בימי שהותי בבאר שבע כבר הספיקו יחידותינו מהחטיבה לכבוש את המשלטים הראשונים מצדי הכביש במרחק 10 קילומטר מרפיח. ישוב זה וסביבותיו היו שמורים בזיכרוני מימי היותי אסיר בו, כשנילקטנו אליה בשבת השחורה. לא החמצנו הזדמנויות לעקוב בעיניים בוחנות אל הנעשה סביבו ודרכי הגישה אליו. זה הלא היה מחנה צבאי בריטי מרשים בממדיו ובסידוריו. אנו, הצעירים מבין האסירים תיכננו בריחות שלא יצאו לפועל בגלל שלא נתמכנו מגבוה וכן בגלל גדרות התיל הסבוכות והיות המקום נטוע בתוך ישוב ערבי עוין עד למרחק של יום הליכה צפונה.

החלטתי לחזור לרפיח מדרום כאורח־לוחם. התרונן בי האתגר לסייע בכיבוש המעוז הזה. להגיע עד הים ומשם בתנועת מלקחיים ללפות את עזה.

הדרך מבאר שבע עד ניצנה וממנה והלאה בסיני רחשה תנועת כלי רכב צבאיים מכל הסוגים. משני צידי הכביש על המשלטים החיוניים ביותר חנו יחידות צה"ל. הייתה זו הרגשה נעימה למדי לעבור מרכב למשנהו ולהיפגש תוך כדי כך עם חברים לנשק שהלוחמה והתפקידים הצבאיים הפרידו בינינו. לעומת זה היה חדש למעני הנוף מערבה מרביבים. גווניו השתנו חליפות לעיניים למודות הסתכלות בסיורים.

רביבים הייתה נאות מדבר ממש במתאר הכללי של המרחב. משקינו בעמק מכורתי היו כגן עדן חלומי לעומתה. הבנתי מאוד לרוחם של הנאחזים בה להפריחה ולהגביר את השוני בינה לבין סביבתה.

בניצנה השתהיתי שעות אחדות. המחנה רחש חיים, תנועה ופעילות. נכנסים ויוצאים. באים ומפליגים, חיוכים מאובקים ועיניים יוקדות. משעליתי על מכונית שהובילה תחמושת שהתקרבה והלכה אל הגבול עבר עלי גל של ריגוש. זו לי לראשונה לעבור את גבולות הארץ. לא בים, לא באוויר. לא בתחנת מעבר רשמית. אלא בדרך שנכבשה על ידי לוחמינו במדבר סיני. סיני מתקשר עם הר סיני. היכן הוא ההר הנישא ודאי מכל ההרים סביב, סביב אפוף הוד אגדות קדומים. אם היהודים יצאו באמת ממצרים ללכת כנענה לא בדרך כבושה לאורך חוף הים יכלו המצרים להשליכם בנקל הימה. הרי המסע דרך המדבר מתקבל על הדעת. ואם במסע זה נולדה האגדה על ראשית התלכדותם של השבטים העבריים לעם, הרי האגדה על הר סיני משתלבת יפה ברקמת מסע בן 40 שנה ויצירת עקרון האמונה באל יחיד. סתירות ופרכות מצויות לרוב בכל סיפור היסטורי. אפילו קרוב לנו בהתרחשותו. לא כל שכן במדבר. אי אפשר בלי אגדות ובלי מעשי נסים מופלאים ובפרט כשהמדובר הוא בעם נבחר מכל העמים מבחינת יחודו וחזונו הדתי והחברתי.

והנה יושב לו אחד מצאצאי העם הזה ברכב ברזל לאחר למעלה מ־3000 שנה והוזה וחוזה אותו הר סיני המסתורי. מלאכים מלוים אותו בדרכו, אלא שכנפי ברזל להם ולא מעשה רקמה מופלאה ושולחים חצי אש להעלותו השמיימה.

כן, כן. אחמד מוחמד ונאצר מצאצאי ישמעאל בן אברהם ערכו לבן דודם קבלת פנים נאותה מהאוויר. בין פגז לפגז שלא היתפוצץ עלי ובין סרט כדורים למשנהו שירד כברד סביבנו ולא פגעו משום מה במכונית וביושביה נמשך חוט המחשבות אל הר סיני ההזוי. עד שהגעתי לקווים הקדמיים ביותר של משלטנו במבואות רפיח.

לא העליתי על דעתי, שמחר לעת כזאת ישלחו בי המצרים מכה שאבות אבותיהם לא התנסו בה.

כך הגעתי אל מארחי. כבדוני ברובה, בכדורים וברימונים. הייתי חסיד של רימונים לא נפרדתי מהם בשום מבצע צבאי בו השתתפתי. עוד בהתקפה על משטרת גבעת־אולגה טעם הגג שלה טעם רימוני. מאז הם עמדו לי במבחנים לא מעטים.

