ארבעת הכרכים של “פרקי יותם”, אשר הופיעו עד כה, הכילו את רוב יצירתו ההגותית של ישעיהו אברך ז"ל, כפי שהופיעה במשך עשרות שנים בסידרה של מאמרים בעלי משקל איכותי וכמותי שמעטים כמותו בשדה המסה, בספרות העברית ובעתונות הישראלית. בספר המוגש בזה לקורא העברית נאספו רשימותיו הקצרות, פליטוניו לעת־מצוא ומספר רב של דיוקני־אישים, תגובות לחיוב או לשלילה על אירועים או תופעות – והכל מתוך אותו צירוף אופייני של הגיון חד כתער, רגש חם ונלבב וחוש־הומור חושפני.

רשימות תמציתיות אלו, שהתפרסמו אף הן על דפי “דבר”, לרוב במסגרת המדור “בשולי דברים” – הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה קודם כל בזכות קשת הנושאים הרחבה, שהרי אין כמעט נושא מן הנושאים שהעסיקו את ישעיהו אברך ביריעות הרחבות של כתיבתו הפובליציסטית שלא הגיעו לידי ביטוי קולע גם באחת מאלו המכונסות כאן. ויש בהן מן המועט המחזיק את המרובה גם לפי הסגנון, לפי דרכי הביטוי הנרמז והחריף – ולעתים גם משום העוצמה הרגשית והמצפונית הדחוסה בהן, לעת ויכוח או פעמים אף לעת ריב.

הדברים נכתבו בשעתם וביומם ויש בהם על כן הרבה מנשימת הימים, הרבה מערבוב גדול בקטן, נכבד בקל־ערך, רציני והיתולי. מצאנו לנכון לשמור על אופי זה של מעין יומן, מעין רישומי יום־וקורותיו – ועל כן מופיעות הרשימות בזו אחר זו, לפי תאריכי הופעתן המקורית.

הקורא ישים לב לכך, שיש שנים או חדשים אשר בהם מועט מספר הרשימות – ויש שהמספר גדל, לפעמים גם שתיים ביום, שלוש בשבוע. נסיעות, ביצוע משימות נכבדות, עסקי ציבור, ופעמים ענייני בריאות, גרמו פעם בפעם למיעוט תגובה, אבל העקביות והאחידות בלשון המלוטשת, בהקפדה על נקיון הביטוי והגשת החומר, ומעל לכל – השתקפותה החוזרת ומתבלטת של האיכפתיות עד לאין־איפוק לפעמים, האיכפתיות האפיינית כל כך לאיש ולמעשיו, לא פחות מאשר לכתיבתו – כל אלה מעניקים לאסופת גבישי־הביטוי שלפנינו את ברק האיכות המוכרת לנו זה מכבר מקריאה ב“פרקי יותם”.

משה שמיר

1944

מאת

ישעיהו אברך

---

מכתב התנצלות אל אזרח נאור

מאת

ישעיהו אברך

אליך, אזרח נאור, בעל הבלורית המבהיקה והציפוֹרניים השחוזות בהידור, שגררתני לפני ימים אחדים בעוֹרפי ממדרגות האוטובוס העירוני – אני כותב טורי־התנצלות אלה.

בעצם כבר אז, כאשר אחזת בידי בחוֹזקה ומילמלת משהו בשצף־קצף, ידעתי כי הצדק עמך. והא ראיה: אתה גידפת נמרצות – איני זוכר: גרמנית, רוסית או שפה אירופית אחרת – ואני החרשתי. אתה תפסתני בשרוול־המדים, צבטת ככל כוחך, ואני לא נעניתי לך. הרי שידעתי כי צדקת צדקה גמורה. אך בשובי הבית תקפני איזה רגש של אָשם ושל חרטה שאין אני מוצא לו כפרה אלא בהתנצלות גלויה ומפורשת יותר לפניך. זה כמה ימים מכרסמת את לבי ההרגשה כי עיגמתי, שלא לצורך, את נפשו של אזרח מהוגן בעירנו וכי אני – בעצם היותי באותו מקום ובאותה שעה, במדים אשר עלי – הפרתי את ערבו השליו, ערערתי את רוחו המאוזנת והבאתיו לכלל דברים שוודאי לא היה אומרם בחברת הטקט והנימוסין שבה הוא שרוי תמיד. אמרתי: אפגוש אותך פּנים ואתנצל. אך את מענך לא אדע וגם לא יכולתי לתת בך דימני־היכר מיוחדים. כה רבים עתה בעלי הבלוריות המשוּחות, עשויי־הצפורניים והדורי־הלבוש בכרך העברי השוקק, עד שלא יכולתי להצביע על אחד מהם ולומר בוודאות: אתה הוא האיש שעמו הסליחה. גם שתי הגבירות ההדורות עם השְׁבלים הארוכים, עם עגילי־הגשם, חרוזי־הפנינה וצמידי־הזהב וארנקי־התנין – לא היו לי לסימן. שפעת־זהב ניגרת היום מכל צוואר, מכל כף־יד ומכל בדל־אוזן ואילו מאז פרשנו – אני וחברי – אל מלאכת המלחמה הבזויה, כרתו התנין, הנחש והלטאה ברית עם כל גברת עברית מהוגנת.

כן. היה עמך גם כלבלב קטן. כלב־תפנוקים מוּשחל ברצועת־עור נאה עם תו־זהוּת מבריק ומצלצל. אך אין הוא מייחד אותך במאומה מאזרחים רבים ונאורים כמותך הנזקקים לכלבלב של יהירות ושל שעשוע.

ומאחר שנואשתי מן האפשרות לחזור ולשוחח עמך פנים על אותו מקרה עגום שכה ציער אותך, את גבירותיך ואת חיית־הבית – אין לי אלא לכתוב אליך כך. ואתה – אם תקרא – ודאי תחוש כי אליך מכוּונת ההתנצלות ותבוא על סיפוקך.

אני מודה: נחפזתי לעלות אל דרגש המכונית בלי תור. הקדמתיך אם כי באת לפני. ואני ראוי בשל כך לכל. כי אתה קודם לי, כי זכויותיך עודפות. ראשית, לך זכות־בכורה בעיר הזאת. אתה יושב בה בתמידות ונמנה עם אזרחיה הקבועים. לך היה אומץ־לב אזרחי, ודאי גם גבורה־אישית לא מעטה, לא לעזוב אותה לנפש בעצם הסערה שהתחוללה – ועדיין מתחוללת – על ראש כולנו. ודאי שקלת בדעתך היטב עד שגמרת־אומר כי צעיר שופע־און שכמותך (סלח לי על המחמאה הגלויה!) איני רשאי לנטוש את משמרתו בכרך ולהניח אותו הפקר. להמשיך בסדר־החיים הרגיל, על אף כל התלאות והסופה שמסביב, הרי זו מידה חלוצית, כמעט שכמוה כגבורה. אזרח כה נאמן של עירנו רשאי לתבוע לעצמו זכויות אף גדולות בהרבה משל עליית־בכורה באוטובוס ואינני מסופק כלל כי אתה וחבריך בני־מינך תדעו לעמוד על זכותכם זו עתה ובעתיד ואף תשיגוּה. ואם תזדקק לשם כך לעזרתנו, לובשי־המדים, עמוד נעמוד לימינך.

על שום מה? – כי חטא כבד מעיק עלינו ואיננו מרפה. בנו לא קמה הרוח הגדולה הזו. נטשנו עמדות בעיר, הפקרנו את שכיות־החמדה שלה והלכנו לבקש נתיבות אחרות. לבשנו מדים, חד־גווניים ומשעממים מאוֹד, השכרנו עצמנו למולך המלחמה ואילו את כל כבודו של המאמץ המלחמתי הטלנו עליך ועל חבריך בעלי הבלורית המבהיקות. אנו עומדים, איפוא, דלים וריקים לעומת מטען הזכויות האזרחיות שלך. על חטאנו זה ראוי שנלקה. וצדקת כאשר קיימת מצווה זו למעשה.

אפס, אין זו זכותך האחת. גם ערך הזמן שלך גדול משלי. אתה צריך להיחפז. אתה חייב להיחפז. אפשר יש לך עליית־גג להשכיר, מפתח צננום מקשקש בכיסך ואתה חייב לגבות את דמיו. חלילה לך להחמיץ הזדמנות כזו, עסק קודם לכל. עסק אינו מתיר שהיות. פעמי המלחמה הזו – כפי שאתה בוודאי קורא בעיתונים – הוחשו מוד. החבל שאתה וחבריך בעלי־המפתחות רוקדים עליו מתקצר והולך מיום ליום, משעה לשעה. אתה חייב להספיק הרבה תוך זמן קצר. ואם ניצבתי – בעצם חפזונך – לשטן בדרך, סלח לי. סלח. כי לי אסור להיחפז. מהירותי מפריעה לך. ככל שייארך מסעי כן – אינני מתכוון לפגוע בך! – ייטב לך. ככל שאמהר לרדת מן המרכבה הגדולה והמסורבלת, שבה משוקעים אני וחברי זה שלוש־ארבע שנים, כן יעגם לבך. שעתך דוחקת, שעתי – לא.

אך גם אם לא עניינים שבעסק דחקו לך אותה שעה ולוּ גם – דבר שנתקבל ביותר על דעתי – נחפזת יחד עם הגבירות והכלבלב לנשף־בית, כך, סתם, נשף – מה שקוראים: ]נימי, עם מעט משקאות ותקליטי־פטיפון וקצת ריקודים – מי אני כי אעכב את מסעך אפילו לשעה קלה בלבד? מה עוד נותר לך בחייך המתוחים ורבי־העמל זולת מעט הבידור הזה בלוג של יין ובמחזור של ברידג'? הנה סיגפת את עצמך לא מעט בעשרות ימי־האבל והצום והזעקה (אזרח מושרש שכמותך חזקה עליו שהוא מקיים מצוות הוועד הלאומי!) – ואיך זה עלה על דעתי לקפּח ולוּ גם כמלוא נימה את תענוגך הדל והפשוט?

רק לאחר ששקלתי את הדבר היטב נוכחתי לדעת כמה חוסר־הבנה היה כאן ואיך אמרת אתה: “חוסר־בושה” – מצדי, כמובן.

חזרתי אותו ערב הביתה מזועזע עד היסוד. חוֹדשים רבים לא הייתי בו וזה הפעוט, עם הכפּיים הרכרוכיות, הסתער אל אביו בתאוות־תפנוקים עצומים – רק ילדי חיילים (עתה אגלה לך) ידעו כיסופי־פינוק כאלה – אני לא ידעתי את נפשי, עינה אותי החטא אשר חטאתי לאזרח בדרוך רגלי שוב על סף עירי, עירי לשעבר.

אזרח אחר, צודק כמותך, ביקש להסיח את דעתי מן המקרה בעזרת מכתב, חתום כדת על־ידי עורך־דין, מכתב אשר בלשון־החוק המקובלת בעירך, קוראים לו “צו־פינוי”, שהוכן כהפתעה נעימה לחופשתי הקצרה. ועוד – האמן לי – נכונו לי כמה הפתעות מאותו סוג (למה אמנה אותן בקהל?) שהיו עשויות להסיח את דעתי מן המקרה הפעוט השחוּק הקרוי “מוסר־כליות” וגם רגש־החרטה שניטע בי בילדות עדיין לא עזבני. לכן, לא יכולתי לשכוח. לכן שטוחה בקשתי לפנים, אזרח נאור: קבל את דברי־התנצלותי וראה בהם כפרה לכל אשר גמלתי לך אותו ערב.

חתמתי את דברי, אך שניים הם האנשים שאינם מניחים לי להביאם לדפוס, אלא אם כן אצרף את דעתם בשולי־מכתבי זה. א. חייל נוֹכרי ישב אותה שעה בקרון וצפה־במחזה. דמו – שהוא, כידוע לך, קר עד כדי קיפאון – נסער בקרבו. וכאשר הסבתי לצדו היה מדבר, כאילו עם עצמו: “יש, כנראה, הבדל עצום בין אזרחי־עירכם לבין אזרחינו. אני, בבקרי כך במדים בארץ־מולדתי, הרגשתי את עצמי כבן לכל אדם מן הרחוב. איש לא ראה בי ‘גיבור’ בלוֹבשי את המדים, אך איש גם לא ראני ‘בטלן’ בשל כך. ראו בי שליח – לא יותר, אבל לא פחות. כל אם ראתה בי את בנה, שגם הוא בוודאי שורך עתה את דרכו באחת המערכות, מרוחק וגלמוד וצמא לדיבור מעודד. רוח של חמימות נושבת מכל עבר והיא הנותנת הרבה טעם לחיים התפלים הללו. ואצלכם – זרוּת, אפילו אתם מרגישים עצמכם זרים בביתכם. אכן, אילו נבחנו אזרחיכם במבחן־אש כאזרחי הבירה שלנו, ודאי לא היו נוהגים בכך שחצנוּת כזו”.

ב. ליד עמוד־החנייה עמדה רעיתי בוֹה ונכלמה ולבה נצבט בקרבה. עד הים מהדהדים באוֹזניה דברי־החתימה שלך: "אני לא שלחתיו " – ומדי היזכרה בהם דמעה חונקת בגרונה. אך לפני ימים אחדים שמעה כדברים האלה ממש מפי בעל־הבית והם ערערו את נפשה עד היסוד. בתום־לבבה האמינה כי לא היא היחידה המלווה אותי בכל דרכי במרחקים. שותפים לה – סברה – הרבה שותפים. והנה, דווקא עתה, בגבור עליה המצוקה, אתם פורשים אחד־אחד ומניחים אותה לנפשה. היא לא נתבטלה, חלילה, לפני גבירותיך המפורכסות, אך חשה עלבון מר וצורב. ותאה, לא בגופי חברת חבוּרה אלא ברוחה שלה, שכל קשיי ותלאותי כאין וכאפס הם לעומת מערכת־החיים שלה בבדידות ובנכר, כן בנכר.

על דמעה זו – אין לך כפּרה.

22 בדצמבר 1944

1958

מאת

ישעיהו אברך

---

דיוקנו של אמן יהודי

מאת

ישעיהו אברך

(חמש שנים לפטירתו של אברהם ברץ ז"ל)

ערפילי הזמן מטשטשים את דמות הגוף, אך מתוכם עולה בקווים מתחדדים והולכים הדיוקן הרוחני. המשפחה והשם, שאדם נושא עמו בחייו כסימן־היכּר וכסימן־ייחוּד, הם עצמם לובשים חיים וממשות רוחנית. כשאתה קורא בשמו של אדם בחייו – כאילו משכת בפעמונה של דלת, כשאתה קורא בשמו לאחר מותו – כאילו נגעת במיתרו של כינור. כל אדם כך – כל שכן חבר שנפשך קשורה בנפשו.

אל במת התיאטרון העברי ואל שלל דמויות הפולקלור היהודי, שהבמה היא סדן ומַפּחה שלהן, הביא עמו אברהם ברץ שלושה יסודות שהם מתווי־הייחוד של השחוק היהודי: העצבוּת, הבּינה והפּיוּס.

כל המתחקה על שוֹרשי ההומור היהודי ועל ייחודו, ישתאה בוודאי למצוא כי אך לעתים נדירות עומדים בו השחוק והשמחה כערכים לעצמם. אין היהודי יודע שמחה־בעלמא, כי אין זרע השחוק והשמחה שלו נובט אלא בקרקע שדושנה בעצב. כאילו מבּוּעי־העצבות הם המפרנסים את שוֹרשי השמחה היהודית והם הנותנים לה את עיקר חיוּתה, בעוד שהשמחה עצמה אינה קיימת אלא כגמול, כשילוּמים. “שׂמחתנו – כימות עיניתנוּ”. –כמידת התלאה מידת החג, או “פיתחת שׂקי ותאזרני שמחה” – אין אזור־שמחה אלא אם קדם לו שׂק האבלוּת. ואולם שמחת־היהודים היתה לא רק גמול לעצב וניגודו, אלא היא עצמה נספגה נטפי־תוגה. הצירוף “דמעות־גיל”, הנפוץ בשגרת השיחה היהודית אולי יותר מבכל לשון אחרת, לא בא אלא לרמוז בחכמת לשון־העם כי שמחה זו שלנו טבעה שהיא עולה כחפופה בטללים־של־דמע. בשחוק־עצבת זו נילושה יצירתו של שלום־עליכם. קומיקאִים יהודים השיגו שיעור־קומתם ופסגת־גדלוּתם בהומו היהודי רק אם השכילו להבינו על רקע היגון העומם ולהביאו אל הצופה בלבושה של הדמעה.

בתוך ההומור היהודי ארוגה העצבות וגם הבינה הגדולה. בינה לדעת כי שׂחוק זה שאנו שוחקים הוא בגדר ברק ולא בגדר אור. שביט, שכל עיקרו – הארעי, החלוֹף, אך לא כוכב הבא להאיר דרך־קבע. בתוך השמחה היהודית שזורה ההכרה המפוכחת כי השחוק אינו מיסודות־הקבע בתרכובת הכימית של ההווי היהודי, ואיננו אלא שחוק־נדבות החולף על פנינו ונוגע רק בשובלי גלימתו במציאות העגומה של החיים היהודים. נוגע ונעלם. בינה זו גם קיפחה את השחוק היהודי, גם העמיקה אותו. קיפּחה – כי מזגה לתוכו את פיכחון־ההכרה שסופו של השחוק לחלוף, ואין צלילות הדעת יפה לזחיחות־הדעת; העמיקה – כי גזרה למצוֹת שׂחוק זה עד תומו, בחינת חטוף־ושׂחק כי מחר יחזרו הימים לעגמתם. אל כל אלה נלוותה גם בינת הצמצום, שעשתה את ההומור היהודי אולי למרומז ולשנון בהומור העמים. זו הבינה שנשענה על חריפות התפיסה של עם־חכם וידעה כי די לו לעם זה ברמיזה. נסמכה אליה גם בינת הזהירות, שידעה מה להבליט בשחוק ומה להצניע בו, להעמיד גדות לשמחה – כדי שלא נראה חוגגים מדי ולא תשלוט בנו עינם של צוררי שמחת היהודים.

ואולם בתוך השחוק היהודי היה טבוע אולי יותר מכל חומר אחר – יסוד הפיוס, שהיה כזמוֹרה השלוחה מענף־הבינה ומענף־האהבה כאחד. פיוס זה, שהיה רצוף סלחנות והבנה אף לגילויים מדכאים ביותר בפינות מעוקמות של ההווי היהודי, היה מזוּג בכל גוני ההומור היהודי ואפילו בשנוּן ובעוקצני בהם: הסאַטירה. את אשר אהב השחוק היהודי – אותו הוכיח, אך את אשר הוכיח – אותו גם אהב.

שלושה יסודות אלה הביא ברץ לבמה העברית והוסיף עליהם יסוד מהתך משלו: יסוד האצילות. ביפי־נפשו כאדם ובקסם הליכותיו כאמן נלושו יסודות אלה ועשו את ברץ הנלבב אחד מאצילי ההומור היהודי על הבמה העברית.

ברץ היה ה“בנימין” ב“שלישיה האדירה” של “הבימה”¹ שהביאו לבמה העברית, איש על־פי דרכו ומוצאו ואיש על־פי המנטליוֹת המיוחדת לו, את מה שמכונה היום “התודעה היהודית” – בכל מהותה האצילית. לא בגינוני־מסורת עבשים ולא בריח־החמין – אף שגם מקומם של אלה שמור בין הסממנים שעיצבו את ההווי המיוחד של העם – אלא בהכרת יוֹפיו וייחודו של הייעוד המוסרי של העם, בתנאי שלא יאפילוּ עליהם כוהנים, שמשי־דת ומטאטאיו־של־אלהים למיניהם. ברץ, כרבים מבני־דורו האחרים, שייך לעדת המרדנים של האינטליגנציה היהודית ברוסיה, שסלדו, מי בקיצוניות מי בבינוניות, מכמה גינוני־פולחן יהודיים שכוהנים ומשמשי־בקודש פיתחום והרחיבום למטרות ארציות מאוד – מרות שסבר אין להן ולדת כהשקפת־עולם וכאמונת־אדם. דמות היהודי נצטיירה לו קדם כל כדמות אדם, ובהופעותיו היתה מצטללת למדרגה של פשטוּת אנושית נוגעת עד לב. הוא וחבריו האחרים בשלישיה שאיננה עוד, היו מביאים אל הבמה דמותו של יהודי ללא שום עיקום סאַטירי הנלווה – ביודעים או בלא יודעים – לכמה מן הדמויות היהודיות שמעלה לפעמים המשמרת הצעירה בתיאטרון העברי, ומצד שני – בלי ההתמוגגות המפלגת שהיתה אופיינית גם לטובים ולבחירים בבמה האידית בימי פריחתה.

הגינונים לא דיברו הרבה אל לבו, אך הניגונים היהודיים דובבוהו. ברץ אהב את הניגון היהודים וראה בו תמצית הכּמיהה הרליגיוזית הטבועה בנפש כל אדם, כנף להמריא בה מעל לגשמיות מפוּכּחה. " רצונך, כל המשחק אינו אלא ניגון, ורק אם אתה תופס כך את המשחק אתה מסוגל להפיק על הבמה דמות אמיתי של יהודי. כי אין יהודי בלי ניגון. צריך רק לדעת ‘זיך נישט איבּעררייסן’".

ומדיוקן האמן אל דיוקן האדם.

בין השבילים הנפתלים למדי של חיינו, הרצופים לא מעט תחבלנות ועתים גם ערמה, מהלכת לה האמת בשני גילוייה העיקריים: אמת לוחמת, הנדלקת כלהבה או נשלפת כחרב מנדנה לעת עוולה. זוהי האמת של מעלות גבוהות, אך גם של מורדות פתע. כשם שהיא נשלפת בסערה כן היא מוחזרת לפעמים לנדנה באין אונים. בעצם כוח־המרדנות שבה טבוע גם משהו מן החד־פעמיות, מן ההתעוררות הרגעית, החולפת.

דיוקנה האחר: אמת הענווים, היא עוממת כגחלת, תמיד נראה אורה מהבהב ואינו כבה. תמיד נשמעת לחישת גחלתה. היא בכלל איננה בחינת כלי־זין ששולפים אותו לעת מערכה, אלא חלק מהווייתם של נושאיה ושזורה בכל רקמת חייהם. כוח־

ההתמדה שלה גדול לעתים מכוחה של האמת הלוחמת. בעצם קיומה התדיר במעלותיה הקבועות היא עשויה לנקוב צור. היא איננה בגדר כלי־בוחן ששמים אותם בתוך הדברים לבוֹחנם, אלא בבחינת כּוּר־מצרף שהדברים נשלכים לתוכו מאלליהם ובו הם נבחנים למתכתם ולסיגם. כי האמת שרירה וקיימת תמיד ואילו המעשים הם חד־פעמיים.

היתה לאברהם ברץ תחושה עמוקה לאמת ורגישוּת חריפה לעוול, אך גם אמיתו, כסגולות נפשו האחרות, היתה רצופה ענווה גדולה מסוג אמיתם של חולמים. הוא נשא את אמיתו לא כדגל־מלחמה אלא כמצפּן לחיי עצמו “אני אוהב צדק, אבל אינני אוהב צדק דוהר. רצונך, אני ירא מפניו. ראיתי ארץ אחת שבה דהרה מרכבת־הצדק בלי רסן. אתה יודע מה עלתה לה ומה עלתה ליושביה”.

אל בית־עולמו של ברץ, “ישר־הלה ובהיר־הקו”, נאספה בשנה האחרונה אינה, הרעיה הנפלאה. עם לכתם כמו הורד המסך על בית אצילים, על ביתם של שני ענווי עולם. כשאתה קורא בשמו של אדם לאחר מתו – כאילו הרעדת מיתרו של כינור. כל אדם – כל שכן ברץ ואינה הנפלאים שנפשך קשורה בנפשם.

17 בינואר 1958

1963

מאת

ישעיהו אברך

---

החלטה של אחריות

מאת

ישעיהו אברך

החלטת הוועדה המרכזת של ההסתדרות להעתיק את הבחירות למועד אחר, שייקבע במרוצת השנה – היא הד לרחשי הציבור ולרצון רובם המכריע של פועלי ישראל. ולא שחושיו הדמוקרטיים של הציבור הרחב מחודדים פחות מחושיהם של כותבי המאמרים בעיתוני האופוזיציה, אלא שחושיהם של כותבים אלה אטומים, כנראה, לרחשיו האמיתיים של הציבור בימים אלה.

ציבור העובדים בישראל, האמון על מסורת דמוקרטית בכל שלוחות חיינו הציבוריים, היה רוצה בקיומו של אותו אקט אזרחי, שבו עומדים למשפט פעולות נציגיו, הישגיהם ומחדליהם. בחירות אינן דחליל לציבור זה – לא לו ולא להנהגתו. גם מערכת־בחירות, כפי שהיא נהוגה בכל מקום בעולם, איננה סיוט והאזרח מקבל אותה כלוואי הכרחי לקיום משטר של חירות אזרחית.

אילו היו הדברים כך בארצנו – לא היה כלל מקום להעלות אפשרות של דחיית בחירות והן היו מקוימות במועדן כחלק מובן מאליו של אורח חיינו הדמוקרטי. אך הדברים אינם כך – לא ברקע הכללי שעליו נערכות הבחירות ולא באופיהּ של מערכת־הבחירות עצמה.

הנסיבות המדיניות והאחרות, שבהן נתונה הארץ בשעה זו,. ספק אם יש להן הקבלה באיזו מדינה שהיא בעולם, חיינו מעולם לא היו חסרי חוּמרָה, אך יש ימים של חומרה מצטברת וחריפה המחייבת ריכוז כל המאמץ האינטלקטואלי והרגשי של העם והנהגתו, בלי להסיחו לעניינים אחרים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. כל הסחת דעת עלולה להיות הרת־גורל.

וגם מבחינת טיבה ואופיהּ של מערכת־בחירות בישראל, אין הדברים כך בארצנו. הפיצול המפלגתי והטמפרמנט הפוליטי שלנו הופכים כל מערכת־בחירות בישראל למערכה של הכל־נגד־הכל, מטילים לתוך מדורת הפולמוס כל נושא, בין שייך ובין אינו שייך למערכה ומניחים אחריהם צלקות שלפעמים אין חיינו הציבוריים יכולים לאורך־ימים להירפא מהן.

הבחירות להסתדרות בארצנו נבדלות מבחירות בכל איגוד פועלים אחר בעולם. אנו כמעט ההסתדרות היחידה בעולם המקיימת בחירות כוללות וישירות להנהגתה. בארץ שבה 85% של כוח־האדם העובד מאורגנים בהסתדרות – בחירות להסתדרות סוחפות למעשה למערכה כ70% מן האוכלוסיה המבוגרת ונהפכות כמעט לבחירות כלליות.

למי נחוצה הסערה הפנימית הזאת עכשיו? למי היא נחוצה בעצם הסערות המתקשרות עלינו מסביב?

הדמוקרטיה הישראלית אינה צריכה למערבולת זאת עתה. הדמוקרטיה הישראלית איננה קמה ונופלת, חלילה, עם לוח־העתים או עם לוח־השעון. הבוחר הישראלי אינו מצביע על־פי הקאַלֶנדאֶר אלא על־פי ההשקפה והמצפון. כבר היו בחירות מוקדמות בישראל, כבר היו בחירות מאוחרות וכבר היו בחירות במועדן ותוצאות כולן הוכיחו שהלוּח מילא אך תפקיד מועט בהכרעות הבוחר. ומי שתלה תקוות בלוח או בשעון התאכזב.

ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות יכלה ללכת לבחירות אלה – אילו קוימו – בראש מורם ובביטחון. מי שמבחין ברחשי הרוח האמיתיים בציבור יודע, כי זוהי תקופה של הישגים וייצוב, ושאילו היה ללוח משקל מכריע בתוצאות של בחירות –לא היתה הנהגת ההסתדרות יכולה לבחור תקפה מתאימה יותר למבחן הדמוקרטי המחודש מאשר תקופה זו, בביטחון גמור בתוצאותיו. אין צורך בעדות ניצחת יותר לכך מתוצאותיהן של בחירות לאיגודים שונים ומרובים שנתקיימו השנה והמוסיפות ויוסיפו להתקיים גם בימים אלה באופן סדיר כחלק מן ההווי הדמוקרטי שלנו.

אבל שיקול הנוחות אינו יכול להיות – ולא היה – השיקול המכריע. אין זה פופולרי למפלגת־הנהגה להציע דחיית בחירות. אך הברירה היא בין פופולריות רגילה, מדומה, לבין – אחריות. אין שום ספק שכל חלק וחלק בהסתדרות, בשלטון או באופוזיציה, נאמן על אחריות ציבורית. אך האחריות הישירה למעשים ולמחדלים רובצת על הנהגה המהווה רוב בה. אולי זוהי הסיבה שבכללה יכולות מפלגות־האופוזיציה לקרוא למערכת־בחירות בשעה זו, גם אם לאמיתו של דבר אף הן אינן רוצות בכך.

ואולי הפריבילגיה לרצות דבר בביטחון שהרוב ממילא יכריע על היפוכו – היא יתרון של אופוזיציה. מפלגה האחראית להנהגת ההסתדרות מוכרחה לוותר על יתרון זה – ויתור שהוא מחירה של האחריות.

8 במאי 1963

---

שכלו הבריא של איש־העם

מאת

ישעיהו אברך

בימינו, לא מעשיך עומדים לך אלא הקצין ליחסי־ציבור. אם אין לך קצונה שלמה ליחסי־ציבור לספר פלאי מעשיך או להשיב מלחמתך שערה – מוטב התכנס בקונכיתך ואל תצא לשוק הציבור. אין לך קט בדמותך שאי־אפשר לעקם אותו בלי להיענש. וברבות הימים אפשר גם לשלח כל רסן ולעוות דמותך לחלוטין.

מעטות הדמויות שניחנו במידה כזאת של הגינות שוֹרשית ונאמנות מתמכרת לענייני הציבור כדמותו של שרגא נצר. אך באחרונה אתה מרגיש כמעט מאמץ לעוות דמות זאת בעיני הציבור. את פשטות חייו ונחבאותו אל הכלים –מציירים כרקימת משימות במסתרים. את לִבו הפתוח ונכונותו התמידית לעזור לאדם במצוקתו בלי גינונים – כתכסיס ללכוֹד ידידים. וגם בנים לתפארת שגידל לתנועה החלוצית לא גידל, כמובן, אלא כדי לחזק את שורות עצמו.

אין טענה אל הכותבים, זה הרגלם של כתבים בימינו לכתוב כעולה על רוּחם – או כעל רוּח המכתיבים. אבל יש לפעמים רגשה של כפיות־טובה מצד תנועה שאינה מתייצבת לימין אדם שחלקו גדול בעשיית התנועה הזאת לתנועת העם – בפרבר, בשכונות העוני ובעדות – ובקשירת המונים לדרכה של התנועה, ומוֹתר מכל – לאהבת ארצם.

כאשר יכתבו פרק זה בתולדותיה של התנועה, יהיה ל“איש המסתורין” הזה, שרגא נצר, דף יפה שלא יבייש או גוש או פלג אחר בתנועה כדי להוקיר משרת נאמן זה של הציבור.

10 ביולי 1963

---

שיתוף פועלים בניהול

מאת

ישעיהו אברך

היוזמה שנקטה הנהגת ההסתדרות להועיד נציגי הפועלים וההנהלות כדי לברר הלכה למעשה דרכי שיתוף הפועלים בהנהלת מפעלי המשק ההסתדרותי – ראוּיה לכל ברכה. כי יעלה כאשר יעלה שער המניה הרגילה של המשק המסועף הזה, אם לא ייעשה מאמץ להעלות את שער מניית־היסוד החברתית שלו – ייחודו של המשק הזה אינו ייחוד ולא נהסס לומר, כי בטווח ארוך גם עתידו עלול לא להיות עתיד.

כי משק הפועלים בארץ לא היה מעולם רק סך־הכל של נכסים ומפעלים חוֹמריים שהנהלה מוכשרת, מודרכת על־ידי רוח חלוצית, גיבשה אותם למדרגת ענק כלכלי. הוא היה ונשאר קודם־כל נכס חברתית עצום ואחר מעמודי־התווך של ההסתדרות – גם במערכה המקצועית שלה. אבל לא רק של ההסתדרות. הוא צייד את המדינה בכלי־פיתוח רב־תנופה והניח לכלכלה הישראלית מסד ציבורי איתן, אבן־פינה למשק־עם הנתון לשירוּת הכלל ולמרותו.

ואולם אם יש דבר המעיב על כיבושיו הגדולים של משק הפועלים, זוהי העובדה שעד היום לא הצליח להנחיל לעובד בתוכו הרגשה שביסודה תהא אחרת מזו שיש לעובד במפעל פרטי, כשם שלא עלה בידו לעורר בעובד עניין בלתי אמצעי ודאגה לגורל המשק הזה ולהתפתחותו.

איננו היחידים המתלבטים בשאלה זו. גם בכלכלה הפרטית בעולם –מטעמים משקיים טהורים – הולכת וגוברת ההכה, כי שיתופו של הפועל באחריות לתכנון הייצור ולפיתוחו הוא תמריץ עצום להתקדמות, אם לא תנאי מוקדם שלה. ואולם החשיבות החברתית הנוספת לכך במשקנו עושה את עניין שיתוף הפועלים מפתח לא רק להתפתחותו הכלכלית של המפעל אלא גם לצביונו הציבורי של המשק כולו ולשמירתו מפני עיווּתים חברתיים.

הקריאה לשיתוף זה איננה חדשה עמנו וימיה, כמדומה, כימי המשק הזה עצמו. ואם אנו תולים הפעם תקווה בבירורי הכינוס שנערך בחיפה ובמסקנותיו אנו תולים אותה במעשיות ההצעות. מזכיר ההסתדרות קלע היטב למטרה כאשר תרגם הפעם את התביעה הכוללת והמופשטת־מעט של השיתוף בהנהלותיהם, המרכזיות והמקומיות, לאלתר. אין זו תפיסה של מועט. זוהי תפיסה של אחריות. ייתכן כי דווקא דרך זאת, המצטמצמת, לכאורה, במספר מוגבל של ניסיונות, היא הקולעת ביותר להתקדמות בתחום זה, המורכב כל כך מבחינה אנושית ואדמיניסטרטיבית כאחת. רק ניסיון מעשי, מתוכנן בקפדנות, מבוקר ומפוקח בעקיבות ומבוצע בהחלטיות ובכנוּת, עשוי במרוצת הימים להראות לנו את הדרך היאה ביותר להפעלת עקרון השיתוף השיתוף על מרחבי משק העובדים כולו.

אין ספק: זהו אתגר חשוב, אם לא מכריע, למשק הזה. הוא מחייב הסברה רחבה בין הפועלים, נכונות פתוחת־לב יותר מצד המנהלים ועמידה בלתי־מתפשרת של הנהגת ההסתדרות. אך בשניים ייבחן משק זה בתקופה הקרובה: בריתוק ובניתוק. ביכולתו לרתק עצמו מחדש ובעוז אל העקרונות החברתיים שהונחו ביסודו, וביכולתו לנתק עצמו מן השגרה האדמיניסטרטיבית הרואה, גם בתום משק זה, פועלים ומנהלים כשני מחנות ולא כצוות שבידו הופקד גורל המשק.

תכניתו של א. בקר, שהובאה בשבוע שעבר לפני הכינוס בחיפה, מתכוונת להשיב על שני אלה. ואין לנו אלא לקוות, כי סגולת הראייה־למרחוק שציינה את מנהלי המשק ההסתדרותי בפיתוחו, תעמוד להם גם כדי לעשות את שיתוף הפועלים עוּבדה כּנה, שרירה וקיימת.

28 ביולי 1963

---

עבדות

מאת

ישעיהו אברך

את הידיעה על תוצאות הדיונים במועצת הביטחון, שכל הארץ צפתה לה בסקרנות מתוחה, הכתירו כל העיתונים בכותרת שהיתה, בעצם, תמצית הידיעה העיקרית והנקודה המסעירה גם מבחינה ישראלית וגם מבחינה עיתונאית: “ברית־המועצות הטילה וֶטו במועצת־הביטחון.” הווטו ה־101 במניין והווטו הסובייטי הראשון במה שקרוי עתה “תקופת ההפשרה”. וטו שהוא, כמובן, ביטוי מובהק לעמידתה התקיפה של ברית־המועצות לימין השלום, הצדק והמשפט הבין־לאומי וגומר.

רק עיתון אחד, הרואה עצמו אפוטרופוס לא־קרוא למצודת הסוציאליזם המהפכני, פתח אתמול גיליונו בכותרת גדולה על חמישה טורים ואובייקטיבית להפליא בדיוּקה המשפטי: “לא נתקבלה הצעת הגינוי לסוריה” ורק בכותרת משנה הוסיף: “ברית המועצות הטילה וטו.”

ודאי יאמרו לנו: טעם אינדיבידואלי של עורך, ולא כל מה שמסעיר את הארץ כולה מוכרח להסעיר באותה מידה גם את עורך “על המשמר”. אבל אנו יודעים שזהו טעם “אינדיבידואלי” של כת שלמה המוכנה תמיד להלביש כל אמת מרה ומנוגדת להשקפותיה ולנבואותיה סרבל־של־טשטוש או מחלצות של מליצות מהפכניות. במאמר הראשי המהיר־מאוֹד באותו בוקר ובאותו נושא הספיק עוד “על־המשמר” למלמל על “רוח הפשרה והידברות בעולם הבין־לאומי” המתקרבת אוֹט־אוֹט־אוֹט “גם לאזורנו.”

מי אמר עיוורון? – עבדות.

4 בספטמבר 1963

---

בכל זאת: בכל הכבוד

מאת

ישעיהו אברך

ברשימתו ב“בשולי דברים” מאתמול משיב מ.ת. לדברים שנאמרו בטור זה לעניין תחרות תכניות הסיטי במנשיה. כותב הטור סבור היה, כי הוא מעיר הערה לגופו של עניין צורב אחד, שבו יכולות, כמובן, להיות דעות שונות, אך לא עלה על דעתו כי עצם התגובה יכולה להוציא את מישהו כאן משלוות נפשו. לכן – עוד שורות אחדות.

כותב הטור “בכל הכבוד” לא היה משנה במלוא נימה לא מתוכנם של הדברים שאמר ולא מסגנונם או מנימתם, גם אחרי קריאת הערתו של מ.ת.

בתוך יומיים הגיעו אליו תגובות שונות בכתב ובעל־פה, אך לא נמצא בין המגיבים איש שיגלה נימת “לגלוג” בשורות המעטות שנכתבו בחותם ההרגשה החריפה, כי “חלקה גרמנית” מטופחת בלב־לִבה של תל־אביב – עדיין לא הגיעה שעתה. ובאמרנו כך אנו נוקטים לשון מאופקת – כטעמו המאוזן של מ.ת.

כל נימוקיו של מ.ת. והכבדוֹת הנימוס והאצילות שהוא מכביד עלינו – ידועות. אנו מתייחסים אליהם בכל הכבוד, אך דעתנו לא שינינו. היה אולי לעירייה קשה פי כמה לסגת מן התכניות, אילו לא הכניסה מראש בתנאי התחרות סעיף שאינו מחייב אותה דווקא לבנות על־פי תכנית שתזכה בפרס. אם אמנם סעיף כזה כלול בתנאי התחרות כי אז – כפי שציינו בטורנו – זוהי עדות למידת־זהירות של הנהלת העיר וראשה, ועליה בלבד הם ראויים לכל הכבוד – כבוד שאנו רוחשים להם גם על מעלליהם בעיר הזאת, ששינו פני העיר מן הקצה אל הקצה.

ואולם אם כל הבעיה היא בנוסח המכתב שיש לשלוח לאדריכלים המצליחים אין לנו אלא לחזור בתוספת מה על הנוסח שהצענו:

“כל הכבוד לגאוני הבנייה, כל הכבוד לאדריכלים של השלמות” אבל – וזו התוספת – חולות תל־אביב אולי ישאו את הבניין; היסודות, בחשבון סטטי נכון, בוודאי ישאו אותו – תושבי העיר העברית לא ישאו אותו. מדוע? – נצרף לאדריכלים פרק בדברי ימי היהודים. הפרק יספק בוודאי גם את מ.ת.

אין בו שום לגלוג.

ועוד הערת סיום: אין זו הפעם הראשונה שנושא גרמניה עולה בעטו של כותב הטורים. סיבוכיו וסתירותיו של הנושא – כצריבתו. ההבחנה בין מותר ושאינו מותר אינה נראית לכאורה במבט שטחי, אולם דווקא מי שמאמין במלוא הכרתו המצפונית, כי כל מה שבא לחזק את ביטחוננו כשר בתכלית גם אם הוא מגרמניה, חייב לראות את הסייגים ולהצביע עליהם. אף זה היה אחד הדחפים לשורות התגובה המעטות – כתוכנן, כסגנונן, כנימתן.

12 בספטמבר 1963

---

חג הנח"ל

מאת

ישעיהו אברך

חג הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – הוא חג למקוריות המחשבה הביטחונית של ישראל, אבל הוא קודם כל חג של המקורות שמהם מחשבה זו יונקת.

זהו חג של כוח־ההמצאה החלוצי שאיננו מעתיק דפוסים ומסגרות, אלא יוצק תבניות משלו ותכנים משלו ומעלה אף מסגרת צבאית למדרגת ערך חברתי דינמי – חוט בחוטי הרקמה החברתית של העם.

במסלול עלוּם סובבים חיי־הביטחון של כל עם, ומסלול עלוּם שבעתיים גזרה עלינו המציאות הביטחונית שלנו. אך כל אשנב שנפתח מזמן לזמן אל יום־יומו של צבא־ההגנה־לישראל כמו קורע חלון אל חיים רוחשים של מחשבה ומאמצים ומעשים המעוררים השתאות – והוקרה. ולא רק על העוצמה שפותחה ועל הזרוע שנאדרה כמו בפלא־החלום, אלא על הרוח שנארגה בכל המעשים האלה, רוח ששום בית־נשק בעולם אינו מסוגל לחשל אותה – זולת בית־הנשק החלוצי שצמח ועלה מתוך שדות ישראל בשני הדורות האחרונים.

נח"ל – מחשבת־יצירתו ושקידת־פיתוחו – הוא ממיטב ביטוּיה של רוח זו, היצוקה בצא־ההגנה־לישראל כולו. כי מעטים הדברים בחיינו המבטאים בתמצית כזו את יעדי העם וכיסופיו כמו חיל־השלום הזה של אלפי צעירות וצעירים, בגרעינים ובהיאחזויות, הנושאים מוקדי־גבול על שכמם והמביטים יום־יום אל פני־השלום ואל פני־המלחמה בענווה של עובדי־אדמתם ובעוז של בוטחים־בצדקם – צבא־אלמגור של שלום העם וביטחונו.

אך אולי מעטים יותר הדברים הטופחים כל־כך על פני הקיטרוג הכולל על נוער ישראל כמו עצם קיומו של אותו גוף חלוצי מתנדב של מיטב הנוער – נחל איתן לאמונה בעם הזה ובעתידו.

לא קל היה למופקדים על מערכת הביטחון לשמר צביונו המיוחד של חיל זה, שמשולבות בו במידה הדוקה כזאת בעיות צבאיות־ארגוניות של חטיבה ביטחונית מובהקת ובעיות חברתיות של חטיבה התיישבותית, שגרעין הנח"ל הוא לה ראשית ההתרקמות כיישוב קבע. המאמץ לקיים שילוב זה והצלחתו הוא ביטוּי לראייה כוללת של צוֹרכי העם, כאשר מערכות הביטחון ומערכות ההתיישבות משלימות זו את זו ומשרתות יחד לא רק את חיזוק קיומנו כאומה, אלא גם את העיצוב המיוחד של דמותה.

חטיבות הנוער החלוצי הלוחם הן מן האתגרים הנעלים לנוער בימינו. חיזוקו של החיל הזה בשכבות נוספות של נוער מכל העליות ומכל הגיוסים יעמידו אותו לפני מתח חינוכי והדרכתי מחודש. אך דמותו ורוחו, שנשתמרו עד היום כנתינתם לפני חמש־עשרה שנה, הם ערובה ודאית לעמידתו של החיל גם במבחן התמורות שלפניו.

חג הנח"ל, כאחד מביטוייו המובהקים של צבא־עם חלוצי, יש בו כדי למלא גאווה וסיפוק לב כל אזרח בישראל, מדן ועד אילת, מירושלים ועד שדה־בוקר.

2 אוקטובר 1963

---

אין תור לטילים

מאת

ישעיהו אברך

אין תור לטילים בברית־המועצות. ובחוּצות מוסקווה ולנינגראד וקיוב אין המוני־עם המחכים בתור כדי להשיג ראש־חץ גרעיני לארוחת־בוקר או פצצת מגאטון לארוחת־צהריים. אין תור לאלה – כי אין מחסור באלה. גם הסרט הנע של לווינים מוסיף לנוע ואין מחסור באסטרונאוטיקה. כל ענייני המרומים והחלל של ברית־המועצות מסוּדרים כנראה על הצד המעוּלה ביותר. אם יש קצת תקלות – אלוּ הן תקלות־יבּשה, תקלות ארציות של עדין אנאכרוניסטי מאוד שבו בני־אדם עדיין רוצים, קודם כל ולפני הכל, פרוסת־לחם.

ובלחם יש מחסור.

כי המשטר המהפכני דאג לגל: לביצור השלטון, להקמת מרכזי־שילוח־לחלל, לסיביר, לכל מקום שיד המדע והשלטון מגעת – ולהצבת תחנת־עיקוב אחר כל גרם־שמים. אך מעולם, בארבעים שנות שלטונו, לא חשב כלל על הקמת תחנת־עיקוב אחרי מידת רווחתו ששל האדם כאדם, ואחרי צרכיו כיצור אנושי, ולא רק כאריח בחומתו של משטר – ולוּ גם משטר הכובש חלל.

שישים מיליון איכרים ברוסיה. אדמה ברוכה. ארץ עיינות ותהום־רבה. הם שהניפו את דגל המהפכה. הם שחוללוה. על גבם של איכרים אלה חרשו כל החורשים מאז ראשית המהפכה ועד ימינו, ועדיין הם לחוד – והשלטון לחוד, חריש לחוד – וקציר לחוד. והיבול אינו יבול, והעם צריך ללחום לחמו.

לא נקיש מכאן ממשטר למשטר. לא נאמר כי מפני כישלון חרוץ זה בדאגה לאדם – הקיץ הקץ על הסוציאליזם כרעיון אוניברסלי וכשיטת־חיים. אך נלמד לפחות לא להתרגש מהעפת גרמים למרומים ומהקפות בחלל. מבצרי פיתום ורעמסס במדבריות מצרים עומדים עד היום לא רק כסמל להישגיה האדריכליים של תרבות עתיקה, אלא כתזכורת שהפרקטיקה של הקמת מגדלים וּבָמֳתֵי־עָב תוך עבדות אנושית – איננה חידוש של ימינו.

23 באוקטובר 1963

---

ריתוק החוליות

מאת

ישעיהו אברך

היתה אווירת־חג עצורה באולם התיאטרון ברחוב נחמני ביום החמישי שעבר. הבמה והצופים היו שותפים בעשייתו וּבראייתו כאחת של חיזיון נדיר מאוד בימינו: ריתוק חוליות במקום ניתוקן. קמה ברית התנועה הקיבוצית.

תנועות נפרדות, כנראה, זו מזו ביתר להט ובהתפרצות של אנרגיה רגשית גדולה יותר מבשעה שהן מתאחדות מחדש או מתקרבות לאיחוד. החטא נעשה בסערה. תקנתו – אפילו החלקית – בחשבון־הנפש, ולכן גם בהתאפקות. בחגיגיות עצורה. אך החג עמד באולם ומעיניהם של מאות הנאספים, חברי קיבוצים, כמו נשקפה בבהירות הכמיהה לאיחוד עמוק יותר, לניתוץ מחיצות.

האווירה באולם הפליגה הרחק מעבר להסדרים של הברית־הארגונית שהושגה על־ידי יושבי הבמה. אבל יושבי־במה הם הכורתים ברירותו מסדירים הסדרים, והם שקולים ומפוכחים ובין הברית והיצר יש מהם היודעים לכבוש את היצר הטוב דווקא – יצר האיחוד הגמור. הם טוענים למציאוּת פוליטית של מפלגות שאין להתעלם ממנה, ומציאות זאת – הם אומרים – מכתיבה סייגים וקודם כל: סייג ליצרים טובים. כאילו שכחו שהם עצמם מרקחים גם את המציאוּת הפוליטית הזאת. ואם מאיר יערי טוען כ לא ייתכן איחוד התנועה הקיבוצית בלי שיקדם לו איחוד מפלגות הפועלים, ולאיחוד המפלגות יש לו תנאים מגבילים עוד יותר – הנה הריבוע של העיגוּל.

ואולם כבר למדנו שהזמן מתגבר לפעמים על הרבה דברים הנראים במבט ראשון כחידה גיאומטרית כזאת.

תוכחה שהיא ברכה

באווירת־חג זו ננאמוּ נאוּמים ונברכו ברכות. כל מברך ראה בכינון ברית־המסגרת פתח לחובת־הלבבות: לאיחוד. אך היה מברך אחד שהוכיח כי העמוקה בברכוֹת היא לפעמים התוכחה. מעולם לא נתמזג הזעם מזיגה האַרמונית כל כך באווירתו של חג כפי שנתמזג בה נאומו הקצר והבוטה של ראש הממשלה. היתה זו תוכחת־מוסר עם אהבה כלל לא מסותרת. אשכול במיטב אֱמוּנתו החלוצית. ובעקבות דבריו – הקהל במיטב אֵמוּנו באשכול.

כל משפט שאמר להם לראשי־תנועה אלה – והוא דיבר אותם משפטים – יכול היה להישמע כדפוס־של־מליצה. “להיענות לקריאת העתיד”, “הסתערות מאוחדת על נגב ואל גליל” – כל אותן מטבעות שבקושי עוברות היום לסוחר אפילו בכינוסיהן של מפלגות גדולות. ואף־על־פי־כן לא היה בדבריו אף מהד־צלילם של ביטויי־תבנית. במקום שיש כנות – אין שִגרה.

משונה, אבל העם אוהב זעם. עדיין הוא נחוץ לו. ואשכול היה אותו ערב זועם ומוכיח ברמות הגבוהות ביותר. על “הפחד הזה לפסוע עוד פסיעות אחדות אל האיחוד,” על “הכוחות שאנו משחיתים על עצם קיומן וטיפוחן של מסגרות נפרדות לעומת הכוחות הדרושים לקריאת הימים.” הוא לא חשש שמא יעים את החג. ואכן, לא רק שלא העים אותו אלא שרוממו.

כמעט באת למסקנה כי כאשר ברכתו של מנהיג לעמו היא התוכחה – יש גדלוּת בשתיהן. בברכה ובמנהיגות.

3 בנובמבר 1963

---

הגולם שקם על יוצרו

מאת

ישעיהו אברך

שביתת פועלי הניקיון של רמת־גן נסתיימה. הפועלים חילצו את עצמם מן המלכודת שטמנה להם קבוצת מתעתעים וחזרו לעבודה. יעברו בוודאי ימים אחדים עד שמראה הניקיון ברמת־גן יחזור לקדמותו, אך את הלקח משביתה זאת אין להשהות אף לא יום אחד.

כי מה שהתרחש ברמת־גן אינו רק התעקמות ההיגיון הציבורי והארגוני אלא גם התראה חמוּרה לכל. להנהלתן של רשויות ציבוריות ולתנועת הפועלים המאורגנת כולה.

מסורתה של הנהלת העירייה ברמת־גן בהשהיית הטיפול בתביעותיהם הצודקות של הפועלים ובדחייתן, היא בלי ספק אבי ההתרחשויות האחרונות בעיר זו. גם עיקשותה לאחר פרוץ השביתה, עיקשות שנתכוונה להבאיש ריחו של ארגון־הפועלים אפילו במחיר הבאָשה מוחשית מאוד של ריח העיר – תרמה לא מעט להתפתחויות הבלתי־רצויות ולהחרפתן. עצם האפשרות שעירייה, המתיימרת בכל הזדמנות להתמודד עם שכנתה הבכירה תל־אביב, תפגר במידה כזאת אחרי תנאי־העבודה הנהוגים בכרך הסמוך לה – מוכיחה מידת פיגורו הסוציאלי של השלטון הנוכחי בעיריית רמת־גן.

אך תהא זו התעלמות ממשמעותה העמוקה יותר של שביתה זו, אם נחייב בלקחה את הנהלתה הנוכחית הנחשלת שת עיריית רמת־גן בלבד. חייבים בלקח זה ההסתדרות כולה, ויותר מכל – כמה פּלגים בתוכה. כי אם לא תיפסק מיד, ובכל הכוח המוסרי והארגוני של ציבור הפועלים, התופעה המעוותת הזאת של ועד־הנאמן־בעיניו־יעשה – הישגיהם של שני דורות בתחום המאבק המקצועי, שנקנו תוך עמל ויגיעה, עלולים לרדת לטמיון. מה שאירע ברמת־גן, שבה התערב והאריך את השביתה גורם חיצוני בדמות “ועד פעולה של גוש דן”, שסר אין לו ולפועלי הניקיון של רמת־גן, הוא אחד מגילוייו החמוּרים ביתר של עיווּת זה.

