רקע
אהרן מגד
חמש־חמש, או: העיקר ובת האיכר

המשתתפים

חיילים במחלקה המאומצת

יואב

יענק’לה

צביקה

בני

שלמה


חברי מושב

נחומי

צפורה

סלונימסקי

מרים

חתולי

יהודית

בוכמן

רחל


בנות חברי המושב

דליה

אביבה

נירה

רותי

יעל


מפקד א'

מפקד ב'


המקום

תמונה א' – בית נחומי.

תמונה ב' – בית נחומי.

תמונה ג' – מחנה צבא.

תמונה ד' – חורשה במושב.

תמונה ה' – אותה חורשה.

תמונה ו' – אולם בית הספר.


 

פרולוג    🔗

תרועת חצוצרה. מחנה צבאי. החיילים עומדים בשורה ולפניהם המפקד, אוחז גליון נייר בידו וקורא מתוכו.


המפקד: פקודת יום מספר 739: הואיל והמושב “תלמים” הנמצא שניים וחצי קילומטר צפון–צפון–מזרח מאיתנו, הואיל לאמץ את המחלקה, והואיל והמחלקה הואילה להתאמץ על ידו, תינתן מהיום שעה 13.40 חופשה למחלקה, לבלות בחיק המושב שבועיים ימים, כאורחי האיכרים, אשר יעשו כמיטב יכולתם להנעים למחלקה את זמן חופשתה. חברי המחלקה, יחולקו איש איש לאחד מבתי המושב לפי הגורל. חברי המחלקה ינהגו במושב בסדר, במשמעת, באדיבות וברעות, כמיטב המסורת הצבאית של צבא ההגנה לישראל.

מחלקה – מחלקה דום! (מחלקה קופצת לדום). לכבוד המושב “תלמים” – שלוש פעמים הידד. הידד! (המחלקה עונה הידד) (כנ"ל) הידד! (כנ"ל) עמוד נוח!

בהזדמנות זו, ברצוני לומר כמה מילות פרידה. זה עתה קיבלתי צַו מן המטכ"ל לעבור ליחידה אחרת, בדרום הארץ, וכנראה שלא נתראה יותר, כי במקומי יבוא הנה מפקד אחר. כך כשתחזרו מן החופשה – לא תצטרכו לסבול ממני עוד, (מחייך, כולם מחייכים עמו) כי אם… ממשהו אחר… (כנ"ל). ברצוני להודות לכם על שיתוף הפעולה שגיליתם במשך חודשי עבודתנו יחד. אם כי היו פה ושם כמה התנגשויות ביני ובין אחדים מכם, הרי בדרך כלל עלי לציין, שהתנהגותכם והתקדמותכם באימן הצבאי השביעו את רצוני ואת רצון כל המפקדים. הנני מאחל לכם חופשה מוצלחת, בילוי נעים בחיק הטבע, מנוחה טובה, אחר מאמץ שעשיתם בחודש האחרון בסיורים ויחסים תקינים ביניכם ובין אנשי המושב… וכמובן, גם עם בנות המושב… (צוחק, כולם צוחקים עימו). זהו, כל טוב. מחלקה–מחלקה דום! פטורים.

(המחלקה יוצאת בסך ושרה: “כף”)

כף

עת דודים – אכן,

באה סוף סוף.

פרי מגדים וחן,

יחד נקטוף.

אז כל העסק – כדאי,

קץ לנשק – ודי.

זו עת דודים וחן –

כף!


 

פרולוג ב'    🔗

(רחוב במושב, נחומי רץ ומכתב בידו, הכל מתלקטים אליו.)


נחומי: ובכן, בחורות, עכשיו לא תהיינה בודדות עוד. אומנם הבחורים הצעירים שלנו יצאו לנגב כדי להדריך שם בישובי עולים והשאירו אתכן לבדכן, אבל הנה יבואו אחרים במקומם. חיילים! גיבורי ישראל! זה עתה קיבלתי מכתב ממפקד המחלקה המאומצת שלנו, (קורא):

“לכבוד וַעַד מושב תלמים וכו' וכו‘, הננו שמחים להודיעכם, שלאחר החלטתכם לאמץ את המחלקה שלנו, ולאחר שהבעתם את רצונכם לארח אותה למשך שבועיים ימים בביתכם, שיחררנו את בני המחלקה לחופשה, כדי שיוכלו לבלות אצלכם בנעימים בימים הקרובים. אנו מקווים, שהחיילים לא יהיו עליכם למעמסה. בכבוד רב וכו’ וכו' מפקד המחלקה”.

ובכן בחורות, התכוננו לקבל את פניהם. קבלו אותם כאילו היו אחים שלכם, מפני שכאלה הם באמת, שומרי הגבולות שלנו. תלמדו אותם משהו על חיינו והם ילמדו אתכן על חייהם. בטוח אני, שהדבר יהיה לתועלת כולנו. צאינה הבנות וראינה, איזו שמחה נפלה בחלקכן.

(הבנות שרות את הפזמון “כף”, כנ"ל).

כף

עת דודים – אכן,

באה סוף סוף.

פרי מגדים וחן,

יחד נקטוף,

אז כל העסק – כדאי,

קץ לנשק – ודי.

כן, ידידי,

זו עת דודים וחן –

כף!

 

תמונת ביניים    🔗

(דליה, אביבה, נירה, רותי – בנות המושב – עומדות במרכז המושב, מצפות לבוא החיילים).

אביבה: מה קרה להם? חשבתי שחיילים מצטיינים בדייקנות! אמרו שיבואו בעשר ועכשיו – כבר עשר ורבע!

נירה: עשר עשרים ושתיים!

רותי: מה אתן מתרגשות כל־כך? במקום שבועיים – ישהו כאן שבועיים פחות 22 רגע – אסון גדול!

דליה: ולי לא איכפת שלא יבואו בכלל…

אביבה ונירה: (בלעג) דליה מדברת! מכירים אותך!

אביבה: כל בעל־שפם, עלול לצוד אותה בקריצת עיין אחת!

רותי: היא תבחר לה את היפה ביותר – אני יכולה להבטיח לכן!

אביבה! אבל, יותר מאחד יכול לבחור בה!

דליה: אתן מקנאות?

אביבה, נירה ורותי: אנחנו מקנאות? (פורצות בצחוק גדול).

רותי: ששש… נדמה לי שהם באים…

הבנות כולן: הם באים… הם באים… בחיי… הו, איזה בחורים!

(יואב, צביקה, בני, שלמה, באים בסך ובשריקה, בראשם צועד יענק’לה. הבנות מתלחשות וצוחקות במבוכה זו אל זו).

אביבה: (בלחש) נחמדים…

דליה: (כנ"ל) איומים!

נירה: (כנ"ל) בחורים כארזים!

רותי: (כנ"ל) משעממים כמו צנון!

שלמה: (תוך כדי הליכה בסך, לעבר הבנות): מישהו הזכיר פה צנון?

(הבנות פורצות בצחוק ומכסות את פניהן בבושה. יענק’לה ממשיך לצעוד, יוצא, יתר הבחורים מתעכבים בקבוצה אחת מול הבחורות, מסתכלים סביבם על הנוף, כמובן לא על הבחורות).

שלמה: לא רע, לא רע.

הבחורים: (מכחכחים בגרונותיהם): לא רע, לא רע!

הבנות: (מסתכלות על הנוף לעבר השני) לא רע, לא רע!…

צביקה: תפוחים?

יתר הבחורים: יש!

בני: שזיפים?

יתר הבחורים: יש!

יואב: חורשה עם ערסלים?

יתר הבחורים: יש!

שלמה: בנות?

יתר הבחורים: ששש…

(הבנות מתייעצות ביניהן בלחש)

אביבה: תגשי את, דליה.

דליה: למה דווקא אני? תגשי את!

נירה, אביבה, רותי: חושי אליהם, דליה!

דליה: (לאחר סירוב) נו, טוב. על אחריותכן…

(ניגשת אל הבחורים, המסתכלים לעבר אחר).

דליה: תסלחו לי…

הבחורים: (מפנים את ראשיהם בבת אחת) כן, סלחנו!

דליה: אתם… אתם… המחלקה המאומצת?

הבחורים: אנחנו?… אה, כן! אנחנו!

דליה: ברוך בואכם אל המושב!

הבחורים: נעים מאד, המ… המ… (מתלחשים ביניהם) לא רע, לא רע…

דליה: ובכן… ובכן עכשיו אתם צריכים להתחלק לבתים!

הבחורים: (מסתובבים סביבה מכל צד): כן, בואו, נתחלק!

יואב: (אוחז בידה) איפה את גרה, חברה?

יתר הבחורים: רגע אחד! רגע אחד!

(יענק’לה חוזר במרוצה, יתר הבנות מתקרבות)

יענק’לה: לאן זה נעלמתם?

שלמה: זה… זה… תכיר בבקשה… זאת היא החברה…

דליה: דליה.

יענק’לה: (לוחץ את ידה): יענק’לה. נעים מאד. טוראי ראשון. נעים מאד. איפה כאן בית־הספר?

דליה: בית־הספר הוא שם. למה לכם בית־הספר??

יענק’לה: שם מחלקים אותנו. בואו, חבריה, היה נעים מאד. תכינו ערסלים לכל המחלקה – אנחנו מתכוננים לשכב שבועיים על ערסלים ולא לעשות דבר, מלבד לפתוח את הפיות לתאנים ולתמרים…

יואב: ולנשיקות…

(הבנות פורצות בצחוק. הבנים אחריהן).

יענק’לה: ובכן חבריא…

(מן הבתים נשמעות קריאות האמהות: דליה! אביבה! רותי! דליה – בואי הביתה!)

שלמה: מה, יש פה גם אמהות??

רותי: ועוד איזה!

(הקריאות נשנות)

יענק’לה: להתראות, בנות!

הבנות: להתראות!

(הבנות מתפזרות לכל צד, החיילים צועדים בסך כבראשונה ויענק’לה בראשם).


 

תמונה ראשונה    🔗

חדר בבית חבר־המושב נחומי ובו כלי אוכל וכלי משק בערבובייה. דליה צופיה החוצה מבעד לחלון. נכנסת צפורה נחומי ובידה שני דליים.


צפורה: דליה! אינך שומעת שאני קוראת לך? מה קרה לך היום? היית צריכה לתת תערובת לעופות – לא נתת, להשקות את החצילים – לא השקית, לדלל את הצנון – לא דיללת, להוציא את הזבל מן הרפת – לא הוצאת, כל הבוקר את מתבטלת… (דליה ממשיכה להסתכל החוצה. צפורה רוקעת ברגלה) תפסיקי כבר להסתכל החוצה, בשם אלהים!

דליה: אינני מבינה… אמרו שמחלקים אותם לבתים ואלינו לא בא עוד שום חייל… אולי אגש לבית־הספר ואראה מה איתם…

צפורה: את תגשי עכשיו, ללול ולא לבית־הספר!

דליה: מה את כועסת כל־כך, אמא?

צפורה: דליה, לא מוצאת־חן בעיניי כל ההתרגשות הזאת, שלך ושל יתר הבנות שלנו…

דליה: אני מתרגשת?

צפורה: כן כן, את מתרגשת! ראיתי איך שאתן עומדות ברחוב כולכן ומצפות לחיילים – כמו להקה של אווזות! כאילו לא ראיתן בחורים מימיכן! ואני רוצה לומר לך, דליה: אני שמחה מאד שאימצנו לנו מחלקה של חיילים, הכל טוב ויפה, אבל אני לא ארשה פה שום שעשועים מיותרים…

דליה: איזה שעשועים??

צפורה: את יודעת למה אני מתכוונת. החיילים הם חיילים והמשק הוא משק. שום דבר לא ישתנה! תקומי בחמש, כרגיל, ותלכי לישון בתשע, כרגיל. שום דבר לא ישתנה! ועכשיו בואי ללול, אין פנאי…

דליה: אוף, אמא! הנשמה לא תפרח לתרנגולות אם אאחר קצת!

צפורה: דליה, הנשמה לא תפרח לך, אם תראי את החייל בעוד שעה!

דליה: אבל אימצנו לנו את הגדוד אמא, לא?

צפורה: אבל את התרנגולות אימצנו לנו עוד קודם לכן לא??

דליה: (מסתכלת בעד החלון): אמא, בא מישהו… חייל… בואי ננקה קצת, פה לכלוך איום!

צפורה: (מתחילה לנקות) לזה את קוראת ליכלוך? מושגים עירוניים מתחילים לחדור למוחך! כל חייל יודע שביתו של מושבניק אינו פנסיון… איזו התרגשות, איזו התרגשות!

(נשמעת דפיקה בדלת. דליה מתקינה את עצמה).

צפורה: דליה, פִתחי את הדלת, הרי דפקו!

דליה: פתחי את… אני…

צפורה: פוחדת…

(צפורה פותחת את הדלת, נכנס שלמה)

שלמה: שלום, תסלחו לי…

צפורה: ובכן, אתה הוא החייל שאימצנו לנו! שלום לך! נעים לנו מאד! ברוך בואך לביתנו!!

שלמה: נעים מאד… הלו, דליה!

דליה: (בקרירות) שלום… (באכזבה) חילקו אותך אלינו?..

שלמה: כן… זאת אומרת לא חילקו אותי. באתי שלם… המ… המ… שמי שלמה.

צפורה: נעים מאד מאד. שמי צפורה. שב, שלמה, תסיר את ילקוטך, תנוח קצת, תרגיש את עצמך כמו בבית…

שלמה: אני… אני כבר מרגיש כמו בבית… (מתיישב) מה שלומך, דליה?

(נשמעת דפיקה בדלת, צפורה פותחת. נכנס בני).

בני: שלום! שמי בני… הלו, דליה!

צפורה: שלום לך, ואל מי אתה?

בני: אני?… הנה, כמובן… (רואה את שלמה) מה אתה עושה פה?

שלמה: חילקו אותי הנה. מה אתה עושה פה?

בני: אני?… חילקו אותי הנה, כמובן…

צפורה: (בצחוק) התבלבלתם קצת, כניראה…

בני: לא, לא, אני על כל פנים לא התבלבלתי. במפורש הנה!

שלמה: איפה הפיתקה שלך? הראה אותה!….

בני: (מפשפש בכיסו) הפיתקה… הפיתקה… איפה הפיתקה שלי… איפה שלך?

שלמה: (מפשפש בכיסיו) הפיתקה שלי… נו, איפה יכולתי לשים אותה… (נשמעת דפיקה בדלת, צפורה פותחת, נכנס צביקה).

צביקה: (בבטחון גמור) שלום, מודיע בכל הכבוד – אני מאומץ על ידכם!… הלו, דליה…

צפורה: (פורצת בצחוק) גם אתה אלינו? איזה בילבול פה…

צביקה: שום בילבול!… (רואה את בני ושלמה) מה אתם עושים פה?

בני ושלמה: מה אתה עושה פה?

שלמה: הראה את הפתק שלך!

צביקה: הפתק…. הפתק… (מפשפש ואיננו מוצא).

צפורה: אולי תזכרו בעל־פה. שמנו – משפחת נחומי…

צביקה: זהו, זהו, נחומי!

שלמה: כן, נחומי! עכשיו אני נזכַּר!

בני: ברור – נחומי!

צפורה: (צוחקת)… אבל… אבל אנחנו אימצנו לנו רק חייל אחד, חברים… איזה שהוא בילבול מוכרח להיות כאן.

הבחורים: כן, כן, הרס"ג היה מבולבל כניראה! מבולבל לגמרי!

דליה: אז אולי תמצאו בכל־זאת את הפיתקאות?

הבחורים: (כולם משפשפים בבית־אחת בכל כיסיהם): הפיתקאות… הפיתקאות…

(נכנסות נירה, רותי, יעל)

נירה: שלום… (נבוכה, בראותה את הבחורים) סליחה…

הבחורים: בבקשה, בבקשה…

נירה: אנחנו… אנחנו מתפלאות שהחיילים עוד לא באו אלינו…

רותי: היינו בבית־הספר ואמרו לנו שכבר חילקו את כולם לבתים…

צפורה: וכולם באים משום־מה אלינו! (אל הבחורים) זה נעים לי מאד, אבל אתם מקפחים את יתר החברים של המושב…

צביקה: חס וחלילה! לזה לא ניתכוונו!

הבחורים: חס וחלילה!

צביקה: בחורים, למצוא את הפיתקאות!

(הבחורים מפשפשים שוב בכיסיהם)

נירה: אולי מישהו מכם אל חתולי?

שלמה: (מוצא את הפתק): חתולי! זהו! חתולי! כמובן! בואי!

רותי: מישהו אל ברקוביץ?

בני: (מוצא את הפיתקה) ב־ר־קו־ביץ! זהו! זכרתי שהיה אצלי ברקוביץ. (אוחז בידה) קדימה אל ברקוביץ!

יעל: בוכמן?

צביקה: (כנ"ל) בוכמן! זהו השם! יחי בוכמן! (אוחז בידה) אין כמו בוכמן!

הבחורים: (פונים לצאת עם הבנות) תסלחו לנו על הטעות…

צפורה: אין דבר, טעות לעולם חוזרת! הבתים שלנו דומים כל כך זה לזה, שבאמת קשה להבדיל בין בית לבית…

שלמה: ובין בת לבת…

צפורה: להתראות, בחורים!

הבחורים: (אל דליה) להתראות!

(יוצאים עם הבנות)

דליה: איזו התנפלות!

צפורה: מה מצאו בנו שבאו אלינו דווקא, אינני מבינה…

דליה: כנראה… כנראה שאת מצאת־חן בעיניהם, אמא.

