I. 🔗
כענני עופרת כסו “ימי־אדריינוס” את שמי ארץ יהודה.
מתבוססת בדמיה, כל עוד רוח־חיים בה, התגוללה בת־יהודה לרגלי בת־רומי אויבתה בנפש. כמאתים שנה נלחמה רפת־הידים עם הענק הרומי; מיום ליום רפו ידיה, ובכל זאת החזיקה מעמד. גם אבדן עיר קדשה, גם שרפת בית תפארתה רק הממו כרגע את ראשה ואת לבה; היא התעלפה, אך לא מתה לשחת. עוד נשאר בקרבה די כח להתקומם תחת דגל גִבּוֹרָה בר־כוכבא ולנתק את כבלי־הברזל, אשר שם עליה הענק הרומי, ורק זה כשנתים ימים, אשר בא הקץ למלחמת־האיתנים על יד מבצר ביתר… שם נפל הגבור בר־כוכבא, הנאדרי בכח, שם נפלו כל יתר גבורי יהודה, ודמם, שנשפך כמים אל נחל צלמון, הפך אותו לנהר גדול ועצום, אשר בשטף גליו נשא אל הים הגדול גם את תקות בת־יהודה להשיב לה את חוּפשה ואת כבודה, שהיו לה בימי־קדם.
מתבוססת בדמיה תתגולל עתה בת־יהודה לרגלי האכזר אדריינוס. על במתי ציון יתנשא עתה היכל יופיטר, ועל חרבות ירושלים תתהדר עיר נכריה אֶלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, אשר לא יוכל איש עברי לבוא בשעריה לחונן את אבניה ולהרטיבן בדמעותיו על שבר בת־עמו… אולם נפש־אדריינוס השחורה עוד לא תדע שבעה. הוא יחוש, כי במות ארץ יהודה עוד לא מתה היהדות, ויאמר להרים יד גם עליה. הוא חפץ למחות מעל פני האדמה, יחד עם ציון, גם את התורה, שיצאה ממנה, – זאת התורה, אשר שבויי־ציון יישאוה עתה אתם אל כל קצוי ארץ־רומי לחתור חתירה מתחת היכלי אלילֶיה הרבים. האין די בזיון וקצף? – עקילס בן־דודו קבל על נפשו לעיני כל שרי רומי את תורת העבדים הנבזים האלה ויבז את כל הכבוד ואת כל היקר, אשר נחל כנצר ממשפחת המלכים. לא! היה לא תהיה כזאת! יחד עם היהודים תכָחֵד גם היהדות מן הארץ. שרוף ישָרף כל איש, אשר ישמור את השבת, שרוף תשרף כל אשה, אשר תשים את חותם ברית אברהם בבשר פרי־בטנה, שרוף ישרפו כל מורה עם תלמיד, אשר יהינו ללמוד את התורה – יחד עם ספרי־התורה ישרפו!
– באש – יאמרו – נתְּנה התורה הזאת ובאש גם תשוב השמימה!
מי יקום יעקב, כי קטוֹן הוא?!
היקום, היתעודד העם הנרמס הזה? איה איפה הנביא, אשר ירהיב עוז בנפשו לגשת אליו בדברי נוחם על שפתיו?
ואיך יקום, ואיך יתעודד העם המפוזר והמפורד בין אויבים רבים, בהנתק הקשר, אשר חבר את עצמיו אחת אל אחת בחומר וברוח? דברי הנביא “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו” רק עתה באו עליו כתומם. כתות־הדת הישָנות, שיָמים רבים נלחמו אשה ברעותה, עתה חלפו יחד ואינן; איך השנאה הנושנה, אשר הכתה את העם לרסיסים, – השנאה הנושנה לא עברה מן הארץ. פליטי כת־האסיים, אשר גם מלפנים הסיחו את דעתם מן החיים וישקיעו את נפשם בסודות ורזים, – הם התהפכו עתה למינים, אויבי הדת המסורה; ובהבטיחם לישראל מלכות שמים ממעל הם חותרים חתירה תחת קיומו של הארץ מטה. שרידי הצדוקים היו לאפיקורסים, אשר בעד טפה אחת ממשמני־הארץ הם נכונים למכור את כל שפעת טל־השמים, אשר נחלו מאבותיהם. אלה ואלה יַתנוּ אהבים עם הרומים, אלה ואלה ישאפו להתבולל בהם ואת כל מעשיהם יכוננו רק להראות, כי דבר אין להם עם עַם־העבדים…
אמנם, היתה עת־צרה כזאת ליהודה בשכבר הימים. בימי ממשלת היוָנים, בימי אנטיוכוס הרשע היה הדבר הזה. כרומים היום, כן נלחמו היונים בעת ההיא לא ביהודים, כי אם ביהדות. כמו היום, כן גם אז מצא לו האויב משרתים עושי־רצונו בקרב היהודים. גם אז עמדה היהדות רק צעד אחד מלוע התהום הפתוּחה תחתיה… אבל מה רב ומה נורא ההבדל!
אז – עם צעיר ורענן, עם מלא כח־עלומים, הנושא את נפשו לתחיה, ועתה – עם זקן ורפה־ידים, עם, שכחו וגבורותו עלו בתהו במלחמות־שוא מבית ומבחוץ…
ימי־אנטיוכוס היו לפני מַכַּבִּי וימי אדריינוס – אחרי בר־כוכבא; אז קוו לבוא גבור מושיע, ועתה… הגבור כבר בא – ואיננו.
יהודה מכבי ושמעון בר־כוכבא! האחד יבורך והשני יקולל. אך הנופל הוא השני מן הראשון בעוז־רוחו? או הנופל הוא ממנו באהבתו לעמו? אוי למנוצחים!
מתבוססת בדמיה כפגר מובס תתגולל בת־יהודה לרגלי בת־רומי אויבתה: האמנם עוד יקום ויחיה הפגר הזה? האמנם ידפוק עוד דפק־החיים באחד מעורקיו? אבל דפק זה איהו?
