א    🔗

לוסטיג, בשר מבשרי, יובל עוד מעט לשטח השיחזור. כאשר יוציאו אותו מתוך המכונית הלבנה, האור יסמא אותו. שין עומד כעת בעיקול הכביש, בנקודה ממנה ניתן ביום בהיר לראות את ים־המלח כמגש כסוף ואפרפר.

אני חוט הזהב המקשר בין לוסטיג לבין שין. רק אני מסוגל לבגוד בשין או בלוסטיג. איש מהם אינו מסוגל לבגוד בזולתו, כי לא מתקיים ביניהם יחס של זולת. מחשבות בגידה מענגות את הגוף ואת הנפש. בתקופות הזמן בהן התרחקתי משין, הוא נישאר במקומו, מביט בגבי. כאשר התרחקתי מלוסטיג, נשאתי אותו איתי.

כאשר שין, איש שירותי־הבטחון, ימות או יסתלק, רק הקיום היומיומי שלו יהיה הדבר שהיתה לו משמעות כולשהי, ורק בזיקה לאנשים אחרים. כל הספר הזה הינו סיפור של עובדות המתקיימות בזיקה לעובדות אחרות. אני מכיר את החומר, והוא ראוי שיספרו אותו.

המכונית הלבנה נעה לאיטה בכביש. הנהג מחפש בעיניו את שין, וכשהוא מגלה אותו עומד בעיקול הכביש, הוא מתקדם לעברו ועוצר כשהוא כמעט נוגע בו. שין מתכופף לחלון, משרבב את ראשו ומביט בלוסטיג.

אני יושב על חבית שכובה, בשטח מסוקל של מישורת קטנה שמעל לעיקול הכביש. האור המסמא עושה את האזור בהרה אחת זהרורית.

לוסטיג מביט בעיניו של שין באומץ־לב של טיפשים. שין, שהשיגרה היא טיבעו, שואל אותו, כבוד הרב לוסטיג, אתה מחרבן במכנסיים שלך, מה? הבחור שלצידו של לוסטיג והנהג צוחקים בקול. שין הבטיח לי שינהג אדיבות בלוסטיג.

לא יהיו מכות, שין אמר, אני מבטיח, רק חקירות, שיחזור ומיסדר־זיהוי, לא יהיו מכות.

אני יודע שלוסטיג ירה על משאית הפועלים הערבית בדרך הקיצור למעלה־אדומים. אם הייתי מאמץ את הפילוסופיה של גברת שטריקר, פילגשו של החלפן בלום המת, הייתי אומר שהמצב ירה במשאית, לא לוסטיג, לא אנשים, רק המצב. אביו של לוסטיג לא היה מאשר את היריות. בפעם האחרונה שראיתי את אביו היה זה בתצלום מוקף נימה שחורה, והוא דמה בעיני לקדוש של הציונות הדתית.

לוסטיג יצא מן המכונית הלבנה, מגן בידו על עיניו מפני האור. גופו כדורי כשהיה, וראשו כדורי, וכך הוא כעין כדור על גבי כדור. הדם אזל מפניו, ובמקום כיפה סרוגה הוא חובש כיפה שחורה גדולה, וציציותיו שבדרך־כלל מגולגלות על חגורתו, מותרות, מתבדרות ברוח החמה. כשהוא מתרגל לאור, הוא מזהה אותי על החבית.

שין אומר לו, יש לך חמש דקות, כבוד הרב. שין יודע שלוסטיג אינו רב. לוסטיג יודע ששין לועג לו. שין מבזה בלבו את לוסטיג.

אני יורד מן המישורת, שמעל לעיקול, לעברם. לוסטיג מחבק אותי, מגופו נובעת חמיצות ושריריו דרוכים. ניפלט לי, הוא אומר, ניפלט לי, הם יודעים את זה טוב.

ואני אומר לו, יודעים שניפלט לך, ניראה כבר מה יהיה. ולוסטיג אמר, מי שאמר לשֶמֶן שידלק יאמר לחומץ שידלק. ואמרתי לו, נכון, בדיוק ככה.

אחד האנשים של שין התרוצץ בשטח, מציב דגלים קטנים, מודד מרחקים, מסמן איקסים באמצעות אבקת־גיר, בודק שעון־עצר.

החלו מריצים את לוסטיג מכאן לכאן, מסיעים את המכונית בעיקול הכביש, משכיבים את לוסטיג ואת שותפו, מקפיצים אותם, משווים בין מהירות תנועתם לבין מהירות נסיעת המשאית.

המאמץ מבריק קצת את עור פניו של לוסטיג ועיניו מתכסות אד והוא כגוף ניכשל ופיו יבש ורקותיו הולמות, ופעם אחת, תוך כדי הריצה, הוא נעצר, מקפץ קצת על עומדו, נוטה מעט קדימה, כאילו הוא בקדוש קדוש קדוש, כאילו הוא באולם הגדול של הישיבה, בשעת התפילה, כאילו לא היו דברים מעולם.

שותפו של לוסטיג חובש כובע טמבל שמסתיר את אוזניו, ואין הוא מחליף ולוא גם מלה אחת עם לוסטיג, ובהפסקות הוא קשוב לרדיו טרנזיסטור קטן, ומיידה אבנים קטנות במטרות נעלמות, ובאחת ההפסקות הוא מבקש משין שבדרך חזרה יניח לו לעשר דקות בהר־הזיתים, ושין אומר, נחייה וניראה, אני לא אומר שלא.

האנשים של שין פזורים בשטח ומחליפים ביניהם קריאות רמות. שין, שעון על קיר פח של קיוסק סגור, מוצל, עוקב אחרי תנועת אנשיו, וכשזו חוזרת על עצמה פעמיים־שלוש הוא מכנס אותם אליו, ולאחר התייעצות קצרה, ותוך תיאום עם המסריט, הוא מורה לנהג המכונית הלבנה לפתוח בנסיעה, וללוסטיג ולשותפו לחזור במדוייק על תנועתם בשטח, על הירי ועל נסיגתם מן השטח.

מישהו מאנשיו דוחף לידיהם עוזים חסרי מחסניות. שותפו של לוסטיג זורק את העוזי, ומתרחק מהאנשים, נעמד, גבו אל האנשים, מקשיב לטרנזיסטור. שין אומר, בשקט, דתי מסריח. וכשהוא פונה אלי הוא אומר, אמרתי דתי מסריח ונישארתי בחיים, איך זה?

השותף של לוסטיג מתחיל לרוץ, להתרחק. שין אומר לאנשיו, תנו לו לרוץ.

הוא רץ ומתרחק, ולפני שהוא נעלם מן העין הוא מסתובב, מביט בנו, וחוזר בריצה, ונעצר בנקודה ממנה פתח.

הרב חסידוף, שין אומר לו, הרב חסידוף, אל תעשה את זה עוד פעם, תרחם עלי.

והשותף, מגביה קצת את כובעו, אמר, חסיד, חסיד לא חסידוף. השותף דיבר בחישוק שיניים והוסיף, לא רב, סתם חסיד.

לשין חוכמת שינוי שמות משלו. לתאופיק, בזמנו, שינה את השם לטוביה. שינוי השמות הינו חלק מן הסאדיזם המישרדי שלו.

בסופו של חשבון, יתכן שאני הוא זה שבגד בלוסטיג וגרם להגלייתו לברוקלין. יתכן שאני הוא זה שבגד בחלפן היהודי בלום, שנירצח במהלך מלחמת יום־כיפור. יתכן שבגדתי בילין־מור. אני זוכר את הפרטים של הזיית הבגידה. שכבתי במיטה, ידי חופנות את אשכי, פני מופנות אל התיקרה, וראיתי אותי ואת ילין־מור יושבים בחדר סגור, כשהוא, מבוגר ועייף, תלוי בי, בבגידתי, ואת צחוקו של שין, ואת הבעתה הכללית, ואת הבעתה הפרטית של אבי, והוא ניבעת, הדם אוזל מפניו והוא יודע שהבגידה מעמיקה והולכת, חוצה את ילין־מור ונוגעת בשורש הערך הדתי עצמו, מקיפה את האישיות כולה. יתכן שבגדתי בחיימול הילד פליט השואה שסבתא הכניסה למיטתי.

אני עיתונאי ואני מתעסק בעובדות. לוסטיג היה במקום, נושא נשק, כאשר נורו יריות לעבר המשאית הערבית. לוסטיג עכשיו בערך בן שלושים ושמונה. למדנו יחד בישיבה בפרדס־חנה. את שירותו הצבאי עשה ברבנות. לאחר השירות הצבאי שימש כמשגיח כשרות בבתי־אבות יהודיים באמריקה. למלחמת יום־כיפור חזר, נישאר בארץ, התחזק בדתיותו, הצטרף להתנחלות. נשוי לתימניה, אב לילדים, אביו מת, נותרו לו אחות ואם.

שין עוקב אחרי לוסטיג מאז סבסטיה. הקשר שלי עם שין ניפתח בתחילת שנות השישים, בירושלים. בתקופות הזמן בהן אני מתרחק ממנו, הוא נישאר במקומו, מביט בגבי. בגיל ארבעים ותשע הוא מתחיל להיכנע למחלת הסרטן.

בפעם האחרונה שראיתי את החלפן היהודי בלום, הוא אמר לי, אין לי יותר כוח, בוא הנה רוזנבלום. באתי אליו מצד החלון, וירדתי על בירכי על השטיח, מסמיך את פני לפניו, ובלום, פניו מאפירות, הביט בעיני, הושיט יד והעביר אותה על פני במהירות, ואמר, ביידיש, חבל שאתה לא הבן לי, באמת.

בפעם האחרונה שראיתי את גימל, הפסיכולוג, זה היה בקיץ. הנה מצאתי אותו שוכב על החול, בשטח החנייה שמאחורי מועדון “שמים”, בלילה, לאחר ששני הומואים צעירים, חובבים, מעיירת פיתוח, בעטו בבטן שלו ובראש שלו, ואחרי שהם גמרו הוא זחל למים וצלל בהם, וכשהוציא את הראש שלו, אמר לי, אוהבת קולנוע צרפתי לא מרחיב תחת.

אני יודע דבר אחד או שניים. תמיד על הנהר שטה מעבורת. תמיד ניתן לראות קטע מהנהר. תמיד קיים חלון. תמיד קיים טבע דומם. תמיד קיימים הנער המשתאה מול חידת העולם, והאופק הנמוג אל תוך האופק הבא, והנפש המתמלאת והמתרוקנת, והכמיהה להבין את השלם, לדאות אליו בשמי התכלת ולהשיר את הפרטים.

חסיד מתכופף ומרים את העוזי. שין אומר לו, כבוד הרב חסידוף, תן לי את הטרנזיסטור. הוא נותן לו, ושין מרסק אותו בנעלו. לשין נעלי סירה שחורות עם אבזם זהב, גרביים אדומות ומכנסיים תכלכלים.

לוסטיג וחסיד, לפי אות מוסכם, והמכונית הלבנה, מתחילים לנוע בשטח. ניראה בעליל שאין תיאום בין לוסטיג לבין חסיד. לוסטיג מפסיק את התנועה וחוזר לשין, מתנשף, משתלט על נשימתו, ואומר לו, ניפלט לי, תאמין לי, זה לא היה מארב מתוכנן, כל השיחזור הזה לא אמין, אני כאילו רואה את השטח הזה בפעם הראשונה. שפתו התחתונה של לוסטיג רועדת כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.

אור היום הולך וניגרע. באור כזה, לפני שנים, הלכנו לקבורת ספרי תורה שנישרפו ביד זדון, ליד בית־הכנסת הגדול. לוסטיג מירר בבכי לאורך כל הדרך, ולעיתים ממש געה, כשהוא ניתמך קצת על ידי חבריו בחורי הישיבה. בלילה, בחדר, הוא אמר לי, בין הספרים היו כאלה שניצלו בשואה והובאו לארץ תוך גילוי מסירות וקידוש השם. היינו אז בני חמש־עשרה. השאלה היתה אם משה דיין הוא בר־כוכבא.

אור היום הלך וניגרע, ושין אמר, מבחינתי היה שיחזור, אבל עוד לא גמרנו.

מכונית לבנה נוספת הגיעה לשטח. שין אמר לי, זה לא פורמאלי. מן המושב האחורי יצאו שני ערבים, צעיר ומבוגר, סגרו את דלת המכונית, ונישענו עליה. שין ניגש אליהם, הולך לאיטו, מרשל את הליכתו, מחייך, מבקש לפוגג את חששם, והנה הוא טופח על שכמו של הצעיר, לוחץ בחום את ידו של המבוגר, מתבדח איתם. שין מצטרף אליהם, כשהוא נישען על דלת המכונית, ומאותת משם ללוסטיג שיגש.

הצעיר מביט בלוסטיג, ואומר, בערבית, זהו. המבוגר שותק ומעפר בבעיטות עקב קצרות. שין מאותת לחסיד שיגש. הצעיר מביט בחסיד, ואומר, בערבית, לא. שין מורה לחסיד להסיר את הכובע. הצעיר חוזר ואומר, לא. שין שואל את המבוגר, וזה, פניו בקרקע, אומר, לא.

שין אומר לחסיד, הרב חסידוף, אלה ישבו בקבינה, אבל מאחור היו עוד עשרה. לערבי הצעיר טרנזיסטור בכיס החולצה, וחסיד מבקש אותו ממנו, ושין אומר לו, בערבית, תן לו, והצעיר נותן ואומר, בעברית, בכל הכבוד. ושין אומר לצעיר, חייב לך טרנזיסטור, איזה צבע? והצעיר אומר, כחול. ושין שואל אותו, אתה צריך לפעמים משקפיים? והצעיר עונה, איך שאתה אומר, וצוחק. שין שואל את המבוגר, למה אתה שותק? והמבוגר אומר, אתה מדבר.

שין חוזר אלינו בהליכה מהירה, מבודד אותי מבין האנשים, מוביל אותי לנקודה מרוחקת, גבוהה, ואומר, תראה את ים המלח.

אנשים ממלאים לכל מלוא העין את נוף חייו של שין, את חייו המאפירים, המסתיימים, חייו הנישאבים בשריקה, וכשהוא מביט בחייו, מעומק שנות השירות שלו, הם מבריקים לעומתו כפס נירוסטה חלק, מואר מצד ביטנו, כפס הכסף האפור שעל פניו של ים המלח באור הזה, וכאילו פנס מאיר את פניו האפורים, את המחלה, את הסאדיזם השגור, את החמלה העצמית, את השכיבה המתמשכת שנים עם נעמה, את הסתמיות, את הרצון הגולמי להיפגש עם משה גרשוני, את המיאוס העצמי המתגבר, המפכה, את הספרדיות המתחטאת והמתמרקת לקראת סוף ימיו של בעליה, ואת לוסטיג שהיטב ידעתי כי יוגלה לברוקלין, ואת ההחמצה.

כאן, ליד העיקול הזה, שסביבתו בוראה וניכבשה והודקה עד שנעשתה זרה לעצמה, אני מתגעגע כילד הזה הרץ בגשם זלעפות, בכל כוחו, לביתו, יודע שהוריו עכשיו במטבח, ליד השולחן, אביו קורא עיתון, וריח חלב חם וקינמון מתפשט במטבח.

פני הילד שלי, אלה שתחת פני המבוגר, משתלטים עכשיו על פני. והילד נפשו מתחברת לילד לוסטיג, ושניהם רצים בליל קיץ, בגופיות ובמכנסיים קצרים, מן הישיבה ועד לכרכור, ריצה גם בהולה, גם איטית, גם מסודרת, גם פראית, ורוח חמה מכה בפניהם.

שין שאל, אתה חולם על משהו? תראה את ים המלח, יופי, לא? אנחנו עומדים, גבנו אל האנשים, ושין אומר, אל תדאג, זה לא היה פורמאלי, ומוסיף, חבל שלוסטיג שלך זה לא חנן פורת או עמוס עוז. אתה חולם על משהו?

למחרת הריצה לכרכור, בלושטיין הזקן מת, והרב יוגל, ראש הישיבה בוחר עשרה בחורים שיעשו בבית האבלים את השבעה. בלושטיין הזקן היה מהמייסדים של פרדס־חנה, ומן הראוי שהישיבה תדאג שיהיה מניין קבוע במשך השבעה. בנו של בלושטיין, ספורטאי שנעשה עסקן ספורט, יאמר בערב לאשתו, השחורים הקטנים יגיעו, מעניין כמה זה יעלה לי בסוף. כשהגענו בבוקר, מגיחים מתוך הלחות השרונית, לבית הקטן, שהוקף פרדס ועצי פרי, בלושטיין־הבן עוד ישן. אשתו, בחורה ישראלית ששדיה אומנותה, אמרה לו, דרך הדלת, החניוקים הגיעו. לוסטיג הציע לאשה שישבו שבעה בבית בלושטיין הזקן, ואמר לה, זה לפי ההלכה, גברת. והשדיים אמרה לו, אל תקרא לי גברת, קוראים לי יסמין. בלושטיין־הבן, מעבר לדלת, צעק, עם מי את מדברת שם, הא?! היא שירבבה את ראשה לתוך חדר השינה ואמרה, הם אומרים שצריך לשבת שבעה בבית של אבא שלך, שאמא שלך עוד בחיים וגרה שם וכל זה, הא?! והוא אמר, הם צודקים, בחיי. בלושטיין־הבן התלבש, ויחד צעדנו, השמש כבר מפציעה, לבית אביו הסמוך. על גדר האבן, בכניסה, הודבקה מודעת אבל, ובלושטיין־הבן הציץ בה, ואמר, כתוב פה שהשבעה בבית בלושטיין, אתם בסדר. אמו ישבה על כסא קש, לראשה כובע קטן, פניה לכניסה, ובינה לבין העולם חוצצת דלת־רשת ירוקה. אמו אמרה, באת? והוא אמר, אלא מה? על השולחן בחדר המרכזי דלק נר נשמה, וליד הנר, על מין חצובת־עץ קטנה, הוצב תצלום ממוסגר של המנוח. בלושטיין־הבן שאל את אמו, מחכים לעוד? והיא אמרה, לא עכשיו, יבואו בצהריים ובערב. אמו הביטה בנו, וכשהיא מצביעה עלינו, שאלה אותו, יתומים? תימנים? הוא צחק קצת, התכופף אליה ושאג לתוך אוזנה, מהישיבה! בחורים של הרב יוגל! והיא אמרה, הָא, חניוקים?! והוא אמר, כן, אבל מודרניים כאלה, בלי כסף, זה מיצווה בשבילהם, והוסיף, ביידיש, את זוכרת את הרב יוגל?! והיא אמרה, כן, אדם יקר, אני זוכרת אותו מההתחלה. חבורת הבחורים החלה בהנחת תפילין, וכבר היא בבמה טובו אוהליך, והנה לוסטיג מפנה את תשומת לבנו לבלושטיין־הבן. עד אז לא הבנתי לאשורו את הביטוי משפחות האדמה, ולא שמנו כמשפחות האדמה. עד אז לא ראיתי יהודי מבוגר שאינו יודע להניח תפילין. פתאום ניכנסה לחדר אשתו של בלושטיין־הבן, והיא במכנסיים קצרים ובנעלי התעמלות, מהבילה, נושאת לחמניות חמות ובקבוקי חלב, ומניחה אותן על השולחן ליד נר הנשמה ומתיישבת על קצה השולחן, מנופפת את רגליה. לוסטיג סייע לבלושטיין־הבן להניח תפילין, והורה לו באצבעו, בסידור, היכן נפתחת תפילת שחרית. האשה ירדה מן השולחן, פנתה למטבח, ובדרך שאלה, זה עסק של כמה דקות, לא? איש לא ענה לה, והיא משכה בכתפיה וניכנסה למטבח. האם הפכה את כסאה, התיישבה ופניה לחדר, ומולה עשרה בחורים פותחים בתרועה באשרי יושבי ביתך, והיא מתחילה לייבב, ובנה, בתפילין, ניגש אליה ומלטף את ראשה, והבכי ממרק ומחטא אותה ופניה מתבהרים וקצת זוהרים. וכשתפילת שחרית מסתיימת, היא מסייעת לאשת־בנה בהגשת הקפה והלחמניות, והן מרוחות חמאה בשפע. ולאחר כעשר דקות, עוצר בפתח אוטובוס אגד ויוצא ממנו נהג, צופר כשהוא יוצא, וקורא לבלושטיין־הבן. כשזה לא יוצא אליו, הוא ניכנס לבית. כשהוא רואה אותנו, הוא עוטה על עצמו הבעה הנידמית בעיניו כדרך־ארץ, כהבעה שיעטו עליהם עמי־ארצות, ושואל את בלושטיין־הבן, צריך משהו? ואשתו של בלושטיין־הבן, מן המטבח, צועקת, צריך מזל! הנהג מתנדב להסיע אותנו עד למיגרש הכדורסל של מכבי. רוח טובה באה מבעד החלונות, אנחנו יושבים במקובץ, הנהג מביט בנו מבעד ראי־החלון, וקורא, דופקים קצת לפעמים?!

שין שאל שוב, אתה חולם על משהו, מה? האנשים שלו עמדו עם לוסטיג וחסיד והערבים ליד שתי המכוניות הלבנות, בקבוצה אחת, היום נאסף, מחכים להוראה שלו. שין הביט בהם, ואמר, מגיע לי משהו יותר טוב מזה.

שאלתי אותו, יש לך מי שיגיד אחריך קדיש? שין נירעד קצת ואמר, לא, רק בנות, אין לי קדיש, למה? ואמרתי לו, זה חשוב, והוא אמר, אל תפחיד אותי, אני מכיר אותך, בשבילך זה רק פולקלור, וגם לוסטיג בשבילך רק פולקלור, אתה דואג לו כי זה מתאים לדימוי העצמי שלך, מה לך ולחאריית הפרימיטיבי הזה, שומדבר! לא הליגה שלך, לא ילין־מור, לא בלום שנירצח, לא אמנות, לא סקס, סתם חאריית דתי קטן! אז על מי אתה עובד?! למה אתה מתגעגע פתאום?! למה אתה מרמה את עצמך?!

אחד האנשים שלו ניפרד מהחבורה והתקדם לעברנו. כשהגיע למרחק דיבור, שין אמר לו, בשקט, מישהו קרא לך?! אתה חושב שאני לא רואה אותכם עומדים שם?! והאיש אמר, המפקד, וחזר כלעומת שבא.

השבט שלנו עובר תמורות בשנים אלה. בעבר, היינו מדליקים את המדורות שלנו בתוך החצרות הפנימיות, ורק העשן היתמר החוצה, ואת הבהמות שלנו קשרנו בלילה לגדרות הבתים עצמן, והבתים הוצבו מעגל בתוך מעגל, והמעגל הפנימי ביותר היה מקור הכוח ומקור החום. והמעגל החיצוני, זה שהיה סמוך לעולם החיצוני, היה החלש ביותר, והוא, עם השנים, ניגרע והלך, ואחדים מתושביו, במחזוריות קבועה, נישאבו על ידי טבעת העולם החיצוני, נישאבו וניגרעו מאיתנו, מנופפים בידיהם, נישאים, קולם לא נישמע. אנחנו, הילדים, היינו רצים לסוף המעגל החיצוני שלנו, מתמודדים על קו־ההגדרה שלו ועוקבים אחרי תנועת הנישאבים באוויר. פעם נטינו להאמין שהבורא הוא אור, ובמשך תקופה לא קצרה נטינו להאמין שהוא גלגל. גם האור וגם הגלגל מייצגים פעולה נימשכת. מדי בוקר, חלק גדול מתושבינו המבוגרים היו יוצאים אל שדות הצייד שהיו ממוקמים בעולם החיצוני. ובערב, לאחר המשא־והמתן היומי, הם היו שבים למעגלים השונים, הגלגל והאור מעל לראשיהם. במחזוריות קבועה, אחדים מן המבוגרים שבינינו היו פורצים אל תוך העולם החיצוני, בדבוקה אחת מכונסת־ראש, או בהתגנבות יחידים, אל חלקה מוזנחת, ומקימים בה ראש, ומיד היא היתה מתמלאת באנשינו ומתחברת לאחד המעגלים, והיו מדליקים בה את המדורות שלנו כמימים ימימה. אנחנו המדורה והמדורה אנחנו, ועשן המדורה הוא הקשר לאור או לגלגל. עכשיו השבט שלנו עובר תמורות. הגברים הצעירים שלנו אינם מתמודדים עוד על קו־ההגדרה הישן של הטריטוריה. קו־ההגדרה הישן נימחק והולך, ונידחף אל האופק הבא, זה שלאחר האופק הניראה לעין. המלחמות מוחקות אותו, הגירוי מוחק אותו, החולשה של היריב מוחקת אותו, וכן הזמן והמרחב והנפח והמהירות והמישקל. התפילות שלנו בנויות על המתח שבינינו לבין האור והגלגל, ושבינינו לבין העולם. תמיד, העולם מאיים עלינו, גם כאשר הוא אינו מודע לכך. היתרון שלנו עליו הוא התודעה שלנו. בבסיס המדורה הגדולה שלנו מתקיימת אש קטנה, חד־להבית, והיא מפרנסת את סוד הקיום שלנו שעל־פיו התודעה שלנו היא הטריטוריה האמיתית. וכך, במשך שנים, התאפשר לנו קיום בטריטוריות זרות לחלוטין.

אנשים מן הסוג של שין חושבים שהכל התחיל בסבסטיה. אנשים מן הסוג של ילין־מור יודעים שהכל התחיל למחרת 48'. אנשים מן הסוג של אבי יודעים שהכל אולי התחיל מאי הפרדת הדת מן המדינה.

לוסטיג יודע שהדברים צמחו מתוכו, תוך מלחמת יום־כיפור, וכיוון שהתודעה שלו אינה ספציפית, הוא יכול להתקיים רק ליד המדורה. הנסיעה שלו לברוקלין כמוה כגירוש מגן־העדן, לכאורה.

בגיל צעיר יצאתי מן השבט. אנשים הביטו בי ממרחק קבוע. עשן המדורה דבק בי לכל חיי. אבי ישב בסיפרייה הגדולה שלו, בכורסה אפורה, מוקף יצירות של האמנים היהודיים שטיינהרדט, לסר אורי, גוטליב, אורלוב, זאדקין, קארס, ליטוינובסקי, מוקף כתרי תורה, טָסִים, קופסאות בשמים, ידיים, וברך אותי אז לשלום, בשתיקה.

השורות של השבט ניסגרו, התאחו, חציתי במהירות את קו־ההגדרה, וכשהבטתי לאחור ראיתי את השמים האדומים, המואדמים, שהבעירה אותם מדורת תמיד.

 

ב    🔗

אני לא יודע מה לעשות, שין אמר, הערבי השני, זה הצעיר, זיהה אותו פעמיים, וזה, אתה יודע, מסבך את העניינים.

לא יכולתי שלא לחייך. ושין אמר, למה אתה מחייך? אתה יודע משהו שאני אולי לא יודע?!

אני לא יודע שומדבר, אמרתי לו, אני רק יודע שלוסטיג איך שלא יהיה, יוצא מזה, כי הוא משגיח־כשרות, נולד כזה וימות כזה, ואנחנו, מה שניקרא כאן עם־ישראל, שולח את לוסטיג ואת בני ביתו לברוקלין, כי לשם הוא שייך, ועם־ישראל, שבמיקרה זה הוא אתה, שוכח ממנו לכמה שנים, זה מה שאני יודע, ואם אני זוכר טוב את העסק של “פרה־עיוורת”, שבו עשית ניפלאות, כמו שאומרים, אז אין סיבה שלוסטיג לא יוצא מזה. שין שתק, והוספתי, זהו, תראה לי את הערבי, אם אפשר.

שין אמר, ואם תראה את הערבי מה כבר תראה? הוא, הערבי, ראה את לוסטיג עם השמוק ההוא, בכביש מתחת לאוניברסיטה, למטה, לפני כביש הקיצור למעלה־אדומים, וזהו, ראה אותם עם נשק ביד, ולוסטיג ירה, תאמין, תאמין, לוסטיג שלך ירה.

שין השתתק, הביט בי בעיניו שיש בהן כחול, והוסיף נכון, יש אפשרות שהוא, כמו שאתה אומר, רק פלט, כמו פלוץ, ברח לו, כשראה את המשאית, ואפשר גם להציג אותו בתור מפגר, לא נורמלי מחרבן במכנסיים, תן לו סכין־גילוח והוא חותך לעצמו, מה אני יודע, מסובך.

עננה קלה נסעה על פניו של שין, כאילו היא יוצאת ממש מעור פניו, מפנימיותו הגופנית. משהו לא בסדר? שאלתי אותו.

לא, הוא אמר, למה? הכל בסדר, אני קצת עייף, זה הכל, לפעמים מתחשק לי לחזור לרחם של אמא שלי, לשנתיים שלוש, משהו כזה.

בטוח? שאלתי אותו, ושין אמר, בטוח, מה אתה דואג.

ניסיתי לרכך את הדברים ואמרתי, כשאני מחייך חיוך מאותם חיוכים שמעידים על עצמם שהם עווית־שרירים, אני לא דואג לך, אני דואג לעם־ישראל, אתה יודע.

אני, שין אמר, אני עכשיו עם־ישראל, מה? ולוסטיג שלך הוא עכשיו דם־בנינו, מה?

עכשיו, בצהריים הירושלמיים האלה, בבניין המישרדים הזה, האור מגיע מבעד לחלונות עיליים, מלבניים מוארכים, שין ניראה לי מותש ופגיע מתמיד, נושם בכבדות, ידו חוזרת וממשמשת את קשר עניבתו, מתירה ומהדקת אותו.

והנה, בעוד אנחנו במישרד, ראיתי אותו מאחורי שורות השוטרים, מאחורי הסוסים, בקצה המידשאה של האוניברסיטה העיברית, כשאדנאאור, הקנצלר הגרמני, עושה דרכו לבניין הספרייה הלאומית, לקראת מעט המפגינים. שין, מאחורי השוטרים, לובש ז’אקט חום בהיר, מרכיב משקפי־שמש כהים, לא מסוגל להסתיר חיוך, ניראה אז נוקשה, בטוח במעמדו, מוגן על ידי ערכיו, וזאת במידה כמעט קריקטורית, נואלת, כה ישראלית, בלתי־ניסבלת, צמודה לרוח הזמן.

שין שאל, מה אתה חושב? עליך, אמרתי, אתה רואה אותי מאחורי אדנאאור? לא, אמרתי, מאחורי השוטרים. ושין אמר, גם אז הייתי עם־ישראל, אנחנו תמיד עם־ישראל.

שין, מעביר כף יד פתוחה על פניו, אמר, אין דבר, אתה יכול עכשיו לראות אותו, אם אתה רוצה, ואחר כך את הערבי, ותזכור, אתה פה בתור עורך־דין, מה, יש לך את התעודה, מה, אני לא רוצה שאף תולעת תעשה עניין מזה שאתה כאן.

לוסטיג ישב לשולחן מישרדי קטן, ידיו פשוטות קדימה, מונחות על השולחן, כאילו קוסמטיקאית עומדת לטפל בציפורניו, גבו ישר, מיושר, זקוף, שפתו העליונה מכסה את שפתו התחתונה, ועיניו עצומות.

מבעד לקיר, בהפסקות כמעט קצובות, נישמעו צילצולי טלפונים. על פניו של לוסטיג התפשט כאב, ובמשך דקות ארוכות לא פקח את עיניו. החדר היה מישרדי בתכלית, שני שולחנות, ארון מגירות עשוי מתכת, ציבעו אפור, על הקירות פוסטרים של לישכת התיירות.

נפשי יצאה ללוסטיג ורציתי להיות כפרתו, ממש כפרתו, ממש חליפתו. ואז, לנגד עיניו העצומות, שכאילו מסתירות את נפשו, נפש טובה, מטומטמת מעט, שאינה מתקיימת אלא בחברת נפשות נוספות, נישענת עליהן, יונקת מהן, ומציעה להן את כל כולה, מבקשת להסתפח, תא שאינו מסוגל לחרוג מן המערכת, מתמוסס כאד, ואז, לנגד עיניו העצומות, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בגופי ממש שדבר־מה נוגע בי עצמי, ואינו עוד תמונה רצה, דימוי נובל, חלום עף, לוסטיג עצמו נוגע בי, לוסטיג עצמו קורה לי, ואמרתי, כשאני נוגע בראשו, לוסטיג, לוסטיג.

הוא פקח את עיניו, לקח את ידי המלטפת את ראשו, וחיבק אותה בשתי ידיו, הסמיך אותה לפניו, ובכה, בקול, כעגל.

לאחר כשתי דקות, ריפה את אחיזתו, ובקול מרוסק, אמר, הם לא הרביצו לי, הם לא נגעו בי, הם רק עשו מיסדר זיהוי, ורק לקחו אותי לשטח, לשיחזור נוסף, מה יהיה עכשיו, מה יהיה עכשיו?

ניתקפתי חמלה עצומה, כאילו אני חומל על עצמי ועל חיי, ושאלתי אותו, אתה זוכר את המנגינה של אתה אחד ושמך אחד? ולוסטיג אמר, כן, אתה רוצה. לא, אמרתי, רק רציתי לדעת אם אתה זוכר, זה הכל.

לוסטיג הביט בי וחשד מעיב על פניו. אתה, שאלתי, כן רוצה לשיר עכשיו? לוסטיג אמר, כן, וחיזן בקול צלול.

כשסיים, כתפיו רועדות, הבחנתי שהטלפונים חדלו לצלצל, ושהשתרר כאן שקט גדול, מכסה את הכל, והוא כשקט שמכסה בשבת אחר־הצהריים את אולם הישיבה, מכסה את ארון הקודש, את הספסלים, את המיסדרון, את הכיתות היוצאות מן המיסדרון, את חדר המדרגות, את הבירזייה, את מיגרש הכדורסל, את החול, את האופק המסתיים במיגדל המים, את פרדס־חנה, את הבחורים, את הנעורים, את הכאב, את הגעגועים, וכן את המרחק, הלב, העור, הערווה, הבושה, ההוד, הדשא, העץ, הכביש המטפס, הצימחייה הנמוכה, היצר הכבוש, ואת הנפש שפעם אחת בחייו של אדם היא מתייצבת מולו, כבמראה מלוטשת, ואומרת לו, אני נפשך. והשקט מכסה את עצמות הפרה הלבנות שפעם בהקו אלי מתוך החשיכה, מונחות על שיפול גבעת החול של פרדס־חנה, ואני במירפסת בניין הישיבה, מרעיד קצת.

משכתי כסא והתיישבתי ליד לוסטיג, פנינו לדלת, מחבק את כתפיו, ראשו בין כתפיו, מבחין שמשקפיו, גישרן מאוגד באיספלנית, על השולחן, ואמרתי לו, לוסטיג, אתה יוצא מזה, ואתה יוצא מפה, נוסע, לאיפה שאתה רוצה, לברוקלין, הכי כדאי לברוקלין.

לוסטיג, ראשו עדיין בין כתפיו, שאל, היה בעיתונים? השם שלי? הרב יוגל יודע? הוא יגיע? הוא פה? לוסטיג, ראשו על השולחן, לוחש את השאלות לשולחן, הפסיק קצת, ואמר, אני יוצא מזה, איך?

אמרתי לו שלא, שזה לא היה בעיתונים, ושהרב יוגל נמצא בפרדס־חנה במרחק של עשרים שנה, אבל אולי כן, אולי הוא יבוא, ושהוא, לוסטיג, יוצא מזה, שין ואני כבר מסדרים את זה. לוסטיג שאל, והערבי? והגליל? ואולי מישהו במשאית ניפצע?

לחדר ניכנס בחור, ובמין רישול שאל, עו"ד רוזנבלום, אתה רוצה לראות את הערבי? רק להציץ בו, אמרתי, ויצאתי איתו.

כשעמדתי בפתח, הבחור כבר מתרחק במיסדרון, חזרתי והבטתי בלוסטיג, והוא מרים את עיניו, שאל, אתה משאיר אותי פה? לבד? שתקתי, נישען קצת על הפתח, ולוסטיג, בקול יבש, אמר, תשאר איתי, אל תלך.

הייתי עייף מאוד, חזרתי לחדר והתיישבתי ליד לוסטיג, לאט לאט קולט את גודל הבהלה, את היקף מצבו של לוסטיג זה, וליחה מצטברת במבוא גרוני, מבקש לכלוא את הבהלה הזו שעושה את שיגרת החיים בלתי־אפשרית, מחלישה את התגובה הנבונה, מכסה את האישיות, מרעידה את העורף רעידות מהירות, רצופות, בלתי־נישלטות, שמזקינות את הגוף, ובוגדות בך. שאפתי אוויר, חוזר ושואף, מבקש להדביר את הבהלה, לדחוק אותה למעיים. להסתיר אותה מלוסטיג, שאת כתפיו אני מחבק עכשיו, והוא שואל, קולו יבש, כמעט מתפצח כקרח יבש, שאני עוד פעם את אתה אחד ושמך אחד? נידמה היה לי שהוא מבקש לרצות אותי, ואמרתי לו, כן, ותעשה את זה בכוונה גדולה, ולוסטיג פתח באתה אחד ושמך אחד, וקולו היבש מיד מתחלף בקול צלול ובהיר וזך ומענג ושופע, והוא נימזג כיין על פני השולחן, מציף אותו, את הריצפה, מטפס על הקירות, ומן החלון אל העולם, ואנחנו מחובקים, ליד השולחן, כאילו אנחנו בשבת, בישיבה, בסעודה שלישית, רחוקים מן העולם החיצוני, נעים ורוחשים בתוך ביטנת נעורינו, מוגנים, והקב"ה, פועלו אמת, נעורינו ערבים לו, ולוסטיג ממשיך במי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדולה ועטרת ישועה, עד ששין עבר במהירות במיסדרון, לוסטיג חדל באחת והדברים התפוגגו כלא היו.

והנה, אימת הפיגור, המכלה את האישיות, משתלטת על פניו של לוסטיג. וכשפניו לגמרי מקומטות, לוסטיג אמר, זה משונה לשיר פה את אתה אחד, לא?

מין חימה מיוחמת תקפה אותי, וכאילו לוסטיג עצמו מייצג את ההשפלה עצמה, את ההשפלה המתמשכת שנים, מאז ילדותנו, הפניתי את פניו אלי, נוגע בסנטרו, ואמרתי, בקול שקט מאוד, כמעט שורק, מה משונה?! זה שלנו! הכל, כל מה שאתה רואה, המישרד הזה, השולחן, הפקידים, האדמה, הנשק, הכל! אתה מבין, לוסטיג, הכל, ויום אחד את מושב־הכנסת יפתחו באתה אחד ושמך אחד.

ליחת הבהלה, שהצטברה במבוא גרוני, הציפה את פי, טעמה מר ואני יודע שציבעה ירקרק, וחדלתי.

ולוסטיג אמר, אז אתה איתם? עם מי, שאלתי. והוא אמר, איתם, עם גוש־אמונים וכל זה, לא?

אתה מסכן, אמרתי, נוגע בו, מסכן, אתה לא מבין, אני עם שין, עם שירותי־הבטחון, אי אפשר להסביר לך, לא תבין, אבל תזכור שבארץ ישראל כולה, איפה שלא יהיה, מתי שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, אתה יכול להשמיע את אתה אחד ושמך אחד, בלי פחד, לוסטיג, תמיד, כי זה אתה! כי אתה הקדיש של הציונות הדתית! שפירא רעד בייצים מבן־גוריון, ואתה תתן אתה אחד בבית הזונות הזה, איפה שאתה רוצה, בכנסת, בהיכל התרבות, במבט לחדשות, אתה מבין?! אתה והגליל המזויין שלך, אתה והיריות, אתה והמארב, אתה והבחורים המחורמנים בדרך למעלה־אדומים, אתה הקדיש שהם השאירו אחריהם, אתה יצאת מריר־החנופה של משה חיים שפירא, מהפחד של אביך רוכב האופניים, ועכשיו יש לך זין בגודל של אֵף־16, אבל אתה מטומטם, שלא באשמתך, מטומטם מתוק, ואתה בדרך לברוקלין, ותתחיל שם מחדש את הגלות, ושם יכתבו את הגמרא החדשה, את הניו־תלמוד.

פניו של לוסטיג זרחו כאילו הוארו בפנס, והתחלתי צוחק, בולע את דמעותי, מחבק אותו, נירגע לאט, תוך נשימות ונשיפות כבדות, וכך שין מצא אותנו כשניכנס לחדר.

לוסטיג הביט בשין בבהלה, מעורבת בכניעות גמורה, ושין, מנסה להתעלם ממנו, מוטרד מעט מכניעות זו, פנה אלי, עו"ד רוזנבלום, הייתי רוצה איתך שתי דקות.

במיסדרון, שין שאל, מה זה הוודו הזה? פתחת עם המפגר הזה בית־ספר לחזנות?! ומה אתם נואם לו על זכותו לחזֵן בכל מקום? בכנסת? במבט לחדשות? כמה אתה יכול להיות ציני? אין לך לב?! שין שאל ודיבר כשעיניו מעבר לכתפי, ממוקדות בקצה המיסדרון, וכשלא עניתי לו, המתין מעט, ואמר, המפגר שלך, אני מקווה, ככה זה עכשיו ניראה, המפגר שלך יכול לנסוע לברוקלין, אני אודיע לך, ומאותו רגע זה ממש תוך עשרים וארבע שעות שהוא נוסע. אתה יודע, העניין של הגמרא החדשה, הניו־תלמוד, מצא חן בעיני, הברקה, ראש טוב, לא היו ניפגעים במשאית וזה עוזר, וסביר להניח, שבמיסדר הזיהוי הפורמלי הערבי לא יזהה את לוסטיג, ערבי טוב, הוא לא הרכיב את המשקפיים שלו בשעת היריות, תראה עד כמה דברים כל־כך פשוטים יכולים כל־כך לשנות, לא?

 

ג    🔗

מין חוזר למינו. מין יחזור למינו. לוסטיג יחזור לברוקלין. לפני כעשר שנים פגשתי אותו בבית־אבות ברוקלינאי כמין רב ומשגיח כשרות וחזן. את השדות שבעמק, שמעולם לא היו שלנו, תכסה שיכחה. ההתנחלות כעשן תיכלה.

ברוקלין היא סוג אחד מבין סוגי מולדת אחדים. בברוקלין, בני מינו של לוסטיג מרובים.

האנשים שהיו עם לוסטיג בהתנחלות ניפרדו ממנו כמי שהקב"ה או הטבע או המיקרה פוטרים אותם מאיבר חלש, פגום. נסעתי עם לוסטיג ועם אשתו התימניה למקום. נסיעה ונסיעה־חזרה שאין בצידן מוסר השכל.

שין, איש שירותי־הבטחון, יאפשר ללוסטיג לגלות לברוקלין. ידיעה על כך לא תתפרסם בעיתונות הישראלית. על מיקרה לוסטיג יעלה אבק, וכן על חייו.

הספר הזה ניכתב כפי שיכתוב איש באצבעו על פני השטח של האבק. מן המאבק האנושי הזה, המוגבל הזה, הלוסטיגי הזה, יוותר הנוחם הלוסטיגי הזה. חלק מן הנאמר כאן יכול היה להאמר אחרת, להאמר למחצה, ובוודאי שלא להאמר כלל. לא כל הדמויות כאן זוכות לנקודת תצפית משלהן. אני מקיא את הדברים האלה מתוכי, ובכך מבקש לצאת לחיים חדשים.

שין מטריד אותי. הסאדיזם המישרדי שלו מטריד אותי. אין פנינה בתחתית הבוץ. אין חמלה מעבר לשררה הקטנה, מלבד החמלה העצמית שלו, והיא סרת טעם, משעממת ווולגארית כמוהו.

הלילה בו שין מסתלק ומסולק מחיי הינו לילה משמים ומעט מאוס. במובן מסויים, אני מרותק לשין, לסאדיזם הזה, לשיגרה הברוטאלית הזו.

לוסטיג, עכשיו, יושב בחדר סמוך. אני לוקח אותו איתי. בערב, אחזיר אותו לכאן. שין מפקיד אותו בידי, למשך שעות אחדות. בשעות אלו, אטייל איתו בנוף חייו הישראליים האוזלים. מתוך הנוף הזה נצא למרחקים קצרים.

אין חידה בחייו של לוסטיג. עם לידתו, ניפתרה חידתו. יש צער בחייו של לוסטיג, והוא כצער הזה הקרוי צער בעלי־חיים. יתכן ובמהלך השעות נגיע גם לפרשת היריות עצמן.

נפשי יוצאת ללוסטיג. אני מדבר לעצמי. ואני אומר בלחש, לוסטיג, נפשי יוצאת אליך, כי אתה כפרתי. ואני שומע את עצמי וניבהל מכך, ואני אומר לעצמי, אלוהים, אני משתגע, אני מדבר עם עצמי. ואז, אני צוֹחק.

מתוך נופו האוזל של לוסטיג נגיע לישיבה בפרדס־חנה, לברוקלין, לרמת־אשכול, וכן לאנשים עצמם, לפסיכולוג גימל, לשין עצמו, לבלום המת, למשרוואה, לרוחמה, לאשתו התימניה של לוסטיג.

בחקירות, לוסטיג מאבד את השפה שלנו. הוא מאבד את העברית. הוא משתמש בישראלית הזו שצונחת אל המיבנים הבסיסיים, אל המרוּפָּטוּת. השפה היא הנפש. לוסטיג, לדברי שין, אומר, בחקירות, משהו כגון, סחבאק לא פראייר.

ועכשיו, מעבר לקיר, קודם הנסיעה המשותפת בנוף חייו הישראליים, למשך שעות אחדות, אני מבקש לומר לו, לוסטיג, אתה לא סחבאק. לא אתה. לא אני. לא אנחנו. לא המין שלנו. אנחנו מין לעצמו. הם סחבאק. הם משפחות האדמה הסחבאקיות. שין סחבאק. הבחורים של שין סחבאק. לא אנחנו. סחבאק הוא ריר. אנחנו הוא הדקדוק עצמו. אנחנו הוא הדור שאמור היה לרשת את הארץ לאחר שתועבת הסחבאק כעשן תכלה. אנחנו היינו אמורים לצאת מתוך העברית גופה. אנחנו ולמלשינים אל תהי תקווה. אנחנו ירעם הים ומלואו. אנחנו לא סחבאק ולא פרייאר. לוסטיג, רחם עלי, תן לי כוח לאהוב אותך, אל תמרר בבכי העגלי הזה שלך, אל תעצום עיניים ככבשה, תחדל מן הרעידות המגונות שלך, דע מה שתדבר, אל תבוסס בתחנונים, סע לברוקלין ביודעין שנכזבה תוחלת מינך לגאול את השבט, שמינך פגום ואינו בשל.

לוסטיג בחדר הסמוך. וכל זאת אני אומר לנפשי, נפעם קצת מן המליצות, נחרד קצת מן הבנאליות. יש מתיקות גבוהה בבנאליות, וכמוה כחומר משמר.

בחדר איתי יושב שין. הוא מחייך לעצמו. הסאדיזם המישרדי שלו מרתק אותי. שין אינו משתתף במסעות של לוסטיג ושלי. שין אינו מסוגל להשתתף במסעות של לוסטיג ושלי. את מסע הלילה, שהינו גם קצר וגם ארוך, המסע מירושלים לברוקלין, אנו עומדים לעבור שנית. הפעם הראשונה אירעה בתחילת שנות השבעים בבית־אבות ברוקלינאי.

את החלל העיוור שהלוסטיגים הגולים לברוקלין משאירים מאחוריהם ממלאים לוסטיגים חדשים, צעירים, שנולדים לתוך התרמית. שין תמיד נישאר כאן. הוא מלח האדמה. לעיתים, אובדת לו נקודת הכובד. בערוב ימיו, לזוועתו, יגלה כי חידת חייו נתחלפה לו לבדיחה. אין, לדעתי, כל חידה בפרשת חייו והגלייתו וגלותו של לוסטיג.

הספר הזה הוא דיווח על התרחשות. בתחילה לא היה כלום. היה הגשם הדק והקר והקצוב והאור האפור הקבוע של שחר מאוחר שעלה מעט ונסוג מעל הניסיון של צעירי השבט לבטל את קו־ההגדרה הישן. וצעירי השבט לא באו והופיעו אלא היו שם ממילא, מימים ימימה, חוזרים ובאים, מתפרצים ונסוגים, מתמודדים ומתנודדים על קו־ההגדרה. הרוח מפיצה את עשן המדורות שהודלקו בחצרות הפנימיות, והעשן במעופו האיטי, נוגה אור מפנימיותו, ולאחדים מאיתנו כמוהו כרוח רפאים, ולאחדים, והם מתרבים והולכים, כאילו כל האור שבעולם מכונס בו והוא מקורו, והוא אור זורע אור, והוא אור עושה אור.

ואני אומר לשין, מה אתה מחייך לעצמך, אין לך ממה לצחוק, אתה לא מסוגל להבין את לוסטיג כי עדיין לא ניכתבה ספרות על לוסטיג כי הוא לא נהרג במיתלה, כי הוא לא הלך בשדות, אבל ברגע שתהייה לו ספרות אתה ושכמותך תבינו אותו.

שין לא עונה. לא תמיד יטרח לענות. לאחר שניות אחדות, הוא אומר, אני שונא את סנדלי הפלסטיק השחורים של הערבים, יש לי בחילה מזה ולפעמים הם ניכנסים לי לחלומות, ופעם שאלתי על זה את הפסיכולוג שלך, והוא סובב אותי במלים.

שין משתתק באמצעיתה של קללה. בערב אחזיר לו את לוסטיג.

אקח את לוסטיג לתל־אביב, לחוף הים, נקלוט בפנינו את הרוח וניראה נשים ערביות מתרווחות במים בשמלותיהן. ואולי נזכר בנערות, בנעורינו. ואולי יתחוור לי אם לוסטיג ראה מעודו את העשן הדימיוני המיתמר מן המדורות הדימיוניות.

לוסטיג ישאל, מה יש שם בחוץ? מי הם האנשים שם? במה הם שונים מאיתנו? ואומר לו, סתם אנשים, כמונו, פשוט סתם, והם מדליקים את המדורות שלהם, שומדבר מיוחד.

ולוסטיג ינסה להשיב את נפשו בדברי שטות ובסיפורים שמעורבים בהם אומץ וקידוש השם. ואני אבקש אותו שישב עם גימל הפסיכולוג קודם הנסיעה לברוקלין, והוא יעתר.

גימל משחק עם זולתו מישחקים בלתי מקובלים. גימל מסרב להסגיר גם פרט אחד מפגישתו עם לוסטיג. לא הכל יודעים להעריך את המאמץ ואת הידע המשוקעים במישחקים אלה של גימל. לא הכל קוראים ספרות יפה. גימל, ברצותו, מדבר נאבוקוב, יונה וולך, פוקנר, צמח אטלס, בעברית מתורגמת. גם הקוראים ספרות יפה יש ולא יבחינו מיד בציטוטים ובמצוטטים.

גימל מכיר את לוסטיג באמצעותי. במובן מסויים, גימל הוא הזיכרון הסלקטיבי שלי, גימל הוא כמעט כקריקטורה. אני נוקם בו באמצעות הספר הזה נקמה של בער, אך עדיין נקמה מושחזת למדי.

יתכן שגימל יפתח במעשייה של ר' נחמן מברסלב, ויתכן שבנאבוקוב.

על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף האדם תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה הוא מתקדם. בכל אופן, גימל אולי יאמר לו, אני מכיר צעיר אחד שהתנסה במשהו דומה לפאניקה, שעה שצפה לראשונה בסרטים מתוצרת בית, שצולמו שבועות אחדים קודם לידתו. הוא ראה עולם שלא נשתנה במאומה – אותו בית, אותם אנשים, ואז נתן את ליבו שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואיש לא ביכה את היעדרו. הוא קלט בחטף את מראה אמו, מנופפת בידה מחלון הקומה העליונה, ותנועה זרה זו הדריכה את מנוחתו, כביכול היתה זו איזו פרידה מיסתורית. אבל מה שהפחיד אותו יותר מכול היה מראיה של עגלת־תינוק חדשה לגמרי, שניצבה שם במבוא, שבעת־נחת מעצמה, מסיגת־גבול, כארון מתים. אפילו היא היתה ריקה, כמו נתפרדו עצמותיו שלו במהלכם המהופך של הדברים.

ואז, גימל, קולו קטיפה, יוסיף, נאבוקוב, לוסטיג, נאבוקוב הנהדר, ואתה, לאחר שתסע לברוקלין, משאיר עולם שלא ישתנה במאומה, אותו בית, אותם אנשים, וכשתביט בו מרחוק תתן את ליבך שאינך קיים שם בכלל, ואיש אינו מבכה את היעדרך.

תראה, גימל אמר לי מתישהו, בכל זאת יש לו, ללוסטיג, מידה של מודעות עצמית, הנה הוא בעצמו אמר לי, הסוג שלי אולי יכול לחיות רק בתוך קבוצות גדולות. אתה מבין, יש חריץ של אור במודעוּת של לוסטיג, לא אבוד, מסוגל למצוא שקט נפשי משלו.

השיחה שלי עם לוסטיג, על חוף ימה של תל־אביב, אלמנטרית מאוד. איכשהו, חיימול משתרבב בחוף הים. אני מאבד מעט את העשתונות, וחיימול צץ. איבדתי את חיימול בילדותי, במאה שערים. מישהו זוכר אותי שם? אני זוכר את מאה־שערים על פרטיה הקטנים. במלחמת יום־כיפור, כמעט ומצאתי את חיימול. גימל טוען שחיימול כל כולו בדייה מרוכזת.

ממלחמת יום־כיפור ועד פרשת היריות כמעט ולא פגשתי בלוסטיג. בשנת 1978, פגשתי אותו בתחנה המרכזית של ירושלים. באותו שבוע, ראיתי בעיתון תצלום ובו מתנחלים, פניהם למצלמה, כאילו רוח חזקה דוחפת אותם בגבם, ובמרכז התצלום מאיר הר־ציון, שרזון גדול ניזרק בו, ובפינת התצלום לוסטיג, ופיו פתוח קצת כאילו הוא נושם דרך פיו או מבקש לקרוא בקול.

אבל, מין יחזור למינו. לוסטיג יחזור לברוקלין וציפורניו לבנות נקיות ואין בהן זכר חמרה או אדמה לסוגיה, ובגופו לא דבק ריח שדות ומרחב ופרי, אלא הוא רחוץ מכל אלה, ומגופו עולה ריח רבנות קטנה.

לוסטיג יגיע לברוקלין וכשאדם בא אל מקום, קול האיש ברמקול על דבר מטוסים ורכבות הוא תמיד של אביו המת. ובברוקלין ישיר מעליו, כמטוס המשחרר את נתיקיו, את שין ואת הפחד ואת הבושה ואת האדמה שלא דבקה בו, ואת נפץ היריות, ואת העלבון, ואת הישראליות הפגומה, ושם יתמודד על מקומו, ועד מהרה ישכון לבטח.

לאחר נאבוקוב, גימל אולי יספר ללוסטיג מעשייה ברסלבית. מעשה בבן מלך. כשיסיים, ישאל אותו לדעתו על המעשייה. ולוסטיג, פשטותו נוהרת, יאמר, שטויות, סיפורי סבתא, שטויות.

ואז, חימה משונה תתקוף את גימל, ובשביל להרגיע אותה קצת, יתחיל, שלא לעניין, לצטט שירים של יונה וולך, ופה ושם ישורר אותם, יגניב להם טעמי קריאת התורה. ולאחר מכן, יציב את לוסטיג ליד ציור של משה גרשוני ויצלם אותו במצלמת פולורויד.

אין לי פרטים נוספים על פגישתם. תצלום הפולורויד ברשותי. הפגישה נישטפת לחושך.

על שפת הים, בתל־אביב, ניזכר בנעורינו, בתקופת הישיבה, ראשית שנות השישים. אז ראיתי את העשן במעופו האיטי, נוגה אור מפנימיותו, אור זורע אור, אור עושה אור.

לוסטיג בחדר הסמוך. החדר הוא העולם. אני מצמיד את המצח לקיר. מן הקיר נובעת קרירות. אני רואה בהרת אור. בתוך הבהרה מתקיימת תנועה עמומה. דבר־מה מבריק מתוכה. זהו ברקן של עצמות פרה.

איש מאיתנו, מנערי הישיבה בפרדס־חנה, אינו יודע את שמות הפרחים, העצים והציפורים. ועם זאת, אנחנו מקדשים ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כל הפרחים פרח, כל העצים עץ וכל הציפורים ציפור.

אני גם דגל שאיבד את הקשר עם המציאות ועף. והדגל הזה, השורה הזו, מתכתבת עם האושר הגדול של יהודה עמיחי. ומתכתבת עם, אלוהים, מה אדם קונה לעצמו בחייו, גם תכריכים, גם מצבה. אני מתכתב עם עמיחי דרך פסוקי דזמרה. מהם עמיחי שאב את האושר הגדול.

הנעורים בפרדס־חנה אינם קשורים לטבע. אלוהים מרחם על ילדי הישיבה. הוא נותן להם את השפה תמורת הטבע שאיננו להם. מי שלמד בישיבה זו לא יכתוב את גשם בשדה הקרב. אפילו תפצירו בו מאוד.

אולי, הספר הזה הוא ספר על אנשים, מה שהם חושבים ומה שהם רוצים ומה שהם חושבים שהם רוצים. מחוץ לזה אין הרבה דברים בעולם הראויים שנתעניין בהם. סוף ציטוט. זך שוכן מעונה. סוף עיוות.

חשבתי שאייפֶּה את האנשים שבספר הזה. לא אייפֶּה אותם. אדרבא, קריקטורות ועובדות ופרטים.

בחורף, פרדס־חנה מוריקה. הירוק הזה לא ליווה אותי בחיי. וכמוהו, החולות של קיסריה. נערים בלי טבע. בתוך שפה. בתוך מישמעת. בתוך בורגנות הרואה בדת את הנימוס העילאי.

מדוע זה שאייפֶּה את לוסטיג ואת שין ואת בלום ואת גימל. די לי במעט הלוט, מעט צרי ומעט דבש השקרים. שיהיו הם כמות שהם, קריקטורות.

 

ד    🔗

לוסטיג שאל, ובן אדם יכול להתחיל הכל מחדש, ככה מההתחלה, לא? אני לא אומר שהוא יכול להיוולד מחדש, כמו שהנוצרים אומרים, אבל אני מתכוון שהוא יכול להתחדש, לפתוח דף חדש, להשתנות, ואז החיים כאילו מוחקים לו כמה דברים, לא? כמו ביום־כיפור, לא? למה אתה לא עונה, תגיד משהו, זה בערך כמו ביום־כיפור, לא?

אל תתחיל איתי, אמרתי לו, עם הדברים האלה, אני לא מבין בהם הרבה, אבל אם אתה מאמין בזה אז לפחות תנסה, למה לא, תנסה.

לוסטיג שאל, במה אתה לא מבין? בחיים חדשים, אמרתי, ביום־כיפור, אף פעם לא יצא לי להיוולד מחדש, אפילו לא ליום אחד, אפילו לא באמצעות הביוגרפיה שלך, אפילו לא באמצעות חיוך של ילד שנולד לי, שאני ילדתי אותו מתוכי, אתה מבין?!

אני חושב, לוסטיג אמר, אני חושב שאני מבין, אני שמח שאנחנו חברים כאלה, בשבילי זה דבר גדול, באמת גדול.

גם אני, אמרתי, גם בשבילי, באמת.

עכשיו, לוסטיג שאל, ככה במבט לאחור, אתה חושב שזה היה יכול להיות אחרת, לגמרי אחרת? אתה יכול להסביר למה אני יצאתי לוסטיג, ואתה לא, אתה יכול להסביר כל מיני דברים? מה אתה אומר?

יכול להיות, אמרתי, יכול להיות, אבל אין לי כוח, זה שובר אותי, אתה יודע, הנסיעה שלך הורסת אותי.

ולוסטיג אמר, ככה חשבתי, אתה זוכר את הימים בפרדס־חנה?

כל יום, אמרתי, אני פשוט זוכר כל יום, ואני מתגעגע לכל יום. ולוסטיג אמר, מתגעגע, מה. ואמרתי, ממש, ממש מתגעגע.

ולוסטיג אמר, היה טוב, מה. טוב מאוד, אמרתי, טוב טובהל’ה.

ולוסטיג אמר, אתה יודע, לא תמיד בדיוק הבנתי במה מדובר, אתה מבין, במשך תקופות ארוכות הייתי כאילו המום, רק את התפילה הבנתי ממש ולכן אהבתי אותה, ואת זה שאני מחוץ לבית ובין חברים, ככה בקבוצה, הייתי המום, רק אחר כך הבנתי שהייתי המום, וכל הזמן רציתי להיות שליח ציבור וחזן, ותמיד חלמתי שאפשר לעשות בגרות במסלול חזנות, חלומות מתוקים, אתה יודע, וגם בשטח, איתם, אתה יודע, הייתי חזן, היה טוב, אתה יכול עכשיו להסביר לי מה אתה מוצא בי? את האמת, אתה יכול להגיד את האמת?! אתה אוהב אותי?!

תראה, אמרתי, לוסטיג, תבין, לא מדברים על דברים כאלה, אני לא מדבר על דברים כאלה, אתה רוצה שאני אבכה, אני לא יכול, אני חנוק, באמת, זה חונק, תוותר לי, תרחם עלי, לפני עשרים שנה ראיתי אותך רץ אחרי המכונית של הרב גורן, ביציאה ממחנה־שמונים, וכל מיני דברים, ועכשיו היריות האלה, ניפלט לך, אני יודע שניפלט לך, אני יודע איך שזה, מכיר את ההרגשה, גם לי ניפלט פעם, בנבי־מוסה, באוהל, ניכנסתי להלם, בתוך האוהל ויצא החוצה, היתה לי הרגשה של מפגר, של פיגור נפשי וגופני, פָּאף בתוך האוהל, אז עזוב את זה עכשיו, עזוב, בבקשה, אני מבקש, אתה נוסע לברוקלין, שיהיה במזל, יצאת מזה, קבעתי לך פגישה עם גימל, הפסיכולוג, שיראה אותך, תדברו קצת, משהו, ניראה.

לוסטיג אמר, אתה עשית את כל זה, וכשאני חושב על הכל אני רואה בזה משהו קצת גורלי, אתה יודע.

ישבנו עם הפנים לים של תל־אביב, עם הגב לעיר, שומעים אותה ושומעים את הים. לוסטיג היה לבוש אפור ומשובץ כפי שהיינו לבושים בנעורינו, כאשר נועם השם היה עלינו.

פרשת היריות והעיסקה עם שין ונסיעתו הקרובה לברוקלין הממו אותו, ולעיתים, כשהוא מתנער קצת, הוא נוסע במחשבתו לאורך חייו, עד עומק הזיכרון המדומה והאמיתי שלו, והוא נוסע בנופים שהוחמצו או שהובישו, מנופף בידו לאנשים ולפרשיות הנטועים בנוף הזה, כאילו מבקש להודיע להם שתי הודעות. האחת, שהוא אכן ניפרד. האחרת, שהוא מצטער על כך שחייו ביניהם לא עלו יפה.

תראה, לוסטיג אמר, אני זוכר הכל, אני יודע איפה טעיתי, בדיוק איפה טעיתי, ואני יודע שהייתי חוזר על הטעויות האלה אחת אחת, אני אישיות חלשה, אישיות שיכולה לחיות רק בתוך קבוצות גדולות, אולי, אתה יודע, אולי בגלל זה נישארתי דתי, בגלל הקבוצות הגדולות, לא יודע, אולי, אולי, עכשיו זה כבר לא משנה, אני קצת מפחד, אני יודע שאתה אוהב אותי, אבל בתוך תוכי, אם לדבר גלוי, אני חושב עליך רע, מחשבות רעות, לא יכול להשתלט עליהן. לוסטיג השתתק קצת, והוסיף, ככה זה, לא יודע, ככה זה, מה אתה אומר?

לוסטיג הזכיר לי את חיימול, את העסק של “פרה־עיוורת”, את שירת חבלי־משיח במלחמת יום־כיפור, את החברה־קדישא הצבאית, אותי, את עצמי, ושמעתי אותו כאילו מבעד לערפל, ומאוד הצטערתי על עצמי, ועם זאת גאתה בי מין גאווה של עמי־ארצות, שהנה גם כשנעשה איתם דין צדק, הנה מרירותם ונחיתותם מבשילה בתוכם מין רחמים עצמיים והם עושים עצמם קורבנה של מכונת־רשע אלמונית ענקית הכותשת חלשים שכמותם, והרחמים העצמיים מעלימים מהם את העובדה שבדין הם נענשו וכו' וכו'.

ומתוך הגאווה ראיתי את פניו המאפירים של שין, כשהוא יושב בפיז’ו הכחלחלה, סמוך לבניין הדר־דפנה, בשעת לווייתו של נתן ילין־מור, ועכשיו המחלה נושה בו, מתפשטת, מכרסמת, מתקדמת בגופו מתחנה לתחנה, ולכל תחנה שם משלה: אחמד, תאופיק־טוביה, לוסטיג, צבי מישר, ילין־מור, יהודיים וערביים, דתיים וחילוניים, אנשים ואנשים, ואנשים ממלאים לכל מלוא העין את נוף חייו של שין, חייו המאפירים, המוריקים, המסתיימים, חייו הנישאבים עכשיו אל הים הגדול, אל בית העולם, נישאבים בשריקה, וכשהוא, שין, מעומק שנות השירות הארוכות, וכשהוא מביט בשנותיו הן מבריקות לעומתו כפס נירוסטה חלק, מואר מצד ביטנו, נימשך ללא התחלה וללא סוף, משתיק קולות, משתיק בכי, כמו ארון מגירות ארוך עשוי נירוסטה, שהוא קבורתם של לוסטיג או של תאופיק־טוביה, ולבסוף של שין עצמו, ועל הפס, כמו ניאון־רץ, ניכתב באותיות ניאון: בזאת אתם נילכדים.

ואז, מול הים, לצידו של לוסטיג, שין נישטף אל העומק, כבתמונה סוריאליסטית גרועה, נאסף אל עמיו, נאסף אל מימיו, והמים כמים לים מכסים את עלילותיו של איש הבטחון הישראלי הזה.

לוסטיג אמר, אני לא יודע, אני לא יודע, לפעמים יש לי הרגשה שהכל מין בלוף או טעות כזאת, הייתי רוצה לישון שבוע ולקום בלי זה, אתה מבין, כאילו לתוך חיים חדשים, מה אני כבר יודע.

סמוך אלינו, על החול, יושבים במעגל, מצחקקים, בני משפחה ערבית, קולטים בפניהם את רוח הים, במרכז המעגל מחצלת ועליה כלי אוכל ציבעוניים, מאוד ישראליים, וביניהם רדיו־טייפ וממנו יוצאת מוסיקה מזרחית, מתאיידת ברוח הזו.

שאלתי את לוסטיג, היית יורה בהם, כמו שיריתם במשאית, בדרך למעלה־אדומים, מה?!

לוסטיג שתק. שאלתי אותו, אתה זוכר את הפגישה שלנו במלחמת יום־כיפור, את הגשר, את הבונקרים המצריים, את חיפוש הגופות?

לוסטיג אמר, כן, בטח, למה אתה שואל? סתם, אמרתי, סתם, היית יורה בהם עכשיו, ככה כמו שהם, כמו שהם יושבים בחול, טק טק טק טק.

אחד מבני המשפחה היפנה מבטו אלינו, ובמרחק הקצר שבינינו זרח חיוכו, וקרא, תפדאל, תפדאל, כשהוא מצביע על האוכל.

לוסטיג אמר, לא הייתי יורה, אתה יודע שלא, אתה יודע שגם שמה זה רק ניפלט לי, זה לא הייתי אני. לוסטיג השתתק קצת, והוסיף, אתה רוצה לענות אותי עכשיו? למה, למה?!

אני לא יודע, אמרתי לו, אני לא יודע למה אני לא יכול לסלוח לעצמי שזה קרה לך, שהגעת לזה, שבאמת הגעת לזה, אני, לוסטיג, אני קיוויתי שיהיה לך שכל להיות גם בפנים וגם בחוץ, כמוני, אתה מבין, גם בפנים וגם בחוץ, אתה יודע מה שין אומר לי? הוא אומר לי, אתה האמא של הדתיים, אתה האידיאה, גם אחמד וגם לוסטיג, גם בתוכו וגם בחוץ, זה מה שהוא אומר.

לוסטיג שאל, איך בכלל הגעת לקשר כזה עם שין? איך סידרת איתו את העניין שלי?

עזוב, אמרתי לו, זה מסובך, תראה את הערבים האלה יושבים ואוכלים כאילו כלום, היית יורה בהם עכשיו?

הייחום הישן, זה שמקורו בפיגור המאיים, הנובע מן הפנימיות, הייחום הזה החל משתלט עלי, מרעיד את החזה, מאיץ את הדם, מזיע את הרקות, והתחלתי ממש צועק, היית יורה?! היית יורה?! חיימול, היית יורה, חיימול?!

לוסטיג, במין חוכמה שירש מאבותיו המומתים, חיבק את כתפי בחוזקה, ואמר, שא, שא, שא.

לא ידעתי למה קראתי, חיימול! המשפחה הערבית ניפנתה אלי כאיש אחד, ואותו אדם חזר וקרא, כשהוא מצביע על האוכל, תפדאל! תפדאל!

הקול הקורא בא מן המרחק הקצר, פגע בראשי וניתז ממנו, ולוסטיג אמר, שא, שא, אין חיימול, אין חיימול, מת, חיימול מת.

במשך שנים חיפשתי את חיימול, ובשבת אחת, אחר הצהריים, באולם הישיבה בפרדס־חנה, סיפרתי ללוסטיג את סיפור חיימול הילד הניכפה, פליט השואה, שנישתל בילדותי שבמאה־שערים, נישתל כמרור, נישתל כדבש, ומאז זיכרונו לא הירפה ממני והיה נעלם וצץ מבלי שיכולתי לשלוט בכך. ועוד אני מספר לו, הוא, לוסטיג, נעשה בעיני חיימול, ושקט טוב ומלא ירד עלי, עטף אותי כשמיכה טובה, וכך, באור אחר הצהריים ההוא, גיליתי לעצמי דבר־מה בעניין עצמי ובהזדמנות נאותה ביררתי את אותו עניין עם גימל הוורדרד, שעסק אז בחיפוש כלב־בית שיהלום אותו, את חזותו ואת מעמדו.

אני, אמרתי לגימל, ניזכר בחיימול כל פעם שאני מריח קינמון. וגימל צחק ואמר, העוגיות של פרוסט הגיעו גם למאה־שערים, מה, אקספרס־ליטרטורה, יופי!

לחום הגוף הדביק הזה יש ריח של קינמון דק וטחון. בשבת, הקינמון מפוזר על פני קרום החלב, הממלא ספל חרסינה לבן, העומד במשך השבת על פתיליה. לפעמים, שנים לאחר כל זאת, כשאני שוכב לבד במיטה, מקופל, רגלי אסופות לביטני, ריח הקינמון שב ונובע מאיזה מקום, ממלא דק־דק את החלל, ניתפש בגוף, ניתפש בבד הבגד, צובע עצמו על הקיר, ואיתו טעם חלב השבת.

לחום הדביק הזה יש ריח של קינמון, וזהו גוף של ילד ששוכב איתי במיטה, בחדר העליון, הירוק, שתיקרתו וקירותיו ירוקים, של אחד הבתים הקבועים בחומת שכונת מאה־שערים, והפונה לעבר מאפיית ברמן.

למטה, בחדר התחתון, המרכזי, כשלושים נשים, ישובות על מיזרונים, קוראות תהילים, בקולות מתגבהים ומתפצחים כזרדים באש.

מן הראדיו, שעל שולחן קטן, מחופה מפה רקומה, מושמעות הודעות בעניין המלחמה, 48', ירושלים במצור, חלוקת מים, אבטחה.

הילד ששוכב איתי במיטה, בן שש, אומר ביידיש, בונים, בונים, ולפעמים, הוא אומר, חיימול, חיימול. בירכיו אסופות אל ביטנו, וביטנו אל סנטרו, ולראשו קסקט בעל חגורת־קישוט, נעליו לרגליו והן חומות וסולייתן עשוייה קרטון מודבק, ואני חושב ששמו בונים, או שם אבִיו בונים, ושהוא קורא לאביו, שאיננו כאן, ושחיימול הוא הוא, או מישהו משיירת הילדים, פליטי השואה, שהגיעו תוך המלחמה לשכונת מאה־שערים, להיגאל ולהיפדות בה, ולחיות בה חיים חדשים.

גימל צוחק כשאני מעלה את חיימול. זו פיגורה פסיכולוגית מוכרת, הוא אומר, כל כך מוכרת, אלמנטרית. ולפעמים הוא מוסיף, החיימול הזה לא מתאים לך, תיפטר ממנו, לא מספיק מתוחכם, פשוט תפסיק להמציא אותו וכך תשתחרר ממנו. ואז, אני אומר לו, היה חיימול, זו עובדה, מאה־שערים היתה אז מלאה חיימולים, ואחד מהם היה שלי, היה חיימול ושום דבר לא יעזור. גימל צוחק ואומר, איך שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, מגיע לך.

אני נירגע קצת, רוח הים מרגיעה אותי, החיבוק החם של לוסטיג מרגיע אותי, הפשטות של לוסטיג מרגיעה אותי. אני מבטיח לנפשי לזכור את הפרטים כולם, כהווייתם, לא להתחכם איתם, והם נירשמים בזיכרון כבספר. החיבוק נירשם והפשטות נירשמת והים, והמשפחה הערבית, והמוסיקה, ותל־אביב שבגב.