צפורה: אני?… נו, נו, אל תשטתי… איך הם בעינייך, נחמדים, לא?

דליה: נחמדים? (מעקמת פניה) אני אוהבת בחורים עם שפמים שחורים…

(דפיקה בדלת, נכנס יואב, מחזיק פתק בידו).

יואב: שלום, תסלחו לי… (מסתכל בפתק) פה גרה משפחת סלונימסקי?

דליה: (ניגשת ולוקחת ממנו את הפתק) זהו, נחומי. זה בסדר פה.

יואב: (נדהם לרגע, פוער פה) אבל… אבל…

דליה: (שמה את הפתק בכיסה): בסדר, בסדר, נחומי!

יואב: זאת־אומרת, נחומי!

צפורה: נו, כמובן, נחומי! סוף־סוף! ובכן – אתה הוא הבחור שאימצנו לנו! (לוחצת את ידו) נעים מאד. שמי, ציפורה!

יואב: יואב.

צפורה: אני שמחה מאוד. תכיר בבקשה, זוהי בתנו, דליה.

יואב: (ניגש ולוחץ את ידה) נעים מאד להכיר אותך.

צפורה: שב, יואב, שב, תשתה כוס חלב? דליה, תביאי כוס חלב ליואב! (דליה יוצאת למטבח) תסלח לנו על חוסר הסדר מסביב…

יואב: אין דבר, אנחנו רגילים לזה בצבא, יפה מאד פה אצלכם.

צפורה: או, כן, זהו אחד המושבים הוותיקים ביותר בארץ… ומאיין אתה?

יואב: תל־אביבי, מלידה.

צפורה: עירוני, זאת־אומרת…

דליה: אמא, אינני מוצאת פה שום חלב!

צפורה: אם כן, בוא אתי לרפת ותשתה חלב ישר מן הפרה!

יואב: את מכוונת – ישר מן העטין אל הפה? כמו עגל?

צפורה: לא לא, אני אחלוב בשבילך, כמובן…

דליה: ובינתיים תכיר גם את אבא שלי. הוא וודאי ישמח מאד לבואך…

יואב: (במבוכה, מראה על הפתק) אבל… אבל מה נעשה עם…

דליה: זה בסדר, בסדר גמור…

צפורה: בסדר גמור, בוא אתי! דלינקה, את בינתיים תעשי קצת סדר בבית, טוב?

יואב: (אל דליה) להתראות!

דליה: (צפורה ויואב יוצאים, דליה מתחילה בניקוי החדר, מפסיקה בגעגועים): בחור כל כך מקסים… בחיי, הייתי מסוגלת אפילו להתאהב בו… אבל מה יהיה עכשיו עם סלונימסקי? רגע אחד, אני מוכרחה לחשוב… (חושבת, נשמעת דפיקה בדלת. דליה פותחת. נכנס יענק’לה, חייל קטן־קומה, ג’ינג’י).

יענק’לה: בוקר טוב (מסתכל בפתק שבידו) פה גרה משפחת נחומי (מושיט לה ידו, במאור פנים) נעים לי מאד, אני מאומץ על ידכם! (מסיר את הילקוט מעל כתפו) שמי יענק’לה, סגן טוראי.

דליה: שמי דליה… אבל…

יענק’לה: אין דבר, אל תפריעי לעצמך… תמשיכי בעבודה… איפה אבא ואמא??

דליה: בחצר… אבל…

יענק’לה: אני רואה שאני מביא אותך במבוכה… אין דבר, למרות שאני חייל, אינני טורף בחורות. (צוחק).

דליה: (צוחקת) לא, דווקא נעים לנו מאוד… אבל…

יענק’לה: הגדוד שלנו שמח מאד שאימצתם אותנו… תהיה לנו וודאי חופשה נהדרת אצלכם… (מבטו נופל על ילקוטו של יואב). אני רואה שנמצא אצלכם עוד חייל, מה??

דליה: זהו ש… זהו שאלינו כבר בא חייל אחר.

יענק’לה: (נדהם) אליכם כבר בא? רגע אחד, רגע אחד, חברה! (מפשפש בכיסו) אני בטוח שאת טועה…

דליה: לא, אני לא טועה…

יענק’לה: תיכף תראי שאת טועה! (מוציא את הפתק מכיסו ומושיט לה) מה כתוב פה?

דליה: (מעיינת בפתק). מה כתוב פה… (קופצת ממקומה) רגע אחד, נדמה לי שהחלב גולש במטבח! (רצה למטבח וחוזרת מיד, קוראת שוב מן הפתק) פה כתוב… פה כתוב… סלונימסקי!

יענק’לה: (מסתכל בפתק, נידהם:) סלו־נימ־סקי… משונה… ואני קראתי נחומי… (משפשף את עיניו) משהו לא בסדר עם העיניים שלי…

דליה: זהו, הבנתי מיד שמשהו לא בסדר…

יענק’לה: סלונימסקי… (פוער את פיו בתימהון) ובכן – טעות שלי כניראה. כמובן, סלונימסקי–נחומי, כל כך דומה, שאני פשוט התבלבלתי. כמובן, כמובן. החלב לא גולש שוב??

דליה: לא, אצלנו הוא גולש רק פעם אחת.

יענק’לה: בדיוק ברגע המתאים! נפלא! ובכן… רגע אחד בבקשה… (מוציא מטר מכיסו ומודד את גובהה. אל הקהל) הבת של נחומי מטר 53. (נפתחת הדלת, נכנסת אביבה).

אביבה: דליה, מה דעתך על זה… (רואה את יענק’לה). או, סליחה… אני רואה שאליכם כבר בא החייל המאומץ שלכם…

דליה: תכירו בבקשה, זהו יענק’לה, וזוהי אביבה… סלונימסקי!

יענק’לה: סלונימסקי! אהה, נעים מאד! את, זאת–אומרת סלונימסקי, לא נחומי!

אביבה: (צוחקת). לא, היא – נחומי, אני – סלונימסקי!

יענק’לה: אני מבין! אני מתבלבל לפעמים בשמות! רגע אחד כבקשה. (מוציא מטר, כנ"ל לקהל) הבת של סלונימסקי מטר ארבעים ושמונה. חיוני ודחוף! (אל דליה) קראת פעם ספר שופטים?

דליה: כמובן! מה פתאום???

יענק’לה: גם את הסיפור על שמשון ודלילה?

דליה: כן, מה זה שייך?

יענק’לה: לא כלום, יש שם משפט אחד: מעז – יצא מתוק… אל תחרשי בעגלתי למה שלא תמצאי את חידתי… (דליה מסתכלת בו בתימהון) זה בסדר, לא התכוונתי לשום דבר מיוחד… ובכן, אביבה, קדימה אל בית סלונימסקי! (שם ידו על כתפה ופונה אל הדלת) אגב, מיהו הבחור המאומץ על–ידי נחומי?

דליה: יואב שמו, נדמה לי.

יענק’לה: (צוחק) נדמה לי… זה בססססדר גמור!!! להתראות, מטר חמישים ושלוש, היה נעים מאד! והשגיחי היטב על החלב שלא יגלוש!

דליה: (קוראת אחריו) הוא גולש רק פעם אחת, אמרתי!

(יענק’לה ואביבה יוצאים).

דליה: (פורצת בצחוק) שמשון ודלילה! אני אולי דומה לדלילה, אבל הוא דומה יותר ללמך מאשר לשמשון!


פזמון:

רב האור והתכלת

וכולי בהם טובלת,

היום.


בא חייל מן הדרך

ובידו הושיט לי פרח,

אדום.


היבוא, השלום לו, היבוא?

לא אדע מה חלום ומה חידה

לו, בלבבו…


אני שיכורה ולא מיין

היום.

(נכנסים נחומי ויואב. נחומי, מושבניק וותיק, חרוש קמטים, בעל שפם שיבה, לבוש בגדי־עבודה מעופרים ונעול מגפיים).

נחומי: (אל יואב)… ובכן, אתה מבין, כשיש שמונה פרות, שנים־עשר דונם פלחה וארבעה־חמישה דונם עצי פרי – אז יש המון עבודה; מעלות השחר ועד חשיכה….

יואב: איך אתם מספיקים את כל זה?

נחומי: זה הדבר שבאמת קשה. קודם, כשהיה הבן גדעון בבית – היה קצת יותר קל; הוא היה חולב, חורש, קוצר את החציר. כן, זו היתה עזרה חשובה! אבל לפני חודשיים, נכנס לו שיגעון בראש: הוא מוכרח ללכת לחבל לכיש ולהדריך שם! נו, מה יכולתי לעשות? לעכב אותו? הוא צודק. ובכן – לקח את המטלטלים והלך… (פונה אל המטבח).

יואב: (אל דליה – בלחש. מראה לה את הפתק): מה יהיה?? סידרו אותי אל סלונימסקי, ועכשיו…

דליה: (בלחש) הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. היה פה כבר בחור אחר והוא הלך אל סלונימסקי. אתה נשאר פה!

יואב: אבל… מה יגיד הרס"ג?

דליה: תטיל את האשמה עלי…

נחומי: (נכנס מן המטבח) ובכן, אני שמח מאד שבאת אלינו! אני רואה שאתה ככה, בחור בריא, נאה, ונדמה לי שגם בעל מזג טוב… הה? מה דעתך, דליה?

דליה: לי לא איכפת… בשבילי אין הבדל את מי אנחנו מאמצים!

נחומי: אם כן, טוב מאד! אני כבר רואה שאתה תהיה עזרה חשובה בשבילי במשק!

יואב: (בבהלה): במשק?

נחומי: נו, כן, במשק. אלא מה אתה סבור, שיש לך כאן עסק עם ספסרים? מה אתה יודע?

יואב: מה אני יודע?… כוונתך – מה למדתי?

נחומי: כמובן, בלי לימוד אין רוכשים שום ידיעות!

יואב: ובכן… אני יודע תרגילי־שדה…

נחומי: מצויין! כל מה שנוגע לשדה – זה טוב מאד! מה עוד!

יואב: כלים קטנים, כלים גדולים!

נחומי: טוב מאד! מצויין! כלומר, אתה יודע לחרוש גם במחרשה פשוטה וגם בטרקטור, טוב מאוד!

יואב: (צוחק) לא, אני מתכוון לרובה, תת־מקלע, מקלע…

נחומי: זה לא מועיל לי. אני שואל מה אתה יודע?

יואב: אמרתי כבר… אני יודע גם משהו בתותח אנטי־טנקי…

נחומי: תותח אנטי טנקי! בזה אתה חושב אפשר לעשות משהו? לחלוב אתה יודע?

יואב: לא.

נחומי: לרתום פרדות?

יואב: לא.

נחומי: לחרוש?

יואב: לא.

נחומי: איפה גדלת, בחור? במדבר?

יואב: בתל־אביב.

נחומי: עירוני! נו, זהו מה שאני אומר תמיד, שבעיר לא מלמדים את הנוער כלום. אבל אין דבר, אצלי אתה תלמד! ובכן… אתה מוכן לצאת לעבודה מיד, או שאתה רוצה עוד לנוח קצת…

יואב: לעבודה??

נחומי: (צוחק) וודאי, לעבודה! חשבת בוודאי שתצטרך לסבול מבטלה שבועיים, מה? לא, חביבי, כשאנחנו מאמצים גדוד של חיילים, אנחנו דואגים להם כבר שהזמן יעבור עליהם מתוך עניין והנאה. כן, כן, אתה לא תשתעמם…

יואב: אבל… אנחנו לא חשבנו… על כך… אפילו בגדי עבודה לא הבאנו איתנו…

נחומי: אה, מה שנוגע לבגדי עבודה, אל דאגה, אתן לך את בגדי־העבודה שלי… הנה… (מוציא צרור של בגדי־עבודה מלוכלכים ממגרה שבארון…) הנה, כאן המכנסיים (מודד אותם על גופו) הם אמנם קצרים קצת עליך, אבל אין דבר, בפני הפרות שלנו אינך צריך להתבייש… והנה החולצה, (מודד)… אומנם לא כל כך נקייה, אבל הפרידות שלי רגילות לזה… ומגפיים גם כן אתן לך… (מוסר בידו את הבגדים). אם כן, קח את אלה, הכנס לחדר השני ותתלבש…

יואב: (אוחז את הבגדים במבוכה): אבל… אני… פשוט לא רגיל… לא תיארתי לעצמי…

נחומי: אין דבר, תתרגל! ביום אחד תתרגל! ותרגיש עצמך כמו בבית! (מוביל אותו לחדר הסמוך וסוגר אחריו את הדלת).

דליה: (יוצאת מן המטבח): אבא, אינני מבינה אותך. רק עכשיו בא וכבר אתה מעביד אותו!

נחומי: מעביד??? נו נו, ילדה, את אינך מבינה כלום בזה! הוא וודאי משתוקק לעשות משהו במשק!

דליה: תן לו לפַחוֹת יום אחד לנוח קצת, להסתובב במושב, סתם להתבטל!

נחומי: או דליה! את באמת מדברת כמו ילדה פתייה! למה לו להתבטל? הרי זה מה שהוא עושה בצבא כל הימים – מתבטל. עכשיו הוא רוצה לעבוד קצת! מוטב שנחשוב רגע, איפה נלין אותו. (מתגרד בראשו) רגע אחד…

דליה: מצידי הוא יכול לישון…

נחומי: (קופץ כנשוך נחש) מצידך? את רוצה שיישן מצידך??

דליה: מה אתה נבהל כל כך, אבא, רציתי לומר – מצידי הוא יכול לישון…

נחומי: (צועק) מצידך??

דליה: (צועקת) מצידי הוא יכול לישון במיטה של גדעון!

נחומי: במיטה של גדעון? זאת־אומרת בחדר אחד איתך? לא, לא, חביבתי… הבה נראה… ובכן כך – אנחנו נעביר את המיטה של גדעון לחדר הזה…

דליה: אינני מבינה אותך, אתה רוצה שיישן בחדר המעבר דווקא…

נחומי: בחדר המעבר! אז מה בכך! כשאני הייתי בגילו – גרתי באוהל קר ודולף, אכלתי בוץ בחורף וקדחת בקייץ ו…

דליה: אבא, את הפזמון הזה שמעתי ממך מאה פעמים לכל הפחות – סבלת רעב, עבדת עשרים שעות ביממה, סללת את הכביש חיפה–נצרת… היום זמנים אחרים…

נחומי: זמנים אחרים! הנוער שלנו….

פזמון:

אבא: אנו כבשנו כאן

שממה ביצות וחול,

דליה: הוא את לבי כבש.

אבא: הנוער הא איום.

דליה: יש אומרים, גם אתה

עם זוגתך –

יחד שם בקש בגורן,

לא חפשתם – מחט!

אבא: מה?­­­­­­­­­­­­­־־־־־־־־־־־־

דרך סללנו כאן –

דליה: כן, כן, לפני שנים.

אבא: הורה רקדנו אז –

דליה: כך־כך היו זמנים –

אבא: שרנו ואהבנו – כמו אגדה –

דליה: פלא – איך סוף סוף הביאה – החסידה – ילד!

אבא: מה?

דליה: ילד!!!

(נכנס יואב. לבושו, שלא לפי מידותיו – מגוחך מאד).

יואב: אני…

נחומי: מצוין! עכשיו אתה בן־אדם! איך הוא מוצא חן בעינייך, דליה?

דליה: הוא… הוא מצא חן בעיניי גם קודם…

יואב: זו הפעם הראשונה בחיי שאני לובש בגדי עבודה…

נחומי: והם הולמים אותך יותר מן המדים…

יואב: אילו היתה אמי רואה אותי בבגדים אלה…

(נכנסת צפורה).

צפורה: נחומי, אני רוצה… (רואה את יואב) את מי אני רואה פה?

נחומי: אותה הגברת בשינוי אדרת…

צפורה: בחיי, הרי זה יואב!

נפלא! נפלא! עכשיו אני באמת מאמצת אותך. (מנשקת לו).

נחומי: (לוחץ את ידו) תן ידך! אני מאמץ אותך!!!

דליה: מותר גם לי לאמץ אותו?

צפורה: כמובן! כאילו היה אחיך!!!

דליה: (לוחצת את ידו בביישנות) אני מאמצת אותך…

יואב: מעולם לא הרגשתי את עצמי אמיץ כל כך כמו עכשיו!

נחומי: זהו. ובכן יואב – לעבודה. אנחנו רותמים את הפרידות. יוצאם אל השדה ו…

(בפתח מופיעים יענק’לה, צביקה, בני, שלמה, כולם לבושים בגדי עבודה שלא לפי מידותיהם, מגוחכים מאד. כולם במצב רוח רע מאד, ידיהם בכיסיהם, וכל חזותם, כאילו שפכו עליהם קיתונות של צוננים).

נחומי: והנה גם חבריך! אני רואה שכולם מוכנים לעבודה, כששים אלי קרב, הה? יפה מאד! יפה, שאפילו שעה אחת לא הוצאתם לבטלה! ובכן חברים – לעבודה! בואי צפורה, וגם את, דליה – נמלא בינתיים שק עם שעורה בשביל הפרידות!

(יוצאים: נחומי, צפורה ודליה).

יענק’לה: סידור כזה, עוד לא סידרו אותי מאז נכנסתי לצבא.

בני: אין מה לדבר – נפלנו בפח, ועוד איך!

צביקה: מלכודת אני אומר לכם! רק שמנו רגל ו–תק! הפתח נסגר ולצאת אי־אפשר!

יואב: ישר מן המדים אל בגדי־העבודה!

שלמה: מן הפח אל הפחת!!

(כולם שרים – “מן הפח אל הפחת”).


