לקט של ערכים הבנויים על האותיות הראשונות של האלפבית העברית

 

יסודות וערכים    🔗

ראשי תיבות וסימנים אחרים    🔗

אעפ"י – אף-על-פי; אר. – ארמית;

אש. – אשורית. ‏אוג. – אוגריתית.

ב“ב – בבא בתרא; ב”מ – בבא מציעא;

ב"ק בבא קמא.

דהי"א – דברי הימים א;

דהי"ב – דברי הימים ב.

וגו' – וגומר; ‏וכו' – וכוליה.

ז. א. – זאת אומרת.

חז"ל – חכמינו זכרונם לברכה.

כוש. – כושית; כלו' – כלומר.

לפע"ד – לפי עניות דעתי.

מ“א – מלכים א; מ”ב – מלכים ב.

נ"ל – נראה לי.

סור. – סורית.

עפ"י – על-פי; ער. – ערבית;

ע“א – עמוד א'; ‏ע”ב – עמוד ב';

ע"ז – עבודה זרה.

צ"ל - צריך להיות.

רז"ל – רבותינו זכרונם לברכה.

ש“א – שמואל א'; ש”ב – שמואל ב.

ת"י – תרגום יונתן; תרגום ירושלמי.

ת"ש – תרגום השבעים.

במראי המקומות מהתנ“ך אות עברית בלי גרשיים מסמנת את הפרק ומספר לועזי מסמן את הפסוק. דוגמה: ש”א טו, 5 – שמואל א, פרק טו, פסוק 5.

במראי המקומות מן הגמרא: אותיות עבריות בצרוף גרשיים. דוגמה: ב“מ ט”ז, ע“ב – בבא מציעא, דף ט”ז, עמוד ב'.

͞√ מסמן יסוד. כל האותיות מתחת לקו נכללות ביסוד.

– קו מפריד בין היסוד השמי ובין היסוד הלועזי.

>כי המלה נגזרה מן השורש הבא אחריה.

. – מסמנים הפרדה בין שורש לשורש או בין עניין לעניין בגוף ההסבּר.

( ) בשרשים משמעם כי השורש מדומה; בהיקשי-לשון – קורבה אל המלה השמית או העברית.

[ ] בגוף הספר מסמנים הערות; בהיקשי לשון – היקשים בלתי ברורים וודאיים כל צרכם.

• מסמן חיבור שני חלקים של מלה אחת.

/ מפריד בין שתי שפות בשורה אחת; שינוי הכתיב במילה אחת.

= המלה שנקבעה משני חלקים שונים; שווה, מתאים.

* סימן מלים ארמיות.

פֶּתַח דָבָר    🔗

הספר הזה, או, יותר נכון, חלק הספר הזה המכיל את היסודות והמלים, ז. א. החצי הראשון של עבודתי, הוא פרי-עמל של שנים רבות, בדיוק שש-עשרה שנה. נגשתי אל העבודה הזאת על-פי מקרה, אחרי שהתבוננתי אגב קריאה במלים עבריות אחדות הדומות גם בצלילן וגם במשמען למלים לועזיות. לא פללתי אז כי עלתה כף-רגלי על סלע-מחלוקת, כי זה מאות רבּות בשנים שחכמי המדע, וביחוד הבּלשנים והאנתּרוֹפּוֹלוֹגים, מתנגחים זה בזה בבעיה זו: ההיה מוצא אחד לכל לשונות העולם או לא. אולם ככל שהתעמקתי במקצוע הזה כן נוכחתי מה רפים כוחותי ומה דלות ידיעותי בלשונות ובמדעים המצרניים; נדמה היה לי כאילו עמדתי לפני מערבּולת העומדת לשטפני. מוזר כי בכל זאת לא נרתּעתּי ולא יכולתי יותר לסגת אחור ולהשליך אחרי גווי את העבודה שאך זה החלותי. הרגשתי כעין דחיפה פנימית, כמו יד מסתּורית שאחזה בערפי וצוותני להוסיף ללכת בדרך-חתחתים זו ולהתגבּר על כל המכשולים. והיד המסתּורית הזאת לא הרפתה ממני כל העת, למן הרגע הראשון שהתעסקתי במקצוע זה ועד גָּמרי את החלק הזה של עבודתי. כל הספרים שהיו דרושים לי וכל הידיעות הבלשניות שבלעדיהן לא יכולתי לפנות ימינה או שמאלה הומצאו לי כאילו על-פי נס בשעה הנכונה. האם מקרה היה זה או אצבע אלהים?

לאט-לאט בּלעתני העבודה הזאת. היא מלאה את כל חיי, את כל ישותי. בשבתי רוב שעותי הפנויות כלוא בין כתלי ביתי ואפילו בהיותי בין אנשים ובשוחחי עמהם הסתּובבו רעיונותי תמיד סביב נקודה אחת, הבּעיות השונות של עבודתי. חייתי ממש עם כל ערך וערך שעבדתי עליו במשך זמן-מה. בחברה עם אנשים התרגלתּי בעל-כרחי לדבּר בפה דבר אחד ובאותה שעה לחשוב על מלה שלא נתנה לי מרגוע. הגיתי בעבודתי יום ולילה, לפעמים קרובות עד כדי אפיסות החושים.

אגב עבודתי הוכרחתּי ללמוד לשונות. ידיעתי בהן, אפילו ברומית וביונית, ולא כל שכּן בלשונות השמיות והלשונות הלועזיות העתּיקות, היתה קלושה מאד. קודם כל למדתי את האלפבית של הלשון, אם היה בה אלפבית. הצלחתי סוף-סוף לקרוא לשונות לועזיות שונות, ובכללן גם כתב החרטומים, אולם לא כתב היתדות; עברתי אל דקדוקי הלשונות ההן ולאט-לאט עברתּי לאוצר המלולי שלהן. התרגלתי לשבת שעות ארוכות מבּלי לזוז ממקומי ולקרוא מלונים כאדם הקורא רוֹמן מעניין. ולא עוד אלא שלבּי לא היה פנוי לקריאת ספרים אחרים מלבד מלונים. ואף שאינני יכול להתפּאר בתפיסת-זכּרון מצוינת, בכל זאת הצלחתי לספוג אל תוכי המון מלים מכל לשון ולשון, ללמוד את מבנה כל לשון ודקדוקה ולהכּיר את הגרעין היסודי של כל מלה ומלה. אודה ולא אבוש כי אף-על-פי שטפּלתי בעבודתי זו בלשונות רבות, שמספּרן מגיע קרוב לתשע מאות, לא אדע על בוריה אף אחת מהן; יתר על כּן, רוב הלשונות שטפלתי בהן אפילו שמותיהן אינם ידועים לי. נצלתי מה שנצלתי רק מאוֹצרן המלולי, עד כמה שמצאתי במלונים ובפוֹליגלוֹטים. אבל אל יהא מספר הלשונות הגדול הזה נחשב בעיני הקורא כהתגנדרות. בקשר עם זה כדאי להביא כאן את דברי החכם מַכּס מִילֶר בהרצאתו הראשונה לפני קהל השומעים על בלשנות (Lectures on the Science of Language, delivered at the Royal Institution of Great Britain, in April, May, June 1861):

“ועכשיו, בעצם התחלתי של הרצאותיי האלה עלי למחות כנגד ההנחה כי חוקר לשונות מוכרח להיות בעל כרחו גם בלשן גדול. במשך הרצאותיי עלי יהיה לדבּר על מאות לשונות, שאפשר שרבות מהן אפילו שמותיהן לא שמעתּם מעולם. אל תדמו בנפשכם כי אני יודע את הלשונות האלה, כמו שאתּם יודעים יונית או רומית, צרפתית או גרמנית. בנדון זה יודע אני רק לשונות מעטות אחדות, ומעולם לא שאפתי לשם-תּהלה לאנשים כמתרדת או מֶצוֹפַנְטִי. אי-אפשר לו לחוקר לשונות לרכוש לו ידיעה מעשית של כל אותן הלשונות שהוא מטפל בהן… רק הדקדוק והמלון מהווים את נושא חקירותיו. הוא שם את לבו להם ומשעבּדם לנתוח מלא זהירות, אבל אין עליו להעמיס את זכרונו בדוגמות-נטיות של שמות-עצם ופעלים, או ברשימות ארוכּוֹת של מלים שלא נשתּמשו מעולם בספרות… רשימות קצרות של מלים ותאור בלתּי נשלם של הדקדוק – זהו כל שהחוקר יכול לקוות לרכוש לו ברוב המקרים כדי לשמש למטרתו… אלמלי היה צריך הבּלשן המתעסק בהשוואות לשונות לרכוש לו ידיעה עמוקה של כל אותן הלשונות המהוות נושא חקירותיו, כי אז היה מדע הבלשנות אי-אפשרי”, וגו‘, וגו’. ממילא יווכח הקורא כי אין פה התפארות מצדי בנוצות שאין לי.

