לחנה

 

א. שלוש נשים    🔗

יוסף נאמן עלה לספינה בנמל חיפה. בפתח תאו נעצר נפעם. תחילה לא האמין למראה עיניו. אילמלא היו ידיו עמוסות לעייפה, היה משפשף את העיניים לוודא שאין זה חלום. ריפרף בריסיו. הרי לא יתכן שהן… הרי הן שם, מעבר לים. נכנס בחופזה בפתח הצר והשאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. כפף את ברכיו והשמיט מידיו חפצים שונים, שקרסו מימינו ומשמאלו. על המיטה התחתונה קידם את פניו צרור ציורים צבעוניים.

עט על הציורים כאספן שביקש נייר לעטוף בו דג והושט לו אוריגינל. סגנון הציורים לא השאיר מקום לספק. מבט אחד מפתח התא הספיק. עתה החזיקם בידיו. מבין הגליונות נשרה מעטפה לבנה. כתב־היד שעליה אישר את הזיהוי. גיחך למראה ידיו הרועדות; אין זאת אלא מחמת המאמץ הפיסי, אמר בליבו, שהרי היו עמוסות עד לפני רגע.

לא היה נפתע יותר אילו מצא אותן יושבות על מיטה זו ומצפות לו: הקטנטונת שציירה את הרקדנית החיננית וחתמה באותיות דפוס מפזזות, הגדולה שהוסיפה לציור שלה כמה מלים נלבבות, ואימן של השתיים – האשה. חש שלחש בקול את המלה אשה. חזר והשמיע לעצמו את התיבה החמה, השמשית. אשה. אש. שדה משחת. מורגל היה בהפתעות שצפנה לו, אך הפעם הגדילה לעשות. מרחק אלפי קילומטרים מפריד ביניהם והיא מושיטה ידה ומניחה ניירות אלה על מיטתו. בספינה זו גופה הפליגה עם הבנות לפני שלושה חודשים ושבעה־עשר ימים. שמונה־עשר.

סגר את הדלת. טוב שעודנו לבד בתא. פתח את המעטפה. ביד אחת החזיק את המכתב, בשניה את הציורים, לא ידע במה יתחיל. נזכר מבוכתו בשעת הפרידה. לא ידע את מי ינשק תחילה ובמי יסיים. שלוש נשים קטנות וכל אחת תובעת את כל אהבתו. ואומרים שאהבה משולה לשלהבת של נר; יכולה להזין שלהבות נוספות ולא ייגרע ממנה. ריפרף בעיניו על הציורים ובלע את השורות הספורות שכתבה הבת. לגם מחוויית ההפתעה בגמיעות קטנות כמי ששותה ליקר משובח. לתוכן המכתב הילדותי כמעט שלא שם לב. עוד ישוב יקרא בו. פתח את מכתבה של האשה. חוה־חוה־חוה, הגה בלי קול.

עיניו החלו שטות על כתב־היד הגלי המוכר. המלים המחוספסות והסגנון החשפני החצוף היו מוכרים לא פחות. הרגיש כיצד הלב מאיץ את מהלכו, הסומק עולה בלחייו, והדם המתלהט מחיש זרימתו אל קצות איבריו. חודשים של ניתוק מאשה עשו אותו מהיר־הצתה. חיה טורפנית! איך היא מעזה? ומה אם יפול המכתב בידי זר? בעצם, זר לא יבין. שפה מיוחדת נרקמה בין שניהם במשך שנות חיים ארוכות־הדוקות, שפת סתרים הקוראת לדברים בשמם – אך בשמם המיוחד רק להם, לשניהם. ביטויים פרטיים עסיסיים ספוגי הומור וארוס; מלים פרטיות שקשרו את שניהם והבדילום מן העולם, משל על אי בודד הם חיים ודי להם זה בזו. חום בשרים עלה מן המלים שלה. עצם את עיניו וחש את טעם שפתיה החושניות נושקות־חושקות; הרגיש את מגע שיניה הננעצות בבשרו נושכות־נושקות. ריח חמוקיה עלה בנחיריו. בשום. חריף.

מצא את עצמו עומד יחף על קצה המיטה ומתייגע לפתוח את האשנב העגול. פתחו בקדחתנות. חבט את מצחו. ריח הים פרץ פנימה, עלה באפו. שאף אותו מלוא ריאותיו. גלים עזים התנפצו אל דפנות הספינה. עלו ובאו בזה אחר זה בהתמדה, בזעף, בהחלטיות; קוצפים־מקציפים ומתנפצים; מתפרקים קיצפם ונסוגים. אל דפנות הספינה דוהרים בזה אחר זה. אילמלא היתה כאן ספינה זו, היו באים אל אחרת. אילמלא היתה כאן ספינה זו, היו באים אל אחרת. אילמלא היתה ספינה כלל, היו מתנפצים אל המזח. או אל החוף.

בינתיים הוא לבד. הקדים לעלות. אוהב הוא להקדים. הפעם בא על שכרו. שעונו מכוון דקות אחדות קדימה וכך אינו מאחר לעולם. מרמה את עצמו? אשרי אדם המרמה את עצמו רק בקטנות כאלה, גיחך. נטל את הציור של הקטנה. לא היה רוצה שאיזה פרצוף זר יפריע להתייחדות זו עם משפחתו. המשפחה שלא ראה חודשים. חודשים שדמו בעיניו ובדמיו לשנים. משפחתו הנשית שאליה הוא מפליג; שאליה שועטים געגועיו.

עיניו היו נעוצות בציור, אך לא ראו בו דבר. הרהוריו נשאוהו הרחק משם. מניין לה לאשה הקטנה כוח המצאה כזה? מכוח אהבתי אליך, היתה בלי־ספק עונה, אילו שאל את פיה. כנראה עלתה על הספינה לפני שבועיים, בעת שעגנה בנמל ניו־יורק. מסרה בידי החדרן את המכתב ואת הציורים והוסיפה דמי־שתיה. מי מלבדה היה הוגה תעלול כזה. ראה אותה בדמיונו עולה לאוניה עם שתי הבנות, לבושה חליפתה האפורה החדשה, מטפחת משי בצבעי שלכת קשורה לצווארה, מפלסת את דרכה ונהנית מעצם האתגר. אותה לא יעצור איש. מעולם לא עמד גבר בפני המבטים היוקדים מעיני השקד שלה ובפני שטף המילים החצופות היוצאות בהולות מבין שפתיה.

שפתיה. שני פלחי אפרסק קלוף. תחושות מרטיטות עלו בו. נזכר מנהגה להילחץ אליו ולהסעירו; לגשש בשפתיים חשוקות אחר שפתיו ולפשקן בפני לשונו. לרגע נתפס לקנאה על מבטים מלטפים־מפצירים ששלחה, בדמיונו, אל המלחים שניסו לעכב בעדה. “מוטב שתדע, חולשה נושנה לי למלחים. ראה הוזהרת”. אין ספק שהגיעה עם הבנות עד לתאו והראתה להן את המיטה שעליה ישכב אבא בדרכו אליהן. נתנה לחדרן הוראות מדויקות איך והיכן יניח את הציורים. ואת המכתב.

הוא השתרע על המיטה. התהפך על גבו. נטל את הציור ובחנו. רקדנית קלילה עומדת על רגל אחת, על קצות האצבעות. על פניה חיוך רחב. “לאבא שלי האהוב”. האלפים יצאו לה לקטנה כאיקסים מרקדים. הלמדים נראו כמיניאטורות של הרקדנית, נטויות גרון ונוטות ליפול. כמה רכות וכמה חן בקוים כה מעטים. והמאמץ ששוּקע באותיות!

הבת הגדולה ציירה אוניה עם ארובה וסימנה בחץ את “התא של אבא שלי”. בפינת הציור זרחה שמש צהובה חייכנית. מקנאתה בקטנה הוסיפה ציור שני. אבא ואמא וילדה עומדים יד־ביד ליד בית עם גג משולש וארובה עשינה. מעל האב, שקומתו תופסת את מלוא הדף (הבית מגיע בקושי למותניו) כתבה “אבא”, מעל האם – “אמא” ומעל הילדה שביניהם – “אורה”. אורה שבציור היתה קטנה ודקה מאמה, אך מעשה כשפים או מעשה שאגאל ריחפה ועלתה בקומתה על האם. אורה הוסיפה שיר קטן בו חרזה כותבת עם אוהבת ומתוק עם רחוק. הרבה אהבה. ניכר היה המאמץ לנצוח את שתי מתחרותיה.

שלוש נשים קטנות. נזכר חוכמותיה של הגדולה וחינחוניה של הקטנה. על מיטתו הרחבה בבית הוא שוכב. שבת בבוקר. הנה באות השתיים, משילות את סנדליהן ומטילות עצמן עליו. מתעלמות מאמא הקוראת בספר, נדחקת אל קצה המיטה, ומנסות לכבוש את היעד. תחילה הוא מניף אותן באויר, בזו אחר זו. הן טסות בידים פרושות ונוחתות בשריקה סילונית. אחר־כך הוא מכונית. הן יושבות על גבו ומחליפות מהלכים. זרועו משמשת ידית הילוכים, ולחיו – צופר. ההשתוללות העליזה מסתיימת במאבק הנצחי: זאת אומרת כולו שלי וזאת אומרת כולו שלי.

כשנולדה הראשונה החל לפקפק באמיתות אימרתה של סימון דה־בוֹבוּאר “אין האשה באה לעולם אשה. היא נעשית אשה”. כשבאה השניה לעולם, הלך אל הספרים לבדוק אם סופרת חכמה זו ילדה בנות.

נקישה בדלת. החדרן בפתח. טוב שיש כאן חדרן. תמיד ליוותה אותו הרגשה שבכל חדרנית, אם במלון ואם באוניה, צפונה הזמנה סמויה לחטא. פיתוי עלה מעצם הופעתן. ממגען בדברים שבינו לבינו, כגון מברשת הגילוח ובגד הלילה, נדף ריח של מה שבינו לבינה, והסעיר שנתו. ג’ורג' עמד דרוך וגא, כחניך מצטיין במפקד.

– ערב טוב, אדוני.

– ערב טוב.

המבט הרשמי פגע בציורים ונתחייך.

– אוה, אתה שמת לי אותם כאן?

– כן, אדוני.

– אשתי מסרה לך אותם בניו־יורק? בעצם ידיה?

– כן, אדוני.

ניסה לצוד בעיניו של העלם רמז ליופיה של האשה הזאת, למיוחד שבה. מפיו לא יציל דבר. נימוס של חדרן. אולי מעיניו.

– היא באה הנה לבדה?

– לא, אדוני.

–?

– עם שתי בנות חמודות – הושיט כף־ידו וסימן גובהה של כל אחת.

– בנותיך, אני משער – הוסיף החדרן.

– “ליווינגסטון, אני משער” – ציטט יוסף את סטנלי. אם הבין החדרן כוונתו אם לא הבין, חיוך על על פניו. השניים, שהיו זרים זה לזה עד לפני דקה, חייכו עתה זה לזה כשני שותפים לסוד.

– ילדות כל־כך יפות אינך רואה יום־יום.

היתה נימה של התנצלות בדבריו. כמי שנכנס לתחום לא־לו. ניכר היה שרוצה להוסיף מה, אך הנימוס והתפקיד מעכבים בעדו.

– תודה. למעלה ממאה יום שלא ראיתי אותן.

– ההפלגה תארך רק ארבעה עשר יום, אדוני. וחצי שעה כבר מאחורינו.

 

ב. ארבעה סביב שולחן    🔗

ארוחת הערב הראשונה היתה מכופתרת ומעומלנת. הגינונים העיבו על ההנאה מן המטעמים. ארבעה אנשים זרים זה לזה סביב השולחן; כל אחד בוחן ובודק את חבריו ומקפיד שלא תיפול המסיכה מעל פניו. ככל שלעג למסיכה שלבש כן נדבקה בו ונצמדה אליו. אם כל העולם במה, הרי הפלגה היא נשף מסיכות. איש אינו מכיר אותך; אינך מכיר איש. אתה מנסה להיות מה שלא היית מעולם, ותמיד רצית להיות.

את השמות שמע ולא קלט. מיסיס משהו ומיס קרוֹל משהו וג’ון כך וכך. – ג’ו נוימן. סקירה חטופה שכולה “אני איני סקרן”. את הערותיהם הקצרות על האוניה, על מזג־האויר, על טיב השירות וכל השאר שמע־ולא־שמע, מחמת שהיה טרוד בהכנת משפט או שניים שעליו לומר לשם הנימוס. היה מכין משפט ופוסלו. קמט של רוגז עלה על מצחו. מה איכפת לי בעצם מה יחשבו עלי שלושה אנשים זרים אלה? מה החרדה המגוחכת הזאת? הוא השתדל למחות את עקבות רוגזו מעל פניו ולא עלתה בידו.

– מר נוימן נראה מודאג היום – חזרה ואמרה הגברת המפורכסת שמימינו. מחרוזת נוצצת כפולת־חמש היתה תלויה על מחשוף השמלה השחורה ועל השמלה גופה. היא קלטה את כל השמות. וכבר היתה פונה לכל אחד בשמו ומנסה לתבל את הארוחה הכבדה בשיחה קלה. גילה ואופיה נתנו לה את המנהיגות. רצה לענות שאינו מודאג כלל; חשב להעיר בעוקצנות שהיא אומרת “היום” כאילו היתה מכירה אותו ימים רבים; אמר: זו הפלגה ראשונה שלי באוניה.

– אני ממש משוגעת להפלגות. הן צופנות כל־כך הר־בה הפ־ת־עות. – עיניה הצטעפו. מבעד לסדק צר שלחה מבט ממזרי בשני הגברים, שוקלת־שואלת, סוקרת־חוקרת. נעצה את מזלגה בגבעול אספרגוס והביאה אותו בתנועה איטית אל בין שפתיה, נוגסת בו נגיסות קצובות והחלטיות בשיניים לבנות ותואמות להפליא. תותבות.

שולחן של ארבעה. יכול היה להיות כל־כך אחרת, כל־כך טוב, אילו היו ארבעתם יחד. האשה. הבנותיים. והוא. המלצר פנה עתה בשאלה אל הגבירות. האחת ענתה “צרפתי”, השניה “אמריקאי”. ניגש אליו.

– ובשבילך, אדוני?

– מה? – ומיד: “סליחה, לא שמעתי”. כתלמיד בפני רבו.

– איזה קפה אדוני מעדיף?

– טורקי.

הוא באמת אוהב טורקי. אך למה אמר זאת? מה לאוניה זו ולקפה טורקי? קפה טורקי בשבת בבוקר למיטה היה אחד ממיני הפינוק המוסכמים ביניהם. שלושה חודשים שלא בא קפה טורקי אל פיו. נתעטף כולו במבוכה. כילד שסרח.

המיסיס משהו קיבלה זאת כהלצה. היתה מספיגה שפתיה המואדמות במפית השולחן ומצחקקת. נעצה בו עיניה כאומרת “שובב!”, קרצה לו, או שמא רק נדמה לו. ג’ון, שישב מולה, נגרף אחריה. עלם בן עשרים המסופר למשעי ולבוש בקפידה בורגנית נראה בימינו כל־כך יוצא דופן. וקרול אמרה “הייתי מוכנה להצטרף לקפה טורקי”. ונראה ממבטה שנתכוונה לכך.

המלצר היה ענייני.

– אני מצטער מאוד – ובפאתוס: ־ יש לנו רק אמריקאי או צרפתי.

משל היה אומר “לא נותר אף מקום נוסף בסירת ההצלה”.

מבטיהם נפגשו, מחפשים מוצא מן הטורקי המשותף. לשם המשפחה שלה צליל יווני מובהק. משהו המסתיים ב“פוליס” או “פולוס”. שם ארוך.

– אפשר כמובן לקבל גם תה – בא המלצר לעזרתם. הזמין תה עם לימון. “שניים”, אמרה קרול. גיחך לעצמו. תמיד תה שהוא שותה בחוץ, מחוץ לביתו, מזכיר לו את אחד־העם, וזה מזכיר לו את שעורי הספרות ואת בת־שבע שישבה לידו בשעורי הספרות – אהבתו הראשונה. אהבה רומנטית של תלמיד גימנסיה ביישן שמעולם לא באה על גילויה. אסוציאציה קבועה, מוזרה, שאינה מרפה ממנו. תה. ויסוצקי. בת־שבע.

הוא צפה בשיחתם של השלושה בנימוס. מרבית הזמן חש כצופה בסרט שפסקוֹלוֹ קרוע וקטוע. שברי פסוקים הגיעו לאוזניו. את תשומת ליבו עורר משפט אחד שנאמר בחגיגיות יתר, תוך כדי הנפת פרוסת עוגה על המזלג.

– על חיי נישואין אתם יכולים לשאול אותי. שלוש פעמים הייתי נשואה, וזה קצת נסיון, יוּ נוֹ.

גם באכילת עוגות היתה כנראה מנוסה. יוסף נוכח שדאגתו היתה לשוא. הפרוסה שחישבה ליפול בסערת ההצהרה הגיעה אל בין שפתיה בתנועה תיאטרלית ונבלעה חיש־קל.

השיחה נסבה עתה על אפשרויות הבידור על האוניה המפוארת. העלם והאשה החליטו בהתלהבות על שחייה לילית, אם הבריכה תהיה פתוחה למתרחצים. יוסף שמע ולא שמע את שיחתם הקולנית. שקוע היה בכוס התה כרואה־עתידות הקורא בספל הקפה השחור שלפניו. בתום הארוחה נמלט אל תאו.

האוניה המשיכה בדרכה מערבה.

 

ג. שתי ערים    🔗

רק הניח את ראשו על הכר וכבר נרדם. נדודי־השינה בלילה הקודם, עייפותו הרבה ביום ההפלגה וטלטולי הספינה על פני הגלים חברו יחד להשקיעו בשינה עמוקה.

מצוחצח ומלובש נאים נחפז הוא ברחובות העיר. לירושלים העתיקה פניו מועדות. יודע הוא קיצור־דרך אליה העובר בחצרה של הגימנסיה הרצליה – זו הגימנסיה התל־אביבית בה למד בנעוריו. נושם ונושף הוא מתקרב אל שער הגימנסיה, מסתכל בחזית הציורית של הבניין ונתקל בשמש הזקן, עטוף מעיל חורף כבד, שנעל זה עתה את הפתח האחרון. עכשיו יש ללכת סביב־סביב ומי יודע אם יגיע בזמן. מצד ימין מתוחה גדר ובגדר פרצות פרצות. גם זו קפנדריה; בלית ברירה אולי יבחר בה. אך מה יהא אם תיתפס אפודתו החדשה בקרעי הפירצה ותיקרע? והרי עליה, על אפודת־עור זו, גאוותו. פרווה נאה וחמה היא רפודה וטוב לו כשהוא לובש אותה. אנשים ממהרים ועוברים מבעד לפרצות ויוצאים שלמים. מעבר לגדר נראים הם, ממשיכים במרוצתם לעיר העתיקה. הנה מתקרבת לגדר אשה נאה ולמרות לבושה המהודר והעקבים הגבוהים אשר לנעליה, היא כופפת גופה ועוברת מבעד לאחת הפרצות, מזנקת בקלילות וקופצת מן המעקה שעליו מתוחה הגדר אל המשטח התחתון. עינו צדה ירך שזופה שנתגלתה תוך כדי קפיצה, ומראה־חולף של לבוש־תחתון שחור, מתוח ומסעיר. מבטו מגשש ועולה אל פניה ולהפתעתו זוהי קרול, הנערה מן השולחן. והוא חשב שזאת אשה. היא לא שמה לב אליו. קריאה ששילח אחריה נשארה אילמת בלא קול. היא בוודאי תגיע בזמן. ספק אם הוא יגיע. הוא לא יעז לקפוץ קפיצה כזו, גם אם יזדחל מעבר לגדר.

אל ירושלים העתיקה הוא מגיע דרך סימטה צדדית בלתי־מוכרת. מתעכב ליד חלונות ראווה המציגים סחורות מעור משובח ומייסר עצמו על אובדן זמן, בשעה שעליו להזדרז ולהגיע. כלב גבהתן הולך וקרב אליו ובעיניו מבט מרושע. מפנה הוא את גבו ומנסה לברוח מבלי שירגישו עוברים ושבים במבוכתו וברעדתו, ומבלי שירגיש הכלב שמתיירא הוא מפניו. אך הכלב נועץ שיניו בעור שבמותניו ותולש תלישה גדולה. תולש ובורח ונעלם. בהקלה מושיט יוסף את ידו אל גבו ונוכח שעור האפודה הוא שנקרע ונתלש ועור גבו שלם ובריא. טוב שהסתפק בכך, הרשע. אולם חבל־חבל על האפודה הנאה, החדשה, פארו וראש־גאוותו. מעתה, גם אם יגיע בזמן, לא יוכל להיכנס. הן בושה היא לבוא בקהל עם אפודה קרועה לעורך. אילמלא היתה האפודה כה נאה, אפשר שלא היה שמים לב אליה ואל קרעיה. אך אפודה זו מושכת כל עין, שלא לומר כל לב. הכול יצביעו עליו. ואם לא יצביעו, יגניבו מבט. לא, הוא לא ייכנס כלל במצב כזה. גם אם יגיע בזמן. והרי ממילא לא יצליח להגיע בזמן.

צלצול פעמוני־כנסיה הציף את הדממה. וכשהלכו הצלצולים ודממו בקעו שירי חג־המולד וכבשו את הלב ביופי ההרמוני שבהם. היכן פתחה של הכנסיה? האם לשם מועדות פניו?

