ממשמרות נשלחתי אני וכיתתי המאומנת לכפר יונה. המא“ז של המקום שיכן אותנו בשני חדרים באחד הבתים. אכלנו במטבח של החי”ש. הוטל עלינו לברר אפשרות של משיכת נשק מהמחנה הבריטי הגדול שהשתרע מצפון לכביש.

סימן ההיכר הבולט ביותר של המחנה היו שני מגדלי המים שהתנשאו לגובה 20–16 מטר. מבנים מכל הסוגים גיוונו אותו והוסיפו לו צביון מיוחד. בנייני אבן, צריפי פח ועץ על גגיהם העגולים. גם אוהלים לא חסרו בו. הכבישים ביתרוהו לאורך ולרוחב ומהם היסתעפו שבילי ביטון או אספלט.

עינינו היו נתונות לצריף ששימש מחסן נשק של אחת היחידות. מה ביקשנו לדעת? את התנועה סביב הצריף במשך היום. הזמנים בהם מוציאים נשק ממנו ומחזירים. עצמת השמירה ושעות חילופי המשמרות ודרכי הגישה מהגדר אליו העוברות בשטח בנוי לא בצפיפות. מצפון למחנה היה פרדס ובו מגדל מים. ממנו ערכנו תצפיותינו במשך כל שעות היום על ידי צופים לפי התור.

שני שערים היו במחנה. אחד ממזרח והשני מדרום. במקרה של חדירה למחנה דרך השערים היה עלינו להכיר ולדעת את הפרטים על נוהלי השמירה עליהם. לתכלית זו ערכנו סיורינו בלילות בלבד. שלא נראה חשודים בעיניהם הצופיות של השומרים וכן של היוצאים ובאים דרכם. בסיורים אלה נטלתי חלק פעיל ולא החמצתי כל הזדמנות לכך. ועדיין אין זה הכל. היה עלינו להכיר היטב את כל דרכי הגישה המוליכים אל המחנה מהיישובים הסמוכים. להכין תרשימים מדויקים של שלוש הגדרות שהקיפו את המחנה אחת לפנים מרעותה. בהכנת התרשימים עסקתי אני בלבד. לא היה לי פנאי להשתעמם, הייתי נתון ראשי ורובי בביצוע המשימות. על מהלכן היה עלי לדווח למ"פ שמטהו חנה בישוב אחר.

כף יד כבדה טפחה על כתפי הימנית בעודי צועד למקום המפגש המיועד לשעה הקבועה.

– מה מלאכתך כאן, אמנון? הקול מוכר. אבל של מי הוא בדיוק? הפניתי ראשי לעבר השואל. נפגשתי בזוג עיניים מחייכות עטורות קמטים דקים. במסגרת של פנים שזופים של אדם שהשמש איננה מפנקת אותו ביותר. והוא גם פורע לו באותו מטבע. כבר לא איכפת לו. לך ענה מה אני עושה כאן. לו ידע לא היה שואל. ואם אינו יודע מוטב שלא יידע. ואולי זוהי שאלה שגרתית. פתיחה לשיחה, אבל הוא לא חיכה כלל לתשובתי.

– אולי תיסע פעם אלינו. אני כאן בדיליז’נס שלי. כרכרה על צמיגים וקפיצים. אתה נוסע בה כמו במכונית. במהירות של כוח אחד. זה מכבר, מכבר לא היית אצלינו ודרך אגב תסור גם אל דודתך שתשמח לראותך.

הייתי בקרבת הרחוב הצדדי אליו היו מכוונים צעדי. המסעדה הייתה ריקה. ישבתי על מקומי הקבוע. בטרם היה ספק בידי לעכל את השיחה עם דודי, אחי אמי שמעתי טרטורו המוכר של טנדר הפלוגה. המ"פ הגיע בלוויית קצין ממטה הגדוד.

– אתה מחכה לי מזמן כאן, אמנון?

– לא. כעשר דקות.

– מה חדש בפיך?

