אתגר ראשון    🔗

התגייסתי לפלמ“ח בחודש ספטמבר 1945 הוא חודש בו חל יום הולדתי ה-18. האם היה הכרח להתגייס לפלמ”ח? במסגרת המשק בו נולדתי וגדלתי היה זה בבחינת הכרח מרצון. היינו חדורי הכרה, שאם לא נתחשל במאבקים לקראת מבצעים רציניים נגד הבריטים והערבים תהיה ידנו על התחתונה במזרח הערבי המתעורר ללאומנות שאפתנית מהולה בשנאה לכל זר וליהודים בארץ בפרט.

נשלחתי למחנה משמר העמק. המחנה שכן על ההר בתוך יער אורנים מסביב למערה רחבת מידות. בסביבה היו עוד מערות אבל קטנות מזו. בלשנו אותן היטב, חטטנו בכל פינותיהן ומיסתריהן, אולי נגלה משהו שיספר לנו על עברן. בימים ההם גבר המאבק נגד הבריטים. כל שהזכיר מחנה היה חשוד בעיניהם. ירדנו לכן לגור במשק. שיכנו אותנו בלולים פנויים מעופות ובצריפים. מחלקתנו מנתה 4 כיתות מסווגות לפי הוותק הפלמחאי. ראשונה במעלה היתה כיתת ותיקים, סיירים מנוסים ומאומנים. כיתתי היתה הירוקה בתחתית הסולם, טירונים. עבדנו והתאמנו לפי התקנון. המשק היה מעונין בעבודתנו. הפלמ“ח לעומתו שם את הדגש על אימוננו, אבל את לחמנו היה עלינו להרויח בזעת אפנו. במשק היה מוקד משיכה מיוחד בשביל בחורים צעירים כמונו והוא המוסד החינוכי, הכוונה כמובן לבנותיו. לאלו שהגיעו כבר לגיל שנתפס בעדשת העין של הנוער המתבגר. הסתופפנו לרוב בצילם של הוותיקים, נטינו אוזן קשובה לשיחותיהם, הציזבטים שלהם עברו מפה אל פה, חזרו ונלעסו בפינו כיד הדמיון הטוב עלינו ובסגנון המיוחד לנו כטירונים. לא יצא חודש מימי שהותי במקום, כאשר נצטוויתי להצטרף אל מ.ב. לאיזו שליחות מיוחדת. מי ומה? לא הגידו. מ.ב. היה מבוגר ממני. הכרתיו בהיותו במשקי בפלוגה ב' ועוד לפני כן שמעתי את שמעו מימי ה”ס.נ.ס." בעודני נער עם נערי בית־הספר. הוא היה בן מושב, אמיץ לב וסייר מעולה. חשבתי לי, אם השליחות נוגעת בשטחים אלה, ניחא, יהיה לי ממי להשכיל. ואמנם הוא הוא ששימש לי מורי ורבי הראשון בסיירות וכל הקשור בה – דוגמא ומופת.

כשנודע לחברי לכיתה שאני נפרד מהם, ליכסנו לעברי מבטים ספק תמוהים, ספק לגלגניים. ניסו להוציא מפי מה ומי? פטרתי אותם באמת לאמיתה, שאינני יודע בעצמי דבר. היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שחשבוני לרברבן, ששתיקתי רברבנותי.

– מחר בבוקר אנו יוצאים. לחש לי מ.ב. ערב אחד על אוזני בזמן הארוחה.

– אתך? במה?

– פשוט, באוטובוס.

– להיכן?

– בבוקר תראה.

– במה עלי להצטייד?

– בתרמיל אישי ומה שאפשר לתקוע אל תוכו.

בבוקר, כשנכנסנו לאוטובוס שמעתיו אומר לנהג – פעמיים חיפה. ובכן נוסעים לחיפה. הזדמנות מצויינת לבקר דודים ודודות אשר בניהם בגילי שלא ראיתים מאז סיום בית הספר. בתחנת אגד בחיפה אמר לי – חכה כאן, אלך לקנות כרטיסים.

– מה? ממשיכים הלאה? שאלתיו מאוכזב במקצת.

– כמובן. מה חשבת, מה יש לבצע בחיפה?

כשחזר עם הכרטיסים תפסנו מקומות בתור ארוך למדי לתל־אביב. אנו נוסעים. הגענו לחדרה, קפץ מהאוטו. רציתי לקפוץ אחריו. – אני רק לרגע. אני חוזר מיד. הוא חזר מצוייד בשני כעכים. אחד התחיל הוא לכרסם ואת השני הושיט לי.

– מה, ממשיכים?

– כן, כפי שרואה הנך. תכרסם בינתיים משהו, לא יזיק.

– עוד רחוק?

– אל תהיה סקרן מדי. נגיע, אם לא ארדם בדרך. כשנעצר האוטו ליד מסעף גבעת חיים התרומם ממקומו, רמז לי בה־מה־מו משהו מתחת לחטמו ועיניו הוצתו בחיוך שובבני. כשהגענו לגבעת חיים השאירני בתוך המחנה של הפלמ"ח.

– חכה. תיכף אחזור. ואמנם לא יצאו עשר דקות והוא חזר.

– עכשיו נלך לארמוננו. אוהל בקצה המחנה. שתי מטות עם מזרוני קש עליהם. שלוש שמיכות למראשותיהן. מנורה מפויחת תלויה על עמוד האוהל.

– שב, רמז לי על אחת המיטות. אתה רעב?

– מוכן לבלוע את שור הבר, אמרתי.

– עוד שעה לצהרים, לא תגווע מרעב. אחרי הצהריים נשכב לתפוס תנומה כלשהי. אתה יכול לישון ביום?

– בכל מקום ובכל זמן, עניתי.

– זה מצוין. הרגשתי בחוש שאתה הוא הבחור המתאים לי. נהיה ערים כל הלילה, יה חביבי, נגמא קצת קילומטרים. היית פעם בגבעת אולגה?

– לא, מה יש לי לעשות שם?

– את בנין המשטרה ראית שם?

– מה יש לראות, משטרה ככל המשטרות.

– אתה יודע מה יש להם שם?

– מה יכול להיות שם? שוטרים, קצינים, רובים ואולי גם לא מכונת יריה אחת בלבד.

– כן ומה עוד?

– מניין לי לדעת.

– מי, אתה חושב מתחקה אחרי אניות המעפילים שלנו?

– משטרת החופים שלהם ואניות צי המלחמה שלהם.

– זה נכון, אבל כל אניותיהם שואבות ידיעותיהן מהראדאר שבמשטרת גבעת אולגה.

– אז מה? שאלתי.

– אז מה?! מה אתה שואל. צריך לחסל את הראדאר הזה.

– המעט ראדארים להם. יעמידו אחר במקומו.

– כן. אבל בינתיים נרוויח זמן.

– אז מה הלילה אתה רוצה שנחסל אותו?

– זה היה רצוי מאוד, אבל זה לא כל כך פשוט. נכונו לנו הרבה לילות של סיורים עד שנהיה בטוחים שבמכה אחת נחסלו. עד עכשיו נערכו הסיורים לאור היום אנחנו נפתח בסיורי לילה.

– שנינו בלבד, או עוד מישהו?

– שנינו בלבד ויד לפה. אף אחד איננו צריך לדעת מה מעשינו כאן.

בבית טעמתי טעמה של שמירה בלילות בשדה. תמיד שמרנו בשניים, מה שאין כן בהבטחת משמרות הלילה של הטרקטורים. שם שמרתי לבדי. משהיו הטרקטורים מפליגים לתלם של שני קילומטרים אורך הייתי נתון בדריכות. לא שחששתי לעצמי, אלא להיפך. חששתי לאלה שאורות פנסי רכבם מזהים אותם לעיני המתנקשים המועדים. הן לא יכולתי להימצא בריצה מתמדת בעקבות הזחלים. אבל כאן סביבה זרה ובלתי מוכרת לי. ולא שמירה על מישהו. כי אם מעקב אחרי מישהו שיתכן והוא עוקב אחריך, או צד אותך בסילונו המסנוור של הזרקור. לא הרביתי לשאול את מ.ב. ספק אם היה עונה לי, שכן הרבה לשתוק – תכונה סיירית חשובה. מבעוד יום עזבנו את גבעת חיים מצוידים באקדחים. תחילה עברה דרכנו בין פרדסי חדרה וכאשר הם היו כבר מאחורינו ואנו בחולות, החשיך היום. בשעה זו, כשהייתי יוצא בבית אל הכביש הראשי המבטים נאחזים בזרקורי המשקים שבלשו בסילוני האורות שלהם כחדקי פילים אגדיים. כל ישוב ואורותיו במקבץ הנדסי המיוחד לו בניגוד למורדות הגלבוע שעטו חשכה דמומה לכל ארכו הנראה לעין, שדמה לחית ענק מוברכת שוחרת טרף עד לעת מצוא. כאן בין החולות, ללא שביל ודרך, בין גבעות החול הציוריות ונעות כאילו ממקומן לא נראו אורות הישובים החבויים מאחורי ירק הפרדסים. את הים שהיה בקרבתנו לא ראיתי רק חשתי בו. ואולי זה היה רק נדמה לי שהוא הומה, גועש ומתקצף בדומה לטירטור רחוק של ברנקרים צבאיים.

– אתה שומע? שאלתי את מ.ב.

– מה יש לשמוע?

– ברנקרים מתקרבים.

– שטויות, זה לא ברנקרים. זה הים. מה להם ולשממה הזו בשעה זו.

כיצד הכיר את הדרך־לא־דרך בין החולות? את זה למדתי לדעת לאחר זמן לא ממושך ביותר, כשהפכתי אני בעצמי להפתעתי להיות אחראי לסיורי לילה. יותר לא החלפנו דברים בינינו עד שהגענו ליעד. גם משום שמדריכי שקד על מרחק של עשרה צעדים לפחות בינינו. הוא ראשון ואני בעקבותיו על מנת להשתיק את הגרוי לשיחה. מפעם לפעם היה מסב את ראשו לאחור להיווכח בנוכחותי.

למעשה גם אני לא הייתי בין חובבי השיחה הקולנית, או הלחשושית בשמירה. אזני השומר צריכות להיות דרוכות וקשובות. כל תכנה של הטקטיקה בשמירה הוא להיות במצב של רואה ואינו נראה. תכונה זו ירשתי כפי הנראה מאבי. מפיו שמעתי לא פעם, שאיננו מחבב לשמור עם פלוני ואלמוני.

– מדוע?

משום שהלז נמנה עם אלה המכריזים בקול רם על נוכחותם בשדה, בכרם, או בפרדס, ובכך מזהים את עצמם בפני האויב ומקילים עליו את מלאכתו. הוא עוקב אחרי השומר, יודע את צעדו הבא ומכוון את השעה הטובה לבצע זממו בהצלחה. פעמים ממש מתחת לאפו של השומר, לתמהונו האווילי.

הייתי דרוך, אולם לא עד כדי כך שדריכותי תפריע את מהלך הרהורי שקשורים עם לילה, בדידות, סכנה. ומה היו אומרים ומרגישים הורי לו ידעו לאן פני כבר מועדות בשעה זו בלילה זה? בטרם צמחו לי כנפיים, כמעט שהסחתי דעתי מהמטרה אליה התקרבנו עד שיצאנו מאחורי איזה גבעונת וסילון אור סינוור את עיני. זה הספיק בשביל להשכיח את אשר הגיתי לפני שעה קלה ובפרט כשראיתי את מ.ב. מואר לעיני. היינו בטווח פעולתו של זרקור המשטרה המוצב על מגדלו. מאותה שעה נדרכתי והלכתי. התקרבנו אל תחום הבניין מדרומו.

מפי מ.ב. היה ידוע לי, כי 3 גדרות תיל מקיפות את החצר. אחת משופעת ושתים האחרות קונצרטינות. מצפון ליד הגדר ממש נמצא בנין עזוב של משפחת חנקין. וממערב גבלה החצר עם מצוק תלול שגלש הימה. התקדמותי הפכה חששנית, שפופה וגם זחלנית עם כל הברקת סילון האור המצליף. הרי אנו מוקעים לראווה על ידו. והוא צד אותנו במתכוון ברשתו. ואילו מ.ב. ממשיך לו בהילוכו המהיר והבטוח. הילוך שכזה נראה יומרני מדי בעיני, אפילו פרובוקטיבי בשעת סיור. ובכל זאת למרות ביטחוני שאנו מגלים עצמנו ניסיתי גם אני לחקותו. מה שעודדני במידה מסויימת הוא הנוף שהיה זרוע תלים שטוחים ושיחים מסביב המאפשר למצוא בשעת הדחק מחסה ומסתור מעיניים בולשות.

מ.ב. כבר ליד הגדר הראשונה, מחכה לי. מיד גם אני לידו. והזרקור על שנינו. אני מנמיך קומתי אינסטינקטיבית, הוא מחייך לי ואומר:

– אני הולך.

– לאן? להיכן? ואני? עצרתי בתוכי רעדי הפנימי שלא יפלוש החוצה.

– אתה נישאר כאן. במקום הזה ותשמש המבטיח שלי. כדור בקנה ותהיה מוכן.

והוא הולך ומתרחק ממני. מיד נצמדתי לקרקע באקדח שלוף. כדור בקנה ונצור. בינתיים עלה ירח חצוי והתחיל עושה דרכו בשמים בין קרעי עבים. נסתקרנתי לראות מה יעשה אם אור הירח ירשה לי לעקוב אחריו. ראיתי איך עבר את הגדר הראשונה, אם עבר גם את השנייה לא ראיתי. אולם כלבי השמירה השגיחו בו כפי הנראה ופתחו בנביחה. העסק אבוד, חשבתי. מקום מועד לפורענות בחר. מיד יזדעקו כל השומרים. ואולי הם רגילים לנביחת כלבים ואינם מייחסים ערך לכל נביחה ונביחה. מה יעשה מ.ב. היחזור? ימשיך להתקדם? לא זה ולא זה, הוא כפי הנראה היה מוכן לכך. שמעתי אותו מהסה אותם וכפי הנראה הצליח להשתיקם. אולי מילא כיסיו סוכר למענם. הייתי מלא תמיהה והוקרה לטיפולו בכלבים. עד מהרה נשתתקו, והדממה מסביב חזרה לקדמותה. הוא נעלם מעיני, וכבר נרגעתי ושקלתי את צעדיו הבאים של מ.