II. 🔗
בבית־הסוהר אשר בקיסרין, עיר הבירה לנציב־רומי, יושב אסיר זקן ושבע־ימים. היתענה האיש? – חזות פניו לא תגיד זאת. לו התבונן אליו איש בעין פקוחה, כי עתה אולי הכיר ברשמי פניו את עקבות כל התלאות והתהפוכות, שעברו עליו במשך ימי־חייו הארוכים; אפס כי כל התלאות האלה, גם ימי העוני בבית־האסורים יחד עם פחד המות המרחף על ראשו, – כל אלה לא החרידו אף רגע את מנוחת־הנפש של הזקן־העלם הזה. קומתו, שדמתה לתמר, פניו היפים והמלאים לֵחַ־עלומים, עיניו הנוצצות בנוגה אש־קודש וצחוק־החן המרחף על שפתיו, – כל אלה יחד מסכו עליו הוד ותפארת־נעורים, עד כי נפלא היה לראות לעומתם את קווצותיו הלבנות, העוטרות כזר־כסף את קרחתו הרחבה ואת זקנו הארוך, אשר בלבנת שערותיו התחרה עם לובן־השלג שם, בראש־הלבנון, שאליו התבונן עתה הזקן מבעד אשנבי בית־מאסרו.
והזקן הזה – ראש שרידי העם הגווע הוא, ושמו עקיבא בן יוסף.
ובעורקי הזקן הזה עוד ידפוק דֶפק היהדות הגוססת למראה־עינים, ואליו נשואות עתה עיני כל העם המפוזר והמפורד. מה יוכל הזקן הזה עם כבלי־הברזל אשר ברגליו לעשות לתשועת־עמו? רבות עשה האיש הזה לעמו בימי־חייו הארוכים, רבות עשה ולא הצליח; עתה לא נותר לו דבר בלתי אם למות מות־קדושים ולתת לִוְיַת־אַלְמָוֶת לַתורה, שהיתה רוח אפו ונשמתו כל עודו בחיים. הוא יודע, כי התורה הזאת – נשמת העם היא וכי לא ימות העם כל עוד חיה תחיה תורתו.
היא יָשב על יד חלון קטן, אשר רשת ברזל לו והוא נשקף על פני אחת מרחובות קיסרין ההומים מאדם, ויט אוזן לשאון ההמון בתקותו לשמוע את קול יוחנן בן גורי תלמידו, אשר התחפש יום יום בבגדי רוכל עם צרור סחורה על שכמו ואשר התחכם להיות המליץ בינו ובין שרידי־תלמידיו, שנשארו עוד בחיים.
אולם השאון ברחוב כבר קם לדממה. בקצה־השמים מערבה ישקע השמש לאט־לאט אל גלי היום הגדול… “אין זאת כי מצא ה’רוכל' היום שטן על דרכו ולא יבוא עוד… ומחר? – הנה ליל התקדש יום הכפורים לנו הלילה הזה; ומי יודע אם לא יום־כפורים משנה יהיה לי היום הגדול הזה – יום כפורים לכל חטאותי בימי חיי הבלי פה, על האדמה. האמנם לא אראה עוד את פני תלמידי החביב? האמנם לא אשמע עוד את קולו הנעים בטרם אלך ואינני? לא, לא אוכל שבת על יד החלון הזה! מראה פני השמש ברדתו הימה יעורר עצבון בלבי. הבה ואלכה מזה”.
כה דבר הזקן אל לבו, ובהבליגו על נטל הכבלים אשר ברגליו, קם ממושבו וילך וישב אל החלון האחר אשר בבית כלאו, הנשקף אל פני עמק מגידו, אשר מקיר העיר וחוצה ישתרע לרגלי הכרמל היפה בהרים.
מחזה אחר לנגד עיניו, מחזה לא־מוזר לו מני אז. רוכסי־ההרים שם במרחק ונקרות־הצורים הנוקבות ויורדות עמוק עמוק אל תוכם, נחל־העדן שם למטה עם פלג המים, אשר כנחש עקלתון יסול עליו דרכו, – הוי כמה זכרונות נוגים ונעימים קשורים בהם מימי־נעוריו, עת חשב עוד, כי גם הוא כאחד האדם יש לו הצדקה לחיות ולעמול לנפשו, לשמוח בשמחת־נפשו ולהתעצב בצרת־נפשו! אז לא ידע עוד, כי חייו ועמלו, כי שמחתו ויגונו לא לו הם…
הוא זוכר עוד את כל המקומות האלה. פה בלה את ימי נעוריו השאננים, בעודנו רועה את צאן בן כלבא־שבוע אדוניו, אחד מגדולי ירושלים. הוא לא ידע אז עוד את נפשו ולא שאף עוד לגדולות… פה הופיעה לעיניו רחל בת אדוניו ותצית בלבו אש, לא ידָע שחרה… והאש הקדושה ההיא עודנה יוקדת בקרבו עד היום ותכבה יחד עם נשימתו האחרונה… שם, על יד באר־המים, הנראָה מרחוק, שם הגידה לו רחל, מה הוא ומה יוכל עשות. היא הגידה לו, כי יקנה דעת, כי הדעת תחולל נפלאות, כי בדעת יושיע את עמו. היא הגידה לו, כי היא, בת העשיר בעשירי ירושלים, הקדישה את חייה לו, להרועה ההולך בחושך, למען יקדיש גם הוא את חייו לעמו ההולך בחושך.
"אוי רחל, רחל! אוי נשמה טהורה! מה מאושרת אַת, כי נאספת בלא עתך אל אבותיך ולא ראית ברעה, אשר מצאה את עמך! מה קנאתי בך, נפש טהורה, כי מוסר־כליות לא ידעת מעודך ועד יומך האחרון, כאשר אדענו אנכי!
