הקדמה.    🔗

לנו העברים בלשוננו העברית יש רק עתיד ועבר, זמן נוכח חסר. המעבר, המחבר את מה שהיה עם מה שעתיד להיות, היה זר לנפש העברי. נפש בני ישראל הרוגשת וסוערת, הנמצאה בתנועה תמידית, לא יכלה להבין מה הוא העכשיו הקבוע בלי נוד, נבצר ממנה להשיג נקודה עומדת בין המוקדם והמאוחר בתוך נחל הזמן, הזורם בלי הרף. ההסתכלות הזאת על הזמן כעל נזילה אחדותית בלתי פוסקת, המתפלגת לעבר ועתיד בלי גבול מתוך, בלי סף לעמוד ביניהם, השתקפה בכל חייו המדיניים של העברי. מצד אחד תאר העברי לעצמו עבר נהדר מלא פלאים, עשיר במאורעות נסיים, מפואר במעללים אלקיים ומצד שני עתיד נפלא, ימות המשיח, אֹשר נצחי של השלום הכללי, של מלכות שדי. התכונה הזאת של חסר מושג ההוה, אף שהיתה תוצאת פסיחולוגיה לאומית מיוחדת, מסקנת ההשקפה האחדותית המקפת את כל כחות העולם, אף שהיתה פרי סגולה, שהולידה את מיטב תרבותנו העתיקה, בכל זאת גם רעות רבות הסבה לנו, גרמה נזק עצום לקיום הפוליטי של היהדות ואשמה היא בחרבן ארצנו, באבדת העמידה ברשות עצמנו. העם לא שם לב להתיחסות נבונה ומחושבה עם שכניו, לא ????????????????? וחילו, כחולם שכב העם שקוע בחזיונות, משתעשע באגדות העבר, הטוויות כמרגליות חן, הוזה משאות מפוארות בעתיד. מבט העם שוטט ברחבי הזמן בלי נקודת מעמד במציאות, בלי צמצם את עיניו לרגע על ההוה, למען דאוג לתנאים החיצונים ולפעול בהתאמה להם באופן מועיל. רוב העם לא התרומם מעל להתמזמזות הזמנית, לא גבש את הנזילה העתית, לא רצו בניו לשנות את התכונה, שקבלו בירושה, לא עמלו לתקן את החסרונות, שנחלו מקדמוניהם, אף שאין שלם בטבע, הכל צריך לתקון, משמיע הנסיון הנבון. אלה שבמבט בקי ונכון בחנו את ההוה וימצאוהו חוליה בתוך שלשלת הענינים של העבר והעתיד ויחתרו לעבוד בהסתגלות למציאות בעד קיום הלאום, בעד חזוק הממשלה, נעשו זרים לגוף העם ויורחקו. הנלחמים בעד הלאום נחשבו לעוברים, לפושעים בו.

הקצוניות הזו התבטאה עוד יותר בגולה באופן איום לעמנו, היא עוללה נזק עצום. הגולים הנצחיים, בשאתם את עינם רק לעתיד המוצלח, לגאולה באחרית הימים, נמנעו מבקש בצור מעמדם בין הנכרים, לא דאגו לחזק את מצבם באופן כביר, סוקר את כל יחסי העולם החיצוני של עכשו ויורד ובוקע עד סבותיהם, למען פעול באופן רדיקלי, למען העלה ארוכה לפצעי הגלות בשלמות. על דבר מצבו חשב היהודי רק אז, כאשר אצלהו ההכרח, כאשר הבעיתוהו עננים שחורים של גרוש או לחץ חדש. אולם גם אז לא יכול ההכרה להמריצהו יותר מאשר לבקש הסרת הגזרה לפי שעה, לשאוף להטבה פעוטה קטנונית ע“י חנינה שפלה ומשפילה. הצבור היהודי סמך על איזה יחיד סרסור בחצר המלך, שיטה ע”י השתדלותו ותחנותיו את לב השליט הלוחץ לטובה, למען יקל מעט את הנטל הקשה מעל צוארם או יתיר להם מדרך כף רגל בגבוליו. יד ההכרח קצרה גם היא לעורר את היהודי אף פעם להסתכל היטב בכל הגורמים והתנאים החברתיים ולאמץ את כל כחותיו, למען חתור אל מצב נכון וקים. גם בזמן החדש, כשנשתחרר ישראל ותהי היכלת בידו להתגבר באופן לאומי רחב, אז תחת לכונן בחרות החיצונית, לכל הפחות מבט בריא וברור אל העולם הממשי, מה שלא הספיקו אבותיהם לפנים, הסבו המשתחררים עיניהם מההוה האי־נעים החסר חקי אנושיות אידיאליים ויתחילו להשתעשע באושר, שתביא הליברליות, או בממשלה העתידה, שתחיש תורת מרקס, בחלומות שונים על דבר עתידה של האנושיות.

ואנחנו, שעינינו נשואות אל התחיה הגמורה, שתַכלית שאיפתנו מונחת בעתיד רחוק, חלילה לנו לאבד בכל זאת את הריאליות מחוג השקפתנו, אל נא נתן להמציאות להתחמק מפנינו. את התכונה המזיקה של ההתמוגגות היתרה בהעבר המזהיר או העתיד המלבב המוקסם עלינו לשנות לטובה. הדואג לגורל לאומו אינו צריך להמליץ בעד החסרונות, שבהם צפון רעל לקיומו ולחשבם לדברים השייכים לעצם מהותו, שאינם נתנים להשתנות; אדרבה, הכל צריך לשכלול. אם ההשקפה הזמנית של העברים מביאה לנו הפסד, אז לכל החובב האמתי של הלאום להרחיק את הסם המחבל הזה, לזכך ולהטיב את ההשקפה. העתיד הוא להמביט בעינים פקוחות רק המשך ההוה ולא איזה כר של פנטסמגוריה, איזו ארץ נפלאה של חלומות, של הזיות, של בטחון. הרואה, שלא יוכל להשיג את ההוה, מתאמץ שההוה, שיהיה לאחר זמן, כלומר העתיד, יהיה יותר טוב. להמתוה לו באופן כזה איזו מטרה בזמן העתיד, אז ההוה לו המעבר למחוז שאיפתו; אולם בגלל זה אין לזלזל בהוה. הדרך, שילכו בה אל המטרה, גם היא צריכה להיות מסוגלה ונעימה בכל האפשר בעד העוברים השואפים, כי גם העתיד אינו יותר מהוה שיבוא. בבואנו לידי הוכחה, שאי־אפשר לנו תקומה לאומית ותחיה שלמה בגולה ולבותינו וידינו נטויות לארץ אבותינו, בהכירנו, שההוה לא יוכל לתת לנו פה יהדות לאומית גמורה, עמידה ברשות עצמנו ואנו חותרים לגשם את אידיאלנו בציון, אין לנו להקל במצבנו בחיינו עתה. הרי גם אז בארץ ישראל דורשים אנו, שיהיו חיים בריאים חזקים ושלמים, מצב עצום וגאה ומדוע לא יושם לב בגולה להחיים ולהמצב? אמת ששכלולם הגמור לא יושג בגולה לעולם, אולם הכי בגלל זאת אין להם ערך כלל? הכי בגלל שארופה היא בהוה ימוך ערכה וציון בשביל שהיא מאירה בעתיד כה יגדל שויה עד שתעיב הכל בזהרה? חיינו בגולה מלבד ערכם בהוה הם גם דרך בהתפתחות לאומית, כל התפתחות תלויה במצב הפוליטי, בחזק התנגדות להשפעה חיצונית.

עת לנו לחדול מהאביר מן המציאות הממשית לעולם החלומות, מפרוש כנפים לדאות למרום בלי הסתכל בארץ. עלינו חובבי הלאום להזהר מסמות את עיני העם, מהרבות משאות מבהיקות מבריקות מכות בסנורים, נשמר מהשקות את העם בנרקוטיטום משכר, המדהים את החושים האנושיים, די לנו המסמוס עד כה, שהרבה זמן יעבר עד שירפא, למה לנו להרבות ולהעמיק את החסרון? למה להוליך שולל את העם ולהטות את מבטו עוד יותר מחיי ההוה? התרדמה הזאת תנקום באופן איום. עלינו לגדל דור ברור יודע את המציאות, בלי ילדות תמימה המשתעשעה בהטעת עצמה. שאיפתנו צריכה להתגבר ולרכוש כל מה שאפשר בהחיים הפוליטיים עוד פה בארצות פזורינו, להשיג הכל עד המקום שהיד מגיעה. ולתכלית זו עלינו לדעת היטב את סביבותינו, את החיים ההווים ובזאת תתרכז עבודתנו.

עלינו לדעת ביחוד את העמים, אשר בקרבם אנחנו יושבים. ובהיות חלק מסוים מעמנו יושב בתוך הפולנים, נכבד לנו מאד, לדעת יחס העם אלינו בכל העתים. בהכירי את הצרך הזה כתבתי את דברי הבאים.

מתתיהו מיזיש.

 

הפולנים והיהודים    🔗

למען התחזק והתנשא כחטיבה לאומית חזקה, למען היות כעם מובדל ברוח ובתרבות, למען כנס כחות למטרתנו הגדולה, המונחה מחוץ לתחומים הצרים של ארצות מושבותינו – עלינו לדעת בדיוק את התנאים החיצונים הסובבים אותנו, את העם, שעמו אנו יושבים יחד, את התיחסותו ההיסטורית אלינו, את נפש העם בהתגלותה לפנינו, את רוח העם המתראה אצל פיטניו וסופריו, מבטאי רגשותיו ודעותיו עלינו, עלינו לדעת העם הזה על נכון מכל הצדדים, למען הוכח עד כמה ההתיחסות הזאת יכולה להזיק או לעזור לנו; היכולים אנו להתקשר ולהתחבר יחדו עם העם הנכרי בפוליטיקה כשכנים מקדם או נבדל ונזהר ממנו ונתיצב נגדו כמו אל אויבים חומסי מזמות להציק לנו. חקירת נפש הלאום צריכה להיות בהפוליטיקה המורה דרך. Historia est testis temporum, lux veritatis…. magistra vitae “ההיסטוריה היא עד הזמנים, אור האמת… מלמדת את החיים”, אמר ציצרון הרומי. ההיסטוריה מעידה בלי משוא פנים, מאירה את הדברים בכל עירומותם האמתית ומיעצה ליודע אותה את הדרך, בה ילך לעתיד. ההיסטוריה תראה היטב את התיחסות עם לעם ולה תלוה הספרות. שפיכת הרגש של ממלאי מקום העם או דברים, שנשארו בכתבים פוליטיים, לא יוכלו לשקר, לטפול על האמת המוחשה באופן טנדנציזי. ספרות טבעית היא כמו התבקעות וולקנית, לדבר מלאכותי אין מקום להתקים בו, כל המתפרץ מלוע הר שרפה הוא יצוק בחיק הטבע ויכול להעיד על מה שנמצא מתחת להקליפה היבשה של האדמה. באופן היסטורי עלינו להכיר את סביבתנו.

הפולנים הם העם, שעמו אנחנו דרים יחד, שעמו פה בגליציא וברו"פ דרים רוב היהודים, המרגישים את עצמם כלאומיים ובבחינה זו נחוצה ליהודים פרוגרמה לאומית עם שימת לב להפולנים. מצוין הוא הדבר, שלרוב פוליטיקינו הגלותיים אין אף מושג קל מהעמדה הפולנית נגדנו היום, מהתיחסות הפולנים לנו בימי קדם, בכל מעשיהם אנו רואים רק את המחשבה הקבועה של חיוב תודה להפולנים בעד חסותם על היהודים בימי הבינים, גם הפולנים בעצמם מזכירים לנו את טובתם הקדומה על כל צעד עם ההערה, שאנחנו כפויי תודה. הרגש של חיוב תודה בלבל את המחות של באי־כח היהודים לפני הממשלה, הוריד את קומתם עוד יותר, נטל מהם שארית הרגשת עצמם, ויסתר מעיניהם את המצב האמתי של ההתיחסות הנוכחית. העבר מלכות חסד של הפולנים, העתיד התקדמות האנושית ומה לרפרזנטנטי היהודים לההוה האנטישמי. יען שהפולנים, לפי דמיון ההמון, היו מטיבים לנו, בתתם לנו מפלט מתוך אהבת אדם, בהגינם עלינו מפני הפורעים, הודות לרגש הצדק שלהם, לכן גם היום על פוליטיקינו להכיר תודה להפולנים, להתחבר עמהם ולחזקם ואם מזדמן לפעמים, שצריכים לעשות מה לעניני היהודים, גם אז אין לתבוע כגברים, כי־אם לתלות את העינים לבקשה להלב הטוב של העם המושל. כן היא תוצאת חסר השקפה היסטורית על התיחסות העמים, אם המחסור הזה מתחבר עוד אל העדר הכרת עצמו; התוצאה היא זחילה עבדותית. רק זחילה עבדותית וקטנות הדעת היא רגש התודה, אם יחול יותר מדי. אם גם נניח שהפולנים בימי קדם גאלו אותנו, הודות לאצילות רוחם, משעבוד ארופה, רגש תודה כזה, הוא אות ירידה עבדותית. מה איכפת לנו שאבותיהם הקדמונים של הפולנים הנוכחים היו טובי לב, אם אלו של היום שוטמים וצרים אותנו. אל הפוליטיקה אין מערבים רגש, לאומים חיים אינם נותנים מקום בפעולתם לאיזו רומנטיקה, החוסמת את מרוצתם. ההיסטוריה אינה מראה לנו אף עובדה אחת של תודה מאת לאום אחד להשני, מלבד אם גם העסקים הנוכחים של הלאום המחויב תודה ידרשו, שיעזור להלאום השני הגומל חסדו. מושכל ראשון הוא בחיים מדיניים, שאין עושים דבר בלי שכרו בצדו. אם ממשלה אחת גמלה איזה חסד לשניה, אז בודאי איזו תקות תועלת גרמה זאת. חיוב תודה נמנע כבר על ידי זה בפוליטיקה, שהחסד יותר מועיל להנותן מאשר להמקבל. רק עבד ירוד יכול להכיר תודה לבעליו, אם הוא מקבל מאדוניו אחרי עבודה קשה ומיגעת פרוסת פת קיבר ורשות להניח את עצמותיו היעפות בזוית הארוה, למען הנפש ולמען התחזק לעבודה ליום מחר.

כן יהיה אם גם נניח שפולן הרבתה להטיב לנו מכל הארצות, אפילו במקרה הזה ההכנעה והרגשת התודה אחר זמן אינה נתנה להתנצל כפעולה הגונה.

ואולם להלאומיים, היודעים את עצמם, אין לקבל את ההנחה הזאת במטבע עובר, כי היא כרוב ההנחות המוסכמות שקר. עלינו לחדור אל מתחת למסך ולהביט בפני ההיסטוריה, האמת היא, שפולן היתה אם רחמניה לנו ותכנס תחת כנפי חסדה את כל הנרדפים והמעונים ותגן עליהם? האמת היא שהגורם לחסותה היה האידיאל הנקי של האנושות? ההיתה מורגשת בהתיחסות הפולנים אלינו איזו אהבה, איזו הכרת ערך אדם? האמת היא שיש לפולנים איזו מסורה של אהבת אדם והשנאה, שאנו רואים, היא רק עוברת ומלאכותית, שאין לשים אליה לב, ובהתקדם הארץ תמוש מאליה? המתאים לאמת הוא המשפט, שאנו מוצאים לפעמים אף אצל חכמים בעלי מקצוע בגומפלוביטש, שפולן התיחסה ליהודים באופן אחר לגמרי מאשר כל ארצות ארופה? לפני אורה של ההיסטוריה תתם כאבעבועה של בורית ההשקפה של טוב־לב יוצא מגדר הרגיל מצד הפולנים, הבדותא המוסכמה של חסות ושל הגנה תחלוף כחזיון לילה יפה.

רגילים בני עמנו לציר להם, כי בימי הבינים היה אך חשך פרוש על ארופא, לחץ ומצוקה שררו, היהודים נרדפו מכל העמים ופתאום הופיע להסחופים והמטורפים קזימיר הגדול כמלאך מושיע ויפתח להם שערי פולן ויתן בחסדו מרגוע להמגורשים. למין גואל קדוש נעשה המלך הזה בדמיון העם. גורל נפלא יש לאנשים, שההמון לקחם כחומר לספוריהם. אנשים כאלה, יהיו גדולים מחמת עצמם או יהיו ננסים ורק מקרה, שאינו תלוי בהם, הרימם לענקים בציורי ההמון, האנשים האלה, כשהם נעשים פופולרים, אובדים את דמותם האמתית, קוי פניהם, כאשר היו במציאות, חולפים ועל מקום הצורה שנפשטה יבוא זהר לגנדרי, את קדקדם תסוב כותרת קרנים בדויות. לקזימיר הגדול יעד המזל חבל כזה. האם לקזימיר זה, אשר עזב את מדינותיו הכי טיבות המערביות בידי הפרשים האשכנזים נושאי הצלב, בידי מלך הצכים, בידי נסיכים נבדלים, יאות באמת התואר “גדול”? האם עשית סדרים בלבד מספיקה כבר לשם הזה? אני מניח זאת להיסטורים פולנים, יתעסקו הם בהשאלה הזאת הנוגעת להם. אולם שקזימיר מיטיב היהודים הוא כלו יציר הדמיון, זאת היא ברורה כשמש, עמדתו לקתה בריה פנטסטית השיכה לקבוץ מעשיות ולא להיסטוריה.