כן, מה זה שם? אני מאמץ את ראייתי. שתי דמויות דוברות ערבית צועדות לעברי, נשארתי דומם תחתי. לא הייתה לי שהות לתפוס מחסה בטוח יותר מאחורי שיח. התפלאתי גם כיצד הכלבים לא הריחו אותי ששכבתי כ־15 מטר ממאורתם, שנתמקמה בצד הפשפש של הגדר הגבוהה, המרחק ביני ובין שתי הדמויות פוחת והולך צריך כבר להחליט כיצד לפעול. כל יריה מצידי עלולה לחבל במטרת הסיור. ואולי גם לסכן את מ.ב. ותפקידי הלא להבטיחו ולא לסכנו. למה בחר במקום זה, בקרבת מלונת הכלבים והיציאה מהחצר?

אם השומרים ייצאו מהפשפש, אם זה נוהגם, לא יתכן שלא יגלוני.

מבחן מותח ודורך. מה לעשות?

החושש רואה צל הרים כהרים. הרים לא היו כאן אבל היו והיו דמויות של שומרים מזויינים ואפילו לא צלליהם. לא רחוק ממני. אלא שגם להם היה נוהג קבוע, לא לצאת מהפשפש. פשוט אין צורך בכך, בשביל מה? האם מישהו בולש אחריהם, או רוצה להתנקש בהם? עד עכשיו לא קרה דבר. לילה לילה ונוהגו הקבוע, גם הערב כך. הם פסעו הלוך ושוב לאורך קטע הגדר תוך כדי השתהות פה ושם. זרקו אבנים לכיוון שלי, אחת מהן כמעט שפגעה בי. סוף סוף פנו לי עורף וחזרו למשטרה.

נשמתי לרווחה. עתה נתון הייתי למחשבה, היכן מ.ב.. מתי יחזור ומהיכן יופיע? היה אתי שעון ומלכתחילה החלטתי לא לעקוב אחרי תנועת מחוגיו.

שלשום עוד לא עלה בדעתי שהערב אהיה צמוד לקרקע לאור ירח לא מלא אמנם, מול גדר משטרת גבעת אולגה, בקרבת מלונת כלבי השמירה. ולו לפחות הכרתי את המקום מבעוד יום מקרוב ומרחוק בעיני ממש.

– למה קראו לשדה ההוא טרקטוריה אינני יודע. דומני שבין וותיקי הפלחים רווחה הדעה שזה בגלל החריש הראשון שבוצע בטרקטור במשק. ולא בסתם טרקטורון איזה שהוא, אלא “בהולט”. זה הפיל שבין הטרקטורים, דמוי טנק כבד בעל מידות ואיטי מאוד בהילוכו ובעבודתו. כעשר שנים ויותר עמד כמצבה חיה בבית העלמין של הגרוטאות עד שחלקיו לוקחו אחר כבוד לתיקונים שונים על ידי המכונאים הטירונים – החלוצים. בזמנה נחשבה כל עבודה לחלוצית, כי הייתה חדשה למענם וטרם ניתנסו בה.

הייתה זו כמובן הזייה נעימה לדמיין, שהנה הנה יופיעו אמי ואבי לביקור לילה אלי כשבאמתחתה של אמי משהו טעים לחיכי כשם שהפתיעוני לפני שנתיים בליל הולדתי ה־16. בדרך כלל לא ערכו אז טיולים ליליים שכאלה מחוץ לגדר המשק. אבי חגר “פאַר” לצידו. אני שמרתי אותו לילה על שני טרקטוראים שחרשו בשדה טרקטוריה. שדה זה גבולותיו חופפים את גדות הנחל הנטועות איקליפטוסים. הלילה שצף אז אור ירח מלא של ערב חג הסוכות.

– אבי היה כבוש לזכרונות מלילה זה יותר מאמי ששכבה בחבלי לידה בצריף הלבן הקטן ששימש באותם ימים בית יולדות. כשהגיע הרופא המיילד בעצמו אל חלון חדרו בשעה 1.30 אחר חצות לבשר לו את הולדתי פרץ החוצה בלא לדעת מה יעשה עם עצמו, עם הבשורה שהוא אב לבן שיעד לו תפקיד בחייו, גאולת הארץ. הוא שוטט בחצר המשק השטוף נגוהות הירח וההר מטיל צללים אי־פה, אי־שם. כבר בישר לשומרים. לפרותיה של אמו שהייתה משכימה לחלבן מתוך חריצות וייעוד חלוצי.

בכל פעם שהיה אבי פותח את פיו לספר קורות אותו לילה שהגדיש בו ערימות של זיכרונות והוא הרגיש צורך להתפרק מהם מעט או הרבה, הייתי מפסיקו. נו־נו אתה כבר מתחיל, כבר מתחיל. אתה הלא יודע שאינני מחבב סיפורים רכרוכיים אלה. אינני יודע, אם תאר לעצמו בדמיונו הלוהט שלא ייצאו 18 אביבים ובן־חייל זה ירבץ במארב מול משטרת גבעת־אולגה הבריטית־ערבית וחייו תלויים לו על כוונת הרובה של הוד מלכותו, דרוך ומכוון על ידי אחמד, מוחמד, או נאיף איזה שהוא.

– ציוץ של ציפור בדממה שכאילו נקרשה תחתי הוציאני מהזיות שנתפסתי להן אולי לראשונה בחיי. עודני מסב ראשי למקום משם בא הציוץ שחזר ונשנה, והנה לפני דמותו של מ. אייזן שכזה, אין להבדיל בין ציוצו לבין זה של ציפור ממש. מעמסה נגולה מעל לבי אינני מנסה אפילו לחקותו. אתרגל בדרך חזרה בהדרכתו. ודאי נזוז מיד.

כבר היינו רחוקים מגדר המשטרה בדרכנו אל הכביש היחיד המקשר אותה עם המושבה חדרה.

– חוזרים למחנה בכביש, מה, זה לא מסוכן? שאלתי בביטחון מוחלט.

– איפה מחנה, עוד הלילה גדול. הפעם נציץ עליהם מכיוון זה. משער הכניסה של הכביש.

שוב אני לבדי עם עצמי בהבטחה. יותר נכון באשליה של הבטחה. לא ראיתי אפילו להיכן נעלם זה שאני חייב להבטיחו. מאיזה צד הוא משקיף על השער ועל המתרחש לידו. אני ראיתי את השער במטושטש, שוטרי המשמר שליד השער, היכן מקומם וכמה הם שם? להתקרב לשער הרי זו הפרת פקודה. לפחות בלילה הראשון יש להימנע מזה.

הערב העמיק. בשמירה הייתי שוקע בהאזנה לרחשושי הלילה. צפור, רמש קולני, נשיפת קיפוד, לא כל שכן רחש של קמה מבשילה, או מישוש אשכולות ענבים שתופחים והולכים עסיסיים ומשיבי נפש. ואילו כאן רק הטה אוזן לסוד השיחים והתעטף לך בערפל הקל של הזיכרונות שנתרבו אי שם בחריצי המוח. הייתי מלא אותם אותה שעה, אבל בערבוביה. לך שלוף אותם אחד אחד תוך כמיהה שכבר נחזור מהר למחנה, להתרענן מתחת לזרמי המים הצוננים של המקלחת, ולטעום משהו. כן, הן לא הצטיידנו כלל במזון כלשהו, אפילו בכריך צנוע. האין זה מוכיח שלא נבלה כאן כל הלילה. בעוד אני שולף זיכרונות וכמה למתוח אברי על מזרן הקש שמחכה לי, והנה מכונית על הכביש. מתקרבת אל השער. מכבה ומדליקה אורותיה חליפות. זוהי המכונית שמחזירה את השוטרים מבילוי בחדרה. מענין, במה והיכן הם מבלים שם? זה תלוי, אם אנגלים הם או ערבים. אינני סבור ששוטרים ערבים ייסעו לבילוי לחדרה. אני מחליט שאלה הם בני הגזע האציל האנגלו־סכסי.

השער נפתח בפני המכונית בחריקה קלה. אם בנוסף לאורות הם הפליטו סיסמה של הזדהות לא שמעתי. אמנם נזרקו אל חלל האוויר איזו מילים, אם אנגליות או ערביות לא יכולתי להבחין. עוד טרטור קל והמכונית נעלמה בחצר ונדמה. חלונות אחדים הוארו במשטרה וכעבור שעה קלה חשכו. הזרקור איננו מרתיעני עוד. אני עוקב אחרי סילוניו, סובב עימם מחצית המעגל עד שהם פונים לים. לו הירח במלואו הייתי רואה זהרוריו באופק. הים כאילו מתנשא שם. עולה ומתגבה. הרוח שקטה מכבר. רחש קל מגיע מהשיח הקרוב, משום מה לא נשמעה הלילה אף יללת תנים מקרוב. אין הם מחובבי הבילוי ליד מי הים המלוחים. לא נוח כאן במחילות המיתמלאות מים. הלם רחוק של נעליים מפורזלות, בחצר פנימה. בכוון השער שם דומני תנועה כלשהי, חילופי מלים, ושוב הלם צעדים מתרחקים מהשער. אין זאת כי המשמרות התחלפו. מתי הם מתחלפים, כל 4 שעות? מה טעם להמשיך לרבוץ כאן?

– נדמה לי שנרדמתי לשעה קלה. אולי היה כאן מ.ב. ולא הרגשתי. היה מעיר אותי. לא. הייתי מתעורר בעצמי ודאי. לא נרדמתי. פעמים ניכנס האדם בלילות בשמירה למין מצב של נים ולא נים, אבל חושיו ערים לחלוטין. הן שמעתי הכל שהתרחש כאן. במרחק של 10 צעדים ממני גדל שיח גמלוני. כמעט בגובה אדם. האוויר מצטנן והולך. הבגדים נעשים טחובים…. יאיר הלך לבריגדה לאחר תבוסת גרמניה כבר הוא עושה שם כיף.

מדוע לא הלך יעקב לפלמ"ח? באמת מדוע. בחור כארזים. ליצני שכזה וצ’יזבטניק, יכול להיות מועיל מאוד לחברה.

הוא בא סוף, סוף. מ.ב. מחפשני במקום בו עזבני. שד משחת, זוכר בדיוק. אני הומה לו קלות. הפעם הצצתי בשעון. חלפו שעתיים מאז נפרדנו. לא שאל דבר וחצי דבר, רק לחש לי – הולכים!. והוא פוסע במהירות מזרחה, לא שאלתיו לאן. מזרחה משמע למחנה. סוף סוף. נאפד תקווה אני בעקבותיו, תחילה בשפיפה שעברה לקומה זקופה. אנחנו כבר 200 מטר מהמשטרה והוא עושה תפנית של 90 מעלות אל הכביש מול מעביר מים. אנו בתוכו והכביש מעלינו, כביכול מנהרה ובכל זאת? עדיין לא נואשתי. אנחנו משרטטים קשת רחבה. שוב מערבה והמשטרה מדרום לנו. הנה כבר בית־חנקין. כאן מתמקמים. החצר הצפונית מוארת חזק, הכניסה לנגד העיניים. לא ימלט מהן כל יוצא וכל בא. הפעם אנו מבטיחים אחד את השני. השעה קרובה לשתים. שוב מתחלפים המשמרים. המשמר החדש פותח בצעדה בקטע המיועד למענו, מגיע עד למרחק 20 מ' מהגדר וחוזר. עוד פרט חשוב.

צדים אניות מעפילים בראדאר לשביעות רצון הממונים עליהם. “טראבלס” מיהודים? במעוזם זה? הם, היהודים הלא סגורים ומסוגרים מאחורי גדרותיהם בלילות. זרקוריהם בבחינת תותחים למענם. לכאן לא יגיעו, לא יעיזו.

התפלאתי להרצאתו הארוכה ובעוד אני רוצה להציע לו שנחזור למקומנו, התחיל לפסוע בכיוון לים. כשירדנו לשפת הים והתקדמנו דרומה נמצאנו בין מצוק תלול ומרחב מים למלוא מבט העין. לא נזדמן לי עדיין בשעת לילה שכזו להיות בקרבת משטח מים עצום שכזה, שפאתו מלחכת את החוף. גל תוקף גל, האחד נמוג בקצפו ואחר בא במקומו. שמא יפרוץ בכל זאת את הסייג על מנת לכבוש ולבלוע ארץ ומלואה כמו בשכבר הימים.

אנו עולים בשביל על המצוק בעוד אני שולח מבטים לימיני לראות את התמורה בגוני המים בים לאור הירח עם כל צעד נוסף. את צעדינו האחרונים אנו עושים בזחילה עד סמוך לפישפש. שם התמקמנו צמודים לקרקע. ריחוקו של הפשפש מפינת בנין המשטרה היה לא יותר מ־15 מטר. מה יהיה, אם המשמר יגיע עדינו ויתחשק לו להציץ גם מה שנעשה מעבר לפשפש? אין ספק בדבר שיגלה אותנו. חשש זה אפפני כולי וחרד הייתי לבאות. אבל הלא מ. לצידי. עודני שואל את עצמי שאלה גורלית זו, והנה שתי דמויות מזויינות ברובים מתקרבות והולכות בצל הבניין. הפשפש הוא מול פינת הבית ואנו בקרבת הפשפש. הם הולכים ומשיחים ביניהם. מ. יודע ערבית ומחייך אל עצמו לשמע שיחתם. היגיעו לפינת הבניין? נעצרו, אוספים חלוקי אבנים, זורקים אל מעבר לגדר. אחדים עפים מעלינו. צועדים עוד שני צעדים, משקיפים לכל אורך הקיר המערבי. שוב נשמע דרדור אבנים על סלעי המצוק. עושים תפנית של מאה ושמונים מעלות וחוזרים על עקבותיהם.

נשמתי לרווחה. כמעט שפרצה מפי גם אנחת רווחה. מ. מחייך במלוא פניו. חשבתי די כבר. הקפנו את הבניין מכל עבריו מה עוד יש לרבוץ כאן. אפשר כבר לפתוח במצעד חזרה. אולם מיד שקלתי בדבר, שמא בסיבוב השני ישנו מסלולם. צריך גם לדעת את משך הזמן בין סיבוב למשנהו ואולי בסיבוב השלישי יבוא שינוי. ירדתי כפי הנראה לסוף דעתו והזדהיתי עם מחשבתו של מ. המשכנו לשכב תוך שתיקה מחלטת. כאן לא מועדון להחלפת דעות. אלא שמתיחותי פגה מיד, כשהחצר מולנו התרוקנה. הן לא לבדי אני. מ. לימיני והוא ודאי יודע את אשר לפנינו. בכדי לא יסתכן.