מן הפח אל הפחת. מאת: אברהם בוכמן.

אם אחר תמרונים ואלפי אימונים

במבחר החגור והנשק!

סופך לנהל קרב פנים אל פנים

עם סוסה עקשנית פה במשק –

לשוא תתייגע כגוף מאבן –

נפלת חבוב, כתינוק בית־רבן!

(פזמון חוזר)


תתפוס מעדר ומכוש ומגוב

ותזיע בלול וברפת

במלוא־גברותך תתאמץ לעגב

על פרדה ישישה ומטורפת;


ובערב תצלע ממורטט וסחוט

ותזעק לבסיס בתשדורת אלחוט.

(פזמון חוזר).


הראש מתפוצץ מנחשול מכאובים

והבטן כמו טרנטה קלוקלת;

"בחיי, בדיוק כמו הימים הטובים!

התזכור זה שפשוף כמו בקלט".


יתקצף הצעיר וימרוט הבלורית,

וכולם יזמרו בזוועה חמורית.


פזמון חוזר:

מה גדול ועצום המפח –

מן הפחת אל הפח.


רע ומר אין שמחה ואין נחת!

ישר מן הפח אל הפחת!


 

תמונה ב'    🔗

(החדר הקודם. נוספה בו רק מיטה. שעת ערב מוקדמת של יום המוחורת. על המיטה מוטל יואב, הוא ישן ונוחר בקול. נכנסת צפורה ואחריה נחומי).


נחומי: (בעודו בחוץ)… אם כן, תביאי את החלב ל“תנובה” ואחרי שתאספי את הביצים…

צפורה:(מהסה אותו באצבע) ששש… הוא ישן…

נחומי: (מסתכל בו) עוד לא תשע והוא כבר ישן. אה, העירוניים הללו!

צפורה: נו, מה אתה רוצה, נחומי. הוא לא רגיל…

נחומי: לא רגיל! כשאני הייתי בגילו…

צפורה: אני יודעת… אבל מה לעשות – היום זמנים אחרים….

נחומי: שוב זמנים אחרים!

צפורה: אתה יודע, נחומי, לדעתי עליו להפסיק את העבודה יותר מוקדם. סוף סוף…

נחומי: הביני! אינני יכול! אני פשוט…

צפורה: ששש… אל תעיר אותו…

נחומי: (בלחש אך בהתרגשות) תביני, העונה בוערת! לא הספקתי עוד לזרוע את התריס! החציר עוד מונח בשדה! העגבניות נרקבות…

צפורה: ומה היית עושה אילולא אימצנו את המחלקה?

נחומי: באמת אינני יודע…

צפורה: אם כן, תאר לך שלא באה המחלקה…

נחומי: אבל סוף סוף את טובתו אני דורש! אלמלא היה עובד – היה מתנוון כאן מרוב שיעמום!!…

יואב: (נוהם מתוך שינה כמחלום רע): לא רוצה… לכו מפה…

צפורה: אתה רואה – אתה מעיר אותו… בוא, נצא מכאן! אני גם כן כבר עייפה וברצון אשכב לישון….

נחומי: איפה דלינקה, צפורה?

צפורה: אני יודעת איפה דלינקה? מיום שבאו הבחורים – אינני מכירה אותה כלל! סהרורית!

(יוצאים אל החדר הפנימי. נשמעות שוב נחירותיו של יואב ואחר־כך דפיקות בדלת וקולות מבחוץ: “הי, יואב, יואב!… הוא ישן… כניראה… אם כן ניכנס ונעיר אותו”… הדלת נפתחת ונכנסים יענק’לה, צביקה, בני ושלמה).

יענק’לה: (מנער את כתפו של יואב): הי, חבר, קום! (יואב ממשיך לנחור) הרוג לגמרי!

צביקה: קום! יוצאים לפעולה! (יואב ממשיך לנחור) לא עושה עליו רושם כנראה!

בני: פלישתים עליך! קום!

שלמה: (בקול של מפקד) טוראי יואב שטרן, להתייצב מיד לפני מפקד המחלקה!

צביקה: (מחקה קולה של בחורה) חבר חייל, אני רוצה להיפגש איתך. אני מתגעגעת עליך, נורא נורא חזק…

יענק’לה: תיכף תראו שאצלי הוא יתעורר. (נוגע בעדינות בכתפו בקול עבה). חבר, צריך לקום לחלוב את הפרות…

יואב: (קופץ ומתיישב כנשוך נחש) מה? כבר?… (משפשף את עיניו) מה זה? מי פה?

צביקה: כן כן, חבר, צריך לקום לרתום את הפרידות…

יואב: אה, לכל הרוחות, למה הערתם אותי? אני עייף עד מוות!

יענק’לה: זהו, בעניין זה באנו לדבר איתך: איך לסלק את העייפות!

יואב: אני כל כך עייף, שאן לי כוח לדבר איך לסלק את העייפות! (נשכב).

שלמה: (מקים אותו) טוראי יואב שטרן! יש פה התייעצות ואתה חייב להשתתף!

יואב: פקודה?

שלמה: פקודה.

יואב: (מזדקף) בסדר, אני שומע.

יענק’לה: שמת לב איך סידרו אותנו?

יואב: אם שמתי לב? אני מרגיש את זה בכל עצמותי.

בני: (מראה את שתי ידיו): תסתכל איזה יבלות צמחו לי!

צביקה: ואני לא יכול ליישר את הגב. (מנסה ליישרו ופולט קול צעקה) אח!

שלמה: אצלי העצמות מפורקות לגמרי. (מנענע בגופו) אתה שומע? חריק–חריק, חריק–חריק, כמו עצים יבשים!

יענק’לה: בקיצור – סידרו אותנו כהוגן! חשבנו: הזמינו אותנו לעשרה ימים במושב – נוכל לנוח קצת, נטייל בחורשה, נאכל ענבים, שזיפים, תפוחים, שמנת וביצים, נשכב לישון אחרי־הצהרים ובערב, נכייף עם הבנות –

יואב: איפה לכייף? מגיע הערב – אני נופל ונרדם כמו הרוג! הערב דווקא ניסיתי לדבר קצת עם דליה, דווקא די נחמדה; באמצע השיחה נרדמתי!

שלמה: בדיוק דבר כזה קרה לי. לקחתי את בת המושבניק שלי לחורשה, דיברנו קצת, התיישבנו על הספסל; ברגע ששמתי את היד שלי על הכתף שלה – נרדמתי!

צביקה: על הכתף שלה?

שלמה: איפה? היא ברחה ואני נשארתי לשכב על הספסל…

צביקה: צריך לדבר עם מפקד המחלקה ולהגיד לו שאנחנו מוותרים על האימוץ הזה.

יענק’לה: כל הצרה היא שאין עם מי לדבר… עכשיו! את המפקד שלנו העבירו למקום אחר, והשד יודע מי בא במקומו.

צביקה: אז נדבר עם המושבניקים עצמם! נקרא לאסיפה ונסביר להם שמשפשפים אותנו מספיק במחנה ושלא באנו הנה כדי לקבל שיפשוף נוסף!

יואב: לא יועיל לך! המושבניק שלי מרביץ לי מנות עצומות של ציונות ומזכיר לי שלוש פעמים ביום: שהעבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו…

שלמה: לא, זה בטח לא יועיל. אני כבר השתמשתי בתחבולות יותר ממולחות ולא הועילו לי. אמרו לי לאסוף ביצים מן הלול – ובכן אספתי. אבל בדרך מן הלול אל המחסן, עשיתי את עצמי מתעלף – נפלתי ושברתי את כל הביצים. אתם חושבים שהמושבניק שלי התרגש מזה? לא! הוא טפח לי על השכם ואמר: אין דבר, תתרגל – לך עשה אִתָם משהו!

בני: לי קרה דבר דומה לזה. אמרו לי: לך תן לפרידות לשתות. לקחתי דלי מלא חלב מן הרפת ונתתי לפרידה. חשבתי שהמושבניק שלי ישליך אותי לכל הרוחות אחרי זה. איפה! קודם שאל אותי בנימוס רב, למה נתתי לפרידה חלב? אמרתי לו – חשבתי שמחלב היא תהיה יותר חזקה. הוא צחק והסביר לי שאת החלב שולחים לתנובה, ואמר – אין דבר, במשך הזמן תבין מעצמך… הם לא מבינים עיניין – המושבניקים האלה!

יענק’לה: לא, בדרך כזו לא ניפטר מהם! אמרו לי לנקות את הזבל ולהגיש חציר לפרות. ניקיתי את החציר והגשתי זבל לפרות. אמרו לי להשקות את העגבניות, והשקיתי את התירס. אמרו לי לתת מים לאפרוחים ולשרוף את הקוצים – נתתי מים לקוצים ושרפתי את האפרוחים. שום דבר לא הועיל. אמרו לי: אין דבר, אתה תלמד!

בני: מה לעשות אם כן?

יענק’לה: בואו נחשוב!

שלמה: כן, צריך לחשוב!

יענק’לה: לחשוב! (כולם תומכים את ראשיהם בידיהם, יושבים בשקט וחושבים).

צביקה: מצאתי!

(כולם מרימים ראשיהם ומצפים למוצא פיו).

צריך לברוח! לקום בלילה ולברוח!

שלמה: אתה משוגע? משפט צבאי עם שלוש שנים מאסר בצינוק!

יואב: להמשיך לחשוב!

צביקה: בואו נחשוב!

יענק’לה: לחשוב!

(כולם תומכים ראשיהם בידיהם, יושבים בשקט וחושבים).

בני: מצאתי!

(כולם מרימים את ראשיהם ומצפים למוצא פיו). – לפוצץ את מגדל המים של המושב! בלי מים אי־אפשר לעשות כלום במשק.

שלמה: אתה משוגע? משפט פלילי בטוח, עם חמש־עשרה שנה עבודת־פרך!

יענק’לה: להמשיך לחשוב!

יואב: בואו ונחשוב!

יענק’לה: לחשוב! (כולם תומכים ראשיהם בידיהם, יושבים בשקט וחושבים).

שלמה: מצאתי!

(כולם מרימים ראשיהם וכו'). –

לכלוא את האיכרים בבית־הספר ולהשתלט על המושב!

בני: אני משוגע? קרב בטוח עם המשטרה ללא סיכוי לנצח!

יענק’לה: להמשיך לחשוב!

יואב: בואו ונחשוב!

יענק’לה: לחשוב! (כולם תומכים ראשיהם וכו').

יענק’לה: מצאתי!!!

יואב: (מסתכל לצדדים ומדבר בלחש בתנועות נרגשות; אין שומעים את דבריו).

כולם: (כנ"ל בהתלהבות) מצויין!!!

יואב: (כנ"ל, בלחש, זמן ממושך).

כולם: (בהתלהבות) מצויין!

יואב: (כנ"ל).

כולם: (כנ"ל) אתה גאון!

יואב: (כנ"ל).

כולם: (כנ"ל) מצויין. (פיזמון “אנחנו נסדר אותם!”)

(הדלת נפתחת ומופיעים נחומי וצפורה בכותנות לילה).

צפורה: (בחיבה) מה זה, חברים, איזו שירה היא זו בשעה מאוחרת בלילה?

יענק’לה: זהו… ככה… הרגל שכזה…

נחומי: (אל צפורה) נו, אם שרים, זה סימן מובהק שהם שמחים.

צפורה: ואיך אתם מרגישים את עצמכם, חברים, במושב שלנו??

כולם: מצויין!!

נחומי: ואיך מוצאת חן בעיניכם העבודה במשק?

כולם: יוצא מן הכלל!

נחומי: זהו. אני אמרתי שאתם תסתגלו לעבודה מהר מאד. בחורים צעירים, בריאים…

שלמה: אנחנו… אנחנו פשוט מאוהבים בעבודה החקלאית.

נחומי: או, זה מה שאני טוען כבר שלושים שנה, שאין אהבה גדולה ויפה, מן האהבה לעבודה החקלאית!

כולם: בהחלט! זו ממש אהבה!

שלמה: אני אוהב בייחוד את עבודת הלול – אני פשוט מאושר, כשאני נמצא בין התרנגולות! מאושר!

בני: לדעתי, העבודה ברפת – היא המעניינת ביותר.

צביקה: ולדעתי, העבודה בשדה.

בני: מה זה השדה – לעומת הרפת?

צביקה: הרפת זה אפס, לעומת השדה?

שלמה: והלול, שם את שניהם בכיס!

יענק’לה: כל זה כלום, לעומת גן הירק! בגן הירק, העבודה תענוג ממש! דילול גזר, למשל, או הורדת העגבניות!

בני: ואני חוזר ואומר – הרפת!

צפורה: (שואפת נחת מן הבחורים): למה לכם לריב, חברים? הבה נחליט שכל העבודות שוות!!!

כולם: מה זאת אומרת “שוות”? (רבים ביניהם. נשמעות קריאות: “הרפת”! “הלול”! “גן הירק!” וכו', עד כדי התקוטטות).

נחומי: (מפריד ביניהם ומשתיקם): רגע אחד, חברים! (הכל משתתקים) אתם עוד “ירוקים” במשק, ואני חייב להסביר לכם… (הכל מקשיבים בייראת־כבוד כביכול) ובכן, אצלנו משק מעורב…

כולם: מעורב!

נחומי: כן! מעורב! ובמשק מעורב – כל הענפים שווים וכולם מסייעים זה לזה!

כולם: מסייעים זה לזה!

נחומי: הנה – הפרות נותנות זבל; בזבל משבחים את האדמה; האדמה מגדלת חציר; הפרות אוכלות את החציר ושוב נותנות זבל. מובן???

כולם: ניפלא!!!

נחומי: וזהו המחזור הטבעי של המשק; צבת בצבת עשוייה; ענף תלוי בענף. הלול מספק ביצים וזבל עופות; הרפת – חלב וזבל בהמות; גן־הירק – מזון לבני־אדם ולבעלי־חיים, ובעל־החיים מספקים מזון לבני־האדם. מחזור טבעי!

שלמה: זה בערך כמו אצלינו. גם אצלינו יש מחזור טבעי: הרס“ג רוכב על הרס”פ, הרס“פ רוכב על המ”מ, המ“מ רוכב על המ”כ והמ“כ רוכב על הטוראים, והטוראים מצידם – רוכבים על הרס”ג. כולם שווים. מחזור טבעי!

נחומי: כן, אבל אצלנו – העבודה היא הבסיס לחיינו!

יואב: העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו!

(פיזמון וריקוד)

יענק’לה: חבר נחומי ברצוננו להציע לכם דבר־מה?!

נחומי: להציע לנו? יפה מאד! (אל צפורה) את רואה? כבר יש להם הצעות לשיפור המשק. א – נו, נשמע…

יענק’לה: לא, עד כדי כך עדיין לא חדרנו לעומק העיניינים…

נחומי: ובכן – במה הדבר?

יענק’לה: ובכן – העיניין הוא כך, אנו רוחשים לכם כל־כך הרבה תודה, על כל מה שאתם עושים למעננו…

צפורה: נו, אל תגזים…

יענק’לה: כלומר – אנו מודים לכם כל–כך על הבילוי הנהדר שהמצאתם לנו לתקופה החופשה שלנו, זאת אומרת… העבודה בשדה, ברפת, בלול, וכו', שאנחנו מרגישים חובה לגמול לכם כגמולכם…

נחומי: לגמול? אה, אל תדבר שטויות! עצם העובדה שאתם נמצאים איתנו, הוא כבר הגמול!

יענק’לה: לא! לא! אנחנו מוכרחים לגרום לכם איזו שהיא הנאה…

צפורה: אה, חידלו לכם! הרי אנו נהנים מכם מאד גם בלאו הכי…

יענק’לה: אה, איזו הנאה היא זו… ובכן החלטנו להציע לכם, שתערכו ביקור־גומלין במחנה שלנו, ותרשו לנו את העונג הזה להיות המארחים שלכם, לפחות לכמה שעות…

נחומי: אה, זה עניין אחר. בחפץ לב, בחפץ לב, מדוע לא! נשמח מאד. אבל מתי נוכל לעשות זאת???

יענק’לה: אפילו מחר – לפנות ערב נאמר….

נחומי: (מסתכל בצפורה) אבל על מי נשאיר את המשק?

יענק’לה: על הנשים והבנות…

צפורה: מה?! אנחנו נישאר בבית והגברים ילכו לביקור? לא! אינני מסכימה, גם אנו רוצות ליהנות!!!

יואב: את צודקת, צפורה. אבל אצלנו במחנה יש חוק כזה – שהכניסה לנשים אסורה…

צפורה: אסורה?! והיכן השיוויון?

יענק’לה: אין שיוויון!… ובכן, חבר נחומי – מנוי וגמור, שמחר לפנות ערב, באה משלחת של איכרי המושב לביקור במחנה הצבאי מה???

נחומי: ברצון רב, ברצון רב; אני אודיע זאת ליתר חברי המושב – ואין ספק שיסכימו בחפץ־לב… עלי לומר את האמת, שאנחנו כל־כך שקועים בעבודתנו, שלא נזדמן לנו זה שנים לבקר במחנה צבאי…

יענק’לה: לא הייתם בעתודות?

נחומי: אה, אנחנו מעבר לגיל העתודות; וכשהיינו בגיל העתודות, גם אז היינו פטורים משירות, בגלל המצב במשק… דע לך, שאצלנו תמיד חוסר ידיים עובדות.

צפורה: ואני אומרת לך, נחומי, שאנחנו הנשים, איננו רוצות להשאר פה לבדנו… ו…

(נכנסת דליה).

דליה: אוף! מה אני רואה? אסיפה של כל הגדוד אצלנו?! בשעה כזאת?