לוסטיג מאמין שהיה חיימול, והוא יודע שאני מחפש את חיימול בפני אנשים, במשך שנים, מריח קינמון דק טחון, אנשים שסוליית נעליהם קרטון, אנשים שבכיסיהם פרוסות לחם מרוחות, עד שיום אחד חיימול יתייצב מתוך המון, מתוך האספלט, מתוך מבוא־בית, מתוך גינה קטנה, בתוך מטוס, או בתוך אוהל מילואים, ויאמר, אני חיימול!

לפעמים, לוסטיג יאמר לי, אני לוסטיג, אני לא חיימול, תזכור את זה! אני לוסטיג! ואני תמיד מופתע קצת מן הדבקות שלו בהיותו לוסטיג, ואני אומר לו, אתה לוסטיג!

ואז, אני מדמה לעצמי שחיימול לא היה ולא ניברא, ונאבק עם עצמי ומכניע את עצמי וחיימול נולד לו מחדש, מפרפר ויוצא לעולם, טס עד שהוא נילכד בבהרת־אור, עד שהוא נעלם.

 

ה    🔗

48', חורף, שיירת הילדים עמדה שעה ארוכה בחצר המרכזית של ישיבת מאה־שערים, כשמלמעלה, מן המירפסות המחוזקות, שגידרן שבכת־ברזל, מביטים בהם ילדי התלמוד־תורה. החצר המרכזית מוקפת, רק גגה פתוח לשמים, והילדים, משש ועד לבר־מיצווה, כשלושים ילדים, עומדים ככבשים, ובידיהם קעריות פח ונחושת, בתור לדוד המרק הגדול, בנעלי קרטון ובקסקטים. ובצד, סמוך לקיר, אחד מאנשי הישיבה מחלק על פני דף נייר את הילדים בין הבתים, לפי היכולת ולפי הרצון, ולפי שניהם.

לאחר מכן, שיירת הילדים עוברת ברחובות מאה־שערים, במין טור עורפי, שלעיתים נעשה מעגל, כשהילדים ניצמדים זה לזה, על נעלי הקרטון שלהם ועל צרורות הבד שבידיהם. לאט לאט השיירה ניגרעת, כשהילדים, זה אחרי זה, לפי הרשימה שבידי איש הישיבה, ניבלעים בפתחי הבתים, ניקלטים בתוך חום משפחה זרה, חדשה.

קבוצה של ארבעה ילדים משלימה את המסע ברחובות, וחוזרת לחצר המרכזית של הישיבה. הילדים יושבים על ספסל, גבם אל הקיר, מחכים לבעלי־בתים העתידים לבוא, קודם שיפנה היום, לאסוף אותם לבתיהם.

הארבעה יושבים זה ליד זה, מצופפים, במעילים כחולים של הג’ויינט, תיפריהם כלפי חוץ, וראשיהם הקטנים, שציבעם אפור־לבן, מגולחים עד שורש שיערם, ופה ושם לאורך הגולגולת מרושתים נימים כחלחלים, ולצווארם שרשרת פח לה מחובר פתק־קרטון עליו רשום שמם, שם פרטי, או שם פרטי ושם משפחה, שם עיר או עיירה או ישיבה או חצר חסידית.

הילד שיושב בקצה הספסל, קורא לפתע, בונים! בונים! והאשה שמנהלת את בית־התבשיל מתחילה לבכות, לשמע קריאתו, בוכה בקול רם, הבכי ניספג בפניה, והיא ממררת, משתנקת קצת, משתנקת וחדלה. ואני, כשהייתי מריח אותה, כשהייתי סמוך אליה בבית־התבשיל, ריח סבון פשוט ועז היה עולה באפי, ולפעמים, במרחק של זמן ושל מקום, כשהזיכרון עולה, הוא מתערב בריח קינמון השבת, מתערב ומכה אותי, מכה בי, מפכה בי, מבכה אותי, ולעיתים ממוטט אותי מבפנים, כאילו הוא אוייב־מבית.

והנהג שהביא, במעין אוטובוס־טנדר כרסתני, את הילדים מחיפה, אליה הגיעו באנייה ממרסיי, מבקש להיפרד ולצאת מירושלים. האנשים כמעט ואינם מבחינים בו, וכשהוא מתניע את האוטובוס הילדים נירעדים קצת וצווארם נימתח.

אנשים באו ולקחו את ארבעת הילדים. איש לוקח ילד, ידו על עורפו, קצת הודפו לפניו, קצת מחבק את כתפיו, ילד לא מזרעו, ילד מעכשיו אוכל על שולחנו, חייב בכבודו, שהוא כאביו וכאמו.

סבא, ראש הישיבה, לוקח את זה שקרא בונים־בונים, נותן את ידו בידי, ושלושתנו יורדים במדרגות הישיבה, ומשם, ברחוב אל סבתא, והיא שמה אותו במיטתי, ואת צרורו בארון קטן. והילד מביט בה ואומר בשקט, ביידיש, מתי בונים יבוא? והיא עונה, בונים… בונים יבוא אחרי שבת.

והוא, מגביה קצת את ראשו, מרחרח קצת, כשפן קטן, ושואל, מה זה? והיא אומרת, קינמון, זה קינמון.

והוא אומר, בעברית, לבונה?

והיא אומרת, ביידיש, לא לבונה, קינמון.

והוא שואל, להבדלה? והיא אומרת, אפשר. ובינתיים, היא מעבירה את ידה על מחצית גופו העליון. מביטה באישוניו, מכוונת אותם אל האור, מעבירה את כרית־אצבעה על רשת הנימים הכחלחלים המסתמנת כמפה מצויירת על ראשו המגולח, הלבן־אפור. הוא מביט בה ואומר, ביידיש, שמי חיימול, קוראים לי חיימול.

בלילה, חיימול ישן איתי במיטה. הוא בנעליו, רגליו מסובכות זו בזו. הוא חם, פולט חום, פולט הבל חם, מפיו ומגופו, חם ודביק, ופולט הבל, בשנתו, שריחו כריח פיח עשן, ומתוכו נובעת גם נימה של ריח מתקתק, כאילו מסוכר. ולפני כן, הוא קורא קריאת־שמע בהטעמה ובניגון כילד־מקהלה מאומן, או כחזן של קטנים, ובכיסי מכנסיו, שהוא ישן בבגדיו, פרוסות לחם, וביידיש הוא אומר לי שמחר נוסעים. ואני, ביידיש, אומר לו שמחר לא נוסעים, ושיוריד את נעליו. והוא מסרב, ואני תופס ברגליו והופכו, וגופו חלש, חלש כיונה, חלש כחלה רטובה, וביידיש שלו הוא צועק, ניין! ניין! ואני מושך את נעליו ביד אחת ובאחרת הודף את מכותיו הפעוטות, וביידיש שלי קורא, יוֹ! יוֹ! והנעליים נימשכות והקרטון ניתלש, והוא ניתלש במין צווחת קרטון ניתלש, כאילו הוא איבר מן החי, וחיימול אוסף את רגליו אל ביטנו, מתהפך, פניו אל הקיר, ובוכה.

ואני קם, וסוליית הקרטון בידי, אני עומד לפני החלון המרושת, הפונה אל חצר סמוכה, בה מתגוררת משפחת לוי־הורביץ, ולאחר שאני מאזין לקולות הבאים מלמטה, אני יוצא למירפסת, בתחתוני, סוליית הקרטון בידי, ומכאן אני שומע היטב את המיית הנשים הקוראות תהילים למען הנלחמים בערבים, למען שארית הפליטה, למען החיים, והמייתן כהמיית הבארות הנידלות. מן המירפסת ראיתי את החלונות החשוכים של הישיבה הגדולה, ומבעד החשיכה את המאווררים הגדולים נעים במעגלים.

 

ו    🔗

בערב, לאט לאט, בניין המשרדים הזה מתרוקן, שין מדליק את מנורת השולחן, מסיע לכאן ולכאן חפצים וצעצועי שולחן, ואני יודע בעליל שהלילה הזה שין מסתלק ומסולק מחיי. ואני ניתקף התרגשות קלה, ואני יודע שהלילה הזה שין ישפוך את ליבו, ונתחשבן, והדברים לא יעלו יפה, והזמן ירפא את העיוות ויותיר את העיקר, ושין זה יעלם ויוותר בזיכרון כמשל. והרבה ממה שיאמר הלילה יכול היה להאמר אחרת, לא להאמר, להאמר למחצה.

אני הולך לאיבוד בתוך הפרטים, בתוך לוסטיג, בתוך משרוואה, נעמה, ילין־מור, לוסטיג, ובתוך שין. אני עיתונאי ושאיפתי לדכא הרגשה קלה של מרי המקננת בלבי, מרי בשנים ששיחתתי. ואמרתי לשין, אני לא אוהב את עצמי.

שין לא ענה לי מיד וכמעט גרם לי להרגיש מטופש. ואז הוא אמר, גם אני לא אוהב את עצמי, והוסיף, שנינו יצורים מכוערים, וצחק קצת, והוסיף, הבניין הזה מכוער, השירות הזה מכוער, אני מתכונן לנחיתת-רסק, אני בסוף, ואיתך הסוף הזה אומלל יותר, אתה הסוג הגרוע, הערמומי, גם בפנים וגם בחוץ.

ואני חוזר על עצמי, אתה יודע, ישבתי במשך שעות עם לוסטיג, ולא היה את מה לרסק והחומות קרסו מעצמן, הבהלה מגדירה את האישיות שלו, המון לוסטיגים מתרוצצים ברחוב. אתה מבין, הלוסטיג הזה שלך ליכלך אותי בעצם, וכל זה בסוף שלי, אל תפסיק אותי, בסוף שלי, כשהמחלה אוכלת אותי, זיפת, זיפת.

קמתי מן הכסא, הסתובבתי קצת, ואמרתי, בוא נסגור את זה כמו שזה, אני מרגיש שאנחנו מסתבכים. ושין אמר, אני אוהב את זה, אני רוצה פעם אחת להסתבך במלים עצמם, להתמודד עם המלים עצמן, באמצעותן, וזה כשהאבק מתחיל לכסות את הכוונות הטובות והרעות.

ואני, אתה שומע, חוזר היום מאיזה עניין בנתניה, ונוסע לירושלים, ובדרך משמאל מחנה־דורה, ועולה באפי עשן של קומזיץ, ואני רואה את עצמי ילד ספרדי בתוך קבוצת ילדים של השומר־הצעיר, חונק בתוכי את בית־אבא. ועכשיו, היום, מה זה כבר משנה, מה זה כבר משנה?

ולפעמים אתה יודע, מתוך רגש, חשבתי שאתה אולי תכתוב את הסיפור שלי, בסך־הכל אנחנו מדברים אותה שפה ובסך־הכל יש לנו סיגנון דומה. אבל אתה עיתונאי, לא סופר, מצטער בשבילך. ואני יודע שאתה יודע שהייתי שוכב במשך שנים עם נעמה, באחרי צהריים כאלה בתל־אביב, מלקק את הבשר האדום מהחגורה של משרוואה הערבי, שהיה בא לכאן עם בגדים של פועל מהשטחים, עם תיק פלסטיק ועם סנדלי פלסטיק שחורים, בשביל לשגע אותי, בשביל לנקום בי, והייתי מדבר איתו על מפ"ם ועל השומר־הצעיר ועל ילין־מור, ולפעמים גם עליך.

שין בלע אוויר, השתנק, הרגיע את גופו, ואמר, סנדלים שחורים מפלסטיק ועוד פעם סנדלים שחורים ועוד פעם, אתה מבין בסך־הכל החיים שלי מלאים ערבים צעירים כאלה, ככה ממולאים בהם, משרוואה וטוביה ואחמדים, שטינקרים, אתה יודע, לפעמים אני כבר ממש מתבלבל ביניהם. לפעמים אני בעצמי כבר לא יודע מי ומה ולמה, שאלוהים ישמור אותי, משרוואה תאופיק אחמד שאלוהים ישמור, אני רק ערבים, אתה מבין, בטח שאתה מבין, ערבים חולרות ולפעמים מתחלפים לי בראש התפקידים שלהם, ופה ושם ניכנס לי איזה יהודי מסריח, מבריג את עצמו. ובסוף הלוסטיג הזה שלך.

ופתאום, מתוך השטף הזה, שין אמר, מה קורה לי, מה קורה לי. שין השהה עלי את מבטו ואמר, באמת, מה קורה לי, והעביר במהירות את כף ידו על פניו, אני יודע שאתה יודע את כל הסיפורים האלה.

ואני יודע, שין המשיך, שאתה יודע הכל על צבי מישר, על המעצרים, על המעצר בכפר־סבא, אני יודע שאתה יודע, אז מה. הסאדיזם שלי הוא הסאדיזם של השירות, של המימשל, מה אתה רוצה, עכשיו אני כבר לא יכול להיות יהורם גאון או יצחק נבון, אני החמצתי את הספרדיות שלי.

ולפעמים אני רואה את יצחק נבון ונפשי יוצאת אל הכניעות שלו, אל הרוח הפנימית הכנועה, אל מתק השפתיים, והגינונים, ואני יודע שאני עפר לרגליו, מי אני, שמי אני, יושב כאן בחדרים הסגורים עוד מימי מפא"י, ונבון על במתי עב. ועכשיו, היום, לאחר הכל, הכניעות הפנימית ומתק השפתיים מכניעים אותו והוא אינו מתמודד על הבכורה.

אני עדיין עומד ליד החלון היחיד הקבוע בגובה אדם, מביט ברחוב, בתנועת האנשים והמכוניות, ושין אומר, שב, תשאר, אני מבקש ממך, אל תשאיר אותי הלילה לבד, אני מבקש, אני אדבר, הכל, גם שטויות, ואתה תהייה כאן, איתי, כי יצחק נבון לא יהיה איתי, ולא יהורם גאון. מה יש לי איתם, ואם תצחק לי מה לי, ולא תצחק, חראם, אדון אדם, חראם, הכל נשא הרוח, את סבסטיה ואת הזקינים המשוגעים שנישארו ממשה סנה, ואת לוסטיג שבשיחזור, בשטח, חיבק לי את הבירכיים, ואת הנסיעות הארוכות, ואת הציד ואת הצייד ואת הניצוד. ומלמטה גואה בי איזו פרימיטיביות, ומצאתי את עצמי כותב מיכתבים לאנשים, לבגין, ליצחק נבון, למשה גרשוני, לאלמנה של ילין־מור, לידיד נעורים, להורים של נעמה, לאשתו של צבי מישר, לך, ומיכתב מיוחד לארכיון של השירות. ולא עלה בידי, הסתבכתי במליצות, בשקרים, ונידמיתי בעיני עצמי פרימיטיבי, והנה כמה מן המיכתבים כאן במגירה, ומיכתב לאשתי כתבתי מתוך קהות גמורה, ולאשתו של מישר כתבתי את האמת כולה, על פי הבנתי את האמת הזו, וכתבתי לה שחלמתי שאחרי הכל הם מזיינים אותנו, ושבעלה היה שר בערבית אדמה־אדמה.

ולגרשוני כתבתי שיצייר את סבסטיה, שהיא שורש הרע, ושאלתי אותו, במיכתב, אם השתין פעם על אשה, ושאני, בתורת ספרדי, אף פעם לא השתנתי על אשה, וביקשתי ממנו שישלח לי את הציור של סבסטיה, של הרוח הרעה, ושיצייר לי את טדי קולק ויצחק נבון עם בן־גוריון, ואת בן־גוריון עם כומתה, וסיפרתי לו מי אני ומה אני, שידע. ולבגין סיפרתי מי אני ומה אני, ואת דעתי על ילין־מור, ואם יצחק לי מה לי.

ושין חזר ואמר, תשאר, אל תשאיר אותי לבד, אני מבקש, חראם, אדון אדם, חראם, בשם כל החארות, אדון אדם, וגם לאבו־חצירא כתבתי.

התיישבתי ואמרתי, בסדר, בתענוג, ניסית תפילות? למה שלא תנסה?

ושין, מנער קצת את ראשו, אמר, תפסיק, תפסיק, תעשה חסד, אל תתגרה בי, אני כבר ממילא גמור, תחשוב על זה, תעשה חסד גם עם עצמך, ממילא אבק יכסה אותי בזיכרון שלך, בבקשה ממך.

שאלתי אותו, סיפרתי לך פעם על חיימול? ושין, חוזר ומנער את ראשו, אמר, לא, סיפרתי לך פעם על יצחק נבון ועל טדי קולק, על שנות החמישים? חיימול?! לא, תספר, יש לנו זמן, והוסיף, תשאר איתי הלילה, ובסוף הלילה אני נותן לך את כל הרשימה של הסופרים והעיתונאים והמשוררים ששיתפו פעולה עם השירות, מכרו וקנו, איש את אחיו, ערבים ויהודים, בשר ודם, מכרו את משה סנה, את ילין־מור, ומכרו אפילו את מקסים גילן, ואת שמעון צבר, איש את אחיו, עד המשתינים בקיר, עד אחרון המשתינים בקיר, במשך שנים, במשך השנים, אני מבטיח אדון אדם, והרשימה כאילו מסורה בידך, יהושע מסרה לזקינים, והיא שלך, כראות עיניך, שאתה יורשי, שיורשי אשכנזי ערום.

הרשימה אצלך, שאלתי אותו, מתפתה כנער זידוני באגדה מזרחית.

ושין, צוחק, אמר, פה במגירה, פה במגירה, היא שלך, מונחת בקופסתך.

שין השתתק, חזר ושיחרר את קשר עניבתו, לחץ בכף יד פתוחה על חזהו, השתעל ואמר, אני לא אוהב את עצמי עכשיו, תשאר איתי, אתה חייב לי את לוסטיג, ואתה יודע שעכשיו, בסוף, ביקשתי לחזור לשם משפחתי האמיתי, המלא, הספרדי הזה, אבל מאוחר, והוא לא נבון ולא גאון, אבל מאוחר מדי, ואם יצחקו לי מי יצחק לי, מה לי ולצוחק, אבל מאוחר, בִּיטוֹן, קרא לי ביטון, קרא לי סיומקה, קרא לי ביטון.

מן המיסדרון עלו קולות קרבים לחדר של שין, ולאחר שניות אחדות, גבר צעיר פתח את הדלת, שירבב את ראשו, גופו נותר בחוץ, ושאל, הכל בסיידר? ושין אמר, מייאה אחוז. והצעיר שאל, לוסטיג הפדלאה מתחפף תוך יומיים, מה? כל יום נוסף לוחץ אותנו, מה?

ושין אמר, מייאה אחוז, מייאה אחוז, מייאה אחוז, יהיה בסדר, ואותת בראשו איתות כפול שגם יקצר בשיחה ושגם נוכחותי כאן אינה מפריעה.

והצעיר, נוטל לעצמו חירות, פנה אלי ואמר, תדאג שהפדלאה שלך תקבור ת’עצמה בברוקלין לכמה שנים טובות, מה?

לא עניתי לו, ושין אמר, חאלאס, יאללה, חאלאס! והצעיר אמר, מה יש? אסור ללמוד שפות? ושין צחק בטוב־לב, סמכותו הישנה כאפודה לגופו, והצעיר אמר, סחבאק מבקש רשות ללכת לסחבאקית. ושין אמר, אבל בעדינות, והצעיר, כאילו מצדיע, אמר, המפקד!

ושין אמר, אז אתה נישאר איתי? וידעתי שהוא הלילה הזה מסולק ומסתלק מחיי, ושאין אני יורשו, ושעניין הירושה הוא כולו הבל, והכנתי עצמי להבל הפה ולמילמול ולמליצה ולהתחטאות של שין, מבכה את יומו, את הדם האוזל, דמו.

ושין אמר, אני ספרדי, אני רוצה שתשמע כל מילה, רק לעיתים רחוקות אני ממש מדבר על עצמי, למדתי בחדר, ואני היטב זוכר את התפילות, ואחר כך הייתי בשומר־הצעיר, מוקף אשכנזים, משהו כמו יהורם גאון בלהקת הנח“ל, והבית הספרדי והמשפחה והכל עם השנים התמוטט מבפנים, ועכשיו אחרי כך וכך שנים בשירות הבטחון, כשהמחלה אוכלת אותי, אל תפריע לי, תן לגמור, כשהמחלה אוכלת אותי אני עושה פה ושם מין חשבון־נפש, ואני לא יודע לומר לך איזה רעיון, איזו אידיאה שירתתי, על מה הוצאתי את חיי, אני לא יודע, פעם פגשתי את ילין־מור מחזיק ספר שירים של יונה וולך מוקדש למקסים גילן, גם אני מחזיק ספר אבל לא בפומבי, צריך להיות סנוב אמיתי בשביל זה, ומקסים גילן, תאמין לי, הוא מיני־טרגדיה שנולדה בשוליים של שילטון מפא”י, והייתי בשירות גם תחת חירות, בגין ושמיר, והכל ממשיך ממפא“י, ושמיר ובן־אלישר במובן הזה הם הם מפא”י.

ובשבתות, בירושלים, בשבתות בבוקר, הייתי הולך לבית האמנים ורואה תערוכות של אברהם אופק ושל דדי בן שאול ושל עוד, אבל לא יכולתי במשך שנים, למרות שרציתי, לקנות תמונה, לשים אותה בבית, כי התביישתי מהחברים הישנים שיגידו שנהייתי אשכנזי, אפילו שהחברים הישנים כבר לא באו, וכל מה שהיה שייך לשנים היפות מת.

והכל נשא הרוח, והכל התעלג, נהייה עילג, ולפעמים כשאני על משכבי בלילות, חיי מתנסחים לי בבהירות ניפלאה, וביום, כמו עכשיו איתך, אני כבד פה, עילג, טמבל כזה, אני מישהו אחר, אבל מתחת לכל זה אני אני, ומתברר לי שהשירות עצמו הוא האידיאולוגיה, ועכשיו אני היטב מבין את ילין־מור שעליו, כמו שאתה יודע, בסך־הכל הגנתי במשך השנים, מטעויות שלו ומבוגדים קטנים שהיו סביבו, ילין־מור שאמר לי משהו כמו, כולנו גם פלשתינאים וגם שב"כניקים. כלומר חצויים, כלומר תוצר של הנסיבות, זו הגדרה מדוייקת, זו חוכמה הנובעת מניסיון חיים.

שין השתתק קצת, כאילו מחכה שאתערב בדברים. משכתי בכתפי ואמרתי, שין, אתה חולה, אתה מרחם על עצמך, זה נהדר, זה יפה, אין לי מה להוסיף, אני לא יכול לעזור פה, אתה יודע שלמרות הכל, למרות לוסטיג, למרות תאופיק־טוביה, למרות צבי מישר, ילין־מור, יהודים וערבים, למרות הכל אני אוהב אותך, אין לי עכשיו מלה אחרת, אוהב אותך, בלי להתפלסף. אתה יודע היטב שאתה קורבן של שיטה שכאילו עשתה אותך צייד, אבל הצייד היה קורבן, כמו קורבנותיו, ועכשיו, כשהוא ניגמר, הוא מיילל. ותוסיף לכך את השנים הראשונות שלך בהן רצית למצוא חן בעיני האשכנזים, ועכשיו, לאחר השנים האלה, כשאתה בונה לך את לוסטיג, אתה כבר לא מבין מה קורה, אתה כבר לא שולט בנתונים. אתה רואה את הקשר בין לוסטיג לבין עין־ורד. אתה זוכר את ראשית סבסטיה, אתה זוכר את השתיקה הגדולה סביב ראשי־הערים, אתה לא יודע לפענח את הדברים. אתה זוכר את שיחות אלון וגלילי סביב סבסטיה, ובמשך השנים את ההוראות הסותרות, גם לעזוב וגם להיצמד לאנשים האלה. ואתה מוצא עצמך לעיתים מתבלבל בין חנן פורת לבין עמוס עוז, חיתוך הדיבור מבלבל אותך, משאיר אותך בחוץ, לעיתים מקסים אותך, לעיתים מגדיר אותך בדרך השלילה.

שין הביט בפי במבט מרוכז, כאילו הוא רושם לעצמו הערות שתשמשנה אותו בתשובותיו. כיוון שהוא מביט בפי, אני מביט בפיו, ובפרט בשפתיו, והן בשרניות מעט ובאור הזה כאילו הן הואדמו בצבע. ושין מניח לי להמשיך, ואני כמעט ניתקף חגיגיות משונה כשאני דורש לו כאן דרשה על חייו, על חמיצותם, וגואה בי התרגשות, משונה בעיני.

ותוסיף לכך, אמרתי לו, שאתה פשוט שונא ערבים, פשוט שונא אותם, ופשוט שונא את כל מה שקשור לשומר־הצעיר, ופשוט שונא את איסר הראל, ואז תקבל חלק מן המשהו הזה שהוא עצמך, שבמשך שנים מקבל הוראות מאנשים שמייצגים את הנצח ואת ההיסטוריה, והסאדיזם הטבעי שלו, האנושי שלו, יוצא על ערבים, על חברי מק"י זקינים, ולבסוף, באופן חלקי, על לוסטיג. ועכשיו אתה יודע, בפנימיותך, שהשקר לא יצלח, נפשך מתמרדת בחייך, והמחלה צובעת את השקר בצבעים זרחניים. ואז, אתה שואל את עצמך ועונה לעצמך שמעולם לא קיבלת החלטה עצמאית, רק פיתרונות טאקטיים, טריקים בשוליים! פטנטים קטנים, קומבינציות!

שין הביט בי בעיני, הפסיק אותי ושאל, אז מה אתה אוהב בי, אמרת שאתה אוהב אותי, לא?

הוא הגה את אוהב בקושי, בריפיון. האוהב הזה שכב בינינו מפרפר כאיבר נשי, ששמיכתו נישמטה ממנו.

מה אני אוהב, אמרתי לו, אני אוהב את הכלום הזה, את חוסר התוחלת, את האין־ברירה שלך, ואת הסיגנון שלך, ואת הסאדיזם הטיבעי והאנושי הזה המתבטא בשוליים, בקומבינציות, ואת הפאתטיות שלך, ואת הניסיון לחיות, למשוך את החיים באמצעות לוסטיג, את טוויית החוטים סביב לוסטיג, את החוט שנימשך אלי מרגע שגילית שלמדתי איתו בישיבה, את ההנאה הקטנה, המסריחה, הפשוטה, הבהמית שמשכת מכך, יום יום, שבוע שבוע. את כל אלה אהבתי בך כי כל אלה אנושיים וקטנים, בלי אידיאולוגיה, פעולות שרירים ויצר מובהקות, פעולות של פקוד מוכשר, ערמומי, יעיל, שרק עכשיו, כשהחיים שלו נחבטים, הוא מבין שלא לו ניתן רישיון־הצייד.

שין שאל, זהו? כן, אמרתי, זהו, משהו כזה, כן זהו.

ושין אמר, אתה מסוגל להסביר לי למה סידרתי ללוסטיג שלך להתחמק, לצאת, להימלט לברוקלין?

לא, אמרתי, לא, אני לא יכול, באמת שלא, בהתחלה חשבתי שזה ניסיון שלך, כשהמחלה אוכלת אותך, להיות פעם אחת, בעניין קצת שולי, להיות מין אלוהים קטן, משהו כזה, לשלוח פעם אחת נפש־ציפור כשאתה עצמך משחרר את החוט הקושר, משהו כזה.

שין ציחקק קצת, השתעל, השתנק, לחץ בכף יד פתוחה את חזהו, הירפה, קם, התיישב, נישען לאחור, הביט בשמים הנישקפים מן החלון, החזיר מבטו לחדר, הסיע את מבטו על הקירות, חזר אלי, מיישיר מבט ואמר, אני שונא ערבים כי אני מפא“ייניק, לא כי אני ספרדי, כי אני מפא”ייניק, תבין, תבין את זה, במפא"י, בשירות־הבטחון למדתי לשנוא ערבים, ועד תחילת שנות השישים גם לשנוא דתיים, וגם לשנוא ילין־מורים, וגם בגינים. אבל ראשונים הם הערבים, ואחר כך לבוז לדתיים. זו אינפורמציה שעוברת דרך הקירות, דרך הקול והאור והנשימה. לא צריך לומר את זה במלים, אתה קולט את זה בחוש, תבין, תבין את זה, ואתה לומד להבחין בין ערבי לערבי ובין דתי לדתי, את ר' עמרם בלוי לא, ואת האבא של יהודה בן־מאיר כן, מין חלוקה פנימית שכזו.

אני לא יודע למה נתתי ללוסטיג לצאת מזה, ההסבר שלך לא מקובל עלי. לחנן פורת לא הייתי נותן, גם לא לעמוס עוז. הייתי קורע אותם.

אין לך מושג כמה פעמים חלמתי שפורת או שעוז נופלים בפח, עושים מעשה ונופלים בפח. במו ידיי הייתי סוחט את השומן מהעברית של עוז, סוחט וסוחט עד ששלולית היתה מתעגלת לה על הריצפה, סוחט ממנו את הנחת, שוחט את רוממות הרוח שלו.

אתה יודע, כששאלתי את ילין־מור מה זה, הוא אמר, שירים של יונה וולך, תקרא, תהנה מהם. אתה מבין, ילין־מור, חשב שאני אהנה מיונה וולך, הרגשתי טוב, אני זוכר שורה שלה עם אדון כהן בפנים, פנטסטי.

ואז, במקום חנן פורת, אני מקבל לוסטיג, אתה מבין, עושה במכנסיים, מין משגיח כשרות, במקום עמוס עוז, במשך שנים אני חולם על ישיבת־שבירה עם פורת או עוז, שמסתיימת בעיסקה שקטה, ולא יוצא, ולא יוצא, יוצאים לוסטיגים, אתה רוצה לנשוך כחמור את הגרנית הישראלית החדשה, את עוז, את פורת, ואתה מעביר את החיים עם תאופיק־טוביה ועם לוסטיג, ורק פעם בעשר או עשרים שנה נופל ליד ישראל בר, או כהן, או אודי אדיב, כל אחד לחוד, עם כל ההבדלים, והייתי פשוט יושב, לפעמים, וחולם בהקיץ שנופל לי חנן פורת, או עמוס עוז ודרך עמוס עוז מגיע לבן־אהרון, ולספרות הישראלית, כן כן, אני מגיע לספרות הישראלית! מה יש?! למה לא אני?! מי הם האנשים האלה?! ומי היא הרוח הזאת? רוח אחרת?! האין היא גם רוחי?! מגיע גם מגיע ולאט לאט מוציא להם את המיץ.

וזה, המיץ הזה, היה אולי נותן טעם לכל השנים הארוכות, לתאופיק-טוביה, ל“פרה עיוורת”, לכל החורים השחורים, לרוח הרעה, לסתם, לכלום, לפעולת השרירים, לעבר הפרטי שלי שנאטם ושנעלם, נותן טעם.

הייתי חולם בהקיץ על התמודדות אישית עם עוז, הייתי רואה בהקיץ את החומות שלו קורסות, את הסיגנון שלו מתעוות, הייתי מרסק את המסכות שלו, בלי אלימות, בלי כוח, רק בעזרת המלים עצמן, רק בעזרת החולשות והפגמים.

ואז הייתי יודע שלא שיחתתי את חיי לריק, שהתמודדתי עם חומר ממשי כזה, שכל הטריקים והקומבינציות, שקלטתי בשירות, במשך השנים, מתנקזות לאירוע אחד, לפעם אחת גדולה כזאת, עצומה, שבה שירותי־הבטחון מתעמתים עם האמנות, ראש בראש, כמו שאומרים, עם האינטלקט, עם הנשמה היתירה הישראלית, התמודדות־שבירה, בדיקת לחץ־דם אמיתית, זה מול זה. פעם אחת באמת, באופן מוחלט, האידיאולוגיה הטכנית של שירותי־הבטחון נגד ומול האתיקה והאסתטיקה של הספרות הישראלית. לא יונה וולך ולא מקסים גילן, ומצד שני לא הרב דרוקמן, אלא רק עמוס עוז היפה, הנקי, הממוסד, האשכנזי, הטהור, המצוחצח, המגורז.

שין השתתק, שאף אוויר במהירות ופלט אותו במהירות, מילמל כאילו לעצמו, עוז, עוז, אלוהים, אני ממש, אני ממש שונא אותו. אתה חושב שאני לא נורמלי בעניין הזה? אמרתי לו, יש לך בעיה עם זה, זה ברור. והוא אמר, מותר לי, תאמין לי שגם מותר לי וגם מגיע לי, תבין, אתה אולי לא תופס מה קורה לאדם כמוני שמצד אחד רואה את יצחק נבון הכנוע, החווג’ה, אתה מבין, ומצד אחר את הלבניה הזאת, את עמוס עוז, אני לא מגזים, מותר לי. לא עניתי לו, והוא הוסיף, אתה לא תופס, אתה לא יכול, מבחינתך נבון מתקבל אחרת, אין דבר.

אבל, שין המשיך, זה לא יצא, יצאו לוסטיגים ויצאו תאופיקים, אנשים רגילים, סטאטיסטיקה, בתוך העדר הגדול, וככה אני גומר את הקריירה בלי הגשמה או מימוש עצמיים, כמו נאד, כמו נאד, תאמין לי, סתם, כמו נאד.

האור לא בא מן החלון, וחשיכה קלה, נעימה, כיסתה את החדר ואת הפרוזדור, שניראה מבעד לדלת הפתוחה, נחלק, פה ושם, ברצועות־אור שנימתחו מתחת לדלתות חדרים נעולים, מוארים.

שין, בחשיכה הזאת, נישען לאחור, שואף אוויר, ידיו משחקות בצעצוע-שולחן קפיצי, עניבתו מותרת, ניראה לי כשחקן תיאטרון, והתקשיתי קצת להאמין לו, לקבל את דבריו כפשוטם, וחיכיתי לצחוק המוכר שלו, שהוא מין גיחוך מתגלגל, צחוק מיומן שהיה מפוגג את הדברים.

שין שאל, מה אתה מסתכל עלי ככה, אתה מחכה לצחוק הדבילי שלי? אז היום הצחוק לא מגיע, אתה מחכה לו, אבל הוא לא יגיע, גמרתי איתו, הוא היה טכניקה, עכשיו אין לי עוד צורך בכך, וכשלוסטיג שר כאן את אתה אחד ושמך אחד זה נגע בי. אל תסתכל עלי ככה, זה יותר קרוב אלי מסימונה־מדימונה, במשך שנים חנקתי את זה, חנקתי הרבה דברים מן הירושה הזאת, הדתיים האשכנזיים חנקו לי את הדתיות הספרדית שלי. היינו, אתה יודע, דתיים דרגה שנייה, סוג בית, ובמשך השנים הרבה דברים הלכו ונחנקו.

בסוף, אחרי סבסטיה, למשל, ומה שהתפתח מזה, מסבסטיה, משורש-הרע הזה, לא תמיד ידעתי עוד בדיוק מי הטובים ומי הרעים. אתה יודע, בשבת בבוקר, בפתיחת תערוכה בבית האמנים בירושלים, בתוך הקהל, בתוך הבוהמה, בתוך השמאל, יהודים וערבים, אתה רואה שטינקרים ושב"כניקים, ואתה יודע שזה מסר את זה, הכל, אתה יודע הכל, והנה הם ביחד, כאילו כלום, ואחדים מהם שמאלנים מכובדים וכל זה, ולפעמים הייתי חושב לעצמי, אלוהים מה קורה אם אני מפרסם רשימת שמות של אלה שנותנים לנו שירותים?! תאר לעצמך שאתה מפרסם את רשימת השמות הידועה לך אישית?!

ואז הייתי אומר לעצמי, גם אז שומדבר לא יקרה, הארץ תזדעזע לחמש שניות והאבק ישקע, שומדבר, שומדבר, לאיש זה לא משנה, כולם שב“כניקים בפוטנציה, כמו שילין־מור אמר, מפא”י, במשך השנים, בנתה לנו תודעה כזאת, ויגאל ידין יכול ללכת ברשימה אחת עם איסר הראל, וגם מפ"ם היתה יושבת בשקט עם איסר, אין ספק, ואז, כשאתה ניגמר, אני ניגמר, אני גם ספרדי־גאה לא יכול כבר להיות, לא יכול לשחק את התפקיד הזה, אתה לא יהורם גאון, אתה לא יצחק נבון.

אתה מי שהלך לישון עם תאופיק־טוביה ועם לוסטיג וקם חצי תאופיק חצי לוסטיג, שונא את עצמך, את הצורה שלך, את ההיסטוריה שלך. אני מדבר בשקט אבל רותח מבפנים, שונא את הכל.

ואתה יודע שאפילו פעם אחת בחייך, במשך כל שנות השירות, לא היה לך אירוע אחד, מיקרה אחד, בו מיצית את עצמך לגמרי, מעבר לפעולת שרירים, מעבר לטאקטיקה. מיקרה אחד בו קיבלת החלטה שאומרת לך משהו כמו כך אני מבין את המציאות, את הישראליות שלי, את היהודיות שלי, את השררה ואת הכוח שניתנו בידי! אפילו לא מיקרה אחד!

אני לא בדיוק יודע למה נתתי ללוסטיג לצאת. אולי יש משהו בהסבר שלך, בכל זאת. אבל, גם בעניין לוסטיג לא הייתי לבד, התייעצתי עם האנשים, אתה יודע, אני יודע שלא הייתי לבד. אבל, בכל אופן, היתה פה גם יוזמה שלי, קצת יוזמה שלי, ראיתי אותו בעוניו, כמו שאומרים, ואת אשתו התימניה, וגם אותך ראיתי בעונייך, ויכול להיות שקצת רציתי לשחק אלוהים קטן, ואמרתי לעצמי זה לא חנן פורת, לא וולדמן, לא דרוקמן, לא קמב"צ, רק משגיח כשרות, ראש קטן, נפולת. אז זהו, עשיתי משהו, והוא גם לא התקשר אצלי לסבסטיה, לשורש הרע הזה.

דלת אחד החדרים ניפתחה, הפרוזדור הוצף אור, ושני אנשים צעירים יצאו מן החדר, השתהו קצת ליד הדלת, מדברים בקולות גבוהים, הודפים זה את זה דרך ריעות, כחיות צעירות ששריריהן מרעידים אותן תמיד, וכשאחד מהם הבחין בשין, קרא אליו, בעל הבית, החיים נימשכים, בעל הבית! ושין גילגל אליו צחוק לאורך הפרוזדור, אותו צחוק מפוגג, גברי, והצעיר קרא, צריך משהו ממני! ושין עושה את כפות ידיו מגביר־קול סביב פיו, קרא אליו, להישאר בחיים! להישאר בחיים!

הם התרחקו בפרוזדור, ושין אמר, זה הדור שבא אחרי סבסטיה, אתה יודע, הכל נילעג, עילג, מתחמק ממני, אני כבר בן ארבעים ותשע, אתה מבין, ארבעים ותשע! ארבעים ותשע! אפשר להשתגע כשאתה חושב על זה ששומדבר לא יצא, לא קרה, לא הצטבר, רק רצף של פעולות טכניות. כל הלוסטיגים הם לוסטיג אחד, כל התאופיק, כל המשרוואה, הכל אחד, עניין טכני, ומאז סבסטיה אני לא יודע את מי אני משרת, איזה רעיון, אני יודע איך אבל לא למה.

אתה יודע, במשך שנים, מדי פעם, הייתי שוכב עם נעמה של משרוואה, סתם, שוכב סתם, בא ושוכב, באה ושוכבת, סתם, שומדבר, ובאחת הפעמים האחרונות היא מתחילה בוכה, אני בפנים והיא בוכה, וצעקתי מה יש לך?! מה יש לך?! והיא מתחילה צועקת, אני מתה! אני מתה!

ואז יצאתי ממנה ושאלתי אם היא בוכה על משרוואה, והיא אמרה שכן, ואז סיפרתי לה שהוא שטינקר מיקצועי, מלידה, נולד שטינקר, ורק השדיים שלה נישארו קשים וכל הגוף שלה ספוג, מהשנים, והיא שואלת אם הוא היה גם מאנייאק, ואמרתי לה שאת זה אני באמת לא יודע.

ואז היא מחבקת אותי ושואלת, אתה אוהב אותי? ואני שותק והיא צועקת, תגיד שכן! תגיד שכן! ואז הבנתי משהו בעניין נעמה ובעניין משרוואה, ומזה ממש מאסתי בעצמי, היא, הפרימיטיבית, חשבה שאני אדון לגורלו של משרוואה, ממש כמו שלוסטיג שלך, העגל, חשב שאני אדון לגורלו, ולאחר השיחזור הסופי של היריות, בשיחזור השני, כשעמדתי בקצה מביט לכיוון ים המלח, לוסטיג בא אלי, ירד על הבירכיים, מייבב, ואמר, תרחם עלי, זה מה שהוא אמר, תרחם עלי, לא ידעתי מה שאני עושה, ניפלט לי, אני סתם משגיח־כשרות.

אתה מבין מה אני עובר, נעמה בוכה לי במיטה, כמו סמרטוטה, מסריחה לי את החיים, מביישת את הגבריות שלי, ולוסטיג מחבק לי את הבירכיים, אתה מבין, נעמה! מוּדעוּת פוליטית! שמאל ישראלי! קיבינימאט, אני אומר לך, וככה היא במיטה, בדירה השכורה הזאת, מוצצת ובוכה, ואני שואל אותה, מה אני? רוצח?! מה את עושה פה?! וזה, אתה יודע, סיפור של שנים, ולפעמים עם קצת רוך, ועם קצת טלפונים קטנים, ומתנות, ושטויות, ובגיל ארבעים ותשע אתה כבר לא יכול להגיד כפרה, כי אתה הכפרה, כי כפרה עליך.

ואז אתה מלביש אותה, אבל בפתח, מהעלבון, אתה מכופף אותה עוד פעם אחת, והיא, מהעלבון, אומרת, בשקט, תשתין עלי, תשתין עלי.

אבל אתה ספרדי ואתה לא משתין וככה זה נימחק, הולך לאיבוד, מת, וגם משהו מת בפנים, שטויות, אני יודע, שטויות, אבל במוח שלך כבר מסתובב עכברוש, ואפשר לשמוע אותו.

ואני יורד לרחוב גורדון, לסביבה, וניכנס לאיזה גלריה ורואה תערוכה של משה גרשוני, והוא, גרשוני, עומד באחת הפינות עם שני אנשים, ואני רוצה לומר לו משהו, סתם, משהו פשוט, משהו כמו פילוסופי, אם הוא חושב שמי שמצייר ככה יכול לעבוד גם בשביל שירותי־הבטחון?

משהו פשוט, שמעסיק אותי, אבל אני לא שואל, ואני קצת מקנא בו על החומר שבו הוא מתעסק ושבו הוא חי, נימצא. ואני רוצה להזמין אותו לכוס קפה, לשבת, לדבר, להתיידד, למה לא, למה לא, למה לא להתיידד, הציור שלו מלא פסוקים והוא עכור, והוא מצייר כשהוא על הבירכיים, ואולי הייתי מספר לו על נעמה ועל משרוואה ועל לוסטיג ועל סבסטיה, ואולי גם עליך. ואתה יודע טוב למה אני מתכוון.

שין מפסיק כאן את השטף הגדול הזה, הנהדר הזה, ומצחקק. הוא מצחקק מתוך מבוכה, וכך הוא נידמה כנער הזה שאינו יודע אם המבוגר שאיתו מעוניין בדבריו, מעוניין בגילוי הלב שלו, וכך הוא נידמה ככפרי הזה שלפתע גילה לעצמו את דבר כפריותו. ואני, בשתיקה ובתנועות גוף, מגלה לו שכדאי שימשיך בעניין גרשוני, וקודם שימשיך, הוא מצחקק פעם נוספת.

אבל לא, שומדבר, אני לא ניגש לגרשוני, והוא צוחק קצת עם האנשים ומסתובב, ולמשך כמה שניות אנחנו מביטים זה בזה ואז הוא יוצא. וגם הייתי שואל אותו אם הוא השתין פעם על אשה, ואחרי כמה זמן אני יוצא, ובאוויר, בחוץ, אני קצת צוחק לעצמי על עצמי, אתה יודע, הייתי אומר לגרשוני שיצייר את סבסטיה, את שורש הרע, את הרוח הרעה, את מפא"י שבסבסטיה.

לפעמים דווקא אנשים כמוני, לאחר כל השנים, מתחילים להאמין בכוח של מלה כתובה, של ציור, של סימן, אמנות, של ספרות, של אמנות. וגרשוני הרי צייר קצת מאגי, משהו מאגי, לצייר את סבסטיה ולגרש שד. אבל לא, אני לא פניתי אליו, והמשכתי מגורדון לדיזינגוף, והתיישבתי בבית־קפה, עם הגב לרחוב.

שין השתתק, שאף אוויר, הצית סיגריה, ואמר, מה אתה אומר? אף פעם, אמרתי לו, לא חשבתי שאתה עד כדי כך דפוק בעניין הספרדי שלך.

ושין אמר, אני לא יוצא מזה, מה לעשות, מאוחר מדי, אני בן ארבעים ותשע והמחלה אוכלת אותי, ואם יצא לי לפגוש את גרשוני, אציע לו שיצייר את סבסטיה, את תחנת־הרכבת, את ליל הגשם, את גלילי, חיים גורי, אריק שרון, קצובר, פליכס, רבין, שמעון פרס, יגאל אלון, יגאל הורביץ, שיצייר את הרוח הרעה.

אני יודע שגרשוני לא יצחק ממני, ואם יצחק, ואם יצחק לי, מה לי ולו, מה לי ולו, גם אני וגם הוא, וגם נעמה וגם לוסטיג, וגם וגם חלק מהניסיון ההיסטורי הישראלי.

ומבית־הקפה, ברעש הרחוב, צילצלתי לאשתי, לירושלים, ואמרתי לה שאני אוהב אותה ואת הילדים, והיא, כמו תמיד, מצייתת לצו החיים, אמרה לי, תשמור על עצמך, והלכתי להצגה ראשונה, סרט עם בלומונדו הצרפתי.

ואחר כך נסעתי לירושלים, ובלילה אמרתי לאשתי, אני חולה, אני חולה, והיא בכתה וחיבקה אותי עד שנירדמתי.

ובלילה, ובלילה חלמתי שהם מזיינים אותנו. אחרי הכל הם, הערבים, מזיינים אותנו. אבל לא הכרתי את הנוף, כי הנוף היה מין שטח פתוח, מישור גדול, מוקף רמקולים, ולפעמים היה נידמה לי שזהו מיגרש חנייה, מיגרש מוכר לי שהתארך והתרחב, ולא היתה שום תנועה, ולא היו אנשים, רק תחושה, תחושה פיזית, שהתפשטה על פני כל המישור, שהם מזיינים אותנו.

תחושה שיצאה מהאדמה, מהחול, כמו חום שניפלט החוצה, דרך הקירות, משטינקר אחד שלנו שאישפזנו לכמה זמן בסנטוריום, וראיתי אותו אז דרך החלון, יושב בחדר ההוא יחד עם צבי מישר, לאחר שעצרו אותו לשעתיים במשטרת כפר־סבא.

צבי מישר זה הזקן ממק"י, ודרך החלון אני רואה ושומע את שניהם שרים בערבית, עם מלים חוזרות, אדמה אדמה, ויוצא מהם חום. וגם אז היתה לי הרגשה שהם מזיינים אותנו, אתה משנה להם את הצורה והם יודעים שתוך כדי כך הצורה שלך עצמך משתנה.

וצבי מישר, כל כך מבוגר, שר אדמה אדמה, ומתופף באצבעותיו על צלחת פלסטיק כחולה, אדמה אדמה. ואז, מישר הזה תוקע את הפרצוף שלו בחלון, ואומר לי, אין לך השקפת עולם, והוא צועק את זה, והשטינקר, שמאחוריו בחדר, על המיזרון, ממשיך לשיר אדמה-אדמה, אדמה, אדמה.

ומסביב לחלון ולחדר אין שומדבר, אין אנשים, אין תנועה, רק מישור אחד גדול, ומאיפשהו יוצא מין ריח מר, מר ומתוק, כמו ריח של הבדלה ספרדית, ומיגרש החנייה הזה מוכר לי מאיזשהו מקום, ומישר צועק סיסמאות, צורח דרך החלון. ואני רוצה לומר לו, אלוהים, אתה כל כך זקן, אתה כבר משוגע מזוקן, זקן, משוגע פשוט משוגע, מהחיים ומהצרות.

אבל הוא העיניים שלו מבריקות, והעור שלו גם מבריק, והגידים שלו מתנפחים, מתמלאים דם, נהיים גם כחולים וגם אדומים, ופתאום עם השטינקר ששר בערבית אדמה-אדמה, אתה מתחיל לחשוב שאולי יש פה משהו הומואי כזה, יותר חזק מהאנשים עצמם, מחוברים בתחת, שרים אדמה־אדמה. אבל לא מישר, לא הוא, לא הוא הומו, והוא כחול ואדום ונאחז בחלון, חצי אפילפטי, וצועק סיסמאות.

ואז, אני בחלום, רוצה להגיד לו משהו, אבל לא יוצא לי קול, ואני מתאמץ, ואני מתעורר ליד אשתי, והיא בפיז’מה תכלת, יושנת.

ומה שרציתי להגיד לו זה משהו פשוט, פשוט מאוד. רציתי להגיד לו, מישר, אתה בעצמך יודע שהאמת שלא נגענו בכם פיזית, רק התשה, רק התשה בשוליים, בקטנות, במעצבנות. לא נגעו בגוף של אף אחד מהמק“י הוותיקים והזקינים והאמת כבר כמעט שכחו מכם, ואף אחד כבר לא בדיוק נתן הוראות בעניין שלכם. ועשו לכם צרות מכוח העבר, כמעט מתוך הרגל, כמו ירושה מהעבר, במין סאדיזם קטן, והירושה הזו היתה איכשהו אשכנזית, מפא”יניקית כזו, סתמית כזו, מטומטמת, בהמית, מפא"יניקית, והספרדים שבינינו אף פעם לא בדיוק הבינו מי אתם, מה קרה, למה, עניין אשכנזי פנימי, שינאת חינם, סאדיזם, סתם, סתם סתם. ואני סתם הייתי חלק מזה, בלי מעורבות, בלי רגש, אני מצטער מישר, אני מצטער, תפסיק לצרוח! מישר, תפסיק! אתה מענה אותי, תפסיק, זקן מטומטם!

 

ז    🔗

אשה מבוגרת ניפנפה מן החלון הפונה לרחוב שיינקין. צבי מישר ראה אותה, הסתובב ובהליכה מהירה, שלאחר כמאה מטרים התפתחה לריצה, פנה לשדרות רוטשילד, חצה אותן לכיוון התחנה המרכזית. האנשים, שעקבו אחר האשה, ניסו, לפי הניפנוף, לאתר את צבי מישר. תנועת העוברים והשבים בשעת ערב מוקדמת זו היתה ערה ומישר חמק מן העוקבים, הגיע לתחנה המרכזית, הצטרף לתור נוסעים לירושלים, משתלט על נשימתו.

חודש לאחר מלחמת ששת־הימים, צבי מישר, בן חמישים וחמש, מנאמני משה סנה, נע בכפרים הערביים בגליל, בנצרת, ביפו, מנסה לחדש קשרים מנוונים, נושף בפחמים כבויים. ממרחק בטוח, במשך שבועות אחדים, התנהל המעקב אחריו.

תושבי הכפרים קיבלו אותו בבתיהם, מביטים ביהודי הקרח הזה, שלבושו עני, שגימגומו מסגיר את יצריו. התושבים שמעו אותו, זירזו אותו להיפרד מעליהם, מיעטו בדברים, ליוו אותו בחשיכה לכבישים ראשיים, עקבו ממרחק אחר האוטובוסים שאספו אותו. תוך כדי כך, כמו כף־יד הניקמצת לאגרוף לאיטה, אצבע אחר אצבע, ניסגרו בפניו כפרים אחדים. צבי מישר ביקש לגעת בעורם, לשכון בתוכם, בליבם, והם דחו אותו דחייה עיקשת, כפרית, לעיתים מבועתת ממש.

האשה, שניפנפה לו מן החלון, עקבה אחר מסלול מנוסתו, עד שנעלם. היא הגיפה את התריסים, פנתה למרכז החדר, התיישבה על ספה אפורה מחכה לצילצול האנשים שעקבו אחריו. לאחר שניות אחדות, קמה, ניגשה למטבח להכין קפה, המטבח הקטן היה נקי ממותרות, לא ישראלי, מטבח של אנשים הנעקרים בקלות ממקומם.

שין, שהגיע מאחוריה, אמר לה, בקול שקט, לא סגרת את הדלת, מה?

היא הבינה שהוא מנסה לקשור איתה שיחה, שהוא משיל לשעה קלה את יתרונו עליה, ובאותה שעה, כמעט ניכנעת לעייפות המצטברת מתוך חייה המחתרתיים למחצה, העקורים, כמעט התרצתה לקשור איתו שיחה, ואמרה, רוצה קפה, יש מים על האש, רוצה?

שין, עומד בפתח המטבח, שומע מבעד לחלון את המיית תפילת מעריב של תלמידי הישיבה החסידית הסמוכה, אמר, עם קצת חלב, תודה, מבקש להרגיעה קצת בנעימת קולו ובנימוסיו.

כשהכינה את הקפה, שין אמר לה, פניו לגבה, הוא כבר זקן, זה מצחיק קצת, בשביל מה הוא צריך את זה?! לרוץ בין הערבים, ככה לרוץ, ללא תכלית.

האשה שתקה, עדיין גבה אליו, והוא אמר, מה אני יודע, מה אני יודע, הוא כבר באמת זקן בשביל זה, הוא לא תופס שהמצב השתנה, מה הוא רץ בלילות, בכפרים, בסוף מי שיפיל אותו זה הערבים בעצמם, הוא לא תופס שהם בעצם שונאים אותו?! שבתוך מק"י עצמה הם שנאו את משה סנה עצמו?! הוא לא מבין?!

האשה הסתובבה אליו ואמרה, אתם, אתה, אף פעם לא תבינו את זה, זה רוח־האדם, רוב של אדם אחד, הנה הקפה שלך בבקשה, עם קצת חלב.

ושין אמר לה, תודה, תודה, תגידי למישר שהצו המינהלי כבר יצא, שיפסיק לרוץ, שלא יכריח אותי להיות איתו קשה, אין לי אישית שומדבר נגדו, שיבין את זה, זו ירושה מפא"ייניקית, ובשבילי זו רק שיגרה, שיבין את זה, גם המפמניקים שבשירות צדים אותו בהנאה, שיבין, שיפסיק.

והאשה אמרה, אני יודעת, המק“יסטים הזקינים מאשרים למפא”ייניקים את התודעה שלהם, אני אגיד לו. האשה היתה מיוגעת מאוד וקולה כמעט לא נישמע. ושין אמר, הוא בסוף יכריח אותי לשבור אותו, את מבינה, הוא יכריח אותי, זה מגעיל אותי, תגידי לו. האשה אמרה, רחמנות, רחמנות.

שין חייך, סילק את חיוכו, ושאל אותה, את צריכה משהו? האשה, מסתובבת לחלון, אמרה, מנוחת נפש, מנוחת נפש.

צבי מישר הבחין שהכפריים בכפר הגלילי הזה חסרי מנוחה הלילה. הכפריים סבבו בחצר, מקשיבים לקולות שעלו מן הבתים הסמוכים, מנסים לזהות רעשי מנועי מכוניות. המארח, כפרי מבוגר, דחק במישר שיסיים את דבריו. עוד מישר מדבר, והכפריים, איש בתורו, במעין טכס שכלליו ידועים להם, עזבו את החדר, קדים בצאתם קידה קלה, עד שבחדר נותרו המארח, מישר וצעיר שניכנס ויצא לאורך הערב כולו.

קול מנוע מכונית אחת, ניבדל מן הקולות שהגיעו מהמרחב הפתוח סביב הכפר, מהיר יותר, חלק יותר. הכפרי ומישר האזינו, ניסו לבודד אותו לחלוטין. הקול התחלף ברעש ריצת רגליים, חלקן יחפות וחלקן נעולות, ריצה מהירה, נסה, על פני ריצפת האבן ועל פני האספלט של הכביש ושל השבילים המרוצפים, שבסביבת הבית.

המארח אמר, בעברית, אין מה לעשות, זה הם! דלת החדר ניפתחה, כפרי צעיר הצביע על מישר, כשמאחוריו עומד שין, והכפרי אמר, בעברית, הנה הוא! כולו דיבורים! האנשים שתקו, והכפרי הוסיף, מה יש לכם עליו?! זקן טיפש! וכשהוא פונה למישר, אמר, מסלסל קצת בקולו, מה יש להם עליך?! כלום יש להם עליך, כלום, בחיי!

צבי מישר לא הגיב, וכך עברו שתי דקות עד שהכפרי הצעיר קפץ לעברו, בפיתאום, והחל מחבק ומנשק אותו ומגפף את ראשו הקרח, את אוזניו הגדולות, ניתלה עליו, מטלטל אותו, וצועק, בערבית, זקן טיפש, זקן טיפש! שין, עדיין בפתח, אמר, חאלאס! והצעיר נשר ממישר.

המכונית יצאה מן הכפר, ושין, שישב מאחור ליד מישר, אמר לו, זה לא רק הצעיר, זה כולם הסגירו אותך. נהג המכונית הביט במישר דרך ראי־החלון ושאל, מי זה בעצם התרח הזה? שין לא ענה לו, ולאחר דקות אחדות אמר לנהג, שב בשקט, וכשתגיע לכפר־סבא תעצור שמה רגע, ונזרוק אותו שמה, בעוון שוטטות, זה נקי, בעוון שוטטות! נקי, בלי אלימות, מתאים לי, מה אתה אומר מישר, איך זה בעוון שוטטות?!

צבי מישר התקשר מן התחנה לאשה. היא שאלה, על מה? והוא אמר, שוטטות, עשרים־וארבע שעות. היא חזרה על השאלה, והוא אמר, שוטטות. היא שאלה, אתה צריך משהו? והוא אמר, אותך, רק אותך. והיא אמרה, יהיה בסדר, איך כפר־סבא בלילה? והוא אמר מה יש לך עם כפר־סבא?! והיא צחקה ואמרה, אתה, אותך.

האנשים אותתו לו לסיים, ומישר, קצת מוקדח, אמר לה, תעשי מה שצריך. והאשה שאלה, מי עשה את זה? מי מסר אותך? והוא, מסיים, נאסף כבר על ידי האנשים, אמר לה, התקופה, המצב, לא האנשים, התקופה!

שין שאל אותו, אתה לא מצחיק את עצמך עם הדיבורים האלה?! התקופה, התקופה?! זה הערבים! פשוט מאוד! זה הערבים מסרו אותך! אתה לא מבין?!

צבי מישר, מביט בנקודה מעבר לכתפו של שין, אמר לו, אתה לא מבין, הילד שהביא אתכם הלילה הוא רק מכשיר, בלי מודעוּת, הוא לא אשם.

שין אמר, הייתי מורח לך את הפרצוף קומוניסט מטומטם, בחיי!

גופו של מישר עייף, עיניו כבדו, רגליו נעשו רכות, ומבעד לקהות שיחזר את תמונת הכפר, את הכפריים המסתלקים מן החדר, את הקולות, את הכניסה של שין, את השיחה שזה עתה סיים עם האשה, וידיו מדדו את גופו, את קומתו הקטנה, משווה עצמו לגופים אחרים שבחלל הזה, לשין, לדלת, למיתקן הטלפון, ואז כששמע את שין צועק, מטומטם! לפחות תודה בפני עצמך שהערבים הסגירו אותך! מישר אמר, אני מודה.

שין צחק ואמר, אתה רואה כמה שזה פשוט.

ומישר אמר, כן, זה פשוט.

ושין צעק, על מי אתה עובד?! ממי אתה עושה צחוק?! אתה רוצה שאני אביא את הערבי הצעיר, הוא כאן, נסע אחרינו, בחדר השני?!

מישר שאל, בשקט, מה אתה רוצה?

ושין אמר, מה אני רוצה?! שלא תסתובבו בכפרים, זה הכל, שתשאר בתל־אביב, זה הכל, ושהערבים יסגירו ערבים ולא יהודים, אתה תופס, זה הכל, אני לא מחפש יהודים, ואתם מכריחים אותנו!

מישר אמר, נישען על הקיר, מכסה קצת את עיניו מפני אור הנורה החשופה, אתה ספרדי, לא, זו לא מלחמה שלך, זו מלחמה של מפא"ייניקים, שהתחילה בשנות הארבעים, אתה יודע את זה?

שין, בתנועה מהירה, חבט ברגלו באחורי רגליו של מישר השעון, וזה נישמט לריצפה במהירות, כשק נחבט, ראשו מזדעזע קצת, עורפו משפשף את הקיר. מתוך הקהות, מגובה הריצפה, מישר השווה עצמו לגופים אחרים שבחלל הזה, למאוורר, לספסל, לארון, לעציץ, מוחו משחזר למפרע את יום המחר, משווה אותו לימים אחרים קודמים, דומים.

שין, מיוחם, אמר לאנשים שהיו בחדר, תשטפו אותו טוב, תוציאו את הערבי הצעיר, תקחו את מישר לתל אביב, לשיינקין, ושמה תשחררו אותו, ותסלקו שמירה מהסביבה, אני רוצה שמחר כל החארות האלה יראו מישר נקי, בריא, חופשי, מאושר, אתם יודעים, תביאו את הערבי.

שין סיים ויצא לרחבה שלפני הבניין, הסתובב בה, יצא ממנה אל שדה קטן, פתוח, תחום בצדו המזרחי בשדרת עצים קצרה.

הערבי הצעיר שאל, מה אדון? ושין אמר, אני מצטער באמת, אבל אתה היום מקבל את המנה של היהודי. והערבי, בעברית, שאל, למה, למה? והוסיף, אין אלוהים?!

ושין אמר, אתה מתחלף עם היהודי.

הערבי צחק ואמר, טוב, רק לא בפנים, טוב?

ושין שאל, מה טוב? והערבי אמר, טוב להתחלף עם יהודי אפילו שזה מכות.

ושין אמר, נכון, אתה צודק, מתאים לקומוניסט יהודי ששטינקר ערבי מקבל את המנה שלו.

והערבי. אמר, מה? ושין אמר, מה מה?!

והערבי אמר, כלום, סתם, ונעמד, מכסה בידיו את פניו.

שין אמר לנהג שחיכה בחוץ, כשהוא מצביע על הערבי המקופל, סע בחזרה לכפר ותזרוק אותו בכניסה, בצד, ליד תחנת האוטובוס, ככה שהפועלים הראשונים של הבוקר יראו אותו.

הנהג אמר טוב, בסדר, והוסיף, ומה עשינו? ושין אמר, אני לא יודע, אני באמת לא יודע, עשינו משהו בשם מפא"י ההיסטורית, אני חושב, וחוץ מזה אולי מישהו מהאנשים של מישר יחשוד קצת במישר, והערבים בכפר יאבדו קצת את הצפון כשימצאו את השטינקר בבוקר על יד תחנת האוטובוס, משהו כזה, לא יודע.

שין השתתק, התרחק קצת, והנהג, מגביר את קולו, שאל, לא חראם על כל העסק הזה? ושין אמר, חראם עלינו, תאמין לי.

שין הסתובב, שואף אוויר, חזר למכונית, שחנתה בשולי השדה הפתוח, התכופף לחלון האחורי, ובמשך שתי דקות מלאות בחן את הערבי הצעיר, ששכב מקופל, רגל אחת שמוטה על ריצפת המכונית.

הנהג שאל, מי זה? בעצם? ושין אמר, אני לא יודע, פעם ראשונה שאני רואה אותו, קיבלנו אותו בהשאלה, שטינקר בהשאלה, ועכשיו אנחנו חייבים אחד למחוז הצפוני. והנהג שאל, יש סיכוי שהערבים ידפקו עכשיו בעצמם את מישר?

הנהג היה צעיר, כמעט נער, ושין בחן את פניו כאילו רק הרגע פגש בו. הנהג שאל, מה אתה מסתכל עלי? ושין אמר, יאללה, סע, זרוק אותו בזהירות, מה.

המכונית התרחקה, שין הלך לפאת השדה, התחומה בשדרת עצים, והשתין.

 

ח    🔗

שין הציע שנצא מן המישרד העירה, ובקולו, שרעד קצת, אולי נירמז שהוא מתפלא על עצמו, על גילוי הלב שלו, שאינו ממידתו. שין הציע שנלך ברגל, והלכנו בתוך הצינה, הליכה מהירה, סמוכים זה לזה. בבניין המישרדים של שין עדיין דלקו אורות בחדרים אחדים, מאירים קצת את הלילה, מתערבבים באדי ערפל ולחות, מבליחים מבעדם.

תוך הליכה, חשבתי מחשבות על שין, על הקיום הפיזי הפרטי שלו בתוך הקיום המיתולוגי של שירותי־הבטחון, על מערכת היחסים שנירקמה בינינו, מערכת היחסים הכל־כך ישראלית הזאת, שנולדה מתוך החמסינים של המוח, חשבתי מחשבות קטנות, בנאליות, כאלה שאינן מקיפות את השלם, כאלה שנובעות מן הפרטים ואינן חורגות מן הפרטים, ומאוד הצטערתי על עצמי שהכוח־המדמה שלי משותק, משתתק והולך, וכן על כך שלאמיתו של דבר אין לי עניין אמיתי בשין עצמו, בחייו עצמם, בגורלו עצמו, ושאני חווה אותו דרך החוץ, באופן חיצוני, כאילו הוא עצמו הפרטי אינו קיים מבחינתי, ואין אני נוגע בחייו כפי שאני נוגע בחייו של לוסטיג, ורק הרצון של שין שיתקיים מיפגש מכריע בין האידיאולוגיה הטכנית של שירותי־הבטחון לבין האתיקה והאסתטיקה של האמנות הישראלית, הרצון הזה הקסים אותי, העניק, בעיני, לשין קיום פרטי בתוך המערכת האנונימית שהוא חלק שלה.

הרצון הזה, החלומות, המחלה, הסאדיזם השיגרתי, החמלה העצמית המשתחררת עכשיו, הסתמיות, השכיבה שלו עם נעמה התל־אביבית שבמשך שנים נידמתה בעיני כערווה העיוורת הזאת, המנטפת תמיד ושאת ריחה לא תכבס, נעמה הנושה בי על הבטחה שנירקמה בחוטים שקופים, הרצון הגולמי הזה שלו להתיידד עם גרשוני, המיאוס העצמי המתגבר, המפכה, כל אלה עשו אותו בעיני דמות ספרותית, שלא כלוסטיג שהוא בשר מבשרי.

וכך, הולכים במהירות בתוך הצינה, מגיעים לרחוב גאולה, לסביבת ישיבת חברון, תוך המהירות הבלועה הזו, שואף אוויר ופולט אד כעשן סיגריות, ידעתי שאם ארצה פעם לתאר את שין לא אתאר אותו כראוי, שאני מחמיץ אותו, שלא אקיף אותו במישפטים אחדים, בהירים, גרומים, ואני שוקע ועולה שוקע ועולה בפרטים הרבים.

כך וכך, האטנו קצת והנה אני מחבק את כתפיו של שין, בחום. ושין, מופתע, מתנשם, שאל, מה זה? ואמרתי לו, אני מחבק אותך. ושין אמר, תפסיק, זה משונה, תפסיק, בבקשה.

ירדנו בגאולה לכיוון מאה־שערים, ומשם הגענו לגב של הג’רוזלם־פוסט, שין בחר בית־קפה אחד, וניכנסנו. אחדים מיושבי המקום הביטו בנו, היפנו אלינו ראש. ושין, מתוך סערה, כשראשו כמעט שתול בשולחן הקטן הזה, קודח את ראשו בשולחן, אמר, את לוסטיג שלך מצאתי בתוך תצלום בעיתון, ותצלום ראשון היה בסבסטיה, עם מאיר הר־ציון, ואני חיפשתי אז, באופן אישי, מישהו שיתאים לאיזושהי תוכנית שלי פרטית, רציתי להצדיק את השנים הארוכות בשירות, איכשהו לסכם אותן, כלומר לפחות מבחינתי, במיקרה אחד, כלומר במין קורבן אחד.

קשה לי להסביר את זה עכשיו, המלים בורחות לי קצת, אני נישמע נילעג, עילג, ואם תצחק לי, ואם תצחק לי מה לי, תצחק, לא תצחק, אני יודע שלא, היטב ידעתי, במשך השנים, בשירות שיחתתי והשחתתי את העברית שלי, את הלשון.

קשה לי להסביר, אבל אולי תבין אם אגיד לך שרציתי לעצמי אודי אדיב משלי, אבל מלהיפך, ימני, לשבור אותו, לרסק אותו, לא באלימות אלא בעורמה, עירום וערייה, מתבוסס בכל שיקריותו, מקריב את הרעיון למלט את נפשו.

תבין, איש לא אמר לאיש, הב לי אודי אדיב חדש מגוש־אמונים. לא, אין כזה דבר בשירות, לפחות לא ברמה שלי, לא ברמה שאני מכיר אישית, אבל יש מסורת ויש דינאמיקה ואמביציות ושגעונות פרטיים.

אין הוראות, תבין, יש רק תחושות פרטיות, ואין גם הוראות ביחס לחברי מק“י זקינים, יש רק תחושה, ויש שיגרה, מין פעולה של השרירים. וככה אחת לכמה זמן אתה מרים מין מישר כזה, מרים ונירגע, מרים ומדווח והמערכת נירגעת, וזו מין אינפוזיה חד־שנתית, והדו”ח שלך ניכנס לתיק הכללי שלהם, וזה תיק של מבוגרים אשכנזים, ששוכבים מתחת למציאות הישראלית עמוק עמוק, כמו פיל מת, כמו ניקמת־דם משפחתית, חנוקה, אבל איכשהו עדיין מעלה עשן.

ואז, אמרתי לעצמי שאני צריך מישהו לעצמי, וחשבתי על לוסטיג שלך, המסכן, המשתין בקיר, שבסוף חיבק לי את הבירכיים.

ולפני כן חשבתי על ממש אודי אדיב באמצעות החברים הערבים, כמו שאומרים, באמצעות תאופיק־טוביה השטינקר, וזה לא יצא, וגם לוסטיג לא יצא, מה לעשות, אני נישאר בלי כלום, זהו. אבל בתצלום ההוא, מסבסטיה, אפשר היה לקוות שכן, והרגשתי אז טוב מזה, לוסטיג כמעט האיר את חיי, כמו שאומרים.

 

ט    🔗

תאופיק, שין אמר, תאופיק, מה אתה רואה עכשיו מהחלון? תאופיק, גופו כדורי קצת, הביט אל הרחוב. השעה היתה חמש בערב, חורף ירושלמי, של לפני מלחמת יום־כיפור, השמש שוקעת, החדר של שין מואר בנורות ניאון, אור לבן, מרצד, בהרות נוצרות על מסגרות הזכוכית. תאופיק אמר, אני רואה אנשים, זה מה שאני רואה.

שין שתק, ותאופיק אמר, אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה, לא חושב, באמת.

ושין אמר, את המחשבות תשאיר לי, תעשה את זה בשקט, תצא מזה בשקט, ואני עוזב אותך בשקט, אבל פשוט תעשה את זה, פשוט תביא לי אותו, אני מוכרח אותו, אני כמו צמא למים.

תאופיק לא ענה, ושין, מצביע עליו, אמר, מי שלא מכיר אותך, מי שלא יודע שאתה ערבי יכול לחשוב שאתה קיבוצניק, מפמניק, ואתה תביא לי אודי אדיב חדש, לבן, חדש, תחת מתוח, לא מבושל, אבל לאט, שלא תמהר שהחיפזון מן השטן, מה?

תאופיק לא הגיב, ושין, צוחק, שאל אותו, אתה גם קצת יהודי, לא? ותאופיק שאל, למה אתה מתכוון? ושין אמר, לקצת, רק לקצת. ותאופיק אמר, אני לא מבין בזה. ושין, צוחק, אמר, אבל, אבל אתה אוהב יהודים, לא? קצת? ותאופיק אמר, עזוב, עזוב את זה.

שין נישען לאחור, עוטה על פניו הבעה מהורהרת, בוחן את תאופיק כמי שבוחן מלכודת ויודע שגם הוא ילכד בה. ותאופיק, מתעשת, שאל, ממי אתה מפחד, אדון? ושין אמר, בלי אדון, בלי אדון, רק מאלוהים, אף אחד לא יודע שאתה כאן, גם לא החבר־כנסת שלכם וגם לא אביך, רק אני ואתה יודעים, ואתה הערבי הפרטי שלי, מה אתה יודע, ואני רוצה להיות גאה בך, ואני מבטיח לך שאיש לא ידע, אף אחד מהחברים היהודים שלך לא ידע שאתה סימנת את אודי אדיב החדש, אתה הערבי שלי ואתה תביא לי אותו, אתה בחרתנו.

ותאופיק, נירעד, אמר, הערבי הפרטי שלך?! ושין אמר, מה ששמעת, חתיכת חרא! מה ששמעת! חתיכת מזדיין! ותאופיק חזר ואמר, הערבי הפרטי שלך?! והוא מנסה להיטיב את ישיבתו בכסא מול שין שמעבר לשולחן, כשאל תוך עיניו נישבר האור החוזר מתצלום נוף מוגדל של מפל התנור שליד מטולה, התלוי מעל לראשו של שין, בשכנות לכמה פוסטרים של לישכת התיירות הממשלתית.