אין להסתדרות ברירה אלא לפעול נגד גופים אנטי־דמוקרטיים אלה במלוא כוחה וסמכותה. כל הקלת־ראש או סלחנות כלפי תופעה זו שאיננה אופיינית עוד לרמת־גן בלבד, עלולה להביא בקיעים חמורים בכל מבנה המערכת המקצועית. טובתו החיונית של הפועל מחייבת עמדה נחרצת זאת.

לא פחות מזה מצוּוה ההסתדרות על מערכת הסברה ענפה בין הפועלים, בניב המתאים לכל שכבה ושכבה בתוכם, על הסכנות האורבות לעניינם מדורשי־טובתם המדומים. תחום־הסברה זה לקוי מעט ועל ההסתדרות למהר ולתקנו.

מועצת הפועלים ברמת־גן והאיגוד המקצועי של ההסתדרות גילוּ בגרות ציבורית מרובה בטיפולם בשביתה זו. בה במידה מצוּוה ההסתדרות בכל מִקום לבחון טעמו של מאבק מקצועי, ואם איננו חורג במטרותיו ממדיניות השכר שהוּתוותה על־ידי ההסתדרות; אם הוא מוצדק מבחינה סוציאלית ואינו נוגד תנאי המקום ואפשרויותיו – על ההסתדרות, כמסורתה, להתייצב מלכתחילה בראשו ולהשמיט כל קרקע אפשרי מתחת רגליהם של מסיתים ודמגוגים למיניהם.

ואולם חמוּר מכל הוא הלקח שחייבת להסיק מפרשת רמת־גן מפלגת הפועלים המאוחדת, ובמידה מסוימת גם אנשים ב“אחדות־העבודה”.

חוֹדשים על חוֹדשים בוחשת מפ“ם בין הפועלים ואינה מחמיצה שום הזדמנות לחתור תחת מרוּתה המוסמכת של ההסתדרות. היא מקימה ועדי־פעולה ומפרנסת אותם בארגון וברוח – בארגון מסוּתר וברוח רעה. וכל מי שקם ומתריע על הגילוי הזה, כעל נגע סרטני העלול להחריב כל סמכות נבחרת של ציבור הפועלים המאורגן, זוכה לקיתוני־השמצה כמיטב לשון־מהפכנים בשעת זעמם. רק כאשר ועד־פעולה, שמפ”ם פירנסה אותו, מצמיח מתוכו קיצוניים גדולים ממנו הבועטים גם בסמכותו, מתעורר פתאום “על המשמר” להזיל דמעת־תנין ראשונה על “ועדי־פעולה המתקראים בשם דומה ועל קבוצת מק”י ואחרים שהשתלטו עליו" – על מרידה במרוּת שאנשי “על המשמר” יצרו אותה ושהיא עצמה לא היתה מעולם מרוּת מוסמכת ומוכרת על־ידי הציבור.

זה חינוך לאנרכיה – וזה שכרו. מי שמבקש להחזיק את החבל בשני ראשיו, אל יתאונן אם ראשו שלו עצמו נתפס בקולר. מפ"ם והנגררים אחריה ייטיבו לעשות, אם ילמדו בעצמם את לקח רמת־גן בטרם ימהרו, כמנהגם, להורותו לאחרים. זהו לקח עתיק. לקח הגולם הקם על יוצרו.

10 בנובמבר 1963

---

ארבעים שנה לתנועת ידידות

מאת

ישעיהו אברך

יובלה הארבעים של מגבית ההסתדרות בארצות־הברית, המותג בימים אלה בוועידה רבת־עדם בניו־יורק, איננו יובלו של מכשיר כספי בלבד. הוא יובלה של תנועה. כי רק לעתים נדירות שימשה העזרה החומרית גם מנוף־בנין וגם חותם־הזדהות, כפי ששימשה במשך ארבעים שנה תמיכתם של פועלי ארצות־הברית במפעלה של תנועת העבודה החלוצית בישראל.

שלוש שנים לאחר ייסוד ההסתדרות בארץ־ישראל נתכנס בארצות־הברית קומץ נאמנים לרעיון ארץ־ישראל העובדת וייסד ארגון שהיה מכוּון “להסיר את החרם מעל הפועלים היהודים בפלשתינה ולחזק את מפעלם שהוא הכוח המניע בתחיית העם ובמאמצי התחדשותו.” ואמנם היה צורך להסיר חרם, כי רוחות עוינים נשבו אז בצמרות ההנהגה של הפועלים היהודים באמריקה והרעיון של ציונות־עובדת נתקל בחומות של אי־הבנה וגם של התנגדות. אך צמיחתו והאדרתו של המפעל החלוצי בארץ יחד עם דבקותם ונאמנותם של אוהדים מארצות־הברית לא זו בלבד שהבקיעו את חומת ההתנגדות אלא שכבשו אותה ואת לבבות העומדים עליה עד שהם עצמם היו חומת־מגן למאבקה המדיני של הציונות, משען לפועלי ישראל וליצירתם.

מפעלים לאיסוף כספים למען ישראל אינם חיזיון נדיר בארצות־הברית. אולי הם חיזיון נפרץ מדי. אך ייחוּדה של הפעילות למען ההסתדרות היא שפנתה אל ההמונים היהודים, אל שכירי־יום בסדנאות ובבתי־החרושת, אל המהגר היהודי העממי, וקראה להם לא רק להושיט תמיכה אלא להתלכד מסביב לרעיון לאומי ואנושי נעלה – וליכדה אותם סביבו. ואז הסתבר כי יותר משהיתה זאת קריאה אליהם, היה זה הד לקריאת־לבבם של המונים אלא עצמם, שחיפשו בתוך הנכר משענת רוחנית וחוליית־קשר והזדהות עם עמם ועם מחדשי־פניו.

וייחודה האחר – שטיפה במרוצת השנים לא רק קשרי־אחווה בין המוני היהודים לבין פועלי ישראל אלא גם נטתה גשר־ידידות בין תנועת הפועלים בדמוקרטיה האמריקאית הגדולה לבין ההסתדרות. הפעולה המדינית המסועפת של ההסתדרות ביבשת המערבית לא תתואר כלל בלי יסודות ההבנה שהונחו על־ידי נאמניה שם, שהמגבית היתה להם ציר לפעילות ולהסברה.

ואולם הבעיה שלפניה עומדים ותיקי התנועה בארצות־הברית אינה נבדלת מזו העומדת בתקופתנו לפני ארגונים אחרים שם ולפני התנועה בישראל: איך להעביר מורשה מדור לדור, איך לעורר בדור הצעיר הרגשה של חרדה למפעל העם, חרדה שהיא ביטויה המובהק של הרגשת־שותפות; איך להעביר לנוער יהודי הגדל בתנאי רווחה וחירות אנושית ערכי־השייכות וערכי־הדאגה לתנועה חלוצית בישראל שמפעלה והישגיה הם, ביודעים או בלא־יודעים, גאונו של כל יהודי באשר הוא.

הביטוי המעשי של תמיכת ידידינו חקוק על עשרות מוסדות לחינוך, לבריאות ולסעד שהוקמו על־ידי ההסתדרות בעזרתם בכל פינות הארץ, וביחוד בערי הקליטה והפיתוח ובמרכזי הספר. אך הבחינה האמיתית של השותפות איננה רק בחיזוק “ידי הזהב” – של המדינה או של ההסתדרות. המבחן האמיתי הוא בהמשך חישולה של שלשלת־הזהב הרוחנית וביציקת חוליות חדשות של קשר ונאמנות שיבטיחו חיזוקה של שלשלת זאת והמשכה. על אלה מצוּוה היום כל חוג ציוני בארצות־הברית. באלה יבורכו ועל אלה מצוּוים שבעתיים נאמניה של תנועת העבודה החלוצית בארצות־הברית ביום חג.

1 בדצמבר 1963

---

תקוה למשכנות העוני

מאת

ישעיהו אברך

הספר האפור של העוני, שהוּכן בקפידה על־ידי שר השיכון והפיתוח והוּבא לבירור ציבורי ראשון בצורת תכנית מקיפה לחיסוּל משכּנות העוני בישראל, עשוּי ליהפך לספר־התקוָה של דיירי המשכנות האלה, אם אמנם יעשו אותו הממשלה והכנסת נקודת־מוצא לגישה חדשה ונועזת כדי להעביר מוקד סוציאַלי זה מתוכנוּ.

כבר בשלוש השורות הראשונות של המבוא לאותו אוסף מדכא ומאַלף של מספרים ועוּבדות מקופּלת מציאוּת־חיים עגומה שיש בה כדי לטלטל כל אדם משלוותו: “שלוש מאות ואחד עשר אלף נפשות, שבעים ושבעת אלפים משפחות, שהן 14% מאוכלוסי המדינה, מתגוררות במשכנות עוני. בשלוש הערים הגדולות מגיע האחוז כמעט לשליש מכלל האוכלוסין” – כך תורת המצוּקה האנושית על רגל אחת.

בארץ שהעוני מגיע אליה ברבבותיו; בארץ שהיא קודם כל מקלט לרדוּף־מצוּקה, כמעט לא ייתכן למנוע היווצרוּתם של מוקדי־צפיפוּת בשיכּוּן, הנהפך במרוצת הימים גם למוקדים סוציאליים חמוּרים. גלי העלייה של שנות המדינה הראשונות הניחו את עיקרו של משקע זה, אך חלק ניכר של אותה תמונה מדכאה הוא ירושה עוד מימי המנדט, כאשר רווחתם של המוני־עם יהודים לא היתה כלל בחוג הדאגה של השלטון. אף־על־פי־כן, המספר העצוֹם הזה מפתיע ומזעיק.

איש אינו משלה עצמו, כי הבעיה הסוציאלית של ציבורנו מתמצית רק בענייני הדיור. נחשלוּת תרבותית, חברתית וגם מוסרית יכולה לדוּר בנוחות גם בדירות־פאר ולא חסרות דוגמאות לכך במציאותנו החוֹמרית והחברתית המשתנה. וכדי להעביר נחשלוּת זו מתוֹכנוּ נחוץ מאמץ מצורף של חינוך, דיור ותעסוקה וגורמים אחרים המעצבים חייהם של אדם וחברה. אך הצפיפות והדחקוּת בדיור הן מן הגורמים הראשונים המעוותים צלם־האדם, כשם שהן קרקע פּוֹרה ליציאת־דופן סוציאַלית וחותמה של חברה השוכחת את חסרי־הישע.

תכניות להקלת מצוקת הדיור של שוכני־העוני אינן חדשות אתנו. הן הועלו בזמנים שונים ובצורות שונות על־ידי רשויות ממשלתיות ומוניציפליות כאחת. ואולם ייחודה – ולכן גם יתרונה – של תכנית זו בהיקפה הארצי, ביסודיות המחקר והנתונים ובזווית־הראייה.

הגיש המקיפה של מחברהי התכנית, הממליצה על הסתערות־תנופה על הבעיה וראייתה כבעיה ארצית־לאוּמית והקמת רשוּת עליונה לטיפול בה, מפקיעה את הנושא מן התחום הבלעדי ומיכולתה המוּגבלת לפעמים של הרשות המקומית ורותמת בעולם מעשה־החילוץ האנושי הזה את המדינה כולה.

מצד שני, הסקר המפורט של כל מקום ומקום, הנתמך במספרים, במיפּוּי מדויק ובנתונים סוציולוגיים, מאַפשר לבחון בקפדנות סדר העדיפוּיות ולקבל החלטה לגבי כל מקום מתוך ראיית מרחב־הצרכים כולו.

ואולם חשוּבה בעינינו מכל היא זווית־הראייה שממנה רואה שר השיכון והפיתוח הן את מצוקת הדיור, הן את פתרונה. בכל דף מדפי התכנית עוברת כחוט־השני המגמה לא לפטור אותנו ממטרד סוציאַלי ולהעבירו משדה־הראייה שלנו אלא לפתור בעיה אנושית של המתגוררים בבתי דחקוּת אלוּ ולצרף אותם, כיחידים וכציבור, למעגלי יצירה.

התכנית כרוכה במאמץ כספי ניכר מאוֹד של המדינה, הרשויות המקומיות וגם של המשתכנים עצמם. יבואו המומחים ויבחנו את פרטיה, אף כי הרושם הברור הוא שיש־מומחים היתה גם בעיבוּדם של פרטים מכריעים אלה. היא כרוכה בתחיקה ובארגון. יבואו מומחים ייבחנו צדדים אלה של הפתרון. אך אַל יפורר המאמץ, והעיקר: אַל יוּשהה. טחנות התחיקה והביצוּע טוחנות לאט, אך הזמן המעוות פני האדם בדחקו ובעוניו –טוחן מהר. יחישו המוסדות המחוקקים והמבצעים פעולתם בטרם שוחק הזמן צלמם של דרי העוני ובטרם הוא מעקם דמות חברתנו כולה.

28 בדצמבר 1963

---

בתקוות ובביטחה לשנת הארבעים וארבע

מאת

ישעיהו אברך

ההסתדרות נכנסת לשנת הארבעים וארבע לקיוּמה ברוּח שונה מאוד מזו שמנסים לצייר שוחרי־טובתה המדוּמים מחוץ למחנה־העובדים המאורגן. מהר יותר תתפּורר חזוּתם של מתנבאים אלה משייפגע אותו בניין רב־עוצמה שהיה ויישאר עוד ימים רבים ציר חברתנו המתחדשת וראש־החץ של התקדמוֹתה – ההסתדרוּת.

והיא תיכּוֹן עוד ימים רבים לא רק בזכוּת הישגיה, שאין רבים דוגמתם בתנוּעות פועלים אחרות, ולא רק משום שהיא ארוּגה כמעט בכל תא מתאי החיים המשקיים, החברתיים והתרבותיים של הארץ. היא תיכּוֹן ותתגבּר משוּם שהעקרונות שעל־פיהם נוסדה והמדריכים אותה כל הימים: כּוֹללות המקצועות המאוּגדים בתוכה, פעילוּת משקית עצמאית ועזרה הדדית, ורעיון אידיאי מַנחה – כל אלה לא זו בלבד שהוכיחו עצמם נכונים במציאותנו, אלא שהם מאוּמצים יותר ויותר כדרך־מופת על־ידי תנועת הפועלים החוֹפשית בעולם, כולל הארצות המפוּתחות ביותר. עקרונות אלה הוּכחו וחוּזקוּ בימי עצמאוּתנוּ כבימים שלפני קום המדינה, ובימינו אלה ממש כמו בשנים הראשונות לרִבונותנו.

כּוללוּת המקצועות ואַחדוּת המדיניוּת המקצועית סייעוּ למדינה להתוות את קווי הפּיתוּח של המשק ולעצב מדיניוּת כּלכּלית. במחיר סיכּוּן לא מבוּטל של הפּופּולריוּת, אך מתוך אחריוּת לגורל המשק שימשה ההסתדרות ביודעים כּלי־רעם עיקרי ללחצים שהיו מכוונים נגד המדיניוּת הכלכלית של הממשלה. היא קיבלה עליה סיכון חולף זה מתוך הכרה שיציבות וביטחון משקי של הארץ הם קודם כל מעניינו ומטובתו של העובד עצמו.

פיתוח המשק העצמי של הפועלים, מלבד מה שהוא משרת את צוֹרכי הפיתוח של הארץ באזורים החיוּניים ביותר, הוכיח עצמו כמשענת־כוח לעובד במאבקו על תנאי העבודה במשק הפרטי. והרעיון האידיאי המנחה של חברת־העובדים בנוּיה על צדק חברתי, נוטל מן ההסתדרות כל צביון צאֶכיסטי ומעמיד אותה עד היום ככוהן־חברתי מתקדם, הנושא גם משׂא גם דגל – כּוֹח־ראשון במעלה שהוא גם מקוֹר להנהגה הפרוגרסיבית של המדינה, גם מעוזה.

ואוּלם הבעיה, שהדינמיקה של חיינוּ מעמידה לפני ההסתדרות, מלפני כל ארגון ציבּוּרי, אינה בעיית העקרונות שעמדוּ במבחן, אלא בעיית הסיגול של דרכי הגשמתם לתמוּרות בחיינוּ ולמציאוּת החברתית והכּלכּלית המשתנה בקצב מסחרר.

לכן יש לקדם בברכה כמה מהלכים של הנהגת ההסתדרות המכוונים להחיש את קצב הסיגוּל הזה. אחד החשובים בהם הוא בלי ספק ההתקדמות, שעליה הודיע מזכיר ההסתדרות, לקראת הקמתן של הסתדרויות מקצועיות גדולות בתוך ההסתדרות. המגמה היא שבתוך מסגרת כוללת של מדיניוּת שכר אחידה, תינתן יתר־יכולת לעובדים, לענפיהם השונים, לסגל עצמם על־פי תנאיהם המיוחדים אל המדיניוּת הכללית, ומצד שני לתרגם את קוויה המרכזיים של מדיניוּת זאת לצרכיהם הספציפיים. הקמת הסתדרות פועלי תעשייה, אחת או שתיים, לפי הענפים, בחינת האפשרוּיות של הקמת הסתדרות אקדמאים ופיתוּח שיטה זו לגבי גוּשי מקצועות אחרים, עשויה לגוון את הפעילות המקצועית של ההסתדרות ולתת לעובדים לענפיהם השונים במסגרת המדיניוּת הכללית אפשרוּת־תמרוּן והכרעה רחבות יותר במערכה המקצועית.

בתמוּרה זאת, בהתחדשוּת חברתית במשק הפועלים, בהעמקת ההסבּרה לכל שכבות העובדים, טמוּן אוּלי המפתח לסילוּק הרבה מן הקשיים שפקדוּ את ההסתדרות באחרונה – שלא היו מעולם חיזיון נדיר בחיי ארגון תוסס ודינמי כהסתדרות, וכאז, כן עתה, הם לוואי להישגים גדולים.

וייאָמר עוד זאת: גם הניסיון לצייר פּירוּד בין ההסתדרות לבין הנהגת המדינה נדון, ככל הנבוּאות האחרות, לכישלון חרוּץ. הנהגת המדינה, שתנוּעת הפועלים עומדת בראשה, יודעת היטב, כי היציבוּת החברתית היא חלק בלתי נפרד מן היציבוּת הכּלכּלית ואוּלי אף תנאי נכבד לה. קיוּם מדיניוּת שכר מוּצדקת מבחינה סוציאלית וחיזוקה של ההסתדרות, שהיא גורם רב־משקל ביציבוּת החברתית הזאת הוא, איפוא, עניינה של הנהגת המדינה לא פחות משהוא עניינה של ההסתדרות. באותה מידה יודעת הנהגת ההסתדרות היום כשם שידעה תמיד מהי מידת אחריוּתה שלה לסייע לייצוּב כּלכּלי של המדינה ולהבטיח למשק תנאי התעצמוּת ושׂגשׂוג, שרק בּהם ערוּבּה לרמת־חייו של העובד, לעמידתנו בחזית הקליטה והפיתוח ובכל החזיתות החמורות האחרות.

בדאגה עּפוּלה והדדית זאת טמון סוד התקדמותה של הארץ עד כה, כשם שטמון בה, סוד הישגיו של הפועל. תוך שיתוף נאמן זה ומתוך אחריוּת לשליחוּתה – עוברת ההסתדרות בתקוות מחוּדשות ובביטחה את מִפתן השנה הארבעים וארבע לקיוּמה.

28 בדצמבר 1963

1964

מאת

ישעיהו אברך

---

ספר הפליטונים

מאת

ישעיהו אברך

המדובר הוא במדריך הטלפון החדש ולא טעינו בכותרת. אין זה ספר טלפונים. זהו ספר פליטונים. כי רק אם תקרא את הספר הזה בבת־חיוך אתה סולח לתעלוּליו החביבים של המדריך הזה. כי אין לך דבר פרדוקסלי יותר מאשר ציוּד חדיש ואוטומציה מתקדמת מזה, וספר טלפונים המופיע בתחילת דצמבר ומעודכן בכל תגי העידכון עד – – – 30 באפריל.

מה למשל, משעשע אדם יותר מאשר לגור שישה חודשים בדירה אחרת, עם מספר טלפון חדש, שניתן לו על־ידי ראש הדואר, ולמצוא את עצמו בספר הטלפונים שיצא זה עתה מידי אותו ראש הדואר עצמו, במספר טלפון שמלפני המבול עם כתובת כדייר־משנה אצל נוֹח?

כאשר אתה שואל: מדוע" עונים לך: צריך היית להודיע על השינוי למנהל הדואר. מבין? הוא עשה את השינוי והודיע לי, עכשיו אני צריך להודיע לו שהוא עשה את השינוי.

ידידים מביטים בספר החדש, מחייגים את המספר, חוזרים ומחייגים – יש קול ואין עונה. אדם מוזר, חושבים הם, הוא ידידם המנוי x. לעולם איננו בבית. הם מקללים את הידיד. גם הידיד היה רוצה לרטון, אך לא על המחייגים.

מדוע לא צב?

אלף תירוצים לדואר ישראל, אך שום תירוץ אינו עומד בפני העוּבדה הפשוטה שלא רק בעולם הרחב, אלא גם בארץ – כך אומרים המומחים – כבר הגיעו לטכניקה של הדפסה המאפשרת לעשות בספר מסוג זה שינויים עד שבועיים לפני ההוצאה לאור. ואם לא ניתן – מביאים לפחות נספח של תיקונים בסוף הספר.

שנתיים צריך אדם בארץ לחכות למכשיר טלפון. ניחא. מדינה ענייה ויש לה צרכים קודמים. אך מדוע צריך לחכות עוד שנתיים כדי להירשם כראוי בספר? הן לכתוב אנו יודעים כבר שלושת אלפים שנה מינימום. עוד לפני קום המדינה.

כל חן המדינה הוא שהיא מדינה של פרדוקסים. אבל מה חטאה האיילה שעשו אותה דוגמה לחן הזה דווקא? היא, סמל קלוּת־הרגליים, היעילות, מדוע צריכה היא דווקא להתנוסס בשער הספר שקליפתו – דצמבר ותוכו – אפריל?

מדוע לא צב?

26 בינואר 1964

---

בנתיב האחריות

מאת

ישעיהו אברך

הקצף שבו נכתבים דברים בעיתונות על המועד שנקבע לבחירות להסתדרות – לא זו בלבד שהוא מעיד על אוֹבדן כל חוש־מידה, אלא שאין עמו גם ניסיון אלמנטרי של בחינת דברים לגופם. כל כך חריפה, כנראה, אצלנו הרגישות לדמוקרטיה עד שהיא דוחה כל בחינה של השכל־הישר.

מה הן העובדות?

הסתדרות העובדים מרכזת בתוכה כשני־שלישים של האוכלוסיה בארץ. בחירות בהסתדרות, על־פי עצם טיבה, הן בחירות הגורפות למערכה הציבורית את רובה של האוכלוסיה המבוגרת.

הבעיות העומדות לבירור ולהכרעה במערכת הבחירות להסתדרות אינן רק בעיות של האיגוד המקצועי. הן מקיפות כמעט כל חיי המדינה, להוציא ענייני חוץ וביטחון – אף כי גם הם משתרבבים לתוך המערכה בסערת־ויכוח. בהסתדרות מיוצגים גופים פוליטיים ולכן גם הנושאים העומדים לדיון הם בעלי אופי פוליטי כללי ואינם מוגבלים רק לענייני שכר ותנאי־עבודה.

הבחירות להסתדרות מתקיימות ביום אחד, בכל הארץ, בכל המקצועות – וגם מבחינה זאת אופיין כאופי בחירות כלליות למוסדות המדינה כולה.

אולי יש מי שרוֹאה את עצם העללות הזאת בצרות־עין. ובוודאי שיש חוגים – ושופרות של חוגים אלה – בארץ, שהיו מעדיפים לראות את ההסתדרות מכוּוצת בעניינים מקצועיים בלבד ונותנת דעתה ויוֹזמתה פחות על שטחים אחרים של חיי המדינה. לא נוכל להקל על חוגים אלה. העוּבדה נשארת עוּבדה: ההסתדרות היא כוללת, בעיותיה כוללות וכך גם אופי הבחירות אליה.

על רקע זה ונוכח העוּבדה, כי שנת 1965 היא שנת בחירות לכנסת השישית, חייב כל מי שיש עימו אחריות ציבורית לבחון האם נכון הוא לעשות את הבחירות הכלליות מופע שנתי, החוזר כל שנה, בארץ הזאת. האם נכון הוא להטיל אותנו כבר עתה –ולמעשה: מעתה ולמשך כל שנת 1965, כשנתיים ימים – לתוך אווירה של ערב־בחירות ומערכת־בחירות, שמעצם אופיה היא מערערת כל יציבות ומשבשת כל סדר־חיים תקין? האם מסע־בחירות החוזר כל שנה הוא –לפי המנטליות המיוחדת לנו – דבר המעמיק כבוד הדמוקרטיה או אולי מרחיק ממנה ועושה אותה נטל בעיני הציבור?

אין צורך להסביר לאיש חשיבות התחדשותם של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים בפרקי־זמן קבועים. תנועת הפועלים בארץ והנהגתה ידעו זאת וקיימו זאת עוד בטרם קמו עיתוני־ערב בישראל. אך לא פחות חשוב הוא לא לעשות חיינו יום־יום חיים־של־בחירות, התלקחות יצרים, המשנים אולי מעט מאוד ביציבות ההנהגה, אך משחיתים כל חלקה של רצון־טוב ומשבשים לתקופה ארוכה אפשרות של שיתוף־פעולה קונסטרוקטיבי.

רק הבל או זדון הוא לתלות את העתקת מועד הבחירות בחששותיה, כביכול, של המפלגה הראשית בתנועת הפועלים. לציבור בוודאי ברור: מפלגה זו אין לה כל סיבה לחשוש מפני הבוחר, ובכל זמן שתלך לבחירות – היא תלך בראש מוּרם ובהישגים שהם לכבוד לה, לציבור הגדול של שולחיה, שהוא רוב בהסתדרות, ולהסתדרות כולה. וכל לחישות־ההבל האלה אינן אלא לפתיחת מערכה אם לא ראשיתה של מערכת־בחירות גופה. כדי לעמוד על הבלו של נימוק זה, די לציין כי ההבדל בין מועד הבחירות שהוצא על־ידי סיעת אחדות־העבודה או הסיעה הליברלית לבין המועד שהוחלט עליו – הוא בחמישה־שישה חודשים בלבד. רק המשלשלים ביציבות דעתו והשקפותיו של הבוחר יכולים להניח כי תקופה קצרה כזו דיה כדי לשנות באופן מהותי תוצאותיה של התמודדות דמוקרטית. יש להניח שמפלגת פועלי־ארץ־ישראל מעריכה כראוי את שיפוטו ויישוב־דעתו של הבוחר בהסתדרות שתוכל להאמין כי הם נתונים לשינוי בהשפעת כל רוח־מצויה כל מספר חוֹדשים. תוצאות הבחירות לוועדי עובדים במפעלים שונים, גם בתקופה האחרונה ביותר, חוזרות ומאשרות יציבות זאת.

אילו הודרכה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל על־ידי הגיון התועלת המפלגתית הצרה – לא היתה, מבחינתה, תקופה נוחה יותר לקיום הבחירות מאשר שנת 1964, שנת הפשרת השׂכר. ההישגים הבולטים במדיניות־השכר החדשה מוּכרים על־ידי כל שכבות־הציבור כביטוי לעמידה תקיפה של הנהגת ההסתדרות על משמר עניינן וכביטוי להיענותה של הממשלה – שגם בראשה עומדת אותה מפלגה עצמה. אם תועלת מפלגתית היא הבחינה – כי אז, אולי יותר מכל מפלגה אחרת היתה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל צריכה לטעון: בחירות עכשיו.

אך השיקול הציבורי הכולל הוא שהכריע. ועיקרו של שיקול זה: קירוב מועד הבחירות להסתדרות אל מועד הבחירות לכנסת, קיצור תקופת ההתמודדות, ריכוז המערכות הציבוריות והמבחן הדמוקרטי לשנה אחת – תקופת־זמן מספקת לפריקת כל יצרינו הדמוקרטיים, הטובים והאחרים כאחת.

החלטה זו היא ברוח חוקת ההסתדרות, היא בנתיב ההיגיון והאחריות הציבורית. והיא במיטב המסורת הדמוקרטית האחראית שהִנחתה את הסתדרות העובדים בישראל מאז.

1 במארס 1964

---

לזכר לואיס סיגל

מאת

ישעיהו אברך

בישיבת הוועד המרכזת אתמול אמר י. אברך דברי הערכה לזכרוֹ של לוּאיס סיגל:

היו ללוּאיס סיגל שלוש תכונות שייחדו אותו ושמו עליו את כתר המנהיגות הבלתי־מעורערת של תנועת העבודה הציונית בארצות־הברית.

תכונת היושר הציבור, שאם רוצים – זהו בקווי־האופי, שסיגל עשה אותו אמת־מידה עיקרית לבחון בה ענייני ציבור. אפשר היה לדעת מראש ובוודאות שכאשר יובא עניין לשיקולו ולהכרעתו של לואיס סיגל, הוא יבחון אותו אמנם קודם כל מבחינת התועלת שתצמח מזה לציבור, אך לא פחות מזה מבחינת מחירה המוסרי של תועלת זו, מבחינת עיקרי ההגינוּת שהם מסד לחיי ציבור. זוהי סגולה המקנה לאיש ציבור סמכות־פנימית. זוהי סגולה המבצרת את הסמכות החיצונית ועושה אותה, לפעמים, בלתי ניתנת לערעוּר.

היתה לו תכונת ההתלהבות יחד עם השיקול המפוכח, שהיא בבחינתה היום־יומית מזיגה של דמיון־עשייה ביחד עם כושר־ניתוח אנליטי. היתה לו התלהבות לאין שיעור לכל רעיון חדש והיה לו פלס מחשבתי מאורגן להפליא לבחון ולאזן התלהבות עצמו ובצירוף הנדיר הזה לבנות אשר בנה.

והיה לו הכּשרוֹן לשזור רעיון ואידיאה חברתית בתוך מבנה שהוא לכאורה ארבוּני ותכליתי. הוא ראה נכוֹחה את מגמת הפרגמטיוּת שבחיי האדם האמריקאי וניסה להקנות לו רעיון באמצעות הלבוש הפרגמטי הזה. וזוהי בעצם מהותו של הפארבאנד שסיגל הקים בארצות־הברית: ארגון אמריקאי לביטוח חיים עם נשמה יתרה ישראלית – של ישראל החלוּצית, העובדת.

ועל כל התכונות האלו חפפה אהבה ללא מצרים לישראל, שוֹרשיוּת עמוקה של התעניינות ותרומה לתנועה, למעשיה וליצירתה.

אני מהרהר בשעה זו בדמות הטראגית של לואיס סיגל, האדם, שעמד כמו צוק בכל תפקידיו הציבוריים, כאשר חייו האישיים אפופים יסורי־איוב. ביום שבו הוכנס לבית־החולים נפטרה ראייתו אחרי שלושים שנות מחלה; לפני חמש שנים אבד לו בן אחד ולפני שנתיים עוד בן. והוא התהלך מלא־סער בתפקידיו הציבורים כאשר בתוכו מקנן אדם גלמוּד, מיותם ושכּוּל. אדם המנסה לשרות עם גורלו – ולא יכול לו.

אנו אבלים היום עם הפארבאנד, עם בית ההסתדרות בארצות־הברית ועם התנועה כולה על הסתלקותו של חבר גדול.

22 ביוני 1964

---

טפסת מרובה

מאת

ישעיהו אברך

השבוע קראנו ב“על המשמר” מכתב למערכת בשם “מעשה בטופס” שאלמלא היה לו מחבר ישראלי מפורש היינו בטוחים כי אנו קוראים אחד מסיפור התעלולים של מיכאיל זושטשנקו.

זוהי עליל־גבורה של אזרח לבר קופת־חולים המספר איך נתפס בגלגל־השיניים של טופס־פיצויים מגרמניה ואיך נתגלגל הוא עצמו יחד עם הטופס במשך שנה וחצי בכל מחילות־הלשכה של המוסד – וחי.

הסיפור, כסיפורים אחרים מסגו, אינו גילוי נדיר בהווי המוסדי והלשכתי שלנו ומאחר שכבר הוא לתשומת־לב המוסד הנוגע לדבר הנחנו כי יעשה את שירותו –ולא היינו חוזרים אליו. אלא שדווקא תשובת המחלקה ליחסי־ציבור של קופת־חולים היא גירוי שאין לעמוד בו.

נקדים ונאמר: קופת־חולים היא אחד המוסדות שאנו מברכים כל יום על מציאותו ועל שירותיו ומי שהתנסה שנים בלעדיו רק הוא ידע להעריכו כראוי. אין זו בושה כלל למוסד רב־זכויות להודות בתקלה – לתקנה ולמנוע אותה בעתיד. אבל מגפת הקצונה ליחסי־הציבור לא פסחה גם על קופת־הבריאות והיא מסבירה באריכות נפתלת כי אמנם "פנייה אחת אבדה אך פנייה שנייה שהועברה למוסד ב־12.12.64 נענתה “במהירות”. ומה היא המהירות? 2.9.64, היינו: שבעה חודשים תמימים, וההסבר הארוך מסתיים בהבעת צער נוקבת על “שלא כל החברים יודעים להעריך את המאמצים המושקעים וכולי.” ובכן, נגדיל צערם של מייחסי הציבור ונאמר כי גם לאחר ההסבר לא נכמרו רחמינו על המאמצים ועל עושיהם ואנו שותפים יותר לצער שחיקתו של יחיד בין גלגלי מוסדות ומוחות אטומים־מעט וטפסת – עד ייאוש. ואם אין לעקור תופעות אלו מן השוֹרש אולי נזכה לפחות לכך שכאשר יועמד מוסד על תקלתו –יפעיל יותר את מערכת הייעול והתיקון ופחות את מערכת הטיוח וההחלקה, שהממונים ליחסי־ציבור רואים, משום מה, דווקא בה את כל חכמת תפקידם.

1 באוקטובר 1964

---

המערך בכיכר דיזנגוף

מאת

ישעיהו אברך

מפלגת הפועלים המאוּחדת הראתה אתמול מהי האלטרנטיבה השמורה אתה מול הניסיון של הידברות ושל מערך חדש בתנועת הפועלים. האלטרנטיבה היא רמקולים. הדבר שהעמידה מפ"ם מול השִכנוע ההגיוני הוא אזעקת המונים, לפי מיטב המסורת של קבוצות מהפכניות מאז.

אין ההפגנה אמצעי פסול במערכות ציבוריות. ושום מקום בארץ – לרבות המרכז החלוצי של כיכר דיזנגוף – איננו פסול להפגנה. הכיכר כבר ראתה הפגנות של מפ“ם – אפילו עם במות בידור – והנוהרים אחרי מפלגה זו לא נתרבו גם אחרי כיבוש הכיכר לשעה. מספר הנאספים אתמול הוכיח כי הם לא יתרבו גם אחרי הפגנה זאת. ובחברה דמוקרטית כחברתנו – אותה דמוקרטיה המבוקרת כל כך על־ידי מפ”ם – עדיין אפשר למחות ולהפגין, וקרוב לוודאי שעוד אפשר יהיה לעשות זאת ימים רבים בלי להישלח לארץ גזירה.

אך דבר אחד אי־אפשר: אי־אפשר להחזיק בחבל מכל קצותיו: גם לעמוד היום על הדוכן הלגיטימי של ההסתדרות מתוך ניסיון להשפיע על ההכרעה ומתוך הכרה במשקלה הדמוקרטי הקובע של הכרעה כזאת; גם לעלות למחרת על המתרסים בכיכר דיזנגוף בלהט הקרוב לקריאה־למהפכה; גם לחזור מחרתיים שוב בתמימוּת אל הדוכן הדמוקרטי כאילו מאום לא קרה. מוסר כפול כזה אי־אפשר לקיים לאורך־ימים.

כי מה שנחוץ לפועלים בישראל ולחינוך הציבור הוא לא קולם המחריש־אוֹזניים של רמקולים, אלא הסברה. בכל דוכני ההסברה המקובלים בחברה מתוקנת. בניסיון של שכנוע הדדי – עד להכרעה הדמוקרטית. אך לא בליבוי יצרים לאחר הכרעה. עצם העובדה שמפ“ם הגדירה מראש את מטרת העצרת “להזעיק את ציבור הפועלים כנגד מדיניות השכר” היא הודאה ברורה שציבור הפועלים אינו נענה למפ”ם בקריאה רגילה. אך הפגנת־הנפל אתמול הוכיחה, כי איננו נענה גם לאזעקותיה. וכי תבונתו מדיניות השכר החדשה, כי אז ידוּע בוודאי גם למפ"ם – מה שידוּע לכל מי שבא במגע עם פועלים – כי מדיניות זאת נתקבלה במידה גדולה מאוד של הבנה ומתוך הכרת ההישגים שהביאה עמה – אף כי נכון הוא, כי בתנאי המשק הישראלי הרבה תביעות מוצדקות של העובדים עדיין לא יכלו לבוא על סיפוקן.

אילו למדה מפ“ם לקח מכשלונותיה – ודאי היתה עוקפת להבא את הכיכר הזאת, כמי שעוקף מקום המוּעד לכשלונות. אך יותר משהפגנה זו היתה נחוּצה למפ”ם כדי לתקן את השכר – היא היתה נחוצה לה, כנראה, כאות לדרך שבה בחרה להדגיש מחדש את ייחוּדה ובדידוּתה.

“מערך ביוּרוקרטי” – כך קרא אתמול בכיכר דיזנגוף חבר הכנסת יעקב ריפתין למאמצי האיחוד הנעשים עתה על־ידי טובי התנועה החלוּצית. אכן, המערך בתנועת הפועלים עדיין הוא בשלבי התקווה. אך המערכה של מפ“ם נגדו הוא בשלב מתקדם. אם יש דבר שצריך להמריץ כל חלקיה של תנועת הפועלים להחשת הליכוד זהו האות שניתן אתמול על־ידיד מהערך החדש של מפ”ם בכיכר דיזנגוף בתל־אביב.

1964

1965

מאת

ישעיהו אברך

---

פני תל־אביב משתנים

מאת

ישעיהו אברך

פני העיר תל־אביב נתונים עתה בתהליך מזורז של עיצוב מחדש – ולא רק בחזותם החיצונית. הם משתנים לא רק על־ידיד תנופה של בנייה לגובה, הרחבת מבואות העיר מצפון ומדרום ועל־ידי חותם הכרך המאורגן שתכניות־העתיד של העיר נושאות עליהן. הם משתנים בהדרגה שינוי מהותי. מרכזי־הנוער החדשים שנחנכו באחרונה בפרברי העיר ובמרכזה, שורת המוזיאונים המגוּונת, הקמת מוזיאון מרכזי וספריה ציבורית, התנופה הגדולה בפיתוח קריית האוניברסיטה – כל אלה משווים לתל־אביב יותר ויותר דמות שהיתה ראויה לה מכבר: מטרופולין של תרבות. דמות של עיר השוקקת יצירה בכל תחומי התרבות והאמנות והמשמשת סדן לניסויים חדשים ולהתקדמות בכל אחד מהם.

חשיבותם של מוסדות אלה אינה, כמובן, בכך שהם מוסיפים למפת־העיר עוד בנייני־ציבור אחדים. חשיבותם בכך שהם כמו מקיפים את העיר בחגורה של עניין תרבותי ובידורי ופותחים אפיקים נוספים לפעילות חיובית של הנוער. הם מעוררים סקרנותם האמנותית והתרבותית של אלפי צעירות וצעירים, מטים אותם מבילויי־רחוב ומאַזנים במקצת את הנהירה לאזורי השפעה שליליים.

ידוע גם ידוע כי לא בניינים בלבד – גם לא בנייני תרבות בלבד – עשויים לעצב אורח־חייה של עיר ושל אוכלוסיה. טיפוח הרגלי נימוסים ואדיבות, חינוך בבית־הספר ובבית, טיפוח הרגשה של אזרחוּת עירונית – הם הקובעים אקלימה התרבותי של עיר יותר מכל בניין. חינוך זה הוא תהליך ממושך והוא מורכב יותר בארץ־עלייה כארצנו שבה מוטל על החינוך לא רק לנטוע הרגלים חיוביים מילדוּת אלא גם לעקור הרגלים שליליים בגיל מבוגר למדי.

אין הדבר נעשה בִּן־יום. אך אין ספק כי רשת של מוסדות חינוך, תרבות ואמנות ואפשרויות של בילוי תרבותי לנוער, היא גורם בעל חשיבות עצומה במסכת חינוכית זאת. וככל שמוסדות אלה מכוונים להמוני־עם ולאזורים שבהם הם מתגוררים – כפי שאמנם מכוּונים מפעלי התרבות של עיריית תל־אביב – ולא ליחידי־סגולה ולמגוּרי־סגולה, הם מצטרפים לכוח־השפה אקטיבי על חינוך העם ועל הרגליו, מעורר כבוד ליצירה התרבותית ומגרה את ההתעניינות בה.

כאשר אתה קורא כי פעולה זאת, החודרת אל הפינות הנחשלות ביותר של עירנו, מתווה גם ראשית ביצועה של תכנית מקפת לפינוי משכנות־העוני – אתה רואה מסכת הפעולות של הנהלת העיר כמשלימות זו את זו, מבחינת המגמה הסוציאלית והמטרה החינוכית כאחת.

ההנהלה הפועלית של העיר, ששינתה פני תל־אביב מן הקצה אל הקצה, איננה מפו־נקת במחמאות. צרוּת־עין פוליטית וסתם נרגנוּת חברו לא פעם יחדיו כדי למנות דווקא בהנהלה זו תקלות שירשה מן העבר וכדי להתעלם מהישגיה ומן התמורה הקיצונית שחוללה בכל דרך־המחשבה על פיתוחה של העיר. לא בבת־אחת ניתן לתקן קוצר־ראוּת של עבר ממושך, שלהנהלה זו אין בו שום חלק ונחלה. מרובים גם הדברים שיש לטפל בהם ומרובה עדיין המלאכה לעשותה. אך ההגינות הציבורית האלמנטרית מחייבת להכיר בתמורה המכרעת לטובה שנתחוללה בדמותה של העיר הזאת ולחזק ידי הנהלת העיר וראשה הרואים בבהירות את הדרך שלפניהם.

5 בינואר 1965

---

הזכות לסיעה –תוצאה של תהליך דמוקרטי

מאת

ישעיהו אברך

תנועת “מן היסוד” אין לה זכות לתבוע מעמד של סיעה בהסתדרות. לא רק על־פי התקנות הנהוגות בהסתדרות שלפיהן מוקמת סיעה כתוצאה מבחירות. היא איננה יכולה לתבוע זאת על־פי הֶגיונם של חיים דמוקרטיים. אילו הוכרה האפשרות הזאת, היתה יוצרת תקדים העלול לערער יציבות סדרינו הדמוקרטיים ולפצל עוד יותר את חיינו הציבוריים המפוצלים באופן מסוכן למדי גם בלאו־הכי.

והֶגיונם של החיים הדמוקרטיים הוא שבשעה שאדם מטיל את קולו לקלפי בעת בחירות, הוא מצביע בעד רשימה או מפלגה על־פי מצעה ועל־פי הרכב מועמדיה – כשלמות אחת לתקופת כהונה שלמה, כמוגדר בחוקת ההסתדרות. החלטת קבוצת חברים לפרוש ממפלגה שהופיעה בעת בחירות ולהיות יריב למדיניותה, ככל שהיא מצערת, היא לגיטימית מצד עצמה. זכותם של חברים לשנות את דעתם ואת השקפותיהם. ואולם דבר אחד אין הם יכולים לעשות: אין הם יכולים לשבת במוסדות מייצגים בזכות אותה מפלגה שבשמה הופיעו לבחירות ובשמה נתן להם הבוחר את אמונו. על אחת כמה וכמה אין הם יכולים לקחת אותם המנדטים – שהם ביטוי של אמון־הציבור במפלגה שברשימתה הופיעו –וליצור מהם סיעה לנגח אותה מפלגה ומדיניותה. לכך בוודאי לא נתן להם הבוחר מנדט.

עצם פרישתם של חברים ופיצול התאים הפוליטיים בתוך ההסתדרות היא חיזיון מכאיב. ההנחה כי אין חברים יכולים להגן על דעותיהם או על גוֹני־דעותיהם במסגרות הפוליטיות הקיימות, שאף הן אינן מעטות, יונקת מיצרי פילוג שהם כמורשה מעיקה מן העבר. אך אם אמנם עובדת הפרישה היא עובדה שאין לשנותה עוד – ביטויה הסיעתי יכול לבוא רק כתוצאה מהופעה בבחירות וכתוצאה מאמון שהבוחר יתן לה, אם אמנם יתן לה, אבל אין חברים אלה, יהיו חשובים כאשר יהיו, יכולים להתגבש כסיעה על חשבון אותה מפלגה שעליה אמנם הם אוסרים מאבק פוליטי, אך שבזכותה נבחרו בזמנם לייצג את הציבור.

10 בינואר 1965

---

השאלה: איזה פרק?

מאת

ישעיהו אברך

י. א. הוא חסיד מובהק של שינוי שיטת הבחירות, שהיא לדעתו, הדרך היחידה להעביר את הפיצול המפלגתי ולהבריא את החיים הממלכתיים. כאשר שאלנו אותו מניין לו הביטחון כי דווקא בשינוי זה המפתח להבראה מדינית וכי אין בו סכנות אחרות השיג:

לומר לך דווקא שינוי זה – לא אומר. זהו ניסיון מהפכני ומבטיח ויש להעז ולנסותו. שום ניסיון אחר אינו מבטיח יותר ואילו בשיטה הנוכחית אין להמשיך – אם איננו רוצים בהתפוררות נוספת של רקמת חיינו המדיניים. ואולם אם אתה רוצה ערובות – אגיד לך משל:

באה אשה אצל הרבי לבקש על בתה שחלתה באדמת. אמר לה הרבי: שובי לביתך ואמרי תהילים. אמרה לו: מה פירוש תהילים? הרי יש בתהילים ק"ן פרקים – איזה פרק יש לקרוא כדי להעלות ארוכה לבת?

– אשה טובה – השיב לה הרבי – אילו ידעתי בדיוק איזה פרק בתהילים טוב לאדמת – לא הייתי רבי. הייתי רופא.

3 במארס 1965

---

בלי סימני אבלוּת

מאת

ישעיהו אברך

ההחלטה על הקמת המערך היא החלטה ובין אתה נלהב לו בין אינך הנלהב –מפלגה המעבדת הכרעות עצמה חייבת לגשת לביצוען. לעניין זה אין בוודאי חולקים שדין הרוב דין, יהיו החששות לתוצאות ההכרעה הזאת אשר יהיו.

ואולם אם מחייבי המערך מתחילתו מתכוונים לנהל את הסברת הבחירות להסתדרות תוך קינה ונהי שהנה־הנה מתמוטטת ההסתדרות אם, חלילה, לא יהיה מערך – הם מתכוונים לנהל אותו על בסיס שאין בו אמת וסופם להשיג תכלית הפוכה מכוונתם.

אל הבסיס הרעוע הזה נתפס לפני ימים אחדים גם חבר הכנסת יצחק קורן ברשימתו ב“דבר”. כי האמת היא שחרף מוקדים פה־ושם עדיין רחוק מראה ההסתדרות מלהיות אותו מראה שי. ק. מצייר ברשימתו. ההסתדרות – והמפלגה הראשה בתוכה – אין לה שום סיבה ללכת לבחירות אלו בראש מורכן, ועדיין אין היא צריכה לא לסירות־הצלה, לא לאמודאים מבפנים ולא לכבאים מבחוץ. ההרגל הזה להפטיר שורות כלליות על שקיעה ערכים, התפרקות חישוקים, התמוטטות מרוּת וציור סיוּטים בליהנמקה, בלי ביסוס הגיוני, בלי ראייה מאוזנת, עם הרבה סימני קריאה – אולי הוא מסימני הימים האלה, אך טעם ציבורי חינוכי מעולם לא היה לו. ומחבר־הכנסת י. קורן מותר לדרוש שלא להיתפס אל ההרגל הזה.

הוחלט על מערך – יהי מערך. אך אל המבחן בהסתדרוּת יכולה – ומצווה – מפלגת פועלי־ארץ־ישראל ללכת בלי סימני אבלות. אין לה סיבה לכך. מעשיה בהסתדרות בשנים האחרונות, עם כל הקשיים שנתעוררו, מזכּים אותה לזקיפות קומה, בין תך כאשר הלכה עד כה, בין תלך עם שותף אחר – כאשר מצווה המערך.

4 במארס 1965

---

בדרך הנכונה

מאת

ישעיהו אברך

הוועד הפועל של ההסתדרות מתכנס היום לקבל החלטה בעניין הקמת שלוש הסתדרויות של פועלי תעשייה, ויש לקוות כי יאשר אותה תוך הכרת חשיבותו של צעד זה הן לפועלי התעשייה והן להסתדרות כולה.

המגמה עצמה איננה חדשה. קווים להקמת מסגרות ארציות לענפי המשק השונים נסתמנו כבר בהחלטות ההסתדרות מאמצע שנות הארבעים. ברוח מגמה זו הוקמו בשלהי העשור ההוא איגודים מקצועיים ארציים כמעט בכל ענפי התעשייה, איגודים שמילאו תפקיד חשוב בעיצוב תנאי העבודה והשכר בהסכמים קיבוציים ארציים. הם גם הניחו את היסוד לגיבוש המבנה הארגוני של פועלי התעשייה עד שעלה הצורך ביציקת מסגרות חדשות בצורת הסתדרויות ארציות.

והצורך הזה החריף באחרונה ונעשה חיוּני משלושה טעמים עיקריים: המשק הלאומי שלנו קיבל בשנים האחרונות צביון תעשייתי יותר ויותר. יכולתנו לעמוד כגורם כלכלי עצמאי בחלק זה של העולם תלוּיה במידה גדולה והולכת בפיתוח תעשייה מודרנית ובאימון כוח־עבודה מעולה שיבטיח יעילותה של תעשייה וכושר־התחרות שלה בשווקים. מאתיים אלף העובדים בתעשייה הם, איפוא, גורם בעל־משקל לקידום ענף חיוּני זה במשק הישראלי. צורת ארגונם של עובדים אלה ויעילות ארגונם אי־אפשר לה שלא תהיה להם השפעה על מעמדה והתפתחותה של התעשייה כולה.

ואולם הקמת גוּשים ארציים לטיפול בקבוצת מקצוֹעות בתעשייה חשובה קודם כל ולפני הכל לעובדים עצמם. רק בדרך זו ניתן במשק מסועף ומתפתח להכיר ביסודיות את צרכיהם המיוחדים של פועלים בענפי תעשייה מסוימים, למצוא את נקודת הקִרבה שבין ענף לענף, לעקוב באופן שיטתי אחרי התפתחותו ואחרי האפשרויות הגנוזות בו ולמצות מהן את כל שניתן למצות לרווחתו של העובד – מובן, במסגרת של מדיניות שכר כללית.

אך לא פחות מכך חשובה הקמת המסגרות האלו להסתדרות כולה. ומבחינה זאת נודעת לה חשיבות חברתית לא פחות מאשר ארגונית. המגמה להעמיק את תחושת האחריות של העובדים לענפיהם, לתת להם חופש גדול יותר בקביעת מדיניות השכר הכללית של ההסתדרות בענף שבו הם עובדים – מגמה זו יש בה יסוד חברתי רב־ערך של העמקת הדמוקרטיה ושל מניעת התקלות שבריכוז מופרז.

הקמת שלוש הסתדרויות לפועלי תעשייה היא צעד מעשי בתכנית מקפת של הנהגת ההסתדרות לשינויים המכוונים להתאים מסגרות ותכני־פעולה למציאות של ימינו. יש לקוות כי לא יהיה רווח מיותר של זמן בין אישור ההחלטה לבין ביצועה הלכה למעשה. לא רק העיקרון של דה־צנטרליזציה מוכתב עתה על־ידי המציאות. גם קצב הגשמתו מוכתב על ידי ההתפתחות הדינמית של הארץ, של משקה ואוכלוסייתה.

הטלת אחריות ישירה יותר על העובדים, בצורה של מסגרות מקצועיות רבות סמכות, היא אולי גם הדרך הארוכה־אך־הקצרה להחזרת המשמעת הפנימית ולהגברת מרות הכלל – עד כדי העברת השיבושים שחלו פה ושם מיחסי העבודה בארץ. כוחה של אחריות ישירה עשוי להוכיח עצמו כגדול יותר מכוחם של תקנות וחוקים מגבילים.

אם לא תיעצר ההסתדרות באמצע הדרך; אם תמשיך לבצע בכל השטחים את השינויים שהתוותה לעצמה, בקצב ובנחרצות שמצווה עליה הזמן, קרוב לוודאי שתעמוד לפני פרק חדש של שגשוג ארגוני וחברתי העשוי להיות מתמרורי־הדרך החשובים בתולדותיה.

11 במארס 1965

---

מדיניות סוציאלית עקיבה ובלימת היוקר

מאת

ישעיהו אברך

הימים שבהם נמדד אינדקס יוקר המחיה לקבוע אם הוא מצדיק תוספת־יוקר לעובדים השכירים ואם לאו – הם מטבע הדברים ימים של מתיחות לציבור זה. שכרו הממוצע של העובד בארץ נטוּי ביחס מסוים אל מערכת המחירים בשוק וכל תנודה בהם נותנת אותותיה בתקציב המשפחה. רגישות אל התנוּדות באינדקס ואל השפעותיהן משותפת, איפוא, לעובד ולארגון המייצג אותו – ההסתדרות. דיוני המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות ומסקנותיה לעניין העלייה האחרונה במדד יוקר המחיה ביטאו, גם את הרגישות הזאת, גם את עומק האחריות לעניינו של העובד ולמשק בארץ.