"אמנם, יסר ייַסרוני כליותי, ומוסרָן מה קשה מאד! ערום לבי נגדי ואדע, כי לא טוב עשיתי, בתתי ידי לבר־כוכבא ובהודיעי גלוי לעמי, כי אני, זְקַן חכמי־ישראל, אִכָּבד להִקָרא בשם נושא־כליו. ולא שמעתי לקול חברי, אשר הועידו בי לאמר: ‘עקיבא, יעלו עֲשָבִים בלחייך, ובן דוד עדיין לא בא’. הם היטיבו לראות את הנולד יותר ממני. ומי יודע, כמה חללים הוספתי על חללי בת־עמי בעמדי לימין הגבור הזה!
"אוי, אלי, אלי! היָכול יכולתי עמוד נגד קסמי העלם הנפלא ההוא? כי מה הֵן החמודות, אשר צפנת לענוד בהן את ראש בן־דוד משיחך ואשר לא ענדו את ראש בן־הכוכב? חן ויופי, השכל ודעת, אומץ־לב ואהבה, אהבה בלי מצרים, לעמו הנדכא והנענה… רק אל דבר אחד לא שמתי אז לב, רק אל דבר אחד – כי לא בחרב יִוָשע ישראל.
"רק אז, בלילה הנורא ההוא, בהתהלכי בדד בין ערמות־החללים על שדה־הקטל אשר על־יד מצודת ביתר, – רק אז נבונותי, כי לא זה הדרך ולא זאת התשועה…
"שם ראיתי יהודים ורומים, מנצחים ומנוצחים, מתגוללים יחד. לכולם דאבה נפשי. הן כולם יחד בצלם־אלהים נבראו.
"מני אז ידעתי מה לעשות בשארית ימי־חיי המעטים.
“אבל התכופר אשמתי?” –
הזקן הוריד את ראשו וישקע במחשבותיו.
קול אנשים מתלחשים מאחרי דלת בית־כלאו ושאון הבריח, בהנתקו מעל הדלת, העירו את הזקן מחלומותיו.
הדלת נפתחה ואחד השוטרים הציג עששית עם נר כהה על קרקע הבית וימהר לצאת. אחריו נכנס החדרה איש בא־בימים, אך חסון כאלון והדור בלבושו כאחד הרומים.
III. 🔗
– שלום לך, עקיבא! – קרא הנכנס בעמדו על יד הפתח – שלום לך, ידידי וחברי!
– אלישע! האתה הוא? – ענה האסיר ויתעודד ויקם מעל מושבו בזרועות פרושות לקראת האורח. אולם כמעט צעד צעדים אחדים, כמעט העיף עין באורחו, – והנה נשאר על עמדו כנציב שיש.
– שלום לך, עקיבא! שלום לך, רבי וחברי! – שָנה בן־אבויה את דבריו בהבליגו על מבוכתו: – כלום אינך מכיר את אלישע חברך ותלמידך?
– לא אלישע אתה, אלא “אחר”! – הרעים הזקן בקולו ויצעד שני צעדים לאחוריו: – לא אלישע אתה, אלא “אחר”! “אין שלום אמר ה' לרשעים”!
רגעים אחדים שררה דומיה מעיקה בין שני האנשים הנצבים איש מול רעהו. על שפתי בן־אבויה רחפה בת־צחוק מפיקה לעג ומבוכה יחד. אחרי החליקו את קמטי המעיל הרומי, אשר לבש, הרים את ראשו בגאוה ויאמר במנוחה גלויה ורֻגְזָה מסותרת:
– אמת הדבר, “אחר” אני היום. כך מכנים אותי כל אוהבי וחברי מלפנים. אבל, עקיבא, סלח לי, אם אומר לך, שגם אתה נהפכת לאחר. גם אותך איני מכיר עוד. איני מכיר בך את תלמידו של רבנו הגדול יוחנן בן זכאי, שמעולם לא הקדימוֹ אדם שלום, ואפילו נכרי עובד־אלילים. ומי לנו קפדן כשמאי הזקן – ואף הוא לִמֵד לתלמידיו: “הֶוֵי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות”. עקיבא! אם אין אתה יכול לאהוב אותי כחברך ובן־גילך, הרי צריך אתה לכבדני כאדם. או כלום גרוע אני בעיניך מנכרי עובד־אלילים?
– סלח לי, אלישע! – ענה הזקן, נכלם ומתחרט, ויושט ידו לאורחו – סלח לי על הדברים הקשים, שנזרקו מפי בשעה שנגלית פתאום לפנַי. התָגא הרומית שעליך ופניך המגולחים… מעולם לא עלה על דעתי, שאראה אותך בכך. הוי, אלישע, הלואי שבקלסתר־פניך בלבד היית דומה לבן־רומי… אבל למה זה נעמוד שנינו? נשב־נא על המטה ונסיח מעט. טינא יש בלבי עליך מכבר, ואיני רוצה לשאת אתי כעסי עמי אל העולם שכולו טוב, שכולו שלוה ורֵעות.
– שאלתני – הוסיף האסיר אחרי דומיה לא־ארוכה ויאמר – שאלתני: כלום גרוע אתה בעיני מנכרי עובד־אלילים? אבל, אלישע, מה שאפשר לסלוח לנכרי אי־אפשר לסלוח לך. הלא בן אתה לעמנו, ואולי מן המשובחים שבבניו; ומי יודע אם לא נוצרת להיות אחד מפרנסיו ומנהיגיו? כי מה חסרת? תורה! – הרי יש כאן, חכמה! – הרי יש כאן, זכות־אבות! – הרי בן אתה למשפחה חשובה בירושלים! ואתה עזבת אותנו, עזבת את עמך הסחוף והדווי, ההולך וגווע בפצעיו המרובים; עזבת את עמך בשעה שהוא זקוק לעזרת בני־אדם שכמותך, והלכת לבקש אהבה בין היונים, הבָזים לנו והשמחים לאֵידֵנו, ומן הרומים, השותים בצמא את דמנו. הוי אלישע, אלישע! זכורני את התקוות היפות, שנתת בלבותיהם של כל חכמי־ישראל בשעה שבאת אלינו בפעם הראשונה אל הכרם ביבנה. ומה היה סופן של תקוות אלו? אמור לי, אלישע: מה ראית לעזוב את העם, שאתה מיוצאי־חלציו?
