון־אף על כל הרעות והתועבות שבו ושהוא רואה בחברו. יש איפוא מן הצורך להניח את רוח האלהות, לחלות את פניה בזבחי אדם ובקר. בתחילה היו מקריבים לא את הפושעים או את החוטאים, אלא את התמימים והחפים מפשע מבני האדם ומכל נפש חיה, שהיו גורמים להם כל מיני יסורים וענויים, כדי לשכך על־ידי כך את חמת האלים. לאט לאט נעשו המנהגים יותר ויותר אנושיים, נשתנו ולבשו צורת המושג, הקיים עוד כיום, של תשובה וכפרה. כל מי שעשה איזה עון פלילי, עליו לקבל על עצמו ענויים ואולי גם את המות כדי לרצות את עונו. במשפטי העונשין החדשים שלנו, מושגי הכפורים ועונשי הלינטש משמשים בערבוביה, וכשמעמיקים לחקור את שרשיהם הנעוצים באתנולוגיה נתקלים בעובדה המדהימה הזאת: נדרשת כפרה ורִצוי בעד עונות וחטאים שנעשו בין אדם למקום. בעובדה זו אנו מוצאים מזיגה משונה של מושגים דתיים ומשפטיים! דרך מוזרה מאד היא להניח את דעת אלהים ולהעביר את רוע גזירתו על ידי קרבנות ומנחות שהביאו העמים הקדומים ושהעמים הפראיים עוד מקריבים לפניו, אם להודות לו על איזו הצלחה או לרצותו. מתכוונים בזה לספק את התשוקות התאוניות של אלהות אשר צירו אותה בתבנית האדם.

תֶּמיס. — בניגוד לכל שגיאותיה ותעיותיה ציירה לעצמה האנושיות העתיקה את אידיאל המשפט שלה בתבנית תמיס, אלילת המשפט, אשר קִשור על עיניה ומאזנים בכפה. המאזנים מראים שהרשות והנזק בכל מעשה צריכים להיות שקולים בדיוק זה נגד זה. הקשור על העינים פירושו שהשופט אינו צריך לשאת פנים במשפט. לגבי המושגים של הימים ההם, שהיו מצומצמים רק בגבולות נקם וכפרה, הרי אותה אשה בעיניה העצומות ובמאזנים אשר בידה היתה סמל משפט צדק. היא לא השגיחה בפסיכולוגיה של טבע האדם, לא בלקוי המוח, לא באחריות המוקטנת ולא בשאיפה אל תקון החברה. כששופט נשא פנים במשפט, זִכּה את החייב או חִיב את הזכאי מאימת השליט או מיראת עם, הרי השופט מעל בשליחות ועיות את הדין; תמיס הסירה את הקשור מעל עיניה והכריעה את הכף מתוך פניה ומשוא פנים.

תמיס פוקחת את עיניה. — הזיוף שבבחירה החפשית. — אולם בימינו תפקידה של אלילת המשפט אינו פשוט, מפני שקדמת האנושיות וביחוד קדמת המדע של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מכריחות אותה, אם רוצה היא או אינה רוצה, לסלק את הקשור מעל עיניה לא במקצת כי אם לגמרי, כמובן לא לשם עוות הדין, אלא לשם נמוקי צדק חשובים, כדי שתוכל לראות נכוחה לתוך נשמת האדם.

לא די לו לשופט לדעת אם הנתבע עשה את המעשה אשר בו מאשימים אותו; עליו עוד לבחון אם הנאשם עשה מדעת ובמתכוון, מה היו המניעים שהביאוהו לידי כך, ומי הוא הגורם האמתי למעשה הרע. הכוהל, האנומליות והמחלות של הרוח, הסוגסטיות, התאוות וכו' משפיעים על מוחו החלש של האדם, באופן שאי־אפשר עוד או אפשר בקושי רב לשים את האדם אחראי למעשיו.

יתר על כן; עם ניטיב להתבונן נמצא, שהמושג ההיסטורי והמוסכם של “בחירה חפשית”, ר“ל, החרות הגמורה של רצון האדם, שמונח ביסוד קיומו של משפט העונשין הקודם, לא רק שנעשה מופרך יותר ויותר, אלא שהוא רק אילוסיה גרידא, אמונת־שוא הקיימת על יסוד העובדה, שהמניעים הרחוקים הנעלמים או מניעי העקיפים של כל מעשינו אינם תודעתיים, ר”ל, בלתי־ידועים לנו.

הפילוסוף הגדול, שפינוזה, הוכיח אמת זו בעליל, והמדע החדש עשוי לחזקה מכל הבחינות. אין לך דבר בעולם שאין לו סבה, וכל החלטותינו אינן אלא תוצאות עבודות מוחנו, והן גופן נגרמות על ידי האינסטינקטים והכשרים (רשמים תורשתיים) או על ידי זכרונות (רשמים נקנים), שהם הם סבותיהם הפנימיות שמתחברות על הסבות החיצוניות. עלינו להודות בהתגלות לב שהאֲמִתה העתיקה על הבחירה החופשית היא בדויה, ונשתדל להבין שזה שאנו מרגישים או חושבים בתורת רצון חפשי אינו אלא סגולת מוחנו להביא בהסכם את פעולתנו עם פעולת הסביבה וביחוד עם פעולת האנשים, סגולה שאינה מפותחה במדה שוה אצל כל האנשים. נשקוד להבין שרצוננו וכל פעולותינו קבועים, פעם מתוך הכרה, פחות או יותר, ופעם שלא מתוך הכרה, על ידי תסביך גדול של אנרגיות ורשמים תורשתיים (האופי) בצירוף הרשמים החיצוניים שהשפיעו עלינו במשך כל חיינו וגם בצירוף הרשמים התחושתיים, הרגשיים והשכליים שחלים בנו ברגע הנידון. באופן כזה כל המושג שלנו על המשפט וביחוד על משפט העונשין טעון תקונים. אנו צריכים לבטל לגמרי את הדין מדה כנגד מדה, שריד ברברי של רגשי המשפט הבהמיים פחות או יותר של אבותינו הקדמונים ואת מושג הרצוי והכפרה, שריד של מסיטיציסם נושן של אמונת־הבל. המתקנים המודרניים וחוקרי המדע של משפט העונשין באו כבר לידי הכרת הצורך הזה. אף־על־פי ששיטת העונשין הקדומה אינה יכול להפחית את הפשעים, לא יכלו בכל זאת לממש את רעיונותיהם אפילו במקצת ושבמקצת.

הצדקת המשפט והדינים. — אחרי כל האמור לעיל, אין לנו אלא שני נמוקים לזכותם של המשפט והדינים. הם נחוצים כדי:

1) להגן על החברה האנושית מפני הפושעים שימנעו מהם להזיק לה, ולקבוע בדרך כלל מושגים וחוקים אשר מטרתם לסדר את האינטרסים המשותפים של האנשים, באופן שיבָראו על־ידיהם תנאי־קיום טבעיים משובחים עד כמה שאפשר, הן בשביל הפרט והן בשביל הכלל או החברה בתורת גוש מאוחד וסולידרי.

2) לחקור את סבת הפשעים, ההתנגשויות הצבוריות, הלקויים ואי־השויונות, כדי להגיע על־ידי מלחמה בסבות הללו אל תקונם של הבריות ולשבוח מצבם הצבורי.

אמנם שאיפתנו המובעת כאן דורשת תקונים עיקריים במושגי הזכויות שבמנהגים לא רק במשפט העונשין המשולל כל יסוד הגיוני כי אם גם בחלקו הגדול של משפט האזרחים. אכן, תקונים אלה הם הכרחיים, והם גם החלו. מטרתם היא לשחרר את המשפט מכבלי המושגים המיטפיסיים־דתיים ומעולן של תורות מאובנות, שנבנו על יסוד מנהגים ומעשי אלמות עתיקה, ולבססו על מדע הטבע והצבור של האדם, שאך אז יהיה ראוי לשם Homo Sapiens. כבר הגיע הזמן שתֶּמיס תעסוק בפסיכולוגיה, בפסיכופתולוגיה ובמדעים, ולמסור את נפש המאזנים שלה להשפעת גורמים אנושיים יותר נכונים וממילא יותר צודקים, ואפילו אם על ידי תכבד עבודתה כך פי־כמה.

זכות המין. — הרגשות המיניים הם מצד אחד חלק מהתנאים האינטימיים ביותר והקדושים ביותר של אושר היחיד, ומצד שני הם קשורים גם כן קשר אינטימי וחזק עם התועלת הכללית של האנושיות. אבל בשום מקום אין קושי כל כך גדול להביא בהסכם הרמוני את טובת הכלל עם טובת הפרט, ועל כן שאלות הזכות בעניני המיניות הן הקשות ביותר.

ספוקו של היצר המיני של האדם הוא חלק מזכויותיו הטבעיות. מדעי הטבע מביאים אותנו בהכרח לידי דעה עיקרית זו. ובכל זאת גם זוהי אמת דוגמתית, שתוצאותיה עלולות להיות חמורות מאד ואולי גם מסוכנות, משום שספוק יצרו המיני של פלוני דורש לא רק השתתפותו הישרה של איש אחד או אנשים אחדים בפעולה אחת משותפת, כי אם גם השתתפות־עקיפין של אנשים רבים בכל התוצאות, והוא עלול לגרום נזק יותר מתועלת.

אלמלא שאלת הבנים היה קל פחות או יותר להביא את דרישות היחיד בהסכם עם דרישות הצבור. היחסים המיניים, יחד עם שאלות הקנין הפרטי, גורמים בשדה הסוציאליות את הקשיים הגדולים ביותר.

המשפט המודרני, למרות קדמתו הגדולה, עומד עדיין בחלקו הגדול על העיקר הפראי של אי־שויון חוקי של שני המינים. נפש הגבר ונפש האשה הן בלי ספק בעלות תכונות שונות. ובכל זאת בחברה שיש בה יצורים בלתי מסומנים בסימני מין מיוחדים, כמו חברת הנמלים והדבורים, ואשר שני המינים מחויבים לעבוד בה במדה שוה ובהסכם גמור לטובת הצבור, שם אין כל נמוק וטעם לשעבד מין אחד אל השני. הגבר גם אם יש לו מאה ושלשים או מאה וחמשים גרמים מוח יותר מן האשה, וגם אם הוא עולה עליה בכשרונו לעשות צרופים ולהמציא אמצאות, אין לו כל רשות ויסוד להעניק לאמו ולאשת בריתו זכויות צבוריות פחות מאלו שיש לו לעצמו. כחו הגופני יגן עליו תמיד במדה מספקת בפני האשה אשר תרצה לקפח את זכותו.

הריפורמה הראשונה שאפשר לדרוש היא שויון שני המינים לגבי החוק.

במובן זה נתנה המלחמה העולמית דחיפה עצומה קדימה. רוסיה, אנגליה, גרמניה, הונגריה, צרפת, איטליה נותנות, זו אחר זו, לאשה את זכות הבחירה, אפילו שויץ מתחילה לתת את ידה בענין זה.

ריפורמה שניה נחוצה לשחרור הילדים, באופן שלא יהיו נחשבים כקנין פרטי עשוי לנצול כמו שהיה והוא נהוג עדיין.

אלה הם קודם כל העיקרים היסודיים של משפט נורמלי במין. אף אצל שום בע"ח אין אנו רואים מעשי התעללות והתעמרות כמו אלה שמצאנו אצל האדם לגבי אשתו וילדיו.

ב) חוק אזרחי פרטי וכו' (להוציא את חוק העונשין).    🔗

החוק האזרחי עם חוק הממשלה והאדמיניסטרציה שואפים לסדר את היחסים שבין אדם לחברו. הוא אינו מעניש אליבא דאמת, ר"ל, שאינו דורש ענויים מאדם כדי לרצות חטאו, הוא חוקר את היסודות הצבוריים שצריכים להיות מונחים בכל האֲמנות וההתחייבויות המשותפות. ובכל זאת הוא גובל עם חוק העונשין על־ידי תשלומי הנזק והפצויים שהאדם צריך לשלם לניזוק על ידו אפילו כשהנזק נגרם בשגגה, וכן על ידי אמצעי כפיה, אמצעים אדמיניסטרטיביים ומונעים.

אף־על־פי שהחוק האזרחי וכו' מיוסד על בסיס טבעי והוא מתאים יותר לטובת הצבור וצרכיו מאשר חוק העונשין, בכל זאת יש גם בו ממסורותיה של המיסטיות הדתית ומהצדדים השליליים של החוק שבמנהג.

הנני לנתח כאן במלים מועטות את הנוגע לעניננו בחוק הקיים, ולהתבונן אל התקונים הנחוצים להעשות בו לפי דעתנו. איני יכול להכנס אל פרטי המשפט, מפני שאין לי הבקיאות הדרושה לכך, וגם מפני שהדברים יהיו יותר מדי ארוכים.

הנשואים ויחסי האישוּת בכלל. — המשגל כשהוא לעצמו, כשהוא נעשה מרצונם של המשתפים בו האחראים למעשיהם, וכשאינו פוגע בשום אדם זולתם ואין לו שום תוצאות, דינו כדין ענין פרטי הנוגע רק להם לבדם, ממש כמו לחיצת־ידים, ואינו כלל וכלל ענין לחוק העונשין או לחוק האזרחי.

כל כמה שנרבה לעשות סיגים לדעה הזאת, הרי בעיקר הדבר זו צריכה להיות אמת שאין עליה מערערים. אין לחברה רשות לצמצם את חופש הפעולה של הפרט אלא במדה שהיא בכללה או שפלוני ואלמוני מחבריה נמצאו ניזוקים על ידי הפרט. כל זמן שהמשגל נעשה על ידי אנשים מבוגרים ואחראיים כל זמן שאין לו תוצאות עקיפין, שאין ממנו ולדות, לא החברה ואף לא איש אינו נפסד.

למעשה אין אמתה זו מקובלת על דעת הבריות. הרבה חוקים, וביחוד בארצות הגרמניות, עונשים כל יחס אישות שמחוץ לנשואים. אפילו במקומות שמתיחסים לחיי האישות בלא חופה וקדושין בסבלנות, יוצא בכל זאת, שהאשה הנתונה ליחסים כאלה וילדיה שנולדו מהם סובלים הרבה, מפני שאין החוק מגן עליהם.

בדרך כלל אין המשגל מותר על פי הדין אלא בחיי הנשואים. אולם בפרק ו' ראינו עד כמה המושג נשואים אינו קבוע והולך ומשתנה מפוליגמיה למונוגמיה לפוליאנדריה, ומנשואים לזמן קצר עד לנשואים קבועים, גם אם לא נביא בחשבון את המקרים שהאשה, מצווה ועומדת ליהרג על קבר בעלה. ראינו מסורות דתיות, שהן עצמן נובעות ממנהגים ברבריים, ממלאות תפקיד חשוב בחוקי הנשואין. עוד בימינו הקידושין על־פי הדת הם בארצות שונות צורת ההתקשרות היחידה שהחוק מכיר בה. רק בקושי רב עלה בידי הפרינציפיון של נשואים אזרחיים לכבוש לו דרך במדינות התרבות המודרניות. העובדות הפשוטות הללו מראות לנו עד כמה אנו כבולים עדיין בכבלי המסורות.

ברור הדבר, שמבחינה מדעית ומודרנית, אנושית וצבורית גרידא אין אנו יכולים להכיר אלא בנשואים אזרחיים. הנימוסין והטקס הדתיים הקשורים בחתונה אינם אלא ענין פרטי של האנשים, ולא ענינה של הממשלה או של החברה; מבחינה זו עלינו לעמוד בכל התוקף והמרץ על זה שלא יהא כחם של נימוסי הנשואים הדתיים יפה ככח חוק. אנו מחויבים להלחם בעד שחרור האנושיות מכבלי העבדות של כל אמונה אשר כופין עלינו, כשם שאנו מחויבים להלחם בדת המכונה “דת המדינה”.

נשואים אזרחיים. — איזה הם הנשואים האזרחיים ואיך הם צריכים להיות? הנשואים האזרחיים בימינו הם תוצאת נסיונות ופשרות שטעונים תקון. הרי זו ברית שכרתו ביניהם שני אנשים שונים במינם שהציבו להם מטרה להקים זרע. בנוגע להתחייבות הדדית זו מתענין עדין החוק לצערנו יותר מדי ביחסים האישיים של שני המתחייבים ופחות מדי בטובת הילדים שיולדו להם, שדורשת בכל־זאת תשומת־לבו והשגחתו של המחוקק הצבורי. מלבד זאת המושג הקדום שהאשה עומדת ברשות בעלה מפר בכל מקום את הטוהר והצדק שבנשואים האזרחיים.

לפי דעתנו צריכים שויונם הגמור לגבי החוק של שני המתקשרים וההפרדה הגמורה של רכושם להיות עיקרים יסודיים של הנשואים האזרחיים. לא מן הדין הוא ששכרון אהבה שבא על האשה לשעה יתן לגבר את זכות הבעלות על כל רכושה או על חלק ממנו. רק חוקים ברבריים באמת יכולים להניח עָוֶל כזה, והם צריכים להמחק לגמרי מספר החוקים של ארצות התרבות. אמנם, באותן הארצות ששם יש לאשה זכויות רבות, שתוף הרכוש נותן לנשים אוהבות הבצע ורעות־הלב לנצל את בעליהן.

יתר על כן, בחיי הנשואים המשותפים אין עבודת הבית של האשה צריכה להיות חובה שאין לה תשלום. פרי עבודתה ועמלה בבית צריך לבוא בחשבון ממש כעבודת הבעל, ולהזָקף לזכות האשה בחשבון רכושה.

שתוף הרכוש הוא בלתי־מוסרי וכחו צריך להפקע ולהבטל בשעה ששני המתקשרים יבואו לידי פרוד. הרי אין זה אלא ענינם הפרטי של המתקשרים והרשות בידם לקיים את הרכוש בחזקת שותפות כשהם נפש אחת ולב אחד. אולם כשמתגלה ריב ביניהם והם נפרדים, נמצא נפסד רק ההגון שבשניהם והילדים.

ומשום כך אין כתבי־התחייבויות כאלה צריכים לקשור את השנים לכל חייהם. אפילו כשאין חיי הנשואים אומללים, פזרנותו או סכלותו של אחד מהמתקשרים עלולות לפעמים להרוס את כל המשפחה, במקום שיש שתוף הרכוש.

זמן המשך חיי הנשואים חושב מאד. בין הסבות השכיחות ביותר לגרושין, החשובות הן: יצר הגבר לחלופין, המחלות הוֶנֶריות, חילוקי הדעות והרגשות, אי־ההתאמה באפיים, מחלות הרוח, חיי הפריצות, יחס רע, פשעים. העקרות או אי־היכולת למשגל יכולות לפעמים גם הן לשמש סבות לפרוד. אף־על־פי שבמקרים ידועים, כמו שנראה להלן, פוליאנדריה או פוליגמיה מצומצמות הן יותר אנושיות מהגרושין.

לא אשכח לעולם את המקרה כשאשה אחת נתגרשה מבעלה, מסבת מחלתו הרוחנית הממושכה של בעלה, על מנת להנשא לאיש אחר. אחריה נשואיה השניים, היתה מבקרת את בעלה הראשון לעתים קבועות בבית חולי־הרוח. אחרי שזה נעשה יותר שפוי בדעתו, לקחת אותו אליה, לבית בעלה השני, שהסכים לכך, ומצא את הדבר טבעי מאד.

בקשר עם הגט מתעוררות שאלות משפטיות מסובכות וחשובות, כשישנם ילדים. עוד נשוב אל שאלת הילדים במקרה של גרושין. אני צריך להעיר שהחוק האזרחי, אם רצונו בכך, יכול ליצור מצב כזה, שבו יהיו לילדים אשר נולדו לא מנשואים חוקיים אותן הזכויות ואותה העמדה הצבורית שיש לילדים החוקיים, ועוד אוסיף ששויון צבורי כזה יתאים אל רגשות המשפט האנושי הפשוטים והיסודיים ביותר, אם אך לא עוותו אותם הדעות הקדומות והמיסטיציסם הדתי.

הקטנים. — החוק האזרחי חייב להציג לו למטרה למנוע מהאנשים שלא הגיעו לבגרותם, או שהאישות אסורה להם, את הרשות להתחתן. במקרים ידועים יכול הדבר הזה להרָאות כאכזרי. ובכל זאת יש בנידון זה לחברה הרשות והחובה להתערב. הילדים שלא נתבגרו צריכים להיות מוגנים מכל התעללות מינית ואין מן הצורך ליתן להם לשחק, קודם שהתבגרו, בחוזה של נשואים. מכל מקום נערה שלא הגיעה לשבע־עשרה ונער שלא הגיע לשמונה־עשרה או לעשרים צריכים להיות שמורים מכל יחס מיני. זהו מושכל ראשון של כל היגינה אינדיבידואלית וצבורית, ובאופן כזה של כל חוק משפחתי הבנוי על יסודות בריאים.

חולי־רוח ועוד. — והוא הדין בחולי הרוח שלגבי החוק דינם כדין קטנים. אולם כאן מתעוררת שאלה חמורה. וכי יש רשות להכריח זוג להפרד מפני שאחד מהם נעשה מטורף בשעה שבן־הזוג השני אינו מסכים לפרוד הזה? בגרמניה נשואים כאלה בטלים, אבל אין תועלת הבטול הזה גדולה. עוד נשוב אל השאלה הזאת בקשר עם ענין אחר. לפי שעה אני רוצה להעיר כאן, שלא עצם חיי הנשואים, לא היחסים המיניים של הזוג הזה מזיקים לחברה, כי אם הולדת הולדות. אם כן רק הולדת ילדים צריכה להיות אסורה על פי החוק, והיחסים המיניים צריכים להפסק רק כשאחד מבני הזוג העומד בבריאותו רוצה או מסכים להפסקתם או שטובת החולה דורשת אותה.

בעתיד יסודרו כל הפרטים הללו באופן הנאות ביותר והאנושי ביותר.

חלאי גוף ידועים שאחד מבני הזוג העלים מחברו, או שהוא עצמו לא ידע ממציאותם, כחם גם הם יפה לבטל את חוזה ההתחייבות לנשואים, כך, למשל, מחלות מתדבקות, חוסר כח גברא אצל האיש או עקָרות אצל האשה, בשעה שהסבה לא היתה ידועה למפרע ואת הלקוי לא ראו מראש. אבל גם במקרים אלה אין החוק צריך להביא בחשבון אלא את תביעות הניזוק המנומקות יפה ולמנוע בדרכים ידועות בעד הקמת זרע פגום, מבלי לאסור את היחסים המיניים.

סְטוּת (adultery, adultѐrie) — חשובה מאד היא שאלת הסטות. אף בזאת דעתנו שאין זה ענין לחוק להתערב בו. אגב דעה זו נעשית יותר ויותר מקובלת. הסטות שיש עמה הוכחות, כשהנאמנות הובטחה למפרע על־ידי כתב התחייבות, צריכה ליתן לצד התובע זכות מוחלטת לבלי־דחוי לגרושין, שבהם ידו על העליונה.

לצורות ידועות של סטות, שנעשית בהסכמת הבעל והאשתו, יש לאמתו של דבר אופי של ביגמיה (נשואי כפל: שתי נשים לבעל אחד או שני בעלים לאשה אחת) ואין חוק העונשין או החוק האזרחי צריך לטפל בהן. לדוגמא אביא את המקרה כשבעל ואשתו רוצים לחיות טן־דו מפני סבות שונות, בשעה שמחמת חוסר־כח, מחלה או עקרות, אחד מהם מסכים שהשני יכנס עם פלוני או פלונית ביחסי אישות, מחוץ לנשואים. במקרה כזה אין החברה ואין אף שום אדם נפסד, ואין שום טעם מספיק להתערבותו של החוק.

גרושין. — שאלת הגרושין נעשית קשה ביותר בשעה שאחד מהנשואים רוצה בגט והשני אינו רוצה בו, ויחד עם זאת אין שום נמוק להפר את הברית. יש כאן רק מעשה שטן האהבה הרוקד לפני הבעל או האשה, שטן שאין העולם יכול לקרוע אותו.

לפי דעתי צריך החוק במקרים כאלה, כמו גם במקרים אחרים אבל ביתר עוז, לשקוד ולשמור על זכויות הילדים, אם ישנם, ולכפות על הבעל המתפרץ לעשות את חובתו לגבי מזונותיהם.

החוק צריך גם להגן על הזכויות האזרחיות הכספיות והאחרות של אותו הצד הרוצה להמשיך את החיים המשותפים. כאן אפשר לראות את ההכרח שיש בהפרדת הרכוש. לעומת זאת אני בטוח שאין מן התועלת להשתקד לשמור על החיים המשותפים, בשעה שאחד מן השותפים בוחל בהם. למעשה לא תהיינה תוצאות טובות להשתקדות זו. זוהי שאלה מוסרית ביותר מאשר שאלה חוקית. לכל היותר יכול החוק לדרוש ארכא לזמן ידוע או לנסות להשלים. לפעמים מצליחים נסיונות כאלה.

הרשות לספוק היצר המיני. — אנו נוגעם כאן בשאלה דקה מאד. הזכות לספק את היצר המיני צריכה להיות מוגבלה מכמה בחינות, אם רוצים להמנע מנזקן של הבריות. אם נוציא מן הכלל מקרים פתולוגיים ידועים, הקושי הגדול ביותר מונח בעובדה שהיצר המיני אינו יכול לקבל ספוּק אלא על ידי יחס אישות בין שני אנשים, ומה שנותן ספוק לאחד יכול לגרום נזק או הפסד לשני ואפילו לצד שלישי, ר"ל, לפרי היחס הזה, לילדים. הדברים יכולים להגיע לידי־כך שחוק העונשין יהיה חל עליו. עוד נשוב אל השאלה הזאת במקומה הראוי. אולם, אפילו מנקודת הראות של החוק האזרחי, הרשות לספק את היצר המיני צריכה להיות תלויה רק בהסכם החפשי של שני הצדדים. כלל זה, לפי דעתי, אינו נתן לשיעורין ולתנאים.

ההגנה על הקטנים כשהיא לעצמה אינה מספקת. אסור גם להתעלל בגופם של המגודלים נגד רצונם של אלה. חוקי דת ידועים גסים פראיים אוסרים על האשה לסרב לבעלה בכל זמן שהוא תובע ממנה תשמיש המטה. ולהיפך, מטעמים פיזיולוגיים אין האשה האירוטית והמרבה לתבוע מבחינה מינית יכולה לקבל ספּוק, הואיל ואין הבעל מוכשר לקשויי־האבר בכל עת שירצה. אין בידה אלא לדרוש גט אם היא יכולה להוכיח שהוא מחוסר כח־גברא לגמרי.

אם נעיין קצת בעובדות הללו נראה עד כמה קשה לו לחוק לקבוע ולתקן תקנות בנוגע ליחסי אישות. החוק שנכנס לפרטי הדברים ומתקן תקנות ועושה סיגים הרי בהכרח יכשל, בנידון דנן, בעוות הדין והצדק.

אנחנו הכרנו לדעת את רבוי הצדדים והתכונות האינדיבידואליות שביצר המיני. כשאומרים לסדר בצורה של כללים וסעיפים את ספר החוקים של חיי המשפחה על יסוד מונוגמי, יבואו לידי כך שיגרמו לענויים שאין הדעת סובלתם ואין רוב הצבור יכול לעמוד בהם. למרות כל הכבוד שאנו רוחשים אל רגשותיו המוסריים של טולסטוי, אנו מוכרחים להודיע, שתורת הפרישות שלו בנוגע ליחסים המיניים אינה אלא תעתועי דמיון של אדם נלהב.

כשגבר בעל יצר מיני חזק מאד לוקח לו לאשה, מבלי שהתרו בו למפרע, בחורה צעירה קרה מאד מבחינה מינית, באופן שתשמיש המטה היא לה תמיד לתועבה ולפגול, הרי זו תהיה אכזריות מצדנו בין אם נדרוש מן הבעל כבוש היצר ובין אם נדרוש מן האשה להענות לתביעות בעלה. במקרה כזה אין ליצור מצב שיהא רצוי לשניהם זולת הגירושים או הסכם לפילגשות או גם לביגמיה, בשעה שההסתגלות הדרושה על ידי ותורי־גומלין אינה בגדר האפשרות. האמונות הקדומות המקובלות אצלנו כיום מניחות במקרים כאלה לכל היותר גרושין.

מכיון שגבר ואשה כבר קשורים יחד על־ידי הריון או על־ידי ילד חמוד לשניהם, ולמרות ההבדל שבין יצריהם המיניים, שוררים ביניהם שלום ואהבה, הרי כל פרוד יגרום צער ויהיה אכזרי. אנו מניחים בכל לב שהתנאים המיוחדים, אשר אנו דנים בהם, אינם שכיחים ביותר, וברוב המקרים האירוטי ביותר יכול לכבוש ולמזג את יצרו, וקר היצר יכול להתרגל אל תשמיש המטה. הרצון הטוב יכול לעשות הרבה. אולם לפנינו שאלת החוק, ועלינו לפתור רק את השאלה, כיצד נוהגים כשבמשך שנים רבות של חיי אישות האחד טוען: רוצה אני, והשני: אי אפשי.

רכוזה של התאוה המינית באינדיבידואום אחד מהמין השני, רכוז שבדרך כלל הוא רצוי מאד מבחינה צבורית, נמצא מסוכן במקרים מיוחדים. גבר אחד מתאהב באשה, או אשה מתאהבת בגבר, אבל אהבה זו אינה הדדית אלא להיפך הנאהב בועט בה. אסון זה, שתדיר הוא מביא לידי התנגשויות טרגיות ביותר לא רק ברומנים כי אם גם בחיי יום יום, באופן שנעשה כמעט בַּנַלי, אין לו תקנה אלא בותורו של האוהב. פחות קשה לאדם לוַתר לכתחילה על התקשרות שהוא חושק בה מאשר להיות כלי שרת לתאותו המינית של אדם בלתי אהוב ושהנפש בוחלת בו. לא אנושי וממילא גם לא מוסרי הוא איפוא, הן בדת והן בשירה, להטיף באיזו צורה שהיא לשלטון הבלתי מוגבל של הרגש, לקדושת הנשואים המונוגמיים והאהבה, שאין לעבור עליה, עלך ידי כך שהופכים את הרגש הנשגב לדוֹגמה דתית גרידא.

תדיר היו סבורים שאין האשה יכולה לאהוב אלא פעם אחת בחייה. יש מן החובה להתנגד לדעות מכלילות כאלו, שהן גם מוטעות וגם אכזריות. הפיטנים בעלי הרגש הרשות נתונה להם להתלהב וללכת שבי אחרי דמיונם; אבל עלובים הם אלה שסבורים שמחובת מצפונם היא לשמור על קיומה של דוֹגמה כגון זו. לא רק מותו או מחלתו של אחד מבני הזוג, המדנים והבגידה יכולים לגרום לפרוד בחיי־אישות, אלא גם מקרה שכיח של אהבה אשר בעטו בה עלול להפוך את חיי האשה החדורה באמונות־שוא כאלה לשלשלת ארוכה של יסורים.

אם אנו מחויבים בהחלט להתיר לאדם שאינו אוהב לסרב לתביעותיו המיניות של זה אשר נפשו חשקה בו, הרי לעומת זאת מן הצדק הוא שלא רק החוק כי אם גם הרגש המוסרי ייעץ לאוהב שדחו או דוחים אותו לילך למקום ששם יֵענו לדרישות אהבתו.

הדבקת מחלות וֶנריות. — חשובה מאד מבחינה היגיינית והומניטרית היא שאלת הדבקת מחלות וֶנריות. אדם (איש או אשה) שנמצא מנוגע במחלה ונרית מדבקת ובכל זאת הוא מזדוג במצב זה, דינו כדין פושע, לפחות כשהאדם השני שעמו הזדוג נוּגע באותה המחלה.

החוק צריך במקרה כזה להטיל עונש או גם קנס גדול על העברין לטובת הניזוק. במקרים כאלה צריך הצד הניזוק להגיש תביעה, מה שבימינו אין נוהגים לעשות מחמת רגש של בושה. לעתיד יוכל המצב להשתנות לטובה; וזה יביא ברכה לאנושיות, מפני שעל ידי כך תנצל מהפצת מחלות ונריות וימנעו אסונות גדולים מחיי המשפחה ומילדיה.

רצוי גם כן למצוא אמצעים נגד ילידת ילדים סיפיליטיקאים לשם כך צריכים להשתמש באמצעי הגנה.

פרוסטיטוציה. — יש עוד שאלה חמורה והיא היחס שבין החוק האזרחי והפרוסטיטוציה. מן החובה לגנות בהחלט את יחס הסבלנות והסדור החוקי של הזנות מצד הממשלה. אבל מה היחס שצריך החוק לקבוע לגבי הזנות החפשית?

ללא תועלת היא השאיפה לבטל את המסחר המשוקץ הזה, כל עוד לא נצא במלחמה על הרוח החיה בו, הממון. אהבת הבצע של האדם מביאתו לעשות את גופו סחורה. אין לאסור זאת, וכל זמן שהכסף קונה הכל אפשר לקנות גם תשמיש המטה. מתקני המדות צריכים, איפוא, לכוון את כלי זינם כלפי אהבת הבצע, ולא להלחם בה במליצות גרידא כי אם לעקרה מן השורש. ולפי שעה, עד שהממשלה תסיר את חסותה מעל ביב־השופכין של הפרוסטיטוציה אפשר יהיה להלחם עד חרמה נגד הסרסרות ונגד התופעות הפומביות של הזנות בכל האמצעים החוקיים והאדמיניסטראטיביים. באופן כזה תצטמצם זו האחרונה בגבולות של יחסים אישיים פרטיים שבצנעא.

הבא נקוה שסדור צבורי יותר צודק של העבודה ושכר־העבודה יחד עם אסור השמוש במשקאות חריפים יוכלו לעתיד לבוא להביא לאט לאט לידי כך שתסולקנה הסבות למקח וממכר של גוף האדם.

הילדים כנמוק מצדיק לנשואים האזרחיים. — אנו יכולים לסכם את דברינו ולומר, שצריך להביא על ידי תקנות של קדמה את הנשואים האזרחיים לידי כך שיהיו מעין התקשרות יותר חפשית מאשר הם בימינו, התקשרות לשם חיי אישות משותפים. החוק צריך לחדול מכל נגישותיו ונכליו בשאלת היחסים המיניים והאהבה, מפני שאינם מועילים, מיותרים וגם מזיקים, ומוטב לו להשגיח יותר על חובות ההורים כלפי הילדים שיולידו, ולהגן על ידי כך על הדורות הבאים מכל מעשי עול מצד הדורות שבהוה. אל ישתקד המחוקק לשמור על מוסד צבורי המקודש על ידי הדת, וייטיב לעשות אם ישאוף לבנות את המשפחה על יחסים טבעיים הקשורים ברגשות המוסריות הצבורית.

באו בהצעות שונות כדי ליתן יותר תוקף וחשיבות להתקשרויות אהבה חפשית שקיימות במציאות ולא חדלו מעולם להתקים. האמצעי הבדוק ומנוסה לשמור על התקשרות זו וליתן לה ערך הם הילדים שמשַוים לה אופי חוקי. כל עוד אין הסתבכויות אחרות, אין טעם להתערבות החוק והממשלה ביחסי האישות שאינם גורמים הפסד למישהו, ואפשר לעשות את הנשואים האזרחיים פשוטים מאד. אני מסתפק בהערות הללו ואנו עוברים אל הנקודה החשובה ביותר של השאלה הזאת. אני חוזר ואומר שוב, שכל זמן שהתחברות חשוכת־ילדים, איזו שהיא, בין אנשים שמכבדים זה את זה, היא חפשית ומרצון שניהם, אינה גורמת לחכוכים בין אלה שנתחברו ואינה גורמת הפסד לצד שלישי, אין מקום לחוק להתערב בהתחברות הזאת, מפני שאינה ענין לחברה ואף לשום אדם, זולת השנים שלהם נוגע הדבר ושיש ביניהם שלום והסכם.

נושאיהם של מסולפי היצר המיני. — תופעה מיוחדה ואפיינית היא תשוקתם הגדולה של רבים מבעלי היצר המיני המסולף והמשחת להתחתן בחשאי עם נושא אהבתם, האנורמלי, ההומוסֶכסואלי. מובן מאליו שאין לאשר על ידי חוקים מיוחדים נשואים פתולוגים כאלה. אבל החוק יכול לעבור עליהם בהיסח־הדעת, בשעה שאין בהם חשש נזק לצד שלישי, ולהתיחס אליהם כאל ענין פרטי כשיש בהם משום תקנה לרע גדול יותר והוא נשואי בעל יצר מיני מסולף עם אינדיבידואום נורמלי.

הזכויות האזרחיות של הילדים. — אמרנו שהילדים הם המחזקים את הנשואים והמשפחה בקשר אמיץ אשר שרשיו נעוצים בטבע האנושי. עד כמה שהדבר נכון אפשר לשפוט על פי העובדה, שאצל עמים פראיים רבים, אם לא אצל רובם אין כחם של נשואים יפה מבחינת החוק אם הם חשוכי־בנים³⁵, ואפילו אצל בעלי ציביליזציה נחשבת האילנית כאשה פחותת ערך מאם ילדים.

שני בני־אדם שמולידים בנים מקבלים על עצמם התחייבויות משותפות ואחריות ממדרגה ראשונה. אולי אלה הן החובות הצבוריות הנעלות ביותר שבני־אדם יכולים בכלל לקבל על עצמם. האם אין זה מעשה נבלה ומלחמה בטבע עצמו — כשהחוק משחרר את אחד ההורים, את האב, מכל חובותיו, אך ורק באמתלא זו שלפני ההזדוגות לא נעשו דברים ידועים שבנמוסי דת או בנמוסים אזרחיים.

שמא הגבר הוא פחות אשם מהאשה בהולד ילדים מחוץ לנשואים, אם בכלל יש מקום להאשים כאן את מישהו? האין משום אירוניה מצחיקה ואכזרית בַּשם ילדים טבעיים שנקרא לאלה שנולדו מחוץ לנשואים. שמא הילדים החוקיים הם למעלה מן הטבע או נגד הטבע? האם אין זו נבלה לסמן באות קלון, בכח החוק, עוד טרם הולדם, את הילדים האומללים, פרי היחסים שמחוץ לנשואים, ולחזק את ההשפלה הזאת על ידי כך שיכריחו רק את הילדים האלה לבד להקרא, בנגוד למקובל, בשם משפחת האם ולא בשם משפחת האב.

המשפט הטבעי הפשוט ביותר דורש שכל הילדים, בין שהם חוקיים ובין שאינם חוקיים, משפט אחד וזכות אחת להם בחברה ושכולם יקראו או בשם אביהם או בשם אמם. אמנם הגיוני יותר וטבעי יותר הוא ששם יולדתם יקרא על הילדים. הכנוי על פי האם מתאים יותר למטריאכיה (עי' פרק ו' ופרק י"ט), שאנו פוגשים אצל העמים הפראיים ושהיא יותר נכונה וגורמת לפחות מעשי עול ונצול מאשר הפטריארכיה. אגב בשעה שהאשה תשיג את כל הזכויות המלאות המגיעות לה], יפסק שלטון היחיד של צד אחד בלבד בחיי הנשואים.

שווי הזכויות של שני המינים יביא באופן טבעי לידי כך שינתן לילדים שם המשפחה של האם, מפני שזהו יותר פשוט וברור, הואיל והאם יותר קשורה בילד מהאב. האמהות אמנם לא תמיד היא ברורה וודאית (אצל ילדים אסופים או שנחלפו), מכל מקום יותר נקל לבררה ולקבעה מאשר את האבהות. אם לאם היו יחסים מיניים עם שני גברים בשעה שהרתה, הרי האבהות נעשית מפוקפקת. מלבד זאת האשה יולדת בעצב ובחבלים, מעמידה את עצמה בסכנות גדולות לגופה ולחייה, מטפלת בו, מוסרת לו עמל וכחות במדה שאין האב מוציא על גדול בנים וחנוכם. הטבע נותן איפוא לאם את הזכות, שאין, לפי דעתי, לבטלה, לקרוא בשם משפחתה את פרי בטנה. החוקים שלנו רחוקים עדיין לצערנו מהכיר בזכות טבעית זו.

בכל מקום בטבע שכשהולדות צריכים לעבור ילדות ממושכה וחדלת אונים, מחובת ההורים היא לפרנס אותם. אם יפטרו את ההורים מחובה זו, על יסוד איזו תורות צבוריות שלא בשלו כל צרכן ושהן נגד הטבע, הרי זה יגרום לנשואי חלופין להתנונות החברה. יש לתקן, בלי כל סכנה, את המנהגים הצבוריים המיוסדים על דוֹגמות מלאכותיות מקודשות על ידי המסורה, האפנה, ההרגלים, בין שהן דתיות ובין שאינן דתיות. אבל שום הסתדרות חברתית אינה יכולה לעבור על חוקי הטבע האנושי הקדושים באמת, המושרשים בתוך אינסטינקטי הגזע שלנו, מבלי לגרום לתוצאות מסוכנות. בפרקים ו' וז' הבאנו ראיות חותכות שאין לערערן, שהמשפחה ורגשי הסימפתיה בין הבעל לאשתו, בין ההורים והבנים מהוים בסיס תורשתי גזעי (פילוגֶנֶטי) ליחסים המיניים של האנושיות. בניגוד לאינסטינקטים הפוליגמיים האיגואיסטיים של הגבר, איזו שיהיו, אפשר לומר שהמונוגמיה הטבעית והאמתית מהוה את הצורה העליונה והמעולה של יחסיו המיניים ושל אהבתו. אין אנו מכחישים כלל שיש ושצריכים להיות הרבה יוצאים מן הכלל, ושמן הצורך להביאם בחשבון. אולת היא לעצום את העינים בפני העובדה שדרכי חיינו הצבוריים הרקובים יצרו תנאים נגד הטבע, שבהם נוהגים ההורים בילדיהם מנהגים מחפירים, מנצלים אותם, מדריך אותם לקבצנות, לפרוסטיטוציה ולפשעים, וגם מתעמרים ורודים בהם. לעתים קרובות מאד רואים הורים מקשיחי־לב שבכדי להמנע מחשד בעבירה חוקית מדומה משתדלים להפטר מילדים שהם להם למזכרת־עון, מענים ענויים מחושבים למפרע שממיתים אותם. צריך לקבוע דינים מיוחדים בשביל מקרים כאלה היוצאים מן הכלל, לשחרר את הילדם ממרותם ומאפיטרופסותם של הורים כאלה, שאינם ראויים לשמם, ולהגן עליהם מפני כל חמס.

באופן מיוחד אני מעיר את אזני הקראים על הבחינה שנתנה על ידי הגב' לידיאפון ווֹלפרינג לקביעת חוקים באוסטריה להגנת הילדים. הממשלה חייבת לדאוג לכך שילדים אסופים, עזובים ושרדו בהם קשה, יאספו למוסדות־צדקה אשר שם יחנכום, אחרי שיוציאום מרשות הוריהם הבלתי הגונים, מבלי לשחרר אותם מחובת מזונות. לפי דוגמת הגב' פון וולפרינג, תחלק הממשלה את הילדים לקבוצות קבוצות ותתנם, תחת השגחת המוסדות הנ"ל, בידי זוגות חשוכי ילדים והחושקים בהם. אצלם ימצאו חיי משפחה אשר חסרו להם.

טוב יעשו מטעמים פדגוגיים, אם במשפחות המלאכותיות הללו יחקו משפחה טבעית ויתנו לכל זוג ילדים משני מינים ומגילים שונים. ההצלחה תהיה שלמה. בוינה ראיתי משפחות מלאכותיות כאלה בנות עשרה ועשרים ילד. באופן כזה אנו רואים שוב שהיוצאים מן הכלל מחזקים ומאמתים את הכלל. אמנם אין ספק שמוטב שהזרע הטוב יתן יותר יבול וזרע הבאושים לא יצמח מן האדמה כל עיקר.

המצב הנורמלי דורש וידרוש תמיד ששני ההורים יגדלו ויחנכו הם בעצמם את ילדיהם. אבל הממשלה וביחוד בית־הספר צריכים לבוא לעזרתם ואפילו להשפיע עליהם בכח סמכותם, משום שהחברה מחויבת ועומדת לחנך את בניה ולהרימם אל מדרגת תרבות ידועה, ואין להם או לאב הרשות לעכב או להחליש את הפעולה החברתית הזאת. למוד חובה וחנם בבית הספר הוא מחובת הממשלה שהכל מכירים בה יותר ויותר אם כי לא במדה הראויה ולעתים קרובות אינה נעשית די צרכה.

מלבד זאת חובת החברה להגן על הילדים על ידי כך שתצמצם יותר את שלטונם של הוריהם עליהם. אין הילד צריך להיות נושא לניצול בידי ההורים. יש לו כמו זכיה בהגנה מפני עונשי גוף שבאו לא לשם תקון הילד אלא לשם רדוי לבד. אין צורך לומר שעונשי הגוף, המקובלים עדיין בבתי־ספר ידועים, אינם אלא שריד ברבריות עתיקה וצריך לבטלם.

'קודם כל צריכה הממשלה להשגיח בכל חומר הדין על ההורים שיקיימו את חובת המזונות כלפי ילדיהם אשר ילדו. שום אב ושום אם, הן העשירים והן העניים, אינם פטורים מחובה זו, בין אם הילדים חוקיים ובין אם אינם חוקיים. במצב החברתי הלקוי שלנו נקל עדיין, ביחוד לאדם שהוא מחוסר כל, לברוח ולעזוב את ילדו או את ילדיו על האם או על מוסדות הצדקה. יותר קל הוא לתפוש את בעל הנכסים. זה האחרון חייב להקציב קצבה הגונה לפרנסתם ולחנוכם של ילדיו, בין אם הם חוקיים ובין שאינם חוקיים, אם אינו מכלכלם ומחנכם בעצמו. מי שאין לו כלום חייב להקדיש כמות ידועה מעבודתו לפרנסת ילדיו. מצוות כאלה אם ישמרו עליהן בכל חומר הדין תהיה השפעתן עדיפה והרבה יותר מעולה מהתערבותה של הממשלה ביחסים המיניים לשם שמירה על המונוגמיה ועל הנאמנות.

ואני חוזר ואומר, שמצוות אלו חלות על כל ההורים המועלים בחובותיהם הטבעיות ושמן ההכרח להוציא מתחת ידיהם את ילדיהם. הורים כגון אלה לא תמיד הם עניים.

ואם תמצא לומר שלא ממדת היושר וממדת הרחמים הוא להטיל חובות כאלה על הורים חלכאים שאין להם לעצמם מזון של סעודה אחת. מסכים אנכי שבמצב הצבורי שלנו דהאידנא למעלה מכל אפשרות הוא לרבים מן ההורים לקיים בכספם מצוות כה חשובות. אבל בחובה כרוכה גם זכות. ואין ספק שאנו חייבים ליתן גם זכויות במקום שאנו דורשים חובות מן ההורים.

היושר האמתי לא יצא לפועל במקצוע זה אלא על ידי התקדמותו הממשית של הסוציאליסם. במלה “סוציאליסם” איני מתכוון כאן לתורות קומוניסטיות ידועות מעורפלות או, להיפך, קיצוניות, ואפילו לא למארכסיסם דוגמתי, ועוד פחות מזה לאוטופיות של האנרכיסטים המדמים ש“האדם מלידה הוא טוב”, אלא לקדמה צבורית ממשית במלחמה נגד שלטון הרכוש הפרטי, ר"ל, לרוחים שמפיקים יחידים מעבודת זולתם בזכות אמצעי התוצרת שבידיהם, שעברו בימיו לידי ספקולנטים. לאנשים צריכה להנתן האפשרות ליהנות מפרי עבודתם בשלמותו, כדי שיוכלו לחיות חיים הגונים הראויים לכבוד האדם, במקצוע המיניות ובשאר המקצועות.

מבחינה צבורית לא מן היושר הוא להטיל על ההורים לבד את כל החובות כלפי הדור הבא. ידועה המימרה השגורה בפי הרוקים: “מותר לי לפטור את עצמי מכל חובות, להתענג ולהתעצל מכיון שסלקתי את ידי ברצון או באונס מהאושר הגדול להיות אב לילדים”. מימרא זה שפירושה: “אחרַי — המבול” (aprѐs moi déluge) אין חוקה צבורית בריאה יכולה להסכים עמה. מחובת הממשלה להקל מעל המשפחות מרובות הילדים את עול חייהן, לסייע בידי ההורים שיולידו ילדים בריאים וחזקים, ולהעמיס עבודה ומסים (או “משפחות מלאכותיות”) על האנשים חשוכי־הילדים. באנגליה מדברים בימינו לחדש שוב את המס על הרוקים.

בנורבגיה כידוע קיים מנהג יפה, שנשים נשואות או נשים אחרות מבנות אותה המשפחה משלמות באניות אך חצי המחיר. איני יכול להכנס כאן בפרטי השאלה. אבל כשיתממשו פעם בחיים תקונים כאלה, כשינהיגו בכל מקום חובת למוד, הבטחה מספקת לעת הזקנה, הבטחת היתומים והחולים וכו', לא תהיה לשום גבר סבה מספקת להשתמט מהחובה לפרנס את ילדיו וליתן להם חנוך הגון ואנושי בתוך המשפחה. רק העצלנים והירודים ברוחם עוד ינסו לעשות זאת.

אני יכול להוכיח בעובדות את צדקת דברי. אם ישוו את טבעם של הקבצנים, העברינים (וביחוד הצעירים שבהם), הילדים האסופים והמרודים וכו' בארצות שאין מטפלים בהם, או עושים אך מעט מאד לטובתם (כמו ברוסיה, גליציה, וינה האוסטרית וכו') אל האנשים מאותם הסוגים בשויץ, למשל, שהרבו שם לפעול בשדה התמיכה לעניים, החנוך לילדים העזובים, לתקון מדותיהם של העברינים ימצאו שבשויץ כמעט כל האינדיבידואומים הללו לקויים באלכוהיליסם או בתורשה פתולוגית; אלה הם אנשים שטופי שכרות, בלתי מוכשרים לכל עבודה, שאין להם תקנה, אימפולסיביים, נטולי רגש המוסריות מלידה וכו', והחנוך יכול להשפיע עליהם אך מעט מאוד; משום שכל מי שביסודו יש מן התורשה הטובה יכול למצוא את פרנסתו בעבודה ובדרך הגונה. ברוסיה ובגליציה, בוינה אפילו יש, להיפך, להשתומם על המספר הגדול של אנשים הגונים הנמצאים שם בין מנודי החברה הללו, לאחר שנותנים להם איזה חנוך שהוא וממציאים להם איזו עבודה שהיא. עובדה זו מלמדתנו הרבה יותר מהמליצות הריקות והסותרות זו את זו שהנרגנים שבמפלגות הפוליטיות מטפחים בהן איש על פני חברו.

הונגריה נתנה דוגמא יפה להסתדרות ממשלתית לטובת הילדים העזובים, חסר־כל ומרודים בזה שמיסדת בתי מחסה גדולים, שכל אם (או מישהו אחר) יכולה להביא שמה את ילדיה החוקיים או הבלתי־חוקיים. כל מקרה ומקרה עומד לבדיקה ולחקירה נאותה בכסף הממשלה. תדיר מוסרים את הילדים למשפחות, שולחים אותם לבית־ספר ומלמדים אותם אומנויות (עי' ספרם של Zotan de Bosnyak, Le Droit de l’enfant abandonné et le systeme hongrois de protection de l’Enfence ) ו־L. Edelsheim Gynlay (זכות הילד העזוב והשיטה ההונגרית להגן על הילדות). שיטה זו בצירוף עם שאלת המשפחות המלאכותיות של הגב' לידיא פון ווֹלפרינג הן לדידי האידיאל.

