הקדמה    🔗

ספר הרפואה של אסף הרופא הוא הספר הרפואי העברי העתיק ביותר ובו אוסף של מאמרים, פרקים ותרגומים לעברית החל במאה הראשונה לפני סה“נ וכלה בעיבודים של טכסטים יווניים מן המאות החמישית-שישית, ספר זה עוד לא ראה אור עד היום הזה. המבוא המקורי לספר מזכיר לנו בלשונו בתוכנו ובצורתו את לשון הספרים החיצוניים (בפרט ספרי חנוך והיובלים) ואת המגילות שנמצאו באחרונה במדבר יהודה, לשון הספר היא עברית צחה ועסיסית. בספר נמצאות תורות רפואיות עבריות עתיקות שנמסרו בעל פה מדור דור מתקופות קדומות. הספר תואר ונחקר לראשונה ולאחרונה ע”י וויניציאנר ז"ל.

אין אנו יודעים בדיוק את תקופת חייו של אסף הרופא שלימד את חכמת הרפואה באולפנו ואשר בו צברו תלמידיו את התוכן המסור לנו בחמשה עשר כי“י שונים המפוזרים בספריות העולם. אולם, מתוך אופי הלימוד, מתוך צחות הלשון העברית, מתוך תיאור החלוקה של שעות היום והלילה (לפי קו המשוה), מתוך הרוחות הנושבות המתוארות, מתוך הבאת מלים נרדפות בלשון פרסית, מתוך הזכרת שמות של אישים, מתוך השימוש במשקלים ובמידות הנהוגות היו בימים ההם, מתוך המנין של חדשי השנה המתחילים בחלק מן הספר בחדש תשרי ומתוך נתונים רבים אחרים – מתברר שאסף ויוחנן בן זבדא חיו בצפון הארץ או בגבולות ארם נהריים (חָרָן)) לא לפני המאה השלישית ולא יאוחר מן המאה הששית, כי אין בספר זכר של השפעה מצד הרפואה הערבית. (כיבוש ארצות המזרח בידי אנשי האיסלאם היה במאה השביעית). היות ושפתם היא עברית, אינו מתקבל על הדעת שלמדו ולימדו בג’ונדישפוּר, כי שם היו מדברים ב”לישנא דרבנן" (ארמית).

כשם שיש להבדיל בין היפוקרטס ל“קורפוס היפוקרטיקום”, מפעלו ומפעל חסידיו ותלמידיו כן הדבר ב“ספר אסף הרופא”, הרבה נמסר במסורת לפני תקופתו והרבה הוסיפו תלמידיו אחרי חייו.

מלבד המסורת של רפואה עברית עתיקת ימין, מצויים בספר קטעים מן הרפואה הבבלית, המצרית, הפרסית, ההודית ובפרט היוונית לכתותיה השונות. בגוף הספר מצויים התרגומים העתיקים ביותר שבוצעו אי פעם מן המקור היווני לעברית (כגון קטעים מן פרקי אבוקראט, הפרוגנוסטיקון, ספרי רופוס, גלינוס ודיאוסקורידס). הספר משמש אוצר בלום לחוקר הפולקלור המזרחי, לתולדות הרפואה הקדומה, בפרט של בתי ספר היהודיים לרפואה בארץ, להיסטוריון, לבלשן העברי. הפרסי והקלסי (יווני), כמו לכל משכיל המעונין בארכיאולוגיה של הימים ההם.

העתקתי את הספר ופירשתיו עפ“י כי”י אוכספורד ומינכן בהשוואה עם הקטעים בכי“י פריס, ליידן, באזל, פלורנץ, פרידנוולד ועוד – לשם הוצאה לאור, אולם עד היום לא הצלחתי למצוא מוסד ממשלתי, ציבורי או פרטי שיאפשר את פרסום כ”י חשוב זה במלואו. בשנת 1951 התחיל מר ישראל זמורה (הוצאת מחברות לספרות) בהדפסת המבוא לספר – המובא כאן, וכשבעים עמוד מן המקור שאינו אפילו החלק העשירי של הספר כולו. מחוסר אמצעים הפסיק המו“ל הנ”ל בעבודתו והחלטתי לפרסם לכל הפחות את המבוא לספר שנדפס עוד לפני שש שנים ומאז אין התקדמות.

יש להניח, שעם פירסום כל הספר יתעורר גל של מחקרים בדומה לוזה סביב למגילות הגנוזות של מדבר יהודה, היות וטכסטים אחדים בו נתחברו בזמנים ההם, בתקופות קדומות או מאוחרות יותר. על כל פנים עשויים טכסטים אלה לעזור לפתרון בעיות המגילות הן בלשונם, הן בתוכנם, הן במבנה החיצוני שלהם. מלבד זה צריך הספר להיתרגם לאחת השפות האירופאיות.

– מי יעזור?

ז. מ.

 

ביבליוגרפיה    🔗

א הספרות על אסף הרופא    🔗

החבור הקלסי על אסף ומפעלו הוא ספרו של וויניציאנר:

Ludwig Venetianer, Assaf Judaeus, Budapest 1915–17,194 p.

שני לו בחשיבות הם מחקריו הביבליוגרפיים של שטיינשניידר:

Moritz Steinschneider, Hebr. Bibliogr. XII, 85–88; XIX, 35–38; 64–70; 84–89; 105–109.

מלבד זה הזכיר שטיינשניידר את אסף במאמרו המפורסם:

Jüdische Literatur (Ersch u. Gruber) 367-(444): “Donolo”, passim.

ידיעות אחדות עליו נמצאות בספר:

Immanuel Loew, Aramaeische Pflanzennamen, Lpz. 1881, p. 24–23; Flora der Juden IV, 165.

איזידור סימון כתב ספר על אסף היהודי. שבו הוא חוזר כמעט בכל העיקרים על וויניציאנר ומוסיף כמה חדושים בהסתמכו במיוחד על כי"י פריס (הקטעים שהזכרתי כאן). הוא מוכיח. שאסף כבר ידע על מחזור הדם בעורקים, לפני הארביי, ושידע כבר את חוקי התורשה הידועים מאז מנדל: Isidor Simon, Assaf Ha-Jehoudi, Paris 1933.

ספרים ומאמרים שמזכירים את אסף מבלי להתעסק בעומק החקירות הם:

(הברית שכרת אסף עם תלמידיו) 329.I הכרמל Fünn

.בכמה מקומות,D. Kaufmann, Sinne

.111.1856 Wien.(Barasch) בראש, “אוצר חכמה”,Rappoport

L. Zunz, Schriften I, 160.

.767–659, II (רוצה להוכיח שאסף היה נוצרי!) Neubauer, Orient u. Occident

Neubauer, Cat. Bodleiana. 2138.

Fürst, Karäer. 24; 139.

Geiger, Zeitschrift 4, 199 (=Zunz Analecta No. 7).

מטיל ספק בדבריו של וויניציאנר.838;30,1917 Sudhof, D.L.Z.

M.G.W.J. VI. 277; VIII 202.

Jew. Encycl., Assaph (Gottheil).

Enzyklop. Judaica, III, 538 (S. Tschernichowski) dir=“rtl”>.

Sarton, Introd. to the History of Science I, 614 dir=“rtl”>.

אנציקלופדיה אשכול. כרך ב',

Harry Friedenwald, The Jews and Medicine. Baltimore 1944 (1934). 147.

פרידנוולד רכש את כ“י הרפואי העברי מאת יעקב רוזנתאל, מינכן, אשר תאר אלכסנדר מארכס בספרו הנ”ל של פרידנוולד ע' 171. כ"י זה מכיל כמה קטעים מתוך ספר אסף, השווה גם

Harry Friedenwald. Jewish Luminaries in Medical History 1946, 14.

ב כתבי יד של ספר אסף הרופא    🔗

1) כ“י השלם ביותר של ספר אסף הוא כ”י מינכן 231. זהו כה"י שתאר שטיינשניידר בקטלוג מינכן בקיצור ובפרוטרוט בכתב-עת שלו.

HB. 12 (1872). 85–88; 17 (1877), 114; 19 (1879) 35–38. 64–70. 84–89. 105–109.

זהו כה"י שבו השתמש עמנואל לב בתאור שמות הצמחים הארמיים, ואשר על פיו חבר וויניציאנר את חבורו.

אותו כ“י מינכן מכיל עוד בדפים 97–196 קטעים רפואיים, בדף 198 Succedania, תמורות לרפואות שקשה להשיגן. בדף 199 גלוסאריון, מתחיל: “זה פשר שמות העיקרים והעשבים… ונקרא גלוסא. אסרו הוא בקארא… אדרא בקארא, אדבור… וגומר בדף 206: דבריאה הוא לקטירדא” (לפי סדר abc, האות c מובאה פעם בק‘, צ’ או ס'; דף 206 חשבון אסטרולוגי לחולה; 208 דיאיטה לפי התקופות (דומה לאסף. דף 9b); 209 אילו הן הכוכבים וסידורן. דף 216–215 מכיל עוד העתקה אחרת לספר אסף, המזדהה עם דף 141; דף 217 מכיל כמה תרופות מורכבות; בדף 218 כתוב: ועל אלו התרופות השביע אסף… דף 258–218 מכיל רפואות מורכבות אשר על פי רוב נזכרות בספר אסף. שטיינשניידר סידר לוח ההקבלות והכפולות של אותן הרפואות בתיאורו ב-.HB (ע"ל), מתחיל: אנטידוטוויירא ליגודיאון שמועיל, בסוף: לפודגרא; דף 258 מכיל את הפרקטיקה של האסקולה הסלרניטאנית (מתחיל מן הראש… ציפאליאה… כשיזוע המוח). מפסיק באמצע עם פרק י”ח בדף 277. פרקטיקה זו נמצאת גם בכ“י פלורנץ (אשר בו מצויים דונולו ואסף) ועל סמך כ”י פלורנץ הוצאתי אני את הקטע הזה שיחסתי לדונולו בהוצאת “ספר דונולו” שלי. שם רק עד פרק ט"ו.

2) כ“י מינכן 245. דף 49–144, מכיל את הפרקים “וידבר אסף על הנשים ההריות” המצויים בכ”י 231 על דף 135 ואילך.

3) כ"י ברלין 1646 (Quart.) דף 161 מכיל אותו החלק “וידבר אסף על הנשים ההריות”.

4) כ"י ברלין 232, (מקודם (Soave, Steinshneider) זה שמכיל גם את רוב ספרי הרפואה של הרמב“ם מכיל גם את “מראות השתן” פרק רל”ט).

5) כ“י אוקספורד בודליאנה 2138 (מקודם אופנהיימר 1645) הוא השני בערך החשיבות של הגיל והשלמות. כ”י זה הוא מן המאה הארבע-עשרה ונכתב באותיות רבניות מן האופי האשכנזי. להרבה רפואות ניתן גם השם הגרמני הסינונימי באותיות עבריות. כ“י זה לקוי מאד בכמה מקומות. אחד מאלה שרכשו כ”י זה היה יוסף בן מאיר שליט וולך, כי בדף 170 נמצא כתוב “דוד הקטן מכר זה לר' יוסף בן מאיר בעשירי בטבת שנת שכ”ד" (= 1565).

הצורה היא 4⁰, עור, סך הכל 356 עמוד.

כ“י זה מתחיל בדף מטושטש מאד עם הפרק 12 לפי סדר הפרקים אשר בו. כל כתבי היד האחרים לספר אסף אינם נחלקים לפרקים, פרט לכ”י זה, אבל חלוקת הפרקים היא מאוחרת, לעתים בלי כל טעם ושיטתיות. הפרק המסומן האחרון הוא 599, המספר 500 מסומן ב-“ך”, כלומר ךצ“ט. הפרקים 330–266 חסרים. בסוף פרק 90 כתוב: “ויתר הרפואות האלה הם כתובים על ספר אסף וספר יוחנן הירחוני”. פרק 91 מתחיל: זה ספר המדרש אשר דרשו וחקרו חכמים. אמר אסף: קטן ימי קץ האדם… וזהו הפירוש לפרקי אבוקראט. פרק 243 מכיל את הברית שכרתו אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם. פרק 368 מכיל “תריאק מעשה יהודה הירחוני”. בעמוד 224 כתוב: “וזה המעשה שהיו עושין שופטי ישראל לפני מלוך מלך, ונעתק מספר קדמונים, ונברר ונמצא אמת”. בסוף העמוד 228 כתוב בכתיב אחר: “שאל שלמה המלך לאשמודאי”. יד אחרת כתבה גם את הרפואה שנתחברה במאוחר ע”י Maurus. עמוד 230 “ליטוארייא חמה, מפי חכם מר מוֹר, הגוי משלרנא, והוא טוב לגוטא, שקורין ייחט” (Gicht). עוד יד אחרת חרטה בדף 232 "וזאת הרפואה שהראה מר יוסף הרופא לאחר מותו (?) בחלום לבנו ר' יצחק. בעמוד 234 מובא פרק מקוּבלי מאוחר “מדידת הרגלים”. בעמודים 234 וגם 242 נמצא ריצפט “הועתק מספר בונפיל הרופא (מפי בונביל). יד אחרת כתבה גם בעמוד 238 את הפרק “תיקון רופאים, מה שראוי לאכול לכל חודש”. עמוד 244 מתחיל בשמות הרפואות “וידבר עוד אסף על פשר העקרים למיניהם, לתולדות כוחם…”. בעמוד 290 כתוב: “ימים של כל חודש שאין אדם מצליח בהם”. עמוד 292: “וזהו המשקה, סם חיים, הנמצא ברומא. משקה זה עשה שמואל (ירחינאי) לר' יהודה הנשיא בחלותו בחולי אינפייקוס ונתרפא מחליו, ועוד חלה גוסטנטינוס (Constantinus) (Justinianus?) מלך רומי (Byzanz). בעמוד 296 כחוב: “ור' משה הרופא אמר לי”. בעמודים 298 וגם 305 כתוב “רודולף, הרופא מוורמישא”. בעמוד 300 נרשם ה”משקה של שמואל הרופא”. בעמוד 306 מצויות פוֹרמוּלות מקוּבליות. “קפיצת דרך מיוחסת לר' אברהם אבן עזרא, לר' שמעון בר יוחאי, ועזרא הסופר”. עמוד 312 מכיל ריצפט מן “ר' ששת הנשיא הרופא” (ר' ששת בן יצחק בנוונישטי מברצילונא (?) – 1210–1131) (השווה כ"י בודלייאנה, נויבאור 2124.³⁰) (2135.²), מאת ר' יואב בן סלרנו, ור' סעדיה הרופא (השווה כ"י ברלין, המכיל את “האנטומיה מאת ר' סעדיה הרופא”)¹. מלבד רפואות אלמוניות הטעונות בדיקה, מופיעות מודעות (ביחוד עמוד 352) מאת ר' יצחק מאושנפורט (Oxenfurt). על “בנייט הרשע, רומניאה על אסתר, ועל בטרין אשת הגלח”.

6) כ"י בודליאנה 2123⁵, השיך לר' שלמה בן ר' אבין מצטט ומביא בשלמותו את הפרק של אסף “על הנשים ההריות”.

(לפי הקטלוג של נויבאור צריך כ“י 2142²⁰ להכיל את ההקדמה לאסף (בדף 99–97), אולם הצלום של כ”י שאני קבלתי מאוכספורד אינו מראה את ספר אסף כלל! בוודאי נפלה כאן טעות וההקדמה נמצאת באיזה מקום אחר).

7) כ“י פלורנץ לאורנציאנה פלוטו, 37, (88), היה קשה להשיג בימי המלחמה ועוד חדשים רבים אחרי גמר המלחמה מחוסר חמרי צלום במקום. בהשתדלות ידידי ד”ר א. ז. אשכולי ששמש אז רב צבאי בצבא הכבוש האנגלי באיטליה עלה בידי להשיג את כל כה“י המכיל גם כ”י דונולו ועוד ספרים חשובים. לדעת ביסקיוני ואחרים שהעתיקו אותו, מכיל כ“י זה את ספר אסף מדף 1 עד 84. באמת מכיל כ”י זה כפי שציין כבר שטיינשניידר (דונולו 121) חלקים מכ“י אסף רק מדף 1–25. מדף 26 עד 30 נמצאת פרקטיקה מבית מדרש סלרניטאני, המזדהה עס הקטע האחרון אשר בכ”י אסף במינכן (231), ואשר אני הו“ל בספר דונולו. אחר כך 31–58 “פיסיקה”, 58–71 אנטידוטאריום (השווה קוד. המבורג 124) שהוצאתי לאור עפ כ”י פרידנוולד בספר הרמב"ם על “רזי החיים המיניים”. 73–84 כירוגיה של רוגר. 84–86 דונולו, 86 עד סוף: וויאטיקום בעברית (ג’זאר).

כה“י מתחיל: “ספר רפואות חשוב ובדוק מרופאי הקדמונים. ספר רפואות אשר העתיקו הראשונים מספר שם בן נח אשר נמסר לנח ב…ר ההר מהררי אררט אחרי המבול”… אח”כ, “ואלה הם מחלקות העצמות לאיבריהם…” (2) מתחיל מששה עשר גידים… וידבר עוד אסף עי' מחלקות הגוף לתוצאותיו. הגורל השני, הגורל השלישי. (3) הגורל הרביעי… וידבר אסף על תחלת בריית האדם. (4) וידבר אסף על הנפש ומכון הגוף וחזקת הדעת. (5) העיניים, האזניים, האף, השפתיים והלשון… וידבר אסף עוד על מחלקות הגוף לתוצאותיו וארבעת מוסדותיו וממשלתם… וזה לך פשר הדבר, כי מכון הדם הוא הכבד….ואלה אותות הכרת פני החולה. (6) ואלמדך את תוצאות זמני השנה לפי תקופות תחלואי הגוף… נתחיל מתקופת ניסן… (7) ואלה שמות החדשים בלשון פרס… ואלה תולדות הרוחות הנושבות… (8) וידבר עוד אסף על מחלקות יסודות הגוף לכל תולדותם… (9) וידבר עוד אל ארבעת רוחות המנהגות את הגוף מלבד רוח החיים… (11) וכן פרשו חכמי הקדמונים את ארבעת המוסדות למחלקות האלה, כח הקיץ עז וחם… (15) וללמדך את תוצאות הוושט שבאדם… (17) וללמדך המעיים וגידי הבטן והקרביים… וזה קולוס הכאב נקרא על שם המעי… והמשכיל בדבר הזה יוכל להבין ולהבדיל. (18)…וללמדך פשר ששת המעיים… (19) זה ספר מדרש הרפואות… וידבר עוד אסף על הילוך המעיים… (21) ועוד אמר אסף בחכמתו… (25) וידבר אסף על חולי הילוך המעיים בימי הקיץ. (27) וללמדך להשכיל בחכמת השתן למיני מראיהו… (28) (רי"ג) וידבר על אותות השתן… (30) (= רל"ט) דברי יוחנן על מיני השתן ומחלקותיו… (33) אלה דברי יוחנן הירחוני על גישוש גיד הזרוע (= ר"מ)… (34) וידבר אסף על אותות גיד הזרוע להבין… (= רי"ב). (35) וידבר עוד על… למשש הזרוע ויאמר אסף… (= רל"ח)…וידבר אסף עוד על הנשים ההריות (= קמ"א)… (37) ועתה אגידך את תחלואי בעלי הכליות (= קצ"ג)… (38) אדם אשר שתה משתה להפיץ… (= קכ"ו) עד… ככל ספרי רפואות. (39) ואגידך כי בהגיע קץ תקופת השנה אחרית הקיץ ישתנו החלאים. (40) וידבר על הירקון. דעת תולדות החולאים למינו, מחלקותיהם לחיים ולמות. ויאמר, חוק לחכמי הרופאים להיות מסורים… עד – מנחיריו או מפיו, כל אותות האלה אותות המות (חסר בכ"י אוכספורד, פריס). וידבר על הזיעה – עד – דע כי יאריך בחליו. (41) וידבר על אותות משישות הבטן (= רי"ג)… (43) וידבר יוחנן הירחוני על מסיבות יסודי, מגבלות גופי בני אדם… אלה ארבעה גבולות… (= ח' עד י"א)… (46) שתיפלי שיועילו לקדחת ויועיל להסיר הסער ושלשל מעט. קח מורא, אלואי ליבנו וכרכום ומסטיכו, ופת שרוי ביין… (חסר בכ"י אוכספורד ופריס) עד – חמשה מקורות נעשו לאדם. העיניים לראות בהם, והאזניים לשמוע והאף להריח בו והחיך לטעום בו, והידיים למשש בהן. (47) וידבר עוד יוחנן הירחוני על הקדחת למינה ואותותיה… (= רמ“א–רמ”ב). (48) אלה החלאים שיהיו מצד הריאה פריפלוימוניאה, הוא שיכאבו צלעותיו מבפנים ודוקר מבחוץ… תיסיקו שישעול… עד אימפילימתיקוס, זה שינועו ראשם ויפולו. (49) וידברו חכמי הרופאים בחכמתם על כל אבר ואבר שבגוף, להודיע עומק הרופאים… עד – ואז יצליח וישכיל, (חסר בכ“י אוכספורד ונמצא בכ”י מינכן).

8) כ“י אלמנצי (מידיציאה פלורנץ) 125 נזכר כמה פעמים על ידי שטיינשניידר. ואני לא ראיתיו. להקדמת ספר אסף ניחן כאן שם מזויף (?) “עץ חיים” עד דף 5 ע”ב הוא העתק ישיר מכ"י מינכן. (תיאור:.23.(1862) .Steinschneider. H.B. V).

8^a) אותו תוכן נמצא כנראה גם בבריטיש מוזיאום (?). בקטלוג בריטיש מוזיאום 1920 (מקודם לימשיץ, מורטארה). כה“י מכיל כ”ב דפים ובו אותות הדופק (838 (Steinshn. H. Ueb. “וספר עץ חיים” (דף י"ח:).

כ“יי פריס הם רבים ושונים וכמה חלקים חוזרים ונשנים באותו כתה”י.

9) פריס (1129⁹ דף 74 ע“ב–96 ע”ב) מתחיל “הנה אגידך. כי בהגיע קץ תקופת השנה” (= ר"ו). (75) וידבר אסף על תחלת בריאת האדם (= 04)… (79) אלה הם אותות המביאות האדם לידי חולי (=06)… (83) אלה הם ד' טבעים כנגד יסודות העולם (=04). (84) וידבר אסף על משישת גיד הזרוע (=רי"ב), (84) ואלמדך לדעת בחולי המתעב כל אוכל (כ"ח). (89) ואלמדך אשר צוה החכם ללמד האדם יאכל בחדשים… תשרי, מרחשון… (91) זה ספר הרפואות אשר העתיקו חכמים ראשונים. (92) ויכתוב נח כל הדברים על ספר. (93) ואלמדך כי המעיים ששה (=פ"ח). (95) ואלה מחלקות הגידים המושכים בבשר (=02). וידבר עוד אסף על מחלקות הגוף (03). כ"י זה הוא עתיק מאד (מאה י"ב?). אותיות מרובעות.

10) פריס 1197⁴ (דף 82–67) (לפני כן ספר המדות, ואחר כך 67–63 אלכסנדר: תרתי בלבי = על קדחת, שתן, דופק, כ"י פרידנוולד; בריטיש מוזיאום 1021). דף 93–82 מכיל טאבולי מגיסטר סלרנוס. (נמצא בידי). 89 אלכסנדר מוקדון: על הדופק. 92 קיצורים על הדופק. 93 אורזו על השתן, גם כירורגיה בשפה לטינית, אותיות עבריות. 94 אלכסנדר, פירוש לדופק ולקדחת. 110–95 רוגיר, כירורגיה. 100 הספרים ששימשו ספרות בבית הספר הסלרניטאני. 110 ע“ב, ריצפט בערבית, אותיות עבריות. 136–110 ע”ב אסף, אנטידוטאריום. 140–137 קטע על השתן מן אלכסנדר (?) או סלרנו (?) 141 פירוש אלכסנדר על השתן. (131) טריאקה שעשה יהודה הירחוני. (130) ר' יצחק גר צדק. 141) “סלקו פירושי השתנין של אלכסנדרוס ופירושי שתנין אחרין שביאר אסף הירחוני מכל חולי”. (143) “נשלמו פירושי הדפקות שפירש אלכסנדר מוקדון, ושלשל פירוש הדופק שפירש אסף הירחוני בחכמותיו”. (כ“י מן המאה הי”ב – עד י"ג).

11) כ"י פריס 1165⁶ (דף 103–100) מכיל מאמר הדופק ליוחנן הירחוני.

בסוף כתוב… תם ונשלם בעזר אל עולם מאמר “הדופק” ליוחנן הירחוני ולאסף היהודי ולשאר חכמי הודו וחכמים מפרס נזכרים בפרטות בג"ה.

12) כ"י פריס 1191 (דף 60–55) מכיל את מאמריו של אסף על הדופק.

13) כ"י פריס 1192 (לפי הקטלוג נויבאור) מכיל על הדפים 4–1 כתבים של אסף (אני לא מצאתים).

(אולי 1292) “שלשה מכחבים של אסף האזרחי”?

14) כ“י סקאליגר 15, ליידן, (שטיינשניידר קטלוג לוגדונום ע' 372) מכיל העתקות מתוך חלקים רבים של ספר אסף. דף 40–19 מתחיל “וידבר אסף על רוחות המנהגות הגוף מלבד רוח החיים”… דף 22 ע”א: "וידבר אסף על תחילת בריאת אדם… הדפים 126–88 מכילים אף הם חלקים מספר אסף: “אמר החכם על המיים הרעים הנקוים בבטן מרוע הטחול… אשכילך תחלת תולדות… ואלו שמותיהם בלשון יוון: אסקיטיס, טימפניטיס, אנזרקא… דף 91 על כאב הכליות. 92, ועל אלה התרופות השביע אסף את תלמידו לבלתי קחת כסף ומחיר, כ”א לרפאות בנקל, כי מן הראש ועד עקב הודיע הרפואה (היינו “רפואת העניים”).

15) כ“י באזל 9, מכיל כמה חלקים מן אסף על השתן, כמו כן מן יוחנן הירחוני. העתקים אלה נמצאים בידי ואני מודה להנהלת ספרית האוניברסיטה בעד מסירת התצלומים. דף 2: “חכמת יוחנן הירחוני בשתן”… דף 5 לגוטא… לחולי בון מלנט… דף 9: “פירוש אסף בחכמת ההוראות לחיים ולמות. ואמר, ראוי לחכמי הרפואה להשכיל ולהתבונן בחולאים שאיזה מהם יציל ומאיזה יאריך בחולי ומאיזה יאות בלי מרפא”… 9 אותות הרוחות… אותות הרוק… אותות דם נחירים, אותות החלאים אשר יש תקוה… קדחות. 10, פירוש יוחנן הירחוני החכס, אמר כאשר תחל הקדחת לאחוז… אמר אסף, קטן ימי האדם לחקור אורך הרפואה… 12 ע”ב, אמר החכם אסף, דע כי המשוטט והמשוגעים בלילות הירח…

16) כ“י פרידנוולד, בלטימור (כעת בירושלים) (דומה בצורת הכתב לכ"י פלורנץ). מכיל דף 10–4 “רפואת העניים מספר אסף” 21–16 אסף על איכות המים, החלב, הבשר וכ'. 26–24 אסף על השתן. 28–26 יוחנן על השתן. 80–79 אסף, חלקים מההתחלה על חדשי השנה בפרסית. צלומים זה נמצאים בידי. – אגב “אוצר העניים” אשר בכ”י ברלין 632 (מקודם שטיינשיידר 30) דף 294–264 אינו מזדהה עם רפואת העניים אסף, אלא שייך לפיטרוס היספאנוס (817 Üb..H) מי שהיה אח"כ האפיפיור יוהן XXI, והכיר את אסף ואבן אל ג’זאר.

17) כ“י לנינגרד 730. לפי ידיעה הנמצאת בספרו של שטיינשניידר Vorlesungen über die Kunde hebräischer Handschriften, נמצא העתק של ספר אסף בספריה הלאומית בלנינגרד (כ"י קראי 730 פירקוביץ) ואינני יודע כמה מן הספר מצוי בכ”י ההוא.

 

המקורות של אסף    🔗

א    🔗

אין אסף מציין, מה הם המקורות שמהם שאב את ידיעותיו, אבל ישנן נקודות-אחיזה, שלפיהן אפשר להסיק מסקנות בנוגע למקורות אלה. רק בקשר להרכבת תרופות יש שהוא מזכיר את מוצאן, כגון: “מעשה חכמי בני קדם”, “מעשה חכמי הודו”, “מעשה חכמי ארם נהריים”, “תפארת חכמי ארם ופרס והודו” וכ'. נקודות אחיזה אנו מוצאים במבוא לספר, הדן על תולדות הרפואה ומסורתה: העורך של ספר-אסף מונֶה כאן את עמודי התווך של מדע זה – היפוקראטס, דיוסקורידס, גאלינוס – ואליהם הוא מצרף, כשוה בין שוים, את אסף, בן דורם (ומכנה אותו “היהודי” בניגוד לאחרים אשר אינם מבני ברית). את המקורות הללו הוא מתרגם לעברית, ובזה הנהו המתרגם הראשון של חכמת יוון לעברית – והוא מוסר את דבריהם של חכמת יוון בנוסחי-לשון עבריים ומצרף אליהם פירושים. בראש פירושו למכתמי-החכמה (אפ’וריסמים) של היפוקראטס (שלא נשמר בשלמותו) הוא שם כותרת: “מדרש הרפואה” – ואת המשפטים היסודיים של המדע הרפואי בתקופה העתיקה ובימי הבינים – את האפוריזמים של היפוקראטס – הוא עוטף בהערותיו ובפירושיו, כדרך שעשו האמוראים למאמרי התנאים שבמשנה. לתוך הדברים האלה הוא מערבב מסורות קדומות משל עזרא הכהן (הסופר) (760 §) – או מזמנים עוד יותר קדומים, כגון "רפואה, נעתקת מספרי בני ישראל לרופאים הקדמונים (754 §) או “מעשה שהיו עושים שופטי ישראל לפני מלוך מלך ונעתק מספר הקדמוני” –, מחכמת הרפואה העממית הסורית, המצרית, החבשית, האשורית, הבבלית, הפרסית וההודית (753 §). כמו גאלינוס, המשתמש בשמות נרדפים להגדרת התרופות בספרו “על התרופות הפשוטות והמורכבות”, וכמו דיוסקורידס בחיבורו המפורסםπεϱὶ τῶν φαϱμάϰων כן גם הוא מביא, בקשר לתרופות, וביחוד בחלק על “הרקחות” (פארמאקולוגיה), כמה שמות בעברית, ארמית, יוונית, לטינית ופרסית.

המעתיק של הקודכס האוכספורדי, שהיה חי, כנראה, בגרמניה, מוסיף גַם שמות בלשון גרמנית עתיקה (althochdeutsch), ובקודכס הפאריסאי מוצאים גם כמה שמות פרובנסאליים. אף אחד מן הקודכסין הנקובים לעיל אינו מביא שמות-נרדפים בערבית, מלבד בקשר לתרופות הנהוגות אצל המון העם, שהיו ידועות בשמות ערביים, מזמן קדום, בארץ-ישראל ובארם-נהריים. ואין זה מתוך שהושפע מחכמת-הרפואה הערבית, שהרי חי היה זמן רב לפניה.

ב    🔗

וניציאנר טרח להוכיח, על סמך כמה תרופות של אסף, כי עַצמאי היה בתרכובת הרפואות. בעוד שאבן-סינה וספר-התרופות הסורי (בודגה) מוסרים את תרופותיו של גאלינוס מלה במלה, מביא בהן אסף שינויים לפי נסיונו הוא, מוסיף ומחדש וכו'. (ראה ווניציאנר, עמ' 44).

ג    🔗

כיוצא בזה הוא לגבי נושאים אחרים, השאולים עמדו, כפי שאפשר להוכיח, משלושת המקורות העיקריים – היפוקראטס, דיוסקורידס, גאלינוס. כך,. למשל, לגבי האפוריסמים של היפוקראטס, שטיינשניידר² היה, כמו גם בכמה תגליות אחרות, הראשון אשר הכיר וידע, כי ספרו של אסף הוא התרגום, או העיבוד העתיק ביותר של ספר האפוריסמין וספר הפרוגנוזות של היפוקראטס. עוד הוא בשעתו הוכיח, שאסף מסר את תכנם של ספרים אלה בשינוי-לשון, במקוצר או במלוקט, ואת האפוריסמין עיבד מתוך קיצורים והוספות, הלקוחות אולי מדברי מפרשים קדמונים. “אסף משתמש באופן חלקי בפירושיהם של גאלינוס ὑπομνήματα ומחברים אחרים, וכבר הזכרתי לעיל, שדברי הקדמתו לתחילת האפוריסמין – “זה ספר המדרש, מדרש הרפואה”, מעידים על כוונתו, למסור את דברי היפוקראטס המסביר. אסף אינו מתבטא באריכות ובהרחבת-הדיבור, כמו גאלינוס, אלא בקיצור ובצמצום, ממעט בדברים ומרבה תוכן. כן מוסר אסף בשינוי-לשון את תכנם של כמה מן האפוריסמין, השייכים לפרק השמיני של ס' המכתמים, שהוא חיבור פסיבדו-היפוקראטי. אבל היה קיים כבר בזמנו של גאלינוס. בעוד שהיפוקראטס אומר בסוף ה-πϱογνοστιϰὸν שלו, כי הפרוגנוזות המתוארות נתאמתו רק בארץ ליביה, בדילוס ובארץ-הסקיתים, ושבארצות אחרות יש להביא בחשבון את תנאי-האקלים האחרים והשונים, כותב אסף, כי תנאי מזג-האויר בארץ-ישראל שונים לחלוטין מאלה שבארצות אחרות. מבין יתר כתבי היפוקראטס, ששימשו מופת ותבנית לאסף, יש להזכיר קודם-כל את השבועה (ὅϱϰος). ואף-על-פי-כן, איזו תהום מפרידה בין זו ובין ברית-האמונים של אסף! ³. הדברים המובאים מתוך ספרו של היפוקראטס:πεϱὶ ἀεϱῶν ὑδατῶν ϰαὶ τοπῶν, ביחוד מהפרקים ז’–י”ב בו, דומים בתוכנם לדברי אסף, בתארו את השפעת הרוחות, המים והמצב האקלימי של הארצות השונות על מצב הבריאות של האוכלוסין. – חיבור אחר של היפוקראטס, שאסף השתמש בו כמקור: “האבנַיים של הרופא” ϰατ᾽ ἰητϱεῖον – ביחוד הפרק הראשון, שמוסבר בו כי הרופא חייב לבדוק את החולה באופן יסודי, בעזרת כל חושיו – חוש הראיה, חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הריח וחוש הטעם (בתקופה שעדיין לא חלמו, כמובן, על שיטות-בדיקה חימיות, מיקרוסקופיות ועוד) – ומתוך סכום התוצאות של בדיקות אלה יש להגיע לידי מסקנה בנוגע לטיב המחלה, (דיאגנוזה) τῇ γνώμῃ, ראה: וניציאנר, 48.

ד    🔗

הקטע על אודות השפעת הדיאיטה – ניכר בו, כי מוצאו מדברי היפוקראטס. אבל אסף מדבר בהרחבה רבה יותר ממנו על כל מינֵי מזונות ומשתמש בדברי חז"ל ובחכמת-העם לגבי תיאורם. בדבריו על בשר החיה והבהמה הוא מזכיר רק בהמות כשרות, ובדברו על היין הוא מפליג בשבחם של יינות ארץ-ישראל, הוא הדין לגבי טיב המים.

ה    🔗

בדברו על המחלות השונות הוא יוצא על פי רוב בעקבות דברי היפוקראטס בספרו: πεϱὶ παϑῶν, אבל הוא עושה זאת בהרחבה יותר גדולה ומתוך נקודות-השקפה אחרות לחלוטין. משמע, כי אין הוא מעתיק את דברי היפוקראטס, או רק מתרגם אותם, אלא מפיק מהם את הדחיפה לדבריו שלו (ר' ויניציאנר, 49).

ו    🔗

החלק העשיר ביותר מבחינה לשונית בספרו של אסף הוא הפרק שבו רשומים 122 התרופות “הפשוטות” (Simplicia) וערכן הרוקחי (הפארמקולוגי). גם לֶיב וגם שטיינשניידר, וביחוד וניציאנר, כבר הוכיחו, שאסף השתמש בספרו של דיוסקורידס, גם העתיק מתוכו וגם עיבד חלקים ממנו עיבוד חפשי. 24 “התרופות הפשוטות” הראשונות מובאות כסידרן לפי דיוסקורידס. πεϱι τῶν φαϱμάϰων. כדיוסקורידס וכגאלינוס, כך גם הוא מביא שמות נרדפים, ולגבי זה אין כל הבדל אם דיוסקורידס בעצמו כתב אותם, או אם הוכנסו לתוך חיבורו אחרי מותו – כי בזמנו של אסף הם כבר היו נחלת-הכלל בעולם המדעי. פרט לסדר, שנשמר בספרו של אסף כמו בספרו של דיוסקורידס, ופרט לנוסחי-רפואות אחדים, מראה אסף עצמאות גם כאן. וניציאנר טרח והשווה את הטכסט של דיוסקורידס עם דברי אסף. בתרגומו הדגיש את המלים השוות בשני החיבורים, אבל מספרן של הללו אינו עולה על שליש מדברי דיוסקורידס, ואילו כל השאר לקוח ממקורות אחרים, או מסתמך על חקירותיו של אסף בעצמו.

ז    🔗

על השאלה שעוררו ליב (25.P.A) ושטיינשניידר: השאב אסף מתוך ספר דיוסקורידס יווני, או סורי? – שאלה שבגללה יש סבורים שאסף היה חי במאה העשירית, ויש אומרים אפילו באחת-עשרה – יש להשיב:

1. בכתבי-היד השונים לספר אסף השמות הנרדפים שונים הם.

2. יתכן אפילו שלא אסף בעצמו, אלא בן דור יותר מאוחר הוא שהכניס את השמות הנרדפים לתוך ספרו, בדומה לשמות הנרדפים בספרו של דיוסקורידס בעצמו.

3. ברם, אם נניח שאסף בעצמו כתב אותם, הלא אפשר שהוא נתן בעצמו את השמות הסוריים, כיון שהיה דר בסביבה שדיברו בה לשון סורית. ולא נזקק כלל לשאוב אותם מתוך התרגום הסורי של דיוסקורידס.

4. הלא יתכן, להיפך, כי המתרגם הסורי הוא שהשתמש בספרו של אסף. הלא אך שטות תהיה זאת, לקבוע, לפי עשרים-שלושים מונחים, שאני נוטל לחפצי מתוך ספר אנגלי ומצרף להם שמות עבריים, שזמן חיי הוא 300 שנה יותר מאוחר, רק משום שאותו ספר אנגלי לא ניתרגם לעברית אלא כעבור 300 שנה. אחרת במקצת היתה השאלה, אילו היה המדובר במשפטים שלמים, שהובאו בשלמותם המילולית – אבל גם במקרה זה עוד ישנה האפשרות, שהמתרגם, שבא לאחר 300 שנה, הכניס לתרגומו בשלמותם, את המשפטים המובאים עמדי מתוך אותו ספר.

5. כיון שאסף ידע את היפוקראטס ואת גאלינוס ביוונית, משמע שידע גם את דיוסקורידס ביוונית. (אגב: העתק סורי של “הרפואות הפשוטות” של גאלינוס קיים היה כבר במאה הששית והשביעית. כת"י במוזיאום הבריטי (ליב A. P., עמ' 18), ואולי קיים היה גם דיוסקורידס סורי, שאבד לאחר-מכן).

ח    🔗

ויניציאנר רואה (עמ' 52) בכתיב העברי של אסף הוכחה לכך, שהוא שאב ישר מן המקור היווני. סברה זו אין לה על מה שתסמוך, כי בכל אחד מכתבי-היד של ספר אסף אתה מוצא כתיב אחר.

ט    🔗

אם כי ברור שאסף הושפע מגאלינוס. יש רק מעט הוכחות, שלפיהן אפשר יהיה לומר בודאות כי אסף לקח קטע זה מספרו של גאלינוס. מוצאים אצלו סימנים מחיבורי גאלינוס האמתיים והמזוייפים. חיבוריו

המזוייפים של גאלינוס היו בנמצא כבר בזמנו של אסף, אחד מהם הוא: ἰατϱὸς או εἰσαγογὴ (הוצ'. קיהן, כרך י"ד). אמנם לא עצם תכנו של חיבור מובא בספרו של אסף, אלא המיתודיקה שלו, או עקרונותיו היסודיים בנוגע לטיפול בחמרי רפואה, הוא עוסק גם בפיסיולוגיה מעורבת באנאטומיה, כזו שאנו מוצאים אצל אסף, בפאתולוגיה הבנויה על הדיסהרמוניה שבין יסודות-הליחות השונים, בדיאיתיטיקה מתאימה לדבר, בצירוף רשימה מפורטת ופירוט טיבם של כל המזונות הבאים בחשבון. כאן נתונות הפרוגנוזות הקצרות להפרעות הסימפטומתיות שבגוף האדם, ונוסף לזה פירוטי תרופות לריפויין.

י    🔗

בספר “על סגולות המזונות” πέϱὶ τϱοφῶν δυνάμεως (De alimentorum facultatibus) (הוצ' קיהן, VI), מתאר גאלינוס את הערך התזונתי של הירקות, הפירות, הכבשר והחלב למיניהם וכן של מיני היין השונים, גם אסף מדבר בפרטות על אודות המינים האלה, אבל הוא מטפל בחומר זה ביתר קיצור, ובצורה יותר מובנת, ועל פי רוב שונה הוא מגאלינוס גם מצד התוכן. כאן ניתנה איפוא על ידי היפוקראטס וגאלינוס הדחיפה לסדור החומר וכלכולו, אך לא תוכן הדברים עצמו.

ספר אחר של גאלינוס: “על סגולותיהן וטיבן של רפואות פשוטות” πεϱὶ ϰϱάσεως ϰαὶ δυνάμεως τῶν φαϱμάϰων (De Simplicium medicamentorum temperamentis et facultatibus) (קיהן י“א–י”ב) עוסק בתרופות המתוקנות מצמחים וממלחים שונים ובפעולתן לריפוי המחלות השונות (השוה ללוח התוכן של גאלינוס בסוף ספר זה). בעוד שגאלינוס מונה כחמש-מאות תרופות כאלה, מזכיר אסף רק כמאה ועשרים – כולם מעולם הצמחים – והוא נשען יותר על דיוסקורידס מאשר על גאלינוס. ושוב: גם כאן הוא נוטל משל גאלינוס רק את הדרך והשיטה, ולא את התוכן.

יא    🔗

בעקבות ספרו של גאלינוס על הרכבת התרופות, πεϱὶ συνϑέσεως φαϱμάϰων (De compositione medicamentorum, Kühn XII–XIII), שבו רשומות רפואות שונות לפי סדר חלקי הגוף, מן הראש ועד כף הרגל, אנו מוצאים גס אצל אסף ספר תרופות (אנטידוטאריון), שבמשך מאות-השנים חלו בו שינויים ושכלולים שנעשו על ידי אנשים שונים, עד כדי כך, ששוב אין בינו ובין זיוף ולא כלום.

יב    🔗

בדומה לגאלינוס, שחיבר תוספת לספרו בשם “תרופות מקבילות” – πεϱὶ εὐποϱιστῶν (De remediis parallelibus, Kühn XIV) רפואות, שאפשר להשיגן בנקל בכל מקום וגם עניי העם יכולים איפוא להשתמש בהן לתועלתם – חיבר גם אסף ספר ה“רפואה לעניים”, (medicina pauperum). אף הוא מסודר לפי סדר אברי הגוף מן הראש ועד הרגלים. גם כאן רק השיטה לקוחה מן המוכן, ואילו התרופות עצמן והרכבתן שונות לחלוטין מאלה של גאלינוס.

יג    🔗

צירוף משל גאלינוס: πεϱὶ ἀντιδοτῶν (הוצאת קיהן, כרך י"ד) וכן: πεϱὶ ϑηϱιαϰῆς מחבר גם אסף אנטידוטאריון הפוך, שהסדר בו הוא לא לפי האברים אלא לפי התרופות, ובקשר לכל רפואה נאמר שם, לאיזו מחלה טוב הסם – שכנגד הנקוב. בין מאות התרופות אין כאן אפילו אחת, שמתאימה בכל לאלה של גאלינוס.

יד    🔗

אסף השתמש בגאלינוס יווני, לא בסורי, וכל-שכן לא בערבי. וראיה לכך הן המלים הזרות, השוות בכל כתבי-היד, שהועתקו ללשון עברית – מלים, שיש להן תרגום בסורית ובערבית (למשל; איסכרא, ἰσχουϱία ϰηϰἲς ἀμὶς Kekis Amius, קיקיס אמיוס, ועוד) ראה: ויניציאנר, עמ' 57. גם מתוך שהוא מתרגם את צנורות-הדם במלת: “כיסים” רואים, שהיה לפניו המקור היווני, כיון שבתרגומים בערבית הם נקראים: עורקים, ובסורית ‏ הם נקראים: שריונים, אועי"ה. אסף מתרגם באופן מילולי ἀγγεῖον – “כיס”. גאלינוס קורא פעם לכלי מחזור הדם: ἀγγεῖα (10. 16 (De usu partium,, ופעמים הוא קורא גם לושט (τϱοφῆς ἀγγεῖα) (XI,Isagoge). ופעם אחרת גם למעיים: ἕτερα ἀγγεῖα, שם.

טו    🔗

רק המידות והמשקלות אינם, כמובן, יווניים: אסף משתמש במידות שבתנ"ך: “סלע, קב, זרת, הין, גרה, שקל, מעה, שעורה” ובצדן גם בשמות המידה-והמשקל היוונים, המצויים כבר בתלמוד “זוז, דינר, אונקיה, כ”כ בשם הסורי ארמי “תרוָוד”. ומדות השווי המופיעות כבר בתלמוד: כגודל הפלפל, כזרע הגד (Coriander), כזרע הגלבתין (Lathyrus sativus) כמין אגוז (juglans regia), כעין זית (olea) כְפוּל (Faba vulgaris), כאפונים (Cicer arietenum). את המלה היוונית τϱοχίσϰος מתרגם אסף באופן מילולי “גלולות”. מחלות אקוטיות (ὀξύς) הוא מתרגם מילולי: חוליים “חדים” וכ', (וויניציאנר ע' 60).

אילו לא היו לנו שום הוכחות אחרות לעתיקותו של אסף, כי אז יכולנו להסיק את קדמונותו מתוך שמות המידות והמשקלות אשר לו.

(דברים נוספים על המשקלות ראה במאמרי הגדול על אסף וקדמותו, פרק 9).

טו    🔗

כמה נקודות-הקבלה אנו מוצאים בספרו של אסף לספריהם של רופוס מאיפיסוס. משמע כי אסף למד אולי לא באלכסנדריה, אלא באיפיסוס, מקום שם קיים היה בזמן ההוא בית-ספר לרפואה (כמו בפֵרגאמון, מקום לימודיו של גאלינוס. סמירנה, מִילֵט, וטראלס).

סדר-הדברים בספרו של רופוס “סינאגוגאיי” (שאבד ואיננו) דומה לסדר שנקט אסף. כאסף כן גם רופוס פותח את פרקי ההוראה שלו בפנייה אל הנוכח. רופוס אומר על האדם, שהוא “עולם קטן” (ואלמדך) (מיקרו-קוסמוס), בבואה של מערכת העולמות העליונים. השווה: (“Die anatomischen Werke des Ruphus und Galenus”, ed. Robert v. Toeply. Wiesbaden 1904, p. 168, 2 ff) אגב בחיבור זה כבר השתמשו בפילוסופיה האפלטונית והסורית (השווה: קארל גרוֹנאוֹ:⁴ “פוֹסֵיידוֹנִיוֹס”, ההסבר היהודי-הנוצרי העתיק לבריאת העולם. לייפציג, 1914, עמ' 216 והלאה). רופוס משבח את מי הביצות ואומר, כי הם טובים לשתיה בגלל השטפונות החוזרים (מובא בספרו של אוריבאזיוס. Collect. med. VII,26 181; V. 3, 16). מבין כל הסופרים הקדמונים רק אסף לבדו חוזר על הדברים במידת דיוק זו עצמה. ביחוד מדגיש אסף את סגולות אקלימה של ארץ-ישראל. כיוצא בזה משווה רופוס את אקלימה הממוזג של ארץ קידמת-אסיה לעומת אקלימן של תראקיה, גאליה ואיטליה. (ראה אוריבאזיוס, שם VIII, 24, 31 והלאה).

כמו גאלינוס, שחיבר ספר Euporista, כך גם רופוס כבר כתב ספר כזה, והוא לא אבד, בניגוד לרוב כתביו האחרים – והוא מטפל בתרופות “מקבילות” שאפשר למצאן בכל מקום. כמקבילה נוספת יש לראות את ספרו של אסף על הרפואה לעניים (Medicina Pauperum).

השאלה אם המחברים המאוחרים יותר של ספרי רפואה לעניים [כגון אבן ג’זאר, שיש למצאו בהוצאותיו של קונסטנטין אפר, בלי נקיבת שם, וכן בעל “אוצר העניים” (Thesaurus pauperum) פיטרוס היספנוס (האספמי). כת"י ברלין 232 (836.¹⁴. Quדף 292–264)] השתמשו בספר אסף לדוגמה או בספרים של גלינוס ורופוס – שאלה זו עוד טעונה חקירה. המתרגם היווני של “רפואת עניים” לאבן אל

ג’זאר מזכיר בפירוש את Ασὶψ υἱὸς Βεϱεϰίου, שאינו אלא אסף בן ברכיהו. תרגום עברי חדיש של ספר אבן אל גזר עומד לצ“ל בקרוב ע”י אורי ברזל, שעבד ע“פ כ”י אסקוריאל, אשר מסרתי לו לעיבוד.

 

קדמותו של אסף הרופא ועריכת הספר הרפואי העברי הקדום ביותר⁵    🔗

1. סברות    🔗

יש סברות רבות וסותרות זו את זו בנוגע אישיותו של אסף, על דבר זמן פעולתו ועל ארצו. “חידה” זו העסיקה חוקרים רבים בעלי שם, כמו צונץ. גייגר, שטיינשניידר, גולדברג, פירסט, רפפורט, אד, נויבאור, לב וויניציאנר, ורק האחרון הקדיש מדת רצינות הדרושה לבעיה כה חשובה לתרבות עם ישראל ותולדות הרפואה בכלל. שאר המחברים לא היו עצמאיים, אלא חזרו על דברים של אחד החוקרים האחרים. בין חוקרי שאר אומות העולם, שאין להם ידיעה עמוקה בשפה העברית בכלל ובתולדות הרפואה העברית בפרט, אין אדם שיוכל לדון ולפסוק בפלוגתא על נושא זה, כשם שעשה זאת למשל זודהוף, החוקר הרפואי המפורסם.

2. הסבך    🔗

כל החוקרים הללו לא בדקו, כנראה, את כל החבור “אסף”, מראשיתו עד סופו, אלא את הפרקים, שנמצאו במקרה בכ“י היחידי אשר לפניהם. כמעט כולם דנו על סמך כתיב כה”י, על סמך הטראנסקריפציה של המלים הלועזיות, על סמך השמות הנרדפים, שצורפו במאוחר לשמות המקוריים ועל סמך הערות ותוספות שרשמו בעלי כה"י הקדומים, ואשר המעתיקים שלבו אותם אחר-כך בגוף הספר.

יש ספרות פסיבדו-אֶפיגראפית המיוחסת לכל סופר מפורסם בימי קדם ובימי הביניים. כך, למשל, יש תיאור קוסמוגראפי בשפה הלאטינית שנתחבר במאה ה-11–12, ואשר יוחס לאסף. מחבר הספר ההוא וודאי חי אחרי המאה הי"א ובלי שום ספק היה נוצרי. אבל מנין יוצא, שאפילו השם הבדוּי מכוון דווקא לאסף היהודי, הרופא שלנו? האם אין זה אפשרי, שיהא עוד אדם בעולם בשם אסף; ואם נניה שהמחבר הנוצרי רצה לייחס את ספרו לאסף הרופא, הרי יצא, שאסף חי במאה השתים-עשרה דווקא.

