מחברת ראשונה    🔗

מכתבי תהלה מגדולי חכמי זמננו    🔗

מכתב א

בשם ה' דינאבורג יום ד' י“ג תמוז שנת תרמ”ג לפ"ק

כבוד ידידי מאז, הרב המשכיל סופר מהיר כש“ת שר של ים נ”י.

כאשר הצעת לפני, אם כדאי לפניך, ידידי לשמוע לעצת ידידיך שיעצו לך. להביא לבית הדפוס בחוברת מיוחדת המכתבים שכבר יצאו לאור במ“ע “העברי” על שם שר של ים, ואחרי אשר מהמכתבים שקראתי ראיתי שדרכך בזה בכל אשר תראה בעולם המעשה, את הטוב והישר הנעשה להודות ולהלל למען הוסיף אומץ לזרזם למעשה הטוב. כן להגיד בלי נשיאת פנים את הנעשה שלא כדת למען למנוע עמל ואון. הנני לאמר לך דעתי, אשר באמת נאות השם שר של ים להדובר צדק ואמת ומעורר לטוב ומונע מעול, ע”פ מאמר חז“ל (נדרים נ"ה) “מאי דכתיב וממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר כל, תורה נתנה לו במתנה” והסברתי זה ע”פ פשוטו. שבאמת כתיבת “תורה” נכלל, להורות דברי התורה למעשה, להיטיב המדות, אשר זה מלאכה כבדה בעתים הללו שדרכי האמת רחוקים מעולם המעשה. וע“כ אי אפשר לדבר קבל עם דברי אמת כ”ז שהמעורר ירגיש אצלו אהבת נפשו. כי אז בטח גם על המדבר יפעול מה שבטבע כל איש לאהוב להיות נכבד ואהוב למקורביו וכמאמר חז“ל: האי מאי דסנו לי' בני מחוזא משום דמוכח להו במילא דשמיא. ע”כ נחוץ למורה דרך לאחרים שיהא מלומד ומנוסה בעצמו שיהא הפקר כמדבר בלא תחומין ומחיצות, אז התורה לו במתנה ויורה כהלכה, וע“פ מאמר חז”ל: מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך כן ד“ת אינם הולכים כ”א למקום נמוך, אשר ג“כ לדעתי נאמר זה יותר על חלק האגדה ולא על הלכה. ע”כ נאה מאד לקרוא לדובר אמת שר של ים אשר אין לו תחומין בעולם המעשה ויודע אשר רק בנמיכת רוח וענות לב ביכלתו להורות הטוב. ע“כ צלח ורכב בדרכך זה ואקוה שחוברתך תמצא חן טוב להרוצים להיטב וגם אנכי מוכן לקבל באהבה כאשר יצא מבה”ד ובזה הנני דו"ש ומברכך בכל טוב.

ידידך שמואל גרשוני רב העדה דפה דינאבורג.

מכתב ב

בשם ה‘! יהי נועם ה’ עליך. ידידי החכם והסופר. שוחר טוב ותושיה כו' כש“ת מוהר”ר שר של ים נ"י.

חוסר אוני וקוצר ראות עיני לא נתנוני קרוא בספר–מכתביך רק שנים שלשה מכתבים, ואחדים מהם מפיך נקראו אלי ואזני שמעה ותבן להם כי טובים הם. שפתם ברורה וקלה, ותוכם רצוף ענינים ראוים לבא בקהל עדת ישרים, לא פגעת בכבוד איש, לא נטית מדרך אמונה ודבריך מיוסדים על מוסדות התבונה, ואם גם יתר המכתבים לא נופלים הם מהמכתבים אשר ראיתי ואשר שמעתי בקראך אותם באזני. אקוה כי ימצאו חן ויפיקו רצון גם מכל קורא בצדק ויברכוך טובים חובבי שפת קדשנו. ואני מדי אראה ספרים חדשים לבקרים מעשה ידי סופרים מהירים, תעלוזנה כליותי [אשר מעוני ומרוב עבודה כלו בחיקי] ולבי [אשר חלל בקרבי] ישאף רוח חיים, בראותי כי שפתנו הקדושה ועתיקת הימים אחרי בלותה היתה לה עדנה, ובניה נפחו רוח חיים באפה לגאון ולתפארת ישראל, ויש תקוה כי בימים יוצרו יוסיפו עוד בני עמנו הטובים והישרים בלבותם להחזיק במעוזה, יהיו כטל לאמם העבריה. אם בתורה ותושיה עד כי תפרח כשושנה ותך שרשיה כלבנון, ואז ישמח הר ציון ותגלנה בנות יהודה, וכל המתאבלים עליה בימי עניה ומרודיה ישישו אתה משוש בשובה לקדמות נעוריה, ובתוכם גם צעיר בניה המתרפק בכל לב ונפש על כל קדשיה.

יום ו' עש“ק ער”ח מנחם אב תרמ"ג ווילנא

קלמן שׁולמאן

מכתב ג.

מני אדם מן האדמה, אליך, שר של ים, שלום עד העולם!

רבת שבעה לה נפשי רצון ועונג בקראי מכתביך, השר, האח!–אמרתי–עתה אשמע שפת קדש, בת השמים, בנעוריה בית אביה, הן עוד בימי תהו, עת החושך פני תהום כסה ורוח אלהים על מימיך רחפה “יהי אור”! בשפת יה פעם ראשונה אזנך לקחה. גם למגנת לבך לדעת פתע כי יצר צעדך, “יקוו המים”! מסתר רעם האזנת. כן עם בת אל זה גדלת, עד כי בה שיר בנו-עמרם, שיר אשר אין על עפר משלו, "סוס ורוכבו רמה בים:! על שפת הים נחלתך אזנך קשבה, ומי הוא מעמקי תהום, מתחת לבריחי ארץ, ממעי הדגה אסף בחפניו את תפלת בן–אמתי להציגנה לפני כס יה. אם לא אתה, שר המים?

ובכן יוצק חן בשפתיך

ואברך את פועל ידיך

גם עת עזבת חומר מים

ותשתרר על היבשת

אתה תשמע נא השמים

ובל תמנע מני ארשת

לא ארמית מבנות נהרים

לא מואביה, בבל ופלשת

עברית, גדלה בירושלים

עברית הדרת קדש לובשת

כחפץ מוקירך ומוקיר השפה

יצחק גאלדמאן איש ווילנא

יום הרביעי ה' אב תרמ"ג.

מכתב ד

לידידי סופר מהיר וכו' ה' שר של ים נ"י שלום וברכה.

ידיד נכבד! קראתי את מכתביך הכתובים בשפה נקיה וקלה, ומאשר ידעתני כי אל אדם לא אכניה, תיקר לך אגרתי הקטנה אשר בה אביע לך רוחי. במכתבים אשר הוצאת לאור בשם שר של ים כונת לתמך לדעת חז“ל שדרשו על הכתוב “האשינו כל יושבי חלד. כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מהולדה” ובחולין אמרו: מאי הַחֲלָדָה? כחולדה זו החופרת בעקרי בתים [מוילוואורף]. א”כ אין חלד המים. כלום בתים יש בים?! "ובזאת נתנו מוסר השכל לבני האדם לאמר, כי בים הגדול ורחב הידים לא ימצאו כי אם משחרי לטרף ולא ברואים כמו אלה אשר יחתרו בחשך בתים…

אקוה. כי אחינו אשר נשארו עוד לאלהינו ולא נדעך בם שביבם הלאומי, כמו נגידים יקרבו דבריך בצוק העתים האלה אשר הקדושים והפריצים ידלחו ברגל גאוה ובוז עין יעקב. בימים אשר הנער הנעור הכותב בלשון אחרת הבל ורעות רוח. והנער הזקן השופך קתונות של שופכים לעיני הגוים על העם אשר חרב חדה תלויה בשערה מעל לראשו, יבכרו על פני הסופר העברי אשר הקריב מנעוריו את חלבו ודמו לספרותנו.

בבחינת המועיל אחוה לך דעתי, כי בעת הזאת, אשר סופרים רבים יחניפו עשירי העם וקדושיו בחלקות, יקרו מאד סופרים אשר לא ישאו פני עשיר ולא יחלקו כבוד לרב במקום שיש חלול השם, באמת ראיתי רבנים הנוהגים סלסול בעצמם להרבות איסורים לישראל, ואף אם הם גמרו שני התלמודים, לא באו עד תכונתם, ולא קמו על דעת הקדמונים מקוצר השגתם. חז“ל עשו יו”ט בהודות והלל את הימים אשר הותרו בם האיסורים הרובצים על העם, כמו שנזכר במגלת תענית, וקדושינו יעשו יו“ט את הימים אשר הניחו להם אבותם מקום להתגדר בו וענין רע לענות בו את ב”י… אחינו הלאומיים ימצאו חפץ בספרים כמו אלה. כי ראשית כל דעה לאומית הוא תקון מדות העם, בלי כל תקון המדות לא תקום הדעה הנדיבה והנשגבה, כי ראמות לאויל חכמה ולנבל נדיבות. ואמנם מצבנו המוסרי הוא מורה מאד ולא נוכל רומם אותו כי אם ע"י ספרים ומגלות עפות [פלוגשריפטען] המכילים תוכחות מוסר בלי פניות ובלי משוא פנים.

עוד באתי פה להעיר, כי חוב קדוש מוטל על העברים הלאומיים לבער מקרבם את שפת העלגים אשר זה מקרוב נתנו לה ההדיוטות. הבדחנים והכת לצנים מהלכים בין העם הפרוע בדברי עגבים וספורי תפל אשר הנפש היפה שורפתם חיים. לא לעזר ולא להועיל כי אם לצבות בטן בהוללות וסכלות ולהשחית את טעם היופי והרגש הנועם במו. והם אך הם הבריחו בימים האחרונים את שפת קדשנו למכשול עון ב"י ולמפח נפש כל דורשיה. תחזקנה ידיך וידי כל מושכי בשבט סופר בשפת הצופים. ואלהי אבותינו יהפך אל אחינו לב אחד ורוח אחרת ושפה ברורה ונטע אותם על אדמת הקדש כחפץ לב ידידך המתאמר להיות נמנה את העברים הלאומיים.

נ. נאטהאנזאהן

מכתב ה

ידידי היקר, המליץ הנכבד, כו' כ“ש שר של ים נ”י.

שאל שאלתני, ידידי, להנחותך בעצתי ולהגיד לך דעתי באמת אדות מכתביך היקרים המכונים בשם “מכתבים משר של ים” אשר מקצתם כבר הוצאת במכה“ע “העברי” ותשאלני להגיד לך דעתי אם ראוים הם להוציאם לאור בספר מיוחד בין אותם שכבר נדפסו ובין אותם אשר הנם עוד בכתובים עמך–דע נא יקירי, כי לדעתי ראוים הם מאד להופיע בספרות העברית בחבור מיוחד. ידעתי מראש כי יתענגו עליהם הקוראים, באשר נכתבו בשפה צחה ונעימה, ורוח האמת מרחפת על פניהם. ובכל דבריך לא מחקת ולא גדשת על סאת האמת. כפי הנראה לדעתי, ולדעת כל קוראיו אוהבי האמת בלי משוא פנים. ואלהים המבקש את נרדף הוא יהי בעזרך וינחך באורח מישור, לבל תכשל בלשונך, וישמחו בך חבריך, וימצאו חן בעיני אלהים ואדם, ויפיקו רצון מכל קוראיהם, כרצון ידיך הדוש”ת

מֹשה הכהן רייכערסאהן.

מכתב ו

ביאלאסטאק. ערב חג שמחתנו רמ"ד

כבוד ידידי יקירי. הרב שר של ים. שלום!

קראתי מכתביך הערוכים “בעברי אנכי” וגם אלה הערוכים ושמורים אתך בספרך בכתב יד, ואקרא; מהלל! כי כחומר כצורה כתכלית כלם אהובים כלם ברורים ונעימים מאד, ואף גם בזאת מצאו חן בעיני, כי שמת לך האמת לקו והצדק למשקולת, ותהי האמת נהדרת בלשון צחה ובשפה ברורה ונעימה. וגם בהרימך שבט הבקרת. לא לקחת שבט נוגש ומקל חובלים. כ“א בחרת לך שבט מישור ומקל נועם, וכאשר שנאת חנף ומשוא פנים כן גם נשמרת מדבר מר ומדברי הוות ונאצות אשר בעוה”ר ימלאו אשפתות רוב סופרינו ככלוב מלא עוף. קנצי למלים, מכתביך מלאים זיו ומפיקים נוגה. בהם יתפאר ישראל, בהם תתגאה ספרותנו!

כבדתני, ידיד יקר, בדבריך המסולאים. בהם תשאל עצתי וחוות-דעתי על דבר הדפסת המכתבים האלה בחוברת מיוחדה, חי אני כי נבוך אנכי מבלי דעת מה אשיבך מלים. ומי אנכי כי אבוא בקהל החכמים הגדולים אשר שם להם על פני חוץ לשאת רעי גם אני אחרי אשר כל אלה הגידו לך דבריהם פה אחד כי תאזור כגבר חלציך לגשת אל העבודה, עבודת הקדש, להוציא מכתביך לאור ולהפיץ מעינותיך חוצה? ואנכי אמנם בעיני כנער קטן [אם קטן אתה בעיניך, אנחנו ידענו להוקיר דבריך כי איש גדול ונכבד אתה וכמוך ירבו בישראל שר של ים] אשר יגבה לבו וירומו עיניו בעת יפרשו לפניו ספר התורה וזקנים יחכו אל מוצא פיו כאל מלקוש, וממנו משפטו יצא אם “בנסוע הארון” או “בנסוע הארג”. אך אנכי אשיב לך אמרים מפני הכבוד. הן המכתבים טובים מאד וראויים לבא בדפוס באין פוצה פה ומצפצף, שוט שוטף הבקרת כי יעבור–לא יגע בהם לרעה. ואם יקום מקרב המבקרים איזה איש אשר משנאה כבושה או מעברת נקם השמורה בלבו, יאמץ זרועותיו לזרות עליהם פרש–המבקר ההוא אך בשנה יקח, שחוק לקרואים יהיה ומתעתע בעיני המשכילים, ומי זה יאמר לחרס ולא יזרח או לירח כי יאסף נגהו מחמת מורדי אור או מקול כלב אשר יחרץ לשונו? אפס זאת אמרתי לערוך לפניך; בעבדך בעבודתך בכרם ישראל. שים עיניך גם אל דרכיך, וראה אם יהיה שכרך אתך ופעולתך לפניך [שכר סופר בהאי עלמא ליכא… שר של ים] הן רבה עבודתך, וקשה מאד להאמין כי גם שכרך יהי הרבה בדור הזה אשר לא רחץ מצואתו מימים עברו, ואשר עוד יוסיף סרה בתתו כתף סוררת לכל טוב ומועיל, ובהפנותו לכל קדש עורף ולא פנים. בכל זאת חלילה לי מהרפות ידיך. חזק והתחזק וה' לך בעוזריך, שים בו מבטחך, כי עין בעין ראה גבר ראה עני כמוך כי קרוב ה' לנשברי לב ותשועתו בהרף עין. ובטרם אצא מאת פני כבודך אברכך ברכה משולשת: יברך ה' מעשה ידיך, וישמרך מן המזיקים, יאר עיניך וישם לך שלום מסביב. והנני ידידך עוז המוקיר חין ערכך הרם.

מנחם מענדיל דאווידסאהן.

מכתב ז

בראדי, בשמיני לחדש אלול התרמ"ד¹

לכבוד ידידי הח' סופר מהיר, אוהב עמו ואחיו בכל לבבו ובכל נפשו, אוהב אמת ודורש שלום מוהר“ר יהושע מזח,מכונה שר של ים”, שלום רב!

שמחתי בבשורתך, כי אנה ד' לידך איש כלבבך להוציא על ידו לאור בחוברת מיוחדת את המכתבים משר של ים הנדפס ראשון “בהעברי” היו"ל על ידי.

אין לי לחוות דעתי על תוכן מכתביך אלה, כי מאחר שנתתי להם מקום “בהעברי” הרי זה גלוי-דעת ומסירת-מודעה, כי דבריך יתכנו בעיני; ואולם זאת אגיד לך, סופר נכבד, וידעתי, כי תשמח נפשך לשמע בשורה זו; כי רובא דרובא של קוראי “העברי” שמחו לקראת דבריך, ובכל עת בואם בקהל עשו להם מסלות בלבות האנשים אשר לא ערלה אזנם משמוע בקול-האמת, וזה אות; כי כאשר נסה זה מקרוב מכ“ע עברי אחד, להתגולל ולהתנפל עליך ולחלל כבודך על לא-דבר, באו לידי מכתבים לעשרות מכל קצוי ארץ רוסיא אשר יוציאו כל רוחם על זר מעשהו של המכ”ע ההוא וסיפרים רבים וכן שלמים יצאו במאמרים מיוחדים לקראתו ללחום מלחמת כבודך המחולל; אבל אנכי לא הבאתי דבריהם בקהל העברים, מדעתי, כי אל תשית לבך לבזיונות בעלמא, ואין נוגעות בך לרעה, הן “שר של ים” אתה. ותדע, כי אין דג קטן בולע את הגדול ממנו–.

חותם “מכתבך” אמת, לכן ירדפוך רבים בדורנו זה אשר היתה האמת נעדרת; אבל אתה אל תירא ואל תחת מהם ומהמונם ושאונם, רכב וצלח על דבר אמת וראה אלפים ורבבות מאחינו קוראים את “מכתביך”

ידידך המוקירך כערכך

יעקב ווערבער, עורך “העברי”

 

מכתבים משר של ים    🔗

מכתב ראשון

לעורך “העברי”! ² מימי עולם ומשנים קדמוניות–זה כחמשת אלפים שש מאות וארבעים ושתים שנה–אנכי עומד על משמרתי לשרת בקדש על הים הגדול רחב הידים, שמה אניות יהלכו, שמה לויתן אשר יצר היוצר לשחק בו. חיות קטנות עם גדולות, וכל מה שיש ביבשה יש בהם… עבודתי רבה להכין מזון וצדה לדגי הים. אבל זה שנים רבות נלאיתי נשוא משא לעיפה, כי ראיתי רק חמס ושוד, הדגים הללו כל הגדול מחברו בולע את חברו. ע“כ באתי לפני אדון הים והיבשה והתאוננתי באזניו, ואמרתי: עבדך אני מאז ועד עתה זה שנים רבות. והנני עובד את עבודתי יומם ולילה זה יותר מהתרמ”ב שנים. עתה באתי לבקש את פניך אלהי לפטרני ממשמרתי על הים ותתן לי משמרת על היבשה להיות שר על בני האדם, ויען ה' ויאמר: הסכלת לשאול! בכ“ז את רצונך אמלא ע”כ רוץ נא ושוט בכל מרחבי התבל ובחנת וראית את מעשי בני האדם, ואם ימצאו חן בעיניך אז אשימך לשר עליהם כי מצאת חן בעיני, –השתחויתי ללה' ואצא לדרוש ולחקור את מעללי בני האדם למען דעתי אם אוכל עמוד על משמרתי להיות לשר עליהם.

מה אומר לך מו“ל, ומה אספר לך? הלא מתושבי היבשה אתה, ותדע תרמית אנשים חטאים למשפחותם. ומה גם אנכי אשר הבטתי בעין לא בשר ואחדור עמוק בלבות רבים. ומה השתוממתי לראות! הה שוד ושבר! כל דאלים גבר! הגבור ירדוף את החלש ממנו, העשיר יבלע וישחית את העני. וגם החלש יאמר לפעמים גבור אני. והעני מתפאר בלבו ויאמר: לא נופל אנכי בתרמית מחברי. ויראה לפעמים את ידו החזקה וזרועו הנטויה להכות באגרוף רשע על קדקוד חברו ועל פת לחם יפשע גבר! וזה כאיזה שנים יציצו השודדים והפושעים כעשב הארץ, ויתרבו חברת אנשי מרמה העושים במחשך מעשיהם ושולחים בעולתה ידיהם… ע”כ אמרתי אלך אל החכמים הנותנים אמרי שפר והמורים לעמם את הדרך ילכו בה. והמלמדים את העם דעה בינה והשכל, וידברו אמת בשם ה' כאשר יתפארו המה בפיהם ובעטם. ודבריהם נשמעים באזני השומעים והקוראים. כי בדברים ישרים יעוררו את ב“י לעשות איש איש משפט וצדקה. ובאמרים נכוחים יורו משפט לעמם, איך לאהוב את ה' ומלכם וליראה את ה' ולעבדו בלבב שלם, ולקיים מש”כ בתורה צוה משה עבד ה‘, ושלא לסור מכל דבריו ולקרב את החכמה וההשכלה בשתי ידים. וילמדו גם את בניהם אחריהם את הדרך הטוב ו הישר בעיני ה’ שלא יהיו בנים שובבים בנים לא אמון בהם, ואז יקראו “בני אל חי” בנים נאמנים לה' ולמלכם, ויראו כל העמים כי עם חכם ונבון עם אלהי אברהם ויתברכו בהם כל גויי הארץ. אמרתי אני בלבי, אהיה נא עליהם לשר ואשפוך גם מרוחי עליהם. אבל אהה! לא כאשר דמיתי ראיתי, התבוננתי והנה חרולים וסלונים כסו פניהם. המה עורכים שולחן לפני הקוראים. ונפשם יבשה ורעבה אין כל… הה! לא רעב ללחם כי אם לדבר ה‘. המה אומרים להאיר הדרך לפני העם. והמה בעצמם ובכבודם ילכו חשך ולא אור. אהבתם לעמם תלויה בדבר… והמה יטיפו דבריהם למען תפוש את היראים התמימים בלבותם, ולצודד נפשות נקיות בחרמם. ע"כ המה צוחים ככרוכיא: טובים אנחנו. את ה’ אנחנו עובדים, ובמצותיו אנחנו חפצים מאד. וחוב קדוש מוטל עלינו לבער את הרע מקרבנו, אבל ידיהם לא תעשינה תושיה, כי שקר אין לו רגלים וסוף סוף יודעו מחשבותיהם ותחבולותיהם. עוד מעט ותגלה תרמיתם ויהיו לדראון עולם, כי לא לעולם יסתרו את עצמם מעיני הרואים. לא לעולם יהיו רואים ואינם נראים כי לכל תרמית ראיתי קץ. ע"כ אמרתי לא עליהם אהיה לשר ולא כאלה יחסו בצל כנפי.

חשבתי מחשבות רבות, ואמרתי בלבי: האם אבד חסיד מן הארץ? האם פסו אמונים מבני אדם? אעזוב את החכמים בעיניהם לנפשם אולי ישובו מדרכם הלא טובה. ואלכה לי אל הרבנים היושבים כסאות למשפט לשפוט את העם, ולעמוד בפרץ לקבץ נדחי יש אל לאגודה אחת, ויעשו בכל לבבם רק את הטוב והישר בעיני ה‘. הרבנים המה העמודים אשר בית ישראל נשען עליהם, המה עיני העדה, ובכחם יוכלו להשיב את ההמון ממשובתם. וכן גמרתי בלבי ואחזתי דרכי לעוף בשמי מרומים להציע הדבר לפני אדון העולם שישמני עליהם לשר. יען חשבתי ודמיתי אם גם אנכי אהיה עליהם לשר, אז אעורר את רוחם לעשות בעד עמם מה שיש לאל ידם לעשות, ואז קרובה תשועת ישראל לבא. וכאשר עליתי בשמי שמים, והנה משה אדון הנביאים לקראתי, “מאין בואך שר של ים”? שאלני, אנכי הגדתי לו את כל לבי, ויען משה ויאמר: צר לי עליך, שר של ים, כי תחפץ לצאת להיות לשר על הרבנים. אם לעצתי תשמע, הרחק מהם יותר ממטחוי קשת, עוד לא ידעת את מחשבותיהם של הרבנים ולא ירדת לסוף דעתם, אנכי זה כבר נעויתי משמוע איך איזה רבנים יוליכו שולל את העם. יבדאו מלבם דינים חדשים לבקרים אשר לא עלו על לבי עת נתתי לפניהם תורת ה’ התמימה והברה כחמה. הה! בכרם ה' צבאות עלו קוצים וברקנים, וחרולים כסו פניו. רב פלוני יוציא איסור חמור שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו. ורב אלמוני יתברך בלבו לגדור פרצת ה' בהבלי תעתועיו. לא לשם ה' ולא לכבוד תורתו אשר נתתי לפניהם. אנכי צויתי מפי ה' להגיד לבית יעקב חוקים ומשפטים שיחיו בהם. והמה עשו את התורה קרדום לחפר בה, כל החומרות והגדרים אשר אסרו וגדרו הרבנים בדורות לפנים, כלא נחשבו נגד הגזרות החמורות אשר אשמע היום מהרבנים בדור הזה. רב זה יאסור לב“י להשמתמש בהנפט [קעראסין בלע”ז] בחג הפסח משום שיש בו תערובות יי“ש! ולפי דעתו חמץ גמור הוא, וקול העניים מהעיר וויליז עולה באזני, כי הרב החונה שם הושיבם בחושך ומנע מהם אור הנפט, ואנכי בשמעי את הדבר הזה מצאתי תנחומים לנפשי, כי הרב בוויליז רק אחד יחיד הוא, ואחרי אשר ישב בעיר לא גדולה כוואליז עיר עצרת פאנאטיקער, רק רב כזה יוכל להוציא מפיו דבר מגונה כזה. והנה קול צוחה עלתה באזני מהעיר הגדולה “בגד” כי הרב הגאון חונה שם גם הוא אסר לב”י להדליק הנפט בפסח, ועוד יתרה עשה לאסור להם גם הדגים מלוחים מכל וכל, בלי שום היתר לזה. הרב ב“בגד” לא הסתפק במה שהכריז בכל בתי כנסיות ומדרשות שאסור לאכול דגים מלוחים בפסח כדין חמץ גמור, כי עוד יצא גם במה“ע לב”י לשאול את פי הסוחרים בדגים מלוחים ואת פי הרבנים חבריו אם יקיימו את גזרתו, ובמקום גדולתו שם הראה ענותנותו. ואף כי אחרי אשר נחקר הדבר היטב ע“י האיש הנכבד החכם השלם ה דינעסמאן היושב בק”ב בפרייסען כי אין שום חשש חמץ בדג“מ, ככתוב בארוכה על עלי המגיד בשנים עברו, עכ”ז עמד הרב על דעתו כי הוא חדש דבר גדול אשר לא נשמע כמהו, ולמען יתפרסם שמו במ“ע לגאון אמתי אשר זה כבודו תהלתו ותפארתו עשה מה שעשה. הנשמע כזאת? ולו נתנה לי רשות לרדת על הארץ להתוכח עם הגאון האמתי הזה, ולהראות לו כי עתיד הוא ליתן דין וחשבון על פתיות והבלים כאלה, אז בכל חשק לבבי עשיתי זאת, ואף כי ידעתי כי גם בקולי לא ישמע בוצינא קדישא הזה, יען התורה לא בשמים היא. עכ”ז שאלתי ממנו: מדוע יגזור גזרות חמורות כאלה, הלא רוב בני ישראל עניים המה, ואין ידם משגת לקנות דגים למלאות כרסם שבוע תמים, והמה מסתפקים בדג“מ. ואם נאסר עליהם הדג”מ הלא יכרת אכל מפיהם שבוע תמים, ומי כמני יודע כי אין שום איסור בדג“מ ואין שום חשש חמץ לאסרם כדין חמץ גמור, ואם איזה יחידים החמירו על עצמם, היו נחשבים כיוצאים מהכלל. ואסרו עליהם רק עליהם דבר המותר להם –. זה דרך הרבנים³ הלוקחים להם קרנים לנגח את כל אחיהם הנחשבים בעיניהם כעבדים מרודים. ובעל כרחם ישמעו לדבריהם, ואם תמצא איזה יחידים היודעים ללכת לרוח היום. הלא המה יסתירו א”ע ויפחדו על נפשם להגיד דעתם בקהל פן יבולע להם. כזאת וכזאת דבר באזני משה איש האלהים. וככלותו לדבר סיים לאמר: ע"כ עצתי לך אמונה שר של ים הרחק מעליהם דרכך, כי לא תוכל לראות מעשיהם. וגם בקולך לא ישמעו כאשר לא שמעו בקולי עד היום…

ואני שר הים ברכתי את משה נביא ה' על עצתו הנאמנה, וגמרתי בלבי לרדת עוד פעם על הארץ. אולי אמצא אנשים ישרים בתוך הרבנים מטעם הממשלה. או המגידים המלמדים והגבאים כו' ואהיה עליהם לשר. וכל אשר אראה ואשמע אכתוב בספר הזכרון שלי, ועד אשר אראה לי מקום מנוחה אודיעך עורך יקר את כל ונוכחת, והנני שר של ים.

מכתב שני

נגד קצת מהרבנים חדשים שהולכים אחרי שכלם וכו‘. ואמרו לשונינו נגביר שפתינו אתנו למשך לנו לב העם ואז מי אדון לנו [עיין ספר הברית על התורה פ’ תצא בהערה].

לעורך “העברי”! בשולי מכתבי הראשון [העברי גליון כ“ט תרמ”ב] העירות מעריך יקר ואמרת: כפי הנראה לא הייתי ימים רבים על היבשה, כי לו הייתי עתה בלבוב עת התאספו הרבנים מגאליציא. כי אז ידעתי כי רבנינו יצ"ו יניחו התורה בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש אותה מאתם, וכל מגמת פניהם להשתרר עלינו גם השתרר במילי דעלמא אשר מאז לא ידע מהם רב בישראל דבר. אודה ולא אבוש כי היטבת לראות, אמנם כן! רק כשלשים ושלשה רגעים הייתי נע ונד על הארץ [לפי חשבון המלאכים כל שנה לרגע יחשב] ועל העת הקצרה הזאת אתחרט הרבה [כמאמרם נח לו שלא נברא] יען שלו הייתי מעל לחוג הים, ועתה הסכלתי לבקש לי מקום מנוחה על היבשה. “אל תשפך מים עכורים טרם הגעת למים צלולים” יאמר משל הקדמוני, ומה צדקו ונאמנו הדברים האלה, מאז טלטלתי טלטלה גבר על הארץ לבקש לי מנוחה ומרגוע, עיפה נפשי, עברתי בארץ רוססיא לארכה ולרחבה, ולא מצאתי את אשר בקשתי, עברתי בארץ אשכנז צרפת בריטניה אוסטריה ואיטליה ועוד, אבל גם שמה לא הונח לי, למדתי דעת את דרכי גוים רבים, ומה ראיתי שמה? הגבור ישתרר על החלש ממנו, וגם בני האדם יתנהגו לפעמים כדגי הים…

ובשנה הזאת אש יצאה מאת ה' ותאכל ערים וכפרים. והאיש אשר מלט נפשו מן האש נפל בחרב נערים, נשמו ערים מחמת הבוערים, גם מים זדונים שטפו עברו על בתים רבים, אלה נשרפו ואלה טבעו, צרות כאלה וכאלה באו כתומם ויצאו חוצץ, ובני ישראל המה כמטרה לכל החצים השנונים, גוים גדולים אכלו את ישראל בכל פה, ועוד ידם נטויה להכות חרם את המעט הנשאר, עת צרה היא ליעקב, ומימי הבינים עד יום האחרון מחיי הקיסר הצדיק והחסיד והקדוש אלכסנדר השני מנ“ע⁴ לא שמענו גזרות קשות כאלה כמו ששמענו בימינו בארץ רומעניא. שמה הרדיפו את ישראל, מנוחה הדריכוהו. באונגארען החריבו נחלתו, קראו אחריו מלא, הכוהו על ראשו, הרבו חלליו, גזלו לחמו, ויבזו רכושו, ויקומו עליו לרצוח נפשו, על זקן לא רחמו, על עולליו וטפיו שפכו חמתם, ויחללו כבוד בית ישראל… על מה ולמה? מי נתן ישראל לחרם ובת יהודה לגדופים? הלא בעינינו, עיני רוח, אנחנו רואים, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולפחות לא נופלים המה משאר האנשים אשר על פני האדמה, ומדוע נרדפים המה מכל הארצות מיום יצא טבעם בעולם? מה פשעה ומה חטאתה של אומה זו גדולה מכל האומות שבעולם, עד כי אין מי שירחם עליהם ויוציא משפט עם ישראל משפט צדק לאור? הלא דבר הוא! האם קללת אלהים רובצת עליהם על אשר לא אבו הלוך בדרכיו, כאשר ידרשו מגידים רבים בתוך קהל ועדה; או כי בני רומעניען יקיימו את המקרא: “משלם רעה תחת טובה” בפשטות הדברים. ואחרי אשר בני ישראל האירו להם דרך לחיי עולמים, ע”כ יראו הרומענען [ר“ל איזה שוטים מחרחרי ריב] להחשיך השמש בצהרים לפני בני ישראל!!! ויותר נתפלא על חכמי אומות העולם, לו אבו לשמוע לפקודת משיחם, הלא אז היה חוב קדוש מוטל עליהם לקיים מצותיו: ואחת הגדולה מכלן: “ואהבת לרעך כמוך”! השאלות האלה לא חדשות הנה. ואם נשים עין על דורות עברו, אז נראה כי כל מה שקרה בימינו קרה כבר בדורות שלפנינו, לאברהם אבינו אשר הכיר את בוראו, והוא היה העברי הראשון בא אליו דבר ה‘: “לך לך מארצך”… וכן קרה לבנו יצחק “לך מעמנו כי עצמת ממנו עד מאד”. ויעקב ברח על נפשו, ורוב ימיו היה נע ונד בארץ, וכן בכל דור ודור נראה כי אין מנוח לכף רגל היהודי, מורדף הוא בלי חשך. ומדוע? השאלה הזאת עמוקה היא מני תהום, והשאלה: עד מתי לא ירחם ה’ את עמו”? היא רחבה מני ים. וכבר נשאלו שאלות כאלה בספר: “מרב”י שלום" מאת הגביר הנדיב המשכיל אל דל המרב“י שלום בעולם, ע”כ נחשוך כעת לדבר אדות הדברים העומדים ברומו של עולם, ונשובה לדברינו הראשונים, ונעמיק שאלה: מה יעשו הרבנים בעת צרה גדולה כזו? האם עשו דבר מה להקל מעט צרת ישראל? האם התאספו באסיפה אחת לירד לעומקה של שאלות היהודים? המה שמו יד למו פיהם כמו שלא נוגע להם כלל. יען חרב הבוערים לא נגעה עוד אל עצמם ואל בשרם. הרבנים יתעסקו גם כעת בהויות דאביי ורבא ובמחלוקת הלל ושמאי, ולוא ישבו בביתם בכבוד ולא זזו מד' אמות של הלכה, יען תורתם היא אומנתם, החרשתי. אבל איך לא ידאב לבי בשמעי עוד מפי אחדים מהם: כי חוב קדוש מוטל על הרבנים והיראים לדחות בשתי ידים את חכמת ישראל והעמים ולהשליכה מעל פני ישראל כולו!!!–. לא אתרעם חלילה על המגידים הזדים אם המה ידרשו ברבים דרשות של הבל ודפי. ולחכם שופר להזהיר את ישראל שלא לסור חלילה ממנהג קל שבקלים המובא בדברי פוסק מחמיר, והמה, המגידים בעצמם יעשו כל מה שלבם חפץ, רק יסתירו את מעשיהם מעיני הרואים, וממילא יעברו על המאמר: “כל מה שאוסר מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור”. אבל מה איכפת להו אם יזהירו את העם שלא לסור מיש נוהגין המובא בפוסקים האחרונים, והנוגע בהם כנוגע בעקרי הדת. אחר כל מנהג שטות⁵ אין אנו רשאין להרהר ולהעתיקנו ממקומו כחוט השערה, ובשבילם אנחנו מוכים בידי ההמון, כאלו יעוואן הירא שמים יתבע עלבון התורה מידינו לילך שלובי יד עם המגידים המטיפים לא לשם שמים כי אם לכבוד נפשם וביתם… – ע“כ לא לפתאים כאלה אשים דברתי, לא טפשים כאלה אביא היום במשפט [ואולי יבוא יומם ואציגם בשער המשפט על אשר חטאו עוו פשעו בשוגג או במזיד לעדתם] אבל להרבנים הנודעים לשם ולתהלה אשים פני ואשאל: מדוע ולמה תבעטו אתם בחכמת ישראל ותשליכו השכלת העממים מעל פניכם? האם לא ידעתם את הדברים הקדושים הנאמרים מפי קדוש ה‘: "עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. וידוע כי ישראל והקב"ה חד הוא–איה חכמתכם ובינתכם לעיני העמים? עד מתי תשבו בעצלתים? עד מתי תשימו יד למו פיכם? הברו נושא כלי ה'!!

אמנם הסופר החכם הר“ר נחמיה דוב האפפמאן למד זכות על הרבנים והגיד דעתו באחד מגליוני “העברי”. כי די לרב בישראל אם יבין מעט מחכמת העמים. ועצתו כי רב בישראל מחויב לבלות זמנו על התורה [דווקא] ואת רוב ימיו על החוקים והמשפטים, ואם ילמוד חכמה, תורה מה תהא עליה? ואתה עורך נכבד העירות בצדק על דבריו אלה ואמרת: כי מקום גדול למאד הניח להסופרים מרוססיא להתגדר בו על דבר הרבנים, ואתה לא תוכל להסתפק בידיעת הרב לשון־הארץ כידיעת דרדקי דבי מדרגה שניה. אך [אמרת שמה] יען הסופר האפפמאן ישא מדברותיו על רבני ארצו. ואולי יש די בזה באשר הוא שם, ע”כ הבאת דבריו, אבל אין דעתך נוטה לדברי הסופר בדברים רבים על אדות הרבנים, ואנכי אשר לדאבון לבבי למדתי דעת רבנים בארץ רוסיא, מצאתי כי משפט מעוקל הוציא הסופר האפפמאן ע"ד הרבנים. יוכל היות כי יחפוץ להראות לקוראי “העברי” “כי דעתו נוטה אחר התלמוד, וטוב לו עוללות הרבנים מבציר כל החכמות שבעולם” וגם אנחנו נאמר בפה מלא: התלמוד הוא מקור חיינו ואורך ימינו, ובספרי התלמוד נמצא תנחומים לנפשנו ותקוה טובה לאחריתנו… וזה כל ישענו וחפצנו לראות גם בנינו הולכים בעקבותינו ומה גם מיום קמו מקרבנו חכמים ונבונים לפרש את דברי התלמוד במקומות רבים, כמו שעשו מאז ועד היום. ובדורנו דור דעה נתקבלו הדעות מהחכם שאצקעס בעל המפתח, ורבים כמוהו. מהיום ההוא, רצוני מיום שהחלו החכמים האמתים לבאר את התלמוד כהוגן, מצא חן גם בעיני רבים מהנוצרים וכלם ראו ורואים כי אוצר בלום הוא, ולא נתפלא אם גם ה' האפפמאן יבקש זכות על התלמוד. ואנחנו נאמר יישר חילו לאורייתא, אך אם נבוא לדין בדבר בלי משא פנים להרבנים בזמן הזה, אז נאמר: אוי לו להרב ואוי לעדתו, אם נבער הוא מדעת וחכמת המדינה. גם חכמי התלמוד ידם היתה רב להם בחכמה ובמדע, ודרשו בשבח החכמות ולא הניחו דבר קטן וגדול אשר לא ירדו לרעות בגנים וללקוט שושנים ופרחים משדי תרומות אשר להעמים בזמניהם. כמו שהראו לדעת החכמים קאצענעלענבויגען, שערשעווסקי, רייפמאן ועוד בספריהם. ואם נשים עין על הערים הגדולות בארץ רוססיא, אז נראה כי הרבנים באי ידיעתם שפת עם הארץ, ואי־ידיעתם באיזה חכמה, ועל אשר רק בד' אמות של הלכה מקומם. המה בידיהם הביאו רעה על בני ישראל. בגללם אנחנו שומעים ברוב הערים ריב ומצה, המה יביאו חרפה ונאצה על עדתם ועל כלל ישראל. ומבלי חשבון יזיקו לפעמים באין הנאה להם ולעולם… ואם נביט בעין פקיחא נראה כי כל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות לא באו על ישראל אלא בשביל הרבנים הנבערים מדעת והמואסים בהשכלת העמים הנאורים⁶ לו חכמו השכילו הרבנים ביתר חכמת ישראל והעמים, אז השליכו מעליהם את אדרתם אדרת שער למען כחש… ואז בקשו ואולי מצאו את טובת עדתם וטובת כלל ישראל, ולא רק את טובת עצמם… –

ואתה עורך יקר! בדבר הזה לא צדקת, באמרך כי הרבנים יניחו את התורה בקרן זוית כו' וכל מגמת פניהם להשתרך עלינו במילי דעלמא וכו' ע“ז אענך: כי לא כרבני גאליציא רבני רוססיא, ואחרי אשר בני גאליציא השליכו מעליהם עול התורה ולא המדרש העיקר אצלם, אלא המעשה, ורוב בני גאליציא כאשר ראיתי בעיני רוח, יתעסקו בתורה חדשה, היא תורת הקבלה והחסידות, ובהם שמן חלקם. ע”כ גם הרבנים ילכו לפי רוח העם היושבים בקרבם, ומה להם לבאורים ופלפולים ודינים חדשים, אחרי אשר בני עדתם לא יבינו ולא יחפצו לשמוע? ובמה יודע איפוא כי יש רב בישראל בעיר גאליציא, אם הרב ישב בדד וידום? ע“כ יחפוץ הרב להשתרר עליהם במילי דעלמא. לא כן הרבנים ברוסייא, המה ישבו בין בעלי תורה וחכמה, ואחרי אשר לא למדו דעת וחכמה, ע”כ יחפצו להראות את רובי תורתם לאסור דברים המותרים לכל ישראל, ע“כ זה דרכם כסל למו לפלפל בפלפולי אורייתא ולבדא דינים חדשים אשר לא שערום אבותיהם ואבות אבותיהם, כל רב בעיר קטנה או גדולה יחפוץ להראות גדולתו ותפארתו כי חלק לו ה' זבד טוב, וידו תשיג לחדש חדושים באורייתא, חדושים, פרושים, ומדרשים, וכל הממרה את פיהם כדוחק רגלי השכינה. ואם נשים עין על הרבנים המשכילים והחכמים המכנים א”ע “פרעדיגער” או “אבערראבבינער” ועוד, ונשאל מה מעשיהם של אלו בערי רוססיא ואשכנז לטובת הכלל? ואם נביט בעין חודרת לראות את הרבנים בארץ רומעניע ומאראקא ולרדת לסוף מחשבותיהם ודעותיהם, ולראות מנהגיהם, איך ובמה יוליכו את בני עדתם בדרך החכמה וההשכלה, אז דוה לבנו לשמוע ולהשמיע את דרכיהם הלא טובים! בערי רוסייא הקטנות נראה כי העניות מנוולתם, וכבר עברו על דעתם ועל דעת קונם ועדתם…. הרבנים האלה יחיו חיי צער ודאגה, את רוב ימיהם יבלו בהבל ובתעתועי הילדים, יבקשו לחם בעד נשיהם וטפם ולא ימצאו, ע“כ ישמחו אלי גיל, אם תקרה בעיר מושבים סעודת מצוה, רצוני: אם איש יארש נערה, או בן של אחד מהתושבים הגיע לשנת שלש עשרה, או אם ה' ברך את אחד מתושבי העיר להביא את בנו בבריתו של אברהם, או אם זכה לחנוכת הבית, ובכל מקום משתה ושמחה שם הוא הרב, פעמים יקרא אותו בעל השמחה, ופעמים יבא הרב בעצמו ובכבודו כאורח לא קרוא, ושתי סבות בדבר, אחת, יען בביתו אין לחם, ובו ביום יאכל לשובע נפשו, ושנית לבלות זמנו ועתותיו אשר תארכנה מאד. איזה רבנים מטעם הממשלה ישלחו את ידיהם במסחר, ואלה…. יען בני עירם לא יכולו להספיק להם צרכיהם אשר עלו למעלה ראש לפי מדרגתם, ע”כ על פת לחם יפשע גם רב משכיל. – לא כן בערים הגדולות שם יושב הרב מטעם הממשלה כמלך בגדוד, לעצתו ידרשו רבים, ולמוצא פיו ייחלו. ויש בידו לעשות אך טוב משפט וצדקה, יען לחמו נתן מימיו נאמנים. אמנם אם נשאל: היעשה את הטוב לטובת הכלל? אז באנחה נענה: “לא”! גם הרב בעיר גדולה אשר יקבל מקפת הקהל עד ששת אלפים רו“ב מדי שנה בשנה [עם הכנסות ביחד] גם הוא יבקש לו דרכי שונים להשתכר כסף למען יוכל לחיות הוא ומשפחתו ברוחה. כמו כל הגבירים, הלוקסוס והמעדע ישוררו בביתו בעים תקפם, וקומץ הכסף אשר יקבל מעדתו לא ישפיק לו למלא רעבון האריות [המה ב”ב] בהמאדע והלוקסוס, ואשר ע“כ יעשה לפעמים דברים שאינם מהוגנים. ואחרי אשר לשלוח ידו במסחר בריש-גלי לא לכבוד יחשב לו. ע”כ יבקש לו סבות שונות, אך ורק לאסוף כסף הרבה מאד.

ואם אבוא לספר בפרטות את מעשי הרבנים ממין זה בארץ מאראקא, אז יצא מכתבי מגדר מכתב ויהיה לספר גדול הכמות ומעט האיכות, ע“כ בדרך קצרה נאמר: הרב בארץ מאראקא יקח שוחד בכסף מזומן, הכסף יעור את עיניו, הכסף יענה את הכל, ובארץ רומעניען לא יקח הרב כסף מזומן, רק שוה כסף, ואתה קורא נכבד! בבואך באחת ערי ארץ רומעניען ויהיה לך דבר גדול לבקש מהרב, תן לו צנצנת יין או שכר, אז יהיה לבך נכון בטוח כי קנית לך אוהב נאמן, וימלא כל חפציך וכל משאלות לבך לטובה, וכמשפט הרבנים האלה [יש יוצאים מהכלל] כן משפט הרבנים בארץ אחרת, הרב לא ימלא חפצך אף בדבר המותר לו ע”פ חוקי הארץ וחוקי ישראל, ובעד נזיד עדשים ימכור כל מה שיש לו… ידעתי רבנים רבים כאלה אשר ישנאו כל אדם תכלית שנאה. גם לאחיהם בני בריתם אשר גדלו אתם לא יחוננו, ובעד בקבוק יין טוב תקנה את לבבו ויראה לך כי אוהב נאמן הוא לך.

והרבנים בארץ סוריא? הרבנים האלה לא יתנהגו כן… המה סללו למו מסלה חדשה… עטי! פה עמוד! לא עליך המלאכה לגמור, יבא בעל הכרם ויכלה את הקוצים… אל תשמיע בפעם אחת את כל אשר ראית ושמעת, מעט מעט תגלה את השערוריות אשר יש בכחך לשרש אותם מלבות אנשים האלה. חכה נא מעט, ותהיה מתון בדבריך, למען לא יבולע חלילה לאנשים כשרים, ואולי אתן לך הרשיון במכתבי הבאים, ועוד חזון למועד.

עורך יקר! אם נגזר עלי להיות תלוי ועומד ימים רבים באויר אילון, אז אחק בספר הזכרון שלי את מנהגי הגבירים ובעלי טובות, את רוב חכמיה ומשכיליה וכו' וכל אשר אראה בעיני ואשמע מאנשים נאמנים אודיעך, ואתה תקבל ברחמים וברצון את דברי, ותעיר עליה במקום שתמצא נכון להעיר, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. ידעתי גם ידעתי כי אתה תקבל את האמת ממי שאמרו… ואף כי כתמול באתי פה על הארץ, אבל את אשר תשים האמת בפי אותו אשמור לדבר, אבל לא כן יחשבו רוב הקוראים והסופרים… כי כן דרך העם הזה מימי עולם לכנות כל איש הדובר אמת בשם נער ומשגע. ואני לא אירא מדבת רבים וידם לא תשיגני לעשות אתי רעה, כי רחוק אני מהם כרחוק צפון מים.–

\–––––––––––

מכתב שלישי

לעורך “העברי”! במכתבי הקודם הודעתיך, כי נפשי עלי תשוח ואתחרט הרבה על אשר הסכלתי לבקש מיוצרי מקום מנוחה על היבשה, יען ראיתי כי הארץ נתנה בידי רשע ותמלא חמס ושוד, איש את רעהו יכה באגרוף רשע. ולו נתנו קרני ראמים לההמון, אז לא שבקו חיים לכל חי ונלחמו איש ברעהו עד טפת דמם האחרונה, והארץ נשארה מדבר שממה, ועכ“ז לא אמרתי נואש, כי תקותי תרחיבני למצוא עוד אנשים תמימים וישרים, או מקום לעבודה ומלאכה להחיות את נפשי בכל אופן שיהיה, יגעתי ומצאתי! כי כלל גדול אמר אחד מבעלי התלמוד. “יגעתי ומצאתי תאמין” ואנכי אחרי אשר סבלתי צרות רבות, רעות ותלאות מצאוני כל ימי היותי נע ונד בעולם השקר, מנוחה לא מצאתי כמו רדפוני רוחות ושדים, קטב מרירי ומשלחת מלאכי רעים, ואני אמרתי בחפזי: נגזרתי! לא האמנתי עוד בנפשי אם אמצא מלאכה ועבודה, והנה מן השמים שלחה לי עזרה בצר. שמע נא עורך יקר את מלאכתי ועבודתי ותשתומם ע”ז, עשה אזנך כאפרכסת לשמוע עסק חדש:

בפמליא של מעלה ברקיע השביעי תחת כסא הכבוד, מקום בית המקדש של אש המכוון נגד בית המקדש של מטה, הכין סרטיאל המלאך בית דפוס, ויוציא לאור מ“ע חדש בשם “קדש הקדשים” וכרוזא נפיק מהמו”ל: “מי לה' אלי”! כל הסופרים במ“ע “קדש הקדשים” יבאו על שכרם! ויתאספו אליו סופרים גדולים ומצוינים כמו גבריאל הדרניאל תוסניאל פצפצאל וסמאל וכל חבריהם, וישבעו להמו”ל לעבדו בכל מה שיהיה לאל ידם, וסרטיאל שכר לו הבית הגדול ורחב הידים, הבית אשר ראה הפייטן ברוח קדשו, איך המלאכים יחפוזן שמה, הבית הזה נודע ומפורסם, איך שמה בר“ה יכתבון וביום צום כפור יחתמון, וידברו גם על לבי להיות לעוזר למכ”ע הזה. גם מבקר גדול ונורא על כל סביביו השיבו ברקיע הראשון, לבל ירד העלה על הארץ אשר חנפה תחת יושביה, כי מה להם לשלוח עלים לתרופה לאלה אנשים המאבדים עצמם לדעת?!… בכל חשק לבבי חפצתי לקחת המעמסה על שכמי לעזור על ידי מלאכים כאלה, אבל אהה! אין רוח השיר והמליצה הנשגבה שגורה בפי, אוי לי, כי כבר שכחתי את שפת המלאכים ולמדתי לשון היצורים אשר על הארץ, לדאבון לבבי ורוחי השמעתי את הדבר להמו“ל והוא נענע לי בראשו, ויאמר: אין רע! אם באמת תדע שפת האנשים אשר יגורו על הארץ, זאת עשה: שוט נא בכל הרדקציות בעולם הקטן והשפל, והדברים אשר ידפיסו הנח לבני אדם לענות בהם, ובודאי אינם כדאי להעלותם בשמי מעל, והדברים אשר לא יחפצו המו”ל מ“ע על הארץ להדפיס. יען דברים צודקים ונאמנים המה – המאמרים האלה הביאם אלי ואני אוציאם לאור הדפוס, יען אנכי ידעתי את זדון לב המו”ל על הארץ, המה ישאו פנים לסופר, ואוי לו להסופר אם המו"ל ינטור לו איבה, או יקבל את דבריו בשעה שהקנטתו אשתו, כי אז לא די שלא יקבל לדפוס את המאמר, כי עוד יחרף ויגדף את שם הסופר על לא דבר, ואנחנו אשר אין קנאה ואין שנאה בתוכנו, רק אהבה ואחוה שלום ורעות, אנחנו נתבע עלבון הסופר הנקי, ואתה תהיה המולך והמביא את המאמרים, אם כה תעשה אז שכרך נכון לפניך.

במעוף אחד באתי לעיר המלוכה בסוריא, שמה סרתי לבית המו“ל אשר הוא ימליץ טוב על ישראל, ראיתי, איך המו”ל קורא “מכתב גלוי” ועקם את שפתיו ויעוה את פניו ויאמר: חי נפשי, את הסופר הזה אכה שוק על ירך, וידע מי אנכי! ובכעס גדול השליך את מכתב הגלוי, והנהו בידי, ובטרם אסגירהו ליד סרטיאל מו“ל את מכה”ע “קדש הקדשים” אשלח לך מעריך יקר העתקה נאמנה לשום עיניך עליו, למען לא יחסר גם פה על הארץ מכתב גלוי כזה וישפטו הקוראים עם מי הצדק, וכשאני לעצמי אתמה מאד על המו“ל את המליץ, איך הוא דוחה את סופריו בשתי ידיו, ואיך ימשול על מאמרי הסופרים לעשות מה שלבו חפץ⁷ ראה נא ראה מכתב הגלוי יצא מעט אחד הסופרים אשר לא יחפץ לחרחר ריב ולהפיח מדון, רק מבלתי יכולת לעצור במלים בראותו כי תועבה נעשתה בהמליץ נגד שלשה מבחרי הסופרים שפר דאליצקי והר שלום אשר רבו בצדק ריב ה' אליפהאנט, והארז בדרך הלכו השפיל את כבוד שלשת הסופרים האלה ויקראם בשם קנאים כו' כו' והסופר בראותו כל זאת, ערך מכתב גלוי להמו”ל את המליץ. יען שמע כי הארז עשוי לבלי חת [כאשר יתפאר הוא בעצמו] ויקבל מאמרים גם נגד דעתו ומחשבתו אם רק בצדק הם נאמרים, אבל הארז עשה את שלו, השליך שקוצים בחדודים במאמרו “להשיב על תוכחת” וידקור בבשר הסופר בחרב פיפיות על לא עון בכפו, ויתפאר להכותו פעם אחת ולא יוסיף קום, אבל לא כאשר דמה כן היתה. הסופר ישחק מדברי הארז ומחלומותיו. ואתה עורך יקר שפוט נא אם באמת חטא הסופר להארז, ואם בתמים הרגיז את מנוחתו, או רק האמת היתה נר לרגלו ומשפט צדק לנתיבתו, ובכן קרא נא בזה את מכתב הגלוי העתקה נאמנה מלה במלה:

מכתב גלוי להרב החכם הארז הגדול.

בכל שלומי אמוני ישראל הדורשים את שלום ירושלם בפיהם ובלבבם יצאת בהמליץ לחות דעתך להלהיב לבות אחינו בזכרון ארץ מולדתנו מקדם, אחריך החזיקו אבירי הסופרים החכמים אשר אהבתם לעמם בוערת כלפיד אש, כמוך כמהם הפחתם רוח חיים חדשים בלב צעירי ישראל עד אשר כמעט נתנו יד איש לרעהו ויאמרו חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו ובעד ארץ קדשנו. הבה נלכה שמה! לא לזבוח זבח, ולא להקריב קרבנות, לא לצפות לנדבות מבני הגולה, ולא להחרים בקול שופר את אלה אשר דעותיהם לא כדעותינו, ומחשבותיהם לא כמחשבותינו, גם לא לבנות חומות ירושלם כמקדם, כי אם לעבוד את האדמה ולשבוע מטובה, לאכול לחם לא עצבים ולהיות לנו עדה קטנה או גדולה למאותיה או לאלפיה, למען יוכלו אחינו שבגולה להראות באצבע כי ישאלו מנאציהם: “מה מעשיכם”? וענו ואמרו: שאו עיניכם קדמה! שמה תראו, איך אחינו עובדים בזעת אפים את אדמת ארץ מולדתנו מקדם, ואם לא תגבילו זכיותנו גם בארץ מולדתנו עתה, ותכירונו להיות כמוכם, אז נעבוד אתכם את האדמה בזעת אפנו, ולא נהיה עוד למשל ולשנינה בפי שונאינו מנדינו הדורשים את חרפתנו על לא עול בכפנו, בעת צרה ותקוה זו נמצאו לנו נוצרים רבים מקצות ארץ אשר התעוררו לעזרתנו. בהם הכי נכבד האדון ה' אליפהאנט, הנודע מאז באדיר כל חפצו להושיב את עמנו בארץ הקדושה ולהמציא מנוחה לעם ישראל. ובכן שם פעמיו לבירת תוגרמה לשוב ולדבר על לב שרי המלוכה לפתוח את ארץ פלשתינא לפני אלה אשר יש בידם לעבוד את האדמה, ואחינו העניים שבגולה בשמעם את הדבר שמחו שמחה גדולה, וידמו בנפשם, כי בא גואלם, ועוד מעט וירשו ארץ לא בכסף ולא במחיר, כ“א בצדקת איש אחד, וימהרו רבים מהם ויעזבו את ארצם אשר הקיאה אותם, וילכו לארץ תוגרמה–ולא מצאו את אשר בקשו. והנה בהמליך 20 Nr. תרמ”ב יצא אחד הסופרים ה' יוסף ראבינאוויטץ ויור חצים בלב האדון הישר ה' אליפהאנט ויכנהו בשם “בר כוזיבא ומשיח שקר” ועוד בכנויי כבוד כאלה. גם שם לא עלילות דברים כי הגדיל שבר יהודי רוססיא, יען רב יותר ממאתים נפשות אנשים נשים וטף באו שמה [בבירת תוגרמה] בתמכם יתדותיהם על חסדיו אשר הבטיח לעשות, ע“ז אשאל את הסופר הי”ר באיזה מקום הבטיח אליפהאנט כי יעשה וגם יוכל להיות תשועה לישראל ככורש בימיו? ומה פשעו וחטאתו? אם אחינו מהרו לבא טרם בא מועד? האם הוא קרא אותם ללכת לפניו לבירת תוגרמה? עוד אעמיק שאלה: מה היה אם העניים לא שמעו את השמועה אשר העבירו אנשים פוחזים כמים על ה' אליפהאנט, האם אז לא עזבו את ארצם? התדמה כי אנשים בעלי מעמד עזבו את מלאכתם ומסחרם בארצם וילכו לנוע לקאנסטאנטנופול רק לשמע שם אליפהאנט, ולולא שמעו את הדבר הזה אז נשארו בארצם? לא! האמין לי כי האנשים האלה היו גם בלעדי זאת מוכנים ומזומנים כצפור לנוד, ולולא חלמו חלום זה, אז הלכו לבראדי לשית שם על אחינו הרעבים נוספות. אמנם כן! המכתב של י“ר בהמליץ 20 Nr. הוא מוקשה⁸ מראשו עד סופו ולבאור גדול הוא צריך, מה ראה על ככה ומה הגיע אליו להבזות איש רם המעלה על לא דבר, אבל אין את נפשי לבקר כל דבור ודבור שיצא מעט הי”ר, רק זאת כונתי במכתבי זה להעירך מו“ל נכבד כי הוספת חטא על פשע בתשובתך על דברי שלשה הסופרים ה”ה הר' שלום דאליצקי ושפר בהמליץ 21 Nr. אשר באו לתבוע עלבון איש ישר באמת ובצדקה, ודברת קשות לכנותם בשם חסידים אשר לא הטהרו מחלאתם, וכי רק מקנאה דברו ולקחת נקם באיש אשר לא יתלהב כמהם [אשר עשה להם “ארז”, כן יעשה כעת “הר שלום” בשבתו על כס המו“ל לענות ממרום שבתו להסופרים שלא הגיעו עוד למדרגתו להיות עוזרים להמו”ל המליץ. הבחור הזעטצער] תן תודה כי בשגגה היוצאת מלפני השליט עשית מה שעשית, ואז יכירו וידעו כל קוראי המליץ כי יקרה האמת בעיניך יותר מכלם, ובמקום גדולתך שם ענותנותך.–האמין לי מו“ל נכבד, כי גם אנחנו ידענו להוקיר את הי”ר, וכל המעלות והמדות טובות שמנית בלי ספק נמצא בו, כי מי עד נאמן יותר גדול ממו“ל, אם הוא יעיד אז כמאה עדים דמי [לדאבון לבבנו טעה ה' ארז, וכנראה לא יכיר בין אוהב לאויב…] ועתה אחרי אשר המכתב מהי”ר יצא מעט איש לא פשוט (כדבריך) הלא תגדל החמה עוד יותר–עוד עתותיך בידך לתקן הדבר ולכפר פני הסופרים האלה, וכאוהב נאמן הגדתי לך עצתי כי אוהבך אני ודורש שלומך וטובך כל הימים, ובזה אמר שלום לך ושלום לעוזריך וסופריך כברכת אוהבך הדורש שלום והמבקש שלום והדבר שלום.

הכו“ח פה הוראדנא ג' תמוז תרמ”ב ענף עץ חיים.

ידעתי מעריך יקר, כי אין דעתך כדעת הסופר הזה, ומחשבותיך לא כמחשבותיו ע“ד התנועה והיציאה מארץ סוריא לאנשים אשר בזזום בוזזים ושדדום שודדים. אבל אבטח על מו”ל חכם כמוך כי תקבל את הדברים האלה. אף אם המה נגד דעתך ורצונך, יען המ“ע בכלל הוא קנין הקוראים ולא רק קנין המו”ל, ולא כל הדעות שוות כמו פרצופיהם של בני האדם, והדברים יתבררו ויתלבנו ביתר שאת וביתר עז אם תתן מקום לדברים שהמה נגד דמיונך העז; ולעת עתה יסתפקו הסופרים רק בפלפולים לחדודא, עד אשר יקומו הגבירים אשר כסף תועפות להם והמה יניחו את אבן היסוד לקנות אדמה פוריה בארץ ישראל ולהושיב שמה איזה אלפים איש, ואז אולי תהיה תקומה לישראל. הבה נראה נא את חלומותיו. משל למה הדבר דומה? לאשה שמת עליה בנה יחידה, היא תתנחם בזכרה אותו בכל רגע ורגע, ותמצא נחת רוח באמונתה, כי יקום לתחיה בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו להחיות מתים ולהעיר ישיני עפר, והנמשל מובן מאליו.–

במכתבי הבאים אשוב לדבר על אדות הענין הזה ביתר באור הדברים, ועתה אתה מעריך יקר חיה בטוב ובנעימים כחפצך וכחפץ מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד ישרך ותומתך לפני קהל הקוראים וחפץ בהצלחתך בלב תמים כל הימים שר של ים.