התהוות זכיות היהודים בפולן, מוארה ע“י לפיד ההיסטוריה, כך תארה: בשנת ד' לאלף הששי (1244) נתן הנסיך האוסטריאי פרידריך הלוחם ספר זכיות ליהודים, למען החזיקם בארצו, חסרת כסף ומסחר. הממלכות הקרובות לנסיכות אוסטריא, שנמצאו אז במצב דומה ע”י המלחמות, נעדרות היו עירונים חרוצים, בעלי ממון, חקו את ספר הזכיות הזה, למען משוך לארצם את היהודים. כן עשו בלה הרביעי מלך ההגרים בשנת י“א לאלף הו' (1251), אוטוקר מלך הצכים בשנת י”ד (1254), הנריך הנאור בתירינגן ומייסן בשנת כ“ה. מן האחרונים, שקבלו את ספר הזכיות הזה היה גם הנסיך הפולני בולסלב אדון פולן הגדולה וקליש בשנת כ”ד (1264). וקזימיר הגדול, כאשר קבל את מדינות פולן המאוחדות ע“י אביו ולדיסלב לוֹקֶּטֶק, רק אִשֵׁר את ספר הזכיות הזה וירחיבהו על כל מדינות פולן. חסד מיוחד אין בהוצאת ספר הזכיות ועוד פחות מזה באשורו, דבר שנעשה בכמה מדינות בזמן אחד מפני התנאים החיצוניים וע”י היחסים הכלכליים. הדבר היה איפא מוכרח, ומן ההכרח אין לעשות מעלה. זכיות חיוביות אין בספר ההוא, מלבד ההתר לסחור בכל דבר, חוץ מאשר בכלי־קדש של נוצרים. שאר הזכיות הוא שלילי, כלומר לא נתנו ליהודים מאומה רק חסות. סעיפי החסות מראים את שפל המצב בארצות האלה, עד כמה היו היהודים שנואים ונרדפים ע“י העם עד אשר הוכרחו לדרוש ע”י ספר מיוחד מהמלך או מהנסיך, שהוציא מידם הכנסות, חסות והגנה. “אסור לגנוב ילדי היהודים”; “המאשים יהודי בדבר עלילת דם צריך להביא שלשה עדים נוצרים ושלשה יהודים”; אסור לחלל בתי־כנסיות וחצרי־מות של יהודים“. “אציל המכה יהודי צריך לשלם קנס לאוצר המלך”, וכדומה. היהודי היה ככלי, כבהמת המלך קנין כספו, בסבול היהודי ישתכר האדון המושל בעד נזקו. ספר הזכיות הזה נתקבל גם בימי היגלונים מאת ויטולד בעד הנסיכות הגדולה ליטא, ואין איש, שיפאר את שם הנסיך ההוא בעבור זה, הדבר נחשב כטבעי ומובן מעצמו. זכיות גדולות ממשיות יוצאות מגדר הרגיל אין בספר הזה. נחוץ לצין, שהחקים, שנתנו הפולנים לזרים, הבאים להשתקע בארצם, היו תמיד החקים, שהיו להם בארץ שיצאו משם. הסבה לנתינת הזכיות לא היתה רק חקוי מעשי אחרים ומנהג. פולן היתה באמצע המאה השלש עשרה לספה”נ כלה מדבר שממה, גדודי הטטרים שלחו לפי חרב את יושבי הארץ, החריבו הערים, חדלו החיים החברותיים, שביב הקולטורה, שבא ממערב, דעך, שבת כל מסחר וכל עבודת אדמה. ולמען הרים את המצב הזה, למען ישוב הארץ, היו צריכים לאנשים חרוצים ובעלי תרבות. על־כן הביאו נסיכי פולן הרבה אלפים קולוניסטים, אכרים, אומנים וסוחרים מאשכנז ויושיבום בארצם. את הסתדרותם הכינו לפי חקי אשכנז, לפי החוק המגדבורגי. לעסקי הלואה, למסחר וכדומה היו נחוצים יהודים. כבר במאה העשירית נראו היהודים בפולן כסוחרים גדולים. במאה האחת עשרה אפילו את המטבעות יצקו כנודע, עם כתובת עברית. עתה בהתפורר פולן, ע“פ הצואה של בולסלב עקום־הפה, לנסיכיות קטנות ואחרי השמה ע”י הטטרים שאף כל נסיך להגדיל עשרו, להרבות כחו ואחד מהם, בולסלב, אדון פולן הגדולה וקליש הביא יהודים רבים מארץ הצחים ויתן להם ספר זכיות כזה, שכבר היה להם בארצם נתון ע“י אוטוקר. ואולם קזימיר הגדול, אף שספר הזכיות כבר נתקבל בארצו הרבה עשרות שנה לפניו, לא אשרהו מעצמו, את הסכמתו נתן אחרי בקשה של יהודיו החרוצים והנאמנים, כמו שהוא מעיר בעצמו בכתב האשור. ברור הוא, שהיהודים החרוצים והנאמנים, שבקשוהו, הם היו סרסורי החצר, שהכריחו את המלך, בסבכם אותו ברשת עסקיהם הכספיים. עובדה נודעת היא, שלסרסורי היהודים היה די תקף להכריח מלכים חסרי ממון לעשות כרצונם. המלך הזה רק בהכרח חתם על ספר זכיות ליהודים, שזה לא כבר נתבקשו להשתקע עפ”י זכיות, שהיו להם במגוריהם, למען החיות את פולן הצחיחה ולישב ערים נכחדות. קזימיר לא רק לא הכניס את היהודים, לא רק לא נתן בעצמו זכיות, כי־אם גם הזכיות הקודמות לו לא אשר מרצון עצמו. אולם מה הועילו גוילים חתומים ביד המלך נגד תקף העם. הזכיות לא היו ברצון העם, כ“א ברצון המלך, והעם לא יכול שאת את היהודים. בהתחולל המות השחור נפלו בפולן, כמו בכל מערב ארופה, היהודים כקרבנות של חמת העם. תחת ממשלת קזימיר הורדו עשרות אלפי יהודים שאולה. את ספר הזכיות לא רצה העם להכיר ויתמרמר נגד האשור המרחיבו עוד על כל המדינות, וההתנגדות נצחה. המלך קזימיר נאלץ להגביל בנקודות אחדות את הזכיות. כן היא העובדה ההיסטורית של הזכיות. הפולנים גם אז לא היו נוחים להיהודים. התנגדות לספר הזכיות נראו גם כמאה שנה אחר זה, בשנת ר”ז (1447). בהשרף ספר הזכיות של קזימיר הגדול בתבערת פוזנא, הוציא קזימיר הרביעי היגלוני ספר זכיות חדש. ספר הזכיות הזה, לפי דעת ההיסטוריים, הוא תולדת זיוף היהודים, בתתם אותו למלך בתור טופס של הספר הישן הנשרף לחתום עליו. בספר הזכיות הזה נוספו זכיות אחרות. אסור לחשוֹד את היהודים בחלול קדשי הנוצרים, ברצח דתי וכו'. האשור או ההוצאה של הזכיות עורר בכל פולן מחאה והמלך קזימיר הרביעי הוכרח ע“י העם הקובל, לשוב לקחת את כל הזכיות מהיהודים. אם אמנם גרמו הכמרים הרבה להתנגדות הזאת, אולם התפשטות הנגוד בכח חזק בכל רחבי פולן בבת אחת לא היתה אפשרות ע”י גרוי דתי בלבד, השנאה היתה כבושה כבר מקדם ורק חכתה לשעת הכשר, שבה תוכל לצאת לפעל. חזיון זה כבר נראה בימי קזימיר הגדול ואולם בימי קזימיר הרביעי כבר הוסיפה ההתנגדות להיהודים אמץ, לפי שהמלך לא היה עוד שליט יחידי ולשדרות ידועות היתה אז דעת מכרעת בעניני הממשלה.

אנחת היהודים בעצם זמן הנתן ספר הזכיות הכי טובות, שהיו ליהודים בפולן או בזמן הלקח הספר, נשמעה בשו“ת מהר”ם מינץ: “לא האמינו כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי פולין, עתה הם רובצים תחת המלך והשרים”. נפלא הוא שבזמן רגיל לא נשמע בפולן על אדות לחץ גדול או גזירה מדכאה, רק בשעה שהממשלה הטתה את לבה להטיב, אז הריע העם בשנאתו ותתגבר המצוקה; ההטבות היו כנראה גורמות לשנאה. יכול היות, שההטבות נעשו רק בעת הראות שנאה הולכת וגוברת. בעת ההיא התאמצו היהודים להשיג הגנה מצד הממשלה; איזו סבה היתה בכל מקרה. אף באותה עת הזהב של חקים מגינים, רק שנאה מתבלטת בעם בהתיחסותו ליהודים, עד שנטלו הזכיות והיהודים נותרו תלויים בשרירות לב השרים או האצילים. התיחסות הפולנים ליהודים נראה באופן היותר ברור בעלילת־הדם. אחד ההיסטוריים בפולן מונה במשך שלש מאות שנה שמונים ושש עלילות. שלש מאות שנה הנן פחות מהחצי של שנות קיום פולן, ובמשך השנים האלו מספר כה רב של עלילות גלויות ונודעות, וכמה יש עוד עלילות, ששמען לא הגיע עד לממשלה ולא נכתבו באקטים. חרדה תאחזנו בזכרנו, כמה נפשות יהודיות אבדו רק בעלילה אחת! כל פנקסי הקהלות יוכלו להעיד כמה קדושים נפלו הודות לעלילות האלה. בספרי הזכיות של כל המלכים הטובים לנו, כמו של קזימיר הגדול, קזימיר הרביעי וגם של סטֶפַן בַטוֹרי, נאסרה העלילה בהטעמה מיוחדה. בה היתה לפנים, אולם במאות השנים האחרונות כבר האמינה גם הממשלה בעצמה בעלילה. בשנת רצ“ו (1636) נתאשרה עלילת־דם מהממשלה, בית־הדין הגדול אִשר בכתב־הדת אשמת רצח־דתי ויענוש את היהודים בעדה. גם בית־הדין של המלך בשנת תק”ג (1743) הוציא עלילת־הדם כאמתית וידון בעונשים חמורים ונוראים את הנאשמים.

מלבד עלילת הדם עוד התחוללה בפולן ההאשמה ע“ד חלול קדשיהם, שגם היא גרמה לשפיכת דם יהודים רבים מאד. אמנע מלפרוט פה את כל השרפות הנוראות של יהודים על המוקד בחשד זה, חס אני על עצבי הקוראים. הממשלה נתנה ליהודים לכל היותר זכיות בהיות שעתה דחוקה והזכיות נשארו על הניר או נתבטלו, אך לא הגינה מעולם על היהודים. רדיפות קטנות, התנפליות על יהודים היו תמיד על סדר היום ולא תמיד היתה הסבה עלילת־דת או חלול הוסטיה. לפעמים היו פרעות פרי שנאה פשוטה, בלי כל סבה ותואנה. למשל בשנת רכ”ד (1464) הזדין האספסוף נגד הטורקים ודרך אגב התנפל על היהודים בקראקא ויעש בהם שמות. היסטורית פולן היא מלאת פרעות, רדיפות, לחץ וכו‘. היא לא היתה טובה לנו בעקר מארצות אחרות; רק מפני שהיא היתה ארץ שפלה בנוגע לתרבות, על־כן אין דוקומנטים כה רבים, כאשר בארצות אחרות, וגם אלו שכבר נמצאו לא נעבדו כראוי. עד לפני עשרות שנים אחדות היתה היסטורית היהודים בפולן שדה בור, אולם מה שגלו המונוגרפיות ע"ד מקומות וזמנים שונים בפולן מראה למדי עד כמה סבלו היהודים. ההתנפליות התדירות בקראקא, פוזנא, לבוב, ברסלאו וכו’ אינן נופלות מהתנפליות ופרעות, שהיו בזמנים ההם בארצות אחרות.

רדיפות כוללות במדה מרובה וגרושים כלליים אמנם לא היו בפולן ובזה היתה פולן שונה מארצות מערב ארופה, אולם לזה היתה סבה כלכלית. כשהתחילו יושבי המערב להתבכר ולעמוד על רגליהם ולהקים מעצמם מעמד של סוחרים מתוכים בערים, אז הרגישו את היהודים כמיותרים, ותתעורר שנאתם העתיקה הגזעית נגד היסוד הזר הזה, שיכול להזיק להם בתחרותו ויגבילו את מסחרו, ויציקו לרוח הקבלנות שלו בגזרות קשות ויגרשוהו.

אציגה פה את הפרוצס הזה באשכנז. במחצית הראשונה של ימי הבינים אנו מוצאים שם את היהודים חיים בשלוה, ההיסטוריה אינה מספרת לנו אף על אדות רדיפה קטנה; להפך, היא מגדת לנו מחשיבות היהודים, מנחיצותם ביסוד ערים, מתקפם הכספי. אשכנז היתה עד המאה האחת עשרה ארץ עניה, חצי פראית, מכוסה ביערות עולם, רק אצילים ועובדי אדמה שפלים נמצאו בה, ומעמד סוחרים חסר בה. וכמו כל ארץ נמוכה בקולטורה, הבאה במגע עם ארצות גבוהות ממנה והחפץ מתעורר בה, ליפות את החיים, לשפר ולשכלל את הכלים, להגדיל את העשר, היתה גם אשכנז צריכה למפלגת סוחרים, כבריה חיה לגידים, מפלגה שתכניס לארץ את הסחורות, שאינן גדלות או נעשות בה ותוציא יבול הארץ לחוץ לארץ. מפלגה כזאת לא תוכל לצמוח פתאום. את מעשי המפלגה הזאת עושים זרים, המרגישים את המחסור ומחישים למלאות אותו. באשכנז היו הזרים החרוצים האלה היהודים. אולם המצב התחיל להשתנות, העם יצר לאט לאט מעצמו סוחרים מקרבם, אשכנזים מלדה, מסעי הצלב גרמו למהפכה שלמה, עוררו את המפלגות מקפאונן, הקיצו את הכחות הנרדמים, התביעות הכלכליות התרבו ע"י הנגיעה במזרח התרבותי, הרבה יחידים נעקרו בשעת התנועות הגדולות מתוך מפלגותיהם ויתקבצו לערים ויעזרו להרבות כח העירונים העקריים, והיהודים נעשו למפגע להם. הסוחרים שנאום ויצרו את צעדיהם, גרו בהם את ההמון העני, המבקש תמיד שעיר חִטאת לעניו, בתואנות שונות צמצמו את משלח־ידי היהודים, הורידו את מצבם וישחו את קומתם עד גרשם אותם כלם מהערים הגדולות. הסוחרים העקריים האשכנזים הלכו הלוך והתחזק, הלוך והתאגד עד אשר יצרו את ההתחברות התקיפה “הנזה”. עם התפתחות כלכלת אשכנז ירד וישקע מצב היהודים. אז התחילו ימי הביניים האמתים, האיומים לנו, ימי שוד ורצח. בזמן ההוא חדלו היהודים להיות סוחרים במלוא מובן המלה, מלבד תגרנים עניים, עבדי החצר של הקיסרים והנסיכים, שמצצו מהם מסים כבדים מאד. בימים ההם לא נראו עוד יהודים עוסקים במסחר. החלכאים האלה שוטטו בערים הקטנות, במקום שלא הגיעה עוד יד הסוחר האשכנזי או במקום שלא רצה האשכנזי להשפיל את עצמו. היהודים בעלי כשרון, שלא יכלו להשפל ככה, פנו לעסק ההלואה. הנסיכים הרבים באשכנז היו צריכים לסרסורים בחצרותיהם, שיספיקו לידם כסף להוצאות המלחמות, המשתות וכו'. אלה נסבלו בתור יהודי חסות כמעט בכל נסיכות. אולם גם בהלואה לא היו היהודים היחידים. גם בזאת היו להם מתחרים. באשכנז נמצאו בנקירים עקריים, תקיפים ועשירים מאד, כמו משפחת פוגר במאה החמש עשרה. אף ההלואה לא נתנה להם היכלת, להכריח את השרים התקיפים להקל עלם, להם היה מוצא כסף אחר, לכל היותר נאלצו הנסיכים הקטנים להחזיק ביהודי.