המדד עלה ב־2.8 אחוזים. רק עלייה בשיעור של 3 אחוזים בלבד מחייבת תוספת־יוקר. כך אומר ההסכם עם התאחדות בעלי התעשייה וההסתדרות כגוף ציבורי אחראי, התובעת מאחרים לקיים הסכמים כלשונם, אינה יכולה להתכחש לדיוּקו של הסכם זה. וכשם שעלייה אפילו בעשירית האחוז מעבר לשלושת האחוזים היתה מחייבת את הצד השני לשלם את תוספת היוקר ובשוּם פנים לא היתה ההסתדרות נותנת לו להתחמק מחובה זו, כך יש לקיים את ההסכם אם אין העלייה מגיעה לשלושת האחוזים. כיבוּד הסכמים הוּא כלל ראשון בכל חברה מתוקנת וכוחם בכך שאינם ניתנים לפירוש שרירותי לפי נוחותו הזמנית של אחד הצדדים. הטענה של מפ"ם ואחרים למען תשלום התוספת בניגוד להסכם – יש בה מבחינה זאת מידה לא מעטה של דמגוגיה סוציאלית. דרך שאם נוקטים אותה, היא עלולה לשים לאַל כל הסדר ולפרוץ כל מסגרת של אחריות והוגנוּת במשא ומתן המקצועי. לא לשיטה פרוּעה זו זקוק העובד בארץ ולא בעקבותיה יילך.

ואולם העובדה כי המדד לא השיג עלייה של 3 אחוזים ולכן אין מקום לתוספת יוקר – איננה מבטלת את עצם עובדת ההתייקרות, שהיתה מורגשת באחרונה היטב בתקציב המשפחה. הדרכים שנקטה המחלקת לאיגוד מקצועי לפצות את העובד על החסרה זו, הן ביטוי של דאגה ואחריות, וחשיבותם העיקרית היא בכך שיותר משהן באות לתת תיקון חטוף לתקלה שנוצרה, הן מעצבות מדיניוּת. רק מדיניות כזאת, הרואה של צוֹרכי העובד ראייה מקיפה וכוללת ולטווח רחוק יותר, היא יסוד למאבק מקצועי אחראי ורק בביצוע עקיב של מדיניות כזאת יכול העובד לשים מבטחו.

בשלושה דרכים הלכה המחלקה לפי ההצעות שהוּתווּ על־ידי ראש המחלקה י. למשל:

תוספת המשפחה לעובדים תוגדל והגדלה זאת תקיף כרבע מיליון ילדים. כ־45,000 פועלים שלא קיבלו עד כה שום תוספת משפחתית ייכנסו למעגל המקבלים. כלולות במספר זה שכבות סוציאליות רופפות כגון: פועלים זמניים בחקלאות העובדים בעבודות יזומות, ואחרים. כל פועלי הייצור יקבלו משנת 1966 תוספת משפחה כמו עובדי השירותים ואותם שקיבלו תוספת קטנה – יקבלו תוספת מוגדלת. הטבות בתוספת לילדים, שלפי החוק היו צריכות לחול רק ב־1967, יוּקדמו כבר עתה ויגיעו לשלמותן ב־1966.

ההקלות בשכר לימוד לחינוך על־יסודי כמוהן כשינוי מכריעה לעומת המצב שהיה קיים עד כה. לפי הקלות אלו ייהנו מעתה כ־41% של התלמידים מלימוד חינם בבתי־ספר על־יסודיים לסוגיהם. שכבות נוספות של שכירים נכללו בלוח הנחות הנע בין 80 ו־20 אחוז ולמעשה מתקרב החינוך העל־יסודי בקצב מהיר להיותו במשך השנים הקרובות חינוך־חינם. היושבים באזורי פיתוח ובמושבי עולים יהיו פטורים לחלוטין משכר־לימוד בלי כל קשר לדרגת שכרם.

התביעה למנוע שינוי בשיעור התשלום של המשכנתאות הצמודות – הי האמצעי השלישי שנקטה המחלקה לפצות את העובדה על ההתייקרות שחלה באחרונה, ובצדק העיר ראש המחלקה, כי עניין ההתייקרות וההתייחסות אליה מוכרחים להיות דו־סטריים: באין תוספת לשכר בשל ההתייקרות לא תיתכן נטילה מן השכר לכיסוי הצמדה שהיא תוצאה של ההתייקרות. רבבות פועלים יברכו על העברה, ולו גם שמנית, של סיוט־ההצמדה הזה מעל שכמם.

אל דרכים אלו תיתוֹסף מדיניות של מאבקה מקצועי עקיב לבלימת ההתייקרות, למניעת הקפיצות באינדקס של מצרכים עונתיים ולהצבת מחסום בפני עליית מחירי השירותים. התייצבותה של המחלקה לאיגוד מקצועי בכל כוחה למערכה על מניעת ההתייקרות ועל בלימתה חשובה לעובד בישראל, לטווח רחוק כלטווח קרוב, יותר מתשלום יוקר שבהינתנו הוא נכנס שוב למירוץ עם היוקר עצמו – מירוץ שבשום מקרה אינו יכול להיות לטובת העובד ובוודאי שאיננו יכול לבוא במקום מדיניות המכוונת לתקן את הדברים מיסודם.

30 ביולי 1965

---

ערכו של פרנק

מאת

ישעיהו אברך

ישראלי הפוגש בישראלי אחר בחוץ־לארץ סבור תמיד שההו – הישראלי השני – מיותר. עוד ישראלי אחד. מה הוא עושה כאן? הכול וכולם נוהרים לחוץ־לארץ. תחילה קפריסין ועכשיו שוויץ. המבלי אין מקום בארץ להינפש, לטייל, לבלות, לערוך קניות? הרהורים אלה תוקפים ישראלי בחוץ־לארץ תמיד לגבי זולתו. את עצמו איננו רואה.

בישראלי אחד שפגשנו אתמול בציריך לא היתה עיננו צרה. זו הפעם הראשונה שעלתה בדעתנו המחשבה: מילא הוא אולי נחוץ כאן, אבל אנחנו?

לוח־האירועים השבועי של העיר ציריך הצביע על שתי הופעות של פרנק פלג: אחד בשירות השידור, בקונצרט הבוקר של יום ראשון, ואחד בקונגרס־האוז, קונצרט יחיד לצ’מבלו.

אהבנו במיוחד את הצ’מבלו, זה אביו של הפסנתר, שנמזגו בו גם פריטה וכאילו גם נקישה, גם המצייה של עוגב. אוֹזננו היתה קשובה לשלושים הוואריאציות של באך ועיננו רתוקה אל ידיו של פרנק פלג, שכלי זה הוא כליו, כאילו ניגרו הצלילים מן האצבעות. עם זאת הטינו אוזן גם עין אל הקהל: לשמוע סערת התשואות שאינן נרגעות אלא לאחר הדרן שביעי ולראות הבעת פניהם של המאזינים, תושבי ציריך: הבעה של התרוממות רוח והכרת תודה. מובן: לכולנו. לישראל כולה. כן, מכל מקום, היה נעים לנו לפרש.

המארח שלנו, תושב ציריך, ליווה אותנו בחיוך של הערכה. רוּממנו קצת בעיניו. “שילמתי אמנם שנים־עשר פרנק מחיר הכרטיס. אבל כל הפרנקים האלה אינם שקולים כנגד הפרנק שלכם –פרנק פלג.”

12 באוקטובר 1965

1966

מאת

ישעיהו אברך

---

אורות הגבעה

מאת

ישעיהו אברך

לא פגשנו פנים מוכרים לא אנשים שאנו יושבים אִתם על ספסל אחד בהצגות בכורה של התיאטרון. לא בגאלה של תערוכות. גם לא בצמרת הוויכוח הציבורי. האורות הקטנים של צור־נתן מול קלקיליה אינם אורות־הבמה. גבעה חשופה עם ירח חיוור גם כאשר טקס הפתיחה נכנס את הערב.

המושג נח"ל נישא עתה כדבר מובן מאליו, כאילו היה אחד הניבים העבריים שנחלנו עם מורשת־הלשון מדורי דורות. אך התעמקות קלה מזכירה לך כי צירוף זה של ראשי־תיבות ואשר מקופל בו נבראו באיזה רגע ארוך של השראה, שבו נבראו עוד כמה דברים שהם היום כאבנים בנזר התקומה או קשׂקשׂים בשריונה. אנו זוכרים גם – את ההולך ונשכר באחרונה – כי אף זו אחת מהמצאותיו של לוחם־ומתנחל גדול.

לא העלינו – כמאמר האנגלים – את העולם באש וגם לא הצלנו אותו, אך בשובנו מדרך־העפר הנמשכת בניצב אל קלקיליה ומן הדרך הסלולה במקביל לעיירה הערבית – הילכנו ברחובות עירנו בגרון נטוי מעט כאילו חזרנו מן החלל, או, אם רצונך – אליו.

כאשר באנו אל החוג הרחב של ידידים ומכרים ידענו בוודאות: סיפור זה שאנו מביאים, איש לא יקדים אותנו בו. איש מהם לא היה שם. ובוודאי שלא את רבים עניינה התגלית שגילינו בצור־נתן כי לשון הנערה החביבה שבירכה את גרעין מתנחלי הקיבוץ המאוחד “בשם הגרעינים ט”ו וט“ז של בית”ר" – איננה שונה מאומה מלשון מתנחלים צעירים אחרים. היא מתפצלת רק בדרך לכנסת.

29 ביוני 1966

---

דַּבְּרוּ

מאת

ישעיהו אברך

אל תגלו סודות. המדינה שהפקידה בידכם את סודותיה או אחד מסודותיה הפקידה בידכם את אמונה לא רק לימי כהונתכם הרשמית. אתם הולכים מכהונתכם אבל עניינה של המדינה וחומר עניינה של המדינה קיים. בכל משטר. עם כל ראש ממשלה. יהיה חשבונכם עם צמרת אשר יהיה אל תבואו חשבון עם המדינה. המדינה איננה צמרת. המדינה היא שורש. חשבונה של ממשלה אפשר לערוך לארבע־חמש שנים. את חשבון המדינה הזאת יש לערוך במספרים האין־סופיים שאינם מתחלקים לעולם. אין החשבונות זהים. ובשום מקום לא יבוקש מכך יותר חוש־הבחנה מאשר כאן. לכן מעט יותר התאפקות, מעט יותר חתימת שפתיים. בוויכוח נגלה ומעורטל בין שני צדדים יריבים בארץ עלול לזכות צד שלישי לגמרי. לכן: מעט כיבוש היצר. אולי שיננו אולי לא שיננו לכם את בן־סירא. אבל הוא דיבר בלשון בני־אדם פשוטה ומובנת לכל: שמעת סוד אל תגלהו, דע כי בבּטנך לא תתפוצץ ממנו. פשוט מאוֹד: חתום סוד.

אבל מעבר לסודות היבטחון ומעבר לכל מה שמזיק למדינה כלפי חוץ: דַּבְּרוּ ללא חשש. ללא רתע. ללא שעייה לאזהרות: דברו, אִמרו אשר בלבבכם. פני המדינה יותר משהם נשחרים מן הדברים המתגלים הם נשרפים מן הדברים המוסתרים. שני יתרונות אין להעניק לשום גוף, חשוב כאשר יהיה, את יתרון ההשתקה ויתרון ההפחדה. דַּבֵּר! – ורווח למדינה.

אנו כותבים שורות אלו נוכח הגילוי ההולך ונפוץ בציבורנו שאפשר לעשות תועבות פוליטיות או ציבוריות קטנות, מתוך הנחה שלא יהיה עניין לטפל בפרטיהן. מתוך עודף הסמיכה על ההגינות ועל יצר השקט והמנוחה הטמון בכל אחד מאתנו. היצר לא להכביד, לא להרגיז, זוהי ודאות שחובה לערער אותה, כדי שהדברים שנעשים לא יהיו מוּסתרים. אם נכונים הם – ייעשו בגלוי וייאמרו בגלוי. אם אינם נכונים – אל ייעשו. מכל מקום אל נעזור ביצירת המסתור.

נאמר גלויות: אם הוחלט באשר הוחלט כי מי שהיה סגן שר הביטחון של ישראל במשך שנים, מי שבנה את בטחונה, מי שתרם אולי יותר מכל אדם אחר לצדו של שר הביטחון עצמו לחיזוקה של ישראל; אם הוחלט באשר הוחלט כי אין הוא כשר עוד להרצות בפומבי מטעם מוסדות לא מפלגתיים, אפילו לא בפני אנשי חוץ, על בעיות הביטחון של ישראל – ייאמר בגלוי. בלוי מאוֹד. לא באמצעים משמשים. לא בדרך הלחישה מפה לאוזן.

אם בושה לומר זאת – בושה גדולה יותר לעשות זאת. אם אין בושה לעשות זאת אל ייבושו להגיד. ייאמרו הדברים ברורות. אולי נחליט גם אנו כי הדברים נכונים. אולי נחליט גם אנו כי אין אדם מהימן עלינו אלא בגבולות התפקיד הרשמי שהוא ממלא. אולי נחליט גם אנו, כפי שהחליטו המחנות היריבים בסיפור החווה המפורסמים של אורוול, כי מי שאיננו היום תרנגול הוא הרבה פחות מזה. וכי בקהל התרנגולים לא ייחד כבודו.

אבל: לא בסמוי. זה איננו סוד של המדינה. איסור כזה אם הוא קיים בציבור, בהסתדרות או בכל גוף ציבורי לא־מפלגתי – יהיה נא כתוב ברור ומפורש. ואם איננו כתוב: אל נהסס לדבר עליו. אל נהסס לגלותו. זהו אחד מיסודות המדינה שמצוָה לגלותם. כשם המצוה לפעמים לתקוע סיכה בכיב. טובי האנשים במפלגה הגדולה לא היו רוצים בכך. ספרו להם. לא כְּדֵי למוטט מפלגה. כדי לטהרה.

עיתון יומי המופיע בשפה האנגלית נתון זה למעלה משנה ללחץ כביר. אין לו חטא אחר אלא חטא ההגינות. או מה שהאנגלים קוראים Under-Statement. המנטליות של כותביו איננה מנטליות של התלהבות. אולי חינוכם אחר, אולי הרגלם אחר, אולי טעמם אחר – אבל הם אינם מכתירים הכל בכותרת האופיינית: “הצעד הנכון, בכיוון הנכון.” הם אומרים נכון על מה שנראה להם נכון והם אומרים – לא צועקים– עקוֹב על מה שנראה להם עקוב. הם שופעים אהבת המדינה. אבל – אולי כמנהג המנטליות האנגלית – אינם מתאהבים בממשלה. פשוט אינם נוהגים להתאהב. גם לא באופוזיציה. ובטעם הטוב הזה קנו להם שם. שם טוב. טוב שם – משמן טוב. על אחת כמה וכמה: משמן־זית. הם הִקנו שם טוב. שם טוב להם ולישראל, למדינה בעולם כי הוכיחו שזאת מדינה שבה אפשר גם לבקר ממשלה, ובכל שפה. יותר אולי מכל עיתון אחר בארץ הם קנו להם אמון של עיתון חוֹפשי. ויען כי כך כתבו וכותבים – קנו למדינה ידידים. קנו לה מוקירים.

אבל זה למעלה משנה ירד עליהם ממרום־השלטון ממש המכבש של: לא־יתכן. ירד בהתערבותם של גדולי מדינה, שדברים חמורים בהרבה, גורליים בהרבה – קובעי גורל – מוטלים עליהם יותר מאשר הכותרות ב־ J. P. . אבל הם מתפנים לכך.

פעמים בפגישות, בטלפונים. נוסח מה יהיה? ואולי סגן לעורך, כדי שלעורך יהיה יותר קל. ויעטפו זאת בשיפורים אדמיניסטרטיביים. ואין הציבור יודע.

אולי אנו מזיקים לעיתון שכה כיבדנוהו. אולי אף אנחנו בוגדים באיזה אמון. אין ברירה. אבל שמה הטוב של המדינה יקר לנו מעט יותר. יתר על כן – גם שמה של המפלגה שבה אנו חברים עדיין לא חדל להעסיק אותנו. על־אף־הכל אין היא עדיין קניינו הבלעדי של אחד יהויריב. לכן: דבר!

1966

1968

מאת

ישעיהו אברך

---

ראשונים

מאת

ישעיהו אברך

איננו יודעים אם מארגני יום אבות־התנועה בכנרת רשמו את דברי הנשיא ואם לאו. מכל מקום מי שנזדמן במוצאי יום־ההתייחדות לכנרת ושמע את המסה של נשיא־המדינה על דור ראשונים, זכה, בלי כל הגזמה, לחוויה רוחנית גדולה.

למעלה משעה ורבע, בלי רשימות ובלי איבוד חוּט קל שבקלים מן הרקמה של חוויה והגוּת שמהן השזרה ההרצאה, ריתק הנשיא את שומעיו ברמת־השיח, בקשת הצבעים ובמעיין מפכה – וגם רגוע מאוד – של חכמת־עוֹלם וחכמת־ישראל. מעל לכל: של שאר־רוח.

העט אשר שלפנו לא הספיק לרשום. החלוקה של השמונה שנטמנו בכנרת: השלושה, הארבעה והאחד (בסוף הדברים נסתבר כי שמורה לנו הפתעה והכוונה לאחת – היא המשוררת רחל); הניתוח המבריק של שלישה אחרת: מארקס, לאסל ומשה הס (" דורות של סוציאליסטים שתו את המים המרים של מארקס על היהדות יחד עם היין, ואולי הוא אבי־אבות התלאות שבאו עלינו במשך הימים גם מן התנועה הסוציאליסטית" ); ההגדרות הממצות על אבות־התנועה ועל משנתם (“איש מהם לא התחיל ואיש מהם לא סיים וכל אחד מהם היה בבחינת ממשיך וּמשייר”) וכיוצא באלה, ניתוח והגדרות ומסקנות – במקוריות, בחד־פעמיות נדירה.

היה טוב להיות אותו ערב בכנרת ולהאזין לאחד דגוּלי הראשונים. אולי אחרונים לדור, ללא תחליף.

11 בינואר 1968

---

אלגיה לפרנק פלג

מאת

ישעיהו אברך

יש גם תרבות של אזכרה. בית הנשיא, הקובע בהרבה תחומים דפוסים בהתנהגות הציבורית ובטעמה, נותן מופת גם בכך. האזכרה לפרנק פלג בבית הנשיא היתה, מבחינה זאת, במעלת האצילות. וכמו בהתייחדות של טובי המוסיקאים – אף לא צליל אחד שמצוץ לסולם, אף לא צרימה, אף לא תיבה אחת של שִגרה. כנות ואווירה רוויה דרך־ארץ אמיתי לפני זכרו של מוסיקאי דגול ואיש מקסים ויפה־רוח שהכל אהבוהו. שעה אחת, ואולי פחות ממנה, אך שעה של תוגת־חברים עמוקה ואווירה של התייחדות.

איש לא הגדיר זאת נכון יותר מן הנשיא עצמו, שביקש מן המסדרים כי תהיה זאת אלגיה לידידו פרנק פלג זכרונו־לברכה, שסיפור ידידותם, של הנשיא והמוסיקאי, אחוז עוד בימים הראשונים לכהונת ז. שזר כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל.

היה זה בעִתו חידוש מפתיע לקחת אמן־וירטואוז, שהוא בעצם פריחתו ותסיסתו כמבצע וכיוצר, ולהפקידו על עיצוב יום־יומי של מדיניות ומנהל בפעילות המוסיקלית בארץ. אך הדבר ביטא את שאיפתו של שר החינוך אז – הוא נשיא המדינה בימינו – להפקיד את טיפוח האמנות ועיצוב מדיניותה החינוכית בידי האמנים עצמם, ובידי הדגולים שבהם.

לימים נרקם ביניהם קשר של חיבה כאילו הסכימה בשתיקה כי בעצם נקלעו שניהם – אנשים תוססים מעולם הרוח והיצירה – לעולם של טרדות־מִנהל שהם רחוקים ממנו ת"ק פרסה. קטע זה בחייו של פרנק פלג המנוח, החן והפיוס ששיווה לעבודתו המִנהלית, הוא מלא עניין מצד עצמו, אך זהו פרק אחד באלגיה על אחד מבחירי האמנים של ישראל שנעקר בעצם לִבלוּבוֹ.

22 בינואר 1969

---

קרן תל־אביב לתרבות ולאמנות

מאת

ישעיהו אברך

שאלנו פעם את מארק שאגאל: מח קונה את תמונותיך? השיב שאגאל: תמונות לא קונים, תמורות מוכרים.

נזכרנו באמירה קולעת זו בשעה שנזדמן לנו לקרוא בעיתונות על אמידים בתל־אביב שבאו לראש העיר כדי לסייע בתרומותיהם לייסד קרן לאמנות. אין אנו מקטינים כחוט־השׂערה בחשיבות תרומתם, אבל אנו יודעים היטב כי סתם אמידים בישראל אינם באים אלא אם כן מביאים אותם. ועל היוֹזמה להביאם כדי לייסד קרן שכזו יש לברך את היוזם – ראש העירייה י. רבינוביץ. אבל לא עליה בלבד – גם על ההיקף והתנופה. קרן של שבעה מיליון לירות לצוֹרכי אמנות ותרבות איננה מעשה בכל יום, ובייחוד: קרן עירונית. פירותיה של קרן כזאת יתנו לצוֹרכי פעולת התרבות והאמנות בעיר במעט כל מה שנותנת מועצה ממשלתית לארץ כולה.

במעשה זה, ובכמה מעשים דומים בתחום התרבות והאמנות, עולה עתה הכרך של ישראל לדרך הנכונה, לדרך־המלך הרחבה של סיוע לפעולת־תרבות. גם הרעיון של שיתוף כספי־אמידים עם כּספי־הציבור למטרות המשרתות את הציבור, הוא מן הרעיונות הבריאים לקידום חיי תרבות ואמנות בכל חברה מודרנית. בתוך מהלך חדש זה של העירייה משתלב יפה גם המחוָה של מתן פרס דיזנגוף לאמני הציור שלא על־מנת לקבל פרס בשביל העירייה. מעתה יינתן הפרס בלי שיחייבו את האמן למסור את יצירתו לעירייה כתמורה. מעתה, תרצה העירייה לרכשה – תשלם. האבחנה הנבונה הזאת בין פרס הבא לבטא הוקרה לאמן לבין צוֹרכי הרכישה של העיר – היא רבת־טעם.

בקיצור: מורגש משב־רוח טוב מן הבית בכיכר־מלכי־ישראל אל האמנות ואל יוצריה. אין למנוע מחמאה על כך מראש העיר אפילו בימים של ערב בחירות.

6 באוקטובר 1969

1970

מאת

ישעיהו אברך

---

קצינים ליחסני ציבור

מאת

ישעיהו אברך

לפנים כאשר באה השבת, היינו מאספים כמה ספרים להציץ בהם ביום המנוחה. בשלב שלפני ההתפקרות קראנו בתנ“ך ובאגדות של ביאליק־רבניצקי וקינחנו ב”שכול וכשלון“; בעצם שלב ההתפקרות, כאשר אש הכפירה יקדה בנו “ואש הנקמות הלב ליחכה”, קראנו שת “אנטי דיהרינג” ואת “הטרגדיה הביולוגית של האשה”. מאוחר יותר, כאשר התחלנו להכות מע שורש והנפש נתאזנה מעט מילאנו את השבת בסיפורי חווג’ה מוסה, באידיליות של בלאנק והמהדרים שבעוּ ב”הכנסת כלה". היום אנו ממלאים את בוקר השבת בעיתוני ערב של יום שישי. בספרות העברית הגדולה הנכתבת בעיתוני הערב של ישראל ובמגזינים. קוראים? – בולעים. בתאווה. כל עיתון ערב יש לו מגזין ותוספות וכל כולם מדוֹר גדול אחד של הפרט והכלל תאווה – מראש המלכות עד אחרון פשוטי העם. נעץ סיכה בשעה מסוימת של שבת בבוקר ותיווכח שבאותה שעה ממש רכונה כל המדינה מראשי המלכות ורעיותיהם ועד יושבות בתי־הקפה בכיכרות העיר, על סילבי קשת וכיוצא בה – שניים מקרא ואחד תרגום. בשבת בבוקר מנותקים הטלפונים בכל בית ישראל – שוֹע ורש. העם כולו יונק אז מִדַּדֵּי המגזין, מן הטורים והצנועים האלה בכחול או באדום כמו נובע סם־החיים ובושמם. אתה יודע מה כותב עליך פלוני ואיך מטפלים באלמוני וכאשר אתה מסיים את הדף האחרון עם “לאן הערב” את היודע פחות או יותר את דעת־הקהל המעודכנת כפי שהעציבו אותה המעצבים עד סגירת גליוני השבת.

לאחר כל אלה נשאר לך מעט מאוֹד זמן לעיין באנכרוניקה כמו התנ“ך. אלא ש”קול ישראל" מקדים כרגיל לפזמוני אלן שפירא את הפטרת־השבוע וכך נודע לנו שאנו כותבים שורות אלה בדיוק בפרשת “שלח” בספר במדבר שבו תקוע כל סיפור המרגלים כאילו לא נכתב לשבוע זה ובשביל המרתף שלנו בעיתון. וסקרנותנו גברה שבעתיים. מה יכול היה להניע את המרגלים להעכיר כך את רוח העם לרפות כך ידי משה ולעשות – בעיני העם כולו את כל הטרחה הזאת של יציאת מצרים – ללא כדאית. מה הניע אותם לסלף כך את ההיסטוריה של העם היהודי הגדול בימי מרדותו במדבר צִין או פָּארָן או המדבריות האחרים שעדיין לא אותרו בקורות הימים.

ידידי טוען כי הניעו אותם לכך לא אימת הנפילים, לא פחד מפני העם העז ולא בני הענקים. לא. הני אותם דבר אחד: הטלפון. כן, הטלפון. השח־רחוק. הרבה מהלכים בהיסטוריה נקבעים על־ידי כלי פשוט שלכאורה אין לו כל משמעות והוא הופך את קערת ההיסטוריה כולה על פיה. הפטיש של רחב, החדר האפל של בעלות־האוב באשקלון, וכרשום בדברי הימים האחרונים – קדרתו הקטנה של נפוליון.

בימי המרגלים עשה זאת הטלפון.

בסוף היה להם כל העניין לזרא תלו את האפרכסת, תלו את האשכול על המוט וחזרו אל הארץ והביאו אותו ומאז הפך לסמל התיירות בארץ כנען.

ראוּ ארץ שיש בה שׂשׂון ויש בה שמחה ויש בה יקר ואין בה טלפון.

זה מכבר אנו נחלקים עם חברינו – מן הבקיאים גם בביקורת המקרא גם בענייני ריגול – על המניעים האמיתיים שהניעו בזמנם את המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה. מאז באנו במגע מחודש עם הרץ – עם שדותיה המניבים, עם הנחושת הנחצבת מהרריה ועם ברכת האלהים הזאת האצורה כשמן בעצמותיה אנו עומדים תמהים ומשתאים מול מעשה הסילוף וההטעיה הזה של המרגלים שמעטים דוגמתו בתולדותינו. כדי לסלף כך דמותה של ארץ צריך אדם להיות לא רק בדאי אלא רשע. ולא סתם רשע. אלא מרושע. להכעיס, כל דבר בארץ הזת זב משהו. רובם ככולם גמדים. כל יושב בארץ הזאת אוכל אותה חתיכות־חתיכות ומה ראו המרגלים? בדיוק להיפך: ארץ החורב והשידפון, ארץ שכולה נפילים ו – ארץ אוכלת יושביה. כלומר: לא הם אותה אלא היא אותם. מה יכולה להיות דיבה גדולה על הארץ הזאת, על עמה, מאשר לומר עליהם כי הם אנשי מידות? האם ניסו פעם להיכנס לאוטובוס? קיבלו פעם שירות ממלצר ישראלי? קנו בול בדוֹאר? אנשי מידות.

20 בספטמבר 1970

---

נצחוֹנו של סגנון

מאת

ישעיהו אברך

תוצאות הבחירות של מפלגת העבודה לפפי החטיבות המהוות אותה – ימחלו לי הכל – אינן חשובות. מעטים היום ענייני־יסוד המבדילים דווקא בין פלג לפלג וספק גם אם עמד משהו עקרוני להכרעה. אף־על־פי־כן אין הדבר גורע מחשיבותן של הבחירות עצמן. זה היה תרגיל שבא לעמוד על נכונותו של הציבור לבחון את ההתארגנות הדמוקרטית שלו עצמו. וככל שנרתעו מתרגיל זה כבעבר מפני פחדים אמיתיים או מדומים, כן היה התרגיל עצמו נועז יותר.

ואולם ההשתתפות הערה בבחירות אלו היא קודם כל נצחון הנוסח. ניצח כאן תרגיל לא פחות נועז בסגנון חדש של חיים מפלגתיים, שאיננו טבוע בחותם הגיוס הטוטאלי של מכבשים כספיים ולחצים; שאיננו מסתייע במערכות־כוח ארגוניות וחוֹמריות ואינו מלוּוה התגוששות שוּקית של פלגים ומוקדי־כוח למיניהם שהיינו רגילים לה כל העת האחרונה בחיי המפלגות.

הונח, כמדומה, היסוד לתרבות חדשה של חיים מפלגתיים, למעט צניעות והתאפקות דווקא מול משאבים פתוחים, לנוסח אציל יותר גם של פעילוּת גם של הפעלה ציבורית – ככל שאפשר בכלל להשתמש במונח זה בחיים פוליטיים ובחיי ציבור שסועים ועדיין לא מאוּחים כחיי ציבורינו.

באיחור זה, רק לפני ימים אחדים, קרנו את ספרו האחרון של ליובה אליאב “קפיצת הדרם”. לאחר כל פרק ופרק המספרים עלילות הקמתו של חבל לכיש, אבל לא רק אותן, השתהינו ותהינו: מה לדמוּת זאת, שעדיין לא עמד הציבור על מלוא נדירוּתה, ולכל אשר רוחש ביורָה מפלגתית?

אלא, שהבחירות הוכיחו כי ניתן להוליך גם מפלגה רבת־כוח ושבעת־שלטון אל איזו קפיצת־דרך משמעוּתית, בסגנון חייה, בהליכותיה, בדמות הופעתה בציהור. המקבל עליו מרצון את העול ומנסה להקפיצה כך – אולי אין שליחותו נופלת משליחותו של המותח תלם בערבה.

17 בדצמבר 1970

---

קידה ליהודי ברית־המועצות

מאת

ישעיהו אברך

המבקרים בוודאי יפרמו את המחזה לחלקיו, בצד שבחים בוודאי לא יחסכו גם הערות ביקורת ופה ושם יצטרף אליהם גם צופה מן השורה, אך כזה כן אלה לא יוכלו לפגום במאורע האמנותי והציבורי שבהעלאת מחזה זה על הבמה.

על כמה דברים ראויה הפעם “הבימה” לברכה:

היא פרעה קודם כל חובה כתיאטרון לאומי, שפניו אינו רק לאָפנה. בעיצומו של היריד הגדול למחזות האבסורד והאירוס, המשתולל עתה על הבימות, נעים היה לראות את “הבימה” פורשת לשעה קלה מן המהומה ומתחברת אל סופר אחוז דבקות יהודית וקדה יחד עם הקהל קידה של הזדהות לפני אחת הדרמות הגדולות של אֵלם יהודי שידע העם מעודו – ובעצם התחוללותה.

ליהודי ישראל זוהי תזכורת, אך ליהודי ברית־המועצות זו בשורה. שמע ההצגה הזאת בוודאי יגיע אליהם והוא יהיה אחד האותות לחרדה ולהתעוררות שחלה באחרונה בעם סביב לגורלם. באווירת היתמות שבה הם חיים, יש בהעלאת ההצגה הזאת יותר מנוֹחם ועידוד.

אולי לא היה ובעי מזה ש“הבימה” ולא שום תיאטרון אחר תעלה הצגה זאת. ככלות הכל, זוהי תרומת התיאטרון למקור מחצבתו: יהדות רוסיה, שהיתה בשעתה מלח־העם מצד כוח היצירה ועתה היא נתונה למִרְמס.

אלא שמתוך האפילה הסמיכה בוקעים סימניו של המרד היהודי הגדול, שכעוצם מריו וכתעוזתו לא ידעה ארץ רוסיה מאז המהפכה. אך על כך – בהזדמנות אחרת.

1970

1971

מאת

ישעיהו אברך

---

חזרה לתקופת הפעמון?

מאת

ישעיהו אברך

לפני ימים אחדים זכינו בהפתעה: הלכנו לשמוע את שר העבודה יוסף אלמוגי, בענייני עבודה ועובדים והוא דיבר – – – בענייני עבודה ועובדים. במשך שעתיים של הרצאה ושיחה, לפני סמינר לפעילי ועדי עובדים בחיפה, דיבר על הצבעה חשאית לפני שביתה, על תכניות משרדו בתחום תחיקת העבודה, ביטוח הבריאות, פנסיה, פיצויים ואף לא מלה אחת על – – שיחות יארינג.

כידוע, בימינו אם אתה רוצה לדעת דברים בענייני מדיניות חוץ – – עליך לשמוע את שר החקלאות, ובענייני ביטחון, המעורבות הסובייטית והתעלה – את שר החינוך והתרבות. והנה בא שר העבודה מדבר – בענייני העבודה. מוזר.

באותה הרצאה, בדברו על הצורך בהצבעה חשאית לפני הכרזת שביתה, סיפר שר העבודה קוריוז מעניין מימי כהונתו כמזכיר מועצת פועלי חיפה:

בתי המלאכה של הרכבת היו נתונים אז להשפעת קבוצה שמאלנית קיצונית והשביתו בהם תכפו. כאשר עלה בדעתו של ראש הקבוצה, קומוניסט על־]י שייכותו המפלגתית, להכריז שביתה היה ניגש למצילה שהיתה קבועה במרכז בתי־המלאכה ומושך בה. רק שמעו הפועלים קול הפעמון – מיד הבינו את הרמז והפסיקו את העבודה.

לפי הקלוּת שבה מוכרזות שביתות בימינו – הרושם הוא כי אנו חוזרים לתקופת הפעמון…

5 בינואר 1971

---

בצבעים...

מאת

ישעיהו אברך

בעיתונות קראנו:

מהנדס בשירותי הדואר סיפר לכתב של עיתון, כי הנהלת הדואר כבר בחנה או התקינה מזמן כמה מוקדי־שידור בצבעים ובעוד זמן קצר לא תהיה מניעה לשדר בטלוויזיה הישראלית בצבעים טבעיים. כדי לקלוט שידורים בצבע יהיה אולי צורך להחליף את המקלטים, אך ההוצאה, אמר המהנדס, לא תהיה גדולה מדי: 600־5—(איננו זוכרים אם לירות או דולרים) למקלט. חישבנו: מאה אלף מקלטים, חמישים שישים מיליון לירות – בינו ובינך מה הם לעם אביון?

כמה הרהורים עלו בדעתנו בעקבות בשׂורתו זאת של מהנדס הדואר:

א. דמה בנפשך: תכניות של הטלוויזיה הישראלית – בצבעים! טעמתם פעם תרד עם סוכר? – –

ב. דואר שנשלח אלינו לפני שבועיים מרחוב סמוך בתל־אביב קיבלנו, בחסד דוורים, רק היום. לעומת זאת נראה את הגששים החיוורים בצבעים טבעיים. יהיה כל הדואר שלנו כפרת הצבע.

ומב' אל המשל:

עברו שני יהודים ברחוב באתונה וראו צילום עירום של אפרודיטי בחלון ראווה של צלם אמנותי. מעיר יהודי אחד לחברו: ראה נא ראה, לקנות שמלה – אין ידה משגת, אבל להצטלם היא מוכרחה אצל היקרן הזה…

8 בינואר 1971

---

אין אנו עושים טובות

מאת

ישעיהו אברך

ודאי, עלינו להדוף כל ניסיון – אם יהיה כזה – של האויב להדוף אותנו מגבולות הפסקת האש. ודאי, עלינו להדוף כל ניסיון מצד ידיד ואויב, להכניס אותנו ל“פתרון מדיני” שכמוהו כמפלה צבאית.

עם זאת עלינו להבין שהגנה צבאית ומדינית אינה אלא רווח של זמן ועלינו להשתמש בזמן הזה, כדי לשנות את המצב שבו אין פתרוֹן לסכסוך היהודי־ערבי. אין פתרוֹן מפני שהמינימום ההכרחי ליהודים הוא מעל המקסימום שהערבים מוכנים “לתת” לנו. כדי שהם יהיו מוכנים ליותר נחוץ שנהיה כאן יותר – יותר יהודים ויותר חזקים.

המאמץ העליון שלנו צריך להיות להביא לארץ הזאת הרבה יהודים בזמן קצר ולקלוט אותם. יחד אתם לבנות כאן חברה יהודית מאוחדת, כלכלה לאומית בריאה ולהקים עם וארץ ששום אויב לא יוכל להשלות את עצמו שאפשר יהיה להתגבר עלינו.

5 במאי 1971

---

על המוקד

מאת

ישעיהו אברך

סמוך מאוֹד להדלקת נר הזיכרון פתחנו את הרדיו לשמוע את הטקס. הקדמנו דקות אחדות ועלינו על שוליה של תכנית “היום הזה”. עמד טורקווימאַדו צעיר מן המראיינים חמוּרי־הסבר ובוטחי־בחכמת־עצמם של “קול־ישראל” כשהוא מנקר את גידי קרבנו. על המוקד הפעם היה הלל אשכנזי, המנהל הכללי של משרד הקליטה. הנושא, לערך: האם נכון הדבר שניתנים לעולים חדשים מענקים לרכישת מכוניות? וכמה נותנים? ומדוע נותנים? והאם הוותיק בארץ לא היה פעם עולה חדש ולא מגיע לו? ומה יגידו עדות המזרח? והאם שמעת פעם על ה“פנתרים”? האם אתה סבור שזה לא מרגיז? וכיוצא בזה (רק במקרה, כנראה, לא שאל את המרואיין האם איננו סבור כי השם אשכנזי איננו המתאים ביותר למשרד הקליטה…).

אלא שהקרבן לא היה כלל קרבן. בהיגיון, בסדר־דברים מנומק, הסביר הלל אשכנזי כי המדובר לא במענקים אלא בהלוואות ולא סתם לרכישת מכוניות אלא לצוֹרכי־המקצוע, ולא בתרפ"ט אלפים לכל עולה אלא בשלושת־אלפים לירות לערך ובסך־הכל ל־399 מתוך ארבעים אלף עולים. אך המראיין הנזעם לא הרפה. התשובות לא סיפקו אותו כנראה. לבסוף עיקם אַפו הפוניטי, יצא, או לא יצא, מן האולפן וחצי תאוותו בידו. המרואיין לא נעקד.

מותר לשאול פעם ישירות את שמואל אלמוג, שאנו מוקירים אותו ואת טעמו: כמה זמן יותר עוד לכל זב־חוטם לעשות עצמו פרוקוראטור כללי של מדינת־ישראל ושומר מוסרה החברתי? מי הפקיד בידם את הזכות הזאת? מי עשה אותם שליחינו לזרוע באמצעות הרדיו ביוהרה אטומה זרעי־איבה בין ותיק לעולה, בין עדה לעדה, עם או בלי שום אחיזה ממשית? מי התיר לכל חיית־בית חסרת־צבע להופיע ברדיו כפנתר שחור וללמדנו בינת מוסר חברתי על חטא שחוטאת המדינה באספקת כלי עבודה לעולה חדש?

ועד היכן מתכוונת להגיע אופנה חדשה זו של פרימת־הגידים בענייני העולים החדשים?

5 במאי 1971

---

מי יוציא את העובדים מן הכלים

מאת

ישעיהו אברך

פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזר בעלי מעבודתו בקופת־חולים ומביא כלים. פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזרת בתי מעבודתה במשרד החינוך והתרבות ומביאה כלים. כאלה כן כאלה – תשורת ועד העובדים לחג.

לפני שנה קיבלתי מערכת כוסיות מצועצעת, בטעם בוחר השי, ליי“ש. בביתנו אנו נזירים מאלכוהול, אבל אם ועד־העובדים מוצא כי זה הדבר הנחוץ לנו – יעמדו לנו הגביעים כאנדרטה לטעמם הטוב של נציגי. השנה קבלתי סיר “סולתם”. באמת, כליל השמות. סיר־הסירים. איש לא שאל אותי אם הוא נחוץ למערכת הכלים שלי או לא, אך אולי זה נחוץ ל”סולתם" או לוועד. הוועד החליט סיר – יהא סיר.

בשנה הבאה, אני מקווה, יביאו לנו סוף־סוף “פיל לבן”. אמנם אינני בטוחה אם הוא נחוץ לי ואם יהיה מקום לשכנו בבית, אבל אם ועד־העובדים של קופת־חולים יקנה בבת־אחת חמשת־אלפים פילים ודאי המחיר הממוצע של כל פיל יהיה זול מאוֹד. יסתובב לו גם פיל בבית.

מסכת קניות זאת, שאין כמוה לאטימות, המשכת זה שנים ואיש אינו פוצה פה. עובדים מתרעמים – ושותקים. כל איש היה מעדיף שתהיה לו ברירה בין ככלי לספר או בין הכלים לבין עצמם – אך מי יבוא להמרות פי נציגיו הנבחרים?

האומנם אי־אפשר להעביר מנהג זה מן העולם, או שנגזר עלינו לפתח את יעדם החברתי של ועדי־העובדים כסיטונאים משבירי “פילים לבנים”?

9 במאי 1971

---

מעבר לגבולין

מאת

ישעיהו אברך

הלכנו לראות בתיאטרון “הבימה” את ה“אנכרוניזם” ששמו יוסף חיים ברנר. את האיש הנקרא בפי אחד המבקרים “אנכרוני” לגבי הבמה, משום שכתב דברים וצעק צעקות וגילם ביצירותיו דמות אדם נבוך ומחפש דרך שספק אם התאימו לאיזו שהיא תקופה יותר מאשר לתקופתנו.

רוב ההצגות של “מעבר לגבולין” ישבנו רתוקים קודם כל מצד התפיסה של הבימוי. הסתבר כי אפשר לקחת חומר ספרותי מיוּשן, כביכול, ולעטוף אותו מעטה של חיוּת בּימתית בת־התקופה ולהניחו על הבימה ברעננות. שבעתיים טוב היה לדעת כי עשה זאת במאי צעיר שטה מעט ממסלול־עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בהצגותיו עד כה, ומצא עניין בנפתוליו של אחד ה“היפּיס” היוצרים והנועזים שקמו בין חלוצי הארץ הזאת בתקופתם. ואילו רק עמד לו לבמאי אורך־רוח יצירתי גם למשך כל המערכה השנייה ועד תוּמה – היה משיג שלמות אמנותית.

התיאטרון הוא תיאטרון ואיננו דוכן לדרשנוּת ולהטפה. את הכלל הזה קיים הבמאי וקיים התיאטרון הממלכתי וקיימוהו גם השחקנים במשחקם. לא היינו חייבים לסלוח לאיש בזכות ברנר. הדברים עמדו בכוח עצמם מבחינה אמנותית והעמידו צירוף־קווים רב־עניין של י. ח. ברנר ויותר מזה: גירו סקרנוּתנו לדעת עליו ומשלו יותר.

הימים ימי ברנר, במלאות חמישים שנה להירצחו. סבורים היינו, איפו, כי ההסתדרות, שבנתה את ביתו וחנכה אותו רק תמול־שלשום, תהיה הראשונה שתתמוך בהצגה זאת. הסתבר, לתמהוננו, שאין הדבר כך. איננו יודעים כמה זמן יצטרכו לעמול אמרגנים של הצגות־הקצב עד שיפיקו מתחת ידם דבר בעל ערך רוחני ואמנותי דומה. אך אולי מוטב להניח להם מעט וליטול ממה שהכינו אחרים בלי תרועה, בכנוּת־אמנים, ואפילו, כמדוּמה, בפחות שימוש במטבע ישראלי?

14 במאי 1971

---

בלי בימוי

מאת

ישעיהו אברך

יש טעם בפי האומרים, כי אין להבין את המדינה הזאת בלי לראות את האפר והעיים שמהם קמה. את קברות־מחצבתה. מכאן גם ההיגיון להביא את מדינאי העולם המבקרים אצלנו קודם כל אל “יד ושם” – אל היגון התהומי המזין את התקומה. יש אפילו טעם מוסרי להביא אותם לשם. את זאת עשו נוצרים טובים, קבולים, פרוטסטנטים, דומיהם – נוצרים. בחשבון, שקִצו עדיין איננו נראה, בין יהדוּת לנצרוּת – גם דבר זה אינו נטול חשיבות.

אך אם הם מובאים שמה – יובאו נא לדוּמיה, להתייחדות. בלי בימוי. בלי תפאורה. בלי מקהלת “יזכור”. בלי “אל מלא רחמים”. אפילו לא לשר־חוץ אמריקאי. יושמט נא המנהג התפל הזה מן הפרוטוקול ומגינוני־המלכות. לא חזנים. לא “משוררים”. נר תמיד לזיכרון והרכנת־ראש לפני דממת־האבן, שבלב רבים מאתנו, לפחות, עדיין היא עשנה כקברו של זכריה.

אל ייהפך ה“יזכור” למעין “מי שבירך” לכל אורח נכרי רם מעלה. כאן, במקם זה, אין גם סיבה מיוחדת לברכם. יעמדו דמוּמים מול יגוננו, מול קלונם.

20 במאי 1971

---

תרבות של צמרת

מאת

ישעיהו אברך

ליל שבת באיזור “שיכון הצמרת” ברחוב כ"ט בנובמבר בתל־אביב, מכל קומה בוקעות קריאות הטלוויזיה, מירדן, מביירות, מקפריסין – גם מירושלים. אתה מבקש לטייל לאורך הרחוב טיול של ערבית לפני כניסת השבת – והקולות, כחצוצרות־ניצחון, מלווים אותך מבית אל בית.

אתה ניגש אל אחד הבתים ומבקש באדיבות להנמיך מעט את הקול, תשובה בוטה של אחד עולה־מנכסיו מתערבת בקול הטלוויזיה: “מן הבית שלי (הפרוץ לרווחה לרחוב) ומן המכשיר שלי אני יכול לשמוע כמו שאני רוצה, ואולי אני בכלל חירש?”

כך עונה תרבות הדיור האקסקלוסיבי לקול צחוקם של הנאספים על המרפסת. מן הצד השני של המרפסת – מתערבבים קולותיהם של המשחקים בקלפים בקולות הטלוויזיה הירדנית. תרבות בתרבות נוגעת. אתה משתהה לרגע ומהרהר: מזה – אוניברסיטאות מתמלאות לומדים ומזה – רחוב מתמלא גסות־רוח והכל זורם לו במקביליות, בסתירות, באי־חיבור הגיוני, בחוסר פשר. ואין שום התקרבות לחינוך לשכנות טובה, לכיבוד רצון אחרים לאיזה “יחדיו” קהילייתי.

כשאתה מהרהר לרגע מאיזה צד באצם מכורסם קלסתרו של העם – אין אתה בטוח כלל כי הכרסום הוא דווקא מאזורי הפנתרים. אנו מכורסמים, כנראה, מכל העברים, המק לא תמיד מתחיל מן השורש. גם הצמרת טובה לכך.

צמרמורת קלה עוברת אותך כאשר אתה מנסה על־פי קווים אלה לצייר קלסתרון משוער של דמותה, נימוסיה והליכותיה של קהילייה יהודית זאת בעוד עשר־עשרים שנה. והיא אמורה, כידוע, להביא אור לגויים.

14 ביולי 1971

---

"הפונקציות הלטנטיות"

מאת

ישעיהו אברך

עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור על המחקר המעמיק של שני מלומדים ישראלים (ד“ר דן הורוביץ וד”ר שלמה אהרונסון) מורי הלכה ומחנכי דור אוניברסיטאי, על פעולות התגמול, טעמן ותכליתן. הוטעמנו קצהו של מחקר זה, במאמר הכורע תחת משא ההגות בכתב־העת “מדינה וממשל” של החוג למדעי־המדינה באוניברסיטת ירושלים. באותה הזדמנות נעסוק אולי בגופי המסקנות של אותו מחקר, שהדבר היחיד המתחרה עם רדידותו הוא המגמתיות של מחבריו האמוּרים לחנך דור על קדוּשת האובייקטיביות של החקר המדעי. מכל מקום: המניעים ה“לטנטיים” של מלאכת־מדע זו אינם צריכים לא כלי־כרייה ולא התאזרוּת מדעית גונחת כדי לגלותם.

אך עבודה זאת, שהביבליוגרפיה העיקרית שעליה היא נסמכת הם מאמרים ונאומים של מדינאים מזה ושל פוליטיקאים מזה, היא אולי דוגמה לתוצר המחקרי הממוצע, המיוצר בשיטת הסרט הנע, שבו מתברכת האוניברסיטה הישראלית בימינו, בייחוד בתחום המגוּון של מדעי החברה. רכילות פוליטית של התקופה משמשת תחליף לחומר דוקוּמנטרי שכמות לא נזכר כלל בסימוכין למחקר זה, אף כי נושא המחקר הוא מנקודות־המוקד של חיי העם והתקופה.

אתה מתחיל לקרוא בחיבורים מסוג זה ומאמין לתוּמך, כי המלים הלועזיות עמוסות החשיבות, הצועדות לגיונות־לגיונות, הן רק פיגום לבניין המדעי שבוודאי יוקם בהמשך החיבור. אך אתה נע על־פני טרשים אלה והבניין בכלל איננו בנמצא. בהכרח מתבקשת המסקנה שהפיגום הוא העיקר וסבך־המלים הוא תחליפה של מחשבה מקורית, שככלות הכל היא־היא המצדיקה בכלל גישת אנשים לעצם עבודת המחקר ולהפקת ממצאיו.

אין זאת כי “הפוּנקציות הלטנטיות ואֶפקטיביות הדוקטרינה” של המחקר האוניברסיטאי בימינו ראויות לא פחות ממעשי־התגמול למחקר רציני. יש לזכור כי מחקרים אלה, הנושאים עליהם חותמה של אוניברסיטה, נקבצים בספרים, מטפסים אל מד, הספריות ונהפכים הם עצמם למקור של חומר ותיעוּד – אוּרים, אם לא תוּמים, לחוקרים בעתיד.

מכל מקום, אם אין המחקר האוניברסיאי רואה צורך להגן על עצמו מפני הרדידוּת, חובתה של הפובליציסטיקה העברית להגן על עצמה מפני חיבורים שוּליים אלה, הפורצים אל תחוּמיה תוך נדידה בין הֶגיון המדע לבין בּדיון הספרות.

23 ביולי 1971

---

למניעת מִשְגֶּה

מאת

ישעיהו אברך

איננו בקיאים בפנקסנות של חלוקת המס האחיד, אבל איננו זרים לגמרי לטעם החברתי והסוציאלי של חלוקתו. הניסיון להעביר – בתקופה זאת – אחוזי מס מן השירותים הסוציאליים של ההסתדרות אל תפקידים אחרים, לרבות ארגוניים, הוא מן הפרדוקסים המוזרים הנעשים שכיחים יותר ויותר בחיים הציבוריים בימינו.

זה שנה שקוּלה של ההסתדרות נשמע בעוז למען מדיניות סוציאלית מודגשת של המדינה ושל גופי־ציבור אחרים בכל התחומים. מכל במה נשמעים בחודשים האחרונים בעקיבות הראויה לציון דבריו של מזכיר ההסתדרות ותביעתו למען השכבות המקופחות. המרכז לביטחון סוציאלי של ההסתדרות נעשה יותר ויותר חלוץ התביעה והדאגה לשיפור חייהן של שכבות אלו. באה “ועדת ארנון” ומציעה דווקא עתה להקטין חלקו של “משען” במס האחיד ולהעבירו למטרות שונות אחרות. הכל, כנראה, לפי כוח הלחץ והפשרה האפשרית בין נציגיהן של כל המטרות גם יחד. נחוצה, כמדומה, קהוּת חברתית גמורה – מצד עצם העלאת ההצעה ומצד העתוי – כדי להביא בתקופה זאת, על רתחה הסוציאלי הגועש, הצעה לצמצום פעולות “משען”.

ואיש בוועדה לא נתן, כנראה, דעתו על־כך כי לבד מן הצד ההומניטרי, “משען” הוא אחד השירותים הסוציאליים של ההסתדרות שבכוֹחם היא עדיין מקיימת אחיזה בלב רבבות חברים שלהם היא משענת יחידה. ושום מוסד, חשוב כאשר יהיה אינו מבטא בחד־משמעיות כזאת ובמישרין כל כך את דאגת ההסתדרות לקשי־היום שבתוכה.

האם אין ההיגיון הסוציאלי יכול להשליט עצמו בימינו אלא בעזרת פנתר?

10 באוגוסט 1971

---

תרגיל בעקיבות ציבורית

מאת

ישעיהו אברך

יש צורך לומר דבר של הערכה לשר החינוך והתרבות. נושא הכדורגל בוודאי איננו הנושא שהוא או כל שר אחר, כל מי שהכתיבה עניינו, היה בוחר לעסוק בו בימים אלה. אך משנתגלה מקום זה כמוּרסה חברתית – קיבל השר את האתגר וכל מהלכיו עד כה מעידם על רגישות ציבורית חריפה ועל עמידה תקיפה על עקרונות.