שין נישען לאחור, בולע קצת אוויר, ממתין מעט, משהה את עצמו, ואז אמר, תראה, חווג’ה תאופיק, נישבר לי ממך התחת, ומאביך האפנדי, נימאס לי לעשות לכם טובות, לקצוץ את המיתחרים שלכם, תזכור שכל ההסכמים שלכם זה עם מפא"י, תזכור שהשנים עוברות, תזכור שאתם, אתה ואביך והאפנדי ההוא בידיים שלי, תזכור ותזכור, ותזכור שזו לא בעייה בשבילי לחשוף אותך לרחוב היהודי, למזדיינים, לשמאל, ותזכור שאני יכול עכשיו לקום מהכסא הזה ולרסק אותך, סתם לרסק אותך, אתה יודע, אז תשב בשקט כמו ערבי טוב, כמו הערבי שלי.

תאופיק לא ענה, ושין, מחייך, הוסיף, ואני היהודי הפרטי שלך, איך זה?

תאופיק שאל, ואם לא? ושין, פושט ידיו לצדדים, אמר, ואם לא?! אז הערבי שלי היה מטומטם, ואני הייתי מטומטם, חד וחלק. שין צחק והוסיף, אולי הייתי משנה את השם שלך לטוביה, תאופיק־טוביה יופי, יופי!

ותאופיק שאל, על מי בערך אתה חושב? אתה הלא מכיר את כל המועמדים, לא?

ושין אמר, תבחר לך כבר את היהודי שלך, אבל בשכל, שלא יהיה איזה אמן מטושטש, ולא ממצפן, ואשכנזי, ולא מעל שלושים, מישהו מהסביבה של ילין־מור, וגם לא איזה עולה חדש, לא קצין במילואים, אבל עם אישיות ברורה ועקשן, אתה ואני לאט לאט נסמן אותו, נפתח אותו, יהיה בסדר, יהיה יופי, אבל רק לאט ובשכל, שהחיפזון מן השטן, מה.

ותאופיק שאל, ואחרי כל זה אתה מישחרר את סאלם הבן־דודה שלי? ושין, מסלסל קצת את קולו, אמר, מה זה מישחרר, מישחרר, הוא מישוחרר הבן־דודה, תוך שעה, אם אתה רוצה, תוך שעה, אתה רוצה? נשחרר אותו עם כיסוי טוב, אולי עם איזו בריחה נועזת, מה אתה אומר? אתה יודע שהוא משתין במכנסיים?! אתה יודע שאיך שתפסו אותו הוא נתן את השם שלך? אתה יודע שפת"ח נתן לו חינוך קומוניסטי, למפגר הזה שהגיע לפיגוע־מיקוח?! אתה יודע שהקומוניסטים שלכם פאשיסטיים? תפשו את הבן־דודה המפגר שלך כמו שזקינה תופשת פרה עיוורת, והוא נתן את השם שלך עוד בג’יפ, בדרך, והשתין במיכנסיים, ונישק את הידיים של הקצין וקרא לו, אדון, אדון, ואם אתה רוצה אותו אז תקבל אותו אפילו בתור גיבור, אבל עד אז, טוביה, עד אז אנחנו זוג, אנחנו שותפים, יש מבין, טוביה? יש מבין זועבי קטן?

תאופיק אמר, אין אודי אדיב מיספר שניים, אין את זה יותר, זה ניגמר, גם לא תמציא את זה יותר, אנשים נהיו חכמים, באמת.

ושין אמר, טוביה, אני לא רוצה הרבה, אני רוצה רק שתסמן לי מישהו ושתעזור לי עם כמה שתילות שאני צריך לשתול סביבו, זה לא הרבה, טוביה, אף אחד לא מת מזה, תאמין לי, אתה חי בגן־עדן טוביה! ואני שומר גן־העדן שלך! אם אני מפיל אותך, האחים הערבים שלך גומרים עליך, אבל תאמין לי, יהיה בסדר, טוביה, רק תסמן אותו ותעזור בהשתלות.

תאופיק אמר, עזוב טוביה, עזוב טוביה!

שין, מעבר לשולחן, עור פניו מבריק, הושיט את ידו הקמוצה מול פניו של תאופיק, ואמר לו, בקול שקט שהתחלק על פני השולחן, תנשק את הידיים, טוביה! תנשק את היד שלי!

תאופיק צחק, ושין צעק, תנשק, טוביה! ותאופיק חזר ואמר, תעזוב טוביה, תעזוב טוביה! ושין, מלוהט, צעק, מזדיין! תנשק, טוביה, יאללה תנשק!

ואז שין פשט את אצבעותיו הקמוצות, תפש את היד של תאופיק ונישק אותה, ואמר, בקול שקט, אז אני מנשק את שלך, אז אני אח שלך, אדון טוביה, וצחק עד שהשתנק קצת.

תאופיק, כולא את הלמות לבו, אמר, טוב, ניראה מה לעשות, יכול להיות שיש משהו. ושין אמר, יופי, יופי, ידעתי שהערבי שעבר דרך מפ"ם לא יאכזב אותי, יופי, יופי.

תאופיק קם ללכת, ושין, שעדיין ישב, אמר לו, אני אוהב ערבים כמוך. ותאופיק שאל, למה? ושין אמר, כי אתה מזכיר לי את מפ"ם, גם בפנים וגם בחוץ, מיונז.

תאופיק יצא והחל סוגר את הדלת, ושין קרא לו, טוביה, תן לי עוד פעם לנשק לך את הידיים. ותאופיק, מטה גופו לפנים החדר, שאל, ואת התחת? ושין אמר, את כולך, בובל’ה, את כולך, אתה בסדר, וסיים במיצמוץ שפתיים מתועב.

תאופיק עדיין עמד, ושין שאל, קולו מיתמם, תעשה לי טובה? ותאופיק שאל, מה? ושין אמר, קטנה, תנשק את המזוזה כשאתה יוצא.

תאופיק נישק את המזוזה באצבעו. ושין, אמר, עם הפה, עם כל הפה, אני רוצה לשמוע את המציצה, לשמוע אותה. תאופיק נישק ושאל, ככה? בסדר? ושין אמר, מייאה אחוז, טוביה, יאללה תלך עכשיו.

שין נישאר לשבת, שומע את הגשם דופק בחלונות העיליים, קם מכבה את האורות, מדליק את מנורת השולחן, מצית סיגריה, שואף ופולט, וכך, בתוך השקט הקצר שהשתרר בחדר, שמע את עצמו מדבר אל עצמו, מרוב עבודה עם ערבים אתה נהייה ערבי.

ואז ניבהל קצת מחולשתו, מבדידותו, סכר בכוח את פיו בידיו, ואצבעותיו כמעט קופאות. חדל מכך ושמע את עצמו אומר, אלוהים, וכך, מתוך החדר המוחשך, בין צללים, הסתמן לו צל דימיוני מעוגל, מקיף מעגל מרוח ומעוות, מסתמן על הקיר.

 

י    🔗

התנועה בבית־הקפה פחתה והלכה, ובעליו החלו מסדרים אותו לקראת נעילה. ועדיין היתה בו מין נעימות ירושלמית, בטלנית קצת, ואולי אף חגיגיות של תמימים, חגיגיות נירגשת קצת, כזו הנובעת מן האנשים עצמם, אחדים מהם ראשיהם מורכנים על קערות מרק נותן הבל, וזה, ההבל, נעטף על פניהם, והם קצת כתינוקות במטבחה של אמא, והם שוחרים טוב, ותמימותם כאילו הגנתם.

מי שהכירו את שין, כבר ניפנפו לו, ועכשיו, כאן בבית־הקפה הזה, אנחנו כשני מחנות, שין ואני ושאר המסובים, ושין ואני נחלקים לשני מחנות, מחנה שין ומחנה אני, מחנה שין סימנו שונה מזה שלי.

וידעתי שכאן שין מסתלק ומסולק מחיי, והוקל לי מאוד, וראיתי בעיני את אימת הפיגור הנפשי והשכלי, המכלה את האישיות, הבאה מן העומק, יוצאת מן הפתח, נסוגה לחשיכת הרחובות שמחוץ לבית־הקפה, נסוגה לתוך ירושלים, נסוגה ונעלמת בה, כמים לים מכסים.

במשך השנים אני מחפש את חיימול, שלא ראיתיו מאז ילדותנו במאה־שערים, ועכשיו, בבית־הקפה הזה, אני מחפש אותו, ויום אחד אמצא אותו כפי שימצא איש נקודת־זהב בעברו שהועמה, והנה, פתאום, היא זוהרת מולו, ומכאן ואילך היא תמיד זוהרת לו ומאירה לו ונותנת חום, והיא נציגתו של זיכרון מיקרה אחד, של אדם אחד, שמשום מה אתה זוכרו לפרטיו, בבהירות מופלאה, והוא כבועת־אוויר בתוך בקבוק חייך. ואולי חיימול זה אף הוא מחפש אותי, והוא יודע שאני מחפש אותו בפני אנשים, מריח קינמון דק טחון, עד שיום אחד הוא יתייצב מתוך המון אדם, מתוך מבוא־בית, מתוך גינה קטנה, בתוך מטוס, מתוך חבורת אנשי מילואים, מתוך אוהל קטן, מתוך סערת אבק, ויאמר, אני חיימול!

שין, כתפיו שמוטות קצת, ביקש לחזור לעניין נעמה. כיוון שקצתי בו וקצתי בנעמה, וכיוון שקצתי בעצמי ובלוסטיג זה ובישיבתי כאן עם שין, ביקשתי ממנו שלא יעלה את עניין האשה המסכנה הזאת נעמה, וחזרתי ברוחי לישיבת חברון, שבסביבתה טיילנו שין ואני לפני כשעה, ומשם ירדנו בגאולה לכיוון מאה־שערים, ומשם דרך גבו של הג’רוזלם־פוסט הגענו לבית־קפה זה.

שין הגביה את ראשו ושאל, אין מוסיקה? והמלצרית אמרה, סגרו, אבל אם אתה רוצה, מה אתה רוצה? ושין אמר, סתם מהרדיו זה בסדר בשבילי.

כאשר מוסיקת ריקודים קלה החלה מתפשטת בחלל, שין אמר, יש לי את נעמה בראש, אני פרימיטיבי, אני פרימיטיבי, תקועה בראש, על מה אתה חושב?

ואמרתי לו, כשנצא מפה, אני חוזר קצת לסביבת ישיבת חברון, דרך מאה־שערים, עד לפתח הבית של הרב ברוך אזרחי. ושין שאל, אני מכיר אותו? לא, אמרתי, לא קונה שלך.

ושין שאל, איך אתה מבין את הפסיכולוגיה של נעמה? אני לא מבין אותה, אמרתי לו, היא שייכת לעבר, והעבר הזה מת עם ילין־מור, מת.

למדתי כמה שבועות בישיבת חברון, ואני זוכר את הפרטים ואת השלם, ואת הגמרא ואת הקולות ואת האנשים ואת הטון ואת הנעימה, והגינדור וההתנאות הפנימית, ואת התנועה ואת הפיתוי הגדול הנהדר להישאר שם, פיתוי המחובר ליוהרה עמוקה וגדולה.

ושין אמר, המסרוחה לא יוצאת לי מהראש, היא ביישה את הגבריות שלי, ועכשיו המחלה אוכלת אותי. וכשהוא מדבר הוא נישנק ואומר, משרוואה של נעמה זה לא תאופיק, גם בין הערבים יש כל־מיני, למשרוואה אני לא יכול, סתם ככה, לשנות את השם לאיזה שרגא, מקסימום שלוימל’ה, אבל משרוואה זה משרוואה, למרות שבינינו גם הוא היה שטינקר מסוגו. ואגב, עד היום אני לא יכול להסביר לעצמי למה הזמנתי אותך אז לגירוז הקטן שעשיתי לו. אולי פשוט רציתי להפחיד אותך, להרעיש את ילין־מור.

גילוי הלב של שין נעשה כמעט בלתי נסבל. הכושר שלו להבחין בין הערבים שלו, בין תאופיק, שהסוג שלו הסתובב בשולי מפלגות ופלגי השמאל הציוני, לבין משרוואה, מאהבה של נעמה, הכושר הזה לא ריתק אותי עוד.

משרוואה הופיע ונעלם, והופיע ונעלם, פעמים אחדות במהלך חיי. לעיתים, כשהוא מזדנב בעקבות קבוצת ילין־מור. לעיתים, כשאנחנו צפים זה מול זה בתוך הרחוב התל־אביבי. שין נשה במשרוואה כאב אשכים עמום שגם השנים לא ביטלו אותו.

שין אמר, להרעיש את ילין־מור. אני עדיין מופתע, לאחר כל השנים האלה, מהיקף המליצה של שין.

 

י"א    🔗

כשהגעתי לבניין, משרוואה ישב באחד החדרים היותר גדולים, בפינת החדר, ליד חלון שממנו נישקפו שימים כחולים.

שין אמר לו, תוריד את החולצה. משרוואה נעמד והוריד. ושין אמר, תסתובב, וכשהוא פונה אלי אמר, יש סימנים? אתה רואה איזשהו סימן?!

לא היו סימנים. היה גוף שחום־לבן, מלא, בצקי, נדפה ממנו חמיצות, פה ושם, בגב, שומות קטנות, שצבען צהבהב, מוקפות שיער שחור מתקרזל, מותנים עבות, עורף מגולח, קצת שרוט.

ושין אמר, אתה רואה, רק שוחחנו קצת עם משרוואה, ואני מוכרח להודות שהופתעתי מזה שהוא כמעט פטריוט, תאמין לי, יותר טוב מהרבה יהודים שכולנו מכירים, ואני, באופן אישי, שמח שפטריוט מזיין את נעמה, ולא איזה גייס חמישי, זה משנה מי, תאמין לי, זה משנה מי.

משרוואה שתק, מתלבש, ושין אמר, אתה יודע מה, אפשר לומר אפילו ששוחחנו בתור שני אנשי מפ“ם, בלי קשר לזה שהוא עזב את מפ”ם, הנה, אתה רואה, מותר במדינת ישראל של אחרי מלחמת ששת־הימים אפילו לעזוב את מפ"ם, גם לערבי, אתה רואה, וערבי כזה לא מוציא את עצמו מחוץ לחוק.

משרוואה לבוש, שותק, מביט בשמים, שאף אוויר מדי פעם דרך פיו.

שין שאל אותו, למה באת לכאן עם בגדים של פועל מהשטחים? איפה הבגדים הרגילים שלך?! בארון הכחול של נעמה, מה?! ומשרוואה אמר, לא יודע, ככה בא לי.

ושין, צוחק, ופונה אלי, אתה יודע, משרוואה מאוד הזדעזע כששמע את הספרדי מציע לדפוק את משה דיין, הוא ממש הזדעזע, ואתה יודע מה, אני מאמין לו.

משרוואה שתק ושין אמר, העליתי בפני מר משרוואה את האפשרות שזו פרובוקציה שלנו שנועדה לטרפד את החוג של ילין־מור, לקראת הבחירות, אבל משרוואה אומר שזה לא יכול להיות, שהוא לא מאמין.

משרוואה שאל, גמרנו? אני יכול ללכת? ושין אמר, כן, אבל תזהר במדרגות שלא תפול ותבוא לנו עם סיפור שאנחנו לקחנו אותך לטיול בארץ התווים, תזהר, מה. ומשרוואה אמר, בסדר, שלום. ושין שאל, אתה נוסע לכפר שלך או לנעמה? אתה צריך עוד קצת כסף לשוטף שלך? כמה אנחנו חייבים לך על החשבון? ומשרוואה, מביט בי, עובר ממני לשין, אמר בשקט, שמוק. ושין צחק, מגיע לך כסף, זה כמו יהודי שיוצא למילואים, מגיע לך, ושין הוציא מכיסו שטרות מגולגלים, מהודקים בגומיה דקה, נישק את גליל השטרות ותחב אותו בכוח לכיסו של משרוואה. שין צחק, מסמיך את פניו לפניו של משרוואה. ואמר, כולנו יהודים, שלוימל’ה, לא?! ומשרוואה יצא את החדר.

ימים אחדים קודם לכן, בכניסה לקומה השניה של קפה הרלי התל־אביבי, בשעת ערב מוקדמת, פגשתי את נעמה שבאה עם משרוואה. נעמה התהדרה מאוד לקראת הפגישה בה ילין־מור אמור היה להרצות על ענייני היום. ילין־מור נטה לה חסד כחסד שיטה אדם לאדם הנידמה בעיניו כמין הפרעה משונה של פעולת הטבע. כשלושים או ארבעים בני אדם הסתובבו בקומה העליונה, חלקם נע לעומק האולם וחלקם עדיין בפתח.

קבוצה של שלושה זרים, דוברי ספרדית, משכה את תשומת לבי. בכל אחת מן האסיפות הגדולות יחסית, ניסיתי לנחש מיהו או מיהם אנשי הבטחון. לעיתים, כשלא עלה בידי, סיכמתי עם נפשי שאני הוא איש הבטחון.

כשסיים, ילין־מור הציג את דוברי הספרדית, ואחד מהם, שלמרות החום לבש מיקטורן עור, הירצה על הפאשיזם הדרום־אמריקני, הרצאה שאינה שיטתית, מאד ייצרית, מלאה הצהרות מן הסוג שהחוג הקרוב של ילין־מור כבר מאס בהן.

כשסיים זכה למחיאות כפיים נימוסיות, ירד מן הבימה הקטנה והתערב בקהל, ואז לאחר דקה או שתיים, היה מי ששמע אומר בספרדית, אם דופקים את משה דיין הכל כבר מסתדר מעצמו.

בסביבתו הקרובה של הספרדי השתרר שקט, ולאחר שניות אחדות מישהו הפר את השקט באמצעות צחוק, והספרדי עצמו הצטרף לצחוק.

למחרת, בטלפון, ילין־מור אמר, צריך לנתק מגע עם הארגנטיני הזה. שאלתי אותו אם אפשר לברר אצל מישהו מוסמך אם הוא פרובקטור. וילין־מור אמר, אין אצל מי, והוסיף, כן, אולי אצל שין, אבל יתכן ששין עצמו לא יודע, הכל מסובב כחש. קבענו להיפגש בבית־הדפוס שבכרם התימנים בו הודפס “אתגר”.

הייתי בן 21, אשכנזי, מן החלון של דירתי הירושלמית ראיתי את שמי ארצנו הכחולים. לאחר השיחות עם ילין־מור, הייתי, תמיד, נירעד קצת. הייתי בוגר הפקולטה למשפטים, בוגר ישיבה, עתודאי, עיתונאי מתחיל, והחיים, לכאורה, שכבו לפני על גבם מחכים ומבקשים שאבעל אותם. הדור שלי החמיץ את 48‘, את 56’, וגם את 67', לא היה לנו גיבור ולא הלכנו בשדות, והאפשרות היתה בין משה דיין לבין ילין־מור יהודי תם, חם, תמים, חמים, ניבגד בקלות.

הייתי בן 21 וחיפשתי ג’וב בחיים. יכולתי, בנקל, להיות פרובוקטור. שכבתי במיטה, ידי חופנת את אשכי, פני אל התיקרה, ודימיינתי לעצמי את עצמי מסגיר את ילין־מור, את כותרות העיתונים, את הצעירים שהיו סביבו, נפוצים לכל עבר, מתאמצים להסתתר, מכחישים, מתכחשים, מיתממים, ואת ילין־מור ואותי יושבים בחדר סגור, כשהוא, מבוגר ועייף, תלוי בי, בבגידתי, ואת צחוקו של שין, ואת הבעתה הכללית, ואת הבעתה הפרטית של אבי שבביתו פגשתי את ילין־מור, ואבי ניבעת, הדם אוזל מפניו המלבינים והוא יודע שהבגידה מעמיקה והולכת, חוצה את ילין־מור ונוגעת בשורש הערך האנושי עצמו, מקיפה את האישיות כולה.

והנה, להפתעתי, מין עונג עצום, ולא בהלה ולא חרטה, הציף אותי למחשבת הבגידה הזו, הדימיונית הזו, וילין־מור מקופל בכסא, בחדר סגור, אולי מודה לבוראו שהוא רואה את מכהו, ואין הוא אלמוני המכה מתוך החשיכה או מתוך הערפל, ושין הגברי, צחוקו מתגלגל, מקבל אותי לקהלו, בחום רב.

צילצלתי לילין־מור ואמרתי לו שלא אגיע לבית־הדפוס, כי אני הולך לפגוש את הארגנטיני. וילין־מור אמר, אתה מייצג רק את עצמך בפגישה הזאת. ואמרתי לו, מי זה עצמי, אין כזה דבר עצמי! וילין־מור אמר, לזה בדיוק אני מתכוון.

לאחר ימים אחדים פגשתי את ילין־מור בבית סוקולוב. והוא אמר, הארגנטיני סיפר לך שאני עצמי מייצר פרובוקטורים או משהו כזה, לא כן? ואמרתי לו, לא משהו כזה אלא בדיוק את זה.

וילין־מור חייך כששאל, חשבת פעם להיות פרובוקטור? להסגיר אותי? לסובב אותי בכחש? הוא חייך ודיבר לאט, בקור, בלא יצר, בשקט, מביט בנקודה מעבר לכתפי והוא, כפי שיקרה לעיתים, היה מין דמות־אב שנייה, לחלוטין שונה מזו הראשונה, הטיבעית, היתה בו מין נואשות מעורבת בשימחת־חיים.

ואמרתי לו, נתן, יותר מפעם אחת, הרבה פעמים. והוא אמר, כן, ניחשתי, זה רק טבעי.

וילין־מור הוסיף, אם פעם תכתוב על התקופה הזאת, תזכור שהיית רק טרמפיסט, תזכור את זה, טרמפיסט טוב אבל רק טרמפיסט. השתתק קצת, בוחן אותי והוסיף, ואת תפקידה ההיסטורי, ואת העיוות של מפ“ם, אתה לא תבין, הוא כתוב על הקיר ועדיין לא בספרות, הספרות מפגרת ביחס לחיים, לפחות במיקרה של מפ”ם.

פה ושם, מישהו מבאי בית סוקולוב בירך אותו לשלום, ונתן החזיר לו שלום, ואיש לא ביקש להצטרף לשולחנו. והוא שאל, באמת יכולת להיות פרובוקטור? ואמרתי, בקלות, נתן, בקלות, אני חושב שבקלות, וצחקתי כדי לטשטש קצת את הדברים.

והוא שאל, אתה חושב שהארגנטיני הזה הוא בעצם אמצאה שלי? לא עניתי לו.

ילין־מור אמר, אז בהצלחה. ואמרתי, תודה, נתן. והוא אמר, זה לא יהיה לך קשה. לא נעלבתי. חשבתי שאעלב, אבל לא נעלבתי.

בחוץ, העם עבד את משה דיין, וילין־מור מנהיג הלח"י, איש הפעולה השמית, עורך “אתגר”, ניראה כלוויין מרוחק, דמות סיפרותית, והחיים הלא חיכו לי שוכבים על גבם.

תראה, שין אמר לאחר שמשרוואה יצא מן החדר, גם לי ברור שמה שהספרדי אמר על משה דיין זו בדיחה, אני לא טיפש, אבל הייתי רוצה שילין־מור עצמו ידע שיודעים, זה הכל, לטובתו, אני דואג לו, והוא ידע את זה דרך משרוואה ודרכך. תבין, אסור שילין־מור יגיע למצב משונה, לא ברור, למצב שיאפשר או שיחייב לגעת בו עצמו. ילין־מור, אתה יודע, יכול לתת לכולנו שיעורים באהבת מולדת, והוא לא איזה מפ"מניק מטושטש שגר בקיבוץ וכותב צפנים של ילד בכיתה גימל, אבל עכשיו, עם הבדיחה בעניין משה דיין, ועוד כמה דברים, אנשים פה, אצלנו, מתחילים לחשוב שאולי המיסגרת של ילין־מור כבר לא כל כך ברורה, לא כל כך מיסגרת, אתה מבין, תעביר לו את העניין.

שין השתתק, משחק בצעצוע־שולחן, מחייג, חדל, והוסיף, אני סומך עליך בעניין הזה, ואם הוא, ילין־מור, היה פה אז גם הוא היה סומך עליך. הכי טוב לכולם היה אם ילין־מור, היה ממש מפלגה, עוד לא המציאו כאן מיסגרת טובה יותר ממפלגה, אבל הוא לבד, מוקף ילדים ושטינקרים ומשוגעים וכמה פובליציסטים.

שאלתי את שין בשביל מה זימן את משרוואה. ושין אמר, בדיקת שמן שיגרתית, והוסיף, הסוג של משרוואה עובד איתנו טוב.

הסוג, שאלתי, או משרוואה עצמו? ושין אמר, אתה לא מבין, אין משרוואה הוא עצמו לא קיים בכלל, רק הסוג הזה שלו קיים ובתוך הסוג הזה יש כל־מיני, ודרך־אגב, אנחנו כאן קוראים לו שלוימל’ה, אותנו זה מצחיק.

והסוג שלי, שאלתי אותו, איך עובד הסוג שלי? ושין אמר, אתה הסוג של האשכנזי החדש שצומח לנו פה עכשיו, סוג חדש, מסריח, מסוכן, אתה יכול גם לרשת אותי בג’וב הזה תוך שנה וגם לארגן את ילין־מור למפלגה, לעיתון יומי, סוג מסריח, ואני באופן אישי מפחד מהסוג שלך, אפילו נוסטלגיה אין לכם, רק עתיד, רק עתיד, לך תתחבא בין הרגליים של נעמה.

לגופה של נעמה שמלת קיץ מודפסת פרחים, מסתיימת בבירכיים, כתפיות דקות, מהודקת לבטן ומשם והלאה קצת מתרחבת, לרגליה סנדלים לבנים שלהם עקב קטן, כף הרגל מכווצת בסנדל, מתאדמת ונעשית כעין אומצה פגומה. ונעמה שואלת, אתה זוכר מה זה טיול בארץ התווים? אני אומר שכן, והיא אומרת, משרוואה היה כבר בשלושה טיולים כאלה.

משרוואה, שקוע בכורסה, מרפה את אחיזתו בירכה של נעמה, אצבעותיו קצרות, עבות, פירקיהן מכוסים שיער שחור מפותל, אמר, ונעמה, היא הלא מזדיינת מפורסמת עם ערבים, עוד לא יצאה לשום טיול בארץ התווים, וכשהיא פעם תצא או לפחות בינינו יהיה שיוויון ערבי־יהודי. הוא צחק והיא ליטפה אותו.

משרוואה יצא את הדירה, ונעמה ואני, עומדים ליד החלון, ראינו אותו, לאחר דקה, צועד במרץ ברחוב שיינקין, מניף את ידיו, גופו הבצקי מנמיך אותו, ראשו מוטה קדימה.

אהבתי עד מאוד את השם נעמה. ואת נעמה. ואת נעמה כמשל. ובשקט, כמשיח לפי תומי, שאלתי, נעמה, את יודעת שהם קוראים לו שלוימל’ה?

ונעמה, פניה אל הרחוב, אמרה, אם אני יודעת?! לפעמים, כשהוא עולה עלי, הוא צועק, איפתח לשלוימל’ה! ולפעמים הוא פשוט מכריח אותי לקרוא לו שלוימל’ה.

היא השתתקה. לא הגבתי, ונעמה אמרה, זה פשוט מסריח, פשוט מסריח, שין פשוט פושט את עורו לאט לאט, בדיבורים, בעורמה, בהשפלה, ותאמין לי שהוא בחור טוב, אני יודעת שיש לו בכפר אשה וילדים, יודעת הכל, הוא בעצמו סיפר לי, ולפעמים הוא בעצמו קורא לי מזדיינת עם ערבים! לא להאמין, לא להאמין, ואז הוא יורד עלי במכות, עם חגורה, וצועק ובוכה, ואחרי כן מנשק את הבשר האדום, ובוכה ואומר שככה הוא מטהר אותי. מה אני יכולה לעשות, אין מה לעשות, ככה זה, ולפעמים אני בעצמי מביאה לו את החגורה ונישכבת.

לאחר כשעתיים משרוואה חזר, נעמה הכינה ארוחת ערב, ושלושתנו ישבנו לשולחן במטבח, אוכלים ומאזינים לרדיו. תוך כדי כך, משרוואה שאל, אז שין אומר שהוא משלם לי כסף, מה? ואמרתי לו, משהו כזה, אבל זה באמת לא משנה לאף אחד, תשמע ממני. ומשרוואה, משסע אותי, אמר, בתור שלוימל’ה מגיע לי כמה גרושים, לא?

הוא כמעט אמר זאת ביידיש, והיה בכך משהו מצחיק, וצחקנו בטוב־לב. כשהצחוק גווע, משרוואה אמר, אתה זוכר את הספרדי ההוא, זה מלדפוק את משה דיין, אז הוא מופיע הערב באסיפת פעילים בנצרת, והתברר שהוא איש וותיק שלהם שהיה כמה שנים באירופה, לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה.

הלך תבנה מדינה הצחיק אותי, ועל כן צחקתי, והסברתי לו על מה אני צוחק. ונעמה אמרה, אמרתי לך שהוא גם שר יפה מאוד שירי מולדת, שדות שבעמק וכל זה.

ומשרוואה התחיל לצעוק, תסתמי ת’פה! תסתמי ת’פה! ונעמה אמרה, הוֹפָּה, נעלבת לי, ובפניה ממש תחינה שימהר ויתפייס איתה, שחייה עכשיו עלובים מתמיד ומוטב שיתפייסו זו עם זה בתוך עליבותם.

משרוואה נעמד, ונעמה צעקה, כשפניה מאדימים מיד, אם אתה מרים יד! אם אתה חוזר, לכפר שלך! והוסיפה, פרימיטיבי! פרימטיבי!

משרוואה צעק, תסתמי! אני אומר תסתמי! ונעמה, רועדת מהתרגשות, צעקה, איפתח לשלוימל’ה! איפתח לשלוימל’ה יא סוסה!

משרוואה יצא בטריקה, ונעמה, לאחר השיא, וורידי רגליה מכחילים, תופחים קצת, מכחילים ומשתרגים, מייבבת בשקט, בקצב שבור, החלה אוספת את הכלים לכיור, מנגבת בכף ידה את השאריות, וכשגבה אלי אמרה, מספיק בדיחות נתתי לך ליום אחד, תעשה טובה, תלך עכשיו.

 

י"ב    🔗

הצעתי לשין שנצא מבית־הקפה ושילווה אותי דרך מאה־שערים לכיוון ישיבת חברון. ושין, כשאנחנו קמים, שאל, נוסטלגיה? ואמרתי לו, ריאליה, לא נוסטלגיה, ריאליה. בחברון, שין אמר, הם שחורים, ממש שחורים, לא? צחקתי קצת, ושין, כשאנחנו מחוץ לבית־הקפה, בתוך הצינה, הולכים לצד חלונות ראווה מוחשכים, שאל, מה מצחיק, למה אתה צוחק? ואמרתי לו, ואם הם שחורים? מה זה כבר משנה לך, ישראלי פרימיטיבי שכמותך?!

ושין אמר, גם פרימיטיבי וגם חולה, אבל מה עובר עליך, למה אתה כל כך מתחמם? אמרתי לו שאני מצטער, והוא אמר, אל תצטער, זה דווקא מוצא חן בעיני שאתה מתחמם, תמיד אתה קר מזג כזה.

בדרך, סיפרתי לו את סיפור חיימול, שאני מחפש אותו בפני עוברים ושבים, בבתי־קפה, במחנות צבא, ושחיימול זה מחפש אותי, ושפעם לאחר ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום־כיפור כמעט מצאתי אותו בין אנשי חברה־קדישא הצבאית, ופעם בדמותו של יהודי גרוש שחזר לירושלים לאחר עשרים וחמש שנים באמריקה.

ושין אמר, אני לא רוצה להיות פילוסוף, אבל, עזוב אותך מהשבלונה הזאת.

ואמרתי לו, כן, יכול להיות, אבל חיימול שלי אמיתי. ושין אמר, אמיתי כמו לוסטיג? למה אתה מתכוון, שאלתי אותו, באמיתי כמו לוסטיג?

היינו ליד בניין ההסתדרות, ושין ניכנס לקיוסק־חנות לקנות סיגריות, וכשיצא, נעמד ליד חלון הקיוסק, שמחציתו כוסתה עיתונים, ואמר, קר, קר לי, אני מזדקן, למה אני מתכוון באמיתי כמו לוסטיג, טוב, אני מתכוון לזה שאיפשהו, לדעתי, לוסטיג לא אמיתי, כלומר מבחינתך, קשה לי לתפוש את הקשר ביניכם, וניראה לי כאילו המצאת אותו לעצמך, כמו שפעם המצאת לעצמך את ילין־מור, כלומר, אתה יודע, סוג של בעייה נפשית, השלכות, כמו שאומרים, לא אמיתי ולא טיבעי, אם מותר לי להתפלסף קצת.

ליד הבית בו התגורר לפנים הרב אזרחי, אחד מראשי הישיבה הצעירים, ניפרדתי משין בלחיצת יד. שין הישהה את לחיצת היד, אור פנס מאיר את פניו האפורים, את המחלה, את הסאדיזם השגור, הטכני, את החמלה העצמית, את השכיבה המתמשכת שנים עם נעמה המתבגרת, שבשרה מתקפל עם השנים, ששפיותה מתערערת, שנשיותה ניפגמת עם השנים, ואת הסתמיות, ואת הרצון הגולמי להיפגש עם גרשוני, המיאוס העצמי המתגבר, המפכה, הכמיהה המדוייקת לרסק את רוחו של עמוס עוז, את צבי מישר, ואת הרצון שיתקיים מיפגש מכריע בין הטכניקה של שירותי־הבטחון לבין האתיקה של האמנות, ואת הספרדיות המתחטאת לה, מתחטאת ומתמרקת לקראת סוף ימיו של בעליה, ואת לוסטיג המכין עצמו לקראת ברוקלין, חוזר בכך למידתו ולגבולותיו הטיבעיים, לוסטיג שחיבק את בירכיו ואמר לו תרחם עלי, תרחם עלי, לא ידעתי מה שאני עושה, ניפלט לי, אני סתם משגיח כשרות, את לוסטיג ההמום, את לוסטיג שאני יכולתי להיות, ובתוכו את אביו של לוסטיג, יהודי רוכב אופניים, ואת אשתו התימניה של לוסטיג, ואת ההשפלה המתמשכת, ואת ההחמצה, והכל עכשיו בפניו האפורים של שין מוארים באור פנס, ערכיו הישראליים וגבריותו והשררה שבידו מתמעכים ופוחתים, והוא עצמו מואס בהם, ומלבד המיאוס שממלא אותו הוא מתרוקן והולך, נעזב, מתפרק מתפארתו המלאכותית, אומלל שבאומללים.

ושין, שומט את כף ידו, שאל, מתי אנחנו ניפגשים? אני לא יודע, אמרתי, יום, חודש, אולי שנה, אני מתכנן נסיעה ארוכה לניו־יורק, ניראה קודם שלוסטיג נוסע, מסתדר וכל זה. ושין אמר, שאלוהים ישמור עלי עד אז, ופנה והלך בחשיכה.

כמה שנים עברו מאז השבועות בישיבת חברון? עשרים שנה? יום? מדוע אני זוכר את הפרטים כולם? מדוע איני יכול לתאר את השלם? מדוע אני מתעקש להעלות את הדברים על הכתב? בספר? האם אני עד? ואם כן, מיהי זו הוועדה שבפניה אני מעיד? מדוע זה כל אלה שהיו שם אינם מתפרצים כמוני להעיד, להעלות את הדברים בכתב? בספר? איפה הרב אזרחי, מדוע הבת הזה מוחשך, האם הוא לא מתגורר כאן עוד, האם הקים לו ישיבה משלו, האם פקעה סבלנותו לשבת תחת ראשי הישיבה ההם, האם העתיק לשם גם את היוהרה ואת הגינדור? האם הוא זוכר אותי? מישהו שם זוכר אותי? אני זוכר את כולם. אני הרי הנכד של הרב וכטפוייגל, ראש ישיבת מאה־שערים.

אני מאבד את רסן הנימוס הטוב, את סוד האיפוק, והאחיזה האחרונה שלי, לוסטיג, מסתלקת מכאן, נימלטת, מוגלה, מסתלקת מחיי, מנתקת אותי ניתוק סופי מן העבר הזה, הדחוס הזה. מישהו שם זוכר אותי? אני לא מאמין שאני כאן, איפה הרב אזרחי, איפה הרב יוגל, איפה הנער הנוסע באוטובוסים בין פרדס־חנה לירושלים, מתגורר באחת מדירות הישיבה, עם הבחורים הגדולים, עם ר' שמחה שקורא חוברות “סלם” של אלדד־שייב באור נורה משתלשלת כשהוא במיטתו, בבגדיו, שמיכות צמר דקות מוערמות עליו, מעשן? איפה חיימול, איפה חיימול? איפה חיימול?

 

י"ג    🔗

לפעמים הזיכרון אוסף כוח כשהוא עובר מגוף ראשון לגוף שלישי. ירושלים, 1964. עכשיו, הוא אמר לעצמו, אני עושה התעמלות. החדר מוקף ארונות ספרים, מיטה אחת צרה, סתורה תמיד, וחלון מרושת ומסורג, פונה לבתי אבן שלהם מירפסות קטנות, משובצות עציצים וגיגיות וגגוני־פח חלודים, ועכשיו, מבעד לחלון, באה לה צינה ירושלמית קלה, מצמררת את עורו, מכווצת את איבר מינו, ואת שיער ראשו הקצר היא מסמררת.

במרכז החדר כעין קרחת שגודלה כמיזרון, והוא מתמודד עליה, מגביה את גופו בעזרת זרועותיו ומרפקיו, מגביה ושוקע, מגביה ושוקע, כשהוא שומע במעומעם קולות הבאים מן הבית, הרחוב, ואלה מתערבבים בקולות הבאים מתוך זיכרונו, ובינתיים התיש את עצמו והוא מונח על ריצפת החדר, נושם אבק, פה ושם חיה קטנה, זבוב או מין תולעת, עושים במהירות או באיטיות את המרחק שבין שדה־הראייה לבין מה שמחוצה לו.

הוא מניע קצת את רגליו הכואבות, מנסה לזרז את תנועתן, חדל. הוא מסתובב ושוכב על גבו, עיניו בתיקרה, ידו אוחזת באיבר־מינו, חופנת אותו.

האור, הניכנס מבעד לחלון, מפיז את החדר, וציבעם הירוק של הקירות ושל חדר־המבוא הסמוך נעשה חום קצת, מוזהב קצת, וזהו אורו של אולם הישיבה הגדול באחר־הצהריים של יום השבת, והנער שבתוך גופו של האיש מתחיל לכמוה אל עברו, מרעיד אותו קצת, כאילו מבקש לצאת מתוך הגוף הזה, לצאת ממנו, מן החדר הזה, מן הבית, מן הרחוב, ולצאת במסע לאחור אל תוך הימים ההם, כאילו לא היו דברים מעולם, כימים ימימה, ימין ה' עושה חייל.

ואז, מתוך הקולות, עולה וגובר, ולאחר מכן מתייצב לו קול אחד ברור, והאיש קם מן הריצפה, עדיין חופן את אשכיו וניגש לטלפון.

האשה, שבחדר הסמוך, משמיעה קול. היא מבקשת שירתיח מים. עטופה בסדין, היא חוצה את חדר־המבוא אל חדר־הרחצה הקטן, שדלתו חומה, והוא עצמו צבוע בשני צבעים, מחציתו הנמוכה חום־זהוב, והעליונה לבן־קרם, והקירות משופעים קצת ופני־השטח שלהם אינם שווים.

כשהיא ליד הדלת, היא רואה שאשכיו חפונים ושפניו התחלפו לפני הנער שבתוכו, והיא צוחקת, אומרת לו, אתה מתגעגע לאמא, מה?

ושוב צוחקת ומצחקקת ומניעה את גופה, בתנועה שהיא מין התרסה ומין הבעת ילדותיות, ואז כשהוא שותק, מתאמץ לחנוק ולהדוף אל תוך גופו ואל תוך נפשו את אימת הפיגור הנפשי והשכלי המאיים עליו, שלעולם מאיים, שמאיים לעלות מן העומק ולכלות את האישיות, פיגור אלים ומשתלט וחובק־כל, שהיה מותיר אותו, בבקרים ההם, ישוב בכורסה, חסר אונים, נוהם ומשרבב שפתיים ומעווה פנים ומגחך ומצחקק, במשך שעות, ולעיתים מתאכזר קצת לבשרו, שורט אותו, תולש בזקנו תלישות מכאיבות, כמעט משתין במכנסיו, בכורסה האדומה, הקטיפתית, שהלכה איתו מדירה שכורה לדירה שכורה, ואז היה מתכסה זיעה, וזו ניקוותה בעיקר סביב צווארו, ועד מהרה היתה מעלה ריח כביצה קטנה, ולבסוף היה מתעשת, והפיגור היה נסוג לו לעומק, אך כמנצח ולא כמנוצח.

אימת הפיגור מקורה גם בעובדות פיזיות. ציבען של עובדות אלו כחלחל והוא כציבעו של אותו אד שיעלה מירייה שתפלט לי באוהל מילואים בנבי־מוסא, אֵד שיתחבר תמיד לאימת הפיגור הזו, עד שהוא כנר־תמיד, אֵד מסתלסל לאט והוא כעין האוויר הסובב להבה שקופה, עש שהוא נעלם.

באור הכחלחל של הנעורים, הפיגור ואימת הפיגור מגיחים, כשהם מצמיתים את הנפש, מבית־הספר המיוחד למונגולואידים, שחצרו השטוחה והחולית, צהבהבה תמיד, כמעט נושקת את חצר בית־הספר ברמת־גן, ורק גבעת חול קטנה, מטורשת תמיד, מבדילה ביניהן.

והמונגולואידים באים אף הם ממשפחות האדם, מזרע שניזרע ברחמן של נשים שכנות, מתגוררות בינינו, מבועתות מפרי ביטנן שפניו מעוותים ואיבריו מעוותים, מסתובבות בינינו, מובילות את הילדים האלה, גוררות אותם ברחובות מלאים ילדים בריאים, ואלה מורים עליהם באצבע.

ולעיתים, בשעת בוקר או בשעת צהריים, בדרך בתי־הספר, הם מתערבבים בתוכנו, הבל פיהם בפנינו, בתוך מהומת פחד ויצרים, נוגעים ילד בילד, זרע שעלה יפה בזרע שהתעוות. ועד שהמהומות החפוזות האלה, המתרחשות בדרך המשותפת לבתי־הספר, שוככות, כבר ניקבע ומתעצם הפחד, והזרע שעלה יפה יודע שרק המיקרה העלה אותו יפה.

וכך במשך שנים, יום יום, חצר כמעט נוגעת בחצר, הבל פה מכסה את הפנים, והבל הפה שוקע בתודעה, מצטבר, מתקשה כמורסה שנעטפה שומן קפוא והיא רוחשת מתחת לעטיפה, נעשית זוועה המאיימת לכלות את האישיות, להתפרץ מן הקרקעית.

והחסד הדתי החסוד עוטף את הילדים האלה ממרחק, עד שהוא כעטיפת ניילון שקופה, שבתוכה מתנועעות הטעויות הגסות והעצובות של האלוהים או של הטבע או של טבע האלוהים, טעויות שצורתן צורת ילד פגום, שהוריו יושבים למראשותיו והוגים איתו בקול ובמאמץ שמע ישראל כאילו גם הוא מן הראוי שיקבל על עצמו עול מלכות שמים. ולאט לאט הוריו מקבלים שהוא פגום לתפילין ופגום לנישואין ופגום להולדה, וכשר להטיל פחד על הזרעים שעלו יפה. והפחד מקפיא את רחמה של אמו, וכשהיא נוגעת בכתפו, והוא מסב אליה את ראשו, היא כמעט מסתמאת.

ואז, כשהוא שותק וחונק והודף את הפיגור המאיים, ריפה את חפינת אשכיו, והניע מולה את ידו כאומר, מה לעשות, מה לעשות.

האשה ניכנסה לחדר־הרחצה, ומבעד לדלת הדקה, שנעה על מסילה ולעולם לא ניתן היה לנעול אותה, קראה אליו, תצא מזה, זה מת! זה לא יחזור! הוא שתק, והיא הוסיפה, זה מת! בקולה היתה התרוננות מיוחדת, כמי שסוד אושרה נתון במעייה.

הוא הסיע בתנועה חזקה את דלת חדר־הרחצה. האשה ישבה עירומה על האסלה, מכופפת, שדיה תלויים באוויר, בעיתון שהיה מונח על הריצפה.

הוא הסמיך את גופו אליה, הגביה קצת את ראשה, ושירבב את איבר מינו לפיה, כשהוא מרים את עיניו לתיקרה וידיו אוחזות בראשה ומכוונות אותו, והוא מניע קצת את מותניו.

לאחר זמן, הסיע את עיניו מן התיקרה למטה, באיטיות, עד שמבטו ניתלה בתמונה קטנה, נתונה במיסגרת עץ לבנה פשוטה, קבועה בקיר, בעזרת מין לולאה מסויידת וצבועה, קצת מעל מיתקן השטיפה שמעל האסלה, כשעל מישטחו הצהבהב של מיתקן השטיפה מונח לו עציץ קטן, מחושק עץ, מעוטר ראשי מסמרים, ומתוכו מציץ שורש גראניום מצוייץ, כאילו חי לו לעצמו בעולם הזה.

עד עתה, לא הבחין בתמונה זו, ותמה מדוע זה לא הבחין בה. שולי התמונה, שהיתה הדפס על גבי נייר, היו מוכתמים במעין חלודה חומה וצהבהבה, והוא משך מכך הרגשת חמימות, אם לא חוֹם ממש.

ההדפס תיאר את ירושלים מן הגובה, מצד גגותיה, בסיגנון הציירת הירושלמית אנה טיכו. וכך, כשהוא מבקש לזהות את הגגות ואת הסימטאות שבתמונה, שמע את האשה שתחתיו מחרחרת קצת, ומשך עצמו ממנה לאט.

האשה, תוך שהיא שואפת אוויר, אמרה, כשאני מחרבנת, דווקא כשאני מחרבנת, בחייך!

והנה, באחת, גילה לעצמו שהגגות שבתמונה הם גגות שכונת רחובות, שכונת הבוכרים, שהקימו מחוץ לחומות מי שהאמינו שהם צאצאי עשרת השבטים, בראשותם של ר' שלמה מוסיוב ור' יוסף חוג’אינוב, הסוחרים המפורסמים.

הוא, גופו עדיין סמוך לראשה, אמר, כן, זו שכונת הבוכרים. האשה אמרה, אתה משוגע. והוא אמר, אל תחמיאי לעצמך, אין לך עסק עם משוגע, אני פשוט חוזר הביתה, לעצמי, משכונת הבוכרים אני עובר לנחלת שיבעה, לזכרון משה, למאה־שערים, הביתה.

כאב עמום התפשט באיבר מינו, ובתגובה, באופן אוטומטי, כיווץ קצת את אגן ירכיו, התכופף קצת, כמו מבקש בכך לעצור את תנועת הכאב ולאתר את מקורו. כיוון שהתכופף קצת, נעלמה התמונה משדה ראייתו, ומה שהיה מול עיניו היה הגראניום המצוייץ.

בינתיים האשה חלצה עצמה מן האסלה, מספיגה את ערוותה בניר טואלט, מספיגה וזורקת, מספיגה וזורקת ומנבלת את פיה. משוגע, נהייתי הבית־שימוש שלך, מה? לאיזה בית אתה פשוט חוזר?! על מה אתה מדבר?! חרא!

הוא צחק, כפי שלעיתים היה צוחק לעצמו, כשהוא עם עצמו ביחידות, במין טוב־לב פנימי, הנימשך והנובע מפנימיותו, מן ההיסטוריה הפרטית שלו, לכאורה חסר הצדקה, ואז ליטף ברשלנות את ראשה של האשה, שחזרה לשבת על האסלה, גורבת גרביים צהובים ושורקת לעצמה נעימת־פירסומת קלה.

האשה, מניעה את ראשה כמין סירוב, הגביהה אליו את מבטה, וכשהיא מנשקת את אצבעותיו, אחת לאחת, שאלה, יהיה טוב, מה? אתה בהתקפה קטנה, נכון, זה לא רציני, מה?!

הוא הרים אותה, סובב אותה אל התמונה הקטנה, וכשהוא מורה באצבעו על אחד הגגות, אמר לה, אני כבר כאן, ביציאה משכונת הבוכרים, ברגל, בדרך הביתה, למאה־שערים האידיאלית, זו שבמוח, זו שלעולם בורחת ממני לתוך מלים, לתוך ערימות של מלים, ולפעמים מקבלת צורה של שליה מטונפת דם, ולפעמים של קוביה מזוגגת קרח יבש, מתפצח מעצמו, מצייץ כשהוא מתפצח. מזה, הוא אמר לה, את מבינה שאני לא בהתקפה, בכלל לא.

האשה חזרה להתעסק בגרביה הצהובים והוא יצא משם, ניכנס לחדרו, ניגש לחלון, קולט בפניו צינה קלה, מדמה שנפשו מרחפת לה כדאון שקט־צבעים, יפהפה, אל מחוז חפצה, אל נעוריו, באין מפריע.

 

י"ד    🔗

הצד המיצרי של התעלה, 1973. חבורת מחפשי הגופות פשטה על האזור, לכל מלוא העין. החבורה פתחה כאגרוף־אנשים מכווץ ועד מהרה ניפרשה כמניפת־אצבעות. האנשים, פניהם אל האדמה, קראו איש אל אחיו קריאות קצרות, מכוונים זה את זה, בידיהם מקלות מוארכים או מיני דקרים.

השמים כאן, מעל מרחב המים והחול של התעלה, ימים אחדים לאחר הצליחה, בשעה שכוחותינו היו כבר בסביבות איסמעיליה, כחולים ובהירים כבריכה כחולה ובהירה, והאנשים, אנשי חברה־קדישא הצבאית, עושים את הטוב בעיני השם, נאפד נקמה.

הדגלים הלבנים סימנו את השטחים הממוקשים, וכאשר אחד המחפשים היה מגיע לקו הלבן היה מזדקף, מתמתח, לעיתים שומט את כלי מלאכתו, מחפש את אחיו שראשם באדמה, קורא למישהו, שומע מישהו, מודד וחוזר ומדד את המרחק ממנו לשטח הממוקש.

ראינו אותם כל אותו היום מגבעות החול הקטנות, עליהן ישבנו, מאבטחים את גשר הדוברות. האנשים שעל הגבעות הקטנות היו נירפים ועצלותם התחממה לה בשמש הטובה, שליהטה את מחפשי הגופות, שעמדו, מדי פעם, לשתות מן המימיות ולהספיג את זיעתם. האנשים שעל הגבעות, ישראלים חילוניים, החווים את קיומם באמצעות מערכת העיכול שלהם, הביטו שותקים באנשי החברה־קדישא, עוצרים בעד הבדיחות המטופשות, עוטים על עצמם חגיגיות וחרדה של עמי־ארצות.

החיפושים החלו עם אור בוקר ראשון. תפילת שחרית נימשכה כאן כרבע שעה, ובעלינו־לשבח כבר חולצים את התפילין ופוגעים ביום עצמו. האנשים, עדיין בשקי השינה, עקבו אחר המתפללים כפי שיעקוב האיכר הניבער, שלעולם הוא מופתע, שלעולם היה נידהם, אחר מפעיל מטוס הקונקורד, אישוניהם מוגדלים, בפיהם טעם תפוחי־אדמה.

קודם הצהריים, היו אנשי החברא־קדישא חוזרים מן השטח, כמניפת אצבעות החוזרת וניסגרת לאגרוף, כגוף אחד, מצופפים, לאחר שעשו את דרכם חזרה בשבילים כבושים, בזהירות, פניהם פעם בקרקע ופעם בגובה אדם, בידיהם כלי מלאכתם, ומרחוק וממרחק של זמן ושל מקום הם אולי ניראים כזורעים בשדה השבים מן השדה.

עיגול בתוך עיגול היו מחפשי הגופות בינינו. עיגול בתוך עיגול, עיגול של בחורי ישיבות, חרדים, פועלי אגודת־ישראל, חצרות חסידים, עירוניים ואנשי מושב, אגודת אחת, כלי עבודתם לפניהם, נישקם לפניהם, חלק בשרם לבן ושריריהם חלושים, וחלק שריריהם שרירים ועורם שזוף וחוטמם סמוק כשל בעלי תאווה ומכנסיהם מלאות.

כבר ביום השני היתה האיבה הכבושה של החיילים כלפיהם לאיבה גלוייה. איבה של עמי־ארצות.

אחדים ממחפשי־הגופות דיברו יידיש זה עם זה. היידיש נישמעה כשירת נכאים קדמונית, מאיימת, ונעשתה מעין הימנון זר.

גם ביום השני, מחפשי־הגופות לא העלו דבר. תנועתם בשטח הלכה והתרחבה, ואיש מהם לא שמע עוד את קריאות רעהו. עופות שחגו מעל פיסת קרקע משכו את המחפשים, וכן מחפורות עפר רחוקות הפוכות ואזורי אדמה הפוכה. בצהרי היום השני, נתקבלה החלטה שעליהם לעבור לשטח אחר, מרוחק מאיתנו.

את ההחלטה הביאו איתם שני נוסעי גי’פ סגור, קצין דת, שדרגתו סרן, והאחר לוסטיג, שימים אחדים קודם לכן פגשתי אותו בברוקלין, לאחר שלא התראינו כעשר שנים. לוסטיג, תקוף עליצות משונה, חיבק אותי ומשך אותי לעבר שטח הבונקרים המצריים, שרשת הסוואה הצלה קצת על פתחיהם, ושם בצל הזה, מרטט מעליצות ומהתרגשות, החל מחבק אותי ביתר שאת, ממש מפשפש באברי, ואומר, יופי, יופי, באמת, מאת השם היתה זאת, יופי, יופי, מה העניינים, מה הולך, יופי, יופי.

הנחתי לו לחבק אותי, כמעט מניח את ראשי על כתפו, משלים עם הקשר בינינו, משלים עם הלוסטיגיות הזאת, משלים עם עברי, משלים עם המלים ועם המילמול ועם הרחישה ועם אפס־המעשה המלווה אותם, ועם הכמיהה העצומה והבלתי ניגמלת לחבורות, לחברותא, לחום של קבוצה, ועם הנוסח הרחימאי, ועם חזרתו של לוסטיג מברוקלין למלחמת יום־כיפור, חזרה שמקורה מין ציווי פנימי, שמקורה רצון עז להתמרד בגורל שניקבע ובגבולות שניקבעו.

וכך, בתוך התרגשותו הגולמית הזו, המפוטפטת, הבלתי נישלטת, הניסחטת מן הכבד, המקיפה את עיגול ראשו, התרגשות המבשילה להתרגשות נוספת, לפישפוש איברים, למלים מוליכות חוֹם, מוליכות אהבה, אהבה תמימה, שרק בקשת חסות קלה מעורבת בה, אהבה של בחור ישיבה למיסגרת חייו, לשיגרת יומו, לנציגיה של אותה שיגרה, וכך באותה התרגשות, בתוך אותה התרגשות, אני כבר מחבק אותו ומפשפש באיבריו, ומביט בפניו, מתרחק קצת ומתקרב, ומשמיע קצת קולות, וטופח על כתפיו, ומטלטל אותו.

קצין הדת עלה על אחת מגבעות החול וממנה, כשכף ידו מפרידה בין מיצחו לבין עיניו, השקיף על האנשים המהלכים ופניהם בקרקע, והוא מזהה אותם ומונה אותם במין שמחה של רועה שלפתע מתוך הערפל ניגלה לו צאנו שאבד, וגם בו, בקצין הדת הזה, הקב"ה, פועלו אמת, בו ובאמצעותו, פועל את פעולתו בעולם הזה, ותוך שהוא מונה אותם הוא מציין בקול את שמותיהם, פישר, זעירא, חיים־לייב, אהרונסון, ומורה עליהם מן המרחק הזה באצבע, שוורץ, גוטליב, חיימול, כהן וכן הלאה.

בינתיים, לוסטיג ואני התיישבנו על ארגזים, וכאשר שאלתי אותו למה חזר למלחמה, התפשטה על פניו הבעה של פילפול, שלא כמידתו הטבעית, ונידמה היה לילד מחקה איש, ואמר, ומה, ומה ורק חילונים יחזרו למלחמה?! ואנחנו?! ומזה הבנתי שהוא מחשיב אותי בן־ברית, ואהדה עצומה הפליגה ממני אליו, ומנעתי עצמי מלהעמיד אותו על טעותו.

עוד הוא מדבר ומנמק את חזרתו למלחמה, כתפיו קצת נישמטות והוא נבוך ומסיים באני יודע, אני יודע, זה יותר חזק ממני, אני חושב, אני לא חוזר לברוקלין, לא חוזר לבית־האבות הזה, מתחיל כאן חיים חדשים בעזרת השם, ובינתיים אני גר אצל אחותי, אתה זוכר היית בחתונה שלה, והמשפחה שלי עוד בברוקלין, וכשהוא מדבר הוא זורק אבנים קטנות לעבר קופסת פח, מלקט אותן מתחת לרגליו, שב וזורק אותן.

כשקצין־הדת הצטרף אלינו, שאל, כשהוא מורה עלי באצבעו, מי זה? ולוסטיג, אמר, משלנו, משלנו, תוך שהוא מציין את שמי. וקצין־הדת במין פרץ ישראליות, אמר, הוֹפָּה! נעים מאוד, נעים מאוד! ומתי הוא חוזר לכוחותינו?

ולוסטיג שהנסיבות עשו אותו בעיניו אפוטרופסי, מיהר ואמר, מיהר ומקדים את תשובתי, ומסמן לי בכך שמכאן ואילך הוא מייצגני בפני הכרסתן הזה, הוא בסדר, זה בסדר, הוא משלנו. ומכאן ואילך, הם דנים בי כאילו אין אני ביניהם, והקצין, ביידיש, שואל, ותפילין מפעם לפעם? ולוסטיג אומר, כל יום, כל יום, כמו שצריך.

והקצין, שתוך כדי כך נחה דעתו, מחייך אלי באהדה כאילו הוא קברניטה של ספינה לבנה שמשתה בן־אצילים טובע מן הים, וממשיך עם לוסטיג בעניין אנשיהם, מחפשי הגופות, וחוזר ומונה פישר, זעירא, חיים־לייב, אהרונסון, שוורץ, גוטליב, חיימול, כהן, ותוך כדי כך אנחנו יוצאים מן השטח המוצל אל גבעת־החול.

מגבעת־החול ראינו חלק מן המחפשים, שהחלו לחזור מן השטח, בשעת צהריים מוקדמת זו, לאיטם. אחד מהם, מטפחת לבנה מעטרת את צווארון חולצתו הצבאית, זרועותיו בצקיות לבנבנות, ניראה כמתמהמה לשוב. עקבנו אחריו והנה ראינו שהוא מתמודד על עומדו, והנה הוא מתיישב על הקרקע, מסיר את משקפיו ופוער את פיו.

ירדתי במהירות, בחברת חייל שמוצאו רומני, עם־הארץ רומני שנעשה כאן עם־הארץ ישראלי, לעברו של האיש היושב, שחבריו עדיין לא הבחינו שאין הוא מצטרף אליהם.

בינתיים, האיש הזה השכיב עצמו על החול, במקום שמחציתו צל ומחציתו חשופה לשמש, השכיב עצמו על צידו, עיניו עצומות, כרסו הקטנה צונחת קצת, ראשו על כף ידו, והיא, כף ידו, חוצצת בין ראשו לבין מגבת ביתית, המונחת על הקרקע, והוא פולט אנחות קטנות, כפי שיפלוט שברים נער המחקה שופר משמיע שברים, ופניו מאוד לבנים. המגבת היתה גדולה, כעין קטיפה, אדומה־שחורה, מודפסת מעויינים, מקופלת בקפדנות, ובתחילה נידמתה לי כפרוכת מקופלת.

האיש פקח את עיניו כששמע אותנו, וכשפקח את עיניו, כמו הכרתי בו שהוא חיימול, ואמרתי, כמעט צעקתי, חיימול, חיימול. והאיש ביידיש, כמעט בלחישה, אמר, קוראים לי חיימול.

השמש, שהיכתה בו במשך היום ועייפות גופו, גרמו לו לראות אותנו במטושטש, כפי שיראה את העולם נער סקרן המסמיך את עינו ללהבתו של נר־נשמה גדול, ומביט בעדה. וחיימול, עוצם את עיניו, מילמל דבר־מה ביידיש, לא סיים את המילמול, פלט שריקת־אוויר, השתתק, מעביר ידו על פניו.

הרומני, מרוגש מאוד, כמעט צווח, שאל, מה יש לדתי הזה? מה יש לדוס המסריח הזה?! מה הוא אמר?!

הצווחה הפחידה את הרומני עצמו, צילצלה באוזניו, הבקיעה את חגורת השומן המקיפה את מוחו, וגרמה לו לבעוט בעיטה קלה בחיימול.

הרומני, איש בן ארבעים, קטן ורזה, היה תקוף בהלה, וכאשר הדפתי אותו בכוח, הוא כמעט ניזרק מעצמו, וכשנחבט בקרקע החל דם מבצבץ מאפו, ומיד מנטף. הוא מחה את הדם בגב ידו, והסמיך את עיניו לגב ידו, ואמר, בשקט, זה הדם, יורד לי דם, אתה אוהב אותם.

בינתיים, ירדתי כבר על בירכי, מתכופף אל חיימול, מבקש לשאוף ולהריח ממנו את ריח הקינמון הדק שיצא מגופו החם של הילד חיימול ששכב איתי במיטתי במאה־שערים, בחדר העליון הירוק שקירותיו ירוקים, והוא כריח הקינמון הדק שבשבת מכסה את קרום החלב, הממלא ספל חרסינה לבן, העומד במשך השבת על פתילייה, שוקע לאיטו, מבקיע לאיטו את קרום החלב, מחלחל. ולפעמים, שנים לאחר כל זאת, כשאני שוכב במיטה, במלונות רחוקים ממאה־שערים, מקופל, ריח הקינמון שב ונובע מאיזה מקום, ועכשיו ביידיש, שכולה שבה ללשוני רהוטה ומוטעמת היטב, אני שואל את החיימול הזה, המוטל על החול, איפה הקינמון, איפה הקינמון, חיימול, מה היה לך, למה הקינמון אבד לך, ואני מריח, נחירי רוטטים קצת, פני מתעוותים מן המאמץ. והוא, חיימול, מתעורר קצת ואומר, איזה קינמון, איזה קינמון? ואני שואל אותו לשם אביו, כאילו אני גבאי מעלה אותו לתורה, ואת שם אמו. והוא חיימול אחר.

ואני מתרומם, נידהם קצת מעצמי, והתחלתי חוזר לגבעת־החול, והרומני אחרי, מבקש לפייס אותי, מפטפט, וצוחק כדרך שישראלים מחשיבים דרך ריעות, מספיג את אפו בכף ידו, ואומר, קריזה, אין דבר, חטפת קריזה, אבל אתה אָחְלָה גֶבֶר.

והאָחְלָה גֶבֶר שלו הגוי מתוך חיקוי, מתוך מאמץ להיות ישראלי, והוא פגום וכל מאמץ הישראליות הזה פגום, ואני עוצר ואומר לו, מסמיך את פני אל פניו, תדבר רומנית, אומלל שכמותך, רומנית. והוא נסוג לאחור, ואני ממשיך ומתרחק ממנו.

לפנות ערב, עזבה אותנו חבורת המחפשים, מקובצת במשאית, שרה לעצמה בקולות אמיצים חבלי־משיח, מקלותיה ושקיה מוערמים בפינת המשאית.

לוסטיג וקצין הדת נישארו איתי שעה קלה. השמש השוקעת צבעה את העולם אדום, האנשים שלנו התקבצו ליד פתחי הבונקרים, השומרים סבבו על גשר הדוברות, מחליפים ביניהם קריאות עמומות.

וקצין הדת, שעון על הג’יפ, שאל, צריך לעשות פה משהו עם החבר’ה מהזווית הדתית־יהודית, לא? ואמרתי לו, יש על כך גמרא מפורשת. והקצין, ניעור משיגרתו, שאל, גמרא מפורשת?

ולוסטיג, צוחק, ובמין תושייה של אנשים פשוטים, אמר, ביידיש, אל תדבר עכשיו שטויות. ורק טוב־לב היה באמירתו זו של לוסטיג.

הקצין התיישב ליד ההגה, ולוסטיג משהה את פרידתנו, אמר, אז אני אצל אחותי, והשתהה עד שהקצין הוציא את ראשו וקרא, יאללה.

 

ט"ו    🔗

לאה, אחותו של לוסטיג, ישבה על הספה, בין שתי נשים, בגדיה חומים, ושרה בקול נמוך עם הזמרת ששרה אם יפול הכוכב שלי, באחת מתוכניות כבקשתך שבראדיו, החתן של לאה אמר, יש לה קול טוב לזמרת. ולאה אמרה, היא זמרת מצויינת.

האנשים שישבו ליד החתן ניסו למשוך אותו במלים. חבורת בחורי הישיבה, חבריו של לוסטיג, הצטופפו במירפסת ממנה, בשעת ערב זו, ניתן היה לראות את תחנת הרכבת הישנה.

הזמרת חדלה משירתה, והחל שידור של תוכנית מלל, ומישהו אמר, תנו קצת מוסיקה, בחייכם. לאט לאט הידלדל זרם בני המשפחה והמכרים שהגיעו לדירת הסוחר, בן המשפחה, שקיבל על עצמו את אירגון המסיבה של לאה. הסוחר העביר תחנות עד שעצר בתוכנית מערכונים סאטיריים. ולאה אמרה, יופי, אני אוהבת מערכונים. והסוחר אמר לחתן, הילדה שלך אוהבת מערכונים, שמעת אותה! תיתן לה הרבה מערכונים! האנשים צחקו, והסוחר בדק אם גם לאה צוחקת.

לוסטיג, במירפסת, אמר לנו, הייתי הורג אותו, הייתי הורג אותו, היא בת עשרים ושלוש.

לאה לא צחקה, והסוחר אמר לה, לאהל’ה, מערכונים מהבעל זה טוב, תשמעי אותי, ותוך כדי כך ליטף את ראשה של אשתו שאמרה, כן, מערכונים מהבעל זה טוב, והזיחה קצת את מגבעתו הקייצית, האפורה, שחגורתה הפנימית ניספגה זיעה.

אשתו של הסוחר התחילה לשיר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, והאורחים הצטרפו אליה בקולות שונים ובקטעים שונים, ועד מהרה גוועה השירה ורק קולה של אשת הסוחר נישמע. בעלה מחא לה כף, וקרא, בראבו, בראבו, ופנה לחתן ואמר, היא נהדרת, לא. החתן אמר, נהדר, נהדרת, באמת תודה, באמת כל הכבוד לכם, ועשה תנועת הצדעה ושלח נשיקה באוויר.

אחת הנשים שישבה על ספסל מרופד, מתחת לרישום של מוישל’ה ברנשטיין, פנתה אל הכלה, ואמרה, נו, מזל טוב לאהל’ה, חופה יפה היתה, מזל טוב, וממנה פנתה לאמו ולאביו של לוסטיג, שישבו דחוסים במעין ספה־כורסה, המומים קצת, לוסטיג מסיר וחובש את מגבעתו שמתחתיה כיפה שחורה, עוקב במבטו אחר קרובו הסוחר. החתן אמר לאותה אשה, מזל טוב, כל הכבוד, ורופף את עניבתו.

לוסטיג, במירפסת, בין החברים, אמר, הוא בן ארבעים וחמש, עולה חדש, בקושי עיברית, אני לא בטוח שהוא דתי, יכול להיות שהוא רק מסורתי, מסכנה לאה.

והבחורים לא ענו, מנסים להיטיב את הרגשתו במין נגיעות ודחיפות קלות וטפיחות.

וכשהם סביבו, הם שומעים מתוך הדירה, את הסוחר אומר לחתן, היא מציאה כשרה, תאמין לי, ממשפחה טובה, והוא מחבק את כתפו של החתן, אנחנו משפחה טובה, דתיים, הרבה רבנים, תשאל את לאהל’ה איך היינו איתה כל השנים, יהיה בסדר, אל תדאג.

האורחים אכלו ושתו, מוסיקה קלה נישמעה מהרדיו, והחתן אמר, אני לא דואג, מה יש לי, מה יש לי לדאוג. והסוחר אמר, אין דבר, אין דבר, תרנגולת מבוגרת נותנת מרק יותר טוב, וגם אנחנו כבר לא ילדים, וטפח על כתפו של החתן, והחתן צחק והבטן שלו רעדה.

החתן מזג לעצמו קוניאק, וכשהוא מחובק עם הסוחר, יצא אלינו למירפסת, קורא, לחיים! כל הכבוד! ולוסטיג קפץ כנגדו קורא לחיים וקולו שבור, והודף אותו לתוך החדר. החתן ניכנס לחדר, מופתע קצת, והסוחר, שנישאר במירפסת, הציב עצמו מול לוסטיג ואמר לו, פושע! פושע קטן! וחזר לדירה.

הסוחר התקין את הפטיפון, האורחים קמו ממקומותיהם, הזיזו כסאות ויצרו רחבת ריקודים קטנה במרכז החדר. החתן הידק את קשר העניבה והזמין את לאה לריקוד הראשון. הסוחר קרא, בראבו, בראבו, ומחא כפיים. החתן חיבק את מותניה והחל נע בתנועה איטית מגושמת, כשהסוחר מוחא כף וקורא, אלה דיבורים! מושך את אשתו ורוקד איתה, ותוך כך מתכופף ומוזג קוניאק וניכנס עם הכוסיות בין החתן והכלה ונותן להם את הכוסיות, וקורא לשתות! לשתות!

החתן התיישב מזיע, ולאה נישארה עומדת במרכז החדר, והסוחר שאל את החתן, מותר? והחתן, חסר הנשימה, נד בראשו, והסוחר החל רוקד עם לאה, כשהכל צופים בהם, והסוחר מנהם נהמות וקורא קריאות ומגבעתו מוזחת לקצה ראשו וכתמי זיעה מתרחבים על חולצתו הלבנה.

בפתח עמד הרב יונגרמן ולצידו בנו הבכור, שהחל את תקופת ההתמחות שלו ככלי קודש. לאה עצרה, אבל הסוחר משך אותה לריקוד, כשהוא אומר, מתנשף, זה בסדר, ליונגרמן לא איכפת שאנשים רוקדים, בואי, זה בסדר.

הסוחר קרא לו יונגרמן, ולא הרב יונגרמן, כפי שיעשו לעיתים עמי־ארצות שגדלו בבתים רבניים, והרבנות, משום מה, נזדלזלה בעיני מיסכנים אלו.

לאה סרבה, וידיו המושטות של הסוחר צנחו. מישהו סגר את הפטיפון, האנשים חזרו לשבת, מפנים לרב יונגרמן מקום על הספה.

הבחורים שבמירפסת החלו רוקדים כיצד מרקדין לפני הכלה, כשלוסטיג במרכז, מנופף במטפחת לבנה, מרקד בכל כוחו, מוציא את קולו, מוציא את קולו עד שיבבה משתלטת על קולו, ומתוך הקולות והיבבה, והוא עדיין מרקד, ואנחנו מרקדים סביבו, הוא קורא נחנק, לאל’ה, לאל’ה, אני יהרוג אותו!

והנה היא יוצאת למירפסת, שומעת אותו, נוטלת את קצה המטפחת, ורוקדת איתו וכנגדו, עד שהם מתעייפים, הריקוד גווע והם מחובקים, עומדים, ראשו על כתפה, הוא ממלמל, לאל’ה, לאל’ה, והיא מלטפת את שערו.

 

ט"ז    🔗

הזקנה הרימה את ראשה אלי ושאלה, אתה יהודי? היא שאלה זאת ביידיש. הכל דיברו כאן יידיש, קצת מעורבת במין אנגלית רצוצה. הזקנה ואני ישבנו זה מול זה, משני עברי שולחן, שבמרכזו קנקן תה, כוסות פלסטיק, כפיות וקערית נמוכה ובה קוביות סוכר. הזקנה לוקחת קוביות, גורפת אותן באצבעותיה הדקות והשקופות, ונותנת אותן בכיסי הסוודר הגדול שלה. השולחן הוסמך לחלון מרושת ומסורג, בן שני חצאים לגובהו, מלבני, שניצבע פעמים אחדות, ומשקרש הצבע לא ניתן עוד להגביה את המחצית התחתונה. הזקנה הביטה מבעד לחלון, מדי פעם מצביעה על דבר־מה נע במרחב שלפניה וקוראת לו בשמו, ביואיק, ילדה, משאית, שחור, איש.

ברוקלין, ימים אחדים לפני ראש השנה היהודי, כוסתה אד קור דק, שהוסיף לאפוד גוון ירקרק־כסוף. בית־האבות היהודי הזה נימצא בבניין נמוך, בן שלוש קומות, מכל עבריו מוקף רבי קומות, ואופק קטן ניראה ממנו רק מצידו של הכביש, מתפרש על פני הכביש עצמו ומעבר לו על פני גינה ציבורית קטנה, משובצת ספסלי אבן, ומסתיים בדלת הכניסה ובחלונות־ריצפה אחדים של סופרמרקט שכונתי, חלונות הריצפה מקושטים כתובות של יצרניות מזון, מחירים כתובים בכתב יד מעוגל ותדפיס ציבעוני מוגדל של תרנגולת, שהבעת פניה אנושית קצת, ומשהתרגלת אליה, והיא אליך, ראית שהיא מחייכת לה. הזקנה אמרה, לפני שהיתה שם תרנגולת היתה שם פרה, אבל התרנגולת יותר טובה אלי. והוסיפה, אני פשוט אוהבת אותה.