– התצפיות של אתמול זהות עם אלו של שלשום. ואשר לכמות הנשק וטיבו, אופן אחזקתו והשמירה עליו, על כך נקבל מחר ידיעות מספיקות מפי אחד הפועלים היהודים שעובד שם. לאחר מכן נסנן לשם שני חברה משלנו כפועלים. אני מקווה שאפשר יהיה לבצע בהצלחה רכש הגון למדי.

– טוב. טוב, מאוד.

עכשיו יהודה רוצה לדבר אתך. בינתיים אסע לסדר עניינים אחדים. עם יהודה זה החלפתי במשך הזמן שאני מכירו, משפטים אחדים ולא יותר. מקצת סקרנות אחזה בי לשמוע מה בפיו אלי.

– הטה אוזן. אמנון. והיה עלי באמת להטות אוזן. צריך להכין תיק לשם הכנת סריקה ואחזקה של קיסריה הערבית. כן. סיור ואחזקה. לתת להם להרגיש שלא נשב בחיבוק ידיים אם ישתפו פעולה עם הבריטים נגד המעפילים. אתה כבר מנוסה בהכנת תיקים מסוג זה כמו העבודה שאתם עושים בכפר יונה, וכן אתה נמצא בקרבת מקום. אתה משאיר בכפר יונה כיתת סיירים מאומנת היטב. שאול הוא מאה אחוז בסדר. תוכל להתפנות לעבודה נוספת. הקצין כילה דבריו ועיניו הפקוחות הביטו עלי לשמוע תשובתי. עכשיו הגיע תורי לצמצם ראייתי מתוך ריכוז ולשקול ההצעה. העננים בחוץ הלכו ונתרבו. השמים האפירו והאפילו. דמדומים ירדו בחוץ ובבית הקפה מבעוד יום. נשמע רעם רחוק. יהודה קם ממקומו. ניגש אל הפתח. הציץ החוצה, חזר ונישאר עומד.

– מזרזף. אני מחכה לתשובתך.

תשובתי כבר הבשילה לפרטיה.

– תתנו לי כיתת פל"ים ואסדר את העניין. כיצד, לא ספרתי לו. שנאתי את מלאכת התיוק. אהבתי את המעשה.

– כיתת פל"ים אתה אומר. טוב.

אותה שעה חזר המ"פ.

– אתם עומדים שניכם כאילו כבר סיימתם?

– כן. ענה יהודה.

– אמנון, אתה רוצה ודאי לחזור לכפר יונה. בחוץ מטפטף אני אסיעך לשם. ליד בית יצחק נוריד את יהודה.

כל אימת נוסעי בכביש הזה הפותח בנתניה ומסתיים בטול־כרם הייתי מעלה בדעתי כמה טוב היה לביטחוננו לו במקום טול כרם עמדה נתניה שניה – הררית. ובדמיוני נצטייר מוט נושא שתי משקלות בקצותיו, כשמשקלתו המזרחית משמשת נקודת משען חזקה לטפס בהרי שומרון ולהיאחז ברכסיהם הצופים אל הים.

בימי שהותי בכפר יונה הייתי עולה מפעם לפעם על מגדל התצפית ומכוון משקפתי אל עבר טול כרם וסביבתה ורוקם תכנית כבושה בבוא היום. התוכנית נשארה במוחי בלבד שכן בימים שבאו יצא לי לפעול בגזרות אחרות של חזיתות מלחמותינו.

– אם תאמר לי, שאול, מי ייסד את קיסריה ופרשיות מעניינות מתולדותיה, אגלה לך להיכן אני יוצא לימים אחדים. שים שתי עיניים על החברה. אתה נשאר כאן מפקד בלעדי ובלתי תלוי. הזדמנות לשיר ולכתב ל…

– אין מחסור בהזדמנויות ובנושאים, הכל כאן עשוי לתגבור ולהאצת החוש והמחשבה.

– אני מבין אותך. אלא שלא התברכתי בזה.

שאול היה חולה אהבה וחולה שירה. שני פנקסים היו לו. האחד תפח והלך משירים ורשימות. ודאי כתב גם עלי משהו. חיבבתי אותו בשל תמימותו ומסירותו לתפקיד. ופנקס שני שהלך וצנם מיום ליום בשל שתלש יום יום דפים ממנו למכתבים לרותי שלו.