חפוש האבות. — כמו שנוהגים תמיד יחלקו עלי ויאמרו לי שתמיד קשה וגם מסוכן לחפש את אבי הילד העזוב. איני מכחיש זאת. אבל כשיחזירו לאשה את הזכויות שנִתנו לה מן הטבע ואת הבנות יחנכו ברוח העיקרים שנפַתח בפרק י"ז, יָעשה הדבר הרבה יותר קל. אמנם עוד היום מצליחים ברוב המקרים למצוא את האב, אם עובדים לשם כך במרץ וברצון טוב. אם מצד אחד אמצעי ההובלה המתוקנים מסייעים בידי אנשים לברוח ולנסוע למרחקים, הרי הם מסייעים מצד שני למצוא אנשים בארבע פנות העולם ולאסור אותם. היחסים הבין־לאומיים של כל הממשלות הנאורות הולכים ומשתבחים ומשתלמים מיום ליום. בשעה שהתרבות תשפוך את ממשלתה על כל כדור ארצנו — אשורנו ולא מרחוק — יהיה יותר ויותר קשה לנוכלים ולרמאים להשתמט מחובותיהם על ידי מנוסה.

כשאנו בוחנים את השאלה מכל צדדיה, קשה לנו לותר על תנאי ראשון זה להשתמרותה של החברה האנושית, והוא לעשות את ההורים אחראים לפרנסתם ולחנוכם של ילדיהם.

האידיאות המפורסמות של שתוף־הנשים והילדים הן פרי מוחות מפשטים ומשועבדים לאות המתה של התורה, שקפחו אצל עצמם כל חוש אינסטינקטיבי או אינטואיטיבי של טבע האדם, ואינם יודעים מה שמלמדים אותנו בנידון זה מדעי הטבע והאֶתנולוגיה.

אולם אחריותם של ההורים מתפשטת ועוברת את הגבולות של חנוך וכלכלה; היא נעשית גם חובה לבלי הוליד ילדים בעלי מומים גופניים ורוחניים. עוד נשוב אל שאלה זו, שמוּצאת מגדר הענין שאנו עוסקים בו כאן.

אהבה חפשית ונשואים אזרחיים. — כשיתקנו את כל הריפורמות הנקובות לעיל, על־ידי חוקה צבורית, אז יהיה החילוק בין הנשואים ובין האהבה החפשית רק דבר שבצורה חיצונית לבד. תוצאות שני מיני התקשרויות הללו תהיינה שוות גם לגבי הילדים גם לגבי ההורים; ההבדל היחיד ביניהם יהיה רק אם יש חוזה רשמי או אין. המונוגמיה האמתית לא תפסיד בזה כלום; להיפך, עוד תרויח הרבה.

אז לא תהיה עוד המונוגומיה, כמו בימינו, דבר שבאונס, מחלטה בצורתה החיצונית, ונתמכת באופן רשמי על־ידי הפרוסטיטוציה, שעושה אותה פלסתר; לנו תהיה אז מונוגמיה והרבה יותר יציבה ובנויה על יסודות זכויותיהם הטבעיות של הגבר והאשה, אמנם חפשית יותר מצד הצורה, אבל, לעומת זאת, איתנה יותר ביסודה ומאוששה על־ידי החובות הטבעיות והאינסטינקטיביות, כפי שתצוה עלינו התחברות מתוך חרות הבחירה והכרת השכל ולא על־ידי החובות החיצוניים שמחיבים את ההורים כלפי ילדיהם.

ואף־על־פי־כן ניעץ תמיד לנשים לדרוש חוזה אזרחי שמאשר באופן חוקי את התחברותם ושקובע בפירוש את חובות הבעל.

צורתם והתמדתם של הנשואים האזרחיים. — החופש שצריך להנתן לבחירה מעולה. — אם נכון הדבר שהמונוגמיה היא הצורה הנורמלית ביותר והטבעית ביותר של המשפחה, ושהיא ממציאה או לפחות יכולה להמציא את התנאים הטובים ביותר בשביל קיומו של אושר מתמיד הן בשביל ההורים והן בשביל ילדיהם, בכל זאת הרי צריך אדם להיות מוכה סַנוֵרים על־ידי פניות ומשוא־פנים לבלי לראות את החטא שחוטאים לטבע בשעה שרואים בה את עוגן ההצלה היחידי ליחסי־המין, את צורת הנשואים היחידה המותרת עפ"י החוק, וכופין אותה על הבריות. דברי־הימים והאתנוגרפיה מלמדים אותנו שהעמים הפוליגיניים (פוליגיניה — רבוי נשים) התפתחו יפה ומוסיפים להתפתח; אמנם נכון הדבר שהעמים הפוליאנדריים מתנונים באופן די עלוב.

ומלבד זאת, אם נתבונן בלי משוא־פנים אל המונוגמיה שלנו נוכח, שהיא עומדת בחלקה הגדול רק על צורות חיצוניות בלבד, שהיא מלאה כחש וצביעות, ואולת היא וגם מן הנמנעות להשתדל לשמור על טהרתה לכל ימי החיים בסיועו של תוקף החוק.

בארצות הקתוליות, שבהן אסור הגט, בא במקומו הפירוד הממשי בין איש לאשתו, וזה שמשמש מעין לא אכזב לנאפופים מתמידים. במדה שאסור הגרושים חמור יותר, בה־במדה מקילים בתפוצת הפרוסטיטוציה על כל חלאת תופעותיה השונות. הלקח המר הזה, שנתן הנסיון למגני המונוגמיה שבחובה, שמראה עד כמה נואל הוא להחזיק את הרסן בכח ולשמור על הסכרים המלאכותיים שהעמידו ליצרים הטבעיים הנורמליים של האדם. מה שאפשר אצל בעלי אופי חזק ויותר קל אצל קרי המזג קשה לממש אצל ההמונים.

הפוליאנדריה היא ברגיל פרי הדלות. הגזעים הפוליאנדריים הם פוריים במדה זעומה מאוד, והולכים וכלים. הגבר הנורמלי הוא באופן אינסטינקטיבי הרבה יותר פוליגיני מכפי שהאשה הנורמלית היא פוליאנדרית. יש אמנם מקרים שלפוליאנדריה יש טעם מספיק. יש נשים שהיצר המיני שלהן, שהוא באמת פתולוגי פחות או יותר, לא ידע שובע במדה כזו, עד שקשה לו לגבר נורמלי לספק אותן. הרי מוטב שעל־ידי איזו התחייבות יקחו דון־זואנים אחדים על עצמם לספקן מאשר תתמסרנה מרוב יאוש לתזנונים (יש זונות ידועות מתוך נימפומאניה), או להיפך מאשר שדון־זואנים אלה יפתו באופן שיטתי את הבחורות ההגונות והנורמליות.

יש עוד הצדקה לפוליגיניה במקום שהאשה היא אילנית או שרגש התיעוב שיש לה כלפי היחסים המיניים מפר את שלום הבית.

בדברנו בפרק ו' על אודות המונוגמיה, הראינו שכמה צורות לה, ושלא כולן פוגעות בכבוד האשה, כמו שרגילים לשער אצלנו היודעים אך ורק את התעלולים המבישים שבהרמונים המושלמיים.

מה שמנמיך את הרמה המוסרית של הפוליגיניה הוא ביחוד השיטה הברברית של נשואים על־פי מקח־וממכר, כשהנשים נעשות שפחות, תדיר חבושות ועמוסות העבודות הקשות. ראינו עד כמה יש לפוליגיניה אופי מוסרי נעלה אצל שבטים אינדיאניים ידועים, שאצלם המשפחה הולכת אחרי האם, האשה היא עקרת הבית, ושוררת במשפחה. הסכנה להשפלת האשה בגלל הפוליגיניה פוסקת, מכיון שהאשה משתוית עם הגבר בזכויותיה כלפי החוק והרכוש. אליבא דאמת, במשטר צבורי כזה אין הפוליגיניה אלא תופעה יוצאת מן הכלל. היא נעשית חפשית ובלתי מזיקה במדה שמקלים את הגרושים, מצד אחד, ומצד שני במדה שמחמירים בחוקים המחייבים את הבעלים במזונות ובחנוך הילדים, ועל־ידי כך משמשים סיג ליצרים של הגבר.

אני מעיז אפילו לחשוב שהתמדתה של המונוגמיה, שצריכה לעמוד על אהבה ועל רגשי כבוד משותפים, תהא יותר מובטחת על־ידי גרושים חוקיים ועל־ידי בחובות כלפי הילדים, כפי שאנו מציעים. מכיון שזה יהיה נהוג בחיים, הגברים והנשים המסוגלים להבין ולאהוב אהדדי אהבה בת־קיום, ימצאו יותר בנקל זה את זה ויתקשרו קשר יותר אמיץ, במדה שהתחיבויותיהם תהיינה מרצון, ועל ידי כך גם רגשי אחריותם יותר חזקים.

אם יהיו אז שכיחים יותר הנשואים־לנסיון, בצורת התקשרות לזמן ידוע שסופה פרוד, אין בכך אסון גדול; משום שבימינו אלה הם מעשים בכל יום שנעשים בדרך שפלה יותר ועגומה יותר; ומלבד זה החוקים החמורים בנוגע לחובות כלפי הילדים ירסנו את התאוה לתענוגות בשר, מתוך קלות דעת.

ואם תמצא לומר, שקלי־הדעת ישתמטו אז מהוליד, כדי שיוכלו להחליף לעתים קרובות את תענוגותיהם המיניים, נשיב שאין בזה אלא שכר נקי, משום שסוג אנטי־סוציאלי זה של גברים ילך הלוך וכלה מתוך עקרות, לרגל בחירה שלילית כגון זו. אנו נעמיד זה מול זה שני יצרים טבעיים מתנגדים: היצר להוליד מצד אחד והיצר לתענוגות מיניים מצד שני. מי שירצה לילך אחרי הראשון שהוא נעלה יותר ושואף לשמירת המין האנושי, יהיה מחויב להבליג על השני, מבלי להכשל בפרישות בלתי טבעית.

נשואים של קרובי־דם. — כדי להמנע מנשואים שיש בהם משום גלוי־עריות מזיק, די, לפי דעתי, אם יאסרו את הולדת הילדים להורים שהם קרובי־דם, וביחוד בין הורים ובנים או אחים ואחיות. מלבד האמצעי הזה, כל חוק ממשלתי וכל תקנה אינם עשויים אלא להרגיז וכל טובה לא תצמח מהם. מזיקה כפי שאמרתי רק הצטברותם של לקויים תורשתיים, בין אם הם מצויים אצל קרובים ובין אם הם אצל רחוקים. אולם יש ליעץ בדרך כלל להמנע מחתון מתמיד בין קרובי־דם.

הגבלות החופש האישי מבחינת החיים המינים אצל אינדיבידואומים מזיקים או מסוכנים. — אחת התופעות המעציבות ביותר בחיים החברתיים היא אי־יכלתם של האנשים להבחין במניעי פעולות זולתם בין האנורמלי, החולני והאימפולסיבי או שבא מחמת מחשבת־“דבוק” (obsession) ובין הבריא, הנורמלי והמסתגל, ולהביא הבחנה זו בחשבון. אי־יכולת זו מפריעה לחוקה של ריפורמות ולמאמצעים אדמיניסטרטיביים הבנויים על הצדק ועל התבונה.

הרגשות הנלהבים והקיצוניים, המטושטשים והבלתי־הגיוניים של ההמונים מביאים את דעת הקהל, לפי השפעת הרגע, לידי שתי שטויות ושני מעשי עָול סותרים. מצד אחד מתמרמרים וקובלים על הכפיה האישית, על הגבלה או חבישה בלתי־חוקית, מכיון ששופטים או מומחים מובהקים ורצים לעצור בעד תחבולות אנשים מסוכנים הלקויים באנומליות רוחניות, אלא שלקהל הבלתי מומחה הם נראים כאנשים בריאים בכל; או כשהם רוצים, לבטחון הצבור, לחבוש את האינדיבידואומים הללו בבית־המשוגעים, או אפילו רק להגביל את חרותם המסוכנת, באופן זה או אחר. ולעומת זאת, מכיון שבר־נש מתנהג בשרירות לבו, גונב, חומס, רוצח, מאנס או מבעיר, מכיון שהוא עושה מעשי סאדיסם אכזריים או מעשי נכלים ועושק, או פשוט מתאכזר ומענה את בני משפחתו, אותו הקהל מתלהב מרגשות מתנגדים לראשונים, הנקמה בוערת בו כאש, ודורש את העונש החמור ביותר “למען ידעון”. לפעמים מעניש הקהל בעצמו את הפושע, מענה אותו וממיתו, כמו בעלי משפט לינטש באמריקה.

לפסיכיאטר, שהוא המומחה המובהק בענינים כאלה, קשה מאד במקרים הללו להשליט את הצדק והאמת ולהרגיע את זעף ההמון. וכי אין חושדים בו שהוא רואה בכל מקום אך משוגעים ושהוא גופא מנוגע בשגעון מיוחד לחבוש בבית־המשוגעים אנשים בריאים בשכלם? ובאמת הוא היה רוצה שהאמצעים אשר בהם ישתמשו יהיו גם אנושיים בשביל חולי־הרוח וגם מגינים על החברה, באופן שיתנהגו עם היצורים האומללים, שאחריותם מועטה או שנטולים כל רגש של אחריות, בצדק ובתבונה; הוא היה רוצה שיוצרו חוקים והסתדרויות שיגנו על חולה הרוח מפני עצמו ומפני זולתו שלא ינצלוהו ולא יתעללו בו, וגם לעכב בידו מלהזיק לחברה.

ולהיפך החברה ויחד עמה היוריסט מהנוסח הישן מבקשים, מפאת בערותם בענינים פסיכופתולוגיים, להגן על הקהל הבריא ברוחו מפני הפסיכיאטרים; ובדרך זו הם מסיחים את הדעת גם ממה שטובת החולים דורשת וגם מטובת החברה, ויוצאים למלחמה על יצורי דמיון! תופעה זו בפסיכולוגיה של ההמונים מפריעה מאד לתקנות הדרושות ביותר. הפסיכיאטר נעשה על נקלה פסימיסטן בראותו עד כמה הוא אין־אונים כלפי בערותם של הבריות וכלפי רגשותיהם הנלהבים. מורך־הלב הטבעי אצל בני־האדם גורם שהוא חובר לעצום את עיניו וכדי להמנע מאי־נעימות אינו עושה כלום נגד מפלצות־הזועה שבין האנשים האיומות ביותר. ומסבה זו אינם פוסקים ענויי הנשים והילדים הנדכאים בידי בעלים ואבות שטופי אלכוהל, סדיסטים, ניוורופתים ופסיכופתים, מפני שכך רצונם של אלה הצועקים ככרוכיה על שלילת החופש האישי, כביכול, בשעה שהפסיכיאטר דורש השגחה מיוחדה על החולים הנ"ל. ולאמתו של דבר רועצים את הילד הטוב והחלש, רומסים ברגלים את חפשו, מפני שמתחשבים מתוך פחדנות וצעקות הנבערות של נרגנים ומעורר מהומות.

בנידון זה ממלאים תפקיד גדול מעשי האכזריות והפשעים המיניים, שבחלקם הגדול מסתייעים על־ידי השכרות. מבלי להתירא מפני מה יאמרו הבריות הנני רוצה להביע כאן בקצרה את דעתי בענין זה.

כל עוד היוריסטים והמחוקקים לא ילמדו פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ולא יתנו את כל הפושעים הפליליים הרגילים ואת כל האנשים המסוכנים לבדיקה פסיכיאטרית יסודית, הרי כל ריפורמה רצינית במקצוע זה שאנו דנים בו היא בלתי אפשרית. כדי לתקן את המצב הקיים נחוץ הסכם בין היוריסטים ובין הפסיכיאטרים. אבל קשה יהיה להם להבין זה את זה כל זמן שהיוריסטים לא ילמדו פסיכולוגיה ולא יעברו, במשך ימי למודם, במעין קליניקה מעשית בין האסירים הפליליים. כיצד אפשר לשפוט ולחייב את זולתנו מבלי שיהיה לנו אף מושג כלשהו ממצב נפשו של אדם מחלאת המין האנושי, אשר את גורלו אנו חותכים?

מובן מאליו שלא די להלחם במעשים הרעים שנעשים על ידי הפושעים הפליליים והמסוכנים, כמו, למשל, הסדיסטים, לשים אותם תחת השגחה ולמנוע מהם את האפשרות להזיק. יש צורך להלחם בסבת הרע, ולמנוע שיולדו ילדים להורים כאלה שהם ברובם שטופי אלכוהל, ושהתא המיני שלהם משחת על ידי בלַסטופטוריה (עי' פרק א'). השאלה הראשונה, שהיא נתונה ליודעי דת ודין ולאדמיניסטרציה אינה ענין לכאן. יורשה נא להגיד מלים אחדות בנוגע לשאלה השניה.

לפני כמה שנים הציעו במקרים כאלה את הסרוס בתור תרופה בדוקה. ההצעה הזאת עוררה התמרמרות גדולה. הרגשנות היתרה של אנשי התרבות המודרנית שלנו אינה יכולה להסתגל לדעות כאלה, בשעה שהעמים העתיקים ועריציהם, כמו למשל עמי האיסלאם היו ממציאים ומוסיפים להמציא לעצמם סריסים, לצרכי ההרמונות, למען יהיו להם עבדים משמשים בלי כל סכנה לנשיהם, ויחד עם זה אינם נרתעים לתלות או לכרות את הראש לאלה שמעלים את חמתם. כמו כן אנו עדי ראיה אלמים ושלוים לקטל של המלחמות מפני שהן fashionable מוכתרות בנימוסים יפים ורשמיות, וביחוד כשאינן פוגעות בנו מקרוב. האפיפיור גופו היה לפנים קונה לעצמו סריסים כדי שיהיו לו קולות סופרנו במקהלת בית־התפילה שלו, ולא היו נרתעים מסרס בחורים צעירים לשם מצוה זו. הזמנים משתנים ואנו עמהם!

לפני כמה זמן היו בכל זאת משתמשים בסרוס כבתרופה למחלות שונות אצל גברים ונשים, וביחוד למחלת ההיסטֶריה של הנשים. אני מודה בהתגלות־לב שאני בעצמי סרסתי, בבית המשוגעים שעמד תחת הנהלתי, אדם אחד שהיה מנוגע באנומליות רוחניות שבמערוכת, הואיל והוא גופו בקש ממני את הנתוח הזה, מפני שסבל מכאובים גדולים באשכים; אבל כונתי היתה לא רק להקל עליו את מכאוביו כי אם גם למנוע ממנו את האפשרות להוליד בנים בעלי מום כמוהו.

אני גם סרסתי, לפני שנים רבות, ריבה היסטרית אחת בת ארבע־עשרה, שאמה ואם אמה היו זונות ומחזיקות בתי זנות, ושהיא בעצמה היתה מפקירה את עצמה לשם תענוג לכל פרחח בשוק. גם במקרה זה אני מתודה שהפרעות ההיסטריים של החולה שמשו לי רק אמתלא ועיקר כונתי היה למנוע מאומללה הזאת ללדת ילדים, שבודאי היו דומים אליה. התוצאות היו מצוינות. דעתי היא שצריך לסרס או לעשות נתוח פחות רציני כמו לסלק החצוצרות (עי' פרק א) אצל האשה ולבטל את מעבר הזרע אצל הגבר (נתוח זה עושה את האדם לעקר מבלי להשחית את הבלוטים המיניים ומבלי למעט את היצר המיני), כדי למנוע הולדת יצורים אומללים ומסוכנים.

אצל אינדיבידואומים ידועים, כמו הסדיסטים, שיצרם המיני כשהוא לעצמו מסוכן, הסרוס הוא דבר שבהכרח. לדעתי, נחוצים הנתוחים הבלתי רציניים ושעושים את האדם לעקר לכל אלה שמצבם המפסיכו־פתולוגי בנדון זה מונע מהם כל יכולת להתגבר על תאותם או להבין את אזהרותיו של השכל הישר; באופן כזה אפשר יהיה לפעמים קרובות לשלח אותם חפשים, תחת להחזיקם חבושים בבית־המשוגעים, מה שגרוע לדידם.

ולעומת זאת אני עומד בכל תוקף על זה, שאמצעים כגון אלה, אשר תוצאותיהם הן כה חמורות בחיים האישיים, אינם דרושים אלא כלפי אנשים שהם באמת מסוכנים וללא־מרפא, ואשר אין לפקפק בנוגע למצבם הפתולוגי. מלבד זאת סבורני שהאינדיבידואומים הללו, וביחוד האנורמליים המיניים, לפעמים קרובות מאד יסכימו עם בעצמם לנתוח, כמו שקרה לשני החולים שלי הנ"ל.

כשהשאלה מצומצמה רק בזה, להפריע מהולדת ילדים לקויי נפש, אפשר להסתפק בזה שיורו לאנשים בעלי דעה מיושבה ושיכולים לשלוט בעצמם כיצד משתמשים באמצעים מקדימים (עי' פרק י"ד). ואלה שאין להם אף אחת משתי התכונות הנ"ל ייטיבו לעשות אם יבקשו לסלק להם את החצוצרות (עי' לעיל).

חשוב בעינינו לציין את העובדה, שהחוקות המודרניות בנוגע לנשואים מסייעות לפעמים קרובות להולדת פושעים, חולי־רוח ואינבאלידים, בשעה שמצד אחר הן מפריעות להולדת ילדים בריאים אצל אנשים נבונים, מוכשרים, הגונים וחסוני־גוף. הבנות שיש להן ילדים בלתי־חוקיים מקפחות את משרותיהן וכבודן מחולל. אם אך נעיין במקרי יום יום אלה, נבין את כל עוקצה של השאלה. מן הצורך ליתן יותר חופש לאינדיבידואומים טובים, נורמליים והגונים, ולהגביל יותר את חפשם של האנשים הרעים, האנורמליים והמסוכנים. המשפט האזרחי חייב להביא זאת בחשבון אם בדעתו לעמוד על גובה הקדמה המדעית, ולהפריע בעד אינסטינקטי ההמונים שלא יגיעו לידי לינטש, ר"ל, לידי משפטי נקם.

בית־הדין בבזל אסר על הנשואים על צעיר אחד שהיה לו לקוי רוחני בלתי נִכר ביותר. המשפט הזה אושר גם על ידי בית־הדין הפֶדֶרַלי של שויץ, ובנמוקים דלהלן, שראויים להזכר כאן, ואלה הם בקצור נמרץ: “אם כי מוכשר לעבוד, להרויח את מחיתו, להיות קצב, מעתיק מכתבים, להצטיין ביריה ולעבוד בצבא, יכול האדם גם לבלי להיות כשר לנשואים. לטובת חיי המשפחה ולטובת הדור הבא, חובה על הממשלה להפריע מהתחתן לחלשי הרוח, כדי למנוע מגדל גזע אנשים פסולים”. ברוכים יהיו השופטים שבפסקי־דינם מביאים בחשבון את הצרכים החיוניים של האומה. פסקי־דין כאלה הם סימנים לטובה.

ג) משפט העונשין    🔗

משפט העונשין מניח את הזכות להעניש. הוא מתבסס על המושגים של חטא וכפרה, אלה השנים מיוסדים על המושג של בחירה חופשית אצל האדם, וזו האחרונה — על אילוסיה גרידא, על דמיון־שוא, כמו שהוכחנו לעיל (א).

ומצד שני אנו מוצאים שהכושר הפלסטי של מוח האדם להסתגל עד כמה שאפשר (ר"ל, בהסכם עם מצב הרגע הנתון) אל הסבוכים המרובים ביותר והשונים ביותר שבקיומנו, ביחוד שביחסים החברתיים שבין בני־האדם, משמש מדה למה שאנו קוראים חרות יחסית.

האדם היודע ביותר להסתגל הוא גם החפשי ביותר. ולהיפך, האדם החפשי פחות הוא זה שקשור ומשועבד לתאוותיו וליצריו השפלים ביותר, או שמחוסר תבונה מספקת או מחמת חולשת הרצון, שהוא אצלו אימפולסיבי, אינו מסוגל להתנהג בחייו בשכל ובדעת, מתפתה על נקלה, נופל בכל פחד שטומנים, אינו יכול להחליט החלטה ולגזור אומר, ועל ידי כך הוא בא תמיד בהתנגשות עם החברה.

משפט העונשין אינו יכול, איפוא, אלא לעשות דבר אחד, הוא לקצץ את שרשי עצמו ולעבור אל קרקע המדע והצבוריות. אז לא יהיה עוד משפט של עונשין כי אם משפט של המֵגֵן על החברה מפני אנשים מסוכנים, ומשפט המתכוון לפקח על האנשים שאינם מסוגלים להתנהג בעצמם כהלכה בלי השגחה. אז לא יהיה תפקידו אלא כעין תוספת והשלמה למשפט האזרחי, והשופט יחדל מהעניש, כי אם יגן, יבלום ויתקן.

תולדות הפסיכיאטריה ומשפטי הכשוף מוכיחים שאין אנו מגזימים. לא רחוקים הם הימים אשר חולי־הרוח נחשבו לא כחולים כי אם כפושעים או כמכשפים, והיו מענישים אותם ומגרשים מהם דבוקים.

לפני המאה השש־עשרה היו נפוצים בכל העולם משפטים נגד המכשפים, ומאז נעשו שכיחים ובלתי פוסקים. רק מימי המהפכה הצרפתית התחילו מכירים שהשגעון הוא מחלת המוח. עוד במאה התשע־עשרה היה רופא אחד לחולי הרוח, הינרוטה, מעניש את המשוגעים על שהם חוטאים. מימי המשפטים נגד הכשוף שולטות בתוך העם דעות קדומות נגד חלָאי־הרוח.

עוד היום אנו משועבדים לדעה הקדומה האומרת, שדין לחובה מספיק כדי לחלל את כבוד החייב ולהעטות עליו חרפה עד מותו. מספרו של האנס לויס: “מבית הנדונים לעבודת פרך” (Hans Leuss Aus dem Zuchthause 1904) אנו למדים הרבה. המחבר בעצמו נדון לעבודת פרך, והוא מספר על חייו ומעיר הערות בלי פניות ובלי רגש משוחד אבל חודרות וצודקות שמעוררות להרהורים רבים. ירשו נא לי עוד להזכיר כאן דברי הרופא יגִוֹם, שזמן רב היה מנהל בית הנדונים לעבודת פרך בנוישאטל ואחר כך נעשה מנהל המשרד הפדרלי לסטאטיסטיקה בברן. השאלה שאנו עוסקים בה עמדה על הפרק בישיבה אחת, שבה תוכחו עליה, ואני הייתי בין המשתתפים. ה' גיום הקשיב מבלי להוציא מלה מפיו, ולבסוף אמר לנו: “רבותי! בחיי הכרתי לדעת מספר גדול של אנשים שנדונו לחובה, אבל מעולם לא יכולתי לגלות ביניהם יותר משני הסוגים הללו: סוג האחד היה של פושעים חולי הרוח, והסוג השני… אה! השני! בכל פעם ופעם כשאני חודר ומתעמק יותר במעשה הפשע שלהם ובאישיותם, אני בא לידי כך שאני שואל את נפשי, אם לא הייתי גם אני עושה כמוהם אילו נמצאתי באותם התנאים!” מובן מאליו שה' גיום לא התכוון לתחם בין שני הסוגים הללו, משום שברוב הפושעים יש תערובת משני הסוגים. אבל רעיונו העיקרי הביע את האמת גוה בשאלת משפט העונשין.

איך מביאים היחסים המיניים לידי התנגשות עם משפט העונשין, ואיך משפט העונשין שופט אותם, ואין הוא צריך לשפטם לפי האמור לעיל? אין ברצוני לחזור כאן על מה שאמרנו בנוגע למשפט האזרחי. משפט העונשין שלנו יודע עוד פשעים משונים מאד והוא מעניש מפני נמוקים משונים גם הם.

אם רוצים להמנע משרירות־לב, מאי־צדק ומסתירות מצחיקות, צריכים לעמוד על הדעה העיקרית הזאת, שהשפוט לעונשין אין לו רשות להתערב אלא במקום שהיחידים או הכלל ניזוקים או עלולים להנזק. מלבד זאת חייבם לבדוק בכל מקרה, אם העברין אינו בגדר של נטול אחריות, ר“ל, אם לא היתה בו בשעת עשיתו או בתמידות איזו אנומליה או חולשת המוח; אם מדת אחריותו לא נתמעטה, ר”ל, שלא היה משוגע לכל דבר, אבל הנורמלי באופן ברור, ואם הוא אחראי, ר"ל, שהוא, במובן האמור לעיל, בעל בחירה חפשית במדה יחסית.

לפי תוצאות החקירה (לאחר שנמצאו הוכחות לאשמה) יצטרך השופט להחליט, כיצד אפשר להגן על החברה כדי שמעשים מזיקים כאלה לא ישָּׁנו, וכיצד יוכל הנאשם להיות מתוקן באופן הטוב ביותר, אם הוא נתון בכלל לתקונים.

אם הנאשם הוא, למשל, שטוף בשכרות הרי טוב לחבוש אותו בבית מחסה לשכורים ולגזור עליו את הכניסה אל חברת הנזירים מיין. משפט זה יגן באופן הטוב ביותר על החברה ויתקן תקון טוב ביותר את הנאשם מכל העונשין והקנסות ובתי־האסורים הקיימים כעת.

ואם הנדון הוא חוזר אל סורו מפעם לפעם ללא תקנה, אם אינו יכול להתגבר על יצריו הפליליים, המשפט חייב להעמידו תחת השגחה מעולה, במקום בטוח, או לשלול ממנו חרויות ידועות, בכל לפי המקרה. אין הקושי לפתור את השאלות הללו גדול במדה ומצייר לעצמו הקהל. ידיעת התורשה של הפושע, התנגשויותיו הקודמות עם החוק, וחקירה רצינית בפסיולוגיה שלו יקלו תמיד לעמוד על טיבה של מחלתו ולמצוא את הדרכים כדי למנוע אותו מפשעיו. ההסכם בין הפסיכיאטרים ובין היוריסטים יביא בנידון זה לתוצאות נהדרות.

מעשי אונס וכו'. — המשגל הנורמלי יכול ליתן מקום לדין עונש, כשנעשה על ידי כפיה או אונאה (אונס, התעללות בשוטים וקטנים, במהופנז או המום, או מתוך איומים של רמאות ונכלים). אין צורך להגיד שאמצעי שמירה מפני תעלולים כאלה נחוצים מאד, והאנשים שהתעללו בהם באופן כזה רשאים לדרוש פצויי ממון גדולים. נגיד כאן מיד שאין אנו דורשים המתקת הדין לחייבים אלא הגנה מעולה יותר על הקרבנות.

במקרה של אונס, כשהאשה התעברה נגד רצונה, הרי החוק, לפי דעתנו, חייב להתיר לה, באופן יוצא מן הכלל, את ההפלה. לא מן היושר הוא לדרוש מן האשה שתסכים ללדת מתוך אונס ילד מגבר אַנס אַנס שאינו בעלה, ושהיא מחויבה להוציאו לאויר העולם רק בזכות זו שהאנס הזריע בה זרע. והוא הדין בילדות שנתפתו.

ואם להיפך נער בלתי־מבוגר נתפתה על ידי אשה בוגרת ומעבר אותה, הרי האשה לבדה נושאת באחריות וחייבת לפרנס את ילדה, ואין כל טעם להתיר לה את ההפלה, כיון שהיא רצתה בבעילה. הקשרים האמיצים בין הילד ואמו אך מצדיקים דין כזה.

גלוי עריות. — בפרק נשואי כלאים ראינו, בקשר עם המשפט האזרחי, עד כמה צריך לצמצם את המושג “גלוי עריות”. המקרה החמור ביותר של גלוי עריות הוא בין הורים ובניהם. סבותיו הרגילות הן אנומליות שכליות, אלכוהליסם, חיי הדלות או הבדידות הגדולה של איזו משפחה החיה במקומות נדחים. גלוי עריות שכיח למשל בשויץ אצל תושבי האהלים הבודדים אשר בהרים התלולים. הנה דוגמאות אחדות טפוסיות לגלוי־עריות:

בעל אחד שִכּוֹר וגס מציק לאשתו בתביעותיו המיניות. זו נותנת לו את בתה כדי שימלא בה את תאותו ולהפטר באופן כזה מעונשו של זה.

אשה אחת שטופה בשכרות פתתה את בנה כבן י“ז—י”ח שנה לבעול אותה. מלא חימה על אמו שעשתו למאהבה, יום אחד בשעה שהיה שכור עמד ורצח אותה. הצעיר הזה נדון למאסר בעד רצח אמו, התנהג בבית האסורים כאדם הגון. רק השכרות ופתויי אמו לגלות ערותה הם הם לבדם הביאוהו לידי מעשה רצח.

במשפחה אחת שכולה היתה שוטים ופסיכופתים (ואשר אחדים מבניה נמסרו לטפולי) היו גלויי עריות בין כל אנשי המשפחה: האב עם הבנות, האם עם הבנים, האחים עם האחיות. מקרה זה וגם רבים דומים אליו מוכיחים שגלוי העריות אינו סבה אלא, לפעמים קרובות, תוצאת אנומליות ומחלות הרוח.

אין זה רוצה לומר שהולדות מתערובות־דם מרוכזות כאלה אינם מנֻוָנים במקצת, אלא שמקרים כאלה הם באופן יחסי כה נדירים אצל בני־האדם, עד שאינם גורמים באופן נִכר להתנונות הגזע; הגורם להתנונות הוא כאן מחלת הרוח, שהיא פרי סבות אחרות, תורשתיות ובלאסטוֹפטוֹריות.

היוצא מדברינו שאין מקום לעונשין בעד גלוי עריות אלא במקרה של כפיה, אונס ופתויי קטנים או שוטים. אמצעים אדמיניסטרטיביים דים למעט מקרים אחרים של גלויי העריות עד לידי מינימום.

שאט הנפש שיש בדרך כלל לאדם מקשרי אישות בין אחים ואחיות, וביחוד בין הורים ובנים, הוא התריס הטוב ביותר בפני גלוי העריות

התנקשות בבלתי מבוגרים. — בעד כל התנקשות בבלתי מבוגרים חייבים ליתן את הדין. אבל אין דינו של מי שלקוי בנטיה משחתה פתולוגית כדין האדם הנורמלי שהוֹנה את השוטה והקטן. מורה שהתנקש בילדות מתלמידותיו, מבלי להיות לקוי באיזו אנומליה מינית, צריך, קודם כל, לשלול ממנו את הרשות להורות בבתי־ספר לבנות, מפני שרק שם הוא מסוכן. אולם אם הוא חולה בפֵדֵרוזיס, צריך להשתמש נגדו באמצעי הגנה אחרים, הכל לפי המקרה.

שחיתות מיניות. — אם נעבור אל השחיתות המיניות, שדברנו עליהן בפרק ח', נעמוד ביתר ודאות על כל הסתירות והמיסטיות שבחוק העונשין שלנו. חוק זה מעניש מעשים מיניים שאין בהם נזק לשום בריה, ושנעשים על ידי שני אינדיבידואומים מדעת ומרצון. מקרים כאלה יכולים להיות חומר לטפול מוסרי ורפואי, אבל לעולם אין עונש חל עליהם. כיוצא בהם הם מעשי האונניות, הפדרסטיה, המאזוכיסם ועוד, שנעשים על ידי אנשים מבוגרים בהסכם הדדי.

מה טעם בהענשת מסולפי היצר המיני? הרי זה אושר לחברה, כשהפסיכופתים האומללים הללו מסתפקים ביחסיהם המיניים בינם לבין עצמם, שאין להם כל תוצאות ואינם מזיקים לדורות הבאים. פשע באמת הוא כשמסולף־המין מתחתן עם מין שני, ועל הפשע הזה סומך החוק את ידו! זהו פשע כלפי בת הזוג הנורמלית וכלפי ילדים שיכולים להולד מהזדוגות מזיקה זו. חוקי העונשין בארצות רבות בהענישם בכל חומר הדין את היחסים ההומוסכסואליים, גורמים למעשי נכלים ואונאה מהשפלים ביותר, כפי שהוכיחו פון קראפט־אבינג, מוֹל, הרישפלד ורבים אחרים בכמה וכמה דוגמאות, וכפי שיכולתי אני בעצמי לאַמת ולאשר על פי רוב החולים ממן זה שטפלתי בהם.

אחר לגמרי הוא הדין בצורות האנורמליות או המשחתות של היצר המיני, אשר ספוקו אינו אפשרי אלא נגד רצונו של נושאן או אפילו כשהן גורמות לו חבלה פחות או יותר מסוכנה. כאן חייב החוק לקבוע אמצעי הגנה חמורים ביותר, לא כדי להעניש את המשחת, שהוא בחזקת חולה, אלא כדי להסב את הרעה מקרבנותיו.

הדברים אמורים כאן, בראש ובראשונה, בסַדיסם, ואחר כך במעשי אונס בילדים (מתוך אירוטיות נורמלית או מתוך פֵדֵרוזיס). בנידון זה מתעוררת שאלה דקה מאד. ביחס ליצרים מיניים מבהילים כאלה אין לכאורה לפקפק בפעולות נגדיות ואין לחכות עד שיהיו מזיקים. אולם, מאידך גיסא, אין להעניש אדם או לנהוג בו אמצעים אדמיניסטרטיביים אך ורק מסבת היצרים המיניים המסוכנים בלבד שיש בו, וביחוד כשאדם זה, מבחינות אחרות, הוא טוב, הגון, בעל מצפון, שנלחם בכל כחו נגד יצריו. בתורת רופא טפלתי בחולה אחד שסבל מיצר פתולוגי איום ממין זה. הרי זה היה איש טוב, בעל ערך מוסרי גבוה, נואש ממצבו, שלא עשה מימיו רע לשום אדם, ובכל כחות נפשו כבש את יצרו המשחת, והיה מציל את עצמו על ידי מסטורבציה, בשעה שתאותו גברה עליו.

במקרה כזה משמשים רגשותיו המוסריים של האיש מגן מספיק לצבור, ואין מחובת הרופא וגם לא מרשותו להעשות למלשין. אולם חייב הוא להודיע לחולים לאמור: “אם אתם מרגישים שאין ביכלתכם עוד לכבוש את עצמכם, הבטיחו לי לבוא אלי להכָּלא בבית מחסה, הרי זה עדיף מעשות פשע”. אך לעתים רחוקות מאד נודעים מקרים כאלה לקהל, משום שהחולים מעדיפים לסבול בדומיה או לאבד את עצמם לדעת, ולפיכך המקרים הללו הם אפינים יותר ומאליפים אותנו יותר.

לפעמים יעלה במקרה לגלות שחיתות מיניות מסוכנות אצל אדם שאינו רוצה לכבוש אותן, אלא להיפך הוא מבקש למלא את תאוותיו בחשאי, באופן שלא יודע הדבר. כאן צריך להחמיר באמצעים פסיכיאטריים. לאסוננו יודעים הסדיסטים יפה את כל הרעה הצפויה להם, ויותר מכל פושע הם מבינים לעשות את מעשיהם בהסתר ובהעלם. מכיון שיגלו פשע סדיסטי או נסיון לפשע כזה, חובה לתפוס את עושה הדבר ולשלול ממנו כל אפשרות להזיק עוד. מתעוררת במקרה כגון זה שאלת הסֵרוס. אמנם עדיין לא ידוע לנו בודאות עד כמה הסרוס יכול למנוע מהסדיסט לחזור אל סורו. אם פעולת הנתוח הזה תמָּצא מועילה, מן הראוי שלא לזלזל בו.

התרופה המקדימה והטובה ביותר היא: ההוראות שתנתנה בעתן לבני הנוער משני המינים על השאלה המינית ועל הסכנות הצפויות להם מצד הסדיסטים ועוד.

באֶכְּסהיביציוניסטים (המציגים ערותם לראוה) כרוכים קשיים גדולים. הם אינם מסוכנים, מפני שאינם פוגעים לרעה בשום אדם. קרבנותיהם (אם יש להשתמש כאן במלה זו) הם ילדות ונשים, שהם מגלים לפניהן את ערותם ועושים מסטורבציה. אין ספק שרגשי הצניעות יכולים להפגע קשה על ידי פעולה זו, וביחוד אצל נערות צעירות וילדות; ההתרגשות, שאט־הנפש והפחד עלולים להזיק להן. ואף־על־פי־כן דעתי היא שהחוקים שלנו הם יותר מדי חמורים ביחס אליהם. הלא אין כאן פגיעה מסוכנת כשהיא לעצמה. אני יודע ילדות קטנות שנבהלות פעמים רבות על ידי אכסיביציוניסטים, ולא מצאתי ששאט־הנפש אשר התעורר בהן הזיק להן במשהו. הדבר הוא יותר מדי מצחיק ויותר מדי מכוער. אפשר להסתפק בזה אם בכל פעם יכריחו את האכסהיביציוניסטים להמסר לידי רפוי מאונס בבית חולי רוח, לזמן קצר, אם בכלל איזו חולשה קיצונית לא תדרוש להאריך את הזמן.

והוא הדין בניקרופיליה פשוטה (התקלסות בגופות המתים). אולם המחלה הזאת היא יותר מסוכנת, משם שיש בה קרבה עם הסדיסם. יש סדיסטים שנעשים ניקרופילים רק כדי להמנע ממעשה רצח, וגם אוכלים נתחים מבשר המתים. אנשים כאלה הם מסוכנים מאד ומצוה לחבוש אותם בבית־המשוגעים.

הפֶטישיסטים (עובדי אלילים) אין דרכם לילך ולהזיק. לכל היותר אפשר לתבוע אותם לדין בעד גנבת הדברים הנערצים. הצורה החמורה ביותר של הפטישיזם היא גנבת הצמות שהם גוזזים בחשאי אצל הבחורות.

הפילגשות. — הפרוסטיטוציה. — הספסרות. — המסחר בסחורה חיה. — אנו ראינו שהפילגשות כשהיא לעצמה אין דין עונש צריך לחול עליה, אף על פי שבמדינות רבות היא טעונה עונשין. לא נחזור לדון גם בשאלה אם הפרוסטיטוציה היא ענין לשִפוט ולקנוס. הספסרות והמסחר בסחורה חיה, להיפך, מסוכנים ופגיעתם רעה בזכויותיהם הטבעיות של אנשים רבים וצריך להלחם בהם על־ידי חוק עונשין. הרי אלה הם פשעים נגד החברה ונגד האישים כאחד, פשעים שנעשו רק לשם בצע כסף לבד. מן הנמנע הוא להתיר לאדם לסחור בגוף חברו. הרי זה פשע דומה לסחר העבדים. יעיין נא הקורא בפרק י'.

מלבד זאת צריך החוק להעניש כל פריצות וגסות מינית בפומבי, אבל העונש אינו צריך להיות חמור ביותר. הפעולה המינית וכל הנוגע אליה צריכה להיות חפשית, ועם זה אין רשות בידי אדם להציק לחברו על ידי תביעות מיניות והפצרות לא־צנועות, בשעה שזה אינו רוצה להענות לו.

ובכל זאת קשה עד מאד לקבוע את הגבול בין המותר ובין האסור, משום שההתחסדות יכולה גם היא להגזים ולראות כל רמז קל כתביעה בלתי צנועה למשגל. יש הכרח בדבר ליתן חופש ידוע להצעות מיניות נורמליות. מה שאפשר לדרוש הוא שההצעות לא תעבורנה את גבול הנמוס המקובל, כל עוד אין הסכם בין שני הצדדים (עי' פרק ד': “אהבהבים”).

פריצות. — פורנוגרפיה. — מאליה מתעוררת השאלה עד היכן יכולים להגיע היחסים המיניים בין איש לאשה בפרהסיה, באופן שלא יפגעו בזולתם. סוף סוף, מנהגינו בנידון זה הם די חפשיים ותוספת חופש באהבהבים הפומביים תגרום רק לאי־נעימויות. אין להתיר, למשל, התערטלות בלתי־צנועה, המשגל וכו' ברשות הרבים. וביחוד צריך להגן על הילדים מגרויים כגון אלה של היצר המיני; בכלל יש הכרח בקביעת צורה חוקית או גבולות למה שאפשר או אי אפשר לקרוא עבירה בפרהסיה על הצניעות.

מנהגי זמננו נותנים חופש לפורנוגרפיה ומסלסלים בה. הצורה המסוכנת ביותר אינה בכל זאת זו שמציגים אותה לראוה בכל נוולותה וזוהמתה בחנויות הקטנות, במודעות, בקיוסקים הצבוריים, אלא אותה הפורנוגרפיה הדקה והאסתיטית שמתחפשת בציורים מהודרים, ברומנים ובדרמות אירוטיים, תחת מסוה של האמנות ושל מגמות מוסריות.

לעצרנו אין הקהל שופט בענינים אלה נכונה. סופרים ידועים תארו בגלוי ובלי כחל וסרק את החטאים המיניים של תקופתנו — למשל, הרומנים של זולא — ומשום כך כנו אותם פורנוגרפיים. אליבא דאמת אין הסופרים הללו ראויים לשם גנאי כזה. יצירות כאלו אינן מביאות כלל וכלל לידי אי־מוסריות; הן להיפך מעוררות גועל נפש למראה החטאים, מפתחות יראה קדושה ובריאה מפני השחתת מנהגינו בחיים המיניים. אין ספק שיצירות אמנותיות (כמו תמונות או פסלים, עי' פרק י"ח) עלולות לפעול פעולה אירוטית, וביחוד אצל הנבערים מדעת ואשר רוחם אינה טהורה ביותר, אבל החסידות היתרה לא תציל את העולם מן האירוטיות ואף לא תוכל לרסן אותה.

הפורנוגרפיה היא ענין אחר. היא אינה מסתפקת בתאור הצד האסתיטי, המותר, הנורמלי, של האירוטיות הטבעית. היא אינה מתארת את החטא המיני כדי להוקיע את כעורו, להכתימו, או כדי להבליט את תוצאותיו הטרגיות, אלא כדי לקלס ולשבח אותו ולחבבו על הבריות. בין אם מתארים אותו בעֶריתו המזהירה, החצופה והגסה ובין אם הוא מופיע עטוף בצעיף שקוף שמגלה טפחים ומכסה טפח; בין אם הוא מופיע באורגיות של הוללים וחוגגים, הדור בלבושו החגיגי, מואר באור מנורות חשמל, או באפלולית החשאית של קובה הדורה, בין אם הוא ברור וגלוי לכל ובין אם מטושטש ומעולף, בין אם הוא משחת מצד זה או מקולקל מצד אחר, — בכל גלוייו וצורותיו מטרתו הוא לדגדג, ללטף, לגרות, לפתות, להדיח מתוך שהוא מלהיב את התאוות השפלות ביותר.

אנו מודים שקשה עד מאד לעשות איזו פעולה בענין זה, מבלי לעבור על מדת היושר ומבלי לפגוע באמנות או במדע על ידי אמצעי מלחמה בלתי זהירים וחמורים. נחוצים לשם זה טַקט בלתי שכיח והסתכלות חדה. אגב, כיון שמטרתה היחידה של הפורנוגרפיה היא בצע כסף — פרי האמצעי הבטוח ביותר להשמידה הוא הסוציאליסם.

שאר עבירות מיניות. — הרבה התנקשויות מיניות (עבירות על מנהגי הצניעות ומוסר) נעשות בחסרי־הדעת ובחולי־הרוח, בתקוה שאלה לא יוכלו להגן על עצמם ולא לתבוע לדין את עושי הרע. אנחנו דברנו כבר על אותם הבריות שנכנסים במתכוון אל בתי־משוגעים בתור עוזרים לרופאים, כדי שיוכלו למלא שם את תאוותיהם. פשעים כאלה דינם כדין פשעים נגד בלתי־מבוגרים. בהערכת הפשעים צריך להביא בחשבון בראש ובראשונה את טיבם ואת כל הסכנות הכרוכות בהם לזולת, ושנית צריך להתחַשב באישיות של הפושע עד כמה זה מסוגל להתחרט, לחזור בתשובה ולכבוש את יצרו.

הפלה מלאכותית. — קשה מאד היא השאלה, עד היכן מגיעות זכויות האשה. על העֻבָּר אשר בבטנה, ומאימתי מתחילות חובות החברה בנידון זה. על זו האחרונה, כמובן, מוטלת החובה להגן על הולד מיד לאחר הולדו. במובן זה לא יהיו אף פעם יותר מדי חמורים אותם החוקים העשויים להגן על התינוק בפני ההורים, שאינם ראויים לשמם, ובפני אלה אשר מלאכתם בכך לשלח את הרכים הנולדים אל עולם האמת ע“י רעב וע”י מחלות שמדביקים בהם במתכוון.

והוא הדין בחטאים דומים לאלה, שעליהם דברנו כבר בקשר עם החוק האזרחי. אלה הפשעים או העבירות השונים הם תמיד גם פרי הסדור האיקונומי של החברה, גם של חוסר ההגנה על היַּלדוּת ועל הבחורות־האמהות וכן גם של הבושה אשר מנהגי הצביעות שלנו מעטים על אלה האחרונות.

השאלה נעשית יותר קשה ביחס לולד לפני הולדו: האם יש רשות ויכולת לחוק לאסור ההפלה המלאכותית? הדעות חלוקות בנידון זה. כבר אמרתי שבמקרה של אונס ובכלל של הריון מתוך כפיה, צריך להתיר לאשה את ההפלה המלאכותית. סבורני שצריך לאסור אותה בשעה שהמשגל נעשה בהסכם שני הצדדים וגם כשאין סבה מדיצינית לכך. ברור לנו שהעֻבָּר האנושי, מכיון שהתחיל מתרקם, יש לו הרשות לחיות. הלידה אינה אלא מקרה אחד ממקרי חייו. המקרה הזה, ר"ל, הלידה, בא באופן נורמלי) בסוף החודש העשירי של ההריון (חדשי ההריון מונים בצמצום ארבעה שבועות כל אחד). אולם ולד שנולד בחודש השביעי יכול לפעמים עוד לחיות. ועל כן אך שרירות־לב היא אם נשלול מהעֻבר את הרשות לחיים. אולם, אם ההתעברות באה מאונס או על ידי ערמה ורמאות, רשות האשה לגופה דוחה את רשות העֻבר לחיים. רשות העֻבר לחיים תלויה איפוא ברצונם של שני בעלי התאים המיניים אשר מהתחברותם הם נרקם, בשעת ההזרעה.

ומאידך גיסא מוטב להוציא מקרים רבים מן הכלל הנזכר, והרופאים, אשר בידם תהיה ההכרעה אם ההפלה המלאכותית היא בדין או לא בדין, אינם צריכים להחמיר יותר מדי. יש הריונות שהם אסון באמת להורים ולפִרים, כשבריאות הגוף או הרוח של האם או של הילד או של שניהם היא בסכנה. כשחולה רוח או אידיוט, בין אם הוא נשוי ובין אם הוא פנוי, מעַבר אשה אחת, הרי ההפלה צריכה אז להיות מותרת. וכן כאשה אפילפטית, אידיוטית או משוגעת נעשית הרה. דומה לזה כששכור מעבר את אשתו, בנגוד לרצונה, וביחוד בשעת שכרונו, מפני שתכונת העֻבר נתונה בסכנה מפאט הבַלסטופטוריה.

אין צורך לומר שההפלה צריכה להיות מותרת בשעה שההריון מעמיד בסכנה גדולה את חיי האם, או בשעה שמחלת האם עלולה לגרום לולד שיהיה בעל מום.