* * *

מתוך התעניינותי בענפים השונים של הלשון האנושית באתי לידי הכּרה כי היה מוצא אחד לכל לשונות האדם, אף שעד עכשיו עדיין לא הוברר לי אם היצור האנושי נברא במקום אחד על האדמה ובמשך הזמן התהוותה הלשון בפיו והיתה לקנין של כל המין האנושי שהתפזר במרוצת הזמן על-פני כל כדור הארץ, או שהמין האנושי נברא במקומות שונים, ואותם התנאים שגרמו לבריאתו ולהתגלמות צורתו המיוחדה במקומות שונים גרמו גם כן להתהוותה של לשון אחת במקומות שונים בתבל. כי היה מוצא אחד לכל לשונות העולם – אין שום ספק בעיני. עדות לזה הסוגים השונים של הלשונות למשפחותיהן השונות. אם שם או פעולה התבטאו בצליל אחד גם בשומרית, גם במצרית, גם בלשונות השמיות, גם בלשונות ההֹדו-אירופיות, גם בסינית וביפונית, גם בלשונות האוּגריות וגם בלשונות הדרוידיות, גם בלשונות ההֹדו-אמריקאיות וגם בלשונות האפריקאיות – הלא לא מקרה הוא. ושמות ופעלים כאלה השווים בכל הלשונות האלה ישנם למאות – הלא לא מקרה הוא. אמנם לא תמיד יוּכּר היסוד למראית עין גם בצלילו וגם במשמעו, כי על כן עברו מאות אלפים בשנים, מראשית התפתחות הלשון האנושית עד עתּה, ובמשך העת הארוּכּה הזאת חלו שנויים ותמוּרות בכל לשון, כמו שחלו שנויים ותמורות בחיים בכלל, כמו שחלו שנויים ותמורות בתרבות ובאדם עצמו. אבל אחר עיון קל לא קשה להווכח, כי רעיון אחד, אם שם או פועל, אם שם-גוף או חלק-דבּר אחר, התבטא אצל כל העמים השונים למשפחותיהם וללשונותיהם בצליל אחד. ממילא הגעתי לידי הדעה של אחדות הלשון לא על-ידי המתּודה הדדוקטיבית כי-אם האינדוקטיבית. ועל זה גאותי כי לא השׁיאני לבי לבוא בראשונה לידי דעה מסוימה ולבצרה אחר-כך על-ידי הוכחות דחוקות. לא קשה לאיש נבון למצוא ק"ן טעמים כדי לטהר את השרץ, אבל בכל זאת השרץ טמא והטעמים שוים כקלפת השום. לא כן, למשל, היא העובדה שבמשך רבבות בשנים כל הילוד שב סוף-סוף לעפרו; בעל כרחנו עלינו להסיק אפוא את המסקנה כי המות הוא הכרחי, כי אין מפלט ממנו. המסקנה הזאת בעינה עומדת עד אשר תהרס על ידי בעל-חי שהוברר כי כבר חי אלפים בשנים והמות אינו שולט בו. גם בנדון זה, בבעיות הלשונות, ההוכחות על מוצא אחד ללשונות העולם מרובּות כל-כך וחזקות כל-כך עד שאי-אפשר לסתרן ולהכחישן ולבטלן בתנועת-יד או בעקימת-פה; ממילא הדעה של אחדות הלשון בעינה עומדת, ובזה נפתרה הבּעיה המסובכה הזאת שהעסיקה את מוחות המלומדים מאות בשנים, או שנפתרה לפחות עד אשר תוצענה הוכחות חדשות כבדות-המשקל כדי לסתרה.

* * *

כשנגשתי למלאכת הכתיבה של הספר הזה החלטתי לכתבו עברית ולהשתּמש באוצר המלים של כתבי-הקֹדש כרקע לעבודתי. באמת יכולתי לכתבו בכל לשון אחרת ולהשתּמש באוצר המלים של הלשון ההיא כרקע לעבודתי; יתר על כן, אלמלי כתבתיו בלשון לועזית הייתי מצליח לרכוש לו מהלכים בקרב חוגים רחבים של בלשנים וכל אלה המעונינים במקצוע זה בכל קצוי תבל שאינם נזקקים ללשון העברית. כי כיוון שהיסודות בכל לשונות העולם שווים ונובעים ממקור אחד, הלא אין הבדל ביניהן, וכל אחת מן הלשונות הלועזיות ואוצר המלולי שלה יכלה לשמש כבסיס. אולם נמנעתּי מלעשות זאת והעדפתי את הלשון העברית וכתבי-הקֹדש על הלשונות הלועזיות. נדמה לי כי אין צורך כלל לבאר את החלטתי זו. אף-על-פי שכל הלשונות שוות, כי הרי כולן נובעות ממקור אחד; אף-על-פי שכל בני-האדם שוים, כי כולם הם יוצאי חלציו של האדם הראשון שהתבּדלו במשך הזמן למשפחותיהם ולגוייהם, בכל זאת חייב כל אדם להשתמש בלשונו הלאומית בכל דרכיו בחיים. כמו שאסור לו לאדם להתנכּר לאביו ולאמו ולהמירם באחרים, כן אסור לו להתנכר לשפת מולדתו, אפילו אם יש לאל ידו להשיג פצויים יתרים בשמוש לשון אחרת.

אולם למרות כל זאת יש ויש יתרון ללשון העברית על כל הלשונות הלועזיות. כל המצוי אצל לשונות שונות ובוחן בעין צופיה בסגולותיהן, יווכח כי הלשון העברית היא בבחינת כּוּר שנתּכו אל תוכה כל הצורות הלשוניות והדקדוקיות של לשונות העולם. מוצא אתה בעברית כל התכונות והסגולות של הלשונות הלועזיות; כל הכללים של התחלפות האותיות; כל הנטיות בין בשמות ובין בפעלים הנמצאות בלשונות לועזיות בלשון אחת או שניה. אין להוכיח מזה, כי הלשון העברית היתה הלשון הראשונה שנבראה בפי האדם, כפי שהתאמצו להוכיח במשך מאות בשנים (ראה להלן בהקדמה); להפך, הלשון העברית, שהיא בת הלשון השמית המאוחדת, ושהיא, מצדה, היא בת הלשון הפרימיטיבית של האדם הקדמון, המשותּפת לכל עמי העולם, באה במגע ישר או לא-ישר, על-ידי נדודי עם ישראל, במשך אלפים בשנים עם עמים זרים שונים, שדברו לשונות זרות שונות, סגלה את תכונותיהן ומצדה גם השפיעה עליהן; במדת-גומלים זו נתעשרה והרחיבה את תחומיה הלשוניים והדקדוקיים, הוסיפה לבנינה אגף על אגף, קוֹמה לקוֹמה, אף-על-פי שהמסד עצמו שוה בכל הלשונות.

למותר הוא גם לצדד בזכותם של כתבי הקֹדש כרקע לעבודה בלשנית זו. כתבי קֹדש הם שנתקדשו לכל עמי העולם, וביחוד לעם ישראל, במשך אלפים בשנים. האוצר המלולי שבהם, אף-על-פי שאיננו עתּיק כל-כך כאוצר המלולי של הלשונות השומירית, המצרית והסינית, ואפילו של האשורית, שהופיעו על במת העולם לפני הלשון העברית, הוא כל-כך קרוב לנו, כל-כך ידוע לנו, עד שרק במקרים מעטים לערך יש לנו פקפוק במשמעותו, מה שאין כן באוצר המלולי של הלשונות העתּיקות האחרות. יתר על כן, אלה המלים הסתומות במקרא שהיו לסלע המחלוקת מאז ועד עתה מתבּררות על-פי רוב על-ידי השואות של לשונות לועזיות, שהתרגומים והמפרשים לא השתּמשו בהן עד עתה. ואם רק עלתה בידי לסייע בעבודתי זו בהארתן של המלים הסתומות האלה, והיה זה שכרי.

* * *

במשך כל השנים האלה עשיתי את מלאכתי זו בצנעה, בין כתלי ביתי, ושום איש מן החוץ לא התעניין בה. לא נדחפתי לבוא לפני עריצי המדע לקבל מהם את הסכמתם ואת ברכתם. ואלה המעטים שידעו עליה שפכו על-פי רוב צוננים על ראשי. לכן אני רואה חובה נעימה להודות בזה לאחי המנוח, הסופר והחוקר א. א. עקביא, שלא פסק מלעודד אותי למן הרגע הראשון שהחלותי בעבודתי זו. יהי שמו מבורך.

י. יעקבּוביץ.

הקדמה    🔗

הבעיה של אחדות הלשונות – ז. א. אם היה מוצא אחד לכל לשונות העולם או לא – בעיה עתּיקה היא. כבר טפלו בה כותבי המקרא, כי על כן החליטו “ויהי הארץ שפה אחת ודברים אחדים”. בלבול הלשונות מבואר במקרא על-ידי מגדל בּבל, “כי שם בלל ה' שפת כל הארץ”. אמנם לא פרשו כותבי המקרא מה היתה מהותה של הלשון הראשונה ההיא והשאירו לחכמים הבאים אחריהם להתגדר בה. “אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי סיפר” (סנהדרין ל"ח), והתרגומים הירושלמי והמיוחס ליונתן בן עוזיאל עומדים על דעתם כי “בלשון קודשא הוו ממללין”, וככה אמרו גם בשם ר' סימון: “כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש” (בראשית רבּה).

הבעיה הזאת העסיקה לא רק את כותבי המקרא כי אם את כל העמים בכל קצוי הארץ. כבר הוכיח החכם פְֿרֵיזֶר בספרו “Folk-Lore in the Old Testament”, כי האגדה על מגדל בבל ועל מוצא אחד לכל לשונות העולם היתה נפוצה בצורות שונות אצל ילידי זַמְבֶּסי באַפריקה, מְקוּלְוֶה באפריקה, צ’וֹלוּלָה במכּסיקו, קַרֶן בבּוּרְמָה, מִיקִיר

בטִיבֶּט, היונים, קַצַ’ה נַגַה, קוּקִי במַנִפּוּר, שבטי ההֹדו-אמריקאיים מַיְדוּ, טְלִינְגִּיט וקְוִיצֶ‘, וגו’. למותר הוא גם להראות כי הבּאור במקרא “כי שם בלל ה' את שפת הארץ”, ולכן קראו את שם המקום “בבל”, הוא בּאור המוני, מפני כי הצלילים בבל (בשתי אותיות ב') ובָלל אינם דומים ומפני כי השם בָּבֶל באמת עניינו בַּבֻּ (בָּבָא בארמית) אֵל, שער האלהים. כמו-כן אין להתפלא על החכמים העברים (וכפי שנראה אחרי כן גם החכמים הנוצרים) שראו בלשון העברית את הלשון הראשונה שנוצרה בפי האדם, כי רוב העמים והשבטים הנזכּרים למעלה נתנו בכוֹרה זו ללשונם הלאומית, ובימי הבינים היו חכמים נוצריים שהתאמצו להוכיח שהלשון הראשונה היתה הולַנדית, בַּסְקִית, ערבית, תוּרכּית, ואחד מהם עמד על דעתו כי האלהים דבר אל אדם הראשון בלשון השוֶדית, והוא ענה לו בלשון הדנית, והנחש דבר לחוה בלשון צרפת…

הדעה שהלשון העברית היתה הלשון הראשונה שהופיעה על במת העולם היא שהכריעה את הכף והיתה השלטת מאות בשנים עד המאה התשע-עשרה בערך. החזיקו בדעה זו לא רק החכמים והפרשנים העברים אלא גם החכמים הנוצרים וראשי הכנסיה, בכללם הירוֹנימוס ואוֹרִיגינס. ספרים לאין מספר נכתבו במקצוע הזה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, שבהם ניסו מחבריהם לתת מספר מלים של לשונות שונות שצלילן ומשמען דומה לעברית או אותן שבעברית. לפעמים קרובות הלכו בדרכים עקלקלות והכניסו מלים שאולות ודאיות, והיו ביניהם קיצוניים שהגיעו בהשואותיהם לידי גחוך, בצרפם חצאי-מלים בלשון אחת והשווּן במלים שלמות בלשון אחרת. הצטיינו בזה ביחוד הרבה סופרים בתקופת ה“השכלה” שהתאמצו אפילו לעברר מונחים לועזיים בתגליות שונות כדי לקיים “אין חדש תחת השמש” ו“הפך בה והפך בה דכולי בה”.

