ניצב הייתי בפתחו של צריף וסוקרו לאורכו. לרוחבו לא היה מה לראות. שביל של מטר הפריד בין שתי שורות המיטות שמספרן הגיע לארבעים. עשרים מכל צד. זה דומה לקסרקטין, אבל עדיין לא בדיוק. שמעתי מפי אלה שהזדמנו לקסרקטינים ממש, שחדר אחד מכיל מאות מיטות. עוד לא הגענו למדרגה של צבא סדיר.

– איך כאן? שאלתי את מלווי – המפקד היוצא.

– אם מחזיקים אותם בידיים אז הכל בסדר. שלש פעמים ביום אני מבקר כאן, לעקוב מקרוב. אם מתמלאות כל ההוראות שלי.

יצאנו החוצה, קיר מעץ בגובה של מטר ובמרחק של מטר יצר מעין כרכוב שהקיף את הצריף מכל עבריו. החלל בין שני הקירות נתמלא עפר. חגורת ביטחון. הייתי מרוצה מסידור זה. צעדנו אל הצריף השני בסמוך.

– אתה מבין, עזבתי בבית משפחה בת עשר נפשות. אבא חולה. איננו עובד. אני ואחי הצעיר ממני בשנה וחצי פרנסנו את המשפחה. והנה חשבתי שזה ענין של ימים אחדים. אלמד לירות ברובה ודי. האם אין זה מספיק? תותחים בין כה אין כאן. אפילו לא מכונות יריה כמו שראיתי בסינמה. מה, על המשפחה שלי כבר לגווע מרעב בשביל המדינה שעוד איננה ובשביל שכיסיהם של היהודים מרחוב אלנבי ונחלת בנימין יתפחו עוד יותר מכסף ושכרסיהם יתפקעו מרוב שומן. לכל הרוחות, אם לא ישלמו לי משכורת כמו שהרווחתי בעבודה, אני לוקח את תרמילי והולך לי. מה יעשו לי?

– משפט יעשו לך. עונה לו חברו.

– אני מצפצף על המשפט הזה. עדיין אין משטרה ולא צבא. אשלח את השופטים שילכו במקומי לעבוד קצת ולהזיע הרבה, ולאכול קדחת. כמה מהם נשארו בתל־אביב לחמם את מיטותיהם. אתה שומע מה שאחי כותב. הוא כותב: אם לא תחזור מחר אמא תיקח את הילדים הקטנים ותלך אתם לים וחסל.

– ולפרנס שש נפשות יותר קל אתה חושב? ענה לו חברו בשאלה.

– אינני חושב כלל. אני חושב על אחי ואחיותיי הקטנים שלבושים בבגדים קרועים ובלויים בקור הזה. והולכים יחפים. והלחם ניתן להם במנות. והם רבים אחד עם השני על כל פרוסת לחם.

שני נערים ישבו על מיטותיהם שמכוסות היו בשמיכות אפורות, צבאיות. נראו צנומים מדי וצעירים מכפי גילם. כשנעצרנו בפתח הפסיקו לדקה את השיחה. הנואם הראשי שלח בנו מבטים נזעמים ואחר הוסיף:

– שמענו שהמפקד הולך ואחר בא במקומו. עוד היום אודיע למפקד החדש שאני מסתלק מכאן מחר. כן מחר. אם לא יבטיחו כסף בבית. אם יש להם כוח לגייס אותנו, יהיה להם הכוח לקחת כסף מהעשירים השמנים בשבילי, בשבילך ובשביל כל החבריה.

– מה כאן? שאלתי את מלווי.

– מסובך. כל הטירונים משכונות העוני של תל־ אביב. הם היו בין מפרנסי משפחותיהם המאוכלסות ברוך השם. כשגויסו נשארו המשפחות בלי מפרנסים הכרחיים.

– מה יש לעשות. הן אי אפשר כך?

– הדבר ידוע במטה הגדוד. ואין זו בעיה של מחנה זה בלבד. ודאי יסתדר משהו.

– שמעת את השיחה. המחנה עלול להתרוקן יום אחד.

– אם תמשיך ללחוץ בלי הרף ודאי שתסייע בזה לפתרון מהיר ורצוי של הבעיה. בעיה זו היתה מוכרת לי וידועה ממקומות אחרים. אבל לא בהיקפה כפי שנתקלתי בה עכשיו. נוסף לזה עד עכשיו הייתי בבחינת צופה פסיבי. עתה הוצבתי כנוגע בדבר ובידי כוח כלשהו לתרום לפתרונם בכיוון הרצוי.

זה בא עלי במפתיע. הסב לי סיפוק וגם טרדה. העמדתי בפני אתגר שהמחנה שנמסר לפיקודי יתקדם באימוניו במלוא מספר משתתפיו ללא נשירה. נעשיתי שותף לדאגותיהם המשפחתיות של פיקודי, שמעודי לא טעמתי טעמו, לא נתתי דעתי עליהן, הן היו מחוץ לטווח ראייתי. עתה הסתכלתי עליהן במבט שונה. והלא הם זכאים לחיים בתנאים לא פחות גרועים משלי. אמנם ניסיתי לרחוץ בניקיון כפי ולהרגיע את עצמי במחשבה שהחיים שלי בקיבוץ פתוחים למענם. יגידו כן, ובבת ראש תיפתרנה כל בעיותיהם הקשות. אולם לאחר הרהור נוכחתי עד כמה מוגבל כוח הקליטה של הקיבוץ למענם. נניח שחמישים משפחות המונות 400 נפש מבקשות להתקבל למשק שלי. התתקבלנה? לאחר שיקול קל נאלצתי להשיב בשלילה. אין לנו אמצעים לכך. לא קרקע, לא תעסוקה אחרת. לא דיור. אם לא 50 אולי 10 משפחות עם 80 נפש? לא, גם אותן אין לנו אפשרות לקלוט. כשירדתי לחמש משפחות התחילה להצטייר במחשבתי אפשרות כלשהי כניסיון מפוקפק בעזרת תקציב מלא של הסוכנות היהודית. וגם זה לא מייד אלא לאחר שיבנו למענם את שיכוניהם.

