הלכנו עם חוף הים בדרך בה צעדתי בסיורי. החולייה שלי פתחה את המצעד. עד שפגשנו במוישה ובעוד סיירים שהלכו לפני המחנה על מנת להבטיח בעוד מועד מניעת תקלות ופגישות בלתי רצויות בהחלט. המית גלי הים הייתה חזקה למדי להשתיק שיחה קולנית של בני אדם רבים. אבל הפקודה הייתה לצעוד ברגליים בלבד מבלי להסתייע בלשון.. האופק היה נטוי עלינו בסמוך, בסמוך.
אופק הים מחד שהבליע את כולך לתוך מרחביו האינסופיים המוחשיים. ומאידך גבעות חול וכורכר מצד היבשה תומכות אופק מפרצי במאונך, לא בהיר ומטושטש מאוד שהשיק מהלאה ירקות הפרדסים והישובים החסויים מאחוריהם ובתוכם. האופק שלפנינו הרחוק יותר הובזק מפעם בפעם על ידי אור של כוכב חולף ובא וחוזר חלילה.
– מה הוא הכוכב שלא ראיתיו מעודי?
– הזרקור של המשטרה.
– אהה.! וכאשר נהיה בקרבתו יטיל עלינו סילוניו ויגלה אותנו.?
– עוד חזון למועד.
דומני שכל הטור הנע היה כבוש אתגר להתמודד עם מה שנידמה רחוק מהמחשבה השגרתית היומיומיות שהיה תלוי אולם מעלינו כממשות מוחשית שקרבה והלכה עם כל פסיעה שלנו, עם כל תזוזה של מחוגי השעון שסגרו והלכו כל דרכי הנסיגה הדמיוניים והממשיים. הקפיץ נימתח והמחוגים נעים כבר מאליהם.
לרבים מהצועדים הייתה זו הליכה ראשונה במלוא הזיון והחימוש שהוסיפו תחושה של כוח וחשיבות, בגרשם לפינות אפלות ונשכחות של המוח מחשבות לא רצויות לשעה זו. התרמילים עם חומר הנפץ העיקו על נושאיהם בהמחישם עם זה רטט של גאווה. הנה אנו הולכים במלוא הכרת ערך המעשה שעומד להתבצע בקרוב.
הזרקור עתיד עוד להסתובב עד שהבניין כולו יעלה השמיימה אתו יחד. תילי חרבות נשאיר מאחורינו. שאם לא כן מה כל העמל הרב שהשקענו בסיורים הממושכים והמרובים והסתכנותם של שישים בחורים אבל יתכן גם שבני אדם חפים שאין בליבם כל טינה עליך ולא בליבך אישית אליהם יספו הלילה. והם בנים להורים כשלך ואולי אבות לילדים שמצפים לליטופם הרך והאבהי ולחיוכם המפייס. כיצד כל זה מתקשר עם רגש אנושי, בנאדמי, שזורם באפיקו הייחודי גם בתוך שבולת של שנאה שוצפת וקוצפת שאיננה יודעת רחם.
ובכלל מה חכמה היא זו וגבורה לבוא במחתרת ולהתנקש בבני אדם ישנים שממלאים תפקידם למען פת לחמם ואינם ששים כלל להעלותך על הכוונת שלהם כפי שאתה אמור לנהוג בהם. ומאידך, שוב. נניח שאנו ג’נטלמנים בדומה לאלה שעליהם מסופר בספרים על עלילות מרתקות של שודדים אנושיים. ומודיעים להם: פנו את המשטרה מבני אדם. אנו דנים אותה לכליה הלילה.
הם היו עורכים לנו קבלת פנים חמה ביותר.
– אסור לנו לא להצליח הלילה.
– האם זה יכול להסתיים אחרת?
– אפילו אם הבניין כולו יעלה באש ובאפר אין זו אלא עקיצת יתוש.