אביו היה סוחר רציני. עשיר ובעל נכסים. שני בנים היו לו; האחד סוחר כמותו. ואילו ליורשו ייעד דווקא את שאול, הרחוק ממסחר ומתאוות כספים, כרחוק מזרח ממערב. היה נותן הרבה כדי לרפאותו מ“שגעונו” הפלמחאי. אם כך שילך כבר לאוניברסיטה. כבר גמר את שירותו עם עודף. אמנם מה ייצא לו מהפיזיקה והמתימטיקה, זה לא מסחר. זה לחם עוני אפילו אם יהיה פרופסור. בסתר ליבו היה בטוח בכך וציפה בכיליון נפש ליום שיעוטר שאול בתואר פרופסור מן המניין. זה יקרה נניח כעבור 10 שנים. יהיה בן 60.

– אתה יודע, שאול. פעמים רוחש בי משהו. נוטל עפרון ביד, ניר, והכל נעלם. רושם שניים שלושה משפטים לא לעניין ונישבע יותר לא להיכנע לשטויות אלו.

– אצלי זה בדיוק להיפך. מוחי כאילו ריק והלב מתפעם כרגיל. ומשאני נוטל עפרון ונייר והנושא לנגד עיני – זה נובע כמעיין המתגבר.

– למה שלא תלך ללמוד ספרות. למה דווקא מתמטיקה ופיזיקה?

– אינני מתעתד להיות משורר או סופר. אבל הפיזיקה – לה העתיד. ועתידה צמוד למתמטיקה. איינשטיין לא היה אבי הפצצה האטומית, אבל בלי נוסחתו הגאונית בפשטותה לא הייתה באה הפצצה לעולם. אין לידת יש מאין. הפרוטון הזעיר ולא כל שכן האלקטרון היה בבחינת אין בהשוואה למושגים שלנו על חומר וגרמי שמיים.

בתוקף תפקיד שהוטל עלי על יד מטה הגדוד, אעדר מכפר יונה ימים אחדים. הריני ממנה בזה כממלא מקומי את הממ"כף שאול בידרמן.

כפר יונה 22/12/47 מ"מ אמנון שלומי

– אני בצחוק ואתה ברצינות, אמנון. אבל אשמור כתב מינוי זה למזכרת.

לא הייתי בקיסריה מאז 1945, כששימשה בסיס לסיורי במשטרת גבעת אולגה. המשק גדל, הגדר העתקה הרחק מתחומיה הקודמים, הסירות נתרבו ואפילו שתי ספינות ממש עם סיפונים, ארובות ומנועים, גשרי פיקוד, רבי חובלים. מכרי צ. כבר נשא את התואר רב־חובל. חלומו על צי קיבוצי גדול חובק מרחבי ימים. קיבוצים צפים. נמל דייג בטנטורה. בינתיים מפליגים הפלגות תמרון לחיפה ולעכו. משם לתל־אביב וגם לעזה. משאת הנפש הקרובה להשליך עוגן במימי קפריסין תחת הדגל הכחול־לבן. מול מחנות הפליטים היהודים שהאנגלים לא נתנום לעלות ארצה וכלאום בקפריסין.

קבלתי לרשותי כיתה. ביום הראשון יצאנו אני והממ"כף לסיור קצר. המרחק לא גדול. תמוה היה הדבר שלא נתקלנו בתנועה – תנועת כפר ערבי רגילה של בוקר. השדות מסביב היו מעובדים. במרחק מה מהכפר נראה זוג פלחים זורעים. הקפנו את הכפר מים אל ים בקשת רחבה.

–לערוך סיור יסודי בתוך הכפר עצמו ולערוך תוכנית ההחזקה במקום. השמים היו אפורים ונמוכים וגשם לא ירד.

– טוב. הערב תכין את החברה.