הראשון שיצא במלחמה נועזה והצליח לנצח את כל אלה שהאמינו בדעה טפלה זו, שהלשון העברית היתה הלשון הראשונה שממנה התפתחו כל לשונות העולם היה הפילוסוף לייבּניץ. הוא כתב: “הדעה שהלשון העברית היתה הלשון הראשונה דומה לדעה שענפי העץ הם הענפים הראשונים”. הוא עצמו האמין במוצא אחד לכל לשונות, אבל עדיין לא ידע להכיר את יחס הלשונות אשה לרעותה. מיוּן הלשונות למשפחות ולסוגים עדיין לא היה ידוע בימים ההם, ומכּוח התאמצותם של לייבּניץ וְהֶרְדֶר התחילו הבלשנים לאסוף פרטים וידיעות על לשונות זרות. החרה החזיק אחריו החכם הֶרְוַס שהיה הראשון למַיֵן את הלשונות השמיות והוכיח שהלשונות העברית, הארמית, הסורית, הערבית, הכושית והאמהרית שייכות למשפחת לשונות אחת, הלא היא המשפחה השמית, והלשונות הפינית, הלפית וההונגרית מקושרות יחד במשפחה לשונית אחרת, הלא היא משפחת הלשונות הטוּרָניוֹת. בעקבותיו הלכו המלומדים אַדֶלוּנְגְ ופַטֶר. הם הכינו רשימה של 285 מלים שנתרגמו ל-51 לשונות אירופיות ו-149 לשונות אַסיות. סיוע חשוב למיון הלשונות היתה מציאותה של הלשון הסנסקריטית ואחיותיה ההינדוסתנית, בנגלית וגו‘, שלא היתה ידועה עד העת ההיא לבלשנים. החכמים נוכחו כי יש קשר אמיץ בין הסנסקריטית, הפרסית, היונית, הרומית, הקלטית, הליטוֹאית, הלשונות הסלביות והלשונות האנגלית-גרמנית. הצטיינו בזה ביחוד החכמים פרנסיס בּוֹפּ (Bopp), שְלֶגֶל, וילהלם פון הוּמבּוֹלדט, יעקב גרים ורבּים אחרים. רבים מהם באו לידי הוכחה כי כל הלשונות למשפחותיהן ולסוגיהן, השמיות, החמיות והיפתיות וגו’ נובעות כולן ממקור אחד.

רבים – אבל לא כולם; יותר נכון, רק חלק קטן מקהל הבלשנים בא לידי דיעה זו. ואילו רוב הבלשנים עודם מחזיקים בדעתּם הנושנה, כי אן שום קשר בין המשפחות הלשוניות השונות. מובן כי כולם השליכו אחרי גוום את הדיעה הטפלה שהעברית היתה הלשון הראשונה שהיתה בפי האדם הקדמון ושממנה התפתחו כל לשונות העולם, כי יודעים הם, הבלשנים האלה, כי אין אף לשון אחת בעולם שנבראה בבת אחת. כל לשון עברה גלגולים שונים: נפרדה על-ידי תנאים שונים מלשון גזעית, מצרנית, הלכה בדרך מיוחדה בהתאם לכללים מסוימים בנוגע לשינויי האותיות, והתפתחה בהדרגה בצעדה מן הקל אל הכבד. ככה נוצרו הלשונות השמיות השונות מלשון שמית אחת מאוחדה, והוא הדין גם בשאר משפחות הלשונות השונות. זאת אומרת, הם מודים רק שכל הלשונות שבעולם מתחבּרות למשפחות ולכל משפחה היתה אם-לשון ראשונה, אבל הם מכחישים את הדיעה, שבתקופה טרום-היסטורית, בשעה שהאנושות עוד היתה בחתּוליה, היה מוצא אחד ומקור אחד לכל אותן האמהות האלה. הם עומדים על דעתּם כי בתקופה הערפלית של ראשית צעדי האדם הקדמוני סגל לעצמו כל גזע וגזע לשון מיוחדת שלא היה לה שום מגע עם הלשונות של הגזעים האחרים שגרו במקומות שונים על כּדוּר הארץ.

אולם גם הצד השני, צד המעוט, אלה המתנגדים לדיעה המקובּלה של הבלשנים, אלה המאמינים כי היה מוצא אחד ומקור אחד לכל לשונות העולם, אינו טומן את ידו בצלחתּו. בתקופה האחרונה קמו מלומדים אנשי-שם שהוכיחו שהצדק אתּם, בכללם הפרופיסורים אַלְפְרֶדוֹ טרוֹמְבֶּטִי, הֶרְמַן מֶלֶר, ק, הֶרְמַן ורבּים אחרים. בראיות חותכות הם סותרים את הדיעה המיושנה שכבר אבד עליה כלח והם מוכיחים שיש קשר אמיץ בין כל לשונות העולם, בין אלה החיות עתה ובין אלה שכבר חלפו מן העולם; בין אלה הידועות לנו באירופה ובין אלה המדוברות בכל קצוי תבל, בקיצור, כי שפת האדם בכל העולם, מבלי שים לב למקום מושבו, אחת היא. אמנם למראית עין אי-אפשר לראות את האחדות שבין המשפחות השונות, אבל כאשר תּוּסר הקלפה מעל היסוד של כל לשון ולשון מתגלה לפנינו קרבתם האמתית. רוב החכמים הנזכרים הצטמצמו בהשוואות לשונות אחדות והיקף עבודתם היה על-פי רוב צר מאד. הספר הזה הוא הראשון המכיל את כל אוצר לשון המקרא, עם משוואות מרוב לשונות העולם, החיות והמתות, לכל משפחותיהן ולסוגיהן, בכל רחבי העולם, – נסיון שלא ניסה עד עכשיו שום חוקר.

מהי עצם הבעיה הזאת ומה הן טענותיהם של כל צד וצד?

סגולה אחת נתּנה לבני-האדם המבדילה אותם מכל שאר יצורי העולם, והיא הלשון. כל אדם ואדם, מבלי שים לב למקום מושבו, מבלי שים לב למצב התפתחותו: אם הוא בעל תרבּות גבוהה, או עדיין נמצא בשפל המדרגה של התפתחות, – יכול להוציא מפיו צלילים שונים ולהביע לפי תכונתו ומצב התפתחותו את מחשבתו ואת רגשותיו. בזה יתרון לאדם על שאר היצורים, כמו הכלב, הפרה, הסוס, הארי וגו', שצליליהם הם חד-גווניים, צלילים הגויים בלי מלים, צלילים סתם. אף-על-פי שלאוזן חדה יש הבדל-גוון אפילו בנביחת הכלב, למשל, שבה הוא מביע את רגשותיו, הנה בכל אופן לא נוכל לצרף את נביחת הכלב לסוג של לשון, אפילו ללשון הפראים המכילה צלילים שונים ושיש לה כללים מסוימים וצורות מסוימות לכל דבר ודבר. מאין באה סגולת הלשון לבני-האדם? מחולקים על זה החוקרים. אחדים סוברים, שהלשון היא טבעית בפי-האדם, מתּנת יה, הדבוקה בישותו מראשית הבּראו; לפי דעת חוקרים אחרים הלשון היא מלאכותית שקנה לו האדם בשעת דחקו והקנה אותה לצאצאיו. לפי דעת הראשונים יוצא כי כל הגה והגה היוצא מפי האדם הוא חיקוי לדברים או לבעלי-חיים שנפגש אתם; ממילא אפשר להסיק מזה כי כל הגה והגה היוצא מפי האדם בכל מקומות מושבותיו אחד הוא בכל מקום. אמנם ישנם בלשון האדם צלילים טבעיים כאלה, אבל מספרם מצער מאד, ולא תמיד הם שווים בלשונות שונות. החוקרים החדשים המחזיקים בדעה הראשונה והמכּירים בפגם הזה הרחיקו לכת באמרם כי מלבד הצלילים הטבעיים האלה העניקה הבריאה לאדם גם את הסגולה להגות באותיות או בצלילים ברורים כל מושג הבא במוחו. הצלילים האלה השתנו קצת אצל בני-האדם ברבות הימים במשך נדודיו, לרגלי תנאים אקלימיים שונים ולרגלי גורמים אחרים שהביאו לידי בלבול לשונות. לפי הדיעה השניה יוצא כי בני-אדם שונים המציאו לעצמם על-פי הדחק בטויים נאותים כדי להביע את מאוייהם; ממילא הומצאו הביטויים האלה על-ידי אנשים בעלי דרגות-התפתחות שונות שנבדלו איש מרעהו בצורתם, וזהו מה שגרם לבלבול הלשונות.

לכאורה נדמה שהבּעיה של אחדות הלשונות קשורה אל הבעיה של אחדות המין האנושי, ז. א. אם נוכל להוכיח שהמין האנושי נברא במקום מסוים אחד על הארץ וממנו התפשט אחר כך, ברבות הימים, על פני כל רחבי תבל, בעל כרחנו עלינו לבוא לידי החלטה, כי היה מוצא אחד לכל לשונות העולם, כי הלשון שהיתה בפי האדם הקדמון ההוא בטרם הפרדו איש מאחיו השתמרה גם אחרי שנפוצו הגזעים השונים בארץ; ולהפך, אם יוברר שהמין האנושי הופיע באופן עצמאי במקומות שונים בארץ, אז אפשר לאמר כי כל אדם קדמון במקום הבּראו המציא לעצמו לשון מיוחדת. אבל באמת אין שום מגע בין שתי הבּעיות האלה. כבר הוכיחו בצדק החכם מַכּס מילר וחכמים אחרים שאין להוציא שום מסקנות מן הבּעיה הזו על הבּעיה של אחדות הלשון. משום שבין אם נאמר שלשון האדם היא טבעית ובין אם נאמר שהיא מלאכותית, לא נוכל ללמוד מזה דבר על אחדות הלשון. אם הלשון היא טבעית, הלא אז התנאים שגרמו לבריאת טפוס אחד של המין האנושי במקומות שונים על הארץ בלי ספק גרמו גם כן לקביעות לשון אחת בפי כל האנשים הקדמונים בכל מקומות הבּראם; אבל כמו כן אפשר לאמר כי סגולת הדיבר ניתּנה רק לזוג אחד של אנשים, ואילו אנשים אחרים שנבראו במקומות שונים לא זכו לסגולה זו. להפך אם הלשון היא מלאכותית, פרי האדם שהמציא לו לצרכו, הלא אז אפשר כי כל גזע וגזע, אפילו אם כל הגזעים יצאו מזוג אחד, המציא לעצמו לשון מיוחדת לפי תנאי הצורך, הזמן והמקום; אבל כמו כן אפשר לאמר, כי הזוג היחידי, הראשון, שנברא בעולם המציא לעצמו לשון אחת והנחיל אותה לצאצאיו.