– בעקיצות יתוש אלה לעתים קרובות יותר אין לזלזל כלל וכלל. במאבק בין פיל ליתוש שניהם עושים את שלהם בעוד היתוש עוקץ מפעיל הפיל את חדקו ומחטיא את המטרה. היתוש מתחמק ומטיל עקצו במקום מכאיב יותר.
– אינך מאמין בניצחוננו?
– על מי?
– על האנגלים.
– אולם הערבים קשים מהם, שכן גם הם ילחמו בנו מלחמת יתושים.
הצועדים נעצרו. סילון אור חזק של הזרקור שבת בגבעה שלפנינו, קילומטר לפני הייעד. דומני שהחברה עצרו נשימתם. נקודת ההערכות. הטור מתפרק לחוליותיו… על שפתי כל אחד מאתנו מתרונן השיר: מסביב יהום הסער / אך ראשנו לא ישח / לפקודה תמיד אנחנו / אנו אנו הפלמח / מול אויב דרכנו יעל / בחולות ובצורים.
אין זו שעה נוחה לפיזור, אלא של ריכוז ואימוץ לקראת המשימה.
– – – הפורצים יפרצו. המבטחים יבטחו. נושאי חומר הנפץ יביאוהו ליעדו. החבלנים יניחוהו באתריו. הפתילים הדלוקים יתקצרו וילכו… הנסוגים ייסוגו בעוד מועד ויחזו כיצד יעלה באש של חרון וזעם של הנשרפים והנחנקים בתוככי אירופה הנאורה תוך שתיקת אימים של לוחמי החופש. הנה, הנה נתקלף ויוצא מהשק פרצופם הנאלח.
הפורצים בראש: מוישה, מיכאל, אביתר ואני. החבלנים אחרינו. בעקבותיהם המבטחים ממערב מעל לראשינו וטור נושאי החומר…
בצעדה חמקמקה בין שיחים ותילים של חול וסלעים בהליכת חתולים עד שיורדים שוב אל החוף. סילוני הזרקור גבוהים, מעלינו. מאפילים אותנו. נדמה היה לי שהינני צועד בדיוק על עיקבותי שעוד טרם טושטשו מליל סיורי האחרון כאן לפני שבועיים ימים. הים מנגן על מיתרי גליו מתנפצים אל סלעי המצוק בצלילים רעשניים וקוצפים תחילה ובהמייה כנועה לאחר מכן עד לסף הדממה המוחשי שבין מרחב המים הנע בלי הרף ובלי מרגוע ובין האדמה הנינוחה ששם לו תחום. עד כאן ולא תוסיף.
מוישה ומיכאל עולים ראשונים והמספרים מוכנים בידיהם.
שורה עורפית נעלמת בחושך בנתיב התלול.
הזרקור מצליף על פני המים. מבתר את האפלה ומחפה עלינו.
הכלבים שקטים. לא הרגישו באורחים הבלתי צפויים שרחוקים מטווח שמיעתם הכלבית.
– מה לילה מליל? אולי זקפו אזניהם להרף עין וריפום תוך צפיה לכאן ולכאן. חומר הנפץ עולה בשרשרת רצופה מיד אל יד ונערם על המצוק.
לפתע נוקבת ירית רובה את האוויר. מי הים בלעוה. הכול נמתחו בצפייה לבאות. האם לחיצה עצבנית על ההדק? ההרגישו בנו?
מטחי אש מהמשטרה פולחים את האוויר מעל לראשינו.
כוחות ההבטחה שלנו עונים באש. את הנעשה אין להשיב. ומאידך הוקל ללב. פגה המתיחות. המאבק התחיל. שוב לא במחתרת כי אם התמודדות גלויה. הם יכולים להתגונן במלוא יכולתם. זהו אתגר ממשי. האם הם משערים מה ילך כאן?
הם יורים לכל הכיוונים.
בינתיים?
הגדרות נחתכות. פרצה של 3 מטר לרוחב, מזמינה אותנו. פורצי הגדר בתוך החצר פנימה. מפקד המבצע בעקבותיהם. זקופים יהלכו על אף היריות. הקפיץ נימתח. המחוגים בתנועה. גם אני ואביתר וכיתת החבלנים כבר בתוך החצר. כלום לא שיננו באוזנינו חזור ושנן. כשיורים נצמדים אל הקרקע.