הירח הצעיר אמנם עשה דרכו מאחורי העננים אבל את חשכת הערב הפיג להינומה שהפכה לשקופה. מזויינים בסטנים וברימונים הגענו למבואות הכפר. לא שביב של אור ולא נביחות כלב. הם מקדימים לעלות על משכבם. גם לא הגיע לאפנו ריחם של שריפת גללים מיובשים. חלקתי את הכיתה לשלוש חוליות, שנפרשו בהבטחה. אני והממ"כף צועדים “בגבורה” ראשונים לפני המחנה… נכנסים לחצר הראשונה הסטנים דרוכים ומכוונים בגובה הבטן. עטלף חולף ביעף. חבל תלוי על טבעת רתוק לקיר הבית. עמדת זוג השוורים או הסוסה. דלת הבית לא נעולה נענית לדחף קל, דממה. לא קרקור תרנגולות לא המיית חתול. שני חדרי הבית ריקים.

– עזוב. לוחש הממכף.

– כן, הלכו. מה העניין?

אנו עוזבים את החצר בזהירות. סטן אחד מכוון קדימה והשני אחורה. חצר שניה – אותה התמונה. רק פגר של חתול מבאיש את האוויר, עוד לא נשלם רקבונו. יוצאים. הכפר עזוב. אולי הראשון שנעזב על ידי יושביו. מחזה עגום, עגום מאוד. בדרך חזרה נתקלנו בכלבים שמהרו להתרחק מאתנו בנביחה רפויה, רעבה. לעומתם נשמעה מתרוננת ותקיפה תרועתם של התנים. כבר למחרת היום שיגרתי דו"ח על ממצאינו במקום תיק עב כרס.

הירח התעגל והלך מדי לילה, הבהיר וחיזק את אורו, הישהה לזמן ממושך יותר סיורו החיכני על פני הארץ.

ימים אחדים לאחר הדברים האלה הגיעתני תשדורת להיות עם כיתתי מכפר יונה ב־28/12 בשעה 13.00 בגבעת השלושה. התשדורת תורגמה לפקודת יום לכיתה היוצאת. להיות מוכנים לדרך בשעה 8 בבוקר עם תרמילים אישיים בלבד. מכפר יונה לבית־ליד ברגל ומשם במכונה ראשונה לגבעת־השלושה. תמהתי, מסיירים ביונה ויוצאים לגבעה.

שאול עולה יחד אתי על מגדל התצפית. לשנינו מגמות שונות. הוא בשביל להתרשם מהירח, מאורו. מהנוף הנגול לפניו. הלילה רחב יותר ועמוק יותר מליל אמש. חומר לשיר, לרשמים ולמכתב ארוך. אני תוך כדי צפיה במשקפת על הנעשה מקרוב במחנה הבריטי ועל תנועת המכוניות בכביש הראשי. לרקום את מסכת הסיורים העמוקים בעורף הערבי. להתחקות על תנועת הכנופיות המגיעות מסוריה, ומעבר הירדן. על כוננותם ודריכותם הצבאיים. הנה יוצאים מהשער שני קומנדקרים מאוכלסים. האחד פונה למערב, לנתניה, השני מזרחה. הנה מגיעות שתי עיניים זורחות מטול־כרם. הן לידנו. אינן נעצרות, ממשיכות. שריונית למחצה של הלגיון. שתי שורות חיילים בישיבה זו מול זו על רוביהם ותחמושתם. מכונת יריה מוצבת על גג תא הנהג. להיכן היא. האמנם לנתניה. עד מתי ישלטו בדרכים באין מפריע? האם יגיע זמן שאנו נהיה אדוני הדרכים, כיצד זה יתבצע, מה הכוח שידחק אותם ויתפוס מקומם? השריונית מגיעה לבית ליד. בנין המשטרה מואר. היא נעצרת לידה.