3. הקוסמוגרפיה הפסיבדו-אֶפּיגרפית של “אסף”    🔗

משגה כזה עשה אפילו חוקר רציני, כמו אדולף נויבאור. הוא מצא בפאריס (6556.fond latin) כ"י לאטיני, לדעתו תרגום ממקור ערבי, בשם Incipit distincto mundi, secundum magistratum Assaph hebreum qualiter terra permanet ordinata et qualiter dividitur in tres partes,

i. e. in Asiam, affricam et europam – E de partibus Asie primo dicemus…

תוכן הספר מוכיח, שתורגם מערבית ללאטינית במאה הי“ב ע”י נזיר נוצרי בארצות הלאטיניות, והיות והמחבר מייחס את הספר לאסף היהודי, מסיק נויבאור את המסקנה, שאסף אינו אחר מאשר אסף הרופא,

היות והוא מזכר בחיבור את העיר קאהיר שנבנתה אחרי המאה העשירית, הרי חי אסף בתקופה שלאחר המאה העשירית, והיות והרמב“ם לא הכיר ספר זה, חי אסף אחרי הרמב”ם, והיות והמחבר מזכיר כמה פעמים את ישו הנוצרי לשבח, היה אסף היהודי נוצרי, והיות ויש כמה ידיעות על אירופה הלאטינית, היה חי באזורים הללו⁶ נויבאור הוציא לאור את כל הטכסט הלאטיני. בתור הוכחה יחידה, שאסף הרופא והמחבר של כתב לאטיני זה הם איש אחד, הוא מביא את דבר ארבעת היסודות העיקריים, שהוא מזכיר פה ושם (בספר הרפוּאי כמו בקוסמוגראפי). אולם לכל חוקר במקצוע זה ידוע, שכמעט כל מחבר רפואי או “מדעי” ופילוסופי בתקופות ההן פתח את ספרו בהודעה על ארבעת היסודות, ואין בזה משום חדוּש וסמל והוכחה. גם דונולו מתחיל באותו מבוא, בספר חכמוני שלו. הכומר הנוצרי הכיר אולי את ספריו של אסף, אבל הוא לא היה אסף הרופא שלנו.

4. חלוקי דעות על תקופתו    🔗

גולדברג ואחריו פירסט⁷ טענו, שאסף חי במאה הששית. גייגר סבוּר שחי במאה הי“ב היות ו”בר הבריאוס" – פראג' מזכיר פעם את השם אסף⁸! רפפורט⁹ סובר, שהשם אסף אינו אלא אוסף של כמה

חבוּרים עבריים רפוּאיים עתיקים, או שאינו אלא איזופוס היווני, או משובש מן “אסקלפיוס”. שטיינשניידר מהסס בנוגע לתקופתו של אסף, לבסוף הוא מעביר אותו למאה העשירית, משום שהחל מהתקופה הזאת יש הזכרות ותעוּדות בטוחות פחות או יותר על אסף. ליב קובע אותו במאה העשירית, מפני שלדעתו הוא שאב ממקור סורי (תרגומו של דיאוסקורידס לסורית נעשה במאה התשיעית), אני סבור¹⁰, כי אסף אמנם ידע ארמית, משום שחי בא"י, אבל שאב ידיעותיו ישר מן הספרים היווניים של היפוקרטס, דיאוסקורידס, גלינוס, סוראנוס וכו'. וויניציאנר, החוקר המצוּין והמעמיק ביותר, מיחס אותו למאה השביעית.

5. ההבדל העקרוני בין חיי אסף ובין הקובץ הרפואי “ספר הרפוּאות” שהוא ערך, ואשר לו נתוספו כמה פרשיות אחרי גמר עריכתו    🔗

אסף הרופא, יוחנן בן זבדא ויהודה הירחוני חיו במאה הששית, אחרי עריכת התלמוד הירושלמי בא"י, כנראה בסביבת טבריה, ששמשה אז מרכז לחכמה בישראל – חוץ מבבל. שם נפגשה אז החכמה היוונית עם החכמה ההודית-פרסית, ובסוריה ובג’ונדיסבור (בית-לפאת) קמו ופרחו האוּניברסיטאות של היעקובינים והניסטוריאנים, והפרסים, מעין סניפים של מרכז החכמה היונית אשר במצרים, באלכסנדריה¹¹. בעת ההיא התחילו לשגשג בתי הספר הגבוהים לרפואה בפאֶרגמון, אֶפיזוס, סמירנה, מילאֶיטוס, טראלאֶס ועוד. אסף ויוחנן למדו תורתם באלכסנדריה, היינו לפני חורבנה. נוסח הברית, שכרתו עם תלמידיהם, היו בודאי קדום הרבה יותר מאשר אסף ויוחנן עצמם, והם קבלו אותו מן הדורות הקדמונים, אבל עצם העוּבדה, שאפשר היה להשתמש בנוּסח של הזכרת “עובדי אלילים”, מראה, שאסף

חי עוד לפני חדירת האיסלאם לא“י והמזרח הקרוב. מלבד זה אין אסף מכיר רפוּאות, השכיחות באוצר הרפוּאות העולמי החל מן המאה הששית (Paulus. Aegin)¹². אכן, יש להבדיל בין אסף לבין “ספר אסף” בעריכתו, כפי שהגיע אלינו. אסף וחבריו חיו במאה הששית. “ספר אסף” מכיל, אמנם, את עיקר ידיעותיו של אסף, אבל נכללו בו גם חלקים מן המאות הקודמות (כמו ההקדמה, הברית וחלקי תרגומים מבית המדרש האלככסנדרוני) בעריכתם של אסף. בספר נמצא הפרוש והתרגום העברי הראשון לפרקי אבוקרט¹³, לפרוגנוסטיקון ועוד כמה ספרי היפוקרטס¹⁴, עבוּד מקוצר של חכמת דיאוסקורידס, וחכמת ידיעת סימני השתן והדופק. אבל במרוצת מאות בשנים, עבר הספר מיד ליד ומארץ לארץ, והוכנסו בו פרוּשים ותוספות (גלוסי), שנכתבו במאה הי”ב, כמה מהם אפילו מאוחר יותר. הוה אומר, כי “ספר אסף” מכיל אוסף של החכמה הרפואית אצל היהודים החל מן המאה השניה ועד למאה הי“ב! והרי מפורטים כאן, לפי דבריו של אסף, ראֶצאֶפּטים עוד מתקופות השופטים ומלכי ישראל, והתורה הרפואית שבע”פ עוד מ“שם בן נח”.

על אופן מסירת חכמת הרפוּאה מדור לדור, מבעלי תרבוּת אחת לשניה, הוא מוסר בסיפור האגדתי אשר בהקדמה לספר (§§ 2–1). השמות הנזכרים שם הם: נח, שם בן נח, כנגר בן אור בן כשד, אַסקליפיוס, היפוקראטס, גאלינוס, דיאוסקורידס הכפתורי (Kappadokia) והוא גופו.

מבין הספרים ומחברי נוסחאות הרפואות המורכבות יש לצין:

§ 18 “מצאנו בספרי הקדמונים (היונים) ובספר שם בן נח”.

§ 754. (רפואה) “נעתק מספרי בני ישראל לרופאים הקדמונים”.

§ 753. “רפואה לכליות ולכסלים ולשתן הנעצר ולאבן הסותמת בעד מוצא השתן… וזה המעשה שהיו עושים שופטי ישראל לפני מלוך מלך, ונעתק מספר קדמוני, ונברר ונמצא אמת”.

§ 60. “חכמי בני קדם (אשור, בבל, כשדים) אמרו, כי חלב הדבש והסוסות מועיל לכבד”.

§ 642. “לשעול, מרפואות חכמי כשדים”, § 0635 “מטחת.. והוא מרפואות חכמי כשדים”.

§ 78. “מרקחת הכשדים שמן כוזבר”. § 499 “אלה הם חמשת האותות למשש גיד אשר יסדו החכמים במוסרם ולא החליק עליהם אדם זולתי חכמי ארם נהריים, כי כן אמרו”…

§ 653. “שמן מעשה פרס”. § 674. “תירייאק הגדול, מעשי חכמי פרס”. § 567. “פילוניא מעשה חכמי פרס… ומקצת חכמי פרס הוסיפו”… § 545. “פילוניא לחכמי פרס”. – השוה גם השמות הפרסיים לשמות חדשי השנה, (§ 29).

§ 568. “רפואה מעשה חכמי הודו”; § 654. “שמן מעשי חכמי הודו”; § 147. “וכן נמצא בספרי חכמי הודו”. § 532. סגיניזיא (Polypharmakon) “תפארת חכמי ארם פרס והודו”, § 649. רפואה לטחול… כחכמת רופאי כוש. פעם אחת, § 666, נזכרת רפואה: “תפארת מעשה ישמעאלים”, הכונה כנראה למצרים, אם לא לשבטי הנבטים בדרום א"י.

את ספרי היונים הוא מצטט עפ"ר סתם “קדמונים”, כגון § 61 “פרשו חכמי הקדמונים (היונים)”.

‏§ 108¹⁶. “החכמים הקדמונים בחנו המים…”. § 499⁵. “נועצו החכמים הראשונים למשש את גיד הזרוע… על כן יסדו הדבר הזה להכתב בספר, ללמד למשכילי הדעת למשש את גיד הזרוע המושך תחת בוהן הכף”. § 566. “פילוניא, מעשה חכמי מקדון”.

המלים “בלשון הסופרים” § 155.¹⁸ אגאלוכון, ו“כדברי הסופרים (היונים)”, § 155⁹ מוכיחים, שאסף ידע יונית.

§ 483. ואם תעשה לו רפואה ככתוב בספרי הרופאים (“היונים”), § 312 “וכן נמצא פשר תרופתו בכל ספרי הרפואות”, § 155¹⁰⁷ “על פי דברי הספר (צ"ל דיוסקורידס)”, § 648¹⁹ משתה של איפוקרט החכם שנעשה לאפלטומיאוס(!) מלך מצרים.

מרופאים יהודיים מפורסמים ובעלי שם אחרים הוא מזכיר: § 760 “אלה אותות שהראה הקב”ה לעזרא הכהן (כ"י פריס: הסופר), להראות אותן לבני אדם, איזה עשב ראוי לאכול וללקוט כל אחד כזמנו וערכו".

§ 768 “משקה של שמואל ירחינאה לרבי יהודה הנשיא, ועוד חלה קונסטנטינוס מלך רומא בחלי טיסיקייא (Phthisis), ושתה מכל משקיות חכמי רומיים וחכמי מקדונים ולא הועילו לו… ועוד נתרפאו במשקה הזה רבים מגדולי הרומיים אשר היו חולים בחלי קשה…”. § 565 “תיריאק מעשה יהודה הירחוני”. לפעמים הוא מצטט את עצמו. § 125⁸ “וגם השמנים הכתובים בספר”. § 499⁴⁴ הוא אומר: “אלה הם מדפקות הגידים עד תכלית מחקרותיהם… הלא הם כתובים בהתחלת הספר, בדברי אסף החכם”. זה בפרקו של יוחנן; ובחלק של אסף יש לקרוא § 500⁸ “כאשר כתוב בתחלת הספר בדברי יוחנן”. § 500¹² “לרחוץ במרחץ כדברי הרב (אסף הרופא)”.

“כדברי הרב הרופא” יכול להיות גם כנוי עבור היפוקרטס, המתואר לרוב בתואר זה. היפוקרטס בשמו המלא נזכר עוד בכמה מקומות אחרים, § 648¹⁷; § 28; § 27. § 0,572⁴ § 763, § 2 כ"כ נזכר גאַלינוס בהרבה מקומות (עיין האינדכס). פעם נזכר גם שמו של סוראנוס § 0572⁴. נזכרת גם משיחה לאגריפס המלך (§ 149). במקום אחר מובאה רפואה (§ 640) “משתה האלמנה שהיתה בימי הורקנוס ותרפא בה עם רב…”. מעניין מאד הוא הספור על אודות “תרופת הצורף טימותיאוס, שחי בארמון המלך תלמי באלכסנדריה” (§ 0635²⁴), מלבד זה ראוי להזכיר את משתה אדריאנוס מלך רומיים, המופיע ברוב הספרים של ימי הבינים הקדומים (648²²).

ואע“פ שהשמות הבאים אינם אישים שהיו בזמנו של אסף, אלא בזמנו של מעתיק כה”י, ראויים הם להיזכר כאן מטעמים היסטוריים של התקופה המאוחרת. בכ“י אוכספורד נמצאים כמה גלוסים ותוספות מזמן מעתיק כה”י ההוא עם השמות האלה:

§ 778. ר' ששת הנשיא מברצילונא, ר' יואב משלרנו. ר' סעדיה הרופא, שכתב ספר על האנטומיה – השווה כ“י ברלין § 28¹⁸ (רק כ"י פריס) מכיל: “ר' יצחק גר צדק, רפואתו נגד קדחת רביעית”. גלוסי אחרים בכ*י אוכספורד מזכירים “מאורוס הגוי משלרנו” (Maurus), § 757 כ”כ בונביל (Bonville). § 765 שם מצויים גם כמה ראֶצפטים מן האסכולה הסלרניטאנית (כנראה §§ 726–717). הפרק 727 מוסר ראֶצפט של “ידידי שמואל”. יש לצין, שביחס לפרקים 716–680 מסופק הדבר, אם הם פרי עטו של אסף. הם שיכים לרפואה העממית העתיקה. § 768 מזכיר “רודולף מוורמישא” (Worms).

חשוב לחזור ולהזכיר גם כאן, ששום רופא ערבי או רפוּאה ערבית לא נזכרו בכל הספר, אף לא בגלוסים המאוחרים של המעתיקים. ואם יופיעו בכ“י אחד שמות נרדפים בודדים בערבית בשביל כמה רפואות, הרי הם הוספות המעתיקים, כגון ההוספות הגרמניות של מעתיק כ”י אוכספורד. עצם הרפואות שטרם נודעו לפני המאה הששית אינן מופיעות בגוף הספר.

6. על השם “אסף”    🔗

השם אסף נדיר מאוד בספרות הקדומה בתקופה שלאחר התנ“ך. בתנ”ך אנו פוגשים את השם אסף בן ברכיהו (א' דברי הימים ט“ו, י”ז) שהיה אחד הלויים המשוררים בבית המקדש, כמו כן את השוערים בבה"מ את בני אסף (א' ד“ה, כ”ו, א; נחמיה ז' מ"ד), את אסף החוזה (ב' ד“ה, כ”ט, ל'). את יואח בן אסף המזכיר (ב' מלכים י“ח, י”ח), ועוד “אסף” אחד מסור לנו בנחמיה ב‘, ח’, שהיה “שומר הפרדס” אשר למלך ארתחשסתא¹⁵. בסוריה ובתקופת מלכות רומי המזרחית שוב הופיע שם זה לעתים קרובות¹⁶. גם האגדה המוסלימית מספרת לנו על וזיר אחד של המלך שלמה, ושמו אסף אבן ברכיא בן אשמעיל, שידע את כל החכמות ומסר מחכמתו לשלמה, אחר שאבדה לו טבעת-הקסמים שלו, ואשר בקנינו כרוכה היתה ידיעת כל החכמות¹⁷. אותו אסף ידע לדבר גם עם השדים וכל הרוחות¹⁸.

7. “אסף הרופא הירחוני”    🔗

ואע“פ שהיה בזה משום טעם להענקת שם בדוי (Pseudepigraph) למחבר הספר הרפואי שלנו, אינני מסכים לשטיינשניידר¹⁹ שהשם מצין רק רמז לאסף בן ברכיהו הנ”ל, או אסף שומר הפרדס, כלומר “אסף לא היה ולא נברא”. יש מסמכים והוכחות המראים, שאסף היה שם של רופא יהודי שלמד תורת הרפואה באלכסנדריה והרביץ את התורה הזאת בארץ-ישראל (סוּריה רבתי) ובארם נהרים. התואר “אסף היהודי” מאוחר הוא, ובא רק אחרי שכמה מחברים של שאר אוּמות העולם צטטו אותו בתור “היהודי”. ואם נקרא בהקדמה לספר “אסף היהודי” הרי זה כדי להדגיש ולהבדילו מן הגויים, היפוקראטס, גלינוס, דיאוסקורידס הנזכרים שם. לבסוף קבלו גם היהודים את שם התואר רק מתוך הספרות הרפואית הלועזית,

אבל אסף עצמו ובני סביבתו וודאי לא כנוּהו בתואר זה. כך יוצא, שתעודות של הרופאים הקדומים אינן מדברות על “אסף היהודי” אלא על “היהודי” בכלל, תואר, שבו כנו גם את יצחק ישראלי (Isaac Judaeus), אבל הספרות שלפני יצחק בן שלמה ישראלי, כמובן, לא רצתה ביצחק היהודי, אלא באסף היהודי, כי רופא יהודי, בעל שם אחר מאשר אסף, ואשר חבר ספרים רפוּאיים, לא נודע לנו זולתו²⁰. וויניציאנר²¹, סבור, כי יתכן שהוא למד בבית מדרש לרפואה יחד עם חברים נוצרים, וכדי להבדילו מן שאר חבריו, קראוהו “היהודי”. אשר לתארו “אסף הירחוני” המופיע לפעמים בכ“י, בהקש ליוחנן הירחוני ויהודה הירחוני, הרי אין למצוא בזה שם-מוצא העיר יריחו וכיוצא בזה, אלא התואר ירחינאי, ירחוני מצין חכם בחכמת התכונה, כי בימים ההם כל רופא בעל שם צריך היה להיות גם אצטגנין. גם שמואל, רופאו של רבי יהודה הנשיא, נקרא ירחינאי²², פרק 125 לפי כ”י פאריס מתחיל: “וידבר רבנו אסף בן ברכיהו, הירחוני, רב הרופאים”.

8. ארצו ומולדתו    🔗

עצם השם אסף, וגם שמותיהם של שלושת המורים המתוארים כ“ירחוניים” מובילים את תשומת לבנו למזרח, לסוּריה רבתי, שכללה גם את א“י, או לארם נהרים ובבל (השווה הערה 19). השם “זבדא” של יוחנן בן זבדא מביא אותנו לצפון הארץ (א"י) לסוריה ולעיר “בי זבדא”²³. התלמוד הירושלמי מזכיר לרוב את השם הפרטי זבדא, הלקוח כנראה מן העיר הנ”ל²⁴. אסף מזכיר לרוב את המחלוקת בין חכמי יון ובין “חכמי ארם נהרים (כ"י אוכספורד § 64א), הוא מזכיר את שמות חדשי השנה בשמם הפרסי (§ 29), כנהוג בבית הספר הגבוה לחכמת הרפוּאה אשר בעיר “בי-לפט” (תענית כ"ב.), שנקראה אח”כ גונדישבור, ע“ש המלך שאבור הראשון משושלת הססאנידים. לארם נהרים מושכים אותנו צלצולי השמות, אשר בהקדמה לספר אסף “קנגר בן אור בן כשד” (שתרגם את מדרש הכשדים על הכשוף²⁵. גראֶץ רוצה למצוא כאן “את הספרות המיסטית בתקופת הגאונים”²⁶. הוא רוצה לחקן את הטאֶכסט ל”קנטר בן ארפכשד“. העתקה אחת של ההקדמה לספר אסף (77.f.113 Laud.Cod) קוראת “קינן בן כשד” (השוה Καίναν בן ארפכשד אשר בתרגום השבעים, בראשית י', כ“ד; י”א, י"ב). עצם שמו של אסף משמעו בלשון אשורית “רופא” (אסִפו). עוד סימנים ורמזים מוליכים את תשומת לבנו לסוריה ולא”י: מלבד שהוא מזכיר בבקיאות רבה את מזג אוירה של הארץ (א"י), מימיה ויינותיה, הוא מזכיר כמה רפוּאות, אשר שמותיהן ופעולותיהן המסוגלים ידוּעים היו רק בארצות המזרח. הוא משתמש ברפוּאות שהיו ידוּעות בסביבתו ואשר הובאו מן הסביבה הקרובה פחות או יותר. וכשהוא מזכיר פרקים מתוך היפוקראטס, הוא משנה אותם בהתאם לתנאי הארץ²⁷. הוא מזכיר את האספלאטוס אשר דיאוסקורידס גאלינוס. ובר-הבריאוס אינם מזכירים בשם הסורי-ארמי, בלשון ארמי, “כנדול” (426 Lowe II.). בדברו על הפעולות הרפוּאיות של השומשום הוא סוטה מדבריו של דיאוסקורידס (Venetianer 84.139) ומבליט את הפעולות המסוגלות לו במזרח. בתלמוד נזכרת פעולתו של השומשום נגד “צרחא דליבא” (גיטין ס"ט:). אגב גם מאיר אלדבי מזכיר סגולותיו אלו של השומשום (שבילי אמונה ע"ט:). בדברו על הנרד²⁸, הוא קורא את הנרד הסורי ע“פ הגדרתו של דיאוסקורידס בשם “הנרד הצומח מפאת מבוא השמש”, היינו ארץ המערב, לעומת ארץ הודו – המזרח. א”י והלבנון נקראו בשפת האשורים “אמורו”, פירושו, “ארץ המערב”. דבר זה מעיד לדברי וויניציאנר²⁹, שאסף חי בארם נהרים, כי לעומת שאר הארצות מהווה א“י וסוריה ארץ המזרח. הנוּסחאות בכ”י מינכן ובכ"י אוכספורד שונים, אוכספורד קרא “והנרד הטוב מכולם יצמח בעבר הנהר נגד מזרח השמש”, מינכן קורא “בעבר ההר, מזרח השמש”, הנוסח האחרון קרוב יותר לטאֶכּסט של דיאוסקורידס (6.I) האומר: "מן הנרד ישנם שני מינים, האחד נקרא ההודי, השני הסורי, ולא משום שהוא צומח בסוריה, אלא משום (שצד) אחד של ההר, אשר שם הוא צומח, פונה לסוּריה והשני לפאתי הודו.

οὐχ ὅτι ἐν Συϱίᾳ εὑϱίσκετει, ἀλλ᾽ ὁτι τοῦ ὅϱους ἐν ᾧ γεννᾶται τοῦ μὲν πϱὸς Συϱίαν τέτϱαπται, τοῦ δὲ πϱὸς Ἱνδοὺς.

ענין דומה לכך הוא הדבר על “החומר החתום מהררי אררט” במקום ה“אדמה החתומה” מן האי לאֶמנוֹס (113.V.Diocs) או הקימוליאה, כיאוס, סאמוס, קריטה וכו‘. כוונתו היא ב-Bolus alba armenica, שהוא הטיט הארמני שאותו יותר קל היה להשיג בסביבתו מאשר את האדמה מכרכי הים. גם על הקרדמון § 155.5) אומר אסף, שהנבחר הוא זה הצומח “בהררי אררט”, במקום שדיאוסקורידס (5.I) מזכיר בפסוק המקביל את הקרדמון מקומאגיני, מארץ ערב ומן הבוספורוס. ועוד במקומות אחרים בוחר אסף בתוצרות אררט (Armenia) במקום תוצרת הארצות האחרות, דבר המעיד, שדרכי התחבורה, שעברו את מקום מגוריו של אסף. קרובים היו לארץ אררט מאשר לארצות אחרות³⁰. וכך, למשל, הוא בוחר גם ב“מלח אררט” (Sal armeniacum) § 660. ב“אמוניאקון של ארץ אררט” § 538, ב“שיח של ארץ אררט” §§ 144, 124 וכו’.

רק אדם שהכיר את “ים המלח” מקרוב השתמש באספלט שלו וקרא לים זה “ים הערבה” או “ים סדום” כיוצא מן הבטויים: “אספלטון, הוא חומר היוצא מים הערבה” § 523, או “אספלטוס של סדום” § 520, (Pix judaica), וגם ב“מלח סדום” הוא בוחר במקום מלח אחר. היות והיה גר בארץ-ישראל הוא מציע במקום ה-Terra aegyptiaca “חמר האשקלון” (§ 674) (Terra agillata Ascaloni).

בדברו על טיב החלב (§ 60) הוא בוחר “בחלב פרות הבר, פרות הבשן, הנקראות בובאלין (Bos bubalus) גמש (?)” (כ"י אוכספורד אינו ברור כאן, וכתיבת השם מטושטשת). בר בהלול 466 אומר גמש = Bos bubalus. “האילים בני בשן” נזכרים כבר בתורה (דברים ל“ב, י”ד), הארץ הדשנה וגבולותיה (בצפון החרמון, במזרח סלכא, בדרום גלעד – דברים ג‘, י’, והגבול המערבי, גשור ומעכה, יהושע י"ב, ה'). המרעה בבשן וגלעד מפורסם היה עוד מימי קדם (מיכה ז' י"ד) ו“פרים מריאי בשן” נזכרים ביחזקאל (ל“ט, י”ח).

במקום עטרן אחר הוא משתמש בעטרן עצי הלבנון, הוא אומר § 128⁵: “דשן עצי הארזים, עטרן” (קידריאה – Cedria). בכתב-יד אוכספורד אנו קוראים “עץ הבטנים הדקים” (מסטיקי) השחורים “הצומח בשרון” אולי רצה לכתוב “שיאון” היינו האי chios, שממנה הובא המסטיכס הטוב ביותר, אבל אפילו אז מענינת טעות סופר זו.

בדברו על הנתר הוא מזכיר תמיד את “הנתר המצרי” (636 § ועוד רבים). הסוכר טרם היה ידוע בימיו, אבל את ה“סוס” (Glycyrrhiza) וקנה הסוכר ידעו עוד מימי קדם. את האחרון הוא קורא בשם "קציעות

ערב" (§ 52), כי משם הוצא ה“סוּכר” הזה לארץ בימים ההם. אסף מזכיר “צפרדע נאבוטה” (§ 150) (Nabattean) וכמה פעמים “טיריבינטינא גבוטיר” (§ 646; 642³, 6, 16^), ואני חושב, שהכוונה כאן ב- Oleum tereb inthinum nabatheum. וכל פעם שהוא מזכיר את האיסקיננתוס הוא מוסיף “תבן הגמלים” או “תבן מכא” (§ 667). במקום שאין גמלים, אין מרבים להדגיש את התכוּנה הזאת. הוא משתמש גם במונח פרסי עבור כלי רפואי שאינני יודע את תרגומו, אבל הוא בעצמו מבארו, “אוגדין (?), כלי פרסי לכתות בו רפואות”, § 674. פעם מופיעה גם המלה “פרתמים”, בשביל אצילים, § 731, כמו במגלת אסתר. כל הזרמים הללו מדברים בשפה ברורה על מקום הימצאו של המחבר.

עוד ענין אחד המושך את עינינו לא"י ולארם נהרים הוא חשבון חדשי השנה. בסעיף 125² הוא מזכיר את חודש מרחשון ומוסיף, שהוא החודש השני לחשבון הקדמונים. הוא מתחיל, אפוא, את השנה בתשרי

הנקרא אצלו “ירח האיתנים”, ואשר בו אחת-עשרה שעות ליום ושלוש-עשרה שעות לילה. כסליו אצלו “חודש הנטעים” החודש הרביעי, טבת “מועד הזמיר לזמור” כרמים, החודש השביעי, ניסן, הוא “חודש הנצנים לכל צמחי הארץ ומועד השושנים” (§ 125¹⁸). “החודש השמיני, הוא חודש איר, הוא תחלת קציר שעורים בארץ הצבי” היינו בארץ-ישראל, (§ 125²⁶). “החודש התשיעי, סיון, הוא ירח הענבים בגפן”. בדברו על ארבע מחלקות השנה בהתאם לדברי היפוקרטס (22 .III.Aphor), שחי בארצות אירופה, הוא מונה תקופה אחת, שרק בארץ ישראל ובמזרח הקרוב יכולים לקרוא אותה “באחרית הקיץ ועד תחילת הקור” (231 §). או “בהגיע קץ תקופת השנה, אחרית הקיץ” (§ 409), (או “(בימי הקציר) עד בימי הבציר” (§ 500¹⁰), בדרך כלל בשם “הבציר” במקום ה-autumnus האירופאי. אסף מחלק את השנה לארבע תקופות: אביב וקיץ, בציר וחורף (§ 25 ועוד). על המאלאריה הוא אומר: “כל אשר אחזתו קדחת שלישיה או רביעיה בימי הבציר לא תחדל ולא תסור ממנו עד צמוח עלי הגפן למועד האביב” (§ 488). ועל מועד הריפוי הוא כותב (§ 29) “כאשר ימלאו עלי הגפן לפרוח”. ועוד קביעת זמן אחרת מכיר אסף, בדברו על “מבואות התקופות” (§ 29) הוא מונה איזה מזל הכוכבים שולט בחודש הנידון, אולם כאן הוא

מתחיל בחודש ניסן לעומת התחלת חשבון השנה עם חודש תשרי ב-§ 125. את זריחת הכוכב “סיריוס” הוא קובע כדלקמן: (§ 241) “עשרים לירח תמוז עד תחילת ירח אלול, הוא עת זריחת הכוכב, הנקרא כוכב הכלב”.

בכמה מקומות הוא מזכיר פרטים על מי השתיה של א“י, על יינות א”י ועל מזג האויר של הארץ, שהם המשובחים מכולם בכל שאר הארצות. הוא מזכיר את א"י בחבה, ביראה וכבוד, עד שנהיה כמעט לבלתי אוביקטיבי. בדברו על מימי שאר הארצות, המרים, המלוחים, הקשים והטובים, הוא אומר (§ 108):

1) “ועל מימי טבור הארץ שהיא ארץ הקדושה, כל מימיה מתוקים וטובים וערבים וקלים בגוף³¹. כי המים ההמה מושכים אל הררי חמד ואדמת קודש, שהיא מתוקת טעם, וכל עשביה, צמחיה ודשאיה נצמחו למרפא ולברכה. על כן קלו מימיה להיות ארוכה ומרפא לכל גוף, באין נגע ובאין מחלה”.

2) ועל היינות בו יאמר (§ 114⁸):

"יין לבנון, ויין חרמון, ויין הכרמל, ויין הרי ירושלים, ויין הרי שומרון, ויין כפתור ויין מצרים, שבעת היינות האלה הם עליונים על כל מיני יין שבעולם; ויתר היינות הם הבל לעומת אלה, כי נבדלים אלה מכל מיני יין לטיב, ולריח, ולטעם, אף למרפא, והכל לפי החוזק (החוק).

3) ועל הרוּחות הנושבות בא"י וסביבותיה וכן על גשמיה אנו למדים מתוך ספרו (§ 496):

“…וכח החזיזים לרוחותיהם, כי לא ידמו חזיזי מצרים לחזיזי הלבנון, ולא ידמו חזיזי ארץ הצבי לשאר חזיזי הארצות. (כ”י פריס: כי לא ידמו גשמי חזיזי מצרים לגשמי חזיזי ירושלים, ולא ידמו גשמי חזיזי ירושלים לגשמי שאר הארצות³².

בתרגומו ופירושו לפרקי היפוקרט (ג'. 13–11) מדובר על השפעת הרוחות בתקופות השנה השונות לגבי התחלואים. ובעוד שהיפוקרטס מזכיר את תנאי הרוּחות ביון ובאיי הים, מזכיר אסף בבקיאות רבה את תנאי האקלים המתאימים לסוריה, ארץ ישראל, וארם נהרים. היפוקרטס מדבר על רוחות הצפון והדרום, אסף (§ 225, 218) על רוח מזרח (יבשתית) ועל רוח מערב (המביאה מטר)³³. בסעיף 660 נזכרת מידה לחמרים נוזלים “שפופרת דהורבכנא”. האם זה שם העיר שבה היתה נהוגה משורה זו?

9. המשקל והמידה כאמצעי קביעת הזמן והמקום    🔗

פרשת המשקל, המידה והמשורה אף היא מוליכה את תשומת לבנו לארצות בהן היתה הלשון העברית עוד מדוברת והמשקל התנ“כי והתלמודי בתקפו. פרשה זו כוחה יפה גם לקביעת ארצו וגם לקביעת התקופה, אשר בה חי אסף. בקראנו ב”ספר הרפוּאות" עוברים לפנינו המשקל והמידה שהיו נהוגים אצל היהודים בתקופה התלמודית כגון: גירה (139), י"ו³⁴ מעה, שהוא גירה, ט' גירה, שהוא שליש השקל (599), משקל גירא ומשקל שעורה (75, 600), דינר (642¹²), זוז (660), שקל (בכל מקום), סלע (125), סתות

(דבש, ג' סתות 678²) גביעים (135), רובע קב (132⁷), הין (604, 595), תרווד (0572³⁵, 42^), שפופרת (660, 659, 654, 650), מלא חפנים, מלא כפיים (81) – זרת (123), בהן הכף (499³), בהן היד (572¹), וכן מידות כלליות – כעדשה, כאגוז, כזרע גד, וכ' לרוב. “שפופרת דהורבכנא” מופיעה פעם אחת § 660.

10. מן הפולקלור    🔗

כשהוא דן על הבעילה, הוא מדבר (§ 125.4 ועוד) “וראוי להרבות לשכב עם הנשים”, בחודש טבת “לעסוק בשכבת נשים”. הוא אומר תמיד “הנשים” בלשון רבים, ולא “עם אשתו” ביחיד. ואין זה בטוּי עראי אצל אסף, אלא הוא חוזר יותר מתריסר פעמים אצלו: “המרבה לשכב עם הנשים” (71), “מי שיאמץ לשכב עם הנשים” (155¹³) וכו'. במקום אחר הוא אומר, “ואם ישכב איש עם נערה בתוּלה ויקרעינה, או אם תלד בכור ויקרע מוצא הולד…” (155¹). מענין גם שהוא מדבר תמיד על “שכבת נשים” ולא על “משגל”, כפי שנהגו לדבר כמעט כל המחברים הרפואיים החל מן המאה העשירית. במקום אחד הוא משתמש במונח “שגוּל”.

“בחורף מועד הזרע, לנהוג בשכבת הנשים, למען הקל כובד הגוף והגידים”, (16⁴); “יחזק מתני האדם לשכב עם הנשים” (155⁸⁶). “יעזור לנכשלים לשכיבת הנשים” (155⁶⁵). כל זאת היא הוכחה נאמנה וברורה לזמנו ולארץ מולדתו של אסף, על-כל-פנים לזמן שלפני החרם של ר' גרשום, שאסר להשתמש ביותר מאשה אחת.

הספר כולו עשיר במשלים מבחינה פולקלוריסטית ואין כאן המקום לחזור על כל הספורים וההשקפות אשר בו. כאן אוכל לרמוז רק על אי-אלו מקומות החשובים פחות או יותר לקביעת זמנו של המחבר והסביבה אשר הוא חי בה. המקור המענין ביותר היא ההקדמה לספר (§ 2, 1) שעליה עוד אדון לחוד. בין השאר מענינת ה“אֶמבריולוגיה” של אסף (13) “וידבר אסף על תחילת בריאת האדם בתוך הרחם”, שם מדובר גם על ההבדלים בהפריה בזמנים השונים במשך היום. בדברו על “ארבעת המוסדות כנגד השמים” (11–7 §) הוא מעביר לפנינו גלריה שלמה של הקבלות³⁵ בין המאקרו- והמיקרוקוסמוס (מכאן כנראה שאף דונולו את ידיעותיו, – השוה הוצאתי של ספר דונולו, כרך א'). הוא משווה כמה אברים עם בריות: “האף הוא השוער”, “הראש דומה למלך”, “מלך הבטן הוא הכבד” וכיוצא בזה. את הבינה הוא מעביר ללב (§ 8), על מכון הנפש והרוח הוא מספר בפרק 14 “וידבר אסף על הנפש ומכונה, הגוף, וחזקת הדעת הוא מוח הראש”. להלן הוא מדבר על פעולת המוח ותפקידו, על הבדל הבריאות בגילים השונים (31), על פשר טעמים" (31²), על “הטחול יכון ממנו בצד השמאלי בתוך גוף האדם כספוג שהוא מלא מים קרים, והוא עומד כאיש מלחמה בצד השמאלי להלחם בקרתו עם המוקשים הנצבים למוּלו. והטחול אויב לכבד, והוא כשוכן בעיר מצור שנסגרו מבואותיה ואין לצאת ואין לבוא כי אם בשער אחד…” (§ 91). בתיאור מיני החלב השונים הוא אומר (§ 60). “חלב הנשים יערך לעץ חיים, חלב האתונות טוב לשדפון שבריאה, חלב שנלקחה חמאתו (טוב) לכליות ולתחתוניות. הכמי בני קדם אמרו, כי חלב הדבש (מין גמל) והסוסות מועיל לנגעי הכבד”. מעניינים מאוד הם משליו “על השפעת הרוח, המים, האש והעפר”, השקפות שאינן חוזרות אצל מחברים קדומים אחרים.

11. תקופת עריכת הספר ותקופת חיי אסף    🔗

כבר רמזתי לעיל, שראשית כל לא כל “ספר הרפואות” כולו נתחבר ע“י מחבר אחד, אלא לכל הפחות על ידי שנים, אסף ויוחנן בן זבדא, הירחוני. שנית, יש בספר כמה פרקים שנתחברו בודאי עוד קודם זמנו של אסף. שלישית, יש בספר כמה תרגומים עבריים קדומים מתוך הרפואה היונית ומסורת קדומה מן הרפואה העברית הקדומה (“מימות השופטים” וכיוצא בזה), כמו כן כמה הלכות במחלוקת בין חכמי יון ו”חכמי הכשדים" או “חכמי ארם נהרים. פרס והודו” (§ 531). בכל זאת אפשר לראות עריכה אחידה בגוף הספר שנעשתה בידי תלמידיו של אסף בעוד שמורם היה עוד בחיים או מיד אחרי מותו. השפה היא שפת המדרשים שנתחברו בא"י בתקופה שבין המאה השלישית עד לשביעית. הניבים והבטויים הם קדומים

מאוד, רובם אינם מופיעים אצל מחברים או מתרגמים אחרים של ספרי רפואה בימי הבינים³⁶. “ועוד אמר אסף בחכמתו”, “ואלמדך”, “ואלמדך דעת”³⁷ “כלי מוצץ” במקום “כוסות-רוח” המאוחר (המאה הי"ב), “מסיכה” במקום חוקן, “מי רגלים במקום שתן, (120), “שכיבת נשים” במקום משגל, “מדוכה” במקום מכתשת (599), “בציר” במקום סתיו, כרטין הוא אקלף (585²), “תעלת מוצא השתן” במקום שפכה, “חורב” (125⁴⁰ §) במקום יובש, פנג (78 § מלה חד פעמית ביחזקאל כ“ז, י”ז) בתנ”ך (=opopanax) מופיעה אצלו ועוד רבים כמוהם, שעליהם אני מתכון לחבר מאמר לחוד. כל אלה מראים על קדמוניותו של הספר או לכל הפחות של הפסוקים הנדונים הללו. השמוש במשקלות ובמדות, שמן המאה השמינית ואילך לא היו נהוגים אצל היהודים בין בארץ, בין בבבל³⁸, ועאכו“כ לא בין הגויים, והשמוש בבטוי “בעילת נשים” (ברבים), מלמדים אותנו, שכאן הדבור על תקופה, אשר בה טרם היה קים איסור נשואי נשים רבות. ספירת חדשו השנה העבריים, החודש הראשון, מתחיל בחודש תשרי (ולא בניסן) ונקרא ירח האיתנים, היא ספירה “קדומה”. חלוקת היום והלילה לפי שעות (§ 125) היא קדומה ג”כ ומתאימה לאזורי א“י וארם נהרים, השמוש בשמות הפרסיים לחדשים (§ 29) ולכנויים אחרים לא היה רגיל אצל היהודים אחרי ימות הכליף הרון אל רשיד (המאה השמינית)³⁹. השבועה, או יותר נכון, נוסח הברית, שכרת אסף עם תלמידיו (§ 501) והזכרת עבודת אלילים של הגויים לעומת “אל אמת הממית ומחיה, מוחץ ורופא”, תוכן השבועה ולשונה, הם קדומים מאוד, אולי עוד קדומים מאשר אסף ויוחנן בעצמם. על-כל-פנים אי אפשר הית להשתמש בנוסח זה של השבועה אחרי כבוש איי וארם נהרים ע”י לוחמי האסלאם (650 בערך). כי במושג “עובדי אלילים” לא השתמשו היהודים לגבי המוסלימים ולא לגבי הנוצרים, אלא

לגבי היונים, מצרים, כשדים, פרסים והודים בלבד⁴⁰. נאמן לשבועה זו ולמסורת היהודית “כי לא נחש ביעקב” אינו מטפל אסף בשום רפואה מגית, כנהוג היה בימי קדם ובפרט בתקופה ההיא ובסביבתו (א"י בתקופת הביצנטינים והפרסים, ארץ כשדים והפרסים, מקום מוצאה של המאגיה)⁴¹. בסברתו, שחכמת הרפואה היא מעין התגלות, דוגמה שנמסרה לאנשי סגולה, נח ושם ע“י מלאך רפאל, כפי שמתברר מן ההקדמה לספרו, מראה אסף שהוא בן זמנו, כשאר אנשי האסכולה הדוגמאטית. כשם שהאליל אֶסקליפיוס קבל את “התורה” ומסרה לתלמידיו, ולבסוף להיפוקראטס, כך עברה באגדה היהודית משם בן נח למשה, שלמה, הנביאים ואסף. אסף משתמש הרבה ברפואות המועילות ל:מכת חרב ויריית חץ” (155⁴⁴), נגד “קוטב מרירי” (Toxicaemia לא מילנכוליה), “חצים מורעלים”, ו“לנישקים סם מות”, כנהוג בימיו ובסביבתו. אסף טרם ידע את הרוזמרין, בעוד שדונולו (במאה העשירית) כבר מזכיר אותו. בפרקים המקוריים של אסף אינם מופיעים צמחים ורפואות, אשר טרם היו ידועים במאה הששית. צמח כה ידוע במאה שלאחר המאה הששית כמו הבסיליקון (Ocimum basilicum L.) (חוכא) ואשר נזכר לראשונה ע“י אָאֶיטיוס במאה הששית בשם βασιλιϰὸν עוד לא היה ידוע לאסף. לעומת זה מופיע צמח זה כמעט בכל Materia medica במאות הבאות אחר אַאֵיטיס. והוא הדין עִם הג’דואר (שורש ה-Curcuma Zedoaria Rosc.), הנזכר לראשונה אף הוא ע”י אַאֶיטיוס ואח“כ ע”י פאולוס איש איגינה במאה השביעית (498. III Loew). חכמי הערבים בימי הבינים ראו בעין מעֵין בצל שיש לו שבע כתונות (מעטפות), יחד עם שלוש הליחויות הווּ את המספר עשר, ובלא “עשרת החלקים” הללו אין ראיה קיימת. המספר הזה היה כה יציב בין הערבים, עד שאלראזי שסבל ממחלת גלאוקומה, סרב להנתח בעינו ע"י רופא עינים, שלא היה “בטוח” “באמיתת עשרת חלקי העין”. גם היהודים עמדו על המספר הזה; וחזרו עליו. יצחק אבן לטיף (תקוני הזהר, למברג 1850, דף קס"ב.) מביא את הפסוק (בתהלים קיט“, קס”ד) “שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך” בקשר עם שבע קלפות (חליפות)⁴² העין המדומות. רק אסף מראה על אי-תלותו במקורות הערביים, היינו את קדמותו, בדברו על ארבע או חמש כותנות⁴³! “ודע, כי יש לעינים ד' כתנות, ויש אומרים ה', ותכתנות דקיקות כקורי עכביש…” בכלל אינו נמצא בפרקים המקוריים של אסף אף מונח ערבי אחד הידוע לנו מהרפואה הערבית⁴⁴. כל זה מעיד עדות נאמנה, שאסף חי ופעל לפגי תקופת הערבים במזרח הקרוב!

12. רמזים היסטוריים בגוף הספר    🔗

ההקדמה לספר אסף מכילה הרבה חומר אגדתי מענין ולא חומר היסטורי מבוסס. ואעפ“כ יכולים גם ממנה להוציא כמה גרעינים היסטוריים. בהקדמה זו, שנדפסה בתור “מדרש נח” ע”י יעלינק (ביה"מ ג'), ואח“כ בספר “פרדס דוד” לדוד הולוב וב”אוצר המדרשים“, נמצא אסף בין שאר שלושת הגדולים ברפואה, היפוקרטס, דיאוסקורידס גאלינוס. “מדרש נח” כבר נזכר בספר האפוקריפי “ספר היובלות”⁴⁵. שם מקור האגדה של מסורת הרפואה בידי נח ושם בן נח (השווה גם § 18). את הגרעין ההיסטורי אשרבהקדמה יש למצוא בשם ארתחששתא⁴⁶ שהוא בוודאי (Artaxerxes IV) (240–226), מייסד שושלת הסאסנידים וכובש בבל (ארם נהריים) הנחלף כאן עם אחשורוש מלך פרס, אשר חי בערך בתקופתו של היפוקרטס. בנו שאפור הראשון (271–240) שנשא את בתו של הקיסר הרומי אוריליאנוס לאשה, משך רבים מן החכמים היוונים לארם נהריים, בבל ופרס, שיסדו בחסותו את בית המדרש הגבוה לרפואה בבית לפאת (במדינת כוזיסתאן), שנקרא אח”כ לכבוד המלך ג’ונדי-שפור, בתקופה ההיא התחילו ללמוד ולתרגם את ספרי הרפואה של היוונים לארמית (סורית) ע“י הכמרים הנסטרויאנים והיעקובינים (באידסה, ניצובין ובית לפאת). בתקופה הזאת תירגמו, לדעתי, פירשו ועיבדו ברוח עברי גם את החלקים הקדומים ביותר אשר בספר אסף, את פרקי היפוקרט, חלקי הפרוגנוסטיקון, ואת השבועה! בתקופה ההיא פרחו בבבל הפרסית גם בתי מדרש הגבוהים של האמוראים הבבליים, שעמדו בקשר אמיץ עם ניצובין עיר הבירה של ארם נהריים הרומית. בעיר מחוזה היה קיים גם בית מדרש מיוחד לרפואה ע”פ עדות התלמוד, ובראשו עמד בנימין הרופא (מניומי) (שבת קל"ג). תלמידי בית מדרש זה לעגו לתלמידי חכמים מביתו של רבא שהיה קיים בה בעיר. “כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי, מאי אהני לן רבנן, מעולם לא שרו (התירו) לן עורבא…” (סנהדרין צ"ט:). רבא כינה אותם אפיקורסים. אולם, מבתי מדרש כאלה קנו להם החכמים את ידיעותיהם המפורטות בחכמת הרפואה. רבא למד מהם תרופה למחלות אזניים וכיצד להרכיב איספלנית למחלות מסוימות (ע“ז. כ”ח: סנהדרין צ"ט:). כאשר שמעו בני מניומי רופא את דרשת רבא ברבים כיצד נעשית האיספלנית, חרה להם על אשר גילה סוד פרופסיונאלי שלהם שגרם להם היזק.

גרעין היסטורי יש למצוא בתיאור הקולירין של תימוטיאוס, הצורף בחצרו של המלך פטולומיאוס באלכסנדריה (0625²⁴ §), דבר הבא ללמד, שאסף שאף את תורתו מאלכסנדריה. רמז היסטורי על תקופתו של אסף נמסר לנו בתיאור הרפואה המורכבת (768 §) “משקה של שמואל ירחינאה לרבי יהודה הנשיא בחלותו בחלי אימפיאקוס (Haemoptoe, Haemoptysis) ונתרפא מחליו. ועוד חלה קונסטנטינוס מלך רומא בחלי טיסיקייא (Phtisis) (שחפת עם רקיקת דם) עד אשר קרב למות, ושתה מכל משקיות חכמי רומיים וחכמי מקדונים ולא הועילו לו, עד אשר שתה מן המשקה ונתרפא. ועוד נתרפאו במשקה הזה רבים מגדולי הרומיים אשר היו חולים בחלי קשה. עד אשר נתיאשו מלרפאות, ויצא שבח משקה זה ותפארתו בכל הממלכות, ויקראו שם המשקה איפטומני (?Epithymus) ואלו הסממנים…” אם נכון הדבר, שתרשים זה מסור לנו ע"י אסף, הרי אין ספק בכך, שהקיסר החולה היה קונסטנטינוס הראשון (מלך 337–312), כי רק אז היו עוד חכמים רומיים וחכמים מקדוניים, ולא קונסטנטינוס פורפירוגיניסט, אשר חי במאה העשירית, ואשר בזמנו כבר לא היו “רופאים מקדוניים”.

13. האגדה על מסורת הרפואה    🔗

אגדה עברית מקבילה לזו שבהקדמה לאסף, מספרת ששֵם ועבר ידעו כבר את השפעתם הרפואית של העשבים והשרשים, ושקיבלו תורה זו מאת חנוך. הם מסרוה בעל פה עד לשלמה המלך⁴⁷. בזמנו נכתבה הרפואה ב“ספר רפואה”, שנגנז אח“כ ע”י חזקיהו, משום שהאנשים לא בטחו בה' אלא ברפואה הכתובה בספר (פסחים ל'.), כמובן לא זה הספר של אסף, שנזכר שם כ“ספר רפואה” בתלמוד. אבל כמה הלכות בעל פה מתוכו נשמרו ונתקבלו מחדש בכתב בספר אסף (768, 760, 754, 753, 159, 61 §§ וכו'). גם “מגלת הסממנים” אחת נזכרת בתלמוד (יומא ל"ח.). ואין לדעת, אם היא כללה רק סמי קטורת לעבודת המקדש, או גם סמי מרפא. גם זו אבדה ואין זה מן הנמנע, שכמה סממנים הנזכרים בספר אסף מקורם ב“מגלת הסממנים” הנ“ל. ספרות רפואית עברית אחרת לפני אסף כנראה לא היתה קיימת. הספר “ספרא דאשמודאי” הנזכר בספר הזוהר והמיוחס לשלמה המלך חובר בתקופת חיבור הזוהר ולא ע”י שלמה. אם בכלל היה קיים, הרי לא הכיל רפואות ממש, אלא דברי לחש לגירוש שדים ודיבוקים. ויתכן שהיה מזדהה עם הספר “הנעלם” “מפתח שלמה” הקיים בשני חלקים ב“תרגום” לטיני, צרפתי, איטלקי וגרמני בשם Clavicula Salomonis. גדליה אבן יחיה, מקובל מן המאה הי"ז מזכיר את ספר העברי כספר קיים (“שלשלת הקבלה” ע' 80, הוצאת אמשטרדם 1697). יש הוצאת-פכסימילי שיצאה בהידור רב באנגליה 1912. אילו היתה קיימת ספרות רפואית עברית עתיקה, היו מזכירים אותה לכל הפחות בספרות העברית הקדומה. הטעם לחשש מלכתבה יש למצוא בעובדה, שחכמינו ביקשו שהמסורת שבעל פה לא תיכתב, בדומה לתורה שבעל פה (משנה, ברייתא והגמרא)⁴⁸, כי כל מלה כתובה היתה “קדושה” בעיני הקורא.