מצב דומה לזה שבאשכנז היה גם באנגליא, בספרד, בצרפת ובאיטליא. ההבדל הוא בזה: שבאנגליא ובספרד, כאשר פסקה נחיצות היהודי והממשלה היתה מרוכזה ביד אחת, חזקה ועשירה, היה הגרוש כללי ושלם ואולם באיטליא ובמדה ידועה גם בצרפת עד לודויג האחד עשר, שם היו ידי הנסיכים והברונים תקיפות ומלך שליט על כל הארץ לא היה, על כן לא היה גרוש כללי אפשר; היהודים היו נחוצים לנסיכים הרבים, שהיו עומדים ברשות עצמם, בתור מלוים, חוכרים וכו', ואם גם גרש אותם האחד יכלו לחסות במדינה השניה, באשר נתקבלו ברצון בגלל הכסף, שהיה להמגורשים.

הרדיפות, המצוקות הכלליות והגרושים תלוים תמיד במצב הכלכלה, אין זאת אומרת, שהכלכלה היא הסבה הראשונה, היא רק המעוררת, להביא את השנאה לידי מעשה. כי היסוד לכל הלחץ מונח בשנאה הגזעית. השנאה הגזעית היא בטוא חזק של האי־רצון, שיש לכל אדם, לכל דבר זר והפכי. בפגוש אנשים מבני אומה אחת באנשים מבני אומה אחרת, אף אם אין ביניהם התנגדות לאומית וגזעית גדולה, מיד תורגש יחד עם הזריות איזו דחיה ביניהם. הדחיה הזאת היא גדולה במדה שההבדל הלאומי גדול. הדחיה הזאת לא תתן לעמים להתחבר ולהתאחות, אם עם אחד הדר עם עם שני יחד בארץ אחת אינו פושט או אינו יכול לפשוט את צורתו, להדמות לשכנו. בזמן הרגיל, בהיות העם החלש האי־רצוי אינו מזיק, אך מביא תועלת, אז השנאה מחשה, יש אמנם דחיה, חסר־חביבות, קטטות, אבל לא יותר. אולם כשהזר האי־רצוי נעשה מיותר, כשאין צרך בו והוא אך למכשול, מעכב, מתחרה, אז ההתנגדות הפשוטה, שיש בין אנשים מתחרים, תעורר לאלתר את הכח הדוחה ותשגיא חילו עד בלי גבול. שביב ההתנגדות מתפשט במהירות הברק, הולך ומצית את כל הרשפים הלוחשים של האי־רצון, ואז תתלקח השנאה בכל עזה, להשמיד ולהצמית כל נכרי, כל אי־רצוי ומפריע. צורות השנאה הגזעית שונות הן לפי הסבה המקרית האחרונה, שהוציאה לפעל את השנאה הכבושה, ההולכת ומתבקעה ע"י מניעים עמוקים יותר. אולם בעצם, בהפשיטה את הצורות ההן – השנאה הגזעית עם גורמיה העקרים שוים הם תמיד. לפעמים אין השנאה הגזעית צריכה למעורר חיצוני, הדחיה בעצמה תספיק, לרדוף את המוזר, שנאה כזאת תֵרָאה אם המוזר הוא חלש יותר מדי, לרגש הגבורה בעצמו יש די כח, לשסות את החזק ברפה המתנגד והעקש.

השנאה ליהודים בפולן היתה לרוב שנאת־הזלזול הזאת, או אקלע יותר למטרה אם אומר: דחית־הזלזול, כי להפולני היו יותר געל־נפש והקלה ביהודים מאשר שנאה ממש. שנאה יהגו רק לאיש, שמוקירים אותו או חושבים אותו לשונא ולמתחרה, אולם הפולני לא היה מתחרה עם היהודי, על־כן גם שנאה גזעית בכל תקפה לא היתה נפרצה, מלבד אם היו גורמים אחרים, כלומר דחית־הזלזול מחוברה אל אותו הכח המפריד של הבדל דת.

נחיצות היהודים בפולן לא חדלה בשום זמן מן הזמנים. מצב פולן ואופן הסתדרותה היו שונים מאשר בכל ארופה. רק שתי מפלגות ידעה פולן: את האצילים ואת האכרים; מפלגה אמצעית לא היתה, תהום רחבה הפרידה בין המפלגות האלה. היחס ביניהן היה, כאלו היו משני מוצאות שונים. האצילים היו כלוכדים זרים, שהכריעו תחתיהם את העם הפולני. אצל ההיסטורים נתהוו כבר על זה השערות רבות. עד קרוב לשנות השמנים יחסו מוצאם מגזע עם לא־סלבי. צצקי יחסם לגזע נורמנים, לָלֶבָל לגזע דַקוֹ־לֶטִים, בילובסקי לגזע אילירים וכו'. משנות השמנים התחילו לבקש להם מוצא בתוך הסלבים, פיקושינסקי לשבט אובוטריטים, אחרים מהחדשים הולכים אחרי השערת רישרד רפל (Roeppel), שהשבטים הפולנים לא הוכנעו ע“י עם זר לוכד, המה אומרים, שהאצילים הם זרע הנסיכים, ששלטו בימי קדם בשבטים הנפרדים. וכאשר התאחדו השבטים תחת יד מושל אחד, אז התישבו הנסיכים היורדים מכסאותיהם על קרקעותיהם הגדולים וצאצאיהם פרו וירבו עד שנעשו למפלגה שלמה. אף אצל סופרים בלתי הסטוריים אנו מוצאים השקפות שונות על אדות גזע שתי המפלגות האלה. קרשיצקי באגרת הרביעית ומיצקביטש בשירו האֶפי אומרים, שהאכרים הם “מזרע חם” והאצילים לפי הראשון הם “מזרע יפת” ולפי השני “מזרע שם”. הסבה להפרוד תהי איזו שתהיה, בכל אופן עובדה היא, שהאצילים (השלכטה) התיחסו בגאוה אל העם. והעם, האכרים, היו מדוכאים, קשורים כעבדים אל אדמתם, אל אדמת אדונים. עד המאה הי”ג היו כל האכרים עבדי הנסיך המושל, חלקות אדמתם היו קנין האדון והם כחוכרים. בסוף המאה השלש עשרה נעשתה מהפכה שלמה בההסתדרות. תחת השפעת האשכנזים יצאו האכרים משעבוד הנסיך ויסדרו להם עדות כפריות עם שלטון עצמי. אולם גם אז לא היו האכרים אנשים חפשים, בעלי יכלת לעזוב את מעמדם. בימי הבינים כל מעמד היה נבדל וסגור לעצמו, כל הנחשבים לאיזה מעמד היו עבדים לו ואסור היה להם לנטוש אותו. ראש הכפר (soltys) היה כאדון שורר בכל הכפר. חרות היחיד לא ידעו בימים ההם, לכל היותר היתה חרות לכל המעמד נגד שררה חיצונית. אולם ימי מצב החרות הכללית של האכרים לא נמשכו. האצילים עמלו תמיד להכניע את האכרים. כאשר קמו ועדי המדינה (מועצות נבחרי האצילים, sejmy) התאמצו האצילים, להגביל את זכיות האכרים ולהכניסם תחת ממשלתם וזאת עלתה להם בהחלטות משנת רנ“ו (1496) ומאז והלאה הורידו את האכרים למצב עבדי המפלגה האצילית ויאסרו עליהם לזנוח את כפרם. למעמד האכרי הזה, שהיה כלוא וסגור כל הימים, אי אפשר היה איפא להוציא עירונים. והאצילים, שעסקו רק באומנות המלחמה, לא שמו לבם לעניני הארץ הפנימיים וכאשר התחילו להקדיש את כחותיהם לעניני השלום, אחר התבסס ממשלה פולנית כבירה, גם אז לא נתנום גאותם וחשיבותם בממלכה לרדת למצב עירונים. המנהג הזה נתקבל לחוק בשנת רס”ה (1505) בהחלטת ועד המדינה, שאציל המתעסק בדברים שמעסקים בהם עירונים, מפסיד את אצילותו. מפני המצב הזה של שפלות ועבדות מצד אחד ויהירות והשתררות מצד שני, לא היה אפשר פרוצס כזה, שהיה במערב ארופה, שיבדלו יחידים מן האכרים והאצילים וייצרו לאט לאט מפלגה תיכונה. אמנם במחצה השניה של המאה הי“ב ובראשית המאה הי”ג התחילה להראות מפלגה של אנשים חפשים (Lazegi), העומדים בין האצילים והאכרים. אך בני המפלגה הזאת מפני קטן מספרם גזו קל מהרה, ויבטלו בתוך הקולוניסטים האשכנזים. רק מאנשים זרים יכלה פולן לברוא מעמד ממוצע, אבל לא כמו בארצות אחרות של מערב אירופה, שהזרים עושים התחלה, בוראים את המעמד, מיסדים ערים, מסחר ואומנות והשאר מתמלא ע"י תושבים מקוריים, ילדי בית, הדוחקים אחר כך החוצה את הזרים, אם לא נטמעו; בפולן מוכרח היה המעמד להשאר לעולם כלו זרים. הנכרים, שבאו לפולן וימלאו את חסר המעמד הבינוני, היו היהודים, האשכנזים והארמנים.

במאה האחת עשרה כבר היו היהודים במספר רב בפולן. הארמנים היו מתי מעט. והאשכנזים, שבאו במאה השלש עשרה, לא היו רצויים לעם הפולני בגלל תקפם ועמידתם בברית עם בני עמם בחו“ל; מלבד סכנת הגרמניות ושחצנותם, דרשו גם זכיות גדולות, התישבו רק בערים מיוחדות בתור סוחרים גדולים ובנקירים, ויאחזו בכל המסחר, שהלך אז מן המזרח הביזנטי דרך פולן אל המערב, ויעצמו מאד. רק היהודים היו נחוצים ומועילים לפולנים בתור מפלגה מתוכת, למען תוך בין הארץ וחוץ לארץ בתור תגרנים, למען תמוך בידי האצילים בהלואות, למען חכור בתי־מרזח כפריים, למען הוציא לפעל רצון האדונים השונים במקח וממכר. עוד ערך אחד מצוין היה ליהודים: ערך משלמי מסים. מטבעה היתה ארץ פולן עניה ע”י מקומה הגאוגרפי הרחק מכל ים, (רק חלק קטן של פולן עם דנציג נגעה בים, גם הוולכים לא נשתעבדו לזמן רב, והים המזרחי הבלטי והים השחור היו כמעט תמיד סגורים בעד פולן) וההתפתחות הטבעית של הארץ לא יכלה להעשיר את העם. למען נהל ממלכה גדולה בכמותה כפולן היו המלכים צריכים לסכומי כסף גדולים. ממסי האכרים לא היו המלכים יכולים לשאוב די ממון, גם נכסי־המלך (Dobra Koronne) לא יכלו להספיק לכל צרכי המלוכה, לעירונים האשכנזים ולאצילים היו זכיות מיוחדות ולא יכלו לגבות מהם מס גדול. המקור היחידי הבטוח להכנסה היו היהודים; בלי כל חשש ודאגה השיגה יד המושלים לפשוט עורם מעליהם.

היחס הבלתי שוה, שבין מסי הנוצרים ובין מסי היהודים, המתראה בדוגמה, שאביא פה מימות יאן אולברכט היגלוני, יעיד על העשק האיום, שעשקה הממשלה את היהודים. כל בעל קרקעות וכל עירוני מן הנוצרים שלם לפי ערך רכושו, וכל בן בית אצלם שלם רק גרוש אחד לגלגלת. וכל בעל בית מן היהודים בלי הבדל שלם זהוב אחד ובני ביתו שלמו לגלגלת שנים עשר גרוש. הנה בן בית יהודי שלם שתים עשרה פעמים יותר מבן בית נוצרי. היחס שבין בעלי בתים יהודים ובין הנוצרים לא נוכל להעריך, כי אין אנו יודעים בדיוק איך ערכו את הרכוש אצל הנוצרים, אולם הדבר בעצמו, שכל היהודים בלי הבדל שלמו מס בשעור אחד, מראה לדעת עד כמה היה המס הזה קשה בלי תשומת לב לאיש ובלי רחמים. מיגיע היהודים בקשה הממלכה חסרת כסף להתמלא בלי חמלה. במאה השש עשרה הוסיפו המסחר והאומנות לרדת בפולן, כי נלכדה קונסטנטינופל ע“י התורקים ודרך הסוחרים מן המזרח למערב דרך פולן נפסק, זכיות העירונים נגבלו בזדון האצילים. אז הרגש בארץ יותר הצרך ביהודים. לעירונים הנוצרים אסור היה להיות תגרנים, סרסורים ומלוים ברבית, כי האצילים בתקיפותם אסרו עליהם, על־כן באו כל ענפי הפרנסה האלה לידי היהודים, הם היו יחידים בזה וע”כ היו נחוצים בארץ. מלבד זה, האצילים, שכבר מלפנים היה להם שלטון עצמי ושלטונם נתאשר להם בקאשאו ע“י לודויג ההגרי בשנת קל”ה (1375), – נחלו מקץ המאה החמש עשרה את כל שלטון הארץ, וירכשו גם קרקעות גדולים מנכסי המלכות וכל אדמת הכפרים והאכרים היו להם עבדים חנם כקנין כספם. האצילים האלה היו צריכים לכסף הרבה להנהגת נכסיהם, וכסף לא היה בפולן. (כנודע גורש הנסיך יאַן סוביסקי מארצו במאה השבע עשרה, בטרם עלה על כסא מלכות פולן, יען לא יכול לשלם סכום של ארבעים אלף זהובים לנושיו, ואם נסיך כזה, בעל נכסים כבירים בזמן מאוחר, נמצא במצב כזה, קל וחמר האצילים הפשוטים בשנים הקודמות.) פולן היתה בכל הזמנים עניה בממון מזומן. על כן היו האצילים צריכים לאנשים, שיעשו את כל עסקיהם בתור סרסורים, לקנות את תבואתם, לכרות עציהם ולהובילם אל מקומות הירידים או לדנציג, להחליף את יבול קרקעותיהם בכסף או להלוות להם כסף. היהודי היה בפולן בכל צד נחוץ ולא יכלו לגרשו. למרות הזלזול והשנאה הגזעית היה “מושקו” הכפוף והמגוחך בריה, שאין להפטר ממנה. אמנם דנו הרבה פעמים, להפטר מהיהודים ולגרשם כלם. אלכסנדר היגלוני בשנת רס“ה (1505) החליט, להגלות את היהודים מפולן וימאן לאשר את זכיותיהם. וערי המדינה משנת רצ”ב עד רצ“ד (4–1532) נועצו ע”ד גלות היהודים. אז היו דעות מחולקות, אחדים אמרו לגרשם כליל, אחרים אמרו להגביל זכיותיהם ומקצתם אמרו להשאיר את הדבר כמו שהוא. אפס ההחלטות והמועצות היו רק להלכה ולא למעשה, כי האצילים חברי הועד וכל הסתדרות הממשלה היו תלויים ביהודים והגרוש היה דבר, שאי אפשר להוציאו אל הפעל. ממשלה אחדותית במובנה העקרי לא היתה עוד בפולן מימות לודויג ההגרי וּולַדִיסלַב יַגֶלוֹ, כל מעמד לפני עצמו נהל את עניניו, בכל מדינה שלט נסיך וויבודה והפוליטיקה וההסתדרות הכללית נהלו השרים. מזמן יסוד הסימים, רי“ד (1454), השתחררו האצילים לאט לאט מכל שעבוד מלכות ויהיו לאדונים עומדים ברשות עצמם כמעט בלי כל שלטון עליון, בלי אימת המלך. האצילים, שמספרם היה רב בערך מאשר בכל ממלכות ארופה, משלו בכפריהם ובמחוזותיהם כשליטים יחידים. המושל הכללי היה הסים(ועד האצילים); המלך היה רק לנוי. אולם יען חסר להסים פקידים, המוציאים בכל ארץ את רצון הממשלה או הפרלמנט אל הפעל, היתה כל החלטה תלויה בשרירות לב האצילים. וכל אציל חפץ, שיהודי אחד ישאר בנכסיו, למען עשות עסקיו ועל היהודי שלו הגין מפני הגרוש, ובהיות מספר האצילים רב, היה ממילא ליהודים רבים מגינים חזקים ובזכותם נצולו גם אחיהם. מר מאד היה הלחם הקלוקל, שהשליך ליהודי “הפריץ” הקטנוני השחצני, “הפריץ” העליז השוחק בו. לפת חרבה ובזויה כזו נדדו הרבה יהודים מאשכנז, מפני הבטחון, שהיה להם עכ”פ מפני הגרוש. המצב הכלכלי בפולן לא יכול, כאמור, לעורר רדיפות גדולות וגרוש באופן כביר, למעשה גדול וכביר כזה חסרה בפולן גם התעופה הכבירה של הרוח, הנחוצה למען עשות איזה דבר מקיף אדיר מרע ועד טוב. ובבטחון הרקוב הזה נתנו היהודים עיניהם ויטשו את אשכנז. לא שמו לב, כי כמו שהממשלה מפוזרת ומפורדת ומחולקה לרשיות רבות, כן גם הרדיפות הן פרטיות, קטועות ופעוטות, אבל תכופות ורבות, לא הרגישו, כי העלילות הרבות בדבר רצח דתי, בדבר לחם ההוסטיה, כי פרעות האספסוף ושגעון האצילים השכורים היהירים דורשים קרבנות מדי יום ביומו. לעמת הרדיפות הכלליות, והקטסטרופות, שקרו באשכנז פעם אחת בעשריות שנים ועשרות אלפי יהודים נצמתו בהן, היו פה בכל עת רדיפות מקומיות, שמספרן הכללי הכללי עולה לאלפים.