מכתב רביעי

לעורך “העברי”! כבר עלה במחשבתי להודיעך מעריך יקר את שמות הגבירים ובעלי הטובות אשר פרו ושרצו וירבו ויעצמו במדינת סוריא. אבל עוד לא באה עת פקודתם, אף אם כבר מלאה סאתם. האמת אגיד ולא אכחד כי כבר היו לי לזרא. פגול המה לי ואינו כדאי לבלות זמן לדבר אדותם, וכבר מאסתי בהם, והסחתי דעתי מהם ועזבתים לנפשם, לוא לא קויתי, אולי יועילו דברי לאחד מהם, החכם הידוע אמר: “אם אלף שוטים ידברו לי סרה וידונו את ספרי לשרפה, ורק אחד ישמע את דברי ויעשה הטוב והישר, אז יש די שכר לפעלתי”. ואיך לא ירחב לבבי בשמעי מפי גביר אחד מפורסם באמרו לאחד ממכיריו: “לו ידעתי מי הוא בעל המכתבים שר של ים, אז רגמתי בו אבן, וידי היתה בו בראשונה לירד עמו לחייו”! השומע שאל לתומו: “אולי באמת בשמו כן הוא?– “לא אאמין בזה” השיב הגביר “ובלי ספק הוא אחד ממשכילי דור החדש הלובש אדרת מלאך למען כחש ולמען תפוש את הקוראים בלבם”–”ומדוע לא תאמין אדוני הגביר בדבר הזה? הלא כל הרבנים והיראים מאמינים באמונה שלמה כי המלאכים ירדו על הארץ בדמות אנשים, גם הולידו בנים ובנות בדמותם ובצלמם, וכמה פעמים עשו המלאכים ישועות בארץ… ויוכל היות כי שר של ים הוא מיתר המלאכים השמחים לעשות רצון קונם, ואנחנו הלא נראה כי פעולתו אמת, הנהו דובר אמת משמיע שלום! “– ע”ז השיב הגביר “ומדוע ידבר תועה על החכמים והרבנים”?–ומדוע לא ידבר, אם הוא יראה בעין רוח את דרכי הרבנים והגבירים ולא ימצא קורת רוח בהם, ע“כ ידבר עליהם כאשר שמה האמת בפיו” ויוסף הגביר לשאול: ומדוע שם לו למטרה את המגיד פלוני, ואף אם לא נזכר בפירוש בשמו, אבל אנחנו ראוים כי גם אותו כלל בכלל כל המגידים“–”לו ידעת מי הוא המגיד היהיר הזה – השיב האיש, אז לא הפכת בזכותו, ולא דרשת להרים אותו על נס, למען לא תגלה ערותו לעיני כל הרואים, המגיד הזה שם מסוה על פניו. עד כי כמעט לא יוכל בן תמותה להכיר את מחשבתו הרעה, ורק מלאך הבוחן ובודק גנזי נסתרות יוכל להעד עליו כי ימכור נפשות בעד דמים לא יקרים, וככהן הפורש ידיו לברך את העם כן יפרוש לשונו לשון נחש אשר אין לו לחש. לדבר תועה על אלה אנשים אשר לא ימלאו תאות נפשו הרחבה, ויש כח בידו לטהר שרץ במאה וחמשים טעמים כהתלמיד מובהק שהיה ביבנה. הוא ידרוש ברבים דברי מוסר, ושבע תועבות בלבו, הוא צבוע נוכל ומרמה את הבריות, ויש כח בידו לטמא בק“ן טעמים דבר המותר לכולו עלמא, אנשים כאלה המה כצרעת נושנת וכמחלה מתדבקת, כקטב מרירי ישוד בצהרים, על מגידים כאלה כבר אמרו: “מצוה לפרסם את החנפים” ובלי ספק ידע בעל המכתבים, איך המגיד ידבר כזבים, הוא וכל חבריו עמו וינבחו ככלבים, ואם ישימו במרום קנם מעל הכוכבים, וישמיעו בקהל דברי אהבים, משם יורידם וידבר אתם משפטים על מעלם אשר מעלו לשומעי דבריהם השקרים”!–“ומדוע” שאל הגביר “מגלה השר של ים דברים שאסור לגלותם מפני דרכי שלום?”–“יען” השיב השומע “יען המלאכים לא ידעו חנף. נביאי השקר היו דורשים שלום! שלום!ואין שלום. לא כן דרך נביאי האמת. המה יגלו טפחיים… וגם טפח השלישי לא יכסו מעיני רואים… ואיש אשר ימכור את אחיו לצמיתות… את האיש הזה יוקיעו לעיני השמש למען יראו כל העדה ויבדלו מאיש הנבל הזה”.

ומה מאד צחקתי בשמעי כי הגביר הטה אזניו ויקשב קשב רב קשב, ויאמין באמונה שלמה אשר בעל המכתבים הוא שר של ים, ויפחד מאד על נפשו פן יגלה השר של ים עוד דברים רבם סתומים וחתומים וכמוסים מעיני הרואים… ובאמת מה יעשו הרבנים והגבירים וכו' אם השר של ים יגלה על עונם ויפרשם כשמלה, ויראה לעין כל את כל מעשיהם תהלוכותיהם ומנהגיהם? כי אז אין עצה אחרת לפניהם, כי אם לבוא בנקרת הצורים ולהסתר במחלות עפר מפני פחד כו'…

בדרך כלל אוכל לספר לך עורך יקר, כי דברי המכתבים עשו רושם גדול, ועוד יותר יעשו רושם נכר בימים הבאים, כאשר אספר לפניך קושט אמרי אמת אשר ראיתי בעין רוח בהיותי ימים רבים על עמק אילון.

העמק הזה הוא נפלא מאד. בטבור העמק תפרח חבצלת, שושנת העמקים, אבל גם חוחים הרבה מאד יצמחו שמה, וכל הנוגע בהם – ובא בכפו ונקבוהו. גם ראיתי שמה עצים רעננים ארזי לבנות אשר נטע שם ה' מששת ימי בראשית. ובתי הקיץ יוסיפו פאר והדר על העמק. ההגדה תספר: על העמק הזה צץ ופרח מטה עז, ויהי לעץ גדול, עליו מצא נשר גדול קן לו וימלט שמה ביצים סרוחות, ותהי מגפה גדולה ותפלנה צפרים רבות בדבר. לבקשת הצפרים בא נשר גדול מן הראשון, ויקח את הנשר הראשון וישאהו על אברתו לארץ מרחקים ויבא וישב במקומו, הצפרים שמחו שמחה גדולה, כי הנשר הצילם מכף מעול וחמס אשר הביא על עדתו מגפה ודבר, והנשר כבר הלך לעולמו, וצאצאיו יוצאי חלציו יתפארו בו. והמה יחתרו לעשות כמעשהו… וישתבחו בעמק כי כן עשו…

פעם אחת נשאתי את עיני וראיתי את המקום אשר קברו שמה את הנשר ומצאתי חרות על מצבת קבורתו ע"י המחוקק הגדול באדם על גבי שחור וכה נוסח המצבה.

צִיוֹן לְנֶפֶשׁ נִרְפָּשָׁה

מַעֲלָה צַחֲנָה וּבְאָשָׁה

כִּנְבֵלָה בְּחֹם שֶׁמֶש

פֹּה בִּמְקוֹם אֶמֶשׁ

רַב צְדָקוֹת עָשָׂה

כְּצִדְּקַת יוֹאָב לַעֲמָשָׂה

וּכְמַעֲשֵׂה בֶן סָלוּא

גַם מָתְנָיו פָּעָלוּ;

גְּוִיָתוֹ פֹּה קְבוּרָה

אַךְ נַפְשׁוֹ שָׁם צְרוּרָה

בּצְרוֹר הַחַיִּים

עִם בַּעֲלֵי כְנָפַיִם

בְּעוֹלָם הַנְשָׁמוֹת

בְּמוֹקְשִׁים הָלַךְ וְחַתְחַתּים

וַיֶחֶלֶה בְּמַחֲלַת הַצָרְפַתּים…

וַיּגְוַע וַיָמוֹת

חָלְיוֹ וּמִתָתוֹ

יִהְיוּ כּפָרָתוֹ

עַל מַעֲשָׂיו הַנִּבְעָרִים

בְּגָלוּי וּבְמִסְתָרִים…

בשנת: “ותהי האמת נעדרת” זה ארבעת אלפים ושש מאות וחמשים שנה ליצירה.

על דבר העמק הזה נכבדות מדובר במאמר מיוחד במ“ע “קדש הקדשים”: המ”ע הזה כאשר הודעתיך מעריך יקר, החל להופיע מדי שבוע בשבוע, שמה נראה, איך חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. הסופרים לא יגזימו כל דבר, וכל דבריהם במתון ובנחת, דוברים שלום איש לרעהו וזה אל זה קורא באהבה, הסופרים לא יתקוטטו ולא יריבו, לא יחללו שם שמים ושם האנשים החלשים אשר יגורו על הכוכבים ממעל, רק יספרו לפעמים דברים מכוערים, שקרי עולם השפל, ויעירו למוסר את אזני האנשים המחללים את שם אחיהם בני בריתם, למען ישובו מדרכם דרך כסל למו, והוא הדבר אשר יעמוד לשטן על דרך המ“ע הזה. כי המבקר הגדול… לא יתן הרשיון להוריד את העלים על הארץ. באמרו: מה לו לשמוע ולקרוא דברים ישרים וברורים. האדם הוא אוהב חנופה ושקר, לשון הרע ורכילות ומה לו לדברים צודקים ונאמנים? הוא מכבד את אלה הלובשים אדרת שער למען כחש, וכל מחליק לשון יקריבנו כמו נגיד, ואם יקרא את כה”ע אז ידון אותם לשרפה. ואת הסופרים כדין מכשפה – ואני העתקתי למענך מעריך יקר מאמר מעט הכמות ורב האיכות אשר זה מקרוב הופיע במ"ע הזה, ושולח אני לך חתום במעטפה לשים עיניך עליו. סופר המאמר לא חתם את שמו על מאמרו מפורש, כי מה לו ולשם, והוא פלאי! ואלה הדברים הנאמרים במאמרו הנקרא: צדק חסד ורחמים:

אחד מהנפילים אנכי אשר הייתי נע ונד ימים רבים על הארץ, ולא מצאתי מנוח לכף רגלי. הארץ וכל היקום התקוממו לי לבלעני חיים, מנוחה הדריכוני, על לא עול בכפי רדפוני, ולולא אלהי האמת אשר גם חותמו אמת⁹ היה בעוזרי, כי אז כבר שמתי קץ לחיים מרים כאלה… אוהבים רבים אשר לחכו עפר רגלי ולקטו תחת שולחני, ידידים אשר אחרי דברי לא ישנו ויחלו כמטר לי, ואור פני לא יפילון – המה ישיחו ידברו בי. אנשים שאינם מהוגנים למדתי אלופים לראשי, אנשים חלשים כנשים נתנוני למשל ולשנינה. אנשים אשר מן גו יגורשו. בני נבל גם בני בלי שם, יושבי שער, שותי שכר ומלוי בריבית, הקימו עלי צעירים ממני לימים, ואהיה להם למלה. והמה הפכו עלי בלהות. אנשים אשר בעת צר להם הייתי בעזרתם, תמכתים, יסדתים, ועל כפי נשאתי אותם – המה התקוממו לי ויעבירו קול כי רוצח אני, מלשון מסית ומדיח, ויביאו עלי רעה, עד כי קודר הלכתי, מעי רתחו, עגמה נפשי. עורי שחר מעלי, ויהי לאבל כנורי, ויאחזוני ימי עוני – ואנכי בראותי כל אלה אמרתי בחפזי: כל אוהבים כוזבים. וכל הרעים רעים, מאשת חיקי שמרתי פתחי פי, הייתי כרחל לפני גוזזיה, נאלמתי דומיה, ועוד מעט מצאתי מנוחה בקהל רפאים. והנה סער גדול מתחולל עלי מצפון ויקחני בציצית ראשי וישאני ברוח אל מקום אשר לא ידעתי איפוא אנכי. פתחתי את עיני וראיתי נחש עקלתון כרוך על צוארי, וישים מחנק לנפשי. בכל מאמצי כחי התאזרתי להסיר מעלי את המות הזה. והנה כפיר אריות שואג לקראתי, ישאג וינהם, ואם יטרוף מי יצילני מידו?… הבטתי לארץ והנה חשך, אור השמש חשך בעדי. אבל הרגשתי בנפשי כי עוד חי אנכי, ותקותי אמצתני כי עוד לא ארד לשחת, אני אשא ואני אסבול! אמרתי אני בלבי: הימים הראשונים הרעים יעברו, וכל מי שיש מוח בקדקדו, יבין ויכיר לדעת כי צדקתי, ואת הישר לא העויתי, ומדוע ארד דומה על לא עול בכפי? ומה מאד השתוממתי וחרקתי שן בראותי כי הגבורים כאין המה לפני הצדק והישר, והחכמים? אוי ואבוי אם אומר כי המה יראו אין ולא יתבוננו, איש לעברו תעו חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. ומה איכפת להם, אם הגבור יקום על החלש ממנו לרצחו נפש ולשפוך דמו דם נקי?! די להחכם אם הוא חי, הוא ישמור רק את נפשו מלכד, ואם יראה חמס ושד ויפחד על נפשו פן יקרנו אסון, אז יבא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד הגאיונים בקומם על נפש נקי וצדיק, והגבירים? המה בשמעם קול תרועה, או קול ענות חלושה. יבאו במערת צורים ובמחלות עפר, ויסתירו שמה הונם ורכושם מעקת רשע. והרבנים? והמגידים? המה שמו אל המקרה פניהם. המה יכלו אל כל מקום אשר רוח צפונית מנשבת שם. ויאמרו: מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים… וכה ישה אדם וישפל איש, עד כי הצדיק בצדקתו יבא להתרפס לפני אדם שפל, אם לא יוכל לבא בצור ולהטמן בעפר….

בעזרת צורי וגואלי נמלטתי מגיא התפת מקום אשר שעירים ירקדו שם, ולילות מצאה שמה בית נכון ונשא. ברחתי מן המקום האי נקי ההיא – ובחרתי לי את עמק אילון לשבת. אמרתי: שמה אמצא מנוחה ומרגוע. שמה אנפש מעמלי. יען על דבר העמק הזה נכבדות מדובר בכל כדור הארץ, כאשר שמעתי בדרך אשר הוטלתי שמה טלטלת גבר. אלה יקראו את שם המקום: “ירושלים דלמטה” ואלה יקראוהו “עיר חכמים וסופרים” אמרתי ארדה נא שמה ואראה אולי אמצא איש מרחם עלי, ויחלצני מן המיצר, לא בכסף ולא בזהב כי אם בישר לבבו, במחשבות אלה ברחתי שמה, אף כי נפשי עיפה מאד. והנה אחרי רעות ולתלאות אשר מצאוני בדרך הרחוקה באתי שמה, ראיתי את המקום והשתוממתי מאד, וצעקתי בקול: אוי ואבוי! כי גם פה לא הונח לי, ולא האמנתי למראה עיני אם בהקיץ או בחלום אראה את כל אלה. שמע נא סרטיאל, וישמע אליך אלקים. שמע נא מה שראיתי בעיני לדאבון לבבי, ואת אשר חזיתי אספר:

העמק הזה הוא עמק שוה, אוירו צח. שם קיץ וחורף, זרע וקציר, יום ולילה לא ישבותו. ונהר יוצא מעדן סובב הולך להשקות את המקום הנפלא הזה, ויפריד את העמק מעבר מזה ומעבר מזה. המים מתוקים מאד, מעינות מים חיים ראיתי שם על כל שעל ושעל. גם חיות טורפות מצאו שמה משכן למו, ולא רחוק מהעמק בנקיקי הסלעים, יקוננו צפרים, וממעל לעצים רעננים ישכנו נשרים. תחת העצים ברואים נפלאים ויצורים מכוערים, שם אריות וכפירים, שנהבים ונמרים; חמורים פרים שורים וכרים, כבשים ועתודים, ועניים מרודים; והמון נערים נבערים, ישגיחו על הסדרים… נשאתי את עיני וראיתי על הככר נחשים צפעונים, המונים המונים, בת היענה והלטאה, תוכיים ואיים, שם יהל ערבי–ורועים ירביצו שם עדריהם. וההרים יזמרו שירים, ונער קטן נוהג עדרי רחלים.–

בראותי כל אלה צעקתי בקול: איה אנכי? האם משוגע אני ממראה עיני? איה החכמים הנותנים אמרי שפר, אנה פנו המשכילים והגבירים המפורסמים? איה מקום כבודם? הכלם עצמו את עיניהם ויבאו במחלות עפר ובסתר המדרגה, עד כי לא יראו על העמק ולא נשמע קולם? ומדוע לא יתעוררו להציל נפשות משיני חיות טורפות? מדוע לא יגערו בהנערים הבוערים שלא ילכו לרעות את החיות פן יהיו טרף לשניהם? מדוע עזבו את העניים במקום אשר החיות תשכנה שמה? האם בשרם נחושה? והנה קול קורא אלי: לך נא אחרי, בא ואראך את משכנות האנשים החכמים ודברת באזניהם, וכאשר היינו לא רחוק ממשכן אהל דל מבין, אמרנו לסור שמה ולראות מה מעשיו ולהוכיח דרכו על פניו מדוע הוא נחבא אל הכלים. בבואי שמה ראיתי – אוי לי שראיתי כך, ובקול גדול קראתי: זו תורה זו חכמה וזה שכרה?! ראיתי: לפני יעמוד איש כפני אדם, והוא בעל עצמות יבשות, פניו כשיד ורגליו ימעדו מחולשת הגוף, וכבר החלו עיניו כהות, בגדיו קרועים, מנעליו טלאי על גבי טלאי, ומרוב חלשותו הוא כבד פה וכבד לשון; החדר אשר בו ישכון החכם המסכן הזה הוא צר, השולחן אשר עליו יכתוב ספריו ומאמריו הרבים הוא נוטה לנפול, על כל כלי ביתו תשכון עננה, חשך משחור תארם כמו בגדי האיש המורם מעם. הוי! צעקתי בכח: הזה האיש הנותן אמרי שפר והאי שופרא דבלי בחמר ובטיט וכלם ירמסוהו כק“ש!–אין איש מי שירחם עליו, הוי אבירי לב הרחוקים לתמוך בידי איש זקן שכל ימיו עמל ויגע לטובת היהודים והיהדות, ויעשה נפלאות בהספרות העברית; הזה גמולו בעד מפעליו ומעלליו לטובת בחורי חמד להעתיק לפניהם ספרים יקרים בשפת עבר? כחמשים ושלשה ספרים יצאו לאויר העולם, גדולי הכמות ורבי האיכות. ויותר מונחים סגורים ומסוגרים אשר לא שזפתם עין איש, יען אין ידו משגת להוציאם לאור, וזה זמן לא כביר התעוררו שני נדיבים ממטרפולין מארץ רוססיא ושלחו לו כסף להוציא את ספרו החדש לאור. ולולא הגבירים הנדיבים המפורסמים הר”ר יהושע צייטלין והר“ר קלמן זאב וויסאצקי יזכרו לטוב. כי אז היו איזה ספרים מספריו כנפל אשת בל חזה שמש. והגבירים אשר על העמק עוד לא התעוררו לתמוך בידו, ולא יחפצו לדעת מה מעשיו, הוי בנים בני אל חי! איה חסדכם ורחמכם? ואולי אין גבירים בהעמק, אלכה ואשוטטה בעמק, אבקשה, אולי אמצא איזה גבירים ואשמע מה יענו על תוכחתי. באתי בבית איזה גבירים, ומה ראיתי? כל אחד בונה במה לעצמו, ואזניו הכבד לשמוע דברי נגידים, כל איש לבצעו מקצהו, אמרתי אעזבם לנפשם ואלך בשלום. וכאשר אבוא אל המנוחה כאשר אותה נפשי, אז אנופף שנית ידי בעזר צורי וגואלי לתאר בשרד את דרכיהם ומעלליהם, בעתו אחישנה… ושלום להמו”ל ולסופריו כברכת אחד מהשרפים ושמו פלא.

דברים כאלה וכאלה קראתי במ“ע “קדש הקדשים” ואתה מעריך יקר, אם ברצונך לקבל מאמרים כאלה במ”עתך, הודיעני נא, ואז אקח לי מועד להעתיק למענך עוד דברים רבים ומאמרים גדולים אשר כבר יצאו לאור במ“ע “קדש הקדשים” ותתפלא ותשתומם לשמוע את תכונת אחינו כאשר יסופר שמה, לא ברעש ולא ברוגז, כי אם מעשים כמו שהם, עוד יתרה אעשה, כי אגלה את אזניך דברים שבצנעא האסורים לבוא בעולם הקטן מעטם המבקר העליון, אספר לפני קהל קוראיך את צדקת אנשים תמימים ולעומתם תועבות גדולות מאנשי חסד אשר נגעו עד השמים עונם, אגיד לך רשעת אנשים אשר העמיקו שחתו, ואיך סכסכו איש ברעהו ואח באחיו ויפרידו בין הדבקים ויעשו פרוד בין האוהבים, מה נורא הדבר לנפש האיסטניס לשמוע רשעת צדיקים וצדקת רשעים, אבל מה נעשה, אם זה לעמת זה עשה אלהים, מעט מעט אגלה את פני הלוט הלוט על פני אנשים רבים, והמסכה הנסוכה על בני האדם. והנני נכון לעשות דרכי מעל עמק אילון לבקש מאמר אצל אחד מהמו”ל ומה שיעלה בידי אקריב לפניך לרצון.

טרם אפרד מעליך מעריך יקר, אברכך: כי בעתים הבאות, תשמיע רק נחמות וישועות, וטוב תבשר לקוראיך כחפץ אוהבך וידידך הנאמן בבריתך…

מכתב חמישי

לעורך “העברי”! במכתבי אשר שלחתי לך בשנת “אמת פה איננה” היא שנת תרמ“ב, הבטחתיך מעריך יקר להודיעך דברים רבים אשר קרו בעולם השפל, ועד היום לא מלאתי את דברי, לא מעצלות ורפיון ידים, או מהסכיני חלילה לעשות כפרט השנה העברה, רק סבת הדבר אגלה לך בימים הבאים! וכעת אוכל לאמר לך, כי צדקו מאד דברי ר' טרפון באמרו: ”לא עליך המלאכה לגמור”. ואם באתי לספר כל מה שראיתי בדרך מסעי במלוא רוחב כדור הארץ, אז עלי להדפיס ספרים ארוכים כגלותנו, ומי יודע אם לא עלי להזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ! – אבל גם זאת אשים אל לבי, כי אין אני בן חורין להבטל מכל וכל, ונאמן אתה, מעריך יקר, לשלם שכר פעולתי כמתן שכרן של צדיקים… ע“כ למענך ולמען הקוראים אשר אולי יקראו את דברי בשום לב, הנני נכון ללקט חדשות שונות כמלקט שבלים בעמק רפאים, וכל מה שאוכל לרשום בספר הזכרון שלי אקריב לפניך לרצון. ואתה תן לבך לדברי, והיום אקים את הבטחתי אשר הבטחתיך בסוף מכתבי הרביעי לעזוב את עמק-אילון רגעים אחדים, ולבקש מאמר אצל אחד מהמו”ל. וראה נא מעריך נכבד, את הדברים האלה מצאתי אצל המו"ל תחת שולחן הכתיבה מתגולל באשפה, והנה לפי דעתי ראוים לבא בקהל והנני שולח לך את המאמר להדפיסו בהעברי וזה החילו:

כל המקודש יותר הוא חרב ביותר, ארץ יהודה היא יותר מקודשת מגליל לכך היא יותר נחרבת, וירושלים היא יותר נחרבת לפי שהיא מקודשת ביותר. וז“ש הנביא כי חרבותיך וארץ הרסותך, לפי ערך הקדושה יש ערך החריבה והשוממה וההריסה אשר עכשיו בגולה: אכן “כי עתה תצרי מיושב” מרוב הישובין בה יהיה צר, עוד יאמרו באזניך צר לי המקום, מרוב עם השבים מהגולה וק”ל. או יאמר דלעתיד כשיגיע עת דודים תגזור מלכות גזרות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בא“י. ובעת ההיא נהיתה עת צרה ליעקב וישמע ה' את צעקתם וירחם עליהם וישלח לפניהם משיחו הולך תמים וישוב את שבות ציון כבתחלה, וזהו כי חרבותיך וכו' ר”ל בגלות בימי החורבן. כי עתה תצרי מיושב, ר“ל יהיה לך צר מהאומות כנ”ל. עוד יאמרו באזניך צר לי המקום, ואולם אח“כ יבוא הגואל צדק ויתענגו בטוב ימיהם וק”ל:

[בספר אהבת יהונתן על ההפטרה. בהפטרת עקב על הפסוק ותקשרם ככלה בשם הרמב"ן]

ימים רבים ישבתי בהעיר הגדולה מרכז ארץ רוסיא המעטירה, היא מאסקווא הבירה, ועל ידי סבות שונות מהמסבב הסבות הוטלתי טלטלה גבר להיות נע ונד בארץ, לא פה המקום לספר את כל אשר עבר עלי, כי שמים לרום וארץ לעומק ולצרת לבבי אין חקר. בדרך מסעי באתי בהעיר ביאלאסטאק להנפש מעט מעמל דרכי ולחלק את ספרי החדש לעם אלהי אברהם. ראיתי כי עיר רוכלת עמים היא העיר הזאת, נודעת ומפורסמת ע“י בתי חרושת המעשה אשר יסדו בה בני שם, שמתי עיני לראות את מעשה הצדקה אשר בה הצטיינו ב”י מיום היותם לעם. וראיתי כי העיר הזאת עלתה כפורחת בעולם המסחור זה הרבה שנים. פה ראיתי סוחרים נבונים. קונים מאמינים, רופאים ישרים וסופרים יקרים וכו‘¹⁰ ההשכלה עלתה פה כפורחת ובימים האחרונים, אחרי ימי הרעמים התעורר רעיון ישוב א“י בכל תוקף ועז, חבורות שונות נתיסדו בערי המדינה לשלוח אנשים לא”י. ופה ביאלאסטאק נתנו עשרים איש את ידם איש לרעהו לקנות אדמה בארץ ישראל לעבדה ולשמרה, ומעת הוקל מעט לבני ישראל ברוסיא בחסדי אדוננו הקיסר האדיר אלכסנדר השלישי יר“ה, החלו אחב”י לעסוק בישובו של עולם פה במדינתנו, ולא ישאו עוד את עיניהם לארץ הצבי כבתחלה; וגם הד“ר החכם Ch. והמשורר.D אשר גם המה חפצו מאד ליסד קופה גדולה בעזרת הנדיבים בעם לשלוח אנשים לארץ ישראל, גם המה הניחו כעת את ידם באמתחותיהם, ורבים אומרים: פה נשב! ונהיה אזרחים גמורים בארץ מולדתנו, ומי יתן, וישכחו ב”י את השנים הרעות וכל אחד יעסוק ויעמול להביא לחם לפי הטף אשר ברכו ה’, וישבעו לחם ולא יוסיפו בני עולה לענותם כמו בשנת “אמת פה איננה”.

אמנם גדול יהיה עוננו, אם נשכח את עיר קדשנו, כל ימי חיינו, ואם נשים אל לבנו, ונעשה חשבון צדק בנפשנו, ונשאל את יועצינו, ראשינו, זקנינו, על מה ולמה לא מצאנו עד היום מנוח לכף רגלינו, זה כאלפים שנה מעת בגולה הלכנו. נע ונד היינו, בארץ לא לנו, רדפונו, מנוחה הדריכונו, ללעג ולקלס היינו, אכלונו הממונו ויתנונו למשל ולשנינה כל אוכלינו לא אשמו, לקחו עטרת ראשנו, נזר תפארתנו, הכונו, פצעונו, ויציגונו ערום ויחף כיום אשר יצאנו מארץ שפאניא בימי האינקוויזיציה¹¹ במה חטאנו, ומה העוינו והרשענו? האם באמת נמצא דם נפשות בכפנו? על מה ולמה נבוש כבושת גנב כי ימצא? גם המשכילים והחכמים אשר אמרו: “בצל החכמה נחיה בגויים” ראו לדאבון לבבם כי שקר ההשכלה בימיהם במקום הציוויליזאציה, וההמון לא שאלו בהערים אשר שם בזזו וחמסו: אם בית משכיל או ירא ופאנאטיקער הוא, המה שאלו רק אם בית יהודי הוא… מה פשעינו? נשאל ונשנה ונשלש, מי הביא כל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות ויסורים קשים ומרים על ראשינו? האם חטאנו לארץ מולדתנו? האם לא מלאנו חובותינו כבנים נאמנים וכאזרחים גמורים, אף כי רחוקים אנחנו עוד מהדבר הזה, האם לא שפכנו את דמינו ודם בנינו על שדה קטל נגד אויבינו להגן על ארצנו, אשר בה מנוחה ומרגוע ימים רבים מצאנו? האם לא הבאנו אוצר רב באוצר מלכנו? האם פשענו חלילה לשרינו ולשוטרינו ולכל אלה המגינים בחסדם עלינו? האם לא הרחבנו את המסחר במלוא רוחב ארצנו? האם אשמנו בגדנו לארץ מולדתנו? האם גזלנו עוינו רשענו פשענו, כמו שהוציאו שם רע עלינו שונאינו מנדינו? האם בקשנו סדרים חדשים להסית את אחינו, כמו שעשו אזרחים גמורים לבנינו…. היהודי בטבעו הוא קר רוח, וכל דבר בטרם יעשה ויוציא לפעולת ידים יביא בחשבון אם טוב ואם רע הוא, ומדוע הרחיבו אויבינו את פיהם לבלענו חיים? מדוע רדפונו אוהבינו [המראים את עצמם כאוהבים בשעת הנאתם] על כל מדרך כף רגלינו? השאלות האלה הנה קשות מאוד, ובסגנון השאלות האלה כבר דברו סופרים חכמים הנודעים לשם במאמריהם המחוכמים והמסולאים בפז בהמגיד בהצפירה בהערבי ובהשחר, כלם הכניסו את ראשם ורובם בענין הגדול והקדוש הזה, וגם אני הכותב הצעיר שבכולם נתתי אל לבי לדרוש ולחקור סבת הדברים האלה, וירדתי לעומקה של הלכה ומצאתי כי לא החטאים אשר חטאנו ככל האדם והביאו עלינו הצרות והרעות, ולא מפני חטאינו ועונותינו קרעו אויבינו את הכרים אשר מתחת לראשינו, ולא פשעינו הביאו עלינו חרון אף ההמון להכותנו אם על בנים כמו שקרו בארץ רומעניען ובארץ אונגארן ועוד במקומות כידוע. רק דבר אחד היא בעוכרינו על אשר שכחנו ארץ אבותינו, ונתרבה המחלוקת בינינו, נטשנו את נחלתנו, אמרנו נהיה ככל הגוים היושבים בארץ מגורתנו. ומה לנו ארץ קדושה אשר ישבנו בה רק כאיזה מאות שנה?! על חטא שחטאנו בדבר ארצנו, באו הצרות האלה עלינו, ואין תרופה למכתנו, אם לא נאחז בארץ אבותינו, להיות לנו כברת ארץ קטנה או גדולה ונעבוד ביד חרוצים את אדמתנו, אז, אם נעשה שלום בינינו¹² לעבוד את אדמתנו ולאכול מיגיע כפינו, יתבטלו כל הגזרות הקשות מעלינו, והצרות כמים עברו ישכחו מלבבנו, כאשר דברתי כבר במכתבי הגלוי אשר ערכתי לבעל המליץ. [מכתב שלישי] לבא למחוז חפצנו, עלינו לדאג לאחריתנו, לקחת אנשים מקרבנו, לשלוח לפנינו, לתור את ארצנו, להביאנו על אדמתנו. ולא אלמן ישראל מאנשים חכמים ונבונים כהחכמים גארדאן סמאלענסקין ועוד, ואם לא נמהר לעשות כדבר הזה, מי יודע מה יולד יום; מי יוכל להבטיחנו שלא יקומו עוד פעם הבוערים בעם בארץ רומעניען לבלענו חיים כאשר עשו עד היום, ואז אבדנו חלילה כלנו אבדנו! ע“כ עלינו לדאוג לאחריתנו, ולאט לאט נבא למחוז חפצנו. לא בסופה ולא בשערה דרכנו, כי אם בשובה ונחת תבא ישועתנו. וגם הממשלה הרוממה תתן בלי ספק הרשיון לאחוז בזה וגם בזה. ואם תוכח לדעת כי כנים אנחנו, וחפצנו רק לעבוד את האדמה וליהנות מיגיע כפנו, אז תעשה אחת משתי אלה: לפתוח לפנינו שערי ארצה הסגורה בעדנו, או תתן הרשיון לנו ללכת לבקש כברת אדמה בארץ קשדנו, ואז נושע תשועת עולמים, ומי יתן וכן יהיה בעגלא ובזמן קרוב כחפץ זעירא דמן הבריא המתפלל בכל יום: כי יתן ה' שלום בארץ ויקרב לבות הקרובים והרחוקים ויעשה שלום גם לידידי המו”ל ושלום לקוראיו היקרים כחפץ המברכו בחו"ש, ענף עץ חיים.

כהתימי להעתיק את דברי המאמר קראתי מנהמת לבבי: שימו נא קוראים יקרים את הדברים האלה על לבבכם, אספו אספה וברו לכם איש שיהיה המוציא והמביא אתכם למחוז חפצכם והוא ימלא משאלותיכם¹³ מובן הדבר שאם תשליכו יהבכם על האיש רם המעלה הזה אשר תבחרו, אז עליכם לדאג שיהיה בידו די כסף למען יוכל להוציא את מחשבתו הטובה עליכם לאור. ע“כ אתם גבירי ישראל! לכם אקרא בגרון כשופר, ואפיל תחנתי לפניכם ואבקש רחמים על נפשות אחיכם הנתונים בצרה בארץ רומעניען. פתחו את ידכם הנדיבה וצרור כספכם למען יוכלו אחיכם [ולא כל אחיכם] לעלות לציון ברנה. ואז כל העמים יענו ויאמרו: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, וישראל יעשה חיל כיום צאתו מארץ מצרים. אמנם ידעתי כי לשוא אשחית דברי הטובים והנכוחים על אזנים לא קשובות. כי מי ישמע לדברי אלה הנאמרים באמת ובצדק? מי מהגבירים ישים את ירושלם כחותם על לבו? ואנחנו בעין רוח ראינו, כי היראים והחרדים המצפצפים איזה פעמים בכל יום, ובהתלהבות יוציאו מפיהם וכל עצמותיהם תאמרה “ותחזינה עינינו בשיבך לציון” “ובנה ירושלים” האם יחפצו גם המה להוציא אף פרוטה אחת לטוב ישוב ארץ ישראל¹⁴ גם המשכילים והסופרים אשר יצאו על שדה המערכה לבנות חרבות ירושלים האם התעורר אף אחד מהם לכתת את עטו ולקחת מזמרה בידו לחרוש את האדמה? אנשים וטף עברו מעבר לים לאמעריקא, אנשים בעלי צורה התישבו בארץ אנגליה, ובכל מקום מרחוק. אבל לא בארץ ישראל! ומה אוכל הועיל, אם גם אנכי אזעק ואשוע: “לירושלים! לירושלים!” והעם ילכו כאשר התהלכו עד כה. ע”כ לדאבון לבבי הנני אומר: סופרים! סופרים! על מה ולמה תשפכו דיו לחנם לדבר על לב הגבירים כדברים האלה ללא יועיל? הניחו להם וינוחו בכבוד בביתם ויעשו מה שלבם חפץ, ואם תראום את הדרך לא“י. ובהשקפה הראשונה אף אם יענו: “אמן”! אז על אם הדרך יקהלו עליכם וירגמוכם באבנים. ויאמרו נתנה ראש ונשובה להתבולל בין איוואנים וסטעפאנים כי הם חיינו ואורך ימינו ועל ידיהם שמן חלקנו… ע”כ הניחו להגבירים עד אשר יקוים גם בהם המקרא: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" אז ישובו בעצמם בשובה ונחת, ונזכה לראות בבנין ירושלים ונשמח כלנו בשוב ה' את שיבת ציון. ואתה מעריך יקר תהיה גם כן מהעולים ציונה, ואני אחריך, כי איך אעזבך? הלא ידידך אני אשר בשלומך אגיל ואשמח בכל לבבי ובכל נפשי..

הוספה ¹⁵

ממזרח שמש עד מבאו התפשטה “שאלת היהודים” המונחת עוד על שולחן הסופרים החוקקים והמכתבים, ופתרונה נעלם מעיני כל חי; כל יושבי תבל דנים עליה. אלה בכה ואלה בכה, ואנחנו כל בני ישראל, עוד נגשש כעורים באפלה ולא נדע מה תהיה עלינו ועל שאלתנו, ואם יש תקוה לחיות ולקום לחיים גם לימים יוצרו.

רבו הדעות מאד “בשאלות היהודים” אלה יהפכו בזכותנו ויוציאו עלינו משפט צדק בהתאמצם להוכיח לכל כי היהודי הוא מרכז המסחר והמעשה, ועבד נאמן גם למלכו ולארץ מולדתו, ואלה ימצאו עלינו תנואות ויחפשו עלילות להבאישנו בעיני יושב הארץ למען לא תהיה לנו תקומה בארצנו, ונאלצים בעל כרחנו לנוס אל כל אשר ישאונו עינינו ורגלינו, ובין כה וכה ובני עמנו ברומעניען יושבים באשמנים כמתים – מקוים לתשועה ואין, ולעזרה, והיא רחוקה, ונפשם ברעה וביגון תתמוגג באפם תקוה גם לימים טובים מאלה…

מי זה לא יבקש עצות בבא עליו צרה ושואת פתאם? מי זה לא יחגור כל כחו לפרוש כשוחה את ידיו כי תשטפהו מצולה וסוף חבוש לראשו?!–גם אנחנו ב"י הרבינו עצות כחול בראותנו את כל התלאה אשר מצאתנו. שלחנו מלאכים קלים אל עיר הבירה אולי יגהו ממנו מזור. קראנו נדבות למשען השדודים והנשרפים, תמכנו ביד עוזבי הארץ אשר נסו מפני הלחץ והדחק אל כל אשר הדפם קשי יומם! ועוד דברים כאלה וכאלה עשינו, ובזאת התברכנו בלבבנו כי הגדלנו לעשות!

אך האם לא תכסה עתה כלמה את פנינו בראותנו כי בעת אשר כלינו כחנו ללא הועיל לא שמנו לבנו לדברים העומדים ברומו של עולם, ונאבד הצלחתנו הכללית מידנו אשר לאורך ימים נתאבל עליה והיא לא רחוקה היתה ממנו מהוציאה אל הפעל בעתה ובזמנה!!

כמה יגיעות יגעו אחינו המשכילים על דבר אמת לחבב את א"י בעיני ישראל!? כמה טפות דיו שפכו החכמים לרפא בהן את מחץ עמם ולהביא לו תשועה לדורות! ומה היא עתה אחרי הדבר? האמנם עשו אחינו עד היום דבר מה בפועל?!–לא! רק קול דברים שמענו! רק קול העם ברעו! “קומו ונעלה ציון”! וכל תמונה לא ראינו עד היום הזה!

בחצוצרות וקול תרועה יצאו אחינו ברומעניען בראש חוצות ויקראו בקול גדול ולא יסף: “שאו נס ציונה”! "לכו ונלכה באור ה' "!, ואין אף אחד התעורר לירות את אבן הפנה לבנין האומה הישראלית, כי יהיה מופת לרבים אשר יעשו גם המה כמהו! והקול הגדול הזה באפס מעשה הועיל רק להותנו: כי אזנים רבות בתבל אשר לא תנעם להן קול מבשר ואומר תשועה ומנוחה לישראל. ובכן יצא לנו עתה העגל הזה, כי סגר השולטן את שערי פלשתינא לישראל אשר אליה נשאנו עינינו ולא את רגלינו עם צרור כספנו לישר לפנינו כל ההדורים, וזה הוא פרי מעללינו, כי לא ידענו להזהר ונהי כילד כלנו אשר אם יבנו תקיף ממנו יתגרה בו ויאמר: “אם תכני אתה, אמצא לי חבר אחר תחתך אשר יאהבני!… ובעת אשר התהללנו בהבלים כמו אלה באפס מעשה ושכחנו את מאמר ראש נביאנו: בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם!… רקמו עלינו אויבינו מחשבות און בסתר להכחיד גם את תקותנו האחרונה מארץ קדשנו עד כי עלתה בידם להבאיש את רוחנו בעיני ממשלת תוגרמה עד כי סגרה את פאלעשתינא בעדנו – אך לא גדול היה עוד ערך הרעה גם היום, לו התאמצו גם עתה בני עמנו ברומעניען לשוב אל ארץ קדשנו בפועל, כי סוריא וכל ככר הירדן פתוחים לפניהם גם עתה, והארץ שמנה ופוריה, ואדמתה זבת חלב ודבש. אך זאת היא רעה חולה כי אין רוח אחד לעם ישראל אשר יקבץ את כל הדעות השונות והנפרדות וישנה את פניהן לעשותן לכלי חפץ ביד הכלל. איש לעברו יתעה כצאן ואין מקבץ, ובראותנו כי אחדים מחסידי אומות העולם ובראשם השר הישר באדם אליפהאנט שמו עין לחמלה עלינו, הנה כרגע השלכנו כולנו עליהם יהבנו כי ינשאונו וינטלונו על כפים אל ארץ קדשנו לקיים מה שנאמר: “והביאו בניך בחוצן”! הכי לא חרפה היא לעם חכם ונבון כעם ישראל אשר יבקיע לו מעולם בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי יתלה א”ע על שנים שלשה אנשים, והאנשים האלה לא לישראל המה, ויאמר להם: “שאוני”!? ועוד נמצאו בעמי חנפים וחרשי משחית כאלה אשר יעיזו להטיל מום בקדושים האלה… וגם זה מקרוב ראינו איש עברי יוצא מן החור וקורא את אליפהאנט בשם “בר כוזיבא ומשיח שקר” ועוד שמות ותוארים כאלה, ובסגנון כזה ינבא לנו גם איש אחד מטיף מוסר כמעט מדי חדש בחדשו בהמליץ, המטיף הזה ידמה בלי ספק בלבו כי חסרי מטיפים אנחנו ברוסיא ועל כן יריץ דבריו אלינו ממרחקים, ולא ידע כי דברים כאלה נשמע בכל הקלייזליך של החסידים חדשים לבקרים. הנה המטיף הזה יבטיח בטוב לבבו ישועות ונחמות לישראל מאלה אשר בשם ישראל יקראו. וחלילה חלילה לנו, לפי דבריו מהאמין בקדושת אליפהאנט כי ישנם דברים בגו… והאמנם לא ראינו עד היום צדקת אחינו יושבי לאנדאן פאריז וויען ובערלין!?… הנה המה תומכים ביד עשוקינו לפי שעה, ומדוע לא ידאגו להביא למו בכסף הזה תשועה לדורות? מדוע עוד יוסיפו לפזר אותנו בגויים ולהפיצנו בארצות אשר על ידי זה יתקים בנו באמת החזון אשר יראה המטיף הזה בחלומותיו בהמליץ!?… דברים כאלה וכאלה ישמיעונו כמעט בבקר בבקר אלה היושבים שאננים על סיר הבשר בעיר עז להם, או אלה אשר יקחו גדולה לעצמם להקרא בשם דעלענאט מעיר פ…. ועוסק בטובת הכלל! כי נקל להם להטיף מוסר על בטן הריקה עת יפושו כעגלי מרבק מכסף קדשים – ואנחנו אשר נחתור תמיד בכל עז למצוא התנצלות לרפיון רוחנו ועצלותנו, נביט על דבריהם בשבע עינים ונקרא: אהה אבדנו כולנו אבדנו!! – לא אחי! רב לכם בקריאות אוי ואבוי; קריאות כאלה יוסיפו רק רפיון על רפיונכם ועצלות על עצלותכם ותוחלתכם תאבד לעד!–אם תחפצו להושע באמת ולבוא אל המנוחה והנחלה, עליכם להפליא ראשונה בין אוהב לאויב בין חכם לכסיל; ולבור לכם מאלה הישרים בלבותם אנשים אשר יצאו ויבאו לפניכם ובידם תמסרו את אשרכם והצלחתכם, ואז יש תקוה לאחריתכם… וחלילה גם לנו מלחרוץ משפט כי על ידי אליפהאנט תושע יהודה! כי מה יעשה לכם איש אחד או שנים שלשה וגם עשרה או מאה אם תשבו אתם בחבוק ידים ולא תעשו בעצמכם מאומה לנפשכם לעת כזאת!? עליכם אחינו ברומעניען לאחד עתה את כל הדעות הנפרדות ולבר מקרבכם אנשים אוהבי עמם ומשכילים על דבר אמת כי יצאו ויבאו לפניכם כאשר אמרנו, ואז קרובה תשועתכם לבא ועזרתכם להגלות.

בהמגיד קראנו בשורה מאת המו“ל הנכבד כי החכם הנעלה האיש הדגול מרבבה ר”פ סמאלענסקין המו“ל את השחר נכון היה לדרך לצאת על פי בקשת השר אליפהאנט לקאנסטאנטינאפעל לעזור על ידו בדבר הרעיון הקדוש של ישוב א”י, הבשורה הזאת היתה כשמן ששון לעצמותנו היבשות וכצרי מרפא למחץ לבבנו הקרוע לגזרים, בדעתנו את האיש הנעלה הזה ואת כחו הפלא אשר חננו ה' בפיו כמו בעטו לדבר בכמה וכמה שפות דברים חוצבים להבות אש, ולהרך גם לב אבן בנעימות מלותיו אשר כטל אורות תבאנה בלב שומעיהן, להפרות פרי ישע ונטעי נעמנים כגשם נדבות בעתו; אך מה דוה עתה לבנו לראות כי שבועות עברו וירחים חלפו וה' סמאלענסקין עוד לא זע ממקומו לצאת לישע עמו כאשר הבטיח בעל המגיד! ובמי האשם? הידעתם?!… בנו ובעצלותנו ורפיון רוחנו!! כי בכל צרה אשר תבוא עלינו הסכננו לראות כי יקומו אנשי מעלה מקרבנו להקריב קרבן גדול בעדינו, וגם אז כאשר על ידם נושע לא נשלם להם כגמולם, רק נישר כחם בדבור פה, ובזה יצאנו ידי חובותינו למושיענו! אולם אם קצרה ידם מעשות כזאת לנו, אז נעלים עין מהם ונמסור לשמים דיננו… רבים שמחו לשמוע כי ה' סמאללענסקין יעשה דרכו לקאנסטאנטינופול, כי ידעו נאמנה כי עשה יעשה וגם יכל יוכל הרבה יתר ממאה בני אנגליה החשודים בעיני הסולטאן כי דבר פליטיקי יצוק בהם – אולם האם התעורר אף אחד לתמוך בימינו במשען כסף להוצאות הדרך!?––האם מלאה איזה קהלה בישראל את ידיו ללכת במלאכותה להרים מכשול מדרכה בעוד מועד!? לא! – זאת לא עלה על לב איש! רק על הרוב אלמים פסחים וחרשים בחר לו ישראל להיות למליצי יושר לו, ולהם הקריב את קרבנו קרבן כסף הרבה יתר מאשר פללו, ולה' סמאלענסקין אמר: “אם תחפוץ להושיע, לך למסעיך ואני אודך במו פי כי תושיע לך ימינך”! ולכן הננו רואים עתה את התהפוכות האלה אשר מי יודע עוד מה תהי אחרית הדבר!

אולם עוד לא אבדה תקותנו גם עתה, אם אך נדע לכלכל את מעשינו כמשפט, עלינו להתאחד עתה כאשר אמרנו את כל הדעות הנפרדות, ולבור מקרבנו אנשים אוהבי עמם אשר הדבר בפיהם וכח בעטם, ולשלחם במלאכותנו לפנות לנו את הדרך העולה ציונה. ועצתנו אמונה, כי ישימו אחינו ברומעניען לבם לשלוח את הרב החכם ה' סמאלענסקין ועוד אחרים מחכמי ישראל לארץ הצבי והם יחד עם החכם ראזענפעלד היושב שמה מכבר יבקרו את הסולטאן בכבודו ובעצמו, וישוחחו עמו ע"ד הרעיון הקדוש אשר ימלא כל חדרי לבנו, ויראוהו בעליל כי אך שקר בדו עלינו אויבינו כי נבקש לכונן ממשלה מיוחדה בארצו, ואז יש תקוה כי עוד יפתח גם את שערי פלשתינא בעדנו אשר נסגרו באשמת קול תרועתנו, בהוכחו כי לא מטרה פאליטיקית צפונה בנו ובחפצנו, ואם כזאת נעשה, נושע תשועת עולמים!.

מכתב שׁשׁי

לעורך “העברי”! במעוף אחד דאיתי אל המו“ל פלוני ומצאתי אצלו מאמר מסופר אלמוני, קראתי ושניתי, ואספר לך מה שראיתי; המאמר הזה כתב אחד הסופרים, לא מחברת הכופרים רק מאהבתו את ישראל ויהודה, ועל זאת אוכל לתת לך תעודה ואלה דברי הספר:……….. בלילה…. ליל חשך ענן וערפל. נשמע בכל רחובות העיר “קבר” קול ששון, וקול שמחה, קול המון גדול אשר הוליכו ספר תורה אשר כתבו על קלף ויבילוהו לבהמ”ד הגדול, ויתהללו בשוקים ויאירו לפידים וירקדו ויפזזו מרוב שמחה, ויקראו הידד! הידד! ולקול המונם ושאונם התאספו בתולות ובחורים, זקנים עם נערים, גם בני אספסוף שאינם בני ברית, ותבקע הארץ לקולם. ויובילו את הספר לבית ה' בשמחות וגיל, על אשר זכו לקיים מצוה גדולה מתרי"ג מצות אשר לאו כל אדם זוכה לה…

אמנם כן! יישר כחם וחילם לאורייתא. ומצוה גדולה קימו בזה, אבל לדאבון לבבנו נאמר: כי עוד לא יצאו בזה ידי חובתם. העת עתה להרבות בספרים כתובים על קלף, עת אשר התורה מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש אותה?! כל פנים קבצו פארור, וכל עינים תלכנה מים על שבר בת יעקב כי השברה ונפצה לרסיסים; האם לא יותר טוב עשו, לו נתנו בני החברה הנ“ל את הכסף הרב הזה, שלש מאות רו”כ להחיות נפשות הרעבים ללחם ממש?… גם פה “קבר” נמצאו הרבה סוחרים, קונים ומוכרים, והמה עניים מרודים, רעבים ללחם נקודים, ועל פת לחם יפשעו לאחיהם, ויפתחו בזה את פיות שונאיהם. לאמר: היהודים המה רמאים. ואמנם ההכרח הביאם להיות כפראים, ומה יהיה גורלם בימים הבאים? ולו נבקש זכות על אנשים התמימים, כי גם המה יעמלו בזעת אפים, ויאכלו לחם במדה וישתו לצמאם רק מים, וכל מגמתם לצאת ידי חובת שמים, ויבקשו רק חיים של אהבת תורה בנקיון שנים, ויחסרו נפשם מטובה ויצברו פרוטות פרוטות לעשות דבר מצוה, הלא אז יכלו להוזיל הכסף הזה על ישיבת וו….., ואנכי אדע נאמנה כי בני הישיבה בוו…. יגועו ברעב ובחסר כל, יעמלו בתורה כל היום וכל הלילה, וימששו כעורים באפלה! וחלילה להם לטמא את ידיהם בלשונות זרות ונכריות כאשר הוציאו שונאיהם שם רע עליהם, כי המשגיחים בוו… יביטו בשבע עינים על כל מדרך כף רגל בן ישיבה, שידרוש תלי תלים של הלכות בר' עקיבא, ויהגה כל היום בתורה מרוב חיבה. וכל בן ישיבה, ידע היטב בדרך הענוה… ידברו על כל החיות והעופות מהנשר עד השרץ, וילמדו בעל פה הלכות דרך ארץ, רק המשגיחים נסכו עליהם רוח תרדמה, ויעצמו עיניהם מראות ספרי חכמת העמים, ותהי להם לבני הישיבה חזות ספרי חול כדברי ספר החתום, וכל זאת באה עליהם באשמת הוריהם ומוריהם! המה יאכלו לחם צר ומים לחץ וישנו על הארץ שנת תרדמה כבהמה, ומדוע לא יתעוררו אחינו בעלי הצדקות לצאת לישע אחיהם העניים שמהם תצא תורה? אמנם כן! כבר יצאו שלוחים דחופים ומבוהלים לאסוף כסף בכל עיר ועיר. וכל בן ישראל אשר שם ישראל יקרא עליו יביא ברכה אל הישיבה. אחד המרבה ואחד הממעיט, אבל אין הקומץ משביע את האריות. המה – השלוחים לדבר מצוה, כל חלק טוב יניחו באמתחותיהם, ולא נודע כי בא אל קרביהם, ורק פחות מעשירית האיפה יביאו לראש הישיבה. ע“כ עליכם אנשים נכבדים אשר בכל עיר ועיר אקרא: התאספו לטכס עצה איך ובמה להושיע לבני העניים המתגוללים באשפה בוו…. הרימו את נדבותיכם לבני העניים למען יוכלו לרחוץ את גופם מהאבק והטיט ואז יש תקוה, כי מהם תצא תורה, אבל בתנאי קודם למעשה: “ידוע כי טוב תורה עם דרך ארץ” ראו נא כי כעת עיני כל ישראל היראים והנאמנים עם ה' ותורתו נשואות רק אל הישיבה בוו… ע”כ קומו נא נדיבים, קומו בעזרת בני הישיבה בוו… עשו שם הקנות מועילות, ועוררו את ראש הישיבה, שיקח לו מועד לשכור מורה חכם ונבון ללמד לבני הישיבה שפת המדינה ולהבינם דעה חכמה ובינה, ואז נקצור ברנה, את אשר זרענו בקינה, ונשיר שיר חדש בתרועה, ולה' הישועה!

ומה מאד ישמח לבי להודיע ברבים, כי בימים האלה בקרתי את בית עקד הספרים בווארשא אשר יסדו הרבנים החכמים הנכבדים ה“ה הרב המהנדס החכם הגדול בכל תושיה כו' הר”ר חיים זעליג סלאנימסקי מו“ל הצפירה. הגביר הנדיב החכם וכו' הר”ר איגנאץ בערנשטיין. הרב הד“ר כו' הר”ר צילקאוו רב מטעם הממשלה. הגביר החכם הנודע הר“ר מ. כהן. החכם השלם המפואר המשכיל האמתי כו' הר”ר מאשקאווסקי; בחדר המקרא מצאתי משכילים צעירים לימים ישבו סביב השולחן וקראו ספרים ומ"ע שונים. שמתי עיני על הקאטאלאג ומצאתי כי בבית עקד הספרים נמצאו כששת אלפים עקזעמפלארען שלמים, בשפת עברית רוסית פולאנית אשכנזית צרפתית ועוד, הספרים רובים ככלם קנין כספם של ראשי הקמאטעט וספרים רבים נדב הגביר היקר ה' בערנשטיין מאוצר הספרים שלו. כי כל ספר עבר אשר אסף וקבץ עד היום נדב לבית העקד הזה, ובביתו הניח יותר מששת אלפים עקזעמפלארען בשפות שונות. מה נעים היה לי לראות גביר כבערנשטיין עוסק באמונה בדבר הגדול הזה, ויקדיש עתותיו לבא שלש פעמים בשבוע לבקר את בית העקד לעשות שמה סדרים ישרים, הוא והחכם מאטקאווסקי, להנכבדים והידידים האלה נאוה תהלה ואני תפלה: יתן ה' ויגדל הבית לגאון ולתפארת כחפץ ענף עץ חיים.

מעריך יקר! אם ימצא המאמר חן בעיניך, קבל אותו במ“ע היוצא על ידיך, למען ישמעו אלה האנשים אשר יחפצו שהתורה תהיה מתקימת בידם, שעליהם לדאג לפחות שלא תשכח תורה מישראל, ושלא תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו לא תסתתר, ויראתם את ה' לא תהיה כמצות אנשים מלומדה, אשר ע”ז כבר צעק הנביא קדוש ה' בקול חוצב להבות אש, ויאמר בשם ה': העם הזה בפיו ובשפתיו [ואולי גם בכספו] כבדוני, ולבו רחק ממני, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי ידענו, עתה יראו וידעו, כי יש עין רואה את כל מעשיהם, וישמעו כי אתה תגלה מצפוניהם, ואז אולי ייטיבו דרכם הרעה, ויושעו תשועת עולמים, וישטח לבך כי על ידך התגלגל זכות גדול כזה, ותגל גם נפש אוהב ישראל בכל לבבו ובכל נפשו…

מכתב שביעי

לעורך “העברי”! “מה זה היה לשר של ים?” הנני שומע אחרי קול רעש גדול, “הגם היא ככל האדם הולך רכיל מגלה סוד, יספר מעשים אשר בערפל חתולתם ולא שזפתם עין רואי בלתי הכותב והמו”ל, בהביאו לנו מאמרים שיצא עליהם גזר דינם מהמו“ל לגנזם”?! ואלה ירננו אחרי ויאמרו: “מדוע הביא לנו דברים אשר כבר אבד עליהם הקלח?” ואני שמעתי מוסר כלמתי, ולא עניתי עד היום להשואלים שלא מדעת, אבל כעת גמרתי בדעתי לענות, שלא יאמרו הבריות, כי עברתי מצות החכם מכל אדם באמרו ענה“…. ע”כ אענה למחרחרי ריב אלה ואומר: רבים מהמו“ל מ”ע על כדור הארץ לא יחפצו לפעמים להדפיס דברי הסופרים בבואם לגלות פני הלוט הלוט על פני אנשים תמימים, מטעם הידוע להמו“ל… ע”כ משבח אני אותך מו“ל “העברי” אשר לפניך אין משא פנים, ואתה תקבל דברי הסופרים אף אם יצאו להלחם בהתישים הגדולים… וזהו תשובה על השאלה הראשונה. ועל דבר השאלה השניה אענה: כי כאשר דברה תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, כן המ”ע דבריהם יעמדו לעד, ובנים יולדו יקראו בהם, ואז לא יהיה עליהם למשא לחפש תשובה על דברי שקר גם במ“ע אחר. ובשנה אחרת. ע”כ לפי דעתי, לא עבר זמנם בכל עת אשר נמצא דעות כוזבות במ“ע, לענות על דברי אולת במנ”ע אחר ובשנה אחרת, והדעות בודאי לא עבר זמנם, ע“כ לא למותר יהיה לשלוח לך, מעריך יקר, את מאמר אחד הסופרים אשר שלח להמו”ל “המגיד” והוא לא הדפיסו אז מטעם הכמוס עמדו. ואתה מעריך יקר בטובך תתן מקום להמאמר בטרם אסגירהו להמו"ל “קדש הקדשים” ואלה דברי המאמר:

מהרסיך ומחריביך ממך יצאו

בעל המאמר “לשאלת עמנו ברוסיא” בהמגיד משנת תרמ“א, יצא לחרף ולגדף את מערכות ישראל “כשטעקקער” וסיעתו מחות למדינתנו, וכהמו”ל “הנאוויע וורעמיע” וחבריו בארצנו. רבות צררוני יאמר נא ישראל ולא יכלו לי. בכל דור ודור עומדים עלינו שונאינו מנדינו לכלותנו, וה' ברחמיו מידם יצילנו, ויתן בלב מלכנו ושרינו רחמנות ע“י התעוררות חכמינו וסופרינו אשר יצאו להלחם מלחמת העט בעדינו, ולהצילנו מידי שונאינו בהראותם לעין השמש, כי שקר בדאו אויבינו; וכי בנים אהובים אנחנו למלכנו ולארץ מולדתנו. הראש והראשון היה בעל המגיד זצ”ל. הוא האיר נתיב חדש על דרך צעירי עמנו, והתעורר לקום ולענות למחרחרי ריב ולמפיחי מדון, שלא יאמרו שונאינו, שתיקה כהודאה דמי. וע"י “המגיד”. התעוררו סופרינו לקום לעזרת ישראל, להראות צדקתם נגד השמש – ומה מאד השתוממתי לראות בהמגיד, איך סופר אחר הגיש להקוראים במאמרו “לשאלת עמנו ברוססיא” דברים בלי סדרים. וכדאי הוא בעל המגיד להסיר חרפה מעל עלי המגיד, שלא יאמרו הקוראים כי שנה את טעמו והמיר את ריחו, ופג את היין המשובח והמשומר בעליו זה שנים הרבה, גמרתי בדעתי לעורר על המאמר איזה דברים:

בגליון 20 שם הכותב את פניו צפונה וידבר קשות עם החברה “להרבות השכלה בישראל ברוסיא”, ויבא ברב דברים ובלהג הרבה מרבה להכיל וישפוך מרי שיחו כאיוב בשעתו, או כאיש אשר אחזהו השבץ… ובסוף דבריו הוכיחה, על אשר תחזיק בידי חברות שוחרי שפת עברית בהמציאה להם ספרי השכלה כו'. וכי החובה מוטלת על החברה הנכבדה להפיץ בתוך המון העם הקריאה בכתבי עתים ובספרים מועילים בשפת יהודית מדוברת (זארגאן). על הדברים האלה מה לי לענות? יראו משכילי עמנו וישפטו אם צדק הכותב בתלונתו על החברה בדבר הזה, או לא. ואני פי מלך החכם אשמור: “אל תען”…

אחרי אשר הוציא כל רוחו על החברה, הכניס הכותב את ראשו ברובו בענין קשה להולמו. אשר כבר צוחו סופרים הנודעים בשדה הספרות ונחר גרונם ולא הועילו מאומה, והכותב הזה יבא להציע דבר חדש כמו שחדש הוא בעצמו ובכבודו. האם תדמה קורא יקר כי מצא שיטה חדשה באחת משבע החכמות? לא! רק לחבר ספר חדש כעין שולחן ערוך חדש מדינים שבין אדם לחברו גרידא, על הדברים האלה שחקנו ובכינו מנהמת לבנו, ושאלנו לעצמנו: איך יוכל איש לעלות על במת הסופרים לדבר מענין הרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, והוא בלי ספק התברך בלבו, כי ע“י עצתו זאת יקראו לו כל ישראל בשם רעפארמאטאר, ויאמרו: באו נחזיק לו טובה בעד עצתו, והננו נכונים למסור בידיו השולחן ערוך הישן, והוא יוכל לקצץ בו כאות נפשו. והכותב הזה שכח [ואולי לא ידע] כי דם ישראל נשפך כמים בעד כל אחד מהדינים! אבותינו ז”ל באו באש ובמקים על קדוש תורתנו ואמונתנו ולא נתנו לפול דין אחד אשר מקורו בתורה המסורה, והכותב הזה בא להורות לכלל ישראל, שישכחו כל המצות שבין אדם למקום ויכינו ספר חדש דינים חדשים שבין אדם לחברו! וכל הדינים שבין אדם למקום מה תהא עליהם? ויותר נעמיק שאלה: מה לנו לחבר ספר שולחן ערוך חדש ללמוד הדינים שבין אדם לחברו, הלא בהשולחן ערוך אשר בידינו נוכל ג“כ ללמוד כל הדינים הלאוין והאזהרות הצועקים ככרוכיא על מעשה עול והונאה. ומי מאחב”י לא ידע ההלכה פסוקה: “מאי דמסאני עליך לחברך לא תעביד”? ועתה נראה ונתבונן בדברי הכותב אשר יאמר שם בהמגיד, ויוכיח כי על חטא שאדם חוטא לחברו הוא גם חוטא לאביו שבשמים. ואנחנו מאמינים כי על עבירות שבין אדם לחברו גם יום הכפורים אינו מכפר, א“כ הלא קשו עבירות שבין אדם לחברו מעברות שבין אדם למקום, ועתה האם לא שחוק מכאיב לב הוא לראות איש כזה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו בדיני ישראל, הוא יעמוד על גיא החזיון כעל גיא הרגה לכתוב עצות על דבר שולחן ערוך הישן! ומה שנראה לפעמים כי איזה יחידים מאחב”י עברו על תורת ה' בנתנם את כספם בנשך וכהנה, הלא האנשים האלה עושים רעה לנפשם, לא על אשר לא ידעו ולא יבינו, רק באשר תקפם יצרם הרע. וזאת ידענו היטב כי כל איש ואיש מב“י יחפוץ לקיים את התורה והמצוה, יען נשמתו היא חלק אלוה ממעל–ומי מעכב על ידו? שאור שבעיסה מעכב, ר”ל הוא יעבור לפעמים על אחת ממצות ה' להשקיט את רעבונו, או משום טעמים וסבות אשר אין לנו חלק בנסתרות ולירד לסוף דעת העובר וכונתו – האנשים הרעים והחטאים האלה [לשמחת לבבנו מעטים המה ונער יכתבם…] לא יבכרו בן ברית על שאינו בן ברית, ואם תקפם יצרם הרע לקחת נשך ותרבית, אז יקחו מכל איש אשר יתן על ידם, הן יהודי והן נוצרי, אם כן לשוא ישחית הכותב הזה [ועוד סופרים כמהו] את דבריו ולחינם הוציא שם רע על כל אחינו לאמר: כי טועים בו במדה כזו עד שמתכנסים ומשוררים בכנופיא “עצביהם כסף וזהב וכו'”. הדברים שנאמרו לפני איזה אלפים שנה נחשבים אצלם כחדשים ונאמרים על הגויים החיים אתם וכן הם בעיניהם הוא המכשול היותר גדול וראשית חטאת לההמון כנודע כו‘, דברים לא ישרים כאלה, לו קראתי מעל עלי מ“ע נאוויע וורעמיע, או שמעתי מפי לוטעסטאנסקי וחבריו, אז הרימותי קולי וקראתי: בורים גמורים! לא תשמעו באזניכם מה שאתם מוצאים מפיכם, ולא תבינו את תפלת ישראל. ועתה מה נאמר ומה נדבר עם סופר עברי הבא במ”ע המגיד להיות מטיף לעם ה’ להורותם הדרך אשר יבחרו, יחפיא עלינו דברים כהשונאים היותר גדולים, ויאמר: “כי היהודים התירו לעצמם ממון הנוצרים שכניהם” ואנחנו כאשר למדנו דעת את תכונת ב“י נוכל לאמר כי שקר בדה הכותב על אחב”י, המה ירחיקו א“ע מגנבה וגזלה, וממון הנוצרים ככסף היהודים נחשבים בעיניהם, והפסוקים עצביהם כסף וזהב כבר נאמרו בתהלים [קט”ו] ובעת ההיא לא היו עוד נוצרים, כי אם עובדי אלילים, אשר לא האמינו באחדות ה' ולא הכירו נפלאותיו, ע"כ אמר המשורר האלקי: “ישראל בטח בה' “! לא כן הנוצרים בימינו, כלם יאמינו בה' ובתורתו, א”כ איך נוכל לדמותם לעובדי עצבים אשר היו בימי דוד המלך, והגוים שבזמן הזה לא עובדים ע”ז כידוע.