– אמא שלי מגיעה כבר בשעה זו לרפת. הפרות והעגלות פוגשות אותה בגעיה ממושכת, בעוד היא מעניקה לטיפות ומילות חיבה על ימין ועל שמאל, כשפניה נוהרות מקורת רוח ומביטחון פנימי שעוסקת היא בעבודה חשובה ומועילה. ברפת עומד ריח של זבל טרי מעורב בריחו המיוחד של חלב חם, שנחלב סילונים, סילונים דקים ומתנגנים אל הדליים המתמלאים והולכים ומתקצפים. החולבים נמצאים כאילו במצב של עילפון, כשראשיהם שעונים אל הגוף החם של הפרות, אשר לוחכות בלשונותיהן הארוכות את תערובת השעורה, החרובים, הסובין והכוספה, כשהחרובים מוסיפים טעם מגרה לבליל הזה. לא פעם טעמתי ממנו על קצה הלשון. בכל הזדמנות היו החבריה ממלאים כיסיהם חרובים שלמים לכרסום. הזריזות מבין הפרות כבר כילו מנתן והן פוזלות לעבר שכנותיהן כדי ליהנות מתוספת, אם משייריהן, או במשיכת לשון. נוהג מקובל בחברה על ארבע.

– אמא שלי נמוכת קומה. ידיה קטנות אבל אמיצות וזריזות. אצבעותיה נפוחות מחליבה. אבל אין היא נותנת דעתה על זה. חה חה חה אני צוחק לעצמי. יש טעם לצחוק זה. תמיד היינו צוחקים למשמע סיפורה של אמא, כיצד אחד החולבים נרדם בשעת חליבה. הפרה הרגישה בדבר, לכסנה כלפיו מבטים ממושכים. מה הוא משתהה בישיבתו לידי, מה? שיקום וילך לו לכל הרוחות. אני רוצה לרבוץ קצת. שלמתי כבר את מזונותי בעטין מלא וגדוש. ומשראתה שהחולב איננו זז ממקומו התחילה גועה געיות אזעקה ממושכות תוך צליפות רציניות בזנבה על ראש הנרדם. מבוהל התעורר מתנומתו המתוקה. הדלי החליק מברכיו ומחצית החלב נשפכה.

– ריח הרפת התחיל מגרה את נחירי מאז היותי בן שנה, או בן שנה ומחצה, כשאני ואבי עלינו לנקודה החדשה להצטרף לאמא שחנכה את הרפת הראשונה הבנויה מביטון לתפארה והיתה יורדת אלינו ליום אחד בשבוע. לאחר שבע שנות שיכון באוהלים תחילה ולאחר מכן בצריף, שקירותיו היו סדוקים, פחי גגו מדיפים בימות הגשמים צינה מצנינה וחום לוהט בקיץ – טעמנו סוף סוף טעמו של בית ורצפתו מרוצפת במקום מחצלות פרושות על הקרקע. לפנות ערב היינו יורדים אני ואבא אליה לרפת ועולים יחד בגמר עבודתה. אולם לא יצאו ימים מרובים ואבא נעלם מעיני. אחת המטפלות היתה מוליכתני אל אמא לרפת. וכשבוששה לעשות זאת הייתי מתחמק ויורד לבדי. אמא שמחה לעצמאותי. פעמים נדמה לי הייתה דמעה נחרזת בעיניה ואולי טועה אני. לא ראיתי את אמי בוכה. היא אמיצה שכזאת מגזע החלוצים של ראשוני העלייה השלישית.

נקישת נעליים מסומרות ודיבור קולני בערבית. מ. חשב שנרדמתי ותקע לי אגרוף קל במותן, עניתי לו בבוהן בשלו. המשמר מתקרב והולך, מגיע עד זווית הבית, עוצר. אוסף חלוקי אבנים ומיידה אותם לעברנו, כאילו הירגיש בנו. חצץ פגע בנרתיק אקדחי. קם בי הרצון להטיח בתמורה אבן בפרצוף. לא הייתי מחטיא את המטרה. אני קלעי טוב. הם פוסעים עוד פסיעותיים מורידים רוביהם מכתפיהם. נקישת בריח נפתח ונסגר. כדור בקנה. מה המה מתכוננים לבצע כאן? נתאבנתי תחתי. מאוד רציתי לראות ארשת פניו של מ. אולם כל תנועה קלה היתה מגלה אותנו. הרובים נטויים במאוזן כשל היוצאים להתקפה חזיתית. אחת, שתיים. עוד שני צעדים. מעיפים מבט לאורך הקיר. צעד קדימה, אחורה פנה. הרובים על הכתפיים. משחילים זרועותיהם מתחת לרצועות. חששות שוא גם אצלם שילכו לעזאזל, פרצופים מחורבנים למעוך אותם. למעוך אותם, לכל הרוחות לוחש מ. אלי אותן מלים ממש.

חשבתי, עכשיו אולי כבר הגיע הזמן להסתלק מכאן בכי טוב, מה עוד? הן עוד מעט יבואו להעירני לעבודה. אני עובד בדיר. איזו געיה ופעייה שם, איזו התרוצצות! עד שקושרים את האמהות למחלובים ויושבים למשוך את פטמותיהן מתחת לאליות. עדיין החולבות אינן מרובות. יום יום חוזרים מהמרעה עם מספר יצורים חדשים חמודים מאוד. הנולדים הרכים מביאים עם הופעתם תחושה חדשה, נעלמה עד כה. כשהשומר מגיע בפעם השלישית להעירני אני כבר שומע גניחתו של אבא בהתהפכו על משכבו. שעה לפני כן העירו את אמא, אמנם בשקט, בשקט. היא תמיד מתעוררת לבד. פעמים מקדימה לצאת מהחדר לפני בוא השומר, כשהיא פוגשתו על סף הפתח. בעצם לא היינו צריכים כבר לגור בדירת ההורים. אבל במשק שררה מצוקת־תמיד בדיור. לך תשתכן באוהל, לא היה חשק לכך. ובפרט כשההורים בקשו, אינך מפריע לנו, להיפך בלעדיך יהיה משעמם לנו.

לו ידעו, היכן אני רובץ עכשיו וחושב דוקא אודותם ואינני כותב להם דבר. אף מלה מאז יצאתי את הבית.

שוב המשמר. כל מחצית השעה הם פוקדים את המקום. הפעם ודאי ייגשו לפשפש, למה לא? אולי הביאו אתם פח אשפה לשפוך לערמה הסמוכה. למה לא? הפעם לא צעדו אפילו צעד אחד מחוץ לקיר. גם חלוקי אבנים לא זרקו. אחורה פנה ודי.

כבר נמאס העסק כולו. עוד מעט והתרוממתי לזנק בריצה בשביל למטה. לכל הרוחות המשטרה, הבריטים, הערבים, משהו לאכול, להניע את האיברים, להתחמם. הפניתי פני לעבר מדריכי. נו? לחשתי לו. – עוד משמר אחד ודי. הצצתי בשעון. עוד עשרים דקה. השעה ארבע ועשר דקות. לפני שתים עשרה שעות יצאנו מהמחנה. לא פיללתי לבילוי משעשע שכזה.

אנו גולשים בשביל המתעקל. או הו כמה טוב לחלץ איברים, לצעוד ולצעוד. הכול טחוב, כמעט רטוב. הבגדים ספוגים מלח. הירח – אורו פג לגמרי. הים – חית ענק אפלה וזוממת רעה. להתרחק ממנה מה שיותר מהר, להחלץ מהחולות. לעלות על דרך כבושה ולצעוד בקלות ולנשום אוירו של לילה חולף. שלום, ליל סיור ראשון.

אני מכניס כדור לקנה. אינני נוצר את הרובה שמושחל על הכוונת אל המטרה בדיוק למרכז האשנב של המשטרה ומחכה לפקודה “אש”! מתוח לקראת הלחיצה על ההדק. את הפקודה צריך להשמיע מ. אני מביט לעברו והוא מחייך לעומתי בחשפו שני טורי שיניים לבנות. לעזאזל. תמיד הוא מחייך. לצורך ושלא לצורך. עד שהרובה נשמט מידי מרוב מאמץ. הכדור שנפלט מטלטל אותי טלטלה הגונה. אני ממשש את כף ידי השמאלית. נחבטה כהוגן בזווית הברזל של המיטה.

גידי גבוה מכולנו, רזה. בלונדי כמעט לבן. לעומתו שייקע זפות, ממוצע קומה. עיניים מבריקות, ידיים שריריות, רגליים איתנות. גוף של גברתן! גידי שם כף ידו על כתפה של נירה. התכופף ולחש משהו על אזנה. נירה מרחה בכף ידה את פניו.

– תודה. זה יותר טוב מנשיקה

– ואתה מוכן לזה בכל עת ובכל זמן?

– כמובן. עוד טרם השכלת לדעת?

יצאנו בשתי שלשות: מ. עם שני הבחורים ואני עם שתי הבנות שלא ידעתין ולא הכרתין. הן הלכו לימיני לפי הכלל שלי בנות תמיד לימיני. נירה בקרבתי. המחנה שלנו היה בתוך חורשת ארנים בסמוך לבניני בית הספר בפאה המזרחית של המשק.

– וותיק? שאלתני רינה, כשהיא מודדת אותי מגובה של פנים־אל־פנים.

– מאוד. עניתי.

– אינך נראה שכזה.

– לפי מה?

– לפי הגיל.

– הוא חרוט על פרצופי?

– מניין אתה מכיר את מ.? הוא הלא שועל ההגנה הכי וותיק בינינו.

– מהבית.

– בני מושב אחד?

– לא. הוא היה אצלנו עם הקפטיין.

מ. מספר משהו לצחוקם של הבנים. אולי עלי ועל ליל סיורי הראשון?

– רק אל תרכל שם. זרקתי לעברו מפרעה.

לא צריך היה להתמקח הרבה בבית האוכל של המשק שהיה פנוי מאוכלים. דיצה הפשילה מיד שרווליה, נכנסה אל מאחורי מחיצת הלבידים שהפרידה בין האוכלים ומחלקי האוכל. ומיד הגיע לאזנינו דושיח רגוש.

– דיצהלה. את כאן. לגמרי לא ידעתי. מאימתי?

– רק, רק

– להרבה זמן?

– לא יודעת. אולי יום, אולי יומיים.

– בסך הכול! מודדים את הארץ, מה? כמה אתם שם?

– ששה, רעבים כזאבים.

– טוב שבאת בעודני כאן. כבר סיימתי למעשה את המשמרת.

לא יצאה שעה קלה הופיעו דיצה וחברתה עמוסות מטעמים.

– זוהי? זוהי? שאל גידי.

– זוהי זו, חברה. תכירו את תמר שלי.

– אני נחפזת. דיצקה. תציצי אלי, אני בשכונת הצריפים. מספר עשר, חדר שני מצפון.

– היכן כאן הצפון?

– תקחי אתך מצפן. סיירת. חי חי.

– את לבדך?

– עדיין.

– אם יספיק הזמן. הלא אינני ברשות עצמי.

– אז מה הענינים. גידי? מה הביאכם לכאן? האם כבר כלו שבילים בארץ עד שבאתם לכאן לגזול את כבשת הרש?

– לא, לגמרי. רק לילה אחד. אולי שניים. נראה איך יפול דבר. דורשים פרטים נוספים. רוצים ללכת על בטוח.

– והלאה?

– נשוטט לאורך החוף עד המבצעים הגדולים.

– והם יהיו?

– בלי ספק.

– והיכן אני?

– אל דאגה. חלקך מובטח לך דומני שלא יתכן בלעדיך.

זה היה יום גדוש. לא מבצעים. כי אם מעשיות וסיפורים על מה שהיה בעבר הלא רחוק ביותר. הן עולי ימים היו הוותיקים שבוותיקים אבל מבעד למשקפת ההפוכה נראה הזמן קורן ממוקד רחוק. באותם ימים עדיין הייתי בין חובשי ספסל בית הספר. האזנתי לסיפורים שקלחו בזה אחר זה בשתי אזניים ובפה פעור, כי נבעו ממקור ראשון, או שני לכל היותר ולא ממסורת שעוברת מפה אל פה שדרכה לגרוע או להוסיף הכול כדמיונו של השומע והמספר.

אמר מ.:– זוכר אני לילה אחד עם הקפטיין שנשאר הרוס בזכרוני עד היום. לילה אחד מלילות מרובים הרפתקני ומאלף במיוחד. וכשאני מספר לכם עליו עכשיו הריני חי אותו מחדש וזה רצוני.

– ודאי שלא טמנת את הדבר בחובך עד עתה. ולא לראשונה אתה מגולל את הפרשה מחדש? העיר א.

– נכון שזו לא הפעם הראשונה, אבל מדי פעם אני מספר עליו מנקודת תצפית שונה.

כך דרכם של אירועים ממין זה בתחושתו הפנימית של המשתתף בהם, ותמיד הם אמיתיים בכל צורה שהיא, גם בחילוף הגוונים.

– יש לפקפק בדבר. העירה אחת הבנות.

– וכאשר חדרנו עמוק “למשולש” והגענו עד שכם ובתוכה, והתגלגלנו אל השומרונים ונוכחנו שיותר כדאי לערוך סיורים מסוג זה מזויינים בנשק קר בלבד. או גם בנשק קר. וכשחזרנו לבסיס יצאה פקודה לאמן את החברה בנשק קר. החל מאגרופים וכלה בפיגיון ובסכין. סיפר מ. בעיניים עצומות כדי להחיות את החוויה ההיא בלא שיופרע על ידי עצמים חדשים הנראים לעין פקוחה.

– נו, והטיול בדרך לא דרך ירושלימה ומשם לחברון דרך כל הרי יהודה מגוש עציון והלאה ומשם לבאר־שבע. זה לא היה דבר של מה בכך. וכאשר חזינו במו עינינו שרידי ישובי הנבטים המרשימים במדבר שמקיפם סביב ואמרו לנו שנצטרך להאחז גם כאן, על ידי פיתוח יתר של תרבותם החקלאית המיוחדת, התיחסנו לזה בכל הביטול, כאל אחד הצ’יזבטים המענינים ביותר מתוך ילקוט הכזבים שכל אחד נושא עימו. אמר א. כשהוא מהורהר. אם אמנם נכונה עמדה זו. גם שתי הבנות לא היו קטלא קניא בעניני סיור. זו לי לראשונה להתקל בהן.

בקיצור זה היה יום גדוש. הראש היה מלא. בחלק מהמקומות בקרתי הלא במסגרת טיולי בית הספר והגדנע, אבל לא הגענו רחוק כמוהם ולא למטרות סיור.