אורות בודדים עדיין מבצבצים מבין גושי הפרדסים של יישובי עמק חפר שממערב לכביש הראשי. ממזרח לו מהבהבת בעין אחת גבעת חיים. טול־כרם עדיין איננה ישנה. הכל מצועף באורו השאול של הירח, השט מתכלת לענן ומענן לתכלת. ובכל זאת לא בקרתי אצל הדודים בכפר חיים, יחשבוני לבדאי. מחר לגבעת השלושה. למה דווקא בגבעת השלושה? אין מחסור במחסני נשק בסביבה. היום שיגרתי סוף סוף פתק הביתה. הכל בסדר. כרגיל. הרי אי הסדר והבלתי רגיל הוא הסדר והרגיל בחיינו.

דומני שעד ליום זה רואה הייתי את הגבעה מרחוק. אל תוכה פנימה לא נזדמן לי להציץ. בית האוכל שלה היה עדיין שרוי בצריף, זכר מהימים ההם. מתי היו הימים ההם? כשעמדו במשמרות ליד שערי הפרדסים במאבק על יום עבודה ועל לחם לטף. משהו, משהו מאווירה מיוחדת היה מצוי בה. אותה שעה לא הייתי פנוי למחקרים.

מה ילך כאן? שאלנו את עצמנו. אולם לא הרבה זמן ארכו התלבטויותינו. לפני כן תמהתי על המספר הרב של הבאים, אולי למעלה ממאה.

התרכזנו. והפותח פתח בזו הלשון לערך: לבריטים יש נשק והרבה נשק. ולנו אין גם מעט. והם, לחברינו מהלייבור, אין עולה כלל על דעתם להעניק לנו אחוז מועט מעשרם זה. להיפך, אינם מחמיצים כל הזדמנות ליטול מאתנו בכוח הנשק שבידם את המעט שלנו. על כן הרינו מרשים לעצמנו במצפון נקי לקחת מהם. אם לא מרצונם, הרי בעל כורחם. הלילה נפל הפור על תל ליטווינסקי. זה מחנה צבאי גדול. משופע במחסני נשק מכל הסוגים. אולי לא תאומן העובדה שהשמירה על הגדר החיצונית מסורה לידי נוטרים יהודים. גם בתוך המתנה מצויים יום יום עשרות פועלים יהודים. גם החברה שלנו הסתננו למחנה כפועלים. השומרים על המחסן עליו נתנו עינינו אינם מזויינים. הרובים והמקלעים קשורים בשרשרות לא עבות, כר שמיותר להצטייד במכשירי פריצה וחיתוך מיוחדים במינם. יובל הנוטר מהמחנה שידריך את החולייה הפורצת אומר שדלת המחסן איננה נעולה על שומריה שבפנים. כן ידוע לו מקום המגירה בה מצוי המפתח למנעול שסוגר את השרשרת המצמידה את הרובים. חוליית פריצה שתמנה שבעה חברה תכנס למחסן, תשתיק את השומרים, תפתח את החלונות ותחפה על חולייה שניה שתוציא את הנשק, לידי שבעים סבלים שיטו כתפיהם להעבירו ארוז בשקים דרך המחנה עד למכונית שתחכה בפרדס סמוך. שאר הכוח המזוין יתפרש להבטחה משני צידי המחסן בכיוון אל הכביש הראשי ואל האהלים בהם שוכנים החיילים. כפי שידוע לנו, הם מבלים זמנם בקולנוע ובנאפי.

הכל הולך למישרין. השומעים משתכנעים שאכן כך יהיה. ועדיין לא שמענו את חלוקת התפקידים מי ומי בעמדות המפתח. אין לומר שהתייחסתי בשוויון נפש לתפקיד שיטילו עלי. משקראו בשמי כמפקד חוליית הפורצים למחסן, התחיל המוח פועל בתכנון מפורט של הפעולה, כשלנגד עיני מפת המקום. היה מוטב, לו סיירתי תחילה שם. מדוע דווקא מינו אותי לתפקיד זה ולא את מישהו שדשדש במקום זמן ממושך והכירו על כל פרטי פרטיו. אין מקום לערעורים. גם לא עלה בדעתי לנהוג כך. עם שלפי מה שסופר לנו היה זה ענין של מה בכך. כמעט טיול. אולם לי לא נראה הדבר באור שכזה. אולי מפאת שלא הכרתי את המקום, ונדמה היה לי שהנני מגשש באפילה.