בתקופת החיול המוגבר מראשית פברואר 1948 הפך המקום אליו נשלחתי לאחד ממחנות האימונים של גדוד המטה של הפלמ“ח. למטרה זו הקימו את שני הצריפים הארוכים והצרים לקליטת שמונים איש מחוץ לפיקוד. באתי למחנה ממשמרות בתפקיד של מפקד המחנה. אותה שעה היו מצויים בו שמונים טירונים בפיקודם של ממכ”פים מנוסים בהדרכה בנשק ובשדה. דבר אחד חסר לנו, שהיה נחלת כל יחידה לוחמת, או מתאמנת נשק שימושי תקין ופעיל. הייתי למפקד על שני רובים כשירים. לא יכולנו לכן בזמן הראשון להשתמש באש חיה. זה היה ליקוי רציני. חייל שאיננו עובר טבילת אש באימונים מפסיד מכושרו הקרבי בבוא מועד ההתמודדות.

המפקד היוצא ערך מסדר פרידה למענו והיכרות למעני. לא נמניתי עם חובבי מיסדרים וגינוני ראווה צבאיים. מאז היותי טוראי מציג או מוצג נשאר בי מישקע לא נעים מכל אלה וכן בהעלותי תמונות אלו בזיכרוני במשך זמן שרותי. התנגדותי הפנימית גברה בי דוקא כשהגיע תורי לקבל מסדרים, תחילה של כיתות ומחלקות לאחר מכן.

מאחורי כתפיהם של שמונים הנערים שעמדו לפנינו עמידה שפופה במקצת ולא חיילית כל כך, כשעל פניהם אפשר היה להבחין בקושי הבעה של השלמה לכל היותר לעמידה זו, ללא זיק של שמחת נעורים ושל הרגשת איתנות מתחת לכפות רגליהם. מאחורי כתפיים אלו ראיתי את ההורים, אחיהם ואחיותיהם – מחנה שאין מציגים איתו לראווה בשום מקום, שאין לשאוב ממנו עידוד ואינו עשוי לשמש מקור של גאווה.

מחנה שהתמיהה ניבטת מפני משתתפיו והתזונה הלקויה מזדקרת מעצמותיהם הבולטות יתר על המידה, ומרגליהם היחפות. אז גמלו בלבבי החלטות מספר, כיצד עלי לנהוג עם פיקודים אלה, שמתפקידי היה להפכם ללוחמים בעד מולדתם שהכירוה וידעוה מתוך תזונה על סף הרעב, רגלי ילדים יחפות בקור ובגשם, גופות צנומים מעוטפי בלואים, מגורים מצופפים עד אפס נשימה. מחלות ילדים שרק המוות היה פודם מייסוריהם.

בשיחתי הראשונה עם הממ"כפים לא היססתי כלל להודיע להם על רצוני לא לנהוג בחומרה בכל שנוגע למשמעת חיצונית, בנוהגים קסרקטיניים שנראים בעיני הטירונים האלה דווקא כהמשך השפלת ערכם וכבודם האנושי. הם רגישים לזה הרבה יותר מיוצאי משפחות המעמד הבינוני המבוסס, שאין עליהם עול פרנסת משפחות, ושילדותם לא הייתה עשוקה ורמוסה על ידי העוני והניוון בחוג המשפחה והחברה.

מה שאין כן לגבי אימונים. כאן יש להקפיד הקפדה יתירה, להרגילם להכרת ערך החייל המאומן היטב והיודע את אשר לפניו, היכול להתמצא במצבים קשים ולהיחלץ מהם בלא להיפגע. להחדיר בהם את ההכרה שעליהם להיות כמעט גיבורים בכושר עמידה אחד מול עשרה. וככל שנקל בערך המשמעת החיצונית הראוותנית כן נחמיר במשמעת האימונים מה שמוסיף ביטחון לטירון, מחזקו מבחינה פיזית ומעלה את ערך עצמו בעיניו הוא, של חבריו ומדריכיו. הרגשת הנחיתות תפנה מקומה להרגשה של סיפוק.

אחד הממ"כפים טען:

– חוששני שאם תרפה את המושכות, במקום אחד תחול התרופפות לכל אורכן ונאבד את כושר השימוש היעיל בהן. חדר האסירים יתמלא דיירים.

– כוונתי שחדר זה יישאר ריק כל זמן שהותי כאן.

– כמה זמן תשהה כאן?

– זה אינני יודע. לא חתמתי על חוזה גם לא בקשתי.

– רצוני להקדים להגיע להרי ירושלים. אמר מלאכי, בנעימה כזו, כאילו משהו נוסף מסתתר מאחוריה מלבד דחף פלמחאי.