זו עיקשות הרואה בתחום המוסר הציבורי קלות כחמוּרות – וחמוּרות כראויות לעונש; זו העיקשות שאיננה נושאת־פנים לפלג או לזרם, לוותק־עסקנים ולעלילות־עברם ואפילו לא לקבוצה גדולה של מצביעים־בכוח המטילה, בדרך כלל, אימתה על כל נבחר.

אגב, שום אסון לא יקרה אם במהלכה של פעולת החיטוי ייספו גם כמה צדיקים עם רשע. ככלות הכל, איש אינו מכרית מטה־לחמם ואינו מקפח אפשרויות אחרות למעמד ציבורי. בשעה זאת החיטוי צריך להיות כולל ובבוא הזמן יוכלו הצדיקים לבוא שוב בשער – הכדורגל, כמובן.

מכל מקום: הדבר ששר החינוך והתרבות עושה אותו עכשיו הוא מעשה חינוכי מובהק והוא ראוי לתמיכת חוגים, שעניינם בבריאותה הנפשית של החברה, איננו נופל מעניינם בבריאות גופה.

כאשר תנוּכש חלקה זאת – שבה מעורבים אלפי נוער – אפשר יהיה אולי להביאה כמופת לדרך שבה יש ללכת גם בחלקות אחרות שאינן מיוחדות לנוער בלבד. אין שליח־ציבור יכול לאחל לעצמו זכות גדולה מזו.

21 באוגוסט 1971

---

דרך ארוכה – אך יעילה

מאת

ישעיהו אברך

אנו יודעים מעט דברים שיש בהם גם יסוד אנושי־דרמטי כזה וגם שירות לטווח ארוך לחברה, כסיפור ששמענו השבוע ברדיו על המאמצים הנעשים על־ידי משרד העבודה לחפש ולאתר נוע המסתובב באפס־מעשה ובאפס־לימוד ולהביאו אל העבודה או אל התורה.

בעשרים וחמישה אלף (!) נוער הדברים אמורים – סיפר שר העבודה. לא הספקנו לקלוט מן השידור באיזה איזור של הארץ היה הדבר, אך קלטנו מספר של מאות שכבר הוחזרו אל העבודה והלימוד.

נפתחו לשכות הפניה, הופעלו אנשים. מדריכים עוברים מבית לבית, משוחחים, מבררים, מייעצים, ולבסוף –מטים נערוֹת ונערים מן הרחוב, מן ההימורים ומן הבטלה שהיא אם כל חטאת – אל המועיל…

הנה הגיעו אל “ביצת קולומבוס”, שהפתרון אינו בדיבורים חקרניים על קבוצות וציבורי נוער אלא במגע עם הנער היחיד עצמו וכי כל נער בעולם מדוחק ובלתי־מוכר זה, הוא עולם לעצמו. הדרך נראית ארוכה שהיא קצרה.

כאשר שר ומשרד ממשלתי עושים כמה דברים לא רק על־פי המונחים המופשטים של הסוציולוגיה המלומדת, אלא על דרך התום וההרגשה החריפה של ערבות אנושית ישירה, שהיתה אופיינית בעבר לכל קהילה יהודית, הוא מחזיר צלם־אנוש לא רק לנוער אובד אלה גם למעשי מדינה.

10 בנובמבר 1971

---

אחרי הנפילה

מאת

ישעיהו אברך

אם חסרים לנו מפח־נפש ותעוקת־לב – באות הבחירות ל“מיס תבל” ומוסיפות עליהם. לא די לנו בתבוסות הכדורסל בדאנאן ובתיקו של בריסביין – גם לונדון מוסיפה חלקה.

רעייתנו טוענת, כמובן, שכל העניין יסודו באנטישמיות. פשוט “מסדרים” אותנו. גם הנחה זאת אין לזלזל בה. אמנם נחוצה מידה מופלגת של אנטישמיות כדי להפעילה מול גוף ישראלי חטוב ומשופע בכל מה שחנן אותו הטבע והמדינה. אף־על־פי־כן – האנטישמיות היא, כידוע, תכונה עוּבּרית שבשום נסיבוֹת אין להוציאה מן הכלל.

אך מפח־הנפש האמיתי שלנו יסודו באנטישמיות שלנו, יהודית.

מדי שנה, ארבעים יום קודם יציאת המלכה הישראלית לתחרות היופי, בת־קול של מייחסי ציבור מכריזה ואומרת: ישראל בראש! אבני־הכתר כמו מזילות דמעה מציפייה לה. מדי שבוע בשבוע מרקיעים הסיכויים ולקראת יום־המבחן ממש – ודאות גמורה ומוחלטת. כל המועמדות האחרות כבר שׂרועות חלל לרגליה של כלילת ישראל. כתר העולם מונח בקופסה.

ומדי שנה למחרת המבחן: מלכת היופי – מן האיים הקנריים; סגנית ראשונה – מן האיים האלוטיים; סגנית שלישית מקואלה לאמפור; הישראלית נפלה בחצי־הגמר.

מי, אני שואל אתכם, בעל לב חלוש, יכול לשאת נפילה כזאת – מי?

17 בנובמבר 1971

---

עוד איום

מאת

ישעיהו אברך

איננו בקיאים בענייני תחבורה. אנו קרובים אצלם רק מנסיעה באוטובוסים. יש בוודאי מה לתקן בארגוני התחבורה מהרבה בחינות, אך קודם כל יש לנקות אותם. את האוטובוסים, כמובן. אלא שבעיית הניקוי במדינה איננה קשורה בעסקי אוטובוסים בלבד – והדברים מורכבים ויגעים.

ואולם, הפעם התעורר ענייננו בשל איומי הקואופרטיבים נגד החלפת הטיוליות באוטובוסים, כמסקנות ועדה ציבורית. האיום האחרון: להשבית את התחבורה.

הרהרנו: אולי זו הזדמנות לציבור לקבל את קריאת המלחמה; אולי זו הזדמנות לנתיני המדינה ולממשלתה לומר לקואופרטיבים, כי המדינה אמנם מסרה בידם “חזקה” על שירותי נוסעים, אך לא מסרה להם מונופול על כל מה שנע ומתנועע בארץ הזאת. אולי די בכך שבעונת התיירות הבוערת נהפכת התחבורה הפנימית בארץ לסרח־עודף בעיני הקואופרטיב – אם לא למטרד מיותר. ואין אדם צריך להיות מומחה בעסקים כדי להבחין כי בהגיע עונת התיירות לשיא – מגיע גם ל“שיא השפל” שירות התחבורה לנוסעים הרגילים. כי הרי הזיכיון על התחבורה הציבורית מונח בקופסה ואילו התיירות עדיין היא עסק שיש בו, או שיכולים להיות בו, מתחרים.

מישהו צריך אולי להבהיר לקואופרטיבים כי ככל שחשובים לעת בחירות קולותיהם של ארבעת אלפים חברים – כן חשובים לאורך כל ארבע השנים שבין בחירות לבחירות קולם ואנקתם – כן, אנקתם – של רבבות אזרחים הנזקקים לשירותם. כל עד מלאכתם בתחומם שלהם מפרנסת אותם בכבוד – שמא יניחו חברי הקואופרטיב גם לאחרים להיאחז במקומות עבודה ופרנסה, ויתנו יותר דעתם על הנוסע שאותו הם אמורים לשרת.

או אולי אין להסדיר גם תחום זה בחיינו אלא על־ידי ועדת חקירה – כמנהג הימים? אם לשפוט לפי תעלולי המחירים והכרטיסיות והחלטת קואופרטיב אחד להוציא עצמו לגימלאות בגיל ארבעים ושתיים – אין להוציא גם אפשרות של בחינה כזאת מאזור ההיגיון הציבורי.

12 בדצמבר 1971

1972

מאת

ישעיהו אברך

---

דיווּח

מאת

ישעיהו אברך

היה לנו עניין בכנס הראשון של מועצת עולי ברית־המועצות בכפר־ויתקין. העלייה משם גברה. דבר המרד היהודי המופלא, המתחולל בלב־לִבן של משטר קשוח ואכזר, מלהיב לא רק יהודים שמחוצה לו.

בכינוס לא השתתפנו, אך פתחנו למחרת את העיתון בציפייה לקרוא מה אומרים כמה ממחוללי המרד הזה בבואם אל החוף ביקשנו גם להכיר שמות, דיוקנאות, הלכי־רוח וסברנו כי כך ישתזרו השמות בתודעתו של האזרח הישראלי ומעט־מעט יהיו לחלק מהנוף הציבורי שלנו – והנה הם ואנחנו מתחילים להיות מעורבים זה בזה.

פתחנו את העיתון ולבד משיח חשוב של ראש הממשלה אל העולים ועמם מצאנו פירוט מאריך שת נאומים, חשובים בוודאי מאוֹד, של אנשים שבצמרות ציבור הישראלי ושלא בצמרותיו ולצִדו “כל הנערים” של העולים, אפילו בלי שמות העולים ובלי להזכיר כלל מה היה בפיהם. והרושם החוזר ומתקבל הוא, כי כתב הבא לסקור אירוע מסוג זה יותר משהוא מכוון לִבו לספר לנו על מהות האירוע ועל המפעם אותו – הוא מכוון עצמו להיות קצין ליחסי ציבור לנואם חשוב או שניים. כאילו לא נתברכו נואמים ועסקנים בישראל בפמליה מספקת של דוברים הדואגים לפרסם כל מוצא פיהם.

ועל הבעיות החריפות של יהודי רוסיה בישראל נצטרך כנראה גם להבא לשמוע מפי “איווסטיה” או “פראוודה” – באספקלריית האמת שלהם, כמובן.

11 בינואר 1972

---

תנו לשמש יד

מאת

ישעיהו אברך

קמת בשבת בבוקר וכמצוות הרדיו – “נתנו לשמש יד”. מה זה בדיוק איננו יודעים, אבל ידידנו, שהוא משורר לשעות־הפנאי, אמר לנו שזה מעין “ליצאֶנציה פּוֹאֶטיקה” והכוונה האמיתית היא לעזור מעט לשמש לזורח – באמצעות שירים. כי זוהי אמנם “ליצאֶנציה” נוכחנו לדעת מהר. קמנו ונתַנו לשמש יד אחת ועוד יד, אך זה לא עזר והיא לא נשלפה מנרתיקה. במקומה פרץ מתוך הקדרוּת גשם זלעפות שעדיין לא פסק. מילא. כנראה הרגזנו את השממש. ואולי יש לטפל בה בלי ידיים.

אחר כם החלו הסרנדות של “קול־ישראל” לשמש, לפי טעם הרדיו, כך: שיר ראשון – יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. המלים: דוד המלך. הביצוע: אילנה רובינא; שיר שני – לכבוד שחרית של שבת – לא הבחנו בשם: כמדומה, פּוֹל מקרטני (יש כזה?) נעים זמירות ה“פוֹפ”, באנגלית. אחריו נתנה לשמש – לכל הפחות – יד, צרפתיה אחת פרנסואה ז’ארדי (יכול להיות?) בדמות קול סקסי צרוד שביקש על נפשה. אחר־כך באה כעין תפילת־מוסף בצורת פיוט של שני זמירים ישראליים, על הנושא “שמש, שמש”, מלים רבות השראה המשלימות יפה ובטוּב־טעם את הפתיחה של דוד המלך. לא היינו מתפלאים אילו היו מסיימים תכנית מגוונת כזאת לפי הקו שבה התחילו אותה, כגון: ב“קדיש יתום”, אך משכנו ידינו מהשמש קודם לכן והשארנו לאחרים לשמוע את הסיום.

האם חייב אדם להיות דתי כדי לסלוד מפרופאנאציה כזו של שירותי־שידור של ישראל?

נ.ב.

אנו יודעים: הדברים הם לריק. גם אם תכתוש כמה שדרים של ישראל במכתש – לא תסור מעליהם איוולת־טעמם.

31 בינואר 1972

---

אשר עיטרה לו אמו

מאת

ישעיהו אברך

ישבנו במחיצתו של נשיא המדינה וכתמיד שתינו שיחו בצמא. המעיין הבלתי נדלה של תורה רבת־יוּבלים ושל חכמה רבת־אנפין לעולם אינו מכזיב ומֵקֵר תמיד את המיוחד לשעתו ולעניינו. כך גם בעת קבלת תואר דוקטור־כבוד לבית המדרש למורים “הרצליה”, המאוחד עתה עם הסמינר למורים באידיש, בניו־יורק.

הפעם – אמר ז. שז“ר – אני מרגיש כביום שבו עיטרה לי אמי. ביקש לומר: כתר שקושרים לראשו נאמני העברית והחינוך היהודי, נבדל מכתרים אחרים שבהם עיטרו אותו עד כה בכך שהוא הכתר הבא מן המקור – כנטבע ב”שיר השירים" אשר עיטרה לו אמו.

בתוך כך, בדברו על מיזוגו של הסמינר האידישאי עם בית־המדרש לעברית, נתעכב על עניין שני־אור – הוא שם שנברא מתוך התלבטות בין השמות מאיר ואוּרי, וכדי שלא להפלות אחד מהם לרע נוצר השם שניאור, היינו: שני אור (אגב, צירוף־האורות הזה מקופל גם בשמו של הנשיא עצמו).

הוגי רעיון הסמינר – המשיך הנשיא – בייסדם בניו־יורק בית מדרש למורים בעברית נתכוונו לייסד שם את תל־אביב ובהקימם שם בית־ספר למורי אידיש – האמינו כי הם מקיימים בניו־יורק את וילנה. אבל אי־אפשר לכפות מהלכה של ההיסטוריה או לעוות אותו. ואין כוחה של עיר עברית אלא במקומה ובמקורה. “עם זאת נזכור ונכבד תמיד את השואפים”.

13 בפברואר 1972

---

העיסה על נחתומיה

מאת

ישעיהו אברך

כמה דברי הפטרה עם סיום שביתת האפייה.

רגישים ככל שנהיה לסדר הציבורי ולכל תקלה באספקת צרכינו החיוניים אין אנו רשאים להסתער בזעף על כל מה שמשבש סדר זה בלי לבדוק מה הם גורמיו האמיתיים של השיבוש. חובתנו כאזרחים אינה מתמצית רק בכך שנצעק חמס על פועלי האפייה; חובתנו לנסות לדעת מדוע אנשים שלווים, אזרחים שכל ימות השנה איננו שומעים אפילו ציוּצם, קמים בוקר אחד ונעשים עוכרי החברה.

אילו עשינו כך במקרה של שביתת האפייה היינו מוצאים כי הדברים אינם פשוטים כל עיקר. היה מתגלה לנו פתאום כי בטבּוּר המשק המשגשג ודווקא במצרכו הראשוני יש קיפוח מר בשכר, בפרדך העבודה ובגמולה. ויש, מה שקדמונים קראו, לחם עצבים.

השאלה: מדוע דווקא עכשיו – יכולה להיות הוגנת, אבל איננה כך. אם זו שעה יפה לאקדמאים להילחם בחירוף־נפש על תוספת ספרות מקצועית לשנת 1970, עד כדי איום בשביתה כללית, מדוע אין זו שעתם של הטורחים בפרק להכין לחמנו, שבמשפחה מרובת ילדים אין שכרם מספיק להרבה יותר מפת זאת? ספק גם אם פועל־אפייה, המכלה כוחו בעבודת לילה, יכול לעסוק בעבודה נוספת כפי שיכולים, למשל, קצת מן העיתונאים המעמידים עצמם כמורי מוּסרה של החברה ועיקר כוחם בקישוט אחרים.

כיוון שאין ארץ זאת משתכנעת אלא על־פי דוגמנוּת מן המערב, שמא ראי ללמוד מעט מתגובת הבריטים על שביתת הכורים. שלושה שבועות היו שרויים בקור ותעשייתם משותקת, אך לא פחות משהתרעם הבריטי הממוצע על שמניחים אותו בקור בעיצומו של החורף הוא נסער מקיפוחם המשווע של הכורים שנתגלה לו אגב בחינת סיבת השביתה וגורמיה.

משהו ממידה זו של איזון, בחינה ושיקול מחייבים גם את האזרח הישראלי על אף הסבל שנגרם לו. כל שכן – את הדוברים בשמו ובשם צדקתו בעיתונות.

12 במארס 1972

---

ארוֹס, צום וכל השאר

מאת

ישעיהו אברך

גם בתוך אווירה של חברה חוֹפשית, מתקדמת, נאורה, מתירנית ובעיקר: חברה חקיינית מופלגת כחברה הישראלית – עדיין מוּתר לשאול אם אין להניח גם בה כמה איים או שמורות־טבע לנצור בהם עבר ודמות ומסורת. ואם מוצדק לנהל מלחמה בלתי־מתפרשת כזאת על קו־הרקיע של ירושלים מצד סגנון הבנייה, תוך שמרנוּת ודבקוּת בכל תג גוֹתי או ביזאנטי, אולי אין לזגזג באלה המבקשים לשמר גם את קו־הרקיע הרוחני שלה.

ואולי אין רע אם ישאירו בירושלים פה ושם סימנים כלשהם של עיר עתיקה ו“מפגרת” במקצת שלא הרחיקה הרבה מדי בניגוד ליצירתם המופלאה של בלויי־הבגד־והנעל שהתנבאו בשעריה ואחר־כך נקבצו דבריהם בספר ונעשו לרב־מכר אוניברסלי.

איש לא יציע, כמובן, לעשות את ירושלים מאה־שערים או לחדש בה עבודת־כוֹהנים, אבל אולי אין זה מחוץ למושגים האמיתיים של תרבות שלא יציפו אותה דוּכני אֶרוֹס או דיוניסוס או כל כיוצא באלה שיש בהם לא רק יוונוּת אלא גם לא מעט מן המעוּות והחותני של חברה בת־זמננו. וכשם שקופנהאגן עדיין איננה מבקשת להעמיד בתוכה כותל־מערבי כדי להתחרות בירושלים, כך יכולה ירושלים לוותר לפי שעה על תחרות בפורנוגרפיה עם קופנהאגן.

אמירה פשוטה כי ירושלים יש לה שׂכיוֹת־חמדה למכביר וייחוד משלה ואינה צריכה גם ל“אֶרוס” – היתה הגיונית יותר מכל הפיתולים החוקיים שבהם מתפתלים כדי שלא להוסיף עוד דבר נתעב על כמה דברים אחרים ההולכים ומתַעבים את העיר המופלאה הזאת. ואף זה קו־הרקיע שלה.

עמדה זאת איננה באה, כמובן, להקל כלשהו בחומרת המעשה או המעשים הנעשים תוך פריצת־חוק כדי לעקור את העיווּת הזה מבירת ישראל העתיקה, ודין אברך העושה דין לעצמו אינו שונה מבחינה זאת מדינו של פורץ אחר. והצתה היא הצתה ופסקו של בית־משפט – פסק.

אף־על־פי־כן – אפשר גם בסוּגיה זאת להקשות. ולהקשות – ולא להיבהל. האומנם כה נורא היה הדבר אילו שיחררו את שני האברכים – שגזר־דינם עדיין לא נפסק – לצום־הכיפורים ולתפילות ואילו היו מחזירים אותם אחר כך לכלא לרצות כל עונש שייגזר עליהם? הדין יודע שכר ועונש. הדין אינו יודע נקם. ובוודאי לא בתחום שאינו מגופו של הדין. אפשר למצות אתם את הדין בעונש החמור ביותר על מעשה ההצתה עצמו שבו הורשעו. נאמנים השופטים. אך מפני מי הפחד הזה לקיים דבר אנושי אלמנטרי ולשחרר את החוטאים למשך עשרים וארבע שעות לצוֹרכי תפילה וצום? עשו זאת לשפוּטים יהודים גם בתי־משפט וממשלות בארצות נכר – מדוע לא יכלה לעשותה הקלה אנושית קטנה זאת גם מדינת היהודים?

בהרבה דברים שאנו עושים או איננו עושים – טוענים רבים – מרחפים עלינו פחדם ואימתם של הדתיים והמפלגות הדתיות. בעניין פשוּט ואנושי זה – שהיכולת להפרידו ממסכת־חטא אחרת היא־היא מוֹתר החכמה מן הרשעוּת – הרושם הוא כי אימת הבוהמה הצעקנית מרחפת על מעשינו כחרב המתהפכת והיא קבוצת־לחץ סמויה וגדולה שאימתה איננה נופלת לפעמים מאימתן של מפלגות דתיות. מכל מקום, כוחה לשבש את השכל הישר ואת ההגינות האנושית והציבורית אינו נופל, כנראה, מכוחן של מפלגות ממוסדות מאוֹד.

4 באוקטובר 1972

---

דיוק בתרגום ובמשמעות

מאת

ישעיהו אברך

כותב הטורים אינו שייך למקילים בכל הקשור ביחסה של ברית־המועצות ליהודים ולישראל ואין הוא רואה אפילו בזירותיה האחרונות סוף־פסוק לביטוי איבתה השוֹרשית של הקיסרות הקומוניסטית ליהודים. אך דווקא מפני רגישותנו לכל מלה היוצאת מפי עריציה – מתחייב דיוק בקליטת דבריהם.

בהודעה המשותפת של ברית־המועצות ומצרים, ששודרה ב“קול ישראל” ביום ה‘, 19 באוקטובר, במסגרת “הבוקר הזה”, לאחר ביקור ראש ממשלת מצרים במוסקווה נאמר כי "ברית־המועצות הסכימה שלערבים הזכות המלאה לאחוז בכל האמצעים לשחרור אדמותיהם וכו’." לאחר מכן, שודרה הקלטה של ההודעה במקורה הרוסי. מסתבר שיש הבדל דק. במקור נאמר שהערבים זכרים לנקוט “ראַזליצ’נויאֶה” באמצעים, שתרגומו: אמצעים שונים או מגוּונים, היינו: הסובייטים בכל זאת נמנעו מן השימוש במלה כל האמצעים, שפירושה הסכמה פתוחה לכל טירוף צבאי מצד הערבים.

אין כוונת הדברים לומר שאין לצפות מן העריצות הקומוניסטית לגרוע ביותר ואין לך, כמובן, דבר שאי־אפשר לכלול אותו במונח “מגוונים”, אך האוזל חייבת להבחין גם בדקויות בייחוד בעניין כה רציני כמו שותפותה של ברית־המועצות במזימות של מלחמה כללית מצד שכנינו.

30 באוקטובר 1972

1973

מאת

ישעיהו אברך

---

"עד פיקוח נפש"

מאת

ישעיהו אברך

באלבום “דיוקנו של נשיא” – הוא דיוקנו של זלמן שזר – שהופיע זה עתה בהוצאת “עם־עובד” נמצא בין החומר הדוקוּמנטרי המקורי קטע רב־עניין מיומנו של הנשיא זלמן שז“ר על פגישתו עם האדמו”ר מליובביץ' בניו־יורק. הקטע, הרשום בכתב־יהוד של שז“ר, עוסק בעמדותיו של האדמו”ר בעניין הנסיגה או בעניין ארץ־ישראל השלמה – וזו לשונו (ההדגשות – במקור):

“דבריו (של הרבי – ל.) נגד אף לא שעל.”

"עד פיקוח נפש. אם פיקוח נפש – אסור!

“מדוע אין הרבי אומר זאת?”

–משום שלא להחליש את המו“מ. לא לוותר לפני הזמן.”

נוכח ההכרזות הנשמעות לעתים קרובות בעניין זה בשם הרבי – יש בפיסקה הזאת שביומן שז“ר משום חידוש ומשום גילוי של מחשבה מדינית שקולה מצד האדמו”ר – שלא כמתקבל לפעמים על־פי ההכרזות הנמסרות בשמו.

מובאה זאת היא רק שבריר מפרקים אחרים המופיעים באלבום זה.

3 ביוני 1973

---

המקום השני

מאת

ישעיהו אברך

גם לאחר מעשה – אין זה מיותר בעינינו להעיר הערות אחדות.

מוזר למדי נראה החיפוש, העצבני־מעט, בבוא עת הבחירות אחרי מועמד יאה וכובש עיני הציבור למקום השני ברשימת המועמדים למועצת עיריית תל־אביב. ארבעים יום קודם הכרזת הרשימה מתחיל החיפוש הפעלתני באזור האלוּפים או דורכי־הקשת האחרים למצוא בהם את האיש הראשון ביותר למקום השני. וכאשר נודעות ברגע האחרון ממש תוצאות החיפוש – הן צונחות על הציבור כמטיאור או כגילוי־יבשת. כביכול, במעבה האי־שם החברתי טמון היה כל הימים מוּניציפאליסט תל־אביבי שוחר טובת הכרך הזה, ואנחנו לא ידענו.

האמת היא שהמועמד במקום הראשון למואצת העירייה – ראש העירייה הנוכחי – נראה לנו מצד עצמו כמי שאינו צריך ב“קו שני”. כי מעשיו – עדיו. ואילוּלא היתה חברתנו אחוזה בולמוס של תארים וגינוני־הדר היה הגיונה הפשוט מוליך אותה אל הקלפי לתת לו את קולה, ולוּ גם כביטוי של אי כפיות־טובה למשרת נאמן של הציבור. די היה לשוטט מעט בפארקים של כל קו הירקון, במבואות העיר שהיתה לכרך ובשכונות, שיד התמורה־לטובה מתחילה לנגוס בהן, כדי לראות פועל־ידיו של שליח ציבור שכגודל מעשיו בעיר – כשרונו להצניע סיפוּרם.

עד כאן לראשות העיר. ואולם אם מנהג הוא לבצר גם את הקו השני ברשימה – מדוע נחוץ לתור בזיעת־אפיים את כל הארץ בחיפושׂ נלאה אחרי מועמד, מדוע לא יינתן ביטוי של הערכה לאחד מבעלי־התרבות והייחוד – הוא סגן ראש העירייה אליהו שפייזר? רוח של חדשנות טובה וניעור־משגרה משוּכה על מעשיו, ובארבע שנות כהונה ראשונית נתוודע לציבור ונתחבב על חוגים רחבים שעניינם תרבות העיר הזאת, חייב האמנותיים והרוחניים ורווחת תושביה. מדוע צריך “לנסוע לבגדד” לחפש אחרי אוצרות נחלמים בעוד האדם הראוי לכך נמצא בתחום הישג־היד.

אלא שלא תמיד, כנראה, האנשים הנמצאים בתחום ראייתם של בני תמותה נמצאים גם בטווח ידה של מפלגה ושל שיקוליה הסתומים לפעמים כחידת־אלים.

2 באוקטובר 1973

---

בזכות הביקור

מאת

ישעיהו אברך

ודאי. על־פי כל גינוני הדיפלומטיה, על־פי חוקי המצנפת וגם על־פי ההיגיון של עבודה מדינית כפי שלומדים אותו בסאלונים המדיניים – לא צריכה היתה ראש ממשלת ישראל לנסוע לווינה. אם אין ודאות בתשובה החיובית – כך אומרת הכּרֵיסְטוֹמַטְיָה המדינית – רק מחזקים את התשובה השלילית ומגבירים את הדה. וחכמי הפרשנות המדינית מוסיפים לפתח תורה זאת והתנגדות זו במידה גוברת והולכת, שפה־ושם לא חסר בה גם ממידת החכמים־בדיעבד.

דווקא נוכח אלה – יש רצון לומר מלה של גדוּלה אנושית ויהודית לראש הממשלה על החלטתה לא לשעות לעצתם של פרשנים ולעשות במקרה זה אשר ציווה עליה לבה.

בטווח הקרוב, תשובתו השלילית של ראש ממשלת אוסטריה היא בוודאי על־פי המילון הדיפלומטי – כישלון; בטווח העמוק – ולדיפלומטיה היהודית יש גם ממד כזה – של חינוך יהודים לאהבת עמם, להתעוררות נסערת וספונטאנית למען אחים במצוקה – נתנה ראש הממשלה מופת.

הנכונות לעימוּת מר, שאינו מבטיח הישג, עם שליט יהודי אכוּל תסביכי־עצמו היושב כשבוי בארמון־המלכים בווינה – אף היא עצמה ממידות הגדוּלה היהודית והאנושית.

הגיונם היומרני של דיפלומטים מקצועיים ושל פרשנים חמורי־סבר מתגמד מול גדלוּת זאת כהתגמד העיתון היומי לפני ספר הימים.

7 באוקטובר 1973

---

לוחמה פסיכולוגית מבפנים

מאת

ישעיהו אברך

לאחר הביצועים של שדרי קול־ישראל בימי המלחמה – שנצטיינו בחדוּת־חושים עיתונאית ובעוז רוח – קשה קצת לומר דברי ביקורת. אף־על־פי־כן, האמת, לכל פניה, חובה שתיאמר.

בתום מעשי הקרבות – החלה הפרשנות. ועיקרה של הפרשנות: הילוּך־אימים על הציבור. בלי רחם. המלחמה ייסרה אותנו בשוטים של דם, קול־ישראל מייסר אותנו בעקרבים של פרשנות. כן, גם עם שוטים אחדים ומרושעים למדי. התכניות “מה נשמע” ו“מה עכשיו” ו“מה עוד” – לא באו להבהיר לנו מצב או בעיה ולהאירם מזווית נוספת, אלא ללפות אותנו בחישוק של מזוכיזם לאומי ולהסביר לנו בגלגול־עיניים אינטלקטואלי כל עומק שקיעתנו. הגמגום של המשתתפים כמו מיוּעד לבטא את מבוכת כולנו אך תַכליתו העיקרית כנראה להעמיק אותה. משתתפים בזה פרופסורים ובדרנים וסתם אמנים וכל אנשי מעלה של אינטלקט ובוהמה. בשום פה מן הפיות המוזמנים להיפצות ברדיו אין טיפת “נחמו”. רק טרוניה ותוכחה. גפ בריונוֹת־מעט. כמו של אותו צייר מוגיע־דעות (“הגנרלים הדרום־אמריקאיים של צה”ל עם הסיגרים").

האדם הישראלי, המיוּתם עם עצמו, גם אם הוא בקרני וקוצף, מבקש בתיבה מעט רגיעה, מעט שיכּוּך לסערו. אין צורך בשביל זה להעלים אמת או להריע תעמולה. רק מעט איזון מחוּשב בין המדכא והמבשר, גם בתנאי מצור.

אם לשפוט לפי תכניות־המלל האקדמיוֹת והבוהמיוֹת של קול־ישראל ופרשניו – להוציא ניתוחו הבהיר והשקול של חיים הרצוג – אין המצרים צריכים ליחידה של לוחמה פסיכולוגית. היא ישנה – והיא מבוססת היטב! – בצד הזה של החזית.

9 בדצמבר 1973

1974

מאת

ישעיהו אברך

---

חנות, אידיאלים, בחירות

מאת

ישעיהו אברך

המומחים לקלפיות ודאי ימצאו סיבות שונות לירידת כוח המערך בבחירות האחרונות. מתוך פינתנו הצנועה היינו מציעים להם לא לפסוח גם על ה… סופרמרקט של תנועת העבודה. למנוע טעות: סופרמרקט לא על דרך האלֶגוריה אלא כפשוטו – חנות־המזון שבה אנו מספקים לעצמנו באופן קואופרטיבי צוֹרכי־אוכל־נפש שלנו.

מה שעשו הסופרמרקטים בתל־אביב ביום הבחירות – אין לו כינוי אחר אלא שערוריה. בניגוד מפורש להודעה של ועדת הבחירות המרכזית כי חנויות המזון יהיו פתוחות ביום השבתון עד שעה שתיים אחה"צ – הסופרמרקטים של תנועת העבודה היו נעולים.

ללא שום הודעה מוקדמת באמצעי התקשורת ההמוניים – הדרך היחידה להעביר לציבור הודעה דחופה – החליטה הנהלת המפעל הקואופרטיבי זה בתל־אביב לא ללפתוח את המזבנות ביום הבחירות. ודאי: מטעמים מסחריים, ארגוניים, רנטביליים, אנושיים, ציבוריים – אבל מטעמים הידועים רק להנהלות.

פגשנו בבוקר יום הבחירות שלוש אמהות צעירות – הפעוט בידן האחת ועגלת הקניות בידן האחרת – כשהן חוזרות קוצפות ונזעמות מסופרמרקט ששעריו נעולים. השופרסל, חברה לעשיית רווחים בלבד, היה פתוח. גם חנות המכולת של זוג הישישים בקרן הרחוב היתה פתוחה. יהודי המקיים עסק לצוֹרכי פרנסה ולא תוך גלגול־כיניים חברתי ואידיאולוגי – אינו יודע תחבולות:

אפשר לסחור – סוחר.

אילו היינו במקומן של אמהות צעירות אלו – ורבות אחרות שכיתתו רגליהן לצרכניות בתל־אביב וחזרו כלעומת שבאו – קרוב לוודאי שהיינו גורמים למערך חלל גדול יותר במניין הקולות. אבל ככלות הכל גם מה שנגרם לו אינו מבוטל.

10 בינואר 1974

---

"החלק הזעיר"

מאת

ישעיהו אברך

כאשר ינותחו תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת אולי תינתן תשובה בהירה יותר לשאלה האם ההצטרפות ברגע האחרון של פרופסורי “בכל זאת” אל המערך – ויותר מזה: תעמולתם – השפיעו על קירוב מצביעים למערך או על ריחוקם ממנו. מי שרעיונות תנועת העבודה הם חלק מהשקפת עולמו ומן המירקם הרוחני שלו – השלים בחריקת שן עם הדברים שפרסם האלוף מתי פלד בתעמולתו למען המערך – והצביע “אמת”, אף שנראתה לו לאור דברי פלד כאמת של מרכאות. ואולם מי שקבע הפעם הצבעתו אך ורק על־פי ההתייחסות לעניין המדיני האקטואלי העומד על הפרק – ואין לבו, בעניין זה, להתקפלות לאומית ומדינית –צריך היה, על־פי תעמולת פלד וחבריו שבאה יום לפני הבחירות ,לברוח מן המערך ת"ק פרדה. ורבים אמנם עשו זאת.

הכל היה בתעמולת “בכל זאת” – רק לא אמת. כי נחוצה היתה מידה גדולה של יוהרה או של גנבת־דעת, האפשרית למדי בלהוֹט הקלפי, כדי לומר חד וחלק ופסקני כי “חלק זעיר של המערך ממשיך עדיין לדבור” במה שפלד קורא “מדיניות הרת אסון של העבר.” בלי להתווכח עם מ. פלד אם מדיניות העבר היא “הרת אסון” או לא, היינו שואלים: על־פי מה קבע מי שקבע כי החלק הוא “זעיר”? מאנשי מדע, האמונים על אמפיריות והוכחות מותר היה לדרוש גם לעת תעמולה הפגנה אמיצה יותר של יושר עובדתי. אם להוציא מהומה של מלומדים חותמי עצומות – צנועי־הליכות כל הימים אך מחרישי־אוזן לעת בחירות – בשום פנים לא הורח לפני הבחירות כי יש במערך איזה רוב למתחרי מוקד, שעלו ברגע האחרון על ספינת המערך להצילה, כביכול. הדבר לא הוכח לפני הבחירות והוא נופץ כאגדה בדויה אחריהן. והיא איננה חדלה להיות בדויה גם אם בדו אותה פרופסורים. ומי שמבקש באמת לפתח מדיניות הנשענת על חלק ניכר בתוך המערך, ייטיב, כמדומה, לעשות אם ישתחרר מן ההישענות המדינית על קבוצה זאת. אפשר ונחוץ לכבד אותה, מותר גם להתרפק עליה ולרצות להתחמם באורה או בהילתה. עליה – אך לא על משענתה המדינית. כי לא זה, כמדומה, רצונם של בוחרי המערך ולא זו משאת־נפשם.

החרדה הלאומית המדינית היא בלבד מספיקה כדי להינתק מן הרעיונות של קבוצה זאת ולא להידחק לסימטאות שאליהן היא מוליכה, אך גם מי שעניינו מפלגה וכיבושי מפלגה – ימצא בחשבון צונן כי מדיניות שהמדינה והאומה בוודאות מפסידות עליה – אין מפלגה עם מסורת של אחריות לאומית יכולה להיות נשכרת ממנה.

14 בינואר 1974

---

תרבות של אקדמיה

מאת

ישעיהו אברך

האוניברסיטה העברית בירושלים, פאר המוסדות האקדמיים של ישראל, פרסמה ביום חמישי שעבר רשימה ארוכה של מאות בוגרים לתואר ראשון (ב.א.) בפקולטה למדעי החברה. בין מאות הבוגרים – שמונה חללי מלחמת יום הכיפורים. איך אתם סבורים מציינת האוניברסיטה המהוללת שלנו עובדה מדאיבה זאת? ובכן כך: במבוא הרשימה היא כותבת: “בין מקבלי התעודות בפקולטה למדעי החברה גם שמונה מחללי יום־הכיפורים שאחרי שמם מצויין – ז”ל. את תעודותיהם קיבלו בני המשפחה".

על הסינטאכסיס העברי של משפט זה – אנו מוחלים לאקדמיה. מפני כבוד הנושא לא נפרק אותו לגרמיו הלשוניים. אף כי מאקדמיה עבר שבמרום הר־הצופים מותר לצפות לדיוק בהרכבת משפט אחד לפרסום, קל וחומר – משפט כזה.

אך מדוע לא יכלה האקדמיה הנכבדה להפריד שמונה שמות מתוך מאות – או אלף – לשימם במסגרת ולומר אולי גם משפט אחד לזכרם, במקום לשלוח אותנו עם מחוון או מראה־מקום: “מצוּין – ז”ל", לחפש את שמות החללים בתוך יער השמות? כאילו היתה זו כתובת נוספת או תואר אקדמאי נוסף.

דבר של מה־בכך, אבל מה מותר הטעם הטוב מן המריר אם לא מעט תשומת־לב אל המה־בכך?

איך טוען ידידנו האנתרופולוג: לעולם אל תערבב השכלה עם תרבות.

3 ביוני 1974

---

צורך חיוני – ולא מותרות

מאת

ישעיהו אברך

איננו בקיאים לא בענייני טרנספורט, לא בענייני פיננסים ומתוך בורות מוחלטת בשני המדעים השימושיים האלה, אנו קוראים לכל מי שנוגע לדבר לא להפסיק את בניין התחנה המרכזית בתל־אביב, בשום אופן לא להפסיקו. ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, הבניין האדיר הזה, ה“ארי” בפרויקטים הציבוריים הוא כבשת הרש. כן. כבשת הרש. ואם יש תכנית שיש להחיש את ביצועה ולהשלימה גם בימי מצוק – זו התכנית.

אפשר לנמק זאת תחילה על דרך ההשוואה: אם היו – ועדיין ישנם – – מיליוני דולרים, מאות מיליוני דולרים, למדינה הזאת להקציבם לרכישת כל מכוניות הפאר והמכוניות שאינן־פאר לבעל האמצעים המסוגל לקנותן, מן הדין ומן החובה שתימצא לה שארית־הסכום הנחוצה להקלת סבלם של חסרי האמצעים, של פשוטי עם לרבבותיהם.

ולגוף העניין – שלא על דרך ההשוואה:

התחנה המרכזית בתל־אביב היא מוקד של סבל, דחקות, זוהמה וצפיפות ואין לך תלאה חברתית שאיננה מסוגלת לגדול על קרקע כזה. אך, קודם לכל הסבל האנושי הפשוט, בלהט השמש הישראלי מצטופפים במה שקרוי עדיין בית נתיבות ישראלי, אלפי אנשים, נשים טף וזקנים ונכים במאמץ להגיע אל האוטובוס הנכסף (וייאמר כאן: המזוהם לרוב והמתמהמה תמיד) – פעמים עד עילפון.

רק היפוך היוצרות הסוציאליים ההגיוניים יכול היה לרשום מבנה חיוני כזה בין מותרות הבנייה. זהו מפעל תחבורתי בעל אופי של פיצוי סוציאלי ראשון במעלה, שחייבים בו השלטונות המרכזיים והמקומיים – כל שלטון הנותן מעט דעתו על סבלות רוב אזרחיו ומצוקתם.

1 בספטמבר 1974

---

החובה הלאומית הדחופה

מאת

ישעיהו אברך

ובכן, אם יש איזו חובה לאומית דחופה זוהי, כנראה, החובה לחסל את “אל על”, לערוף את ראשי הנהלתה ולהעביר את החברה מן העולם. והדבר הוא הכרחי וחיוני, כי לא ייתכן שבנוף המשקי והכלכלי של ישראל ובנוף המפעלים הציבוריים בתוך משק זה יתקיים איזה מפעל־סגולה שאיננו נושא הפסדים, מסיים כל שנה מאזנו ברווח־מה, מקיים במידה מפליאה ומעוררת הערצה את קשרינו עם העולם החיצון גם בעתות משבר – בקיצור: מפעל של שירות חיוני הלקוי בדבר שבשום פנים אין לשאתו: ביעילות, באחריות משקית ולאומית ערה ומתוחה, בעמידה בפני מתנכלים מבחוץ, בתנאי עבודה ושכר מכובדים ביותר, ומוזר מכל – ברווחים.

אתה משקיף כל הימים מן הצד על פועלה של חברה זו – ומתמלא לא־פעם גאווה אישית, כאילו הייתה שותף למניותיה. גם גאווה לאומית. לא היכה אותה ייקור הדלק, לא מחץ אותה המצב הבטחוני המצמצם את התחבורה התיירית אל ישראל, לא יכלו לה חוטפים.

אבל, אין רע: אנחנו נוכל לה. אם רק נעסוק בזה בעקיבות. כשם שאנו יכולים בשעה שכשרוננו בא למלוא ביטויו. מובן, אם נראה זאת כמטרה שאין עמה פשרות. ונסיון התקופה האחרונה מוכיח כי אנו קרובים מאוֹד להתגייסות טוטאלית כזאת.

ודאי: את החברה עושים עובדיה. גם את תהילתה. אך אילו הם בלבד עשו זאת הרי אין “אל על” המפעל היחיד בארץ המעסיק עובדים ואף־על־פי־כן הוא מיוחד בהישגיו. אלא שניהול נבון, צירוף נדיר של אחריות לאומית, יכולת משקית וכשרון מפליא של אלתור ותמרון בימי תהפוכות – יוצרים מסגרת הכרחית גם להצלחתם של עובדים.

ובכל זאת: אנחנו נוכל לה. הכנענו גדולים ממנה. אלא שמישהו בכל זאת צריך לתת דעתו ולבו על גורלה של הארץ המיוסרה הזאת מצד הקשר עם העולם אם לא בימים כתיקנם, לפחות בימי ניתוק ומצור. אל אם כן אנו משתוקקים לשלוח את המטוסים בעקבות הספינות.

בנמל הקישון, כמדומה, עומדים עדיין כהתראה שני כלי־שיט ישראליים להשטת נוסעים כשהם משותקים והם סמל להתעקמות כל התבונות: גם תבונת עובדים, גם תבונת מנהל וגם תבונה לאומית אלמנטרית. ספק אם יש לנו די קרפיפים לאחסן בהם גם כלי טיס.

12 בספטמבר 1974

---

"כמו קאטו"

מאת

ישעיהו אברך

כבוד גדול לדוד בן גוריון הנחילה בשבת למדנוּתו המופלגת של שדרן אחד ב“קול ישראל”.

בראיון עם שר הביטחון שמעון פרס, התייחס המראיין אל תביעתו המתמדת של ד. ב. ג. מעמו לשמור על מעמדה המוסרי של ישראל, ואמר, ברוב עמקוּת, לערך כך: “כמו קאטוֹ כך היה ב.ג. חוזר בלי הרף וטוען לעליונותה המוסרית של ישראל” וכו'.

“כמו קאטו”. בדיוק כשתי טיפות־מים. העובדה שמותר למחצית המאזינים לא לדעת מי זה קאטו ומהו ה“כמו” הזה – איננה מטרידה כלל את המראיין המלומד. אבל גם לגבי מי ששיחק כדורגל עם קאטו בתיכון ד' או ה' – ההשוואה עצמה היא מבריקה מאוֹד. “כמו קאטו” – כאילו היה אותו מצביא רומי שלפני הספירה נביא־המוסר או חלוץ המופת האישי באיזה שדה־בוקר שלו וכאילו חזר והפטיר בתוך כל שיחה משפט כמו: “ואהבת לרעך כמוך” ולא אותו פסוק מפורסם – למי שהוא מפורסם – ורצחני מאוֹד על קרתגה.

אבל הלמדנות הזאת והמלים הרמות האלו, המתגלגלות מפי קריינים ושדרים לפי מה שהאנגלי קור: Name Dropping“” – יידוּי שמות! בין נחוץ, בין לא נחוץ, לעניינו ושלא לעניינו: קאטו!

אגב, מצד המרואיין היתה זו אחת מהופעות־הסברה המצוינות בימים אלה. צירוף של בהירות מחשבתית ושלוות־רוח ואינפורמציה חשובה וגם כמה דברים מעודדים, אך שקולים, שכל אוזן יהודית כה צמאה להם עתה. אפילו הטון הטקסי מאוֹד של המראיין לא הצליח להוציא את שר־הביטחון מסולם־הקול הרגוע, המסביר־בנחת והמשיב בתבונת אדם ומדינאי גם על כמה שאלות שמוטב היה אילו השׂכילו לא לשאול אותן.

כן, באותה שבת – כך נדמה לנו – לא היה הכרח להביא לרדיו הממלכתי עוד שר הסברה אחד.

27 בנובמבר 1974

---

אלימוּת רוחנית

מאת

ישעיהו אברך

אנו מתוודים על בורותנו: לא קראנו כל הכתבים של אייל כפכפי, אך מן המעט שנזדמן לנו לקרוא לאור מדורות הויכוח הציבורי, מעולם לא ידענו בבירור לאיזה מין, בסופו של דבר, לשיים את החתימה “אייל”. מחילו, המכתבים שבין נחום רז לבין המערכת, בעיתון שלפני ימים אחדים, למדנו בבירור: המדובר הוא במין הקרוי חלש, ולכן: אייל (א' חטף סגול י' קמץ): והחלש יאמר גיבור אני.

איננו רוצים לנגוע אף בשוליו של ויכוח זה. נחום רז עומד רק על השימוש במושג “כנופיה” לגבי ב.ג. ואולם למינימום של הגנה לשונית ראויים כמדומה גם המשויכים האחרים לכנופיה. אולי גם אנחנו ביניהם. אך בסך כולו של החשבון – גברתו החסודה ממעוז־חיים – כנופיה לא מבוּזה כל כך. אנחנו, לפחות, נתכבד בזכרון ההתייצבות לצד ראש הכנופיה הזה שארית ימי חיינו.

אך ענייננו הפעם לא בוויכוח עם אייל כפכפי, אף כי ראוי היה אולי לומר פעם דברים אחדים בעקבות ניצות הגוּתה, המופרחת אלינו בשפע כזה בהרבה במות. ענייננו באבחונו של חיזיון אחר, והוא: נעימת העט הפולמוסי של כמה נשים בעת השתתפותן בוויכוח הציבורי. הכל כמו מוכרח להיכלל במכתב אחד למערכת: ההנמקה והגנאי, הבחינה והגידוף, לשון בימה ולשון שווקים. והכל בריגשה גוברת, בצבעוניות מושלמת של עולם הביזויים. כאילו כל מכתב למערכת הוא הכתיבה האחרונה ומה שלא ייכלל בה לא יוכל עוד להיאמר לעולם. וכך אתה מוצא דווקא בכתיבה זאת היפוכו של המעודן והמורתע, שכמו מצופה מכתיבתן של בנות המין הנגדי שלנו האצילות.

נעים היה איפוא לראות את המערכת, שעמה אנו מסובים לפעמים, חותמת תשובתה בהערה חד־משמעית של התנצלות על הבאה הכינויים האלה בדפוס. אף זה מאותו התמורה הטובה. מסימני העוז, כלומר: האייל.

2 בדצמבר 1974

---

"בזבוז משווע"

מאת

ישעיהו אברך

הכתב רזי ברקאי – מספר “קול ישראל” בשתי מהדורות של חדשות – חקר ומצא, כי המדינה תוציא שמונה מיליון לירות (עודפות או מיותרות) רק בגלל מה שנראה כלהטוט פרלמנטרי של יושב ראש ועדת העבודה של הכנסת. ומה, כסבורים אתם, הדבר המתואר כתקלה חמורה מאוֹד?

– ובכן?

–לפי החלטת הממשלה אמור היה הביטוח־הלאומי לפצות את מעוטי היכולת (מקרי הסעד?) החל מים הפיחות, היינו: מ־10 בנובמבר ואילך. באו פקידים מומחים של אוצר או של הביטוח־הלאומי והוכיחו, כי הדבר מסובך מבחינה לשכתית והציעו כי בחודש נובמבר ייעשה החשבון רק מן ה־15 בו ואילו את חמשת הימים שבין 10 ל־15 יצרפו לחודש הבא. כך פשוט יותר ונוח יותר גם לפקידים גם למכונות.

באה הגברת שושנה ארבלי, יושבת־ראש ועדת העבודה, התחכמה לפקידים והציעה כי אם אמנם כך – ישלמו נא למעוט־היכולת את הפיצו החל מ־2 בנובמבר, היינו: עשרה ימים לפני הפיחות – וזה יהיה טוב לנצרכים, גם נוח ללבלרים ולמכונות. הציעה – ואירעה תקלה: ועדת העבודה קיבלה את ההצעה. “בזבוז משווע” – קראו לכך פקידי האוצר, אומר הכתב באנחת הסכמה. משווע.

אך “כתבנו”, המוסר ידיעה זאת בכובד ראש שדרי מקובל, ובוודאי לאחר “תחקיר”, מציין במהדורת ארבע וחוזר ומציין במהדורת חמש, כי החלטה זו, הגורמת למדינה הוצאה נוספת של שמונה מיליון לירות, יכלה להתקבל רק משום שלעת ההצבעה נותרו בישיבת הוועדה חמישה חברים בלבד. והרי ועדה זו – אומר כתבנו – היא הקובעת.

הוא חיפש, כך טוען, את הגברת ארבלי לתגובה על ידיעה – כנראה, מוזרה – זאת, אך לא נמצאה לו. ומקול הנכאים של הקריין נשמעו כאילו גילה עוד תעלול של בנק א"י בריטניה או של החברה הכלכלית.

גם לנו קשה ברגע זה למצוא את הגברת שושנה ארבלי כדי ללחוץ ידה.

15 בדצמבר 1974

1975

מאת

ישעיהו אברך

---

"כי לעוררך, אחי, אני בא"

מאת

ישעיהו אברך

קשה לקבוע מה בדיוק החזיר את יוסף חיים ברנר לתודעה הספרותית והחברתית של ישראל, אבל – עובדה: ברנר מתהלך בתוכנו. המחקר האקדמי – מזה, התיאטרון והמחזאות העברית – מזה, כמו חזרו וגילו בברנר נקודת שאיבה ומוקד של מתח מחשבתי. אולי יותר מכל מדברת אל לבו של דור אכול־ספקות – הסקאֶפטיות העמוקה של ברנר ויכולתו הנדירה לראות דברים כמשתתף וכצופה כאחד. כמו היה קודח בתוך יוֹרת החברה ובעת ובעונה אחת מפיח בה לצננה.

לבד מן הסקרנות המדעית, הצוננת על־פי טבעה, זכה י.ח. ברנר לקיומם של מוקדי־אהבה מצד חברים. שמעון קושניר המופלא, “מאנשי הבזלת” של ארץ־ישראל, חברו של ברנר, כמו נושא עמו חובת־הלב לעשות לזכר המורה. כך נטלו הוא ונחמן תמיר ובסמכות שאין איש יודע מקורה – זולת המקור המוסרי של הרגשת־החובה – החלו להוציא מחברות־חקר מוקדשות לברנר. זימנו למלאכה כעורך את פרופסור ישראל לוין, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, והוציאו מתחת ידם, באמצעות “עקד”, מחברת־מחקרים שמעתה ואילך – כך מצווה תוכנה – אי־אפשר יהיה עוד לעסוק בחקר ברנר בלי להזדקק לה.

כך טורחים “מכאן ומכאן” להעלות דמותו הרוחנית של אחד המהפכנים המרתקים והמורכבים של תנועת התחייה, שאילו קם וחי עמנו היום – כמו היה נטוע בתוך חברה וזמן שצריכים לו, לבעירתו המוסרית, לזעקתו.

“כי לעוררך, אחי, אני בא” – קבע ברנר כסיסמה בשעה כתב־העת “המעורר”. האופן שבו מרכזים שמעון קושניר ורעיו את מאמציהם “מסביב לנקודה” של הגות ברנר, כתביו ועיזבונו – כמו בא לחזור ולהטיל קריאה זו בחלל חברתנו. כל לב יברכם.

כן. את “שכול וכישלון” מקיימים אחרים. המופקדים על ניהול “משכן ברנר”, המוצב במקום שבו נפלו ברנר וחבריו לפני חמישים וארבע שנים, כמו טורחים משנה לשנה להתאים את מראה הבית אל שם הספר הזה דווקא.

אברהם הרצפלד הקים בית זה לתפארת. מן היפים בבנייני העיר. היורשים המופקדים על הבית – תוכו זרקו וגם את קליפתו משמרים בעזובה מדכאת, בזגוגיות מנופצות. משה דור כתב לפני שנה, לערך, ב“מעריב”, כי בעזובה הזאת רצחו את ברנר בשנית. ראינו לפני שבוע את הבית היפה והשומם במרכזה של מזבלה מצטברת באבו־כביר. עדיין ממשיכים שם לעלוֹב ביוסף חיים ברנר יום־יום.