14. הספרות המזכירה את אסף או את ספר הרפואות    🔗

הראשון המצטט את אסף בעקיפין הוא ר' מכיר (בערך 780), המצוטט אח“כ ע”י רש“י בפירושו לסוכה י”ב: שם מובאה הפלוגתא בין ר' יהודה ואביי בנוגע לשימוש השווצרא בתור סכך הסוכה, מתוך כוונת

אביי וטעמו יוצא בלי ספק, שהכוונה כאן ל- (ϰόνυζα ϰόνυζα… πϱοφῆται = Pulicaria

βϱεφυϰτόνος…) Diosc.: (Dioscorid. III. 126 Ῥωμαῖοι πουλιϰάϱια) “כיוון דהוא סרי ריחייהו שביק להו ונפיק”, “כיוון דהוא מבאיש ומסריח ויושבי הסוכה יסתלקו מהר ממנה”. כאן אין הכוונה ל-.Artemisia vulg כנהוג, וכמו שרוצה Löw,82–80.AP, כי היא (הלענה) אינה מסריחה. כל הספרות הסורית, גם ספר הרפואה הסורית בהוצאת 725.II;610.I Budge (השווה רשימתי לספר הרפואות הסורי 273, בנספח לספר אסף) וגם רש“י בעצמו מכנים בשם שווצרי באמת את ה-Artemisia ולא את ה-Conyza, Pulicaria, העשב שמשתמשים בו נגד פרעושים βϱεφυϰτόνος, pulicaria, אולם אסף שיבש ועירבב שני מושגים “שווצרי –Artemisia " וכוניצא pulicaria, הדומים במקצת בלשון ובמבטא והקרובים בספר דיאוסקורידס (121–120.III). אותה טעות עושה עורך התלמוד בבלי, רבי אשי (סורה, בערך 400) בנמקו את איסור אביי, ובעקבותיו הלך גם ר' מכיר, האומר לפי הציטטה של רש”י סוכה י”ב: שווצרי, ארמז“א armoise (pulicaria) בלע”ז. שושי ושווצרי מיני ירקות, ור' מכיר פירש “ארב”א" (herba) שקורין פלק“ריא” (61!8ו[טק) והוא שעליו רחבין וגדל ביערים. והנה גם אסף (§ 155⁷²) מזהה (בטעות) את השווצרא עם כוניציא, כי הוא אומר; “עקר ע”ב, עשב הנקרא בלשון ארם שווצרא (ϰόνυζα) ובלשון יוון “ברתיפוס” (βϱεφυϰτόνος) ובלשון רומיים, אירבא “פולקיריא”, יצמח על יבלי נהרות וריחו טוב" (!) (כאן) שוב החליף בעשב לענה Artemis. (צ"ל וריחו לא טוב, אם כוונתו היא לפוליקריאה באמת). והוא ממשיך: "יועיל לכל חולי הראש. ואם תטיף מימיו בנחירים, ירפא

כאב הראש. יועיל (לפלג) לפרליסיאה לרפאהו. אם תטף ממנו בנחירים יום אחד, וירפא. וגם יועיל לפרעושים אם יוטחן ויוזר במטה. כאשר ימצא בפרעושים, ימיתם". אין ספק. שר' מכיר קיבל טעות זו מספר הרפואות של אסף, ולא זו בלבד, אלא כבר אביי (בערך 320) וגם ר' אשי (ב-400 בערך) טעו על סמך טעות המתרגם הראשון העברי של דיאוסקורידס, אשר ממנו קיבל אסף את “ספר העקרים”. ענין זה חשוב מאוד לקביעת תקופת התרגום העכרי הראשון של דיאוסקורידס וספר אסף בכללו, וכדאי להתעסק בבעיה זו.

– – – אגב ר' מכיר נשלח עם משלחת אנשי חרון על רשיד, בערך 790, לקיסר קרל הגדול לפרובינציאה ושם הפיץ תורה בישראל, והניח את אבן היסוד לבתי מדרש הגבוהים שקמו אח"כ בדרום צרפת.

ב) בסוף המאה התשיעית מבאר המדקדק היהודי ר' יהודה אבן קורייש ב“רסאלה”⁴⁹ שלו את משמעו של התואר “מרוח אשך”, (ויקרא כ"א, כ,) אשר תרגום השבעים מתרגמו בשם μόνοϱχος, ואולם הוולגטה מתרגמת herniosus (שבר הכיס), ומסתמך בביאורו על “ספר רפואות” אחד, האומר, שאשכיו נפוחים באויר. הוא מזכיר גם את הרפואה הסורית מעולם הצמח “אשכי תעלה” (אשכי השועל), משום ששרשיה דומים לאשכי השועל⁵⁰. היות ואסף מדבר גם על מרוח אשך וגם על אשכי השועל (ענבא דתעלא) אין זה רחוק לחשוב שהמכוון הוא ל“ספר הרפואות” לאסף.

ג) בערך בה בתקופה חיבר הרופא הפרסי-ערבי המובהק ראזי (סוף המאה התשיעית, התחלת העשירית) את ספרו המפורסם “אלהאוי” ובו הוא מזכיר את אסף היהודי בפעם הראשונה בשמו המפורש. בתרגום הלטיני שנעשה בשנת 1279 בפקודת המלך קרל מבית אני’וּ ע“י היהודי פ’ראג (גלוסאר (728) 718 נזכר בין המחברים הרפואיים גם “אסף היהודי”⁵¹. שטיינשניידר מצטט את הפסוק הזה (דונולו 146): secundum Asaf Judaeus: “maruy appellatur grece lillifrago” פסוק המתאים לאסף (§ 155⁷⁷): “עיקר ע”ז, הוא עשב הנקרא בלשון ארם מרויא, ובלשון יוון ליליספקוס (ἐλελίσφαϰον) ובלשון רומיים סלבייא”. ראזי מביא הרבה רפואות בשמותיהן הערביים פרסיים, הודיים וארמיים, שקיבל בלא ספק מספר הרפואות של אסף. כ“י הערבי המקורי של “אלהאוי” של ראזי לא נבדק. התרגום הלטיני מצטט את ה- Judaeusפעמים רבות. אוזייביה רוצה לראות ביהודי זה את מסרג’יויה וזאת היא גם דעתו של מאירהוף, דבר זה אינו נכון. כי גם אצל ראזי (825) וגם אצל סירפיון (107) מופיע מסרג’ויה לעומת “היהודי”. שטיינשיידר (107.p.1881 Gafiqi II. Virchow Arch.) רוצה ב”עלי אבן רבן טברי" מורו של ראזי, ממוצא יהודי. הוא לא השאיר ספרים שאפשר להשוות את המקורות. אבל גם את טברי נוקב ראזי הרבה פעמים בשמו המפורש, ראזי מביא גם Jsaacus הרבה פעמים ולעומתו את Judaeus, ז“א ש- Jsaacusאינו מזדהה עם Jsaac Judaeus. אפשר לחשוב ש- Jsaacusהוא Jsaac ben Amram או יצחק בן חוניין, אבל גם אותם הוא מזכיר עפ”ר בשמם השלם, וחושב בתור Judaeus את יצחק ישראלי (953–850). אבל יצחק ישראלי התחיל לפרסם את ספריו אחר שנת 904 וראזי מת 890. בכל ואת אפשר לחשוב שתלמידיו של ראזי אשר השלימו את “אל האוי”, קראו Jsaacus במקום שרצו ביצחק בן עמרם, מורו של יצחק ישראלי, וסתם Judaeus במקום שרצו ביצחק ישראלי המפורסם כבר בימיהם, פשוט כדי להבדילו ממורו יצחק בן עמרם. אולם, היות וכבר Messue (בשנת 777 – ראה למטה) מזכיר Judaeus אחד, מתברר, שכל הנזכרים לעיל אינם באים בחשבון לכינוי Judaeus. היות וראזי מרבה להזכיר אותו יהודי כמעט בכל דף, ברור, שיהודי זה היה מפורסם וספריו היו ידועים לרבים, לא ידוע לנו רופא יהודי מפורסם אחר מאשר “אסף היהודי”, והציטאטות של מסויה,ראזי וסיראפיון בשם Judaeus מצריכות עיון והשוואה עם ספר אסף. בדף 576 מזכיר ראזי את מסוויה המדבר בשם “היהודי” שקדם לו:

“Dixit homo Binmasuy in solutionem Judaei in libro eius, quod fructus paenoiae sin in fumigio ponitur, epileptic eum sanet”.אותו משפט מובא אצל סראפיון (61) בשם “אברהם בן שלמה הישראלי” (ודאי הוספה והחלפת המעתיק במקום יצחק בן שלמה הישראלי שחי מאה שנים מאוחר יותר).

השאלה, אם מסויה וראזי ידעו עברית כדי לקרוא את ספר אסף אינה חשובה. ייתכן שספר אסף היהודי היה קיים גם בסורית ארמית, או שידעו באמת לקרוא את המקור העברי, או שתלמידים יהודים מסרו להם

את תוכן הספר העברי.

ד) אבן אל גזאר (960 בערך), תלמידו של יצחק ישראלי, מזכיר בספרו “צידה לדרכים”, שנכתב ערבית ותורגם לעברית, שלוש פעמים את אסף בן ברכיהו⁵². ספר זה עובד אח“כ ע”י קונסטנטינוס אפריקאנוס בשינויים קטנים וי“ל בשם “וויאטיקום” (Viaticum). מלבד זה קיים עוד תרגום יווני (!) של הספר הזה מהתחלת המאה הי”ב בשם: Ἐφόδιονובו מופיע השם ῎Ασιψ υἱὸς ῾Ιϱαϰίου (= אסף בן ברכיהו)⁵³. אותו המחבר כתב גם “זאד אלמסאפר פי עלאג אל פקרא' ואלמסכין” (כ"י אסקוריאל 857 – מקודם 852⁶). “רפואת העניים” (Medicina pauperum) כדוגמת אסף. כה“י זה תורגם לעברית ע”י ר' חיים בן מוסא (בערך 1450), כה“י היחידי פרמה רוסי 339, תורגם מתוך השפה הלטינית (אע"פ שאין תרגום לטיני ידוע כיום). ספרים אלה יש לבדוק ולהשוותם עם “רפואת העניים” אשר לאסף! ס' “רפואת העניים” של אבן אל גזאר, תורגם בהשתדלותי ע”י אורי ברזל לעברית (מתוך כ"י ערבי, אסקוריאל). אגב בדיקתי לא הוזכר שמו של אסף בכ“י הערבי אלא “יולש” ע”י היפוקרטס, דיאוסקורידס וגלינוס. השם יולש אינו ידוע בתולדות הרופאים. האם כאן שיבוש המעתיק הערבי, אשר קרא ىولس במקום اسف?

ה) בשנת 920 מצטט ר' סלמן בן ירוחם את ספר רפואות אשר לשם בן נח, ומתברר, כי הוא מתכוון לספר אסף Steinschneider, Jew. Lit.

1. 301)).

ו) ר' שבתי בן ר' אברהם דונולו⁵⁴ (בערך 950) מזכיר את שמות הרפואות בעברית, יוונית ולטינית, ויתכן שהוא שאב אותם מתוך ספר אסף, כך למשל הוא קיבל מאסף את המונח “בצלת המדבר” (פרק 19) או איסקילא, ואינו משתמש בשם שהיה צריך להיות ידוע לו מתוך המשנה “חצב, חצובא”. אסף הוא היחידי המזהה את ה“סנדרוס” (Sandarach) עם בירוניקי, וכך עושה גם דונולו (פרק 7). לעומת זה מזכיר דונולו שמות של רפואות (קיוס, צילבטרו, קומקום) אשר טרם הופיעו אצל אסף, דבר המראה שדונולו חי בזמן מאוחר לגבי אסף. ולא רק רפואות, אלא שמות האיברים הוא מכנה כמעט באותם המונחים. אסף: הקרב העליון, הנקרא איסטומכוס, דונולו: הקרב העליון הוא סטומכוס. אסף: המעי הנקרא עיוורת הסתום, דונולו: המעי הנקרא עוור הסתום. בכל זאת, בקטעים שנשארו לנו מספריו של דונולו אינו מופיע השם אסף, אלא שם הגוי מבבל בוגודש, אשר ידע אולי את ספר הרפואה לאסף ומסר לו קטעים ממנה

ז) ר' האי גאון (בערך 1025) בפירושו לתלמוד ובשאלתות מזכיר לרוב “ספרי רפואות”⁵⁵: “מצאתי בספרי רפואות שמפרש כל שם עשבים בלשון יווני ובלשון ארמי (סורי), עדלא⁵⁶ (אדל) דמי לפוגלא, והוי כמוציל (?) ועצרין מיא ושטרין לגרבא (λέπϱα)… עדלא הוא סיטרג (شيطرج) זרקופת דהוא (קלפותא), דרקונת (לוף) דהוא ומתפשק רסן” (رسان = ἑλένιον). כ“כ אנו מוצאים בתשובות לר' שרירא בג”ה ס' שע“ט: וזה כתוב בספרי רפואות, כי יש בכרוב כח המונע מן השכרות, והיו הראשונים עושין ממנו יין”⁵⁷. (אסף: קלמותא – איליניון (Inula, ἑλένιον) זרקופת (σαϱϰοφάγον אצל אסף לעף, ובלשון יווני סרקיפגינא, ובלשון רומיים רומיקי, ובלשון פרסי שיטרנ'). כל הפירוש של ר' האי גאון עושה רושם, שהוא לא הכיר את ספר הרפואות של אסף, ולא השתמש בו (השווה פירושו המצויין של י. נ. אפשטיין, ברלין 1915) הסבור, שהאי לא הכיר את אסף, אלא ספר רפואי ארמי (סורי) שהיה כתוב בלשון סורית, אולי Simplicia של גלינוס בסורית של חוניין. וזאת היא גם דעתי. החיבור שהו"ל Budge, The Syrian Book of Medicine צריך עיון!).

ח) יוחנא אבן מאסויה (בערך 840), מורו של חוניין, (יואניס אבן מסואי אבן אמק אבן עלי מלך דמשק) או Messue senior⁵⁸. הוא מזכיר בספריו גם את יצחק ישראלי וגם את “היהודי” (Judaeus)⁵⁹. עיין ההוצאה הלטינית משנת 1581, והתרגום העברי כ“י מינכן 180; 49; כ”י פריס 1280 לענין היהודי השווה לעיל, (ג) “ראזי”.

ט) רש“י (בערך 1080) בפירושו לספר שופטים ט”ו. ט“ו. אומר: וראיתי בספר רפואות שקורה לליחה שיוצא מן המכה טריה. ויתכן שהוא מתכוון לספר רפואה שלנו, כי ספר רפואי עברי אחר לא היה לדעתנו בזמנו של רש”י, חוץ מספריו של דונולו, שהוא מזכירו בשמו. אבל דונולו לא הזכיר את הטרי והמיגל כפי שעושה זאת אסף לרוב; לכל הפחות לא בקטעים אלה שבאו אלינו, ואשר אני הוצאתים בכרך מיוחד. על הזכרת ר' מכיר וסברתו בנוגע לדעתו הוא על שווצרי (סוכה י"ב): ע“ל בפרק הדן על ר' מכיר, לפני זמן קצר פרסמתי את ספרו של רבנו סעדיה “חד אלאנסאן”. אנטומיה, כתובה בעברית (כ“ע “קורות” כרך א‘. א’. ירושלים תשי”ב). סעדיה היה בן זמנו ומן המקורבים של רש”י. גם הוא אינו משתמש במלה “מיגל”.

י) ר' נתן בן יחיאל, בעל הערוך. בן זמנו של רש“י, (בערך 1090), מזכיר במלון שלו תחת “וותן”: וותן הוא גיד בספר רפואות. ועליו יאמר אותו הדבר כברש”י: ספרי רפואה אחרים בעברית מלבד דונולו ואסף לא היו ידועים בזמנו. ובאמת משתמש אסף במונח זה וויתין כמה פעמים, אולם בקטעים של דונולו אין להם זכר.

יא) ר' אליעזר בן נתן (ראב“ן ממאינץ – מגנצה – התחלת המאה הי”ב, הוא שתיאר את מעשי הזוועה של נוסעי הצלב) מזכיר בספר ההלכתי שלו, אבן העזר⁶⁰ “ובספר רפואות ראיתי, האשה שמתעברת ופגעה בסוס זכר, תחלה אינה יולדת עד י”ב חודש“. ובמקום אחר (שם נ"ב): הוא אומר: “שבתא” (לדעת מזיא Meningitis), רוח רעה בזמן שהאשה באה מן הנהר או מבית הכסא, או טווא ולא רחצה ידיה ונתנה פת לבנה או חלב והניקה בלי נ”י, יש רוח רעה, שבתא שמה, ומזקת לנערים, ומעוותת ומפרק הצואר, ושמו של חולי זה קורין בלשון לעז שטרניידוסי, ואין לו רפואה אלא דמכוות אש, וכן פירוש אסף היהודי בספר רפואות“, ואע”פ שהוא מזכיר כאן את אסף בשמו המפורש, אין בקטעים שבאו אלינו מספר רפואות שלו אף שמץ מן הפסוקים הנזכרים. אבל לא זה החשוב, אלא הזכרת אסף בשמו המפורש.

יב) ר' דוד קמחי (רד"ק – בערך 1200) מזכיר בפירושו להושע י"ד. ח' “זכרו כיין לבנון”, פסוק אחד הנזכר בספר אסף (§ 114) בקצת שינוי הנוסחא: “וראיתי בספר אסף הרופא, כי יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ישראל וירושלים, ויין הרי שומרון ויין הרי כפתור ומצרים, אלה היינות הם עליונים על מיני היין לריח ולטעם, אף למרפא”.

יג) בהתחלת המאה הי“ג מצויים כ”י רבים בלא תאריך קבוע. כולם מזכירים את אסף הרופא ואת ספריו. כה“י פינסקר, ווינה 15 מ' 13 אינו מזכיר את שם אסף אבל חלקים רבים מתוך ספר הרפואות, עד שר' דוד קאופמן, שהעתיק הרבה פסוקים מתוכו בשביל ספרו “החושים”, חשב, שלפניו “הספר” של אסף⁶¹ – – כה”י פריס 1165⁶ מזכיר את מאמר הדופק ליוחנן הירחוני ומסיים “תם ונשלם בעזר אל עולם מאמר הדופק ליוחנן הירחוני ולאסף היהודי ולשאר חכמי הודו וחכמים מפרס נזכרים פה בפרטות בג”ה. – כ“י ליפשיץ (פירסום 1867 – מקודם מורטארה⁶² דף צ”ח–צ“ט (§ 1958) מצטט אסף: “אמר אסף, כשיבוא הדיין, הוא הרופא”… נשלמו סימני הדופק כפי דברי הנביאים (Prognostica) ואומר אסף, כשיבוא הרופא ליגע בדופק… מורה על רפואה. כ”כ נשלמו סימני הדופק כדברי אלכסנדר. – כ“י פריס 11298..¹⁰ (414 ancien fond) מזכיר בספר אלכסנדר את אסף הרופא ויצחק ישראלי. – כ”י אוכספורד 2123⁵ מכיל ספר הרפואות של שלמה בן אבין (אבון) ובו כמה מונחים בצרפתית ושם פרק אחד: “וידבר אסף על הנשים ההריות”. – כ“י אחר בבודלייאנה, 2520 (גם כ"י פרמה רוסי 320, ושטיינשנידר 23) הנקרא “ערוגת הבושם” שחובר ע”י הרופא יהודה (753.St. H. Üb) מביא על דף מ“ד”: “שערי השתן כמו שסדרם החכם הפילוסוף אסף הרופא, ונחלק לי”ז שערים“. – כ”י בודלייאנה נייבאור 2135³ (=אופנהיימר 1139, דף ק"ב): מכיל את “ספר היושר” מהתחלת המאה הי“ג מכיל אף הוא הזכרת שמו של אסף: “ועוד על אותות הדופק דבר אסף” (אגב העתק כ“י נמצא בידי, כ”כ כ“י ווינה השלם – ואי”ה אוציאו פעם לאור). על כי”י אלה ועל כ“י פריס (קטעים) עיין שטיינשניידר 17.114.Hebr Bibl. מאיסטרו שלמה איש נרבונה תרגם חיבור של מחבר ערבי (אבן זהר?) על מחלות פנימיות וחיצוניות בשלשים ואחד שערים. עד לשער כ”ב מובאים דברי רפואה נגד מחלות מסוימות (אנטידוטאריום) אחרי המחלות הקדחתניות באה סימיאוטיקה בה נזכר אסף הרופא וקיצור של שבעה שער פרקים מתוך ספרו,

.(Steinschneider. Hebr. Ueb. 753; H. B. VIII. 98)

יד) בשנת 1339 חיבר ר' שלמה בן שמואל איש גורגאנג, אשר במחוז טורכסטאן, מלון עברי פרסי⁶³, ובו הוא מזכיר את “אסף הפילוסוף, הרופא היהודי” בשמו המפורש, ומודה, שהוציא כמה מידיעותיו מתוך ספר הרפואה לאסף. כך למשל בערך הירדוף: מישחא דהירדופא, טרפרפון יווני ספר אסף. השווה סוכה ל“ב: (Rhododaphne) בפרק הרביעי לנספח העברי מוכיח בכר, שכמה מאות מונחים פורשו בעזרת ספרו הרפואי של אסף. אגב יש להוסיף לעיל, שהעובדה שספר אסף היה מצוי במאה הי”ג בצפון פרס, טורכסטאן. מוכיחה, שהספר נתחבר במזרח הקרוב, והובא משם לכל ארצות פיזור של היהודים במזרח. השווה הערכים: 140 (לב 191); 497 (לב 371); 548, 726 (לב 280); 787 (לב 268); 796 (לב 225); 939 (לב 214) ועוד (במלון הנ"ל).

טו) כותב דברי הימים הסורי ממוצא יהודי, גריגוריוס בר הבריאוס (בערך 1260), מזכיר בהקדמה לפירוש על איוב ובכרוניקה לרוב את “אסף כהנא עברייא. אחוהי דעזרא מכתבנא דכתבא (הסופר)” גייגר⁶⁴ רוצה למצוא בזה את “אסף הרופא”, אע"פ שאין כל הוכחה לכך.

טז) כ“י אלמנצי 125⁶⁵ מכיל שני דפים ובהם: “אותות הדופק מספר אסף”, כ”כ ארבעה דפים ועליהם “ההקדמה לספר אסף” הנקראת כאן “עץ חיים” מבלי להזכיר שהיא שייכת לספר אסף.

יז) קיצור ההקדמה הזאת, אולם בהזכרת שמו המפורש של אסף מביא הרמב“ן מגירונה (בערך 1250) בספרו “שער הגמול” י”ז: (ורשה 1876, ע' 34). "ובספרי הרפואות ליוונים הקדמונים וכן אסף היהודי סיפרו, כי אספקלינוס חכם מוקדוני וארבעים איש מך החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ, ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עלי (עצי) הרפואות ועץ החיים, למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ. ובבואם אל המקום ההוא. ויברק עליהם להט החרב המתהפכת, ויתלהטו כולם בשביבי הברק, ולא נמלט מהם איש. ותשבות חכמת הרפואה מן העמים ההם ימים רבים, עד מלוך ארתחששתא המלך, ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרפואה על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא. וכל אלה דברי אמת

הם, גלויים ומפורסמים“. העתקה מדבר הרמב”ן הנ“ל מביא ר' גדליה אבן יחיא (1587–1515) בספרו “שלשלת הקבלה”⁶⁶ עם הוספות שהוציא מספר “אבקת רוכל” אשר לר' מכיר, כי הוא מדייק בסיפור “להט החרב המתהפכת” ואומר “…ויתלהטו כולם בשביבי הברק. חצי מיל רחוק מגן עדן”… ומודה, שמקור האגדה: “וכן הנראה בספר אסף היהודי ומביאו ספר אבקת רוכל”. ר' מכיר, מחברו של “ס' אבקת רוכל”, לא התכוון לתאר תולדות הרפואה, אלא תיאור מקום הג”ע, וכך הוא מדבר, מבלי להזכיר את ספר אסף. הוא אומר⁶⁷: “ואמרו, כי מחכמי הקדמונים, בראותם בחכמתם בעין השכל החלקי הישוב, ידעו המקום הזה, וראו ארבעת נהרות יוצאים משם, ולקחו עצתם ביחד, שאילו יוכלו ללכת שם, לקחת מעץ החיים אשר בגן, שיחיו לעולם, ויאכילו גם לאחרים. והתחילו, לעלות דרך פרת (על גדות הפרת) למעלה, עד שהגיעו קרוב לשם, ובקרבתם כחצי מיל לפני הגן, להט אותם להט החרב המתהפכת ונשרפו. ואזי אבדה חכמת היוונים הקדמונים”. וויניציאנר [36] מעמיד השאלה, מי היה אותו ר' מכיר? ואומר: אזולאי “שם הגדולים” (וורשא 1879 ב' ג') טוען, שהוא היה תלמידו של ר' יהודה בן אשר בטולידו, אשר חי באמצע המאה הי“ד, ומסתמך על ספר “יוחסין” לזכותא. אולם שטיינשניידר, קטלוג בודלייאנה ב' 1637 הוכיח, שאזולאי לא שאב כאן מזכותא, אלא מר' משה איסרלס (1572–1530) שחיבר תוספות לס' יוחסין וסיפר לפעמים אגדות שאין להן כל יסוד ממש. וויניציאנר סבור, שבעל “אבקת רוכל”. שידע לתאר כה יפה את נסיעתם של החכמים לארץ הגן עדן, שאב מאסף, אשר את ספרו הרפואי הביא אתו מבבל לפרובינציאה, אותו ר' מכיר, אשר רש”י מזכירו בפירושו לסוכות י“ב: ואשר הוכחנו, לעיל(א), כי הוא ידע את ספר אסף. אותו ר' מכיר מיועד היה לספר נסיעת החכמים לארצות הקדם, כי הוא בא בדרך ההפוכה מארצות הקדם לאירופה, במצוות הרון אל רשיד, על פי בקשתו של המלך קרל הגדול. אותו ר' מכיר יסד בנרבונא בית מדרש גבוה והרביץ תורה בישראל, והיה לאב משפחת חכמים רבים. בה בעיר נרבונא מצא ר' דוד קמחי את ספר אסף וציטט את אסף בשמו המפורש. – אגב, נודע לנו עוד ר' מכיר” אחר, שאינו בא בחשבון בתור מחבר, והוא ר' מכיר בן יהודה (1025), אחיו של ר' גרשון מאור הגולה, שמיחסים לו מלון לתלמוד.

יח) אברהם בן חנניה יגל (המכונה גליקו ממונשליצה (סוף המאה ה-16) חי בפירארה, וויניציאה (בעל “לקח טוב”), מספר בספרו האינציקלופידי “בית יער לבנון” כ“י (ארבעה חלקים) אשר כמה פרקים ממנו נדפסו ב”כרם חמד“, ב' 41 ע”י י. ש. רג’יו, כי שלמה המלך⁶⁸ “כתב ספריו אל מלכי הגויים הבאים אליו מארץ רחוקה לשמוע חכמתו… ועד היום (במאה הט"ז) יש בארמיניאה ומלכות שבא (חבש) בסגולות מלכים מספריו ודבריו. ובימינו בא ברומא איש עתי בעל צורה, שליח שלוח מאת מלך ארמיניאה אל האפיפיור קלימינטי השמיני וראה אופן השתמש העם הזה בגלילות הללו בחכמת הרפואה אשר דורכים חכמיה במעגלי כתיבות גאלינו וא' צינא, ואשר החכמים, אשר כתבו ברפואה, חדשים גם ישנים…. והנה האיש הארמיני אמר, כי במקומותיהם הם משתמשים בספרי רפואות אשר הניח שלמה המלך, אשר לכל חולי יהיה לו דבר פרטי משורש ועשב וזרע למינהו, או דבר אחר המתנגד כפי הצורה לחולי ההוא, לא כפי המזג… כי בספרי שלמה יתבאר… והלכו אמנם לאבוד ליהודים בגלויותיהם… ואולם מלכי שבא ודדן וארמיניאה מושמים בפאה אחת… ועל כן נשאר שמור אצליהם דברי קהלת בן דוד”. בנימין ל. גורדון, המצטט חלק מן הידיעה הזאת במאמרו Curiosities of Jewish Medicine שהופיע בכ“ע Bulletin of the History of Medicine כרך 20, 1946, עמוד 198, צודק בהחלט, כשהוא סבור, שמעשיית הציר הארמיני ההוא מתיחסת ל”ספר הרפואות אשר לאסף, ולא לשלמה המלך, ולבן דורו המשורר, בעל המזמורים אשר ל“אסף” (תהלים ע“ג–פ”ג). הלא שמענו גם מפי ר' שלמה בן שמואל (1339) איש גורגנג', שספר אסף נפוץ היה במחוז טורכסטאן.

15. סקירה    🔗

הסקירה על הנאמר בפרקים הנ“ל מראה לנו, שכמה מן הפרקים של ספר הרפואות לאסף נתחברו עוד כמה מאות שנים לפני חייו של אסף; הם נערכו וצורפו על ידו לספר כולל אחד בהוסיפו כמה מפרקיו ותרגומיו ופירושיו בעברית. היות ואין כל זכר של השפעה של הרפואה הערבית על הספר הזה, הן בתוכנה, הן בלשונה, ואפילו של רפואות, אשר לא הוזכרו בספרות היוונית המאוחרת (אַאֵיטיוס, פאולוס איש איגינה במאה הששית), והיות ומדובר בספר על רופאים עובדי אלילים ומטפלים במיני כישוף האסורים ע”פ התורה, והיות והחברר למעלה מכל ספק, שהספר חובר במזרח הקרוב, או בא“י או בבבל – מסתבר, שלא נתחבר אלא בתקופה שלפני כיבוש ארצות אלו ע”י אנשי האיסלאם, היינו לפני שנת 650. אסף הוא היפוקראטיקן שלמד בבית-מדרש אלכסנדריני קדום, כמה מאמרים ודעות שלו קרובים לאלה של רופוס (ההקדמה, הדעות על טיב המים, האקלים המזרחי, מסירת הלימוד (“ואלמדך”) ורפואת העניים – (Euporista)⁶⁹. גם השפה הקדומה וגם העובדה, שהספר כבר הגיע לחופי צרפת בסוף המאה השמינית. כ"כ נפיצותו בארצות הפיזור המזרחיות של ישראל בזמן הגאונים ובמאות הקרובות שלאחריהם, כל זה מוכיח את קדמותו של ספר זה. וכמו שאנו מוצאים כמה מאמרים בתוך ספר זה שקדמו

בהרבה את אסף, כך חדרו לספר כמה ידיעות רפואיות מן המאות הבאות אחר אסף ועד למאה הי"א. יש עוד לנקות את השעורין מן הנשובת, בין המוקדם והמאוחר לגבי חייו של אסף.

 

דברי הסבר להקדמת ספר אסף    🔗

אסף, כהיפוקרטס (Hippocrates) הנמשל אליו בהקדמה, ודאי לא היה הרופא העברי הראשון או הגדול ביותר בכל הזמנים, אבל היה הרופא המעולה ביותר בתקופתו. הוא הוא הרופא הגדול הראשון הידוע ברפואה העברית העתיקה. הספר הרפואי הראשון והמקיף הקיים בעברית נושא את שמו ונכתב על ידי תלמידיו. הוא הציל ידיעות רבות מתרבויות ששקעו והוסיף עליהן מידיעותיו-הוא וכן מידיעות עתיקות-יומין של הרפואה העברית שנמסרו בעל פה. הוא מסר את אמנותו בעל פה לבעלי סודו בדומה לחכמינו, אשר אגב התורה שבכתב מסרו את התורה שבעל פה (תלמוד ומדרש), ובדרך זו עשו להם תלמידים.

לפי האגדה הנמסרת בהקדמה לספרו, קבל אסף את ידיעותיו הרפואיות ואת אמנות הרפואה משֵׁם בן נֹח, אשר מסר את ידיעותיו למלומדים שבאו אחריו, כמו כן מידי היוונים “שלא חסו כל טרחה לצאת לארצות המזרח בכדי להשיג צמחים ותרופות אחרות למען חוליהם”.

באַגדה על מסע היוונים לבבל או לגן-עדן ועד להודו ישנו גרעין של מציאות ואמת. את רוב ידיעותיו קבל אסף מאנשי היפוקרטס שבאלכסנדריה, כמו כן למד גם חכמה עברית עתיקת-יומין, כשדית, פרסית והודית. אולם, מה הוא מקור ידיעותיו של היפוקרטס? את הידיעות הרפואיות קבל היפוקרטס מהאסקלפיאדים ששמשו לו דוגמה ישירה: אבל כשרונו ואמנותו הרפואית באו לו מהמזרח, מצרים, אשור והודו.

היוונים עצמם מדגישים את עליונותה של מצרים בחכמה ובמדע. הומירוס (אודיסיה IV, 232–229) נותן לעובדה זו בטוי ברור, אפלאטון התפעל ממצרים ולא ידע גבול להתפעלותו זו, הירודוט מכיר מרצונו הוא בעליונותה של מצרים בכל שטחי התרבות.⁷⁰ הסבה לכך, שהבאתיה במקום אחר⁷¹, טמונה לפחות בזאת, שתרבות מצרים קדמה לזו של התקופה היוונית-דורית ב-3–4000 שנים. תרבות מצרים, כמו יתר תרבויות המזרח, נכספו לגבוה וליחוד, למלכות האחדות. התרבות היוונית, לעומת זאת, הסתפקה במציאות הטהורה, בחד-צדדיות מתוך רצון, במדע, שניתן למדידה ולשקילה. בשטח זה, ורק בשטח זה, היא יצרה יותר מכל עמי התרבות המזרחיים מדע מדוייק.

עד לפני תקופה לא רחוקה כתוב היה בספרים על תולדות הרפואה: “לפני הרפואה היוונית לא היתה רפואה כמדע”. רק בתקופה הקרובה יותר אלינו הצניעו במדת מה והתחילו להעריך במדה מסויימת את הרפואה הבבלית, מצרית והודית. פרט לספרו של Sigerist⁷² היסטוריה רצינית על מדע ואמנות אלה כמעט שאיננה קיימת. בספרים אחרים של האחרונים אנו קוראים כי “הרפואה לא היה בידה להגיע להתפתחות מדעית טהורה בארצות אלה, מכיון שהרפואה היתה לנחלתם של הכהנים” בלבד. החוקרים האלה אינם מכירים את המזרח ופחות מזה את המזרח העתיק. כי כאן “כהן” משמעותו הרחבה יוחר אינה “משרת בבית מקדש” או “רועה קהלתו” אלא – איש מדע, אקדֵימיקן. עד כמה מגוחך יוצא המשפט אם מתרגמים את המלה כהן ב“אקדימיקן” ייראה מן המשל: (“מכיון שהרפואה היתה לנחלתם של האקדימיקנים לא יכלה להתפתח”). בכל בתי מקדש הגדולים (און, סָאיס, מֶמְפִיס, נא-אמון) היו בתי הוראה לרופאים. הרופא היה פקיד ולא סוחר, כפי שזה היה ביוון וכמו בעולמנו אנו.

המצרים הצטיינו בכח הסתכלות רפואית חריף. כשר האבחנה שלהם עמד על רמה גבוהה. מהם קבל פיטאגורס את רעיון ההרמוניה כבטוי לבריאות הגוף. הרפוי שניתן על ידם היה לעתים קרובות מצויין. להם היו ידועים משוש, הסתכלות, נקישה בגוף וכו'. מקום ראשון הם נתנו לדיאֵיטטיקה. היתה להם חלוקת היום לעבודה והיתה ידועה להם השפעת האויר. האור, המים. החום והעיסוי על גופו של האדם. הם שלטו באמנות ההיפנוזה והסוגסטיה כמעט יותר טוב מאשר רופאי דורינו. התרופות שלהם מעולם הצמחים, המיניראלים ומעולם החי נזכרות בכל ספר למוד. הן ניתנו לחולים בצורת משקה, חקן, מי שטיפה לגרון, מריחה, קטורת, או פתילה, בכירורגיה וטפול שניים היו להם ידיעות במדה נכרת. תורת המילדות אצלם ידעה הפניה, ריסוק ונתוח קיסרי. ההיגיינה עמדה על רמה גבוהה, נקבעה באופן תחוקתי ונוסחה בצורת מצוות דתיות, כפי שזה היה גם אצל האשורים והעברים.

הם קיימו בדיקת בשר חמורה, סדורי קבורה מתוקנים והיגיינה יסודית של בתי מגורים, בגדים והגוף. רחיצות היו חובה דתית. תזונה ויחסי מין נקבעו בחוקים, מכאן שהיוונים העריכו את המצרים כעם הבריא ביותר. יוונים בעלי רמה גבוהה הכירו, כי היופי וההרמוניה האמיתיים (רוחנית וגופנית) לא שררו באסכולת האתליטים היוונים קהי הרוח, כי אם במצרים, שם חברו תרגילי גוף וכללים לתרגילי נשימה, שראו בהם תרגילים לשיפור האופי הרוחני והנפשי.

העמוד הדורי – מקורו במצרים וגם הרפואה היוונית. כל פעם יצא היווני מחדש אל “מעבר לים”, בכדי להתחקות על פלאי ארץ הפלאים. אלכסנדר עשה את עצמו לבן אַמון. הוא הרס את פרסיפוליס מתוך רוגז שביוון אין דומה לה⁷³.

הומירוס מזכיר באודיסיה את הרופאים ואת התרופות המצריים,⁷⁴ כבר היה ידוע לו מספר תרופות מצריות, היווני הראשון המזכיר את הציטטה הנ“ל של הומירוס הוא תיאופרסט בהיסטוריה של הצמחים (4. 5. 2). האסכולה היוונית של הרפואה נוסדה ע”י תאלס איש מיליטוס (544–639). תאלס עצמו היה תלמידו של כהן מצרי. האסכולה “האיטלקית” או האסכולה של קרוטונה נוסדה ע“י פיטאגורס (489–580) איש סאורוס, אשר מורו היה, כפי הנמסר, און-נֵיפֶר מהֵיליופוליס. האסכולה האֵילֵיאָטית נוסדה ע”י כסינופאנס איש קוֹלוֹפוֹן באֵילִיָה (450 לפסה"נ בערך). לפי סברה אחת היפוקרטס, “אבי הרפואה”, שנולד באי קוֹס (460 בערך), חי ולמד משך תקופה מסויימת במצרים. הוא עצמו מזכיר במקומות מספר בכתביו האמיתיים והמיוחסים אליו את קודמיו, ואלה היו לא יוונים בלבד, אלא גם מצרים, אשורים, בבלים⁷⁵ הודים וכו'⁷⁶.

קלימנס מאלכסנדריה (200 לספה"נ), אשר מבין כל היוונים חדר, כנראה, ביותר לאוֹפי המצרי המיוחד, אומר כי תורת הרפואה בארץ הנילוס נוצרה באֹפן עצמאי (Stromata Vol. II. 62ʼ Oxf. 1859. ἰατϱιϰὴν δὲ (ἐπινοῆσι) ῎Απιν Αἰγύπτιον αὐτόχϑονα πϱὶν…). זהו גרעין האגדה בהקדמה לספר אסף על מסע החכמים היווניים שהלכו לארץ הגן-עדן.

בן דורו של היפוקרטס, השָׁווה לו בערכו, היה איוּריפוֹן, שחי על האי קנידוס (מול האי קוס) והיה מפורסם כמוהו. באותה תקופה חי גם קטֵיסִיאַס.

את היפוקרטס הפרידה מהאסכולה הקנידית רק השקפתו, כי הרפואה הנה אמנות ולא מדע שניתן ללמוד. לאמנות גבולות – ועל הרופא לדעת אותן. הוא דורש מאת הרופא תכונות מוסריות אֵיתיות.

ע“י רכוז העושר של בית הפטולימיאים (התלמיים) באלכסנדריה וההקלה שבאה עקב זהבשמוש באוצר הידיעות שבמזרח, נוצרו תנאים מוקדמים לעליה תרבותית בשטחי המתימטיקה, טכניקה, אסטרונומיה, פיזיקה, מדעי הטבע והרפואה, תולדות הספרות והבלשנות. ספריות ובתי נכות אפשרו למלומדים את השתלמותם בכל האמנויות והמדעים. הרופאים החשובים ביותר מהאסכולה ההיא היו הֵירופִילוס (נולד 300 בכַלְּקֵידון) ואֵירַסִיסטראטוס (נולד בערך 310). למרות הנגוד שביניהם, שניהם היו קרובים יותר לאסכולה הקנידית, שראתה את הרפואה כמדע, מאשר לאסכולה הקואית. באלכסנדריה לוקטו ובוארו הכתבים “ההיפוקראטיים”, ובין השאר – הוסיפו גם השקפות ונסיונות משלהם. הֵירוֹפִילוֹס נתח גוויות של בני אדם וביצע גם נתיחוֹת חיים אצל פושעים. השפעת האסכולות האלה משתרעת גם על מאות השנים שלאחר הספירה, בעיקר במזרח הקרוב, ארץ-ישראל, סוריה וארם נהרים! מלומדים יהודיים למדו באלכסנדריה והפיצו את המדע הזה בא”י ובבל. מתקבל על הדעת, שהתרגומים הראשונים מהשפה היוונית לעברית נעשו כבר במאה השניה לספירה, מכיון שבבתי הספר הגבוהים במחוזא, טבריה, סורא, פומבדיתא ונהרדעא הרצו על רפואה אלכסנדרונית. בתלמוד וכבר במשנה אנו נתקלים במושגים יווניים בשביל מחלות ותרופות. היהודים וכן היהודים-נוצרים הראשונים הפיצו את תורת הרפואה האלכסנדרונית מזרחה לאֵידסה, נציבין (נִיזיבִיס), אמיד (דִיאַרֵבֶכיר עד לג’ונדי-ספור (בית לפאת).

גלינוס, שניסה לאחד את האסכולה הקואית והקנידית ולהוסיף משלו, לא היה נודע באלכסנדריה משך תקופה ארוכה באפן יחסי (עד למאה הששית), בו בזמן שההיפך נודע ביחס לבן-זמנו, דיוסקורידס (בשטח מדע התרופות). אולם השפעתו של גלֵינוס היתה חזקה באסיה הקטנה וברומא המערבית ובמיוחד בתקופה הערבית, המתחילה עם המאה השמינית. רופוס שחי בתקופת גלינוס, היה נודע יותר מתוך הרפואה המעשית שבה עסק, מאשר כאיש ההלכה וכסופר, אותו הדבר חל גם על השלישי שבחבורה, הוא האֵיקליטיקן אָרֵיטֵיוּס.

בתקופה יותר מאוחרת נוצרו למעשה רק אוֹספים אנציקלופדיים, כגון זה של איוריבאסיוס מפרגמון (375 בערך) ולאחר מכן, במאה ה-6–7 הכתבים המלוקטים של אאיטיוס מאמידה, אשר בארם נהרים. בן זמנו של האחרון היה אלכסנדר מטראלס על הים פונטוס: הוא הוזמן ע"י האפיפיור גריגור הגדול (604–590) לרומא. הרופא האחרון של התקופה היוונית לפני שלטון הערבים היה פאולוס מאיגינה, שפעל באלכסנדריה.

באותה תקופה לערך של אָאֵיטִיוס ואלכסנדר מטְרַאלֶס⁷⁷ חיו ופעלו אסף ויוחנן הירחוני. בכל בתי הספר הגבוהים היהודיים הורו גם רופאים שהתמחו באלכסנדריה.

אסף ויוחנן הנם האחרונים למסורת הטובה של ימי הקדם המאוחרים בתקופת הביזנטינית של המזרח הקרוב עד לעלית שלטון הערבים. ברובו הם היו חפשים מהדעות הקדומות שהסתננו לתורת הרפואה. אולם גם הם לא יכלו לעמוד בפני לחץ הזמן – “האיאטרו-מתימטיקה” (רפואה בכוון אסטרונומי), שחדרה לאלכסנדריה והתעטפה שם בגלימה מדעית. השם “הירחוני” בשפה העברית (שניתן לאסף, יוחנן, יהודה ואחרים), משמעותו היה אך ורק “איאטרו-מתימטיקאי”.

התקופה שלאחר סיום התלמוד הבבלי מזדהה עם תקופת ירידתו של שלטון רומא במזרח. מתחילה תקופה ארוכה של תוהו ובוהו מדיני. עם שלטונו של יוסטיניאן הראשון (565 לספה"נ) חדל קיומה המפואר של קיסרות רומא המזרחית. שלטון הרשע פחת והלך מדי שנה בשנה, ובה במדה שפחת השפעתו הפוליטית התנוונו גם הדת והמדע. בשנים 660–560 לא נכרת כמעט פעילות כל שהיא בכל ענפי המדע באזורים שעמדו בשעתם תחת שלטון רומא המזרחית. דבר זה קרה גם לרפואה. לארצות המערביות באירופה היא טרם חדרה. גם אצל היהודים שותק הלמוד, שתוק שיש להסבירו ברדיפות הבלתי פוסקות שאירעו בכל אזורי ישיבתם. וכשם שעורך התלמוד הכתיב את התורה שבעל פה מתוך פחד שמא תשתכח ותלך לאיבוד, כך נתחבר כנראה גם “ספר אסף”.

בתקופות של התנוונות המדע מתפשטים תמיד מדע מדומה, דעות קדומות ומדעים נסתרים. וזה מסביר את עליתם בתקופה ההיא של הניאו-פלאטוניזם, המגיה, האסטרולוגיה, האלכימיה וה“קבלה”.

היחידים ששמרו על המסורת המדעית של היוונים בתקופה ההיא היו הנסטוֹריאנים והיעקוביטים ויהודים אחדים. לאחר שאלה גורשו ע"י יוסטיניאן הקנאי מאזורי פעילותם, הם נמלטו לאזורי הגבול של האימפריה הישנה, לארם נהרים, בבל ופרס (איראן), אזורים שאליהם נמלטו מהרדיפות באתונה, אלכסנדריה, וביצנץ שדיכאה כל מדע. שם ניתן להם לחיות בצניעות את חייהס הרוחניים בלי התערבות השלטונות.

אתם נדדו יהודים נרדפים ששמרו אמונים לפרסים ואשר ציפו מהם לעזרה נגד השלטון האכזרי של הכנסיה. הם הביאו את המדע היווני ואת המסוֹרת היוונית. שרשיה נעוצים בקרקע הדשן של המדע היווני שהיה רווי חכמה מזרחית. אסכולות אלה נדדו מסוריה (פלשתינה) למיסופוטמיה (בבל) עד לאירן המערבית. הם השתחררו גם משפת העולם היווני ע"י תרגום הכתבים היווניים לעברית וארמית (סורית)⁷⁸.

לפי הדוגמה של בתי-הספר הגבוהים לתלמוד (בתי-ספר גבוהים שכללו את כל מדע היהדות, בסורא, פומבדיתא ונהרדעא), נוסדו בתי ספר גס במקומות אחרים במדינה, בהם הורו מדעי דת, דקדוק. מוזיקה, פייטנות, אסטרונומיה ורפואה. בתי הספר לפילוסופיה ולרפואה עמדו בנגוד מכוון נגד הכנסיה הנוצרית הביזנטינית שדיכאה אותם, ומכאן היסודות המזרחיים (בעיקר יהודיים עתיקי יומין, כשדיים ופרסיים) שהשתזרו בהוראה שלהם למרות היסוד היווני. בית ספר כזה היה אולפנם של אסף ויוחנן בסביבת טבריה.

סורית-ארמית ועברית (כפי שספר אסף מוכיח) היו בהתחלה שפת ההוראה בבתי הספר לרפואה, וכנראה גם בבית הספר שבג’ונדי-שפור (בית לפאת) בכוזיסטאן, (על שם שפור הראשון, 273–240), עד שהניב הפרסי-תיכוני בא במקומן (סאנאק, בֵירוּני).

ל“אקדמיה ההיפוקרטיקה” שבג’ונדי-שפור צורפו גם בית חולים ובית-מרקחת להוראה. תקופת פריחתה העיקרית של בית ספר זה היתה בימי כוסרוֹאיס הראשון (579–532), תורגמו כתבים רבים של היפוקרטס, גלינוס וכתבים של דיאוסקורידס, כאן למדו רפואה יוונית וגם הודית.

בדרך זו הוכן הקרקע הרפואי-מדעי בשביל תרבות העולם הערבי הצעיר גם מחוץ לאלכסנדריה, כשיצא הכאליף השני, עומר, לכבוֹש את המזרח, את סוריה ואת ארם נהרים מצא בג’ונדישפור תחליף לאלכסנדריה. נסטוריאנים ויהודים מסרו לערבים את מדע הרפואה היווני כדבר מוכן. אולם, לא המדע הטהור של התקופה היוונית העתיקה ציפה לפעולתו של האיסלם העולה, אלא גם הבצוע המעשי של מלאכת הרפואה. הטפול בחולים, שהתחלתו במרפאות (Valetudinaria) שבמחנות הקבע של הצבא הרומי, פותח ע“י יוליאנוס קיסר (אפוסטאטה), חובב אסקליפיוס. החל מהמאה הרביעית קיימו סדורים מפורסמים לטפול בחולים ע”י קיסריה בקפדוקיה שהוקמו עוד בתקופת בזיליאוס הגדול (379–370). כאן הוקמה ה“בזיליאס” המפורסמת, עיר חולים שלמה עם סדורי הובלה, טפול ע"י רופאים, בתי-בדוד וכו'. יחד עם הניסטוריאנים העבירו בעיקר היהודים את תורת הרפואה היוונית. כהוכחה ישמש ספר הרפואות של אסף מהמאה הששית או השביעית. “ספר הרפואה הקדום הידוע מאת מחבר יהודי”. אלה הם דברי Meyer-Steinegg, Sudhoff, Geschichte der Medicin, Jena 1928. p. 150. אולם חלקים רבים של ספר-אסף הנם קדומים עוד יותר מכפי שקובעים מחברים אלה ואחרים, כפי שאפשר להבין מדברי מבוא שלי לספר אסף במקומות אחרים.

 

על תוכן “ספר הרפואות” של אסף    🔗

מקורותיו    🔗

אסף השתמש בעיקר בכתבים ההיפוקרטיים של האסכולה האלכסנדרינית הקדומה. יש בספרו כמה הקבלות, ביחוד לידיעותיו של רופוס, המסורות לנו על ידי אוריבאזיוס. הוא השתמש בתוצאות המחקר של היוונים, הכשדים, ההודים, המצרים ועד לרפואות העממיות של כוש (חבש וארץ ערב לפני תקופת האיסלאם) הוא מסר רפואות יהודיות עממיות הנהוגות בישראל עוד מימות השופטים בישראל, רפואות של שמואל ירחינאה ויהודה ירחינאה ומוסיף להם ידיעות והשגות עצמיות רבות. הוא הכניס כמה כללים מן המוסר הרפואי וההיגינה העברית הנעלה. בדברו על המים, היין, ותנאי מזג האויר הוא מתאר את הסביבה של א"י. האנטומיה שלו משובצת רוח עברי, שפתו היא שפת המשנה או של המדרשים הקדומים. לרפואות, לשמות חדשי השנה וכו' הוא מוסיף הסינונימה של השפות אשר הורגלו בסביבתו (עברית, ארמית, יונית, רומית, פרסית – ולא ערבית). השפה הערבית טרם היתה ידועה בארץ בימיו. רק אי אלו מונחים ערביים קדומים של בשמים וחפצים, שהובאו עם אורחות הישמעאלים מארץ מוצאם הסתננו גם בימים ההם אל הלשון העברית. חדשי השנה מתחילים אצלו בחודש תשרי ולא בניסן. רוב הרפואות המורכבות באו אליו מן העולם היוני, אבל, כפי שהוא עצמו מדגיש בהקדמתו, קבלו גם היונים את מרבית ידיעותיהם מן המזרח וממצרים, והיונים עצמם לא הכחישו זאת. אסף מדגיש בזה את הדעה המקובלת גם אצלנו, שחכמת הרפואה, בדומה לכל שאר החכמות, התפתחה בהדרגה, ואין אדם יחיד או אפילו עם אחד יוצר אותה. היונים קבלו מבבל, מצרים. צידון, וכרכי הים והמדינות אשר על חופו המזרחי של הים התיכון, המצרים קבלו מדורות קדומים שקדמו אותם, וכן הלאה, “בלי ראשית ובלי תכלית”.

שיטת הרפוי שלו    🔗

התרפיה שלו מתכוָנת בראש ובראשונה לקדם את פני המחלה, שהיא סטיה מן המזיגה הנכונה של ארבעת היסודות. מהם מורכב כל גוף (עפר, מים אש ורוח), וארבע התכונות: קר וחם, לח ויבש. הרפואה המונעת, הפרופילקטית מבוססת על הנהגת הגוף (דיאֶתיטיקה) ע“י המאכלים הדרושים, על הכמויות הנכונות לגדול וקטון, ועַל ההבדלים בשמירת הבריאות בתקופות השנה השונות. הוא מציע תנועות (גימנסטיקה), מרחצאות, מסיכות ומסג’ות, קרני שמש, אויר צח, מים נקיים, ומשקאות שונים, לפי תנאי המקום ותקופות השנה. הוא מציע את בחירת הבשר לאכילה, הלחם, החלב. הירקות, כ”כ כללים לסדור “שכיבת נשים”, כוסות רוח, הקזה, נשימה נכונה וריתמיקה, – כל זה, בדברו על קצב הדופק. ע“י זה, יבוא, לדעתו, הגוף בקצב אחד עם הנפש ויגיע להרמוניה של החיים. למוקדחים ולמחלות מסוימות הוא נותן דיאֶטה מיוחדת, משקאות מסוימים ודיסות-שעורים. דוקא בנוגע להיגינה והמאכלים הוא מביא הקבלות רבות לכללים הרשומים גם בתלמוד. לפני כל טפול על הרופא לקבוע בדיקנות יתירה את האבחנה, את הגורמים לאותה מחלה, לבדוק תנאי המקום והאויר, ואח”כ לגשת לבחירת הרפואות הגוברות על התנאים הללו, להחזיר את המזיגה הרעה (דיסקראזיה) למזיגה הנכונה (אויקראזיה). “על כן ראוי לחכם, בראותו את האדם, לדעת את הכרת אותות תחלואיו ומכאוביו, לפי מחלקות ארבעת מוסדותיו ולנהוג ברפואתו לפי שאת כוחו. ועל כן ראוי לאדם, להשמר ולדעת זמני החלי לתקופותיהם”. “לרפאות נגעו ולמועדיהם, וגם להתרפא במבחר התרופות הראויות להרפא בהן”. (ע“פ כ”י מינכן דף 7 – וויניציאנר 117).