בערים הגדולות, שנמצאו בהן סוחרים נוצרים, אשכנזים וארמנים, נחשבו היהודים כמיותרים ולא נתנו להם שם מדרך כף רגל. קזמיר הרביעי, זה המלך רב החסד, שחדש את כתבי הזכיות השרופים ויחונן בהם את היהודים, הוא גרש את היהודים מקראקא ויקציע להם מקום בקזימירז. יאן אלברכט ואלכסנדר היאגלונים גרשו את היהודים מערים אחדות רבות־מסחר, המיושבות ע“י אשכנזים. בערים אחרות צמצמו את מושב היהודים בפרורים מיוחדים. גם בערים שדרו בהן היהודים יחד עם העירונים הנוצרים, גברה מאד השנאה, מלבד ההתנפליות והפרעות הרבות, שאפו הסוחרים הנוצרים, שיגרשו את בני ישראל. אל הסים, שדן בשנות רצ”ב–ד על־דבר ישיבת היהודים, שלחו ערים רבות, כמו לבוב, פוזנא וכו' דפוטציות עם בקשה, שיגלו את היהודים מגבולי פולן. במקום שהיתה תחרות מסחרית בין יהודים ונוצרים, שם משלה גם שנאה גזעית בוערת. בכל המקומות, שנפגשו שם יהודים יחד עם הנוצרים, התאמצו הפולנים לסוך את דרכי היהודים בסירים, אל חכירות הממשלה, כמו מכרות המלח וכדומה, שהיו בידי היהודים, הטו האצילים עין שוקקה ויאסרו הסימים פה אחד ארבע פעמים בשנות רצ“ח, שכ”ב, שכ“ה, שכ”ז (1538 62, 65, 67), להיהודים לחכור דבר מאת הממשלה. ההחלטה היא פשוט לעג לזכיות היהודים, שם כתוב בפרוש, כי מותר להיהודים לסחור בכל דבר ופה אסרו עליהם ענף מסחר אחד. כאשר נשארה ההחלטה רק על הניר (בפולן שלטה אנרכיה גמורה ואיש לא שם לב להחלטות הממשלה, והיהודים בערמתם יכלו להשיג הכל), אז הכריחה הממשלה את הרבנים, שיאסרו ליהודים את החכירה בועד ד' הארצות ויאַימו עליהם. ההגבלות צעדו הלאה. בשנת שמ“ח (1588) אסרה הממשלה להיהודים להקדים את הנוצרים בקנית סחורה. כמר החצר מסוף המאה השש עשרה יוכל להעיד על לחץ היהודים בימיו. פיוטר סקרגה בדרשתו “הקריאה לתשובה” ח”ב אומר: “את היהודים.. עמו הנבחר קלל אלקים ויפיצם בממלכות נכריות וישפילם בגלות, כמו שאנו רואים בעינינו”. עבדות בזויה כזאת ראה סקרגה כל ימי חייו ביהודים, בימים שפולן היתה עדיין על פסגת תקפה, שהזכיות של היהודים קבלו הסכמה מאת באטורי.

מהמאה הי“ז והלאה יחד עם ההפקריות והזדון של האצילים התגבר גם הלחץ בפולן. את אסוני הממלכה האנרכית בקשו השרים לגול על שכמי היהודים. אז נעשה ישראל שעיר לחטאת, לשאת עליו את עון העם הירוד והמקולקל. עלילה חדשה קמה אז, עלילת הבגידה בפולן. בתואנה הזאת הרג שר הצבא טשרנצקי במלחמתו עם השודים הרבה מאות יהודים בנסיכות קראקא ובפולן הגדולה. תחת ממשלת וישניוביצקי האשימו את היהודים, שבגדו בממשלה ויגלו את סתרי פולן להטורקים. בזמן ההוא גזרו הסימים גם גזרות רעות נגד היהודים. בסוף ימי קיום פולן שלטה חשכת צלמות על מצב היהודים בפולן, ואת דומית הקברים הפסיק מעת לעת איזה ברק בוער, המפוצץ והמאבד בלהטו את עטופי האפלה. מצב היהודים נפל וירד פלאים. את מלתעותיה המכרסמות לא שכחה פולן לנעוץ ביהודים גם בעשרות שנותיה האחרונות של גסיסתה. צבאות אוגוסט השני העיקו ליהודים באופן מחריד. דמבובסקי בקמינץ פודולסקי שרף אלפי ספרי ש”ס. במדינת מזוביא גזרו האצילים שלא לתת ארנדות בחכירה ליהודים, שלא לעזור להם ולתמוך בידיהם. זאת היתה השאגה האחרונה של מטיבינו (?), בעמדם ברשות עצמם.

גם החסות, גם הלחץ של היהודים היו יוצאים עפ“י רוב רק מאת האצילים המושלים. העירונים, שבעקרם לא היו פולנים, כי־אם אשכנזים, שנתפלגו אח”כ, התראו רק כשונאים רודפים, משביתים מנוחת ישראל ולא יותר. האכרים בכלל לקחו חלק קטן בחיים המדיניים נגד יהודים. אולם ההתנפליות, ההאשמות השונות והעלילות מספיקות לסמן את נפש האכר בהתיחסותה לנו. אמנם תנועה עממית נגד היהודים לא ראינו, אולם ההעדר הזה הוא רק תוצאות מזג האכר הפולני. בנגוד להשלכטה האימפולסיבית, המתרגשת במהרה, היה האכר הפולני רק נפעל מאחרים, להתעורר לפעולה חסרה לו אנרגיה פנימית. האכרים בפולן ישנו מעולם שנת מרמוטא. תנועה אכרית פוליטית בכלל לא ראתה פולן מימיה, לכן גם נגד היהודים לא יכלה לפרוץ. גם היה היהודי נחוץ ומועיל לאכרים, ע“כ חסר להם גורם מעירם. ולא רק בנוגע ליהודים לא הראו האכרים פעולה מדעת עצמם, כי גם תנועות אכריות בכלל נראו רק אחרי חלוקת פולן ובשעת חלוקתה. אף בצבא קושצושקו היה מספר האכרים קטן בערך ורק מגליל אחד. בשנת תר”ו (1846) היו אנשי הממשלה הווינית מסדרי תנועת האכרים נגד האצילים. האכרים בכלל מפני קביעתם נטלו אף במערב ארופה ברדיפות היהודים רק חבל פעול, אף ששנאה לא חסרה גם שם.

את השנאה, אשר בלב האכר הפולני הסלבי, מראה היטב האכר הרותני, הקרוב לו ברוח ובמזג. (הבדל בעצם, כזה שיש בין האשכנזים הצפונים והדרומים, בין הצרפתים הצפונים ויושבי הפרובנס (הפרובינצא), או בין האיטלים ממדינות שונות, לא היה בין הלאום הרותני והפולני, שרק סבה מקרית, ההבדל הנוסחאי, יחד עם השייכות אל הכנסיה המזרחית הפריעו אותם מהיות עם אחד. לשונותיהם קרובות ודומות זו לזו הרבה יותר מאשר רילקטים בארצות המערב.) הרותני, בהתעוררו מפסיביותו ומתרדמתו, לפעול על פי רוחו בשנאה גזעית, אז הוא מראה אותנו נפש סלבית בטהרתה. התקוממות חמילניצקי (חמיל) בשנת ת"ח, שנשחטו על ידה חצי מיליון יהודים, מן האוקראינה עד זמושץ ולבוב, נקמתו האיומה, שעברה כל גבול – זאת היא השנאה הסלבית העצורה, אם התפרץ ממחבואה. גם גונטא בהומל עם הכרתת אלפי יהודים, הוא עד לנפש הסלבי.

לאפטרופסות כלכלית היתה פולן צריכה, על־כן היה, כאמור, גרוש היהודים אי אפשר, כמו שנמנע היה גרוש בממלכות העותומנים והטרטרים ובהגר, ארצות בעלות תרבות נמוכה. בהגר היה באמת פעם אחת גרוש כללי, אולם הוא היה מסבה דתית. בשאר הימים חיו היהודים שם בשלוה, ומזה ראיה, שהשפלות האקונומית בארץ מביאה את הצרך ביהודים. וידיעת המצב הזה תוכל רק להגדיל ולחדד את הדחיה הגזעית. מאין ליהודים בפולן מחסה ומעוז בממשלה, בהיותם תלויים בדעת רבבות אצילים ושרים ובשגעונם, בהיותם בזויים ושפלים באופן שאין למצא דוגמתו אף במערב האיום בימי הבינים, בהיותם נרדפים רדיפות קטנות, שלא פסקו – בכל אלה השפלו היהודים עד לעפר, קומתם נכפפה ורוחם נכנע עד מסמוס גמור. הדקירות התמידיות, הרדיפות הנצחיות והזלזול התדירי יכלו לערער את נפש ישראל ולהכחידה הרבה יותר מכל הגליות, הגזרות והשמדות. אסונות פתאומיים לא יוכלו להזיק לבעל רוח עז ובטוח. אדרבא, הנפש החזקה הנרדמה תוסיף אמץ ותתחזק בעת צרה. אמנם החלשים יאבדו ויכלו בשעת קטסטרופות, אבל המין אינו נזק, ואולם דקירות מחט בלי הרף תוכלנה לפורר אף נפש ארי. התאמציות ענקיות צריכים, להחזיק מעמד, לבלתי אבוד אבדן רוחני ומוסרי.

התעודה הזאת, להחיות את רוח ישראל מכליון גמור, לחזקו ולשמרו מהתנונות בארץ רקובה וירודה ובמצב מזולזל ומתועב כזה, היתה לההסתדרות הפנימית של כל יהודי פולן. אני אומר פנימית, כי היתה עוד הסתדרות חיצונית לגבית המסים, לנצח על המשא הכבד, שהעמיסו על הקהלות, היא חסמה בעד ההתפתחות, בתתה יד לפרנסים, להשתרר על הקהלות לרעתן. ההסתדרות, שחדשה את נעורי ישראל ותגן עליהם עד שהתרוממו אח“כ בחשיבותם אף על גולי ספרד, היתה ההסתדרות, שבנו להם מרצון עצמם. ההסתדרות התרכזה בועדים, שהיו בתחלה משלש ואחר כך מארבע ארצות במקומות הירידים הגדולים, בימים, שנתאספו שמה יהודים מכל קצוי פולן. בגללם התרומם רוח ישראל, למרות הלחץ, ההתפוררות והצער הכביר והמדכא של הגלות. הועדים חזקו את הרגש הצבורי, הטביעו על העם חותם אחדותי, פרסמו את הספרים, חדדו את קנאת הסופרים, נתנו תקף ללומדי תורה, לתקן תקנות כלליות, יצרו חטיבה מיוחדה של אנשי רוח. אם אמנם נשתרבב שם גם הפלפול ויעבר על המדה ובעבורו נחלשה הממשות, אבל על ידי זה אין להקטין את ערכו; הממשות היתה כה יבשה, כה צנומה, החיים היו כה עגומים, שרק ההתרוממות מעל עמק הבכי והדמעות לעולם שכלו יהודי, דמיוני, יכול להציל את הרוח מכליון ולהרים את הדעת. על הפסיחולוג להשתומם, מאין להמדוכאים, הנרמסים בסנדל המסומר מאת כל עובר, אותו המעוף הרוחני, אותו חוד־השכל, אותו הכח המרכיב והחותך, המפליא כל המסתכל בעזו. הן אין דומה לרוח הגאוני הזה של הפלפול, החריפות והנתוח השכלי בכל ספרות ישראל. – אין ליהדות הפולנית להתפאר במוסד המועיל והגואל הזה, הוא לא צמח על טיט פולני, הוא יצא ממערב ארופה. הרבה מאות שנים לפני הועדים הפולנים, התאספו הרבנים ובאי כח הקהלות בצרפת תחת נשיאות רבינו תם, להועץ ע”ד עסקי היהודים. מכל מדינות צרפת (נורמנדיה, אקויטניה, אנדשו, פואטו) ולותרינגן (לותיר) באו לפעמים עד מאה וחמשים רבנים. גם באשכנז היה מנהג אספת רבנים מגלילות שונים נפרץ מאד. והרבנים שנדדו מאשכנז לפולן, הכניסו שמה את מוסד הועד במאה החמש עשרה.

ממשלת פולן לא שמה מעולם לב אל הועדים האלה, היא התיחסה להם כלא יודעת. רק לעתים רחוקות מאד, כאשר בקשה הממשלה להכריח את היהודים לאיזה דבר, אז פנתה אל רבני הערים הגדולות ותצום, שיפעלו על הועדים, כי ימלאו היהודים את בקשתה או יאסרו איזה דבר בחרם על בני אמונתם. לועדי היהודים, שבכל אופן באו אליהם ממלאי מקומם של הרוב הגדול מכל יושבי הערים בפולן, לא שלחה הממשלה מעולם לשאול, מה החליטו, במה הם עוסקים, בסיציליא, שמספר היהודים שם היה קטן מאד בערך לפולן, שלחה הממשלה את נציבה לועד היהודים או, כמו שנקרא שם, להפרלמנט היהודי ופולן זו הטובה והמגינה, היא זלזלה בנו. אף באשכנז התעסקו לפעמים הממשלות בועדי היהודים ופולן לא רצתה להוריד את כבודה, לדרוש במה נושאים ונותנים רבני המושקו בועדיהם.

כה התיחס לנו העם הפשוט, האציל הגס והממשלה. ובאיזה יחס התיצבו נגדנו המשכילים הפולנים בתקופה הזאת? האלה, שכבר התנשאו מעל הטבעיות, מעל האינסטינקט, ההטיבו מחשבותיהם נגדנו ויעמלו בהשפעתם להרים מצב ישראל, לנשא מעט קרן היהדות המעוללה בעפר?

אבי הספרות הפולנית מיקוֹלַאי רֶי מנַגלוֹביצָה חבר כתבי שטנה ויחרף את העם היהודי. קלונוביטש חרז שירי לעג ויצג את מהותם למשל ושנינה. וויָק Wójek)), בהעתיקו את התנ“ך לשפת פולן, השפיל בהקדמתו את ערך היהודים ואת גודל תעודתם ויכנם “חמורים נושאי ספרים”. נקל להבין עד כמה יכול ספר קדוש עם הקדמה כזאת להזיק לנו ולגזול אף את שארית כבודנו בין הגוים. מויצקי ומיטשינסקי חברו מאמרי גדוף על ישראל. זו היא תמונת ההתיחסות לנו במאה השש עשרה ובראשית השבע עשרה. במאה השמנה עשרה חבר בנדיקט חמילובסקי “אתונא חדשה”. שם הוא נוגע בענינים שונים ומתאר אותם, ודרך אגב הוא מדבר בו לעתים קרובות ע”ד היהודים, והוא גומר את זלזוליו לפרקים: “קורא, הלא תלעג לחכמת התלמודיים”, וכדומה. בספר הזה קראו האצילים הרבה במאה ההיא. התיחסותו נותנת לנו ציור נכון מן המשכילים הפולנים. במחצה השנית של המאה השמנה עשרה קמה תנועה חדשה בפולן, ליסד אסכולות, להפיץ השכלה, להרים מדרגת התרבות בין העם הפולני. אחד מראשי מניעי התנועה היה קונרסקי. דור ההשכלה משתקף היטב בדעות קונרסקי ע“ד היהדות, בבכותו על ירידת פולן, הוא מבטא את הסתכלותו ע”ד היהודים: “המסחר בכל הארץ ירד, היהודים לקחוהו… שרצו היהודים והאספסוף המזיקים להממלכה”. מניע ההשכלה משתמש במלים כה דוקרות, כה מעוררות משטמה נגד עם עני ונרדף. זו היא תרבות פולנית.