14 במאי 1975

---

קריינות מדויקת מאוד

מאת

ישעיהו אברך

איננו יודעים כמה מאמץ משקיע שירות השידור כדי להקנות לשדריו היגוי עברי נכון – דיקציה ופונאֶטיקה. לפי תגובות האוזן – ההיגוּי באמת משופר. כדי כך שאתה מבחין היטב בה“א עם מפיק בסוף התישבה – להבדיל, למשל, בין בְּעִיטָה בכדורגל לבין בְּעִיתהּ, בעת שלה. המפּיק בתיבה האחרונה נשמע היטב בהטעמתו של השדרן ובמאמציו למלא אחרי ההוראות. אתה מבחין הקפדה כזאת גם בהיגויים אחרים, להוציא, כמובן, נקודה במפיק של ו”ו החיבור, שאין לו כנראה עוד תקנה בעברית של ימינו – מן השדרן עד שרי הממשלה. דומה כי בעניין הו"ו הזאת תכליתי יותר לשנות את חוקי הדקדוק מאשר לנסות לערער את הרגלי־הדיבור הנפוצים. וכיוון דעל – על.

זה – מצד ההיגוּי. אך מצד ההשכלה ואופקי־הידיעה של השדרנים – התמונה עגומה – אם לא מדכאה מעט.

הדוגמאות, שאנו רושמים או משרבטים על כל נייר מצוי בעת ההאזנה, מתעופפות אחר־כך לכל עבר. הנה אחת מלפני ימים אחדים, שעדיין לא נשאה הרוח.

אולי אתם מכירים היסטוריון ששמו ובינבי? אתם – לא, אבל שדרנית הרדיו מכּירה־גם מכּירה. לפני זמן־מה הלך לעולמו היסטוריון נודע כזה בלונדון, ארבע פעמים הוא שבק־חיים־לכל־חי בפי הקריינית בתורת אחד טבינבי. רק למחרת התברר לרדיו כי זהו ארנולד טוינבי (Toynbee). אף כי היכרות־מעטה לא עם ההיסטוריה רק עם שונאי־ישראל בלבד – הספיקה כדי לדעת זאת.

מלכת דניה – סיפר שדר בהזדמנות אחרת – הגיעה לעיר הצפונית של ברית־המועצות “לשעבר לנינגראד – ועתה פטרוגראד” – מדויק להפליא.

בשבת בבוקר, בהפטרה לאחת משיחותיו המרתקות של עזריה אלון – דבר הקרין: “במסגרת השבוע, איכות הסביבה, שמעתם את שיחתו של עזריה אלון על נקיוֹן בגוף” – מקום “בנוף”, כמובן. הוסף לזה בעיית האיים האזוריים (מלרע), והרי לך סימן מובהק גם להבנה עודפת בדקדוק וגם לבקיאות בגיאוגרפיה.

התוצאה המתמשכת: דינוזאורוס הוא מלך ישראל – ותעודת בגרות.

ועוד מן הרדיו:

נכחנו באולם בעת נאומו של שגריר ארצות־הברית מלקולם טון, מיד לאחר שורת ההחלטות הנמבזות של ארגון־האומות בענייני ישראל והציונות. היה בדבריו משפט אחד, שבעקיפין יש לו איזו משמעות מדינית. “החלטות העצרת – אמר, לערך – לא ישפיעו מאומה לא על עתידה והתפתחותה של ישראל ולא על היחסים בין ארצות־הברית לישראל.” לא הצהרת בלפור חדשה, אבל – הצהרה של משמעות בעיתויה. ואמנם, בלשון זאת הביאו את ההצהרה עיתוני הבוקר.

במהדורות החדשות של הבוקר, הודיע הקריין כך: “החלטות העצרת – אמר שגריר ארצות־הברית – לא ישפיעו על יחסי ישראל וארגון האומות המאוחדות” – כך פעם, כך עוד פעם, כך בשלישית.

דיוק עיתונאי מובהק וגם עדות להבנה פוליטית – ולהיגיון.

13 בנובמבר 1975

---

קץ האשליות

מאת

ישעיהו אברך

יונס טורקוב, משושלת היוצרים הנאצלה של פולין היהודית, ניצל מן הגטו וממוראותיו בדרך־נס, עבר מאז כל גלגולי הדרך וכל מחילות המלחמה, השתקע בארצות־הברית – לבסוף עלה לישראל. למן היום הראשון שבו חמק ממלתעות הנאצים – אוֹגר תיעוּד. כמו רואה שליחות עליונה לאסוף כל תג, כל ציון, כל עדות לאכזריות המרצחים, לגבורת הלוחמים, לאסון הנספים – לשבר עמו. חי עד היום הזה בכל שׂריגי עורקיו את האסון, את הכאב ואת החרפה – ואת הוד הגבורה של המעטים, העולה כלפיד־אש מן המרמס וההשפלה. מפיק מזמן לזמן מעטו ומלבו עוד תעודה ועוד ספר ועוד בֵּרוּר של עדות – כמו רואה בזה תעודת חייו להיות עד לדורות. עד לאָזלת־יד ועד למרד. הוא אינו צריך להיזכר. כל כולו גוש אחד של זיכרון. כאילו פינה מוחו, לבו, מאמצו האינטלקטואלי וכשרונו האמנותי לעניין אחד: זיכרון. את האחרים צריך לעורר שלא ישכחו; ביונס טורקוב – משרידי הגטו והשואה ומנאמני רושמיהם – יש להפציר לפעמים שלא יזכור. אבל הוא זוכר את הדברים כמו במחשב. את הבלהה, את האווירה שבה נולדה, אך אולי יותר מכל: את הלקח. והוא־הוא הדבר שיונס טורקוב מבקשו להנחיל לקורא בן־זמננו – ככלות הכל, אם יש איזה טעם ותכלית לזיכרון היסטורי – טעמו ותכליתו במסקנות, בלקח. מתוך כל שורה של יונס טורקוב בספריו המרובים – שכתיבתם, כקריאתם, עשויה לסחוט תמצית לשדו־של־אד – מבצבץ הלקח. מוסר ההשכל.

כלולים בספר מאורעות ועובדות שלא נוסעו עד כה, והם תוספת חשובה לתיעוד השואה, לחישוף מקורות ושוֹרשים. מבחינה זאת של חידוש ותדהמה אתה קורא, למשל, כי כבר באוקטובר 1938 חוקק הבונדסראט של שווייץ (!) חוק בעל משמעות אנטי־יהודית מובהקת שלפיו אזרח גרמני שאיננו ארי, איננו יכול לעבור את הגבול לשווייץ אלא אם כן נצטייד באשרת כניסה משגרירות שווייץ בגרמניה, וכדי שיהיה אפשר להבחין בין פליט שהוא “ארי” לבין מי שאיננו “ארי” הציעו גורמי המשטרה השוויצרים לשלטון הגרמני להטביע אות י' (“יהודי”), בגודל שלושה סנטימטרים, בדרכונו של יהודי. על־פי סימן זה ידעו, גם שגרירות שווייץ, גם פקידי הגבול השוויצרים, להבחין במי שאינו רשאי לקבל היתר כניסה לשווייץ. וכך נגזר, כמובן, דינו להישמד.

ובכן: שווייץ. המנומסה, האלגנטית, הנקייה למשעי. שווייץ של וילהלם טל ושל שעון הקוּקיה. ויונס טורקוב מביא עובדות ותיעוד אלה גם על המרצחים, גם על אלה שעמדו־מנגד ומקיים הוכחת המשורר:

קץ האשליות – ומכל שורה של הספר מרמזת האתראה: רק לא אשליה. אתראה לעמו בכל מקום.

אפילו בארץ מבטחו.

11 בדצמבר 1975

---

יום הקדיש הכללי

מאת

ישעיהו אברך

“היום, יום ראשון, עשרה בטבת, יום ראשית המצור על ירושלים של נבוכדנאצר, הוא יום הקדיש הכללי, יום־תענית לזכר היהודים שניספו בשואה ושיום מותם אינו ידוע.” כך פתח השדרן את “קול ישראל” ביום א'. והמשיך: “בשעות הבוקר המוקדמות עולים רבים לבתי־העלמין לפקוד יקיריהם. תיאמר תפילת קדיש ויתקע בשופר.”

ומיד, בצהלת־שותים: “תן לי טמפו עוד ועוד – כי הטמפו טוב מאוֹד”. והנה התעמלות־הבוקר בהדרכת מיכאל בן־חנן. ובין הערביים יראיין “ממני – מני” את שחקן הכדורגל מרדכי שפיגלר. וכל השאר.

זה אינו צורם אוֹזנו של שום איש בשירות השידור וזה אינו מפריע לשום שדרן. ובערב יימשך בטלוויזיה הסרט המצחיק “הכל נשאר במשפחה” ויגולל הסרט הרציני מאוֹד על נפילת בית הבסבורג או בית בורבון או בית הרומאנובים – כל הבתים, כל הנשרים. כי את “המנגינה” הזאת – אי אפשר להפסיק.

ודאי, לא כל יום אבלוּת, ואילו ביקשו יהודים להתאבל על כל מתיהם ולבכות כל אסונותיהם – לא היו ימיה של שנה אחת מספיקים והיינו חייבים לפתוח כל תכנית־בוקר במארש־היגון של שופן. ואף־על־פי־כן – יש סייג לאטימות. כביכול, הקדיש והשואה הם עניינם של הרבנות ושל ההולכים לבית־העלמין ואינם שייכים כלל לקריינים של שירות השידור בישראל. שהרי הם אחרים, וגזעם אחר, ושוֹרשם אחר. השואה היא שואה, והטמפו – טמפו. ובין תפילת קדיש לבין “ממני מני” אין, כידוע, מרחב לשום תכנית – או “איכה” או “קוז’אק”. הקדמה הגדולה של ישראל “צעירה, בריאה ורעננה”.

קמילתה של תרבות עם. הנה היא נובלת לנגד עיניך. בפי נערים והערות במשדר. יום־יום. היא – והמעט שנותר עדיין מאצילותו.

17 בדצמבר 1975

1976

מאת

ישעיהו אברך

---

דברים כפשוטם

מאת

ישעיהו אברך

בעניין “אגד” יש לומר כמה שׂורות באופן פשוט, פיגורטיבי, בלי שום קישוט של מונחים מקצועיים או סוריאליסטיים.

ובכן, כל המלים כמו “הון חוזר”, “קשיי מחזור”, הן מלים מקצועיות, כמעט מקצועניות, של כלכלנים. המדובר איננו דווקא בהן. מכל מקום: לא בהון חוזר.

אילו היה ההון של “אגד” חוזר באמת מן המקום – הלא־נכון מבחינה ציבורית – שבו הושק, אולי לא היו כל בעיות לפרלמנט הישראלי ולוועדת־הכספים שלו, ולא היינו אנחנו – הנוסעים – צריכים לעמוד ולקטוף עלה־אחרי־עלה ולנחש: ישבות היום או לא ישבות?

העניין הוא פשוט יותר ויש להסבירו לציבור בלי לקסיקון למונחי הכלכלה.

שנים ארוכות, כנראה, השקיע “אגד” כספים בהקמת מפעלים מסחריים. למען הדיוק הפורמלי לא הוא השקיע אלא חבריו. יש להניח שהקואופרטיב לא עמד־מנגד ועזר מעט לחבריו להשיג את הכסף להשקעותיהם בתנאים לא־מעיקים. בעקיפין יש קורֶלציה ישירה בין מצב הקואופרטיב לבין מצב חבריו – כי הרי הם־הם הבעלים – אין המצב כך ב“אגד”. הקואופרטיב מאיים בהשבתת התחבורה לאזרחים, אך לא שמענו את חבריו מאיימים בסגירת המסעדות והחניונים והמלונות והעסקות האחרות הרשומות על שמם.

ודאי: רכוש־אדם הוא רכושו שלו ועדיין איננו חיים במשטר המצדיק או עושה לאפשרי אקס־פרופורציה של רכוש פרטי על־פי צו שלטוני. גם אילו היתה לשלטון בישראל זכות כזאת יש בוודאי בארץ קודמים לכך בתור מחברי “אגד”.

אבל העובדה היא עובדה: החברים צברו רווח בשעה שהקואופרטיב צבר הפסד. יישבו, איפוא, את הדברים בינם לבין עצמם, שהרי קואופרטיב וחבריו חד הם. וזה כל טעם הקִדמה החברתית ביצור כלכלי זה.

הנוסע – די לו שהוא מפרנס את אם התחבורה. הוא אינו מחויב לפרנס את הבנות. חברות־הבת, שנבנו אף הן מכספי הנוסע, יבואו אם נחו. ויושיעו את האם.

16 בינואר 1976

---

הדרמה תמנע

מאת

ישעיהו אברך

הקשבנו בשבת לשידור רדיו על תמנע. האמת היא כי לא נחוץ היה שידור – חשוב כשלעצמו –ממקום המעשה גופו, כדי להבין את הדרמה המתחוללת שם.

זוהי, כמובן, קודם כל דרמה של המשק הישראלי. קשה לומר כי בתמנע מתקיים בדיוק דבר התורה: “ומהרריה תחצוב נחושת”. כבר ויתרנו על ההרים, כבר צללנו אל התהומות וגם שם אין המחצב הזה נתון בשפע. ואפילו המעט המצוי אינו מבוקש בשוקי העולם. את צריכת הנחושת, אומרים המומחים, מזרזת המלחמה. אין, כנראה, עתה די מלחמות בעולם.

אברהם אבן עזרא היה טוען כי אילו היה מתחיל לסחור בנרות – לא היתה השמש חדלה לזרוח (“לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – לֹא יֶאֱסוֹף שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי”). מזלה העסקי של ישראל בענייני נפט ונחושת מתחיל להיות דומה למזלו של אותו משורר גדול אך חלכה.

אבל הדרמה האמיתית היא הדרמה האנושית. בעניין מסוג זה בדיוק חל על כולנו הכלל: אל תדוּן את חברך עד שתגיע למקומו.

דבריהם של פועלי תמנע ברדיו פיכּו מלב מר. פתאום הוכרת מטה לחמם. המלים “ניידוּת” או “ניעות עובדים” הן מלים יפות ומגדירות מאוֹד בלקסיקון המדעי, אך הן כמו טלטלת־סער לאדם ולביתו. יצור אנושי איננו רהיט או כלי־עבודה שמניידים אותו ממקום למקום. מניחים אותו – והוא נַייח. קרוב לעשר שנים בונה אדם ביתו, משפחתו, סביבתו החברתית – ולפתע: קום ונוּד בארץ הזאת. אתה וביתך וילדיך וכל אשר לך. נוּד “לאלתר” – אך עדיין איננו יכולים לומר לך להן. קודם כל עקור, אך על המקום שאליו תעקור עוד נודיעך.

הניסה מי מן הכותבים והמחליטים לחיות פעם חוויה דרמתית כזאת? ואין אמירה זאת מכוונת לשפוט את המעשה עצמו, שהוא תולדה של העוני הגדול שבו שרויה המדינה, אך צורת עשייתו ספק אם עומדת במבחן ההבנה למצוקת אדם. ביחוד בחברה המונהגת על־ידי פועלים.

האם צריך היה נציג הפועלים להילוות אל השר המביא בשורה קשה כזו לפועלים?

בכל מקום בעולם – לא. בישראל –הדברים שונים. שונים מאוֹד. הסירה היא אחת, והיא קטנה מאוֹד, וכולנו יושבים בה בצפיפות ואין כמעט חציצה בין המשק לבין גורל עובדיו. בואו של מזכיר ההסתדרות לאילת, לצדו של השר, היה איפוא בגדר קפיצה לתוך מוקד־הכאב של פועלים העומדים להיות מובטלים – והוא ביטוי ברור של התייצבות לימינם. היה זה, יש להודות, גילוי של אומץ חברתית היאה להנהגה כל הימים וביותר: בימי מצוקה.

צר לי להיווכח כי על־אף הפירוש האלגנטי־מעט שנתן שר המסחר והתעשייה באילת למלה החפוזה “לאלתר” – עדיין אין רואים סימן של תכנית ברורה ושוקלה להבטחת מחייתם של פועלי תמנע. חבל.

19 בינואר 1976

---

ניסוי אלקטרוני

מאת

ישעיהו אברך

מאה עשרים וארבעה צלצולים במשך כשבע דקות לא זכו למענה. המספר שחייגנו: 244־222, מלון “הילטון”. כן, מלון הילטון. המפואר. הנישא. המצויר והמפוסל מכל עבריו. עם כל הכוכבים הדרושים להסמכה במלון בדרגה אלף־אלף. השעה היתה שעת־בוקר רגילה של שבת – עשר ושלושים. משם פנינו, כמובן, למודיעין של הדואר ולא נגלה כמה צלצולים ספרנו עד שזכינו לתשובה. והתשובה היא, כמובן, שאת סיבת שתיקתו של מלון “הילטון” אפשר לברר רק במספר 16. לא לטעות: הכוונה היא ל“הילטון”, המלון, בתל־אביב – ולא ל“הילטון”, של הפאלאנגות, בביירות.

בשעות אחר־הצהריים חזרנו וטלפַּנו. המלון ענה מיד. ללמדך שגם על שיטה של חוסר־שיטה אי אפשר לסמוך. עתה החלה ההמתנה לחיבור שבין מרכזיית הטלפון של המלון אל שולחן־המודיעין שלו. עוד שישים ושמונה צלצולים בדיוק. שולחן־המודיעין אינו עונה. מה עושים? – סוגרים ומחייגים חוזר־חלילה. כל החיוג וכל הנלווה אליו – מחדש. ובינתיים יקרו מאתמול את שיחות הטלפון. וגם הזמן לא עמד מלכת.

תייר ידיד מארצות־הברית שהסב עמנו בעת הניסוי האלקטרוני העיקש הפטיר באנחה: אילו זה קרה לי – הייתי מתפוצץ.

ומה – אמרנו לו – אתה סבור אנחנו עושים?

7 באפריל 1976

---

הכל בידיך?

מאת

ישעיהו אברך

מעל בימת העצרת של מפלגת העבודה לקראת גיוס פעיליה התנוססה באותיות־ענק סיסמה, שמחבריה לא נתנו, כנראה, דעתם על משמעותה. לפחות לא על המשמעות המתקבלת מסדר־המלים הנוכחי שבסיסמה.

“הכל בידיך – הקול בידך” – כך נאמר בסיסמת־הענק הזאת וכבר אנו שומעים כי הברקה זו עשויה להיות קריאת־הקרב לעידוד הפעילים במערכות הציבוריות הקרובות.

ובכן המשמעות הפשוטה של סיסמה זאת – ולא יכולה להיות לה בסדר־מלים זה שום משמעות אחרת – היא: כיוון שהכל בידיך (השלטון, המשרות וכו' וכו') – גם הקול בידיך. איננו מאמינים שיש מישהו במפלגת העבודה המבקש לומר דווקא זאת לקראת בחירות ולכבוש דווקא בכך את לב המצביע.

אך אם הכוונה לומר כי מי שצובר קולות ומקבל רוב דמוקרטי וזוכה בכוח־הכרעה, בידו כל האפשרויות – וזוהי כוונה לגיטימית בהחלט לפחות לצוֹרכי תעמולה – הרי סדר־הדברים הנכן הוא: “הקול בידך – הכל בידך”.

אם אין מפלגת העבודה מחפשת לה תלאות בתעמולה מתגרה של אחרים – תיטיב לעשות אם תשנה מיד את סדר הדברים הזה. אלא אם כן היא אמנם מתכוונת למה שהיא אומרת בסיסמתה הנוכחית.

26 ביולי 1976

---

עוז לפורענות

מאת

ישעיהו אברך

המאמצים הכבירים שעושה, כנראה, מפלגת העבודה כדי לצרף את יצחק בן אהרון לוועדה המכינה – ראויים לכל שבח. לפי הידועות האחרונות יש תקווה – ואפילו סיכוי! – שבכל זאת יזוכה גם יצחק בן אהרון בחברות, לאחר שבקושי נלקטו בוועדה גולדה מאיר, אבא אבן ומשה דיין.

מיום ליום גדלה גאוותי על מפלגתי, על שיקוליה, על תבונתה העמוקה, וביותר: על תרבות הליכותיה וטוב טעמה.

עוד לא א בדה התקווה. החסד הנדיב הזה של צירוף יצחק בן־אהרון למכיני ועידתה של תנועת העבודה – עוד ייעשה. אף כי הכל יודעים כי יותר משהוא צריך לטקס הזה – צריכה התנועה לו.

מכל מקום, סגולה אחת לא חסרה מעולם למפלגתי: עוז לפורענות.

17 באוגוסט 1976

---

"מי רוצה"

מאת

ישעיהו אברך

נפרוק קצת מן העומס שעל חברנו איזק, חכם־הלשון, ונעיר על שני ברבריזמים שאנו מנסים להבריח מעצמנו והם חוזרים אלינו כמו צרעות, עם כל שיחה טלפונית.

אנו מצלצלים אל מוסד – כל מוסד – ומבקשים את פלוני. המזכירה: “הוא לא נמצא.” אנו ממשיכים ושואלים: האם חיפשת אותו היטב? אולי הוא מתחת לשולחן. אולי בתיקייה. אולי באיזו מגירה? – “הוא לא נמצא,” חוזרת המזכירה בתקיפות. היא לא תאמר: “הוא איננו,” רק “לא נמצא.” כביכול, נברה בסל הניירות, חיפשה את המנהל ולא מצאה אותו.

אופן אחר של שיחה: אנו מבקשים את פלמוני. התשובה: “מי רוצה?” או במקרה הטוב ביותר, " מי מבקש?" לא: “מי רוצה אותו” או “מי מבקש אותו.” רק “מי רוצה?” אנו שואלים אותה: מי רוצה מה? זה נשמע לה, כנראה, כבר יותר מדי מתוחכם. “אני שואלת מי רוצה – אז תענה לי מי רוצה.”

מעניין, מה בכל זאת מלמדים בבתי־הספר לפקידות את הפרגיות האלו של השירות הציבורי?

בחיבור של ארבעה מספרים בטור אחד הן מתקשות, אלא אם כן חילקו את הטור לשניים. נימוסים ואדיבות בשיח טלפוני – אינם כלל במערכת־החובה של בתי־ספר אלה. אבל “מי רוצה” או “לא נמצא” או טמטומי־שיח אחרים – משרישים היטב. הטמטום, מסתבר, יש לו מורים.

ומנינו רק שתי פתיחות כובשות־לב מתוך תרבות־השיחה העילאית של המזכירה הישראלית המצויה – ראי השירות הציבורי.

27 באוגוסט 1976

---

יוֹנים – אל ארובותיהם

מאת

ישעיהו אברך

מותו של חבר־הכנסת צבי גרשוני, זכר חבר לברכה, עורר רבים לצער ואת המשמרת הצעירה – מרבצה. צבי גרשוני המנוח היה לפי הסיווּג האוֹרְנִיתוֹלוֹגִי המקובל – יונה. במקומו תבוא על פי תור הרשימה – סנטה יוספטל, והיא, על־פי אותו סיווּג – נץ. נמצא איפוא שובך־היונים חסר. ישבו המוחות הפורים של המשמרת הצעירה – שקטלוג המשרות והכהונות תמיד פרושׂ לפניהם – שקלו וטרו איך לחזור ולמלא את השובך. נמנו וגמרו – ושלחו משלחת לראש־הקואליציה, לאמור: הבא בתור אחרי סנטה יוספטל הוא צעיר המוגדר כ“יונה” ויושב עתה בניו־יורק. איך מביאים אותו אל ארובת־היונים בכנסת? – אין בעיות: יו"ר ההסתדרות הציונות, יוסף אלמוגי, הוא גם יושב־ראש וגם חבר־כנסת, יפַנה מקומו בכנסת ותובא “היונה” מניו־יורק – והמאזן הפוליטי והאוֹרְנִיתוֹלוֹגִי יישמר. אבל קודם כל יישמר המאזן המסחרי, הוא מאזן המשרות והכהונות והתפקידים של המשמרת החלוצית, כמובן.

לזכותו של אותו שליח בניו־יורק ייאמר כי הודיע שלא יפסיק שליחותו החשובה בענייני עלייה עד שייתם מועדה.

אפשר היה לעבור ללא תגובה על תחבולה מחוכמת זאת המתעטפת ביראת־שמים, אבל צעירי המשמרת הזאת מופיעים בעיתונות ומוסרים הצהרות ויש להתייחס אל מעשיהם במידה של כובד־ראש ציבורי – ואין ברירה.

ובכן, קודם כל היינו מבקשים מן האבנגרד הצעיר הזה לומר אמת כפשוטה: אתם אורבים לכהונה, אתם סבורים שהיא מגיעה לכם – על־פי האחוז, על־פי המשקל או על־פי כל נימוק אחר – אִמרו זאת מפורשות. תִבעו בפה, רק אל תשימו עצמכם מגינים על בתולינו הדמוקרטיים ועל העיקרון המקוּדש “שאין אדם יכול להחזיק בשתי כהונות”? מכל מקום: לא במקרה זה.

ומדוע לא במקרה זה? כי אם יש תפקיד שבו יש לא רק צידוק אלא גם חובה להחזיק בשתי כהונות – זהו תפקיד היושב־ראש – התפקיד המרכזי בתנועה הציונית. אילו לא היה יושב־ראש התנועה הזו חבר בכנסת – היינו צריכים לפעול לעשותו כך ברבות הימים. המעורבות המתמדת בחיים היום־יומיים של ישראל – בתחום הציבורי, הפוליטי והמעשי גם יחד – חיונית לפעילות הציונית בעם. היא מקיימת את ריתוקו התמידי של יושב־ראש ההסתדרות הציונית אל שורש יניקתו: המבנה הציבורי של ישראל, חייה, בעיותיה ודרכי פתרוֹנן. כשם שכהונתו הציונית מביאה לכנסת ממקור ראשון וברעננות את בעיותיה של תנועה שממנה ינקה המדינה את עצם קיומה ושבה מקור־החיוּת לימים יבואו, בה – בבאים ממנה, בעולים, במגשימים.

ובכן, בנוסח המשמרת: “רדו” מנושא זה, טפסו על עץ אחר.

ואשר להידלדלות שובך־היונים, יש לזכור כי הבעיה האוֹרְנִיתוֹלוֹגִית היא לי שעה בעייתכם בלבד שהרי רשימת המועמדים לכנסת הקיימת עדיין לא נקבעה בשעתה לפי סיווּג הציפורים. אולי תיקבע כך לקראת הכנסת הבאה. כך או כך – ההתעוררות לעניין זה כבר עתה היא מוקדמת מעט.

מוקדם, איפוא, להתאונן. כלומר: להתיונן.

28 באוקטובר 1976

---

רוגזו של מזכיר משמרת

מאת

ישעיהו אברך

למכתבו של נתן רענן, מזכיר המשמרת הצעירה (“דבר”, 4.11):

עם כמה מפרחי העסקנות המפלגתית של ימינו לא נבוא בוויכוח על “אמת משנית” או על אמת ראשה. לא מהם דווקא נלמד משמעה המדויק של תיבה זאת. שתי פעמים, ברווחי־זמן גדולים, פורסמה הידיעה על טיפולם של חברי המשמרת הצעירה בעניין המקום שנתפנה לאחר פטירתו של צ. גרשוני ז“ל: ב”מעריב" מיום 28.9 ומיום 17.10. עסקנים תוססים אלה, שאינם מדירים עצמם כלל מראיונות לעיתונות, מהכחשות ומהצהרות אישיות ומדיניות, לא מצאו לנכון להכחיש ידיעות אלו, אף כי כל אחת מהן הופיעה בלוויית צילומי “אַנפאַס” של אישים הנזכרים בהן. שישה שבועות עברו – לא הפטירו דבר.

כל אותו זמן, כאמור, לא ניסו להסביר עצמם לפני ציבור של כרבע מיליון קוראים, ורק טלפנו אל שניים־שלושה “מעוניינים” נכבדים להודיעם שאין בידיעה אמת. לא איכפת היה להם כלל שהמוני קוראים יקבלו את הידיעה כלשונה. משבאה תגובה בתום־לב של אחד הקוראים האלה – נתעוררו. גם זו לברכה.

כיוון שגם דבריו של נתן רענן אינם מתפרסמים על לוח־מודעות בכיכר העיר, כנהוג בפקין, אלא בעיתון רגיל של בני תמותה; וכיוון שהעיתונים – כדבריו – נושאים רק “אמת משנית”, לא נותר לנו אלא לייחס גם לדבריו של נ.ר. הכתובים בעיתון רק אמת מותנית־מעט. אם, בכל זאת הדברים שכתב נ.ר. ב“דבר” (4.11) הם אמת מוחלטת ובדוקה – אנו מברכים על כך בכל לב. והודעתו זאת של נ.ר. – היא עיקר שׂכָרנו. אשר לענייני טעם: לא נאריך ורק נאמר שאיננו רואים בקצת מפרחי המשמרת הזאת תוספת לטעם יותר מאשר בושה לאמת. ולעניין האמת כבר אמרנו שאמרנו בראשית הדברים.

עד כאן בעניין “משני”. על עיקרי דברים הנוגעים לדמות החינוכית של המשמרות ולפעולתן – עוד תהיה לנו הזדמנות לומר־מה, ונשתדל שלא להחמיצה.

תם חלקנו בוויכוח הזה. כל הבמה – לרשות נתן רענן. הבמה – ומגביר הקול. הד זה – בעניין זה – לא יענה לו עוד.

17 בנובמבר 1976

---

הטכנאים, הציבור, הסרטן

מאת

ישעיהו אברך

מכוני האוֹנְקוֹלוֹגְיָה, מכוני ההקרנה לחולים במחלה הממארת, היו סגורים לפני כשבוע יום אחד – כחלק ממלחמת טכנאי הרנטגן על שכרם. “אנו עושים מצדנו הכל כדי להקטין את הפגיעה בחולים” – דבר הציג הארגון־הלוחם ברדיו. ואין אתה יודע מה יש בדברים האלה יותר: סִכְלוּת או שחץ או לעג למכאוב.

חמש־מאות חולים לא קיבלו באותו יום טיפוּלם הסדיר – ישועתם או עידודם היחיד – בשל המאבק הזה על פת־הלחם של העוסקים במשלח־יד הוּמני כמו הרפואה.

לא נאזן דברים קצרים אלה בשום פנייה גם למוסדות ולמעסיקים. המעשה הזה של טכנאי הרנטגן – שתביעותיהם לגופן ראויות בוודאי לבחינה מדוקדקת – הוא, כפשוטו, נבלה. כך צריך לכנונותו ואין ליפּותו בשום מלים או גינונים שאין תוכם כברם.

“איש אינו רוצה לשבת עם טכנאי הרנטגן” – אילולא היינו מחויבים בגזירת הבריאות לשבת מזמן־לזמן במחיצת מכשירי־הבדיקה שלהם – היינו גם אנחנו, בעקבות מעשה זה, מוותרים בלב שלם על חברתם כבני־שיח.

היכן, מבחינה רפואית, מתחילה המחלקה הממארת – קשה לפעמים לגלות. אך היכן הולך ומתפשט הסרטן החברתי – עוד מעט לא יהיה קשה להבחין.

30 בדצמבר 1976

---

מעט ריסון אמיתי

מאת

ישעיהו אברך

מקרה אשר ידלין הוא בוודאי מן המקרים הצורבים ביותר שידעה החברה הישראלית מעודה. הוא מיוסר מבחינה ציבורית, הוא צורב מבחינת מסורתה של תנועת העבודה ועברה, הוא נוקב ופוצע – ובוודאי יותר מזה – מבחינה אנושית ומשפחתית. הרבה ניתן לומר בעניין זה ומסביב לו, אך הליכי־הדין נמשכים והמוסר המשפטי מחייב – ומוטב כך. ינצרו הכל את דעותיהם – גם על המקרה עצמו גם על תגובות הציבור – עד לאחר הדין. והלקח, לכל צדדיו, יילמד אחר־כך. חברתנו איננה בורחת ועיקרי הלקחים נלמדים והולכים ממילא יום־יום.

דבר זה, כמדומה, מוסכם על כל מי שזכה לחינוך אזרחי כלשהו. ואמנם, כל הכותבים בנושא והמתייחסים אליו במאמרים פותחים במלים אחדות של מס למדינה הרומית “סוב־יוּדיצה” ולאחר אובטוּרה קלה זו נכנסים לגוף העניין ומהפּכים בו. וגוף העניין במקרה זה איננו רק מהות האשם, אלא גם מהות התגובה של הציבור ושל החוקרים, והעמדות הננקטות אם נין משתמעות במישרין – משתמעות בעקיפין, ואל האש המרתיחה את היורה נוספות יום־יום עוד ועוד גחלי־רתמים. כביכול, איננו מתערבים במהות הדין ובהליכיו, אבל יש לנו מה לומר לכל אשר מסביב לו ומתוך ה“סביב” הזה מגיעים אל נקודת־המוקד ומחטטים גם בה. ובלי משים מלבים אותה.

שמא באמת ננצור את העט עד גמר הדין? גם המצפּוּן, מכל צד שהוא, טובים לו מעט אורך־רוח ומתינות. וכל אשר יש לנו לומר – נאמר אותו כשפסק־הדין יהיה פרושׂ לפנינו. אולי בכלל לא נצטרך לומר את הדברים, אולי נצטרך לומר אותם ואולי – את היפוכם?

אולי נעצור כוח לא לתפוס מושכה בעגלת־הצדק, לא לעזור להוליך אותה ורק לעקוב אחריה עד שתגיע אל יעדה – אל פסק־הדין. לטובת הכל: לטובת פני החברה, לטובת מוסר המִנהל הציבורי, ולא בשורה האחרונה – לטובת המואשם והקרובים לו.

אין, כמדומה, בשעה זאת, טוב להגנה על כל אלה – מן השתיקה.

31 בדצמבר 1976

1977

מאת

ישעיהו אברך

---

האיש שאינו שוכח

מאת

ישעיהו אברך

כעשר שנים יושב בתוכנו יונס טורקוב, משבט־הטורקובים המהולל של פולין שלפני השואה, ורושם קו לקו, תג לתג, את כל התיעוד שאגר מאז ניצל בעור־שיניו מחרב הנאצים בעת חורבן גטו ורשה. יש סובלים ממחלת השיכחה. יונס טורקוב נושא בגאווה את “מחלת” הזיכרון. מוראות־העבר עוברים לנגד עיניו כאילו היו ממאורעות היום הזה. בזכות הזיכרון הזה של יונס טורקוב ודומיו – אולי נזכור גם אנחנו. מכל מקום: לא נמהר כל־כך לשכוח.

השבוע הוענק לטורקוב “פרס מארק דבורז’צקי” על עבודתו בחקר השואה. זהו הפרס הרביעי המוענק לטורקוב. את הראשון, בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת־העולם ומתחמת־ההשמדה ביהודים, קיבל מארגון־התרבות שבמחתרת הגטו ומאגודת “עונג שבת” של אותו ארגון – והדברים מסופרים לפרטיהם בארכיון־רינגלבלום לתולדות השואה. “עונג שבת” והפרס בתוך־תוכה של התבערה הגדולה – כוחו של רצון־הקיום היהודי.

פרס אחר ניתן ליונס טורקוב במקסיקו על ספרו “כוכבים שכּבוּ”. אך גם ישראל עמדה על חשיבות העבודה ההיסטוריוגרפית שלו וב־1970 הוענק לו פרס יצחק בן־צבי על ספרו “היא היתה ורשה יהודית” – מונומנט לגדולה ולמפוארת בקהילות ישראל באירופה.

יונס טורקוב מתקרב לגבורות. טוב לראות ענף עסיסי מגזע בית טורקוב בירקותו לימים רבים. להאזין אוד ימים רבים לקול העולה־ממעמקים של יהדות שהיתה.

11 במארס 1977

---

השירות – הוא הגמול

מאת

ישעיהו אברך

נודה על האמת: יחסנו אל קופת־חולים איננו שווה־נפש. אולי גם משום שאיננו שווה־גוף, שהרי אנו נזקקים באחרונה למוסד זה הרבה למעלה מן הממוצע הסטטיסטי הארצי ובוודאי גם תורמים לא מעט לעלייתו של מקדם־הביקורים במכוניו.

אך אין זו הסיבה היחידה. ככל שאנו מכירים מוסדות־ציבור בארץ, נדמה לנו, כי בקופת־חולים, אולי יותר מבכל מוסד אחר, עדיין נשמר אחד העקרונות שעליהם נבנה הדבר המרתק ביותר בחברה הישראלית בימי ראשיתה: עֶקרון העזרה ההדדית מאדם לאדם. שם, מימי המלריה ביער חדרה, עדיין הוא קיים, ננגס מעט פה ושם, אך בסיסו וגזעו איתנים.

כאשר מספרים לנו כי בשעות אחר־הצהרים של יום הכיפורים תשל"ג כבר היו שיירות האספקה הרפואיות עומסות ממחסני החירום הערוכים והמסורים של קופת־חולים למשלוח אל החזית ואל העורף – מובלט מחדש גם הערך הלאומי הכולל של שירות חיוני זה.

טוב היה איפוא לקרוא השבע פרק ירוק אחד בין פרקים ירוקים־פחות שהעיתונות, לא בלי רשעות, השפיעה באחרונה על מוסד זה. “על פי דין־וחשבון של קופת־חולים ובמחלקת ההספקה שלה”. הכל – פרט לדברים של מה־בכך – כתיקנו במרכז עיסקי ושירותי עצום, המגלגל, כחצי מיליארד לירות בשנה והמסועף לאלפי פריטים של ציוד ותרופות וייצור ומקומות־משלוח וספקים ויבוא ומרפאות ובתי־חולים ותחנות־מרפא אחרות. כתיקנו. חידוש, רבותא? – לאו דווקא, אבל באווירת הימים האלה – נעים ומרגיע ולא בלתי ראוי לציון.

בעשר השנים האחרונות נשא באחריות למוסד זה בצלאל בליי, איש דור־ההמשך של קופת־חולים ומוותיקיו. עשר שנים של פיתוח סוער ועם זאת – של שמירת מסורת טוהר־המידות והשירות המדויק שבהם נתברך המוסד תמיד. העיתון מודיע, כי בצלאל בליי הגיע לגיל הפרישה. את המרורים שבהם אנו משביעים באחרונה את עובדי הציבור – נאזן הפעם בברכה למי שהשלים מלאכתו באמונה כמשרת מסור של ציבורו.

הגמול? – השירות עצמו.

22 במארס 1977

---

דברים שאינם בכותרות

מאת

ישעיהו אברך

רבים מחברי ההסתדרות מלאים, כידוע, טענות כרימון על הסתדרותם. ואולם מי שנזדמן לו לחיות זמן־מה בצִדה של תנועת ־פועלים אחרת – בארצות הברית או באחת מארצות אירופה – יעמוד מיד על היתרון שיש לו בחבר ההסתדרות ועל הצימאון שבו מבקשים אחרים ללמוד ממנה ומהישגיה. אבל דרכו של אדם לקבול, כשם שטבעי הוא כי גם מי שזכה להישגים אינו חדל לשואף להתקדמות ולשיפורים.

באקראי נזדמנו לידינו בימים אלה שתי תעודות:

קונטרס שבו כונסו יוֹזמות ההסתדרות בחקיקה לקידום זכויות העובדים – פעולה במסגרת המחלקה לתחיקת עבודה בראשות צבי נתנזון;

סיכומי המרכז לביטחון סוציאלי בראשות יעקב וילן על הבה לגימלאים שצברו למעלה מ־35 שנות עבודה במוסד הסתדרותי.

בקונטרס הראשון אנו קוראים על מערכת שלמה של חוקים שיזמה ההסתדרות, כגון: שכר שווה לעובדת ולעובד, חובת הלימוד־חינם לנוער עובד, הגנת השכר על חובות המעבידים בקופות הגמל; תשלום הפרשי תוספת־היוקר לאשה בחופשת־לידה ותיקון חשוב ביותר המבטיח זכויות העובדים בשמן פשיטת רגל של המעביד – בקיצור – מערכת שלמה המבצרת בחוק הישגיו של העובד, והיא כמו בן־לוויה למאבקו ולהישגיו של האיגוד המקצועי.

בתעודה השנייה שהוזכרה לעיל תיקן המרכז לביטחון סוציאלי, באמצעות ועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת העניין, קיפוחם האפשרי של ותיקים בעבודת ההסתדרות.

מעתה, לאחר שניתן אישורו של מזכיר ההסתדרות למסקנות הוועדה, יקבל כל עובד בהסתדרות המשלם גמולין למעלה משלושים וחמש שנים והיוצא לגימלאות –פיצוי על הסכומים שנוכו ממנו החל מן השנה השלושים־ושש לעבודתו. נקבעה נוסחה מיוחדת להחזרת התשלום בעת הפרישה ולשיעורו.

זהו תיקון בעִתו והוא מקיים צדק לעובדים שנתנו חלק מכריע של זנות־חייהם לעבודת ההסתדרות. המעשה הוא באזור האנושי והמוסרי – וטוב שגם מהומת־הימים אינה משכיחה את הדברים המסלקים עוון ומקיימים דין.

16 ביוני 1977

---

קולו של לֶוונט

מאת

ישעיהו אברך

ישבנו שנים אחדות בארצות־הברית, גם צפינו בטלוויזיה ואף פרסומת ראינו שם. פרסומת – ולצִדה תעלולים שגם אם נמשיך לחקותם כאן במשך דורות לא נוכל להתחרות במקור. אמריקה המסחרית, הפרסומאית חייבת להתחדש – ומתחדשת – יום־יום. אנחנו – אלופי חקייניה – לעולם נשגר אחריה מעט. אין ברירה: פרובינציה.

הרבה דברים ראינו שם על המסך הקטן, אך פרסומת בעברית, בשפת התנ“ך – לא. גם לא בימי הנשיא הנוכחי, שהתנ”ך, כידוע, כל־כך קרוב ללבו. אמריקה מסתפקת בשפתו הדלה של שקספיר ומשדרת בשפה זו גם פרסומת ל“פפסי קולה” מוֹנוֹגְלוֹטִים כאלה, אינם יודעים, כנראה, שום שפה זרה.

להבדיל הרבה הבדלות – ישראל. היצרן הרדיופוני שלנו, המפיק 19 שעות ביממה, אינו מסתפק בשפתו שלו ושלנו. הוא מגיש לנו משקה חדש, שלכאורה אינו צריך אלא גמיעה ועִילוּעַ, אך מחייב אותנו לשבור אגב כך את השיניים. ללעוס את המשקה באנגלית.

You just taste one drop – and you won’t stop“” – באנגלית מעוּלה, בחרוז ובקול באריטון א־לא ג’וֹן גילגוּלד – בשביל רובע סביון ושכונת עזרא גם יחד. ושם המשקה עצמו “Queen’s”. באנגלית מלכותית. כטעמו של המפרסם הישראלי המצוי ולא – כנראה – בניגוד לטעמה של רשות השידור עצמה. כהפטרה לפואמה הניגרת הזאת בא, ספק גיהוק, ספק שיהוק, באנגלית רווּיה, “That’s right” עם גניחה של דושן עצמי.

אין שום טענה לרשות השידור, בקושי היא מבחינה – אם בכלל – בצרימת אחדים משידוריה שלה עצמה, איך תתערב במודעות? וחופש החיקוי? וחופש הטמטום? והעיקר: חופש הקרתנות – מה יהיה עליהם?

קולו של לֶוונט.

And you can’t stop it!

כמאמרם.

22 באוגוסט 1977

---

קלסתר נוסף של נעמת

מאת

ישעיהו אברך

כשנזדמנו לפי זמן־מה לכמה ממעונות היום של נעמת וראינו קצת מפעולתו של ארגון־הנשים של ההסתדרות, אמרנו בלבנו: הסיפור בשלמותו עדיין לא סוּפּר עד כה כראוי. יריד החיים הפוליטיים מעלה מעטה מעוּבּה מאוֹד של אד והבל על כמה מתחומי הפעילות החברתית וההומניטארית של גופים ציבוריים חשובים. כדי כך שאין רואים לא את קווי־הזווית של המעשים, לא את קווי התנועה השוקקת חיים ופעילות – וחסד־אדם. נדרנו לעצמנו לחזור אל הסיפור הזה במפורט, ועוד נקיים נדרנו זה. לעצמנו – ולחברות שקצת מברכת־פעולתן נזדמן לנו לראות.

ובינתיים – עד לפונדק הכתיבה המפורטה – הגיעה אלינו נעמת גם מזווית שונה – ובקלסתר נוסף, כובש ומלא־עניין. “לקט למסכת חגי הסתיו” – היא תמצית הדיון במסגרת המחלקה להדרכה ולאורח־חיים בנעמת, על האופן שבו “נחוג בחיק המשפחה את ראש־השנה ויום־הכיפורים וחג הסוכות.” קראנו בחוברת מאלפת זאת והחזרנו עצמנו אל חוברות קודמות, עם הצעות לימי חג ומועד אחרים, שכבר הגיעונו ממקור זה וראינו כי זוהי כוורת־חיים חדשה, שוקקה ומרתקת, בפעולה המגוונת של נעמת. ועניינה של כוורת זאת – לנסות לצקת תוכן במסגרת־החג, ההולכת ומתרוקנת, של משפחה יהודית בת זמננו.

העמקנו מעט בחומר – בדיונים ובפעולות הסדנאות. העמקנו – לא רק משום שפולקלור יהודי, מסורת ומנהגים, הם געינינו חוליית־קשר חיונית בין דורות ותקופות ותמרורי־דרך להמשכיות היהודית, אלא משום שביקשנו לראות איך מנסה ארגון־נשים מתקדם בחברתנו לעשות אלמנטים אלה חלק אינטגרלי של פעילותו החברתית, האנושית, היהודית.

ובכן, התשובה על השאלה “איך” איננה בשלב זה בספירות של הצלחה מרובה או פחות מרובה. מעשה של חינוך והדרכה מטבעו איננו מעשה לטווח־קצר. התשובה מבטיחה ומעודדת יותר: איך? – ברצינות, בכובד־ראש. לא בחיקוי של גינונים אלא בניסיון לאמץ מנהגי־יסוד של מסורת, לסגלם ולשבצם כאלמנט בהווי החג והמועד של משפחה עובדת בימינו. “להילחם בנורמה השלטת של בזבוז וזלילה וריקות בחגים. – – – גם לשחרר את האשה ממאסר־כיריים שבוע ימים לפני החג או המסיבה.”

דברים של טעם. הרבה אפשרויות חינוכיות גלומות בפעילות הזאת של נעמת. אולי עוד נשוב אליה, אך אי־אפשר שלא לברך על הרוח העולה מן היוֹזמה והראשית הברוכות האלו – והן מסימני הרעננות וההתחדשות של תנועת־הנשים השוֹרשית הזאת.

6 בדצמבר 1977

---

שירות ביושר־לב

מאת

ישעיהו אברך

כאשר נתרחק מעט משאון הימים האלה ומסופתם נראה בוודאי בין השאר גם באור אחר – נכון יותר, צודק יותר – את פעלו של האדם שקיבל עליו את נטל כלכלת המדינה ואוצרה לאחר מלחמת יום־הכיפורים. במשפט רגוע יימצאו בוודאי הרבה מלים טובות לאדם ענָו־הליכות שמבחינה עקורית שינה תוך תעוזה מפליאה כמה הלכות־יסוד במשק הישראלי תוך זמן קצר יחסית. אחדים מן הפירות הראים כבר עתה בהתפתחות היצוא, במאזן המסחרי, במלאי הדולרים, והם כקישוט ששלטון חדש ירש אותו ועוד מעט יאמצו לעצמו כנכס־משלו.

הכלכלה היא עניין לכלכלנים, אבל חובתה של חבר לקבוע יחס של יושר־לב. המדינה המרודה הזאת עוד תצטרך לומר גם מלה של הודיה ליהושע רבינוביץ. בצד המלים האחרות שניגרו לא פעם מקיתוניה של דמוקרטיה אחוזת עווית.

שורות אלו באו לציין תחום, אחר, לא כלכלי.

נזדמן לידינו דין־וחשבון שנתי של “קרן תל־אביב לספרות ולאמנות”. הון עצמי של שלושים מיליון לירות ושלוש לירות, שהם כמו מערכת־ההשקיה לכל שדות הפעולה האמנותית והתרבותית: לספרות, לאמנות הפלסטית, למחול, למוסיקה, לתיאטרון. רקמה של ועדות מקצועיות – וכל נושא נתון בידי המצויים אצלו ונדון במסגרת ציבורית. ומודגשים בפעולה – בצד מוסדות־העלית של התרבות והאמנות בארץ – השכונה, הפרבר, הנוער. ממריצים צעיר בביכוריו וסועדים יוצר באסיפו. והכל בלי מהומה קולנית, בטעם טוב, באצילות. ואמנים קובעים בעצמם עדיפויותיהם וקובעים הלכה־למעשה את התוואי של כל עבודת הקרן. רק שבע שנים – אנו קוראים – קיימת הקרן. הגה אותה, יזם אותה, בנה אותה ממסד עד טפחות – יהושע רבינוביץ. בהיגיון ובזהירות של איש־משק, אך באהבה עמוקה של איש־תרבות יהודי שוֹרשי אל הספר, אל התמונה ואל הניגון – אל כל אשר תיבל בו אלוהים את החולין. אל כל אלה – ואל יוצריהם. שותף נאצל בחיי התרבות של ישראל.

11 בנובמבר 1977

---

הכוכבים והחך

מאת

ישעיהו אברך

לאחר ששמענו השבוע ברדיו רב־שיח על התיירות, שלא חסר בו השיבוח העצמי מצד “גורמי תיירות”, כפי שהדוברים כינו עצמם, אמרנו: נאה להעלות הערות אחדות.

רוב השורות הבאות – מפי תייר מארצות־הברית המזדמן לישראל לעתים קרובות. “ביקורי הקודם בארץ, לפני חוֹדשים אחדים” – אומר לנו ידינו התייר – “קראתי בעיתונות שיו”ר המלונאים איים על ממשלת ישראל בסנקציות אם לא יאשרו למלונות תמריצי־יצוא על הדולרים שהם מכניסים למדינה. אינני בקי בסוגיה המוניטרית ואיני יוע מה טעם האיום הזה עכשיו, אבל שמתי לב לאיום הקולינרי: אם לא נקבל את המגיע לנו, אמר היו“ר, נפתח בסנקציות צעד אחר צעד. ראשית, נסגור את חדרי־האוכל ואחר־כך, אמר, יבואו צעדים נוספים”.

“ובכן” – אמר לנו ידידנו האמריקאי – “בבואי עתה שוב ולאחר שטעמתי מחדש את תפריטו של המלון הישראלי, הרהרתי בלבי: היו”ר הזה אינו יודע כלל, אינו בשורה טובה הוא מביא לתיירים. אם יש דבר שתיירים לפעמים מתפללים לו – זוהי סגירת חדרי־האוכל של המלונות המפוארים בישראל. עוד לא ראיתי ארץ כמו ישראל שבה פעורה תהום כזו בין דרגת המלון, סלסולי התפריט הכתוב ופלפולי המחירים לבין טיב האוכל המוגש לאורח." וכאן מביא הידיד שורה המחשות קולינריות, שאף כי הן פיקנטיות ומעניינות כשלעצמן, לא נלאה בהן את הקורא.

“ואל ילעיטו אותם בסיפורי־בדיה” – אומר האורח. “בעניין יסודי זה לא חל שום שינוי. אני בא לארץ שנה־שנה וה’גורמא' במלוני־הפאר נשאר כשהיה: מעבר לכל ביקורת, אך בשום פנים לא מאל לה. השמות בתפריט לקוחים דווקא מאוצר־המונחים של לואי הארבעה־עשר, אך כל אשר נוזל –מופק מקוביות מומסות; המוצק – מן הקפוא; החריף – מן השימורים. והכל מומלח במוגזם עד כי נדמה לך שהמלון הוא בבעלותה של אשת לוט וכי על השירות לתיירים בישראל מפקח לא נציב התיירות הממלכתי אלא נציב מלח. הדבר היחיד הנראה תמיד טרי במלונות אלה הוא המחיר. כדי כך שאין טובעים אותו בתפריט בדפוס־של־קבע. שמות המאכלים מודפסים קבע בצרפתית ואילו את המחיר כותבים, כנראה, יום־יום מחדש – בחרט אנוש. בעברית של האוצר שלכם.”

והוא מסיים: “הזמנתי חמישה מבני־משפחתי בישראל לאחד החדישים במלונות אלה. נתייסרתי לראות איך הם, הישראלים, מסמיקים מפני טיב האוכל שהוגש באותו מלון מהודר, שיש בו פסלים וציורי־קיר ואדריכלות מופשטת – רק לא מזון המבושל כראוי למאכל אדם ולחיכו.”

שר התיירות והמסחר והתעשייה, וכל השאר – יוכל לזהות את הכתובת בנקל בכל מלון המדורג בחמישה כוכבים. אף כי ראינו את התייר שלנו משלם בהרבה שרות הנושאים עליהם דמותו של חוזה שבעת הכוכבים.

18 בנובמבר 1977

---

עימות עם אורח־החיים

מאת

ישעיהו אברך

מעבר לוויכוח הרועש בוועידת ההסתדרות מסביב לתכנית הכלכלית החדש של הממשלה וכל המשתמע מכך על רמת־החיים של הציבור, שתם ולא נשלם, לא יהיה זה מיותר לעמוד על “פכים קטנים” המצביעים על נקודות תורפה ברמת־חיינו הציבוריים והפרטיים הקשורים קשר בל יינתק עם המתרחש ושמשום מה נוח לנו להתעלם מהם. נאמרוּ על־כך דברים ברורים באחד המאמרים ב“דבר”:

“יש להתייצב – היום ולא מחר – בלי שום אשליה ובלי ארגעה מרדימה לעימות עם אורח־החיים המופקר, ההולל, הבזבזני – ומבחינה זאת – הבלתי מוסרי שארץ זו מנהלת לא במעט בזכות מענקיהם של אחרים. הנהגתה של ישראל – כל הנהגתה – תיבחן לא רק בעמידתה העקיבה בעימות החיצון, היא תיבחן בנחישות החלטתה ליזום ולקרוא את העימות – החינוכי המוסרי והתכליתי בפנים.”