באולם המרכזי של בית־האבות הסתובבו אותה שעה כעשרים זקנות וזקנים, בתנועה אחת איטית, מתמשכת, ניקבצים לקבוצות קטנות, ניפרדים, שבים וניקבצים, נימשכים אל החלונות, אל הדלת המרכזית, וכשהיא ניפתחת הם ממהרים אליה וצופים בעדה בעולם.

האולם המרכזי צבוע לבן־קרם וקירותיו מעוטרים בתמונות נוף ובתמונות פרחים, ומשום מה כולן כחלחלות. בקצה האולם, נתון בסדין לבן, ארון קודש קטן, ולידו, מגולה, בימת חזן וקריאה בתורה קטנה, עשוייה עץ, מעקותיה מקושטות בציורי אריות ויונים, ציור יד מעודן.

הזקנים לא הכירו אותי, שהיתה זו המישמרת הראשונה שלי איתם, ועשו, בשתיקה, את הזקנה ההיא נציגתם, ומדי פעם אחד מהם קרב אלי, נעצר ובוחן את פני. הוא יהודי, הזקנה מסרה לאחד מהם והוא מסר לזקנים.

אותו שבוע, פגשתי במיקרה את לוסטיג, לאחר שלא התראינו כעשר שנים, יוצא ממיסעדה יהודית, ברחוב ארבעים ושבע. משך אותי, כשהוא ממש מחבק אותי, לתוך המיסעדה, שהוארה על ידי נורות פלורסצנטיות גדולות וארוכות, קירותיה עץ דקורטיבי שצבעו בז'. מאחורי הדלפק, הריעה לו אשה רזה, שמראיתה כציפור, וקראה, עוד פעם, לא הספיק לך גרגרן שלי! תרועתה הציגה אותו כבן־בית, וביקש לעשות אותי בן־בית, וכך גופו הכדורי מתגלגל במיסעדה המוארכת, מושך אותי בחזקה, הציגני בפני האשה הרזה, המלצרים, הקופאית, אחדים מיושבי המסעדה, ואף תקע את ראשו במין צוהר מעוגל שבדלת המטבח. מיד הבנתי שהוא נחשב כאן רב ומשגיח כשרות, ושאין הוא משלם על מזונו כאן. ומיד הבנתי שלוסטיג, כבני־מינו, הגיע לכאן כשהוא אחרי פרנסתו, שלא נימצאה לו בישראל. ומשביקש לעצמו פרנסה, ניתלש מישראל לניו־יורק, ועכשיו הוא אחד מתוך המון קטן של כלי־קודש, המתרוצצים כאן כחזנים, כשוחטים, כרבנים קטנים וכעסקנים, ולאט לאט את מוחם ממלא עשן יהודי אמריקאי.

לוסטיג לא נשתנה הרבה, פני הילד שלו גברו על פני המבוגר שלו. כשפניו עולות מן האוכל היהודי ושוקעות בו, סיפר שהיגר לכאן לפני כשנתיים, הוא ואשתו, שמוצאה תימני חרדי, וארבעת ילדיהם, הוא מועסק על־ידי אחד שטיין, יהודי אמריקאי המתנאה בתואר רב, שלו בתי־אבות אחדים שהממשלה מקציבה להם תקציבים, ושתי מיסעדות יהודיות מפורסמות, שזו אחת מהן, וכן בתים וקרקעות.

פוץ, לוסטיג אמר, השטיין הזה פשוט פוץ, אבל מה לעשות, בשבילי אמריקה זה שטיין ושטיין זה אמריקה. ומיד פתח בתיאור מיני רמאויות בעניין מנות הבשר, הפירות ומוצרי החלב, על מידותיהן וכמויותיהן המדוייקות, ששטיין זה, בדרכי עורמה, חוסך או ממש גונב לעצמו מפי הזקנים האומללים.

לוסטיג, לגופו ז’קט אפור קצר, פיאותיו מגולגלות מאחורי אוזניו, הדף קצת את כלי האוכל שלפניו וסיכם איתי שתמורת מאה וחמישים דולר אסייע לו יומיים־שלושה בבית־אבות אחד בברוקלין. עדיין נשתמרה בפיו העברית הישראלית של פרדס־חנה ומרץ גופו, וראשו, מדי פעם, שב וניתקע בין כתפיו. בראש השנה, הוא אמר, וביום־כיפור, אני עובר לפני התיבה בבית־האבות ומרעיד את הלבבות. והוסיף, כשהוא מצחקק במין צער פשוט וגלוי, ושטיין מוכר את הכרטיסים, אתה מבין אותי.

השתתק קצת, הביט בי, ולבסוף אמר, אני מרוויח עליך רק חמישים דולר, באמונה, כל התקציב לעזרה לחגים ששטיין נתן לי זה מאתיים דולר, ככה שאני עליך מרוויח רק חמישים, נהייתי גם מתווך, אבל צריך לחיות.

סברתי וקיבלתי, ולוסטיג, מרצין, אמר, לא תפסיד, לא תפסיד, זה לא הרבה עבודה, יום לפני ראש השנה צריך להגביר יראת־שמים בזקינים, להכין את המחזורים, לסדר את בית־הכנסת, ופשוט להיות שם כשהמשפחות שלהם באים לבקר אותם בשביל שנה טובה, וטוב שהמשפחות יראו ששטיין משקיע בזקינים, ושהוא לא משאיר עליהם רק את הכושי הזקן, וקצת לדבר איתם ובכלל לעשות קצת התרגשות, אתה יודע איך שזה, ואתה בעצמך את שטיין, רק שתזכור שהוא פה רבּיי, תראה את השטיין הזה, אבל תהיה בעיה עם הלילה שמה, כי לא תוכל לחזור למנהטן, כי צריך גם מישמרת לילה, זה בתוך הג’וב וכבר בצהרים של היום של ערב ראש השנה אתה יכול לעזוב.

נישטפתי גל של חום בגלל לוסטיג זה וכמעט חיבקתי אותו מעבר לשולחן, וניזכרתי בפרשת אביו רוכב־האופניים ונהג המונית ובפרשת אוטובוס אגד, שכולן פרשיות שתום ואומץ מעורבים בהן.

לאט לאט, התחבבתי על הזקנה, אוגרת הסוכר, ולאחר כשעתיים, באולם המרכזי, כבר ידעתי את קורותיה ואת יחסה לרבּיי שטיין, שהוא לדעתה גזלן מכל בחינה שהיא, יהודית ומשפטית. עניתי לה מה שעניתי בעניין בן־גוריון וגולדה ואבא אבן, ומשגילתה שהיא אוהבת את לוסטיג, המבקר אותם אחת לשבוע, כבר החשבתי אותו מעין נשמה־אחות, מעין חלק ממני, משלים, מי שאני יכולתי להיות ולא הייתי, ועיסוקו עם שטיין ועם הזקנים, והיותו משגיח כשרות, יפים מאוד היו בעיני, יפים וטיבעיים, יפים לו ויפים לי, והיה בעיני כנסיך החיים הפשוטים, חיי המציאות, חיי המעשה שלפיהם האדם בעקבות תכונותיו הפנימיות, נסיך שזו מסילתו.

אמרתי לעצמי שאני חייב לקבוע בזיכרוני את הימים האלה בבית־האבות הברוקלינאי, את לוסטיג, את הזקנה, את אם־הבית החבשית, את ארון הקודש. לקבוע ולא לתת לזמן לטשטש אותו עד כדי כך שברבות הימים לא אדע אם בדיתי אותו מלבי, שלא יצטרף לבדיות, המונחות, שורות שורות, במחסן הזיכרון.

פה ושם, השתעשעתי עם הזקנה, וכשהיתה מסבה את מבטה, הייתי מחסר מקוביות הסוכר במהירות, וכשהחזירה מבטה, מיד נתנה אותו בקערית הסוכר, מונה בראשה את הקוביות, וכששעשוע זה החל לצערה ממש, החזרתי את הקוביות, והיא, צוחקת וקצת דומעת, מאת השם היתה זאת, מחאה כפיים.

לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות, הגיעה לאולם המרכזי אם־הבית, אשה חבשית רזה, כבת ארבעים, מלווה בשני שליחים של הסופרמרקט, נושאי חבילות והודפים עגלת־קניות.

כשהגיעה למרכזו של האולם עצרה, נטלה מן העגלה קופסה שטוחה ציבעונית, הגביהה אותה מעל לראשה, וקראה, באנגלית שבורה קצת, חבר’ה, לשון פרה! ומיד נענתה, מכל עבר, בתרועות גיל ובמחיאות כפיים.

מין פשטות גדולה נבעה מן החבשית, והבנתי שהיא לוסטיג של החבשים, ממין נקבה. החבשית ידעה על בואי מבעוד יום, ולאחר שהתעסקה קצת במטבח ושילחה את השליחים ועברה בין הזקנים, מחבקת את זה ומיטיבה את סודרו של זה, הצטרפה לשולחן של הזקנה ושלי, ואומרת לי, טוב שבאת, עבודה מצויינת, אתה כמעט לא לעבוד בכלל, אתה רק יושב ככה פה, ורואים אותך כל הזמן, אין בעיות, ומזגה לעצמה תה, וכשסיימה לשתות את התה ביקשה לשתות עד תום והגביהה את זרועותיה ונימתחה וגילתה ששדיה ממש מפוארים, צוחקת, מטלטלת אותם קצת, ואז, מעולם עד אז לא ראיתי כדבר הזה, היא מדברת אל שדיה, סונטת בהם, למה אתם כל כך גדולים ומפריעים. והזקנה מתפקעת מהנאה, אומרת לי, עכו“ם, גוייה, עכו”ם.

לוסטיג סיפר על דבר החבשית וביקש ממני שלא אשגל אותה, שהיא משתגלת בתענוג עם יהודים, ונענית מיד. לוסטיג ראה לעצמו היתר כיוון שהיא גוייה, וזה הוא אמר, מחייך במבוכה, מודע לגוזמה ולצביעות, כמו שאני שוכב עם סתם גוש בשר, אבל האמת היא טובה, ופעם בשבוע, כשהזקינים יושנים, אנחנו עולים לחדר שלה בקומה השנייה, ומיד היא נישכבת מתפשקת וגם אוספת את השדיים שלה ביחד ולוחצת אותם, רק שעל יד הקוס שלה יש לה כמו צמר פלדה וגם שמפו מיוחד לא עוזר לה עם זה.

ביומם המשותף הראשון בבית־האבות, לוסטיג לא ידע כיצד יבהיר לה את כוונותיו, וכיוון שראה שהיא חבשית חשב לעצמו שסתם חנופה וסתם חיזור וסתם ליבוב לא יועילו. עלה בדעתו שכשהם קצת ביחידות ישפשף לעיניה את איבר מינו, מבעד למכנסיו, וכך עשה, והיא מיד משפשפת את שלה כנגדו, וביאה ראשונה מתקיימת עוד במטבח, כשהם בבגדיהם, הוא נילחץ לאחוריה, רגלה הימנית מוגבהת על כסא, והיא, לפי זיכרונו, קצת נובחת, והנביחות מבהילות אותו והוא מושך עצמו מאחוריה, והיא מסתובבת במהירות ונותנת אותו בפיה, ומאז, לפי תיאורו, הם קצת נאהבים, ולעתים, בלילה, יאכלו ארוחות כשרות בחדרה, שחלונותיו פונים אל הרחוב.

כיוון שלוסטיג סיפר זאת כפי שאדם יספר על הטבת־שכר שזכה לה במקום עבודתו, התחבר הדבר לפשטותו הנהדרת, ונעשה עניין מאוד פשוט, רחוק מניאוף ולא רחוק מיצר פשוט המעיד על בעליו שהוא בריא.

אתה יודע, הוא אמר, אתה יושב בחדר שלה בלילה, בחוץ כל מיני אורות, ואתה לא יודע מה אבל פשוט טוב לך עם החבשית, ושזו לא בדיוק עבירה, והיא כל הזמן שמחה, אולי קצת מין קופה כזו או חיה, אבל גם בן־אדם, לא משלנו, והפטמות שלה כמו שזיפים שחורים, ואין הרבה מה לדבר, ולפעמים אני פשוט נירדם לכמה זמן, ואפילו שהיא קצת כמו חיה וחבשית, יש לי בקשה שלא תשכב איתה, שזה שלי, ככה שלי, אתה יודע איך שזה.

בינתיים, לוסטיג, שהוביל לפינת האולם חבילת מחזורי־תפילה, הצטרף לשולחן, פניו לחלון, הזקנה מקבלת אותו בלטיפת גב ידו, והחבשית ברוח טובה, ועכשיו, כשהם סמוכים, אין לך בעולם כולו בריות שונות זו מזו, ושורה ביניהם מין נעימות מיוחדת במינה, נובעת מן הפשטות עצמה.

לוסטיג הסיר את מגבעתו, מתחתיה כיפה שחורה, והחל משוחח איתי עברית על עניניים פעוטים שיש להסדיר קודם החג, ובעניין שינת הלילה הציע שאשן בסטיישן הגדולה שלו, שכסאותיה נופלים לאחור, שחונה מול בית־האבות, כנגד שש־עשרה דולר נוספים שיגבה משטיין, שהתחייב למלון עבורי ללילה אחד. לוסטיג הציע שנחלוק בינינו את תמורת המלון, שינה דעתו ואמר, עשר לך, שש לי, טוב?

ממול, בגינה הקטנה, כמעט באור יום אחרון, שתי קבוצות ילדים נערכו למישחק כדורגל, וכיוון שאין זה מישחק מקובל כאן, אפשר היה לחשוב שהם מהגרים מזרח אירופאים, משמרים מינהגים ממולדתם. הפנתי את תשומת לבו של לוסטיג אליהם, וחיוך התפשט על פניו.

כמה זמן עבר מימי פרדס־חנה, עשר שנים, שתים־עשרה שנים, ימים אחדים? מדוע זה הזיכרון כה מרוכז, כה מפורט, כל פרט לפרטיו? האם געגועים משמרים אותו? האם הגעגועים מפוברקים קצת, הרבה, הכל מפוברק? מעומת עם החיים שלאחר הבחרות, שלאחר הישיבה? מדוע אני מבוסס בפרטים, בפרשיות בודדות, ואיני מסוגל לתאר את השלם? האם השלם זוהר מדי, מסנוור, מין כדור־אור? האם לוסטיג זה אינו קריקטורה שראוי להציגה כך? מניין האמפטיה הזו כלפיו, מניין הערצת פשטותו, מה לי ולפשטות זו? האין אני, על פי טיבעי הנכון, חייב כעת לקום ולהסתלק מבית־האבות הזה? למה אני ניקשר והולך ללוסטיג, לזקנה אוגרת־הסוכר, ולחבשית?

והנה, אימת הפיגור הישנה עוד מעט תעלה ותכלה את האישיות, תציף את התאים, ובלילה, כשאשן בסטיישן של לוסטיג, אימת הפיגור תשנה את מראה פני.

המישחק על גביע יום העצמאות, שהוענק על ידי המועצה המקומית פרדס־חנה, היה מישחק הכדורגל של השנה. רק המהגרים הקטנים שמשחקים עכשיו בגינה הקטנה, מול בית־האבות, טועמים את טעם הדם והמרדות שבכדורגל.

שלוש קבוצות התחרו על הגביע, זו של הישיבה, זו של בית־הספר החקלאי וזו של בסיס טירוני הנח“ל. בנח”ל שיחק אחד כהן, שקודם גיוסו השתייך לקבוצת נערים של מכבי פתח־תקווה. היציע המה אדם, וביניהם מין כתב־פרילנס של עיתון הצופה, יומון דתי, שפה ושם היקצה מקום לאגודת הספורט אליצור. המשחקים התקיימו בשיטת ליגה, באותו יום, החל מהבוקר, כל קבוצה משחקת שני מישחקים – מישחק ראשון, אנחנו נגד החקלאי. בקהל ישב גם בלנרו, כוכב כדורגל מקומי, שעבר לשחק בחדרה, ולימים הגיע גם לדרום־אפריקה. נמוך, מוצק, נוטה לגוציות, שיערו הבהיר והחלק גולש על עיניו, אז עולה חדש שהכדורגל הצלתו, לצווארו שרשרת זהב, לועס ומעשן, משועמם, מפגין אדישות. מורים אחדים שלנו ומדריכי־פנימייה אחדים אף הם נכחו, מעניקים מין הכרה רישמית מוגבלת. הרבנים הליטאיים, האגודאיים, לא עלה בדעתם לבוא, ולא עלה בדעתנו שיבואו, וזאת למרות שבמישחקים אולי היה אחד חלקי שישים של קידוש השם ברבים.

תלמידי החקלאי, ישראלים פשוטים, שבריאותם תורתם, בנים לציונים כלליים ולמיני פרוגרסיביים, המונהגים על ידי סרלינים ורוקחים ולבנונים וספירים, ושאימותיהם נשות ויצ“ו ואירגונים חקלאיים, ושכולם יחד מקדשי ט”ו בשבט, כבר בעטו בכדור וקיפצו במיגרש, כשעלינו.

בי נישבעתי, כל אותו הלילה לא ישנתי, הופך בראשי את מהלך ניצחוננו המוחלט, שהוא, במובן ברור, ניצחון הדת.

עלינו למיגרש, כיפותינו מהודקות בסיכות נוספות, גופיות ועליהן ציציות, הרוב בנעליים שחורות גבוהות או חצאיות, אחדים ממש בנעלי התעמלות, ולוסטיג, שתפקידו בֶּק, פניו להבים ועורו מבריק, מוכן ומזומן לקידוש השם מלא במחיר גופו, איבריו ואיבריו הפנימיים, כלייה וכבד.

החקלאים, מודרכים על ידי מורה התעמלות, שלבש אפודת ספורט של ממש, כחולה, שרוך לבן חוצה אותה באמצעיתה, שעד אותו יום לא ניראה כמוה בפרדס־חנה, בעטו, קודם המישחק, כדורים לשער, קרנות, העבירו פסים קצרים, ושניים מהם אף הפגינו משולש מהיר, הפגנת משולש שכמעט שיתקה את אוהדינו שביציע, ושסחטה מבלנרו מחיאת כפיים עצלה.

הבנות של בית־הספר החקלאי הסתדרו להן בקבוצה ליד קו המיגרש עצמו, נתונות במכנסיים קצרים ובגופיות, שיערן שופע, שזופות, שדיהן שדיים, וכולן כאילו נולדו לעולם מתוך אמבט מורתח של דבש ושל שעורה.

לימים, רק דרום־קוריאה במישחק הגביע העולמי, הפתיעה בשיטת המישחק שלנו. עשרה שחקנים על כל כדור, לאורך המיגרש כולו, לאורך המישחק כולו.

השער הראשון ניכבש בדקה העשירית, כשארבעה משחקנינו מלווים אותו ממש, בתוך השער עצמו. השער השני ניכבש בדקה הארבעים בנגיחת ראש חזקה, כשהראש עצמו, מעוצם התנופה והקפיצה, מסובך ועטוף ציצית, ארבע כנפות, כמין שד לבן, שרגלי ילד יהודי יוצאות ממנו.

החקלאים לא עמדו בקצב הזה, וכשניסו להעתיק את שיטתנו, עשרה רודפים כדור, ספגו את השער השלישי.

לאחר השער השלישי, השתררה במיגרש מין רגיעה. לוסטיג, פניו נפוחות מכדורים שעצר בפניו, הירשה לעצמו, פה ושם, שעשועי כדור, פסים, ואף ניסה להפגין משולש, הפגנה שלא עלתה יפה. עליונות התורה הוצגה ברבים. יום טוב מזה, לא ידעתי.

בצהרים, בפנימייה, על מיטותינו הנמוכות, חזותינו עלו וירדו ממאמץ ומהתרגשות שעה ארוכה, חוזרים ומתארים לעצמנו את המישחק לפרטיו, ולוסטיג, על פניו מגבת מוספגת מים, הביע צער שאביו לא היה היום איתנו, ופעם נוספת קינאתי בו על אביו.

ועכשיו, כשאנחנו בבית־האבות הזה, שאלתי אותו על אביו, והוא אמר שמחר יוצא היערצייט של אביו, ששבץ־הלב הכריע אותו לפני חמש שנים. ככה פאף פוף, לוסטיג אמר, מתאר את מותו הפתאומי.

הערב ירד, הקב"ה, פעולתו אמת, השיב רוח קרה על ברוקלין, הנערים חדלו ממישחקם, הזקנים נעשו צפודים יותר וניפחדים יותר, אורותיו הפנימיים של הסופרמרקט כבו, רק התרנגולת מוארת באורות ציבעוניים מתחלפים ומרצדים, החבשית כבר הסתלקה למטבח, הזקנה אוגרת־הסוכר נעמדה ליד דלת הכניסה הראשית כאילו היא מצפה לאורח.

לוסטיג אמר, אם יום־כיפור היה יוצא שבת, הייתי פותח כאן באילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר, שבת היום לאדוֹשֵם, במנגינה הישנה של פרדס־חנה, בשביל לחמם את הלבבות, אני בעצם אוהב את הזקינים האלה, למה לא, יותר טוב היה להיות עכשיו בחברון או בסלובודקה, אבל, אתה יודע איך שזה, לא כל אחד יכול, לפחות אני לא יכול, וככה הגעתי לאמריקה, פרנוסה, אבל מייש, הבן שלי, רואים עליו, הוא כבר לא יהיה כזה משגיח־כשרות, בטוח, אני בטוח.

לא ידעתי מה לומר ללוסטיג. אם הייתי מצטרף לתקוותו מבנו, הייתי מגלה בזאת את דעתי שמעמדו כמשגיח־כשרות כביכול אינו מעמד, בעוד שדעתי היתה שזהו כן מעמד ושלוסטיג הינו נסיך חיי המעשה, וכך התחלתי שר בקול שקט, ובכוונה רבה, את אילו היה לי כוח, ששרים בישיבה קודם קבלת שבת.

לוסטיג הצטרף בחפץ לב, וכך, כשהוא מנהיג את תפילותינו, עברנו מקבלת שבת לשבת עצמה, מלכה דודי לטוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון, ומשבת לראש השנה, ומראש השנה ליום־כיפור, מן האל בתעצומות עוזך למנגינת ונסלח לכל עדת בני־ישראל, עוברים מזה לזה, טועמים את המלים, אני מדגיש את העברית ולוסטיג את היידיש, הכל במהירות, כשני חזנים שניפגשו ברכבת ובתחנה הבאה יפרדו זה מזה, בשיתוף נאה, ותוך כדי כך לוסטיג רומז לי, מתוך הדגשות טעמים ומלים, הדגשות שרק בחורי ישיבה יכירו, שהוא יודע שניפרדו דרכינו, שהוא עדיין שם ושאני איני שם, ושאין בלבו עלי, ושהוא ידע שכך יעלה, ותוך שהוא מתחזן פניו מתבהרים, ופני הילד שלו משתלטים על פני המבוגר שלו.

התפילה המחוזנת המשותפת הזו הטילה אור רע על חיי היום, והנה הועלה אור באולם המרכזי של בית־האבות והכל נפוג מיד, והחבשית, הודפת בגאון עגלה עמוסת צלחות וסירים וכלי אוכל, ולצידה פוסע כושי זקן רזה, משום־מה מחייך, הביאה ארוחת ערב, שהיתה, מבחינתה הכנה לארוחת הערב החגיגית של ראש השנה.

לוסטיג ואני אכלנו במין פיזור נפש, שעדיין היינו קצת מחוברים לחזנות המשותפת שלנו, שעדיין התגלגלה בחלל הפה, מרגשת ומעציבה את הנפש. ואולי הזקנים והחבשית ומיני הסלטים, שתמימה זו ערמה על השולחן, נראו לנו כמין משל חסידי, אולי קצת ברסלבי, משל שהחיים עצמם המשילו לנו, כשאנחנו עצמנו משוקעים בתוך המשל. וכאילו חבורה של בחורי ישיבה, בשעת שיעור־מוסר, צופה במשל דרך זכוכית, שמצד שלהם היא שקופה ומצד שלנו היא מראה, ובמקום שנשב איתם צופים במשל, אנחנו בתוך המשל, ואולי המשל עצמו.

מכאן והלאה, הכל התגלגל כשהוא, מבחינתי, מחוסר טעם. הזקנים אכלו את ארוחת הערב שלהם ליד שולחן ארוך, כתפיהם מכונסות וראשיהם מתוחים אל הצלחות, צווארם פשוט, כסיעת ציפורים יהודיות, שאין בכוחה עוד להתרומם ממקור המים.

לוסטיג, ליד השולחן שליד החלון, קרא בשני ספרים גם יחד, במחזור ראש השנה, שעמודו האחד עברית והאחר אנגלית, ובקובץ סיפורי חסידים, כזה שהיה מקובל על החרדים בשביל נשותיהם ובשביל בנותיהם, בוחר לו את הסיפורים שיספר ביידיש מעורבת באנגלית שלו לזקנים, קודם תפילת ראש השנה, להעיר את ליבם ולחבב עליהם את החג.

סיימו הזקנים את ארוחתם, ולוסטיג הצטרף אליהם לבירכת המזון. תמיד בירכת המזון חטופה קצת, והיום עשה אותה לוסטיג שבר גדול, כשהוא מאריך בה, עולה בבונה ברחמיו ירושלים, וכמעט גועה בבכי בבמרום ילמדו עלינו זכות, עד שהזקנים האלה נשתבש לגמרי הסדר בעיניהם וקצת נחרדו וכמעט נשתבשה זיקנתם, שדימו שלוסטיג ממש אומר קדיש על קברם, ואחד מהם, גבוה שעיניו ירוקות וראשו מלא שיער כנער, שיערו עשוי כשתי קומות, התחיל לרטון, ומיד לצווח, ביידיש, גענוק! גענוק! וקם מן השולחן, ואחריו קמו חבריו, ולוסטיג נותר לבדו, ממוטט על השולחן, עד שהבכי התחלף לו בצחוק חרישי, מטלטל את גופו, הזקנים מביטים בו ממרחק, והחבשית מפתח המטבח.

לאחר שהזקנים הלכו לחדריהם, הדליקה החבשית את הטלוויזיה, שניצבה על עגלת גלגלים ליד פתח המטבח, והתיישבה לה, צופה בתמונות הרצות, וגופה, קצת מקופל בתוך עצמו, רגליה אסופות לבטנה, מדיף כניעות של חיית בית.

לוסטיג הוביל אותי לסטיישן, תחת זרועו שתי שמיכות צמר, שריחן ריח חיטוי מעורב בבושם זול וחריף. התקין את מושבי הסטיישן לאחור, החזירם ושוב משכם לאחור, עד שלמדתי. הדליק את הראדיו, והתחייב, במין חגיגיות, כשהוא אומר צאן קדושים קומו לעבודת הבורא, שבשתיים לפנות בוקר יעיר אותי לעמוד על מישמרתי באולם המרכזי, וחזר לבניין. בראדיו הושמעה מחרוזת של נט קינג קול, זמר שחור שקולו כקטיפה העמוקה.

לאחר שעה קלה, כבה האור הגדול באולם המרכזי, ונותר רק האור הצהוב שבמבוא בית־האבות הזה, נוֹגֵהַ באד הערפל, ודקה מאוחר יותר נידלק האור בחדרה של החבשית, ובחלון ניראתה צלליתו של לוסטיג. הדלקתי וכיביתי את אורות הסטיישן פעמים אחדות, במין קצב מורס, והוא החזיר לי באור החדר של החבשית, והיינו כשני שוכני תאי אוניות, שביטניהן זו מול זו, והן כאילו שוקעות, והם ניפרדים איש מאחיו.

אד כחלחל התפשט על חלון המכונית עד שקיבל את צורתו הברורה של אביו של לוסטיג, רוכב האופניים. וכשזה נעלם והאד נע, כתנועת עננים מציירים צורות, באה מתוך האד הזה צורתו של נתן לוי, תלמיד הישיבה פרדס־חנה, מי שמת לו אביו והוא עוד נער.

 

י"ז    🔗

תל-אביב, 1960. במשך שלושה ימים ישבו בחורי הישיבה במישמרת ליד פתח חדר המתים של בית-החולים, שבאחת ממגירותיו נחה גופתו של אביו של נתן לוי, על מנת להבטיח שהרופאים לא ינתחו את הגופה.

אביו ניפטר בחטף, ועכשיו התדהמה פינתה מקום לצער שנבע מנתן לוי ופשט בין הבחורים, חבריו לכיתה בישיבה. באותו בוקר, שעות אחדות קודם ההלווייה, בחדר המבוא של חדר המתים, תוך לימוד משניות וקריאת תהילים, לחילופין, מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים, זרמו להם חיים תל-אביביים שהיו מוכרים לנו וגם רחוקים מאיתנו בלא מעט מובנים.

יוסף לוי, אביו של נתן לוי, היה נאמן טיפוסי של הפועל המזרחי, פועל בבית-חרושת קטן שייצר תיקי נשים, עשויים פלסטיק, שפיתח קו-ייצור נוסף של מעילי גשם פשוטים, כמעט מלבניים ואטומים.

לאחר שקברו את יוסף לוי, הבחורים התכנסו בביתו של נתן לוי, שנותר בעולם עם אחותו המבוגרת, ועם אמם החורגת, אשה שהיתה זרה להם במיוחד, אוכלים כעכים מוספגים בקפה חלש, בוהים, מייבבים קצת, נוגעים זה בזה, אחותו מסתירה את נשיותה בבגדים כהים גדולים ממידתה ובנעליים כבדות, שמעט האטו את תנועתה.

האם החורגת ישבה במעגל משלה, מסובבת בבן ובבת, מנישואיה הראשונים, מייבבת כפי הנידרש, מיטיבה בתנועות אוטומטיות את מטפחת ראשה, משעינה קצת את עצמה פעם על בנה ופעם על בתה המבוגרת, שפניה אטומים, שרגליה נפוחות וגופה נתון במעיל גשם כחול, מכופתר קצת, ויד אחת שלה מושחלת עד למרפק בתוך ידית תיק היד שלה, כל כך מושחלת עד שהידית מאדימה את הבשר שליד המרפק.

יוסף לוי נשא את האשה כשנה ומחצה קודם מותו, משום שבוש בלא אשה, ומשום שמאס באלמנותו המתמשכת. בנו, בן השש-עשרה, למד בפנימייה, בישיבה, ממנה הגיע אחת לחודש לשבת אחת, ובתו, בת השמונה-עשרה, התגוררה עם אחותו בעיר אחרת.

אותה אשה שנשא קצת פיתתה אותו, חיסרה קצת משנותיה, מנעה ממנו את משפחתה, קצת הערימה עליו, גם אם נכון לומר שסבר וקיבל. חתונתם נערכה במישרדי הרבנות הראשית, בנוכחות ילדיהם המבוגרים, שכנים אחדים ומכרים אחדים, ונציגים רישמים של אירגוני עיירות מוצאם שעלו בעשן השואה.

נתן לוי חזר אז לישיבה כשהוא מעט נבוך מחתונה זו של אביו, אך מבלי שיראה בה מין חילול של זכר אמו המנוחה. חבריו לחדר קיבלו זאת בשתיקה, וכשסידר על השולחן מיני מתיקה ועוגות, שנותרו מן החתונה, אחד הנערים אמר, מזלטוב, ונתן לוי אמר, מה אני יודע, עכשיו אני לגמרי לבד, ככה אני עכשיו מרגיש.

הנערים לעסו בשתיקה את העוגות, שלחות קלה נבעה מהן, וריח של קופסאות אטומות עמד בהן.

בכל אחד מן החדרים בישיבה התגוררו ארבעה נערים, ובחדר מיטות ברזל נמוכות, שולחן מצופה פורמייקה, ארבעה ארונות קיר מוארכים ומירפסת קטנה, פונה אל שדרת עצים מצילה, העצים גיזעיהם מסובכים בשיחים קטנים, כשבתוך השדרה נימשכת דרך עפר כבושה. מעבר לשדרת העצים, השתרע מישור חולי קטן, משתפע באופקו ומסתיים בקו מיגדל מים קטן לבן.

כאשר הנערים עלו על מיטותיהם, נתן לוי, בגופיה ובתחתונים, יצא למירפסת, גופו השרירי, הקטן, מתקשה בצינת הלילה, מרעיד, ולאחר שעה קלה שמעו הנערים את בכיו המרוסק, עולה ויורד, עד שגווע.

למחרת, בשעת הלימוד העצמי באולם הישיבה, הרב התיישב ליד נתן לוי ובמשך כשלוש שעות למדו בחברותא, כשהרב מושך מן הגמרא אמירות וחצאי אמירות שמתחברות לעניין חתונת אביו, מפענחות אותו, מיטיבות עם נתן לוי עצמו, שכבר אז פיקפק בדתיותו שלו, כשהוא מציית לאינסטינקט האומר לו שמיסגרת הישיבה מגוננת עליו יותר מתמיד, משאביו נשא אשה זו. וכך, התרחק לאט מאביו, מגן על עצמו מפני אכזבות.

האשה החדשה ביקשה לחבב עצמה על נתן, וכשעשה שבת עם אביו, היתה מחזרת אחריו בדברים, מתקינה היטב את חדרו, מתאמצת לנהוג כבוד באביו, משבחת את הישיבה, ומוסיפה קצת לדמי הכיס שלו. ולא עלה בידה.

נתן לוי הריח בה זיקנה מנוונת שהתחברה לזיקנת אביו, שפניו האפירו מחודש לחודש. כל כך האפירו, עד שבשבת האחרונה שעשה איתו, קודם פטירתו, נירעש מאוד למראיהן, ומצא עצמן מחבק את אביו, שישב בכורסה, לאחר סעודת השבת, בוהה בעיתון ושואף אוויר בכבדות, מתקשה לפשוט תוך כדי ישיבה את הז’קט השחור שלו, מחבק את אביו, כשהאשה הזאת צופה בהם מפתח המטבח, גרבי הניילון שלה מגולגלות על בירכיה, וכפות רגליה בנעלי בית כחלחלות, מרופטות, שפרוותן סינתטית, ותבניתן מורחבת על-ידי כפות רגליה הבצקיות הרחבות.

חיבק את אביו, ואביו חיבק את ידיו המחבקות אותו, כאומר לו שעדיין אמָנה ביניהם.

האשה אמרה, אני אומרת לו לנוח, תמיד אני אומרת לו זה שינוח, לא טוב. העברית המשובשת שלה דמתה בעיני נתן לוי לנכות, והבעירה בו דחייה מאשה זרה זו.

אביו של נתן לוי ניפטר ביום בו אישפזו אותו בבית-החולים, ובאותו יום הגיעו הבחורים מן הישיבה לשבת במישמרת למנוע את נתיחתו.

תוך השיבעה, בבית אביו, נתעבה כקיר חשדוֹ באשה הזאת, והיא, מתפרקת מגינוני נימוס, החלה מתבצרת והולכת בתוך הדירה הזאת, בת שלושת החדרים ושתי המירפסות, אחת בתוך בית משותף, בתוך שיכון דתי-לאומי, שבו התגוררו גם מנהיגים אחדים של הפועל המזרחי, שילדיהם למדו בישיבה, קצת צמחים ומעט עצים חוצצים בין הבתים, וביניהם שני בתי-כנסת.

במשך ימי השיבעה, באו והלכו אנשים בדירתם, זה מביא איתו דרישות שלום מאנשים רחוקים, זה שיברי זיכרונות מתולדותיו של אביו המנוח ושל אמו המנוחה ואת סיפור התערותם בארץ ישראל ומשברי התערותם, וזה מביא איתו קצת יצר רע, וזה ממש שותל פירוד בלבבות, ובעיניו של נתן לוי דמות הוריו הולכת ונעשית מין עיסה מגושמת, חסרת פנים, וכאב עמום, שנידמה לו כבור שחור או כרוח קרה, משתלט והולך על נפשו, מזעיף את נפשו, מזעיף את פניו.

תלמידי הישיבה, מקיימים איתו משמרות בימי השיבעה, כשמין חגיגיות גדולה ופשוטה מבעירה אותם ומפרנסת את התלהבותם, החלו מחשיבים עצמם תחליפם של אביו ושל אמו המתים, ועשו עצמם עבורו כעין כפפה טובה, או כעין מעיל ישן חם וטוב. מות אביו של נתן לוי היה מות-האב הראשון בקרב בני הכיתה שלנו, והוא נחווה כך, כראשון, על ידי הנערים, בנים למשפחות יהודיות, אירופאיות, שחלקן לא השלימו עד אז, סוף שנות החמישים, את תהליך התערותן בארץ, חלקן נאחזות בדת כבסוג נימוס של בורגנות טובה, מתגוננות מפני המציאות הישראלית באמצעות דתיות זו, באמצעות בניהן שכמו נישלחו לישיבה כאל מין חזית רוחנית, שממנה ישובו מחושלים, ושבכל מיקרה תפטור את המשפחות מרגשות אשמה, מול השתלטות החילוניות על החברה הישראלית.

וכך, הנערים, בנים לאנשי הפועל המזרחי פשוטים, סוחרים פשוטים עורכי-דין פשוטים, בעלי בתים פשוטים, נסעו להם לאחר בר המיצווה, לעיירה צפונית, פרדס-חנה, מנוקדת עצים ומסובבת חולות ומין שכונות כפריות, למשך ארבע שנים, נחשפים למלמדים אגודאים, ליטאים, אשכנזיים מכאן ולהשפעות של רבנים ארץ-ישראליים מכאן, וביניהם הרב יהושע יוגל, הרב נריה, הרב ישראלי.

וכשמת אביו של נתן לוי, היתה כבר באחדים מאיתנו רוח אחרת, חרדית, רחוקה למדי מן הרוח הפשוטה שרק ביקשה להגן על השקט הנפשי כאשר שלחו אותנו לפרדס-חנה. כשישבנו בבית-החולים, מגוננים על הגופה מפני נתיחה, קוראים בקולות נמוכים אותיות-נשמה, כבר היתה בקולנו נחישות חרדית שהרעידה את הגווים. הטביל בו את המטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה כיוון שעבר עליה הגל טהורה ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים וכו' וכו'. נחישות שהלכה והבחינה אותנו מן הסובב הישראלי, מבלי שהמשפחות, שהתגוררו בערים הגדולות, נושאות ונותנות עם סביבתן החילונית, תבחנה בתמורה, בנחישות.

וכך, כנציגים של שבט יהודי חדש, הנולד בעצם אותם ימים בישיבות, הגענו למישמרות נגד נתיחת גופתו של הניפטר יוסף לוי, ישבנו איתו במשך השיבעה, ולאט לאט אופן הדיבור והנחישות הטילו קצת חשש בלב אנשי המזרחי, סוחרים ובעלי בתים, שבין הבאים לנחם את האבלים.

האשה הזרה, נעזרת בבנה ובבתה המבוגרים, הבן עם-הארץ שפניו כתפוח אדמה גדול, טועה בדיני אבלות, תמיד לועס בשפתיים חשוקות ומעשן סיגריות זולות, העמיקה ביצורה בדירה הזאת, עוטה על עצמה חרדיות גדולה מזו שבחייו של בעלה, יוסף לוי, מתבצרת נגד חבורת חבריו בני התורה של נתן לוי, מתבצרת ומתעבה בתוך אלמנות מרודה, מתרפטת, יבבנית, כמבקשת להעיר את רחמי הבריות שהיא בודדה מול בחורי ישיבה אלו.

מכאן לכאן, נתברר, בתום השיבעה, שהיא רואה עצמה יורשת הדירה הזו בת שלושת החדרים ושתי המירפסות, וזאת בתוקף י"ח החודשים שהיתה מחוברת למנוח, וכבר החלה מסיעה חפצים מכאן לשם ומשם לכאן ונשאה ונתנה, באמצעות בנה, עם מתקין מנעולים וסורגים, שבחגים היה מתפלל בבית-הכנסת השכונתי, ושבתו הגדולה עברה מהצופים הדתיים לבני עקיבא, נושאת איתה אקורדיון קטן, זריזה מאוד בריקודי עמים ומרבה לצחוק.

מיד יצאתי אני, שניבחרתי מבין הבחורים כיוון שאבי עורך-דין נשוא פנים, אל אותו מתקין מנעולים וסורגים לבקש אותו, אם לא ממש להתרות בו שלא ישנה במנעולי הדירה ובסורגיה, משום שהאשה הזרה מבקשת כך לנשל את נתן לוי ואחותו, שהיתה יושבת במטבח פניה שחורים כשולי קדירה, והיא כבר משוחררת מן השירות הצבאי כיוון שהצהירה על דתיותה.

אותו מתקין מנעולים וסורגים, יהודי נמוך שזקנו מודרני קצת, ולראשו פעם מגבעת ופעם קסקט, ישב אז בחנותו שבסימטה הניגזרת מרחוב אלנבי, לא רחוק מקולנוע אלנבי, מקדם אותי בחיוך טוב, כאילו אני מועמד להשתדך לבתו נושאת האקורדיון.

הסברתי לו מה שהסברתי והוא הסכים איתי, ממהר להסכים איתי ומוסיף משלו שהאשה הזרה מסוכנת היא, וכן שקודם שנישאה ליוסף לוי היתה מועמדת להינשא ליהודי אחר, שבינתיים אף הוא מת, ושהעדיפה את יוסף לוי משום שבנו ובתו לא גרים איתו, ושהיא מומחית מאין כמוה להבחין במחלות הלב דרך מראה הפנים, שהנה גם זה וגם ההוא ניפטרו ממחלת הלב תוך י“ח חודשים, והוסיף שאלה, כשהוא מחייך, אם טוב עשתה בתו שעברה מן הצופים הדתיים לבני עקיבא, והוסיף שהוא מכיר את אבי ומוקיר אותו וחתם בהבטחה שלא יתקין בה מנעול חדש, אלא אם כן ר' שיינבאום, יושב-ראש המועצה הדתית, בעצמו יבקש זאת ממנו. קודם שיצאתי ממנו, שאל בעניין הקיבוצים הדתיים, ובפרט אלה שבעמק בית-שאן, כשנעימת דיבורו עוברת מן הניגון של היידיש למין יבושת עברית שהיתה בה משום נעימה מפא”ייניקית.

משם, קודם שחזרתי לנתן לוי, עליתי למישרדו של אבי, שברחוב אחד-העם, ליד בית-הכנסת הגדול, לא רחוק ממישרדו של ח“כ עו”ד יזהר הררי, חבר-כנסת מן המפלגה הפרוגרסיבית, שלימים הצטרף למפא"י, שהיה אז מיודד עם אבי, ובעין אחת שלו, מפעם לפעם, היה עוקב אחרי גידולי בישיבה הזאת, קצת משועשע.

בדירה של אביו של נתן לוי עמד טחב שלא נפוג גם כשניפתחו החלונות והתריסים כולם. המנחמים העמידו פנים שאין הם חשים בטחב, גם כשדחפו עצמם לחלונות. משיצאתי מן הדירה והלכתי למתקין המנעולים ולאחר מכן למישרדו של אבי, שהופתע לראות אותי כך פתאום באמצע השבוע, נשבה בתל-אביב רוח טובה, משובבת נפש, וביני לבין עצמי, גם אם במידה ראוייה של הומור, תמהתי מדוע זה הקב"ה מעניק רוח טובה כזו לעמי-הארצות החילוניים שבעיר זו, ומיד עלתה התשובה שזו זכות של תלמידי חכמים שכאן.

נעלתי נעליים שחורות חצאיות, חוטמן מעוגל, גרביים אפורים, מכנסי גברדין כחולים, וז’קט אפור קצר, שקצת החריד את מנוחתו של אבי, שהיה כז’קט שילבשו הבחורים שפניהם לישיבות הגבוהות, החרדיות ממש. כמה אהבתי להחרידו, כשידעתי שאין לי עם החרדים ממש דבר, ושלא אתמיד כאן בדבר.

אבי ישב במישרדו, מאחורי מכתבה חומה גדולה, מצופה זכוכית, מתחתיה תחובים תצלומים אחדים של אשתו ושל בניו, אשתו, צעירה, נושאת פניה לגובה אל נקודה נעלמת, פניה מוארים, שואפת טוב-לבני ביתה ולה, אחי ואני במעילי עור אמריקאיים, מאובזמים, מרובי כיסים, ניצבים על הדשא הגזוז, ליד עץ התות, שבפתח הבית, ברמת-גן.

אבי, פניו מואדמים קצת, שיערו מסורק בקפידה לצדעיו, מתעבה קצת כגל על עורפו, לבוש מיקטורן חום משובץ, חולצה לבנה, מעונב, היה קורא אותה שעה בעיתון הארץ, ורוח טובה באה מן הים מבעד החלונות הגבוהים.

כשסיימתי לספר לו עניין המישמרת נגד נתיחת המת, השיבעה, האלמנה ומתקין המנעולים, התפשטה על פניו המלאים והגבריים, שמתחתם עדיין ביצבצו פני הנער שהיה, הבעת גינוי וקוצר רוח. מיד השתמט מכל נגיעה בעניין, מכל ייעוץ, כפי שתמיד השתמט מעניינים שראה בהם משום מהומה של אנשים פשוטים, והסתפק בכך שנתן שם של עורך-דין צעיר, איש הפועל המזרחי, שאביו עסקן-למחצה ומתעסק בעסקי בנייה בחולון החדשה, אחד ששמו שוורץ, מבוהל ומבהיל, שעמד באותם ימים לשאת לאשה צעירה בלגית, וכיוון שביקש להיטיב את מראיתו חזר והסתפר, חזר והסתפר, חזר והתגלח, חזר והתגלח, והיה מענה את גופו במיני צומות קצרים, עד שנידמה למין ירק-מים, או לביצה שלוקה, ובמיוחד למין איטריה.

קבעתי בטלפון עם אותו שוורץ, שדייק והוסיף ששמו הנכון הוא שוורץ-לביא, שעיברת את שמו, ויניח לשוורץ כאשר הלביא ירוץ על לשון כל מכריו, שניפגש בשעת אחר צהריים מאוחרת בגינה הקטנה שליד בית הדירות של נתן לוי.

קודם שיצאתי ממישרדו, שאל אותי אבי שאלות אחדות על לימודי, וכתמיד נשב משאלות אלו פיזור נפש גדול, אם לא ממש שיוויון נפש, שראה בישיבה זו רק מבוא לחיים מודרניים, כפי שחיים מודרניים נידמו בעיניו, סומך על יצר הרע שלי שאביא עצמי לחיים אלו, ועם זאת מוטרד קצת מן הז’קט האפור הקצר, וכשהוא מצביע על הז’קט הזה ביקש לומר משהו, ויתר על כך וקבע שניפגש ברמת-גן לארוחת ערב, ליווה אותי לפתח מישרדו, מודד את גופי המתפתח לעומת גופו, ניפרד ממני בלחיצת יד קצרה.

כשירדתי במדרגות מישרדו, ידעתי שהוא עדיין עומד במבוא המדרגות, עוקב אחרי, מנסה לחוות באמצעותי איזושהי חוויית נעורים בארץ ישראל, שחמקה ממנו ושמעט ממנה אולי ישיב לעצמו באמצעות אחד משלושת בניו.

הבטתי לאחור, והנה הוא שם, נבוך קצת, כמי שניתפש בהצצה מותרת אך מתמשכת מדי. לא ניתק כבר עד שיצאתי משדה ראייתו, יוצא לרחוב אלנבי, עוצם את עיני משיפעת האור שהציפה את הרחוב, ולא באה לתוך חדר המדרגות המאופלל.

בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם התרגשה מהומה קטנה ומתוכה עלו צעקות של יהודי אחד שחבילותיו התפזרו על הכביש ואופניו התקמטו מחבטה שחבטה בו מונית שחורה, שנהגה חבש מצחייה כחולה, מביט ביהודי הצווח בשקט כמי שבטוח בצדקתו. ראיתי שאותו יהודי הוא אביו של לוסטיג, בחור מהישיבה, ובשביל שלא להלבינו ביקשתי למנוע שיראה אותי. ראה אותי המסכן הזה וראה שאני מבקש להימנע ממנו, ועם זאת עשה דרכו אלי מבעד לקהל, חבילותיו ואופניו על המדרכה, כשהוא קורא בשם משפחתי, רוזנבלום, רוזנבלום, תופס בידי וגורר אותי למקום בו חבילותיו מפוזרות, מגבעתו מוזחת, חליפתו מדיפה חמיצות, מיכנס רגל ימין שלו אסוף באטב-כביסה עשוי עץ, ולאורך לחיו שריטה אדומה, כאילו מבקשת לדמם, והוא מציב אותו ואותי במרכז מעגל האנשים, מול נהג המונית חובש המצחייה, ובקול נמוך, שואב בטחון מאבותיו המומתים, אמר לו לנהג, זה הדור החדש שלנו זה, ואותם לא תדרסו אתם כמו חתולים ברחוב!

הנהג הסתפק באמירה יבשה, חניוק מסריח, חזר למוניתו והסתלק. עזרתי ללוסטיג-האב בהעמסת חבילותיו וביישור כידון אופניו ובהתקנת הסבל הברזלי המרושת, שהתנשא לו ככלוב גדול מעל לגלגל האחורי, מלווה אותו בהליכה, והוא כבר על אופניו, עד פינת רחוב מזא"ה, ממנה החליק לו, כשהוא קצת שומט ידיו לצדדים, כנער.

פרשה זו היתה כמה מהירה ודחוסה עד שלימים דימיתי שבדיתי מלבי את רחיפת-האופניים, ולעיתים קרובות הייתי מעלה אותה לפי פרטיה המדוייקים, אם גם בהקשר אחר. לימים, נודע לי דבר מותו של איב קליין הצרפתי. דבר מותו נודע לי שנים לאחר מותו. דבר מותו נודע לי רק לאחר שנודעה לי חשיבותו, שהוא זה שביקש להחדיר למילון של האמנות המודרנית את הרחיפה, את האדם-ציפור. הוא בדה בעזרת מצלמה, את עצמו מרחף, פרוש ידיים, מקומת בית פאריסאי אל הרחוב. כאילו הוא עצמו מחירה של אי-האפשרות הזאת. ומאז, איש לא יעלה עוד את רחיפת-קליין לפי פרטיה המדוייקים, אלא לפי תצלומה. ואין זה משנה עוד אם קרתה אם לא, ובלבד שנהגתה ובלבד שצולמה.

לוסטיג-האב נעלם במורד רחוב מזא"ה, ומצאתי עצמי משווה בין לוסטיג זה לבין אבי, שניהם כך או כך אנשי הפועל המזרחי, כבני ארבעים וחמש, כשאני מחמיר עם אבי ומקל עם לוסטיג, ומהדר דל בריבו, ומתמלא חמימות כלפי בנו של לוסטיג, שלמד איתי בישיבה, שפתו התחתונה משורבבת קצת וידיו משורגות שרירים מלידה ולא ממאמץ, כאילו נולד מין כדורון קשוי כזה. לעיתים, בעיקר בשעות הלילה, היה לוסטיג הבן, לגופו תחתונים בלבד, רץ, כמעט שועט, בפרוזדור הפנימייה, מקצה לקצה, צועק צעקות מרות, כשראשו תחוב בין כתפיו, ולעיתים נוגח אותו בדלת הלבנה של חדר המקלחות.

לאחר שעות, כשהגעתי לחצר ביתו של נתן לוי, השמש החלה שוקעת, ועל ספסל שבשדרה ישבו עורך-דין שוורץ-לביא ועורך-דין נוסף מצד האשה, זה מול זה, רגל מקופלת על הספסל, תיקיהם השחורים מפרידים ביניהם, והם בניחותא כעורכי-דין שאינם נותנים ללקוחותיהם לחצוץ ביניהם, ואולי כמין שותפים שקטים, ביקשו לפתור את שאלת האשה הזרה ונתן לוי והזכויות בדירה.

מסביבם, במרחקים קטנים גם אם ראויים, עמדו שכנים אחדים וקרובים, וביניהם בנה של האשה, ובמרחק רב יותר, ליד גדר חיה, עמדה אחותו של נתן לוי, נישענת על כתפה של אשה מבוגרת. במירפסת עמדה האלמנה קשובה לבנה ועוקבת אחרי תנועות ידיו. במירפסת המטבח עמדו נתן לוי ואחדים מחבריו.

מדי פעם, עורכי-הדין החליפו ביניהם ניירות, ולעיתים שלחו נייר זה או אחר לאשה, באמצעות בנה, להחתימה, ולאחר מכן לנתן לוי. מפה לפה, סיכמו ביניהם עורכי-הדין על מין הפסקת אש בין הצדדים. ואז, עלו שני עורכי-הדין, ולאחריהם הקרובים והשכנים, אל הדירה עצמה, מתקינים רשימה של החפצים הניידים שבדירה, וזאת על מנת למנוע הברחת רכוש מן הדירה, וכך היו רושמים אחד לאחד מיזנון, כלי כסף, שולחנות, כסאות, מקרר, מיטות, כסאות-נוח, סדינים, ציפות, תנור, כיריים, ארון ספרים, עד לאחרון שבהם, ואת חלקם העבירו לחדר, שלצורך זה ניקרא ביניהם חדר-הילדים, ונעלו אותו, רק לאחר שכל אחד מבעלי המעמד בעניין הזכויות במטלטלין ובדירה נתן מבט ארוך בחדר זה. כשיצא שוורץ-לביא מן הדירה חבט דרך ידידות ואולי חנופה קלה בכתפי, וכך נעשיתי נציגו משהלך משם.

עוד באותו לילה חזרנו חבורה שלמה באוטובוס לפרדס-חנה, בינינו יושב נתן לוי כמין חתן שחור, פניו זעופות, לבו הולם בפראות, מצונף במעיל כחול שביטנתו פרווה סינתטית, מלטף את סנטרו בפרוות הצווארון, מתאמץ לכבוש את דמעותיו, אמיץ מאוד, יתום ראשון בינינו, פניו כמעט צמודות לחלון האוטובוס הנוסע, מבטו בנוף הלילה החולף.

ואז, מתישהו, החזיר פניו אלינו ואמר, אני לרבנות הצבאית של הרב גורן לא הולך, אני הולך לטכני! שככה יהיה לי טוב אני הולך לטכני!

הבחורים לא כיהו בו, ולאחר זמן החל מפזם את נעימת הפיזמון הלועזי שדות-ירוקים, שהיה מאוד פופולרי אז.

כשהגענו לפרדס-חנה, לתחנת הישיבה, ירדנו ופסענו לאט, כמבקשים להאריך את שהותנו בחוץ, מבוססים קצת בגבעת-החול, ומנקודת מיגדל המים רואים את בניין הפנימייה, שכמעט הוחשך כולו, נורת המבוא מפיצה אור על המידשאה.

 

י"ח    🔗

תל-אביב, 1983. אתה לא הולך לזיין לו את הצורה, שאלתי את גימל, הפסיכולוג הוורדרד שלי. תביא, גימל אמר, תביא את הלוסטיג הזה שלך ואז ניראה, אני לא מבטיח שומדבר, אם הוא ממש חורבה אי-אפשר לעשות ממנו מי יודע מה במהירות, על המקום, קודם תביא אותו, אני כבר מסתקרן, ואני, בעניין הזה, בלי דעות קדומות, שיהיה פליט של גוש-אמונים או של שלום עכשיו.

האם אני מתווך? האם כאשר תסתיימנה הפרשיות האלה, אחדל מן התיווך הזה? אני מתווך בין לוסטיג לבין שין, בין לוסטיג לבין גימל. אני מתווך ואני בתווך. המלה מתווך מתקשרת למלה טווח, לשורש ולנגינה. טווח הנפש שלי משיק לטווח הנפש של לוסטיג ושל גימל.

ריקבון פושה בטווח הנפש והוא מואר ומודגש כשאני מפגיש את לוסטיג ואת גימל זה, שהופעתו כאן כהופעת לץ, וכהופעת לץ שהוא גם איש-זדון.

הפגשתם היא אולי מעשה זדון שלי, זדון פשוט, כל-כך חשוף ומהול ברמייה עצמית כאילו את טובת לוסטיג אני מבקש, בעוד שאני מסגיר לשעה קלה את המסכן ביד הנכה, את העיוור ביד המסנוור, את לוסטיג ביד גימל שהוא תפנוק מואדם, שריח זיעת בית-שחיו כריח דם הנידה והוא מכבס אותה וחוזר ומכבס אותה בבשמי-גוף ובמיני סבון.

גימל קם מכסא העור שלו. על הריצפה, ליד החלון, עמדה תמונה של יוכבד ויינפלד, נשים שהן אותה אשה במצבים שונים, הדמות המרכזית מבטה חזיתי, הצבעוניות הכללית חומה-ירוקה, וכאילו חידה כתובה בתמונה. גימל הגביה אותה ושאל, איך היא? איפה אני תולה אותה?

קמתי לצאת, לוסטיג ואשתו התימניה חיכו לי במעדנייה קטנה, ברחוב בן-יהודה, ליד שדרות בן-גוריון. גימל שאל, את הסיפור על התימניה חלמת? לא, אמרתי לו, לא חלמתי, כך היה, אבל את הפרטים אני לא בדיוק זוכר.

גימל אמר, בסדר, איך, תזכיר לי, איך אני צריך להתייחס לסיפורים של לוסטיג, אני מכיר אותו רק דרכך, הוא פנטזיונר או משהו כזה? הוא מסריח אותה קצת, לפעמים? כמו כולנו, אמרתי לו, כמו כולנו, לא יותר.

גימל אמר, אל תלך, תשאר עוד קצת, עצוב לי, אני לבד, וזה כבר לא עובד כל כך טוב כמו פעם, אתה מבין, העניינים האלה, כל מיני עניינים, צומחים, מטפסים עלי.

גימל התחיל לצחוק, והיתה לי הרגשה שזו תחילתו של מישחק נוסף שגימל נהג לשחק עם חבריו, מוביל אותם עד לנקודת מבוכה או עצבנות, שממנה, לעיתים, הם מתקשים לחזור, במשך שעות.

והנה, כפי שיקרה לעיתים רחוקות, אני קשוב לזולתי, אני קשוב לגימל, והנה הוא מדבר בשפתי והנה הוא מדבר כמעט בשפתו של שין, והנה כמעט שלושתנו מדברים אותה שפה בה ניטמעו מליצות ושברי פסוקים בעברית צחיחה.

אתה, אמרתי לו, לא מגלגל לי עכשיו איזה שטיק שלך, לא עכשיו, אני הרוס מהחיים שלי.

גימל שתק, מעמיד פני ניפגע, ואמרתי לו, בלי כיפה אדומה והזאב ובלי קולנוע אמריקאי, בסדר?

גימל אמר, בסדר, מה שאתה אומר, נדבר על יוכבד ויינפלד, על התמונה הזאת, אני אוהב לדבר על אמנות, טוב?

גימל התיישב לידי, על הכורסה-ספה, שעורה אדמדם, והיא בחדר הזה ככתם של עושר שנמוג, הניח את ראשו על כתפי, ורגל אחת על רגלי, ליד הברך, כורך אותה קצת על הברך, מקפיץ מעט את ישבנו השמן, והתחיל, כשהוא מחקה מה שנידמה לו כקול אשת חברה מזדקנת, אני שונאת קולנוע אמריקאי, הם גדולים כאלה ואני מפחדת שהם בסוף ירחיבו לי את התחת, שאני לא יכולה לתפור אותו יותר, כמה פעמים אני יכולה לתפור אותו, אבל הצרפתים, מאמינ’יו, אבל הצרפתים יותר קטנים וחלקים ומתחלקים, ואני אוהבת קולנוע צרפתי, אמא, כמה שאני אוהבת אותו, חלק כזה, לא מרחיב תחת, סוף כל סוף כמה פעמים אפשר להרחיב.

הנחתי לגימל לסיים את הקטע, כשאני, מדי פעם, מזרז אותו, עד שקם ואמר בקול של תינוק, קילקלת הכל, הכל! כבר התחלתי להמריא ואתה החזרת אותי לריצפה, לא יפה, לא יפה, ככה לא עושים לאבא! וכשהוא מעווה את פניו, משרבב קצת לשון, מושך את שפתו התחתונה, מגרגר, מחרחר, אמר, אדם, יכניס את אבא לספר, ברוכל’ה ישים את אבא, ישים אותו!

וכשהוא משים עצמו כאילו הוא מול מראה, מרקיד קצת את ירכיו, אמר, ואבא יצא יפה בספר, עם עניבה, יופי, יופי, וכולם יראו כמה ברוכל’ה אוהב את אבא בספר של ברוכל’ה.

רוק מכוער, מעורב בליחה, הקציף כבר על שפתיו של גימל, וורידי רקותיו תפחו קצת והאדימו, ונשימתו קצרה והלכה, עד ששמט עצמו על השטיח, גבו נישען על הקיר, פניו אלי, מתנשם ומתנשף עד שאמר, אתה יודע שעשיתי את זה רק בשבילך, ברוכל’ה שלי!

חזר והתנשף עד ששלט קצת בנשימתו, ואמר, כשהוא מצביע עלי, ברוכל’ה לא הולכת קולנוע אמריקאי תחת מתרחב. ואז תקף אותו צחוק שהתחלף בשיעול, שהרעיד את כתפיו, ופניו חזרו והאדימו, וכששמט מעט את ראשו, כאילו דם עומד לפרוץ משורשי שיערו, שורשים אדומים, כאילו ניזרק בהם צבע אדום.

לאחר כשתי דקות, קם, לובש מין רגיעה, שואל, איך הייתי, איך הייתי, תגיד, איך? אמרתי לו, אתה יודע שאתה הכי טוב בעסק הזה, אבל היום אין לי כוח לשונאת-קולנוע-אמריקאי, אני פשוט הרוס מהחיים, תאמין לי.

גימל אמר, בשביל מה יש חברים, אתה לא רוצה שיהיה פה מין משהו כמו אדם-וכלבו-וזהו-זה.

ביקשתי ממנו שלא יתן את הקטע של אדם-וכלבו-וזהו-זה, ואמרתי לו, אל תתן את זה כעת, אני מבקש. והוא אמר, אבל זה הקטע היחיד שלי שבו הטובים באמת מנצחים, אל תהייה שמוק כזה, וחוץ מזה אני מוכן לקצר קצת, אתה יודע מה, אני מקצר עכשיו את הקטע של הירידה מן האניה, וזה בערך חמישית, ואתה תדמיין לך שאתה שומע סערה בים ומישהו קורא, ברוכל’ה ברוכל’ה!

גימל, יושב, שעון על הקיר, מספיג את זיעתו בגב כף ידו, רגליו פשוטות לפנים, ולפתע יקפצו קצת, מתוך עווית שרירים, ניראה לי עכשיו, מהמרחק הזה, בחדר הזה, לאחר המאמץ הזה, כשהוא עומד לשבת עם לוסטיג, ניראה לי עכשיו כמו טייבל’ה, כמו יונהל’ה, הילד שהוא עצמו היה לפנים, הילד שדחף את ראשו-שלו בכוח אל מתחת לשמיכה, בחושך, בחדר-הילדים, כשהקיר שלו הוא הקיר של חנות המכולת של הוריו, במורד גבעת הווילות שבמרכזה עמד בית הורי, שומע אותם בערב, דרך הקיר, את השיעול הקצר והתכוף הזה של אביו, ואת הקול המתנסר של אמו, מתנסר ומנסר, מנסר חפצים, מנסר אנשים, מנסר ילד, מנסר טייבל’ה, מתנסר במכולת, מתנסר בבית, ועכשיו דרך הקיר, בחושך, נוגע בשמיכה, הילד מתחת לשמיכה, והנה הקול המנסר נעצר לפני השמיכה, והילד יודע שהשמיכה יוצרת עולם, טריטוריה. ועכשיו גימל, יושב ליד יוכבד ויינפלד, על הריצפה, מחייך חיוך עגול, שעושה את עיניו עיני עגל, והנה, הרוק המתועב שב ומופיע, ואימת הפיגור הנפשי והשכלי, המכלה את האישיות, העולה מן העומק עצמו, ממלאת בעצמה עכשיו את החדר, וגימל, בקול נמוך, מיתריו מרעידים, אומר, ברוכל’ה, אין מה לעשות, אני הולך להביא את השמיכה, אני מוכרח, אתה יודע, את השמיכה הקטנה הכחולה, אין מה לעשות, ברוכל’ה, אני מוכרח, ואתה נישאר כאן, מסתכל, אתה לא משאיר אותי לבד, לא משאיר את טייבל’ה לבד.

מסביב למכולת כבר התגבהו בתי דירות, שקבלנים, יהודים יוצאי עיראק, בונים ברמת-גן. צלעות הגבעה מתכסות בתים, ועצי התאנה, השקדיות, השיחים הריחניים, משוכות פרחי-הבר ומחילות הדורבנים, נעלמים, נימחים.

כשאמו של גימל יוצאת לה לרחבה הקטנה, המרוצפת, שלפני המכולת, טווח הראייה שלה הולך ונחסם, מדי יום. רק השמים, שמעל לראשה, פתוחים. אבל, השמים שמים להשם. אין שם בני אדם. והיא מעוניינת בבני אדם.

מדי יום היא מודדת את הצטמצמות טווח הראייה שלה. לפעמים, תגביה עצמה על קצות אצבעותיה. לפעמים, תהפוך ארגז ותעמד עליו, וממנו תשקיף אל השדה הנסוג, אל התאנה שמחר תעלם, אל שלדי הבניינים המתגבהים, ואל שלטי הקבלנים, שלטים לבנים גדולים שאותיותיהן גדולות, שלטים מתוחים, שגופם פח, שגבו אינו צבוע, מעומדים על חצובות עץ, מסתירים בורות סיד, ששטח הפנים שלהם כעין קרום, כעין קרום החלב המתהווה על פלטת-שבת, וכבר כשהשלטים ניפרשים, מתלווה אליהם מהומה קלה של חיים חדשים, של קונים ושל מתווכים.

ובשבתות, אמו של גימל תצא ותעמיד עצמה ליד אחד השלטים, ומיד היא מעורבת עם קונים ועם מתווכים, ופיה מהלל את השכונה ואת תושביה ואת מזג-האוויר, שכאילו הוא מיוחד לגבעה זו.

וכשהיא מהללת, מין תערובת של מועקה ושל התרגשות מתגבשת ונעמסת ליד מפתח ליבה, והיא משתנקת מעט ומתאדמת מעט, וגימל, המגיע באותו רגע, רואה שאמו נידמית עכשיו יותר מכל לתרנגולת, והוא יודע שהיא מטריחה עצמה על הבריות, ושהיא גוזמאית, ושהיא ברייה מסכנה, ושהוא בגזירה שווה ברייה מסכנה, והוא, לבו הולם בפראות, כמעט סוחב אותה מכאן.

וכשבגר, היה עוצר אותה, באותן שבתות, ליד פתח הדירה הצמודה למכולת, וממש מתחנן בפניה שלא תצא לבניינים המתגבהים. ולעיתים, אף היה חוסם את הפתח בגופו. ואביו, שכבר חזר מבית-הכנסת, שגם בשבתות היה מקפיד על מניין ראשון, יושב בשעת בוקר מאוחרת זו בחדר האורחים הקטן והנקי, היה מביט בו ובאשתו, מבטו מתרפה במהירות, ולעיתים היה אומר לו, ביידיש, עזוב אותה, לא נורא, עזוב אותה, ולעיתים, היה מסתפק במין קריאה רמה, שהיתה תערובת של צעקה ושל יבבה, קריאה שהסתכמה במלה אחת, רחמנות!

אמו נחלצת ממנו, בתנועה מהירה, היתה אז כמעט פורצת לרחוב, אל הבניינים, מותירה את גימל הצעיר במבוא הדירה הקטנה, גופו ספוג בבשמיה העזים, מבקש לרדוף אחריה, מביט באביו, וזה מצייר באוויר תנועת ביטול, מחזיר מבטו מאביו אל הפתח, יוצא אל מדרגות הכניסה, ומשם עוקב בעיניו אחרי אמו המסיעה עצמה, על פני שביל האבן, שבין הבתים, מסיעה עצמה במהירות ורק מין בושה שספגה מבעלה מונעת אותה מלרוץ ממש אל הבניינים המתגבהים.

את גימל, המבוגר ממני, הכרתי בבית-כנסת, בתקופה בה עזב את הישיבה התיכונית ועבר למין בית-ספר צבאי למחצה, באזור חיפה-עכו, שחייב את תלמידיו ללבוש מדים, ואף העניק להם אותות וסימנים שנידמו כדרגות צבאיות. גימל, בשבתות, היה הולך לבית-הכנסת במדיו אלה, שגם אם לא היו מגוחכים, הדר מיוחד לא היה בהם.

לאט לאט, וברווחי זמן גדולים למדי, התקרבנו מעט, למרות הפרש השנים. לעיתים, היינו יוצאים מבית-הכנסת עם קריאת התורה, ולא שבים עוד, ומטיילים ברמת-גן, שהיתה אז עדיין שטוחה למדי, סתם טיול, מרחוב לרחוב, נעצרים לפני חלון הראווה של מישרד-כרטיסים, מביטים בתמונות מתוך סרטים, בכרזות-בידור, עוברים בין בתי-הקולנוע, חוצים גינות קטנות וגנים גדולים, מפצחים גרעינים, עולים ברחוב ביאליק ויורדים ברחוב הרצל, מספרים זה לזה סיפורים שאין בהם כלום, לעיתים מגיעים להר נפוליון, לעיתים לגבול בני-ברק, גימל מסמיק והולך ככל שהמסע הרגלי הזה מתארך, כפות רגליו, שבתוך נעליים שחורות גבוהות וכבדות, נעשות בצק.

לעיתים, היינו מרחיקים רק עד גינה סמוכה לבית-הכנסת, שומעים ממנה את הכנסת ספר התורה לארון, וממשיכים לשבת, קצת מטושטשים מן היום עצמו, מן השמש, מן הקולות, משינת הלילה ומן התפילה, כאילו אוויר בלוע מסתובב לו לכאן ולשם בתוך בית החזה, מטלטל את הגוף.

כשהגיע זמני להצטרף לישיבה, גימל היה כבר כשנתיים לאחר שירותו הצבאי. ולפעמים, כשעשיתי שבת בבית הורי, התראינו לשעה קלה. פניו, עם השנים, סמקו והלכו, וגופו נעשה גם גרמי וגם בטנוני קצת. מן גרמיות שמתחברת לגרמיות נפשית. ובשבתות, מוסיקה קלאסית היתה שוטפת מחדרו הקטן, שבדירת הוריו, חוצה את המכולת, שכבר בניינים גבוהים הסתירוה לגמרי, נישפכת, מעורבת באור השבת, על השביל המרוצף, אביו מבליג על חילול השבת.

גימל התגורר בחדר ילדותו ונעוריו, רק שפתח לו כניסה משלו, ולכניסה הוסיף מעין מעקה ומדרגה, ולמעקה חיבר תיבת דואר משלו, וכן מין לולאה שאליה קשר בשרשרת ברזל, מצופה פלסטיק ירוק, קטנוע לבן.

וכך, בשבתות, בחדרו המוצף מוסיקה, הייתי יושב שעה ארוכה, והייתי כבוגד בשבת עצמה וברבותי, וגימל כאותו חכם שהתפקר והוא רוכב על סוס בשבת, והוא מכשיר עצמו להיות פסיכולוג, וכבר אז דבר-מה במיניותו מטריד אותי, והוא מפתח את גופו ואת שריריו, כאילו הוא יוצא למלחמת מחילות ארוכה, בלתי מתפשרת, שבסיומה אולי איברו יוּצק ויצבע זהב.

ואצלו, ראיתי לראשונה את הברית-החדשה ואת אלן גינסברג ואת יהודה עמיחי, והברית-החדשה עטופה במעטפה חומה של ספר לימוד והיא מוצבת במדף בין ספרי לימוד. וגימל טועם ממנה טעימות קלות ומהירות, ולעיתים ישרבב ממנה לתוך שפתו את מלכות השמים ואת בן-האדם ואת אתה אמרת. והוא בודק אם שומעיו מבחינים שאלה ביטויים מתוך הברית החדשה, ושומעיו אינם מבחינים, ומין רעדת-גנב מצמררת אותו.

לאט לאט אנחנו מתרחקים זה מזה. גימל עוקר מבית הוריו, ואני מסיים את לימודי בישיבה, מצטרף לעתודה האקדמית, לומד משפטים בירושלים, וכמעט חמש שנים יעברו עד שניפגש שוב מתישהו לאחר מלחמת ששת-הימים, באסיפה קטנה שמארגן נתן ילין-מור, בבית העיתונאים הירושלמי. גימל ממש חיבק אותי, ואפילו צהל קצת, וצהלתי כנגדו, ומיד נירגענו, וגימל הציג עצמו על תוארו ועל עיסוקו כפסיכולוג.

לאחר האסיפה, יצאנו אל בית-קפה במשולש מרכז העיר, ולאט לאט ניתקפתי קינאה קלה בסיגנונו של גימל שידע על “פחדי מיטתי” של סטיבנס האמריקאי, שידע דבר אחד או שניים מדוייקים למדי על פרנק או’הרה הניו-יורקי, ועל היצירה של מוריס, ושבשפתו ניצבו בסדר מתואם המלים והמושגים טקסטורה, עובי, נפח, ווליום, סיקוונס, שטיחות, מודולארי, חומריות, ראדי-מייד.

על סטיבנס שמעתי באמצעות דיוויד הוקני, ורק מתישהו בתחילת שנות השבעים אראה בעיני עבודה של מוריס. מין יתרון מוצק, ועם זאת שקוף ואסתטי, היה אז לגימל עלי, מבלי שיחוש בכך, ולפחות מבלי שידגיש אותו.

מאז, בהדרגה, התהדק הקשר בינינו. ומשהתהדק הקשר, ידעתי שגימל המסמיק והמתאדם הוא עצמו הציפור האדומה של סטיבנס.

צפור אדומה חוצה במעופה את הריצפה הזהובה זו צפור אדומה המחפשת את מקהלתה בין מקהלות הרוח והגשם והכנפיים שטף יפרוץ ממנה כשתמצא.