זכות־החיים לילדים אידיוטים ובעלי מומים. — השאלה הנ"ל מביאה אותנו ישר אל השאלה אם ילדים שנולדו בעלי מומים, אידיוטים וכו', נדונו על ידי החוק לחיים, או אולי יש לחוק, ביחס אליהם, חוקים מיוחדים.

החוק הכופה את החיים על כל אלה שנולדו שוטים, אידיוטים, בעלי מוח־מימי או בעלי מוח פעוט, בלי עינים, בלי אזנים, או עם אברי מין מנֻוָּנים וכו', האם אין בו מן האכזריות? האם לעתיד לבוא לא יגיע לידי כך שיתירו, כמובן בהסכם ההורים ואחרי בדיקה מדיצינית מעולה, לבטל מן העולם את היצורים העלובים על ידי נַרקוֹזה שקטה, תחת להכריח אותם בכח החוק לחיות חיים של צער ויסורים?

גם בנידון זה החוקים שלנו נתונים בכבלים שכבלום בהם הבערות והדוגמטיות הדתית. מצד אחד מסדרים חיָלות עצומות כדי להרוג ולהטיל מומין באלפים ובעשות אלפים של הבריאים ביותר מבני האדם, ועוד יותר אלפים מוסרים לרעב, לפרוסטיטוציה, לשכרות ולניצול, ומצד שני דורשים מהמדיצינה שתשתמש בכל חכמתה ובכל מאמציה להאריך עד כמה שאפשר את חיי הענויים של שברי־אנשים, של מנֻוְּני הגוף והרוח, לפעמים גם בשעה שהם קוראים למות ממענקי עֱנוּתם.

בונים בתי־מחסה גדולים לאידיוטים ואין קצה לשמחה לכשאחרי שנים אחדות של התאמצות רבה עולה ללמד את היצורים הקטנים הללו, ששכלם הוא פחות משכלו של קוף, לגמגם כמו תוכי אילו דבּורים, למשוך על הנייר אילו תיבות, או לחזור כמכונה על דברי תפילה.

זכויות העֻבָּר.— מבחינים בדרך כלל בין הפלה מלאכותית שנעשית בחדשי ההריון הראשונים ובין זו שנעשית בשלהי ההריון. כשהולד חי, אין קוראים לזה הפלה, אלה לידה מוקדמת. כשהלידה הזאת נגרמה באופן מלאכותי בכונה כדי להמית את הולד, הרי העונש צריך להיות הרבה יותר קשה מאשר בשעה שהולד נולד לפני התחלת חייו ברחם, מפני שלידה זו דינה כדין רצח ממש.

מטעם זה, ומפני שהשאלה היא מסובכה, אין צורך למסור לידי האם את הרשות לסלק את העֻבָּר או את הולד שהיא נושאת בחֻבָּה, מלבד המקרים הנזכרים לעיל. תמיד צריך כל מקרה כזה להיות נתון לבדיקת רופא, וצריכה להיות נדרשת תעודה מאת רופא. בימינו כשידיעותינו מסייעות לנו להמנע מהריון וכשיש אמצעים המגנים מפניו לא־כל־שכן שהדברים האמורים לעיל הם בדין ובהגיון. הרשות בידי החברה איפוא לדרוש מאת האם שלא תשלח יד בנפש הולד שהרתה בו מרצונה הטוב. אם סוף סוף נזכה (ולזה אנו מקוים) להרחבת זכויותיה של האשה ולחופש מיני יותר גדול, אפילו בחיי הנשואים, לא יהיה עוד מקום (או תעָשינה נדירות) לסבות להפלה מלאכותית, זולת הטעמים המדיציניים וההיגייניים שלא יפסקו לעולם.

חרפת האמהות בלא נשואים מצדיקה לדאבוננו את ההפלה ואת רצח הילוֹדים. לעתיד לבוא שום הריון אינו צריך לגרום בושה לשום אשה בריאה ואינו צריך להיות מוסתר.

ואם ישיגו עלי המשיגים שאני סותר את דברי עצמי; הואיל וכל אדם, ומובן מאליו, שגם כל אשה, הם הם הבעלים לגופו בכל עת ובכל מקרה, הרי אין חוק־העונשין יכול לחול על האשה שהפילה באופן מלאכותי, אשיב להם שבמקרים מיוחדים השאלה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר. כאן אין ענין בגוף אחד כי אם בשנים או יותר (תאומים וכו'). למן הרגע של התעברות, קונה העֻבר, כל כמה שחייו קשורים קשר אמיץ בחיי אמו, את זכותו החברתית, הטעונה הגנה יתרה, כיון שבעל הזכות גופו אינו יכול בעצמו להגן עליה.

הבחירה האנושית. – הסכנה־בעקיפין הצפויה לילדים המנֻוָּנים, שנושאים סבל ירושה רעה, היא אסון לחברה. לפי שעה קצרה יד חוק העונשין להושיע בנידון זה. ראינו למעשה מה שהחוק האזרחי היה יכול לתקן ומה שכבר תוקן בארצות ידועות. בפרק אחר נדבר על האמצעים המעולים והמתאימים ביותר לתקן את המצב תקון רציני.

דברנו קודם על הסירוס ועל המקרים שבהם מותר להשתמש בו. מקרים אלה הם תמיד מוגבלים. את שאלת ההתעברות צריך לפתור פתרון רציונלי ותקיף, על יסוד המוסריות החברתית וההיגיינה של החברה. בדרך זו נשיג הרבה יותר מאשר באמצעותם של החוקים, שתמיד אינם קולעים אל המטרה מפני שהם שמים מעצור לחרות האישית. אל־נא נשכח שבטוב שבמקרים אין החוק אלא בחזקת תפישת הרע במעוטו, רע שבהכרח ושבתועלת, ולעתים קרובות הוא צרה שצריכים להפטר ממנה.

נעיר לבסוף שחוק העונשין, כמו החוק האזרחי צריך ללכת יד ביד עם אמצעים אדמיניסטרטיביים כדי להגן על האישים ועל החברה בחייהם המיניים, ובו־בזמן גם לדאוג לטובת הדורות הבאים. הדבר נחוץ ביותר מפני שחולשת הגבר והאירוטיות שלו מפריעות להגיע אל אותן התוצאות, או אל תופעות מעולות יותר, בדרך חנוך המוסריות והרצון ביחד עם הוראות רציונליות במקצוע האינטלקטואלי.

 

פרק ארבעה עשר המדיצינה והחיים המיניים    🔗

הערכות כלליות. — התיאולוגיה מלמדת את האמונה באלהים; המשפט עומד על דרכי השמוש בחוקים ובמנהגים הנושנים והחדשים שסודרו כפסקי הלכות; המדיצינה, כפי שאומרים, היא מלאכת־מחשבת, מלאכת־מחשבת לרפא את האדם החולה.

עם ראשית צמיחתו של כל אחד משלשת ענפי הפעולה האנושית הללו אנו מוצאים ביסודו רגש אחד ומושג אחד. האדם בא לידי רעיון דתי ולהערצת אל אחד או אלים אחדים מתוך האימה שהפילו עליו הכחות הנעלמים והנסתרים החזקים ממנו וגם מתוך הכרה שגבולות ידיעתו, יכלתו וחייו עלי אדמות מצומצמים.

תחילת המשפט נעוצה במצפון המוסרי, שהוא פרי תורשת־דורות של אהדה, ר"ל, של רגש החובה והצדק שבא בקשר עם מושג ההכרח שהוכר על ידי הבריות לחיות יחד בחברה אחת.

המדיצינה מקורה בפחד מפני המחלה, הכאב והמות, פחד שתוקן על ידי הנסיון שהורה שסממנים ידועים ותחבולות ידועות מסוגלים להרגיע את המכאוב ואפילו לרפא את המחלה.

התיאולוגיה, אם להסיח את הדעת מהמסוריות, שהתיאולוגיה כבשה את מקומה, מתפרנסת מהמיסטיציסם ומשתדלת לשוות לו דמות טבעית ואנושית בקשטה אותו במחלצות של מליצות נפוחות. המשפט שנה את מקורו ואת זכות קיומו, לא עסק זמן רב אלא במצוות דתיות ובדעות קדומות, פרש את החוקים והתפלפל על השמוש בסעיפי החוק. המדיצינה התקיימה יותר מדי זמן על יסורי בני האדם. כעת היא מחויבה לחיות לשם תקון חייהם.

כדי לרפא מחלה גופנית, ר“ל, כדי להשיב לקדמותם הנורמלית את התפקידים האנורמליים או המוּפָרים, עד כמה שזה אפשר, חייב הרופא להכיר את הגוף במצבו הנורמלי ואת גלוייו החיוניים. זהו הטעם שחכמת הרפואה צריכה להסתיע במדעים מסונפים הבנויים על הסתכלות ונסיון. רק המדעים, וביחוד האנטומיה והפיסיולוגיה, מַקנים לרופא את הידיעות הנחוצות לעבודתו. המדעים המסונפים הללו התפתחו יותר ויותר עם התקדמות המדיצינה וחכמת הרפואה נעשתה מניע עצום וראשי, שדוחף את האדם לחפושים ולתגליות במדעים הביאולוגיים, כמו ההיסטולוגיה, האמבריאולוגיה, האנטומיה והפיסיולוגיה המשוות, האנטומיה והפיסיולוגיה של המוח, וכן הבקטריולוגיה וכו'. כמה טורח וכמה מסירות נפש דורשות החקירות מן האדם המשתקד לשמור ולקיים את ה”אני" היקר שלו! החקירות המדעיות הללו לשמן תופשות כבר מקום כזה במחקרי המדיצינה, עד ש“חכמת הרפואה” מונחת כמעט בקרן זוית, אף כי לעתיד לבוא ירום כבודה ותהא ראש לכל מדע, וביחוד למעשה ולא להלכה, שרוב בני־האדם יעריצוה מכל מדע, מסבות מובנות.

יותר מכל אנו צריכים להרים על נס את העיקר היסודי של ההיגיינה, ושל כל מדיצינה ישרה, שאינה עושה שקר בנפשה ואינה מכחישה את כל חולשותיה ומקומות התורפה שלה, והוא “לקדם את פני המחלה עדיף מרַפאותה”.

הדעות המודרניות של הרופאים בשאלה המינית הן, לצערנו, עדיין מעורפלות על־ידי הדעות הקדומות, האמונה בסמכותה ובהשפעתה של תורת המוסר הדתי. ובכל זאת נהיה כפויי טובה אם נדבר כאן בגנותה של המדיצינה, מפני שבסיועה ובסיוע המדעים המסונפים לה קנינו את הידיעות המאפשרות בימינו לשפוט על היחסים המיניים של האדם מנקודת ראות בריאה ונכונה של המדע הסוציאלי והמוסרי.

אין אנו יכולים לתאר כאן את כל היחסים שבין המדיצינה ובין החיים המיניים. הפרקים א‘, ב’, ג, ד' וז' בנויים כלם על יסוד מסקנותיה ומסקנותיהם של מדעי הטבע. יש לנו צורך להוסיף כאן רק בנוגע להיגינה המינית, מפני שבפתולוגיה המינית כבר עסקנו בפרק ח'.

פרוסטיטוציה. — היגיינה מינית. — יחסים מיניים מחוץ לנשואים.— תוצאה רעה של מסורה שנתישנה היא העובדה, שעוד בימינו יש רופאים ששולחים את חוליהם מטעמים שונים אל בתי זנות. הרגל זה, שיש להצטער עליו, משחית את הנוער ומסלף את דעותיו. התרופה הזו היא גרועה ומזיקה פי כמה מהמחלה גופה, שהרופאים הללו מתכוונים לרפאותה, הרי זה גרוע עוד ממַסטורבציה, גרוע ממקרי־לילה ועוד חזיונות בלתי רצויים דומים לאלה. האנומליות והשחיתות המיניות אינן נרפאות בבתי־הזנות; להיפך הן שם מתפתחות יותר.

מכמה וכמה ספורים דומים זה לזה אני מביא כאן מכתב אחד שכתב אלי חולה עצבים, שדבריו מוסרים בקצור את קורות חייהם של רבים כמותו, וזו לשונו:

"אני בן שלשים ואחת. ½3 שנים הייתי נשוי ולפני שנתיים אבדה לי אשתי, אחרי שהיתה שלש שנים חולה בשחפת הריאות. מיד אחרי קבורת אשתי נתגלתה המחלה אצל ילדי, ברגלו. החזקתי אותו במשך 18 חודש בבית הבראה.

"למצב הזה אני מיחס את סבת מחלתי, מפני שמכות הגורל הללו הממו את רוחי במדה שקשה היה לי לשוב למנוחת־נפשי.

"בלילה נודדת שנתי וביום אני מתהלך קודר בלחץ יגוני, חסר אונים ונכה־רוח.

"חלאי גופי: לחץ בראש, מחנק בגרון, צרבת בעור, יציאת זרע (מקרי לילה) וכו'.

“נואלה עצת הרופאים לרפאני. נגד נדודי השנה כלכלוני בברום ובאופיום; נגד יציאת הזרע בלופולין. וכשאלה לא הועילו, אמר לי רופא שאין לי דרך אחרת בלתי אם לבוא ביחסי אישות. בנגוד לרגש המוסרי שלי עברתי לפני שלשה חדשים את מפתן בית־הבושת לבקש לי רפואה בזרועות זונה. אולם תחת הרפואה הקניתי לעצמי מחלת הזיבה, שאין הרופא יכול לרפאותה אצלי. הגעתי אל עברי פי תהום היאוש. הרעיונות על אבוד עצמי לדעת תוקפים אותי במדה כזו, עד שחדלתי להלחם בהם. ובכל זאת הייתי צריך עוד לחיות ולעבוד בשביל ילדי, שאני אשם בחייו האומללים… וכו'”.

כמו כן, נואל הוא להגזים בתוצאות מעשי האונן ובחיי אישות מופלגים, ולגרות באופן כזה יתר על המדה את חרדתם של המון אומללים. בפרק ד' (יצר מיני) דברנו כבר על רבוי הצורות שמתגלות ביצר הזה גם במצבו הנורמלי, והבאנו את הכלל שנתן בחיי האישות לותֶּר. ואלו הן העצות שצריכות, לפי דעתי, להיות יעוצות על ידי כל רופא:

הצעיר הפנוי, כל עוד אינו רוצה להתחתן, יסיח את דעתו, עד כמה שאפשר, מכל דמות מינית, יסתפק במקרי הלילה שיקרו אצלו פתאום מאליהם וימָּנע מכל מעשי אונן. וכך תתנהג גם הבחורה הצעירה, משום שאצלה כרגיל היצר המיני הוא יותר חלש, ואין לה הפרשת זרע.

לאלה שקשה להם בהחלט להתגבר על יצרם, מיעצים את הזהירות הגדולה ביותר ביחסיהם המיניים מחוץ לחיי הנשואין; היחסים הללו אינם מחויבים דוקא לקבל צורה של פרוסטיטוציה.

הדעות על אודות הפרישות המינית שונות הן. כל הדעות הקיצוניות בנדון זה הן מוטעות. ברור שבחוגי רבים הגזימו באופן מגוחך את הפעולה המזיקה של הפרישות. אנשים נורמליים משני המינים יכולים להיות פרושים בלי יגיעה ובלי צער, וזה שמצדיק את הדין וחשבון שפרסמה בשאלה זו האוניברסיטה מכריסטיאניא, ובו נאמר שכמה וכמה מחלות הן פרי חיי אישות מוגזמים ואין מחלה אחת שתהא פרי הפרישות. גזירה זו מרחיקה בכל זאת יותר מדי ללכת, משום שאנשים ידועים, וביחוד פסיכופטים ידועים ובעלי היפראסתסיה מינית, באים לפעמים, על ידי פרישות מאונס, לידי מדה כזו של התרגזות שכלית ועצבנית, עד שעצבנותם מתגברת ויכולה להגיע לידי טרוף־דעת גמור. ראיתי מקרים כאלה גם אצל גברים וגם אצל נשים.

המחקרים האחרונים של הפסיכואנאליזה הוכיחו, שחוסר־היכולת, פוֹבּיות ושחיתות ידועות עלולים להתגלות בעטיה של פרישות כפויה. אמנם אלה הם מקרים יוצאים מן הכלל.

לגבי אירוטיים אין הפרישות דבר קל, והיא דורשת מהם, וביחוד מהגברים מלחמת־גבורה פנימית, שהיא לפעמים למעלה מכוחות אנוש. הריפורמטור הקנדי ציניק (Chiniqui) מספר לנו קורות נזיר אחד שבעוז רוחו עקר בידי עצמו את אשכיו, בראותו שאין בכוחו להלחם בהתרגשות העצומה אשר היה מעורר בו היצר המיני שתבע ספוקו.

כל קרי המזג או הזקנים שמטיפים למוסריות ומוכיחים על “אי־המוסריות” והתוצאות הרעות של היצר המיני, ייטיבו לעשות אם ישימו אל לב את העבודה זו:

בחורה צעירה אחת, עשירה ומשכלת שנשארה בבתוליה הודיעה לי יום אחד ברור, שאם לא תמצא במהרה בעל, תתמכר לזנות, מפני שאינה יכולה לעמוד עוד בפרישותה.

הדבר נראה כמוזר, שבעלי מזג קר בהחלט, שאין להם כמעט כל יצר מיני ונוח היה להם לפרוש מן האשה, מחליטים לפעמים ללכת אל בית זנות או להתחתן אך ורק “כדי לעשות כשם שאחרים עושים” או “כדי שלא יהיו ללעג ולקלס”.

אני הכרתי צעיר אחד עשיר ומשכיל מאד שהיה נתון במצב כזה; בהשפעת דברי הלגלוג של חבריו, נתפתה פעם אחת בחייו ללכת לבקר בית זונות, שם נדַּבק בסיפיליס ומת מות בזוי שנים אחדות אחר כך משתוק כללי פרוגרסיבי, פרי הסיפיליס.

אם אצל האדם בראשית היותו, כמו אצל בעה"ח, שממנו יצא, הבעילה וההפראה היו כמעט בלתי־נפרדות, הלא מאז נשתנו הדברים. אילו היינו מולידים רק בקשר עם דרישות היצר המיני, היו צאצאינו עתידים להיות נדונים לרעב. אבל ברירה טבעית גסה אינה מביאה עוד על ידי מלחמת הקיום לידי השמדת החלשים, ועל כן יש צורך באיזו דרך אחרת כדי למנוע בעד הולדת חלשים ובעלי־מום. מתוך עובדה פשוטה זו אנו נמצאים למדים, שחובה צבורית מוטלת עלינו להפריד הפרדה גמורה את ההפראה מספוקו של היצר המיני ולהמנע מן הראשונה בכל פעם כשיש בזה צורך או תועלת, מבלי לותר בכל זאת על זה האחרון. טובת נשינו וצאצאינו דורשת בכל תוקף את המסקנה הזאת.

אמצעים למנוע בעד התעברות. — בפרקים ב' וג' למדנו לדעת את המנגנון של ההזדוגות ושל הרביה. קצת התאמצות של שקול־דעת מספיקה כדי להבין שלא מן הנמנע הוא לבעול אשה ולספק את היצר המיני, מבלי לעַבֵּר אותה על ידי כך. מספיק אם יפריעו בעד הזרע לחדור אל הרחם דרך פיו. אפשר להגיע לידי כך בדרכים שונות, בסיועם של אמצעים ידועים שמשתמשים בהם או האשה או הגבר בשעת הבעילה.

1) אמצעי זהירות שהאשה משתמשת בהם. — סמוך לבעילה, לפניה ואחריה, יכולה האשה לזרוק לתוך הפותה מים פושרים מעורבים בחומץ ביחס של 5 על 100. באמצעי זה טוב להשתמש תמיד גם במקרה, כשאמצעי אחר, אשר השתמש בו הגבר, החטיא את המטרה, או כשנעשה איזה מעשה של אי־זריזות או היתה תאונה אחרת. הרי זו תוספת זהירות שדרכה להועיל. אולם הזריקה כשהיא לעצמה היא אמצעי־הגנה רילטיבי ובלתי מספיק, מפני שתאי הזרע המיקרוסקופיים עלולים לחדור אל הרחם למרות הכל.

יש סוברים שביאה ימים מספר לפני הוסת לא גרמה אף פעם להריון. אין הדבר נכון. אמנם בתנאים אלה מקרי ההתעברות הם יותר נדירים, אבל אינם בלתי־אפשריים. מי שסומך על אמצעי בלתי בטוח כזה צפויה לו סכנה להתאכזב.

היו נוהגים להשתמש בספוגים, רויי נוזל מחטא, או מזיגת חומץ, שהאשה נועצת אותם עמוק לתוך הפותה, לפני תשמיש המטה. אל הספוגים הללו קשור חוט משי קטן שבו מושכים אחר כך ומוציאים בנקל את הספוג לאחר השמוש. הספוגים הללו אינם בטוחים ביותר, מפני שהזרע עלול להשתפך לצדדין ויכול לחדור אל הרחם. בכל אופן הם צריכים להיות רחבים במדה מספקת ושקערוריים.

טבעות־הרחם (Okklusive־pessarien, pessaries occlusifs) הן במדה ידועה בטוחות יותר. אלו הן טבעות אשר החלל שלהן סתום בקרום של גומי. האשה מכניסה לפני תשמיש המטה את הטבעה בתחילה על ידי לחיצה, ואחר כך היא דוחפת אותה באצבע עד לעומק הפותה וממתחת אותה על פני פי הרחם. אולם אם הטבעת לא הוכנסה כהוגן או שזזה הצדה בזמן התשמיש, הרי כל האמצעי יחטיא את המטרה. מלבד זאת אינה מסלקת את הזרע מן הפותה. מדת הטהרה דורשת שיוציאוה וישטפוה פעם בכל ארבעה או חמשה ימים.

בזמן האחרון עושים רילקמה גדולה ל“עגלגלי־בטחון” שנעשים מחמאת־קקאו ומכינין ושלפני התשמיש מכניסים אותם עמוק אל הפותה ושם הם נמסים. אין לי כל נסיון באמצעי זה ואיני יכול להבטיח שיש לסמוך עליו. והוא הדין באבקת Atekos של ד"ר גוסטף העשויה מבור, ציטרון, גומי, קמח ועוד.

בקצור – כל האמצעים שהאשה משתמשת בהם אינם בטוחים, מטעם פשוט, מפני שבחלל הצר של הפותה מגששים באפלה ואין לראות בבירור, אם היטיבו להתקין שם את אמצעי הזהירות ואם הוא צריך תקון.

אמצעי הזהירות שמשתמש בהם הגבר. — אמצעי שמרבים מאד להשתמש בו הוא מה שקוראים Coitus interruptus (בעילה שנפסקה): הגבר מוציא את האבר מתוך הפותה רגע לפני יציאת הזרע, ברגע שהוא מרגיש שהוא עומד לפרוץ, והוא גומר את הבעילה או כלפי הבטן או בין השוקים של האשה. זוהי דרך בלתי נעימה מאד. לא רק שהיא מפסיקה את התענוג אלא באופן ישר מעכבת את יציאת הזרע וגם אינה בטוחה ביותר. אפשר לאחר את המועד בהוצאת האבר ואחר שהזרע נשפך בין הרגלים יכול משהו ממנו להכנס אל פתח הפותה, וזה מספיק במקרים ידועים להביא לידי הריון.

אנשים שמפריזים בתשמיש המטה מכניסים לפעמים את האבר לפי הטבעת או מוצאים את ספוקים בדרכים אחרות. הדרכים הללו מלבד שהם משוקצים ואנורמליים, אינם נותנים לאשה שום ספוק מיני שיש לה זכות עליו, ועל כן הם פסולים.

האמצעי הפשוט ביותר והמועיל ביותר הוא להלביש את האבר בשעת התקשותו בקרום אטום בצורת אצבע של בית־יד. הזרע נשאר בתוך שק זה של הקרום, אם שמים סמוך לפיו טבעת צמיגית הדוקה יפה מסביב לעטרה. טבעת זו מפריעה בעד הקרום שלא ישמט, לא יתקפל ולא יפשל אגב תנועות הבעילה, האמצעי הזה נקרא “קוֹנדוֹם” או “פרֶזֶרבטיב”.

רגילים להשתמש ב“קונדומים” צמיגיים שבפיהם כבר מתוקנה לכתחילה טבעת הודקת. אבל אינם נעימים ראשית מפני שעוצרים בעד תחושות העטרה ובעד רגשי התענוג ובעד השתפכות הזרע, מחמת שהם קשים והדוקים אל האבר ואינם מתמלאים כמו קרום רירי. שנית אין בהם די בטחון, מפני שעלולים להקרע פתאום. אכן יש גם יותר דקים, שמפריעים פחות בעד הרגש, וביחוד כשיוצקים לתוכם, לפני השמוש קצת לחה או רוק. קונדומים צמיגיים מחויבים תמיד להיות מחומר חדש וטרי, מפני שצמיג ישן נשבר ומתפקע. הקונדומים העשויים לכסות רק את העטרה עוד פחות נעימים, מפני שהעטרה היא הגורמת את הגרוי המיני, ומלבד זאת הם הרבה פחות בטוחים.

מטעם זה התקינו קונדומים מהמעי העור של בע"ח שונים, וידועים בשם קונדומי־שלפוחית הדג. אלה כשהם די חזקים ואינם דקים כקורי עכביש הם מצוינים. אבל צריך להקדים באמצעי זהירות אלה: ראשית מחויבים להתקין טבעת צמיגית כפי עובי האבר המקושה, אשר יהדקו אותה על גבי האבר במקום שרשו, מעל לקונדום, כדי שזה לא יזח בשעת התשמיש. לפני השמוש מרטיבים את הקונדום קצת במים, לאחר ששמו לתוכו קצת רוק או לחה, על ידי כך יסולק מהגבר וגם מהאשה הרגש כאילו גוף זר חוצץ. אפשר גם את העטרה למרוח בקצת בורואזלין. אחרי התשמיש מוציאים את האבר מתוך הפותה, עד שהרופף לגמרי ומוציאים בזהירות את הקונדום עם הטבעת. את אלה צריכים לשטוף יפה יפה. אותו הנרתיק, אם אך הוא חזק, טוב לשמוש לפעמים קרובות מאד, אם מחזיקים אותו במי בור, או לאחר ששטפו אותו ויבשוהו בין שתי מטליות משני הצדדים, מנפחים אותו באויר, קושרים את פיו כדי שהרוח לא יצא ממנו, מניחים אותו להתיבש על חתיכת צמר. אז פותחים שוב את הפתח, שוטחים אותו ומרחיבים בטרם שנעשה שוב קשה, והנרתיק מוכן שוב לשמוש. יחד עם זאת על ידי זה שמנפחים אותו אפשר להוכח אם הוא די אטום ואינו מעביר את האויר ונשאר נפוח, מפני שהנקבובית הקטנה ביותר מספיקה כדי שהאויר יצא ובעדה יכול לצאת הזרע.

הפרטים הללו הם חשובים מאד, מפני שהעניים אין להם אמצעים לקנות מכשיר יקר כזה בשביל כל תשמיש, והאמצעי הזה נחוץ להם ביותר. מכיון שהנרתיק פסק מהיות אטום לגבי אויר, הריהו נעשה פסול לשמוש, וצריך לקנות חדש.

ליתר בטחון טוב שהגבר ישתמש בנרתיק הנזכר והאשה יחד עם זאת תשתמש בטבעת האם (עי' לעיל) ובזריקות המים הממוזגים בחומץ 5%. באופן כזה נמנעים מהריון, המשגל נעשה באופן נורמלי בשביל האשה והגבר, ותענוג האביונה אינו מופר לגבי שניהם.

אם הנרתיק הוא יותר מדי דק, מה שיקרה לפעמים, אפשר לשים עליו עוד שני. אסור לשכוח לשים את טבעת הגומי.

חשיבות מרובה למכשירי הזהירות הללו כשהם זולים, פשוטים ובטוחים, משום שהם מקלים במדה מרובה על היחסים המיניים איזו שהם, ואפילו בחיי נשואים נורמליים, ונותן לבעל את האפשרות למנוע מאשתו הריון מוקדם או הריון בזמן בלתי רצוי, מבלי לצנן את רגשי האהבה על ידי פרעות ועכובים ביחסים המיניים החוקיים והטבעיים. בסיועם אפשר בדרך כלל למנוע בעד כל התעברות שעלולה לבוא בתנאים רעים, ולסדר את הלידה בצורה רציונלית.

האמצעים נגד ההתעברות נותנים מלבד זאת לאישים הפתלוגיים האומללים, שמחובתם החברתית והמוסרית היא לבלי להוליד ילדים, את האפשרות לספק את צרכיהם המיניים בלא חשש שמא יקימו דור של בעלי מומים אומללים, אידיוטים ואינבלידים. הם גם מאפשרים חיי נשואים לצעירים, אפילו כשמצבם הכספי אינו מניח להם ליסד משפחה.

באמצעותם אפשר לחַשב למפרע את חודש הלידה של הילד אשר רוצים בהולידו אם רק האשה היא נורמלית ומסוגלת ללדת. בארצות החמות יסתדרו, למשל, באופן שהילדים יוָלדו בסתיו ולא בתחילת הקיץ, עונה כרוכה בסכנות בשביל הילוֹד. בקצור, הנרתיק, כשמיטיבים להשתמש בו, ממלא את שאיפתנו להפריד בין התשוקה לילדים ובין ספוקו של היצר המיני.

ראינו בפרק י“ג את ההשגות שיש להשיג עלינו מכל צד. אם מצד אחד, אוהבי התענוגות האיגואיסטיים יעָשו חשוכי בנים, ומצד שני, בעלי הרוח והרגש החברתיים, השמחים לחיות ולקים דורות, ירבו להוליד, וזה יתן לנו מקום לקוות לדורות מועילים, אלטרואיסטיים, עליזים, בריאים ובעלי מערוכת טובה. מה שמעורר בנו חששות לגבי עתיד האנושיות, הוא חסרון החוש החברתי, ר”ל, האלטרואיסטי.

האמצעים נגד ההתעברות נותנים את האפשרות, מפני הטעמים הנזכרים, גם להמנע מפרוסטיטוציה, הואיל והיחסים המיניים לא יביאו לידי הריון ולידה ובאופן כזה תבוטלנה תוצאותיהם שהן בימינו לעתים קרובות כה טרגיות.

אם עוד יצרפו את התקונים שדרשנו בפרק י"ג בקשר עם החוק האזרחי, נגיע לאט לאט לידי הבראה מוסיפה והולכת של חיינו המיניים. אותם הנרתיקים גם מגנים, באופן יחסי, כמובן, מפני הדבקת מחלות וֶנריות, אם נזהרים מהדבקות דרך הפה.

האמצעי הבטוח ביותר למניעת הריון הוא גזירת החצוצרות. ניתוח קל זה יָעוץ תמיד לאשה שצריכה להנזר לתמיד מהריון, למשל, בשעה שהאגן הוא צר יותר מדי וכו‘. אנו ראינו באמת שהסרוס אצל האשה אינו בלתי־משפיע על בריאותה, ועל כן אין לעשותו אלא במקרים חמורים, כמו סדיזם וכו’.

קשה להאמין שרופאים ידועים בארצות אחדות, שאינם מתביישים לדחוף אנשים צעירים אל זרועות הרעל של הפרוסטיטוציה, יאדמו פניהם מבושה ויתמרמרו בשעה שמדברים בפניהם על אמצעים נגד ההריון. בעטים של ההרגל ושל הדעות הקדומות מופיע כאן רגש הבושה שלא במקומו. מתקוממים נגד דברים בלתי מזיקים לגמרי, ולעומת זאת מצדיקים דברים מהשפלים והנבזים ביותר.

היגיינה של הנשואים. — כשהנשואים נעשים על יסוד הסכם הדדי וחפשי, כשכל צד יודע בבירור את התפקיד וההתחייבות שהוא נוטל על עצמו, כשהשפעת הכסף המשחיתה אינה מרגשת, כשמבטלים את כל הכללים הבלתי־מועילים או המתנגדים לטבע ואת התערבותם המיותרת לגמרי של הדת ושל החוק הרקוב בחוק חיי־האשות, כשלאשה נִתנות אותן הזכויות שיש לבעל, — אז האהבה ורחשי הכבוד המשותפים בצירוף עם היצר המיני יהוו את הקשרים האינטימיים והפרטיים של הנשואים, ובו־בזמן יתוסף לחיים הללו מלט מחזק ובר־קיום על ידי הרגשות האינסטינקטיביים והחובות החוקיות כלפי הילדים.

אנו צריכים לבחון כאן נקודות אחדות מדיציניות ביחוד.

הבעל צריך להיות גדול מאשתו בשנים, משש עד שתים עשרה. נקודה זו חשובה מאד לגבי נשואים מונוגמיים, כדי לשמור על התמדתם. האשה מקדימה מהגבר להתבגר מבחינה שכלית ומינית; היא מקדימה ממנו להזדקן ולאבד את הסגולה לפריה־ורביה. אצל עמים פראיים שונים מצאו תקנה לקושי הזה: נערים צעירים מאד מתחתנים עם נערות צעירות מאד, ואחר כך הם מואסים באשה שנעשתה זקנה מאד ולוקחים אחת צעירה ממנה. אצל עמי הציביליזציה יוצאים מן המבוכה באופן אחר: משתמשים בפרוסטיטוציה.

לא בנקל אפשר לעבור על הקושי הזה ולתת מסגרת מתאימה למונוגמיה שתהא בת־קיום. הפוליגמיה מהנוסח הישן, או מהנוסח המושלמי, היא גסה, אולם הרפוסטיטוציה מעוררת עוד יותר גועל נפש. כאן יצחק למשבתנו אוהב ההוללות, אשר רגשותיו האיגואיסטיים אפשר לבטא בנוסח זה: “אחרַי — המבול!”. “איזהו גבור הכובש את יצרו” יענה איש המוסר. אולם הוכוח הנצחי הזה בין שני האנשים האלה לא הצעיד את השאלה אף צעד אחד קדימה.

אנו מציעים את גבול הבינים, את שביל הזהב: הצעיר שיש לו די מרץ לבלום את יצרו המיני, או מי שיצרו אינו חזק ביותר ומניח לו להיות שרוי בפרישות עד שנת העשרים וחמש לימי חייו, מבלי להכשל בעבירת הפרוסטיטוציה, מבלי להשתמש ביחסים מיניים בני־חלוף ובמסטורבציה, — צעיר כזה מובטח שידו תהיה על העליונה בחיים. אם הוא חפשי מדעות קדומות ואינו נרתע מהשתמש בשעת הצורך באמצעי־זהירות במשך זמן ידוע, הריהו יכול להתחתן גם מבלי שתהא פרוטה בכיסו, להתחתן עם בחורה צעירה, כדי שיוכל להתקשר אליה קשר בן־קיום, אם אך יש התאמה בתכונות נפשם.

ומצד שני יכולה צעירה להתחתן בשנת השבע־עשרה או השמונה־עשרה, בכל אופן בין שמונה עשרה ותשע עשרה. בשנים אלו היא בשלה במובן מיני, שכלה מפותח במדה מספקת, באופן שאפשר להשיג אותו ההבדל בגילים שדרשנוהו לעיל. צעירים שהתקשרו כך יחד ויכולים להמשיך את למודיהם ולהתנסות בחיים לפני שיולדו להם ילדים. התקשרותם עוד תוסיף להם אומץ ותגביר את חילם לעבודה, וביחוד כשתחשק נפשם בילדים.

בחיי הנשואים, לאחר שפג השכרון של ירח הדבש, התמדתו של אושר החיים המשותפים בנויה על הסתגלותם האינטימית של הבעל והאשה זה אל זו ברגשותיהם, בתבונתם וביצרם המיני, הסתגלות שמטהרת וצורפת את האהבה משני הצדדים. העבודה המשותפת, האידיאל המשותף, התחשבותו של האחד בשני מתוך חבה וכבוד, אבל בלי פינוק, חנוך־גומלין שאינו נהפך להטפת מוסר, נזיפות, ודרישות של קפדנות אכזרית: אלה הם התנאים הראשיים לאושר בחיי נשואים. נוסף לזה: יהא סגנון דבורך בנמוס, יהיו דבריך בנחת ובנעימות נשמעים, יהא פיך ולבך שוים ועשה רצון חברתך רצונך. לא להתרעם, לא להיות ברוגז ולא לענות בגערה.

צריך להמנע מכל מה שמפריד ומרחיק, לו גם למראית־עין. לא אירא מפני המלעיגים ואומר, שלפי עניות דעתי הפרדת המטות וחדרי־המשכב היא נסיון מסוכן בחיי הנשואים, וגורמת לפירוד הלבבות, אפילו שטעמיו ונמוקיו נעלים מאד.

ועל אחת כמה וכמה מזיקה הפרישות לחיי הנשואים, אפילו כשאינה נמשכת שנים אחדות; מלבד מקרי מחלה מסוכנה או אי־היכולת מחמת זקנה, כמובן.

היו רגילים לומר, שהאשה מחויבה להמנע במשך זמנים ממושכים מתשמיש־המטה, ואצל עמים פראיים ידועים אסור לבעל לבוא אל אשתו במשך ימי ההריון ובמשך השנתים או יותר של הנקת הילד, משום שבמשך התקופה הזאת היא, מנקודת־ראות דתית, טמאה. אין זה מוכיח כלום, מפני שהעמים הללו הם פוליגמיים, והגברים ממלאים את החסר להם על־ידי נשים אחרות. אם נשואינו המונוגמיים רוצים להיות טבעיים ולא להסתפק במלים ובדמיונות־שוא, מן החובה שהיחסים המיניים ישארו אינטימיים ומתמידים, ר"ל, שלא יפסקו אלא לזמנים קצרים בהסכם עם הצרכים הטבעיים האמתיים של הבעל ואשתו, ששניהם מסתגלים זה אל זו.

מלבד זאת, ימי הוסת והלידה גורמים להפסקות על יסוד פיסיולוגי. לפי גרוּבֶּר ההפסקה בקשר עם ימי הלידה צריכה להמשך לכל הפחות ארבעה שבועות; לפי דעתנו אנו: לפחות, ששה שבועות. כל בעל, מלבד אולי שטופי התאוה הנוראים ביותר, יכול לעמוד בנסיון הזה ולשאת במשך הזמן מקרי־ליל אחדים. ההריון, להיפך, אינו דורש פרישות. כל זמן המשכו, יביא הבעל בחשבון את מצב אשתו וינהג בה, כמובן, מנהגי זהירות וטפול יתרים.

צריך איפוא להזהר מכל תנועה חזקה בשעת המשגל. במשך החדשים האחרונים של ההריון, צריך להמנע מכל לחץ על העֻבָּר (על בטן האשה), ועל כן ישכב הגבר מאחרי גבה של האשה או מתחתיה, באופן כזה לא יוכל האבר להעמיק לחדור אל הפותה ולא ילחץ על העֻבּר.

מה שחשוב יותר בשביל האשה הוא ליתן לה מנוחה מספקת בין שני הריונות.

שנה אחת לפחות צריכה לעבור בין הלידה וההתעברות שלאחריה, מה שמהוה הפסקה של שנתים בין לידה ללידה. נקל מאד לסדר את הדבר באמצעות הפרֶזֶרבטיבים שעליהם דברנו לעיל. באופן כזה תשָמר בריאות האשה ואפשר לקוות שגם הילדים יהיו בריאים יותר, אם אך לא יחסרו התנאים הנחוצים לכך. מוטב להוליד שבעה ילדים בני־קיום ובריאים, מאשר להוליד ארבעה עשר, שאך שבעה מהם ישארו בחיים, מבלי לדבר על האם המסכנה, שממהרת לנבול בהשפעת ההריונות והלידות ללא־הפסקה ומתשת את כל כחותיה בעבודת־פרך זו.

אין כל כללים בנוגע לתדירות תשמיש־המטה בחיי הנשואים הרי זה תלוי בהסכם המשותף. הכלל שנתן לוּתֶּר (פעמים או שלש פעמים בשבוע) יכול להיות טוב בשביל המספר הממוצע של אנשי בריאים ובעצם אונם.

נשים קרות־המזג, שאוהבות ילדים וסולדות מהמשגל, אינן יכולות להחשב על טפוס האשה הנורמלית ואינן יכולות לדרוש מבעליהן כל נזירות מתשמיש־המטה שאינו בא לשם הולדה. ולהיפך, הרשות ביד האשה לדעת את כל הנוגע לחיי האישוּת ואת תוצאותיהם עוד לפני הארוסים. יתר על כן, עד שהתקשרו לכל ימי חייהם, חייבים הבעל ואשתו לבאר זה לזו באר היטב את כל רגשותיהם וצרכיהם המיניים, כדי להמנע לעתיד לבוא מכל אכזבה נוראה וחלוקי דעות ורגשות שאין להם תקנה.

בחורה נורמלית שלא הרגישה אף פעם את האביונה בתענוגיה הן על ידי בעילה, הן על ידי מסטורבציה והן בחלום, יכולה לדעת, לאחר שמבארים לה את היחסים המיניים, אם הרעיון של תשמיש־המטה עם הגבר אשר לבה נוטה אליו מעורר בה גועל נפש או להיפך מושך אותה. לגבי הבחורים הדבר עוד קל יותר.

אשה אחת, בעלת השכלה מדיצינית שלמה ושהיתה בבתוליה, אבל מתוך למודיה היו לה ידיעות ברורות על החיים המיניים, מסרה לי בנידון שלנו עובדות מדויקות. במשך זמן רב היה הרעיון על תשמיש־המטה עם כל גבר שראתה מעורר בה שאט־נפש, עד שהכירה לדעת את האיש שצודד את לבה, ומיד נהפך רגש הבחילה לתשוקה. עובדה פשוטה זו משמשת לנו גם ראיה לרגש המיני המונוגמי של האשה.

בפרק י"ז נדבר על הדרכים שבהם אפשר לבאר לבני הנוער את השאלה המינית. הדבקוּת שלנו בצורות החיצוניות יחד עם הבערות הכללית של הנערות בעלות התרבות בנוגע לחיי האישוּת אינן מאפשרות את ההסכם ההדדי והשלם בין הבחור והבחורה קודם לארוסיהם. יש, מלבד זאת, אהבה היסטֶרית ופתולוגית, פרי הדמיון, המלובשה במליצות רגשיות, באנחות ובגנדרנות, שמיד לאחר הבעילה הראשונה היא נהפכת לרגש של שאט־נפש ומשטמה. אהבה זו היא שכיחה אמנם יותר אצל הנשים, אבל מצויה גם אצל גברים היסטריים. ואז רגילים לשמוע: “שגיתי! מעולם לא אהבתיו (אהבתיה)!” לפעמים נשואים לנסיון מועילים מאד במקרים כאלה.

יש מקרים אחרים שעלולים להפר את אושר חיי הנשואים עוד בראשיתם. אזכירה כאן, למשל, את הווגיניסם המכאיב מאד לאשה, ושנתון בכל זאת לרפוי. מפני טעמים רבים צריכים נארסים להבדק בדיקה רפואית לפני נשואיהם. זהו אמצעי זהירות מועיל מאד. מבלי לדבר שוב על מחלות וֶנריות, אזכיר כאן, למשל, האגן הצר יותר מדי אצל האשה, שמעמיד את הלידות בסכנה גדולה וכו'.

אם לפי העצמה היעוצה מטולסטוי לעת זקנתו, אין אשה רוצה להסכים לתשמיש־המטה אלא לשם פריה־ורביה, הריהי מחויבה להודיע זאת לארוסה למפרע, למען ישקול בדעתו אם יאבה וביחוד אם יוכל לקבל על עצמו במשך שנים רבות לעמוד בהתחייבות זו. אם אינה מוצאת או אינה רוצה להתיר לבעלה פילגש, הרי אין לה דרך אחרת בלתי אם לותר על נשואים אלה או על דרישותיה או ללדת ילדים מחוץ לנשואים.

דעתי תראה, בלי ספק, לרבים כבלתי מוסרית. ואף־על־פי־כן היא בהסכם עם הטבע ועם ההגיון ולפיכך היא צודקת מבחינה מוסרית. מובן מאליו, שאין כונתי בדברים האמורים לעיל שהרשות ביד הבעל להכריח את אשתו לשמש את המטה בכל שעה שירצה; אדרבה, אמרתי את ההפך מזה. השאלה היא עדינה מאד ואינה נתונה לפתרון גמור. אבל מתוך רצון טוב, מתוך חרות והתגלות־לב אפשר ברוב המקרים להגיע לידי פתרון רצוי ברוב הדברים שנאמרו לעיל. האהבה ורחשי הכבוד המשותפים ימצאו את הדרך לפשרה ולשלום. מצוה להזהר מהגזמה בנזירות ובאידיאליסם המתנגד לטבע באותה המדה כמעט שצריכים להזהר מהכנע לכל היצרים והתאוות, מתוך רפויון־רוח וחולשת־רצון. כאן, יותר מאשר בשאר עניני החיים האנושיים, חייבים לנקוט את שביל הזהב.

חשובה מאד היא שאלת הפריה־והרביה. כיון שכבר בארנו כיצד אפשר לסדר את הדבר כפי רצוננו, חובה עלינו להשתדל להקים דור משובח ברוחו ובגופו, על זה מדובר בפרק י"ט, ב': “ברירה אנושית”.

בשעת העבור אין ההורים צריכים להיות חולים, שכורים או נגועי אלכוהליסם כרוני, כדי שהילדים לא ילקו על ידי בלסטופטוריה (עי' פרק א').

גם גילם של ההורים צריך לבוא בחשבון. ילדי ההורים הזקנים תמיד חלשים בגופם.

הסנוֵרים הכלליים התולים בימינו את הפריה־והרביה במצב הכספי ובתועלת החמרית, יש בהם משום אסון חברתי. גברים ונשים מוכשרים, טובים ובריאים, אינם צריכים לעולם להסתלק מפריה־ורביה, אפילו כשאין להם רכוש. ילדים בריאים גדלים מאליהם, ומוצאים את ידיהם ורגליהם בעולמנו זה. אלה שיש להם אינסטינקטים רעים או שהם מתנונים והולכים סימן שהיתה להם מלידה תורשה רעה מדורות, או שמשחתם בם מפאת בלסטופטוריה או מסבה אחרת.

אין ספק, שמחלות או תאונות עלולות להרוג ילד או אדם או לעשותם בעלי מום, אולם אין אלה אלא יוצאים מן הכלל שבאים לחזק את הכלל. משום שגם מי שנולד להורים בריאים מתגבר יותר מאחרים על כל מחלה ותאונה, אם לא החליש באופן מלאכותי את כח התנגדותו ואת בריאותו על ידי כוהל ומחלות ונריות.

אצל הפראים ואצל אכרים רבים הילדים עודם בימינו הם מקור של עושר ולא ריחים על הצואר, משום שהאנשים הללו חיים בפשטות, מסתפקים במועט ודרכי חייהם בריאים. יצרינו המלאכותיים והחולניים למותרות, לתפנוקים, ללוקסוס ולתענוגות מעודנים, חולשת שרירינו מחוסר עבודה, חרדתנו המוגזמה מפני מחלות ומיקרובים, בקצור התעדנותנו היא היא המונעת ממנו לפרנס בפשטות ובאמצעים קטנים משפחות גדולות. מובן מאליו שיותר ויותר גדל ההכרח ליתן לבנינו חנוך טוב, והכרח זה עוד מוסיף להקשות את השאלה הזאת. אבל, לפי דעתנו, תהא, לעתיד לבוא, על הממשלה מוטלת החובה להקל בהרבה את עול החנוך הכללי הפשוט והטוב.

היגיינה של ההריון. — פרק זה הוא בשביל עניננו יותר מדי מדיציני. נאמר שגם הבטלה וגם העבודה המפרכת את הגוף שתיהן כאחת מזיקות לאשה ההרה ולפרי בטנה. אין כל ספק, שכל אשה הרה זקוקה לטפול ולתזונה טובה. צריך להמנע מן העבודות הקשות, המאמצים, העבודה בבית־החרושת וביחוד מאלו שנעשות בעמידה. אבל עבודות הבית המעיפות פחות, תרגילי גוף בינוניים, עבודות ידועות של השרירים שנעשות בזהירות משמשים להיפך לשמור ולחזק את הכחות של גוף האשה. אולם אין כאן לקבוע כללים; צריך להביא בחשבון את התנאים ואת מצבה של כל אשה ואשה. מבחינת הבריאות הכללית של האם ושל הילד, מנהגי זהירות נחוצים ביחוד במשך ירחי ההריון האחרונים; אולם אי־הזהירות בחדשים הראשונים גורמת אצל נשים רבות הפלות. אין להטיל ספק בדבר, שהתעדנותן המוסיפה והולכת של נשינו האמידות נוטלת מהן יותר ויותר את הסגולה לפריה־ורביה. צריך, איפוא, לתקן את החסרון הזה על ידי תרגילי גוף ואִבורו, בהתקדמות ובזהירות.

דעות הרופאים על הנשואים (אסור והיתר). — יש עוד שאלה שבימינו כרוכים בה קשיים, העתידים לפחות, אם משאלתותינו תתגשמה. שני יצורים אוהבים זה את זה אהבה עזה; הם רוצים להתחתן ושואלים את הרופא אם מותר להם לעשות זאת, משום שאחד מהנאהבים או שניהם לקו במחלה זו וזו או באיזה לקוי תורשתי.

אם אחד מהם חלה ברוחו או הוא עדיין חולה, אם הוא נגוע באופן חמור בשחפת או שהוא חולה בסיפיליס או זיבה כרונית, הרי הרופא חייב להודיע לו בפרוש שנשואיו הם מעשה מזיק לצבור ולקלות־דעת פלילית. אני בתור רופא תמיד הייתי מתנהג כך.

אם המצב הוא פחות חמור, וביחוד אם יש כאן שאלת מגרעות תורשתיות אצל האבות, אפשר להסתפק, במקרים שיש חשש לילדים חלשים בגופם ונמוכים במוסריותם מהמדרגה הבינונית, לאסור, מבחינת המוסריות הצבורית, כל פריה־ורביה ולהתיר את הנשואים, בתנאי שישתמשו באמצעים נגד ההתעברות. במקרים אלה ביחוד חשוב מאד תפקיד האמצעים הללו. מצוה לבאר לזוג הצעיר עד כמה רעה ואפילו פלילית רבית ילדים אומללים, חולניים ומפגרים; מצוה להזהירם ממעשה כזה של קלות־דעת אשר אין לו כפרה. אם נפשם חשקה מאד בילדים, אפשר ליעצם לאמץ להם יתומים בריאים בגופם.

ובכל זאת אין צורך להיות חמור יותר מדי. הרופא נוח להיות פסימיסט ונוטה לראות בכל מחלה ולהחמיר את הסכוי. הוא חייב להזהר מאסור על הפריה־ורביה לזוג צעיר רק מפני שיש בין האבות איזו אם או איזו דודה חולת הרוח. קודם כל עליו לחַשב את אפשרויות התורשה כפי שבוארו בפרק הראשון.

בהביאו בחשבון את האופי של שני המועמדים לחתון, את בריאות גופם ורוחם הם ושל אבותיהם יחקור אותם היטב וישאל את עצמו מה תהא איכותם הבינונית של הילדים אשר יולדו מהזוג הזה. אם לפי חשבון האפשרות שלו יהיו למעלה או למטה מהדרגה הבינונית של האוכלוסין מכל הבחינות של הערך החברתי של האינדיבידואומים, ייעץ לזוג לצמצם פחות או יותר את פריתם־ורביתם.

אין צורך להגביה יותר מדי את המדרגה הבינונית, והרופא צריך לשוות תמיד לנגד עיניו את הבינוניות השכלית הגדולה, את חולשת הרצון, את הדרגה המוסרית הנמוכה ואת החסרונות הגופניים של הממוצע הגדול של העם.