עשינו כמצוות אנשים מלומדה ובזחילה התחלנו להעביר מאחד לשני את התרמילים עם חומר הנפץ. אבל מדוע הם מהלכים זקופים ואינם זוחלים כמונו? היכן השומרים? ומדוע כה שקטים הכלבים?
– לקום! לקום!
– והכדורים שמעל לראשינו? לא שאלתי שאלה זו. היא נשארה תלויה על שפתותינו. אנו מתרוממים. מזדקפים, מגבירים את קצב העברת המטענים. אנו לא צועדים אלא רצים נחפזים עד הימסר התרמיל האחרון לידי החבלנים.
הרגשה משונה. מעלינו שורקים כדורים מכל הכיוונים. החבלנים מסדרים ומתקינים את החומר להפעלה. בשתי פינות המשטרה, בדרומית מערבית ובצפונית מערבית. עלי להבטיח את פעולתם. להבטיח. משמע לזוז, ללכת לאורך הקיר המערבי. להגיע לפינה הדרומית ולצעוד צעדים אחדים עד לחבלנים. הלילה החוויר. הירח פגום כדי מחציתו עתיד לעלות בקרוב. מדרום אין נשקפת כל סכנה. חזור אז לאורך הקיר המערבי לסקור את הקיר הצפוני. הם אינם מעיזים להוציא את האף החוצה. כל חמתם הם מטיחים מלמעלה. בעוד אני תוהה על הבטחה אקטיבית יותר, הרגשתי שלרגלי ניתזים קליעים מלמעלה. כמה מילסים העפתי אל הגג במשמר העמק בתרגילים. אכן לא בכדי. בלי שהיות הוצאתי רימון מהכיס וביד אמונה העפתי אותו על הגג. נשמע צליל חדש בסימפוניה שנוגנה כבר מזה מחצית השעה, ואשר מן הדין לסיימה במהירות בטרם יגיה אורו של הפיצוץ בברק מסנוור את הלילה מסביב. כי עוד כברת דרך לפנינו עד גבעת־חיים, ולא נחזור בדרך הקצרה לקיסריה. רימון שני הוצאתי מהכיס. פתחתי את המנוף והישהיתי בידי שעור של זמן למען יתפוצץ כשרפנל מעל לגג בעודנו באוויר. וכך היה. ההתפוצצות הייתה חזקה. ודומה שראיתי כיצד מעגלי אוויר התחילו רודפים אחד את השני. וכשוך ההתפוצצות – שקט גם על הגג. מכונת הירייה חדלה לפעול. עד שיעלו שניה. כאן הפעלתי רימון שלישי אל החצר הפנימית בקשת רחבה ומרהיבה של ניצוצות הפתיל הבוער– מעל גג הבניין המתנשא והגאה. עוד רימון אחד נשאר בכיסי. הרגשתי סיפוק. מילאתי חובתי. הבטחה של ממש.
השתרר שקט מוזר. אמנם לאחר מכן כשכבר חזרנו ל“משמר” שמעתי את הסיפור שהפיצה הכתה הצפונית, כי הם כביכול השתיקו את הגג בקלעם כדור מכוון בדיוק לתוך לוע הקנה של מכונת הירייה…
פגיעה בתוך קנה מוגן על ידי מעקה בלילה – זוהי אמנם מעשיה נאה אך בלתי סבירה. פעולת הרימונים שלי הייתה אפקטיבית יותר ומתקבלת על דעת כל בר־בי־רב. עודני כך ופקודת נסיגה רוחשת חיים ותנועה מסביבי. החבלנים נסוגים ראשונים, אחריהם חולית ההבטחה שלנו – אביתר ואני עולים כסומים על הקונצרטינות ומפספסים את הפרצה שבגדר. לעזאזל כיצד זה קרה? לא לחזור. לא להתקדם. הפתילים דולקים, מתקצרים והולכים. אם זה היה המוח שעלה על דרך ההיגיון הפועל בכהרף עין כיצד נחלצים מפח יקוש שכזה. או אולי מכוח התחושה של חיה שנלכדת במלכודת ונשמעת לאינסטינקט שלה פעלתי כך וכך וסופך להיחלץ. אני נחלץ סוף, סוף. זה היה ענין של כמה עשרות שניות בלבד. אבל שנים הלמו כפטיש במוח, בעורקי הדם. לצאת! לצאת! לצאת! הפתילים דולקים ומתקצרים. אני משאיר קרעי בגדים, שערות מהראש ובדלי עור. את אביתר חילץ אחד החבלנים שהשגיח במצבו וחש לעזרתו.