מצד אחד לגמרי אנחנו קוראים על פנייה של הרבי מגור, רבי שמחה בונם, לחסידיו להצניע לכת, להנהיג צמצומים בזמן קניית דירות. לא כל צאן מרעיתו צריכים, לדעת הרבי, לגור בבני־ברק או בירושלים שבהן דירות יקרות. אפשר וצריך לגור גם בירוחם, בחצור, במעלות ובערד ועוד. הוא מציע להגביל ולצמצם במידה מקסימלית את מספר המוזמנים לשמחות וגם את הכיבוד עצמו.

נדמה שדווקא עתה עם הנהגת התכנית הכלכלית החדשה של הממשלה ועם הוויכוח סביבה הדברים האמורים אקטואליים ביותר. לכן אין להשלות את הציבור, כפי שמשתמע מדברי יחזקאל פלומין, סגן שר האוצר בראיון ל“מעריב” אחרי הנהגת התכנית, כי במקום טיפוח אשליות מוטב לומר את האמת. יש צורך לשמור על רמת־החיים של השכבות בעלות ההכנסה הנמוכה והבינונית ולגבי שכבות חלשות מבחינה סוציאלית יש גם להעלות את הרמה. אך מצד שני לא רק יש להפסיק את אורח־החיים ההולל, הבזבזני, כדברי יואב, אלא גם אין לסגוד לפאַטיש של שמירה על רמת־חיים שמדינת ישראל אינה יכולה לעמוד בה מבחינה כלכלית.

27 בנובמבר 1977

---

בשירות ישראל

מאת

ישעיהו אברך

מידה גדולה של קרתנות עולה מן התרעומת של אנשי “חירות”, מדוע לא הוזכרו הישגי ראש הממשלה בדברי מזכיר ההסתדרות לפני באי הוועידה של תנועת־הפועלים האמריקאית. קנאים על־פי־מינוי־עצמם אלה ייטיבו, כמדומה, עם כבדו של ראש הממשלה, אם יסירו ממנו הגנה תפלה זו החוזרת על עצמה בלי הרף – עתים בהשקט, עתים במהומה מבישה. לאוֹרו, אין הוא צריך לה.

לגופו של עניין: זירה זאת של תנועת הפועלים, שבה יש להסתדרות מעמד מיוחד, היא זירה של היאבקות מדינית ואיננה דוכן לשיבוחים עצמיים. יש סיטואציה ציבורית ומדינית שבה ההערכה ליוֹזמת סאדת עשויה להיות נבונה וקולעת, ואילו פנייה לשבח־עצמנו – מיותרת וצורמת. שבעתיים אין קילוּס כן נחוץ באווירה של ידידות מובנת־מאליה האופפת את ישראל ואת ההסתדרות בבתוך תנועת־הפועלים האמריקאית.

“מובנת־מאליה” – כי גם הבנה וידידות אלו הן נכס בנכסים שתנועת־העבודה הישראלית הנחילה למדינה – חלק ממה שיורשי התנועה הזו בשלטון מכנים ניום, לא בלי עזוּת, “אדמה חרוּכה”.

דעת־הקהת באמריקה, היהודית והלא־יהודית, שכה מרבים לשבח את אהדתה לישראל, אף היא לא עוצבה מֵאָפַע. תנועת הפועלים בארצות־הברית היא גם חלק נכבד בדעת־קהל זאת, גם גורם חשוב במעצביה. את הלבבות החמים האלה בתוך תנועת־הפועלים האמריקאית יכול היה להצית רק גפרור־החזון של ישראל החלוצית. הרי האופן שבו יעוצבו פני חברתנו בעתיד יקבע לא במעט אם יחס זה של הגדולה בתנועות הפועלים החפשיות אמנם יימשך.

מי שהתוודע אל תנועה זו מקרבו יודע כי ועידתה איננה התכנסות אמריקאית בלבד. אתה פוגש בוועידה כזו נציגים מכל היבשות ומארצות “העולם השלישי” – להוציא, כמובן את המדינות שנארשו לקומוניזם. זוהי מעין “עצרת־זוטא” של אומות, שבה – לשמחתנו – מהלכת ישראל כמו ב“כְתונת־פסים” אידיאית, חברתית. הופעתו של מזכיר ההסתדרות בעצרת היתה, מבחינה זאת, מעשה מדיני הֶגיוני ורב־חשיבות הפותח שערים נעולים וטווה חוטי־מגע שמהם – נקווה – יירקם בקרוב גם המארג השלם והמחודש בינינו ובין ארצות שבעולם זה.

בסך הכל, בתוך הסער המדיני שבו אנו נתונים באחרונה משתלב גם המסע אל תנועת־הפועלים בארצות־הברית כמסע־של־ברכה.

19 בדצמבר 1977

1978

מאת

ישעיהו אברך

---

עמל בשפיים

מאת

ישעיהו אברך

בשפעת האירועים של אחד במאי נבלע בלא הד ראוי אחד המפעלים החינוכיים היפים של רשת “עמל”.

זו השנה השביעית שרשת “עמל” מקיימת ביום זה חידון בנושא חברתי או לאומי לקבוצות תלמידים מכל בתי־הספר שלה בארץ. בשלב האחרון משתתפים בו כ־500 תלמיד, אך במשך כל השנה מתקיימות תחרויות פנימיות בתוך בתי־הספר והנושא העתיד לעמוד במרכז החידון הוא ציר לפעילות לימודית וחינוכית בכל הרשת לאורך כל השנה. השנה היה הנושא המרכזי מלחמת העצמאות. קיבוץ שפיים הוא המארח המסורתי. יגאל אלון נתן חסותו ונכח במקום כל מהלך החידון, כשש שעות רצופות. נכח, והִרְצה, בירך ותיקן עובדות כ“עד ראייה”. והיה תענוג לראות את יגאל מפקד הפלמ“ח לשעבר, נינוח, שרוי באווירתו שלו, כאילו היו מאות הנערים חבריו ופקודיו מימי הפלמ”ח, וכל החידון מעין “שיח ליד המדורה”. על השיפוט ניצח אלוף־משנה (מיל') משה נצר ושפטו לצִדו פרופ' יהודה סלוצקי מאוניברסיטת תל־אביב ותת־אלוף אבנר שלו, קצין חינוך ראשי.

אם איננו טועים – ראש הוגי הרעיון הוא נתן אלמוזנינו, שהוא גם ראש רשת החינוך הזאת, ובצד מגוון עיסוקיו כשליח־ציבור הוא מטפח את מסורת החידון הזה. לימינו היה תמיד מרדכי גולדהכט, שריכז את הרשת ויצק לחידון דפוסים ועיטר בטעם־טוב כל התכנסות כזאת. עתה ממשיך בכך דן מרגלית, מנהל הרשת הנמרץ.

האיש הטורח כל השנה בעיצוב הנושא, בהרכבת החומר, במערך הדידקטי של החידון והוא הרוח־החיה בהנחיית הלימודים ובהכנות לקראת המבחנים האזוריים והארציים בבתי־הספר, הוא שמואל גדון, חבר קיבוץ נצר־סירני, מחשובי הבקיאים בתולדות תנועת העבודה ומפעלה ההתיישבותי, מחברם ועורכם של שלושה ספרים שהם כעין אנתולוגיה לחיי הקיבוץ ולתורתו.

על כל פנים, דרך מקורית להקנות לצעירים המתכשרים למקצוע, ערכים של תנועה ושל חברה שהם אמורים להיות בוניהן.

19 במאי 1978

---

חֶבֶר ה"קבוצות"

מאת

ישעיהו אברך

ד“ש, התנועה שנתיימרה לשאת את דגל החידוש והקִדמה בחייה הפוליטיים של ישראל, חידשה לנו באחרונה מושג שכבר מזמן לא ניסר אפילו בחברה הפוליטית השדוּעה של ישראל: “קבוצה”. לקראת הבחירות של מועצת התנועה הוזכרו כמעט כל יום “קבוצת עמית”, “קבוצת רובינשטיין” ו”קבוצת ידן־תמיר" – בקיצור, חבר “הקבוצות”.

מסתבר כי מן האוקינוס הפוליטי האדיר, בן ששת־אלפי המצביעים, מסתעפים לפחות שלושה נהרות וימות המכוּנים בלקסיקון הפוליטי החדיש: קבוצות. ולא סתם חטיבות וגופים אמורפיים אלא קבוצות “על שם”. ללמדך, כי הדברים אמוּרים לא בהגדרה של זרם אידיאי אלא בחותמם של אישים וקאפריזות. מתוך שנים־עשר אלף מרדנים לפני שנה בלבד, לא נמצאו לעת קלפי אלא ששת־אלפים, לערך, ואף הם – בפיצול משולש.

כשאתה נותן דעתך על כך כי אחד מעיקרי0הקממתה של ד“ש היה שינוי שיטת הבחירות כדי להשיג גיבושם של שניים־שלושה גושים פוליטיים – עולה לפניך בחדוּת התמורה שעברה על חבורה יומרנית־מעט תוך שנה אחת בלבד. מסתבר, כי מעתה נתחלק לא רק למפלגות אלא שגם את המפלגות נפצל ל”קבוצות", לכל קבוצה – רבי, ולכל רבי – חצר. וזה אמור להיות החידוש שהביאה שכבה־עלית של הישראלי החדש בצאתה לתקן מיסודם את חיינו המדיניים המעוּותים: קבוצה.

אלא שהרושם המתקבל מן השיסוע הפנימי המתרחב בתוך תנועה זו ומן הדינמיקה של התפתחותה הוא כי קבוצות אולי יהיו בה, חֶבֶר – לא.

5 ביולי 1978

---

המפח המדיני

מאת

ישעיהו אברך

מאז הרסוּ את חיינו כלי התקשורת המודרניים ומאז ירד עלינו קצבּם הסוער ומקצר־הרוח של חיים טכנולוגיים סואנים – ומסיבות רבות נוספות שלא כאן היריעה לעמוד עליהן – נשתנו מן היסוד דרכי הפנייה וההסברה להמונים. נשתנה הניב ונשתנו הכלים. הברושוּרה הפוליטית, למשל, שהיתה בעבר כלי חיוני להארת עניין, למיצויו והסברתו ברבים; מכשיר לעשיית נפשות לרעיון – היתה כמעט לשם גנאי ומשעה שהלבישו עליה מרכאות – דינה נגזר.

דֹב בן־מאיר לא נכנע, כנראה, למגמה זו ובחוברת תמציתית ומאלפת מאוד – אחת בסדרת חוברות – על “המפח המדיני של הליכוד”, הוא מחזיר עטרת הברושוּרה הפוליטית הטובה ליושנה.

בלשון בהירה וקולחת ובלי לוותר על נימה פולמוסית מבריקה – שהי תבלין הכרחי ולגיטימי בכל ויכוח – מנתח המחבר נושא אחר נושא בתכנית המדינית של הליכוד ובדרכי ביצועה – ומניח לקורא לשפוט. וכיוון שהעובדות מוצקות ומבוססות והניתוח מעמיק והגיוני – אין הקורא יכול לטעות במשפטו.

חיבור מסוג זה מחזיר את הוויכוח עם הליכוד אל האיזור שבו מן הדין שינטש: אל העמדות הרעיוניות – החברתיות והלאומיות ואל שוֹרשי ההשקפות הנבדלות של שני זרמים בחברה ובציונות. זרם אחד שלא חדל להפריח שממה וזרם אחר שגם בהיות הכלים בידיו – אינו חדל להפריח מלים. והרי זו תמצית ההבדל האמיתי בין שני זרמים אלה מאז ומתמיד.

בקיצור: חוברת “המפח” של בן־מאיר היא דוגמה טובה לתרבות של הסברה, שיותר משהיא עוסקת במצב־בריאותו של היריב היא עוסקת בדעותיו. והן, כנראה, באמת חשׂוכות מרפא.

25 ביולי 1978

---

ממעוף הציפור

מאת

ישעיהו אברך

המבקש לקבל מושג על מהפכת־הנוף שנתחוללה בארץ בשישים השנים האחרונות – שנות הפעילות הציונית האינטנסיבית – יתבונן נא בצילומי־האוויר שנעשו כאן – וישווה.

בגיליון האחרון של “חיל האוויר” מובאים בהקבלה, זה לעומת זה, תצלומים של דיונות־חול שוממות ואין־סופיות, מלפני שישים שנה ותצלומי עיר בוניה ומרומזרת, צפופת־בתים ומבותרת־לרחבה – היום. שני התצלומים – חולון. כך בשפלה – עיר מעל חולות; כן – בעמק – תלמים מול שלוליות; כך ארץ־ישראל כולה – לעומת מה שהיתה. כן. את הפסולת שאנו משליכים ברחובות המבתרים את מפת־האוויר אורך־רוחב־ואלכסון – אין רואים ממעוף המטוס. גם היא, קרוב לוודאי, לא היתה לפני שישים שנה. האלייה והקוצים.

את התצלומים האלה ראינו בדרך מקרה. הוועד המנהל של יד בן־צבי – מן המוסדות המייפים את ישראל – דן באחרונה בהקמת חטיבה כרטוגרפית בתחומי פעולתו המדעית הענפה ואגב כך סופר מעט על תולדות צילומי־האוויר בארץ והוראו תצלומים.

מסתבר כי צילומי־אוויר של ארץ ישראל נעשו כבר בשנים 1917, 1918 – שנות־המלחמה האחרונות – על־ידי טייסים אוסטרליים ועל־ידי יחידה שראשי־השם שלה היו P . S – Photographic Squadron – של הבריטים. כאלפיים תצלומים כאלה כבר נמצאים בבעלות האוניברסיטה העברית בירושלים.

על כל הפעולה הסבוכה של איתור התצלומים, הפזורים בגנזכים במקומות שונים בעוללם, והבאתם לארץ שוקד ד"ר דב גביש מן המחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית – והוא גם מרכז את החטיבה הכרטוגרפית של יד בן־צבי, שעל הקמתה אמנם הוחלט בישיבה הנזכרת של הוועד־המנהל.

ארץ־ישראל ממנוף הציפור. הנוף – והתמורה. אילו שלמה המלך עמנו היינו מבקשים לשמוע מה דעתם של הציפורים על הנוף שנפרש לפניהן אז – ועתה. על שלוותו – מזה ועל געשו – מזה; על תומת־הבתולין הטבעית שלו אז ועל האונס שנאנס בידי הארם־המתפתח עתה; על הניקיון שמידי הבורא – ועל השיבוש מיד הברואים בצלמו.

הנוף שונה – ואילו רק נשאלו הציפורים. אבל, ככלות הכל, גם הציפורים אינן אותן הציפורים.

25 ביולי 1978

---

מערכים – לערכאות

מאת

ישעיהו אברך

ראשי ד“ש דחו, כידוע בזמנם בסלידה ובסגפנות נזירית את רעיון ההתקיימות מהכנסות של מס־פוליטי. המס היה טמא בעיניהם כפי שאולי אינו טהור־למהדרין גם בעיני אנשים שמחוץ לד”ש. אבל טומאה, כידוע, לחוד ותענוג לוד ועם פירוק המסגרת המשותפת נתברר לציבור, כי אין קופתם של הסגפנים ריקה כלל וכלל. מסתבר, כי מיליונים אחדים נצברו בבנק וכדרך כל האדם – הושקעו בצמודים וגאו כגאות העשירות המזויפה של ישראלים רבים בימינו.

ולא עלה כלל על דעת מנהיגיה – מכל פלג שהוא – להעביר שאריות צבורות אלה לצוֹרכי צדקה, נוסח אבותינו, או לצוֹרכי מפעלי־רווחה מודרניים, שפיתוחם והרחבתם היו כדגל בדגלי ההפלגה של ד"ש. תחת זאת ישבו ראשי הפלגים וחילקו לעין המצלמה הציורית את הרכוש שבתחילה ראוהו כפיגול.

אלא שבכך לא תם העניין. אחד מחברי התנועה – מדווחת העיתונות – תובע את ראשיה לבית־הדין הגבוה־לצדק על חלוקה שרירותית של הנכסים בלי לשאול את פי בעליהם האמיתיים – החברים.

וכך נהיה עדים בקרוב להתפתחות מעניינת: תנועה שהחלה דרכה בערכים עתידה לסיים אותה – בערכאות.

6 בספטמבר 1978

---

קידה לחבר

מאת

ישעיהו אברך

נעים היה לקרוא כי גם הבחירה החשאית, שהיתה לפני זמן־מה במחוז מפלגת העבודה בתל־אביב, לא זו בלבד שלא פסחה על אחד מוותיקי התנועה בעל זכויות בחיי הציבור אלא אף השכילה להעניק לו מקום יאה בין מועמדי המערך לבחירות לעיריית תל־אביב. זאב ויינר ראוי גם ראוי לכך. אם גם תושבי תל־אביב האחרים ילכו בעקבות הבחירה במחוז המפלגתי – תזכה העיר מחדש באחד מנאמני פרנסיה.

מגילת־הזכויות של ויינר ארוכה, אך עיקרית ומרכזית בה הדאגה לאדם במצוקה וההתמכרות להבטחת רווחתם של הקשיש והזקן. והוא לכל אלה אחיעזר ואחיסמך.

מפעלי משען" – בתי־האבות ובתים לנוער ושלוחות רבות ומגוונות אחרות של עזרה לחסרי משען – הם עדות לדמיון, לשקידה, לנאמנות.

יש לזכור כי זאב ויינר החל לגלות עניין ודאגה לאדם הקשיש כבר לפני ארבעים שנה בקירוב – והוא עצמו עדיין בשנות העשרים לחייו. כבר אז גילה “בינה לעתים” –הבנה לצוֹרכי האדם בעת זקנה ובעת פרישה מן העבודה. בינה וחסד – כפי שהיה נוהג דוד רמז ז"ל להגדיר צירופן של תכונות טובות אלו.

חברים הזוכרים את ביתו של זאב ויינר בחוץ־לארץ – את הבית ואת “וולף” (הוא זאב), שהיה כמו רֵע ואב לכל החלוצים שנאספו להכשרה בעירו – יעידו כי תכונה נפלאה זו של דאגה לחבר היא משוֹרשי נפשו של אדם שהתנועה החלוצית ורבים כל־כך מחבריה חייבים לו כה הרבה.

טוב היה איפוא להיווכח כי גם דור צעיר במפלגה, בבואו לבחור, יודע לחלוק אמון למי שראוי לכך, גם אם יש בו, בנבחר, פגם שאין לוֹ תקנה: היותו ותיק ונאמן, ומעל לכל – נושא משא שליחותו בענווה אמיתי של משרת הציבור.

6 בנובמבר 1978

---

פינקל

מאת

ישעיהו אברך

שישים ותשעה תפקידים גילמה חנה רובינא ב“הבימה” בשישים שנות קיומו של התיאטרון – והן כשנות משחקה של רובינא על בימתו.

מתוך מונוגרפיה מבריקה, כתובה בידי שמעון פינקל, עולה דמותה הנצלה של גבירת התיאטרון, ששיעור־קומתה האישי אינו נופל משיעור־קומתה האמנותי והיא מן הבולטים בדור־הנפילים של האמנות העברית שצמחה מתוך התחדשות העם ותרבותו.

זהו ספרו החמישי של פינקל – אף הוא מעמודי־היכין של התיאטרון. גם לאחר חמישים שנות־פעילות על הבמה שופע פינקל חיות, תסיסה וסער כבימי ראשית דרכו עליה. תמיד אדוק בעקרונות ואינו חדל ללחום להם – ומדוכן מכל: אינו חדל להשמיע את אמיתו ואין בעיניו שעה שאינה כשרה להשמעת אמת זו. גם ספרו האחרון יעיד: דובר מישרים.

אמן משיעור־קומתו, המסוגל – בימינו – להקדיש עבודת שנה תמימה לעיבוד דרמתי של מונולוג אחד של איוב והמוכשר להפיקו כפי שהפיקו פינקל – מזכה עצמו, חזור וזכּה, במעמד הבכורה שכבר העניקה לו ישראל מאז בחיי הבמה העברית. אך מעל לכל נודע פינקל, בצד השיגיו האמנותיים, כ“נביא־הזעם” של הבמה העברית, שאינו נותן לחיי הבמה להעלות אצה. והוא מסעירם ומנחשלם, ומגלם, כמו במלחמותיו, את המרדן האמיתי של התקופה.

24 בנובמבר 1978

---

השדר, הלווין, המלים

מאת

ישעיהו אברך

הדיבור שלהם על אידיש כמו מרוּחק, מנוּכר, עם נימה של מספיד שלא הכיר כלל את מוּספּדו. כמו היתה אידיש איזו שפה אכּדית, שעדיין מוצאים שברי־מלים שלה על חרסים, אבל אין עוד אכּדים שידברו בה או יכתבו בה. וגם קוראים שוּמריים אין עוד.

ברוח זאת המשך התשאוּל ( זאת המלה המקובלת בימינו – לא כן?) של בשוויס־זינגר על־ידי המראיין הישראלי שבא לשטוקהולם לכסות. כיסה כנראה על הכל רק לא כל חוסר הטעם.

“איזו אשה היית מעדיף כאשתך: האם את האשה היהודיה הביישנית מן העיירה או את הנכריה בריאת־הבשר של אמריקה?” (מתומצת, לפי הזיכרון – א.) “אני נשוי – השיב בשוויס־זינגר, כשרעייתו מסבה לצדו – וככל הנראה השאלה איננה אקטואלית עוד בשבילי.”

ולהפטרה – גומת־חן: “זוהי החלוקה הראשונה של פרס נובל לאידיש וכנראה גם האחרונה.” – מי עשה אותך, בן־פקועה של תרבות ישראל החדשה, חוזה או מגיד־עתידות אם לגורלה של לשון שעדיין מדברים בה כשלושה מיליון יהודים אם לגודל־חסדם של אצילים נורווגים לעתיד לבוא?

המלים, המלים האלו, הניגרות כמו מתוך משפּך חלוּד. רק חבל על הלווין, המשייט בין גרמי השמים, שנגזר כליו לסובב את כדור־הארץ ולהיאבק בכוח־המשיכה שלה כשהוא עמוד משא כבד כזה של מלות הבל. למרבה הצער – עבריות.

14 בדצמבר 1978

---

חיש־גד, ביש־גד

מאת

ישעיהו אברך

אי אפשר לקבול על התפוגגות כוח־ההמצאה של הישראלי. משעה שהמדינה וקברניטיה גמרו אומר שההימור הוא אם־כל־חי והבורסה – מכורתו, לא חדל הדמיון המהמר לעבוד. אין איש נחפז היום לעבודת־האדמה, אבל איש אינו מתעצל לחרוש באפו את האדמה – כדבר הפולקלור – כדי להמציא הימור חדש. בסך־הכל הולכת מדינת ישראל ומשלימה תמונת עצמה: מדינה רוחשת הימורים – והבנקים לה חומה מימינה ומשמאלה. כן. עם תנועת־הפועלים כמעט בראש. חומה ומגדל של התקופה. ובצריח: פיס.

ההמצאה האחרונה: “חי־גד”. לא מזל מתארך, ממשך תוחלת ומחלה לב, רק מזל חיש. איך אומר שאר־רוחו של פייטן הרדיו: קנית – זכית. אינסטנט. כמוקפה־נמס. כמו מרק־אוסם. נוטלים גדא, מערבבים אותו בכמה לירות רותחות – והרי נזיר מהביל שת תועפות. ויהיו כל הפסוקים על יגיע־כפיים, במשל או בא.ד. גורדון, כפרת פתק־גורל אחד המעלה מיליון. הרצל כפול הרבה. ציונות מאסיבית. עם הרבה־הרבה הרצלים מזוקנים.

הרבה טענות לנו לידידתנו שולמית אלוני. אך אם גרמה היא – ולא שום נציג של המערך – כי ההצעה תורד מסדר־יומה של הכנסת וכי הפיכת ישראל למונקו תיעצר מעט – הרי היא קרובה למשנתם של י.ח. ברנר וא.ד. גורדון לא פחות מרבים המגלגלים בשמם. לא הצבענו בעדה בשעתה. אך טוב שדאגו לכך אחרים.

29 בדצמבר 1978

1979

מאת

ישעיהו אברך

---

רבנו מָאוֹר – הגולֶה, לא עלינו

מאת

ישעיהו אברך

מה, לפי דעתכם, שמו של החכם מן המאה העשירית, הידוע מכמה תקנות חשובות שתיקן לתפוצות ישראל ומכמה חרמות חשובים שהטיל, כגון: החרם על מי שישא שתי נשים; החרם שלא לקרוא במכתב שאדם שולח לחברו, בלי ידיעתו; החרם שלא להשיג גבול בשכירת בתים מן הנכרים וכו'?

ובכן, אתם – כמו כותב הטורים – סבורים בוודאי שזהו רבנו גרשום מְאוֹר־הגוֹלָה, והוא נקרא כך משוּם שממרכז ישיבתו במיינץ, היא מגנצה, בגרמניה, הפיץ תורה ופרקי־הלכה לגולה כולה? אם חשבתם כך – טעיתם, כמו כותב־הטורים, כמו הרבה בוּרים ועמי־ארצות אחרים – כמותו וכמותם.

ובכן, לפי הקריינית של חדשות הספרות ברדיו (רשת ב', בשעה 5 אחה"צ) שמו המדויק הוא: רבנו גרשום מָאוֹר (פסיק), הגוֹלֶה (ל' סגולה) כלומר: גרשום – השם הפרטי; מָאוֹר – שם המשפחה; הגוֹלֶה – סטטוס אזרחי, כמו, למשל, מי שמחזיק דרכון־נאַנסן.

זהו שטף־בקיאותם של קריינים רשמיים – ודווקא במדור הספרות. וכבר היה לזרא להעיר על כך ומוטב נקבל את פסיקתו של קריין אחר באותו מדור עצמו לפני שבועיים: “לך דומיה תחילה” (בח') – מובאה מדויקת כידוע, מספר תהילים. ובכן, לנו דומיה, אין מה לעשות. רבנו גרשום מָאוֹר – הגוֹלֶה, לא עלינו.

2 בינואר 1979

---

החובה הראשונה

מאת

ישעיהו אברך

יש למלא חובה מוסרית פשוטה לשליחי ציבור ולומר להנהגת ההסתדרות – עם מזכיר ההסתדרות בראשה – דבר של הוקרה על האופן שבו הם מנהלים באחרונה את המאבק על רמת־חייו של העובד השכיר. בתנאי השלטון הנוכחי זהו מאבק, כפשוטו. וההבחנה כי עתה היא השעה להדגיש מאבק זה דווקא וכי הבטחת אי־נסיגה בשכר העובדים היא, בשלב נתון זה, ראשונה בסולם העדיפויות של פעילות ההסתדרות – היא הבחנה נכונה, הבחנה של מנהיגות.

המערכה שהאיגוד המקצועי גוזר על נציגיו אינה השליחות היחידה של ההסתדרות. ייחודה, כידוע, בכמה מצוות נוספות שאינן נופלות בחשיבותן – בתחום החברתי, הלאומי והחלוצי. הצירוף הכולל הזה הוא ששווה לתנועת הפועלים הישראלית את ייחודה. אבל החובה לדאוג, קודם כל וראשית לכל, שאדם החי על יגיעו יוכל להתפרנס עליו בכבוד, לחיות חיים של קוממיות כלכלית, לחנך בניו ולבנות עתידו בטח – היא החובה האנושית הראשונה גם של ארגון־עובדים נושא חזון.

ודאי: משק הארץ מידרדר והולך והוא סוחף את העם כולו אל תהומות כלכליות, והבעיה אמיתית איננה איך לנגוס יותר מן העוגה – כמאמר הכלכלנים – אלא איך להבטיח את עצם היותה. המאבק נגד הדהירה הזאת צריך להיות פרוש על־פני כל המערכת הפוליטית והציבורית של תנועת הפועלים, ומצווה לאומית היא לנהל אותו בלי־חשׂך. אך אי־אפשר להביא אל מאבק זה ציבור מדולדל מכוחו הנטרך על קיום יומו וקיום ביתו. מניעת הדלדול האנושי הזה היא חובה ראשונה, קודמת לכל.

ייאמר בפירוש: אנו מביטים במעשי הנהגת ההסתדרות ובמעשי העומד בראשה בהרגשה, כי הם מדברים בשם כולנו וכי הם חיים את חברת האנשים העובדים ברגישות חריפה מאוד ולוחמים לעניינם באומץ של היודעים דרכם ובעקיבות של הנאמנים לה.

14 בינואר 1979

---

שלהבת השבת

מאת

ישעיהו אברך

“La flamme du Shabbath” – זה שם ספרו של יוסף ארליך “שבת”, שהופיע בתרגום צרפתי בהוצאת הספרים הנודעת “Plon” בפאריס. כותרת המשנה של הספר “השבת – רגע של נצח בחיי משפחה יהודית בפולין”.

הספר “שבת” של יוסף ארליך, מן המקוריים בסופרי אידיש בישראל, הופיע בישראל באידיש לפני כעשר שנים. פרופ' דב סדן הקדים לו מבוא. הסיפור מתאר כברת־חיים יהודית בעיירה ווֹלבּרוּם, בפולין שלפני מלחמת־העולם האחרונה. כתיבתו של יוסף ארליך מצטיינת בפשטות, כמעט בהיוליות. המצויים אצל ספרות אידיש מגדירים את לשונו של ארליך כ“לשון בזלת”. יהודי־העיירה של ארליך אינם מלינים ומתוקננים, רק נאבקים על הקיום האנושי, על קיום ביתם ועל המשך חישולה של מסורת־דורות. ארליך קרוב לדמויותיו, מעורב בהן ודגלו עליהן אהבה.

הוצאת הספרים “Plon” – שבחרה בספר זה על השבת היהודית במסגרת שלוחה מיוחדת שלה לידיעת עמים, הוסיפה לסיפור כאחרית־דבר פרקים שונים הנוגעים לשבת היהודית, לרבות פיוטים, מזמורים ופרקי תהילים. כן מובאת בסוף הספר סקירה על הקהילות היהודיות בפולין מעטו של אלכסנדר דרצ’אנסקי.

הספר הופיע בהידור, בכריכת בד ובעטיפה אמנותית. התרגום מאידיש – מארק ולאה ריטל. הטלוויזיה הצרפתית ייחדה להופעת הספר מקום בולט בסקירת הספרים שהופיעו באחרונה.

במבוא למהדורה באידיש כותב דב סדן, בין השאר:

– – – "ועיקר הספר – דין וחשבון אֶפּי, פעמים פלסטי מאוֹד, על היום האחד־ויחיד בשבוע ועל שלל החוויות שהוא מלא אותן. אבל זה יותר מדין וחשבון. זוהי רמיזה לקורא להרהר האם תופסים אנו מה הפסידו ערים וכפרים בארצנו שאין יום השבת שלהם דומה ליום השבת בקהילה היהודית התוססה – והוא היה שם יום אחר לגמרי, מזיגה מופלאה של מנוחה וקדושה; להרהר אם אנו מבינים כי – איפכא מסתברא: אם שם, בנכר, יכולנו לדעת גדולה כזאת – כאן, בביתנו, לא כל שכן.

“אולי לא זאת היתה כוונת המחבר, אבל ספרים טובם טבעם שהם חזקים מכוונת מחבריהם. ואתמול גדול, כשבת המצוירת לפנינו, טבעו שנמשך אל מחר גדול.”

25 בינואר 1979

---

הצבע, הפיגור, הקידמה

מאת

ישעיהו אברך

היינו רוצים להבין מהי שליחות הקידמה המיוחדה שקיימו נציגי המערך ברשות־השידור בתביעתם הדחופה – כך כתבו העיתונים – להקרין את פסטיבל־הזמר של ישראל בצבע דווקא.

התביעה לצבע חוזרת באחרונה בפי נציגים – בדרגות שונות – של המערך במסגרות ציבוריות שונות, עד שאתה תמה מהו האלמנט המתקדם – הסוציאליסטי, הציוני או אפילו האסתטי בלבד – הטמון בצבע, שנציגי הפועלים רואים עצמם חייבים להיות טועניו, תובעיו – חלוציו?

עוד תהיה הזדמנות להרחיב את הדיבור על כל הנושא הזה, שקמו לו חסידים בשעה זאת דווקא, שהיא שעת השפע המזויף ושעת הרמייה הכלכלית הגדולה שידעה ישראל מעודה. אבל אם לשקול עניין השידור המסוים הזה מזווית ראייתה של תנועה הטוענת לייצוג השכבות החלשות שבציבור – האם נכון הוא שחלק קטן של הציבור, המשופע באמצעים, יקבל שידור משוכלל, מצובע ומצועצע, ואילו חלקו האחר, המכריע, יביט בכליון־העין בבעלי־היכולת וירגיש בנחיתות, באזלת־ידו, בקיפוחו, לא עלינו?

אלא שכל־כך הרבה משמעויות נגזרות, כידוע, מן הפועל “צבע” עד שגם הפירושים המתמיהים ביותר לא יתמיהו עוד.

ובהרהור שני: אולי צודקים האחרים. ברשימת התביעות שאנו עומדים להגיש לכף האמריקאית המאכילה אותנו – התביעה לכיסוי בניית שדות התעופה, העברת־ישובים, אספקת נפט ושיירי מזון לפי התכנית “מזון למען הקידמה” – אנו עלולים עוד, בפזיזותנו, להחסיר את התביעה למיליארדים אחרים החיוניים באופן נואש לאזרחי ישראל כדי להחליף את מקלטי הטלוויזיה שלהם.

נחסיר – ונמשיך לראות כאן בשחור־לבן בלבד – ואיך נוכל להביט בפניהן של סעודיה או של כווית או של אבו־דאבי שהקידמה הצבועה הזאת השיגה אותן כבר מזמן? היאך?

2 בפברואר 1979

---

ענייני תקשורת

מאת

ישעיהו אברך

אין אנו שותפים להילוך־האימים סביב מינויו של מר יוסף לפיד כמנהל רשות־השידור. דברים שאדם משמיע תוך נקיטת־עמדה לגבי מצב קיים והם נשמעים קיצוניים – אינם בהכרח הדברים שבקיצוניות זו יעשה אותם. ואילו דרך־ביניים שקולה והגיונית בין כמה עמדות שאו עד כה לידי ביטוי בשידורים ובין העמדות שאותן ביטא המנהל החדש לעת ויכוח – עשויה אולי להיות שבית־הזהב הנכון כדי לקיים בשלמות גם את חירות הדעה וההבעה, גם את תפקידם המחויב של כלי־התקשורת כמכשיר מחנך. אין שום סיבה ששתי מגמות אלו יסתרו זו את זו. על אחת כמה וכמה אם ברוחן ינווט את הדברים אדם חכם.

אבל עניינינו בבּאות.

באופן חד־משמעי היינו משמיעים קולנו נגד שינוי פרסונלי בהנהלת הטלוויזיה. רק לפני זמן קצר נזדמן לנו לעמוד מקרוב על עבודתו ואישיותו של מנהלה הנוכחי ארנון צוקרמן. יעילות, הליכות של תרבות, היגיון שקול והוגנות – נתגלו לנו כסגולות בולטות של העומד היום בראש הטלוויזיה הישראלית. מצוות השירות הציבורי ותועלתו – כמו מצוות ההגינות – תובעות במפגיע את חידוש כהונתו. ייטיבו לעשות, גם שר החינוך והתרבות וגם מנהלה החדש של רשות השידור, אם יתנו לא. צוקרמן כבר עתה הרגשת ודאות לגבי חידוש כהונתו ועבודתו הפורה.

גם בתחום הרדיו אין צורך לחפש הרבה. הגב' מיכל זמורה מוכרת לציבור בעיקר כמוסיקולוגית מעולה. אך גם מחוץ לתחום המוסיקה אפשר לראות בה מופת לרוב־אנפין אינטלקטואלי. שוֹרשיה העמוקים הן בתרבות העולם והן ביהדות ובתרבות ישראל מנחילים לה כישורי־סגולה נדירים למלא בהצלחה תפקיד של ניהול הרדיו ותכניותיו, ואין צורך בחיפושים ובניסויים חדשים.

שורות אלו מפנות בפירוש אל מען שר החינוך והתרבות ואל מוסדות רשות השידור תוך ציפייה כי יתנו עליהן את דעתם.

9 באפריל 1979

---

טעות מיותרת

מאת

ישעיהו אברך

אם אמנם נכונה השמועה, שכבר גונבה גם אל העיתונים, כי הגברת לאה פורת עומדת לפרוש מהנהלת האגף לתרבות של משרד החינוך והתרבות ומראשות המועצה הציבורית לתרבות – כי אז עומד השירות־הציבורי בתחום התרבות להפסיד אחד מנאמניו המוכשרים ורבי־המעוף.

המצויים אצל ענייני התרבות יודעים כי מה שחוללה הגברת פורת עם בואה אל כהונתה הוא פשוט מהפכה. מהפכה במושגים שהיו מקובלים על מקומם של צוֹרכי התרבות בחיי החברה והמדינה. היא הוציאה מושגים אלה מקרתנותם ונתנה תנופה לפיתוחם של מוסדות מרכזיים בתחום היצירה האמנותית ולקידומם במשמעות ובהיקף שלא נחלמו כלל לפני כן.

אפשר היה לחלוק פה ושם על קווים שונים במדיניות התרבות, אך גם לחולקים ברור היה תמיד כי שיקול יסודי ומעמיק מלווה הן את המדיניות והן את המעשים.

בצד עצם השינוי המהפכני במושגי התקציבים לתרבות, ייזקפו בוודאי לחשבוֹנה של לאה פורת שתי זכויות בולטות: ריכוז מיטב הכוחות היוצרים בארץ במעגל המועצה ושיתופם הפעיל בתוכה, ופיתוח מפעל “אמנות לעם” בהיקף ובתוכן היאים לצוֹרכי התקופה.

תכלית השורות האלו היתה לא רק לומר שבחו של אחד המעולים במשרתי הציבור – אף כי גם תכלית זו אינה פסולה. אך המטרה האמיתית היא “אופרטיבית” בהחלט: להסב את לבם של האחראים והממנים אל הטעות שהם עלולים לטעות אם יוותרו על שירותה המצוין ועל התרומה האנרגטית – שהגברת פורת עתידה – ומסוגלת – להוסיף לתרום לפעילות בתחום התרבות והאמנות של ישראל.

לתרום – בכל משטר.

22 במאי 1979

---

כבוד למשורר יהודי

מאת

ישעיהו אברך

המשורר אברהם סוצקובר הוזמן על־ידי “קונגרס־השירה הבין־לאומי” ברוטרדם שבהולנד להשתתף בהתכנסות השנתית העשירית של קונגרס זה, להרצות בו ולקרוא מיצירותיו.

מתכונת הקונגרס הזה מיוחדת במינה: הוא נמשך, כמסורת, שבוע ימים. שעות־הבוקר מוקדשות לעבודות הסדנה, שבה מתרגמים משוררים ללשונם שלהם יצירות שנכתבו בשפות ידועות פחות. מִבחר התרגומים מתפרסם אחר־כך במוספי הספרות ובכך נפתח פתח להכרת היצירה הפיוטית של עמים שלשונם אינה נפוצה.

לפני שנתיים, ב־1977, הוקדש פרויקט התרגומים של הקונגרס לשירת אברהם סוצקובר באידיש. בסדנאות הבוקר שקדו משוררים ידועי־שם מארצות שונות על תרגום פואמות ושירים של המשורר האידי הנודע. אחת הפואמות מימי הגטו תורגמה ליפאנית ונתפרסמה אחר־כך באחד מכתבי העת הספרותיים החשובים של יפאן.

בין המשתתפים השנה: רובט גרייבס מאנגליה, אלן גינצבורג מארצות־הברית, אוקטאביו פאס ממקסיקו, קרלוס אלברז מספרד, צ’סלאַב מילוש מפולין ופייטנים בולטים אחרים.

במרכז הכינוס: “שולחן־עגול” על היצירה השירית בעולם בעשור האחרון. על משורר הוזמן להרצות כשלושים דקות על נסיונו האישי, רעיונותיו ויחסו אל היצירה הפיוטית בעמו ובשפות אחרות המוכרות לו. ההרצאות והדיון שבעקבותיהן יפורסמו בספר.

25 במאי 1979

---

כיבוד אם

מאת

ישעיהו אברך

תוך מעקב אחרי הטרגדיה של הגברת דוֹרה בלוֹך ואחרי הסיפורים המסמרים־שיער על אכזריותו של משטר אמין ושליחיו – אי אפשר שלא להתפעם מחיזיון אנושי לא־רגיל: דבקות וההתמכרות שבהן טיפלו בני המנוחה בחיפוש אחרי אמם הרצוחה.

מיום שנודע כי האם איננה עוד בחיים – לא חדלו, אף לא לרגע, מאמצי הבנים לגלות שרידי גופה של אמם ולהביאה לקבר ישראל בקרבת ביתם. הם החלו בכך עוד בעצם השתוללותו של משטר אמין. יצרו מגעים עם עדי־ראייה באוגנדה, לא הזניחו שום עקב, שום קצה־חוט; גילו דרכים ישירות ודרכים נפתלות, הטרידו ממשלות ודיפלומטים – לא ידעו מרגוע ולא נתנו מנוח לאחרים. לא נרתעו לא מיער הג’ונגל ממש ולא מן הג’ונגל השלטוני של אדם שנטרפה עליו דעתו – והכל בניסיון לגאול את אמם שכבר איננה בחיים. את מה ששרד מאמם.

התנהגותם הנדיבה של שליטי־אוגנדה החדשים רק מראה איך מסוגלת קבוצת־מנהיגות לטבוע חותמה על עם לכאן או לכאן, לזדון או לישע.

אך מתוך כל הטרגדיה הזו עולה איזו אהבת־בנים ללא שיור לאמם ותרבות עמוקה של משפחה יהודית נאצלה.

סיפור־מופת – שבוודאי עוד יימצא לו כותבו.

5 ביוני 1979

---

הנשיא עם דז'יגאן

מאת

ישעיהו אברך

לפני ימים אחדים אירח הנשיא במשכנו את אמן־הבמה האידי הנודע שמעון דז’יגאן.

בפתח השיחה ביקש הנישא מדז’יגאן להשמיע, כמקדמה, מן הבדיחות האחרונות הידועות לו על חשבון הנשיא החדש.

פתח דז’יגאן:

כאשר נבחר יצחק נבון כנשיא ישראל – בירכו נשיא ארצות־הברית ג’ימי קארטר ואגב כך שאלו: מר נבון, האם אתה משחק גולף?

השיב לו נבון: לא, כלומר: עדיין לא. אבל כאשר שער הלירה הישראלית יגיע ל־16 דולר אולי גם אני אתחיל לשחק גולף.

ביקש דז’יגאן מן הנשיא שיגמול לו בבדיחה. שאלו־ לנשיא: מתי צחקת לראשונה לשמע בדיחה יהודית?

סיפר הנשיא: בלוויה, דווקא. הדבר היה לפני הרבה שנים בעיר גדולה בדרום־אמריקה. נפטר שם עסקן יהודי נודע מתחום התרבות. הספידוֹ מנהל מחלקת התרבות של הקהילה ופתח כך: “כבוד השגריר, כבוד הקונסול, כבוד פלוני, כבוד אלמוני” – לבסוף גחן אל עבר הגופה שהיתה עטופה טלית והמשיך: ,בר־מינן חשוב מאוֹד" – ומכאן ניגש להספד.

אני נזכר בעצב – אמר הנשיא לדז’יגאן – שבעצם, הפעם הראשונה שצחקתי למשהו שנאמר באידיש היה בעת לוויה.

כך קלחה השיחה – באידיש! – שעה ארוכה. ודז’יגאן יצא מוקסם מן הפשטות המלכותית, שבה קיבלו הנישא ודברי העידוד ששמע.

קשר של ריעות טובה נקשר בין השניים. לברכת היוצרים באידיש – מקווה דז’יגאן.

6 ביולי 1979

---

בית הישע

מאת

ישעיהו אברך

במלאת חוֹדשיים לפטירתו של המשורר אברהם ברוידס זכרו לברכה, ראוי להעלות סיפור ימיו האחרונים כפי שסופר על־ידי אלמנתו לאה.

לפני זמן מה, בתום שבוע לפטירתו, נסעה רעייתו במיוחד אל בית הישע של “משען” ברעננה לקיים דבר שאין רגילים לראותו מקוים על־ידי אדם באבלו.

נסעתי – סיפרה לנו לאה ברוידס – לומר תודה לרופאים, לאחיות ולכל ציבור העובדים בבית נפלא זה על האופן שבו טילו באברהם כל ימי שהותו שם, עד אחרון ימיו ממש. חוליו של ברוידס לא נשא עִמו שום סיכוי להחלמה, אף־על־פי־כן טיפלו בו יום־יום בדרכי ריפוי שונות במאמץ להקל סבלותיו. במסירות וללא ליאות, מתוך סקרנות רפואית ומתוך חום־לב אנושי מרגש. לא אנקוב בשמות רופאים או אחיות כדי שלא להוציא איש מכלל הראויים לשבח – דברי לאה ברוידס.

קראנו רק לפני ימים אחדים על מחקר שנעשה בארצות־הברית ושממנו עולה, כי אחוז ניכר של המאושפזים במוסדות סיעוד לזקנים ולחשׂוּכי מרפא אינם זוכים לטיפול רפואי נאות במחלות השונות שבהן הם נפגעים לפעמים בעת שהותם במוסד. וזאת מפני ויתורם מראש של המטפלים על כל סיכוי של ריפוי.

מבחינה זאת ומכל בחינה של דאגה ונאמנות לחולה עד נשימת אפו האחרונה רשאית “משען” להיות גאה במוסדותיה. בית הסיעוד ברעננה הוא מופת. המשורר אברהם ברוידס לא חדל לומר תהילת הבית הזה – עד יומו האחרון.

מדוע לא נשמע דברים אלה ל“משען”, לעובדיו למנהלו – זאב ויינר, אחיעזר ואחיסמך לכל? ומדוע נשכח שגם זאת אחת מחוליות העזרה ההדדית שעיצבה ההסתדרות, היא “המאפיה” של חלוצי ישראל, עד בטרם ידעה האוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה של ישראל איזה עוף הוא ציפורי?

11 ביולי 1979

---

"סגול רצחני"

מאת

ישעיהו אברך

זה שנים אנו מרגישים כי חסר לנו באופן נואש משהו בסיסי בתפריט של ארוחת־הבוקר, אך לא יכולנו להגדירו. “קול ישראל” פתר לנו גם את החידה, גם את המחסור. זה עשרים ואחד בקרים הוא מצניח עלינו בסמוך ל־7 בבוקר תסכית מתח בהמשכים בשם “סגול רצחני”. עם שחקנים, במאים ותסריטאים – פמליה של אמנות וספרות.

לא הצלחנו עד כה להפריד זה מזה את המשפטים הנאמרים שם, משפט לעניינו, אך תפסנו את המטרה המדריכה: מנה של תפְלות עילאית לשעת ההשכמה מיד עם הרמת השמורה. צווחות של מפרפרים בין המוות והמוות; אנקת הנאנסות, יללת צופרי האזעקה, קיצור: עשר דקות של צפרירי בוקר ישראליים. טוב במיוחד לילדים בפגרת הלימודים.

והכל על־פי הטעם המובחר של נערי “קול ישראל”: במידה ובאיזון. בשעה 6 – שמע ישראל. ב־6.07 –פרקי משניות על שער המלביש ועל שער הניצוץ בבית המקדש. ב־6.40 – סגול רצחני. כיוון שאיננו מקשיבים בקפידה – איננו יודעים מי רצח את מי וכיוון שאין עדיין רדיו צבעוני אין אנו יכולים לוודא אם הצבע אמנם סגול.

ידוע הסיפור על השודד שעצר מכונית במדבר נוואדה, ציווה על נוסעיה לצאת, תבע מכל אחד את כספו ולאחר שקיבלו – ירה בנוסע והרגו. כאשר יצא הנוסע האחרון הבחין השודד כי זהו ידידו מנוער. השתהה קצת ואמר לו באופן אלגנטי: יודע אתה מה? כיוון שאתה ידידי – לא אקח ממך כספך. אותך אהרוג חינם, אין כסף. ידיד או לא ידיד? “קול ישראל” הוא כנראה ידיד לנו. סגול רצחני – חינם. הכל כלול באגרה. כבר במחצית הראשונה.

וברדיו הזה נלחמים על פוליטיקה. לא נגד טמטום ואטימות; לא על מינימום של טעם טוב; לא על מעט רגיעה לפני היציאה אל מתח החיים היומיים. רק על מאזן התצלומים בין ראשי השלטון והארכיאולוגים ליד קברות הפרעונים בקאהיר.

ובכן: בוקר־טוב. רצח טוב.

ובסגול, כמובן.

12 ביולי 1979

---

האמת אשר על־פני האדמה

מאת

ישעיהו אברך

"– – – נדמה לאחרונה כי הכל סובב סביב השכר והתועלת של הפרט בלי לשים־לב לטובת המדינה והמפעלים שבה, אך התרשמותנו העמוקה היתה שלא כן הדבר. ההסתדרות עושה כמיטב יכולתה את שני הדברים שלכאורה נראים כמנוגדים: לשמור על המפעל, על יציבותו והישגיו, וכן על העובדים שיהיו מרוצים ויעבדו מתוך מסירות ואהבה לעבודתם. זאת ראינו עין בעין ועל כך אני גאה מאוֹד. חבל שהפרסומת מבליטה את השלישי שבחיינו ואין רואים את האורות.

– – אנחנו כמנהלים וכמחנכים במוסדות החינוך, מצווים להדריך את דור ההמשך להקדמת הנעשה לנשמע; לעורר את תלמידינו אזרחי המחר להיות בין המתנדבים והמגשימים.

– – – אל יהי סיור זה יחיד ובודד."

זהו קטע ממכתב ששלחה הגברת ס. יזרעאלי, מנהלת בית־הספר הממלכתי “מגן” מרחוב קדש־ברנע בתל־אביב, אל דב בן־מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב, בעקבות סיור שערכה המועצה לארבעים מנהלי בתי־הספר לשם הכרת קצת ממפעליה של ההסתדרות גם הרחק מן המטרופולין.

חידוש בדרך ההסברה: סיור ודיון. מראה־עיניים, אך גם לימוד ובחינה. יומיים סיירו המנהלים בקריית־הפלדה בעכו ומצפון לה, בעמק יזרעאל ובגליל; נפגשו לשיח עם הציגי שלושה דורות בנהלל, עם פועלים יהודים וערביים בנצרת, ביקרו במרכז־הרפואי על הכרמל ובבית־ההבראה על־שם שפרינצק. ספגו מראות, שאלו שאלות, העמיקו לבחון – כדרך מחנכים.

הנה האמת אשר על פני האדמה – אמר אחד המסיירים. מארץ תצמח. ממנה – ומכל מה שיצר יגיעם של בוניה. אפשר לנסות לשטוף את העבר במי־אפסיים של גידפה דמגוגית; אפשר לשכתב אותו על־גבי הנייר, אך אי־אפשר לעקרו ממפת החיים והצמיחה של הארץ או לשכתב את מפת האדמה הזאת הפרושה כעדות־חיה לעיני הרואה.

עוד יוכח – ולא יארכו הימים: אי־אפשר.

16 ביולי 1979

---

דברים והֵדם

מאת

ישעיהו אברך

לפני שבועות אחדים נאם נשיא המדינה יצחק נבון בעצרת הסוכנות היהודית בירושלים ובהתייחסו לפגע הירידה והנשירה ביקש להזכיר לשומעיו, כי כבר היו דברים מעולם בתולדות ישוב ארץ־ישראל ואף־על־פי־כן הגיעה הציונות למה שהגיעה, ועדה –ישראל.

בבית־הקברות של המושבה זכרון־יעקב – סיפר הנשיא – אפשר לראות על קברו של פרץ הרצנשטיין (נפטר ב־1906) את הכתובת הבאה:

לא ידוּע לי – המשיך הנשיא – אם בניו קיימו את צוואתו. אך נראה שרק דאגה אחת קיננה בלבו כל הימים: שבניו ימשיכו את מפעלו החלוצי.

עד כאן בעצרת בירושלים.

לפני שבועיים הגיעה למשכן הנשיא בירושלים האיגרת הבאה:

"לאדוני הנשיא שלום רב,

בימים אלה קראתי מאמר בעיתון ובו ציטוט נאומך לפני עצרת הסוכנות היהודית. בדבריך, בין היתר, התייחסת לכתובת שעל מצבת־הקבר של פרץ הרצנשטיין אשר ציוותה על בניו לא לעזוב את הארץ ואמרת כי לא ידוע לך אם בניו קיימו את צוואתו. ובכן, בניו של פרץ ירדו מן הארץ לארצות־הברית כמה שנים אחרי מותו, מפני שהיו להם שנים של סבל, מחלות (קדחת צהובה) ורעב. אני מכיר את הסיפור מקרוב כי אני נכד של פרץ הרצנשטיין. אבי עזריאל, בן השמונים ואחת, גר עם אשתו בפלורידה. כל שלושת הילדים של פרץ חיים עד היום בארצות־הברית (בני שמונים כולם( וכולם מתביישים שהפרו את מצוות אביהם.