– אני לא עזבתי אותו, עקיבא. בלבי אני אוהב אותו כמלפנים. אף עכשיו אני כואב במכאוביו ומיצר בצרותיו. גם במעשַי ובדברַי, שאתם מגנים אותם ושבשבילם התרחקתם ממני, כל חפצי היה רק לשום קץ לצרותיו. לא, עקיבא, לא אני עזבתי את עמי, אלא הוא עזב אותי. הוא לא רצה לילך אחרַי.
– אחריך! לאן? אל הר האולימפוס של היוָנים או אל הפנתיאון של הרומים? – ענה האסיר בלעג: – לא, אלישע, לשם לא ילך אחריך עם קשה־עורף זה! אולי שתים שלש נפשות נדחות תמשוך אחריך, אך לא את העם כולו. אומה זו אוהבת אותי, אלישע, ואף־על־פי־כן, אילמלי רציתי אני להוליך אותם לשם, היתה עוזבת גם אותי!
– ואתה, עקיבא, לאן תוליך אותה אתה? למדורת־האש? אל בית־התליה? וזוהי אהבתך לעמך?
הזקן קם ממושבו וישא את עיניו השמימה, ובהדגישו כל מלה ומלה, ענה ואמר:
– זוהי אהבתי לעמי. כי ממדורת־האש, כי מבית־התליה תוליך הדרך ישר לאַלְמָות!
– לאַלְמָות! שם, בשמים, בעולם־הבא? – ענה האורח בצחוק־לעג קל על שפתיו.
– לא, אף כאן, על הארץ, אף כאן, בעולם הזה… לא ימות עם, שבניו עולים בשמחה על מדורת־האש בעד תורתם ואמונתם! ואני, אלישע, רוצה, שעַמי יחיה לעולם; רוצה אני בכל נפשי ובכל מאודי, שיחיה לנצח־נצחים!
–לנצח־נצחים… לשאת ולסבול את צרותיו לנצח־נצחים?…
– זה איני יודע, אלישע. מה שעתיד לבוא עטוף במעפורת שחורה, שבעדה אי־אפשר לראות כלום. אבל כל זמן שהאדם חי, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אַל יתיָאש מן התקוה לימים טובים מאלו. מזלו של אדם הוא גלגל־החוזר בעולם: היום הוא למטה ומחר הוא למעלה. ואם באדם פרטי, שיָמיו קצובים, כך, באומה שלמה, שימיה אינם קצובים, על אחת כמה וכמה. אדם פרטי, המאבד עצמו לדעת, אנו אומרים עליו, שנטרפה עליו דעתו. ומה נאמר על אומה שלמה, שבאה לידי יֵאוש ומאבדת עצמה לדעת?… אבל, אלישע, עדין לא השיבות לי על שאלתי: מה הביא אותך להניח את הר־סיני ולבקש לך בית־מנוס על האולימפוס?…
IV. 🔗
– אתה שואל, עקיבא, שלא כענין – ענה אלישע אחרי רגעים מעטים: – הנָס מסיני לא יבקש לו עכשיו מפלט על האולימפוס. הזמנים נשתנו. הערפל הקדוש, שהיה מכסה מלפנים את האולימפוס בעיני היונים, – ערפל זה כבר נדף בהבל־פיהם של הפילוסופים הגדולים, שעמדו להן לאומות־העולם. אלילי־אולימפוס כבר נמוגו והלכו להם כצלמי־בלהות, שרואין בני־אדם גסים ורכי־לב בלילה, וכיון שיאיר היום מיד הם הולכים וכלים. ואם תראה יוָנים מלומדים מקדישים את צלמי־יראתם, אל תאמין להם. רק למראית־עין הם עובדים אותם, כדי למשוך אליהם את לב ההמון. בשם יראתם הם משעבדים את העם ומושלים עליו… אבל, עקיבא, זוכר אתה עוד את הימים הטובים, בשעה שאני ואתה עם שני חברינו, בן־עזאי ובן־זומא, שמתו בלא זמנם, התרחקנו מכל הבלי־העולם ונכנסנו אל פרדס־החכמה ברצון חזק לגלות רזי־עולם ותעלומות סתרי מעשה־בראשית?…
– יהירות היתה בנו, עקיבא! – הוסיף אלישע בצחוק עצב על שפתיו – על בינתנו היינו נשענים יותר מדאי, ולפיכך נענשנו. רק אתה לבדך, באמונתך התמה במסורת־אבות, נכנסת בשלום ויצאת בשלום. בן זומא הציץ ונפגע, בן עזאי הציץ ומת, ואני… עלי אומרים, שקצצתי בנטיעות… אוי, עקיבא, כלום עשיתי זאת בזדון, כדי להכעיס? אילמלי ידעתם את המלחמה הקשה, שנדלקה בלבי, מלחמת יצר־הטוב עם יצר־הרע, מלחמה, שקרעה את לבי לגזרים, – הייתם מבקשים רחמים עלי במקום לנדות אותי. ומה היה כל חטאי? – אני לא יכולתי לעמוד באמצע הדרך. התשוקה לדעת הכל לא נתנה לי מנוחה: הגיתי בספרים, חקרתי ודרשתי במופלא ממני, ובמדה שהוספתי דעת, כן גדל צמאוני לדעת… דומה הייתי לאדם המבקש אוצר כמוס. הוא רואה את ציון האוצר מרחוק, – אבל במדה שהוא מתקרב אליו, בה במדה מתרחק הציון ממנו והלאה. וכשבאתי לאחרונה אל מקום האוצר, פשטתי את שתי ידי ליקח אותו – והנה תהום נוראה פתוחה לפני… והתהום ריקה, אין בה כלום. אז חשתי, שאף לבי ריק, אין בו כלום…