זה היה חומר מענין להעלות גרה בשעות הסיורים הליליים והרביצה המתוחה בעמדת תצפית אחת במשך זמן ממושך. הגיעה השעה להזין את הבטן ולצאת.

יצאנו במבנה של חבורת מטיילים. האקדחים חבויים. בלא תרמילים וצידה אחרת לדרך. כשיצאנו מפרדסי חדרה אל החולות נפגשנו בשלושה ערבים רכובים על חמורים טעונים. מטענם לא ענין אותנו. חשוב היה לדעת לאן פניהם מועדות – אם הם בדרך בה אנו הולכים מוטב שנחזור מיד. כי מי לנו יערוב שלא יגיעו למשטרה ואגב חילופי ברכות עם השוטרים הערבים יספרו על חבורת מטיילים יהודים שצועדים בעקבותיהם בדרך לא דרך. נעצרנו לעקוב אחריהם. הסתבר שהם לחדרה. או לכיוון סביבת חדרה, על כל פנים לא למשטרה. המשכנו בדרכנו כבר בחסות הערב, כשירח חצוי מאיר ומצל דרכנו כאחד.

בסמוך למשטרה התפלגנו לשלוש חוליות. כל חוליה מסיירת בגזרת חזית אחרת של הבניין וגדרותיו ומשקיפה עליה מנקודות תצפית שונות ולא אחת בלבד. זה היה תפקיד מוגדר בתכלית ועם סיומו חזרה כל חוליה לבדה למחנה בזמנה ובדרך הרצויה לה. אני נשארתי בן לוויתו של מ. ושתי החוליות האחרות היו מעורבות. בחור ובחורה.

למחרת נטלו אורחינו תרמיליהם והשאירונו לבדנו ליומיים נוספים. בשלישי חזרו ופקודה מפורשת בפיהם מאת המפקדה לאסוף פרטים נוספים וקביעת דרכי גישה חדשות שמקודם לא נתנו דעתנו על זה. עד כדי מספר הפתחים בבניין, מידותיהם בכל חזית ובכל קומה. נסתייענו בהבהרת תכלית הסיורים במפות, תרשימים וציורים. מטעם זה כבר לא יצאנו בחבורה אחת ובאותה דרך, אלא כל זוג בחן דרכי גישה חדשות. זה היה לילה גדוש. לא משעמם וחלף מהר מאוד. למחרת היום שוב נשארנו שנינו ליומיים נוספים. לאחר השינה היינו מוסיפים לתייק את אשר אגרנו בתצפיות הלילה. את מעט הזמן הפנוי בילינו בחברת מחלקת הפלמ"ח. כשמלאכתנו הייתה סוד כמוס למענם.

– לחצתי על כפתור הפעמון. לפני כן עקפתי את הבית לראות את התאנה. פעם היה כל הדר הכרמל הזה מלא אותן. עכשיו נשתיירו מעט מזעיר מהן בחצרות של בתים רבי קומות. אחת מהן שנופה קוצץ בהרבה מאז ידעתיה, כאשר עמד כאן צריפם של הורי אבי. הייתה זו מעין התרפקות זוטא על העבר שנשאר בזיכרוני מעורפל, אבל היו לי מעט סנטימנטים אליו בבואי מהמשק לעיתים רחוקות. התאנה הענפה היא שמשכה אותי.

הכרתי בצעדיו הרכים. הנספגים ללא הד של דודי. צעדים של נעלי בית. הדלת נפתחה מבפנים. – שלום! שלום. חביבי. איזה אורח! אהה אורח! בלתי צפוי. דבורה! יש לנו אורח, אורח חשוב מאוד. מאוד.

– בחור כהלכה, בלי עין רעה. מאז ראיתיך במסיבת הסיום שלך. מנין ולאן? אינך חייב תשובה. סתם כך, שאלה שגרתית. אתה יודע אנחנו ההורים המזדקנים סקרנים יותר מדי. בחר לך את המקום הנוח ביותר לשבת. תיכף תכנס דבורה.

– נו איך זה היה שם? שאל מ.ב. כשחזרתי מהביקור אצל דודי.

– כפי שתארתי לי. חבובים – מה יש לדבר. היו מוכנים שאבלע כל מה ששמו על השולחן נדמה לי שתקעו לי משהו בכיס. אכלת פעם שוקולדה שכזאת? פרוס לך וטעם. חבל רק שאת בן דודי לא מצאתי בבית.

– במה הוא עוסק?

– אינני יודע בדיוק. אבל אחראי לעניינים חשובים מאוד. בחור מוכשר ידי זהב.

– וגם ראש?

– מסתבר. גמר ריאלי בהצטיינות.

– מה הוא זוחל היום הנהג. כבר היינו צריכים להיות במשק והוא עדיין ביקנעם.

– מה אתה רוצה. כל כך הרבה חניות. עולים ויורדים. למכור כרטיסים. לא לטעות בעודף מלאכה בזויה, אני אומר לך.

– מישהו צריך לעסוק בזה בכל זאת.

– אני לא. ישמרני האלוהים.

– אתה רואה. “לכל תכלה ראיתי קץ”. הגענו.

– אינני יודע מה דוחק לך שם? מחכה לאיזה מכתב. מהבית?

– לא.

– אמנון! אמנון!

– כן. כן. מי שם?

– השומר.

– השומר? גם אתה?

– מה אני?

– כלום. כלום.

– אתה מסודר למשמרת ראשונה בזריעה בדיזל ב‘. הוא מוכן. רק מים צריך לשפוך לרדיאטור. כן, גם דיזל ג’ מפליג אתך והוא יסביר לך מה והיכן. הוא גם מושך את הקרון עם הזרעים.

לזרוע אהבתי. אבל גם לישון רציתי. מלבד זה הייתי מסודר בערב לעבוד משמרת שניה במטבח. כשהגעתי למוסך כבר היה הכל מוכן. גם הקרון עמוס. היינו עם רב. ששה חברה. כל סקטור משד 2 מזרעות.

– בעונת הזריעה זה הרבה. הספקנו הרבה לזרוע במשך הימים האלה. מזג אויר יפה. מזרז ומאיץ: – הטילו פלחים זרעיכם לקרקע, זירעו ברינה ותקצרו בשמחה. אנו זזים.

היה נעים לחזור למשק לעבודה שקטה ושלווה ובפרט לזריעה. להטמין זרעים באדמה כמהה לחזות בנביטתם, בקשטם את השדות בפלומת ירקות רכה וענוגה. לעקוב אחרי צמיחתה של הקמה עד שהופכת ים של שבלים זהובות. ושלא יאומן שהכול היה חבוי בגרגיר הקטן הזה שינק ממרחב מחייתו המצומצם שנתחם למענו. שגשוג, גובה וחן של שבולת מלאת גרעינים בשלים סמל הפריון והשובע. אין תמונה מרהיבה יותר ומדובבת את נימי הלב משדה בשל. כנער ונערה בשלים לאהבה, תמימים בהתעלסותם, כנים בכיסופיהם והדורים ברנן כוחותיהם המתנגנים מכל איברי גופם.

כשחזרתי מהעבודה בצהרי יום בסיום משמרת הבוקר נקרתה ניצה בדרכי בסמוך לאהלי.

– אתה כבר חזרת. אמש אמרו לי שאין יודעים בכלל היכן אתה, מתי תחזור ואם בכלל תחזור אלינו?

–הבלים, פטפוט. את מי ששאלת מניין לו לדעת. ומי שיודע לא יגיד לך דבר וחצי דבר.

 

ג. בקיסריה    🔗

אני פוסח על סידרת סיורים שניה שבצענו מ.ב. ואני מבסיס גבעת חיים לאחר הפסקה של שבעה ימים לערך ועובר לסדרה שלישית ואחרונה בטרם מבצע, מבסיס קיסריה. בה קבלתי להפתעתי את תעודת הבגרות שלי כסייר, שקבע לא במעט את עתידי כלוחם. לא היו לי הרבה מכרים וחברים בפלוגת הים שחנתה במחנה מיוחד בקיסריה. בשולי המשק ליד גדר התיל עם מטבח מיוחד ואוהל אכילה. בזה לא היה לנו כל מגע עם המשק. היה עלינו לשמור בסוד את סיבת שהותנו בו. ומאידך בשעות הפנאי משינה היה לי ענין לצפות בהווי חייהם של הפלי"מים ובאימוניהם. לא הדרתי את עצמי מטיול בסירותיהם, אף נסיתי את כוחי בחתירה במשוטים. מלאכה לא קלה לגמרי. תיק המשטרה הלך ונתמלא סרטים נוספים בכתב ידו של מ. ובתרשימי, בהם היתה ידי על העליונה. ברורים ומדויקים, כמעט ציוריים מעין תבליטים פרספקטיביים. צוינו בהם כל בית, שביל, גבעה וגיא, עץ בודד. או קבוצת שיחים וכו'. מפעם לפעם הלכו תרשימי והשתכללו. עבדתי עליהם במהירות, בביטחון ומתוך חדוות יצירה. לאחר ליל סיורים בעודנו שרועים על מצעינו הקשיחים. קלטנו טרטור מנוע של מכונית ליד אהלנו. ומיד לאחר מכן מתדפקים על היריעות.

– מ. אתה כאן? אתה כאן? ראש מקורזל השתרבב בפתח וזוג עיניים בולשות ממיטה למיטה משנפל המבט על מ. הקפיצו ממיטתו. היה לי רושם שמ. נמצא במצב של ציפיה למישהו או למשהו, לא חקרתיו ולא שאלתיו כדרכי. כל עוד הוא בעצמו איננו מוצא לנחוץ לרמוז על כך. ואולי זה דבר אישי בהחלט. לא יצאו דקות אחדות ומ. חוזר ומה שאמר לי הקפיץ אותי מהמיטה.

– הגיע הטנדר של הפלוגה. אני נקרא למשימה דחופה, כפי הנראה לא אחזור לכאן. הטנדר הביא עמו שתי סיירות ותיקות להמשך הפעולה. אתה אחראי לסיורים.

– מה? לא האמנתי למשמע אזני. אני אחראי לסיירות ותיקות?

– זהו בדיוק מה שאמרתי. כל לילה אתה יוצא עם אחרת. תקפיד על יציאות בשעות שונות. נבוכותי. לא נשאר לי פנאי לשיקול דעת. שתי הבנות כבר ירדו מהטנדר ומ. עולה עליו ומנופף בידו לשלום. נאלצתי להכנס לעורו של סייר ותיק ואחראי. מ. נתן אמונו בי, כלום אין זה מספיק. לאחר הרהור נוסף גדל ביטחוני בעצמי, נו, יהא כך. וכבר נטרדתי לתפקידי החדש. לנוחיותי לא ניזקקו הבנות לטיפולי. היו להן מכירים והן הרגישו עצמן כמו במחנה שלהן. ועוד צד זכות מצאתי לי בשחרורי מהטיפול בהן, הן היו מבוגרות ממני בכ־4 שנים. פטור אם כן מכל וכל, מלבד בשעות מילוי תפקידי כאחראי.

החלטתי העצמאית הראשונה הייתה לצאת הפעם מוקדם, עם ערוב היום. בשעות המעטות שנשאר לנו עד ליציאה נשארתי באוהל. חישבתי את טכסיסי הליכתי במקום מ. והעברתי במוחי את כל לילות הסיור, מהראשון עד האחרון. כל התקלות שהיו. החששות הראשונים שהופרחו והפכו לשגרה. הנה אמש יצאנו, הלכנו, סיירנו וחזרנו. אחזור על זה בדיוק. אלא מה? עלי לשמש תחליף למ. עיני במקום עיניו, אזני במקום אזניו, ביטחוני במקום ביטחונו. עיני הן חדות כשלו. כלום לא השגחתי ראשון בצב שיצא מתחת לאחד השיחים שם רבצנו שנינו? אזני קשובות למדי. במרחק של 100 מ', בעוד אנו שכובים ליד בית חנקין שמעתי ראשון רחשושים בשיחים, שני חמורים תעו בדרכם והם חיפשו עקבותיהם שלהם. והרי מלבד ליל הסיור הראשון היינו תמיד בצוותא. לא נפרדים. גם הפעם אנהג כך. הנה אמש יצאנו. חוף הים ידוע ומוכר לי, הכל ריק מאדם ומיישוב. הים הוא גבול טבעי, אינן צפויות פגישות מיוחדות ובלתי רצויות. אפילו חיות על ארבע מונעות רגליהן מהים. צפויה רק סכנה אחת מפוקפקת מאוד, להתקל בזוג נאהבים. יש במשק די פינות סתר להתייחד ומשנגיע לטווח סילוני האור של הזרקור, הרי כל מבואותיה של החצר על בנינה שבתוכה ופתחיו החשוכים והמוארים – מוטבעים בזיכרוני ואראם כאילו מוארים בליל חושך זה של ראשית החודש. אכלתי ארוחת ערב בתיאבון. שמתי לב שגם לבת זוגי איננו חסר התיאבון. היא הרכיבה משקפיים ושערה בלונדי. למה בחרה במלאכה הקשה ביותר לנערה בעת ההיא בפלמ"ח? חשבתי, שברבות הימים אשאל אותה אגב שיחה חברית. אולם גם ברבות הימים שאלתי את עצמי בלבד ולא את הנוגעות בדבר במישרים.

העריב היום. שער גדר המשק עוד היה פתוח לרווחה ליוצאים ולבאים כשיצאנו לדרך אני ובת לוייתי שולה שלא הייתה פחותה בקומתה משלי. בשביל דרוך יפה פנינו ימינה אל שפת הים אשר שמשה תווי בטוח שלא נסטה מהדרך ובפרט במקום התאפסותו של הגל האחרון שם היה החול טחוב, מהודק ונוח להליכה. צעדנו בקצב סולם הקולות שהגיע משאון גלי הים שהחריש תחילה את האזניים עד שהסכנו עמו. הוא גם החריש את הספקנות והפיקפוקים שנזדחלו בי בגלל שמ. איננו עמדי ואני במקומו. וזו שלימיני צועדת לראשונה בדרך זו. זה נטל את כל תשומת לבי. משעברנו את הקילומטר הראשון הוא החלק השביעי מהדרך שלפנינו תפסתי שעדיין לא החלפנו בינינו אף מלה אחת. תכננתי בדייקנות את המעבר במקומות קשים יותר כגון, ערוץ נחל חדרה. המחנה הבריטי העזוב ואת השוניות של הסלעים שיצרו מפרצים ציוריים במרחק שלוש מאות מטר מהמשטרה ואת כל שלבי הסיור עד הדרך חזרה.

מה חשבתי אודות זו שהולכת לימיני ומה היא חשבה אודות זה שמשמאלה?

