הבּיקוֹרת המשפּטית של פקוּדת האזרחוּת לכל פּרטיה עתידה עוֹד לבוֹא. אוּלם גם בּלי ידיעוֹת של מוּמחים בּרוּר, כּי סעיף אחד בּפקוּדה זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא לעוּרר דאגה רבּה בּקרב הישוּב כּוּלוֹ, העוֹלים החדשים וההסתדרוּת הציוֹנית. הסעיף הזה הוּא השלטוֹן הבּלתי-מוּגבּל הניתן לנציב העליון.

בּפּקוּדה מפוֹרטים כּל סוּגי האנשים אשר להם זכוּת האזרחוּת הארצ-ישׂראלית ואף נאמר שם מה עליהם לעשׂוֹת כּדי לקבּל אוֹתה. אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, שכּל האנשים המתאימים לסוּגים הללוּ ואשר ימלאוּ את כּל אשר מטיל עליהם החוֹק, יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים כּי הצהרתם תקוּבּל. אפשר כּן ואפשר לא, בּהיוֹת כּי סימן 7 סעיף ג' אוֹמר: “מתן תעוּדוֹת האזרחוּת יהא מסוּר לראוּת עינוֹ הגמוּרה של הנציב העליוֹן, אשר יהא רשאי, בּנתינת טעם אוֹ בּלעדיה, לתת אוֹ למנוֹע את התעוּדה, כּכל אשר תדרוֹש לדעתוֹ טוֹבת הציבּוּר; ועל החלטתוֹ אי אפשר יהיה לערער”. פירוּשוֹ של סעיף זה: כּל יהוּדי ויהוּדי, אף אם הוּא מתאים לכל דרישוֹת הפּקוּדה, יכוֹל בכל רגע לעמוֹד בּפני קיר בּרזל של סירוּב, אשר שוּם כּוֹח לא יוּכל להבקיעוֹ. אך לא יהיה מי שיסבּיר למצהיר את הנימוּקים לדחיית הבּקשה, כּי הרי אין אפשרוּת לערער עליה.

אוּלם לא די בּזה. נניח כּי כּל הצד הפוֹרמַלי של ההתאזרחוּת נתמלא, הנציב העליוֹן לא השתמש בּזכוּתוֹ לדחוֹת את הבּקשה להתאזרחוּת = פּלוֹני קיבּל את האזרחוּת לארץ-ישׂראל. גם אז יש עוֹד סעיף, בּסימן 10 א', האוֹמר: "הנציב העליוֹן, בּאישוּר אחד ממזכּירי המדינה הראשיים של הוֹד מלכוּתוֹ, רשאי לקחת את התעוּדה

בחזרה". והזכוּת הזאת נתוּנה לוֹ לא רק “בּמקרה שיתבּרר, כּי התעוּדה שניתנה מאתו הוּשׂגה על-ידי הוֹדעוֹת כּוֹזבוֹת אוֹ זיוּף או העלמת פּראים חשוּבים בּנוֹגע למצב המבוּקש”, אלא אף גם בּמקרה, “כּי האיש שלוֹ ניתנה התעוּדה, ישב בּמשך שלוֹש שנים לפחוֹת ישיבת-קבע מחוּץ לארץ-ישׂראל”, אוֹ אחרי “שהוֹכיח בּמעשׂה אוֹ בּדיבּוּר, כּי אין לבּוֹ שלם עם ממשלת ארץ-ישׂראל, אוֹ כּי אין הוּא נאמן לה”.

סימן 10 סעיף ב' נוֹתן זכוּת לנציב על יסוֹד זה גם “לבטל את ההצהרה בּדבר קבּלת אזרחוּת”.

אם אפשר למצוֹא צידוּק לסעיפים הראשוֹנים של סימן זה בּפקוּדת האזרחוּת – יתכן, כּי תעוּדה שנתקבּלה על יסוֹדוֹת שקר מאַבּדת את ערכּה – הרי שיֶתר הסעיפים שוֹללים כּל יסוֹד בּטוּח לאזרחוּת הארצישׂראלית. לאזרח הארצישׂראלי אסוּר לצאת את הארץ ליוֹתר משלוֹש שנים – שאם-לא-כן עלוּל הוּא להפסיד את אזרחוּתוֹ. הבּיטוּי “לב שלם עם הממשלה” ו“נאמנוּת לה” הוּא בּלתי מסוּים בּהחלט, כּי אפשר לכלוֹל בּוֹ מה שרוֹצים. אם “אי-אמוּנה” פּירוּשוֹ בּגידה, הרי שלכל ממשלה ישנה הרשוּת למסוֹר את הבּוֹגדים למשפּט, אבל גם בּמקרה קיצוֹני כּזה לא יתכן לעוֹרר שאלה לגבּי האזרחוּת.

לפי הניסוּח של הסעיף הזה אין שוּם אזרח מאזרחי ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת שקט בּרוּחוֹ, ותמיד תרחף לפניו

הסכּנה להיוֹת משוֹלל אזרחוּתוֹ מאיזה טעם שהוּא, אם משוּם שנשאר יוֹתר משלוֹש שנים בּחוּץ-לארץ אוֹ משוּם שמישהוּ יוֹכיח, כּי “אין לבּוֹ שלם בּדיבּוּר עם הממשלה”.