בן־אבויה נשתתק לרגע, ואחר־כך הוסיף ואמר:
– מקנא אני בך, עקיבא! אתה לא ידעת מעולם, מה זו ריקנות־הלב. כשאדם בעל־דעה חש בלבו ריקנות זו, יש אך דרך אחת לפניו – לאבד את עצמו לדעת, אם לא ימצא לו ענין למלאות בו את לבו הריק. הרבה אני אוהב את החיים, ועל־כן ביקשתי ומצאתי ענין לענות בו. הסחתי את דעתי מעניני־שמים והשקעתי את עצמי בעניני־ארץ. חשבתי וראיתי, שכל הרע שבעולם מקורו הוא במה שנפלגו בני האדם לעמים, לשבטים ולמשפחות, שיש להם לשונות שונים ונימוסים שונים. אילמלי היו כל בני־האדם מתכנסים ונעשים לעם אחד בעל לשון אחת ונימוסים אחדים, היו פוסקים כל ריב וכל קטטה בעולם, לא היו מלחמות ושפיכות־דמים, לא היו שבויים, שעושים אותם לעבדים, וממשלת זדון היתה עוברת מן הארץ… וכשראיתי, שהרומיים הולכים וכובשים את כל הארצות, גמרתי1 בלבי: עתידה רומי להביא גאולה לעמי־עולם. רק דבר אחד יכול לעכב אותה – זוהי תורתו של ישראל, שלא תתן לאומה זו להתערבב בשאר אומות־העולם. וכדי לקרב את גאולת־העולם השתדלתי לבטל תינוקות של בית רבן מלימוד־התורה: ילמדו, אמרתי, מלאכה ואומנות המחיה את בעליה ואל יתעסקו בדברים, שאין להם שורש בחיים ושצריכים להבטל. אפשר, שבשביל זה התרעמתם עלי ואמרתם, שמקצץ אני בנטיעות… אך מה לי ולתרעומותיכם? ראיתי, שדברי מוצאים להם שומעים הרבה בתוך העם. חשבתי, שכְּשֶתעבורנה עשר שנים יטָמעו היהודים בתוך הרומיים ויהיו לעם אחד – וקפץ עלי רוגזו של בן־כוזיבה, שהפר את כל מחשבותי. מרידת היהודים, רדיפות הרומיים, גזירותיו האכזריות של אדריינוס, – כל אלה הוסיפו שמן על אש־השנאה שבין היהודים ובין הרומיים, ולעגמת נפשי אני רואה, שתקותי לא תבוא.
V. 🔗
בן אבויה החשה רגעים אחדים. בעל עת דברו לא שסע אותו הזקן בדברים, כי אם הקשיב לודויו בדומיה ובשום לב, בהשפילו עיניו ארצה. רק לפעמים הרים את עפעפיו ויבט אל איש־שיחתו פעם בעינים מפיקות חמלה ורחמים ופעם בלעג קל על שפתיו. ובראותו, אי החשה אלישע, ענה ואמר:
– מחשבה גדולה חשבת, אלישע, אף על פי שיודע אתה בעצמך, שמחשבתך זו לא חדשה היא. כבר נבאו הנביאים דברים כיוצא בה, אבל יותר מתוקנים. גם ישעיהו, גם מיכה נבאו לשלום נצחי בין העמים “באחרית הימים”, שאז “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. אבל אמור לי, אלישע: מפני מה אתה מתחיל ביהודים? כלך לך אצל היונים ודרוש להם, שיתהפכו לרומיים בלשונם ובנימוסיהם; כלך לך אצל הפרסים וההודים, אצל הגרמנים והכושים, שעדיין לא קבלו עול מלכותם של הרומיים עליהם. הוֵי בטוח, שבשעה שכל באי־עולם יתהפכו לרומיים לא יעכב גם ישראל את הגאולה, שאתה רוצה להביא לעולם. או כלום אתה חושב, שאומה זו גרועה מכל שאר האומות שבעולם ובשביל כך אתה מתחיל במיתתה?
– לא מפני שהיא גרועה מכל האומות, אלא מפני שהיא סובלת הרבה יותר מהן…
– כך, אלישע? אהבתך הישנה לעמך קמה ונעורה בלבך ואתה דורש לעצמך: ‘ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה’?… אבל, אלישע, מיתה זו אינה יפה כלל. אין מיתה בלא יסורים וחבלי־המות של אומה שלמה קשים הרבה מחבלי־המות של אדם יחידי. או כלום אתה חושב, שעמון ומואב, מדין ועמלק, שעברו ובטלו מן העולם, מתו כולם מיתת־נשיקה? – גסיסתו של אדם היא ליום או יומים וגסיסתה של אומה שלמה היא לעשרות בשנים. ואם אין מיתה בלא יסורים אז טוב לסבול ולהיות מלסבול ולמות.
– אבל סוף, סוף הלא ישים המות קץ לכל היסורים הללו.
