הערות    🔗

כל המלים הצרפתיות שר. מ. רילקה הביא בספרו – הובאו גם בתרגומנו כמלים צרפתיות. להלן נתרגמן כל פעם לעברית.

Asyle de nuit; מקלט לילה.

Rue Toulier, בראשית שהותו של ר.מ. רילקה בפאריס, בשנת 1902, הוא גר עד סוף ספטמבר ברחוב טולייר (מס. 11), רחוב קטן קרוב לפנתיאון.

Maison d’Accouchement – בית־יולדות.

Pommes frites – תפוחי־אדמה צלויים.

Ah tais־toi, je ne veux plus – מספיק, איני רוצה עוד.

פריס: – ר.מ. רילקה כתב במכתבו לרעיתו, קלרה, מ־31 באוגוסט (1902):

– – פריס, שהיא באמת עיר גדולה וזרה, לי זרה, זרה מאד. מפחידים אותי בתי־החולים המרובים, המצויים כאן בכל מקום. אני מבין מדוע הם חוזרים ונשנים הרבה כל־כך אצל ורלן, אצל בודלר ואצל מלרמה. רואים חולים, ההולכים או נוסעים לשם מכל הרחובות, ורואים אותם בחלונות של Hotel Dieu, בבגדיהם המוזרים, מדי־המסדר העצובים של החולי. חשים לפתע־פתאם כי בעיר רחוקה זו יש גדודים של חולים, צבאות של גוועים, עמים של מתים.

לא הבחנתי עוד בדבר זה בעיר אחרת, ומענין כי דוקא בפריס הבחנתי בכך, מקום שבו יצר־החיים חזק מאשר בכל מקום אחר. יצר־החיים – משמעו חיים? לא! החיים הם משהו שלו כאן, פשוט. יצר־החיים הוא חפזון וציד. היצר הוא לקנות את החיים מיד בשלמות, בשעה אחת. מדבר זה מלאה פריס כל־כך ועל־כן כה קרובה היא למות. זוהי עיר מוזרה.

Hotel Dieu: בית־החולים העתיק ביותר בפריס, שמא אפילו בכל אירופה, שנוסד בשנת 660, תחילה בחינת מנזר־נשים ולאחר־מכן כמקלט לעולי־רגל ושופץ בשנת 1868־78 והועמד בתבנית שהנו כיום.

Concierge – עוזרת־בית.

Voila votre mort, monsieur – הנה המות שלך, אדוני.

הבן הקטן: הדגם לאריק היה אֶגון בן דודו של רילקה, ירוסלב, שמת בהיותו ילד, ואשר רילקה אהבו מאד.

כריסטינה: בתשובה לשאלה כתב ר.מ. רילקה להרמן פונגס, ב־11 באוקטובר 1924:

– – “הארועים האוקוּלטיים ב”מלטה": בחלקם ספרתי אותם על סמך נסיונות ילדות בפרג, ובחלקם – הריהם ענינים שנתנסיתי בהם, או שמעתים, בשודיה, וכאן אחד הנמוקים הנוספים מדוע זה קבעתי את דיוקנו הדמיוני של מ.ל. בריגה כדנמרקי דוקא, – משום שרק באוירה של ארצות סקנדינביה משתלבות הרוחות בשורת הנסיונות האפשריים והם מותרים (דבר שהוא זהה עם יחסי האישי).

Bibliotêque Nationale – ר.מ. רילקה כתב לרעיתו (26 בספטמבר 1902), כי הוא מבלה כאן “בשבוע האחרון, מ־10 בבוקר ועד 5 לפנו ערב”.

בספרו של משורר: – נתברר כי “המשורר” הוא פרנסיס ז’ם (1938–1868); על הקשר הקרוב שבין שורות מסויימות בשירי ר.מ. רילקה וחרוזים מסוימים של ז’ם, בספרו הראשון “בין אנג’לוס מעלות השחר ועד לאנג’לוס בערב” הצביע א. רולן דה־רנויל, במסתו “רילקה ופרנסיס ג’ם”, בקובץ “רילקה וצרפת”, הוצאת פלון, פריס, 1942.