נתחלפו לו סמטאותיה של ירושלים העתיקה ברחובותיה של אתונה. גם כאן היה נחפז. אשתו לצידו. שעות קצובות יש להם בעיר זו, שתמיד השתוקק להגיע אליה ולראות ביופיה הנודע לשם. חם היום באתונה. אחז בזרועה החשופה של אשתו מתחת לבית שחיה והאיץ בה. עליהם לשוב לספינה שבנמל עד שעה שש בערב. אצבע שלו גיששה ועלתה אל בית השחי. לחלוחית נעימה היתה שם, אפשר מחום אפשר מעינוגים של מגעיו, אפשר קצת מזה וקצת מזה. אילו היה לנו פנאי, בא הרהור בליבו, הייתי לוקחה לבית־מלון. מסתכל הוא בשעון ודוחה מחשבה זו מליבו. מחוגי השעון אצים כמטורפים. עליהם להספיק לקנות שטיח קטן לחדר־הכניסה שבדירתם, כך החליטו עוד בטרם עגנה הספינה באתונה. שטיח מעין זה שראו אצל האלונים. וגם דבלים עבות ודשנות יקנו. ואולי מטריה. “וגם אפרודיזיאק” אמרה האשה “האפרודיזיאק הטוב בעולם נמכר כאן”. ליבו נקפו שבאתונה הם נמצאים ואין הם עולים לאקרופוליס ואינם פונים למוזיאונים. והרי כל חייו חלם לראות בעיניו את אוצרות אומנותה של יוון. מרבה היה לדבר בהם, כמעריץ מושבע, ועתה ניתנת לו ההזדמנות לראותם. ניתנת ואינה ניתנת. שכן חייב הוא לקנות. להספיק. הזמן קצר והקניה מרובה. עם כל החיפזון נעצרים הם לפני מראה משובב־נפש של גושי בשר מאדימים ומהבילים סובבים מול להבה. שווארמה של ממש. הרוק עולה בפיו. גם היא נעצרת. שפתיה רעבות. מנסים הם להבין אם בשר כבש הוא או בשר פרה. אינם יודעים מלה אחת יוונית. שפות אירופה שבפיהם אינן עוזרות. בתושיה של אשה פותחת חוה וגועה כפרה. ובה בשעה שואלת בכפיה ובאצבעותיה ובעיניה. המוכר הניצב אחר הלהב מניד ראשו לשלילה. כמה גברים חשופי חזה, שנתאספו ובאו, נהנים מן התיירים המוזרים. הכל מעיד שמן התיירת הנאתם כפולה. אף היא אינה מסתירה הנאתה ממבטי החמדה. הרוק והסומק העולים בשפתיה, לא רק רעב לשווארמה יש בהם ולא השתקפות הלהבה סיבתם. המאכלת שבידי היווני הגברתן קולטת נצנוצי להבה ויורה אותם בעיניו של יוסף. שרירי הגברים הערומים למחצה הולכים ומקבלים את צורתה ואת צבעה ואת להיטותה של השווארמה המזיעה ונוטפת שומן. עיניה של חוה נעוצות רעבות בבשרים. עתה מנסה היא כוחה וקולה בפעיית כבשים ונענית בתנודות ראש מהנהנות של הגברים. הם מביעים התפעלותם מתושייתה של האשה בחיוכים רחביים ובהמיית מלים בלתי מובנות, הנשמעות גסות ועסיסיות. אחד היוונים, בעל גוף שעיר ואצבעות עבות שולח ידו וטופח על זרועה של האשה, תוך אמירת המלה הראשונה המובנת להם “בראוו! בראוו!” יוסף נרעד כולו. אינו יכול להתיק מבט רצחני מן היד המשתהה כהרף־עין על זרועה הדשנה של אשתו. חוה כבר הזמינה בשתי אצבעות מורמות שתי מנות של שווארמה. המאכלת חותכת בבשר. פרוסות שרירי־גברים־מלוהטים ופרוסות בשר־שווארמה נופלות אל בית־בליעתה הפעור של הפיתה. נופלות ונופלות ונופלות ואין הפיתה מליאה, משל חבית בלי קרקעית היא. והמאכלת חותכת וחותכת בבשר. הלהבה פוגעת בלהב ונזרקת אל עיניו של יוסף. הוא פוקחן בבהלה ומגונן עליהן בכפו.

שכנו לתא חזר זה־עתה והדליק את האור. הוא מבקש סליחה בנימוס מופרז. דומה בדיוק לנבל! הוא ניגש אל מיטתו, מדליק את המנורה החבויה ומכבה את האור הגדול. הוא פושט את חולצתו ותולה אותה בתנועות איטיות כשהוא מחזיקה בשתי ידיו בין בוהן ואצבע. אותו חזה שעיר. אפילו הגב והכתפיים מכוסים שיער מגעיל. מוזר, פעם ראשונה בחייו ראה אותו באותו היום אחר הצהריים וכבר קפץ גוי זה אל חלומותיו. מעולם לא נזדמן לו לפני־כן לראות גוי במערומיו.

 

ד. נסיונות    🔗

כשפגש בה על הסיפון, הולכת וקריבה אליו, לא זכר לרגע מניין הוא מכיר אותה – מן החלום או מארוחת הערב. ברור היה שכבר פגש בה, וכבר פגעה בו. בכל זאת נראתה לו חדשה, אחרת. היא ולא היא. אלהים אדירים, כמה נשתנתה.

היתה לבושה עכשיו מכנסי ג’ינס וחולצת ג’רסי הדוקה שהבליטו את גזרתה. סנדלים מפורזלים לרגליה. שחוקים. שערה הבהיר אסוף על עורפה. ניסה להשוותה עם זו שישבה מולו לשולחן בשמלה רקומה ובשיער מפוזר. המשותף לשתיהן היה אותו קסם שמקורו בעיניים המיוחדות, בקווים הקלושים שבין תנוכי־האף לשפתיים, בהבעה זו שטוהר של גור וטורפנות של חיה נתמזגו בה. מן הראוי להחליף איתה מלה של נימוס. הרגיש שדמו סוער וגרונו משתנק. “ספי, ספי” – נזף בעצמו – “אתה מגורה מעצם הפרידה הארוכה. היזהר מפני יפות”. למען האמת, חברתן של יפות תמיד הביאה אותו במבוכה. גם כשחוה אשתו לצידו. היתה לו תמיד הרגשה שהוא שקוף, שהן יודעות בדיוק מה היה רוצה מהן; ולא היה לו נוח בכך.

– בוקר טוב, מיס. האם ערבה עליך שנתך?

בוקר טוב היה אולי מספיק. ולשם מה “מיס” זה של נער־מעלית, אם אינו זוכר את שם משפחתה.

– בוקר טוב – ענתה בעליצות – וקרא לי קרול, או־קיי?

עיניה נחו עליו בחיבה. או שמא כך נדמה לו. הסירה מבטה, מעלימה עין מן הסומק שהציף את פניו.

– אחד הדברים שאני אוהבת בישראלים, זו הפשטות. רשום לפניך: אני שונאת גינונים.

כשביטאה “שונאת” ניצת ברק בעיניה. “אלהים־אלהים!”, שמע בקירבו קריאת התפעלות ואזהרה. “הנערה הזאת תשגע אותי. תעלול של הגורל. התעללות. מן היום הראשון של המסע”.

לארוחת הבוקר הלכו יחד. להפתעתו נכנסו גם מיסיס ספיירו וג’ון יחדיו. מחשבות שעלו במוחו הבהירו לו איזה מחשבות עלולה כניסתו עם קרול לעורר. החל להרגיש מבטים מופנים אליו ואל בת־זוגו. המלצר הראשי שקבע את סדרי הישיבה נראה לו מרוצה מעצמו. אילו רק ידע כמה הוא טועה, היה בולע את חיוכו המטופש ונחנק בו. לא אני הדג שיעלה בחכה. למרות הפתיון המוצלח. נטל קוביית חמאה מבין קוביות הקרח והניחה על טוסט חם. העבירה בסכין סביב סביב והקפיץ את השארית מן הטוסט אל הצלחת בטרם תימס חסרת אונים.

היה משהו במבטיה שלא הותיר בו ספק. ושמא זה דמיונו החולני ודמיו המורעבים. וספרים שקרא. דבר אחד ודאי, היא נהנתה מחברתו. שמא השתעשעה במבוכתו?

למוחרת כבר היו מספרים זה עם זה שעות ארוכות. על מה דיברו ועל מה לא דיברו. תבונתה לא נפלה מיופיה. וזה צירוף נדיר, היה שב ואומר לעצמו. אדם זקוק מפעם לפעם לספר את סיפור חייו לזולתו. מקצת מן הדברים שופך הוא, על־מנת להשמיעם באוזני עצמו. לא־כל־שכן כשיש אוזניים פתוחות ופנים קשובים, ואלה גם אלה חננם הטבע ביופי שכזה. היתה מסירה גלי שערה הבלונדי אל מעבר לאוזנה, כאילו רצתה להיטיב לשמוע ולהבין. והוא היה מרגיש בקצה אצבעותיו תשוקה עזה לעשות זאת על אוזנה השניה, והיה מעלע גרונו וממשיך לספר. פחד מן השתיקה. התפלא שמספר כל־כך הרבה על עצמו ואינו מזכיר את אשתו ובנותיו. מעולם לא ידע שיש בו עולם פנימי שאינו שזור בהן. עצמו ובשרו. בכל אופן מצא את לשונו עוקפת אותן, כבעל־חוב המונע רגלו משכונת נושים.

להוט היה להשמיע. ולהוט לשמוע. סיפוריה פתחו בפניו עולם חדש. חדש וזר. עלומים בלי עול. לא מוסכמות, לא מוסרוֹת ולא מוסר. לא רדיפת כסף ולא דאגה למחר. עולם שבו היום עיקר וההנאה ערך. עשה חיים ותן לאחרים לעשות חיים. לא כך היו עלומיו. הפסדת, ספי. ואולי לא מאוחר מדי. במקום לבכות על חלב שנשפך שלח ידך אל עטיני הגורל המלאים. כפרה עיוורת רוצה הוא להיניק. קח מה שמושיט לך הגורל היום, וספק אם יושיט לך מחר. עשה מה שקרול היתה עושה, אילו היתה במקומך.

על הסיפון היתה מבלה הרבה בחברתם של אחרים, תמיד גברים. אך לא השאירה מקום לספק שבשביל שיחה רצינית העדיפה אותו על פני האחרים. למרות הלועזית העילגת שבפיו. “אני אוהבת לשמוע את השפה שלי יוצאת מבין שפתיך”. והוא הסמיק. בעצם, בלשונה היא, השתמשה קרול ב“לשון” ולא בשפה. אף שיחקה בלשון נופל על לשון: מיי טנג – יוֹר טנג. עם האחרים שיחקה פינג־פונג, שחתה בבריכה, השתזפה, החליפה מחמאות ועקיצות. איתו היתה משוחחת שעות ארוכות. לפעמים היו מתהלכים ומשוחחים על הסיפון העליון, בין סירות ההצלה. בחרו בפינות שקטות, מבלי שנדברו על כך, שאם־לא־כן היתה שיחתם נקטעת בלי הרף על־ידי אמירת שלום שלה למיודעים בני־יום שהלכו והתרבו מיום ליום. למעריצים שלה, היה אומר לעצמו, לא בלי כאב. היה מקנא לה על רעים רבים ומתקנא בה על רעוּת שבאה לה בלא מאמץ ולבטים. כל־כך הרבה מעריצים, תוך זמן קצר. לזכותה ייאמר, שלא טרחה באיסופם ולא עודדה אותם יתר על המידה. נתאספו מאליהם. סביבה וסביב אחרות. הפנאי, השמש הים־תיכונית הטובה והמסורת של אהבות סיפון, שקל לקשרן וקל לנתקן, עשו את שלהם.

היה מייסר את עצמו כל אימת שחשף בנפשו רגשות קנאה. מה זכות יש לו לקנא לה? חבירה נעימה ומעניינת לשבועיים של הפלגה, ותו־לא. נכון, גם יפה ומסעירה; את הדם ואת הדמיון. ומה בכך? היה מתכחש לעצמו אילו טען שאין כאן משהו מעבר לידידות ולשיחה נעימה. יש. בשרו ודמו סבלו יסורי התיחמות ללא פורקן. אך יהיה מה שיהיה, חזר והחליט בליבו, לא אתן לזה להשתלט עלי. מיום ליום נהנה יותר מעצם המשחק של העמידה בנסיון, כאותו ילד השומר ממתקים ואינו טועם מהם; אגירתם מהנה יותר מאכילתם.

אהבות סיפון הן המצאתם של סופרים. פורקן מוצאים להם הללו בספרם על דברים נרצים כעל דברים שהיו. להד"ם. הבטלה והטלטולים מטילים חשק באבריהם ומפעילים גלגלי דמיונם.

הימים ימי קיץ, הים כחול מאוד ושקט. קרול בוודאי בבריכה. יוסף שכב על כסא נוח, הצל על ראשו בעיתון, שצעק באותיות שחורות גולדה ונאצר ושטחים, עצם את עיניו ושקע בזכרונות. לנגד עיניו המלוהטות, העצומות ברפיון, התנועעו והתחלפו צבעים וצורות, מעשה קלידוסקופּ.

הקיבוץ של אותם הימים כבר זנח גירסא דינקותא של מקלחת ציבורית עליזה, מהבילה ומקרבת לבבות. חוה והוא – רק שנה אחת של צריף מאחוריהם. אולם העזיבות הרבות הקדימו את תורם והם נכנסו לדירה בת חדר אחד; חדר ושירותים. שמחים היו בדירתם ועמלים לטפחה מפנים ומחוץ. שמחתו היתה פורצת מגרונות כל אימת שהתרחץ במקלחת הפרטית המצופה אריחי רצפה. וציפי השכנה שומעת. היתה זו דירה מאותו שלב של חיי קיבוץ שמכלל ציבוריות יצא ולכלל פרטיות טרם העז לבוא. אם מסיבות של הרגל ואם מסיבות של תקציב. בנו את המקלחות פרטיות אך צמודות זו לזו. להוזיל שרברבות וביוב. יוסף חזר מעבודתו, השיל מעליו בגדי עבודתו הכהים על המרפסת וקפץ, מנהם ומזמר, בתחתוניו האפורים, אל המקלחת. עמד תחת המים שעה ארוכה ונתן לעייפות להתקלף מגופו תחת זרזיפי המים החמים. עיניו עצומות למחצה במין עילפון של ליאות וידיו משפשפות בשקיקה. לפתע ברחו לו המים החמים וגופו נשטף בצוננים. קצב נשימתו הואץ. מעבר לקיר פתח מישהו את ברז המים החמים במלואו. היטה אוזנו לאשר סברתו. קולה של ציפי עלה מבעד לשאונם והמונם של המים הזורמים. היא זמזמה את הלחן מן הסרט “מטריות שרבורג”, סרט צרפתי מעודן שראו אותו שבוע בחדר האוכל של הקיבוץ. לנגד עיניו העצומות למחצה עלתה דמותה החשופה מסתבנת ומעלה קצף על חזה ועל זרועותיה ועל שערה הסתור ועד אל בינות סתרי־סתריה. דמיונותיו העלו קצף על שפתיו ודוק של שכרון על עיניו. זקף אוזניו לשמוע כל קול שבקע מעבר לקיר, להזין את דמיונו ותשוקתו. הקיר היה כלא היה. ראה אותה עומדת מולו בטווח יד, מחייכת חיוכה הממזרי־הזומם, שהכיר זה מכבר. דמיונו אף תיקן עיוותים שעיוול לה הטבע. אחר הכל רק פניה מגושמים. “סוסה אצילה מיוחמת” נוהג היה לכנותה בינו לבינו.

המגבת היתה לוהטת ממגע גופו. אילמלא רטיבות שבה היתה מתלקחת. משפשף היה את גופו עד שהאדים, וכאב דק שהותירה המגבת אחריה היה מענגו. לפתע פסקו המים גם מן הצד השני. נשימתו נעצרה. הצינורות נשתנקו כמה שינוקים ונשתרר שקט. גם קולה נדם. האם הוגה היא בו כשם שהוא הוזה בה? כאילו שמעה את שאלתו, עלתה ובאה מעבר לקיר ספק שאלה ספק אמירה: ספי, זה אתה. לא הרימה קולה, כאילו ידעה שאוזניו נטויות וכולו דרוך. ניקה את גרונו וכל מה שהוציא היה: אהמ… כן. אזר אומץ והוסיף: מה יש?

– תגמור מהר ותיכנס אלי… אני רוצה להראות לך משהו.

ליבו הלם בחוזקה. נחפז ללבוש בגדיו מבלי דעת אם עומד הוא להיענות להזמנתה. כמו שמעה הרהוריו ופקפוקיו הוסיפה מלים מרגיעות: אני רוצה שתראה מה קורה אחרי שאני מזרימה קצת מים. מוכרחים לתקן את המקלחות המחורבנות האלה. מששמעה שהוא שומע, חזר כוח דיבורה המפורסם לאיתנו והמלים דחקו זו את זו: היא משגעת אותי המקלחת הזאת. אני רוצה שאתה תתלבש על זה. השכן שלך נפש יפה מכדי להטריד את מרכז הבניין. וממילא הוא יצא אתמול לשלושים יום מילואים.

אם הרישא עודדה את כניסתו אליה, באה הסיפא וקלקלה. היו לו שניות מעטות להחליט. מחשבות שהתרוצצו במוחו אותו רגע! רק סיוטים יודעים דחיסות כזאת של מאווים ופחדים. דומה היה לצנחן שמצנחו לא נפתח מעליו ויודע הוא שתוך שניות ספורות יוכרע גורלו, ועליו לעשות!… מה??

אזר את כל כוחות נפשו ונכנס אליה. ראה אגם שעלה על גדותיו, כלשונה, במקלחת שלה. ראה עוד דברים שלא התאמצה להסתיר ונמלט משם בהמיית־דם ובפיק ברכיים. אילו היה נשאר שם עוד דקה או שתיים היה יצרו מכריעו. בחדרו, שרוע על הכורסה, הרגיש כטייס שהנחית את מטוסו נחיתת אונס. הוא עוד סוער ומטוסו עוד בוער, וטרם יצא מכלל סכנה, אך עיקר האימה כבר מאחוריו. רגליו שוב עומדות על הקרקע.

 

ה. טרגדיה    🔗

– אמריקאית. אלא מה? אבל אם אתה רוצה לדעת, הורי הם מיוון. מכפר קטן. ביקרתי שם, בדרכי לישראל. וזה היה משהו!

אור ניצת בעיניה. ליקלקה שפתה העליונה בלשונה, משל רצתה לשוב ולטעום מאותה חוויה.

– היית פעם ביוון? כן, סיפרת לי שהיית. אבל בוודאי בילית את כל זמנך באקרופוליס ובמוזיאונים. כפר יווני לא ראית. רחוק. מבודד. שאוטובוס חורק ומאובק נכנס אליו פעם אחת ביום ופורק שניים שלושה נוסעים ועז וחבילת חציר. באתי לכפר לבדי. לא רציתי שמישהו יפריע לי. שמישהו יראה בהתרגשותי. אני רגשנית. רואים עלי? דווקא מנסה להסתיר את זה. כל ימי חיי שמעתי סיפורים על הכפר הזה. שם הכיר אבי את אמי. שם ידע אותה לראשונה. אמא סיפרה לי, לאחר התאונה. “הוא היה הראשון – והאחרון”, אמרה לי יוונית ותירגמה לאנגלית. כל־כך גאה היתה בזה. אשה שלא ידעה את טעם החיים.

אצבעותיה היו מסלסלות בשערה מבלי משים. עיניה היו נעוצות בכפות רגליה היחפות. אצבעות האחת שיחקו באצבעות השניה משחק נאפופים. הן שבו את מבטיו. פכר את ידיו והרגיע את הרטט שבא לקצות אצבעותיו. יושבים היו על שני כסאות־נוח צמודים, מובדלים מכל השאר. עיניו טיפסו ועלו עד לברכיה. מתוך שכפה עליהן לא לטפס ולעלות יותר, נצמדו בשקיקה אל אותם נתיבים שמאחורי הברך, שהיו מזמינים את אצבעותיו לרפרף על פניהם בליטוף, הלוך ושוב, הלוך ושוב.

– הגעתי לכפר בשעת בין־ערביים. עדר כבשים חזר אותה שעה מן המרעה. יש אצלכם כבשים בישראל? לא ראיתי, אתה יודע, בשבילי זו היתה פעם ראשונה שראיתי עדר. בחיים. גלים־גלים של פעיות וצלצול ענבלים צלול. ומשק טלפיים על סלעי השביל. טלאים וטליות קיפצו אל־על כמו נערים שובבים, שבעים ושמחים ומרוצים. התחלתי להבין את אמא שלי. לגדול במקום כזה ולא להיות רומנטית, זה כמו לגדול בניו־יורק ולא לשנוא אותה.

– העדר עבר על פני שעה ארוכה. הכבשים התחככו בי מימין ומשמאל נושמות ונושפות במעלה השביל. היו שעשו עיקוף קטן סביבי, נועצות בי עיניים מימיות חשדניות. אבא שלי היה רועה בנעוריו.

– אתה לא תלעג לסנטימנטליות שלי, נכון? אתה יודע, ג’ו, יש משהו נפלא במבטים המקשיבים שלך. אמרתי לך כבר? אתה מתייחס בכבוד ובהבנה לכל מה שאני מספרת. אין בך אותו ליגלוג ואותה עוקצנות שבהם מתגנדרים גברים ומעמידים את עצמם מעליך, כשכל מחשבתם מרוכזת על דבר אחד: איך ומתי יצליחו להיות עליך. אתה שונה, ג’ו. וזה מה שאני אוהבת בך.

ידו נרתעה מתחת למגע מרפרף של שתי אצבעות חמות שלה. נטלה אצבעותיה ונעצה אותן בשערה. חייכה פנימה. שלוותה נטרדה; לא שבה אליה, עד שמצאה בכליה סיגריה והציתה אותה. ריכזה מבטה בסלילי העשן.

– נתכוונתי לשהות בכפר יום־יומיים ונשארתי שלושה חודשים. כזאת אני. גם לקיבוץ באתי לשבועיים־שלושה ונשארתי כמה חודשים. אני אוהבת מקומות חדשים, אנשים חדשים. אני אוהבת חיים פשוטים. אינני יודעת איך אחזיק מעמד בניו־יורק. לא אשאר שם הרבה זמן.

– לאט־לאט רכשתי את אמונם ומצאתי שפה משותפת איתם. שני הדברים היו קשים מאוד. מהבית ידעתי רק תריסר מלים יווניות. ואז סיפרו לי. הנשים. לא הכול הבנתי. אף פעם לא עלה על דעתי לשאול את הורי למה באו לאמריקה. זה היה כל כך טבעי שכל אדם ירצה להגר לאמריקה, בעיקר מארץ עניה כמו יוון, שלא עלה על דעתי מעולם לשאול לסיבות. מסתבר, שהיתה גם היתה סיבה. אמי היתה מיועדת לאחר, לבן־דודה, ענק בשם אנדריאה. והיא לא רצתה בו. פחדה לומר מלה. אבי היה ידידו הטוב ודרכו התקרב גם אליה. ראה בצערה. רצה בה בכל מאודו, אך לא מלאו ליבו לבגוד בריעו. שבוע לפני החתונה הציע לו החתן להילוות אליו העירה. נוסע הוא, אמר לו, להילולת־עלמים אחרונה, לפני שיהיה במעשים כאלה חטא כלפי שמיים. נסע איתו. לא העלה על דעתו טיבה של “הילולת־עלמים”. אותו לילה ברח מידידו והלך ברגל חזרה אל הכפר. בלילה שלאחריו נעלמו עקבות הכלה ונעלמו עקבותיו. עברו שנים עד שנודע בכפר שהם באמריקה. ומיום שנודע הדבר התחיל אנדריאה לאסוף כספים, בדרכים כשרות ובלתי כשרות, כדי לנסוע לאמריקה ולנקום באבי. בכפר מאמינים שזאת לא היתה תאונת דרכים. אנדריאה, הם אומרים, נמצא עתה בברזיל.