בחפירות שררה אוירה של כוננות לקראת הקרב הלילי הקרוב.

היחידה התחלקה לשתי מחלקות. אחת יצאה לכבוש את המוצב הקרוב, השנייה נשארה בעתודה. שלוש פעמים הסתערה המחלקה על המשלט ולאחר קרב פנים אל פנים, ממחפורת למחפורת נכבש. היינו דרוכים, ערים וקשובים למתבצע על ידי חברינו לנשק. אז עלינו גם אנחנו על המשלט. לאחר שהרחקנו את הנפגעים והפצועים לעורף ירד מתח הקרב. צריך היה לאסוף כוח לפעולות הבאות בסיוע תותחים ושריון, שחיכינו לבואם בעוד מועד.

לא יכולתי לשבת בחיבוק ידים. נמצא לי עוד אחד. בשניים יצאנו לסיור לאורך החפירות. משהגענו לקצם המשוער הסתבר שיש להם המשך. ובעוד אנו מתקדמים לעבר המשלט הסמוך הוטחה עלינו אש חזקה מהחפירות. הייתה זו הפתעה לא נעימה. כובשי המשלט לא העלו על דעתם שבאגפם השמאלי מצוי עדיין אויב לוחם. חזרנו על עקבותינו בכל הזהירות הדרושה למסור על תגליתנו. מיד יצאה כיתה חמושה פיאטים והכיבוש הושלם. התמקמנו בכל החפירות, למנוע הישנות מיקרי הסתננות סמויה.

ועדיין חשבתי, שפעלי איננו גמול מספיק בעד הכנסת האורחים הנלבבת על ידי מפקדת הגזרה. ניגשנו לכן במרץ בקטע שלנו להגביה את כסוי הראש על גגות הבונקרים לקראת הפגזות כבדות. גרפנו עפר מן החוץ והעלינו אותו עליהם. וכבר שעשענו את עצמנו בתקוה לפוש במקצת מטרדות ותענוגות היום שחלף. לפתע התמוטט גג הבונקר וכיסה תחתיו חמישה חברה. עד מאוחר בלילה עסקתי בחילוץ האנשים מתחת למפולת. אך אל הרובה שלי לא הגעתי. הוא נשאר קבור שם.

כל איברי גופי כמהו למנוחה. העיניים נעצמו מאליהן. ומשנחלץ האיש האחרון השתטחתי בתחתית החפירה עד ששריקות חזקות בדומה לחבטות התחילו חולפות ביעף מעל לחפירה. נרדמתי כפי הנראה לשעה קלה. זרחן שעוני סיים מכבר מחזור חייו. חדל להקרין. חשבתי שמפגיזים אותנו מרחוק. כוכבים לא נראו בשמים. הם כאילו האפירו. כשהתרוממתי מלוא קומתי טפח משב רוח עז על פני. חשתי כאילו נאטם האויר בין פרודותיו על ידי אבק דק וסמיך. משבי סופה חדשים התחילו באים וחולפים בסמוך לקרקע.

המאבק בין האור והחושך התחיל להכריע לצד האור.

עוד מעט תגענה המרגמות 120, הנשק האנטי טנקי, יחידות השריון. קשה להילחם בראות לקויה שכזו. חבל שאיננו מצוידים בלהביורים. אומרים שאצלם הם מצויים. נשק קטלני בפגישה פנים אל פנים. אין לעמוד נגדו אפילו בחפירות עמוקות שכאלו.

הלילה נסוג והולך בכל זאת. גם עצמת המשבים פוחתת דומני. אפשר כבר להבחין ברבדי החול השוקעים.

האוזן קולטת שקשוקי זחלי טנקים, או זחלמים. המבט תועה בכיוון הקול. בין הגבעות נעים טנקים, נושאי ברנים.

משם צריכים לבוא שלנו? מהססים כאילו. האומנם לא קלטו את התשדורת שהמשלט נכבש? אך הנה מישירים דרכם אלינו. סוף. סוף.

מה!? חושבים אותנו למצרים? מה המה יורקים אש, לעזאזל?

כל החיילים בחפירות קמים ומניפים זרועותיהם לזהותם.

עצמת האש גוברת.

לעזאזל! הרי אין לנו כלל טנקים שכאלה. לא שלנו הם. לא שלנו.

המה רחוקים מאתנו לא יותר מ־100 מטרים. כדורי רובינו אינם חודרי שריון. רימונים במרחק זה – ברכה לבטלה. לתת להם להתקרב – מסוכן.

סופת החול סתמה נוסף לזה את לועי הרובים ובריחיהם. מאותה סיבה לא פעלו גם מכשירי הקשר ואי אפשר היה לבקש אש תותחים ומרגמות לסיוע.