Chou־fleur – כרובית.

Tétes de moineau – (ראשי צפרים), מין פחם.

Duval– קבוצת מסעדות מפורסמות, זולות אבל משובחות, נתחסלה מאז מלחמת־העולם השניה.

Crémerie – מין מחלבה שבה קונים מאכלים כדי להביא הביתה, או שאוכלים תפריט פשוט על־רגל־אחת.

Mecontent – מתוך “הפואימות בפרוזה” – "הכרך האהוב עלי ביותר של בודלר, כפי שר.מ. רילקה כותב ללו אנדריאס סלומיי (18.7.1903): “בלתי מרוצה מהכל ומעצמי, הייתי רוצה לגאול את עצמי ולהתגאות קצת בתוכי בתוך שלות־לילה ובדידותו. נשמותיהם של אלה שאהבתים, נשמותיהם של אלה ששרתים, מחזקות אותי, מעודדות אותי, מרחיקות ממני את הזיוף ואת הנשימות המדיחות של העולם; ואתה, רבונו של עולם, זכני בחסד ליצור כמה שירים אציליים, שיוכיחו לי לעצמי, כי אינני אחרון האנשים, שאינני פחות מאלה שאני דוחה אותם”.

פסוקים מאיוב: – ר.מ.ר. כתב במכתב שלו (בשנת 1903) “פעמים תכופות, בטרם אלך לישון, אני קורא פרק ל' מספר איוב, והכל הולם אותי עצמי, מלה במלה”. כן כתב, כי הפסוקים לקוחים מתוך “מהדורות ישנות של תנ”ך לותר: כי במהדורות מאוחרות יותר החלישו כמה ביטויים…"

Salpetriere – בית־החולים הגדול לישישות, שנבנה מלכתחלה כמחסן־נשק של לואי הי"ג, הפך לבית־חולים בשנת 1656, שבו אושפזו פושטי־יד וזונות, לאחר־מכן חולי־נפש וישישות, ובזמנים החדשים כלולה בו מחלקה לחולי־עצבים משני המינים. במדריך הרשמי משנת 1910 כתוב: “יש בו 45 אגפים, ובהם 4682 חלונות ו־3818 מטות”.

Chapeau a huit reflets – מגבעת גבוהה ונוצצת.

Riez וכו' – צחק, צחק נא, צחק.

Dites nous – אמור לנו את המלה “קדימה”. לא שומעים. עוד הפעם.

הקדושה בפנתיאון: ציור־קיר מדי פובי דה שבן של סנט־ג’נביב, פטרון של פריס, ר.מ. רילקה כתב עליו בהתפעלות לאשתו.

האשה הצעירה: מסכת־מות יפה־להפליא, הידועה בשם La noyée de la Seine (הטובעת בסינה), אשה צעירה שהתאבדה על־ידי טביעה.

פניו שלו: של בטהובן, כנראה: מסכת־המות שלו.

תבי: מדבר תבי, במצרים, שהנוצרים המוקדמים יצאו אליו לשם התבודדות ממושכת.

איש דעתן: איבסן (1912–1849).

לוטר: יוהן קספר לוטר (1801–1741) תיאולוג פרוטסתנתי ויצרי, גם פיזיוגנומיסטן.

כריסטין הרביעי: מלך דניה.

בני גילדנלב: בני פרידריך השלישי. הם וכל הנפשות הפועלות של ההיסטוריה

ליכנובסקי פליקס: נסיך שנרצח בפרנקפורט, בשנת 1848, בימי המרידות הדמוקרטיות כנגד מעשי המלחמה הגרמנית־דנית בשלזויג־הולשטיין.