כשאנשים משכילים ונבונים, אבל פסיכופתים במדה קלה או עמוסים באיזה סבל תורשתי, פונים אל הרופא בשאלות כאלו, מחמת היותם זהירים ובעלי מצפון, חייב הרופא קודם כל להרגיעם, ליעץ להם דרך חיים היגיינית ובריאה, בלא שמוש במשקאות כוהליים, אבל אל נא ייעץ להם להיות חשוכי־בנים, הואיל ויש תקוה שבניהם יהיו מבחינה שכלית ומוסרית למעלה מהממוצע, ואם אך ימָּנעו מכל השפעה בלסטופטורית, אפשרית מאד ואולי גם ודאית התחדשות הדרגתית. בקצור, מחובת הרופא לבחון כל מקרה ומקרה לחוד, לשקול כל צדדי השאלה ולא להיות מושפע מאיזו תורה קיצונית שהיא. רק בתנאים אלה יוכל ליתן עצה נכונה, מועילה וטובה.

טפול במחלות מיניות. — בפרק ח' אמרנו שהטפול היחידי והבטוח במחלות ונריות הוא באמצעי השמירה מהתדבקות. כיצד נשמרים? 1) להמנע מפרוסטיטוציה; 2) להמנע מאלכיהל; 3) לשמור על הטהרה בזמן תשמיש־המטה ומיד לאחריו (שטפות); 4) לבדוק למפרע את בן (או בת) הזוג; 5) להשתמש (הגבר) בפרזרבטיבים³⁶; 6) להמנע מנשיקות פיהם של אנשים חשודים; 7) למרוח ביוד כל מקום חשוד. כל אשה צריכה לפני התשמיש ומיד לאחריו (אם אך היא חוששת להדבקה) לעשות זריקת פושרים מתמיסת סובלימט אחד לאלף. הוצאת מי־רגלים מיד לאחר התשמיש יכולה גם היא לשמש שטוף לצנור־השתן.

חשיבות ממדרגה ראשונה תהיה לדבר אם יבארו לאנשים בראשית נעוריהם את הסכנות הגדולות הכרוכות במחלות ונריות.

אופן הטיפול בסיפיליס שנוי במחלוקת. מפליא הדבר שאצל עמי התרבות עושים שמות התיבשות חוט־השדרה ושתוק־המוח הפרוגרסיב בין הסיפיליטיקאים הזקנים, מה שאינו כן אצל הערבים, למשל, שסובלים יותר מסיפיליס העצמות והעור. האם זה תלוי בשמוש המרובה בכוהל? בעבודת המוח או אולי בשמוש בכספית? אני מאמין שהסבה היא בשמוש באלכוהל ובזה שהסיפיליס התחיל אך מקרוב להתפשט בין הערבים. בזמן החדש נעשתה מהפכה על ידי רפוי הסיפיליס בסלוורסן (606 של אהרליך) ותוצאותיו הן חשובות. מכל מקום אין התרופה הזאת יכולה לרפא את התיבשות מוח השדרה ושתוק המוח הפרוגרסי.

אין אנו יכולים להכנס כאן בפרטי שאלה זו שהיא מדיצינית טהורה; נגע כאן רק בנקודות אחדות מיוחדות. החולים הוֶנריים מקבלים לעתים קרובות טפול בלתי מספיק, מפני שרבים מהם מתביישים למסור את עצמם לטפול רציונלי. לפי דעתי צריך לעשות הכל כדי להקל על החולים הוֶנריים להמסר לטפול רצוי, מבלי שיפָּגעו ברגשות הכבוד והצניעות שלהם. מן הצורך שיהיו בתי־חולים בשביל הנשים לחוד והגברים לחוד, ושהחולים יוכלו למסור שם את עצמם לטיפול בעילום־שם. אפשר להרשות להם לשלם בעד הטפול למפרע מבלי לגלות את שמם, ואפילו להתחפש, מבלי שיכירום. אין לך דבר שמפריע לאשה חולה במחלת מין להנתן לטפול מהפחד שמא יכירו אותה. בשעה שחלאת המין האנושי החצופה ביותר המחפירה ביותר לועגת לדעת הקהל, והזונות אינן בוחלות בטפול הרפואי אלא מפני שהוא מפריע לעבודתן ומפחית את הכנסותיהן, הרי הטובות שבהן משתמטות מבית החולים ואפילו מהרופא מחמת רגש הבושה והצניעות שאי אפשר לא לכבדו. קשה להן להשלים עם הרעיון שיכירו אותן, והן עלולות לצאת מדעתן רק מפני המחשבה שישכיבו אותן בבית החולים במחלקת המחלות הונריות, בחברה המזוהמה של הזונות והסוּטניוֹרים.

אם כן איפוא צריך להתחשב ברגשות הראויים לכבוד, ואיני רואה אמצעים אחרים בלתי אם למצוא דרך של טפול חשאי, בצורה הוגנת ובעילום שם, בתי־חולים, טפול שאינו צריך לעלות ביוקר ושיהיה שוה לכל אדם בלתי־אמיד. הרי זה יהיה מעשה־צדקה שיביא תועלת לא רק לחולים כי אם גם לחברה כולה, מפני שיפחית את כמות ההדבקות של המחלות הונריות.

כל אחד יכול כמובן לפנות לעזרת רופא פרטי. אבל טפול כזה עולה ביוקר לאנשים מחוסרי אמצעים ולא בנקל אפשר לשמרו בסוד.

גם הטפול בשחיתות המיניות הוא חשוב מאד. גם בנוגע אליו אפשר להראות על כללים אחדים שיש בהם צורך. מחלות אלו או שהן תורשתיות, או נקנות על ידי אבטוסוגסטיה, על ידי אימוציה מדוכאה או על ידי הרגלים רעים. ההשפעה ההיפנוטית והפסיכואנליזה בעבדן בכוון נגדי, רק הן לבדן מסוגלות להלחם ברעה.

תרופות אחרות כמו הסחת־הדעת על ידי העבודה או על ידי העיפות, חפיפה, חשמל ועוד, יש להן רק פעולת השפעה בעקיפין. יעיין הקורא במה שאמרתי בפרק ח' סעיף י'. ואשר למסטורבציה המפצה, שהיצר המיני שבה הוא נורמלי רק ההזדמנות לספקו באופן טבעי חסרה, הנשואים או יחסי אישות טבעיים איזו שהם יכולים לרפא את האדם מההרגל הזה.

צריך להזהר מהסכים בנקל ובלי פקפוקים עם שחיתות קנויות. מלבד המסטורבציה המפצה, שאינה שחיתה, אלא פשוט מוצא לצורך טבעי שמבקש את ספוקו, השחיתות הקנויות באמת הן תוצאות של אימוציות ושל אבטוסוגסטיה. הפֵּדֶרֵסטים, הסודומיסטים ושאר הנלוזים ושמעשיהם המקולקלים נעשים על־ידי הרגלים, לא הגיעו לידי כך אלא מחוסר הזדמנות יותר טבעית. הם היו שמחים יותר אילו היו להם האמצעים וההזדמנות למלא את יצרם על־ידי תשמיש־מטה טבעי ונורמלי. זימתם של שטופי תאוה אחדים דוחפת אותם למעשים נגד הטבע מתוך אהבה ושנויים, מתוך חשש להדבק באיזו מחלה ומתוך חשש לעבּר את האשה. כל האנשים הללו אינם פונים אל רופאים, מפני שאינם חושבים את עצמם לחולים.

האנשים הפונים אל רופאים הם כמעט תמיד אנשים פחות או יותר פתולוגיים, ומחלתם שייכת בכולה או במקצתה לסוג השחיתות התורשתיות, פסיכוטרבמתיות או אבטוסוגסטיביות. בנוגע לראשונים טוב לפחות להזהר מהציע את הנשואים בתור תרופה. פון שרֶנק־נוצינג היה מצליח, לפעמים, על־ידי השפעה היפנוטית להפוך אצל הגברים את היצר ההומוסכסואלי לתשוקה נורמלית אל האשה. אף אני הצלחתי בזה פעם או פעמים, אולם כשאחרי תוצאה טובה ומתמדת, שנתחזקה עוד על־ידי בקורים אצל זונות, היה לפון שרנק־נוצינג העוז להציע להתחתן, אני לא יכולתי להסכים לזה, מפני שלפי דעתי אין לסמוך על הבראה, אפילו כשהיא ברורה, של מחלה אשר שרשיה נעוצים עמוק בתוך המערוכת (קונסטיטוציון). אני ראיתי תשובה אל המחלה אצל חולה, שפון שרנק־נוצינג רפא אותו והציע לו להתחתן. במקרה כזה הייתי משתדל עד כמה שזה היה אפשר להחליש את היצר המיני ולהשפיע על החולה שיסתפק במקרי־לילה שבאים מאליהם. אבל תמיד השתדלתי להניא את נלוזי המין מנשואים, בהודיעי להם שלגבי דידם הנשואים הם פשע, ושמוטב להם להסתפק במסטורבציה, ואם הם רוצים דוקא בנשים, מוטב שיחיו חיי אישות עם איזו פילגש או סוכנת מחוץ לנשואים וידירו את עצמם מפריה־ורביה.

טוב שאפשר יהיה ליעץ ולהתיר לנלוזי־המין “להתחתן” עם בני מינם, שזהו אדיר חפצם. מבחינה חברתית אין בזה שום הפסד, והאומללים המסכנים יהיו שקטים ומרוצים, ויחדלו מהיות סכנה לאנשים הנורמליים (עי' פרק ח' 3, א' ב; י"ג סעיף ג').

אני מסכים איפוא לדעת הרופאים הדורשים בטול החוק האוסר והקונס את מעשיהם של נלוזי היצר המיני ואת מעשי הפדרסטיה שנעשים על ידי אנשים מבוגרים בהסכם וברצון טוב. כל עוד אין האנשים הללו מטרידים שום אדם נורמלי ואינם גורמים לו שום הפסד, כל עוד אינם מפתים שום ילד, צריך להניח להם כמו לכל שאר נלוזי היצר המיני שאין בהם משום סכנה לחברה. אבל כשחולה מסוג זה פונה אל רופא, מפני שהוא מתבייש או מפני שהוא במצב־עצבים מגורה, אז הרופא יהפנז אותו וייעץ לו להסיח את דעתו על ידי עבודות מועילות. הטפול הפסיכי הוא תמיד המועיל ביותר. רק במקרים שיש בטחון גמור שהשחיתה היתה קנויה בלבד ועלולה להרפא, אפשר אחרי הבראה גמורה להתיר את הנשואים אם גם לא את הפריה־והרביה. איני מדבר כאן על אודות נשואים חשוכי ילדים בין נלוזי־המינות או פסיכופתים, שעליהם דברתי לעיל ושאותם אפשר תמיד להתיר, אם האנשים הם נבונים ומשכילים, בעלי הכרה.

פרזה בפוֹלוּציות (קרי), פרעות בוסת של הנשים, מסטורבציה, היפֶראֶסתֵּסיה מינית וחוסר־הכח יכלים להרפא על ידי סוגסטיה. אם היצר המיני הוא נורמלי, לא יאסרו את הנשואים, אם אין חוסר־כח שלא נִתן לרפוי. כדי לרפא את הגבר מחוסר־כח על־ידי סוגסטיה יש צורך לפעמים בזונה בשביל נסיון. זוהי התועלת היחידה שמצאתי בנשים מסוג זה.

לגבי האנאֶסתסיה (חוסר תחושות) המינית, הנשואים הם נגד השכל הישר. גם אם האנאסתסיה היא חלקית, יש לפעמים לנשואים תוצאות מעציבות. הדברים אמורים כאן באנאסתסיה אצל הגבר. רוב הבחורות הצעירות בבתוליהן נראות כאנאסתטיות במובן זה שאינן יודעות את האביונה בתענוגיה ואינן יכולות לדעת עד היכן יתפתח יצרן המיני הנרדם בתוכן.

ההוראה בשאלות המין שתנתן לנערות תועיל בזה שתעורר בחילה כלפי חיי הנשואין וחיי־האישות אצל אלו מהן שהן קרות בהחלט.

אל נא נשכח להוסיף שתוצאות האנאסתסיה המינית הן הרבה פחות מזיקות אצל האשה מאשר אצל הגבר. מפני שאצל האשה אינה מפריעה בעד הביאה ובעד הפריה. ומאידך גיסא, בחורה קרת־המזג לגמרי, אנאסתטית כולה או למחצה, מבחינה מינית, יכולה להתחתן עם בחור שמצבו כמצבה, בשעה ששני הצדדים מכירים היטב את מצבם, ומחליטים להתקשר יחד רק מתוך רגשי ידידות ורעות קשר שאין בו או שכמעט אין בו מהיסוד המיני, כי אם יותר מיסוד הרגשות והאידיאל המשותפים. זוהי האהבה האפלטונית לאמתה וכהלכתה, שאינה שכיחה, וחייבים להזהר מערבבה עם הנטיות ההומוסכסואליים. יש לה זכות הקיום שלה, מפני שבעלי האנאסתסיה עלולים להרגיש צורך באהבה, בשתוף החיים וכן בשתוף הרגשות. ואם יש להם צורך בילדים הם יכולים לאמצם להם.

לאסונם אין בעלי האנסאסתיסיה המינית יכלים לצייר לעצמם את התחושות המיניות ממש, כמו שהעורים אינם יכולים לתפוש את הצבעים, ונכשלים בשגיאות גדולות מאד מחוסר כל ידיעה כל היצר המיני אצל זולתם; הם מתחתנים לפעמים עם אדם אירוטי, הפוכם הגמור, מבלי לדעת כלל את שגיאתם, לכל רופא ידועים מקרים כגון אלה.

אין אנו צריכים לעסוק כאן ברפוין של מחלות אברי המין אצל הגבר ואצל האשה. רק באופן כללי אעיר, שהמומחים שוגים לפעמים שגיאה גסה בטפלם טפול מקומי באברי המין מחמת סימפטומים פתלוגיים, שיסודם בהשפעות התפקידים המוחיים, ואין לסלקם אלא על ידי רפוי פסיכי (פסיכואנליזה או היפנוטיסם); אבל מאידך גיסא שגיאה גסה היא להתרשל בבדיקת המחלות ולבלי לטפל בפרעות המקומיים במקום שישנם.

 

פרק חמשה עשר האתיקה המינית    🔗

חוק ומסוריות. — קשה לתחם בין החוק והמוסריות. יותר קל היה להעביר גבול בין שניהם בשעה ששלטה התפישה הנושנה של העונש החוקי בתור כפרה בעד החטא. ובכל זאת החוק הנושן, המיוסד על עיקרי מיטפיסיקה דתית לקח תחת חסותו את המוסריות, מפני שחשב לפשע כל פעולה שהתנגדה למושגים ולדעות המוקדמות של הדת והמוסר, אף־על־פי שכשהיא לעצמה לא גרמה כל נזק שהוא לאנשים.

ומאידך גיסא הסכים החוק, להיפך, למעשים בלתי־מוסריים ובלתי־צודקים בתמכן בעיקרים דתיים שמצווים או מתירים אותם. אם אין אנו רואים את החוק אלא בבחינת סדר שמגן על החברה ועל הפרט מפני כל אונס שגורם להם הפסד, הרי יוצא מזה שהוא קשור קשר אינטימי עם האתיקה ואינו יכול להיות נפרד ממנה, כרצונם של דוגמטיקאים ידועים. שדה החוק הוא יותר מצומצם, מפני שאין לנגד עיניו אלא מה שמזיק לפרטים או לחברה או מה שנותן להם רשות או מטיל עליהם חובה. שדה המוסר הוא יותר רחב מפני שהוא מכיל רגשות, כונות החובה לעשות את הטוב ולהמנע מעשות הרע אפילו באותם התחומים שאין לחוק שליטה עליהם.

מוסר אנושי ודתי. — מה זו אתיקה, ר"ל, המוסר האנושי האמתי? יסדו אתיקה אחת דוגמתית שהתחברה מקובץ של מצוות שנִתנו, כפי שהיו אומרים, מפי הגבורה. הדתות קבעו חובות ידועות כלפי המקום וחובות או מצוות אלו מקצתן הן בלתי־אנושיות. ומזה יצא לפעמים נגוד ישר בין האתיקה הדתית ובין האתיקה האנושית הצרופה. אמנם לא בכל הדתות כך. כל דת ודת ומצוותיה.

אלהיהם של מָלָאים ידועים גוזר לאכול את לבם של אויביהם. יהוה אל קנא ונוקם רוצה לנסות את אברהם ודורש ממנו להקריב לו את בנו יחידו³⁷; אללה מושל כפטליסט ומצוה להשמיד את הנוצרים ולהנזר מיין; אלהי ההינדוסים גוזר על האלמנה ללכת אחרי בעלה אל הקבר; כמה וכמה אלים אחרים דורשים קרבנות אדם; בודהא מבטיח את החדלון לעולם הבא; אחרים — את גן העדן הנצחי והממשי פחות או יותר, ולעומתו גיהנום ותפתה.

ברור שקשה להסיק איזו מסקנה הגיונית ומסודרה מכלל התורות המוסריות של הדתות. ובנוגע באופן מיוחד לשאלה המינית אנו רואים את המצוות הדתיות, כמו המונוגמיה או הפוליגמיה, האסור להתחתן עם אחות האשה שמתה שהן סותרות זו את זו.

מפני נימוקים אלה נניח את המצוות והחוקים לכהני הדתות והאמונות, אשר קבלו אותם מאלהים, כפי שהם מבטיחים, ונעסוק בחקר המוסר האנושי הטהור. מוסר זה יכול להיות מיוסד על איזו נוסחאות קבועות של גופי הלכות, כמו המוסר הדתי; המוסר האנושי נובע מהתנאים הטבעיים של חיי האדם. ראינו את הקשרים המקשרים אותו אל החוק.

מוסר והיגיינה. — במובן אחר קשור המסור גם כן קשר אינטימי בהיגיינה. בכל מקום שנִכר איזה ניגוד בין ההיגיינה ובין האתיקה, הרי זה בא מסבה זו שמתחשבים בהיגיינה האישית ולא בהיגיינה הכללית או החברתית, ר“ל, בהיגיינה של הגזע. הרופא חייב להעדיף את ההיגיינה החברתית על ההיגיינה האישית, ר”ל, לשעבד את התועלת ההיגיניית של האיש לתועלת ההיגיניית של החברה. יש אפשרות של ניגוד בין המוסר וההיגיינה האישית, אבל אף פעם לא בין המסור וההיגיינה החברתית.

הגדרת המוסר.— מה משמעותם של המוסר או האתיקה? מה משמעותם של המוסר או האתיקה? האתיקה, אם נסלק ממנה כל היפותיזה והשערה, חוקרת להלכה לדעת את הטוב ואת הרע במעשי בני־האדם, ולמעשה היא מלמדת את החובה לבחור בטוב ולמאוס ברע. אולם אין זה ברור למדי, כי איך אנו צריכים לפרש את הטוב ואת הרע? לא רק אלה אומרים טוב לאשר הוא רע בעיני אחרים, אלא יש גם אמת עמוקה בדברים שנתן גיתה בפני מפיסתו (פויסט):

"(הנני) חלק מאותו הכח

השואף תמיד לרע ויותר תמיד את הטוב"

נוסיף ונאמר: “שעושה תמיד את הרע בשעה שהוא שואף לטוב”, ומתוך כך תהא לנו דמות שלמה מחוסר ההסתגלות המעציב שיש בין הפעולות הטובות והרעות של מעשינו מצד אחד, וכונותינו הטובות והרעות מצד שני. ההיפך הוא גם כן אמת. אנו יודעים שהכחות המתכונים לטוב מזיקים לצערנו לעתים קרובות. אנו צריכים איפוא להבחין בעיון רב את המניעים המוסריים של השפעותיה המועילות והמזיקות של איזו פעולה.

אם נמשיך את החקירה שלנו נראה, שאותה הפעולה יכולה להיות טובה כלפי זה ורעה כלפי זה. כשהזאב טורף כבש, הרי זה טוב לזאב ורע לכבש. אנו עצמנו אי אפשר לנו לחיות מבלי להרוס חיי צמחים ובעלי חיים. הכסף שאני מרויח יוצא מכיסם של אנשים אחרים, מבלי שיפיקו הם מזה כל תועלת שהיא וכו'. המוסר הוא באופן כזה יחסי, ובשום פנים אין כח מחשבתנו יכול למצוא איזה דבר שהוא טוב בהחלט או רע בהחלט, כשהוא לעצמו.

מה שבני־האדם יכולים להשיג על־ידי חלופי־גומלים בתבונתם וברצונם הטוב הוא לעשות איש לחברו עד כמה שאפשר פחות רע ויותר טוב, ר"ל, להפחית את כמות הסבלות הגופניים והפסיכיים, מתוך שיתקנו בהתאמצויותיהם את תנאי הקיום המשותפים וירבו באופן כזה את כמות הטוב החברתי הכללי. דבר זה אינו אפשרי אלא אם נגדיל את מושגי הטוב והרע בקרוב לגבי האנושיות, ונרמוס ברגלינו את תנאי הקיום וההתפתחות של יצורים אחרים, או לכל היותר אם נעמידם לשרותנו ולשמושנו.

יתר על כן, ראינו שקשה עד מאד להרחיב את מושג הטוב החברתי על כל הגזעים האנושיים הקיימים בימינו, משום שאחדים מהם הם בו בזמן כה פוריים ובאיכותם כה נמוכים, עד שאם נניח להם לשרוץ ולרבות מסביבנו בלי כל גבול, הם ידחקו את רגלינו מכל מקום ויוציאו לחמנו מפינו. באופן כזה, הברבריות האכזרית ביותר השוכנת בעמקי האינסטינקטים הנמוכים שלהם תתגבר ותתפשט, כמו שנמצאנו למדים מהשחורים של האיטי, מתוך שעור מוחשי, שאין אנו יכולים להסיח דעתנו ממנו.

אם כן איפא כל הגזמה ברגשות המוסריים, המיוסדה על בסיס מעוקל, יכולה להביא לידי תוצאה חיובית אחת, אם אך נממש אותה בחיים, והיא לשלוח יד בנפשו של המוסר החברתי, אשר נבנה לאט לאט במשך דורות ואפילו אלפי שנים.

וכדי להביע את רעיוננו בשלמות נוסיף, שאותה הפעולה יכולה בתחילה לגרום לי רע, ולבסוף לעשות לי טוב, למשל, שעור מעיף וקשה; או בתחילה יכולה להיטיב וסופה להזיק, כמו, למשל, אם אמלא את תאותי לזוללות.

המוסריות אינה יכולה להיות אלא יחסית. — מכל האמור לעיל יוצא, שחובותינו המוסריות אינן יכולות להיות אלא יחסיות ואינן יכולות לקשר אותנו באותו האופן ובאותה המדרגה לכל בעלי נפש חיה, ואפילו לא לכל בני האדם, אם אך אין ברצוננו להקריב את המעולה והמשובח לגרוע. להלכה, הגדרת המוסר האנושי תהא הגדרה נכונה, ר"ל, מדעית לטוב החברתי של האנושיות ולדרישותיו כלפי האישים, כדי שאלה האחרונים לא יעשו רע מתוך כונה לעשות טוב. למעשה, היא תהיה ההתאמצות הכללית המכוונה לפתוחו של אותו הטוב החברתי בסיועם של רצונות היחידים. הדבר הזה דורש קודם כל חנוך הרצון, הֶכשרים לעבודה מועילה, והרגשות האלטרואיסטיים של כל אחד ואחד. אולם לא תורות תיאוריטיות, לא נאומי הטפה, כי אם המעשה, המופת, החיים עצמם רק הם לבדם יוכלו לחנך את האדם.

המטרה הנעלה ביותר של הפעולה המוסרית היא העבודה לטובת הדורות הבאים.

אלטרואיסם ואיגואיסם. — אליבא דאמת אין האלטרואיסם והאיגואיסם דבר והפוכו או שהם שני הפכים רק באופן יחסי. לא מן ההגיון הוא לשאוף ליסד את הסדר החברתי על חרות גמורה של כל היצרים האיגואיסטיים שלנו המקובלים, בלי כל הגבלה, כחוקיים. אבל כמו כן נגד ההגיון הוא להעמיד ממולם נזירות מופרזת, מתנגדת לטבע, עטופה בטלית של אידיאל אלטרואיסטי מוטעה.

כשדבורה או נמלה מוציאה את הדבש מתוף האיצטומכא החברתית שלה בשביל חברותיה, היא נהנית מזה. בהקריבה את חייה לנחיל או לקן הנמלים, היא מספקת את האינסטינקט האלטרואיסטי או החברתי שנהפך לה לתאוה. כלום אין האדם גם הוא יכול להיות מאושר יותר אגב נתינה מאשר אגב לקיחה? איך נוכל באופן אחר לבאר את הקרבת עצמו לדעת, את קדוש־השם שלו, את סבלו, ענוייו ומותו בעד מולדתו, בעד משפחתו, בעד המדע, בעד הרעיון, אילולא ההתלהבות — רגש תענוג אכספנסיבי — היתה מושכת אותו להקרבת עצמו או אלמלא יצר הטוב, החזק מאד בקרבו, לא היה מוצא בזה את ספוקו?

נחפשה נא את כל האמצעים העשויים לשפר, אל ידי הסתגלות חברתית, את האיגואיסם האנושי שלנו, שהוא עדיין להותנו כה בהמי, כה אכזרי או אדיש, לצמצומו עד לידי מדתו ההכרחית והצודקת, להכריחו לשמור על שווי־משקלו הנכון בסיוע של אלטרואיסם פעיל, ר“ל, בסיועם של הרגלים חברתיים שדוחפים אותנו להקריב את ה”אני" לטובת הכלל. אז נבנה עלי אדמות גן־עדן, יחסי מאד, כמובן, אבל עדיף מהאנרגיה דהאידנא, העומדת על מלחמה קשה של האינטרסים הפרטיים, או של אינטרסי קבוצים מוגבלים מאד.

מה שחסר לנו הוא איכות תורשתית טובה של האישים, איכות שעוד בימינו נתונה כולה בידי מקרי הברירה (סֶלֶקציה) העגומים ביותר; ושנית, חסר לנו חנוך הרצון והאופי של בניני. דתנו ובתי־ספרנו נמצאו בלתי מוכשרים להוציא את ההמונים הגדולים מתוך הפראיות, ר"ל, מתוך האדישות, הגסות, רגשי הרשלנות, השיגרות, הבערות והדעות הקדומות. אין ספק, שהתרבות השכלית והאתיקה הדתית הצעידו את המוסריות צעדים ידועים קדימה. אבל השיטות וההוראה של בתי־הכנסת ובתי־הספר לא התקדמו בד בבד עם המדע. אלה לא הסתגלו משום בחינה אל צרכינו המוסריים דהאידנא ועוד פחות מזה אל דרישות העתיד.

רק על בסיס של מוסר אנושי טבעי, כפי שתארנו אותו, אנו יכולים לבנות את האתיקה המינית. ולא קשה יהיה לנו ליצור רעיונות ברורים בנוגע אליה, אם נקח לעצמנו את הטורח לבדוק לאורה את העובדות ואת היחסים, המתארים בארבעת עשר הפרקים הקודמים של הספר הזה.

מבלי להתחַשב במניעים שלה, אנו יכולים לקבוע כל פעולה, אם היא, מבחינה חברתית ומוסרית, חיובית, ר“ל, מועילה, או ניטרַלי, ר”ל, חסר ערך, או שלילי, ר"ל, מזיק.

אבל בחוג יותר מוגדל יכולה אותה הפעולה להיות בבת־אחת גם חיובית (טובה), גם שלילית (רעה) וחסרת־ערך כלפי קבוצה אחת או קבוצות אחדות של אישים. אולם לגבי האתיקה אין חשיבות רק לפעולה כשהיא־לעצמה בלבד, כי אם גם למניעים הפנימיים שדוחפים אותה, משום שאם נניח את הטוב והרע של החברה בידי המקרה והבערות, נשלול כל אפשרות של התקדמות. קשה לו לאדם לפעול פעולות חברתיות חיוביות בשעה שחסרים לו הרגשות המוסריים, ר"ל, המצפון ורגש החובה.

ומאידך גיסא, איש מוגבל, בלתי־זריז ובעל כח שפוט מעוּוָת, יעשה מטעמים מוסריים פעולות חברתיות שליליות מאד, בעוד שבמקרים ידועים להיפך באקראי או אגב־אורחא יוכל איש לעשות פעולות חברתיות חיוביות מטעמים פסולים. מתוך רגש של נקמה אפשר להוריש לתועלת הצבור ולהפסדו של יחיד. מבלי שהאדם יהא מושחת, יכולים המניעים שלו להיות פשוט איגואיסטיים, ומתוך איגואיסם מחושב הם יכולים להביאו למעשים טובים.

אלטרואיסט, פירושו אדם בעל רגשות עצומים של סימפטיה אלטרואיסטית ושל חובה, רגשות שמשפיעים על שאיפות אנושיות חברתיות. איגואיסט, פרושו אדם שהאני שלו שולל רגשות סימפטיה. כשהוא לעצמו האיגואיסט הוא אדיש מבחינה מוסרית, עד כמה שאינו גורם הפסד לשום אדם, והאלטרואיסט אינו יכול לחיות בלי מדה מספקת של איגואיסם. האידיאל של האדם החברתי הוא בפעולה מחוברת מרגשות איגואיסטיים ואלטרואיסטיים שהסתגלו לגמרי ובתבונה אל צרכי החברה וחבריה. כמו אצל הנמלים צריך שיהיה איזה סדור של פצויים ומלויים בין הרגשות והיצרים האיגואיסטיים מצד אחד והרגשות והיצרים החברתיים מצד שני. בנגוד לאלטרואיסט אינו עומד האיגואיסט, כי אם האיש המשחת, שפעולותיו הן תמיד כמעט, מתוך אינסטינקט. שליליות מבחינה מוסרית. אמנם האיגואיסם דוחף את האדם באופן שאין להתגבר עליו לנצל את האנשים ולהזיק להם כדי למלא את תאותו שלו, עד שהאיגואיסט אמתי יכול אך לעתים רחוקות להשאר חסר־ערך במובן מוסרי. מהלך מחשבות זה מוכיח לנו שאי אפשר לבנות את הסדר החברתי על האיגואיסם הטהור כרצון אנשים ידועים.

אם כן, איפוא, אנו צריכים להבחין שני דברים במוסר: 1) המצפון המוסרי, או רגש מוסרי או רגש החובה; הוא בעיקר תורשתי ואינסטינקטיבי; רק האֶבגֶניסם³⁸ לבדו יכול לפתחו בתוך הגזע האנושי; 2) נושאי המוסריות. אלה הם קנויים ומותנים בחלקם, הגדול, כמו שראינו. אנו יכולים לשנותם בסיועה של חקירה מדעית עמוקה בסוציולוגיה. החנוך יכול להורות את נושאיו של המוסר האמתי ולאמן את האישים בשמוש מוסרי בחיי יום יום.

אתיקה מינית. — האתיקה המוסרית נלמדת מכל מה שאמרנו לעיל. היצר המיני כשהוא לעצמו הוא חסר ערך מבחינה מוסרית. ערבוביה נוראה של מושגים, ערבוביה העומדת על אי־הבנות דתיות, גרמה לכך שיזַהו פחות או יותר את מושג המוסריות עם המושג של התנהגות מוסרית (ר"ל, התנהגות הגונה לפי מצוות הדת) בחיים המיניים. בקצור, מערבבים פחות או יותר את האתיקה עם המיניות. מובן מאליו שמבחינה מוזרה זו, בעל אנאסתסיה מינית ימָצא איש מוסרי, אף־על־פי שמבחינות אחרות הוא נבל גדול. אולם, קור מזגו ואדישותו המיניים אין להם, לאמתו של דבר, שום ערך מוסרי. אם איזה נלוז היצר המיני אינו מפתה בחורות, אין זו מדה טובה לגבי דידו.

מנקודת־מבט פרוטסטנטית־ליברלית אי־מוסרי הוא להעמיד על האשה הריונות זה אחר זה בלי הפסקה מבלי לתת לה מנוח; ומנקודת־מבט קתולית אי־מוסרי הוא למנוע בעד הריונות כאלה על ידי אמצעים נגד ההתעברות. היצר המיני מביא בכל זאת לידי התנגשויות עצומות עם המוסר האנושי מחמת הטעם הפשוט שהוא דורש בני־אדם בתורת עצמים שגורמים תענוג.

דעתם של כמה וכמה אנשים, שהשמוש באמצעים נגד הריון הוא אי־מוסרי ושהפרוסטיטוציה מותרת מראה עד כמה אין קביעות באתיקה המינית. לפעמים המטיפים למוסריות מגנים אדם צעיר שרוצה להתחתן עם פילגשו ומיעצים לו לשלחה יחד עם ילדה בתתו לה סכום כסף בתורת פצויים. אין אנו רוצים לחזור על כל מה שאמרנו. קשה להעלות על הדעת את אי־העקביות של האנשים המכניסים ביחסים המיניים את מושגיהם המוסריים, כביכול. במוחם יש מעין ערבוביה של צביעות, מיסטיציסם, דעות קדומות רווחות, אהבת בצע, הערצת מנהגים נושנים ועוד שמבלבלים את כל המושגים של מוסריות מינית בריאה.

כדאי לראות את התמרמרותם של הורים בשעה שבניהם מתארסים עם אנשים שלפי דעתם הם למטה מערכם או שאינם די אמידים וכו'! ואנשים אלה אין להם אף מושג כלשהו מאי־מוסריותם המתעטפת בטלית של מוסריות.

מהי מגמתנו בשעה שאנו משתחררים מכל דעה קדומה ועומדים על נקודת־ראות מוסרית אמתית בשדה המיניות? זוהי השאלה שכל אדם הגון ומוסרי באמת חייב להציג לעצמו, אם אינו משועבד לאיזו דעה קדומה, דתית או אחרת.

העיקר הראשון שלי צריך להיות המימרא השגורה בפי רופאים: קודם כל אַל להזיק, והעיקר השני — להיות עד כמה שאפשר מועיל מבחינה אישית וחברתית.

מצות המוסר המיני תהא איפוא: ביצרך המיני ובפעולותיך המיניות אל תעיק מדעת לשום אדם וקודם כל לא לאנושיות, ותשתקד להיפך לטובת חברתך ולטובת החברה.

האדם החברתי, המחונן ביצר המיני ובסגולה לאהוב, ישתקד להשתמש בשני אלה לתועלת הכלל ובו־בזמן לתועלתו הפרטית. אם יטיל על עצמו את המצוה הזאת בלב תמים חובתו לא תהא קלה, אבל בה־במדה גדול יהא ספוק־נפשו, מפני ששכר מצוה מצוה. הוא יעביר, משל, לנגד עיני מצפונו את הדמויות הללו:

1) אדם בעל תכונות רעות, מגורה על ידי תאוה מינית חולפת, מפתה בחורה, מעַבֵּר אותה, ואחר כך בורח. הוא מזיק לקרבנו וגם לעצמו מבלי להועיל לעצמו כלום. מעשהו זה הוא שלילי וחטא מבחינה מוסרית וגם איגואיסטית.

2) מטעמים של מוסריות דתית נשאת בחורה טובה ונלהבה לאדם משחת ושכור, על מנת להשפיע עליו ולהחזירו למוטב. אך לפעמים רחוקות מאד חוזר אדם כזה בתשובתו ואם הוא חוזר אין תשובתו שלמה. מבחינה איגואיסטית נסיון זה להחזיר למוטב הוא שלילי בהחלט. מבחינה אלטרואיסטית, המניעים הם אמנם חיוביים מאד, אבל התוצאות החברתיות הן באותה המדה שליליות. אם הכל הולך כשורה הבחורה הנלהבה שלנו תצליח לתקן את השכור, אולם אם תלד ממנו ילדים, האומללה תחטא, שלא מדעת, נגדם חטא גדול; ותעלה עליה את הכתוב: האבות אכלו בוסר ושִני בנים תקהינה.

3) אדם עמוס סבל תורשה כבד, אימפולסיבי, פסיכופתי, בעל יצר מיני חזק מאד, מוצא למעשה טוב ומהוגן אם יתחתן עם בחורה טובה והגונה, ממשפחה טובה, ולהוליד ממנה ילדים אחדים. מעשה כזה הוא חיובי מבחינה איגואיסטית, מפני שהאיש הזה עושה לעצמו טובה. ומבחינה מוסרית המעשה הוא שלילי, מפני שהוא עושה אשה הגונה לאומללה ויוליד ילדים אשר מקצתם בודאי יהיו גם הם אומללים ובעלי תכונות רעות.

4) אדם בריא ברוחו ובגופו, מוכשר, עובד חרוץ ובעל אידיאלים מבקש לו רֵעה הראויה לו ומוצא אותה. תחת למסור את עצמם לחיים נוחים וקלים, שניהם מעמיסים על עצמם עבודה כל כמה שהם יכולים, וביחוד עבודות חברתיות, ובהפסקות מספיקות הם מעמידים כל כמה שהם יכולים, מבלי שתהא בריאות האשה נפסדת על ידי כך. זהו צֵרוף אידיאלי של אלטרואיסם חיובי עם איגואיסם, חיובי גם הוא.

אמנם לא כל אדם זוכה לאושר כזה של תנאי חיים המאפשרים צרוף כזה. אבל מוסריות מינית אינה בכל זאת בלתי־אפשרית אפילו בתנאים פחות מתאימים. אנשים ידועים פסיכותפים או חלשי הגוף יכולים להתחתן ולהמנע מפריה־ורביה, ולמלא את החלל של חוסר־הילדים בעבודות חברתיות ובחנוכם של ילדים אומללים, יתומים או אסופים.

כשמשני הנשואים האחד הוא מוכשר מכל הבחינות והשני אינו מוכשר כל עיקר, זה השני חייב להתיר לראשון לפרות־ולרבות עם שלישי. דרך זו היא בלתי־מוסרית לפי הדעה המקובלת, אבל לפי דעתי היא תהא בהסכם עם האתיקה החיובית שבעתיד.

בקיצור, מי שמבין מה זו אתיקה מינית אמתית ימצא תמיד דרכים לממש אותה, ר"ל, לבצע פעולות טובות ולהמנע מפעולות מזיקות, מתוך שיספק את יצריו הנורמליים ובלבד שאלה לא יזיקו לשום אדם.

האיש המוסרי באמת לא יהיה לעולם שותף בנבלה חברתית כמו הפרוסטיטוציה והסרסרות לזנות, וילחם נגדן בכל כחו. יזהר תמיד מגרום למישהו נזק על ידי יצרו המיני ואם תאותו תדחוף אותו לאיזה מעשה בלי שקול־דעת, יעשה כל מה שביכלתו לתקן את המעוות ואת התוצאות הרעות שתהיינה למעשהו זה.

בעשרת־הדברות של תורת משה יש שתי מצוות הנוגעות למוסר המיני: 1) לא תנאף; 2) לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך (שמות כ' י“ד, י”ז). המצוה “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י“ט, י”ח³⁹) מביעה בקרוב את השקפת האתיקה המודרנית, אולם הדעות החברתיות המתקדמות של זמננו דורשות יותר מזה וטוב מזה; אינן מתלהבות על ידי דרישת “אהבו את אויביכם”, אלא הן דורשות אתיקה יותר רציונלית ומנוסחת יותר טוב שאומרת: “ואהבת לאנושיות כמוך, ובקשת את אשרך באושר עתידה”, נוסח זה מביע את מצות האתיקה המינית, כפי שאנו הגדרנו אותה.

בתורת משה האשה היא בחינת קנין; ואם יחמוד את אשת רעהו יענש כחומד את ביתו, שורו וחמורו. אבל מכיון שהאשה נהפכת ליצור חפשי, שוה בערכו ובזכויותיו לגבר, יש מן הצורך לבקר בקורת יסודית את כל המושגים הכרוכים בה. צורות ידועות של נאוף שנעשה ברצון ובהסכם שני הצדדים יכולות גם להיות בעלות ערך חיובי מבחינה מוסרית.

ובכל זאת אחת התעודות הראשיות של מוסריותו המינית של האדם תהא תמיד לדכא בדרך כלל את יצריו הפוליגמיים האירוטיים, מטעם פשוט שהם ביתר יחוד עלולים לגרום נזק לזכויותיו ולאשרו של הזולת. אנו מוציאים מן הכלל את המקרים שבהם אין כל נזק לשום אדם, ואשר אנו מוצאים להם דוגמאות רבות בחיים.

אנו הראינו לעיל, שרגשותיו האלטרואיסטיים של האדם הם התולדות הישרות או הבלתי ישרות של היצר המיני וביחוד של האהבה המינית. הסוד האמתי של האתיקה המינית הוא בטפוח האלטרואיסם בשדה המיניות. טפוח זה אינו צריך להסתפק במליצות מוסריות כי אם להגלות במעשים חברתיים.

ראיה עגומה לחולשת האדם אנו מוצאים יום יום בצורות ידועות של האתיקה המודרנית שעומדת על דבורים ווכוחים בטרקלינים, על מאמרים נמלצים בעתונות, בהרצאות ובנאומים פומביים. סוג זה של מוסריות יכול להמצא בהסכם גמור עם האיגואיסם. במקום שאין עבודה צבורית, שם אין אתיקה.

לפנים נלחם האדם את מלחמת קיומו נגד הטבע, נגד חיות טרף, וביחוד נגד אנשים זולתו. הטבע והחיות (מלבד הכחות הקוסמיים והמיקרובים) נוצחו כבר בכח שכלו של האדם, ובימינו אין מלחמות נעשות אלא בין מעצמות גדולות, שסוף סוף תגענה למצב בלתי אפשרי. מוסר אלהי הצבאות הלאומיים הקיצוניים (השוביניסטים) זמנו כבר עבר וקרקעו נשמט מתחת לרגליו יותר ויותר. האתיקה בימינו נעשתה כבר ותעשה עוד יותר אתיקה אנושית חברתית ובין־לאומית.

כשם שבתקופות הקדומות ידע גבור אמתי כהיקטור או וינקלריד לחבר את אהבתו אל אשתו עם אהבתו אל מולדתו ולשאוב מחיי הנשואים שלו כח להלחם בעד האידיאל שלו, כך האהבה בימינו תהא מעוררת אותנו לשאוף אל האידיאל, תעמוד לנו במלחמתנו בעד הטוב והמועיל. שכם אחד צריכים האיש והאשה להלחם. מלחמה זו דורשת משניהם מאמצים גדולים בכל ימי חייהם. במאמץ זה, בעבודה זו ישאבו את שמחותיהם הנעלות ביותר. מאמץ זה לא רק מאבר ומחזק את השרירים אלא גם וקודם כל את כח הנפש והשכל.

המלחמה החברתית בעד הטוב והמועיל מזמנת תענוגות נעלים ביותר, אידיאליים ביותר. היא מאלפת את האדם לכבוש את עצמו, ר"ל, להתגבר על עצלותו הטבעית, על תשוקתו לתענוגות, על שעבודו לכל מיני הרגלים של הבל ויצרים שפלים. היא מחנכת את רצונו, דוחקת את מאויי חולשותיו, רגשותיו האיגואיסטיים והרעים, ומאמנת את סגולתו ליצור יצירות טובות ומועילות. בזכות המלחמה המענינת הזאת עלול אפילו מוח בינוני ליהפך למכשיר חברתי מועיל יותר ויותר.

אני שואל באמת ובתום לבב, אם באופן חיים כזה, כפי שאנו מתארים אותו, יוכל אדם למצוא עוד זמן וחשק למסור את עצמו לדרמות האהבה מאותו הסוג שהרומנים הרגילים, השורצים למכביר בבתי־הספרים, מציעים לפני הקוראים משני המינים כלחם חוקם, לפרנס בהם את שכלם ורגשותיהם יום יום? ואני משיב: אם האדם הזה נורמלי: לא.

העבודה כשהיא לעצמה אינה מספיקה, וכל אחד צריך לצרף אל עבודתו למחיתו גם איזו עבודה חברתית. ואמנם כל עבודה חדגונית שמטיל עלינו איזה מקצוע שהתמחינו בו, ואפילו עבודה פרטית באיזה מקצוע מדעי, סופה להטביע את חותמה המיוחד על כחות המוח עצמם. הרגשות המוסריים נעשים על ידי כך קהים. ההצטמצמות במקצועיות המעשית גוררת עם הצטמצמות האהבה (ולא זו של היצר המיני!). לפעמים רואים שני איגואיסטים (וגם יותר במשפחה אחת) עובדים בהסכם גמור לשם נצול החברה. כל עוד הם בקו הבריאות, כל עוד מצב העסקים הוא טוב, כל עוד ילד בלתי־מוצלח או תכניות איגואיסטיות של איש אחר אינם באים להרוס את תכניותיהם ולסתור את חשבונותיהם, הם יכולים להשאר נאמנים זה לזה או אלא אל אלה מתוך אושר יחסי, אבל אחר כך?

אולם מי שידע, להיפך, לצרף במשך כל ימי חייו אל אהבת הנשואים שלו גם רגש חי של חובה כלפי האנושיות, ימצא תמיד בזה האחרון פצוי ונחומים גם אם תכבד עליו יד הגורל וגם אם יאבד אבדות שאינן חוזרות. לא ישקע במרירות היאוש, יבליג על יגונו, ישלים עם בני האדם ועם החברה, מבלי לחכות מהם דבר, משום שכל ימיו יהיה רגיל לעבוד שלא על מנת לקבל פרס.

* * *

ואם יאמרו שאני מתלהב על ידי אידיאל שאינו בגדר האפשרות, אמחה נגד זה בכל תוקף. תמיד אפשר לקנות הרגלים טובים, ואלטרואיסטים אמתיים אפשר למצוא בין אנשים הפשוטים והענותנים ביותר, בין הפועלים או האכרים הפשוטים, שמבינים ומוציאים לפועל את האידיאל אשר תיארתי כאן.

בפרק י“ז נראה, כיצד אפשר וצריך לפתח את כּשרי הילד בכוון האמור. מובן מאליו, שאיגואיסטים גמורים ואישים משחתים, ר”ל, שליליים בפועל מנקודת־מבט מוסרית, במלים אחרות, אנשים בעלי תכונות רעות ומזיקות שנטועות באפים על ידי כושר תורשתי עמוק, לא יוכלו לעולם להשתנות על ידי החנוך וליהפך לאלטרואיסטים. אולם אלה בעלי האופי המשחת אינם מהוים את הרוב. הרוב הגדול של האנשים, שהוא יותר עצלן ואדיש, יכל עוד להתרגל על־ידי חנוך מתאים לעבודה חברתית מועילה, מכיון שיסולקו הכחות החיצוניים הדוחפים למעשים רעים, כגון הרגלי השכרות, שלטון הכסף, אי־השויון של המעמדות, ומכיון שיפתחו במקומם את הכחות המרוממים את האדם לשאוף אל הטוב.

לבסוף כל מאמץ האנושיות צריך להיות מכוון כלפי ברירתה (סלקציה) עצמה, כדי להרבות את מספר האנשים הטובים והמועילים ולהפחית את מספר הרעים והבלתי־מוכשרים, עד כמה שאפשר עד לידי בטולם ההדרגתי. אולם זוהי עבודה לדורות רבים של בנין ושל אור, עבודה שאנו יכולים רק להתחיל בה ולא עלינו לגמרה. כאן אנו עומדים בפני אחת החולשות הגדולות ביותר של הבריות, והיא להתלהב רק מהתקדמות שה“אני” היקר שלהם מאמין לזכות ולראות בהתגשמותו וליהנות מפירותיה בחייו ה“איגוצנטריים”⁴⁰, ולא לתמוך בהתקדמות אחרת. כשהאני הקטן הזה אינו רואה במהירות את התוצאה הממשית בעין, מרצו פוסק, ידיו רפות והוא פונה עורף אל התקונים באמתלאות של מה־בכך, כגון: “אין עצה ותחבולה; יצר לב האדם רע מנעוריו”. לא אביא כאן אלא דוגמה אחת.

צעיר אחד, אחרי שגמר בית־ספר תיכוני התלהב בתקון החברתי על־ידי הנזירות מיין. במשך שנים אחדות עבד בזה בשקידה רבה, הצטרף להפגנות פומביות רבות, התנהג כמבשר הנזירות מבחינה חברתית. אחר כך הוא נכנס אל האוניברסיטה. יום בהיר אחד, אחרי כשלונות אחדים, הוא פונה עורף אל הנזירות באמרו: “עתה נוכחתי שלתנועת הנזירות אין עתיד”. הכל נראה לו כנגמר. ובכל זאת התנועה החברתית של הנזירות הלכה והתקדמה בלעדיו. מקץ שנים אחדות נמצא אחד שהתיחד עם אותו בחור לגלות לו את הסבה האמתית שבגללה בגד בתנועת הנזירות. בתחילה חזר פעמים אחדות על האמתלא שלו, ולבסוף הודה שלא רצה להעמיד פנים של אדם מקורי. הוא הודה שאף פעם לא היה מרגיש את עצמו טוב כמו בימים שהיה נזיר מיין, ותמה מאד כשנודע לו שהתנועה התקדמה קדמה גדולה גם בלעדיו, ראה ששגה שגיאה גדולה והבטיח לשוב אל העבודה הזאת.

במקרי יום יום הפעוטים, אפשר לומר הבנליים, מסוג זה, צפון סוד האטיות שבה מתקדם כל תקון חברתי. האנשים המתלהבים לשעה קלה משערים, שהכל צריך להיות כאות נפשם; מכיון שהם רואים שאין למשוך מיד את הרוב או לבוא מיד לידי תוצאות ממשיות, נופל לבם עליהם ואינם מוסיפים עוד לעשות כלום, מפני שחסרים להם אומץ־לב, כח ההתמדה והעקשנות להשאר במיעוט ולצפות. חוסר אומץ־הרוח, ההתמדה ושקול־הדעת שמצאנו אצל אותו בחור צעיר, שעליו ספרנו לעיל, אנו מוצאים גם בחנוך הילדים. עוד זמן רב יעבור עד שיפקחו בני־האדם את עיניהם לראות במקצוע זה ראיה מעולה ובהירה.

אנחנו כמדומה סרנו מעצם הענין מתוך שעסקנו בהסתעפות האהבה (עי' פרק ה'), שמהוה את הנושא לרגשות החברתיים, ר"ל, לאתיקה בכללה. אבל רק אם נבין ואם נממש את ההסתעפות הזאת של האהבה, נוכל לבלום ולבטל בהדרגה את הסטיות והתעיות החברתיות המזיקות של היצר המיני הנורמלי, ונמנע להזיק אם נכַון אותן כלפי מוסריות בריאה. לא כפיתם החיצונית והזעומה של החוקות המוסריות, כביכול, לא האיומים, לא ענשי הגיהנום, לא הבטחות גן העדן, לא דרשות הכהנים, ההורים והפדגוגים, לא פרישות נלהבה יוכלו להקים אתיקה מינית בריאה, נכונה ובת־קיום. לא בדברים כי אם במעשים יתנכרו הכללים המוסריים. מה שבטוח הוא שהחיים המיניים של האדם לא יוכלו להתרומם מעל למצבם כעת, עד שישתחררו מסבל המיסטיציסם והדוגמטיקה של הדת ועד שלא יתבססו על עניני מוסר אנושי חוקי ללא פקפוקים והיסוסים, שיתחַשב בצרכיה הנורמליים של האנושיות ושמטרתו העיקרית תהיה אשרם של הדורות הבאים.

הנשואים צריכים לשמש גם אמצעי לספק את היצר המיני וגם בית־ספר למוסריות ולחברתיות של החיים, ולא מנוס ומפלט לאיגואיסם. חלוקת החובות, השויון הגמור של הזכויות ושל העבודה הסוציאלית המשותפת עשויים לאמץ ולחזק יותר ויותר את הקשר המיני בין בעל לאשתו. מתוך תפיסה נעלה יותר ויותר של צרכי החברה האנושית, ילמדו הבעל ואשתו להתגבר בקלות על רגשותיהם האיגואיסטיים, על תשוקותיהם הפוליגמיות, על הקנאה וכו'.