וסטיבנס מתחבר לאוי ציפורה של יונה וולך. והשטף שיפרוץ מגימל יהיה, אני מניח, שטף דם. והריצפה הזהובה, אני מניח, מבחינת גימל, היא רק פיגורה לירית. אין ריצפה זהובה לגימל. יש ניירות זהב עוטפי ממתקים עממיים בחנות המכולת של ההורים.

ומשהתהדק שוב הקשר, אנחנו מתראים, לא כמטפל ומטופל, מתראים מעבר לעיסוקו. גימל מגיח מעיסוקו, מזדהם במישחקים משונים, מתעשת, חוזר לעיסוקו, וחוזר חלילה, ורק מאדמימות פניו, תפנוק מואדם, אינו ניפטר.

והוא, כשהוא מתעשת וחוזר לעיסוקו, כמי שלכבודו נתחברה זמירה למוצאי שבת זו, חלפה עונת מנחתי, מי יתן מנוחתי, יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה.

לאט לאט, במין תחבולת עורמה, כשאני חש בריח הרע העולה מאישיותו של גימל זה, אני, ככפוי, מוסר בידו פרטים, מעשים, אנשים, זיכרון, והקשר בינינו מתעבה והולך, ונישתלים בו גם היסטריה וגם חמלה, כאשר הוא מתקלף והולך בפני, עד שהוא כמירקחת הזאת שאור השמש נופל עליה והנה היא כולה זבובית, ולא נותר בה דבש.

היתרון הסטיבנסי או הפרנק או’הראי שלו, הולך ונימחק. אני משתכלל, ועם הזמן אף גובר עליו בתחום זה והטקסטורה שלי מתעבה.

ועם זאת, זכר יתרונו מעיק קצת כזכר תחרות ריצה או היאבקות נערית, שמשום-מה ניקבעה בזיכרונו של המפסיד, והוא שב וניזכר בה לפי פרטיה המדוייקים. או, כזכר פרשיית אהבים שידעה אהובתך, קודם שנעשתה אהובתך, עם גבר מתועב בעיניך, או נעלה ממך. ואתה זוכר פרשייה זו, שסיפרה לך אותה אהובה, ופרשייה זו עולה בדימיונך, לפי פרטיה המדוייקים, והנה גוף זר, מתועב בעיניך, בוצע את אהובתך כלחם, מקפיצה על ארבעותיה, והיא קופצת ונענית לו, ולאחר מכן מניחה את ראשה ליד איברו המתקפל והמנטף, מנהמת קצת.

לאט לאט, רמת-גן נידחקת מן הזיכרון, ותל-אביב מכסה אותה, ולעיתים אתקשה לזכור שאני מכירו עוד מילדותי הרמת-גנית, ואעשה אותו מין מכר תל-אביבי. והמסעות הרגליים, באותן שבתות, כמוהם כאקוורל שהמים שטפו אותו ומיסמסו את צורותיו.

כל קיומו של גימל, מבחינתי, בהקשר הפרטי שלי, לובש ופושט משמעויות. לעיתים, אבין אותו כפי שיבין אדם תאונה שאירעה לו. לעיתים, אבין אותו כמין נכות, כמעט כמין נכות פיזית. לעיתים, כמין תעתוע. אולי כתעתוע של הטבע המחזיר לאחור, לשעה קלה, את הערב, ומביא במקומו את אחר הצהריים שכבר פנה, ולאחר שעה קלה, מיד מסלק את אחר הצהריים ומשיב את הערב.

בתוך השנים האלה, גימל מתחתן ומקים משפחה, ואנחנו בדרך כלל ניפגשים אז מחוץ לביתו, שהוא מונע, ככל יכולתו, את מראה אשתו מידידיו, ורק לעיתים רחוקות ידבר עליה, וידוע שהיא מתרגמת סימולטנית מיקצועית, נעימת פנים.

פרידתו ממשפחתו, כנישואיו, נעשו במין פרטיות סטיבנסית כזאת, שהיא אולי הנימוס העילאי, בעיניו של גימל. נימוס המבטיח בעיניו את המרחק ואת הריחוק מאמו, מהמכולת, ומן הנסירה המתמדת, שליוותה את ילדותו.

גימל המשיך לשבת על הריצפה, פתאום קם, על פניו ארשת רגילה, עניינית, התיישב מאחורי מכתבתו, פניו כבר כשהיו, נקיים מזיעה, ואמר, בקול יציב, אז מה אני יודע על לוסטיג, בוא ניראה, אני יודע שלך יש בעייה איתו, אבל זו בעייה שלך ובוא נישכח ממנה עכשיו. זה אחד, ואני מכיר את הסיפור על הפיצויים מגרמניה, זה שניים, תן לי את הסיפור עוד פעם, ואת הרבנות הצבאית, ואת הר-ציון, ואת ההתנחלות, ואת ואת ואת, ואת והב בסופה והנחלים ארנון, ואת העיקר שזה שהאיש שלך, שין, שין הגדול, החבר המיסתורי של ילין-מור, מאפשר ללוסטיג לצאת בשקט ובמהירות את הארץ, לפני הבארדק, במין התקפת-חסד לא ברורה, ואת הסיפור על הלילה ברמת-אשכול, השיחה עם הפונקציונר, הנסיעה למקום.

גימל הפסיק ושאל, שכחתי משהו? לא שכחת, עניתי לו, שומדבר מיוחד, אבל תזכור ששין נותן לו לצאת מהארץ כדי שיגלה מהארץ, שלא יחזור, כאילו מבחינה מסויימת הוא מת, הוצא להורג, ניתק מהטבור, מפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו, הוא צריך להיוולד פעם נוספת בברוקלין.

גימל אמר, בסדר, תן לי עוד פעם את הסיפור על הפיצויים מגרמניה. אין לי כוח, אמרתי. גימל צחק ושאל, יש לך אולי כוח למשהו כמו אדם-וכלבו-וזהו-זה?! לא?! אז, בבקשה, מר רוזנבלום! בבקשה ממך, תן לי אותו, הוא קורה באלף-תשע-מאות-שישים-וארבע לפני כעשרים שנה, וגם ממנו ברוכל’ה יוצא לא-רע, מה?!

גימל נישען לאחור, ראשו נוגע בציור של גרשוני, ואמר, אז בבקשה ממך.

 

י"ט    🔗

אביו של לוסטיג בחן אותי, ולבסוף אמר, אתה רוזנבלום, לא? לוסטיג אמר, כן, זה רוזנבלום, אין דבר. לא הבנתי מדוע אמר אין דבר. אביו ישב בכורסה רזה, ובשעת אחר צהריים זו החדר היה מאופלל, ואמו ישבה ליד שולחן, שתפש את כל מרכזו של החדר, ידיה משחקות בקערית, שבה סוכריות מנטה עטופות נייר שקוף.

אביו שאל, רוזנבלום, אתם לקחתם מהגרמנים? אמרתי לו שלא, שאין לנו עילה. ואביו אמר, אז אני מבין, כלומר בכל זאת לא לקחתם. לא הבנתי מדוע אמר בכל זאת.

לוסטיג אמר, אבא, מה יש פה להבין, לא לקחו כי לא מגיע להם וזה סיפור שונה לגמרי, לא מגיע להם, מה יש פה להבין! ואביו אמר, בבקשה, בבקשה, אם אתה רוצה לנהל את העניינים, אם לא אז תן לי לשאול את רוזנבלום בדרך שלי.

ניכר היה באביו שהוא אחוז התרגשות, ושהוא נבוך קצת מכך שהכל כאן יודעים שאני מייצג עבורו את דעת הקהל.

ומה בדרך-כלל אומרים על זה העולם, אביו שאל, על מי שמצטרפים מאוחר, כמו אלה שאומרים אמן מאוחרת, הא? אמרתי לו שהעולם מקנא בדרך-כלל במי שיש לו לפרוע חובות מעמלק.

לוסטיג קרא לעבר אביו, אמרתי לך, אמרתי לך, הנה גם רוזנבלום! ואביו, נוהג בעצמו איפוק, כאילו הוא בעיני עצמו מנהל בנק, כאילו לא היתה פרשת האופניים ונהג המונית, כאילו לאחריה לא המריא לו, רכוב על אופניו במורד מזא"ה, כשידיו פרושות לצדדים, כנער שהרוח הנושבת בפניו משכרת אותו, כאילו הוא מנוי על עיתון הארץ, שאל, וזו גם דעתם של רוזנבלום, של יצחק רפאל ושל הרב גורן, ואולי גם של המנהלים מבנק המזרחי? לא ידעתי את דעתם ואמרתי לו, כן, זו גם דעתם.

אמו של לוסטיג נאנחה ואמרה, רוזנבלום, רוזנבלום, אנחתה נימשכת על הלשון כאיטריה חמה, ניבלעת בשריקה קטנה, והוסיפה, רוזנבלום, אנחנו בדיוק היינו כמו שאומרים על גבול צ’כיה ועכשיו שומעים מד"ר גולדמן שגם על גבול צ’כיה זה בפנים, שהוא דיבר וסיכם עם הקנצלר שלהם שגם על גבול צ’כיה איפה שאנחנו בדיוק היינו, רוזנבלום, אבל בעלי לא יודע, כמו שאומרים.

לוסטיג הניח לאשתו לדבר, וגם כשסיימה לא אמר דבר, רק פניו נעוו קצת, והוא אז כתינוק הזה המחקה מבוגרים שפניהם מכורכמות, וכמוהו כילד המבקש להסתיר שהוא אין אונים.

לוסטיג אמר לאביו, תוכל לפתוח חנות, אתה יודע, תוכל לרדת מהאופניים!

אביו, פניו עדיין נעווים כאילו ממצוקת רוח, שתק, מתאמץ לעטות עלינו כשמיכה את שתיקתו.

לוסטיג צעק, תוכל לרדת מהאופניים המסריחות שלך! אביו קם, יצא את החדר, ניכנס לחדר-השינה ונעל את הדלת. לוסטיג רץ אחריו, דופק על הדלת, צועק, מדברים איתך! מדבריך איתך! תצא! אבא! אבא, אין יותר אופניים!

ואביו לא ענה, ולוסטיג לבסוף החליק על הדלת עד שהתיישב על הריצפה, נישען על הדלת, דופק בעורפו ובראשו, על הדלת, לאחור, פניו אלינו, וקורא, אבא, אבאל’ה, אבאל’ה, אתה הורג אותי! קולו עולה ויורד וניסדק ומעורב בו בכי חנוק, אתה הורג את אמא, אבאל’ה, אבאל’ה.

לוסטיג היה במדיו, איש הרבנות הצבאית, שוקל כניסה לשנת קבע, תחתיו כבר צבא קטן של כלי-קודש, ולאט לאט בעלי בתים, בבית-הכנסת של הרב גורן, החלו מכירים בערכו, מסבירים לו פנים, ויש שביקשו את קירבתו, שגיוס בניהם קרב, ולוסטיג, כאברהם אבינו, מסביר פּנים. וממנו, בהיקש, ניגזרת גם מידת מה של כבוד לאביו, רוכב האופניים.

ולעיתים, בערב שבת ובשבת, תראה את לוסטיג, ידיו שלובות מאחור, מחזיקות את תיק הטלית בשבת, והוא מעונב, וביטנו מקדימה אותו קצת, ואיתו בעלי בתים בחליפות אפורות כחלחלות, לראשיהם מגבעות אפורות או שחורות מודרניות, משוחחים ונועם השם עליהם, עושים דרכם ברחוב איבן גבירול, או בדובנוב, ופה ושם, אחד מבעלי הבתים יטפח דרך הערכה על כתפו של לוסטיג, שאומר רק ניראה, יכול להיות, נשתדל, שהשביעו אביו שלא יווקש כיונה פתייה בפח הבטחות. ואביו אמר לו אז, תרחם עלי, פשוט תרחם על אביך ותבטיח לי שלא תגלגל בובא-מעיישאס והבטחות ודיבורים, שום דבר! אבל שום דבר! תרחם עלי!

לוסטיג הבין אז שזה אביו מולידו רואה אותו מתוכו, כמות שהוא, והוא חרד לו ולעצמו, ולוסטיג, ניבהל מאביו הניבהל, החל מרחם על עצמו ונישבע לנפשו שכך ינהג.

זה כמחצית השנה לא ראיתי את לוסטיג, והנה היום, בתחנה המרכזית של תל-אביב, הוא יוצא לקראתי מתוך שורת הטלפונים הציבוריים, הוא במדיו, ואלה מגוהצים, ולראשו כיפה שחורה.

תמיד הייתי מזדחח למראהו, נעשה מעט מבודח, שוחר טוב לזולתי, כאילו לוסטיג הוא חליפתי וכפרתי, ואני, כנגדו, מין תרנגול שבקע מביצתו צח-לשון, ולוסטיג הוא מי שיכולתי אני להיות, גם עכשיו, גם שהתחברותו לבעלי הבתים הבהירה לו את מעמדו של אביו בהירות גמורה ושאין תקומה של ממש שאינה ממון, ובכל זאת הוא כפרתי, כביכול.

לוסטיג, נירגש קצת, תיאר בפני את פרשת הפיצויים, ותוך כך חזר ואמר, אני רוצה להוריד אותו מהאופניים שלו, זה הורג אותי לראות אותו ככה, הוא כבר לא קושר אותם למטה, מפחד מגנבים, אז הוא מביא אותם הביתה, פעם רק את הפנס והמשאבה, והיום את הכל, וזה הורג אותי, תיכנס אלינו אחרי-הצהריים, ובערב ניסע ביחד לירושלים, אולי זה יעזור, הוא יודע שאתה לומד משפטים, והבן של עורך-דין רוזנבלום וכל זה, מה לעשות, אין מה לעשות, וגם לי יכולות לצאת כמה לירות מזה, גם לוסטיג רק בן-אדם.

לוסטיג התיישב לשולחן, מול אמו, וזו שאלה, מה אבא עושה? לוסטיג שתק, והיא חזרה ושאלה, ולוסטיג, במין חרי-אף, אמר לה, מתחת לשמיכה, מפרצף מרוב פחד, זה מה שהוא עושה! מפרצף מרוב פחד!

אמו שתקה קצת, ולאחר מכן אמרה, מחר אני הולכת לעורך-דין טוב למלא את הניירות, שתקה קצת והוסיפה, אין לי כוח יותר, מגיע לנו! מגיע גם לרבקה לוסטיג! מגיע ליהודיה רבקה בת לאה ושלמה צבי זיכרונם לברכה! השם יקום דמם!

לוסטיג קם מן השולחן, הודף את הכסא, ובמין ריצה הגיע לדלת, תופף עליה וצעק, בעברית וביידיש, רוצח! מערדרר! רוצח!

הוא ניתק מן הדלת, רץ למיסדרון הקטן, וכשהוא מריץ את האופניים, ידיו אוחזות בכידון ובמושב, דפק את האופניים, את הגלגל הקידמי, דפק אותו בדלת, וצעק, פחדן! תבלע אותם! פחדן! מערדרר! והטיל אותם על הדלת, לרוחבם, והם נותרו עומדים, כאילו הדלת גדר של רחוב.

בערב, בתחנה המרכזית, כשעמדנו בתור לירושלים, הקדימו אותנו שתי חיילות, שעורן חיוור ושיניהן נתונות בברזלים שמחווירים את החניכיים, ולוסטיג אמר, אין לי את מי לדפוק, אתה בטח דופק כמו משוגע, אין לי את מי.

אמרתי לו שגם לי אין את מי לדפוק, ולוסטיג אמר, בחייך, ואמרתי לו, בחייאת לוסטיג, שככה יהיה לי טוב! ולוסטיג חזר ואמר, בחייך? ואמרתי לו, בחייאת לוסטיג. והוא אמר, איך זה, חשבתי שאתה ממש בתוך הבארדק באוניברסיטה.

אמרתי לו, ככה זה, אני לא יודע, אבל ככה זה. והוא אמר, טוב, אז אנחנו באותה צלחת, כמו שאומרים, וציחקק לעצמו.

באוטובוס, כשפניו לנוף החשוך, לוסטיג אמר, יכול להיות בסדר, אמא שלי, ראית אותה עם השם יקום דמם שלה, ראית מה זה, רבקה בת לאה, כבר תזיז אותו לכיוון העורך-דין, זה הורג אותי.

לוסטיג השתתק, וכשעברנו ליד מחנה צבאי, אמר, השבוע יש לי פה ג’וב עם קורס של סמלי-דת, מלמד אותם גם אנעים-זמירות בנוסח חדש, כמו מין שיר לכת כזה, בקצב כזה, עם אלמנטים של הנוסח של מוז’יץ, הנה, זה הולך ככה, ולוסטיג, פונה אלי, פתח, בקול נמוך, באנעים-זמירות שהוא שיר הכבוד שאותו ישיר בקול נער, לאחר תפילת מוסף של שבת, כשהמבוגרים כבר מקפלים את טליתותיהם.

 

כ    🔗

גימל, עדיין מאחורי מיכתבתו, מחא כפיים בהתלהבות, וקרא, בראבו! בראבו! ראשו הזיז את הגרשוני, והוא קם להחזירו למקומו המדוייק, שיהיה תלוי ממש באמצעיתו, מתעסק בכך שתי דקות מלאות, מתרחק קצת מהתמונה, חוזר ובודק, עד שנחה דעתו.

צהריים תל-אביביים כבר עמדו בחוץ, והעולם הואר, אור מעורב בלחות, ומשום מה ניזכרתי ברייני-נייט-אין-ג’ורג’יה של וילי נלסון או של קני רוג’רס, עכשיו אני לא בטוח של מי, והאור בא מלמעלה, חוצה את הלחות, ויוצא ממנה כשהוא עכור קצת.

גימל שאל, כמה פעמים סיפרת לי את פרשת הפיצויים הזאת? עשר? עשרים? שתדע לך, אם אתה מכניס אותה לספר שלך, בטח אתה כותב איזה ספר, לא? אתה מתכונן לצאת פעם מהמיטה של העיתונות ולהתחבר לחזה של הסיפרות, מה? שתדע לך שזו אפיזודה לא ספציפית ללוסטיג, כל ישראלי שני עבר אותה, אפילו בקיבוצים.

גימל ניגש לחלון, הביט החוצה, חזר והביט בגרשוני, ואמר, חזק מאוד הגרשוני הזה, הייתי רוצה פעם לשבת איתו ברצינות ולברר כמה דברים, אבל עד הסוף, אני חושב שהוא היה נישבר מזה, אבל לך תדע, אני לא הייתי נישבר, כי אני כבר שבור, אני מתרומם מהבוץ, מתרומם ומתרומם וכבר מתחיל לרחף, אבל לא רואה את השמים, כי יש שם שמיכה, והיא, השמיכה, ממלאת במחזה הזה את תפקיד השמים, אלמנטרי, אני יודע, אבל ככה זה, נעזוב את זה, טוב?

השמים של גרשוני כצבעי-מים. המלה שמים מורכבת מהמלים שם ומים, שם מים, שם בתוך צבעי-המים, בתוך צבע השמן, בתוך הפוספור ובתוך האותיות המצויירות המרוחות והנוזלות והנוטפות, אולי מונח סוד המשיכה של גרשוני. שין, איש שירותי-הבטחון, נימשך אליו, וגימל נימשך אליו. ושניהם, כל אחד לעצמו, מבקשים לדובב אותו, כאילו לדובב שפתי צבעי-מים ובדים ישנים, כאילו למצוץ מלשדם, כאילו לטבול בהם עד בירכיים, עד אשכים, עד חזה צר מלהכיל. גימל מרותק לקברט העכור ולדחיסות, ומבקש להפשיל את שימלת הציור, שיכבה מתחת לשיכבה, ולמשמש פרווה שהוכתמה בדבש, פרווה שהיא ערוות אשכנזים חדשים, שוכני גלריות, מביסים את עצמם, חיים בהשראת הסיגנון. שין, ספרדי שכמותו, מרותק למלים, לשברי הפסוקים, כפי שהוא מרותק למיניות הזאת הנידמית לו כאשכנזית, ובדימיונו שין מבקש לסחוט שומן והנה השומן הוא עצם מגורמת והיא נידבקת לכף ידו הסוחטת, והוא כאיש משוגע מנער את ידו, שאין בה דבר, מבקש לנער את הדבר הזה שאיננו. גימל, לעיתים, ילעיג על משיכתו של שין לגרשוני.

קמתי ללכת וגימל חזר וביקש שאשאר איתו, ואמר, עצוב לי, תישאר עוד קצת, אל תדאג אני אפגוש את לוסטיג שלך, ולא רק בגללך, הוא מסקרן אותי, אתה יודע שאת סיפור הפיצויים הזה אתה יכול לספר עשרים פעם בדיוק אותו דבר, אותו מיספר מלים, כולל החיילות וכולל האנעים-זמירות, מעניין, אני דווקא רוצה להתעכב על מה שקרה בערב ההוא ברמת-אשכול. מה האיש הזה אמר לו? משהו כמו, אפשר לחשוב שהרגת איזו ערבייה קטנה?! ושין, המיסתורי הזה, מה הוא חושב לעצמו? הוא משחק את אלוהים?! הוא האלוהים הרחמן שמגלה את לוסטיג מארצו, את האדם מגן העדן?! גם מעלים עין וגם מגְלה?! באמת?!

אני רוצה שתספר לי בדיוק, אבל בדיוק איך התנהלה הפגישה האחרונה עם שין, אני זוכר טוב את הסיפור על שין בלווייה של ילין-מור, וגם את מישחק הכדורגל נגד החקלאי, וגם את הרב גורן במחנה-שמונים. וכשהוא צוחק בטוב-לב, גימל אמר, אתה יודע מה, יכול להיות שאני הזיכרון שלך, לא?

הייתי עייף, כמעט מותש לגמרי, ועמדתי לספר לו פעם נוספת את מה שקרה בערב ההוא ברמת-אשכול. תשמע, אמרתי לו, לסיפור הזה קוראים: עכשיו אני לבד, ירושלים, רמת-אשכול, אלף-תשע-מאות-שמונים-ושלוש.

יפה, גימל אמר, יפה, זה באמת נישמע כמו פתיחה לסיפור, והוא ניגש לחלון, מביט דרכו בתל-אביב, ומוסיף, כאילו מתוך פיזור נפש. יפה, יפה.

לעיתים, ביני לבין עצמי, הייתי מודה שגימל, למרות הכל, בעל סיגנון משלו. מערכון השמיכה שלו, וכן אדם-וכלבו-וזהו-זה, היו מלאי השראה, חוט של חסד היה קושר אותם זה בזה, חסד של הומו שנולד לתוך חברה מתחסדת, אלימה, של הומו שחלם להיות אמן, שביקש שהסיגנון יהיה אמנותו, ולעיתים, היה מדבר על טרומן קפוטה, שאותו מעולם לא פגש, במין אינטימיות פרוצה, כאילו הסופר האמריקאי הזה יושב עכשיו בחדר-האמבטיה הסמוך, במים חמים, טובל בקצף עד סנטרו, ועוד מעט יצא ויבוא לחדר, לגופו מעיל-רחצה שחור, וממנו יבצבץ איבר-מינו וורדרד מן החום, זקור, כמשרוקית-נייר מתגלגלת ונימתחת כשילד נופח בה אוויר, מצד פיה, וכשהוא מושך את פיו היא שבה ומתקפלת.

במערכון השמיכה, גימל היה מגיע לשיאים מכובדים של בדייה, של אמנות הפרופורמנס, וכשהוא מקופל בתוך השמיכה, על הריצפה, מתוך השמיכה, היה מספר סיפורים קטנים, לעיתים מבעיתים, על ילד בתוך שמיכה, על ילד שראשו בתוך שקית ניילון שקופה, רואה בעדה את העולם, ותוך כדי כך הניילון נאטם על פניו וחונק אותו, ובמרחק, בקצה הדשא, כשהם שרועים על הדשא, אוכלים ושותים, מבוגרים אחדים מביטים בו ומדמים שהוא משתעשע.

ולבסוף, גימל, חזהו מלא שיער מסובך ומלבין, תחתוניו ציבעוניים, קטנים ומהודקים כבגד-ים, רגליו רזות ושעירות, יוצא מן השמיכה, אולי ממש מקפץ, וקד קידה כשחקן מובהק לקהל הצופים.

פעם אחרת, אמרתי לגימל, אספר לך את רמת-אשכול, אבל כדאי שתזכור שמדובר בפגישה עם פונקציונר חילוני של תנועת ההתנחלות, מפא"ייניק, או חוג עין-ורד, או סוכן של שין, קשה לדעת, ומשום מה לוסטיג בחר להודיע על עזיבה באמצעותו, והוא, לוסטיג, עשה את זה לאחר שיחה עם שין, שיכול להיות שהיתה בכלל רק שיחת טלפון, ואף אחד לא ישכנע את לוסטיג, התמים הזה, שאיכשהו הוא עבד בשביל שין.

גימל אמר, בכל זאת, תספר לי, אפילו בקיצור, את העיקר, וסיפרתי לו.

לוסטיג ואשתו חיכו לי במעדנייה קטנה, ברחוב בן-יהודה, יושבים לשולחן זעיר, נידחפים קצת על-ידי תלמידי בית-ספר שמילאו את המקום. לוסטיג קם לקראתי, ושאל, זה בסדר? הוא מחכה לי? אמרתי לו, בסדר, אפילו בסדר גמור, והתיישבתי על כסאו, מול התימניה, ולוסטיג יצא.

התימניה חזרה והגביהה לשפתיה כוס ריקה, ואחר כך אספה באצבעותיה פירורי עוגה מתוך צלחת קרטון.

לאחר דקות אחדות, היא שאלה, אתה אולי זוכר אותי מאיזה מקום? אולי פגשת אותי פעם? אמרתי לה, לא, אף פעם, אותך? איפה?

והיא אמרה, מזמן, אולי לפני עשרים שנה? לא, אמרתי, לא זוכר דבר כזה. התימניה אמרה, טוב, לא משנה, רק היה נידמה לי, כשהיא מזיחה לכאן ולכאן את שביסה בתנועות אוטומטיות.

שתקה קצת, ואחרי כן אמרה, אז בעלי ואני והילדים בעצם מוגלים מארצנו.

לא עניתי לה. ההיגוי שלה היה מלא חן, וכשאמרה מארצנו, ולא סתם מהארץ, נבע מארצנו זה שלה אותו חן קסום, אותו שורש שקוראים אותו חן-המקום.

זה מצער, היא אמרה, בברוקלין אני נפש גוועת, והוסיפה, כובשת התרגשות, איך זה מגלים אנשים מארצם בטלפון?! ככבשים היינו?!

איך לוסטיג מקבל את זה, שאלתי אותה, מקבל בפשטות, לא? היא שתקה מעט, מהדקת באגרופה מטפחת נערות קטנות, שוליה רקומים, ואמרה, ניראה כשיחזור מגימל הזה, ושאלה, מי זה גימל?

אמרתי לה, הוא פסיכולוג, לוסטיג צריך לדבר עם מישהו לפני שאתם עוזבים, זה הכל, בשביל אוריינטציה כללית, את יודעת, לא תמיד בן-אדם במצב כזה יודע בדיוק מה קורה איתו, אז מדברים.

התימניה אמרה, אל תדאג, לוסטיג לא יקלקל את השורה, הוא שמח בנסיעה, הוא קורא לכך נסיעה, הוא לא יעשה דבר פרוע. והוסיפה, מה הפסיכולוג שלך יודע על לוסטיג? הרבה, אמרתי לה, הרבה, כל מה שאני יודע עליו. התימניה שאלה, הפסיכולוג יודע שמגלים אותנו מארצנו? ללא משפט?

השיחה הלכה ונעשתה דחוסה, והמעדנייה הזו נעשתה כעין בועה ובה שני אנשים, מתרחקת ועולה. את, שאלתי אותה, מעוניינת במשפט? את מעוניינת לראות את לוסטיג מתמוטט?!

לא, היא ענתה, זה לא, אבל מה הוא עשה? מה פישעו?!

האשה הזו דחקה אותי ודחקה בי, קובעת את עיניה בעיני, ואמרתי, מה פישעו?! פישעו שהוא לוסטיג! את תופסת, שהוא לוסטיג! הוא נולד לרבנות צבאית, להיות משגיח כשרות! וכך לחיות עד מותו!

היא שתקה, והוספתי, ותביני טוב, ששין, בעצם, עושה לו טובה גדולה, שין היה יכול לעשות ממנו תרנגולת, כפרות, תרנגולת כפרות! את זוכרת מה לוסטיג אמר ברמת-אשכול, כשניכנסתם לחדר? מישהו ככה קושר לי את הרגליים, בעיניים שלי אני רואה את החוטים, את זוכרת?! שין, תביני, עושה לכם טובה גדולה, וזה רק טוב שלוסטיג קורה לזה נסיעה, יופי לו.

התימניה הפסיקה אותי, סיפרת לפסיכולוג גם על הערב ברמת-אשכול? גם על בית-האבות בברוקלין? חשפת אותו לגמרי, עירום וערייה?

כן, אמרתי, מה כל כך מיוחד בעניין של רמת-אשכול, אני לא תופש? מזה את מתרגשת?! אני לא יודעת, היא אמרה, אבל שמה כבר הבנתי משהו.

 

כ"א    🔗

עכשיו אני לבד, רמת-אשכול, 1983, ואני רואה את תמונת האיש האומר ללוסטיג, מה אתה לבן כזה, אפשר לחשוב שהרגת איזו ערבייה קטנה?!

לוסטיג, יושב על הריצפה וגבו נישען על קיר הדירה החשופה והמסויידת למשעי, לא ענה. עיניו היו אדומות, רגליו אסופות לבטנו, כמין עובר מגודל, ריר לבן-צהוב, מתועב, נימשך מפיו כשדיבר. בין גבו לבין הקיר נמצא דובון מקופל, מפיג את קור קיר הדירה הירושלמית הזו. אוקטובר, עדיין לא חורף, ובשעת ערב זו שכונת רמת-אשכול כבר תפושה צינה.

האיש, כבן 50, ראשו מגולה, פניו סמוקים קצת, חזר ושאל את לוסטיג, מה יש לך? מה עובר עליך?! ואז, כשהוא פונה אלי, מגביה את קולו, שאל, ומה זה עושה כאן, מה?!

ולוסטיג אמר, מתוך כניעות עצומה, סתם, חבר שלי. והאיש, צועק, אל תספר לי מי זה! אני מכיר אותו! ולוסטיג, מנסה בנעימת קולו לרצות אותו, אמר, הוא בתור חבר שלי, לא בתור עיתונאי, זה בסדר, זה בסדר, באמת.

האיש אותת לי שנעבור לחדר אחר. בחדר הסמוך ישבה על שרפרף, אשה תימניה, ראשה בשביס חום, אשתו של לוסטיג, צופה מבעד לחלון בתנועת האורות על ההרים המיושבים. בחדר השלישי, הקטן, אולי חדר-ילדים, שחלונו פונה אל פנים השכונה, וקירותיו ארונות-קיר לבנים, עמדה מיטה אחת חשופה, קפיציה רפויים קצת, ועל מיסגרתה מודפס באותיות שחורות רכוש הסוכנות היהודית מחלקת ההתיישבות.

עמדנו ליד החלון, סמוכים ממש, והאיש נושף את עשן הסיגריה דרך החלון אל תוך הלילה. לאחר כדקה, אמרתי לו, תנו ללוסטיג לעזוב, הוא אף פעם לא היה באמת אחד משלכם, תאמין לי, אני מכיר אותו עוד מהקוס של אמא שלו, הוא לא בשביל זה, הוא בסך-הכל משגיח-כשרות, תאמין לי, אני יודע שהדיבורים איתו נימשכים כבר שבוע, תנו לו להשתין את עצמו החוצה בשקט ובמהירות.

האיש מן ההתנחלות שתק קצת, מוצץ בשקידה את הסיגריה, משרבב את ראשו מן החלון, מוודא שאין איש למטה ומשגר את הסיגריה כשאצבעותיו מעין קפיץ, ואז פנה אלי ושאל, למה אתה בדיוק מתכוון בלתת לו לעזוב? אצלנו מי שרוצה עוזב, לא מכריחים אף אחד.

תראה, אמרתי לו, מתחילות חקירות, פה ושם, העסק שלכם יצא מזמן מהידיים של דוקטור בורג, אתה יודע, ואם מגיעים ללוסטיג, ואם הוא יודע משהו אז הוא נישבר. אולי אתה לא מבין כי אתה מפא"ייניק, אבל לוסטיג הוא משגיח-כשרות ולא מאיר הר-ציון, אפילו לא חנן פורת, ולא קצובר, משגיח-כשרות, נולד משגיח-כשרות, אולי הבן שלו יהיה הר-ציון, הוא לא, הוא גם צריך למות משגיח-כשרות, כשהוא נולד יצאה בת-קול ואמרה, לוסטיג לרבנות הצבאית, לוסטיג לכשרות. אתה מבין מה שאני אומר?

האיש אמר, פדלאות! זה מה שאתם, פדלאות, כולכם משגיחי-כשרות, מתחת לסינור של הרב גורן! הוא השתתק קצת, מבקש לבחון את רושם דבריו, וכן מתחרט קצת על חריפותם.

צחקתי בקול, והאיש שאל, מה מצחיק פה? תבין טוב, אמרתי לו, אתה אומר אתם, אבל אני זה לא אתם, אני מכיר אתכם טוב טוב, וגם כשאתם בשותפות גם גוש-אמונים, אתם שונאים דתיים, הייתם ונישארתם, וזה משהו פתולוגי, ולחץ קטן, כמו זה עכשיו, מוציא ממך שכולם פדלאות, משגיחי-כשרות, אז אתה שואל מה מצחיק פה, אתה מצחיק, מפא“ייניק שכמותך! ואם זה תלוי בך, אז תדאג שיעזבו את לוסטיג, ואני לא יודע אם תבין את זה אבל לוסטיג פנה אליך כי מהדתיים אצלכם הוא מתבייש, אבל ממך לא, כי אתה חילוני, ובשביל לוסטיג אתה קצת עכו”ם גם אם תנשק בפיך כל סנטימטר של ארץ-ישראל.

האיש עשה עצמו מתרגז, וקודם שאמר משהו, אמרתי לו, לוסטיג רוצה להתנדף, לחזור לברוקלין, להתנדף, הכל היה טעות, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא מרגיש שהשב"כניקים עושים סיבוב, מישתנים, שמשהו מישתנה, יוצא מהידיים, משהו כזה, ובכלל, מבחינתכם, עדיף שהוא יתנדף.

לוסטיג ניכנס לחדר, נישען על המשקוף, ומאחוריו האשה התימניה, אוחזת בחגורת מכנסיו, וכשהוא שואף אוויר, כאדם העומד להקיא, אמר, מוסה, אחי, אני לא חוזר אליכם. וכשהוא מחבק את אשתו ומציבה לידו, הוסיף, אנחנו חוזרים לברוקלין, אנחנו והילדים, אנחנו לא עומדים בזה, זה כבר מזמן לא בדיחה, ואני מרגיש שמישהו ככה קושר לי את הרגליים, בעיניים, בעיניים שלי אני רואה את החוטים, תאמין לי.

האיש אמר, טייב, אין מה לעשות, רק תבוא מחר למקום בשביל לסגור כל מיני דברים קטנים, ככה בשביל הסדר הטוב, הטבע, אתה יודע, לא סובל חללים ריקים, מה? ולוסטיג אמר, בטח, בטח, את הנשק הרי כבר לקחו לי. והאיש כשהוא בפתח, אמר, עשה לך טוב להחזיק נשק, אה, העמיד לך אותו.

האיש יצא, ולוסטיג הצטרף אלי, ליד חלון חדר-הילדים. מן החלון, הפונה לפנים השכונה, לחצרות פנימיות, מרוצפות, מנוקדות צימחייה, מרובות מדרגות מסותתות, רמת-אשכול זו נידמית כעיר מיבצר קטנה וכמין תפאורה, מדיפה זרות גדולה, זרה לטבע, זרה לנוף ההררי הזה.

לוסטיג הסמיך עצמו אלי, שנינו נידחקים במיסגרת החלון, שצבעו הלבן עדיין נותן ריח, פנינו אל חשיכת החצרות הפנימיות, ולאחר שעה קלה אמר, איזה טעות, הכל טעות, אבל הרגשתי ביחד, ביחד עם משהו, כמו בישיבה, ועכשיו אני לבד, כמו בברוקלין, עם האשה והילדים, והאמת את האשה אני לא מכיר, אשה טובה וכל זה, אבל לא ממש מכיר, את הילדים כן, הגדול משגיח-כשרות.

תגיד, הרגשת פעם כל כך לבד, ממש לבד, כאילו העולם לחוד ואתה לחוד, ואתה כבר בן שלושים ושמונה. שתקתי, ולוסטיג המשיך, אם השב"כ ממש יורד עלי הוא ישר שובר אותי, אפילו שאני לא יודע כלום, כל הזמן הייתי בקבוצות גדולות, עם כולם, ובעצם, כשחושבים על זה, אז גם אצלהם הייתי בעצם מין משגיח-כשרות.

לאחר שעה קלה, שאלתי אותו על מאיר הר-ציון, ולוסטיג אמר, מה אני יודע, בקושי יצא לי לדבר איתו, וכל פעם שראיתי אותו הייתי מחביא את הנשק שלי, שהרגשתי טיפש, אתה יודע, אני שבקושי יודע להפעיל אותו והוא, הר-ציון, אתה יודע. שתקתי, ולוסטיג שאל, מה אתה רוצה לשמוע עליו?

שהוא סתם בארד, אמרתי. ולוסטיג, אמר, עכשיו אני רק יודע שאני סתם בארד, בארד לבד בעולם, והקטן לי מתקפל מרוב פחד.

התימניה שניכנסה הפסיקה אותנו, דוחפת מול פנינו, כבטכס ביכורים, סנדוויצ’ים, עטופים באריזת גבינה שמנה, פרה מודפסת עליה, והיא אומרת, תאכלו משהו, סנדוויץ' גבינה צהובה ועגבניה. לוסטיג האיר לה פנים, ואמר, יופי, יופי.

 

כ"ב    🔗

מישהו, שעמד סמוך לכביש, קרא בקול, הוא בא! הוא בא! והנערים, תחילה בגוש אחד, ולאחר מכן בפריסה ובפיזור, כפי שירוצו כפריים שניקלעו למסלולו של מטוס ריסוס מנמיך, מושך שובל לבן־אפרפר, רצו לכיוון הכביש, אל הסיבוב שממנו ממשיך הכביש לשכונת איטונג, לשיכונים, עוקף מלמטה את בניין הישיבה, כאילו מצד גבו.

הנערים התיישבו על הכביש, מעגל בתוך מעגל, במרכז המעגלים הרב יהושע יוגל, והנה, באחת, נבעה מתוכם שירת עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, שהרעידה את גופם, קולותיהם הדקים והרעננים עולים מעל ראשם ומתפזרים בחללה של שבת אחת, אחר הצהריים, מין שבת ריחנית, מתישהו בשנת 1961, ובאוויר עומד קיץ שרוני, לחות קלה מכופפת את העלים ואת הצומח, ומי שרואה למרחוק רואה באופקו אוויר הזוי, מתגלגל כפקעת על מקומו.

האוטובוס עלה דרך בית־הקולנוע של פרדס־חנה, כמחצית השעה קודם יציאת השבת, עבר את מיגרש הכדורסל של מכבי, ירד לאיטו, צופה את מחסום הנערים ליד הישיבה, את הגבעה, בכביש הצר, שצידו האחד מבורא ומקורח, ותמיד עומד בו ריח חריכה, ריח קוצים שרופים, וצידו האחר מיושב בתים קטנים, מגודרים, גדר מקיפה חצר קטנה, נינעלת כאבזם בשער לבן, עשוי עץ.

קצת תימנים, נשים וגברים, תושבי השכונה התימנית שחוטמה נושק לשטח הישיבה, דתיים כמעט על פי מהותם, נאספו במרחק קצר מהכביש, בשוליו החוליים, חשים את החול בכפות רגליהם הנתונות בסנדלים פתוחים, על פניהם מין הבעה מעורבת של השתאות ושל השתתפות, שכן חילול השבת שגרמו האוטובוסים של אגד הרתיעם מאוד וגרם להם להסתגר בקיץ בחצרות הריחניות שלהם, עד צאת השבת, וכיוון שזיהו את אגד עם השלטון נטו לקבל את חילול השבת כמין גזירה שאין בכוחם, תימנים שקטים כפי שהם, לערער אותה.

משיצאו תלמידי הישיבה להשתטח בשבת על הכביש, יצאו התימנים לצפות בהם, כצַפָּרִים תמימים שאינם יודעים שהם צַפָּרִים וכתמימים האלה שמוצאים מיסתור בתוך תמימותם. וכך, בעיני התימנים, שומרי השבת, נעשה זה מין סיכסוך של אשכנזים ובין אשכנזים. התלמידים שאבו קצת עידוד מן התימנים, שנשותיהם סכרו פיהן בידיהן כמבקשות להחניק צווחה שעדיין לא נולדה.

האוטובוס, מאט מאוד, החליק קצת ועצר לפני המעגל החיצוני. מן הכביש ניתן היה לראות את הנהג, והנה הוא ג’ינג’י אחד צעיר, תושב כרכור, מוכר היטב לנערים, מדי פעם מסיע אותם לכאן ולשם, פניו עכשיו מקופלים כמי שישן שעות. ניסה לאיים קצת, כשהוא מחרחר במנוע האוטובוס וצופר צפירות ארוכות, וכאילו מבקש ממש להתניע, וכנגדו עולה מן הכביש שירת הנערים, נחבטת בשמשת האוטובוס, מתפזרת לצדדיו וכאילו עוטפת את האוטובוס, כל כך גוברת ומתגברת השירה ועוטפת אותו עד שהתימנים רוקעים ברגליהם ומעלים קצת אבק, ועד שהאוטובוס עצמו ניראה כמו מואדם, כאין עלי שהואדם בהגעלת כלים, יוצא מתוך אמבט רותח.

לאחר זמן, הנהג יצא מן האוטובוס, מין ג’ינג’י שמכנסיו קצרים, חולצתו משובצת, קיצרת שרוולים, פניו כבר מיושרים, וראשו כעין דלעת רחוצה. כיוון שיצא את האוטובוס, כאילו התפרק מנשקו. מיד הקיף אותו מעגל אחד דק של נערים רוקים ושרים ימין השם עושה חיל, והג’ינג’י מצית סיגריה ומיד מעלה עשן גדול בכוונה מרובה, אלה רוקדים וזה מעלה עשן, עד שלוסטיג, ששפתו התחתונה משורבבת, כינס, כהרגלו, את ראשו בין כתפיו, ועשה אותו כמין כדור קשוי, וכתפיו סוגרות את גופו הכדורי ממילא, כך שנתקבל כדור קטן על גבי כדור גדול ופתח בריצה לרוחב הכביש, בכל מאודו, ככדור ברזל שהטילו קפיץ ולא אדם, ותקע עצמו בבטנו של הנהג, מחלל השבת, שנהדף לאחור, כשל, מעד ונפל, כשראשו של לוסטיג בין ידיו ומיד הם מתעפרים, ולוסטיג, די לו בכך שהפילו, מגונן בידיו על ראשו, מקפל רגליו אל בטנו, מגן על אשכיו, שגודלם כאלו של בן ארבעים שהביא ילדים והם קצת שמוטים מצד השקית שלהם.

הנהג התיר עצמו מלוסטיג, משום מה מותיר עצמו שוכב בחול, כאילו הוא מתרחץ על שפת הים. ולוסטיג, כאילו נגעו בראשו, באצבע בהירה וחזקה גם מאיר הר־ציון וגם ירמי בורדונוב, קם, מתנער, וחצה לאיטו בביטחה את הכביש והצטרף לנערים, כשעל פניו הבצקיים חיוכו הבהיר והחזק של מי שגורלו נתממש עוד בנעוריו, ומכאן ואילך מימוש החלטי זה מאיר לו את דרך חייו.

באותם ימים, ניפטרתי מן הז’קט הקצר האפור, שהעיד על חרדיות, צימחתי קצת את שיער ראשי, שחור, חלק כשל נערה, הנחתי לזקני הבתול לצמח, מיטיב אותו, קשוב לצמיחתו כאל צמיחת פרח, לבוש מכנסי בד כחולים, שקצת דמו לבד ג’ינס, חולצה כחלחלה משורטטת, צווארונה מוגבה ושיערי צונח מעליו, ונעלי־סירה חומים, שבחריץ הלשון שלהם תחובה מטבע, כמינהג אמריקאיים, ולראשי כיפה סרוגה, ובשוליה המעוגלים, במין מיסגרת, רקומות המלים עזה, יפו, עכו, באותיות מסוגננות, שהועתקו ממין מפה שהודפסה בחוברת “סֹלם” של ד"ר אלדד שייב, שסימנה את נמליה הטיבעיים של המולדת.

והנה, יום אחד, בבית־קפה ירושלמי, כשאני מחכה לאבי, קראה לי זקנה משולחן סמוך, וביקשה שאשב מולה ומול חברתה הזקנה. התיישבתי והיא אמרה לחברתה, כמה שהוא דומה לאבשלום. וזו הביטה בי ומיד עצמה את עיניה, במין מכאוב, כאילו סונוורה. איזה אבשלום, שאלתי והיא אמרה, פיינברג. עניין זה היה כה קצר ודחוס עד שלימים דימיתי שגם אותו בדיתי מלבי, ולעיתים קרובות הייתי מעלה אותו לפי פרטיו המדוייקים. הזקנה ביקשה לראות את הספר שבידי, וכשהפכה ראתה שזהו אוגדן של חוברות “סֹלם”, עיוותה את פניה ואמרה, בשקט ובתקיפות, טוב, לך, לך. לימים, ראיתי את תצלומה בעיתון, שהיא משוררת, בת משפחת מייסדים, ובעיתון שיבחו את נאמנותה לנופה.

אביו של לוסטיג וודאי היה מושך מפרשת האוטובוס תעצומות נפש ושימחה גדולה, ואילו אני, שלוסטיג הבן היה במובן מסויים שלוחי, כאילו ידי הארוכה, כעין מאיר הר־ציון צעיר, לבוש רוח השם, נאפד נקמה, לא העליתי בדעתי לספר לאבי את סיפור האוטובוס, אלא אם כן כוונתי לצערו, שבשבת שכזו לקראת צאת השבת, יכול היה לארח בספרייתו כל אחד מן האדונים הניכבדים האלה, מנהל המוזיאון ד“ר גמזו, חבר־הכנסת ד”ר באדר, איש הכספים ד"ר מירלמן, נתן ילין־מור, סוחר האמנות שטיגליץ, המדען והאספן פרופסור רבינוביץ, או הגולה הפוליטי שמואל מרלין, מציפים את ראשם בדברי נימוסין ומעורבבים בענייני חברה ותרבות, ממשמשים ספרים ומחליפים דעות כלליות, לא מחודדות ולא מתחדדות, ומבטיחים בכך את פגישתם הבאה.

קינאה של ממש קינאתי בלוסטיג על אביו, רוכב האופניים, שהוא פשוט, שמראהו פשוט, שכוונתו ומעשיו פשוטים, ושהוא נהנה בפשטות ממעשה זה של בנו, ואולי, מי יידע אנשים פשוטים, רואה בכך מין קידוש השם. הקינאה אחזה בי כל אותו מוצאי שבת של פרשת האוטובוס, ומצאתי לי מנוח כשהשאלתי ללוסטיג חגורה שלי, חגורה שחורה דקה שאבזמה מוזהב, והיא ארוכה רק מעט מן המקום בו היא ניקשרת, שלא כחגורות משולללות החן שכמעט הקיפו פעמיים את מותניו של לוסטיג.

עוד באותו מוצאי שבת, החזיר לוסטיג את החגורה ואמר שיש לה ריח של צ’יז, שהוא ריח זיעת אצבעות הרגליים. אמרתי לו שזהו ריחו הטיבעי של עור, והוספתי, אמיתי. לוסטיג אמר, אמיתי או לא, זה כמו צ’יז, לא צריך.

בלילה, לאחר כיבוי אורות, נאספנו בחדר המקלחות, שבסוף הפרוזדור, חלונותיו פונים למידשאה, מתחתיהם שורת כיורים לבנים פשוטים, ומולם, סמוכים לקיר, שני ספסלי עץ נמוכים, כמו מחוברים. במקלחות עצמן נימצא אז רק לוסטיג, עובר ממקלחת אחת לאחרת, כולן פתוחות, המים שוטפים את הריצפה, אנחנו הנערים מתבוננים בו והוא מסבן את גופו הכדורי הקצר, מדי פעם צווח צווחה קצרה, איבר מינו מפותח מאוד, פורץ משיער ערווה מלא, מסובך כצמר פלדה. וכך, כשהוא מסובן כולו, גופן מעלה אדים, יצא מן המקלחות, התיישב במרכז ספסלי העץ, עטה על עצמו מגבת, שנתלכלכה בסבון, והחל חוזר, בפירוט רב, על נגיחתו בבטנו של נהג האוטובוס, וכשסיים אמר, אומרים שמאיר הר־ציון קצת דתי.

הנערים שתקו, והוא הוסיף, מה אני יודע, אני יודע שאני דתי, וכשהוא פונה אלי, אמר, ואני לא צריך חגורות של אף אחד, אני לובש של אבא שלי, זה מה שאני לובש! וכשרוזנבלום ילך לעתודה אקדמאית אני ילך לחברון או לסלובודקה.

בורנשטיין, שנכנס לחדר, גרם ללוסטיג להפסיק, ובורנשטיין שהביא איתו עוגות ועוגיות וגרעינים ופירות מיובשים וקוביות שוקולד ובירה שחורה, נתונים בעירבוביה בקופסת נעליים, הניח את הקופסה על כסא קטן, והנערים פתחו באכילה מהירה, בלתי מבחינה, רק לאחר שלוסטיג תחב ידו לקופסה, הוציא מה שהוציא וברך שהכל נהייה בדברו, אפילו שמבושיו גלויים, כשהוא מיטיב את המגבת על ראשו, ככיסוי ראש.

 

כ"ג    🔗

תל־אביב, 1984. האורות של מועדון־הלילה "שמים מרצדים על הים. המים המלחכים את החוף הנמוך עכורים קצת ועכשיו, בשעת לילה זו, כשאני עושה קיצור דרך אל מיגרש־החנייה, סביב כיסאות־הנוח הריקים, המים ניראים כמין פס־כסף פגום, מקווקו. מלבד כיסאות־הנוח, החוף כמעט ריק והרוח החמה כמוה כשמלותיה הדקות של רקדנית הנוגעות בפניך. לאחר כשתי דקות, כשהעין לומדת לראות באור הזה, אני מבחין שמישהו מונח על החול כחבילה.

טייבל’ה, אמרתי בשקט, מופתע מעט מקולי הנמוך, טייבל’ה, זה אתה.

גימל, טייבל’ה שלי, יונהל’ה הקטן היה מוטל בשלולית קטנה, שמימיה עכורים ומשומנים, שהתהוותה לה מתוך קפל־אדמה, בין המכוניות, במיגרש־החנייה של מועדון “שמים”, מתחת לבית מלון, ליד החוף.

מתוך השלולית, גימל אמר, בקול מרוסק, אוהבת קולנוע צרפתי לא מרחיב תחת, והתחיל לצחוק ולירוק, מנסה להתרומם בעזרת מרפקיו, מוותר, שומט עצמו לשלולית. אנשים עלו וירדו במדרגות המועדון, ואל מיגרש־החנייה הגיעה זמרתו של יצחק קלפטר, חנוקה מעט, מתפזרת כנסורת דקה על פני המיגרש עד הים, נוגעת במים.

גימל, מקופל, אמר, ברוכל’ה, הלכו לי הבייצים, הלכו לי הבייצים, לטייבל’ה אין יותר בייצים, רק חור־תחת, נישאר לי החור־תחת שלי.

גימל יבב וירק והשתנק ומשך עצמו למצב ישיבה בתוך השלולית, ומכונית שפנסיה הודלקו האירה אותו והוא כעוגת תפוחים שנפלה לבוץ והתעפרה והוא כמין בודהה קטן, שמנמן, שביציאתו הראשונה מן הגן הבשום הגיש את הרקטום שלו מינחה לפריצי־חיות, וכעת, מדמדם, מדמם, טובל אצבעו בדם ומגישו לאפו, הוא יושב משתאה על חידת עולמו.

הפנים של גימל מקומטות מכאב ומהשפלה, חוט של דם נימשך מאפו, עינו הימנית נפוחה ומכחילה, וראיתי בתוך השלולית את הילד שהוא עצמו היה לפנים, והוא טייבל’ה הילד שדחף את ראשו־שלו אל מתחת לשמיכה, בחושך, בחדר הילדים שעמדו בו ארגזי בקבוקים וקופסאות שימורים, כשהקיר שלו הוא הקיר של חנות המכולת של הוריו, שומע אותם בערב, דרך הקיר, את השיעול הקצר והתכוף הזה של אביו, ואת הקול המתנסר הזה של אמו, מתנסר ומנסר, מנסר חפצים, מנסר אנשים מנסר ילד מנסר בייצים מנסר זין קטן וורוד מנסר טייבל’ה, ועכשיו דרך הקיר, בחושך, הקול הזה נוגע בשמיכה, טייבל’ה מתחת לשמיכה, והקול הזה נעצר לפני השמיכה, וטייבל’ה יודע שהשמיכה יוצרת עולם, ועכשיו, כשלאט לאט גימל מסולק ומסתלק מחיי, ראיתי בעיני את אימת הפיגור הנפשי והשכלי, המכלה את האישיות, הבאה מן העומק, יוצאת מן השלולית, נסוגה לעבר הים, פוסעת בתוך הים, נעלמת, כמים לים מכסים.

גימל, מתוך השלולית, אמר, ברוכל’ה, תביא לי את השמיכה הקטנה הכחולה, תביא לי שמיכה, אני מוכרח שמים משלי מעל לראש שלי, ברוכל’ה, ברוכל’ה.

מתחתי ידי לצדדים, כאילו אני פורש שמיכה, ונתתי לו את ידי ריקות, והוא לקח את הריק בשתי ידיו ופרש אותו מעל ראשו, רועד כולו, שיניו נוקשות, וכשהוא מביט בעיני, שאל, זאת הכחולה? הקטנה? זו שמיכה כחולה? ואמרתי לו, כן, טייבל’ה, כחולה, בוא תקום, תעשה טובה, אתה ניראה כמו חרא מרוח.

גימל הרים עצמו, וכשהוא כפוף, מקופל, רץ, נופל, עשה את הדרך למים, הפיל עצמו למים כערביה בשמלותיה עושה לה גומה במים ושיקע את ראשו, מוציא אותו, מנער, פעמים אחדות, וכשהביט בי אמר, המים חמים, טוב לי, אוהבת קולנוע צרפתי.

גימל חבט קצת במים בדף יד פתוחה, כילד משחֵק אן כזקינה. לאט לאט התעשת, וכדרכו ביקש לעשות את המים בימה קטנה, וכבר פרץ בן מאות מלים מסודר על לשונו, ריר מדביק את המלים זו לזו, ריר ומין קדחתנות, ואולי, למתבונן מן הצד, גם מידה של פסיכופאטיות. וכבר רחמים עצמיים על לשונו, וכן התרסה ופילפול. והכל, גם עכשיו, כאילו הוא שחקן, כאילו לא בגופו שלו נגעו העובדות.

ברוכל’ה הלכו לי הבייצים, ילדים מסכנים מעיירות פיתוח, דובדבן בשביל חמש־עשרה דולר, הלך הלך נישאר רק חור־תחת, אפילו לא ערבים, אתה מבין ילדים מעיירות פיתוח, נותנים זיינים קטנים וורודים ובייצים כמו זיתים גדולים והבשר שלהם חוץ מהזיעה, מהמכנסיים הצרות, ולוקחים לך אותו ביד שלהם והיד שלך בתוך התחתונים הקטנים האדומים שלהם, חופרת חופנת, והם שניהם מולי נושמים עלי, כל אחד חמש־עשרה דולר, והם צוחקים, פאזוליני הם צוחקים, פאזו פאזוליני, וכל יד שלך בתוך תחתונים קטנים אדומים, ואתה ילדה קטנה קוטפת תותים בשדות שמאחורי בתי החרושת של עיירת הפיתוח, וכולם הולכים לבתי חרושת ורק שני הזיינים הקטנים הוורודים עולים על אוטובוס נוסעים לתל־אביב, לטייבל’ה אשכנזי שמנמן שמשחיל להם קצת בתחת ומלקק ומחבק ולפעמים צועק, פאזו! ולפעמים צועק, קלאסי! ובינם לבין עצמם, קיבינימאט, הם קוראים לי קלאסי, ומחודש לחודש זה נהייה דחוס יותר ואני הזיון והממתקים שלהם, ולפעמים זה כבר ביום, באור יום, וכבר מתחילות המכות הכיסוחים המכות בבייצים הנשיכות, אתה יודע, הביזיון.

גימל יצא מהמים ושמט עצמו על החוף מתיישב, גבו אל המים, פניו אל העיר, אל בתי־המלון, אל המועדון, המכוניות החונות, האורות, קולות שירה נישמעים, צחוק, קריאות, צפירות.

וגימל אמר, ברוכל’ה, אל תשאיר אותי עכשיו לבד, אני לבד, תזכור שאני הזיכרון הסלקטיבי שלך, אני פינת הבוץ שלך. תשאר איתי עוד קצת. הפעם הם הרגו אותי. כל עיירת הפיתוח הולכת לבית החרושת והם עולים לאוטובוס לתל־אביב לטייבל’ה הקלאסי, משתובבים כל הדרך כמו חיות צעירות על דשא אינסופי תחת אור אינסופי. אל תאמין לסופרים, תאמין לפאזוליני. אתה מורח להם בוולווטה ונישכב ואחד מהם משתחל והבשר שלו הצעיר על הגוף שלך בין החמישים העור החלק שלו על הבשר השעיר שלך, והתחת שלך מזיע ומסריח והוא יורה לך ספריי דובדבנים על התחת, ונותן לך אגרופים בראש, והשני יושב בחדר רואה טלוויזיה ואוכל אוכל סיני. והכל, ברוכל’ה, בשביל כמה דולרים. ולפעמים אני נכנס למכונית, באמצע היום, ונוסע לעיירה שלהם ועוצר בכביש הראשי, יושב במכונית ומביט בבית החרושת שלהם באנשים שמסתובבים בחצר, בשיכונים שמסביב החשופים לשמש הזאת, וחוזר לתל־אביב. ולפני זה אני לא נותן להם להתרחץ שאני משתגע מהזיעה החמוצה הנערית המחרמנת הזו החרמונה הזאת הרחמנמה הזאת, והכל בשביל כמה דולרים, מה אתה יודע, אלוהים נתן אלוהים לקח, אפילו במכולת לאמא שלי לא היו מציאות כאלה. מה אתה יודע, מה אתה יודע. ואז, אלוהים ישמור אותי, ישמור את טייבל’ה הקטן שהייתי, את יונהל’ה, את החלומות, המשקאות על חשבון אלוהים והחלומות אתה יודע על חשבון החיים, והחשבון הזה מסתבך ומשנה לשנה זה נעשה פחות מעודן הוי נתן זך נתן זך. זה נעשה יותר אלים יותר מסריח יותר קשה אוי ציפורה לאן ניתקענו וי ציפורה איפה אנחנו עומדים, כמו לשתות כמו יונה וולך את כל הימים בקַשִׁית. אבל אל הרקטום הקטן הצר שפיו וורוד רק תודות לוולווטה אנחנו מגיעים. ואז אני יושב במכונית שלי על הכביש הראשי ומביט משם בבית החרושת שלהם ובשיכונים ובאנשים והכל מושטח ככה והשמש מציירת בהרות בהרות, ואני יודע שהילדים האלה ילכו ויבואו שהטבע תמיד מייצר ילדים כאלה והם מתישהו יקימו בתים ומשפחות וכל זה יהיה זיכרון רחוק. מין משובה רחוקה. ורק כאשר הילדים שלהם יעלו על אוטובוסים לתל־אביב רק אז יעבור בהם איזשהו רעד וזהו הרעד המבחיל והמרטט של החטא הקדמון, ואז כשהם מבוגרים והילד שלהם עולה על האוטובוס במכנסיים צרים, הם יראו דרך הבד את התחתונים האדומים שלו ואז תיפלט להם טיפה כמו זיבה ישנה ותחלחל ותתפשט במכנסיים. אבל עד אז הכל משובה רחוקה. תל־אביב צבעים וקולות ומוסיקה. מה אתה יודע ברוכל’ה, מה אתה יודע, מה אתה יודע על החרא המוזהב הזה, זה אני ברוכל’ה, זה לא מישהו אחר, זה לא אתה. ואני שנולדתי עם גוף שעיר וקפלים ובהרות וריח רע בשביל חמש־עשרה דולר קטנים מחבק חיות צעירות משחיל חיות צעירות. כל הרחוק יעתר ויקרב בפרט נערים צרי מותן אלי אלי למישחקים עדינים. אוי יונה לאן ניתקענו, אוי יונה עור מביך יש לבני אדם. ומזה אתה מבין שבסך הכל ואחרי הכל יונה וולך היא המשוררת שלי. היא המשוררת. היא החוף שאליו המלים מגיעות למות כמו כרישים מתאבדים.

גימל השתתק, בולע את נשימתו, הגביה את ראשו, ניער אותו, אימץ את מבטו לנקודת אור באחת הקומות הגבוהות של בית המלון, ניער את ראשו, ניסה לקום, ויתר, תנועת הגוף מבססת את ישיבתו בחול, מניח את ידו על בירכי, ואומר, תעשה טובה תביא גם לי כסא נוח. קמתי מהכסא, עזרתי לו לשבת על הכסא שלי, והבאתי כסא נוסף.

תראה, אמרתי, מנסה לשעשע אותו, אנחנו ניראים עכשיו כמו פארפרזה פלשתינאית על ציור של דיוויד הוקני, ולא על שלום־חייל ולא על אני־וינסנט ולא על שום פסוק שבור.

וגימל אמר, עזוב עכשיו את משה גרשוני עזוב אותו, אני גומר את החיים מבלי לשבת איתו גם פעם אחת, וחשבתי פעם שאני מוכרח לשבת איתו, אתה יודע, אתה לא יודע, אתה לא יודע, למה שתדע, לא דומה להוקני בכלל, אתה מסריח מתרבות מסריחה גם במצבים הכי מסריחים. מזכיר לך את הוקני?!

לא עניתי, וגימל חיכה לתגובתי. הרוח החמה ייבשה אותו קצת, באור החוף הזה ראיתי שחוט הדם שנימשך מאפו יבש, פניו התבהרו קצת, נעליו הקייציות, שילוב של עור שחור ושל רשת, חוטמן מחודד, נחו ליד כסא הנוח, נחות ומתקיימות לעצמן, פירצי הליחה חדלו, חולצתו מגולגלת מעל בטנו אל חזהו, בטנו שרירית מוצפפת שומן קל לבן ושיער שחור מתפתל.

וגימל אמר, אתה בסדר, אחרי הכל אתה בסדר, אתה, תבין את זה, זה סידור פנימי של הטבע, או אולי של הסטאטיסטיקה, או של טבע הסטאטיסטיקה, אתה, כלומר, הסוג שלך, אתה זה שנישאר, אחרי הכל, אחרי שלוסטיג מוגלה לברוקלין, אחרי שרפי רייפר נעלם מן החיים באיזה אוהל מילואים, אחרי שמתברר מה שהיה ברור ממילא שהחיים הם חרא משונה מאוד, ואני קורא מזלות בכף יד ובתחתית חרא דמוי קפה, אני הזיכרון שלך. ואחרי שילין־מור מת בחדר קטן באיכילוב, ובלום וכל החלפנים וכל היודאייקה וכתרי התורה והטסים והרימונים נהיים היסטוריה או חומר גלם לספר או ספרות או חלום נובל, אתה והסוג שלך נישארים. אתה המטבע היציג של הסדר הטוב. אתה מהחרא שלנו אתה עוד תעשה ספר. והייתי מבקש שתבין משהו. שתבין שלך עצמך זה אף פעם לא קרה ממש, לא באמת, הכל דרך העור החיצוני וממרחק קבוע. אתה בשום עניין אתה באמת לא היית, ואם אני עכשיו מזכיר לך את דיוויד היהודי מהצ’לסי־הוטל אז גם הוא לא קרה לך. והייתי מבקש שתבין שהחולשות שלי הן שפה, סוג של שפה. אני מציג לך את החולשות ודרכן אני אומר לך משהו. אומר לך תרחם עלי. אומר לך עד כאן. אומר לך אני יכול לפגוע. אתה מבין זו שפה. ודיוויד היהודי ביקש לומר משהו דרך הוורידים הנפוחים שלו ודרך הרזון שלו ודרך היבבה שלו. וגם הפילגש, המסכנה הזאת, הפילגש של בלום המת שהשתמשה, אלוהים ישמור, במלים של הרמן כהן על היהודים האלה מהשואה שאמרה “הם רוצים להיות מאושרים”, המסכנים האלה שמבקשים לחמוק מגורלם היהודי ולהתחבר לאושר. וגם בלום עצמו שאמר לך שחבל שאתה לא הבן שלו. וגם ז’ורבין שאמר לך שאתה הישראלי היחיד שיכול לרשת את שטיגליץ היהודי וגם ילין־מור שאמר לך שאתה טרמפיסט וגם הסיפור הזה הקטן הזה על חיימול שמצאת במיטה שלך במאה־שערים ושנעלם. אוי ברוכל’ה לאן ניתקענו וָי ציפורה איפה אנחנו עומדים.

קיבינימאט ברוכל’ה את האוֹי ציפורה ואת הוָי ציפורה כתבה יונה וולך לא מישהו אחר. היא החוף. היא החוף שאליו הכרישים באים להתאבד. לא אליך. ולעולם לא אלך שאתה ערירי. ולא אל בני דמותך הערירים. היא החוף.

וי יונה איפה אנחנו עומדים שאנחנו עומדים מול ערווה מיובשת ומלחלחים אותה בווזלין ובדמעות תנין ובנערים שעולים על אוטובוס לתל־אביב בצהריים.

ואם אתה רוצה לראות אותם אז הם בטח עכשיו במועדון בבגדים לבנים מבושמים ובנעלי בד לבנות יושבים אחד בתוך השני. לך תראה אותם. אני מחכה כאן. ופעם, אתה שומע, במיטה בין סדינים שחורים הקראתי להם את רפי רייפר ואני זוכר אותו בעל־פה כמו את יונה וולך כמו את הכתובות של גרשוני. והם שמעו את רייפר ושתקו ומשהו, אני לא יודע איך, חילחל לתוכם ונגע במיתר הפנימי שלהם. ואחד מהם, הגבוה, אמר בסוף, זה נכון, זה יפה. והשני אמר, הלוואי שאני תמיד יזכור את זה. וזה, ברוכל’ה, לא החווייה המסוגננת שלך. זה אתה יודע מה זה, אתה יודע ואתה מפחד מזה ולכן אתה שופט את זה לפי התקדימים המוכרים שלך, לפי אנלוגיות, לפי פסוקי תפילה, ובפנים אתה יודע שמה שרייפר כתב עומד לבד. עומד ככה, אשר לחיים לחיים ואשר למוות למוות אשר לשמחה לשמחה ואשר לצער לצער אשר לגבורה לגבורה ואשר לפחד לפחד אשר בונה ואשר הורס אשר ליתן ואשר לוקח אשר אוהב באהבה שאינה ואשר לבו כמדבר באהבה שישנה אשר רואה ואשר עיוור מראות אשר היה אשר הווה אשר יהיה.

גימל התרומם מהכסא, פשט ידיו לצדדים והניע אותן, כאילו הוא מתעמל, ואמר, פרימיטיבי קצת מה, הרפי רייפר הזה? יותר מדי קרוב למי במים למי באש, מה? בעזרת התפילות אפשר להסתתר מהתפילה של רייפא, הא ברוכל’ה!?

גימל המשיך להתעמל בתנועות איטיות. אנשים בודדים הלכו על החוף. מדי פעם נישמע קול צחוקה של נערה, נגינת גיטרה, צפירת מכונית. אורות שנבעו מן המועדון ומן המלון האירו קצת את שטח החוף הזה. משמאל, ניראו סירות ויאכטות עוגנות. מימין, סוכת מצילים, חסקה הפוכה, יסודות בטון של רציף או של גדר.

לא, אמרתי לגימל, רייפר לא מאיים עלי, הוא היה משורר פרימיטיבי. גימל לא ענה והמשיך להתעמל.

רפי רייפר מת באוהל מילואים, גבר מבוגר, מסוכסך. בקושי הכרתי אותו. גימל עשה ממנו משהו. ניפח אותו. וגם את נפתלי יבין שמת בלונדון, וגם את עידוא בן־גוריון ניפח כמו מעי עיוור של איזושהי תרבות מקוללים תל־אביבית שברא במוחו, לעצמו, כמין הצדקה לפעולה המכרעת הסופית שיום אחד יפעל, יודע היטב שלעולם לא יפעל, מנפח מתים שעסקו בתיאטרון, בשירה, שפיתחו מאניירה, שאולי היו להבה קטנה, אחת מתוך להבות אחדות, שבערה מתחת לעור של העיר, שבערה והבעירה את עצמה.

רייפר, אמרתי לגימל וקולי מתנדף מעט ברוח החמה, אם אתה שואל אותי, אז רייפר מת על קידוש השם של הפחד שלו.

גימל חדל מההתעמלות וקרב אלי, מסמיך את פניו לפני, ואמר, כואב לי כל הגוף, אני הרוס, אני מבקש אני מבקש, בכל זאת יש כמה תחומים שלביריון כמוך אסור להיכנס, עזוב את רייפר.

לא הגבתי, והוא צעק, עזוב את רייפר! עזוב אותו! חרא! חרא עזוב אותו!

הייתי עייף, כמעט מותש. שמחתי על כך שלוסטיג לא סיפר לגימל את סיפור “חולה הנפש” שלו, את פרשת הנפילה במקלחת הצבאית, בטירונות. בסיפור הזה “חולה הנפש” מייצג את האמת של הקהילייה.

תיווכתי את לוסטיג לגימל, לפני ההגלייה לברוקלין. לוסטיג שאל, בשביל מה אני צריך לראות פסיכולוג, אנחנו הרי לא הולכים לאנשים כאלה. אף פעם לא הייתי אצל אחד כזה. תגיד אתה, לא יותר טוב שאני ילך לרב יוגל? אמרתי לו, לא תמות מזה, חוץ מזה גם אני יושב איתו לפעמים, זה פותח את הראש. וזה משהו אחר לגמרי מהרב יוגל. תבין, הרב יוגל טוב מאוד, אבל אתה עכשיו צריך לראות מישהו לא משלנו. כשתגיע לברוקלין תחזור לרבנים. עכשיו אתה צריך אותם, את העזרה החילונית הזאת.

ולוסטיג אמר, אני חלש עכשיו, אני מבולבל, אני עושה מה שאתה אומר וזה לטובתי, לא? כמה חמלה הציפה אותי אז כשאמר זה לטובתי, והוא אז כציפור הנכה הזאת, המקרטעת על אספלט עירוני, שומעת קולות מכוניות, רואה כתמים גדולים מתרחקים וקרבים, נושאת מבט אל הגובה, אל האור.

לוסטיג אינו מסוגל להבנה הבנוייה על צירוף עובדות מגורמות היוצרות תודעה לא מופשטת לחלוטין, ניתנת למימוש, הממקמת פרט מול השלם. והוא כציפור הזו שנשתבש לה הסדר ורק הגובה מוכר לה, והיא מאבדת את תחושת הנפח, המיקום, הזמן, המישקל.

וזו פעולת התודעה לפי המשורר ואלאס סטיבנס ולפי ערוץ החדשות הבלתי פוסק של ניו־יורק, פעולה שלוסטיג אינו מסוגל ליצור. סטיבנס מאתר את תודעת השיר כפי שערוץ החדשות מגדיר את תודעת הבנאלי והמיקרי: איש מחליק על קרח, כלומר רק העובדה הניראית לעין, אשה מסתרקת, מישלחת־קניות רומנית יורדת ממטוס, ילדה מודדת את גופה, נמר מכריע איילה, בהרה מתפשטת על פני פח, אנשים עוקבים אחרי מטוס ממריא, אשה רוקדת. סטיבנס עושה שיר. ערוץ הטלוויזיה עושה גם מסטיבנס חדשות.

ואילו לוסטיג כמוהו כאותו חייל מותש הניכנס בריצה לחצר במושב, מתכופף, שותה מים מתוך הברז, עיניו אחרי חבריו המתרחקים, מתאמץ לעקוֹב, נואש, מוותר, מנחש את המרחק המתעצם, נחרד, מאבד את הריכוז, מתיישב נישען על קיר הבית, מאבד קשר, מחכה למשהו, מתנמנם, עד שלפתע ניבעת והוא מתרומם, צופה למרחק הריק, פוסע קצת קדימה, נעצר, חוזר לאחור, מתיישב, חש את קרירות הקיר, מסתפק בכך.

לוסטיג הלך לגימל, משאיר את אשתו ואותי מחכים לו במעדנייה קטנה ברחוב בן־יהודה, יושבים לשולחן זעיר. וכשהלך, אמרה, אז בעלי ואני והילדים בעצם מוגלים מארצנו. לא עניתי לה. לא ידעתי מה אענה. ההיגוי שלה היה מלא חן, וכשאמרה מארצנו, ולא סתם מהארץ, נבע מארצנו זה שלה אותו חן קסום, אותו ערך פרחוני, אותו שורש שקוראים לו חן־המקום.