נראה אפוא ששתי הבעיות האלה, ראשית התהוות הלשון ואחדות המין האנושי, אף-על-פי שהן נונעות במקצת בבעיה של אחדות הלשון ועוררו וכוחים רבים בקרב אנשי המדע וטרם נפתרו עדיין, אינן אותו סלע המחלוקת שעליו נטושה המלחמה בין שתי השיטות המתנגדות זו לזו בבעיה הנוכחית. חלוקי הדיעות מיוסדים על טענות אחרות. ואלה הם החשובים שבהם.

1) כל לשון ולשון שבעולם מתחלקת לשני חלקים: א) לחומר המלולי שבּה, שהוא כמו הגוף שבאדם, חומר גלמי שהצטבּר לו לאדם במשך תקופות רבות בקראו שמות לכל דבר שפגשה עינו ולכל פעולות שעליו היה לעשות; ב) לכללי הדקדוק שבה, המשולים לנשמה שבאדם, הרוח החיה המפעילה את הגוף, המקשרים את המלים הבודדות למשפטים שלמים ומדויקים, שבלעדיהם אי-אפשר לה לשום לשון להתקיים. מובן כי אין גוף חי בלי נשמה ואין נשמה בלי גוף. שניהם הכרחיים הם בכל לשון, ואי-אפשר להעדיף את האחד על רעהו. אבל כבר הוכיחו הבלשנים כי בנוגע להשוואות לשונות שונות יש להדגיש יותר את הנשמה שבּלשון, כללי הדקדוק שבה, ולא את הגוף, החומר המלולי. הגוף משתּנה, פושט צורה ולובש צורה, לוה ומשאיל, ואילו כללי הדקדוק קיימים לעד. כל לשון ולשון סופגת אל תוכה המון מלים חדשות ומושגים חדשים, מעכּלת אותם, אולם מתאימה אותם תמיד לכללי הדקדוק שלה.

מלבד זאת מתחלקות כל הלשונות שבעולם, בלי הבדל ההשתייכות המשפחתּית שלהן, לפי מבנן הדקדוקי, לשלושה סוגים: א) שרשיות (Radical), ז. א. שכל מלה ומלה, אם בכנויים או בשימושי-לשון, היא שורש בפני עצמה, שהלשון הטפוסית שלהן היא סינית. ב) מְצֹרָפִיוֹת (Agglutinative, Terminational), ז. א. ששמות-הגוף מדובקים אל הפעלים לשם נטיות הפועל או מלות-היחס מדובּקות אל השמות לשם נטיות השם, שהלשון הטפוסית שלהן היא תּורכּית. ג) נטויות (Inflectional), ז. א. שהכינויים והנטיות מצומדים אל השמות והפעלים באופן שכמעט אי-אפשר להכּירם ולהבדילם מן השרשים כמו הלשונות השמיות והאריות. שלושת הסוגים האלה מוגדרים באופן ניכּר ללהלך שרק תהום מפרידה ביניהם.

והנה, טוענים הבּלשנים המתנגדים לדיעה של אחדות הלשונות, אין אף מקרה אחד בקורות הלשונות שלשון שרשית תסגל לעצמה צורות מצורפיות, או לשון מצורפית תקנה צורות נטויות. אם נאמר שהתפתחות הלשונות צעדה בהדרגה מן הלשונות השרשיות, בנות הברה אחת, שנוצרה בראשונה בפי האדם, ללשונות המצורפיות, ומהן ללשונות הנטויות, שהן במדרגה העליונה בהתפתחות הלשונות, הלא היו צריכות הלשונות להמשיך גם עתה את הפעולה הזאת. והננו רואים אנחנו שהפעולה אינה כלל במציאות. מוכח אפוא כי אלה היו צורות שלשת הסוגים האלה מראשית ימי הווצרם, ואין לדבּר כלל על מקור אחד לכולם ולהתפּתחות אטית במשך תקופות רבּות. ממילא אנו רואים, כי הנשמה שבּלשון, הצורה שבּה, היא נצחית, ואינה משתּנה.

התשובה לטענה הזאת היא, כי העובדה שעד עכשיו לא סיגלה לעצמה שום לשון בסוג אחד את הצורות שבסוג השני אינה הוכחה ששלושת הסוגים האלה לא נבעו ממקור אחד, כמו שאין לדון מהעובדה כי כיוון שבעלי-חיים שונים שבטבע אינם משתנים בימינו אלה איש מרעהו וכי בעלי-חיים מולידים כדמותם וכצלמם, סימן הוא שכל מין ומין נוצר בפני עצמו, ותורת ההתפתחות של דרוין ובית-מדרשו תורה תפלה היא. הדבר פשוט: כל השנויים בין בבעלי-חיים ובין בלשונות חלו בתקופה טרום-הסטורית, שארכה עשרות אלפים בשנים, ואחרי שנקבּעו הצורות השונות בתקופה ההיסטורית והלשון תפסה את מקומה החשוב בשדרות רחבות של עם בעל תּרבּות והשכּלה, חדלה לשנות את אפיה המוֹרפולוֹגי ולמראית-עין נדמה כאילו קופאת על שמריה. שינויים יכולים אנו לראות רק ממרחק ולכן הם השינויים שאנו רואים בלשונות העולם. באמת לא חדלה התנועה של השתּנות לשונות גם עכשיו. הלשונות הולכות ומשתּנות לנגד עינינו, כפי שאנו רואים כיצד התחלקה הלשון הרומית למשפחות שונות, לצרפתית, איטלקית, ספרדית וגו', וכל אחת מבנותיה של הלשון הרומית לבשה צורה חדשה לא רק בנונע לחומר המלולי שלה, שלפעמים קרובות אי-אפשר להכיר בו את המקור הרומי, כי אם אפילו בנונע למבנה המלים, הצורות וכללי הדקדוק. וכאן, בלשונות הרומאניות, הצומחות מן הלאטינית, אנו נוכחים שאף הנשמה שבלשון, הדקדוק, הולכת ומשתּנית תכלית שינוי במשך הדורות. רק בסבת הדרגה הגבוהה של התקופה הנוכחית אין התרחבות התהום שביניהן ניכּרת לעין. מה שאין כן בתקופה הראשונה להתפתחות האנושות, בשעה שלא היה מגע תמידי בין שבטי האדם הנפרדים, הלשון יכלה אז להשתנות במדה ניכּרה.

טעות היא לחשוב כי אין שום קשר בין שלושת הסוגים הנזכרים למעלה וכי כל אחד מהם עשתה גדר סביבה שאין לסוג אחר לחדור אליה. יש ויש קשר. מוצאים אנו בסוג ראשון שרידים, אמנם מעטים מאד, מצורות הסוג השני ובסוג השני מן הסוג השלישי. זה מראה כי ההעברה מסוג לסוג התחילה בתקופה עתיקה מאד, אף-על-פי שפסקה לרגלי תנאי-חיים שונים, כמו שפסקה גם בבעלי-חיים. הפרופיסור מכּס מילר מראה בצדק כי במבטא הסיני של שַנְכַי יש שם woda, מלה, המורכּב מן השורש wo, דבר, וביחס שממנו woda-ka ז. א. שנוי לא לפי כללי הצורות של הסוג הראשון. בלשון הדרוידית טמיל, שהיא מן הסוג השני, יש שֵם tûkkam, שֵנָה, מן השורש tûngu, ישֹן, שהוא בנין-שם לפי הסוג השלישי. מוצאים אנו בלשונות הגרמניות שינויי נקודות, sing–sang–sung–song; warden–war–geworden כמו בלשונות השמיות. מוצאים אנו בהונגרית נטיות-שמות הדומות קצת לנטיות שמות עבריות: erdöm יערי (האות m מן en, אני) erdöd – יערך (האות d = ת, אתה), erdöje – יערוֹ; erdönk – יערנו (nk = אנחנו), erdötök – יערכם (tök = אתה + כם), erdöjök – יערָם (jök + וֹ + k = האות ה', שלהם). ברבים erdöm. – יערותי וגו‘. וכן גם בשאר הלשונות האוּגריות. האיש המצוי אצל לשונות לועזיות מוצא צורות דקדוקיות דומות בכל לשון ולשון שבעולם: כן ימצא כי האות מ’ הבאה כאות-בנין בראש השמות ובסופם בלשונות השמיות נמצאת במובן זה גם בלשונות מן הסוגים האחרים; כי האות ת‘, והאות י’ וגו' הבאות בתפקיד זה בלשונות השמיות נמצאות בתפקיד זה גם בלשונות אחרות, ולאו דוקא של הלשונות האריות שרבים מודים כיייש דמיון מעט ביניהן ובין הלשונות השמיות. הקורא יווכח בספרי זה כי האות מ' בעברית והאות ת' בעברית אינן מסמנות רבּוי, כפי שחשבו עד עתה, וכי אותיות הרבּוי הן י' וו‘, שהן אותיות הרבּוי כמעט בכל לשונות העולם; כי האות מ’ באה לסמן זכר (או סתמיות) והאות ת' מסמנת נקבה, ממש כמו ברוב לשונות העולם. המלומד הניגש לעבודה זו בלי משפט קדום ימצא כי כל השינויים במוֹרפוֹלוגיה של הלשונות וכל השינוים בדקדוק מובילים סוף-סוף למקור אחד, אם בדרך ישר ואם בדרך של עיבּור משמעות. בדרך כלל עלינו לזכּור כי אי-אפשר להביט על הלשונות, על כל אחת מהן, כעל חטיבה שלמה שנוצרה בבת-אחת והשתּמרה בצורתה הראשונה מאז ועד עתה, וממילא אין לדון ולהוציא החלטות ומסקנות על צורתה. כפי האמור למעלה, שום לשון אינה נבראה בבת-אחת, צורותיה הולכות ומשתּנות, הולכות ומתחלפות במשך אלפים בשנים, שום איש לא יכּיר בלשונו של רומן רולן, למשל, את לשונם של וירגיליוס ויוליוס קיסר; שום איש לא יכּיר בלשונו של הֶמִינגוֵי, למשל, את לשונו של צ’וֹסֶר. והן האחת נובעת מן השניה. החוקר צריך לגשת אל עבודת ההשוואה של הלשונות לא במשפט קדום אלא בעין צופיה וחודרת, עליו להתאמץ להבין את השינויים שחלו במשך אלפים בשנים בלשון האדם, לנתּח את הצורות ולעקוב אחרי תהליכן ההיסטורי. מלבד זה אי-אפשריות שום השוואות בין-לשוניות. החוקר בזוֹאוֹלוֹגיה לא יהסס להכּיר במבנה החַידַק את הדִינוֹתֵרִיוּם; החוקר בבוטניקה לא יהסס להכּיר במבנה האזוב אשר יצא בקיר את הארז אשר בלבנון. כן מוטל על הבלשן להסיר את הזג כדי להגיע אל החרצן. לא הלבוש הוא העיקר אלא הגוף והנשמה ביחד.