התרופות    🔗

א. התרופות אשר בהן ריפא אסף, הן: צמחים, מחצבים, ואמצעים מעולם החי. רפואות אלו נתנו הן לבדן (נפרדות), הן בחיבורים (מורכבות). למנות את כל הרפואות הנזכרות בספר, פירושו לחזור כמעט על חלק נכר של הספר כולו. הוא אינו משתמש ברפואות “תוצרת הארץ” בלבד, אלא גם באלו שהובאו ממרחקים, מהודו, פרס, ערב, הנגב של הארץ (נבטים), אררט (אסיה הקטנה), ואיי הים התיכון המזרחיים. מן הצמחים כבר ידע את האופיון (מק-מקוניון), קיקיון (פנטאפילון), שכרונא, בצלת-המדבר, וכ' עפ"ר דברים, אשר כבר נזכרו בתלמוד.

ב. מן המחצבים הוא מכיר את: הנתר (המצרי והארמני) (natrium) (נשדוד, הוא סל אמוניאקון של ארץ אררט – מ' 199) (השווה גיטין ס"ט:), הנתר (הנקרא בכל לשון ניטרון האדום, מ' 100, 98, 39 – natr. carb.); אבן אגיגיטיס (בר בהלול 441; השווה אל קזביני (הוצאת רוסקא. 1896, מ' 90 עאקיק); אמיאנטון, אמיאנטין הוא אפרוסילינו, מי' 193, תרכובת מן כסף וכסף-חי; אספלטון “הוא החומר היוצא מן הערבה”. גאלינוס, הוצאת קיהן י"א, ב' י': אומר שהאספלטון המשובח, הוא מים המלח: אפוניטרון (מי' 204) גם קולופוניאה natriumcarbonat, (אסף: קולופוניאה הוא בורק של חורשי נחושת, הוא אפוניטרון), ארסיניקו (מ, 218 – זרניך; בוראקין Borax) (מ' 228 אבקת תינקאר), בורק= ניטרו, השווה Budge I. Glossar; גבש (ייפסוס) (מי' 194); גפרית (sulphur); זיבק (מי' 232) – כסף חי, argent. vivum; זינגר (מי' 186 aerugo, "אירין הוא חולדת הנחושת והוא זינגר); זפת.Pix; חומר (מי' 202), terra (t. sigillata), חומר אדום, חומר חתום, טיט לבן, אבן טוטיא (מי' 199) lapis ex quo collyria parantur. Budge 1.604 קזביני – רוסקא 26. 382.M.M⁷⁹) טרטרון Tartaron (מי' 194 “המלח הנדבק בחביות הוא טרטרון” – השווה דונולו, “חכמוני” והוצאתי); מלח (sal), מלח סדום, מלח מחוצב וכו', מלח הודו (מ' 79). אבן מרקשיתא (מ’159), קזביני 133, (לפי אריסטו ישנו מרקשיתא מן זהב, כסף, ונחושת, בכולם גפרית. בפרסית-חג’ר אל ראושנאי); שמן נפת (מי' 99), הוא פיטרוליאון petroleum; סיד (calx) (מי' 199); אבן פוך (מ' 186) Antimon; stibium קורלין (מ' 177), קורסיאה (cerussa), “,מי האפר הוא קורסיאה” (מי' 165). קזביני 190: קרסיאד (“אבן קלה ושחורה בחופי הים”) (Bimstein); קלימייא (של זהב) (מ' 199) fuligo aeris (קזביני 5, אקלימייה אל דהב) Cadmium, 342.M.M. קלקנתוס (מ' 226, 207) – Vitriol; אבן שדנא, הנקרא בלשון יוון אימטיטיס (מ' 235) –.Haematities 369.M.M (מלה פרסית).

ג. התרופות הלקוחות מעולם החי, הן מלבד הידועות: חלב, שומן, חילב, דבש וכו‘, אישתינקוס (מי' 172) הוא דג (סקנקור) Scincus; ביקלו מרינו, פוקייון – Phoca (מי' 204) = עגל הים J. Löw. Fischnamen № 96 .Meerkalb: חגבים מי’221: חבשושתא (מי' 221) = צלצלי הבתים שאין להם כנפים, הנקראים חבסושתא, הוא כונפוסא, Scarabaeus; תשובות הגאונים, הרכבי ע’ 29: “חיפושתא, כנפסא בטיית גמלניתא גדולה בבריתה ורגליה ארוכות”), ר' האי גאון, פירוש טהרות (פרה ט' ב') (בהוצאתו של נ. אפשטיין): “חיפושית מהלכת על ארבע, כונפוס אפרגא מתלא אנבוכא” = Gryllus domesticus; חרדון (מי' 214), “חרדון, ההולך על כפיים ומראהו ירוק, וימצא ביערות בימות האביב” Eidechse, Liard, Stellio vulgaris; מרירה, מרירת הדג המקושקש (מי' 98), מרירת החזיר (מי' 101), מרירת הארנבת (מי' 97) עוף הלבן (מי' 172), “עוף הלבן האוכל דגים” Larus argentatus,;Möve עטלף (מי' 220, 214) Vespertilio (כפש); עשת שן (מי' 206) Elfenbein; כ"כ גלל, חורי או צואה של יונים או “חרי צפור הדרור” (מי' 229).

ד. מן הרפואות המורכבות, הידועות בשמָן ה“פטנטי”, ראוי להזכיר:

1) אוקסימלין (סכנגבין) (מי' 240), חומץ בדבש.

2) אידרוגאגון (628) Hydrogagon.

3) אילקטוארין-לקטוארין (Elektuarium) (522).

4) איסטומכיקון (643) רפואה משלשלת Stomachicon.

5) אופומיקנום מן (Papaver somniferum) Ophion Mekonion.

6) אמזונון – חלות אמזונות (Amazonas).

7) אקינדינון, (מעשה חכמי בני קדם, עיר נחור. שלשה מינים (מי' 182).

8) אתנסיאה (564, 543) Athanasia.

9) אפטיון הוא פוולקין (598) צ"ל אפטיפיזון.

10) אנטידוטום (Antidotum) עפ"ר מחובר עם שם פרטי (570, 630), גלינוס (664, 774), א' מגנום (magnum) (501).

11) אויכריסטוס (מי' 311).

12) אוקסידה קרוצידה (oxy crucida) (648^5–29, 675),

13) אכריסטוס (0572⁴, 746), עיין ערך 11 Euchrestos.

14) אפוסטוליקון (720) תחבושת, מרח, מרהסApostolicon, ע"ש שנים עשר השליחים.

15) איגיאייאה (היגיאייה) אנטידוט (Hygiea), סם חיים (669).

16) אלקידוס (משקה)? (648) = אקינדינון? ערך 7.

17) אידרוטופירון (670); 17א) אויפוריסטון (תיאודוריסטוס (746).

18) בטוניא פרמקון (מי' 178) משחה נגד פודגרא Pharmakon bithyne.

19) גואריש (מלה פרסית עבור אילקטואריון), ע"ל.

20) דיאפונטיקון Diapontikon.

21) דיאפיגנון Diapegenon.

22) דיאקוסימון = קוסימון (525) Diakosimon.

23) דיאקורקומא (648) (Dia curcuma).

24) דיאטסרון (Dia tessaron) (668).

25) דיאדוכרו (Dia docharo) (675).

26) דיאלתייאה (מלבבסקו) 604 (Di-Althaea).

27) הינמוז הגדול (מי' 175)? = מיז, מיאוז.

28) היירא (= גירה) בצירוף כמה שמות, היארה פיקרה, הייארה לוגדיין (660) ועוד (Hiera picra, Lugadion) השווה הרפואות המורכנות בקאנון שהוצאתי לאור בספר הרמב“ם “משגל”. כ”כ בהוצאתי של האנטידוטאריום – ניקולאוס פריפוזיטוס. הייארה רופיני (793) היארה גלינו (774).

29) זגיניזיאה, עיין סגיניזיה. זאנא זנייא (533) (Polypharmakon).

30) זופירוס עיין צופירוס.

31) חלה-טרוסיסקו, 647 חלות אמזונון (0572⁵) Trochisci.

32) חובש (Emplastrum) (ח' לשלשל הבטן) (748–49).

33) טריפירא (Trifera), אטריפל הגדול 533, ט' איקסופוריסטוס (מי' 311); טריפינא = טריפירא.

34) טיסיקון (שמארץ מצרים וישמעאל, לשעול) 666 Tussikon.

35) טטרו פרמקון (Tetra pharmakon) מארבעה מינים (728).

36) טיריאק (מעשה יהודה הירחוני) (566) Theriak.

37) מולאקין, השווה מלגמה (מי' 68). השווה קרוקומלקין Malaktika.

38) מוסא, מוסייא (ע"פ Antonius Musa) (מי' 184, 180).

39) מיתרידאטס (520) (Mithridates).

40) מרציאטון (657) (Marciaton).

41) משקה שמואל ירחינאה (768) (Potion Samuelis).

42) סגי זנייא (סגיניזיא) (Polypharmakon) (הרבה מינים) (מי' 197, 106).

43) סינקומא (648¹⁸) (Syncoma).

44) עזרא (760) Potion Ezra (מיוחס לעזרא הכהן, הסופר).

45) פאניד, הנעשה מדבש הקנה המתוק (מי' 244).

46) פיקרא (644, 552, 551), Picra קיצור מן Hiera Picra.

47) פילאנתרופוס (532), ראה פטרוניוס Philanthropos.

48) פנכריסטון של ארץ איטליה (623), פ' הגדול (570).

49) [פלבוטומיאה] (648²⁵) (Phlebotomia).

50) פינטמרון (656), חמשה זנים Pentameron.

51) פנכריסטוס – (איליאדוס) 630 (טרוכיסקוס) Parachreston.

52) פילונייא (– פילגריוס) (706) (541) Philoneion.

53) פוליבויתין (גיית) (מי' 333) (?וויתין = Phlebo).

54) פטרוניוס (323) Potion Hadriani.

(Petronius) = פילנאתרופוס, גלולה.

55) פוליכריסטון (סגי זנייא) מעשה פילוניוס הפילוסוף (מ' 184 Polychreson).

56) פינטאידוס (526) (מי' 193; 8) Pentaeides.

57) פאוולקין (השווה ווניציאנר 105) Philakouon.

58) פוכתג (פרסית, בכתג', השווה “פרקי משה” Passim)= תירוש ענבים, שנתבשל בשול רב מאוד.

59) פילואנתרופוס (Philanthropos).

60) צופירוס (667) (Zophyrus).

61) קוסיון (524) כנראה = קוסימון השווה דיאקוסימון.

62) קידוניון cydoniorum succus coctus cum melle.

63) קרוקו מגמאטה (647) תחבושת מורכבת עם כרכום.

64) קיפוס (648) (Kyphos) רפואה מצרית מורכבת ידועה.

65) רביית כבריתא (= רבית-רפואה) רפואה, שיש בה גפרית (גטין פו).

66) תיאודוריטוס (ת – אנקרדיון) (508, 718, 529), ת' אויפוריסטון (746) (= תורטוס).

67) תחבושת (ת' קידוניון) = חובש = מלגמה.

68) תיריאק (טיריאק) נגד הרעלות למיניהן. המלה מצוייה כבר בתלמוד.

צורת התרופות    🔗

הרפואות נתנו בכל הצורות הידועות לנו גם היום (חוץ מזריקות), היינו בתור משקה (פוטיריון) תרופה נוזלת; טבלה (אילקטוארין); בתור גלולות (pillen) (טרוכיסקי, גואריש), גרגורת (מי' 39); טפות להטיף בעין, באוזן או ל“השפיע” בנחירים; קטורת (inhalation) (מי' 132), טיחה (למריחה), פתילות בפי הטבעת (נעוֹרת); מסיכות, פוולקין (חוקן) משחות שמן, לינימנט, אל תוך האמבטיות ליפות את הריח, תחבושת לרכוך, לחמום, למגן וכו.

אנטומיה    🔗

לספר בשבחו של אסף בנוגע לידיעותיו האנטומיות ברכה לבטלה היא, הוא היה בן זמנו ולמד באלכסנדריה את הרפואה ההיפוקראטית, שהראתה באנטומיה בערות יוצאת מן הכלל, ואילו היה אסף הולך יותר בעקבות התלמוד, היה מוסר לנו כמה ידיעות אנטומיות נכונות. אלה, שבודאי שאף מן התלמוד הם קרובים לאמת. את ה“גידים”, כלי הדם, הוא מתאר בתור “מסלות מפורדות, תעלות” (32), “הגידים הם תעלות המושכות את הדם” (3), את האברים בכללם הוא קורא “מחלקות הגוף” (15). הוא מדבר על “חדרי המוח” (ventriculi cerebri) (14), הלב אצלו מקור הנפש, “צפור נפש” (14), בהסתמכות על אמרת המקרא הוא טוען: “הדם הוא הנפש”. הגידים הם התעלות… להוליך הנפש בדם כל בשר" (4). “הלב הוא חזקת הנפש” (שם). בהתאם לתלמידי האסכולה הפנוימטית (Pneuma) הוא מורה “המרה השחורה היא רוח ולא גוף” (35). בקיצור, הוא נותן תאור לתפקידם של כל אבר ואבר, מעין פיסיולוגיה בזעיר אנפין (14^2–13), הוא מדבר על השפעת רוחות-האויר השונות ועַל תפקידם של החושים עבור כלל הגוף (104 99²,). הפרק הזה מענין יותר מבחינה פולקלוריסטית מאשר רפואית גרידא. גם באמרתו “על פלאי הבריאה” הוא קורא “הרוח בורא הכל” ומתגלה שוב כפנוימטיקן בדומה למר שמואל ירחינאה, שטען אף הוא, שרוב המחלות מן הרוח הן. אולם, מה הוא עצם ה“פנוימה”, אינו אומר, וכך יוצא, שהוא לא ידע על טבע החיים יותר ממנו (אנו), ואנחנו לא יותר ממנו (אסף).

הוא מדבר על מספר העצמות “רמ”ח אברים“, על מספר ה”גידים" (כלי הדם) וכו', כמו כן על מספר ימות החולי והקריסיס בימים מסוימים. כל המספרים הללו מקורם בתורת ההרמוניה של פיתאגורס, אשר שאב וקבל את ידיעותיו מבבל, פרס ומצרים. המספר אינו אצלו אף פעם מדוּיק, אלא בחינת סמל, סימבול בלבד, לטובה, לרעה וכדומה, סמל לחוקי החיים הבלתי נודעים לנו ולמהותם. כי הסמל משמש אצלו אמצעי הבנה. אמצעי משוש וגשוש, עד לעבר גבול הנודע. אם בדרך זו נתבונן על המספרים, נמצא טעם כל שהוא במספרים חסרי-טעם בעינינו.

שאר המקצועות    🔗

מלבד ה“אנטומיה” והפיסיולוגיה הצנומה אנו מוצאים אצלו גם מעין אֶמבריולוגיה: “וידבר אסף על תחילת בריאת האדם בתוך הרחם” (13), פאתולוגיה, ההולכת בעקבות המזיגה של ארבע הליחות, היגינה, פרמקולוגיה ורפואת העניים, כ"כ פרוגנוסטיקה ודיאגנוסטיקה. הדיאגנוסטיקה מסתמכת על כל החושים העומדים לרשות הרופא. הבדיקות כוללות בדיקת קלסתר פניו של החולה, של העור, תנועותיו, יצועו, מצבו, כיצד הוא ישן ומקיץ, ערנותו, פחדו, הקאה, רגש-הקור והחום, שעול, כיח, אדים היוצאים ממעיו, שחוק, שתן בכל הצורות, מוגלה, הפרשת העין. האף, האוזן וכו‘, דמעות, עטוש, רעב, תאבון, צמאון, כאב, דעה צלולה או מעורפלת, שכל, דבור; שתיקה, שערות, צפרנים, העור הרירי, ריח העור, ריח הפה, ריח הצואה והשתן, השמיעה, בהלה, זיעה, זרע, שדים, (אצל נשים); רחם, מצב רוח ונפש בכללו, חלומות וכו’. לתשומת לב מיוחדת ראויה תורת השתן, תורת הדופק והכרת הקדחות למיניהן, שאליהן מוקדשים מאמרים שלמים.

התרגום הקדום ביותר של “פרקי אבוקרט” מתוך היונית    🔗

אנו מוצאים בספר אסף תרגום של כמעט כל ספרי “הפרקים” של היפוקרטס Aphorismen, שהוא התרגום העברי העתיק ביותר, אולי התרגום הראשון בכלל של הפרקים הללו, ואין זה מן הנמנע, שכאן טמון גם חומר מתוך ספר היפוקרטס “פַ’רמַקיטֶס”, שנזכר בספרות הקדומה, ואשר הלך לאבוד. בכל ספר הרפואה אין זכר של הכירורגיה או של המילדות. ואעפ"כ, היה אסף רופא גדול, וראוי להזכר גם בדורות שלאחרי אלפי שנים, כדוגמת היפוקרטס, שידע באנטומיה עוד פחות מאסף. אנו לומדים אפוא, שגדולתו של הרופא אינה תלויה ברוב הידיעות האנטומיות והפיזיולוגיות, אלא באמונתו ונכונותו לעזור לנצרך, הוה אומר, בתכונותיו המוסריות של הרופא. אין זאת אומרת, שאנו מוכנים לותר על השגי האנטומיה, הפיזיולוגיה והמיקרוביולוגיה של ימינו, אדרבא אנו רוצים להלוך ולהתעמק בהם ככל האפשר, אלא, שהידיעות הרבות או המעטות אינן משמשות אבן הבוחן לרוממות הרופא⁸⁰. וכאן, מבחינת אמנות הרופא ומוסרו, נמצא אצל אסף חומר נעלה המפוזר בכל דפי הספר. אכן, בצורה מרוכזת יותר הוא מתגלה לעינינו ברפואת העניים, בברית, שכרת עם תלמידיו, בהקדמה הכללית לספר ובהקדמה לפירוש על פרקי אבוקרט.

“התבן והמוץ”    🔗

בד בבד עם מרגליות של הספרות הרפואית, של חקירות והתקדמות אמתית אנו מוצאים בספר גם טעויות ושטויות רפואיות.

ככל חוקר ודורש למד אף הוא מן הנסיון ולא הסתמך על התורה התמימה הכתובה בספרי הרפואה. הוא אומר: “ואשר חקרנו ונסינו…” (³ 125). בהקנותו לתלמידיו את הכרת הדיאגנוזה, ירמוז להם רמזים דיפירנציאל-דיאגנוסטיים: “זה לך פשר לדעת ולהבדיל בין כאב הכליות לאסכרא של קולוס⁸¹, ואל יטה מדעך בראותך חוזק הכאב…” (120), ובמקום אחר: “הקולוס (colica), בעת שיתגרה (שיתחיל להופיע) יפַתה חכמים רבים, כי יאמרו, זה כאב הכליות, ויש כאב הכליות, יפַתה רוב החכמים, ויאמרו, זה כאב המעי הנקרא קולוס…” (116). הוא ראה מקרים של נקוב המעים על ידי תולעים, שהביאו לידי צפדת ולמות ההכרחי של החולה, “יש שרצים השורצים במעים שימיתו הילדים הקטנים בטרם יאכלו הלחם, כי יקבו המעיים לשוטט בבטן…” (123), הוא ידע על הכלל, ש“כל דבר שירבה האדם לאכול יותר מדי מביא לידי חולי…” (113²⁰). סבת השתנת הדם ועצירת השתן הוא רואה “בהפרזה בשכבת-נשים”(71). את הדיאטה למוקדחים הוא מתאר בכל פרטיה ודקדוקיה (27), ביחוד הוא שם לב לתנאי האקלים הא"יי: “מרק שעורים” הוא נותן “למוקדחים כולם” (26). ככל בן המזרח ידבר בדרך המשל, ובאמרו: “לא לאכול בשעת הקדחת” הוא מנמק את צוויו: “כי רבים מיני הקדחת, אך רוב האוכל יבעירנו, כי כאש נלהבת כן הקדחת. אם תסיר העצים והקש מקרב האש, באפס עצים תכבה. כן הקדחת, באפס אוכל תשפל, אך יאכל מעט, די מִחית נפש…” (83). בנוזלים הוא רואה עיקר הדרוש להחזקת החיים: “המים, אשר הם חיים לכל חיה, והם מכון המחיה…” (106). הוא ידע, שהעצם נזון על ידי כלי הדם אשר במוח העצם: “העצמות תלויות במוחים, כי באין מוח (העצם), לא יכון עצם” (40). על מחזור הדם הוא אומר, “מדפקות הגידים (הדופק) מאת רוח החיים המה, ותחלת מקורם מן הלב, וימשיכו אל קצוות הגוף. ומקצוות הגוף ישובו אל הלב, כמים אשר תנדום הרוח. והגלים הולכים ובאים מן הדופק אשר לגיד, היוצא מן הלב (Aorta) אל קצות הגוף יצא חם, ובשוּבו מן קצוות הגוף אל הלבב, ישוב ריקם, כי ככנף. אשר יניד, ישיק הולך ברוח ובא ברוח, כך הוא. כי בלכת הרוח ובבואה מן הדופק היוצא מהלב יבוא אל הלב. וכן מצינו בגידי בני האדם, (עורק, וריד). כי שנים גידים המה, זה ממעל זה. התחתון דק, מבלי דם, כי רוח הגוף בתוכו, תמשך, והעליון מלא דם ושניהם מדופקים זה בזה, ושניהם מן הלב ימשכו, ומדפקותיו ישיקו אל הגוף על כל קצוותם, ומשם ישוב הדופק עד הלבב” (449). וכך הוא מדבר על השכל, הבינה, הדעת ועל פעולת היצר ותגובותיו (Emotions, Affekte) “וידבר אסף על הנפש ומכונה, הגוף וחזקת הדעת, הוא מוח הראש, “על פעולת המוח ותפקידו”… “מכון הרוח בראש, הבינה בלב ומקום הפחד “במחשכי הגוף” (14). כך הוא קורא מה שאנו מציינים היום ב,עצבי החיים”,,מחשכי הגוף” הוא מעין מושג “תת-מודע” שבימינו.

כאמור לעיל, יש בספר זה גם מוץ ונשובת, לדוגמא: "הכליה הימנית – חמה, הכליה השמאלית – קרה (9). (הפחד בא) “מרוחות שדים”, שהם נעלמים מעיני האדם בזמן שהם מבעיתים אותו פתאום (97). על המרה השחורה הוא אומר, “המרה היא כעפר, כטיט היוצר, ובזמן שהמרירה האדומה מושלת בהם, שהיא דומה לאש, מיד הם מתיבשים ונעשים כחרש…” (95). אסף היה בן דורו, וכך חשבו חכמי דורו!

נאמן למסורת ישראל, לעם ישראל ולא"י    🔗

למרות הסתמכותו על תורת הרפואה ברוח היונית אינו מעלים עין מן המסורת העברית העתיקה, יצוינו כמה משפטים וענינים מבין רבים כמוהם: “ומאשר ייקר האדם בעיני אלהים, לא עשה לו כל דומה… בכל חיה ובהמה ורמש המים” (31). “האדם נברא בדברי אלקים מדם וליחה…” (17). הצלעות הן “תשע צלעות מצד ימין, ושמונה צלעות בצד שמאל”, בגלל הצלע האחת, שלקח הקב“ה מאדם הראשון בבראו את חוה (4). הוא מחבר את דעת התורה עם דעת זמנו, חסידי הפנוימה (Pneuma), בחזרו ואמרו “כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרוח” (164; 61) (דברים י“ב כ”ג). כשהוא דן על טיב המים השונים לערכם עבור בריאות האדם, הוא אומר: “ואלמדך לדעת על המים. תחלתם היו מין אחד, צח וזך וברור ומתוק היה. ויתנהו האל להיות לחיים לכל נפש חיים. וכאשר יצא ממקור מים חיים, מגן עדן. למראה אחד, וטעם אחד וכוח אחד. וכן היה עד שחטא האדם. אז נהפכו המים לששה מיני טעם…” ואחר שהוא מתאר כל אחד ואחד לחוד, הוא מדבר בשבחם של המים אשר בא”י. “ועל מימי טבור הארץ, שהיא ארץ הקדושה, כל מימיה מתוקים וטובים וערבים וקלים בגוף. כי המים ההמה מושכים אל הררי חמד ואדמת קודש, שהיא מתוקת טעם. וכל עשביה וצמחיה ודשאיה נצמחו למרפא ולברכה. על כן קלו מימיה להיות ארוכה ומרפא לכל גוף באין נגע ובאין מחלה”. “על הנהרות המושכות מפאת הנגב (מצרים) להתערב עם הנחלים הגדולים, הקרובים לים הגדול, שם ישטפו רוב רמש ושרץ מכל מיני זוחלי עפר, עד שימותו בשטף המים, גם פני האדם חוף הימים ישטופו (?), אז יהפכו המים להיות רעים ומשכלים, ומרבים חולי הגוף. וכל שותיהם לא יחסרוּן מררה וחולי וכאב הראש. והמים המושכין מן הצפון אל הנגב, הם (רוחצים) פני הארץ, ושוטפין צואת הארץ ותמצית המקויות אשר האריכו לעמוד על פני הארץ, אשר סר טעמם ויבאשו ויתערבו…” (108). מסורת עברית עתיקה נשמעת בדברו על עצם ה“לוז”, אע“פ שאינו קורא אותה בשמה המפורש, “ואלמדך להבין על עצם העצה⁸² הוא העצם הראשון, שנברא בגופו של אדם, שהוא יסוד בנין הגוף בעצמות. והוא שישאר בסוף, אחרי שימות האדם, ויבלו כל עצמותיו, הוא ישאר אחרי כל העצמות. ועד אליו יגיעו כל מקורות הגידים…” (93). במסורת העברית וגם הערבית הקדוּמה היחה העצה (בערבית “קטן”) מקור הזרע והתאוה. אם נשים במקום “לוז” – המלה “זרע”, הרי יש טעם לדבר הזה במובן מה, כי זרעו של אדם הראשון לא מת אפילו עד היום הזה. במנותו את מספר העצמות הוא מדבר על רמ”ח (248) האיברים, המקובלים בספרות התלמודית, (3) וכן על 360 גידים-תעלות (כלי-דם) (3) בהתאם לימות שנת הירח. הוא מקבל את סברת התלמוד בנוגע לחיי העוּבר ברחם אמו וחייו אחרי 40 יום ולא לדעת ההיפוקראטיים (נדה ל':). ובדברו על הרעלת המים, הוא חוזר כמעט על דברי התלמוד ביחס ל“מים המגולים”, “שעברו עליהם השרץ, מנחש עד שממית, או כל שרץ המריע, המרוקקים בפיהם ארס בכל אוכל. ורפאותם בצרי המועיל מסם המות!” (96). אמור במקום שרץ –חידקים, ובמקום ארס אותה המלה במוּבנה החדיש “ווירוס”, ויש לך תיאוּר מודרני על המים נושאי חידקים ווירוסים, המעבירים מחלות על האדם, ומשום כך אסורים בהנאה!

נאמן לדת ישראל    🔗

ברוח היהדות הוא מאמין, שכמה מחלות מהוות עונש בידי שמים בגלל חטאים, “כי בימים ההמה (ימי נח) החלו רוחות המִמזָרים (המזיקים) כל אדם להתגרות, והחלו להשטות ולהטעות ולחבל ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מדוֶה, הממיתים ומשחיתים את בני האדם, ומדרך פשעם יתנגעו בכל מיני תחלואים ומדווים. אז קידש נח את בניו ואת בני בניו ובנותיו יחדיו, ויגש אל המזבח, אשר בנה ויעל עולות. ויתפלל אל אלהים, ויעתר לו” (1). בו במקום הוא מבשר גם כן, שתפלה וצדקה ותשובה מעבירין את רוע הגזירה. הוא מאמין בהשפעת התפלה האמתית, הכוללת תשובה וצדקה גם יחד⁸³. הוא נותן טעם רפואי לאסור הכלאים בדברו על הפירות והשפעתם על בריאות האדם “כל פרי עץ, מורכב בכלאים, קשה בגוף, מגרה כל חולי, בל יועיל לכל חפץ…” (109.²⁸). הוא מדבר על ה-Trichina, כשהוא רוצה לבאר את אסור אכילת הבהמה הטמאה “תולעים ושרץ – לבד מן הארוכים – שהם נשרצים במעי האדם והבהמה הטמאה…” (123). בכלל המושג “בהמה טמאה” אינו כתוב אלא לרופאי ישראל בלבד. הוא מציע גם לאנשים לא יהודים במקרים מיוחדים לאכל בשר חזיר, (זה כתוב רק בכ"י פריס ולא ברור אם אין זאת “קוניוּנקטורה” מאוחרת); “ואם גוי הוא יאכל בשר חזיר” (28.¹¹; 28.³). כשהוא מזכיר את טיב מיני החלב השונים, הוא מבליט שוב את סברתו על החיה הטהורה והבלתי טהורה: “חלב הבהמה, אשר איננה מפרסת פרסה, וגירה אינה מעלה, כל חלבה לא יוציא חמאה ולא יעשה שומן” (60). ביראת כבוד ויראת שמים הוא מדבר על הויות הטבע ועל הרוחות הנושבות באויר: “הרוח המנהגת את הענן בהמון, רובו לסובב בו על הארץ ולהפריש על פני הרקיע ממעל להמטיר עליה כרצון הבורא”. (39). על דרכי המוסר התקועות כולן בדת ישראל מלמדים אותנו רוב חלקי הפרק הבא. בכל מקום בספר מובע הרעיון על חולשת הרופא האנושי, שיעזור רק בעזרת ה‘, כי ידוע לו ברוב ענותנותו, שקיים רק רופא אחד בעולם, ככתוב: "אני ה’ רופאך“, הבטוי “ירפא בעזרת הבורא” (75) וכו' בא כמעט אחרי כל רפוי שהוא מציע. וכך הוא מתחיל את תרגומו ופירושו ל”פרקי היפוקרטס": “זה ספר המדרש, מדרש הרפואות, אשר דרשו וחקרו החכמים לרפא ולדעת להבין בדברי הרפואות, ולחקור אותות הנגעים והחלאים והמכאובים וגם אותות החיים והמות להבין ולהודיע בעזרת ה' המלמד לאדם דעת להועיל”.

עמדתו לבעיה הסוציאלית של הרופא העברי    🔗

ידוע ידע אסף, כי אוהב בצע כרודף שלמונים (שוחד), וכי השוחד יעור עיני חכמים (דברים ט“ז, י”ט). לכן צוה והשביע את תלמידיו לטפל בעניים “חנם, אין כסף”, והזכיר רפואות, שאפשר למצוא אותן בכל אתר ואתר ובכל העתים, ז"א בזיל הזול. וכבר כתב היפוקרטס, מורו ומדריכו בדרכי הרפוּאה על המחלה קשת-רפוי הנקראת “צמאון כסף”: “עלובים הם חיי האדם, משום שנגע “אהבת-בצע” נוקב ונוגף אותם כקדחת. הוי מי יתן ויתקהלו כל רופאי העולם במטרה למצוא ארוכה ורפואה לזו המחלה, הקשה מכל מחלות שגעון, ויתר על כן, (האנשים) מהללים אותה ויוצאים בשבחה ואושרה, אף על פי שהיא מחלה מסוכנת וממאירה”⁸⁴ ואלה הם דבריו של אסף, החוזרים כמעט בנוסח בריתו, שכרת עם תלמידיו⁸⁵. “וזה תחלת הרפואות לעניי בני אדם, ולנכשלים, לרפא בלי מחיר ובלא כסף, כי הכל נמצא בכל עת ובכל מקום. ועל זאת התרופה השביע אסף את תלמידיו, לבלתי קחת כל כופר, כי אם בחסד ובנדבה, לרפא עניים ודלת הארץ”.

 

דברי מוסר קלסיים מפי אסף הרופא בתקופת האמוראים    🔗

היסוד הנצחי בחכמת הרפואה, שאינו מתחלף במרוצת הזמן, הוא המוסר הרפואי    🔗

הרפואות מתישנות, דעות וסכרות חולפות ועוברות, אך יראת ה', חוקי המוסר וחוקי הטבע – אינם משתנים, הם קימים לעד ובכל העולמות, מעולם ועד עולם. הרפואות של אסף, מי ישתמש בהן היום, יש משוכללות מהן, ואין הן מענינות אלא את חוקר העתיקות. אבל האיתיקה הרפואית העברית, כפי שנמסרה לנו בספר אסף בפשטותה, ביפיה וטהרתה המושכת כל לב רודף אמת, נצחית היא ונעלה ואין כערכה, לא בספרות הקדומה של אומות העולם ולא בספרות המקצועית המאוחרת. אין זאת כי אם פי אחד מצאצאי נביאינו הקדושים הוא הדובר אלינו. אלא שכאן לבש הנביא את האיצטלא של רופא. אין אנחנו יכולים לומר שאסף היה גדול הרופאים, כמו שגם היפוקרטס לא היה כזה, אבל רשאים אנו לומר שהוא היה אבן פנה. תחנת משען אדירה, בתולדות הרפואה הקדומה בעם ישראל.

רופא אקדימאי (מוסמך) – רופא אליל    🔗

אסף פונה בדבריו לרופא האקדימאי, החכם. ולא לקהל רופאי אליל, האוילים, שלא למדו חכמה, ואשר עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. הוא מסים את ספר הלמוד שלו בדברים אלה: “כי חכם הרופאים עושה באמונה מלאכתו, ואויל הרופאים יחבל באין מוסר, – כי מרוח קדשו נברא הכל”. (500 §). בפירושו לפרק הראשון המפורסם של פרקי היפוקרטס (האפוריזמים), אשר, כנראה, הוא עצמו תרגם מיונית, הפרק המתחיל – “קטן קץ ימי אדם לחקור אורך נסיון הרפואה… " – הוא מדבר בזו הלשון: “אך מקור יסוד החכמה (כגון האיתיקה, המוסר) לא יכזב ולא ישקר, ורוב המתחכמים לדעת ורודפי הבינה לא ישיגוה כי אם בעזרת ה'… אבל מקור החכמה לא ימיר ולא יכזב” (158 §). הרופא הנחבא אל הכלים המאמין בעזרת הבורא, הוא ענו ומודה שאת הידיעות הפרטיות. דיאגנוסטיקה, אנטומיה, פיסיולוגיה, פרוגנוסטיקה וכו' כ”כ את עצם הטכניקה (המלאכה) אנו יכולים ללמוד וללמד, אבל באין יראת שמים טהורה הנובעת מן הלב, אין מלאכת הרפואה שלמה, ותכונה זו באה כמתנה מן השמים. להלן הוא אומר: “זה ספר המדרש, מדרש הרפואות, אשר דרשו וחקרו החכמים לרפא ולדעת ולהבין בדברי הרפואות ולחקור אותות הנגעים והחולאים והמכאובים וגם אותות החיים ומות, להבין ולהודיע בעזרת ה', המלמד לאדם דעת להועיל” (156 §). את חוקי הטבע אנו יכולים להכיר, להשכיל, אך את חוקי המוסר, חוקי החיים, הכוללים כל חי, לא נוכל לדעת, אלא להרגיש, לחוש בחדרי הלב, ב“מחשכי הגוף”. אבל קל יותר לחדור אל חוקים אלה, חוקי הטבע, ע"י מחקר (בפי אסף “חקרון”), מאשר אל המדות הטובות: “כי רוב החקרון – כשרון, ובאין חקרון אין מוסר” (164 §). והנה פסוק הבא ומעיד עד כמה מחשיב הוא את החקרון כאמצעי המחנך את הרופא ומטהר את מדותיו: “וידבר אסף על חקרון דעת תולדות החולאים למיני מחלקותיהם, לחיים ולמוות, ויאמר: חוק לחכמי הרופאים להיות מהירים (במובן זריזים) במלאכתם, לרפא ולדעת ולחקור היטב עד מקור תולדות החולי למינהו לתכלית רפואתו. כי בהתבונן הרופא בכל אלה, אז יִוָדע, כי נאמן הוא לשרות באמונה, כי חקר את החלאים וידע את רפואתם ביושר אומנותו. ועל רוב נסיונותינו אשר נסינו לדרוש את מחקר הרפואה ידענו, כי לא יוכל לרפא הרופא את החולאים, כי מקצתם יירפאו ורובם ימותו. וגם (אלה) אשר ישיג לרפאות, בעזרת ה' אלהים ירפא. ורבים מבני אדם יחלו באין מוסר, וימותו בעצלתים בשפלות ידים, כי לא נהגו כחוק הדת בימי שרותם (בריאותם), על כן חלו. ובימי חליָם לא דרשו עצת משכילי הרופאים, כִי מאת ה' אלהים המה. ועל כן ימותו (גם) באין מוסר, כי בעוורון הלכו דרך, וישימו פניהם לדמים בנפשם, ולא נשמרו מן המוקש” (438 §).

הוא דורש מאת הרופא חקרון המביא לידי מוסר, אולם יחד עם זה הוא מקונן על החולים אשר חלו, כי הם עצמם לא הלכו בדרך הישר, ולא פנו לרופאים משכילים בעלי מצפון ומוסר אשר מה' המה, רופאים העושים כמיטב יכלתם. ואם חטא וחלה החולה, אז, “ראוי לו לחולה, להפקיד רוחו ביד יוצרו, לדורשהו בכל עת, ויבטח בו לרפאהו” (159 §). היינו, כדי להרפא – דרושה גם עזרת החולה, כך הוא מפרש את החלק האחרון של הפרק הראשון מפרקי היפוקרט. כלומר, החולה מפקיד רוחו ביד יוצרו, ויבטח בו בכל לבבו, ויאמין גם ברופא בעל המדות הנ"ל שהוא שליחו של אלהים. וכך הוא ממשיך את המשפט: (159 §) “אך ידרוש רפואתו ממשכילי דעת המכאובים… וראוי לחולה לבלתי נטוש עצת רופאיו ודורשי טובתו עם דורשי שלום נפשו, כי כולם לרפאותו יחושו”.

על הרופא להיות אומן וחוקר בכל מדעי הטבע    🔗

מן הרופא הוא דורש: “וגם נאה לחכם הרופאים המרפא החולה להיות כל מלאכתו באמונה, במוסר ובדעת ורוב תבונות בכל מעשה תבונתו בכל מעשה רפואתו” (164 §). הוא דורש ממנו לאמץ את מיטב שכלו וזהירותו כדי שיקָרא רופא חכם באמת: “דת וחוק לחכמים להזהר ולהשמר מלתעות אך להתעזר ברוב חכמתם עד התבונן להבדיל בין האותות האלה אשר הגדתי לך לדעת את הרפואה ואת החולי. אז תקרא חכם, יתחשב עם משכילי הדעת בעזרת ה' " (498²² §). הוא מכנה את הרופאים האמתיים בתור “חכמי הרופאים, הולכי היושר” (409 §). הרופא האמתי משתחוה לפני כסא כבוד ה', הוא ש”ירפא בעזרת הבורא" (75 §). הוא ידע, שמלאכת והרפואה היא אמנות “והנכבדה ביותר, מכל האמנויות” כפי שאמר כבר היפוקרטס, אולם היא גם הקשה ביותר, כי החומר שבו “משחק” הרופא, ועובד בו הוא החיים, חומר אשר חוקיו אינם נודעים לנו. את טבע המחלות לא נוכל להכיר די צרכנו כל עוד אין אנו יודעים את ראשית החיים ותכליתם. מלאכה זו אינה דורשת רק מחקר, ידיעות, נסיון, מוסר ומדות האמן, אלא גם יראת שמים. אסף דורש מכל רופא חכם לב להתעסק גם בחכמת התכונה: “נחוץ לדעת את זמני התחלואים כחכמים יודעי זמני העתים”, (15 §), אשר אף היא מקרבת את האדם ליראת שמים עליונה ולאהבת הבריות. ובכל מקום שיש אהבה לבריות יש גם אהבה לאומנות ולהפך.

הלמוד יאה רק לאנשי סגולה    🔗

הלמוד ניתן לבחירים, בעלי סגולות רמות ונשגבות, אחרי שעברו בחינות קשות ומסובכות והוכיחו שהם ראויים להתקבל לברית האקדמיה הזאת של בעלי הסגולות הנפשיות, המוסריות והשכליות כאחד. “ואם יראה הרופא ויבין, כי השכיל לדעת בכל אלה… ישלח ידו וירפא, כי יכשיר באמנותו להיות מהיר ואומן. ואם אין, דע כי בעורון יתהלך, ישחית ויחבל באין דעת ומוסר” (163 §). אכן, לא כל המבקש ראוי היה להתקבל, גם מבחינה שכלית, “הוא מלמד אותות, מעשים נכרים ונודעים, שאין מבינים בהם, כי אם חכמי בני אדם, שנתנה בהם רוח מדע והשכל להתבונן בהם…” (99 §), אסף ראה ברפואה מזיגה תמימה ושלימה של מדע, אמנות ומוסר, הוא ידע שאת המדע יכולים ללמוד וללמד, אך את עמקי האמנות והמוסר אי אפשר למסור, לא בספרים ולא בדרך ההרצאה, הוא ידע היטב שאת הדברים הקדושים אשר בתכלית הדעת אין איש מסוגל למסור לתלמידו, אף אם ירצה בכך. כי, ידיעות והרגשות על תכלית אמנות (מלאכת-) הרפואה יכולים, כמו בכל אמנות, ואפילו פחות נכבדת, לגלות רק ברמזים, בסמלים. החכם שותק או מגלה את חכמת אמנותו בסתר, ורק לאלה שהוא בטוח שיבינו את דבריו; ואם הוא מדבר, הריהו מדבר בתמונות ובמשלים. עליו להיות בטוח בתלמידו. המורה החכם בוחר בתלמיד חכם לב, כי רק הוא יבינהו. אליו הוא מוסר את רזי לבו מפה לאזן, לא בדרך “תורה שבכתב”. משום כך לא נוכל לדון על גדולת רעיונותיו של חכם רק על סמך הספרים שהשאיר. ורזי החכמה שבתכלית העילויות נשארים תמיד בלתי כתובים ובלתי מודפסים. אין טעם ואין היתר לדבר על חוקים אלה אל אוילים ובערים, וגם לנבונים אין מגלים סודות אלה אלא בחברה קטנה, מובחרת, כמו שעשה זאת ר' יוחנן בן זכאי עם תלמידו ר' אלעזר שלמדו פרק במעשה המרכבה. לכן בחר לו הרופא בימי קדם את תלמידיו על-ידי בחינה קשה כקריעת ים סוף. וכך אמרו חז"ל: “כל תלמיד חכם שאיגו קשה כברזל אינו תלמיד חכם”. וכך אומר אסף בסוף פרק 420: – “והמשכילים יבינו, כי נחלקה החכמה לנבונים, וכסילים לא ינחלוה, כי אין חלק למו, כי לחכמים ניתנה ולהם ‘נתגלה’ מקורה”. ואחרי הרצאה מדעית ארוכה, הוא מבקש שהתלמידים יבינו לא רק את עצם החומר אשר עליו דבר, אלא בעקר את הרוח ואת המטרה המוסרית הנעלה אשר היו בדבריו. וכך הוא גומר: "והמשכיל בדברי הספר הזה יקהל את התבונה בעזרת ה' ", כדאמרינן, “ודי לחכימא ברמיזא”. הוא הבין שאין בכח המלה המדוברת בלבד ללמד את תלמידיו, אלא, כאשר נפגשות שתי הנשמות, זו של החולה בתוחלתו להעזר, וזו של הרופא הטוב, המבקש לעזור ככל יכלתו, אז לומד התלמיד “בלי אומר ובלי דברים ובלי נשמע קולם”, יותר מאשר מתוך מאה הרצאות. ואם ישפך המורה את נפשו לפני תלמידו המבין, וגילה לו את אשר מתרחש בלבו – במלים אלה ידבר אליו: “גש נא ואודיעך… וידבר אסף על כאבי הקרב…” (643) (כ"י פריס 1197 ע' 111), ואז יגלה לו כל אשר ידע הוא עצמו “ללמדך על מעיים וחדרי הבטן, נגלה – ונסתר ממראית העין…” (115 §). והנה מסורים לנו בפרק 766 דברים נפלאים על למוד הרפואה, ועל ההקבלה של הרפואה עם האמנות: "וידברו חכמי הרופאים בחכמתם על כל אבר ואבר שבגוף, להודיע עומק הרופאים משכילים לבלתי יעדר מהם דבר… וחכם הרופאים ישכיל ויבין וילמד לקח, וכל חולי וחולי וכאב עצם ועצם ירפא לפי מוסר הרופאים הראשונים ולמד הקדמונים, כי יותר מחבל כסיל הרופאים ברפואתו אשר מרפא באין מוסר את הגוף ממה שמחבלו החולי… כי כאומן הכח המוציא כלי למעשהו, כן האיש המשכיל ומבין ברפואתו ומטה אוזן לשמוע תורת החכמים ומסורת היודעים ומבינים. והכסיל, אשר הוא חכם בעיניו ובלבו, ראוי לו, לחסר דעת, אשר היה מתקן נקרא “מחבל” ".

“ובינוהו, חיים ומות ביד הרופא, ולבו ודעתו ישים להגדת הראשונים ובינתם, לבל ישנו מדרכיהם ומנתיבותם, ובל יתע ממעגלותם. ובכל דבר ודבר ישען על בוראו, וישליך יהב תוחלתו עליו, שהוא ידריכהו בדרך משפט ונתיב יושר, להחיות ולא להמית, לרפאות ולא להחלות, ויצלח במשלוח ידו, כי ממנו תוצאות חיים. והוא הרופא הנאמן, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצמותם (כך!). ובכל דרכיו ליראהו ולחסות בשמו, והוא יאשרהו בדרך סלולה ואורח משפט, לבל יתעה מדרך ויטה מאורח!” (766 §).

 

מעמדו של הרופא העברי, ותפקידיו בימי קדם    🔗

לעומת מעמדם של רופאי שאר עמי הקדם

המוסר ברפואת ישראל    🔗

הרופאים הקדמונים בישראל לא היו מלומדים ולא כהנים כמו בשאר עמי הקדם, אלא אנשי העם; רפואתם רפואת-עם היתה, הקבלה העברית מוסרת את האגדה על שם ועל עֵבר, הבא אחריו, שהיו בעלי ידיעות רבות ברפואה ובעשבים וסמי מרפא, שקבלו מחנוך⁸⁶. לדבריו של אבולפראג' קבל הרמיס (חנוך) את תורתו מאת המצרי אגתודיימון (= שת, בנו של אדם הראשון). לדעת אחרים הוא היה מורו ורבו של המלך החכם אסקליפיאדס (זוהר, פ' בראשית; זהר חדש פ' תרומה: ס' רזיאל א‘. ב’. ל“א. – קוראן, שורה י”ט. נ"ד; d’Herbelot. Orient. Bibl. Bd. II. 724). לפי אגדה אחרת היה אברהם אבינו בעל אבן טובה אשר בה רפא מחלות (בבא בתרא ט"ז:).

אף על פי שהמסורת העברית רואה כרופא יחידי (בדומה לדן יחידי) את הקב“ה בלבד, נחשבה בכל זאת הרפואה החילונית כקיימת, ואף חוקי התורה הסכימו לה (שמות כ“א, י”ט, “שבתו יתן ורפא ירפא” – התרגום; “ואגר אסיא ישלם = וישלם את שכר-הרופא”, השווה רש“י כאן ובבא קמא פ”ה)⁸⁷. מכל מקום מסתבר, שלא כהנים טפלו בחולה אלא “רופאים”, והיו מקומות מרפא מיוחדים, מפורסמים ברופאיהם, אשר שמה נהרו החולים לבקש מהם טפול רפואי, אך לא מצינו שמקומות אלה היו מקומות מקדש עם פולחן של כהנים או כהנים לויים. גלעד, השוכנת בהרים, היתה מפורסמת באקלימה הבריא וצמחיה, וביחוד הצרי המפואר שלה. (ירמיה ח' כ“ב. “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם?” – ירמיה מ”ו י"א “עלי גלעד וקחי צרי”). כמו כן היה מקום מרפא ביזרעאל (מלכים ב' ח' כ"ט). הראשונים, הנזכרים במקרא בשם רופאים, היו עבדים מצריים, רופאי חצרו של יוסף הצדיק (בראשית נ' ב'.) זה היה בערך בזמן 1700 לפני סה”נ, בתקופת הפריחה של הרפואה המצרית. שם הם נזכרים כחונטים (παϱασχιστοί), ולאחר-מכן כּוּנוּ בתואר זה אלה שעסקו בריפוי (הפנימן, האומן-כירורגוס, המיילד, רופא נשים ורופא עיניים). במאה התשיעית מתחו בקורת על הרופאים בא"י. איוב (י"ג, ד'), בעל היסורים והענויים הרבים, קורא לידידיו שבאו לבקרו ואשר הכעיסוהו יותר במקום להביא לו תנחומים, “טופלי-שקר”, “רופאי-אליל”. ירמיהו קובל על נביאי השקר “המרפאים על נקלה”.

בימי חזקיהו (720 לפני סה"נ) מופיע בפעם הראשונה הכהן על יד הרופא. יתכן שאחדים מן הכהנים העבריים התעסקו גם ברפואה מעשית. אבל בכל החוקים הרבים על הצרעת ושאר מחלות העור והמין הנזכרים במקרא (ובמשנה) לא מדובר אף פעם על רופא, אלא על פעולת הכהן כמין “פקיד ממשלתי מטעם מחלקת הבריאות”, כפי שמציין אותו אל נכון פרויס. הרופאים של דוד המלך עוד היו עבדים, בדומה לרופאיו של יוסף (ע"ל): “ויאמרו לו עבדיו, יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך…” (מלכים א' א' ב'). נביאים, אנשי העם, התעסקו ברפואה ובבתי הספר לנביאים למדו ככל המתקבל על הדעת את מסורת הרפואה ומלאכתה. בית הספר המאורגן הראשון ממין זה נוסד ע“י שמואל הנביא בזמנו של המלך שאול, רפואות מצליחות העלו את כבוד הנביאים, והאמונה בהם החל מאליהו התשבי ועד (להבדיל) ישו הנוצרי. עדו הנביא, איש אלהים. בעל מדרש הנעלם, מחבר של דה”י (דהי“ב ט', כ”ט; י“ב, ט”ז; י“ג, כ”ב) ריפא את שיתוק היד של המלך ירבעם (מלכים א' י“ג, ו'; השוה רש”י סנהדרין ק"ד..5.8.Jos. Antiquit. VIII). הנביא אחיהו ניבא סכויי המות לבנו של ירבעם (מלכים א' י“ד, י”ב). אליהו (מלכים א' י“ז, כ”א; דברי הימים ב' כ“א, י”ט; מלכים ב' א‘, ד’) ותלמידו אלישע (מלכים ב' ג‘; ד’; ה') התעסקו במלאכת הרפואה. פרסומו של האחרון נודע אף בחו“ל, כגון לשר צבא מלך ארם, נעמן, שסבל ממחלת עור קשה. אלישע יעץ לו להחרחץ במי הירדן, והארמי השתומם על הרפוי הרציונאלי הלז, כי הוא חשב לו, שיטפל בו בלחשים וכישוף מאגי כנהוג היה בכל העמים השכנים בימים ההם. הוא התקין תרופה נגד רעל הפטריות (מלכים ב' ד' ל“ט-מ”א). האגדה (ב“מ פ”ו; סנהדרין ק"ז) מספרת על אלישע הרופא, שעד לימיו לא היה חולה מסוכן שהחלים ממחלתו וכו': “עד אלישע לא היה חולה ואתפח, אתא אלישע ובעי רחמי ואתפח, שנאמר, ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו, מכלל דחלה חולי אחריתא…”. במלים אחרות אפשר לומר: עד אלישע שלטה עוד הרפואה העתיקה בישראל, שהיתה אף היא חדורת לחשים וכישוף, אבל עמו נכנסה רוח חדשה לרפואה העברית: הרפוי הרציונאלי יחד עם התפלה. (אֵל נא, רפא נא)⁸⁸ (במדבר י“ב י”ג). אחריו כרת חזקיהו את האשרות וכתת כליל את נחש הנחושת מימי משה רבנו, כי עד הימים ההם היו בני ישראל עוד מקטרים לו (מלכים ב' י"ח, ד') וגנז את ספר רפואות (ברכות י':; פסחים נ"ו.)⁸⁹ אשר לדעת הרמב”ם (פירוש המשניות, פסחים פרק ד') “היו בו ענינים להתרפאות בדברים שלא התירה התורה”. ישעיהו הנביא כבר טיפל בו בחזקיהו, שחלה במחלת בלוטות קשה, ע“י דבר רציונלי מאד, דבֵלת תאנים, שמרח על השחין שלו (מלכים ב' כ' ז'; ישעיה ל“ח, כ”א; Jos. Antiq. X. 2.), אבל השתמש גם בתפלת החולה (מלכים ב' כ‘, ב’). שהרי הרופא האמיתי הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו, ככתוב (שמות ט“ו, כ”ו) “כי אני ה' רופאך”, (דברים ל“ב, ל”ט) “אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”, (הושע ו' א') “ה' טרף וירפאנו, יך ויחבשנו”. אסא לא נרפא, משום שאף בחליו לא דרש את ה‘, (חכמי ישראל ונביאיו) כי אם ברופאים (“גויים”) (דהי“ב ט”ז, י"ב). ובהמשך המסורת הזאת התקינו אנשי כנסת הגדולה את התפלה שב“שמונה-עשרה”: רפאנו ה’ ונרפא, הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה" (פסוק, לקוח מירמיה י“ז, י”ד, בשינוי יחיד לרבים).