קבּלת האזרחוּת של איזוֹ ארץ נהוּג לקשוֹר בּחקירוֹת ידוּעוֹת על המוּעמד וּבכל מיני פוֹרמַליוּת, אבל ארץ-ישׂראל הרי היא ענין מיוּחד בּמינוֹ, וּביחס אליה אין להשתמש כּלל בּקנה-המידה הנהוּג בּמתן החוּקים בּאירוֹפּה אוֹ באמריקה. כּל המעמסה של הסעיפים המוּבאים לעֵיל נוֹפלת על העוֹלה היהוּדי וּבזה נוֹצר אי-שויוֹן בּינוֹ וּבין התוֹשב הקבוּע. ועוֹד: בּארץ-ישׂראל אין עדיין בּיקוֹרת של מוֹסדוֹת דמוֹקרטיים על מעשׂי הממשלה. אם המיניסטר האנגלי דוֹחה את בּקשת ההתאזרחוּת של מי שהוּא, הרי לשירוּתוֹ עוֹמדים העתוֹנוּת בּעלת ההשפּעה והפּרלמנט שיריבוּ את ריבוֹ. אנוּ משוֹלַלים מוֹסדוֹת השפּעה כּאלה, וּלפיכך פּירוּשה של מסירת כּל כּוֹח ההכרעה לידי הנציב, היא חוֹסר-הגנה גמוּר על המוּעמד להתאזרחוּת. אוּלם יש הבדל רציני אחר בּין מצבוֹ של נכרי הרוֹצה לקבּל את הנתינוּת האנגלית, נאמר, לבין מצבוֹ של היהוּדי הַרוֹצה להיוֹת אזרח ארץ-ישׂראל. בּאנגליה זה ענין יוֹצא מן הכּלל ואצלנוּ הוּא נוֹגע לרבבוֹת וּלמאוֹת אלפים. אדם הרוֹצה לקבּל את נתינוּתה של אנגליה, הרי שהוּא רוֹצה להמיר את מוֹלדתוֹ, ואנוּ רוֹצים לרכּוֹש אוֹתה. איש אשר לא קיבּלוּהוּ כּנתין אנגלי – שב למוֹלדתוֹ: יהוּדי הרוֹצה לקבּל אזרחוּת ארץ-ישׂראל, הסתלק ממקוֹם הוּלדתוֹ ואין הוּא מכּיר בּוֹ כּמוֹלדתוֹ ואין לוֹ לאַן לשוּב. לגרמני אוֹ צרפתי הרוֹצים לקבּל אזרחוּת אנגלית מאיזוֹ סיבּוֹת פּרטיוֹת שהן, לא הוּכרזה אנגליה בּהכרזה בּין-לאוּמית בּתוֹר בּיתוֹ הלאוּמי, יהוּדי המבקש את האזרחוּת הארצישׂראלית, הרי זה מסיבּוֹת לאוּמיוֹת, שמקוֹרן לא בּגוֹרלו האישי הפּרטי, כּי אם בּגוֹרלוֹ הלאוּמי, וארץ-ישׂראל הוּכרזה בּהכרזה בּין-לאוּמית דוקא למקוֹם כּזה, שבּוֹ האסוֹן הלאוּמי של היהוּדים יעלה ארוּכה. שלילת מתן האזרחוּת האנגלית, אף אם באוֹפן שיטתי, לא תגרוֹם שוּם נזק לא לאנגליה ולא לאוֹתוֹ הלאוֹם, אשר עמוֹ נִמנים המוּעמדים לאזרחוּת האנגלית. בּעוֹד ששלילה שיטתית של מתן האזרחוּת הארצישׂראלית, עלוּלה להביא נזק עצוּם גם לארץ-ישׂראל וגם לעם ישראל. שלילה שיטתית של מתן האזרחוּת עלוּלה להיוֹת הרבּה יוֹתר מסוּכּנת לתנוּעה הציוֹנית – וּמתוֹך כּך לבנין ארץ-ישׂראל, וכן גם למילוּי תנאי המַנדט – מאשר הגבּלוֹת בּעליה. כּי אם גם אלה אשר הצליחוּ כּבר לעבוֹר את כּל מדוֹרי העליה, אינם יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּטחוֹן גמוּר, כּי כּבר הם בּ“ביתם” וּכבר גמרוּ לנצח עם כּל זה אשר ממנוּ נמלטוּ – עם הנכֶר – הרי שהידים רפוֹת מאליהן.

לפיכך עלינוּ לציין, כּי – בּסעיף אחד בּכל אוֹפן, זה המוֹסר את ענין האזרחוּת לרשוּתוֹ הגמוּרה של הנציב – אין הפּקוּדה מתאימה לעניניהם החיוּניים של היהוּדים והיא מתנגדת לרוּח המַנדט. ליהוּדים הבּאים לארץ-ישׂראל צריכה להינתן האפשרוּת שיגיעוּ למחוֹז חפצם בּלי כּל סכּנה להיוֹת מוּצבים לפני קיר הבּרזל של האדמיניסטרציה. עם סעיף זה של הפּקוּדה אין להשלים, כּל עוֹד לא יוּכנסוּ בּוֹ שינוּיים יסוֹדיים.

ב' אלול תרפ"ה (9.9.1925)