– מה בוער לך? נגיע לשעה הדרושה. נחוש לעזרה לכל מקום שיידרש. הלא זהו תפקידו של גדודנו. גדוד המטה.

– ואני כמה לנגב, אמר יואב ועיניו החולמניות התערפלו כלשהו.

– מה יש בנגב? אמרתי. סלעים, חול ומדבר.

– יישובים מנותקים. בודדים שזקוקים לעידוד. משד דבריו לאיטו כאילו בוחנם. אם הם אמנם במקומם ומבטאים את משאלת לבו.

– כמובן. למטרה זו מתארגנת חטיבה ממש. חטיבת הנגב.

– ואני שמעתי שמתכננים משהו מיוחד. המצאה חדשה לגמרי.

– אתה מותח אותנו, יואב?

– חיל פרשים ממונע. פרץ בעיניים גדולות בהירות.

– הסוסים ירכבו על מכוניות והחיילים על הסוסים. חמדתי לי לצון.

גם אזני קלטה משהו מעין זה.

– משהו רציני יותר, עלה חומו של יואב. הסוס יהיה אמנם על ארבע אבל לא רגליים כי אם ארבע גלגלי ג’יפ ורוכביו ישלטו על שמייסרים הגונים. ויוכלו לפתח עצמת אש גהינומית.

– כבר הבעת מבוקשך בפני מישהו? שאלתי.

– אמרתי למ"פ שלנו, הבטיח להעביר הלאה. תפוס אתו שיחה בהזדמנות הראשונה שתיפגש עימו.

– אינני יכול לוותר עליך, יואב. אתה בעצמך יודע איזה חומר יש ללוש כאן. אבל אם תמצא מישהו בדומה לך במקומך לא נעכב בעדך ואהיה מליץ יושר. אבל דומני שהעניין עודנו אפילו לא בחיתוליו. עדיין הם בעלי המנדט שולטים כאן בחיפה. ולא אנחנו.

– משעמם כאן. אמר מלאכי.

– אני מבין אתכם. אבל לא לעולם שקט. בכל יום עלול משהו להתלקח גם כאן. שכנים שכאלה “חמודים”: קקון, טול־כרם. אנו כאילו במבצר נמצאים. הפרדסים סביב סביב לנו כביכול חגורות מגן. הבית הזה מבטון בעל שתי הקומות והמגדל המתנוסס מעל עוד 6 מטר. אבל מצודה זאת יכולה להיות גם מלכודת.

יש לצאת יום אני ואחד מכם בתורנות אל מאחורי הפרדסים ולהרחיק עד כמה שאפשר את הרועים ועדריהם.

– להיכנס אתם בתגרה אתה סבור?

– לאו דווקא. עד כמטחווי כדור רובה.

– נניח שכך. אמר יואב. כשנסתלק מהמקום יחזרו לסורם.

– ייתכן. אבל הם יהיו זהירים יותר. כיוון שלא ידעו מתי נפתיעם. נשיג השפעה כלשהי על חושי הרתיעה. הם אינם גיבורים גדולים שכאלה.

– כן. אבל אלה שבאים מן החוץ. שמעתי שבמאותיהם נכנסים ארצה מסוריה ואפילו מעיראק לעיני הבריטים ואולי גם בחסותם.

– כן ועוד משהו, חברים נצטרך לקצץ מקצת מההדרים מסביב למחננו על מנת להרחיק את טווח האש מאתנו לפחות כדי אפשרות לקלוע רימון לעמדותינו ועם זה להרחיב את שדה האש שלנו.

– הפרדסנים לא יסכימו בשום פנים לעקירה. אצלם עץ יקר מבן אדם.

– אין דבר. נאיים עליהם בעזיבת המקום. וכשייעזב המקום לא יישאר זכר לפרדסיהם. פועליהם הערביים יהיו הראשונים בין מקצציהם והורסיהם. כמוכם גם הם משוכנעים בזה. אלא שמעמידים פנים של־לעולם־חוסן.

– בניהם ודאי שאינם בדעת הוריהם, אמר יואב.

– אין ספק בדבר.

שיחת הצהריים שלי עם הכיתה הוותיקה נסבה על נושא שיגרתי. הם בשלהם ואני בשלי.

דבר הכיתה, בחורון משכונת מונטפיורי, גבוה וצנום ראשו הקטן נשא בלורית שחורה מרשימה. מתחת לאפו נבט שפמון זפות ועיניו הבזיקו גחלים לוחשות.– מה בצע אנו נשב כאן ושם בבית משפחותינו זקוקות מאוד לעזרתנו לפיאסטרים שלנו, המעט שנותנים לנו כאן איננו מספיק כדי להשביע לחם את אחינו ואחיותינו הרעבים למחצה. אנחנו כבר מכירים את רובינו הנכים בעל פה. לו היה לנו לפחות נשק של ממש. מדוע אין ממציאים לנו כמו למעפיל ולגבעת חיים. כבר ירה כל אחד מאיתנו את חמשת הכדורים משני הרובים העלובים שלנו. צלפים לא נצמח מזה. תן לנו חופש לשבוע ימים. יהיה צורך בנו, צפצוף קל ואנחנו כאן. לא נכון, חברה?

– כן, כן, הוא מדבר לעניין. כולנו מסכימים לדבריו. נמאס לשבת כאן. שולחים לנו נשק, אני שואל? כי אין מחשיבים אותנו. לו החשיבו לא היינו בידיים ריקות.