הסֶיְם של ארבע שנים (1787–91), זה הסים, שהפולנים מתימרים עד היום בפעולתו המשכלת, בשאיפתו הטובה לחדש את פולן ולהחיות בו רוח בריא ונאור, גם הוא לא התרומם מעל ההשקפה הזאת האנטישמית. לא אדבר בזה על הפרטים הרבים של הסים, אביא לדוגמא רק ענין אחד קטן. פעם אחת עסקו בישיבה בשאלת הכסף לצרכי הממשלה המרובים בהסתדרות החדשה וייעץ אחד מהדלגטים, שיכפילו את מס היהודים. ובזה תגדל ההכנסה. בהשמע ההצעה הזאת ענו כלם, “כי בזיון לממשלה פולנית שהחיתה תהיה בממון יהודי” המבטא הזה מצין את אלופי הפולנים השבים לתחיה. נחוץ להסיר פעם את המסך מעל הסים הזה וגם מעל הקונסטיטוציון של יום השלישי במאי, גאון העם הזה ותפארתם. הפולנים הרגילו את עצמם, להביט על הרגע האחרון של גסיסתם הפוליטית, כעל שעת התעוררות ותחיה. הדעה הזאת השפיעה גם על היהודים, גם הם התחילו להביט על הזמן ההוא, כעל זמן, שבו חפצוּ לתת חקים טובים, שווי זכיות וכו'. ההשקפה הזאת כלה מוטעה היא. אם הסים של ארבע שנים (אשר נשיאו קבל שחד מהקפה המשותפת של שלש הממלכות, רוסיא, פרוסיא ואוסטריא) בכלל ראוי לדבר עליו, כעל ימות תחית פולן, לא אעמיק חקר בזה, כי אין זה שייך לענין. אולם אופן התיחסות הסים נגדנו מוטבע על זלזול והקלה. בזיון היהודים נראה ברור בספר הקונסטיטוציון של השלישי במאי.

הקונסטיטוציון מנקודת־מצב ההיסטוריה אינה כדאית להתעסק בה, כי ראשית מפני שלא יצאה לפעל, על־כן לא נוכל לדעת בדיוק גם ערכה בעוֹלם העשיה וכשרון הסתגלותה להחיים הממשיים, שנית מפני שהקונסטיטוציון לא היתה יצירת העם, גם האצילים לא דרשוה ולא בראוה. הקונסטיטוציון נעשתה ע“י חבל איזו עשרות אנשים. בית המועצה, הסים של ארבע שנים, לא עסק בשום קונסטיטוציון. ימים אחדים לפני היום השלישי לחדש מאי 1791 הוציאו בווארשא קול, שהרוסים יבואו העירה. רוב הזקנים (הסנטורים) והנבחרים ברחו מפחד האויב. רבים מהם עדיין לא באו ממקומותיהם, כי היה אחרי חג הפסח ובסים היו כמעט רק בעלי הקשר של הקונסטיטוציון. בשעת קריאת הקונסטיטוציון קראו רבים תגר עליה, כי פתאם הכניסוה ולא היתה להם היכלת לחוות דעתם על רגל אחת, גם אי אפשר היה להם להבין את כל הסעיפים, שנקראו במהירות. אך המחאות לא הועילו, הרוב חסר בישיבה ואנשי הקשר היו עתה במספר גדול ולא שמו לב להמועט, ובאופן כזה נתקבלה הקונסטיטוציון. דמיון לנתינת קונסטיטוציון כזאת לא היה עוד בשום ארץ. כפי הנהוג עוסקים חדשים, גם שנים שלמות בתקונים, בסעיפי הסתדרות שונים וכדומה ואח”כ מחליטים הנבחרים, או לפעמים הממשלה מחברת טפס של קונסטיטיציון ובאי־כח העם דנים בו ואחרי משא ומתן ארוך יקבלוה בשנויים. הקונסטיטוציון הפולנית הוטלה על הפולנים נגד רצונם, היא אינה פרי העם או פרי מיטב העם, כי־אם פרי מזמות של אנשי סתר. אולם לפי שנשמע בכל עת על אדות שווי־זכיות של היהודים, שהיה בקונסטיטוציון הזאת וכי הפולנים בעמדם ברשות עצמם יפעלו לפי המסורה של יום ג' במאי, חושב אני לנחוץ, לדבר על דבר הקונסטיטוציון.

הקונסטיטוציון הזאת, אינה מזכרת אף במלה אחת הטבת מצב היהודים וזכיותיהם. מעניין הוא, כי היהודים היו בעת ההיא החלק הששי או השביעי מכל יושבי פולן, שלשה רבעי כל העירונים, ועליהם עוברת הקונסטיטוציון בשתיקה: מה לו לזיד פרך ולזכיות? רק בדרך אי־ישרה, למען הגביל את זכות היהודים, היא מראה את יחוסה להם. הסעיף הראשי והראשון אומר: “הדת הלאומית השלטת בפולן היא האמונה הרומית הקתולית ולה כל הזכיות. היציאה. מן הדת הזאת לאיזו דת אחרת אסורה והיא בענש הבגידה. אולם מפני שהדת הקדושה מצוה לאהוב אחרים, לכן חיבים אנו לסבול בעלי אמונות אחרות ולתת להם חסות בממשלה. על־כן מגינים אנו בעד חפש כל אמונה במדינת פולן לפי חקי הארץ”. הסעיף הפטפוטי הזה מראה בעליל עד כמה קשה היתה לפולנים חרות האמונה, ורק מפני מצות הדת גמרו לסבול בני אמונה אחרת. סבלנות בני אמונות אחרות נמצאת אף בספר החקים הרוסי וגם בו נדגש, שהיציאה מן הדת השלטת אסורה. (בשנה האחרונה הוטב גם ברוסיא היחס לאמונות אחרות וחפש נתן להמרת הדת) ופולן בקונסטיטוציון רבת החסד לא התנשאה מעל רוסיא השחורה והאיומה. נחוץ עוד להעיר, שהפולנים הכרחו לסבול בני אמונות אחרות. כי לפולן היתה מסורה מן המאה השבע עשרה והמחצה הראשונה של השמונה עשרה, לרדוף בעלי כתות נוצריות אחרות, ובתואנה להגן בעד הפרבוסלבים והדיסידנטים בפולן שלחו הרוסים את צירם לווארשא וזאת היתה ההתחלה להכנעת פולן. ולפי שהיתה שאיפת הקונסטיטוציון להשתחרר מהתליה בדעת רוסיא, לכן קדמה ותתן חוק סבלנות. ותחת שבסעיף הראשון כלולים היהודים בבני דתות אחרות, מביע הסעיף השני בפרוש שנאה ליהודים. הוא הסעיף ע“ד העירונים: “כל תושב, כמו כל גר, אם הוא חפשי ונוצרי, יכול להכתב בספר העירונים”. הנה בפירוש, שהחרות והסבלנות לבן אמונה אחרת לא נאמרו כלל ביהודים. מה שמותר לנוצרי, אף אם קתולי, אסור ליהודי. האסור לחשוב את היהודים לעירונים, היא חפץ גלוי, להורידם לתגרנים שפלים ולדכאם בפרנסתם. גם לפנים לא נחשבו היהודים כעירונים, אולם אז לא שאפו לעשות תקונים בארץ, אבל בשעה זו, שהטיבו גורל יושבי הארץ וביהודים זלזלו ולא שמו אליהם לב, זאת היא יותר משנאה גסה, שראינו בכל ימות קיום פולן, זאת היא שנאה ע”פ שטה, עם כונה להשפיל עוד יותר את היהודים. בהתרומם מפלגה אחת והשניה תשאר על מקומה, הלא זאת שנשארה היא ממילא שפלה יותר בחיי החברה והכלכלה. הסעיף הזה ע"ד העירונים יש לו ערך עוד בזה, בראותנו, שהוא הסעיף היחידי, שנשאו ונתנו בו בישיבת הסים ויביאוהו לידי החלטה (ביום 18 אפריל 1791) ויכניסוהו אל חקי הקונסטיטוציון. הקונסטיטוציון הזאת היא בעקרה אצילית. את מצב העירונים הרימו, למען סולל להם את הדרך להגיע למעלת אצילים. אך את הכפרי לא שחררו בכל זאת מעבודת־אדונים (Pańszczyzna).

חפצתי להוקיע את הקונסטיטוציון לפני הקהל, לבטל את דברי השקר של הפולנים והמתבוללים, המתפארים שהקונסטיטוציון הזאת, שאופן התהוותה בכלל איננה נותנת כבוד לפולן, היתה מתקדמת, רציתי להראות, שלא נתנה שום שווי זכיות, איננה הטובה בין הקונסטיטוציות וכדומה, כמו שמתהללים בה הפולנים.

בכל האנשים, שפעלו בתקופת הסים של ארבע שנים ראוי לשים לב אל טדאוש טשצקי, חבר הסים ואחד ממחברי הקונסטיטוציון, טשצקי היה איש המדע ושיך לאותו הטפוס, שהיה נפרץ מאד בין המשכילים בשעת המהפכה הצרפתית, לטפוס של המתגברים על הרגש. בהתיחסותו לדברים ידועים לא הלך אחרי הרגש עד נסותו במבחן ההיקשים ההגיונים ויכבוש את נטיתו ויפעל כפי אשר הורהו השכל הברור. אף על פי שאת עצם היהודים, את חכמתם, את מנהגיהם ואת חייהם חשב לראויים לזלזול וללעג, בכל זאת חפץ להרים מצב ישראל, לעשותם לאזרחים. הוא, כמדומה לי, היה גם הראשון, שהמציא את המושג “פולנים בני דת משה”. טשצקי לפני עצמו הוא טפוס לא נמצא בפולן, בספרות שאחריו יש רק מעטים מאד, שהלכו בדרכיו וינצחו את רגש השנאה, שינקו יחד עם חלב אמם. טשצקי לא היה בעקרו שונא ליהודים, הוא רק תעב את אלה של היום ועד היום וישבח את הקראים, אולם האמין, שאם ישוו זכיות היהודים עם זכיות עם הארץ, אז יוכלו להתאזרח ולהעשות פולנים. הוא בעצמו ערך פרויקט של זכיות יהודים. אך כל מחשבותיו הטובות בעקרן, אם כי גם עליהן שורה איזו חמלה עבדותית, נשארו חפץ טוב ולא יותר. אם אצל עמים משכילים ובעלי תרבות רבה לא יכול מצב נצוח הרגש להאריך ימים, כל שכן אצל עם שטחי ורגשני כפולנים. פה ושם נראה איזה איש כזה, אולם בלי כל השפעה.

סופר אחר בן דורו של טשצקי וצעיר ממנו מגלה לנו את התיחסותו האמתית של העם הפולני ליהודים. יוּליֵן אורסין נֶמצֶבִיטש בספרו “ליב ושרה” עושה את התלמוד, הקבלה וכל מנהגי ישראל ללעג ולקלס. הסמרטוט ההוא הוא פשוט רפש של גדופים על קדשי ישראל. לא הצד המצומצם והשפל של היהדות הגלותית גרם לו לחבר את החבור השפל הזה; את הצמצום הרוחני ונוסף אליו גם התנונות מוסרית היה יכול למצא דיו אצל אחיו הפולנים ומה לו ולהיהודים? הן לא חשב להפיץ בזה אור בין יושבי הגטו, כי הן לא קרא איש מישראל אז את ספרו? המטרה היּחידה, שהתוה לו נימצביטש בספרו הזה, היה לגלוג לעם ישראל. במשך אלפי שנה השקיעו היהודים את רוב כח רוחם ונפשם בדתם וימלאוה בענינים, שאינם שייכים כלל באירופה לעניני דת ומפני הזרות שבדבר לעגו לנו צוררינו וגם הוא כאחד מהם. הלועג להתלמוד מצד המנהגים הוא שונא ישראל ולא מופיע אור ורוצה להטיב.

חמש עשרה שנה אחרי הקונסטיטוציון של השלישי במאי ואחת עשרה שנה אחרי המחות פולן מלוח הממלכות הארופיות קומם נפולאון צל ממלכה פולנית, את הנסיכות הורשוית תחת שררת המלך הזקסי. הנסיכות הזאת היתה, כמובן, למחצה מדינה צרפתית, והקודקס של חקי נפולאון היה השולט שם, על כן לא נראה במשך השנים האחרות של קיומה דבר נגד היהודים מצד הממשלה בדרך רשמית. אך את התיחסות אנשי הממשלה והמדע הפולנים ליהודים בימים ההם האיר לנו סטניסלב סטשיץ, אחד מראשי הממשלה, חבר ל“אגודת רעי המדעים”, איש בעל חשיבות גדולה בזמנו. האיש המדעי הזה הוציא מכתב־חוזר Okólnik)) ע"ד היהודים, הוא מביע בו את כל רוחו על שפלות היהודים ורעתם, על הנזק הגדול, שהם גורמים לפולן ועל התבודדותם. הוא מציע ליסד צנזורה וכו'. בדבר הצנזורה, כנראה, לא הכבידה הממשלה הרוסית את אזניה. בלכדה אחרי זמן קצר את הארץ הזאת בתור ממלכה פולנית קונגרסית, הוציאה לפועל את מחשבת ראש האינטליגנטים הפולנים.

את כל היהירות הפתיה של הפולני, כל אותה השחצנית של הלח (Lach) המתגאה, אנו מוצאים בהתקוממות הפולנים בשנת תקצ“א (1831). הנלחצים והנדכאים התנשאו, למען נתק מוסרות זר, להסיר מעל שכמם את עול הצר, הרומם חקי אדם, והנלחצים והנדכאים האלה מאנו להכיר באותו זמן עצמו את הזכיות של נלחצים ונדכאים יותר מהם, של הגולים הנצחים. יהודים רבים דחקו את עצמם, לקחת חבל בההתקוממות, אולם הפולנים השיבו בכל פעם ריקם את הבקשות, שהוצעו פעמים אחדות לפני הסים. הפולנים זלזלו ביהודים כל כך עד אשר חשבו לפגם בכבוד פולן, אם גם היהודים ישפכו את דמם בעדם. מיניסטר המלחמה מורבסקי ענה בפומבי את שליחי היהודים, שבאו אל הסים לבקש רשיון: “איך נתן שדם יהודים יתערב (על שדה המלחמה) בדמם העדין (szlachetny) של הפולנים?” אולם היהודים או מוטב המתבוללים, אוהבי ארץ המולדת, לא נסוגו אחור, למרות דחוף הפולנים אותם החוצה, ואחר התאמצות והשתדלות ארוכה התירו להם להיות שוטרים עירונים. זלזול כזה אין אנו מוצאים אף בארץ הקלסית של השנאה, בארץ אשכנז, שם התירו ליהודים להיות לא רק אנשי־צבא פשוטים, כי־אם גם ראשים בהתקוממות בשנת תר”ח (1848). נזכור נא את הרמן יֶלינק, את יוהַן יַקוֹבּי, את גבריאל ריסר, אחד ממלאכי העם אל מלך פרוסיא אז, סגן הנשיא בכנסיה הלאומית בפראנקפורט. צרפת לא התבישה לבחור את גמבטה היהודי לדיקטטור בשנת תרל“א (1871), וָניציא את מאַנין היהודי לנשיא הרפובליקא בשנת תר”ח (1848), אנגליא את ביקונספילד לנשיא המיניסטריום, ופולן האובדת והיורדת, שמספר יהודיה היה כה גדול, חשבה לחלול כבוד, אם היהודים יעזרוה. ולא רק זלזלו בהיהודים, גם חשדום בשעת המלחמה בבגידה. לֶלֶבל, ההיסטוריק והמלומד הכי גדול בזמנו בפולן, אמר: “איני מאמין ביהודים, הם מרגלים, מגלי סוד, ילכו להם לאזיא, אינני מאמין אף למומרים”. הפולנים היו נאמנים לפרולה הזאת, שבטא ללבל באחת מישיבות הסים. בשעת ההתקוממות שלחו הפולנים לפי חרב הרבה יהודים, שחשדום ברגול. יהודי התלמוד והרגול – איזה נגוד גדול נמצא ביניהם! והעלילה הזאת דרשה הרבה נפשות. עלילה לאומית אינה גרועה מעלילות דתיות.