יואב: העירו אותי, ובסופו של דבר העירו גם את אבא ואמא שלך…

יענק’לה: באנו להזמין את אביך לביקור במחנה שלנו!

צביקה: את כל חברי המושב!

צפורה: את שומעת, דליה, ואת החברות הם משאירים לשמור על המשק! – נו, מה תגידי על כך?

דליה: מה יש לראות שם, אמא? (מראה על החיילים). הרי העיקר – נמצא כאן!

הבחורים: וגם בת־האיכר!

דליה: ובהזדמנות זו, שאתם כאן – ברצוני להזמין אתכם בשם בנות המושב, למסיבה משותפת, שתתקיים מוחורתיים בערב באולם בית־הספר!

כולם: נהדר! מצויין! רעיון יוצא מן הכלל!

יענק’לה: ובהזדמנות זו, ברצוני להזמין אתכן, הבנות, להצגת־הבכורה של המחזה – “שמשון ודלילה”, המבוצע ע"י הלהקה הדרמטית שלנו! אני… אני לא אוהב להתפאר… אבל באופן אובייקטיבי לגמרי, אני יכול בהחלט להעיד, שהצגה כזו, עוד לא ראיתן… עם קונפליקט, אינטריגה, מיזנסצינה, קטרזיס… טקסט ואנטי־טקסט…

(אל חבריו) איך זה היה? בסדר?

כולם: בסדר גמור!

יענק’לה: ובכן, נחומי, מחר לפנות ערב.

נחומי: בהחלט!

יענק’לה: (אל דליה) והמסיבה – מוחורתיים!

דליה: בהחלט!

יואב: נדמה לי, שהאימוץ מצליח במאה אחוזים!

צפורה: במאה אחוזים.

נחומי: בלי ספק – במאה אחוזים.

דליה: גם אני חושבת – במאה האחוזים!!!

(כולם עוברים אל הרחוב ושרים את הפזמון “בא הגדוד אל המושב”).


בא הגדוד אל המושב

בא הגדוד אל המושב,

– באנו אל המושב.

יך הגדוד באלפיו,

נריע עד אין קץ.


במדים אין כל הבדל,

בטח, אין כל הבדל.

גם טוראי, גם סרן אל

לבנו נאמץ.


ירקוד איכר,

כפוף־הגב,

וזוגתו תמחא לו כף.

גם אשכולית,

מראש ענף,

צוחקת בפרדס.

ה – ה –


השמש חם,

השביל ירוק,

ובנות החן,

גם הן שרות:

צועד הגדוד,

שורות – שורות,

שני לו אין אין…


 

תמונה ג'    🔗

(כִכר המפקדים של המחנה הצבאי. ממול – צריף השק"ם, משמאל – צריף מגורים. מימין – חדר המיפקדה. שעה של אחר־הצוהוריים. הכיכר ריקה. לאחר רגע נשמעים קולות מתקרבים).


יענק’לה: (ניכנס וקורא לאחור) הנה, חברים, כאן זה.

יואב: (כנ"ל) באו, הגענו….

(נכנסים צביקה, בני, שלמה – לבושים במדים, ואחריהם נחומי, סלונימסקי, חתולי, בוכמן – לבושי בגדי־עבדוה, נעולים מגפיים; נראה שבאו ישר מן השדה)..

נחומי: (מסתכל על סביבו) יפה מאד פה אצלכם, יפה מאד!

יואב: (מראה על המיבנים שמסביבו) הנה – כאן צריף השק"ם…

סלונימסקי: זאת–אומרת חדר־האוכל שלכם.

צביקה: לא בדיוק. יש גם חדר־אוכל, אבל כאן, אנו קונים בכספנו משקאות, סיגריות, ממתקים, ומבלים בשעות־הפנאי.

סלונימסקי: אהה, אני מבין.

יואב: וכאן – צריפי המגורים, וכאן חדר המיפקדה.

נחומי: ואיפה המפקד עצמו? אפשר להיפגש איתו???

יענק’לה: עם המפקד תיפגשו יותר מאוחר. יש כאן מפקד חדש, שזה עתה בא להחליף את המם־מם הקודם שלנו… והוא וודאי עוד לא מתמצא כל כך…

נחומי: אהה, אני מבין.

יואב: והמקום שאנו עומדים בו, הוא מגרש המיפקדים.

חתולי: ואתם כולכם גרים בצריפים, הה?

יואב: כן, בצריפים; לפעמים גם באוהלים.

חתולי: כשאני הייתי בצבא של ניקולאי, לפני ארבעים שנה, היינו גרים במין קסרקטין גדול כזה, כמו בית־סוהר.

בוכמן: נו, הזמנים השתנו מאז, השתנו מאד.

סלונימסקי: ואיך היחסים, ככה, ביניכם ובין המפקדים?

שלמה: בסדר גמור. המפקד הקודם שלנו, היה ממש כמו חבר טוב, לכל אחד מאיתנו.

בני: הוא היה בחור מצויין ונתן לנו חופשות, יותר משקיבלה כל מחלקה אחרת.

נחומי: בני־מזל אתם, בחורים! בימינו, היה טוראי רועד בפני כל קורפוראל עלוב. היה עומד בפניו בפיק־ברכיים ולבו נופל למכנסיו. הקצינים, היו מחזיקים אלות קטנות בידיהם! ואם איזה כפתור מבגדך, אינו מצוחצח כהוגן – הך! ישר על הפרצוף! היום, זה דבר אחר – היום הצבא הוא דמוקרטי!!!

סלונימסקי: אני שירתי בצבא הבריטי. שם היחסים בין הקצינים והטוראים היו כמו בין אדונים ומשרתיהם. מה יש לדבר – בצבא עברי זה משהו אחר לגמרי… ואיפה הנשק שלכם?

יואב: זהו סוד, כמובן.

לונימסקי: סוד! מה אומר לכם, חברים, לפעמים יש לי חשק לחזור ולהחזיק רובה ביד… לא לשם מלחמה, כמובן, אבל פשוט כדי להיזכר…

חתולי: אצלינו, בצבא ניקולאי – לא היו לובשים מדים כאלה כמו שלכם. אצלינו היו מדים עבים, מגוהצים, עם כפתורי נחושת מבריקים, וכתפיות זהב…

יענק’לה: ומדים כמו שלנו – וודאי היית מרגיש את עצמך ברע, מה?

חתולי: מעניין היה לנסות פעם…

בוכמן: באמונה, שלפעמים יש לי חשק להרגיש את עצמי שוב בתוך מדים….

נחומי: (צוחק) כבר שכחנו מה זה צבא…

סלונימסקי: (צוחק) אני מתאר לעצמי את נחומי במדי־צבא…

יענק’לה: (מסתכל בנחומי) זה יהיה מצחיק מאד!

נחומי: (נעלב) מה זה כל־כך מצחיק?

יענק’לה: מצחיק! איכר במדי חיילים– זה מצחיק!

נחומי: צוציק! מה אתה יודע עלי? כשישבת על הסיר ומצצת את האגודל– אני הייתי כבר מיירא את היפאנים!

יענק’לה: כן, אבל עכשיו – בגילך…

נחומי: בגילך! (אל האיכרים) שמעתים מי מדבר (אל יענק’לה) מי אתה? שמשון הגיבור? אתה חושב שאני במדי־צבא נראה יותר משונה משאתה בבגדי־עבודה! (אוחז בחולצתו של יענק’לה) אתה חושב שהחולצה הזו הולמת אותי פחות מן החולצה הזו? (מראה על חולצת עצמו). א– נו, תפשוט אותה!

יענק’לה: בבקשה! בבקשה! (פושט את חולצתו).

סלונימסקי: מה אתם סבורים לכם, חברים? שהבגד עושה את האדם? מי שאוחז באת בהצלחה – יאחז גם בחרב בהצלחה! א – נו, פשטו את בגדיכם ותראו אם לא יהיה כאן מסדר צבאי כזה – שיבייש את המיסדרים המצוחצחים ביותר של יום־העצמאות.

החיילים: בחפץ־לב, אדרבא, תרגישו עצמכם כמו בבית!

נחומי: כל מקום שרגל איכר עברי דורכת בו – הוא הבית!

יענק’לה: מצויין! ובכן, חברים, ניכנס רגע לאחד החדרים ונתחלף בבגדים! קדימה!

נחומי: בואו חברים, אנחנו חוזרים שלושים שנה אחורנית! (הכל הולכים אל צריף המגורים).

יענק’לה: (מעכב את צביקה) פסט… חכה רגע…

צביקה: מה העניינים?

יענק’לה: חכה, אתה תשאר בבגדים שלך…

צביקה: למה?

יענק’לה: המתן רגע, שמע לי! אתה תישאר בבגדים אלה ותיגש למם־מם החדש…

צביקה: לשם מה?

יענק’לה: לשם מה?! מישהו צריך ללוות אותו, מישהו צריך להדריך אותו, מישהו צריך לדעת משהו.

צביקה: אם כן – אני לא חוזר איתכם?

יענק’לה: תחזור בערב – תסתדר כבר איכשהו…

צביקה: לא, אם אני נשאר פה, אהיה בשק אחד עם כל המושבניקים האלה… אתה מתאר לעצמך איזה עונש אקבל כשייוודע שאני בישלתי את כל המרקחת הזו?!

יענק’לה: אתה יודע מה? – תתחפש! לא יכירו אותך!

צביקה: איך אתחפש? למה?

יענק’לה: (מתהלך אנה ושוב) איך תתחפש… איך תתחפש…זו באמת שאלה. בסדר, מצאתי! (מוציא מכיסו קווצות־שיער של תירס) הנה, קח את אלה, תדביק לך שפם שמן, גבות עבות – איש לא יכיר אותך…

צביקה: (לוקח מידו) מאין יש לך אלה?

יענק’לה: אני, חביבי, מכין הכל מראש. עבדתי בקטיף התירס והכנסתי את אלה לכיס. בוא, אקשט אותך… (מדביק לו שפם ושתי גבות עבותות) מצויין! אני עצמי לא מכיר אותך. זהו, עכשיו גש למיפקדה, תציג את עצמך בפני המם־מם… אני נכנס לצריף להחליף את הבגדים. בהצלחה!

צביקה: בהצלחה! ואל תחטפו את כל הבנות של המושב. תשאירו לי אחת…

יענק’לה: נשתדל…

(צביקה הולך לחדר המיפקדה. יענק’לה – לצריף המגורים. בינתיים יוצאים המושבניקים מן הצריף כשהם לבושים במדים).

סלונימסקי: (מסתכל בנחומי וצוחק) אי־אפשר להכיר אותך, נחומי! נעשית צעיר בעשרים וחמש שנה! ממש פלדפבל! מן הצבא האוסטרי־הונגרי! אשתך היתה צריכה לראות אותך בכך!

נחומי: ואתה – סרג’נט בריטי מכף רגל ועד ראש! זה הולם אותך יותר מבגדי עבודה של חקלאי!

חתולי: בבגדים אלה – כל בחורה צעירה היתה מתאהבת בי; הה, מה דעתכם?

סלונימסקי: על כל פנים – אתה מסוגל עכשיו להתא־הב בכל בחורה צעירה! (שלושתם צוחקים).

נחומי: (צועד הלוך ושוב בפסיעות חייליות) שמאל, ימין, שמאל… הרגשה מצויינת. אולי רוצים אתם שאפקד עליכם?

איכר א': אה, אתה וודאי שכחת את כל הפקודות מזה ארבעים שנה!

נחומי: שכחתי? (מפקד) פלוגה – פלוגה עמוד ישר! (השניים האחרים מצייתים לו) עמוד נוח! עמוד ישר!

(מן הצריף יוצאים החיילים בבגדי המושבניקים. בראותם את נחומי מפקד – פורצים בצחוק גדול).

יואב: מצויין, חבר נחומי!

יענק’לה: סלונימסקי, עמוד מתוח! פה לא רפת, זהו מחנה צבאי!

שלמה: המשיכו, המשיכו, אל תתביישו!

בני: אתם עושים את זה יותר טוב מאיתנו!

נחומי: (ממשיך לפקד) קדימה – צעד! שמאל ימין, שמאל… פלוגה – עמוד! חת־שתיים!! (פונה אל החיילים) נו, בסדר?

החיילים: בסדר גמור, המשך!

נחומי: (בהתפארות ילדותית) אתם רואים? למרות שאני מבוגר מכם בשלושים שנה – אני יכול עוד להתחרות עם כל אחד מכם בתרגילי סדר, בתרגילי שדה, בנשק, בכל פעולה צבאית! תנו לי רק הזמנות – ותראו!!!

יענק’לה: על תרגילי שדה אתה יודע גם כן לפקד?

נחומי: אלא מה אתה חושב לך, צ’וצ’יק שכמותך? כשאני הייתי בגילך, הייתי כבר פלדמרשל! הפכתי רכבת שלמה של צבא! פקדתי על חמש מאות חיילים!


שיר החיילים הקשישים. (מאת: אברהם בוכמן)

אנו הקשישים,

וותיקי־משמרת.

בחזית עברנו

את כל המדורות.

כי אנשי־צבא

היינו לתפארת:

חיילים אנחנו,

ארבעה דורות.

כך נמשכת השלשלת,

ומסורת דור ודור –

סבא, אבא. נכד, נין,

על ציד המדורות.


בגליפולי,

פרדתו של סבא,

על פיהן הפכה את

כל החפירות;

ובטריפולי,

פלוגתו של אבא,

בלבבן משכה את

כל הבחורות.

ובצה"ל, נין ונכד,

על אויב דרוכים לגבור.

סבא, אבא, נכד, נין,

ארבעת דור ודור


פזמון חוזר:

גרישא, קשישא, בלי עינא בישא,

הנה הגיע כבר לגבורות.

אך יצחק לחברא־קדישא,

בגורן עוד יחבוק בחורות.

אם ילחץ יד צעיר – אבוי לו!

עוד היום במתניו כוחו,

עוד פרש זקן בן החייל –

מפרשי צַר ניקולאי!

     (פעם שנייה) גרישא קשישא, בלי עינא בישא מפרשי צַר ניקולאי!


נחומי: היכן אפשר כאן לעשות תרגילים על פני שטח גדול, הה?

יענק’לה: (מצביע בכיוון שמאחורי הצריפים) הנה שם יש לך שדה פתוח – מרחב – כמה שתרצה!

נחומי: בסדר, תיכף תראו מה זה חייל ותיק מימי ניקולאי! (מפקד) פלוגה דום! קדימה רוץ! שמאל ימין, שמאל… (האכרים רצים בצעדים מגוחכים אל מאחורי הצריפים, החיילים נשארים ופורצים בצחוק גדול)

יענק’לה: עכשיו זה בס־דר גמור! הם יראו פה את כוחם כחיילים, ואנחנו חוזרים בשקט למושב ומשתלטים שם על העסק. התוכנית הצליחה במאה אחוז!

יואב: ולנשים, אנחנו מספרים שבעליהם נשארו כאן לעוד כמה שעות, כדי לעמוד מקרוב על תנאי החיים במחנה.

שלמה: ו – תפוחים?

החיילים: יש!

בני: שזיפים?

החיילים: יש!

יואב: אבטיחים?

החיילים: יש!

יענק’לה: בנות?

החיילים: יש ויש???

יענק’לה: (בקול של מפקד: המוסר פקודת־יום) חיילים! עכשיו מתחיל השלב השני של המיבצע שלנו! השלב הראשון היה נסיגה מסויימת, אולם נסיגה לשם הסתערות. עכשיו – בא תור ההתקפה! אומץ לב! אחריות! אחדות! משמעת! נאמנות, חברות! קדימה לקראת הניצחון!!!

החיילים: קדימה לקראת הניצחון!

יואב: ש… באים… 1

שלמה: הס! הס! בשקט בשקט אל המושב…

(פיזמון. החיילים יוצאים. ניכנסים המם־מם וצביקה)

המפקד: ועל מה הספקתם לעבור במשך שמונה חודשים?

צביקה: תת־מיקלע, מיקלע, מרגמה, ביזה…

המפקד: ואת כל הכלים האלה אתם יודעים על בוריים?

צביקה: הייתי אומר, שכן, המפקד!

המפקד: כמה סדרות היו לכם?

צביקה: שתיים לעת עתה, המפקד.

המפקד: ותרגילי קרב בשדה?

צביקה: בערך….

המפקד: (נעצר בקול גערה): מה פירוש, בערך? כן – או לא? אצלי אין בערך.

צביקה: זאת אומרת, התחלנו, המפקד.

המפקד: ואיך המשמעת במחלקה?

צביקה: בסדר גמור, המפקד. עוד לא היה מיקרה אחד של הפרת משמעת אצלנו.

המפקד: באיזו שעה אתם קמים?

צביקה: בחמש וחצי, המפקד.

המפקד: אצלי תקומו בחמש. באיזו שעה אתם מסיימים?

צביקה: בתשע, המפקד!

המפקד: אצלי תסיימו בתשע וחצי!

עכשיו אני מבין למה הספקתם כל כך מעט. דע לך, שאצלי משמעת חמורה מאד. אני לא אוהב בטלנות, רשלנות. התחכמות ומעשי לצון, בעד כל אחת מן העברות האלה – עונש צבאי!

צביקה: כן, המפקד!

המפקד: ועוד היום אני מתחיל במיבחן. ברצוני לראות איך קלטתם את התורה שהרביץ בכם המפקד הקודם. בוא אִתִי – נביא שני סטנים ונתחיל בתרגילי טעינה ופריקה של תת־מיקלע, סטן.

צביקה: כן, המפקד!