החשיך היום, כשהגענו לבסיס ההערכות בכפר אז“ר. הצטיידנו בנשק ובתחמושת לפי התפקיד המוטל על כל אחד. משעברנו ליד בית שעמד בבניינו אמרתי לבחורים להצטייד במקלות. אני לקחתי לי במקום מקל מפרק תבניות עשוי ברזל הנקרא בשפת המקצוע “לום”. חשבתי לעצמי, יש לנו ענין עם דלת. אומרים אמנם שהיא איננה נעולה. אולם אם ה”לום" לא יועיל ודאי שלא יזיק. מכשיר נוסף – ביטחון יתר.

הגיעה השעה לערוך תכנית פעולה מדוקדקת. הפכתי למרצה לשעה קלה בפני שבעה פלחמאים שהתעתדו להעשיר את הרכש שלנו בתוצרת בריטית.

נפתח את דלת המחסן בין אם תהיה נעולה ובין פתוחה. הנוטר יובל בראש כמנחה. אני אחריו ואחרינו יכנסו שניים לשתק את שני השומרים בחדר הראשון, בין שיהיו ערים ובין ישנים. מכאן נעבור לחדר השני ונטפל בדומה עם שני השומרים הנמצאים בודאי במיטותיהם. אחד יישאר לשמור על הדלת. ואני תופש עמדה בפרוזדור בין שני החדרים מוכן לסייע לכאן ולכאן. החלונות נפתחים. השרשרות נגזרות והנשק מתחיל לזרום לידי הסבלים. למה אני מקדים סיפור למעשה. כלום לא די בסיפור המעשה עצמו בביצועו? ללמדך מה רב ההבדל בפעולות מסוג זה בין ההלכה והמעשה. בין התוכנית לבין ההפתעות והאלתורים שבביצוע. בשעה 21.00 לערך יצאנו לדרך במדים בריטיים. כל הפעולה צריכה הייתה להתבצע בשעות הבידור והבילוי של החיילים, כברת דרך הלכנו מערבה ולאחר מכן הדרמנו ונכנסנו בינות לפרדסים. ליד בית אחד נעצרנו לתהות מה בתוכו ומה סביבו כשכל הסממנים בעין. אור ירח מתגוון על ירקות העצים וזהב תפוזים. הייתה זאת הסחת דעת מכוונת ותת הכרתית של הרף עין. היעד לא בישר פגישה מלבבת וקבלת פנים מנעימה. גדרות, נשק, צבא אויב, זיעה, ואולי גם דם.