אחרי אשר השקיעו הרוסים את אש ההתקוממות הבוערת ויגלו מאות אלפים פולנים מארצם, או מוטב, הפולנים מעצמם קבלו עליהם גלות מפחד ענש ויגלו צרפתה מודכאים וסחופים, התחילו קצת האצילים הפולנים בענים ושפלותם לזכור את חטאם, אשר חטאו ליהודים. בעת צרתם ותחת השפעת החפש הצרפתי הוציאו הדמוקרטים קול קורא לעם היהודי, שחתמו תחתיו רבים מאלה, שהצטינו לפנים בשנאה. הגאים האלה השוו בכתב ההוא גורלם לגורל היהודים. הם גלו והם גלו, הם נרדפו והם נרדפו, הם אבדו מלכותם והם אבדו מלכותם וכו'. אחרי התהלות, שפזרו ליהודים, הבטיחום, שאם תבנה ממלכה פולנית יתנו ליהודים שווי־זכיות. כן, הלכתא למשיחא הזאת לא היתה תולדת הרגשה עצמית, כי־אם פרי יסורי הנפש של הנלקים בגורלם הקשה, רק ודוי של לובש גאון, שהורד מתקפו וירגש פעם בעצמו את מצב הנודד לעולם, בלי חסות ובלי בית. ואחרי כל זאת לא היה קול הקורא הזה קול כל העם הפולני, גם לא קול כל הגולים הפולנים, כי־אם רק בטוא דעות של מפלגה אחת, של הדמוקרטים. וגם אלה לא בלב שלם חתמו עליו, רבים מהם הכרחו לזה ע"י ערמות שונות. לפעמים, בשימנו לב להספרות הפולנית מהזמן ההוא, בחזיונותיה הגבוהים ונראה שם את השנאה ליהודים הבולטת, קשה להבין את תכן כתב השלום ההוא, הנוח לנו. אפשר שנכתב הכתב רק כתחבולה טכסיסית, להטות את היהודים להתקוממות חדשה, אם תזדמן, כי הפולנים בגלותם חשבו בכל רגע לעורר התקוממות חדשה. דברי הכתב לא יוכלו בשום אופן להחשב כהבעת רגש מצד הפולנים; המה עומדים כחזיון בודד בהסטוריתם. אין אדם נתפס על צערו, והצער של הפולנים היה פתאומי, דכדך את כל גאותם, ראשם היה סחרחר ממפלתם ויפריזו על המדה. השנאה לא פסקה גם אחרי כן. על זה יוכלו להעיד גדולי הסופרים שנמצאו בימים ההם בגולה.

הרוצה לתאר את התיחסות הפולנים בספרותם ליהודים ימצא מכשול גדול לפניו, כי לא תוכל השקפתו להקיף את כל הספרות הפולנית, כי סופרים רבים תעבו כל כך את היהודים עד שנזהרו, לבלי הזכירם כלל ויבטלום, כאלו אינם, כאלו לא דרכה כף רגל יהודי מעולם על אדמת פולן. הזלזול ביהודים, שאנו רואים בכל צעד, קבל אצל הסופרים ההם צורה של אסימיטיזמוס, כלומר העלמת העין מן היהודים מחמת מאוס. סופרים הנוגעים בספריהם בכל העמים והלשונות, בכל התכונות והטפוסים, שאפשר למצאם בבני אדם, נשמרו בנפשותם, לבלי הזכיר חלילה יהודי נבזה. כבר בחצי השני של המאה השבע עשרה כתב ין חריזוסטוס פַסק זכרונות משלשים שנה. הוא מתאר את כל מה שבא עמו במגע, מלחמות ופעולות פוליטיות, עמים ואנשים, מנהגים ושפות. וליהודים, שהכיר אותם היטב ויפגש בם בכל צעדיו, לא שת לבו. רק פעם אחת, כמו בהסח הדעת, הוא מזכיר את המלה “יהודי”. וכן גם הסופר קרשיצקי. בכל בדיחותיו, בדויותיו, אגרותיו וספוריו אינו מזכיר יהודים אף פעם אחת, כאלו לא שמע מעולם על אדותיהם דבר. גם המאה השמונה עשרה עם התרבות המערבית, שהשפיעה על פולן בנוגע לסגנון וצורה ספרותית, לא יכלה לעשות פרץ בחומה הזאת, שבנו הפולנים לפניהם, לבלתי ראוּת את היהודים. במאה התשע עשרה אחזו עוד סופרים רבים במנהג הזה. יוליוס סלובצקי למשל, הגדול בכל פיטני פולן אחרי מיצקיביטש והעולה גם עליו בליריקה, שמר לעטו מחסום, לבלתי הזכיר חס ושלום יהודים ועניניהם בכתביו ובשיריו. הגדול בכל כותבי הקומדיות בפולן אלכסנדר פֿרָדרו לא לקח מעולם תמונה יהודית, להציגה בין תמונות חזיונותיו. רק בתור כנוי לגנאי הוא משתמש פעם בשם יהודי. לכתם דיו הוא קורא “יהודי” ב“נקמה” שלו. מפני המצב הזה בספרות הפולנית אי־אפשר להכיר את כל הנפש הפולנית בהקף כל חזיונותיה. אפס, לידיעה כללית תספיק הכרת דעות אלה מהסופרים, שבטאו את רוחם בנוגע ליהודים, אף שקצתם לא הזכירום רק כלאחר יד.

את השנאה הפולנית ליהודים, ביחד עם הזלזול הרגיל, נמצא אצל גדול פיטני הפולנים, האליל ה“פילושמי” של המתבוללים, אצל אדם מיצקיביטש. עם הגולים הפולנים נדדו גם עשרות אחדות יהודים פטריוטים. אל האומללים האלה, שסבלו בעון הפולנים, כונן מיצקיביטש את חציו בסטירה אחת (היא לא נדפסה בקבץ שיריו, היא נמצאה בספרו של חמילובסקי ע"ד מיצקיביטש). הפיטן הגדול של פולן לועג בה לעוז־רוח היהודים ולהרבנים וישקצם ויתעבם. את הרבנים הציג לשחוק גם בשירו “הרב והפרעוש”. הרב מצויר שם כשוטה מבלה עולם, מוצץ דם העם. את כל רוחו על היהדות הוא מביע באֶפוס שלו “האדון טֵדֶאוס”. את בית־המקדש של שלמה הוא משוה בבנינו לבית־המרזח הכפרי (קרטשמה) במלים גסים כאלה: “החלק התחתון של בית־המרזח, הבנוי בתבנית המוזרה של ביהמ”ק, מזכיר למראית עין את בנין שלמה, שהקימו חרשי העץ של חירם הראשון על הר ציון, היהודים מחקים אותו בבתי־הכנסיות ותבנית בתי־הכנסיות נראה בבתי המרזח והגרנות". במשלים מלאי גדופים לועג מיצקיביטש להתפילין, להיהודי המתפלל וכו'. בסביבה הזאת של היהדות המגוחכת מופיע אצל מיצקיביטש היהודי ינקל, האידיאל של המתבוללים. ינקל בעל בית־המרזח “הלך לפנים לחצרות האדונים, לנגן בכליו הלאומיים הצימבלים”. לפי מיצקיביטש מוכרח גם המנגן הכפרי להיות סגן הרב (podrabinek), לעשותו לשחוק.

היהודי הזה הוא פטריוט יודע לשיר “עוד לא אבדה פולן” וזו היא הכותרת על ראשו. אצלנו תעורר הטנדנציא, להציג את היהודי בתור פולני, רק געל־נפש. גאים אנחנו על עצמיותנו ולא נחליפה. אולם מיצקיביטש בטוב לבו ובתמימותו חשב, שהיהודי לא יטיב דרכו עד היותו פולני, ולא יכול למצא אידיאל יותר יפה ליהודי, גבור שירו, מלהיות בעל בית־מרזח ממלא מקום הרב, יודע לזמר על הצימבלים ולשיר שירי פולן־בריה שאינה בנמצא. לדעתו צריך הפטריוט הפולני מזרע היהודים להשפיל את עצמו לפני כל אציל, כמו שתאר ב“פַן טַדאוש”. מיצקיביטש ידע את שמע ברקו יוסלוביטש, הגבור העז, שנלחם בראש גדוד יהודים בתוך חיל הפולנים בימי נפולאון. יהודי מעפיל כזה, המחרף נפשו באמץ לב, הוא מעורר כבוד, ולמיצקיביטש היתה רק שאיפה להציג יהודי לקלסה. טפוס “מושקו” לא יחדל לפי דעתו. דוגמא מיהודים הגונים מתפלנים היתה לו, והוא לא לקחם, כי היהודים האלה, אם גם מתבוללים היו, שרה עליהם חן חשמונאי. על־כן טפל מיצקיביטש קריקטורה על קריקטורה ותצא מפלצת אסימילטורית מבוזה: ינקל. הפיטן הזה, שלא רצה לדעת ביהודים רק תולעים נרמסים מתפלנים ולא יותר, שנה את דעתו בסוף ימיו, כאשר היה צריך ליהודים. עוד ביסדו הכת המיסטית יחד עם טוביאנסקי, התחברו אליה יהודים אחדים, ולמרות המרתם את דתם לעג מיצקיביטש לעתים קרובות לעוז־רוחם, אף ע“פ שהחליט בעצמו, שהגאולה תבוא ע”י יהודים צרפתים ופולנים. הלעג לעוז־רוח היהודים היה מעולם אצלו ענין חביב, עוז הרוח הוא כנודע מהות האדם אצל אצילים מלומדי מלחמה. על כן לא היה להאציל מיצקיביטש זלזול גדול ליהודים מאשר לעשות לשחוק את עוז־רוחם. ובכל זאת, כאשר קמה המלחמה בקרים בשנת תרי“ד (1854) רצה מיצקיביטש להשתמש בדם היהודים נגד רוסיא ויבקש ליצור לגיונות יהודים. הנסיון משנת תקצ”א למדהו, כי גם עוז־היהודים יהיה לתועלת, למען תצליח ההתקוממות. דבר שאי־אפשר היה לו באידיאל, היינו יהודי פטריוט אמיץ־לב, סבור היה מיצקיביטש למצא במציאות. כה הסתכל עלינו גדול האומה הפולנית, הפיטן האדיר, שהטה את הספרות הפולנית על נתיב חדש ויתחיל תקופה חדשה מזהרת. בגדול האומה מתכנסים ניצוצות כל נפש העם, האיש הגדול הוא הפסגה הגבוהה של התפתחות העם. כל מה שגדלה ההתפתחות ותרומם בעם, הכל מרוכז בהאיש הגדול היוצא מן העם. מיצקיביטש בדעותיו העקריות הטבעיות לו הוא ראי פולן, הוא מצה את כל הנפש הפולנית. מהסתכלותו האנטישמית לא נטו עד היום סופרי פולן. שנאתם לוהטת באש תמידית, וכל ההשפעות החיצוניות המלאכותיות לא תספיקנה לכבותה. פה ושם לעתים רחוקות מאד יזדמן אמנם, כעורב לבן, איש, שההגיון כבש בו את כל נטיותיו, שאהבת האדם באמת תקפתהו עד אשר נעקרו מתוכו השנאה; אולם גם היחידים המעטים האלה, היוצאים מן הכלל, אינם אוהבים את היהודי בתור יהודי, רק כאשר יכמרו רחמיהם ותעורר אהבתם לאדם, יתנגדו לרדיפה הנצחית והלחץ, יקראו תגר על השנאה הדוחה ויבקשו תרופה ליהודי לפי מושגיהם. היהודי, הבריה העלובה, הסובלת, המעוררת רחמים, צריך להשתנות לפי דעתם, צריך לחדול מהיות יהודי ולהתבולל. למעמד אכרים עליהם לרדת ובפשטם שם את צורתם הלאומית, יהיו מסוגלים להיות אדם שלם, כלומר פולני, בעל דת משה או יותר טוב בלי דת משה. אולם כה חושב רק המועט מן המועט; הרוב הגדול, העם כלו, חושב את ישראל לדבר מתועב, שאין לו תקנה. אפילו מגמרים, אפילו פושעי ישראל, שבגדו בעמם ויפנו ערף לרוח אבותיהם ויחליפו את תורתם, ימצאו רק געל־נפש אצל הפולנים ויוצגו לראוה בספרות.

בשנאה הזאת מצטין אחד מגדולי סופרי פולן, פיטן גאוני, זיגמונט קרשינסקי. את חצי משטמתו קלע לא נגד יהודים מחזיקים בדתם ונאמנים לעמם, כי־אם נגד מומרים. הוא חושב אותם ליהודים חומסי מזמות, חפצי נקמה בנצרות, הממירים דתם רק למען הקל את עבודת השחתתם. הוא חושד את המומרים בחתירה תחת הלאום הפולני. קרוב לשנת תר“ו (1846), שנת הזבח באצילים בגליציא, כאשר נראו בתוך האכרים סמני מרידה והתקוממות נגד האצילים בכל הארץ, הרעים קרשינסקי בקולו נגד מעמד האכרים וגם – נגד היהודים, גם בזה חיבים היהודים לדעתו. במזמורי העתיד שלו עושים דבריו לפעמים רושם, שמומרים יהודים הסיתו את האכרים באצילים, דבר שלא נודע לנו ממקור אחר. ב”מזמור הנחמה" הוא מעליב את היהודים בדבר התחברותם עם הפולנים באופן מרעיש לפעמים. למשל: “מהם (מן האצילים) חפצו היהודים התלינים לשלול שלל האכרים”. בתור תכונת נפש היהודים המומרים הוא רגיל לצין את הפחדנות היתרה. את מזמות המומרים, לוחמי החפש, מגלה קרשינסקי ב“הקומדיה האי־אלהית”, שם הוא מציג מומרים מדברים בין עצמם: “אחי המנוולים, אַחי שוקקי נקמה, אחי האהובים, נינק מן דפי התלמוד כמו מדדי חלב, שמהם יזלו לנו דבש וכח ולהם (הנוצרים) ראש ולענה”. “הקב”ה רבוננו ולא אחר – הוא הפיץ אותנו בכל מקום, הוא חבק בנו כמו בעבותות צפעוני את העולם של מעריצי הצלב, על אדונינו הגאים, הכסילים והבורים נרוק שלש פעמים, שיאבדו, שלש פעמים יקוללו“. באופן כזה וכדומה הוא מתאר את היהודים המתחפשים לנוצרים, למען הזיק. היהודים הדורשים חרות, שווי זכיות ואחוה לכל בני האדם, הם לדעתו נוכלים שפלים, אשר החפש הוא להם רק כתחבלה, ללכד את העולם. המתנצרים מדברים: “על חרות בלי משטר, על זבח אדם (של מהפכות) בלי קץ, על ריבות ורשע, על כסילות ויהירות (של הפולנים האמתים) נציב את תקף ישראל – נחוץ רק להדוף למהמורות את האדונים (האצילים) האחדים האלה ולכסות את פגריהם בעיי־הצלב”. “בני הנצרי מאמינים בבני קֵיְפַס (רודף הנצרי), שחפש האדם חקנו, טוב העם מטרתנו. את הצר המיתו אבותינו בענויים קשים לפני מאות שנה – גם עתה אנחנו מענים אותו, אולם הוא לא ישוב עוד לתחיה הפעם”. קרשינסקי הוא אנטישמי מודרני בצדדים הרבה, אף־על־פי שחי לפני ששים שנה. מלחמת החרות היא אצלו “שווינדעל” יהודי. היהודי לא יוכל להפוך את צורתו לנצח. הגזע הרע בעוכריו, יהודים מבקשים להרוס את ארופה. כל הרע בחברה האנושית הוא תוצאת יהודים. מאמרים כאלה נמצאים כבר אצל הסופר הגדול הזה. גם השנאה הכלכלית כבר בערה בקרבו. הוא מתאר ב”הפואֶמט שלא נסתיים" את היהודים בתור סוחרים מושלי תבל, שהכניעו בכספם את כל העולם משנאתם לנוצרים ומוצצים את דמם. על כסאות השלטון יושבים סוחרים ונסיכים. הסוחרים היהודים דורשים סדר, השקט ובטחון, למען יוכלו לסחור. האנטישמיות האנטיקאפיטליסטית במלא מובן המלה. “הכל כבר היה”, אומר בן־עקיבא בהדרמה “אוריאל אקוסטה”.