ד’אבוסון פיר: לוחם ומדינאי צרפתי, העיר אבוסון היתה מרכז של טוית־מרבדים מאז ימי הבינים.

דלה־ויסטה: לכבודה, בהיותה ארוסה, הזמין חתנה, ז’ן דה־שבן־ונדז, מרבד מיוחד, הוא המרבד של “הגברת עם הקרנף”.

גספרה סטמפה: (1554–1523), אשה איטלקיה ומוסיקאית מוכשרת, ששרה על אהבתה האומללה לקולטינו, נסיך קולטו, במאתים סוניטות, בערך.

הפורטוגזית: מרינה אלקופורדו (1723–1640), נזירה פרנציסקנית, שאגרותיה למאהבה הבוגד, המרקיז דה שמילי, שר.מ. רילקה תרגמן לגרמנית; האגרות במקורן יצאו־לאור לראשונה בפריס, בשנת 1669.

סן־ג’רמן: דוכס של סן־ג’רמן (1780–1710), הרפתקן ורמאי, מלחין וכנר; גם כימאי ואלכימאי; בעל כשרונות מדיניים; השתתף בקשר נגד פטר השלישי.

דה־בלמר מרקיז: פסבדונים של הנ"ל.

ברנסטורף (חוג): האחים יוהן, דוכס, (1772–1712) ואונדריאס, דוכס (1797–1735), בני משפחה אצילית מהנובר, שהיתה להם השפעה רבה על מדיניות דנמרק.

רבנטלוב יוליה: בתו המפורסמת של יועץ־הסתרים, איש הכספים והמדינאי, הדוכס קרל שימלמן, שנשאה בגיל ט"ז לדוכס פרידריך רבנטלוב. היא היתה עדינה, מקסימה, דתית מאד, ולמרות בריאותה הרופפת הקדישה את כל מרצה לפעולות רוחניות, מדיניות וחברתיות.

ארברס פליקס: (1850–1806) משורר צרפתי, שהיה פעם ידוע מאד בשל הסוניטה שלו “שעותי האבודות”.

ז’ן האלוהי: נזיר פורטוגזי (1550–1495), שהיה קודם־לכן רועה־צאן, פועל, חיל, והקדיש לאח"כ את חייו לעזרת האומללים, ויסד מסדר לעזרה שנשא את שמו.

אוטרפוב גרישקה: דמיטרי המזויף, שהצליח בימי המהומות של בוריס גודונוב להמליך עצמו על רוסיה (1606–1605), שהיה מהולל על מדיניותו המשכילה.

נגוי מריה: הנזירה מרתה, קודם־לכן אשתו השביעית של איבן האיום ואחיו של דמיטרי האמתי, שנרצח, כנראה, בהיותו ילד.

מניצ’ק מריה: בתו של מצביא פולני, שתמך בתביעתו של דמיטרי, נשאה לו והיתה לצארית, אעפ"י שנשארה קתולית.

איבן האיום: שמלך מ־1547 ועד 1584.

בגסן: המשוררים הדניים: ז’נס בגסן (1826–1764), אדם גוטליב אלנשלגר (1850–1779), שהיה מפורסם גם כמדינאי, ואדם וילהלם שק פון שטפלד (1826–1769).

דלואיז: הנזירה הפורטוגזית.

קרל (שרל) הששי: (1422–1380), שהפך לבלתי־שפוי (1386).

גרסון: (1428–1362), הקנצלר של אוניברסיטת פריס, תיאולוג.

Parva regina – המלכה הילדה איזבל של בבריה, אשתו של שארל הששי.

דה־פיזן קריסטינה: (1431–1363), משוררת צרפתית ומורליסטית, אשה ראשונה כמשוררת ומלומדת בצרפת.

הקיסר ונצל: מן האימפריה הרומנית הקדושה (1400–1378).

חזיון המסתורין: הכונה למחזות המסתורין בימי הבינים, שנושאיהם היו, נושאי ספרי הקודש, חיים וכו'.