ואם נתבונן בהפסוקים האלה נתפלא על הכותב, איך למד מזה כונה עקומה, שמותר לגזול ממון מעובדי העצבים, אחרי אשר המשורר האלקי לא הזכיר שמה דבר וחצי דבר מגנבה וגזלה, רק מעבודת ה' כי שחק על מעשיהם ואמונתם, איך יאמינו באלקי כסף וזהב, אשר לא יראו ולא ישמעו ולא ידברו ולא ימישו ולא יהלכו ולא יהגו בגרונם, והתפלא עליהם: איך ישתחוו למעשה ידיהם? ויאמר: כמוהם יהיו עושיהם, רצונו: כי סוף סוף יכחדו מהארץ במעשיהם, כי גם צבא לאנוש על הארץ, ואיך יוכל לעשות בידיו אלה. והכותב הנער צלל במים אדירים והעלה חרס בידו לגרד בו ראש בני ישראל. נסה נא סופר חכם, ושאל את אחד מפחות בני ישראל, אם לא נבאר לך את פירוש הפסוקים “עצביהם כסף וזהב וכו' " כי לא על הנוצרים נאמרו, ואיך תוכל להוציא מפיך דבר מכוער כזה ולאמר! “שהרבה מאחינו טועים ואומרים הפסוקים האלה על הגוים אשר אנחנו חוסים בצלם”! בוז לך לעג לך, אחריך ראש יניעו אף דרדקי דבי רב, במאמרך חרפת וגדפת מערכות ישראל: ותחפץ להטיל שנאה וקנאה על אחיך ולהגדיל המדורה, ואמרת האח! המותי ראיתי אור!…. ובלי ספק הנחת את ידך על מעיך ואמרת: שישו בני מעי שישו, כי הייתי למוכיח בשער בת רבים, ועתה ידע ישראל כי סופר מוכיח קם להם מקרבם – אבל שמחתך עדי רגע כי אני אוכל להבטיחך נאמנה, כי לא פעלת פעולה עזה ונמרצה על הקוראים, אחרי אשר כבר הסכינו לראות כי גם לוטעסטאנסקי והנאוויע וורעמיע לא יכלו להרע לישראל בכתבי פלסתר אשר הפיצו בין אחיהם הרוסים, ומה גם איש כמוך אשר לא נסית במסה ולא תדע מה היא הספרות, ובהמאמר הזה לא עשית לך שם גדול כשם המלשינים הגדולים הנמצאים בימינו בקרבנו לבשתנו, ויתר דבריך לא זכיתי להבין, יען כי רק קול דברים שמעתי ואנכי שאלתי את פי איזה משכילים להגיד לי פשר דבר – אבל אין מגיד לי. – האם באמת תדמה כי הרב הגאון מהר”י סלאנט והרב הגאון מהרי“א מקאוונא יתנו אזן קשבת לדבריך לבוא בהסכמתם על ספר שולחן ערוך חדש בהעולה על רוחך?! איך בוש לא תבוש והכלם לא תדע להביא שני רבנים כאלה על גיא החזיון ולצחק בהם? והלואי שלא יעברו על הדברים “לא תוסיפו” כמו שלא יעברו על “לא תגרעו”…! גם נפלת על המו”ל מ“ע “העברי הרוסטי” באמרם כי בפקודת הרבנים ילכו ב”י לעבוד בצבא מה ענין שמיטה אצל הר סיני? ולמה באת בערבוביא? מה ענין עבודת הצבא להענין אשר הלאית את הקוראים לקרא דברים שטותים ומלשינות ומסירות על דבר הנוצרים להשוותם עם עובדי אלילים, ולפסוק הלכה פסקה: “כי כל ישראל גנבים הם ומלסטים את הבריות”! אוי לאזנים שכך שומעות!–הידעת כי ישעיה הנביא, כל דבריו הטובים אשר דבר על עם ישראל, לא הועילו לו בשעה שהוציא מפיו “עם טמא שפתים” ובאותו רגע קבל שכרו מן אחד השרפים ובידו רצפה ויגע על פיו, ואתה סופר מהיר ונבהל, תכנה את עם ישראל בשם “מזיקים ארסיים ונגעים ושולחים בעולתה ידיהם כו' וכ' “. לו בא אליך השרף הזה, כי אז שרף אותך בהבל פיו ושבר כל עצמותיך, למען לא תוכל להרים עוד יד למשוך בשבט סופר, ולבדות מומים על אחב”י אשר בלעדי דבריך ותוכחתך הוכיחם ה' בשנה זו בדם [תרתי משמע] ובאש ובכל חלי ומכה אשר לא כתובה בספר התורה, ומי נתן לך הרישיון לזרות מלח על פצעיהם האנושים מאוד? האם חסרי מלשינים ומוסרים אנחנו, כי אתה באת להוסיף עליהם? די לנו לשמוע מפי צוררינו, כי רוב גנבי ישראל גינהו, די לנו לקרא דברי חרופים וגדופים מפי מ”ע הדוברים עלינו עתק ובוז, ואתה באת בהמגיד היקר להוסיף פצע וחבורה ומכה טריה!

עוד תאמר: הרי אור והרי נר למה נגשש כעורים בקיר“? ע”ז אשאלך: מדוע אתה תגשש כעור בקיר חומות על חצר בהכ“נ בווילנא, ולא ידעת דבר מה בהויות העולם, יצאת לעורר החברות הנכבדות לפעול גדולות למען עמנו, להוציא לאור את חסדי הממשלה אשר הטיבה להקים לנו בית הבמה ולמלאכה, התדמה כי אחינו הנכבדים “מרבי השכלה בישראל” לא עשו עד היום תושיה רק על אשר לא ידעו מה לעשות, וחכו לשמוע עצתך, אשר ע”כ באת בהמגיד היקר להורות למו את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר עליהם לעשות, ומבלעדיך לא ידעו איך ומה לעשות? דום נער יהיר, אל תשמע עוד פעם את קולך עמנו, ותהי זאת לך לחכמה. ואם עוד זיק אחד מאהבת עמך בוער בלבך ותתחרט על מעשיך אשר עשית במאמרך “לשאלת עמנו ברוססיא” ולא תוסיף להדאיב עוד את לבב הקוראים בדברי שקר יורדים חדרי בטן, וסר עונך וחטאתך תכופר. האמינו לי קוראים נכבדים! כי מאד ידאב לבי לענות על דברי שטותים ומלשינות כאלה, אבל מה אעשה – רוח היא באנוש! ואמרתי בלבי: אולי ישמעו הסופרים אשר לא שמשו כל צרכם ויחדלו לבוא בהבל ורעיון רוח להרבות כתות שונות בישראל, ואז שלום יהיה על ישראל כחפץ המברך את עמו ישראל בשלום ענף עץ חיים.

הדברים האלה לפי דעתי לא עברו זמנם אחרי אשר שאלת תקון שולחן ערוך חדש עלתה עוד פעם על שפתי הסופרים, ולא להכניס ראשי למחלוקת הנני בא, רק עצתי להסופרים החכמים שיחדלו לקרקר קיר בחומת הדת, כי לא יועילו בדבריהם, והדברים אשר כבר נתקדשו בתוך ב"י לא יוכלו לעקור משרשם… רק זאת יעשו כאוהבים נאמנים להרים קולם כשופר על הרבנים החיים אתנו היום, שלא יוסיפו המה עוד גזרות, חומריות גדרים וסיגים, די לנו אם נוכל לקים ככל הכתוב בדברי הראשונים, ואם הרבנים הגאונים ישקטו במכונם ולא יוסיפו לענותנו בדינים חדשים, אז אולי נוכל עמוד, ושלום יהיה על כל ישראל.

מכתב שמיני

מיום ירדתי על הארץ, שמעתי קול צוחה ופרץ, ראיתי חמס ושוד, וספרתי דמעת העשוקים בנאד, הלכתי מחבורה לחבורה, ולא מצאתי אף אחת כשורה, יגעתי באנחתי, ומנוחה לא מצאתי, דאגותי תלאותי וצרותי עברו ראשי – הסכלתי מאד על אשר באתי הלום! קודר הלכתי והייתי כחולם חלום. חלום בהקיץ חלמתי, חלום נורא ואיום. בחלומי: מחלה עזה התגברה עלי, הה! ראשי ראשי! לבי לבי! מעי מעי! בראשית מחלתי אמרתי, אך חלי הוא ואשאנו, אך ברבות הימים ראיתי, כי רע ומר גורלי, עיני היו – מקור דמעה, בכיתי רב בכי, ולא יכולתי התאפק, אח“ז לא ידעתי מה היה לי, עשתונותי נבוכו, כאב אנוש בכל עצמותי, וכל מכה אשר לא כתובה בספר התוכחה באה עלי. דרשתי ברופאים, אף מהרו לבא אלי לגהות ממני מזור, אבל המה עוד הגדילו השבר. בראותם, כי בעל יסורים גדול אנכי, נתנו לי להריח סמים חריפים מאד שאוכל לישן ולשכוח על רגעים אחדים את מכאובי, אבל היסורים הקשים והמרים לא הרפוני. ומדי רגע התעוררתי משנתי וצעקתי מכאב לבי, כי פתאם צלצל באזני קול אחינו ב”י מרומעניען, הצועקים אלי מארץ מאפליה, הקיצותי, הבטתי, ועמדתי על רגלי, והנה השמש חשך בעדי, ראשי עלי כגלגל, נפלתי מלוא קומתי ארצה. ובעזרת השומר הובאתי אל המטה וסגרתי עיני, והנה עקיצת עקרב, נשיכת שועלים קטנים מחבלים כרם בית ישראל באונגארן הביאו חרדה גדולה בלבי, ושנתי נדדה מעיני, הקיצותי, והנה הה! החשך כסה ארץ וערפל לאומים, ובחומי קמתי מעל משכבי וצעקתי בקול: “אחינו אחינו בית ישראל הנתונים בצרה גדולה! אספו אספה ואנכי אהיה לכם מעיר לעזור, נקומה נא כאיש אחד חברים ונצא השדה לרעות בגנים וללקוט שושנים” ומרוב חומי חפצתי לברוח על נפשי, אבל השומר הסובב לראשי לא נתנני לבצע את מחשבתי, אז צעקתי בקול: הושיעו! הושיעו! אש תמיד תוקד בעצמותי, הניחו לי ואחוש להושיע לאחינו הנתונים בצרה גדולה, הניחו לי ואכלה את הרוצחים כרגע, “שכב על משכבך!” דבר השומר רתת, “שכב והרגיע נפשך ואל תדבר דברי הבל ורעות רוח!” ובראותו כי לא אשמע לדבריו רק התאמצתי לברוח מעל המטה, הגיש אלי את המטפחת טבולה בנטף סמים, והנטף הזה הביאני לידי – בלבול הדעת, והדמיון בא ברוב ענין.

כבול-עץ שכבתי איזה רגעים, והנה עדת כלבים עזי נפש נפלו עלי וינשכוני בשניהם החדות וכל עוד נפשי בי, הקיצותי וצעקתי בקול: תנו בידי מקל חובלים וארוצץ את גלגלתם, אך כאשר החילותי לצעוק בקול מר שמעתי קול מדבר אלי “תן פוגת לך, אל תרבה לדבר תהפוכות וזרות” ובראות השומר, כי לשוא יתחנן אלי, העביר מטפחתו הטבולה בסמים חריפים על פני, וישנתי, ופתע פתאם הביא “הנאוויע וורעמיע” חצים שנונים בלבי ויתקעם בבטני עמוק עמוק, ומגודל הכאב הקיצותי וצעקתי בקול מר, והשומר הוסיף עוד נטף אחד על חוטמי, והנה מחזה איום נגד עיני: ראיתי גיא התפת, גיא בן הינום. שמה נאספו אנשים רבים, בנחושתים הובאו שמה, כשור לטבח הובלו, שמה עמדו גם אנשים פראים והפשיטו את הבגדים מעל האנשים החלשים ויקרעום לגזרים, וידושו את בשרם בשוטים ובעקרבים עד שפך דמם כמים. לקול צעקתם ויללתם הקיצותי והרגשתי כאבי האנוש, והשומר הוסיף לישן אותי בשנה חזקה. אני ישן – ולבי ער: קול אחינו השדודים והרצוצים עלה באזני, קול אחינו יושבי בארץ אשכנז ואוסטריה ושוכני ארץ רומעניען ואנגארן כלם בפעם אחת נתנו קולם קול בכי: הוי שדדנו! היחפים בזזו בז וכל אשר קבצנו על יד לקחו, על זקנים לא רחמו, עוללים נפצו אל הסלע, נשים באונגארען ענו, בתולות בערי רומעניען! קול האנשים ונשים וילדים הגיע עד השמים. עמודי אייראפא התחוללו, וינועו אמות הסיפים. בחצרות מלכים ורוזנים בארץ אנגליה צרפת ואמעריקא קמו רבים מכסאותם. כל הארץ היתה כמרקחה, ותהי לחרדת אלהים! בתוך המהומה ראיתי אנשים רצים רצוא ושוב כמראה הבזק, אלה יפלו מלוא קומתם ארצה, ואלה יברחו כמנוסת חרב אז אמרתי לא עת לחשות היא, אהיה נא גם אני לאיש חיל ואקום להושיע את אחי. חגרתי חרבי על ירכי, לקחתי כלי משחית בידי, וקראתי בקול: מי לה' אלי! אבל – לא אחד מהבורחים שמע לקול צעקתי, כל אחד התחבא בנקרת צורים ובסעיפי סלעים. בראותי כמו אלה צעקתי: הוי! אנשים חלשים כנשים! אנכי אראה אתכם לדעת, כי תושיע לי זרועי וימיני סמכתני, ואם אין אני לי מי לי!" הלכתי קוממיות למקום המלחמה, והנה הרחובות שוממים, הבתים נחרבים. נוצות מכרים ומכסתות מכסים פני החוצות, סחורות מסחורות שונות תרמסנה ברגלי חיות טורפות, היחפים ראוני ויפצעוני מכף רגלי ועד ראשי, ולא יכלתי להמלט מידם, אז נשאתי קול גדול קול פחדים, ולקולי התאספו אחי ואחיותי ויראו את דמי מוגרים ארצה. אז נדברו איש לרעהו: מי בקש מידו לדון עם מי שתקיף ממנו – הוי! צעקתי בקול, אחים כחוחים. רעים רעים! גלוי וידוע שלא לכבודי עשיתי זאת ולא לכבוד בית אבי, כ"א לכבוד כל ישראל, ואתם מוגי לב למה נחבאתם לברוח, הלא אם תשימו בשמים קנכם גם משם יורידכום החפים ויעשו בכם שפטים, יען לא תעמדו על נפשכם וכל אחד בהול על ממונו, לא התאספתם במקום אחד ועמדתם לדבר עם אויביכם בשער, אז אולי הצליח ה' חפצכם בידכם, וגם הממשלה הרוממה עזרה לכם בראותה כי אנשי חיל אתם, ולא תברחו מהמערכה בבושה וחרפה, צאו וראו בהעיר הגדולה. W שמה עמדו היהודים על נפשם ועשו שפטים באויביהם, והממשלה יצאה לעזרתם, וחמת ההמון שככה, ואתם כפויי טובה, הלא למענכם באתי באש ובמים, לענכם נתתי גוי למכים ולחיי למורטים, למענכם נשאתי בוז וחרפה, למענכם לא אמצא מנוחה ומרגוע, למענכם שמי מנואץ כל היום, למענכם סובל אנכי יסורים קשים ומרים. ואתם – עוד תפזרו מלח על פצעי האנושים, ועל כאבי הגדול, הוי הוי! הביאו מים לכבות את התבערה בלבי, אבל מים רבים לא יכלו לכבות, ונהרות לא ישטפו את דמי המוגרים ארצה, דם ואש ותמרות עשן!….

פקחתי את עיני והנני שוכב על מטתי, והרופא ידבר אלי בשפתי חן: “אל תירא, שר של ים, עברה הסכנה מעליך, עוד מעט תקום מעל משכבך ותהיה בריא אולם בכל אבריך וגופך. רק אל תירא ואל תחת, עוד תעריך מכתבים לקוראי “העברי” עוד תשמיע חדשות בקהל הקוראים. עוד תרונן ותלך להשקות את הגן אשר נטעה ימינך, תשאוף רוח צח וריח פרחים ושושנים תריח, וכל הצרות אשר עברו על נפשך, כמים יעברו וישכחו מלבך, רק חזק ואמץ”.–הקיצותי משנתי והבטתי הנה והנה ועשיתי חשבון בנפשי, הלא חכמי התלמוד אמרו: אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו, והחלום בא ברוב ענין, ומה החלום הזה אשר חלמתי? קוראים יקרים! אם תדעו לפתור את החלום, אז הגידו אל תכחדו דבר, רק אל תשכחו, כי רוב החלומות הולכים אחרי הפה, ע"כ השמרו לנפשכם להוציא דבר מפיכם, בלתי אם תפתרו את החלום בדברים המתקבלים על הלב, ואם אין – חכו נא ואל תבאו בלהג הרבה, אני אני אפתור את החלום כיד ה' הטובה עלי, רק אל נא תאיצו בי להגיד לכם הפתרון היום בעתוי אחשינה….

 

מחברת שניה    🔗

דובנא. י“ט תמוז תרמ”ה לפ"ק

______

לכבוד ידידי היקר והנכבד, איש בריתי, סופר משכיל ודורש אמת וצדק הר“ר יהושע מזח נ”י.

ככל הטובות הבאות לאדם מאת ד' מבלי אשר קוה וחכה עליהן, ככה באת אתה ידידי ביום אתמול לפתע פתאום אל ביתי, ותשמחני עד מאד בראתי פניך אשר לא קויתי ולא עלה על לבי. מרגע באך עד בא השמש השתעשעתי בחברתך ושנינו יחד מלאנו מלים, כי רבות היה לכל אחד מאתנו לשפוך שיחו בחיק רעהו. וגם היום מהיות הבקר עד צאתך לדרכך לשלום ישבנו כשבת אחים יחד ודברנו איש את אחיו ככל אשר עלה על רוחנו. אולם כאשר שמחתי בבאך כן נאנחתי בצאתך ותעזבני גלמוד כבתחלה. כי מה לי פה ומי לי פה? את מי אשיחה ואדברה? הן כערער בערבה הנני, כי אם נמצאים פה שנים שלשה אנשים משכילים אשר רוחם לא זרה לי ויש אשר גם יאהבוני ויכבדוני (האחד המיוחד שבהם הוא תלמידי החכם השלם הר"ר חיים זאב מרגליות הרב מטעם הממשלה בעירנו) הנה לא בידם עתותיהם ואיש לעברו יפנו להשביע נפשות ביתו בעבודתו יום תמים, וכה אשאר אנכי גלמוד וערירי כל הימים, כי גם קרוא בספר יכבד עלי מאד בעיני הכהות, על כן משנה שמחה אשמח בבא אלי ארח כמך אוהב דבק מאח, אשר לראות פניו תאות נפשי ובשיחותיו תשבע נפשי נעם וענג רב.

אולם ביתר שאת וביתר עז לקחת לבי בדברי ספרך היקר אשר קראת באזני, הוא החלק השני ממכתבי ״שר של ים״ אשר נכון אתה להוציא לאור הדפוס. במכתביך אלה הראית לדעת כי באמת כאחד משרפי מעל אשר כנפים לו לעוף ביעף ברגע קטן מקצה תבל עד קצהו ולהתבונן על עלילות בני אדם ויצרי מעללי איש כן תעבור חיש קל על פני רחבי ארץ ועיניך תחזינה גם בני אדם גם בני איש יחד הכמים וסופרים חוקרים ומבקרים, מי ברעש ומי בקול דממה דקה, מי בעיקוצו ומי בדבשו, הכל גלוי לפניך ובצדק ובמשפט אמרי פיך ונופת תטופנה שפתיך. ואחרי אשר שבעה נפשי ענג מדברי הספר הזה אשר הרבה ממנו קראת לפני, עצור במלים לא יכלתי, ואם אמנם תכבד עלי הכתיבה מאד בימים האלה בהיות עיני כהות, אמרתי יהי מה ואכתוב דברים אחדים במכתבי זה לתת לך ברכה ותהלה על כונתך הטובה להעיר אזני קוראיך לדעת טוב ורע ובחור בטוב, מי יתן ויעשו רבים כמוך, או אז רוח הטמא יעבור מן הספרות, והיתה כלה קדש לה', וכל הנוגע בה יקדש ויטהר, ונחו ושקטו הסופרים ואיש לא יחלל את שם רעהו, וכלם שכם אחד יעבדו עבודת הקדש לא לריב ולא למצה כי אם לטוב בית ישראל ולשלום אין קץ. מי יתן והיה הדבר הזה בישראל בעודי בחיים, ותחזינה עיני בשוב האמת אל כנה וצדק ושלום ישקו. הלא זאת תאות נפש ידידך ומכבדך לנצח.

אברהם בער בן חיים הכהן גאטטלאבער

-————-

ט. ¹⁶

עוד אני חושב מחשבות מה להודיע ברבים, והנה רוח צפונית באה ותקחני בציצית ראשי ותשאני ותביאני אל עמק אילון. פקחתי את עיני, והנה סביב שתו עלי רבים ממכירי, ואשמע אחרי קול רעש גדול; שלום עליכם! שלום עליכם ״שר של ים!״ בהם אנשים אשר. לא ראיתי פניהם ימים רבים כלם שמחו לקראתי; זה יושיט לי את ידו לאות, כי בשבילו יכלתי לבא לעמק אילון, זה יברך את שמי ״בשלום״ ויראה לי לדעת כי לא יהיה צר המקום גם לי להתארח פה ימים אחדים; זה ישאל ״מאין באת“? וכוונתו: מדוע לא בחרתי לשבת במקום אחר, יען עינו הטעתהו לחשוב כי אשיג גבולו; וזה ידרוש לדעת: מה מעשי פה כעת? כלומר: אם לא יוכל להרויח איזה אגורות על ידי. ואנכי קבלתי את כלם בסבר פנים יפות, לא באתי עמהם בדין על כוונתם ומחשבות לבם, רק החזרתי להם שלום, ואקבלם באהבה כמים הפנים לפנים; אך בראותי כי ירבו עלי דברים ללא הועיל עזבתים, ואלך לי לראות מה יעשו תושבי העמק. לא שבעה עיני מראות ואזני משמוע, ראיתי מעשים רבים הנעשים תחת השמש, ודמי עורקי החלו לדפוק בחזקה רצוא ושוב, ראיתי… וראיתי… ואשוב בחמת רוח אל מעוני הצר אשר שכרתי לי ללון בו. ואמר אעלה נא על משכבי, אולי ישא משכבי בשיחי, אישן ואשכח ענות עמי, אשכח עמלי ורעות רוחי, אך שכבתי ואישנה, ויהי אך פרש מלאך השנה את כנפיו עלי, והנה בא החלום ברוב ענין, חלום נורא ואיום! בחלומי: הנני עומד ליד שער רומי בימי הבינים, באתי העירה וארא והנה בכל הרחובות ישטפו נהרי נחלי דמעות ודם ואנשים חלשים אשר עיפה נפשם להורגים יצעקו מרה בקול ענות חלושה, ומשבר רוח יילילו, חפצתי לדעת סבת הרבר, אבל אין מגיד ואין משמיע, איש איש נחפז לברוח ויירא על נפשו לעמוד על עמדו. והנה לקראתי איש זקן אשר שיבה זרקה בן הוא כבן אלפים שנה הולך שחוח וספר בידו, ובדמעות עיניו ספר לי לתומו לאמר: זה לי שנים רבות אשר הנני הולך נע ונד בארץ, וה' ברך אותי בבנים ובבנות, זה שנות מאות אשר התישבנו פה, ונרא מנוחה כי טוב. והנה לפתע פתאם קמו עלינו זאבי ערב ויטרפו את צאן הקדשים ואת עצמותיהם גרמו, ואנשים בוערים סבבו בעיר, ויכו הכה ופצע טף ונשים ביום אחד, על זקן לא ירחמו ועל ילדים לא יחמלו, בראותי כ”ז לקחתי את כל הוני ורכושי בידי ונחבאתי לברוח – ״ואיה הונך ורכושך אשר הצלת“? שאלתי ברגזה ובלב קרוע ומרתח, הזקן הורה לי על הספר אשר תחת אזרעו, ויאמר במתק שפתים: הנה זאת התורה אשר צוה לנו משה מורשה, היא חיינו ואורך ימינו. יקרה היא מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה, וכל הימים אשר הספר הזה היה יהיה בידנו לשוא ידברו בנו שונאינו מנדינו, לחנם ירדפונו, מנוחה ידריכונו – וכל עמלם יעלה בתהו, היא משגבנו היא שומרנו, היא תצילנו בענינו – ואשאל את האיש הדובר בי ״היתכן כי הממשלה ברומי לא תעשה משפט לדרוש מיד המכים והרוצחים את דמי בניך ובנותיך”? – ״הממשלה“? ענה הזקן בשחוק. ״הממשלה ברומא תעשה את שלה וההמון עושה את שלו, מחר תראינה עיניך אחרית הדבר” – והנה לפתע פתאם באו מלאכי הממשלה שוטרים מזוינים ואנשי חיל בכלי נשק ויתפשו בכף איזה ראשי בריוני המה הפראים אשר יפרעו פרעות בעיר ויתנום במשמר. ויעמדו ברחוב אחד להשקיט את הסער ולהבריח את השודדים והחומסים ומחרחרי הריב, אבל ברחוב השני והשלישי וכו' עוד קול ההמון ברעו, עודם יוצאים חצץ ויעברו בעיר, יטרפו ישללו ירצחו יהרגו ויחמסו, ואין אומר השב, לקול שועת העשוקים רגזה הארץ, אף שמים נטפו מים וכו'.

עוד אני עומד ורואה במחזה ואבינה באחדות של ישראל ונפשי גרסה לתאוה לדעת את משפט השודדים אשר באו בכף, אך כמו יד נעלמה נגעה בי ואתעורר. הקיצותי והמחזה נעלם מעיני… שעות אחדות הייתי כאיש נדהם ותפעם רוחי ולא האמנתי בעצמי… היטב חרה לי על המלאך הממונה על החלומות על אשר לא הראה לי אחרית החזיון מה יהיה משפט הרוצחים, אך בעודני עושה הנה והנה, והשעה העשירית בבקר הגיעה, יצאתי החוצה, והנה בראש הומיות איש זקן לקראתי, זקן שקנה תורה וחכמה וכתב ספרים הרבה לטובת הכלל. ״מאין באת שר של ים“? שאלני האיש אחרי האצילו לי עתרת נשיקות – ״משוט בארץ ומהתהלך בה״ – ״ומה מעשיך פה”? – ״באתי הנה לגמור את אשר החלותי ולה' הישועה" – ״אם עתותיך בידך לכה נא אחרי ואראך את המקום אשר ישב שמה הגאון מהרי“ס ז”ל. הלכתי אחריו, ונבוא אל חדר צר ואפל. ארכו כד' אמות ורחבו כשלש אמות באמת איש. שם מטה, כסא, מנורה ושלחן, וספרים שונים מפוזרים מסביב. ״פה ישב המנוח רבי ישראל״ – הוסיף הזקן לספר – פה הגה יומם ולילה בתורתו, ואנשי העמק כלכלוהו – בלחם צר ומים לחץ ואין גם אחד בגבירים אשר התעורר לקחת אותו אל ביתו לכלכל שיבתו בכבוד. פעם אחת שלח הגאון ז“ל את אחד מאנשי הישיבה לשאול ממני ספר אשר לא ידעתי ולא הבנתי מה לו ולספר כזה. ואקח את הספר ואביאהו אליו בעצמי ואמרתי: ״רבנו מאור עינינו! את בקשתך מלאתי ואביאה לך את הספר אשר אתה מבקש, ואל תתמה על החפץ כי לא שלחתי לך את הספר ע”י השליח כי מאד חפצתי לדעת מה לך ולספר כזה״? ויען רבי ישראל ויאמר: נפשי קצה בלחם הקלוקל, בכל לבבי ונפשי אחפוץ לאכול מיגיע כפי, ע"כ חשבתי מחשבות, מה לי לעשות, עד כי זכרתי כי על פי הספר הזה אוכל ללמוד להכין – דיו, ואמכור את מעשי ידי להחיות את נפשי ולהנות מיגיע כפי.

אמנם כן! החכמים הנותנים אמרי שפר יאכלו לחמם בדאגה וילכו בדרכה של תורה: פת במלח יאכלו ומים במשורה ישתו, ועל הארץ ישנו, וחיי צער יחיו. ומי יאמין לשמועתנו כי איש דגול מרבבה כמהו יחפוץ באחרית ימיו לפרנס א"ע במלאכה שחורה כזו? שומו שמים!

עוד רבי ישראל לא מת: תלמידיו הרבים אשר העמיד בחייו, חיו יחיו, וגם המה ילכו בדרכיו, והעשירים המפזרים כסף כאפר יעלימו עין מאנשים גדולים כאלה! צא וראה קורא יקר, כי גם זקני תלמידי חכמים אשר הרביצו תורה וחכמה ברבים ויצא שמם לשם ולתפארת, יבלו אחרית ימיהם בדאגה ובחוסר כל, והאם לא תשוב תתפלא בראותך כי כארבעה מיליאנים יהודים אשר יגורו בארץ רוססיא לא יכלו להספיק לזקן חכם שיוציא לאור מכ“ע חדש, אשר כבר קנה לו שם בספרות העברית? כמה יגיעות יגע הרב החכם המשורר הנשגב אב”ג עד אשר החל להוציא את ״אור הבקר" וכמה פעמים בקש וחזר ובקש מאוהביו וממכיריו שיתמכוהו לעת זקנותו, אך קולו היה כקול קורא במדבר, ונאסף ״אור הבקר״¹⁷ ואחינו העשירים בטוב להם לא יזכרו אף לא יחפצו לדעת אחרית החכם המסכן הזה. משכילי הדור! עורו נא הקיצו מתרדמתכם, והעירו גם את אילי הארץ אדירי הכסף כי יפקחו עיניהם לראות נכוחה ולא יחכו עד שיהיה מתם מוטל לפניהם.

עוד לא ספרתי אף מקצת מן המקצת מכל אשר ראו עיני ושמעו אזני בעמק – אילון הזה, עוד לבי עלי דוי ונפשי עלי תאבל לשמוע אנחות שוברות כל גופו של אדם יוצאות מלב העניים והאביונים, עוד יצלצלו באזני דברי הרבנים והמגידים שהם רק נאה דורשים; עוד לא גליתי אף חלק אחד מהטפח אשר עלי לגלות – אך עוד יבא יום ואספרה באזני הקורא דברים אשר ישום וישרוק עליהם, יבא יום והיום ההוא ירחק חק, אשורנו ולא עתה, אראנו ולא בקרוב… ועתה אשים קנצי למלין, כי לא עלי המלאכה לגמור, יבאו החכמים יושבי העמק ויספרו מכל אשר ידעו ואשר יבינו, ואם המה מחשים, אלה מיראתם שלא ישבר מטה לחמם, ואלה יען אשר לא יחפצו לדין עם מי שתקיף מהם ואלה מפני… אנכי אנכי אגלה מעט פני הלוט הלוט על העמק הזה, כי אין אני בן חורין להבטל מכל וכל, ובעתה אחישנה, ואחריות כל הדברים אשר הודעתי מיום החילותי למשוך בעט סופר עד היום הזה עלי תהיה, אני אשא ואני אסבול. נפשי יודעת מאד כי האמת נר לרגלי, ולא מדוע לבב חלילה אודיע ברבים דברים כאלה, רק אולי יועילו דברי לאחד מעשרת אלפים איש והיה זה שכרי.

י.

הנני להעתיק מאמר מאחד השרפים אשר כבר בא זכרו במכתבי הראשונים [מכתב רביעי]; ואלה הדברים שכתב להמו“ל ״קדש הקדשים” וזה החילו:

לסרטיאל המלאך קדוש וברוך!

רעי! במאמר אחד בורא השחקים, וברוח פיו יוצר כל צבא השמים יצאנו שנינו בבת אחת ובקומה אחת מאין ליש, כל מלאכי מעל ראו כן תמהו, כי גובה לנו ויראה לנו. השרפים הקטנים כאין היו נגדנו, מקול דברינו התחבאו, ויפחדו פן נשרוף אותם בהבל פינו, אבל עבודה קשה נתנה על שכמך, ועבודה יותר גדולה על שכמי, פעמים רבות התאוננתי רע ומר באזניך ואמרתי: מה יתן ומה יוסיף לי אם כל צבא השמים יכבדוני, ואני ארבץ תחת נטל משאי. עבודתי היתה אז להביא את כל הקרבנות אשר הקריבו בני ישראל – לפני הדום רגלי השכינה. פעם אחת בשוגג לא שמרתי את חטמי כראוי, ויעל ריח ניחות אל אפי מהקרבנות אשר יעלו כלם כליל לגבוה, ויצא גזר דיני לקבל שיתין פולסי דנורא, המכות האלה לא אוכל לשכוח עוד היום. והנה לפתע פתאם חדשות נשמע, כי נחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, עמודי השמים ירופפו, מלאכי שלום מר בכו, רק אני לא בכיתי על שבר בת יהודה. ואמרתי: עתה אראה מנוחה, אבל לא כאשר דמיתי היתה, וגורלי היה עוד רע וקשה מבתחלה, כי פקודה נמרצה יצאה מגבוה מעל גבוה לקבל תפלות ישראל במקום הקרבנות, ולהביאן לפני כסא כבוד אל, בתוכן היו תפלות שמנות ובריאות. ומהן – לא יחשוב ד' לי לעון אם אומר – תפלות שמראיהן וריחן כמו המן שהותירו ממנו ב“י עד הבקר בימים שלא שמעו לפקודת אבי הנביאים.. והשלכתי אותן החוצה, העוברים שמה הגישו משפטם עלי על אשר סכתי הדרך בעדם, ויצא גזר דיני להיות נע ונד כאחד הנפילים על הארץ, אבל הכל תלוי במזל! לפי עדות אבי המחוקקים באו הנפילים אל בנות האדם ויולדו להם גבורים אנשי שם. ואנכי – אף רעיה אחת לא מצאתי, ולא רע אחד שאוכל להתרועע עמו כמשפט אוהבים נאמנים! – אשריך סרטיאל, כי שוקט אתה על שמריך, ולא היית מעודך מגולגל בגוף קרוץ מחומר, ולא תדע מכל הנעשה בזה על הארץ, לא תדע את השמות המבהילים: ״שנאה” ״קנאה" ״נקמה" גם לא תוכל להבין מה היא ״האהבה״, ואנכי בשמעי בפעם הראשונה איך אנשים רבים יגזרו אומר: ״האהבה היא בת השמים" שחקתי על דבריהם ועל חלומותיהם. ואמרתי: היתכן כי בת השמים היא, ואנכי לא אדע מה היא, ועל מה אדניה הטבעו? גם מפיך לא שמעתי דבר על אדות הבת הזאת, ולתמהון לבבי פגשתי את האהבה בהעיר ט. במדינת פינ“ס. נגשתי אליה, כרעתי לפניה על ברכי, ואמרתי: אהבה, משכיני, אחריך ארוצה! והיא הביטה עלי בעיניה יונים, ותאמר: אם באמת תדע להוקיר בת יקרה כמוני, תן לי אות ומופת על דבריך. כי כנים המה, ואנכי הראיתי. לה לדעת כי לא התולים עמדי, נתתי על ידה חמש מאות רו”כ, ועדי עדיים ואמרתי לה: הרי את מקודשת לי בהאותות האלה… ואני שלך ורוחי ונפשי שלך, עוד אנחנו מתעלסים באהבה, ויבא השטן ויתיצב בתוכנו, השטן התלבש במלבושי אשה מבישה אשת זמה וסרת טעם, האשה הזאת דחפתני באמת הבנין, ותגרשני מעל פניה, ואנכי נשארתי בדד גלמוד כערער בערבה, ידעתי סרטיאל כי תביט עלי בתמהון, ותשאל: מה היה לך ״פלא" כי תהפוכות תדבר וזרות אשמע מפיך, ואנכי לא אבין אף מלה אחת מכל דבריך, כי מה לך ולאהבה כזו? מדוע תרדוף אחר אילה שלוחה? מדוע תדרוך על שחל ופתן? האהבה היא בת התפת, ולא בת השמים, היא תוליך אנשים בדרך לא ישובו עוד ממנה… היא תשים חבלים על ידיו ונחושתים על רגליו ותאמר עד פה תבוא ולא תוסיף. ועצומים כל הרוגיה. הה! ראשיתה כעשן לעינים… ואחריתה שגעון וראש פתנים… וריב וקטטה ומדנים… אמנם כן אלה אשר לא ידעו במה כחה גדול, יענו ויאמרו: כי כל ההולכים אחריה חסרי לב המה אין בינה. ע"כ אדלג על פרקים אחדים מחיי בטרם תנתן לי רשות לספר לפניך מראשית ועד אחרית ועוד חזון למועד¹⁸

כן לא אוכל לספר לך כעת פרטי הדברים איכה בעיר ״מבצר דן״ בקקוני בוקקים והציגוני ערום ויחף, וגלגל החוזר טלטלני טלטלה גבר עד כי באתי עד הלום לגור בעיר הגדולה מאסקווא הבירה ואת אשר ראיתי שמה, את גודל עשרה ומרכלתה וכל מעשי גביריה ונדיביה, תהלוכות רבניה השכלת מוריה, שירי משורריה, וחכמת המליצים הישרים הדורשים את שם ישראל לשבח, מעשי המו“ל הרוססים ביחוסם לעם ישראל וחנוך נערי ב”י בבתי הספר הגבוהים והממוצעים, וישרת לבב אחד מגדולי חסידי האומות הנסיך דאלגארוקאף יזכר לטוב, אשר הוא עוד היום כמלאך שלוח ממרום לסוכך באברתו על עדת ישראל היושבים שמה שלא יאונה להם רעה חלילה מההמון כאשר קרה לדאבון לבבנו בערי הפרזות בשנות ראינו רעה – מכל אלה אסיח דעתי עד ארגיעה ואודיע להקוראים במכתבי הבאים. כן לא אספר כעת פרטי הדברים שקרו לי עם אחד הדובים, איך טרף ורמס כל חיתו יער, ופעם קרה לו מקרה כי בא כפיס עץ בכפו. אז בא אלי בבכי ובתחנונים ויבטיחני כי רק חיות יטרוף אבל לא אנשים, ואני רחמתי עליו והוצאתי את העץ מכפו גם מרחתי על המכה ויחי. אבל כאשר רעב לטרף, חפץ לבלעני חיים, ובעזרת צורי וגואלי נמלטתי ממנו. כן לא אוכל לספר בעת באר היטב, איך חיה אחת אשר טרפה אנשים רבים באפה ובחמתה, עד כי היתה למשל ולשנינה במ“ע… והמו”ל בעצמו ובכבודו, הוא ולא סופר, הוא ולא עוזר, יצא להלחם נגדה, ויפול עליה מלוא קומתו. כל הרואים מחאו כף והריעו תרועה גדולה כי עין בעין ראו איך ישים מחנק לנפשה, עוד מעט, עוד רגע, והחיה איננה; אבל החיה התגברה על האיש העשוי לבלי חת, ובהאבקם יחד ולא יכלו זה לזה, עשו שלום ביניהם, והיא באה לחסות בצל כנפיו ולעזרו בכל מעשה ידיו!…

כמו כן לא אוכל עוד לגלות את אשר עיני ראו, איך שני אנשים התקוטטו ויריבו ויקראו למהלומות, ויגישו עצומותיהם לפני דעת הקהל. ואח“ז בא הראשון במקלו ותרמילו להתאכסן בבית שונאו הגדול והוא נתן לו מקום להניח שם כליו… בפעם הראשונה בראותי כמו אלה השתוממתי על המראה, אבל אח”כ היו בעיני דברים כאלה למעשים בכל יום, ומאד שחקתי בראותי איך אחד המריבים הופיע בהדר גאונו במכ“ע היוצא לאור ע”י שונאו הגדול, והמו"ל… חבק אותו בזרועותיו וישקהו.

האמין לי סרטיאל, כי יש בידי חבילות חבילות חדשות כאלה להביא לפניך; אבל לא זאת מטרת מכתבי זה. רק זאת אגלה את אזניך בפעם הזאת כי בבואי הלום על כדור הארץ היתה ראשית מלאכתי לבקר בבתי חרשת המעשה – מקום אשר יבראו שמה התפלות, וישלחון ישר לשער השמים, ולהתבונן איזה תבלין ישומו המתפללים בתפלותיהם אשר טרם תגענה למקומן תעלינה צחנה ובאשה, והנה התבוננתי בהמתפללים ושמעתי, איך קדוש אחד יעמוד אצל כותל המזרח בזוית זו ויאמר: אל קנא ונוקם! חזקני נא ואמצני והיה לי לעזר שאוכל לנקום מאיש פלוני ופלוני לירד עמו לחייו על אשר הרהיב עז בנפשו לגלות דברים אשר כבודם להסתיר. וזה יעמוד אצל קיר המזרח בזוית זו ויניע כל גופו ואבריו כנוע עצי היער מפני רוח סער, ומתפלל: אל מלא רחמים! ברכת את עבדך בכסף רב, אך אין לי מנוחה ומרגוע מהעניים והאביונים, על דלתותי ידפקו יומם ולילה, ויקראו הב הב! הן בלבם רעיון לעזוב את הארץ וילכו להם לפלשתינא או לאמעריקא; ילכו באשר ילכו, רק אלי לא יגיעו, ואני לא אראה ברעתם; וזה יעמוד וינוע כנוד הקנה במים ויאמר: אבינו מלכנו! בטובך ובחסדך הגדולים נתת לי בתים רבים, עליות מרוחים, לב טהור ברא נא אלהים לשכני הרבים, ותן בלבם חכמה בינה ודעת לשלם לי מדי חדש בחדשו את שכר מעוני כפלים מאשר שלמו עד היום!; וזה יעמוד ברתת וחיל ויכוף כאגמון ראשו ושבע תועבות בלבו, ויאמר: רבונו של עולם! הבט משמים וראה איך העושר שמור לי לרעתי, שלח אש ותאכל את כל רכושי ואדע כי חפשי אנכי והבתים לא יעמדו לי לשטן על דרכי… תפלות כאלה וכאלה שמעתי עת ירדתי עמוק בלבות המתפללים. ותעל הזמורה אל אפי, ואען ואומר: זאת להם תחת מחשבתם פגול אשר יעלו על לבבם, לא תבאנה בית ד', פגול הן לא ירצון – ומני אז אוקיר רגלי מכותל מזרחי ואבחר לי מקום בין דלת העם. שם שמעתי איך המון העם כמשק גבים שוקק בו, יהמיון ולא ידעו את פירוש המלים אשר יוציאו מפיהם. ותהי להם תפלתם מצות אנשים מלומדה, רק את מחשבותיהם הטהורות יגישו ויציקו לפני שומע קול בכיות, שמעתי תפלתם ותחנתם וימס לבבי. ועוד חזון למועד אשר אצרף לפניך את מחשבותיהם, ואז תענה ותאמר גם אתה כי תפלות רצויות הנה לפני המקום ולא תשבנה ריקם מלפניו. כן אודיעך בימים הבאים דברי הבאי והבל הבלים אשר יבראו אנשים שפלים היושבים בעולם השפל, והשתוממת למשמע אזניך וכעת אשים קנצי למלים, אחיך פלא זה שמ"י.

ווארשא יום א' לסדר: מכתב פתוחי חותם קדש לד'.

יא.

הנני עומד על המצפה לראות ולשמוע מה יענו הקוראים על המכתבים אשר הגשתי לפניהם, הקשבתי קשב רב קשב! המשכילים הצעירים ישתבחו בעיר כי המה כבר יודעים מי הוא ״שר של ים" ויתפלאו מדוע ולמה אסתתר בין מלאכי מרום, והזקנים המאמינים לכל דבר גזרו אומר: כי הוא אחד מהשרפים אשר יצא גזר דינו להיות נע ונד בארץ, והאמת – לא כדברי אלה ולא כדברי אלה, רק כאשר הודעתי סבת ירידתי על הארץ במכתבי הראשון [במחברת הראשונה]. והנה בימים האלה חפצתי לשוב למקומי הראשון, יען מו“ל ״קדש הקדשים” החל לחלל את דבריו, ובדעתו להוציא את מכה“ע ״קדש הקדשים” פעמים בשבוע, ואנכי אדע נאמנה כי לא יגיע להמטרה. יען ״תפסת מרובה לא תפסת" גזרו חכמי ישראל אומר, ואינו דומה מ“ע בשפות חיות למכ”ע המוכן להקוראים המבינים רק שפת המלאכים. ע“כ אראה מראש כי ימים רבים לא אוכל לעבוד עבודתי, המו”ל נבול יבול, וכשל עוזר ונפל עזור, וחשתי עתידות לי לדאג לאחריתי. אבל המו"ל הקים עלי את השטן להשטין ולקטרג עלי לאמר: כי מלאך הירא ורך הלבב עבודתו פסולה והעטרה שעטרו לו לעמוד לשרת על הים כבתחלה איננה הולמתי, יען כי באתי בברית עם – אנשים אשר בקהלם לא יחד כבוד מלאך ושרף. ואמנם אמת נכון הדבר הזה; המלאכים אשר רגליהם רגל ישרה ולא יסבו בלכתם, ישנאו את בני האדם ויזיקו להם בכל מקום שידם מגעת.

כי הנה מראש מקדמי ארץ, בשעה שבקש הקב“ה לברא את האדם ונמלך במלאכי השרת, אמרו לפניו: רבונו של עולם! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? וכאשר בא משה לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: מה לילוד אשה בינינו? וכיון שאמר להם: לקבל תורה בא, אמרו לפניו: תנה הודך על השמים; כאשר שלח ה' מלאך אחד לבשר בשורה טובה לאברהם, ומלאך אחד להפוך את סדום, ומלאך אחד לרפא… עשו שלשתם קנוניא ביניהם ויבאו שלשתם לאברהם לאכול ולשתות אכילה גסה, חמאה וחלב ובן הבקר וג' לשונות בחרדל, לא למלא נפשם כי ירעבו, רק להחסיר מהאדם את לחמו היו נראים כאוכלים והכל נשרף בהבל פיהם אף במקום שאין להם הנאה כלל. וכן עשו ללוט אחרי אשר עשה להם משתה, ויאכלו את המצות אשר אפה, גלו לו את הסוד כי שלחם ה' לשחת את העיר, ויוציאו אותו ואת אשתו ובנותיו החוצה ויאמר: ״המלט על נפשך!״ ומדוע לא הוציאו גם את רכושו, ולא נתנו לו להתמהמה? אין זאת כ“א בעיני המלאכים רע מאד מעשה בני האדם, וגם במקום אשר יבאו להיטיב עם האנשים, לא ברצונם רק ע”פ מצות ה', יעשו בזדון להקניטם, כמו שאמר המלאך להגר בעת השליכה את הילד ותשב לה מנגד ותשא את קולה ותבך, ובלי ספק היתה עמלה ויגעה ורפת־ידים, צוה עליה; קומי, שאי את הנער! האם דבר קטן הוא לשאת חתיכה הראויה להתכבד כישמעאל בעת אשר גם היא צמאה למים? וכן רוב המלאכים אשר יבאו לבני האדם יזיקו להם יותר מאשר ייטיבו. מלאך אחד שרף בשר ומצות אשר הכין גדעון ויעלם מעיניו, וכן עשה מלאך אחר למנוח. הוא צוה עליו לעשות עולה, וכאשר העלה מנוח את גדי העזים ואת המנחה על הצור, התל בם המלאך ולעיניהם הפליא לעשות, ויעל מעל המזבח בלהב השמימה ומנוח ואשתו נפלו על פניהם וייראו לנפשם פן ימותו. כן שלח מלאך אחד את ידו בירושלם לשחתה בימי דוד; אחר מהשרפים לקח רצפה מעל המזבח ויגע על פי הנביא ישעיהו, ופעמים לקחו המלאכים בציצית ראש הנביא יחזקאל וישאוהו בין הארץ ובין השמים ופעמים הביאו על אנשים תמימים אימה גדולה, לזה הראו בחזון כדמות איל, ולו קרנים גבוהות, והאחת גבהה מן השנית, והגבהה עלתה באחרונה, ופתע פתאם בא המלאך, ובבואו – נבעת האיש ויפול על פניו, ככתוב: ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים ואשתומם על המראה ואין מבין. – ועל זה הביאו חרדה גדולה, עד כי האנשים אשר היו עם דניאל על יד נהר חדקל ברחו בהחבא, ודניאל בעצמו כאשר ראה המראה לא נשאר בו כח והודו נהפך עליו למשחית ונשמה לא נותרה בו.

ואני במרוצת דברי עם מלאך אחד שאלתי את פיו: מפני מה דרכך לילך ולהזיק? מה עשה לך איש פלוני כי הבאת עליו אימה חשכה גדולה? ויען המלאך ויאמר: ואותי אתה שואל? שאל נא פי האדם מה יחפצו המה מהמלאכים? מה להם ולנו? מדוע יקראו אותנו בשמות מבהילים? מדוע חפאו עלינו דברים שלא עשינו מעולם? מדוע לקחו אותנו לשומרים על ימינם ושמאלם לפניהם ולאחריהם? מדוע לקחו אותנו לרקחים ולרקחות לטבחים ולטבחות, לאופים ולאופות, ויתנו עלינו עבודה קשה, פעם להגביה את צוארה של אסתר, ופעם למתח שרביטו של אחשורוש, פעם להגדיל שני עוג מלך הבשן, ופעם להמשיך… של נבוכדנצר [שבת קנ“ט] פעם לעקור אילני דבושתנא, ופעם להפיל את המן על המטה… פעם לנעוץ קנה בים, ופעם לחבוט בקרקע את אמהות של בת פרעה, ועל איזה מלאכים בדו מלבם דברים לא כן, על מט”ט וגבריאל שהוכו בשיתין פולסי דנורא. ועוד דברים כאלה¹⁹ גם העבידו אותנו בחמר ובלבנים והביאו את צוארינו בעול כבד ויעמידו אותנו לשומרים לשמור את כל אבריהם ולשאת אותם על כפינו כאשר ישא האומן את היונק בכל מקומות שלא דרכה כף רגלינו, ימשכונו אחריהם בעל כרחנו לעמוד על גבם ולשמור צאתם ובואם; על כל דבר הבל ורעות רוח יזכירו את שמנו, צא וראה כמה עבודות קשות נתנו על ראש מלאך הברית, ועל גבריאל לעשות ז.. לושתי [מגלה י“ב]; כמה מלאכים עשו לשלוחים ובעל כרחם יעמיסו עליהם את תפלותיהם להעלותם לפני כסא כבוד אל. כמה מלאכים הטרידו לרדת ולבא אל בתי כנסיותיהם לעמוד ולראות כמו בגיא החזיון כאשר יגרשו את השטן ברוח פיהם מתוך קרן האיל, גם לעשות מעשה מחט ולרקום את התקיעות דלמטה ע”ג היריעות דלמעלה וכדומה, מעשים אשר לא יעשו בעולם העליון, ותמעט כל זאת בעיניהם להעביד אותנו בפרך כל היום, ויוסיפו להניד שנה מעינינו גם בלילה לשים אותנו לשומרות לראש נשיהם היולדות להיות למגן עליהן מפחד בלילות מפני זאת הרשעה הלילית וכל כת דילה, גם שמו בפי המלאכים דברים שלא דברו מעולם, על כל טפה וטפה העמידו אותנו לשמור שלא תסרח ולשמור אותם [את בעליהם] מכל מחלה ומכל תקלה וקטטה ומכל מיני פורעניות – העל זאת לא יחר אפנו, להנקם מאויבינו בראותנו כי על ידם יחולל כבודנו? האם לא חובה עלינו לתבוע עלבוננו ולהשיב חרפה למחרפינו ומכה למכינו?

על הדברים האלה לא מצאתי מענה לצדד בזכותם של בני האדם, ומה גם כי עדותי איננה מקבלת עוד, יען כי נטה לבבי להתרועע אל האדם. במלה אחת על נפשי אוכל לאמר, כי אינני לא בשמים ולא בארץ, מלאכי מרום יחשבוני כאחד האדם, ובני האדם ירחיקוני יען ממלאכי מרום אני ויפחדו לנפשם שלא ישרפו בהבל פי, ובכן מכל עבר ופנה רק רע אשמע כל היום, גם האנשים אשר חפצתי קרבתם בגדו בי ויתנוני למגלה סוד ויפחידוני בדברים… רק זאת היא נחמתי, כי הקוראים הישרים בלי ספק היטיבו לראות כי רק טוב וחסד ארדוף. ובגלל זאת אוהבי ירדפוני, רעי מנוחה ידריכוני, וישכחו שכח כי אשחק על חלומותיהם ועל דבריהם. ואולם חכו נא קוראים ישרים, ואשמיעכם חדשות ונצורות לא פללתם, ותראו כי לשוא יפרשו שונאי רשת ללכדני, חמסם על קדקדם ירד, ומרחוק אשחק אלעג למו… יבא יום ויתמו חטאים מן הארץ בחפץ כל המיצר בצרת החכמים שאין להם להם וצרת כל ישראל ובתוכם גם אני…

יב.

אחד מחכמי התלמוד אמר: חטוף ואכול חטוף ואשתי דעלמא דאזלינן מיניה בהלולא דמי [עירובין נ“ד], ואחד מחכמי זמננו אמר: העולם הזה דומה לבקעה מלאה גדרים קטנים עם גדולים; בעלי חיים הקטנים נכשלים בהם, אך הזאבים יקפצו יעברו עליהם. אשרי למי שהוא זאב בעולם [״גן פרחים” צד 136] אבל האמת היא, העולם הזה דומה לבית משחק ובני האדם המה המשחקים על במותיו; פעם יופיעו בדמות גבורי מלחמה וחרב פיפיות בידם, ופעם בסוסים מזוינים איש אל אשת רעהו יצהלו… פעם בדמות נשים זקנות, עניות מבכות על מר גורלן, ופעם כעשירים מתעשרים ואין כל; פעם בלשון מדברת גדולות, ופעם בשפתי חלקות ובדברים רכים משמן. פעם ישמיעו במרום קולם ופעם מארץ תשח אמרתם; פעם ישימו בשמים קנם, ופעם יעמיקו עד שאול תחתית, עד כי לא יוכל איש להכיר את המשחק מי הוא ומה מעשיו, הלנו הוא אם לצרינו?… משחקים כאלה וכאלה ראיתי כמעט בכל עיר ועיר אשר עברתי שם; זה ילבש אדרת שער למען כחש, זה יורה דעה, יבין שמועה, ונפשו רעבה אין כל, לא רעב ללחם כי אם לדבר ד', והמשכיל בעת הזאת ידום, גם המו“ל מכ”ע יופיעו נגד עיני בדמות משחקים, והסופרים בדמות משרתים הדולגים על המפתן; אשמעה – כי מו“ל פלוני ישחק וירגז, יצעק ויקלל, ואומר: הניחו לו ויקלל, כי הלא משחק הוא, והקוראים הנבונים העומדים ורואים במחזה יודעים היטב כי אך שחוק יעשה להם המשחק… אראה – והנה סופר אחד – במצות אדוניו – יגיש כס זהב לפני רעהו וישים לראשו זר פרחים ומעטה תהלה, ואומר: אל תקנאו בהאיש המאושר הלז, ואל תשימו לב למשרתי המשחקים, כי מעבר לגבם אחריו ראש יניעו ויאריכו לשון ויבזו צלמו… כי אראה בגיא החזיון, עדרי זאבים יתנפלו על עובר אורח, לא אבכה ולא אנוד לו, בדעתי נאמנה כי לא יפול משערות ראשו ארצה, והמראים את עצמם כזאבים חלשים ככבשים המה להם, ורק על גיא החזיון יראה להם וגובה להם, ובאמת מוגי לב כשפנים המה וייראו את צלם ויפחדו מקול לא אשים עלה נדף… אם אראה רב פלוני אוסר דבר המותר… לא אשים אליו לבי, ונפשי יודעת מאד כי מתחפש הוא באדרת האמונה למען כחש, ומבעד למסכה הנסוכה עליו ישחק ילעג לנו ועל חברת המשחקים יחשב; אם אשמע כי מטיף לעם ישרון יצעק בקול מר; שובו שובו בנים שובבים! אדע נאמנה כי הוא קיים בעצמו דברי ״אדם” הראשון״ אכלתי ואוכל“!… אם אראה נערה תאטים אזניה משמוע שירי אהבים, אדע כי כבר קצה נפשה בפזמוני עגבים… אם אראה איש מבריח מביתו כל משכיל, יען אפיקורס הוא לפי דבריו אדע כי בלילה העבר הריק מאמתחתו כל כספו לדבר אחר… ורק לאמתלא יאמר כן… אם אראה איש נדיב ירבה נדבות על בתי תפלות ויפזר כסף למאות ולאלפים בפעם אחת, אדע כי לבו לב אבן ולא ישמע לקול העניים המבקשים לחם ולא ימצאו, ורק משחק הוא על גיא החזיון… אם אראה תלמיד חכם עובר עבירה אחת ביום, לא אהרהר אחריו, כי אדע שיעבור שתי עבירות בלילה… כן כן הוא אחינו! משחקים אנחנו כולנו על במת המחזה, וככל המשחקים אשחק גם אני, גם אנכי שחוק עשיתי להקוראים בהגישי לפניהם מכתבים רבים ״גדולי חכמות ורבי האיכות”, והקוראים הלא יבינו כי משחק אנכי, ע“כ לא ישימו לבם אם אקרא על מכתבי ״רבי האיכות”, כי כן דרך המשחקים לפאר ולהדר מעשי ידיהם אף אם המון הרואים לא ימחאו כף אל כף ולא יקראו הידד הידד! ואם המשחק יראה כי מעשה ידיו להתפאר, אז לא יבוש לקרוא בקול: ״משחק גדול אנכי״! ויחזיר וישיב ויחזיר על דבריו אשר דבר, ומדוע נופל אנכי מכל המשחקים? גם אנכי קראתי על מכתבי לאמר: ״כי דברי המכתבים יעשו רושם גדול ועוד יותר יעשו רושם נכר בימים הבאים" הדברים האלה פלט פי עטי במכתבי הראשונים, ועתה אחזור על דברי הראשונים ואומר: כי אחד המשחקים ירה בי אבן, אבל החטיא את המטרה… ואם ינבל את שמי אלף פעמים יותר מאשר נבל עד היום, לא אשים אל לבי, כי סוף סוף הלא משחק גם אנכי! ויש לאל ידי להשיב חרפה למחרפי ומכה למכני… ובוזי יקלו… –.

אמנם על זה יודה כל איש, כי המשחק אשר יופיע על גיא החזיון עליו להראות התמונה, רצוני: את תואר פניו כמו שהוא, אם יראה לפנינו כנער שכור שראשו עליו כגלגל ולא יוכל לעמוד על רגליו, ויצעק בקול וישיר בשירים וידבר בחום גדול: ״זקן אני וכוחי בפי, חכם וירא אלהים אני ומורה דרך להתועים בדרכי החיים, מי יאמין לדבריו? האם לא יהיה לשחוק ולקלס באוני השומעים? אם אשה זקנה תופיע לנגד עינינו, אלה וקללה בפיה, ותאמר: דעו נא כי אברך משכיל אני, ואבקש אהבת ישרים, הלא היה תהיה לחרפה ולקלסה, לשמה ולשרקה, כן ראוי הוא להמולי“ם והסופרים להראות לפנינו בדמותם ובצלמם, וכל אשר ישחק את חלקו במחזה, עליו לגלות את המסכה הנסוכה על פניו למען אשר תכירהו עין הרואה ולבל לעור את עיני הקוראים שלא יוכלו להביט באספקלריא המאירה ולרדת לסוף דעת המשחק, ועתה אם איש נבער מדעת וחכמה, יבא ויעריך את סמרטוטיו על גיא החזיון והרואים יתפלאו לשמוע נלעג לשון אין בינה כמהו יחרף ויגדף כאשה תגרנית את אנשים שלא הגיע עד קרסוליהם והוא יצעק בקול: תלמיד חכם אני שפרקי נאה ומדברי נאוה – מה יענו ע”ז הרואים במחזה? עוד יותר נשוב נתפלא אם נראה פרא למוד מדבר אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו יצא להלחם עם התקיף ממנו?! יאמרו נא הקוראים אם משחק כזה יוכל למצוא חן בעיני הרואים? אם פלוני החכם יצא כגבור משכיל להכות על קדקוד ראש אחד הגבורים, והגבור קם מעל הארץ, וישב מכה למכהו וחרפה למחרפהו. הלא מחזה הוא אשר יתענגו עליו הקוראים, (הנני אומר: ״יתענגו עליו הקוראים" והאמת כן הוא, יען יצר לב האדם רע מנעוריו, ע"כ יתענג לראות איך אנשים ילחמו זה בזה, ואם איש יחבל את רעהו, ואם ימעדו רגלי חברו ויפול מלוא קומתו ארצה. והדברים עתיקים). לא כן אם פלוני החמור קם לתגר מלחמה עם ארי שבחבורה, ובראותו כי הארי לא שם אליו לבו, ויתחרה לצאת במחול עם אילה שלוחה; אבל רגליו מעדו, ובטרם קם מעל הארץ והאילה כבר עלתה על מרום הרים, ועתה הלא יודה כל אחד מהרואים במחזה כי החמור הסכל לא ידע ולא יבין לשחק בקומו לתגר מלחמה עם מי שתקיף ממנו, ויהי לשחוק בעיני הקוראים כאשר יתקלסו בכל נערים שובבים הלוחמים מלחמת רשות… ע״כ איעצך חמור גרם, עשה לנו שחוק עם חמורים כגילך ואל תבוא בקהל משחקים גדולים אז תלך לבטח דרכך ולא יתנגפו רגליך, ואם תחפוץ לקנות לך שם עולם, אז קח נא נייר גדול, וכתוב עליו עשרים וחמשה אלף רו"כ חייב לך איש פלוני והבאת משפטך עליו ונתפשת בידי השופטים ויצא שמך בכל העולם כי משחק גדול אתה, – ומדוע תפול ברעה לחנם וללא יועיל לא לך ולא לחבריך!