– איך קיבלו אותי בכפר? חלקם קיבלו אותי כבת משפחה אבודה שחזרה ונמצאה בדרך נס. חלקם ראו בי מזכרת עוון. אלה גם אלה היו אדיבים וידידותיים. קרובי משפחה רחוקים שברחוקים קרבוני וארחוני. טרחו להסביר את קרבתם הרחוקה אלי, לאחר שנודע להם שבת נספוּלוֹס אני. אילמלא העיניים, שהן “הסמל המסחרי” שלנו, לא הייתי מאמינה שיכולה להיות קירבה כלשהי ביני ובין אנשים אלה. במנהגיהם ובאמונותיהם הם טרם נכנסו לאלף השני לספירה.

– מה עשיתי כל אותם הימים? תפסתי שלווה. מעולם לא הייתי שליווה יותר. רחצתי בים. ושכבתי בשמש, ערומה, בין הגפנים. שוב אתה מסמיק. מתאים לך. עזרתי להם בעבודות השדה ובעבודות החצר. חייתי את חייהם. ראיתי באור חדש את אבי ואמי. שני אנשים מסכנים. טרגדיה יוונית במהדורה אמריקנית. תחילתה בעלם רועה־צאן ובעלמה יפת־עיניים וחסרת־השכלה הרוקמת בגיל חמש־עשרה את שמה ואת שם בן־דודה על סדיני כלולותיה, וסופה בחריקת בלמים, בגוויה פעורת עיניים של פועל מאפיה מיוגע ובאלמנה היסטרית שקפצה עליה זיקנה בגיל ארבעים. פריה של טרגדיה אני. פריה המוצלח. יש לי אח אחד. לא־כל־כך בסדר. אמא מאמינה שטירופו הוא עונש האלים על בריחתה מחתנה. נשמע עתיק מאוד ויווני מאוד ובנאלי מאוד, לא? אמא נולדה במאה העשרים וחיה במאה העשרים בארצות הברית של אמריקה הפוזלות כבר אל המאה העשרים ואחת. אין חדש תחת השמש.

קרול סיפרה והאוניה המשיכה בדרכה מערבה.

 

ו. משורר שני העולמות    🔗

לפני שחגגו עשור לנישואיהם, ואולי ימים אחדים לאחר החגיגה, נתגלגלה שיחה ביניהם. בנעורי סבור הייתי, אמר לה, שאין נישואים יכולים להימשך עשור שלם באושר ובשלווה. אמרה לו חוה: אין פלא, הלעטת את עצמך בספורים וסרטים. מפחיד אותי, ענה ואמר, האושר הזה שנפל בחלקנו. אל תשתטה, נתלתה בו ונצמדה להרגיעו. רוח של חרזנות דבקה בה, כבשעות של קורת רוח. פתחה וחרזה: מי שיצריו עבדיו גורלו נתון בידיו. אשרי המאמין, אמר לה. אשרי המאמין במין, התלוצצה.

מלה זו של ליצנות נפלה עליו כטיפת מים על ברזל מלובן. הוא נפל עליה ולא ניתק ממנה עד ששבעו זה את זו. לאחר שכילו מעשיהם, מתנשמים ומתנשפים, מתנשכים ומתנשקים, נמשכה השיחה במקום שנפסקה.

– מי אמר שנישואיהם זה לא שיא השיאים. – אמר־שאל.

– לא אני!

– אמרי לי כמה את אוהבת אותי.

– אתה יודע כמה אני אוהבת אותך: מיליון!

– זה טוב. – ולאחר שתיקה: אך כמה זמן זה יימשך?

– כמה זמן? כל עוד אני חיה. אני נשבעת.

– את יודעת, נישואים טובים זה דבר פנטסטי. הייתי עושה זאת שוב ושוב, עם עוד חמש כמוך לפחות.

הנימה האמיתית, שהתעטפה בהגזמה ובבדיחות־הדעת, הקפיצה אותה בגוף ונפש. ליאותה ברחה ונמוגה והיא זינקה ורכנה עליו כפרש המרסן את סוסו המשתולל. היתה מכה בו באהבה ומדגדגת ומורטת בעדינות מכאיבה במקומות התורפה שבו, המוכרים לה היטב בתורפתם, מכה ומאיימת ומורטת ומזהירה: שלא תעז לומר מלים כאלה, שלא תעז לחשוב מחשבות כאלה. והוא מתמוגג מפחדים וכאבים של ממש ועוד יותר מצחקוקים שאיבד שליטתו עליהם. ומבטיח. מבטיח שלא יגיד לעולם מלים כאלה.

– ואם יבואו בליבך הרהורים כאלה?

– מבטיח שלא לבטא אותם בשפתי.

– לא! לא! איני מסכימה. אתה נבזה, אתה חדל אישים. אתה…

לא כל הגורלות שווים. הנה הוריה של קרול.

נתז של מים קרים נטל נשימתו והפעיר את פיו. קרול נטלה מגבת והחלה להסתפג בה כשהיא מתיזה לעברו מלות קנטור.

– תפסיק כבר לחשוב! אתה נראה עצוב כשאתה מהרהר. טבול את גופך במים וצנן את מחשבותיך.

– אילו אפשר היה לטבול את ההרהורים לבדם…

– עם השיניים התותבות בכוס, ליד המיטה – המשיכה באותו הטון.

– אני זקן ממך, אבל לא עד כדי כך.

– מה השעה אצלך? – שינתה את הנושא.

– אחת עשרה וחצי. שמתי לב שאין לך כלל שעון. תני לי את כתובתך ואת תאריך יום־ההולדת שלך ותקבלי מתנה שעון־יד.

– לעולם לא תקבל את כתובתי. ולעולם לא אענוד שעון. אני אוהבת להיות חופשיה. ראית פעם ציפור עם שעון?

וכשראתה שהוא קצת נעלב, ניסתה לפייסו: – יפה מצידך שחיכית לי פה.

– היית צריכה לראות באיזו סבלנות חיכו לך הסנדלים שלך כאן – אמר והצביע על זוג סנדלים מפורזל ושחוק, שעמד ליד כסאה הריק, מוכן לצאת לדרך.

– בסבלנות של סנדל.

– את יודעת, משורר אחד שלנו טבע דימוי נפלא: “אחכה לך כמו נעליך”. מוצא חן?

– אבל אתה תמיד קצר־רוח.

– לא דיברתי על עצמי.

– הגיע זמן שתדבר על עצמך.

ולאחר הפסקה, תוך כדי לבישת חלוק שקוף שהבליט כל מה שהתיימר להסתיר –

– אתה תמיד בורח אל המשוררים. ועוד אל המשוררים שלכם, הכותבים עברית. אתה אוהב לשחק על המגרש שלך, מה?

– אין זו אשמתי שבארצך המשוררים המעטים הולכים לאיבוד בין כוכבי סרטים וגורדי שחקים.

– הסתכל אלי, בוֹי – עשתה מן המגבת שוט והצליפה בו, מעשה־משובה – בשבילך אני יווניה. אם אתה ישראלי, אז יוון היא ארצי. ומשורריה משוררי. והם גדולים מכל משוררי העברית שלך ואפילו מן המשורר הזה שלכם המתחייך מעל שטרות הכסף.

ולאחר שהתפרקדה על כסאה, לצידו, הביטה נכחה במבט עייף בוהה והוסיפה:

– אתה יודע, אתה האדם הראשון שסיפרתי לו את כל קורותי. אינני יודעת במה זכית לכך. אמא שלי היתה בוודאי אומרת שזאת אהבה.

– ומה הבת שלה אומרת?

– אמונות תפלות! עכשיו פשוט הבשילו בי חוויות הביקור ביוון, שהחזיר לי את העבר שלי. בישראל הייתי עסוקה בהווה שסאן סביבי.

– אני שמח להיות הרשמקול שנקלע בדרכך.

– לא־לא. הרבה יותר מרשמקול. האמת היא שאתה הגבר הראשון…

– והאחרון?

– שמע, תהיה שוב רציני – כמו שאני אוהבת אותך. אתה הראשון שלו סיפרתי שאני ממוצא יווני. עד הפגישה איתך הייתי אמריקאית, ותו לא.

– הלא תכעסי אם אספר לך שוב על משורר שלנו? אחר, בלי נעליים ובלי כסף. קרוב אל המשוררים שלך יותר מכל משורר אחר שלי.

– השעון שלך מראה עשרים דקות לשתים־עשרה. עשרים הדקות עד ארוחת הצהריים הן שלך ושל המשורר שלך. כולי אוזן. שוּט.

– נסי לתאר לך עלם יהודי צעיר, מתולתל ומשופם, בן גילך…

– אני מנסה, הוא יותר נועז ממך.

– אל תפסיקי אותי. הוא יוצא מביתו ברוסיה ללמוד באוניברסיטה שבגרמניה. שם הוא פוגש נערה רוסית, ממשפחת אצילים נוצרית אדוקה; בת ארצו ונוכריה לעמו, בת תרבותו ושפתו וזרה לעולמו הרוחני ולשפה שבה כתב את שיריו כולם. תופעה שקשה להבין ולקלוט: בחור שגדל על ברכי השפה הרוסית והגרמנית, פתוח להלכה ולמעשה לשתי תרבויות אלה ולתרבות יוון־אירופה שמאחוריהן, וכשהוא בא לבטא את רגשותיו הוא פונה אל שפה שאיש בעולם אינו מדבר בה. את שיריו כותב הוא בעברית. רק עברית הוא כותב. ושירים נפלאים. בידיעה שקומץ אנשים בלבד יוכל לקרוא ולהבין. בהרגשת שליחות נבואית. בהזדהות מפתיעה עם נביאי השקר דוקא.

והעלם הזה פוגש בעלמה האצילה, הלומדת מוסיקה ומנגנת להפליא, ונשבה בקסמיה. האהבה והמוסיקה סוחפות את שניהם ומגשרות בין עולמות ־רוח רחוקים. והמשורר מכריז שהעולם ייגאל בשיר ובמנגינה.

– היפי?

– בכל רמ“ח איבריו. ובכל שס”ה שיריו. ההיפי היהודי היחיד בדורו. שיריו מלאים שנאה למלחמות, בוז לפוליטיקאים, האלהת האהבה, ראיית המוסיקה והאמנות כדבק בין בני האדם, ניתוץ כל המוסכמות.

– תחזור לקראסאביצה האצילה. מה קרה ביניהם? היא התחילה ללמוד עברית.

– לא. היא סרבה ללמוד. היתה בה התנגדות עמוקה לשפה העברית ולתרבות היהודית. אבל אל תיבהלי. ארגיע אותך ואומר מיד – המשורר התחתן עם בת האצילים. חי אתה עד יומו האחרון. אבל איזה חיים! שתי אהבות היו לו בחייו והן מעולם לא נפגשו: אשתו הרוסיה ושירתו העברית. אהובתו הנוצרייה ויצירתו היהודית. הוא הטיף לעמו לגשר בין שני העולמות ולא הצליח להקים גשר בביתו פנימה. את יכולה לתאר לעצמך הרגשתו של משורר שאשתו האהובה אינה מנסה, מסרבת אפילו, לקרוא ולהבין שורה אחת ממה שהוא כותב? את יכולה להבין, את כאישה, הרגשתה של אישה גאה זו שנשארה נאמנה עד סוף ימיה לדתה, לשפתה ולתרבותה וסירבה להתקרב, ולו כהוא זה, אל עולמו של בעלה? והרי היא אהבה אותו. אהבה עזה.

– אין לי ספק שהיא גם שנאה אותו. מבלי שאכיר אותה. או אותו.

האוניה היתה מיטלטלת עתה טלטלה עזה. אנשים הצטופפו ליד המעקה מצביעים לעבר יבשה רחוקה. השניים לא שמו לב לכל זה.

– אפשר שאת צודקת. הוא הביא אותה אחריו אל ארצו וניתקה מביתה וממשפחתה, משפחה עניפה מכובדת, שנידתה אותה ומחקה אותה משורותיה.

– ומדוע לא ניסה להיקלט בחברה שלה, בארצה שלה? מדוע היה עליה דווקא לוותר על עולם שאהבה?

– הוא ניסה. אך המשפחה והחברה דחו אותו. יהודי. ועל יהדותו כמובן שלא היה מוכן לוותר.

– אבל היה מוכן שהיא תוותר על דתה ועל קשריה עם ארצה ועם משפחתה. מדוע כל־כך מובן לך שהוא לא ויתר על לאומיותו ועל השקפותיו, ואתה כועס על שהיא התעקשה ושמרה עליהם.

– אינני כועס. אני מנסה להבין. אך שמעי עד הסוף. הם חזרו מגרמניה לרוסיה. רוסיה לא היתה מוכנה לשכוח שהוא יהודי.

– והחברה היהודית בארצך שכחה שהיא נוצריה?

– לא. לא שכחה ולא סלחה. ולא קיבלה אותה. אבל זה מובן, על רקע סירובה להתקרב…

– ולהתבולל, ולהתגייר כמובן. האין זה מקביל לסירובו של המשורר להיטמע ברוסיה ובתרבותה?

המבט המאשים בעיניה של קרול הלך והצטעף. עיניה הביטו בו עתה כאילו הוא שקוף. לשונה ליחלחה את שפתיה.

– שני אנשים גאים ונאמנים להשקפותיהם – כך הם מצטיירים בעיני. אתה יודע, אני מתחילה לאהוב אותם.

– תפסיקי לאהוב את כל העולם!

– אתה כועס. רותח. על זה שיש בי אהבה?

– הבטחת לי עשרים דקות, לי ולמשורר שלי. ואת דוחפת את עצמך פנימה. זה לא הוגן.

– טוב. ספר מה היה הסוף. זה מעיק עליך כאילו אתה היית אותו משורר, או שמא אתה הבן?

יוסף עשה בידו תנועת שלילה נמרצת, מפזר את החשד ואת עשן הסיגריה, שלא ערבו לו.

– רק בת היתה להם. וכשנולדה התעוררה בעיית השם. המשורר רצה לתת לבתו שם עברי. אבל האשה ניצחה. “ממילא בתך אינה יהודיה. מה טעם יהיה לה שם יהודי?” והבת נקראה איזולדה. לא שרה ולא רינה ולא ציפורה. האם ראתה בשמה של הבת, שצרם את אוזנם של היהודים הציונים שסובבו את בעלה, נקמה נפלאה.

– אולי פשוט אהבה את השם הזה? אולי רצתה להשאיר לבת שנולדה נוצריה חופש פעולה, ומרחב נסיגה מן העולם, שבו היתה אמה אומללה?

– היו לה עוד כמה הפגנות כאלה, ועל כן אני מניח שהרגשת נקם דחפה אותה. בשבתה בארץ ישראל היא התרועעה דווקא עם נזירים ונזירות ובילתה חודשים ארוכים בין כותלי מנזרים. היא עשתה זאת כדי להרגיז את בעלה ואת ידידיו, שאיימו לגזול אותו ממנה.

– אילו היו נשארים ברוסיה והמשורר שלך היה ממשיך לכתוב שירים עבריים – האם היית מפרש, שעשה זאת כדי להרגיז את אשתו ואת משפחתה?

– זה נראה לך אותו הדבר? – יוסף החל לכרסם ציפורן, מבלי משים.

– מצידו השני של המטבע, כמובן. טבעם הדומה משך כנראה שניים אלה זה אל זו.

– לי בכל אופן זה נראה כדרמה טרגית מאין כמותה. בעיקר אם נצרף לתקציר חיים זה את סופו.

– שניהם מתו.

– שניהם מתו. היא האריכה ימים כשלוש עשרות שנים אחריו. על מותו שלו לא אספר לך. אותו היכרתי רק משיריו, שבהם הטיף לקירוב העולם היהודי שלי אל עולמך שלך – יוון ותרבותה. אותה פגשתי פעם: אצילה, עתיקה, תרבותית, גאה; מלכה בגלות; מנגנת להפליא על הפסנתר, מדברת ברהיטות כמה שפות אירופיות. יופי דועך שבזקנתה העיד על קסם נעוריה. דיברה באהבה על בעלה המת, בשנאה יוקדת על עולמו הרוחני החי. קינאה בו שהצליח לא להינתק מעולמו; שטמה אותו שאילצה להינתק מעולמה שלה ולחפש צל־צילו במנזרים שבארץ הקודש.

ראיתי אותה שנית לפני שבועות אחדים. באתי לחיפה לסדר את ההפלגה. הלכתי ללון אצל אותו הידיד שהפגיש אותי לפני עשר שנים עם אשת המשורר־שהערצתי. הייתי שקוע כולי בהכנות לנסיעה. “ועל האהובה המשותפת שלנו אינך שואל?” למראה מבט התמיהה שהחזרתי לו פירש את דבריו. “תוכל לעשות עימה חסד אחרון – עם אשת־המשורר – אם תגמו את עסקיך עד שעת הלוויה”. קולו היה אדיש. כשראה את תגובתי הוסיף בהעמדת פנים של צבר קשוח “אינך חייב להעמיד פני אבל. אשה זאת חייתה תשעים ושתיים שנה. הלוואי על כולנו”.

יוסף הנמיך את קולו. בלע את רוקו פעם ופעמיים וניקה את גרונו בכיחכוח. לפני עיניו כמו ניצב חי המראה שאותו ניסה עתה לתאר.

– שמונה אנשים ליוו לעולמה את אלמנתו של המשורר העברי הגדול. אני הייתי התשיעי. שניים־שלושה סופרים; ארבעה־חמישה בני משפחה. את הטכס ניהל כומר ערבי־פראבוסלבי. התפילות נאמרו בשפה הערבית. בבית העלמין הנוצרי בחיפה עמדתי והיזלתי דמעות. לא על מותה. על חייה.

שתיקה עמוקה. קרול קמה והחלה לצעוד בכיוון לחדר האכילה. צועדת כמו בהלוויה, חשב והזדנב בעקבותיה. לפתע נפנתה אליו ולאחר בדיקה חטופה לראות אם הם לבדם, התיזה: למה סיפרת לי כל זאת?

– כדי שתביני מדוע איני דופק על דלתך בלילה.

– תירוץ, נערי, תירוץ.

– למה את מתכוונת?

– מצחך שלך חוסם בפניך את הדרך, ג’ו.

 

ז. בראשית    🔗

שעות ארוכות היתה חוה עוסקת בהכנת שיעוריה. זקוקה היתה לשם כך לשלווה ולריכוז ולא נותרה לה ברירה אלא להקדיש לזאת את לילותיה, לאחר שהבנות הלכו לישון. יש מורות שעיקר עניינן הילדים והן מפיקות סיפוק מן המגע עימם ומן השליטה בהם, ויש מורות שמעייניהן בחומר וסיפוקן מן המגע עם החומר הנלמד ומשליטתן בו. חוה היתה מן הסוג השני. מכל המקצועות שלימדה אהבה ביותר את התנ"ך. ומכל הגישות האפשריות אל ספר זה, שהכל בו, והרבה דרכים מובילות אליו, נקטה בגישה הספרותית־לשונית. אולי בהשפעתי, הרהר יוסף, שזכר שיחות רבות שהיו לו איתה על כך. חיבה מיוחדת היתה לה לסיפורי יוסף. לא הכחישה ששמו קשור לכך, אך בעוד שהוא טען שאהבה את סיפורי יוסף בגללו, עמדה היא על דעתה שאהבתה ליוסף הצדיק קדמה לאהבתה אותו.

לילה אחד, בשעת רצון שבאה עליו בעקבות שובע, גילה לה מה שהיה גלוי רק לו לעצמו, שמימי הילדות העמיד לפניו כאידיאל את יוסף מסיפורי המקרא ומן האגדה. לימים חיפש וקרא כל מה שנכתב עליו. מה גם ששם אמו שלו היה רחל. אפילו חלומות גדלות שהיו בו, מאותם שליבא לפומה לא גלי, היו בבואה של סיפורי יוסף ואגדות ומדרשים שנכתבו עליו. אולם אותן האגדות שבנו תילי תילים על נישואיו של יוסף עם אסנת בת־פוטיפרע המצרית הטרידו את מנוחתו. כשהציעה חוה לקרוא לבתם הראשונה בשם אסנת סירב בפסקנות. וברוגזה. וכשהעלתה סברה מה סיבת סירובו, עלתה חמתו עד להשחית. “אבל אתה תמיד תהיה יוסף שלי. שום דבר בעולם לא יהפוך אותך לפוטיפרע או לפוטיפר”. למראה סערת נפשו נכנעה חוה. בהיוולד הבת השניה היה השם אסנת תלוי בחלל האויר כענני־סופה, אך איש לא העלה אותו על שפתיו. חוה עשתה עצמה כשוכחת.

עבודת־הגמר שלה בסמינר עסקה בחקר הרקע החברתי והפסיכולוגי של מוסד הפילגש בתקופת האבות. משהו מעין זה. שיקעה בה מרץ בלתי נלאה, כוחות גוף ונפש, עד שמצאה עצמה מזדהה עם שרה ורבקה ורחל ולאה ובאה אליו אל בעלה בהצעה שתמצא עבורו איזו אמה או שפחה להשלים את אושרו.

– איך ההצעה שלי באוזניך – מזעזעת?

– כלל וכלל לא. לכל היותר משעשעת.

לאחר שכיבו את האור היתה מסבירה לו בנאומים ארוכים כמה תבונה היתה בנשים הקדמוניות הללו, כמה התחשבות בצורכי הגבר וכמה אהבה אל הבעל היו באקט הזה שסופר בפשטות נפלאה “ותתן לו את שפחתה לאשה”.