יוחנן הכ"ב: שהיה אפיפיור משנת 1316 ועד 1334; שמו היה קודם־לכן יעקב מקהורם.

אורסיני נפוליאון: אחיו של האפיפיור ניקולס השלישי, שנתמנה קרדינל ע“י ניקולס הרביעי, בשנת 1288, השפיע לבחירתו של יוחנן הכ”ב ולאח"כ הפך ליריבו.

התיאטרון באורנג': האמפיתיאטרון הנשגב באורנג', ווקליז, בפרובנס.

את, הטרגית: – אליאונורה דוזה שרילקה ראה אותה במחזה רוזמרסהולם בברלין, נובמבר 1906, ושערג להפגש עמה ואף נפגש עמה בונציה, מאי 1912.

ביבליס: אגדה על קאונוס, שמחמת יסורי חשקו לאחותו ביבליס, ברח לקריה באסיה הקטנה, סמוך לליקיה (עכשיו חלק מאנטוליה).

הלואיז: נזירה, מנהלת מנזר פרקלה, אשת המורה שלה, אבלר, שילדה לו בן. אפיפיורים כבדוה בתארים חשובים ורבים. אגרותיה לאבלר ידועות לתהלה.

הדכסית פון Die: ביאטריס, בת המאה הי"ב, משוררת פרובנס.

קלרה ד’אנדוז: משורר פרובנסית מן המאה הי"ג, שדבר לא נודע על חייה.

לואיז לבה: (1566–1526), תושבת ליאון, משוררת, יפפיה אכסצנטרית, (בת ט"ז הלכה אחרי צבא פרנסיס הראשון, מוסוית כקפיטן). רילקה תרגם את הסוניטות המפורסמות שלה.

מרסלין דבור: מדם מרסלין דבור־ולמור (1839–1785), מאנשי הרוח בצרפת, כתבה שירה אלגית והתפרסמה באגרותיה.

עליזה מרקר: (1839–1809), מאנשי הרוח בצרפת, ששיריה הוכתרו בשבחי האקדמיות בהיותה רק בת י“ח ויצירותיה הוצאו לאור ע”י אמה.

Aissé – (1733–1695), נערה מצ’ירקס, שנקנתה כשפחה ע"י השגריר הצרפתי, דה פריול, והובאה לפריס. היתה אהובתו של האביר ד' איידי. השאירה אגרות מענינות על החברה בזמנה.

יוליה לספינס: (1776–1732) האנציקלופדיסטים המפורסמים ביותר היו נפגשים בטרקלינה; היתה קרובה ביותר לד’אלמבר. אגרותיה מפורסמות לתהלה.

קלמנס דה בורג': הסוניטות של לואיז לבה כתובות לכבודה, והיתה ידידת קורדיה היפה, שהיתה בת העיר ליאון, חכמה מאוד ויפפיה, היו קוראים לה “פנינית העלמות”; היא מתה מצער, שעה שנהרג ז’ן ד' פיירה, שאהבה אותו, על־ידי הפרוטסטנתים.

ז’ן דה־טורן: מיסד משפחת מדפיסים פרוטסטנטיים במאות ט“ז–י”ח.

דיקה, אנקטורה גרינגו ואתיס: חברות של ספו, שלהן שרה וקראה את מזמוריה.

רידינגר: יוהן אליאס רידינגר (1769–1698), ציר וחרט גרמני, שהשאיר אחריו כמעט 1300 עמודים על ציד חיות.

גלינגוס: הפיסיקאי היוני (210–131) כתב דברי פילוסופיה, דקדוק, ספרות, ורק מעט מאד נשאר מכתביו.

בנדיקטה פון קולן: ז’נט בגסן פגש אותה, בשנת 1795, והיא התידדה עם אשתו, שמתה בשנת 1797; הוא נסה לשכנעה שתנשא לו, ואלו היא סרבה. כמה מן האלגיות שלו נכתבו בלי ספק אליה.