לא נתתי דעתי על זה, אם היא בכלל חושבת עלי. היא גם הייתה מבוגרת ממני בארבע שנים ובגיל זה לגבי בחור בישני וצעיר נראה הפער בגיל גדול יותר משהנהו למעשה. עליה חשבתי כעל מחצית החוליה שאני אחראי לשלומה לפחות בלילה ראשון זה של טיולנו בטרם הכירה היא את הדרך ליעד ואת היעד עצמו. נהגתי כמו מ. בסיורנו הראשון. לא לשוחח אלא לעניין. השיחה מרופפת את המתח הנפשי הבריא שמלווה כל משימה שהיא. לא כל שכן מבצע צבאי. בדרך כלל, אשרי האיש שאיננו יודע טעמה של מתיחות, אולם סבורני שאנשים מסוג זה מעטים מאוד. כך נהגתי אתה. אבל כיצד נהגה המחצית השניה, האם לא ניסתה היא להפיג בשיחה את מתיחותה, שהייתה אולי חזקה משלי? אינני זוכר. אולי ניסתה ואני עניתי לה, שסייג לסיור שתיקה. אפילו במקום שהים והחולות סופגים את ההדים. לזכותה יסופר, שהיא לא פיגרה אחרי קצב הצעדה שלי. לא הדרך כולה הייתה שטוחה לפנינו כשולחן. היורה שירד ימים אחדים לפני כן הביא קצת מים לאפיק הנחל. המים הספיקו להספג אבל הבוץ טרם יבש. טוב שבליל אמש טרחנו אני ומ. להניח אבני מעבר בערוץ אשר נסחפו עם הזרם למקום החציה.

דומני שבקרבת הנחל הפרתי את גדר השתיקה. עוד מעט נעמוד בפני מעבר יבוק. את תלכי בעקבותי ושום מלאך לא יעמוד לשטן על דרכנו ולא יציע לנו להראות את כוחנו באיגרוף. – אבל אני דוקא מחבבת ספורט זה. אמרה שולה. לקולה היה צליל מיוחד. אותה שעה היה לי רצון להציץ בפניה על מנת להווכח אם ברצינות תדבר או לצון חמדה לה. אלא שהחושך שם לאל רצוני זה.

כשנחל חדרה היה מאחורינו, במרחק של קילומטר הצביעה בידה לשמאלנו בשאלה – איזה ישוב שם? למרות שממושקפת הייתה, הבחינה בחושך במרחק של 300 מ' בשרידי מחנה צבאי בריטי עזוב. צריפים אחדים ומערכת פנימית של כבישים, וכביש גישה לחדרה. אגב, מחנה זה הוא שהכתיב לנו לקיים סיורינו מקיסריה בזוגות. בחור ובחורה, שישמשו אליבי במקרה ונתקל בסיור צבאי. או משטרתי.

גם זה חלף. אנו כבר בטווח סילוני הזרקור, אורותיה של המשטרה מבליטים יפה את הבית על חצרותיו המגודרות, אפילו במרחק של קילומטר. כאן נפסק לפתע שביל הזהב שלנו על ידי סלעי גיר שפלשו הימה. בדרך מקרה זיהיתי את המקום בו עברנו אותם בליל אמש.

– טפסי אחרי, והכל יהיה בסדר. לחשתי לה.

היא גלתה זריזות של חתולה, הייתי מרוצה ממנה. גם זה כבר מאחורינו, אבל עדיין לא הכל. כ־200 מ' מהמשטרה נתחשק שוב לשוניות הסלעיות לרדת לים לטבול ולשחק בקצף הגלים המתנפצים למרגלותיהן ולשרטט מפרצים ציוריים וזעירים המוארים באורות המשטרה הנשברים בהם ויוצאים ססגוניים משהיו.

למטפס על השוניות נדמה היה שהוא חשוף לעיניה הבולשות, הגדולות והמרחיקות ראות של המשטרה, המאלצות את המטפס עליהן לעבור לזחילה. אולם עוד בסיורנו אמש כשהיינו בסמוך, וצפינו לעבר השונית, נוכחנו לדעת שזוהי טעות ראיה. ואפשר ללכת בקומה זקופה וביתרון של רואה ואינו נראה.

הדרך מאחורינו. אנו בקרבת היעד. כאן בעצם מתחיל תפקידי כאחראי לחולית הסיור. אנו מול לועי רובים וקנים של מכונות יריה, שיופעלו בלי ספק נגדנו אם נתגלה. או שיגלונו בעקב פעולה או צעדים בלתי מחושבים מצדנו. לא התפניתי להסתכלות בוחנת לארשת פני בת־לוויתי מחשש שמא אראם מבוהלים, או קצרי רוח, בלתי בטוחים ומהססים, מה שיכול להשפיע גם עלי. מאוחר יותר נוכחתי שהיו אלו חששות שווא.

החזית הצפונית היתה מוארת כולה יותר משאר החזיתות בהן נקבעו פנסים בפינות הבניין. בחזית זאת נקבע גם שער הכניסה הראשי. אנו פותחים בסיורים בתחום המשטרה. מטרתי בסיור לילי ראשון זה כאחראי הייתה לחשל את עצמי כסייר מדריך ואת בת לוויתי למצב סביל. נקטתי לכן בתכסיסים שונים. מתקרב הייתי עד למגע בגדר בהשאירי את הבחורה בתפקיד של מבטיח. פעמים הייתי נעלם מחוג ראייתה וחוזר תוך ציוץ צפרים קל שבקלים שעשוי להטעות בהחלט את אוזן השומע. נמנעתי מכל שיחה שהיא מלבד ההכרחית ביותר לעניין. היא לא התאוננה על מתיחות ודריכות מיוחדות ולא על שעמום. כפי הנראה בטחה בי כשם שאני בטחתי במדריכי בשעתי, זה שימש לי סימן מובהק שאני בסדר, והעלה את ביטחוני העצמי. לשיא “גבורתי” הגעתי בסוף סיורנו ממערב למשטרה, על המצוק. הרגשתי צורך לבצע משהו שיעמידני במבחן מיוחד ורציני. האתגר היה מוכן ומזומן למעני. מבחן זה יכול היה להגמר בתוצאות מעציבות למדי, אלא, ששקלתי גם את הכף השנייה של המאזניים שגם בה היו נתונים בני אדם, בשר ודם שאינם גיבורים גדולים ממני, כפי שזה נראה לאנשים מן החוץ בהימצאם מתוחמים ומוגנים בגדרות תיל משולשות. וכך היה הדבר: בגדר המערבית היה פשפש דרכו הוציאו את האשפה. מתחת לפשפש נוצר משקע מצעידות ממושכות במשך שנים דרכו. התחלתי להשחיל את גופי במשקע זה ומשראיתי שאני מתקדם לא רע המשכתי בהשחלה כדי שלושה רבעים מגופי מעבר לפשפש פנימה. כל אותו זמן היה ראשי צמוד לקרקע ומשהרמתיו בזהירות – כמעט שחרה לי על כל העניין. השומר הלך והתקרב אל הפינה. המקום היה מואר. ראשי צנח מיד. קפאתי תחתי כגוש דומם. מה שהרגיע אותי הוא היות השומר לבדו. לו חשדו במשהו שאינו כשורה היו מסיירים בשניים. כך נהגו תמיד. מראש ידעתי שייגש אל הפינה. יעשה עוד צעד, צעדיים, יציץ לאורך הקיר ויחזור. או ייגש אלי? לא! גרשתי מראשי כל פיקפוק. והוא לא חרג מהפינה אפילו כדי צעד נוסף. הטיל מבט לאורך הקיר, ושלא כדרכם הצית סיגריה. הוא בסדר, חלפה מחשבה במוחי. אש הגפרור מסנוורת את עיניו מלראות מה שממנו והלאה. ביני לבינו הבדילו כ־15 מ' בלבד בלא שיעלה על דעתו שעיני אדם עוקבות דרוכות ומתוחות ובמרחק של עשרה צעדים נמוך יותר מחפה עליו בחורה יהודיה בשעת לילה מאוחרת שכזאת ולא הם בלבד, גם כל הישוב היהודי באשר הוא נח על משכבו ואיננו מעלה בחלומותיו חזיון דומה. ולרבות סרדיני הים אשר בפל"ים בקיסריה משם יצאנו נמו את שנתם בלא לחשוד בדייריהם באוהל מספר כך וכך, אשר מצעיו ריקים בשעה זו. אפילו ונוכחו בזה היו נפטרים בתנועת יד – החברה מתעלסים באהבים אי־שם למה לא. סוף סוף לא מלקקים דבש.

אני משתחל חזרה ונחלץ ממועקת הברזל החופף מעלי ומקשיחות הקרקע שמתחתי. נחלץ, צפור דרור. גולש חמש פסיעות למטה אל מחוץ לטווח העין הנעלמה ונוטל לעצמי כתר של סייר ממש ובלא לגלות דבר וחצי־דבר למבטיחה שלי אנו צועדים לעבר השוניות הקרובות. שם השתהינו קמעא רק על מנת להשקיף ממרחק זה על המקום בו בלינו שש שעות מתוחות.

מהשוניות אנו יורדים אל החוף ובצעדה מזורזת מתרחקים מהיעד בכיוון ליעד אחר אנושי יותר, סביר יותר בשביל מהותנו האדמית־היהודית. וככל שהלך והתרחק מאתנו יעד זה כן נסוג והלך מהכרתנו והפך לחזיון לילה, חלום בהקיץ. עם שביני לבין עצמי הפכתי באופן התנהגותי ונתחתיה. הייתי כמעט כמו מ. רק יתרון אחד נזקף לזכותו – הכלבים. לא היה לי שיח ושיג אתם. לא פחדתי מכלבים, אבל גם לא חפשתי חברתם עד היזם הזה. זוהי מגרעת לגבי סייר בעל יומרות.

בלילה למחרת היום חזרתי אני ובלהה באותה דרך, אבל בשעה מאוחרת יותר מכיוון שיצאנו לא עם ערוב היום אלא סמוך לשעה תשע. בלהה גילתה כלפי חוץ עירנות יתר משולה וגם יומרה. אך לגבי שולה היה לי חשש שמא גורמים לה הסיורים הליליים מתיחות למעשה הפלמ"חי. היא גילתה התמצאות בשטח כמעט כמו גבר. כבר בערב הראשון זרקה לי: סיירות זה לא פטנט של גברים בלבד. אנו יכולות לעמוד באתגר זה בלא פחות הצלחה מבחורים. אינני יודע אם התכוונה לכל בנות מינה, אולם לגביה לא היה לי ספק בכושרה. בדרך, לשם ובחזרה ניסתה לדובב אותי מעל לשיעור שקבעתי לעצמי. נאלץ הייתי להשתיקה במשפט כגון זה: – אינני מחבב לשמוע את קולי ואת קול בת לוויתי בטיולים מסוג זה.

הבנות עוד המשיכו לשוחח על נושא זה עד שנרדמו. בינתיים כבר עברו שבעה ימים ושבעה לילות. מ. לא חזר. לא מניתי את הימים. הם לא דחקו בי ואני לא דחקתי בהם. הם זורמים בלאו הכי, כמימי הנחל שלנו היוצאים זכים, טהורים וצוננים ממערת גדעון למרגלות ההר. ובאפיקו הגלוי אוגר הנחל מים מעורקים סמויים מעין רואים עד שהופך לאפיק בן שתי פסיעות לרוחב, המפלס דרכו בחורשת איקליפטוסים נישאים. ואולי אני זוכר כיצד ישבתי זאטוט בן שנה ומחצה על אחד הספסלים שהיו נטועים בשתי הגדות של סכר כביכול מלוחות עץ שהגביהו מאחוריהם את המים עד לגובה ברכיהם של המתרחצים ששרצו כאן בטבלם טבילות צוננות מחיות נפש. כגון אבי שהביאני לכאן בדלית ברירה כשאין על מי להשאירני בהיות שנינו שרויים בפלג התחתון של המשק ובעוד אמי מצויה ששה ימים רצופים בשבוע בפלג העליון של המשק, ועיסוקה – חליבת פרות הבשן. בעוד אנו כולנו עתידים להספח אליה ואל מבנים של ממש שהולכים ומתרבים בשיפולי הגבעה עליה רוכב כפר ערבי עד ליום בו נתרחשו הדברים הקטנים שאני מגוללם.

מורנו מרדכי, צבר שידע ערבית ולמדנו ערבית והדריכנו בטיולינו להכרת נופה של הארץ היה חסיד נלהב של הידוק יחסים טובים, אחוותיים עם שכנינו הישמעאלים אשר הפכו בינתיים להיות שונאינו בנפש. לא כל שכן היה טוען שאנו חייבים לדעת שפתם, אורחם וריבעם. אין ספק שהצדק היה עמו. לדעת שפה שכנה המדוברת מאחורי גבך פעמים מלווה בפגיון, ודאי שיש בה תועלת לאומית ואישית מרובה, אלא שלא הצליח לטעת אותה בפינו כשם שלא הצליח שנגלגל בלשוננו הצברית, את האנגלית, שאף אחד מאתנו לא פקפק בנחיצות ידיעתה. שפה בינלאומית – לאו מילתא זוטרתא.

למה הייתי שרוי בקדחת של נסיעה לאחר ליל הסיור האחרון? אינני יודע. בדרך כלל לא הייתי עשוי להתרגש מנסיעה כלשהי, מה יש שם? מעתיקים מקום מהכא להתם. הולכים ברגל עד ארבעת או ששת הצמיגים, נדחקים למכונית ושוהים בה שעה מרובה, או מועטה, אם בעמידה צפופה אם בישיבה רווחה ונוסעים. מגיעים עד היעד, טוענים שוב את הרגליים לאורך שדרת הדקלים. פונים שמאלה אל סמטת הלולים, בשלישי מהקצה שוכנת כיתתנו. האם נפרדתי משתי הבנות באמירת שלום? יתכן שכן, אבל יתכן גם שלא. דומני שבטרם עזבנו את גבולות קיסריה חיפשתי אחריהן, ואולי לא.

האם הן ידעו שתמו סיורינו בזה הלילה? הן ידעו. ודאי שידעו.