הסכמתו הלאה והלאקונית לדבריה הרגיזה אותה והולידה לילות רבים של שינה טרופה וטרודה גב־אל־גב, נזהרים שלא לגעת זה בזו באצבע, במרפק או במלה. היא ביקשה בנפשה שבעלה ישחק את תפקידו של הגבר המאמין במונוגמיה ורואה בה שיא הקידמה, ביקשה לשמוע שהיא משביעה את כל רעבונותיו ואין לו חפץ באחרת.

– תודה, שהיית רוצה באחרת.

– אני מודה. אפילו עכשיו. מיד. – ניסה לשוות לקולו גוון של בדיחות־הדעת.

– ולא חשוב לך מי. העיקר שתהיה אחרת. לא אני.

– העיקר אחרת. ושגם תדבר פחות ולא תלמד בסמינר.

– תפסיק עם החוכמות האינפנטיליות שלך. אני מדברת בכל הרצינות.

– בכל הרצינות. תביאי לי אחרת. את יודעת מה, אל תטרחי, אני אמצא לי כבר לבד.

– אוה, זה לא! כאן נעוצה התבונה של האשה ושל החברה הפרימיטיווית. אם אני אבחר לך אותה ואני אמסור לך אותה מרצוני החופשי – לא תיווצר בי קנאה.

– לא. בכלל לא. את – וקינאה?

– לא אם היא ממעמד נחות. שפחה. אמה. פילגש. שנינו נסתכל עליה מגבוה.

– אני מתחייב: תמיד מגבוה. מלמעלה.

– אתה תפסיק להתחמם. התלהבותך בולטת לעין. אני מוסרת לך אותה מרצוני ואני מגרשת אותה, ברצותי. השלטון בידי, הרסן…

– קחי את השלטון והביאי לי פילגש. אני מוכן לחתום חוזה בזה הרגע.

– אם אתה כל־כך זקוק לכך, כפי שאני שומעת ומרגישה, אני מודיעה לך שהרשות בידך למצוא לך פילגש. לא אכעס. מבטיחה. לא היית צריך להתחתן בבתוליך. זה יעיק עליך עד יומך האחרון.

ולאחר שתיקה מעובה ודחוסה:

– הצרה איתך, כמו שאני מכירה אותך, שלא תבוא סתם אל אחת עד אם התקשרת אליה, וכשאתה מתקשר – זה פלוֹנטר שלעולם לא יוּתר.

הוא אנס לשונו לשתוק. ידע שאם ידבר, יקל עליה. אך לא ידע מה לאמר. לא רצה להכאיב. וסירב לשקר.

– חפש לך הרפתקה – נסחפה חוה בדבריה – טעם מה שלא טעמת בנעוריך. וסוף פסוק. אחרי זה אני רוצה אותך בחזרה. רוצה אותך שוב – שלם, שבע, מאושר.

– אבל אני מאושר איתך. טוב לי עם הטיפשה שלי.

– אז מדוע אינך אומר?!

– אני…

– בוא אלי, בוא! מהר.

 

ח. בין שני הרים    🔗

קרול הציתה סיגריה. הוסיפה לנענע את הגפרור לאחר שכבה. נעצה ביוסף מבט חודר כקרן המנסה לפצח כספת. תאיבה היתה לדעת מה לעזאזל מניע אותה – הרצון לדעת מה האוצרות החבויים שם, או הרצון להשתלט על אוצרות אלה? יצר הסקרנות או יצר הבעלות? וההיבעלות, גיחכה לעצמה. כבר שבוע כמעט שלא בא אליה איש. לנזירות יש לפחות אלהים ובן־האלהים ורוח־הקודש. והיא מבלה ימיה בשיחות ובשחיות ולילותיה – בציפיה צמאה. ברנש זה, הבולע אותה במבטיו ובועל אותה בעיניו, עומד כחיץ בינה ובין גברים אחרים על האוניה, שכבר רמזו לה רמוז ושוב. מבטיו הרעבים חיבבו עליה את עינויי הצמאון, שלא היתה מורגלת בהם. מצח רחב. סנטר מחודד. זרועות שריריות. אצבעות המשחקות זו בזו ומזמינות את ידך הקטנה להיבלע ביניהן. שערו סדור תמיד, כמוהו כמחשבותיו, המעלות קמטים במצחו. ומבטיו חדים תמיד, כחצים שלוחים מקשתות שיער סבוכות ושיחתו שנונה וכנה. וכובשת.

– בעשרת הדיברות שלך כתוב גם “לא תעשן?”

– א…המ!

– לך איפוא אחד־עשר או שמא ויתרת על אחד מן המקוריים?

– בכל אופן, לא על זה שאת חושבת.

– אתה תמיד חושב, שאתה יודע מה אני חושבת. אז על מה אני חושבת עכשיו?

רגלה הימנית היתה נכנסת אל הסנדל ויוצאת ממנו בחוסר־שלווה ובאי־נוחות. הם ישבו על דופן של סירת הצלה, פניהם מופנים אל הארובה העבה, המעלה עשן סמיך.

– על… מעמד הר סיני.

– רד. משהו הרבה יותר פרוזאי, וארצי, וקרוב.

– על הברנש עם המקטרת. בעל הפיאה הנוכרית. זה שמסתובב סביבך על הזמן.

– הקינאה מדברת מתוך גרונך, קידוֹ. אמרתי לך על מה ולא על מי. וזה לא מה שאתה חושב; הוא פשוט רוצה למכור לי מריחואנה. המשך לנחש. בינתיים אתה רחוק.

– נכנע, אינני יודע על מה חושבת עלמה המכורה לסמים.

– מכורה לסמים. איזה ביטוי! – צימצמה את עיניה ונתנה בו מבט מלגלג. נחיריה נתרחבו בנסיון לשלוט ברוחה – אתה כועס. וזה מכער אותך. תיכף תתחיל להטיף לי. וזה יהיה הסוף. איני מכורה לשום סם ולשום אדם ולשום רעיון. אני אשמור על עצמי חופשיה מן המוסכמות; מאלה של דור הורי ומאלה של דורי, שהסמים חלק מהם. – כמו להכעיסו נתרוממה ברכה מולו ונחשפו כל חמוקיה, אך היא לא הרגישה בכך והמשיכה בשטף דיבורה – אני מעשנת כשאני רוצה. ומה שאני רוצה. ועם מי שאני רוצה. Put that in your pipe and smoke it!

– אם כן, חשבת על מריחואנה וציפית שאנחש. לא הייתי מנחש לעולם.

– מה פתאום?? אתה העלית את הנושא. אני פשוט חשבתי על הסנדלים האלה, שצריך כבר לזרוק אותם. ואני מתכוונת להטיל אותם לים התיכון שלי. קורבן. אבל רק אחרי שאקנה זוג אחר.

– ובשביל מה לך סנדלים? הרי רוב הזמן את הולכת יחפה, מיום שהתחלת להרגיש את עצמך בבית על האוניה הזאת.

– לחדר האכילה אני באה תמיד בסנדלים. ו…יש אנשים הראויים לבעיטה, וגם את זאת אינני עושה ברגל יחפה.

– יש חנות קטנה במרתף האוניה, ליד אולם הקולנוע. אולי תמצאי שם סנדלים.

– יש לי חשק לסנדלים איטלקיים. מחר נעגון בנאפולי. הקפטן אמר לי שנוכל לרדת לכמה שעות. תבוא אתי?

– כמובן.

– לפני שתתחייב: ייתכן שיארגנו למעוניינים טיול בזק לפומפאי. ואתה… חובב עבר אתה.

–…כמו כל מי שאין לו עתיד. אני אלך אתך לקנות סנדלים. לראות את סנדלי נאפולי ולמות.

– אתה צוחק. הם עושים דברים נפלאים האיטלקיים.

– סנדלים. מוסיקה. ספגטי. – את המילה ספגטי סילסל כזמר אופרה וליווה את עצמו בתנועת־יד תיאטרלית.

– אל תזלזל. לא רק מוסיקה היא אמנות. ארוחה איטלקית אמיתית גם היא יצירה אמנותית. אכלתי שם כמה ארוחות שאני זוכרת בעל־פה כמו שיר שאני אוהבת. כל פריט עומד חי לפני עיני וכל טעם חי בזכרוני כמנגינה. אם יהיה לנו מזל ונמצא מחר סנדלים, אזמין אותך על חשבוני לארוחה. מינסטרונה, לאזאניה, קאלסונס. בקבוק קיאנטי וכל השאר. בתנאי שאני בוחרת. ושתתן לי לטעום מכל המנות שלך. כך נוכל לטעום כפליים בארוחה אחת. לא כל יום אתה באיטליה, קידוֹ.

– מוסכם, רק תנאי אחד: שתפסיקי לדבר עכשיו על הארוחה. את מעוררת את תאבוני. אני מסוכן כשאני רעב.

– אני אוהבת סכנות. חשבת פעם על האלפיניסטים? על לולייני הקירקס?

– מרחוק.

– אתה עושה הכול מרחוק. זהיר. מחשב כל מהלך וכל מהלך־שכנגד. החיים מלאי סכנות, קידוֹ. מי שמתרחק מסכנות מתרחק מן החיים; חי ליד החיים, לא בתוכם. אם לא תפליג באוניה ולא תלך לשחות, לעולם לא תטבע. אם לא תצא מביתך, סיכוייך ליהרג בתאונה יקטנו פלאים. אם לא תטעם סם פשוט, מרגיע ומשכיח ומרומם את הנפש, לא תסתכן בהתמכרות.

– אם לא תשני את הנושא, אלך להירשם לטיול לפומפאי.

– לא כדאי לך. זה קרוב מדי לווזוב.

– בין הווזוב ובינך, אני עלול לבחור בהר הגעש הכבוי.

– הכי בטוח זה להישאר בספינה ולכתוב מכתבים. מנאפולי מכתב־אויר יגיע לפנינו. זו תחנה אחרונה שממנה כדאי עוד לשלוח.

– כתבי הערב. ומחר נשלח.

– לי אין למי לכתוב. התכוונתי אליך.

 

ט. שלושה מכתבים    🔗

שלושה מכתבים כתב יוסף.

האחד אל אשתו. ההפתעה. הגעגועים. הציפיה. אוניה נהדרת. אוכל מצוין. חברה טובה. בריכה. סערה קלה שחלפה.

השני אל אמו. בבית־אבות חדש זקוף־קומות היא שוכנת. גאה. בודדה. הדרת שיבה שאינה משלימה עם רגליים כושלות. מרבה לקרוא. מרבה לסרוג לנכדים. מודה לאל שלא פגע בראייתה. מקטרגת עליו על כל הנחלש ודועך מיום ליום; ועל שהותירה אלמנה בלי בעל נעוריה שנים כה ארוכות, ימים שאין להם קץ הנשפכים אל לילות ללא תכלה.

הרבה דקות של הרהורים במבט בוהה אל השולחן עברו עליו עד שמצא מלים; חמות וכנות, אולם מעטות וריקות. אין לו מה לומר לה. שוב נבהל מעצם הגילוי שאין בליבו געגועים אליה. היתכן שכך תרגיש בתו לכשיזקין? כתב לה שיש בית־כנסת נאה באוניה וסרטים מדי ערב. ובריכת שחיה.

המכתב השלישי – אל הוצאת הספרים בה עבד. כתב־יד שהשאיר במגירה וויכוח שהיה לו עם מחבר בדבר כתיב מלא שאינו לרוחו. יפסקו מה שיפסקו, אך בל יוטעו על ידי אותו רתחן: כתב־היד לא הוכן לדפוס.

מיום שעזב את הקיבוץ החליף כמה מקומות עבודה עד שנשתקע בהוצאת הספרים הגדולה. בא לשם עם כתב־יד שלו, לאחר שהתדפק על פתחי הוצאות אחרות. ולאחר שדחו אותו גם הם, הגיע למסקנה שמוטב לרבוץ לפתחה של ספרות מאשר להפנות לה גב. גם אם הפנתה לו כתף סוררת, לפי שעה. ניקוד בספרי ילדים ותיקוני ניקודם של משוררים, זה היה המקום הכי קרוב להיכלה של ספרות, בו יכול לקנות לו שביתה. חתר להגיע לעריכה סגנונית ונהנה מכל הזדמנות־של־דחק שמסרו מעין זה לידיו. דייקן וקפדן מטבעו הפיק רצון ממעבידיו ומעמיתיו. בגימנסיה היה היחיד שאהב ניקוד. השלים ידענותו במשך כמה שנות עבודה כחקלאי, עבודה שלא מיצתה את מרצו האינטלקטואלי. נבנה עתה מן האונס שאנסהו הקיבוץ בזמנו – ליהפך למורה ללשון. מילון מהלך קראו לו בהוצאה, למרות שהיה מרבה לשבת וממעט להלך. כבש יומרותיו והשתדל למצוא עניין בעבודה המונוטונית והמייגעת, בתקווה מסותרת שיבוא יום וינקד את ספריו הוא. לפי שעה יש פרנסה ויכול הוא להתבשם מרוח היצירה ומריח הדפוס הטרי המשכרים את חושיו.

יוסף החזיק את המכתבים בידו, שלא ישכחם חלילה. ושלא יפול בהם קמט. וכשניגש לקנות בולים קנה גם גלויה, נמלה של נאפולי. קנה גם סידרת גלויות של פומפאי ונחפז להסתירה בכליו מעיניה של קרול, לבל תרגיש בצערו על הביקור שהחמיץ.

– לא מספיק כתבת אמש? עכשיו תעמוד כאן לכתוב גם גלויה.

בחיוך מבויש הושיט לה את הגלויה. הנמיך קולו, שלא כדרכו.

– הגלויה היא בשבילך. עשי לי טובה. כתבי רק משפט אחד לאמך. משפט קצר. היא כה בודדה. ואם אפשר לגרום לה שמחה במאמץ קטן…

עיניה של קרול הביטו בו בזעם עכור. רק כדי לא להיכנס לויכוח בנושא זה, שלא נעם לה כלל, כתבה בחיפזון מלים אחדות, הוסיפה כתובת קטועה ונתנה את הגלויה בידו, כשהיא מפליגה אל בין החנויות הססגוניות שבפתח הנמל.

 

י. בעבור זוג סנדלים    🔗

המדרגות שירדו מן הנמל אל העיר נראו להם אינסופיות. ניסתה לגרור אותו להתחרות ולא נגרר. חשש מהידרדרות. חיכתה לו מתנשמת, קושרת סנדלה שנשמט, ושאלה אותו:

– איזה יום היום? איבדתי את מושג הזמן על האוניה הזאת.

– יום ראשון, אם לא נתבלבלו גם לי הזמנים.

– אמא שלי עולה עכשיו במדרגות הכנסיה. אני יורדת.

ולאחר רגע, מבלי להפנות אליו את ראשה, – למה הזכרת לי אותה? אתה סתם רשע. לא אסלח לך.

רחבה ענקית, שטופת שמש יוקדת, הפרידה עדיין ביניהם ובין הרחובות הצרים המטפסים ועולים, מניפים דגלים של כבסים ססגוניים לרוחבם. עשרות אוטובוסים של תיירים וסביבם נחילים נחילים של בני­־אדם. בליל שפות. רמקולים. שלטים. מצלמות. רוכלים. לאחר שחצו את הרחבה עמדו לשתות.

– בארץ שלך למדתי לשתות. כמויות. אתם עם צמא בארץ צמאה. בקיבוץ הייתי עובדת שעה ושותה גלון. בעיקר כשעבדנו בחוץ, במטע או בכותנה. התחלתי לעלות במשקל מרוב שתיה. הי, גם אתה היית בקיבוץ, נכון?

– הייתי. שנים רבות. יפות. שנים…

– ולמה עזבת?

– בגלל האישה.

– אשתך. כמעט שלא סיפרת לי דבר עליה.

– גם לא על הקיבוץ שלי. ולא על הקרע בינו לבינה.

– שתי אהבות היו לו… – אמרה כמדקלמת.

– לך אני יכול להגיד – המשיך כאילו לא שמע מה שאמרה – וזה לא יישמע כהתנצלות, הייתי נשאר שם עד יומי האחרון. אילו יכלה גם היא למצוא את אושרה שם. לא מפני שזה קל, זה לא קל. ולא משום שזה אידיאלי. פשוט זאת צורת החיים הפחות גרועה והיותר אנושית מכל אלה שהיכרתי.

– אני אהבתי מאוד את הקיבוץ. אני בטוחה שאחזור לביקור. אבל לא הייתי יכולה לחיות בו. העבודה הקשה – קשה מדי בשבילי. קשה מדי גם בשבילם. הם ממש עבדים לעבודה. מתי יבינו את זה? הם יחנקו את הקיבוץ בזיעה.

ולאחר שניגבה זיעה ממצחה ושתתה עוד גמיעה מן הבקבוק, הוסיפה:

– ואתה היית צריך לבחור בין הקיבוץ ובין האשה. ובחרת באשה. האשה תמיד ידה על העליונה. לשום מתחרה אין סיכוי אלא אם הוא… אשה. ספר לי מפני מה רצתה אשתך לעזוב את הקיבוץ.

– בפעם אחרת. היום אנחנו קונים סנדלים. ואוכלים ארוחה מוסיקאלית. אילו רציתי לעסוק בעבר הייתי נוסע לפומפאי.

מנוי וגמור היה איתם שתחילה הם קונים ואחר־כך אוכלים. אך משהתחילו לעלות ברחוב הצר פגעו במסעדה מקסימה ונצודו על־ידי מלצר זריז־שפתיים ורב־חיוכים שמזג להם יין “על חשבון הבית” והעמיד מיד גביע עם מקלות־לחם איטלקיים וקערית של גבינה גרודה ואף הפעיל פטיפון סמוי־מן־העין ששר איטלקית על אהבה ונשים.

– הוא מתיחס אלינו כאל זוג נאהבים – לחשה קרול ובלעה את צחוקה.

– הוא מתיחס אלינו כאל לקוחות יחידים במסעדה בשעה זו. ועוד תיירים.

– אתה יכול לסמוך על חוש הריח שלו. הוא מנוסה ממך.

יוסף התעלם מרמיזותיה, שוקע כולו בתפריט דו־לשוני מכורך ומקושט. קורא היה לעצמו שמות פיוטיים של מאכלים בעוד מוחו טורח בעיסוק פרוזאי: תרגום המחירים מן הלירטות אל הדולר ומן הדולר אל הלירה. יקר. מילא. נזכר בהקלה שקרול לקחה על עצמה את הבחירה, בשבילה ובשבילו.

קרול התיחסה ברצינות רבה אל מלאכת הבחירה. נעזרה באצבעות ידיה והיתה מדברת אל עצמה ומתכננת מה יתאים עם מה, כמשורר הבורר חרוזיו ומשמיעם בקול לנסותם. המלצר נחלץ לעזרתה, כולו חיוכים, ולשונו שופעת מלים בשפת תיירי־כל־הארצות־התאחדו – מין שעטנז כל־אירופי מצחיק.

ככל שהיה זריז ללכוד את הלקוחות כך היה איטי בהגשה. היה נעלם שעה ארוכה במטבח בין מנה למנה.

הנסיון לרמוז לו שהם ממהרים נפל על קיר אטום. הוא יודע מה עליו לעשות. ויודע עם מי יש לו עסק. רצונו המופגן לאפשר להם שיחה בארבע עיניים ומבטיו הערמומיים ייבשו את מעיינות שיחתם. תמהים היו אם יש ביניהם מה שהוא כה בטוח שיש ביניהם.

החליפו דעות על טיב התבשילים. פחות טובים ממה שקרול ציפתה והיא התנצלה כאילו אשמתה היא; וטובים ממה שיוסף פילל והוא החמיא לה, כאילו היא בישלה אותם. תוצאות הארוחה הכבדה והאיטית ובקבוק היין שרוקנו, להפתעתם, היו מין ערפל פנימי כבד שהעיב על צלילות דעתם ונסך ליאות באברי גופם. קרול הציתה סיגריה. יוסף גלגל את גביע היין הריק בין אצבעותיו; גבה־רגל ומעוטר אותיות מוזהבות. מדוע היא אינה לובשת חזיה! בכל פעם שהיא מתכופפת לקראתו מתלהט דמו בעורקיו והלב מאיץ פעימתו. פטמה כדובדבן בשל חזרה והציצה אליו מתגרה ומגרה. ראשו חישב להתפוצץ.

– נקום?

– עוד מעט.

– מלצר, חשבון, בבקשה.

וכשהביא המלצר את החשבון על גבי צלחת, – אולי תוכל לומר לנו איפה יש כאן חנויות נעליים.

– היום? החנויות סגורות. יום ראשון היום.

– אוֹה, נוֹ!

מבעד לערפל ולעייפות החושים ראה יוסף את אכזבתה הנוראה של קרול שעוררה אותה כליל; אותה ואת חמתה.

– אנחנו מוכרחים לקנות זוג סנדלים – פנה למלצר, כמעט בתחנונים.

– מחר בבוקר. תמצאו בלי כל קושי. אתן לכם…

– לא, היום! אנחנו מן האוניה העוגנת בנמל. לשעות אחדות בלבד.

– תיכף נראה מה אפשר לעשות.

הוא נעלם במטבח. דו־שיח קולני, או שמא תלת־שיח, עלה משם. כל שניה נתארכה להם כדקה.

– אני לא חוזרת לאוניה בלי סנדלים איטלקיים – דיברה כילדה מפונקת, אך עיניה אמרו שהתכוונה לכך. היתה לה הבעה של חיה טורפת שחזרה למאורתה והגורים אינם.

יפהפיה, מלמל לעצמו כמעט בקול. נהנה מטעמם של צלילי הפ"א שבא אל שפתיו. פחד לומר מלה. מה יאמר? המלצר חזר מן המטבח אוחז בעורפו של נער הדומה לו להפליא.

– הנה, אחי לואיג’י יביא אתכם. יש לי דוד בעל חנות לנעליים. אכסטרא! סחורה של אכספורט! הוא גר לא רחוק מן החנות. חמש – עשר דקות. בשבילכם הוא יפתח.

הם קפצו עליו כעל מושיע. השאירו לו את העודף והוסיפו תודות וחיוכים. יוסף אף לחץ את ידו. לפני שיצאו, הנער לפניהם, נזכרו לשאול:

– איפה גר הדוד שלך, רחוק מכאן?

– לא רחוק ולא קרוב. כמה דקות של הליכה. אתם צעירים. טיול של מה־בכך.

– אנחנו חייבים לחזור לאוניה בזמן. כמה דקות זה, בערך?

– אני יודע? חמש, עשר, אולי רבע שעה. אחי יוביל אתכם.