– המחסור בנשק מחייב אתכם דווקא להיות מאומנים יותר, אמרתי. עד שנהיה כולנו מזויינים כראוי ייקח קצת זמן. מטפלים בדבר ואני מקווה. מלבד זה המצב הביטחוני יכול להשתנות אצלינו כל יום.

– ואם יורע המצב יתנו לנו נשק?

– בלי ספק. ייקחו ממקום אחר בשבילינו. אתם יודעים מה שקרה בקרית מוצקין?

– מתי?

– אתמול.

– לא יודעים, עוד לא קראנו עיתון היום.

– בעתון זה עוד איננו, אולם אני יודע, אמנם לא את כל הפרטים. משאיות ערביות עמוסות נשק, תחמושת וחומרי נפץ עברו בכביש של קריית מוצקין בדרכם לחיפה. אנשינו הפתיעום וחסלו אותם. הרבה ערבים נהרגו בתוכם מפקדם מחיפה. למבצע כזה דרושים חברה אמיצים וזריזים. לא כן? מי מכם היה מוכן להיות בין אלה?

– כולנו. ענו כולם כאיש אחד.

– יפה מאוד. ידעתי שזו תהיה תשובתכם. עוד תהיה לכם הזדמנות להוכיח את עצמכם. אבל אתם מבינים ודאי שלמבצעים מסוג זה שולחים את המאומנים ביותר.

– כמובן. כמובן שוב ענו כולם כאחד.

– עבר זמן שיחתנו. ניפגש שוב בערב כאן על הגג. אולי נעלה על המגדל לצפות משם.

כשהתאספנו בערב על הגג היה בפי משהו חדש למענם.

– הפעם אהיה אני הפותח, אמרתי להם, אולם לפני כן, מי רוצה לעלות על המגדל לצפות משם את הסביבה הקרובה והרחוקה ולשתף אותנו מהתרשמותם ממראה עיניהם?

– יעלה יצחק ועוד אחד במי שיבחר.

– טוב בחר לך, יצחק במי שתרצה. את הכי קרוב לך, או את הכי רחוק לך.

– טוב. משה בוא. רוצה?

– למה לא.

משה היה נמוך בראש מיצחק. אבל זריז היה ומפולפל. עם זה צנוע ונחבא אל הכלים. בעל משמעת שירד לעמקה של משמעות היותו במחנה. חיבבתי אותו. הערה אחת שלו הייתה שקולה כנגד נאום ארוך של יצחק – דברה של הכיתה. למה לא בחרו במשה להיות דבר? אולי מפאת ענוותנותו ומשום הפער הגדול בין כשרו השיכלי הגבוה לעומת זה של חבריו יוצאי שכונה אחת. אני ייעדתי אותו לממ"כף.

– מה אתם רואים שם ממרומי המגדל?

– מה אנו רואים? ארץ יפה מאוד. רואים את אורותיה של טול־כרם ממזרח ושל נתניה ממערב.

– הייתי אומר אפילו נצנוציו של המגדלור ביפו. אמר משה.

– דרומה מטול־כרם הרחק בהרים מהבהבת שכם כאילו… הציב יצחק באי ביטחון. זה יכול להיות?

– יכול להיות.

– נו ומצפון־מערב מבצבצים אורות חדרה מתוך ים הירק המקיף אותה.

– ואם אינני טועה הרי גם סיבוביו של המגדלור מעל למערת אליהו שבכרמל.

– על עוד אור אחד פסחתם, חברה, אמרתי.

– רחוק, קרוב?

– רחוק וקרוב.

– אתה מתכוון לאור הירח, פרץ משה. לא עלה בדעתנו לציין אור זה. הרי אנו טבולים ורוחצים בו עד מעבר לכל מושב. הוא, הירח לועג לנו.

– יפה דרשת, משה, אמרתי. עת לרדת, עלי לספר לכם משהו וללכת כי רבה המלאכה לפני. ובכן האזינו. הגיעה אלי ידיעה מוסמכת, שערביי קאקון בסיוע אנשי כנופיות זוממים לפוצץ בית זה שעל גגו אנו יושבים עכשיו. כוונתם לצוד שתי ארנבות בבת אחת. חיסול מחננו וניתוקה של המעפיל על מנת לחסלה בתור הבא.

– נבלות! נרביץ בהם.

– במה? בשני הרובים העלובים?

כל המבטים הופנו אלי.

– אל דאגה. יהיה לנו גם נשק. כבר פניתי בדרישה דחופה לרובים, מקלעים, תחמושת להם ורימונים. מלבד זה יש לבצע אמצעי התגוננות. ומשום כך אני נחפז לערוך עוד הלילה את התכניות. מחר תבואו כולכם בסודם ונתחיל בביצועם. אני מקווה שתטו כתף חרוצה.

– כמובן, מה השאלה, כולנו כאיש אחד.

– ידעתי שזו תהיה תשובתכם. לילה טוב, חבריה. לכו לישון ולאגור כוח. בעזרת השם נתגבר עליהם.