אם כן, שמא הגיעו אלי ליטול פרידה? יכול להיות. ואני כבר הייתי בדרכי אותה שעה. אירוע זה של בירכת פרידה משתי מלוותי הנאמנות אינו זכור לי כל צרכו. אין להסיק מזה שהוא לא העסיק את מוחי שעה קלה או משהו למעלה מזה. יתכן שכן. כפי שאני שוקל עתה בדעתי והופך. הרי שהיינו חייבים לשבת בצוותא שעה כלשהי לאות פרידה, ולפצותן על ההפסד שנגרם להן בחופש הביטוי שהציק להן בלילות הסיורים. למה לא? כן אני למד עכשיו. אבל יתכן שלעת ההיא הייתה דעתי שונה. שכן העולם של אז נראה ממוקד קרוב יותר לעומת עולם זה בו אנו שרויים עתה שהוא במוקד של עשרים שנה לאחר מעשה והרי הן שקובעות לא מעט ואפילו הרבה.

מיטתי עמדה בין זו של חזי מכאן ושל גמליאל מכאן. של חזי הייתה סדורה נאה מוקפדת על תגיה וקיפוליה הדרושים לפי התקנון, כשזוג נעלי שבת מבהיקות תחתיה. זו של גמליאל הייתה פחותת מראה מהראשונה. ואילו שלי לא קשה לתאר צורתה של מיטה שלא פקדוה שמונה ימים. ניכר היה שהסבו עליה משני צדדיה. שני שכני היו חברי לכיתה בבית הספר. היכן החבריה, נסיתי לנחש. בעבודה או באימונים? העפתי מבט סוקר על משכננו, רחרחתי את ריחו וקבעתי ללא היסוס – בעבודה.

ריח שונה נתיחד לחדר בימים שעבדו לעומת הריח שעמד בו בימים של אימונים רצופים. אין להגדיר בדיוק ניחוחו של הריח, זה ענין של תחושה. השעה כבר הייתה שתיים אחר הצהריים. מאז הבוקר לא בא אוכל אל פי. כלום יש טעם לערוך ביקור בצריף האוכל בשעה זו? ואולי לכל הפחות פרוסת לחם מתובלת בשיריים כלשהם. עודני בפתחו של הצריף הרעוע והבלה מזוקן שהתחיל את תפקידו כחדר אוכל בהיותו כבר לא עול ימים, לאחר שהוקם במחנה בריטי עוד בימי מלחמת העולם הראשונה. אני סוקרו כה וכה ותוהה על ניקיון השולחנות והנה קול מגיע מהאשנב של המטבח וראש מקורזל באמצעיתו.

– אמנון, אמנון שוב הופעת סוף סוף. גש הנה אחזך מקרוב, מקרוב. חזי, היכן שכנך למיטה? אני שואלת אותו. מניין לי לדעת מושך הוא כתפיים למעלה ומצמצמן כמוקיון. מניין לי לדעת. גמליאל, להיכן נעלם השוכב במיטה שמימינך? אינני יודע. לא הוסיף דבר ונעלם. אפילו אמו איננה יודעת היכן הוא. עברה כאן באקראי ונתעכבה לחזות בתכשיטה והוא איננו. כזה אתה. כך מתייחסים לאמא. אתה יודע מה זאת אמא? איזה פלמ"חניק יצמח ממך. אם אתה נעדר מכל כך הרבה אימונים?

– את דואגת לפלמ"ח?

– קבלת את שלך עכשיו נתונה דאגתי לך, הן לא בכדי הצצת לכאן. ודאי לא בשביל להופיע לפני. וכי מניין לך שאני עובדת במטבח? אני מרגישה שאתה רעב.

– המ.. ועוד איך. זה ניכר בי?

– פניך מעידות שהיית כאילו שרוי בתענית ממושכת. במטותא הכנס אלי לטרקלין וכבר מובטח לך שלא תצא רעב מתחת ידי.

ואמנם היא הגישה לי סעודה עשירה בחלבונים, בפחמימות ובוויטמינים מכל שהשיגה ידה. והיא השיגה ממזרת קטנה זו. התישבה מולי, תמכה בשתי כפות ידיה את פרצופה התינוקי הכמעט חמוד ולא הסירה עיין ממני. וכאמא שמאכילה את תינוקה כן רוותה נחת מכוח ההשמד שלי.

כיבדוני בהובלת מריצות ביטון מהמכונה, לאורך מסלול עולה מקרשים אל הריצפה, שנשענה על עמודים. שם צריך לרוקן את המריצה בתנופה אחת עם הידיות למעלה. זה היה שיעור ממושך וקשה בהתעמלות. אבל עמדתי בו עד שלא הרגשתי כלל במשקל המריצה ובתנופה המהירה שנעשתה מוכנית וכהרף עין. גמליאל החזיק מעמד עד הצהרים. החליף אותו אחד המובילים חומר למערבל, והוא הלך לעבוד במקומו. לא ליקק דבש גם שם. חול וזיפזיף למלאות במריצות, לא קשה. מה שאין כן חצץ. אם באת במישרין למריצה מהערמה ואם בטוריה לסל ואת הסל שופכים למריצה. עמדנו כבר בחודש נובמבר. אבל היה חם ובצהרים להטה השמש שלא כרגיל בחודש זה. שפכנו מנה הגונה של זיעה. על מרחץ זיעה בחודש זה שמעתי מפי אבי. הוא הגיע ארצה ביום הצהרת בלפור. הוא רשם זאת לזכותו. לאחר ששהה ימים אחדים במחנה האהלים הגדול של ההנהלה הציונית על שפת הים בקצה רחוב אלנבי של היום – הצטרף לקיבוץ “חבורת־העמק” ונשלח לפלוגת כפר־יחזקאל (עין־טבעון בעת ההיא), שעסקה בבניין רפתים מבטון למתיישבי הכפר. ביטון, חול, זיפזיף, חצץ, צמנט, מריצות מושגים חדשים. לא כל שכן לערבב כל זה לתערובת עם מים לדיסת ביטון. למלאות באתים לדליים ולהגישם לשופכי הביטון בין תבניות מעץ מצופות מצד אחד פח מרוח בשמן שהמרווח ביניהן היה 10 ס"מ בלבד. הביטון צרב באצבעות, המלט איפר את הפנים. גם אז היה חם שלא כרגיל לפי עדות הוותיקים שבין המתיישבים מבני העלייה השנייה. העבודה הפכה למרחץ של זיעה שהשחירה את החולצה ואת המכנסיים, שהפכו במשך הלילה לקשיחים ולבנים ממשקע המלח שבזיעה. הכרח היה להפיג בערבים את הטעם המלוח בהורה עייפה, בשירים של הימים ההם כגון: “אל יבנה עין טבעון”. ובתקוות לימים טובים יותר ומלוחים פחות. את הביטון קבל האחראי לבנין במשק החבר אגסי, המומחה בהא הידיעה. שובל של 20 שנות ניסיון כבר ניגרר מאחוריו. מתון, שקט, שקול והעבודה בוערת מתחת לידיו בכל זאת. מפעם לפעם שאלני, אם קשה לי.

– ואם קשה? שאלתיו.

– אם קשה, אז נתחלף. אני אוליך את המריצות ואתה תקבל את הביטון.

– אתה מהתל בי, חבר אגסי. מעודי לא עשיתי מלאכה זו.

– מה יש כאן לדעת? אומר הוא בלי שמץ הלצה. אתה רואה כיצד אני עם המהדק וכף הסיידים. אסור להשאיר חללים ריקים. ולא להשהות את התערובת זמן ממושך במקום אחד שלא תיתקשה. אני אגיש לך ביטון נוזל שיתפשט בעצמו, אתה רק לך והחלק בכף. כמובן שלא הסכמתי. לאחר יום של יציקת ביטון נראו כל העבודות במשק קלות. בלול, בגן־הירק ואפילו בקצירת תלתן, במלאכה בה עסקתי למחרת היום. למרות שיצאנו לשדה בשעה מוקדמת כבר מצאנו שם את הררי שוקד על רידוד חרמשינו, מלאכת מחשבת. להררי שמש החרמש כינור, ואבחת חרב מלוטשת בעת ובעונה אחת בה נכבשה הקצירה מעשה מפקד רב תושייה ויוזמה. שדה הקרב מאוכלס המה עם רב גבעולים ירוקים שמתקדשים לתפילת שחרית ברסיסי טל תוך המיה קלילה לטפונית לקידוש שם הבריאה שתחזירם לצמיחה ולחיים חדשים כמעט מניה וביה לאחר הקציר. בעמוד הררי בראש הקוצרים השאיר אותם הרחק מאחוריו והוא לא היה חפוז. הזיע, אבל לא בפלגים שהצטברו והלכו בחוט השדרה לפלג אחד. אבל גליו הקצורים היו כמעט כפולים. ולא בקצירה בלבד, גם בעירום ובהעמסה. קלשון ירק משלו ראוי היה להתכבד בו כל אתלט. היה מניח קלשון בפינת העגלה כאבן בפינת הבניין. הוא לא הדריך אותנו בקצירה ולא הדגים דוגמאות, כל שעשה היה דוגמה. אנו עקבנו אחריו במלוא תשומת הלב והשתדלנו לחקותו.

שבוע רצוף של עבודה משכיח כמעט מאיתנו את התפקיד שלמענו זנחנו בתינו ובאנו לכאן לגור בצוותא בלול. ובעוד הנך מצפה לימי אימונים על מנת לרכוש יידע ושימוש בכלי הנשק אתה הופך בוקר אחד לטירון. קדם לבוקר זה, ערב בו התכנסה המחלקה כולה על ארבע כיתותיה. זו של הוותיקים. בצד בני הקיבוצים, הטירונים שמקרוב באו, זו של העירוניים בצד כיתת בני המושבים. השמיעו לנו הרצאה על המצוקה המדינית, בה אנו מצויים בארץ, שהחמירה עם עליית הלייבור לשלטון. לאכזבתנו הרבה הרינו מצווים לא בלבד שלא להניח את הנשק אלא לחשלו ולהרבות בו, למאבק מזויין נגד משטר המנדט והערבים כאחד. וזה לאחר השואה באירופה שאת שרידיה מכנסים חיילינו מהבריגדה למרות האיסורים שהוטלו עליהם מטעם צבאות הכיבוש. לעודד את האודים המוצלים ולהפיח בהם רוח חיים. בתפקיד זה קינאנו בחיילי הבריגדה. אבל הנואם מנחמנו. הנה מתקרב והולך היום בו תצטרכו אתם, הזרוע המזויינת והמאומנת של הישוב להוכיח, כיצד מסוגלים אנחנו להילחם על חרותנו ועל יצירת מקלט למאות האלפים המוצלים ששום מדינה איננה רוצה בהם.

קרננו עלתה מעלה מעלה. למסדר הבוקר למחרת היום, אשר לא השתתפתי בו למעלה משבועיים יצאתי חדור רצון להתכשר כלוחם יהודי מחוסן.

זה היה למחרת פיצוץ מסילות הברזל בעמק (ובכל פינות הארץ) כשלפתע הופיעה במחלקה דמותו של מ. שנעדרה ימים רבים. הייתי בטוח שנטל חלק לא מבוטל במבצע מסילות הברזל. כששאלתי אותו היכן היה בזמן הפיצוצים ואם הגיעו לאזניו הדיהם? ענה לי: את ההדים כמוכם לא יכולתי לשמוע מפאת היותי קרוב מדי למקום המיבצע, כשבת־צחוק ערמומית כובשת אותה שעה את פרצופו השזוף.

הבנתי לרמז העבה כקורת בית הבד. תספר לנו. מה? ודאי יש באמתחתך משהו מעניין בשביל טירונים שכמונו?

– נראה, ענה. אני רוצה לנמנם שעה קלה.

– האם מישהו מפריע לך?

– לא. לא, חלילה. יודע אני לישון בכל זמן ובכל מקום.

ועוד באותו ערב ערכו הבנות קומזיץ. ודאי לא בלי רמז מאת הוותיקים. הקומזיץ היה כשר למהדרין. אף כפית סוכר לא נמשכה, הכל בא במישרין ממחסן המטבח, על דעת המחסנאית. הבנות ידעו לסדר את הענינים הללו על הצד ההוגן ביותר, לשביעות רצון המשתתפים. כשהגישה זיווה למ. מחצית תרנגולת ממולאה באורז וצלויה ברוטב וצ’יפס מטוגן כהלכה אמרה: התרנגולת עשויה לפשק שפתיך מ. כולנו מצפים לזה. ואמנם לאחר שכורסמו כל העצמות עד האחרונה שבהן ולא נשאר כזית לאפיקומן – פתח מ. את פיו. אין בדעתי לחזור ולספר את סיפורו של מ. רק משום שחייב אנוכי סוף סוף למלא בתוכן את נושא סיפורי. רק יודגש כאן כיון שפתח פיו גלש כדרכו אל ס.נ.ס. וגילה פרשיות חדשות למעננו שטרם שמענון. גם על אלה לא אתעכב.

כבר ביום השני לאימונים, כשפתחנו בהטלת רימוני סרק אל הגג הגבוה ביותר במשק. הוא גגו של המוסד החינוכי. ולא אל הגג בלבד אלא להשתדל להחדירו בעד אשנב קטן אל המיבנה פנימה – נתחוורה לי מגמת האימונים. לא לשווא היו לילות סיורינו אל בנין המשטרה שעל חוף הים. שמרתי את הדבר בליבי ולא גליתיו לאיש מחברי. מיטווחים באש חיה היו מוקד האימונים. לקלוע מרובה או מתת מקלע מסוג “סטן” אל ליבו של הגולם מקרטון, או לצאת במקבץ מצופף. להטיל רימון חי למרחק 45 מ' לבור החפור בדרך שבין שתי חורשות אורנים ולהישאר שוכב בצפייה מתוחה להתפוצצות. היו אלו חוויות שהעסיקו את מוחותינו ושימשו נושאים לשיחותינו במשך כל ימי האימונים.

שבוע ימים רצוף ואולי יותר מזה נמשכו אימונינו המגוונים בתוכם ספורט שימושי כגון זיאו זיצו, ק.פ.פ, טיפוס על חבל, אימון הכיתה ועוד. היינו שטופים בזה במשך כל הימים ובלילות חלמנו על מבצעים שונים. גמליאל היה מעיר אותנו בצעקותיו־פקודותיו מתוך שינה. כשהיינו מעירים אותו היה פורץ לרוב בצחוק מדביק, כשנוכח שכל שעבר עליו היה חלום בלבד. נתעלינו בעיני עצמנו, נוסף לנו ביטחון עצמי ואמונה בכוחותינו ויכולתנו.