שלא כאחיו, שתקן גדול היה הנער ותרבות־תיירים טרם קנה. דיבורו המועט היה על טוהרת האיטלקית. הם צעדו בעקבותיו, מזיעים מן החום הכבד. הוא הלך שניים שלושה צעדים לפניהם ומפעם לפעם הסב ראשו לראות אם עודם אחריו. בתשובה לשאלותיהם, ולא חשוב מה שאלו, היה מניד בראשו, מצביע קדימה וממלמל כמה מלים איטלקיות. לא נראה מרוצה משליחותו. עצרו ליד קיוסק וקנו לו ממתקים. אמר “גרציה” עם רבע חיוך, הטילם לכיסו והמשיך לצעוד בחיפזון.

– לאן הוא לוקח אותנו? – קרול היתה שטופת זיעה.

– לדוד שלו. שיש לו חנות נעליים. ושגר על־יד החנות. רק חמש – עשר דקות מן החנות. – ניסה לשוות לקולו גוון משעשע, אך שניהם היו יגעים מלהשתעשע.

– אבל אין זה רובע חנויות כלל.

– אנחנו הולכים קודם לביתו של הדוד.

השעה היתה שעת צהריים. והרחובות מטפסים ועולים, מתפתלים ועולים. אחז בידה של קרול ומשכה אחריו. הוא התחיל להרגיש דקירות בגבו, אך לא הסיר את החיוך מעל פניו. קרול נראתה זקוקה מאוד לעידוד. ניסה להסב את עיניה אל הרחובות הציוריים, אל חלונות הראווה, אל עוברים ושבים, אך היא – מחשבה אחת היתה בראשה. התחיל לספר לה בדיחה על שניים שברחו מבית משוגעים ופגשו בנער שתקן, אך היא לא הקשיבה והוא נשתתק.

בפינת הרחוב הודיעה קרול שהיא נכנעת. היא לא תלך יותר אף צעד אחד. היא חוזרת לנמל. החלו מתדיינים כיצד יחזרו לנמל. היא תחכה בפינה עד שימצא מונית, הציע יוסף. והיא עמדה על כך שתלך איתו. ישאלו מישהו היכן מוצאים מונית. רק לא את לואיג’י. היכן לואיג’י. יש לתת לו מטבע, שהרי אין זו אשמתו. לואיג’י היה שקוע בשיחה קולנית עם איש לבוש פיז’מה בגזוזטרת הקומה השלישית, כמה עשרות מטרים לפניהם. האיש מן הגזוזטרה החל לעשות להם סימנים בידיו ובמטפחת שהוציא מכיס הפיז’מה. מסתבר שזה הדוד.

– לא ייאמן, אבל הגענו!

– אתה בטוח שאין זו פאטה מורגנה?

– בטוח, כמו ששמי ג’ו.

– טוב, דוד כבר יש לנו. אבל אין לנו עדיין חנות. וכשתהיה חנות עדיין אין לי הסנדל שאני רוצה. ואני לא אקנה משהו שאינני אוהבת.

– אבל אם האיש הזה יבוא איתנו ויפתח עבורנו את חנותו, נהיה מוכרחים לקנות.

– זה מה שאני מנסה להסביר לך. על־כן, אחורה פנה.

– אפשר לחשוב שאני צריך סנדלים, שאני צעקתי “בלי סנדלים איטלקיים איני חוזרת לאוניה”.

– אני לא צעקתי. אבל אם לא תחזיר אותי מיד לנמל, אז אני אצעק. וזאת תהיה צעקה!

ההבעה של חיה טורפת חזרה אל פניה של קרול.

הדוד עם הפיז’מה כבר היה לידם, ז’אקט של חליפה קיצית על גבי הפיג’מה, נעלי־הבית לרגליו וחיוך רחב על פניו.

– החיוך המשפחתי – לחש יוסף על אוזנה של קרול.

– דוד או לא דוד? – נתרככה לקראתו.

הנער כבר הסביר לו הכל. הדוד צלצל בצרור מפתחות שבידיו, לחץ את ידם ופתח בשטף מלים איטלקיות. הסניוריטה והסניור אינם מדברים איטלקית? – אז למה לא אמרת זאת, פרחח? תפס את אוזנו של הנער וצבטה. אני לדבר אנגלית, כמובן.

– אנחנו מצטערים. עלינו לשוב לנמל. הספינה שלנו צריכה להפליג בעוד שעה קלה.

– אבל אם כבר באתם עד כאן…

– כן, אבל החנות איננה בדיוק כאן.

– אוה, זה… החנות היא שלושה צעדים מכאן, ממש מעבר לפינה.

וכשראה את הספק בעיניהם הוסיף:

– הנה, תראו: איני מחליף אפילו את הפיז’מה. בנעלי־בית אני הולך אתכם.

– מה השעה אצלך? – שאלה קרול – כמה זמן נותר לנו? ניכר היה משאלותיה שנשתכנעה.

– נותרו לנו ארבעים וחמש דקות עד הפלגת הספינה, חמישים לכל היותר.

– במונית נוכל להגיע תוך עשר דקות. נשארות שלושים דקות לחיפוש ומדידה ועשר דקות לעמידה על המקח.

– שכחי עמידה על המקח. במצבנו העדין והדחוק, נצטרך לשלם לו כמה שידרוש. אין מסרבים למוכר בפיז’מה.

– לא השתגעתי לשלם כל מחיר שידרוש. אולי מוטב שנחזור.

– תחליטי. את הבוס.

קרול מדדה את הדוד בעיניה. נצטחקה למראה החיוך המסחרי המרוח על פניו.

– אוואנטי – טפחה על שכמו – קדימה לחנות.

האיטלקי, ריח שלל בא לאפו. משך והלך. צליעתו הקלה לא הדאיגה אותם, שהרי החנות היא מעבר לפינה. תקפה אותם רוח של ליצנות, כזו הבאה על אדם שהשיג מבוקשו לאחר שנואש. כשעברו את הפינה החמישית החלו פניהם להרצין. ולהזיע.

הרגעים המעטים שנותרו להם לבחירת הסנדלים הפכו לסיוט. במצב רגיל היו עשויים להספיק, אולם המתח שבו היו נתונים קיצר כל רגע. קרול היתה פקעת עצבים. שום דבר לא מצא חן בעיניה. “אילו היית מקפידה כך בבחירת גברים…” – רצה לומר לה, אך כלא את לשונו. מפעם לפעם הגניב מבט אל שעונו.

– אם לא תפסיק להסתכל בשעון… – התיזה כנגדו באיום.

– אז את נשארת כאן – ניסה להפיג את המתח בהערה שובבה. אך היא לא קיבלה זאת ברוח טובה.

– כן. אני נשארת כאן. תתפלא לשמוע! ועולה לאותה ספינה עצמה שתעבור כאן שוב בעוד כחודש.

ברק רשעות ניצת בעיניה. יופי שטני נדלק בהן. קרול החלה עתה למדוד באיטיות ולהתהלך מול המראה, כאילו כל כוונתה להישאר בנאפולי חודש ימים, לא פחות ולא יותר. “היא לא תוציא אותי מכלי” היה יוסף חוזר ומשנן לעצמו, נושך את שפתו התחתונה; אך השעון אמר אחרת.

הם הגיעו אל הרחבה שבתחתית המדרגות בדיוק בשעה שנועדה להפלגה. בדרכם כבר שמעו את האוניה צופרת. לרגליה של קרול היו סנדלים חדשים. אילמלא מחיר הכרטיס היתה אולי מחליטה להישאר באיטליה. יוסף היה מהרהר באפשרות שהאוניה תצא בלעדיהם ותגיע לניו־יורק בלעדיו. זה יהיה מחזה! חוה והבנות מחכות בנמל והוא אינו יורד. נשאר עם נערה צעירה בנאפולי. נחמד. ראשו חישב להתפוצץ. עוד היו הרבה עשרות מדרגות בינם ובין הרציף וכמאה – מאתיים מטר ריצה על הרציף עצמו. המדרגות נראו מלמטה אינסופיות. כביכול ראשן בשמיים. הם החלו לעלות את המדרגות בריצה מבוהלת ומאומצת שנטלה את נשימתם והתישה את רגליהם. נאלצו לעצור למנוחות תכופות, מתנשמים כמפוח. קרול פיגרה אחרי יוסף. קשה היה להחליט אם לחכות לה או להקדים ולעצור את האוניה. רגליו נשאוהו קדימה. היא עשתה ככל שיכלה להשיגו, אך נראה היה לו שבעצם לא איכפת לה אם יגיעו למעלה ויראו שהאוניה כבר התירה עוגן והפליגה. היא תראה בכך הרפתקה יוצאת מן הכלל. חשד מטופש התגנב אל ליבו שהיא היתה אפילו רוצה בכך, ואולי עיכבה אותו בכוונה.

כשהגיע ראשון אל הרציף ראה את המלחים מושכים את כבש האוניה, אך היא טרם הפליגה. ככלב מוכה ופצוע גרר את רגליו בריצה יגיעה כשהוא נושם בכבדות בפה פעור, כולו נוטף זיעה, התגבר על הכאבים בחזהו ובמותניו ונופף בידו כמטורף. לא יכול היה לקרוא או לצעוק. המלווים בנמל, מרוססים קונפטי ועדויים סרטי צבעונין, שזה עתה נזרקו על האוניה ועל נוסעיה ומלוויה, הסתכלו עליו בחרדה. משתפסו מה קורה כאן, החלו קריאות זעקה אל המלחים, שקיפלו כבר את הכבש, ואל אלה שהרימו עוגן. הכבש נשלח בחזרה אל החוף.

 

יא. לילה בים    🔗

בשני טורים אינסופיים, מימינם ומשמאלם, עמדו נוסעי האוניה וציפו להם, מאיימים באצבעותיהם, חורקים בשיניהם ומנופפים אגרופים. אחדים היו צוחקים צחוק שטני מלגלג, קצף על שפתיהם וקונפטי בשערם. לא ידעתי שגם בת־שבע נמצאת על הספינה, הרהר יוסף בבעתה, מפנה את עיניו ממנה ומתפלל שתפער האדמה את פיה ותבלע אותו. היתכן שעלתה אתו בחיפה ועד היום לא פגש בה? והרי לא נשתנתה כלל. היא לובשת אפילו אותה שמלה שלבשה במסיבת הסיום של המחזור. ושמא עלתה כאן בנאפולי? היא שלחה בו במצודד מבט ערגה מבוייש, אך הוא לא העז להשיב לה מבטים, כפי שנהג לעשות בשיעורים. מושך היה אחריו את קרול בידה וצועד בין שני הטורים העוינים שנמשכו עתה במעלה תלול של מאות ואולי אלפי מדרגות. העליה היתה קשה. הרגיש כאבים עזים בחזה. פנה אל קרול כדי לחלוק עמה את כאבו. זקוק היה לאהדתה כדי להתגבר על הכאב והבושה. נתחלפה לו קרול בחוה, ולא היה מופתע. עולים הם למצדה בשביל הנחש והוא מושכה בידה אחריו. מדוע היא לבושה כאלפיניסטית ומצויידת בחבלים? הרי למצדה הם עולים ובוודאי חם לה בלבוש האלפיניסטים הזה? מנסה הוא לומר לה שאפשר לעצור ולפשוט את בגדי החורף הכבדים הצבעוניים, אך לשונו אינה נשמעת לו.

הוא מדבר אליה וקולו אינו יוצא מגרונו. והיא מסתכלת אליו – לא, מסתכלת מבעד לו, כאילו אין הוא קיים. לוחץ הוא בחוזקה את ידה, נועץ ציפורניו בבשרה. על פניהם עוברת תהלוכה מוזרה, הלוויה נוצרית עם כומר פראבוסלאווי בראשה. מדוע כולם מדברים ערבית? הוא אינו מבין. הם פונים אליו בערבית. דוחפים אותו. קללה רוסית נוחתת על ראשו. הוא מפנה פניו ורואה ז’לוב גידם המנפנף שרוולו הריק אל מולו באיום. מה הם רוצים ממנו? את השיר, כנראה. השיר שחיבר בגנות תוכניות החלל, המכלות את כוחה וממונה של האנושות על חלומות־שווא, בשעה שרבים הנאנקים והאומללים על כדור־הארץ עצמו. הוא מחפש את השיר בכיסיו. כיצד הגיעו קרעי הציור של אורה אל כיסו? מי קרע את הציור? לא הוא. לא הוא! אבל הציור קרוע. מה הוא מחפש? – את השיר. על תוכניות החלל. הנה הוא. הכתב דהוי. אך הוא זוכרו בעל־פה. את ההתחלה, בכל אופן. הוא עומד למראשותיו של הארון, בקצהו העליון של גרם מעלות מפואר, פותח את גליון השיר וקורא: לנוכח כסל אפולו. והרמקולים הרבים, המפוזרים לאורך מאות המדרגות וסביב הרחבה ההומיה שבתחתיתן, עונים אחריו בהדים ובני־הדים “כסל אפולו־פולו”. מישהו לוחש ליד המיקרופון: פלאגיאט. והרמקולים עונים אחריו: “פלאגיאט־יאט־יאט”. איזה הרים כאן סביב? האלפים? או הרי יהודה? ומי שוכב כאן בארון, למרגלותיו? רוח עזה נושבת לפתע מן ההרים. כובעי המשמר מתחילים לעופף, אך החיילים אינם זזים ממקומם. דוממים כפסלים. הרוח נושאת וחוטפת מידיו את הגליון. השיר! השיר המושלם שטרח עליו שנים, כתב ומחק וניקד ותיקן, השיר שאיתו חישב להגביה עוף. הוא פרש את זרועותיו והחל לרחף באויר. למטה נראו שדותיו הירוקים של הקיבוץ. משבצות־משבצות בגוונים שונים של ירוק, שדרות־עצים ודרכי־עפר בין חלקה אחת לשניה. הנה המטע, טורים סדורים ישרים של ירוק כהה. הנה הנחל. והגבעה. שפע של מרעה ירוק על הגבעה. הנה השיר נוחת על המרעה, בין כמה פרות ועדר כבשים. נוחת ושוב נישא ברוח מהלך צעדים אחדים ונופל. עליו להתחיל לרדת בעקבותיו. לתפוס אותו. רק שבע פרות בשטח ומאות כבשים סביבן. והרי בקיבוץ למעלה ממאה פרות. אולי מאתיים. היכן השאר? הנה השיר נאחז בסבך שיחים. מכאן לא יוכל לעוף. לרדת!

חבטה עזה בכתף. יוסף קם מן הרצפה וטיפס אל מיטתו מנומנם ומטושטש. רצה להירדם שוב מיד ולהמשיך בחלום. את השיר הוא חייב להשיג. בשיר הזה תלוי גורלו, עתידו. הפרות מסתכלות עליו בעיניים אדישות. ומעלות גרה.

 

יב. אושר לכול    🔗

הידיעה שפני הספינה תמיד מערבה היא כמובן מטעה. אמנם מיצר גיברלטר הוא ממערב לחיפה וניו־יורק ממערב לגיברלטר, אך לא בכל עת מופנה חרטומה של הספינה אל המערב דווקא. כך היה יוסף פוסע ומהרהר, תוהה על נתיבה של ספינתו ועל ארבע רוחות השמיים. רגליו של אדם על הארץ, עיניו נשואות לשמיים ונפשו ים רחב סוער.

רגליו הובילוהו אל אולם הקריאה. שולחן הוא שולחן. ובכל זאת כמה שונים שולחנות נאים אלה שבכאן משולחן עבודתו. טוב היה להינתק משולחן העבודה ומן העבודה; להתרחק מן העיתון והחדשות, המזכירים לך השכם והערב שהחיים הם, למרות הכול, טרגדיה; וכל מי שאינו חש עדיין בכך סופו שיחוש זאת על בשרו, במוקדם או במאוחר – “אמת” שיוסף נאמן ממאן היה להאמין בה. לא בהכרח, היה שב ואומר לעצמו.

כשישוב ארצה יחכה לו צו מילואים, דחו לו בגלל הנסיעה. יפה מצידם. למה שהיגענו, “יפה מצידם”. יפה מצידו שהוא משעבד עצמו, הוא ורבבות כמותו, לדבר השנוא עליו ביותר עלי אדמות, שוב ושוב, מבלי לנסות להתחמק. או לרטון אפילו.

המים הרבים מסביב מפרידים בינו ובין כל זה. מפרידים ומרגיעים. מה?! שם בפינה רובצת קרול, שקועה בקריאה. כמעט שלא הרגיש בה. עומד היה לפנות אל היציאה, בטרם הבחין בדמותה המקופלת בהפקרות. בכל מקום היא מרגישה בבית. כמו חתולה; זרוק אותה ככל שתזרוק, היא תנחת לארץ על ארבעותיה. מעניין, האם גם גורי נמרים כך?

התקרב על בהונותיו אל הכורסה, מאחוריה. קרול לא הרגישה. שבויה היתה בקריאתה. הבחין בתנועות מציצה שהפעילו את כל המחצית התחתונה של פניה. כנראה סוכריה בפיה, קופצת ומבליטה את לחיה ונעלמת שוב. אצבעות רגלה האחת, יחפות, התחככו ברפידת הקטיפה של הכורסה, בתנועות קצביות, רכות. הניח ידו על ראש הכורסה, סמוך לשערה. רק יניע אצבעותיו ונמצא לוטף את השיער היפה, הנפלא. פקד על אצבעותיו רגיעה, כחושש מפני מכת־חשמל.

בתנועה איטית, ענוגה, עגורית, מתחה צווארה והרימה אליו את עיניה. מעומעמות. האם הבחינה בו זה מכבר או רק עתה חשה בנוכחותו? לעולם לא יידע.

– לאן נעלמת? שנים שלא ראיתי אותך. שב.

ושבה לקרוא בלהיטות.

– מה את קוראת? – שאל בלחישה, חרד שמא יפסיק אותה ממלאכת קודש זו; חרד יותר שמא לא יצליח להפסיקה, כפי שכבר קרה לו פעם ופעמיים.

– שב. אני צריכה אותך.

לשון של פקודה. רצה ולא רצה להישמע לה. הקיף את הכורסה, הושיב ירכו האחת על המשענת ושלח רגל שניה לפניו, יושב ולא יושב. קרול המשיכה לקרוא.

מצמוצי המציצה נשמעו היטב בדומיה. מבלי לזוז ומבלי להניד עפעף, מתחה שרירי רגלה השמאלית והחלה מטפסת עליו, באצבעות כף רגלה. הוא הפנה ראשו בחופזה וסקר סביב לראות אם אין רואה. אם היינו עכשיו בפינה נסתרת ולא במקום ציבורי – חלפה מחשבה במוחו – לא הייתי מחזיק מעמד. פתאום החלה מדברת, כממשיכה שיחה שנקטעה.

– מסופר כאן על מחקר שעשוי לעניין אותך. חוקר מקליפורניה מצא – זקפה אצבע למולו – כי קיימת קורלציה חיובית בין כושר החשיבה לבין האבחנה האסתטית וההתנהגות המוסרית של האדם.

– מחקר, את אומרת? משהו רציני?

– מחקר ממושך ורציני. גם החוקר רציני. השם תרמן אומר לך משהו?

– מעולם לא שמעתי עליו. אפשר לקבל לקריאה?

– לא לפני שאגמור. משכה את הספר מפניו, מעמידה פנים כחוששת מחטיפה.

– בעצם באינטואיציה שלהם כבר אמרו חכמים קדמונים משהו מעין זה. מהו ספר משלי את יודעת?

– יודעת.

– במדרש על ספר משלי נאמר משהו כזה: “אם יש באדם חכמה, הרי הוא לומד מוסר, ואם אין באדם חכמה, אינו יכול ללמוד מוסר”.

– יפה. אבל כאן מדובר במחקר מדעי מודרני. הרבה אימרות־כנף עתיקות הוכחו כנכונות במחקר המדעי. והרבה הופרכו.

– אני שמח שזאת לא הופרכה.

– ידעתי שתשמח.

דפדפה באצבעה, כולה מרוכזת בכתוב וכשמצאה את מבוקשה אורו עיניה.

– הקשב. פיסקה זאת החלטתי לקרוא בפניך מלה במלה.

“על־ידי הכנסתן של אלקטרודות זעירות לתאים מיוחדים באיזור ההיפוטלאמי של המוח, אפשר להשתלט על היצרים ולהביא בעלי־חיים שבעים לכלל רעב, או רעבים לדיכוי רעבונם, להגביר את התשוקה המינית או לדכאה. בעיקר מפליאה ההסתכלות בתאי האויפוריה, או תאי “האושר”, אשר גירויים מכניס את חיית־הניסוי למצב־רוח מרומם, בלא תלות בתנאי חייה. תענוג הגירוי כה גדול עד שיש קוראים לו עונג סופר־סכסואלי”.

סיימה קריאתה, העיפה בו מבט חטוף, כמפחדת להיכוות במבטיו והוסיפה, כמדברת אל עצמה: המעבר מחיות־ניסוי לבני־אדם הוא כמובן רק שאלה של זמן.

– ואת רוצה לשמוע את תגובתי? – זה מפלצתי. בלתי אנושי. אנטי אנושי!

אי משם בקעה והגיעה לאוזניהם מנגינה עריבה, קולות חמים רוויים של מה־שמם – שחקני הסרט “גבר ואשה”.

כך היתה גם תגובתי הראשונה, הרגשית. אולם המחשבות הובילו אותי בכיוון השאלה “בעצם למה לא?!” והרי אפשר שבהמשך המחקר הזה ופיתוחו יקום עולם של בני־אדם מאושרים. מה חשוב באיזה אמצעים ייגרם העונג, האושר – העיקר שייגרם.

תפס את כף־רגלה והורידה ממנו בעדינות ובהחלטיות.

– שבי כמו בן־אדם, קרול. והפסיקי לגרום לי ייסורים סופר־סכסואליים – ניסה להתחייך והתעוותו פניו. משתומם היה על עוז רוחו.

– חיפשתי את תאי האושר שלך – התלוצצה. זיק השובבות המוכר ניצת בעיניה.

– אינך מבינה. אם יצליחו לגרום גירוי כזה לבני־אדם באמצעים כימיים, הרי עלול שלטון מרושע לעשות באוכלוסיית העולם כולה כרצונו.

– באיזה אופן?

– על–ידי הכנסת החומרים המתאימים למי־השתיה או לקמח־האפיה יביאו את כל האנשים להרגשת אושר, לשביעות־רצון, בלי כל קשר לתנאי החיים האמיתיים ולפעולות השלטון.

קרול היטיבה את חולצתה. יצר הווכחנות התעורר בה.

