אל תגלו סודות. המדינה שהפקידה בידכם את סודותיה או אחד מסודותיה הפקידה בידכם את אמונה לא רק לימי כהונתכם הרשמית. אתם הולכים מכהונתכם אבל עניינה של המדינה וחומר עניינה של המדינה קיים. בכל משטר. עם כל ראש ממשלה. יהיה חשבונכם עם צמרת אשר יהיה אל תבואו חשבון עם המדינה. המדינה איננה צמרת. המדינה היא שורש. חשבונה של ממשלה אפשר לערוך לארבע־חמש שנים. את חשבון המדינה הזאת יש לערוך במספרים האין־סופיים שאינם מתחלקים לעולם. אין החשבונות זהים. ובשום מקום לא יבוקש מכך יותר חוש־הבחנה מאשר כאן. לכן מעט יותר התאפקות, מעט יותר חתימת שפתיים. בוויכוח נגלה ומעורטל בין שני צדדים יריבים בארץ עלול לזכות צד שלישי לגמרי. לכן: מעט כיבוש היצר. אולי שיננו אולי לא שיננו לכם את בן־סירא. אבל הוא דיבר בלשון בני־אדם פשוטה ומובנת לכל: שמעת סוד אל תגלהו, דע כי בבּטנך לא תתפוצץ ממנו. פשוט מאוֹד: חתום סוד.

אבל מעבר לסודות היבטחון ומעבר לכל מה שמזיק למדינה כלפי חוץ: דַּבְּרוּ ללא חשש. ללא רתע. ללא שעייה לאזהרות: דברו, אִמרו אשר בלבבכם. פני המדינה יותר משהם נשחרים מן הדברים המתגלים הם נשרפים מן הדברים המוסתרים. שני יתרונות אין להעניק לשום גוף, חשוב כאשר יהיה, את יתרון ההשתקה ויתרון ההפחדה. דַּבֵּר! – ורווח למדינה.

אנו כותבים שורות אלו נוכח הגילוי ההולך ונפוץ בציבורנו שאפשר לעשות תועבות פוליטיות או ציבוריות קטנות, מתוך הנחה שלא יהיה עניין לטפל בפרטיהן. מתוך עודף הסמיכה על ההגינות ועל יצר השקט והמנוחה הטמון בכל אחד מאתנו. היצר לא להכביד, לא להרגיז, זוהי ודאות שחובה לערער אותה, כדי שהדברים שנעשים לא יהיו מוּסתרים. אם נכונים הם – ייעשו בגלוי וייאמרו בגלוי. אם אינם נכונים – אל ייעשו. מכל מקום אל נעזור ביצירת המסתור.

נאמר גלויות: אם הוחלט באשר הוחלט כי מי שהיה סגן שר הביטחון של ישראל במשך שנים, מי שבנה את בטחונה, מי שתרם אולי יותר מכל אדם אחר לצדו של שר הביטחון עצמו לחיזוקה של ישראל; אם הוחלט באשר הוחלט כי אין הוא כשר עוד להרצות בפומבי מטעם מוסדות לא מפלגתיים, אפילו לא בפני אנשי חוץ, על בעיות הביטחון של ישראל – ייאמר בגלוי. בלוי מאוֹד. לא באמצעים משמשים. לא בדרך הלחישה מפה לאוזן.

אם בושה לומר זאת – בושה גדולה יותר לעשות זאת. אם אין בושה לעשות זאת אל ייבושו להגיד. ייאמרו הדברים ברורות. אולי נחליט גם אנו כי הדברים נכונים. אולי נחליט גם אנו כי אין אדם מהימן עלינו אלא בגבולות התפקיד הרשמי שהוא ממלא. אולי נחליט גם אנו, כפי שהחליטו המחנות היריבים בסיפור החווה המפורסמים של אורוול, כי מי שאיננו היום תרנגול הוא הרבה פחות מזה. וכי בקהל התרנגולים לא ייחד כבודו.

אבל: לא בסמוי. זה איננו סוד של המדינה. איסור כזה אם הוא קיים בציבור, בהסתדרות או בכל גוף ציבורי לא־מפלגתי – יהיה נא כתוב ברור ומפורש. ואם איננו כתוב: אל נהסס לדבר עליו. אל נהסס לגלותו. זהו אחד מיסודות המדינה שמצוָה לגלותם. כשם המצוה לפעמים לתקוע סיכה בכיב. טובי האנשים במפלגה הגדולה לא היו רוצים בכך. ספרו להם. לא כְּדֵי למוטט מפלגה. כדי לטהרה.

עיתון יומי המופיע בשפה האנגלית נתון זה למעלה משנה ללחץ כביר. אין לו חטא אחר אלא חטא ההגינות. או מה שהאנגלים קוראים Under-Statement. המנטליות של כותביו איננה מנטליות של התלהבות. אולי חינוכם אחר, אולי הרגלם אחר, אולי טעמם אחר – אבל הם אינם מכתירים הכל בכותרת האופיינית: “הצעד הנכון, בכיוון הנכון.” הם אומרים נכון על מה שנראה להם נכון והם אומרים – לא צועקים– עקוֹב על מה שנראה להם עקוב. הם שופעים אהבת המדינה. אבל – אולי כמנהג המנטליות האנגלית – אינם מתאהבים בממשלה. פשוט אינם נוהגים להתאהב. גם לא באופוזיציה. ובטעם הטוב הזה קנו להם שם. שם טוב. טוב שם – משמן טוב. על אחת כמה וכמה: משמן־זית. הם הִקנו שם טוב. שם טוב להם ולישראל, למדינה בעולם כי הוכיחו שזאת מדינה שבה אפשר גם לבקר ממשלה, ובכל שפה. יותר אולי מכל עיתון אחר בארץ הם קנו להם אמון של עיתון חוֹפשי. ויען כי כך כתבו וכותבים – קנו למדינה ידידים. קנו לה מוקירים.

אבל זה למעלה משנה ירד עליהם ממרום־השלטון ממש המכבש של: לא־יתכן. ירד בהתערבותם של גדולי מדינה, שדברים חמורים בהרבה, גורליים בהרבה – קובעי גורל – מוטלים עליהם יותר מאשר הכותרות ב־ J. P. . אבל הם מתפנים לכך.

פעמים בפגישות, בטלפונים. נוסח מה יהיה? ואולי סגן לעורך, כדי שלעורך יהיה יותר קל. ויעטפו זאת בשיפורים אדמיניסטרטיביים. ואין הציבור יודע.

אולי אנו מזיקים לעיתון שכה כיבדנוהו. אולי אף אנחנו בוגדים באיזה אמון. אין ברירה. אבל שמה הטוב של המדינה יקר לנו מעט יותר. יתר על כן – גם שמה של המפלגה שבה אנו חברים עדיין לא חדל להעסיק אותנו. על־אף־הכל אין היא עדיין קניינו הבלעדי של אחד יהויריב. לכן: דבר!

1966