גדר המחנה לפנינו. אחת החוליות פורצת בה פרצה נרחבת של 4 מטר. מכאן פורש כל הכוח המזוין לתפוש עמדותיו בקרבת צריף הנשק. להוציא החולייה הפורצת אשר פונה בהדרכתו של הנוטר יובל אל הגבעה הסמוכה למקום הפעולה בתוך המחנה עצמו. רציתי לסקור את המקום ולו רק סקר חטוף ביותר, זה מוסיף בטחון עצמי וכושר התמצאות בכל מקרה אפשרי ובלתי חזוי מראש. מהגבעה ראינו את צריף המחסן שהוא מרוחק מהכביש הראשי הפנימי של המחנה כדי 10 מטרים בלבד, כשדלת הכניסה גם היא פונה היישר אל הכביש. מכונית סיור צבאית מגלגלת אופניה בקטע זה הלוך ושוב, לא כדאי להיתקל בה. הגיעו אלינו בבהירות קולות בני אדם, הבחנו בחיילים מסתובבים בכל השטח של המחנה שהיה פרוש לעינינו. לא יכולנו להשתהות הרבה במקום תצפית מצוין זה ולא להתגלות. אנו יורדים מהגבעה לא בסדר צבאי כי אם בחברותא אל הכביש, עושים בו קטע קצר, ואם נתקל לפתע בסיירת הצבאית? הרי גם אנו חיילים בריטיים, כל זמן שלא יבקשו תעודות… בכל זאת כדאי להסתלק מכאן כמה שיותר מהר. אנו ליד דלת המחסן. גם כאן דרושה פעולה מהירה בין סיור לסיור של המכונית. וכי מה יש לחיילים להתגודד בשעה זו ליד מחסן הנשק. עינינו נשואות ליובל. הוא ניגש, אוחז בידית, דוחף בדלת בביטחון. הדלת איננה רוצה להיפתח. דחיפה נוספת איננה משנה את המצב. הוא שולף מפתח מכיסו, זה לא המפתח. תולה בי מבט, נסוג, מפנה לי מקום. הסטן תחת בית השחי והמפרק ה“לום” שבידי נכנס לפעולה בסדק שבין הדלת והמשקוף. נקישה קלילה אחת והדלת נענתה. רווח לנו. אנו נבלעים בחפזה פנימה. אני מקפיד לסגור את הדלת היטב. יובל צועד ראשון, אחריו אני, ובעקבותינו החולייה בת שני הבחורים שצריכה לטפל בשומרים מהחדר הראשון. והנה תקלה שניה. השומרים אינם נכנעים, ומצעקים לעזרה. נשק אמנם לא היה בידיהם. החולייה השנייה שהייתה מיועדת לחדר השני הגיעה מיד. השארנום לטפל בהם. יובל פונה אל הפרוזדור השני החוצץ בין שני חדרי השומרים ומחסן הנשק. אני בעקבותיו. צופה לכאן ולכאן. הוא כבר נבלע בחדר השני.

יריה מרטיטה את קירות הצריף!!

אני מזנק אל פתחו של החדר. יובל!?

אני מבחין בדמות שוכבת על המיטה מימין לכניסה ומשהו בידה.

הסטן שלי פולט צרור מתורגל היטב של שני כדורים בדמות השכובה במיטה.

היד צונחת ארצה.

אני מתכופף – אקדח.

יובל? היכן הוא!?

אני ליד המיטה השנייה. נאבק עם שמיכת השוכב העטוף בה. לגלות את ידיו המחזיקות אולי בנשק. לו היה לו נשק היה מן הסתם יורה בי. מתחת לכר אין כלום והוא מתכרבל ופונה אלי עם הגב. כניעה בריטית.

להוציא עוד צרור עליו?

עוד יריות וכל המחנה יעמוד על הרגליים. הלא הוא נכנע.

יובל!?

בחדר אור ליל ירח אבל אפרורי שכזה. יש עוד שולחן בחדר. יובל אמר שהמפתחות למנעול השרשרת הסוגרת את הרובים במגירת השולחן. אני מגשש, זה השולחן וזו המגירה.

יובל!?

אני נתקל בו מתחת לשולחן. אני אוסף אקדחו, קורא לאחד הבחורים מהחדר הראשון וביחד מוציאים אותו נטול הכרה מבעד לחלון אל העזרה הראשונה שלנו שהתייצבה בסמוך דרוכה לפעולה. בו במקום נחבש והעבר במהירות אל המכונית שחכתה בפרדס לבית החולים. אותה שעה חדרה למחסן הכיתה שצריכה הייתה לטפל בנשק. מתחוור שחוליות השרשרות עבות יותר וחזקות מהצבתות שהיו בידיהם.

הרבה זמן כבר זרם. יש להיחפז. הנשק עובר מיד ליד נארז בחוץ בשקים. ובשרשרת אדם מועבר ונערם לתוך המכונית שבפרדס.

המכונית המסיירת על הכביש בתוך המחנה גילתה עצבנות. היא הולכת וחוזרת בתכיפות יתירה. משהייתה חולפת ליד המחסן נתאבנה עבודתנו וקפאה. על מנת שתתחדש בקדחתנות יתר לאחר מכן. כך חלפה מחצית השעה. יובל הוסע לבית החולים. השומרים בחדר הראשון כבולים וסתומי פיות. הנשק במחסן מגרה את הייצר. השומר השני שוכב מכוסה בשמיכה מעל לראשו ואינו נע וזע.