– אם יביאו את כל האוכלוסיה להרגשת אושר ושביעות־רצון – די לי בכך. כל השאר רק הבל ורעות־רוח!

יוסף שינה תנוחתו, ותפס עמדה קרבית – שתי ידיו אוחזות בכורסה בחוזקה ומחצית גופו נטויה מעל קרול.

– ולא איכפת לך כלל שקבוצת אנשים, המחזיקה בשלטון, תשעבד מיליונים לרצונה, לתוכניותיה, לתעלוליה, למטרותיה האנוכיות?! הרי זו תהיה עבדות במהדורה חדשה, מודרנית, מתוחכמת.

– ומה עדיף בעיניך? ג’ו נוימן – נימה של נצחנות נתגנבה לקולה – מיליוני עבדים מאושרים ושבעי־רצון או מיליוני בני־חורין אומללים וממורמרים, כפי שזה עכשיו? על איזה מחנה אתה מעדיף להימנות?

יוסף נזדקף ונתחייך. לאחר רגיעה קלה, בה כינס מבטיו אל תוכו, נקט טון אבהי.

– הטעות שלך היא בתחום הסמנטיקה. את משתמשת במלים אושר ושביעות־רצון כאילו הן תוצאה מובטחת של גירוי כימי. אפשר לשחק בקלות במלה אושר, דווקא משום שהגדרתה קשה ומדידתה בלתי־אפשרית. הייתכן, קרול, אושר אנושי, בדרך כימית־ביולוגית? היהיה זה אנושי? היוכל המדע להביא אושר על אדם שאיבד את צלם־האדם? אדם חסר־חרות וללא שליטה בגורלו יוכל אולי לטעום משהו מעין צל־צילו של אושר…

– כמו בעת שיכרון של סמים… אולי…

– אבל לא ייקרא אדם מאושר ולא יהיה מאושר בחייו.

המנגינה התרחקה והלכה. כנראה טרנזיסטור, חלף הרהור במוחו של יוסף. והוא המשיך: כשם שפרחי הפלסטיק לא דחקו את מקומם של פרחי השדה והגן, לא יוכל גירוי חיצוני של “תאי האושר” להיות תחליף לאותו מנגנון פיסיולוגי משוכלל של הפקת עונג וסיפוק ושביעות־רצון; לא־כל־שכן לאותו מנגנון מופלא שבנפש האדם…

קרול דיפדפה שוב וחיפשה שורות מסויימות שבהן רצתה להסתייע. חיפשה וחיפשה, אצבע שלה דולגת על שורות ועיניה בולעות ומקפצות, אך לא מצאה את מבוקשה.

הנטייה של ג’ו לגלוש לפראזות היתה מרגיזה אותה, תמיד. ניסתה לחזור אל העובדות. שיוותה לקולה גוון ענייני.

– אבל כאן מדברים אנשי המדע על תאי־אושר ועל אמצעים כימיים לגרימת עונג, כדבר אפשרי וודאי, שרק שאלה של זמן…

– זה אפשרי באותה מידה שהשתלת נפש אפשרית.

– אם זה אפשרי או לאו – לא אתה מוסמך לענות. כל מה ששאלתי אותך הוא, האם זה רצוי לאדם…

– ועל שאלה זו אני מוסמך לענות?

לא נגררה אחר הטון המתגרה. השיבה לו מבט שכולו כנות ופיוס.

– תתפלא לשמוע: אתה מוסמך. לפחות בעיני. שאילמלא כן לא הייתי שואלת אותך.

– תשובתי היא פשוטה: לא באלף רבתי.

– הבנתי. אך לצערי, לא שכנעת אותי. בוא לאכול.

הוא לא לקח את היד המושטת. המגעים החטופים גרמו לו רק עינויים. עינויי בשר ורוח. הפשטות והטבעיות והתמימות שנתלוו למגעיה הקלים עימו היו בעיניו לחידה. מה שהיה לו כמכוות־אש נחשב בעיניה כגמיעת מים. צעדו לעבר אולם האכילה מהורהרים.

– אושר בלי אהבה. נו, באמת… ואת רוצה להגיד לי…

– וילדים בלי אהבה? ובלי מגע מיני אפילו? והרי זה עניין של עוד שלושים־ארבעים שנה.

– אולי כן. אולי לא. אני מקווה שלא. קשה למדי להסתדר בעולם הזה, גם כפי שהוא כיום.

צחקה. צחק עמה. כשישבו אל השולחן היה הלחן של “גבר ואשה” מהדהד באוזניו ומתגנב אל שפתיו.

 

יג. גלויה מספרד    🔗

באלג’סירס, נמל ספרדי קטן ליד גיברלטר, עגנה הספינה שעה קצרה. העלו מטען. הגיע דואר. נשלח דואר.

יוסף שלח גלויה. פרסקו מקאזה וטי אשר בפומפאי, המתאר את קורבנה של איפגיניה. צבעים עזים חמים על רקע שחור. גלויה שנקנתה בנמלה של נאפולי.

על גבה של הגלויה לא היה הרבה מקום. יוסף ניצל כל פינה שבה אפשר לכתוב. בקושי נותר מקום לבול שנשא את דיוקנו של פרנקו, קרח ורציני.

חוה יקרה ובנות אהובות,

היה לי יום נהדר אתמול בנאפולי. רבים נסעו לפומפאי, אבל אני לא הצטרפתי. ניסע לשם כולנו יחד בדרך חזרה ארצה, או קיי? האוניה הזאת עוגנת בקביעות בנאפולי. אגב, איחרנו להגיע לנאפולי ב–4 שעות. ואיחרנו כמובן לצאת ממנה. כנראה שיחול איחור בבואנו לניו־יורק. תטלפני לחברת האוניות לשאול, כדי שלא תחכו לשווא. הסתובבנו ברחובות של נאפולי. החנויות היו סגורות – יום ראשון. עיר יפהפיה. הים שקט מאוד. אני אפילו לא לוקח גלולות. החבורה ליד השולחן מעניינת מאוד. אספר לך כשנגיע. בכלל באוניה טיפוסים מעניינים, כאלה שלא פוגשים בכל יום. אל תכעסו אם אאחר להגיע בכמה שעות. בחיי שאני לא אשם. אני משתגע כבר לראות את כולכן. הרבה נשיקות ולהתראות בקרוב בקרוב –

שלכן באהבה

יוסף

יוסף חזר וקרא את הגלויה שכתב. מחק ת' מתיבת “תטלפני” ניקד את “החבורה”, ונעץ עיניו בפרצופו של פרנקו. עודנו חי. ושולט בארצו. המנוול! התחמק מגורלם של מרעיו הפאשיסטים היטלר ומוסוליני ימח־שמם. האיש האחראי על גרניקה – עיירה זו שנמחקה מעל פני האדמה, על נשיה וטפה, חתוליה וכלביה. כמה סיפורים שמע יוסף מפי אביו על מלחמת האזרחים בספרד! מלחמה זו שממנה יצא חי בנס, כך היה אומר בטרם ידע שהיא זרעה בו את זרע המוות. בפינה קטנה הדביק האב רפרודוקציה קטנה של “גרניקה” של פיקסו – פינה שנראתה היטב מן הכורסה בה אהב לשבת. יוסף אהב אף הוא אותה כורסה ובהיעדרו של אבא היה משתרע בה ומצודד מבטו אל “גרניקה”.

הוא היה היחיד בכיתה שהכיר את “גרניקה” ומאותו יום ואילך נקשרו יחסים מיוחדים בינו לבין המורה לספרות. שניהם היו מופתעים שאף אחד בכיתה לא הכיר את הציור ולא שמע על גרניקה. כן, זה היה בעת שלמדו את “בעיר ההריגה” – זעקתו הגדולה של ביאליק, שהמורה הביא לכיתה את הזעקה הגדולה של פיקסו. המורה דיבר אז על אנטישמיות, פשיזם, אכזריות, עיניים שואלות, לשונות־שלוחות כחרבות, פרפור של אברים מרוסקים, אוירת ההרג וכל השאר, והוא – יוסף – שמע באוזניו כל מילה, אך מחשבותיו היו נתונות למחלה של אביו, לקץ שהתקרב צעד אחר צעד.

“גרניקה” פתחה לפניו את פיקסו. ומפיקסו הגיע אל העולם המופלא של הציור המודרני. של האמנות הפלסטית בכלל. גם לחוה היה חלק בזה, חלק נכבד.

אך ככל שראה יותר וקרא יותר והתעניין יותר – גדל דווקא האיש פיקסו בעיניו. ענק. גאון. גבר.

כמה נשים היו לו לגבר זה? וכמה פילגשים? ועל כל אחת ידע להשפיע אהבה רבה. אושר. ואומרים שזקנתו אינה מביישת את נערותו. עוד כוחו במותניו. הגבולות בין ההערצה לאמן הציור לבין ההערצה לגבר הנוטל מן החיים מנה אחת אפיים ניטשטשו אצל יוסף. האם יש קשר בין כושרו לנצוח את הזיקנה לבין כשרון היצירה שלו? האם אין סתירה בין רגישותו המוסרית לבין זלזולו במוסר המשפחה המקובל? ושמא נהפוך הוא? שמא מעיינות היצר הבא על פורקנו ומעיינות היצירה הקולחת חד הם?

כך או אחרת, יוסף העריץ את פיקסו. ושנא את פרנקו. בני עם אחד; בני דור אחד. בני ארץ האינקוויזיציה ותור הזהב.

מחופה של ספרד עלו אורות קלושים. עוד שעה קלה תמשיך האוניה בדרכה מערבה. מוזר, גם מספרד אפשר לנסוע מערבה. ולנו ליהודים תמיד היא הצטיירה “בקצה מערב”. למערב אין קצה, כפי הנראה.

 

יד. בתוך ההמון הבודד    🔗

ספי יקירי ואהובי,

אני מקווה שקיבלת את מכתבי התמרורים שפיזרתי בדרכך אלי: בחיפה, באתונה ובנאפולי. מכתב זה יחכה לך יום־יומיים באלג’סירס. יתפוס אותך מיד כשתגיע. אני מצפה למכתבים וגלויות מן הדרך. גם אם תכתוב מכתבים כתוב גלויות איך ועם מי אתה מבלה על האוניה, ממזר שלי. ותזכור שעליך לוודא שהיא לוקחת גלולות; לאו דווקא גלולות נגד מחלת־ים. תוקפים אותי חלומות קנאה איומים בלילות האחרונים. ממש סיוטים. אינני יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי מתחתנת עם איזה דון־ז’ואן נאפופן. הייתי בוודאי הורגת את עצמי. אבל רק לאחר שהייתי הורגת אותו. אתה יודע שאני מסוגלת לזה.

אני מחכה לך כמו אסיר המצפה לשחרורו. אני מחבקת כרים בלילות וחולמת עליך. אתה פנטסטי בחלומות, אבל אני רוצה לטעום ולבלוע אותך גם בהקיץ. אז בוא אלי, מהר! תגיד להם שם באוניה שיסעו יותר מהר. תסביר להם שאני מחכה. הם יבינו. אני בודדה כאן. פחד. עשרה מיליון אנשים נמצאים בעיר הזאת, ואני כל־כך בודדה. ביום אני יוצאת עם הבנות לפארקים, לגן־החיות, לחנויות. בערב אני גלמודה. יושבת ליד הטלוויזיה ומקשיבה מצד אחד לפרסומת האווילית ומצד שני לנשימתן השקטה של הבנות. טוב שיש לייט־שו ולייט־לייט שו, כי לפני כן אינני מצליחה להירדם. אני שונאת להירדם לבד, אתה הרי יודע. מפעם לפעם יש תוכנית טובה בטלוויזיה. החברים הטובים היחידים שרכשתי לי בעיר האיומה הזאת הם המראיינים הקבועים בטלוויזיה. אני פוגשת אותם כמו ידידים ותיקים. אם תשמע אותי פונה אליהם ומשוחחת אתם, כשתבוא לכאן, אל תחשוב שיצאתי מדעתי. אם כי אפשר בהחלט לצאת כאן מן הדעת. אני כמעט שלא יוצאת בערבים, למרות שאמא שלי שמחה להישאר לבד עם הבנות. אין עם מי. גיסי עסוק בעבודתו; מגיע בערב הרוג לאחר שעה וחצי נסיעה ממקום עבודתו. אסתר אינה זזה מהתינוקת החולה. אני חושבת שכתבתי לך על זה. אז אין עם מי לצאת. ידידים שלהם הזמינו אותי כמה פעמים, אבל תמיד הרגשתי עצמי כגלגל חמישי בעגלה או כגלגל שלישי באופניים וזו הרגשה גרועה.

עכשיו אני מצפה יום יום לגלגל השני שלי שיגיע אלי ואוכל להיות שוב כלי־רכב. כלי־שכב אם תרצה. ואני בטוחה שתרצה, חם־מזג שלי. אני מודיעה לך בזה רשמית: אני – רוצה. מאוד־מאוד. אני לא מפרטת מה אני רוצה, כדי שלא יישרף הנייר. לא נעים לקבל מכתב חרוך. וחוץ מזה מי יודע מה הם כללי הצנזורה בספרד. והעיקר: אינני רוצה לחמם אותך כשאתה שם על האוניה עם שמש ים־תיכונית, המחממת ממילא ועם חום טבעי בסיסי לא מבוטל (או שמא לא מבותל? – אני חלשה בכתיב). אם לשפוט על פי הנסיעה שלי, הרי האוניה מליאה חתיכות. וזה לא סוד שהדור הצעיר של היום אינו חושב הרבה ואינו משתהה בדרכו אל הגועל־נפש. אז תיזהר לך. אני זוכרת שסיפרת לי איך היית משנן לעצמך בנעוריך “ספי, ספי, היזהר מפני יפות”. אני מקווה שזה עוזר לך גם היום, כשהיפות הן גם קלות־דעת (דעת, מלשון “והאדם ידע את חוה אשתו…”).

אני מודיעה לך בזה רשמית: כל האישורים ההיתוליים שנתתי לך אי־פעם להתפרחח ולגוון את החיים בטלים ומבוטלים! אני רוצה אותך בשבילי טעון דרוך ונצור. ואסיים בתפילה לאל שדי: אל, למך נצור!

נשיקות חמות ללמך הנצור שלי בכל המקומות הדרוכים והברוכים, הטעונים והמעונים שלו.

שלך תמיד

חוה

נ.ב. על הבנות כמעט שלא כתבתי מילה. בפעם הבאה. בעצם, אין הפעם הבאה. כתבתי לך שקניתי להן שמלות חדשות, לקראת בואך? וסנדלים אדומים – משהו חלומי, יבוא מאיטליה. הן מחכות לך כמעט כמו האמא שלהן. ואולי יותר – קשה לי להיכנס לעורן.

 

טו. פגישה באקראי    🔗

חוה נכנסה אל הרכבת התחתית עם שתי הבנות. מצלמה על הצואר, כריכים בסל, בוטנים בשביל הסנאים והקופים בכיס המעיל – הכל מוכן לביקור בסנטרל־פארק. אילמלא פטפוטן העברי של הבנות לא היתה מבחינה בו, בנתן. הוא היה שקוע בקריאת עיתון הבוקר ופניו לא נראו כלל. המלים העבריות הסבו את מבטו מן העתון; הילדות היפהפיות שנגלו לעיניו גרמו לקיפול העיתון כליל. ואז נפגשו עיניהם. קריאות שיצאו מגרונם! כמה מקוראי עיתוני הבוקר בקרון הביטו לעברם בזעם; אחרים – בסקרנות גלויה. הבנות הסתכלו בעיניים קמות על האם שיצאה מגדרה, חיבקה את האיש שקם מן הספסל ונשקה לו בסערה. אילמלא החזיקה ידו ברצועה היו שניהם נופלים לארץ מחמת הטלטולים. הוא לחצה אליו לבל תיפול.

– עולם קטן! עולם קטן! חוה הקטנה בניו־יורק. שמעי, את נראית נפלא!

– נתן, מה אתה עושה כאן?

– מה אני עושה כאן? אני כבר שנתיים כאן. מה את עושה בניו־יורק שלי?

– אתה זוכר את אחותי הגדולה, אסתר. היא התחתנה עם אמריקאי, מורה בגימנסיה. אמא שלי נמצאת אצלה כבר כמה שנים. והם רצו להכיר את הבנות שלי ולראות אותנו. אז באנו. ומה אתה עושה פה שנתיים?

גם כשסיפרה לו עובדות יבשות לא יכלה לשלוט ברגשותיה. קולה הסגיר את התרגשותה.

– אני עושה תואר שני בכלכלה. ואשתי עושה תואר ראשון וילד ראשון.

– אתה – נשוי? נוֹ קידינג! זוכר שנשבעת שלעולם לא תתחתן? ובאמת מה היה חסר לך, גם בלי חתונה? הדון־ז’ואן של השכונה, מחליף בנות כמו גרביים.

– ככה זה, סוף גנב לתלייה. נתפסתי.

– אינני מאמינה. שעליך הצליח מישהו לשים רסן…

– שום רסן. זה היה התנאי. אני ציפור דרור כמו שהייתי. עם קן – זה כן. אבל עוד לא נוצר הרסן ש… אלה הבנות שלך, אני מבין.

– אתה מבין נכון.

– וואללה, אלה תהיינה חתיכות! – נעץ בהן מבט שובב של ידען ועצם את עינו הימנית. – בעצם גם את האמא שלהן אני זוכר לטובה.

– עד שתהיינה גדולות, אני מקווה שאתה תתיישב בדעתך.

שניהם פרצו בצחוק משחרר. נתן הסיט קווצת שיער שנפלה על פניה של חוה.

– לעולם אין לדעת. לעולם אין לדעת. ואיפה בעלך?

– הוא עוד לא הגיע. החופשה שלו תתחיל עוד מעט. ואז יצטרף אלינו.

– ועד אז את לבדך, בעיר הבודדים הזאת?

– מה פתאום לבד? אמרתי לך שאחותי חיה כאן. ויש לה המון ידידים.

– חוה, את מוכרחה לבוא אלינו. נצא יחד. נראה לך את אמריקה. נבלה איזה וויק־אנד יחד, או קיי? אני צריך לרדת בתחנה הבאה. הנה מספר הטלפון שלי. ואת מצלצלת. מבטיחה?

הדלת האוטומטית נפתחה והוא קפץ החוצה, מטלטל מזוודת־מסמכים ביד אחת ומברך אותה במועל יד בשניה.

– ושלא תעלמי מן האופק כמו אז, את זוכרת…

הניצוץ השובב של החתיך המצליח לא מש מעיניו. “חתול שבע” הרהרה לא־בלי־קנאה. חוה טמנה את מספר הטלפון בארנקה. התיישבה על ספסל שנתפנה והחלה להסביר לבנות הסקרניות מי האיש.

– גרנו באותה השכונה והלכנו לאותו בית־הספר. אבל כבר הרבה הרבה שנים שלא ראיתי אותו ולא ידעתי מה מעשיו. לא ידעתי בכלל שהוא באמריקה.

– ולמה נישקת אותו?

– כי היינו חברים טובים כשהיינו בשכונה ובבית־הספר. ונורא התרגשתי כשראיתי אותו ככה פתאום.

– אני לא אוהבת אותו – אמרה הקטנה.

– יש לו ילדים? – שאלה אורה.

– שמעת שהוא סיפר שעוד מעט אשתו תלד.

– הוא לא אמר שהיא תלד.

– הוא אמר. אולי לא שמעת.

– הוא אמר שאשתו “עושה תואר ראשון וילד ראשון”. מה זה תואר ראשון?

– זה משהו שלומדים באוניברסיטה.

– ובכלל, לא אומרים “עושה ילד”.

– בתחנה הבאה יורדים, בנות.

– אני רוצה שאבא כבר יבוא.

– גם אני – אמרה חוה. וליטפה את ראשה של אורה.

הקטנטונת הביטה נכחה בזעם:

– אני גם.

 

טז. שמות    🔗

דעתה היתה פזורה. נתנה לבנות להתרוצץ בפארק רחב־הידיים ולעשות כרצונן. ידה האחת ליטפה מבלי משים את מסעד הספסל וידה השניה היתה מסלסלת בשערה. קטעי זכרונות. קרעי מחשבות. תמונות עבר. שתי הבנות היו פולשות מפעם לפעם אל תוכם, מבקשות ממחטה, או בוטנים או פני בשביל אוטומט־המסטיק־וההפתעות, ונעלמות שוב אל ההווה הדהוי. חוה התכרבלה במעילה, הוציאה קופסת סיגריות ומצית. הציתה סיגריה ושאפה ממנה בלהיטות. המצית נשר אל תוך הארנק. קופסת הסיגריות נשארה על ברכיה. חיטטה ומצאה עט. בתנועות נמרצות היתה ידה משרבטת על הקופסה. אותיות דפוס אנגליות. אותיות עבריות. קווים אלכסוניים מקבילים.

הוא רצה לשנות את השם לנוי. כל הארץ עברתה שמותיה. ותימלא הארץ שמיר ותמיר ועמיר, און ושיאון ובראון; וכיוצא בזה שמות רבי יומרה וחסרי־צבע. והוא רצה להיות נוי. אני לא מוכנה לוותר על ה“מן” – אמרה לו ספק בצחוק ספק ברצינות. כשקיבלתי את הסחורה היה בה גם נוי וגם מן. לא די לי בנוי. כמה נהנה ממענה הלשון שלה. כמה שמחה על הנאתו. וחוץ מזה, הוסיפה בשובבות, נוי חורז עם אוי. ועם גוי. אך מנוי וגמור היה אתו לעברת את שמו. אימו תמכה בו, כרגיל. התפשרו על נאמן. ויתרה על הנוי; לא על ה“מן”.

שמות ומלים תמיד היו טעונים מסתורין בעיניה. ייחסה להם חשיבות כמעט מאגית. כשהגיעה לגיל 19 היתה בטוחה שמשהו גורלי מכריע יקרה אותה, שהרי חוה בגימטריא 19. משעבר יום הולדתה ולא אירע נס, היתה משכנעת עצמה שהתמורה צפויה בשנה התשע־עשרה ולא ביום האחד שבפיתחה.