יג²⁰

רבים אומרים מי יראנו טוב ותאוה תערב לנפש. ואני כל תענוגות בני אדם גם תאותם גם שמחתם זרו לרוחי, אנכי באחת להודיע בין החיים השכם והודיע ע“ד תהלוכות בני האדם היושבים על כדור הארץ, אבל לפעמים עלי לבי דוי להודיע חדשות שהן נגד רצוני וחפצי כי בבואי לגלות פני הלוט הלוט על פני אנשים רבים, יש אשר יראה לפנינו תחת המסוה פני הקוף… שן בהמות, עינים מפיקות זועה, ויש – זאב ערבות בעור כבשה תמימה, והוא יחרוק שניו על הרהיבי עז בנפשי להסיר מעליו אדרת שערו למען כחש, אבל מה אעשה והנני מצוה ועומד לבלי כבוש נבואתי, ולבלי כסות על נגעי בני אדם המתממים עם תמימים ושבע תועבות בלבם ולהעיר למוסר אזנם אולי ישובו מאון ויתקנו את אשר עותו ואין דבר העומד מפני התשובה, כי כן גם הפעם הנני לספר באזני הקוראים דבר משפט אחד אשר בא זה לא כביר באולם המשפט בבית דין של מעלה את אשר ראיתי בעיני רוח בחלום חזיון ליל. ראיתי והנה השופטים יושבים כסאות למשפט לשפוט משפט אחד הגבאים בח”ק על אשר רצח נפשות רבות בכל הימים אשר כהן פאר בתור גבאי ראשון בעיר פלונית. הגבאי הוא כבן שבעים שנה, וכל ימי חייו ישב יומם ולילה בבהמ“ד הגדול והגה בתורת ה' ולא הלך ד' אמות בלא תורה ויצא שמו למרחוק כי צדיק תמים הוא וירא אלהים באמת, גם שש לעשות צדק ולגמל חסד של אמת לעניי העם לקברם חנם אין כסף, וגם התקין תקנות רבות ליקרא דשכבי, וע”כ במותו התאבלו עליו כל מיודעיו, הספדנים מצאו מקום לעורר את העם לתשובה, אחד מהמגידים צוח בקול מר נורא ואיום: אוי ואבוי על האי שופרא דבלי בעפרא! וכל העם האמינו כי יבא שלום ינוח על משכבו ובצל צדי יתלונן, ומלאכי שלום אשר נבראו מכל המצות אשר עשה בחייו יצאו לקראתו להקביל פניו ולהוליכהו בדרך ישר העולה לגן העדן. ע"כ חלו רבים את פניו בטרם הלקחו מעלמא דשקרא להיות למליץ ישר ולבטל כל הגזרות הרעות המתרגשות ובאות על ישראל… אבל לא כאשר דמו כן היתה באמת, לא מלאכי השרת יצאו לקראתו לברכו בשלום, רק אנשים עניים ונשים מדלת העם יצאו לקראתו בקול מר: הוי מרצח! בן בליעל! קין הורג נפשות, הרצחת וגם ירשת, טבחת ולא חמלת, שפכת לארץ דמי נקיים, הורדת את אחיך ואחיותיך בדם שאלה, עתה הנה קול דמי נקמתם צועקים מן האדמה, לקראת בואך עוררו כל רפאים שוכני קבר אשר מידך נגזרו כלם יענו ויאמרו לך גם אתה חלית כמונו וגו'.

הגבאי בשמעו את דבריהם, נבהל מאד ויאמר: הגם פה אשמע חמס ושוד? האם גם בעלמא דקשוט יתחפשו העניים באדרת שער למען כחש ויאמרו כי ²¹ גורלם רע ומר, למען יתעוררו השומעים לחמלה עליהם ולפתוח להם את ידם הנדיבה! האם אמת בפיהם אשר יאמרו כי אני רצחתי? אני? האם עשיתי מעודי עד יומי האחרון עול לאיש? האם גנבתי או רצחתי כל הימים אשר הייתי על האדמה? ויוסף הגבאי לצעוק בקול גדול: מה לכם ולי? סורו ממני כל פועלי און! – אבל צעקתו לא הועילה לו, האנשים מרי נפש ירטו הדרך לנגדו, תפשוהו ויסחבוהו כפגר מובס, זה אחז בציצית ראשו, וזה באזניו, זה בידו וזה ברגליו. כה הבילוהו עד אולם המשפט להגיש עצומותיהם לפני שופטי אמת ודייני צדק, ויבאו יחדיו בקול המולה גדולה בחדר המשפט ויעמידוהו על עמוד הקלון למען יראו כל הנאספים את האיש העוכר נפשם ובשרם.

השופט פנה אל הנאשם וירא כי פניו זועפים וישאל ויאמר: מה שמך ושם עירך?

הגבאי: שמי דוב זאב מהעיר הקטנה פילדאשקאצעמאן אשר על נהר הניעמאן.

– מדוע הורדת שאול היים את האנשים האלה?

– ידי לא שפכו את הדם ועיני לא ראו.

– איך מת יוכל להכחיש את המת? השופט פנה להאנשים הנרצחים ויאמר: ספרו נא איכה היה הדבר, ובמה שפך את דמכם?!

אחד מהנרצחים נגש אל השלחן ויספר לאמר: בשנת הארבעים לימי חיי נפלתי פתאם על ערש דוי, ימים רבים התהפכתי על משכבי בחליי, עד כי פתאם חדלו עורקי לדפק ואשכב כבול עץ, שמעתי איך אשתי ובני ובנותי יקוננו מרה על פרידתי מהם, וכל הגה מפיהם יצא היה לי כמחט בבשר החי. והנה לפתע פתאם באו מלאכי חבלה עושי דבר הגבאי ויקחוני ויניחוני על רצפת הבית ותחתי הוצע קש יבש. שכבתי בלי כח כשעה תמימה, אח“ז טלטלוני טלטלה גבר ויסרקו את בשרי במסרקות של ברזל, ואח”ז שמוני על מוטות וחבלים ויסחבוני כפגר מובס אל בית מועד לכל חי ויקברוני חיים²² .

לדברים האלה הושחרו פני הגבאי כשולי קדרה ועיניו נמקו בחוריהן, ויאמר: ואני מה כי יתאונן עלי? הן הרופא נתן עדותו כי כבר מת, ומה חטאתי בדבר הזה?

– גם הרופא לא ינקה, ענה השופט, גם הוא עונותיו יסבל, למענו ערוך מאתמול תפתה העמיקו הרחיבו מדורתה וגו' ואשר לא תכבה לנצח.

עוד זה מדבר והנה אשה אחת מהנרצחות באה ותספר כדברים האלה: אנכי באתי עד המשבר וכח ללדה לא היה בי עד אשר לא נותרה בי נשמה, כחי עזבני ואתעלף, הרופאים הוציאו מקרבי את פרי בטני בידים אמונות בעודנו חי, שמעתי קול בכיתו, אבל כח לא היה בי להניע אף באצבע קטנה, וככה שכבתי שעות אחדות עד אשר הרגשתי כי גוי יתנועע תנועה חזקה כי שמוני בארון צר מהתכנס, ויובילוני מחוץ לעיר. השמשים שתו כוס רויה, ויסגרוני לידי נשים ״קברניות" וכו', ובחפזון נמרץ עשו זר מעשיהם ויורידוני חיים שאולה. בקברי הקיצותי ואנס להניע ידי ורגלי, אבל אהה! אבד מנוס ממני, בכל כחי התאמצתי לקום מקברי. אבל גל אבנים גדול יכסני. חפצתי להפוך את גוי ולא יכלתי – כי היה צר המקום, בקושי גדול החלותי להפוך את עצמי מצד אל צד וכאשר צלחה בידי להתהפך על פני ארצה, קויתי כי אסיר מעלי בכח גבי את גל העפר מעלי, אבל לשוא כליתי כחי. כה שכבתי במחנק נפש ובענוים קשים ומרים עד כי מגודל הכאב נשכתי את אצבעותי בשני עד שפך דם. וכה יצאה נשמתי ותפח רוחי. האמת אגיד כי לא עלי נפשי תאבל, כי בכל ימי עניי ומרודי לא ראיתי בטובה עם יושבי חדל, אך על בני יחידי מחמל נפשי אספדה ואילילה כי לא ידעתי מה היה לו?!!

– ומי יאמין לדבריה אלה, ענה הגבאי היש עדים כי כנים דבריה?

השופט צלצל בפעמון אשר לפניו ויבואו שלשה אנשים ויעידו לאמר: דברי האשה הזאת כנים ונאמנים, ומעשה שהיה כך היה: כאשר הורידו את האשה הזאת בקבר נפל מתיק אחת המתעסקות כיס כספה, ובבואה לביתה זכרה כי כספה ירד לקבר, ותשאל את פי הרב, והרב התיר לפתוח הקבר, וכאשר פתחו את הקבר להוציא את הכסף מצאו את האשה והנה היא שוכבת על פניה ועל אצבעות ידיה דם נקפא, ועקבות שניה נודעו בהן. ויחרדו כלם למראה הנורא ההוא ויתמהו איש אל רעהו, ויאמרו: אין זאת כי אם מלאך הדומה ענש אותה על רב פשעה, ובכן עוד נשאר שמה לגנאי ולחרפה בעיר ותהי לשיחה בפי אנשים המזרות כלבנה, אך לא מפשעה נגעה לה, ואשמה תחול על ראש הגבאי.

בראות הגבאי כי כלתה אליו הרעה החל להצטדק ויאמר: אבל בי נא אדוני השופט, הלא אנכי אינני אשם בדבר הזה כי אם…

– העוד תוסיף סרה לשים עונך בראש אנשים אחרים? הטרם תדע כי כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה.

– הלא כל הגבאים יתנהגו כמוני, ולא נופל אנכי מאבותי…

– אבותיך חטאו פשעו, ומדוע בחרת גם אתה ללכת בדרכיהם אשר לא טובים?

– אבותי היו צדיקים ואנשי מעשה ולא מצאתי בם עון אשר חטא.

– מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותיך, ואח"ז – רוצחים.

– רוצחים! צעק הגבאי, אוי לאזני שכך שומעות! השופט אמת לא ידבר משפט אמת, ומי יאמין לדבר הזה אשר אין לו שחר?

השופט שמע את דברי הגבאי ויחר אפו וישמיע קול בפעמון כי יתאספו כל הנרצחים למקום אחד, והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים באה מצפון, ואחר הרוח רעש גדול, ותעבור הרוח על הארץ ויקיצו אנשים רבים ויעלו מקבריהם ויעמדו על רגליהם במערכה חיל גדול מאד, ועל פני כלם נראו אותות חניקה אשר נחנקו בקבריהם אחרי אשר נקברו חיים, כי פניהם מראה תכלת להם, בתוכם ראיתי גם את הגבאים ״מהחברה קדישא" אשר מידם נגזרו וכלם הביטו אחרי הגבאי בעינים מפיקות זועה וגועל נפש ויהיו נכונים ומזומנים לקלע את נפש הגבאי בתוך כף הקלע כמו שעשו להגבאים שלפניו.

״אבל" – דבר הגבאי רתת – ״איך יוכלו בעלי הדין להיות עדים? יבאו אנשים נאמנים אשר שבקו חיים לכל חי בדרך כל הארץ וימותו כדרך הטבע והמה יעידו אם הגבאים הורידו אנשים חיים שאולה".

״גם את הדבר הזה אעשה לך" ענה השופט, ויתן אות ויבאו אנשים אשר מתו כדרך כל הארץ ויעידו.

״אנכי״ – החל עד אחד לספר – ״נפלתי על משכבי בחליי ואישן שנת תרדמה בבית החולים אשר לא“ח, והרופא, רופא אליל, חשב אותי למת, ויצו על הממונים בבית החולים להניח אותי בחדר המיועד לפגרים מתים. ימים אחרים שכבתי על מקומי, ואחר זה באו איזה שמשים מהעיר ״בתול” ויקחוני ויובילוני אל חצר המות, שמה טהרו אותי במים סרוחים וילבשוני לבנים ככדרם וכהלכתם ויקראו: ״צדק לפניו יהלך". ויהי בראותי כי עוד מעט אקבר חיים פקחתי את עיני מעט מגודל הפחד עד כי הבינו השמשים כי עוד אותות חיים בקרבי. ויביאוני העירה אל בית אחד ממיודעי ואחרי איזה שבועות קמתי מחליי וחייתי שנים רבות וילדתי בנים ובנות, ולו התמהמתי רגעים אחרים, אזי הורידוני חיים שאולה. ועתה אף אם בפקודת כל אדם נפקד עלי אחרי ארבעים שנה מיום אשר קרה אותי הדבר הנורא הזה, עכ“ז עוד לא אוכל לשכוח את הפחד אשר פחדתי אז שלא יקברוני חיים, ועל אמתת דברי יעידו רבים וכן שלמים היושבים בעיר ״בתול” (דיגמא לזה ראה מאמר ״מעשה לסתור" לה' ווייסבערג).

״ואנכי״ – החל העד השני לספר – גרתי בפרויר שלאקעבאד אשר מעבר לנהר וויליע על פני קאנאוו ויהי היום ואני שכבתי ואישנה, והמטה אשר עליתי עליה לא ירדתי ממנה. ויהי בבקר ותבא אשתי ותקרא בקול: ״עורה! הקיצה! עד מתי תישן? הלא יעבור זמן התפלה" ואנכי שמעתי את דבריה, אבל נאלמתי ולא יכולתי לענות אף מלה אחת. הרופא בא יגזר אומר כי כבר יצאה נשמתי וביום ההוא הביאוני לבית הטהרה וכבר רחצו את בשרי למשעי במים חמים, ובעוד איזה רגעים אמרו לקברני ולהורידני חיים שאלה, אבל בעזרת הנותן חיים לכל חי, התאמצתי בכל כחי להראות להמתעסקים בטהרתי כי עוד חי אני, ומעל הטבלא של המטהרים הובאתי לביתי ונצלתי ממות וחייתי עוד ימים רבים על פני האדמה, והדבר הזה נודע בכל העיר. גם החכם השלם והנכבד הר"ר אהרן יחזקאל כהנאוו ספר הדבר לאנשים רבים, והוסיף לספר איך הנערים פחדו מפני ויברחו ממני כמטחוי קשת ויקראו מרחוק: ״מת בר מינן״!–

על פי שלשה עדים יקום דבר! חנן הגבאי קולו.

השופט נתן אות והנה באה נשמת נערה בתולה מעמק אילון ותספר לאמר: שמי נודע בכל העיר עפ“י המעשה אשר קרה אותי פעם בימי חיי הבלי על האדמה. אנכי נחליתי שבוע תמים, ועל פי עדות הרופא החלו בעלי ״החברה קדישא” להתעסק בקבורתי. שמעתי קול בכי אמי אשר קוננה תמרורים עלי כי אבדה כלי חמדתה… יען אנכי הייתי הזנה ומפרנסת אותה, והיא כבר באה בשנים, והיתה עניה מאד, וכאשר החלו לשפוך עלי מים חיים לטהר את גופי, ואירא לנפשי מאד פן אאחר מן המועד ויקברוני חיים, ואחגור שארית כחי ואתאמץ להראות אותותי אותות חיים כי עוד חיה אנכי, ועפ"י צעקת אמי החילותי להרים את ידי לאט לאט עד כי התחזקתי ואשב על טבלא של המטהרים. הנשים אשר עסקו בטהרתי נבהלו מאד כראותן כי מתן יושב לפניהן, ויחדו נסו ברחו מבית הטהרה, רק אמי לא זזה ממקומה ותסמכני בזרועותיה, ולקול צעקתה יללתה ותחנוניה באו איזה שמשים ויקחוני ויוליכוני אל בית אמי – אם לא תאמינו בדברי, שאלו נא את פי משכילי העיר ההיא ויספרו לכם. ואנכי עודנה חיה לשמחת לבב אמי.

מעשים כאלה וכאלה ספרו עוד רבים מהנאספים באזני השופט, ויצא משפט הגבאי לאמר: לא נוכל לדין את הגבאי כדין רוצח יען כי הוא הלך בדרכי אבותיו, והוא טרם ידע כי ידיהם שפכו דמי אחיהם, ע"כ זאת נעשה לו: את נשמתו נשלח על הארץ שנית להיותה מגולגלת בגוף גבאי חדש ואם מהיום והלאה יתקן את הדבר וישים את לבו לשמור על החולים שלא יקברו חיים –וסר עונו וחטאתו תכופר; ואם יוסיף סרה ללכת בחמת קרי, אז ישוב עמלו בראשו וכגמולו יעשה לו. וזה יהיה משפטו: הוא ימות מיתה מדומית למראית עין וביום ההוא קבר יקברוהו וירד חיים שאולה.

הדבר יצא מפי השופט וכל השומעים מחאו כף ויקראו: משפט חרוץ! יפה דנת! יפה חייבת! ופני הגבאי חפו ויצא מאת פני השופטים לקבל עליו את גזר דינו.

לקול הנאספים הקיצותי ואכתוב בספר הזכרון אשר לפני את מספר החלום ואת שברו ומשפטו ככל אשר ראיתי ושמעתי להיות לאות לבני מרי לבל יזידון לעשות עוד זר מעשיהם. ואם נאמין באמונה שלמה כי החלומות לא שוא ידברו, הלא החובה עלינו להזכיר את הגבאי שיציל את נפשו מרדת חיים שאולה ומי יודע אם הגבאי לא ישכח את הדבר כאשר יצא עוד פעם לאויר העולם, או ע"י המלאך הסוטר סטירות ושורט שרטת תחת חוטמי ילודי אשה בגיחם מרחם לאור בארצות החיים עלי אדמות למען ישכחו מה שנעשה להם. ואם לא נאמין בחלומות, אז אבקש סליחה ומחילה וכפרה מלפני הקוראים הנכבדים על הטריחי אותם לקרוא חלום נורא כזה להדאיב נפש יבלע ה' המות לנצח ומחה דמעה מעל כל פנים ושלום יהיה על כל ישראל.

יד.

בימים האלה הנני נוסע בערי המחוזות בליטא וזאמעט ולא מצאתי דברים רבים שיהיו ראוים לבא בקהל. רק זעיר שם זעיר שם, בעיר שאוועל ישבתי ימים אחדים שמה ראיתי את פני הרב הגאון המפורסם הר“ר פ”ה ש“ן הוא לא יצא מד' אמות של הלכה ולא ישיב עוד חרפה למחרפהו וברכה למקללהו, הריבות והקטטות עוד לא חדלו מכל וכל, ובאזני שמעתי תלונות מתנגדיו, אבל אחרי אשר הוא שם מחסום למו פיו, ע”כ מעט מעט יחדלו גם שונאיו לדבר בו סרה. כן ראיתי שמה דברים רבים שאין מגלין אלא לצנועין.

גם בהעיר פאניעוועז לא מצאתי חדשות רבות, העיר הזאת עלתה על המוקד איזה פעמים, עד כי עולם הפוך לעינינו, לאלה פנתה ההצלחה עורף ולא פנים ואלה הקימו בתי חומה תחת בתי עץ. מפאניעוועז אחזתי דרכי לערים הקטנות — ומה ראיתי שמה? אל אלהים גדולים! אם אמרתי אספר איך החולים העניים יתגוללו בראש חוצות ואין איש מאסף אותם הביתה, יען בית החולים לא נתיסד עוד בערים הקטנות, או אחקוק בעט ברזל ועופרת את תהלוכות הנערים היושבים בבתי מדרשות שאינם אוכלים כבני אדם ואינם עושים כלום, או מבעלי הצדקות ובתי גמילות חסדים, או מהרופאים החונים שמה או ממסחרם – אז עלי לבי דוי לתאר בחרט אנוש את מצבם הרע בחומרי ובמוסרי, רק דבר אחד אספר ומזה יבין הקורא דברים רבים. הדבר הזה ראיתי בעין רוח: איך רו“כ אחד יתגלגל מיד ליד, מגביר לגביר. ממוכר לקונה ומקונה למוכר, וכבר החליפו את הרו”כ והוא הלך לעולמו לקבר גרונם של עזי פנים שבעיר, וכעת יתגלגלו הפרוטות מעשיר לעני, מעני למורה, ממורה לחנוני, מחנוני למוכר בשר וכן חוזר חלילה עד שבאו ליד המשרתים ״בקדש" ומידם לא יצאו לעולם.

ימים אחדים חשבתי מה אעשה לקוראי הנכבדים? ההסכן הסכנתי לבוא לפניהם בדברים מעטים כאלה? וחפצתי לספר חדשות ממ“ע ״קדש הקדשים” אבל נסוגותי אחור, יען כי הסודות הכמוסים שם אין מגלים בעולם הזה אלא לצנועין. והנה מן השמים רחמו עלי, ומי שענה להרבנים בש… ושלח עוף קטן דרך חלון הבית ונפל בפארור שעמד על הכיור עם תבשיל של תפוחי אדמה, והצפור היה למאכולת התבשיל הרותח, ועי"ז מצאו הרבנים מקום להתקוטט ולריב בחזקה, זה התיר את התבשיל וזה פסק שאסור התבשיל בהנאה, ושניהם שמחו על המקרה הזה… ומי שענה לחוקרי קדמוניות למצוא אבן בבטן אדמה ועליה חרותים איזה אותיות, אז יוכלו כל ימיהם לבלות בפלפול של הבל לדעת מי הטמין את האבן הזאת במקום הזה דוקא – ומי שענה לכל המגידים לקחת אחד מצדיקי הדור למען יוכלו לסובב בערים ובכפרים לעורר את ההמון לתשובה, ומי שענה לכל הגבירים וגלה את ארץ אמעריקא למען יוכלו לשלוח שמה את אחיהם וקרוביהם העניים בדרך לא ישובו עוד ממנה. ומי שענה לכל הצדיקים והחסידים וברא למענם עזים, כבשים ופרות – הוא ענני ושלח לי עניין שאוכל להתעסק בו, ואף אם קטן הוא בכמות, אבל גדול באיכות והדבר הזה נחוץ להשמיע ברבים לתועלת השפה העבריה, וזה הדבר:

הרב החכם ה' זאקס מורה דת יהודית בגימגאזיום החמישי בווארשא, כבדני בספריו אשר הוציא לאור על הוצאותיו. הלא המה: א) הלכה למעשה. ב) מקרא מפורש. ג) אלף בית משולש באותיות גדולות. ד) קצור דקדוק שפת עבר [הספר הזה נבחר בועד החכמים של המיניסטעריום להשכלת העם]. ה) פאלשטענדיגער רוסישער דייטשער בריעפֿשטעללער. ו) מרוץ אגרות עם הוספות העתק המכתבים לשפת אשכנזית. ז) מסלת הלמוד עם העתקה רוסיש. ח) ביבלייסקאיא איסטאריא [נבחר מאת ועד החכמים של המיניסטעריום להשכלת העם]. ט) קאטעריזיס הקצר. י) קצור דברי ימי רוססיא בשפת רוססיא. יא) תולדות ישראל. יג)²³ תולדות הטבע בשפת עברית. ע“ד הספר היקר הזה נדבר בארוכה ונאמר: תקופה חדשה החלה זה מקרוב בספרותנו; מרבית הקוראים שואלים עתה ללחם, אחרי כי נפשם כבר קצה בממתקים, רוב הקונים והקוראים אשר השפיקו כל ימיהם בשירים ובמליצות, החלו עתה לדרוש אחרי ספרים המדברים בידיעות הטבע, ובצאת ספר כזה לאור שתו את דבריו בצמא, ואולם אם כל המאמרים והספרים שנכתבו ונדפסו עד כה יאסף לנו ומצא להם? הספרים אשר נכתבו עד היום, נכתבים היו לסרוגין, ענף ענף לבד, ולא הביאו עוד הסופרים לנו דבר שלם אשר יכיל בקרבו כל ענפי הידיעות במערכתם ובסדרם גם יחד. אכן כל איש אשר ספרי חכמי העמים פתוחים לפניו יודע היטב כי ספר אחד יש לעולמים אשר אם נעתיק אותו לשפת עבר נמלא בו את מאויי לבנו, והחסרון אשר הסרנו עד כה יוכל להמנות, אם נעתיק את הספר ידיעות הטבע להחכם א' בערנשטיין ז”ל אשר כבר כבדוהו חכמי העמים וישימוהו עטרת לספרותם ויעתיקוהו ללשונות שונות המתהלכות בארץ, ומדוע אחרנו עד עתה להביא הבושם הזה לכרם שפתנו הקדושה? על זה נשיב אומר: ראשית דבר, לא נמצא מעתיק אמן אשר ישכיל ויבין היטב מה העבודה הזאת שואלת מעמו, למען אשר יוכל לשכל את ידיו פעם בכה ופעם בכה, לדעת מה לקרב ומה לרחק אם להימין או להשמאיל לרגל המלאכה אשר לפניו, וביותר תכבד המלאכה על המעתיק. יען כי גוף הספר כתוב בסגנון הלשון כמגלה עפה, והעמים יקראו לו ״פעליעטאן" וכל איש מבין יודע כי אינו דומה סגנון ספר בסגנון פעליעטאן, רב ההבדל ביניהם ומה גם להעתיק משפה אל שפה. ועוד דברי חכמה אשר הסיפר לא יוכל להעתיק כחפצו וכרוח מבינתו, כי על כל שעל ושעל יפגוש באבני נגף ובצורי מכשול ושחק ורגז ואין נחת, והיה הכותב אשר שאר רוח לו לכתוב סגנון כזה לכל פרטיו והלכותיו משפטיו וחקותיו. סופר כזה לא יחפוץ לשית חלקו בין המעתיקים כי אם בין הסופרים אשר מלבם יוציאו מלים, ולכן איפוא לא נמצא עד היום מעתיק הגון לספר הנכבד של החכם בערנשטיין ז“ל ואם כי רבים וכן שלמים אזרו חיל וקרבו אל המלאכה אך לא הצליחו ותם לריק כחם והתחלתם היתה התחלה לבטלה יען חסרו להם התנאים האמורים. זאת ועוד אחרת: הספר הזה יכיל עשרים ואחד חלקים, וספר מלואים, ולא על נקלה נמצא איש אשר יחפוץ לנסות ולהוציא את כספו בהוצאה מרובה כזאת, ועל כן חסרה המרגלית הזאת בספרותנו עד היום. – אכן הנה בא עת לחגגה, כי בא החכם המו”ל ספרים מועילים לטובת הספרות ה' זאקש, והוא העמיס עליו את המשא הזה לעיפה, להוציא לאור את הספר היקר הזה ולהביאו ברכה לבני עמו, להקים בנין שלם בצלמו ודמותו כאשר יצא מלפני המחבר הנבון ד“ר בערנשטיין ז”ל, ואף גם זאת כי המו“ל הנכבד הזה לא הסתפק לבקש לו מעתיק מן הבא אל ידו, וילך וישאל במעתיקים אחדים אשר החלו במלאכה וינסו את כחם ולא יכולו, ובראות המו”ל ה' זאקש כי המעתיקים לא הצליחו בדבר הזה, לא חס על ממונו ויבקש וימצא, ויקרא לו את החכם המבקר החרוץ והשנון הנודע לשם ה' דוד פרישמאן לנצח על המלאכה מלאכת הקדש ההיא בתבונות כפיו, כיד חכמתו הטובה עליו. המתורגמן הצעיר ורב תבונות הזה נודע בקרבנו בסגנונו החד ומי יצלח למלאכה הזאת יותר ממנו? הן נצחון הוא לשפתנו הקדושה אם נשמיע כי מו“ל עברי יזיל מכיסו בערך אלף רו”כ בשכר המעתיק, – לשכר כזה לא זכה עוד מתורגמן בשפת עברית, וה' פרישמאן הוא הראשון שבא על שכרו. אות הוא כי שפתנו אתנו, והמבינים יודעים להוקיר את ערכה ואת ערך הסופרים החכמים. גם המחבר החכם א' בערנשטיין ז"ל ראה פעלו והדרו של ה' פרישמאנן ואת ידו הגדולה והחזקה בשפת עבר, וישא חן וחסד לפניו, וישביעהו רצון ויודה לו על פעלו התמים וימלא את ידיו להעתיק את כל הספרים אשר שמו נקרא עליהם מהחל עד תומם, ובלעדיו לא ירים איש את עטו לנגוע בספריו, כאשר יעיד המכתב של ה' בערנשטיין אשר ביד ה' פרישמאנן.

לפנינו מונחים עשרים ושנים חלקים מן הספר הנכבד ״ידיעות הטבע“, כלם אומרים כבוד להמתורגמן, ובקול רם אנחנו מברכים את המעתיק החכם ההוא שעשה מלאכתו מלאכת הקדש באמונה, תרגם כל רעיון ורעיון וכל מאמר ומאמר, לא החסיר ולא העדיף מגוף הספר ויצא בעקבות הד”ר בערנשטיין, וכל אשר אזן וחקר הד“ר בערנשטיין ויפליא את אותותיו ואת מופתיו הנאמנים במשלים הלקוחים ממעשי החיים הידועים לכל, הביא החכם פרישמאנן את המשל ואת האות מחיי היהודים ומספרות העברית, עד כי הקורא היותר נבון לא יכיר שהספר ״ידיעות הטבע” הורק מכלי אל כלי וכי משפת עם לועז מוצאו. שפת המתורגמן צחה וקלה עד כי ירוץ כל קורא בה ודרכיו דרכי נועם. הוא הראה לדעת כי יש בכח סופר עברי ללמד דעת את העם להודיעם ״ידיעות הטבע" בשפה יפה וברורה, שפת כה"ק צחה, ולא כאשר היתה קבלה בידינו איש מפי איש, כי ספרים כאלה אינם נכתבים בלתי אם בשפת ״אז קוצץ בן קוצץ״, כי הנה זה בא החכם פרישמאנן ויסל מסלה ודרך ישרה לפני הקוראים עד כי לא יכשלו בלשונם ולא יתנגפו רגליהם על הררי השערות התלויות בכפרים אחרים על בלימה – וברכתנו אשר נברך את החכם המעתיק תעלה גם לראש המוציא לאור החכם ה' זאקס בעד השתדלותו ליפות את הספר בנייר לבן ובאותיות חדשות ויפות ולא חס על ההוצאה הגדולה והמרובה כי יודע ומבין הוא מה היא עבודת הקדש בשפת עברית, וכי חכמה ומלאכה היא לתרגם ספר שיהיה שוה לכל נפש.

הספר בכלל ובפרט הוא ספר יקר ומאד נעלה, תפארת הוא לעושהו ותפארת למעתיקו. וראוי הוא שיאספו אותו כל אחינו ב“י לביתם כי ברכה בו. ובלי ספק יתעורר החכם המו”ל להוזיל מעט מהמחיר אשר קצב [והוא שלשים קאפ' מחיר כל חוברת] למען יוכלו גם האנשים שאין ידם משגת לקנות ספר במחיר רב כזה ליהנות מזיו החכמה במחיר מצער, ואז יברכוהו רבים וכן שלמים.

________

טו.

בימים האלה הגיעוני שלשה ספרים חדשים, ופה מקום אתי להוציא משפטי עליהם:

א) ״שבט סופר" אשר יכיל מאה ושבעים ואחד מכתבים בשלשה חלקים כו' חבר לתועלת נערי ב“י דורשי שפת עבר להביאם אל מחוז חפצם מאת מ' מ' דאליצקי – נעלה מאוד התועלת הצפונה בספר הזה, כי בשפה צחה ויפה ידבר אלינו במכתביו, ואף כי המחבר הנכבד משורר הוא אשר בהלך נפשו ימריא במרום בכל שיריו הנפלאים אשר ראינו וקראנו עד היום, כי ידבר דברים נשגבים בשפה צחה וקלה ולא ידע מחסור בחרוזים עד כי כל שיריו חוצבים להבות אש ויצלצלו כקול הכנור ביד אמן נפלא; בכל זאת השכל מאד לדבר במכתביו בסגנון הקל והפשוט כדבר איש אל רעהו פה אל פה, ובשם פראזע גמורה נוכל לקרוא את כל מכתביו הבאים בספרו היקר ״שבט סופר” החלק הראשון יכיל שמנים מכתבי ידידות ומשפחה, וכלם אומרים כבוד ותהלה להמחבר, כי השכיל מאד לרדת אל רוח הנער העברי, וירידה זו עליה היא לבני הנעורים, כי אמנם זאת היא מטרת ספר מכתבים: כי יהיה כתוב בסגנון קל ופשוט, מפשט מכל מליצה ושיר, וזאת נראה בספר ״שבט סופר" לה' דאליצקי כי הוא כתוב בשפה צחה ויפה מאד, ורוח חן שפוך על כל דבריו מהחל ועד כלה. החלק השני לא נופל מהראשון, ואולי נעלה ממנו. בו יבאו שמנים מכתבי מסחר המתארים בשפה ברורה תהפוכות המסחר ומרמותיו. ושני הספורים בארה חליפות מכתבים ״גלל אבן אליו תשוב" ״וטוביה חטא וזגוד מנגיד“. נפלאים מאד בתכונתם, כי שם נראה עין בעין תהפוכות המסחר ומזמות פועלי און הכורים שוחה איש לרעהו בתחבולות שונות, עולם המסחר יראה לפנינו בדמותו ובצלמו בשדה קטל. והסוחרים עומדים כאנשי־חיל על משמרתם ובידם כלי משחית (מאזני מרמה) להשחית ולחבל, ואיש איש יתאמץ להתמלאות מחרבנו של רעהו. הספורים האלה לקוחים מעולם המסחר, ואף כי יכאב לבנו בראותנו את המחזה בעינינו, בכל זאת עלינו להודות כי אמנם כזאת יקרה חדשים לבקרים, ומאד השכיל המחבר לתת תאר ודמות לכל התהפוכות האלה, עד כי נתפלא על הכח הנעלה הצפון בו, כי יוכל לכפר לנו דברים כאלה בארח חליפות מכתבים, והם רושמים בנפש הקורא כמו שנכתבו בדרך ספור וראמאן. בסוף שני החלקים יבא גם חלק שלישי אשר יכיל עשרה מכתבים שהיו ערוכים מאת החזה מאפו ז”ל לידידי הרב החכם פרידבערג, ומכתב גדול מאת החכם בעל השחר ז“ל. קנצי למלים הספר ״שבט סופר” נפלא מאד הן בתוכנו וסגנונו והן בתכונתו ושפתו, ולא נחטא אם נאמר בפה מלא כי ספר מכתבים כזה לא נמצא בתוכנו עד היום. ברכה רבה בו למורים ומלמדים ולכל נער עברי הדורש שפת עבר, וגם אלה אשר כבר ידעו את השפה על בוריה ימצאו בו נחת ושעשועים.

ב) ספר היובל. שיר ליום מלאת מאה שנה, יום הלדת השר הצדיק והישר סיר משה מאנטיפיורי (זצ"ל) ונלוה לו עוד בחוברת ו' שירים שונים מאת נ. ז. טור.

גורל המחברים העברים בימים האלה גלוי וידוע לכל אשר לו עין לראות ואזן לשמוע. רוב המחברים גולים נעים ונדים מעיר לעיר ומבית לבית לבקש איש נדיב לב שיאסוף בכבוד – אם לא ברצון – את ספרו אשר הוציא לאור בזעת אפו וביגיעת רוח ונפש. ובצוק העתים האלה אין דורש ואין מבקש לשפת קדשנו, יען שבת המסחר ופני אחינו קבצו פארור ואיש איש ידאג לנפשו ולביתו… והמחבר ששלם מעט הכסף שהיה בידו להמדפיס את ספרו, הניח מעותיו על קרן הצבי, לא יראה ברכה בעמלו, פרי לא ימצא, ותקותו לא כן… הוא ישמע דברים כבושים מהגבירים המבקשים להשמיט את עצמם ולסלק את ידם מהמחבר המבקש כסף מצער מחיר ספרו. אולם כל זמן שהמחבר הוא בריא אולם ויוכל לכתת את רגליו ללכת ולחזור וללכת, לא אבדה תקותו מכל וכל, ואם המצא ימצאו שנים בעיר ואחד במשפחה שיקבלו את ספרו כאלו כפאם שד, אז ימצא המחבר די כסף לקנות קב חרובין מערב שבת לע“ש. לא כן גורל המחבר החולה השוכב על ערש דוי, גורלו רע ומר ואין כמהו אומלל בארץ. המחבר ספר היובל, החכם טור, זה כשמונה שנים הוא חולה ולא ירד מהמטה אשר עלה עליה, הוא איש מכאובות ובעל יסורים גדולים, וברבות הימים האלה ביגיעת כפיו ובזעת אפיו יאכל לחם, לא יקרא תגר על איש, ולא אמר לאדם: היה לי אל למושעות, ולא השפיל א”ע ולא עולל בעפר קרנו, הוא יעמול להביא אכל לפיו ומרגלא בפומיה: רוחי יכלכלני וכל זמן שהנשמה בקרבי לא אחדל ולא אנוח מעבודתי, הן לרוחי והן לגויתי, הן לקדש והן לחול. עליו נוכל לאמר בפה מלא ולקרוא אותו: ״צדיק ורע לו" ואחרי שמונה השנים, שנות יגון ואנחה מיום נגעה בו יד ה‘, לא אבד כחו הכביר, ובכל העת זה רבות בשנים, הוסיף אומץ להרקיע שחקים ולשיר לנו משירי ציון הנאהבים בעיני המבינים דבר לאשורו. וכן אנחנו רואים היום את ספרו היובל ששר לכבוד השר ר’ משה מונטיפיורי ז“ל ליום מלאת לו מאה שנה. וכן השיר הנשגב והנעלה ״מזמור שיר לעתיד לבוא” הוא שיר למודים שיוכל להתחרות עם המשוררים היותר מצוינים בדור הזה, וכן יתר שיריו ״השבת" ״והקינה על מות השר קרעמיא ז“ל”, שפתו אתו ובוקעת ועולה עד לרום שמי יה. לבי חלל בקרבי לראות את דבריו היוצאים מלב טהור²⁴

הַס אַל תּאמְרוּ מֵת

אֲנִי עוֹדֶנִי חַי

וּכְדַבְּרִי רְתֵת

וּזְרוֹעִי עוֹד לִי דַי.

_____

עוֹד לִבִּי בְּקִרְבִּי חַם

וּבְהֲגִיגִי תִּבְעַר אִשׁ

כֹּחִי עוֹד לֹא תַם

בַּחֹסֶר מַחְלָה וָרֵאשׁ.

_____

עוֹדֶנִּי בִּימֵי הַנְּעוּרִים

שָּׁוְא זִקְנָה תַעַטְרֵנִי

יִצְרִי יֵצֶר בַּחוּרִים

כָּל הַיּוֹם יְשַׁעַשְׁעֵנִי.

-———–

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁהִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתַי

וּזְקָנִי נֶחְפָּה בַּכָּסֶף

לֹא כֵן מַחְשְׁבוֹתַי

עוּף יַגְבִּיהוּ כִּבְנֵי רָשֶׁף.

_____

עוֹד נֶר אֱלֹהִים לֹא כָבָה

עוֹד רִכְבִּי רֶכֶב אֵשׁ.

עוֹד זִיקֵי אַהֲבָה וּמַחֲשָׁבָה

לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ.

_____

וּבְאֵין חֵלֶב וָלֵחַ בַּגְּוִיָּה

נִשְׁמַת שַׁדַּי לֹהָטֶּת

בָּרְכִי נֶפֶשׁ זַכָּה וּנְקִיָּה

בָּרְכִי, כֹל תִּשְׂאִי, וּבַכֹּל שַׁלָּטֶת.

בדרך כלל נאמר כי מצוה וחובה על כל איש האוהב שפתו לאסוף את הספר הזה לביתו, ולכבד את המשורר הנעלה כיד ה' הטובה עליו, אולי רוח והצלה פורתא יעמוד לו ע"י הנדיבים בעם, ואז יוציא לאור יתר שיריו אשר אתו בכתובים והראוים לבא בקהל.²⁵

ג) ״כפר שלום גוים" חלק ראשון בענין גוים, עכו“ם, עכומ”ז, נכרי ועמלק הנזכרים בספרי קדושינו, וספר השנים עשר לספרי מרב״י שלום מאת משה ראזענסאהן בן יוסף הרב והדאקטער נ“ע, בראדי תרמ”ה.

על דבר המחבר הזה כבר נחלקו חכמי ישראל במכה“ע לב”י, רובם ככולם טעו ולא ירדו לסוף דעתו של הרב החכם המחבר הנכבד הזה וחשדוהו במה שאין בו. ואנכי לא באתי לתבוע עלבונו, יען הוא איש מלחמה מנעוריו ותושע לו זרועו וימינו תסמכנו, תמיד ידו בעורף אויביו, וכל משנאיו הנדוף ינדוף כהנדף עשן מפני רוח סער, כמו כן לא באתי על במת הסופרים בפעם הזאת לאמר להמבקרים: גירא בעיניכם! רק באתי לספר, כי המחבר הנכבד הזה, העשוי לבלי חת, מעודו עד היום יתלונן בצל התורה, החכמה ודרך ארץ, וה' ברכו בהון ובעושר, וידו פתוחה לכל איש צר ומצוק. הוא הענק יעניק לכל משכיל וסופר כיד נדבתו הטובה עליו, הוא לא ישיב ריקם כל איש הבא לבקש עזרה בצר לו. ויקח לו מועד מרגעי מנוחתו לעשות טוב וחסד לכל אדם, כל היום יעסוק במסחרו, ובלילה הוא הוגה דעות, עורך הגיוני לבבו על הגליון, יסדר כתבי ידיו, וידפיס ספרים על חשבונו ויחלקם ביעקב ויפיצם בישראל חנם אין כסף²⁶. וה' ברחמיו חננו במדות טובות שבהנה יצטיינו בני ישראל מיום היותם לעם סגלה וכו'. הגביר החכם הזה יחייב עשירים רבים השוכבים כעכברא על דינרא, ויאטמו אזניהם משמוע קול אנקת חללי בת עמם, בדרכיהם לא ילך הגביר ראזענסאהן, הוא איש גדול בתורה בחכמה ומנצח על מעשה הצדקה.

ומה מאד צדקו דבריו אשר דבר בספרו ״דברי שלום" או ״ברכת שלום" חלק שלישי בענין רמז וסוד, וז“ל: ״ספרי לא אתן בעד כסף ומחיר, מדבר שקר ארחק וחנף לא אדע, אך את אשר תשים האמת בפי, מבלי סור מדרך האמונה והתורה ימין ושמאל אותו אשמור לדבר, להסיר מכשול מדרך עמי, להתם הטאת ולחזק את האמונה באלהי אמן”. איש אשר אלה לו, לא נוכל חלילה לחשוד כי דבר בליעל יצוק בו. כי מי יכריחהו לעשות נבלה בספרות העברית? ואף אם יוכל היות, כי יחטא בשפתיו, כפי דברי מבקריו, אבל לא גדול עונו מנשוא; הלא אדם גם הוא ככל האדם, וגם לפתח בית איש חכם כמהו חטאת רובץ, אבל חלילה לנו מלמרר חייו ולהוציא עליו שם רע כי – במסיתים חלקו! לפי דעתנו רחוק הוא מחברת המסיתים כרחוק מזרח ממערב, וכנראה ממנהגיו ותהלוכותיו ודרכו בקדש, הוא אחד משלומי אמוני ישראל, ובו נוכל להתפאר, הוא אוהב את עמו ישראל בכל לבבו נפשו ומאדו, ויקרב את חייו על מזבח התורה, הוא הכיר את אחיו והם לא הכירוהו, הוא יוציא רעיונותיו הטהורים בלהבת אש, ויאמר (בספרו המונח לפנינו צד 57) וז“ל: ״נחלתנו הנצחית היא רק התורה ולשון קדשה, הן הנה אשר תהיינה עמנו לעולם, אשר בעבורן כל כלי תחבולה רעה לא תצלח עלינו וכל משפט רשע נגדנו לא יעמוד” כו' וכו' אולם כמו שאין בר בלא תבן ובמקום האור שם הצל, כן נראה עב קטנה ככף איש עולה להקדיר אור פני ספריו הרבים, ולבל יאמרו הקוראים כי יש משא פנים לפנינו, אמרנו לשאול שאלה קטנה מהמחבר הנכבד, ואם החריש נחרש ומצאנו עון. השאלה הזאת היא: מה לו לנוע על דברים נסתרים ולתן יד להמבקרים לחשוד אותו? הכל יודעים, כי המלות המלאכותיות ״גוים“, ״עכו”ם“, ״עכומ”ז״ ״נכרי" ״ועמלק" הנזכרים בספרי קדושינו הם המה הגוים שנלחמו בישראל ובאו לאבד שם ושארית לישראל להומם ולאבדם ולמחות שמם. כמו כן יודעים אנחנו בבירור כי הנוצרים אשר אנחנו חוסים בצלם המה יכבדו את אלהי השמים והארץ, ורק במנהגיהם נפרדו ממנו, זה עובד אלהים כאשר אבותיו יורוהו, וזה כאשר ירש מרבותיו, ובשום אופן לא נוכל לחשוב עליהם מחשבות לא טהורות ולומר חלילה כי הנוצרים בימינו והגוים הקדמונים דין אחד להם, מה לו איפוא לטפל בדבר כזה שכבר יצא מאפינו ורוח החכמים איננו נוחה לשמוע טענות כאלה שכבר אבד עליהן כלח? ואם המחבר חפץ להציל כבוד ישראל, שלא יאמרו האנטיסימיטים מה שיאמרו ולסתום פיות שונאינו הדורשים רעתנו ומחפאים עלינו דברים לא כן על דבר המלות ״גוים״ ״נכרים" וכו' הנזכרים בספרי הקדמונים, אם לזאת קוה המחבר כי דבריו יעשו פרי, והאנטיסימיטים יכרו אזן לשמוע את דבריו אשר ידבר אליהם – אז היה לו לדבר בשפה המובנת להם וגם אז בלשון קצרה, אבל לא בדרך ארוכה בספר גדול הכמות בשפת עברית המכיל מאה ושלשים עמודים. ומראש הספר עד אחריתו מלא נוטריקון וראשי תיבות כמלאך המות המלא עינים!

ידענו את המחבר הנכבד פא“פ, הכרנוהו כי כחו בפיו ואונו בעטו, ויש לאל ידו להביא מטעמים להקוראים שיוכלו להתענג עליהם, וגם לחם בשר ודגים להשיב נפש, אבל הוא לא כן יעשה, ויתן פתחון פה להמבקרים לדבר עליו ככל העולה על רוחם. הראנו נא מחבר נכבד את ידך הגדולה והחזקה ושמחנו בדבריך הטובים, אז נראה כי גם עליך כוונו חכמינו ז”ל באמרם: ״זקני ת“ח כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם”, ואז יראו עינינו וישמח לבנו במעשי ידיך, ותהיה לתהלה ולברכה בקרבנו. אולם כל זמן שתסתיר פניך ממנו, ותדבר עלינו מעל הענן ולא תגלה את אזנינו אף שמינית שבטפח, כל זמן שלא השמיע דברים ברורים מה חפצך ומה אתה שואל מעמנו, ולא תברר את דבריך באופן המתקבל על הלב, כל זמן שלא תסיר המסוה מעל ספריך ופני הלוט הלוטה על לוח לבבך, כל זמן שלא תפזר ברוח פיך את הענן הגדול הרובץ על כל דבריך, ותאמר בפה מלא: כזאת ובזאת נכון לעשות, כל זמן שתלך עמנו בחמת קרי – תעבור על הפסוק לפני עִור לא תתן מכשול, ומי עִור ממבקר ספר שנכתב בלשון נוטריקון ור"ת ואין כל בריה שבעולם תוכל להבין כוונת המחבר ולרדת לסוף דעתו הלנו הוא אם לצרינו?

ע"כ איעצך, הכם נכבד, ואתה בטובך שמע נא לעצתי, ואשרי לגדול כמוך אם תשמע לסופר קטן כמוני, איעצך עצה למען תוכל לסתום פיות שוטניך ומקטרגיך, זאת עשה: הסר מעל ספריך כל עקודים, נקודים וטלואים והופיע נגדנו בהדר גאון עוזך, והתיצב על במות הסופרים ערום בלי מסוה, אז נדע כי ה' עמך וכל דבריך אמת, ואם לא תוכל לעשות כדבר הזה יהיה מאיזה טעם וסבה שיהיה, אז חדל נא את דבשך ותנובתך כי קטן יעקב ודל… וקוה לה' שיפקח עינינו להבין סודות ורמזי התורה, אז תוציא לפנינו גם את אוצרך הטוב וכלם יכירו וידעו כי לך הסודות והרמזים ויתנו לך כתר בעל שם…

.P. S בימים האלה הגיעני ספרו ״שופר משיח" ובקרוב נדבר ברחבה על דבר הספר הנפלא במינו ונציע לפני הקוראים את תוכן דברי הרב המחבר ואת כל ונוכחת.

________

טז.

בימים אשר הייתי צופה בעמק אילון, ראיתי שמה איך כל פנים קבצו פארור ולא האמינו יושבי העמק בחייהם מחמת ההמון. ערבוביא גדולה ראיתי בעמק הזה, אלה בכו על השבר הגדול אשר נשברו אחיהם בנגב רוסיא ואלה נאנחו בשברון מתנים, וקרא זה אל זה ואמר: האם בא הקץ? מי ירפא מחץ לבב היהודים האנוש מאד. עתה תהלה לאל הונח מעט, רוח והצלה עמד ליהודים ע“י דברי הקיר”ה שדבר באזני ראשי עדת ישראל²⁷ אשר באו לפניו לבקש רחמים על הגוי קו קו ומבוסה, הקיר“ה הרגיע את סערות רוח היהודים במלא רחב ארץ רוסיא, ומיום עלה לגדולה השר טאלסטאי אורה שמחה וששון ליהודים בכל מקומות מושבותיהם עתה נוכחנו לדעת כי עין הממשלה הרוממה צופיה עלינו לטוב, וכי כבנים נחשבנו בעיניה, וב”י אשר פחדו על נפשם ורכושם מחמת המציק, שכחו את פחדם ואיש איש יצא למלאכתו ולעבודתו, בעלי הכסף פתחו את ידם להיות לעזרה בצר להסוחרים הקטנים כבימים עברו, והחלו לקנות ולמכור, ותהי הרוחה. עתה נוכל לקות כי מעוז יצא מתוק… ויפה אמרו חכמינו ״אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל" כלומר: בשביל שתצמיח ישועה לישראל, כנודע בדברי הימים, וכאשר ראינו כמה פעמים בעינינו, איך הקב“ה ישלם לנו שנים טובות תחת הרעות, וע”י הפורעניות נשוב בתשובה שלמה ולא נתאונן על הרעה. כי גם את הרע נקבל באהבה כאשר כבר דרשו כמין חומר את המקרא שכתוב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, ע"י הצרה תבוא ישועתנו וה' ברחמיו יסיר מעל כל ישראל פחד ובהלה, ויתן בלב המלך והשרים רחמנות לרחם שה פזורה ישראל ולא ישמע עוד קול צוחה ואנחה רק ששון ושמחה כי כבר בא מועד.

עתה כאשר הונח מעט לבני ישראל, אמרתי ארדה נא ואראה מה יענו הסופרים החכמים על דבר השערוריות אשר קרו זה איזה שנים, בשלמי הרעה הזאת לנו? מי העיר את לב ההמון להכות אם על בנים ולשפוך חמתם על זקנים ונערים על טף ונשים פעם אחת? והנה יד שלוחה אלי ובה מגלות שתים אחת מהלבנון ואחת מהמליץ. לקחתי את המגלות וקראתי את דברי יהל“ל²⁸ והנה בהלבנון שנת תרמ”א גליון 45 ראיתי איך יהל“ל יחרף ויגדף את הסופר ב”ג ממאסקווא על אשר הרהיב בנפשו עוז להגיד בפומבי בראש הלבנון סבת האסון הנורא אשר קרה לב“י בערי נגב רוסיא וגם על מו”ל הלבנון הרחיב פה האריך לשונו לשון מליץ גדול החוצב להבות אש על אשר הרפיס בהלבנון דברים מכוערים כאלה. וכן גזר יהל“ל אומר: כי בעל הלבנון חב בשמירת הלבנון שלא יתן יד לדברי שקר כאלה. ובחומו בא בתוכחות מוסר וימלא חמה על הפליט אשר בא כאפטרופוס לאלהים לנבל ולעקל משפט אל רחום וחנון ובמצח אשה זונה בקלות ראש ובקלות דעת כו' וכו'. ובמרוצת דבריו יוכיח את המו”ל על פניו על דבר המטרה אשר שם לו להיות ירב אל לקנא קנאת האמונה מחמת אל זועם. וכבעל תחבולות פתח יהל“ל פתח חרטה לפני בעל הלבנון ויאמר: כי רק רודפיו וצריו אשר הקדישו עליו מלחמה וימררוהו וינאצוהו, המה הכבידו את לבב המו”ל אשר באמת לולא המה אז כבר היה עוזב אותה, בדעתו כי כבר אבד כלח על הקנאה בעד האמונה המסורה ללבב וכלי זיינה העלה חלודה [אחד מסופרי המגיד יכנה את יהל“ל ״לאורטודוקס” ומקנא קנאת האמונה, אין חקר לדעות ב“א!] ותקטן זאת בעיני יהל”ל, ועוד לא שב אפו ממנו, ויקלל את כל הסופרים בהלבנון, ויבא בטרוניא ובכעס על שפתם המשונה ושריקותיהם המשונות, ויוציא יהל“ל מפיו דברים קשים לאמר: כי לא נופל הלבנון מחברת פועלי און אשר הקימו האינקוויזיציאן [!!! sic] וכל הסופרים יביעו וידברו בהלבנון רק סכלות ורשעה [אוי לכם סופרי הלבנון מאימת יום הדין! חרדו לכם אם יהל”ל יעמוד בראש השופטים לשפוט אתכם על מאמריכם אז אבדתם כלכם יום אחד! הזהרו הזהרו סופרי הלבנון פן יכה אתכם שוק על ירך…) ובעלי מלאכתו בגליונותיו הרבו צבעים שחורים, ועוד ועוד, ומי לא יראה כי יהל“ל ידבר בחומו מגודל צערו, ובשרו עליו יכאב ואין אדם כמהו נתפש על צערו, ומה גם כי אחת היא לנו אם בעל הלבנון וסופריו מצאו חן בעיני יהל”ל או לא, אם יהל“ל בעצמו היה אחד מסופרי הלבנון, או לא. כי דברים כאלה אינם שייכים כלל להענין אשר אנחנו עסוקים כעת והנה בהמליץ נומר 22 יאמר יהל”ל במאמרו ״סערת תימן״ ״מה להסופרים לבקש סבות ותחבולות המחלה. בני ישראל ככל האדם, רק ההמון התנפלו עליהם, והסופרים במכ“ע לא ידעו ולא יבינו סבת המחלה”.

אמנם לא עת ריב ומצה וקטטה העת הזאת, לא עת לפלפל בפלפולים ולשאול שאלות, רק עת לדבר דברים ברורים, ע“כ אענה גם אני חלקי בדבר האסון הגדול אשר בא על אחינו בנגב רוסיא וסבת המחלה, אולי ישמעו אחינו וישובו מדרכם בעוד מועד, ולא ימתינו עד שתהיה חרב חדה מונחת עוד פעם חלילה על צוארם; יבקשו להם תחבלות בטרם תבוא הרעה, איך להסיר מהם חרון אף ההמון. – ויותר טוב שלא להלהיב את לבותם במעשים אשר לא ישרו בעיניהם, יוכל היות כי בדבר הזה צדקו דברי יהל”ל באמרו במאמרו ״סערות תימן“. כי היהודי אדם הוא ובעל כרחו הוא חי, למען יהיה האדם צריך הוא לעשות איזה מעשה ומשלח יד להתפרנס ועד מתי לא תבינו, כי כל אשר יעשה היהודי, בכל אשר יבחר לשלוח ידו למצוא טרף לנפשו יביא אליו זעקת סופרים מסיתים בני עם הארץ אשר יחשבוהו למסיג גבולם, ובכל מעשיו ימצאו עון אשר חטא כו'. אבל דברים כאלה – לפי דעתנו – יפה נדרשים ולא יפה מתקיימים. היהודי אינו דומה לעם הארץ, עליו להיות נזהר כנזיר… בכל דרכיו ובכל מעשיו, יוכל היות כי לא יועיל אף אם כל ישראל יתאספו לגור במקום אחד ויכתבו תפילין ומזוזות, אז גם אז ההמון ימצאו תואנה עליהם כדברי יהל”ל, אבל אז יהיה הצדק לב“י לענות לבעלי מחרחרי ריב, כי יעותו משפט, לא כן עתה – ומה שנראה כי גם הנוצרים יעשו כמשפט היהודים בהחזיק איזה מהם בתי משקה ובתתם את כספם בנשך, אבל לא ליהודים ללכת בדרך מסוכנת כזאת, ע”כ צדק בעל המליץ באמרו [באחד מגליוני המליץ] כי בעון איזה פריצים המחזיקים בתי זונות ובפשע איזה נושכי נשך ומרבים בתרמית את הונם באה על אחיהם הנקיים מחטא ועון הרעה הגדולה ההיא, ואף אם נודה לדברי יהל“ל בריבו עם הסופרים על אשר יבאו בטרוניא ובכעס על אחב”י והוא [יהל“ל] יבקש זכות על מעשה נבלה אשר יעשו איזה יחידים, אבל מה יענה על תוכחתי אם אגזור אומר: כי איזה גבירים קשים לישראל יותר מספחת, המה אשמים על אשר נתנו יד לפושעים לעשות זר מעשיהם, ובמדה שהם מודדים לעם הארץ, במדה זו ישלמו ההמון לב”י כפל ארבע וחמשה… לא אחפץ לבא בריב עם יהל“ל על אשר כסה על פשעי לוקחי נשך ותרבית, ומצא זכות על מחזיקי בתי יי”ש כו‘. אבל ע“ז יודה בע״כ כי ההמון אשר התעוררו להצר לישראל ולהביא עליהם שואה פתאומית, התעוררו רק באשמת הגבירים, הם המה נתנו יד לההמון לנפול על אחינו בנגב ארצנו, כמו שקרה בכל דור ודור… ע”כ בשברון מתנים אמר: גבירים! אתם המתם את עם ה’! ואמרתם: ״במה“? באמרכם: כל עושה משתה תמיד טוב בעיני השרים… ובתכשיטי הנשים המה יחפצו… ובתענוגי בשרים תשגו תמיד… תקנו סוסים אבירים, תעמידו על פתח ביתכם שווייצארען אדירים. תבקשו מעדאיללען וטיטולים יקרים, ומגמתכם לבא בהיכלי שרים, ומה איכפת לכם אם נחשבתם בעיני אחיכם העניים כאכזרים, אתם מתפללים לאלהי כסף וזהב אלהי נכרים, והוא יענה אתכם בקול שרים, ומה מכם יהלוך אם רב העניים נחשבו כגרים ונכרים. לא אתפאר בזה אם אומר אשר פעמים הרבה צעקתי מנהמת לבבי על הלוקסוס והמאדע, ומי לא ידע מראשית אחרית כי סוף סוף יביאו הלוקסוס והמאדע²⁹ קצף ההמון עלינו, בראותם את יקר תפארת הגבירים, ובכל מקום אשר יביטו ההמון יראו כי היהודים, רצוני לאמר: איזה גבירים, ירשו ארץ רוסיא. צא וראה מעשה הגבירים בהערים הגדולות, איך נשיהם, בנותיהם וכלותיהם תפזרנה כסף כאפר, וזהב כאין נחשב בעיניהן. מי יוכל לתאר כמה עשרת אלפים רו”כ תפזרנה על דברים של מה בכך, על תאות נמבזות על תענוגי בני אדם ועל תעלולי ילדים; אשת גביר פלוני תלבין את פני רעותה אשת הנסיך… כי בבואן יחד בבית הטהעאטער יביטו כל הנאספים שמה על היהודיה ויתמהו, וזה לזה שואלים: מאין לקחה אבנים טובות במחיר רב כזה? ואשת הנסיך תבוא בלי עדי עדיים, ואשת גביר אלמוני תלבין בתכשיטיה את אשת הגענעראל גובערנאטער היושב בלב רוסיה… בבואן יחד בבית משתה… הה! גבהו נשי הגבירים ובנותיהם ותלכנה נטויות גרון הלוך וטפוף תלכנה, וכל מגמתן להראות את תפארתן בתמרוקי הנשים אשר כבר היה לגועל נפש כל איש ישר הולך. צא וראה קורא יקר בבתי הקיץ, איך בנות הגבירים תלבשנה שני עם עדנים, ותחת חגורה, בשם, ותחת פתיגיל מעשה מקשה וכל התכשיטין אשר חשב ומנה וספר לגנאי הנביא קדוש ה' [ישעיה בקאפ' ג‘]. וכמעשה הגבירים הגדולים, כן מעשה הקטנים, איש איש לפי מדרגתו, ולפעמים אלף מדרגות יותר מיכלתו, ואיך לא תעלה עליהם חמת ההמון בראותם כי מפיהם נכרת אכל, והיהודים יבאו בעדי עדיים, ע"כ שסו את בני בליעל להסיר מהם את תפארת העכסים, השביסים והשהרנים וכו’ וכיון שנתנו אל לבם להפשיט מהגבירים את עדיים, לא יבחנו בין גביר לעני. ע“כ באה על ערי הנגב הצרה הגדולה הזאת, ואם ישאלנו מדוע נתנו ההמון את עיניהם על ערי הנגב ולא על ערי הצפון כפ”ב ומאסקווא ועוד, הלא שמה נמצאו גבירים אשר ישלמו ביתר שאת וביתר עז במיטב כספם בעד כבוד מדומה ולהשיג מעדאיללע של זהב פזר גביר אחד כסף רב ואשתו מחייבת בתכשיטיה כל נשי הנסיכים, “העת החדשה” וכל כת דיליה שפכו חרון אפם על עדת ב“י ככל העולה על רוחם והגבירים העמיקו שחתו כי אספו את מכה”ע המדבּרים בוז וחרפה על ב“י אל ביתם וישלמו עוד בעד גליונים כאלה בכסף מלא, ואשר לא עבר גם עליהם כוס התרעלה בפועל ידים, עליהם להודות ולברך את ה' ואת מלכם אשר באברתו סכך עליהם, ולולא חסדי הקיר”ה, אז מי יודע אחרית אחינו בערי הצפון… ומי הביא הרעה על ב“י בנגב רוססיא? אם לא הגבירים בתתם פתחון פה להמו”ל לספר בגנותם בקהל, ומערי צפון תפתח הרעה על כל אחינו בארצנו, כי דברי המו“ל יעשו רושם גדול בלב ההמון להגדל הפשעים על כל עדת היהודים, ומי יוכל לשים לאל מלתי? – גם יהל”ל בעצמו ובכבודו במאמרו ״סערות תימן״ אף אם נסה את כחו להיות מליץ יושר על אחב“י. עכ”ז לא כסה על פשעי הגבירים ויאמר: כי המה הציתו אש זרה בלבב שונאינו מנדינו אשר התלקחה עתה ותפרוץ בכל גבול ישראל. ביחס ידוע יסוב על הגבירים האמור: כי תצא אש ומצא קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה, אתם גבירים הסבותם בעם ישראל. אתם בערתם הזיקות אשר התנפחו (נפחו?) ויאכלו את ישראל בכל פה, עשו זאת אפוא לכסות על דם חללי ידכם ולהחיות נפשות אשר מאתכם נגזרו עכ“ל. הדברים הנמרצים היוצאים מלב יהל”ל נכנסו אל לב הקוראים, ומדבריו אלה ראינו כי יהל“ל לא יכחיש את הנעשה ואת אשר כבר אמרנו כי הגבירים היו בעוכרינו. רק יהל”ל לא יפרוש בשם את החטאים אשר חטאו גבירי ישראל מטעמו ונימוקו, או שהוא חש על כבודו שלא יאמרו הגבירים הצוף עלינו מאן דמפרש חטאים, או יוכל היות כי קבל שכר על הפרישה כמו על הדרישה…³⁰ וה' ב“ג ממאסקווא פירש מעט מזעיר בהלבנון באמרו: ״האביונים מב”י נוסעים לבתי קיץ״. ובכלל הדברים האלה נכלל את הדברים אשר כתבנו ואת אשר הודיעו מכ“ע הפריזים (ככתוב בהלבנון) על אדות העשירים מרוסיא הבאים פאריזה, ועוד לוקסוס כאלה וכאלה אשר אי אפשר לפורטם. ומה מאד צדקו ונאמנו הדברים שכתב הרב המו”ל הלבנון בהערה על שולי מכתב יהל"ל באמרו: חי נפשנו כי לא ראינו לא בצרפת ולא באשכנז כי יפזרו אחינו גם העשירים באמת החצי את אשר ראינו מאחינו ברוסית המתעשרים מפזרים כו' ".