2) בנוגע לחומר המלולי, הגוף של הלשון, גם האוצר המלולי של כל משפחה לשונית רחוק מאד איש מרעהו. פה שורר באמת “בלבול של לשונות”. לכל לשון ולשון יש אוצר מלולי משלה הרחוק מאוצר המלולי של לשון אחרת כרחוק מזרח ממערב. החומר הזה מנומר כל כך, לפי דעת המתננדים למוצא אחד לכל לשונות העולם, עד שלחזיון שווא יחָשב מוצא אחד לכל הצורות השונות האלה. אמנם מודים הבלשנים האלה, יש למצוא לפעמים מלים דומות בצלילן ובמשמעותן בלשונות המשתייכות למשפחות שונות, אבל אלה הם מקרים בודדים, מקרים בלבד שאין לסמוך עליהם. בנוגע לקורבת הלשונות השמיות אל איזו משפחה לשונית אחרת, מדגישים הבלשנים האלה, כי המשפחה הזאת, על שרשיה בני שלוש האותיות, בדקדוקה המיוחד ובשינויי הנקודות של האותיות בנטיות לשם בנין עבר, הֹוֶה ועתיד, היא חטיבה בפני עצמה שאין דוגמתה בכל לשונות העולם. ממילא אין לה שום שייכות להן.

גם בזה שגו הבלשנים האלה. לשון האדם הקדמון, האדם הראשון, לא היתה בת אלפים ועשרות אלפים שרשים, כפי שאנו רואים עכשיו בכל לשון ולשון. שפתו, מלבד שהיתה אחת, היתה גם בת “דברים אחדים”. תרבותו היתה בשפל המדרגה, צרכיו היו מעטים ופחותים מהם היו מושגיו. הוא לא דיבר בלשון חתּוּכית אלא בצלילים סתם, על-פי רוב בלי אם-קריאה. יכולים אנו לצייר בדמיוננו את דבורו שאך זה החל להתבּדל מדבורם של בעלי-החיים הנמוכים האחרים שהוא קם מביניהם והתנשא עליהם במדה שגם צורתו התחילה להתבּדל מצורתם של בעלי-חיים האחרים. הוא לא ידע להבחין בין שם-עצם לפועל, בין שם-גוף או חלקי-דבר אחרים, ובכל צליל שיצא משפתיו השתמש לכל צרכיו. כן, למשל, היה הצליל “בּ” מסמן דבור, בטוי, שפה, פה; הצליל “ס” כוונתו היתה שתיקה, הָסה. בצליל “ג” בטא השתּרעות בכלל, אם גבה וגאֹה או גוֹב וגוֹבה; ואילו “תּ” סִמְנָה תחת. “מ” כוונתה היתה המיה, המולה, הָמה, “נ” – תנועה, “ז” – חיים, זוע וגו‘, נ^נ – אני, ‘תּ – אתּה, _נוּ – הוא וגו’. בתקופה מאוחרה קצת הרחיב האדם הפרימיטיבי את דבורו ולשונו התרגלה לבטא שני צלילים בבת אחת “גר”, או “חר”, או “קר” – בצלילים האלה הבּיע את הרעיון של עשיית חריץ, של כריתה, של חרישה וגו’; בצלילים “גד” או “גז” – הפרדה, גזיזה, גדרה וגו‘; בצלילים “בּר” או “פּר” – הפרדה, שבירה וגו’; בצליל “פת” – שבירה לרסיסים. וככל שמדת התפתחותו הלכה וגדלה כן התרחב אצלו הדבור והוסיף צלילים נוספים, אריח על גבי לבנה, כדי להטעים ולהבחין מושגים חדשים שהיו קרובים למושג הראשון של הצליל. עלינו אפוא לא להסתּכּל בצורות המלים של הלשונות, כפי שאנו מוצאים אותן בימינו אלה, אלא עלינו לחתור ולמצוא את היסוד הקדמוני, את הצליל הפרימיטיבי של הלשונות שמהם התפתחו הצורות הנוכחות בכל לשון ולשון. היסוד בלבד הוא הגרעין של המלה, ואילו שאר האותיות הן ספיח שהצטבּר במרוצת שנות אלפים בכל משפחה לשונית לפי רוחה. הספיח הזה אינו ספיח סתם שספח האדם הקדמון כפי שעלה על רוחו. לכל אות ואות יש משמעות מיוחדת שהיתה ידועה לו והוא השתמש בה כדי להביע שנויי-גוונים של רעיונות ומושגים.

והנה כאשר נתבונן בעין חדה אל הלשונות השונות של משפחות לשונות שונות, אז נווכח כי כל מושג פרימיטיבי נמצא בכולן בצורה אחת, זאת אומרת כאשר נסיר את הספיח נמצא יסוד פרימיטיבי אחד הדומה בכל לשונות העולם, אם הוא בלשונות של המשפחה השמית, הארית, האוגרית, המונגולית, או בּאיזו משפחת לשונית אחרת, או בּאיזו לשון שהבלשנים נלאו עד עכשיו למיינהּ למשפחה לשונית, כגון הלשון השומרית, הבּסקית, היפּונית וגו'. העובדה הזאת מוכיחה בעליל, כי כל הלשונות האלה שאבו ממקור אחד, כי כולן היו מקושרות יחד בתקופה הראשונה של התפתחות האנושות וכי הלשון של האדם הקדמון היתה אחת, הלא היא לשון הבּנויה בעיקר על יסודות פרימיטיביים.

היסודות הפרימיטיביים האלה השתמרו ברוב הלשונות, אף-על-פי שבמרוצת הזמן נתווספו בכל לשון ולשון אותיות נוספות שבאו להדגיש בנות-גוון של משמעות נוספת של היסוד. אמנם יש שבמשפחה לשונית אחת או אחרת נעדר היסוד הפרימיטיבי, או שמשמעותו התרחקה קצת מהמשמעות הראשונה, או השתנתה למשמעות הפוכה ממש. אבל התופעה הזאת מובנה לכל המצוי אצל לשונות זרות. יש שאבד כלח על משמעות של יסוד פרימיטיבי או היסוד עצמו נשתכח מן הלב ואת מקומו תפס יסוד אחר שדחק את רגלי רעהו. מלים מיושנות כאלה שיצאו מן השימוש נמצאות בכל לשון ולשון, ובתקופה העתיקה שלא היו בה מלונים לרשום בהם את כל האוצר המלולי של כל לשון ולשון, אפילו אלה שיצאו מן השימוש, אבדו היסודות הפרימיטיביים האלה וזכרם נשכח מן הלב. כפי שאפשר לראות נמצא היסוד הפרימיטיבי גם בלשונות השמיות. העובדה הזאת מכחישה את הדעה המקובּלה, כי כל הלשונות השמיות הן בנות שלוש אותיות, בניגוד לשאר לשונות העולם. רואים אנו בעליל, כי הלשון השמית המשותפת היתה בראשונה, כמו שאר הלשונות, בת הברה אחת או שתּים, ורק אחר כך, במרוצת הימים, נתווספה אות שלישית. לאות השלישית הזאת יש תפקיד מיוחד. בין אם היא אות תחילית או אות סופית, או אות מסייעת, השתמרה בה משמעות עתיקה מסוימה שנתנו לה הקדמונים. ההבדל היחידי בין הלשונות השמיות והלשונות האריות, למשל, הוא רק בזה, כי בעוד שבלשונות האחרונות אפשר להכּיר את האותיות המוספיות ולהבדילן מן היסוד, הנה בלשונות השמיות הפרוצס של צרוף האותיות המוספיות אל היסוד התהוה, כנראה, בזמן קדום כל-כך עד שעכשיו כבר אי-אפשר להבדיל בין היסוד והאותיות המוספיות ולמראית עין נדמה כי השרשים הם בעלי שלוש אותיות.