בין גדוד הסופרים מזמן תקופת מיצקביטש, היחידי הנוח ליהודים, היה קוז’נובסקי. הוא כתב דרמה פילושמית בשם “היהודים”. למרות השם לא היהודים הם עיקר ענין הדרמה, כי־אם האצילים. היהודים מצוירים בסוף הדרמה בתוך תמונה נגודית לאצילים. האצילים הם מבזבזי ממון, עצלים, אינם פועלים מאומה, חיים מעמל אחרים, רמאים, ולעומת זה היהודים הם חרוצים, עובדים ומקמצים את כספם ביגיעה. קוזנובסקי עמד תחת השפעת טשצקי, אחד משירי דור המהפכה הצרפתית. מתוך עקרו המפשט היה מחבב את היהודים, אולם לא מתוך אהבתו להמין היהודי הנבדל. בהדרמה אין היהודים נראים במהותם, בחייהם, במדותיהם, בתכנם הנפשי ובתכונותיהם העממיות, הם מוצגים רק כצללים אי־מסומנים, שטנדנציה קדומה הכריחה אותו לתאר אותם. למען עורר את ה“שלכטה”, השבורה והמתרשלה, לפעולה, הוא מציב את היהודים המתועבים כהפכים להם, עם השאיפה גם להרים את ערך היהודים, אולם לא אותם היהודים מן החיים עם תכונתם הנבדלת. למי שמחבב את היהודים רק מתוך “אהבת אדם” נקיה, תעורר התכונה הממשית של היהודים את הדחיה הגזעית. בעל תורת אהבת אדם הזה שמע בכל לבו ונפשו לכלל המדעי, כי כל בני אדם מחוננים מן הטבע באופן שוה בחקי אדם ויפשוט את צורת היהודי וייצר יצור חדש וחלק כ“לוח לבן”, בלי איזו תכונה מיוחדה ויקרא לו יהודי ויציגהו בדרמה שלו. עלינו לשיש וגם לתת תודה, שנמצא סופר משכיל כל כך עד אשר ההפשטה גברה אצלו על המציאות. אולם היחיד, שנצח את טבעו, לא יוכל לתת לנו תמונה מנפש הפולני, קוֹזֶ’נובסקי בעצמו הרגיש, שיחס כזה אינו בין היהודים והפולנים, שהוא אינו ראי, שבו משתקפת פולן. בהדרמה הוא מתאר, שהפולנים מביעים ליהודים את ההתיחסות הזאת: “עשה עולה לאיש, כיהודי”. “נסע להיהודי הארור”. “פרכים צעקנים”. מענין הוא בהדרמה טפוס של יהודי מומר, הברון איזיביטש. גם קוז’נובסקי בעצמו אינו מאמין בהתבוללות גמורה, אינו מאמין, שאם ישנה היהודי את דתו ויזנח את עמו, שייטב לו ותמוש השנאה. היהודי המומר, שכבר אביו המיר דתו, מתאונן על המרת אביו בדברים כאלה: “חשבתי מעודי למעשה רע מה שבגד אבי בדת אבותיו ויביאני בחברה במצב אי־נעים כזה”. "העשר והחנוך (הנוצרי). לא הסירו את החיץ המבדיל ביני ובין הנוצרים". הלמען הראות את התהום הנצחית בין היהודים והנוצרים צריכים למבטאים יותר מדויקים? קוז’נובסקי בעצמו, האיש הישר הנאור, גם הוא מוכרח להודות, שהדחיה הגזעית בפולן לא תעקר. הוא, הפילושמי, יהיה למתבוללנו למזכיר עון.

טפוס של מומר, שאינו נתן להתבולל, מתאר בכשרון רב אַדם אַסניק בדרמה “היהודי”. המומר מתאונן, שגם אחרי טבילתו לשם הנצרות נשאר זר, משוקץ ושנוא להפולנים, שהנולד יהודי מוכרח להיות יהודי, אם גם עשר פעמים ישנה את דמותו. השנאה הגזעית, אם גם חסרה לה עוד האנטישמות המדעית, שלטה בפולן בכל תקפה. השנאה היתה אֶלמנטרית וטבעית, בלי שום לב אל איזו הופעה חיצונית, אל הדת, השנאה היתה יוצאת מן הלב, נובעת מן הרגש, מחוזקת ע"י מסורה של אלף שנה ותפן מול עצם היהודי, בלי הבדל, אם הוא שומר מנהגי עמו או לא, אם הוא מסתכל במשקפי מטפיזיקה של בני בריתו או לא; זאת היא להדחיה הגזעית האיתנית דבר צדדי, היא דוחה את היציר הזה, שהתפתחות לאומית ארוכה הטנביעה עליו תכונות, אופי, מבנה, כשרונות, שכל – שונים לגמרי מאלה של אחרים.

שי המספרים הפולנים הגדולים מן המחצה השניה לימי המאה הי“ט, קראַשבסקי וקאַטשקובסקי, יוכלו לתת לנו גם הם ציור משנאה ליהודים. קראשבסקי היה בהמחצה הראשונה של חייו, בטרם התעסק בפובליציסטיקה, אנטישמי גמור. הוא שנא את היהודים וילעג להם, בזה את קדשיהם, התל במנהגיהם ונמוסיהם ויעולל בעפר את כל היהדות. השקפתו הזאת מתראה ברבים מספוריו, כמו למשל בספורו “ספר בלי שם”. היהדות האורתודוקסית מצאה רק לעתים רחוקות מחרפים גדולים ממנו. בשנותיו האחרונות השתנה קראשבסקי, מיום שהחל לעסק בפוליטיקה בא לידי הוכחה, שהוא צריך ליהודים ויהפוך את דעתו על אדותיהם. חובב היהודים, פילושמי, לא עלתה לו להיות אף באחרית ימיו; אולם בקשת התועלת הכריחה אותו לחדול להעליב את היהודים ויחשיב ל”היטיב" ליהודים, כלומר להפכם לפולנים ואז יהיו אזרחים. אך בספורי קראשבסקי אחרי השתנותו הננו מרגישים איזו מלאכותיות מוכרחה, איזה צווי מאיץ. הסופר האמתי העממי, שאין לו מטרות צדדיות, המגיד את כל לבו, היה קראשבסקי האנטישמי והוא לנו קנה־מדה, להראות את כח הדחיה הגזעית. ואולם גם אחרי שהשתנה קראשבסקי אינו סובל את היהודים כמו שהם, הוא רוצה לשוב ולבראם בצורה חדשה, בתמונה פולנית־אסמילטורית.

בלי התשובה הזאת היה הסופר בן דורו של קראשבסקי, ז. קאטשקובסקי. הוא מבטא את אנטישמיותו באופן ברור ונותן להכיר את מגמתו בספורו Żydowscy, הרבה אין קאטשקובסקי מדבר שם ע“ד יהודים, גם אין בספור תמונה יהודית (השם ydowscyŻ אינו היהודיים, רק שם אצילים, אשר מוצאם מכפר Żydów) ובכל זאת בהמעט שנגע ביהודים הוא מספיק להראות חמת צורר. הוא מזלזל ומהתל פעמים רבות ביהודים, כדרך כל הסופרים הפולנים. אולם באחת הוא נוסף עליהם: במטרה שהוא מתוה לשונאי ישראל – גרוש היהודים בשלום. הוא מטעים פעמים אחדות את מסרת משפחת אצילים אחת, לבלתי בוא במשא ומתן עם יהודים, לבלתי תת להם בחכירה מאומה; את המסורה הזאת מכנה קאטשקובסקי עדינות. הוא יועץ ליסד אגודות כלכליות פולניות, והוא מוצא תועלת במה שתזיקנה האגודות ליהודים. קאטשקובסקי כנראה צפה ברוח נבואה את ה”חוגים האכריים" (Kólka rolnicze).

הדחיה הגזעית בתקופה האחרונה בזמננו הכתה שרש גם אצל הפולנים. הרוח האנטישמי, שהתפרץ בכל מערב אירופה ויכזיב את תקוות הליברלים, הלהיבה גם בפולן את יקוד השנאה הקדמוניה. הגדול בין סופרי הפולנים בדור הזה האחרון הוא הגריק שנקביטש, גאותו האצילית היא כה חזקה עד אשר בספוריו הרבים לא נמצא מתוארה אף תמונה יהודית אחת פועלת. כענין בפני עצמו לא יצויר היהודי אצלו. פעם אחת לקח לו ענין יהודי אולם גם שם לא את היהודים הוא מתאר בתור עם, כי אם רק בתור בעלי אמונה. בהסקיצה הקטנה “נלכה אחריו” מימות ישוע הנצרי הוא מציג את ההתנגדות העצומה, שיש להיהודים מתוך שפלות נפשם, “לדת של האהבה”. “כי העם הזה הנושם ונושף רק בשנאה לזולתו, הוא אינו יכול להשיג מה היא האהבה”. דור התנאים, הפרושים, מתוארים כחבר חנפים צבועים. שנקביטש משנאתו קלקל את ההיסטוריה ויתאר את תלמידי הלל הזקן לפי כתבי השטנה הקדמונים. את מחברי מס' אבות תאר כשונאי העמים, כנבלים. לסופר רב הכשרון הזה אי אפשר היה לתאר את היהודים ויחוסם לאחרים באופן מדעי ואמתי, וזהו מפני שנאתו. הן לא משנאה דחו היהודים את הנצרות, כי־אם במצאם, שבתורת המוסר לא הביאה דבר חדש; האהבה לזולתו בלי אגזלטציון חולנית נמצאת בכל ספרי ישראל, הדבר היחידי, שיצרה הנצרות, היא האמונה, והיא היתה זרה לגמרי לשכל היהודים הזך. במשיח בלי עת משיחית ובשלוש לא יאמין ההוגה במבט ברור נטוי אל המציאות. בהשנאה להנצרות חושד שנקביטש את היהודים גם בספורו מימות נירון “לאן הנך הולך”. בעקר הספור אין שנקביטש מזכיר אף במלה אחת את השם יהודי; אולם בבואו לשריפת רומא רוצה שנקביטש, כי מה שהאשימו את הנוצרים הוא ע“י מלשינות מצד היהודים. הוא מתאר שרבנים באו אל הקיסר ויעלילו על הנוצרים, שהם הציתו את התבערה. מעטים הם בעיני שנקביטש העונות, שגוללים הנוצרים על ישראל, ויבקש לחיבם גם בעון שריפת רומא. שנקביטש הוא ממציא גדול, וייצר בדמיונו בין עיי רומי עוד אשמה חדשה. את הנוכל חילון, תמונה מתועבה של יוני מימות הקיסרים, מוציא שנקביטש ממעי ישראל, מאם יהודית. לפי דעת שנקביטש לא היה יוני טהור יכול להיות כה שפל, וישם מדעתו את אמו ליהודית. מלבד זה אין שנקביטש עוסק ביהודים רק לעתים רחוקות, למען תבל את ספוריו באיזו הלצה הוא משתמש בלעג ליהודים. בספורו ע”ד “הפרשים האשכנזים נושאי הצלב” (Krzyżacy) מובא רק פעם אחת השם יהודי והאחת רק לשחוֹק, כי בהשמע דבר בוא החיל נאספו היהודים בשוק, למען התפלפל ע“ד החדשות. בכרך הראשון של “באש ובחרב” מוצג היהודי רק בקרוא לו אציל אחד, זגלובה, מוכה שחין (parchu). בספור השני של הטרילוגיא “המבול” הוא מתאר בתור התולים את האחדות החזקה וההתחברות המהירה בין היהודים, שאם יתעטש יהודי בפולן הגדולה בשחרית יענו לו בצהרים בליטא “אסותא”. היהודי צפוי רק ללגלוג ולא יותר. גם מבקרי שנקביטש מצאו בו חסרון שהוא מעלים עיניו מעניני יהודים. חמילובסקי בספרו ע”ד שנקביטש מצא חסרון גדול, שאינו מובן כלל, מדוע חסר בספרו “באש ובחרב” (המתאר את התקוממות הקוזקים תחת חמילניצקי) השוד הנורא בקהלות יהודיות, ההגנה של היהודים, מסירת נפשם למות וכדומה, הלא מקורות רבים ישנם על זה, שבהם היה יכול להשתמש. בספורי המסע מזכיר שנקביטש לעתים יותר קרובות את היהודים, – פעמים אחדות בספר בעל שלשת כרכים גדולים, וגם שם לא בלי לעג והתול. לפעמים גם טעם פוליטי מצדו, בתארו למשל, שהתגרן היהודי, בבואו לאמריקה הוא דוחק את רגלי הספקולנט האמריקני, דעתו הטמונה היא להראות, שבתחרות החפשית מסוכן היהודי גם לאמריקני, הסוחר הטפוסי; גם הוא ירא מפניו. האנטישמים הרוסים משתמשים בסברא הזאת, לסגור בעד היהודים את הדרך לרוסיא הפנימית ולמנוע מהם את שווי־הזכיות. שנקביטש הוא יותר מסופר אחר אציל טפוסי. הסתכלותו ואפיו הנפשי הם פולניים עקריים במלא מובן המלה, פרסומו, שלא נשמע עוד כמוהו, מעיד הרבה על קרבתו אל נפש עמו. שנקביטש הוא הד קול הפולנים, והוא מלא זלזול ושנאה אל היהודים. איננו חושבם אף לראויים להשתמש בהם כחומר מכשר לספור, לכל היותר ישוו להלצה.

לא נופל ממנו בכשרונו, אולם עולה הרבה עליו ועל כל חבריו הסופרים בהשכלה מדעית ועמוקה, הוא בולסלב פרוס (אלכסנדר גלובצקי). פרוס מתעסק הרבה ביהודים, הם לוקחים חלק כמעט בכל ספוריו וציוריו. האיש המלומד הזה, המחונן בכשרון גדול ובעין פסיחולוגית חריפה וחודרת, המבין את האריגה הנעלמה בתוך מסתרי החברה, הסוקר אל הנימים הדקים בתוך נפש האדם, היודע את עניני היהודים הרבה יותר מסופר פולני רגיל, הוא אנטישמי במלא מובן המלה. אמנם בכתביו הפוליטיים הוא נלחם בהאנטישמיים, הוא רוצה להראות, שהשאלה היהודית אינה לא גזעית ולא דתית, כי־אם חברתית ומפני זה אם יחדלו היהודים מהיות רק סוחרים, אז תפתר שאלת היהודים. אולם מלבד המלאכותיות, הנראה בכתביו, הנה פרוס הוא גם כן חסר קונסקבנציא. בספוריו הוא מציג את השנאה להיהודים בתור שנאה לכל הגזע, שראשיתה בימי קדם, בהיות עוד היהודים אכרים בא“י. הסבה להתנגדות אל האנטישמיות הגלויה אצל פרוס, היא הרגש האנושי, הרחמים. הוא אומר, שהיהודים נולדים ומתים כנכרים, סובלים ומצטערים בעמל העולם ומדוע לא נחמול עליהם, כמו על כל אדם? פרוס אינו מאותם האנטישמים הלקוים בסגורים וברוע לב ואינם יכולים לרחם על היהודים, הוא שונא את ישראל, מבזה אותם לא פחות מכל אנטישמי, למרות כל הניבים היפים; אולם פרוס הוא גם מתקדם, נאור. מגיה חשכה ולו לא נאה לשטום בלי תרופה, וימציא, למרות כל הראיות הנגודיות של המדע, שלא הגזע או הדת גרמו את השנאה ליהודים ושאלת היהודים, כי־אם המעמד החברתי, ועל היהודים, בתור אומללי ההסתדרות הסוציאלית, לעקר את כל שרש השנאה, את מעמד הסוחרים, ולהוריד את היהודים לאכרים, ובהיות היהודים אנשי הטבע רחוקים מן המסחר תחדל השנאה נגדם ותבטל שאלת היהודים מעל פני האדמה. בהמצאה התמימה והשטחית הזאת לא נכיר כלל את פרוס האמתי הטבעי הקשור בסביבתו, בלאומו ובמסורתו, פרוס האמתי נגלה לנו בספוריו. שם הוא דורך את קשת שנאתו ומכונן את חציו מול כל מה שבשם ישראל יכונה בעבר, בהוה ובעתיד. הכל ישטם, הכל יוצג למשל ולשנינה, בלי הבדל. את העבר של היהודים הוא מבזה בספורו הגדול “פרעה”. הוא צובר בו את כל השקרים, שטפלו עלינו הרומים והיונים, אפס הוא אינו מסתפק בהם. אף גדופיו של שילר בהפמפלט הנתעב “שליחות משה” הם מעטים לו. משה הוא אצלו כהן מצרי, שגנב את דעותיו הרמות במצרים. אולם זאת הוא עוד דבר קטן אצלו; הוא מוסיף עוד משלו עד שמצא שם גם את ספרות ישראל, מיטב שירי תהלים. את היהודים שנסעו למצרים במאה הי”א מציג הוא שם כבר כשנואים ובזוים עם כל פירושי האנטישמיים של היום. את הנוכח היהודי, מנקודת ראות האנטישמות, הוא מתאר בשאר ספוריו. את האופן הטוב והנוח, שיש לו בתארו טפוס יהודי, נראה בספורו Lalka. שם הוא מניח את ההסתכלות על היהודים בפי האנשים המצוירים. היהודים הם עם חרוץ, בעל כשרון, היכול לפעול גדולות בתרבות, אולם שפל נשחת־המוסר, חסר־אפי, מזיק למדינה, בדחקו את עצמו לכל מקום והתאמצו בחוצפה יתרה לרשת את מעמד הנכרים. פה הוא מוכיח פעמים רבות כאנטישמי סוציאלי עד כמה יעוללו היהודים הפסד להחברה הנוצרית. פה לא הבדיל פרוס בין יהודי ליהודי, כמו שהוא בעצמו דורש בכתביו הפוליטיים. הכלל הגדול שלו הוא: Wszyscy parchy, czy w frakach Czy w surdutach. את הנזק, שמביא היהודי, את התרמית, את הזאב היהודי בעור כבש, הפורק ומכלה ואינו נענש, הוא מתאר בספורו “על הגבול” Na pograniczu. בספוריו האחרים הוא לועג, מחקה את התכונות המוזרות בהפרזה קריקטורית.