לאחר כשעה, לוסטיג חזר, פניו אפורות, וביקש שלא נישאל אותו דבר על הפגישה עם גימל. עברתי מספיק, לוסטיג אמר, לא עכשיו, לא עכשיו.

ואני חשבתי, הקשר שלי עם גימל תובעני. מעולם לא הייתי הוא. אין לי עניין ממשי בגימל. השתתפתי בכל המישחקים שלו, באדם־וכלבו ובאוהבת־קולנוע־צרפתי ובמשוררת־יוצאת־לקניות ובהטובים־באמת־מנצחים ובדה־ווסר־אוף־מיסיסיפי. ועברתי איתו את יונה וולך ואת גרשוני ואת דרוקס ואת קופפרמן ואת יוכבד ויינפלד ואת מוטי מזרחי ואת אמנות בתל־אביב.

ולפעמים עברתי איתו דרך לא זרועה בגוף שלישי. אני לעצמי בגוף שלישי, הוא, והוא לעצמו בגוף שלישי. ולעיתים, היינו מתוודעים זה לזה כאנשים שרק זה עתה ניפגשו לראשונה.

והכרתי לו את שין, איש שרותי־הביטחון, ואת נעמה המסכנה ואת רוחמה המסכנה, ואת החלפן בלום ואת גברת שטריקר, פילגשו של בלום המת, והסעתי אותו ברצון וגם בנדיבות על פני נוף חיי, והשמעתי לו על טייפ את נגינת הפסנתר של עמליה בתי ואת מחשבותי על עמליה, על סוד הקסם הזה, על תנועת הגעגועים הזו.

ועכשיו, גימל, כשהוא יושב כאן על כסא נוח, מקופל מעט בתוך עצמו, הלילה מבהיר את מחשבתו לאט לאט, מנקה ממנו את רפי רייפר, כמעט מקיא אותו ממנו, ועכשיו הוא קם מן הכסא וניגש למים, ואני אחריו, ופנינו אל המים ואני מחבק את כתפו בחום. והוא אומר, זה טוב, זה טוב. והוא מוסיף, תסלח לי על העניין של רייפר, תקח אותי הביתה, אני לא רוצה עכשיו להישאר לבד.

והוא מתכופף חופן מים ושוטף את פניו, ואומר, לא אתה ערירי אלא אני ערירי.

האלא שלו מקסימה והיא בונה משפט מתוח, והיא באה מתוך הקריאה, מתוך הספרות, מתוך יונה וולך, מתוך גרשוני. מתוך השפה שהיא הנפש. לא אתה ערירי אלא אני ערירי.

ועכשיו אני מחבק אותו וגופו נענה לחיבוק והוא מייבב קצת, והוא מתרומם קצת מתור העור ומתוך הערווה ומתוך שדה החמניות של האמנות, משיר את רפי רייפר, משיר את הנערים שבמועדון, ומלווה אותו הקול המנסר וידיו מושטות אל השמיכה הכחולה הקטנה ופניו חלקות נוגהות אור פתאומי, כאור שפעם נגה לי בלילה על מירפסת הישיבה מאיר תנועת חיות על פני גבעת־החול, את סולם מיגדל המים, מאורת כלב בחצר, עצמות פרה לבנות.

ידיו מושטות אל השמיכה הכחולה, ופניו אינן משוקעות עוד במה שהיו לפנים חומריו. והם העור, הערווה, הנקב, הניקבה, השיער, הזיעה, הלחות, הלחלוחית, הטיפה, הנטיפה, הזיקפה, הסחיטה, הרטיבות, השאיבה, המציצה, הקפל, הקמט, הבושה, השומה, הכתם, כתם הלידה, שקע הכתף, שקיעת הדם, המחזור, העין, האיזון, המתח, המתיחה, הבטן, השריר, העורק, הווריד, הפין, הפטמות, המיפשעה, מלבן המיטה, עיגול החרדה, בגידת הגוף, האור הנופל, שחור לבן, בגידת הגוף. הוי בגידת הגוף. הוי בגידת הגוף בבעליו.

אין לי עניין ממשי בגימל, פסיכולוג. בעבר, היינו מדליקים את המדורות שלנו בתוך החצרות הפנימיות ורק העשן היתר החוצה, ובעשן הזה היו שוטפים ומחטאים ילדים פגומים כגימל, מעשנים אותם, מאתרים אותם ומעשנים את סטייתם, ומושחים את סטייתם בתפילות, בהשבעות, בפחדים, ואז הילד הפגום מתמודד על קו־ההגדרה שלו, מתמודד ומתנודד, לכאן או לשם, מטוהר לשבט או מסומן לחוץ.

גימל מתיש אותי. אני מפחד מחולשות ואני מתעב אנשים חלשים ונימשך לאנשים חלשים. גימל אומר, החולשה שלי היא שפה.

הרבה הפקדתי בידיו. ועכשיו, דרך רחוב הירקון, אני מלווה אותו לדירתו. ובדרך, למשך עשר דקות, אנחנו חוזרים למשחק גוף־שלישי. אני לעצמי בגוף שלישי, הוא. והוא לעצמו בגוף שלישי, הוא.

וההוא שלי רואה אשה מתעסקת בגרביה הצהובים והוא יצא את החדר, ניכנס לחדרו, ניגש לחלון, קולט בפניו צינה קלה, מדמה שנפשו מרחפת לה כדאון שקט־צבעים, יפהפה, אל מחוז חפצה, אל נעוריו, באין מפריע.

ולאחר שנים, בסיום פרשת בלום המת, אני הוא הזֶה שגם את הימים הבאים, כלומר אלה שיבואו, העתידיים, המשפילים קצת, כמעט שהצליח למחוק מזיכרונו העתידי, במין פעולת למפרע, שתמיד ריתקה אותו, ונידמה היה לו שקנה בה שליטה טובה, וכך היה מוחק מזיכרונו את השבוע הבא בחייו, את עבודת העיתון, את המשא־ומתן עם האנשים, את העיתון עצמו, את היפה ואת המכוער שיראה בעיניו באותו שבוע.

וגימל, לעיתים, מפליג בגוף שלישי לאשה בת חמישים שנהגה לקנות במכולת של הוריו, או ללוטה לניה, ולעיתים הוא, גוף שלישי, ישיר את המים של מיסיסיפי.

גימל ביקש שאעלה איתו לדירה. לא היה לי כוח. פשוט לא היה לי כוח. גימל עלה להתרחץ ולהחליף בגדים, משאיר אותי בגינת הבית, מחכה לו.

כשהוא יירד, רחוץ ומאופר מעט, לבוש מכנסי כותנה לבנים, נלך לבית הקפה הקטן. תמיד נלך לבית הקפה הקטן. תמיד גימל יאמר, רוזנבלום, למה שלא נלך לבית הקפה הקטן ויגישו לנו דובדבנים וישאירו אותנו לנפשנו. ותמיד יוסיף משל יונה וולך, לולה, האם את משיגה עדיין מה שאת רוצה.

גימל מעולם לא פגש את יונה וולך, ולא את משה גרשוני. הוא מגיע אליהם דרך החפצים שהם מייצרים, ספר, תמונה.

בבית הקפה, הוא יבקש שאספר לו סיפור. לעיתים יאמר, היום אני רוצה סיפור חדש, מגיע לי. בדרך כלל, אני מספר לו פרקים מתוך פרשת־בלום, או את לוסטיג והוריו והפיצויים מגרמניה.

עדיין לא סיפרתי לו את סיפורה של אסתר מאריק והילד המוכה. יתכן שהלילה אספר לו.

 

כ"ד    🔗

האיש מכה את הילד. האיש עומד מעל הילד. הילד שוכב על מיטה, על בטנו. מחצית גופו העליונה של האיש חשופה. שיער צמרי שחור מתפרש בקבוצות מדולדלות על כתפיו הרזות הלבנות. הילד לא צועק. מדי פעם, הוא מסב את ראשו ומביט במכהו, המכה אותו מבלי להשמיע קול, בחגורת מכנסיים חומה צהבהבה, מונפת מלמעלה למטה, במלוא מוטת היד, ברווחים קבועים. אדם היושב במירפסת ממול רואה את האיש המכה. האיש רואה את יושב המירפסת, מביט בו, מישיר מבט דרך האור הבהיר, חדל מעט. הילד מביט במכהו המביט דרך החלון. הילד אינו יודע שבמירפסת יושב מישהו. הילד יודע שבחוץ קיים עולם. האיש שב ומכה את הילד. החגורה נחבטת בבשר, מתרווחת עליו, בוצעת אותו, מחליקה עליו, רצה עליו ומסתלקת. האשה מביטה באיש המכה. הערווה שלה מיובשת. יום תל־אביבי חם מאוד. האשה לבושה מכנסיים צהובים, המסתיימים ליד הבירכיים, וחולצה צהובה, מעין גופיה, שלרוחבה נידפס באנגלית: אוהיו סטייט יוניברסיטי. בירכיה מחודדות כשל עז הרים, ושדיה הנילחצות לבד הכותנה ניפרשות לצדדים, מושטחות. האשה יושבת על כורסה כתומה, חסרת מיסעד, מעל לראש רפרודוקציה צבעונית של ראובן רובין, ובה מוצג דוד המלך כרועה צאן, ורגליה אסופות תחתיה.

האשה אומרת לאיש, תפסיק. האשה קמה מהכורסה ונעמדת ליד הפתח. האיש שומט את החגורה, ניגש לאשה, מחזיק בעורפה והודף אותה לחדר סמוך, הפונה אל פנים הדירה.

הילד ממתין שניות אחדות, מתהפך, מתרומם ונישען על אדן החלון, מביט החוצה. הילד רואה את יושב המירפסת, ומנופף לו בידו לשלום. יושב המירפסת, לאחר היסוס קל, מחזיר לילד ניפנוף יד.

האיש מפשיל את המכנסיים של האשה עד לבירכיה. היא עומדת ליד חלון חדר המיטות ומביטה החוצה. האיש אומר לה תורידי את התחתונים, אני אוהב אותך. האשה אומרת לו, אני מיובשת לגמרי. האיש אומר לה, אני רטוב בשביל שנינו, אני אוהב אותך. האשה נישכבת על המיטה, מגלגלת את מכנסיה הקצרים, ואומרת, תאכל כמה שאתה רוצה, מה זה כבר משנה.

אסתר מאריק, שהיתה מבוגרת ממני בחמש שנים, נישאה לאיש, עולה חדש מארץ קומוניסטית. הם התגוררו בדירת קרקע, בסביבת הדואר המרכזי של תל־אביב, יחד עם בנו של בעלה מנישואיו הקודמים. בלילות היה נחבט בגופה של אשתו, השוכבת על גבה, עיניה פקוחות, ראשו בשקע צווארה, שומעת את קולות הרחוב, מניעה קצת את גופה, קמה ונישענת על החלון. ובימי קיץ מעט רוח באה מאיפשהו ומצננת את גופה.

ולעיתים, בעל כורחה היא בוכה. והאיש שואל, את בוכה? והיא אומרת, כן. והוא מקלל בחרי־אף, ואומר, אפשר לחשוב שבבית־היתומים היה לך טוב יותר! ואז הבכי מעורר אותו, והוא ניצמד לגופה ואומר, אם את רוצה אני יהרוג את הילד הזה.

ובפעם אחת שכזו היא מביטה מבעד החלון ורואה את אריק איינשטין ואת אשתו אלונה הולכים וצוחקים, ואריק אומר, מה אמרתי לך, מה אמרתי לך. ואסתר מאריק גם בבית־היתומים ידעה שהחיים האלה לא לה הם.

בשבת היו היתומים פושטים על גן־אברהם וקריאותיהם ממלאות את האוויר. היתומות, אסתר מאריק ואחותה בחרו להן פיסת דשא במידרון הגן, יושבות שם עד לשעת הצהריים, מתפללים השבים מבית־הכנסת וחילוניים עוברים על פניהן.

כשחזרתי מבית־הכנסת, ראיתי אותן בשמלות לבנות, גופן מבריק, שיערן האסוף מבריק, כפות רגליהן הקטנות בסנדלים אדומים, הגדולה כמו מגוננת על הקטנה. ילדים חילוניים הקיפו אותן שרים, יתומים דתיים/פיסטוקים מלוחים/אדוקים פיסטוקים/אביכם ישב על הקרח/והוליד את תרח.

הילדים חגו סביבן, מבלי לגעת בהן. אסתר ואחותה הביטו בי כבמושיען. בית־היתומים הדתי, עמד בסוף מידרון הגן. לבשתי חולצה לבנה ומכנסי גברדין כחולים, וחסתי על החולצה ועל המכנסיים.

נער אחד מגודל, שניפרד מן הילדים החגים, פנה אלי ושאל, פיסטוק, אתה מכיר אותן? אמרתי שלא. אסתר הביטה בי ולא אמרה דבר.

רצתי הביתה, ולמרות השבת הנחתי תפילין של אבי, וביקשתי מהבורא שיסלח לי. והנה הבורא קבע בזיכרוני את תמונת הילדים המציקים, בגן, השבת.

ועכשיו, בעלה של אסתר מאריק שוקל ומקפיץ את איברו בכף ידו הפתוחה כמגש קטן, אמר לה, הקוס שלך גדול כאילו את אחרי כמה לידות. אסתר אמרה, אל תתחיל עם זה עוד פעם, אני מבקשת.

והאיש אמר, אבל אמרת שאף פעם לא ילדת, אז למה הוא כזה גדול.

ואסתר אמרה, לא ילדתי, מספיק, אל תתחיל, הוא נולד גדול, לא טוב לא צריך.

והאיש אמר, טוב, הוא טוב, אני אוהב אותו, חיים שלי, רק תגידי ואני פשוט הורג את הילד שלי, רק תגידי מלה.

ואסתר אמרה, תנגב את הכל עם מגבת חמה. והאיש אמר, לא, אני מלקק. ואסתר אמרה, תנגב.

האיש התרומם על ידיו, ואמר לה, אני אוהב אותך, את חיים שלי. ואסתר אמרה, אתה בן־אדם טוב רק קצת חולני.

והאיש אמר, אבל אני יותר טוב מבית־יתומים, לא?

ואסתר אמרה, זה כן, תנגב טוב טוב, אני צריכה אחר־כך לצאת.

והאיש אמר, את יוצאת, את לא יוצאת לעיתונאי הזה שהכיר אותך עוד מבית־היתומים, תגידי, תגידי, אני לא יכול יותר, מה את עושה איתו, אני אוהב אותך, עכשיו אני מלקק.

ואסתר אמרה, כשהיא מביטה בפדחתו של האיש שבין רגליה, תנגב, אמרתי לך שתנגב, אני רק יושבת איתו מדברת, רק מדברת ושומעת, בלי דפיקות, על מה, על אמנות ועל החיים, ואם הוא רוצה פתאום מציצה אני בשמחה, אבל הוא לא רוצה, אני רק חלק מהילדות שלו, ככה זה.

והאיש אמר, היית מוצצת? והאשה אמרה, בולעת, מה שהוא היה רוצה. והאיש אמר, אבל את לא. ואסתר אמרה, אבל אני לא.

האיש צחק ואסתר צחקה, והאיש יצא מבין רגליה, איברו תפוח, ריווח בבוהניו את ערוותה ונידחק פנימה, ואמר, עכשיו תגידי מי אלוהים שלך. ואסתר מאריק אמרה, אתה.

 

כ"ה    🔗

גימל אמר, פנטסטי, סיפור פנטסטי, כמה אלמנטים בקטע קצר אחד, אתה אמן הסיפור המתכוני, באמת! ולפעמים נדמה שאתה מעתיק אותם פשוט מדו"חות טיפוליים, אתה חייב לי את הסיפור על מוכר החזיר, אתה זוכר?

התנועה בבית־הקפה הקטן היתה נעימה. ישבנו ופנינו אל צמחייה ביתית מטופלת, ירוקה מנוקדת אדום. אור שנפל מן התיקרה הדגיש איזורים קטנים באיפור הפנים של גימל, סביב המשקפיים הכהות.

וגימל אמר, הלכו לי הבייצים אבל הם יחזרו, הבייצים בסך הכל יותר גמישות מחרא, אני אצא ממה שקרה, אני כבר יוצא, אתה חבר אמיתי, אתה בן־אדם, והוסיף, הכל כל־כך בנאלי, כל־כך סטריאוטיפי, הנערים מעיירת הפיתוח והכיסוחים ורפי רייפר, וגם הסיפורים שלך, מה שמציל אותם משקיעה הוא הסיגנון. אין תרבות אבל יש סיגנון, אין שירה אבל יש סיגנון שירה, אין ציור אבל יש סיגנון ציור, ולכן אדם כמוני נימצא עם יונה וולך ועם משה גרשוני, לדוגמה. איך היית מתאר את השכיבה שלי בחול ליד “שמים”, או את מותו של בלום או את הלילה ברמת־אשכול או את לוסטיג בברוקלין בבית־האבות?

רק דרך העובדות, עניתי לו, דרך העובדות הפיזיות, כל הסטרוקטורה היא זו של עובדות, של רצפים של עובדות, ולכן אני מסוגל לקלוט גם את ג’ואל שפירו וגם את אנדי ווארהול, גם את מוטי מזרחי וגם את וולטר דה־מאריה, לדוגמה.

וגימל אמר, כן, אני מבין, לוסטיג שלך רואה רק פרשנות ברמה אלמנטרית עד שהעובדה מקבלת ביטוי חפצי, פיזי, אישיות רגרסיבית שיכולה להתקיים רק במיסגרת של קבוצות אידיאולוגיות רחבות. ושין שלך, אני צריך פעם לספר לך על הפגישות איתו, וגם לעבור איתך על המכתבים שלו, שין הזה מונע על־ידי סאדיזם פשוט, סאדיזם תיקני, ממוסד. הוא הטמיע את האינטליגנציה ואת ה“שירה” של הסאדיזם הביורוקרטי הזה, אדם־קאריקטורה, אבל טיפוס מכאן ומעכשיו, והמכתבים שלו אינפנטיליים וערמומיים. הוא מבקש מגרשוני שיצייר לו את הרוח הרעה של סבסטיה והוא משתמש במליצות כמו עירום־וערייה או מי אני מה חיי, כמו ילד שניתקו אותו מן השפה ונותרו לו בזיכרון תבניות לשוניות חגיגיות, מילון קטן של פיגורות לשוניות. או שהוא שואל את גרשוני, בעקבות מיקרה שקרה לו עצמו, אם הוא השתין פעם על אשה, והוא כותב אישה, ככה עם יוד, במין התהדרות של מחוסרי בטחון עצמי, אבל הוא טיפוס, אין ספק.

גימל דחק בי שאספר לו סיפורים. כפי שיקרה לעיתים בתל־אביב, בית־הקפה נימלא באחת אדם, גברים צעירים ונשים צעירות, חבורה אחת. וגימל אמר, נעשה פה צפוף, הייתי חוזר עכשיו ל“שמים”. לא הגבתי, והוא אמר, אני רוצה לראות אותם, מתחשק לי.

פניו של גימל התבהרו, כאבי הגוף פחתו, הוא חדל לצטט את יונה וולך, עבר לדיבור רגוע וקצר, האלמנט הפסיכופאטי נסוג, כאשר פסקו הרצפים הענקיים. וכך, במשך דקות אחדות, ישבנו מקשיבים לחבורה שמילאה את בית־הקפה.

רפי רייפר נישאר על חוף הים, ליד “שמים”. תמיד הרפי רייפרים נישארים על חוף הים. גם מי שזוכר אותם לא חי אותם בלבו גם גימל לא חי אותו בלבו. רפי רייפר הוא משל. עם מעט יחסי־ציבור הוא היה מתפתח כאן למשל מעיק, נושה, נושך. לא צריך למות באוהל מילואים בשביל להיעלם, די בנסיעה לאנגליה. שמעון צבר נסע לאנגליה. אולי הוא רוצה להיזכר כמשל פוליטי מעיק. זוכרים אותו כסופר וכמאייר.

גימל, במשך שנים, הקים לעצמו מיסדר פרטי של “מקוללים” ושל “משלים”. לא אינטליגנטי מצידך, אני אומר לו, כל הרייפריזם הזה. והוא עונה, בדיחה פרטית שלי, מועדון החברים הסגור שלי, לא על חשבון אף אחד.

אני לא רוצה שילך ל“שמים”, שיפגוש את הבחורים, ואני אומר לו, תן להם לזחול אליך בחזרה. והוא אומר, בקול שקט, ידיו מסיעות קערית סוכר לבנה לכאן ולכאן, אני לא יכול, כמו אסתר מאריק שלך עכשיו תגידי מי האלוהים שלך, והם האלוהים שלי, אני פשוט לא יכול, בשביל חמש־עשרה דולר יש לי תחתונים אדומים קטנים מלאים דובדבנים וזה יותר חזק ממני, מי היה מאמין, כמה שנים אני ממש בסיפור הזה, פחות מעשר, מי היה מאמין, אני פארודיה, כל העסק פארודיה. גימל הביט בעיני ואמר, אני מגורה, אני פשוט מגורה, תבין, תבין.

ליוויתי אותו עד פינת רחוב גורדון. הלכנו לאט, סמוכים זה לזה, במרכז המדרכה. כשניפרדנו, גימל אמר, עכשיו אתה ניפטר ממני, אל תפסיק אותי, אל תשקר לי, אני יודע, זה תהליך ברור לגמרי, אתה ניפטר ממני, אני רוצה שתדע שהסיפור המשמעותי ביותר שלך בעיני הוא זה של בלום המת ושל כתרי התורה והוא לדעתי יותר ריאלי משין ומלוסטיג ומכל האלמנטים המיקריים האלה, מהם אתה יכול להתרחץ בקלות, שין סאדיסט ולוסטיג אינפנטיל מסכן והם כלום, הם מיקרים והם לא העצם ובלום הוא העצם בעצמה, העצם היהודית, נוגהת אור כמו עצמות הפרה הלבנות שראית בלילה במירפסת הישיבה של החור ההוא ליד חדרה, כשעמד לך, אחרי פרשת המקלחת, אם אני לא טועה.

לא ידעתי מה לומר. התרחקתי מבלום המת, וככל שאני מתרחק הוא עומד במקומו ומביט בגבי. ואמרתי לגימל, יכול להיות. גימל השתהה קצת, ובאור הנובע מפנים תחנת מוניות הבטתי בעיניו וחיבקתי אותו וקבענו שניפגש למחרת.

 

כ"ו    🔗

פרדס־חנה, 1959. נתנזון והרץ עמדו עירומים תחת מקלחת אחת. נתנזון עמד מאחורי גבו של הרץ, מחזיק את כתפו. הם היו בני חמש־עשרה, וזו היתה המקלחת הראשונה שלהם בפנימייה. הנערים שהביטו בהם, ישבו עירומים על דרגי עץ. הרץ צעק, מה יש? מה אתם מסתכלים?!

הנערים לא ענו לו, והוא צעק, מה יש?! מה יש?! נתנזון ניסה להשתיק אותו. הרץ לא השתתק. ואז, נתנזון, מנסה לפייס את הנערים, החל לצחוק בקול רם. הצחוק גבה עד שנעשה יבבה. הרץ צעק, מה יש?! מה הרץ עשה?!

אני לא יודע אם הרץ שם לב לכך שהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי, ושזה מגוחך. הישבנים של הרץ רחבים, לבנים, זרועי בהרות וורדרדות. מכתפיו הרכות יוצאות זרועות רפויות שרירים, ועל חזהו ראשית שיער דק ובהיר. נתנזון התיישב, מאחורי הרץ, על הריצפה הרטובה.

לקחתי מגבת רטובה והצלפתי בה, מגולגלת, על הרץ, שכיסה את ראשו בידיו. המגבת הותירה בגופו בהרות רחבות לבנבנות מוורידות והולכות. צעקתי, חניוק! תרביץ בחזקה, חניוק! הרץ לא ענה, ונתנזון דחק עצמו לפינת המקלחת.

הבכי, החולשה והגוף העירום של נתנזון ושל הרץ כמעט הוציאו אותי מדעתי. כאשר הרגשתי, בעודי מצליף, שאיברי מתקשה, הפסקתי. ניגשתי לכיור ושטפתי את ראשי.

כשיצאנו מאולם המקלחות, השארנו שם את נתנזון והרץ, בתא מקלחת, עירומים, נתנזון נוגע באצבע קלה בבהרות המתפשטות על הרץ.

איברי היה קשוי עוד שעה ארוכה, והתקשיתי לשלוט בנשימתי. יצאתי למירפסת הקטנה החשוכה, והבטתי לעבר גבעת־החול, מבחין במיתאר מיגדל המים. מוסיקה ערבית, שעלתה מאחד מבתי המעברה הסמוכה, הציפה את המרחב הזה. לאט לאט הבחנתי בפרטים בתוך החשיכה, בתנועת חיות על פני גבעת־החול, בסולם של מיגדל המים, במאורת כלב באחת החצרות, בעצמות פרה לבנות שנגהו אור פתאומי.

עמדתי במירפסת ורציתי להיות שחקן הכדורסל חיים שטרקמן. ואמרתי ללוסטיג, שהצטרף אלי, הלוואי שהייתי שטרקמן, הלוואי. ולוסטיג אמר, אני הלוואי שאני הייתי מאיר הר־ציון וכל זה.

שטרקמן היה רמת־גני, בן גילי, כוכב כדורסל צעיר, חילוני. רציתי להיות שטרקמן, כי ניראה לי שחייו פשוטים ובריאים. בערב שבת, כשהלכתי רחוץ ומסורק לבית־הכנסת, שטרקמן, כשהשמש כבר מסתלקת, לאור פנסים רחוקים, היה קולע לסל במיגרש מכבי, נערים אחדים צופים בו, יושבים על ספסלי עץ, מעשנים.

עד היום אני שומע בתוך לכה־דודי את קול הכדור המקפץ של שטרקמן, מקפץ בתוך לכה־דודי, מקפץ בתוך השבת, בתוך הסידור, בתוך ספסלי בית־הכנסת, בתוך המוח, מקפץ ומסמן שטח נעורים מוחמץ, מסמן כאב עמום, כאב מתעמם והולך.

תוך שנייה, זיהיתי את הרץ ואת נתנזון, שטיפסו על גבעת־החול. יצאתי מן הפנימייה, לוסטיג אחרי, ורצתי אליהם. לפני הכביש הראשי, השגתי אותם. הם הסתובבו אלי כגוף אחד, מצופפים.

בתחנת האוטובוס, על ספסל עץ, ישבה בחורה, מעשנת. בחורות מעשנות שבו אז את דימיוני, כי הייתי בטוח שהן מסוגלות לכל.

הרץ ונתנון הביטו בי, מבלי להוציא הגה. לוסטיג נעמד, בחשיכה, ליד תעלת המים הקטנה, המוריקה, האזובית והלחה תמיד, שלצד הכביש הראשי.

צעקתי להרץ, חניוק! לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! ונתנזון, כשהם עדיין מצופפים, אמר בשקט, אנחנו נוסעים הביתה, זה מה שאנחנו עושים. ופתאום, מתוך מלוא חזהו הקטן, הרץ צעק, נאצי! אתה נאצי! נאצי! ופניו מאדימים ומחווירים.

הבחורה קמה מן הספסל, קרבה אלינו, מביטה. היו לה שדיים גדולים, והייתי מוכן לברוח איתם לטבריה, אפילו להתחתן איתם, אם יש צורך, לסגור אותם בחדר, לעלות עליהם ישר בבוקר, לצאת לעבודה, לעלות עליהם בצהריים, לשוב לעבודה, לחזור מהעבודה ולעלות עליהם בלילה.

אמרתי להרץ, אם זה לא היה חילול השם שהחילונית הפרוצה הזאת תראה דתיים נילחמים, הייתי מראה לכם מה זה.

הבחורה, מעשנת, שמעה אותי, ואמרה, הוֹפָּה! ועכשיו זיהיתי אותה כתושבת המעברה, הנוהגת לשבת בבית־הקפה הקטן, שעל גבול המעברה והישיבה, גבול מגודר, שלצידו דרך עפר כבושה, ובגדה הרחוקה של דרך העפר סניף דואר קטן.

רציתי שהיא לא תסע עכשיו ותשאר איתי כאן, מאחורי גבעת־החול, עכשיו, בחושך, וחשבתי לעצמי שאולי בשבילה זו זכות לא קטנה להקפיץ אשכנזי יפה ומחונך.

הרץ חזר וצעק, נאצי! אתה מדבר על חילול השם! אתה! אתה יותר גרוע מקיבוצניק! דחפתי את הרץ, והוא נפל על הקרקע החולית, ומשם, מן החול התחוח, כנערה רכה, חפן חול וזרק אותו לעברי, חלוש, לא מטווח, בכייני.

האוטובוס הגיע, נתנזון והרץ והבחורה עלו. הוקל לי שהבחורה נסעה, כי אחרת היה נולד לנו ילד־מעברה, והיא היתה באה איתו להורי ומציגה אותו כנכדם, ויכול להיות שגם כסף לא היה עוזר כאן.

לוסטיג ואני חזרנו לפנימייה, בהליכה איטית, מעגלית, קרבים ומתרחקים, ואני קשוב להלמות לבי, איברי מפשיר והולך, עד שהתקפל לו.

לוסטיג, כשהיינו כבר על ראש גבעת־החול, פנינו אל הפנימייה, אמר, לפעמים אני לא יודע מי אני ואז אני מסתכל במראה חזק חזק אבל בסוף זה לא עוזר.

התיישבנו על החול, סמוכים מאוד זה לזה, הלחות שפשטה על החול מצננת את גופנו, ולוסטיג הוסיף, לפעמים אני שואל את עצמי למה אני, למה אנחנו, אני מרגיש כאילו העולם מסתכל עלינו ורוצה שמשהו יצא מאיתנו שאני לא אהייה כמו אבא שלי, ואולי שאני אהייה כמו הר־ציון אבל דתי ממש, אני לא יודע בדיוק, אבל אני מרגיש שאני יכול להיות משהו כזה רק אם כולם יהיו משהו כזה, ככה ביחד, ככה שאני לא לבד, אבל הנה לדוגמה אתה בכלל רוצה להיות חיים שטרקמן ואז אני לא יודע למה אני, למה דווקא אני.

למחרת בבוקר, ראש הישיבה שלח אותי להחזיר את הרץ ואת נתנזון. אם הרץ יחזור, הוא אמר, נתנזון כבר יבוא, תתחיל אצל הרץ, ואחר־כך כבר ניראה מה אנחנו עושים איתך, צומח לנו כאן ביריון קטן.

אביו ואמו של הרץ ישבו בחנות המכולת שלהם, שהיתה במרכז תל־אביב של אז. בחזית החנות נימתחו שלטי פירסומת של יצרני משקאות וסיגריות ושל עיתון ערב.

אמו של הרץ ישבה ליד הפתח, על ארגז מעומד, רגליה בנעליים גבוהות, שרוכות, קטומות בוהן, שצבען בז'. הביטה בי ואמרה, זה אתה? הרב יוגל הודיע ששלח אותך, אתה הבן של העורך־דין ההוא והזה, הרב שלח אותך, טוב תיכנס. אביו של הרץ, שעון על דלפק השיש, חלוק לבן משתלשל מצווארו, ראשו לצד מישקל מצופה ניקל כסוף, קרא, תיכנס גיבער! תיכנס, למה לא תיכנס, ניראה אותך מלא.

ניכנסתי ונעמדתי ליד ארון־הלחם המרושת. האשה סובבה את גופה בתנועה מהירה, מסובבת גם את הארגז המעומד, כאילו בסיסו על גלגלים קטנים או מרוח סבון, וכשפניה אל פנים החנות הקטנה, שעמד בה ריח של סבון כביסה, אמרה, אבא שלך עורך־דין ההוא והזה, מה? שמעתי עליו שהוא בן־אדם מכובד ככה, הא, באמת, אנחנו לא עורכי־דינים בכלל אבל אנחנו ברוך השם באמת דתיים ולא פרפורמה כמו כל מיני אנשים שמכירים אותם.

היא השתתקה, מאפשרת לבעלה להמשיך. ומשלא אמר דבר, המשיכה, הילד שלי יכול להיות עורך־דין, האבא שלי היה רב מפורסם, המשפחה בכלל רבנים אבל בעלי בגלל הפרנסה עובד בזה.

בעלה ניסה להשתיק אותה, אבל האשה המשיכה, מה אתה רואה כאן שמנדריק?! ספרים?! גמרא?! גמרות?! אתה רואה חלות! סינטבון! נכון?!

האיש הפסיק אותה, ואמר, לא משנה סינטבון, משנה שאתה זיפת, דרעק קטן! כן, דרעק! תוחעס! האשה ניכנסה לדבריו, ואמרה, נאצים עושים ככה.

למכולת ניכנסה קונה, וכניסתה גרמה לאשה להגביה את קולה, כן, נאצים! נאצים עושים ככה! אפילו לא מאפייניקים!

ובעלה, תוך שהוא משרת את הקונה, אמר, במקלחת?! מכות?! מה זה?! מחנה ריכוז?! מה זה? הילד שלי תפשו אותה באקציה בגיטו?! אבא שלך מסתובב באלנבי, אני רואה אותו כל יום, חליפה ועניבה, כמו המנהל של הרב הראשי, בטלפון עם בן־גוריון ועם שפירא כן הרב גורן לא הרב גורן, בעד הרב אונטרמן נגד אונטרמן, ואתה ואתה עושה לילד שלי אושוויץ במקלחת?! מה אנחנו?! מה אנחנו?!

אבא של הרץ היה יהודי גבוה, שמן, גפיו חלושות, פניו עגולות, אוזן אחת סמוקה ואוזן אחת לבנה מאוד, וכשסיים החל לשאוף ולפלוט אוויר בשריקות קטנות.

לא מצאתי מלים לענות להם. הייתי בן חמש־עשרה, רציתי להיות שטרקמן, רציתי לרקוד עם חניתה, הילדה היפה של רמת־גן, בקיץ, באחד מבתי־הקפה הפתוחים, לרקוד איתה בבגדי־ים ברחבת בית־הקפה של בריכת גלי גיל, לגעת בה, להריח אותה, להדהים אותה. והאיש הזה עם החלוק, אביו של הרץ, והאיש הזה שגפיו חלושות מדבר על אושוויץ, ואני רציתי שהוא יהיה תוקפני כלפי, שלא יסחוט כאן על ריצפת המכולת את השואה, שיהיה הדור ונימרץ כאבי, אבל הוא למעשה חיזר אחרי כשאמר “הילד שלי תפשו אותה באקציה בגיטו?”.

חשבתי על הרץ הקטן עושה מישלוחים מהמכולת של הוריו לדירותיהן של נשים חילוניות, הפותחות לו את הדלת ומלוות אותו למטבחן, כשהן ערומות למחצה, כשגופו הקטן מתקשה, והן מדיפות ריחות מתוקים וחמוצים ובשר הירכיים מיטלטל ושדיהן לכודים במטפחות צבעוניות ורדיו מנגן בדירתן והן מצחקקות מגורות, מגורות מן השיעמום, מגורות מן הלילה, נוגעות נגיעות מהירות בערוותן הלחה באצבע שציפורנה לטושה ואדומה ומביאות את האצבע לאפן, מריחות באפן את ערוותן החמוצה המהבילה מן הלילות מרעידות כמיתר מתוח עיוור. חשתי אהדה להרץ הקטן, ובאותה שעה הערכתי את יתרוני עליו ככמעט אינסופי.

האיש, עדיין מדבר אלי, אמר, אנחנו יהודים זאת אומרת מהנאצים כבר סבלנו, אתה מבין אותי!

אמרתי לו שאני מצטער, שיחזיר את הרץ, שיותר זה לא יקרה. והאיש אמר, אז אתה מבין אותי, מה. אמרתי שכן. והאשה אמרה, אתה רואה שהוא מבין, שהוא כזה כבר מין עורך־דיני צעיר.

הרץ ונתנזון חזרו. בערב, לוסטיג ואני, התיישבנו ליד הרץ, על מיטתו. החדר היה חשוך, הרץ לא הביט בעינינו, השמיכה שעטפה אותו היתה חדשה וצבעונית ונבעה ממנה הבקשה של אמו כי השמיכה החדשה תסמן חיים חדשים.

לוסטיג אמר לו, הרץ, אנחנו באמת מבקשים סליחה, ניכנסה בנו רוח שטות, אתה יודע איך שזה. הרץ הוציא מתחת לשמיכה קופסת פח רחבה, מעוגלת, צבעונית, שעליה מודפסות דמויות פרות מלחכות עשב באחו אינסופי. הרץ פתח את הקופסה והוציא ממנה שקית ובה עוגיות מצופות שוקולד, ואמר, זה אימפורט.

לוסטיג סיפר קצת על עתידו כמאיר הר־ציון הדתי. שאלתי את הרץ, כשאתה עושה מישלוח לחילונית והיא עם מכנסיים קצרים, אתה יודע מה לעשות? הרץ ציחקק, גופו הקטן מתנועע מתחת לשמיכה. הסברתי לו שהחילוניות משתגעות על דתיים ומה צריך לעשות להן.

והרץ שאל, למה הן משתגעות על דתיים? ואמרתי לו, ראשית בגלל שלדתיים יש יותר גדול. הרץ הקשיב היטב, והיתה לי הרגשה שבסוף הוא עוד יהיה בסדר גמור.

 

כ"ז    🔗

גימל לא סיפר לי אתמול על הפגישה שלו עם לוסטיג. אני מעוניין בפרטים. כל הסיפור הזה הינו סיפור של פרטים המתקיימים בזיקה לפרטים אחרים. אין לי עמדות מוסריות. אין לי כוונות אפיות. אני מבקש להיפטר מלוסטיג, מגימל, משין ומאנשים נוספים ולצאת לחיים חדשים. אני מעדיף עובדות על פני השערות. לוסטיג חייב לגלות לברוקלין. שין, איש שירותי־הבטחון, חייב למות מסרטן. אני חייב להיות עילג על מנת להיות מסוגנן. לרוחמה אסור לצאת מתחומי הצ’לסי־הוטל. עמליה, בתי, חייבת להמריא. הנפש הפנימית חייבת להתייצב פעם אחת נוספת ולומר לי, אני נפשך. הכרישים חייבים לאכול מכף ידה של יונה וולך. לבלום המת חייב להיות רוצח. העולם ניברא בדיבור. ויהי אור. זו האפשרות הקונספטואלית הנקייה ביותר. ויהי בלום. ויהי לוסטיג. ויהי גימל. ויהי נהי.

עכשיו בוקר. אני במיטה. אני רואה עצמות פרה מלבינות באופק הקרוב. הלוואי ויכולתי לכתוב את סיפורו של לוסטיג במלים מגורמות כעצמות הפרה הזו, במשפטים אחדים בהירים, ואני עולה ושוקע בפרטים הרבים. אני לא יכול. אני מחובר לפרטים.

רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם. התפילה מרובת פרטים וחזרות. השפה שלי מחוברת לתפילה. עד היום, אני זוכר אותה בעל־פה, כולל רצה־והחליצנו של ברכת המזון של שבת. הקב"ה יריב את ריבו של לוסטיג, ינקום את נקמתו. לא את שלי. אני חלק מחוש ההומור שלו. גם בלום. אין מוקדם ומאוחר בתורה. דברים של כלום מחזירים אותי לאחור. לעיתים, זו ידיעה בעיתון, ולעיתים מלה שהושמעה ודאתה קצת באוויר חדר או באוויר הפתוח. דבר־מה בגימל חיבר אותו למוכר־החזיר, לילדה אנה. גימל יכול היה לומר בפשטות, אני מגורה, אני מגורה. אני מעולם לא יכולתי לומר זאת, גם לא לעצמי, בפני עצמי.

מוכר־החזיר הביט בי מבעד לחלון הראווה, שבריצפתו, המרופדת שטיח גומי ירקרק, נחו עיגולי בשר ועיגולי גבינה צהובים ולבנים, ושמתיקרתו השתלשלו נחשי־בשר חומים, מושחמים, וכאלה שצבעם מעורב חום־שחור. אבן היתה בידי. ידי היתה משוכה כלפי מטה. מוכר־החזירים, ממקום עמדו, לא יכול היה לראות את האבן.

אשתו, שראשה, עד לאותה שעה, נח לו על מדף השיש הגדול שהוצמד לשולחן־דלפק בברגים מוכספים, שואבת את קרירות השיש, כשרגליה מאומצות, נתונות בגרביים אלסטיות חומות צהבהבות ומסתיימות במין נעליים קטומות־בוהן, מתופפות להן, כמו מעצמן, על דרגש־עמידה שטוח, עשוי עץ שלבים־שלבים. ואשתו זו ניעורה עכשיו מרביצתה, חשה בדבר־מה, חושיה מבקיעים דרך שומניה, חושים של אשה מבועתת תמיד, הגביהה את ראשה הכבד, שמשתי אוזניו היטלטלו עגילים שצורתם מעין מניפת־שושנה כסופה ושחורה, והביטה בי.

מגינת בית־הכנסת הגדול הגיעו קנאי־דת צעירים נוספים, כשהם מעודדים עצמם בקריאות. נהגי מוניות תחנת “רמבם”, שבפינת הרחוב, אנשים צעירים שהחיים מתנדנדים להם בין רגליהם ואנשים מבוגרים שהזמן כפף את גבם, הביטו, מספסל התחנה, בחבורת הקנאים שהתקדמה לעבר מוכר־החזיר.

עקרות בית אחדות, כולאות צווחות קטנות של התרגשות, מגביהות את תיקיהן לחזן, התגודדו מעבר לרחוב, מחוץ לזווית הראייה של מוכר־החזיר ושל זוגתו.

רמת־גן אז היתה שטוחה, מוכת שמש תמיד, לבנבנה, גניה הידועים אך זה החלו פורחים. מוכר־החזיר וזוגתו היו מבודדים כזוג מועלים תנ“כים. האבן שרטה את אצבעותי שהתהדקו סביבה. הקב”ה והתורה הקדושה זימנו לי את ההזדמנות להיות מיידה האבן הראשונה.

אנה, בתו של מוכר החזיר, היתה רוכבת כל אחר־צהריים על אופני נערה, לאורך המדרכה שלפני חנות הבשר של אביה. מפעם לפעם, היתה אמה יוצאת, קוראת, אנה, אנה, או עוקבת אחרי תנועת בתה, מנופפת לה בידה. כך נהגו השתיים כל הקיץ, ולעת ערב אנה מצטרפת להוריה שסגרו בקפידה את חנותם, ופונים לביתם, כשאנה מושכת לצידה את אופניה, מבלי שיעצרו לברך לשלום אף לא אחד מן העוברים והשבים.

אור כחלחל קטן נותר דלוק בעומק החנות, מאיר אותה מעט בלילה וצובע בכחול זוהר את עיגולי הגבינות ואת נחשי הבשר ואת מערכת השקילה המצופה מתכת כסופה.

לעיתים, לאחר שנעלמו בעיקול הרחוב, הייתי מסמיך את פני אל חלון הראווה, עד שנשימתי והבל פי יוצרים אד לח. החזיר והטריפה היו תלויים להם כאיברים מנותקים, מחכים לבוקר. עיני היו מתאדמות מן המאמץ ומן החשש. לאחר דקות אחדות, הייתי מתיק עצמי מן החלון ומסתלק ממנו, מביט פעם נוספת בחלון מבטיח שדבר ממנו לא דבק בי.

בבית, בחדר האמבטיה הנעול, הייתי רוחץ את העיניים שכך ראו, את השיער שכך נגע בחלון. לאחר הרחצה, הייתי מסמיך את פני למראה המלבנית, שמעל ארגז הכביסה, והייתי מבטיח לקב“ה, שפתי נעות, שאני הוא מי שינקום את ניקמתו, וכשגופי מרעיד הייתי נושף על המראה, ועל כתם האד שנוצר הייתי כותב באצבעי, מוות לחזיר! או את האותיות כי”ה, שפירושן כה יאבדו אוייביך השם.

על אנה, בתו של מוכר־החזיר, גמרתי בדעתי לחוס, ואף תיכננתי את ניתוקה מהוריה ואת חינוכה מחדש, הכל במו ידי, ואת האופן בו אבטיח לי את הכרת תודתה.

לפעמים, כשהורי נימצאו מחוץ לבית, הייתי לוקח איתי, לחדר האמבטיה, כתר תורה או יד, מסמיך אותם לפני הנישקפות במראה, קולט את קרירות המתכת, עוקב אחרי האור הניתז מהם, המתפצל, ומצמיד את שפתי לכתר ועוצם את עיני.

לא יכולתי לשתף בכך את אבי, ולא את אמי. אבי היה מזדעזע כולו בתוך חדר הסיפרייה הגדול שלו, והספרים היו מזדעזעים איתו, והתמונות של לסר אורי ושל שטיינהרדט היו מזעזעות איתו, והשטיחים, והחלונות, והנוף, ובאי ביתו היו מזדעזעים, השופט קמת והשופט צ’רנובילסקי והשופט רובין וד“ר באדר וד”ר גמזו וילין־מור ושמואל מרלין. ומתוך הזעזוע לא היה מתברר כישלון הגאווה ונצחון הטוב. אני, אם כן, ייצגתי את הטוב, וחייב הייתי להצפינו.

אמי, שעדיין עשתה את המרחק ממאה־שערים לשפלת תל־אביב, היתה בוודאי אוספת אותי, בכורה, מחבקת אותי, בוחנת את פני, מנסה לאתר את מקור הזדון המשועשע מעצמו שתקף אותי ושהתגורר בתוכי. ואז, מפתחת את חיבוקה, מרחיקה אותי מעט, עדיין אוחזת בי, מביטה בעיני, היתה אומרת, זה לא אנחנו, תזכור, אנחנו לא עושים דברים כאלה.

ואבי, פני הילד שבתוכו מתגברים על פני המבוגר שלו, היה מסתגר בסיפרייה שלו, ועובר בדימיונו על פני תחנות חיי, מבקש לאתר את הריקמה הנגועה, והנה מתברר לו שתחנות חיי הצעירים אינן כה מוכרות לו, והן כאילו מכוסות אד, מרוחקות, מראיתן עמומה, ואין הוא יכול להבחין בפרטיהן.

עם הזמן, אנה הסתגלה לסביבת הרחובות הזרים לה, והרחיקה ברכיבה גם לגן־אברהם, שהיה אז גנה הגדול של רמת־גן, שכלל איזורי־גן אחדים, שחוברו בגשרוני עץ ובתעלות מים קטנות. בשבתות ובימים טובים המה הגן מתפללים שחזרו מבתי־הכנסת, ובדרכם חזרה שהו בו שעה קלה, וחילוניים ששהו בו שעות ארוכות, שואפים אוויר, מרווחים איברים. בחורים שאיברם קשוי יושבים בחבורות, צוחקים והודפים זה את זה, מביטים בנערות שטיילו בגן, אגודות אגודות, ושהשיבו להם קולות צחוק.

בימות השבוע שאינם שבת, הגן ריק ושולטים בו גנן ראשי אחד ועוזריו, נעלמים בין השיחים, שבים ומופיעים על גשרון עץ, או שרועים על הדשא.

באותו יום, אחר הצהריים, כשהגן החל מתאפלל, ארבתי לאנה שהגיעה רוכבת בזהירות לתוך הגן ועוצרת ליד מחסן הכלים הפתוח של הגננים. אנה עמדה מביטה בערוץ מים ירקרק בו שטו דגיגי זהב. עמדתי מאחוריה, נשען על עץ, ולאחר כדקה קראתי, אנה. היא נירעדה ובשפה עילגת, שהעידה בה שהיא מהגרת, אמרה, מה אנה מה, מה בחור רוצה.

תוך סיבוך איברים, כשהדם הולם ברקותי, הדפתי אותה לתוך מחסן הכלים החשוך. אנה ניתקלה בחפץ, מעדה, ונפלה, נישארה שוכבת על הריצפה הלחה, שימלתה מופשלת. היא חזרה ואמרה, מה בחור רוצה.

רציתי לספר לה שבתוכניתי להציל אותה מהוריה, מוכרי החזיר, ולהכשיר אותה לעצמי.

הגנן שחסם את הפתח אמר, בלא רוגז, ילדים, לא פה, ילדים. אנה קמה, ניקתה את שימלתה והסתלקה. הגנן הביט בי מחייך; ואמרתי לו, המופקרת, היא הבת של הנאצי שמוכר חזיר. בחסות החשיכה שבמחסן הטמנתי את הכיפה בכיס, וברחתי משם.

מוכר־החזיר הפר את שלוות הנפש של רמת־גן. באותו שבוע, יצא מצריפו רבה של העיר, הרב לנדרס הישיש, לדבר על לב הסוחר שיסתלק. עמד הרב לפני החנות וכל שאמר היה, בושה, בושה, וחזר לצריפו. מוכר־החזיר סגר את חנותו ליומיים, ובשלישי שב ופתח.

השמועה אמרה שאם נתנכל לו, יבואו לעזרתו חברי קיבוץ אחד, המספק לו את הפיגול. השמועה הפיחה בנו כוח גדול.

באותו יום, התכנסנו בחצר בית־הכנסת הגדול וקבענו שננפץ את חלון הראווה. ראיתי את אנה רוכבת, והיא מאירה אלי חיוך כמו לא היה דבר במחסן הכלים. משהבחינה באבן שבידי, נטשה את אופניה על המרדכה, רצה אל תוך החנות, ואז אמה הרימה ראשה מהדלפק והביטה בעיני.

פניו של מוכר־החזיר נעוו, והוא יצא אל הפתח, מביט בנערים, בנהגי המוניות, בנשים שמעבר לכביש. אחד הנהגים קרא לעברו, הרמן, הרמן, מילחומה! השחורים הקטנים באים! מילחומה!

הרמן מוכר־החזיר שמט את ידיו לצדדיו אינאונים. הנערים קראו במקהלה, נאצי! חזיר! עמלק!

אף לא אבן אחת ניזרקה. הנחתי לשלי להישמט על המדרכה.

אשתו צעקה, חיות! שחורים! חיות! הרמן הניח לה, חזר לחנותו, התיישב ליד הדלפק על שרפרף מוגבה, גבו מופנה לקהל, אשתו ובתו מצטרפים אליו, עד שהקהל התפזר.

לאחר שעה ארוכה, נעל את חנותו, ויצא עם אשתו ובתו. וכשעברו על פני ספסל נהגי המוניות, ביניהם ישבתי אני, אמרה לי אנה, מה יש בחור מה. ואביה משך אותה אליו.

הנהגים טפחו על כתפי ושאגו מצחוק כשסיפרתי להם איך הבאתי לה אותו עד לתחתונים במחסן הכלים של הגנן.

בקולו של גימל נישמעת עליצות בהמית. לילה גדול, הוא אומר בטלפון, כשהוא עובר לאנגלית, מצאתי את הדובדנים ב“שמים”, ועכשיו אחד מהם כאן, למה שלא תקפוץ, אני מספר לו את הסיפורים שלך והוא מהופנט מהם, ממש מהופנט הזין הקטן הזה, תבוא עם חיוך קטן ולא עם פרצוף הקברן שלך, תעשה טובה, את ארוחת הבוקר תאכל כבר איתנו, מה סיפרתי לו, אז סיפרתי לו את רוחמה־בצ’לסי ואת לוסטיג־במקלחת־הצבאית ואת אהבה־בקריית־חיים ועוד כל מיני קטעים, מה אתה יודע, אפשר גם להיות אינפנטיל וגם להנות מהסיפורים שלך וזה צריך לשמח אותך כי זה אומר שיש בהם אלמנט קלאסי, יופי, יופי, ביי.

מה קורה עכשיו, הרגע בתל־אביב, מלבד שיחת הטלפון שלנו, חשבתי. הרי היא אינה הדבר היחיד המתקיים הרגע. וחשבתי, מאיפה גימל מכיר את לוסטיג־במקלחת־הצבאית. לא זכור לי שסיפרתי לו. יתכן שסיפרתי. גימל יתן לי את המכתבים ששין כתב ולא שלח למנחם בגין ולמשה גרשוני אלא העביר אותם לגימל, וזאת לאחר שניפגשו בתיווכי ולאחר שגימל, בדרכי המישחק הזדוניות שלו רכש את אמונו של איש שירותי־הביטחון. במכתבים, שין מספר על נסיעה לא ברורה למטרה לא ברורה.

אין לי כוח לבקר עכשיו את גימל בדירתו. אין לי חשק. אני שוכב במיטה. מן החלון אני רואה את הים. לפעמים, אני מדמיין את רוחמה. לפעמים, את בלום המת, והוא אומר, אני גמור, אני גמור.

והנה, אני רואה חייל מילואים בן ארבעים, הולך בצידי כביש, בתעלת מים קעורה חרבה, בתוך בהרת־אור, באזור כפרי, ראשו מוטה לקרקע היבשה, מפצח קוצים בנעלו.

והנה, החייל מסב אלי את ראשו והוא משרוואה הערבי והוא צוחק אלי ואומר, איזה חייל?! אני לא חייל, אני משרוואה פועל מהשטחים, אתה לא רואה, את סנדלי הפלסטיק שלי?! אתה לא רואה את הסל שלי?!

והוא מגביה את הסל לראשו, מסתיר אותו מעט, מציץ מבעד לסל. ואז, אני שואל, משרוואה, לאיפה אתה הולך? והוא אומר, לשום מקום מיוחד, אני הולך לי סתם להנאתי.

ואז, משרוואה נעלם ואני רואה את עצמי נוסע בלי עומק, לא מוקף חלל, אין נוף, אין אנשים, אין קול, כפי שהגאנים זורמים להם בחושך.

והנה לאחר זמן, מתוך הכלום, נובע נחל קטן כחול והוא מוביל לגינה קטנה שטוחה, מוקפת שיחים, ובתוכה פועלים מהשטחים וארוחתם לפניהם על עיתונים פרושים, ובקצה הרחוק שלה, ליד שער עץ לבן, משרוואה ונעמה עירומים על מיטה שכיסוייה קטיפה שחורה, ולצידם כתרי תורה וידיים עשויים כסף, מעוטרים, ובלום היהודי ניצב עליהם לשרתם, והוא בגרביו האדומות, ומטרנזיסטור של אחד הפועלים מושמעת מוסיקה קלה לריקודים, סתמית, כמעט מסתיימת ומיד מתחדשת, ובלום מקדם את פני ואומר, זה ההומור של הקדוש ברוך הוא, בנאדם לא יכול לשנות אותו, לא המתים יהללו יה.

ואז, משרוואה, ערבי ישראלי שעבר ממפ"ם לילין־מור, משרוואה שהכרתי בנעורי, מתישהו במחצית שנות השישים, קם מן המיטה, מתלבש, והנה הוא איש מילואים בן ארבעים, והוא זה שקודם לכן ראיתי הולך בצידי כביש, בתעלת מים מעוגלת חרבה, בתוך בהרת אור, באזור כפרי, ראשו מוטה לקרקע היבשה.

והוא יוצא דרך שער העץ הלבן, חוצה נחל קטן כחול, וקרב אלי, למיטתי, עד שפניו סמוכים לשלי, ואני מריח את חמיצות גופו, קולט את הבל פיו החם, רואה את שיניו הפגומות, את הבהרה הלבנה שעל לחיו, את השיער השחור המתפרץ מעורפו, את פיקת גרונו, ואת פינקס הכתובות האדום הקטן המציץ מכיס חולצתו.

וכל נטיית גופו מתרפסת מעט והוא כולו נארז כמינחה הזו שחלשים מגישים לחזקים מהם בשביל שיחוסו עליהם. וכבר ראיתי את הדלות הזו בפגישת היחיד שלי עם לוסטיג ובנסיעתנו המשותפת באותו יום לכאן ולכאן. אולי אמצא אותה גם במכתביו של שין לגרשוני ולבגין, כאילו הוא יאמר מתוכם ראו אותי שאני חלש, ראו אותי שדמי מותר, ראו אותי שאין אני בן מעלתכם.

ועכשיו משרוואה צוחק, ואומר, אני זה ההוא מהסיפור על הוזיאס והעולה החדשה. איזה הוזיאס, שאלתי אותו, משרוואה, איזה הוזיאס?! מה אתה עושה במדים?! ומשרוואה אמר, זה עוד סיפור שלך ואני מטייל לי ככה לפעמים בתוך הסיפורים הקצרים שלך בעיתון, לא טוב הוזיאס?! לא טוב הוזיאס, אז אני עובר לסיפור אחר, לא חסר, אתה רוצה שאני יעבור ללב הוא הביצה השלישית אני יעבור, אבל חבל שאני כבר במדים והכל כמו שאומרים כבר מוכן, מה?

משרוואה, אמרתי ואני עדיין במיטתי, למה דווקה הוזיאס? והוא אמר, בא לי, פשוט בא לי וחוץ מזה אני כבר במדים, אני כבר מילואימניק, וחוץ מזה יש בסיפור כמו שאומרים אלמנט פלשתיני, ככה בעקיפין, וממנו נעבור לסיפור על השטינקר, אגדות־עם לילדים מפגרים, ערבים ויהודים, אני אוהב את הסיפורים שלך שמחרמנים לי את התחת ואת הלב ואת האוזניים ואת התחת של נעמה, ולפעמים אני בתוכו שלה מהצד והיא קוראת אותם בקול ככה בשבת בבוקר והקולות שבאים משינקיין זה של הדתיים, והכל יופי יופי, ובסוף היא אומרת לי, תבין, אתה בסך הכל החומר גלם שלו, כאילו שאני לא מבין את זה לבד, ואני אומר לה, אבל מי שבתוכו שלך זה אני, לא? והמג’נונה צוחקת ואז אני יורד עליה במכות לפי העצבים שלי ושלה.

ואני מבקש לומר לו, משרוואה, אם אתה מוכרח עכשיו לספר סיפור אז תתחיל עם השטינקר, טוב? והוא שואל, למה? ואני אומר לו, בשביל הסדר הטוב, ואני מתרומם במיטה לישיבה ומביט בים מבעד לחלון. על גבול האופק הקרוב מונח מגש כסף ועליו עצמות פרה לבנות.

מה אני עושה עכשיו במיטה. אני מתגעגע מתוך המיטה. למה אני מתגעגע מתוך המיטה. לאנשים ולמקומות אני מתגעגע. לאנשים שאינם מתגעגעים אלי. אני מתגעגע לגבריות הטכנית של שין, לנכות של לוסטיג, לכניעות של רוחמה, לחדר המלון של בלום, להיסטריה של גימל.

מי אמר שהלב הוא הביצה השלישית. אני לא זוכר שחיברתי את הסיפור הזה. הוא שייך למישהו אחר. את הוזיאס אני זוכר. גם את השטינקר. למה הם חוזרים אלי באמצעותו של משרוואה הערבי.

גימל יתן לי את המכתבים. אין לו מה לעשות איתם. לי יש. הם הירושה שלי. מלוסטיג יש לי שקית תפילין צה"לית, שניתנה לי אותו בוקר ברמת־אשכול. בלום השאיר לי יד־כסף. גימל השאיר לי את התסריט הכתוב של המישחק אדם־וכלבו־וזהו־זה. אין לתסריט הזה עותק נוסף. מן הראוי לפרסמו ברבים. המכתבים לבגין ולגרשוני יהיו ירושתי את שין.

גימל מקטלג את כל הסיפורים שלי. לפעמים, הוא טורח לפרט את תגובתו. לפעמים, הוא ישווה ביניהם לבין סיפורים של מספרים אחרים. על “השטינקר” היתה לו תגובה אינטליגנטית.

אין לך, הוא אמר, כפר ערבי נטוש מאחורי הבית שלך בקיבוץ שאין לך, אז אתה בודה לעצמך את הערבים שלך ומרוב בדייה אתה שוקע בסטריאוטיפים, אני מצטער אבל אתה פשוט לא שולט בנוף הזה.

 

כ"ח    🔗

הצמחייה הצהבהבה נתנה צל נמוך. בטווח הראייה, בכיוון הגבול, היתה גבעת־חול אחת. באור הצהריים היא אדמדמה, ובאור הבוקר חומה. סביב הגבעה סומנה דרך עפר, ששולייה הבוציים ספגו את הגשם של אתמול. הגבעה מסתירה את סימן הגבול הנימצא מאחורי מינהרה קטנה. המינהרה היא בטנו הגלילית של גשרון צר חסר שימוש.

השטינקר ישב עם שניים מאנשינו, מאחור, במרחק כשני ק"מ, במחבוא טיבעי שנוצר בין שיפולי מורד מעוטר עצי אורן אחדים. את המורד הרווה זרם מים שנבע מקו פגום. בעומק חנו כלי רכב אחדים. לעיתים, נישמע ציפצוף מכשירי הקשר מעט גבוה ומתכתי מקול הציפורים.

היתה באוויר הרגשה ברורה שהלילה השטינקר ימות. ברורה ומוארת מתוכה היתה ההרגשה.

לפי חשבוני, האש תשיג אותו בצעד הרביעי שלו אל תוך המינהרה הקטנה. האש תפגע בו מלפנים. לא מאחור.

בינתיים, השטינקר יושב עם האנשים מאחור. הוא בערך בן ארבעים. ההרגשה שלי טובה. לגיבורים של עמוס עוז יש כפר ערבי נטוש בגב הקיבוץ, בתודעה. כפר ערבי נטוש הינו גם פיתרון ספרותי קל. הוא מייצר עומק, מגדיר תודעה, מסמן חטא קדמון. אין לי כפר ערבי נטוש.

בשבוע שעבר, ראינו את השטינקר מדלג במהירות מעל פסי הרכבת, שאינה עוברת כאן עוד, כשג’ריקן דלק על כתפו. הוא נעלם מעינינו ולאחר כדקה שמענו ג’יפ מותנע, ואחד האנשים שהיה למעלה בתצפית אמר לנו בקשר, הזין יצא מזה בשלום, אני רואה אותו עם השותף שלו הולכים.

הפעם, ראיתי אותו מקרוב ולמשך שעה ארוכה. הוא הופיע מתוך הצמחיה הצהבהבה בתנועה אחת מהירה, כשהוא שפוף, לאחר ריצה מהירה בכפיפה לאורך השטח הפתוח, הגיע לשורת העצים, התיישר ועבר להליכה איטית.

שלושה אנשים ישבו, גבם לאבנים הקרירות, מעשנים, מביטים בו מרגע שהגיח מתוך הצמחייה ועד שהתיישר. אחד מהם אמר לו, כשהוא מכוון את נישקו, יכולתי עכשיו להוריד לך ביצה ביצה, יא שטינקר.

השטינקר חייך חיוך מעוות, נעווה, מתמשך כמין הבעה קבועה. האיש חזר ואמר, ביצה ביצה, כשהוא מסמן עם הקנה עיגול באוויר.

לאחר כדקה, שמענו ג’יפ מתרחק מהעבר השני. התבנית היתה ברורה: השותף של השטינקר נתן לו עשר דקות. ארבע דקות להגיע לנקודה שלנו. שתי דקות להחליט. ארבע דקות בשביל לחזור. הג’יפ חצה במהירות את האזור הלא מעובד שבצד השני, ודרך מסלול קצר של אדמה מהודקת עלה לכביש המוביל אל הכפרים.

אי אפשר היה שלא לשמוע את הג’יפ. השיטנקר עמד נטוי מעט לאחור, עוקב אחרי רעשי הג’יפ המתרחק, הבעה קלה של תמהון על פניו. הוא דמה לעז הרים, גשר האף מגן על העיניים, עור קשה מכסה את הזרועות, את גב כף היד ואת האצבעות.

אחד האנשים אמר לו, שב, הוא יחזור, הג’יפ יחזור עוד שש דקות. השטינקר פסע אל הצמחייה שנתנה צל, וביקש לשבת שם. מדוע בין כל הברכות אין “בורא הצל”. האיש, בלא מלים, באיתות יד קצר, הורה לו לשבת מולו, על האדמה החשופה, תחת השמש, במרחק עשרה צעדים, כשגבו אל הגבול ומבטו אל שלושת האנשים, שהצל הקצר נפל בדיוק על קצה נעליהם.

השיטנקר התיישב במקום שהאיש הורה לו. טוב, אמר האיש. טוב, אמר השטינקר. לא טוב, אמר האיש, יופי, תגיד יופי. והשטינקר אמר, יופי.

לאחר כמחצית השעה, הגיעה קריאה לשלוח את השטינקר לעומק, אל המחבוא הטבעי שבין שיפולי המורד. השטינקר פנה למחבוא. לאחר זמן, השמש החלה נוטה. קור קל התערב בחום שפלטה האדמה. גבעת־החול נעשתה אדמדמה. ג’יפ התקרב, מן העבר השני, אל המינהרה הקטנה, שבכניסתה ניקוותה שלולית. אתמול, ירד כאן גשם. השותף של השטינקר הדמים את מנוע הג’יפ. איש התצפית שלנו עלה על הקשר, הזין השני מחכה בחוץ לזין הראשון, אם זה מעניין מישהו.

האנשים הורו לשטינקר להישאר במחבוא הטבעי. השמש כבר שקעה. קור השתלט על כל פני השטח. גבעת־החול נעשתה כתם כהה. בשקט הזה שמענו את עצמנו נושמים. עוד מעט, האנשים שבמחבוא הטבעי יורו לשטינקר לצאת ולהגיע אלינו. אנחנו ממוקמים על מישורת קטנה, מול המינהרה. המרחק שבינינו לבין הגשרון כארבעים צעדים. השטינקר החל לצאת מהמחבוא, ובהליכה איטית הגיע למישורת שלנו. ואז, לאחר שש־שבע דקות, מישהו מאחור קרא לו לחזור, באמצעות הקשר.

השטינקר היסס לשנייה, ואחר לחש לעברנו, בתוך החשיכה המתעבה, סמעתם ג’יפ אחד או סניים? מישהו ענה, לא שמענו. השטינקר שאל, מה לא סמעתם? לא סמעתם סניים?! מישהו ידה בו אבן, בכוח רב, מתוך החשיכה, בעורמה. השטינקר חזר למחבוא הטבעי. והמישהו אמר לשתי הדמויות הסמוכות אליו, זה השטינקר הראשון שלי בחיים שאני ממש רואה אותו ללכת למות, בחיי, אין לו מושג שהוא הולך לקבל את זה מלפנים.

איש התצפית עלה על הקשר, שלושה ג’יפים יורדים בפרישה מהכביש הראשי שלהם לכיוון שלנו, אם זה מעניין מישהו. כשהוא ירד מהקו, שמענו את הג’יפים. איש התצפית חזר ועלה על הקשר, אני רואה את השותף של הזין יורד מהג’יפ שלו ובורח מהם ברגל בכיוון מטע הבננות, אם זה מעניין מישהו.

חשיכה עטפה את השטח כולו. הגשרון הצר ניכר בחשיכה באמצעות קווי המיתאר שלו. פתח המינהרה סומן על־ידי אור הירח שהבריק בשלולית המים שפתח.

בשקט ובאורך רוח, מצידו השני של הגשרון, חיכו אנשים לשטינקר. אני ניזכר בפילגש של בלום המת. היא אומרת, המצב הורג את החלפנים היהודים, המצב, לא אנשים, אנשים זה סתם, זה כלום.

ירייה אחת, ללא מטרה, תבטל את הטכס הלילי הזה. האורבים יסוגו. השטינקר לא יכנס למינהרה. לא נישמעה ירייה. הטכס יקיים את עצמו.

השטינקר הגיע למישורת שלנו, מלווה על־ידי אדם אחד, שחזר מיד לאחור, למחבוא הטבעי, מבלי להוציא הגה. עכשיו, השטינקר יושב על בירכיו, מטר אחד מאיתנו, מקשיב לקולות הלילה ומביט אל תוך פתח המינהרה. הוא מאבד את כושר הריכוז שלו. המאמץ מבליט את עיניו. פיקת הגרון שלו נעה במהירות. הוא שואל, מבלי לנתק את מבטו מפתח המינהרה, מה סמעתם? ואיש לא עונה לו.

פתאום נישמע מנוע ג’יפ נידלק, מן העבר השני. האורבים פורשים את המלכודת. השטינקר נירעד, מזדקף, מאזין לקול המנוע המזמין אותו לחצות את המינהרה כמימים ימימה בריצה שפופה מהירה. השטינקר צעד צעד אחד קדימה. הקול היחיד שנישמע בכל המרחב הזה היה קול מנוע הג’יפ.

השטינקר עצר, חזר לאחור אל האנשים, וכשהוא מסמיך את פניו לפניהם, רועד, שאל, כמה ג’יפ סמעתם, כמה? מישהו אמר לו, יאללה רוח, יאללה, ודחף אותו לכיוון המינהרה. השטינקר, טילטל את ראשו בחוזקה, קיפץ על עומדו, כיווץ וריפה את שכמותיו, חזר ושאל, כמה סמעתם? חזר ושאל, תוך שהוא מאזין לטירטור המנוע, כמה סמעתם?

טירטור המנוע התמשך שנייה מעבר לזמן המקובל בינו לבין שותפו. השטינקר קלט את זה, ברגע שמישהו ירה מעל לראשו ירייה אחת בלתי מכוונת. לאחר דקה, הותנעו בבת אחת שלושה ג’יפים, מן העבר השני, והחלו להתרחק.

השטינקר, עם הישמע הירייה, נישכב על האדמה, כשראשו מוגבה קצת. היורה ישב מולו, נישען על האבנים, מחזיק את הקנה סמוך לראשו של השטינקר. היורה צחק צחוק חלול, ואמר, כמה סמעת כמה סמעת. איש התצפית עלה על הקשר, אני רואה אותם חוזרים הביתה.

השטינקר אמר ליורה, באמת תודה, באמת תודה, וחיבק את עצמו בכוח, מבקש להשקיט את רעידת גופו. היורה אמר לו, הלכו, תחכה קצת ואז תלך, נסעו, סמעת נסעו, לא? והשטינקר אמר, באמת תודה, סמעתי נסעו. ריפיון מעורב בבהלה השתלט על השטינקר.

שעתיים לאחר מכן, היורה אמר לשטינקר, כשהוא מצביע על פתח המינהרה, עכשיו, יאללה רוץ, גמרנו.

ברגע שהשטינקר עשה את הצעד השני שלו במינהרה, השיגה אותו האש מלפנים והדפה אותו חזרה אל הפתח, כחבילה קשורה.

האנשים עברו ממצב ישיבה למצב שכיבה, כשפניהם אל הפתח. לאחר כשלש דקות נישמע ג’יפ יורד מהכביש הראשי. איש התצפית עלה על הקשר, פוצץ, הם אוספים את הצלף שלהם, פוצץ. והיורה אמר, בשביל שטינקר ראשון שלי הייתי לא רע, מה?

 

כ"ט    🔗

הדובדבן מנגן על הפסנתר. הדירה של גימל מוצפת אור. גרשוני גדול, צבע על נייר, מוצף אור. יוכבד ויינפלד מוצפת אור. הדובדבן לובש חלוק שחור. גימל חזר ונישכב על ספת העור. מן החלון הפתוח נישמעים קולות הרחוב. באור כזה, ביום בו השטינקר הוצא להורג, ניבגד, הגיע לשטח זוג מטיילים אשכנזי מבוגר, בטנדר כחול, והגבר פרש על האדמה שמיכה צבעונית בייתית, מודפסת מעויינים. הוא לא הבחין בחיילים שהיו במחבוא הטבעי. האשה גילגלה את שימלתה על מותניה ונישכבה על בטנה, מפשקת מעט את רגליה. הבשר שלה היה וורוד ומוצק, ולרגליה סנדלי פקק חומים שלהם עקב קצר. הגבר הניח ליד ראשה טרנזיסטור ותיק פלסטיק כחלחל שקוף ובו פירות וירקות. כאשר הגבר חזר לטנדר, הבחין בחיילים. מישהו אמר לו, מה זה סבא? ט"ו בשבט?! והגבר אמר, לא ידעתי, סליחה, סליחה. האשה שמעה את הקולות, וכשהיא עדיין שוכבת מגולה, הניעה את ראשה כלטאה הזאת המבקשת את חום השמש.

הגבר חזר אליה, נגע בכתפה, אמר לה משהו והחל מגלגל את שימלתה. השניים ניכנסו לטנדר, משאירים את תיק הפלסטיק הכחלחל, אור השמש הנקי מלהט את צבעי הפירות והירקות.

האם אני מבקש לכתוב עבור אדם דומה לי? מאז תקופת הישיבה אני מרותק למילים מסויימות. אני מרותק למלה וכדומה, וכן לצירוף וכיוצא־בזה. לוסטיג לא דומה לי. גימל לא דומה לי. הדובדבן המנגן כעת על הפסנתר לא דומה לפרי הדובדבן. בניו־יורק, הטבע מחקה את האמנות. גרשוני שתלוי כאן, בדירה של גימל, נהנה מאור היום החשוף הזה וצבעיו נוגהים מפנימיותם החוצר.

אני מעוניין במכתבים עצמם. הם ירושתי. לא אוכל למנוע מגימל לקרוא אותם בקול, להקריאם, להציגם לפני הדובדבן.

גימל אומר לי, תרגע, מה שהיה אתמול היה אתמול ואת רפי רייפר השארתי על החוף בחול, ליד המועדון ההוא, והיום אני לא מצטט את יונה וולך ולא את רייפר, בכלל לא מצטט, זהו יום לא מצוטט, כלומר יום פרימיטיב למדי, לא, תכיר את יוסי.

הדובדבן קם מן הפסתנר, אנחנו לוחצים ידיים והוא אומר, אני מת על הסיפורים שלך.

הגוף שלו חלק. הרגליים שלו שעירות. החזה חלק, העורף חלק, הכתפיים חלקות. אמרתי לו, תודה על המחמאה. והדובדבן אמר, כמו חמאה, אני אוכל אותם חמאה.

גימל ניכנס לדבריו והציע שנשחק את אדם־וכלבו־וזהו־זה. הדובדבן אמר, זה כבר לא מעניינת. גימל מחא קצת, וויתר, הושיט את ידו אל תיק העור, הוציא נייר מקופל, יישר אותו וקרא.