אחרי הדברים האלה אשאל את יהל“ל: מדוע רוח אחרת מדברת מתוך גרונו במכתבו להמו”ל הלבנון ויהפוך את דבריו אשר דבר במאמרו ״סערות תימן" מן הקצה אל הקצה, ותקטן זאת בעיני יהל“ל ועוד יתרה עשה להוציא שם רע על הב”ג ממאסקווא אשר לא ידע מי הוא ולאמר עליו: ״כי הוא יעזואיט מזוהם הטובל אצבעותיו בנחלי דמים (?) לזרוק מהם על מזבח (?) אלהיו. או שוטה ספרותי שאין לו מוח בקדקדו ואינו יודע מה לעשות בלשונו אשר בתוך פיו (הקוראים יודו בעל כרחם כי יהל“ל ידבר הפעם בנחת ובקר רוח… ורק איש טוב כיהל”ל קים בפעם הזאת ״ואהבת לרעך כמוך" ע“פ דרשת חז”ל. ע“כ הוציא משפטו על הב”ג כי שוטה ולא רשע הוא] באשר על שטותו יעידו דבריו במאמרו כי סבת כל הרעה והתלאה הוא מאשר האביונים מב“י נוסעים לבתי קיץ” ולפי דברינו למעלה קלע ה' ב“ג בדבריו אלה אל המטרה, וכדברי יהל”ל בעצמו ובכבודו בהמליץ ישאו בד בבד, רק ה' ב“ג כסה טפחיים בעת גלה טפח, ובעד דבר קטן כזה אין רשות ביד יהל”ל לחרף ולגדף איש נכבד [כעדות מו"ל הלבנון וכאשר ידעתי גם אני] בדברים מכוערים כאלה.

ועתה נצא נא להתבונן בדברי יהל“ל אשר במאמרו ״סערות תימן” ונראה אם לא נמצא שמה שאלה גדולה העומדת ברומו של עולם, יהל“ל יספר: כי האנשים הרשעים בדו מלבם על היהודים דברים לא כן, ובחרו כל האמצעים האפשרים להעלות חמת העם על היהודים, לאלה אמרו: היהודים הם מוצצים דם האכרים: היהודים צלבו את המשיח. א”כ לשוא ישחית יהל“ל את דבריו להגיד עצתו: ״כי ישתדלו ב”י להשיג שווי זכיות, ואם זכות נפש כל חי תנתן לנו להתהלך בארץ לארכה ולרחבה, אז יסתמו פיות משטיננו ומקטריגינו" ואנכי אעמיק שאלה. איך ובמה נשתדל להשיג שווי זכיות? ואם תאמר. איך השיג גביר פלוני מעדאיללע של זהב ע“י השתדלותו? ע”ז אענך כי אין למדין מהפרט על הכלל… ולו יהיה כדבריך [דבר שאי אפשר להיות ע“פ ההשקפה הראשונה] הממשלה הרוממה תטה לנו חסד לתת לנו שווי זכיות ככל תושבי רוסיא, האם לא נהיה גם אז למשל ולשנינה לכל הסופרים מבני עולה? הלא בעינינו נראה כי כל הדברים יגעים גם בארץ אשכנז ובמדינות החפשיות כידוע, והיהודים אשר המירו דתם יוכיחו כי כנים דברינו… כאן צריך אני למודעי ואומר בפה מלא: גם אנכי כיהל”ל וככל שלומי אמוני ישראל האוהבים את עמם בכל לבבם אתפלל לה' שירחם על שה פזורה ישראל ויתן בלב המלכות ובלב יועציו ושריו רחמנות, ויצא דבר מלכות לאמר: יהודים! אתם קרואים אדם!… גם אנכי אקוה אל העת המאושרה ההיא כאל ביאת גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו, אבל לא אעשה שקר בנפשי להכחיד האמת תחת לשוני מלאמר כי דבר זה לא יוכל לצאת לאור בטרם תראה הממשלה הרוממה כי ראוים אנחנו לחסד גדול כזה. ולו יעשה ה' נפלאות עמנו כבימי עולם וכבשנים קדמוניות ויקרא דרור לנו ויתננו לחן ולחסד בעיני מלכנו לפתוח לפנינו את כל ארץ רוסיא, ונהיה ככל האזרחים. האם לא תגדל השנאה עוד יותר מההמון על עם ישראל, אם לא נסיר מקרבנו אלהי כסף ואלהי זהב המה הלוקסוס והמאדע³¹? ואף אם יכולנו להודות לדברי יהל“ל כּי באמת נזכה לכונן אשרנו רק בחסד הממשלה לבד, אבל הלוקסוס והמאדע מה תהא עליהן? האם המחלה העזה היא הלוקסוס, והצרעת הנושנת היא המאדע, האם לא לרפואה הם צריכים? הנוכל באמת לעמוד ולהתקים ימים רבים אם לא נסיר מקרבנו את המחלה הרעה הזאת מקרבנו, ולשרש אותה ולהרחיקה מעל בתינו ומעל גבולנו. ואם נשאל את עצמנו: עד מתי לא ידעו אחינו להזהר מהעלות עליהם חרון אף ההמון? ומתי תוכל הממשלה לקרוא לנו דרור בטרם הראנו לה כשרונותינו, ומתי תפתח לנו ארץ מבורכה וגדולה ורחבה היא ארץ רוסיא, למען לא נשב כולנו במקום צר ולא נאכל עי”ז איש את בשר רעהו? היודע נסתרות והמגיד מראשית אחרית הוא ידע ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ע“כ עלינו לשים יד למו פינו, נשא ונסבול הכאב עד אשר ירחם ה' את עמו ויסיר ממנו… ועד העת הבאה נקוה לה' כי לא יטשנו ולא יעזבנו לכלותנו ולחסדי הקיר”ה ניחל, כי מלאכיו יצוה לנו לשמור אותנו שלא תקום פעמים צרה, ואם באמת ובתמים ידרוש יהל“ל את טובת עם ב”י ויחפוץ לקרב ישועתם בקרוב, וכי צדקתם תגלה במהרה, אז עליו מוטל חוב קדוש לקרוא בגרון ולהרים קולו כשופר להזהיר את העם מקטן ועד גדול שיקימו: ״ויהיו עניים בני ביתך… וכל אחד יקמץ בהוצאותיו על דברים היורדים לטמיון…

מחברת שלישית    🔗

מכתבי תהלה מחכמי זמנינו    🔗

מכתב א

כבוד ידידי וחביבי אחד מדרי מעלה המושל בגאות הים ומשבח שוא כליהם ה' מזח השלום!

קראתי את מאמרך “הספינה הרוחנית” אשר שלחת אלי לשום עיני עליו, והוא אחד ממאמריך אשר בדעתך להוציאו לאור. האמת אגיד לך, כי לפי דעתי צפון רב טוב ותועלת במאמרים כאלה, מזון לנפשו ימצא בהם הקורא הנלבב הבלתי רגיל כ“כ בהשפות החיות, מן מאמר כזה והדומה לו יוָדע לו חדשות כאלה אשר לא שמע מעודו, ואם אך הוא משים את לבו את הדברים שהוא מעיין בהם, אז ימצא און להבין על ידם דברים רבים העומדים ברומו של עולם הספרות, כי מי לא ירגיש ויחיש, אשר טבא דורא פלפלא חריפתא של קורות העולם ותולדות הימים, מן מלא צגא השערות בעלמא וגבובי דברים מהסופרים מאז ועד עתה, הנובעים רק מסברא דנפשם ואין להם על מה שיסמכו, לא כן הפאקטין אשר משמיע לו התולדה, הלא בלבד העונג אשר ישבע הקורא בשמעו חדשות ונצורות מימים עברו, נוכל להרויח לפעמים ולראות אור בהיר עי”ז בכ“ק או בדברי חז”ל, ואשר לכן מאד מאד יקרים המה לנו העתקות מענינים נחוצים כמו אלה. ורק על המעתיק מוטל החוב כי יבין את אשר לפניו, כי יעתיק רק דברים מועילים, דברים נשגבים אשר לא תשבע עין מראות ולא תמלא אזן משמוע, ומה טוב היה הדבר, אם המעתיק היה נותן על לבו להעיר את הקורא לכל הפחות ברמז דק מן הדק, כי יתבונן מכל דבר ודבר מה שיש להתבונן, ובכ“ז אם הוא אינו עושה כן, אם מאיזה טעם כמוס אצלו או מחסרון הרגשתו, אין עבודתו פסולה, הלא כל קורא וקורא לפי טעמו ורוחו ירגיש מה שירגיש, כי כל יש מוליד יש, אבל אין להוציא יש מאין, כאשר נראה איך בגפו יבוא ובגפו יצא הקורא דברים בטלים ופטומי מילים אשר נתרבו בימינו אלה בספרתנו, איה הכהנים הגדולים או למטה מהם הכהנים ההדיוטים באים בימים, אשר כהנו פאר בהיכליה זה זמן לא כביר? רק פרחי כהונה רואים אנחנו כהיום דחקו א”ע ונכנסו לפני ולפנים וחללו את הקדש.

יקירי! בוא וראה מה שהרגשתי בקראי את מאמרך הנ“ל ותשבע נחת, בו ראיתי את אופן שליחת המכתבים בימים הקדמונים בטרם נתגלה הנייר והעט וכל אביזרייהו, המה הודיעו כל חפצם לזולתם ע”י פתילות בעלי צבעים שונים, וכל צבע וצבע היה מורה על ענין מיוחד, גם מספר הפתילות והחוטים לפי קישורם זה לזה ולפי מרחקם אלה מאלה, היה מורה להקורא על הענין המבוקש. גם היה משמשים אז לצורך שליחת מכתבים כאלה בחותם כדי לחתום בו את צרור הפתילים, שלא ישלטו בהם עיני השליח לקורא בהם, ומי יודע אם לא היו הפתיל והחותם אצל יהודה ג“כ לתכלית זה, כי בודאי היו שמורים כלי קסת הסופר כמו אלה לכל אדם נכבד בצלחתו הנחוצים אליו בכל פינות שהוא פונה, מי יודע אם לא היה הציצית ג”כ כתב חרטומים מזה המין, ואשר לכן ניתן צו לערב בהחוטים גם פתיל תכלת המורה בצבעו על ענין מיוחד, והיה כל הרואה את החוטים האלה במספר ידוע ובסדר נכון ועם הפתיל של תכלת, היה קורא מיד את החיוב לזכור את כל מצות ה', כללו של דבר, כל ידיעה וידיעה מקורות הימים שעברו, יש בכחה להפיץ אור חדש ולפקוד את עיני התורנים למצוא פשר דבר בענינים סתומים, אשר לשוא נתאמץ לפשרם ולומר בהם דבר המתקבל על הלב, אחרי כי אין להשלים ולמלאות את חסרון הידיעה מתולדות הימים בסברות כרסיות ובהשערות גרידות.

ואחרי כל אלה אומר לך יקירי, לך בכחך זה ועשה לנו מטעמים אשר ינעמו לחכי הקוראים, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד להעשיר את ספרותנו העניה עד כה מסגולות כמו אלה, הלא די לנו ועוד יותר מדי התבן והמספוא אשר הכינו הסופרים עד כה לפני שה פזורה ישראל, זה בא בכדו וזה בא בחביתו, כל אחד ואחד יריע אף יצריח להפליא את המזג אשר ימזוג להשיב בזה את נפשות הקוראים, ואיך להוציא את הפרוטה האחרונה מן הכיס ולהביא גאולה אך להם ולא לנו, כי הקוראים אינם רואים סימן ברכה בכל מרבית מאמריהם, הפושטים רק את הצורה הישנה ולובשים למראית עין צורה חדשה, ואשר באמת הוא הכל ישן נושן שכבר נתעבשו מרוב ימים, כלך לך יקירי מדרך זה, בל תבלה את עתך ואת עטך לחקות את הסופרים החדשים הנועזים לפלפל זה עם זה ע“ד יעוד העם ותכליתו, כאלו המה קבלו עליהם אחריות לישא וליתן בדברים הכוללים, וכאלו עליהם השליך העם כל יהבו וכפי שיגורו כן יקום וכן יהיה, כי המה ומי אביהם כי קפצו בראש לגזור אומר? מי בקש זאת מידם? מי נתן להם הרשיון לנצח זה את זה בהלכות הכלל וכל אחד יאמר “הן” על מה שחבירו יאמר “לאו” וכל האומר וחשוב, כי כל אחד ואחד מהם קובע מסמרות בדעתו אחרי רוב שקלא וטריא ושקול הדעת אינו אלא טועה, כל אחד ואחד מהם טעמו ונימוקו עמו, זה בא למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים, בעוד הוא עיף ויגע ואין לו במה להשיב את נפשו, הוא אומר “אנכי הולך למות ברעב ובמחסור, ולמה זה לי בכורה?” וזה בא להתראות במליצתו ובצחות לשונו, ואשר ע”כ יארוב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח ולומר “הן” אם יאמר זולתו “לאו” ואם אמר זולתו “לאו” היה אומר “הן” כי לא האמת הוא העיקר לסופרים כמו אלה, רק כתוב וחתום הוא תכליתם ומאודם, אבל בין כה וכה, הסבו רעות רבות ומצוקות, רבים נתעו על ידי דבריהם, רבים נתרוששו, הסיחו את דעת כל העם כולו מלבקש איזה עצות להיטיב על ידי זה את מצב האומה כפי האפשר, כמו שעשו נבוני כל דור ודור, אשר לא הביטו ככסיל בקצה הארץ, לא חלמו חלומות לתפוס את המרובה, רק תפשו את המועט, ובזה הצליחו להמתיק את הדינים ולשמור את הקערה שלא תתהפך חלילה על פיה לגמרי, וכאשר איש כמוך עוד לא מכרת את בכורתך עד עתה, לא נבנית מחורבן של ישראל, וגם כבר הרוית די עונג לראות את שמך חרות על העלים הנדפסים, הלא טוב ויאות לפניך לשטות מעליהם, ולבחור לך מקצוע אחת וקרן אורה בהיכל הספרות, והוא להעתיק דברים המאירים את לבות הקוראים, ועי"ז ישאר שמך לתהלה ותפארת, כי חמרא למאריה וטיבותא לשקיא.

אלה דברי אוהבך ומוקירך המדבר בלא לב ולב

משה אהרן שאצקעס

בעל המפתח. פה קיוב.

מכתב ב אגרת במקום הקדמה

סופר נכבד! את קולך שמעתי מתוך מכתבך האחרון והנך כמתאונן – על אשר לא חשתי והתמהמתי מהשיב לך דבר על שני מכתביך, ששלחת אלי רצופים זה אחת זה, ואירא – פן תהפך לי מאוהב לאויב, חלילה, כפלוני, אשר ידע לבבך, שהעיד עליו שמים וארץ, כי הנהו מוכן ומזומן לבוא באש ובמים למעני (סגנון לשונך באחד מכתביך אלי) ועתה – הפך לבו ויהי ערי… (כי יפלא זה בעיניך יקירי, בעיני לא יפלא ויש דברים בגו…) כי ע"כ חשתי ולא התמהמתי הפעם לכפר פניך במכתב אחד אפים – למען תדע, כי ידעתי להוקיר אהבת אוהב נאמן כמוך, ומה גם בימים האלה, אשר רוח האדם יורדת היא למטה במעלות האנושית עד מדרגת הקפאון – אשר גם אהבתם גם אמונתם אבדה – וכל איש – לבצעו מקצהו, ומה יקר הוא חזון אוהב נאמן אחד בין אלף אוהבים מדומים!…

וידעת היום, כי לא מעצלות או מרע לבב חלילה מנעתי א“ע מלענות לך דבר בעתו “כאשר הסכנתי”, כ”א מהיותי אחוז בחבלי הטרדה, בקרב הימים, בעסקי משפחתי – מאין פנות עוד לענות גם לאיש כמוך, אשר פעמים רבות הראיתני אותות אוהב נאמן, ועתה כאשר הונח לי, הנני להשיבך מפני הכבוד והאהבה דברים כהלכתם וכסדרם:

א) על העתקותיך ועל פעל ידך תשאלני הטוב תתך אותנה לאחד ממעריכי כה“ע לב”י להדפיסן פרקים פרקים, או להדפיסן בחברת מיוחדת לעצמך?

ע"ז אענך ידידי, בסימן השאלה ותימה: הזאת חשבת לשאלה? וזו איננה שאלה כלל! – על שאלה כזאת, לא אוכל לבלי השיבך בסגנון הפתגם הידוע: “כל אדם קרוב לעצמו” כי למה זה תתן לזרים חילך? ומה ימריצך כי תפזר על עמלך ויגיע כפיך לאחרים, למען ספות הרוה את הצמאה, ומה יקחך לבך לעמוד ולרעות צאן זרים, ולצאנך האבדות לא תשום לבך? האם למען התנחל “כבוד סופרים”?… והכבוד המדומה הזה במה נחשב הוא? אתה ידעת ומי בכל סופרי ישראל לא ידענו?!.

המעט ממך את כל העמל שעמלת כל ימי חייך – לרבות הלילות – בשביל זרים? המעט ממך – כי קנית לך שונאים בנפש במחיר עמלך? שונאים לא מעט! המעט ממך כי ישטמוך בעלי חצים – אשר כל שונא־שקר יתעבו, והבט אל אמת לא יוכלו? ומה הוא הגמול שגמלו לך הזרים ההמה, על כל העמל שעמלת בשבילם? לבך הוא יודע, והכל יודעים… ומתי תעשה לביתך גם אתה? –

זכור את אשר עשה לך רדקטור פלוני, אשר קרך בדרך, בעיר פלונית, ואתה שחדת מכחך בעדו, ותמסור נפשך על קדושת מכ"ע, ויהיה אחרי כל אלה….. ואומר אליך, מה המכות האלה בין ידיך? ותאמר אשר הכיתי בית מאהבי – ולא יספת לדבר עוד, ואתה כי קמת להשיב חרפת חורפיך, ויסבו עליך רבים, בעלי חצים רובי־קשת כלם, ויאמר לאסור בחבל לשונך, כאילו אין אדם רשאי לעמוד על נפשו – ולא עוד כי בעבורך הרע גם לי, ואף אם באמת עמדתי מנגד ביום נכרך, בדעתי כי בזעקי לא אצילך ורק קרבתך היתה לי לחטאה, השכחת את כל אלה? – ואנכי לא אשכחם לנצח!

כמה יגיעות יגעתי בשביל רדקטור עברי פלמוני, כביכול, (בטרם תגלה רעתו ובטרם התחברו לקופה של שרצים אשר שרצו ורחשו תחת גופי וישרטו בבשרי שרטת) עד כמה יגעה לה נפשי עד תתו למכתב־עתו העלוב מהלכים בעירי (ואתה הוא היודע ועד) גם סוכנים, גם סופרים המשמשים את הרב שלא ע“מ לקבל פרס המצאתי לו, (וגם הם בנופלים אשר נפלו אל הקופה ההיא עם כל חברותא קדישתא, ואשר ע"כ מאנה נפשי לנגוע בם עד היום) וכ”ז למה? בשל מה באתני כל הרעה ההיא אז? בשל אשר רבה אמונתי בבני אדם, כי פתני ואפת, ובמחיר אמונתי היתרה רכשתי לי אוהבים שאינם מהוגנים – והם נהפכו לי לאויבים, אבל מה הוא הגמול שגמל עלי הרד' הגמול מחלב הלז? אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות!… ורק אחרי כן, אחרי עשותו המזמתה הרבה, ואחרי שזכיתי לראות באור פני מלך הסופרים הלז (אוי לעינים שכך רואות!) רק אח"כ נקפותי בפני על כי שחתו דברי ארצה, ואקרא מנהמת לבי: אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ! ³²).

כמה יגיעות יגעתי בשביל הרדקטור דחד יומא, כי העתיר עלי דבריו ואעתר לו, ומה גמולו שגמל לי? הוא יצא ראשונה ויעבור כל טובו על פנינו (ובאמת ראינו בו אות לטובה) ואחר נחבא בעצמו ובכבודו באחת הפחתים ויאכל גם אכל כסף זרים ובשלום יחדו ישכב וישן, ומכאוביו אני אשא, ועון חטאתו אני אסבול כי אנכי פתיתי את החותמים להניח כספם על קרן הצבי הלז, ואנכי גרמתי והכשרתי את נזקם ולא עליו תלונתם, כי אם עלי: אבל מה לנו כי נזקקנו על קטני ארץ אלה – אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר? אם לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק? ואם אמרתי אספרה נא כמו לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמוע, או האם כרוכל אחשוב ואלך? ומה יושיענו זה? ומי לא ידע בכל אלה? די לנו למתוח את כלם בחדא מחתא – ותו לא מידי, אחת היא ע"כ אמרתי: אחינו סופרינו! הוו זהירין ברדקטורים שאינם מקרבין לו לסופר אלא בשעת הנאתם!

הנה שפכתי כל שיחי ומר נפשי לפניך יקירי, כי הציקתני רוחי – ואחרי כל אלה הגע בעצמך סופר נכבד, האין טוב לסופר בזה“ז לגמול חסד עם נפשו מתת לזרים כחו? כן כן הוא חביבי, זה כל האדם בימינו כל יפעל למענהו, וזה כלל גדול בתורת האדם בדור הזה: “כל אדם קרוב לעצמו”, את הפגם הנורא הזה ישוה כל איש לנגדו תמיד כתוב באש שחורה ע”ג אש לבנה, ואוי אוי לו לאיש אשר לב בשר לו, ויתעלם ממנו כהרף עין, האיש ההוא עד נצח לא יראה אור!….

מדי דברי בסופרי ישראל עצר במלים לא אוכל… לסופרים האומללים האלה נשבר לבי בקרבי ועם לבבי אשיחה, מה היא הרעה הגדולה הזאת אשר הם בידיהם יביאו על נפשם? כי יקנו להם אדונים לעצמם וירכיבום אלופים לראשם, להם יסגדו, להם ישתחוו, להם יקדישו עתם ועטם, את חלבם ודמם יקריבו לרצון על מזבחם לפאר בית תפארתם, ואת נפשם יחסרו מכל טובה ואחריתם להכרית… והאדונים האלה, המעט מהם כי ברעיהם יעבדו חנם ופעלם לא יתנו להם, – אף כפועל בטל – המעט מהם כ“ז, כי עוד ישתררו עליהם גם השתרר, ועוד נכונים להם מידם ימי חשך, וחרפה וכלמה ירשו חלקם, אך זה הוא חלק כל סופר מעם אדוניו המו”ל!

שאלו נא בגוים וראו והתמהו תמה – הנה סופרי כל העמים והלשונות ישקלו מלה בסלע וכבוד־חכמים ינחלו, ויהיה עתם־לעולם, ועל עטם יחיו חיי שרים, ישבו בהיכליהם ספונים וכל ימיהם משתה תמיד ותתענג בדשן נפשם – והניחו יתרם לעולליהם כי גדולים הם בחייהם יותר מבמיתתם ובסופרי ישראל נראה ההפך, גדולים הם במיתתם יותר מבחייהם, וכ"ז שהנשמה בקרבם יחיו חיי צער ומכאובים, רעבים גם צמאים ונפשם בהם תתעטף, ימקו בענים, ימעטו וישחו מעצר רעה ויגון ואחריתם – מי ישורנה?…³³

לא אפקוד ע“ד צעירי הסופרים – כי הם מתחייבים בנפשם כי יגעו לריק וילדו לבהלה, משחית נפשו הוא יעשנה – ומי בקש זאת מידם? אבל נלכה נא אל הגדולים שהם “למדרגה הראשונה” יחשבו ונבינה לאחריתם… הוי מה רע ומר גורלם! לכו נא אל ה”ה רייפמאן, אב“ג, צווייפעל ושולמאן וראו איפה הם רועים? ובמה הם מתפרנסים לעת זקנתם? ואחז בשרכם פלצות ותסמרנה שערת ראשכם! זה־יושב בשעבערשין וידיו מלוכלכות בדיו, ונפשו יבשה אין כל, וזה־יושב בדובנא והעולם חשוך בעדו, פת־לחם אותה נפשו ואין (הוי מה נורא הרעיון הזה! סופר זקן בן ע"ה שנים, פת־לחם אותה נפשו ואין…!) גם כי יזעק וישוע לתמוך בידו להוציא לאור את הב”א בעתו למען יביא בפריו לחם לנפשו ולהמציא ענג לקוראיו, ואין עונה ואין פונה.³⁴

זה־יושב בווילנא ויכלה ביגון חייו ואין מושיע, וזה־יושב בנלוחאוו ועל פת־לחם יבש וגרש קלוש, פעמים בכ“י תמיד תתענג נפשו – ואין עוזר, ומולינ”ו שיחיו איה הם? מדוע ישקטו במכונם ולא יצעקו ולא יריעו באזני כל קהל ישראל, על הרעה אשר הם עושים להטובים שבסופריהם בעמדם מנגד בצר להם? מדוע לא יפיחו בנוצותיהם את זיקי החמלה, אשר עוממו בלבות נדיבי עמנו הרב“ר, כי יחוסו על הדלים האלה ונפשות אביונים יושיעו? או מדוע לא יקראו נדבות לקבץ על יד לקרן קימת – אשר פריה יהיה ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה ולמכסה עתק? או מדוע לא יעשו לכה”פ את אשר בידם לעשות, לקצוב להם פרס לשרידים האלה – למצער – כי יעניקו מתבונת כפיהם לכתבי־עתיהם, ואז למותר יהיה למו להתאונן כי חסרי־סופרים מהוגנים הם, למען הפיק רצון מהקוראים הנבונים ולהשביע לכל קורא רצון? אבל כל אלה רק שאלות הנה ותהיינה לשאלות, יודעים הם סופרינו ומולינ"ו לעשות “נפשות” לסופרים אחרי מותם, אומנים הם מליצינו לקשור הספדים ולקונן קינות אחרי מטתם, אבל לקום לעזרתם כל עוד בחיים חייתם, לא ידעו ולא יבינו…..

ואחרי כ“ז למה זה יתפלאו על טובי הסופרים כי עמדו מנגד ובלי נשמע קולם בכה”ע היוצאים יום יום (ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה!) ולשבועות ולחדשים ולשנים, יודעים הם הסופרים, כי שכר סופר בהאי עלמא ליכא, ולכן ישמחו כי ישתקו, ולא ישחיתו דבריהם ארצה את כל אלה ידעתי נכונה עפ“י המכתבים הרבים־השמורים אתי‏־אשר לוא אמרתי להוציאם לעיני השמש הזאת כי אז ראו כלם ויוכחו, כי לא מלבי הוצאתי מלים, כי אם דעת רבים היא המדברת מתוך עטי. דעת רבים ושלמים! יזכרו נא זאת מולינ”ו – והתאוששו!……….

ב) בדבר העתקותיך בפרט – אומר לך בלא לב ולב, כי ההעתקות אשר היו למראה עיני אמנם טובות ויפות הנה, כלם אומרות כבוד למעתיקן, כלן כתובות על טהרת לה“ק, ותכנן וענינן יפה ומועיל כדבר בעתו ואני תקוה כי הקוראים המבינים ימצאו בהן חפץ, ויברכוך טובים. עשה זאת אפוא ידידי כאשר יעצתיך בראשית דברי, והוציאה אתהן בחברת מיוחדת לעצמך וידעת כי לא לשוא יגעת, ולא להבל וריק כלית כחך, זאת חקרנוה כן היא, כי רק קוראים פרטים ישגו ברואה עפי”ר, אבל קהל הקוראים בכלל יבינו משפט, וחזקה על הכלל כי לא יוציאו מת"י משפט שאינו מתוקן, ובכן יהי לבך סמוך ובטוח, כי שכרך לא יקופח וסוף הכבוד לבוא, אמת מארץ תצמח!..

“אמת מארץ תצמח”! זהו כלל גדול אשר ישאוהו בני־אדם על שפתם תמיד, האמנם מפי הנסיון אנו למדים כי פעמים רבות גלגל השקר החוזר בעולם ישליך משמים ארץ עטרת תפארת האמת ותרמסנה רגל השור והחמור, ולעתים מזומנים יהדוך השקר האכזר את האמת העלובה תחתיו, עד כי לא יאמינו יושבי תבל, כי עוד תשוב האמת לתחיה, כי עוד תחיה מערמת עפרה – אך לא! לא לנצח אדוש ידושנה! ופרשיו לא ידוקנה, ברית כרותה להאמת, גם כי תפול לא תטל כי ה' סומך ידה, ימים יעברו – והיא תתנער מעפרה, ודור יבא כסא כבוד ינחילוה והם תכו לרגליה ישא מדברותיה. אמנם “אמת מארץ תצמח”! –

ככל החזון הזה תחזינה עינינו בקורות התבל בכלל, ובקורות הספרות בפרט, ספרים רבים וכן גדולים התגלגלו ויצאו מתחת מכבש הדפוס לאור עולם, מימות גוטענבערג ועד היום הזה, בהם אשר בראשיתם עלו כפרחת כי מחבריהם בערמתם ובנכלי תרמיתם לקחו להם קרנים מיד השקר וכל פה חנף להם הודה, ויענדו עטרות לראשם – אך דור הולך ודור בא ואבד זכרם המה והיו כלא היו, כי “עד ארגיעה לשון שקר”.

ויש אשר ראשיתם מצער, כי בצאתם־להתהלך בארץ ירט הדרך לנגדם, ורבים קמו עליהם להכחידם מן הארץ, קרעום ולא דמו, שרפום ולא חמלו החרימו, סוד הערימו לאבד כל זכר למו, דור עבר ודור בא ויחפשו בנרות את החבורים ההם ועל כפים נשאום, וכולם הודו כלם הכירו מה טובם ומה יפים, וייקר מחירם מאד, וכאבני נזר יתנוססו בעטרת הספרת עד דור ודר, כי שפת אמת תכון לעד.

זה חלק הספרים והסופרים, זה גורל החבורים והמחברים. דור דור וסופריו דור דור ומחבריו….

יש מחבר אשר השה אותו אלה חכמה והוא אוהב כבוד לא ישבע כבוד, ובשקר תרמיתו עשה יעשה לו שם כשם הגדולים אשר בארץ, יגנוב דברים מכל הבא בידו ושם בכליו, יכחש ויזייף עד מקום שידו מגעת, ויתפאר בקהל רב אשר כן עשה, יצטבע ויסתלסל ויתפרכס ידבר מגבוה ויתפלסף ויתחקר ויצטדק ויתכשר כאחד הצדיקים שבדור, ולבו־יקבץ און לו ובמחשך יעשה זר מעשהו, עד כי יעלה בידו להוליך פתאום שולל, כי ישית בחלקות למו, וחנפי לב ישימו נזם זהב, ונזר תפארה בראש חמור, והוא־לא יאמין בעצמו כי לו יאתה תהלה, ויצחק בקרבו לאולת האנשים הפתאים המאמינים לכל משגה ומפתה, ויתברך בלבבו כי ערמתו עמדה לו… אך לא לנצח יחרוך רמיה צידו, ירבו הימים ואבד כל חזון, ימים ידברו ורב שנים יודיע כי הנוכל הלז התהלל במתת שקר, וכי הוא בור ריק אין בו דעת ורק שבע תועבות בלבו – או אז תגלה תרמיתו וערמתו בקהל רב וראו כל בשר יחדו כי ערום הוא, ערום יצא מבית הסורים וערום ישוב שמה, ותחת כבוד מדומה יירש משנה כלימה וחרפתו לא תמחה, בהבל בא ובהבל שמו יכוסה והיה דראון לכל בשר!

* * *

ויש אשר עמלו בחכמה בהשכל ודעת, פיו ינוב תבונה, ולשונו יהגה חכמה, ובתורתו יהגה יומם ולילה, לכל תכלית הוא חוקר ולתבונתו אין חקר! ואיש לא זכר את החכם ההוא, עוד זאת כי ערלי־לב ותועי־רוח ימררוהו ורבו עליו, ישלחו חצם דבר מר, יביעו ידברו עתק וישלחו כל מגפותיהם אל לבו, ואין קץ לכל הרעה – כי במה יתרצו חנפי־לב אל אדוניהם? הלא בראש – איש חרמם!

אפס לא לנצח ישכח חכם, תקות נבון לא תאבד לעד, ימים ידברו – ורב שנים יודיעו חכמתו בשערים המצוינים – וסוף סוף יראה פעלו והדרו על בנינו ועל דורותינו, אשר יקימו אחרינו ויהי שמו לעולם, וזכרו לדור ודור!

למין ספרים המשובחים שבספרותנו יחשב בצדק ספר “המפתח” על האגדות, ולמין המחברים המעולים שבקרב אומתנו יחשב באמת הרב המובהק קמ“א שאצקעס נ”י, ספר המפתח הוא אוצר כל כלי חמדה, אשר מיום החלו חכמי עמנו לבאר דברי חכמינו ז"ל וחידותם בספריהם, עוד לא בא כבשם הזה בספרותנו התלמודית וכל מה שהתבאר במופת לא תוסיף אמתתו, ולא יחזק האמת בו בהסכים כל החכמים עליו, ולא תחמר אמתתן ולא יחלש האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולם עליו (מו“ג ח”ש פט"ו). –

ומחברו הרמ“ש הוא רבן של כל בני אגדה, ויותר שהועיל בספריו השנים ומאמריו המחוכמים, למצא בים האגדות דרך, ובמי הדרש נתיבה, ולמשט ביושר הגיונו את העקמומיות שבלבות המעיינים בספרי דאגדתא, עוד אזן, וחקר הרבה להעיר את לב הקוראים בספריו, לחזק בדקי ישראל, ככל אשר ימצא בדק, לשרש כל דעה פרה ראש ולענה מכרם אומתנו, ועל מי לא עברה כס בקרתו תמיד? על מה לא נשא מדברותיו החוצבות להבות אש? לא אפריז אם אומר, כי כל מה שסופר ותיק עתיד לחדש כתוב הדר בספריו, בין הפרקים ובין השורות בהערותיו היקרות, ככל אשר תחזינה עיני הקורא, אנשי לבב יגידו, ואוהבי אמת לא יכחדו, כי רק האיש הזה זכה באמת לזכות את אגדות חז”ל בעיני חכמי העמים הטובים והישרים בלבותם, ורק הוא עמד למליץ ולפרקליט ישר לאיזו מדרשות חז“ל הנראות כמתמיהות בהשקפה הראשונה ולוא היו דבריו נעתקים אל שפה מן השפות החיות המתהלכות בארץ, כי אז יהפך לב המלגלגים על דברי חז”ל לפי תומם, לכבדם ולעטרם זר תהלה, ואני מאמין באמונה שלמה כי כל האנשים אשר ירגנו באהליהם על החכם הזה ועל ספרו, לא קראו ולא הגו בספרו מימיהם, כי לוא טעמו מעט מן הדבש הזה, אז אורו עיניהם ולא יחרף אותם לבבם לחרף מחבר ספר אשר כזה, אם לא כי יודעים הם רבונם ומכוונים למרוד, הספר היקר הזה היה לבאר ברה"ר, רבים שואבים, ורבים ישאבו ממנו מים חיים להשקות ערגות מטעם – אבל כלום להסכמתנו הוא צריך כבר הביע כל תהלתו בדברים קצרים הגדול שבמבקרי עמנו “בהשחר” לאמר: “ראוים הם דבריו שיוחקו על לוח זהב” ואנן מה נעני אבתריה? אכן עוד לא השלים כל מלאכתו, עוד רב טוב צפון לנו בספרו היקר אשר אתו בכתובים העומד לצאת לאור בקרוב, והוא ספר נכבד מאד רב הכמות והאיכות וכל יקר תראינה בו עיני הקוראים הנבונים, ה' יחייהו ויקימהו, וארך ימים ישביעהו, וחפצו בידו יצליח!

ואולם הביטו נא וראו מה חלק החכם הזה בעולמו? ומה היה גורל ספרו בארצו? מי בכל משכילי דורנו האמתים לא ירעה נפשו על כל הרעה אשר גמלוהו? ומה לעשות עוד לאיש נרדף ולא עשו לו רודפיו ומקנאיו? הקנאים לפנים קנאו קנאת ה' צבאות, כמוהם ככהני האינקוויזיציה, והמשכילים היום בקנאתם בו מבלתי יכולת לעשות כמעשהו וכמתכנתו, אמנם הכל הולך ממקום אחד וממקור האינקוויזיציה יצאו גם שניהם, האינקוויזיציה לא מתה לשחת והנה מתגלגלת והולכת פושטת צורה ולובשת צורה, חיה היא בלב רבים בישראל ובאדם, בקנאים ובמשכילים אלו ואלו בקנאה מקנאים ומי יודע אחרי מתי עוד?…

ויהי אחרי כל אלה, ראו המשכילים אשר רעה עינם בו כי לא יכלו לו וכל לשון תקום אתו למשפט תרשיע, וישימו כזב מחסם ובשקר נסתרו, וירכיבו כזב על מרמה והשקר נוהג בם. ויעבירו קול במחנה כי בעיקרו ויסודו לקח בעל המפתח משל מלמד אחד אשר בין רפאים חלקו זה רבות בשנים (ינוח בשלום על משכבו) ומאשר לו עשה את כל הכבוד הזה, מובן הדבר, כי אין המת יכול לקום ולהכחיש את החי, ועצה טובה היא לכל הרוצה להרחיק עדותו, אך מי האמין לשמועתם? כל השומע צחק להם, כי מי בכל באי בית החכם הזה לא ראהו מחדש חדושים בכ"י תמיד? מי מכל יודעיו ומכיריו מקרוב ומרחוק לא ידעו כי גדולים חקרי לבו ומבט בקרתו נוקב ויורד עד התהם, ופיו פה מפיק מרגליות? ולולא קמו כהיום מאה עדי שקר כמוהם חיים ולא מתים להעיד כי עיניהם ראו כי כן הוא, הלא כחשם בפניהם יענו כל אנשי־לבב כבעלי־אוב, אכן פיו הכשילם, לא נדע איזה הדרך עברה עליהם רוח שטות להעיד גם עד חי וקים על הדבר הזה – ומה הגיעה אליהם? אוי לאותה בושה העד ההוא כאיש ישר ונאמן עמד וישם לאל את כל המגדלים אשר בנו שפלי־נפש ההם על אדני השקר ויענה כחשם בפניהם בקהל־רב כי “לא היו דברים מעולם”! ונמצא והם זוממין אז־היתה מבוכתם וישובו בפחי־נפש ועל שפם יעטו – וידמו סלה! וכבוד בעל המפתח במקומו מונח, לא נפל משערת ראשו ארצה, עוד ימים יבאו וספרו זה יהי כלי מחזיק ברכה ושלום לישראל נגד כל העמים, וכל קוים יאשרוהו! –

ואתה יקירי סלח נא על אשר הלאיתיך בדברי עד כה בעבור חושי בי, מידך היתה זאת לך כי תשחרני מוסר על כי אקצר במאמרים, ועתה הנה שלמתי לך כפל וארבעה וחמשה על חטא שחטאתי לפניך באטימת שפתים. והנה מדעתי כי כמוני כמוך הנך מכבד ומוקיר את האיש הנכבד והיקר הזה עפ“י פעלו, מדעתי כי בהיותך עמנו בזה היית מבאי ביתו והוא קבל אותך תמיד בסבר פנים יפות³⁵ מדעתי כי הנהו אוהב ומכבד אותך באמת וגם לבך יודע כזאת, מדעתי כי בקום עליך אדם קמו וילשינו גם עליו כי גם ידו תכון עמך וגם עלי עברה כס החמה אז (לא בצדק ולא במשפט) וגם הוא נשתתף בצערך ובצערך גם לו צר, וגם הוא התענה בכל אשר התענית, ע”כ דברתי באזניך את כל הדברים האלה על אודותיו כי אוהב אתה. –

הנה המכתב הזה נתון לך לעשות בו כטוב בעיניך, אם תמצא את דברי ראוים להאמר קום קרא אותם באזני מכיריך ומיודעיך, כי לא בסתר דברתי ולא מן השפה ולחוץ כ"א מקירות לבי הוצאתי מלים, ואתה ידעתני כי אין דרכי לאמר דבר ולחזור לאחורי, רק את כל אשר אדבר באיש שלא בפניו נכון אני להגיד לו בפניו, והיה כי יתקבלו דברי על לב אחד מני אלף והיה זה שכרי.

אני אוהבך ומכבדך כערכך,

יצחק יעקב ווייסבערג

מכתם

יֵשׁ בְּיַם הַלָּזֶה מַה שֶׁיֵשׁ בַּיַבָּשָׁה

חוּץ מֵחוּלְדָה אֲשֶׁר מִדַּעַת נִבְעָרָה…

גַם לֹא כָּל מִין חַיָּה טוֹרֶפֶת וְקָשָׁה

רַק מֵי מְנוּחוֹת הַמַּדָּע וְחָכְמָה יְקָרָה.

הדוב הידוע

יז. ³⁶ פרסומא מלתא בעלמא

(השקפה כללית עיר התהלות אשר ישמיעו רוב בני האדם על מלאכת ידם ועל בית מסחרם. ויכריזו בראש כל חוצות כי רק להם נאוה תהלה).

יש מפזר ונוסף עוד

(משלי י“א –כ”ד)

התהלות והתשבחות אשר יפזרו בני האדם המה בעצמם ובכבודם על כל משלח ידם, וזה ליינו וזה לחביתו, זה לכרו וזה לקורתו, זה לבית חרשת מעשהו ולכל משלח ידיהו, וזה להמצאתו החדשה שהמציא בשכלו החד, כלם כוונתם להשמיע באזני הקוראים והקונים כי בבתי מסחרם ימצאו מבוקשתם, ומגמתם שיבאו אל ביתם למצוא דברי חפץ וכל מאויי לבם, וישלמו להם בעד סחורתם במיטב כספם, הסוחרים יפזרו כסף רב להדפסת הודעות לפרסם ברבים את כל הדרוש לבתי מסחרם, למען יבואו רבים לקנות רק בבתי מסחרם, והרעקלאממע נתפשטה בכל העולם כולו, עד כי הסוחר לא יוכל להתקיים ולעמוד נגד יתר הסוחרים אם לא יפזר הון רב על הוצאות הרעקלאממעס, אשר ע"כ אמרנו, כי לא למותר יהיה לשום עין על דבר פעולת הרעקלאממע אשר בלעדה המסחר במה נחשב הוא? ולספר באזני הקוראים מה מטרתה; ומה היא התועלת אשר תביא לאנשים רבים להקים את בית מסחרם מעפר, ומאשפתות תרימו להושיבו עם סוחרים נכבדי ארץ אשר שם להם על פני תבל.

* * *

מי האיש החפץ לראות איך האדם לא ישקוט ולא ינוח, ומדי יום ביומו יחדש חדושים שונים, עליו לראות על העזר שלקח לו והיא – הרעקלאממע, ואף אם דבר ישן נושן היא אשר כבר דברו וכתבו אודותיה אנשים רבים, אבל בני האדם יחדשוה בכל יום תמיד חדשים לבקרים, האדם ימצא מדי יום ביומו ענינים שונים, יחדש חדושים בלי הרף למען יוכל להרחיב את משלח ידו בין המון העם, ועל ידי זה יוכל להגיע למטרתו ולמחוז חפצו.

אם תעבור קורא יקר באחד הרחובות בעיר הגדולה, ואם תשא עיניך לראות ולהתבונן רגע אחד על בתי המסחר, או אם תקח בידך מכתבי העתים, הלא די לפניך להבין עד מה נתפשטה הרעקלאממע בעולם המסחר, כי אמנם מלוא על הארץ כבודה.

אמנם כן! בימים האלה לא יוכל הסוחר לחיות בלי פרסומא מלתא, הרעקלאממע משמיעה קול, “והקול הוא אחד המלאכות בבית חרשת המעשה” יאמר משל ההמוני, והדבר הזה אמת ונכון כנכון היום, ולוא למשפטנו עמדה הרעקלאממע לשמוע חוות דעתנו עליה בלי משוא פנים, כי אז ענינו ואמרנו כי הרעקלאממע אחיזת עינים היא, ועל ידה ילכדו אנשים תמימים, היא תוליכם שולל, היא תעור עיני פקחים, ותסלף דברי צדיקים, והיא תביא את הקונים במבוכה, ועל ידה ילכדו במצודה רעה, על ידה יאבדו כסף רב, היא מביאה עושר לבעליה ולב אנוש ומחלת ראש להמאמינים בה, ועל כן לא “רעקלאממע” שמה, כי אם זה שמה אשר פינו יקבנה “מרמה” או בשם היותר נאה לה והיא “המשגה עורים בדרך”.

אמנם הרשות ביד כל אדם להשמיע באזני. רעהו תהלות ותשבחות על מעשי ידיו, כן לא נוכל להאשים את נפש החייט אם בהביאו את הבגדים אשר תפר לבעליהם אם יתן את הפתקא שעליה נדפסה הכתובת שלו לבעל הבית למען ידע מקום דירתו של החייט ויפנה אליו, או בעל בית חרשת המעשה אם יהלל את מעשי ידיו ויספר בטיב הסחורה אשר יכוּן באפבריק שלו, כן הרשות ביד הגלב המגלח שער ראשי אנשים במספרים להתפאר כי אומן נפלא הוא במינו, ולציר על חלון ביתו את התער המספרים וכל הדברים הדרושים להמלאכה הזאת, למען ידעו העוברים לפנות אליו לגלח את שערם, ובאתרא דלא ידע שדי למימר בעל מלאכה אני, ופרסומא מלתא בדברים האלה לכבוד יחשב, ואולם לא כן הוא אם פלוני הסוחר יצעוק בקול קולות בראש כל הומיות “סורו אלי”! – – “רק אלי ולא לאחר”! “רק אנכי אוכל למלאות רצון כל איש ואיש אני ולא אחר”! וכאלו אחד ומיוחד הוא בכל העיר ובכל ובכל הארץ ובכל העולם כולו, הלא רעקלאממע כזאת היא לגועל נפש לכל איש ישר הולך, ולתמהון לבבנו ולחרפת נפשנו רואים אנחנו כח הרעקלאממע ידה בכל, וכל יתפאר לאמר: אני ואפסי עוד.

הרעקלאממע נתפשטה ותפרוש מוטות כנפיה על כל דבר אי־נקי, עד כי גם על תיבת עצי גפרית היא תעמוד ותקרא: קנו רק עצי הגפרית האלה, כי טובים ונעלים המה על כל עצי הגפרית למיניהם ופאבריקאנט אחר לא יוכל להתחרות לעשות כמתכונתם.

בארץ אשכנז סגרו שערי הטהאעטער בפני הרעקלאממע, ועד היום לא ראינו עוד הרעקלאממעס משוחות בששר על כפרת המסך המבדיל בין הרואים ובין המשחקים, וגם הסירוה מעל הבמה, במת גי־החזיון, לעמת זה ראינו בערים רבות הרעקלאממע על כל כותלי הטהאעטער מחוצה, שם יודיעו ע“ד בתי משקה־הקאפפע, ע”ד רופא שנים, ע“ד פרות בריאות וטובות, ע”ד עבדים ושפחות, ע"ד כלבים, וצפרים עפות, ודברים כהנה וכהנה יעברו על הכתלים כבני מרון, וגם בחדרים של תחנות מסלות הברזל ובהעגלות העוברות על מסלת הברזל ראינו על הכתלים, הרעקלאממעס ממינים שונים במספר רב מאד, ופעמים הרבה ראינו כי יגזרו שטרות המדינה לשני גזרים למען יוכלו להדבק אותם יחד על ידי ניר שעליו נדפסה רעקלאממע של מסחר פלוני.

ומיום שנתרבו הרעקלאממעס על כל שעל ושעל, ובכל מקום שנעיף עין נראה “מוניטין” כאלה עד כי כבר תקוץ בחם. נפש האסתנים, ולא יתנו עוד את לבם לקרוא מה שכתוב עליה, ייעברו עליה מבלי משים, התחכמו בעלי המוניטין להכין הרעקלאממעס באופן חדש אשר תמשכנה עליהן עיני בני האדם בהכרח, עד כי כל הבא את המקום אשר הרעקלאממע תופיע שמה, ועמד.

בהעיר ברלין וכן בעיר לייפציג ופראנקפורט בהתאסף שמה סוחרים רבים לקנות ולמכור, בעת ההיא מופיעות ועפות רעקלאממעס בראש כל חוצות עד שאי אפשר לו לאדם לעבור במקומות ההמה טרם ישים עיניו ויקרא מה שכתוב שם, והנה שחוק הוא לראות איך סוחר אחד הולך במהירות נמרצה אל בית מסחרו, ופתאום מופיעות לנגד עיניו המלות “מלחמת בינים”!(איין דועלל!) הסוחר ישכח כרגע כי עתותיו אינן בידו ויעמוד במקום ההוא לקרות לדעת מי המה הנלחמים? ועל מה ולמה ילחמו? ומה מאד ישתומם בראותו את כל הכתוב בהארעקלאממע לאמר: מלחמת הבינים לא תרשה הממשלה, אבל מלחמת החיים מלחמת הקאנקוררענץ מותר לכל אדם, ע“כ באו נא אדונים יקרים לקנות בבית מסחרי, סחורות בחצי שוין בערך המחיר הקצוב אצל סוחרים אחרים, הסוחר יצעד צעדי ענק ויעבור בחפזון גדול לדרכו, הוא לא יוכל אבד זמנו בקריאת רעקלאממעס, אבל בראותו את המלות “חמשה רגעים להתמהמה” באותיות מוזהבות וגדולות מאד מצהירות לנגד עיניו, הלא בע”כ יעמוד לראות מה זאת, והנה אחרי המלות “חמשה רגעים להתמהמה” מופיעות אותיות קטנות לאמר: “לראות ולהתבונן בבית מסחרנו על כל הסחורות, ואז ידע כי לא הפרזנו על המדה באמרנו כי סחורה טובה כסחורת ידינו לא תמצא בכל העיר: הסוחר ימהר מן המקום ההוא אשר התמהמה בלי כל תועלת, ובבואו עד קצה הרחוב, והנה לנגד עיניו ניר גדול כתוב עליו באותיות גדולות “אש! אש! אש!” מה זאת? ישאל האיש לנפשו משתומם, האמנם תבערה בעיר ואיש לא ידע מזה דבר, ובע”כ יעמוד לקרות, והנה לנגד עיניו הודעה: אש אש אש בעין החשמל ע"פ המצאה החדשה במחיר מצער מאד יוכל כל איש החפץ לראותו ברחוב פלוני נומ' נומ', “אימה גדולה ופחד”! יראה לעיני הסוחר הפוחז כמים לעבור למקום בית מסחרו, המלות האלה כתובות על ניר גדול כקומת איש באותיות גדולות ומשונות מאד, מה זאת? ישאל לנפשו, האם רוצחים באו העירה, או חברי גנבים התאספו פה? הסוחר העובר לא יוכל לתת מעצור לתשוקתו ויקרב לראות – ובהתבוננו על הניר מראשו עד סופו יראה כי לשוא פחד פחד לא היה פחד, על הניר הגדול אשר על העמוד הגדול כתובים כדברים האלה: אימה גדולה ופחד לשמוע ולהשמיע איך לוי מאיר ובנו ימכרו את סחורתם במקח הזול, יען בטרם יעברו ארבעה עשר יום עליהם לעזוב את העיר, ולפנות המקום בבית מסחרם, ולבער את הסחורה לבל תראה ולבל תמצא בבית מסחרם כן יבקשו המצאות לאלפים איך ובמה להלל את סחורתם למען ילכו הקונים אחריהם, ולמען יאמינו כי רק בבית מסחר פלוני נמצאו כל דבר חפץ במקח הזול.

בהערים הגדולות פאריז ולאנדאן נמצאו סוחרים גם חייטים אשר שלמו במיטב כספם לאנשים רבים, גם ילבישום וינעילום ע“פ המאדע החדשה וישלחום להמקומות שבני אדם מצוים שם כמו בגנים ובפרדסים, בבתי התטריאות, בבתי משקה קאפפע, ובכל המקום אשר יתאספו רבים שם ילכו גם המה ויופיעו לעיני הנאספים במלבושים חדשים המושכים עליהם עין הרואה למען יביטו עליהם וישאלו וידרשו לדעת מי המה, ובאיזה מקום קנו בגדים נאים ומהודרים כאלה, והם מכוונים כנגד השואלים ועונים: “בבית מסחר פלוני” “או אצל החיט פלוני” כמו כן ירכבו אנשים על סוסים ויעברו בכל רחובות העיר וקוראים בקול: אדונים נכבדים! סורו נא אל בית מסחר פלוני ותמצאו כל מה שלבכם חפץ” לאור היום יראו אנשים בכל הרחובות בבגדים שונים אשר אי אפשר להעוברים שמה להעלים עין מהם, ובלילה – התחכמו הסוחרים – לשום עששיות לפני חלון בית מסחרם, ועל ידי הזכוכית העשויה בטוב ודעת יראה על הרצפה שם בית מסחרם באותיות גדולות כמו מוזהבות, והעובר יראה מרחוק ולא יוכל לעבור על המקום ההוא טרם קרא את המראה אשר על הרצפה.

בפאריז הכינו עגלה משוחה בששר לבן, והודעות שונות באותיות גדולות מצהירות מכל עבריה, שני עגלונים – כפי חקי פאריז – יושבים בה ונוהגים בסוסים ועוברים בכל רחובות העיר, ומי שיחפוץ לנסוע ממקום למקום, יוכל לעבור בהעגלה ההיא במקח הזול שהוא החצי מן המחיר הקצוב, והעוברים יעברו בטח, יען כי הסוסים לא בחפזון ילכו, למען יוכלו ההולכים ברחוב לקרות את הכתוב על העגלה מבחוץ.

אנשי פאריז לא יוכלו להתחרות את האשכנזים והאנגלים בדבר המוניטין שלהם, ובאמריקא עלו עד ראש פסגת המצאת הרעקלאממע, שמה יחדשו יום יום חדשות רבות ויתחכמו להכין רעקלאממעס שאין דוגמתו בכל העולם, זה זמן לא כביר הדביקו על כותלי הבתים בנעוו־יארק גליון גדול ועליו חקקו באותיות גדולות: הפרעזידענט ארטהור מת, כל העוברים במקום ההוא עמדו לראות ולקרות מה היה לו ובקרבתם אצל הבית ראו והנה מלות רבות כתובים על הגליון באותיות קטנות מבינות לשטות בדברים אלה: יוכל היות כי הפרעזידענט ארטהור כבר מת לרגלי הקור והקרח, הגשם והקפאון אשר ישוררו בעים רוחם בחורף הזה, לולא הקדים פני הרעה ללבוש על בשרו כתנת צמר חמה מאד אשר קנה בבית מסחר פלוני ברחוב פלוני.

בעלי חרשת המעשה באמעריקא יעברו לפעמים חקי מוסר ודרך ארץ במדה מרובה מאד, ולא יחשו מלפרסם ברבים דברים שכבודם להיות נסתרים, ורק דברים אחדים מהם נספר באזני הקורא לדוגמא: אברך אחד המית את עצמו בקנה־רובה אשר קנה בבית חרשת המעשה אשר להאדון נ‘, הפאבריקאנט ההוא הוציא כסף רב מכיסו והכין אבן גדולה להציב מצבת זכרון על קבר האיש המאבד עצמו לדעת ועליה כתובים כדברים האלה: פה נקבר האברך נ. י. שהמית את עצמו בקנה הרובה אשר קנה בבית חרשת המעשה של האדון נ’. והקנה רובה לא החטיא את המטרה יען הפאבריקאנט הכינו בטוב טעם ודעת, וקנה רובה ממין יפה כזה לא ימצא בכל בתי חרשת המעשה זולתו ושלום לעפרו" אם השופטים והשוטרים נתנו את הרשיון להפאבריקאנט להעמיד את האבן הזאת על קבורת האיש, או לא, זאת לא נדע אל נכון. אבל זאת נדע בבירור כי מעבר לים הגדול הותרה הרצועה ןכל איש הישר בעיניו יעשה ואין מוחה בידו.

“באמעריקע הותרה הרצועה” הפתגם הזה לא בשקר יסודו, כל גבר במסלתו ילך, ומי יאמר לו מה תעשה, הדרור והחפש ישוררו שמה בעצם תקפם, דרור יקרא לכל מעשיהם ועלילותיהם ואין מבלים דבר בארץ, אשר ע“כ רבים באמעריקא יבדאו שקרים נוראים ומאורעות נפלאות עד אשר תצילנה אזני השומע, ויפחד פחד פן יקרנו אסון אשר קרה לפלוני המספר, ויחשוב מחשבות ויבקש תחבולות ללכת בדרכי המספר ככל אשר יורהו הוא אין נגרע דבר, זה מקרוב הדפיס סוחר אחד במ”ע היוצא לאור בנעוו־יארק ספור נפלא מאד, ואלה דבריו כלשונו ממש: “אור ליום ד' בחדש הראשון בשנת… פרצו שודדי ליל אל בית מסחרי אשר ברחוב פלונית נומ' 9 וישברו חלונות בית מסחרי, ויקחו להם מכל אשר בחרו, אבל ידיהם לא עשו תושיה לשבר את הארגז־הברזל אשר קניתי לי זה מקרוב בבית חרשת המעשה של נ' נ' כי חזק הוא מאד, לשוא נסו את כחם להוציאו החוצה, לדאבון לבבם לא יכלו למיש אותו ממקומו, ולהבל ולריק כלו כחם לשבר אותו בקרדומות, כל כלי יוצר עליו לא יצלח — ע”כ אברך במקהלות את בעל בית חרשת המעשה בעד מלאכתו זאת ולולא הוא שעמד לי ביום צר כי אז נשארתי בעירום ובחסר כל, יען כל כספי וזהבי היו מונחים בהארגז ההוא. וכל מי שיחפוץ לישן במנוחה מפחד שודדי לילה ולהיות בטוח כי לא יאונה לכספו כל מקרה רע, עליו לקנות ארגז ברזל בבית חרשת המעשה של אותו הפאבריקאנט אשר גם אני קניתי מידו, ואז ידע נאמנה כי איש נכרי לא ישלח ידו לגעת בכספו".

דברים כאלה יורדים חדרי בטן העשירים בעלי הכסף ויחישו גם המה לקנות למו ארגזי ברזל בבית חרשת המעשה ההוא, ואף אם רבים מבעלי הכסף יבינו היטב כי המספר בדא את הספור מלבו, וכוונתו היא רק לפרסם ברבים תהלת ארגזי הברזל של פלוני הפאבריקאנט, ורק לפרסומא מלתא בעלמא הוליד את הספור בכזיב, עכ“ז לא יוכלו להכחיש את הדבר מכל וכל, ובכל אופן – יאמרו בלבבם – למיחש מבעי ולא נפסיד בזה אם נקנה ארגז טוב וחזק, והרעקלאממע השיגה מטרתה. עוד זה מספר והקורא לא שכח את הספור ההוא, והנה ספור יותר נפלא יקרא מעל מכה”ע³⁷, הספור מביא את הקורא לידי שחוק. ואם לב הקורא חזק מצור המסימם מרוב התפעליותו השתוממותו, בראש הספור יופיעו מלות שתים שלש באותיות גדולות “כח המים מי זעלתער (סעלצערוואססער) ומעשה שהיה כך היה: הפַקיד ל. שעבד בחיל אנגליה אוה למושב לו בית פלוני ברחוב נומ'.5 בחצות הלילה אור ליום חמישי בחדש השלישי הקיץ פתאם משנתו לקול ההמולה הגדולה ששמע מאחורי חלון ביתו, וידע כי שודדי לילה באו עליו לשבר את חלון ביתו ולגזול את כל אשר לו, ויירא ויצר לו מאד בדעתו כי אין כלי זיינו בידו ולא נמצא אתו לא קנה רובה ולא חרב ולא חנית לעמוד על נפשו. “עצה בצרה נמצאה מאד” יאמר משל הקדמוני, ורוח מבינתו לא עזבתהו ויחשוב מחשבות איך ובמה יסיר מעליו את מר המות, ובמה יוכל להבריח את השודדים, ויחשוב וימצא בקבוק מלא מי זעלצער ויקח את הבקבוק בידו, ויפתח את הפקק אשר על צלוחיתו ובידו החזיק את הפקק שלא ימהר לקפוץ ממקומו בטרם יבא המועד, ויתחבא בירכתי הבית וכלי זיינו זה בידו, וירא והנה איש אחד פתח את החלון ויחדור החדרה פנימה ויקח מכל הבא בידו, פתאום הסיר הפקיד את ידו מעל הפקק, והפקק נתר ממקומו ויור כחץ פתאם, קול אדיר כקול מקנה רובה נשמע בבית, והמים שטפו שטף ועבור מן הבקבוק החוצה ועל פני השודד, והשודד אשר שמע פתאם קול חזק אשר לא פלל לשמוע, דמה בנפשו כי אדון הבית ירה עליו כדור מות, והמים אשר על פניו נהפכו לדם בדמיונו, וידמה כי דמו הוא הנוזל והשוטף מהפצע אשר נפצע, ואשר לא ידע עוד איה מקומה, ולא ירגיש מגודל הכאב, ומרוב פחדו נפל על הארץ ויכרע על ברכיו ויבקש ויתחנן על נפשו “חוסה נא על נפשי” נשמע קול ענות מפי השודד — “רחמני נא רחמני אדוני בעל הבית ואל תמיתני”. ובראות הפקיד לארדעלפי כי ערמתו עמדה לו, וכי רק שודד אחר בא אל ביתו, ויקרב אליו ויאסרהו בעבותים ויקרא לעזרה, ויתאספו אליו אנשי ביתו ויקחו את השודד ויסגירהו ביד השופטים, ע”כ – יסיים בהמודעה – חוב מוטל על כל איש ואיש לקנות מי הזעלצער אצל אדון פלוני, כי חזקים המה מאד, ומים חיים כאלה לא הזיקו ולא יזיקו לעולם לכל איש, ואף אם יוכל היות כי לא יקרה עוד פעם מקרה מבהיל כזה, אבל המים האלה מביאים רפאות תעלה לכל השותה אותם בצמא, ובכל אופן כדאי הוא לכל איש לקנות במחיר מצער רפואה בדוקה ומנוסה כזו.

המליצה בפרסומא מלתא תעשה רושם נכר בלב הקורא ונוסף על זה ההלצה, ומה גם אם שניהן חוברו יחדו בהרעקלאממע אז תבוא עד מטרתה, והקוראים יתפלאו וישתוממו מאד לשמוע וימהרו לעשות ולקים כדברי המודיע, אחד המשחקים בהצירק באמריקא כותב במ"ע כדברים האלה: "אדוני הנכבדים! קוראים ידידים! בעוד ימים אחדים אתכבד להראות לפניכם נפלאות ונצורות אשר לא פללתם לראות, ותקותי חזקה כי בבואכם אל הצירק תראו את כחי ועצם ידי איך אעלה על העמוד הגבוה במהירות נפלאה, גם תתפלאו לראות איך אראה נפלאות לרקד על החבל באחד המרקדים היותר גדולים, אך האוכל לספר לכם בפרטיות מכל אותותי ומכל מופתי אשר אראה לעיני הרואים ואיך יתענגו על מראה עיניהם? הן אין דומה ראיה לשמיעה, אבטיחכם נאמנה כי תשמחו מאד למראה עיניכם ותברכני נפשכם, ואנכי כנוגע בדבר, לא אוכל להלל את פועל ידי במו פי ולספר באזניכם כל דבר ודבר בפרט, רק דבר אחד אספר לכם וממנו תקישו על השאר: זה זמן לא כביר הראיתי נפלאות במפעלותי בהצירק אשר להאדון הנכבד דאוויזאהן בס' פראנציסקא, רבים התקבצו בבית ההוא עד כי עמדו צפופים, ויהי ברדתי מעל החבלים צללו באזני אלפי קולות הנאספים אשר הריעו תרועה גדולה בלי־הפוגות, פתאם השלך הס, והנה אחד הרואים אשר ישב בירכתי הצירק קם והתנשא ממקומו ויעבור בין כל הנאספים ויגש אלי ויבט עלי בפנים שוחקות ובאין אומר ודברים לקח את ידי בכפו וירם אותה כמצליף לאות תודה וברכה, והוא – לא איש ולא אשה לא נער ולא בתולה כי אם – קוף גדול הנקרא אראנג־אוטאן, את היום ההוא לא אשכח לנצח וזכרו לא יסוף מקרב לבבי כל ימי חיי.