בגלל ההכרה שה' הרופא ואין עוד מלבדו, לא נקראו המרפאים העבריים בשם “רופאים”, אלא “טופלים” (איוב י"ג, ד'), משום יראת כבוד מפני הרופא הנאמן האמתי והיחיד, ובאמת לא נודע אף שם עברי אחד עד בערך לגמר תקופת המשנה, המכונה בתואר “רופא” ואף לא מדובר על רופא עברי בכלל, ואפילו לא בעילום השם, עד לתקופה הנ“ל. אולם על מעשים רפואיים מדובר כמעט בכל ספר מספרי התנ”ך. כל המתואר בתואר רופא, היה נכרי, לעתים אפילו שונא ישראל. וכך אפשר להבין את אמרת המשנה “טוב שברופאים לגיהנום”, כי כולם עובדי ע"ז היו, בין שבאו מבבל, ממצרים או יוון, או שהיו מינים, המיסיונארים הנוצריים הראשונים, אבל הרפואה העממית כמקצוע חפשי נשארה קיימת, והמתעסקים בה

נקראו “אסיא” (מושיע – עוזר), היתה כת מיוחדת של יהודים שהתעסקו כמעט אך ורק במעשי רפואה לשם מצוה, והם נקראו “אסאיים”. בזמן מאוחר יותר נקראו גם “חכים” (כמו בערבית). רק עם גמר המשנה והתוספתא התחילו גם לקרוא לרופאים יהודיים בשם “רופא”, גם בגמרא נזכרים רק מעטים בתואר המפורש “רופא”⁹⁰ אלה שמסרו לנו את רוב הרפואות בתלמוך, כשמואל, אביי ור' חנינה, לא תוארו אלא כ“בקי ברפואות”, (יומא מ"ט.).

היחס של העם ל“רופאים” בתקופה שלפני המשנה מתואר יפה במשלי בן סירא (ל"ח), המראה לנו את השקפת עולמם של היהודים המשכילים, נושאי תרבות עַמם אשר בה מחובר רגש דתי עמוק עם יראת כבוד לפני המדע הרפואי, שאף הוא מן השמים: “רְעֵה (כבֵד) הרופא לפני צרכו, כי גם אותו יצר אלהים; מאת ה' מקבל חכמתו, מאת המלך ישא משאות. דעת הרופא מרימה כבודו, בעצת נדיבים שם מקומו, ה' מן הארץ מוציא סמים ואיש הבינה אינו מואסם. בדרך העץ המתיק את המים, להודיע האדם כחו והשפעתו. ויחנן אדם בינה להבין, לפאר ולרומם את גבורתו. בהם (בסמים) יניח הרופא מכאוב, אותם מפטם למרקחת רוקח, למען תהא תעלה ליצורו והתושיה ע”י בן אדם, בני בחוליך אל תתיאש, התפלל לאלהים והוא ירפאך…. וגם לרופא תן לשרתך. גם אותו יצר הבורא. יש עתים, אשר ידו מצלחת, גם הוא יעתיר לאל (המושיע)". והשווה גם ירושלמי (תענית ג' ו') אמר ר' אלעזר: “אוקיר לאסייך עד דלא הצטרך ליה”.

גם חז“ל סברו: (ב“ק מ”ו:) “דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא” (המרגיש כאבים, ילך לרופא). הרופא הוא מלאך ה', הוא הוא המעביר את רצונו של הקב”ה, ובירושלמי כתובות י“ג ב' נאמר: “שלא מן כל האדם זוכה להתרפאות”. הרופא הוא הכלי ביד היוצר לשלוח הרפואות. המוּסר העברי דרש איפוא מן הרופא, לא רק אמנות ושלמות במלאכתו, אלא שיהא גם ירא שמים וירא החטא. המדרש קוהלת רבתי (ה' ד') מגנה אפילו את דבריו של ישעיה הנביא (מלכים ב' כ' א‘; ישעיה ל"ח, א’) על שדבר לחזקיה: “צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה” ומכניס את הדברים הבאים בפיו של חזקיה: “א”ל חזקיה לישעיה, ישעיה, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה אומר לו, מן השמים ירחמו עליך, והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא, פלוני אכול ופלוני לא תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה, ואפילו שיראה אותו נטוי למות, אינו אומר לו: צו לביתך, שלא יחלש דעתו…” כששאל הארמי, המלך בן הדד את אלישע “האחיה מחלי זה?” (מלכים ב' ח‘, ח’), ענה אלישע לשליחו, “לך, אמור לו, חיה תחיה!” אף על פי שהראה לו ה' כי מות ימות, ואלישע “העמיד את פניו, וישם עד בוש ויבך” (כי אמר דבר שקר, לטובה). ובמקום אחר נדרש בפירוש: (ב“ק פ”ה.) “צריך שיהיה לחולה נחת-רוח מן הרופא”.

כבכל העמים שרר גם בשכבה אחת בין היהודים הפאטאליסם, שרק בנקודה אחת לא היה דומה לפאטאליסם של הסטוֹאַ או של האיסלאם או המאטיריאליסם של זמננו. דעתו היא: התפלה (פרויס.24), עלולה להפוך את הגזרה ולכוון את האדם בדרך לטובה. הדעה הפאטאליסטית שררה בין אחדים מחכמי ישראל עד לאמצע ימי הביניים. הראב"ע (בערך 1170) חשב, שהרשות שניתנה לרופא לרפא (שמות כ“א. י”ט), כוללת רק את המחלות הנגרמות על ידי בני אדם (מכות, מחלות כירורגיות בעיקר), אולם המחלות הפנימיות (מחלות בידי שמים) אסור לגעת בהן. והרמב"ן (בערך 1200) סובר, שאמנם התירו לרופא לרפא, אבל לא לחולה להתרפא⁹¹ (ויקרא כ“ו, י”א, דברי הימים ב' ט“ז, כ”ב). במובן-מה הוא הולך בעקבותיו של קאטון (Cato major), שאמר natura sanat ואסור לעשות דבר נגד הטבע⁹². לדעה זו התנגד כבר בן-סירא.

הילקוט איוב (509) מעתיק דבריו של ב“ס ומלמד שה' מצמיח עשבים וצמחים מן האדמה, שהרופא ירפא בהם, והרוקח ירקח בהם מרקחות. ואם היה למי שהוא עוד ספק המותר ללכת לרופא, הרי סמך על התפלה (ברכות ס'.) “יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות, אלא שנהגו”. בפרט עומד אביי נגד רב, בהיסמכו על בֵי ר' ישמעאל, ששימש בר סמכא חשוב (ברכות ס.; ב“ק פ”ה,). ולא זו בלבד, אלא מצוה גם לרופא לרפא, ואם אינו עושה זאת, הריהו מתחייב בנפשו. “מצוה לרופא לרפאות ובכלל פיקוח נפש היא, ואם מונע עצמו ה”ז שופך דמים!” (ש“ע יורה דעה של”ו). המדרש (במדבר ר' י"ח, י') מספר: “פתח משה ואמר לפני הקב”ה, אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאים עולים והם מבקרים אותם כדרך שכל החולים מתבקרין (השווה נדרים ל"ט:). באופן תקיף ביותר הראה את ההבל שבאיסור התערבותו של הרופא המדרש שמואל (הוצאת בובר ד‘, ז’). (נמצא גם במסכת תמורה פרק ב', אשר בספר הפרדס הגדול לרש’י – קונשטנטינא תקס“ב, דף נ”ב: “שם הגדולים”, דפוס ליוורנו תקמ“ו, בסוף אגדת בראשית, “בית המדרש”, יעלינק, ח”א, 107.): “מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד, פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא, אמרו: קח לך כך וכך. עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו: הקב”ה. אמר להם: ואתם הכנסתם את עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאין?! אמרו לו: מה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב“ה. אמרו לו: ואתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה אוכל פריין שלו? אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי, אילולא אני יוצא וחורשו (ומכסתו) ומזבלו ומנכשו, לא תעלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב: “אנוש כחציר ימיו”, כשם שהעץ, אם אינו נזבל ומתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף, הוא העץ, הזבל הוא הסם (ומיני רפואה), איש האדמה הוא הרופא…”. אולם על כולם עלה הרמב"ם (פסחים נ"ו, יומא ח' ו') במלחמתו נגד “החסידים השוטים” שחשבו לחטא ופשע לדרוש ברופא במקרה מחלה⁹³; הוא נימק שהטיפול בחולה מצוה מן התורה הוא ואת החרמת ספר הרפאות ע“י חִזְקיהו, אשר החכמים הודו לו בעבור זה, הוא מבאר, שהספר היה מיועד למטרה מדעית, אולם הדורות הבאים השתמשו בספר לאיצטגנינות, לדרכי האמורי ולחילול השם. “והרי אני אומר שהספר, אשר חזקיהו החרים היה ממין זה”, ביחוד משום שכתוב באותו הפסוק, שחזקיהו כתת את הנחושתן. יתר על כן, רבותינו אמרו ש”אסור להתישב במקום שאין בו רופא (!) אומן ובית מרחץ" (הלכות דעות ד' כ“ג – סנהדרין י”ז.) ו“החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא ונשען רק על עזרת ה‘, דומה לאיש הרעב, המואס מאכילת לחם ומקווה שה’ ישמרנו וירפאהו מן המחלה הזאת הנקראת רעב” (ספר הקצרת, מבוא מ"ז).

הרמב’ם רואה בלימוד חכמת הרפואה מעין מבוא לידיעת הבורא ולעבודתו⁹⁴ (שמונה פרקים ה' ח'). ההנהגה ההגונה של הגוף היא לדעתו יסוד לשכלול הנפש וברוחו של הפתגם הלטיני mens sana in corpore sano (Juvenal. Sat. X. 356). בדבריו ו“הכוונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות ומעלות המדות ומעלות השכליות” (שם)⁹⁵, “ועל זה ההקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמדות ובידיעת השי”ת בהגיע אל ההצלחה האמיתית ויהיה לימודה ובקשת העבודה מן העבודות הגדולות" (שם) (“עבודה” במובן עבודת הבורא). ובהלכות דעות ד' הוא אומר “חייב אדם לשמור על בריאותו… הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, כי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעות הבורא והוא חולה”. לבנו אברהם ולתלמידו ר' יוסף בן יהודה עקנין יעץ לבחור כמוהו במקצוע הרפואי. וברוחו של מורו כותב א“כ ר' יוסף בן יהודה בספרו “רפואת הנפש”: “וכבר זכרנו לעיל, שהמלאכה הזאת, (הרפואה) קשורה בעבודת הבורא יתברך, ושהתורה והמעשים טובים מצליחים רק ע”י ידיעתה (של חכמת הרפואה), כי עליה מיוסדת בריאות הגופים, שהם כלי קיבול הנפש, ועל ידי זה משיגים כל מה שאפשר להשיג מן המדות בעולם הזה. ולכן נשתדל ונתאמץ ללמדה, את המלאכה ההיא, כדי שנוכל להשיג בעבורה את חיי עולם הבא! אמר הקב”ה: ורפא ירפא (יעסוק ברפואה). גם מצאנו בין החכמים כשמואל ור' חנינא…"⁹⁶.

היהדות הרשמית החרימה את הלחש והניחוש⁹⁷. לעומת זה טיפלו הכהנים המצריים, הכבליים והיווניים בהיכלים כמעט בכל מיני מחלות עם כישוף, לחש וניחוש וכל מיני רמאות לטובתם הם, וניצלו את בערות קרבנותיהם. בתלמוד התנגדו החכמים ללחישה בכל מקום (ברכות כ“ה.; שבת נ”ז:; ס“א.; ס”ז.; ק“ו.; סנהדרין צ'.; ק”א.; שבועות ט“ז.; חולין ע”ז:; ועוד), ביחוד לחם שמואל נגד ה“עין הרע” (ב“מ ק”ז:; השוה ירוש‘. סנהדרין י"ד. ג’). בין האמוראים לא שררה אחדות בענין זה,

אולם התנאים אסרו בדרך כלל את הלחישה וכל הדומה לה, משום שראו בדבר משום דרכי האמורי⁹⁸, ואפילו בפסוקי התורה אסור היה ללחוש. מאידך התירו ח“זל את הלחישה (שוב על נשוך נחש) “לוחשין לחישת נחש בשבת” (סנהדרין ק"א.) אף על פי שהמשנה אוסרת את הלחישה בפירוש (שם) באמרה: “הלוחש על המכה… אין לו חלק לעולם הבא”. ולא רק אלא אפילו הזוהר (ג'. רצ"ו) אוסר את הריפוי ע”י לחישה “בריך רחמנא דבטל מעלמה חרשין”… “ברוך המקום. שבטל מהעולם את הלחישה (הכישוף), שלא יטעו בני האדם ויסורו מיראת שמים”. בזה מצדיק גם הזוהר את ההסבר הרציונאלי שניתן ע“י רש”י והרמב“ם להחרמת ספר הרפואות בימי חזקיהו. בכל זאת השתרשה הלחישה בעם עד כדי כך, שהחכמים לא יכלו לה והתירוה מאונס “הנח להם” (סנהדרין, שם). קושיא אחרת קמה כשהתירו חז”ל כל דבר, שהיה בו משום רפואה (שבת ס“ז.; חולין ע”ז:) אביי ורבא דאמרי תרוויהו, כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי“. כי אחדים, כמו בעלי התוספתא הרציונליסטים (“מי שנשכו נחש, קורין לו רופא – ואפילו בשבת”) (שבת ט“ז., י”א.; יומא פ"ג:), וגם הרמב"ם ראו ב”רפואה" רק את הרפואה הרשמית, הכתובה בספרי רפואה, בעוד שאחרים אמרו, כל דבר, ואפילו ה“סימפאטיטיים” (הקמיעות) והלחישה בכלל. מובן מאליו שהרמב“ם לחם בכל האיצטגנינות, הקמיעות, והדברים ש”אינם מועילים אלא בדרך סגולה" ואומר ש“רפואה” היא דבר המרפא בטבע. דבר אמיתי, הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת“, כך היתה גם דעתו של ר' יצחק ישראלי⁹⁹. הרמב”ם מתנגד לריפוי בדרך סגולה (הלכות עכו“ם י”א, י"א) “והדברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי עכו’ם הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים להמשיך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב, שיש תועלת בהן…” ראה גם את הפרק המעניין מו“נ ג' ל”ז.

ומענין כאן לשמוע דעה אחת מחכמי ישראל, הכתובה בתשובות הרשב"א אל חכמי מונפלייר¹⁰⁰.

ברפואה העברית הקדומה אין שיטה אחידה. בדרך כלל אפשר לומר שהתקופה שלפני התלמוד הצטיינה בדוגמאטיסם, ואילו התקופה התלמודית באמפיריסם¹⁰¹. וביחוד הרבו חכמי ישראל להתעסק באמפיריקה ויצרו את הפתולוגיה האנטומית¹⁰². רופאי ישראל בימי הביניים הקדומים התאחדו בתורת הליחות (Humoralpathologia) ששלטה אז בעולם הנאור, החל מחוקי התורה ועד לספריו של הרמב“ם שררה בישראל הדעה, שההשתמרות (Prophylaxe) וההיגיינה הכללית היא אחת השיטות הטובות ביותר לשמירת הבריאות. “דע, כי הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאד, בכל זמן ובכל מקום, לא בעת החולי בלבד, אלא אפילו בזמן הבריאות”. הרמב”ם גילה את מערכת עצבי החיים, הנקראת גם מערכת עצבים וויגיטאטיבית או אוטונומית¹⁰³: הוא קורא לו “כח הזן” (שמונה פרקים א'). בנוגע לרפואות השונות (וגם השיטות של הריפוי') היו היהודים פרוגרסיביים יותר משאר האומות. ואפילו השמרנים הקיצוניים שבקיצוניים, בעלי התוספות בתקופת הסכולסטיקה השמרנית כתבו (מועד קטן י"א.) “נשתנו הרפואות שבש"ס, שאינן טובות בזמן הזה”.

השכלתו ותפקידו של הרופא העברי הקדום    🔗

הלימוד בחכמת הרפואה היה בזמן הקדום בבתי ספר לנביאים, אח“כ לימד האב את בנו (ירוש' ר"ה א' ג'). המדרש, דברים רבה ו' י”ג מזכיר משל ב“תלמיד של רופא”, שאמר לרבו, “מורי, כבר לימדתני כל סדרן של רפואות וכ' “. מסירת החכמה היתה קודם בהלכה ואח”כ למעשה. על קיום בתי ספר לרפואה בזמן מאוחר יותר מורים הציונים הבאים: (תוס' אהלות ד' ב'). מעשה שהביאו קופות של עצמות מכפר טימיא והניחום באויר בית הכנסת בלוד, נכנס תיאודוס הרופא וכל הרופאים עמו¹⁰⁴. דוגמא אחרת: “מעשה באשה, שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים”¹⁰⁵ (נדה כ"ב:). רבא דרש במתיבתא דמחוזה ע”ד הרכב הרטיות: “האי איספלניתא קירא וקלבא רישינא” (שבת קל"ג:). אנטונינוס קיסר ביקש מאת רבי, שישלח לו אחד מתלמידיו, כדי לטפל בעבדו החולה. בעיר מחוזא היה בית לימוד גבוה לחכמת הרפואה: “כגון הני דבי בנימין אסיא..” (סנהדרין צ"ט:). את תכנית הלימוד של הרופא קובע הרמב“ם בפירושו ל”פרקי אבוקראט" פרק א' א'¹⁰⁶.

הרמב"ם, יָעַץ לתלמידו, ר' יוסף עקנין לבחור במלאכת הרפואה בתור מקצוע. הוא דורש מן הרופא האמיתי כשרון הסתכלות, שיקול הדעת, רגש אחריות, “כי אתה ידעת את אורך המלאכה הזאת וקושיה אצל כל מי שיש בלבו אהבת ה' ואוהב האמת ולא ירצה לומר דבר, אם לא יביא ראיה, אנה נמסרו הדברים וההקשים עליהם”. כשם שהוא דורש שידע גם כללי הרפואה ויתעסק במלאכה כל שהיא ולא יתפרנס מן הצדקה, דבר המחלל את השם ואת התורה.. (הלכ' ת“ת פ”ג), כך הוא דורש מן הרופא האמיתי שלא יהיה “רופא” בלבד, אלא שידרש גם בשאר החכמות למטרת ידיעות הבורא ועבודתו. ברבים ממכתביו או כתביו אנו מוצאים את הביטוי “האדם שהוא רופא”, לעומת “הרופא” בלבד. וכשם שהוא דורש בספריו הדתיים מכל איש שיהיה בעל מדות טהורות, כך הוא דורש ביחוד מן הרופא, שיהיה בעל ענוה ישרה ומדות טובות למופת. הסיבה, שהניעה אותו להתעסק במלאכת הרפואה היתה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות פ“א. מ”ט). "ותורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון (אבות

ב' מ“ב), ו”אל תעשה (דברי תורה) עטרה להתגדל בה, ולא קרדום לחפור בו" (שם ד' מ"ו). ובנדרים ס“ב: “כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם” או “כל המשתמש בכתרה של תורה, יעקר מן העולם” (שם) השווה הלכות דעות ג‘. י’. ואם יעבוד האיש במלאכת הרפואה וירויח ויתפרנס, לא ירויח לשם השגת נכסים הבליים, אלא לשם שיכלול ידיעותיו ולמטרות אצילות, לפי האמור “ויהיו כל מעשיך לשם שמים” (הלכות דעות ג' ב‘; מורה נבוכים ג’ ח'.). וכמו לתלמידו, כך צווה גם לבנו היחידי אברהם, ללמוד את חכמת הרפואה. הרחבתי כאן בדברים על הרמב”ם, היינו מתקופה מאוחרת בתולדות הרפואה העברית, ראשית מפני שהרמב"ם המשיך מסורת ארוכה בדת ישראל וחוקיה, ומשום שהוא מסמל את מופת הרופא היהודי. ששימש לא אחת רופא חצריהם של מלכים ושרים בגלל ידיעותיו, כשרונותיו ואחרון אחרון, בגלל מוסרו הטהור.

על תפקידו של הרופא העברי לגבי החולים אשר תוֹחלתם תלויה בו מלמד אותנו התלמוד מלה יפה: “צריך שיהיה לו (לחולה) נחת-רוח מן הרופא” (ב“ק פ”ה.). הרופא הוא שליח ה' ומתווך רצונו “שלא מן הכל אדם זוכה להתרפא” (יר' כתובות י’ג. ב').

לפי השקפתו של הרמב"ם חייב הרופא להיות איש שלם בתכלית השלמות האפשרית לבן תמותה, איש, אשר כל חושיו, מחשבותיו והגיונות לבו שקועים בעבודתו הקדושה, המוכן לעבוד בלי הרף ומבלי לחשוב לעצמו, אפילו אם הוא מסכן את נפשו הוא. רופאים אלה הם שליחים באמת, "מלאכי ה' ".

לדעת הרמב“ם מחובת הרופא הוא להיות זהיר עד מאד: וראוי לך, שלא תקדים בנסיון ושתהא זהיר בזכירת כל מה שנסה אותו זולתך” (פירוש לפרקי אבוקראט א' א'). במלאכה זו עלינו לטפל “לפי איש איש” (Individual – Treatment) ולא טיפול כולל. מאידך דורש הרמב“ם הישענות גמורה של החולה על רופא בחירתו למען הצלחת הרפוי (אגרת תימן, אמצע) “ודע כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים, שיורוהו בדרך הישר; וכמו שינצל החולה, שאינו יודע מחכמות הרפואה, בשמעו עצת הרופא, שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע את הדברים הממיתים ולא המחלימים, המצילים, ושמע לעצתו, כל מה שיאמר לו…” וענין זה “מצב הִכון” של החולה, הדומה ל”מצב תפלה וכוונה" (עיין ספרי “עולם התפלה”) במתפלל, הוא באמת חלק חשוב ורב ערך במלאכת הרפואה מימי קדם ועד היום הזה, על אף השיטות השונות תכלית השינוי בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. לפעמים מועילה היכונות זו, המתבטאת באימון שלם ברופא, למרות ששיטת הרפואה אינת טובה בדרך הטבע או עלולה אפילו להזיק בדרך ההגיון. מתפקידו של הרופא (רמב“ם הנהגת הבריאות פ”ג, ספר קצרת י"ג) גם כן לחזק את כח החולה ולעזור לטבע בפעולתו המכוונת. אולם יש רופאים הטועים בטיפולם, ובזמן שהם חושבים לחזק את כח החולה, הם מחלישים אותו ומפריעים לטבע בפעולתו. בדברו, מתי זקוק האדם לרופא, הוא אומר (הנהגת הבריאות פ"א) “כי כאשר יהיה החולי יותר חזק מן כוחו של החולה, ואין תקוה שינצל מן החולי ההוא, לא יועיל לו הרופא בשום פנים, וכאשר יהיה כח החולה יותר חזק מן החולי, לא יצטרך לרופא כלל, כי הטבע יבריאהו. וכאשר יהיה החולי והכח שוים, אז יצטרך לרופא, לחזק הכוח בזה. ואם יהיה הרופא שלם, ידע איך לחזקהו ולהשגיח בו”. הוא קובע כלל ישן-נושן שהאדם צריך להנהגת הרופא על כל ענין ובכל עת, ואולם הצורך אל הרופא בעת החולי יותר חזק, והעדר הרופא בזמן ההוא – סכנה: “ולזה יחשבו הסכלים, שלא יצטרך הרופא אלא בעת החולי ולא בזולתו” (הנהגת הבריאות ב'; קצרת י“ג – השווה הוצאתי סעיף מ”א). מתפקידו של הרופא הוא איפוא להדריך את הבריאים (הנהגת הבריאות ב') “מלאכת הרפואה כוללת ג' הנהגות. הראשונה והנכבדת היא הנהגת הבריא, והיא שמירת הבריאות הנמצאת, עד שלא תאבד. השמירה על הבריאות היא איפא גם הרפואה החשובה ביותר. – השניה היא הנהגת החולים, והיא – לקחת עצה ולעשות כדי להשיב הבריאות הנאבדת – וזוהי בעצת הרופא. – והשלישית שקרא גלינוס “החיות”, הנהגת החלשים, – מי שאינו בריא בריאות שלמה ואינו חולה, והנהגת החולי שנתרפא קודם שיתחזקו (Reconvalecenz) והזקנים”.

בכל מקום דורש הרמב“ם מאת הרופא בדיקה מדויקת. במשנה תורה (הל' חובל ומזיק ב' ח') הוא מדגיש את ענין חשש להתחלות (Simulatio) “יראה לי, שהחבל, שאומר נחרשתי או נמית עִיני והרי איני רואה או איני שומע, אינו נאמן – והרי אינו נוטל את הנזק עד שייבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק. שאבד מאור עיניו או נחרש, וא”כ ישלם זה…”. וכשם שהרמב“ם מתנגד להרבות בדברים בחיבורים או בפירושים, כך הוא משתדל לדרוש מן הרופא תכלית המיעוט ברפואות ותכלית הפשטות. הוא שונא את הפוליפרגמטיה: “וכל מה שיוכל לעשות ההנהגה בסס אחד, נפרד, לא ינהיגו במורכב. ואם לא יוכל מבלעדי המורכב, ינהגו בזה שהרכבתו מועטה ולא יבחור ברפואות רבות ההדרכה, כי אם בהכרח” (הנהגת הבריאות פ"ד). הוא מתנגד לכל האמצעים הקשים והחריפים, המסוכנים, ל”רפואות החזקות" ומדגיש בכל פעם את ערך הריפוי ע"י חיזוק בדרכים שונים, כגון הנהגה כללית, בחירת המזון הראוי, אוירה נוחה, שמירה על ההרגלים, ההשפעה הנפשית על הלקויים הגופניים, על ההתעמלות, הרחיצה, החפיפה ועוד (הנהגת הבריאות א'; ד; פרקי משה י“ז; י”ח; הלכות דעות, מורה נבוכים, שמונה פרקים), על הרופא לחקור ולרדוף אחרי האמת בכל שלמותה “ואני אדבר למי שישולל מן התאוות (ההתפעלות וההתרגשות) ויתכוון לאמת בכל דבר” (עיין את הקדמת הרמב“ם ל”פירושו על פרקי היפוקרטס" בהוצאתי ע' 10). מן הרופא האמתי הוא דורש ענווה, צניעות ואמץ רוח גם יחד. עליו לדעת מתי להיכנע לפני הגדולים ממנו ומתי להרכין את ראשו לפניהם (שם). הוא מטיל אחריות גמורה על הרופא בעניני איסור והיתר מטעמי הדת (הלכות שבת ב' ה').

השילוש של מעמד הרופאים כפי שהיה נהוג אצל רוב עמי הקדם (רופא (פנימן), כירורג, לוחש) וביחוד אצל המצרים עם המומחיות הקיצונית שלהם, לא היה ידוע אצל היהודים¹⁰⁷. הרופאים היהודיים היו בכללם רופאים כלליים, לא מומחים לאברים מיוחדים. רק בזמן המאוחר של תקוּפת התלמוד הבחינו בין רופא ו“רופא אומן” (כירורגוס). בדרך כלל היה הרופא (הפנימן) גם כירורגוס (סנהדרין צ"א:). "הלומד תורה בילדותו דומה לרופא שהביאו לפניו מכה ויש לו איזמל לחתוך וסמני רפואות לרפאות, הלומד תורה בזקנותו דומה לרופא שהביאו לפניו מכה ויש לו איזמל לחתוך ואין לו סמנין לרפאות (אבות דר' נתן כ"ג). פסוידו-גלינוס המתאונן מרה על הרבוי במומחיות הרפואית, לא היה צריך לקבול אצל היהודים. הארכיאטרוס (מלה זו שימשה יסוד למלה הגרמנית “Arzt”, רופא העיר) הנזכר כמה פעמים בספרות התלמודית (סנהדרין ז' י; שמות ר' מ"ו. ג'), לא היה מקצוע לרופא מיוחד, אלא רופא העיר¹⁰⁸ ((δημοσιεύων לעומת הרופא הפרטי (ἰδιωτεύων).

בירושלים היה רופא-בית (= הבית, בית המקדש) מיוחד, שבדק את הכהנים והלויים בחדר מיוחד של בית המקדש על כושר עבודתם והתאמתם לעבודה (תוס' חגיגה ב' ט'). מקצוע לפי עצמו היה רופא החיות כ“אילא ביבנה” (בכורות כ"ט.), שבדק את בכור בהמה וכדומה (השווה תענית כ"א:). מן ה“רופא-אומן” (כירורגוס) יש להבדיל את ה“אומן”¹⁰⁹, “אומנא” גרידא, ששימש עוזר לרופא בניתוחים (Feldscher, Sanitaetsgehilfe, הוא היה גם מקיז וחפן Masseur). לעתים היה האומן גם מוהל. מקצוע המוהל, או ה“גוזר”, לא היה ענין רפואי בשום תקופה בישראל אלא ענין דתי גרידא ולפיכך אינו נזכר כאן.

מלבד הרופאים והאומנים פעלו כאן כעכשיו חיל “רופאי שקר”, בתלמוד “סמרדקי” (σαμάϱδαϰος, שמות רבה מ"ו, ג'), כאז כעכשיו שררה שנאה בין הרופאים לבין “רופאי אליל”, “רופאי בליעל” “Kurpfuscher”. משל לבן ארכיאטרוס שפגע בסמרדקוס והתחיל שואל בשלומו, א"ל קירי ((ϰύϱιε

מרי אבי. שמע (זאת) אביו וכעס עליו, אמר, לא יראה פני הואיל וקראו לסמרדקוס אבי, אחר ימים חלה הבן. אמר, בבקשה, קרא לאבי שיראני, באו ואמרו לאביו, מיד נכמרו רחמיו עליו ועלה אצלו…“. בעוד שהרופא הוא “חכים”, “חכם”, ה”אומן" נחשב רופא בליעל כבעל מלאכה, או גרע¹¹⁰ (כלים י“ב, ד' “מסמר הגרע”; קידושין פ”ב.; דרך ארץ זוטא י').

הערכתו הסוציאלית של הרופא    🔗

מעמד הרופא בימי התלמוד היה נכבד מאד. הוא תואר כשליח אלהים (ירוש' כתובות י"ג, ב') כפי שהראתי לעיל. הרופא נשאל ע“י חברי בית הדין בענינים רפואיים גם בדיני ממונות גם בדיני נפשות. בכל בית דין היה רופא בית דין, ודעתו היתה המכרעת בעניני רפואה. כמה פעמים אנו מוצאים “שאלו לחכמים וחכמים (שאלו) לרופאים”¹¹¹. בעניני מכות נתנו הרופאים את ה”אומדנא" שלהם על דרגת הסכנה לחיי הנחבל (סנהדרין ע“ח.; גיטין י”ב:). פסק-דין לעונש מכות ניתן תחת פיקוח רופאים, שבדקו את כושר הסבילות של השפוט (מכות כ"ב:). את דבריו של הרופא העריכו ברצינות, מסופר על חולה (ב“ק כ”ה.) ש“עבר על דברי הרופא”. בכל עיר צריך היה להיות לכל הפחות רופא אחד, אומן ובית מרחץ, אחרת אסור היה להשתקע שם (סנהדרין י“ז:; רמב”ם הלכ' דעות ד' כ"ג; הל' סנהדרין א' י' – השווה כסף משנה שם). העיר, שלא היה בה רופא מוכשר והגון לעבודה, נקראה עלובה. “א”ר לוי, עלובה היא מדינתה, דאסיא פודגריס, ודאיקוסטא בחדא עינא" (עלובה העיר. אשר רופאה סובל בפודגרא ואינו יכול לבקר אצל החולה או שנותח בעין אחת (התעוור) ואינו יכול לראות את החולה ולהכיר מחלתו כראוי – ויקרא ר' ה‘. ג’.) – (השווה פרויס 13).

העריכו וכבדו יותר את רופא העיר מאשר רופא בלתי מוכר מרחוק, “אסיא רחיקא – עינא עוירא”. אולי משום שהוא יותר זול מן הרופאים הנודדים והדופקים על שערי הבתים, או, כפי שרש’י סובר: שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עינו עיור (או לא) (אינו מתאמץ כהוגן לרפאות ואיני נוטל על עצמו את כל האחריות והחולה עלול להתעור). אחרים סבורים, שהרופא מרחוק דומה לעין עיוורת, היות ואינו מכיר את טבע החולה, כשם שמכיר אותו רופא עירו, והיות ואינו מכיר את תנאי האוירא של עיר זו וסיכויי הריפוי, הוא ממשמש בחושך – ודומה לעיור. עוד אחרים אומרים: הרופא מחוץ למדינה (מרחוק) הוא “המעוור את העין”, ממזר האוחז את העיניים (Blender, Bluffer). יש המבקשים למצוא באימרא “אל תדור בעיר דריש מתא אסיא” (אל תשב בעיר, אשר ראש העיר רופא – פסחים קי"ג.) מעין השפלת מעמד הרופא, אולם הרשב“ם וכמעט כל המפרשים הם בדעה אחת: “מפני שהוא טרוד ברפואותיו ואינו עוסק בצרכי ציבור. ואילו היה כן, לא היה מיעץ ר”ע לבנו ר' יהושע “אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים” (פסחים קי' ב'), כי “תלמיד חכם” היה הציון הגדול ביותר שחז”ל נהגו להעניק לבן-אדם. כאן אומר רש“י: “דטריד בגירסא ולא טריד במילי דצבורה” ושם הוא משווה את הרופא לתלמיד חכם: רופא, ואמרי לה תלמיד חכם ותרווייהו חד טעמם”, היינו הכבוד הגדול ביותר שעם ישראל נהג לכבד את הרופא. בהתאם למשלי בן סירא (ל"ח) “חכמת רופא תרוממנהו, גדולים עליו יתפלאו”. ומה יותר כבוד מכבוד העליון שעליו אמור “אני ה' רופאך”.

משפטו של הרופא כוחו היה יפה אפילו בעניני הדת החשובים ביותר, כגון דיני שבת (חילול) ומילה (דחייתה). בעניני חילול שבת השווה ש“ע א”ח סימן שכ“ה. מאכילים חולה ביום הכיפורים על פי מצוות הרופא, אפילו אם החולה מוותר על היתר האכילה (יומא פ"ג.). הרמב”ם מרחיק עוד לכת בתוקף ההיתר של הרופא. אחרי מנותו את כל המחלות אשר בגללן מחללים את השבת משום סכנת נפשות הוא אומר: (הלכ' שבת ב' ה') “וכן כל חולי שהרופאים אומרים, שזה יש בו סכנה, ואפילו שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללים עליו את השבת על פיהם”. בנוגע להיתר הצום מתבטאת שיטתו הדימוקראטית של המשנה למשה רבינו והרופא הגדול בישראל, הרמב“ם, בהתיעצות הרופאים על חולה, אם נחוץ להתיר לו את האכילה ביה’כ נוטים רוב הפוסקים לדעה זו: כשהיו לכל הפחות שני רופאים האומרים “צריך” מאכילים אותו לפי דבריהם, ואפילו אם יגידו מאה רופאים שאינו צריך, כי בספק נפשות אין הולכים אחר רוב הדעות (טור או“ח ס', תרי”ח). ואולם הרמב”ם פוסק: (הלכ' שביתת עשור ב' ח') "אם יהיו מקצתם אומרים צריך ומקצתם אומרים “אינו צריך” וכולם בקיאים, הרי הולכים אחר רוב הדעות. היינו, אם רוב הרופאים

אומרים, אינו צריך, כבר בטל בזה ספק נפשות. ע"פ דעת הרופאים דוחים את המילה במועד (שבת קל"ז.) או מבטלים אותה לחלוטין. בהתאם לדעתם פוסקים בעניני נידה (נידה פ"ב.) וטרפות (השווה לעיל משפטו של תיאודוס הרופא על כשרות הבהמה, שניטלה הימנה האם וכ').

הרופא והאומן עמדו שניהם תחת פיקוח בית הדין. לא כמו ביוון ורומא ושאר הארצות, ששם כל איש רשאי היה לעסוק במלאכת הרפואה, היה בישראל. כאן הבדילו בין הבקי ברפואה (רופא מוסמך) ושאינו בקי כהוגן “רופא בליעל” (Kurpfuscher). היות וביוון לא היה הבדל גדול בין רופא מוסמך ורופא בליעל, כי כל מי שידע על פה את סימני המחלות וסיבות מזג הרע של הליחות המדומות היה למעשה “רופא”. ידיעה או הכרה עיונית ומדעית על סמך האנטומיה הפתולוגית לא היתה דרושה¹¹² והממשלה לא היתה מעונינת (עד להדריאן) במונופולין הסמיכה ומסירת הרשיון אלא מטעמי תשלום המסים. במדינה היהודית זקוק היה כל רופא ואומן לקכלת רשיון מיוחד מבית הדין, והבדילו יפה בין רופאים לרופאי בליעל ובין רופאים מוסמכים עם רשיון (Venia practicandi, Licenz) ורופאים מוסמכים בלי רשיון (ירוש' נדרים פ“ד; תוס' ב”ק, ח‘; תוס’ גיטין ד' ו'; טור יורה דעה של"ו)¹¹³ ויש אומרים, שהמשפט: “מכאן שניתן רשות לרופא לרפא” (ב“ק פ”ה.) אינו נאמר במובן המוסרי מטעם הדת, מאלהים, אלא פשוטו כמשמעו, היינו במובן שבית דין נתן רשות לרופא להתעסק במקצוע הרפואי. ביחוד היו בולטים ההבדלים בדיני נפשות ופשעים פליליים. בימים ההם ראו במציצה את הטיפול הראוי והגון ביותר בריפוי הפצע, רופא או אומן שלא עשה כך, פסלוהו “האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא (!) ועברינן ליה” (שבת קל"ג:). “רופא אומן (מוסמך) שריפא ברשות בית הדין והזיק. שוגג – פטור, מזיד – חייב, מפני תיקון עולם”. (כצדק הדין לכל העברינים). כ“כ “המחחך את העובר Abortus artificialis (indicates) במעי האשה ברשות בית הדין¹¹⁴ והזיק, שוגג – פטור, מזיד – חייב, מפני תיקון עולם” (תוספתא גיטין ד' ו'). והתוספתא ב”ק ט' ג' מבארת ומוסיפה: רופא אומן שריפא ברשות בית הדין והזיק – פטור (אמנם) מדיני אדם, (אבל) דינו מסור לשמים (ידע שפשע ויקריב קרבן, יחזור בתשובה או ילך לגולה). כ“כ חייב הרופא, אם לא עבד (lege artis) בכל עיון מלאכתו: “רופא אומן שחיבל יותר מן הראוי לו – חייב” (שם). מאידך אמרינן: והרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו, וסמאה: לחתור לו שינו והפילה וכ' יוצא לחרות (קידושין כ"ד:). בעוד שבכלל החוב מוטל על ב”ד להזהיר באיש חוטא ולהתרו, הרי הרופא כמותרא ועומד (כדאמרינן: אמר רבא, מקרא, ינוקא, שחלא וטבחא ואמנא וספר מתא כולן כמותרין ועמדין נינהו (ב“ב כ”א:), ואם האומן כמותרא ועומד, קל וחומר הרופא! אם הרופא עשה ניתוח (כחוקי האמנות) בבן אדם והזיק לו או מת החולה, הרי הוא פטור, כדאמרינן: “מכה אדם לרפואה – פטור” (סנהדרין פ"ד:), רש“י (שם): “ממיתה ואע”ג דחבורה הוא”. אבל אם החולה מת ע“י רפואה באשמת הרופא בזדון, הרי נחשב הרופא להורג; אם מת החולה ע”י רפואה באשמת הרופא בשגגה, הרי הוא גולה, כדאיתא: רופא אומן, שריפא ברשות בית דין והזיק בשגגה, הרי זה גולה (תוספתא מכות ב' ה'). כל הדברים האלה אמורים ברופא, שריפא ברשות בית דין, אבל מי שריפא בלי רשות בית הדין. והזיק אפילו בשגגה, נחשב כחובל וחייב.¹¹⁵

אף על פי שהיו בתי דין שהענישו את הרופאים העברינים מבין היהודים בתקופת התלמוד ואחריה, נשארו עוד כמה פשעים שבית-דין של מטה אין להם שליטה עליהם והנמסרים רק לבית-דין של מעלה, אשר שופטו העליון הוא הקב"ה בככודו ובעצמו והמדבר אל כל לב ולב בדרך המוסר והמצפון שלו, כפי שהבאתי לעיל מיסמכים, כגון (תוספתא ב“ק ו' ו' – והשווה ש”ע, י“ד של”ו): “רופא אומן, שריפא ברשות ב”ד והזיק – פטור מדיני אדם ודינו מסור לידי שמים (ואם המית ונודע לו ששגג – גולה על ידו – (תוספתא מכות ב' – ש“ע, י”ד, של"ו)).

מן הרופא נדרשה השתתפות חברותית בצער חברו, באדם החולה, המדרש מעיז אפילו לגעור בישעיה הנביא, על שאמר בלא חת לחזקיה: “צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה” (ב' מלכים כ‘, א’). א“ל חזקיהו לישעיהו: ישעיה, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה אומר לו, מן השמים ירחמו עליך, והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא, פלוני אכול ופלוני לא תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה. ואפילו שיראה אותו נטוי למות, אינו אומר לו: צו לביתך, שלא יחלש דעתו, ואתה אומר לי…” (קהלת רבתי ה' ד'). בבוא הארמי חזהאל בשליחות המלך, בן הדד לדרוש מה' ע“פ אלישע, אם.יחיה מחליו, אמר אליו אלישע: “לך אמר לו, חיה תחיה” (ב' מלכים ח' י'), אע”פ שהראה לו ה' כי מות ימות. אבל, על ה“שקר” הזה “עמד את פניו וישב עד בוש ויבך איש האלהים” (שם י"א).

המצב החמרי של הרופא היה טוב. שכר הטרחה שניתן לו, היה הגון ומתאים לצרכי החיים שלו בניגוד לשכרם של רוב רופאי יוון ורומא (ע"ל). ואם נהגו לומר “אשרי, מי שאומנותו בַּשָׂם” (קידושין פ"ב:) קל וחומר הרופא, שהיה בדרך כלל גם רוקח¹¹⁶. ביקוש הרופא היה גדול, כי הוא נמנה על בעלי מקצוע אלה, שבאים אליהם הרבה אנשים, ובעל הבית צריך היה לקבל לפני השכרת דירה לרופא הסכמה לכניסתו מצד כל דיירי החצר, כי האנשים המבקרים אצל הרופא מפריעים את מנוחת שאר השכנים. הכלל היה: “אסיא דמגן במגן. מגן שוה” (ב“ק פ”ה.) (הרופא המטפל בחינם לא שוה כלום). אסף הרופא מזכיר רפואות מיוחדות בשביל עניים (Medicina pauperum). וב“שבועתו” (עיין בטכסט גוף הספר), הוא דורש מתלמידיו הרופאים שירחמו על הדלים והאביונים המסכנים. היו כאלה, שנהגו כגון אבא אומנא, דכי הוה עביד מילתא (כשהיה מקיז דם לבני אדם – רש"י), הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד (היה מקבל גברים ונשים בחדרים שונים), ואית ליה לבושה דאית בית קרנא ודהוית בזיעי בזיעי באפי כוסילתא (נוסח משובש: דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא) (והיה לו סינור מיוחד בשביל כוסות רוח וסינור לחולים עם מגרעת במקום, שמכניסים את המחט (סכין) לשם הקזת הדם), כי הוות אתיא ליה איתתא, הוה מלביש ליה (כשבאה אשה, נתן לה ללבוש את הבגד הזה) כי היכי דלא נסתכל בה (שלא יסתכל בגופה). ואית ליה דוכתא דצניעי, דשדי ביה פשיטי דשקיל (והיה לו מקום בסתר, ששָׂמו שם את המטבעות עבור הטיפול) דאית ליה, שדי ביה (מי שהיה לו כסף. שם אותו במקום ההוא), דלית ליה, לא מיכסיף (מי שלא היה לו – לא היה עלוב ובזוי בכך). כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן. אגרא מיניה לא שקיל (וכשבא אליו תלמיד של הרבנים, תלמיד חכם, לא די שלא לקח ממנו פרוטה) ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי (אלא נתן לו עוד כסף) ואמר ליה, זיל, בריא נפשך! (ואמר אליו לך, ותבריא עצמך! – רש"י)¹¹⁷ (תענית כ"א:).

השולחן ערוך, יורה דעה, של“ו, מתעסק בבעיה אם מותר לו לרופא לקבל שכר בעד עבודתו הרפואית, שהיא כולה בחזקת מצווה, ובא לידי המסקנה, שאמנם אסור לקבל שכר עבור מלאכתו הרפואית, אבל מותר לקחת עבור הטורח והבטלה (כי אותו זמן היה יכול לבלות בתלמוד תורה) שם של”ו, ב': “הרופא, אסור ליטול שכר החכמה ולימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר” (השווה גם נדרים מ“א: עם פירוש הר”ן, רמב“ם, ורא”ש; בכורות כ"ט.). ולהלן דן הש“ע (שם) “מי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם”, אסור לו לקחת יותר מן המחיר הרגיל, ואם שילם החולה בצרתו יותר מן הראוי, על המוכר להחזיר לחולה את העודף. אבל, אם התנה רופא (באותם התנאים) מחיר גבוה מדי, חייב החולה ליתן לו. ההוא מכר לו סחורה, שיש לה ערך מסוים וידוע, אבל הרופא מכר ידיעתו וחכמתו שאין לשקול אותה בכסף”.

ברומא נהגו לקבל את דמי הטיפול הרפואי מראש¹¹⁸. הספר “מנהג הרופא” המיוחס לר' יצחק ישראלי¹¹⁹ המחובר בסביבה ערבית, מיעץ: “נקב שכרך עם החולה בעת עוצם החולי וחזקתו, כי אחרי ריפויו ישכח את אשר עמלת בו”, כנראה הביאו נסיונות רעים את הרופאים להחלטה זו ולמנהג זה. שהוא נהוג בכל המזרח.

הרופא היהודי בימי התלמוד היה בעצמו גם הרוקח, שמסר לחולה את הרפואות הנפרדות או המורכבות שהוכנו בצורת שפיות, שיקוי, צרי, אבקה, אספלנית, עצרא, שרף, משחה, רטיה, קולירין. קטורת (מוגמרין), קירוטין (ירוש' שבת י"ד) (Claretum, Heiltrank) המלתה Latwerg וכיוצא בהן. על זה ועל שאר מיני התרכובות של רפואות בימי קדם עיין מאמרי "פיטום הקטורת וכו' ". (ב“ספר הרוקחים” מאת סלדינו פ’ירו).

להלן רשימה של כלים רפואיים ומכשירים של הרופא העברי הקדום. אסתפק כאן בהזכרת שמותיהם של החשובים או הידועים ביותר. על זה ועל כל הרפואות הנזכרות בספרות התנ“כית והתלמודית יפורסם מאמר מפורט בשם “רפואות” (צורותיהן, הרכבתן), ומכשירים רפואיים”:

אבט (אמבטיה); אבניים (כסא לידה – שמות א' ט“ז, השווה אונקלוס, אבן ג’נאח ורש”י=משבר); אגד (תחבושת פשוטה לשינוץ – שבת נ"ג.); אזמל (Meissel שבת ק“ל, כלים ט”ז ד‘; אבות דר’ נתן כ"ה.); אנטיכי (Destillations-Apparat השווה מלייר); אנקטמין (“חמור עצי” Prothesis בשביל בעלי מום, שבת ו' ח'); ארבילא (כברה לגרעינים – סנה' ל"ט.); ארכיפס (משפך), בזךְ (מחבת, שבת ס’ז); בית הכחול ( Puderdose– כּלים ט"ז. ח') גללא (Pille, חולין קי"ב) גמי (פתיל, Tamponadestreifen, Binsenverband ירוש' ערובין א'): גנוסטרי (Nagelschere, agniste, negustre תוס' כלים ג' י"ב); גשישין (Schienen, תוס' מקואות ו', שבת נ"ג.): הדוק (תחבושת חזקה ומהודקת, חולין ע"ב.); זומא-ליסטרא (כף הקצף של המרק, ב“מ ל”ג.) חבוש (תחבושת פשוטה, יחזקאל ל, כ"א – השווה חיתול); חלוק (Staubinde) שבת קל"ג.) חרס (כלי לחרס בו, איוב ב' ח' – Kratzinstrument) חיתול (תחבושת מוקשה ‘Gipsverband’, יחזקאל ל' כ"א); טני הרופאים (ארון קטן של רופאים, כלים י"ב, ג'); כברא (ארכילא, נפה לגרעינים); כור ((Schmelztiegel. כיס הזב (Suspensorium שבת י“א:; נ”ג.) כסא הקטע (כסא למקוטעים, לטלטלם, שבת ס"ז:, השווה קב הקטע, סמוכות הקטע); כסילתא (סכין קטן להקזת הדם, שבת קכ“ט:; ע”ז. כ“ז:; סנהדרין צ”ג, מועט קטן); מאכלת (בתלמוד = סכין, Scalpel, חולין, פעמים רבות, שבת קל"ד.; ערכין ז'.,); מגדל הרופאים (Instrument-enschrank, כלים י"ב. ג', השווה ברטינורא, שם); מגררתא (מזרק לחוקן Klistierspritze, שבת קמ"ז.); מוך (צמר גפן, Lignin); מורה (תער Schere, Doppelmesser); מיחם (קומקום, Samovar, Kochkessel); מכחול (מקל קטן או מברשת קטנה ממתכת, שנהבת או עץ להכחיל את הכוחל, Antimon, מעל העינים והריסים, כלים י"ג, ב'); מכתשת (Moerser); מלייר (עיין אנטיכי); מלקוח (צבת אחיזה); מלקט (Rasierpinzette, Zupfinzette, השווה רהטני, נגסטר); מסמר הגרע (Aderlass – Lanzette מחט האומנא להקזה, כלים י"ב. ד' – עיין שם ברטינורא); מסננת (Sieher); מספריים (Schere, שחור = מספרים קטנות); מקדח (Bohrer), “מקדח קטן של הרופאים”, אהלות ב' ג'; חולין הרבה פעמים; מרצע (Pfrieme. שמות כ"א. ו'); משבר (אבניים, Kreisstuhl, ב' מלכים י“ט. ג' – רש”י; שבת קכ“ט.; ערכין ז'; כלים כ”ג ד'). משכלא (Becken) קערה; משמרת (Praeparat, Filtrat) משפך (Trichter); נגסטר (עיין מלקט), נפה (Sieb), סמוכות הקטע (Prothese להישען בהן בבית השחי, שבת ס"ז:); סמרטוט (לתחבשות רטובות); סף; (קערה להקיא – Spuelbecken, Brechschale). ספוג (Verbandmull לשם תחבושת); עור הרופא (סינור הרופא לניתוח, “סינור גומי”, כלים כ"ו. ה'); פגיון (Pugio, סכין פיפיות, כלים י"ג. א'); פליטון (Foliatum, Parfumflasche); צבתא (Zange מלקחיים. כתובות ע"ז); צור (Schneideinstrument, שמות ד' כ"ה, Steinmesser, אונקלוס טינרא, יהושע ה' ב' = סכין); קב הקטע (Stelzfuss, Prothese, רגל מלאכותית, עשויה מעץ, שבת ס"ז:) קומקום (השווה מיחם): קרנא דאומנא (קרן, במקום כוסות רוח,Schoefhorn Ventusa שבת קנ“ח.; מכות ט”ו.); רהטני (מלקט, עיין שם); רחיים (טחנת יד); שחור (מספריים קטנות); שן זהב (שן מלאכותית מזהב, שבת ס“ה.; נדרים ס”ו:); שן תותב (שן מלאכותית, או שן טבעית אחרת, או שן של עץ); שפופרת (צנצנת קטנה, זוטרתא, “Schminkflaeschchen”, כלים ט"ז. ח'); תיק (Theca, Arzeneibesteck); תער (מורה); תרונתיק (Geraetetasche, Besteck, aerztl. Reisetasche, תיק לכלי ניתוח ורפואות, שנושא אתו הרופא, כלים ט“ז, ח', השווה פירוש הרמב”ם שם).