למשה גרשוני היקר שלומות.

ודאי תופתע משהו ממכתב זה. כותב אני אותו מעומק הלב והנפש עצמה. תואיל להרשות לי להציג עצמי. ובכן, איש שרותי־הבטחון אנוכי, יליד הארץ, אדם שבתוך עמו הוא חי ודבר מן המתהווה כאן ועכשיו לא ניסתר ממנו, והרי אני כמעט כבן חמישים שנה. ואגב, מוצאי ספרדי ובתקופת בן־גוריון הסבתי את שם משפחתי ביטון לשם עברי חדש ולימים ביקשתי להחזירו. ובמובן מסויים גם איש אמנות וספר אנוכי, גם אם לא מתמכר לכך ממש. ראיתי אחדות מתערוכותיך וקראתי מאמרים אחדים על אודות יצירתך, אם מאמרי הלל ואם מאמרי ביקורת נוקבת חדרי בטן. לעניות דעתי אתה אמן חשוב ביותר בהיותך כינור וביטוי בעליל לשבר הגדול של החברה הישראלית המתהווה. אגב, בהזדמנות אחת כמדומני בגלריה בשם גידרון בתל־אביב, ראיתי אותך במקום ורציתי לשוחח איתך על הדברים האמיתיים. בשלב זה של המכתב אתה וודאי מסוקרן מאוד ושמא גם מופתע מאוד ושואל מיהו הכותב? מהו כתב החידה? מהו המניע? ובכן אין הדברים כה פרימיטיביים וכה אלמנטריים. אני יודע שתפקידה של אמנות אמיתית הוא להאיר את האמת עצמה. זה תפקידה! ובהכירי את סערת יצירתך ואת המעמד לו זכית בדין בקרב אמני ישראל, זו הצעתי: צייר נא סידרה של תמונות על נושא סבסטיה, על הרוח הרעה הזו! על שורש הרע הזה! סבסטיה בתולדות מדינת ישראל היא אם כל חטאת! מאוד אשמח לפגוש אותך ולברר יחד כמה גופי דברים גם אם הדברים ידועים…

גימל לא המשיך בקריאת המיכתב, צחוק משנק אותו, וכשנירגע מעט, אמר, אני באמת לא יכול יותר, פרימיטיבי, כל־כך פרימיטיבי, כל־כך מאנייריסטי, כל־כך עמוס־עוֹזִי, מה אתה יודע?!

ביקשתי את המכתבים, וגימל הוציא מתיק העור את המכתב לבגין, ונתן לי את שניהם, ואמר, קח בהיותך כינור וביטוי לשבר הגדול. והדובדבן אמר, זה מעניינת המכתב הזה נורא עצובה.

גימל ניגש לחלון, ומשם, כשפניו לתל־אביב, אמר, על הפגישה שלי עם לוסטיג לא היום, אני מבקש, פשוט אין לי כוח לזה, פעם אחרת, אני מבטיח, אבל ולפני שאתה הולך תעשה טובה, ספר סיפור, ברוכל’ה, מה איכפת לך, תעשה לנו טובה.

הוא לא יבין את הסיפור, אמרתי לגימל, וגימל אמר, הוא יבין הוא אינטליגנטי. והוסיף, נימאס לי, הכל נימאס לי בוא נגמור עם זה בכמה דקות ונחזור לחיים.

גימל ניתק מן החלון והתיישב מתחת לתמונה של גרשוני. הדובדבן ניכנס לחדר השינה והחל מתלבש.

קסם הבוקר סר. הקולות שעלו מן הרחוב היו ענייניים, וענייניות באה פנימה לדירה. הקסם של העובדות מילא את החלל.

ואלו הן העובדות: גימל הוא מולקולה שמפלסת לה דרך בחושך. בבוא היום, הדובדבן יקים משפחה. גם אז, הוא יקבל את הימים כפשוטם. אני לא כותב עבור אדם דומה לי. כרישים לעולם לא יבואו לאכול מכף ידה של יונה וולך. רפי רייפר מת על קידוש השם של הפחד. אני מוכרח לעשות פעם אחת את העניין שלי, לעשות אותו בכבדות, בעילגות, בנשימה לא מסודרת אבל לעשות אותו.

עד היום, אני מתווך. את לוסטיג אני מתווך ואת גימל ואת בלום ואת משרוואה ואת רוחמה ואת העברית הדלה ואת המיקרה הדל הזה שקרה את כולנו, ואת העברית של לוסטיג ושל שין, עברית נסוגה, צונחת על מיבנים בסיסיים, נוזלת, מוותרת על עצם מושג הסיגנון.

גימל הפר את השקט ואמר, רק המצבים הקיצוניים יציבים, הירייה על המשאית הערבית של לוסטיג המסכן מהדהדת יותר מכל חייו של לוסטיג. חייו, מבחינתך, הם אפיזודה, מים נמוכים זורמים או לא זורמים, קולב לצדקנות קלה, לא יותר. הירייה היא המצב הקיצוני. אני על החוף של “שמים” הוא עוד מצב קיצוני. או הסרטן של שין. או בלום מרוצץ גולגולת במישרדו. וגם, אתה יודע, הבדיות, מבחינתך, מצב יציב. לדוגמה, הבדייה ששמה חיימול. או הגופה של השטינקר. אבל, עם מצבים לא קיצוניים אתה לא מסוגל להתמודד, רק עם אפקטים, עם יריות, עם הומו שמצטט את יונה וולך, עם הסיפלוס של שין או עם תשמישי קדושה, אפקטים ועוד פעם אפקטים.

ניצלת אותנו ברוכל’ה. אתה נועדת לעיתוני הערב. שם קבורתך. בעיתוני הערב. הוידויים שלך, אתה מבין, משעממים כרכילות של טיפש. לא תוכל, לא תוכל לתאר אותי אלא כקריקטורה מוגזמת, אפקטים. ואני הרי או יותר או פחות מקריקטורה, אבל לא קריקטורה.

אז אני שואל אותך, בשביל מה זה טוב?! בשביל מה אתה רוצה לשמור את המכתבים של שין?! אתה בונה לעצמך תיאטרון בובות פרטי?! אבל מילא, שטויות, אתה מסתדר לא רע בחיים שלך, שיהיה ככה, שטויות, לי אין מה לחשוש מעיתונאי שכותב על ריר. רק ריר. תחביר מודבק על ריר. תלך עכשיו, קשה לי לראות את הפרצוף שלך. תלך, תלך, אני מבקש, תפסיק להציץ לי, אתה מציץ, אתה מציץ מיקצועי, זה מעצבן, תלך, תלך מפה, זה כבר יותר מדי בשבילי, אפילו בשבילי, בבקשה ממך.

 

ל    🔗

עכשיו אני מציץ. רוחמה יודעת שאני מציץ. כל הפרטים נימצאים גם אצל גימל. כאשר ביקרה בארץ, הפקדתי אותה למשך זמן בידי גימל.

הקומה העשירית של הצ’לסי־הוטל בנוייה באופן המאפשר הצצה מדירה לדירה. אני מאבד את הטעם הטוב ואת הנימוסים הטובים. אני יודע שרוחמה ניכנסה לדירה. אני יודע שהיא יודעת שאני יודע.

מגימל למדתי משהו. למדתי לשחק מישחקים עם אנשים. תנאי יסוד, בלי כפייה. המישחק הוא האפשרות של רוחמה לשמור על הקשר איתי.

אד חם והביל מכסה עכשיו את ניו־יורק. אני לא רואה את מי הנהר. רוחמה תימניה, ובלום, החלפן היהודי, קושר את התימנים לחגורתו של בן־גוריון. גם אשתו של לוסטיג תימניה. אין לי דבר מיוחד עם תימנים.

לפעמים, מבקר מישהו אצל רוחמה. לפעמים, הוא מכה אותה. אני בטוח שהוא קבוע, כי זו אותה טכניקה. לפעמים, בא אליה מישהו אחר והוא יושב אצלה חצי לילה ובוכה. וגם הוא, אני בטוח, קבוע, כי זו אותה טכניקה.

רוחמה ואני ניפגשים בפרוזדור או במעלית. היא מצייתת לחוקי המישחק, ואנחנו ניפגשים כזרים. בערבים, לפעמים, רוחמה יורדת למכולת של היווני. המרביץ נישאר בחדר.

אגב, גימל טוען שהסיפור על רוחמה והמישחק הזה בנאליים עד זרא. אני לא בטוח. השיפוט של גימל מושפע מעט מהמיניות שלו. הוא ממש מאוהב בשני סיפורים. בסיפורו של בלום החלפן, ובסיפור שבו משרוואה הערבי מופיע כאיש מילואים בדירתה של יהודיה עולה חדשה, המתגוררת בקריית־חיים.

העולה החדשה שאלה את משרוואה, מותר לי לקרוא לך הוזיאס? משרוואה, מתלבש באיטיות, בודקת את נגיהת הפלורסצנט על גוף הניאגרה הלבנה, אמר לה, אם זה עושה לך טוב אז כן, בטח.

האשה, בתחתונים שחורים מתוחים, שוליהם פירחוניים ופרומים קצת, מתקינה פניה מול מראה מלוטשת, אמרה, כן, זה עושה לי טוב, בטח לא מעניין אותך למה.

משרוואה שתק, ותוך השתיקה שוחח עם עצמו. כשהרים את ראשו אל המראה הקבועה מעל האסלה, ראה את שפתיו נעות. אני מדבר לעצמי, אמר לנפשו, אני משתגע. מי זה הוזיאס, שאל את האשה, מנסה בכך לגלות עניין בה ובחייה, להחניף לה מעט, מי זה הוזיאס?

לאשה היה גוף מלא, מגודל וחם, ומשרוואה, בתהליך בלתי מובן לו, תירגם את תחושת הגוף שלה לצבע, כתום.

קודם לכן, כאשר התגלגלה לצד המיטה השני, שלח יד, נגע בכתפה, צבט את בשר הכתף ואמר לה, את מזכירה לי כתום, צבע כתום, יש לך אולי סנדלים מפלסטיק בשביל גבר, הריצפה קרה עכשיו?

האשה יצאה מחדר האמבטיה הקטן, עברה את הפרוזדור הקטן, שלפני שנים ניצבע חום בוצי, הגיעה לפתח חדר השירותים הקטן, נושאת בידה סנדלי פלסטיק, הביטה בגבו, פוגשת את מבטו דרך המראה, ואמרה, הנה בשבילך, כמו של פועלים מהשטחים, גם הוזיאס היה במילואים שעבר כאן בקריית־חיים, אבל לא קראו לו הוזיאס ככה, קראו לו משה והוזיאס זה שם חיבה ככה שאני נותנת לכל מיני, סתם.

משרוואה שאל, והוא, ההוזיאס הזה, נהרג או משהו כזה? קול האשה נתקשה והאקצנט הזר החריף כשאמרה, זה שאני ככה עולה חדשה וזה שאני ככה תקועה לא עושה אותי פוסטמה עם סיפור על מישהו שנהרג וכל זה.

משרוואה יצא מחדר השירותים, בשר כף רגלו הבצקי מכסה את סנדלי הפלסטיק השחורים, וכשהוא מנסה לפייס את האשה חיבק את כתפיה הערומות, ואמר לה, גברת תביני, זה שאת עולה חדשה ושאני דור מאתיים בארץ זה באמת לא משנה לי.

האשה, מחככת את גופה בגופו, החלה לחוש במיאוס הגופני הקל הפושט בו עכשיו, בבוקר, באור יום.

מורגלת במיאוס הקל הזה, עדיין ניפגעת ממנו, חיבקה בכוח את משרוואה, מנהמת קצת, מעבירה לשון לחה על צד גופו העליון.

תוך כדי חיבוק, חצו חדר אורחים קטן, נעמדו ליד חלון הצופה אל הכביש המתחבר לכביש־עכו, הצינה הקלה של הבוקר צופדת את בשר האשה, שכפות רגליה רחבות, לבנות, והן מוגבהות קצת מן הריצפה, תוך כדי עמידה על אצבעות הרגליים במין יציבה המנסה לשוות לה מיניות.

מן החלון ניראתה תנועת פרבר קטן, מצופף למדי, שבנייתו מתחילה להתגבה. משרוואה מצביע על נקודה שמעבר למרכז־קניות, שאל אותה, את יודעת שזה על כפר ערבי נטוש? את יודעת איך קוראים לכפר?

האשה, וקולה תפנוקים, אמרה, מה אתה אומר על איזה ארוחת בוקר קטנה לפני שאתה חוזר לצבא, הא, קטנה כזאת, בצ’יק־צ’אק? ומשרוואה אמר, אז את לא יודעת שהיה פה כפר ערבי, מה?! והאשה אמרה, מה עובר עליך, מה אתה, מה אתה אוהב ערבים או מה? עזוב אותך, אני מכינה לאכול בצ’יק, מה?

משרוואה, מתרחק מן החלון, מפיל עצמו לתוך כורסה, אמר, בסדר, למה לא, כשהוא מנסה לאתר ברדיו את גלי צה"ל, על פני חלון־תחנות חסר מיספרים.

האשה שאלה, בסדר או ככה יותר מזה? ומשרוואה צחק ואמר, יותר מזה, ושלח לה נשיקה באוויר שכולה מיצמוץ שפתיים קולני, עוקב אחריה מתלבשת ויוצאת.

כשעמדה בפתח, אמר לה, נשקי את המזוזה. האשה נשקה אותה באצבעה. לא, משרוואה אמר, בפה, בפה. האשה נשקה ושאלה, ככה? ומשרוואה אמר, מותק.

תוך כדי הארוחה, האשה יצאה להיטיב את איפור פניה. האשה, כשהיא מצחקקת, אמרה, אני ככה שונאת את עצמי בבוקר, אני שונאת את הבוקר, לא אוהבת שיראו אותי בבוקר, ולפעמים בבוקר אני מתה כשהערבים הפועלים מסתכלים עלי בבוקר בחצר או ליד האוטובוס, מתה, פשוט מתה.

גסות הלכה וגאתה במשרוואה והמדים חנקו אותו. והוא אמר, אז מה, אז כולם יוצאים מכאן באמצע הלילה בשביל שלא לראות אותך בבוקר, מה?!

האשה, נהדפת על־ידי הגסות, פניה קצת מתקפלות, נאטמות, אמרה, אתה חזיר, סתם חזיר. משרוואה צחק ושאל, מערבים את לא מקבלת, מה?! מה אתן עושות בלילות בבית־הקפה בחיפה? מחפשות מילואימניקים? אומניקים? גם ערבים עוברים אצלך, גברת?! ואז, כשהוא למעשה מפתיע את עצמו, מפר את כללי המישחק שלו־עצמו, בלתי נישלט, ניסחף על־ידי הבדייה, משרוואה פרץ בצעקות, את יודעת מי הרג את הוזיאס שלך?! הערבים! הערבים שלך!

האשה השתתקה. משרוואה נישכב על ספה, וכשהוא שכוב, עלה מאיזור בטנו ריח גוף האשה, שבמקלחת הבוקר נירחץ בחריצות, ללא הועיל, עלה ותקף את נחיריו ופשט על פניו. ניחוחו הדק והחריף בייש את משרוואה. הוא רץ למקלחת, פושט את מדיו, ניכווה קצת מהזרם החם, מווסת אותו, הולך ונירגע.

זה היה בצחוק, תשכחי מזה, משרוואה אמר לאשה, ליד פתח הדירה, לפני לכתו. האשה חיבקה אותו בעדינות. משרוואה ניתק ממנה, ירד לאיטו במדרגות, מבטו אל האשה, מפריח נשיקות. לפני שקשר העין איתה אבד, הוא קרא, תשמרי על עצמך, ציונה.

כשיצא לרחבת בניין הדירות, ניסה לאתר את החלון שלה, התקשה, ויתר והלך.

רוחמה מכירה את הסיפור הזה. אני סיפרתי לה אותו, וגימל סיפר לה. בחוג הקטן שלנו, הסיפורים חוזרים ומסופרים בשקיקה, כבראשונה. משראווה חוזר ומספר אותו בשקיקה, תמיד מופתע מכך שניסחף על־ידי הבדייה וצעק, את יודעת מי הרג את הוזיאס שלך?! הערבים! הערבים שלך!

ועכשיו אני מציץ. רוחמה ירדה למכולת של היווני. המרביץ נישאר בחדר. אני רואה אותו, הוא, בתחתונים, שוכב על המיטה וצופה בטלוויזיה, לרגליו גרביים אדומות מנוקדות נקודות לבנות. אני חושב שהוא בערך בן ארבעים וחמש.

רוחמה חוזרת מן המכולת, המיצרכים בשקית חומה, נישענת על הדלת, ואומרת לו, מה מותק הביאה למותק.

לח מאוד. האיפור נוזל על פניה. האיש קופץ מן המיטה למרכז החדר, קפיצה נוספת, הזיעה מבריקה את עורו, תופש בשערה, גורר, פיאתה נישארת בידו, מנופף את הפיאה, היא נופלת על השטיח, שיערה צמוד לגולגולתה, והיא חוזרת ואומרת, מה מותק הביאה למותק.

היא מביטה בו. אני רואה רק את גבו. היא אומרת, לא, בשם ישו, לא, אני לא יעשה את זה יותר. והוא אומר, ככה מדברים לג’ון סמית, והוא מתחיל לצעוק, ככה מדברים לג’ון סמית! שכחת מי את!? מי את ומי ג’ון סמית!? תגידי תודה, תגידי תודה!

ורוחמה אומרת, תודה, תודה. והוא צועק, תודה מה, תולעת, תודה מה?! ורוחמה אומרת, שבאת, שבאת. והוא צועק, שבאת מה?! שבאת מה?! והיא צועקת, שבאת לעשות לי את זה!

והוא קופץ על המיטה וצוחק בקול. היא נישארת על השטיח, מביטה בו. לאחר דקה, היא מתחילה לצחוק. והוא אומר לה, תני לי יותר מזה. ואז היא צוחקת עד שהיא גוֹעה.

בדירה השלישית משמאל, מתגורר מואיז סוייאר, הצייר היהודי. בבוקר, אני שואל אותו אם שמע משהו. לא, הוא אומר, אני זקן, מה יש כבר לשמוע, שמעתי מספיק את היטלר.

בערב, יושבת איתה וורה ארצי. הן יושבות לשולחן, מול הטלוויזיה. כך דיוויד הוקני מושיב בציוריו את עצמו מול הוריו. לאחר כשעה, וורה ארצי קמה ללכת. רוחמה מלווה אותה לפתח. הן ניפרדות. רוחמה צובטת פטמה של וורה, צביטה קלה, הן צוחקות, ניפרדות. רוחמה מתיישבת ליד מראת־שולחן, בוחנת את פניה.

מה אני יודע על וורה ארצי. אני יודע שהיא ניכנסת ויוצאת, ניכנסת ויוצאת, לעיתים מחלקת את הדירה עם רוחמה. אני, אם כן, לא יודע עליה הרבה. איזשהו קשר מתקיים בינינו. יש לה ריח טוב.

ביום שני בבוקר, מואיז סוייאר מת. המנקה השחורה פלטה צעקה. בעודו חי, היה סוייאר היסטוריה יהודית בניו־יורק, אחד הלולבים האחרונים של הריאליזם הסוציאליסטי היהודי. הדלת של רוחמה פתוחה והיא גוחנת החוצה, כשמאחוריה ג’ון סמית. הוא מגולח למשעי ומסורק.

מוטל על המיטה, סוייאר ניראה כמו ילד קטן, ומן הפרוזדור ניראים בדים גמורים ושאינם גמורים, דמויות, נערות, סצינות רחוב, טבע דומם. ג’ון סמית יוצא לפרוזדור, נעלם במעלית.

אני רוצה לומר משהו לרוחמה. כללי המישחק שלנו אוסרים זאת. אני יכול למרוד בהם. אני לא מורד בהם. מעולם לא מרדתי בכללי המישחק. גם לא כאשר בלום אמר לי שהיה רוצה בי כבנו.

בלום אמר, בוא הנה רוזנבלום. באתי אליו מצד החלון וירדתי על בירכי, מסמיך את פני לפניו, ובלום, פניו מאפירות, הביט בעיני, הושיט יד והעביר אותה על פני במהירות, ואמר, ביידיש, חבל, חבל שאתה לא הבן שלי, באמת.

לא מרדתי בכללי המישחק גם כאשר שין, איש שרותי־הבטחון, התפרק מערכיו. גם לא כאשר לוסטיג חיבק את בירכיו של שין ואמר, תרחם עלי, ניפלט לי, תרחם עלי. ולא כאשר גימל חזר למועדון “שמים” לחפש אותם. רק חיימול יגרום לי להפר את הכללים, אך אותו לא אפגוש עוד.

בערב, יורד מן השמים אד על ניו־יורק. המלון מוקף אוויר שצבעו סגלגל. אני יוצא לחלון הצרפתי הגדול. אני רואה את רוחמה בדירתה מול הטלוויזיה. אני חושב שג’ון סמית לא יחזור לעולם. המישחק הזה מאמלל אותי. ג’ון סמית יצא לברוקלין, ואבד בה.

נוף חייו של לוסטיג מסתיים לפי שעה בברוקלין. חלק מן השבט שלנו בברוקלין, מדליק מדורות בחצרות הפנימיות.

או שג’ון סמית אצל הגבר שלו. הם יושבים על מיטה, במלון, מול הטלוויזיה, הגבר שלו מחבק אותו ביד אחת, הם רטובים, מאוורר כבד מצן את גופם, איבריהם מקופלים, שיער ראשם צמיגי, זיעה מנטפת מצווארם, והגבר שלו אומר לו, תשאר, מספיק, תשאר איתי.

רוחמה קמה, משירה את שימלתה על־ידי שיחרור הכתפיות. הבירכיים שלה מחודדות ואצבעות הרגליים שלה ארוכות במיוחד, נתונות בסנדלי פלסטיק שחורים נמוכים, יד שמאל נטוייה בקשיות כאילו פעם נישברה ולא אוחתה כראוי. היא יוצאת לחלון ומביטה בשמים הסגולים. אני יכול להריח אותה. אני מריח אותה.

בשתים־עשרה, ג’ון סמית ניכנס. הוא מלטף בעדינות את פניה. היא נעלמת בעומק הדירה. הוא מתפשט לאט, מקפל בקפדנות את בגדיו, תולה אותם בארון, נישאר בגרביים שחורים הנימתחים עד מתחת לבירכיו.

רוחמה חוזרת ובידה פחיות בירה. הם פונים לחלון, נישענים על מעקהו הרחב, מחצית גופם משורבבת החוצה.

ג’ון סמית מספר לה על קורותיו אותו יום. הוא, מפעם לפעם, צוחק, מצחיק אותה, היא צוחקת. הוא אומר לה, אני צריך מחר לחזור לסיראקוז. כן, היא אומרת, אני יודעת, לכאן אתה כבר לא תחזור. וג’ון סמית אומר, כן, משהו כזה, נכון, ככה זה, לא? והיא אומרת, אתה מוכרח לנסוע, ככה זה, לנסוע למקום חדש, בלי המחלה של מה־מותק־הביאה־למותק. והוא אמר, כן בלי המחלה. ורוחמה אמרה, איך שלא יהיה, אתה יודע, אני תמיד פה. וג’ון סמית אמר, כן, מותק, את האלופה, והוביל אותה לעומק הדירה.

סוף מישחק, גימל לא אוהב את הסוף הזה. מתכוני מדי, הוא אומר, מתכוני מדי, אולי אתה יכול לסדר שג’ון סמית נהרג ביום־כיפור בביר־גפגפה, או שמתברר לך שהוא חיימול שאבד לך, תסדר משהו. אבל, סוף מישחק.

 

ל"א    🔗

תל־אביב, 1973. ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת יום־כיפור האשה מצאה את חלפן־הכספים בלום מת, יושב בכסאו, ליד המכתבה, פניו אל החלון. דבר לא נישתנה בסדר הדברים הקבוע על המכתבה. מן החלון המלבני המוארך, במבט צדדי, ניתן היה לראות את שוק תשמישי הקדושה שליד בית־הכנסת הגדול, וכן את פנימו של מישרד להפצת סרטים, ממול, ביד הקצרה של צורת הריש.

בלום היה בחליפתו השחורה, אותה נהג ללבוש בימים טובים. במבט ראשון, מאחור, קשה היה להבחין שהגולגולת מרוסקת. לאחר כשתי דקות, האשה התחילה לצעוק.

כתב שידורי־ישראל, באותו ערב, מסר שהמשטרה חוקרת וקושרת את הרצח לעיסקאות מטבע זר בלתי חוקיות.

הירש בלום, בנו של חלפן־הכספים, שמע את הידיעה במכוניתו, כשהוא חוצה את הרמזור שלפני בורסת היהלומים.

נאג’י דוד, חלפן־כספים, שמע את הידיעה מן הטרנזיסטור־שעוֹן שעל מכתבתו, מתוך בליל חדשות המלחמה, קולט אותה במעורפל, וכשהיא מתייצבת בתודעתו, הוא משמיע שריקת־בהלה.

האשה עזבה את חדרו של בלום המת, קודם בואה של המשטרה, בהליכה איטית לכיוון בניין הדואר הישן, בוחנת, מדי פעם, את בבואתה הנישקפת בחלונות הראווה.

מלחמת יום־כיפור כיסתה על רצח בלום. הרדיו, אותו ערב, הקדיש לה עשרים שניות, והמהדורה הוקדשה למערכה בחזית הסורית.

הירש בלום, בנו של המת, החנה את מכוניתו במיגרש־החנייה של בניין בורסת היהלומים, ונישאר יושב בה, מבטו נעוץ בחשיכה המתעבה, בה נעו אוטובוסים שיצאו מן החניון הסמוך, ותוך כך חשב שהוא מזהה בחשיכה חבורה של פועלים ערבים, יושבת על האספלט, ליד משאבת הדלק, ונירעד קצת למראיה. נאג’י דוד כיבה את האור במישרדו, נישאר יושב בחשיכה, מביט אל הרחוב הריק. בלום המת היה בן שישים ושש.

האשה חצתה את רחוב אלנבי, ניכנסה למכונית חונה בפינת יהודה הלוי, ניכנסה למושב האחורי, ואמרה לנהג, הוא מת, גמור, הראש מפוצץ. והגבר שאל, השוטרים כבר באו? והאשה אמרה, ראיתי אותם מגיעים, סע לנאג’י.

את הידיעה על רצח בלום שמעתי באמצעות טרנזיסטור בביר־גפגפה. אני זוכר שצחקתי. בלום, אמרתי לעצמי, מי אם לא בלום.

פרשת רצח בלום, וספיחי הסיום שלה אירעו בתוך ימים ספורים, מטושטשים מעט, שאליהם נידחסו בעל־כורחם גם פרידתי מרוחמה במוצאי יום־כיפור, בניו־יורק, גם פגישתי האחרונה עם בלום בתל־אביב, גם ביר־גפגפה וגם תנועה כמו הזוייה בין ביר־גפגפה לבין תל־אביב. האירועים הצטופפו בזיכרון כמו כבשים עיוורות, שדם השחיטה של קודמותיהן כבר שוטף את הריצפה.

ביר־גפגפה היתה חשופה, נמוכה וצהבהבה באור היום. נישענתי, יושב, על קיר של סדנת רכב מוצלת, וביקשתי להצן את גופי בקרירות הקיר. חשבתי על נאג’י, שותפו לעת־מצוא של בלום, על כך שהוא בוודאי מבוהל עד מוות.

אני זוכר שצחקתי, שהצחוק הפחיד אותי, שניסיתי לחנוק את הצחוק הזה הסוחב איתו והמעלה איתו את אימת הפיגור הישנה. חשבתי על נתן ילין־מור שהמלחמות האלה מאשרות לו את עמדותיו. ועל שין, וקבעתי עם עצמי שאתקשר איתו ואערב אותו בפרשת רצח בלום. חשבתי על אוצר כיתרי התורה וטסי התורה והרימונים והפמוטים והידיים של החצר החסידית מערלישר, הנימצא סגור בדירה ריקה באחד הפרברים הירושלמים החדשים, קרוב לשלוש־מאות פריטים. מחצר מערלישר כולה, השאיר הצורר הנאצי רבנית קשישה אחת, דודן המתגורר בברוקלין, ודודן המתגורר בישראל. בלום היה הדודן הישראלי. האוצר הוערך בשני מיליון דולאר.

וחשבתי על נעמה ועל משרוואה, ועל רוחמה, מחשבות קטנות, לא בהירות, לעיתים נחצות על־ידי יצר מתגבר, בנאליות, כמידתי.

באותה תקופה התגוררתי בניו־יורק, ועסקתי קצת עם יהודים שסחרו בתשמישי קדושה, פליטת השואה היהודית, עולם הזורם מתחת לעור החיצוני. עשרה סוחרים יהודים, המפוזרים והנעים על פני העולם, ריכזו בידיהם את רוב המיסחר הבינלאומי בתשמישי קדושה, שמצאו דרכם תוך כדי המלחמה ולאחריה אל העולם החופשי, היהודי. סביב עשרת הסוחרים היהודים סבבו עשרות מתווכים יהודים. חצרות חסידים מתות ובתי־כנסת חרבים המשיכו, גם בשנת 1973, לנוע בארגזים סגורים בין אירופה לישראל ולארצות־הברית. יתכן שבאותה תקופה, הייתי הישראלי הצעיר, החילוני, היחיד שנגע במיסחר זה, שהריח את עשן הכיבשנים מתוך הכסף הטהור, הקר, מתוך מתכת הכסף.

הבטתי סביבי על ביר־גפגפה, בישראלים החדשים, שבאותה שעה היו אולי החיילים של השואה הבאה. בלום, אמרתי לעצמי, מי אם לא בלום.

ימים אחדים קודם לכן ראיתי אותו ומסרתי לו הודעה מברוקלין. בלום, חלפן־הכספים, עסק גם במיסחר תשמישי קדושה, והוא זה שהבריח לארץ כמחצית האוצר של חסידות מערלישר. חשבתי שלמשטרה אין סיכוי לגלות את רוצחו. עד אז החיים היו יפים. המצב, כך אמרה לי לאחר זמן גברת שטריקר, שהיתה פילגשו, המצב הוא שהורג את החלפנים היהודים, המצב, לא אנשים, אנשים זה סתם.

 

ל"ב    🔗

אנחנו למעשה סיימנו, אמר עורך־הדין והתרומם מכסאו. יצאנו, רוחמה נישענה על קיר חדר־המדרגות ויצאו ממנה טעם וריח של ביטנת מעיל ישן.

בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא שכבה מגולגלת על המיטה בחדר מאופלל. ראיתי אותה מכיוון הרגליים, שהיו מכווצות, במוצאי יום־כיפור, לפני ימים אחדים, מלחמת יום־כיפור, ניו־יורק.

מוצאי יום־כיפור, ואני אומר לה, רוחמה, אני נוסע לארץ, אני מרגיש כמו בובה על חוט. היא שותקת, ואני אומר לה, ראיתי במדרגות את גרין קארד או שאני טועה. ורוחמה אומרת, למה שתטעה. ואני אומר לה, אבא שלך, התימני, עכשיו בבית־הכנסת במושב שלו, ואת במלון הזה, בצ’לסי הזה, עם גרין קארד, שיכול להיות אבא שלך!

ורוחמה אומרת, מה אתה רוצה, שאני אשב ואכתוב מכתבים לבחורים שלנו בחזית?

והנה, היא קמה מן המיטה, וכשהיא קמה היא אומרת בשקט, שים בכיסים שלך איזה פמוט או כתר־תורה, יכול להיות שדווקא עכשיו אפשר לעשות עסקים טובים בתל־אביב.

היא מתיישבת ומדליקה את מנורת השולחן. יש יופי בתנועות שלה. יש חום בבשר הזה. צריך להיות אשכנזי מפונק בשביל לדעת להעריך את החום הזה. הפטמות שלה ענקיות, כהות, מתפשטות.

טנקים ישראליים רצים על מסך הטלוויזיה הקטן. הכתב האמריקאי מדווח מסיבוב פרדס־חנה. אני מזהה את פרדס־חנה. את הצימחייה. אני מריח את ריח המים בחורף היוצאים מתוך השטחים המעובדים, מתוך שולי הצימחייה הנמוכה, מתוך הירוקת, והנעים לאיטם, פתאום ניסחפים במהירות, בתעלות שבצידי הכביש.

אני רואה את הגבעה, את ביתו הלבן הנמוך של הרב יוגל, את מיגדל המים, השכונה התימנית, את הכביש המוביל לאיטונג, את איצטדיון הכדורגל, את בית־הקולנוע הקייצי, את תחנת האוטובוסים, ואת בחורי הישיבה, בחורף, בחולצות קורדרוי משובצות. והנה, את הרב יוגל, ראש הישיבה, מבקר אותנו בישיבה הגדולה, חברון, שבירושלים, יושב בלילה, מתישהו בשנת 1962, באחת הדירות השכורות של הישיבה, בסימטה הנימשכת מככר־השבת.

בדירה, מלבדי, ומלבד לוסטיג, שלושה בחורי ישיבה מבוגרים, אחד שמו לפידוס, ואחד שמחצית פניו קפאו פעם בקור, ואחד ר' שמחה שאוסף חוברות של “סלם” של אלדד־שייב ומתווכח בלילות על מלכות־ישראל החדשה, ולעיתים משווה בין משה דיין לבין בר־כוכבא. ובחדרי הדירה הקטנים והחשופים מיתלי־כובעים ועליהם מגבעות קטנות שחורות־אפורות, מתפנקות, והם במיטותיהם מעשנים סיגריות חריפות.

ור' שמחה, ידיו רזות ומכוסות שיער שחור, והוא קם מן המיטה לכבוד הרב יוגל ואומר לו, ישב, ישב, כשהוא מפנה לו כסא שמושבו דיקט וגבו ברזל שחור חשוף, ושואל, עם סוכר? והרב יוגל אומר, כן, עם סוכר.

ולוסטיג ואני יושבים מול הרב יוגל, על קצה מיטה נמוכה, מכוסה שמיכת צמר אפורה, ולוסטיג, נירעש קצת, מבקש לפייס את הרב יוגל, ומתחיל לגלגל במין סוגיה ששמה “קידוש השם”, הנחלקת גם לקידוש־השם ברבים, ולגדרים בקידוש־השם. וזו מין סוגיה שבדרך־כלל דנים בה בכינוסים ארציים שמתארגנים במוסד הרב קוק, ושאין מעסיקים בה נערים שנישלחו מפרדס־חנה לישיבת חברון על מנת שיתעורר ליבם ויתרחקו מהבלי העולם, והנה לוסטיג זה מצא לו עניין שאינו מעניינו כלל.

ולוסטיג, מסמיך פניו לפניו המלאים והחזקים של הרב יוגל, ואומר, לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת, מסכת שמחות פ"ח. והנה, לוסטיג משתתק קצת, בוחן את פניו של הרב יוגל, מבקש לדעת מתוך הבעתו אם ימשיך אם לא, אם לרוחו אם לא.

לא למד דבר מהבעתו, הרחיק קצת את פניו מפני הרב, כיעכע קצת כנואם, ואז, בפרץ אחד, כשעיניו קצת עצומות, קולו מתגבה מעט, פתח ואמר, עמנו אשר משחר ימי קיומו לאורך כל דרכו ההיסטורית, ידעו בניו גילויים שונים ורבים של הקרבה עצמית ומסירות נפש למען הכלל והפרט, למען תורת השם ומיצוותיה, גיבש בתוכו ברבות הימים את המושג “קידוש השם”, והכתוב אומר, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מיצווה קלה ויהרג ואל יעבור. והנה, בעל “החתם סופר” אף הרחיק באומרו שכל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כולשהי, ואפילו רק לשם שוד, הריהו קדוש.

הרב יוגל נאנח לתוך כוס התה, ולוסטיג חדל, מביט ברב, ומין חיוך החל מתפשט על פניו כמי שראוי לשבח ויודע בלבו שהנה השבח בא.

הרב יוגל חזר ונאנח, ופנה אלי ואמר, רוזנבלום, רוזנבלום, והסתפק בכך, ושב אל לוסטיג, ונגע בכתפו, מסלק את ידו, מין יאוש נוסע על פניו כעננה שחורה קטנה ממהרת מאופק לאופק, לוגם מן התה, קם, ניפרד מאיתנו, קובע איתנו למחר בישיבת חברון, ויוצא לתוך הלילה הקייצי ההוא.

למה אני ניזכר במים ההולכים בתעלות פרדס־חנה? מה אני, חקלאי? אני לא חקלאי. המים הם דימוי. והם גם מים. אני זוכר את המים, כי היו שם מים, והם הלכו בתעלות. וכתב הטלוויזיה דיווח מסיבוב פרדס־חנה, ומאחורי ראשו, בעומק התמונה, ניראה השלט של קיבוץ גן־שמואל. ובבסיס ביר־גפגפה, במלחמה, הקרינו את הסרט “עמק הבובות”. ואני זוכר את הסרט, ואני זוכר את המים, ואת ביתו הנמוך הלבן של הרב יוגל, ואת לוסטיג ואת “קידוש־השם” שלו. אלה דברים שיש להם שיעור. לא דימויים. לא חלום נובל.

מן החדר הסמוך לחדרה של רוחמה נישמעת מוסיקה עם שירה. מתחת לצ’לסי־הוטל רוטטת עצבנות קבועה, והמלון קבוע ומבצבץ בליחה הירוקה של העיר ניו־יורק.

מישהו, בחדר הסמוך, משמיע את החבובות. מיסטר קרמיט עובר את הקיר, דרך הטאפטים, ורוקד בחדר של רוחמה, תנועה לימין, לשמאל. יש בקרמיט מידה של תיעוב.

בעוד שעות אחדות, אני נוסע למלחמה, לארץ. אני מרגיש פשוט ניפלא. אני רואה את הדרך משדה־התעופה לבית הורי, רמת־גן. אני רואה את עצמי נוסע בלי עומק, לא מוקף חלל, אין נוף, אין אנשים, אין קול. יתכן שכך זורמים להם הגאנים בחושך.

רוחמה יושבת לשולחן ומתאפרת באור המנורה. היא שרה לעצמה, בקול נמוך, אבינו מלכנו, שהיום יום־כיפור.

היא היתה משתגעת כאן כבר מזמן, מתוך הבושה, מתוך ביקוש רישיון העבודה, העוני, הלחץ, המלצרות, החשפנות, הקור. הטלוויזיה הרחיבה קצת את גבול השפיות שלה. גבול נידחס מושגים חדשים, מתנודד מעל לראשה כשק נפוח.

מביר־גפגפה אני שולח לה גלוייה מצויירת סטנדרטית, וכותב, עם ישראל חי, ושולח לפי הכתובת של הצ’לסי־הוטל.

איך רוחמה ניכנסה לחיי? התימניה הזאת? איך זה ניראה מהצד? למה היא תמיד צוחקת? מה כבר מצחיק כל כך? האם אני יכול לנסח הגדרה קצרה מדוייקת של ישראלית זו, בת עשרים ושבע, שמבקשת להתקדם בניו־יורק ומחליקה על ריר־החיים?

ביר־גפגפה, באור היום, נמוכה, מושטחת וחשופה. חז"ל לא התקינו ברכה בשבח בורא הצל. למה.

ביר־גפגפה צהבהבה ואני ניזכר ברוחמה בפאה נוכרית צהובה, חוצה את הברודוויי, מאולם ווֹדֶבִיל אחד לאחר.

בהתחלה, אני לא מכיר אותה. אני יושב בבית מימכר בירה ונקניקיות הולנדי. אני יפה. החיים שלי יפים. אריאלה, אשתי, יפה. העתיד שלי יפה. אני נער־הזהב של הציונות הדתית החדשה.

רוחמה ניכנסת לבית המימכר, מתיישבת על שרפרף גבוה. היא מסירה את הפאה ומסתרקת. אני רואה שזו רוחמה. היא מחזיקה בידה את הפאה, הניראית כמו ראש שמוט.

מקופסת־התקליטים נישמעת נעימת פיזמון קאונטרי. הנער נע במרחבים אינסופיים. נערתו גרה מעבר לנהר. הוא חותר אליה בסירתו, למרות הרוח והגשם.

שיער ראשה של רוחמה קשור ומהודק לראשה, לגולגולת עצמה, ואור הניאון מרחיב את נחיריה.

בפעם הראשונה בה ראיתי את מיסטר גרין קארד, ראיתי אותו חוצה את הכביש, כשידו אוחזת בעורפה של רוחמה כאשר יוביל האדון את בהמתו.

רציתי להיכנס לנעליים של גרין קארד, ואחר כך לרחוץ אוזניים עם האפטר־שייב שלו. יש קסם בחפצים אישיים של מישהו זר. הייתי מסדר בשורה את מברשת השיניים שלו, את מכשיר הגילוח, הסבון, ואת המיספריים הקטנות שלו, ומוציא אותם להורג בירייה, אחד אחד.

אחרי כן, בחדר שלה, בצ’לסי־הוטל, אני שואל אותה, מה זה? והיא אומרת, מכשיר גילוח, שלו, זה שלו, מה אתה רוצה?! הוא עושה בי מה שהוא רוצה, מהתחת, מה שהוא רוצה, ככה זה.

עכשיו, החדר מאופלל. אני רואה אותה מהגב. הראש והשכמות בולטים מן הכורסה הקטיפתית הנמוכה. השכמות מעובות והן מונחות על אופק הכורסה כשני גלילי־בד דחוסים וקצרים.

מחר היא צריכה לקבל תשובה מעורך־הדין בעניין רישיון העבודה, הניקרא כאן גרין קארד. ואני אומר לה, בטח תקבלי, את בסדר איתם, בטח תקבלי, בלי בעיות.

בבוקר, במישרדו של עורך־הדין, אזור ברוקלין, פיסות נוף ירוקות ניראות מבעד לחלונו. הוא פותח את התיק שלה. אני רואה אותה בתצלום פספורט. אני ניזכר בפספורטים של סול סטיינברג.

בתצלום, שיער ראשה צמוד לקרקפת, משוך לאחור, משווה לה מראה ניגרואידי. הפנים הגלויים, המושטים קדימה, המאומצים מאד למשך דקת הצילום, מסגירים את השפלתו של גוש־בשר הצף בסוואנה של ניו־יורק.

עורך־הדין מוסר לה שבקשתה, בשלב זה, נידחתה. מחוץ למישרדו, היא נישענת על קיר חדר־המדרגות. אני מרגיש את נשימתה החמה על גרוני. אני אומר לה, המלוכלך. והיא אומרת, כן, המלוכלך, מצצתי לו שלוש פעמים, באתי למישרד שלו, תמיד בערב, ומצצתי לו, אבל לא כולל מכות, ופעם חשבתי ללעוס לו אותו, וכשהוא גומר הוא קופץ וסוגר לי את הפה, לא נותן לי לירוק, וצועק לבלוע! לבלוע!

בערב, במיסעדה ההולנדית, אני רואה אותה, דרך חלון זכוכית גדול, חוצה את הכביש, כשהיא מנפנפת בידה את פיאתה הצהובה, מתקדמת במהירות, חותרת בערפיח כמו רץ נושא לפיד.

אני מקווה שהיא תקבל את הגלויה שלי. אני רוצה לשמור איתה על קשר. למה לא. אני מאחל לה שתקבל את רשיון העבודה.

השמש הטובה של ביר־גפגפה אולי מחממת היום גם את רוחמה. עולם קטן, כמו שאומרים. אני מיטפש והולך.

במהדורת החדשות הבאה אין מזכירים כלל את רצח בלום.

 

ל"ג    🔗

ביום השישי למלחמה, פגשתי את בלום ואת בנו ואת נאג’י דוד יושבים בבית־קפה, בפינת הרחובות אלנבי ושדרות רוטשילד. בלום, כהרגלו, נתן בי מבט ארוך ורק בסיומו עיפעף כברכת שלום. הירש, הבן, קרא לעברי, אין דבר הם יאכלו אותה. המיבטא שלו היה ונישאר זר, והוא התכוון לסורים, והיאכלו אותה שלו היה נילעג ומעושה כשל זר המתאמץ להיות בן הארץ.

ניגשתי אליהם, ופניתי היישר לבלום, ואמרתי לו, הדודן מברוקלין ישחט אותך כמו תרנגולת, אם לא תחזיר הכל, את כל האוסף לברוקלין. ובלום שאל, מי אמר את זה? ועניתי לו, הוא, הוא העביר את הדיבור הזה, דרך האנשים שלו כאן. ובלום, רגוע לחלוטין, אמר, הוא העביר? הוא אמר? הוא כבר התגרש מאשתו? הוא כבר ניפרד מהילדה שלו? אשתו עוד חיה מול הטלוויזיה?

וקודם שעניתי, בלום פנה לנאג’י, ואמר, הרב נאג’י שמע?! כמו תרנגולת?! מה הרב נאג’י אומר?

ונאג’י, נחרד קצת, אמר, לא רב ולא בן רב, חאלאס בלום! חאלאס מהרב נאג’י! זה עניין שלכם, עזוב אותי, לא יודע!

בלום צחק אלי ואמר, המפתח אצל נאג’י, הוא הממונה על העיזבון מטעם בית־דין של מעלה.

בלום, אמרתי לו, אני מסרתי לך אזהרה. ובלום השתתק לשניות אחדות, הגביה מבטו לשמש, עצם את עיניו, השיב מבטו אלי, ואמר, מה נהיית לנו פה?! מתווך?!

מבטו היה בהיר וגלגל העין בהיר, ובתוך העין, כבמראה קמורה, ראיתי את עצמי ולא יכולתי לנתק את בלום הסוחר הזה מבלום האיש הזה שביקש לעצמו בן בדמותי, שכמותי, ובכך בלא מאמץ ניכר לעין, קשר אותי אליו, במין נימה של חמלה, שציבעה כחלחל כצבע וריד חוצה עור. תראה, אמרתי לו, תבין אותי, אני רק עשיתי מה שחשבתי לנכון, העברתי לך את האזהרה, הדודן שלך הודיע שבזאת אתה נילכד, כמו הרוג־מלכות, בלום, תחשוב על זה, תשמור על עצמך, אני מבקש.

בית־הקפה התרוקן מיושביו, ויצאנו אל הרחוב, אגודה קטנה של ארבעה גברים. כשניפרדנו, בלום אמר לי, כשתחזור לברוקלין תגיד לו שבלום כאן, ושהרבנית כאן, ושהבית־דין־צדק כאן, והוסיף, ושהתורה כאן.

ואמרתי לו, אתה מדבר על התורה?! נאגי' התערב ואמר, לא יפה, אדון ברוך, אפשר לגמור בדיבורים, בשקט.

בלום הניח לנאג’י לסיים, קרב אלי ואמר, שקודם יגמור עם הגרושה שלו ועם הילדה היתומה שלו, צדק הוא רוצה? באמת?! כמו תרנגולת?! מעל לראש?!

הידיעה שבלום נירצח פשטה בעולם המיסחר היהודי, ואני בביר־גפגפה חשבתי, בלום־המת, ובלום־החי היו האופציה היהודית הניידת, המתנתקת, המתאחה לשעה קלה, המשקמת עצמה בנקל, המתקפלת, העובדת את אלוקי היהודים בדרכה שלה.

בלום החזיק לצידו את נאג’י כגוי נאמן. לפעמים, נאג’י, מותש ופגוע, היה צועק, מה נאג’י?! מה נאג’י כלב של הדתיים?! אדון בלום, מה?! לאחר שצעק, היה נאג’י נישפך על השולחן, וממשיך למלמל משם.

נאגי' הופיע בברוקלין, בשנת 1972, כשבכיסיו רבע מיליון דולר במזומן, תשלום ראשון על חשבון אוסף תשמישי הקדושה של חסידות מערלישר. הפגישה התקיימה בדירתו של הדודן מברוקלין, דירה קטנה, מוגפת, שוכבת על כביש ראשי. אשתו של הדודן נימצאה בחדר השינה, שהוחרש על־ידי קול הטלוויזיה.

נאג’י, נירעש מעט, הביט במזוודות הארוזות היטב. הדודן אמר, הכל, כלומר חצי, יש במזוודות, אתם יכולים לקחת. ובלום אמר לנאג’י, אל תדאג, הכל בסדר, אל תזיע, עוד מעט נזוז. ונאג’י אמר לו, אני לא מזיע מזה, אבל כסף זה בכל זאת כסף. ובלום, פונה אלי, אמר, ביידיש, איש צעיר, תפתח את העיניים שלך, רבע פולין, היהודים המתים, איש צעיר, שכובים במזוודות האלה.

הדירה היתה חמה ולחה, ונאג’י, שהזיע, שאל את בלום, אפשר להוריד חולצה? ובלום אמר, כן, ממילא כולנו ערומים מתחת לבגדים. ונאג’י שאל, מה? ובלום, פונה לדודן, אמר, ביידיש, העיראקים לא הלכו למשרפות.

ונאג’י אמר, מספיק יידיש, אדון בלום, מה אמרת? ובלום לא ענה לו.

הדודן ניגש מדי פעם לחלון והציץ החוצה. בחוץ חלפו מכוניות, ומן החלון ניראו שלטי ניאון של בתי העסק שלאורך הרחוב.

הדודן, שותק, ספר את הכסף לאט. נאג’י הציע לפתוח מזוודה אחת. שלא ילכלכו עלינו, הוא אמר לבלום, בצרפתית.

בלום צחק, ואמר, הרב נאג’י, זה רק כסף. נאג’י, שמאס בכינויו כרב, אמר, עזוב רבי, בוא ניפתח מזוודה אחת, לפחות אחת, אני לא יכול ככה!

ובלום אמר לו, זה בסדר, אל תדאג, בלום דואג. וביידיש, בלום אמר לי, זה מעל לראש של המסכן.

הדודן סיים את ספירת הכסף, הביט בבלום, דודנו, ואמר, באנגלית־יידיש, נולדנו ערומים ועיוורים וחלשים ונלך לעולם הבא ערומים ועיוורים, הכסף בדיוק, המזוודות בדיוק, אתם בדיוק, לקום וללכת.

ובלום ניסה דבר קירבה אל דודנו, ושאל, מה עם הילדה? אתה חוזר לירושלים? התגרשת מאשתך? הדיבור של בלום היה מהיר וקולו בגד בו.

הדודן לא ענה. אשתו ניכנסה לחדר, לגופה חלוק פרחוני, מעשנת, חצתה את החדר, ניכנסה למטבח, חזרה ובידה שקית חומה, עברה בינינו, וחזרה לחדר השינה.

הדירה כמעט ריקה מרהיטים, קולות האנשים מהדהדים, הריצפה שטיח דק ירקרק, האשה נועלת את דלת חדר השינה.

בחדר השלישי, מעין קיטון, יושבת ילדה, שימלתה אדומה, על מזוודה שחורה, ומביטה בנו מבעד לדלת פתוחה.

בחוץ חיכתה לנו משאית קטנה, ובעזרת הנהג עמסנו את המזוודות. הדודן עמד בפתח מביט בנו. בלום ישב ליד הנהג, נאג’י ואני מאחור, עם המזוודות

בלום קרא לדודן, שלום. הדודן ירק לעברו. בלום לא הגיב, ולאחר שהמשאית הקטנה התרחקה קצת, אמר, צריך אמונה.

ונאג’י אמר, מה הוא רוצה? הוא אפילו לא מי יודע מה דתי? ובלום, מסתובב אלינו אמר, נאג’י, נאג’י, אפילו אתה, אפילו אתה דתי, כולנו דתיים מתחת לעור.

נסענו לשדה התעופה קנדי, פרקנו את המזוודות מן המשאית, והנחנו אותן על המדרכה. לצד המזוודות היה נרתיק־צד מעוגל. בלום נטל את הנרתיק, כשמבטו מקיף את המדרכה ואת הכניסות.

ממכונית שעצרה סמוך אלינו, יצא אודי ליפסקי, מהגר ישראלי, ופנה אלינו.

בלום אמר לו, זה כאן, כשהוא מצביע על הנרתיק. אודי ליפסקי הביט בי ובנאג’י, ושאל את בלום, מה זה? חתונה?! ובלום אמר, לא, זה לווייה. וליפסקי, בשקט, אמר, בלום, תפחיד את הנאג’י שלך עם לוויות, לא אותי. ובלום אמר, קח את הנרתיק.

ליפסקי מסר לו מעטפה ולקח את הנרתיק, פתח אותו קצת, הסיר נייר עיתון וגילה כתר־תורה, העמיק את ידו ופגע בחפצים נוספים.

בלום הכניס את המעטפה לכיסו. ליפסקי שאל, אתה לא סופר, אתה לא מפחד? ובלום אמר, לא, אין ממה, אתה לא יכול להתחבא ממני, והוסיף, ליפסקי, אתה ישראלי טיפש, אתה לא מבין שהשואה נימשכת, בשביל להפסיק אותה לא מספיק לנצח את עבדול נאצר, זה המישלוח הראשון שאני מעביר לך, אל תמהר למכור אותו, תחכה כמה חודשים, אל תשרוף את האצבעות שלך, אל תפיל עלי אסון, אני מבקש.

בלום הסמיך קצת את פניו לאלה של ליפסקי, וכשהוא מבקש להטעים את המלים, חזר ואמר, אל תמהר למכור, שלא יצא כאן קול על הגעשפט הזה, זה יהיה אסון, זה יהיה אסון אם הדודן שלי ידע שפירקתי את המישלוח.

בלום, נקוט קצת מפני עצמו על הסמכת פנים זו, משך את גופו לאחור ואמר, אל תהיה לי חכם גדול, הבטחתי שהכל יגיע לירושלים שלם, אל תמהר למכור!

ליפסקי חזר למכונית, הביט בנו שניות אחדות, עוברים ושבים הפרידו בינינו, התניע וזז.

בלום, בדרך למיסעדת נמל־התעופה, השתהה כמי שמבקש לחזור לאחור. וכשעלינו במדרגות הנוסעות, אמר, הוא עוד יהרוג אותי, הישראלי הזה יהרוג אותי.

לאחר כשעתיים, נאג’י יצא עם המזוודות לישראל, ובלום ואני חזרנו לברוקלין, למלון בו התאכסן.

בדרך, במונית שהתנהלה בשיירה ארוכה, בלום אמר, הוא ימכור, הוא יהרוג אותי. והוסיף, הדודן שלי ירק עלי, מסכן, הוא חוזר לירושלים, הרבנית הזקינה כבר שם, מדינה של יהודים. וכשהוא מביט בי בעיני, מטה את גופו לשם כך, אמר, רוזנבלום, תזכור טוב את כל מה שאתה רואה, נפלה לך זכות גדולה לראות יהודים, וסיים במין ציחקוק ואמר, אין דבר, אין דבר.

בלום התגורר במלון שהיה חיקוי לא נילעג של מלון יוקרתי. החדר כלל שתי מיטות יחיד, שתי כורסאות, טלוויזיה צבעונית, וקירותיו כוסו טפטים ירקרקים. מן החלון נישקף חלק אפור של ברוקלין, כביש מהיר, ארובות, שמים נמוכים.

בלום התיישב על קצה מיטה, פתח את תיק הצד שלו, והוציא ממנו שני טסי־תורה ושתי ידיים. כיסוי המיטה קטיפה שחורה וידי הכסף נחות עליו כבארון תצוגה פתוח.

בלום רותק, למשך דקות אחדות, למראה הידיים, ולאחר מכן אמר, מחר בבוקר זה יהיה ב“המבשר”, ובאותו רגע הכל יתחיל, יחפשו אותי, את נאג’י, את הכתרים, האוסף.

בלום ארז היטב את הטסים ואת הידיים, וביקש ממני לשלוח את החבילה, בדואר רגיל, לבנו הירש היושב בדרך־כלל באנטוורפן. בלום כתב על האריזה: כלי בית, ואמר, אל תעשה ביטוח על המישלוח, יגיע, תמיד מגיע, והוסיף, את השלושת־אלפים דולר שכר־טירחה שלך תקבל כבר מגברת שטריקר, כמו תמיד.

בלום נימתח לאחור ושמתי לב שגרביו אדומות. אמרתי לו, יש לך גרביים אדומות. ובלום, מצחקק, אמר, כן, זה במודה, גברת שטריקר קנתה לי אותם, והוסיף, רוזנבלום, זאת היתה טעות גדולה הישראלי הזה, אתה רואה עכשיו בן־אדם מת, מחר זה בעיתון, אני צריך לברוח.

בלום השתתק, קם, ניגש לחלון, פנה לפנים החדר, ואמר, אין לי כוח, אין לי יותר כוח, אני זקן, זה מגיע, אני שקט.

חזר והתיישב על המיטה ושאל, מי זו הבחורה הזו שעושה לך שליחויות קטנות?

ידעתי שהוא מתכוון לרוחמה, שמעולם לא הבינה מה היא מעבירה בשמי בין היהודים האלה, ואמרתי לו, רוחמה? ובלום אמר, תימניה, לא? והוסיף, התימנים לא הלכו למשרפות, הרבה פולקלור, אבל גם הם יהודים, הם באחריות של בן־גוריון.

בלום התיר את קשר עניבתו, משך את העניבה, פשט את החולצה, נותר במין גופיית צמר, מגלה גוף עליון קצר ומוצק, נישכב על מיטה, הגביה קצת את ראשו והביט בי כשוקל אם אני ראוי לשמוע את שיאמר, חזר והצניח את ראשו, ומשם, מתוך כר צהבהב שציפתו מעומלנת היטב, כשפניו אל החלון וגבי אליו, אוסף קצת את בירכיו אל בטנו, כעובר, אמר, ראית שהוא ירק עלי, הדודן שלי? עכשיו הוא מוסר ל“המבשר”, בטלפון, באלמוניות, שהאוסף הוברח מברוקלין, עכשיו הוא מוסר אותי, הוא מוייסר, פשוט מוייסר, עכשיו אתה רואה בן־אדם מת, אין לי יותר כוח, בוא הנה רוזנבלום.

באתי אליו מצד החלון, וירדתי על בירכי על השטיח, מסמיך את פני לפניו.

בלום, פניו מאפירות, הביט בעיני, הושיט יד והעביר אותה על פני במהירות, ואמר, ביידיש, חבל, חבל שאתה לא הבן שלי, באמת.

ביום העשרים למלחמה הגעתי לתל־אביב והתקשרתי לשין. והוא, בטלפון, אמר, המלחמה הזאת מאשרת לך את התודעה היהודית שלך, מה?

שין נישאר תמיד באותו מקום. הכל זז, והוא בשירותי־הבטחון. אני צריך אותו. השקט שלו מעניק לי שקט. הקשר איתו אינו תובעני. יש בו מידה גדולה של טיפשות ישראלית. הטיפשות האישית שלו מתיישרת עם הטיפשות הכללית. בתקופות הזמן בהן אני מתרחק ממנו, הוא נישאר במקומו, מביט בגבי.

רק אני מקשר בין בלום היהודי, שלחלציו תחתוני משי, לבין מדינת ישראל. כמעט כל קשר אחר ביניהם הוא טכני. יתכן שאני הוא זה שבגד בבלום. יתכן שאני הפצתי את דבר הברחת תשמישי הקדושה.

העובדה שבלום מת ניראית לי בנאלית. רק הקיום היומיומי שלו לא היה בנאלי. בעובדות היומיומיות שלו היתה מאגיה.

כאשר שין ימות או יסתלק, רק הקיום היומיומי שלו יהיה הדבר שהיתה לו משמעות כולשהי, ורק בזיקה לאנשים אחרים, ללוסטיג, למשרוואה, לנעמה. כל הספר הזה הינו סיפור של עובדות המתקיימות בזיקה לעובדות אחרות. אין לי עמדות מוסריות. אני מכיר את החומר, והוא ראוי שיספרו אותו.

קבעתי עם שין פגישה בתל־אביב, בקפה רוול. שין הגיע, מקדים בדקה. לפעמים הוא מתהדר במליצות כגון עירום וערייה, על הדם, מי אני מה חיי. המליצות הולמות אותו. הוא ישראלי מתועב, בעל כורחו. אני ישראלי יהודי, בהכרה. הוא מרים את ראשו מן השולחן, מרחרח קצת, ואומר, יש פה ריח של הבדלה ספרדית.

בית־הקפה, למרות המלחמה, מלא אדם, נשים וגברים מבוגרים. שין, לעיניו משקפי שמש, אומר, רעידת האדמה החלה, אתה בעניין בלום המת, אתה יודע שזה לא השטח שלי, אבל עשיתי בירור קצר ומתברר שלפני כמה זמן הגיע לירושלים דודן שלו, שהיה בן־אדם מודרני ונהייה דתי, אולי בפספורט מזוייף, לא תמצא אותו ביניהם, זה כמו טיפה בים, זהו זה, זה הכי הרבה שאני יכול לעזור עכשיו, מה העניינים? תפשת פטריוטיות וחזרת למלחמה, מה?

ושין הוסיף, בזמנים רגילים, הרצח הזה של בלום היה תופש כותרות גדולות, צריך מזל גם כשאתה נירצח, מה? תהייה רעידת אדמה גדולה, זה כבר מתחיל, ומבחינת ילין־מור זה יכול להיות זמן מצויין, משה דיין בנסיגה ואיתו הרבה דברים בנסיגה, ורוחות חדשות יתחילו לנשב, זה כבר מתחיל.

מין שביעות רצון, ואולי היתה זו מין שמחה־לאיד קצת ניכרה בפניו של שין. יתכן, חשבתי לעצמי, שהוא מחכה לעריפת ראשיהם של אחדים מן הממונים עליו.

מתוך בית־הקפה הזה עולה רחישת חיים שיש בה גם זוועה, גם פחד, שיש בה איזושהי אתרעה פנימית, מתקיימת כצליל גבוה שרק כלבי־השמירה המאומנים נחרדים ממנו, ולא כל אדם שומע אותו באוזניו, כאילו עוד רגע מצב הדברים הזה ישתנה באחת, יפקע, חומריו יתחלפו, צבעיו יתמסמסו, וכאילו השינוי הזה מצטבר והולך מעבר לקיר.

שין שאל, על מה אתה חושב עכשיו? ואמרתי לו, לא תבין, לא תבין. ושין אמר, אני מבין רק עובדות, אני מתעסק רק בעובדות, ואם אתה חושב עכשיו על משהו עובדתי, אז יתכן שאני כן אבין, אבל אם אתה בעניין היהודים המוטרפים האלה ובעניין תשמישי הקדושה, אז אני באמת בחוץ, באמת לא מבין בזה.

בבלסטיק אתה מבין, אמרתי לו, בלסטיק, אתה יודע?!

ושין אמר, אם אתה מתכוון למשרוואה השטינקר שבא לפגישות איתי כשהוא, החארה הבלשיתנאי הזה, מלובש בכוונה כמו פועל מהשטחים, אז כן! אני מבין בסנדלי הפלסטיק השחורים שלו! ובסל הפלסטיק האדום שלו! כמו פועל מהשטחים! חארה, חאריית קטן! מה ניזכרת בזה עכשיו?

אני לא יודע, אמרתי לו, אולי בגלל שחשבתי עליו ועל נעמה, זה משגע אותך, מה?

ושין, משהה מעט את תשובתו, מסיע את מבטו על בית־הקפה, שב אלי, ואמר, כן, זה משגע אותי, אני לא יודע למה, הסנדלים האלה, מהפלסטיק, הם שחורים ושטוחים והם כמו אספלט, והבשר של כף הרגל נישפך מהם לצדדים והאצבעות לבנות נישפכות קדימה, מגעיל, ממש מגעיל, ויש הרגשה כאילו האצבעות הולכות להישבר, ויש בפלסטיק הזה גם מין כוח כי זה כמו רגל יחפה על האדמה, וגם יש לי הרגשה שככה משרוואה צוחק עלי, משתין עלי, שאני עם משקפי שמש וז’אקט ומנגנון והוא עם סנדלי פלסטיק שחורים כאלה, פשוטים כאלה, והם מזכירים לי גומי של צמיגים ששורפים בהפגנות, את העשן השחור, את הריח הרע, ופעם לקחתי לו את הסנדלים, ועד שהוא לא שר בחדר שלי את שדות־שבעמק, מפ"מניק מסריח, לא החזרתי לו, זהו, שאלת אז קיבלת.

לאט לאט הפגישה שלנו גוועה, שין ניסה להחיות אותה בכוח, ולא עלה בידו. ניפרדנו בלחיצת יד רפוייה, ומשם הלכתי לפגוש את לוסטיג בדירת אחותו שברחוב אחד העם.

אחותו של לוסטיג מורה בבית־ספר דתי. בעלה עובד במפעל מנועים. יש להם שני ילדים, בת ובן. הדירה בת שלושה חדשים. מן החלון של הסלון רואים קטע של רחוב מאופלל ושומעים קולות כבושים. הדירה מאופללת, לפי צו של הג"א. בעלה בצבא, במלחמה, משרת בחיל חימוש.

לוסטיג ואחותו יושבים בסלון, ליד שולחן מוארך, במרכזו קערה מוכספת ובה סוכריות מנטה. הם יושבים סמוכים זה לזה, פניהם אל הכניסה, גבם אל החלון. הרדיו משמיע שירי מולדת והודעות צבאיות. אחותו של לוסטיג לובשת אפודה חומה, בעלת כיסים וכפתורי נחושת. בדירה עומד ריח מתקתק, בלתי נפוג, נובע מן הארונות, נובע מן האוויר. זהו ריח של הבדלה. הילדים יושבים על מיטה אחת, הדלת של חדרם פתוחה, ופניהם אלינו. ראשה של האחות עטוף מטפחת חומה משובצת. מן המטבח עולה ריח של מרק גולאש. בכניסה, בהוֹל, מיתלה בגדים, ראי, ליטוגרפיה של נפתלי בזם המתארת את סולם־יעקב. על הריצפה, מתחת למיתלה הבגדים, מיטרייה שחורה ונעלי־בית גבריים. בסלון, ספה אפורה כחלחלה, מולה שתי כורסאות, ובגבה ארון ספרים. קירות הסלון צבועים בדוגמת מעויינים שקוויה צהבהבים־כתומים. מול הספה, מיזנון מוארך שדלתותיו זכוכית, ועל מדפו חנוכיה, סידור, יין מתוק, מפת לחם, מפתחות.

האחות אמרה, שלום רוזנבלום, יהיה טוב, אני עושה תה. ולוסטיג אמר, תעשי תה, תעשי. כשקמה, הבחנתי בפינת המיזנון במיסגרת עץ קטנה, נישענת על מעין רגל־עץ אחורית, ובה תצלום של אביהם, מעוטר בנימה שחורה, והוא מביט ניכחו, חובש מגבעת, שפתו התחתונה מופשלת קצת, והוא בחליפה ובעניבה.

לוסטיג סיפר קצת בשבח קצין־הדת, שאליו נילווה במלחמה הזו. לאט לאט, מתוך הפרטים, נתבררה תמונה של אומץ לב ושל תבונה, ואותו קצין כמעט והצטרף לבני מעלה מדרגתם של הרב גורן. תוך כך, לוסטיג משך קצת שבחים על עצמו, ותוך כך השתמעה כמיהתו לחיים אחרים, לחיים שונים ורחוקים מאלה של ברוקלין, של בית־האבות, וכמיהה זו כבר לובשת צורה של רוח נכונה לכל, נכונה לקשיים ולצימצום ולהקרבה.

והנה, לוסטיג זה, תוך דיבורו הבהול, כאילו מתמרד באביו ובשנות ההשפלה, ומתוך שירותו ברבנות הצבאית הוא דואה אל אופקים חדשים, נירחבים, וחזהו מתרגש, ועוד מעט, בדירת אחותו, הוא נעשה לוסטיג אחר.

כשסיים, אחותו אמרה, יהיה טוב, הרבה חבר’ה דתיים נהרגו, זה לא מה שהיה פעם. ולוסטיג, כאילו הוא בעיצומה של עצרת־עם, קרא, זה אף פעם לא יהיה כמו פעם! ואחותו, מחבקת את כתפיו, אמרה, העיקר שתחזרו לארץ, אתה והמשפחה, ואחר כך כבר ניראה, נחייה וניראה.

השתהינו מעט בדירת אחותו, ואחר־כך לוסטיג יצא איתי לרחוב, ליווה אותי, וכשהגענו לבית־הכנסת הגדול, אמר לי, שמעתי על בלום, לא רציתי לדבר על זה על יד אחותי שלא תבהל, אתה יודע שלבלום היתה קרובה בבית־האבות בברוקלין, יצא לי לראות אותו, ותמיד חשבתי שהוא משהו מיוחד כזה, בינלאומי כזה.

לוסטיג ניפרד ממני במין חיבוק, ופנה לאחור, ומיד החל לרוץ, כנער. רציתי לבקר את נעמה, אבל מחשבות רכות על אשתי, אריאלה, שנישארה בניו־יורק, דחו את העניין, את נעמה ואת משרוואה. אריאלה באה ויצאה במחשבותי כאילו על קצות האצבעות.

אריאלה נישארה בצ’לסי הוטל, ועכשיו, אני חושב, היא עומדת ליד החלון ומביטה בעדו, רואה סירות ואניות קטנות משייטות בנהר, צופרות, מעלות עשן. הצ’לסי ניכנס לביוגרפיה שלי. אני לא ניכנס לשלו.

עשר קומות, בין השדרה השביעית לשמינית, רחוב 23, דאון־טאון, רחוב דו־מסלולי. מן הפינה ועד לצ’לסי: דוכן עיתונים, מעדנייה, אולם ריקודים שמשנה את תיפקודיו, תיבת־דואר אדומה, מיסעדה אירית, מספרה, מיסעדה ספרדית שחזיתה לבנה, מכבסה, חנות לציוד כללי, פרפומריה עממית, חנות מוסיקה, הצ’לסי. מן הצ’לסי והלאה לשדרה השמינית: מיסעדה ספרדית, מעדנייה, חנות רהיטים, בנק, בית־כנסת, חנות יינות, חנות מכשירי כתיבה, קונדיטוריה עממית, דוכן עיתונים. מכאן ומכאן תחנות רכבת תחתית. כניסה כפולת דלתות. מימין, שלט נחושת ועליו רשימת שמות של דיירים שפיארו בנוכחותם את המלון. פואייה קטן, עטור יצירות של קריסטו, ריברס, לאה ניקל, ג’ורג' שמש, מארייאן. הדיקורציה הזו מתחלפת. יצירות תמורת מגורים. קשה להגדיר במדוייק את טעמו האמנותי של סטנלי בארט, בעלי המלון. לדעתי, טעם מזדמן מאוד, דמוקרטי נמוך. לשיבחו של בארט יאמר שהוא לא יעז לטעון טענות מנומקות בעד אף לא אחת מהעדפותיו האמנותיות. הפואייה מרובה ספסלים כבדים שריפודם אדום, מאפרות גבוהות, שאריות של הדר בן 100 שנים. ביציאה מן הפואייה, דסק־קבלה מוגן זכוכית משוריינת, קצר, מכוער. מימין ומשמאל, מעליות גדולות, איטיות, פרימיטיביות. מן הקומה הראשונה ועד לאחרונה: פרוזדורים ארוכים, רחבים, גבוהי תיקרה, לעולם מאופללים, ספוגים ריח של רחם רטובה, של מזון משומר שתסס ורקב, של פליטות זרע שקרשו, של בשמי גוף זולים, של עודף תרסיסי חיטוי קשים, של סבון כביסה, של חמיצות קשה הנובעת מזיקנה, של חומרי מזון זולים הנאפים או המבושלים בחדרים הסגורים, אדי טרפנטין, אדי דבק מורתח, נימה גסה של אלכוהול, מריחואנה מתקתקה, נימת ריח העולה מלחם עבש, צואה קטנה של חיות בית, זיעה של איברי מין משופשפים, נפטלין, בושם דק ומשובח של נשים צרפתיות ואיטלקיות, ריח של מאנושים שנאטמו לשעה קלה בגלידת תות־שדה, נימה של ולווטות הנימרחות לשם הקלת החדירה, שמן גוף, שמן תינוקות, חניכיים רקובות, בתי־שחי, ערוות רחוצות עד שעלה בהן סומק. פה ושם ריחו הטוב של לחם ביתי הנאפה בחדרים סגורים. ריח פלסטיק שהתלהט בחום. ריח חריכה קלה. ריח גרביים, ספריי, צבעי שמן, צבעי מאכל. חדרים זעירים, קטנים, בינוניים, ענקיים. חדרים כמעט אטומים, סבירים, מאווררים, מרובי חלונות, מלאי אור, חדרי־אור. אוכלוסיה: אמנים, מיקרי סעד המוגנים על־ידי חוק עזר מקומי, זרים, אמריקאיים, זונות, סוחרים, תושבי קבע, אורחים ללילה, אנשי שם, פגועי זיקנה, צעירים. איכשהו, הצ’לסי עושה את הכל “אמנותיים”. בין הקומות, גרמי מדרגות, מעקות עץ וברזל, שכבות עתיקות והדורות, ערבסקיות, מעברי־שער כמעט מונומנטליים, מנוקדי שיש. תפארת ימים שהיו. תנועת החיים ניפתחת בבוקר בזרם דליל ומתעצמת לקראת אחרי הצהריים המוקדמים. הכל, בתנועת משפך לכיוון הפואייה ומשם לרחוב 23. הצ’לסי יושב בטבעיות בארכיטקטורה של הסביבה, של הרחוב. וכך, לכאורה, הוא בלתי מודגש, ואולי בלתי מובחן בתוך רצף אחיד של חזיתות, של צבעוניות, של נוכחות פיזית ושל גובה. כשאתה עומד מולו, תבחין בו, תבחין בחלוקה לחדרים, למירפסות, בקו הישר, האחיד, הנחלק חלוקה סימטרית, שיטתית. בשנים 1973/4, שילמנו 350 דולר לחודש בשביל דירת שני חדרים, מטבח בינוני, קומה עשירית, אמבטיה ושירותים, ארונות קיר, פרוזדור פנימי קטן, טלוויזיה, שירות חדרים מצומצם מאוד, אור, חלונות, סוג של נוף. היה לנו טוב. היינו לבד בעולם. היינו ביחד. היה יופי. האושר תמיד היה בהישג יד. האוויר היה דמוקרטי. הכסף היה בהישג יד.