לא יכולנו לשבת באפס מעשה בצריפים ובבית תוך צפיה עד שיבואו להטיל בנו רימונים וחומרי נפץ. חפרנו עמדות מסביב למחנה. ביניהן נמתחו תעלות קשר, הוקמו גדרות תיל. הנערים עבדו במרץ. הם הרגישו שאין להשהות את התקנת הביצורים הפשוטים שאת ערך יעילותם החדרנו לתוך הכרתם הלוחמת. להיכנס לתוך האדמה כחפרפרות, זה המבצר הטוב ביותר לשעה זו. אבל מה עם העצים? הם גובלים עם הגדר ממש ומשמשים מחבוא ומסתור מצוין לכל מתקיף וחבלן. המשגיח על הפרדסים היה בא אלינו בכל יום לרגל מלאכתו כשהוא רכוב על אתון. ראינו בו ובבהמתו משגיח טיפוסי כמסופר בסיפוריו של מ. סמילנסקי. פועלים ערבים מהסביבה עבדו בסיום הקטיף.

לא הקדמתי לספר לו על סיבת חפירותינו עד שלא ייתן דעתו עליהן בעצמו. אדמת המחנה גם היא הייתה בתחום פיקוחו. ואמנם בעשותו כה וכה שאל – מלאכה זו מה לפתע?

– באיזה עולם אתה חי? שאלתיו בתשובה על שאלתו.

– אני חי בעולם של פריחה, גידול וצמיחה שלי רק נצחים, ללא שלכת.

– זה הכול, וכל הנעשה מסביב?

– לשם כך אתם כאן. אתם בשלכם ואני בשלי. מעט מאוד פרי נשאר על העצים. מי זה יתאנה לפרחים העדינים והריחניים של ההדרים.

– להווי ידוע לך, שהפריחה, הגידול והצמיחה שלך נמצאים בסכנה. פועליך ועושי דברך זוממים משהו רציני מזה שעולה אולי בדעתך.

– האם ירקו לבאר ממנה הם שותים מימיה?

– אתה תמים או מיתמם. לא באר אחת נסתם הגולל עליה בשל שנאת אדם לאדם. למען שהגנתנו תהיה שלמה ועציך שיישארו לעמוד על שורשיהם מן ההכרח לעקור שורות אחדות של עצים מגדר התיל פנימה לפרדס. שדה־אש דרוש לנו ולא ניתן להטיל בנו רימונים וחומר נפץ מתחת לאפנו.

– אתה יודע מה זה עץ? עד שיגדל ויעשה פרי. החוויר המשגיח.

– אתה יודע מה זה לגדל תינוק לילד וילד לנער ונער לבחור נושא נשק ומסכן את נפשו בשביל להגן על רכושך, כאילו זה רכושו.

המשגיח גמגם משהו בתשובה על דברי שלא הגיע לאזני. ואני הוספתי: יש לך שהות של עשרים שעות לקחת דברים עם בעלי הפרדסים. אם תשובתם תהיה שלילית נבצע את המלאכה על דעת עצמנו. פני המשגיח החווירו והסמיקו חליפות. לשונו יבשה בפיו. התחיל פוסע בין העצים וממששם כשמלטפם לפרידה. למחרת בבוקר הביא במו ידיו משורים וגרזינים ונצח על מלאכת הכריתה. רווח לנו כמטחווי הטלת רימון. בעצים הכרותים מיקשנו את השורות הסמוכות.

מגבעת חיים הגיעו שבעה רובים ומקלע. הכיתה המאומנת ירתה את אלומת האש הראשונה כאיש אחד לפקודת אש. הרושם היה עז על היורים. הילוכם כאילו נשתנה, נעשה בטוח יותר. יצחק ומשה נקבעו כמקלענים. פניהם זרחו משמחה כשהוציאו את הצרורות הראשונים.

– להציבו על המגדל ולהצליף בו על הבית ההוא אשר על הגבעה. מה דעתך, אמנון?

– מה איכפת לך, משה, הבית ההוא? שאלתי.

– הבית ההוא שולט על הסביבה. חוששני שיטרידנו לא מעט, אם ייפול לידיהם.

הערתו של משה הייתה נכונה. הוא התחיל תופס את מצבנו האסטרטגי ומתמצא בו. מקדיש מחשבה כשמוחו עובד בכיוון הנכון. שמחתי לזה. אנו מבוצרים ומזויינים קצת יותר מקודם.

לו שמונים רובים תחת ידינו ולא עשרה, חשבתי לי. מה הסיבה האמיתית שהם אינם? האם דופק שם למעלה הכול בסדר? האם מתבצע הכול כמו שמצבנו מחייב, או שמא שולטת שיגרה וצרות־עין שם?

– האם קשה כל כך להשיג רובים? טען משה. בידי הבריטים כאן הם נמצאים לרבבות. דבר בחום שלא כדרכו ובכאב. זה היה מורגש בעווית שהייתה כובשת את פניו המסמיקים מתוך מאמץ מיוחד כפי הנראה.

– כמה כסף מבזבזים שם בעלי הכרסים בתל־אביב על תענוגות ושטויות ולנו אין רובים.

– אולי זה לא ענין של כסף כלל? משה, קח למשל את ארצות הברית של אמריקה. להם יש רובים יותר מאשר לאנגלים, הם מתגוללים שם במיליונים ולנו לא יתנו אף אחד.

– הם באמת נבלות

– נבלות זו לא מילה בשבילם, קפץ יצחק. והיהודים שם אינם יכולים לשלוח לנו רובים?

– צריך ללסטם כאן את הבריטים, אמנון. מה אתה חושב?

– אתם חושבים שלא ניסינו, אמרתי. שמעתם על מבצע תל ליטווינסקי?