רופאים יהודיים היו מאורגנים באגודה של אנשים מסוגלים. בירושלמי (דמאי ג' א') נזכר רופא פלוני, תלמיד חכם, שהיה שייך לחברותא זו, אשר חבריה תוארו בשם “חבר”. בתואר “חבר” ציינו בימים ההם רק את חברי המסדר (Orden) הזה שבו אורגנו כל תלמידי חכמים, בניגוד ל“עם הארץ”, שלא היה שייך לאירגון זה. חברים אלה הצטיינו במעשיהם, בהנהגתם ובהליכות חייהם מההמון הסוער החילוני. הקבוצה (הסיעה) הרפואית היתה שייכת (בתור “הסתדרות רפואית”) לגוש הרחב יותר (מעין “הסתדרות כללית”) של אגודת ה“חברים”. כיוצא מן השיחה בין שני חברים שונים של המסדר הנ"ל “אתון חכימי, ואנא חבר” (אתם “רופאים חברים” ואני “חבר” סתם (פשוט) (קידושין ל"ג:), קשה היה להתקבל באגודה זו. על פעולותיה של האגודה הזאת מספרים לנו פסיקתא ר' י“א. (י"ח:); ב”ב ע"ה.; בכורות ל':).

לרופא העברי היה סמל מיוחד משלו ובו היה נוהג לחתום, כדי להביע בו את תוארו ואת מקצועו. סמל זה היה ציור ענף הדקל (“חרותא”, לא לולב)¹²⁰ “ר' חנינא צייר חרותא” (גיטין ל“ו. פ”ז:: ב“ב קס”א:), גם “שמואל כתב חרותא” (ירושלמי גיטין ט' י"ד). צרי הדקל או האפרסמון, אשר ה“חרותא” היתה הסמל שלו, שימש בימים ההם “הרפואה” בהא הידיעה, בלסמון נגד כל מיני מחלות. החכמים היו גאים על תוצרת זו של ארצנו וברכו ברכה מיוחדת על צרי זה בדומה לצרי של האפרסמון “ברוך בורא שמן ארצנו”¹²¹. כשנכנסו הרומיים לארץ וחרבו את בית המקדש עקרו יהודים קנאים את האפרסמון והתמרים של יריחו, שלא יהיה הצרי שלהם רפואה לפצועי האויב, ושלא יהיה האפרסמון היהודי (שקלוהו כנגד מנה אפיים זהב), המבוקש בעולם כולו, מקור פרנסה לאויב.

הכינוי בשביל הרופא שונה בכל השפות, מקורו נגזר בדרך כלל משלשה מושגים שרשיים שהם 1) חכם, 2) לוחש, מכשף, 3) תופר ומעלה רפואות¹²². דוגמאות לכינויים הלקוחים מן השורש “חכם”: מצרית: סון, סואן (סא), קופטית: סָאֵין; סנסקריט: בַאִידָיה, בִיד; לטינית: מֵידִיקוּס, מֵידְה (medh); ערבית, ארמית: חכים. מן המקור “לוחש”, “מכשף”: סנסקריט: blishay, פרסית: bizashik; ארמינית: pyishg; קלטית: leigis מהשורש lepagi=לוחש; גותית: Leikeis; גרמנית עתיקה: Lâhhi; גרמנית הביניים: Lachenaere,(Lachner); ערבית: טביב; חבשית: שַׁרַיָיה (כישוף): יוונית: ἰατϱὸς לקוח מן ἰὸς= φάϱμαϰον שהוא עשב בעל תכונה כישופית נפלאה. גרמנית חדשה: Arzt, מן המלה היוונית archiatros.

חלוץ חכמי תולדות הרפואה העברית, פרויס ז“ל (שם), סבור, כי יתכן שהמלה “רופא” נגזרה מן השורש הקרוב “רפה” במשמעות: שכך חמת, הפחת (כאב ויסורים), הרגיע. היהודים ראו איפוא ברופא בשר ודם לא את “המרפא” במשמע של זמננו, אלא את המשקיט (כאב), המרגיע. מיקל ומשכך, כדוגמת היוונים, שראו בְשר המוות את “המפסיק יסורים” παυσάνιας. והחולים כשהודו לרופא עבור טרחתו, ברכו כרבנו הקדוש, שביקש לו רפואות ומצאן: ע”י רופא בשר ודם “ברוך שמסר עולמו ל”שומרים" (“ע”ז. מ' – רופא בשר ודם נקרא איפוא “שומר רפואות”). או שברכו כאתא “ברוך רופא חנם” (הקב"ה) (ב“ק פ”ה').

לדעת אחרים נגזר הכינוי העברי ‏“רופא”, הלקוח מ“תופר” ומעלה רפואות, בזמן מאוחר יותר במובן: “העושה בריא”, (נמצא רק בשפות השמיות): מן רפא=תופר, رَفَاءَ (̢ῥαφὴ=sutura). החונטים המצריים, הנזכרים לראשונה במקרא (בראשית נ' ב'), מכונים בשם “רופא” משום שתפרו את הגויה ואת הבגדים שכרכו בהם את הגויה אחרי החניטה. להבא נקרא בשם “רופא” הקב’ה בכבודו ובעצמו (שמות ט’ו, כ’ו), “אני ה' רופאך”, (תהלים קמ’ז. ג'), “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם” וכ‘. לכל הרופאים הגדולים והטובים היה ידוע, שלא הם המרפאים, אלא שהם “השליחים”, ה“שומרים”, העובדים העוזרים לרופא הנאמן היחידי, ושאין זולתו, כדאיתא בברכות (ס',). "יר’מ’ה’ אלהי, שיהא עסק זה (הטיפול הרפואי) לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתא ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות, אלא שנהגו…" והיות והקב’ה הוא הרופא הנאמן היחידי, המרפא בלי תשלום, על האדם לברך “ברוך רופא חנם” (שם). (והשווה גם סוף מאמר זה, “רפה”: להקל, “להרגיע”). פתגם לטיני מאוחר (1592) אומר: natura sanat, (הטבע, במובן “הרופא האלהי הפנימי השוכן בכל חי”) הוא רופא המחלות, ה“רופא” medicus אינו אלא עבד-עוזר הטבע. הופילנד אומר: “אלהים מרפא, הרופא מטפל במחלות”. וכבר קרא היפוקרטס בענוה: “אלהים (הטבע) רופא (מרפא) המחלות”. לכן היה כדאי לקרוא לרופא בעברית “חכים” “Doctor”, כפי שנוהגים גם היום הערבים, וכפי שקראו לו בימי התלמוד (ב’מ – פ’ה: – פ’ו.): שמואל ירחינאי (אסייא דרבי) “חכים” יתקרי, ורבי לא יתקרי, גם בשם “שומר” (הבריאות), כשם שקרא רבנו הקדוש, שביקש לו רפואות, כאשר מצא, קרא: ברוך שמסר עולמו ל“שומרים” (ע’ז. מ'.) גם השם אסיא, “אסא”, “אסו”, “אסף”. משמעו באשורית,=עזור, סייע, הושע, (ואולם מקודם משמע המלה: אסו, asu היה גם כן טפל במשהו, “עוזר”. המלה “רופא” שהיהודים כינו בה רק רופאים נָכרים (עד לגמר תקופת המשנה, ע"ל) יש בה משום יהירות, כשמציינים בה בן אדם: אסא “דרש ברופאים” (צריך להוסיף – באנשים נכריים מבָשר ודם “ולא דרש את אלהים”. ב' דברי הימים ט“ז. י”ב). ומשום שלא כינו אף רופא יהודי אחד, עד לתקופת גמר המשנה, בשם “רופא”, אלא רק נכרים, מצרים, יוונים רומאים, עע’ז, ואח“כ קראו כן גם ל”מינים" הראשונים, שהתנצרו, אפשר להבין את קללת בעלי המשנה: “טוב שברופאיהם לגיהינום”, ראשית, מפני שאלה היו חושבים ביהירותם, שהם “רופאים” מרפאים (ואין רופא נאמן זולת הקב"ה), שנית, משום שהם “גוים”, נכרים, או כופרים בעיקר (מינים) המשתמשים במשרתם כלפי החולים החלשים להעביר אותם למעשי ע"ז או להביא אותם לידי התנצרות, לשמד (כדוגמת עבודתם הכאריטטיבית של המיסיונארים היום). בזמן תקופת האמוראים כבר עברה המלה “רופא” גם על היהודי המתעסק ברפואה, והאמוראים בגמרא עוברים על הקללה הבלתי מובנת להם כבר בזמנם הם, בשתיקה ובהשתוממות, כי בתקופתם כינו כבר גם את היהודים המתעסקים ברפואה בשם “רופאים”.

סבה זו וכל הנִימוקים הבאים בפרק זה מניעים אותי לפרש כאן את האימרא “טוב שברופאים לגיהינום” (משנה קידושין ד' י“ד, קידושין פ”ב). רופאיו של יוסף היו “עבדים” (בראשית נ' ב') נכרים, בחוקים ע“ד הצרעת והזב לא נזכר אפילו השם רופא. ואע’פ שטובי הגדולים בישראל התעסקו בטיפול רפואי בחולים, כגון שלמה המלך והנביאים, לא כינו אותם אף פעם אחת בשם “רופא”. שאר המקומות בכה”ק שנזכר בהם השם רופא (זולת הכינוי להקב"ה) הם: איוב יג ד‘, הקורא לידידיו, “רופאי אליל”, בליעל; ירמיה ח’ כ“ב, השואל, “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין בה”? והמלך אסא, שדרש ברופאים (הנכריים ע"ל בפרק הקודם). אף תנא אחד לא צוין בשם כרופא, אע”פ שכל תלמיד חכם היה בעל מקצוע, בעל מלאכה (כגון יוחנן הסנדלר) ואע“פ שרובם התעסקו במלאכת הרפואה פחות או יותר, להלכה ולמעשה (כגון שמואל, ר' חנינא ואחרים). אנטונינוס קיסר ביקש מאת רבי לתת לו אחד מתלמידיו, מלומדי הרפואה שירפאו את עבדו החולה, אבל גם אלה לא נקראו “רופאים”. כאשר חלה ר' צדוק, ביקש “רופא”, אבל, מן הרומיים (גיטין נ"ו:). רק בזמן האמוראים התחילו לקרוא גם ליהודים המתעסקים ברפואה “רופא”, וגם בגמרא לא כונו בשם “רופא” אלא מעטים, תודוס הרופא (בכורות כ“ח; סנהדרין צ”ג; נזיר נ“ד; תו”ס אהלות ד‘; ירוש’ ברכות מ"א); ר' טוביה הרופא, לא נודע מאומה מידיעותיו בחכמה הרפואה (ר“ה. כ”ד); הרופא בר גירונטי אסיא (ירוש' ביצה א' ז'), ר' בנימין (מניומי אסיא, חי בימי רבא, (ע“ז כ”ח); ר' יוחנן ור' אבהו נקראו “רופאים מומחים” (ע“ז. כ”ח.). לכן לא הבינוהו האמוראים את הפתגם הנ”ל (“טוב שברופאים”) ובחרו לשתוק מאשר לפרש דבר בלתי מובן. גם אבות דר' נתן (ל"ו, ה') מספרים מטעם אחר: “שבעה שאין להם חלק לעולם הבא ואלו הן: לבלר, וסופר, וטוב שברופאין, ודיין לעירו, וקוסם, חזן וטבח”. בעלי תרגום השבעים מתרגמים אמנם לא נכון את הפסוקים ישעיה כ“ו, י”ד; כ“ו, י”ט, אבל ברוח התנאים כלפי ה“הרופאים” הזרים שם כתוב: “מתים, בל יחיו, רפאים, בל יקומו” (כאילו היה הכתוב “רופאים” במקום “רפאים”), פירוש “והרופאים לא יקומו לתחיה”, “וארץ רפאים תפיל” תורגם ממש ע"י המלה ἰατϱός (רופא) רשע, עובר על פשע. ברוח זו מתרגמת הוולגאטה, אם רפאים יקומו יודוך סלה? (תהלים פ“ח י”א): “היקומו הרופאים להודות לך ולהללך”? אבל, מן התרגום הבלתי נכון אפשר להסיק, שנטרו שנאה נגד אלה שקראו את עצמם “רופאים”. לא ידוע לנו באיזה מונח עברי קרא בן סירא המקורי את הרופא, ידוע, שכת האסיים התעסקה בעניני חסד וברפואה (מכאן שמם: אסיא).¹²³ הם

היו עפ“ר מינים, ראשוני הנוצרים והמיסיונרים, שכינו את עצמם רופאים (אסיים). יתכן שעליהם בלבד שפכו חז”ל, התנאים, את כל חמתם באמרם “טוב שברופאים לגיהנום”, מפני שפחדו מהם, אע“פ שלעתים הביאו גם טובה וחסד וצדקה, ברוח הפתגם הלטיני: Timeo Danaos et dona ferentes. “אני מפחד מפני הדנאים, גם אם מתנות יביאו”. וכך נתן לו ר' ישמעאל לבן אחותו בן דמא, שנושך ע”י נחש, למוּת ולא קרא אליו רופא מיני (ע“ז, כ”ז.), מטעם זה לא הרשה לו גם כן ללמוד יוונית (להכנס לפרדס הפילוסופיה היוונית, שם). הרופאים היווניים יעצו לחולה אחד, יהודה שמו, לבעול את אשת חברו כדי שיבריא מחליו, החכמים סירבו להרשות לו, אע“פ שנהגו להקל על כל דבר שיש בו משום פיקוח נפש, חוץ מהפיכת שלשת העיקרים (עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים). בריפוי הנ”ל מצאו החכמים משום “גילוי עריות”, אשר בו מוטב למות מאשר לחלל את שם ה' (סנהדרין ע"ה). לבסוף הניחו להם לחולים להתרפא גם אצל רופאי עכו"ם והמיניים (אסיים), אם ידוע היה שהם רופאים מומחים בעלי שם,

ואין בדעתם לקלקל את שמם הטוב ע“י דרישה מן חולים שלהם להתנצר או לעסוק בעבודה זרה או להתרפא בדרכי האמורי (ע“ז כ”ז, השווה ש“ע יורה דעה קנ”ה). אחרת, כמובן, אסור היה להתרפא גם אצלם. אותם הטעמים כוחם יפה היה גם בעניני מילה ע”י רופא כותי וארמי (ע“ז כ”ו; מנחות מ“ב, רמב”ם הלכות מילה, יורה דעה קנ"ד). אחרי היוונים והרומיים, עע“ז, היה מספר הרופאים בין הנוצרים הקדמונים, רב מאד:¹²⁴ ביניהם האיבנגיליסטן מאנטיאוכיה (הארנק 1), הרופא הפ’ריגי, אלכסנדר (איוזיביום, 5.1.49, הארנק 5) היה הרופא הראשון שמת על קדוש השם, ברומא התקיים בערך בשנת 200 ב”ס לרפואה ולמדעי הטבע בין כתלי הכנסיה הקתולית (נוסד מתלמידיו של גלינוס, – איוזיביוס 28,..). ההיסטוריון הנוצרי הקדמון, ידיד המלך אבגר מאידיסא, היה יוליוס אפריקנוס מאֶמאוס (א"י), הוא כתב (בשנת 225) אנציקלופידיה גדולה על חכמת הטבע למעשה, לדעת לה-גרדס היה גם הוא רופא. זינוביוס היה גם כהן גם רופא בצידון ומת מות קדושים באנטיוכיה (איוזיביוס 13). הרופא תיאודורוס היה אח“כ היגימון בלאאודיקיה בשנת 305 (איוזיביוס 32) (האם זהו אותו תודוס הרופא מלוד, המופיע לרוב בתלמוד?). ההיגימון איוזיביוס (310) היה רופא (הארנק 11), ההיגימון באסיליוס איש אַנקִירה היה רופא, אאיטיוס, חבר כת האריאנים, היה רופא. הרופא היווני אגֵילֵיאוס ארכיאטרוס, היה דיין בדינים קתוליים (הארנק 11). הרופא הנוצרי אגלָהאוֹפוֹנוס מפשארה, מתווכח בתוך הקליניקה שלו עם מֵתודיוס על תחית המתים הגופנית (החמרית) ואינו מאמין בה, הוא מביא טעמים מדעיים וטעמים מתוך ספרות המקרא (הארנק 12). הרופאים הנוצריים המפורסמים ביותר בימי קדם היו קוסטס ודאמיאנוס, אחים. מוצאם היה מא”י, הס למדו רפואה בסוריה ופעלו באייגייאה, ולא קבלו כסף עבור עבודתם הרפואית. ברדיפות הנוצרים התיזו להם את ראשיהם, בכנסיה הרומית תפשו הם את מקום פולחן האליל אסקליפיוס היווני. יום מות הקדושים שלהם נחוג ברומה ב-27 לספטמבר. רופא נוצרי, שהיה גם ההיגימון של טבריה, נקרא פעם לאב בית דין הלל בשנת 300, זמן קצר לפני פטירתו. באמתלא שנחוצים לו מים מיוחדים לרפואה שלח את העומדים בסביבת החולה מן החדר. אותו זמן ניצל לוכד נפשות חרוץ זה כדי לנצר את הגוסס ולטבלו! ¹²⁵ מעשה זה לא קרה כנראה פעם אחת אלא פעמים רבות, עד שחז“ל באו בהתמרמרותם לידי הקללה הנ”ל “טוב שברופאים לגיהנום”, כי אלה שכינו את עצמם רופאים היו עע"ז או נוצרים למטרת המיסיון. זה ונסיונות מחרידים אחרים הניעו את בעלי התוספתא (ע"ז, ג' ד) להזהיר את הקהל מפני ריפוי אצל רופאים גויים, ואף לא אצל הטובים מהם. המפרשים היהודיים מימי הביניים נותנים כל אחד פירוש אחר למשפט-בוז הנ“ל על הרופאים, המובן רק מתוך הלך רוח זמנו, ואשר אפילו האמוראים כבר לא הבינו את טעמו. רש”י (בערך 1050, קדושין פ"ב.): (הרופא) אינו ירא מן החלי ומאכלו מאכל בריאים, ואינו משבר לבו למקום. ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. הרשב"א (1630) מפרש: משפט זה: כחו יפה לגבי הרופא המלך שהוא הוא הרופא הטוב ביותר (“טוב שברופאים”) ואינו רוצה בהתיעצות עם עוד חברים מתוך גאוה ויהירות, והוא ראוי לגיהנום. הרופא ר' שלמה אבן וירגה, בעל “שבט יהודה” כותב בהשמד 41: “טוב שברופאים לגיהנום”. רצה לומר, שיראה לעולם גיהנוס פתוח לפניו אם יהרג האיש שהרפואה על ידו, ובזה יעיינה ויעשו החריצות הראויה, והטוב הוא, כאשר יחשבו, שהם עתידים לירש גיהנום אם לא יכוונו כראוי במחשבה ועיון".

הרופאים הנזכרים בתלמוד הם:    🔗

1) תודוס (תיאודורוס?), האם זהו תודוס מלאאודיקייה הנ"ל, או שמא זהו שנזכר אצל גלינוס, כאחד מאחרוני בית הספר של האמפיריקים. – לפי תעודת התלמוד היה בן גילו של ר' חנינא בן דוסא, (120–70 לספירת הנוצרים, נזיר נ“ב; תוס' אהלות ד' ב'; סנהדרין ל”ג; צ“ג; בכורות כ”ח) (לוד = לודיקיה?).

2) ר' חנינא בן דוסא בן דורו של הנ"ל (ברכות ל"ד: דרך אמונה א' ה' – סדר הדורות).

3) טוביה הרופא ממודאים (ירושלים, בערך 150. (ר“ה א' ז–כ”ב) נזכר אצל דיאוסקורידס. שייך לבית ספר של איראסיסטראטוס. הוא כתב ספר על פעולת המוח – השווה איבריאוס (82).

4) תלמידי דבי ר' ישמעאל בן אלישע התעסקו בחקירות אנטומיות-פיזיולוגיות.

5) הרופא בר גירנאי (ירוש' ביצה א‘, בזמנו של ר’ ירמיהו, 290).

6) ר' אמי אסיא (ירוש' ברכות ב') רופא בא"י (250) (השווה אצל ר' יוסף דיטראני, דרך המלך פ' ז‘. סדר הדורות ב’ י"ז).

7) הרופא בר נתן, בזמנו של ר' יוסף (300) (פסחים נ"ב).

8) הרופא מניומי או בנימין, מניומי אסיא (שבת קלג:; ע“ז כ’ח:; סנהדרין צ”א:). (280). הוא הקים ב“ס במחוזא ע”נ חידקל.

ומן החכמים שהתעסקו ברפואה:

1) ר' חנינא בריה דר' אסי (ירוש' גיטין מ"ה)

2) ר' יוחנן היה סוחר ומנהל בית המדרש בטבריה ונקרא גם “רופא מומחה” (ע“ז כ”ח; שבת קי"ט).

3) ר' אבהו, בעל בית חרושת.

4) ר' חייא טיפר בחברו ר' יוחנן (ברכות ה').

5) מר בר ר' אשי עשה ניתוח (פלסטיקה) של השפכה.

6) ר' חנינא בן חמא בא"י (תלמידו של ר' יהודה הנשיא) נקרא “בקי ברפואות” (יומא מ"א; חולין ז':)

7) רב כהנא השני מנהל הישיבה בפומבדיתא (מת 413) (שבת ק'.:)

8) רבין דנרש (320) (גיטין ס"ט:)

אלה שהשאירו לנו רוב המאמרים הרפואיים בתלמוד הם:

9) מר שמואל ירחינאי (מנהרדע, בבל) שימש בר סמכא ביחוד בענינים רפואיים ובמדע התכונה, היה רופאו של ר' יהודה הנשיא בא“י (200 – פ"ה:). מת 250. על אודות וויכוחו עם רבי ע”ל ¹²⁶ …

10) אביי (נחמני בן כיליל הכהן) מנהל הישיבה בפומבידיתא (279–339). אע"פ שלא היה רופא, היה בקי ברפואה העממית – ומסר לנו הרבה ידיעות על רפואות-עם שקיבל מאת אמו החורגת, (הוא היה יתום) או מה שלמד באופן אוטודידאקטי. הוא מגן על רשות הרופא לרפא נגד דעת הפאטליסטים (ע"ל) ¹²⁷.

מוסר הרופאים במבחן שבועת-אימונים אצל העמים השונים    🔗

אצל כל עם ועם קיים תורת-מוסר רפואית משלו עת רופאיו מתאגדים לאגודה אחת, וזה החל מחברת השמאנים הפרימיטיביים ועד להסתדרויות הרפואיות החדישות שבימינו. אולם, אפשר לומר, שבמידה שהציוויליזציה¹²⁸ הולכת וגוברת, בה במידה יורדת רמת המוסר אצל הרופאים.

אפילו האנשים הפרימיטיביים, או דווקא הם, בוחרים באנשים בעלי סגולות מיוחדות באופי ובתפיסת הידיעות, למקצוע ב“איש הרפואי” (Medizinmann). בהיותם עוד נערים הולכים יחידי הסגולה להתלמד אצל הבקי ברפואות, הזקן, עובדים אצלו כמה שנים, עד שנמצאים ראויים בתכונותיהם להכנס אל “פרדס” למודיו. לבסוף נבחנים בחינות גופניות ורוחניות, ועד שאינם נמצאים מסוגלים וראויים למקצוע הרפואי אינם נסמכים. המקצוע קשה וכרוך באחריות רבה, ואינו מכניס הון או רווחים מושכים את הלב, כי עפ"ר הם חיים חיי-עוני ממש. בכל זאת נמצאים אידיאליסטים כאלה במספר הגון המתמסרים בכל לבם לעבודה זו. ובטרם הם מתקבלים בברית השמאנים עליהם להישבע שבועת אמונים, שיעבדו במסירות נפש, ולא יבקשו להזיק לחולים הבאים אליהם.

במדינות בעלות ציביליזציה גבוהה, מקבלת הממשלה והמשטרה את הפיקוח על מעשי ההזק במזיד של הרופאים, והאיתיקה של הברית והמסדר של הרופאים הולכת ורופפת, כי הדין מעניש בכל העולם רק את הגנבים והפושעים שנתפסו ונאשמו, בעוד שמוסר-כליות פנימי אשר עדיין נהוג בין החברים בחיי הציבילזציה הפחות גבוהה, מעניש כל פושע ומחנך ומדרבן את הבוטחים למעשים טובים.

אין כאן בכוונתי לדון על האיתיקה הרפואית אצל כל העמים, אלא על ראשי הכללים של המוסר הרפואי אצל ההודים. היוונים והיהודים, הבולטים בשבועת אימונים שלהם ובתפילות. המהוות מעין וידוי והבעת-הודיה שלא בפני חברה אנושית, של בני תמותה, אלא לפני יוצר הכל, האל חי וקיים לעד, לפני הרופא הנאמן היחידי.

הודו – על התפתחותו של המעמד הרפואי העצמאי אצל רוב עִמי התרבות קיימות רק השערות. עפ“ר מהלך ההתפתחות הוא זה, שבתקופה הקדומה מופיע האיש הרפואי. בזמן יותר מאוחר תופס את מקומו מעמד הכהנים, המקפח את הרפואה למעשה, עד שהכהנים נאלצים תחת לחץ המאורעות והמציאות ומפאת הבקורת ההולכת ומחריפה להחזיר, נגד רצונם, את התורה הזאת לאכסניה שלה, לרופא. בתקופה זו הולך ומתפתח המעמד הרפואי עם האיתיקה העצמאית שלו, כך היה במצרים, באשור ואפילו ביוון. כי גם ביוון שימשו מקדשי האליל אסקליפיוס, יחד עם הרפואה העממית הבסיס, שעליו הוקם מדע הרפואה. בתקופה הפטריארכאלית בהודו, שבאה אחרי כניסת האריים לארץ זו, היו – כמו בתקופת הומירוס ביוון – ראשי המשפחה גם “הרופאים” שלה. במשך כמה דורות התפתחה שכבת-עם (קאסטה) כהונית, שבלטה ביחוד בהודו, יותר מאשר בבבל ומצרים. בתקופה הבראהמאנית היו הכהנים בעלי הרפואה היחידים, כבשאר התרבויות התרחקו כהני הבראהמאנים מהמלאכה הכירורגית, והרפואה נתפלגה לשני מקצועות ראשיים. הרפואה הפנימית והדיאיתיטית והמונעת עוד נשארה בידיהם. הכירורגיה הפכה למלאכת אנשי העם הפשוטים מן השכבות הנמוכות, כגון ה”אחים" ה“אחיות” והחובשים שבימינו. אלה שפעלו על דעת עצמם בלא לימוד והשכלה, נקראו “אומנים”, רופאי אליל וכ'. הם הקיזו את הדם, גלחו את הזקן, עקרו שיניים, תיקנו ציפרניים, ריפאו שבר, צרבו כוויות ושמו כוסות רוח על עור הגוף למטרה רפואית, כ"כ ביצעו ניתוחים קוסמיטיים. –

חינוך תלמידי הרופאים בין ההודים התחיל בגיל שנת השתים-עשרה לחיי התלמיד, ונמשך עד לגיל של שמונה עשרה שנה. אסור היה לרופא לחנך יותר מארבעה עד ששה תלמידים בבת אחת. הדרישות האֵיתיות שנדרשו מן התלמיד המועמד היו רבות וגבוהות. בספרי הרפואה של קראקה כמו אלה של שׂושׂרוטה¹²⁹ הוקדשו לתנאים האיתיים האלה פרקים שלמים, המוכיחים שבלעדיהם לא תתכן פעולה רפואית מוצלחת. על המורה להקפיד במבחר תלמידיו שיחוסם יהיה מן הנכבדים. מן הצורך שמוּסרם,

מצב בריאותם ומצבם החמרי יהיו מצוינים. על המורים לבחון את כשרונות התלמידים במובן הרוחני והזריזות שלהם במלאכה. התלמיד נחקבל בחורף, בראש החודש הירחי, או ביום המקובל כמביא מזל טוב, ובמצב כוכבי הלכת כנגד מזלות השמים המבשר הצלחה של המועמד. טכס הקבלה בוצע, בנוכחות הבראהמאנים והרופאים ובהקרבת קרבנות של חלב וחמאה לאלילים, בתפילות ובברכות ובמתנות למורים, החגיגה נגמרה עם נאום ודרשת המורה אל התלמידים המצווים לחיות חיי-צניעות ונזירות, פרושים מן ההמון החילוני ועם התביעה, לגדל זקן, להודות על האמת ולדבר אמת בלבבם, להנזר מאכילת בשר, לציית אל פקודות המורה במשמעת נכנעת, ולדרוש בשלומו הטוב של המורה כל ימי חייהם. קראקה כותב: “הרופא השואף להצלחה בעבודתו ופרנסתו, ולשם טוב, ולירוש מקום בגן עדן, צריך לדאוג לשלום כל בעלי החי, ראשית לשלום הבראהמאנים והפרה הקדושה, להתפלל בעדם כל ימי חייו, בקומו ובשכבו. בכל לבבו עליו לדאוג לקיום החולים ולשלומם, אף אם הוא מסכן את נפשו הוא. אסור להזיק לזולת. אסור לחמוד אשת רעהו אפילו במחשבה ובדמיון, וכ”כ את רכושו. בלבושו ובכל מראהו החיצונים יהיה הרופא פשוט, לא ישתה יין ויתרחק ממושב ליצים. דבורו יהא רך, צלול, ונעים, אמת, קולע אל המטרה, בשיקול דעת. הוא יקח בחשבון את תנאי המקום והזמן, יהגה יומם ולילה, וישתדל להרחיב את ידיעותיו ולשכללן. לא יתן רפואה לאנשים שאינם רצוים בעיני המלך או העם או המדברים רעה עליהם, כ“כ לא לבעלי מום מכוערים, אנשים מושחתים, קשי-חינוך, פראים, אנשי בליעל ולגוססים, לא לנשים מבלי דעת בעליהן או שומריהן. לעולם לא יקבל מתנה מאשה בלא אישור בעלה או שומרה. כשיכנס בליווי איש מכר הרצוי לחולה אל דירת החולה, יהיה לבוש יפה, ילך בראש מורד, שרוי במחשבה, בקומה זקופה בהתבוננות בכל התנאים סביב לחולה ובהתחשבות עמהם. כשיימצא בחדרו, לא יהיו כל דבריו. מחשבותיו וחושיו מכוונים לדבר אחר זולת לטובת החולה לטפול בו ולכל מה שקשור במצבו. אסור לספר ברבים על מהלך הבית של החולה, אסור לספר לחולה על קצו ההולך ומתקרב או כל דבר שיגרום לו נזק לחולה או למקורביו. אפילו הגדול מבין החכמים הידועים אסור לו לחזק טובה לעצמו. רבים בורחים אפילו מבעל כשרונות כשרואים אותו מתאמר בהם. אכן, חכמת הרפואה אינה קלה ללמוד. לכן ילמד וירגיל לחזור על הלימודים ולשנות בלי הפסק. ישתדל ללמוד מבעלי נסיון ולא יחדל ללמוד מהזולת, כי העולם כולו משמש מורה דרך לנבון, ורק הכסיל מסתלק מללמוד ממנו. במובן זה ילמד אפילו משונאו, אם אךְ בר סמכא מקובל הוא, ויירש עושר כבוד וחיים טובים”. אח“כ מסיים המורה בזו הברכה והתוכחה: “שמור את כל המצוות כלפי האלילים, האש, הבראהמאנים, הגורו, הזקנים וכל המורים המנוחים. אם תעשה כך. יהיו לך האש, כל הליחות, כל הריחות, האוצרות והזרעים והאלילים הנ”ל לברכה, אם לאו, יהיו לך לקללה”. אחרי הדברים האלה עונה התלמיד “(אמן) יהי כן”.

בפרק השני של השׂושׂראסתאנה נקבעה קבלת התלמיד לרפואה בצורה דומה לכך. כולי עלמא ראו בכללים האלה, העומדים על רמה גבוהה של תורת המידות (איתיקה) תנאים מבשרי הצלחה וברכה לפעולות הרפואיות של המועמד לרופא. ברור, שכללים אלה אינם רק דומים ל“שבועת האסקליפיאדים” הידועה אצל היוונים, אלא שקיימת גם השפעה הדדית בינה לבין רעותה. "הרופא ¹³⁰, בנוכחות הברהאמאנים, מדבר, אחרי שהקיף את האש הקדושה, את דברי מוסר אלו אל לב התלמיד. – “עליך להנזר מן האהבה והשנאה, הקנאה והכעס, מהעצלות, הערמה ומאהבת בצע; עליך לשים לב אל מראך החיצוני, ללבוש בגד נקי ומבושם מריחות הבושם, היה עבד האמת, והיית ראוי להיות חניך הבראהמאנים, עליך לעמוד לרשות עזרת הבראהמאנים, לרשות מוֹריך ברפואה, האנאכוריטים, ידידיך, ולרשות כל אלה, המבקשים את עזרתך במידת מסירות נפש זו שתקדיש להוריך”. “על הרופא לגזוז את שערותיו, צפרניו תהינה נקיות וגזוזות, לא יצא מביתו מבלי לקחת אתו מקל או מטרית-שמש (שמשיה), בפרט יהיה זהיר לבוא בקרבה עם הנשים. הרופא יהא יפה-תואר, בעל קומה יפה, נוח לבריות, רציני, בלי גאוה, בעל סבר פנים יפות ושׂכל טוב, דיבורו יהא רך ומעודד כאחד, כמדבר ידיד לידידיו, לבו טהור ונדיב. הוא ישמש מופת לצניעות ולפיקחות, ויאהב את הנתונים לטיפולו יותר מאחיו, חבריו והוריו. כך יהיה, שהבריות יפחדו מפני אחיהם, מפני האם שלהם, מפני החבר הטוב ולא מפני הרופא!”

תחת שלטון הכאליפים בבגדאד תורגמה הרפואה ההודית לערבית. בו בזמן הוציא ואגבהאטה את ספריהם של קראקה ושושרוטה מחדש ופירש אותם.

אחרי התיאורים הנ"ל אין נסתר מנגד עינינו, כי “שבועת האסקליפיאדים” שאולה בחלקה מן הספרות ההודית הקדומה, ולשם השוואה אביא אותה בשלמותה.

"הריני נשבע באפולון הרופא, באסקליפיוס, היגיאייה ופאנאקייה ובכל האלילים והאלילות, כעדים, שאקיים את שבועתי זו והתחיבותי ככל יכלתי ומשפטי; לכבד את מי שנתן לי הוראה במלאכת (הרפואה) ככיבוד אב ואם, להשתתף בצרכי חייו ולדאוג בשבילו בעת צרה לתת שויון זכויות לצאצאיו כלאחי הזכריים, ועל בקשתם להורות להם את מלאכה זו חינם ובלי חוזה, לעמוד לרשותם ולרשות בניו בעצה, בהרצאה ושאר אופני הלמוד כלרשות התלמידים הרשומים על פי חוזה ומקובלים על פי נימוס הרופאים ומחויבים על פי השבועה ולא לאף אדם אחר. תקנוֹתי הרפואיות אסדר לטובת החולה ולבריאותו לפי יכולתי ולפי משפטי, אציל אותם מפני נזק ועַוְלה.

לא אתן סם-המות לשום אדם, אף אם יבקשנו, ולא עצה לכך, לעולם לא אתן סמא דנפצא לאשה. קדושים וטהורים יהיו חיי והמלאכה שלי. לא אגש לנתח את אבני השלפוחית, עזוב אעזוב הדבר למתעסקים בזה המקצוע. כל בית אשר בו אכנס. אבוא לטובת החולים ולהצלחתם, אתרחק מכל עַוְלה זידונית ומכל נזק אחר, מכל חמדה ומעשי תאוה מינית בגוף הנשים והגברים, כבבני חורין כבעבדים.

כל מה שאראה ואשמע בעת טיפולי וגם מחוץ לטיפולי בחיים הפרטיים של האנשים, לא אגלה, עד כמה שכדאי שלא יפורסם, ואשמרנו בסוד.

אם אקיים את השבועה הזאת ולא אהפרנה, תהיה מנת כוסי הצלחה בחיים ובמלאכתי, וכבוד בעיני האדם לעולם ועד. ואם אעברנה, ונשבעתי שבועת-שוא, – להפך".

קרובה לשבועה זו במובן האיתי, אבל חדורת רוח המציאות ותורת המוסר הנעלה והנישאה על כנפי האמונה באלהי ישראל, על הבטחון ברופא הנאמן היחידי, שאין מלבדו – היא שבועת אמונים המסורה לנו בספר הרפואי העברי העתיק ביותר של אסף הרופא. ואף על פי שקרוב לודאי שכמה פסוקים של השבועה הזאת שאולים משבועת האסקלפיאדים, ערכה המוסרי ויופיה עולים עליה תועפות! (השווה את ההערה על עמוד 24 בספר זה). ¹³¹

תעודה רפואית מוסרית נפלאה שנייה, כתובה בעברית, המיוחסת לר' יצחק בן שלמה ישראלי משמשת הספרון “מנהג” או “מוסר הרופאים”¹³². אם נכון הדבר שהוא היה המחבר, הרי יוצא שהספר חובר לפני למעלה מאלף שנים. שטיינשניידר אינו מטיל ספק במקוריות העברית ובנכונות מחברו. ולדעה זו באתי גם אני במאמרי לרגל יובל האלף למותו של יצחק ישראלי (שנת 953).

אביא כאן פרקים אופייניים אחדים מתוך הספר שהוצא לאור לראשונה ע"י דוד קאופמן, (בשנת 1885):

פרק א' (סוף): מפני זה תהיה תועלת מלאכת הרפואה רבה מאד ויתחייב האדם תמיד ויוכרח בלימודה בהתחלת לימודו.

פרק ג' (סוף): על הרופא לחשוב ולעיין ולדקדק מאד בחלייו ולעשות את פעולותיו בציור שכל ובהמתנה פן יטעה במה שלא יוכל לתקנו, וע"כ אמר החכם, כשתראה את הרופא ממהר להשיב על כל חולי אשר תשאלנו ומתפאר ברפואתו, תחשבהו לסכל.

פרק י"א: אין הרופא פועל את הרפואה כי אם מכין ומסקל את המסילה עד אשר יפעל הטבע, כי הוא הפועל:

פרק כ"ה: אל תישען בריפוייך בסמים הפועלים על דרך הסגולה (ניסים) כי רובם שטות וכזב.

פרק כ"ח: בלום פיך מלנבא ולגזור גזרות, ורוב דבריך יהיו בתנאי.

פרק כ"ט: אל תתן את פיך לחטוא בדבר, קרה לשום רופא, כי אין לך אדם שאין לו שעה. רק מעשיך ישבחוך ואל תתכבד בקלון זולתך (מגילה כ"ח).

פרק ל': השתדל בביקור חולה האביונים ועניי עִם ובריפויים, כי אין לך צדקה גדולה מזו.

פרק ל"א: הבטיח את החולה ותבשרהו בשלותו אף אם אתה לא תהיה בטוח בו, כי בזה תחזק את טבעו.

פרק ל"ח: אם לא יהיה החולה סר אל משמעתך ואין עבדיו ואנשי ביתו עוסקים בעשות מצוותך, מהר גם לא יכבדוך כראוי, אל תשתדל בריפוי!

פרק מ"ג: ביקור רוב החולאים סיבת בילבול דעת הרופא ושינוי מפעליו.

ברם, תפארת המוסר של מחשבות הרופא, ביחוד הרופא העברי, היא המדברת מתוך “ווידויו של הרופא” או תפילת שחרית של הרופא המיוחסת לרמב"ם ואשר אני הוצאתי לאור בתור חוברת בשם “משנה תפלה למשה”. יעיין הקורא שם ואת דברי הקדמתי על ערכה הפסיכולוגי של התפילה על המתפלל ועל החולה המושפע על ידה¹³³.

 

רשומים לשוניים מן הספר הרפואי של אסף    🔗

במאמרים שונים על ספר הרפואות לאסף, באתי לידי המסקנה, שהספר נערך על ידי אסף הרופא במאה הששית בא"י או בבבל, אולם כמה חלקים של הספר הם הרבה יותר קדומים, דוגמת עריכת התלמוד על סמך מסורת קדומה.

בדרך כלל מצליחים לקבוע גם את זמן חיבורו של ספר מסוים על סמך לבושו הלשוני, הדקדוק, הכתיב והטרנסקריפציה של מילים זרות. שיטה זו נתקלת בקושיים בספר אסף. כי, ראשית כל נקבעו בו תעודות

רפואיות בלשונן ובסגנונן מן המאות הקדומות, לפני אסף, שנית הוכנסו ע“י המעתיקים אשר בארצות השונות ובמאות השונות תיקונים, תוספות והערות אל תוך גוף הספר, כפי שמתברר מהשוואת כה”יי השונים, שלישית שונים הטרנסקריפציה ושמות הנרדפים שניתנו ליתר ציון המונחים למחלות ולרפואות בכל כתב יד ויד, הכל לפי ארץ מוצאי של אותו המעתיק, לפי השכלתו והתקופה אשר בה היה חי. כ“י אוכספורד מוסיף לשאר השמות הנרדפים בארמית, פרסית, יוונית, לטינית גם את שם המונח בלשון הגרמנית העתיקה, שאינו מופיע בכ”י מינכן. בכ“יי אשר בפריס מצויים במקום שאר השמות הנרדפים לעתים רק השם בפרובנסאלית וכיוצא בזה. קשה להסיר המוץ מן התבן. ובהוצאתי שהכינותי לדפוס השתמשתי אמנם כמעט בכל כ”יי המצויים בעולם, בערך שנים עשר, אולם יסוד ההוצאה שימשו לי כ“י אוכספורד, וכ”י מינכן (בחלקו) שהם השלמים ביותר.

שפת הספר היא לשון המשנה והמדרשים הקדומים שלנו, בכמה מקומות מרגישים כיצד המחבר היה מתקשה בהבעת מלים זרות בלבוש עברי, אבל רובו של הנוסח כתוב בלשון עברית חיה ושוטפת. אין בו שפת המליצה של המתרגמים העבריים או הסופרים העבריים החל מן המאה העשירית ואילך. אין להרגיש בכל הספר כבד הלשון המצוי בספר הרפואות (המרקחות) של דונולו, מן המאה העשירית (עיין הוצאתי שיצאה לאור זה עכשיו בהוצאת מוסד הרב קוק). ספר אסף משובץ מלים, ניבים ומונחים עבריים נדירים, לרוב מרגליות העשויות לשמש מקור ויסוד לחקר השפה הרפואית בעברית. דוד קאופמן¹³⁴ תמה על שפע המונחים המצויינים שנתגלו לפניו בספר אסף לנוכח “השפה המתה” של הספרות העברית הרפואית המאוחרת. ווניציאנר¹³⁵ אומר, שאסף מוציא ממש כמכשף מלים ומונחים מן האדמה, “כי לאסף לא היו בעלי מופת קדמונים בעברית” שעליהם היה יכול להסתמך בנוגע לשפה. הוא רואה באסף את המחולל של הרפואה המדעית וסולל דרך לחכמה זו בעברית, שעליו היה להמציא מונחים מתאימים.

אסף טרם ידע את המלה חוקן (חוקנא) השאולה מן השפה הערבית, הוא מדבר על כיבוס המעיים או “מסיכה” או “פוולקין” ואני איני יודע את מקור המלה האחרונה אע“פ שברור שהכוונה במלה הזאת היא בחוקן (Clystier). כפי שיוצא מפרק 78: “להמסיכו מתחת במסכת הרופאים, הנקראת פאולקין”. או פרק 241 “לרפא תחתית הבטן בכל דבר חם, במעשה פאולקין אפוקטיפיז”, ועוד. מלה אחרונה זו, המצויה כבר בתלמוד, “אפוקטיפז” הטעה את ווניציאנר, לסבור, שפירוש פאולקין הוא רפואה להקיא. הוא יִצֵּר לו את הצורה היוונית: φιλάϰουον שממנה שאולה המלה. אינני יודע פרסית, אבל כדאי היה לחפש אם אינו מסתתר מאחורי המלה הזאת שורש הפרסי, אשר פירושו חוקן ולא אמצעי להקאה. מקום אחר, (598) “אפוטפיזן הוא פוולקין, יועיל לכאב החלציים והכסליס”, 248: כל אדם שישתה משתה תרופה לכיבוס מעיו ממעל או מתחת, אף בפוולקין…”. מֵי מסכה (0499¹¹). פרק 43: המסיכות הנקראות טבלקין (צ"ל פוולקין)." פרק 118: "וכל מיני תרופתו יהיה מתחת, מעשה מסכת הרופאים הוא פוולקין, הוא אינימא

((Enema =)חוקן). פרק 702: אחרי כן תמסכו מתחת במסכת הרופאים“. פרק 155⁸² “וגם יועיל במסיכה מתחת”. את הוָריד, ווינה (vena), הוא קורא וויתן או חוּטא, כגון “חוטא דכפלא,” = (Vena cephalica), מכאן המלה הלועזית cephalica. (?), הוא אומר (679^a) “חוטא דכפלא, הקיז דם ממנו, והוא חוט של אצבע גדול”. בזמן שהמלה שתן לא היתה שגורה, אלא מי רגליים, הוא אומר (120) “השתן, שהוא מי רגליים”, והוא הדין במקוה השתן (9), אינו משתמש במלה התלמודית שלפוחית, אלא “מקוה השתן, שהוא נֵבל מקות המים” (Vesica urinaria). במקום חום (Febris, Fieber) הוא משתמש במלה “שַׁחַן, (10). במלה קיבה (Gaster) אינו משתמש, בכל מקום הוא אומר קֶרב, או קרב עליון (7). את חוט השדרה (Medulla oblongata) הוא מכנה “חבל המח” (5). במקום המשגל (coitus), מלה השגורה החל מהמאה הי”א, הוא כותב תמיד “משכב” או שכבת נשים (13). כשהוא מונה ארבע תקופות השנה, שהן בא”י בעצם רק שלש, הוא אומר "אביב וקיץ, בציר וחורף (ואינו מזכיר סתיו) (25). הוא משתמש במושג “חרבוני הצמא” במקום יובש מרוב חום. (תהלים ל"ב, ד'). (48). בדברו על הנייר הוא אומר תמיד "קרטיס או כרטיס הוא קלף (649¹¹). כבתלמוד לא מדובר אצלו על כוס מציצה (ventosa) אלא על קרן מציצה, כי אז שמו במקום כוסות “קרניים” של אייל (770, 532). את המושג (ὄξυϱηγμία, Sodbrennen) הוא מביע בפרקי היפוקרטס (1. Aphor. VI) במונח “מחמצת” (350).

אסף מזכיר שֵׁם חיבור אנונימי "והוא נקרא “בספר רפואות (איסקורדיון)” (155.¹¹²). הכוונה כנראה בספר רפואות של דיאוסקורידס. אף הוא מזכיר את היפוקרטס, גלינוס וסוראנוס, ומשתמש לגביהם בביטוי “דקדקוּ (= חיברו) ספרים” (0572⁴)‏. “איפוקרטיץ, איגאליאנוס וסוראנוס דקדקו ספרים”, סגנונו הקדום מתבטא בשימוש הרב של שם הפועל עם כל החיבורים של מלת היחס “לבלתי השחית” (1) “עד לכת” (1) וכ' (עיין יותר בחלק שם הפועל). הוא משתמש בכל מקום בוָו ההיפוך (לביטוי העבר או העתיד) “ויכתוב, ויתנהו, ותרבה, וילכו, ויהי בבואם” וכ' (2).

א) הבנין “נפעל”    🔗

אסף משתמש הרבה בבנין “נפעל” במקומות שאין נפעל שכיח בספרות האחרת ובתקופות אחרות, כגון: לעיניים הנאדמדמוֹת, לעינים הננשפות, הנשדפות, 0635⁵, – אזניים נאטמות וסתומות, 616, – שיניים נבאשות ונכאבות, 538. – נזעף, נבהל ונבעט. 96. – נבעת, 1. – נבחן 613. – נבלל, 642⁵. – שיער הניבל 155⁷⁷. שיער הראש הניבול והנמרט והנבקע.126, ועוד. – מי שנגדל בו הטחול, 155.⁴⁸ – עיניים נגרדות ונדמעות, 539, (tränend ,beissend). – נזעף (nervös), 155⁴⁷. – שיניים נחלדות (dunkel, gew. Zähne), 538. – נחמץ, 87, 109⁵. – חלב שנלקחה חמאתו (מינכן ט"ז:) במקום חלב חמוץ (Sauermilch). – מיובש ונחרב (יבש), 73. – נטפש מדעתו (מלשון טיפֵש), 155¹. – לכאב הלב הנטפש, 155⁹¹. – כליות נכאבות 155¹⁵. – נכלחים (verkrampft) 79. – עיניים נלבנות, 621 (A. eiternde). – צרעת נלבנת או אדמדמת, 68. – אש נלהבת 83. – נמאר (שחין נמאר) = ממאיר (Gangrän, Carcinom), 611. – נמחה השחין 639. – נמלח (מלוח) 74. – להמסך (ausmischen), הדם יימסך במרירה השחורה 63. – נמסכו 8. – הנוסף, הגירוע 61. – הנוסף, הנגרע, 62. – נמעדים ברגליים 550. – נמעט שכבת זרע, 155¹. – ראש נמרט, נסרט, 11. – גרונים נינחרים (Rachenkatarrhe), 220. – ננחר, "לכל נגעי החזה והגרונות הנינחרים, והשיעול, 641, – הבטן הננפח, 155¹⁹. – לכבד הנכאב והננפח 648²⁸. – נכלחים, ונפלגים, 155¹³. – הגופים הנקדחים 197, –תאטמנה האזניים ותיקוט הנפש, 227. – נקשה (= מוצק), 181. – נקשה ונעבה, 537. – נרזים, 155¹⁵. – נרעדו איבריו (Paralysis agitans), 75. – נשבתו זרועותיו, 155⁵. – נשדפים, 530. – לקרב הנשחת והנקרר 645² (Gastritis). – נשעל (=הנגוע בשיעול), 641. – נשקי סם המות. (שהורעלו, שהושקו סם תרעלה) 155,⁵ ובכל מקום. – שרץ הנשרץ במעיים, 123. – בשר נתלע, 587, – ירק הנתלש מן הארץ, 125.¹⁸. –

ב) פוּעל, והפעיל    🔗

משכבו יהיה מזוקף (= תלול) 78. – מכולח, משוסע, מנותק (epileptisch, hemiplegisch, aussätzig), 426, – ממוסך (במובן ממוצע, mittel-mässig), 87, 109¹⁰. – מפורפר (cyanotisch) 498²⁰, 454, 440 ועוד, – מקוצע (=מקולף) “איספרגלים מקוצעים ומפוצלים” 642¹². – מוריק (מלשון

ירוק, הצבע) “עיניים מוריקות ומכורכמות מפני הירקון” 453, – “פניה [של האשה”] מוריקות כחציר" 507. – העיין המלבינה (purulent), 155⁸⁰. “יוכתו ויולשו” (סמי המרפא) 125⁷ ובכל מקום.