משהכירה את נתן היתה בונה תילי־תילים על הגימטריא של שמו – חמש מאות. עגול שבעגול. ומספר חמש מבשר טובות. ידה היתה מציירת עתה על קופסת הסיגריות נון זקופה חבוקה בחית. ממש כבאותם ימים. נון של נתן התלויה בחית של חוה. נון גברית נטוית גרון, חית רחבה פתוחה, מונחות זו על גבי זו בתנוחה חיננית. נזכרה מחברות נעוריה. זה היה הקישוט הקבוע על כריכותיהן, בצירופי צבעים וצורות שונים ומשונים. בפינת גליונות שעליהם נכתבו שירים ראשונים ואחרונים. בשולי דפי יומנים. על שולחנות ביה"ס. משל היתה משביעה את הרוחות לבל יפרידו בין הדבקים. נהנתה מן הדו־משמעות החבויה בחית של חוה. מוזר, תחושת החטא לא הולידה בה רגש אשם. להיפך, היה בה גירוי נוסף – מלהיב, מרטיט.

הנשיקה הראשונה. בקולנוע “עדן”, לא רחוק מן הגימנסיה. הציגו משהו של טולסטוי, “התחיה” או משהו כזה. היתה שם נטשה, זאת זכרה היטב. תחילה נגעו מרפקיהם זה בזה, על המשענת המשותפת. משהחלה ידו להעז, נעצה עיניה בבד מבלי שקלטה דבר. אזניה קלטו את השם נטשה מבעד להתנשמויותיה שתכפו וכבדו. לאחר הנשיקה קמו וברחו מן הסרט, בטרם יידלק האור. היא קמה ראשונה.

מבלי שנתנה דעתה על כך היו צועדים ברחוב יד ביד. בדרכם עברו על פני קיוסק ונתן הזמין אותה לשתות, מעשה גדולים. היה זה אחד משני קיוסקים שעמדו כסוכות־משמר בשדרות רוטשילד משני צידי רחוב הרצל, אל מול החזית הציורית הסימטרית של הגימנסיה. כמה צחקה כשסיפר לה מה כתובת היתה פעם על קיוסק זה. “שתו את המיצים הטבעיים של האחים רובננקו”, חזר ואמר, נהנה מעצמו ומן החידוד, והיא חשבה שהנה הנה תרטיב תחתיה מרוב צחוק. היתה קרובה לזה יותר מאי־פעם. שיכלה רגליה ואחזה בזרועו של נתן, כשהיא ממלמלת ומנהמת מתוך הצחקוקים שאחזו בה “נתן, אני מתה”. והוא לקח אותה. לשפת־הים. דרך סמטאות הלכו, נמנעים מלעבור באלנבי, מסתירים סודם משאונו והמונו של אלנבי.

יוסף היה כל־כך שונה. קשוב, מבין. אהבתם המשותפת למלים זימנה אותם וקירבה אותם. פייטן. “הוא ממש אישיות” – אמרה לה פעם חברתה, והיא שרבבה שפתה בזלזול מופגן, כלפי חוץ.

הוא התחיל לעלות על העצבים בקיבוץ. בעצם רק אחרי שנבחר לרכז את ועדת החברה. צדיק על חשבונה. “אתה תשגע לי את השכל עם הצדקנות שלך”. והוא: אם אנו חיים בקיבוץ עלינו להזדהות איתו. אחרת זה רע לקיבוץ ורע לנו. אומלל מי שחי בקיבוץ ללא אידיאלים. “אומלל מי שחי בקיבוץ! נקודה”. – הזדעקה. שניהם נשארו המומים. היא לא התכוונה. הוא רק הרגיז אותה. מי יודע? שמא התגרותו עקרה מפיה את האמת. אמת שניסתה להסתיר אפילו מעצמה. למענו. בשביל זה סיימה סמינר בהצטיינות והוציאה את הנשמה על כיתתה – בשביל ללכת אל סירי המטבח ולהפקיר את הכיתה בידי פרגית פותה מן ההשלמה? “אאובה. נאים מאוד. וזואי בטח אבת שלכם. איך קוראים לך, מותק?”

לא, ספי־מותק, לא שנה ולא חצי שנה. לא בא בחשבון.

שתיקה רועמת היתה תלויה ביניהם שבועות וחודשים. מידיעה שהכל עלול להתלקח, הם נזהרו באש. נימוס קר ומופרז השתרר ביחסים. הוא הפנה מרצו ומילולו אל הוועדה וענייניה, אל החברה וענייניה. חוה התקרבה תחילה אל זיוית גור־אריה ואחר אל צ’ינגה, בעלה. הקיבוץ נשם לרווחה כשהודיעו על עזיבה. “די לנו בשערוריה אחת לשנה” אמרה טובה המחסנאית כשראתה מזוית עינה את חוה, נכנסת למחסן; כביכול שיחה עם המגהצות היא משלימה.

ימים של ערב עזיבה נתארכו. שלושה חודשים מיום ההודעה רשאי אדם לקום וללכת. כך בהחלטות הקיבוץ. המשק. על־מנת למצוא מחליפים בעבודה. לא לפגוע בעבודה. תמיד העבודה.

האדם לעמל יולד; רגשותיו – למרמס. מלגלגים בראש חוצות על “העבודה היא חיינו” וכופפים נפשם בפניה. את צ’ינגה שלחו להדריך בתנועה. האדם האחרון במשק המתאים להדרכה, רטן יוסף. וחוה ידעה שהפעם צדק. כך בעצם חשבו הכל. והרימו ידיהם באסיפה. אך מה שהכאיב לה, לחוה, באותם ימים מתארכים, מלאי חיוכים סלחניים, היתה אותה אמירה שהדהדה באויר. האם שמעה אותה אי־פעם באוזניה? ספק. אך חשה שכולם חוזרים ואומרים “חבל עליו, על יוסף”. את זאת היא לא סלחה. ולא תסלח.

רק באותם ימים נתחוור לה עד כמה היה לה רע בקיבוץ. תמיד. עדר נערות פותות; לא יכלו לשאת את עליונותה האינטלקטואלית. אינני מתייחסת אליהן בזלזול – ענתה פעם לצ’ינגה. אני מזלזלת בהן. אבל מתייחסת – בכל הכבוד הראוי. גם לסתומות יש זכות לחיות.

צ’ינגה עודנו בקיבוץ. הוא יחיה שם עד סוף ימיו. הוא כמו נוצר בשביל חיים כאלה. צ’ינגה חורז עם חינגא. אפילו אמא שלו שכחה את שמו האמיתי. השפם שלו… די!

 

יז. פעמון הלילה    🔗

היתה לה תחושה של נמרה בודדה ומורעבת שברחה מן הכלוב ופניה אל היער. בכל פעם שעצרה המונית לפני רמזור היתה נתקפת בהלה וקוצר־רוח, משל חרדה שמא יעצרוה השומרים הסובבים בעיר ויחזירוה אל הכלוב. ידעה מה שמצפה לה ורצתה בכך בכל מאודה. רצתה עוד יותר להיות כבר מעבר לכל זה – בחזרה. חששה שמא לא יהיה בה הכוח להיחלץ; שמא לא תוכל לשוב ולמצוא את אושרה במים־ההולכים־לאט של חיי משפחה.

לא. לא רצתה שהוא יבוא לקחתה. “אותי אין לוקחים” הצהירה בטלפון, בטון שרכשה בהיותה ממכ“פית בנח”ל, ובעצמה לא ידעה אם שפתיה מבטאות את ליבה. נתן אינו הטיפוס הרומנטי שיזכור את ה“קח־אותי קח־אותי” המשולהב והצמא שהיה יוצא מפיה צרורות־צרורות – הרגיעה את עצמה. בכל־אופן, היתה דרושה לה ההרגשה שהיא באה אליו מרצונה, והיא תינתק ממנו לפי רצונה. וגם עכשיו, בשעת דהירה אימתנית זו במונית בג’ונגל הכבישים של מנהאטן, לא היה לה כל בטחון שלא תשמע לפתע את קולה: “החזר נא אותי הביתה, נהג. בבקשה!”

כשהורידה את שפופרת הטלפון היה קול פנימי חוזר ולוחש, חוזר ומייסר “זה לא הוגן כלפי ספי. זה לא הוגן כלפיו. זה לא הוגן!” חזרה והרימה את השפופרת נכונה לשוב ולטלפן ולבטל הכול. “הוא ממילא יבין שזה תירוץ, אבל מה איכפת לי”. בכל זאת החליטה לדחות את הצלצול לחצי שעה, כדי שהתירוץ ישמע אמיתי יותר. ובינתיים התרוצצה בחדר מן המראה לארון הבגדים, מן הארון אל המראה; משם זינקה אל החלון והסתכלה סביב שמא מישהו תפס אותה בקלקלתה. ניגבה בהיסח־הדעת שכבת פיח מאדן החלון במרפקה. מן החדר השני בקעו קולות הטלוויזיה; טוב שהבנות יושבות מולה מרותקות ואינן חשות במה שמתחולל סביבן. אמה של חוה היתה מביטה בה בדאגה זה יומיים; מביטה ושותקת. “הוא כל־כך טוב אלי – ספי. כל־כך נפלא. וזה יפגע בו פגיעה ללא מרפא. אין לי רשות לעשות לו את זה”. הרגיעה את עצמה שהנה עוד מעט תטלפן ותבטל. וחסל. “איך יכולתי להעלות על דעתי לבגוד בו?! לקלקל כל מה שבנינו במשך למעלה מעשר שנים? להרוס. למוטט!” חזרה והסתכלה בראי. בעירה עלתה מן הגוף שלפניה. בקושי עצרה בעד ידיה. ובכן, היא מוותרת על הכול? מחמיצה את ההזדמנות? מחזירה את נתן אל עולם ההזיות והמאוויים הכמוסים? האם אין יד הגורל בדבר, שהוא ודווקא הוא מופיע לפניה; הוא שאיתו הגיעה לעילפון שיאים מרטיט – תחושה שבשנים האחרונות לא ידעה כמותה. החשש שמא תוטל עזובה על סף תחושה זו היה מקפיא את דמה בעורקיה ומניחה בזרועותיו של יוסף כפסל קר, סביל וכבד שאין להרימו לפסגות. אכזבות העינוגים הרדודים של חיי הנישואין העטו הילה דמיונית מופרזת על לילות העבר עם נתן. החיים עם יוסף דומים לשחיה בבריכה שמימיה זכים ורגועים – הרהרה עתה, נהנית מן המטפורה שעלתה בדעתה. עם נתן זה היה כמו שחיה בים סוער. עז, מלוח, מפתיע, מתיש־כוח, נוטל־נשימה ונותן לך הרגשה של חירות ופורקן. לאחר שנים של בריכה, זקוקה היא להתרומם על גל, להיסחף איתו ולמצוא עצמה מוטלת על חוף לח ורגוע, מקורצף קצף גלים. אחר־כך תהיה מוכנה לזחול על ארבע על החול עד שתגיע אל הבריכה הכחולה השליווה עם המים המתוקים המטוהרים. ההולכים לאט.

עדיין היתה מציצה מדי פעם בשעון לראות אם עברה מחצית השעה שקצבה לעצמה, אך בליבה הלכה וגמלה ההחלטה שמה שנעשה אין להשיב. היא הבטיחה לגופה גאולה־לשעה ולא תוכל לסגת. לא תוכל להטיל אותו לייסורים חדשים. היא לא תסלח לעצמה החמצת הזדמנות כזאת. ואחרי הכל נתן זה לא מישהו זר. אין זו הרפתקה שאינך יודעת בתחילתה לאן היא מובילה ומה יהא בסופה. יתרונו עתה הוא יתרונו מאז – שאת יודעת מראש מה הוא רוצה בדיוק ואת בטוחה שאין הוא רוצה לעולם פחות מזה או יותר מזה. בעיקר עכשיו, שהוא נשוי. איני מקנאה באשתו – הרהרה בנקמנות נשיית – הן הקנאה מנת חלקה תמיד. אין זו הרפתקת אהבים חדשה. זה פשוט צורך – היתה משכנעת את עצמה – שסיפוקו יועיל אפילו ליחסיה עם ספי. בתנאי שלא יידע, כמובן. ומי אמר שהוא צריך לדעת? – אפשר למנוע ממנו את הסבל המיותר. הוא לא יידע דבר. פעם אחת לא תיתן בה אותותיה. נתפסה ל“פעם אחת” והיתה מפייסת עצמה בפשרה זו שנראתה לה גואלת והוגנת. “רק פעם אחת. פעם אחת בלבד” – היתה משננת לעצמה בניע שפתיים חרישי בשעה שבישמה את חמוקיה לכבוד המאורע.

עתה, במונית, היתה משחזרת אותן שעות של ייסורים וכמיהה, כאילו ראתה אותן במחזה. הרמזורים היו עוצרים את המונית שוב ושוב; האם מנסים הם לעצור בעדה ולהשיבה לביתה? הנהג היה מביט בה מדי פעם בפעם במראה, מנסה לשבצה בסיפור שיסביר את ריגשתה המופרזת. “חתיכה הראויה להתכבד” אמר לעצמו – “ואין היא מקפידה על ישיבתה”. מבטיו משכו את תשומת ליבה. השפילה שולי שמלתה. גבר נאה. יהודי? אולי. שמו היה רשום על קיר המונית: פ. קיפקה. איך היה המשפט הזה של קאפקא שיוסף אהב כל־כך לצטט? “פעם אחת תיענה לצלצול מוטעה של פעמון הלילה – ושוב אין לדבר תקנה עולמית”. הפרזה. יוסף היה משוגע לקאפקא. ולאימרות כנף למיניהן. היא סיפרה לו כל מה שהיה בינה לבין נתן. כמעט הכול. נתן לא היה הראשון אצלה. אך אין ספק שהוא היה הראשון שידע אותה. חוה חזרה והתפעלה, אולי בפעם האלף, מן הביטוי המקראי הממצה. מעולם לא בגדה בו, בספי שלה. ועל משובות נעוריה כיפרה בזה שסיפרה לו על כולן, כלומר על כולם. על ייחודו של נתן פסחה, מאהבתה לספי.

יומיים עברו מן הפגישה בתחתית ועד שהרימה את שפופרת הטלפון וחייגה את המספר. בשעה שצילצל הטלפון היתה מהרהרת אם ימלאנה ליבה לעשות לו את זה לספי, לאיש הטוב שלא ידע אשה אחרת מלבדה. ביושר הודתה בפני עצמה שאילו היתה פוגשת את נתן לפני חודש או חודשיים, היתה מחליטה בדיעה צלולה ובלבטים מעטים לשבור את רעבונה בחיקו. מה שהטריד אותה יותר מכול – שהופיע דווקא עכשיו, כשספי כבר בדרך והיא ערוכה כולה לקראתו.

הלבטים טרפו את שנתה וטרדו את שארית מנוחתה. נסיונה לברוח מן ההרהורים על־ידי עשייה יתירה ולקנות שינה על־ידי יגיעת הגוף עלה בתוהו. עקבות יומיים מסוערים ניכרו עתה בפניה. כשפיהקה בפעם השלישית נעץ בה נהג המונית מבט דרך המראה והיא הבחינה בכך ונתביישה. רק פעם אחת. פעם אחת בלבד. לכל היותר פעמיים. ואז תשוב ותיטהר לקראת בואו של ספי. עליה אפילו להרעיב את עצמה לקראת בואו. היום יום ראשון. היא תצא עם נתן מחר ומחרתיים ולא יותר! ואז יישאר בדיוק שבוע עד לבוא הספינה של ספי.

“הנה הגענו” שמעה את קולו של הנהג. הוא ישב בשקט והסתכל בחיוך סבלני כיצד היא מוציאה מתיקה חפץ אחר חפץ בנסיון נואש למצוא את ארנק הכסף. ידיה רעדו.

“טייק איט איזי, מיס – הרגיע אותה הנהג בטון אבהי – תמצאי כל מה שאת מחפשת”.

 

יח. סערה    🔗

האוקיאנוס האטלנטי היה סוער. יוסף לא היה היחיד שנתקף במחלת־ים. במקום לעלות אל הבאר, שם היה אמור לפגוש את קרול, פנה אל תאו ושקע במיטה שהיתה מטלטלת אותו כעריסה. הזיות מבולבלות פקדו אותו. תוך כדי הזיות זכר שקרול אולי מחכה לו. לא היה לו כוח לקום. גם רצון לא היה לו. “במוקדם או במאוחר צריך כל זה להיגמר” – שמע קול פנימי. חזר והגה את המלים הללו בשפתיו, משל רוצה היה לטעום את טעמן. הן לא מצאו חן בעיניו.

ראשו היה כבד, ליבו היה כבד. גופו היה כבד. שעות אחדות שכב כך כמיטלטל בעריסה. שבע שינוֹת היה ועל־כן לא באה תמונה אל עפעפיו. עם רדת הלילה נרגע הים במקצת, או שמא כך נדמה לו. החליט לקום ולחפש את קרול. הוא יצא אל הפרוזדורים הצרים והארוכים מתנדנד כשיכור, נשען בכפות ידיו אל הקירות מזה ומזה. טיפס במדרגות התלולות ועלה אל הסיפון. בבאר היו הכוסות משמיעות מנגינה זגוגיתית רוטטת, כלהקת מחוללות עדויות ענבלים. בחדר הקריאה שיחקו שני גברים שח־מט; בקושי הפנו אליו מבט. הבריכה היתה סגורה. על הסיפון העליון לא טייל איש. אנשים בודדים שכבו על כסאות הנוח, עטופים בשמיכה, מנומנמים. פה ושם ביצבץ בחשיכה אורה של סיגריה עולה ויורד קצובות אל פה עייף. יוסף התיישב על הדומו של כסא נוח. גלים גבוהים שחורים היו מתנפצים בזעף והחלטיות אל דפנות הספינה. היה משהו מאיים בגלים האדירים הללו. האוניות החדישות בנויות כהלכה, ובכל זאת שומעים מפעם לפעם על אוניה שטבעה. שטויות. קרול בוודאי בתאה. אולי כבר ישינה? לא נעים להעיר אותה. אולי גם בה פגעה מחלת הים? – מחשבה זאת דחה בתוקף. לא מתאים לה. יגש לתא. יראה אם בוקע אור, אם שומעים משהו. אם אין קול – בוודאי היא ישינה; ידחה את מה שיש לו לומר לה למחר. מה בעצם הוא רוצה ממנה?

זוג חבוק, מכורבל במעיל אחד, פתח זה עתה את הדלת ויצא אל הסיפון. מצחקקים היו ומתגפפים. לרגע התאבן יוסף במקומו. האין זאת קרול? שערה הבלונדי התנפנף ברוח. הוא נעץ בה את מבטו ואימץ את עיניו באפלולית. איזו שטות! הדבר היחיד המשותף להן הוא השיער הבלונדי. כיצד יכול היה לטעות טעות כה גסה. הסחרחורת הזאת יכולה להחליף לך רחל בלאה.

נטל את רגליו, אימץ את ליבו והחל לצעוד בכיוון התא של קרול. לא זכר בדיוק כיצד מגיעים. טוב, שהוא זוכר את המספר. הדרך עוברת בקרבת תאו שלו. נכנס, רחץ את פניו – מעשה שיכור – והספיגם, העביר מסרק בשערו, זקף את צווארון חולצתו מול הראי והמשיך בדרכו. קולות הסערה הגיעו עד לכאן, למסדרון הפנימי המרופד. כאן הם נשמעו מסתוריים יותר. יוסף עצר ליד הדלת המבוקשת. היטה את אוזנו. הקשיב שנית. הסחרחורת עלולה לשטות בו באדם ולהראות לו צל הרים כהרים. צחוק בוקע מתאה של קרול? לא צחוק, כי אם צחוקים. על־כל־פנים אינה ישינה; ולא יפריע לה אם יקיש בדלת. החזיק את אגרופו מורם ואת אצבעו שלופה להקיש שניות אחדות, שנדמו בעיניו לשעות, ותוך דפיקות־לב חפוזות הקיש פעם ופעמיים. הצחוקים נקטעו. שתיקה מעובה.

– מי זה? – קולה של קרול. מתוח.

– זה אני. ג’ו.

– בשעה כזאת?

– אני מצטער. חשבתי… אני…

– אינני לבד, ג’ו.

– סליחה. לא ידעתי…

בעצם ידעתי – אמר אל עצמו, כשהוא גורר את רגליו בחזרה אל תאו. אילמלא ידעתי לא הייתי קם ממיטתי כלל. רציתי למחוק את הספק. עכשיו אוכל להירדם. אולי.

 

יט. דו־שיח    🔗

שני ימים ושני לילות נמשכה הסערה. אולם האכילה לא התמלא אף כדי מחציתו. רצועות מתכת הוצמדו לשולחנות סביב־סביב, כדי למנוע נפילת צלחות והחלקת ספלים וכוסות. המלצרים התנודדו כלוליינים המהלכים על חבל. השיחות בין הסועדים נצטמצמו. מפעם לפעם היה מישהו קם מן השולחן לפתע, נחפז בחרדה אל הסיפון ואל המעקה. בבוקר היום השלישי פקחו האנשים את עיניהם והודו לאל הטוב. הים שב מזעפו. יוסף שב לאיתנו. היקיצה לתוך השקט שלאחר הסערה דמתה ליקיצה לאחר ניתוח.

לארוחת הבוקר לא קם. סביב שולחנו נערכה התיעצות. החליטו לחכות עד ארוחת־הצהריים. “אם לא יבוא לארוחה” – סיכמה מיסיס ספיירו – “נלך כולנו לבקר אותו בתאו”. קרול הביעה הסכמה חרישית. ג’ון הצעיר הסכים בהתלהבות. הסכמתו לכל מלה שיצאה מפיה של האשה השתלטנית והתלהבותו ממנה ליוו אותו בעצם מנאפולי ואילך. מאז היה נשרך אחרי הזקנה כמכושף, עד אל מיטתה ועד בכלל. לארוחת הצהריים הגיע יוסף, חיוור ומדוכדך. בשעת השיחה, שנסבה כמובן על הסערה ועל קורבנותיה, החמיק מבטיו משלושת זוגות העיניים שהיו בוחנים אותו. בשיחה השתתף רק ב“הן” ו“לא”, וגם זה מתוך נימוס. בסוף הארוחה ביקש סליחה ונחפז לקום, בתואנה שזקוק הוא לאויר צח.

שעה ארוכה היה עומד כפוף, נשען במרפקיו אל מעקה הסיפון, ונועץ את מבטיו בנקודה כלשהי בים, או שמא בנקודה כלשהי בתוך תוכו. לפתע הרגיש בנוכחות אשה משמאלו. מבלי להרים את עיניו ומבלי להתיק את מבטו שאל בלחישה: כמה זמן את נמצאת כאן?

– דקות אחדות.