אני עצמי עליתי ארצה לפני כעשר שנים. הנכד היחיד של פרץ שעשה זאת – לצערי הרב. אני משוכנע כי לכתובת שעל המצבה היתה השפעה גדולה עלי כילד (שמעתי את הסיפור מפי סבתי) והוא אחד המניעים, שבסופו של דבר, הביא אותו ארצה, הביתה, עם אשתו ושלוש הבנות שלנו. אגב, התווספוּ למשפחתנו עוד בת ובן (צברים) מאז עלייתנו.

אני מזמין אותך לביקור בביתנו – בית־העמק."

ד"ר עובדיה הרטסטון

קיבוץ בית־העמק

הנה כי כן: האבות, הנכדים. הכתובת על האבן דברי הנשיא והדיהם.

10 באוגוסט 1979

---

"מכים – ולבכות אין נותנים"

מאת

ישעיהו אברך

הפתגם הסלאווי הזה מוכר לרבים. מאז הוכרזה שביתת המחאה נגד נחשול היוקר – ובעצם: נגד המדיניות הכלכלית המתעתעת – משמיעים קברניטי־המשק דברים צדקניים ברוחו של פתגם־איכרים זה. ראוי, איפוא, לומר בנושא זה מלים מפורשות אחדות.

על שום אחד משני הדברים שיימנו להלן אין העובדים והנהגתם חייבים בהתנצלות: לא על שביתת־השעתיים שקיימו אתמול ולא על האופי הפוליטי שמנהיגים – הם עצמם, כידוע, נזירים פוליטיים – של הכלכלה הישראלית, מבקשים לייחס לה.

אין העובדים צריכים להתנצל על שיבוש חיי־המשק לשעתיים משום שהחבלה – מתוך מדיניות ומתוך שלומיאליות – המקוימת במשק זה ובכלכלת הארץ כולה בשנתיים האחרונות חמורה ומסוכנת פי כמה מהשבתה קצרה זו. ואם אין דרך אחרת להעמיד את העם על האסון – כפשוטו – הנשקף לישראל ולחברתה אם כך יוסיפו לנהוג בהן – תהא שביתה.

הציבור כולו חייב לדעת – ואם אין ברירה: לקנות דעת זו בדרך מיוסרת – מה תלול המדרון שאליו הביאו קברניטיו הנוכחיים את משק ישראל. עצירת גלגלי־הייצור לשעתיים היא בוודאי מצערת ומזיקה, אבל סיבובם הנמשך של גלגלים אלה במקצב הולך ומתפרע – עתי לשבר בהם שן־אחר־שן ולרסק כליל את מכונת המשק ומנגנוניה הפנימיים כולם.

וכשם אין שום סיבה להתנצל על עצם השביתה, כך אין גם שום טעם לטשטש את “האופי הפוליטי” – כפי שמכנים זאת כמה עסקנים ערמומיים של הליכוד – שהעובדים ביקשו לשוות לשביתתם.

יש לומר בפה מלא ובלשון שאינה חמקנית: אם “אופי פוליטי” פירושו לתת גם בעזרת שביתה זו תאוצה להתמוטטות השלטון הנוכחי, להבאתו את הצוק ולהפלתו – הרי לא זו בלבד ש“אופי” כזה אינו פסול אלא שהוא מן המצוות הדוחקות של השעה הכלכלית, החברתית והמדינית – בקיצור: הלאומית. אם מקובל כבר היום על רוב האדם בישראל כי זהו שלטון של ביזיון ושל אסון (שלטון שכמעט מודה בכך בעצמו, אך אינו מסוגל לעצור את דרדור עצמו) הופכת החובה “הפוליטית” להפיל שלטון כזה לחובה מוסרית. ל“אימפרטיב קטגורי” של כל אזרח חושב. כדין, כחוק, לפי כל כלליו של משטר מתוקן – אבל להפיל.

כי אם אמנם היה גם תבלין פוליטי בשביתת־האמת ששבתו אתמול עובדים בישראל – הרי רק לעתים נדירות היה לאקט פוליטי משמעות מוסרית כנה יותר מזו שהיתה אתמול לקולם הנאמן של עובדים ומשפחותיהם. ואין זה משנה כלל אם יש ביניהם מעטים הנהנים אולי גם הם ממקדם הסיבוב הסרטני של יוקר־וצמודים ומרשרוש תלי הניירות המתקראים בישראל: כסף.

פוליטי או לא פוליטי? –מתי ילכו השולטים הביתה? לא רק למען העובדים. למען כל ישראל. למען האדמה המוריקה עדיין בגשמי העבר. למען הכל־יכול שבחר בהם, כנראה, לכל דבר רק לא לשלטון.

14 באוגוסט 1979

---

מחיר האמון

מאת

ישעיהו אברך

גם אם יסרקו את בשרנו הפוליטי במסרקות של ברזל – הבן לא נבין מדוע חבר מפלגת העבודה המבקש לממש את חובתו האזרחית ולהשתתף בבחירות לתנועתו חייב לשלם אגרה מיוחדת של מאה וחמישים לירות. אם תשלום קצוב, שהוא תנאי לזכות הבחירה, איננו צאַנז, שכל התאגדות דמוקרטית צריכה להתקומם לו –לא נדע עוד צאַנז מהו.

מפלגת העבודה, יש לזכור, איננה מפלגה של אנשי סגולה. היו בה כמה־וכמה אנשים כאלה אבל גם הם נתמעטו. מפלגת העבודה היא מפלגת עם. חברים בה אמנם גם מנהלים של בנקים, ראשי חברות ופקידים בכירים, אך עמוד־השדרה שלה הם פועלים. ובתוך העמוד הזה לא מעטות החוליות של מקבלי סעד, מובטלים ושכבות שלמות של אנשים החיים על עמלם ומשתכרים אל צרור נקוב. עירותם הפוליטית והחברתית של בני־האדם, כך אנו מקווים, עדיין איננה תלויה במה שתוסס בכיסם. מאה וחמישים לירות הן עדיין סכום־של־משמעות בשכבות עוני ומצוקה. האם אפשר בכלל להניח כי אדם שאין ידו משגת להוציא סכום כזה – אפילו לצוֹרכי־אוכל־נפש כמו בחירות – לא יהא מורשה להביע דעתו בקלפי?

את הנוסחה הדמוקרטית הזאת המציאו – מסבירים לנו – כאמצעי פרבנטיבי: למנוע זיופי שמות ובוחרים, כבילכול, מי שמשלם מאה וחמישים לירות לא יזייף את עצמו, לא ירמה את תנועתו. מה יש לומר: המצאה גאונית. ובעיקר: עדות ניצחת לרמת האמון שבין תנועה לחבריה, בין כפר לעיר, בין פעיל לפעיל, בין צמרות לשורה. וזו אמורה, כמובן, להיות עדות לעילוי החברה, לדמוקרטיזציה מופלגת, לטוהר הכוונות והמידות.

נאמר איפוא בגלוי: ארגון חברתי כמו תנועת העבודה, שאינו יכול להבטיח כּשרוּת־המידות בתוכו אלא על־ידי מניעה – הלכה למעשה – של זכות־הצבעה מאלפי חברים, אולי יוותר גם על קולנו. אם נחוצה לתנועה תמיכה במצוקתה – נחיש לה עזרתנו, אפילו מאה־וחמישים כפול שניים. אבל אם תקיים צאַנז זה כתנאי לעצם זכותנו להצביע – נוותר בפירוש על מימוש זכות זו.

כותב הטורים, הרואה כל הימים בתנועה הקיבוצית את נזרה החברתי והדמוקרטי של ישראל, מסרב להאמין לכל הלוחשים באוֹזניו, כי בתמיכתה הנחרצת – אם לא בעיקשותה – של תנועה נאצלה זו, ירד עלינו העיוות הזה.

לא. לא נאמין.

גם לא נצביע.

15 בנובמבר 1979

1980

מאת

ישעיהו אברך

---

עוד פּן לעברית

מאת

ישעיהו אברך

הרבה פנים ללשון העברית. קול־ישראל מוסיף לה כמעט יום־יום פן משלו. פעמיים ביום מקדיש הרדיו דקה או שתיים לתיקון לשוננו. אך כפל־פעמים ביום הוא שותל את שגיאותיו שלו. מטביל אותנו דקה אחת בעברית תקנית בידו שרצי־לשון משלו.

המעטפה שהכתרנו אותה: “שדה בוּר”, נקבצו לנו עד כה עשרות פתקים עם שיבושים כאלה שאנו רושמים אותם כתחביב בעת האזנה. עולה מהם צירוף מאוזן כמעט של בוּרוּת ורישול. אולי נכבד פעם בקונקורדנציה קטנה זו את “קול ישראל”. לפי שעה – זר קטן.

לפני ימים אחדים, לקראת תכנית האמנויות בשעות הערב המאוחרות, בישרה הקריינית שלוש פעמים בזמנים שונים במשך היום על שיחתו העתידה של ידידנו יצחק כץ על הצייר אַבל כאן. כן. הצייר כאן. איך אמר ברנר: מכאן ומכאן.

גורלו של אבל פן. הוא אבא פפרמן, זכרו לברכה, איש ירושלים, צייר דמויות התנ"ך אשר איננו עוד כאן. וגם איננו עוד פּן.

פן אחר. במדור ,ספרים", המשודר בשבת בחמש אחר־הצהריים, מוזכר כמעט מדי שבת, סוג של ספרות, שברוב בוּרוּתנו מעולם לא שמענו עליו: מאַסה. בהנגנה מלעיל. כמו היה זה חומר בפיסיקה. שפינוזה או אמרסון, למשל, כתבו מאַסות וכך גם ברדיצ’בסקי וכל המאַסה האחרת של השמות המופיעים במדור הספרים של קול־ישראל. לא מסה, בהטעמה מלרע, רק מאַסה, מלעיל, גושי חומר. וכך – כל שבת. יום מסה.

לך כתוש את קול־ישראל במכתש.

שר החקלאות, הוא כידוע, אהוב לבם של הכתבים. הלך ועשה חוזה־חקירה על החווה שלו ולא קיבל אישור ממִנהל המקרקעין – וזוהי, כמובן שערוריה שלטונית. אבל לא בלי העוויה לשונית.

כאשר יאושר חוזה החכירה (כ' רפה) ונדע מי החוכר ומה הוא חכר – בוודאי יבואו כל הדברים על תיקונם ולא יכשילו עוד שדרן מהולל.

גורלה של לשון שנמסרה, כנראה, לנערי קול־ישראל, בחכירה.

ראוי לחקירה?

27 בפברואר 1980

---

תבור וכנרת

מאת

ישעיהו אברך

יגאל –

שם שכולו ישראל.

שֵם – עדות. עדות לדור שנולד מתוך עמו ומתוך ארצו – וחזר וברא אותם.

שֵם מֵזים. מערער את המוסכּמה כי סימנו הבלעדי של הצמח האנושי שעלה מאדמת הארץ הזו הוא מעטה מחוספס, דוקרני. אב־דמות של אצילות ישראלית מקורית. אצילות שלא נרקמה בחוטי־ארגמן של גינוני אבירים רק נקלעה מגידי איכר ומגידי הסלע של ההר הישראלי הקשוּח. אציל התבור.

מפקד בחסד – יפסקו כל פקודיו. אבל לא רק במובן של היות חסד־עליון משוּך על כשרון־המצביא שלו, אלא שבתוך סגולת הפיקוד גופה היה צירוף מופלא של נחרצוּת ופיוס, מידת הדין ומידת החסד. תבור וכנרת.

נחרץ בשדה המערכה של ישראל, אך כמו מפויס־מראש בסבכי ההתגוששות הפוליטית, האישית. כמו מנהל מלחמותיו שלו כאנוס על־פי ציבּוּרוֹ, כמעט בעל־כרחו. נטר בחירוף נפש כּרמה של ישראל, כרמו שלו – לא קינא לנטור. גם לא ידע נטירה. אולי מפני אותה אצילות עצמה.

לא היינו בחבורת המדורה שלו בימי “חורב” ובימי “עין” – בדלוק שלהבת־החירות הגדולה בלב ישראל. אך ניצוצות ממדורה זו של אחוות־רֵעים ניתזו לכל שיג, לכל שיח, הסכמנו עמו? חלקנו עליו? – ודאי. כזאת וגם כזאת. אבל אהבנו אותו. כפשוטו. “הדדי, הדדי – אל תשכח” – כמו ביקש להבטיח איתנוּת הבסיס. שום דופי גם בסוד־שיח של שניים.

יגאל –

שם – והוא אלון.

וגם האלון הזה מבית גידולה של התנועה הקיבוצית – איננו. איזו קָרחָה בתוך החורש ההולך ומדליל של צמרות ישראל.

3 במארס 1980

---

ידי יעקב

מאת

ישעיהו אברך

איך אפשר שלא ללוות בברכה את הסמבטיון הרוגש הזה, המנחשל בלי הרף את חיי האמנות בעיר הזאת? רָב עם מחצית העולם, מתפלמס עם מחציתו האחרת, עושה ומעשה ואינו יודע רוגע ואינו חדל ליצור – עם המחצית השלישית, כנראה.

פעמים אין אתה יודע עוד חלקו של מי גדול יותר בהתרחשות האמנותית: חלקו של היוצר או חלקו של מי שמשים עצמו ביודעין שמש של המערכת הזאת ועושה עצמו עבד נרצע לקפריזות הנפתלות שבמעשה יצירה מטבע הדברים – ופעמים שלא מטבעם – כה משופע בהם.

אנו זוכרים היטב את תמרורי דרכו – בשני המובנים: במובן ציוני־הדרך של הישגיו ובמובן המרורים שהושׂבע. הוא נתברך בשפע בשניהם. בהבדל אחד – האחרונים מתפוגגים, הראשונים מכים שורש והם קבועים ועומדים – מימי “איש חסיד היה”, דרך מחזאות מבוררת ומעולה על בימות, ועד מחוזו האחרון: בית ליסין, שטבועים בו טעמו האדריכלי המעודן של יצחק ישר ותנופת הדמיון של יעקב אגמון. אך גדולה אולי מכל – תנופת התכנית לפעילות מגוונת בתוך הבית – מוקד חדש וצבעוני בחיי התרבות של העיר המהמה הזאת, שבה מתרות בלי הרף הנצורות עם התועבות.

אליעזר שטיינמן הגדיר לנו יפה טבעו של יוצר חשוב אחד ורב־פעלים: יש לו צעד רק בגודל צעדו של פיל – מטבע בריאתו אין הוא מסוגל לעשות פסיעה קטנה. התנופה שבה מקים יעקב אגמון את מפעליו –חידוש בית ליסין בכלל זה – מסווגת גם אותו בהגדרה קולעת זו.

גורלו של “שמאלן” מפורסם שנתברך בשתי ידיים ימניות – וברח־יוצר שאינה יודעת שבעה.

11 במארס 1980

---

המפעל הושלם – הוועד מתפרק

מאת

ישעיהו אברך

לפני זמן מה קיים נשיא המדינה בלשכתו אירוע מעניין ומבחינת המסורת הציבורית של ישראל אפילו יוצא־דופן: הוועד הציבור להוצאת כתבי נתן אלתרמן בא במלוא הרכבו – בהשתתפות אלמנת המשורר רחל מרכוס – לקבוע רשמית את עובדת התפרקותו. וסיבת הפירוק – המשימה נתמלאה בשלמותה ואפשר היה לדווח לנשיא ישראל על מלוא הסיכום ויבולו.

בעשר השנים מאז פטירת המשורר סייע הוועד בהוצאתם־לאור של שלושים ושמונה כרכים מיצירת אלתרמן בשירה, במסה, במחזה, בתרגום, בפובליציסטיקה – למעלה מרבע מיליון עותקים. למעשה הובא לדפוס וראה אור – בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד – כמעט כל אשר פרסם אלתרמן בכל אחד מתחומים אלה, לרבות עיקר עיזבונו הספרותי.

היה זה קודם כל ציון לפעלו של אדם אחד: מנחם דורמן. בקנאות של תלמיד חכם, בחריצות־עורכים מופלאה ומעל לכל באהבה למשורר־חברו, סייע איש יחיד זה לכונן מפעל־אדירים לספרות העברית ופרש כל יריעת היצירה של נתן אלתרמן במלוא היקפה כבר לדור זה.

אילו לא היתה דעתם של ראשי ציבור וספרות נתונה לשגרה, היה מנחם דורמן – איש גבעת ברנר, סופר והוגה בזכות עצמו – נמצא ראוי לפרס ישראל על התמכרותו, כמו למלאכת־קודש, למשימה מיוחדת זו.

ההוקרת הובעה במיוחד גם ליו“ר הוועד, ח”כ שמעון פרס, שהיה – כנהוג לומר היום – “יושב ראש פעיל”. פעילו מאוד. דואג לכלכלת המפעל הספרותי הגדול, מניע גלגלי הוועד כולו ומוציא בפעילותו חובת כל שאר חבריו או של רובם.

נשיא המדינה יצחק נבון נתן ברכתו וביקש מחברי הוועד הציבורי לפעול במועצה למכון אלתרמן המוקם ליד מדרשת בן־גוריון בשדה־בוקר. פרופסור דב סדן הביע משאלה להפוך את “מחברות אלתרמן” לשנתון, לחקר קבע של יצירתו. תכניות לציון העשור לפטירת המשורר הועלו על־ידי אילנה קדמי, מזכירת מוסד אלתרמן, יוסף יעקובסון, יהודה אילן, גרשון ריבלין וד"ר מאיר אביזוהר.

ישעיהו אברם העלה הצעה – שנתקבלה – להוציא בקרוב כל שירי אלתרמן בכרך אחד, בהוצאה עממית ובמחיר שווה לכל נפש. כן הוּער שמן הראוי לתת את הדעת על קביעת אכסניה יאה לחקר ולעיון בשירת אלתרמן בתחומי העיר תל־אביב, שבה פעל ויצר המשורר.

נאמרו מלים של זיכרון למשוררת יוכבד בת־מרים, זכרה לברכה, חברת הוועד הציבורי שנפטרה לפני זמן קצר – בת־דורו של אלתרמן, מיוחדת ובולטת בקבוצת המשוררים שסימנו תקופה ומפנה בשירה העברית המתחדשת.

27 במארס 1980

---

שדה בור

מאת

ישעיהו אברך

אילו ביקשנו לנכש את שדה־הלשון של “קול ישראל” מכל עשביו השוטים – היו תלמיו נעשים קרחות־קרחות. אלא שמזמן־לזמן מציקה לנו איזו רוח־נדיבות המבקשת לחלק עם הקורא מעט מן הבושם הלמדני של פרחי הבר העולם מעשבים אלה.

הנה זר קטן.

א. אייזופּוס בלידיה

עד כה ידענו על קיומם של שני אזופים – הממשיל היווני, הנודע בחוֹכמתו ובכיעורו, שחי במאה השישית לפני הספירה, ועמיתו קלאודיוס אזופוס הרומי, מן המאה הראשונה לספירה, ידידו של קיקרו.

השבוע גילה לנו “קול ישראל” עמית נוסף: אַייזופּוס. יווני, כנראה, גם הוא.

בהודיעו על תכנית רדיו לזכר בנימין זאב הרצל, שתוקדש בין השאר למחזהו “סולון בלידיה”, סיפר הקריין בחשיבות למדנית על השיח בין אַייזופּוס לסולון, בחיבורו של חוזה הציונות. כביכול, דיוק מוקפד בהיגוי האנגלו־סאכסי: אַייזופּוס.

ובכן, גם הרצל, גם סוֹלון, גם אַייזופּוס – וכל זה בלידיה. הפלא ופלא. כמים לים מכסים.

ב. אֶווה מאַריה

איננו יודעים מה בדיוק ביקשה הגברת גולדברג, חובבת מוסיקה מהרצליה, להשמיע לה במסגרת התכנית “שעון הזהב”. אבל הקריינית המתחנחנת של “קול ישראל” שידרה לה – כבקשתה – את אֶווה מאריה. כלומר: את חווה ־מרים.

שהדברים אמורים בברכת־שלום (AVE) למאריה הקדושה ושאין שום אֶוה או חווה מעורבת בדבר – זה איננו מעניינה של קריינית “קול ישראל”. אך ככלות הכל, אם איננו תובעים מן הקריינים בקיאות כלשהי בתנ"ך איך נתבע מהם לדעת מה – להבדיל – אמרה אלישבע למרים בהיוָדע דבר הריונה של הבתולה לרוח־הקודש?

וכך נמצאו שוברט, מוצרט ואחרים כותבים תרועה למאריה על פי התפילה הנוצרית של לוקאַס ולא העלו כלל על הדעת שהכוונה פשוט לחווה, זו שהילכה עירומה עם גבר בגן־העדן – ולא התבוששה.

לא היא – ולא הלמדנית מ“קול ישראל”.

ג. בשר מיובה

צמחונים כאשר הננו – מעולם לא חדלנו להתעניין במטעמי הבשר שמהם נשבענו להינזר. ידענו תאוות של כל מיני בשרים –תאוות בשר מיוּבה לא ידענו.

“קול ישראל” הוא שגילה לנו את החידוש האַנימאַלי, או הקולינאַרי, הזה במסגרת “אצבע על הדופק” – הוראות רפואיות של בני־סמך. מסתבר כי אם הבשר המיובה הוא קצוץ – הוא עלול, רחמנא לצלן, לאכלס בקרבו כפל חידקי קולי מן הבשר הבלתי מיובה.

בשר מיובא. לשון קצוצה. אץ קוצץ.

עוד תוצר משדה בור.

18 ביולי 1980

---

אָבְדן העשתונות

מאת

ישעיהו אברך

בתהליך “ההתמודדות הבלתי־מתמודדת” שבתוך מפלגת העבודה נתבלטה בעיתונות ידיעה שאם אמת בה – הרי זו עדות לאבדן־חושים גמור אם לא להסתתרות מוחלטת של הבינה הציבורית.

בידיעה נאמר כי אם לא יחדל מזכיר ההסתדרות י. משל מאהדתו למועמד אחד ומסוים, נבחר המפלגה, לראשות הממשלה, יעמידו גם מולו – כך האיום – מועמד נגדי לכהונת מזכיר ההסתדרות. ואיום ברור ומפורש זה אמור להיות חלק מן המאבק “הערכי” על דמות הממשל, ההנהגה, החברה וכל היוצא בהם.

ואין זה חשוב כלל אם המזכיר שבו מדובר נשען היום על תמיכתו ורצונו המובהקים של ציבור העובדים, כפי שהדבר חוזר ומתבטא במבחני הבחירות של רוב האיגודים המקצועיים הגדולים; ולא חשובה תרומתה המכרעת של הנהגת ההסתדרות, בראשות המזכיר הנוכחי, להגנה על רמת־חייו של העובד בימי אינפלציה דוהרת ובאווירת שלטון עוין; ולא חשוב שאופן ניווט ההסתדרות בימים אלה הוא מקור עוצמה לתנועה שבשמה פועלת הנהגת ההסתדרות – ובימים שאינם קלים לתנועה זו.

לכל הדברים האלה אין, כנראה, שום חשיבות. כי מה ערך יש לעניינים בסיסיים, מהותיים, שבטובת האדם העובד, אם נדמה למי־שנדמה כי עדיין אין ביטחון אם העושים בהם פועלים גם לטובתו של האדם־המועמד?

ואם כך מסתתרת הבינה עוד בטרם הוכרז רשמית על התמודדות; אם כל זה איננו אלא פרולוג להצגה – נקל לנחש איך ייראו הדברים כאשר יעלה המסך על המחזה גופו.

ולעלטת המוחות הזו קוראים אוּרים.

6 באוגוסט 1980

---

לקסיקון של קיר

מאת

ישעיהו אברך

נודה על האמת: לא שמענו עד כה הרבה על “המרכז למורשת היהדות על שם פנחס ספיר”. בימינו, אם אין אתה שומע הרבה על מוסד ציבורי עדיין אין פירוש הדבר שאינו פעיל. הפירוש הסביר יותר הוא כי משהו אינו כשורה עם יחסי־הציבור שלו וכי לא קבע בשערו פעמונים. הלוח המאלף והנאה לשנת תשמ"א, שהגיע השבוע מן המרכז למורשת היהדות, מאשש את הפירוש השני.

קודם לא: המרכז עצמו. מסתבר כי עוד בטרם לחש ראש־הממשלה באוֹזני כל האומות את הסוד הכמוס על כוונתו להעביר לשכתו לעיר העתיקה – כבר קדמוהו אחרים. לא בלחישת הסוד – בתקיעת יתד. “המרכז למורשה” נטוע בתוך העיר העתיקה והוא רוחש – כמסתבר מן המסופר בלוח – פעילות חינוכית מגוּונה בעל־פה ובכתב, לצעירים ולבוגרים, בשחריות ובלילות־שימורים – לקיים “והגית בהם וכו'”. ובאמת, אם מרכז המורשה, בין חומות ירושלים? המורה בין חומות ירושלים?

אלא שעיקר שורותינו מכוון ללוח. בשמונה יריעות, ערוכות בטעם מעודן, כמו נדחסה אנציקלופדיה־קטנה על חגי ישראל ומועדיו – נתונים היסטוריים, מנהגים ומסורות של עדות, מכתמים ולוח שימושי מאיר־עיניים, טוב לתלמידי־חכמים ולהדיוטות, לעקרות־הבית ולצאצאים, לספרדים ולאשכנזים. רצונך: אפילו לאפיקורסים. שהרי אין זה מן הנמנע כי אחת לשנה יזדקק גם אדם שאינו־דתי למידע בעניין כה מוזר, כמו: מהי, למשל" פרשת השבוע בימים שחל בהם 1 במאי, או איזה נר במניין נרות־החנוכה הדליקו החשמונאים בחג־ההסתדרות – וכיוצא באלה חפיפות של מועדים.

הרב מנחם הכהן עזר לנו בכל אלה ובנוסף לכך משוך על הלוח טעם־אמנותי שאפילו הזרם הסוריאליסטי אינו נעדר ממנו. ואכן, אם הדברים אמורים בעניינים מֶטפיסיים כמו בריאת־העולם מתוך התוהו – גם הגוון הסוריאליסטי בציור משתלב בדברים בהרמוניה גמורה.

כן. הרב מנחם הכהן, הסמבטיון הרוחני והציבורי הזה. ססגון של פעילות ברוכה. אחיסמך לרבים. הוא ורעייתו – בת־תורה מופלגת בזכות עצמה – פועלים כמו טנדוּ חינוכי־תורני, מלקטים ומחברים ומוציאים לאור ומעשירים ספרייתנו בחיבורים המכוּונים אל מרכז המטרה: להביא אל הבית היהודי פנינים של מסורת ישראל בקונכיה שובת־לב.

בקיצור: נטע־נעמנים מצד עצמו וגם פרח יפה על מצבתו של פנחס ספיר, זכרו לברכה – האיש והשר שגזע המסורת היהודית שבתוך דמותו כמו כוּסה על־ידי צמרות הפיתוח והבניין ששלח לכל עבריה של ארץ־ישראל.

אגב: מדוע לא ינסו אנשי החינוך של תנועת־העבודה לחבר דבר דומה – חינוכי, שימושי, מרוכז ושובה־עין – גם בתחום הקרוי “ערכים חברתיים” של התנועה החלוצית שהיתה?

19 באוגוסט 1980

---

שנת לימודים חדשה ומלים לא ישנות

מאת

ישעיהו אברך

אנו מכבדים עטו של אהרן גבע וקשה לנו מעט לבוא עמו בדין. אלא שהרוח, שבה כתב ביום א', 31.8.80 על פתיחת שנת־הלימודים הקרובה, איננה הרוח שהאמת מצדיקה אותה. עיתון פועלי־ישראל, שגם אנו קוראים וכותבים בו, איננו – כך אנו מאמינים – עיתון של אמת לעונתה. אמת אחת לימי שלטון ואמת אחרת – להיפוכם.

כמי שעייני־חינוך אינם זרים לו אנו עוקבים כל הימים – לא רק במסיבת עיתונאים – אחרי פעולת שר־החינוך הנוכחי ופעולת מנהל משרדו עם הצוות שלידו. אנו מוצאים כי יחסם אל גופי העניינים של משרדם הוא יחס שוֹרשי, רווי דאגה כנה לא רק למהות החינוך היהודי שמקבל ילד בישראל – וגם זה איננו “חטא בעגל” בעינינו – אלא גם לביות־היסוד של הקניית השכלה לילדים משכבות חברה מקופחות, לתוכנו החברתי של החינוך ולכושר ההתמודדות של בית־הספר עם בעיות שהטכנולוגיה והחברה המודרנית מעלות אותן. זהו המשך יאה של התסיסה המחשבתית שציינה את משרד החינוך בימי השר א. ידלין.

גם אנחנו עיינו בחוברת בת מאה ועשרים העמודים, לקראת תשמ"א. ובכן, בפירוש חידושים. לא הפיכת סדרי־בראשית – והיכן כתוב שמצוות החינוך היא להפוך סדרי־יסוד מדי שנה בשנה? – אבל אפילו הדברים שא. גבע עצמו מונה אותם רחוקים מלהיות שוליים וחסרי־חשיבות.

מאמציו של מחנך בעל־מוניטין כד"ר שבח אדן לבנות תכניות ללימודי אנגלית בשביל ילדים טעוני־טיפוח, בשום פנים אינם בעיית ההשכלה של הדור הבא בישראל; התכנית ללימודי־ספרות בשביל תלמידים שאינם ניגשים לבחינות בגרות –היא תכנית מבוקשת עד צמא. ולא נוכל להרחיב כאן את הדיבור על חשיבותה לגבי עקירת זרותו של התלמיד הישראלי הממוצע לספרות העברית. וכך גם הניסויים בפיסיקה לתלמידים שעל סף בית־הספר המקצועי. בפירוש – חידושים. מכוונים לתכלית חינוכית והשכלתי ברורה. אך חשובים אולי מהם הדאגה, הלבטים והדיונים הבלתי־פוסקים שמטבע הדברים הם אבות החידושים.

ובין הדברים שאהרן גבע לא מנה אותם: ידיעה של השבוע האחרון על לימוד תיכון חינם לנערים עובדים. אמנם, ניסוי. ולפי שעה, כמדומה, לאלף נערים בלבד. אבל – עדות לתסיסה יצירתית מפורשה וליחס של כובד־ראש למשימה האדירה שהועמסה על דור זה – כמו על הדור שלפניו ועל הדורות הקרובים – בשדה החינוך ועיצוב פני ישראל לעתיד. ואפילו תכנית “תהל”ה“, החוזרת ונזכרת בזמן האחרון בעיתונים כבדרך־אגב, הולכת ומתפתחת למדרגת רשת של השכלת־יסוד לעקירת הבערות מקרב עקות־בית. ראינו זאת באחרונה בפעולה בעת ביקור במתנ”ס אחד בעיר פיתוח. ותכנית זו היא – אם איננו טועים – חידוש שמשרד זה מטפחו בעזרת צוות מעולה ומסודר, ומן הצד הסוציאלי שבו – זהו חידוש המפאר את ישראל.

ודאי: יש על מה לקבול והחסד אינו מועט, אבל רוח הביטול הנושבת מכתבה זו, שבאה לבשר פתיחת שנת־הלימודים, איננה במקומה. ויש גם לזכור כי העובדה ששנת־הלימודים נפתחת בלי זעזועים אף היא איננה שגרתית כל כך בישראל, ויסודה בכך שבימי כהונה זו גובשה התעודה של ועדת־עציוני הבאה לשנות מן היסוד את מעמד המורה.

לכן, אפילו השתעממו מעט העיתונאים במסיבתם – אין רע. ככלות הכל, לא כל נושא מזמן בתוכו את תת־ניצב זיגל או ידיעה על אנשים הנושכים כלבים.

מי, בישראל של ימינו, יאמין כי איננו חברים במפלגה הדתית הלאומית? ובכן, רחוקים מכך. אך בשום פנים לא רחוקים מן החובה האנושית והאזרחית הקומת־לכל לא רק לראות אמת אלא גם לא לעקם אותה בראייתנו.

4 בספטמבר 1980

---

עיר שחותמה נעוּרים

מאת

ישעיהו אברך

בקבלו אזרחות כבוד של חוֹלוֹן לפני כשלוש־עשרה שנה דיבר זלמן שז“ר, נשיא ישראל דאז, על הזכות המיוחדת של אלה שהרימו את “אבוקת העיר הזאת” – ראשון בהם ד”ר חיים קוּגל, זכרו לברכה. ועם הזכות הזאת בעיניו היה שחוֹלוֹן הוקמה בימי קדרות לישוב ו“נר שמודלק בעצם ימי אפלה הוא גם מנחם, גם מאיר, גם מריח רוח, גם מתווה דרך.”

מאז, ובידיו של ראש העיר פנחס אילון, היה הנר לאבוקה – לעיר גדולה ותוססה – ואורה אינו מחוויר גם מול נצנוצם של כרכים והיא, כך אומרים, העיר החמישית בערי ישראל.

השבוע עלה שמה של חולון לפנינו בהקשר אחר, אישי.

הכרוניקה סיפרה על בחירתו של משה רינת לסגן ראש העירייה. איננו יודעים מה משקל הנימוקים המפלגתיים בבחירה זו, אך מצד אישיותו וסגולותיו של הנבחר זו בשורה לידידים, לתושבי העיר, לנאמני השירות הציבורי.

משה רינת הוא נציג הדור הצעיר, דור השילוב, אך בתוך שכבתו ובתוך משמרתו הוא מתייחד בסגולות ההולכות ומנדירות בדורו דווקא: נצנע במעשיו ובהליכותיו, מחונן בחוש ש הגינות שוֹרשית ומבורך בצמאון־דעת המשלב עבודה ולימודים ומקיים שניהם בעקשנות של מתמיד. הוא יבוא אל כהונתו הציבורית מן התשלובת של מפוח־העבודה וסדן התורה – צירוף המיטיב עם כל שליח־ציבור ועם הקהל שהוא אמור לשרתו.

תושבי חולון עתידים, איפוא, להתברך בשירותו של אחד מבחירי הצעירים של העיר – ידיים נאמנות להוריש להן בבוא הזמן, על־פי ההיגיון הדמוקרטי של חילוף־המשמרות, עיר משגשגת שפותחה בתנופה ובעושר דמיון כזה על־ידי ראשה הנוכחי.

“ואתם כולכם, בני כל המשמרות, תעבדו את מלאכתכם שכם אחד, בנפש אחת ובלב אחד עם אהבת רֵעים וחברות פנימית. – – – לעולם לא ליתן לחולון להפוך לחולין ורק להפיק מעיר החולות הזו את כל האבנים והמרגליות שהן כשפוני טמוני חול.” נקל להבחין: ניבו של ר' זלמן שז"ר, זכרו לברכה.

היש ברכה יאה מזו לאיש צעיר שבא אל כהונת הציבור בעיר שחותמה נעורים?

12 בנובמבר 1980

1981

מאת

ישעיהו אברך

---

חגו של חלוץ

מאת

ישעיהו אברך

– "התנועה החלוצית בעירו לודמיר היתה מסועפת למדי. היו בה תנועות־נוער לפי גוני הקשת הציונית של הימים ההם, היה מרכז הכשרה לקיבוץ ‘השומר הצעיר’, אך ההתגלמות האישית של כל התנועה התוססת הזו, הפרסוניפיקציה שלה, היה וולף יש לעיר לודמיר שוֹרשים עמוקים בקורות היהודים ובפולקלור שלהם, אך באמצע שנות השלושים של המאה, כאשר עשינו בה את ימי ההכשרה כ’שומרים צעירים' היתה זו בעינינו לודמיר של וולף (זאב) ויינר, אביהם הדואג של כל החלוצים שנהרו אל עירו.

–לגבי הצעירים שנאספו אל קיבוץ הכשרה זה לא היו המלים ‘לחם ועבודה’ בגדר סיסמה לעת הפגנה. הן העסיקו את דרי ‘בית מִבשל השכר’ העזוב, שבו נשתכנה פלוגת ההכשרה, יום־יום, כבעיית־קיום ממש. לא היתה עבודה ופעמים חסרה גם מנת בולבוסים פשוטה, מאכל יום שלם, אך תמיד היה וולף. והוא נשא על כתפיו הצעירות כל עול הקיום, העבודה והדאגה לרווחתה של פלוגת־ההכשרה שנזדמנה לעירו. הייפלא, שעד היום, ולאורך ארבעים שנה של תמורות וחתחתי־דרך, רוחש לו הלב אהבת־חברים עמוקה והוקרה.

זאב ויינר, ששמו ידוע היום כבכור הדואגים לקשיש בישראל, היה אז אחיעזר ואחיסמך לצעירים. וההבדל בין שתי דמויות אלו של נדיבות, פירש לנו פעם אחד מחכמי מורינו, הוא כי אחיעזר הוא אדם שרוצה בכל לבו לעזור, אבל אחיסמך הוא האדם שניתן בוודאות לסמוך על עזרתו. בוולף ויינר כמו נארגו זו בזו שתי הסגולות האלו. תמיד אח למִסעד, למשען.

שמו של ויינר מזוהה בתודעת הציבור עם הדאגה לקשיש, לקשי־יום, לאנשים במצוקה. האמת היא כי ספק אם יש עוד אדם בארץ שהקדיש כל חייו בישראל למטרה זו – ולה בלבד – כפי שהקדישם זאב. ואילו היה שדה־הראייה של המעניקים פרס ישראל מתרחב ומעמיק אל כל חדרי לבה של ישראל – ודאי היה ויינר נלכד בשדה הראייה הזה בין ראשוני הזכרים לפרס החברה הישראלית."

עד כאן – שורות מתוך מבוא לפרקי עיר ובית.

ימים אחדים לפני פתיחת שלושת רבי־הקומות שחנוכתם מתקיימת היום ברחוב מצולות־ים בגבעתיים, ביקרנו, לצורך עניין אחר, בלשכתו של ויינר, אחד האדריכלים של “משען” וגדול הבנאים שלו. מצאנו אותו, ואת כל משרדי ההנהלה המרכזית של המוסד המסועף הזה, שהוא היום משענתם של מאות אלפים בישראל, משוכן בדירה שכורה, צנועה אפילו במושגי העבר, בקושי מתאימה ללשכות, באחד מרחובות המגורים של תל־אביב. הפער הזה בין הנוחות והפאר־היחסי שבהם נבנו בתי האבות החדשים בגבעתיים – וגם הבתים האחרים מסוגם במקומות אחדים – לבין בית הלשכות הצנוע של המנהל המרכזי, הוא־הוא אולי קו־הייחוד העיקרי של הרוח שבו מנוהלת עבודת “משען” עד עצם היום הזה.

היום הוא יומה הגדול של “משען” זה יומה של תנועת העזרה ההדדית של ההסתדרות שקשרה עוד חולייה בשלשלת־הזהב של דאגה לקשיש. אך זה גם יומו של משרת־ציבור מצניע לכן, שכמותו הולכים ומנדירים בתוכנו – יומו של זאב ויינר. חגו של חלוץ.

6 בינואר 1981

---

מן הדוכן אל הסדן

מאת

ישעיהו אברך

בתוך קבוצת האנשים שנתגייסו לפעול להחזרתה של תנועת העבודה אל הגה המדינה נעים היה למצוא את שמו של פרופ' אשר אריאן. הוא נאות לכהן במעמד של יועץ ראשי וראש ממחלקת המחקר במטה הבחירות המרכזי של המערך, בתחומם של ד"ר מיכאל בר־זוהר ואהרן הראל.

יש לומר מיד: בחירה מצוינת, הן מצד הבקיאות העיונית־מדעית בנושא והן מצד הסגולות האישיות של האדם שנקרא לתפקיד זה.

פרופ' אשר אריאן, יליד קליוולנד, ארה"ב, עלה לישראל לפני חמש־עשרה שנה. תחום התמחותו מדעי המדינה, והוא מכהן כדיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל־אביב. עתה נטל חופשה מיוחדת כדי לתת חלקו למערכה הציבורית הכבדה הצפויה לתנועת העבודה בחוֹדשים הקרובים. חברוּ בו סגולות של איש־מדע מובהק, המגלה התעניינות עמוקה בדרך עיצובם הממשי של החיים הפוליטיים למפלגותיהם, השקפת־עולם מתקדמת וקסם־הליכות. היושר האקדמי הוא לגביו רק הסתעפות מן הגזע הנאצל של יושר אישי וקווים אלה מתוחים גם על עבודות־המחקר החשובות שפרסם, גם על עבודתו ליד דוכן־ההוראה.

טובה לראות את מפלגת העבודה פונה אל שכבות נוספות למצוא בהן חיזוק למעמדה בציבור של תלמידים ומורים באוניברסיטאות של ישראל ולגלות בהן אנשי־שורש.

9 במארס 1981

---

דור שני לגסות

מאת

ישעיהו אברך

פעילותו הנמרצת של שר האוצר אינה חד־גונית. בתוך ארבעה חוֹדשים שנותרו לו לכהונה הוא רוצה להספיק הכל: להטיס אלינו את כל הצעצועים האלקטרוניים האפשריים ואם לא להיטיב עם העם – לפחות לשדל כראוי את הבוחר. תמה תקופת האביונות. יש לי.

ובפיו, כמובן, תמיד רוממות הגישה הממלכתית, כבפי חבריו. גישה אל־מפלגתית מובהקת, כיאה לבני־הדר.

תוך גישה זאת מתנהל גם טיהור שקט. אלגנטי. מעט מעט מחליפים אנשים במועצות מנהלים, בדירקטוריונים. יש להבטיח חירות מפחד. אבל גם – פחד מ“חירות”. וכיוון שכיסאות השלטון המרכזי זעים במקצת ואינם בטוחים עוד, יש להבטיח כי יישארו שלוחות ונציגים בכל ענף אפשרי בחברה ובמשק, גם אחרי גוויעת שלטון הליכוד.

לפי ידיעה שנתפרסמה בימים האחרונים הגיעו, כנראה, לאות פ' – מפעל הפיס. בראשו, תחילה כמנהל ועתה כיושב־ראש הדירקטוריון, עומד אחד המוכשרים בשירות הציבור – יצחק אורן. איש עם השכלה וניסיון נרחב בתלום מערכת הכספים הציבורית. כהונתו כיושב־ראש הדירקטוריון של מפעל־הפיס עומדת לפוג בפברואר 1982.

אלא ששר האוצר הפעלתן אינו יכול להרשות לעצמו אורך־רוח כזה. לשאת עוד כעשרה חוֹדשים איש שלא משלומי אמוני חירות בתפקיד רם כזה – זה למעלה מכוחו של השר־הינוקא. עמד ושיגר מכתב ליצחק אורן להודיעו כי כהונתו תיתם בעוד שלושה שבועות, ב־1 באפריל 1981. ובמקומו יבוא מי יבוא? ניחשתם: אחד מר גדות, חברו הקרוב מאוד של השר בתנועת החירות.

והציבור לומד על גבו את טעם גסות־הרוח של דור שני, ישראלי, לתנועת ההדר המדומה.

15 במארס 1981

---

תאונת מכונית

מאת

ישעיהו אברך

מה נעשה ובהכירנו את מי שמכהן היום כגזבר הסוכנות היהודית אין אנו מקבלים כפשוטו את סיפור המכונית שעשאוהו כותרות בעיתונים.

עקיבא לוינסקי, חבר קיבוץ מעיין־צבי, לא בא אל כהונתו הנוכחית כאלמוני. עשרות שנים של פעילות ציבורית של שליחויות אחראיות ושל יוזמות חלוציות בתחום המשק והפיננסים הספיקו כדי לחשוף מלוא דיוקנו הציבורי והמוסרי: פשטות הליכות, הרגלים של איש־קיבוץ שורשי וגם איש־תרבות חכם ומפוכח מכדי לראות בגינוני־ראווה יתרון או הישג ערכי לאדם.

נזדמן לנו לפעמים לבוא בעקבותיו אל כמה מן הארצות שבהן פעל בשם ישראל או בשם מחנה העובדים. בצד השבחים ליוזמתו ולכשרונותיו בתחום המערכת הפיננסית לא חדלו בחוגי תנועת הפועלים בחוץ־לארץ להלל את פשטותו ואת אורח־חייו. ראינו גם מעמדו בתוך הציבוריות הציונית בגולה – מעמד של הוקרה ודרך־ארץ.

איננו יודעים מהי תאונת־המכונית הזאת – אם טעה ע. ל. בשיקול לגופו ונכשל גם בהערכת דעת־הקהל או אם הכשילוהו אחרים. אנו נוטים על סברת הטעות. לבד מן הבחינה של מוסר ציבורי יש לעקיבא לוינסקי גם מידה קלה של סארקזם נבון ואי־החשבת ההידור מכדי שייתפס להבל כזה. שיעור־קומתו גדול משיעור גודלה של מכונית. ושום דבר אינו מעיד על־כך יותר מהחלטתו המיידית לוותר על כלי־מריבה זה – הנחוץ, כנראה, באמת, להקלת עבודתו – ובלבד שלא להטריד את הציבור.

על־פי עברו עדיין הוא בעינינו מופת להתנהגותו של איש־ציבור. ואין דמו של שום אדם הפקר – גם אם הוא מכהן כנטע חלומי בודד וזר־מעט בנוף העסקני הנוכחי של הציונות הרשמית.

5 באוגוסט 1981

---

מורשת בית סבא

מאת

ישעיהו אברך

מחר יהיו לכם בוודאי הרבה אבות – וכדרך העסקנות בישראל אולי ייטפלו לזה גם אבות נזיקין – אלא שהיום עדיין יש לכל הרעיון היפה הזה ולראשית הגשמתו אב־חוקי אחד פרופ' יצחק הלברכט. הקונגרס העולמי הראשון “מורשת בית סבא”, שנפתח השבוע בירושלים, הוא כליל מאמציו של איש־חלוץ זה.

מי שעקב בעניין – ולמה לא נודה: גם בספקנות – אחרי האופן שבו פיתח פרופ' הלברכט שלב־אחר־שלב את הרעיון של ריכוז “מורשת בית סבא”, יכול להבין לאשורו את המושג “דברות במטרה” בתחום החיים הציבוריים.

פרופ' יצחק הלברכט הוא גזע ושורש בארץ הזאת. גזעו – אחד הרופאים הידועים בארץ ומן המומחים בעולם לעקרוּת, מוּכר לרפואה בארץ ולכל הנזקקים לה – להרבה מוּכּי גורל. הוא שייך לקבוצת־ההמשך של רופאים־חלוצים שפרופ' חיים שיבא ופופ' מרדכי טור האגדיים היו מראשיה. נמנים עמה עד היום רופאים־חלוצים כפרופסורים פדה, הראל, דה־פריס ושורה של רופאים אחרים – מומחים בתחומם, הומניסטים גדולים.

כך גזעו של פרופ' הלברכט – ואילו שורשו בחינוך הומניסטי־אוניברסלי ובעמקי תרבות ישראל ומורשתה. משהגיע, שׂבע הישגים בתחומו, לגיל הפרישה, פנה אל אזור שאיננו כלל בתחום הרפואה אבל הוא בפירוש בתחום בריאות־הנפש של העם כולו וחוסן הלוּז העיקרי שלו – המשפחה.

לומר כי אנו יודעים לתאר כמו את “מורשת בית סבא” – תהא זו יומרה, אם לא הגזמה. אך בכלל נתפסת לנו מלאכה זו כמאמץ להעמיק שורשי היחיד במעגל המשפחה, לחשוף שורשי המשפחה היהודית וחוליות־הקשר בין דור לדור ולהבחין בשלשלת כולה ולא רק בחוליותיה הבודדות. טוב לכל הדורות ולכל התמורות – טוב לישראל וטוב לפזורה.

נשיא המדינה, שעצם כהונתו היא סמל הרציפות והאחדותיות היהודית, עמד על החשיבות שבחישוף שוֹרש הרצף ההיסטורי – ואילן המשפחה כתא מרכזי ברצף זה. בדברים קולעים ביקש להציב גדות לנושא והקסים בתיבולי פולקלור, שעל־פי בוֹשׂמןֹ וייחודו כבר אפשר להגדירו כפולקלור סגולי של יצחק נבון. דברים ממורשת – הם עצמם מורשה.

איך אפשר שלא להפטיר ב“כה לחי!” לפרופ' הלברכט ולימינו – יהודה בן־דוד, שבעת המשובשה הזאת בחרו להם נתיב כה סגולי לפעילות חינוכית ברוכה.

20 באוגוסט 1981

---

מנהיג ותלמיד־חכם

מאת

ישעיהו אברך

ציון יום־הזיכרון לפטירת ר' זלמן שז"ר, הנשיא השלישי לישראל, היה למסורת של ערב־תורה במשכן הנשיאים בירושלים. השנה הוקדש הערב לנושא “תלמי־חכם ומנהיג” – וכולו היה כמו מעגל שבו נע הנושא המרכזי, עמו נפתח ועמו ננעל.

פתח את הערב השופט העליון לשעבר חיים כהן, שדבריו – כפותח, כמרצה או המפטיר – לעולם אין בהם מן השגרה.

הרצאה מרכזית על הנושא “מנהיג ותלמיד־חכם” נשא פרופ' משה־דוד הד, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שהעלה שפע מובאות – מסחררות־מעט בעושר הבקיאות – מן התלמוד, המדרשים והפוסקים, לטעמה ולחשיבותה של המזיגה בין תורה למנהיגות. וכמו בשביל לסגור מעגל אחדותה של תורה – שכוחה גדול מכוחה של כל מחלוקת – סיים פרופ' הד הרצאתו לזכר ר' שניאור זלמן שז“ר, מאדוקי חסידי חב”ד, הנושא את שמו של בעל ה“תניא” במובאה רחבה משל הגר"א מווילנה ובאופן בלתי־מודע כמו סילק סמלית מחיצות־עבר.

קבוצת הנערים שזכו באותו מעמד למלגות, עדיין לא גילתה מהו שיעור המנהיגים־לעתיד המסתתרים בה, אך שימחה את הלב לדעת כי צומחים לנו בבתי־הספר גם פרחי תלמידי־חכמים.

פרקי הדו־שיח המדומה ברגנשבורג בין שלמה מולכו לבין ר' יוסף איש רוסהיים –מתוך חיבורו של זלמן שז"ר “בין איתני גולה” נקראו בפי פרופ' נעמי צוקרמן והיו כפרח מיוחד בערוגה קסומה של תורה.

ואחרון אחרון: הפטיר בנושא המרכזי של הערב הנשיא נבון, שבעצם אישיותו כמו ממחיש דברי קודמיו ומיטיב מכל מובאה להוכיח מה רב הקסם הצפון במזיגה מושלמת של מנהיג ותלמיד־חכם.

25 בנובמבר 1981

1982

מאת

ישעיהו אברך

---

האבירים – ביום אבל

מאת

ישעיהו אברך

שלטון־האבירים לא היה מיוצג בלויית המלכה. כלל לא. לא רק מפני שזהו שלטונה של עם־הארצוּת היהודית, אלא משום שכל דרכם של כמה מן האנשים היושבים היום על הכס היא דרך של זרוּת וניכוּר אל זרמי התרבות והרוח של ישראל – החלוציות, המתחדשת. נצר מן הרביזיוניזם היהודי שהיתה בו תמיד תערובת של גסוּת ופאר, עלגים והדר חיצון, מלים של נביבוּת עם תמרוקיה שלמה של בושם־שווקים. הכל רק לא תרבות. לדידם יכול אדם לומר כל דבר של רעוּת־רוּח בתנאי שיהיה לבוּש אותה שעה אדרת ־נגידים, תפורה לפי המידה ומכופתרת כהלכה. אלא שאפילו תרבות הכפתור והגלימה לא עמדה להם לכבד את זכרה של נושאת כתר.

חנה רובינא אינה שייכת להם כשם שיוסף חיים ברנר זר להם, כשם שאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' אינו בלקסיקון שלהם, כשם שאין להם במפקד השמות והסמלים יהודה אלמוֹגים, שלמה לביאים ויצחק טבנקינים. מעיקרם, מטבע תנועתם, הם אנשי דמה. צריחי־התיישבות של דמה. גם תרבות של דמה. חנה רובינא היתה ההיפוּך הגמור. היא היתה שורש.

ובכל זאת, בתוך ההיעדרות המגושמת הזו, גם נקודה של אצילות: “לא בוּשה להודות בטעות” – כך, מוסרים לנו, אמר שר החינוך והתרבות מר זבולון המר. אמירה של מדרגה שאין אתה מוצא כמותה לא במעשיהם של שליחי ציבור בימינו ובוודאי לא במשוּגתם.

אולי תיצרר בצרור הזיכרון הציבורי לא רק שגיאתה המבישה של ממשלה שלמה, אלא גם אמירתו הענווה והמחנכת של שר בישראל שאינו בוש להודות בשיקול מוּטעה. וגם זו אולי קידה או פרח על קברה של אחת האצילות לבית התרבות העברית.

8 בפברואר 1982

---

בסופת האש הזאת יכלו להמריא רק השׂרפים

מאת

ישעיהו אברך

קרון אחד של שׂיער נשים

השואה מגיחה אלינו מעברים־פתאום כברזל מלוגן, כלשונו הקרועה של השטן, כמקבת זיכרון. אנו מעלעלים בתכתובת, בכתבי־יד, בערימה של ניירות הנצברת על השולחן. מן הדברים שעניינם חולין ומן הדברים שממעל להם – מזדקרים שני שליונות נייר “פוליו” עם טורי מספרים. עם סטטיסטיקה. עם סיכום חלקי ועם סך־הכל כללי – חשבונאות ערוכה בקפידה, ובראש כל גיליון חותמת באותיות גותיות וסולסלות: Geheime Reichssache" " – עניין ממלכתי כמוס.