ג) מונחים כלליים    🔗

אגודות Glandulae lymphoidales, גם במובן Tophi 125⁸. – אגודות שחין, Scrophulae 125¹⁸– אכולתא, Ulcus serpens 610, – אישיאטיקוס, הוא כאב הרגלים (איסכיאגרא, Jschiagra) 527, –אסכרא, הוא קולוס = Colica, 155.⁸⁵. – אפוטפיזן הוא פוולקין (Clysma, חוקן), 598. – “אשכים, הם ביצי המבושים” (Testiculi) 5, – בהק ((Vitiligo, 68. – בהרת בבשר (Leukodermia) 68. – ביאוש מן הפה (Foetor exore) 155¹⁵. – בכוציקוס Bacchus, Furor percitus “בלשון ארם (!) קינדרופוס” (כך גם בתלמוד – ϰυνάνϑϱωπος) 125⁹. – בעיתה, עיין נבעתת, 96. – בציר (autumnus) 25 ועוד. – “ברסם הוא פרינטיקוס” (Phrenesia, Meningitis אבל פירושו גם: Rhinitis 125¹⁵, 497¹². – בשר יתיר (Hornhaut) 678³. – “גביע”, במקום כוס 631 ועוד. – נגע הגידמים (Lepra) 147. – 112⁷, 79. – גורל, במובן חלק מחלקה, פרק 8, 7 – נגע גיד הנשה (Ischias) 146. – גלולות (Pillen) 602 – גלל, צואה, דומן (Faeces, Stuhl) 458. – גֶרד (Juckreiz), 0635⁴. – גֶרֶש (Gries) 497¹⁰ – גרש החיטים (פתיתי הגרעינים=חול, Gries, Sand), 432. – דאבון לבב, 96. 27. – דאווה (aegritudo) 11. – דַבָשׁ Dromedar 60. – דוה המאדמת הנקראת פירכמוס [פיראניטיס Phrenitis (?)] Erysipelas 603. – דומן ((Scybala 423. – דֹפק כזרע הגד (pulsus altus) 423. –דופק סוחב (flacher Puls) 422. – דוק (Pleuritis) 518 – דוקר בשני הצדדין (Pleurisia) 48. –דקרים בצד שמאל (Neuralgia intercostalis sin.) 79. – דראריחים (מלה פרסית) “הזבובים השורצים על הרתמים והקוצים(!)¹³⁶ בימי הקיץ” (הכוונה ב- (Cantharidae638. – הלוך דם (Dysenteria haemorrhag.). 190. – הלוך המעיים – שלשול (Enteritis) 125⁴³. – חולי הפכפךְ

(259⁵ (Morbus recurrens. – מרוד הביצים (=וורוד הביצים?) 642. – ויתין ( (Venae jugulars5. – זאבה, סיניכוס (ϰυνάγχη, Angina tonsillaris – 10.Aphor. V) 306. 229, 224. – חבל המח (=חוט השדרה Medulla ablongata) 5. – חולאים חדידים (Acutus, Morbi acuti) 439. – כלי חדוד (Scharfes Messer, instrumentum acutum) 555 – חדרי הנסתר (Unterleibsorgane אצל האשה, גם “מסתרים”) 529. – “חדרי הערוה של האשה” (Pubes) 155¹³. – חובש (Emplastrum) 168 ועוד. – חוטא דכפלא “או חוט של האצבע הגדולה” (Vena cephalica) 679⁴, – חורב (Siccitas, ariditas) 125³⁹. – “חזיזים”, תנאי מזג האויר, 496, 213, 163. – חזיזי מצרים, לבנון, ירושלים וכ' 496. – חזזית (Acne) 638, 226. – חזירים, חזירות (Scrophulae) 125²⁷. – שחין חזירים בגרון (Mumps) 234. – חלב חטים (Amylum) 619 ועוד. – חלות (Trochisci) 524 ועוד. – כאב בחלץ (במקום חלציים, Hypogastrium), 242. – חלציים 285, 125, 51, 50 ועוד. – חֵמה (Toxikose) 520, חמת התאוה (Libido) 51. – חקרון (Forschung, Studium) 438, 164. – חרבוני הצמא (Durstgefühl) 155⁷⁰, 48. – חרי צפור דרור (Faecalia hirundinis) 614. – חרס שחין וגרוב (Pruritus, Eczema) 52. – חרצובות (“לכאב החלציים והמתנים… עם החרצובות”) Einschnürungsgefühl; Tabische Krisen? 615. – מתחת לטבור, בין שתי הכסלים Hypogastrium, Spatium inter ossa iliaca)) 39, – טבלקין ראה פוולקין. – “טולטלת היא ערלת הגרון” 495 ועוד. – טֳרִי (Serum, Secretum serosum) 132 ובכל מקום. – “יותרת הכבד” אצל אסף: (Gallenblase, Vasica fellea) ‏“קח פלפלין ארוכין והטביעם ביותרת הכבד של חיה… ואז תוציא את הפלפלין מן היותרת”, 606. – יעוף 11 = יעף (עיפות Labilitas) 109 – נגע היריכים (Ischias) (Arthritis coxarum) 146. – ירכתי הגידים (Peripheria arteriarum) 121. – יַרקון (חוסר דם – Chlorosis, Anaemia) 49. – ירקון=איקטיריקון (Icterus) 125¹⁰ – כאב העצמות (Neuralgia, Rheumatismus) 608 – כאב הכסלים (Lumbago) 125², כאב עיניים וסנורים ונשף (Glaucoma, Amaurosis, Cataract) 125². – כאב הרקתיים Trigeminus Neuralgia)) 125¹⁰. – כבד נקשה ונעבה (Cirrhosis hepatis) 537. – כוסמים (כך בכ“י מינכן, בכ”י אוקספורד): קוצמים (Kleie כוסמת). 498^36,38 ועוד. – חולי כופי (?) “הוא חולי האבן” (Lithiasis) 757. – [כירה] Speculum (?) 713. – כלבים נסערים בחֵמה (כלב שוטה, Rabies, Tollwütiger Hund) 155⁴⁵. – כלח ἐπιλέψια, Epilepsia (7.V.Aphor) 304. – כלח הוא פרליסיאה (במקום המלה היוונית ἐπιλέψια 22,III.Hippocr. Aphorism) 231. – כלי המוצץ (כוס רוח, ventosa) 125¹¹. – כנפי הלב Auriculae cordis?)) 96. – כסלים ((Lumbalis 78. – כערכו (ana, a͞a) 641 ובכל מקום. – כרטין הוא אקלף, (Charta, id est Pergament)585². – לובן העיין (הכוונה במוגלה בעיין) 128. – ליבוב (?) 11 – לכלכת הראש (קשקשים, sqamae) 126. – מגדים (Obst) 125³⁸. מֵגֶ’ל – מוגלה, Exsudat, Materia, Pus, בכל מקום, (השווה טרי Transsudat). – מדוה (malum-Leiden), 1. – מדוכה (“אז יושחק במדוכה, עד הִנתך”, = עֶלי Stossel) 599. – מדפקות (Puls schläge) 499 ועוד. – מדפקות גיד הזרוע (Pulstempo) 196, 421 ועוד. – מדקרה (Trauma durch Stich) “לכל מכה ולכל מיני מדקרות חרב וכלי נשק” 627. – מוהר (Acceleritas, Beschleunigung) 446, 426. – מורק Infusum 124. [מורייס] (Gelee) 702. – מחבושת (חובש על הראש – Funda, Schleuderbinde) 79. – מִחייה (במובן צלקת, Cicatrix, Narbe) “ואם יירפא, יהיה מקום מחייתו עמוק” 378. – מחשכי הגוף,Innenleben, Tiefenperson) 14³ – מחמצת – Sodbrennen,ὀξυϱηγμία Aphor, VI, 1,)

350. – מטחת, להטיח מלמעלה (Aufstrich, Cataplasma) 0635². – מטלית (Umschlag) 0499². – לשיעול המיושן והחדש Tussis chronica (T. acuta). 642¹². – מֵימַץ (מיץ, Extractum) 0635⁹. – מִכוַת אש Combustio 501. – מלקחיים (Pinzette) 131. – מסגרת הלב (Sternum), 5, 4. – מסיכוּת גוף האדם (במובן מזיגה Constitution,Crasis) 2. – מסיכות יסודי בני אדם (מזג הגוף) 17. – מסיכת הרופאים (Klystier-Spritze) 702, 500^6,7, מעשה מסיכת הרופאים הוא פוולקין, הוא אינימה (במובן חוקן) 118. – מסיכה מתחת 155⁸³ (Clysma), מי מסיכה 0,499¹¹. – אשה מסקרת, “היא אשה הפועלת שוה בשתי ידיה” (Ambidexter) 398. – מִסְרָט (Scalpell, Schröpfnadel) 770. – מסתמת

הכבד (.Verschluss, Gallen-Verschl) 648⁶. – מסתרי הערוה בנשים (Pubes) 155⁴², 155⁶. – “יועיל לאשה זבה, לשבת בו עד מתניה, ותרחוץ ביין מסתריה”. – מַעַד (Rheuma) בכל מקום, נמעד (Rheumatiker). – מעד הרגלים והקרסוליים (Gicht, Podagra) 148. – “מעד הרגלים, שהוא פודגרא” 109³¹, 51, 13 ובכל מקום, – מעלות החולי (= תקופות החולי, העליה והירידה) (Exacerbatio) 165. – מעיים, “חלקי המעיים הם ששה”: אם השנים עשר (Duodendum), מעי הצם (Jejunum), מעי הדק (Intestinum ileum), עיורת הסתום (Coecum, Typhlon), קולוס Colon, קוקוס אמיוס (Rectum) 121, – "ואם לא תחדל הקדחת, ולא יפוץ הטרי לצאת, אין לו רפואה, כי אם לבקעהו במפציע (Skalpell) כדי להוציא את הטָרי ואת המֵיגָל, 448, – “לתת מצנפת מעל התחבושת” (?) 79, – “ומרגוע ומנוחות” 41, – מרוחי אשך והנבקעים Hernia Scrotalis, H. inguinalis)) 141, – (מרט) הנמרט, (איש אשר שערותיו נושרות) 126 – מרום הבטן (Epigastrium) 452. – מֶרַח (Streichpflaster, Aufstrich) 548, 639. – מרק בשר ((Bouillon 245. – מַרקָח (תכשיר רפואי Präparat, medic.) 132. – משמרת (Conservatum) 635 ועוד. – מתכנות האדם (apparatus, (institutio 59 – מֹתק הדם (Glycaemia) 90 – נֶגף, “ויסור הנגף” (Anfall, Attaque, impetus) 222 – ניבול Necrosis, Gangräne)) 455. – נִבול (Beschimpfung) 11. – נֵבל מקוות המים, מקוה השתן (שלפוחית), (Vesica urinaria) 9 ועוד. – נגרע (“שועל”=קרחת – Alopecia areata, Alopecia) 638. – נדת הנשים מארכת (Hypermenorrhoea) 625. – נֵזל החֵיך (Rachenkatarrh Pharyngitis) 131. – “נֵטל בגוף” (Magendrücken) התמרים, כוחם חם, ונטל בגוף, מרעיבים הנפש, 109. – ניחור הגרון (צרידות, שיעול שמהגרון) 642, 641. – שחין הצומח בשיח (?) (שחי) (?), הנקרא נמלה, וגם באשכים, שחין הדומה לילפת (Lichen, Intertrigo) 229. – נעורת (Pad, Läppchen) 131 ועוד, גם “Gaze” 148 ועוד. (נעורת פשתן 626². – נשֻׁמה Asthma 155³ ועוד. נשף העיניים Augen-Schwachsichtigkeit) 54. – נתק 79 – מראה השתן הם כמראה הסובים הם קליפות החיטים (השווה כוסמים) 497¹⁰. – סולת שלוק 181. – חולי הסורים (?) morbus syriacus? 768. – סותם הנחיריים, ריאומטיקוס (= נזלת האף, Coryza) 229. – עִביוֹן (0635¹) ((Anschwellung עביון הכבד (Hypertrophia hepatis) 125¹⁰. – עביון הנפח, 588. – עביון= נפוח בעור Oedema 132 עבתות (Fila radicularia, Rhizoma, Wurzelgeflecht) 155⁹. – עונות הראש (התקפים של כאבי

ראש 125⁴⁶) (Attaques). – עוצר המתניים (התקף של כאב, אבן בכליה (Stranguria?) 78. – עוורון (רק במובן רוחני Geistige Blindheit) 438. – עוות העיין לטות עם הפה (Facialisparesis) 65. – עצבון Seelenschmerz, Aegritudo) 11. עצבון (= חצבון?) 27,⁸ – עצבון Beschwerden)) 458. – עצֶה (“חבל המוח יורד ממוח הראש אל תוך החוליות ומגיע עד לעצה” – Os sacrum) 5. – עפלים (Bubones) 560, – עיקרים (שרשי העשבים) 1. – ערלת הגרון, הוא הטולטלת uvula 125²⁷, 131. –ערמת הדעת (Halluzinatio) 56. – עשת שן (Eburnus, Elfenbein) 555. – פאוולקין (אפוטיפיז) (Clematis, φιλάϰουον?, Clystier) 248, 241. המסיכות הנקראות פוולקין, אינימה" (Enema) 43 (השווה לעיל מסיכות. – פוך (Antimon) 605 ועוד. – פוקות (“ויאחזהו פוקות, הוא ליניאיזמוס (Schluckern, Singultus, λιγμὸς) 300, 260, 252 ועוד (Aphor. V. 4). פחז (= חפזון – Tachycardia) 299 ועוד. – פלג (Hemiplegia) 65. – פלח (“משורש איריוס ט' פלחים” – Scheibenschnitt) 0572¹. – פנים מכורכמים, שחרחורים, מלובנים, אדמדמים 16. – פרות בר, פרות בשן, הנקראות בובאלין (גימש) (Bos bubalus) 60. – שפתיים מפורפרות (cyanotisch) 911. – פשרון, פשר השתן (= משקע? Ansatz am Glas, Bodensatz) 498¹⁷. – רוחות הצינה (רוחות המביאות לידי הצטננות) (Wind, Zugwind) 43. – צמיד פתיל (מכסה מהודק לכלי) 147. – צמחונין (Exanthem) 71. – צֻמרא (=צמרמורת, Schüttelfrost) 660. – צרבת האש (Brandwunde) 568. – קדחת מארכת (anhaltebdes, chron. Fieber) 215. – קדחת משכמת ומערבת (morgendliche, abendliche Temperaturen) 350. – קדחת תדירה, קדחת מתמדת (cotidiana) קדחת שלישית (Tertiana), ק' רביעית (Quartana), ק' אפימיריס ephemer, = קדחת של יום אחד. 28⁵. – קדרה (כלי בישול של רוקח) (Napf) 652. – קולוס-אסכרא (צ"ל איסכוריא ischuria) אולם הכוונה היא איליאוס “Ileus” ("תעורר הקיא ויסגור בעד הרוח בתוך) 116. – קולוס – (Colica) “וזה קולוס אשר הזכרנו, נקרא ע”ש המעי” 120, 119, 115. – “קוולוס עושה צירים וחבלים בגוף” 120. – קולוקיזמוס (= אסכרא שבקולוס המעי – Ileus) 117. – קולנג' (Colitis) 666. – קוצמים, קוסמים (Schuppen, Kleie) 289, 247. השווה כוסמים. – קוטב מרירי (Septicämia, Toxicämia) 142 ועוד הרבה Toxikosis (60),Trübsin). – קטט הנפש, Nausea, Übelkeit)) 230. – קוטל (Spina iliaca, Coxae) 5, 4. – נגע הקטלאים (Kreuzschmerz, Coxitis) 146. – קוצר הנפש (Stenocardia, Asthma) 125⁴³. – קרב (Stomachus, Gaster) 7 ובכל מקום. – הקרב העליון (=קיבה) 32. – קרדיאקוס (Cardiakos – כבר נזכר בתלמוד “Herzanfall”, Hypoglycaemia, Shock וכדומה) 155² ועוד. – קרחון ("Frösteln = צמרמורת) 309. – "קרטיס הוא קלף 649⁴¹ – קרן המציצה (Ventosa, Schröpfkopf) 332, 770. – קרסולים (Condyli) 5. – קשקשת הנחושת (Kupferspäne) 605. – “רְבִיָיה, הוא המקום בין הבטן לירך” (Regio inguinalis) 349. – רחבת המעיים (Coecum, Dickdarm) 122. – רוחות פטורות (abgehende Winde",Flatus) 464. – רוויון “השקהו דֵי רוויון נפשו” (שבע במשתה נוזלים) 500¹¹. – רטבון ולחלוח (Feuchtigkeit)

227. – רעבון (רעיון?) נפש (jejunus, nüchtern) 75. – רעבון (Hungergefühl) 310. – רֵעָיון, “ואם עיניו מסקרות סביב, אות רעיון הוא לחולה”. (Verschlechterung) 175. – רף – ((shlaff 163. – רֶשף. (Hitz-fieber, ϰαῦσος טיפוס הבהרות) 221. – שברון בעצמות Hippokr. Aphor. (Lumbago, Hexenschuss) 18.V השווה יחזקאל כ“א, י”א, שברון מותניים. 308. – שדפון שבריאה (Tuberculosis pulmonum) 60. – נגע השועל (Alopecia השווה נגרע) 127, 638. – שוקיים (Unterschenkel) 5. – שיזרות (“עד העצה”=חוליות, (Vertebrae 40 – שחין רע ונמאר (= ממאיר) 71 – שחין צומח בפה ובגרון (Angina tonsill, Aphthae) 233. – שחין הרע בברכיים ובשוקיים ((Ulcus cruris 609. – שחין ממאיר (Carcinoma) 587. – שחין נמאר (Gangräne) 611. – מוכי שחין הרע (בעלי – Dermatitis maligna, Lepra) 147. – שַחַן (חום سخون) 10. – שכבה (Coitus) 13. – שֶׁכך (Diastole) 421. – שיניים נחלדות (Dunkle Zähne) 538. – שעול קטנות (Spast. Bronchitis, Husten, kurzatmig) 125¹³. – שקערוריות בבשר (Dellen במחלת Anasacra) 69. –שרות (נכונות, בריאות) (Normalzustand) 160 ובכל מקום. – שרשור (“לוגדיון, שהוא מוצא הגלל” Rectum) 122. – מראה השתי (באורג) Quer) 498³⁷. – שתי אורגים (משובץ שתי וערב) 431, 430. – השתן, שהוא מי רגליים 120. – תאות מאכל (תאבון) 72. – תגלחת 614. – “להטיח בתגלחת” 29. – תגרה (Entstehen, Entwicklung, Eintreten) 32, 31 ועוד. תגרת הליחה (התהוות. התפתחות הליחה) 38. – תועפות (חושים, (Sinnesorgane 3. – תוצאות הגוף (Tractus) 88. – תחלואים (Erkrankungen) 1. – תלאה (Beschwerde) 11. – תנוך (של הנחיריים והאזניים) Ala nasi etc.) 391. – תעלות (=כלי הדם – Gefässe, Adern) 3. – “תרקבובית, הם ב' העצמות אשר במרום החזה” (clavculae), 5. –

רפואות מן העולם הדומם:    🔗

אבן אגיגיטיס (γάγαϑος λίϑος) 90. – איפים מתים של עופרת (=עופרת שרופה) 125³⁷. – אמוניאקון של ארץ אררט (Ammoniacum) 538 – אספלתוס של סדום ((Pix Judaica 520. – אמיאנטון ἀμίανϑος λίϑος (תרכובת של כסף וכסף חי) כ"י מינכן¹³⁷, 193. – "אספלטון, הוא חומר היוצא מיָם הערָבה (Asphalt) 523. – אפוניטרון (קולופוניא) מינכן, 204.Natriumcarbonat. – אפרוסילינו עיין אמיאנטון. – בורית, שריפת בורית (Borax, Kali) 639. – בורק (Borax) 228. – גבש (Gypsus) 232. – גפרית (Sulphur) 130. – גפרית בוהקת 125⁴⁶. – זיבק הוא כסף חי (Argentum vivum) 232. – זינגר (Aerugo) מינכן 186. – זפת (πίσσα,Pix) בכל מקום. חומר חתום (terra sigillata) 520. – חמר האשקלון (Terra sigillata Askaloni) 674. – אבן טוטיא ((λιϑός ϑυίτης) מינכן 199. – טיט היוצר Tonerde, Bolus), 95. – טרטרון (Tartaron) מינכן 194. – כוחלא (Antimon) 678.–

מלח אררט (Sal armeniacum) 660. – מלח מחוצב (Steinsalz) 642, מלח הודו, מלח סדום (Sal Sodomi) 125¹⁴. – אבן מרקשיתא (הוא πυϱιτὸς λίϑος) 159. – נפט (νάφϑα Petroleum) מינכן 99. – נשדוד, נתר מצרי. (השווה גיטין ס"ט:) 199 –נתר, נטרון 12811. – נתר מצרי 623.,Soda)

(Natr. Bicarbonic. – 636. – סיד (calx) מינכן 199. – סטיפילי, השווה סיריקון, 513. – סיד חי (calx viva) 639. – סיריקון (מלה פרסית!) = שריפת עופרת האדומה (συϱιϰὸν?) = בגלא דמניא (?Mennige). אספידג, ויש שקוראין אותו איסטיפילו, 513. רמב"ם, הוצאת מאירהוף¹³⁸ 28. – אבן פוך

(Stibium, στίμμι, Antimon) בכל מקום. – שַׂל קבירנו (Sal cabarino?) 128¹². – קורלין (Koralle) 177 מינכן. – קלימייא (של זהב) (cadmium, Fuligo aeris), 199 מינכן. – קורסייא (cerussa) “מֵי האיפר הוא קורסיא” אבן שחורה וקלה, מצויה בחופי הים, מינכן 165. קלקאנתוס (Vitriol, ϰαλάϰανϑος) מינכן 226 207. אבן שדנא (מלה פרסית (Haematitis) מינכן 225. – שמן נפט, עיין נפט. – תותיא (מין אבן. עיין טוטיא) 701. –

מעולם החי:    🔗

אישתינקוס (הדג סקנקור, σϰίγϰος) מינכן 172. – ביקלו מרינו, פוקיון (Phoca) = עגל הים מינכן 204. – בהמת הצמר 87. – דגת המים 87. – חבשושתא “צלצלי הבתים שאין להם כנפיים, הוא כונפוסא” (Scarabäus) גם עבור (Gryllus domesticus) מינכן 221. – חגבים (Locusta, ἀϰϱίδες)

מינכן 221. – חרדון, הוא הצב (!) ההולך על ארבע, (הכוונה היא ב- Stellio vulgaris, σαῦϱος, (Eidechse, Lizard 573, מינכן 214. – חרי יונים, חרי צפורי דרור (השווה צואת יונים) 139. – מוסק (Moschus) 678¹. 075. – מרגניתא (מרגלית, Perle) 677. – מֹרת (χολὴ) הדג המקושקש (λεπιδωτὸς) 128¹². – מררת ארנבת 128⁹, מינכן 97. – מרירת חזיר 130, מינכן 101. – מרירת אגור (בלעז גרווא grue) = כרוכיה Kranich, 75. – עוף הלבן האוכל דגים (Möwe, Larus argentatus) מינכן 172. – עטלף (כפש) Vespertilio 220, 214 מינכן. – עלוקת המים (Hirudo, Blutegel) 734. – עשת שן (Elfenbein ὀδόντα ἐλέφαντος) מינכן, 206. – [פילגרו – צפור?] 732. – [ציגוניא – עוף] 706. – צלצל הבתים שאין לו כנפיים, הנקרא חבשושיתא 594. – צפיעי בקר (גללי צואת בהמה) Kuhmist 148. – צפיעי הפרתמים (!) 731. – צפרדע נאבוטה (Rana nabbathaea?) 150. – רְאֵם (מין עוף!) 645. – שרפת גלל האדם (צואת אדם קלויה) 129. – תולעת עלוקת המים (Hirudo) 400¹². –

שמות ומונחים שלא מצאתי את משמעם או שקראתים ללא נכון:    🔗

אוגדין, כלי פרסי לכתות בו רפואות. 674 – לבשל ביין או במים נחספים (מים שהורתחו ושנשאר מהם רק חלק?) 646. – לטפרי עיניים 678. – נֵץ הנשחת 155⁶⁴. – סיגות הכרמים 569 – [עטרות – ענזרות? 701] – פרסות העיירים 618. – בגד עמדופן הוא בבקין 642. – פסילתרו, הוא דבר להקיא 503. – להפתיך בדבש 500⁷. – צרף ציבין (רפואה) 678. – קחיונים (קוסימוס?) “צו אשר יובא למרחץ ולהמשח בשמן שושנים או קחיונים או באחד השמנים המלכחים את הקדחת”. 500¹⁰. – אבני ריחיים מנוזפות באש, ויתנהו בתוך שוחה? 623. – (היודעים ילמדוני!).

 

לקט דגמים מתוך גוף הספר של אסף הרופא    🔗

(עפ"י כתבי-יד שונים)

פתיחה    🔗

אמרתי במבוא ש“ספר הרפואה לאסף” משמש צביר של מאמרים ותרגומים רפואיים בעברית, כ“כ תורה שבעל פה בחכמת הרפואה מעמי ישראל, בבל, כשדים, הודו, מצרים, כוש ויון. מקדמת דנא עד לתקופתו של אסף, והמעתיקים המאוחרים אף הוסיפו מן הידיעות שלהם עד לתחילת המאה הי”ב. הוספות מאוחרות שהוכנסו לטכסט הגיעו עד כדי כך, שמעתיק כה“י אוכספורד אשר חי במאה הי”ג בגרמניה אף הכניס לטכסט שמות נרדפים לכמה מונחים בגרמנית.

אולם ההקדמה לספר אסף ורוב הפרקים מ-1 עד 25 הם קדומים מאד. הפתיחה גופה (פרק 1–2) שייכת למדרשים הראשונים או לתקופת חיבורם של הספרים החיצוניים והמגילות הגנוזות שנמצאו בשנים האחרונות במדבר יהודה, ועובדה לצרכי הקדמה לספר הרפואות של אסף (פרק 2).

בעוד שהאגדות על תוכן זה מסורות לנו בספר היובלים י‘, א–י"ט ובספר חנוך א. י’, ו' עד ט, וכ' בלועזית ובפרק י' בדף י"ב של המגילה החיצונית לבראשית (אביגד, ידין) בארמית ותורגמו רק זה עתה לעברית, הרי יש לפנינו טכסט עברי עסיסי קדום מן התקופה ההיא.

אגב מופיע במגילה החיצונית לבראשית דף כ‘, שורה י"ט–כ’ המונח “אשף” על יד אסיא וחכים, וכבר ידועים לנו האשפים (הרופאים המטפלים בחוליהם ע"י לחישה) מספר דניאל (ב' י‘, כ"ז; ד’, ד; ה', ז, יא, ט"ו). כ"כ קיימת הצורה אשפין, אשפיא, כמו באשורית “אסיפוּ”, ודבר זה רומז, שהשם “אסף” לא היה שם פרטי בלבד, אלא גם תואר לרופא (ולאו דוקא לרופא לחשן). שנויי מושגים קרובים זה לזה בלשון קורים לא אחת במרוצת הזמן בכל השפות!

השווה את דברי הסבר להקדמת הספר בע' 65–72.

הקדמה זו נדפסה כבר כמה פעמים. לראשונה אצל ילינק “בית המדרש”, לייפציג 1855, חלק ג‘, ע’ 155. אח“כ ב”אוצר המדרשים" בתור העתק משם, וגם בספרו של בן ציון דינאבורג (דינור) “תולדות ישראל”, “ישראל בגולה”, ירושלים תרפ“ו. ע' 291. ע”פ תצלום של כ"י מינכן 231. שמואל קראוס פירסם את החלק השני בכרך החמישי של “מונומנטה תלמודיקה”, ווינה 1914 ע' 42.

אין זה מתקבל על הדעת שהקדמה זו נכתבה בידי אסף עצמו, ושהזכיר את עצמו בין גדולי החכמים ברפואה, שהחיו את לימודה. אכל מדבר מתוכה אגדה עממית עתיקת ימין כשם שמופיעה בתחילתה בספר היובלים ובמגילה החיצונית לס' בראשית, והמתאימה להחיאת הרפואה הידועה ע"י הנסטוריאנים הסורים עם תרגומיהם מיוונית והכנסת ידיעות רבות ועתיקות מהודו, מפרס, מבבל וכ'.

ההקדמה והספר כולו לא נכתבו בידי אסף, אלא מהווה כתב של תלמידים נאמנים ששמעו “תורת רפואה שבעל פה” מפי מורם.

לקט דגמים מתוך גוף הספר של אסף הרופא    🔗

הקדמה

1 זה ספר הרפואות אשר העתיקו חכמים [ה]ראשונים מספר שם בן נח, אשר נמסר לנח בלובר ההר מהרי אררט אחר המבול. כי בימים ההמה (ובעת ההיא) החלו רוחות הממזרים (המזיקים? לאדם) להתגרות בבני נח, והחלו להשטות ולהטעות ולחבל ולהכות בהלאים ובמכאובים ובכל מיני מדוה הממיתים ומשחיתים את בני האדם. אז באו כל בני נח (ובניהם) יחדיו ויספרו את נגעיהם לנח אביהם, ויגידו לו (על אודות) המכאובים הנראים בבניהם, ונבעת נח וידע, כי מעון בני האדם ומדרך פשעם יתנגעו בכל (מיני) תחלואים ומדוים. אז קדש נח את בניו ואת בני בניו ובנותיו (יחדיו), ויגש אל המזבח אשר בנה. ויעל עולות, ויתפלל אל האלהים, ויעתר-לו. וישלח מלאך אחד מן הקדושים, שרי הפנים, ושמו רפאל, לכלות (את) רוחות הממזרים מתחת השמים לבלתי השחית עוד בבני האדם. ויעש המלאך כן ויכלאם בבית המשפט. אך אחד מעשרה הניח לחהתהלך בארץ לפני שר המשטמה, לרדת בם (?), במרשיעים (לנגע ולענות בהם) בכל מיני מדוה (ותחלואים ומכאובים). (ואת רפואות נגעי בני אדם וכל מיני רפואות הגיד), (ויגד) המלאך לנח לרפא בעצי הארץ וצמחי האדמה ועקריה. וישלח (את) שרי הרוחות הנותרים מהם להראות לנח ולהגיד לו את עצי הרפואות עם כל דשאיהם (וירקיהם) ועשביהם וזרעיהם (למה נבראו ו)ללמדו את (כל) דברי תרופתם (עד כלה) למרפא ולחיים.

2 ויכתב נח כל הדברים (האלה) על ספר, ויתנהו אל שם בנו זגדול. ומן הספר הזה העתיקו חכמים (ה)ראשונים (ויכתבו) ספרים (הרבה) איש (ואיש) בלשונו. ותרבה דעת הרפואה בארץ. ובכל הגויים אין חכמים אשר בחנו את ספרי הרפואות כחכמי הודו וחכמי מקדון וחכמי (ו)מצרים. (כ"י בודלייאנה לאור. אור 113 מוסיף כאן): וכחכמת ארם. כי חכמי חודו הם שוטטו למצוא עצי הרפואות והבשמים, וחכמי ארם מצאו את העשבים לכל מיניהם וזרעיהם לרפא. ואת פשר הדברים העתיקו ארמית. – (כ"י מינכן 231 מוסיף כאן): (…בכל הגויים אשר בחנו את ספרי הרפואות (אין) כחכמי הודו וחכמי מוקדון וחכמי

מצרים, כי חכמי הודו שוטטו למצוא כל עצי הרפואות והבשמים. וחכמי ארם מצאו העשבים לכל מיניהם… וזרעיהם לרפא, ואת פשר דברי הספרים העתיקו ארמית). וחכמי מוקדון החלו ראשונה לרפא

בארץ, וחכמי מצרים החלו לחבר ולנחש במזלות ובכוכבים, ללמוד את ספר מדרש הכשדים אשר העתיק קנגר בן אור בן כשד וכל מעשי החרטומים. ותגדל לחם חכמתם עד קום אסקלופיו“ס אחד מחכמי מוקדון וארבעים איש עמו מן החרטומים מלומדי הספרים הנעתקים. וילכו חכמי מוקדון הלוך בארץ ויעברו מעבר להודו אל ארץ קדמת עדן למצוא (מקצת עצי הרפואות ועץ החיים (כ"י פלורנץ: למען תגדל תפארתם על חכמי הארץ). ויהי בבואם אל המקום (ההוא, וומצאו את עצי המרפא ועצי עץ חחיים), וישלחו ידיהם לקחתם. ויברק (ה') עליהם את להט החרב המתהפכת. ויתלהטו כלם בשביבי (הברק), ולא נמלט מהם איש (ותעזב הרפואה מן (פל': הגויים) הרופאים, ותשבת (פל': חכמת הרופאים) שש מאות ושלשים שנה, עד מלוך ארתחששתא המלך¹³⁹. ובימי ארתחששתא המלך עמד איש נכון וחכם וילמד דעת (ספרי) הרפואות (כ"י פלורנץ: ומבין לכל דבר מתוך דבר) ושמו איפוקרא"ש המוקדוני ושאר חכמי הגוים, ‏**ואסף היהודי ודיוסקוריד”וס הבעלתי וגליינ"וס הכפתורי** (כ"י בודלייאנה: ושאר חכמי הגויים, אסף וחכמי היחודים והרבה חכמים אחרים, ויחדשו…) וחכמים הרבה (מאד) ויחדשו את עבודת הרפואה, ותהי עד היום הזה…

פירוש (לשם דוגמה)

ספר רפואות: כ“י פלורנץ מתחיל: בשם ה' נעשה ונצליח, ספר רפואות, חשוב ובדוק מרופאי הקדמונים, ספר רפואות. אשר העתיקו… חכמים ראשונים: הרופאים הקדמונים. מספר שם בן נח: מן הספר הרפואי העברי הקדום ביותר, היינו שלא זה הוא הספר שם בן נח אלא לקח מתוכו, אשר נמסר לנח בלובר ההר מהרי אררט: בקראי לראשונה את השם לובר בשלשת כה”יי שעמדו לרשותי חשבתי שם זה לטעות (חשבתי ללובר הידוע בפריס ובעולם האמנות), גם בעת הדפסת הטכסט (לפני חמש שנים) טרם הוברר לי השם ומשום כך הבאתי סימן שאלה, אולם אחר קראי במגילה החיצונית לבראשית (הוצאת אביגד, ידין) ע' י“ז. “…תבותא נחת חד מן טורי האררט (סעיף ח' דף י' של המגילה), “ונצבת כרם… בלובר טורא”, המזכיר את הפסוקים ה', כ”ח. ז‘. א’. של ספר היובלים (כהנא): “ותלך התבה ותנח על ראש לובר, אחר הרי אררט”, “…ביובל הזה נטע נח כרם בהר אשר עליו נחה התבה, אשר שמו לובר מהרי אררט” ואחר שמופיע שם זה גם בספר היובלים ז, י”ז: “שלש הערים האלה בקרבת לובר ההר” ושם י', ט“ו. “וישכב נח עם אבותיו ויקבר בהר לובר בארץ אררט” – התברר לי, שלא טעיתי בקריאתי. ואף על פי שפרסם כבר ילינק (בית המדרש, חדר ג', עמוד 155) את ההקדמה הזאת מתוך כ”י מינכן 231, וכתב ג“כ “בלובר ההר”… לא היה אז ברי לי, אם גם הוא לא טעה בקריאת כה”י המשובש במקום מלה זו. דיליטש חשב שזהו ההר אלברוס בהרי קאבקז.

רוחות הממזרים: על הרוחות והעירים השווה ספר חנוך א' ט“ו, ו' עד ט”ז, א–ד‘. (…לך והגדת אל עירי השמים… ואתם. קדושי רוח החיים, חיי נצח, ותיטמאו בנשים…) ועל כן לא יעדתי לכם נשים, כי כבני רוח בשמים משכנם בשמים, ועתה, הגבורים אשר נולדו מרוח ו(מ)בשר, רוחות רעות ייקראו על הארץ, ועל הארץ משכנם. רוחות רעות יצאו מגויותיהם, כי מאנשים נולדו על הארץ… ורוחות הגבורים מענים, מדכאים, משחיתים, מתנפלים, עושים רעות ומעשי הרס על הארץ ועושים עמל. הם לא יאכלו אכל, כי אם ירעבו ויצמאו ויביאו כשלון, והרוחות ההן תתנשאנה על בני האדם ועל הנשים, כי על כן מהם יצאו… כן תשחתנה עד יום האחרית הדין הגדול, אשר בו יכלה העולם הגדול, עם העירים והרשעים כולם יכלו…“. ממזרים: אני קראתי מימזרים, (איוב ל"ז, ט'), מלשון מזר (מזל), כוכב של מזל רע, מן החדר תבוא סופה, וממזרים קרה”, אולם מתברר לי עתה שמשמעו: המגואל, המטונף, כמו בערבית “מד’ר”, "לא יבוא ממזר בקהל ה’ " (דברים כ"ג, ג'), הוא הנכון. וכך כתוב גם בתרגום העברי לחנוך א‘. י’, ט. “ואל גבריאל אמר, צא לקראת הממזרים והמתועבים, וילדי הזימה, והכחדת את בני הזימה ובני העירים מתוך האנשים…” בעת שציווה ה' אל רפאל: (שם ד–ח') “אסור את עזזאל, ידיו ורגליו והשלחתו אל החושך… וריפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים (הרעים) ובישרת רפואת הארץ, כי ירפא לארץ, ולא יכחדו כל בני האדם מפני כל הרזים אשר גלו העירים…”. החלו להתגרות בבני נח: כ“י פלורנץ: להתגרות בבני אדם. השווה חנוך א', ט”ו, י“א, יב, וספר היובלים, י‘, א’, “ובשבוע השלישי ליובל הזה (העשרים ותשעה) החלו הרוחות הטמאים להטעות את בני נח ולפתותם ולאבדם”. והחלו להשטות ולהטעות ולחבל ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מדוה וג'. השווה חנוך א' ט”ו. י“א. “ורוחות הגבורים מענים, מדכאים, משחיתים, מתנפלים, עושים רעות ומעשי הרס ועושים עמל”… אז באו כל בני נח (לאביהם) יחדיו: השווה ס' היובלם י‘, ב. “ויבואו בני נח אל נח אביהם, ויספרו לו בדבר הרוחות המתעים את בני בניו ומכים בסגורים והורגים אותם. יתנגעו: כ”י מי’., פל‘: יתענו. ויתפלל אל אלהים: (שם ג') "ויתפלל לפני ה’ אלהיו, ויאמר, אל, אלהי הרוחות לכל בשר, אשר עשית עמדי חסד…” וישלח מלאך אחד, מן הקדושים, שרי הפנים ושמו רפאל: (חנוך א‘, י’, ד. “ואמר ה' אל רפאל, אסור את עזזאל, ידיו ורגליו והשלחתו אל החושך… וביום הדין הגדול יושלך אל תוך האש. וריפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים (הטמאים) ובישרת רפואת הארץ, כי יירפא לארץ, ולא יכחדו כל בני האדם מפני כל הרזים אשר גילו העירים. שרי הפנים: מי' פל‘: ממלאכי הפנים. לכלות את רוחות הממזרים: (שם. ט'.) "ואל גבריאל אמר ה’, צא לקראת ‏ “הממזרים” והמתועבים, וילדי הזימה והכחדת את בני הזימה ואת בני העירים…” ויעש המלאך כן, ויכלאם בבית המשפט: (שם. י"א.) “ויאמר ה' אל מיכאל. לך ואסרת את שמחזי ורעיו, אשר עמו, שהתחברו אל נשים ויטמאו אתן בטומאתן… והשמדת את כל רוחות התאוה ואת בני העירים, יען אשר עשו חמס לבני האדם”. אך אחד מעשרה הניח להתהליך בארץ, לפני שר המשטמה וג': (ספר היובלים י' ח). “ויצונו ה' אלהינו לאסור את כלם. ויבוא “משטמה”, מלאך הרוחות, ויאמר, ה', הבורא, השאר מהם לפני, ושמעו לקולי ועשו כל אשר אומר אליהם, כי אם לא ישארו לי מהם, לא אוכל עשות ממשלת רצוני בבני אדם. כי הם המה להשחית ולאבד ולהתעות לפני משפטי, כי רבה רעת בני אדם”. אך אחד מעשרה הניח להתהלך: (שם ט') “ויאמר, תישאר לפניו עשיריתם, וירדו תשעה חלקים אל מקום הדין (בבית המשפט). ואת רפואות נגעי בני אדם הגיד המלאך לנח: (שם י') “ולאחד מאתנו (רפאל) אמר, כי נלמד את נח את כל רפואתם…”. לרפא בעצי הארץ וצמחי האדמה ועיקריה: (שם י"ב). “ורפואת מחלתם כלה אמרנו לנח עם העתותם, למען ירפא בעצי הארץ” וישלח את שרי הרוחות הנותרים להראות לנח את עצי הרפואות וג'; השווה לכך חנוך א' פרקי כ”ט עד ל"ב. דברי תרופתם: מי': רפואתם.

פרק 2    🔗

ויכתוב נח כל הדברים האלה על ספר וג': (היובלים י', י"ג.). “ויכתוב נח את הכל כאשר לימדנוהו, בספר, ככל מיני הרפואות” ויתנהו אל שם, בנו הגדול: (שם, י"ד) “ויתן את כל הספרים אשר כתב, לשם, בנו הגדול. כי אותו אהב מאד מכל בניו. אשר בחנו את ספרי הרפואות כחכמי הודו: כ”י מינכן ממשיך כאן: כחכמי הודו, וכחכמי מקדון, וכחכמי מצרים“. ותרבה דעת הרפואה בארץ: בכ”י של הסורבון פריס 158, המכיל את הפירוש לספר יצירה והנעתק במאה ה-12, נמצא כתוב הפסוק הבא: “והחכמה הזאת (חכמת הרפואה) גדולה ועמוקה ובארץ הצר (?) קמו פילוסופים וסקרו ונסו בזאת בחכמה. ובימי ארתחששתא קמו מקדונים תחתם ואלה שמותם אינסוקרש (היפוקרש) הצרי, תייוונאליש המשעי (דיאוסקורידס) מארץ מואב וגליאנוש הכפתורי מארץ הכפתור, ואסף הירחי. ותרב חכמת הרפואה בימים ההם. כי עד הימים ההמה לא רפאו אדם את חברו, ושלחו בארץ הצרה (הצרי?) ליקח משם הרפואה. ותגדל חכמתם והם עשו ספרים אין קץ, לבד מספר שם בן נוח אשר היה לפנים, כי ספר שם היה סתום והיה כתוב בו לזה החולי זה הסם, ולא היה פירש הדברים ועלילות החלאים ואיזה יסוד ובמה רפא, בכח חם ולח וקר ויבש, וגם הוסיפו ופירשו כל מסיכות וענייני היסודות והגידים כמה הם. ואני לא באתי כ”א לפי צורך פירש זה הספר". חכמי ארם: הסורים הנסטוריאנים, המעתיקים את ספרי הרפואה מיוונית לארמית. יש כאן משום תיאור של תולדות הרפואה בימי קדם עם שמץ של אמת אובייקטיבי, ראה דבר הסבר במבוא, לספר זה.

העתיקו ארמית: כאמור לעיל. אל ארץ קדמת עדן: השווה ספר היובלות י. י“ט. “מזרחה, אל שנער…” עצי הרפואות ועץ החיים: השווה ס' חנוך פרקי כ”ט–ל“ב. גם האשורים והבבלים ידעו על עצי הדעת והרפואה. מהם קבלו עמי פרס ומדי. לפי מסורתם נטעה האלילה אמירטופ, אלילת החיים הארוכים, עץ אחד עם כל הזרעים (בּוֹרוּקשה) בין אלף עצי רפואה אחרים. עץ זה עמד ע”י העץ המיסטיריוסי גוּקרארינה (עץ של חיי נצח) העשוי לרפאות את כל המחלות ולהקנות חיי עולם. ספר מדרש הכשדים: חכמת הכשדים הוא שם נרדף לאיצטגנינות או רפואה באמצעות איצטגנינות, (Chaldaean Wisdom). לכשדים שימשו כוכבי-עזר לידיעותיהם ע“י מסורת בכתב היתדות: השמש (אליל השמש), סין (אליל הירח), מרדוך (דומה ליופיטר, צדק), אשתר אפרודיתה, ווינוס, נוגה), ניחיב (סאטורנוס, שבתאי), נבוֹ (מרקוריוס, הרמס, כוכב), נרגאל (מארס, ארס, מאדים). בין היוונים היה כסינופאנס הראשון שהעביר את תורת הקשר בין עמדות הכוכבים ותופעות ואירועים על הארץ. המיתולוגיה היוונית הקדומה כרוכה ומשולבת במערכת מסובכת של איצטגנינות קוסמוגראפית, ‏ גיבורי היוונים המיתולוגיים הודרכו תמיד ע”י כוכבים מסוימים. איצטגנינות ביוון הגיעה לשיאה במאה הרביעית לפני סה“נ. אז עלתה האיצטגנינות ביוון עוד על המידה שהושגה בבבל. הקידמה הפינומינאלית של היוונים במדעי הטבע לא מנעה אותם מלפתח גם את חכמת שוא של האיצטגנינות. ע”י תהליך משונה של קשר וע“י אסוציאציה מוזרה של מחשבה תורגמו כל ההשגים של מדעי הטבע לשפת האיצטגנינות (של הבוטניקה, זואולוגיה, חימיה, מינירלוגיה, אנטומיה ורפואה). אריסטו הפך את האיצטגנינות כחלק של הפילוסופיה שלו. תאלס, היפוקרטס, היפארכוס וגלינוס קיבלו פרקים מקוטעים של “חכמה” זו. קלאודיוס פטולימיאוס כתב לראשונה חיבור סיסתימטי על האמונה ב”חכמה" זו.

כהני הכשדים העמיקו להתעסק בתופעות השמים והמאורעות באדמה והעבירו את ידיעותיהם לפרוגנוזה של המחלות. כמובן שלעתים צדקו נביאים חוברים אלה ולעתים לא, ואם לא, הרי רצו בכך האלים להפכם. נושאים של האיצטגנינות היו מצבי השמש, הירח וכוכבי הלכת הידועים אז עד לגלגל השבתאי, כ“כ כוכבי השבת לבדם או בקהל המזלות שלהם. ששים וארבעה צבירים נודעו בפאתי תימן ועשרים ושמונה בפאתי צפון של השמים. צבירים אלה נפרדו ע”י שנים עשר המזלות הידועות כ“זודיאקוס” (מעגל החיות) שתאמו לשנים עשר החדשים של השנה. נוסף להעמדת הכוכבים והמזלות זה ממול זה פיתחו היוונים את הידיעה על שבע המתכות בהתאם לימות השבוע. לכל כוכב לכת וכל אחת מ-12 המזלות שייכו צמחים ורפואות מסוגלים להם. כוכבי הלכת נקשרו ג“כ בצבעים מיוחדים לכל אחד, לבסוף הועברה להם גם השליטה על איברים מיוחדים בגוף. לאלה סוגלה ממשלת היום לאחרים הממשלה בלילה. האיצטגנינות הועברה לרומא ע”י יוונים במאה הראשונה של ספה“נ, וכונתה בשם “חכמת הכשדים” ה”חכימין, אשפין, חרטומין, גזרין" של דניאל (ב, כ"ז). היו אשפים, יודעי הכוכבים והמחלות וחוברים וגוזרים ע“פ ה”הורוסקופ“. היהודים בהמוניהם הושפעו אף הם מאמונת שוא זו, אבל חכמי היהדות הרשמית דחו את האמונה זו באמרם ש”אין מזל לישראל", וספרי הסיבילינות שיבחו את היהודים שאינם מאמינים בדברי נביאי שקר וחוזי מזלות (פסחים קיג:).

ספר היובלים (י"א, ח) מביא על חכמת הכשדים: ותלד לו את נחור, ויגדל וישב באור כשדים, וילמדוֹ אביו את חכמת הכשדים, לנחש ולכשף באותות השמים. רפואה “סידיראלית” שלטה עד למאה הי“ח במקומות רבים באירופה. “אסטרו-דיאגנוסיס” ואמצעים אסטרולוגיים עמדו ברמת ה”חכמה“, רופאים בעלי שם, בתי ספר לרפואה ומוסדות רפואה רבים העלו אותם על נס. אצל הערבים פותחה חכמה זו שהתאימה לפ’טאליסמוס שלהם. אולם הרמב”ם, שחי בתוך עולמם נלחם קשות נגד אמונה תפלה זו. “איצטגנינות היא מחלה ולא חכמה” (במכתבו לחכמי לינל). “טפשים חיברו אלפי ספרים ב”חכמה" זו".

בשם “חכמת הכשדים ודרכי האמורי” ציינו בימי קדם גם דת, מאגיה, איצטגנינות ושואלי אוב אוֹ ידעונים ומנחשים (דברים י"ח, יא). כל אחד היה מיוצג ע“י חכמים מיוחדים “מומחים”. הידעונים והחרטומים לפתור חלומות, האשפים והמנחים ניבאו מחלות ותוצאותיהן, אחרים, חכימים, אסייא טיפלו ממש בחולים. בעולם מלא כחות מטהפיסיים אלה לא היה מקום להתקדמות באנטומיה ורפואה ראציונאלית. חכמת הכשדים זוהתה ב”ברית החדשה" במעשים של החכם מן המזרח. למרות נופכים לא מעטים לאסטרונומיה, מתימטיקה, חימיה והתירפיה בצמחים ובאברי חיות עיכבה הרפואה הבבלית-אשורית יותר את קידמת הרפואה מאשר הועילה לה. קנגד בן אור בן כשד: בבראשית (כ“ב, כ”ב) אנו שומעים על כשד בנו של נחור, אחיו של אברהם. בס' היובלים (ח‘, ו’) מסופר על אשת שלח ושמה מעכה בת כשד, כאן אנו למדים על קנגד בן אור בן כשד. האם זה נכון ש“אוּר בן כשד” זהה עם “ארפכשד”, (בראשית י', כ“ב, כ”ד; י"א. י), אחד מבניו של שם בן נח (?), כמובא בס' היובלים (ז' י"ח) ואלה בני שם: עילם ואשור וארפכשד, אשר על שמו נקרא אח“כ חבל הארץ אור כשדים. ארץ נוֹד קדמח עדן: השווה בראשית ד', ט”ז. עצי המרפא ועץ החיים: ע“ל עצי הרפואה, ואגדת הפרסים. אסקולפיוס, אחד מהרופאים הקדמונים של היוונים, אשר בגלל מעשיו הנפלאים הועלה לדרגת אליל. הוא הוא שתואר יחד עם הסמל של נחש המתפתל סביב למטה, ואשר לו בנו היכלים, ומקומות מרפא בגבולות יוון ומושבותיה, בפרט באפידאורוס ועל האי קוֹס. הוא היה תלמידו של כירון אשר אצלו גם אפולו למד רפואה ומוסיקה. בניו של אסקולאפיוס היו מכאון ופודאליריוס, שהשתתפו בתור רופאים במלחמת טרויה. בנותיו היו פנאקייאה והיגיאיאה. אחר בערך שש מאות שנה קם היפוקראטס המקדוני (באי קוס), שאר חכמי הגויים, בקנידוס, רודוס, קיריני וסיקיליה. זה היה בזמנו של ארתחששתא שחיו גם הרופאים קטיסיאס ואויריפון, ודימוצידס. האחרון שימש רופאו של דריוש, מלך פרס. קטיסיאס נפל בשבי הפרסים והיה רופאו של ארתחששתא השני (402 לפני ספה"נ). וויניציאנר רוצה לראות בארתחששתא את ארתא כסרכסס הרביעי (226–240 לספה"נ) מיסד השושלת של הסאסנידים, כובש ארם נהריים, אשר בנו שפור (240–271) נשא לאשה את בת הקיסר אבריליאנוס, האחרון שיסד את העיר ג’ונדי-שפור ואשר משך לשם מלומדים יווניים שברחו מרדיפות ביצנץ. שם לימדו והעתיקו כאמור לעיל בדברי ההקדמה את ספרי היפוקרטס, דיאוסקורידס וגלינוס. ואסף היהודי, איפוא, חי לפי אגדה זו במאה השלישית תחת ארתחששתא הרביעי בארם נהריים ואח”כ אולי גם בג’ונדישפור. אסף היהודי, היה כנראה אחד מן המתרגמים הראשונים של ספרי רפואה אלה מיוונית לעברית, קטעים מתרגומים אלה נמצאים בתוך ספר זה. אסף דן כאן על רופאי הודו, מקדון, פרס, מצרים וארם. את רופאי ערב כמובן טרם הכיר. הוא מדבר בזלזול על רופאי מצרים שחיברו ונחשו במזלות ובכוכבים, דברים שהזהיר את תלמידיו (עיין שבועה) לבל ילכו בדרכיהם. דיוסקורידס הבעלתי: (בעלתי – סורית ארמית: = אפרודיטה), דיאוסקורידס, פידאניוס, נולד בערך בשנת 40 (לספה"נ) בעיר אנאזרבא ע“י תרשיש במדינת קיליקיה, ושימש רופא מנתח בצבא הקיסר נירו. “המאטיריה מדיקה” שלו תורגמה לעברית, ארמית ואח”כ לערבית ושימשה יסוד לכל הבאים משך 1500 שנה. לא ידוע לי מה פירוש השם “הבעלתי”. כ“יי אחדים קוראים ה”כעלכותי" (= הקיליקי?) (שטיינשניידר דונולו 24). השווה גם שטיינשניידר, H.B. 5.23.; “בוטניקן”. ומילר ZDMG 31.527.. בלשון אשורית וגם במקרא (א' מלכים י' כ"ח) נקראת מדינת קיליקיה “קוּה” האם היתה כאן הכוונה ב“הבעל כוּתי” (?), גלינוס מזכירו לרוב. בכרך השלישי של פאולוס אייגניטה נזכרים בערך 90 מיניראלים, 600 צמחים ו-168 חמרים של בעלי חיים אשר דיאוסקורידס השתמש בהם. דיאוסקורידס נקרא אב “המטריה מדיקה”. מענין שהוא הכיר כבר את רוב צמחי ערב. בספרו נזכרת לראשונה ההכנה הכימית של אמצעי מתכת. הוא תיאר גם את עשיית האופיון. הוא הראשון המזכיר את אקוֹניתוֹן, אמוניאקון והשפעתוֹ הרפואית של אלואי. הוא שהמציא את השם הידרארגירון (Hg) לכספית. גלינוס (131–201 לספה"נ)‏ נולד בפרגמוס, מיסיאה. בר סמכא דומה להיפוקרטס בהשפעתו לדורות הבאים. הכפתורי: (.10.13.9.19 Hebr. Bibliogr. אינו שייך לגלינוס, ובא במקום קפאדוקיה. (תרגום השבעים ושאר התרגומים דברים ב' כ“ג; עמוס ט' ז.; ירמיה מ”ז. ד). אבל, מיסיא זו איננה קפאדוקיה. “הכפתורי” לעומת זה נקרא אריטייאוס “שאין דומה לו”. חי במאה הראשונה. הוא היה מגדולי האֶקלקטיקאים. חיבורו: De causis et signis Morborum, י“ל גם באנגלית ע”י אדמס. אולי היה כתוב פעם השם אריטייאוס לפני המלה “הכפתורי” ונמחק או נשמט אח"כ.