ארבע מחלקות לא יחזיקו מעמד בלעדי אלה. נסוגים. אין ברירה.

גמלה בי החלטה להיות בין אחרוני הנסוגים. למה? מדוע? שמא בגלל עומק החפירות. אולי בגלל הטופוגרפיה הנוחה לנסיגה מהמשלט. אפשר יהיה להחזיק מעמד עד הרגע האחרון. מתי הוא הרגע האחרון? לפי הנסיבות. נראה בבוא מועד. הבחנתי בעוד שלושה לוחמים שמפעילים עדיין רוביהם מתוך החפירות.

אותה שעה הופיע אתגר חדש להתמודד עמו.

שני ברנקרים מצריים פנו בהילוך מהיר לקראת עמדתי. הטלתי שני רימונים לעברם. עומק החפירה לא אפשר לי תנופה לזריקה לטווח רחוק. ובכל זאת הסיגו אותם אחורה שתי ההתפוצצויות. חיפו עליהם פגזי טנקים של 20–37 מילימטר ואש מכונות יריה. אי אפשר לומר שעמדתי הייתה נוחה. הכדורים שרקו סביבי. פגזים היתפוצצו במרחק פגיעה של רסיסים.

החפירות הקיפו את הגבעה במעגל עם חפירות קשר אל המרכז. הייתי בקשת הקדמית. הם לא ידעו כפי הנראה שהחפירות עזובות. את כמעט העדר תגובה מידנו יכלו לפרש, ובצדק, שטומנים להם מלכודת. אם כך יש להפעיל את הנשק המתאים והוא להביורים, מופעלים מהברנקרים. מול נשק שכזה עוד לא נזדמן לי לפעול.

בינתיים נוכחתי שנשארתי בודד בחפירות. שלושת שותפי פתחו בנסיגה גם הם. זה היה שיקול נכון. בעצם, גם לי לא היה סיכוי כלשהו למשהו רציני. אלא שהחלטתי ללחום עד הרימון לפני האחרון.

בפעולותיהם הראשונות לא הצליחה אש הלהביורים להגיע אלי. אבל בהמשך רמסו את הגדר אשר לפני החפירות במגמה להסיר כל מכשול להתקרב אלי.

שוב הטלתי שני רימונים, שלא פגעו בהם. הפעם לא נסוגו. אלא הגבירו את עצמת אש הלהבות כך שכבר הרגשתי השפעתה עלי.

אימצתי כוחותיי וזרקתי עוד רימון שהתפוצץ די קרוב לידם, כדי למנוע התקדמותם. אבל, כשהגיע לאפי ריח של שערות חרוכות מראשי. הגיע מועד נסיגתי.

שים לב, שכל הכוה התוקף שלהם חיכה לתוצאות הקרב בין לוחם יהודי אחד לבין שני להביורים בסיוע החיפוי הנזכר לעיל.

ניצלתי הזדמנות קרובה של מסך אש חזק שהעלים אותי מעיניהם וטענתי את רגלי. הספקתי להגיע לקשת האחורית של החפירות, שהייתה עדיין אותה שעה מחוץ לתחום ראיית האויב. כאן היה עלי לעבור שתי גדרות תיל. על הנמוכה התגברתי בקפיצה. על הגבוהה נסיתי לזחול מתחתיה. הסתבכתי בעוקצים. נחלצתי מהם לאחר שהשארתי להם כמתנה קרעים מבגדי ומעורי. שלושת הנסוגים שקדמו לי התגברו על הגדרות בלי קושי…

בהיותי כבר במרחק 100 מטר מהגדרות עלו המצרים על המשלט, בהמטירם אש טנקים ומכונות יריה לעברי.

הפגזים שרטטו קוים ישרים, פעם הקדימוני. בשנייה זנבוני.

הוא הדבר עם כדורי מכונות הירייה.

עשיתי את דרכי קפיצות קפיצות עד שיצאתי מתחום האש.

רימון יד היה הנשק היחידי שנשאר לי לפליטה.

אגב, היחידה כולה נסוגה בלי אבדות.

המצרים נשארו על המשלט ולא יזמו רדיפה בעקבותינו.

פגישתי הראשונה עם הלהביורים הייתה מרשימה כפי הנראה, מכיוון שנחרתה היטב בזיכרוני.

כשהגעתי ליחידה פגשני המפקד בתמיהה.

– מה אתה עושה כאן? שאלני.

– מה יש? עניתי.

– ענה לי בחיוך. חשבתי שהתחממת והחלטת להישאר על המשלט.

הוא ראני קופץ לחפירה הקדמית, כשניתנה פקודת הנסיגה.

עין חרוד. תשכ"ה. 1965.

סיום כתיבת האירועים שהתרחשו בשנים 1945–1949.