הסכנה להילכד במצב ביש שכזה מאחורי. כאילו שוחררתי מסיוט קשה. אני שוב חפשי לנפשי. נושם לרווחה מלוא ראותי. מחיש צעדי דרומה למטה אל מתחת לצוק. מאתיים מטר מהמשטרה. מקום הערכות שנקבע לצעדה בחזרה.
התפוצצות אדירים! ברק עצום – מתח מבקיע את אפור הלילה. כל הנסוגים החזירו פניהם לחזות את המקום בו הייתה פעם משטרה.
והיא נשארה עומדת על תילה.
מבטי תימהון, קפואי מבוכה ואכזבה… אין דבר. זה היה תרגיל יפה ומאלף מאוד. מתפקדים. איש איננו נעדר. חולייתנו בראש. אחרינו החבלנים, החולייה הדרומית ולבסוף המערבית.
מוישה מנחה את הכוח הנסוג בתמרוני הטעיה וטשטוש עקבות. בזה אחר זה כבים כוכבים בשמיים. הירח מראה לנו מחצית פנים סמוקה שמחווירה והולכת ומתעדנת, כראוי למלווהו הנאמן של כוכבנו המזדהר לעומתו בשלל גוונים מרהיב. אין לו כפי הניראה ברירה אחרת. ירח זה מפציע חיוכים רחוקים־קרובים מקסימים למסלולם של נער ונערה, שמביטים בו תמהים, משתאים, נבוכים וכסופים למשהו יותר מחיוך. צעדנו וצעדנו. ככל שהתקרבנו אל הכביש הראשי גברו הריכוז והמתיחות לקראת המשימה החדשה – לחצותו בעוד מועד, בעודנו פנוי מצבא שמתחקה כבר ודאי אחרי מפוצצי המשטרה. הלכנו מחרישים. לא עת שיחה וחילופי דברים. הופתעתי לכן בשמעי:
– אמנון, תחבוש לי את הפצע.
– מה, מיכאל פצוע? למה שתקת עד עכשיו?
– חשבתי. אולי מוטב כך. אולם נמלכתי.
– מה יש? מה הענין?
– כלום. המשיכו. אנו מיד בעקבותיכם.
הנה כבר הסרט השחור של הכביש. ריק, אין כל תנועה עליו ולא הד של תנועה. אנו חוצים אותו במצעד לולייני על מנת להטעות את הכלבים. (ולא הטעינו אותם). נחפזים להתרחק מהכביש והלאה, הלאה. אנו עוקפים חולות ושדות חרושים. חוזרים על עקבותינו. אורות לילה של המשק מהבהבים וקורצים. מנוהה הפגת המתח. ליד הגדרות פורשים חולצות משני עברי הגדר. דורכים מכאן. פוסעים מעל לגדר ושוב מרבד של חולצה מתחת לרגליים. הכלבים עתידים להעצר כאן. יסתובבו על המקום. ירחרחו, ירגזו, אין המשך הלאה מכאן. מותר האדם מן הכלב.
– הם מגיעים כבר, ישראל.
– היכן?
– אינך רואה. שם בפינת הפרדס. הפינה כאילו זזה ממקומה והולכת.
– אהה, עין חדה לך, ראובן.
– תישאר כאן. ארוץ ואגיד למא"ז. אקרא לרבקה ולרופא.