 

ל"ד    🔗

פרדס־חנה, 1962. בעוד כשבועיים, אנחנו מתפזרים. כל אחד מאיתנו יכול לתאר את אופן הפיזור, שקצת מצמית את הנפש, לאחר ארבע שנים בפנימייה הזו, בעיירה הכפרית הזו, באופק הניתחם על ידי מיגדל מים, בנפש המפרפרת לקראת עתיד בלתי ברור, כארבעים נערים בוגרים יוצאים איש לקראת גורלו, לא כאיש אחד, ומזה כמחצית שנה הם קצת מתפלגים בינם לבין עצמם, אלה לנח״ל, אלה לישיבות גבוהות, אלה לצבא סתם, לא מחוברים לחוֹם של בני־עקיבא, מחוברים למין חרדה מפני עולם חילוני. ואלה לרבנות הצבאית של הרב גורן, מבוטחים במין ביטוח משפחתי פנימי, ואז דמותו של הרב גורן מתנשאת לה מעל בני האדם, כשהיא ממש מחוברת, מדי שנה בשנה, לגורלם של מאות בחורים צעירים, עד שצומחת כאן מעין יהדות הרב גורן, הניתמך על־ידי בן־גוריון. והוא עצמו, גורן, פני הילד שלו גוברים לעיתים על פני המבוגר שלו, דרך הזקן והסמלים, והוא עצמו אז כילד משתאה מול חידת עצמו, כאילו שואל את עצמו, מי זה הרב גורן? אני? אני הרב גורן?! תנועת הבחורים נעשית עצבנית מיום ליום, הישיבה עצמה מתרחקת והעולם קרב, והם כיושבי חללית המתקדמת במהירות לקרקע בלתי מוכרת, מחנק עולה בגרונם, מבקשים חום בהתגודדות בקבוצות. ואלה שהולכים לנח״ל כבר הליכתם מישתנה, בפועל, לנגד עינינו, והם, בעיני עצמם, נעשים שריריים, מין ישראליים שכתפיהם בגובה אוזניהם, מהדסים קצת, מעבים את קולם, מתפללים בקול, ובשבת, בסעודה שלישית, שרים ורוקעים ברגליהם ומתופפים בידיהם על השולחנות, ממריצים עצמם, כאילו לחלונות חדר־האוכל מוצמד עולם עויין, והשירה מלכדת אותם כגוש אחד, והפחד הפרטי עומד בגרונו של כל אחד לחוד. והרבנים, שבועיים לפני הפיזור, ונפש הבחורים אינה עוד במקום הזה, קצת מזנבים באלה שהספק מטלטל אותם, ובאלה שהפחד מחריד אותם, מזנבים בדיבור רך, שתדלני, מלא מופתים ודוגמאות, שילכו לישיבות הגבוהות, ולוא גם לחודשים אחדים, ולא מיד לצבא. מי שהספק מטלטל אותו, באים אליו מצד הבטחון שבישיבות הגבוהות, ומי שהפחד, באים מצד השקט הנפשי, ומעירים ומעוררים את נפשו כדי שיגלה לעצמו שהוא חייל של הקב״ה ולא של בן־גוריון. ואת מי שהולך לצבא סתם, יעודדו שילך לרב גורן, שבחורי ישיבה הם העדפתו, והוא, השם ישמור, גורן, אולי כבר רואה עצמו מין מושיע כזה למקהלות רבבות ישראל, ומתגאה בלבו, אני הושעתי ואני מושיע ואני יושיע, ועור פניו מבריק קצת מגאווה. וזאת, גם כשהוא כולו וכל צבאו ורבניו וסמלי־הדת והמשגיחים ודרגתו ובית־מידרשו, והכבוד שבעלי־בתים, שבניהם לצבא, רוחשים לו, והכבוד שפליטי שואה רוחשים לו, והכבוד שהעשבים והשיחים וחיית־השדה רוחשים לו, כל אלה והוא עצמו מקרטעים כקומקום מבעבע אחרי בן־גוריון. לוסטיג לא ידע אם לרב גורן אם לישיבה גבוהה. הרבנים, מייצגי הישיבות הגבוהות, לא התמודדו על לבו, שלוסטיג, גם כאן וגם שם, ניראה להם כאישיות גמורה, שהיא, בכל מיקרה, קניינם, והם בנויים וניבנים על לוסטיגים לרוב, וכבר לבו אפוי היטב, וכבר מכאן, כקורא הדורות מראש, הם רואים שאחריתו כלי־קודש ולא ממש רב ומורה, אחד מרבבות צאן קדושים, אמונתו ונתיב חייו ברורים כבר מכאן. פעם, לוסטיג היה מצטרף לסיעת הפונים לישיבות הגבוהות. פעם, לכת של הרב גורן, שכבר החלה מספרת שבחיו של גורן, כאילו הוא שר החיים ושר המוות ומוריד הגשם. אצל הפונים לישיבות הגבוהות, לוסטיג מצא תחילתו של זעף רוחני, וכן מעין נכונות לנזירות נפש, ואלה הבהילו אותו ממש, שהבין ששם לא תועיל נטייתו לחזנות ולגופניות קלה, ושם ישביתו את נטייתו לעסקנות תוך בטלה. ועל כל אלה עטה, כפלח עגבניה על כריך גבינה, את בהלתו הגדולה של אביו, שראה עצמו איש הפועל המזרחי, וחזר ואמר לו, אנחנו לא שחורים, אתה שומע, דתיים אבל לא שחורים! הרב גורן כן וחברון לא! תזכור, תזכור! הקב״ה עצמו, המבדיל בין קודש לקודש, הבין את לוסטיג האב לדעת את גבולותיו ואת גבולות בנו, שאין חיותם בארץ־ישראל בין החרדים ממש, ושלא בלימוד עיקר כוחו של בנו, ושמי שחלק מכבודו, הקב״ה בעצמו, יצר גם את הרב גורן שיגן על בנים כבנו־שלו, וגורן זה נעשה בעיני לוסטיג האב ממש שליח של הקב״ה, מין אליהו הנביא מודרני. ולוסטיג האב כבר שנתיים מאמן עצמו ליום בו ישתטח לרגליו של הצדיק גורן שיאסוף את בנו לשורותיו, וכבר שנתיים לוסטיג הבן שומע בבית־אביו שהנה הם עוברים לבית־הכנסת של הרב גורן. ופעם, בשבת אחת, שלוסטיג עשה אותה בבית־הוריו, אביו מסיים קריאת עיתון מעריב, מקפל אותו בזהירות על מנת להחזירו שלם למוכר העיתונים, ואביו אומר בקול שקט, ובמין ביטחה בלתי ידועה לו עצמו ולבנו, הרב גורן הוא בעצמו ובגופו הרבנות, הוא בעצמו הציונות הדתית האמיתית! מכאן לוסטיג־הבן הבין שמקומו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, בחגורתו של הרב גורן. גאווה, שמתישהו ניטעה בלבו של לוסטיג, גרמה לו להקיף את הפונים לישיבות הגבוהות, להסתופף ביניהם, והיה כמי שמבקש מהם גם מעין רשות וגם מעין סליחה שהוא ניקשר לציציות הרב גורן ולא לציציותיהם. ואלה, כבר גאווה של מובחרים נינסכה בהם, וכבר שולטים בגינונים של בעלי מוסר, מפייסים אותו ומפיסים את דעתו ומשבחים בחצי פה את גורן, ויש ביניהם ששומטים את הרב וקוראים לו גורן בלבד, ומבטיחים ללוסטיג שאם רבנות ממש אין בגורן, אהבת ישראל יש בו, נימשכת מזו של הרב קוק זצ״ל. קיץ לח, שרוני, התפשט על פני פרדס־חנה, ולפנות ערב, בשקיעה עצמה, המרחב הזה כולו הואדם מאוד, ולעיתים כאילו הודלק כולו, כאילו הוא מכוסה זכוכית עבה שקופה החוצצת בינו לבין תבערת אש. בערבים האלה, הבחורים היו יושבים על מדרגות מיגרש הכדורסל, ליד הבירזיות, במירפסות הקטנות, ותוך שיחות ארוכות, ניפתלות, עוברים מעיקר־החיים לכלום, ושבים לעיקר־החיים, בתנועת שיחה מעגלית, גם אם מתחדדת ושואפת שיאים, ותוך כך ניפרדים זה מזה גם ברכות מרובה וגם במין חרי־אף, ערים למרחקים המתרחבים ביניהם, כורתים בריתות וכורתים גיטין, מתעמרים זה בזה ומיד מתגעגעים זה לזה, וקשובים לקול שכאילו בא ממרחק, מן העולם הפתוח, זה שמעבר לנעוריהם האוזלים במהירות, וכאילו קורא להם, שואב אותם, והם כחיות־שדה נמוכות נישאבות אל אור זר ונידחות ממנו. באחד הערבים האלה, הגיע מי שהגיע וגילה שהרב גורן עתיד לבקר למחרת במחנה־80, בסיס טירונות של הנח״ל, ואולי יגיע גם לביקור קצר בישיבה. הוא ולא מלאך, אמר אותו נער, הוא ולא שליח. רטט עבר בנערים, כאילו סירפד נידבק לגבם ואין ביכולתם להסירו, אלא אם כן זה יסירו מגב זולתו וזולתו מגבו, וכך לזמן מה, שבו ונעשו חבורה אחת, לב שלם, נושמת דרך פיה הפעור, מחכה ליום המחר. לאחר הליכה מהירה, משער הישיבה למחנה־80, מרחק של כשני ק״מ, הליכה שלעיתים התחלפה להם בריצה קלה, פניהם להבים כאילו עומדים לראות נס או בן־מלך, בולעים מלים בהליכתם, נעים כסיעה אחת של לולבים רעננים, הרוח קצת מקפלת צמרתם, הגיעו לרחבת החול הגדולה, המהודקת, המבוראת היטב, בסמוך לשער המחנה הצבאי, כשהשמש מכה במרכז קודקודם, והנה בסוף הרחבה, במקום בו היא ניתחמת באקליפטוסים, התרגשות רבה סביב למכונית שרד צבאית. ניסו למתן הליכתם ולעשותה בשיוויון נפש, ולא עמדו נעוריהם בכך ומיד פרצו בריצה לעבר המכונית. כשהגיעו אליה, לא ידעו אם הרב גורן פונה או בא. לימינו, קיפץ ספרדי ממושקף שזקנו מחודד, מסנטרו החוצה, ולחייו גלוחות, כמינהג צרפתיים. לשמאלו, קיפץ אשכנזי, זקנו מלא, לראשו מגבעת צבאית, שאינה כומתה, והוא מנפח את לחייו כאילו נתכבד בהגבהה בראש השנה בבית־כנסת של מלכים ושל נשיאים, והוא הודף כל מי שבסביבתו, שלא יגש לרב גורן, עד שגורן נימצא במין רווח של כבוד מן האנשים שסביבו. הנערים הביטו בגורן רואים שהוא גם קטן וגם גדול, ורואים את פני הילד שלו היוצאות מפני המבוגר שלו, ושומעים שהוא מדבר עברית ישראלית עם מפקד המחנה ושזה חולק לו כבוד רב, והספרדי חד־הזקן אומר בנימת יידיש, נו, נו, ותוך כך הנהג מתניע את המכונית, והתנעה זו מרעישה את האוויר, ומיד ניפתחת מין מהומה, ושני תימנים רזים, הניראים כאב ובנו, משגיחי כשרות, לראשיהם כומתות מולבשות מצד ביטנתן למעלה, נישאות על ראשיהם הפוכות ככיפות טבחים, נידחקים לגורן, מנופפים ניירות־מישרד מול עיניו. והמבוגר שבהם קורא לו משהו, וגורן, עיניו אדומות, חביבים עליו תימנים שלו, כשם שהם חביבים על בן־גוריון, מבקש לשמוע מה התימני קורא. וזה נישמט לו נייר־המישרד, מתעופף בגובה הבירכיים, והוא אחריו, וכך הוא מבעיר מהומה שהיא כמהומת מעגל קטן בשימחת־תורה בישיבת חברון שרוקדים עם בעלי־בתים ועמי־ארצות יחד להראות שתורה ניתנה לכלל ישראל. הרב גורן ניכנס למכונית, שהחלה נעה לאט, והציבור הזה הולך אחריה, ולבסוף אחדים מהם ממש רצים אחריה. שירבב הספרדי חד־הזקן את ראשו מן החלון וקרא, אין זמן לישיבת פרדס־חנה! פעם אחר, פעם אחר! והרב גורן עיניו בנייר־המישרד שאותו תימני מסר לו, וגופו מקופל במושב, דרגותיו זורחות, זקנו שחור, דומה לילד שנעשה רב׳ה, כינורות באוזניו וטעם ווניל בפיו.

לימים, מבלי משים, תוך כדי תפילה, מתוך אותיות מצויירות של סידור, הייתי משלים בדימיוני את קווי האותיות עד שניתקבלו צורות, וביניהן צורת רחבת החול של המחנה הצבאי וצורת פני השטח של טס־תורה. ולעיתים, האותיות עצמן כאילו זזו ממקומן ויצרו את השמות גורן ובלום, ופעם אף את השם לוסטיג מתוך ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק ועלינו, ופעם אף את השם שטריקר מתוך שחרית לשבת, וכשמיקדתי את ראייתי חזרו האותיות למקומן.

 

ל"ה    🔗

לאחר המלחמה חזרתי לניו־יורק, ולאחר ימים אחדים התקשרתי לגברת שטריקר, פילגשו של בלום המת, שהתגוררה בצד המערבי של מנהטן בבית־דירות שרוב דייריו יהודים. גברת שטריקר אמרה, יש לי בשבילך שלושת־אלפים דולר, תכנס אלי. גברת שטריקר הציעה לי קפה בחדר אורחים קטן ומטופח, שקירותיו קושטו, בצפיפות רבה, ברישומים ובאקוורלים של מאנה כץ, יענקל אדלר, פסקיין, קרמיין, קיקויין, אמנים יהודים. הצבעתי על הקירות ושאלתי אותה באנגלית, זה הביטוח שלך? והיא אמרה, כן, בערך. ואמרתי לה, יש לך פה על הקירות שלוש־מאות אלף דולר. והיא אמרה, רק אם מישהו קונה. רציתי לנקום בבלום, להיפרע ממנו באמצעות הגוף של גברת שטריקר, אשה בת חמישים, לבנה, מנומסת, מטופחת, ישבנים כבדים, מחוך־בטן, קרסולים דקים, בשר זרועות שופע. היא שאלה, אתה ישראלי, לא? מהישראלים הדתיים החדשים, לא? וציחקקה מעט, והמשיכה, אני אירופאית ואין לי קשר לכל הדבר הזה, אבל בלב אני יהודייה, כמו שאומרים. ואמרתי לה, כן גברת שטריקר, אני מהישראלים הדתיים החדשים, ואנחנו נייצר את המשיח כמו שבאמריקה מייצרים מטוס, והוספתי, גרביים יפות היית קונה לבלום, אדומות, טעם טוב, ראו את הדודן שלו בירושלים, המשטרה בערפל, כמו שאומרים. אין לי מושג מדוע רציתי להיפרע ממנו. יתכן שרציתי ליצור איתו שותפות, לאחר מותו, באמצעות בגידה והשפלה. גברת שטריקר קמה וניגשה למטבח להכין קפה. בדרך למטבח עצרה, ומתוך מגירה מסוגננת הוציאה גליל שטרות, חזרה אלי, ואמרה, זה השלושת־אלפים שלך, ופנתה למטבח. ניכנסתי אחריה למטבח הוורוד והמקושט, ועמדתי מאחוריה, סמוך לגבה. גברת שטריקר, פניה אל הקיר, אמרה בקול נמוך, אנחנו לא מאותו הסוג. אחזתי ביד אחת בכתפה, ובאחרת במותניה, מהדק את אצבעותי וסוחט את בשרה. היא התמרדה קצת, ככיבשה החלושה הזאת המניעה עצמה לכאן ולכאן, ועכשיו מעורפה נובע ריח מתקתק סמיך, ולאחר שניות אחדות אמרה, בסדר, עכשיו זה הזמן שלך. גברת שטריקר היטתה עצמה אל הכיור, פניה אל הקיר, ידיה מגלגלות את בגדיה למותניה, ידיה מכוונות את שלי, כשאני תוך כדי כך סופר שלושת־אלפים דולר, כפות ידיה רזות, עדויות טבעות צבעוניות, בשר כפותיה הלבן מווריד קצת, והיא כמושכת עגל. לאחר דקות אחדות ניתקתי את עצמי ממנה, ואמרתי לה, זה במקום קדיש לבלום. יצאתי מבלי לראות עוד את פניה, שומע אותה שוטפת את פניה במי הברז. כמעט עשר שנים יעברו עד שאפגוש פעם נוספת את גברת שטריקר. אריאלה, אשתי, נסעה לבקר קרובים בבוסטון, והדירה בצ׳לסי היתה ריקה. מחלון הדירה ניתן היה לראות קטע מהנהר. על הנהר שטה מעבורת, שצפרה בריווחי זמן קבועים ושירתה לשמים סילסולי עשן. תמיד על הנהר שטה מעבורת. תמיד ניתן לראות קטע מהנהר. תמיד קיים חלון. תמיד קיים טבע דומם. תמיד קיים הנער המשתאה מול חידת העולם, והאופק הנמוג אל תוך האופק הבא, והנפש המתמלאת והמתרוקנת, והבקשה להבין את השלם עצמו, לדאות אליו בשמי התכלת ולהשיר את הפרטים. עד היום אינני מבין מדוע בלום מכר לישראלי ליפסקי חלק מן האוסף, על אף שהיה משוכנע שליפסקי ינסה לממש חלק ממנו כבר למחרת, ובכך יפיץ את דבר העיסקה. יש לי השערה. בלום היהודי, בלום העקור, בלום הזה בחר בישראלי הזה להיות התליין שלו, תליין עקיף, בו ובדודנו. אבל, זו רק השערה, ולמה לי לשער השערות. ואם כן מדוע בלום בחר בי, ואין ספק שהוא בחר בי. מכאן, מהצ׳לסי, התגעגעתי ללוסטיג ולשין. געגועים משונים, בלתי מוכרים לי. הוצאתי מתוך מגירת שולחני יד כסף ארוכה, שכולה אצבע מסוגננת, שנישארה ברשותי כחלק משכר הטירחה. המתכת היתה קרירה, הצמדתי אותה לעיני וצינה קלה פשטה בגופי. לאורך היד, לאורך ביטנה, נחרט מעשה־אמן שם התורם אותה לבית־הכנסת, ביידיש. על היד הסתמנה בהרת־אור ובתוכה ראיתי את אבי ואת אמי ואותי, בן שש, נוסעים לבקר קרובים פליטי השואה, שהתגוררו בדרום תל־אביב. אבי אז כבן שלושים וארבע, ואמי במחצית שנות העשרים שלה, והמודעות העצמית והמעמדית שלי כבר אפוייה. אבי עורך־דין צעיר, לשעבר מנהלו הכללי של מישרד־הפנים, תחת השר משה חיים שפירא, מנהיג הפועל המזרחי. אמי, מורה על פי הכשרתה, בתו של הרב וכטפוייגל, ראש ישיבת מאה־שערים, ילידת הארץ. אנחנו מתגוררים ברמת־גן, ברחוב הקשת, מול השגרירות הרוסית, בשכונת עשירים. האושר הוא ריהוט בייתי. אמי עדיין משתאה קצת מול חידת העולם החיצוני, הסובב אותה, ומן המעבר מירושלים לשפלת לתל־אביב. הדת היא ציוד הכרחי, מולד. הדת היא גם סוג של ארוגנטיות. אבא מחשיב עצמו סוציאליסט מובהק. בתקופות היותר שבעות, הוא יחזור ויצהיר על היותו סוציאליסט. הוא עלה לארץ בהיותו בן עשר בערך, ולעולם לא ירכוש עוד את העגה, לעולם לא ישיר שירי מולדת, לעולם לא יתאווה לשדות שבעמק. המולדת שלו מתגוררת בדימיון, בהחמצה, בכאב עמום האוטם את החזה, בכמיהה למושג נעלם. הוא נושא את מושג הבית שלו על עצמו, ולעולם לא יהיה עוד ישראלי, ולעולם לא יתגורר עוד בתוך השפה העברית, וכאילו נוּרה שרק הוא רואה אותה מאירה לו את תחומו ומגדירה אותו. אמי מתמודדת בין הדת כערך לבין הדת כצורה. הנסיעה הזו לבקר קרובי משפחה, פליטי שואה, כמוה כנסיעה אל האזור המפורז שבין הרגש לבין הנימוס, שבין הערך לבין הצורה, בין הדת לבין הטכס הבורגני. אני בן שש, אני רואה, אני מבין, אני יודע מה קורה איתי, הכיוון ברור, נותרו רק ניואנסים. לייזר, פליט השואה, ומשפחתו מתגוררים בדירה קטנה, על הכביש, שחזיתה ויטרינה של חנות נעליים, ולדירה הם ניכנסים דרך החנות. אמא אומרת לאבא, ניקנה אצלהם נעליים לילדים בביקור הזה, אני גם צריכה לקנות וזה גם מתאים. אבא מתנגד. הוא חושש לפגוע ברגשותיו של לייזר, והוא אומר, נחמה, זה ביקור משפחתי ולא משלחת־רכש, תסעי לקנות לחוד. אני מצדד באבא. אני לא יכול לשאת את רעיון מדידת הנעליים אצל הקרובים האלה. אמא מסכימה לדעת אבא, ואני יודע שאני אמדוד שם נעליים. אני מכיר את אמא. למה לה להתווכח כשהיא יודעת שנצא משם עם נעליים. אבא מסביר לי שיש להם ילד בן גילי ושמצפים ממני להתיידד איתו. הפרטים הטכנים לא מעסיקים את אבא. איך ילד בן שש שגר ברמת־גן יכול להתיידד עם מישהו שגר בדרום תל־אביב. את אבא מעסיק העיקרון וכן הסוציאליזם שלו, שעל־פיו למעשה די בכך שזמן הביקור עצמו יעבור בשלום. לפני שאנחנו יוצאים, אמא מבחינה שאני נועל נעליים חדשות, ומחליפה לי אותם. ואבא אומר, תזכור, הם פליטי שואה. מה אני יכול כבר לזכור ואני בן שש. ואמא אומרת לו, אל תשלח לילד מיברקים, תסביר לו למה אתה מתכוון. ואבא, שהאמון שלו במערכת החינוך מתכווץ מיום ליום והאמון שלו באינטלגנציה שלי תופח מיום ליום, אומר לה, הוא מבין, לו לא צריך להסביר. לו, זה אני. בין אמא לבין אבא שוררת נעימות מיוחדת במינה. אבא עובד קשה, ומדי יום יוצא למאבק שמירה על הטריטוריה ועל הרחבתה. כל ביטויי החיבה שלו כלפי ניפעלים דרך התרבות. בגיל שבע הייתי אחרי ג׳ק לונדון, קרילוב ועליסה בארץ הפלאות, וארבע פעמים בשבוע למדתי אחרי הצהריים בחוג־גמרא פרטי. עד היום פורמאט הקריאה והעריכה שלי, זה הראשוני, הוא זה של דף הגמרא. ואמא אומרת, הם פליטים מהשואה, והם עניים, והם קרובים שלנו מצד אבא, והם אנשים טובים, ואם הם יגישו אוכל תגמור את כל המנות. ואבא מוסיף, הם פליטי שואה שאיבדו את האמונה שלהם בתור לכיבשנים. ואמא אומרת, מה אתה רוצה מהילד?! ואבא אומר, לו לא צריך להסביר, הוא מבין, ומוסיף, הם לא דתיים ולכן אתה יכול לברך בירכת־המזון בשקט, אתה לא מוכרח לשיר. ואמא אומרת, אין דבר, שישיר קצת. ואני יודע שאני לא ישיר. אני יודע שיקנו לי שם נעליים. לייזר ואשתו סגרו אותו יום מוקדם מן הרגיל, לכבודנו. הויטרינה הקטנה הוארה על־ידי שתי נורות ציבעוניות, וברקע הוצג צילום מוגדל של זוג אמריקאי מודד נעליים, מחייך בכל פה. בויטרינה הוצגו נעלי גברים ונשים וילדים, ובפינה, על כן, שצופה בנייר בריסטול שחור, הוצג זוג נעלי ריקוד שחור, משופע ומוטה קדימה. כבר בכניסה, הבן של לייזר תקף אותי בבעיטות, ולאחר־מכן ברח מהדירה, ועד סוף הערב לא ראינו אותו יותר. השוקולד שניקנה בשבילו התבייש בארנקה של אמא. השולחן בסלון היה ערוך, ואשתו של לייזר הגישה מיד מרק חם. לא ידעתי אם מותר לי לאכול אצלהם שהם לא דתיים. אבא השתהה מעט, ראשו מוטה קצת אל הצלחת, וידעתי שהוא קורא את מחשבתי, שיקע את הכף במרק, העלה אותה ולגם. ונפשי יצאה אליו אז מאהבה, שבכך נתן טעם אנושי לדינים ולכללים, ואולי חצה אותם לעבר בני־האדם ולמענם. ואז, לייזר, שחש בדברים, אמר, אנחנו לא דתיים, אבל כשר אצלנו. מוטב מאוחר, כמו שאומרים, אבל אבא שלי קיבל את ההחלטה קודם שלייזר הכריז על כשרות מטבחה של אשתו.

הטלפון צילצל בדירתי שבצ׳לסי, שלפנים היתה דירתו של יוג׳ין אוניל, ורק בצילצול הרביעי הבחנתי שאין זו ציווחת מעבורת, שנישמעה ממרחק. הדודן מברוקלין, שלפי שין נימצא בירושלים בעזרת פספורט מזוייף, היה המטלפן, ובתערובת של יידיש ושל אנגלית אמר שדעתו של בלום ניטרפה, שהוא מכר חלק מאוסף לגוי ישראלי, שהגוי הזה מתרוצץ בעיר עם כתרי תורה, ושזו תועבה, שבלום הפר את ההסכם שלא לפרק את האוסף, שבלום חייב להחזיר מיד את הכל, והוסיף, כפרות, בלום יהיה כפרות אם לא, ושאל, אתה בכלל מבין מה אני אומר? ואמרתי לו, כן, אני אשכנזי. והדודן אמר, אז אתה שליח. שאלתי אותו מאיפה הוא מדבר, והוא אמר, לא משנה, אבל למה? כי בלום נירצח, אמרתי לו, נירצח לפני חודש בערך, איפה היית כל הזמן? ביער? והדודן אמר, בכיבשנים, וסגר את הטלפון. נישארתי יושב ליד הטלפון. רציתי לצלצל לשין, לישראל, רציתי לשמוע את הקרקע המוצקה מדברת אלי.

 

ל"ו    🔗

תל־אביב, 1983. גם את הימים הבאים, כלומר אלה שיבואו, העתידיים, החדגוונים קצת והמשפילים קצת, כמעט שהצלחתי למחוק מזיכרוני העתידי, במין פעולת למפרע, שתמיד ריתקה אותי, ונידמה היה לי שקניתי בה שליטה טובה. וכך הייתי מוחק מזיכרוני את השבוע הבא בחיי, את עבודת העיתון, את המשא־ומתן עם האנשים, את העיתון עצמו, את האוכל שאוכל באותו שבוע, את היפה ואת המכוער שאראה בעיני. אותו שבוע חזרתי מניו־יורק, לאחר שהות ארוכה שבסיומה עשיתי שבועיים במישרדיו של פיק, המנהל מין מרכז תיקשורת, המספק בין היתר שירותי־תיקשורת קבלניים ושירותי־יעוץ לתחנות באירופה ובמזרח־התיכון, ושאחדים מאנשיו ערכו אז סידרה על הסיכסוך הישראלי־ערבי. על גבי מסך קטן, הרבה מאוד פעמים הריצו שם את דיוקנו של עייזר וייצמן, שניראה להם כמין דמות הישראלי החדש, פעם למלוא רוחב המסך ופעם למלוא גובהו, פעם ניקצץ מן הסנטר ופעם מן המצח. פיק עצמו, קפיטליסט מובהק ומודע היטב, נהג, מדי פעם, לרדת לחדר העריכה, מאוד משועשע, עניבתו מותרת ושרווליו קצת מגולגלים, ושם היה מדביק מתחת לדיוקן־וייצמן סיסמאות מסחריות של יצרניות יפאניות, עד שוייצמן זה נעשה דוגמן פירסומת, מין אירופאי־אמריקאי מבוגר, בן המעמד הבינוני, גביני עיניו מקרינים גם סמכותיות וגם רצון להחיות בצורה מבוקרת את נעוריו. לאט לאט, כתבי ועורכי הסידרה היו מתקבצים בחדר העריכה עוקבים אחר שעשועיו של פיק ושומעים ממנו, וייצמן הוא האכזבה הפוליטית הגדולה שלנו, מרוב טשולנט מיצרי יצא פוץ יפאני.

פיק, בכבודו ובעצמו, ליווה אותי לשדה התעופה קנדי, וקודם שניפרדנו חזר ואמר לי, אם לא היו לך הבעיות המוסריות שלך יכולת להיות בעסק הזה סיפור פצצה בינלאומי, אבל התפילין בוערים לך על המצח, חורכים את העור, אתה היית ממש צולב את הוייצמן הזה, והורס את הסידרה כולה, אנחנו נסתפק בהטלת ספק קלה בוייצמן, אתה מבין, אפשר להתאכזב ממי שלא יהיה רק לא מהמדיה עצמה. פיק, חדל מדרשתו, הביט בי בעיניו, ונידמה היה לי שפיק, בשתיקה, מתנצל קצת בפני. פיק התעשת, ומתוך יוהרה פיקית, שמקורה מעורב, פרימיטיבי ממש ומתוחכם ממש, אמר לי, אבל אתה הכי טוב בשביל ארצות מתפתחות. לא הגבתי, ופיק הוסיף, בתנאים מסויימים, הייתי מתחלף איתך, אחד על אחד, תאמין לי. פיק הוביל אותי לאחד הבארים שבאולמות הנוסעים, ושם, כאדם המוטרד על ידי הרצון לומר משהו אחד מדוייק מאוד, מייצג מאוד, נישטף בהמון מלים והעוויות ותנועות ידיים, שלא כמינהגו.

בחלל הבאר נוגן ג׳אז משובח, חרישי במידה, מתגבה ושוקע, מתגבה ושוקע, ולאחר דקה של האזנה מרוכזת, אמרתי לפיק, טלוניוס מונק, אני חושב. ופיק, מאזין, אמר, מאה אחוז מונק, מה אתה יודע, הטעם במקומות המיסחריים האלה משתפר כל הזמן, טלוניוס מונק, אני מקווה בשבילו שעניין התגמולים שלו מוסדר כראוי. לא ידעתי מהו אותו דבר מדוייק ומייצג שפיק מבקש לומר, והנחתי לפיק לשטוף את השולחן הקטן בהמון מלים משעשע וציבעוני. דמי הייעוץ והכתיבה שלי הגיעו לשבעת אלפים דולר, ופיק חזר והבטיח שהתשלום יוסדר עוד באותו שבוע. לבסוף, פיק כאילו מצא את הנוסח, ואמר, המדיה היא מעמד הר־סיני קבוע, והפואטיקה של הבנאלי היא נישמת־אפה של המדיה. סיים את המישפט וניער באחת את גופו כמי שמבקש להשתחרר מהזייה בהקיץ ולחזור למציאות. לפני שניפרדנו, חזר פיק ושאל לדעתי על ג׳ון אפדייק, ומדוע זה הוא קורא בתקצירי־המחקר שלו שרבים מהסופרים הישראליים מצהירים על השפעת וויליאם פוקנר. מעולם, פיק אמר, לא הצלחתי לסיים פרק אחד שלו. פיק אמר זאת בחיוך שהסגיר חרדה קלה של מי שמוסר סוד ביד זולתו. פיק שאל, אתה סיימת פרק שלו. ואני אמרתי, כן, בעברית, וגם של קנוט המסון, והוספתי, “למה לא”, בשביל להקטין את העניין ולהקל על פיק בכך שאעניק לגילוי זה של פיק מין אופי ריטורי, חיצוני. פיק ניפרד ממני בטפיחת כף יד פתוחה, כמינהג כדורסלנים, והתרחק במיסדרון, פוסע בקו ישר, ממש במרכזו של המיסדרון, דומה לטווס־אדם מוארך, לבן, כמעט זקן, מבקש לשאת את גופו בחן של נערים.

לתל־אביב הגעתי ואני ער ומרוגש קצת, לאחר היעדרות של שישה חודשים. אותו לילה ישנתי בבית עם משפחתי, קשוב כמדען־חיים לקולות של ילדי, זה לימיני, זו לשמאלי, ידיהם ורגליהם מסובכות בשלי, ובשנתם הם יונקים ממני חיים, יניקה שאינה מופרעת על ידי הזרות שניכרת בי באור יום. למחרת, כמעט מתוך הרגל, התקשרתי עם גימל. קודם שעליתי לגימל, שהתגורר ברחוב קטן שניגזר מבן־יהודה לכיוון רחוב הירקון, ניכנסתי למכולת וקניתי חפיסת קוביות סוכר קטנה, שעטיפתה צהובה ועליה מודפסות קוביות סוכר, כאילו הן יורדות מן השמים כמָן. נתתי קוביה אחת בפי ואחדות בכיסי, והנחתי את החפיסה על מעקה של גדר חיה.

גימל צחק בטוב־לב כשסיימתי לספר לו את שני החלומות שחלמתי אותו לילה. חדל מצחוקו ואמר לי, אתה המצאת אותם, לא חלמת אותם, המצאת, כמו הסיפורים שלך, ריאליסטיים מדי, אלמנטרי, ווטסון, אלמנטרי. בחלום הראשון, אני יורד בלוד, עובר את המכס, איש לא מקבל את פני, ניכנס למונית. הנהג שואל, הביתה. ואני אומר, כן, הביתה. ורק לאחר שעה ארוכה אני מבחין שאנחנו לא נוסעים ליפו, אלא לירושלים, ניכנסים לירושלים, יוצאים מרחוב ראשי, מקבילים לחבשים ועוצרים ליד פינת מאפיית ברמן, פינת מאה־שערים. בחלום השני, אני כבן חמישים יושב לשולחן עגול, בחדר המרכזי של דירת סבי, הרב וראש הישיבה, במין אבנט שחור, לפני גברים אחדים, המושבים שלימיני ולשמאלי ריקים, אנשים באים ויוצאים בשאלות הלכה, קירות החדר כונניות גבוהות, נושקות תיקרה, ובהן סדורים ספרי קודש, וכך במשך שעות, כמימות עולם, בטבע של מי שתמיד נימצא כאן, מוקף באנשיו, עד שנער קטן דוחף את ידו מאחורי שורת ספרים אחת ומוציא ספר־כיס ששמו “ארוטיק־ארט”, שעל עטיפתו אשה־שולחן, שדיה גלויים ושמוטים, עבודה של אמן אנגלי, אלאן ג׳ונס, הנער מגביה את הספר, מצד עטיפתו, והאנשים ניבהלים נוטשים אותו בבהלה, והוא מתחנן בפניהם שלא יטשו אותו, וכשדבריו נישברים, הוא אומר להם, נירעש כשהוא מגלה ששפתו ישראלית, זה שטויות, זה אמנות, זה מפעם, זה לא אני, אל תלכו, אל תלכו, והם נוטשים אותו.

גימל הציע שנשחק קצת שח, כפי שהציע תמיד, במין תערובת מיוחדת לו של ענייניות יבשה ושל שימחה ילדותית שוחרת תחרות תמיד. בלא שיחכה לתשובה, קם ועבר לשולחן קטן ששטח־פניו לוח שחמט, סמוך לחלון הפונה לים, והחל מסדר כלים עשויים מתכת שעוצבו על־ידי מאן ריי, דאדאיסט, אמריקני, שגימל זכה לפגוש מתישהו בשנות השישים, בפריז.

תוך כדי המישחק, שהתנהל באיטיות ובמין אדישות בלתי טיפוסית לנו, גימל דיבר בשבח גרשוני, וכן בשבח רפי לביא ותומרקין וליפשיץ וקדישמן ואביבה אורי ושוייבל, וטען שכך או כך הם מייצגים אסתטיקה המשותפת גם לו, וסוג של עירוניות שהיא תל־אביב, וסוג של עירנות מודרניסטית. גימל, נואש מן המישחק המשעמם, הדף את הכלים שלפניו, קם, חזר עם שתי כוסות וויסקי, משקשק בקרח, ואמר, כשהוא עומד, רצית לשאול אם אני מקנא בך, אז כן, אני מקנא, קצת. זה זמן רב נידמה לי שגימל מקנא בי קצת, מקנא בחירויות אחדות שנטלתי לעצמי, בהחלטות שעשיתי בחיי, בניסיון שלי לעצב את עצמי תוך שמירת קשר עם עברי ועם מה שהיה אמור להיות על פי עברי.

מעולם לא שאלתי על כך את גימל, שאשתו וילדיו מתגוררים זה עשר שנים בעיר שדה אמריקנית, באמצע המערב, ראשו מסופר קצר, כמעט גלוח, שורשיו מואדמים כאילו ניזרק בהם צבע, פיאותיו גלוחות, מתעמל, מפתח את קיבורות זרועותיו, מתקשט בשעון צלילה עבה מרובה מחוגים. עד היום, גימל אמר, אני נוטה להסתיר שהייתי בחור ישיבה, במשך שנתיים־שלוש, שלהורי היתה מכולת, שאמא שלי קראה לי גם בבית וגם בחוץ טייבל׳ה, תרגם את זה ליונהל׳ה, אתה יודע איך שזה, כשאני מדבר על זה עכשיו זה נישמע טיפשי, קטן, כלום, לכולם היו אז הורים במכולת או משהו כזה, אתה יודע, ואתה, לפחות לפי ידיעתי, היית העיתונאי או הסופר, תחליט אתה, הראשון שיצא עם זה כמו עם דגל, מתוך עליונות אמיתית או מדומה, כבר מהתחלה, בטח שקצת קינאתי בך, איזה דרך מרהיבה לגרש שדים, לפעמים, במיטה, בלילה, הייתי משוחח איתך, ועם הקינאה באה העויינות, ומאוד הוקל לי כשגיליתי שאתה ניתקע בשטויות, לא מתפתח, אתה יודע, ואחרי כן הבחורות, האינפורמציות הקטנות, הסיפורים, החאנטרישים המסוגננים, תנשקי את החגורה, תנשקי את החגורה, כמה אהבתי את הזבל הזה, ואתה, תאמין תאמין, ייצגת בזה גם אותי. גימל נשא דברים אלו במהירות, כשהוא מביט דרך החלון בשמים הכחולים, מתעלם מצילצול טלפון. הוא שתק וקצת הרעיד, ואז אמר, טוב, אז הקאתי ממני את הנושא הזה, משהו כזה, מה אני יודע. הוא סיים והתכופף במהירות, אצבעותיו הפשוטות נוגעות בריצפה, התיישר, ושב והתכופף פעמים אחדות, באותה מהירות. כאשר חדל, התיישר, שואף ופולט אוויר, ואמר, מחיאות כפיים, בבקשה. גימל ניראה לי כתלמיד בית־ספר מוכשר שעתידו מובטח, ומחאתי כפיים, כמעט בהתלהבות, מתוך טוב־לב. כשיצאתי משם, הוליכו אותו רגלי עד שהגעתי לבית־ספר, שבמרכזו רחבה מקורה, שערים קטנים מרושתים סמוכים לקירות והמון ילדים בועטים ביניהם בכדור־עור אדום מרהיב, יקר. הבטתי בהם דרך גדר ברזל משורגת, רגלי הימנית מונחת על השלב התחתון של הגדר, מעשן.

עוד אני עומד וילד אחד, שניפרד מהמון הילדים, רץ אלי, מטפס קצת על גדר הברזל, מגיע לגובה עיני, וקורא, אבא, אבא. הבטתי בו והבחנתי שזה בני, ושהוא דומה לאמו, ושפניו בהירים ופתוחים, ושמתוך הגופייה הצהובה שלו צומחות שכמות יפות ושריריות, ומהן נובע כמעיין צח צוואר לבן חזק ומוארך כצווארה של אמו. גאה בי רצון לבקש סליחה מהילד הזה, ולא ידעתי כיצד, שירבבתי שפתיים כנגד הילד, והוא שירבב כנגדי וניפגשו השפתיים במין נשיקה שהיא מין מיצמוץ שפתיים, כמינהג נשות חברה מזדקנות. הילד התרחק, מבטו מופנה אלי, כאילו הוא משתאה קצת על אביו, עד שהסתובב, רץ והצטרף לחבריו.

משהו בתל־אביב זו הזכיר לי את נאג׳י, שותפו לעת־מצוא של בלום, ונסעתי אליו, לרמת־גן. הרבה לא למדתי ממנו. נאג׳י אמר, הם הרגו את בלום. שאלתי אותו מי זה הם. והוא אמר, הם זה הם, אתה יודע טוב טוב, אתה מודרני וכל זה אבל אתה דתי בפנים. ושאלתי אותו, אני זה הם? זה מה שאתה מנסה להגיד? נאג׳י ציחקק ואמר, אתה אמרת, אתה אמרת.

נאג׳י זקן מאוד, וגופו השמנמן התעבה והסתרבל, והגינונים שלו שבו למקורותיהם הראשונים, ולראשו כיפה שחורה גדולה. שאלתי אותו על דבר הכיפה, והוא אמר, זה מהמצב עכשיו, הכיפה מהמצב. צחקתי בטוב־לב, ועל כל פנים בטוב־הלב לו הייתי מסוגל, ונאג׳י אמר, מהתחלה זה היה מישחק של אשכנזים דתיים, ונאג׳י אפילו אם הוא מתחפש לאשכנזי נישאר נאג׳י, שאיך בלום זיכרונו לברכה היה אומר, העיראקים לא עמדו בתור של אייכמן. שאלתי אותו, איפה כל הרכוש? והוא אמר, מה אני יודע, זה בטח במזוודות נוסע כבר עשר שנים בעולם, והוסיף, לך לפחות נישאר מה שגנבת מהצד.

נאג׳י הפסיק את המישפט, חייך אלי כמתנצל על הביטוי “גנבת”, והוסיף, אין דבר גם לי נישאר משהו מהצד, לכל אחד נישאר משהו, והכי הרבה לשארמוטה שטריקר. נאג׳י הוציא ממגירת השולחן יד־כסף מבריקה. הפכתי את היד ולא מצאתי כתובת או הקדשה רקועה. נאג׳י אמר, נתתי אותה לחידוש, עשו אותה יופי חדשה. עץ מפואר צמח לתוך חלונו של נאג׳י, ואמרתי לו, העץ שלך יפה. והוא אמר, זה לא שלי העץ הזה, אבל עץ זה יותר טוב מאנשים וגם כלב יותר טוב מאנשים. שאלתי אותו איפה גברת שטריקר, והוא אמר, עכשיו במיקרה פה בארץ ובאופן רגיל שלה יושבת בקפה שטרן.

לאחר ימים אחדים מצאתי אותה בשטרן, מבוגרת בעשר שנים, עדיין נשית, הדורה, ומיד שאלתי אותה, מי הרג אותו? והיא, כאילו לא עברו עשר שנים, ללא התרגשות וללא כל שינוי קול, כאילו היא איתי במהלך שיחה מתמשכת, אמרה, ומי הרג את החלפן השני, את שטיין, לפני שנתיים, מי?! ומי הרג את הזוג החלפנים, לפני שנה בחולות, והם כמו בלום בבגדים הכי יפים שלהם כמו חתן וכלה זקינים, מי?! המצב, אני חושבת, הוא שהורג את החלפנים היהודים, המצב, לא אנשים, אנשים זה סתם, זה כלום.

שאלתי אותה, ובשביל מה נסעת לנאג׳י אחרי שגילית את הגופה של בלום? מי היה איתך באוטו? למה לא הודעת למשטרה? והיא ענתה, בקול יבש, מבטה משוטט על פני בית־הקפה, אתה לוקח את החיים בכוח כי אתה ישראלי, גם אז במטבח לקחת בכוח, נסעתי לנאג׳י כי האוסף היה אצלו ואני לפי דעתי גם יורשת של בלום, תאמין לי שהגיע לי, אבל נאג׳י עיראקי לא נתן לי כלום וצחק בפרצוף שלי ואמר, תזריע מצורע תזריע זרע, משהו כזה, אני לא יודעת, תזריע מצורע תזריע זרע, ובשביל להפחיד אותו אמרתי לו שגם תורו יגיע, והוא אמר, נכון, אבל אחרי כל האשכנזים. גברת שטריקר השתתקה. שאלתי אותה איך הג׳נטלמן החדש שלה, והיא אמרה, מאה אחוז ג׳נטלמן, הנה, סיפרתי לו את כל הסיפור של בלום והקישוטים של התורה, והוא אמר שזה פולקלור יפה, אתה מבין.

איפור הפנים הכבד שלה ניסדק בחום התל־אביבי הזה וטיפות זיעה קטנות נצצו ליד נחיריה, והיא הספיגה אותן במימחטת־נייר. אמרתי לה, פולקלור?! וגברת שטריקר אמרה, מה אתה מתרגז?! הוא זה לא בלום, זה לא בן־אדם מה שמחזיק תפילין ספייר בדירה של הפילגש שלו, זה בן־אדם שאחרי השואה רוצה להיות קצת מאושר ולא יהודי, זה לא בלום שרצה להיות כל מיני דברים והיה בפנים רק יהודי, רק יהודי.

חייו וגאולתו

ברוקלין, 1984. בקצה השמאלי של התצלום, שהודפס בעמודיו הפנימיים של העיתון היהודי, זיהיתי את לוסטיג, נתון בחליפה, מעונב, לראשו מגבעת קטנה, שכמוה חבשו בישיבת חברון בשנות השישים, אלגנטית, כאילו מתחצפת קצת וכאילו מבחינה בין בעליה לבין שאר הבריות, שהיא על ראש בעליה, כמין שימחה על ראש ירושלים, ושאר הבריות לראשן ערב רב של קסקטים וכובעים. בקידמת התצלום ניראה וולטר מונדייל, לשעבר סגן־נשיא, המבקש להיבחר נשיא, ועושה נפשות לעצמו בקרב היהודים. לוסטיג, תקוף חגיגיות של עמי־ארצות, ניצב, ראשו נוגע בכרזת בד מתוחה מקצה הבימה לקצה, שעליה הודפס הוועידה הרבנית, וליד כתפו בלון תועה. עוד באותו יום, התקשרתי איתו וקבענו פגישה, וקולו מתרונן קצת, כמי שדעתו זחוחה וטוב לו בעולם הזה, והרינה בקולו כרינת משגיחי־כשרות שסיימו את ההכנות לליל־הסדר, ובגוף שעצביו פקעו מזמן הם ניצבים בפתח אוהל־המטבח, פניהם אל השמש, מתחממים, מניעים מעט את ראשיהם בתנועות צוואר קטנות.

יש והנפש מאיימת לעזוב את הגוף, וזו הנפש הפנימית שעזיבתה אינה ממיתה את הגוף, וכך האדם מוטל במיטתו או בכסאו, ולנגד עיניו הנפש הפנימית יוצאת, והנה היא נוגעת בחלון, והנה היא יוצאת מבעדו. והוא יודע שהגוף חי אך הנפש ניכזבה תוחלתה, ומעתה הוא גוף, והאדם מבקש לשחזר את הרגע, את החסד, את רגע החסד האחד, הבהיר, הזוהר, המדוייק, הבלתי חוזר, את הרגע הזה בו נתבהר לו קיומו, בו נפשו התייצבה לה מולו במראה מלוטשת, ואמרה לו, אני נפשך. והאדם יודע שהוא שרוי בבדייה, שהרגע הזה חמק, שאין לשחזרו, והוא מבקש לבכות, וכך האלוהים מוצא אותם בני ארבעים, מוגנים על־ידי מעמדם, מוקפים בבני משפחתם, מוטלים במיטתם, בצהרי היום, מייבבים, נישברים, מתקמטים.

וכך, מתוך המיטה, בדירה שכורה, בניו־יורק, לאחר הבכי, שתי יונים על החלון, נט קינג קול מציף את החדר, אלימות מציפה את גופי, מקשה אותו, מצמררת אותו, כשאני מביט בקיר הלבן, וזה נעשה בהרות בהרות, מתוך בהרה אחת יצאה לקראתי התימניה, אשתו התימניה של לוסטיג, על רקע הכביש הראשי והשדות של מושב ירחיב, ליד ג׳לג׳וליה, שבו עבדתי במשך שנה כמורה, שנת 1963, והיא אז כבת שלוש־עשרה, צמותיה שחורות, רצה ונופלת רצה ונופלת דרך השדות אל הכביש הראשי, והאוטובוס מתרחק והולך. ועכשיו ידעתי שהכרתי אותה ושהכירה אותי, ומדוע זה מעולם לא התעקשה לדבר איתי על כך. למחרת אותו ערב ברמת־אשכול, נסעתי עם לוסטיג ואשתו התימניה, יושבת מאחור, בטנדר האפור, שנעשה מין משאית קטנה, לאסוף את חפציהם, לצאת מן ההתנחלות. לוסטיג נהג, כשהוא אוחז את ההגה בשתי ידיו, בחוזקה, כאילו הוא נאחז בהגה, פניו דחוסות ומבטו מרוכז בכביש שלפניו, כאב־חיים ממלא ואוטם את בית החזה שלו. כאב פשוט, כאב של תמימים שלתקופת־מה פרצו מחוץ לגבולות תמימותם, ביקשו לעצמם ייעוד שאינו ממידתם הטבעית, כמעט פקעו את מחזור הנפש שלהם.

התימניה, כהרגלה, שתקה לאורך הנסיעה, מדי פעם מוחטת את אפה במטפחת קטנה, שוליה רקומים כמטפחת נערות קטנות, שהיא גם מטפחת נוי. דרך החלון הנוסע, ראינו ערביים במרחק, בשטחי האדמה החומה, ובשולי הכביש, על הגבעות נקודות צבא מגודרות, מיגדלי שמירה, עמודי תאורה, דרכי עפר כבושות מובילות לראשי הגבעות, בהמה מונהגת על ידי אדם, בתים לבנים שגגותיהם אזבסט, מוניות ערביות, משאיות, אוטובוסים. ראיתי את לוסטיג בפרופיל. פניו רזו קצת, והשנים שלימדו אותו שלא לשרבב את שפתו הירפו את שליטתן ושפתו משורבבת, והוא, עכשיו, כמי שהפיגור הנפשי, המאיים לכלות את האישיות, זה העולה מן העומק, הולך ומשתלט עליו, מקיף אותו, מגדיר אותו. אז ידעתי שהסיפור של לוסטיג, שמן הראוי שיכתב במלואו ובמדוייק, כמין תעודה, לא אני אכתוב אותו כראוי ובמדוייק. יש לכתוב אותו במלים ערומות, ולהציגו כעצם לבנה, שיזרח באור, כשיצא לאור, שיזרח באור ויהיה כמחזיר־אור. בהתנחלות, בשעת בוקר זו, היו מעט אנשים, ואלה נעו במרחב הברזלי הזה, מאחורי שורת הבתים הרחוקה, במידרון קטן, ששיפועו מוסתר ועולים ממנו קולות התנעה וחירחור של כלי רכב. שמש טובה החלה מכה בראש ההתנחלות וזו נצצה קצת כנגדה.

במזכירות ישב אדם שחיכה ללוסטיג ולאשתו, והוא חביב ושופע חביבות כאדון פירדו, מגדל תרנגולות אמריקאי מפורסם המפרסם בעצמו בטלוויזיה את תרנגולותיו שאפה ושצלה, כאילו הוא אומר לה לתרנגולת, צלוייתי, שימעי נא אימרתי, והיא עונה לו, אני כפרתך. אמרתי לו, אתה מזכיר לי את מיסטר פירדו. שאל, כשהוא מחייך, מי זה מיסטר פירדו, ואמרתי לו, ואמר, מעניין מאוד, מעניין מאוד, והוסיף, כאן תרנגולות זה לא עסק. ביקש מלוסטיג שיחתום על טפסים, ולבסוף אמר לו, טול גיטך, ולוסטיג עשה ידיו כעין שפופרת. יצאנו ממנו, והוא מלווה אותנו לפתח, ולקראתנו באה אשה נושאת תינוק. ראתה אותה התימניה, קפצה אליה, חיבקה אותה וקראה, שולה, שולה. לוסטיג, פניו כמעט צהובים, אמר לי, החברה הכי טובה שלה, והוסיף, אבל באמת.

אותו בוקר, קודם הנסיעה, בדירה ברמת־אשכול, כשהתעוררתי, ראיתי את לוסטיג בתפילין, פניו לחלון, בחדר הגדול, ובמבוא החדר את התימניה, יושבת על שרפרף, אוחזת סידור ומתפללת, רק שפתיה נעות, ולוסטיג קצת מחזן ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לאדוני המלוכה, וקולו נערי ובהיר כשל נער מקהלה באנעים־זמירות, וקולו מנותק ממצבו, קולו מתגורר בנעוריו, בתקופת הישיבה, כאילו הוא עדיין שם והחיים עדיין לפניו.

ישבתי על קצה המיטה, בסופה, מביט משם בלוסטיג ובאשתו, הנערה הרצה והנופלת בשדות, וכשהחזרתי את עיני לחדר ראיתי על כסא תפילין שהכין לי לוסטיג, התפילין בתיק קטיפה שזור חוטי כסף. פתחתי את התיק, והנה תפילין קטנים כאלו שסמלי־דת או חב״דניקים מציידים בהם תמימים או עמי־ארצות שצדו או שניקרו להם. כבשתי את פני בתפילין.

התימניה ניפרדה מאותה שולה, ומשסיימה ניגש אליה לוסטיג, פניו כבר מטומטמות לגמרי, ובמין הדרת כבוד משונה לחץ את ידה ואמר, היה נעים מאוד, באמת. כשהגענו לירושלים, ניפרדתי מהם והלכתי לשין, שאיתו קבעתי מבעוד יום, כדי לסגור את עיסקת־לוסטיג. שין, מבוגר ועייף, כאילו גופו קץ בחייו ורק נפשו מחזיקה בו, לבש ז׳קט חום בהיר, אופנתי, שכפתוריו ברזל נוצץ קצת, וחולצת פסים דקים כחולים, פניו מורבצים מי־גילוח, ועורו כמעט משוייף באבן־גילוח שסופגת חתכים ועוצרת את הדם, ושיערו עשוי, והיום הוא ניראה כמת שיוצא מחופתו. המישרד של שין, חדר אחד, על קירותיו פוסטרים של חברת תיירות ממשלתית, נימצא בלב ירושלים, בבניין מישרדים גדול, מרובה כניסות.

שין צחק ואמר, אז אתה חייב לי אחד, מה. אמרתי לו, אל תהייה שמוק, בחייך, אתה יודע שזו היתה בדיחה גדולה אם השב״כ הגדול היה תופס את לוסטיג התמוי הזה ומציג אותו לראווה, כמו איזה עוד אברושמי אחד, בחייך. שין אמר, אתה מדבר שטויות, לוסטיג היה יוצא נהדר בעיתונים, מצטלם טוב וכל זה, והרקע שלו קלאסי וכל זה, רק אתה חושב שהוא אהבָּל כזה, אחרים חושבים שהוא מייאה אחוז, מה חסר לו, והוא, הבארד, עוד היה שר בקול גדול על ארץ האבות ועל עליונות התורה על החוק וכל זה, אבל הלך הלך, אין מה לעשות, לא חסר לוסטיגים, אלוהים גדול, אתה חייב לי אחד. שין השתתק קצת, ולאחר מכן הוסיף, אתה בעצם חייב לי כבר שניים, לא שכחת את הערבי ממפ״ם שעבר אז לילין־מור, גם כן מין לוסטיג, אתה חייב לי שניים, אין דבר, מה נישמע. עם שין אני מקיים קשר במשך שנים, מאז האוניברסיטה, משנת 1963. היחסים שלנו, אם מותר להשתמש בלשון העיתונות, ידעו עליות וירידות. הירידה הגדולה היתה בעת ביקור הקנצלר הגרמני אדנאאור בירושלים. ראיתי אז את שין צוחק ממש, כשהוא בצד, מאחורי חגורת השוטרים, נושאי האלות, שניכנסו לקאמפוס. עוד באותו יום, טילפנתי לילין־מור ואמרתי לו, שין זה לא בדיחה, אי־אפשר ממש לסמוך עליו. ילין־מור אמר, ראית אותו צוחק, ראית אדם־שועל, אלה האנשים, תערובת של פטריוטיזם אמיתי ושל קסרקטין.

מה אתה אומר על זה, שאלתי אותו, וילין־מור ענה, ומה אני אומר על הטבע, ועל הים ועל העץ הצומח?! מה חשבת?! לאחר פרשת אדנאאור, עם הזמן, שהזמן הוא הרופא, התחדש הקשר והתייצבה מין שיגרה נוחה, ולעיתים היינו ניפגשים גם בעניינים של כלום. ללווייה של ילין־מור, שין הגיע, לא הצטרף לקהל, נותר יושב במכוניתו, סמוך לבניין הדר־דפנה, מעשן, עוקב בעיניו, משלם בדרכו את הכבוד האחרון. כשהמלווים יצאו לבית הקברות, מצאתי אותו, עדיין במכונית הפיז׳ו הכחלחלה. פתח לי את הדלת, ניכנסתי, מוסיקת־טייפ אמריקאית, אנדי וויליאמס או דין מרטין, מילאה את החלל הקטן, על קידמת החלון מפוזרות כעשר חפיסות סיגריות אמריקאיות, ומאוורר קטן קבוע בבורג. זהו, שין אמר, מת, היה טרגדיה. אתה יודע, הוא הוסיף, אני, ברמה שלי, אף פעם לא נתתי לפגוע בו אישית, חוץ מזה שאף פעם אף אחד לא חשב ברצינות לפגוע בו, לא במלחמת־סואץ, ולא בששת־הימים, ואפילו, תבין את זה, בעקיפין, עזרו לו, בשתיקה, ליצור את הדיעה שהוא תחת איום, וגם לא כשנסע וחזר מאירופה, לא לפני ולא אחרי הפגישה שלו עם יגאל אלון. אני אהבתי אותו ממש ולו היה משהו אלי, והכל בחצי מלה, פעם בלי חיוך ופעם עם, אחת לשלוש שנים או משהו כזה, ופעם כשהייתי ממש בלחץ בגלל איזו הוראה, הוא, לא תאמין, בעקיפין, השאיר אותי בשירות, הוא אמר לי משהו כזה, מה אתה רוצה מעצמך?! כולנו גם שין־ביתניקים וגם פלשתינאים! המוסיקה, אנדי וויליאמס, נישמעה עכשיו מטומטמת מכפי שהיא בדרך־כלל, ושין אמר, מה אתה רוצה? שלושה ימי־אבל? תזכור, ילין־מור זה לא ברקת, יושב־ראש הכנסת, אתה חי במדינה שבה יותר מכובד להיות חבר של הרב לורנץ מזה של ילין־מור. המהפיכה שוחטת את בניה, לורנץ יחייה לעולמים, וגם אנחנו, השין־בית. אתה יודע איזה תענוג זה היה יכול להיות בשירות, אם ילין־מור היה ראש ממשלה, נדיב ואכזר, אכזר ונדיב, תענוג, תענוז, מה אתה יודע. שין חזר ואמר, אז עכשיו אתה חייב לי שניים. הזמן שעבר מאז שניפגשנו פנים אל פנים, במכונית, ביום קבורת ילין־מור, לא היטיב איתו. בעור פניו ניזרק אפור־ירקרק, וכאילו עננה קלה, מטרידה, נסעה על פניו, ואין עוד לגרש אותה. שין חזר ושאל, מה נישמע, ומבלי לחכות לתשובה, אמר, אז האינווליד הזה, לוסטיג, לוקח את התחת שלו בחזרה לברוקלין, מה, הוא גמר לקרוא בפרשת הר־ציון, חתן בראשית קטן, אתה יודע, כשלקחנו את הצילומים הראשונים של החבר׳ה סביב הר־ציון, אני חושב שזה היה בזמן של סבסטיה, תיכף ראיתי את לוסטיג שהוא חומר טוב, ודרך אגב גם בהר־ציון, כמו בילין־מור בזמנו, זיכרונו־לברכה, בחיי, גם בהר־ציון אף אחד אצלנו אפילו לא חשב לנגוע. תראה אותם, הר־ציון שיחיה וילין־מור זיכרונו־לברכה שני צדדים של אותו אדם, מה אני יודע. ואז, לוסטיג, אתה מבין, הטימטום פשוט זרח מתוך החולשה שלו, כמו הטימטום של האחמד הזה, שאז עבר ממפ״ם לילין־מור, אתה מבין, פשוט זריחת החמה, ואנשים, כלומר חולשות, אתה יודע, זו ההתמחות שלי, ואם תשאל אותי אז זו גם ההתמחות שלך, ולהגיע ללוסטיג כבר היה פשוט מאוד, העניין הוא בלאתר את הלוסטיגים ולא בליצור איתם קשר, כמו שאתה מבין ורואה.

למה עשית את זה, שאלתי אותו, אתה משחק את אלוהים או משהו כזה? שין הביט בי, הכחול בעיניו מתחלף לאט למתכת אפורה, ואמר, את אלוהים, אולי, אבל אתה לא טיפש, אתה רואה שהאלוהים הזה עכשיו רזה מאוד והעור שלו אפור כי הוא הולך למות, כי הסרטן תפס גם אותו, מהבייצים ולמעלה, מהבייצים האלה שהיו גאוותי גם במיטה וגם בשירות, ברזל, גדולות, מלאות, תמיד סיפקו אומץ, ולקטן זרגים. ועכשיו, הן נאכלות, אנחנו יושבים כאן והן נאכלות. ועכשיו, כל בוקר, אני עומד מול הראי ובודק את הבייצים שלי, את הבייצים האלה שעכשיו בוגדות בי, אחרי כל השנים האלה, ואני פשוט לא יודע מה לעשות, מה לעשות, הסרטן אוכל את הבייצים. חוץ מזה שבעצם לוסטיג כבר לא שווה הרבה, גם לא בתור עד־מדינה, עד־מלך, יש לנו מספיק. אם זה היית אתה, לא הייתי עוזב אותך, תאמין לי, הייתי קובר אותך! תשאל למה, תשאל למה, כי אתה עצמך אשכנזי מסריח, דתי מסריח, אל תגיד לי שאתה לא דתי, אתה האמא של הדתיים, אתה בעצם האידיאה, זה לא משנה שאתה לא מניח תפילין, זה לא משנה, אתה עוד תחזור ותניח, תחזור ותניח. אתה יודע מה, ילין־מור אמר לי פעם, אין להם מקום אצל משה דיין, אז הם אצלי – והוא התכוון גם אליך! והוא צדק!

שתקתי ושין שתק, ולאחר כשתי דקות, שין התחיל לצחוק, ואמר, אז שמעת אותי, זהו זה, אבל, האמת אני מעריך אותך, תמיד, אתה יודע, רציתי שתעבוד איתנו ממש, היה יכול להיות יופי, הסוג שלך קולט מהר מאוד את העבודה הזאת, חולשות של אנשים. אין דבר, אולי בגילגול הבא, כמו שאומרים, עם בייצים חדשות.

תצלומים מאפשרים תנועה חוזרת בזמן. הנה לוסטיג במשקפיו, במגבעתו, הנה לוסטיג בנעוריו, הנה הוא בתצלומי השיחזור מול ים־המלח ולידו שותפו חסיד, והנה לוסטיג ליד המכונית הלבנה ולידו שין ושני הערבים, והנה הוא נוסע בנוף חייו הישראליים שהוחמצו מנופף בידו, והנה שנינו על חוף ימה של תל־אביב ולידנו משפחה ערבית קולטת בפניה את רוח הים, והנה הוא בתצלום פולורויד שצבעיו דהו, והנה הוא בחתונת אחותו, והנה לוסטיג במישרדיו של שין בירושלים, ידיו פשוטות קדימה מונחות על השולחן כאילו קוסמטיקאית עומדת לטפל בציפורניו. הנה האדם לוסטיג. בקצה התצלום, שהודפס בעמודיו הפנימיים של העיתון היהודי, זיהיתי את לוסטיג, נתון בחליפה, ובקידמת התצלום וולטר מונדייל, סגן נשיא לשעבר, ברוקלין, אוקטובר 1984. אני שומר תצלומים של גימל, של שין, של ילין־מור, של משרוואה, וכן של אנשים שאין קשר מתקיים ביני לבינם, וכן של מקומות שלא אשוב אליהם עוד. בנעורי, צילמתי את העשן שהיתמר מן המדורות שהדלקנו בתוך החצרות הפנימיות ואת קו־ההגדרה, וכן את הזמן והמרחב והנפח והמהירות והמישקל המיוחדים לנו, ואת האנשים המביטים בי ממרחק קבוע. התצלומים מאשרים את התודעה. האנושות, כבמאמרה של סוזן זונטאג, עודנה משתהה, ללא תקנה, במערת אפלטון, ממשיכה להתרפק, מתוך הרגל ישן נושן, רק על תמונותיה של האמת. לאסוף תצלומים הרי זה לאסוף את העולם. אין ברשותי תצלום של צבי מישר, הקומוניסט היהודי שהתרוצץ בכפרים הערבים, ותצלום ישן, מכאיב, של קומוניסט איטלקי ממלא את מקומו. בלום, בתצלום אחד, ניראה כיועץ היהודי של פטריארך הסתיו של מארקס. קבעתי פגישה עם לוסטיג בביתו שבברוקלין. מן התצלום למדתי שלוסטיג מצא מנוחת נפש. הקסם של העובדות נפוג מעט. לוסטיג, בטלפון, נישמע טוב, קולו מתרונן קצת, דעתו זחוחה. נישמע טוב, במובן הישראלי הזה, הבצקי הזה, העדרי, הגופני, הניתן למישוש, לשיחזור, להוכחה. הכל כמו נותר מאחור, כאילו נתון בקרקעית כתצלום שפיענוחו, מתוך נייר־הצילום שבאמבטיית המים, משתהה, עדיין אינו לובש צורה. לאחר הפגישה איתו, אולי אוכל לעשות את העניין שלי. אולי תפסק תקופת המתווך שהייתי.

חזרתי והבטתי בתצלום, בלוסטיג, במונדייל, בשורת האנשים המריעים, לוסטיג מרכיב משקפיים חדשות, דקות מיסגרת, כמינהג עמי־ארצות המבקשים לשוות לעצמם מראה אינטלקטואלי, על פניהם האבטיחיים האלה, והמשקפיים מעידות על כוונתם, עושות אותם נואלים.

גזרתי בזהירות את התצלום וצירפתי אותו לתיק התצלומים שאני נושא איתי דרך קבע. התצלומים משמרים את הזיכרון, מכוונים אותו, מאפשרים תנועה חוזרת. בשולי התצלום, רשמתי את התאריך ואת המקום, וכתבתי, לוסטיג, חייו וגאולתו, ברוקלין, אוקטובר 1984, טריפו מת, טרומן קאפוטה מת, ראיתי את הנפש יוצאת מבעד לחלון. על השולחן, ליד תיק התצלומים, היה מונח ניו־יורק, שבועון, שעל עטיפתו דיוקן של טרומן קאפוטה, ציור־דיוקן ידוע של אנדי ווארהול, שכבר פורסם ושוכפל עשרות פעמים והנה הוא מתקיים מחדש, כאילו מותו של קאפוטה מחייה את ציור דיוקנו. הניו־יורק הקדיש לקאפוטה שתי כתבות נירחבות, מצופפות פרטים ואנקדוטות, מוכות רכילות, בנאליות, כמידתו האמיתית. הנה, אמרתי לעצמי, אין הם מוכשרים להגדיר את חייו ומותו של סופר זה שלהם, בשר מבשרם, במישפטים אחדים בהירים ומדוייקים, אלא באלפי מלים ומישפטים מחוברים זה לזה ברירו של הדקדוק, וזה מחובר בהפרשות גוף לסיגנון. וכך אני איני מסוגל להקיף את לוסטיג במישפטים אחדים בהירים, גרומים, ועולה ושוקע בפרטים הרבים.

קאפוטה, בתצלומים, ועל פי הכתבה, ניראה כמי שגופו צמק עוד בילדותו, והאנשים שסביבו הם עריסתו. קאפוטה תמיד נתחבר לי לבגד הזה שאנחנו, היהודים, קוראים לו קאפוטה, ולעיתים, בשל כך, הייתי פורץ בצחוק, לעצמי, תוך שאני מנסה לחנוק את הצחוק, ומדמה את קאפוטה מרקד עם הרב׳ה של חב״ד, או כאדם ששמוֹ תכריך, והוא לובש את שמו, כאילו הוא מוכן למותו בכל רגע. הוצאתי את התצלום והדבקתי אותו לקיר, מעל שולחן הכתיבה. גשם היכה בחלונות הדירה השכורה, וזרות גדולה החלה משתלטת עלי, ומתוך בהרת־מים, שהסתמנה על החלון, שבה ויצאה לקראתי התימניה, אשתו התימניה של לוסטיג, רצה ונופלת רצה ונופלת, רצה דרך השדות אל הכביש הראשי והאוטובוס מתרחק והולך, ועכשיו ידעתי שהכרתי אותה ושהכירה אותי, ומדוע זה מעולם לא התעקשה לדבר איתי על כך. ולא ידעתי אם אני יושב באוטובוס, בספסל האחורי, מביט בנערה הרצה, אם אני רואה אותה מן הגבעה שבמעלה הכביש, או אם אני רודפה. הנערה מוטלת על שפת התעלה המפרידה בין השדות ובין הכביש, בחורף היא מתמלאת מים ומיד מתקיימים בה חיים, הכביש שחור והשדות עכשיו צהבהבים, והנערה מתנשמת, שוכבת על גבה, על תלולית תחוחה, פניה לשמים, צמותיה מותרות ושיערה כמיסגרת שחורה לפניה החיוורים, שימלתה מגולגלת על מותניה, תחתוניה פשוטים, כותנה לבנה, תחתוני נער, גדולים ממידתה, שוליהם רפויים, שרירי ירכיה מרצדים, וכשהיא מורידה את מבטה היא רואה את גג הטנדר הכחול הניצב בעומק השדות, במרכז שביל כבוש, והאיש שמעליה אומר, אוהב ילדה, לא מפחדת עכשיו, לא צועקת, וכשעולה ממרחק קול המנוע של האוטובוס האיש מתרחק במהירות, האיש מתניע את הטנדר ומתרחק, עובר על פני, כשאני, מורה כפרי בבית־ספר ממלכתי דתי, עושה את הדרך בשדות, והנה היא מורידה את מבטה מן השמים, פעם נוספת, ורואה אותי, והיא מחייכת אלי, לא מכסה את ירכיה המגולות, מניעה קצת את ראשה, והנה היא מתהפכת על ביטנה וישבניה קטנים וקשים והיא קצת מגביהה אותם, והנה קולות ואנשים קרבים, במרוצה, והם הכפריים האלה, והנה הם מחבקים אותי וקצת מריעים שהצלתי את הנערה, שהברחתי את תוקפה, והם מתייעצים ביניהם להיכן פנה הטנדר, מקפצים על מקומם, עורם מבריק, ואשה אחת מקימה את הנערה, מחבקת אותה, והנערה, מביטה בי בתמיהה, מתרחקת איתה.

לוסטיג מתגורר בברוקלין, בבית דירות ענקי, ענק, ענקמוני, מרובה כניסות, נוגע בשני קצות בלוק, יהודי, צבעו אפור ממש, ובשעת ערב זו האור בחלונותיו כמין חנוכיות־תמיד. לוסטיג קידם אותי בכניסה לבית הדירות, מלווה בבכורו, נער שפניו כתפוח־אדמה ועל אפו משקפיים ענקיים, והוא כאילו אומר ומעורר את רחמי הבריות, ראו אותי שאני נידון למשקפיים אלה.

ליטפתי את ראשו של הנער, שיערו שיער כבש כשיער אביו וגופו רזה כשל אמו ורק ראשו ופניו תפוחים, כאילו כיס־אוויר ממלא אותם. והנער אמר, מבלי שנישאל, פה אנחנו יותר דתיים. לוסטיג צחק קצת במבוכה, והנער, כשהוא נישען על אביו, הוסיף, פה אבא רב מלא, הרב לוסטיג, רב ממש, הכל, לא כמו בארץ. מבוכתו של לוסטיג התחלפה לה במין קורת־רוח כשאמר, נו, נו, אפשר לחשוב, אפשר לחשוב. ידעתי שלוסטיג מצא מנוחת נפש, שעכשיו הוא מסתלק ומסולק מחיי, עכשיו, כאן בברוקלין, והוקל לי מאוד. באור נורה גלילית, נתונה בקופסה שקופה, קבועה בקיר הכניסה, מפיצה אור שהוא כאד חיוורון, שהוא כגרבי ניילון לבנים אטומים, ראיתי את אימת הפיגור הנפשי והשכלי, המכלה את האישיות, הבאה מן העומק, נסוגה לחשיכה, שמעבר לתחום המואר, נסוגה לתוך ברוקלין, נסוגה ונעלמת בה, כמים לים מכסים. ניו־יורק – יפו 1985