 

ד. למבצע    🔗

הדבר נפל ביום האחרון של אימונינו. שלא כמו בשנה הקודמת שגשומה הייתה ביותר ובחודש נובמבר ירדו כרבע מגשמי העונה, ירדו בחודש זה השנה גשמים מעטים בלבד בלילות ולא בימים שעמדו בהירים וזיווניים יפים לעבודה ולאימונים. מצחי הפלחים אמנם הוקמטו קמטים בגלל שרק השכבה העליונה של הקרקע נרטבה ולמצע הזרעים לא הגיעה הרטיבות. בשדות נוצרו איים איים טחובים במקצת אבל לא רטובים דיים כדי תפיחה ופריצת שרשונים, לא כל שכן כדי להבקיע דרך אל השמש ולהחליף את החום־שחור של השדות הזרועים בירוק־רוטט, זה שמרנין עין כל רואה וכל לב משתבח בו, כשהשפתיים דובבות הודיה, הלל ושבח ליוצר הנעלם הגאוני מכל גאון. קוסם אדיר כוח ורב תושייה. בבקרו של יום כזה יצאנו לאימונים כרגיל תוך מחשבה תחילה שבשעות הערב המאוחרות נערוך קומזיץ לא כשר מכל הבא ליד. בלא להשקיע תכססנות מרובה במשיכת המצרכים הדרושים.

מדריכינו היו מרוצים מהתקדמותנו. הכול עלה יפה. הרימונים נקלעו למטרה ובק.פ.פ הינחתנו מהלומות מרשימות על ראשי יריבינו. למעשה היה יום מסכם ושל מבתן. כל אחד כבר נתן דעתו על מקום העבודה הצפוי לו מחר והרצוי לו. אפשר להיתמקח עם סדרני העבודה. ואולי יתנו לנו סופסוף ימי חופשה אחדים לבקר בבית שאיננו מעבר לימים רחוקים אשר מאז גיוסנו לא בקרנו שם. וכיצד שלא התימרנו ביחסנו האדיש לבית ההורים ופחות מזה לבית המשותף הגדול היה ריגוש כלשהו אופף את החברה, שהנה הנה תחזה במו עיניך הנוף המוכר, החי והדומם, הירוק והסלעי, השטוח וההררי, כשהחברה הצעירים מקיפים אותך במעגל ושותים בצמא מוצא שפתיך.

אבוא, אציץ בדירה הצנועה כה וכה ואם לא אמצא את אמא בבית ארד לרפת. מבעד לחלון אפגוש מבטה עם סילוני החלב שהיא ממצה מעטיני הפרה. ידה תרעד, היא תעשה נסיון להתרומם מהשרפרף ותחזור בה, אין להפסיק פרה בחליבתה. אחכה בחוץ עד שתסיים. אופיע בשער הפתוח לרווחה. כשהיא בדרך עם הדלי המלא אל הכדים. אטול מידה את הדלי ואשפוך את החלב המקציף אל המסננת. הגעת סופסוף. ולו נתנו לכם חופשה לפחות כל חודש היה הפלמ"ח מתקפח חלילה? וזה הלא בקרבת הבית. אינני משיגה בחושי הפשוט.

– ככה זה, אמא. לא אנחנו קובעים את הסדרים. ודאי שקלו בדבר בטרם החלטה.

– פניך טובים למדי, רק שאתה שזוף כמו צועני. אביבהלה שואלת בכל פעם מתי הוא כבר יבוא. כבר שכחתי אפילו איזה פנים יש לו. תסתכלי בתמונה שעל הקיר כשהוא רוכב על הסוסה הלבנה, אני מציעה לה.

– אז הלא היה קטן, לא כמו עכשיו, היא עונה. היא תלמידה מצוינת ונוסף לזה חרוצה ודיקנית מאוד. אל תעלב, אם תתגבר עליך בתחילה. – –

---

עוד יש לנו שהות של עשרים דקות להשתרע על המיטה לשם חילוץ איברים.

אנו על מיפתן פתח לולנו, כשלעומתנו מריעים החברה שהקדימונו – שייקה הממכף בא והודיע להיות מוכנים. יוצאים כעבור שעתיים.

– מה. מי?

– המחלקה כולה.

– להיכן, במה להצטייד?

– אתה עוד רוצה לדעת לאן? לא לקחת שום דבר. כפי שהננו, באותם הבגדים.

שעתיים מנוחה של ממש. מי יודע אולי זה לעניין.

– אולי ראה מישהו מכם את מ. הפניתי שאלתי לכל דרי החדר. רציתי לפי ארשת פניו לאמת, אם נכונה השערתי. כן. ראו אותו לפני כן מסתלק בטרמפ מהמשק. זהו זה. ודאי לשם. ואולי לא. הרי כבר קרה לא פעם שיצאנו כולנו לחוף עכו, נהריה ועוד וחזרנו כלעומת שיצאנו. ודווקא כשהגיעה האניה “חנה סנש” והחברה היטו כתף של ממש לסבל את הסחורה החיה, המבוהלת וההמומה נעדרתי. חליתי באותם ימים.

במיטה משמאלי היה גמליאל שקוע בקריאת מכתב.

– מניין המכתב. גמליאל? זרק לו חזי סתם כך.

– מהבית ומה חשבת?

– הכול בסדר מלבד הגשם. אף טיפה עוד לא ירדה אצלנו.

– זה דווקא טוב יותר מאשר טיף, טיף לא זה ולא זה. בבת אחת תרד הכמות הדרושה. זוכרים כיצד אשתקד? או הו אשתקד, אינני זוכר שנה שכזו. אז ירדו מאתים עד לתאריך זה.

– מאתים! לא הגזמת, גמליאל?

– מה אתך. אצל אבי רשום כל מילימטר.

– אצלו רשום ואתה שיננת לך.

– למה לא, אני נוהג ללמוד מאבי. יש ממי ללמוד. בעניני משק הוא כאילו נולד חקלאי. חברה, המכונה מחכה ליד השדרה! הכריז הממכף שייקה בשרבבו מחצית גופו בעד הפתח הפתוח למחצה בעוד הוא מחזיק בדלת ביד שמאל.

– שייקה, לאן נוסעים, שייקה?

– במקום יגידו לכם.

– לכם ולא לנו. משמע שאתה כן יודע.

– סליחה, יגידו לנו. כמוני כמוכם. פקודה לנסיעה, נוסעים. מה יש כאן לחקור.

– גם אתה, חבר ממכף במחילה מכבודך מסוקרן ודאי לא מעט לדעת את היעד.

– כן, דווקא הרבה. אבל מה יש לעשות?

– לנסוע.

– נכון. לנסוע, אחת, שתיים.

מכונית משא גדולה מחופה ברזנט דהוי חיכתה לנו בהתחלת שדרת הדקלים, או בקצה, אם לחשוב ראשיתה משער הכניסה למשק.

להתפקד! הצריח המ''מ ברנע.

כל כיתה היתפקדה לחוד ותפסה את מקומה לפי תור העליה על המכונה. תחילה נכנסו הוותיקים, לנו יצא להיות האחרונים. זה היה לרצוני. אוכל למלא את מבוקשי. אינני מחבב את הנסיעה כסומא בארובה. אני אוהב לחזות בזרימת האוויר ובמירוץ הכביש לקראתנו.

מישהו פתח בשיר. ש.ש.ש. הישתיקו הממכף שלו. הפקודה היא לנסוע בשקט.

ולמכונה מותר? החכמה במקומה ולעניין. החברה פרצו בצחוק.

– חבריה, באמת.

– מה באמת?

– פשוט. לנסוע בשקט ולשקוע במחשבות.

– ומי שמוחו ריק ממחשבות?

– ינמנם לו בשקט בלי תרועות, או שיבקש הלוואה מחברו.

– ומה בנוגע לשיחה. לשוחח מותר?

– כאוות נפשכם וכמובן בשקט.

– אם הכול ישוחחו בבת אחת יקום רעש כמו בחדר האוכל.

– אם כל אחד ירצה שחברו ישמע מה הוא שח לו ינמיך קולו.

ובכן להיכן נוסעים? ניקרה המחשבה במוחי. משער המשק פנינו שמאלה. משמע לא למעבר ערה. אם כן בדרך לחיפה. בזה נווכח במיסעף לביקעת מיליק.

– אני אומר שימשיכו.

– ואני חושב שניפנה שמאלה במיסעף.

יקנעם. הרי נצרת תומכים את האופק מצפון. התבור מיתגנדר בראשו הגדול העגול. גבעת המורה רובצת כחית ענק פשוקת רגליים קדמיות. רכס הגלבוע נשתטח ונתבטל לו בפני האופק וכאילו צלל לתוך ביקעה עמוקה.

– פונים שמאלה, פונים שמאלה!

– אמרתי לך.

– אמרת לי, נכון. אבל כמה פעמים היתבדית?

– ענין של מיקרה.

– ומה הלאה?

– הראדאר שלי איננו רגיש למרחקים, כשנצא לכביש נראה.

מחצית הנוסעים נמנמו בעמידה, אחרים התישבו תחתיהם באשר עמדו. כך נוח יותר. השיחות פסקו כמעט. לא היה לי כל ספק שפנינו למשטרה. אבל היכן מקום ההערכות?

העליתי בזיכרוני את האירועים המרשימים ביותר בלילות סיורינו. תוך כדי כך ערכתי את תוכנית ההתקפה שלי. היכן לשים את חומר הנפץ, מאיזה מקום נוח לכבדם ברימונים. איפה לגזור את גדרות התיל. מדוע הקדים מ. אותנו, הייתכן שלא ישתתף בכל העסק הזה? לקחו אותו לארגן את המבצע. זה לא סיור של שניים וגם לא של שישה. האמנם לא ילך הצבא הבריטי בעיקבותינו לאחר מעשה? הן אנו ברגל והם ברכב.

זיכרון יעקב כבר מאחורינו – אנו בכביש החוף. גלגל החמה גדל והולך בנטותו מערבה לטבילת לילה בים. המכונית פונה ימינה. כביש צדדי, צר ממדרגה שניה או שלישית. עם כל מהמורה בו אנו נעים קדימה, אחורה ימינה ושמאלה.

– אמרתי לך שניפנה ימינה.

– לא אמרת כלום לפני שפנינו.

– נרדמת כפי הנראה.

– אולי לחשת לעצמך מתוך חוסר ביטחון, אציע אותך למ"פ שלנו כראדאר על שתיים.

– ובכן, אז לאן אנו מובלים – להשליכנו הימה?

– אתה רואה את הצריפים והאהלים ממערב להם ואחריהם הים. ומהם והלאה השמש. זוהי קיסריה. טלטול חזק של המכונית היקפיץ את כל הישנים והנרדמים. אולי חלמו שהם על סיפונה של ספינה הגולשת ועולה מגל אל גל ובה מצופפים בני אדם, שמבטיהם בוהים, לחייהם שופו, רק עיניהם בוערות באש שלאחר יאוש ולפני תיקווה, שמפציעה ועולה.

אחדים מלמלו – מה? מי?

– שום מה ושום מי, מגיעים. די לישון.

– אז צפוי לנו הלילה ליל נדודים וטיול מהנה עד הצוואר במים ונטל חי על הכתפיים.

עולם משונה שכזה. אין מניחים לחיות כבני אדם. היש עוד פינה בעולם בה מעלים חזיונות שכאלה ולא על קרשי במה מפוארת. אלא בחיק הטבע.

– קיסריה זה לא מקום. עיני המשטרה קרובות מדי.

– איפה המשטרה?

– בגבעת אולגה. גם ראדאר יש להם שם.

– דווקא משום כך. מתחת לאפם ועל אפם שהם בטוחים כל כך.

המכונית נעצרה ליד פשפש חדש שלא היה קודם. כניסה מיוחדת למחנה הפל"ים. אני קופץ מהמכונית והנה מ. לפני. צץ כמו מתחת לאדמה. פניו היו מצבע הנחושת כפני השמש השוקעת.

– אהלן מ., מה נשמע? מה העניין?

הוא מושך אותי הצידה ולוחש באוזני – הולכים לשם.

– עם רב שכזה?

– כשיסבירו לכם את העניין תבין.

– מתי?

– אני חושב מיד לאחר ארוחת הערב.

– מוישה! מוישה!

– קוראים לי אני רץ.

– מי זה קורא ל??

– לפי הקהל זה מפקד המבצע.

– עוד נתראה?

– ודאי. ועוד איך.

החברה התגודדו בין האהלים עמסו שקים, תיבות, הכול זרם למחסן של המשק.

דייגים וימאים הם אנשי המקום. סרתי לתפוס מבט באוהל בו שוכנתי. אולי הבנות כאן? לא נתקלתי בהן. לשאול לא רציתי. זה גם לא היה חשוב כל כך.

עם דמדומים נתמלא אוהל האוכל הקטן של הפל"ים משמרת ראשונה של סועדים. לא נידחקתי חיכיתי למשמרת הבאה.

– אנו מחפשים אחריך. מסתובבים בין האוהלים, בין מושכי השקים, ואינך. שמא גונב לאזנך משהו. מה העניין הזה?

היה לי רצון להגיד להם: כן חברה ענין רציני מאוד מאוד שטרם התנסיתם בו. אבל אפילו סיפרתי את האמת כהשערה שלי בלבד, לא רציתי לקלקל את תאבונם, עם שחזי היה בחור אמיץ שאיננו נרתע מסכנות, פחות ממנו גמליאל, אבל גם הוא בסדר. אני הן במקרה לגמרי הפכתי שושבין קרוב יותר. ועוד טרם אדע כיצד ייפול דבר. מה יטילו עלי. האם אצליח להתמודד עם משימה. ואולי יטילו עלי משימה כבדה מיכולתי מפאת סיורי במקום?

– אכלתם?

– עדיין לא.

– ניכנס יחדיו.

– אולי זה סתם כינוס. המשאית עודנה כאן מחכה לנו.

– האם נתקלתם בדברים הקבועים בכינוסינו?

– לא. לא ראינום. אולי יגיעו עוד.

– אולי. הנה נישמע מה בפיו של פל"ימאי.

– אהלן. שמוליק.

– אהלן. אמנון.

– מחכים הלילה לטרנטה?

– לא. לא מחכים.

– אתם במצב הכן?

– אנחנו הימאים, לא.

– אז מה כל המהומה הזאת?

– ודאי יגידו לכם אחרי האוכל.

– לכם זה נוגע?

– כן ולא.

– לעזאזל אז מה הולך כאן?

– חברה למחסן, למחסן הסירות.

– היכן הוא מחסן זה?

– הצריף הכי גדול במשק והמרופט ביותר, ליד שער הכניסה.

הערב ירד. הצללים נבלעו בדמדומים שהשחירו צבעם יותר ויותר. השמש טבלה מכבר טבילותיה הראשונות בים. ציננה את להטה ושקעה במצולות ללא זהרורים. אוהל האוכל התרוקן שייקה הממכ"ף כינס אותנו. אנו צועדים בסך למחסן הסירות. קדמו אותנו הוותיקים מאחורינו המושבניקים. בצריף דלק לוקס. אורות וצללים שלטו בו בערבוביה.