– שמענו. ועוד איך!

– תארו לכם שהייתי שם ארכי ליסטים.

– אמנון, אתה היית שם, התברקו עיניו של משת בקפצו על רגליו ממקומו. תמיד אמרתי שאין כמוך, אתה יותר מאייזן.

עצמתי עיני ולנגדן: הצריף, יריית הפתאום, ירייתי הנגדית. המתיחות שמה, הרובים שנמסרים מיד ליד כחוליות בשרשרת מבעד החלון… יובל… והאש שנפתחה באוהלים… כמעט לא יאמן כל המעשה ההוא. והן הייתה זו עובדה, נתח חי של מציאות שעלה בחיי בני אדם…

פעמים נדדה שנתי עלי בלילות. אם לשעה קלה או ממושכת בתחילת הלילה, או בסופו. וזה מפאת האחריות שהייתה מוטלת על כתפי לאימון שמונים הנערים בלי אש חיה. מחמת הציפיה המעורפלת לקראת מה שעתיד לקרות כאן. וכן איכפת היה לי מאוד קיומה של תחבורה בינינו, שאור היום ונגוהות הירח שוברים אורותיהם בעיניהם במנסרה אחרת של מושגים בעקב אורח חיים דהוי של יהודים ממדרגה שניה ושלישית לפי הרגשתם הם בעיני עצמם וכפי שנחשבו בעיני אחרים מחוץ לעדותיהם ושכונות מגוריהם. נוכחתי וראיתי ששיחותי עמהם, יחסי אליהם, נוהג החיים במחנה היו להם השפעה מחנכת ומרגעת, שמפיגה את הרגשת הנחיתות שאוכלת כל חלקה טובה בנפשו של נער מתבגר, נטול השכלה ומתוסבך, ובעל אופק חיים מגבל. ראיתי, כיצד עלה ערך העצמי שלהם בעיניהם מה שהיה חשוב ביותר למתכשרים ללוחמים בעתיד הקרוב כשווי זכויות וחובות.

שוכב הייתי ער על משכבי וראשי טעון אותן שיחות. שאלות ותשובות. רוגשות ורותחות בימים הראשונים, רגועות ומתונות בימים שלאחר מכן. אם הייתי ער בשעות של טרם שחר היו מחשבותיי זורמות באפיק אחד עם השיחות הקולניות של הבולבולים שהיו מחרישות וגוברות על אלו של הדרורים, הפשושים והחוחיות. אולם צליליהם המסולסלים והמעודנים של הדוחלים שהיו יוצאים בסולו, התחרו בהצלחה עם אלו של הבולבולים.

מחוגי שעון היד שלי הורו את השעה 4. בחוץ שררה עדיין דממה שהובקעה לפתע על ידי יריות רובים שהפכו במשך דקות ספורות לאש כבדה של מכונות יריה ומקלעים. קפצתי ממשכני אל החלון. לפי ההדים והמקום שממנו הגיעו הקולות קבעתי, מתקיפים את המעפיל. 1.5 ק“מ מזרחית מאתנו. את שלושת שכני לחדר, הממ”כפים לא הייתי צריך להעיר, הם כבר היו ערים. מיד ניצב בפתח ממ"כף מדיירי החדר הסמוך. כל שאלה הייתה מיותרת.

– חברים! מצב כוננות. להקים את כל המחנה על הרגליים. עד להודעה חדשה להיכנס לחפירות. תצפיות על הגג ועל המגדל. חוליה אחת מהכיתה המזויינת תופסת עמדת אש בדרום־מזרח. שניה בצפון־מזרח. המקלע על הגג מכוון אל הבית שעל הגבעה.

לא יצאו עשר דקות והכל בוצע כמצווה. שאבתי קורת רוח וסיפוק.

כשהאיר היום התחילו יורים גם עלינו. צלפים שהתמקמו בבית שעל הגבעה מולנו במרחק 700 מטר. כדורים החלו שורקים סביבנו. הצמדתי את הממ"כפים לכיתותיהם שיחזיקו את האנשים בידיעה ברורה על הנעשה, ועל אופי תגובתנו בבוא העת.

עברתי על פני כולם. ראיתי מהם מכונסים בחפירות בישיבה שיש עמה חשש מפגיעת כדור. ומהם שעמדו זקופים ומחייכים. כל הממ"כפים נמצאו מחוץ לחפירות ליד המקטעים שלהם. גם הצופים תפשו עמדות מוגנות פחות או יותר. המקלענים משה ויצחק היו דרוכים ובכפות ידיהם תחושת גירוי.

– אמנון. תן פקודת אש על הבית ההוא לעזאזל.

– לפי שעה אין מגיבים. אמרתי, חבל על כדורים. אין בזה תועלת ממשית. המטבח פעל כתיקנו, כיתות, כיתות יצאו בתור לפת שחרית.

– אמנון אתה רואה שם בבננות של המעפיל, הן חיות כאילו. הצביע משה בזרועו כלפי המקום ההוא, בו שרץ המון ערבים. צווה ונעלה עליהם מן הצד. הם לא ירגישו בנו כלל.

– נכון, משה תפסת יפה את העניין, השדה הפתוח לפנינו שיש לעבור אותו הוא מכשול לנו.

אם יש להם עמדות בסמוך ושכאלה ודאי מצויות שם לפי היריות הבודדות הנפלטות משל חמומי ידיים מהם. הם יכולים לחסלנו. מקלע אחד לחיפוי איננו מספיק.