– המות ישים קץ גם ליסורי אדם פרטי, ואף־על־פי־כן הוא רוצה לחיות. כלום ראית מימיך אדם, שכל חייו מלאים רק אורה ושמחה מתחלתם ועד סופם? כמה צרות מתרגשות ובאות על האדם בכל יום ויום! יש לו צער של מזונות, צער של אש־רעה, צער של גדוּל־בנים, יסורים של אהבה ויסורים של איבה. ואם יהיו כל הדברים הללו בכף־מאזנים ושמחותיו בכף שניה, כמדומה לי, שהראשונה תכריע את השניה. ואף־על־פי־כן לא יאַבד עצמו לדעת. יש לך אדם, שיסוריו מלפפים אותו תדיר ואינו רואה אפילו שעה קטנה אחת של קורת־רוח בחייו, – אף־על־פי־כן אינו מאבד עצמו לדעת. מפני־מה? – איני יודע. אבל כך הוא טבעם של כל הברואים. אך לדבר אחד לא כּוַּנת לבך, אלישע. כשם שיש לו לכל אדם ואדם נשמה מיוחדת עם סגולות מיוחדות, כך יש לה לכל אומה ואומה נשמה כללית עם סגולות מיוחדות. נשמה כללית זו קרויה בפי חכמים בשֵם “שר האומה”. שר של מצרים שר של אדום וכיוצא בו. ונשמה כללית זו שואפת לחיים כנשמה פרטית. רואה אני בך, שאתה מנענע בראשך מפני שאין אתה מאמין בנשמה כללית זו; אבל, אלישע, אם תסתכל בעין פקוחה אל חיי העמים השונים, אל נימוסיהם ודעותיהם, אל משאם ומתנם זה עם זה, – בעל כרחך תודה לי, שנשמה זו לא בדמיון בלבד יסודה. אף רובן של המלחמות, שהעמים נלחמים זה בזה, – אינן אלא כדי לחיות ולהתקיים… עוד אמרת, אלישע, שהיהודים סובלים הרבה יותר משאר העמים ולפיכך אתה רוצה לעשות אותם לרומיים. אבל הרומיים עצמם – כלום מאושרים הם כולם ורק שלום ושלוה במעונם? וכי אינם נאנחים ונאנקים תחת עול המסים והארנוניות, שהמלכות מעמסת עליהם? וכי ברצון ולא באונס הם שופכים את דמם במלחמותיהם התדירות? וכי ברצון־עצמם הם הולכים לכבוש ארצות נכריות, שאינן מעלות ואינן מורידות להם, שאינן מצילות אותם לא מפני רעב של בצורת ולא מפני רעב של מהומה ואינן מגינות עליהם לא מפני דֶבר ומגפה ולא מפני שאר חלאים רעים ונאמנים? – תורתו של ישראל – אתה אומר – מעכבת את הגאולה מפני שאינה נותנת לו להתערב בגויים; והיונים, שאין להם תורה זו, כלום בנפש חפֵצה ובדעה מיושבת הם סובלים את עולם של הרומיים? וכי הם אינם רוקמים בסתר תחבולות לפרוק מעליהם עול זה? אלישע, אף־על־פי שאיני נביא, יכול אני להגיד מראש, שיבוא יום וארצות יון ומצרים, סוריה וקפודקיה2 יתקוממו, ומלכות־רומי הגדולה והחזקה תתפוצץ לרסיסים, ומחשבתך הגדולה תכלה כעשן… לא, אלישע, לא מלכות־רומי עם חרבה הקשה והחדה תחבר את העמים לאגודה אחת. החרב מפרדת בין בני־אדם, אך אינה מחברת אותם. לא מקפיטוליון תצא תורת־השלום ודבר ה' – לא מאדום.
VI. 🔗
בכל עת דַבֵר עקיבא ישב אלישע כעל גחלי־רתמים. לא אחת ושתים חפץ לשסעהו בשאלותיו, אבל לא העיז לעשות זאת. אך כמעט החשה עקיבא למען השב רוח לקח גם הוא דברים ויאמר:
– הלא הודית לי, עקיבא, בפה מלא, שמחשבה גדולה חשבתי ושאַף הנביאים נבאו לזה, אלא שהם דחו את הגאולה ל“אחרית־הימים”. אבל כלום חייבים אנו בשביל זה לישב בטל ולצפות לחסדי־שמים עד “אחרית־הימים”? יפה אמר רבי טרפון חברנו: “לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה”. אם המחשבה כשהיא לעצמה טובה, אנו חייבים להוציאה לידי מעשה. אני עושה מלאכה זו בין היהודים, ואפשר שימָצאו בני־אדם כמותי, שיעשוה בין הגרמנים, הפרסים וההודים. לא מאהבתי את הרומיים אני עושה דבר זה, אלא מאהבתי לכל באי־עולם – מאהבתי למין האנושי. והנה באתם אתה וחבריך ומלמדים תורה ברבים, ובשעה שאני עמל להכניס בני־אדם תחת כנפי־השלום, אתם עמלים להרבות מחלוקת בעולם. אני עמל בשביל הכלל ואתם עמלים בשביל הפרט ומזיקים להכלל.
– טעית, אלישע! מי שעמל בשביל הפרט עמל הוא גם בשביל הכלל, כי אין בכלל אלא מה שבפרט. אבל נחזור אל ראשית דבריך. תולה אתה עצמך באילן גדול – בדברי הנביאים. הנח להם להנביאים! לא מהם תמצא ראיה לדבריך. מעולם לא נבאו הנביאים, שב“אחרית־הימים” יתבוללו כל העמים כולם ויעשו בלילה אחת גדולה, בלי גונים שונים וסגולות שונות. מיכה הנביא אמר בפירוש: “כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו”. אמשול לך משל, למה הדבר דומה: הקדוש, ברוך הוא, ברא את האדם אברים, אברים: קֵבה – לעכל את המזון, כבֵד – להוציא מרה, כליות – להוציא שתן, מוח – לחשוב מחשבות, – ועוד אברים הרבה כיוצא בהם. כל אבר ואבר עושה את מלאכתו לא בשביל עצמו בלבד, אלא בשביל צרכיו של כל הגוף. אילמלי שותף היית להקב“ה במעשה־בראשית, היית אומר לו: רבונו של עולם, מה לך ולכל הטורח הזה? בלול את כל החמרים השונים לעיסה אחת ועשֵה ממנה גולם, שכל חלקיו דומים זה לזה, ואמור לו: הֶוֵי בן־אדם. כמדומה לי שהקב”ה לא היה שומע לך. כך הדבר בבני־אדם. האומות המרובות שבעולם הם אברי הגוף הגדול, שנקרא בשם “המין האנושי”. כל אומה ואומה יש לה סגולה מיוחדת לה, שעל־פיה היא מומחָה לדבר אחר. הכנענים הם מומחים לעניני מסחר ולהפליג בספינות על הים, היונים הם מומחים לעניני יופי, לצייר ציורים יפים ולבנות בנינים נאים, הרומיים הם מומחים לעניני משטר, ולתקן סדרי־מלוכה יפים ולהרחיב דעתו של אדם בסדרי החיים. והיהודים…. הלא תודה, אלישע, שאף היהודים לא לחנם נבראו בעולם. היהודים הם מומחים לעניני מוסר וצדק… טול אומה אחת מן העולם – ואתה מפסיד כנגדה אחת מסגולותיו של המין האנושי, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרטיו. ואם תערב ותבולל אותן יחד, הרי אתה דומה בעיני לאדם, שבא אל שוק של בעלי־מלאכה ואומר להם: “מפני־מה אתם נחלקים לחייטים ורצענים, גרדיים ופֶחָמיים? – עשו שלום ביניכם, ירד כל אחד לתוך אומנותו של חברו, וכל אחד מכם יהא חייט ורצען, גַרְדִי ופֶחָמי כאחד”. או לנו, אלישע, אם יהיו שומעים לו, מפני שאז לא יהיו לנו לא חייטים מומחים ולא רצענים מומחים…
– אין הנדון דומה לראיה! – ענה אלישע: – אמת הדבר, שהחייט לא יהא יכול לעשות סנדלים טובים; אבל מי מעכב על ידו של הרצען ללמד לבן־החייט את אומנותו? מודה אני בכל לבי, שבעניני מוסר וצדק עם־ישראל ראוי לשבח גדול. ולא מפי אתם חיים בדבר זה. מיום שתרגמו את התורה ואת הנביאים יונית, יודעים ומכירים דבר זה גם כל חכמי אומות־העולם. אבל עכשיו מונחת התורה גלויה לכל, כל מי שרוצה ללמוד יבוא וילמוד: ילמוד וישפר את מעשיו ויזכור את היהודים, נותני־התורה, לברכה. אבל הפועל כבר עשה את מלאכתו – יקבל שכרו וילך לו.