(צביקה והמפקד עוברים לימין. משמאל נשמעות הפקודות של נחומי. שמאל ימין, שמאל ומיד לאח"כ, נראים ארבעת המושבניקים ניכנסים במרוצה אל הכיכר.)

סולנימסקי: (מרים ידיים למעלה ולצדדים:) אה, זה היה חילוץ עצמות!

חתולי: אצלי הרגליים כואבות, כמו אחרי שלושה ימי חריש באדמה כבדה!

בוכמן: (מיישר את גבו): מה אומר לכם – זה כבר לא בשביל הגיל שלי!

נחומי: ואני הייתי יכול לפקד היום על גדוד של 500 איש, ממש כמו לפני שלושים שנה! חבל שאין לי הזדמנות לכך. נו, מוכנים לעשות עוד כמה תרגילים בפקודתי?

בוכמן: זה מספיק בהחלט בשבילי, מספיק בהחלט!

חתולי: אל תשכח נחומי, שמחר עלינו לצאת לעבודה כתמול שילשום!

סלונימסקי: בעצם, הגיעה השעה לחזור הביתה. (מסתכל על סביבו) איפה הם הבחורים שלנו?

נחומי: (מסתכל על סביבו) איפה באמת הבחורים? צריך להחליף את הבגדים וללכת. בבית ידאגו לנו עוד מעט…

חתולי: וודאי שוכבים בחדרים. עייפים – החבריא!

בוכמן: כאלה מכניסי אורחים הם?

נחמני: אל תחטא בשפתיך!

הלוואי וכל הבחורים בישראל – כמותם – (קורא בקול)

יו – אב! יו – אב!… איפה אתה?

סלונימסקי: (קורא בקול) יע–קב! יענק’לה, צריך לחזור הביתה!

חתולי: משונה. כאילו האדמה בלעה אותם. (קורא) שלמה! בֶנִי!

בוכמן: (קורא) צביקה! צריך להאכיל את הפרידות הערב. צביקה! (נכנסים צביקה והמפקד עם בני. סטנים בידיהם. הם מעמידים אותם ליד הקיר)

המפקד: (נעצר, מסתכל באנשים): אלה הם?

צביקה: כן, המפקד!

המפקד: (אל האיכרים) מה הצעקות כאן במחנה?

נחומי: (בהתנצלות): זה… אנחנו מחפשים את החבריא שלנו…

המפקד: אם כן, מעתה והלאה – אם אתם רוצים לחפש את מישהו – אז בשקט בבקשה, מובן?

סלונימסקי: (במבוכה) אתה אינך מבין, חבר…

המפקד: (בצעקה) חבר? (אל צביקה) מה זה פה? הייתם נוהגים לקרוא למפקד חבר??

צביקה: לא, המפקד.

המפקד: (לעצמו) אני אלמד אותם איך מדברים עם מפקד.

(אל האיכרים) אתם מתכוונים כנראה להתלבש עלי…

חתולי: נכון, אדוני, אנחנו באמת מתכוונים להתלבש…

המפקד: להתפשט. ולהתלבש מה?! פה בית־מרחץ, אתם חושבים?

בוכמן: אינך מבין – אנחנו… זאת אומרת, עלינו לחזור כבר הביתה…

המפקד: הביתה???!!! לאן הביתה??! מה זה פתאום הביתה? (אל צביקה) מה מתרחש פה? אני רואה שהמפקד הקודם שלכם, לימד אתכם נימוסים של בית־מרזח… (אל האיכרים) להווי ידוע לכם, שמהיום והלאה, שוררת כאן משמעת צבאית חמורה ועל כל הפרה קלה, יוטל העונש המתאים לפי התקנות! לא אניח שום מקום להפקרות במחנה. עליכם לזכור, שאתם חיילים ולא איזה… (האיכרים מתלחשים ביניהם. אל עצמו) אני רואה שכבר מתלחשים עלי… (אל האיכרים בצעקה) להפסיק להתלחש!!!

נחומי: (ניגש אליו) תסלח לי, חבר…

המפקד: (צועק) אינני חבר שלך, מובן?

נחומי: תסלח לי אדוני, יש פה טעות, אנחנו מן המושב.

המפקד: (נירגז) זה לא מעניין אותי, אם אתם מן המושב או מן הקיבוץ או המעברה. בצבא אין הבדל בין חייל לחייל. כל החיילים שווים ועל כולם חלות אותן החובות…

סלונימסקי: תסלח לי, אבל אנחנו לא באנו הנה כדי לקבל משמעת של חיילים…

המפקד: אלא בשביל מה באת, אדוני הנכבד? לשחק?

חתולי: לבקר…באנו לבקר…

המפקד: (פורץ בצחוק) זה יפה! להעביר ביקורת באתם, מה?

אצלכם היה נהוג כניראה, שהטוראים מבקרים את המפקד, מה?

בוכמן: אדוני! אתה אינך מבין…

המפקד: (צועק) תעמוד דום, כשאתה מדבר אלי! (איכר ב' קופץ לדום ומצדיע בנוסח ישן כשהוא רועד כולו) כך, עכשיו תגיד מה שיש ברצונך.

בוכמן: (רועד ומגמגם) אני… רוצה להגיד… ש.. אנחנו לא חיילים.

המפקד: בוודאי שאינכם חיילים! מיד אפשר לראות שלא למדתם כלום! שאתם כמו טירונים לכל דבר! יותר מדי חופש נתנו לכם פה כנראה – אבל עכשיו, סוף לכל העניין הזה – אחת ולתמיד!

נחומי: אדוני אתה עוד צעיר ואנחנו….

המפקד: הגיל לא קובע בצבא, אדוני הנכבד. אני המפקד שלכם וזה הכל. אבל די בוויכוחים, אנו מתחילים מיד בשעור ויהיה זה הפעם מיבחן בתת־מקלע סטן.

(האיכרים נרגשים ונרגזים, מתקבצים ומתלחשים זה עם זה. מתייעצים מה לעשות)

נחומי: רגע אחד, חברים, הניחו לי להסביר לו… (ניגש אל המפקד) אדוני המפקד, ברצוני להסביר לך…

המפקד: תפקידי הוא להסביר לך, ותפקידך לציית, זה הכל… (אל צביקה) סמל צבי, ערוך את הכיתה לשעור.

צביקה: כן, המפקד, (מתייצב מול האנשים ומפקד): כיתה – לפני ש–ורה אחת הסת–דר!

(האיכרים מסתדרים בשורה ללא סדר).

צביקה: כיתה – כיתה.. דום!

(האיכרים עומדים דום, בשימוט ידיים ובפיק ברכיים).

המפקד: (ניגש אל צביקה): בעצם אני לא מאשים אותם – אם אחר שמונה חודשים לא יודעים תרגילי סדר – הרי זו אשמת המפקד הקודם. אני אמסור על הדבר למטכ"ל בהזדמנות הראשונה. את המפקד ההוא צריך להוריד לדרגת טוראי, או להשליך אותו לבית הסוהר….

צביקה: כן, המפקד,

המפקד: ועכשיו ניראה מה הם יודעים על תת־מקלע. תביא את הסטנים, ותמסור אותם לשני הראשונים…

(צביקה מביא את שני הסטנים ומוסר אותם לנחומי ולסלונימסקי)

המפקד: (אל השורה) אני אחזור בקצרה על תכונות התת־מקלע ואחר־כך נחזור על טעינה ופריקה. (מרצה באופן אוטומטי ובמהירות) התת מקלע הוא נשק קצר־טווח, המשמש להעסקת אוייב בטווחים עד… מאה ירד. במרחקים גדולים, פוחת כוח החדירה של הקליע במידה ניכרת. זהו נשק אידיאלי בשביל קרב רחובות, טיהורי יערות או פטרולים. התת־מקלע, הוא נשק אוטומטי המופעל על ידי פעולת הרתע, ואפשר לירות בו כדורים בודדים או צרורות. הקליבר של התת־מקלע, סטן, הוא תשעה מילימטר. המשקל – 3 קילוגרם, בקירוב. מבין? (אל צביקה) תן להם מלאונים בשביל טעינה.

(צביקה מביא מלאונים לטעינה, ומוסר בידי נחומי וסלונימסקי) זהו. עכשיו – לפי פקודה “טען”, אתם ממלאים את המחסנים וטוענים. יד ימין על מאחז הקת, האצבע מחוץ, לשמורת הדק, הקת תחת הזרוע. והקנה, נטוי לפנים ולמטה. לפי פקודה “היכון”, אתם עוברים למצב ירייה ג'. מן המותן. ברור?

חתולי: אדוני המפקד. אני צריך ללכת הביתה לחלוב את הפרות..

המפקד: (צועק): ארטיסט! אני מדבר על סטן, ואתה מדבר על פרות! אל תחשוב שאינני מכיר את הקונצים האלה. אתה רוצה לעשות עלי רושם של פסי־כופט, כדי שאשחרר אותך מן הצבא. אותי לא תוכל לרמות! יש לי נסיון רב בטיפוסים כמוך…

סלונימסקי: אדוני, הפרה שלי צריכה להמליט הלילה. אנחנו מוכרחים לחזור…

המפקד: ארטיסטים! עצלנים! פסיכופטים! אתם חושבים שבא מפקד חדש, אז תוכלו לעלות לו על הראש! לא תצליחו! אני יכול להבטיח לכם זאת! (מרים את קולו יותר) כיתה – כיתה, דום! היכון! היכון…. (צועק) לא על הה–דק! לא… (נשמע מטח יריות עצום. ברק אש עובר על פני הבמה.

האיכרים המפקד, צביקה – כולם משתטחים על הארץ כבשעת הפצצה, וידיהם על הראשים. כעבור רגע, מרים המפקד את ראשו וקורא כלפי הקהל: “לכל הרוחות, לא מחנה צבא הוא זה, כי אם בית משוגעים!”


מסך


 

תמונה ד'    🔗

(חורשה במושב. ליל ירח. החיילים ובנות המושב. הפזמון “ערב טוב”)


אומרים בכפר, האהבה קלה היא:

בעץ אחז בטלטלה,

ולב הבת כאפרסק בשל

ישר אל תוך ידיך חיש נופל.

ערב טוב, ערב קר,

ערב טוב לך בת־האיכר.

כבר החורשה בערפל עוטפת,

שעת האפס הנה־קרבה.

ידי עלי כתפייך נערה…

שרק תקום בזמן לחלוב את הפרה.


הממטרה דבר־שיר לי מזמרת…

ומרחוק עונה לה קול צינור.

כמנגינה שהיא חוזרת וחוזרת…

– את הברזים (כל הברזים) לך, תסגור!

     ערב טוב…


בין אור וצל רוח־הליל חולפת,

אני מרגיש כמו טירון.

המטרה היא כאן, ולבבי איתן,

כל הבנות: ואל תשכח, דודי, לקצור את התלתן.

תשב נא כאן, אספסת כה נאה,

– חלילה, לי, שדה בהשקאה

– אולי בצל אילן, נוכל סוף סוף לנוח.

– אל תדרוך (אל נא תדרוך) על הזרוע!

     ערב טוב…

כמה יפית, הוי, אחותי נחמדת,

חלום חיי: חופה בכפר.

ואך אגמור לשמור על המולדת,

– תוביל מחר את “לבנונית” לפר!

– אולי נרכב בזוג על החמור?

– על החמור דודי תרכב באור.

יש עת וזמן לכל עניין אשר תדרוש.

אין כל חדש (אין כל חדש) תחת הברוש!

     ערב טוב…

     אומרים בכפר…


(קריאות מעומק החורשה: דליה! אביבה!)

שלמה: פסט… האמהות באות… בואו נסתלק…

בני: האמהות האמהות! מי הביא אותן לעולם!

שלמה: מי? – גם כן אמהות! – נברח!

(כל חייל אוחז ביד בת־זוגו, הכל בורחים לעבר החורשה. נכנסת צפורה)

צפורה: ד–ליה! האדמה בלעה אותך? הלא רק עתה שמעתי כאן קול שירה… דליה! (מעומק־החורשה נשמעים קולות: אביבה, יעל, נכנסת מרים)

מרים: אבי–בה! לאן נעלמו כולם?

צפורה: ברחו מפנינו! כמובן!! לכי רדפי אחרי הגחליליות!

מרים: הפקרות כזו לא היתה במושב מיום הווסדו! חיילים באו לכפר!

צפורה: ולשם מה אימצנו אותם! זוהי התודה שאנו מקבלים מהם! אינני מכירה את הבת שלי! את עצמי ובשרי אינני מכירה! הראש מסוחרר אצלה לחלוטין! סהרורית!

מרים: ואביבה כל היום חולמת ובערב – השד יודע לאן היא נעלמת! (קוראת) אבי־בה!

(אל צפורה) אבל אינני מאשימה אותה. החיילים מדיחים אותה!

ציפורה: כמובן! את שומעת? היום אני נכנסת למחסן התבואות שלנו להוציא גרעינים בשביל העופות, מה אני רואה? – על השק האחד יושבים דליה ויואב והוא – אוחז בידה!!!

מרים: אוחז בידה? (צוחקת) היום, אני באה לגן התפוחים שלנו, ומוצאת שם את אביבה ואת יענקלה והוא מניח את ידו על כתפה!!!

צפורה: ממש על כתפה?

מרים: ממש על כתפה! אבל כל זה לא איכפת היה לי, אילו הייתי יודעת שהם עובדים, אבל הם אינם עובדים ובגללם גם הבנות אינן עובדות, והמשקים נהרסים, צפורה, אני אומרת לך; המשקים נהרסים!!!

     (נכנסות יהודית ורחל)

יהודית: אינם, מה? ברחו!!

רחל: אני אינני מקנאה ברותי שלי! אני אתפוס אותה ואסגור אותה בבית על מנעול, משש בערב עד חמש בבוקר! אהבה? בבקשה! אבל רק כשהשמש זורחת!

יהודית: ואני אומרת אחרת: אהבה – בבקשה! אבל לא על חשבון העבודה! אתן יודעות שיש לי דעות מתקדמות מאד בענייני אהבה ואני לא אאסור על נירה שלי להתהלך עם בחור. אבל! דבר אחד עליה לזכור תמיד – העבודה, מעל לכל! וכשיוצאים לטייל אחרי תשע – בערב – ברור שלמחרת אין כוח לקום לעבודה! ומי סובל מזה? – התרנגולות, הפרות והשתילים הרכים והמסכנים!

צפורה: נכון מאוד! הנשמע כדבר הזה? כשאני הייתי בגילה של דלינקה, גם כן ידעתי מה זו אהבה. הייתי יוצאת עם נחומי לפנות־ערב. היינו מדברים על פושקין, על לרמונטוב, על כיבוש העבודה, על הוויכוחים בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה… זה היה משהו רציני! אבל עכשיו – גועל נפש! יוצאים למטעים ואוכלים ש–זיפים! ועל עבודה לא חושבים בכלל!

מרים: במיקשה שלנו – לא נשאר אפילו אבטיח אחד!

יהודית: ואצלנו – נעלמו כל הענבים מן הכרם!

רחל: בחורים בטלנים ועצלנים, ריקים ופוחזים, רועי רוח ורודפי אהבים!

יהודית: ריקים ופוחזים – נכון מאד! תארו לעצמכן שהחייל שלנו, שלמה, לא שמע אפילו שקיים עתון ששמו “דבר הפועלת”! בורות שכזו!

מרים. רחל: (בתדהמה) מה את אומרת! לא שמע כלל על “דבר הפועלת”?

צפורה: נו, אתן רואות את מי אימצנו לנו, הה?

מרים: ואפשר להאמין בכלל לדבריהם? הם מספרים לנו שמפקד מחנה הצבא, לקח את הבעלים שלנו לסיור במפעלי התעשייה הצבאית בארץ. מי יודע אם זה נכון?

יהודית: אני אומרת לכן, חברות, שמשהו לא בסדר כאן. לא מתקבל על דעתי שבוכמן שלי, יעזוב את המשק שלו ליותר מ־48 שעות, מבלי להודיע לי דבר, ויצא פתאם לטיול בארץ!

רחל: אם החוש שלי אינו מטעה אותי, הרי יש כאן איזה מעשה תעלולים חשוד מאוד!!!

צפורה: ואני אומרת לכן, חברות, שאם נחומי אינו חוזר הביתה עד מחר בבוקר – אני עצמי הולכת למחנה הצבא לתהות על קנקנם של הדברים!

מרים: כולנו, כולנו נלך! משהו אינו כשורה כאן, סלונימסקי לא יעזוב את המשק שלו למשך יומיים, כדי לערוך טיולים!

יהודית: זהו! מחר בבוקר, אנחנו יוצאות כולנו למחנה, כדי לראות במו עינינו מה נעשה שם! (קוראת) ני–רה! אם את לא באה הביתה מיד – אני סוגרת את הדלת על מנעול!

(יתר הנשים קוראות: דליה! אביבה! רותי! ויוצאות.

שלמה מתגנב חרש על קצה אצבעותיו, וכשהוא נוכח שהשטח פנוי, הוא מנופף בידו לחבריא)

שלמה: פסט.. בואו… הסכנה חלפה!

בני: (מחקה את קולה של צפורה:) בימינו, היינו קוראים את פושקין, לרמונטוב ו… את “דבר הפועלת”….