והנה גם זו באה והיא מכה על תופי האוזניים – צפירת אזעקה במחנה.

לסגת! נסוגים. סבלי הנשק נסוגים ראשונים. אש נפתחת מאהלי החיילים שבסמוך. חולייתי נסוגה בעקבות הסבלים. הכוח המחפה שלנו פותח באש שוצפת אל הכיוון משם מגיעה אש הבריטים. נשמע גם רעש נושאי ברן. אנו כבר בפרדס.

האם ירדפו אחרינו? למה לא?

למה כן? האם יעמדו מניה וביה על מה שהתרחש מתחת לאפם? ואם ירדפו אחרינו בתוך הפרדס? צבא סדיר איננו נוהג לפעול בצורה עיוורת שכזו. מאחורי כל עץ יכול לעמוד צלף אשר יכול לעשות בהם שמות. אני מארגן את הכיתה להליכה מסודרת. המכונית עם השלל זקוקה לעזרה כדי לחלצה מהחולות עד לדרך המלך. אנו כולנו מטים כתף דוחפים את עמל כפינו. דוחפים ודוחפים. והיא נעה לאטה ועולה לדרך המלך. עכשיו דרכינו נפרדות. גלגליה התחילו נעים כיאות. להתרחק מכאן ולהתרחק מה שיותר מהר. אנו מטים אוזן לטרטורה של המכונית כאל מנגינה ערבה.

מיוזעים. צעדה חפוזה. להגדיל את המרחק מהאובייקט. להגדיל אח המרחק. אבל מהר! מגיעים לכפר אז"ר. הירח לא שינה חיוכו מלפני שעתיים. מוזר. הן התרחש משהו במשך השעות הללו. כן. אבל הוא כבר ראה הרבה דברים במשך ימי קיומו. לו ידע לספר. צבא המחתרת מתפרק מנשקו אל הסליקים. זה נראה מעליב ודל כל כך. איזה מאבק אכזרי בין שני כוחות בלתי שווים. אבל יש לנו זכות קיום כמו להם.

יובל נפל. נופלים תמיד ההולכים ראשונה. האם הכרח היה שיצעד הוא הראשון. ואני אסתתר מאחורי גבו הרחב וליבו האמיץ והנועז. האם כך נוהג מפקד ראוי לשמו? האם היידע והניסיון שרכש כנוטר במחנה זה היו רק תירוץ שדוף להעמידו הישר אל מול פני הסכנה, על מנת שאני המפקד אוכל להתחמק ממנה, ואשאיר לעצמי את ההתגנדרות בהצלחת המבצע. אכן ראיתי בזה כישלון אישי חמור, המעמיד בספק את זכותי וכושרי לפקד על הזולת. הרהורים קשים אילו ביני לבין עצמי הנחוני לקראת הימים הבאים. הייתי בטוח שמראים עלי באצבע: “זה ששלח אחר ליפול במקומו. ועל דמיו הוא חי ועוד מתיימר לעשות קריירה מפורסמת.” פחדן, ריננו מאחורי. אמנם מעולם לא מניתי את עצמי עם אמיצי הלב, אולם השתדלתי למלא לפחות את חובתי כהלכה. והנה נכשלתי. לא מילאתי חובתי כמפקד אשר חייב להתייצב בראש אנשיו. ואל מול הקשות שבסכנות. העובדה שגם אחרים נכשלו במילוי־חובה מכרעת זו, לא נחמתני. ראיתי עצמי פסול מלהיות מפקד. נמצאו אצלינו גברים הנוהגים לומר דעתם דוגרי אשר אמרו לי את זה בגלוי בפרהסיה ולא פעם אחת. לא נפגעתי ולא נעלבתי מכיוון שדעתי הייתה כדעתם. אולם היו אצלינו גם אחרים שטענו לעומתי שאני מייסר עצמי לריק. והביאו דוגמאות ואסמכתאות מפלוני ואלמוני.

אולם דעתי נשארה עם המחמירים. למעשה התפטרתי מתפקידי ורק זרם ההתפתחויות גרף אותי חזרה.