מתוך עבודה בעד האושר, וביתר יחוד בעד האושר המיני של זולתם, זוג כזה ילמד יותר ויותר לסלוח ולמחול לאנשים אחרים את חולשותיהם המיניות; יחדל מלבוז ולהביט מגבוה על חיי המשפחה של העני, לרוָקה־האם, לגרושה, לבעל הפילגש, למסולף־היצר־המיני המסכן ולשאר הסבלנות והחולשות של בני־האדם. אדרבה, זוג זה ישקוד על תקון חייהם של אלה, להמתיק את מרירות גורלם, ר"ל, יסייע בידי כל אלה לתקן מה שעוד נתון לתקונים. בעבודה ימצא את שמחתו הגדולה ביותר, ואם אחד מבני־הזוג יפול בעצמו לקרבן בידי איזו חולשה מינית, יסלח לו השני בנקל יותר ובה־במדה יתגבר על החולשה.

ואז לא יהיה פנאי עוד למרר איש לחברו את החיים על ידי רגזה, גערות, הערות עוקצות ומעליבות, תרעומות של קטנות־מוחין ועוד מדני־בית כאלה. הבעל לא ינהג עוד שררה בבית כנגיד ומצוה, והאשה לא תהא סבורה שמחובתה להחלץ מהמצר ולהשפיל את עצמה על ידי חנופה ותרמית. לא יהיה עוד צורך בהתערבותה של הדת בחיי הנשואים, וגם לא יהיה פחד מפני המות, כי אם זה יהיה המנוח הרצוי אחרי עבודה ממושכה ואחרי חיים מלאים תוכן וחובה עשויה.

איני יכול למנוע את עצמי מכַּנות קטנות־מוח ועניות־דעת את יחס האנשים אל אידיאל כזה של החיים כאל יצור דמיון שאינו עלול להתגשם או כאל פרי הימים הרחוקים מן המציאות. אידיאל כזה אינו יכול כמובן להתגשם על ידי אנשים נלוזי האופי, עמוסי סבל ירושה חולני או מקולקלים על־ידי עצלות, חטא ותאות התענוגות, מקופחי הגמישות והפלַסטיות של המוח, או שהיו לכתחילה נטולי הסגולות הללו. ולהיפך, הוא כבר יצא פעמים רבות לפועל על ידי אנשים ונשים בעלי אופי מעולה. צריך איפוא לפעול על הילדים (עי' פרק י"ז) על ידי החנוך ועל ידי הברירה, כדי להקים נוער נעלה יותר ויותר באיכותו.

אל נא נשליך יְהָב עתידנו על אללה; ניצור אותו בעצמו.

הוספה לפרק ט"ו: שני מקרים.    🔗

1) קצין אוסטרי אחד נכנס בתוניס, אל בית־זונות יחד עם חבריו. בחורה אחת פורצת בצוחה ובורחת אל חדרה. הקצין מסתתר ומחכה לשובה. הוא מכיר אותה: היא בת למשפחה בורגנית הגונה בעיר מולדתו. היא מתמוגגת בדמעות. הוא מבטיח לה ביחידות לשמור על סודה ומבקש ממנה לספר לו את קורותיה.

היתה אהבה בינה ובין אחד מקציני הצבא שחנה בעירם ושהצליח לפתותה. כשהתעברה ספרה זאת לקצין אהובה וזה הזדרז להעלם, בהשתדלו שיעבירוהו למקום אחר. כשנתגלה הריונה להורים, התנהגו עמה ביד קשה וגרשו אותה מן הבית. היא ברחה אז לטריאסטי, במקום שנמצא אהובה, אבל זה סרב לקחתה לאשה ולטפל בה והציע לה רק איזה סכום להוצאת הדרך מטריאסטי. בראותה את אהבתה העורת והעמוקה מחוללה על־ידי האיש הזה, סרבה לקבל ממנו כסף ובקשה איזו משרה. אשה אחת, שהיתה מבשלת אצל הוריה, קבלה אותה אל ביתה, ושם ילדה ילד מת. היא קבלה עבודה באחד מבתי הקהוה, ושם הבטיח לה סוכן אחד משרה טובה בגנוא, אצל אחת המשפחות. למשפחה זו היה בית־זנות והיא העבירה אותה לתוניס, במקום שהיא נמצאת זה כשנה מטומטמת לגמרי ומשלימה עם גורלה, עד שהתעוררה פתאום עם בוא הקצין הזה שהכירה.

הקצין בא לעזרתה ובמכתב בקש לעורר אצל מי שהיה אהובה את רגש הכבוד, אבל לשוא. מצב־רוחה של הנערה המסכנה הזאת היה איום. בעמל רב, על ידי איומים הצליח להוציאה מבית־הזנות בתוניס. הוא המציא לה משרה טובה אצל אנשים הגונים בוינה, והיא התנהגה שמה באופן מופתי. אבל על ידי מקרה טרגי אחד, הכירה בת בעל הבית, שבו עבדה הנערה, לדעת את הקצין שהדיח את האומללה והתארסה עמו. נבל זה במצאו בבית ארוסתו את אהובתו לשעבר, הזדרז לנבל אותה בפני האנשים ולהביא לידי כך שיגרשוה. הדבר עלה בידו, ומאז נעלמה הנערה ועקבותיה לא נודעו. לקצין האוסטרי שהציל אותה נודע הדבר באיחור זמן ולא יכול עוד כמובן להצילה שנית, אבל עוד הספיק להשפיע על הורי המשפחה לבטל את הארוסין עם אותו ברנש שפל, שהביא את הרעה הגדולה על הנערה.

מקרה זה מאלף אותנו בנוגע לאתיקה המינית.

2) רופא צבאי אחד מוצא בבית־זנות אחד צעירה שהתעלפה בראותה אותו. הוא מכיר בה שהיא בת למשפחה אצילה ממיודעיו, מתיחד עמה ומשפיע עליה לספר לו את תולדות חייה.

בשבתה לבדה בארמון, אבותיה, בטלה מכל עבודה, כפי נימוסי האצילות, נתפתתה על ידי משרת נוכל, במשך הימים הרבים שאביה האלמן היה נעדר מן הבית בלכתו לצוד ציד. כשנודע הדבר לאב, מסר לה את ירושת אמה, הכריח אותה לארוז את חפציה, הביאה אל תחנת הרכבת של אחת הערים הגדולות, עזב אותה לנפשה ולגורלה ונעלם מעיניה. נוכלים משכוה ברשתם, לקחו ממנה את כל אשר היה לה, באופן שבית־הזנות היה מפלטה היחידי, על פי גזרת המוסר הצבורי שלנו במקרים כאלה.

אחרי הספור הזה פנה הרופא אל מחזיקת בית־הזנות, וזו הודיעה לו שהנערה שקועה בחובות גדולים. על לבו עלה רעיון מוצלח להראות לה, כמו דרך אגב, תו על חזיתו, שהטעה אותה לחשוב שהוא סוכן הבולשת. האשה נפחדה והוסיפה שהנערה גם חשכה איזה סכום, באופן שהרופא היה יכול להציל אותה בעד חצי הסכום. הוא מצא לה משרת מוכרת באחד המחסנים הגדולים, אשר המנהלת שלו היתה מודעתו. מאז התנהגה האצילה שהיתה זונה באופן הגון, התחתנה עם פקיד נמוך אחד ונעשתה עקרת־בית מצוינה. היא לא נטרה איבה לשום אדם זולת לאביה הרם, אשר לא רצתה לדעתו.

שני המקרים האלה הם אמת לאמתה, ובהם מצאה בטוי הטרגדיה והקומדיה של כל אותה הצביעות אשר עליה עומדת האתיקה המיני של זמננו.

 

פרק ששה עשר השאלה המינית בפוליטיקה ובכלכלה הלאומית    🔗

העצמה והכסף היו מאז ומעולם המטרות הראשונות של הפוליטיקה. הכלכלה הלאומית או הפוליטית היא מדע שעוסק במשק הגדול של העמים ובתנאי קיומם. מיוסדה על ההיסטוריה, הסטטיסטיקה והתצפית, היא מבקשת למצוא את החוקים הקיימים בין היצרנות ובין הצרכנות וחלוקת הרכוש העבודה ופירותיה, וכן בין הארגון החברתי של העמים, בריאותם, ההתרבות או ההתמעטות של האוכלוסין, כמות התמותה, הלידה וכו'.

אין אני יכול להכנס כאן בפרטי הכלכלה המשקית של העם, וגם אין לי המומחיות הנחוצה לשם כך. לרגל הקשר שבינה ובין הפוליטיקה, מדע זה הסיח יותר מדי את הדעת ממדעי הטבע. רק לפני שנים אחדות תוקן קצת המצב.

בשנת 1894 כתב טיל באירוניה: “בעשר השנים האחרונות גלינו תגלית מפליאה, שלא חלמו עליה אדם סמית, מַלתוס וגובדֶן, והיא: העם אינו מורכב מנכסים וממדינות, כי אם מאנשים. הרי זה באמת דבר חדש לגמרי, ואף־על־פי־כן במקום שמגלים אותו, מדמה כל אחד שהוא ידע אותו מכבר!”. סוף־סוף התחילו נותנים את הדעת, מתוך כובד ראש, להיגיינה של הגזע.

בשנת 1881 נסה כבר קוגנטי (Cognetti) להשתמש ברעיונות האיבולוציה גם בקשר עם הכלכלה הלאומית. הפרופיסור אבגניוס שוידלַנד (Schwiedland) מוינה עסק במחקר מענין אחד על אודות מושגי הצורך והתשוקה שבפסיכולוגיה האנושית “Die psychologischen Grundlagen der Wirtschaft, 1905” (היסודות הפסיכולוגיים של המדע הסוציאלי). עד עכשיו לא חשבו אלא על כמותם ולא על איכותם של האנשים, מתוך הרעיון המוטעה, שהאדם אשר נברא בצלם ובדמות אלהים לא יוכל להברא אלא טוב. ואם הוא לפעמים קרובות לקוי בגוף וברוח, הרי זה באשמת חטאיו ומעשיו הרעים, פרי רצונו החפשי והאחראי, שהוא הסבה היחידה לכך. גם ההתנונות התורשתית בשלֵשים והרבעים, נחשבה לעונש אלוהים על עוון האבות.

מלחמה. — עריצי התקופות הקדומות כמו עריצי זמננו חשבו תמיד את האנשים למכשירי גאותם ולבשר לתותחים. בשעה שנפוליון הראשון קבע פרס למשפחות מרובות האוכלוסין, הרי דאג בלי ספק לכמות החיילים שיולדו על ידי כך בשביל יורש כסאו. היו לו טעמים מספיקים לדאוג בעוד מועד לחיילים אשר ימלאו את המגרעות בפלוגות צבאותיו. האיכות השכלית של האישים העסיקה אותו אך מעט. המלחמות המודרניות הן אמנם גורם מזיק בחברה האנושית. הן משחיתות כל חלקה טובה באנושיות, מטילות מומים במבחר הבנים, בעצם שנות פריחתם, ומשאירות בחיים אינוואלידים, חולים, זקנים ופליטים מוגי־לב.

יתר כל כן, אנו ראינו כבר באיזו מדה איכותם ואפילו כמותם של החיילים לוקות מהמחלות הוֶנריות ומהשכרות. אחרי מלחמות ידועות וממושכות, נשמדו האוכלוסין של הגברים במדה כזו, עד שהיה צורך להשתמש בפוליגמיה, כדי לקומם את העם מחדש. ברור איפוא שהמלחמות משפיעות מאד לרעה על היחסים המיניים של האנשים, ומתוך כך לא רק על הכמות כי אם גם (מה שגרוע ביותר) על האיכות של האומה.

המלחמה העולמית האחרונה באה אך לאשר באכזריות את דעתי, שהבעתי זמן רב לפני כן על הברירה לריעותא שנעשית על ידי כל מלחמה מודרנית ומפחיתה את מספר הגברים לאין ערוך ממספר הנשים.

תכנה של הסטטיסטיקה. — תכנה של הכלכלה הלאומית הלא חשוב לנו יותר מהמספרים. אין אנו מטילים ספק בדברי האומרים, שבמשטר כלכלי כזה מתרבים האוכלוסין, בעוד שבמשטר כלכלי אחר המתנגד אליו הם מתמעטים וכו‘. אולם אין אלה אלא עובדות יבשות, שסבותיהן האמתיות כמוסות ממנו. העיקר הוא לחקור לדעת בעיון רב את הגורמים שיוצרים את המספרים, ההגירה והעליה של האוכלוסין על סבותיהן, הרגליהם האינטימיים של האישים והמשפחות, רצונם וסגולתם לעבודה וכו’. עובדה אחת שעוקבת אחר השניה אינה תמיד בהכרח תוצאתה הפשוטה, ואם נבדוק את הדברים מקרוב נבוא למסקנות מענינות.

כּוֹהֶל. — מצאו שכל העמים החיים בנזירות גמורה ממשקאות חריפים ואלה שנוהגים פכחות הם יותר פוריים מן העמים השטופים בשכרות. כמו שראינו משחית האלכוהל באופן מבהיל את איכותם של האנשים על־ידי בלסטופטוריה. ואני מחויב להצהיר יחד עם האישים הגדולים כמו דארוין, גלאדסטון, גובדן, אבגי קוֹנט וכו' שההרגל למשקאות חריפים (אפילו במדה בינונית) מזיק לעם הרבה יותר מהמלחמה, הדֶבר והרעב, כולם ביחד.

יש כאן גורם כלכלי ממדרגה ראשונה, שנעלם מעיני רוב חכמי־הכלכלה (מלבד גובדן). צריך להיות קצר־ראי כדי לראות בתוצרת הכוהל מקור של עושר ושל חיים טובים לאומות. כמה עמל, כמה כחות אנושיים, כמה קרקעות יקרים הוקדשו לתוצרת תמצית מזיקה זו, שלכל היותר היא מועילה רק בתעשיה ובבתי־המרקחת, שאינה מזינה, אינה מחזקת את הכחות, אלא להיפך הורסת לאט לאט את האורגניסם ומביאה מתוך כך את הגזע לידי התנונות גמורה של הגוף והרוח! אלמלא היה זה כה מעציב, הרי מעורר היה לצחוק מראה כובד־הראש של הפקידים הגבוהים ואפילו של המלומדים שבו מחַשבים חשבונות של הכנסת המסים של המשקאות המזוקקים והמכוהלים, המכס על האימפורט ועל האכספורט, הכנסת המונופולין, התעשיה וכו'. מוזר מאד לראות כיצד מעינים בתקציב הממשלות על ידי הרעלת האוכלוסין בכוהל וכיצד נותנים בלב העם את האמונה או מטעים את עצמם שעושים על ידי מפעל כליל־השלמות בכלכלה הלאומית; לאמתו של דבר מקריבים על ידי כך את כחה ואת בריאותה של האומה למולך, שגומל לממשלה בעד משמני הקרבנות ומפריש לה כסף למכביר שהוציא בלי עמל מכיסי העמלים, חסרי ההכרה שנתפתתו על ידיו ונפלו ברשתו. סוג זה של כלכלה לאומית אינו ראוי לכנוי אחר בלתי אם שקר ורמאות. אנו לא נחדל להוקיע לעיני כל את השפעתו המזיקה על היחסים המיניים ועל הכחות התורשתיים של האנושיות (עי' פרק ח‘, ט’).

צפיפות האוכלוסין. — ובנוגע למסרים הרצויים של כמות האוכלוסין, הרי הם שנויים במחלוקת. יש מחברים המוצאים את אשרה של האנושיות בפריה־ורביה עצומה ומשערים לעצמם יחד עם בֶּבֶּל, שאילו היו מעבדים את כל חלקי כדור ארצנו, היו מגיעים לידי כך, שאפשר היה לכלכל בפרי העבוד הזה כמות אנשים ללא־גבול.

אנו איננו יכולים להתלהב מאידיאל משונה כזה, השואף להפוך את האדמה כולה לשדה אחד מזובל יפה של תפוחי־אדמה, כדי לגדל אנשים כשם שמגדלים שפנים.

הניאו־מַלתוסיאניסם. — ולעומת זאת יש סוג ידוע של אידיאליסטים, הניאו־מַלתוסיאניסטים, שרואים בכל מקום יותר מדי אנשים, והכריזו מלחמת השמד על כל רבוי אוכלוסין. בחליפת־מכתבים שהיתה ביני ובין אחד המפורסמים ביותר שבין בעלי הדעה הזאת, הד"ר הריזדל, הודיע לי זה בפירוש שפשעתי על ידי זה שהולדתי ארבעה ילדים. הניאו־מלתוסיאניסטים נוהגים כמו בֶּבֶּל להביא בחשבון רק הכמויות בלי לשים לב אל האיכות, ועושים סִכומים מתמיהים בתמימותם הנפלאה.

הם מיעצים כמוני את השמוש באמצעים נגד הריון, אבל הם עושים זאת בלא כל בקורת. הם פונים בראשונה אל החלק המשכיל, האלטרואיסטי, והנבון של האוכלוסין ומשפיעים על האישים הטובים ביותר שבחברתנו לפרות־ולרבות עד כמה שאפשר פחות, ואינם חוששים שעל ידי כך הכושים והסינים, קודם הכל השכבות הבלתי־מוסריות והבלתי־מסוגלות ביותר שבחברתנו, ישימו לב פחות מכל למצוות תורתם, באופן כזה שישיגו את ההיפיך מהמטרה אשר אליהם הם שואפים.

אנו רואים כי אצל הצרפתים, בני אמריקה הצפונית וניאו־זילנדיה, אשר הניאו־מלתיסיאניסם נפוץ אצלם ביותר, הולך ופוחת מספר הלידות והכחות הרוחניים המעולים, באופן מחריד, בעוד שהסינים והכושים מתרבים בארצות הברית. בצרפת יש לניאו־מלתוסיאניסם נימוקים כלכליים.

ברירה רציונלית. — עוד טרם עבר המועד למלא את מקומן של התורות הקיצוניות הללו, ששתיהן כאחת נואלות, בברירה רציונלית בדוקה ושקולה יפה. מן הצורך להורות ואפילו לחייב בניאו־מלתוסיאניסם למעשה את כל החולים, הבלתי־מסוגלים לחיים, השוטים, הבלתי־מוסריים, הפושעים והגזעים הנמוכים. ולהיפך יש מן הצורך לעשות הכל כדי לדחוף את הבריאים, החזקים, הטובים ובעלי שאר־הרוח לפרות־ולרבות עד כמה שיש ביכלתם. אנו מאמינים שאין אנו טועים אם אנו רואים בזאת את אחד הגורמים בעקיפין וממדרגה ראשונה בכלכלה לאומית נכונה. אני סבור אפילו שזהו החשוב מכל הגורמים האחרים. אין ספק שפעולתו היא אטית עד למאד. ודורות יעברו עד שאפשר יהיה להגיע בסיועו לתוצאה מלאה וברורה לכל. אבל אם העיקרון של ברירה אנושית טובה ינצח לאט לאט, נוכל לקוות בבטחון לעתיד טוב בשביל צאצאינו, שיכירו בו ויוציאוהו לפועל.

יבוא יום אשר אוכלוסי האדם על אדמתנו יגיעו לנקודת־עמידה. אם עד אז יצליח האדם לשבח באופן נִכר את איכותו ולבטל בהדרגה את הדלות החמרית והרוחנית על הסבל, הרעב, ההתבהמות, שנלוים אליה ומבלים את העולם שלנו כיום, רק אז תהיה איזו זכות קיום לניאו־מלתוסיאניים שלנו המודרניים.

אם האנושיות לא תתחיל בקרוב להתנוון על ידי התרַבות סינית שתהיה בעוכרינו, כי אם, להיפך, תמצא אמצעים וגם תשתמש בהם לשפר בהדרגה את איכותה, אז צאצאינו ימנעו את עצמם מהזניח את הברירה הרציונלית. אדם מוכשר, פעיל וטוב, נותן יותר לחברה ממה שהוא מקבל ממנה ומשום כך יש בו משום ערך כלכלי. אינוואליד בגופו וברוחו, או בעל מוסריות פגומה, לוקח, להיפך, מהכלל יותר ממה שהוא נותן לו ומהוה לא רק אַל־ערך אלא גם גרעון כלכלי.

זוהי אחת הסבות שבגללן ארצות ידועות מועטות האוכלוסין הן עניות אף־על־פי שאדמתן דשנה ופוריה, וארצות ידועות אחרות מרובות האוכלוסין הן עשירות אף־על־פי שאדמתן היא צחיחה. עשרה האמתי של המדינה היא בעבודתם ובערכם הגופני והרוחני של תושביה. אין ספק שיש גבולות לתוצרת היבול של הקרקע, אבל הם גמישים מאד, ואנשים נבערים, עצלנים ורודפי תענוגות יכולים למות ברעב גם בארצות עשירות.

התעודה העיקרית של כלכלה לאומית ושל פוליטיקה לאומית, השואפת לאשרו האמתי של האדם, היא לסייע להקמת דור של אנשים מאושרים, מועילים, בריאים וחרוצים. אין ספק שדבר יפה המעיד על התקדמותם והתפתחותם של רגשות סימפתיה של האדם הוא כשבונים במספר יותר ויותר גדול בתי־חולים, בתי־מחסה לחולי־הרוח, לאידיוטים ולנטולי־מרפא, בתי־חנוך לפושעים וכו' מתוקנים ומשובחים לפי כל חוקי המדע. אבל שוכחים שאם עוסקים אך ורק בהריסת האנושיות, מבלים ומכלים לאט לאט את הכחות של חלק האוכלוסין הבריא והעובד עדיין.

על ידי מלחמה בשרשי הרע ועל ידי שימת קץ להולדת פגומי הרוח ולקויי הגוף עושים מפעל אנושי נעלה ומשובח יותר, שאמנם איננו כה מלהיב את העין ומפליא את יושבי הקרנות.

לפנים לא עסקו כמעט חכמי הכלכלה והפוליטיקה בצד הזה של השאלה, ואף עתה מועטים מאד האנשים המתענינים בזאת. אכן, אין זה מכניס באופן ישר לא עושר ולא רוחים, מפני שאין אדם אוכל בעצמו את פרי העבודה הזאת שהוא שוקד עליה. אדם השואף להנהיג תקונים רציניים מסוג זה וליתן יד לעבודת ממושם נחשב להוזה וגם לבלתי שפוי בדעתו. משום כך בוחרים להסתפק בהומניטריות לראוה, העושה רושם על הכל, המדהימה את ההמונים, בהחישם עזרה לסבלות נראים לעין ואשר נשים צדקניות מורידות עליהם דמעות.

חוקי ליקורג. — אומרים שלפנים היה מחוקק גדול באספרטא ושמו ליקורג, שנסה להכניס על ידי חוקיו מעין ברירה אנושית. ליקורג רצה לעשות מבני אספרטא עם חזק, משום שאז היה הכח הגופני כמעט האידיאל היחידי של העמים. הוא הבין את ערך האִבּוּר והאמוץ אבל לא הבין את ערך העבודה. בחוש אינטואיטיבי תפש, עוד לפני דארוין, עד כמה חשוב לסלק בדרך הברירה את החולים והחלשים, אולם בשעתו עוד טרם ידעו את חוקי הטבע. ובכל זאת, למרות חסרונותיהם הגדולים, הצליחו חוקי ליקורג במדה ידועה לעשות את בני אספרטא לעם חזק.

לפי חוקי ליקורג, לא ירש האספטאי שום נכס, וכל לוקסוס היה אסור לו. הוא היה מחויב לאכול את תבשילו הפשוט יחד עם הדומים אליו ולאמן את עצמו בהתמדה בתרגילי כח וזריזות. כל אספרטאי היה מחויב לקחת אשה, ושרי הנשואים נשמרו בכל תוקף. ולעומת זאת כל ילד חלש או בעל מום היה מסולק או מופרש מהחברה.

אבל הארגון האספרטאי חטא בשתי טעויות יסודיות.

קודם כל, האספרטאי היה איש צבא ולא איש עבודה, ואף־על־פי שהיה אדם הגון ומורגל לחיים קשים ופשוטים, היה בכל זאת אציל. מתוך בוז היה עוזב את העבודה בידי העבדים. באופן כזה הוא חזק את העבדים והחליש את עצמו, מכמה בחינות. בימים ההם עוד טרם הבינו את ערך העבודה לחזוקם ולפתוחם של המוח והגוף. ליקורג עצמו, או מי שחקק את החוקים הנקראים על שמו, לא עמד על הדבר הזה.

ושנית, כל מאמצי האספרטאים היו מוכוונים כלפי כח השרירים, הזריזות הגופנית, אומץ־הרוח, הישרנות וצמצום הצרכים, אבל כלל וכלל לא כלפי הרמת התבונה וחיי הרגש ואף לא כלפי מטרות אידיאליות. ההצטמצמות רק בהתפתחותו הגופנית של האדם והזנחת התפתחות שכלו והרמונית רוחו, בזותו את העבודה, בקצור, התרשלותו בחוקי האיבולוציה האורגנית, התרשלות שבאה מחוסר ידיעה במדעי החיים היו צריכות להביא במוקדם או במאוחר לירידתם של האספרטאים.

ואף על פי כן לא חוקי ליקורג עצמם אלא התישנותם והזנחתם שמשו סבה ישרה להתנונותה של אספרטא. האספרטאים לא שאפו אלא אל עצמה, ואל מה שעשה אותם לבעלי קנאה ותחרות, וזו היתה, אם כי לא באופן ישר אלא בעקיפין, תולדת חוקיהם החמורים. יחד עם זאת חוקים אלה משמשים תעודה היסטורית יחידה במינה, נסיון מצוין וגאוני לברירה האנושית.

אנו בימינו הננו עד לאין שעור יותר מזוינים מליקורג בידיעות כדי לפתור את שאלת הברירה. מה שחסר לנו בראש וראשונה היא האיניציאטיבה והרצון מצד אלה שתעודתם לנהל את החברה. הם במדה כזו משועבדים לאינטרסים הכלכליים ולהתחרות בהשפעה, עד שכל רצון של שאיפה, או אידיאל חברתי נעלה יותר, נחלש ונדחק על ידיהם. יש לנו צורך בדחיפה חברתית עצומה, אם יש בדעתנו להתקדם בדרך התקון והשפור.

פוליטיקה ושאלה פוליטית. — “יד האשה באמצע” (Cherchez la femme) אומרים בפוליטיקה ובכל דבר, כשמתגלית פתאום בחברה איזו תופעה סתומה שקשה לפרשה. אולי טוב היה לנסח את השאלה באופן יותר צודק: “יד המניע המיני באמצע”. כגדולות כקטנות, פעולותיהם של האנשים, ומתוך כך גם של אלה אשר בידיהם הממשלה, משפעות מרגשותיהם ומתאוותיהם יותר מאשר מעיונם ומדעותיהם השקולות, ר"ל, מתבונתם ומהגיונם.

אולם שום רגש אינו עולה בעוזו על הרגשות המיניים ועל תולדותיהם, האהבה, הקנאה והשנאה. מכאן העובדה שהשיטות הסוציאליסטיות הסיחו יותר מדי את הדעת מן התאוות המיניות והסתעפויותיהן המיניות, שמשפיעות באופן ישר או בעקיפין לפעמים השפעה משחיתה על כל מקצועות העבודה החברתית שלנו. מתוך קנאה תפריע אשתו של איזה פרופיסור בעל השפעה למנות בתור פרופיסור לאוניברסיטה איזה אדם בעל כשרונות נעלים, ולמנות במקומו אדם בלתי־מוכשר שחביב עליה; הפילגשים ונשי האהבים היו תמיד ממלאות תפקיד חשוב בסבכים הפוליטיים, וביחוד בממשלות האבטוקרטיות. אמנם לא תמיד מגיעים הדברים בהכרח לידי סקנדל טרגי, כמו, למשל, ברצח המלך והמלכה בסרביה.

השפעות יום־יום הקטנות ביותר והכמוסות ביותר, הן הפועלות לפעמים ביתר עוז, וערכן הוא גדול ביותר. מאז ומעולם ראו את סבכיהם המיניים של הגדולים משפיעים על אומות שלמות ומכריעים בגורלן. ההיסטוריה הרשמית העובדות בהיסטוריה האמתית הנסתרה מעיני רבים והבלתי כתובה. די לנו אם רק נרמוז על עובדה זו. כל בעל מחשבות ימצא עובדות למכביר בחיי חצרות המלכים הגדולים וגם בדמוקרטיות הקטנות (כמו בקנטונים השוייצריים, למשל), בהיסטוריה המקומית של המחוזות והגלילות, בעדתו גופה ולבסוף בין קרוביו, ידידיו ומודעיו.

החיים המיניים בפועלה החברתית. — אותו סוציאליסט שאמר שהשאלה החברתית היא אך ורק שאלת הקיבה נעלמה ממנו באופן מבהיל כל חשיבותה של שאלה זו וגם הפסיכולוגיה האנושית. ראשית, צרכי הקיבה אינם מהוים אלא חלק מצרכי החיים; ושנית, כל כמה שיסדרו באופן מצוין את היחסים הכלכליים של האנשים ואת עבודתם, לא יוכלו לעולם לסלק את התערבותם החשאית של היצרים המיניים בתוך החיים החברתיים. מה שאפשר לעשות בחנוך האיש והאשה והרמת מצפונם החברתי אינו אלא זה: הפחתת ההשפעות הרעות שיש לרגשות המיניים האישיים על הפעולות החברתיות.

יש איפוא כאן התערבות בעלת חשיבות גדולה של השאלה המינית בפוליטיקה ובכל החיים החברתיים. אגב, אנו הסכמנו שאם נגיע להפחית בערך השפעתם החברתית העגומה של הכסף ושל כח משיכתו על הכל, אז יָפחתו הסכנה והנוול שיש למעשים המתנגדים לחברה והנובעים בעקיפים מהתאוות המיניות.

תפקיד האשה. — אפשר גם לחכות הרבה משחרור גמור של האשה ושל עבודתה המקדשה יחד עם עבודת הגבר לשאלות חברתיות. העבודה המשותפת הזאת של שני המינים תבאר להם בבהירות יתרה את כל חשיבות תעודתם החברתית. אז יסייעו החיים המיניים להתפתחות חברתית, תחת לעכבה. הם יחדלו מהיות רק אמצעי איגואיסטי של תענוגות או לכל הפחות אמצעי לפריה־ורביה; הם יהפכו למקור חיים מיוסדים על שמחת העבודה.

לאדם אין, כמו לנמלה, פועלים ניטרליים, נטולי־מין, ועל כן מן הצורך שיסגל את חייו המיניים לעבודתו החברתית.

כבר כעת אפשר לראות בארצות ששם יש לנשים זכות הצבעה, שהן יודעות יפה להשתמש בזכותן זו לתועלת הקדמה החברתית. אם יַקשו עלי ויאמרו שהאשה מטבעה היא יותר משַמרת ויותר כפותה לנוסחה השגורה, אשיב שהפסד זה יצא לנו בשכר סגולתה להתלהב ולהגרר יותר אחרי בעלי אופי גברי אציל ובעלי נפש אידיאלית מאשר אחרי אחרים. התמדתה הגדולה ועוז רוחה הם סגולות מצוינות בשביל עבודה חברתית שחותרת אל תקון החברה ושפורה.

צורך ורצון. — במחקר שכבר הזכרתי מראה שוידלנד בצדק עד כמה יש הכרח בכלכלה הלאומית להבחין בין הצורך ובין הרצון. למעשה אין ספק שקשה להבחין תמיד בדיוק בין הצורך ההכרחי ובין הלוקסוס. מה שהיה בעיני אבותינו לוקסוס (מזרנים, דירות מרווחות ונוחות, נקיון וכו') לנו כעת הוא צורך שבהכרח. האדם אינו מעביר גבולין בין תשוקותיו; הוא אינו יודע שובע בתשוקותיו אל תענוגותיו, אל חיים טובים ואל חלופים. סוציאליסטים ידועים וביחוד האנרכיסטים שוגים שגיאה גדולה מאד בהכריזם על הרשות שיש לו לאדם לספק את כל תשוקותיו. זוהי הכרזה של קלקול ושל נוון. כשם שבדין לדרוש לאדם את הרשות למלא את צרכיו הטבעיים, כך לא בדין ומזיק לקַדש את כל תשוקותיו ואת כל יצריו.

בראש ובראשונה יש מן הצורך להבחין בין הצרכים הטובים והמועילים ובין היצרים הרעים. כל הצרכים הנחוצים לחיים בריאים ושמכריעים בכל האינסטינקטים הדוחפים לעבודה חברתית, טובים. ולהיפך, כל התשוקות שמזיקות לבריאותו ולחייו של האיש או שפוגעות בזכויותיה ובטובתה של החברה הן רעות ומביאות ללוקסוס, לתאוות שפלות ולרקבון.

בין הקיצוניות יש תשוקות פחות או יותר בינוניות, חסרות־ערך, למשל, התשוקה לקנות דברים יפים.

יש תשוקות מזיקות כשהן לעצמן, כמו השמוש במשקאות אלכוהליים ובדברים נרקוטיים, ויש שאינן מזיקות אלא כשהן נעשות קיצוניות, כמו האכילה הטובה, תענוגות המשגל, ההתקשטות וכו'. מכל הדברים שהאדם חומד תענוגי המשגל ממלאים את התפקיד הגדול ביותר. הנה כשפחה או שולטן שומר לעצמו מספר גדול של נשים, מוֹתר זה מזיק מבחינה חברתית, מפני שיש בזה משום פגיעה בזכויות של הזולת. אנו כבר דברנו על זאת באריכות; רצינו רק להעיר, יחד עם שוידלנד, על הצורך הגדול למצוא גבול מפריד בין הצרכים ובין הרצונות, מבחינת הכלכלה הלאומית, כל כמה שתהיה הפרדה זו סוביקטיבית ויחסית.

 

פרק שבעה־עשר השאלה המינית בפדגוגיה    🔗

תורשה וחינוך    🔗

— אם נקיף את העובדות הכלולות בפרקים ד' ו' ז' וח' לא יהיה לנו כל ספק שהיצר, התחושות והרגשות המינים של כל בן־אדם מתהוים משתי קבוצות של יסודות: א) מיסודות פילוגֶנֶטיים שבכשרים תורשתיים (מנימה תורשתית) וב) מיסודות הנקנים במשך חיי האיש על ידי הפעולה המשותפת של גורמים חיצוניים ושל הרגלים או מנהגים.

הראשונים נרדמים בתוך האורגניסם של הילד בצורת כחות או כשרים כמוסים ומהוים חלק של האופי. רובם באים לידי התגלמות גמורה רק בגיל ההתבגרות והתפתחותם יוצאת אז לפועל בהשפעת גרויים חיצונים, שכל איש⁴¹ מעבד אותם כדרכו וכרצונו, רוצה לומר, על־ידי מוחו.

האחרונים הם פרי השפעתם של הגרויים האירוטיים ושל ההרגל בראשונים.

הפדגוגיה אינה יכולה לשנות כלום בראשונים. הם נוצרו ונקבעו למפרע ומהוים את החומר אשר עליו פועל החנוך. תעודתו של החנוך אינה יכולה איפוא להיות אחרת מאשר זו: לכַון את הכשרים התורשתיים המיניים במסלולים בריאים, טובים ומועילים עד כמה שאפשר. כשנתקלים בנטיות משחתות, כמו יצרים הומוסכסואליים ודאיים, סַדיסם וכדומה, לא יוכל החנוך המוסרי לפעול על האופי אלא באופן כללי ולהלחם בכל מה שמעורר את היצרים. הוא לא יוכל לשנות כלום במהות האופי ואיכותו, ואין צורך להשלות את נפשנו בנדון זה בשוא. בכל מקום שהכשרים התורשתיים הם במדרגת ממוצע נורמלי, יכול החנוך להיפך לעשות הרבה כדי למנוע מסטיות ומהרגלים פתלוגיים, כדי להנחות את היצר בדרכים בריאות ולמנוע מקיצוניות.

חנוך מיני של הילדים — הגדרת שמיד. — ההרגל מפחית תמיד את ההשפעה האירוטית של רשמי חושים ידועים, ולהיפך, האירוטיסם או היצר המיני מתעורר באופן מיוחד על ידי רשמים ודמויות בלתי־רגילים בקשר עם המין השני. המגודל נכשל כמעט תמיד באותה השגיאה הפדגוגית: שלא מדעת הוא מיחס לילד את רגשותיו הוא המגודל, ולפי זה הוא מתנהג עמו. מה שמגרה את היצרים המיניים של המגודל, ולפי זה הוא מתנהג עמו. מה שמגרה את היצרים המיניים של המגודל אינו עושה כל רושם על הילד הבלתי־מבוגר. אם כן איפוא אפשר מאד לדבר אל ילדים בצורה ידועה על השאלות המיניות וללמדם לדעתן, מבלי לגָרותם אף כלשהו. ולהיפך, אם ירגילו את הילד לחשוב בתמימות את היחסים המיניים לדבר טבעי מאד, הרי היחסים הללו יעוררו בו אחר כך פחות את הסקרנות והאירוטיסם שלו, מפני שיקהה לגבו כל עוקצם של החדוש ושל הבלתי־ידוע שבהם.

כשילד רגיל לראות מערומי גוף ממינו, לא ישתומם גם למראה אברי המין שלו ויחשוב לדבר טבעי את סימני הנערות כשימצאם מפותחים אצל עצמו. רואים, להיפך, ילדים שגודלו בצניעות מוגזמת ובבערות גמורה בשאלות המיניות, מתרגשים התרגשות עצומה כשמבושיהם מתכסים; הם מרגישים בושה גדולה ובו־בזמן מגורה מאד האירוטיסם שלהם. הנערות, אם לא הכינו אותן לכך, מתרגשות עוד יותר מהמדה עם הופעת הוסת הראשונה, והנערים עם הקרי הראשון. הסודיות שבה מַעֲטים כל דבר הנוגע אל התפקידים המיניים אינם רק ענין של חרדה ושל יסורים בשביל הילדים, אלא הוא גם מעורר, מלבד זאת, את סקרנותם ואת נצנוצי האירוטיסם שלהם הראשונים, באופן שסופם לשאוב את ידיעותיהם בשאלה זו מפי אנשים רעים, ילדים מקולקלים, מתוך מראה הזדוגותם של בעה"ח או מתוך ספרים פסולים; ומקבלים הם את ידיעותיהם לא בצורה הנאותה להתפתחות בריאה. מה שגרוע מזה הוא שהמלמד או המפתה את הילד משתדל בדרך כלל למשוך אותו למעשי מַסטורבציה, לפרוסטיטוציה ולפעמים גם למעשים מיניים נלוזים.

התמימות, כמו שקוראים לזה, ר“ל, חוסר הידיעה של נער, צודה לב הפרוצים משני המינים שמוצאים תענוג אירוטי דק ממדרגה ראשונה, איזה טעם מיוחד במינו בפתוי התמים חסר הידיעות, תפקיד ה”מדריך באמנות הסכסואלית». לאסוננו נותנים ההורים לעצמם אך לעתים רחוקות את לבם לתוצאותיה המסוכנות של סבלנותם, אני אומר אפילו של מורך־לבם, אשר בו הם משתמטים משאלותיהם התמימות של ילדיהם בנוגע לחיים המינים מתוך אמתלאות, בדותות ושקרים. אני מאושר להביא כאן את דעתה של אם נאורה אחת, הגברת שמיד־יֶגֶר Mme Smid – Jäger: L’educaion de nos filles! Lausanne, Maion du people, 1904 החינוך הסוציאליסטי של בנותינו) ושאני מסכים אליה בכל ואלה הם בקירוב דבריה:

"כל האמהות או כמעט כולן מחנכות את בנותיהן לנשואים. אבל האם אפשר לומר שהן מחנכות אותן בדרך הנאותה ביותר? אויה, לא! עוד בימינו מזניחים את הידיעות היסודיות ביותר שצריכה לדעת מי שעתידה להיות אשת איש או אם ומשיאים את בנותינו מאז ומעולם בחוסר־ידיעה, פחות או יותר, בתפקידיהן ובחובותיהן הטבעיים ביותר. מי יכחיש זאת? הגברים או הנשים המשועבדים לשיגרא ולהרגל יענו לי שכך היה משכבר הימים; העולם כמנהגו נוהג ואינו חורג ממסגרותיו בשביל כך, והבנות לאחר שהן מתחתנות לומדות מהנסיון מה שהן צריכות לדעת. ודאי, שמלמדים אותן לבשל, לתפור ולנהל את הבית, אבל אין מגידים להן דבר על תפקידיהן המיניים לעתיד ולא על תוצאותיהם של התפקידים. בציריך יצרו בית־ספר בשביל אחיות רחמניות המטפלות ביולדות, בית־ספר שמתפתח יפה ומוציא מתוכו אחיות טובות. אבל בית הספר הזה מקבל גם נערות שמבלי לבקש להן מקצוע הן רוצות ללמוד לדעת לטפל בחולות מבנות משפחתן וביחוד בילודים הרכים. זהו נסיון שראוי לעדוד ומן הצורך להוציאו לפועל בכל מקום.

“יתבוננו נא אל חוסר־הזריזות, אל אי־היכולת והבערות של אשה צעירה שאינה יודעת כלום מכל זה, בשעה שהיא נעשית עקרת־בית או שנולד לה ילד. תדיר היא משלמת בעד זה מחיר יקר מאד, למרות האינסטינקט וקול־הדם שעליהם כה מרבים לפטפט. כבר יצאנו ממדרגת בע”ח, שהאינסטינקט לבד מספיק להם.

“רופאה אחת לוחמת לזכויות הנשים, הגב' ד”ר הילפיקֶר מציריך, פִּתחה לפני זמן קצר תכנית בעלת חשיבות הרבה יותר גדולה, תכנית שתדרוש מאמץ גדול מצד הנשים ועזרת המחוקק, אם אך יאבו להוציאה לפועל. הגברים, אומרת היא, מפתחים את כחות שריריהם על ידי עבודות־הצבא. יש מן הצורך למצוא בשביל כל בחורה, אשר פרנסתה אינה מפריעה לה בכך, איזה דבר אשר ימלא אצלה את מקום עבודת־הצבא, לאחר שמלאו לה י“ח שנה, והוא עבודת חובה של שנה אחת בבתי־חולים, בבתי־מחסה, בבתי־יולדות, בבתי־תינוקות או תמחויים־צבוריים. וֶתק כזה יביא תועלת רבה מאד למי שעתידות להיות אמהות ויחד עם זאת ימציא למוסדות הנזכרים כחות עזר מועילים מאד. מפני מה מחויבים הגברים לבד לעשות עבודה חברתית שבחובה? אני מחכה לכמה וכמה השגות וביחוד לאחת שהייתי רוצה לדחותה מניה־וביה: הגבירות מחוגי הבורז’ואזיה תבאנה בטרוניה ובמחאות, הואיל ובוֶתק כזה עלולות בנותיהן לראות ולשמוע כמה וכמה דברים שצריכים להיות נעלמים מעיניהן עד לנשואיהן. הוי, תמימות קדושה! למה להעלים? כדי שבנותינו תהיינה מוכנות לנשואים וכי לא מן ההגיון הוא להגיד להן למפרע מהן החובות המוטלות עליהן?”

ההורים והמחנכים בהשתמטם מחובתם זו, המוחלטת לפי דעת הגב' שמיד, הם עושים מעשה פשע. וכי אדם נורמלי יתחתן פעם מבלי לדעת מה הוא עושה? ומבנותינו דורשות האמהות, להיפך, בערות נואלה ולפעמים גם מסוכנת לכל עתידן. מי זה המציא את הרעיון חסר ההגיון והמזיק שנערה טהורה בנפשה אסור לה לדעת דבר מכל החובות שמטיל עליה תפקידה הטבעי עד לרגע שבו התחייבה לכל ימי חייה למלא אותו? חוק העונשין מעניש את האנשים שמפתים את מי שהוא לחתום על חוזה התחייבות בהעלימם מהם את תנאי ההתחייבות האמתיים. הדין נותן שצריך להשתמש בסעיפי החוק הללו גם כלפי ההורים שמשיאים את בנותיהם הנבערות לאנשים שדורשים להם ארוסות חסרות ידיעות. יש נשים שאומרות שהנשואים היו עגומים יותר מדי וכח משיכתם היה פחות מדי אלמלא קדמה להם שום אילוסיה! האם אין עוד אילוסיות בשנת העשרים ואפילו בשנת העשרים וחמש? ודאי שיש לאדם אילוסיות כלפי כמה וכמה דברים, ואשרי האיש אשר אלו לו, מפני שהאילוסיות הללו הן בריאות ובקשר עם טבע העלומים עצמו. אבל אילוסיות שבהבאי בנגוד ברור למציאות ושגוררות תמיד אכזבות ופחי־נפש, אילוסיות כאלו הן רעות. אשה צעירה שהיתה תמיד עד לנשואיה, בתוך ערפלים אידיאליים, אין ספק שצפויים לה יגונים, אכזבות וזעזועי־נפש חזקים. חנוך יותר נבון יוכל למנוע מהנשים הצעירות את האכזבות הפתאומיות והקשות. הדרגה המוסרית של הגברים תגבה בהכרח אם נשיהם תהיינה יותר בקיאות בשאלה המינית ותדרושנה מעברם ערבויות יותר בטוחות לעתיד.

אגב צריך להבין שהתנגדות עורת ועקשנית לרעיונות החדשים לא תועיל כלום. ארחות חיינו משתנים בנגוד לרצוננו, ובנותינו אינן הולכות עוד אחרינו בעינים עצומות. הן שואפות יותר ויותר להשתחרר בעצמן. וכי לא מן התבונה יהיה אם נקדים ונזהירן למפרע ומרצון טוב מהסכנות הצפויות להן? בקלות־דעת אשר לא תאמן שולחים הורים את בנותיהם לעבוד בחו"ל, מבלי לחשוב שהן עלולות ליפול בפח אשר יעמיד להם הדון־ז’ואן הראשון אשר יזדמן להן, בלי לב ובלי מצפון, ואפילו ברשת סוחרי־הנשים, אם אך הן תמימות, מאמינות, נבערות בשאלת־המין. מלבד זאת, הבנות אשר אין להן מושג מוטעה ומלאכותי מן החיים, תהיינה יותר מוכשרות להבין ולהקל את הצרות המקיפות אותן, להשתתף בצערן של אחיותיהן האומללות בחיי נשואיהן, לעזור לעגונות ולבחורות־האמהות וכו'. הפסדן באילוסיות יצא בשכר רגשות אצילים, וביניהם רגש החרות, בהכרה ובכשרון לחיים.

במה מתחילים? כיצד פותחים בחנוך הזה? מובן שאין צורך לחכות עד ערב החתונה, אלא שצריך להתחיל עוד בילדות. להלכה, לפי תורת הפדגוגיה המקובלת, אסור לשקר לילדים, אם רוצים שיתיחסו באמון רב להוריהם ויהיו הם בעצמם אוהבי אמת. אין ספק שאי־ אפשר להגיד לילדים הכל ולבאר להם הכל למן הימים שבהם הם מתחילים לבוא לפני האם בשאלות אשר לפעמים מעמידות במבוכה, אלא שצריך להשתדל עד כמה שאפשר להגיד להם את האמת באופן פשוט ומתאים לגילם. כשהדבר הוא בלתי־אפשרי, כל ילד היודע שאין מונעים ממנו בכלל באורים ותשובות הגיוניים, תנוח דעתו גם אם יאמרו לו במקרה זה: “עודך קטן מהבין זאת; אגיד לך זאת לכשתגדל”. כל ילד שמעיז לדבר גלויות אל אמו, שואל אותה במוקדם או במאוחר כיצד באים ילדים לעולם. יקל מאד לבאר זאת לילד אשר היתה לו הזדמנות לראות זאת אצל בהמות ביתם, רמשים וכו'. מפני מה תעלים ממנו האם שגם היא יולדת בקירוב כמו בעה"ח? לא יעלה כלל על דעתו של הילד להתאדם או לצחוק לתופעות טבעיות, וביחוד כשהן נוגעות לאם. לא יעלה על דעתו אף צל מאותם הרהורי־הסתר המכעיסים, שהשחתת הרגש המוסרי שלנו בעניני המין, השחתה שהיא תולדת המסורה, הרגילה אותנו להשתמש בהם באירוטיסם שלנו.

הילדים מסתכלים ורואים נכונה הרבה יותר מכפי שאנו משערים, ומביעים סברות מצחיקות ומדהימות את הגדולים. ילדה אחת אשר ספרו לה על החסידה שמביאה את התינוק הנולד במקורה, לא נתנה לרמות אותה ויום אחד אמרה אל אמה: “אמא! אני שמחה כל כך, לסבתא יהיה בודאי בקרוב תינוק”. האם נבהלה ולא ידעה מה לענות. “אבל בודאי, קראה הילדה, יש לה כרס גדולה כמו לחתולה שלנו בשעה שהיא צריכה להמליט”. הגב' שמיד שמספרת את העובדה הזאת, מוסיפה: “כשנולדה אחותי הצעירה ממני בעשר שנים, הוכיחו לי החברות מבית־הספר עד כמה לא נכון הדבר שהמילדת הביאה אותה הביתה בסל. זוכרתני יפה שהעובדה הטבעית לא פגעה בי כלל, אבל האמון שלי בדברי הורי התמוטט אז”.

ימים רבים מסתפקים הילדים בידיעתם מהיכן באים אחיהם ואחיותיהם הקטנים. אבל לאט לאט הם מתחילים מהרהרים ושואלים את עצמם ואת אלה מבני סביבתם שיש להם אמון בהם, כיצד יכולים תינוקות להתפתח בבטן האם. אם כן איפוא צריך לחכות להזדמנות כדי לבאר להם באופן פשוט ביותר את היחסים המיניים: “תרשו לי, אומרת הגב' שמיד, לספר לכם איך נתתי את הבאור הראשון בענין זה לילדי אני. בני שהיה בן שמונה ושתי אחיותיו הגדולות ממנו התוכחו על אודות הלול. שתי בנותי חשבו שהתרנגול הוא רע מאד ומיותר לגמרי, הואיל ואינו מטיל ביצים, ואחיהן, שכנראה נעלב ברגשותיו הזכריים, לקח את התרנגול תחת חסותו והוכיח שגם הוא מועיל, אם כי לא ידע במה. השאלה הובאה לפני, ובני יצא וידו על העליונה בשעה שבארתי שבלי התרנגול שנותן את הזרע לתרנגולות, אלו דוגרות אמנם ביצים, אבל הביצים אינן יכולות להתפתח ובלי אבא־התרנגול לא היו לעולם ילדים־אפרוחים. מיד שאל בני הקטן בהגיונו הילדותי הטהור והפשוט: ‘הלא גם אצלנו לא היו ילדים אלמלא אבא’? כמובן שעניתי כדין והילדים שבו אל משחקיהם שבעי־רצון”.