הקול היה מוכר. שום דבר לא נשתנה בו. הצליל הזך לא נפגם. נזדקף והפנה אליה את פניו. השתומם למראה ולא הצליח לבלום את התפעלותו.

– את נראית כאילו לא היתה סערה כלל!

– הסערה לא השפיעה עלי.

הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש, משתאה למראה כילד הרואה פעם ראשונה בחייו ג’ירף. לא ידע מה לומר. השתיקה הכבידה על שניהם. קרול זרקה בתנועה נמרצת את שערה אל מעבר לכתפה, חייכה כמתנצלת ואמרה:

– סערות אינן משפיעות עלי.

– ומה משפיע עליך?

– אנשים.

השפילה עיניה, נעצה אותן באצבעות רגלה השמאלית, שפרכסו מבעד לסנדל, והוסיפה בהשפלת קול:

– כמוך…

יוסף שתק.

– אני יודעת מה אתה חושב. והפעם איני מאשימה אותך שאתה כועס. אבל אם אתה סבור שיש בי שמץ של חרטה או כוונה כלשהי להתנצל – הרי שלא עמדת עדיין על טיבי. ובכל זאת אני רוצה להתנצל…

הוא זקף את מבטו ונדרך.

–…על שלא ביקרתי אותך אתמול ושלשום. לא הייתי בטוחה אם תשמח שאראה אותך בחולשתך. ובכל זאת, זה לא היה נימוסי מצידי.

– מאימתי חשוב בעיניך הנימוס?

– מיום שהחלטתי להיבדל מן ההיפיס. דבר אחד בתורתם מקומם אותי: הם דורשים לקבל אותם כפי שהם ולכבד את רצונם ואת דרכם והם אינם מוכנים להשיב מידה כנגד מידה לאלה שאינם מקהלם. חוסר נימוס אינו אלא זלזול בזולת, קל וחומר אותו “זולת” שהנימוס יסוד התנהגותו.

נראה שנטייתה לשיחה אינטלקטואלית הביאה אותה שוב בעקבותי – הרהר יוסף. מדוע לא אוכל גם אני לתחום את עצמי למישור זה וליהנות מסתם שיחה נעימה עם אדם מעניין; לשכוח שהיא בחורה נאה ומושכת?! ובה־בשעה ידע שלא יוכל. וכחיה מבוהלת הבורחת מן השריפה אל תוך האש שאל:

– למה התכוונת כשאמרת: אנשים… כמוך… משפיעים עלי?

– הרשה נא לי לענות לך סחור־סחור, ג’ו. אני אינני בחורה בלי עקרונות, כפי שאתה מנסה לשכנע את עצמך. אלא שעקרונותי שונים משלך. את יצרי הבשר שלי אני משביעה באותה קלות שאני משביעה את רעבוני למזון. אין בכך כל רע, לדידי. אך אין זה הכול – מי כמוני יודעת. יצרי רוחי הם שנשארים צמאים ורעבים, נפשי – יבישה. את השלמתי אני מחפשת באדם שישביע את גופי ואת רוחי כאחד; שיעניק להם את השלוה, ולו דרך החיכוך הגואל; שישלים את הוויתי כדרך שהיין משלים את היאנג. ועד שפגשתי בך לא הייתי בטוחה שיש בנמצא אדם כזה.

יוסף מצא את עצמו כוסס את ציפורניו, דבר שלא עשה מאז… אולי מיום ש“התחיל” עם חוה. ניסה להרפות מהן, אך מבלי משים חזר ונעצן בין שיניו והיה מעמיק לכרסם ולתלוש, עד זוב דם. דבריה של קרול באו כשפך מים צוננים על ראש קודח, איומים־נעימים.

היא המשיכה:

– החלטתי בליבי: הנה אדם כזה אמצא לי ולו אחפש אותו שנים. אדם כמו ג’ו, שיהיה כולו שלי ויתבע את כולי; ותהיה לו זכות לתבוע את כולי, שכן יהיה בו כדי לספק את גופי ורוחי. ואל תראה בכך פאראדוכס. רק אדם שבע יוכל לחפש את בן־הזוג המתאים לו בלי להיטות מטרפת חושים ומטשטשת הגיון. אך משנמצא בן־זוג זה, הקץ לחיפושים. הכל יש למצוא ממנו ובו ואיתו. זה טעמם של נישואין, לגבי דידי.

– אני מנסה להבין את ההגיון שבדבריך. אין זו הצעת נישואין, אך עני לי: אם “אדם כמו ג’ו” – מדוע לא ג’ו עצמו?

– אילו הייתי מנצחת את ג’ו, אילו הייתי שוברת את נאמנותו לאשתו, הרי הייתי נוטלת את טעם הנצחון. היתה זו מפלה של האמונה שלי, שייתכן בעל נאמן וכדאי לשאוף להקים משפחה עם בעל כזה.

– ושמירת אמונים מתחילה לדעתך מיום הנישואין?

– למי לפני־כן יש לשמור אמונים?

– לעצמך, לעקרונות. את בעצמך אמרת שיש לך עקרונות.

– עיקרון אחד מנחה אותי: כל הדרכים כשרות להשגת האושר, חוץ מן הדרכים הרומסות את אושרו של הזולת. ומיום שאני מכירה אותך הולכת ומתגבשת אצלי הדעה כי אל האושר האמיתי אפשר להתקרב רק בשניים, שניים שהם אחד: אשה אחת וגבר אחד. שניים מתאימים ומשלימים. ונאמנים.

– מכאן עליך ללכת עוד צעד אחד: כל מה שמקרב אדם למצב זה הוא חיובי וכל מה שמרחיקו ממנו –

– אני רואה לאן אתה חותר. עוד לא הוכח שחופש מיני עד החתונה מפריע למציאת בן־הזוג המתאים או לחיים מאושרים איתו. יש לי אפילו הרגשה שההיפך הוא נכון, אבל גם זה לא הוכח.

– שני הדברים לא הוכחו ואי־אפשר שיוכחו. אמונה מוטעית עלולה איפוא להיות גורלית. אני משוכנע שריבוי בני־זוג לפני החתונה הוא מכשלה למונוגמיה מאושרת. חיים מלאים יכול אדם להשיג רק עם אדם אחד זולתו וכל נסיון אחר או זיכרון אחר מפריע, פוגם.

– אתם היהודים. ממציאי “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”. עושים מן האשה אלהים ומחילים את הדיבר הראשון גם עליה.

– אינני חושב שזה קשור ליהדות. אם כי… נדמה לי שזה יותר מבנה פסיכולוגי הקיים באנשים מכל דת ומכל תרבות. טיפוסים מונוגמיסטים…

– האם אינם מרובים יותר בין היהודים? לא פעם שמעתי בנעורי את הצירוף “בעל יהודי” כסמל המסירות לאשה שבבית.

– זו אחת מן ההכללות הלא־בדוקות.

– ובכל זאת, אין עשן בלא אש.

– אם אני חושב על היהודי הדתי, אין ספק שיש צדק בדבריך.

– אני מתכוונת גם אל היהודי החילוני. בדוק את עצמך, ג’ו.

– אני? – נשתהה וגיחך לעצמו, מתאמץ להיות כן ככל האפשר – אני מפקפק בעצם עליונותה של המונוגמיה. לא פעם שאלתי את עצמי…

יוסף נזכר בשיחות עם חוה בנושאים אלה והסמיק.

– אבל גם ענית לעצמך. ונהגת לפי התשובה. ואם לא האמנת שאלהים פוקח עין על כל מעשיך – ראית חובה לעצמך לפקוח עין במקומו. יש בכם, ביהודים, מעין אני־עליון קולקטיווי המשפיע על התנהגותכם כציבור וכיחידים בהרבה הרבה שטחים.

יוסף עצם את עיניו והקשיב לרחש הגלים. מתענג היה על צלילי המלים ששמע זה עתה, מנסה לשמרם בזכרונו. לעולם יצטלצל קולה של קרול באוזניו על רקע של גלים. יש בהם בגלים מיסוד היין ומייסוד היאנג כאחד; בלשון אחת הם זכר ובלשון אחרת נקבה; יש בהם האקטיוויות של היאנג והרטיבות הרכה והקרירה של היין. עולמה הרוחני של סין היה אחד העולמות הרחוקים שקרול פתחה לו אשנב להציץ לתוכו. סין הרחוקה, העלומה. אפריקה קרובה יותר. פחות עלומה?

– היה לי ידיד, משתלם מאפריקה. סיפרתי לך עליו. מצא אושרו בפוליגמיה. למרות שהתבייש להודות בכך בפני זר. לאחר שיחות איתו הייתי שואל את עצמי: הנה דווקא במאה העשרים קיבלנו השפעות כה נכבדות מאפריקה “פרימיטיווית” זו – החל ממוסיקה ומחול ופיסול וכלה בחתיכות־חשופות־חזה. האם לא יבוא היום וננסה לייבא מהם גם את הפוליגמיה?

– היום לא יבוא, ג’ו. מסיבה פשוטה. אולי לא ידוע לך המחיר שהאשה האפריקאית משלמת. אין זה רק ויתור על “בעל שלם”. כדי לשמור על מוסד זה שהקימו גברים אנוכיים ומרושעים מלים את הנשים בילדותן, מקצצים את הדגדגן שלהן, כדי להמעיט את רעבונן ולאפשר להן להסתפק ברבע־גבר. מעשה של חסד עושים איתן, כדי לסגלן לחיים של פוליגמיה.

קרול הסתכלה ישר בעיניו של יוסף, נהנית מן המבוכה והסומק שהתפשטו על פניו. שתיקתו, שנתפרשה לה ככניעה, עודדה אותה להמשיך במיתקפה.

– וראה גם ראה למה הגעת בגלל הקנאות המופרזת שלך. אילו היו לך שסתומי־בטחון… לא היית נגרר למחשבות של אבסורד.

– ומה נותן לך בטחון לחשוב שתמצאי גבר כלבבך?

– אין לי כל בטחון. יש לי סיכוי. אם יש ג’ו, אני אומרת לעצמי, בוודאי יש עוד כמותו. – ניצוץ של שובבות ניצת בעיניה: – אתה בוודאי חושב שאתה יחיד בדור?

יוסף התעלם מן העקיצה. טרוד היה בבירור השאלות שהעסיקו את מוחו.

– השאלה הגדולה היא בעצם לא אם תמצאי אותו, אלא אם תמצאי אותו מספיק טוב להשביעך לאורך ימים ושנים, להיות היחיד שבו תסתפקי.

– אם הוא יספק אותי – אסתפק בו. אם לאו –

– גם אם הוא יהיה נפלא – בכל המובנים, האם לא יתעורר בך התיאבון לשינוי, לגיוון?

– כאן אתה נכנס לתמונה, ואינך מרגיש בזה אפילו. יש לי כיום הרגשה שאמצא סיפוק עצום בעצם בלימת התיאבון הזה, בעצם ההתמסרות המיוסרת לאחד. אך זוהי תוצאת פגישתי אתך. יש להניח שעד אז אפגוש גברים רבים. וכפי שאמרתי – אנשים משפיעים עלי. אנשים כמוך. ויש בעולם הגדול אנשים כמוך, גם אם אינך רוצה להודות בזה. ואני מתכוונת לשוט בעולם הגדול ולחפש בו את השוטה המושלם הזה שיסכים להתנסות אתי – ובלי כל התחייבות.

– את לא תמצאי אחד כמוני שיסכים “בלי כל התחייבות”.

– אם אתה עומד על כך, אומר אחד כמוני ולא אחד כמוך. יהיה זה ג’ו מינוס הצדקנות ילידת האיפוק הכפייתי.

– כתבי לי אם תצליחי.

– שטויות. אתה יודע שאינני כותבת. לא אבקש אפילו את כתובתך. המסע מתקרב לקיצו. בעוד כמה שבועות לא אנסה אפילו לוודא אם היית ממש או חלום, אם שוחחתי אתך, או עם עצמי.

 

כ. מחולות    🔗

אוירה של סוף־מסע נתנה אותותיה בכול. אנשים נראו נחפזים, ממהרים לשוב אל עצמם. ההליכה בניחותא, ילידת שפע הפנאי, פינתה מקומה להתרוצצות. בערב עוד צפוי נשף עליז ומחר עם השכמה תעגון האוניה בנמל היעד. ארוזות ופתוחות ציפו המזוודות לגמר המסע. ארוזות ופתוחות ציפו נפשות תועות לנשף וללילה הקצר שלאחריו.

צלם הנציח את הסעודה האחרונה. ג’ון ומיסיס ספיירו חתמו זו לזו על התפריט וביקשו גם את חתימותיהם של קרול ושל יוסף. יוסף חתם בעברית ושאל אם דרוש תרגום. צחקו ונהנו. הזמינו שמפניה ושתו לחיים. מן השולחן הסמוך הגיעו קטעי שיחה קולנית: המאה שלנו המקימה בתי מלון מפוארים במקום קתדראלות; תיירים נושאי מצלמה מחליפים בימינו את נושאי־הצלב ואת עולי הרגל; סמים במקום קטורת; אלילי הזמר תחת כל עץ רענן. לצווארו של כל אחד היתה מחרוזת נייר צבעונית, שקיבל בכניסה לאולם. קרול וג’ון חבשו כובעי נייר מצחיקים. לראשה של מיסיס ספיירו היה כתר נוצץ. יוסף תלה את כובע הליצן שלו על מסעד הכסא, תוהה אם עליו לחובשו. היה מתלבט בשאלה זו באותה עצבנות ובאותה רצינות כמו בשאלות הגורליות ביותר בחייו; היה הופך בה לכאן ולכאן ומנסה את האפשרויות ואת הנמקתן באורח מילולי מוגדר.

השאלה שהטרידה אותו כל אותו יום ולא הרפתה ממנו גם כשעסק לכאורה בשיחה ובכל עניין אחר – היתה שאלת הערב האחרון. לא הלילה האחרון – פסל צנזור פנימי את ניסוחו הקודם, אלא הערב האחרון. קרול מוכנה. הוא רוצה. האם יהיה זה נכון? ממילא מחר הם נפרדים ולא יראו יותר זה את זו. פניה של חוה היו צצים, מטושטשים קמעה, ונועצים בו מבט שכולו לאו. אולי רק נשיקה – ניסה להתפשר עם יצרו. אולי, דחה את ההכרעה, אם יתגלגלו העניינים כך… נראה.

ושוב היה נוזף בעצמו. “אם יתגלגלו העניינים” – אינך מתבייש להשאיר הכול לידי המקרה? שיהיה בך האומץ להכריע, לכל הפחות! ייתכן שקרול תתלבש על מישהו אחר הערב, ייתכן שבאמת חשוב לה שהוא ישוב לאשתו נקי מאשמה. אז מה טעם יחליט ויתכנן. ממילא הוא חלש בתכנון ממין זה. נראה איך יתגלגלו העניינים. אם יש אל במרומים… מגוחך. הרי אם להאמין שיש אל אתה חייב להאמין שיש גם שטן. שטויות. מחר אני יוצא מכל זה אחת ולתמיד. לא לתמיד, אבל יוצא מזה. שב אל חוה, ואל הבנות. שב שלם, שקט, בלי רגש אשמה.

– אראה אותך בנשף, ג’ו. והשתדל להגיע לשם יותר עליז ופחות מהורהר, או קיי? – קרול היתה עומדת מעליו, כפופה אליו קמעה, שערה גולש ושופע כמנסה ללוכדו.

הנשף היה עליז להפליא. התזמורת לא הותירה מקום לשיחה, אף לא למחשבה. צליליה השתלטניים היו מלאים את האולם. הגופות השתחררו ממועקת בטלה בתנועות פיתול מסחררות. הרוקדים רקדו כל אחד עם עצמו ועם המנגינה. ועם ההמון. ריקוד אני־אתה הולך ונעלם. מי שרוצה כיום במגעים של אקראי אינו נזקק יותר לתירוץ־של־ריקוד. המגעים, לסוגיהם השונים, אינם מגעים שבין אדם לאדם אלא בין גבר לנשים ובין אשה לגברים. יוסף ישב אל שולחן מרובע ותופף באצבעו על כוס מרטיני מליאה למחצה. עיניו היו משוטטות על המרקדים ומשתהות על המרקדות. הקצב שהפעיל את כל האיברים, מכף רגל ועד ראש, הרקיד אצל יוסף את אצבעות ידיו ורגליו. תחילה היה נדמה לו שעיניו נמשכות אל קרול והוא ניסה להימנע מכך בעזרת כמה רקדניות חטובות־גו. עיניו נמשכו לרגעים אל אשה בגיל שלושים שהיתה מחוללת מול בעלה כבד־התנועה. הקונטראסט בין השניים היה בולט. עלם ארוך־שיער נצטרף אל השניים, מחולל בשצף מול שניהם. האשה נפנתה אל העלם יותר ויותר, מתאמת תנועותיה, תנועות ביאה, אל שלו. יוסף הסב את עיניו. לאט־לאט נוכח לדעת שלא רק הוא, עיניו מושכות אותו אל קרול המרקדת. עיני כל היושבים היו מופנות אליה. לא היתה אחת שרקדה כמותה. והיא ידעה זאת. רבים עשו בידיהם וברגליהם כל מה שנדרש, אך קרול רקדה אחרת. כל חלק מחלקי גופה סער ובער ורקד. מקצה חוטמה ועד פרקי אצבעותיה – הכול נע לקצב המנגינה. שמלתה הרכה הארוכה והשסועה, בצבע סגול חם, הבליטה את חמוקיה. פעם לכאן ופעם לכאן נמתח האריג ופסי צבע שבו נתרחקו זה מזה, מרמזים על קמרוני בשרים מתפרצים. מרץ נעורים שפע ממנה. מרוצה מעצמה היתה אוספת מפעם לפעם את מבטי ההערצה שדלקו סביבה, במבט איטי מעגלי, מוסווה בריסים הארוכים. וכל זאת תוך פיתולי ידיים וראש, כתפיים וירכיים. רעמת שערה התעופפה פרועה. ברק כעין הנחושת עלה מגלי השיער. רקיעות רגליה על הרצפה היו נמרצות. עלמוּּת ונשיות שכנו בה בערבוביה מקסימה.

יוסף הרים מן הכסא שלידו רצועת עור שזורה, מעין עטרה לראש, וגילגלה בידיו. השערות בוודאי מפריעות לה לראות. אילמלא ההערה שלו לא היתה שומטת את הרצועה ממצחה וזורקת אותה על הכסא. הרגיש הקלה כשקרול התעכבה רגע ליד שולחנו, חטפה מידו את העטרה וחבשה אותה על מצחה, הוציאה מידו את כוס המרטיני וגמעה ממנה, שלחה אליו חיוך מתנשם ושבה אל המחול.

כשנפנתה שנית לעבר השולחן, תוך כדי ריקוד, ראתה שאין איש לידו. בעוד חלקים מגופה מוסיפים לרקד, סקרה את האולם סביב ולא מצאה את יוסף. נמלט אל תאו, כנראה – סיכמה לעצמה. והמשיכה לרקוד.

 

כא. בן־אדם וחוה    🔗

האוניה הגיעה לניו־יורק עם שחר. פסל החרות. קו הרקיע המרשים של מנהאטן גורדת השחקים. אמריקה. בהמולת הירידה המבוהלת לחוף לא הצליח יוסף למצוא את קרול ולומר לה שלום. אילו היה מנסה יותר – ייתכן שהיה מצליח לאתרה. אך לא רצה לאבד זמן. הוא נסחף בזרם הפורץ לרדת, נחפז לקראת רגע הפגישה. הן בוודאי כבר מחכות לו.

קרול ירדה לאטה, יודעת שאין איש מחכה לבואה. אמה בוודאי בבית, יודעת שהיום או מחר תגיע הבת וחוששת מלעשות דבר שלא יהיה לבתה לרצון. לא יעלה על דעתה לטלפן לחברה ולשאול מתי מגיעה האוניה. ומוטב כך. קרול לא היתה עצובה ולא היתה שמחה. רצונה לראות את אמה נמהל עם פחדה מפני הבאות. שמחתה לדרוך שוב על אדמת אמריקה החוירה על רקע הדירה העלובה המצפה לה. כששמעה מישהו קורא בשמה מן העבר השני, מאחורי פקידי המכס, היתה מופתעת. מי זה יכול לקרוא לה? אין זאת אלא… אבל זה לא יכול להיות. שוב שמעה את שמה. ושמא זאת קרול אחרת? עיניה הלכו בעקבות הקול ומצאו אותו עומד זקוף ומחייך מאחורי חומת אנשים מנפנפים בידיהם. עניבה הדוקה לצווארו, שפם קטן מטופח, שיער רך היורד על כתפיו וחיוך מאוזן עד אוזן. ריצ’י! התגובה הראשונה היתה שמחת ההפתעה. נתוספה לה המחשבה על נסיעה נוחה עד לפתח בית אמה. ריצ’י בוודאי בא עם היגואר שלו. עוד היא מנפנפת לו בידה, עלו והציפו את ליבה גלי זעם ורתיעה. מניין נודע לו? ומי ביקש אותו לבוא? הרי בכוונה לא כתבה לו. יש לה עוד חודש. אין לו שום זכות לפלוש לתוך השנה שהבטיח. נדברו על שנה שבה יעשו כל אחד מה שהוא רוצה ולא יתקשרו זה עם זו בכל דרך שהיא, כדי לבחון אם אמנם יש ביניהם משהו מעבר למשיכה מינית. והשנה טרם נסתיימה. יש לה עוד חודש תמים. הוא מפר את ההסכם. אהה! בוודאי אמא התקשרה אתו עם קבלת הגלויה מנאפולי, אמא המצפה לנישואין שיפטרו אותה מדאגות פרנסה ומדאגות אם לבת־בלי־מוסר. מעניין מה עשה ריצ’י במשך אחד־עשר חודשים. סתם סקרנות. היא תגיד לו עוד היום. חבל עליו שיחיה באשליות חודש נוסף. היא לא הרגישה בחסרונו. לא רצתה כלל, אפילו בהרהוריה, שיחכה לה בנמל. רצתה בעצם במפורש שלא יחכה לה. לא בנמל. ולא בשום מקום.

מרחוק ראתה את יוסף מוקף חבורת נשים. שלוש נשים סביבו, דומות זו לזו. ושתי בנות בזרועותיו. מי מהן אשתו? הצעירה בין השלוש, כמובן. לא משהו מיוחד. הבנות יפהפיות. לופתות את צווארו כנחשים. הוא נראה מאושר. אינו רואה אותה. לא היה רואה אותה גם אילו הסתכל לעברה. זה בן־אדם.