אכן, לא רק הסוחרים והמשחקים יפרשו רשת הרעקלאממע לרגלי אנשים תמימים, כי גם המו“ל מכ”ע לימים יתחכמו להכין לקוראיהם מטעמים שרוח הרעקלאממע, רוח שקר וכזב נודף מהם, מו“ל מכ”ע בקאליפארנא כותב מאמר וקורא אותו בשם “מיתה משונה”! ובו יספר כדברים האלה: איש צעיר לימים הקורא מכ"ע היוצא לאור על ידינו, גר על אם הדרך לא רחוק מעירנו, והאיש מתהלך בכל יום יום לפני חצר בית הדוהר לקבל את העלה למען יתענג לקרות בו מאמרים טובים וספורים נפלאים. ויהי היום ומסע עגלות הקטור נתאחר מעט והפאסט לא בא במועדו כדבר יום ביומו והאיש שקד לבא כפעם בפעם ויעמוד אצל החלון אשר משם יושיט לו הפקיד את העלה, אמנם “תוחלת ממושכה מחלת לב” ומה גם בדבר כזה אשר כבר החל לקרוא ספור נפלא הנדפס בהפילטון וחפץ לדעת אחרית דבר המעשה הנורא ההוא, וכנודע הספור מושך את לבות הקוראים היושבים בערים הגדולות, ומה גם את לב האיש היושב בדד באין חברת רעים אהובים, ויהי הפקיד עושה הנה והנה, והמסע בא, הפקיד הושיט את העלה כפעם בפעם, והנה האיש איננו, הפקיד נבהל

מאד בראותו כי במקום אשר עמד האיש מונח גל של עצמות מכוסה בבגד יקר ומנעלים חדשים וכובע עגולה, ומחסה ממטר עומד אצלו כי מרב החשק שחשקה האיש לקרות את אחרית הספור הנפלא ההוא אשר החל, ומרב התפעליותו ותוחלתו הממושכה כלתה רוחו ונפשו ונשמה לא נותרה בו³⁸.

אחד הרוקחים כותב במ"ע כדברים האלה: האשה ס. בבואה תחת החופה נתעלפה עד כי כשלו ברכיה, ולולא תמכוה שני אנשים אחד מימינה ואחד משמאלה כי אז צנחה ארצה, ויבהילו להביא לה סמים מבית הרקח נ' ושבה ורפא לה. ומיום שהחלה לשתות הסמים אשר קנתה מידי התחזקה עד כי כעת תוכל שאת בידה משא כבד, גם תרים מטיל ברזל מעל הארץ ותזרוק על ראש אישה וקולעת היא אל השערה ולא תחטיא את המטרה.

רעקלאממעס כאלה אשר נפש בן אייראפא תקוץ בהן, מצאו מקום רחב ידים באמעריקא, וכל פושק שפתים ידע מראש כי לא יתבייש, וגם ידע נאמנה כי ישיג מבוקשו ויגיע למטרתו, ולא לבד בנוסחאות הרעקלאממעס יעשו שלא כהוגן, כי עוד יוסיפו לפזרן במקומות כאלה אשר לא יכירן מקומן ואשר בן אייראפא ישתומם לראות.

בעיר מיקאגא שלם סוחר הגדול מאחיו כסף רב לקופת העדה למען יתנו לו את הרשיון להדבק הודעות בדבר בית מסחרו על בגדי השומרים והשוטרים הסובבים בעיר. ובעיר אמאהא אשר באמעריקא הצפונית הדפיס סוחר אחד סדור תפלה על הוצאותיו ויעמוד בפתח אשר לאחד בתי התפלה ויחלקם לכל החפץ בם חנם אין כסף, בתקותו כי יקראו גם ההודעות אשר הדפיס בסוף ספר התפלה על צדו השמאלי, ואיש אחד התקנא בו וישכור חדר גדול אצל בית התפלה וידביק על כל כתליו הודעות של בית מסחרו, המקומות האלה קדושים המה לבני אייראפא ואנשי אמעריקא לא ישגיחו על זה, והדבר אשר פגול הוא בכל הארצות ירצה באמעריקא, וכן יתנהגו שמה רוב הדרשנים הרופאים, ומליצי ישר, (ובימינו גם איזה רבנים ככתוב במ“ע לב”י, המעתיק) המה לא ישגיחו על המעשה כי אם על הפעולה, וכמעשה היעזואיטים לפנים באמרם “המטרה תקדיש את האמצעים” כן יתנהגו רוב בני האדם היושבים באמעריקא בדבר ההודעות והרעקלאממעס לעשות תועבות גדולות אשר נפש בן אייראפא תקוץ בהם. –

אמנם כן! בכל הארצות לא יוכלו בני האדם, להתחרות עם אנשי אמעריקא לעשות כמוהם אף אם גם בני אייראפא כבר צעדו צעדי ענק בדרך הרעקלאממעס, גם המה יפזרו כסף רב על “פרסומאמלתא” גם הודעותיהם מלאו בכל הרחובות ובכל מכתבי העתים, ואל כל המקום אשר יפנה עובר אורח ימצא הודעות שונות, ועל כל שעל ושעל יראה רעקלאממעס, בעיר ברלין עשו הסוחרים חוזה עם המחזיקים בתי משקה קאפפע על אופן כזה: הסוחרים יתנו להם חנם אין כסף צלוחית, רבות שבהן ישתו האורחים מים טהורים, וכאשר ימלאו את הצלוחית מים אז יראו לעיני השותה אותיות מוזהבות על עברו הצלוחית סביב, ועליה כתובות הודעות מבית מסחרם, והשותה לא יוכל להעלים את עיניו מראות את כל הכתוב שם.

כמו כן רואים אנחנו בעיר הבירה בארץ אשכנז רעקלאממעס על אופנים שונים, ואחת מהנה נספר פה באזני הקורא, והיא: אנשים צעירים לימים הולכים לשוח בגנים ומאבדים לדעת פתקאות קטנות, האנשים הרואים את המציאה יחפצו לקים השבת אבדה בחשבם אולי כתבת הצריכה לבעליה היא, ומה מאד יתפלאו בראותם כי על הפתקא כתובה רעקלאממע: "סורו נא להחייט נ' ותמצאו בגדים נאים.

ההמצאה הזאת לא חדשה היא, ולפני עשרים שנה התחכם סנדלר אחד בלאנדאן והדפיס פתקאות כתבנית הפתקאות אשר הנוסעים במסלת הברזל ישלמו בעבורן במיטב כספם, (אייזענבאהנביללעט) וישטחום שטוח על תחנות מסילת הברזל על הרצפה באולם הבית ובחדרים הפנימים, העוברים שמה בראותם מרחוק פתקאות כאלה מונחים על הרצפה הרימו אותם מעל הארץ, ומה מצאו כתוב עליהם? “הסנדלר פלוני תופר מנעלים חדשים במקח הזול וכו”.

אם ישאל איש לתומו: האם באמת הביאו הרעקלאממעס תועלת רבה להמפזרים כסף על הדבר הזה? האם שכרם לא יצא בהפסדם? האיש היודע הליכות עולם ותהלוכות המסחור יענה על השאלה הזאת בלי כל ספק תשובה קצרה: הן והן! יען הרעקלאממע היא רוח החיה בהמסחר, ובכל מקום אשר דבריה מגיעין תביא לבעליה שכר אם מעט ואם הרבה הכל לפי רוח האיש הדובר בשמה. –

הנוסע מ. מארץ אשכנז יספר: בבואו לעיר לאנדאן שמעתי קול קורא אחרי: “לך לך אל בית הטהעטער אדעלפהי” ובכל המקום אשר עברתי הופיעו לנגד עיני המלות האלה, מכל עברי שמעתי קול הקריאה הגדולה הזאת, בנסעי על העגלה העוברת על מסלת הברזל, ובבואי בחדר מלוני בשבתי אל השולחן לסעוד סעודת הצהרים ובחדר משכבי אשר אמרתי שם ינוח לי – ויהי כאשר הסירותי את כובעי מעל ראשי הופיעו לנגד עיני המלים “ילך נא אדוני אל הטהעטער אדעלפהי”, המלות האלה היו חקוקות על הכובע מפנים מעשה ידי אמן להתפאר, היום פנה ויאות לילה, ואנכי חפצתי להתענג בחברת רעים ומבלתי היות לי כל מודע ומכיר בעיר ההיא וכל היום צללו באזני המלות “טהעטער אדעלפהי”, הלכתי למקום ההוא להשתעשע בבית המשחקים, ובבואי שמה מצאתי אנשים רבים מערים שונות אשר גם אותם הביא המקרה אל המקום ההוא ומקרה אחד לכולנו.

עד כמה תעשה הרעקלאממע רושם נכר, ואת התועלת המביאה לידי בעליה, נוכל להבין ולדעת מדברי אחד הסוחרים היותר גדולים בארץ אשכנז אשר יוציא מדי שנה בשנה 400,000 מארק על הוצאות רעקלאממעס, ובישבו בחברת רעים להשתעשע עמהם ספר כדברים האלה: בשנה הראשונה כאשר פתחתי את בית מסחרי עלתה ההוצאה על ההכנסה, עד כי עלה על לבי הרעיון להסגיר את בית מסחרי, בשנה השנית נסיתי במסה ואשלם אלף מארק בעד הדפסת רעקלאממעס, ובית מסחרי עלה כפורחת, ומכרתי סחורות על סך 200,000 מארק, בשנה השלישית הוצאתי עשרת אלפים מארק על הוצאות רעקלאממעס, והפדיון עלה לסך רב, ובשנה הרביעית הוספתי להוציא כסף רב על רעקלאממעס הרבה יתר מבשנים הראשונות. ובית מסחרי עשה פרי כאשר עיניכם הרואות, האמת אגיד ולא אכחד כי את שמי הגדול הנודע בין הסוחרים היותר גדולים בארץ, ובית מסחרי העולה על כמה מיליאנען מארק עזרו לטוב המ“ע להגדיל ולהאדיר יתר הרבה מעזרת האנשים העובדים והמלומדים אשר ישרתו בבית מסחרי והסדרים הנכונים אשר עשיתי אני, וכבר למדתי לעת כי אי אפשר להמסחר להתרחב מבלי עזרת מכה”ע. ובלעדיהם במה נחשב הוא?"

בדרך כלל אנחנו רואים כי הרעקלאממע הוא דבר הכרח, אשר בלעדה לא יוכל הסוחר לבא למחוז חפצו, ואולם מי יתן ואנשי אייראפא לא יעשו כמעשה המעריקאנים³⁹ לחרפתם וכלמתם, רק כל אחד יודיע ברבים מה טיבו של בית מסחרו ולא יעברו על חקי דרך ארץ, כמו שעושים המקולקלים שבהם, ונעשה כמעשה המתוקנים לטוב המסחר ולהצלחת הסוחרים….

יח. הספינה הרוחנית ⁴⁰

בשם “ספינה רוחנית” יכנה פקיד בית הדוהר פ' סטעפאן – לאשר נקרא אנחנו “מכתב” ובדבריו אלה קלע אל המטרה ולא החטיא, בזאת יראה לדעת את פעולת המכתב ותעודתו, כי המכתב צור נאמן הוא בין איש לרעהו ובין עם לעם, הוא הבריח התכון המאחד והמקשר את לבות האנשים הרחוקים זמ"ז קצוי ארץ וימים רחוקים, ופעולתו נכרת גם בתולדות דברי הימים מימי קדם קדמתה.

השם מכתב (בריעף) הוא לשון קצר משפת לאטיין (ברעוויס) השם הזה ישמש בלשון בני אדם לענינים שונים, בעיקרו יורה על הדברים אשר ידברו בני האדם חד את אחד הרחוקים איש מרעהו, והוא הולך שלובי יד עם מלאכת הכתיבה והליטעראטור מימי עולם ומשנים קדמוניות, וכבר מצאנו ראינו אשר בשם מכתב השתמשו על התורה והחקים כמו: מכתב אלהים חרות על הלוחות.

חכמי ארץ מצרים היו הראשונים שהמציאו את ההמצאה הזאת לדבר ע“י מכתבים כי בהארץ ההיא התפתחה ההשכלה לראשונה בטרם נודעה בארצות אחרות, ומה גם ע”י המצאת הפאפירוס (פאפירוס) נתרחב שלוח המכתבים להשתמש בם לעת הצורך. ועד היום נמצא בארץ מצרים ציור ישן נושן מאד אשר ע“פ ההשערה הוא משוח בששר אלפים שנה לפני ספה”נ ואשר עליו מצויר ביאת שבט אחד מבני שבט אחד מבני שם בארץ ההיא, ונוכל לראות ג"כ שתי תמונות, אחת – מכתב גלוי, ואחת מכתב חתום.

הסופר הנודע בשם דיאדארוס יאמר כי את המכתב היותר קדום כתב מלך סטאבראבאטעס אל סעמיראמיס והחוקרים החדשים אומרים כי המכתב הראשון נכתב ביד המלכה אטאזא לבית צירוס אֵם קסערקעס.

גם בכתבי הקדש יזכר שם המכתב⁴¹ המלך דוד כתב מכתב ושלח אותו ביד אוריה להסגירו ליד שר הצבא, במכתב ההוא צוה המלך להרוג את אוריה על דרך הדיפלומטיה וממעשהו עשה גם פראיטאם לפעללערפהאן כמו שכתוב באיליאדע ע“י האמער ( фф 6,153 ) הוא (פראיטאס) שלח מכתב לחתנו המלך מליקיא על ידי בעללערדאפהאן, ותכן המכתב אשר היה חקוק על לוחות מקופלים הבינו ברמיזא להסגירו ע”י חרב. והמחזה התוגה ההיא נוכל לראות על ציור ישן, מחרש־צירים איש יוני הנמצא בבית המוזעאום בעיר נעאפאל.

הסופרת והמשוררת זאפפהא (סאפפא) מארץ יון (כשבע מאות שנה לפני ספה"נ) תחוד חדה נפלאה:

מיום צאתי לאויר העולם אין בי רוח חיים.

הרוח ישאני תחת כל השמים,

לאלה אביא בבתיהם חיים וברכה,

לאלה בלי רצוני אביא מות ואנחה וכו'.

מבלי אגיד יבין הקורא את פתרון החדה הזאת כי הדברים האלה מוסבים על “המכתב”⁴² אשר יקבלו רוב בני האדם.

טרם המציאו בני האדם את מלאכת הניר השתמשו בלוחות, המה חקקו את דבריהם על לוח. וימים רבים דברו חד את אחד על ידי לוחות העשוים לדבר, וישלחו את הלוחות ע"י שליח וגם תשובתם באה חרותה על הלוח, המשורר פראפערץ התאונן רע ומר באחת מחברותיו על ההוצאה הרבה שהוציאה אהובתו על הלוחות ששלחה לו, ויירא על נפשו פן תשמע אהובתו את הדברים האלה ותאמר עליו כי הוא כילי וצר עין ובוגד באהבתה.

הסופר פלוטארך יספר לאמר: בימים מקדם כאשר שלחו האעפהארען רב חובל על האניה בלב ים או שר צבא אל השדה המערכה הכינו – בטרם הלכו לדרכם – שני מקלות, מדה אחת לשניהם וכן בארכם ועבים ויקראו את שם המקלות סקיטאלאן, את האחד הניחו למשמרת אתם ואת השני נתנו ביד היוצא לדרך, והיה במצאם חפץ להודיעו דבר סתר לקחו פסת ניר ארוכה כרצועה ויכרוכה על המקל מקצהו עד קצהו מבלי השאיר בו מקום פנוי שלא כסתהו רצועת הניר, ואחרי כן כתבו את הדברים הנסתרים על הניר לאורך ועל עגולו סביב סביב, והסירו את הניר שעל המקל וישלחו את הרצועה לבדה אל שר הצבא או לרב החובל, והוא לקח את הרצועה ויכרך אותה סביב המקל כאשר היה על המקל הראשון, ובאופן זה היה יכול לקרוא את הדברים הנסתרים, ובלעדי המקל לא יכול לדעת מאומה מכל הכתוב שם.

גם על ידי פתילות נתנו בני האדם אותות נאמנים איש לרעהו, ע“י הפתילות הודיעו את מחשבותיהם והשתמשו בהם לעת הצורך, פתילות כאלה נמצאו עד היום בארץ חינא, וזה משפט הפתילה: על חוט ארוך היו קשורים חוטים קצרים לאורך החוט מצבעים שונים, ועל ידם הגידו והודיעו חדשות שונות. ע”ד מלחמה לשבט או לחסד, ע“י החוטים יכלו לספר פרטי כל דבר ולהודיע את נצחונם או את נצחון אויביהם, על ידם חקרו ודרשו אחרי כל דבר הנחוץ להם לדעת, הצבע אדם הראה לדעת ע”ד אנשי החיל, הצבע ירוק – ע“ד לחם וצידה, הצבע לבן – ע”ד כסף, וצבע צהב ע“ד זהב ועוד ועוד, חוט של צבע המיוחד לו הראה לדעת כי סקל יסקלו באבנים על ראשי שונאיהם, וחוט של צבע אחר – לירות בחיצים שנונים ועוד ועוד, חוט אחד הראה לדעת על מספר עשרה, וחוט משזר משני חוטים על מספר מאה וחוט משזר משלשה חוטים על מספר אלף, גם מרחק החוטים אלה מאלה הראו על ענינים שונים, ואנשים היודעים את הסודות והנסתרות הצפונות בהחוטים האלה וידעו להבדיל ולהבין דבר מתוך דבר, היו ממונים בהערים הגדולות למען ידעו להגיד פשר דבר באזני האנשים שעליהם היו לדעת את הדברים האלה, החוקר הנודע (טשורי) יספר כי מצא בין הרועים עדרי צאן ובקר אשר סביבות “פערו” מכתבים ממין זה כאשר הודענו ע”ד החוטים, המה הרועים הודיעו איש לרעהו ע"ד הצאן והבקר וכל דבר ודבר הדרוש להם לדעת בפרט.

בהרבה מחוזות אשר בארץ אינדיען שתחת יד ממשלת אנגליה המציאו היושבים שם המצאה חדשה ונפלאה עד מאד והיא: לכתוב מכתבים על עלים של עצי תמרים, מכתב אחד ממין המכתבים האלה נמצא בבית המוזעאום אשר בבערלין ויקרא שמו " מכתב על עלי תמרים אשר באינדיען" המכתב מונח כפול במעטפה של עלה תמר כעין המעטפה (קאנווער) של ניר, ועל המכתב – אחרי אשר יבשו העלים – חרתו בצפורן שמיר את כל הדברים הנחוצים להם להכותבים להודיע להמקבל את המכתב, ועל המעטפה את הכתבת (אדרעססע) את שם האיש ואת שם משפחתו ואת שם עירו, וכן למלאכת החשבון ושאר דברים שעליהם לכתוב לזכרון, היו כותבים על עלים כאלה, וכאשר נתרבו מספר העלים תפרו אותם יחד והיו לספר אחד, וחקה אחת ומשפט אחד להסוחרים שמה בספרי חשבונותיהם של ניר להסוחרים בארצנו אין נגרע דבר, ואחרי אשר עד היום ישתמשו יושבי אינדיען בהעלים ההם, לא יפלא עוד בעינינו לראות כי המציאו גם את מלאכת החתימה לחתום על המעטפה כמו שחותמים את המכתבים הכתובים על ניר, ומדאגה מדבר פן יודע סודם לאיש אחר, אז עשו כהמעשה אשר כתבנו למעלה בשם הסופר פלוטארך אשר ספר על דבר המקלות אשר עשו והכינו אנשי האעפהארען.

מלאכת החתימה התפתחה ביתר שאת. ונתרחבה באופן מאד נעלה, עד כי גם הלוחות אשר עליהם חקקו את דבריהם חתמו אותם למען לא יוכל השליח לקרוא את כל הכתוב בהם.

עד ימי הבינים (מיטעלאלטער) קפלו את המכתב כמו מגלה ויכרכוהו בחוט של משי מסביב ויקשרוהו בקשר אמיץ או חתלוהו בגלומי גלימא למען אשר לא יוכל השליח לקרוא בו ונחתום בטבעת שעל האצבע (זיעגעלרינגע).

בארץ אזיען השתמשו בזפת אדמה (טעררא ס גיללאטא) אשר מצאו באזיה הקטנה, ואף אם החמר הזה לא הוכן עוד כראוי ולא הגיע עדיין אל תכלית השלימות, בכ"ז יכלו להדביק בחמר ההוא על המעטפה, ורגבים קטנים מחמר האדמה מצאו לקנית בבתי מסחר קטנים, המליץ ישר (ציצערא) הצדיק את נפש פלאקקוס לפני השופטים לאמר: “הלא תראו מדי יום ביומו מכתבים רבים אשר עליהם החותם בחתימת זפת אדמה הבאה מאזיה הקטנה” לעומת זה הראה לדעת כי בעלי דינו בדאו עליו דברים לא כן, ויוכיח את צדקת פלאכוס בזה כי המכתב היה חתום בשעוה אשר בזה חותמים את המכתבים רק ברומי, ולא היה כתב את המכתב באזיה או חתמו על המכתב בזפת אדמה ולא בשעוה כמנהג המקום.

אנשי רומי היו יודעים להוקיר את החתימות היפות כאשר נוכל לראות עד היום את החתימות הרבות החקוקות על אבני מחצב, והמלאכה הזאת נעשתה בהימים שממשלת רומי עלתה כפורחת ואור ההצלחה על ראשה זרחה, ורובן עשו כתבנית צמידים אשר על אצבעות בני האדם.

בימי הבינים חתמו את המכתבים על שני קוצות הפתיל אשר קשרו על המכתב, והמקבל את המכתב עליו היה לחתוך את הפתיל ולהסיר את השעוה אז היה יכול לקרוא בו, ואם הפתיל והחותם היו מחוברים יחד אז ידע המקבל כי השליח לא מעל בשליחותו ולא קרא את המכתב, נוסף לזה הניחו את המכתב בכיס העשוי מפשתים, ותפרו שני קצותיו בתפירה של קימא למען לא תתקלקל החתימה, וכן נהגו המהדרים מן המהדרים.

על ידי שלוח המכתבים שנתרבו בסוף המאה השש עשרה באו לכלל דעת לחתום את המכתבים בחמר העשוי לדבר (זיעגעללאק) תחת אשר עד הימים ההם חתמו את המכתבים בשעוה של דבורים.

את החמר זיעגעללאק המציאו החינים ומשם הביאוהו לאינדיען, ואנשי ספרד למדו להכין את החמר כראוי למלאכת החתימה והביאוהו לאייראפא.

המכתב הראשון שנחתם בחמר ההוא, נכתב ונחתם בלאנדאן בשנת 1554 להגראף פהיליפּפּ פראנץ פ' דוין אשר על הרהיין מאת אחד הסופרים, ובהעיר ברעסלויא החלו להשתמש בהחמר ההוא בשנת 1561.

החמר לא מצא חן בעיני רבים, יען כי הוזקקו להמס ולהתך את החמר כפעם בפעם, אשר ע“כ בקשו עצות ותחבולות איך ובמה לחתום את המכתבים בלי איבוד זמן, אחדים הכינו חמר חדש מקמח חטה, המכתב הראשון שנחתם בחמר כזה היה בשנת 1624 מאת הד”ר קראפף משפעאיער להממשלה אשר בבאירוטה.

ההמצאה הזאת אף אם נתרחבה מאד בכ"ז לא בטלו את החמר מכל וכל, בשנת המאה הנוכחית המציאו חתיכת ניר משוח מעבר האחד בגומי, ובהניר חתמו את המכתבים.

ימים רבים הכינו בני האדם את המעטפות בידיהם ע“י מספרים, עד כי הסוחרים בענגלאנד מצאו נכון וישר לפניהם להקים בית חרשת המעשה להכין שם מעטפות, והמ”ע “סטאטיאנער” היוצא לאור בענגלאנד כותב על דבר המעטפות בדברים האלה: “זה כחמשים שנה גר מוכר ספרים בעיר בריגטהאן ושמו גרעווער, האיש ההוא הניח מיני ניר שונים אצל חלון בית מסחרו, למען יראו העם את המינים השונים הנמצאים בבית מסחרו, עוד יתרה עשה לטובת בית מסחרו, הוא התחכם לחתוך את העלים הגדולים ולחלקם לחלקים קטנים, הקונים – ביחוד הנשים – אשר חתיכות הניר בתבנית קטנה מצאו חן בעיניהן, ובכל חשק לבבן חפצו לכתוב מכתבים על חתיכות הניר האלה, אבל לא ידעו ולא מצאו עצה נכונה איך להקפיל אותן, למען יוכלו לכתוב עליהן את הכתבת, והדבר הזה הביאו על ברעווער מבוכה גדולה, ויחשוב מחשבות, איך למלאות רצון הקונים, ויתעורר להכין מעטפות כתבנית חתימות הניר בפארמאט קטן, והמלאכה החלה להעשות ממתכת כעין לוחות ותיבות קטנות, המעטפות החדשות מצאו חן בעיני הנשים העדינות, ותקנינה מהם רבות מאד עד כי ברעווער ראה כי לא יוכל למלאות רצון כל הקונים את המעטפות ולהכין להם כפי צרכיהם, ויבקש תחבולות שונות עד כי גמר בדעתו לפנות להסוחר דאבבם ושותפו (דאבבעס עט קאמפ) ויבקש מהם שיעמדו לימינו ויהיו כעזרתם בדבר הזה להכין בבית הפאבריק שלהם מעטפות רבות כפי צורך הקונים, וע”י תאות המותרות (לוקסוס) של הנשים נתרחבו ונתפשטו המעטפות ושלוח המכתבים במדה מרובה מאד".

המ"ע ההוא יאמר: “לא נוכל לכנות את ברעווער בשם הממציא מלאכת המעטפות, אבל עד ידו נתגלגל הדבר אשר המעטפות נתרבו מאד על פני הארץ”.

– המכונה הראשונה להכין מעטפות המציא עדווין הילל בלאנדאן, והמלאכה החלה בשנת 1840. בזמן קצר עלה הפאבריקאנט על פסגת ההצלחה, המסחר הזה עלה כפורחת ונתרחב מאד עד כי בשנת 1862 הכין פאבריקאנט אחד בפאריז 272 מיליאנען מעטפות, ובשנת 1867 הוכן בענגלאנד שלושה מיליאנען מעטפות מדי יום ביומו.

לא עברו ימים רבים והמעטפות הוכנו בחפזון גדול ובמהירות נפלאה עד כי יצאו מתחת המכבש לערך עשרים וחמשה אלף מעטפות מדי יום ביומו במשך עשר שעות ביום, והכל מוכן ומסודר מלאכה שלמה שאותם רוצים בעלי המכתבים.

גם המעטפות עם חתימת הבי דוהר (פאסטקאנווער) החלו להכין בחפזון, ועוד השכילו לסמן על המעטפות סימני ברכה, סימני אבל, סימני אהבה ועוד ועוד.

דבר נפלא יראו עינינו בדבר הכתבת (אדרעססע) אשר על המכתבים, איך הכותבים אותם יתנהגו לא בסדר נכון, ותחת אשר עליהם לכתוב מפורש בלי שבושים למען יוכלו פקידי הבי דוהר לקרוא מה שכתוב עליהם, יוליכו שולל את הפקידים ולא ידעו לקרוא אל נכון ולא יוכלו לרדת לסוף דעת הכותב, עד כי בשנה הזאת נמצאו בכל בתי הדוהר אשר בכל כדור הארץ כחצי מיליאן מכתבים אשר הפקידים לא יכלו למצוא את האנשים הנקובים על הכתבת, גם שנו ויקלקלו את שמות הערים, וע“י הכתב המטושטש קראו על הכתבת את שם העיר ראם תחת באנן, ונתחלפו שמות הערים כמו “גרייץ” תחת “גראץ”, “בארמען” תחת “ברעמען” או “ברוננען”, וכמעט לא ידעו להבדיל ביניהם, ומה גם את שם העיר “געמונדען” תחת “גמונדען”, “אלטאנא” תחת “אלטענא”, “קאססעל” תחת “קאסטעל” “בערקום” תחת “בעקקום”, בארקום” תחת “בארקען”, “באכים” תחת “בארנון” או “בארנין”. – אחד הסופרים שלח מכתב להפראפעסאר מברעסלויא שישב במקום הרחצה לאנדעקק בבית ארקאדיען אשר בשלעזיען, והמכתב נשלח לארץ יון במחוז “ארקאדיען”. ואחד שלח מכתב לארץ שוויץ, (ושווייץ– מחולקת לחלקיה הנקראים קאנטאנים בלע"ז) והמכתב נשלח לקאנטאן אשר בארץ חינא, יען על המלה “קאנטאן” הוסיף הכותב אותיות שלא לצורך, ועבר על לא תוסיף…

הפקידים בבתי הדוהר הממונים על המכתבים לשלחם לדרכם, אין עתותיהם בידיהם לראות בעין יפה ולהתבונן היטב על הכתבת, וע“כ יצאו תקלות רבות בדבר השלוח, מכתבים למאות לא נכתבו כהוגן, ושגגות רבות יצאו מידי בעלי המכתבים, ע”כ לא נגזם להשמיע כי במשך שלשה ימים נשלחו תשעים וחמשה פעמים את כל המכתבים שעליהם היו כתובים לשלחם להעיר פראנקפורט על המאיין, והמה הלכו לפראנקפורט על נהר אדער.

מה מאד נקל להחליף שמות הערים והמקומות קארלרוה אשר בשלעזיען תמורת קארלרוה אשר בבאדען, ליבען תחת ליבבען או באולאגנא תחת באלאגנא. ועוד כהנה רבות מאד, האם אין הרשות בידי הממונים על כל בתי הדוהר להתאונן רע על המקרה המוזר ועל בוני הערים על אשר קראו את שם אחד המקומות אשר מעבר למאזעל “סאארמונד” בעוד אשר עליהם היה להתבונן כי בשם הזה קראו גם למקום אחד אשר אצל פאסטדאס, ועי"ז הביאו את הממונים במבוכה, והמה תועים ומתעים את בעלי המכתבים.

ביותר רע המעשה אשר יעשו הסופרים שלא ידקדקו בלשונם ולא ידעו לכתוב כהוגן, או יודעים את הכתב ומכוונים להחיש מעשיהם, ובחפזם ישרטו שרטת על הכתבת, קוים בדמות אותיות או להיפך, בהעיר מאדריד נמצא מכתב בבית הדוהר ועל הכתבת היה כתוב “זענער וואהלגעבארען” וגם המלות האלה לא בנקל יכלו לקרות, נוסף על אלה, השפות הזרות יביאו את הממונים במבוכה גדולה, בהעיר לינעבורג מצא הממונה על שלוח המכתבים מכתב אחד ועל הכתבת, “להעיר לעגהארען”, ממילא מובן כי הפקיד שלח את המכתב ההוא להאנאווער כי שם נמצא מקום אחד בשם הזה, אבל הממונה לא ידע כי הכתבת הוא עובר אורח מארץ ענגלאנד, וחפצו היה לשלוח את המכתב לליפארנא וכתב את שם העיר באותיות ובשפה אנגלית ויצא הטעות ההוא.

אנשים סוחרים מארץ מצרים אשר באו לוויען לראות את שער המצבה שלחו מכתבים לארץ מולדתם, ועל המעטפה כתבו “למאזר” כאשר הסכינו לבטא בשפתם, אם המכתבים האלה באו לקאירא אללא הוא היודע.

בבית הדוהר בבריטאניא הגדולה שמשם ישלחו מכתבים לאירלאנד נמצא שמה במשך שנה אחת 12000 מכתבים שלא נכתב עליהם הכתבת כלל וכלל.

מיום שהחלו בני האדם להרגיש נחוצת מלאכת הכתיבה למען יוכלו באזני הרחוקים מהם ולנהל את ספרי חשבונותיהם, ולרשום כל דבר בפנקס למען ידעו חשבון כללי מכל תהלוכותיהם ובתי מסחריהם ומנהגי בתיהם, ולמען ילמדו בניהם את כל הדברים הנחוצים למלאכת הכתיבה, נוסדו בתי ספר ללמד את בני הנעורים למשוך בעט סופר מהיר, בארץ אשכנז הקימו בתי ספר לעם וחוב מוטל על כל נער ונער לבקר את בית הספר למען ילמד לכתוב בכל העולה על רוחו, ונפלא הדבר לראות איך בארץ אנגליה נתרחבה ונתפשטה מלאכת הכתיבה במדה היותר מרובה מאשר בארץ אשכנז, אחד, החברים מהפרלמנט באשכנז פתר לנו בשנת 1769 את החדה הזאת באחד מדברותיו וז“ל: אנכי ראיתי בארץ אנגליה כי אנשים רבים מאד ילמדו מלאכת הכתיבה מרצון עצמם והממשלה לא תטיל עליהם את הדבר הזה לחוב ולחוק, בני הנעורים ישקדו על דלתות בתי הספר מחפצם הטוב, בני עניים ינהרו המונים המונים לשמוע בלמודים באין אונס מצד הממשלה, ע”כ תורתם מתקימת בידם, המה ידעו להוקיר את פעולת מלאכת הכתיבה, זוכרים היטב את כל הדברים ששמעו מפי המורה הנבון, ובבואם באנשים וישלחו את ידם במסחר, המה מזכירים את מוריהם לתהלה ולברכה על אשר הנחילם מתנה טובה כזו – לא כן בארץ אשכנז עד היום הזה, הממשלה הרוממה תטיל אימה יתירה על בני הנעורים, ובעל כרחם יבקרו בבתי הספר אי נקי למען ילמדו את כל הדברים הנחוצים לכל איש לדעת אותם בבואו באנשים, ופעמים רבות ראינו כי כאשר יבאו בשנים וסר פחד המורים מעליהם יסירו גם את הלמודים מלבם וישכחו את כל אשר למדו בבית הספר, ולחנם עמלו שנים רבות לדעת תהלוכות המסחר ועולם המעשה, ויקרה לעתים לא רחוקות כי הנער ילמוד שתים עשרה שנה למען יוכל לשכוח את למודו במשך עשרים וחמש שנים, זאת ועוד אחרת: בארץ אנגליה נראה אם איש למד ויבין לכתוב אז הוא כותב בשפה ברורה ובמלים מעטים, לא ירבה דברים זרים ואהבת הקצור תקועה בלבם עד כי השפחה גם היא תבין לערוך הגיונותיה על הספר בלשון קצרה בארבעה טורים כמו החכם והמלומד, לא כן בארץ אשכנז, רק הסוחרים המה לא יוציאו מפיהם דבר אחד לבטלה, ויתר האנשים כותבים מכתבים גדולים וארוכים בלהג הרבה מרבה להכיל, והנשים העדינות אוהבות מאד לקרוא מכתבים כתובים מארבעה עבריהם פנים ואחור, ואם המכתב יכול רק איזה טורים ומלים אחדים אז איננו שוה הכותב בעיניהם לחשוב ולמנות אותו במספר האנשים בעלי דרך ארץ היודעים היטב את תהלוכות העולם איך להתנהג עם נשים עדינות כמוהן, ובמה נחשב הוא. נבזה וחדל אישים נמשל כבהמה נדמה.

בבתי ספר רבים לא ילמדו את הנער לכתוב את סגנון המכתב ולדבר כן, ובבתי ספר מעטים ילמדו את הנער לכתוב כמו שכתבו בדורות שלפנינו, ובבואו באנשים יכתבו מכתביו בלשון מדברת גדולות ובהתלהבות עצומה מאד ויבא ברוב ענין בהקדמה ארוכה ובכפל לשון עד כי יכסה את הניר דף שלם בדברי הבל ובדברים שאינם שייכים להענין כלל, אח“ז יבטיח הבטחות גם כן בלשון מליצה שלא יוכל למלאות ולהקים את דבריו על פי הדרך הפשוט. בסוף מכתבו יבוא גם כן ברוב ענין ויסיים בדברים לא יותר מעטים מהקדמתו, ממילא מובן כי מכתבים כאלה יביאו ערבוביא על הקורא אותם וגם מחלת הראש, המקבל את המכתב לא ידע מה חפצו של הכותב ומה מטרתו ונפשו תקוץ בכל דבריו. והכותב מכתבים כאלה יאבד זמן רב עד כי לא תספיק לו העת לענות לכל השואלים והדורשים ממנו לדעת את הדברים הנוגעים למסחרם, מחזות כאלה תחזינה עינינו בכל יום ויום, אשר ע”כ לפי דעתנו לא נוכל להספיק בלימוד מלאכת הקריאה והכתיבה לבד, אבל עלינו ללמוד את בנינו גם לחשוב חשבונות של עולם המסחר ולחשוב מחשבות, למען ידע בבואו באנשים לכלכל דבריו במשפט צדק ובהגיון ישר ובקצר מלים, ולדעת מה שלפניו ולהבינו: כי הכותב מכתב לרעהו הוא איננו סופר במ"ע, ולא דרשן שישמיע דבריו בלשון למודים, ולא כותב ספר אהבים, על כותב מכתבים חוב מוטל לכתוב עסקיו ועניניו בלשון קצרה ובדברים ברורים, למען ירוץ הקורא בו, ולא יכשל בלשונו, ולא יטעה אחרים במחשבות זרות, לא יכתוב סברות שרופות קרים, לא יבנה מגדלים הפורחים באויר, רק דבור דבור על אופניו, וזאת היא תהלת המכתב ותפארתו.

כבר נודע כי בני אדם אשר ידברו איש לרעהו פה לפה יתאמצו להשמיע מחשבותיהם בלשון קצרה, והסוחרים יקיימו בעצמם: “מלה בסלע משתיקא בתרין”, יודעים אנחנו כי איש אשר לא יתן מעצור לרוחו, יביט בו רעהו כעל איש נבער מדעת אשר לא למד הלכות דרך ארץ ויכנהו בשם פושק שפתים, ומדוע לא נתאמץ לעשות כדבר הזה בבואנו לדבר עם אנשים אחרים על ידי מכתבים שהמה שלוחי האדם, ומכתבו כפיו וכלשונו ממש, וע"כ חוב מוטל עלינו לתקן בבתי הספר תקונים מועילים בסדר חינוך הנערים ללמדם דעת ודרך ארץ ולהרגילם לכתוב בשפה צחה וקלה למען לא יהיו מכתביהם למעמסה על הקוראים ולא יהיו לשחוק ולקלסה, ולהבינם כי המכתב הוא כספינה רוחנית היורדת בלב הים הגדול לקצוי ארץ ואיים רחוקים לעשות משלחתו באמונה, והוא ציר נאמן לשולחיו לקרב לב אבות אל בנים ולב איש אל רעהו, הוא ישמח לב אנשים רבים בבשורות טובות ישועות ונחמות, הוא המליץ בין עמים רבים וממלכות אדירות, ובלעדו לא ירים איש את ידיו ואת רגליו, הוא גם מליץ ישר להגיד לאדם ישרו, ולכן עלינו להזהר בכבודו, למען לא נבוש ולא נכלם סלה.

הערת המעתיק: אמר יח"ס מוח: לדאבון לבבנו רואים אנחנו כי גם בקרב אחינו נמצאו אנשים רבים העורכים מכתבים ומאמרים במ“ע שאי אפשר לכל אדם (זולתם) לדעת כוונתם ומה חפצם, ומה גם אם נשים, עין באחד הרדקציות נראה מכתבים כאלה אשר אחרים מהם כבר נזכרו לתהלה ולברכה בהאסיף תרמ”ו בהמאמר: “בכל מכל כל” ומיום שהחלו מ“ע לצאת מדי יום ביומו נתרבו כותבים העורכים מעדנים שכבר קצה בהם גם נפש היפה…ע”כ מקרב לבבנו נקרא את הקריאה הגדולה: הברו נושא כלי ה'"!! ולמען לתת לפני הקורא מושג נכון מכל המכתבים הבאים יום יום להרדקציית, הנני מעתיק פה מכתב אחד לדוגמא ככתבו וכלשונו ממש, לא העדפנו ולא החסרנו אפילו אות אחת ואלה דבריו:

לכבוד הדר גאון הרידקטור הגדול והנורא, שמו הטוב מפיץ בכל העולם אורה, מלא הוא כרמון חכמה ותורה ה“ה החכם הנפלא, המדקדק הנאור, הרב הגדול הבלשן המרומם החוזה בככבים המפואר, וכו' כו' כו' מוהר”ר….ולכבוד שותפו עוזרו כנגדו⁴³ כאגן הסהר המרחף באשון לילה ואפילה בין רבי רבבות גדודי כוכבי האור העוטים אור כשלמה או כברק שמים המפיץ אור יקרות מבין מפלשי עב ומחשרת העננים המקדירים עצם השמים כן ירחף ויגיה מכתב עתו היקר מפז בעירנו החשכה אשר זה אלפי שנים שמה ערפל חתולתה, האח מה ירחב לבב החכם ומה תגלנה עצמות פני דור החדש בקראם את החכמות הרבות והגדולות המצהירות מבין שורות מכתב עתו הנפלא, כל איש אשר נשמת ההשכלה תחיהו, וכל גבר אשר עיני שכלו לא הכו בסנורי הסכלות ישא כפיו אל הרוכב על במתי עם ויודה לו חסדו אשר הצליח את הארץ ואת הדרים עליה ברידוקטור גדול כהדר גאון כבוד אדוני המו"ל, עליו נוכל בצדק לאמר: אשרי יולדתו!

והנה אחרי רואי כי שערי מכתב עתו אשר כבודו מלא עולם פתוחים לכל חכם ולכל משכיל הדוגל בשם הצוויליזיציאן והעאמאנציפאציאן, לכן התעוררתי גם אנכי אזרתי כגבר חלצי ואשנס את מתני לרוץ בקסתי כגבור מלחמה אל הדר כבודו לבשרהו בשורה נעימה וטובה מאד, בשורה אשר תשמח את לבב כל קוראיו.

לא אפונה כי מודעת זאת בכל העולם ובכל משכנות בני יעקב המפוזרים והמופרדים כשיות נדחות בקצוי ארץ ובאיים רחוקים, מודעת לכלם את האסון הנורא אשר קרה את ספרינצע אשת רב עירנו הגאון רבי בצלאל בוזי. האשה הזאת היתה באמת אשה צנועה וצדקניות מאין כמוה, אבל המלאך המלא עינים לטש את עיניו הגדולות על אשת חיל הזאת ויקח את נפשה בלכתה לדבר מצוה, כי בהיותה בבית הטבילה אשר בבית מרחצנו נפל לפתע פתאום הבית עליה והצנועה הזאת נטבעה במי המקוה, תהי מתתה כפרתה, הדבר מובן מאליו כי רבינו הקדוש העיר קנים הגה והי על כבודו כי גלה ממנו ועל מחמד נפשו כי נלקח ממנו, עיני כל העדה זרמו דמעות כמים כאשר הספיד אותה, ויחל את פניה לחלות פני עליון לרחם על פליטת ישורון, ולהביא את בני ישראל ברינה ושמחת עולם אל ארצם הקדושה הנני חפץ לשולח רצוף פה גם את ההספד הנפלא הזה⁴⁴.

חמש שנים חלפו עברו מן היום המר ההוא אשר ספרינצה הצנועה הלכה לעולמה, ומני אז עד היום הזה הלך רבנו קודר ושוחח מתגרת יד דאגתו הגדולה. אולם בשבועה הזה היתה ליהודי עירנו שמחה וששון ויקר. כי רבנו הקדוש מצא אשה חדשה טובה מהראשונה. כולנו בני עדת ק… חגגנו את יום המאשר הזה, כלנו רקדנו כבני ראמים ונצא במחולות.

לטוב יזכר השדכן רב גרונם פיק כי רק הוא יגע ומצא אשה הגונה בעד הרב הקדוש.

לטוב יזכר גם גבאי החברה הקדושה רבי שמערקע אשר נדב מקופת החברה שלשה הין יין שרף ועשרה אוזות צלויות.

עוד רבות יש לי לספר מהחתונה המפארה הזאת אבל אין עתותי בידי הפעם להכביר מלים לכן אחשוך את דברי לעת אחרת.

ברוך שומר הבטחתו

יט.

מכתב גדול חכמות ורב איכות הגיעני מאת ידידי הרב החכם הר“ר יצחק יעקב ווייסבערג מקיעוו, ובמרוצת דבריו יאמר אלי ע”ד ההעתקות בכלל כאשר עם לבבו, ולגודל יקרותם אמרתי לתת מקום לדבריו היקרים בספרי זה, וז"ל: “דע נא ידידי כי כשאני לעצמי, בכלל טובה בעיני העתקה יפה אחת מאלף מאמרים טפלים אשר הרו והגו וטפלו סופרים שלא שמשו כל צרכם, המכניסים ראשם בעטרה שאינה הולמתם, כי אמנם לא רבים בסופרים (בישראל ובאדם) יחכמו בדורנו לחדש חדושים ולברא יש מאין ולחבר דברים חדשים ומועילים, כי דורנו אמנם דור דעה הוא, אבל רק דור דעה ולא דור חכמה. כי בכלל מעטו דורשי חכמה בדור הזה מאשר לפנים בערך, ורחוק הוא מי שיהיה בדור הזה פונה מכל עסקיו ותענוגות בני האדם ויקדיש לחכמה ימיו או־נפשו תחשק בתורה כבן עזאי, והדעה קלוטה מן האויר ומן הנסיון, ולמען ברא יש מאין דרושה בהקדם חכמה רבה וגדולים חקרי־לב ולא זכו לזה רק אחד– שנים – שלשה בדור, וכן התמו, ולא כל הרוצה לטול שם מחבר יש מאין יבא ויטול, אמנם רבים נטלו לעצמם – וכשלו ונפלו ולא יוסיפו לקום; ולכן עפי”ר “החדושים אינם מועילים, והמועילים אינם חדושים”, אכן גם לצור צורה בחומר קדום מלאכה לא נקלה היא, אשר הניחו מקום רק לטובי הסופרים להתגדר בה, וכל הבא למלא את ידיו במלאכת הציורים צריך שיהיה לו כשרום טבעי לזה ובלעדו – לא יצלח, ורק מי ששמש כל צרכו, מי – שקרא הרבה ושנה הרבה בהספרות העתיקה והחדשה. מי שטעמו יפה לברר את האכל מן הפסולת, לקלט את התוך ולזרוק את הקליפות, רק לאיש אשר אלה לו, היה יהיה לו הלמוד והקריאה לחמר לצור בו צורות יפות המושכות את הלב, והצורות ההנה תפעלנה לטוב על ההוגה בהן.

ואולם כל זה דווקא באיש שכח העכול שלו טוב לעכל, לטחון ולשחק הדק היטב את תורתו שבתוך מעיו ולעשות את כל הדעות השונות אשר באו אל קרבו למקפה אחת מעשה רוקח ממולח טהור קדש, עד כי לא נודע מאין באו אל קרבו, והיו כעינינו כחדשות, לאיש כזה – אם אמנם מאשר להקודמים לפניו עשה את כל החיל הזה – יאה שם סופר – אם לא שם חכם אמתי – ולו נאוה תהלה, כראוי ע"פ פעלו: אבל הסופר אשר תש כחו מלעכל את אשר קלט אל קרבו בדרך קריאתו בספרי החכמים, סופר אשר כזה בשבתו על המשבר, יקיא בהכרח את כל הבא אל קרבו, על ראשו על כרעיו, על פרשו – כיצירתו בעצם תמו, וכבולעו כך פולטו, ישתקשק במלות הגיון, יתהלל במבטאים פילוסופים, ויתפלסף במשפטים, מקשקשים בהיקשים וכל רוח תבונה אין בקרבם, והקורא המבין היודע מה שהוא קורא, עיניו בראשו להבין ולהכיר בהשקפה ראשונה כי לא לו יהיה הזרע, וסימן לדבר, כי אין מוקדם ומאוחר בדבריו, ואין סדר ישר במשנתו, ואין ההמשך עולם יפה, והקוראים יכשלו בלשונו וינקשו בשנונו, מבלתי יכלת לירד לסוף דעתו, באשר לא דעתו היא באמת, אף לא דעת יחיד, ורק דעות שונות של חכמים שונים הבאות בערבוביה בכפיפה אחת, ויען כי אין כל הדעות שוות, אין שוה להקורא ליגע את נפשו להתבונן בהן בדעתו כי קשה הוא לצאת ידי כל הדעות, ואין נחת! ולסופר ממין זה יפנו הקוראים מקום במדרגה התחתונה במעלות הסופרים. –

ובכן נקל היא לאיש היות מעתיק מלשון אל לשון, מהיותו מחבר חבור חדש, מטעם פשוט מאד, מפני שהמעתיק ימצא דרך נכונה וסלולה לפניו את אשר סלל לו המחבר היוצר מתחילה, ואין לו בלתי אם לכונן אשוריו בדרך זו ילך לבלי נטות ימין ושמאל למען אשר לא יחטא מן המטרה אשר אליה כונן המחבר – וזה מובן מאליו כי גם למלאכת ההעתקה מוכשר רק האיש אשר כשרונו בלשונו, וטובו בידו לכתוב צחות בשפה ברורה ונעימה, כדי להמשיך את לבם של הקוראים אל כל כבודה של ההעתקה פנימה; אל נא תתפשני על אמרי בלשוני: “מלאכת ההעתקה” כי אמנם העתקה אך מלאכה היא ולא חכמה, אבל לא יתכן לאמר “מלאכת החבור”, יען כי לחבר חבור מחדש – דרושה חכמה ובינה והלך נפש ויתרון הכשר וכו' ככל המבואר במה שקדם; ע“כ תחזינה עינינו והנה בבל העמים והלשונות ספרים נעתקים ונדפסים חדשים לבקרים, ואיש לא זכר אתה מעתיק כ”א כפועל העושה במלאכתו הבא על שכרו, ועל הטוב יוכר שם המחבר אשר יצר את החבור בחכמה, או להפך. ועפי“ר גם המעתיק לא יהנה את שמו מפורש באותיותיו, ורק אנחנו הסופרים העברים רגילים אנו לחשוב גם את ההעתקה לבינה יתרה, אכן גם לדבר הזה כמו, לכל דבר, יש סבה, והיא, יען כי מספר מחברים ספרים מועילים מעט הוא בדורנו, יען וביען מבינים בשפ”ק ושפת לע"ז כהלכתן, כראוי למעתיק נאמן לא רבים הם בקרבנו, לכן מנהג ישראל הוא להעמיד את המעתיקים בשורה אחת עם המחברים ויש אשר – במקום שהמעתיקים עומדים אין מחברים גמורים יכולים לעמוד, וזהו מה שנקרא באמת לפנים משורת הדין כי אין הדין נותן כך, דבר הלמד מעצמו כי גם הספר המעתק, היינו הספר שמעתיקים ממנו, איננו יוצא מכלל רע או טוב לפי מה שהוא, ולא ימלט מהיותו לפעמים פחות וגרוע – ומלא הבלים מקצהו, ואם אמנם, כל מחבר חבור־חכם, לא כל חבור – מחברו חכם; ובדבר הזה יש ברירה, וזה תלוי בטעמו של המעתיק והבחנתו, כי המעתיק הנבון צריך שידע מה לקרב ומה לרחק, והחכם עיניו בראשו לברר לו להעתיק ענין טוב אשר יפה להועיל להקוראים. עליו לבחר במה שצריך לבחר, ולברח ממה שצריך לברח, הכל לפי המקום ולפי הזמן, והדברים עתיקים. –

אמנם לאמתו של דבר כמעט למותר היה לי לחקור חקירות ולחתור חתירות כענין זה, אחרי אשר כבר הקדימו לדבר מענינו – מה שיש בו די למבין – קדמוני המעתיקים ה“ה א”י אבן תבון ז“ל בהקד' לחו”ה ולס' הרקמה ובנו ר“ש בהקד' לס' מו”נ, והרמבמ“ן כנתה”ש, בא וימלא אחריהם, ומי יבוא אחרי חכמים שכמותם? (בספרי “גאון ושברו” הארכתי בענין זה לדבר) אפס מפני דבר שנתחדש לנו בזה – “אחרי הגיע אלינו מה שהשיגו הראשונים” (ראה מ“ע א”ב פי"ד בראשיתו) – לפי הזמן שאנו בו, אשובה אעביר את כל טובם על פני והוצאתי לי משם את הכללים היוצאים מדבריהם ז“ל והם שלשה מן הישן, ועוד אוסיפה עליהם רביעי מן החדש, ואלה הם, במספר, מה שצריך שידע כל מעתיק הקרב אל מלאכת ההעתקה: א) את הלשון שממנו הוא מעתיק ב) הלשון שאליו יעתיק. ג) את הענין שהוא מעתיק. ד) במה לבחר וממה לברח. והנה אין אנו מדברים מאותם המעתיקים המהבילים אשר פרו ורבו בימינו, “כתרנגולין של בית בוקיא אשר יעתיקו מכל הבא בידם ללא תכלית כי המתעסק בהבל לא יכוון תכלית, והוא נבהל בלתי יודע מה שעושה”, על מעתיקים ממין זה די לנו להחליט בסגנון הרמב”ם ז“ל: (מו“נ ח”ג פכ"ה) “הפעולה אשר לא יכוין בה הפועל תכלית כלל, היא פעולת הבל וכפעולת המשוגעים והנבהלים” –, ובשופטני לא עסקינן! אמנם רב בני אדם בעשותם פעלה מן הפעולות “פעמים תהיה נכבדת ופעמים תהיה פתוחה” – הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו – אנחנו אין לנו אלא מה שעינינו ראות ורב המעתיקים אי אפשר שלא יכוונו כי יהיו דבריהם מובנים להקוראים הבנה שלמה וברורה כראוי וכל יגיעתם להגיע לכה”פ עד תכליתה של כוונה זו. זרק אל מעתיקים מימין הזה כוננו אלו ארבע מדות המנויות בזה, במה שקדם.

ועתה יקירי, צא וחשוב את כל ספרי – ההעתקה שנעתקו לשפ“ע בשנים האחרונות האלה, אם תמצא בהם אחד אחוז ממאה את אשר מעתיקו השתלם, לא רק בכל המדות שמנו למעתיק אף גם באחת מהנה, ועל כן לא יוכלו לעמוד בפני הבקרת גם ברוח מצויה, ורוח מצויה של קורא פשוט באה ועוקרתו והופכתו על פניו וספרים רבים ממין זה ינוחו בשלום על משכבם והיו לברות לעכברים והניחו יתרם להחנונים, הסוחרים בצרכי אכל נפש, לצור אותם עפ”י צליחותם, ולעשות בם כל צרכיהם, והנה נמכרים במשקל כל ליטרא בפרוטה, ועיני המעתיקים ראות וכלות – ועל הקוראים יזעף לבם, כי לא יבינו אל פעולתם…

אמנם מן הדין הוא כי כל הבא לשפוט ע“ד העתקה לפי מה שהיא עפ”י חקי הבקרת, הוא צריך שיהיה לנגד עיניו הספר שממנו נעתק והספר שאליו נעתק זה לעמת זה, אבל אימתי אנו נזקקין לכ“ז, בזמן שאנחנו רואים כי המעתיק שלפנינו בקי ורגיל, בשפה שהעתיק בה, למשל בשפ”ע על בוריה וכהלכתה, כי אז אפשר להיות אשר אעפ“י שאין המעתיק בקי היטב בשפת המחבר שממנה העתיק וא”כ לא ימלט שלא יוכל לרדת לסוף דעתו וכוונתו ויט מן המסלה אשר אליה פניו מועדות, אכן כאמן בתבונת כפיו ישכל את ידו ויבליע את כוונתו – בנעימת שפתו. לא נוגע כי באו אל קרבה כוונות אחרות ממה שכיון המחבר מתחלה, והנה על פועל ידי מעתיק אשר כזה אי אפשר באמת לשפוט אם לא בהעריך דבריו אל דברי המחבר מחזה מול מחזה, ולזה דרושה רוח בקרת שאינה מצויה, רק כל קורא פשוט יעבור ע“ז מבלי משים, ולמראה עיניו זך וישר פעלו כי די לו אם לא ימצא חתחתים בדרך קריאתו גם להמבקר קשה להחליט דבר אם לשבט או לחסד, בהשקפה שטחית כמו שאי אפשר לשפוט על נעל ועל שלמה עפ”י מראה עינים בלבד הטובים הם אם רעים בטרם יעריך שמלתו לעורו ונעלו – ברגלו, ואולם משרבו הסופרים הקראים, בימינו, ערלי־הלב וערלי־השפתים אשר דבר נכונה בשפת קדשנו לא ידעו ויכחידוה תחת לשונם, לשון־עלגים, כתבי קדשנו לא קראו, תושבע“פ לא שנו וספרותנו העתיקה אך זרה היא למו, וספרי חכמינו הקדמונים היו למו כספר החתום, גם אזניהם לא שמעו ועיניהם לא ראו, וכל חכמתם לא למדו בלתי־אם ממה שקראו קריאה קלה, כקריאת התרנגול, “בספרים קטנים” וכה”ע ותו לא מידי (לאלה קראתי קראים ע"ש קריאה) אם הם־יצאו והיו לסופרים וכש“כ למעתיקים, ולמען שפוט על פועל פעלו מעתיקים שכמותם, אין אנו צריכים לא להעריך, ולא לבחן ולא לדקדק יותר מדאי, כי בתחילת ההשקפה תתבאר שקרותם ותגלה בערותם, וזה לך האות, כי רבי דבריהם סתומים וחתומים, ושן הקורא רעה והרגל מועדת, בדרך הקריאה כשהוא הולך, ואיש לא ידע מה הגיע אליהם? ומה ראו על ככה? בהשקפה ראשונה יזהירו לעיניו מבין שורותם מבטאים זרים מעוטים בבגדי קדש כי הם ידברו צוענית במלות עבריות ולא יכלו לדבר כן, וע”כ רוחם זרה לקורא עברי, לזאת יקרא: גרמניזם, רובציזם או זרגניזם וכו' אך לא עברית, כי לא מילדי העברים הם, למהד“ד לחייט פלוני שתפר מעיל לבעליו, והנה לו בית־יד (אערמעל) אחד כמעילו של כה”ג לפי פלפולו של רב מפולפל פלוני… מי פתי יסור הנה להעריך את המעיל לפי קומת האיש, מי ישחית דברים עם ריקה שכמותו גם כי ירבה תחנטנים לאמר נס נא – הלא יאחז בערפו ויטלטלהו טלטלה גבר במעלות אשר עלה; והנה הנמשל דומה למשל ואינו צריך באור…

הנה אלה הקראים הפשיטו אדר היקר מעל שפת־קדשנו וקרועוהו לקרעים, השונים – שנו טעמה, פריצים – פרצו גדריה וישימוה כעיר פרוצה, בחורים – שברו בריחיה והורידו לארץ שעריה, עבטו אורחותיה, עקלו נתיבותיה, עוו משרשיה דקדוקיה הרסו בנינה שמושיה עם סדור נחותיה, וספרותנו הקדושה חגרת שק ומקוננות, ואומרות: “אוי לי על שברי נחלה מבתי, אהלי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם, אין נוטה עוד אהל, ומקים יריעותו, אין מנהל לי מכל בנים ילדתי ואין מחזיק בידי מכל בנים גדלתי”… קינה היא, ויקוננוה כל חובבי שפת עבר ומחזיקים בבריתה הלא היא כתובה על ס' ירמיה (יו"ד כ') ישעיה (נ“א י”ח) – עכ“ל – ורפחח”ן, ואנן מה נעני אבתריה? מי יתן וכל המעתיקים יתנו אל לבם לשמור את הדברים בלבבם – שׁר שׁל ים.

מחברת רביעית    🔗

מזכרת עולם

לאדוני אבי חיים בן יעקב הלוי מזח זצ"ל.

רוחו שבה אל האלהים אשר נתנה

ביום ו' תמוז התרמ“ב לב”ע תנצב"ה.

ביום המר ההוא, ואני באתי לגור בהעיר ביאליסטאק, באתני הבשורה האיומה הזאת, ויבא אלי ידידי המשורר הנשגב והמליץ הנפלא הר“ר מ. מ. דאליצקי לנחמני מיגוני, ולזכר נשמת אבי המנוח נ”ע נשא מספד וקינה בדברים היוצאים מן הלב בהמגיד 25 № – כדברים האלה:

“ביום ו' תמוז עש”ק גוע ויאסף על עמיו בעיר שאד הרב המופלג ר' חיים ב"ר יעקב הלוי מזח בשנת השבעים לימי חייו. האיש הנכבד הזה היה אחד מהמצוינים בתורה ובחכמה ובכל מקצעות הספרה החדשה והישנה, מושך בעט סופר מהיר ובקי בש“ס ומקראי קדש ובחכמת הדקדוק כאחד מן היחידים בדורנו, אך נחבא כל ימיו אל הכלים ולא עשה תורתו וחכמתו קרדום לחפור בו כדרך כל אלה מדור הישן אשר לא יפיצו מעיונותיהם החוצה. ישלם ה' נחומים לאבליו וינחם את בנו הלא הוא ידידינו… יהושע מזח נ”י המתאבל עליו עתה בעירנו אשר לא יוכל למצא נחומים לנפשו הנהלאה על האבדה הגדולה אשר אבדה לו, ה' ימחה דמעה מעל פניו כחפץ דידו המשתתף בצערו

מ. מ. דאליצקי".

מכתב

אל בעל הכנפים הנשא והרם, מלאך המים ולכל אשר בם המשוטט בערים ומתערב בין העם; בשבט פיו יכה בעים, את האישר אשר למטה רשע קם, וברוח שפתיו יעודד ישר ותם, הוא המכונה בשם שר הים!

אלו הייתי בדור שכלו זכאי, דור אמונה ואין השכל גם פורתא; אלו הייתי בדור שכלו טהור בעיניו ומצואתו רחץ; אלו הייתי בדור אשר רוח החזיון היתה שפוכה על רבים וכן שלמים ויחזו מלאכי אלהים עולים ויורדים אליהם; אלו הייתי בדורו של… אשר נגלה אליו המגיד ויפתח לפניו שערי שמים; אלו הייתי בדורו של… אשר בעל שער הופיע אליו ויחשף לפניו מסתרי תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, וירא אור בהיר בשחקים, וכל סתום וצפון לא עממוהו; אלו הייתי בדורו של… אשר את בני האלהים עשה חזה, ויחזה גם מחזה שדי, נפל וגלוי עינים; אלו הייתי לפחות בדורות ההם, שגם הדיוטים שבהם קפצה רוחם קפיצה גסה, ובטיסא אחת כמלאך המות בשעת המגפה טשה והרקיעה שחקים, ושם היתה מטפסת ועולה מרקיע לרקיע, ונתנבאו גם הם ולא פסקו; אלו הייתי… אלו הייתי… כי אז בהגלותך אלי שר הים, הייתי מרעיש תבל ומלאה, כי אז ירגזון אדירי עם, ואיתני ארץ יחילו מפני, בשמים שתי פי ולשוני תהלך בארץ, בים וביבשה, ושמעו רחוקים את שמי ויושבי קצוות את תהלתי. אבל עכשיו שהנני בדור שכלו חייב, דור קטני אמנה המלגלגים בחזים ומלעיבים בקדושים, גם במלאכים ישימו תהלה; דור אשר האמונה פסיעותיה מתקצרות ועצתה נפלת ומיום אל יום רוחה מתמעטת מסתלקת ופוסקת, דור אשר עולמו משותת רק על ההשכלה ועל שטתה המסויימת, ובזאת פמליא שלו מתקימת; דור שלא המדרש הוא העיקר לו, אך המעשה; דור שלא המחשבה וההזיה הפורחות באויר מפרנסות אותו אלא המלאכה והעבודה; דור אשר גם תורתו מקפלת ומכוצת ומונחת בקרן זוית, ואך החיים הולכים ומתפשטים, הולכים ומתרחבים וממלאים כל חללו של הלב; דור כזה, דור עקש ופתלתל, הלא יקרא עלי מלא, יריע עלי כגנב, אם אספר באזניו דברים אשר אין דעתו סובלתן!