– כמה חבל, גרדו משה ויצחק פדחתם.

מכשירי קשר או טלפון לא היו עמדי. שלחתי שני רצים לגבעת חיים להוציא לפעולה שתי כיתות מפלוגתנו שהיו מצויות שם. בכתב הסברתי את המצב ואת התפקיד שעל הכיתות לבצע.

– אבל לו היינו כולנו מזויינים לפחות ברובים. לא יכול יצחק שלא לבטא את אכזבתו.

– ומאומנים יותר, הוספתי.

הדקות זרמו בנסיבות חדשות. לא מרעישות אבל לא שגרתיות כתמול שלשום. שעמום פשט בכל זאת בחפירות, אין להכיר את האנשים היום אומר יואב בזמן שהסבנו ליד שולחן אחד לארוחת הצהריים. מגלים אחריות וענין ונכונות להיחלץ. אין מדברים על הבית.

מה שרציתי להגיד לך יואב? אה כן. אבי מספר כי בימי מלחמת העולם הראשונה היה תלמיד תיכון בעירו בשנת 1916 והוא אז בחמישית – ט' שלנו. אז יצא צוו להתחיל לאמן תלמידים בשימוש ברובים. החל מכתה זו. ברוסיה הורגש מחסור ברובים. אימנו אותם בגלמי רובים עשויים מעץ.

– רוסיה יכולה הייתה להרשות לעצמה משחק זה. אינני יודע אמנון לו אני במקומך, אם הייתי מסכים להיות אחראי למחנה לא מזויין ולא חמוש בצורה כזאת.

– לפני שבאתי לכאן לא ידעתי כלל על המצב. ומשבאתי ועמדתי על המצב קיבלתי את הרע במיעוטו. ומדי יומיים בהימצאי בישיבת מטה הפלוגה בגבעת חיים לא חדלתי לדרוש תוספת נשק. מתוך שסבור הייתי שהמצב עלול להתדרדר בכל יום. האם אין זה מוזר או מעציב שעלינו להחזיר את הנשק שקיבלנו בגמר ההתקפה.

– מי זה יכול לדעת. אם לאחר שנגמרה איננה עומדת להתחדש בכל שעה.

–כנראה שהשיקול הוא, האם לתת נשק בידיים בלתי מאומנות כמו אצלינו, או להשאירו בידי אלה היודעים להשתמש בו כראוי. אל תשכח שיש חי"ש בסביבה, אני מתפלא למה עוד לא הגיע.

– כן אבל המורל ומצב הרוח של הטירונים הוא נשק לא פחות יעיל מהנשק עצמו.

– זה רק צד אחד של המטבע, יואב, נלך.

מסתבר ששתי הכיתות שיצאו מגבעת חיים נתקלו באש הצלפים לאחר שעברו את עין־החורש. הם יצאו מהפרדסים, תפסו עמדות והחליפו אתם יריות עד אחרי הצהרים. אותה שעה ואני צופה במשקפת מהמגדל, הבחנתי במחלקה של ערבים מנסה על ידי איגוף להשתלט על הדרך בינינו לבין המעפיל. המחלקה הייתה פרושה לעינינו. הגיעה שעתם של משה ויצחק. פקדתי עליהם לפתוח באש על המחלקה. תחילה כשהמקלע לא היה עדיין מטווח, המשיכו הערבים לנוע, אולם לאחר שתוקן הטווח לפי תצפית תימרות האבק שהעלו הכדורים, הם התקפלו ונסוגו מאחורי רכס הבננות בלקחם אתם נפגעים אחדים ונעלמו מעינינו. משה ויצחק היו מרוגשים, כדאי כל המאמץ והסבל של המשפחות. טבילת אש זו סימנה בעיניהם פתיחה להתחלה טובה. ונדמה היה להם שבזה התחשלו על מנת לעמוד במבחנים קשים יותר. שעתיים לאחר מכן הגיעה מחדרה פלוגת חי“ש ובראשה מפקד בכיר. הוא נשאר על ידי על המגדל בעוד שהפלוגה התקדמה אל עבר הבננות, סרקה אותן ואת הפרדס שמדרום למעפיל, זינבה בשארית הערבים מהפרדס ואספה קצת שלל. משה ויצחק עקבו מתוך ערנות ותדהמה אחרי פעולת הפלוגה. זה להם לראשונה לראות כוח יהודי מרוכז בעצמה של פלוגה מזויין כראוי ומצויד במכשירי קשר שעשו גם עלי רושם עצום, כשהם תוקפים כוחות ערביים ומסלקים אותם משטחים שנכבשו על ידם, ושמים לאל תקוותם לניצחון מהיר ותאבונם לשלול שלל ולבוז בז. סמוך לכך הגיעו אלינו שתי הכיתות מגבעת חיים. מפקד החי”ש סבור היה שבכוחנו לכבוש את בית הצלפים. לכבוש בית מבוצר לאור היום זה מבצע לא קל. יש להגיע אליו בהסתר, לפתוח באש מחפה על חוליית רמנים שיטילו את רימוניהם בעד הפתחים אל הבית פנימה. היה זה אתגר התפור בדיוק לפי מידותיו של הג’ינג’י בגבעת חיים. בית הצלפים ניכבש תחת אש לאורו של יום בלי נפגעים מצדנו. היה זה מבצע נאה לכל הדעות. כל המחנה עקב אחריו בנשימה עצורה. יחידה אחת העסיקה את הבית באש מטווח רחוק ואילו מהאגף ניצל הג’ינג’י בכישרון האופייני לו כל קפל קרקע הקטן ביותר על מנת להתקרב אל הבניין. ואז פתח במכת אש מהממת ומיד בקידום הרמנים אל חלונות הבית. בשלב זה נראו הצלפים הערביים משאירים פס במהירות גדולה ממהירות הקליעים הנורים מאחוריהם. ומשניתן אות הכיבוש וסיומו המוצלח, הביעו החברה הערכתם לכובשים, וסיפוקם בתרועות הידד קולניות. הייתי אומר שנהניתי ממבצע זה הנאה אסתטית ממש.