– כן. כדאי מאוד. אולי אני רץ.
– אהה, אמנון שוב אתה אצלינו. שריטותיך כאילו מדוקרנים של גדר תייל.
– מם. מם. המהמתי. לא היה לי כל רצון לספר על הפגישה ביני ובין התייל.
– שפכת יוד על הראש. טוב עשית. טוב מאוד. איך זה דפק שם?
– בסדר. בסדר.
– ראינו מכאן את האש. שמענו את הנפץ. האם עוד נשאר שריד משם? מיכאל, מי חבש אותך כל כך יפה?
– אמנון.
– לחבוש מחדש?
– אולי כדאי לשם ניקוי הפצע. כבר לא נשאר לו יוד.
אצבעותיה של רבקה זריזות. כל תנועותיה גמישות ובטוחות, שער הבלונד שלה מבהיק כמו נחושת קלל באורו החזק של חשמל המרפאה. עיניה כחולות ומרגיעות. על שפתותיה ניבטת בת־צחוק התמיד שלה. חיוך מרגיע את החולה, משקיט את כאביו פעמים יותר טוב מסמי מרפא כלשהם, שצריבה ראשונה מובטחת מהם תמיד.
– טוב. טוב לכו לאכול. ודאי רעבים ולישון. טיילתם לא מעט. הלוואי רק שהכל יעבור בשלום. האנגלים אינם רגילים עדיין מצידנו למעשים מסוג זה. לא העלבנו את המאכלים שעל השולחנות. הם נבלעו מהר ובכמויות ראויות לשמן. החלפנו בגדים. “מויש”! אך הוא כבר נוחר. בתגובה אני ממלמל משהו ושוקע עמוק עמוק עד ש. מה הם רוצים! הלא אי אפשר לפתוח את העיניים.
– חברה. חברה. הכביש כבר תפוס על ידי הצבא. הכלבים נעצרו ליד הגדרות של גן־הירק. ליד החולצות שהיו פרושות. ליד השקים!
– מלאכה נאה עשיתם. כל חבוש חייב מיד להסתלק מכאן בכוחות עצמו ולהגיע למחנהו הקבוע.
מיטת מוישה חורקת. הוא מצעק לתוך אזני.
– חת, שתים, שלוש. הולכים!
– לאן נלך מוישה?
– לכביש!
– וצבא הוד מלכותו?
– נצליח איך שהוא להונותו. סמוך עלי. טול את כובע הטמבל שלי. הטלאי הלבן על גולגלתך מבהיק יותר מדי. לא חלפו שלוש שעות מאז שצעדנו בתוך הלילה המחוויר והולך והרינו שוב בצעדה, יותר נכון בבריחה לאור השמש. שמש של סוף חודש נובמבר. שמש של שעה שבע בבוקר שלא הספיקה להרחיק ולהעמיק בתכלת הרוטטת של השמים.
– מה המה רוצים מאיתנו ומארץ זו? אין נותנים לתפוס שינה בריאה. צריך פעם אחת לגמור איתם. שילכו לאייהם להתמוגג בערפילי הם. שמשם של הנביאים לנו היא.
– סבלנות. גם לכך נגיע.
– אתה מאמין בזה?
– מאמין כמו בליל אמש. זה יתרחש יותר מהר מכפי שהיננו מדמים.
– הלא נחלנו אתמול תבוסה ובושת פנים.
– יש להתייחס למעשה אמש כמו לתרגיל ובתור שכזה היה למופת. עוד נערוך ביקור שני.
– אתה חושב?
– בלא ספק. עוד לא פסו תכסיסים.
שתי שורות של חיילי הוד מלכותו היו ערוכים לקרב משני צדי הכביש. כל כלי הרכב שעברו נעצרו לבדיקה.
– מה המה מחפשים שם, חבר?
– פצועים ותעודות זהות.
– אני מבין תעודות, אולם פצועים, איזה פצועים. מניין?