שלמה: אה, איזו אהבה קדושה היתה בימים ההם! בחור היה כורע ברך לפני בחורה (כורע ברך לפני נירה) נושק את ידה ואמר: “אהובתי, אני מעריץ אותך… כמו את האחים קארמזוב!”…

יענק’לה: בנות, כפי שהבטחנו לכן, נציג בפניכן עכשיו מחזה קלאסי על אהבה למופת! דראמה עם מוסר־השכל! שלמה! (שלמה יוצא) ואתן, בנות, תסלחנה לנו אם תקרינה תקלות כלשהן במהלך ההצגה. בגלל… העבודה הקשה במשק, לא הספקנו עדיין להתכונן כראוי. אבקש אתכן לא להתרגש יתר על המידה, לא לבכות בקול במקומות הטראגיים ולא לצחוק בקול במקומות הקומיים. אם יהיו כאלה. זה יפריע לשחקנים. לא לפצח גרעינים באולם! מה שלא יהיה ברור מתוך המשחק – אני אסביר. סמוכנה עלי. אם גם לאחר זאת יישארו דברים בלתי־מובנים – הרי זו אשמתכן בלבד. הדמיון צריך למלא מה שמחסיר המשחק. זהו כלל גדול.

נא לזכור: אין אנו “הבימה” “הקאמרי”, או ה“אהל”, ולא איכפת לנו מה שיכתבו עלינו בעיתונים.

אנחנו בלתי תלויים בביקורת, מצפצפים…

אנחנו מבקשים רק להנות אתכן. את הקהל! אין תיאטרון בלי קהל! (אל הקהל באולם) נכון, אמרתי? (אל הבנות)

נא לזכור: זהו מחזה מקורי! נכתב על ידי מחבר ישראלי שזכה להצלחה עצומה. בסט־סלר! אני בטוח שעצם העובדה שזהו מחזה מקורי, כבר מעורר את אהדכן ואתן סולחות מראש לכל השגיאות! (אל הקהל באולם) לא כמו המבקרים שלנו. ההה??? (אל הבנות) אגב, אני הוא הבמאי, לא כנהוג ברוב ההצגות ב“הבימה”, או “האוהל”–אני במאי ישראלי, מאה אחוז. (מוחא כף פעמיים) בחורים!

(בחורים מתלבשים – יואב כשמשון, שלמה – כדלילה, בני כאריה, צביקה – כאביו של שמשון. הבנות מוחאות כף).

יענק’לה: (אל הבחורים) בחורים, אבקשכם הפעם לזכור יפה את הטקסט ולא להיכשל בלשונכם. לבטא יפה את המילים, להזדהות עם התפקיד. לחיות אותו! לזכור שזהו מחזה מקורי ולא איזו דראמה קלוקלת מרומאן בלשי זול. לזכור שכאן פועלים יצרים: אהבה, קינאה, גבורה! (אל הבנות) ההצגה מתחילה:

שמשון ודלילה. מתוך ספר שופטים מאת… שכחתי את שם המחבר. תמונה ראשונה שמשון והאריה. מסך. שמשון הולך בדרך, פוגש באריה, (אל השחקנים) שמשון – אתה מצד אחד. האריה בא מן הצד השני, זהו. עכשיו האריה שואג – (אריה שואג בקול דק) לא כך! יותר חזק! כך! (שמשון נסוג) לא לסגת! אתה חזק מן האריה ועל כן אינך מפחד ממנו! ברור?? אתה מסוגל להזדהות עם המצב הפסיכולוגי הזה?

יואב: אשתדל.

יענקלה: תתרכז רגע ותזכור שאתה לא מפחד מן האריה. אתה פשוט מלא רוח גבורה, מובן?

יואב: מובן (מעמיד פנים שאינו פוחד. מאמץ את שריריו)

יענקלה: ובכן, להתחיל. שמשון –

יואב: (ניצב מול האריה השרירים מתוחים ואומר בפאתוס): הו, אריה אריה אריה,

מלך עז של החיות…

(האריה מתנפל עליו)

יענקלה: (צועק) לא! עוד לא! (אל בני) אתה צריך לחכות עד שיגמור לדבר ורק אחר כך להתנפל עליו! כמה פעמים הסברתי לך זאת?

בני: אבל למה לחכות, כשאני יכול מיד להתנפל עליו! אין בזה הגיון!

יענקלה: זה לא החיים! זה דראמה! מובן? תעשה כמו שאני אומר לך! שמשון – עוד פעם מהתחלה!

יואב: הו, אריה אריה אידיוט,

מלך עז של החיות

יענקלה: מה פתאום אידיוט?

יואב: כמובן שהוא אידיוט, אם הוא לא מתנפל עלי מיד!

יענקלה: אל תחבר לי טכסט משלך. תגיד כמו שכתוב.

יואב: הו, אריה אריה אריה,

מלך עז של החיות,

את עורך מיד אפשוט!

     (האריה מתנפל על שמשון)

יענקלה: (צועק) עוד לא!!! תחזור למקומך. קודם עליך לומר משהו, לא?

בני: אה, כן, שכחתי.

הוא, אדם אדם טיפש,

אמחץ אותך כמו… שכחתי…

יענקלה: פישפש. מהתחלה. ברגש!

בני: הו, אדם אדם טיפש,

אמחץ אותך כמו פישפש.

את עצמותיך אשבור,

שריד ממך לא יישאר.

(מתנפל על שמשון. היאבקות בין שניהם)

יענקלה: שסע אותו כשסע את הגדי! תפוס במלתעותיו!

בני: (צועק מכאב) הוא עושה את זה ברצינות! הוא מחסל אותי!

יענקלה: זה בסדר! הכל צריך להיות טבעי! די! (אל בני) עכשיו תשכב הרוג.

בני: הוא שבר לי את שתי ידי!

יענקלה: שתוק! עכשיו אתה מת! שכב עם פה פתוח! ככה!

(אל יואב) מה אתה אומר עכשיו?

יואב: אה, כן (עומד על ידו ואומר בפאתוס)

אתה הרוג כעת.

טוב הכלב החי, מן האריה המת.

ברייה עלובה! כבר אינך נושם!

ובספר שופטים הדבר יירשם.

דבר לא אודיע למשפחתי

ועכשיו אלך לי אל אהובתי.

(הולך)

יענקלה: מצויין! ועכשיו שימו דבש בתוך הלוע של האריה.

שלמה: (יוצק דבש ללוע האריה)

מעז יצא מתוק.

האריה המת לעולם ישתוק.

(הבנות מוחאות כף. השחקנים משתחווים)

יענקלה: (מוחא כף, אחר פונה אל הבנות) סוף תמונה ראשונה. אני עצמי, מתרגש עד כדי דמעות בכל פעם שאני רואה את התמונה המזעזעת הזאת! (מוחה את דמעותיו) מדוע זה מזעזע, חברות?

מפני שכאן אנו עדים למותו של מלך – מלך החיות!

מותו של מלך, תמיד יותר טראגי מאשר מותו של אדם פשוט! מובן? או שדרושות עוד הסברות?

הבנות: מובן, מובן, הכל מובן…

יענקלה: (אל הבחורים) תמונה שנייה, תמונה שנייה, מהר.

“יסורי שמשון מול הציניזם של דלילה”. (הכל מסתדרים לתמונה שנייה, מעמידים מעין מיטה באמצע, דלילה יושבת על המיטה)

יענקלה: ובכן – להתחיל – נא לזכור את המצב הפסיכולוגי. דלילה אוהבת את שמשון, אביה שונא אותו, הפלישתים רוצים לרצוח אותו. (אל הבנות בלחש־סוד) שמשון צריך להופיע בכל רגע. אבל אביה לא יודע על כך חה־חה־חה… (אל הבחורים) להתחיל!!!

אבי־דלילה: (כורע על ברכיו לפני מיטתה של דלילה, אוחז ראשו בשתי ידיו ומטלטלו כמתוך יאוש): הה, בתי, למה זה הבאת חרפה עלי ונישאת לחייל העברי הזה, שמשון! האין די פלשתים יפים והגונים בכפרנו???

דלילה: (בקול של גבר) אהבה, אבא, זה הכל!

יענקלה: (מחקה אותו בלעג) אהבה, אבא, זה הכל! כך מדברת דלילה? אינך יכול לדבר בקול של בחורה?

דלילה: (בקול של בחורה) אהבה. אבא, זה הכל!

אבי־דלילה: מה אמרת? אהבה?

דלילה: כן, אהבה!

אבי־דלילה: מה זאת אהבה?

דלילה: זה… זהו מין רגש כזה… כל היום חולמים, מתגעגעים, לא רוצים לעבוד, לא רוצים לעשות שום דבר.

אבי־דלילה: אהה! לא רוצים לעבוד? (מרעים עליה בקול אדיר) מי יטחון את הקמח בירחיים? מי יכין נזיד עדשים? מי יאפה עוגות סולת?? אני???

דלילה: מה אני יכולה לעשות, אבא, האהבה, זהו מין כוח, שאי־אפשר לעמוד בפניו. אני אוהבת אותו. משתגעת. הוא כבש את ליבי.

אבי־דלילה: כבש את לבי! מי הוא? מה הוא? הוא יודע לעבוד?

דלילה: אבא! הוא גיבור! הוא… שכחתי…

יענקלה: (צועק) מה שכחת? הוא הרג אריה! הוא אריה! מטומטם!

דלילה: הוא הרג אריה! הוא הרג אריה! מטומטם!

יענקלה: (צועק) לא “מטומטם”! אמרתי מטומטם! בחיי, אתם נוראים היום! תגיד עוד פעם.

דלילה: הוא הרבה אריה! הוא הרג אריה!!!

אבי־דלילה: הרג אריה! אז מה יוצא לי ולמשק שלי מזה? הוא איננו יודע לחרוש, איננו יודע לזרוע, איננו יודע לקצור! אין לו ידיים בשביל זה.

אין לו שכל בשביל זה ואין לו כוח בשביל זה!

(הבנות צוחקות ומוחאות כף)

יענקלה: (אל הבחורים, צועק) להפסיק!!! (אל הבנות) למה אתן מוחאות כף באמצע. הה?

דליה: זה מצחיק נורא. זה מזכיר לי את אבא שלי..

יענקלה: אה! בסדר! להמשיך, בחורים!

דלילה: אבא, אבל אם יש לו כוח להרוג אריה – יש לו וודאי כוח גם לחבוט חיטים, לדרוך ענבים, או לדוש במורג!

אבי־דלילה: לא! אלה הם שני דברים שונים בהחלט! אני מכיר את הטיפוסים האלה שהורגים אריות! קוביוסטוסים! רוצים לעשות רושם על בחורות! לצוד את ליבן!

דלילה: אבל אבא… הוא…

יענקלה: (אל הבנות בלחש) בעוד רגע ייכנס שמשון… תראו מה שיהיה…

אבי־דלילה: (צועק) אינני רוצה לשמוע דבר! דלילה! אני דורש ממך בכל תוקף לעזוב את שמשון, ולא…

(נכנס שמשון ולחי חמור בידו. יענקלה מסתכל בבנות בברק ניצחון בעיניו, כאומר: “אמרתי לכן שייכנס!”)

שמשון: (אל אבי־דלילה) ולא… אז מה יהיה, הה???

אבי־דלילה: (נרתע לאחור) אני… אני… לא אמרתי שום דבר.. שום דבר… (יוצא)

שמשון: (צוחק) הוא חושב שיעלה בידו להפריד בינינו, מה? מימי מתושלח ועד ימינו אלה, לא עלה בידי אב להפריד בין בחור ובחורה, שבאמת אוהבים זה אתת זו!

דלילה: (מתרפקת על שמשון) שמשון! אני כל כך התגעגעתי! איפה היית?

שמשון: (בגאווה) הרגתי אלף פלישתים!!!

יענקלה: (צועק) לא! לא כך! בביטול! דרך־אגב! כאילו אתה מספר שאכלת פלאפל רק עכשיו. חזור! (אל הבנות) סלחו לי! יש מצבים בחיי רג’יסור ש… ש… תמשיכו שם!

דלילה: שמשון, אני כל כך התגעגעתי, איפה היית?

שמשון: אה, סתם, אכלתי פלאפל…

יענקלה: אידיוט! לא אכלת פלאפל! רק כאילו אכלת פלאפל! מצב פסיכולוגי! מובן? חזור, איפה היית?

שמשון: אח, סתם הרגתי איזה אלף פלישתים!

יענקלה: זהו, כך זה בסדר, להמשיך!

דלילה: ומה זה יש לך בידך?

שמשון: אה, סתם, לחי של חמור….

דלילה: לחי של חמור? שוב הרגת חמור?

שמשון: לא, בזה הרגתי את אלף הפלישתים!

יענקלה: מצויין! זהו הטון הנכון! עכשיו תן לה נשיקה!

(שמשון ניגש ונושק לדלילה במיצחה)

יענקלה: (צועק) לא כך! כך מנשקים אהובה? בעדינות! בתשוקה! אתה אוהב אותה!!!

(שמשון מנשק בעדינות ובאהבה)

דלילה: (נחלצת ממנו, אל יענקלה) זה מעורר בי גועל־נפש! אולי אתה יכול להחליף אותי?

יענקלה: (צועק) זה תיאטרון, אתה מבין? בתיאטרון – השחקנים הם לרוב ההיפך ממה שהם בחיים. בחיים הם שוטים גמורים, בתיאטרון – חכמים מחוכמים. בחיים – לא־יוצלחים עלובים, בתיאטרון – גיבורים רבי תהילה. בחיים – הם אינם יודעים מה זו אהבה, בתיאטרון – הם דון־ז’ואנים ואבירים, בחיים – הם בחורים, בתיאטרון – הם בחורות – להמשיך!!!

(שמשון יושב על המיטה, דלילה מניחה ראשה על ברכיו)

דלילה: שמשון, אתה אוהב אותי???

שמשון: מאה אחוז.

דלילה: טוב, אם אתה אוהב אותי – תגיד לי פעם אחת ולתמיד, מאין בא לך הכוח הזה???

שמשון: דלילה, תפסיקי לנדנד, אמרתי לך כבר – אם תקשרי אותי שבע פעמים בחוט “שפגט” – יאבד לי כל כוחי!

דלילה: שמשון! אתה משקר!!!

שמשון: אני משקר? אני מסוגל בכלל לשקר?

דלילה: כן כן, אתה משקר. פעם קשרו אותך שבע פעמים בחוט “שמשון” ואתה ניתקת את החוטים בזבנג אחד. תגיד לי את האמת…

שמשון: (לוחש לה) לא תספרי לשום איש?

דלילה: אני? אתה מתאר לעצמך שאני מסוגלת לספר סוד שאתה מגלה רק לי???

שמשון: טוב, אני מאמין לך. (לוחש) זה… זה מהשערות. יש לי שערות ארוכות ואם מישהו יגזוז אותן – לא יישאר לי כוח אפילו במיל.

דלילה: טוב, אני מאמינה לך, עכשיו תישן.

שמשון: בסדר, אני ישן, (עוצם את עיניו)

דלילה: אתה באמת ישן או שאתה רק עושה את עצמך?

שמשון: אני באמת ישן. את לא רואה? הנה – אני אפילו נוחר. (נוחר)

דלילה: (אל אביה, המופיע בפתח) פסט… פסט… תביא לי מספריים וחוט “שמשון”. (אביה יוצא וחוזר עם מספריים וחוט שמשון).

יענקלה: (אל הבנות) עכשיו יתרחש כאן משהו מפתיע מאוד. סבלנות! (דלילה גוזזת את שערו של שמשון. אביה קושר את גופו בחבל).

דלילה: (אל אביה)

עכשיו! שנינו ביחד!!!

דלילה ואביה: פלישתים עליך, שמשון!

שמשון: הה? פלישתים??? (קם ומנער מעליו את הכבלים! דלילה ואביה עומדים נדהמים, שמשון פורץ בצחוק). מה אתם עומדים המומי־רעם, הה? זה לא בדיוק כמו שכתוב בתנ"ך, הה? כמובן שלא! לא הכל מתרחש כמו בספרים.

דלילה: שמשון! שוב שיקרת לי?

שמשון: אני שיקרתי? את יודעת מה גזזת לי? את הפאה הנוכרית שלי! (מוריד מעל ראשו את הפאה ופורץ בצחוק). אבל את… את.. בברית אחת עם אביך! ובכן, עכשיו עליך לבחור בין שנינו: או אביך או אני. במי את בוחרת?

דלילה: (אובדת עצות) שמשון! אבא! (פורצת בבכי) אינני יודעת!

שמשון: דלילה, אני שואל אותך שוב, בפעם האחרונה במי את בוחרת – באביך או בי?!

דלילה: (בבכי) אל אלהים! אינני יודעת!

שמשון: (מסתכל בה רגע, אחר קורא בכעס) שלום! (יוצא)

אבי־דלילה: (מסתכל בה בבוז) שלום (יוצא).

דלילה: (קוראת אחריהם) שמשון! אבא! (נעמדת בפני הקהל כשחקן טראגי במונולוג מזעזע)

אהה! עכשיו נותרתי לבדי, בלי אב ובלי אהוב!

גלמודה בעולם! כמה זה עצוב!

(שמה ידיה על לבה ושרה)

קח את לבי, הוא לא נחוץ לי יותר.

אם בי בגדת – עליו אוותר תר–תר.

כשאני לבדי – אז אני מעוצבנת.

עולה לחדרי – כל היום מעשנת.

קח את לבי!!!

(מתעלפת ונופלת)

יענקלה: סוף! (מוחא כפיים, הבנות מוחאות כף בהתלהבות. משתחווה אל הבנות) תודה רבה, זהו הסוף, הסברות מיותרות, הכל מובן, אני מקווה.

הבנות: מובן, מובן…

יענקלה: ובכן – עכשיו הגיע תורכן, בנות! פיצחו בשיר! זמרו! חוללו! עוד הלילה גדול!!!