הצריף מרווח. הסירות סולקו לצדדים. ליד כל סירה מוצבים רובים, סטנים, ארגזים עם אקדחים ורימונים. חגור של רובים טעונים בכדורים.

– להתפקד!

הכיתות מתפקדות. בכיתתנו חסר אבשלום. נשאר חולה בצריף.

– מי יטפל בו?

– אין דבר. יש מי שישים עליו עין.

– ועוד איזו עין.

– הוא עלול להבריא ממנה מניה וביה.

– ואולי להיפך.

– הם יישארו שניהם לבדם בלול.

– ואולי הוא איננו חולה כלל?

– עוד אתמול היה לו חום. הוא גם הקיא.

– יבוססם להם.

– נערוך המסיבה בלעדיו ובלבד שבדידותו תהיה לו לבריאות. החברה פרצו בצחוק.

– המחלקות! מחלקות – דום!

נכנס אחד גבוה וצנום, מבט צנוע בישני. איננו ניפנה לצדדים. כאילו כל העסק איננו נוגע לו. בעקבותיו צעד מוישה ועוד מישהו.

– עמו – – –ד נוח!

– מי זה?

– אינני יודע.

– מי זה?

– זה ישראל

– ישראל צוריאל.

הוא מניף את זרועו הימנית – השלך הס.

מה יגיד? מה ישמיע? איזה דבר מיוחד יש בפיו.

– חברים פלמחאים! יש כאן בקרבת מקום יבלת קשה מצרעת. משכבר צריך היה לכרתה ולהשליכה הימה, שלא ישאר ממנה זכר. משטרת גבעת אולגה האורבת לאניותינו שמובילות שרידי עמנו הניצולים למולדת האחת והיחידה.

הלילה תבצעו את הניתוח ונקווה שבהצלחה. ולא נשאיר אבן על אבן מהבנין הזה. אנו מכירים את מבניו, מוצאיו, ומבואותיו. סיירים מנוסים משלנו שהקדישו ימים ולילות במעקב אחר אורח החיים והנוהגים במשטרה ידריכו אתכם בכל אשר תלכו. כל אחד וכל חוליה מכם חייבים להכיר היטב את המוטל עליו ואת הנעשה מימינו ומשמאלו, ולהישמע לפקודות בכל תשומת הלב ולקיימן במלוא הלהט והכיסוף להצליח במשימה – – –

בסיום הנאום הקצר מהסוג שטרם שמענו מפי מישהו, הביאו שני חברה לוח בי“ס והציבו ליד הסמ”פ. ראיתי סביבי פנים שואלים ומופתעים. יתכן גם שזה בגלל האור בצריף הסירות ההפוכות על קרקעיתן. סירה על היבשה כדג בלי סנפירים וזנב, כמשהו מחולל. איך נגיע לשם. ברכב או ברגל? מעטים בלבד מבין הנוכחים סיירו אי פעם מעבר לגדרות התיל בתוך החצר החיצונית של המבצרים הללו, לא כל שכן בחצר הפנימית, או על הגג שם מוצב הזרקור ויותר אולי ממכונת יריה אחת. רבים ודאי לא יכלו בכלל לתאר לעצמם מה בכוחם לעשות נגד אלה היושבים מאחורי הקירות העבים. מצוידים בנשק ותחמושת לרוב, ואשר לכל צלצול טלפון תחוש אליהם תגבורת של צבא ממחנה קרוב מאוד רכובה על טנקים עם תותחים. מה כוחו של תת־מקלע מסוג “סטן” נגד טנק, ושל אקדח נגד תותח, או מכונת יריה כבדה שמכסה שטח נרחב במטר כדורים בהרף עיין.

האם היו גם פנים מבוהלים? היו ודאי נרגשים. אבל פניהם לא ענו בהם. על כל פנים אלו שמסביבי נראו שקטים ומאופקים. תרתי אחר מ. הגיעה שעתו הגדולה. הוא נעלם מעיני בלא שהרגשתי בזה.

– לא ראית את מ.? שאלתי את גמליאל שעמד לצידי.

– מ. יצא בטרם כילה הסמ"פ את דבריו, ענה חזי. וכי למה תשאל?

– סתם כך. הוא הלא מן הסיירים המומחים. בלי אלה אין לצעוד אל היעד.

– ודאי. אני מתאר לעצמי שהוא היה בין הבולשים שם.

– יתכן, מאוד יתכן. אמרתי בעוד נוקבת בי המחשבה היכן יציבו אותי. הן לא בכדי ביליתי כאן לילות מרובים. האם לא אנו הסיירים חייבים להימצא במקום בו התהלכו שומרי המשטרה ואנו עקבנו אחריהם, משמע בפנים, ממש בתוך לוע הארי. ואם יפתחו באש עלינו? הן אין דומה סיור לילה. כשאתה מוגן לחלוטין מעיני השומר שאיננו חושד בשום דבר ואתה יכול להיתהלך בביטחון ולשמור את צעדיו להתקפה, כשאני מאתר את עצמי ומגלני לאשו. החכמה היא לא להתגלות עד ההלם הראשון ממש, כשהנתקף מבוהל ואינו מוצא את ידיו ורגליו ברגעים הראשונים. אבל הלא נהיה עם רב ובלתי מנוסה, כשהאצבע על ההדק. מי יערוב שהאצבע לא תופעל בדרך מקרה מהתרגשות, או מתוך אי הבנה.

בעודני מפליג אל הרחוק־הקרוב מאוד העומד מאחורי כתפי ממש בעוד שעות אחדות ולא יאוחר מהנץ השחר – נשמע קולו של הסמ"פ כשהוא מצביע על בנין המשטרה המצויר על הלוח.

יחידת מישנה אחת תוצב בבית חנקין זה שמחוץ לגדר ומרוחק מהמשטרה חמישים מטר בשביל לרתק את החזית הצפונית של הבניין ואת מכונת הירייה שעל הגג המערבי. בפרספקטיבה זה יראה כך. הוא מעלה בקווים אחדים את תבנית המשטרה ואת בית חנקין במשכו ממנו שני חיצים. הם נראו כשתי חניתות מאימות על חזהו של בן אדם.

יחידת משנה שניה תתמקם בדרום לריתוק חלונותיו הדרומיים של המבצר.

יחידה שלישית תנתק את הטלפון ותהרוס את מעביר המים הזה במרחק 300 מטר מהמשטרה מתחת לכביש לחדרה. היא נשארת במקומה לאחר החבלה על מנת להשהות תגבורת צבאית אפשרית בטרם השלמנו מבצענו.

יחידת מישנה רביעית תתפוס עמדה מעל למצוק הלוחך את גלי הים, כשהם מעלים על כוונת רוביהם את חלונותיה המערביים של המשטרה. (חיוך כבש שׂפתי רבים מהשומעים מההגדרה הפיוטית־צבאית של משימת יחידה זו).

היחידה החמישית – יחידת הפריצה לתוך החצר. היא תשמש כוח הבטחה לחבלנים ותסייע בהעברת חומר הנפץ למקומותיו המיועדים. לפרוץ – משמעותו לגזור את שלושת גדרי התייל בפינה הדרומית מערבית בדיוק מעל למצוק המערבי ובמקום חשוך.

היחידה השישית – החבלנים מניחי החומר ומפעיליו.

היחידה השביעית האחרונה הם הנושאים בסבל. מגישי מנחתנו החמה למשטרו של בווין. עומסי תרמילי חומר הנפץ מקיסריה עד המצוק, מעלים אותו למעלה ובזה סיימו תפקידם וחוזרים מיד לקיסריה תוך טשטוש עקבותיהם מכלבי גישוש על ארבע ועל שתיים.

שישים בחורים יהודים צעירים בני טיפוחים של הורים חלוצים שיעדו לצאצאיהם להיות בין גואליו הממשיים של העם ואם צריך גם באש ובחרב – עמדו על רגליהם ומבטיהם שופדים את הציור על הלוח לבן על גבי שחור. מהם שלא נזדמנו מעודם למקום זה. מהם שעברו על פניו אגב טיול נטול יומרות ואתגרים בלא לתת את הדעת לפרטים החשובים כל כך עכשיו. הגוף הקרוב, מגדלי הבניין, גדרותיו, הזרקור, המצוק, בית חנקין, עלולים להיות גורליים למענם במשך שעות הלילה הקרובות. לא הליכה עד צוואר במים. אלא התמודדות עם הזרוע המזויינת של ממשלת פועלים אנגלית כביכול. הו, הו, כמה ציפו, כמה קיוו לעזאזל.

הלא הוא מקריא את השמות של אנשי היחידות. לפתע נראה לי שכל האזניים כרויות כשל שפנים, נטויות ומלוכסנות אל המקום משם יוצא הקול הקורא מתוך הגיר. כבר הקריא את כל היחידות. חזי וגמליאל ביחידת החיפוי הדרומית. נשארה עוד יחידה. אחרונים – יחידת הפריצה: מוישה, אמנון, מיכאל ואביתר. בקרתי שם 20 פעם וזו תהיה הפעם ה־21. וכל כך הרבה מגינים ומחפים במקום שניים לפני כן. המחסן הפך עיניים בטרם היתרוקן. מפקדי היחידות תרו אחרי פיקודיהם, והפיקודים אחרי חבריהם ומפקדם. יחידות שלא נתלכדו בתוך הבניין נאספו בשער. והכל לאהליהם כדי לקבל נשק מהסליקים, לנקותו מהגריז והשמן המיותר, ולבחון את תקינותו. לרבים היה זה מבחן ראשון, בדומה לי. מוישה כבר ניצלה באשים רבים, גם מיכאל, אם כי קצת פחות ממנו. בנוגע לאביתר אינני זוכר. באהל היינו רק שלשה.

– היכן מוישה? שאלתי את אביתר.

– אינני יודע. מנין לי?

– הוא הלך לסיור עם אחת הבנות.

– עכשיו?

– אם לא עכשיו אימתי. ולא הם הזוג היחידי.

– הם מסיירים בזוגות בכיוונים שונים.

– היכן נימצא אותו?

– אל תדאג. יהיה בסדר. בנקודת ההערכות יופיע במלוא הודו והדרו.

– “פאַר” ושתי מחסניות של כדורים פלוס 4 רימוני מילס.

– זה יספיק לי מיכאל?

– לנו זה יספיק.

השעה 19.30 – עוד שעה לשעת האפס. מיכאל ואביתר השתרעו על מיטותיהם. מיכאל אומר שהוא יכול להתנמנם בכל מקום ובכל זמן, בכל מקום ובכל מצב, כמו צ’רצ’יל.

– היית רוצה להיות צ’רצ’יל?

– לו רק יכולתי. אנסה לפתח בי תכונת הנמנום, אולי זה יוליכני להישגים צ’רצ’יליים נוספים.

– השגות מעניינות מאוד יש לך מיכאל.

– אתה שומע אותן לראשונה מפי?

– כמדומני.

– הלא אינני מחמיץ שום הזדמנות להכריז עליהם למען יידעו.

– מה חשיבות לדבר?

– אם לא אתעלה מעצמי כלום אחרים יעלוני?

יצאתי לשוטט בין האהלים. לראות בתכונה שם, ואת ארשת פניהם של החברה בטרם יציאה. כשעברתי בסמוך לאהלים של חזי וגמליאל וחבריהם לחוליה סרתי לשם.

האוהל היה גדוש נשק. הם עמדו בסיום ניקויו. חזי המכונאי היה הנשק.

– אתה מבין. הנה הרסנו את המעביר. תגבורת של צבא או משטרה נעצרת. העניין אינו מוצא חן בעיניהם. הם אינם חוזרים על עקבותיהם ומתריעים על חוצפתנו במטח כדורים. החברה שלנו עדיין בפעולה, צריך לעצור בעד הצבא מלהתקדם, או לאלצו לחזור. משהו בדומה לזה. צרורות מהמקלע בצמיגי גלגליהם עשוי לסייע בדבר.

– ואולי להיפך. שיזעיקו תגבורת נוספת. במה שאין אנו מעונינים.

– למה לא בגוף המכונית?

– מה?

– כדורים.

– הפקודה היא לא להרגיז להימנע מפגיעה בבני אדם. אל תשכח הלילה פועלים חברינו גם במשטרת סידני עלי.

גמליאל שתק. היה מרוכז בתוכו. משהו הטרידו, הבנתי לרעו, פעולה ראשונה בלילה. לא נגד כנופיה ערבית אלא נגד השלטון הבריטי, נגד צבא סדיר רב עוצמה. אם לא תשיגנו ידו היום תשיגנו מחר ולאו דווקא בסביבה זו.

עד שסינן בדיבורו המתמשך ההיפך מלשונו החפוזה של צבר.

– אינני חושב כלל מה עתיד להתרחש בעוד שעות אחדות. אנחנו ננתק את הקשר הטלפוני יש להם ודאי אלחוט. נהרוס את מעביר המים, הטנקים והזחלמים יכולים לעבור מן הצד. גם טנדרים עם הנעה קדמית. נרבוץ במארב ידנו על העליונה נוכל לצאת בניצחון גדול. מחר ישלחו נגדנו כח שלא נוכל לעמוד נגדו עם הנשק בסליקים. אני נטר לעצם המאבק בין שני כוחות בלתי שווים. כשהאחד יכול למעוך את השני במחי יד, ואיננו עושה זאת. מדוע? אני שואל את עצמי מדוע איננו מוחק אותנו? מי יתבע אותו לדין? מי תבע לדין את הרוצחים הגרמנים כאומה רצחנית? זה ברור, לולא היו כולם רוצחים לא יכלו לבצע את אשר בצעו. סימן שהם הבריטים חשים שיש משהו צודק בתביעתנו ובמאבקנו. זה שמרתיע את הצד לפעול בכל הכוח והעוצמה. ויש דעת קהל בארצם ובעולם. בפרט בארצות־הברית, והם זקוקים לעזרתה הכספית. ושם מצויים במקרה 3 מיליון יהודים בניו־יורק רבתי בלבד. בכוחם של הבריטים להרוס ישוב, שני ישובים, לתלות 5 או 10 מאתנו. הדם השפוך הזה, ההריסות יזעקו השמימה. ירדפו את מצפונם. אם לא של החיילים הרי של האופוזיציה ושל אלה במטרופולין שעדיין מדברים מה שמצפונם מכתיב להם. אומרים הלא, שהאנגלי בביתו איננו זה שבצאתו.