– לא שמעתם? מודד אותנו הבחורון במבט תמוה וחשדני במקצת. גם עיתון לא קראתם?
– טרם ראינו עיתון הבוקר.
– לא צריך עיתון. כל הסביבה הזדעזעה מהפיצוצים. שתיהן עלו באש ובאפר. זכר לא נשאר מהן.
– ממי? ממה?
– אה. חברה מה אתכם באמת. ממשטרת גבעת אולגה כאן ומשלט סידני עלי שם.
– או הו! אצ“ל? לח”י? חברה’מנים.
– איפוא! שלנו, הפלמח, ההגנה. כלבי הגישוש שלהם הוליכום עד הגדרות של גבעת חיים. עכשיו הם מקיפים את המשק.
הוברר לי שאינני יכול לנסוע באוטובוס. אם במקרה יתעופף הטמבל שלי מעם ראשי, או שיתחשק לאיזה סקוטי מצחיק בשמלה לשים ידו על כובעי מתוך סקרנות ליראות מה צורה יש לגלגלתו של צבר. יזהני כמבוקש מאוד.
אופנוע עוצר על ידינו. הזמנה לעלות.
– עלה, אומר מוישה, אני אסתדר, השרוול מכסה את תחבושתי.
מתקרבים אל טורי החיילים. חמושים מכודני־רובים. עוד נישאר רובה וכידון לפליטה בארצם, או שאינם זקוקים כלל לאלה שם, אלא בשביל הנייטיבס באימפריה. נכנסים ביניהם. עמידה צבאית גאה למדי. הלואי והיינו במקומם והם במקומנו.
– האט הנסיעה. אני אומר למסיעי ומחפה אותה שעה בידי על הטמבל שלא יעשה מעשה פזיז. קרבים למחסום. הקונצרטינות הדוקרניות מאיטות מהלכם של כל כלי הרכב. האופנוע מאיט עד… עד…
שני בחורים. מעט בחורים עברו תחת ידם מאז השחר. לעצור? לא לעצור? שומרי החוק מפקפקים. אנו מביטים נוכחם, מחייכים ומתקדמים. והללו מפקפקים. או שנדמה רק שמפקפקים. הם פשוט מתעלמים מדג רקק שכזה. תשוקתם היא לבטח לנתח הגון ושכזה מצוי ודאי במכונה גדולה ומאוכלסת.
המחסום כבר מאחורינו. ואנו עדיין איטיים. כאילו עוד מזמינים את הכידונים לבדוק, אולי טמון אקדח מתחת למושב שלי ושל הנהג. אני פונה לאחור לראות שמא בכל זאת נותנים אות לעצור. מאחורי גבנו תוך אליבי להעלותנו בשל כך על הכוונת. למה לא? הן המה אדוני השעה…
לא מניה ולא מקצתיה. וכך עד הסיבוב הקרוב שלאחריו נעלם כל קטע הכביש שאותו עברנו זה עתה.
– פול ספיד. אני אומר לנהג, בהרגשת רווחה. נחלצתי, מזל. מלה זו כאילו נצטיירה באותיות זהובות גדולות באוויר שלנגד עיני. אם ידע או שיער נהגי מי יושב מאחוריו? זה לא העסיקני. הייעד הקרוב – חדרה. משם אין מעצור, כל הדרכים פתוחות לפני. עליתי על האוטובוס הראשון. אולי נמנמתי בעמידה. והנה כבר שדרת הדקלים בכניסה למשק. קפצתי עוד בטרם עצר לגמרי. נופפתי ידי לשלום. למי? לנהג? לנוסעים? לקילומטרים שירטו לקראתי? לשעות שחלפו?
אני צועד לאיטי בצל הדקלים. 18 שעות בלבד מפרידות בין האמש שלא נתתי דעתי עליו בבוקרו של היום שחלף. לבין זה של הבוקר הנעים, המתנגן. לאחר לילה שכזה אכן, אתגר ראשון. ומה הלאה? מה צופן העתיד בחובו למעני? ספק אם העליתי על דעתי מחשבה מעין זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.