– עוד לא כלה הפועל את מלאכתו! – ענה עקיבא – ואפשר שלא יכלה אותה לעולם… ולפיכך אין אתם יכולים ואין אתם רשאים לגרש אותו. חוקי המוסר והצדק, אף־על־פי שבשרשיהם הם נצחיים, בענפיהם הם משתנים והולכים לפי רוח הזמן ולפי רוחם של בני־האדם. הכלל הגדול “ואהבת לרעך כמוך” עומד וקיים לעולם, אבל הפרטים, הדקדוקים והמצוות התלויים בו משתנים לפי תנאי־החיים בדורות שונים ועמים שונים. ולכַוין את הפרטים אל הכלל צריכה אומנות יתירה. ולמה נגרש את הפועל, שכבר הראה, שהוא חרוץ במלאכתו? מאמין אני, שעוד יתקיימו דברי נביאינו עמוס וזכריה: “הנה ימים באים, נאום ה‘, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח, ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו”… “ובאו עמים רבים וגוים עצומים… והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם, כי שמענו: אלהים עמכם!” – אימתי יהיה הדבר הזה? איני יודע. אפשר, שרק אחרי כמה אלפי שנים. אבל היום ההוא בוא יבוא!… החכמה והפילוסופיה אינן יכולות להרגיע את לבותיהם של העמים, שמבקשים ואינם יודעים מה הם מבקשים, שצמאים ואינם יודעים לְמַה הם צמאים. ואם יש עוד לאלהים דבר לרוות בו את צמאון־העמים, אז ישלח את דברו זה על ידי העם, שבחר בו מאז להיות לאור־גויים…
– אשרי המאמין! – ענה אלישע בלי כל צל לעג על שפתיו.
– ואם גם לא תאמין לנבואת נביאינו, מפני מה אתה נוטל מאתנו את זכות־הקיום, שיש לכל החי על פני האדמה? במה גרועים אנו מן הכלבים ומחיות־השדה, שכל זמן שאינם מזיקים לו לאדם מניחים להם לחיות על פי טבעם? מפני־מה ירדפונו הרומיים כל הימים, – אותם הרומיים, שאתה רוצה, שנטָמע בהם? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! הרי בני היהודים, שנטמעו ברומיים, סוף סוף ירדפו ויַענו את אחיהם, שנשארו ביהדותם…
VII. 🔗
– על דבר זה – ענה אלישע אחרי החרישו שעה אחת קטנה – על דבר זה, שהרומיים מציקים לישראל, אני כואב ומצטער כמותך, ואף הטובים שברומים מצטערים על זה. אבל אין בידינו לעשות עכשיו כלום. לא אכחד ממך, עקיבא, שחידה סתומה אתה בעיני, חידה, שאיני יודע לפתרה. גזירות מרובות וקשות מתרגשות ובאות יום יום על עמך… יש קץ לסבלנות, והרי אתה רואה אנשים לעשרות ולמאות עוזבים את דגלך והולכים להם… ואף־על־פי־כן אתה מחזיק בתומתך ומאמין באמונה שלמה, שעַמך יחיה ויתקיים לנצח. וכי אינך מעלה על דעתך, שאם יארכו הצרות והרדיפות ימים מרובים – ואני חושב, שכך יהיה באמת, – מספר הסבלנים ילך ויתמעט, עד ש…
– הס, אל תפתח פה לשטן!… אבל לא אכחד ממך, אלישע, שאף אני לא־פעם ולא שתים עלתה מחשבה נוראה זו על דעתי, ואני מצייר אז בדמיוני את היהודי האחרון על פני האדמה… בקשיות־עורף הוא נלחם על כל צרותיו המרובות, אבל אין הוא יכול להחזיק מעמד. הוא נופל – ועמו יחד נופל גם אני… ואני מרגיש בנפשי את טעמם של חבלי־המות… אוי, אלישע, מה נורא הוא המות! ואפילו אם יבוא אחרי אלף, אחרי עשרת אלפים או אחרי מאת אלף שנה! אלישע, יודע אני, שהיום או מחר יעלוני לגרדום. איני יודע, לאיזו מיתה מן המיתות דנוני, אבל לי אחת היא. אני לא אמות על הגרדום… אני אוסיף לחיות בעמי. חיי־עמי הם חיי. אני אמות רק ביחד עם היהודי האחרון… ואז, אוי לי, אלישע! אז תהא מיתתי שלמה…
רגע נאנק עקיבא דום…