מדף־הספרים שלנו מסוגל להתמוטט מכובד משאו הסגולי של ספר אחד בלבד מספרות האבדן, אך אין, כנראה, שיעור לסיבולת של עץ האלון. ועדיין הוא עומס ועומס ואינו קורס תחתיו ואינו מוותר על שום מגילה ממגילות הימים ההם – ספרי־הקודש האמיתיים של התקופה. אין מניין לפרקי־היומן, למסות ולספרי־ההיסטוריה המדעיים מאוֹד – כאילו בראה שואת־היהודים מדע חדש: מדע הבלהות – שצללנו בהם כדי לנסות לפתור לעצמנו ולו גם אפס־קצה של החידה הנוראה הזאת; לתפוס משהו מן המשמעות הקאטאקליסטית של האסון שפקד את עמנו, ומכל הספרים האלה מעטים הדברים שטלטלו אותנו טלטלה של מַיִט כפי שעשו זאת שני גליונות אלה.

איש, כמדומה, עדיין לא כתב חיזיון דרמתי בשפת המספרים בלבד. אך כל הטרגדיות היווניות והשקספיריות, כל אשר תיארו דנטה ועמנואל הרומי גם יחד אינו מתמודד עם דרמת־הדמים של מספרים וסיכומים שכתבו בקלידים של מכונות־כתיבה משרדיות הלבלרים, החשבים והמחסנאים באיגרת אינוונטרית רשמית של היינריך הימלר, שסימנה בארכיון המקבל 181/6 ותאריך כתיבתה 6 בפברואר 1943, לפני כארבעים שנה.¹

הנה תמציתה – כלשונה:

סיכום

דברי הטכסטיל המשומשים שנשלחו ממחנות לובלין ואושוויץ במצוות מחלקת־המשק־והמִנהל המרכזית של ס.ס.. חלק אחד של הטובין נשלח אל מיניסטריון הכלכלה בברלין וחלק אחר – המצוּוה – לתחנות־ביניים מקומיות בשביל ה“פולקס־דויטשה” שבאותה ארץ.

מלבושי גברים (בלי לבנים) – 97,000

מלבושי נשים (בלי לבנים) – 76,000

לבני נשים – 89,000

נוצות למזרנים – 270,000 קילוגרם

שיער נשים – 1 קרון

כאן, במניין 30,000 הקולוגרמים – קרון אחד – של שיער נשים, נעתקה נשימתנו ונשמט העט. אחרי הפריט הזה מונה האיגרת העסקית־תכליתית הזאת עוד חמישים ושישה פריטים נוספים של בגדי הילדים והנערים (ה־Knaben) והגרבים והעלי התינוקות – ביחד שמונה־מאות עשרים וחמישה (!) קרונות מטען.

איך אמר הֶר שפאייר, שר הכלכלה או החימוש של היטלר, בראיון שנתן לפני זמן־מה לפרופ' שלמה אהרונסון: “בין אלפי הקרונות שהיינו צריכים לספק לחזית –לא היוו הקרונות הנוספים שהיו דרושים לשילוח היהודים או רכושם שום בעיה מיוחדת.” ובאמת: עוד קרון אחד של שׂיער נשים, עניין של מה־בכך. זוטות.

הנה הדוּח של מנהל־חשבונות מקצוען. פריט אינו חסר. ורק בשולי הדפים חסר הציון המקובל אצל חשבונאים זהירים: ט. ל. ח. ציון שהושמט, כנראה, לא במקרה, הטעות האיומה הזאת לא תושב עוד. לעולם. כמאמרה של החוקרת היהודית ד"ר רות וייס וקנדה:

“אלה פני התקופה ופני העולם שהיא בלעה לעד.”

לעד.

FORTPHLANZUNG

עניין ממלכתי כמוס אחר מובא באיגרת של מלים, אף כי גם היא אינה חסרה ספרוֹת. מלים גרמניות שבהן כתבו גיתה וניטשה, מנדלסון והיינה וגם, כמובן, האובר־פיהרר של ס.ס. ויקטור בראק. מלים ענייניות, סטריליות כמעט, שכמו מבקשות לשקול סוגיה בפלס ההיגיון המדויק והן סותרות גישה אחת ובוחנות גישה אחרת ומנמקות ומסכמות יתרון האחת על פני חברתה. ומלת־המפתח, באיגרת ששלוותה כשלוות דיון סטואי בין מלומדים בתחום הביולוגיה או הגנטיקה, היא FORTPHLANZUNG" " ובעברית פשוטה: המשך ההולדה, הריבוי הטבעי. ועל פני איגרת־החלחלה הזאת מרחפת רוח של טקס ונימוסין המבלעים את הדעת, וקידה לפני ההיררכיה של הליסטוּת.

וכך כותב אותו ויקטור בראק ב־23 ביוני 1943 אל הרייכספיהרר של ס.ס. וראש המשטרה הגרמנית היינריך הימלר:

" – – – בהזדמנות זאת (בפגישה של קבוצת מנהיגים נאציים – י') ייצג בריגדירפיהרר גלובוצניק את ההשקפה כי את כל “אקציית היהודים” יש לבצע במהירות האפשרית ביותר כדי שלא נישאר יום אחד תקועם באמצע מפני קשיים בלתי צפויים העלולים לחייב הפסקה האקציה. אתה עצמך, רייכספיהרר, אמרת לי בשעתך כי אפילו מטעמי ההעלמה בלבד יש לעבוד במהירות האפשרית. שתי ההשקפות, שמבחינה עקרונית מוליכות אל אותה התוצאה, הן, לפי נסיוני שלי, יותר ממוצדקות. אף־על־פי־כן, הייתי מבקשך לתת דעתך לשיקולי הבאים:

מתוך עשרה מיליון יהודי אירופה – לפחות שניים־שלושה מיליון גברים ונשים הם בחזקת כשירים לעבודה. נוכח המחסור החמוד בכוח־עבודה, השקפתי היא כי בכל מקרה יש להוציא 3־2 מיליון אלה ולקיימם בחיים. מובן כי הנחה זו תקפה רק אם אפשר לעקרם, לעשותם בלתי־כשרים לריבוי טבעי – “Fortphlanzungs – Unfehing Machen” . לפני שנה, לערך, דיווחתי לך כי האנשים שהסכמתי השלימו את עיבוד ממצאי הניסויים למטרה זו באופן סופי. הייתי רוצה להזכירך אובדות אלו שנית:

עיקור כפי שהוא מתבצע בחולי־תורשה נורמליים, אינו בא, במקרה זה, בחשבון כי יש בו גזילת־זמן ויעלה דמים מרובים. עיקור באמצעות רנטגן הוא לא רק זול באופן יחסי אלא גם ניתן לביצוע באלפים בזמן קצר ביותר. אני מאמין כי בשעה זו אין עוד חשיבות לכך אם הנוגעים־בדבר יגלו כעבור כמה שבועות או חודשים, על־פי התוצאות, שהם עוקרו.

אם אתה, רייכספיהרר, מתוך דאגה לכוח־העבודה, אמנם תחליט לבחור בדרך זו, יהיה הרייכסלייטר בוהלר מוכן להעמיד לרשותך לשם ביצוע עבודה זו את הרופאים והפרסונל האחר הנחוץ.

הייל היטלר!

שלך

( – ) ויקטור בראק

כך עומד המדף לקרוס תחת ניטלם של שני ניירות אלה בלבד והחיים ההומים שמסביב כמו כורעים מפני המסופר בהם. ואדם ביגונו ובדעתו המבולעה עומד קרוע־עין לפני אסון עמו חדל־האונים. הכל – כל המהומה המדינית, החברתית והאנושית האופפת אותך היום – נראה כמו לא מעלמא הדין. כאילו עלמא הדין, העולם הזה האמיתי, הוא עולם־העִוועים המובא בגליונות ובספרים אלה. כמו היה העולם החי – האמיתי – המוות הצועד במשך ארבע שנים רצפות לבוש סגין של שק עם פנכה מושטת לאסוף מעט מי־מרק. העולם החי באמת הוא אולי גם היום עולמם של ויקטור בראק ושל כלב־הזאב הקורע נתחי־בשר מן האסירות היהודיות. מחלחל לחשוב שזה אולי העולם האופם את העם היהודי עד ימינו ושחיינו שלנו כמו מתנהלים בעולם מושאל.

חבר שיצא לוועידה בארץ הגרמנים ביקש מאתנו ברכה לדרך. קמיע לא נתַנו לו, אבל שמנו בכליו שני עותקים של מגילות־האש הנזכרות. אל תנאם טקסט, תנאם להם מספרים. אל תדבר אתם על גרמניה האחרת, על מדיניות בין־לאומית, על עולם המחר, על אינטרסים של נפט ואפילו לא על ונציה. שאל אותם אם הם יודעים את מכפלת האדם והדם של קרון אחד של שׂיער נשים.

שאל – ושוב במטוס הראשון הביתה.

מחסום־האש שאיננו עביר למלאכים

תמצית של שאלות דם־ולשד כאלו מציג במשך שתי עשרות שנים ומעלה לגרמנים ולעולם כולו התובע בשם העם היהודי גדעון האוזנר.

ככל שאנו מצויים אצל ספרות־התלאה של העם נדמה לנו כי לא ,שבט יהודה", שנכתב על־ידי שלושה דורות של בית אבן־וירגא, ולא “יוֵן־מצולה” ולא שום ספר אחר מסוגם אינם מתמודדים עם מגילת־האסון שנפרשׂה על־ידי גדעון האוזנר בספרו “משפט ירושלים”.

הנחנו בזמנם עיסוקינו ביבשת המערבית לשם ביקור חטוף בארץ לתכלית אחת בלבד: לשמוע באוֹזני־בשר את מגילת הקיטרוג מפי התובע בשם כולנו ולראות בעיני־בשר את ההתגלמות הפיסית, הפרסוניפיקציה, של המפלצת האנושית. לראות איך נראה ברוא־בצלם שתוֹפת בלבו.

יותר מארבע שעות של משא ועדוּת, שנשפכו עלינו כעופרת רותחת, לא יכול לבנו להכיל. נעתקנו ממקומנו ופרשנו לבית־תפילה סמוך לשעמו ולומר “קדיש” –מפלט כל יהודי ביתמותו – ובמטוס הראשון בערב חזרנו אל מקום שליחותנו. בשעות הארוכות של הטיסה התפללנו על חברו לשעבר במטה פיקוד־המרכז של מלחמת השחרור, הוא אותו גדעון האוזנר עצמו, שיעמוד לו לבו בתינוי כל האימים האלה. הכוח הנפשי שנדרש לתנות אוֹתם כולם נראה לנו אולי לא־פחוּ בדריכותו מן הכוח שנדרש לחוות אותם.

התפקיד המשפטי שמילא נאום הקטיגור הושלם עם פיזור אפרו של אייכמן על־פני הים הגדול. מאז אין הוא חדל אפילו יום אחד לקיים בצו־לבו תעודה חינוכית.

בעצם הימים האלה נזדמן לידינו ספרו בגרמנית – שני כרכים שכותרתם “השמדת היהודים – הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה”. איננו יודעים אם יש שכר להסברה בקרב גרמנים. ולא נאריך כאן בהסברת הפקפוק הוודאי הזה – אם צירוף־הפכים כזה אמנם ייתכן. אך ספרו, בממצאיו ובדרך כתיבתו, עשוי אולי לקדוח קידוח מענה במוחות צעירים ולטלטל מחשבתם. הוא כמו מטה את מחשבת הגרמני הצעיר אל עצמו, אל פנימו ואל פנים עמו. אין אנו יכולים לנקום הרבה בעם שהוציא מתוכו מפלצות אלו, אך הצגה חוזרת ובלתי־פוסקת של מעשי־עצמם לפני עצמם, אולי היא מעט מן הנקם. את נקמת קרון אחד של שׂיער נשים – לא נוכל להינקם בהם לעולם.

בשובנו לניו־יורק לאחר הנוכחות החטוּפה במשפט אייכמן נזדמנו לשיחה ממושכת עם ר' אברהם יהושע השל, זכרו לברכה, הוגה־הדעה וחכם־הלב, מן הדמויות הקורנות בעם היהודי. לא חדלנו לתהות ולהקשות על הסתר־הפנים הנורא הזה של ההשגחה בימי המצוקה הגדולה ביותר של העם ולא חדלנו לחוד לו חידות מענות. פרופ' השל יישב ותירץ ותמה הרבה גם בעצמו ונשא משא מרתק של קשר בין אדם לאלוהיו ובין עם לאלוהיו, ובחתימת השיחה הפטיר: “מה את מבקש, ידידי. המלאכים לא יכלו כלל לחצות את מחסום־הלהבות הנורא הזה – ולהושיע. בסופת־אש כזאת אולי יכלו להמריא רק שׂרפים.”

יכולנו, כמובן, להקשות גם על שרפי־האש, אך לבנו העדיף, כנראה, להניח לדברים בסתימותם, בחידתם.

מעט סנגוריה על עצמנו

מה עשתה השואה לשישה מיליונים יהודים באירופה – דבר זה חרות בקברות־האחים שעל־פני האדמה ומקועקע בשמי־עליון בחוד המשרפות ופזור באפר על־פני הנהרות ומאדים את הימים.

מה עשתה השואה לעם היהודי שנותר בחיים ושהגורל הטיל עליו להוסיף ולקיים ייעודו הייחודי בעמים – דבר זה עדיין בחזקת נעלם גדול. הוא לא נחקר ולא נעמק בו עד כה כראוי, אף כי השואה היא אולי עילת־כל־העילוֹת למתהווה היום באומה היהודית בארצה ובכל פזוריה.

לפני כשלושים שנה נכתבו השורות הבאות: “אף שאנו יודעים כבר מה עוללה השואה ליהודי אירופה, עדיין איננו יודעים מאומה מכל מה שעוללה לעם היהודי כעם. זאת נדע רק כעבור שניים־שלושה דורות. והמקום שבו יתחיל הדבר להתברר לנו בוודאות הוא ארץ־ישראל, מדינתם של היהודים.”

כי דבר אחד הוא לבנות את מדינת היהודים – חלומם הנכסף במשך כאלפיים שנה – עם הריזרבואר האנושי והרוחני האדיר של יהדות אירופה ודבר אחר לגמרי הוא לבנות אותה בלעדיו; דבר אחד הוא חלום הנלוש ומעוצב ומוגשם יום־יום במציאות בידי חולמיו ודבר אחר הוא חלום שחולמיו אבדו־ואינם והוא מרחף ריחוף של בלימה על־פני גגותיו של העם כרחף פרתו הבוהה של שאגאל, והוא משול לעוּבּר שניתק מרחמו; דבר אחד הוא יניקה משדי האם, שחלבה מוסיף והולך ופורץ כל חריר וכל נקב בתשוקת ההנקה ודבר אחר הוא יניקה מפטמות מלאכותיות שאין בה מתאוותו השלמה של היונק ואין בה מאומה מתשוקת המיניק – מפגש־התשוקות האדיר הזה העושה את היניקה ואת ההנקה תהליך ביולוגי מופלא שבו זורמים החיים אהדדי בכוח איתנים. ישראל של ימינו מוּדרת – בשל השואה – מעוצמתו הוויטאלית, הקמאית של תהליך דו־סטרי זה. והבור אינו מתמלא מחולייתו.

כי דבר אחד הוא, כמובן, ישראל עברית – חלוץ ההולך לפני מחנהו של עם גדול שיש בו רחש אדיר ופועם חיוּת של אלפי גני־ילדים ובתי־ספר יסודיים ותיכוניים, סמינרים למורים, מאות בתי־תורה וישיבות, מאות קיבוצי הכשרה ורבבות נוער המכשירים עצמם לציון – ודבר אחר לגמרי הוא כשחיל־החלוץ הופך הוא עצמו לחיל־מאסף למחנה שאיננו. והמחנה העיקרי שמאחוריו הוא קבר־אחים גדול שבו נשרפו באש הלבבות על המאוויים שהפעימו אותם. עם אחד חלם את חלומה המדיני של הארץ –ועם אחר לגמרי קרוא להגשים אותו.

כי היטלר כמעט שהחריב את מדינת היהודים עוד בטרם קמה. הפרדוקס ההיסטורי הזה ספק אם יש לו משל לתדהמה. ייתכן שאלמלא השואה הנוראה שהמיטה המפלצת הגרמנית על העם היהודי – לא היה העולם הלא־יהודי שמסביב נעתר כלל להעניק ליהודים את עצמאותם. כי יותר משהעניקה להגיונה של ההיסטוריה הוא העניק אותה לטירופה. רק כאשר הבחין כי הנה־הנה עומדת ההיסטוריה לצאת מדעתה לחלוטין ולשטוף באשה גם אותו – ראה עצמו אנוס להתרצות לה. אף כי גם לאחר שנודע כל היקף האסון עדיין התפתל העולם כבעווית ולא מיהר, כידוע, להעניק ליהודים את זכותם, במשפט העמים, לתחייה לאומית.

ואולם אם אמנם היתה ההמתה הטוטאלית הנוראה הזאת של היהודים בגדר קטליזטור שהאיץ את ההחייאה הריבונית שלהם, הרי שאותה שואה עצמה כמעט קרעה מראש את רקמת ההוויה הלאומית החדשה בהתהוותה. מכל מקום, היא גרמה לשינוי עמוק ולעיוות פציאלי חמור ומתמשך במראהו המתגשם של החלום.

אנו פוסלים יום־יום במומיה של ישראל הריבונית ותולים את הקולר בשורה של דברים ארעיים שהם טפל לעיקר – מה שהסוציולוגיה מכנה “משתנים” – אבל אנו מתעלמים מאבי־אבות כל המומים האלה שהיא שואת־היהודים באירופה שחוללה בעם היהודי מהפך דמוגרפי, רוחני, מושגי, ציוויליזטורי ושינתה כל תבנית־החיים גם של הקהילה המתקבצת בישראל.

ודאי: השואה איננה אם כל השינויים. התמורה בערכים החברתיים בעולם כולו עושה גם היא את שלה ונותנת חותמה באורח־החיים הישראלי. אבל אפילו יסוד החמרנות, שהוא היסוד השליט היום בעולם הנוער בכלל, גם לו יש בישראל מקור נוסף וגם מקור זה בשואה. מי שמונה, למשל, בשילומים ובפיצויים מגרמניה את ראשית הדחיפה להשחתת־מידות חומרית ומוסרית, לעילוי רמת־החיים של החי על חשבון עיזבונו של המת – חוזר ממילא אל השואה כמקור־המקורות להתעוות פרצופנו המוסרי.

שורות אלו, שאינן אלא נגיעה מהוססת ורתועה בברזל המלובן, אינן מכוונות להקדיר עלינו את עולמנו הקדור גם בלאו־הכי. נהפוך הוא: הן באות ללמד קצת סניגוריה על עצמנו. לפי שאיננו עוד אותם “עצמנו”. וכל מי שתוחם איזה שדה משדות־החיים שלנו היום ומשווהו אל העבר, ומדבר בזכות עבר ומלין בגנות הווה ומעטף עלינו נפשנו – אולי עושה אתנו אמת, אבל אינו עושה אתנו צדק.

ההשוואה היא בוודאי השוואה והתמורה – תמורה. אך אין התמורה הזאת רק תולדה של מעשים באותו עם – כביכול, אותו עם עצמו – עשה אותם אחרת, טוב יותר, בעבר. זהו עם אחר, לטוב או למוטב, ומי שעשה אותו אחר זהו זעמה הבלתי־מוסבר של ההיסטוריה היהודית או הסתר־פניה הנורא של ההשגחה שאף גדול המאמינים יתקשה לבאר פשרה.

הדבר האחד שאפשר לקרוא לו היום הוא פתיחה חדשה ואורך־רוח הרבה אורך רוח. כדין כל חינוך או התחנכות עצמית. פתיחה חדשה של העם בחינוך עצמו וציון מחוזות־חפץ היאים לעם זה כמות שהוא. עם הנוטל ממורשת האבדן ומוסיף ממורשת הקיים והולך ומוסיף מתבנית התחייה –תבנית מולדת וחברה שבראן בצלם מאוויי לבו.

ומאמין בנצחו.

16 באפריל 1982

1983

מאת

ישעיהו אברך

---

המצוקה שקולהּ לא נשמע דיו

מאת

ישעיהו אברך

בעקבות הטור " צורות הטירוף לא ייספרו מרוב" (מפנקס הזמן. יואב, “דבר”, 24.6.83) מעירה לנו ידידתנו ד"ר מאריאסה בת־מרים־כצנלסון כי בעוד שהדגשנו בטורנו צדקת התביעה של שכבת הרופאים הצעירים והמתמחים – לא הזכרנו מצוקת הרופאים־הפנסיונרים ולא הטעמנו כל חומרתה של מצוקה זו.

אנו אסירי־תודה לד"ר בת־מרים־כצנלסון על הערתה הנכונה. ואף כי הזכרנו “סוגים מיוחדים נוספים שאולי קופחו” – דין היה לציין בפירוש את מצבם החמור של הרופאים־הפנסיונרים שאין להבין כלל איך נתן להם אותו איגוד מקצועי מיליטנטי ורחב של הרופאים להגיע למצב זה. אכן, אילו לא היה הארגון משחית זמנו על תכנון מבצעים סמי־צבאיים, עם מטות ועם בונקרים, אלא מתרכז במאבק הגיוני, שקול ומודרג על־פי סולם־עדיפויות פנימי נכון – היה עניין הרופאים הקשישים שפרשו, כמו עניינו של הרופא הצעיר, צריך להיות בראש מעיינו כתביעה קונקרטית וקשוחה שאין קושרים לעגלתה שום עניינים משניים –וענייני יוקרה בכללם, אילו יוחדו שני עניינים אלה, ואילו נותקו מתביעות־הזיה של שכבות אחרות ומבוססות – איננו מאמינים כי לא היה נמצא לכך פתרון מכבר. על־אף־הכל – ודווקא בעקבות השביתה – אין הציבור מצטייר בעינינו אכזר ומרושע יותר ממשחיתי דמות־הרפואה בתעלולי־צום וממשלחי חולים חסרי־יעש, בעצם יסוריהם, אל ביתם.

תיקון זה שאנו מתקנים ברצון בעקבות הערתה של ד"ר בת־מרים־כצנלסון אינו משנה, כמובן, כהוא־זה את כל אשר אמרנו על שביתת־הרעב השׂטנית הזאת. ועדיין לא אמרו כל אר בלב רבים – ושמענו באחרונה גם רחשי־לבם של רבים־וטובים מבין הרופאים עצמם – הן על חֶזיון־עוועים זה עצמו והן על כל אשר כולל לחברה הישראלית ולאורחות־חייה לאורך ימים.

ואם רצונכם בעדות נוספת עד היכן יכול בילוע־הדעת להגיע, שַחזרו נא לאוֹזניכם הצהרתו של הרופא – שובת־רעב, כנראה – בראיון בטלוויזיה בליל שבת (מצוטט על־פי הזיכרון): “מצבנו גרוע ממצב הקרבנות בלבנון. שם, לפחות, יודעים שמות, אנחנו – אלמונים.”

והשוואת־הבל מגושמה זאת יוצאת מפי אדם האמור לייצג לא מאבק על הדבר המגונה הזה שכסף שמו, אלא מערכת מוסרית של מקופחים על שינוי ערכי־חברה. איננו זוכרים את אותו "קרבן אלמוני עצמו הוא־הוא שאמר גם באותו ראיון, בדיבור צונן מאוֹד ומנומס מאוֹד, כי יש לו כרטיס ירוק עם הזמנה לזכות־עבודה בארצות־הברית. ביכולתו להשתכר שם תוֹעפות. רק מאהבה אל מולדתו – אמר – (לא אלינו, חלילה), הוא עושה עמנו חסד ונשאר לבוסס יחד אתי ואתך בפרובינציה המפגרת הזאת לחוף הים התיכון. אגב, היא־היא אותה פרובינציה עצמה שהשקיעה בו – מעצם עוניה המרוד ומתרמיל מקבץ־הנדבות שלה – כדי לגדלו רופא.

לאחר הודעה כזו של גודל־רוח, נעתקו המלים מפינו. עפר אנחנו תחת כפות רגליה של החלוציות המדיצינית המורעבה, נוסח 1983.

27 ביוני 1983

---

הראי ישר – המציאות עקומה

מאת

ישעיהו אברך

בהרבה דברים נבדל ההומור הישראלי מן ההומור היהודי ולא נבוא למנותם כאן. אך על דבר אחד אין, כמדומה, חולקים: הם נבדלים זה מזה בחריפות. האחרון משונן, חריף – הראשון קהה־מעט, מחוּספס. עיקר ההבדל בין החוֹכמה להתחכמות הוא, כמובן, בכך שאת ההתחכמות מחשבים, בונים ואילו החוֹכמה זורמת כסטיכיה עם הדם בעורקים. בתוך הזרם הסטיכי הזה היא גם מבקרת את עצמה, מנפה – כמו בכברה – מוץ מן הבר ומפיקה את הגרעין שהוא־הוא ברק החוֹכמה הצרוף. וכל זאת, כאמור, בתהליך ספונטני של הרף־עין, תהליך מטא־הכרתי, ואף־על־פי־כן מבוקר בקפידה ולא ניערת בו שום זיעת־המחשבה.

ההומור של שלום רוזנפלד יונק ממקורות החריפות היהודית.

שלום רוזנפלד הוא פשוט חכם. לא חכם של יום ולא של כל אשמורת אחרת. חכם לכל השמורות, לכל העונות.

איך לכתוב יום־יום זווית שנונה, חדה; נועצת מחטיה ביריב וּבידיד, מצליפה גם בשבט־האירוניה הגלוי גם בשוט־התוכחה הסמוּי; איך אפשר לעשות כל זאת בלי – לשנוא?

רצונך, זו חידתו וזה חינו האמיתי של שלום רוזנפלד. הוא נעצר תמיד באותה נקודת־חוֹכמה שממנה מתוח קו דק ושברירי בין האירוניה לבין הרשעות. רוזנפלד לעולם אינו חוצה את הקו הזה. פעמים חבוי בשנינה הזאת גם קורטוב של זעם או אפילו עברתו – מרוסנת, מתונה וכל תכליתה, לא לפצוע אלא לעורר, להסב לב, לתקן. איך דרשו הדורשים דבריו של דוד המלך: בעברתו יסך לך – היינו: גם בזעמו יסוכך עליך.

רוזנפלד כמו מצלם בזוויתו דיוקנה המעוקם־מעט של חברתנו. אך אין הוא עושה זאת תוך שימוש בראי עקום. להיפך, הראי שבו הוא משקף את בבואת החברה הוא ישר כפלס, אך בידי מעצבו הוא מחודד ומלוטש במידה כזו שאין לך בחיינו אפילו עקמומית דקה־מן־הדקה שתוכל להימלט ממנו. ראי ישר של עט ישר.

איך לא נחלק עם הקורא את העונג שבקריאה ב“זווית חדה” בשעות רגיעה, שבתון, חופשה; את מידת ההודיה שאנו רוחשים למחבר ואת מידת־הרחמים על כמה מפגעי אדם וחברה המשתקפים בראי־החסד הזה של שלום רוזנפלד?

13 בספטמבר 1983

---

סופרו של עולם יהודי סעור

מאת

ישעיהו אברך

לנגד עינינו חמישה כרכים המכילים למעלה מאלפיים עמודים של יצירות הסופר האידי יוסף ארליך, זכרו לברכה. ארליך עוד זכה לראותם יום לפני פטירתו. טיפלה בהוצאתם בחרדת־אוהב רעייתו צילה, שכל חייה קודש לראות כל יצירות בעלה בדפוס ולהריק חלק ניכר מהן לעברית. קצת מספריו שתורגמו לעברית התחבבו על הקורא הצעיר ונתנו בידו סיפור שאוב מן ההווי הישראלי, כתוב בחום־לב ובכשרון פאבּוּלארי מובהק. ספרו “ההררייים” (הופיע במסגרת ה“ספריה לעם” של “עם עובד”), שעניינו המתיישב היהודי מכורדיסטאן, היה לחלק מן האפוס המופלא של התערות יהודי המזרח באדמת ארץ ישראל, עיקשותם להכות בה שורש וסלעיות החלטתם להצמיח דור חדש של איכּרוּת עברית.

העולם הלא־יהודי נתוודע אל יצירתו של יוסף ארליך באמצעות הוצאת הספרים הנודעת “Plon”, בצרפת, שהוציאה לאור בתרגום צרפתי את ספרו “שלהבת השבת”. באחרונה הופיעה המהדורה הרביעית של ספר זה שבו מגובשת דמות השבת היהודית בזכּוּתה, ביוֹפייה הנאצל כתבניתו של יום אחד־ומיוחד, בעיירה יהודית בפולין. לפני זמן קמר הופיע גם תרגום גרמני.

את המבוא לכתביו המקובצים של יוסף ארליך מקדים דב סדן, גדול נדיבי־הרוח, שהיה לארליך – כמו לעשות יוצרים אחרים בעברית ובאידיש – סנדק להביאו בברית הסופרים המוכּרים, וטיפחו טיפוח של מחונן־רוח ומכונן־צעד.

וכה כותב סדן:

“יוסף ארליך – סופר מקורי גרעיני המצייר חיי עמו הן בפולין שבה צמח הן בישראל שלתוך נופה נצמח. נטורליסט באוֹפיו ובהשקפתו הריהו יורש של האסכולה הנטורליסטית – או כפי שכינה אותה יחיאל האפר האסכולה הסורנאטורליסטית – של ווייסנברג וא.מ. פוכס. אלא שיש אצל ארליך גם שכבת־יסוד של דור מאוחר יותר. והוא חובק מיכלולים יהודים רבים יותר: אשכנז, ספרד, עולי פולין, גרמניה ואפריקה – כל הגלובוס הסעור והדינמי של היהודים, מיוחדותם, גורלם, תמולם ומחרם המשותפים. והכל בראייה ובתיאור בהירים כפי שנתפסו בעינו ובניתוחו החדים.”

היום, במלאת שנה לפטירתו, ניקוד על קברו בהכרת־טובה על כל אשר העניק לקורא ונפלל כי מיטב עיזבונו הספרותי יוּרק לעברית וייכלל באוצרה.

7 בנובמבר 1983

שער אחרון

מאת

ישעיהו אברך

---

בדרכי הכפר באביב

מאת

ישעיהו אברך

כשיצאנו לימים אחדים לתור בעמק ובכמה מכפרי הגליל לא היו לנו שום כוונות ספרותיות. הרבה אנשים בערים היו לפנים בקיבוצים ויש להם ידידים בעמק והרבה אנשים אוהבים לשמור על ידידות זו. פעמים הם גם גאים על כך, כאילו ביקשו לומר: לא מאבן נולדנו. מחצבתנו שם ושם. גזמנו כרם במרחביה או חלבנו בקומי או הבאנו ביצים של תל־יוסף לחיפה. וכמובן: גרנו באוהל ושרנו שירים בצלע גבעת־המורה.

הרבה אנשים כך – אף אנו כך. בימי האביב הראשונים יצאנו, איפוא, לראות ידידים, לראות שדות, כמעט אמרתי. לרעות בכרמי ההתיישבות זה נמלץ קצת, אבל זה נכון. כשאדם מן העיר משוטט קצת בעמק ובשדותיו, משתהה פה ושם בנוף הטבע והאדם, אין הוא רואה סתם. מרעה טוב לנפשו, והוא מזין אותה ימים ארוכים. לא נאמר דרך גאווה אבל נאמר דרך סיפוק: גם אנשי העמק, חברינו לאוהל משכבר הימים, אוהבים לראות אותנו. לא זו בלבד שאינם נוטרים לנו ידידות. ולא שמעבירים על מידותיהם אלא ש]שוט רואים אותנו ונזכרים בנעוריהם. ואילו ההבדל בדרכים שבהם הלך כל אחד מוסיף עניין למיפגש. איך צללו באוקינוס הזה של הכרך שני הצעירים שנקלעו לעיר כמעט בדרך מקרה לפני עשרים שנה ומעלה? ומצד שני איך נסתעפה בינתיים המשפחה הקטנה של עובדי־האדמה השחומים בעמק בית־שאן? ליד כל תחנה שכיוונה הזקנה, טוב להסב את הראש בכיוון הפוך: אל הנעורים. זה אינו מאיט את הדרך אבל זה יוצק איזה שיקוי טוב. נוסח: היו ימים, ואיזה ימים! מסתבר, כי הימים האלה עדיין ישנם. עדיין הם תלויים בחללו של אותו מקום ואותו נוסף ואותם שדות, והרבה אנשים מוסיפים לחיות אותם. אנחנו, לדאבוננו, איננו בין אלה.

כבר אמרנו כי לא היתה לנו כל כוונה לספר. אבל לא כל סוף־מעשה במחשבה תחילה. עברנו ביעף על פני כפרים. ראינו לא רק נוף, ראינו נאבקים ויוצרים – ללא הילה, ללא התפארות, ללא גניחות של חשיבות. מתוך דבקות. הנה הם עומדים, ענווי־יצירה אלה, ושותלים ציצים בערוגות התרבות או, רצונך: תוקעים מזוזות שלה במשקופי ההתישבות. ואינם תובעים שכר ואינם מלינים, כדרך מקביליהם בעיר: אנחנו העשרנו את אברהם. הנאת הציבור שכרם. ואף כי אינם תובעים – הציבור חייב להם.

המכון האזורי לידיעת המולדת בגלבוע נושא שם לימודי מדי, כמעט בית ספרי, ומוסדות־לימוד, בידוע, אינם מלהיבים את הדמיון. תורה היא, לפעמים, שם נרדף לשעמום, והמורים אותה – מה יש לומר: מורים. אפרורים, נטולי־ברק, חובשי־דוכן. תורה שאיננה בתחומי אחת הערים ואין לה אפוטרופוס לפרסומת ואינה מתנצחת עם תורה שבעיר אחרת ואינה מנסה אפילו להיקרא אוניברסיטה – היא תורה בלי מעוף. לאוסף־טבע בתל־אביב אנו קוראים לכל הפחות: אוניברסיטה, אך לאוצר מופלא של מוצגים בטבע, בארכיאולוגיה, בידיעת הארץ – במה לא? – אנו קוראים בשם העניין: בית, בית שטורמן. את האֶוואֶראֶסט הזה של ריאַליה בידיעת הארץ – בנה גרגירים־גרגירים בנאי מעפיל אחד שמואל סבוראי. לטאה של הגלבוע וצפע של הוואדי ומיני הזיקיות בעמק והנשק המצרי שנשלל על־ידי בני הגלבוע במערכת סיני ולוחי החימוש של האיזור הפרוץ מלחמת השחרור, ודפתראות של מאזני המשקים ומעללי בנים בימי פקודות – את כל הפסיפס הזה, והפסיפס שלא מנינו, בונה סבוראי. ולא חלילה ביחידות. יש לו סגל עמום: מכונת קלטקול (“טייפרקורדר”) המסבירה באחת־עשרה שפות! שום לשכת תיירות עוד לא ניסתה לפתור כך את שאלת כוח־האדם שלה. גם סבוראי לא היה מנסה, אלא שהתעניינותם של מוסדות החינוך במדינה מעמידה אותו בניסיון הזה. מינהל ההסברה, למשל, עדיין חוכך בדעה אם סבוראי ומכונו ראויים לעזרה. זה טעון עדיין שיקול, ובירור והחלטה. בכלל לא צריך להתייחס באימון נפרז אל היעילות של אלה שהקדימו את מנגנון המדינה. אלא שסבוראי ממשיך הוא נשוי אל הגלבוע, אל נופו, אל ברק־בן־אבינועם, אל השלדג, אל הסטטיסטיקה של תנובת שדה ואל שלטי־הגיבורים של בני עין־חרוד. יש לו פנאי לחכות. עשרים וחצשל אלפים איש שומעים שנה־שנה תורה מפי סבוראי וחבריו במכון וכאמור: מפי אחד־עזר קולות הקלטקול. עשרים שנה קיים בית שטורמן – הרי חצי מיליון שומעים. עוד מעט יהיה לסבוראי רוב בארץ… אל שבינתיים הוא מבקיע קיר ובונה עוד אגף. וכי מה יעשה, יחכה? והגלבוע יעמוד וימתין לו? את נפרד מן המכון ומן המכונן. מה הגזר המפליא שנתנה ישראל: חלוצים.

ימחל לנו חנוך פז אם הבטחנו לו לא לספר עליו ואיננו עומדים בהבטחה. אין זה הנדר היחיד שאנו מתירים לנו ברשימה זו. למשל, הבטחנו לעצמנו – ויעבור עלינו מה! – לא להזכיר את המונח חלוצים, וכבר נכשלנו לפני רגע עם סבוראי. יש כנראה כמה נדרים שאין אדם צריך לנדור אותם כשהוא יורד לעמק. אחד מהם הוא, למשל: “בשום פנים לא אתן לחברי־המארחים, העייפים מעמל היום, לפנות לי את החדר שלהם וללון בפרוזדור הצר או תחת כיפת השמים”. נודרים, נאבקים “בשום פנים ואפן” לא מסכימים – ולבסוף מוותרים, כלומר: באין ברירה נכנעים ושולחים את המארח לחפש לעצמו מקום לינה. מעתה להבא נדע: לא לנדור. מינימום של עקרונות מגבילים בדרכך לעמק. הכל לפי נסיבות המקום.

בקיצור: באנו אל מזרע בשרב הגדול של ערב פסח. אם אתם רוצים לראות חן כפר ומשפחה, ראשית נחת, כמעט קצת שובע, של איכרים נחים מעמלם ואווירה אמיתי של כניסת־חג, מה אני אומר: של התקדש חג, ראו את השומר הצעיר בחג באהלו. באנו למזרע ומצאנו כל ווירו של הקיבוץ ספוג מה שמכונה היום “תודעה ישראלית”. לקראת הסדר צויירו שנים־עשר המזלות וסמלי השבטים והגדי התמהוני מחד־גדיא ופסוקים מן המקרא וחוברה, כמובן, הגדה. פה ושם נעשה ניסיון, ועתים מאמץ, ליצוק חדש בישן, אבל – בינינו לבין עצמנו – מי זוכר ומי יזכור כל אלה מול “מה נשתנה” פשוט כאפיקומן או מול הפאתוס המעורר לב של “והיא שעמדה”? בקיצור: גם תיקוני הנוסח אינם מועילים הרבה. בליל הפסח – אין ברירה – נשבה במזרע רוח ישראל סבא. אנחנו, האורחים, לא הצטערנו עליה וסבר כי גם איש במזרע לא הצטער.

ישבנו בחדר־האוכל המרווח של מזרע, הגג היה קרוע לנושף לילי, יכולנו להקשיב להגדה ובעת ובעונה אחת לקרוץ אל הלילה ולהשיח עם הכוכבים, ולא שבעו העיניים מראות. הרבה שנים לא סרנו אל קיבוץ בחגו והנה חוזרים המושגים ומטללים. תרבות אדם נארגת בקולקטיבים אלה. תרבות נקייה מזיוף. יש איזה תום ופשטות נוגעת עד לב במה שעושים כאן. מופיע נוער על הבמה, הילוכו ביישני כלשהו, דיבורו לא מאושש ועיניו זכות. אלף חן יצוק בהיסוס הזה ובכל תנועה מתנועותיו ובכל הפיות הקטנים המסלסלים במקהלה של במת מזרע “דזבין אבא”.

ארחנו לביתו של חנוך פז (זה שהרבה נדרים נדרנו לו ולא קיימנו לו) בשיכון הוותיקם. אותן הסגולות. יושב במזרח עילוי־תיאטרון ואינו עוסק לא בתורנטון וויילדר ולא בטנסי וויליאמס, אלא בהירש לקרט ובשני קוני־למל – שם כל כך קרתני ועבש לאוֹזניהם של נאורי־תיאטרון בימינו המתרפקים על “תשוקה” בצל האילנות וּבוססים ב“אני והסרג’נט”.

אילו ישב חנוך פז ישיבת־חצות מעורפלת ב“כסית” ומהפך ברכילות תיאטרלית היה מקבץ סביבו חסידים ועיתונאים צעירים וכל הציבוריות הישראלית היתה מהפכת בכוונותיו. למשל: האם נכון הוא שהוא עומד לנסוע למוסקבה או שמא אין זו אלא שמועה, ואם כן: עם מי הוא חושב לנסוע ובכלל מה הן כוונותיו כבמאי ומה דעתו על הדמוקרטיה הישראלית. אבן חנוך פז יושב במזרע וצולל בספרייתו התיאטרלית המובחרה הממלאת את כל שיכון הוותיקים שלו ומחנך נוער ומבוגרים חינוך תיאטרלי ובורא יש מאין. ולכן אין המונפרנאס העירוני שלנו מרבה להתעניין בו. תיאטרונים שלנו ניזונים, כידוע, לא מעט מן ההתיישבות, מקהל הצופים שלה ומקופתה, אך לא יעלה על דעתם לעשות עירוי אמנותי ולהזמין את חנוך פז, מן המעמיקים בבמאי הארץ, להציג בהם. ואל חנוך כבמאי – את טוסיק כצייר. בזכות דבקותו של טוסיק באמנות הפלסטית נעשה מזרע הקיבוץ “המצויר ביותר” בהשומר־הצעיר, ומצויר בטוב־טעם, כמעט אמרנו: באצילות האופיינית למצייר. מדוע לא נראה אותו בונה תפאורה לתיאטרון? באמונה, תנועה כזו של ערכים מן הכפר אל העיר לא היתה מזיקה כלל. לעיר – בוודאי לא.

הסופה שעברה על הקליל עקרה עצים בחוּלָתָה, קרעה גגות, אך סופת הפיסול של דוד ורבלובסקי בין האקליפטוסים נשארה על עומדה, בכלל: דברים המטים לנפול – מטים לנפול אבל אינם נופלים. איני זוכר כמה ימים בשבוע או בחודש נותן קיבוץ חולתה לורבלובסקי כדי שיוכל לפסל במוזאיקה. אך אם שולחנות המוזאיקה הנפלאים שהציג בתערוכה במוזיאון לאמנות חדישה בחיפה ואם הפסיפסים הבלתי־גמורים בסוכת האטלייה שלו הם יבול הימים המעטים האלה, כי אז – חייב ורלבלובסקי, לטובת אמנות הפסיפס הישראלית, להיפנות למלאכה זו יותר.

גמענו מן הקפה וקראנו שמות ספרי־האמנות במדף. נוגוטשי, האמנות הפרימיטיבית באפריקה, מעט כתבי־עת אמנותיים – וענווה גדולה. המשיגה לפעמים עין הקרן האמריקנית כשרונות־ענווים אלה? או טוב מזה: היש בהסתדרות איזו עין המציצה לפעמים לחורשת־דייגים כזאת ונתפסת לפסל הכורע לרגלי אקליפטוס אחד ושואלת ליוצרו? ושואלת, ודורשת לשלום השתלמותו וסומכת אותו?

נפרדנו מן המפסלות וקרשי ההדבקה של אבנוני־הפסיפס. לא נפרדנו מענוות היצירה הכפרית ומקסם יוצריה, כי עמדנו עוד באותו ערב לראות מופעי פועלים בעין גב, בקידמת הכנרת. וגם הבטחנו לציזלינג לראות רכישות חדשות במשכן לאמנות בעין־חרוד.

---

הכל על בוריסוב

מאת

ישעיהו אברך

כאשר שאל נשיא המדינה זלמן שזר בלשכתו את רעייתו של לואי סטולברג, מנהיג יהודי נודע מארצות־הברית, מה מוצאה בטרם הגיעה לארצות־הברית – כמו נבוכה הנשאלת: עיירה לא ידועה ואינה רוצה להלאות בה את הנשיא – בכל זאת, מה שם העיירה? – בוריסוב, ענתה הגברת סטולברג, שעזבה את העיירה בגיל רך מאוד עם הוריה שהיגרו לאמריקה. – בוריסוב? ליד מינסק? על נהר באראזנה? זו העיירה שהיה בה בית־חרושת גדול לגפרורים ושבה היה ה“בונד” פעיל מאוד ושם אחד ממנהיגיו – גרינברג, וממנה בא פרופסור תומרקין, אותו תומרקין עצמו שהתגורר אחר כך בצרפת, והיתה בעיר אחת השביתות הראשונות של פועלים יהודים באותו בית־חרושת־לגפרורים עצמו, ואיזו קהילה יהודית מפוארה! כמדומה; עשרת אלפי יהודים – לא כילה הנשיא דבריו לעיני הזוג מארצות־הברית והמלווה כמו קמה העיירה בוריסוב חיה ונושמת, על רחובותיה, בתיה הנכנסים זה בתוך זה, יהודיה, פועליה ומאבקיה הסוציאליים.

אחר כך קלחה השיחה עם לואיר סטולברג עצמו בעניינים העומדים ברומה של תנועת הפועלים האמריקאית, בענייני העם והמדינה.

דו־שיח בעת לחיצת־יד של פרידה:

– המותר לשאול מתי היה כבוד הנשיא בפעם האחרונה בבוריסוב?

– מעולם לא.

– והוא העמיד לפנינו את העיירה כאילו אך עזב אותה?

– היו יהודים בבוריסוב. ויהודי צריך לדעת.

---

ילד קטן אחד

מאת

ישעיהו אברך

בין המאמרים הראשיים של “הניו יורק טיימס” מיום 14 בספטמבר נמצא המאמר הראשי, מוכתר בכותרת דלעיל, שאנו מביאים אותו כאן במלואו. ספק אם יש עוד קורא בעולם שהדברים כה מכוונים ללבו כפי שהם מכוונים ללב קורא בישראל.

"לשם מה החיפושים האלה אחרי נאצים עשרים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה? מדוע עדיין המרירות לוהבת כאשר בלב מיליונים ברחבי תבל? מדוע אנשים ישרים מרובים כל כך אינם מסוגלים למצוא יכולת לסלוח ולשכוח?

"זה עתה פורסם בגרמניה ספר בשם “מנת־חלקם היה הגיהנום”. זהו חשבון מבוסס על תעודות, על גורלם של 1,2 מיליון ילדים יהודים למטה מגיל 16 במחנות־הריכוז של היטלר. המשפטים המעטים האלה מן הסיפור – יספיקו: “ואז ציווה המשמר על הילדים לקפל יפה את בגדיהם ולהיכנס אל תא הגז ואל הקרמטוריום. פעוט אחד בגיל פחות משנתיים, היה קטן מכדי לטפס במדרגות. לקחה אותו השומרת בזרועותיה ונשאה אותו אל תא הגז”.

הנה הסיבה – מסיים “ניו יורק טיימס”: ילד אחד קטן.

---

סמבטיון

מאת

ישעיהו אברך

המבקש עדות נוספת למידת הדירדור של מוסר החיים הציבוריים והמפלגתיים, יקרא נא את הכתבה הקצרה ב“הארץ”, המספרת על תכנית המתבשלת, או שכבר בושלה, ב“פורום מצומצם ביותר של צמרת” מפלגת פועלי־ארץ־ישראל לעשות בקרוב חילופים אישיים בתפקיד מזכיר ההסתדרות ובראשות חברת העובדים, וכבר סומנו – כך נאמר – השמות לחילופים אלה.

רק לפני חודשיים נבחרה מחדש הנהגת ההסתדרות. רק לפני חודשיים – לאחר בחירות ולאחר ועידה – היתה למפלגת פועלי־ארץ־ישראל האפשרות החוקית והמסודרת לעשות כל שינוי בהנהגה – אם אמנם זה היה רצונה – ולספק כל קבוצת־ךלץ, אם ראתה זאת כחובתה. ואולם לפני חודשיים נזדקפה כל המפלגה על רגליה כדי למנוע התפטרויות ועדיין מהדהדים באוזננו דברי ההפצרה של ראש־הממשלה ודברי השבח של מזכירות המפלגה ולצידם – ברכת המאמרים הראשיים על צידקת הבחירה המחודשת – המוצדקת. רק לפני פחות מחודשיים קבעה המפלגה בין השאר גם כוח צעיר בצמרת חברת העובדים.

מה קרה, איפוא, בשבעה שבועות אלה? איך ניתן להנהיג גוף ציבורי מורכב ונכבד כהסתדרות, אם היום אתה נבחר ומחר אתה נחתר?

מהו המתג החולני שגזר על המפלגה הגדולה הזאת חוסר־מרגוע תמידי? מדוע אין הסמבטיון הזה של שמועות וליחושים – נח אף לא לרגע אחד? כמה זמן – כמה שנים – רשאית מפלגה להקדיש עצמה למריטות־עצבים אישיות בתוך הנהגתה, בלי להבחין כלל כי ביות זה אחד מעיסוקיה העיקריים, היא הולכת ומצטיירת בעיני הציבור כאילו היתה חסרה דגל רעיוני ומדיני וכאילו בילתה רוב־ימיה בקנוניות.

בוודאי יאמרו: כתבי העיתון אשמים. איזה כתב חרוץ בישל משהו מדמיונו ואין להיאחז בכל פליטת־עט של עיתונאי. יאמרו זאת לכל – רק אל יאמרו זאת לנו. ממלכה זו של עיתונאות מוכרת לנו במקצת. אף הזריזים בכתבים אינם בדאים ואינם כותבים רק את הרהורי־לבם. הטכניקה ידוע; עסקן לוחש בסוד למשרתו ליחסי ציבור, המשרת לוחש לכתב והכתב מספר זאת בסוד כמוס ובכותרת של סידור־יד בעיתון של ערב שבת. וכך נשלחות קרני־גישוש ונוצרת מהומה – וקודם כל; מתערער אימון.

מתי ינוחו סוף־סוף עסקנים מזעפם? מתי יירגע מעט הסמבטיון האישי של המפלגה הגדולה? כליה שבורים, חייה החברתיים והרעיוניים רסוקים – שמא תתן דעתה קודם כל על שיפוץ ביתה שלה. הן זהו – כך אומרים – הבית המצווה לאצול על שליחיה, נציגיה ועושי דברה בכל מקום ולא רק בהסתדרות.

---

הגיגים

מאת

ישעיהו אברך

דברי פרידה לאכסניה

מה יקרה לי עיר העתיד.

אהבתי את בחוריך חסוני הגו ואמיצי הנפש, שענוות־המלל בפיהם ורוממות־המעש בידם, אשר כה רחקוּ מסיסמאות־רהב וכה דבקוּ בקרקע המעשה. קצר משפטם ונחפז וצנוע כמשפט אנשי־מעשה שעוד רבה המלאכה לפניהם. וגם אם ירעים אחד בקולו ויפרוש לפני ציבור מכונס מגילת תכניות נועזות – הגוּת הדמיון הממריא – נפשי לא תסלוד בו ואקשיב לדבריו רב־קשב, כי ידעתי: רצון־ברזל מפעימו וכוח־ביצוע מלווהוּ והגותו היום איננה אלא בבואת־הגשמה של מחר.

ובדברכם על “פלוגות” ועל יורדי־ים ומעופפים – ידעתי: לא סיסמת־סרק היא לכם. שורות דרוכות וממושמעות מאחוריכם ועוד ידכם נטויה. אתם הקימותם לנו דור ראשון לספנים, וחבר־ממריאים נועז. ובהשמיע אחד מכם סיסמת כיבוש הנוער, בטחתי: מחר יתלקטו סביבכם עשרות ומאות בני נוער, וכעת חיה – באלפים תופיעו. כי גדול כוחכם בביצוע.

ורשאים אתם – בני חיפה – לתבוע הרבה מזולתכם כי את עצמכם קשטתם.

אהבתי את “ביתך” – משכן העמלים בלב הקריה הסואנת. תרבות פועלים חופפת עליו ומאצילה מזיוָה על כל באיו. צרורות הוורד והציפורן רועפים חן והניקיוֹן המבהיק מכל פינה אומר כבוד. ואף האנדרטה של בחיר תנועת־העבודה המתנוססת בשער ותמונות העוני והמרד לא סמל נבוב הם לך, בלתי אם נר לרגליך.

לבבתיני – עיר העתיד ברחש החולצות הכחולות, בשאון־הנעורים ובחן תרבות־העבודה המשוך עליך. כף הבנאים וקורנסם טבעו בך חותם־עד של עיר העמל.

ניצבת בטבורן של קריות עבודה ועמל וחרושת ומבלי משים נארגת במטווה הכיבוש וההעפלה שתחילתו בשדמות עמק־יזרעאל והמשכו בסלעי חניתה.

ואיך תהיי אחרת – חיפה הברוכה – אם מכל העברים כיתרוך מגדלי צופים של נקודות מעפילות הרומזים לך ממרחקים ומרעיפים עליך לילה־לילה משפעת נגוהותיהם? איך לא תחזירי לנו מעט מן המעט משלל האורות היקרים הרומזים מתלמיד עמק זבולון החרושים וממרגלות הלבנון?

הספן, צחור־המדים, שהורני בחצות את הדרך לרחוב עקיבא – סימטה צרה המתרפקת על מרגלות הכרמל – בן־זקונים לתפארת הוא לדור הספנים שלנו.

הוא היה “בתפקיד”. כל הילוכו אמר רצינות. כאדם המרגיש בכל כובד האחריות שהוטלה עליו. על כן מיעט שיחה עם בן־לוויתו. תשובתו קצרה, פסקנית ועם זאת – אדיבה ונוחה. בכל הזדמנות ביקש להטעים בקורטוב של גאווה, כי תושב חיפה הוא תוך הדגשה מיוחדת כי גר אני.

ומשדפקנו על פתחה של האכסניה נפרד מעמי בחפזה. עוד נכונו לו תפקידים נכבדים הלילה. עודנו “בתפקיד”.