מכטילדה: מכטילדה פון מגדבורג (1280–1220), כתבה מחקר על המסתורין, שהיה בו בטוי פיוטי נשגב, בלשון שופעת חדושים, וממנה המפנה לתקופה הגרמנית החדשה והנעלה.

תרזה פון אבילה: (1582–1515), נזירה ספרדית, מאנשי המסתורין, בת משפחה אצילית; כתבה יצירה חשובה על דרכי התפלות וסוגיהן.

דיאודטוס פון גוזון: נתפרסם בנצחונו על הדרקון של רודס.

רוזה פון לימה: (1617–1586), נזירה, חייה מתוארים בספר.

הנסיכה עמליה גליצין: (1806–1748) אשתו הגרמנית של הנסיך דמיטרי אלכסיביץ גליצ’ין, שגריר, בפריז והאג, של קתרינה השניה, ידידת וולטר והאנציקלופדיסטים. גתה היה מבאי ביתה.

 

רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה    🔗

א    🔗

זו יצירה ספרותית־אמנותית, אשר כל כלי־ביקורת לא יצלח להגדירה־כמו, לא ישכיל לתחום את תחומיה, למצות את תכניה, לקבוע את צורותיה, למצוא לה אח ודוגמה.

כי ביצירה זו אתה מוצא בבת־אחת – פרוזה וגם שירה, דרכי יומן של ארועים – מחשבתיים וחויתיים – בהתהוותם, וגם זכרונות על עבר, זכרונות שכמוהם כהוה הנמשך, פרקי פואטיקה ודברי־מסה, הערכות של מאורעות היסטוריה ונסיון של בקורת ספרותית, דברי הגות שכמוהם כפרקי פילוסופיה, ועוד ועוד, ואין כמעט סוף לצורות ספרותיות, הבאות לידי גלוי ב“רשימות” אלו של ר.מ. רילקה.

יתכן ויתכן, אפוא, כי כונה אחת, בין שאר כונות, של ר.מ. רילקה ביצירה זו היא: – לטשטש את כל התחומים של סוגי־הספרות ולמזגם יחד, כדי להוכיח, כי לא הסוג קובע, אלא דבר־מה אחר – האישיות היוצרת ומהותה־כמו, זו שכל סוג מן הסוגים יפה לה, ואעפי"כ, – כולם יחד, כמו גם כל סוג וסוג בנפרד, אין בהם כדי לשקף־כמו את את האישיות ולמצות את מהותה, שהיא לעולם מקורית וחדפעמית.

ב    🔗

מה היא הכונה־הראשה של ר.מ. רילקה ביצירה זו? – אנו נוטים לענות על שאלה זו מענה פרדוכסלי: – היו לו כמה וכמה כונות־ראשה, אם אבטוביוגריפה של חיי־הנפש־והרוח שלו; לפרט – מחשבות וחויות שאין אפשר לומר כן; הראשונה, לדעתנו, היתה – כונה של אבטוביוגרפיה, אבל לשיר עליהן, מפני טעם זה או אחר, שיר שלם, ואף לא לכוללן בשיר מן השירים; – לפרט פרטים, שנדמה למי שנדמה כי הנם בחינת אימפונדרבילים, ענינים נטולי־משקל, כביכול, ואלו ר.מ. רילקה סבור היה דוקא, כי משקלם רב מאד, משקל מכריע וקובע נפש, אם לחיוב ואם לשלילה; ואף־על־פי שהוא תלה את הדברים בנפש־פועלת מרכזית, בדויה, לא להתאמץ כלל לטשטש את אפשרות הנחוש והרושם, כי הכונה היא, בסופו של דבר, – אבטוביוגרפיה.