הגב' שמיד מודה שהלקח השני הזה הוא פחות קל מן הראשון. אולם הבוטניקה והזאולוגיה נותנות הזדמנות טובה לשעורים אלה. הגב' שמיד סבורה שבבית־הספר מן החובה לדבר אל הילדים על הפריה־והרביה אצל האדם, כיון שאין מעלימים מהם את אלו של הצמחים ובעה"ח, הרי זו תהיה דרך הפשוטה ביותר להורותם, ובלבד שהמורים או המורות יגשו אל הענין בכל הטקט הדרוש. והיא מוסיפה:

"נוסיף שבשאלות אלו טוב שלילדים יבאר האב או המורה, ולילדות — האם או המורָה, אם זה אפשר. ההורים יעזבו אז בנקל את הדעה הקדומה הנושנה והנואלה, שהם מחזיקים בה לא מפני שהם מודים בחשיבותה הגדולה, אלא מפני שהיא נותנת להם אפשרות להשתמט מהקושי לתת לילדים באור מתאים ונאות להם. יש אמהות רבות שמעולם לא היו נוגעות בשאלה זו בפני ילד שאינו יודע כלום בעניני המין, אבל מכיון שהן מרגישות שהילד קבל ממקור אחר ידיעות בתופעות המיניות, הן פורצות את סיג השתיקה ששמרו עליו קודם לכן. עובדה זו היא אפינית היא עוד יותר אפינית כשהאמהות הללו ולפעמים גם האבות הללו מתחילים אז להתלוצץ בדברים שנשמעים לשני פנים עם הילדים או בפניהם, תחת לשוחח עמהם על הענינים הללו בכובד־ראש.

"יש להצטער שכל כך ממעיטים הפדגוגים לטפל בשאלות אלו, ומפקירים את השכלת בניהם בשאלה המינית למקורות הדלוחים ביותר, לחברים משחתים, לספרים פורנוגרפיים וכו', מכאן התרחקות מעציבה בין ההורים והמורים מצד אחד ובין הבנים מצד שני, וזה שמערער ביניהם את האמון ההדדי.

אם רוצים להלחם בשחיתות המיניות הנקנות בגיל הרך או בהתפתחות הבוסר של יצר מיני חולני, אז לא על ידי צניעות מוגזמת, לא על ידי הטפת מוסר סתמית, ולא על ידי מבטי זעם אפשר להגיע אל איזו תוצאה רצויה, בשעה שהילד מגלה איזה הרגל רע בענין זה, כי אם על ידי חבה ודברים כנים וגלויים. תשובות עקיפין מתובלות בגערות מוסריות מביאות רק להתנכרות, להתכחשות ולצביעות. וזוהי תקלה שלפעמים קרובות ביותר אין לה תקנה".

אלה הם דברי הגב' שמיד. אף היא כמונו עומדת על הצורך להרגיל את בנותינו בעבודה, ללמדן איזה מקצוע להכשירן אל מלחמת הקיום ולא לעשותן תלויות בגבר הראשון שיזדמן להן.

אין לי צורך להוסיף שיש הכרח לספר גם עם הילדים כמו עם הילדות בשאלה המינית. מובן מאליו שלילדים, אינן צפויות אותן הסכנות כמו לנערות, עבדות נבזה בנשואין מאונס, הריון וכדומה. אבל על דרכם זרועים יותר מדוחים וכשלונות. מכיון שיצרם המיני בא לידי גרוי על ידי מסטורבציה באופן זה או באופן אחר, הם גורמים לעצמם הרבה רעות ונעשה קשה מאד להחזירם למוטב, מבלי לדבר על המחלות הונריות, הגרועות מכל דבר אחר.

אם כן איפוא אני פונה אל כל האבות והמחנכים באותה הקריאה שהגב' שמיד קראה אל האמהות: אחזו באמצעים בעוד מועד, ואל תמתינו עד שבניכם יקבלו את ידיעותיהם מאנשים משחתים ממין זה או אחר, או עד שיתפתו על ידי סקרנותם האירוטית. ברוב המקרים אלה הם חברים רעים שמדיחים אותם מהדרך הטובה וגם לא נדיר הוא שנשים אירוטיות מגודלות מפתות אותן.

נראה על עוד עיקרונים יסודיים בפדגוגיה.

ההצטמצמות בחנוך — העונש. — אבטומטיסם של ההורים. — צרכי הילדים. — במוחו של האדם השכל והרגש קשורים זה בזה קשר אינטימי ומצרופם נולדים המאוויים, שהם מצדם משפיעים בעָצמה על החיים הרוחניים. על כן טעות גדולה היא לחשוב שאפשר לטפל בכל אחד מצדדי הנפש האנושית, בשכל ברגש וברצון, לחוד. קודם כל שוגים שגיאה גדולה ויסודית בהשערה שאפשר באמצעות בית־הספר לחנך את השכל לבד ולמסור את פתוח הרגש והרצון בידי ההורים. ועל אחת כמה וכמה נואל הוא לשאוף להשפיע על המצפון, פרי הסימפתיה, באמצעותם של הטפת מוסר ועונשין. אה! אלה דברי המוסר, אלה השעורים בהלכות המוסריות, אלה העונשין והגערות, כמה מזויפים וכמה מעוקלים הם המושגים הללו! כי סבורים האנשים שעל ידי חוקים וכללים מפשטים ויבשים, שנשענים על עונשין, אפשר לחרות מצפון ורגשות אלטרואיסטיים במוח הילד, ושאינו מסוגל אלא לשעורים מוחשיים, לסימפטיה, לחבה ולשעשועים? כמעט בכל משפחה יש לראות יום יום את ההורים מגנים את בניהם בצער, ברוגז ובדברים נלהבים, והילדים אינם משגיחים על דבריהם או מעוים את פניהם או בוכים או משיבים בדברי רוגז על דברי הרוגז של ההורים, דברי תרעומות ונזיפות עוברים על פני נפש הילד מבלי להשאיר כל רושם. וכוחים כאלה בין אבות לבנים ההולכים ונשנים בנוסח אחד בכל משפחה ובכל זמן מזכירים את שתי תיבות הנגינה שמנגנות בו־בזמן יחד, האחת עונה לעומת חברתה, והנגינה היא מכנית. אם זהו המוסר שצריך לפעול על לב הילד, אין פלא שאינו עושה כל רושם ולפעמים גם מזיק. ההורים אינם מרגישים בדבר שבשעה שהם נוזפים כביכול בילדיהם, הם רק משלחים מתג ורסן מעל רוחם המרה והנרגזה, מפני שקשה להם להתגבר על חולשתם. הילדים מרגישים בדבר, מדעת או שלא מדעת, ולפי זה מכַוְנים את התנהגותם. המעציב ביותר הוא שהם בעצמם מחקים כקופים את כל ההרגלים הרעים הללו, בהטיפם, בינם לבין עצמם, איש לרעהו דברי מוסר, ממש כמו שעושים אבא ואמא.

ההוראה האמתית במוסריות הדרך הנכונה להשפיע על הילדים ברוח הטוב הן בסגנון הדברים שמדברים אליהם וביחס שמתיחסים אליהם. רגשות נלהבים, הכֵּנות, האמת וההתמדה צריכים להתגלות במעשיהם ובכל התנהגותם של ההורים, ורק תכונות אלו יכולות לעורר השתתפות ואמון בלב הילד כלפי זה שצריך להשפיע עליהם. לא ההטפה הזעומה כי אם הרגש האלטרואיסטי הנלהב המוצא את בטויו בכל חיינו ובכל מעשינו הוא המחנך המוסרי של הילד.

מלומד שמרצה לפני תלמידיו באורים מצוינים, מרובי ידיעות ועמוקים בסגנון משעמם, אינו מלמד כלום או מעט מאד, הרי זה ידוע מכבר. התלמידים מפהקים ואומרים בצדק שהיו יכולים ללמוד את הדברים הללו בעצמם מספרים או ממלונים. ולעומת זאת, מי שמדבר אליהם בהתלהבות ובאמונה, שיודע להלהיב גם את שומעיו, מושך את תשומת לבם, ודבריו נחקקים במוחותיהם. מדוע? במקרה הראשון השכל מתגלה בלי כל נעימת־לואי של רגש ובמקרה השני ההתלהבות עוברת אל השומעים ומעשירה הרבה יותר את המחשבה; המדע המת והיבש מעמיס משא רק על הזכרון אבל משאיר את “הלב” ריק. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ואלה שאינם יוצאים מן הלב, אינם נכנסים גם אל הראש.

והוא הדין גם בהשפעת הרצון. צריך להלהיב את הילד לעבודה חברתית; צריך להלהיבו בשביל כל פעולה נדיבה שלא על מנת לקבל פרס, בשביל מעשים שבמסירת־נפש, מבלי לעוררו לכך על ידי הבטחות של פרסים או איומים של עונשין.

בתי־ספר עמלניים; Landerziehngsheime. — אפשר להגיע המטרה הזאת על ידי שיטת החנוך של “בתי־ספר החדשים” שנוסדו בתחילה על ידי Reddie באנגליה, אחר־כך על ידי ליץ ( Lietz ) בגרמניה, על ידי פרֵי ( Frey ), צובֶּרביהלר ( Zuberbühler ), גרוּנדֶר ואחרים בשויץ, וזה לא כבר על ידי קוֹנטוּ ( Contou ) בצרפת. מוסדות אלה הגשימו את רעיונות רוסו, פסטלוצי, אובן ופרבל.

תענוג גדול הוא למחנך בעל הבנה פסיכולוגית של הילדוּת להיות נוכח בשעורים שבבתי הספר הללו. הילדים אוהבים אהבת נפש את בית־ספרם; הם חברים וידידים למוריהם. האִבוּר הגופני, התפתחות השכל והידיעות מתחברים באופן הרמוני אל חנוך הרגש והרצון. אין נותנים שם בידי הילדים את ספרי הלמוד היבשים הנהוגים בבתי־הספר שלנו, אלא מקרבים את לבותיהם אל אותם מספרי גדולי סופרינו וגאונינו בכלל שמתאימים לכח תפישתם. הם שואבים מתוכם לא רק ידיעות בלבד כי אם גם מזון ללבם ולדמיונם. תחת אשר יבלו מרוב משא השעורים אשר עליהם להכין בבית, ותחת חרב דמוקלס של הבחינות, הם פורחים ומשגשגים יחד עם התפתחות רוחם וגופם, מפני שהם חיים עד כמה שאפשר יחד עם הדברים שהם צריכים להכיר ולדעת. הם מעכלים באופן כזה את מקצועות הלמודים שנעשים חוק חי ומועיל של אישיותם, ואינם נתקעים כעצם זר במוחם, או עמוסים על זכרונם בצורת פורמולות מיותרות שלמדו מאונס על־פה. הילדים מבינים בהכרח הבנה בלתי מספקת בפורמולות הללו, ואחר כך הם מתיגעים יגיעה רבה לשחרר מהן את מוחם, כדי להכניס לתוכו מושגים ממשיים מהעולם באמצעות של הסתכלות ולמוד דבר מתוך דבר. העונשים היחידים (והם נדירים מאד) המקובלים בבתי־הספר הללו הם אלה שנובעים באופן טבעי מהחטא עצמו.

התלמידים ומוריהם מתרחצים יחד ערומים. על השאלה המינית מדברים בבתי־הספר הללו דברים גלויים באופן מתאים, טבעי והגיוני. יחסי האמון והכֵּנות שבין המורים לתלמידיהם יחד עם העבודה השכלית והגופנית החפשית, הם הם התחבולה המעולה ביותר והיסודית, הפריוואנטיבית (מקדמת) והמרפאה, נגד מסטורבציה, נגד מיניות־מוקדמת וכל הקלקולים שאינם בתורשה. מובן מאליו שגם בתי־ספר כאלה אינם יכולים לרפא יצרים מיניים פתולוגים מלידה, למנוע מבגרות מינית מוקדמת בכל פנימיה יש תנאים לא נוחים מפאת ההשפעות שיכולות לבוא מצד תלמידים רעים. אבל בשום פנימיה אין תנאים מצוינים כמו בבתי־הספר הללו לקדם את פני הרעה, מפני שכל נטיה רעה איזו שהיא מתגלית שם מיד לעיני כל בגלל הרוח הטובה הכללית השוררת שם.

הערכין האנושיים אצל הילד    🔗

— מה שהמחנכים והמורים שלנו לא הבינו עד עתה היא הערכת האדם הנכונה. הערך החברתי של האדם עומד על שני גורמים: הכשרים הרוחניים והגופניים התורשתיים, והתכונות שנקנות על ידי החנוך וההוראה. בלי כשרים תורשתיים מספיקים, לא תצליח כל התאמצות ללמוד איזה מקצוע שהוא. בלי למוד ובלי תרגילים, מתנונים הכשרים התורשתיים הטובים ביותר או שאינם מביאים אותם הפירות שאפשר לחכות מהם. אבל הכשרים התורשתיים לא רק שהם משפיעים על מקצועות שונים של ידיעות בלבד, כמו שסבורה כנראה הפדגוגיה המסורתית של בתי־הספר הצבוריים שלנו; אלא שהם משפיעים גם על מקצועות החיים האנושיים, ובראש כל על הנפש. כשרים טובים בשדה הרצון, הרגש, השכל, הדמיון, בראש כל־ההתמדה, רגש החובה, הדיקנות, קפדנות ביחס לעצמו, הכשרון לחשוב בהגיון ולהבחין בין האמת לעצמו, הכשרון למזג את המחשבות עם התחושות האסתיטיות, — אלה הם ערכין אנושיים הנעלים על הכשרון, התפיסה המהירה או הקליטה, או על זכרון טוב למלים ולמשפטים.

אולם הכשרונות האחרונים הללו דוקא הם מובאים בחשבון בבחינות בתי־הספר שלנו והם המכריעים בכל, החל מבית־הספר העממי עד לאוניברסיטה ועד בכלל. מה תימה אם בהערכה מזויפה זו רואים את התוצאות הבלתי־משמחות, את האנשים החותרים רק אל תועלתם הפרטית, או אשר במוחם אין אלא הדים למצוות אנשים מלומדות, או היודעים לכרוע ברך לפני כל מי שתקיף מהם, לטפס במעלות החברה הרשמיות ואפילו הבלתי רשמיות?

באמצעות זכרון טוב ותפיסה מהירה אפשר להגיע אל הכל, גם בלי סיועו של מי שהוא, ומי שאין לו סגולות אלה ממדרגה שניה, גם אם הוא מוכשר מאד, אפילו אם הוא גאון, ידחה הצדה ולא יגיע לאיזה מצב שהוא אלא בעקיפין, במאמצים גדולים מאד ובבזבוז זמן וכח.

בבית־הספר החדש, ב־ Landerziehungsheim, משתמש הד"ר הרמן ליץ בקנה־מדה מופתי להערכת התלמידים מבחינה פסיכולוגית וחברתית.

מעריכים קודם כל את התוצאות שהושגו על פי מדה זו:

א) אישית: הערך הממשי של העבודה שנעשתה על ידי התלמיד — אם תמיד הוא בהסכם עם כשרונותיו?

ב) אוביקטיביות: העבודה. לפי מדת הממוצע האנושי הנורמלי, אם היא טובה מאד, טובה או בינונית?

אחר כך מבקרים את כל הצדדים של הפסיכולוגיה ושל הפעולה האנושית, וזה אפשר מאד בבית־ספר כזה, שתעודתו ליתן לאדם חנוך שלם.

1) — תוצאות גופניות: בריאות, מחלה, משקל הגוף, זריזות, הליכה, ריצה, שחיה, רכיבה על אופנים, משחק, סְקִי⁴², התעמלות התגוששות.

2) — התנהגות: סדר, נקיון, דיקנות, אופן השמוש במחברות, ההתנהגות כלפי חוץ וכו'.

3) — תוצאות מוסריות ודתיות: א) התנהגות, כלפי: 1) ההורים; 2) המורים; 3) החברים; 4) אנשים אחרים; 5) עצמו; ב) אהבת האמת: שקידה ורגש החובה; נאמנות בהנהלת עניני עצמו ועניני זולתו שנמסרו להשגחתו; רגש הסולידריות, חוסר פניות; הראוי התלמיד לאמון? האם הוא בעל מצפון? ג) עצמה: 1) של הרגשות המוסריים; 2) של ההבנה המוסרית; 3) של הרצון המוסרי.

4) תוצאות שכליות: א) עבודות מעשיות: בגן, בחקלאות, בנגרות, במסגרות, בנפחות; ב) אמנויות: העתקות, ציור, כתיבה יפה, נאום, דקלום, נגינה; ג) ידיעות: 1) ספרותיות והומניסטיות; 2) פיסיקיות, מתמטיות וטבעיות (אני דולג כאן על פרטי ענפי הלמודים, מפני שהם ידועים מתוך התכניות הרגילות של בתי הספר).

5) תוצאות כלליות: א) עצמה: 1) האופי; 2) הגוף; 3) השכל; 4) ההסתכלות; 5) הדמיון; 6) השפוט; ב) ערך ממשי: 1) של העבודות המעשיות; של העבודות האמנותיות; 3) של עבודות התלמיד המדעיות.

הערך האנושי של התלמיד, כשהוא נקבע על־פי קנה־הערכה כזה, הוא מקבל אופי אחר לגמרי מאשר בשעה שקובעים אותו על פי תוצאות הבחינות הרגילות. באמצעות קנה־מידה של ה־ Landerzie hungsheim אפשר ביתר בטחון להגיד מראש, בקירוב כמובן, מה עתיד להיות התלמיד כשיגדל, אפילו אם יהיה צורך להכניס אילו שנויים אל הסכימה של ליץ.

שמואל סמַילס בספרו Self Help ספר לפני שנים רבות שסוּפט נכשל בבחינותיו, שג’מס וואט (שגלה את הכח המניע של הקיטור). סטפנסון וניוטון היו תלמידים רעים, שפרופיסור אחד באדינבורג אמר על וולטר סקוט: “היה שוטה וישאר כל ימיו שוטה”. על הדוגמאות הקטנות האלה להערכת הכחות השכליים של התלמידים על ידי בתי הספר המסורתיים אפשר להוסיף עוד למאות, אבל הן מספיקות אם משוים אותן עם מה שנעשה אחר כך בחיי ה“תלמידים הראשונים” של בתי הספר התיכוניים. עובדות אלו אין לבארן, כמו שסבור היה סמילס, על ידי פגור בהתפתחות, אלא על ידי שאט הנפש שמעוררים בתי ספרנו אצל בעלי השכל והכשרון, ושאינם יכולים להעמיס על זכרונם משא של דברים יבשים שמן החובה ללמד אותם על פה, ושהם על פי הרוב משעממים, בלתי מובנים ואינם מתקבלים על הדעת.

זוכרני שבילדותי הייתי מתוכח בנפשי עם דברי המורה. ואותם הדברים אשר לא יכולתי להסכים אליהם, לא יכולתי גם לזכרם.

רק על בסיס הערכה נכונה של האדם מכל הבחינות אפשר ליסד ברירה אנושית טובה ובעלת הכרה.

חנוך משותף (קוֹאֶדיקַציה). — עכשיו מודים בכל מקום שחנוך משותף של בנים ובנות יחד לא רק שאינו מזיק, כי אם הוא מועיל מאד, גם מבחינה מינית גם מבחינה מוסרית. בתוך כתלי האוניברסיטה יש לו כבר זכות אזרח. בבתי הספר לתינוקות וגם ברבים מבתי הספר העממיים היה מקובל מכבר. רק מנהלי בתי הספר התיכוניים מתנגדים לו עדיין.

בבתי הספר התיכוניים בהולנד ובאיטליה, וכן בגמנסיות אחדות בשויץ, הנהיגו את החנוך המשותף, והתוצאות היו מעולות ביותר.

אשה פינלנדית אחת, העלמה מאיקי פינברג, למדה סנגוריה נפלאה על החנוך המשותף בהתבססה על תוצאותיו הטובות בארצה. אמנם יש חוששים לגרויים מיניים. אבל טעות היא. מפני שההרגל שנוצר על ידי חיי יום יום המשותפים מטשטש את היצר המיני. למים הגנובים אין עוד אותו הטעם המתוק, מכיון שאינם נראים עוד כגנובים והם עומדים גלויים וקרובים.

מכאן אין להסיק שבפנימיות צריך להשכיב את הבנים ואת הבנות בחדר אחד או שצריך להובילם אל הרחצה בתלבשתם של אדם וחוה. בארחות חיינו עוד טרם הגענו אל נקודת מבט האינדיאנית הצעירה, שספרנו עליה בפרק ו', שמצאה לבלתי מנומס ולמחפיר להופיע לעיני קהל מלובשה, מפני שבילדותה היתה רגילה להתהלך ערומה. דברינו אינם מתיחסים אל הפנימיות אלא אל הקואדיקציה בבתי הספר הצבוריים שלנו.

כשמדברים על חנוך משותף, מזדמן לפעמים לשמוע את הנמוק הבא להלן נגד שיטה זו, והוא שנטיות הנפש והטבע של האשה שונים הם מאלה של הגבר, ומשום כך צריכים להיות דרכי חנוכם שונים. על זאת אנו יכולים להשיב: הדברים החיצוניים שבעולם, ענפי ידיעותיו של האדם, כל מה שהאדם מסוגל לתפוש וללמוד, בקצור, נושאי הלמוד וההוראה שוים הם בשביל שני המינים. כשם שאין כימיה קתולית וכימיה פרוטסטנטית, ציחים, בעלי חיים, הרים ונהרות של דת זו או אחרת, כך אין לחלק את הלמודים למקצועות “בשביל בנות” ולמקצועות “בשביל בנים”. חלוקים יש באופן התפישה וההבנה של הדברים, ובמובן זה בלבד אפשר לדבר, למשל, על אמנות קתולית או צרפתית, על ספרות פרוטסטנטית וכדומה.

גם השפות הן מקצועות של למוד. צרפתי שנולד בגרמניה יקנה לעצמו בקיאות בספרות הגרמנית, וגרמני שנולד בפריס יקלוט את רוח הספרות הצרפתית. מקצועות ההוראה שוים הם איפוא בשביל הבנים והבנות. ולפיכך אך בזבוז מיותר של כחות הוא וגם לא מן היושר הוא לסדר בשביל הבנות מוסדות חנוך נמוכים, והוראה פחותה בערכה הכמותי מאשר בשביל הבנים.

ההוראה בשיטת החנוך המשותף. — מבלי להפריד בין המינים, צריך להורות כל מקצוע ומקצוע באופן טוב, מענין ומאלף עד כמה שאפשר. כלל זה חל גם על הנושאים שרגילים לחשוב אותם למיוחדים לנשים. כמו תפירה, עשית הכובעים, המטבח, הנהלת משק הבית וכו'. ואז יוכל כל אחד משני המינים לבחור ולהקנות לעצמו, לעבוד ולהשתמש במקצועות הלמודים המתאימים לתכונותיו המיוחדות ולרוחו האישית.

חלק מן הלמודים, המינימום החברתי יהא תמיד חובה על כולם, בעוד שחלק אחר, המשמש להתפתחות האישית המאוחרת, יהא תמיד ויעמוד לבחירתם של האישים לפי רצונם, טעמם וכשרונותיהם. אולם בלמודי החובה עצמם אפשר, למרות החנוך המשותף, לעשות ענפים ידועים חובה לנערים וענפים אחרים חובה לנערות (למשל, התפירה והאלגברה). כל מה שמחוץ ללמודי החובה שבבית־הספר יהיה, כמובן, רשות, וכל מין יוכל, איפוא, לבחור באופן חפשי מה שמתאים לו, כמו שנהוג בימינו באוניברסיטה. מתוך דחיפת עצמם, כמו בטבע החפשי, יוכלו כל צעיר וכל צעירה לחפש את דרכם, למצוא אותה ולעבוד איש לפי רוחו ולפי טעמו הוא.

סכנות השחיתות המיניות. — נקודה אחת חשובה מאד, ושהפדגוגים עד עתה לא טפלו בה עדיין, היא בנוגע לקלקולים המיניים מלידה. הדעה המסורתית רואה בכל אנומליה מינית מום נקנה, שאינו מעורר אלא התמרמרות וקצף וראוי לעונש. השפעה הזאת היא מזקת, נותנת לבני הנוער מושגים מוטעים לגמרי ועוצמת לפי האמת את עיני ההורים והמחנכים.

לא בלי נימוק רציני עמדנו באריכות בפרק ז' על התופעות המשוקצות של הפתלוגיה המינית. מחובתם של המחנכים ושל ההורים לדעתן על בורין. אבל אין זה מספיק. תופעות אלו תחילתן עוד בימי הילדות, הרבה זמן לפני שהילד בעל היצר המיני המסולף מרגיש הרגשה כלשהי, שנטיותיו התמימות ותשוקותיו האפלטוניות נחשבות בעיני שאר הבריות לאנורמליות ומתנגדות לטבע. ההסתעפויות הפסיכיות של יצרו המיני מתגלות לעתים קרובות ביותר בצורת השאיפות האידיאליות של רגשותיו, נושא לתקוות ולמלחמות עדיין סתומות לעצמו ושהן בניגוד לנטיותיהם של חבריו. מטעם זה אינו מבין את העולם ואינו מבין את עצמו מבחינה זו. מלגלגים על התפרצויות אהבתו הנלהבות, אין מבינים אותו או שהוא מעורר אפילו בחילה. החרדה והבושה מתחלפות אצלו יותר ויותר עם השאיפות המשחתות של טבעו, שלאט לאט הולכות ומתבררות. רק לאט לאט, ואחר כך עם בוא ההתבגרות השלמה מתחיל משחת היצר המיני להבין את מצבו היוצא מן הכלל. אז הוא מרגיש את עצמו כמנודה מהחברה, עזוב וללא עתיד. הוא רואה את האידיאל, שאליו שואפת נשמתו, והנה הוא ללעג ולקלס בעיני האנשים, או גם נחשב לאיזו מפלצת. הוא מוכרח להעלים את תאוותיו כמו שמעלימים איזה פשע. הואיל ואפיו הוא תמיד אימפולסיבי וחלש, נספח אליו יצר מיני חזק, שנתפתח לפני זמנו, באופן שבנקל הוא מתיצב על דרך רעה, וביחוד כשהוא פוגש אנשים. חברים משחתים כמוהו, שמסייעים בידיו.

מסבה זו יש אשר בבתי הספר התיכוניים מתאחדות קבוצות של נערות וקבוצות של נערים מסולפי היצר המיני שבערמה מפתים את חבריהם. די לסמן את העובדות הללו שהולכות ונשנות מזמן לזמן וגורמות לשערוריות בבה"ס, כדי שכל בעל שכל ישר בלי דעות קדומות יבין שמן ההכרח בוא לבאר לילדים במוקדם את היחסים המיניים. אין זו רק מחובת היגיינה טובה אלא גם מחובת התבונה והמוסריות.

ברור שאם ההורים והמורים יספרו עם הילדים באופן חפשי אבל בצורה מתאימה ומנומסה על הענינים הללו, הם יוכלו מיד לעמוד, אגב השיחה, על אפים המיני של הרהורי הילדים. הם יבינו, אילו מהבנות הן קרות ואדישות, ואילו מהן, להיפך, נלהבות עוד משחר ילדותן בתחושות ובנטיות אירוטיות.

מובן מאליו שיתנהגו וישפיעו בשני המקרים באופנים שונים. לא יסכנו כלום אם יבארו לראשונות בלי כל לשון של כסוי את כל הענינים המיניים, ולעומת זאת ביחס אל האחרונות צריך לנהוג זהירות, להתרות בהן מפני גרויי היצר שלהן, להטעים את סכנות המחלות הוֶנריות המדביקות, על הסכנה ללדת ילדים בלתי־חוקיים, ובדרך כללית סכנתם של פתויי האנשים חסרי המצפון.

יש לראות לפעמים בין הבנות בעלות אופי היסטרי וגם נטיות אל סלופי היצר המיני, שמתאהבות בבנות אחרות, ושתרגשנה שאט נפש ברור כלפי גברים. באופן יוצא מן הכלל תתגלה ביניהן גם סדיסטיות.

אצל הנערים רואים גם כן הבדלים דומים לאלה בעצמתו ובבשלותו המוקדמת של היצר המיני. בעל הסתכלות יגלה, לעתים יותר קרובות משמשערים, אצל הנערים יצרים הומוסכסואליים, מפני שאלה נפוצים בכמות לא קטנה. לעתים יותר רחוקות ימצא טפוסים משחתים אחרים, כמו סדיסטים, מזוחיסטים, אכסהיביציוניסטים וכו'. אצל שני המנים יפנו את כל תשומת הלב אל הרגלי המסטורבציה.

התועלת הגדולה שיש בתגליות כאלה היא שאפשר לשים את הילדים המנוגעים בסלופים מיניים תחת השגחה מיוחדה וקודם כל להרחיקם מהפנימיות ששם הם נתונים לכל מיני מדוחים ומוכרחים לעמוד בכמה נסיונות.

ומשגלו את ההשחתה המינית, אין צורך להתיחס אל בעליה כאל פושע, או כאל אדם רע ומשחת, אלא כאל איש חולה המנוגע בחלי־עצבים ומתוך כך הוא מסכן את עצמו ואת זולתו, צריך לטפל בו ולמנוע ממנו מהרעיל את הסביבה. מסולפי היצר המיני טעונים ביחוד השגחה מעולה וטפול עד לגיל הבגרות. לאחר שבגרו, יחיו כרצונם, יתארסו עם דומים להם כאות נפשם; אין זה מזיק לשום אדם ואין צורך להתערב בחייהם. המגודלים הנורמליים יוכלו להגן על עצמם מפני הפצרותיהם, אם אך יש להם ידיעות מספיקות בשאלות המיניות.

אולם הילד יש לו הרשות להיות מוגן בפני כל השפעה והדבקה של שחיתה, וכן בפני אונס מיני באיזה אופן שהוא, וחובת ההגנה הזו מוטלת על החברה. אבל אין החברה יכולה לעשות את חובתה זו, אם היא בעצמה נבערה מכל ידיעה בשאלה זו ואינה יכולה להקנות לבני הנעורים השכלה רציונלית באופן שתארנו לעיל.

אם מגלים באופן כזה שחיתות מסוכנות מלידה, וביחוד סדיסם ותאוה מינית לילדים, צריך להשתמש באמצעי־הגנה תקיפים, אפילו עד לידי הנתוחים, שעליהם דברנו באחד הפרקים הקודמים או עד לידי חבישה בבית־מחסה.

מלבד הסוגסטיה אין נגד המסטורבציה תחבולה אחרת כי אם המנהגים הנהוגים ב־ Landeserziehungsheime, קודם כל עבודה גופנית מתמדת יחד עם התעסקות שכלית מועילה ומענינת. כשמשתמשים בשיטת־חנוך זו עוד מראשית ימי הילדות בשכל טוב, אין היצר המיני מתפתח אלא במאוחר ובמדה מופחתת וממוזגה, מה שרצוי עד מאד ומשפיע לטובה על כל חיי האדם המיניים שלאחר כך.

אירוטיסם וילדוּת. — כשנותנים לילדים בהקדם הוראות בשאלה המינית, מרגיעים אותם, וגם בזה יש יתרון גדול. כמה וכמה בנים ובנות באים לידי יאוש בגלל הדעות המוטעות והמפחידות שיש להם על היחסים המיניים. הם מדהימים את דמיונם מתוך שהם מחטטים בעצמם בשאלה, מתבודדים ונעשים בעלי מרה שחורה. מצד אחד הם שומעים מסביבם דבורים פורנוגרפיים שמעוררים בהם גועל־נפש, בעוד שההורים עוטפים את השאלה בסודיות גמורה; ומצד שני, מחולל בהם היצר המיני תשוקות ודורש מהם ספוק. כשצעיר מסוג זה רואה קרי, אם באופן ספונטני או על ידי גרוי מלאכותי, החרדה והבושה, ולפעמים אימת מחלות, ירידה מוסרית וכו' באות להוסיף על עצבותו ודכוי־רוחו. צעיר זה המלא בושה וכלימה, שאינו מעיז לספר את מבוכת נפשו להוריו ולידידיו, רק אומץ לב של גבור ממש יכול להביאו לידי כך שירהיב עוז בנפשו לבוא ולגלות את לבו לרופא או לאביו. יש אשר בעלי אופי עצבני קצת, ביישנים ובעלי מרה־שחורה, מאבדים את עצמם לדעת במצב כזה.

עוד יתרון אחד יש להוראות שתנתנה לילדים בשאלה המינית, והוא שאפשר בו בזמן לבאר להם את שאלת התורשה, את הסכנה הכרוכה בשמוש משקאות החריפים וכן במחלות הונריות, ומצד שני צריך להזהר בשעת מתן ההוראות הללו מכל רמז שהוא לאירוטיות עצמה ולבלי לעורר את זו של הילד על ידי הרחבת הדבור על הענינים המיניים יותר מהמדה הנחוצה. כשם שההוראות בענין זה מועילות, כך הן בלתי מועילות וגם מזיקות כשמדגישים אותן ועומדים עליהן יותר מדי עם כל הזדמנות. צריך להיפך להסיח עד כמה שאפשר את דעת בני הנוער מענינים מיניים, ולהעסיקים בעבודות מסוג אחר עד שיגיעו לפרקם.

מתוך אותו מהלך־המחשבות צריכים להלחם, כמובן, גם בספרות האירוטית וביחוד בפורנוגרפיה ובפרוסטיטוציה. לאסוננו, הספרים המצויים בידי הקוראים ואפילו אלה שנקראים רומנים טובים, הספורים כתובים לשם שמים, כביכול, והרצויים להגבירות ההגונות ביותר בגלל סגנונם המנומס ואפילו הצנוע, מלאים לפעמים אירוטיסם מכוסה, אך במקצת מן המקצת, והם מגרים את היצר המיני הרבה יותר מהתאורים הריאליסטיים והפשוטים של מערומי הדברים, כמו אצל זולא, ולפעמים אפילו יותר מהאמנות האירוטית של מופסן (אין אנו מביאים כאן בחשבון את הציורים הפורנוגרפיים שבהם רגילים לקשט את הספורים והרומנים של מחבר זה).

רופא מנוסה ספר לי, שבמקום מגוריו, ילדי האכרים שמתבוננים אל הזדוגותם של בעלי החיים, מנסים לפעמים, בשעת הרחיצה או בשעה אחרת, להזדוג גם הם. ברור איפוא שאין זה רצוי וצריך להלחם נגד זה. אולם ילדי האכרים הללו אינם משחתים ולא ירודים יותר מילדי הכרך, להיפך, גם במקרה זה, הוראות רציניות יחד עם דברי כבושין מתוך חבה ישפיעו יותר מכל וביחוד על הילדות וביתר יחוד בשעה שהציביליזציה שלנו תטהר מהשמוש בכוהל ומניצול המעמדות. אגב נסיונות כאלה מצד הנערים מרגילים את הנערות להגן על עצמן.

מקרה אחד שאני רוצה לספר פה הוא אפיני מאד. איש אחד צנוע מאד ראה ילדים וילדות מתרחצים יחד, והעיר את אזנם למוסר שאין זה מן הנימוס. על זה השיב לו ילד אחד בתמימות רבה: “אין אנו יודעים מי ילד ומי ילדה, מפני שאין עלינו מלבושים”. תשובה נחמדה זו מוכיחה עד כמה נזיפות ידועות שמתכונות למוסריות עלולות להפנות את לב בני הנעורים דוקא אל האירוטיות ולעורר בהם את התאוה המינית.

עונשין ואירוטיסם. — בימים האחרונים הפנה אליו מקרה אחד את לב העולם כולו לרגל הפשעים הנוראים שלווהו. אין עוד לפקפק שבמקרים ידועים מבקשים מורים ומחנכים ידועים משחתי היצר המיני ספוק לנטיותיהם הסדיסטיות בעונשי הגוף של התלמידים אשר נמסרו לידיהם.

לא נשכח עדיין המקרה במורה הפרטי דיפולד (בגרמניה), שכדי לספק את המיני הסדיסטי התנהג באכזריות מבהילה עם שני ילדי קוֹך, שנמסרו לחנוכו על ידי ההורים. הוא עִנה את אחד מהם עד שגרם לו למות.

ה־ Arbeiter Zeitung, עתון רציני מאד, מפרסם את עלילות הגבורה של אחד הנסיכים באחת הנסיכויות הקטנות בגרמניה, שבכל פעם שאיזה מורה בבית־ספר אשר בגבולות ממשלתו הטיל עונש גופני על תלמידיו, היה הוא, הנסיך, לוקח על עצמו להוציא את פסק־הדין לפועל בעצם ידיו. העתון הנזכר מבאר, ובצדק, לפי דעתו, את שגעונו זה של הנסיך ביצרו הסדיסטי.

במקום אחר ספגו ילדים רבים מהלומות אגרוף במשך שנים רבות מאיש אחד שהעמיד את עצמו כסוכן הבולשת, ואיים עליהם, שאם יתאוננו על המכות אשר הוכו, יענישם על ידי בית־המשפט. נער אחד, אמיץ־לב ביותר החליט בכל זאת להתאונן, ובאופן כזה נתגלו תעלוליו של האיש.

רואים איפוא שאין הסדיסם מתגלה רק ברצח מתוך תאוה מינית־יותר שכיחות צורותיו המסוכנות פחות, שמתגלות במהלומות או בענויי גוף ונפש אחרים מתוך תענוגות מיניים. הם כאילו משמשים תוספת לתאוה המינית של אנשים פתולוגיים, שיצרם אינו מסולף אלא במקצת. עובדה זו, שזמן רב לא הבינוה ולא שמו לה לב, משמשת ראיה נוספת שצריך לאסור את עונשי־הגוף בבתי־הספר, משום שאין גבול לערמתם ולהתחפשותם של הסדיסטים המבקשים למלא את תאותם. באלפי אמתלאות צבועות הם מכסים על יצרם החולני, והנסיון מוכיח שהם מצליחים להטעות אפילו את האנשים הבקיאים ביותר בענינים אלה. הדבר היה ברור בענין דיפולד ואחרים.

עונשי הגוף בבתי הספר הם גם גסים וגם מיותרים ומזיקים. הרי זה אות קלון לציביליזציה שלנו אם יש עוד בתי־ספר ששם הם נהוגים בזמן שבטלו אפילו את המלקות בבתי־הסוהר לפושעים.

הגנת־הילדוּת — ילדים מעונים. — אולם אפילו מצד ההורים או האפיטרופסים הגסים יש שהילדים, וביחוד הבנים החורגים או הממזרים, מעונים ענויים נוראים.

כדי שלא להאריך פה הנני מיעץ לקורא לפנות אל ספרה של לידיה פון וולפרינג Das Recht des Kindes. Allgem österr. Gerichts־zeitung) ). המחברת, שהציבה לעצמה את המטרה להגן הגנה חוקית על הילדים, מציעה את האמצעים שבהם צריך להשתמש נגד ההורים והאפיטרופסים העושים מעשי פשע בילדים וחניכים המסורים לידיהם, או שמסיתים את אלה האחרונים למעשי פשע או שאינם מוכשרים להגן על הילדים מפני אנשים אחרים שמתקלסים בהם.

תקוה רחוקה. — לצערנו עלינו להודות שתכנית פדגוגיה מינית, כמו שרשמנו כאן בקוים כלליים, עודנה רחוקה מאד מהתגשם. בתי־הספר העמלניים Landerziehungsheime, שהיו צריכים לשמש מגדלי־אור לעוסקים בחנוך, עדיין הם מועטים במספר, וכנראה מן הנמנע הוא להוציא לפועל חנוך מיני רציונלי, כל עוד הממשלה והעם אינם רואים את השאלה כמו שהיא ואינם משוחררים מהדעות הקדומות. תקוה זו אינה אלא חזות שמצטיירת במרחקי העתיד. ולפי שעה צריך כל אחד לחבל תחבולות ולתקן איך ועד כמה שהוא יכול. ההורים וגם מורים ידועים יכולים לעשות הרבה על דעת עצמם, באיניציאטיבה הפרטית שלהם. קודם כל צריכים בני הנעורים שהתקונים החברתיים קרובים אל לבם להזהר מהגרר אחרי מליצות נבובות ומשאוף לעשות רושם על הקהל. הם צריכים להגשים את הכרתם העמוקה ביחסיהם המיניים על־ידי יחסם השלילי אל המנהגים וההשקפות הנושנים שנמצאים בנגוד אל אתיקה אנושית, טבעית ואמתית; הם צריכים במעשה להוכיח את השתייכותם אל הריפורמות המיניות על ידי התנגדותם אל נשואי־כסף אל שלטונן של הצורות הפורמליסטיות, אל הפרוסטיטוציה, וישתדלו להוציא לפועל ברירה טובה וחנוך רציונלי, שעליהם דברנו לעיל.

 

פרק שמונה עשרה החיים המיניים באמנות    🔗

האמנות ותולדותיה    🔗

— האמנות נותנת צורה הרמונית לתנועות חיינו הרגשיים. ראשית מוצאה של האמנות לוטה עדיין בערפל. דרוין היה סבור שהיא באה בעֶטיה של המשיכה המינית, מתוך התאמצותו של המין האחד למצוא חן בעיני המין השני. בזה לא הראה חוקר הטבע הגדול את הסתכלותו החריפה השכיחה אצלו. טעמיו ונמוקיו אינם חותכים ולא נתקבלו מעולם על דעתי.

כבר אריסטו הכיר באמנות את היסודות של תאור היופי ושל החקוי וההעתקה. הפרופ' גרוס מגיסן בהרצאתו המצוינה, שבה הוא משיג על דעותיו של דרוין, עומד על היסוד של התגלות האני בתחושות הנוגעות בדבר, וזה שעושה את הדבר למוחשי לגבי האימוציות הפנימיות המתאימות לכך (בעה"ח, למשל, נהנים, לשמוע את קול עצמם).

האינסטינקט המניע והתנועות המופקות במשחק מתוך תענוג (אנו מוצאים משחקים כאלה כבר אצל הנמלים) שייכים כנראים לגורמים הראשונים של האמנות. אצל האדם מיחס גרוס לאכסטזה הדתית ולאכסטזה בכלל את התפקיד המניע החשוב ביצירת האמנות. “מכיון שהאמנות מבקשת להלהיב את הרגשות, הרי מובן מאליו שהיא משמשת עוד בראשיתה את החיים המיניים”, אומר המחבר דנן. אבל הוא מראה שלנושאים האירוטיים יש חשיבות יותר כללית ויותר מכריעה באמנות המפותחה עד למדרגה גבוהה מאשר באמנות הפרימיטיבית.

הדין בודאי עם גרוס, משום שהאירוטיסם הפרימיטיבי היה יותר מדי גס, יותר מדי חושני ומוחשי וזרם ממקורו יותר מדי בשפע והשתלט על הנפש כלה ועל שלל גוני הסתעפויותיה יותר מאשר אצל בעלי התרבות הגבוהה. נימוק זה כשהוא לעצמו מספיק לי כדי שאסכים לדעתו של גרוס. היצירות האמנותיות הפרימיטיביות מאשרות בכל מקום את הדעה הזאת, משום שהן מכילות אך מעט מאד נושאים אירוטיים.

במדה שאופן השתתפותה של האמנות עם יסודי הידיעה הוא יותר דק ומגוון, בה־במדה מתעלה האמנות ומרבה לפעול. עצמת פעולתה תלויה לדיסונַנסים לא רק במוסיקה בלבד כי אם בכל ענפיה, כדי שבאמצעות הנגוד תפעם ברגשותינו יותר ההרמוניה של הטונים, וכדי שהרושם על האימוציות שלנו יהיה יותר עז ויותר מגוון. האמנות מתוך שהיא מתארת באופן מזעזע את המכוער מעוררת בנו את החשק ליופי. אבל האמנות צריכה להיות ספונטנית ולהיות שופעת באמת ובאמונה. היא צריכה להתרחק מכל דבר מעושה, מלאכותי ומכל כונה למפרע של שעבוד אל איזו תורה עיונית או מוסרית. הרגש האסתיטי החיובי או רגש היופי הוא יחסי מאד ותלוי בהתפתחות התורשתית של הרגשות האנושיים וכן בהרגלים האישיים, בדרכי החיים של העם, בסביבה הטבעית. גל הזבל וריחו הלא מקסימים בודאי את חפושית הזבל אבל לנו הם בלתי־נעימים. ההומוסכסואליסט מוצא את הגבר יפה מן האשה. פרא ואכר מוצאים ליפה את המכוער בעיני בן תרבות ובן כרך. מנגינה פלונית של וואגנר ושל שופין תשעמם את מי שאין לו חנוך וחוש מוסיקליים, בעוד שאוהב מוסיקה ידושן עונג לשמעה, ולהיפך יסתום את אזניו את קול תיבת־הנגינה אשר הראשון יתלהב משריקותיה.

האמנות־האירוטית. — טבעי הוא הדבר שהמיתר אשר רתיתותיו מופיעות בכח כזה על רגשות האדם, ר"ל, האהבה המינית, רותת בכמה וכמה גונים לאין קץ בכל צורות האמנות. המוסיקה נותנת בטוי לתחושות הסככסואליות ולהסתעפויותיהן הפסיכיות על ידי נעימות הכיסוף, התאוה, השמחה, התוגה, היאוש, האכזבה, הקרבן, האכסטזה וכו'.

בפסול ובציור אנו רואים שוב את האהבה בכל גוניה כמעין בלתי פוסק של נושאים. אבל את נצחונותיה ואת הילולותיה חוגגת האהבה באופן מתמיד בספרות. הרומנים והדרמות שהאהבה אינה ממלאה בהם שום תפקיד נער יספרם. איני מדבר כאן על אותם הספורים והדרמות הבנליים הדשים באותם הנושאים הסנטימנטליים שמשפיעים בכל זאת על ההמונים חסרי תרבות אמנותית. האמנות הגדולה ביותר שואפת לתאר את ההתנגשויות הנעלות והטרגיות, הדקות והמסובכות גם יחד של הרגשות המיניים ושל הסתעפויותיהם, עד כדי לחולל אימוציות אצל בעלי נפש וטעם מפותחים, מתוך שמביא לידי רטט את מיתריהם החבויים ביותר. אלה הם, למשל, סופרים כמו שכספיר, שילר, גתה, די מיסֶה, היינה, גותֶלף, מופסן, מוסיקאים כמו מוצרט, בֶטהובן, וואגנר, שומַן, לֶוֶה, ציירים כמו טיציאן, מורילו, בקלין, פַּסלים כמו היונים הקדמונים או כמו אלה מהזרם הצרפתי החדש.

האמנות והאינטלקט הטהור אינם שני הפכים. הם שותפים יחד במוח האדם כמו המחשבה והרגש, בשמרם כל אחד על עצמיותו באופן יחסי. כל הצגה אמנותית זקוקה ליסודות אינטלקטואליים בתור בסיס, כשם שכל רגש קשור ברעיונות. האמן לוקח את נושאיו מן העולם החיצוני, מן החיים והמאורעות שבכל הזמנים. הזרמים האינטלקטואליים, הדעות והתגליות של זמנו משתקפים תמיד ביצירותיו. הוא ישתמש בקדמת המדע והתכניקה בשביל הצד המיכני שבאמנותו. אבל להפוך את החומר לתמונה שלמה, לאחדות אחת של פעולה, באופן שהרגשות השונים יתלכדו בה להרמוניה אחת; לשחרר אותה מן הטפל והארעי, באופן שיתגלה בה הנחוץ וההכרחי, היסודי, הטפוסי; להראותה בכל זהרה, להבליט את העובדה המיוחדה, המקרה המיוחד במינו, באופן שהיצירה תהפך לסמל אנושי בעל ערך כללי; לעשות שהיצירה כולה תדבר לכל נפש המסוגלה להבין, באופן שיתפסו את הרעיון הצפון בה וירגישוהו, — כל זה אינו יכול להיות אלא מעשה ידי אמן בעל רוח יוצרת, בעל כח עצום ומקורי של דמיון פלסטי ויוצר בשדה הרגש.

האמנות והאתיקה. — האמנות האמתית כשהיא לעצמה אינה לא מוסרית ולא אי־מוסרית. היא מעלה עליה את הכתוב: puris omnia pura (לטהור הכל טהור). בנפש בלתי טהורה כל יצירה אמנותית כמו כל מפעל מוסרי גבוה יכולה להשתקף בצורה מסולפה ופורנוגרפית, בעוד שבעל הנפש היפה רואה בה את האידיאל הנעלה ביותר. האשמה לא באמנות ולא ביצירותיה, כי אם בטבעם ובסגולותיהם המיוחדות של מוחות בני־האדם, שמסלפים כל מה שהם רואים, באופן שהיצירות היפות ביותר מעוררות בביב השופכין של זכרונותיהם הפורנוגרפיים רק דמויות מיניות ציניות, בעוד שבמוחות המעולים מתעוררים הדים שהם ההיפך מזה.

האמנות והפורנוגרפיה. — אחרי שסִּמַּנו את העיקרונים היסודיים של האמנות, אנו צריכים להתבונן אל העובדות דלקמן שיש להן חשיבות רבה בנוגע לשאלה המעסיקה אותנו. תחת מסוה האמנות מסתתרות הרבה יצירות שאינן ראויות כל עיקר לשם הכבוד הזה. מועטים מאד הם האמנים האמתיים, אבל יש אלפי רמאים וגנבים אמנותיים; בזה אין כל ספק. רבים מאלה שאף פעם לא שרתה עליהם שכינת היצירה, שלא היה להם אף פעם רעיון קל שבקלים, אף צל של רגש בעל ערך נעלה, שאין להם אותה הרצינות שבאמנות, ושאין הם רואים את האמנות אלא כבהמה לחליבה, מתנקמים בה, על שמנעה מהם את ברכותיה, בכחל וסרק, בכל מיני אמצעים מלאכותיים ממדרגה נמוכה. הם קוראים לעצמם אמנים, וכדי להבטיח לעצמם הצלחה ובצע כסף, הם מכונים את עבודתם אל האינסטינקטים השפלים של ההמונים ולא אל מיטב הרגשות שלהם.

אצל אלה ממלאים הנושאים האירוטיים תפקיד עגום ועצום גם יחד. אין לך אמצעי די מזוהם שלא ישתמשו בו כדי לגרות את הרגשות השפלים של הקהל. פזמונים שבקלות־ראש, רומנים ודרמות שבפריצות, רקודים בלתי־צנועים, תמונות פורנוגרפיות, בלי כל סימן של אמנות, מכוונים כלפי האינסטינקט האירוטי והציני של ההמונים, כדי להוציא כסף מתוך כיסיהם.

לריקלמה האמריקנית עם כל הרעש שהיא מקימה יש החוצפה להקרא בשם אמנות גם היא. אמנות זו מכסה בטליתה על כל העבירות והחטאים המזוהמים ביותר, אפילו בזועותיהם הפתולוגיות. המעציב ביותר שבזה הוא שמפלצות־אמנות אלה משחיתות את טעם העם במדה כזו שהיא ממיתה בו כל חוש לאמנות אמתית וטהורה. כאן אני מחוייב לחזור שוב ולהטעים, שאם נבחון את המצב מקרוב נראה שהרקבון הבא בגלל הכסף והשכרון הוא שיוצר את הקרקע המפרנס את שרשי ההתנונות של הטעם הטוב באמנות ושל ירידת היצירות האמנותיות בגבולות הסכסואליות. אמרתי במתכוון “הטעם הטוב באמנות” ו“היצירות האמנותיות”, מפני שלא די בזה שהאמנים האמתיים יוצרים, אלא הם צריכים למצוא הדים בעם, בקהל, ר"ל, הם צריכים להיות מובנים להם. שניהם הולכים יד ביד כמו התצרוכת והתוצרת. במקום שסגולת ההרגשה האמנותית של העם יורדת, יורד שם גם ערך היצירה האמנותית, ולהיפך. מנהל בית־הספר למלאכת־מחשבת בדיסלדורף, הפרופ' בֶּהרֶנס הביע את הסכמתו הגמורה לדעותינו בהרצאתו הפומבית על השפעתו המזיקה של האלכוהל על הרגש האמנותי.

לאחר שצוינו העובדות הללו בתור קיימות, נחזור אל השאלה היסודית ביותר שהיא גם הדקה ביותר: איך נבחין בין האמנות האירוטית האמתית ובין הפורנוגרפיה החולנית שמתקשטת בנוצות האמנות? איזה מבקר אמנותי יהיה הפוסק האחרון?