את פסגת חרופיו וגדופיו השיג פרוס בהסקיצה הסטירית “חלום יעקב”, בו הוא מציג לשחוק את הרעיון הציוני. אחרי תארו בדרך כזב וגוזמא כמנהגו את החנוך היהודי ואת למוד התלמוד, הוא מציג את היהודי יעקב כשואף לארץ ישראל. הוא מטיף למיודעיו את השיבה לארץ אבותיו ומקבץ כסף לתכלית זאת, ובחלומו ראה והנה יהודים נוסעים בעגלות במרחבי שדמות אל א"י. פתאום קמה ערבוביה, הם תועים בדרך, אין להם מנהל, החסידים מתחילים לריב עם הנאורים, הלחם אזל והעם מטכס עצה מה לעשות, אומרים הם לסחור והנה אין קונים ויחליטו הנוסעים לשוב לפולן. זאת היא התמצית של הסטירה. אולם פה תראה רק בבואה קלה של הגחוך. לזלזל באופן כה גס, כה שוקי, יכול רק פולני. הרדיפות האיומות הן כאין לעומת זלזולים כאלה. רדיפה היא תולדת השנאה, אבל לדבר שנוא יש גם איזו חשיבות; ואולם הפולני, שהזלזול והגדוף גוברים אצלו הרבה על השנאה, הוא פוגע בנפש היהודי וממעט את דמותה. נגד העם היהודי יכולים להתנגד, יכולים להעליל עלילות שפלות, כל עם בעולם במדרגות שונות הוא שנוא לחבריו, אולם להציגו לחוכא ואטלולא, זה הוא עון פלילי, המעורר את כל יודע עצמו לנקמה. פרוס המלומד, הנאור, הנלחם באנטישמים, אינו יכול לכבוש את שנאתו הגזעית וזלזולו ומשתמש בכשרון רב לעלות עוד על האנטישמיים ברעתו נגדנו.

טפוס שונה מעט מפרוס בהתיחסות ליהודים היא אֶליזה אורזשקובה. היא מראה בספוריה לפעמים פנים מסבירות ליהודים ובזה הביאה הדעה ללב רבים, שהיא פילושמית. אולם השנוי הקטן הזה הוא רק למראית עין, מבט חודר ימצא אותה כליל אחרת מפילושמית, את היהודים היא מציירת בצבעים שחורים מאד. רואה היא אותם מסובלים במגרעות שונות. אולם בכל זאת היא מוצאה באחדים מהם איזה גרעין טוב, שממנו יכשר עוד איזה דבר להתפתח ובזה היא שונה מפרוס. פרוס בכתביו הפוליטים דן את היהודי לשנאה עולמית, אם לא יעקר את מעמדו החברתי, ובספוריו הוא חושב את היהודי כמשוקץ ע“י החברה בלי תקנה הודות לגזעו. אולם אורזשקובה בספוריה מאמינה, שאם ישכיל היהודי וימיר את דרכו, אז כבר הוא אדם שלם ככל אדם. אורזשקובה אינה מוקירה את היהודי, היא חושבת אותו לבריה רעה ומזיקה ולפעמים כמגוחכה, אולם כנאורה לא יאות לה להתיאש ותחלום עתיד שונה, יותר טוב. המפרסם בכל ספוריה המטפלים ביהודים הוא “מאיר אזופוביטש”. מאיר הוא שואף להשכלה, טפוס נודע אצלנו למדי, הכל רודפים אותו, גוזרים חרם עליו והוא אנוס לברוח. זה הוא טפוסו של הגבור בהספור, המתואר בסימפתיה ידועה, והוא היהודי היחידי, שיש לו איזה צד טוב בכל הספור. אולם גם הוא עושה רושם של קשה־ערף שקוע בהבלים, יש איזה צד דוחה בתשוקתו לדעת. אך שאר היהודים הם נחשים ארסיים, המציקים להחלשים מהם, ההורגים אף את חסרי המגן, את הקראים, המרמים את הבריות, כי חסר להם רגש מוסר וצדק. למען הבליט את גבור הספור השפילה את שאר יהודים עד עוררה השתוממות בחצפתה. בלי איזה צל טוב מוצגים גם היהודים בהספור “אליה מקובר”, טפוסי אנשים החיים מנשך ורבית. היהודי הלמדן מתואר ב”שמשון הגבור" (Szymszele silny). הוא אצלה הולך בטל, הסומך על ספרים, בלי עשות מאומה וחי מעבודת אשתו. את העמקות הנשגבה, את הרוך, את האצילות הרוחנית של יהודי למדן la noblesse spirutuelle אינה יכולה לתפוס ותציר תפלצת מגוחכה ונמאסה. ציור הלמדן נעשה גם בלי דעת היטב את חיי היהודים ואת מנהגיהם וגם זה גרם לה לעשות את התמונה מגוחכת. מלבד הלמדן תארה פה גם את התיאטרון היהודי וגם אותו שמה מטרה למהתלותיה. אפס איזה מיתר רך מורגש בכל זאת בסוף הספור, איזו סימפתיה לאומלל, השואף להתחזק ולהיות איש. בתור אשה המעמיקה להרגיש נבדלת אורזשקובה מהסופרים האחרים. הרחמים אצלה אינם נובעים מאיזה משפט קדום, מההומניות, מהנאוריות, מההתקדמות וכו', כי־אם מתוך רגש עמוק, המשתתף בצער כל העולם ולכן גם היא למרות שנאתה והקלתה סובלת היא את היהודים.

קונופניצקה ממעטת לדבר על אדות היהודים באין הספור בכלל מקצועה העקרי, כי־אם הפיוט. בכל ספוריה הנוגעים ביהודים מענינת היא הנובלה “מנדלי גדנסקי”. בה מתוארת השנאה הגזעית, שאינה מבקשת טעם, די לניצוץ קטן לעורר את העם ומיד תתפרץ השנאה הרוצצת נגד הזרים היתרים חסרי מגן, ועל ישראל יתחולל הרג, חמס ישוד באהליו, תפרענה מהלומות אכזריות. האיש הראשי בהספור, מנדל, בשמעו מחברו הנוצרי, הדר עמו בשכנות זה עשרות שנה, על דבר הפרעות, הוא מתוכח עמו. מנדל, בעל מלאכה, ישיש זך לבב, לא יכול להבין מדוע יכוהו, הרי בצדק השתכר מנעוריו מעמל כפיו, לא עשה לאיש רע מעודו. והאומן הנוצרי עונהו על כל שאלותיו: “הנך זר”. כל הפלפול, הדומה הרבה לזה של שקספיר ב“הסוחר מונדיג” בפי שילוק, אינו מועיל מאומה. מנדל צועק: אם גם הוא זר, אם יכוהו הלא יכאב לו, ולא פחות הוא בן אדם מאחר, הוא עמל זה שנים רבות בזעת אפים, בלי גמול רע לזולתו. אולם הנוצרי חוזר תמיד על דבריו: הנך זר ובתתו צדק לפרעות הוא יועץ אותו כמודע, שיתחבא. הפרעות מוצגות כגזעיות, הפורעים אינם מבחינים בין נאור ליהודי אדוק. על כלם יעבור השוד. גם נכד הזקן, שהוא כבר סטודנט, נפצע. האינטלגנציה הנוצרית או מוטב סטודנט פולני המכיר את הזקן, מגין עליו, אולם איזו עזרה כללית מהאינטלגנציא לא תראה. התמונה הזאת מעציבה, אבל אמתית היא. העם אינו יודע רק שנאה ונקמה, רק זלזול וכליון. קונופניצקא אינה נמנעת מהציג את המשטמה הנצחית, שאין לה תקנה. בלעגה על יהודי ובספרה את פלפוליו נראה לפעמים אותו הרגש של נקמה פולנית, היא בעצמה שבעת רצון מהפרעות.

אַדם שימנסקי יצר טפוס חדש של יהודי ב“סרול מלוברטוב”. ישראל מלוברטוב, שנתהוה למין ינקל שני אצל המתבוללים, הוא יהודי מגורש לסיביר ומרגיש געגועים לפולן ארץ מולדתו. ישראל מלוברטוב אינו טפוס אמתי, כי־אם קריקטורה, בריה שפלה בעלת צורה משונה, שאינה יכולה לחשוב ולדבר כהוגן, וכל מעלתו היא, שבארץ הקרה הרחוקה הוא זוכר שדמות פולן. הוא יציר חדש לאסימילטורים, המלקקים כל עצם נחר, שהשליכו להם האדונים אל תחת השלחן.

אנטישמי גלוי הוא קלֶמֶנס יונוֹשׁא (שַׁנַ’בסקי). הוא אינו מכיר ביהודים רק מלוים ברבית. למשל בספורו “השממיות” מתראים היהודים כגדוד שודדים, הפושטים בלי חמלה את עור הנוצרים מעליהם. התמונות “הפרגלד” שייכות אל המרובות באנטישמיות בכל הספרות הפולנית. וילהלם פלדמן, בספרו ע“ד הספרות הפולנית בעשרים שנה האחרונות, הוא נותן לנו בקרת נכונה ע”ד יונושא. “יונושא הוא אציל יותר מדי, שיהיה אנטישמי קשה פרינציפילי; הוא אינו יכול לחיות בלי יהודי, היהודי נחוץ לו, למען עשות עסקיו ובפרט למען עורר שחוק, לעג שאננים גס, אצילי באמת”. פלדמן קלע לא רק אל נפש יונושא, כי־אם אל נפש האצילים, שיונושא ממלא מקומם בספרות, אל הפסיחולוגיה של חסות פולן על היהודים לפנים. האציל בוחל ביהודי ושונאו, אולם בכל זאת הוא צריך לו לעסקים ולשעשועים.

מן המספרים המודרנים אין מי שיתעסק ביהודים וייצר תמונות חדשות. הסופרים האלה אובדים את המציאות מעיניהם, בהתמוגגם בהסוביקט שלהם, הם מבטאים רק את רגשותיהם הפנימים לעולם החיצוני בסימבוליסמוס מטושטש אי ברור לעצמם, חסר להם שווי־משקל רוחני, למען צין במבט פסיחולוגי איזה אופי, למען ציר איזו סביבה והשפעתה. הגדול בסופרים החדשים המעטים הנוגעים בישראל הוא גימויבסקי בספורו מימות הנוצרי ה“לגדנות”. הפרושים והכהנים מתוארים שם כשונאי אדם, רמאים ונוכלים והיהודים כקבוץ פראי חסר תרבות, בוער בשנאה לכל. הקונפיסקציון והפרוצס הנודע, שהיה לגימובסקי זה לפני שנים אחדות, גרמו שירכוש לו שם גדול. היודע את התהוות הנצרות לא ע"י משקפי רנן, כי אם ממקורות יותר עמוקים ומדעים, בקרבו תעירנה “הלגדנות” רק געל נפש. היסוד האנטישמי מקלקל את כל הבנין. היסוד ההיסטורי בספור הזה הוא טנדנצי והצד האמנותי אינו מן המבחר, היהודים מושפלים בכונה, למען גדל את הנצרי.

בשנים האחרונות הופיעו כתבים ומאמרים פובליציסטים רבים ע“ד היהודים וביחוד מעת התפרסמה הציונות בחוגים רחבים. המענינים בהם, המצינים היטיב את הפולנים, הם שני כתבים, שיצאו מאנשים ממחנות נגודיות, מהאנטישמי הנסוג אחור יסקה חואינסקי ומהסוציאליסט לושניא. הראשון חואינסקי בכתבו “קול אנטישמי ע”ד הציונות” מוצא את הציונות כמועילה, אם תעלה בידה להסיע את כל היהודים ממדינות הפולנים ולהושיבם על אדמתם. אולם, אומר הוא, אם היהודים שואפים רק להסתדר תחת אפר הציונות, אז אוי להיהודים, אז תעור חמת העם ותערוך ליהודים לא קישינב אחת, היא תפרק את המסתדרים ותפרך את היהודים. הדעה הזאת לא בודדה היא אצל הפולנים, כמעט כל העתונים הפולנים, אף אלה אשר הטבעתם אינה אנטישמית ברורה, יסכימו לה. הסבה לקצף הפולנים וחריקת שנים, שנשמעה בשעת הסתדר מספר יהודים תחת דגל ציון, היתה היראה, בין השטין יכלו לקרא גם איום כזה. התיחסות הפולנים לציונות באופן מאים כזה, לא תתן שמחה בלבנו, עלינו להתחשב עמה כעם תנאי חשוב מאד.

את התיחסות המפלגה הנדגלת בהתקדמות והארה, הסוציאל־דמוקרציה הפולנית, מסמן השני לושניא (.Lusnia). בשנה שעברה כתב מאמר גדול בעתון הירחי “קריטיקא” ע"ד שאלת היהודים, שהטיל בזמנו רעש בחוגים ידועים. לושניא לועג לספרות העברית וללשון, בלי דעת אותן וכדרך הסוציאליסטים הוא מוצא רק תקנה אחת לעם היהודי: את אבוד עצמו לדעת. בדרך הזאת אוחזים כל הסוציאליסטים והליברלים של הפולנים. לושניא המתקדם לא יוכל להתרומם מעל הלצות פולניות. בדברו מהטבח הקישנבי הוא אומר: אמת שהיהודים הם רבים יותר מדי, אולם רצח כבקישינב הוא מגועל, הלואי ותפתח הארץ את פיה ויבלעו רבים מהם בחשאי. וזאת אומר אוהב אדם, מתקן עולם, סוציאל־דמוקרט.

ואיך יתיחסו לנו היום במאה העשרים? מפלגה אנטישמית אמנם אין, כי כל הפולנים הם אנטישמים בפועל. הם היו היחידים, שהתנגדו בשנת הנתן הקוניסטיטוציון (בשנת תרכ"ז) אל שווי זכיות היהודים. משעת השגת הפולנים מדרגה גבוהה בשלטון עצמם בגליציא, הולך הזלזול בנו פה הולך וגדול. לבתי פקודות אוטונומיים לא יקובלו היהודים בתור פקידים, בכל הנציבות אין אף יהודי אחד וכן גם ברוב המגיסטרטים. הועד המדיני (Wydzial Krajowy) תומך בעצמו את התעמולה נגד היהודים, בתתו סעד לאגודות האכרים. האצילים והפקידים הפולנים, במקום ששם שבט השלטון בידם, בפרט בערים הקטנות, הם לוחצים ומוצצים את היהודים בשרירות לבם. התעמולה האנטישמית, שהיא לרוב רשמית־פולנית, הביאה את הרוב הגדול של היהודים בערים הקטנות והכפרים עד ככר לחם. בערים הגדולות גדלו היסורים מידי הפולנים במקום ששבטם מגיע. המחזות בחודרוב יאסלא סנדץ וכו' יראנו מה היא הפולני לנו כאשר יתעורר. בפולן הרוסית התיחסות הפולנים אלינו לא טובה, גם הם נעורו ויעשו פרעות בשנות השמנים וראשית שנות התשעים בורשה, בשנה העברה בטשנסטוחוב, שדלצה וכו'. האנטישמות הפולנית אנו פוגשים היום על כל צעד וצעד, היא עממית ומפורסמה הרבה יותר מאשר אף במערב ארופה. גם להאנטישמות במערב ארופה גרמו הרבה פולנים. את עלילת הדם, שכבר שכחוה באירופה, חדש הפולני קונסטנטין חולבה פבליקובסקי בספרו “התלמוד בעיון ובשמוש”. וזאת אל לנו לשכוח, פולנים, שמעולם לא חבבו אותנו וידרפונו, היום נהפכו לאויבים. אף ברוסיא למרות הפוגרומים לא יפגוש יהודי בחיים בכל כך שנאה כאצל הפולנים. אכזריות אולי יש שם, אולם לא שנאה מזוקקה עם זלזול אצילי.

אנו היהודים, החפצים בעמידה ברשות עצמו ושואפים להגביה אף בגלות את קומתנו בדעת עצמנו, לא נמצא בפולנים עם משתתף בצערנו ומתחבר יחד לגאולה. השרים שנכנעו, שארצם לקחו שכנים אדירים, לא יתחברו לעם ישראל כמו באח לצרה. ולהשפיל ולכחד את אישיותנו, למען לא נראה, לזה אנו גאים יותר מדי, גם ההתבטלות היא תחבלה גרועה, שלא תעזור לזמן רב. עלינו רק להסתדר, ליצור קשר לאומי אדיר בינינו, להתנשא בלי תשומת לב, עלינו לדעת, שלהשנאה הפולנית, כמו להשנאה היפתית, כמו בכלל להדחיה הגזעית, אין תקנה. חלילה לנו לרמות את עצמנו. הסטורית ישראל הארוכה עשתה אותנו בעלי נסיון. התרופה היחידה הוא ציון, והאמצעי היחידי לחזק את המצב כל זמן היותנו בגלות היא הסתדרות חזקה כברזל לזמן הנכחי ועין ברורה חודרת אל העתיד. היום להגן על מצבנו בכחות מאוחדים ולעתיד עין מחפשת בלי אילוזיונות בגרעין הטוב שבאדם, בהתפתחות האנושות.