ג    🔗

יצירה זו מלאה על גדותיה – מות, מות בכל הצורות; מותם של בני־אדם, של חיות, של רמשים, ומותם של חפצים; ואף־על־פי־כן – אין לך יצירה שתהיה שופעת חיים דוקא, כמו יצירתו זו של ר.מ. רילקה; ושוב, לדעתנו היתה זו כונה נוספת של המחבר – להמחיש ביתר המחשה את רעיונו העיקרי, העובר כחוט השני בכל יצירותיו, כי המות, שהנו סופם־של־החיים, איננו בשום פנים ואופן מחוץ־לחיים, אלא כלול ומשולב בהם, מיומם הראשון ועד האחרון שבהם, כלומר: – המות הוא פרט מפרטי החיים, כל החיים, מראשיתם כבר; כן, – ביצירה זו מומחשב הדבר: – כל אדם חי את המות יום יום ושעה שעה, ואין אפילו רגע־כמימרה אחד פנוי הימנו; והוא השכיל להמחיש זאת ולהוכיח לנו – כאשר לא הצליח עוד אמן אחר; מכאן כל הפירוט הנפלא הנשגב – של מחלות, מיחושים, פחדים, הרגלים חולניים (“טיק”), אמונות תפלות, חששות, חלומות וכו' וכו'.

כלומר: – חיים שיעקרם – מות, ומות שעיקרו – חיים; ממש כך, – כשם שאין מות, אם אין חיים, כך אין חיים, אם אין מות.

ד    🔗

ועוד כונה, ולא חשוב כמעט – אם זו דוקא היתה מדעת, או שלא מדעת: – לבטל את כל הגבולות המוסכמים של זמן; להמחיש, כי לעבר דרכים ואמצעים, רבים וכן מכריעים, להתערבותו בהוה ובעתיד: – מכוח אטביזמים, מסורות, אגדות, ספרות, היסטוריה ועוד ועוד; אין האבות והשפעתם – ענין של עבר, שכן הם ממשיכים והווים – בבניהם, בנכדיהם וניניהם, עד סוף כל הדורות; ולא רק המשפחתי, אלא גם העבר האוניברסלי, – כמוהו כעבר משפחתי הנו, עבר אישי, כלומר: – הוה משפחתי והוה אישי.

ויחד עם הכונה לטשטוש גבולות זה של זמן, גם הכונה לטשטש את הגבולות בין הבריות, גבולות מלאכותיים של מעמדות, של שושלות, של צורות־חנוך; פה ושם יש, אמנם, מעין נגוד בין כונה זו לכונה הקודמת, ואעפי"כ ברור לכל, שר.מ. רילקה בקש למחות את הגבולות בין עני לעשיר, בין אצילים לבין המוני־עם, אם כי לא התכחש דוקא למציאות של עוני ושל עושר, של אצילות ושל המוניות, של עדינות־נפש ושל וולגריות, כמו גם של רשעות ושל טוב־לב.

ה    🔗

ועוד כונה, ודומה לנו, כי זו דוקא מדעת: האדם, כל אדם, – לעולם יחיד הוא, בודד במועדיו, בחייו כבמותו; החלוקה – ליחיד ורבים, לפרט וצבור, שגיאה היא: גם האלוהים – אינו משותף לרבים, אלא איש איש ואלוהיו, ואפילו זה אל אחד, כי לא המושג חשוב, אלא ה“שמוש” הפרטי במושג זה; והוא מפרש וממחיש – אין ילדים, בלשון רבים, יש ילד, אין נשים, יש רק אשה, הרבה פעמים אשה אחת, השונה כל פעם.

וכעין המשך לכך, הכונה להמחיש ולהוכיח: – החלוקה לגדול וקטן, לחשוב וקל־ערך, לפרט ולכלל, גם בה אין ממש; יש מקרה של מה־בכך, יש פרט־בן־פרט, יש רסיס־מן־השלם, יש רגע־מן־הנצח, – והם דוקא הקובעים אופי, המכריעים בחיי אדם, החורצים גורל עולם; כי לא הכמות חשובה, אלא האיכות, איכותו של הקולט, של המושפע, של החי את הפרט, את ה“מה־בכך”, את הרגע.