אביא כאן רק שתי דוגמאות. במקום אחד בטירול, מיושב על־ידי אנשים פרימיטיביים ואדוקים, העמידו לאורך הדרך פסלים אחדים של נשים ערומות, אבל תמימות מאד. האכרים של הסביבה שנמצאו נפגעים ברגש הצניעות שלהם, שחשבו שגוף האדם במערומיו הטבעיים יכול לגרום לגרויי תאוה ולפריצות, מהרו ושברו את הפסלים הללו. האכרים הללו מעלים עליהם את הדברים: “אתם, עניי הדעת, מתביישים בטבע עצמכם, מפני שאתם שוגים בדברים שלמעלה מן הטבע”.

קצין המשטרה בציריך התפרסם בשעתו על ידי פקודתו לסלק מחלון־ראוה את תמונתו של בקלין “משחק הגלים”, מפני שמצא סכנה למוסריותם ולצניעותם של אזרחי העיר בנאיאדות המתרחצות.

לא נתחיל ברשימת השמות של היצירות הפורנוגרפיות, מפני שהם מרובים יותר מדי, וגם אין אנו רוצים לחלק להם את הכבוד הזה. נאמר רק זאת, שנשף כמו Bal des quat’z’arts שסדרו אמני פריז למסמלות שלהם, נשף שהקים בשעתו שערוריה ושנשנה בכל זאת אחר כך, דומה בלי ספק יותר להוללות ופריצות מאשר להפגנה אמנותית.

אין ספק שיסלחו לטבעו של האמן, שהרגש שולט עליו ושהוא מגורה לפעמים עד לידי מדרגה פחות או יותר פתולוגית, כשהוא עושה לפעמים ביחס אל הסכסואליות מעשי תעלולים, ובאהבתו אינו מתמיד כי אם מפזר דרכיו ונתון לחלופי מצב־רוח, הרי זה סימן לאופי של אמן. אולם החנוך השיטתי ברוח הפורנוגרפיה ונשפי ההוללות המינית שנעשים בפרהסיה יוצאים מגדר המותר ואי אפשר להכניסם אל מסגרת האמנות, מבלי לנבל את שמה ומבלי להשפילה עד למדרגת פרוסטיטוציה. אין לערבב את החולשות האישיות והפתולוגיות של האמנים ולא הזרויות שלהם, שהן לפעמים בעוכריהם של האמנים גופם, עם האמנות עצמה ויצירותיה. אין להסכים אליהן כאל תופעות נורמליות ולהרימן על נס.

מצד שני אנו מוצאים לפעמים את האירוטיסם חבוי במקומות ששם חשבנו פחות מכל לראותו, ר"ל, ברומנים ידועים המכוונים לחנוך ולמוסריות. ואף ברומנים הללו אין פעולתו מחטיאה את המטרה, אף־על־פי שהבתולות הזקנות והמשפחות החרדות מחזיקות אותם בארון ספריהן ומציעות אותן לקריאה לשם חנוך המוסריות. אחד מליצני הדור אמר פעם בצדק: “הבלתי צנוע שיש במערומי פסל הוא עלה־התאנה ולא זה שמסתתר מתחתיו”. אלה הם עלי־התאנה בפסול, בציור, בכתיבה או בדבור, אבל גם כשהם באים במקומם מתוך כונה טובה, הם מעוררים, כמו לבוש הגָז והסֶרג, את היצר המיני יותר מאשר מטשטשים אותו. הרמז וההשתקפות של הדבר אשר מתכונים כביכול להצניע מלהיבים את התאוה המינית יותר מהמעורמים הטבעיים. בקצור, האירוטיסם המשחק במחבואים פועל ביתר עוז. מנהלי הבֶּלטים והצגות דומות להם, עם לבוש הסֶרג והגז, יודעים זאת היטב ולפי זה הם מסדרים את עסקיהם.

התבוננתי בתערוכה העולמית בפריס אל המחול האירוטי, הנקרא “מחול הבטן”, של אשה ערבית אחת, שעל ידי תנועות הבטן, המתנים והשוקים חקתה את כל מיני התנועות של המשגל. איני מאמין בכל זאת שההצגה הזאת, כל כמה שהיא צינית וגסה. עשתה על המסתכלים רושם אירוטי באותה המדה שעושות תלבושות־הנשף המהודרות עם המחשופים הגדולים של הגבירות מהחברה הגבוהה שלנו או תמונות האהבה של אכסטזה דתית בתמונות או בדבורים (עיין פרק י"ב). הואיל ומחול־הבטן הוצג תחת השלט של אֶתנולוגיה, היו שם נוכחות גבירות מהחברה ההגונה ביותר ולא הראו אף סימן כל־שהוא של רגשי בושה. קשה עד מאד, אם לא בלתי־אפשרי להעביר גבול בין האמנות ובין הפורנוגרפיה, הנני רוצה להביא כאן דוגמא.

בספוריו וברומניו נתן גיואי די מופסן את התמונות הדקות ביותר והנאמנות ביותר של האהבה והיצר המיני. אף־על־פי שתאר את המצבים המיניים הבלתי־צנועים ביותר ולפעמים גם הנועזות ביותר, אפשר בכל זאת, שמלבד אולי אחדים יוצאים מהכלל הוא עשה זאת לא באופן פורנוגרפי. תאוריו הם עמוקים ונאמנים ואינו מבקש למשוך חוט של חן על מה שהוא מטבעו מכוער ובלתי־מוסרי. אם כי הוא נזהר מאד מלהעמיד פנים של מטיף ומוכיח.

ראינו שהערמומיות הנושנה של האירוטיסם המתחסד והמתלבש בטלית של צניעות מתכונת דוקא לתאר את הדברים המיניים האסורים, לכסותם בדברי חסידות וצניעות כביכול ולעשותם מתוך כך חמודים לכסותם בדברי חסידות וצניעות כביכול ולעשותם מתוך כך חמודים, תאוה לעין וללב. מגנים את העבירה, אבל מתארים אותה באופן שהקורא מתעורר לחמוד אותה. אין אף מקצת מזה אצל מופסן וזולא. תאוריהם, הטרַגיים על־פי הרוב, משמשים על־פי הרוב לעורר אצל הקורא שאט־נפש וצער אל החטאים המיניים שאינם פועלים על יצרו. לא כן הן האילוסטרציות שהמו"ל של מופסן צרף אל ספריו ושהן פורנוגרפיות, הן עושות עָוֶל למחבר.

השואה אחרת אולי תבליט יותר לעיני היודעים גרמנית את אי־האפשרות לתחם תחומין בין האמנות והפורנוגרפיה. אם משוים את היינה עם מופסן, אפשר יהיה להגיד, לפי דעתי, בבטחה שלמרות כל דקות אמנותו, הקו הפורנוגרפי הוא לאין ערוך יותר חזק ובולט אצל הראשון מאשר אצל השני, מפני שהיינה משמיט בכל רגע מידיו את החוט של מוסריות, שרוב יצירותיו של מופסן ספוגות בה. יחד עם המספר הזה סובל הקורא בגלל הרע ואי־הצדק הכרוכים בשאלה המינית.

האמנות הדקה כל כך והנִשאה כל כך של היונים יש בה הרבה אירוטיסם ועריָה, אבל לא זה ולא זו אין בהם משום אי־מוסריות. התמימות והיופי מתגלים בה באופן כה טבעי, וביחוד בפסול, עד שאינה מעלה על הלב הרהורי חטא. תתבוננו־נא אל הפסלים העתיקים וביחוד אל פסלי היונים, תקראו־נא את הומירוס, למשל, את הספור באַרֶס ובאפרודיטה, תקראו־נא האידיליה הכפרית על דפניס וכלוֹאה של לוֹנגוּס ותוכחו עד כמה אין הדברים שאמרנו מוטלים בספק. לא העריה, לא התאורים הטבעיים של החיים המיניים משחיטים את המוסריות כי אם הכונה הטמאה של האמן, מטרתו המסותרה, המזוהמה, ולפעמים קרובות שאיפתו לבצע כסף.

נחזור על דברינו, שהיצירה האמנותית הטהורה ביותר עלולה לשמש נושא פורנוגרפי לכל מי שרגיל להכניס בכל דמוי את קלקול נפשו, את אי־מוסריותו ורגשותיו השפלים. אין אנו מכחישים כלל, שבתקופות הקדומות, וביחוד בתקופת הירידה של רומי, שלטו לפעמים קרובות בחיים המיניים הפורנוגרפיה והגסות הצינית. חרבות פומפיה וההיסטוריה מעידות על כך למדי. אבל תופעות כאלה הן דוקא סימן לירידתם של עמים. אם כן איפוא מיהו השופט? מי יכריע היכן פוסקת האמנות והיכן מתחילה הפורנוגרפיה? או עד היכן מותר לו לאירוטיסם להתגלות בתוך האמנות בלי כל סכנה? שאלה זו היא כל כך דקה וכה קשה, עד שאיני מהין להשיב עליה, מפני שאין מומחיותי מספקת לכך. אני מאמין שכשיבטלו שלטון הרכוש ושלטון האלכוהל, תפחת הרבה סכנת הפורנוגרפיה מבלי להעלם לגמרי. ומצד שני אני מאמין שמן הצורך להזהר מקיצוניות בשני הצדדים. במקום שהפורנוגרפיה מתערטלת באופן ציני מאד, מבלי להתכסות בעלי התאנה של האמנות, שם צריכה החברה לדכאה. אבל מכיון שהיא מתעטפת בטלית האמנות, צריך בכל מקרה ומקרה לחוד לשקול מצד אחד את הערך האמנותי של היצירה ומצד שני את הערך האי־מוסרי של מגמותיה המשחיתות הכמוסות בתוכה, ויחד עם זאת להביא בחשבון את התנאים הצדדיים האחרים, כדי לשפוט על משקלו של כל אחד מהיסודות הללו. מלבד זאת צריך לחַשב בעיון רב גם בפעולה המזיקה שפועלים, כפי שידוע לנו מתוך הנסיון, יצירות ומוסדות האמנותיים, כביכול, על העם, כמו קפה־שנטנים ידועים וכיוצא בהם.

האמנות הפתולוגית. — הקוים הפתולוגיים שביצירות שונות יש בהם בלי כל ספק תקלה גדולה ביחוד לגבי השאלה המינית. אני מזכיר כאן מה שכבר אמרנו על המשורר בודליר. האמנות האירוטית אינה צריכה לשמש בית חולים לנלוזים ולחולים המיניים ואינה צריכה לטפח אצל אלה האחרונים את האמונה שהם סלתה ושמנה של האנושיות. אין צריך לעשותם גבורים אשר מסביבם מתרכזות יצירות האמנות, מפני שעל ידי כך מחזקים את מצבם החולני ומדביקים את קלקולם באנשים בריאים.

מספר גדול של רומנים ותמונות מודרניים ראויים להקרא פתולוגיים, מתארים בהם אנשים שמוצאים אותם בבתי מחסה למשוגעים בתור טפוסים של החיים המיניים ושל האהבה, ולפעמים גם יצורי־דמיון שאינם מצויים אלא במוחו הפתולוגי של המחבר. ברור שאין האמנות צריכה להיות משפעת מהתלהבותו המוסרית של איזה פדגוג או של איזה נזיר. אבל מצד שני אין האמנים צריכים לשכוח את התעודה החברתית של עבודתם. תעודה לרומם את האדם ולהלהיבו בשביל מטרה אידיאלית ולא להשקיעו בבצת הטומאה.

האמנות הבריאה והשפעתה המוסרית. — השפעת האמנות היא גדולה מאד, מפני שהרגש הוא המכין צעדי אדם ומכוון את פעולותיו, יותר מן השכל. האמנות צריכה להיות בריאה. בלי השוט של המוכיח המוסרי, היא צריכה להרקיע שחקים ולהראות לשומעים בקולה את האולימפוס, לא את האולימפוס של האמונות התפלות, כי אם של האנושיות המעולה יותר והמאושרה יותר. לשם כך אין מן הצורך שיחרב לשדו ועוזו של נושאה הנצחי, האהבה. שום אדם מוסרי באמת לא ידרוש ממנה לסלק מתוכה את תבלין האירוטיות, במקום שהצורך האמנותי דורש אותה, אבל אין האמנות צריכה לשמש את הפריצות המכורה ואת ההתנונות.

ואשר לדרכים אשר בה תשיג את מטרתה, לפי העיקרונים היסודיים האלה, זהו עסקה היא, ר"ל, עסקו של האמן האמתי. אין לנו לצוות לו דבר ולהתוות לו את אפני עבודתו. ובכל זאת בתור חוקר הטבע איני יכול להמנע מליתן עצה קטנה לאמנים מודרניים ידועים. כשהם רוצים לקחת להם לנושא יצירותיהם איזה ענין שבמוסריות חברתית, שבמדיצינה או במדע, אל ילכו לחקור זאת בספרים. ילכו נא בדרך מופסן ויתחילו הם בעצמם לחיות את המצבים שיש ברצונם לתאר, לפני שיגשו אל העבודה. אלמלא כך יחטיאו את מטרתם האמנותית ותחת זאת יהיו אך לתיאוריטיקאים גרועים, למלומדים גרועים, ויחדלו יחד עם זאת מהיות אמנים טובים. אם “חיי הדבורים” ( La via des abeilles ) של מטרלינק היא יצירה אמנותית יפה, הרי אין זאת מפני שמטרלינק הוא סופר מצוין, אלא מפני שהוא מכיר יפה את הדבורים מתוך טפול בהן, ולא חבר את ספרו מתוך עיון בספרי מחקר, שהוא מזכיר את שמותיהם אך דרך אגב.

יחד עם המלחמה נגד ההשפעה המזיקה של הכסף והאלכוהל, שפור הרגש האמנותי אצל העם יגרום בעיקר לדכא את “האסתיטיקה” הפורנוגרפית ואת “האסתיטיקה” הפסולה בכלל. הסנטימנטליות האוילית המזויפה והמתנגדת לטבע, המתובלה בתאוה אירוטית, כפי שהיא מתגלה בחרושת ה“אמנותית” ממלאה כל אדם בעל טעם בריא כלשהו רגש של בחילה. אין ספק שבאמנות משמש רגש בחילה זה תרופה רוחנית מועילה, ואין אנו מסכימים לדעתם של בעלי המוסריות הקפדנית והנזירית, הסבורים שלמוסריות האמתית אין שום קשר עם האמנות או אפילו שכל יצירה מוסרית צריכה להיות משוללה כל ערך אמנותי, — האנשים הללו טועים בהחלט ומסייעים שלא מדעת לפורנוגרפיה, מפני שהם דוחים את האנושיות על ידי היובש והשעמום הזעום שלהם אל הקיצוניות המתנגדת. הרגשות האסתיטיים והמוסריים צריכים להיות נוסף לזה קשורים על השכל והרצון, שכל אחד מהם משתתף בכוחותיו המיוחדים לו בתקון האדם.

 

פרק תשעה עשר סקירה לאחור ומבט אל העתיד    🔗

אוּטוֹפיה ואידיאל הנתון להתגשם    🔗

— אפשר לכנות אוטופיה כל תכנית של אידיאל לעתיד החברתי, שנוצר בדמיונו של אדם, ללא בסיס בריא וממשי, ושעומד בנגוד לטבע האדם ולנסיון החיים ומשום כך אין לו תקוה להצליח. אבל בעלי הרוח הבורגנית והמשמרת, שמתפרנסים מדעות קדומות ומאמונה בבעלי השלטון, רגילים לכנות אוטופיה כל אידיאל שלא קודש על ידי הזמן, המנהגים, ההרגלים, או על ידי השלטון. זוהי טעות גדולה אשר אם תוסיף ותתקיים תעמוד למכשול לכל קדמה חברתית.

ביחס אל האידיאל יוכל העתיד לממש כמה וכמה שאיפות אל התקדמות, שלא ידעו אותן בעבר, ומשום כך לא צדק בן־עקיבא⁴³ באמרו: “אין חדש תחת השמש”. קשרי הדרכים הבין־לאומיים, הברית העולמית של הדואר, בטול העבדות בארצות התרבות, התזונה המלאכותית של הרכים הנולדים, הטלפון, הטלגרף האלחוטי, הטיוס, הצוללות וכו' וכו'. כל אלו הן קִדמות שהתגשמו ושלפנים אפילו לא חלמה עליהן האנושיות, ושהיו עושות רושם של תעתועי דמיון, ר"ל, של אוטופיות.

מפני מה האוטופיות הן השמוש הכללי בלשון בין־לאומית ובטול המלחמות בין ארצות הציביליזציה? גזעים שונים מדברים אנגלית וכולם יוכלו ללמוד אספרנטו. בתוך גבולות המדינות הגדולות כמו גרמניה צרפת וכו' פסקו זה מכבר המלחמות הפנימיות והמקומיות בין הנסיכים הפיאודליים. מדוע נמנעת היא ברית יותר ויותר בין לאומית בין בני־האדם? רק בעלי הדעות הקדומות יכולים להתעקש לבלי להאמין באפשרות הזאת.

מדוע יחשב לאוטופיה האיסור על השמוש לשם הנאה בתמציות נרקוטיות ידועות שמרעילות לאט לאט אומות שלמות, כמו האלכוהל, האופיום, החאשיש וכו'? מדוע יהא כך בנוגע לתקון הכלכלי שאליו שואפים הסוציאליסטים, ר"ל, חלוקה מעוינת של שכר־העבודה, למשל באמצעות השיטה הקואופרטיבית או צמצום הרכוש הפרטי עד לידי מינימום? אין אני רואה טעם לדבר.

אלה הם דברים שבגדר האפשרות ובגדר ההכרח להתפתחות טבעית ומתקדמת של האנושיות. רק הדעות הקדומות של המנהגים הנושנים וההתעקשות המשמרת של הרגשות מתנגדות לתכניות הללו ומשתדלות לעשותן ללעג על־ידי שמכנות אותן אוטופיות: מתוך קוצר־ראות אין רואים את התמורות שחלו ביחסים החברתיים של בני האדם על פני כדור ארצנו, אין מעריכים אותן כראוי וקשה להפרד מהאלילים הישנים.

מדוע יהיו התקונים הרציונליים בחיים המיניים יותר נמנעי ההתגשמות מההזנה המלאכותית של הילודים המסודרה בימינו באופן כה משוכלל, מנצחונות הכירורגיה, מהטיוס, מהרכבת האבעבועות וכו'? כשם שקצר־הראי משתמש במשקפים, כשם שמחוסר־השנים משתמש בשנים מלאכותיות כך ישתמשו האנשים המנוונים על־ידי התורשה באמצעים נגד הריון, כדי שלא להקים דור מתנון, ואמצעים אלה ישמשו גם ליתן לאשה את האפשרות לנוח ולהחליף כח אחרי כל לידה.

 

סכּום הספר    🔗

— נסכם בקצרה את תוכן שמונה עשר הפרקים של הספר הזה:

א) בפרקים א’־ה' למדנו לדעת את תולדות הטבע, האנטומיה ותפקידיהם של אברי־הלידה, וכן גם את הפסיכולוגיה של החיים המיניים.

ב) בפרק ו' נתנו, על־פי וֶסטֶרמרק ביחוד, סכּום של האתנוגרפיה ושל תולדות היחסים המיניים אצל שבטי אדם שונים.

ג) בפרק ז' השתדלנו לברר מצד אחד את האיבולוציה הזואולוגית של החיים המיניים (הפילוגנסיס) דרך שדרת הדורות של אבותינו בעה"ח ולתאר, מצד שני, בקצרה את האיבולוציה האישית של החיים המיניים, מיום הלידה עד יום המות. בזה רצינו לבאר לקורא מה הן שתי קבוצות המקורות שמהם נובעים מדי רגע ברגעו כל רגשותינו ותחושותינו המיניים: המקורות התורשתיים או הפילוגנטיים והמקורות הנקנים מתוך הסתגלות על ידי האינדיבידואום.

ד) בפרק ח' תארנו את הצורות הפתולוגיות של החיים המיניים, מפני ששרשיהן נעוצים יותר עמוק מכפי שאנו משערים בכלל ביחסינו החברתיים.

ה) בפרקים ט’־י"ח בארנו את היחסים שיש לחיים המיניים אל החוגים החשובים ביותר של הרגש ושל האינטרסים של האדם, אל הסוגסטיה, הכסף והקנין הפרטי, אל תנאי החיים החיצוניים, אל הדת, המשפט, המדיצינה, האתיקה, הפוליטיקה, הכלכלה המדינית, הפדגוגיה והאמנות. אגב אורחא העיפונו עין על ההסתדרויות החברתיות ועל המנהגים התלויים ביחסים הללו.

אם נסכם את התוצאות שאליהן הגענו, עלינו להסיק מהן מסקנות שאפשר לחלקן לשתי קבוצות.

א. תעודות שליליות    🔗

בטול הסבות הישרות והאמצעיות של המצבים הלקויים ושל התקלות החברתיות הכרוכות בהם.

הבצה שהתרבות למחצה השקיעה בה את האנושיות מתוך שהקלה על השגת האמצעים למלא את התאוה הבלתי מרוסנה לתענוגות מתקיימת על ידי אותה התאוה עצמה. אבל במרוצת הזמנים אין ההתמסרות ללא גבול של אדם אל התענוגות יכולה ללכת יד ביד עם תועלתה והתקדמותה של החברה. וזוהי צומת כל הקשיים. צריך שאיזו הסתדרות חברתית יותר טובה תבוא לבלום בדרך מלאכותית את תאות התענוגות ולהגביה יחד עם זאת את איכותו החברתית שלו (רגשותיו המוסריים). אין להשיג מיד אלא את המטרה הראשונה. אבל ראינו שאפשר להכשיר את השניה בשביל העתיד, משום שאסור לזלזל בשום גורם לשלום הצבור.

למדנו לדעת את שרשיה החשובים ביותר של ההתנונות המינית, שקבלנוה במתנה מהתרבות למחצה שעליה דברנו לעיל. אנו אומרים תרבות למחצה, משום שתרבותנו האידנא עדיין רחוקה מאד משלמות, ולא נגעה אלא בשטח העליון של המוני העם.

בעלי התרבות העליונה הצליחו להתגבר על חלאי הילדות של הציביליזציה יותר מאשר ההמונים הבלתי מפותחים; ועובדה זו היא שצריכה לאמץ את רוחנו ואת אמוננו בעתיד, אשר בו תהא תרבות עליונה אמתית לנחלת כל בני האדם. שרשי ההתנונות, כפי שראינום, מעורים, באופן ישר או בעקיפין, בחיים המיניים. עלינו להכריז עליהם מלחמה להשמיד ולאבד, ולא להפסיק את המלחמה הזאת עד שנצמצם אותם עד לידי מצבם הפרימיטיבי והטבעי. כדי להגיע אל התקונים החברתיים הרצויים עלינו קודם כל לקשור את המלחמות הללו?

1) מלחמה בפולחן הכסף. — גם בפרק ו' וגם בפרק י' למדנו לדעת את מקורותיה הראשונים של הירידה בהתפתחות ההיסטורית של האנושיות ושל חייה המיניים. המקורות הללו הם ניצול האדם את האדם, התשוקה לעושר ולמותרות ולשלטון, שהם גם הסבות לנשואי כסף, לפרוסטיטוציה ולכל התפנוקים המודרניים, שמסייעים לתאות התענוגות המיניים באמצעות כחו של הכסף.

כהניו ועובדיו של אליל הממון משקרים באמרם שאלהיהם, עגל הזהב, הוא המניע הגדול ביותר של העבודה ושל תרבות. אם נסתכל מקרוב נראה את ההיפך. אנשי המדע הגאוניים, הוגי הדעות, הממציאים, הארטיסטים עובדים בלחץ האינסטינקט התורשתי שלהם, ר"ל, מתוך צמאון אמתי לאידיאל ולדעת. והנה עובדי עגל הזהב יושבים במארב וצופים בקנאה לתגליות וליצירות של האנשים הללו, כדי לעשוק לא רק את פרי עבודתם למען התעשר, כי אם גם את כבודם, על ידי תרעומנות נבזה. הגנבה הספרותית והשכלית מתוספת על הגנבה הכספית. אלו הן עלילות הגבורה של פולחן הממון. צריך להסתכל אליו מקרוב, כדי לדעת באיזו ערמה הוא עושה את מעשהו.

ועל סוג זה של תעשיה אומרים לנו שהוא הכח המניע את העבודה ואת התרבות! אין אנו מאמינים בזאת. אין ספק שההתחרות הבלתי מרוסנה דוחפת את הבריות לעבודה קדחתנית. אבל חריצות כגון זו, שנלוית אליה תמיד גם תאות התענוגות והשלטון ושאינה מתכונת בעבודתה אלא להשיג את האמצעים לספק את התאוה הזו, אינה אלא שאיפה אל עָל בלתי בריאה. צריך שכחות מניעים אחרים יפעלו כדי לעורר את האהבה אל העבודה. לאשרנו הכחות הללו קיימים במציאות. צריך רק למצוא אותם ולהפעילם, משום שגם אנו מסכימים שבמקום שאין עבודה אין תרבות, אין התקדמות חברתית ואין אושר.

פולחן עגל הזהב, השמוש בעודף הרכוש המקובץ, בכדי לנצל את עבודת הזולת לשם מטרה איגואיסטית של הנאה פרטית, הוא השורש הראשון והעיקרי של הירידה החברתית, של הנשואים במקח וממכר, של נשואי הכסף, של הפרוסטיטוציה וכל אביזריהם המנוולים. אם האנושיות לא תעקור את השורש הזה, לא תוכל לעולם להגיע לידי הבראת יחסיה המיניים. המלחמה נגד הזכויות היתרות שיש בזמננו לרכוש הפרטי ונגד כל הדברים המגונים הנגררים אחריהן היא אחת התעודות החשובות ביותר והנחוצות ביותר, כדי שאפשר יהיה לבוא לידי הבראת היחסים המיניים. תביטו־נא להיכן הביא פולחן הממון את ארצות הברית: שוחד, טרסטים, מילירדרים, התנונות.

2) האמנציפציה של האשה. — המקור השני של האנומליות המיניות הוא באי השויון שבזכויות האיש והאשה. מקור זה ייבש רק על ידי אמנציפציה גמורה של האשה. אצל שום בע"ח אין הנקבה קנינו של הזכר. בשום מקום בטבע אין מוצאים את החוק המשעבד בכח את אחד המינים למשנהו. אפילו אצל הנמלים, שהזכר אצלן הוא תלוי, בגלל פחיתות־ערכו הפסיכית, בפועלות, אין אלו כופות עליו איזו כפיה שהיא, והוא יכול להשתחרר אם אך רצונו בכך. אנו דחינו בפרק ג' (הסוף) את הנימוק המבוסס על פחיתות ערכה השכלית, כביכול, של האשה.

אין מטרת האמנציפציה של האשה להפוך את זו לגבר, אלא להחזיר לה את זכויות האדם, הייתי אומר את זכויות בעה"ח הטבעיים. אינה מתכונת כלל להוציא מידי האשה כל עבודה או לגמול אותה מהרגלי העבודה. אולת היא לגדל את הנשים כבעלי חיים מפונקים, באותה המדה שאכזריות היא ולא בצדק להטיל עליהן עבודות קשות מכחותיהן כמו על בהמות משא. חובתינו היא לעשותן בלתי תלויות בדעת אחרים ובעלות זכויות, חובות ואחריות, המתאימות למקומן הנורמלי בחברה.

תפקידן המיני הוא חשוב באופן מיוחד, הוא חשוב במדה כזו, שיש להן הרשות לתביעות החברתיות הגדולות ביותר בשדה זה. אין אנו רוצים לחזור כאן על מה שאמרנו כבר בפרק י“ג, כי אם ברצוננו להצהיר באופן מוחלט, על יסוד העובדות הברורות והוודאיות ביותר, שמכיון שהאשה תקנה בחברה זכויות וחובות שוות לאלו של הגבר (כמובן בקשר עם ההבדלים המיניים), ר”ל, מכיון שתוכלנה להגיב כפי דרכן הן, לפי רוחן הן, ובכח מכריע כמו גברים, על גורלו של הכלל, ישמד עוד אחד משרשי הרע בחיים המיניים.

ההבדל שבין שני המינים אינו נותן לגבר שום נימוק מספיק לקחת לו לבדו את כל הזכויות החברתיות והמדיניות. העולם החיצוני ובני האדם, אשר מהם ובשבילם אנו חיים בגופנו, וברוחנו, הם גם קיימים בשביל האשה כמו בשביל הגבר, באופן שבמקום אשר שכלו של אחד המינים עולה במקצת על שכלו של המין השני, אין הראשון צריך להסיק מזה שיש לו הרשות לסרב למין השני בזכות לחיות ולפעול מבחינה חברתית, כרצונו וכהבנתו.

שני המינים שונים זה מזה מכמה וכמה בחינות, הרי זה ברור אולם כל כפיה חוקית, הוה אומר מלאכותית, של מין אחד על משנהו מעכבת את ההתפתחות החפשית של שני המינים. לכל אחד נִתנה מהטבע הרשות להשקיף על העולם ולהסתגל אליו כרצונו וכרוחו. רק באופן כזה הוא יכול לפתח את אישיותו מבלי שתבול ותחלש כמו בהמות הבית באורוה. רק חוק האֵלים המטופח על ידי דעה קדומה מוגבלת וחסרת הכרה יכול להתכחש אל העובדה הזאת. ההגבלות החוקיות שאנו גוזרים על האשה, על שכלה ועל כל חייה וביחוד על חיי הנשואים שלה, מבלי שהיא תסיג גבולנו ותזיק לנו, אין להן שום קשר משותף עם אותן ההגבלות המוצדקות שהחוק צריך לנהוג נגד הסגת הגבול של האיגואיסם הפרטי שבא לפגוע בזכויות הפרט והכלל.

3) מלחמה בדעות קדומות ובהשפעת המסורה. — עוד אויב אחד מתקומם נגד כל תכנית של תקונים. אויב זה לאסוננו כה התבצר בטבע האדם, עד שאי־אפשר להחלישו באופן פרוגרסיבי אלא על ידי שבוחה האטי של תכונת האדם. אני מתכוון בזה לצבא הדעות הקדומות, המנהגים המסורתיים, אמונות־השוא המיסטיות, העיקרים הדתיים, האפנה, וכו'. היינו צריכים למלא עמודים ארוכים אילו רצינו למנות את כל החטאים הנעשים בתמידות בעטיה של הנטיה הנטועה באדם לקדש כל דבר שבמסורה עתיקה. מעיד על זה המשורר הגרמני שילר שנתן בפי ולנשטיין שלו (מות ולנשטין, עלילה א‘, מחזה ה’) את הדברים הללו:

“זה שאני מתירא ממנו הוא אויב סמוי מן העין, חבוי בלבו של אדם שמתנגד אלי, איום באימתו השפלה. איני מתירא מפני אויב חי וחזק, אבל רוח שפלה זו, שהיא תמיד בת האתמול, שהיתה ותהיה לעולם, שתצוה מחר יען היא מצוה היום. האדם עשוי מקטנות ומזונו הוא ההרגל. אוי לאיש אשר יגע בסחבותיו הישנות, בנחלת אבותיו היקרה לו כל כך! הזמן משפיע עליו בכחו המקַדש. קדוש לו כל דבר אשר זורקה בו שיבה. הוה בעל קנין וזכותך תעמוד לך; ההמון ישמור על זכותך כעל שריד שבקדושה!”

הדעה הקדומה, הזכות העולמית של כל דבר הקיים מאתמול, המיסטיציסם וכו', מתוך צביעות מדעת או שלא מדעת, ובסיועם של פלפולים פחות או יותר שקופים, עומדים לשמש את תאות האדם השפלות ביותר, את הקנאה, השנאה, אהבת כבוד, צרות־העין, לשון הרע, יצר השלטון, העצלות, ועל כולם הם מחפים בפרוכת הקדושה של מנהגים קדומים כדי להוסיף להם כחה של סמכות. אין לך שפלות שלא הוצדקה, נערצה ואפילו קודשה קדושת אלהים בדרך זו.

אני מאמין שרק רוח מדעי, מחשבה אינדוקטיבית ופילוסופית בריאה, שנכניס אל בתי־הספר ובכלל אל המוני העם, רק הן תוכלנה לדכא לאט לאט את הדעות הנושנות והקדומות שחוזרים עליהן כתוכים בלי כל בקורת.

מובן מאליו שאין אנו צריכים לחטוא גם בקיצוניות השניה ולקבל בלי כל בקורת כל דעה וכל הצעת תקונים רק מפני שהן חדשות. ההבחנה המדעית מבררת בלי פניה את האמת ואת הזיוף, בוחרת בראשונה ומואסת באחרון, בין אם הם ישנים ובין אם הם חדשים.

לא אחזור שוב על כל מה שאמרנו בנוגע לדעות הקדומות ולמנהגים הנושנים בחיים המיניים, אשר עלינו להלחם בהם. כל שורה זו של סבות הרע הממלאות תפקיד גם בשאר פנות החיים אין להלחם נגדן אלא בנשק המדע האמתי יחד עם חנוכו השלם והחפשי של אופי בני־הנעורים.

אני רוצה רק להטעים כאן את הצורך הגדול במלחמה הזאת. לשם כך צריכים אנשי המדע לצאת מזמן לזמן מתוך כתלי חדר־עבודתם ולהפיץ את קוי אורם אל תוך המערבולת הקודרה של החברה האנושית. הם חייבים לקחת חלק במלחמות החברתיות, לו גם בשביל שלא להפסיד כל מגע עם כל מה שהוא אנושי, שלא לקפח את הבנתם בחיי האדם.

ההאשמות דלהלן מתיחסות אל סכנות יותר פרטיות ומקומיות.

4) מלחמה בפורנוגרפיה. — בפרקים ה‘, י’ וי“א דברנו על הפורנוגרפיה, ובפרק י”ז על סכנותיה להתפתחותם של חיים מיניים נורמליים אצל בני הנוער. אף־על־פי שהפורנוגרפיה, בחלקה הגדול, מתקיימת בזכות התאוה לכסף, אין להכחיש שמצד שני האירוטיסם של הגברים גם הוא שותף לאהבת־הבצע בטפוח הפורנוגרפיות בעלות אירוטיסם חולני, מבלי לכפות כפיה כלשהי על האמנות האמתית. היצר המיני של האדם הוא במדה ממוצעת די חזק; אפשר אפילו לומר שהוא יותר מדי חזק בהשואה עם צרכי הפריה והרביה של החברה. אין כל צורך איפוא לדגדג אותו ולגרותו באופן מלאכותי, לגדלו ולרבותו באלפי אמצעים. את המלחמה בפורנוגרפיה עלינו להרים עד למדרגת חובה חברתית.

אל נא נשכח שאפשר להצליח יותר במלחמה זו אם יקימו את שלש המצוות הקודמות ואם ירימו את האידיאל ואת הרגש האמנותי של האדם, במקום להשתמש באמצעי כפיה. את אלה האחרונים צריך לצמצם עד הגבול ההכרחי, ר"ל, רק כלפי היצירות המזיקות ביותר והחצופות ביותר.

5) פוליטיקה וחיים מיניים. — אני רוצה כאן רק להזכיר את התערבותה של הפוליטיקה בחיים המיניים, וביחוד את ההשפעות המזיקות של הגורמים המיניים על הפוליטיקה. מובן מאליו שצריך להלחם בהתערבותה הבלתי־מועילה של הממשלה בחייו המיניים של הפרט, על ידי חוקים ופקודות בלתי־צודקים, וכן בהתערבותה של דעת הקהל בצרכים המיניים הטבעיים של האדם, בחיי הנשואים שלו וכו', במקום שאין נזק לחברה או לפרט. יותר קשה הוא למנוע בעד לחץ הסימפטיה והאנטיפטיה המיניות וביחוד בעד האהבה על הפוליטיקה, על האדמיניסטרציה ועוד.

6) מלחמה במחלות המיניות. — מלחמה קשה צריך לקשור על המחלות הוֶנֶריות ועל ההשחתות הפתולוגיות של היצר המיני. בפרקים ח', י“ג וי”ד אמרנו כל מה שיש לומר בנדון זה. אל הפושעים המיניים צריך להתיחס כמו אל טפוסים פתולוגיים וכמו אל מקולקלי היצר המיני, מפני שאין כאן כמעט תמיד אלא אנומליות של המוח, שאין לתקנן או לסלקן על ידי עונשין או קנסות.

לפי שעה אמצעים מגבילים ומגנים, הן רפואיים והן אדמיניסטרטיביים, שהחברה תאחז בהם נגד האנשים המזיקים והירודים בחייהם המיניים, הם התרופה האפשרית היחידה. לעומת זאת עלינו להשתדל שלא תהיה אפשרות שיולדו לעתיד אנשים כאלה. ועל ידי המלחמה בשכרות אפשר למנוע בעד סבות בלסטופטוריות שמחוללות טפוסים ירודים מחדש.

7) מלחמות בין הגזעים האנושיים. — איך יוכלו עמי התרבות לראות את עצמם נכבשים ונשמדים על ידי פוריותם הנוראה של עמים אחרים? רק עורים לא יראו את הסכנה הזאת. כדי להעריכה כראוי לא די להכליל מצד אחד את כל העמים ה“פראיים” וה“ברבריים” ומצד שני את כל עמי ה“ציביליזציה”. השאלה מסובכה מצד אחר. הרבה עמים פראיים ופראיים־למחצה הולכים וכלים במהירות בגלל מדת פוריותם הזעומה. האירופאיים הביאו אליהם כל כך הרבה כוהל ומחלות וֶנֶריות ועוד מכות נוראות, עד שהם נשמדים במהירות, מאין להם כח להתגבר ולהתנגד. כך הם הוֶדאס, הטוֹדאס, האינדיאנים מאמריקה הצפונית, האבסטרליים, אפילו המאלאיים ורבים אחרים.

אחרת היא השאלה בנוגע לשחורים, שיש להם כח התנגדות גדול, פרים־ורבים למכביר, ומסתגלים בכל מקום אל הציביליזציה וחודרים אל תוכה. אלה שסבורים שהשחורים מסוגלים לקנות לעצמם או רק לשמור לעצמם ציביליזציה עליונה בלי כל שנויים פילוגנטיים במוח, בני מאת אלפים שנה, שרויים בטעות הגדולה. אין אני יכול להכנס כאן בפרטי הוכוח בנוגע לשאלה זו. אבל נראה לי ברור כשמש שבמשך הזמן הרב למדי שבו קבלו השחורים באמריקה את השפעת התרבות האירופית, היו צריכים להוכיח למדי את סגולתם לקלוט אותה ולפתחה לפי רוחם הם, אילו היה מוחם מוכשר לכך. תחת זאת אנו רואים את השחורים מבפנים האי האיטי, שהשפעו לפנים על ידי צרפת ואחר כך נעזבו לנפשם, והנה שקעו שוב בברבריות גמורה והפכו לברבריות את השפה הצרפתית ואת הנצרות שהקנו להם.

נשוה עם עובדה זו את המהירות שבה מעכל עם מוכשר להתפתח, על יסוד ה“אנרגיות האקטואליות”, את תרבותנו עם הנצרות או בלתה! בקשר עם זאת עלינו רק להתבונן אל מה שמתרחש ביפן זה כארבעים שנה ואל מה שעושים במשך זמן זה או קצת יותר, אם בפחות גאוניות, העמים הנוצריים שבבלקן, שנשתחררו מהעול המעיק של טורקיה, כמו למשל, הסרבים, הרומינים, הבולגרים, היונים.

לפי פירותיו יתנכר העץ. היפנים הם בני תרבות או מוכשרים לתרבות, והשחורים אינם כן, ר"ל, שאינם מוכשרים אלא לתרבות נמוכה מאד, ואִלוף מלאכותי או צבע חיצוני של ציביליזציה יכול לכוף אותם או לרומם אותם באופן אינדיבידואלי אל מנהגי חיינו.

עד איזו מדה יכולים הגזע המונגולי ואפילו הגזע היהודי (? — המתרגם) להתבולל בגזעים האריים או ההודו־גרמניים מבלי לדחוק את רגליהם ולכלותם לאט לאט בדרכי שלום? זוהי שאלה שאני יכול רק להעמיד, אבל איני מסוגל לפתור אותה ⁴⁴. אילו היתה רק שאלת היפנים לפנינו, לא היה כל קושי, האסימילציה שלהם היתה בטוחה וודאית. אבל הסינים ועמים מונגוליים אחרים מסכנים את עצם קיומו של הגזע הלבן, סכנה שאין לבטל אותה, ורק עור לא יוכל לראותה. האנשים הללו אוכלים פי שנים או פי שלשה פחות ממנו, מסתפקים בדירות ד' על ד' אמות, ויחד עם זאת הלידות אצלם לפחות פי שנים מרובות מאשר אצלנו, וכולם עובדים כמונו. לא קשה לראות את הקשר שבין השאלה הזו ובין השאלות המיניות והכלכליות.

אולי נוכל לעשות חוזה עם המונגולים וביחוד עם הסינים, חוזה אשר לפיו יוכלו שני הגזעים לחיות על פני כדור הארץ מבלי שהאחד ישמיד את השני. אולי הקלות שבה קולטים הסינים את תרבותנו תגדיל את תביעותיהם ותמעיט את פריתם־ורביתם. על כל פנים, ברי שאנו צריכים להתירא יותר מדמם ומעבודתם מאשר מכלי זינם. לא מאתמול כי אם משנים רבות כבר התרו בנו יודעי המזרח הרחוק שסוף תבל להיות סינית. Caveant consules! dir=“rtl”>(יזהרו נא הקונסולים!)

ב. תעודות חיוביות    🔗

סלוק כל התעלולים והסכנות המסומנים לעיל בפרק “תעודות שליליות” יכשיר את הקרקע להתפתחות יותר אידיאלית ויותר בריאה של היחסים המיניים בעתיד. אלה דורשים ממנו למנוע בעד ההשחתה הבלסטופטורית של תאי־המין שלנו ובעד כל ירידה פתולוגית של היחסים המיניים. הם דורשים מלבד זאת נטיות אמתיות, טבעיות, משוחררות מהשפעת הדעות הקדומות והכסף ומסוגלות להתקיים גם אחרי עבור שכרון האהבה הראשון. הם דורשים לבסוף סדור טבעי של האנושיות לשם תועלת החברה, סדור חובות ההורים כלפי בניהם וזכויותיהם עליהם.

ברירה אנושית. — לא נוכל להגיע לסֶלֶקציה (ברירה) טובה אם לא נשתמש באמצעי מלאכותי אחד, שעד עכשיו היו בכלל מגנים אותו או השתמשו בו לשם מטרה מגונה. אנו מתכונים להפרש, להלכה ולמעשה, שבין ספוק היצר המיני ובין הפריה־והרביה.

כשם שנכון ששני הדברים הללו קשורים יחד קשר לא ינותק אצל הצמחים ובעלי־החיים, כך נכון שהתרבות וההתפתחות החברתית העצומה של האנושיות, בכל מקום על כדור ארצנו הקטן יצרו תנאים וצרכים אחרים שמדברים אלינו בלשון עזה וברורה, עד שאין להתעלם מהם.

מלחמת הקיום בצורתה הגסה, כפי שהיא קיימת בין סוגי בעה"ח השונים, אינה עוד במציאות בין בני־האדם המודרניים.

המלחמה דהאידנא אינה משאירה עוד את החזקים ומכלה את החלשים, כי אם להיפך. בהתחרות זו לא החזקים והנבונים יותר, כי אם העשירים מרעיבים את העניים. המדיצינה שומרת על המתנונים ודוחפת אותם מתוך כך לפריה־ורביה, בשעה שהשכרות מרבה מיום ליום את מספרם. לא נשאר לו לבן־התרבות להלחם בלתי־אם בחידקים או ביצורים אחרים, זעירים עד לאין גבול, כיוצא בהם. מלחמת האדם באדם, ר"ל, מלחמת האומות, שהולכות ונעשות גדולות יותר ויותר, אלו באלו, מתקרבת אל קצה. המלחמות דהאידנא, הגדולות והמטורפות כאחת, מגיעות למדרגה של אולת גדולה. יש אפילו מקום לקוות שהמלחמה השגיאה שמתכוננת לפרוץ בין הגזע האריי לבין הגזע המונגולי תגמר בברית שלום.

האם הגיוני הוא הדבר והאם יעלה על השכל הישר להפקיר את הסדור הכמותי והאיכותי של הפריה־והרביה בידי ברירה כגון זו, שנעשתה מצד האדם גורם של נסיגה ופגור, ר"ל בידי המקרה העור, למחלה, לרעב, לאולת, לבערות, לרצח־הילדים, בשעה זו כשהמדע והטכניקה נלחמות בהצלחה נגד התאונות, המחלות, תמותת הילדים והרעב?

יצרנו המיני העצום אינו קשור עוד עם דרישות הפריה־והרביה, עם אמצעי ההזנה של האנושיות, ר"ל, של הדורות הבאים, וביחוד אינו קשור עם זכויותיהם של אלה לקיום אנושי משובח או רצוי, מסבה פשוטה שהחלשים, החולים והילדים אינם מסולקים עוד כמו בזמנים הקדמונים, אצל העמים הפרימיטיביים, על־ידי הדבר, הרעב, החיה הטורפת, הרשלנות או המלחמה. אין ביכלתנו לשנות את היצר המיני שלנו האינסטינקטיבי והתורשתי, אבל יש בידינו האמצעים הדרושים לשפר ולהשביח את הולדות.

שום דעה קדומה, שום מצוה דתית, שום מליצה, החוזרת על נימוסים עתיקים המיוסדים על חוקי טבע מדומים, שאין לעבור עליהם כביכול, אינם יכולים לעמוד בפני אמתות כה פשוטות וכה יסודיות. אנו רגילים לקרוא “חוקי טבע” לכל מה שנראה לקוצר דעתנו כקבוע בטבע. אנו מנסחים את זה, אנו קובעים אותו לחוק, מעריצים אותו, תחת לבדוק ולבקר מחדש לאורן של אמתות חדשות אשר הכרנו עד כמה החוקים המדומים הללו הם נכונים. והנה האמתות החדשות משועות אלינו. עוגן ההצלה הוא בידנו בצורת אמצעים שמונעים או מכינים את העבור.

אנו מחויבים איפוא להשתמש בהם בזהירות כמובן ובמקום שיש בהם משום הכרח, וביחוד מתוך דרישה תקיפה להרבות את הלידות במקום שהגוף והנפש הם בריאים. אני חוזר ואומר שבנידון זה עלי לצאת נגד המַלתוסינים החדשים ששואפים פשוט ובלי־הבחנה להמעיט את כמות הלידות ולהפקיר אותנו בידי הסינים, וכמו נגד מצוות הדת, הקתולית ביחוד, שמתנגדת להתקדמות מדעי החיים, המוח והחברה.

הברירה המשביחה את האנושיות היא הרעיון היסודי שצריך להובילנו אל המטרה בעתיד הרחוק. לא על ידי כפית החוק כי אם על ידי הרבצת ההשכלה ברבים נוכל לנטוע את הרעיון הזה בלבבות. בפרק ו', סעיף 8 הוכחנו, בקשר עם הברירה המינית, שהאשה מקפידה יותר על בחירתה מן הגבר ושאצל הפראים היא מעדיפה את הגבורה והכוח הגופני. בימינו, לרגל התמורות במנהגי החיים, אפשר לראות שהנשים המשכילות ובעלות התרבות הולכות שבי פחות אחרי הכח הגופני מאחרי הכח השכלי וביחוד המוסרי של הגבר. הרי זה מראה לנו את הדרך אשר עלינו לילך בה בברירה האנושית ומאמת את ההכרח שיש בדבר ליתן לבנות לקח טוב ביחסים המיניים.

אני חוזר כאן ואומר שמטרתנו אינה כלל וכלל ליצור גזע אנושי חדש, מעין “אדם עליון”, כי אם פשוט לבטל לאט לאט את האדם הירוד בעל המומים, על ידי בטול הסבות הבלסטופטוריות ועל ידי שנעשה מרצון ומדעת לעקרים את נושאי הזרע הרע, ויחד עם זאת נגרום לאנשים המשובחים הבריאים, המאושרים, החברתיים להתרבות יותר ויותר.

חקירה עמוקה בבלסטופטוריה וכן בתופעות התורשה הרגילה אינה מניחה מקום לספק שהדבר הזה הוא בגדר האפשרות. כמה שובחה איכות הכלבים מאז התחילו משתדלים לגדל גזעים טובים ולסלק את הרעים! וכי לא ראינו משפחות ידועות וגם קבוצות אנשים גדולות יותר שמצטיינות במזג רוחם הטוב, בחריצותם ושקידתם, בתבונתם ובשאיפתם האידיאלית, מפני שדורות רבים במשך מאות בשנים ידעו לשמור על התכונות הללו, מתוך שנזהרו בבחירה טובה ומתאימה על ידי קשרי החתון לשמור על טפוס המשפחה או הגזע? ולהיפך, וכי אין אנו רואים נבלה, עצלות, רמאות וזֻלוּת נטועות במשפחות ובעמים ידועים על ידי תורשה? מה הם טפוסי האנשים אשר עליה להקים?

טפוסים הראויים להיות מסולקים. — נגיד קודם כל שהפעולה השלילית היא יותר קלה מהפעולה החיובית. יותר קל לסמן את הטפוסים שאינם צריכים להתרבות מאשר את אלה שהתרבותם רצויה. בראש וראשונה הם הפושעים, חולי־הרוח, מטומטמי־המוח, בעלי האחריות המופחתת, וגם רעי־לב, אנשי־מדנים ומחוסרי רגש מוסרי. אלה הם אנשים שמזיקים לחברה יותר מכל ומשפיעים עליה יותר מכל תאי־זרע שהפסדתם מרובה. אין פחד לסלק את הנבלים הבריאים בגופם. הוא הדין במשתמשים בסממנים הנַּרקוטיים כמו כוהל, אופיום וכו'; אף־על־פי שהם לפעמים קרובות אנשים מוכשרים לכל דבר הם מנחילים אותנו את נגעיהם הבלסטופטוריים. אבל לגבי דידם התרופה היחידה היא בטול השמוש בסממנים הנרקוטיים, משום שאין תועלת בסלוקם של אילו אנשים שטופים בנרקוטיים, אם מוסיפים ליצור אותם באופן מלאכותי.

האנשים הנוטים על־פי תורשתם לשחפת, האינבלידים, הרַכיטיים וכל עלובי הגורל הדומים אליהם וכן אלה שאינם מסוגלים להקים דור בריא, מחמת מחלותיהם שעוברות בירושה או בעלי איכות גופנית או רוחנית לקויה איזו שהיא, אלה הם אנשים מסוג שני שצריכים להמנע מפריה־ורביה עד כמה שאפשר.

יש הכרח קודם כל בהוראות להשתמש באמצעים נגד ההתעברות שתנתנה לכל הירודים והמתנונים, כמו כן לכל הגזעים הירודים, כדי להכריע בעד התפשטותם המבהילה.

טפוסים הראויים להתרַבות. — ולעומת זאת צריך להשפיע על האנשים המועילים מבחינה חברתית, ר"ל, על אלה המחוננים ברגשות אלטרואיסטיים של חובה, אהבת אמת, יושר, חדות־עבודה ועל אלה שהם בעלי מזג־רוח שוה, טוב ונעים שירבו לעסוק בפריה־ורביה. ואם נוסף לזאת הם מחוננים בשכל בהיר, ברוח פעלתנית, או אפילו בדמיון יותר אינטלקטואלי או אמנותי הם משמשים גורמים מצוינים להקים דורות בשביל העתיד. במקרים כאלה צריך להסיח את הדעת מאי־אלו לקויים גופניים בלתי מסוכנים ביותר. ובכל זאת הבריאות הגופנית, ההתאבדות, כח ההתגברות על מחלות, אריכות ימים בריאה הם גורמים חיוביים ממדרגה ראשונה לפריה־ורביה טובה. נוסיף: ראיה טובה, היכולת להיניק, שנים חזקית ובריאות וכו'.