אבל אם דורי נסע ונגלה מני, ואמונתו באלה די מדרהון עם בני אנשא לא איתי נשתה; אם דורי ראשו ורבו שקוע אך בעולם העשיה, ואת עולם האצילות הפשיל לאחוריו והשליך אחרי גוו, מה איכפת לי? הן אני ידעתי את עצמי, כי ירא שמים אני ובאמונתי אחיה, ובכן לבי הומה ומהמה לצפונות, וכן אמרו חז“ל על פסוק סוד ה' ליראיו, מהא אוליפנא שאין הקב”ה מגלה סודיו כ“א ליראיו, לכל מי שהוא י”ש רודף אחרי נסתרות (מסכת אצילות) ואני כיון שזכיתי ונעשיתי אושפיזון לקלסתר פניך ולזיו איקונין שלך, איכה אוכל ואתאפק ואסתיר פני מהביט אליך? ואם הדור בעונותיו הרבים אינו ראוי והגון לכך לשמוע רזי עולם מפיך, והוא כמסתיר פנים ממך, מדוע אני חטא הדור אשא ואסבול? מדוע מפשע עמי נגע לי? – אמת הוא כי פליאה דעת ממני נשגבה לא אבין, היך⁴⁵ אפשר, כי אתה שר הים, או מלאך השרת אשר גבה קומתך כיתר חבריך, כגבה השמים מארץ (כי רק על סנדלפון אמרו שהוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה (פרקי היבלות) איכה תצמצם גדלך בצמצום היותר קטן ודק? היך אפשר, כי שר הים ומלאך היבשה, אשר זיקין דנורא נפקין מפומיה, ידבר אלי ולהבת אשו לא תאכלני? אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? ובכן לא אכחד ממך אדני השר, כי בהגלותך אלי אימתך בעתתני, נבהלתי נזדעזעתי ונרתעתי לאחורי. ואירא להזדקק אליך, מתירא הייתי שלא תשרפני בהבל פיך, או בלבב ימים תשליכני ונהר יסובבני, אבל אחרי כן התעוררתי ואמר בלבי: אם מטטרון נהפך מבשר ודם לאש לוהט וגחלים בוערות (אגדת בראשית) מדוע לא יהפך גם שר הים לבשר ודם? הן גם שמחזאי ועזאל נפלו מן השמים, ומי יודע אם גם המה לא היו שרי ימים כמוך וכו'.

בשעה זו שאני תופש עט לסדר מכתבי לפניך, שעת מנוחה היא לכל באי עולם, כלם ינוחו על משכבותם, כל בני חלוף יחליפו כח, יחליצו עצמותיהם מעמל היום, מנוחה שלמה שוררת בחוצות, מנוחת אמת בכל התולדה, ומנוחה ושלות השקט גם בביתי, כי כל בני ביתו חוזים שוכבים ומתעדנים בצל מלאך התנומה הסוכך באברתו עליהם; הומיה מסביב לי, אין קול זולתי קול האורלוגן הדופק אשר השמיע חצות הלילה. בשעה זו אני יושב בדד, לא אנום ולא אישן לרגלי מחלתי התדירה המעכבת את השנה, בעתות בטלה כאלה אני יושב משמים, עיני סגורות, רוחי תתעטף, וראשי מלא שעמום, ולבבי – מחשבות לרבבות, אשר תשאנה אבר כנשרים, תעופינה ביעף ותחבקנה זרעות עולם. אל כל מקום ששם אחי נחתים, שם רוחי מרחפת, שם עיני משוטטות, שם אזני קשובות. אבל מה אראה? מה אשמע? מכל כנפות הארץ, ומארבע רוחות השמים אך אנחה וצוחה אזני שומעת, אך שור ושבר תחז עיני, אך חרפות וגדופות, אך זרועות חשופות, צרות תכופות ודעות טרופות; אך רשעה שוררת, ושנאת עולם כאש בוערת, האמת נעדרת ועולתה היתה לגברת. למחזה הזה שמה תאחזני, לבי יתר ממקומו, ועמודי גוי יתפלצון. נפשי תבהל ובאנחה השוברת כל גופי אקרא לאלהי: חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא! – בטיסא אחת יטוש רוחי, יפרש כנפיו לרומיניא ארץ אוכלת יושביה, שם הה! שם קול שועת בת עמי עולה באזני, שם אחי מוכים ומענים, עשוקים ורצוצים, שם גזל משפט, שם מות ומשכלת. אעופה גרמניא, גם שם מרשיעי ברית, מחניפים בחלקות, וארצם גם היא חנפה תחת יושביה ורוחי כי יקחני וישאני על אברתו אל הררי ציון וגבעות ירושלים, אל נאות שדי עמקים ושדה תרומות, גם שם עוד לא תחזינה עיני לבי מעוז ומחסה לאלה אשר ישאפו לעלות אליה, ואסורי התקוה עוד לא ישובו לבצרון, כי שם ה' אלהים את ירושלים אבן מעמסה לכל מחזיקי ידה, על עומסיה שרט ישרטו והצל לא יצילו עוד. גם על ספרד גבול הרשעה שטף רוחי ועבר, שם הקשבתי ואשמע קול דמי אבות אבותי צועקים מאדמתה, קול שרופים מוּקעים ונצלבים, קול רבי רבבות ישראל אשר נכשלו שם בחרב ובלהבה בשבי ובבזה, גם בארצות ההן אשר בני עמי יחיו שם בשלוה ובמשמני מדינה לעינים, גם שם שמעתי מעברים שאגת כפירים ונהמת זאבי ערבות המשחרים לטרף, גם שם יגהק פרא ובני לביא יתפרדו לפלס נתיב לאפם. ממראות מבהילים ומחזות נוראים אלה וכאלה בעותי אלוה יערכוני ובקול קורע לב ושובר מתנים אקרא: אהה אלהים חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא!

והיה כי ילאה רוחי, כי יעוף – ייעף לריק, ידאה – ייגע לבהלה, ישוב על עקב בשתו, אל ארצו ארץ לא מטהרה (ארץ מארוקא) ומשטח חרמים. ישוב לראות עמל ואון בקרבה, ישוב לראות ענות עמו עניו ומרורו; ישוב לראות בקום נושכיו ומזעזעיו ויסערו להפיצו; ישוב לראות איך שונאיו בנפש ימררוהו וישטמוהו וחיים יבלעוהו; ישוב לראות… אך תכהינה עיני מראות! ובצר לרוחי יחיש מפלט לו אל הספרות העברית, ששם בית ועד לאלה המתאמרים לנביאי ישראל, לרופאי חליו ומחבשי עצבותיו, ששם הם ממתיקים סוד ויתיעצו על צפונותיו ועל עתידותיו. אבל מה יחזה שם הרוח? הנביאים הם נביאי הבעל, הרופאים – רופאי אליל, הרדקטורים בונים למו חיץ, וסופריהם ועוזריהם טחים אתו תפל, והעם רר בשרו ועיניו נמקות בחוריהן כי תושיה נדחה ממנו!

חזיונות אלה וכאלה יחזה רוחי לילה לילה, ובחזון הזה כדמותו וכצלמו כבר ערכתי בשכבר הימים למיודעי המשבח והמפאר יהל“ל. אבל הלילה רוח חזיוני הפליא עצה הגדיל תושיה, כי מכתביך אדני שר הים, ומה גם מכתבך השלישי שפך עלי רוח חזיון נורא מאד ובהתעופף רוחי בעולם הספרות חזיתי ראיתי גדולות ונצורות. שם נתיבות חכמה ודעת קדושים, שם צדק ומשפט, שם גנזי דעות של רשע כסל ומטמוני תחבולות ערמה. שם היכלות בנוים לתלפיות, היכל הענג והיכל הנגע. היכל הרצון והאהבה היכל השנאה והתחרות זה לעומת זה, שם המוני מעלה עורכי מערכת מ”ע, שם גם סופרים בעלי אגרופין אשר בחיקם ישאו חצים ואבני בלסטראות, שם גם כופרים אשר לצדק ידרכו קסתם ולמישרים יעשו עט, שם מבקרים צנועים וחצופים, אלה דבריהם בנחת נשמעים ופניהם מפיקים רצון, ואלה פניהם פנים של אימה וזיו איקונים חמה, שם מחברים מעתיקים משוררים מקוננים ומספידים; שם בעלי שמועה בעלי מודעות ואזהרות; שם גם סופרים גמולי מחלב עתיקי משדים. אין קץ לצבא הסופרים שלא שמשו כל צרכם, למגנבי דברים, למתעטפים בטלית שאינה שלהם. שם סופרים מלאי חנופה וכחש, עזי פנים, מורי שקר, שוטים וגסי רוח. שם ראיתי מחנה גדולה וצבא רב ואחריהם ולאחוריהם ימשך המון סופרים תופשי קסת ומושכים בשבט סופר אין קץ, ויעף אלי אחד מן המחנה ויאמר: אני הוא שר הפנים לפנים, ולא הייתי נהנה מאורם של בני עליה אלה אלא מאחוריהם, מפני שהם שרים שחוצים ויהירים, ובעיניהם המה אלהים אדירים, ומפני שהייתי מסתכל באספקלריא המאירה, לרגלי עבודתי להם התדירה, בחנתי מעשיהם ועלילותיהם ואראה כי התנהגו בהרבה הנהגות שלא כשורה וכהוגן, ומפני שלא כסיתי על סרחונם, ופרסמתי את כשלונם וגליתי מסטורין שלהם נדחיתי ממחיצתם ונעשיתי לשר הפנים בעצמי. לכן בני שב בחיקי ואגיד לך צפונות הנעשות בקרב בית ישראל. צפונות אשר בני האלהים האלה העומדים לפניך לא נתנו רשות לפרסמן. ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובוכה, והיו דמעות זולגות ויורדות מעיניו ונופלות על פני, ואמרתי לו: הדר זיו מרום, מפני מה אתה בוכה, אמר לי בוא ואכניס לפני ולפנים ואודיעך מה גנוז בישראל עם קדש, בקהילותיו אסיפותיו, רבניו מוריו ומנהליו בכל ערי מושבותיו. תפשני והכניסני להיכל היכלים לחדרי חדרים ולגנזי גנזים, ונטל פנקסים וספרים ופתח לפני, והראני אגרות כתובות פנים ואחור, והן מלאות מוטה חמס ושוד. נבעתי נזדעזעתי ונרתעתי לאחורי עד כי פרחה נשמתי והוטלתי כאבן דומם, אך מזחיא“ל בעל הכנפים העומד עלי נגע בי ויעירני ויעמידני על רגלי ויאמר לי: ידידי מה עלתה לך? מה החרדה הגדולה אשר חרדת? אדוני מזחיאל⁴⁶, עניתי לו בבהילות, רעות ופרעות כאלה הראית לי בישראל, ואתה עוד שואלני? אמר לי בוא ואכניסך גם אל גנזי נחמות וישועות לישראל. הכניסני להיכלי היכלים, לחדרי חדרים ולגנזי גנזים וראיתי כתות כתות של מלאכי השרת שיושבין ואורגין בגדי ישועה, ועושין כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו הכתות הללו מי הם? ומפני מה אנפיהון נהירין? אמר לי תקוה רחוקה היא דמנהרן לאנפיהון, כי הם הם הסופרים דמתקריין לאומיים, ובגדי חמודות הללו והכתרים שקבועין בהם אבנים טובות ומרגליות למטרונא הם, דמתקרייא כנסת ישראל. ראיתי ושש לבי ופני הפיקו נהרה. מזחיא”ל הסתכל בפני, ובשתיקותא הכניסני להיכל שעמד הרחק מן ההיכלות הללו מהלך כמה וכמה שנים. שמה הכרתי כתות של מלאכי השרת הללו, אשר ראיתים אורגין בגדי ישועה ועושין כתרי חיים, והנה פניהם עגומין וזועפין, דין רישיה פצוע, דין עיניה שמיטא, דין רגליה תבירא ודין מוחיה נתמזמז. אמרתי לו, אדני מזחיא“ל הדר זיו עולם הסופרים הלאומיים הללו מה חטאו? אמר לי מפני שדחקו את הקץ, והביאו ערבוביה בעולם והורידו ממונם של עניי ישראל לטמיון. שוב ראיתי הרבה כתות שיושבין ודוממים ומחשים. ואשאלהו הללו מי הם? ויענני ויאמר לי: הם הם משכילי הדור המקיימים בנפשם וכל משכיל בעת ההיא ידום, כי עת רעה היא, ויוסף לומר: בין במראה הראשונים מהם מותחים בצפונו של עולם, ומהם בדרומו, והאחרונים מותחים במזרחו של עולם, והאמצעים ממצעים וממדדים באמצעו של עולם והם הם המחרישים. אבל כבוש עיניך שלא תסתכל בפרצופיהן וזיו איקוניהן ובלם פיך שלא תעשה גל של עצמות, ולאלה צריכין אנו להחזיק טובה קרא מזחיא”ל בקול רעש גדול ויתעופף מעיני.

הקיצותי מחזיוני, פקחתי עיני וארא כי מכתביך שר הים כשמלה פרושים לפני ומכתבך השלישי לנגד עיני, ואדע כי הוא הוא שפך עלי רוח החזיון, חזרתי ואקרא בו עוד הפעם. שם חזיתי כי נתבקשת אדני, בישיבה של מעלה, בפמליא של מעלה, בפמליא של סופרים עליונים, להיות עוזר להמ“ע “קדש הקדשים” אשר סרטיא”ל המלאך הוא המוציאן לאור. באמת קנאתי בך קנאה גדולה, כי זכית להיות שליח בין ישראל למקום, ולעבוד עבודתך על טהרת הקודש לפני מו“ל שאין חנף ומשוא פנים לפניו. כי במכתב עתי ההוא בודאי נתבססה הספרות על בסיס קים ונכון, על האמת והצדק. גם סופרים בלי תפונה יעשו אך לאמונה “וכלם באמת בתם וביושר, מבלי עודף ומבלי חוסר” (שיר היחוד ליום ג') באין תחרות וקנאה, באין משטמה ושנאה, אך יחדו באגדה, יעבדו עבודתם לאמת ולתעודה, תחת אשר רב מכתבי העתים, אשר המולי”ם לקוראיהם מושיטים, הם בעלי דו פרצופים, יקראו בשם האמת והם בהות נפשם שטופים, גם סופריהם מתהלכים בקומה זקופה, בדעה חצופה, ובמחשבה טרופה, וישאו איש על אחיהו חרפה וגדופה. ומה רב מספר הסופרים הפטיטים, הממלאים את כל מכתבי־העתים, סופרים שעלו ככמהין ופטריות, נערים חובשי בתי כנסיות, שאינם יודעים רוח העם ודעת הבריות. גם סופרים זקנים לימים ול…⁴⁷ צעירים, דלים בדעת ובמרמה עשירים, העורכים לפנינו דעות רעועות, במליצות פרועות, מלאות שבושים ואבעבעות. גם המולי"ם והרדקטורים המתאמרים לנאורים… אך הם לי לספר בגנותם ובסרחונים, מעלם וזדונם, ולהתכבד בקלונם, כי אוי לדור ששופטיהם צריכים להשפט (ילקוט רות).

אדני השר, אלו ידעתי כי הנסתרות הללו תהיינה מקפלות ומונחות בקופסא של לבך, ולא תגלינה לעולם, כי עתה גליתי לפניך עוד המון הסתרות, אבל אחרי הודיעך כי נבחרת להיות עוזר למ“ע “קדש הקדשים” ובכן חששה אני חושש שמא תודיע במ”ע ההוא מצפונותי אלה, ויהיו גלוים וידועים גם למלאכי השרת המשרתים את פני סרטיא“ל הרדקטור, ואפשר להיות שאחד מהמוני מעלה ידחה ממחיצתו ויפל בנופלים להיות מתגורר בארץ, ואז יודעי גנזי הסתרות אלה לאיזה מ”ע אשר ע“פ האדמה ואז מרה תהי אחריתי. ועפ”י האמת הידועה ליודעי ח“ן, הנה אלו המלאכים הנופלים הם גרועים ופחותים בערכם ומדרגתם גם מבני אדם הגרועים הפשוטים וההדיוטים, הלא ידוע כי כמו שיש חלוקי מדרגות בנשמות, יש נשמות שהן בחי' ראש ומוח והן שופרא דשופרא, ויש נשמות שהן בחי' אחוריים ועקביים והן זבוריות דזבוריות עד סוף כל הדרגין, הראשונות נמשכות ממוח העליון שהיא חכמה עילאה, והאחרונות נמשכות מאחור ונשפעות מהקליפה וס”א (כמבואר בלקוטי אמרים, ובלקוטי תורה פ' וירא) וכן במלאכים יש דרגין, אלה שהם במדרגה התחתונה שבתחתונות, הם שירדו ונפלו ממדרגה למדרגה בהשתלשלות וירידה ובצמצומים רבים אין קץ, ונתמעט בהם האור והחיות מעוט אחר מעוט עד שלא נשאר ממנו רושם והם הם הקליפות והטומאה שאין להם תקנה כלל, וזהו סוד מאמר חז“ל ראיתי עליונים למטה (פסחים ג') כי מטה וטמא חד הוא כידוע שא' וה' מתחלפין, ומלת טמא בגימטריא נו”ן שמרמז על נו“ן שערי טומאה, וזו זו היא גם הכונה במאמרם (סוכה מ“ה ע”ב) ראיתי בני עליה והם מועטין, כלומר: שנתמעט ונפחת אורם, ובעוה”ר המלאכים הנופלים נתרבו בימינו שהם בבחי' עקבי דמשיחא, שעקר היניקה להם מבחי' עקב ואין בהם גם ניצוץ אחד מצד הקדושה שהוא צר הפנים והדברים ארוכים ליודעי ח“ן. השתא דאתית להכא, בוא ואראך דונמתם (של המלאכים היורדים והנופלים) בעוה”ז בין כל מפלגות בני אדם, בין הרבנים, העשירים, המולי"ם והסופרים, המחברים והמעתיקים המשכילים והרופאים, המלמדים והמורים, וגם בין בני ציון היקרים.

הרבנים כיצד? – שא עיניך וראה את הרב בעיר פלונית, הנה זה חמש ועשרים שנה שהוא משתמש בכתר הרבנות בעיר ההיא, שאל נא את עדתו מה פעל ועשה לה הרב הזה בעת הארוכה הזאת? האם הטריח את כבוד תורתו לבקר אף פעם אחת בית הת“ת, לראות מה ילעיטו שם המלמדים את בני העניים הללו, אם תורתם לא פרי בסר ורקבון להצבות בטנם? ואם ישאפו שם הנערים אויר צח? אם לא ערמות זבל ואגמי מי שופכין שם? והמשגיחים והמנהלים מה הם? בעלי מוסר אוהבי הסדר והנקיות? ותורת המלמדים הכי תורת חיים היא? – ואת בית החולים שבעיר, הראה הרב מימיו? היודע הוא מה יעשה שם בממונם של ישראל? – האם הרהר בם פעם אחת ע”ד העניין והאביונים שבעיר הגועים ברעב וכפן? חלילה! לא זו תפארתו על דרך רבנותו! הילך הרב לנוע על קטנות כאלה? הס מהזכיר! בגדולות הולך לבו, כי מיום שבתו לכסא הוא מתעמל להשיב אותן ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. הכי מלתא זוטרתא היא! – והרב בעיר אלמונית שגם הוא יושב בכבוד והדר בקרב עדתו הנכבדה, מפתה יאכל ומכוסה ישתה, וישמן ויעש לו פימה עלי כסל, גם את חתניו לוקחי בנותיו יפרנס בכבוד, ומהנותר קבץ ע“י איזה אלפים זקוקים, אבל הוא במה זכה את עדתו? האם גמל עליה גם אחת על אלפי הטובות שגמלה עליו? האם נסה להשתתף בעצה אחת את טובי העיר לעת ימתיקו סוד על צרכיה המרבים? האם תקן בתוכה גם דבר אחד הדרוש לחפץ תושביה ענייה יתומיה וכדומה? האם גם הוא עובד עבודתו במקצוע ההוא אשר חבירו עובד ביזע? האם גם הוא משפשף את ההלכות הישנות שכבר אכלתן החלודה לתת להן ברק? – לא! רוחו של הרב הזה מרחפת ומרפרפת ע”י הלכות וגזירות חדשות המתחדשות בבית מדרשו חדשים לבקרים, ורוחו זה בשעה שהוא יוצא לחדש נזירותיו, הוא מבקש להחריב את העולם, ואלמלי חריפותו וחידודיו שהם מתישים את כחו בהררי השטות ומשברים את מוחו בגבעות הסוגיות ובאלפי עיינים, כי אז אין כל בריה יכלה לעמוד לפי כח אסוריו ורוע גזירותיו, מפני כי אינהו נפישי מהישנות וקיימי עליהון כי הסלא לאוגיא. והרב בעיר… שהוא מתרברב ומתיהר על עדתו רק בקלסתר פניו האדומים, בבטנו הרחבה וביראתו חטאו במדה מרובה, מה מעשהו כל הימים? אף הוא ולא כלום, אלא שהוא מתהלל בספרו שהוא כותב זה כ“ב שנה שבו יישב כל ה”וד“קים” שבמהרש“א והכל בעמקות נפלאה. והרב בעיר… שהוא אליבא דאמת לא גמיר ולא סביר, וגם כל חבור אינו כותב, ולפי דבריו יש לו בזה טעם כמוס, אך לצני הדור אומרים טעם פשוט, מפני שאני יודע מלאכת הכתב, הרב הזה מה הוא עושה תמיד? – הנה בעל כרחך תודה לי אדני שר הים, כי הרבנים האלה וכיו”ב לא לבני אדם הם, כ"א מלאכים נופלים שפגיעתם רעה לבני אדם.

ואתה הלא עברת ערים, הראית את העשיר אלקנה בן ירחם בעיר… הלא הכל יודעים שאביו היה עגלון (לא מלך מאב, אלא בעל עגלה פשוטו כמשמעו) כל ימי חייו, ולבנו זה האירה ההצלחה בהיתר או באיסור ויהי לעשיר, מלוה ברבית ומשהה ת"י שטרות פרועים וכו' וכו‘, הוא אֶת אָחיו לא יכיר ואת בני עמו לא ידע, בצרתם לא צר לו ובמצוקתם לא ישתתף, כל מלאכת עבודה שבביתו יתן לנכרים דוקא, שאל את פיו מדוע הוא עשה כן? הוא יענה ויאמר לך. תכלית שנאה שנאתי את היהודים בעלי הסמרטוטין העומדים תמיד בניוולם. גם השעה צריכה לכך. תירוץ מספיק האין זאת? מי יכזיבני על פני, שהעשיר הזה לא אחד מהמלאכים הנופלים הוא? וכו’ וכו' וכו'.

כל אלה הודעתיך אדני השר למען תשים עינך ולבך על כל המתאמר לאדם ואין בו נפש יודעת; המתימר לרב והוא לעדתו איננו רב ומושיע וכו' – אז ייקר שמך אדני שר הים לכל איש ישר ותם, אשר בתוכם גם אני היושב בשפל, ועיני תלויות לשוכן בערפל כי

המלאכים הנפלים עד מהרה יתמו

בחשך ואפלה יכליון וידמו

ולכנ"י המתגוללת באָמש

יופיע אורו ויזרח השמש

והנני ידידך

איו"ב ממינסק

br />

הושע"ר תרמ"ח

כ. ⁴⁸

עוד יצלצל באזני קולך הנעים, ידידי העורך, שהשמעתני לפני הפרדי ממך ואמרת: “ברוך צאתך מבראדי וברוך בואך ללעמבערג” עוד לא יצאתי ידי חובתי להשיב לך תודה בעד אהבתך שהראית לי כל הימים אשר ישבתי בבראדי, עוד אני חושב במה אקדם פניך. והנה, ליל התקדש חג מתן תורתנו בא בהדר גאונו, ואני ישבתי בדד בחדרי ואהגה בספר “תקון ליל שבועות”, הספר הזה המכיל בקרבו ראשית ואחרית מספרים רבים, ותוכנם אין. מה זאת? שאלתי, האם באמת רצה השל“ה הקדוש לזכות את ישראל בכל התורה כלה בלילה אחד על רגל אחת? הלא טוב טוב היה לו קראנו כל הלילה ספר אחד שלם, מקרוא ספרים רבים חסרים בתוך! אמנם לפי דעתי כיון בזה השל”ה הקדוש כונה עמוקה מאד, והיא: שכל ישראל יראו כי יש להם ראשית ואחרית, ואף אם תוכם נחר – רצוני לאמר: אף אם לפי שעה יחסר להם כל טוב, אין להם חלק ונחלה בארץ, עבדים לעבדים יעבדום בפרך, וכאפס וכאין נחשבים המה בעיני שכניהם, אבל עליהם להביט אל צור מחצבתם ולמצוא בזה נוחם לנפשם הנהלאה. עוד בטרם זרחה שמש ההשכלה על ראשי הגוים, בעוד כל העמים היו עובדי אלילים ובאימים התהוללו ויזבחו לשעירים, אז הופיע האחד הוא אברהם העברי והכיר את בוראו, וילך למסעיו, ובכל מקום בואו קרא בשם ה' עושה שמים וארץ, וע“כ בעת אשר שאל מלך מצרים למרע”ה “מי ה'”? ענהו: “ה' אלהי העברים”! וע"כ נוכל לקוות, כי יש גם אחרית לפעולתנו, ישראל ואורייתא חד הוא, וכמו שהתורה הקדושה יש לה ראשית ואחרית… ורק בימינו לא רבים זכו להבין דברי התורה. כן ישראל, הגוי הנפלא הזה, ידענו ראשיתו, ונקוה לאחריתו. מאמינים אנחנו, כי באחרית הימים תמלא הארץ דעה וכל העמים יכירו וידעו כי שם ה' נקרא עלינו, ורק בימינו כמונו כאין היינו בעיני העמים וכן הננו גם בעינינו.

במזימות זו חשבתי גלמוד ישבתי כערער בערבה. ועלי נפשי תשוח בזכרי גורל אחי ועמי הנתונים בצרה: מתי יכירו כל העמים כי תורת ה' תמימה משיבת נפש? עד מתי לא ירחמו שה פזורה ישראל? עד מתי נהיה לחרפה ולשנינה? עד מתי ה' אלהים לא תרחם על עמך, עם בזוז ושסוי ברומעניא ובמארוקא וברוב ארצות פזוריהם? עד מתי לא תופיע בהדר כבוד עוזך להראות לכל העמים כי לך הגדולה הגבורה והעוז?

במחשבותי אלה סוגרו עפעפי והנה זה בא השרף ויאמר אלי: עתה באתי, קום נא אקחך ואביאך אל ארץ מולדתך, ותראה את שלום אחיך ושלום הצאן… בחזקת היד אחזתי בכנפיו ואשב על גבו ועיני לארץ הביטו, “מה לך כי פניך זועפים”? שאלני השרף בקול שפל מאד. “אתה התאוננת רע ומר באזני ההשגחה מדוע לא תרחם על עמך ישראל, ומי כמוך יודע כי המה באולתם יסלפו דרכם ועל ה' יזעף לבם! הבט נא ימה והגידה מה אתה רואה? – “את הנהר הגדול נהר דניעפר אני רואה” – “ומה אתה רואה על פני התהום” – “שם אני רואה מקומות של רפש וטיט, חרשי אדמה, אבני נגף וצורי מכשול ועשבים למיניהם” – “היטבת לראות” – ענה השרף – “גם בני ישראל נמשלו למים רבים, וכנהר הזה אשר על פני מימיו לא תראה כל שינוי, ____⁴⁹, ורק בתחתיתו – כן המה ב”י. אם תביט על פני העם אשר בו בחר ה' סגלה מכל העמים. תראה, כי כלם אהובים, כלם ברורים, לא כן אם תשים עיניך לראות אל מעמקי לבבם, אז עולם הפוך תראה, הן גם חכמי הדור לא יצאו מהכלל גם המה ככל המון ישראל, גם בתוכם נמצאו מחרחרי ריב, מפיחי מדון שדרכם להזיק. החכמים האלה נפרדו לכתות שונות, עדר עדר לבדו, והנה כדגי הים אשר הגדול בולע את הקטן ממנו. וכמים האלה אשר ישרצו כל שרץ נפש חיה למיניהם כן פרו ורבו ביניהם קטטות וריבות ומחלוקת שלא לשם שמים. הראית איך גלי הים ירומו פתאם לבלוע את כל היקום, וגל אחד נדחף מפני חברו? כן כל אחד מהחכמים יחפוץ לבלוע את כל היקום, פתאם יבא רעהו ויעתיקו ממקומו, שניהם צועקים, שניהם ישמיעו ריבות שפתם, ואיש לא ידע מה חפצם ואנה מגמת פניהם, ואם אחד מהם יתן בעפר פיהו, אז יבוא השלישי ויקח חלק גם הוא בתוך המריבים, והמחלוקת תחדש ביתר שאת וביתר עז” – “כלה תוכחתך לחכמי דורנו”! – עניתי את השרף בשפתי תלונה. “ידעתי” ענה השרף “גם אתה לא נקית מפשע רב, גם אתה תבוא בקולי קולות להחריד אנשים ממנוחתם ותדרוך ברגל גאוה על אלה שכבר נתגדלו ונתקדשו בין ההמון” – “אנכי” עניתי בקול חרד מאד, “אנכי לא נגעתי בכבוד איש טרם שפך הוא את הקיתון על פני, מעודי עד היום אלחם מלחמת מגן, למען אציל כבודי מדבת עם ואין את נפשי להלחם את אויבי עד רדתו, רק להחלישו לבל יוסיף הלחם בי”. “לא צדקת”! – ענה השרף – כלכם גרים אתם בארץ לא לכם. ועל כל מדרך כף רגליכם לא יכירכם מקומכם, ע“כ עליכם לאגד לאחד ולקשר לבותיכם, למען תהיו לאגודה אחת ולא לבנות במות רבות. עליכם לראות ולהתבונן, כי סבת כל הרעה אשר באתכם היא: פרוד הלבבות, מחלוקת קטטות ומריבות, המחלוקת היא הצרעת הנושנת אשר על ידה אבדתם טוב הרבה; המחלוקת מנפש עד בשר תכלה, ועוד היום היא מרקדת בתוככם ועדיין לא הטהרתם מהטומאה הזו. וחכמי הדור גם המה לא נקו מהעון הזה, גם בתוכם מרקד השטן, מסית ומדיח ומפריד איש מעל אחיו, זה ישמיע דברים בוטים כמדקרות חרב ויתפאר כי לשונו כחרב חדה וגם מורטה, וזה יענה אותו בקול חרופים וגדופים, עד כי ערבוביא במחנה ישראל, והמולי”ם המה אוסרי המלחמה, המה נתנו יד לכל מי שדרכו להזיק ולעמוד בשדה המערכה להכות חכמים רבים אחור!!… אמנם הגיע זמני לשוב למקומי, ולא אוכל עוד להשתעשע אתך. אבל חכה נא כי אבוא אליך בקרב הימים", ובמעוף אחד הביאני אל חדרי ויאמר: קום נא וגמור את הספר “תקון ליל שבועות” ויעלם מעיני. ואנכי הקיצותי ואראה כי עוד הספר פתוח לפני, אז ידעתי כי חלום חלמתי… ורשמתי את החלום על הגליון ואשלח אותו לך. ידידי העורך, אולי תדע לפתור אותו. –

כא

איו"ב ממינסק

מיום ירד ה' ובלל שפת בני האדם והפיצם על פני כל הארץ, נפלגו העמים למשפחותיהם, ובכל דור ודור קמו מקרבם אנשים חכמים יודעים בינה לעתים, וחקקו בעט ברזל ועופרת את תולדות משפחותיהם וכל העתים הטובות והרעות שעברו עליהם, למען ידע כל עמי הארץ את קורות המשפחה. וכן קמו סופרים רבים וכתבו זכרון בספר כל קורות הגוים אשר על פני כל הארץ. אולם לא כן היה גורל עם ישראל, ואנחנו לא נדע מה היה לסופרי עמנו שלא נתנו אל לבם לכתוב בספר מה שקרה לעם ישראל מיום שחרב בית המקדש השני, ורק בשפות זרות זעיר שם זעיר שם העלו את זכרון העם הנפלא הזה, כהחכם גארֶטץ וכדומה. אולם לא רבים מאחב“י יבינו לקרות בשפות נכריות, וספרי העמים כספר החתום בעיניהם. הסופר המצויין ר' מרדכי אהרן גינצבורג ז”ל ראה את החסרון ויחפץ לתקן הדבר, אבל דבריו בענין הזה מעטים המה, והעיקר חסר מן הספר – עד שקם יקירי אביר הסופרים ה' קלמן שומלאן הי“ו ובנה בית נאמן לשפתנו העברית. הוא אסף את כל הקורות את ב”י בספר גדול בכמות ובאיכות “דברי ימי עולם” ו“תולדות חכמי ישראל”, ומי לא יודה ולא יבין כי דבר גדול עשה שולמאן עד כי לפי דעתנו ראוי היה האיש הדגול מרבבה הזה לספר תולדותיו בארוכה ובלי ספק יקום איש מושך בשבט סופר ויאסוף את כל הקורות אותו, ואנכי רק אפס קצהו אספר ממעשיו הגדולים בהליטעראטור העברית. הוא שולמאן אחד מהשרידים אשר ה' קורא אליהם: “קומו בעזרת ישראל ופדו את הצעירים מבני ישראל לבל יתנגפו רגליהם על הרי חשך וצורי מכשול” ושולמאן שמע לבת הקול הזה, וישיש כגבור לרוץ אורח מישור, ומשך אחריו רבים מבני ישראל, והעשיר את הספרות העברית בעשרים ספרים יקרים אשר כבר יצאו לאור הדפוס ואשר תפארת המה למחברם.

עשרים הספרים ובהם חמשים ושלשה חלקים יתנו עדיהם על עמל המחבר הנכבד. נוסף עליהם נמצאים בגנזיו כ“י יקרי הערך ורבי האיכות, ובימים אלה כבדני ה' שולמאן והראה לי את כל הכ”י הנמצאים תחת ידו שלא ראו עוד אור הדפוס. והמה יקרים ונעלים מאד, ואלה המה:

א) “כבוד חכמים”, על אגדות חז“ל בש”ס ובמדרשים. הספר הזה יכיל באורים חדשים שלא שערו המפרשים והמבארים הראשונים והאחרונים, ואף אם ידידי הרב החכם המבקר האמתי הר“ר משה אהרן שאצקעס קנה לו שם טוב בספרו “המפתח” בו הראה את רוחב דעתו ושכלו החד ודבר מן הארז עד האזוב, אבל מקום גדול הניח להרב שולמאן להתגדר בו, והוא (שולמאן) הוציא כנוגה צדקת חז”ל, ובלשונו הזהב הראה בספרו הנ“ל את נועם מליצת חז”ל, דברי חכמים וחדותם, ויסתום פיות משטיננו ומקטרגינו המלעיגים עלינו ויאמרו כי מות בים התלמוד, ויראה לעין כל כי עץ החיים ועץ הדעת שתולים על מים רבים הנוזלים להים הגדול והוא ים התלמוד, וכבר דרוש דרש איזה דברים מספרו לפני גאוני זמננו כמו מבי“ע החונה בק”ק בויסק בקורלאנד ועוד, וכלם כפה אחד ענו ואמרו: שפתים ישק משיב דבר דבור על אפניו, ומי יתן ויתעוררו הגבירים להוציא את הכ"י הזה לאור עולם לשמחת נפש אוהבי ספרות ישראל והתלמוד בראש.

ב) ארצות בני קדם, מחקרי ארצות בני קדם דתיהם ואמונותיהם, משפטי המדינות, היכלי חסנם, ושרידי בניניהם העתיקים ועוד ענינים רבים ושונים. –

הדברים המעטים האלה הכתובים על שער הספר יתנו עדיהם על תועלת הספר ועל מה אדניו הטבעו ואין להאריך.

ג) מדרש יוסף. מדרש ישן נושן על התורה מעשה הכהן המשיח יוסף בן מתתיהו מירושלים הנודע שם יאזעפֿוס פֿלאוויוס.

אין בכל ספרי האפקריפא כמוהו, לשונו צחה נקיה וקלה בדרכו בכל ספריו הרבים אשר לא תסולה בכתם אופיר.

ד) נגד אפיון.

ה) מכתבים שכתב לחכמי הדור. והחכמים השיבו לו מכתבים הראוים לדפוס. בתוכם נמצאו מכתבים מהחכמים המפורסמים שניאור זקש, אב"ג, יעקב רייפמאן, מיכה יוסף בן אדם הכהן לעבענזאהן ועוד ועוד.

בדרך כלל נוכל לאמר, כי ה' שולמאן בכל ספריו אשר הוציא לאור ואת אשר עודם בכתובים קלע אל המטרה ולא החטיא, לבו לא הלך בגדולות ובנפלאות, ובמופלא ממנו לא דרש, ולא בקש גדולה לעצמו, רק פלס ושקל במאזני צדק, איך ובמה להועיל לבני ישראל, ובעיניו הטהורות ראה והבין הנדרש לב"י וסלל למו מסלה חדשה בהליטעראטור העברית כאשר יודה כל משכיל אל דבר.

הספרים כתבי יד אשר נקבתי למעלה בשמותם כבר נגמרו ועומדים לצאת לאור הדפוס, נוסף על כתביו הרבים שהדפיס במ“ע שונים ספורים נעימים ודברים רבים בידיעות הטבע ועוד ועוד. אבל לדאבון לבנו עוד ימים רבים יעברו עד אשר יקריב את הכתבים על מזבח הדפוס, ומי אשר בדבר? מי יתיצב לשטן לו לבל יוכל להוציאם לאור? אלהי מאַמאָן! הוא אלהי שלשה עמודים “כסף” “ממון” ו”מעות" שכל יושבי תבל עובדים ומשתחוים למו. ואין לה' שולמאן על מה ועל מי לסמוך. ואף אם הגבירים הנדיבים הנודעים לשם הר“ר יהושע צייטלין והר”כ וויסאצקי ממאסקווא תמכוהו בימין צדקם, אבל אין הקומץ משביע את הארי. נוסף על כל המעלות והמדות הטובות שחננו ה' הנחיל לו בושה יתירה: עשרה קבין בושה ירדו לעולם תשעה מהם נטל שולמאן, והוא לא יחפוץ ליהנות משל אחרים בחנם אף פרוטה אחת, והוא יקיים את דרשת חז“ל אשר דרש על הפסוק “כי שם ביתו”. ואוכל להעיד על דברי אלה עדים נאמנים, הלא המה ראשי החברה מרבה השכלה בישראל בס' פ”ב אשר קראוהו לבא אליהם לעיר המלוכה, ובהיותו שמה לא טעם אף מעט מים חמים בחנם, מעודו עד היום לא סבב בערים למכור את ספריו, רק בסתר אהלו יתלונן רע ומר על גורלו. הוא יושב בדד בביתו וישא ויסבול את אשר נטל עליו, ומה מאד נשבר לבי בקרבי ומעי המו בקראי את המכתב אשר שלח אלי, שמה ישפוך מרי שיחו בחיקי ויתאר לפני את מצבו, ובמרוצת דבריו יאמר: טרדותי עברו ראשי ודאגותי כנטל החול תכבדנה על נפשי העיפה. הה! יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. תלאותי טרדותי ודאגותי תרבינה מיום ליום ואנכי בכיתי תמרורים בשמעי קול שולמאן מדבר אלי ממחשכים כמתי עולם, ואמרתי: זו תורה, זו חכמה, וזה שכרה?!.

גבירים משכילים, חכמים ונדיבים! הלא לשמע שם שולמאן תאוה נפשכם, הלא תתענגו מרוב טובה על ספריו היקרים, למה תעמדו מרחוק מהושיע לאיש גדול כמוהו ותעלימו עיניכם ממנו? קומו נא בעזרתו למען יוכל להדפיס את כל כתבי ידיו, אז יעמוד שמכם לעד לגאון ולתפארת כימי השמים על הארץ: אמנם ידעתי כי נקל הוא להגבירים לפזר כסף על כל דבר הבל ורעות רוח, ומדבר שהוא חיינו ואורך ימינו יעלימו עין! רוב חכמי ישראל יחיו בדאגה ובחסר כל, הנשמע כדבר הזה במחברים ספרים בלשונות העמים? הסופרים הכותבים בשפות זרות ישבו כבוד בביתם, ורבים דורשים בכסף מלא את ספריהם, ועל המחברים בשפת קדשנו לכתת רגליהם ללכת מעיר לעיר ומבית לבית והספר אשר חברו בידם. וברתת וחיל יעמדו לפני אדון הבית אשר בידו מאזני משפט לשפוט על הספר בכמותו ולא על איכותו.

גם האיש אשר השג תשיג ידו לקנות ספר מיד המחבר, כי ה' ברכו בהון ובעושר, יהיה המחבר בעיניו כעני המחזיר על הפתחים, וכאלי כפה עליו המחבר את ספרו כגיגית, ובכבדות יוצא מתחת ידו את נדבתו, לא כתשלום גמול בעד הספר כי אם באשר יחשוב את המחבר לעני הגון: ואוי לו להמחבר שאין ידו משגת ללבוש על בשרו בגדים נאים ובתי עינים וכובע עגולה על ראשו וכתנת בד לבן ומנעלים חדשים מגוהצים, כי אז יעמוד בפרוזדור זמן רב עד אשר יתן אותו משרת בעל הבית לכנס לטרקלין לראות את פני האדון הגביר. כי כן צוה עליו אדונו: העניים והאביונים לא יבאו אל הבית להפריע מנוחתו. כן ראיתי בעיני עת בא אחד המחברים החכמים הנודע לשם ואשר יגע ועמל עשרים וחמש שנים עד שהוציא לאור את ספרו אשר באמת ספר יקר הוא, ומה ענה אותו הגביר רבי בן דן? “אין עתותי בידי לקחת את ספרך מידך. בוא אלי מחר”. ובבואו פעם שנית ושלישית ידע המשרת את נפש אדונו, כי לא לרצון לפניו לדבר עם המחבר הזה, ע“כ לא נתנהו לבא אל הבית פנימה. אשריך, שולמאן! שלא ראית מעודך איך הגבירים יקמטו מצחם ויעקמו שפתיהם בבוא אליהם מחבר ספר עברי, אשריך וטוב חלקך כי לא נכשלו אחרים על ידך לשפוך דמי איש כמים… ע”כ שמח נא בחלקך, ואלהי הרחמים יכלכלך, תמות בשיבה טוב, ואת אשר זרעת בקינה תקצור ברינה, זאת הברכה היוצאת מלב אוהבך הנאמן בבריתך, והדורש שלומך אשרך וטובך כל הימים בלב תמים.

כב.

ביום ערב ר“ה באתי להעיר הגדולה ווילנא, “ירושלים דליטא”, ומצאתי לנכון להודיע ברבים מה שראיתי שמה: קול גדול שמעתי, העם מריעים תרועה גדולה עד למרחוק, רבים בוכים ורבים בשמחה להרים קול: ההמון נצחו את ראשי האצילים מתושבי העיר! הבה ואספר סבת הדבר הזה. בעמק אילון היא עיר ווילנא, רבתי בערי ליטא, הלך לעולמו המגיד מישרים. האצילים, רצוני לאמר: הגבירים ההולכים קדימה, וההמון החלו לריב ולהתקוטט על דבר התמנות מגיד חדש, מי יזכה לעמוד בראש? האצילים לא חפצו כלל וכלל להרכיב אלוף חדש על ראשם, וטעמם ונמוקם עמם. וההמון, המה בני דלת העם אשר זה דרכם לעמול כל ימי השבוע בזעת אפים וביגיעת בשר וביום השבת יתענגו לשמוע דרשות המגידים, חשקה נפשם במגיד גדול ומפורסם, אשר חננו ה' בלשון למודים, ובמגידים קטנים הנמצאים בכל בית מדרש לא ימצאו נחת רוח וישימו עינם על הרב היושב על כס הרבנות בז”ח. ואחרי קטטות ומריבות בטלו האצילים את דעתם ונמנו וגמרו לעשות רצון ההמון. וירכיבו עליהם את הרב מז“ח. הרב הזה בא בהמון חוגג להשמיע נעימות דבריו, ושכרו הקצוב: שמונה מאות רו”כ לשנה מלבד ההכנסות. מי יתן והמגיד החכם הזה ינהל את צאן מרעיתו על מבועי מים חיים וימצא קורת רוח מעדתו, וישמח בהם והם ישמחו בו כי איש גדול הוא ויודע הליכות עולם. יהיה ה' אלהיו עמו ויעל.

ערב ר“ה וכן בכל ערב יום טוב וערב שבת הנני יושב בחדרי גלמוד כערער בערבה. כל איש ואיש יעסוק להכין את כל הדברים הנחוצים לו, ויקיים מאמר חז”ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע“ז ג' ע”א): רק אנכי יושב במלוני ודבר אין לי עם כל אדם, העת ארוכה לי מאד, כל רגע ורגע לשנה יחשב לי – לא עליכם כל עוברי דרך לחוג שבתות ומועדים הרחק ממשפחה ולהיות נע ונד בארץ. אך הפעם לא מצאתי מנוחה ומרגוע בחדרי, ע“כ הלכתי אל חצר בית הכנסת הגדול לראות ולשמוע איך אחינו ואחיותינו הולכות רצוא ושוב כמראה הבזק, זה יצעק בקול: שמרו על נפשותיכם הנני נושא משא כבד! וזאת תצעק: ישראל רחמנים בני רחמנים תנו על ידי איזה פרוטות לקנות לחם לכבוד ראש השנה. סחורות מסחורות שונות ראיתי בחצר בית הכנסת: תפילין, מזוזות, טלתים, ציצית, סדורים, מחזורים, קמיעות לילדים, גם ספרי זארגאן הרבה מאד, וההמון וביחוד הנשים והשפחות תקנינה ספרים כאלה לבלות זמנן בימים טובים, ערבוביא גדולה ראיתי שמה, קולות שונים שמעתי, זה יריב ברעהו על דבר אשר לא כדאי הוא לדבר אדותו, וזה יקלל את חברו באבי אביו עד אדם הראשון, זה יצעק: עוברים, סורו אלי, עוגות חמות (בלשונם: הייסע קאכעדיגע זודיגע קוכענס)! וזה יקרא בשם את כל הסחורות הנמצאה תחת ידו בנשימה אחת! אנכי סרתי אל כותל בית הכנסת לראות מה ישמיעו אותנו הרבנים בהפתקאות הדבוקות על הכותל. והנה בין המון ההודעות הופיע לנגד עיני הודעה גלויה להזהיר את העם איך יתנהגו בימים הנוראים משכבם עד קומם, ושלש עשרה עקרים נמצאו שמה. בתוך ההזהרות קראתי כדברים האלה: אסור להוציא אש משוועבעלעך ולטייל עם זענען או רעגען שירעמס ואפילו במקומות דמותר לטייל בשבת וכו', ואנכי כבר שאלתי. מדוע יעמיסו עלינו הרבנים משא כבד ויזהירו אותנו על דברים אשר רוב הציבור אינם יכולים לעמוד נגד גזירות כאלה, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, אבאר את דברי בני האספסוף בווילנא, הלא המה החייטים והסנדלרים וכל איש ___⁵⁰, ומצוק, ישתדלו לקיים את דברי הרבנים, ובחזקת היד יעצרו בכל אנשים החפצים להקל מעט בגזירות הרבנים, ואם יקרה חלילה שאיש או אשה ישאו מקל או זאנגענשירם ביום השבת, ידריכוהו מנוחה וימטירו עליו מכות יורדות חדרי בטן, והאנשים אשר יחפצו ללכת להתפלל בבית המדרש וילבישו בגדים נאים, אבל מטר ירד על הארץ, ישבו בביתם למען לא ישאו מחסה ממטר בידם, יען יראת האספסוף תעלה על ראשם: וכבר קרה שאיש אחד משכיל הלך לתומו ביום השבת ברחוב העיר ומחסה ממטר בידו, ויפלו עליו נערים רבים ויכוהו ויפצעוהו ויקרעו את בגדיו, ולולא באו שוטרים מזוינים לעזרתו אז הכוהו עד מות, הדבר הזה כבר נודע במ”ע בשפת המדינה ומי אשר בדבר הזה? האם לא הרבנים שיש בידם למחות ואינם מוחים.

עוד אני חושב מחשבות. וקול צלצל פרוטות נשמע מאחורי, הסבותי את ראשי להביט ולראות את הנדיב והמקבל, והנה איש זקן יושב על כסא וקערה של נחושת קלל לפניו, ובתוכה פרוטות רבות, ועל שפת הקערה מונחת פסת נייר ובה כתובים כדברים האלה: “פדיון מההריגה שהיתה בעזרת נשים תקס”ד. מכל נפש ג' קאפייקען" שאלתי את פי הזקן לספר לי המעשה בפרטות, והוא נעתר לבקשתי ויספר לי לאמר: בשנה ההיא (תקס"ד) בליל יוהכ“פ נשמע קול מעזרת הנשים, כי נפלה דליקה באחד הבתים, מי השמיעה את הדבר הזה לא נודע עד היום, והנשים חפזו לברוח מביהכ”נ ונהרגו שבעים נשים ורבות נפצעו, ולזכר נשמתן יקבץ מדי שנה בשנה כסף מאת כל איש אשר ידבנו לבו ויסגיר את הכסף (לערך עד שלשים רו"כ) להרב לחלקו לעניים ולאנשי חיל מב“י ויתפלל בעד נשמתן להיות בגן עדן מנוחתן – הרבה דברים למדתי מדברי הזקן, ואנכי רק דבר אחד אפרש, וזה: כי בצדק צוה הרב הגאון מו”ר יצחק אלחנן ראבד“ק קאוונא לנעול עזרות הנשים בכל בתי כנסיות ומדרשות בקאוונא ביום הכפורים, ופקודה נמרצה יצאה מפיו שחוב מוטל על הנשים לישב ביום הכפורים בביתן ולא לבוא בבהכ”נ אפילו לעמוד שמה שעה אחת, לא בלילה לשמוע כל נדרי, ולא ביום המחרת. אמנם כן גם הרבנים בווילנא יצאו בדברים אחדים בעקבות הגאון מקאוונא. גם המה חפצו לנעול (לא את העזרה) את הדרך לפני הנשים, וזה לשונם בפקודה נמרצה: נשים ובתולות שהולכות ל“תשליך” עבירה היא בידן, וטוב לשבת להן ביתה – אבל הכל תלוי במזל, ואפילו פקודה נמרצה מאת אחד הרבנים: גזירות הגאון מקאוונא נתמלאה באופן נעלה מאד, ולא אחת מהנשים הרהיבה בנפשה עז לשבור את המנעול מפתח בית הכנסת לעזרת הנשים, ובווילנא כאשר הלכתי אל היאור לקרא את ה“תשליך” בלוית ידידי החכם הגביר המליץ הנודע הר"ר נחמיה נאטהאנזאהן, ראינו נשים רבות מאד הולכות גם כן על שפת הנהר להלשיך שמה חטאיהן ועונותיהן, נערים נוצרים יתקלסו בהן…

כג

לפנים עת לא ידעתי מאום בטוב ובחור ברע, ובעין טובה הבטתי על כל יצורי התבל, התענגתי בקראי את דברי המשורר האלהי: “ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו”! מי יתן, אמרתי בלבי, ואבוא על כדור הארץ להיות שר על האדם אשר ידו בכל ועינו משוטטות בכל ועובר ארחות ימים, אבל מה מאד השתוממתי על המראה בראותי, כי דוד המלך ע"ה חזר מדבריו הראשונים, ובהשתפך נפשו על כל המעשים הנעשים תחת השמש לא שלט ברוחו הכביר, ואמר: כל אדם כוזב. ואני מיום התעה אותי אלהים ממקומי והלכתי נע ונד לראות מעשי בני האדם, ראיתי התבוננתי על כל ונוכחת, והנני אומר בפה מלא: רוב בני האדם שוא ידברו, ישיתו בשמים פיהם ושבע תועבות בלבם, בפיהם יקראון שלום לרעיהם ובקרבם ישימו ארבם, ראיתי איך איש ישק לרעהו וכורה שוחה לרגליו, ראיתי איך פלוני החכם – להרע ישמיע עצתו לאחיו, וחפצו ורצונו להפילהו למשואות נצח, ראיתי את פלוני המשכיל דו פרצופין לו: באחת ישחק ובשנית יבכה בפעם אחת. ראיתי את פלוני הפילוסוף והנה הוא חציו בן אדם וחציו כמלאך בלהות יזיק בדרך הלוכו לאנשים תמימים וישרים הוא מרומים ישכון וממקום גדולתו ידבר על השמש הירח ואחד עשר כוכבים, ועל כל החגבים וידמה בנפשו כי הוא אחד ואין שני לו וכל המשכילים לא נבראו אלא לשמשו, ואוי לו למשכיל אם ישמיע קולו שלא כחפץ הפילוסוף או ירד עמו לחייו, יבדא עליו שקרים, וכל דבר נבלה לא יבצר ממנו להוציא מחשבתו הרעה לאור, ומי יוכל לעמוד לפני זעמו. כל האנשים החלשים ימחאו כף בשמעם מפיו דברים מכוערים, יען יצר לב האדם רע מנעוריו, אנשים כאלה ראיתי בכל עיר ועיר אשר עברתי בדרך מסעי, ולא שבעה עיני לראות תעתועי בני האדם, אמנם לא פה המקום להביאם במשפט, יבוא יום ואפשוט בגדיהם החמודות מעליהם אציגם לפני דעת הקהל וכל רואיהם אליהם ישגיחו אליהם יתבוננו ועתה אעזבם לנפשם ואספר מה שקרה אותי בלילה העבר.

הכל יודעים כי השרפים לא יתנהגו כדרך בני האדם. אין להם לא קנאה ולא שנאה, ולא תאוה, ולא ירדפו אחר כבוד מדומה. רגליהם רגל ישרה ולא יסבו בלכתם. וכאשר עליתי על משכבי ושנתי ערבה לי, אמרתי אנוח מעט מעצבי ומרגזי, והנה השרף הנראה אלי זה זמן כביר ואשר הבטיחני לבוא אלי פעם שנית מלא את הבטחתו והופיע לנגד עיני, בשפתי חן נתן לי את ידו (לא כפלוני הגביר שהושיט לי רק את בהונות אצבעותיו) ויברכני בשלום, “עתה אראה אמרתי אליו, כי כל דבריך כנים המה, עשית כאשר הבטחתני” – השרף שחק בעליצות נפש, ויען ויאמר: כן דרך השרפים, אם ידברו אז יקימו, יען רחוקים המה מבני האדם כרחוק השמש מעל הארץ, ואנכי אחת אמרתי ולא אשנה, אחת דברתי להראות לך חדשות במקומות שבני ישראל נחתים, ע"כ קום נא אקחך עוד הפעם על אברותי, נעופה ואראך דברים רבים, ובדברו לקח אותי על אברותיו, וברגע אחד באנו לעמק – אילון.

“כל שבילי העיר הזאת נהירין לי” אמרתי אל השרף – ועכ“ז תמצא פה חדשות, ענה בשפה ברורה: הלכנו ברחובות ובשוקים, ראינו עניים מרודים, וגבירים טרודים, גזרות חדשות מהרבנים, ולשם מצות פסח המה עושים כונים, ראינו דברים נפלאים, יתושים ולבאים, חיות בריאות וגדולות, קטנות וחולות, יורדות ועולות, שמענו שמחת חתנים, יללת תנים, שמענו פי האתון… צעקת פרות הבשן, קולות משונים מהעיר ההומיה, כל חלי וכל נגע וכל מכה טריה, אוי! קראתי, למה באתי לראות צרת אחינו ולשמוע אנקת אחותינו ובקול שמחת צוררינו? – חקוק בספר הזכרון כל הדברים אשר אני מראה אותך, ענה השרף, אל תעצל מהשמיע כל החדשות באזני אחיך”, – “האמת אגיד לך”, אמרתי אל השרף, “כי כבר קצה נפשי בדברים כמו אלה, ומה אתן ומה אוסיף להשמיע מתהלוכות אחינו על העמק הזה, הכל יודעים את כל מנהגיהם תהלוכותיהם דרכיהם וכל אשר להם, ועכ”ז נעופה נא לראות את פני האיש הדגול מרבבה הרב החו“ב רבנו מרדכי פלונגיאן, הידעת מקומו איה? – האיש הזה, ענה השרף, כבר שבק חיים לכל חי, ביום ד' כ”ח מרחשון לקח אותו אלהים – עיני זלגו דמעות בשמעי הבשורה האיומה הזאת – מדוע תבכה? שאל השרף, האם תוכל להשיבו עוד? הוא מת בשנת הששים ושמונה לימי חייו, ועיניו לא תראינה עוד את הצרות המתרגשות לבוא לעולם השפל, ומפני הרעה נאסף הצדיק הזה – אבדה גדולה אבדה הספרות במות האיש הזה, עניתי בקול בוכים, החכם פלונגיאן עמל ויגיע כל ימיו להורות לעם ה' את הדרך ילכו בה, והוא חיבר ספרים שתפארת המה לעושיהם, בנעוריו היה מורה בבית הספר לרבנים בש"ס ופוסקים, ושלש עשרה שנה טרם עזב את עולם השפל הוקם למגיה – ראשי בבית הדפוס המשובח של הגבירים המפורסמים בני ראַם, וקבע עתים לתורה, שנה לא נתן לעיניו ותנומה לעפעפיו ויכתוב שירים וספורים, חקר ודרש בטוב טעם ודעת (אחד ממאמריו נדפס “בהגן פרחים”) וירד בנבכי ים התלמוד והעלה פנינים יקרים. גם מלאכי שלום מר בכו בשמעם כי נפל משמים הלל בן שחר, ענה השרף, כל עתודי ארץ קמו מכסאותם בראותם כי רבי מרדכי פלונגיאן שת נוספות על הרבנים הגאונים והחכמים, החוקרים המבקרים והמשוררים אשר מצאו מנוחה בבית עולמם, אך נעופה נא לראות מה יעשו יתומיו, הלא עזב אותם בעירום ובחוסר כל, ומה תעשה אשה קשת רוח, היא אלמנת המנוח, במה תחיה את נפשה ונפשות צאצאיה – לא עלינו לדאוג בדבר הזה עניתי בכובד ראש, בלי ספק יש את לבב החכם ה' פייגענזאהן בן משק בית הגבירים היקרים האחים הנכבדים למשפחת ראם לעורר את לבב האנשים הטובים האלה להוציא לאור הדפוס כל כתבי יד המנוח להחיות בזה את האלמנה והיתומים, וחזקה על גבירים כאלה כי לא יתנו למוט רגליהם ועשו יעשו ויכול יוכלו. עתה, דבר השרף, לא אוכל לעוף הלאה, ובדברו הקיצותי והנה חלום.

כד

לדאבון לבנו עינינו הרואות כי שוחרי שפת עברית הולכים ומתמעטים יום יום, אין דורש ואין מבקש, ואין תומך בידי הסופרים השרידים היחידים מדור הישן, הנני אומר “מדור הישן” יען בדורינו דור החדש, דור דעה איש לעברו תעו, כל אחד יבנה במה לעצמו. רוב הצעירים כבר שכחו את שפת קדשנו ובשפות נכריות יספיקו שפת עברית היתה להם לזרא באמרם: “כי מתה השפה ולא תחיה עוד אחרי נפלה”. הרבנים לא יעזבו ד' אמותיהם של הלכה, החסידים ורביהם צא טמא יקראו לה, העניים יעמלו בזעת אפם וישתכרו אל צרור נקוב, וגם העשירים אשר מעטים המה ונער יכתבם, העשירים אשר יש כח בידם לתמוך בידי הסופרים והמחברים, המה כבר מאסו בתורת ה‘, ורק איזה יחידים כיוצאים מהכלל אומרים עוד לחכמת ישראל: אחותינו את, אבל קצה נפשם לתת ולחזור ולתן, ואם נביאה חשבון בעד מי יעמלו המבקרים והסופרים בדורנו, אוי לנו אם נאמר כי ייגעו לריק וילדו לבהלה, ואם נחפש חפש מחופש נמצא עשיר אחד בעשר ערים אשר עוד לא עומם בו זיק האחרון של אהבת השפה העבריה, איש כוח יקר לנו מאד בדור הזה, ובמות עלינו איש שלא חננו ה’ בעושר רב ועכ“ז היה הוא הראש והראשון לכל מעשה הצדקה – דאבה נפשנו ותרדנה עינינו דמעה, כי ע”כ בכאב לב ובשבר רוח אשמיע ברבים את הבשורה המעציבה כי החכם היקר והישר באדם הר“ד זאב קראטשונסקי נ”ע שבק חיים לכל חי ביום כ“א אייר (תרמ"ד) בשנת הששים ושבע לימי חייו בעיר הערסאן, בנסעו שמה לרגלי פקודתו הנכבדה שעסק באמונה בעסקי הגביר הנדיב מהר”י בראדסקי, כל יודעיו ומכיריו מקרוב ומרחוק יעידו ויגידו צדקת המנוח כי הוא היה איש טוב וישר, וה' חננו במדות טרומיות, הוא קבל את כל אדם בסבר פנים יפות, שש לעשות צדק ולא השיב פני איש מעודו עד יום מותו, ביתו היה פתוח לרוחה לכל הדורשים עזרתו, וכל דבר קשה לא עמד לשטן לו למלאות רצון כל איש ואיש, לבו לא הלך אחרי תענוגות בני אדם וחיי בשרים כ“א לאסוף ספרים אל אוצרו הטוב העולה כעשרת אלפים רו”כ, וכמעט יצא ספר חדש מבית הדפוס הובא ראשונה אל אוצרו, הוא קיים את המקרא, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדות לעד, כדרשת חז“ל, כי השאיל ספרים לכל דורש, ועם כל טרדותיו הרבות אשר סביב הקשו עליו לא שכח להביא בידיו את הספרים אשר בקשו מידו – לכל הדורש אל מקומו, וכל מעיניו היו מעודו אך להגדיל תורה ולהאדירה, כמה רבה ידיעתו בספרת העברית הישנה והחדשה נראה מחבורו היקר “עטרת תפארת ישראל” הנדפס בוויען בשנת תרמ”ג. אלה הם קצות דרכיו הטובים, ופרטי תהלותיו הלא הם כתובים בהקדמת ובמסקנות להרב החכם דר' יצחק קאמינער הי"ו.

אבדה גדולה אבדה הספרות העברית, ומי יביא לנו תמורתה? רק זאת נחמתנו בעניניו כי הניח אחריו אוצר בלום, אוצר נחמד אשר לא יסולה בכתם אופיר, הלא הוא חתנו הרב החכם הסופר המצוין כש“ת מו”ה אליעזר שולמאן ני' ההולך בדרכיו במעשה הצדקה והאחרון הגדיל. ובזאת ינחמו כל המתאבלים על מנוח בידעם כי במותו עוד שמו וזכרו חי אתנו. ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יברכוהו, וה' הטוב ישלם נחומים לאבליו ולמוקירי שמו וזכרו.

הערה: גם ידידנו הרב החכם הר"ר יצחק יעקב ווייסבערג נשא עליו קינה ונהי ויאמר: “אל הלקח מאתנו בחיר האדם ז. וו. קאראטשונסקי נ”ע ימס לב כל יודעיו ורפו ידי הסופרים העברים, ככל יודעיו ומכיריו ואוהביו ידעתי גם אני מה רב טובו אשר עשה לספרותנו ואשר פעל לסופרינו העניים בעת אשר אדירינו מעלימים עין מספרותנו וסופרינו גם יחד וכו' וכו' וכו'.