5 ואלה מחלקות הגידים המושכים את הדם בבשר להשקות הגוף, להוליך את הנפש בדם בכל הבשר, ואיך נפרדו כל אחד מן הגידים (למקומו) בכל הגוף….

7 וידבר עוד אסף על מחלקות הגוף, לתוצאותיו פשר בריאתו: מתחיל מן חראש, הוא מקור המח, הוא רביעית הגוף וכח הראש, וחזקת הראש הוא מקור המוח, והוא דומה למלך בהיכלו, כי הוא מולך על כל הגוף, וחזקת (כח הגוף) כח המח הוא חם מאד, והוא מכון הדעת, ומשם תוצאות הלחה היורדת מן המח, היא קרה כשלג לנכח חם המח….

9 והגורל השלישי, מן הטבור ועד העצה, הוא רביעית הגוף ותחתית הבטן, שם הוא מכון הכליות.

11 אלה הם ארבעת מוסדות הגוף כנגד ד' רוחות השמים, עפר ואש ומים ורוח. וכנגד ד' תקופות השנה, קר וחם ולח ויבש…

ואודיעך, כי מקום הבינה בלב, ומקום החכמה במח הראש. מקום המחשבה והדאגה והערמה והענוה בכליות. מקום השמחה (וההצלחה ומתק הנפש) במקור הדם, נפש חדה ועזות הרוח (והבצעות) והקפדנות תלויים במררה האדמה. רע המחשבח וזעוף פנים וצרות הנפש ודאוון הרוח, מפני מררח שחורה אשר תגבר על הגוף. רב עצלות ושפלות וכבדות ורב השכחה, מפני הלחה שתגבר על המח. אז תרד מן המח (על הלב) ותכבהו וישכח הלב כל דבר. כשרון הבינה והדעת (לפי כשרון המח בלחה אם הם שוים למסכתם, גם הדעת והבינה נכשרים) סמוך ונכון מרב נקיות המח מן הלחה, כי חזקת המח היא חזקת הדעה….

13 וידבר אסף על תחילת בריאת האדם בתוך הרחם עד צאתו לאור העולם להתהלך בארץ. כאשר יקרב איש אל אשה לשכבתו, ויקרה הזרע בזרע, ויעלה במחשבה להבראת מהם ילד, אז יתערב מזרע האב והאם בתוך הרחם למין שעורה אדומה ודקה, ואחר כך יסגר הרחם בעד הזרע ארבעים יום. אז יברא לפי עלותו במחשבה, אם זכר ואם נקבה. בעת ההיא ובראו העצמות והגידים למלאת תשעים יום….

15 2) וזה לך פשר דבר, כי מכון הדם בכבד, והוא מושל בקרב העליון עד אשר יגיע האדם עד עשרים שנה. אז יחזק הכח, כי יגבר זדם למשול בכל הגוף, על כן יתאוה לשחק לפי קלותו….

4) ואלמדך דעת את תוצאות זמני השנה לפי תקופות תחלואי הגוף. כי גבול תחלת הקיץ מארבעה ועשרים יום לחדש סיון עד תם עשרים וארבעה לחדש אלול. אז ישוו הימים והלילות. אחרי כן

יגרע מארך היום להופיף על ארך הלילה, עד עשרים וארבעה לחדש טבת. אז ימלא ארך הלילה, כי הוא הלילה הארוך מכל לילות השנה, הוא היום הקטן מכל ימי השנה. ומן היום ההוא והלאה יגרע מארך הלילה להוסיף בארך היום, הוא מועד הזרע….

16 וידברו חכמי הרופאים בחכמתם על כל אבר ואבר שבגוף להודיע עמק הרופאים המשכילים, לבלתי יעדר מהם דבר איך שם החלי שישלט באבר, ומה רפואה ראוי לרפאותו הרופא, כי לפי החלי נתנה בו הרפואה. וחכם הרופאים ישכיל ויבין וילמד לקח. ולכל חלי וחלי וכאב עצם ועצם ירפא לפי מוסר הרופאים הראשונים ולמד הקדמונים. כי יותר מחכל כסיל הרופאים ברפואתו, אשר מרפא באין מוסר את הגוף, ממה שמחבלו החלי. כי לפי ארבעת (לחות) הגוף התקינו החכמים הרפואה. והם אשר ידעו והכירו כח העקרים והסמים למסך זה עם זה, קר עם לח, חם עם יבש. ולפי כח היסוד המושל באבר נמפרה רפואתו. ואם ישנה הרופא לצאת מדעת הספר, מחבל ומשחית ומחליף החלי להוציאו מתולדתו להפילו בחלאים אחרים, ולהחליפו בשנוי מכאובים עד נטות הגוף למות. ולא עוד, אלא שממרקו ביסורים, שנבחרה המות מחיים לגוף הנשחת. כי כאמן הכח המוציא כלי למעשהו, כן האיש חמשכיל ומבין ברפואתו, ומטה אזן לשמע תורת החכמים ומסורת היודעים והמבינים. והכסיל, אשר הוא חכם בעיניו ובלבו, ואוי לו לחסר דעת, אשר היה מתקן קורא מחבל. ואי זו נפש תשלם למי שנתנה ואי זה בנין גוף תבנה לאשר ריק.

ובינהו, בי חיים ומות ביד הרופא, ולבו ודעתו ישים להגדת הראשונים, ובינתם, לכל ישט מדרכיהם ומנתיבתם, וכל יתע ממעגלותם. וככל דבר ודבר ישען על בוראו, וישליך יהב תוחלתו עליו, שהוא ידריכהו בדרך משפט ונתיב ישר, להחיות ולא להמית, לרפאות ולא להחלות, ויצליח במשלח ידו, כי ממנו תוצאות חיים. וחוא רופא נאמן, הרופא לשבורי לב ומחכש לעצבותם. ובכל דרכיו לדעהו ולחסות בשמו. והוא יאשרהו בדרך סלולה וארח משפט, לבל יתעה מדרך ויטה מארח וגבול אשר גבלו המבינים וכתבו המשכילים. ובזה ישים דעת, בזה יתבונן מקור הרפואה ועניניה. כי בהשכילו בחולה ומבין את חליו יתן דעת לבו ברפואתו ואז יצליח וישכיל.

17 וידבר אסף הירחוני על מסיכות יסודי בני האדם ומקורות החליים וגם על האברים והגידים להבין בהם, איך נבנה הגוף, כאשר נבראה הבריאה הראשונה, ממים ורוח ואש ועפר, כן נברא האדם בדברי האלהים מדם ולחה וממרה אדמה וממרה שחורה.

18 וכן מצאנו בספרי הקדמונים ובספר שם בן נח, אשר נתן לו אביו: יסודי בנין הגוף ארבעה המה, על תכונת היסודים הראשונים והממוסכים, לצאתם זמשקלם: אש ורוח ועפר ומים, ומסיכת ארבעה: חם וקר ולח ויבש. ומפני ארבע סבות היסודות האלה יתגרו חלאים, כי המה מערבים הגוף ומרוים אותו ופרים ורבים אותו, ומפרדים בגוף כל אחד ואחד בגבול ממשלתו…

25 ותחלק השנה לארבע תקופות:

אביב, וקיץ, בציר, וחורף.

ולכל תקופת השנה תשעים יום (ג' חדשים) –

18) וגם רפואת קדחת רביעית, שהיא מנוסה, ואמרה ר' יצחק גר צדק: קח עלי תאנים לחים וב' ראשי שומים לחים ואחד יד ממלח, יכת היטב והשקהו, וירפא בע"ה….

29 2) והראשון לימי השנה לחדשים ולמועדים ולתקופות הוא חדש ניסן. מנהגו מזל הטלה, הוא ראש לכל המזלות והוא הנקרא בלשון יון (צ"ל: פרסית) בהמין מ"ח, הוא תחלת האביב ותחלת התקופות, הוא תקופת ניסן. והשניה תקופת תמוז, והשלישית תקופת תשרי, והרביעית תקופת טבת. אלה ארבעת תקופות הם ארבעת רבעי השנה….

4) וזה פשר כח התקופות. תקופת ניסן, חמה ולחה; תקופת תמוז, חמה ויבשה; תקופת תשרי, קרח ולחה; תקופת טבת, קרה ויבשה.

5) ואלה שמות החדשים בלשון פרס¹⁴⁰: ארור מ“ה, פרורדין מ”ה, הורודד מ“ה, בהמין מ”ה, בהמין מ“ה, שהריר מ”ה, ישת מ“ה, מורדד מ”ה, אדרכה מ“ה, אבאן מ”ה, דין מ“ה, אספנדידמור מ”ה. אלה שמותם בלשון חכמי פרס. ואמרו חכמי פרס:

6)…בזמן שיתחילו הנצנים להראות בארץ ויבוא השמש במזל טלה. הוא ירח ניסן, הנקרא בלשון פרס בהמין מ"ה. בעת הזאת יחלו הרופאים להשקות כל מיני תרופות (לכבס המעים), למען ינפש וינוח הגוף, ולהשקות את המשקח הנקרא בלשון יון איסטומכיקון או אקינדינון, לכבה את בערת המררה האדמה הנבערת בהם הדם. ואשר ימשל בהם המררה השחורה, אל ירפו ידיהם מלשתות תרופות, למען תשך מעליהם ולא הנמשל בהם להרע….

31 וזה פשר הטעמים מכל מאכל. כל טעם מתוק הוא חם ולח, וכל טעם מר הוא חם ויבש, וכל טעם חמוץ הוא קר ולח, וכל טעם מעפץ, (הוא) חריף קר ויבש. וגם ארבעת מיני הטעמים האלה ממוסכים כנגד ארבעת מוסדות (הגוף) לארבע תקופות השנה….

45 1) ואם יאכל האדם במהרה ולא יטיב לטחן מאכלו בשניו, כי ימהר לבלענו טרם יטחן בטחנותיו, גם זה מוקש גדול הוא בכל הגוף, כי יתגרו בגוף רוחות נופחות את הבטן וירד הנפח עד הרגלים ותכאבנה ותמעדנה בנגע פודנרא (פל': פלגרא) עם רב נגעים.

46 ויש אשר ילון האכל בתוך הכלי בלי מכסה (מגולה), ויעבר עליו מקצת השרץ מן הזוחלים בארץ, מנחש עד סממית [שממית], או כל שרץ המרע, המרוקקים בפיהם סם (ארס) בכל אכל שיגיענו, והאכל ממנו יתגרו בו רב מינו חלאים למיני הסם, ורפואתם בצרי המועיל מסם המות….

48 ואם ירבה האדם לצמא ולא ישתה, תבערנו [תבער בו] חמת קרביו לפי צמאתו ותתגרה המררה האדמה. אז יעזו [יעורו] הרוחות בתוך הריאה, כי באו [בה] חרבוני הצמא והתחלת מיני השעול היבש ומצוקת [תצוקת] (וצוקי) הנשימה עם דקר בשני צדדין, עִם כאב הריאה ושעול בלי (י)רוק וכאב החזה (בלי ירוק) עִם רב מכאובים לתולדותם….

54 ואם ירבה האדם להעציב, [לדאוג, לדאב ולהתעצב] יכבה מקורות (פל': חם) דמו אשר במקור הלב, מקום חזקת הנפש, אז יתגרה בו השדפון ונשף בעינים, והדעת תחסר. ויש אשר ידבר לבדו בבלי דעת, כמו משגע עם תולדות נגעים רבים.

55 ואם תרבה שמחת הנפש, ואף מזה יעוררו רב נגעים מונעים [מכניעים] את הדעת….

56 ואם ירבה גם השחוק, תחדל ערמת הדעת, כי תטנו (להטות) השמחה מלהבין….

60 וללמדך לדעת את כח החלב הנחלב מן הבהמה למינהו, לכל דברי קרתו וחמתו וקלותו ועזות כחו. יש חלב שהוא מתוק ודשן. יש חלב שחוא קר וחם ולח ויכש לפי ארבעת יסודות הגוף. וכל מיני החלב נחלק לשמנה מיני חלב. נתחיל בחלב הבקר הנחלב מיד, לפי שעתו. טעמו מתוק ומדושן וערב והוא ראש לכל מיני חלב, והוא מועיל לכל חלאי הגוף, להפריח בשר ולדשן עצם ולמלאות מוחים, ולחזק אמץ הלבב והאברים, יעביר השדפון מן הגוף ויסיר גם היבש מבשר הגוף, וטוב לנפש מאד….

62 וזה לך פשר לכל, כי הרוח ובעיר את להבת האש וגם הרוח מעורר את המים גלי הים, והמים מכבים את האש ומתערבים בעפר, והעפר עובר את האש, והרוח זורה ומפיץ את העפר, אף האש לא תבער בלא רוח ולא תכבה (פל: תכון) בלא עפר, וגם המים לא יעמדו מבלי ארץ, וגם לא ינועו מכלי רוח, ולולי עפר הארץ, לא עמדו המים, וגם לולי קרקע, לא עמדה (האש), כי תזרה הרוח להפיצנה, וגם לולי האש המיבשת את לחת הארץ, לא היתה הארץ יכולה לשאת את המון המים. כן המה ארבעת מוסדות הגוף….

71 ודע כי המרבה לשכב עם הנשים בלי לשבעה, אחריתו בשכבת זרעו – דם, כי נגרע מקום הזרע. אז יקרו מקורות הדם, כי נשפל חמו ותמשול הלחה בחזק קרתה, ולא במהרח יתאוה לשכב עם הנשים, ולא במהרה יזריע שכבת הזרע עד שיזריע כל בשרו….

76 ואם תהיה תחלת חליו מתגרת הדם והמררה, זאת לך הכרת מחלתו, כי תתעב נפשו כל אכל וקדחת חדה מושלת בו, לוהטת, חדרי קרביו וגידי זרועותיו ממהרים לדפוק, ברב מצוקות, ותבער בו הצמא מאד, בל ישבע מים, וחכו יבש, אף גרונו ולשונו נחרבות בצמא וגידיו מלאים דם, וטעם פיו מר, ומראה השתן כמראה השומר (השכר), וכמו מררת הבהמה, ורב השתן שישתין כרפש וכטיט בתחתית השתן. וזה לך מעשה תרופתו: לקוח צבר….

79...ואלה נגעי המררה השחורה: הצרעת והבהרת והנתקים וכל מיני שחין רע והשגעון והגדומים והנכלחים והמיבשין (?) לאחד צדיהם לצד השמאלי והנופלים להתחבט בארץ להריר קצפם מפיהם והאוכלים בשרם מבלי דעת והרצים ערמים ומסקלים באבנים עם כל נגע המסיר הדעת ורב מיני דקרים בצד השמאלי והנפלג בנגע פרליסיאה, כל אלה תולדות המרה השחורה….

93 ואלמדך להבין על עצם העצה (פל': החזה), הוא העצם הראשון שנברא בגופו של אדם, שהוא יסוד בנין הגוף בעצמות, והוא שישאר בסוף, אחרי שימות האדם ויבלו כל עצמותיו, הוא ישאר אחרי כל העצמות. ועד אליו יגיעו כל מקורות הגידים המושכים הלחה ושתי המררות. ומשני הכסלים תבוא הקרה מבית לעצה, אשר מכון השלפוחית, שהיא מקות השתן, כאשר תרד הקרה מן הכסלים לעצה, משם תיגע למשל בכליות והגידים המושכים הלחה מן (ממרום) הגוף….

96... הרביעי, אם ייגע הגוף שלא הנהיג ביגיעה ויבוא לידי צרה ותלאה, או יסורים או מרירות או מנוסה (מכוסה) לרוץ ברגליו, אם בקור אם בחם אם במים אשר ילכדנו הגשם מקום רחוק מן חניה, או כל צעד טרחות שלא היה נהוג בו, כל זה יטריח על הגוף, והגוף על הנפש, והנפש יבוא במצוק ויבוא לידי חלי.

החמישי, אם האריך דאגה בלב האדם ויהיה דאבון לבבו, אף תאריך מחשבתו אשר יגביר הכעס על לבבו ותבער בו חמתו בעזרת הנפש, או שבאה בו רוח קנאה או רוח נוטרת או חשקת נפשו לאהבת דבר ולא ישיגנו, ירבה הרהור לבבו ומחשבותיו לגרע ולהמניע (!) ממאכל תאותו ויבוא לידי חלי.

הששי, מרוחות השדים, שהן נעלמים מעיני האדם, בזמן שהם מבעיתים אותו פתאם בשעה שהוא נזעף ונבהל ונבעת לבבו ועיניו אינם רואות, בזמן שיגיע עת בעיתתו יבוא הרהור הפחד בלבו, בין ביום בין בלילה, אז תצוק הנפש וישתומם וישיקו כנפי הלב ויבוא לידי חלי….

108 ואלמדך על המים:

1) תחלתם היו מין אחד, צח וזך וברור ומתוק היה. ויתנהו האל להיות לחיים לכל נפש חיה. וכאשר יצא (מ)מקור מים חיים מגן עדן למראה אחד וטעם אחד וכח אחד. וכן היה עד שחטא אדם. אז נהפכו המים לששה מיני טעם. והם בגוף האדם: מים מלוחים מעיניו, מים קרים מאפיו, מים מרים מאזניו, מים מתוקים מפיו, מים חמים מגידיו, מים רעים – הזעה. מר, מלוח, קל וכבד קשה נהפכו מיני המים למיני מראיהם לכח מחלקותם,

אלה הם מימי הנהרות המושכים…

2) ועל מימי טבור הארץ, שהיא ארץ הקדושה, כל מימיה מתוקים וטובים וערבים וקלים בגוף. כי המים ההמה מושכים אל הררי חמד ואדמת קדש, שהיא מתוקת טעם, וכל עשביה וצמחיה ודשאיה נצמחו למרפא ולברכה. על כן קלו מימיה להיות ארוכה ומרפא לכל גוף באין נגע ובאין מחלה [17].

3) ועל הנהרות המושכות מפאת הנגב להתערב עם הנחלים הגדולום הקרובים לים הגדול וכאשר יקרבו אל הים הגדול, שם ישטפו רב רמש ושרץ הארץ מכל מיני זוחלי עפר, עד שימותו בשטף המים, גם בני האדם חוף הימים ישטפו; אז יהפכו המים להיות רעים ומשכלים ומרבים חליי הגוף. וכל שותיהן לא יחסרון (!) מררה וחלי וכאב הראש.

4) ומים המושכין מן הצפון אל הנגב, הם רוחצים פני הארץ ושוטפין צואת הארץ ותמצית המקוות אשר האריכו לעמד על פני כל הארץ, אשר סר טעמם ויבאשו ויתערבו. באשר הנחלים, כל שותיהם במועד אשר ישטפו, יתגרו בם חלאים ומכאובים, שחפת וקדחת וירקון והלוך מעים והטחול. וכאשר יחסרו המים מלמשך, אז יקלו המים מלהרע….

114 ועל מיני היין והשכר, שהוא עומד על שמריו חם וחזק לכחו, וכל תירוש חם ומתוק לפי שעה ואחריתו עדי קרה….

8) יין לבנון ויין הרמון ויין הכרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שמרון ויין כפתור ויין מצרים, כל שבעת היינות האלה הם עליונים על מיני יין שבעולם. ויתר היינות הם הבל לעמת אלה כי נבדלים אלה מכל יין לטיב ולריח ולטעם אף למרפא, והכל לפי החזק….

120 זה לך הפשר לדעת ולהבדיל בין כאב הכליות לאסכרא של קולוס….

122 וללמדך פשר שמות המעים למעשיהם, לתוצאותם. המעי הצם הוא צם וריק, כי הוא ממצה כח המאכל אל הכבד. ובעלות תמצית חאכל ירד אל תחתיות הבטן, אל חדק המעים, ועל כן נקראו מעים, כי סתום המעי מעבר אחד ופתוח מאחר, וכלם נטויים לצד השמאלי….

123 וללמדך תולדות השרץ שיהיה במעי האדם לכל מיני השרץ הנשרץ במעים. ויש מהם רחבים לכנים וקטנים, ויש מהם ארכים כמו זרת, מתגולל, והם כתבנית התולעים הזוחלים בלא רגלים, ומהם דקים כשער….

125 וידבר עוד אסף הירחוני (כ"י פריס: וידבר רבנו אסף בן ברכיהו הירחוני, רב הרופאים) על החדשים, חדשי השנה (פריס 1197: תחלואיהם ומכאוביהם ונגעיהם), ואשר ראוי להתנהג בכל חדש לכל מיני רפואות.

1) ירח האיתנים, הוא חדש תשרי. ימיו אחת-עשרה שעות ליום, ללילה שלש-עשרה שעות, בו יתחלפו הרוחות הנושבות וישנה הזמן. ראוי להאכיל בו את הכרישין ואת הבצלים, ולהזהיר לבלתי אכל בו הכרוב. ולמדו חכמי הרופאים לרפא בחדש הזה כל איש מקורר במסיכה, שהיא פוולקין (כ"י פריס: פאבלקין) למסך מתחת בכל דבר חם לטהר את (המתנים והחלצים והכסלים מן) הלחה, ולהסיר הקרה מן הגוף, ולחמם הכליות שהוא תחלת החרף, ולהזהיר בו שלא להקיז דם, מפני שהדם חם והמועד קר, כי אז יתקרר הגוף כי סר חמו ממנו.

2) החדש השני, הוא מרחשון לחשבון הקדמונים, נזהיר לבלתי רחץ במרחץ ולצוות להאכיל בו תפוחים חמוצים ולהזהר מכל יגיעה….

4) והחדש השלישי, הוא חדש כסלו. ימיו תשע שעות ליום, והלילה חמש-עשרה שעות. הוא חדש הנטעים, ובו יגביר השגעון להתגרות בבעלי המררה השחורה. לצוות להאכיל בו התרנגולין ובשר הכשבים להאכיל, מבשל עם האפונים, ולהשקות יין בחמים, מרוקח בנרד ובקנמון, ולהזהיר לבלתי אכל בו בשר הבקר ובשר העזים. וראוי להרבות לשכב עם הנשים ולהרבות לרחץ במרחץ, כי ימציא מנוחה [25] לגוף לרגוע בו, ויתיר האברים הנקשחים (!) מרב הלחה. אז תסור עצלות הגוף ויבוא לידי מרפא.

5) החדש הרביעי, הוא חדש טבת. ימיו עשר שעות ולילותיו ארבע-עשרה שעות. הוא הזמן לזמור (פ': מועד הזמיר) את הכרמים. ראוי להאכיל בו כל אכל מדושן, ממשמני הבקר (הבשר) ולשתות ממתקים מכל יין מרקח, ולהרבות במרחץ ולעסק בשכבת הנשים (בנשים לשכיבה)….

13) החדש השביעי, הוא חדש ניסן. ימיו י“ג שעות ולילותיו י”א שעות. הוא מועד הנצנים לכל צמחי הארץ ומועד השושנים. נזהיר בו לבלתי אכל כל שרש ירק הנתלש מן הארץ, כי ירע לכל אוכליו כל ימי החדש הזה. והמרבה לאכלם בחדש הזה יעוררו עליו הלחה והדם ויתגרו בו מיני אגדות שחין בגרון עם נגעים אחרים….

26) החדש השמיני, הוא חדש אייר. ימיו ארבע עשרה שעות ולילותיו עשר שעות. הוא תחלת קציר שעורים (פ': בארץ הצבי).

… משם תנשפנה העינים ותשכן עליהם עמומה ואופל. ולא זה בלכד, כי אם שחון יצמח בגרון ובגרגרת, וכל זה מתולדת הדם. ועוד יהיח מזה שחין צומח מתחת ללחייו ומחוץ לגרגרת ועד חלקת הצואר ותאריך ערלת (עד) הגרון היא הטלטלת ויתעבו וינפחו הרקתים וירפו האברים בחזק האברים, הכאב והיבש, כי נחרב ונשרף הפה מבית בשחין אבעבועות ונמסו השפתים וימלא כל הבשר שחין….

49) ויתר הרפואות האלה הנם כתובים על ספר אסף וספר יוחנן הירחוני.

באזל דף 10. כ"י פ’לורנץ 19. אוכספורד 34ב', פריס 1197, 191.

זה ספר המדרש, מדרש הרפואות אשר דרשו וחקרו החכמים לרפא, ולדעת ולהבין בדברי הרפואות ולחקור אותות הנגעים והתחלואים והמכאובים, וגם אותות החיים והמות, להבין ולהודיע בעזרת ה' המלמד לאדם דעת.

וידבר אסף בן ברכיהו על תחלואי בני האדם ואשר ראוי להתנהג במדי תחלואיהם לבלתי העלים דעת הרפואה מעיני הרופאים, להשכיל אותות הנגעים ותולדות החולאים לפי המכאובים ולהבין בדברי הרפואות.

אמר אסף, קטן ימי קץ האדם לחקור אורך נסיון הרפואה, כי רוב החכמים מנסים ולא ישיגו כשרון הנסיון לפי השניית העתים, כי כאשר ישתנו העתים כן ישנו החלאים ימיהם. אך מקור יסוד החכמה לא יכזב [ולא ישקר], ורוב המתחכמים לדעת, ורודפי הבינה לא ישיגוה כי אם בעזרת הצור.

כי הראשונים היו חיים להלוך בארץ מתשע מאות ועד שמונה מאות ושבע מאות ושש מאות שנה, עד שהמעיטו ימי חייהם. על כן האריכו לנסות ולדעת בחכמה, וכאשר נמעטו שני חיי האחרונים אשר קמו אחריהם, גם הם לא השיגו והמעיטו לנסות, כי לא להאריך בחיים הראשונים. על כן לא מלאו [יכולנו] להשיג את החכמה רק במקצת לנסות כל הנסיון, אבל מקור החכמה לא ימיר ולא יכזב.

וראוי לחולה להפקיד נפשו ביד ה' יוצרו [עוזרו], לדורשיהו בכל עת ויבטח בו לרפאהו, וידרוש רפואתו ממשכילי המכאובים ומסיכות (מזג) ארבעת מוסדי הגוף למוסדותם, להכשיר ולרפא בעצי הארץ. וראוי לחולה לבלתי נטוש עצת רופאיו ודורשי טובתו עם דורשי שלום נפשו, כי כולם לרפאותו יחושו.

אוכספ' 35 א'

וגם נאה לחכם הרופאים המרפא החולה להיות כל מלאכתו באמונה, במוסר ובדעת ורוב תבונות בכל מעשה רפואתו, ואף אם יריק מדם הגיד שבזרוע, לבלתי הרבות להריק הדם, כי אם לפי הכח, למשפט משאו, כי הדם הוא הנפש, כי רוב החקרון כשרון, ואין חקרון אין מוסר.

וראוי לרופא לתת שכלו לחקור בכל מיני המאכל הראוי להאכיל החולים באורך ימי תחלואיהם…

אוכספורד 41 ב'

וידבר אסף אל חכמי הרופאים על חולי הילוך המעיים בימי הקייץ לרפא מרום הבטן ובימי החורף לרפא את תחתית הבטן בכל דבר חם במעשה פאולקין הוא אפוקטופזון, לרפא בכל דבר מצליח, ובתחילת זריחת הכוכב הנקרא כוכב הכלב, הם ימי חזקת החום מיום עשרים לירח תמוז עד תכלית ירח אלול….

אוכספורד 39 א

ואם ראית בימי החורף בכל יום עלטה ורוח מזרח, וימי האביב מטר בכל יום ורוח מערב, דע כי יתגרו בקיץ בבני אדם קדחת עזה, וחולי העינים באנשים הזכרים, אף הנשים תחילנה הילוך מעיים ותגרת הטחורים…

אוכספורד 65 ב

וידבר יוחנן הירחוני עור על הקדחת למיניה ולאותותיה ואיך תישנה להשכם ולהערב…

אוכספורד 64 א

אלה דברי יוחנן הירחוני על גישוש גיד הזרוע…

אוכספורד 59 ב

וידבר על משוש לגשש הזרוע, ויאמר אסף, אם מששת את המכולח והמשופע והמנותץ, אם מששת את אלה וגידיהם ידפוק קטנות, תשות, בלא כח, מאוחרות…

אוכס' 52 ב'

וכל רוח ונשמה שיתנשם החולה עת חוזק חוליו, אם יתנשם מלמטה ועד למעלח, דע כי סוף החיים, כי בא המוות. והנה הוריתיך ולימדתיך והגדתיך אותות החלאים לחיים ולמוות לפי אותות מיני המכאובים לתולדותם למחלקותם עם תכונות מסיכות (מזג) ארבעת מוסדות רביעי הגוף ליסודיו, לכל תחלואם עם רפואתם לכל עלילותם לארבעת היסודים, לדם, לליחה [הלבנה] למרירה השחורה והאדומה, להבין בין אותות החיים והמות עד תכלית הדברים האלה, והמשכילים יבינו, כי נחלקה החכמה לנבונים, וכסילים לא ינחלוה, כי אין חלק למו, כי לחכמים ניתנה….

כ"י אוכספורד 67 ב‘, מי’ 299

ואם היה החולה יבש הגוף…. ימשח בשמן וורד מחומם או שמן שושנים, ולא ימיר מכל אשר הכתבתי לך עד מלאת ארבעה עשר יום, ותחדל ממנו הקדחת. ותתירהו לאכול ולשתות כחוק הדת ולרחוץ במרחץ כדברי הרב, ולהמנע מרוב הכעס והטורח והמריבה ורוב הדב[ו]רים. ואם ראית, כי יתגרה בו עוצר הבטן העליון או התחתון, אם התחתון נעצר, המסיכהו במסיכה (חוקן), ואם העליון, במאכלים קלים ורבים או במשקים קלים, בלא טרחות ותלאות, כי רוב גלל הדומן יעזור את החולה. וכאשר תצוה לשרת את החולה לרפאהו בחכמה ובשכך, בלי להכביד עליו. כי חכם הרופאים באמונה מלאכתו, ואויל הרופאים יחבל באין מוסר, כי מרוח קדשו הכל. ואדם, אם השלים אליך נפשו, התבונן באשר תפעל לו.

כ"י אוכספורד דף 71ב

וזה מעשה משתה הגדול הנקרא בלשון מקדון ויון “מתרידטוס”. הוא יועיל לכל מיני סם המות הנשקה, לכל חמת זוחלי עפר, לסם הנחשים, והפתנים, והצפעונים, והעקרבים, וגם לכל קוטב מרירי אשר ימית את האדם. הוא המשתה אשר בחרו בו המקדונין ויתנוהו לראש, לכל מעשי הרפואות ויועיל בעזרת ה' לכל מיני כאב הראש לרפא ולאשר ישתגעו מתיגרת החולי ולאשר יחוגו וינועו ולא יכונו להתהלך ולהישר על הארץ, ולעמומה היורדת מן הראש אל העיניים, ולמחלת האזניים, ולמעד הרגליים ולכאב גיד הנשה, ולכאב הרגליים והיריכיים, ולקולוס, ולכאכ הכבד והכליות והטחול, ולכאב הצדדים והצלעים, ולכל מיני שעול, היורקים דם ליחה וטרי, ולא חלו בנגע פראליסיאה, הוא הפלג, לנופלים בסוד הדעת להתחבט בידיהם וברגליהם בכל עת ובבלי חוק ולמי שיתחלפו בו מיני הקדחת והשחפת. ולכל מיני הבהרת הניעור בפני האדם, אף לירקון, וגם לכל חולי הנסתר מדעת הרופאים אשר נלאו לרפאהו, ולחולי רחמי הנשים ולכל מינו נגעיהם. ויזיב את דמי הנידה אשר חדלה מרוב הימים. השקה מן זה המשקל י"ו מעה, הוא גירה, במים חמים. קח בצלת השדה…

אוכספורד דף 89 ב'

לכבד, דוית כורכמא לחכמי ארם….

אוכספורד, דף 87 ב'

לכאב החלציים והמתניים עד החרצובות, קח זרע שחלים…

אוכספורד, דף 78 ב'

להשקות לנמעדים ברגליהם ובידיהם.

אוכספורד, דף 80 א

גוארייש, מעשה חכמי מלכי פרס…

אוכספורד 80 ב', פריס 1197 דף 151

תיריאק מעשה יהודה הירחוני….

דף 81 א

…ומקצת חכמי פרס יוסיפו בו קרלין…

דף 81

לרפא את הבהרת הצרעת…מעשה חכמי הודו.

דף 75 ב

זח משתה נקרא סגיניזיא, הוא תפארת חכמי ארם ופרס והודו, יועיל לכל כאב וללב…

אוכספורד, דף 156 ב'

זה סם חיים: זהו עיקר סם חיים הנמצא ברומא…

דף 103 (ת"ס)

וידבר אסף על כאיבי הקרב, הוא איסטומכוס… לקרב הנשחת מרוב החולי ויחדל מבואות (?) האוכל…

דף 96 א

תירייקי הגדולה, מעשה חכמי פרס ותפארת שאר הרופאים…

דף 95 ב

מעשה אחר להשקות, תפארת מעשה ישמעאלים…

אוכספורד דף 158 א ודף 160 ב

משכה זה עשה שמואל ירחינאה לר' יהודה הנשיא בחלותו בחולי אינפייקוס ונתרפא מחליו. ועוד חלה גוסטנטינוס מלך רומה בחולי טיסקייא עד אשר נקרב למות, ושתה מכל המשקיות [של] חכמי רומייה וחכמי מקדונים ולא הועילו לו עד אשר שתה מן המשקה ונתרפא. ועוד נתרפאו במשקה הזה רבים מגדולי רומיים, אשר היו חולים בחולי קשה עד אשר נתייאשו מלרפאות. ויצא שבח משקה זה ותפארתו בכל הממלכות ויקראו שם המשקה הזה איפטומני. ואילו הסממנים:

אוכספורד 93 ב

למחלת הטחול כחכמת רופאי כוש, קח טחול שעיר עזים בחומו, בצאתו מבטן השעיר…

אוכספ' 103 א

לשעול, מרפואות חכמי הכשדים….

אוכספורד דף 123 א'

לכליות, ולכסלים, ולשתן הנעצר, ולאבן הסותמת בעד מוצא השתן, ולמי שישתין דם וחול, ולמי שיש לו שחין במקות השתן מבפנים: וזה המעשה שהיו עושין שופטי ישראל לפני מלוך מלך ונעתק מספר הקדמונים ונברר ונמצא אמת. קח צמוקי ענבים יבשים בלא זג….

דבר אחר, נעתק מספרי בני ישראל לרופאים הקדמונים לכליות ולאבן….

אוכספורד דף 125

שאל שלמה המלך לאשמדאי…על תינוק הבוכה בלילה…

מינכן ע' 119

וידבר עוד אסף על פשר כח העיקרים למיניהם.

מינכן 181

“אקינדינון”, מעשה חכמי בני קדם, ארם נהריים, עיר נחור.

מי' 281 וכן ע' 428. כ"י פלורנץ 40

וידבר אסף על חקרון הדעת תולדות החלאים למיני מחלקותיהם לחיים ולמות, ויאמר. חוק לחכמי הרופאים להיות מהירים במלאכתם לרפאות, ולדעת ולחקור היטב מאר עד מקור תולדות החולי למיניהו

לתכלית רפואתו, כי בהתבונן הרופא בכל אלה יוודע, כי נאמן הוא לשרת באמונה, כי חוקר החלאים יודע את רפואתם ביושר אמונתו.

ועל רוב נסיונותינו אשר נסינו לדרוש את מחקר הרפואה ידעו, כי לא יוכל הרופא לרפא את כל החולאים, כי מקצתם יירפאו ורובם ימותו, וגם אשר ישיג לרפאות, בעזרת ה' ירפא.

ורבים מבני אדם יחלו באין מוסר וימותו בעצלתיים בשיפלות ידיים, כי לא נהגו בחוק הדת בימי שרותיהם, על כן חלו. ומימי חליים לא דרשו את עצת משכילי הרפואה, כי מאת ה' חוא, על כן ימותו באין מוסר, כי בעיורון הלכו דרך וישימו [פניהם ל]דמים בנפשם, ולא נשמרו מן המוקש….

מי' ע' 291

כל אשר יבקש להבין ולדעת את כל האותות עד בלי היבצר מעיניו דבר, יחקור לדעת את ארבעת זמני התקופות לקור ולחום, לקיץ ולחורף לפי ארבעת יסודי מגבלות הגוף למסיכותיו, לקרתו לחמתו וריטובו ויבושו, וכוח הארץ אשר הוא עליה, וכוח הקומה למשאה וכוח חחזיזים לרוחות שלהם, כי לא ידמו חזיזי מצרים לחזיזי הלבנון, ולא ידמו חזיזי ארץ הצבי לשאר חזיזי הארצות. כי כאשר ישתנו המקומות זה ממקומות זה. והמשכיל את דבר הספר הזה יקהל את התבונה אל לבו בעזרת ה'.

כ"י מינכן ע' 307

באתותרא מלכתא, אשה חכמה, ואמרה לרופאים, יש לה חולי ואינה יכולה להשתין, וכשהיא עושה מי רגלים, מוציאה עם השתן תולעים ארוכים. ואמר להם המלך, אם לא תגידו לי מה הוא החולי שלה, שוב אין אתם רשאין לומר שאתם רופאים. מיד ענה מיתודיאוס הרופא ואמר, זה החולי נקרא בספר רפואות אוקסוריאס. מיד ענה סופוס הרופא ואמר לו, לא אמרת אמת, בפעם הזאת שחחולי הזה קלורי אימון נקרא וממבוע של שתן יבוא וקיבתח מלאה תולעים. ענה שאול ימר, אמת אמרת, וזה רפואתו. קח…

כ"י מינן ע' 315

אנטידוטום טוסיקון שמארץ מצרים וישמעאלים.

כ"י מינכן 332, פריס 1197 דף 204

לכל חולי העינים, וללובן שיהיה ולכל מקרה שיהיה בעינים, ולעמומה ולנשף ולכהיון ולעיניים הנגררות והנמסות ולרוב הדמעות ולרפיון עפעפיים ולכל ניגעי עיניים, תהיה התרופה הנקראת תרופת הצורף, והוא הצורף אשר היה בארמון תלמי המלך באלכסנדריה, ושמו תימותיאוס. והיה האיש כהה עינים והיה נככד בעיני המלך, כי הוא היח אומן ורב הצורפים (אלכימיסטן) ומפני חולי עיניו לא השיג למלאות חפץ המלך למלאכתו. ויתן המלך כסף וזהב לרוב לרפא את עיניו ולא נמצא… אז בארץ רופא אשר יוכל לרפאותו עד אשר מצא את התרופה הזאת כתובה על ספר. ויעשה וירפאו עיניו, וירפא גם הוא רבים בתרופה זו. והעשיר האיש עושר גדול משכר רפאות העינים. ויהי לעת זקנתו, ויקרבו ימיו למות. ויקרא לשלש בנותיו ויאמר אליחן. הנני הולך בדרך כל הארץ ואני עוזב לכן כל אשר לי לשני גורלות. והגורל השלישי הוא מכתב התרופה לאחת מכן אשר תחפוץ, תבחריה והכסף יהיה לשתים [ש]תקחינו. ותבחרה [ה]צעירה את המכתב, ושמה ארטימיאה, ותמאס בכל הון בית אביה תחת המכתב הזח, ותקחינה אחיותיה את הכל, ורק המכתב לקחה ארטימיאה, ותרפא עם רב בזאת התרופה. ותיעשר האישה ההיא עושר גדול לאין מספר. ולא נמצא בימים ההמה בכל ארץ מצרים כעושרה. ואלה הם דברי התרופה: קח אבן קלמייא, היא תותיא…

כ"י מינכן ע' 339, פריס 1197 דף 204

משתה האלמנה אשר היתה בימי הורקנוס ותרפא בו עם רב.

.………………..

כ"י מינכן ע' 357

משקה “עזרה” הגדולה….

 

נספח    🔗

רופוס הרופא היהודי משומרון במאה הראשונה-שנייה לסה"נ

שחיבר פירושים לכתבי היפוקרטס ביוונית

אחרי ככלות המבוא והפירוש לספר אסף שנדפס עוד לפני שבע שנים ולא י“ל משום שקוו לספח למבוא את הנוסח המלא של הספר אסף הרופא ולא עלה בידינו לבצע את מפעל זה נפלה לידי ההוצאה המחודשת של פירושי גלינוס לספר הששי של האפידימיות להיפוקרטס, שנדפסו במסגרת ה- Corpus Medicorum Graecorum, ברלין 1956. ההוצאה החרוצה הנפלאה בה השקיעו Wenkebach ו- Pfaff מרץ רב סיפחה הפעם גם פרקים מ”פרקי משה" של הרמב“ם עד כמה שנשאבו מתוך הפירושים של גלינוס לספרי האפידימיות של היפוקרטס, אשר חלקים מהם הלכו לאיבוד במקורם היווני וקיימים רק בעיבודם הערבי. פרקים אלה עובדו ע”י K. Deichgraeber וע“י K. H. Deller על סמך מקורם הערבי בהשואה עם ההוצאות הלטיניות ותורגמו לגרמנית וסופחו, כאמור, להוצאה הנ”ל. בפירושו זה ל“אפידימיות” מזכיר גלינוס לרוב את פירושיו של הרופא היהודי רופוס איש שומרון לספרי היפוקרטס ששימשו לו מקור.

רופוס, הרופא היהודי זה, לא היה ידוע עדיין, לא בספרות היוונית ולא בזו של היהודים. אבל מקור מהימן כגלינוס אינו מרשה להטיל ספק בקיומו ובחיבוריו שאבדו והקיימים רק בפסוקים המלוקטים המעטים שהביא אותם גלינוס במקורם,

יוסף בן מתתיהו מזכיר כמה אנשים בשם רופוס, ביניהם שר צבא יהודי אחד, שחי בתקופת הורדוס (קדמוניות י"ד, ג', 6). כ“כ אחרים שהלכו כמוהו לרומא ולמדו שם יוונית כמוהו, אך, כמובן. זהויים אינו בטוח. מה שהוא בטוח, שאותו רופוס היה יהודי, שהיה רופא שמוצאו מארץ ישראל או בסוף המאה הראשונה או בתחילת המאה השנייה, ושעבר לרומא ולמד רק שם יוונית, ואסף שם ספרייה עשירה של כ”יי עם פירושים להיפוקרטס וחיבר בעצמו פירושים להיפוקרטס. ייתכן שהוא היה הבר סמכא היהודי שהזכיר צלסוס (במאה הראשונה) בספרו בעילום השם.

רופוס היה מפורסם ובר סמכא בדורותיו ואֶקלקטיקאי כגלינוס עצמו, אחרת לא היה גלינוס שהיה לאו דוקא חובב היהודים, מזכיר את שמו, מעט על תולדותיו ועל מולדתו. גישתו של גלינוס ליהודים ולנוצרים שתוארה יפה בעבודתו המאלפת¹⁴¹ של R. Walzer, היא אינה אוהדת, בכל זאת מציאותית, וכרגיל אצלו הוא מדבר עליהם משכמו ומעלה, כי הם נוטים לתפוס את אירועי העולם יותר בלבם מאשר בשכלם, בראציו הקרירה, כשם שדרש קנט 16 מאות שנה אחריו. הם “מאמינים”, לעומתם הוא “משוכנע”. כך הוא מביט גם על רופוס איש שומרון. היות והוא יהודי אינו מסוגל מטבעו להבין לרוחו של היפוקרטס היווני כמוהו כגלינוס, ואינו מסוגל לפרשו כדבעי.

מתקבל על הדעת שרופוס לא נולד בשם זה, אלא בשם עברי, ושהוא בחר אחר הגיעו לרומא בשם רומי טהור זה, משום שהוא מצלצל ודומה מאד לכינוי העברי “רופא” (Rophé-physician) שהוא היה.

F. Pfaff אשר תרגם לגרמנית את החלקים האלה של פירושי גלינוס לספרי האפידימיות של היפוקרטס, שאינם קיימים עוד במקורם היווני אלא בתרגומם הערבי המהימן של חוניין אבן יצחק בלבד. הקדיש שתי עובדות מחקר לאותו רופא איש שומרון¹⁴². לפיו היה רופוס רופא יהודי מלומד ועשיר שהלך לרומא ולמד שם יוונית וחיבר כמה פירושים נכבדים להיפוקרטס ואולי גם אחרים ששימשו מקור לגלינוס. רופוס משומרון חי באותה התקופה בה חי בעל אותו השם המפורסם יותר, רופוס איש אפיסוס (Ruphus Ephesus). גלינוס עצמו מבדיל בין שניהם (עיין למטה).

אם כן, היה רופוס הרופא היהודי הקדום ביותר הנודע בשם ואשר חיבר פירושים לספרי היפוקרטס ביוונית במאה הראשונה-שנייה. אין זה מן הנמנע שכתב גם עברית ושכמה ממאמריו נשתמרו גם בספר אסף (?!).

להלן הנני מביא כמה משפטים מקוריים מתוך גלינוס בהוצאה הנ"ל ובתרגומי העברי.

ע' 413

“…אני (גלינוס) חוזר עתה לכוונתי הקודמת ומביא מלה במלה את דברי רופוס למשפט הזה בלשונו הוא. אולם, קודם כל ברצוני להזכיר לכם מה שאמרתי כבר בהזדמנויות אחרות רבות, שאחר רופוס מאפיסוס קיים עוד איש אחר בעל אותו השם – אני אספר עליו עוד בחלק אחר של פירושי – (איש) אשר היה חי בתקופתנו והשייך לעם היהודים, עם זה (היהודים) שאותו איש משתייך אליו, אין לו אמנם הכשרון לפרש את ספרי הקדמונים (היוונים), אולם האיש ההוא אסף את הפירושים עליהם (Eclecticus) מתוך כתבי יד של האחרים, (וחיברם), כי כולם היו ברשותו. מתוך פירושים אלה אסף פירושים להיפוקרטס בחריצות ובמרץ רב. ואם אומר באחד מפירושי שהדבר נזכר אצל “רופוס”, הוי ידוע לכם, שבעל אותו משפט הוא רופוס איש אפיסוס. ואם ברצוני להזכיר את רופוס איש שומרון, הריני מוסיף לשמו את שם מולדתו, אולם בדברי סתם על “רופוס” דעו, שהכוונה ברופוס איש אפיסוס. וזה היה איש בר סמכא מפורסם במלאכת הרפואה ובחכמתה…”.

ע' 293

“…ואשר למפרשים האחרים, הרי לא מצאו חן בעינינו פירושיהם, ועוד פחות מזה אנו מרוצים ממסורת קריאתם (של דברי היפוקרטס במקורם), כי לא נתנו לו הרבה להבנת המקור, מפני שאם אמרו דבר נכון, הרי היה הדבר (בין כך וכך) בהתאם להבנתי ופירושי, ואם הביאו כתיב אחר מהידוע לי, הרי לא היו ביאוריהם אלא דברי הבל ופטפוט. הנני מכיר רבים, אשר מתוך אי ידיעת השפה (ותרבותה) מתפלאים על פירושים בלתי טובים, כגון פירושי רופוס איש שומרון ומהללים אותם, באמרו……. הריני חושב כטוב ביותר אם אביא את דבריו של רופוס במקום זה בלשונו הוא, כדי שלא יחשדוני שאני מוציא דיבה עליו…… אלה הם דבריו של רופוס איש שומרון בלשונו הוא. ואלה הם דברים העשויים למצוא חן רק בעיני אותו איש, אשר מולדתו היא ארץ העם השוכן בארץ ישראל ולא ידע את השפה היוונית בטרם שהגיע לרומה העיר! עליו היה להתבייש שישב בין יוונים וידע כל כך מעט את שפתם, עד שערר, בצדק, צחוק ולעג. אדם, הכותב ספר, בפרט ספר בו הוא מתכוון לבאר מאמרי קדמונים מעורפלים ובלתי מובנים כהוגן, צריך בהחלט לבוא לחריצת משפט, הדומה למשפטם של אנשים כאלה….”.

ע' 213

“אולם נחוץ להזכיר כאן גם את דברי רופוס איש שומרון. גם הוא כתב פירושים לספרי היפוקרטס, אולם הוא אינו מחדש חידושים משל עצמו אלא צובר את דיעות המפרשים הקודמים, אילו רציתי להזכיר מה שכל אלה כתבו…. הרי הייתי צריך להאריך מאד את פירושי….”.

ע' 347

“…רופוס איש שומרון אומר, שהוא מצא כתיב זה בכתבי יד אחדים. אותו רופוס כותב בדיוק ככתיב שרצה בו צויכסיס….”.

ע' 476

אחר שדיבר על דיאוסקורידס בדברי גנאי הוא ממשיך “…..בכתבי יד אחדים נמצא עוד כתיב אחר, שמצא חן גם בעיני רופוס איש שומרון, וזה לשונו… ואת פירושו של רופוס איש שומרון הנני מביא כאן ג”כ בלשונו הוא…".

ע' 477

“…ואמר רופוס איש שומרון…”.

ז. מ. ירושלים, ערב ראש השנה, תשי"ח

POSTSCRIPTUM

On RUFUS SAMARIENSIS (“rophé”) (1.–2. saec. p. Chr.) the OLDEST JEWISH PHYSICIAN known by name, who wrote medical commentaries to the books of Hippocrates which were mentioned several times and partially excerpted by GALENOS in his own commentaries to the books on Epidemics by Hippocrates. There Galenos speaks also on the Jewish people in general, which lives in “Palestine” and on its virtues.