ו    🔗

וכונה־ראשה־שבראשה, להמחיש ולהוכיח: – אין השירה מחוץ־לחיים, אלא מגופם, אין היא מונופולין של “משורר”, כי כל אדם משורר, והשירה מצויה בכל אתר, כל העולם – מלא שירה; ואשר על־כן משורר איננו מי ש“כותב” שירה, אלא מי שחי את השירה, מי שמתנסה הרבה בחיים, מי שהתנסה – בלידות ובמיתות, במחלות, בפחדים, בשמחות וביסורים, מי שנזדעזע ומי שנתרגש, מי שירד לעומקם של החיים, הבין להם, ומי שיש בו כוח ויכולת ללוש את כל אלה ולהפכם לשירה־בכתב, שאסור לה, כי תהיה פחותה במאום מן השירה־בחיים.

והוא השכיל להסביר־כמו מהותה של שירה על־ידי פירוטים מופלאים ולתאר – רגישויות, התבוננויות, זיקות למראות, למחשבות, לחוויות; והוא הפליא לתאר מהותם של משוררים אחדים ושל משוררות אחדות, מזמנים קדומים ומזמנים חדשים; ומתברר, כי להיות משורר – כוח הוא, יכולת היא, גורל מיוחד, יעוד, עול ואחריות.

ז    🔗

ענין מפוזר בין כל דפי היצירה: – האהבה; היא יסוד מוסד בחיים; ויש הבדל מהותי ורב־משקל בין אוהב לבין אהוב; טוב לו לאדם – כשהוא אוהב; זו התעלות, זו גדלות, זו אצילות, זה אושר; להיות אהוב – זה עול כבד, זו כעין הנמכת־קומה, זו כניעת ה“אני”, זה ציות לזולת, זו סבה לעצבות, זה כמעט… אסון.

וביצירה זו יש פירוטי פירוטים של האהבה, – אהבה בין המינים, אהבת אבות לבנים, אהבת המולדת, אהבת הבריות, אהבת אלוהים, אהבת העולם, אהבת לשון, אהבת שירה, אהבת אמת, ועוד ועוד; ואין לדבר סוף.

על כל מיתרי־אהבה מנגן ר.מ. רילקה נגוני פלאים ב“רשימות מלטה לאורידס בריגה”, ואין ספק כמעט, כי אנו רשאים לכנות יצירה זו גם בשם “ספר האהבות”.

ח    🔗

ולבסוף כונה־ראשה אחרונה: כונה הנובעת, בדרך־הטבע ומכוח ההגיון, מכל שנאמר בספר, מכל מה שנכתב בו: –

משורר הוא רק מי שמגיע למלאכת השירה משום שהוא כולו – אוהב, ולאו דוקא אהוב, לא בכונה־תחלה ולא בדיעבד; רק האוהב את הלשון, הנותן לה הכל, המשפיע עליה את כל הויתו, את כל נסיונותיו, את כל רצונותיו, ואין הוא מתכון להיות נהנה, לא לקנות תהלה, לא ליהנות מכבוד.

שירה משמעה – מסירות־נפש, במובן הנעלה ביותר; טעמה של שירה – הקרבה עצמית למען קוצו־של־יוד, למען פסיק מן הפסיקים, למען הדיוק, למען האמת שבחיים ובשירה; כלומר: ר.מ. רילקה אינו גורס את ההגדרה – אהוּב־המוזות", אלא דוקא – “אוהב־המוזות”.

דומה, כי כל היצירה נוהרת ובאה, הולכת ומגיעה אל סוף־פסוק זה: – משורר הוא רק מי שאוהב, ולא מי שהנו אהוב, – אם להלכה ואם למעשה.

ישראל זמורה

ואידך – זיל גמור.