אולם אפילו גם מלבד זאת אין לצדד יותר בדעה המקובלה כי הלשונות השמיות הן בנות שלש אותיות. וכבר העיר על זה מנחם בן סרוק וחכמים אחרים בתקופת ימי הביניים. ראשית, יודעים אנו כי בכל לשון שמית יש המון מלים בנות שתי אותיות, כמו בעברית אב, אם, אח וגו‘, שרק לשוא נתאמץ לגזרן משרשים בעלי שלש אותיות, כמו אבֹב, אמֹם, אחח, שאין להם שחר. מוצאים אנו שרשים ושמות בני ארבּע וחמש אותיות, שבשום אופן אין לצמצמם בגדר של שלש אותיות. כבר הראה אלכסנדר הידֶל, כי באשורית נמצא מספר עצום של שרשים בעלי ארבּע אותיות. ואפילו מן אלה השרשים שהם בלי ספק בעלי שלש אותיות יש לנכּות את כל אלה שהאות הראשונה, השניה או השלישית שבהם היא אות א’, ה‘, ו’, י' נ‘, האותיות המסייעות הנשמטות בנטיות, ובזה מוכיחות כי אינן יסודיות, אף-על-פי שהן נמצאות במקור השורש. כן, למשל, הנטיות בעתיד אַט, תֵּט, יֵט, נֵט וגו’ מכילות רק אות אחת של השורש נָטֹה בעל שלש האותיות; כן גם בשורש נָכֹה הנטיות אַךְ, תַּךְ, יַךְ מראה על שורש בן אות אחת; אֵצא, תֵּצֵא, נֵצֵא, צֵא, צֵאת מכילות רק שתי אותיות של השורש. האותיות האלה לא היו נשמטות בנטיות אלמלי היו חלק בלתי-נפרד של השורש. השמטתן מתבּארת רק על-ידי זה שהן משמשות כאותיות מסייעות ליסוד פרימיטיבי שלא היה חתּוכי כל-צרכו והן באו רק לסייע במבטאו. אם נשמיט את האותיות המסייעות האלה מן השרשים נווכח כי השרשים האלה, המהווים חלק עצום מאד של הפעלים בלשון העברית, למשל, הם רק בעלי אות אחת, כמו בלשונות הסיניות, או בעלי שתי אותיות, כמו בלשונות אחרות. ביחוד מוצאים אנו בסנסקריטית מספר גדול של שרשים הדומים בבניינם לשרשים “בעלי שלש אותיות” שבלשון העברית.

אי-אפשר לאמר, אפוא, שהיסודות הפרימיטיביים האלה הנמצאים בכל לשונות העולם בצורה דומה ובמשמעות אחת או דומה הם רק מקרים. אם לכל לשון המקרא, כפי שאני מוכיח בספר הזה, יש היקשים ברוב לשונות העולם, הלא זה לא מקרה. אם היסודות האלה מפוזרים בין שבטים על-פני כל כדור הארץ, ממזרח ועד מערב ומצפון ועד דרום, שבטים שבודאי מעולם לא היה מגע ביניהם, הלא זה לא מקרה. אחת היא לנו איך נתהוותה הלשון בראשונה, אם היא היתה טבעית או מלאכותית, מה הן צורותיהם הפנימיות או החיצוניות. דבר אחד ברור, כי היה מקור אחד ומוצא אחד לכולן. והיסודות הפרימיטיביים המשותפים לכל הלשונות מועידים על זה. אין אנו יודעים, ובודאי לעולם לא נדע, מדוע קראו הקדמונים את הפעולות השונות ואת השמות השונים ביסודות האלה; מדוע בחרו, למשל, בצליל תֹּ, לסמן נתינה, בצליל בּ' – פה, בצליל ג' – השתרעות. הדבר הזה, כיון שאי-אפשר לדעת את הטעם, אינו מענין אותנו. אולם יודעים אנו את משמעותם של היסודות האלה השווה בכל לשונות העולם. יודעים אנו גם כן לפרש ולבאר את כל הספיח – את כל האותיות המוספיות בכל לשון ולשון, את אופן נטיות השמות והפעלים. יודעים אנו את משמעותה של כל אות ואות ואת קורותיה, איך ומדוע בחרה דוקא כל משפחה לשונית באותיות האלה ולא באחרות. יכולים אנחנו לתאר את מהלך הלשונות מראשית הווצרן, בתקופה שבה היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ועד “פלוג” הלשונות, התקופה שבה החלה הלשון להתפתח באופן מיוחד אצל כל משפחת-שבטים מיוחדת שלרגלי תנאים שונים הוכרחו להפרד איש מעל רעהו, עד שעכשיו נדמה לנו כי אין קשר ואין גשר בין משפחות הלשונות השונות. בנדון זה דומה הלשון לצמח. מה הצמחים השונים בכל צורותיהם השונות ובגווניהם השונים דומים כולם במבנה שרשם, גם הלשון כך. בראשית ברא אלהים את השורש, או, יותר נכון, את היסוד, וממנו ועליו, על היסוד הזה, בנה כל שבט קדמוני את בנינו הלשוני, לפי רוחו וטעמו, לפי תנאי האקלים ולפי תנאים שונים אחרים שהשפיעו עליו לא בתקופה של מאות או אלפים בשנים, אלא בתקופות של מאות אלפים ואפשר מיליונים בשנים, למן היום שהופיע המין האנושי בתבל. אֹרך זמן כזה לא ימד בטפחות ולא ישער המון התמורות שחלו בלשון, כמו בחיים בכלל.

3) טענה שלישית טוענים אלה המתנגדים לדעה של אחדות הלשון: לפי תורת ההתפתחות של דַרְוִין התרומם האדם הראשון מעל בעלי-חיים נמוכים. מאוייו ורגשותיו, וממילא גם לשונו, לא נבדלו לכתחילה ממאוייהם, רגשותיהם ולשונם של שאר בעלי-החיים שבקרבם שכן. תקופות על תקופות לאין מספר נקפו עד שהגיע האדם לשיאו, עד שזכה להקרא בשם אדם. בינתים התפרדו בני האדם לשבטיהם, על-ידי סבּות שונות, ונפוצו על-פני כל הארץ. דרכי חייהם השתנו, מאוייהם, מושגיהם וצרכיהם נבדלו לגמרי גזע מרעהו, ורק אז נבראה הלשון החתוכית (Articulate) שהיתה שונה בפי כל גזע וגזע. הלשון לא היתה יכולה להתפתח בטרם שהתפתחו חושיו ומושניו של האדם. ממילא מוכח כי לשון כל גזע וגזע היתה עצמאית ולא יצאה ממקור אחד.

כדי להשיב על הטענות האלה מן הצורך הוא לגולל את פרשת בריאתם של החיים בתבל.

אימתי התחילו החיים על הארץ? גם הגיאוֹלוֹגים וגם האנתרופולוגים סותרים איש את אחיו בנוגע לשאלה הזאת. לפי חשבונות ודרכים שונים כל אחד מהם מגיע לידי מספר אחר. לצרכּנו נשתמש בשיטה שאחזו בה גיאולוגים שונים בזמן האחרון, הלא היא חישוב הזמן בסיוע היסודות אוֹרָנִיוֹן ותוֹריוֹן. היסודות האלה מתפרדים במדה קבועה ותדירה עד שהם הופכים לעופרת. על-פי החשבון הזה יוצא כי קדמות העולם היא 3,000 מיליון שנים; החיים הפרימיטיביים בכלל החלו בערך לפני 650 מיליון שנים; עקבות סוג האדם הראשון על-פני האדמה נראו כלפני 60 מיליון שנים. אבל סוג האדם הזה עדיין לא היה בבחינת האדם שאנו יודעים עכשיו. מליונים בשנים עברו, בה הופיעו תּתּי-בני-אדם שונים, עד שסוף-סוף הופיע סוג האדם הנֵאַנְדֶרְתַלִי, הלא הוא טיפוס האדם הקדמון, שבצדק יכולים אנו ליחסו לאבי האדם הנוכחי, האדם הראשון. הוא הופיע בערך לפני חמשים אלפים שנים. התקופה האחרונה שבה נמצאוּ עקבות האדם הנאנדרתלי על-פני האדמה היתה לא מאוחר מ-18,000 לפני הספירה הנהוגה.

סוברים כי האדם הנאנדרתלי גר בראשונה במערב-אירופה ומשם התפשט לאירופה התיכונית, לסביבות הים התיכוני, להרי קוקז, לאסיה הקטנה והגיע עד לצפונה של סין.

הסוג האנושי של האדם הנאנדרתלי הלך והתפתח במרוצת תקופות לאין-מספר. מספּרו הלך וגדל, האדמה הראויה לדירה היתה מעטה בימים ההם ולא הספיקה לכלכל את כולם. נוסף לזה השתוקקו הרבה מהם לאקלים יותר נעים, וככה התפלגו המשפחות לאט-לאט. הטפוס האבסטרלי התפשט על-פני אבסטרליה; הגזע השחור התפשט על -פני אפריקה ופנה למזרח דרך מצרים, ערב, הֹדו, עד שהגיע לאיי הפיליפינים, ניו-גיניאה ולחצי האי המלאי; חלק אחר של האדם הקדמון התפשט על -פני המישור הפרסי, צפון-אסיה ושב לאירופה, וגם נדד להֹדו ולאיי הים השקט; בתקופת האבן החדשה התפשטו בני-האדם ממישורי אסיה לאמריקה וגם לאירופה עד שהגיעו לאנגליה; כמו כן התפשטו בני-האדם בתקופה יותר מאוחרה ממזרח הים התיכוני להֹדו ולאיי הים השקט, גם לאפריקה, דרך מצרים.

כה התפשטו העמים לגוייהם על-פני הארץ.

אימתי נוצר הדבור בפי האדם? כפי שראינו, מוציאים אפילו בעלי-חיים נמוכים צלילים פשוטים שונים. הכבש מוציא מפיו את הצליל בּ, הפרה – מוּ, החתול – מיאוּ, הכלב – ואוּ, בר-אוז – קְוַ, הַעֵז – מֶ וגו'. אלה הם צלילים בודדים, צליל אחד לכל סוג של בעל-חיים, אף-על-פי שיש גם בת-גוון לכל צליל של בעל-חיים אחד הידוע ומובן רק לו, כמו הסיני, למשל, שיכול לבטא מושגים שונים אחדים בצליל אחד רק בשנוי טון. אין ספק אפוא כי כבר בתקופת הקוף האנושי, Pithecanthropus Erectus, לפני התקופה הקרחונית, שחלה 600,000 שנים לפני הספירה הנהוגה, כבר ידע המין ההוא להשתמש בצלילים רבגוניים, אף-על-פי שלשונו עדיין לא היתה חיתוכית. עדים הם הכלים והמכשירים הפרימיטיביים שנמצאו מהתקופה ההיא. ככל שהלך האדם והתפתח כן התעשרה לשונו וכן שוכללו הכלים והמכשירים שהמציא לצרכיו וששרידיהם נמצאים במעבה האדמה. בלי לשון לא יכול היה האדם לעצב מכשירים, אפילו לא בתנועות ידים והפנים בלבד. ויפה העיר על זה החכם דַרְוִין:

“מתוך השנויים היסודיים בין לשונות ידועות מוכיחים בלשנים אחדים, כי בשעה שנפוץ האדם הקדמון על-פני כל הארץ לא היה כח-הדבּר בפיו; אבל יש לחשוש, כי לשונות, במדה מרובה פחות שלמות מהלשונות של ימינו, ובעזרת תנועות, היו רווחות בימים ההם, ובכל זאת לא השאירו את עקבותיהן על הלשונות הבאות אחריהן, המפותחות במדה גבוהה מאד. בלי שמוש לשון כלשהיא, תהיה מה שתהיה מדרגתה השפלה, ספק הוא אם יכול היה שכלו של האדם לעלות למדרגה הגבוהה והשלטת שכּבר תפס בתקופה קדומה”. Charles Darwin, The Descent of Man כרך ראשון, חלק ראשון, פרק 7).