לאחר זמן שלח הג’ינג’י הודעה על ידי רץ שאיננו חש בטוב ומבקש שאחליפהו. יצאתי אל הבניין לראות מה אפשר לעשות אתו. כיצד לסלקו ממקום מועד לפורענויות. העלינו באש כל שניתן לשריפה מסביב, אולם להמשיך ולהחזיק בו היה משום פזור כוחות בלתי אפשרי. כדי לפוצצו לא היה ברשותי חומר נפץ. שהינו שם עד הערב. ואז פתחנו באש לעבר קאקון כדי להטעותם שכוח שלנו ממשיך להחזיק בבניין ואולי מתכונן הלילה להמשך הפעילות. ואז עזבנו את הבניין וחזרנו למרץ. הכיתות מגבעת חיים גם הם חזרו לבסיסם. גם פלוגת החי“ש נמצאה במצב של פינוי לאחר שהבטיחה את המטעים הסוגרים על המעפיל נקיים מכל מתנכל וזומם רע. והנה הפתעה. חבלני החי”ש שהיו אחרוני ההולכים הודיעו לנו ב־8 בערב שמצויה ברשותם כמות מספקת של חומר נפץ לפיצוץ בית הצלפים. הייתה זאת הזדמנות לערוך תרגיל מחלקתי אפילו שתי כיתות תתרגלנה כמובן בלי נשק מכיוון שהוא לא היה להן… במי לבחור? לבצע תרגיל לילה של התקפה על בית ולפוצצו. הכל השתוקקו ללכת, למרות שעייפים היו מהמתיחות שהיו נתונים בה מאז 4 בבוקר. בחרתי בשלוש כיתות. זו של משה ויצחק, של הממ"כף מיכאל ועוד אחת.

בשדרה מחלקתית על שלוש כיתותיה וחוליית החבלנים פסענו לייעד. הבניין הריק “נכבש” כמובן לפי כל הכללים. הפקודות נתמלאו בדייקנות ובזריזות. נוכחתי שתורת השדה נקלטה לא רע למרות הכל. החבלנים מניחים ומסדרים את חומר הנפץ במקומות הדרושים אנו מתרחקים מהבניין עד למרחק ביטחון. רציתי שהמחלקה תראה במו עיניה פעולתו של החומר. ומיד כשכל העיניים נשואות באפילה אל הבית הבריק ברק ההתפוצצות בכל עוצמתה ורעמה. ענני אבק וגושי אבנים מתנשאים למעלה ונופלים מפורקים לאבנים בודדות. מפקדי הכיתות מלכדים את כיתותיהם ומתרחקים שוב לשדרה מחלקתית. וכך תוך הליכה מסודרת וערה חוזרים לבסיס. כולנו מכונסים בחדר האוכל מרימים כוס תה לכבוד החבלנים הנפרדים מאתנו ויוצאים לדרכם לחדרה. בערב זה נתאחר כיבוי האורות בשעה כדי לתת לחברה פורקן מה ושיעלו על משכבם רגועים ומפורקים ולשקוע בשנת נעורים ערבה ועמוקה. קבעתי ללילה משמרות מוגברים. ישמרו בכל הרובים שתי שעות משמרת במקום שלוש כרגיל. עליתי על משכבי לאחר שעברתי על פני המשמרות ונוכחתי שהם כסדרם. שקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי לראשונה הייתה השעה 4 בדיוק. נתמתחתי, שמא נתעוררתי לקול יריות. ירדתי ממשכבי, הצצתי בחלונות – לילה אפל נשקף מהם ושמיים עמוקים ומכוכבים. שקטים ומרגיעים. לפתע פתח בולבול בודד בתפילת שחרית. חזרתי אל משכבי ונרדמתי לשעתיים נוספות. שינה של טרם שחר מרעננת שקולה לעתים כנגד כל שעות השינה של הלילה.

החיים במחנה נתעוררו כאילו כרגיל בכל יום. הכיתות יצאו לאימוני נשק ושדה. אולם רוח אחרת רחפה בחלל. רוח התעלות ושל רצון להיות כוח מלוכד, רב עוצמה ומעש. במשך ימים אחדים שימש המאורע נושא לשיחות, בכל שעה פנויה. ולאחר מכן שימש גורם לערנות יתר ועיקוב אחרי האירועים השונים שהתרחשו בכל חלקי הארץ. ביניהם אולי החשוב ביותר – עלייתה של פלוגה מגדוד המטה להרי ירושלים, תוך קרב גדול על משלטי הדרך. מאז הכתר הגדוד בשם גדוד “הפורצים”. שם רב משמעות ומחייב את לוחמיו לרבות כמובן חניכי מחנה “מרץ”.