(הבנות קמות ושרות פיזמונים לבסוף שרים את הפיזמון:) “חפש את האשה”


חפש את האשה

אני – בחור שקט, שקט בדרך כלל

אך אם בת־אשקלון צופה מן המיגדל,

אז כפיר לי הבו ואשסעו כגדי!

הנה מאיין בא הכוח אל ידי.


ומי נתן כוחות לנֹחַ בתיבה?

היום כבר אין זה סוד איך שמה בביבר?

כולם: מקרוקודיל ועד פרת־משה,

עברו את המבול לגמרי אנגז’ה!


מפליא, אבל זה כך.

זאת קראנו אפילו בתנ"ך.

ומאז, בים, באוויר, ביבשה –

חפש את האשה!!!


עמד על יד הבאר אבינו יעקב,

הזיע. הצטער, היה כולו רטוב.

פתאום עלתה רחל, עלמת חן־חן בלי מום –

מיד עם כל האבן הסתדר כמו כלום!!!


ובן־פורת־יוסף, אחינו הקטן,

חמק ממִצְרִיָה ברגע מסוכן.

וכנף בגדו הותיר לאות ולסימן,

כי רב היה כוחות להתנדף בזמן!

          מפליא…

ולא חשוב אם דליה שמה או רינה או פזית,

או שמה אבישג, בת־שבע או רחב,

חשוב שהן עזרו לנו תמיד.

חשוב שהן טובות מאד גם לעכשיו,

          מפליא


 

תמונה ה'    🔗

שעת בוקר מוקדמת באותה החורשה. לרגלי העצים, בפינות שונות שוכבים החיילים והבנות, שקועים בשינה, רק שלמה לבדו ער, יושב ומעשן, כשהוא מוסתר מאחורי עץ. מרחוק נשמעות קריאות תרנגולים, געיית פרות וכו'. נכנסת צפורה.


צפורה: (נעצרת בתדהמה. סופקת כפיים) איזה מחזה נפלא!

(קוראת בלחש מאחוריה) מרים! את מחפשת את בתך האובדת? בואי ותראי אותה בכל הדר תפארתה…

מרים: (סופקת כפיה אל לחייה כבפני מראה איימים) אל אלהים!!

צפורה: האם העלית דבר מעין זה בדמיונך?

מרים: גם לא בחלומותי הרעים ביותר! אל אלהים!! וכאן הן בילו עם החיילים האלה כל הלילה!

צפורה: הה, אילו הייתי יודעת שכך יקרה…

מרים: ואני ישנתי לי במנוחה במיטתי כאשר כאן התרחשו כל הדברים הנוראים האלה!

צפורה: וכמוך גם אני! אמש, לאחר שנפרדנו, חזרתי הביתה ושכבתי לישון… טיפשה שכמותי! הייתי בטוחה שדליה תבוא מעצמה, בעוד חצי שעה. בעוד שעה לכל היותר, (מראה על הישנים) והנה… את רואה במי נתתי אימון…

מרים: הה, איזו הפקרות! איזו הפקרות!!

צפורה: ששש… אל תעירי אותה. הניחי להם לישון. יישנו עד הצוהוריים, עד הערב, לא נפריע להם..

מרים: אבל, צפורה, מי יעשה את כל העבודה במשק?? אני לבדי??

צפורה: הניחי עכשיו לעבודה במשק! יש דברים חשובים מזה!

מרים: אבל הפרות…

צפורה: הבנות חשובות מן הפרות!

מרים: אבל הלול…

צפורה: אני מדברת על המוסר ואת טוענת בעניין הלול! הקשיבי לי!

מרים: אני מקשיבה.

צפורה: ובכן – עכשיו אנחנו חוזרות הביתה. מתלבשות, הולכות כולנו, כל חברות המושב – אל מחנה הצבא…

מרים: אבל האפרוחים שלי…

צפורה: אני בעניינים שעומדים ברומו של עולם ואת – באפרוחים! ובכן – אנחנו הולכות אל מחנה הצבא, מבררות קודם כל מה שקרה לבעלים שלנו. דורשות שיחזרו מיד הביתה, ולא – גם אנחנו נשארות שם. ושנית – דורשות מן הפקד להוציא מכאן תיכף ומיד את הפרחחים האלה! חסל סדר אימוץ!

מרים: בזה את צודקת – חסל סדר אימוץ! הם משחיתים לנו את המשקים ומשחיתים את הבנות!!

צפורה: אם כן – בואי! אל נאבד אף רגע! עוד לפני שתשקע השמש – לא יישאר במושב אף חייל אחד! (פיזמון האמהות – ויוצאות)

שלמה: (פורץ בקריאה) סוף העולם! קץ כל בשר, אבדנו!! (הבנות מתעוררות בבהלה, החיילים מעט מעט)

דליה: (בבהלה) מה זה קרה? איפה אנחנו?

אביבה: מה זה? בוקר;

רותי: אל אלהים! שבע וחצי!

יעל: מחריד! נורא! אנחנו אבודות!!

נירה: אמי תרצח אותי נפש!

דליה: ובצדק! בואנה בנות! מהר!

(הבנות בורחות במרוצה)

יואב: (מתמתח, מתעורר) מה זה, לאן הן רצות?

שלמה: (צוחק) אחרו את המועד! אחרו! (מעיר את הישנים) מה אתם סרוחים לכם על הארץ כולכם!!! קומו!!!

יענקלה: (מתמתח) אה, איזה חלום מתוק שאני חלמתי!!

בני: חלמתי, שרותי… (מסתכל על סביבו) איפה היא??

שלמה: חברים בואו הנה כולכם! מצב חירום!

(כולם שואלה מה קרה? וקרבים אליו)

שמעו! לפני כמה דקות היו כאן אמה של דליה ואמה של אביבה, מצאו את כולכם ישנים, כמובן, אני לבדי הייתי ער ושמעתי מה דיברו ביניהן.

החליטו לבשל אותנו בלי מלח!

יענקלה: בלי מלח? איך זה?

שלמה: המצב הוא זה – כל האישות של האיכרים, יוצאות עכשיו מבתיהן והולכות אל הבסיס, לראות מה עם הבעלים ולדרוש מן המפקד לסלק אותנו מן המושב. וחסל סדר אימוץ.

כולם: מה???

שלמה: בדיוק כך!

יואב: אבל מה עשינו? אני לא נגעתי לרעה בשום בן־אדם ובשום בעל־חי!

שלמה: ובכן, הן טוענות, שהחטא שלך הוא כפול: נגעת לרעה בבת אדם. זה אל“ף ובי”ת – שלא נגעת לטובה בשום בעל־חי!

יואב: נסביר להן…

שלמה: מה תסביר להן? איך תסביר שעיכבנו כאן את הבנות עד שבע וחצי בבוקר!

יואב: הן היו עייפות! נרדמו! לא עשינו כל רע…

בני: אם יסלקו אותנו עכשיו מן המושב – אני עולה אל ראש מגדל המים ומפיל את עצמי למטה! רק עכשיו התחיל משהו רציני ביני ובין רותי… (פורץ בבכי)

יענקלה: חברים, אין ברירה, צריך לחשוב!

כולם: זהו! צריך לחשוב! בואו נחשוב!

(הכל תומכים ראשיהם בידיהם וחושבים)

יענקלה: מצאתי!

כולם: מצאנו (הפסקה) זהו זה!!!

(הכל שרים בהתלהבות שיר שמחה “אנחנו עוד נראה לכם”)


 

תמונה ו'    🔗

חדר בבית הוועד של המושב, שעה לפנות ערב ביום המוחורת. החדר נושא אופי של מיפקדה. על הקיר ממול, תלוייה מפת מיבצעים גדולה, תרשים של המושב ועליו חיצים עבים המסמנים מעין “התקפות”. דגלים אדומים וירוקים הנעוצים במפה, מראים על קווי “החזית”. בצד אחד שולחן ועליו ניירות שונים, תרשימים וכו'. לידו יושב יענקלה. בצד שני שולחן קטן ועליו מכשיר שידור צבאי, לידו יושב יואב. כשהאוזניות מורכבות לאוזניו.


יואב: (לתוך המכשיר) צנון–גזר אחד, צנון–גזר אחד, אתה שומע אותי??? מה המצב בגיזרה של סלונימסקי?? גמרתם לקצור את התירס??? בסדר גמור.

(אל יענקלה) גמרו לקצור את התירס אצל סלונימסקי. (יענקלה קופץ אל המפה ומעביר דגלון אדום מנקודה אחת לשניה) צנון–גזר אחד, צנון–גזר אחד, תעברו מיד לגיזרה של בוכמן, ותתחילו בהורדת המלפפונים, מה? לא, תיגבורת תקבלו רק מחר. עליכם להסתדר עם הכוח המצוי ברשותכם. להתקדם. לא לסגת. חמש־חמש. עב־רו!!

יענקלה: טוב מאוד, מחר אנחנו מתחילים לזרוע את הגיזרה המזרחית. חלקות מספר 27, 28, 29, שלמה מתקדם לעבר המשק של חתולי, צביקה מגופף עם הטרקטור מצד ימין, ואני פולש לאדמות של בוכמן, בתנועת מלקחיים. אנחנו זורעים את כל השטח ב־22 שעות, 11 דקות ו־35 שניות.

יואב: (מראה על המפה) מה עם הקו נחומי–לוינסון? מתי אנחנו חוצים אותו?

יענקלה: אני מקווה שמוחורתיים. השבוע נשתלט על כל השטח.

יואב: מה בעיניין העגבניות?

יענקלה: את העגבניות נוריד ביום אחד, תוך התקפה מרוכזת. (מראה על המפה) המחלקה תתקדם בשני טורים, אחד מצד מזרח–דרום, השני מצד מערב–צפון, תסרוק את כל השטח לעבר מרכז המושב.

יואב: הציוד??

יענקלה: תרשום! (יואב רושם) 32 פה, 48 ארגזים, של 12,5 אינטש, 24 מגרפות. 3 עגלות, 6 פרידות, 4 חמורים, מכונת משא אחת, 122 מטר חוט ברזל לאריזה, שלושת רבעי אינטש, 17 מימיות.

יואב: מה עם קציר התילתן???

יענקלה: חולייה אחת תצא בשעה 05.23 לקצור תילתן בחלקות של פלדמן, חתולי, מלכין, גרודנסקי, תסיים בשעה 06.38 ותצטרף למבצע הזריעה.

יואב: את בטוח שיספיקו במשך שעה וחמש־עשרה דקות? (מכשיר השידור מצלצל. יואב רץ ומרכיב את האוזניות) שום–בצל אחד, שום–בצל אחד! אני שומע אותך, מה? מצויין!!! מזל־טוב! (אל יענקלה) הפרה של חתולי המליטה תאומים…

יענקלה: מזל־טוב! תודיע שעל הבנות לאפות מיד 7 עוגות גדולות 22 קטנות ולהכין ממתקים. מספר בלתי מוגבל.

יואב: בסדר. (למכשיר) שום–בצל אחד, שום– בצל אחד, להודיע לבנות שעליהן לאפות 7 עוגות גדולות 21 קטנות…

יענקלה: עשרים ושתיים!

יואב: חזור: 7 עוגות גדולות 22 קטנות, ממתקים בלתי־מוגבל, חמש חמש עבו–ר!! (ניכנס שלמה, מצדיע)

שלמה: גמרתי את ניקוי הזבל בכל הגיזרה הצפונית־מזרחית, הרפתות נראות עכשיו כמו אולמי ריקודים ממש.

יענקלה: מה מצב האורוות?

שלמה: כל הפרידות רחוצות ומסורקות למשעי, רק בקצה הזנב של הפרידה של בן־יוסף, נשארה קרצית אחת של יכולתי להוריד אותה.

יענקלה: קח אקדח ותהרוג את הקרצית.

שלמה: אני חושש לפגוע בזנב.

יענקלה: צלף סוג א', צריך לדעת לירות בקרצית מבלי לפגוע בזנב. לפני שתלך לישון תעשה זאת.

שלמה: בסדר.

יענקלה: מה עושות הבנות?

שלמה: מכינות ארוחת ערב. שמנת, גבינה, סלט ירקות, חצילים, שתי ביצים לכל אחד.

יענקלה: (צועק) שתי ביצים לכל אחד!! הודעתי במפורש שיש להסתפק בביצה אחת. עלינו להגדיל את המשלוחים לתנובה! להגיע לשיא! בדרכך חזרה, תודיע לבנות לקצץ את מנת הביצים בחצי, מובן???

שלמה: בסדר, המפקד, ביצה אחת לכל נפש!!!

(ניכנס צביקה במרוצה, משולהב כולו)

כולם: צביקה!!!

צביקה: (כל עוד רוח בו) אני חוזר משם… איזה טירוף! שלא ברא השטן! (פורץ בצחוק. אוחז את בטנו ואיננו יכול להמשיך)

כולם: ספר! ספר כבר!!

צביקה: (מנסה לעצור בצחוקו. מדבר באפס נשימה) הנשים… הנשים באו לשם… (שוב מתפקע מצחוק)

כולם: תפסיק לצחוק ותספר מה קרה??

צביקה: (כנ"ל) ובכן – למוחורת שעזבתם את הבסיס, לקח המפקד את האיכרים לסידרה…

כולם: (בקריאות צחוק) לסידרה?…

צביקה: כן. לשלושה ימים. הם השתגעו. צעקו, קללו, גידפו, שום דבר לא הועיל, הוא לא רצה להאמין להם שהם מושבניקים. חשב שרוצים לסדר אותו, מטומטם! ובכן… ובכן… היום… כשחזרו… מצאו שם את הנשים… המפקד ניכנַס לכיכר האימונים… הוא מוצא את האיכרים מתנשקים ומתחבקים עם הנשים שלהם… הוא השתולל כמו סוס משוגע! “מה זה פה, אתם חושבים” – הוא צועק – “באר לריקודים?? מתנשקים? מתחבקים??” (הכל מתפקעים מצחוק) בקיצור… הנשים באו ודרשו ממנו לשלוח את הבעלים חזרה למושב… “להסתלק מפה! – צעק עליהן – מה אתן חושבות לכן? שכל אשה תבוא ותיקח את בעלה מן הצבא?? הפקרות!”

כולם: אז מה היה???

צביקה: בקיצור… הנשים הודיעו שהן לא חוזרות לבתיהן בלי הבעלים…

כולם: מצויין!

צביקה: והן יושבות שם על ארגזים, בקצה המחנה ולא זזות מן המקום!! ושני ממ־צדיקים שומרים עליהן!

יענקלה: טוב מאוד, עכשיו נוכל לסיים את המיבצע באין מפריע, כשיחזרו כולם, לא יכירו את המושב שלהם!!!

צביקה: (בלחש) מה, חיסלתם את כל התפוחים???

(ניכנַס בני, מצדיע)

בני: המפקד! גמרנו לחרוש את כל השטחים!!!

כולם: הורררה!!!

יענקלה: מה עם הטרקטורים?

בני: כולם מצוחצחים עד הבורג האחרון.

יענקלה: מה עם המחרשות?

בני: משומנות ועטופות בנייר טואלט…

יענקלה: אני לוחץ את ידך! חברים, הערב עורכים את מסיבת סיום מבצע חריש! יואב – תודיע לבנות להכין מסיבה הערב – עוגות ממתקים, יין….

יואב: לפקודתך! (ניגש אל מכשיר השידור) אמנון–ותמר אחד, אמנון ותמר אחד – את שומעת אותי? הערב עורכים מסיבת סיום החריש! להכין עוגות, ממתקים, יין!!!

יענקלה: הכל צריך להיות מוכן במשך 23 דקות 17 שניות!

יואב: הכל צריך להיות מוכן במשך 23 דקות 17 שניות! קיבלת? חמש־חמש עב–ור (אל יענקלה) הכל בסדר! (קריאות שמחה מכל צד)

בני: חבריא! הערב נכייף עם הבנות!

שלמה: בסלוניקי, לוקחים לב של בחורה בזר פרחים – פה – צריך להזיע אצל אבא שלה!!!

יואב: מה אתה רוצה? יעקב הזיע ארבע־עשרה שנה אצל לבן, עד שהשיג את רחל, אנחנו לא נזיע אפילו ארבע־עשר יום!!!

שלמה: הטכניקה התקדמה קצת מאז ועד היום, מה?

יענקלה: ארוך התלם, חורש העלם, ושר, על מה???

הכל: על העלמה!!

(הכל שרים “ארוך התלם” – )


ריקוד העבודה

ארוך התלם –

                חרוש, חרוש, חרוש אחי,

                חרוש, חרוש חרושה ככה,

ארוך התלם –

                חרוש אחי, חרוש!

                הי הך – ארוך התלם –

                והי הך – רוש – אחי חרוש!

מכה השמש

                עמול–עמול–עמול אחי,

                עמול, עמול עמולה ככה,

מכה השמש

                עמול–אחי עמול!

                היי–הך, מכה השמש –

                והיי הך, עמול – אחי עמול!!!


(נכנס המפקד החדש אין חשים בכניסתו, הכל נידהמים המומי–רעם)

המפקד: סליחה, כאן משרד הוועד של מושב “תלמים”?

יענקלה: (חיוור ונידהם) כ…כ..כן.

המפקד: אותה אולי ראש הוועד?

יענקלה: כ..כ… זאת אומרת… אני…

המפקד: אפשר לדבר איתך כמה דקות?

יענקלה: (מראה לו על הכסא ב… בבקשה…)

(המפקד מתיישב ליד השולחן, מצידו השני – יואב. היתר עומדים אחוזי בהלה)

צביקה: (לוחש) זה המפקד החדש!