ובכן אפוא קשה להשלים עם הרעיון שהאדם הקדמון, אפילו אותם תּתּי-אדם לפני האדם הנאנדרתלי, ומכל שכן האדם הנאנדרתלי עצמו, היה חסר דיבּור חתּוכי. הרי לא ייתכן שהאדם הזה קם בוקר אחד, קיבּץ את בני משפחתו ובלי הגה מפיו יצא לנוד למרחקים, כמו סיעת צפרים העפות לארצות הדרומיות בסתיו. הרי לא ייתכן שהדיבור החיתוכי בא לפי האדם רק אחרי שנקרע מן הגזע העיקרי, בראשונה הגזע השחור ואחריו הנאנדרתלי וגו'. ממילא עלינו לומר כי שגו האנתרוֹפּולוֹגים בדעתם.

אבל נניח שדעתם נכונה, שפילוג הגזעים והמשפחות חל לפני פילוג הלשונות. אולם אין שום ספק שאם לא היה לאדם הקדמון דיבור חיתוכי בפיו, בודאי היה בפיו דיבור לא-חיתוכי; הוא יכול להוציא צלילים שונים ורבגוניים, בעלי משמעות שונות, שהיו מובנים לכל בני המשפחה של האדם הקדמון. מה היו הצלילים ההם? על זאת אפשר לתת רק תשובה אחת: אותם היסודות בני אות אחת או הברה אחת שהרחבתי את הדיבור עליהם. היסודות האלה נמצאים בכל ענפי הלשון האנושית, וזוהי הוכחה שעתיקים הם מאד, שנובעים כלם ממקור אחד, מקור האדם הראשון, שהשתמרו מראשית הווצרם עד סוף כּל הדורות, והם היסודות של הלשון האנושית המשותפת, אף-עלדפי שבמרוצת הימים נתווספו לכל יסוד ויסוד הוספות מיוחדות בכל לשון ולשון לפי רוחה ואופן התפתחותה, אחרי פילוג הגזעים. ההוספות האלה הן הן שמהוות את פילוג הלשונות שפגע קודם כל בּהן ולא ביסודות.

האמת היא שהגזע השמי, האָרי והגזע שהיו רגילים לקרוא בשם טוּרני גרו כלם איש על-יד רעהו בתקופה טרום-היסטורית, כמו שבתקופה קדומה יותר גרו כל הגזעים האנושיים איש על-יד רעהו, שהרי כלם הם בני האדם הראשון, במישרין או לא במישרין, והעובדה שהעמים השמיים, האריים והטורניים מדברים לשונות שונות אינה מוכיחה שהלשונות האלה התהוו, כל אחת מהן, באופן עצמאי, ולא נבעו ממקור אחד. יש להניח כי אותם הגזעים שגרו באחד מן הזמנים במקום אחד דברו גם לשון אחת, והיא, לכל הפחות, אותה הלשון אי-החיתוכית, לשון היסודות. אפשר כי בתקופה ההיא כבר יצאה הלשון של הגזעים ההם שגרו איש על-יד רעהו מגדר של היסודות ועמדה במדרגה יותר גבוהה של התפתחות. ולכן אפשר רואים אנו שהלשון השמית על צורותיה קרובה יותר אל הלשון הארית מאשר אל לשון של משפחות אחרות, כפי שמודים גם אלה המתנגדים לאחדות הלשון. כמו כן אפשר על-ידי זה לבאר את נטיות השמות בלשונות הטוּרניות הקרובות כל כך לנטיות השמות בלשונות השמיות. משפחות הגרות אשה על-יד רעותה שואלות ומשאילות גם במה שנוגע ללשון. יתר על כן, הקרבה של צורות הדקדוק של משפחה לשונית אחת לרעותה מוכיחה על קרבת מקום מגורם בתקופה טרום-היסטורית, ואנו יכולים לדון על נדודי העמים בתקופה הקדומה הזאת מפאת קרבת הצורות הדקדוקיות של לשונות העמים האלה.

האמת ניתנה להאמר שלא רק צורות הדקדוק של שלוש המשפחות האלה מוכיחה על קרבת מקום אלא שצורות הדקדוק של כל משפחות הלשונות מוכיחות על קרבת מגורים, או, יותר נכון, על דקדוק משותף. בדיקה גמורה של רוב כללי הדקדוק והצורות של הלשון בכל רחבי תבל, של כל חלקי-הדיבור, למן התווית המיידעת והסותמת, דרך שמות-העצם, התארים, הפעלים, תוארי-הפועל, עד למלות-הקריאה, מבּלי להוציא מן הכלל את חוקי הפוניטיקה במשפחות הלשונות השונות, מוכיחה בעליל שחוץ לתכונות העיקריות של שורשיות, מצורפיות והטיה, כל לשונות העולם נוקטות במידה מסויימה באותן הדוגמות במבנה הצורנים (פורמאטיבים). העובדה הזאת נובעת, לפי דעתי, מכשרון האדם להתפתח ולכוון את מהלך מחשבותיו בצינורות מותאמים בכל מקום הימצאו.

א) התווית המיידעת והסותמת, בכל הלשונות שחלק-הדיבור הזה מצוי, באות לפני שם-העצם או אחריו, על-פי רוב בצורות התנועות פתח או חולם או בעיצורים ס' (ת') ה‘, ל’, כמו בלשונות השמיות (השווה ארמית א‘, ערבית ל’, עברית ה' ויחס-הפעול ת', את).

ב) שמות-העצם ממין זכר (בלשונות שמצויים בהם מין ומספר) באים ביחיד בלי סיומת כלל או בתנועת שורוק (השווה באשורית) וכיוצא בה, ואילו במין נקבה – בסיומת קמץ או ת‘. צורת הרבים נוצרה על-ידי הכפלה, או על-ידי חיריק, קמץ וכו’. אנו מוצאים בלשונות רבות גם את הריבוי השבור, כמו בערבית (כבר הוכיחו חכמים שהאותיות -ם ו-ן בעברית וארמית אינן סימני ריבוי אלא סיום אפי, תמיים ותנוין, ואילו עיקר סימן הריבוי הוא האות י', הקיימת גם בסמיכות).

ג) שיטת היחסות (בלשונות השמיות העתיקות, אשורית, ערבית, שורוק ביחסת-יסוד, חיריק ביחסת של – אל וקמץ ביחסת -את) הולכת וחוזרת ברוב לשונות העולם, שבהן באות סיומות היחסות מצומדות לשם. יתר היחסות, בכל מקום הימצאן, סיומוֹתיהן שוות פחות או יותר, ואפשר לעקוב אחר שורשן האחיד.

ד) נטיות-הקניין המצויות בלשונות הנטויות, כמו בשמית (נעדרות הן בלשונות ההֹדו-אירופיות שגם הן שייכות ללשונות הנטויות) מוצאות להן מקבילות במשפחות לשונות רבות בכל רחבי תבל, אף בלשונות המצורפות, כגון באוּראל-אלטאית, לשונות אפריקניות שונות (לשון הַאוּסָה וכו'), לשונות אמריקניות, אסקימוסיות, לפעמים קרובות באותן הסיומות או דומות להן, הבאות להוכיח ששמות-הגוף, אותו חלק-הדיבור שהיה מן הראשונים להיקבע בלשון, שווים הם ברוב לשונות העולם.

ה) כיוון שבספרי המלים והשורשים נידונים בעיקר מבחינת היקבעותן הכרונולוגית, כדאי לציין שלרוב לשונות העולם יש הגה דומה למספר “אחד”, שם-המספר הראשון שנקבע בלשון, וכמו כן הגאים דומים לשם-הגוף הראשון “אני”, שברוב הלשונות מכריעה בו האות נ'.

ו) יש גם דימיון גדול בשם-הגוף הרומז, זה, ברוב משפחות הלשונות שבעולם.

ז) נפוץ בלשונות רבות השימוש בסיומות -ד ו-ת לסמן את העבר, וכמו כן לבינוני פעול.

ח) שיטת שינויי התנועות בפעלים לסמן זמן, הידועה לנו מן הלשונות השמיות, משמשת במידה רחבה במשפחות-לשונות רבות בכל קצווי תבל. גם כינויי-הפעול, שנדמה שהם רק קניין הלשון העברית, מצויים בלשונות אחרות, ביחוד בלשונות האסקימוסים, שבה הנטיות האלה מפותחות במידה מרובה יותר.

ט) גם בנייני הפעלים – שבעה בעברית ושנים-עשר באשורית – אינם מיוחדים לגמרי ללשונות השמיות. רוב הבניינים האלה הם קניינם של רוב לשונות העולם, אלא שלפעמים באות הסיומות בסוף השורש ולא בראשו, כפי שאנו מוצאים גם בלשונות השמיות, שאות ה' הידוע באה בעברית בראש השם, ואילו בארמית בסופו. ככה מוצאים אנו את הבניין לגרימה הפעיל-אפעל-שפעל ברוב לשונות העולם במוספית ה-א – ש. מוצאים אנו גם כן התפשטות השימוש במשפחות-לשונות רבות של האות ת' לפועל חוזר, נ' לסביל, הכפלה – לפועל נמרץ.

י) מצויין ביחוד שימוש האותיות מ‘, נ’ ות', הן כמוספיות תחיליות והן כמוספיות סופיות לשם בניין שמות-עצם ברוב משפחות-הלשונות.

יא) מעניין ביחוד שימוש ההגאים נ' (ל') ומ' כמשמעות של שלילה כמעט בכל לשונות העולם.

יב) מלות-הקישור “או”, “אם” ו-ו' החיבור, כמו-כן מלותיחס רבות משותפות לרובהלשונות.

יג) לא יחסר אפילו השימוש בלשונות רבות במילות ה' או א' לשם שאלה, כמו-כן מילות-קריאה רבות.