– אך לא! – קרא הזקן בעמדו קוממיות על רגליו – אך דמיון שוא הוא – היהודי האחרון הזה! עמי יחיה לעולם – ואני אחיה עמו. “גזירות ורדיפות”, אתה אומר! הגזירות והרדיפות יַקשו את עמי, כמו שמַקשה הפטיש את הברזל בשעה שהוא מכה אותו על הסדן. לא לחנם קרא משה רבינו לשעבוד מצרים בשם “כור־הברזל”. הצרות והעִנויים הם לישראל ככור לברזל. הברזל, בשעה שמוציאים אותו מן ההרים, הוא מעורב בסיגים, בעפר תיחוח, הוא קל להתפורר ולא יצלח לעשות ממנו כלי. האש מפרדת ממנו את החלקים העפרוריים ועושה אותו מקשה ומוצק. רבים מעמנו – אתה אומר – עוזבים את דגלם – גם זו לטובה! ילכו להם החלקים העפרוריים! הברזל יטהר, ואז כל כלי יוצר עליו לא יצלח. זאת ועוד אחרת. יפה אמרו חכמים: “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל, שפזרן לבין האומות“. לא שאני אומר, שהפזור כשהוא לעצמו דבר טוב הוא. חלילה לי. כשהלכתי למסעותי לראות את שלום אחי שבארצות הרחוקות, הייתי דורש להם תמיד בבתי־כנסיותיהם, ש”כל הדר בחוץ־לארץ דומה כמי שאין לו אלוה“. רוצה אני לומר, שאין רע בלי טוב ו”כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ולפעמים גם “מעז יצא מתוק”. אילמלי נשאר כל עמנו בארץ־ישראל תחת עול הרומיים, אפשר שכבר היו עומדים עלינו לכלותנו. עכשיו, שמפוזרים אנו בכל העולם, אינם יכולים לעשות עמנו כלה: בארצות ערב, פרס ומדי אין להרומיים שליטה עלינו. מאמין אני בדבריו של אבי־הנביאים, שאמר: “אם יהיה נדחך בקצה־השמים, משם יקבצך ה' אלהים ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך”. ואם כן, אלישע, יכול אני לעלות לגרדום בלב נכון ובטוח ולמות במנוחה. – הן רק למראית־עין אמות – הוסיף בצחוק תום ואושר על שפתיו.
– לא תמות, עקיבא! – קרא אלישע בקומו מעל מושבו ובתפשו את ידי עקיבא בחזקה. – לא תמות! אנכי לא אתן לך למות על הגרדום.
– אתה לא תתן לי למות? – שאל עקיבא בתמהון – כיצד?
– מפני שרציתי לשיח עמך מעט לא אמרתי לך עד עכשיו את תכלית ביאתי לכאן. אוהבים ומכירים הרבה יש לי בין שרי־רומי. מפיהם נודע לי היום, שדָנו אותך למיתה קשה ואכזרית מאד ומחר אתה עולה לגרדום. רבים משרי־רומי עצמם מסרבים נגד העונש, שהטילו עליך, ובכל לבם הם רוצים לתת לך ידים, שתברח מכאן. לשום אדם לא תגרום שום רע בדבר זה… את שאר הדברים הכינותי אני בעצמי, וכבר מצאתי בית־מנוס בטוח בשבילך. עד חצות־הלילה צריכים אנו לעזוב את בית כלאך. נלך, איפוא, מזה, עקיבא!
– אהבתך הישנה, אלישע, נעורה בלבך, ואתה רוצה להצילני ממות מדומה. מכיר טובה אני לך, ידידי, בשביל כוונתך הרצויה, אף־על־פי שמעשיך אינם רצויים בעינַי. הבט נא בפנַי. הן זקן ושבע־ימים אני. מה אתה יכול ליתן לי? שנה, שנתים או חמש שנים? ובמחירן אתה נוטל ממני חיי־עולם!
– איני נוטל ממך כלום! איני מטיל עליך לעבור לא על מצוה קלה ולא על מצוה חמורה. מבקש אני ממך אך שתלך אחרי אל מקום כמוס. ואילמלי הייתי מבקש ממך, שתעבור על אחת ממצוות התורה, אף אז היית חייב לשמוע. כמו ששמעתי, נמנו וגמרו בעלית בית־נמזה, שעל כל עבירות שבתורה יעבור היהודי ואל יהרג, חוץ משלשה דברים. ואם אי אתה עושה כך הלא מתחייב אתה בנפשך.
– כך הוא הדין, אבל פעמים שאדם יכול וצריך לעשות לפנים משורת הדין. רוצה אני לחבב על העם את התורה, שהרומיים רוצים לגזול אותה ממנו. רוצה אני להראות לעם, כמה חביבה התורה, עד שנמצאים בני־אדם, שמוסרים את נפשם עליה…
– עד כאן, עקיבא, אבל…
– הנח לי, אלישע! כל ימי הייתי מצטער על הפסוק: “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך” – אפילו הוא נוטל את נשמתך. כל ימי אמרתי: אימתי תבוא מצוה זו לידי ואקיימנה? – עתה באה מצוה זו לידי. הנח לי, אלישע!
– אבל למות מיתה אכזרית כזו בידי הרומיים האכזרים?
– מבית־התליה מוליכה הדרך לאלְמָות, לחיי־עולם של העם אשר אהבתי.
– חוסה על נפשך, עקיבא! – קרא אלישע בנפלו על ברכיו ובתפשו בחזקה את ידי עקיבא – חוסה על עמך, שיבכה על מותך עד עולם! חוסה על תלמידך, אלישע בן אבויה…
– לא אוכל, אלישע, לא אוכל! קום ולך לשלום וה' הטוב יסלח לכל חטאותיך, שחטאת לעמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.