כה

בלי ספק שמעו הקוראים את שמע המטיף החדש החכם ראובן ברודס אשר דרש פעמים הרבה בערי רומעניען, להלהיב את לבב שומעי דבריו להתעורר ולחזק ידים רפות בשפתנו העבריה. כגביר משכיל יצא להלחם בהאומרים: זקנה אמנו, היא שפתנו הקדושה, תש כחה ונס ליחה ואין בה תועלת להמחזיקים בה, עוד מעט ותרד אבל שאולה, ואין בכחנו להשיבה לתחיה ולהפיח בה רוח חיים, והמטיף הזה הראה לדעת, כי עוד שפתנו אתנו, עוד נוכל לעשות חיל בשפתנו: וכנשר תחדש נעוריה, עתה בא המטיף הזה הנה לעמבערג, וראשי החברה “מקרא קדש” כבדוהו לדרוש לפניהם ביום השבת פ' חקת, בשעה הששית אחרי הצהרים התאספו אנשי החברה ויבאו גם אנשים נכבדים שלא על דגל החברה יחנו, ויעמוד המטיף בראש הנאספים וידרוש בחן שפתיו בענינים רמים ונשגבים אחרי אשר הצטדק לפני השומעים על הרהיבו בנפשו עז להטיף להם לקח בהיותו גר בארץ, ואחרי אשר הוכיח, כי שפת קדשנו וחיי המשפחה הטהורה המה שני עמודי התוך אשר כל בית ישראל נשען עליהם, בא מענין לענין לאותו ענין של ספר איוב, לחקור לדעת מי היה מחברו, באיזה זמן חי ומה היא המטרה אשר אליו כונן חצי חקירותיו ומדברותיו, גם נשא מדברו על דבר המחלוקת שנתרבה על דבר הספר הקדמון ההוא, יש אומרים כי “איוב בימי משה היה” והברייתא הוסיפה דברים מתמיהים מאד באמרה: “ימי שנותיו של איוב משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו משם”, אשר גם זאת תמוה: כי יחיה רר“ו שנה ובצמצום גדול משעה לשעה! אחרים אחרו זמנו מאד עד ימי מרדכי ואסתר, וי”א, איוב מעולי בבל היה למרות הברייתא שאמרה: “משה כתב ספרו וס' איוב”, אבל מאמר אחד יש בתלמוד המגלה לנו הסוד הזה באמרו: “איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה”. אמנם כן, איוב הנהו משל, אבל הידעתם גם את הנמשל? הנמשל הננו – אנחנו עם אלהי אברהם! גם בנו הסית את השטן לבלענו חנם, גם אוהבינו (כאוהבי איוב) יחליפו את הסבה במסובב לאמר: מאשר כי הננו נרדפים, מעונים ומכים – ש"מ פושעים וחטאים אנחנו.

אבל הדמיון היותר מורגש שבינו אלינו הוא מאמר ה‘: “הנו בידך, אך את נפשו שמור”! משל למלך שאמר לעבדו: “שבור את החבית ושמור את יינה”! הכתוב הזה הוא באמת משל נכבד ויקר לעם בני ישראל: מי כעם ישראל נמסר ביד השטן לעשות בו כטוב בעיניו? מי כמונו היום נרדפים ורצוצים? אבל דבר ה’ חזק על התולדה (געשיכטע) לאמר: “אך את נפשו שמור”! “שמור את יינה”! בכל הענויים, בכל הצרות אשר סבלה החבית – גוף העם – נשמר היין – נשמת העם ורוחו, נפש ישראל נשמרה בכל הגלות המר והנמהר, ובכל אשר עבר עלינו, נשמרנו מאד לנפשותנו, ומה מאד יצדקו כעת כל המאמרים “על זמן איוב”, רצונם: על הזמנים המשונים אשר ב“י היו אז בבחינת איוב, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי אמנם בכל העתים אשר חשבו, מנו וספרו, ונראה מעשי איוב בעם היהודים, “בימי משה” או כפי דברי הברייתא “משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו משם”, “בימי מרדכי ואסתר” “בעת עלו בני הגולה לרגלי עזרא ונחמיה” כי אמנה סבלה האומה בכל העתים הללו כל אשר סבל איוב, כל הנגעים והפגעים והמכות אשר עברו על נפש איוב עברו גם על נפש עם ישראל, ואחרי כ”ז נפשו נשארה לו לפלטה גדולה! הן בכל עת היותם בארץ מצרים סבלו תלאות אין מספר, ואעפ“כ היו ישראל מצוינים שם, התולדה שמרה את נפשם, וגם משה רבנו שמר את הנפש הזאת מכליון חרוץ, ויעמידה לעד לעולם בתורתנו הנצחית, וע”כ צדק בעל המאמר באמרו: “משה כתב ס' איוב” משה ראה את ישראל בבחינת איוב, כי חקקו בצפורן שמיר בדברי ימי היהודים, חרתו על לבב עמנו לשמור לנפשו מאד, גם בימי מרדכי ואסתר נראה את הדבר הזה, הרג ואבדון ושמירת הנפש, ומה מאד נמלצו דברי חז“ל באמרם, כי אבות העולם שאלו לאליהו שיעיין אם הגזרה של המן נחתמה בטיט או בדם, רצונם: אם גזרת הכליון נחתמה רק בחומר ישראל, אם יאבו לשבור רק את החבית של חרס ואז אין לפחד, או אולי היא נחתמה בדם, והיא יצאה ח”ו לכלות הנפש (כי הדם הוא הנפש) ואז ירעישו שמים וארץ לבטלה, וכן בימי עולי בבל ראינו את האצילים והעשירים מבני עמנו נשארים בבבל (בבחינת שבור את החבית) ועזרא ונחמיה (בבחינת ושמור את יינה) עולים לא“י. באחת: בכל אלה הזמנים ועוד עד היום נראה שבירת החבית ושמירת יינה ותמיד כל היום יקוים בנו הכתוב: “אך את נפשו שמור” ואם יש את נפשכם לדעת: מה היא הנפש אשר נצטוינו לשמור אותה? מה הוא היין הטוב והמשובח הזה? את זאת נראה מן הדברים אשר יירא השטן לגעת באשר לאיוב, הן כל אשר לו השחית ויכלה בכח המאמר “הנו בידך” את רכושו, בתיו, וקניניו, את בניו ובנותיו, וגם את גוו נתן למכות טריות, אך את אשתו ואת שפתו השאיר לו, כי יד ה' עליו חזקה לאמר: “אך את נפשו שמור” ובזאת נראה גם בעם ישראל: חיי המשפחה הטהורים ודרישת שפתנו הקדושה, הן המה הנפש לנו ולבניניו אחרינו, אלה המה שעמדו לאבותינו ולנו בכל משך הגלות המר והנמהר, וברוח דרשות חז”ל נוכל לאמר גם אנחנו: איוב בימי האינקוויזיטציאן היה, איוב בימי הרדיפות בארץ אשכנז אונגארן ורומעניען היה וכו‘, וכו’.

אלה הם הדברים שהוציא החכם המטיף ברודס מס' איוב, ואחרי אשר הדעה הזאת היא דעה חדשה ונעימה מאד, ע"כ אמרתי להודיע בקהל, ועזבתי את כל המליצות אשר אמר ליפות את הדבר אשר כל כחם אינם אלה בפה, כי המה רק עפעקטים אשר יפעלו על אזן שומעת. השומעים מחאו כף ויקראו הידד, מי יתן וישמע העם לקולו: ללמוד שפת קדשנו וללמוד אותה לבנינו אחרינו, כי היא תאחד תאגד ותקשר כל מפלגות עמנו בארצות גלותנו, היא תתן רוח חיים באפנו, היא תשגבנו תאמצנו ובה נעשה חיל בכל מקומות מושבותנו מי יתן וידענו להשמר בנפשותינו ורוח עמנו, מי יתן והיין הטוב המשומר בעמנו מאז היינו לגוי לא יפוג ריחנו ולא יאבד טעמנו בהשבר חביותנו… –

P. S. מהעיר דינאבורג הגיעוני מכתב מאחד אוהבי הנאמנים והוא יודיעני כי הרב החכם הגביר הנדיב הר"ר שלמה יהודה זאקש יעשה הרבה לטובת האנשים העובדים בבית מלאכת עצי גפרית (שוועפֿעלפבריק) שלו. בהפאבריק נמצא מלמד להועיל, ללמד להנהנים מיגיע כפיהם את תורת ה' וגם מורה להבינם וללמדם שפת המדינה. כן נמצא שמה בית תפלה וחברה נכבדה אשר מטרתה להיות לעזר ולסעד להעובדים, אם מחלה תעבור על נפשם ולא יוכלו לעבוד את עבודתם, אז בעלי החברה יכלכלו את החולה שלא ימות ברעה ובכלל ראוי ידידי הגביר הנכבד והיקר ה' זקש לתודה ולברכה, כי הרבה לעשות טוב וחסד. –

כו כבוד ידידי החכם הד“ר שמ”ר הי"ו.

את ספרך החדש “הרפואה קודמת להמכה”⁵¹ אשר כבדתני לשים עיני עליו קראתי, ועיני זלגו דמעות לראות את שבר בת עמי כאשר תארת אתה בעטך הטבול בדמע ובדמי לבבך. – זה כאלפים שנה בגולה הלכנו, צרות רבות ורעות אין ספורות השיגונו, ובכל דור ודור קמו מקרבנו אנשים חכמים ונבונים וישמיעו עצתם לטובת אומתנו, אבל כל דבריהם לא הועילו ולא הצילו, וקולם היה כקול קורא במדבר. היהודי לא יכול להרים את ראשו, בכל מקום בואו כתרוהו הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו והוא – על כל גל וגל שעבר עליו נענע בראשו ואמר: “חביבין עלי יסורים” וברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והנה בימים האחרונים – זה כשבע שנים – החלו היחפים לפרוע פרעות בישראל ומעשים אשר לא יעשו בימינו ואשר כבר נעשו בימי נוסעי הצלב נעשו לעינינו ולעיני השמש, אכלונו הממונו הכונו פצעוני, על זקן לא רחמו, על עוללינו וטפינו נשינו ובנותינו שפכו חמתם ויתנונו ללעג ולקלס… ועל מי לא עברה רעתם? קול המוכים והמעונים ברומעניא נשמע מסוף העולם עד סופו, ולקול צעקתם התעוררו אנשים רבים ויחושו לעזרתם ויקראו נדבות, וייסדו חברות, ויעבירו קול במחנה העברים: מי האיש החפץ חיים של מנוחה וכבוד, חיים של שלום, חיים של חלוץ עצמות, יעזוב את ארץ מולדתו, וילך נע ונד לארץ אחרת, אז חלק העם לשנים, אלה שמו פניהם לאמעריקא, ואלה לארץ אבותינו. והנה לספר כל התלאות והרעות אשר עברו על הגולים ההם אין פה המקום לפורטם, ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, אמנם אין אנו בני חורין להפטר מכל וכל, אשר ע“כ בדברים קצרים נשובה לדבר ע”ד הענין אשר לפנינו, ונאמר: זה כשלש עשרה שנה דברתי בספרי “האמונה וההשכלה” (צד כ"א) ואמרתי שמה וז“ל: “גולי בבל שבו לארץ מולדתם לא בחיל ובכח ולא כשינוי דרכי הטבע, כי אם בהשגחת ה' ובאותותיו ומופתיו אשר ינהג בם את תולדות המין האנושי, והוא נתן בלב כרש מלך פרס לערות את מלכות בבל עד היסוד בה ולקרוא דרור לאסירי התקוה, וישובו לארצם ולמולדתם. החזיון הזה אחד הוא ואין שני לו בדברי הימים, לא עשה אלהים כן לכל גוי, כי כל עם ועם בימי קדם כאשר עלה עליו הגורל להכחד מקרב הממלכות, ובגוים עוד לא יתחשב, לא חיה עוד אחרי נפלו, ואחריתו היתה עדי אובד. לא כן עם ישראל, כי קם והתעורר לחיי מדינה אחרי אשר נתפרדה חבילתו, וכמה מאות שנים הצליח ועשה חיל. ואם גם נשתנו העתים בדורותינו אלה, הן עוד לא קצרה יד ה' מהושיע באופן אחר וליסד אגודת ישראל בארץ אבותיהם וכו' ואם יתישבו שם רבים מב”י וביותר מנדחי ישראל באזיה ואפריקא הנאנחים תחת יד מושלי חמס מבעלי אמונת מחמד, ומאלה אשר למדו ידיהם לעבודת האדמה, הנה במרוצת הזמן יהיו שם לגוי גדול ועצום, וכאשר ב”י היו מעולם עבדים נאמנים למלכיהם, ימצאו חן בעיני השולטן, ויתן להם הרשיון להקים שופטיהם ומושליהם מקרבם, והוא באברתו יסוכך עליהם כאשר עשה גם באיזה מחוזות ממדינותיו וכו‘. ואמנם דברי הנביאים אשר אמרו: “הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור” הן זה אך משל הוא, כי תעודת ישראל איננה לעשות חיל ועושר רב, כי תעודה רוחנית לו, ולכן אמר הנביא: כי גם מלכו יהיה עני, ולא בחסן חיל ועושר ישוגב, כי אם באמונה טהורה וצרופה, דעה והשכל את ה’ איתן ממשלתו, וכן דבר הנביא: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” אין הדברים כמשמען, כי השופר הזה הוא יהיה שמע השלום והאמת אשר יפרה וירבה בארץ הקדש, שמע אהבה וחסד לישראל ולכל מין האנושי אשר ישמע מהאדמה הנשמה הלזו אשר היתה מעון ערבים חומסים ושוללים, הקול הזה ישמע כשופר, ורבים מחובבי אדמת קדש ישובו אליה, ירצו את עפרה ויחוננו את אבניה. סוף דבר: האפשרות להיות גיר לישראל באדמת הקדש איננה כל כך רחוקה, ותמצא את נתיבתה גם במעגלי הטבע וכו' וכו' ע“ש”, ומי לא יראה כי הדברים הנדפסים לפני שלש עשרה שנה יצאו מלבי בלי כל פניה צדדית, כי בימים הם טרם התעוררו איזה נערים לעשות סחורה בבהמתן של ישראל, הייתי סוחר בעורות של בהמות ממש, ולא הייתי תלוי בדעת אחרים, ואת דעותי ומחשבותי לא מכרתי – כמו שלא אמכור גם היום – בעד כל הון, תמים הייתי עם ה' ואנשים, ארחתי לחברה את גבירי עיר מושבי, וביתי היה פתוח לכל עני משכיל, מזה וגם מזה לא הנחתי את ידי, לעתים לא רחוקות כתבתי חדשות ומאמרים שונים במכה“ע המגיד, הכרמל, הצפירה, המליץ, העברי, הלבנון, הקול, הב”א, השחר, ועוד. והנה גלגל החוזר בעולם התגלגל גם עלי, ומאיגרא רמא נפלתי לבירא עמיקתא, עד כי נעשיתי – למחבר עברי! הידעת ידידי שמ“ר את השם הנורא והאיום “מחבר עברי”?! כל פה דובר נבלה ידבר עליו ככל העולה על רוחו, “מחבר עברי”! הוא כאסקופה הנדרסת לכל בור ירא חטא, ולכל משכיל סכל, “מחבר עברי”! אם ידע ויבין להחניף את התקיפים וכל העוסקים בצרכי צבור שלא באמונה, אז ירוממוהו ויתנו לו כבוד ותהלה, לא כן אם “המחבר העברי” הוא מאלה האנשים אשר פיהם ולבם שווים, אז ירגמוהו הגדולים באבני קלע ובחצים שנונים אשר בפיהם, ויתנוהו לעוכר ישראל ויושיבוהו בתוך המתבוללים ויגזלו ממנו בחזקת היד את אהבתו לעמו ולארץ אבותיו. האם לא תאמין לי שמ”ר יקירי? הבה אספר באזניך את הענין אשר לפנינו: כאשר החלו הפרעות בישראל הייתי גם אנכי אחד מהסופרים הנלהבים אשר יבנו מגדלים באויר השמים, כמוהם כמוני יצאתי בחצוצרות ובקול שופר וקראתי “בהמגיד” “ובהעברי” בקול גדול: “שאו נס ציונה”! “לכו ונלכה באור ה'”! “נתנה ראש” וכו‘, ובדעתי היה לירות את אבן הפנה לבנין האומה הישראלית. אבל אהה! “מחבר עברי” אנכי, אשר ע“כ טפות הדיו אשר שפכתי לרפא בהן את מחץ עמי ולהביא לו תשועה לדורות, נהפכו לדם, ואויבי המחברים מצאו מקום לנבל את שמי ולשפוך את דמי כמים המוגרים ארצה. לא עברו ימים רבים והתוגר סגר את שערי ארצו לפני בני ישראל, וכרוזא יצא מהוד השולטן כי היהודים הבאים לפלשתינא להתפלל ישובו לארצם בזמן חדש ימים. הדברים האלה ירדו בלבי כחצים שנונים ובדמי לבבי כתבתי מאמר ראשי במ”ע “העברי” גליון מ’ תרמ“ד “ע”ד היציאה לפלשתינא” ואמרתי שמה וז“ל …….. “מה אני רואה בהקיץ,? התוגר לא יתן הרשיון לבא בארץ ישראל, והגבירים הוזים שוכבים בחוץ לארץ, ובקול נחרם אימה ידברו: “לא נעלה”! כי מה לנו ללכת לארץ רחוקה אשר אין אנחנו מורגלים באיקלימה, ואף אם אוירא דארץ ישראל מחכים, אבל לא לחכמים לחם, לא לנו היא הארץ זבת חלב ודבש, לא לנו, ואין אנחנו רואים שמה כל יתרון לאחינו, גם פה בחוץ לארץ לא נופלים אנחנו בתורה בחכמה בתבונה ובדעת מאנשי ירושלים, ואין דרכנו לתקן עולמות במלכות שדי, אם איזה אלפי איש יעלו בחשק לבכם לעבוד שמה את האדמה, אז נאמר יישר כחם וחילם, לא כן אנחנו, איך נעזב את בתינו ורכושנו בידי זרים ועלינו מן הארץ הטובה והרחבה, היא ארץ רוססיא, ורק רקי מוח וחסרי בינה היושבים בשפל המדרגה והמכתבים כתבי עמל יוכלו להוציא מפיהם עצה נבערה כזו, ומי ישמע לקולם! המה ידברו בפיהם, ואין כחם אלא בעטם, ואנחנו לא נשימה לב לדבריהם לשטותיהם ולשטותיהם ומה תענו על זה אחינו הלאומיים”? עכ”ל שם.

הדברים האלה עשו רושם גדול, תלי תלים של חרופים וגדופים תלו על המאמר הזה, פוטר מים ראשית מדון, והמחלקה התלקחה בעים תקפה, ועד השופטים הגיעה… ואחרית המשפט גלוי וידוע להרב החכם המשורר הר“ר יהודא ליב גארדאן, והחכם הגדול מבקר ספרי ישראל בפ”ב ה' מארגאלין. ועוד ליחידי סגולה… –

אדדה על כל הדברים האלה, אדלג על הפרק הזה, יען כעת הכל יודעים כוונת המנבלים את שמי, וגלוי וידוע מה ראו על זה ומה הגיע אליהם… (עיין בספר אומפי"ם ותראנה עיניך) ונשובה לדבר דברים אחדים ע“ד הרעיון הקדוש של יא”י, ונאמר! מי לא יודה כי שאלת ישוב א“י בעצם היא שאלה גדולה בערכה, וחוב קדוש מוטל על חכמינו האמתים לדבר על לב אחינו שיראו לאחריתם וידאגו לקיומם ולהלהיב את הגבירים בעם לשום על לבם כי עת לעשות היא, ומעשה הנדיב הידוע… והנדיבים אשר יצאו בעקבותיו, יהיו להם לעינים להרים תרומת כסף (ברשיון הממשלה ר"ה) למקנה אחוזת נחלה בארץ הקדושה לעבדה ולאכול מפריה, וגם יסעו לארץ ישראל לראות בעינים את אדמת הקדש ולעשות סדרים נכונים ולהאציל נדבתם לטובת הקולוניסטים אשר כבר נאחזו שמה, וזאת נראה בעינינו כי יש כח בפי חכמי הדור להלהיב את הגבירים בעם לשים פניהם ירושלמה, ולהבינם לדעת כי גרים המה בארץ רומעניא ארץ לא להם, ועל כל מדרך כף רגליהם יתנגפו שמה באבני נגף וצורי מכשול, ובלי ספק ידעו הסופרים החכמים לשים גבול לדבריהם ולא ישכחו כי אי אפשר לכל אחב”י לצאת בפע“א בחפזון לארץ אשר בימינו לא ארץ צבי היא… וחוב מוטל על החכמים לשמור את לשונם שלא לדבר הבלים ושלא להגזים ולהפליג הדבר כידוע… אשר ע”כ קראתי את ספרך וחזרתי וקראתי ואברך את מעשי ידיך וכו' וכו‘, וכו’.

כז

מי כעם ישראל גוי אחד בארץ! איש עברי אחד כי יחטא, אז יצא הקצף על כל היהודים, אם מקרה לא טהור קרה לאחד היהודים באחת הערים, אז תעבור הרנה ממזרח עד ים, ומכה"ע העוינים את היהודים יריעו בחצוצרות ובקול שופר כי כל היהודים המה רעים וחטאים, בעיר פלונית יושבים מאה משפחות יהודים ונהנים מיגיע כפיהם, אוכלים לחם צר ומים לחץ, ואחד מהם יתן את כספו בנשך, אז יוציאו שוניאינו משפט: כל העדה כלם כעלוקות המוצצות דם הנוצרים, אבר קטן אם יחטא, אם יהודי נוקף אצבעו, אז ילקה כל גופו ואין תרופה למכתו.

ואין בכלל אלא מה שהפרט, גביר פלוני מעיר פלונית העושה צדקה בכל עת, כי יופיע פעם במלבושי כבוד בגיא החזיון, אז צדקתו לא תזכר עוד והוא שחת דרכו על הארץ; גביר פלוני המנצח על מעשה הצדקה והחסד והעניק יעניק לכל איש כיד נדבתו הטובה עליו, כי יסע ברחוב העיר במרכבה וסוסי ערב, טמא הוא ואסור לו לבוא בקהל; גביר פלוני שעשה הרבה לטובת ארצו ומולדתו וזכה למעדאיללע של זהב בעד חריצותו, כמעט לא ימלא רצון פלוני, יוציא עליו שם כי גנב ושם בכליו, וכל מעשיו רעים; איש עברי כי ירחם על עניים ונוצרים ומרגלא בפיו לאמר: “אב אחד לכלנו אל אחד בראנו” אם הוא ירחם על נערה נוצרית עניה, אות היא כי כוונתו לשפוך דמה למטרה קדושה; פלוני הנדיב שהוזיל זהב מכיסו על בתי החסד, ועני אחד לא מצא את אשר בקש – אכזר הוא ויעשה כל מעשיו לשם הכבוד; מו“ל מכ”ע עברי האוהב שלום ואמת ודובר שלום לכל אדם, ואחד מסופריו טעה בדבר הלכה, יוציאו עליו דבה כי כל דבריו שקר וכזב, ומו“ל פלוני שכל ימיו לא הוציא דבר אמת מפיו ודרכו להזיק בכל גליון וגליון ממכתב עתו עד כי נודע ברבים לאבי אבות השקר, אם אחד יספר עליו מעשה שהיה בבית גביר פלוני, והגביר לא יחפוץ לבוא בריב עם המו”ל וטוען להד“ם, אות היא, כי כל המלשינות והמסירות שעשה ועושה ויעשה המה בטלים ומבוטלים והסופר ילקה בשתין פולסא דנורא על אשר – השמיע את האמת; חכם אחד שסרח, חכמת כל החכמים בזויה, משכיל אחד כי נסע ביום השבת ברחוב העיר ומקטרתו בפיו, אז כל המשכילים המה כופרים באלהי ישראל; איש פלוני יעץ עצה וראה את הנולד ועצתו נתקימה, אות הוא כי כל דרכיו קדושים. אמנם כן! חוטא אחד יאבד טובה הרבה, יען כל ישראל ערבים זה בזה. הוי אצעק ואשוע, רבונו של עולם! מפני מה גזרת עלינו גזרה קשה כזו להיות ערבים זה לזה? הלא אין רוב הצבור יכולים לעמוד בה! מה פשעי ומה חטאתי אם פלוני עבר עברה והפר ברית, אם משכיל פלוני גנב דברים ושם בכליו, מה עוני ומה עשיתי אם פלוני יעשה מעשים שלא יעשו? והנה קול גדול אשמע: לא אתה הראשון ולא אתה האחרון בדבר הזה, כבר צוחו קמאי דקמאי ולא הועילו בצעקתם, ע”כ שים ידך למו פיך ובהדי כבשי דרחמנא למה לך!

שמעתי את הבת קול ותחתי ארגז, ולא אדע שלו בנפשי, הה לבי לבי על פשעי עמי, כל היום רק חמס ושוד אשמע, ואם נטל עלי להשמיע תוכחת מוסרי, אז אהיה איש ריב ומדון כל היום – “זאת לא זאת” ענה הקול, “הלא תוכל להשמיע דבריך בנחת ולא בקול רעש גדול” – “אבל” הוספתי לשאול את הקול הדובר בי: “מה לאחינו בארץ חפשית לדעת מה שיעשה בקרב אחינו במדינה רחוקה”? .………..

בשמעי את תשובת הקול רעדה אחזתני ואפול מלוא קומתי על מטתי, והייתי כאיש עברו יין. הקול הלך ולא יסף וידבר באזני דברים כמתלהמים יורדים חדרי בטן, ואני נעויתי משמוע ואהי כחולם ולא ידעתי נפשי, לאט לאט התעוררתי וכתבתי על החזון בספר הזכרון שלי.

כז ⁵² כי הרפואה בארצות הקדם.

ארץ ערב היא מגדלת אנשים בריאים וחזקים, בני שמונים שנה גם בני תשעים ויותר נפגוש בכל מקום אשר נשים עינינו ולא חזון יקר הוא לראות זקנים וזקנות שהגיעו לשנת המאה, יען הארץ ההיא אוירה טוב מאד, יותר טוב מכל ארצות הקדם, לבד הרצועה אשר על שפת הנהר, גם ארץ סוריא (Syrien) אף עם עמקים גדולים ישתרעו בארץ ההיא ואדמתה ברוב המקומות מלאה רפש וטיט, בכ"ז אוירה טוב וצח, לא כן יתר ארצות הקדם, כמו: הודו, מצרים, ומחוז מעקקא (Mekka) שמה מחלה ודבר באופל יהלכון ותעשינה פרעות נוראות בעם, חללים רבים יפלו לרגלי האויר האי נקי, מחלות איומות תועבות נפש כל שומע ואשר לשמן ולזכרן תסמר שערת כל איש.

בדרך כלל נוכל לאמר: כי יחסרון בארצות ההנה סדרי החיים, רוב האנשים יחיו חיים שאין בהם מנוחה ומרגוע, נוסף לזה אי סדרים ואי נקיות בכל מקומות מושבם, אשר ע"כ לרגלי הרפש והטיט תולדנה מחלות איומות, כמו מחלת עינים, מחלת הקיבה, מחלת העור, מחלות שלא נראה אותן בארצות אייראפא, והמחלות מסוכנות מאד, במשך איזה שעות יוליכו את האדם לגיא צלמות, יגזלו את מנוחת נפשו, החולים ידעו כי לא יאריכו ימים על הארץ אחרי הוכחם במחלה עזה כמוה ובהשקפה כללית נראה כי מחלות שונות כמו החלי – רע, הדבר, האבעבועות, מחלת עינים, מחלת הלב, קדחת, שחפת, דלקת, שדפון, ירקון, שחין, גרב, תמהון לבב, ועוד מחלות עצמו מספר תשוררנה בעים רוחן בארצות הקדם על גוי ואדם יחד אי נקי.

מחלת השחין היא מכת מדינה היותר קשה מכל המכות. המכה הזאת מתחלקת לשני מינים, המין האחד המכונה בארץ ערב בשם באראס (Baras) גם היא לא תביא להאדם תענוג רב, אבל יש לאל יד הרופאים לרפא את האדם מצרעתו זו, והמין השני הנקרא “Gedam” אין ביד הרופא לרפא את האיש מנגעה, ובמשך איזה שנים – שנות יגון ואנחה – תביא עליו יסורים קשים ומרים, עד כי האדם מתיאש וימאס בחייו וישיש כי ימצא קבר, המחלה הזאת (הצרעת) תביא על האדם קדחת, וכל גופו יעשה שרטות, ובעל כרחו יגרד⁵³ את בשרו ופניו יכוסו באבעבועות והיו למכה טריה, ועל גבו ותחת זרועותיו יפרח שחין. בכל ארצות הקדם נמצאו אנשים רבים שכבר התיאשו מן החיים על ידי הצרעת שנדבקה בבשרם.

המצורעים אשר בירושלם ילכו להעיר יאפפא לבקש רחמים מאת הנוסעים והבאים לארץ הקדושה, כי העיר יאפפע לחוף ימים תשכון. המצורעים האלה לקו כפלים מיד הטבע, לאלה חסרו אצבעות ידיהם, ולאלה – אצבעות רגליהם, כי כבר נרקבו ונפלו מעליהם, וכאשר ישובו האורחים הנוסעים לארצם ישובו גם המצורעים לירושלם ויחנו נכח שער יאפפע אשר בירושלם ויבקשו רחמים ותחנונים מאת כל איש עובר אורח, וקולם לא ישמע כי כבר נחר גרונם ממחלתם, ואלה אשר עוד יוכלו להשמיע קולם גם המה ישמיעו קול משונה מאד יתר הרבה מקולות כל בני האדם אשר על פני האדמה.

כמה חולים במחלת עינים ימצאו בארצות הקדם! בארץ ערב המשתרעת על חוף הים יעלה לפי חשבון הסטאטיסטיקא עור א' על ה' אנשים והיא לערך 20%. בארץ מצרים עור אחד אחוז ממאה אנשים (1%) עורון השחור (Der Schwarze Staar) וכן העורון הבא מחם השמש יקרה בארץ הודו כמו בארץ ערב, בהערים ביירוטה (Beirut) אלעפפא (Aleppo) וגם בקאירא נראה לפעמים איך אכר יבא בבקר אל העיר למכור את סחורתו ובלילה ישוב לביתו נשען על ידי מנהל, יען אבד אור עיניו, חום השמש יביא על האדם את מחלת העינים אבל על הרוב תפרוץ המחלה על ידי אי – נקיות, וכאשר הכלבים והעיט (Geier) לקחו על עצמם משרת פקידי הממשלה לנקות את הרחובות והדרכים מפגרי בהמות וחיות, יבין הקורא עד היכן הנקיות מגעת.

הידעת קורא יקר את שמות סמי הרפואה אשר בהם ירפאו את החולים? הלא המה: גפרית, ארזעניק, עלי סעננע (Senesblätter) ועוד רפואות ביתות כמו אלה. הרופאים בארץ ערב ישתמשו ברפואות שונות, לדוגמא, את הגפרית ימרחו על השחין. הצרעת תפרח בגמלים ומהם תבוא על האדם, למחלת “רהיימאטיזמאַ” אשר הפלחים והבידואינים (Beduinen) יסבלו מהם ישתמשו רק בכיחוך הגוף, ולא ברפואות שיביאו על האדם את היזע. בארץ מצרים (ולא בערב) ישתמשו למחלת העינים בהאבן (Höllenstein) גם רפואות לפתוח את מעיו של החולה, והקזת הדם, אם יש בידם הכלים למלאכה זו להשתמש בהם, ובארץ ערב נוהגים אם יחלה איש במחלת הרזון (Schwindsueht) אז יפטמוהו במאכלים בריאים ושונים עד כי ירפא החולה ממחלתו. אם מחלת אבעבועות (Blattern) תפרח בעור האדם, אז יכסוהו בבגדים חמים ויניחוהו בחדר לבדו ואיש לא יארח אתו לחברה, ואת החלונות והדלת יסגרו בעדו שלא יוכל לצאת מפתח ביתו החוצה, ולא יכנס שמה האויר הנקי, וכן גם נוהגים להעביר גרזן לוהט – אשר כבר נשכחו אמצעים כאלה מלב חכמי אייראפא – על מקום הפצע והחבורה, ואם החולה ירגיש כאב בכל גופו, אז ישרפו בגרזן לוהט במקומות רבים על בשרו, וגם ראש החולה לא יצא נקי מתחת יד הגרזן הלוהט, והוא גם הוא יקבל פצעים ע"י הגרזן אשר ביד הרופא.

בארצות הקדם אם איש נתעה בשוא ובדמיון כוזב כי פלוני העריץ נפל עליו לגזול מידו את הונו רכושו וקניניו, ועי"ז יצא מדעתו ויחזה מחזות שוא ודמיונות כזב, אז הרופאים מארץ ערב יעבירו על פאת ראשו וגבחתו גרזן לוהט, וישרפו את בשרו במקום המוח עד כי יראו הטוחות החוצה.

כמה יסורים קשים ומרים יסבול החולה העני! העם ההולכים בחשך יחיו חיי שגעון, המה יאמינו בדברים שאי אפשר לעשותם, ואשר כל עושיהם יגרמו רעה לנפשם. לפי דעתם טוב ונכון לפני החולה להשתעשע בחברת ידידים הבאים לבקרו בחדרו, אלה ילכו ואלה יבאו לראות את החולה, וחדר החולה ימלא מפה לפה אנשים שונים, אורחים רבים – לא קרואים – ישבו כל היום בחדר החולה, שמה יבשלו וישתו קאפפע, יעלו עשן ממקטרתם או מה“נארגילעה” (שם כלי בלשונם שממנו מעלים עשן)⁵⁴ גם ישחקו מטוב לב וירבו דברים ולהג הרבה באזני החולה למען לא יוכל לישון ולנום, והחולה יתחזק בכל כחו ויאמץ את לבבו לסבול ולשאת אשר יטילו עליו, וישתדל למלאות רצון הבאים לבקר אותו, גם הרופא אשר יבא לבקר את החולה ולתת לו רפאות תעלה למחלתו, עליו חוב מוטל בטרם יגש אל המטה אשר החולה שוכב בה להקטיר קטרת להעלות עשן כל שהוא ולשתות קאפפע, והחולה, אף אם הוא ירגיש יסורים קשים ומרים ונפשו לשאול תגיע, בכ“ז לא יסור מהמנהג שנוהגים כל החולים בדבר קבלת פני האורחים, ולא יוכל ולא יחפוץ לפרוש א”ע מן הצבור.

בעת אשר תפרוץ מגפה בעיר, חלי רע, או כל מחלה אשר תעבור על הארץ, אז יביט המושלמני בקר רוח על כל המעשים הנעשים לעיניו, ומרגלא בפומיה לאמר: אלהי יעמוד לימיני וישמרני מכל פגע ונגע. בעת ההיא, רצוני: בעת צרה ומצוקה, ישתדל המושלמני לקים חמשה חוקים הראשים והעיקרים באמונתו, ובראש כלם יאמין באמונה שלמה כי ביד אללאה יפקיד רוחו ונשמתו ובכחו להמית ולהחיות, אשר ע"כ יבטח באללאה שישמרהו מפחד פתאם ויחלצהו מן המצר ולא יתן את נפשו לשחת.

בין המון העם והאספסוף תשורר אמונת שוא ומקסם כזב; המה ישמעו בקול הקדוש בעיניהם, הוא הדערוויש, וכל אשר יצוה עליהם לעשות ימלאו בחשק לבבם, והוא יוליכם בדרך תהו ובהו, בדרך חשך ולא אור. הוא יקח לפעמים חתיכת ניר ויכתוב עליו פסוק אחד מספר אל־קאראן כמו לדוגמא את הפסוק: “הוא ירפא את המאמינים בו”, או איזה מלות מספר קבלה, ויטביל את פסת הניר בזכוכית מלאה מים, וירים את הזכוכית כמצליף, וידבר דברים אחדים בחשאי כדרך הנשים הלוחשות על כל מכה או עין הרע, וגם יוצא מפיו רוח חרישית על פני המים, ויתן את הרפואות האלה ליד החולה לשתות בנשימה אחת, והחולה טרם ישתה את הסמים הנפלאים האלה, ידבר את המלה אנישאללאה (Inschallah אם ירצה השם) – או את המלה מאשאללאה (Maschallah רצון ה') יקוים – אח"ז יאמר בפה מלא: שוקר אללאה (Schuker Allah הודות לה') – ויגיח את המים לתוך פיו – ואם אללאה יחפוץ במותו, אז לא יועילו לו גם כל המעשים והתקונים האלה.

קמיעות ולחשים ישמרו – לפי אמונת ההמון – את האדם מכל מחלה ותקלה. רפואה בדוקה ומנוסה אשר אין לפקפק בתועלתה היא לקחת עפר מעל קברות הנביאים ולזרוק את העפר על החולה, או לשאוב מים מבאר צמצם (Zemzem) אשר במעקקא (Mekka) ולהשקות את החולה ולרחוץ בם את פניו ידיו ורגליו. אנשים ילכו רגלי למקום קברות הקדושים, ובידיהם, או בסכין, יגרדו מעל האבנים אשר על הקברים, או מהגדר – יהיה מעץ, מאבן, או מברזל – אשר סביב הקבר מעט אפר ויעשו כמין מרקחה עם מיץ הציטראני וממנו יאכילו את החולה. בבתי התפלה להמושלמנים (Moscheen) אשר בקאירא יתאספו נשים וילדים לקחת מעל הכתלים הקדושים איזה אבק דק אשר יגרדו משם, והמשרתים בקדש לא יתנו אותם לקלקל את הבנין. כמו כן יתאספו אנשים ונשים על הקברים ויביאו בגדים שונים לתלות על הקברים, למען יראו הקדושים אשר בארץ וירחמו על החולים, וישלחו רפואה שלמה למחלתם. גם יאמינו ברפואה בדוקה והיא: לקחת מקבת ולתקע יתד בחריץ אשר בכותל בית התפלה למען יתעוררו הקדושים ויאצילו מכחם וגבורתם על החולה. באחד בתי התפלה אשר בקאירא תקועות יתדות בכתלים לארכם ולרחבם עד אפס מקום.

אם איש מארץ אייראפא יסע לדרכו, דרך ערב, ויבא לאחד הכפרים או במלון אשר על אם הדרך, יביטו עליו התושבים שם כעל רופא מומחא ויבקשו מן האורח סמים למחלת הקדחת ורפואות שונות למחלות שונות. בדרך כלל יאמינו כי כל אנשי אייראפא יש להם יד ושם בחכמת הרפואה ולפחות ידעו את דרכי הרפואה איך להתנהג נגד כל מחלה, ואיך להיות לעזר לכל חולה להסיר ממנו מר המות. גם האיש אשר יחפוץ לנסוע לדרך רחוקה, עליו להצדיין בסמים שונים למחלות שונות למען יוכל לעת הצורך להביא תועלת לנפשו ולנפש האנשים אשר יבאו בחברתו. אנשי ערב יודו בפה מלא כי הנוצרים יעלו עליהם בחכמת הרפואה, גם יאמינו כי הנוצרים ירשו חכמת הרפואה מהיונים, (בכלל הנוצרים יחשבו גם את היהודים).

אם רופא נוצרי, או יהודי יובא לבית חולה מחמדני – וכזאת יקרה לעתים לא רחוקות בכל הערים הגדולות – אז על הרופא החפץ למצוא חן בעיני משפחת החולה, לשמור את לשונו ולעשות כל דבר כחפץ החולה, למען לא יבולע לו, ואוי לו להרופא אם החולה לא ימצא בו חפץ.

בכל ארץ ערב נוהגים שלא ישלמו להרופא בעד טרחתו כל זמן אשר החולה לא יקום מעל מטתו, והמנהג הזה – יאמרו ויתפארו – לא מנהג שטות הוא, וכאשר יקום החולה מעל משכבו אז לפי טרחתו של הרופא ישלמו לו, ואם הרופא יראה ויבין כי אין להחולה כל תקוה, אז עליו חוב מוטל לאמר בפה מלא: “רק אללאה יוכל לרפא אותו”.

כאשר יגש הרופא אל מטת החולה, יראה לו החולה את לשונו בטרם יצוה עליו הרופא, גם ירים את ידיו למען יוכל הרופא להרגיש בדפיקת הדופק, ואם הרופא יחוש על כבודו שלא יחולל, אז עליו לצות על החולה להרים גם את ידו השנית ויקח את ידי החולה בידו להרגיש את כח מרוצת הדם בעורקיו, אחרי אשר החולים לא ידעו עוד את הדבר הידוע באייראפא כי מרוצת הדם תתפשט בכל האברים, ואם איש חש בראשו יקיזו לו הרופאים דם מרגלו, וההמון בארץ ההיא ידמו כי יד אחת תורה על חצי הגוף האחד, והיד השנית על חצי הגוף השני.

הערבי מטבעו הוא איש אביר לב וכח אמיץ חלקה לו הטבע, הוא לא יחת מפני כל היסורים היותר קשים וישא ויסבול בנחת, לא יצעק ולא ישמיע קולו ולא יתאונן על מר גורלו, מקבל הוא באהבה כל מחלה וכל נגע וחביבין עליו יסורים. בעת אשר הרופא יחתוך את בשרו, לא יעקם את פיו וינוח על משכבו במנוחה, כאילו אין הדבר נוגע אל נפשו. בבית החולים אשר בקאירא נראה נתוחים (Operationen) כאלה אשר עינינו יורדות דמעות ויתר לבנו בקרבנו, והחולים לא ישמיעו את קולם כמו לא ירגישו באזמל, וכמו שאין הדבר נוגע להם, ולא את בשרם יחתוך הרופא. שחוק מכאיב לב היה לראות איך אחד הרופאים הוציא כדור עופרת מבשר איש חיל, והוא (החולה) לקחת את הכדור עם הבשר אשר סביביו וירם אותו תנופה לאות על שמחת לבו.

בארץ ערב נמצאו רופאים בני בליעל אנשי מרמה שדרכם להזיק. המה לא למדו את חכמת הרפואה, וכל מגמתם לטובתם ולהנאת עצמם, לא ירגישו צרת החולה ועינם רק לבצעם. המה יתפארו לפי האנשים אשר ילכו בדרך חשך, ואור ההשכלה על ראשם לא יהל – כי יש כח בידם לרפא על ידי קמיעות סגולות ולחשים את כל המחלות, וכי הלילית וכל כת דילה ישמעו לכל אשר יצוו אותם, ועל ידי הכישוף יוכלו לפקוח עיני עורים, לרפא חולים מצרעתם ולישר רגלי פסחים, להתיר חרצובות אסירים ולהפך יום ללילה ולילה ליום, להעתיק צורים ממקומם, ואין דבר נעלם ונסתר מנגד עיניהם, הכל גלוי וידוע לפניהם, ועוד ועוד ועוד.

בדרך כלל ידרשו המון העם לעצת הרופאים הנוסעים מצפון ארץ סוריא ויעברו בכל הארץ לעשות להם שם בחכמתם ונקראים (Solibah-Beduinen) ועל פי הרוב יעשו הרופאים האלה נתוחים (אפעראטיאנען) היותר קשים וחפצם יצליח בידם, וכפי הנראה הרופאים האלה מוצאם וארץ מולדתם על משפחת הנוצרים יחשבו, ע“כ יאמרו עם הארץ כי אמונת הרופאים (המתיחסים לנוסעים) בנביא המחמד ובתורתו רפה מאד ומצאו רמז להשערתם כי השם Salib הוראתו צלב, וע”כ יאמינו בישוע הנוצרי ולא בנבואת המחמד.

הרופאים הנוסעים האלה לא יתערבו בין יתר הנוסעים ולא יקחו חלק בקרב האנשים המריבים זה בזה. המה יחיו חיי שלום ושלוה, ודבר אין להם עם כל אדם, זולת הדבר הנוגע לרפואה. תמונת הרופאים וצלמם נשתנה ג"כ מיתר הנוסעים, הכרת פניהם תענה בם כי מוצאם ממשפחה הגונה, ואם לא ימצאו די מחיתם בנסיעתם מחכמתם, אז ילכו לצוד ציד ויביאו עזי היער (Gazellen) ונוצות בת היענה (Śtrauss) וימכרו בכסף מלא להחיות את נפשם.

חוקרי תולדות הישוב וההשכלה (Kulturhistoriker) באייראפא יתנו כבוד ויקר לאנשי ערב על אשר המה היו הראשונים שהחזירו העטרה – עטרת הרפואה – ליושנה. בכל אופן שיהיה המציאו המה את היסוד ויסדו עליה בנין גדול לחכמת הרפואה. בהעיר Bagdad בימי ממשלת הכליף: Makladir Billah חי הרופא המפורסם אל ראזי (Al Rosi) (נולד בשנת 850 לספירת הנוצרים) והשאיר אחריו כתבי יד בחכמת הרפואה, אחדים מהם הובאו בשנת אלף ושש מאות לספירת הנוצרים לאייראפא, וחכמי בתי הספר הגבוהים התפלאו על חכמתו בחכמת הרפואה. החכם Avicenna (אבן–סינה, נולד בשנת 980 אחרי ספה"נ) חבר ספר גדול הכמות ורב האיכות, הוא אסף וקבץ בספר כל הדברים השייכים לרפואה בימיו, על הספר הענק ההוא הביטו חכמי ארץ המערב שש מאות שנה כעל הספר היותר נכבד בעולם ויעריצוהו ויקדישוהו.

בעיר קורדובה נתיסד בית הספר הגבוה לחכמת הרפואה, והוא היה הראשון בארץ אייראפא, ושמה הובאו כתבי יד וספרי הרופאים הנעתקים לשפת ערבי מאת Dioskorides וגם Nikolaes כעין פירוש לספרי Aristoteles, אבל לא ארכו הימים ובארץ ערב החלו רבים ללכת בדרכי חשך, השמים התקדרו על ראשם, ועין הפאנאטיזמוס הולך לפניהם ולאחריהם, המה יאמינו בשוא נתעה, יתנו אזנים קשובות לדברי הצבועים ואנשי מרמה אשר גם יתר הארצות לא נקו מהם ויעשו מעשים אשר חרפה היא לשמוע ולהשמיע ברבים, ואשר ע"כ נחדל גם אנחנו מהם ונחכה עד אשר יערה עליהם רוח ממרום ותמלא הארץ דעה כמים לים מכסים, אז ירפאו ממשובתם וההשכלה תביא להם רפואות הגוף ורפואת הנפש, ויזנחו את עצביהם ולא יוסיפו לעשות מעשים מכוערים לתועבת נפש בן אייראפא, ואיש איש יבא על מקומו בשלום.

כח ⁵⁵ הסדרים החדשים

חדשות ונצורות בספרי חיי האדם והשתנות גדולות בחכמת המדינה לא היו נכרין כל כך לפני שלשים שנה, ולא נראו פעלן והדרן. מאות בשנים עברו טרם נראו חדשות בארץ, וטרם יצאה המצאה חדשה לפעולות ידים, וכמעט לא הרגישו בה יושבי חלד, ולא חשבוה לדבר הנחוץ להם. לא כן בימים האחרונים, אשר יציצו חדשות לבקרים; מדי יום ביומו נראה שנוים גדולים ורבים תחת כל השמים: האיש שהוא בן חמשים שנה היום וצופה האותיות לאחור וימנה ויספור השנים הראשונות לעמת השנים האחרונות, הוא ידע ההבדל וההפרש איך נשתנו שלשים שנה האחרונות מהעשרים שנה בתחלת ימי חייו, הוא ירגיש עד כמה נתחלפו העתים ונשתנו הזמנים בחברת האדם פנימה וחוצה הן במקום והן בזמן, ואיך רחוקים המה סדרי חיי האנשים שחיו שלשים שנה לפנינו מסדרי חיי האדם בזמננו, בעת הקצרה הזאת – לא יותר משלשים שנה – נשתנו סדרי בראשית, ובני האדם החל ללכת לרוח היום בצעדי ענק עד כי בחפזון גדול התפתחו בני האדם ואחזו דרך אחרת, דרך לא שערוה ההולכים לפניהם.

ולמען דעת כי לא שגינו ברואה ננסה נא לבקש אותות נאמנים על אמתת דברינו, ונתאר בשרר האמת את ההשתנות והשנוים הגדולים בהערים הגדולות והתפתחותן בגשמי ובחומרי, ונראה אם צדקנו במשפטנו, או אם הפרזנו מעט על המדה.

נצייר נא למשל עיר ישנה אשר כבר טבעו בארץ מבצריה חומותיה ומגדליה ואין זכר לה מכל מחמדיה, רק זעיר שם זעיר שם נשארו עיי מפלה לזכרון, כי במקום ההוא רקדו הילדים כאלים, ובמקום ההוא עומדות היו רגלי הכובסות אשר רחצו שם את כתנת הפשתים וישטחון שטוח ליבשן נגד השמש, הביטו נא וראו איך במקומות האלה תתנוסס עיר חדשה, רחובות רבות, ומגדלים גדולים עד כי נשתומם לראות: עיר גדולה לאלהים משוש כל הארץ תופיע לנגד עינינו, והעיר הישנה לא נודעה ולא יכירנה מקומה.

על האדמה השוממה נטעו בני האדם גנים ופרדסים לשוח בהם, ולהתענג שם בעת המנוחה והמרגוע למען יחליפו כח, ועל המקומות שהיו נשכחים מרגלי אדם עומדות היום חומות בצורות, מגדלים גדולים, מבצרים חזקים ורחובות רחבים כמו רחוב “רינגשטראססע” בוויען, “הבולוואר” והרחוב “עלזאס” ועוד בבערלין.

ותחת אשר לפנים השתדלו האנשים לגור בטבור העיר, התחכמו היום לגור בפרוור העיר, ששם האור והאויר הצח מצויים במדה מרובה, ונפלא הדבר לראות, איך האנשים יתאמצו בכל כחם להעתיק דירתם בבתים החדשים אשר יקימו בקצה העיר והבתים אשר בטבור העיר נהפכו לבתי מסחר גדולים, עד כי בעיר היותר גדולה באייראפא היא העיר “לאנדאן” לא נמצאה כמעט דירה אחת למושב בני האדם במקום “הסיטע”, רק בתי מסחר ומרכולת.

ויהי כי החלו בני האדם בימינו לרוב על פני האדמה, ויבקשו להם מקומות רבים למצוא מקום מנוחתם, ואשר על כן נהפכו ערים קטנות לערים גדולות מאד ומקומות שוממים למושב בני האדם, ויעלו מחיר המקומות למעלה ראש, ויוסיפו לבקש להם מקומות ביציע החמישי למעלה, ובהעליה אשר מתחת הגג, וגם במנהרות שתחת הבתים, עד כי בשנת 1881 נמצאו בהעיר בערלין 23,289 משכנות לב"א בהמנהרות שתחת הבתים ומספר היושבים שם עלו לסך 100,301, ומספר המעונות שתחת הגגות עלו עד 10,416 ומספר הדירות ביציע החמישי עלו לסך 248, מספר התושבים שם עלו עד 2,941 ותחת אשר בשנת 1861 עלו מספר הבתים אשר שלשים משפחות גרו בכל אחד מהם לסך 167, נמצאו בשנת 1881 בתים במספר 2,786 אשר בכל בית ובית תשבנה יותר ממאה משפחות, וכאשר פקדו מספר העם היושב בבערלין בפעם האחרונה נמצאו בתים גדולים אשר 227 דירות נמצא בכל בית ובית, וכאלף ושמונים משפחות ישבו בבית אחד.

האנשים הרבים אשר בערבוביא ובחפזון גדול התאספו אל מקום אחד עד כי יושבים המה צפופים במקום צר, החלו לדאג לקיומם, ולבקש תחבולות שונות למען הקל מעליהם את עמלם החיצוני, ויגיעם הרב לבל יבולע – להם לבריאותם, וימצאו אופנים שונים איך להקל עולם מעל צואריהם למען יוכלו עמוד. מכל ההמצאות הרבות שמצאו נדבר כעת מענין קטן, והוא – מהעגלות שהתקינו והכינו לפניהם בעלי עגלות שונות, ומסלת הברזל מקצה העיר עד קצה.

משנת 1815 נמצאו בבערלין בעלי עגלות שיש להם סדר נכון חקים ומשפטים איך להתנהג עם הנוסעים; בעלי העגלות נתרבו שם במספר רב מאד, ותחת אשר בשנת 1860 עלה מספרם עד 999 ובשנת 1866 עלה מספרם עד 2,200 נתרבו במספר רב עד כי בשנת 1885 עלה מספרם לסך הגון 4,344. בשנת 1865 נתיסדה המסלה הראשונה לעבור שם בסוסים מושכים עגלות במסלת ברזל, ובעלי העגלות התאנחו מכאב לב ואמרו: עתה בא הקץ לפרנסתנו, כי מי יחפוץ לשלם שכרנו אחרי כי הנוסע יוכל לעבור למחוז חפצו במרכבות העוברות במסלת הברזל, אבל המספר הרב של בעלי העגלות אשר זכרנו למעלה הראה לדעת כי שגו ברואה רק העגלות בשם אמניבוססע נתמעט מספרן משנת 1860 שאז עלה מספרן עד 393 נשארו במספר 135, לעומת זה נתרבו הסוסים והעגלות העוברות במסלת הברזל עד כי לפי המספר והחשבון המדויק בשנת 1877 עברו עליהם מדי שנה בשנה כעשרים ותשעה מילליאן עוברים ושבים לבד שלשה עשר מיליאנען נפש אדם שנסעו על דרכים שונים בעיר.

מספר העגלות בלאנדאן, לבד מסלת הברזל מקצה העיר עד קצה עולה למספר 50,000 ומספר האמניבוססע 1,400 והנוסעים יבאו בחפזון נמרץ ולא במחיר רב אל מקום חפצם.

בכל מקום אשר תבנה ותכונן עיר חדשה תביט הממשלה הרוממה בעין חודרת על הסדרים החדשים, ולא תתן הרשיון להתושבים לבנות בתים במקומות כאלה אשר על ידי זה יביאו אי סדרים בהעיר ואיש איש אשר יחפוץ לבנות בית חדש, תגבול לו הממשלה מקום ותבנית ביד חכמת הבניה הטובה עליה, ולא תשא פנים בדבר הזה לכל איש מכל מפלגות התושבים, עינה צופיה על מעשי בני האדם. תשגיח על כל תהלוכותיהם, ולא תתן הרשיון לעשות נגד חקי הסדרים החדשים והנכונים, וכבר הסירה את המבואות הצרות וכל רחוב עקלתון ותהרוס בשתי ידיה את כל הבנינים שעמדו על המקומות הישנים, ואשר נבנו לא ע“י סדר ישר, גם משגיח בעין יפה שכל אחד ינקה את האשפה והטיט מלפני ביתו ומחצרו לבל תשחת העיר ולא יתקלקל האויר ולא תבאש הארץ כמו שקרה לפנים בהערים הישנות, וע”י אמצעים כאלה תתרחב העיר ותתכונן על יסודות חזקים. ואשר ע“כ הוציאה הממשלה הרוממה בעיר בערלין בשנת 1882 פקודה נמרצה: להרוס עד היסוד את הרחובות הישנות “קלאסטערשטראסע” “פרידריכשטראססע החדשה” ואת “חומת המלך הישנה” (אלטא קאניגסמויער) ולבנות מחדש, למען יתאחדו ויתאגדו הרחובות אשר בטבור העיר באופן היותר טוב מבתחלה ע”פ הסדרים החדשים.

ולמען דעת עד כמה נכבד הדבר כזה בעיני הממשלה נוכל לצייר בלבנו בראותנו את סכום הכסף – והוא עשרה וחצי מיליאנען מארק – שהוזילה מאוצרה, אך ורק להקים הרחוב “ווילהעלמשטראססע” מחדש ולבנותה לפי רוח המקום והזמן בסדרים חדשים.

לפני מאה שנה לא יותר אם עבר איש באחת הרחובות בבערלין למען בוא אל אחד הבתים, ולא חפץ לטנף את רצפת הבית היה עליו לנקות את מנעליו טרם דרכו כפות רגליו בחדר פנימה, ובשנת השבעים למאה הנכחית נראו כארבעה מילליאנען מעטער מרובעות מכוסות ברצפה מאבנים חלוקות ובשנת 1880 התחכמו להכין רצפה חדשה מחמר (אספהאלט) ובעת ההיא (1880) כבר נמצאו בפאריז שלש מאות אלף מעטר מרובעים אורך הרצפה מן האספהאלט ההיא.

ההוצאות על הרצפה בכל רחובות בערלין יעלו לחשבון גדול, כסף רב מאד יפזרו על הדבר הזה, יען לתקון היא צריכה לעתים לא רחוקות, ולא נתפלא על הדבר הזה אם נשא עין לראות למשל לפי הספירה (סטאטיסטיקע) האחרונה יעלה החשבון המצומצם כי מרחוב “ליפציג” עד הרחוב ווילהעלמשטראססע" יעברו מדי יום ביומו 7000 עגלות שונות וארבעים ושלשה אלפים אנשים רגלי ועל המקום “לאנדאנברידגע” יעברו בכל יום עשרים אלף עגלות ומאתים אלף רגלי.

לא נפונה כי רבים מקוראי דברינו ראו בעיניהם או שמעו באזניהם אשר בהערים הקטנות חוב מוטל על התושבים לנקות את הרחובות מרפש וטיט וכל אחד מהתושבים – בעלי הבתים – ישלח את עבדו או את שפחתו, או הוא בעצמו יטריח לקחת את המטאטא בידו, ולנקות את הרפש והדומן אשר סביב לביתו עד לאמצע הרחוב, וכן ינקו את הרחובות כל אחד על חלקו. משרבו התושבים, והעיר עלתה כפורחת, נתנו ראשי העדה אל לבם כי קשה על התושבים לעשות כדבר הזה, ואין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ע"כ נתנו חופשה להתושבים, ושכר העובדים את העבודה הזאת ינתן מקופת הקהל. בעיר בערלין עשו סדרים חדשים ונכונים בדבר הזה, כהסדר אשר בעיר פאריז. בשנת 1876 חלקו את העיר לתשעים חלקים, ושבע מאות וששים אנשים שכרו לנקות את הרחובות, ובימי החורף הוסיפו עליהם אנשים רבים לעזר להם ולעמוד לימינם, גם שמו עליהם נוגשים ושוטרים לתת עין השגחתם שיעשו את עבודתם באמונה ולא יגרעו מעבודתם דבר, ומיום שהכינו מכונות חדשות לנקות את העיר נתמעטו מספר העובדים ונשארו רק 572 במספר, את עבודתם יעבדו בלילה והתושבים כאשר יקומו בבקר משנתם, יראו איך הרחובות נקיות מאשפה, וגם האבק לא עליהם יהיה למעמסה, כי כבר כלה כענן, והרוח נשאו ולא נודע מקומו איה. משנת 1883 עד שנת 1884 עלתה ההוצאה לנקות את הרחובות לסך 1,243,683 מארק, ושכר זריקת מים על הרחובות עלה לסך 148,500 מארק.

קורא יקר! אם מעט לך האותיות אשר הראיתיך לדעת, אוסיפה נא עוד אותות נאמנים ע"ד הסדרים החדשים, ואתה בטובך הסכת ושמע! כמוני כמוך, קורא אהוב, ראינו אור הגאז יחל בכל הבתים ובכל הרחובות, וידעת היום כי ההמצאה הזאת לא ישנה היא, כי אם מקרוב באה. לא עברו ימים רבים מן העת ההיא אשר בני אדם היו תועים ברחובות קריה באישון לילה ואפלה, וכעור ימשש בחשך כן לא מצאו את נתיבותיהם בעתותי לילה, כי החשך כסה אז את העיר, ויהיו אסורים בביתם כל הלילה, ועתה העם ההולכים בחשך יראו בלילה אור גדול, ויתענגו לשוח בגנים ובפרדסים לאור הגאז באין מפריע.

בשנת 1835 התקינו בעיר לייפציג 245 עששיות בכל הרחובות, והנרות שהדליקו שם היו עשוים משמן ופתילה. יושבי לייפציג התענגו לראות את האור כי טוב הוא, ולפי הסטאטיסטיקא עלה אז נר אחד על מאה ותשעים ואחד תושבים. והנה בשנת השבעים למאה שאנחנו חיים בה, יעלו מספר נרות הגאז נר אחד על ארבעים וחמשה תושבים, ואם נביא חשבון מדויק כי נר גאז אחד יאיר כשלשה נרות של שמן, הלא יעלה נר אחד לחמשה עשר תושבים, ומי הביא אל העיר לייפציג אור גדול? הלא רק הסדרים החדשים!

בעשרים שנה האחרונות נתרבו עששי הגאז ברחובות העיר בערלין, שלש מאות וחמשים % על השנים הקודמות, ונרות הגאז בהבתים על שש מאות שלשים ושבעה % ואם יבוא איש מארץ רחוקה – אשר שם לא ראה עוד אור הגאז כי טוב הוא ולא ידע מה טיבה – לעיר בערלין, ויראה בעיניו כי בכל רחובות העיר תאיר כאבוקה גדולה, והעיר עומדת כמו בטבור אש תוקד לא תכבה, וכאלו ים של אש מוקף עליה מסביב, האם לא יתפלא וישתומם על הסדרים החדשים?! ומה יענו הרואים כאשר יראו בקרוב אחרי אשר עשינו בערלין יזילו כסף רב מאוצרותיהם, לתקן תחת הנרות הללו, נרות של עלעקטרי להאיר לעיר ולדרים עליה, ולא יוכלו עוד כמעט להבדיל בין היום ובין הלילה! ומי עשה את כל הדברים הנפלאים האלה? הלא הסדרים הנכונים.

ואם נשים עין על המלאכות הגדולות וההמצאות הרבות שנתרבו בימינו בהערים הגדולות, נשתומם לראות לשמוע ולהשמיע.

זה מקרוב הוציאו תושבי בערלין חמשים ותשעה מילליאנען מארק להמציא מים מתוקים ליושבי העיר; ראשי העיר וויען הוציאו שבעה עשר מיליאנען גולדען להביא מים בהעיר ממרחק שלשה עשר וחצי מיל, ועוד דברים רבים כאלה אשר חשבנו לספר באזני הקורא לעת אחרת. ועתה האם לא צדקנו במשפטנו בראשית מאמרנו, כי בני האדם צעדו צעד ענק בהסדרים החדשים, ובעל כרחנו נאמר כי גדולים מעשי ה' ואין חקר לרוח האדם!!!

כט משלי הגיון

א) שבח אני את המתים, אבל לא את המות.

ב) שבח אני את העושר, אבל לא את בעליו השומר אותו לרעתו.

ג) שבח אני את הכבוד, אבל לא את הרודף אחריו.

ד) שבח אני אשה חכמה ומשכלת, אבל לא את בעלה.

ה) שבח אני את התלמוד, אבל לא את המלמד.

ו) שבח אני את הארץ הקדושה, אבל לא את הנוסעים שמה למות.

ז) שבח אני את היין, אבל לא את האיש השותה אותו לשכוח רישו.

ח) שבח אני את התורה, אבל לא את האיש הממית עצמו עליה.

ט) שבח אני את התוכחה, אבל לא את המוכיח.

י) שבח אני בגדים נאים, אבל לא את התופר אותם.

יא) שבח אני את הדיו, אבל לא את האיש המשביח פניו בו..

יב) שבח אני את החכמה, אבל לא את החכם בעיניו.

יג) שבח אני את קנאת הסופרים, אבל לא את הסופרים.

יד) שבח אני את הספרים, אבל לא את מחברי הספרים.

טו) שבח אני את מלחמת החיים, אבל לא את מלחמת הסופרים.

טז) שבח אני את האדם המפחד תמיד, אבל לא איש חיל היורד במלחמה והוא רך הלבב.

יז) ושבח אני את ימי הנערות, אבל לא את הזקן העושה מעשי נערות.

יח) מתעב אני את הזבובים, הנושכים את הנשרים היושבים בכלובים.

יט) מתעב אני את בעלי הקרנים, הנוגחים את האריות שהובאו בנחושתים.

כ) מתעב אני את הקופים, המרקדים לקול התופים.

כא) מתעב אני את הגבירים האוכלים לחם עצבים, ואת העניים המחללים שם שמים ברבים.

כב) מתעב אני את הפרוש השומע דברי עגבים, ואת כבד הפה המתאמץ לדבר דברי אהבים.

כג) מתעב אני את המורים לאחרים דרך ארץ, והמה יאכלו לתאבון כל שרץ.

כד) מתעב אני את החמור המתפאר לעלות לרקיע, ואת הזאב אשר בעור כבשה תמימה לעינינו יופיע.

כה) מתעב אני את המשכילים האוילים, ואת המתעשרים הדלים, ואת הטפשים האוחזים את דגל ההשכלה.

כו) מתעב אני מליץ יושר, האוכל בסר, ורבות בשנים, מתהפך לכמה פנים…

כז) מתעב אני את הרשעים המתפארים בצדקתם, וילכדו תמימים בחטאתם.

כח) ומתעב אני תלמיד חכם העובר עבירה ביום, וירא על נפשו מהרהורי חלום…