כח הרצון האמתי, ר"ל, ההתמדה בהגשמת ההחלטות שקולות־הדעת ולא רוח השררה, הטלת מרה בזולת, אהבת השלטון, אי ההתעקשות בטעויות — אלו הן התכונות שצריך להשתדל להעבירן לדורות הבאים בתורשה. אבל צריך להזהר מערבב את הרצון באימפוסיביות שהיא הפוכו ורק המתבוננים השטחיים מן הצד טועים בה וחושבים אותה לרצון עז, מפני שהיא נוהגת להגשים בסערה את החלטותיה האימפולסיביות בנות־השעה.

בחקר הטפוסים הראויים להתרבות חשוב מאד לעמוד על הערכין התורשתיים הגופניים והרוחניים של אבותיהם מצד האם או האב. אין ספק שאיכותם של הילודים עצמם היא חשובה יותר מכל, אבל היא גופה אינה תוצאה או מזיגה של כחותיהם התורשתיים של האבות.

ערכין חברתיים של האדם. — לצערנו עוד בימינו מעריכים את ערכו של אדם צעיר על פי תוצאות בחינותיו בבית־הספר. כדי להצליח בדרך זו די לו לצעיר בזכרון טוב ובתפישה שכלית מהירה. היוצא מזה הוא שאלה היודעים לחזור על ידיעות מלומדות, ולעתים קרובות האפָסים הם העולים בגרם המעלות של החברה, בעוד שעמקות־השכל, המקוריות, סגולות היצירה, ההתמדה, הישרנות ורגשות האחריות והחובה נשארים בסתר המדרגה. נזכיר מה שנאמר על הערכת האדם וביחוד בבתי־הספר החדשים, בפרק ט"ז. צריך להעריך את האדם, לפי תועלתו בחיים החברתיים המעשיים אשר בהם ממלאים תפקיד חשוב הרצון, הרגשות, הדמיון היוצר יותר מאשר הזכרון או התפיסה המהירה שבה תופשים רעיונותיהם של אחרים.

והנה ראינו שקנה־המדה הרגיל של הבחינה הוא בלתי־נכון אפילו בנוגע לשכליות הטהורה. השפוט מתוך שקול־דעתו סגולת הדמיון היוצר ערכם האינטלקטואלי הוא הרבה יותר חשוב מהזכרון והתפישה. אין תימה איפוא כשלפעמים ה“ראשון” בבית־הספר, שהבטיח בשעתו כל כך הרבה, נעשה במרוצת הימים עץ סרק, בעוד שזה אשר נראה כמשולל כשרונות, שנכשל בבחינות, מתגלה אחר כך כגאון או לכל הפחות כאדם מועיל עד מאד לחברה ומוכשר. מעובדות אלו, שהן שכיחות מאד, הסיקו מסקנה פַטַליסטית, ש“לעולם אי־אפשר לדעת מה עתיד אדם להיות בסופו” מסקנה מוטעית זו באה מפאת אמת־מדה בלתי נכונה שמשתמשים בה בהערכת הילדים ומפאת שאט־הנפש שבתי־הספר שלנו מעוררים אצל בעלי שאר־הרוח המקוריים והחותרים.

המחלות ואסונות אחרים יכולים לפעמים לעכב את התפתחותם של הכשרים הטובים או גם לטשטשם לגמרי. ובכל זאת יכשלו פחות בנבואות שקר אם ישתדלו להמנע מהטעויות הגסות שרמזנו עליהן בהערכת הכשרונות השכליים של התלמידים. צריך מלבד זאת לסדר הסתכלויות פסיכולוגיות מקיפות לגבי התפתחותם של הצעירים ולגבי ערך עבודתם של הבוגרים בהשואה עם התכונות שנמצאו אצלם בשנות ילדותם. אני בטוח שבאופן כזה אפשר יהיה להגיע יותר ויותר לידי הערכה מדויקת של הצעיר ואפילו של הילד מבחינת ערכם החברתי.

גזעי הבהמות והצמחים הביתיים. — חפצו להקשות על הברירה האנושית מהחולשות התורשתיות שבמערוכת (קונסטיטוציה) של הצמחים והבהמות הביתיים. אם מיני בעה"ח והצמחים שאנחנו מטפחים על ידי סֶלקציה (ברירה) מלאכותית הם חלשים ונטולי כח להתקיים, כשהם עוזבים אותם לנפשם בלי טפול, הרי זה בא מסבה שאנחנו סגלנו אותם לצרכינו ולא התחשבנו בצרכיהם הם במלחמת קיומם. אנו מפטמים בהמות עד שאינן יכולות לעמוד על רגליהן מרוב שומן וחולשה; אנו מגדלים אגסים עשירי עסיס ונטולי כל גרעין. וכי מה תימה אם אין הם יכולים לעמוד נכח עצמם במלחמת הקיום? ובכל זאת הצליחו סוסינו באמריקה והשפעתם גדולה באוסטרליה. הסלקציה (הברירה) האנושית אינה שואפת, להיפך, אלא לתועלתו של האדם הן בתורת פרט והן בתורת כלל. אין כאן איפוא השערה אוטופיסטית אלא עובדות שאנו יכולים להתבונן יום יום אל תוצאותיהן בתוך חברתנו, אם אך לא הוכינו בסַנְורי דעות קדומות.

חשבון הממוצע. — בהרצאה אחת על האמצעים שעלינו להשתמש כדי להשביח את הגזע האנושי בתנאים החברתיים דהאידנא ובהתחשב במצבנו הכללי וברגשות השוררים, חקר פרנסיס גאלטון ( Smithsonian Institution 1902 ) את השאלה בעזרת חוק הווריאציות וחשבון המסתמיות. חוק זה שמוצאים אותו בכל מקום אינו שייך אמנם אלא אל יסודות ארעיים, ר"ל, של אלפי סבות קטנות ושונות, שברובן פועלות בכוונים מתנגדים זו לזו וממלאות זו את זו בתוצאתן הכללית, באופן שרואים תמיד את שתי הקצוות שבהן בכמויות קטנות ואת הממוצע בכמות גדולה מאד. אבל מכיון שמופיעים כחות ידועים מיוחדים ורבים יותר, אז פונה התוצאה הכללית כלפי כוון זה או זה.

גאלטון מראה שחוק זה חל גם קומת הגוף וגם על היחסים החברתיים ועל הערכין הרוחניים. בחברה פלונית ימצאו אישים אחדים טובים מאד, ואחדים רעים מאד, ורבים — בינוניים. מכיון שאיזה גורם חזק וכללי כמו השכרות או הרדיפה לבצע יבוא להנמיך פחות או יותר את הערכין האישיים, תרד גם דרגת הערכין הכללית בכל שרשרת הכשרים. גאלטון מוכיח שאפשר להרים באופן נִכר את הערכין הבינוניים על ידי השפעה על הערכין העליונים שירבו ועל הערכין הנמוכים שלא ירבו.

חזיונות העבר, ההוה והעתיד. — ברגש של צער עמוק אני מסתכל תמיד ורואה נשים וגברים טובים, מוכשרים, שקדנים, מועילים עד מאד מבחינה חברתית הולכים ערירים בגלל דעות קדומות חברתיות או דתיות, בשעה שהיו צריכים להתחתן לטובת הכלל בצעירותם ולהעמיד הרבה ולדות.

אנחנו כבר אמרנו שאם העקרות של אחד מן הנשואים גורמת עקרות גם לבן או לבת זוגו, החוק או המנהג היה צריך, כדי לתקן את המעוָת, להתיר את הביגמיה או את הפילגשות לצד השני אם הוא בריא וחזק. אין לי די מלים כדי להטעים את הצורך למלא את החסרון שיש בעקרות הנחוצה כל־כך להאנשים המזיקים או הבלתי־מוכשרים וכן במנוחה הנחוצה לנשים בין הריון להריון, על ידי השתדלותם של האנשים הטובים, המוכשרים והמועילים להתרבות.

ומבחינה זו מעציב מאד מראה הבחורות הרבות הבריאות, הפעלתניות, הנחמדות, הנבונות והשקדניות שמזדקנות בבתוליהן רק מפני שאין להן כסף או מפני שאינן רוצות להתנפל בין זרועותיו של כל בטלן אשר יזדמן להן לראשונה. מוטב להתיר קצת פוליגמיה חפשית עם יחס חוקי כלפי שני הצדדים ועם אמצעי זהירות ידועים מצד החוק מאשר לאבד כל כך הרבה בר ולהשאיר כל כך הרבה תבן. אני מסתמך על מה שכבר אמרנו בפרק י"ג על חובות ההורים כלפי בניהם ועל חובות החברה כלפי הילדים הבריאים והמועילים.

בדרך זו אפשר במשך מאה שנה לתקן תקון נִכר את טיבו של עם, ובלבד שהדבר יקובל בתורת מנהג ויתגשם באופן שיטתי וכללי. מקץ מאות שנים נהיה זכורים לטוב בפי נינינו וצאצאינו על הברכה והאושר אשר הנחלנו להם. ובהזדמנות גם יתמהו תמוה על גזע ברברי כמו זה שלנו, שמונה מספר גדול כזה של שכורים, פושעים וחולי־הרוח, שהקים מתוכו דורות כה בריאים כמו שלהם.

התערבותה של הדת בחיים המיניים תרָאה להם כמו שנראית לנו עתה עבודת־הגלולים הגסה ביותר או עבודת ה“מכשפים” אצל העמים הפראים.

ואשר למשקאות הכוהליים והשפעתם על ארחות חיינו ולפרוסטיטוציה שבזמננו, סבורני שיעשו עליהם כמעט אותו הרושם שעושים עלינו משפטי הענויים של ימי הבינים, עלילות הגבורה של האינקויזציה ושרפת המכשפות.

רוב הקוראים ימצאו בודאי את השואתי זו מוגזמת, מתוך קנאות; לנו ספוגי הדעות של זמננו קשה בלי התאמצות גדולה של הדמיון ובלי כל אוצר הנסיונות ועצמי ההשואה לזַהות את עצמנו עם מושגי העבר ועם מושגי העתיד. האנשים שאינם רוצים להאמין לי יואילו בטובם לקרוא את הספר של ביצר סטאו" “אהל הדוד תום” (לא את הרומן עצמו). הספר הזה מכיל מסמכים למכביר על תקופת העבדות של השחורים, לפני מלחמת השחרור באמריקה. יקראו נא היום מה שהיה אז מעשים בכל יום ויראו, למשל, מודעות מודפסות בעתונים על כלבים מצוינים הלמודים לחטוף את העבדים המתחמקים מתחת יד אדוניהם, ולכל מודעה מסופחה תמונת אשה שחורה נרדפת מכלב. אולי אחרי הקריאה הזאת יסכימו לי. כמרים יראי־אלהים יצאו אז להגן על העבדות, כמו שהם מדברים היום בזכותם של המשקאות הכוהליים ושל המלחמות, בהביאם ראיות מהברית־החדשה. מה שנראה לנו היום כמפלצת, היה אז דבר טבעי.

תקון החנוך. — אחרי הסלקציה (ברירה) האנושית, אני חושב שתקון החנוך בנוגע לשאלה המינית, כמו בנוגע לשאלות אחרות, הוא אחד התקונים החיוביים ביותר. יזכרו נא קוראינו את האמור בפרק י“ז בקשר עם האמור בפרק י”ג. אם אמרנו שהאיכות הטובה של תא־המין היא אחד התנאים העיקריים לאושרו של האדם, הן בנוגע למיניות והן בנוגע לכל דבר, הרי זה לבד אינו מספיק. כשם שאפשר להוציא, על ידי החנוך. מתא־מיני לקוי אנשים טובים ומועילים באופן יחסי, כך אפשר לקלקל תאים־מיניים טובים בתורשתם, על ידי השפעות רעות.

החברה חייבת להקדיש את כל דאגתה לחנוך טוב של הגוף והנפש אצל הילדים. היא חייבת לעשות הכל כדי לסייע להתפתחות ההרמונית של השכל, הרגשות, הרצון, האופי, האלטרואיסם, האסתיטיקה, על־פי עיקרונים דומים לאלה שב־ Landerziehungsheime, כפי שתארנו בפרק י"ז. לכל טפוס טוב מבחינה תורשתית צריכה להנתן האפשרות להתפתח התפתחות שלמה באמצעות חנוך רציונלי ועבודה.

אצל האינדיבידואומים הלקויים מפאת התורשה אפשר לפתח עד למדרגה ידועה לפחות אותם הכשרים שהם טובים ביותר, להפעיל אותם ולהעמידים בתור כחות מתנגדים לכשרים הרעים, כדי שאלה לא ישתלטו על המוח. אני מסתפק כאן בהערות הכלליות הללו ובנוגע לפרטים יעיין הקורא בפרק י"ז. ילכו נא בתי־הספר בדרך אשר התוו להם רוסו, פסטלוצי, רדי ( Reddie dir=“rtl”>) וליץ!

אני בטוח שבמרץ, ברצון טוב ובכסף יכולה וזרת־השכלה לתקן לאט לאט ולשנות את בתי־הספר ובתי־המדרש למורים לפי יסודי תורותיהם של גדולי המחנכים הנקובים לעיל ולפי דוגמאות בתי־הספר למופת שנוסדו בהסכם לרוחם. אפשר להגשים זאת גם בבתי הספר של הכפרים.

עד כמה שדרושה התלהבות ומסירות לגבי החנוך הרציונלי, בכל זאת אין הוא לבדו יכול לבוא במקום הברירה. הוא משמש למטרה הסמוכה והבלתי־אמצעית לנצל באופן הטוב ביותר את החומר האנושי, כפי שהוא קים כעת. אבל כשהוא לעצמו אינו מתקן במאומה את איכות תאי־המין העתידים לבוא. אולם על ידי השעורים שינתנו לבני הנוער על הערך החברתי של הברירה אפשר להכשירם להוצאת הברירה הזאת לפועל.

רעיונות אוּטוֹפיים כל האידיאל של הנשואים בעתיד    🔗

החיים החיצוניים של האדם נמצאים תחת השפעת ההוה, אבל חייו הפנימיים מכוונים על ידי זכרונות העבר בצירוף מנימה תורשתית. מתוך שניהם נולדים המאמצים בשביל העתיד. אין העבר צריך איפוא לאַבן את ההוה ואת העתיד, אלא הוא צריך לסייע לנו ליצור בעזרת הדמיון, נסיונות חיינו השמורים בזכרוננו והרשמים החדשים שאנו קולטים מבחוץ, מושגים ודעות פוריים.

בעתיד יהיו מתחתנים אנשים אשר מילדותם ילמדו אותם על היחסים המיניים הטבעיים ועל הסכנות הכרוכות בהם; אנשים שאינם רגילים בשמוש כוהל וסממנים נרקוטיים אחרים ושיש להם הרשות להשתמש בפרי עבודתם לתועלת חייהם הם ולמחית נפשם ולא לצבור הון לעצמם ולילדיהם ולא להורישו לאחרים. ר"ל, לא לברוא באמצעות הרכוש שלטון שמטרתו ניצול הזולת. כל אחד ידע עוד מילדותו שהעבודה היא תנאי לקיומו של כל בן אדם.

מחונכים יחד בזכויות שוות שויון גמור, יכירו הבנים והבנות בחלוק שיש בין תעודותיהם בחיים, כפי שדורשים הבדלי המין והאישיות. עד הגיל ט"ז שנה ואולי עוד יותר יקבלו את השכלתם בבית־ספר עממי באופן הרמוני, מתוך פתוח השכל, הגוף, התכניקה, האסתיטיקה, הרגשות המוסריים והחברתיים והרצון. מבלי לדבר אליהם על גיהנום וגן־עדן, על שכר ועונש בבא יתארו לפניהם שמטרת קיומנו הפרטי ובן החלוף היא השאיפה הבלתי פוסקת אל אידיאל אנושי טהור. ילמדום לבקש ולא למצוא את ספוקם המלא ביותר והנעלה ביותר אלא בעשית החובות השונות ביותר איש לפי כשריו ונטיותיו וכן בעבודה המשותפה לטובת החברה והסביבה. ילמדו אותם מלבד זאת לבוז לשעשועים שאין בהם תועלת כי אם קלות־ראש ומותרות, לא ליחס חשיבות לקנין הפרטי ולבקש את כל כבודם באיכותה ובכמותה של עבודתם המועילה.

מחונכים ברוח זו יתרגלו להרויח כל תענוג בעמל, ולא לדרוש מזונות ודירה, אלא אם כן פעלו ועבדו כדי להיות ראויים לכך.

בגילים שונים, לפי האיש, יתעורר אצלם היצר המיני. מאולפים מילדותם שלא להגרר אחרי כל תאוה ומאוי, כי אם, להיפך, לשעבד את יצריהם לדרישות הכלל, ושלא ימלאו את דרישת יצרם מיד. אגב הם ידעו טיבו ומהותו של יצר זה. הרי ידעו שסבלנותם אינה עתידה לעמוד זמן רב בנסיון ומבלי להתבייש הם יכולים לדבר על הענינים המיניים עם מוריהם, הוריהם ואפילו עם הבנות חברותיהם.

מה תהיינה איפוא התוצאות של מצב דברים כזה? נטיות הלב תקדמנה להתגלות. אלא תחת לעשות חשבונות לכסף, לעמדה בחברה, למעמד וכו' של הנפש האהובה עלינו, תחת להעלים את המחשבות תחת מסוה של נימוסיות חיצונית, תחת להשתמט מתשובה גלויה והגונה על עיקר השאלה או לעבור עליה בעקיפין, וביחוד תחת לחשוב רק על הדרכים שבהם אפשר להתגנדר לפני הנפש אשר אנו רוצים למשכה ברשתנו, — הנאהבים בעתיד יהיו במספרם הממוצע גלויי־לב יותר, חפשים יותר בדבריהם, מפני שיהיו פחות סבות להסתיר את מחשבותיהם. הם יספרו זה עם זה על תכניותיהם לעתיד, יבחנו איש את כח התמדתו של חברו ואת נאמנותו, מבלי להתירא מפני המלעיגים והמרננים.

שני המינים יוכלו לבוא בברית של יחסי אישות באופן חפשי ובלי סכנה, ראשית מפני שלשניהם תהיינה ידיעות נחוצות ומספיקות בנוגע לחיים המיניים, ושנית מפני שמנהגי החיים יהיו יותר חפשיים. מבלי שיהיה הכרח ביחסי האישות ממש, שני נאהבים יוכלו באופן כזה לדעת למפרע איש את מזג חברו ועד כמה הם יכולים להסתגל איש למשנהו.

ועוד זאת, מפאת החרות יוכלו שני נארסים לדבר איש עם רעותו באופן חפשי על אודות דעותיהם והשקפותיהם על החיים, ללמוד לדעת זה את זו ידיעה עמוקה, באופן שיוכלו לדעת למפרע אם הם עשויים לחיות חיי נשואים ארוכים בשלום ובהבנה הדדית. אפשר יהיה בימים ההם לדון על שאלות התורשה, הפריה־והרביה, החנוך, בלי בושה כלשהי ובמנוחה. הרי זה יהיה יותר נורמלי מאשר השיחות בימינו בין שני נארסים בעלי “חנוך טוב”, שמלבד רמזים ידועים המותרים בזמן האהבהבים, הן מתגלגלות על דברים של מה בכך.

צעיר בעל כשרונות, שיצטרך להקדיש זמן רב ללמודים, לא יהיה לו שום עכוב להתחתן. הוא יוכל, למשל, להתחתן בשנת העשרים וארבע לימי חייו עם צעירה בת שמונה עשרה ולהוסיף לשקוד על למודיו עד שנת העשרים ושמונה. האסון לא יהיה גדול, מפני שפשטות המנהגים תגרום גם לפשטות במשק הבית, ואפשר יהיה לחכות שנה או שנתים עד שיולידו ילדים, הודות לאמצעים נגד ההריון.

והחתון עצמו מה יהא עליו? ראשית כל יפחיתו עד לידי מינימום כל לוקסוס וכל נימוס בצורה החיצונית. הגבר והאשה שניהם כאחד יעבדו או עבודה משותפת או איש ועבודתו שלו, לפי התנאים. חלק מן העבודה יהיה כמובן מוקדש לילדים. כמו בימינו יוכל הבעל להשתתף בחנוכם האישי של הילדים, אם הוא מוכשר לכך יותר מאשתו.

שווי הזכויות של שני המינים והמשטר המטריאכלי (עי' פרק י"ג) לא יקפחו את האינטימיות שבין הבעל לאשתו, כי אם אדרבא עוד יעמיקו את שרשי יחסיהם מתוך העלאת ערכם המוסרי. לא יהיה אז הרבה זמן בשביל להתקשט ולהתפאר כלפי חוץ. לא ידעו עוד אותן ההזמנות הרשמיות עם כל מיני סבוכים, בקורים וכו'. דברים אלה המציאו רק בשביל העצלנים העשירים שיש להם הרבה זמן פנוי והרבה כסף לבזבז אותם. אם יבוא ידיד ומודע ואם יש מה ליתן לו לאכול ואם יש זמן לקבלו, מזמינים אותו בפשטות בלי כל טכס להסב אל השולחן בחוג המשפחה.

הבגדים יהיו פשוטים, נוחים והיגייניים. הרגש האמנותי, האסתיטיקה והטהרה ישלטו בבית. ההדור והלוקסוס אינם אמנות, כי אם אך התקשטות של הבל, ולפעמים הם מגובבים בשפע כזה, עד שהם מקפחים את האסתיטיקה היסודית ביותר.

כשהמקצוע שבו עוסקים הבעל ואשתו, או הכמות הגדולה של הילדים ידרשו עזרת אדם, משרתים, אלה לא ימלאו בבית אדוניהם אותו תפקיד שממלאים בימינו המשרתים והשפחות. חנוכם ומצבם בחברה יהיו דומים לאלה של בעלי הבית, הם ימלאו יותר את התפקיד שממלאות בימינו אחיותיהן של הנשים הנשואות, דודותיהן או סבותיהן. לא רק שיסבו יחד עמהם אל השולחן, אלא גם ישתתפו עמהם בצערם, בשמחתם ובעבודתם, כמו בני מעמד אחד. שום עבודת משרתת לא תחשב לפחיתות כבוד.

אם הבעל ואשתו הם חשוכי ילדים, יאמצו להם יתומים או ילדים מהמשפחות מרובות האוכלוסין, או במקרים ידועים ינהגו פילגשות, מטעמים חברתיים. עם שנוי כזה שיחול בסדור החברה הרי זה יהיה מעין ביגמיה. אבל הכל יעָשה בגלוי גם כאן לפי חוזה שיעשו ביניהם. מי שלא יוכל להתגבר במקרה כזה על רגש הקנאה יקבל או יתן גט.

ואם למרות הכל אין אושר בחיי נשואים, אם במרוצת הימים אין תכונות האופי מסתגלות זו אל זו, אז אחרי שסדרו את עניני הילדים, חנוכם ודירתם ואחרי שקבעו את חובות ההורים כלפי הילדים לאחר כך, הנשואים מתבטלים וחיי האישות בטלים ביניהם. כל אחד לאחר שנעשה חפשי יוכל להתחתן שנית כאות נפשו. מקרה זה לא יהיה יותר שכיח מאשר בימינו אנו ואולי גם פחות. מפני שהגרושים הרי הם תמיד דבר מצער וכשיש ילדים לא כל שכן שקשה להתגרש.

העבודה והיגיעה המכוונות כלפי אידיאל של חיים חברתיים הן הן שמסיחות את הדעת יותר מכל מהיצר המיני. ולהיפך הבטלה, המותרות, התפנוקים וקלקול המדות בכרכים הגדולים גורמים לו לקבל צורה חולנית ועושים אותו מטרה לעצמו, כפי שאפשר לראות אצל הגבורים והגבורות של הטרקלינים, מסעדות הפועלים והרומנים המודרניים שלנו. העבודה מחליפה כח לאהבה ואינה מניחה הרבה זמן לקטטות ומדנים.

ינסו־נא להגשים למעשה את האוטופיה שלנו תחת ללגלג עליה, מפני שקשה לצאת מתוך הדעות הקדומות. בקצת חרות האופי אפשר כבר בימינו להוציא לפועל חלק גדול ממנה, מבלי ליתן את הדעת אל הדעות הקדומות.

כיצד אוהבים? — בגליון 30, עמוד 240 של השנה השביעית של השבועון ההומוריסטי “סימפליציסמוס” היוצא בגרמניה אנו מוצאים בשם “עקרת הבית” שתי קריקטורות לחיי המשפחה, בראשונה אנו רואים את בעלה שאינו כנראה מוקסם ביותר, משום שהוא מעוה את פניו כאילו בלע סם־רפואה מר מאד. הילד שמושך בשמלת האשה, גם הוא מלוכלך ופרוע כאמו. מתחת לציור כתוב: “כך היא מתלבשת בשביל בעלה”.

בקריקטורה השניה אנו רואים אשה עומדת לפני פתח ביתה הדורה מאד בלבושה, שדיה מוגבהים באופן מלאכותי, מקושטה בפאה נכרית ובשאר התחבולות שנשים מחבלות כדי למשוך לב הגברים, על ידה ילד, גולם מיופה כמותה, ואשה זרה באה לקראתה. מתחת לציור כתוב: “וכך שמחים לאורחת”.

שני הציורים משַוים קו סטירי לחלק חשוב מהפסיכולוגיה של האהבה במונוגמיה. אידיאת האהבה האמתית מתגלה לפעמים רק לאחר שפג שכרון האהבה הראשון. כדי שתעמוד בהרמוניותה, דורשת האהבה את כל גלוייה העליונים ברגשות הסימפטיה האינטימיים והמשותפים עם היצר המיני, שאליו הם צריכים להיות תמיד קשורים, לפחות כל זמן שמתמידים חיי המין הפעילים של הגבר, אחר כך, לעת זקנה, מספיקים רגשי הסימפטיה לבדם.

טעותם הגדולה של רוב הגברים המתחתנים היא להסתמך על הקשרים שנקשרו על ידי הקדושין תחת החופה ובמשרד הרשימה האזרחית. מכיון שהטקס נגמר, נסחפים הבעל ואשתו בזרם הרגליהם הקודמים, נטיותיהם, תהפוכות רוחם ומצבי נפשם וחולשותיהם. כל אחד מחכה הרבה מבן זוגו ונותן מעט. הוא אומר בלבו: “מעתה היא כבר ברשותי”. אינו משתדל עוד לקשרה, וכל הגיגיו נתונים לענינים אחרים.

לאחר שפג שכרון האהבה המינית הראשונה, אין לב הבעל הולך עוד אחרי אשתו, הוא מתאהב באחרות, שלהן הוא מוסר את כל תשומת־לבו, ואת התרגזותו הוא מראה רק כלפי אשתו, וזו אינה טורחת עוד למשוך את לבו בחיי הבית, אינה מקפידה על מלבושיה, ומתקשטת רק בשביל החוץ, הנשפים, הבקורים וכו'.

אנו מודים שאין אדם יכול להתכחש זמן רב אל טבעו; האדם הנהו מה שעשתה אותו התורשה. יש בכל זאת בחיים כל מיני תחבולות ואמצעים מנעימי החיים, שאפשר להקנותם לעצמנו על ידי ההרגל והחנוך, ושהזוג העני ביותר חיים בהם. החנוך אינו פוסק לעולם.

הקריקטורה הנוראה של ה“סימפליציסמוס” אשר הזכרנו לעיל כדאית להדפס באלפי העתקות ולהנתן לכל נשואה צעירה בליל חתונתה. יחד עם הרגשות העליונים של אהבה וכבוד הדדיים התשוקה המינית המתמדת חשובה עד לאין ערוך בשביל להבטיח חיים ארוכים ומאושרים בין בעל לאשתו.

זוג הנשואים צריך איפוא להמנע מכל דבר שעלול לרפות או לנתק את קשרם. תחת לשקוע באי־סדר, ברשלנות וברוגז תמידי, צריכה האשה להעלות את כל חנה ולהראות את קסמה כפי שיורוה רגשי הסימפטיה שלה אל בעלה והעגבנות הנשיית והתמימה שלה. גם בשעה שאינה מלובשה בהקפדה יתרה היא צריכה לשמש לבעל מרכז חן של חיי בית נעימים ומסודרים, ולהבריק את כל קסמיה וכל חמודותיה בכל פעולותיה עד לידי פרטי חדר־המשכב והתענוגות האינטימיים ביותר של אהבתם. באופן כזה תקשור בכל יום יותר ויותר את בעלה. מובן מאליו שאינה צריכה לעשות זאת לא באופן גס וחושני ולא בלהטי עגבניות משחתה. לא בזאת תשיג את מטרתה, אלא ברגשות בריאים ומגוונים בגונים דקים מתוך טקט ועדינות, מתוך אותו אינסטינקט של הצורה החיצונית והנימוס שנמצא אמנם אך אצל הנשים דקות הרגש והטעם ביותר, ושמציין את אופי האשה יותר מאשר את אופי הגבר.

הבעל מצדו הוא ישתדל לקחת חלק במשחק זה של אהבה, כפי שהיא מתגלית בתוך כתלי הבית, בטוב־לב ובנועם. אינו צריך לעולם להתכחש לאותה האבירות שהוא רגיל לנהוג בה כלפי נשים אחרות, מחוץ לבית. אינו צריך להיות בביתו נאמן לכל אותם ההרגלים של רוק שהם כה בלתי־נעימים לאחרים. בתוך הבית, בשביל אשתו הוא צריך להיות יותר מבר־נש מפהק ומשתעמם, בסנדלי־בית ובחלוק, ואל יעשה את אשתו לכלי־קבול בשביל התמרמריותיו ורגזותיו שנולדות בו לרגל מצבו בחברה או לרגל מקצועו, רגזות שאינו צריך לגלותן בחוץ. הוא יכול להמנע מכל זה, אם יתרגל לראות באשתו משהי אחרת מסוכנת הטובה מלבד זאת לכל היותר גם למשגל וללדת ילדים, ר"ל, הטובה לספק את יצריו המיניים הבהמיים.

מבחינה זו הלא גם כל זונה תוכל כמוה, אם לא טוב ממנה, לספק אותו; ואמנם לפעמים הוא חושב שמותר לו לפנות אל אחת הזונות, ומוצא שזהו טבעי מאד. מושג זה על האשה ועל חיי הנשואין הוא שפל, אף־על־פי שהוא שכיח מאד ואינו נותן מקום לאושר משפחתי אמתי.

ומצד שני לא די שהבעל יכבד ויחשיב את אשתו כחברה נאמנה, שהוא קשור אליה רק על ידי הרמוניה שכלית בלבד ולא על ידי הרגש. כדי שזוג הנשואים ימצא בחייהם המשותפים אושר שלם ובן קיום, יש מן הצורך שהאהבה, כל כמה שהיא נעלה תהא חדורה גם בתשוקה מינית. בקצור, יש מן הצורך שההרמוניה הרוחנית והרגשית מצד אחד וההרמוניה החושנית מצד שני תתמזגנה לסימפוניה אחת גדולה ונשגבה. הגבר ביחוד אינו צריך רק לכבד באשתו את התגלמות כל היתרונות המצויים באשה ובעקרת־בית; היא צריכה להיות לו תמיד סמל אותה הוֶנוס, שהופיעה לפניו בראשית אהבתו, בשעה שהיתה עוד עדויה בקסמי עלומיה, אשר נסכו שכרון על חושיו.

וגם אחר ימים הוא צריך לחמוד אותה ולהשתכר מאושר בין זרועותיה החמות. וזה יכול וצריך לראות גם לאחר שהעלומים חלפו נגוזו, אם אך רגשי הסימפטיה של אהבה אצילה ורמה היו ומוסיפים להיות. רגשות אלה משנים תמיד את מראה החיצוני של האשה החביבה כמו את כל אישיותה, והיא לא תחדל מהיות לבעלה אלילה נערצה. אבל לשם זה יש מן הצורך שגם היא תרצה בזה, תשתדל, כמו שאמרנו לעיל, כדרכה להמציא לבעלה אותם הספוקים האסתיטיים הנאמנים, שיש לו הרשות לקוות ממנה.

אם היא אינה רוצה בזה או אינה מבינה, לא תמיד יקל לבעל, עם נטיותיו הפוליגמיות, להיות בלתי־רגיש כלפי קסם נשים נכריות ולא להגרר אחריו, במקום שהזרועות שלוחות אליו. אמנם ההרגל והדמיון פעולתם חזקה בנידון זה.

סבורים אנו שאפשר ליעץ לבעל (ובהזדמנות ידועה גם לאשתו) עצה זו. כשיצרו המיני מגורה על ידי אשה זרה וצפויה לו סכנה לנפול ברשתה, ישתדל בדמיונו למשוך על אשתו חוט אותו חן המפתה ומדיח אותו. במעט רצון טוב, יצליח בידו האמצעי הזה, לכל הפחות במקרים רבים. באופן כזה יעלה בידו לחזק את יצרו המיני כלפי אשתו, וזה גם יגביר את תשוקות זו האחרונה. וכך אותה האש שיכלה להחריב את אושר המשפחה תשמש אמצעי לבצרו ולחזקו, מתוך שתלהיב מחדש את הרגשות המשותפים של אהבה ותענוגי־תאוה. בחלק הראשון של ספרו Wahlverwandschaften מסמן גתה את התופעה הזאת אמנם בשם גנאי: “נאופים רוחניים”. אני חושב להיפך שהולם אותה השם “נאמנות רוחנית בחיי הנשואים” שרוצים לחזקה על־ידי חזוק היחס התאוני.

במקום שהאהבה היא אמתית והרצון טוב משני הצדדים, יכולים נסיונות כאלה לגרום לכך שהקשר בין הבעל לאשתו יתחזק מיום ליום יותר ויותר. באופן כזה לא רק הסוטה תשוב אל חיק בן־בריתה והסוטֶה אל בת־בריתו, כי אם גם חלוקי־דעות ורגשות ידועים יכולים להתפשר ולבוא לידי אחדות והרמוניה, ושני בני הזוג יכולים להתחיל מחדש לחמוד ולחבב איש את רעהו.

גם למרות כל החולשות הרבות, יכולים חיי הנשואים להיות בבחינת אביב־אהבה מתמיד, שמחדש בכל יום מעשה בראשית, מלבלב, מעלה פקע ונצה, מפריח פרחים חדשים, בשעה שעוקרים בלי הפסק את הקוצים ומנכשים את העשבים השוטים. אבל לשם כך לא די לו לאדם להלחם תמיד במומי עצמו ובחולשותיו; חיי הנשואים דורשים עבודה אסתיטית מתמדת, ופולחן הוֶנוס אינו צריך להבטל.

ולפיכך צריך להתרגל לכתחילה לדבר בנחת ובנעימות, לא לגעור ולא להיות ברוגז. יותר נקל יהיה לו לאדם לרסן את עצמו אם יזכור את השפעת מנהגי ההורים על ילדיהם; מעשי אבות סימן לבנים.

מטריאכיה (שלטון האם). — מבחינת יחסי המשפחה אנו צריכים לדבר עוד על תופעה חשובה אחת, שנגענו בה כבר בפרק הי“ג. שלטון הגבר והפטריארכיה גרם לכך שלמשפחה נִתן שם האב. שיטה זו אינה רק נגד הטבע, אלא גם תוצאותיהן מעציבות. אם נכון הדבר שהתא המיני של האינדיבידואום (עי' פרק א') יורש במספר ממוצע מן האב לא פחות מאשר מן האם, זו האחרונה קשורה אליו בכל זאת יותר מכמה וכמה בחינות אחרות. השבטים אשר השפעת האם שולטת אצלם במשפחה, לא רק מבחינת השם כי אם גם מבחינות אחרות, ר”ל, ששוררת אצלם המאטריארכיה, השבטים הללו, אומר אנכי נשמעים יותר מאחרים לצו הטבע.

קודם כל, העובדה שהאם נושאת את הילד תשעה חדשים בחובה, ושנים רבות גם אחרי הלידה היא קשורה אליו קשר אינטימי הרבה יותר מאשר האב, העובדה הזאת נותנת לה רשות על ולדותיה שאין הטבע נותן אותה לאב. אם כן, איפוא, צריכים הילדים להקרא על שם האם. מלבד זאת מן הדין להנהיג חוק זה שאחרי הגרושים חוזרים הילדים אל האם, אם נמוקים חשובים מיוחדים אינם מכריחים את השופטים להחליט אחרת.

ברי שבתנאי הציביליזציה המודרנית שלנו אין אנו יכולים לשוב אל משטר המטריארכיה הפרימיטיבית. פטריארך זקן אינו יכול להיות השליט היחידי על כל צאצאיו מבלי שיעָשו על ידי כך מעשי־עול, אולם שלטון־יחיד זה אינו יכול גם לעבור אל איזו סבתה זקנה או אם של סבתא. משמעותה של המאטריארכיה, לפי דעתנו, היא, מלבד השם לפי שלשלת האמהות, השלטון החוקי של האם בחיי המשפחה מפני שהיא משמשת מרכז המשפחה הזאת.

הגבר היה ויהיה תמיד החזק ביותר ואין לו לחשוש משלטון האשה בחוג המשפחה. אם אינו שבע־רצון, אין כופין אותו, במשטר הנשואים החפשיים, להשאר בביתו, והאשה תשתדל תמיד להנעים עליו את החיים בבית, מחשש שמא יעזוב אותה. והבעל מצדו הוא יהא מוכרח לרסן את עצמו, מכיון שלא יהיה עוד השורר והדן יחידי בביתו, אם כי יהיה מחויב לתמוך בשכר עבודתו את כלכלת הבית וחנוך הילדים. וכאן אני רוצה לסמן בקצור את גופי ההלכות הנלמדות מכל האמור למעלה בנידון זה:

1) שם המשפחה לפי שלשלת האמהות.

2) מלבד המקרים שבהם מקפחת האם את זכויותיה לרגל חוסר־כשרון, טפול רע, חולי־רוח וכו', היא לבדה תהא מיופת כח על פי החוק לנהל ולחנך את ילדיה כל זמן שאלה יהיו זקוקים לה, ר"ל, בקטנותם.

3) לאשה תהיה זכות הבעלים על הבית והנהלתו. עבודתה בתור מנהלת המשק ומלוי חובות האם יהיו מוּשָמים לפי ערכם הנכון ז.א. שהאשה תקבל שכר עבודה כמו הגבר במקצוע שלו.

4) כל עוד קיים הקשר בין הבעל לאשתו, יש לבעל זכות על מזונות, דירה ושמוש בגלל ההגנה שהוא ממציא לבני משפחתו, העבודה שהוא עובד בשביל משק הבית וחנוך הבנים וכן בגלל השתתפותו בהוצאות הכספיות של שני הדברים הללו.

5) מלבד חלקו שהוא צריך להכניס להוצאות הנהלת הבית, החנוך, המלבושים והמזונות של הילדים, וכן הוצאות הכרוכות בהריון ובלידה של האשה, פרי עבודת הבעל ורכושו הפרטי שייכים לו כשם ששייכים לאשה פרי עבודתה ורכושה הפרטי היא, ובמקרה של גרושין לא יהיה בתנאים כאלה כל קושי בחלוקת הרכוש. מלבד המקרים היוצאים מן הכלל המסומנים לעיל ושעל השופטים להחליט בהם, הילדים יהיו שייכים לאם לבדה. אבל כל זמן שהוא חי ועובד, הבעל שגרש את אשתו חייב במזונותיהם וחנוכם של הילדים שלו, כל עוד הם בקטנותם.

אין ספק שכללי הזהירות 2 ו־5 אין להם אלא ערך חוקי, ר"ל, שלא ישתמשו בהם אלא במקרה של פרוד, כשהבעל ואשתו אינם יכולים להתפשר ביניהם. אבל אינם מונעים מאלה שיודעים לחיות באהבה ובשלום לסדר את חייהם כרצונם בהסכם הדדי וחפשי. אשה חלשה ואוהבת שלום תוסיף כמו קודם להשמע לעצותיו ולדעותיו של בעל נבון וחזק ממנה.

מובן מאליו שהמצב לא ינעם גם אז, אחרי הגרושין, או פרוד, כמו בימינו, אם כי יהיה יותר קל. הבעל יוכל תמיד לבוא בדרישות ידועות בפני השופטים שיפסקו את דינם לפי כל מקרה ומקרה. כשבתי המשפט לא יהיו אך ורק בידי הגברים, זכות האשה תהא מוגנה יותר. המקרים שהאם נמצאת בלתי מוכשרה או בלתי ראויה לחנך את ילדיה או להיפך שהאב נמצא יותר מוכשר להתמסרות ולקרבנות אינם נדירים. ובכל זאת אלה הם יוצאים מן הכלל.

זמננו. — אין לקוות שמשאלותינו ומאוויינו אשר הבענו כאן ימצאו הדים בימינו אצל הרבים אשר בידם השלטון ועוד פחות מזה יש לקוות שיוצאו בקרוב לפועל על ידי החברות המושלות בנו, אם נביא בחשבון את נטיותיהן המשמרות והעצלניות ואת כח האינרציה שלהן. אנו יכולים לשאול את עצמנו, להיפך, אם אין למצוא בחוקים הקיימים כעת דרכים ואמצעים להשיג בשביל הנשואים את האידיאל אשר אנו שואפים אליו. לפי שעה אני רואה שנים:

אפשר קודם כל כמו שראינו בפרק י“ג לעשות חוזים שמפרידים לגמרי את רכוש הבעל מרכוש האשה, וכן אפשר למלא על ידי החוקים כמה וכמה מהדרישות הנ”ל. כן, למשל, בארצות ידועות תוכל האשה, על ידי חוזה, לקיים לעצמה את זכות הבעלות על הנכסים, את זכות הנהלת הבית וכו'.

שנית, כיום אנו רואים בכל מקום את הממזרים נקראים בשם משפחת האם. וזהו מה שאנו דורשים. במקום שהפילגשות אינה אסורה ואינה נקנסת על פי החוק אפשר יהיה על פי חוזה פרטי להתחתן באופן חפשי ולמלא את התנאים הנ"ל.

אני מודה שנחוץ יהיה לבעלי הנימוס אומץ־לב רב כדי לעשות זאת, משום שלא כל אחד יוכל לצאת נגד דעת הקהל, בשעה שהוא עלול להפסיד על ידי כך משהו וביחוד את שמו הטוב. מלבד זאת נשואים כאלה לא יוכלו לעמוד תחת חסות החוק. בקצת מרץ ותוקף יוכל בכל זאת זוג אנשים חפשים לכפות את הקהל שהנשואה באופן כזה תקרא “גברת” ולא “עלמה”.

אין זה מן הנמנעות שהתקשרויות חפשיות כאלו בין אנשים נכבדים ומנומסים תעשינה יותר ויותר שכיחות ותביאנה את החברה בהדרגה להכיר בהן, שהן שקולות כנגד נשואים מסורתיים המכונים חוקיים, להכיר בזכויותיהן ולכבד את הבנים אשר יולדו מהן, שכל אחד מבני הזוג יוכל להקרא בשני שמות המשפחה מצורפים יחד, שלו (שלה) ושל בת (בן) זוגו (זוגה).

חתימה. — התחשוב, הקורא, שאני מצייר לעצמי שישלוט בעולם מחודש זה גן־עדן ואידיאל טהור שבטהורים, כל עוד לא תשובח איכותו התורשתית של האדם? אני מתיר לעצמי לקוות שהקורא, אשר עקב בעיון את התפתחות רעיונותי עד הסוף, לא יחשוד בי תמימות כזו. גם לעתיד לבוא, כמו בימינו, יתגלו אינסטינקטי השררה, הביורוקרטיות, השפלות, הגסות, התרעומנות, האולת, הנרגנות, הקנאה, השנאה, העצלות, אי־הסדר, הזוהמה, לשון־הרע, הרשלנות, הרגזנות, הלגלוג ו־ tutti quanti. אבל לעריצותם של האינסטינקטים הללו לא יהיה אותו הכח; לא יעיזו ללמד עליהם זכות באותן האמתלאות שמשתמשים בהן האידנא; ובעלי המדות המגונות הללו יחשבו יותר ויותר לאנשים פתולוגים או אנשים פסולים, שצריך עד כמה שאפשר להפחיתם על־ידי ברירה מתאימה ועל ידי היגיינה טובה וחנוך שלם.

ולהיפך, האנשים הישרים, בני החורין ובעלי הרגשות הנעלים יוכלו להתפתח באופן חפשי וטבעי מאשר עתה, הם לא יוסיפו עוד להיות כאסקופה הנדרסת לבעלי השלטון, הממון, הדעות הקדומות ועריצות המנהגים המקובלים. הם לא יהיו עוד אנוסים לצביעות דתית וחברתית מעליבה, אלא יוכלו לחיות, לדבר ולפעול לפי דעותיהם. המטפסים אל גרם המעלות, החותרים אך אל תועלתם הפרטית לא יוכלו עוד להסיג גבול רעיהם, לקחת בידיהם את כל השלטון. הנשואים, יחסי האישות בדרך כלל לא יהיו שקר מוסכם מתמיד. הרגשות אשר לא יהיו עוד כבושים, לא יסטו ולא יעבטו אורחותיהם על ידי גרויים מלאכותיים כלפי ספוקים חולניים, אם אך לא יהיו מיוסדים על נטיות חולניות, הואיל וישללו מהגברים את האמתלאות ואת הבצענות כדי לעשות מעשים רעים ולהקנות לעצמם הרגלים מגונים.

מאותו הפעם תהיה הפרוסטיטוציה, ר"ל, ממכר הגוף, דבר בלתי־אפשרי מפני שלא יהיה טעם לקיומה. היחסים המיניים החפשיים ללא מתג ורסן לא יבטלו כשם שלא יבטלו מיני מותרות ותעלולים אחרים. אולם העבודה, שאי־אפשר יהיה אז להשתמט ממנה, תשים להם סייג.

בסוף ספרו “תולדות המטריאליסם” כתב פר. אלברט לנגֶה בשנת 1874:

"אנו מניחים מידנו את העט ומסיימים את בקרתנו בשעה שהשאלה החברתית מזעזעה את אירופה. בשדה הצבוריות הרחב נפגשים כל היסודות המהפכניים של המדע, הדת והפוליטיקה ומתכוננים כנראה למלחמה גדולה ומכרעת. בין אם זאת תהיה רק מחלוקת רוחנית, פלוגתא דרבנן, בין אם תהיה מלחמת דמים, אשר תרעיש ארץ ותקבר בעפר, יחד עם מיליוני אומללים, את חרבותיה של תקופה ההולכת ונגוזה. דבר אחד ברור לנו: התקופה החדשה העולה וזורחת לא תוכל לנצח אלא תחת דגלו של רעיון גדול אחד אשר יטאטא במטאטא השמד את האיגואיסם, ויעמיד לפני החברה האנושית המשותפת את השתכללותו של האדם בתור מטרה אשר אליה תשאף, במקום עבודתנו הקדחתנית אך ורק לשם הנאתנו הפרטית.

"אין ספק שהקרבות המתרחשים ובאים מרירותם תמתק, אם אלה אשר עליהם מוטלת החובה לנהל את העמים יהיו בכלל חדורי הרעיון על האיבולוציה האנושית והתופעות ההיסטוריות.

"אל נא נואש מתקוה שבעתיד הרחוק תוכלנה התמורות הגדולות לעבור מבלי שתהיה האנושיות מגואלה בדם ואש. זה יהיה שכרה הטוב ביותר של עבודתה המיגעת של רוח האנושיות, אם אך תוכל עוד עתה לסול מסילה לבאות, להמנע מקרבנות, להציל באופן כזה את אוצרות תרבותנו ולהנחילם לדורות הבאים.

“לאסוננו אין תקוות גדולות לסכוייים אלה שיתגשמו, ואין אנו יכולים להעלים עינינו מן העובדה שהולכות ומתגברות תאוות הנצחנות העורות של המפלגות ושמלחמת האינטרסים הגסים משתמטת יותר ויותר מהשפעת החקירות התיאורטיות. ואף־על־פי־כן לא יהיו מאמצינו לשוא. סוף האמת לבוא, ואם תתמהמה נחכה לה, מפני שאין האנושיות הולכת עדיין למות. בעלי מזל יודעים לנקוט את הרגע הפסיכולוגי. בכל אופן, המשכיל בעת הזאת אל ידום, אם אפילו רק מתי מספר יטו לו אוזן קשבת”.

לפני ארבעים וחמש שנים היתה נבואתו הפסימיסטית של לנגה מובנה מאד. אבל הרעיונות פלסו להם דרך, ותוצאות המלחמה העולמית משוות לנבואתו של לנגה ערך אקטואלי מפליא באמת. העולם נזדעזע ותחת עיי המפולת נקברו מיליוני אנשים, לא באשמת הסוציאליסם כי אם בפשע האימפריאליסם הרכושני. הוא השלה את נפשו בשוא והנה הוא סותם על עצמו את הגולל. נורמן אנגל ( Normann Angell ) בספרו “אילוסיה גדולה” נבא בשעתו אותה נבואה לפני המלחמה העולמית, שמלחמה כזו, מחמת שכל המעצמות תלויות זו בזו, לא תוכל להביא נצחון כלכלי אף לאחת מהן, ומבחינה זו כולן כאחת תהיינה מנוצחות.

האידיאות האוטופיות שהבענו אינן חדשות. מתוך נתוחן של העובדות במקצועות שונים נסינו למצוא בין המון השאיפות והדעות, שמוצאות את בטוין בימינו, את אלו שלפי דעתנו מסוגלות לפתור את השאלה המינית של האנושיות באופן הצודק ביותר והמועיל ביותר בתנאים החברתיים השוררים כעת. כל אחד יכיר סוף־סוף, אם אך ילחצוהו אל הקיר, שחיינו המיניים טעונים תקונים גדולים. אבל האנשים מתיראים לנגוע בבנין רקוב זה המתמוטט לנפול.

על קוראי וקוראותי, איש אש לפי מזגו ואופן מחשבתו, להגיד, אחרי שקול־דעת מיושב עד כמה שאפשר וחפשי מכל דעה קדומה, אם רעיונותינו ה“אוטופיים” אינם אלא “אוטופיה” בלבד או שהם בהסכם עם אידיאל הנתון להתגשם.

עלינו לבחור באחת משתי אלה: או שעל הגזע הלבן שלנו נגזר להתנוון התנונות גמורה ולהניח מקומו למונגולים, או התאמצות תכופה ורבת־מרץ עשויה בהתלהבות לשם שבוחה של האנושיות על ידי ברירה וחנוך; התאמצות זו רק היא לבדה תוכל לחדש את כחות החיים והאנרגיות התורשתיות שלנו ולהצעידם כלפי התקדמות שיטתית. כל מי שיחליט בנפשו לטובת זו השניה, יצטרך לעסוק בשאלה המינית ולהכריז באומץ־לב מלחמה על שלטון הרכוש הפרטי, על השמוש בכוהל ועל כל הדעות הקדומות שכובלות אותנו ויחד עם זאת מיַשנות אותנו בהזיות מזיקות. עליו קודם כל להנזר מהמותרות, האדישות, הנוחיות המעודנת שבדרכי חיינו, ולנקוט את העיקרונים המזוקקים והמרחבים של ליקורג ושל היפנים, ר"ל, את חנוך האופי וכבוש־עצמו על ידי הקנית הרגלי עבודה חברתית מתמדת יחד עם אִבּוּר הגוף על ידי הרגלים של עיפות ושל מחסור.