המפקד: (מסתכל על סביבות) אני רואה שאתם, ככה, מושב צעיר מאד.

יענקלה: כן… מושב צעיר…

המפקד: כן, ארצי–ישראלי??

יענקלה: כן, ארצי–ישראלי!

המפקד: טוב, ובכן – ניגש לעניין. אני מפקד המחנה בבסיס האימונים הסמוך…

יענקלה: נ… נעים לי מאד….

המפקד: מצטער שלא יצא לי להפגש איתכם עד עכשיו…

אני חדש שם. החלפתי מישהו אחר שהועבר למיפקדת הדרום…

יענקלה: זה בסדר…

המפקד: (נבוך, צוחק בהתנצלות) לא נעים לי שאני עכשיו רק בפעם הראשונה אצלכם, צריך הייתי לבוא קודם…

יענקלה: זה… זה בסדר…

המפקד: ובכן – היום עברתי על התיקים ומצאתי שאתם… מוכנים לאמץ מחלקה שלנו… (שלמה נופל מתעלף. כולם ניגשים אליו)

המפקד: (בבהלה) מה זה קרה לו?

יענקלה: או… זה… זה לא כלום… הוא הרגיש רע כל היום… קיבל בעיטה פרידה, תנו לו מעט מים, חברה.

(בני שופך עליו כוס מים. שלמה קם)

שלמה: זה בסדר… רק חולשה זמנית, המשיכו!

המפקד: אני מקווה, שזה… לא בגללי… (צוחק)

יענקלה: אה, לא, לא!

המפקד: ובכן נחזור לעינייננו, אני שמח מאד שהחלטתם לאמץ מחלקה מן הבסיס שלנו. זה יהיה באמת לתועלת רבה, ועיניין חינוכי מאד, אם אפשר לומר כן.

יענקלה: (כמתוך דימדום) כן… כן…

המפקד: באותו מכתב, מודיעים לנו, שהייתם מוכנים לקבל את המחלקה לעשרה ימי חפשה אצלכם.

יענקלה: (צועק) מה?

המפקד: (בבהלה) מה, לא כך הדבר?

יענקלה: (כמתעלף) כן… כן…

המפקד: ובכן – מכיון שיש ברצוני לתת למחלקה חופשה עכשיו, אני מקווה שאתם מוכנים לקבל אותם אליכם, החל מהערב… (יואב מתעלף. כולם ניגשים אליו בבהלה, שופכים עליו מים)

המפקד: מה זה קרה?

יענקלה: (מתעורר) זה בסדר… המשך… המשך….

המפקד: (במבוכה) אני רואה שאתם… ככה, במצב של חולשה…

יענקלה: כן, אדוני המפקד, אנחנו חלשים מאד, יש כל כך הרבה עבודה בעונה הבוערת, עובדים מ–4 בבוקר עד 8 בערב. אין כוח…

המפקד: אם כן, אני רואה שהגעתי בדיוק בזמן. המחלקה שלי תוכל לעזור לכם קצת במשק. אם כי… למען האמת, עלי להקדים ולומר לכם, שאין זו מחלקה מצטיינת ביותר… הם קצת עצלים… ומלבד זה אנשים לא צעירים ביותר וייתכן שהעבודה החקלאית תהיה קשה מדי בשבילם…

יענקלה: איפה הם?

המפקד: הם פה…

כולם: (בבת אחת) פה???

המפקד: כן… מה אתם מתפלאים? אני… אני הבאתי אותם הנה והשארתי אותם ליד שער המושב… הם מחכים לתשובתכם… אינכם מוכנים לקבל אותם?

יענקלה: (המום כמו אחר מהלומות כבידות) תביא אותם הנה…

המפקד: (קם ממקומו) בעוד חמש דקות הם כאן, אדוני!

(יוצא. כולם אוחזים בראשיהם ומתהלכים כמטורפים).

כולם: (בערבוביה) מה נעשה עכשיו? מה נעשה? נקבור את עצמנו באדמה…

שלמה: חבריא, אני מציע שנברח… האיכרים יאכלו אותנו חיים!

בני, שלמה, צביקה: אין ספק, מוכרחים לברוח. מיד, לפני שיבואו.

יענקלה: רגע אחד, חברים, מה ההתרגשות?

שלמה: מה ההתרגשות! אתם יודעים מה יהיה כאן עכשיו? הוא אשם בכל! שמע, אתה הכנסת אותנו לבוץ – אתה תוציא אותנו מן הבוץ!

צביקה: אתה יודע מה? תסביר להם… תסביר להם שהם הסכימו לאמץ אותנו, אז אנחנו הסכמנו להתאמץ על ידם, עכשיו הם באים להתאמץ על ידינו, אז אנחנו לא יכולים לאמץ אותם, מפני שזה מאמץ כזה, שאנחנו שוב נהיה מאומצים אם נתאמץ ו… אני מבולבל לגמרי…

יענקלה: אין צורך בשום מאמץ מיוחד! אנחנו יוצאים מכאן מיד הולכים אל הבנות ומביאים את כל המסיבה הנה… קדימה!

המפקד: (נכנס) רבותי, המחלקה שלי ברחה!

כולם: ברחה?

המפקד: השארתי אותם ליד השער של המושב אני חוזר לשם – הם אינם! אינני מבין מה קרה!

יענקלה: קרה מה שצריך היה לקרות! זה קרה לפני אלפיים שנה, זה יקרה בעוד אלפיים שנה – זה בסדר – זה בסדר…

(החיילים נימלטים דרך החלונות)

המפקד: מה? מה? מה זה? לאן ברחו? אני יוצא אל החיילים שלי – אינם! אני בא אל האיכרים – אינם! קרח מכאן ומכאן! (ניכנס המפקד הראשון של הבסיס)

מפקד א': ערב טוב!

מפקד ב': ערב טוב… אני פה רק אורח…

מפקד א': גם אני פה רק אורח… באתי לבקר את המחלקה המאומצת.

מפקד ב': את המחלקה המאומצת? (מחייך) אבל המחלקה המאומצת עדיין איננה מאומצת…

מפקד א': אם כן, אתה טועה… המחלקה המאומצת נמצאת כאן זה חמישה ימים…

מפקד ב': תסלח לי, אדוני, אבל על המחלקה המאומצת, עליך לשאול אותי, אני הבאתי אותה זה־עתה הנה, ומשום־מה נעלמה תחת ידי.

מפקד א': תסלח לי אדוני, אבל על המחלקה המאומצת עליך לשאול אותי, אני שלחתי אותה הנה לפני חמישה ימים, ולפי מיטב ידיעתי היא נמצאת כאן…

מפקד ב': אדוני, אתה מבולבל קצת, המושב הזה אימץ לו רק מחלקה אחת! את המחלקה שלי!

מפקד א': אדוני, כנראה שאתה מבולבל. המושב הוותיק הזה, אימץ לו רק מחלקה אחת, וזו היתה המחלקה שלי.

מפקד ב': (צוחק) המושב הוותיק הזה! אתה רואה שאינך יודע על מה אתה מדבר? זהו מושב צעיר מאד, המאמץ לו מחלקה של קשישים!

מפקד א': בלבלת את היוצרות אדוני! זהו מושב וותיק מאוד, שאימץ לו מחלקה של צעירים!

מפקד ב': מאיזה בסיס המחלקה שלך?

מפקד א': בסיס 583, שני קילומטר מכאן!

מפקד ב': דעתך נטרפת? המחלקה שלי היא מבסיס 583 שני קילומטר מכאן.

מפקד א': כנראה שאינך מכיר את המחלקה שלך!

מפקד ב': אני מכיר אותה יותר מדי! זוהי המחלקה הגרועה ביותר בצבא ההגנה לישראל, שהיה לה המפקד הגרוע ביותר בצבא ההגנה לישראל, לדאבוני, אני הוא שבאתי במקומו רק לפני חמישה ימים. ואילו הייתי פוגש בו ברע זה, הייתי חולק לו שתי סטירות מצלצלות על שתי לחייו הנפוחות!!!

מפקד א': כן? מעניין להכיר אותו!!! בגלל מה?

מפקד ב': בגלל זה שלאחר שמונה חודשי אימונים, לא הצליח ללמד אותם אפילו תרגילי סדר בסיסיים! בגלל זה, שאינם יודעים לאחוז בשום כלי! שאינם יודעים אפילו להצדיע! שקוראים למפקד “חבר” ומדברים מן הבוקר עד הערב רק על פרות ותרנגולות!

מפקד א': (פוער פיו) ככה! איפה היא כרגע המחלקה שלך???

מפקד ב': זהו, שיש לה מושגי משמעת כאלה, כשהשארתי אותה לרגע ליד שער המושב – התפזרה לכל עבר ונעלמה כאילו האדמה בלעה אותה!!!

מפקד א': אן כן – בוא ואראה לך את המחלקה שלך! אחר־כך תחליט בעצמך מיהו שראוי לשתי סטירות לחי מצלצלות!!! (פונה אל הדלת)

מפקד ב': (הולך אחריו) אדוני, אינני רגיל שידברו אלי בלשון כזו!!

מפקד א': (אוחז אותו בזרועו) תתרגל! עוד מעט תתרגל! ועכשיו בוא נצא דרך החלון, כי כאן אני שומע שבאים אנשים ולא כדאי לחלוק סטירות לחי לעיני זרים!

סלונימסקי: איפה הם הפירחחים העלובים הללו! את ראשיהם אפצח להם במו ידי!

חתולי: אני אראה להם מה זה להתעלל כך באנשים ישרים! הם לא יצאו נקיים מידי!

נחומי: התחבאו כנראה, הפחדנים! אבל אני אתפוס אותם! אתלה אותם אחד אחד… על וו הרפת שלי!

בוכמן: אני אתקע קילשון בעצמותיהם! אדוש את בשרם במורג! את אוזניהם אקצץ במקצצת הירק שלי!

כולם: (בערבוביה) חבלנים! הורסי משקים! שוחטי תרנגולות! שודדי פירות! גזלנים!!!

(צפורה ואחריה יתר הנשים מתפרצות בזעם לתוך החדר).

צפורה: (מתפרצת) איפה הם? (הצער מעביר אותה על דעתה והיא אוחזת בגרונו של הראשון שמזדמן לידה, במקרה – זהו נחומי) אני ארצח אותם!!!

נחומי: (נבהל) צפורה… אותי?

צפורה: (מסתכלת בו, נרתעת) אה, זה אתה! (נוטה להתעלף)

נחומי ויתר החברים: איך הגעתן הנה?

מרים: איך! שחררו אותנו סוף סוף! הודיעו לנו שחזרתם למושב! איפה החיילים? אני אקרע אותם כדג!

יהודית: חתולי! תחזיק אותי, אם לא – אני יוצאת והורגת אותם! (חתולי מחזיק בה)

רחל: (צועקת) הם לא יימלטו מידי!

כולם: (בערבוביה) משפט יהיה! משפט! פירחחים! חבלנים!

צפורה: (מהסה אותם בהרמת יד, מתייצבת בפני כולם ומדברת כבאסיפה כללית): חברים… (נושמת ונושפת) אני מציעה… שבמעמד זה… ברגע זה… במקום זה… נחליט כולנו פה אחד… שאנו מודיעים לצבא ההגנה לישראל… שלא נאמץ עוד אף פעם אחת… שום מחלקה צבאית… כל זמן שהמצב המוסרי הוא כזה, שהחיילים בזים לעבודה, בזים למשק, אינם קוראים את אהרן דוד גורדון, אינם מכירים את ברנר…(מרימה קולה) ולא שמעו מעודם על “דבר הפועלת”! וכל הזמן….

(קול תופים ומנגינת מרש צבאי נשמעים הולכים וקרבים. כל הנאספים משתתקים בתדהמה)

קולות בין האיכרים: מי זה בא?

(זוגות זוגות בצעד קצוב, לקול המנגינה, נכנסים יענקלה ואביבה, יואב ודליה וכו' – הבחורים נושאים כל אחד בקבוק יין בידו, והבחורות – כל אחת טנא עם מגדנות בידה. מבלי שים לב לאיכרים ולאיכרות, הם מסתדרים בחצי עגול ודורכים במקום. האיכרים נירתעים אל הפינה, מוכי תדהמה)

יענקלה: מחלקה, מחלקה דום!! (הכל עומדים דום, המנגינה נפסקת.) “פקודת יום מספר 114/3” (מוציא גיליון נייר בצורת מגילה וקורא מתוכו) “חברות וחברים! ע”י פעולה משולבת של כוחות המחלקה הצבאית המאומצת וכוחות בנות המושב המאמץ, סיימנו היום ללא אבידות בנפש או ברכוש, את מבצע חריש שטחי התבואות של המושב “תלמים”! באמצעות הציוד המיכני הכבד והקל, פלוגות השריון והרגלים. בתנועות המלקחיים וההתקפה החזיתית – גמרנו לחרוש את כל הגיזרות. כולל חלקות נחומי, סלונימסקי, חתולי, בוכמן, גרוזינסקי וכו‘… וכו’. לכבוד סיום מיבצע חריש, שלוש פעמים: הידד!" (החיילים והבנות עונים לתרועה. קריאות תימהון מפי האיכרים והאיכרות. ניכנסים מפקד א' ומפקד ב' ועומדים מן הצד. יענקלה ממשיך לקרוא מן המגילה) “נוסף על כך הנני להודיע, שפעולות הזריעה, הקציר, אסיף הפירות והירקות, וקידום תנובת בעלי החיים, מתקדמות בהצלחה לפי התוכנית. וכהוכחה לכך – ישמש המיסמך הנקרא לפניכם עתה. דליה, אבקשך לקרוא את המיסמך!”

דליה: “קבלה של תנובה” בע"מ מס. 35790, על התוצרת שנתקבלה ממושב “תלמים”, בימים 3–5/8: 280 ארגז תפוחים…

האיכרים: (בהתפעלות) 280 ארגז תפוחים…

דליה: “420 ארגז שזיפים, (האיכרים כנ"ל) 80 טון אבטיחים (כנ"ל) 630 ארגז עגבניות, 312 תיבות ביצים, 1350 ליטר חלב.”

האיכרים: 1350 ליטר חלב!

יענקלה: (ממשיך לקרוא מן המגילה) איכרים ואיכרות, אתם מוזמנים להציץ במפת המיבצעים שלנו, ואחר כך להשתתף עימנו במסיבת המאמץ המאוחד!!!

(החיילים והבנות – עוברים להכנות. האיכרים והאיכרות ניגשים אל המפה)

מפקד א': (אל מפקד ב') ובכן?

מפקד ב': (מושיט לו את הלחי) הרבץ!

מפקד א': (מושיט לו את ידו) אל נשבית את השמחה.

הכר בבקשה, אני הוא המפקד שאותו החלפת!

מפקד ב': (אוחז בראשו) אוף, אני מטומטם!

מפקד א': (טופח לו על כתפו) זה בסדר. הרבה בילבולים היו כאן ועכשיו כולם מתבהרים! סוף טוב – הכל טוב!

חתולי: (ליד המפה) נחומי, אצלך כבר אגפו משמאל!

נחומי: סלונימסקי! אליך פלשו בהתקפה מרוכזת!

סלונימסקי: אי– אי– אי, אסטרטגייה צבאית! אסטרטגייה צבאית!

בוכמן: מה שחיילים יכולים לעשות! איזו טכניקה! איזו תנופה! הראש מסתחרר!

כולם: לא יאומן כי יסופר!

נחומי: (מרים ידו להסותם) רגע אחד, חברים, (הכל משתתקים) חברים… אני, אני מודה שטעינו טעות גדולה! טעות משולשת! חשבנו שאתם עצלנים ובטלנים – ומתברר שאתם חרוצים יותר מאיתנו. חשבנו שאתם ריקים ופוחזים, ומתברר שכוונתכם היתה לטובה! חשבנו שאתם עירוניים ללא־תקנה, ומתברר שאתם יכולים להיות מושבניקים טובים, טובים בהחלט. אני מודה לכם, הן על העבודה שעשיתם כאן והן על ההזדמנות שנתתם לנו, לטעם טעם חיי מחנה צבאי, זה לא הזיק לנו, בהחלט לא, אנו מבינים עכשיו לרוחכם. ובכן – אני מברך את האימוץ המשולש. שאנחנו אימצנו אתכם, שאתם אימצתם אותנו, והאימוץ השלישי – הוא הקשרים האמיצים שנוצרו כאן בינתיים ביניכם ובין… הבנות שלנו… אינני מתנגד… בהחלט לא… בהחלט… כאוות נפשכם! ועתה – הבה ונשמח!!!


כף

עת דודים – אכן

באה סוף סוף.

פרי – מגדים וחן,

יחד נקטוף –

אז כל העסק כדאי,

קץ לנשק ודי,

כן ידידי.

זו

עת דודים וחן –

כף!


הבה הבה – נשירה יחד –


הבה נשירה יחד כה –

א. במחשק, בלב האבן,

באדמת שדה נרחבת,

זה גרעין במו ידי ניטמן.

ואני מעל לכל אצפה

עד יקום ויהי הפלא,

עד יצמח מעל, פה, אילן –

אילן –

הבה –


ב. זמר חג, עונה יביע

כל גבעול בקול מריע.

איך צמח ויעל פה אילן –

אילן –


ג. שיר הלל נשיר כולנו,

לגרעין אשר טמנו. –

כי פרץ הבקיע ועלה,

כי הוא חזק מני ברזל

ועשת, כי אדיר וחי הוא

האילן –

אילן!!!

הבה…



  1. בקובץ המקור, בעמ' 48–49 יש כפילות של טקסט עם עמודים 44–45. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51477 יצירות מאת 2812 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21715 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!