אין אף פן אחד בדקדוק, בין טוֹן, “קליק”, שמות-גוף כוללים וחיצוניים, ריבוי משולש, שמות-עצם מסומנים לפי דרגות ותכונות שונות, ובין פן אחר בדקדוק, שהוא אך ורק קניינה של משפחת-לשונות מיוחדת, אלא שמשותף הוא גם למשפחות-לשונות אחרות ביבשות אחדות – עובדה הבאה להוכיח שמחשבת האדם עשויה לפעול במידה שווה ובצינורות מתואמים.

כל הדמיונות האלה, בין בחלק המילולי ובין בחלק הדקדוקי של הלשון, אינם בשום אופן פרי שאילה והקפה, מסחף או איזו אמתלה אחרת, שבדו להם מלבם בלשנים מודרניים, כדי למצוא פתרון לבעיית אחדות הלשון, כל הסימנים והאותות האלה מכוונים בלי השתמעות לשני פנים לנקודה אחת והיא – מוצא אחד ללשון האדם.

* * *

בדברי המעטים האלה התכוונתי לתת לפני הקוראים רק את ראשי הפרקים של העניין הזה, את תמצית הבעיות הכרוכות בו, אבל בשום אופן לא מציתי את כל הבעיות עד תומן. רציתי רק לתת מושג כלשהוא לקוראים לפני גשתם אל הספר עצמו על מהותו, היקפו ועל הישגיו. בכרך השני שלי הספר הזה, שגם בו השקעתי כחמש-עשרה שנות עמל ויגיעה, ידון בדרך רחבה על התהוות המין האנושי, והתהוות הלשון בפיו, נדודי העמים – התפרדות הגזעים ומגעם מזמן לזמן, פילוג הלשונות ותכונות כל משפחה לשונית לחוד, הלשון השמית המשותפת, שיטת המוספיות – התחיליות, התוכיות והסופיות – ומשמעותן של כל אחת מהן.

נגשתי להוציא לאור את הספר הזה ברגשות מעורבים. פחד ורחב לבבי שזכיתי סוף-סוף, אחרי למעלה משלושים שנות עמל ויגיעה שהשקעתי בספר, לחתור למחוז חפצי ולהוציאו לאור. ביחד עם זה נפל וחרד לבי לעצם המחשבה הזאת. החלק הראשון של הספר מחזיק בערך 1575 עמוד. מוטל היה עלי להכין לקט של מאתיים וחמישים עמוד שיכיל כמאתיים עמוד של טכּסט וכחמישים עמוד של הקדמות ומפתחות שונים. אולם כל אחד ואחד של עמודי ספרי יקרים מאד בעיניי, כל אחד ואחד הוא עולל טפוחי וילד שעשועי, ואין אב מבכּר בן אחד למשנהו. בהיסוס רב ובדחילו ורחימו החלטתי לטפל רק בארבע האותיות

הראשונות של האלפבּית והוספתי עליהן את הערך “הוא”, כדי לתת דוגמה של שלושת שמות-הגוף. אי-שם בקירות לבי הומה לי לבּי כי יש שכר לפעולתי ויש תקוה לאחריתי, כי יום יבוא וכל ספרי, לרבות את החלק השני, “הלשון בהתפתחותה”, הדן בעומקה של הלשון מראשית התהוותה, יראה אור עולם. לא רציתי אפוא להכניס אי-סדר בסדר הערכים.

אולם צרה היתה המסגרת להכיל אפילו את ארבע האותיות הראשונות המחזיקות קרוב ל-600 עמוד. באין ברירה התאמצתי להכין סוגים שונים של ערכים בהתאם לאורכם, צורתם, תוכנם ואופן הסברם. הבה נקווה שברבות הימים יוכל החסרון הזה להמנות וימלא בכל מילואו.

עלי להוסיף שהמשמעויות של המלים הלועזיות נמסרות כּאן כּמו שהן מצויות במילונים. אולם יש שאינן מתאימות להן בדיוק ונבדלות קצת בעקיפין. במקרים אלה נמסרו שתי המשמעויות זו אחר זו, וקו ביניהן, או משמעות אחת בּאה בסוגריים. כּי הרי יש להתחשב בשנויי המשמעות שחלו במשך אלפים בּשנים. אם התואר CLEAN, נקי, באנגלית נובע מאותו השורש שממנו נובע גם השורש הגרמני KLEIN, קטן, ואם השם KNIGHT, אבּיר, בּאנגלית נובע מן השורש שממנו נובע גם KNECHT, עבד, בגרמנית, הרי נראה את תפקידה של הסמנטיקה בלשונות של משפחות שונות שצמחו במשך אלפים בשנים בּקרקע של יבּשות שונות, שרק עין חדה ובוחנת תוכל לחדור אל מצפּוניהן. מן הדברים המועטים האלה אנו רואים מה חשובה הסמנטיקה במקצוע הזה.

לא למותר להעיר שהרקע הזמני של היסודות המדומים יש להרחיק לתקופה עתיקה מאד, לראשית התפתחותה של האנושות, שעה שלא היו ולא יכלו להיות כללים בשנוי לשונות שצמחו אַך לאַחר מכּן, אחרי זמן אָרוך מאד; ממילא הובעו כאן רעיונות שאינם לפי מושגי הבלשנות בימינו, והמשכיל יבין.

א    🔗

האות א‘, האות הראשונה שבּאלף-בּית העברית, היא אות נשימית גרונית. היא נחשבת אפוא כּאות קוֹנסוֹננטית, ושרידיה בתפקיד זה עודם נמצאים זעיר פה וזעיר שם במקרא (ראה בראשית מג, 26; ויקרא כג, 17; עזרא ח, 18). אולם לאַט-לאַט הפכה לאם-קריאה, כמו קָאם תחת קָם (הושע י, 14). בימים הקדמונים היו מבטאים את התנועות, ובכללן ממילא גם את האות א’, בדרך אפּית. בדרך כלל האפיות (האנפוף) של האות הזאת היתה ממוצעת, יותר מאַפיות של האות ה' ופחות מאפיות של האות ע‘. אבל במקומות שונים ובזמנים שונים לא הבדילו לפעמים במבטא האותיות האלה ובתקופת התלמוד לא הורידו לפני התֵּבָה אנשי בית שאן וגו’, “מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין” (מגילה כ“ד, ע”ב). מן המקרא מוכח כי יש שבטאו את האות הזאת אפילו כאות נ‘, כפי שאפשר לראות מן השם אֵב עם תולדותיו נוּב ועֵנָב ואִנְבֵּה בארמית. וכיון שהמבטא לא היה חדגוני, וכפי האמור למעלה, השתּנתה קצת האפיות של האות א’ בזמנים שונים ובמקומות שונים, לכן אנו מוצאים לפעמים קרובות, כי היא מתחלפת בלשון

בכל התנועות ואפילו באות ח' (שגם מבטאה היה קצת אפּי, אף-על-פי במדרגה נמוכה מאד), כמו, למשל: אָמוֹן – הָמוֹן, בְּאֵר – בּיר – בּורֹ, אָגֹד – עָקֹד, אָבֹק – חָבֹק וגו‘. מלבד היותה אות קוֹנסוֹננטית ואות-תנועה שקבלה תחתיה ועליה את כל הנקודות שבלשון העברית, שמשה גם כן למטרות שונות. היא היתה גם אות תְּחִלִּית וגם אות סופית. כאות תְּחִלִית שמשה בתפקידים הבאים: א) אלף מחזקת, Alpha Intensivum, לשם הגדלת והכבּדת המושג, כמו: אָפֹס מִפַּס, אָכֵן מִכֵּן, אָדֹם מדָם. ב) אלף נוספת, Alpha Additum (Prosthetic), כמו אָבֹד מן היסוד בד, אֲבָל מן היסוד בּל, אבן מן היסוד בּן וגו’. ג) אלף שלילית, Alpha Privativum, לשם סתירת המושג ושלילתו, כמו אְפֿרוֹחַ, עוף קטן שאיננו יכול לעוּף, מן השורש פָּרֹחַ; אֵגֶל, טפה, מן השם גַּל, מים רבּים; אֶזְרָח (תהלים לז, 35), עץ שלא נעתּק ממקומו, איתן, קים, מן השורש זָרֹחַ, שאף לעל. מלבד זאת יש כי האות א' נשמטה בראש המלה (alphaeresis), כמו: נַחְנוּ תחת אֲנַחְנוּ, חַד תחת אֶחָד, שֶׁ- תחת אֲשֶר. היא השתמשה גם כן בפעלים לסַמֵן זמן עתיד של הגוף הראשון, כמו: אֶעשה, אֶשמר, אֵלך. משמעות השמוש הזה נובעת משם-הגוף אֲנִי, ז. א. האות א' שבּמלה אֲנִי, לפעמים באה האות א' בראש השורש כאות מסייעת, Alpha Productivum, לשם סיוע ועזר בבטוי השורש, כמו אֶשְׁכָּר מן היסוד כּר, אַשְׁמוּרָה מן השורש שָמֹר. לבסוף יש שתבוא האות א' בראש השורש לסמן את הגורם והפועל, כמו השורש אָשׁם מן היסוד שם וגו‘: כל אותם התפקידים שיש לאות א’ בעברית יש לה גם בלשונות הלועזיות, העתיקות והחדישות. לפי וַדֶל משמשת האות א' כאות מחזקת או כאות מכפלת בשומרית, מצרית, סנסקריטית, יונית ורומית. היא משמשת בתפקיד זה גם בסינית וברוב לשונות העמים. היא באה ברוב הלשונות הלועזיות גם כאות נוספת. ביחוד ידוע תפקידה כאות שלילית ברוב לשונות העמים, וביחוד בלשונות ההוֹדו-האירופיות, ואפילו בלשון השמית געז. יש כי התרחבה האות א' במשמעות זו בעברית להברה מיוחדת, אִי, שעליה ידובר במקומה. כאות אמצעית היא באה על-פי-רוב

בתפקיד אות מסייעת. גם כאות סופית היא באה על-פי-רוב כאות מסייעת, אבל לפעמים גם כן כדי לסמן תּנועה חזקה. כמו בעברית מתחלפת האות א' בלשונות הלועזיות בכל התנועות השונות והאותיות השונות, בין פשוטות ובין מורכּבות, הדומות לה. לפעמים היא נמצאת בלשונות לועזיות בהוספת האותיות m או n, כפי מבטאָה האַפּי האמתי בעברית. יש כי היא באה בעברית תמורת האות הלועזית v או w, כמו אַספסינוס Vespasian, וגו‘. האות אלף, בהיותה האות הראשונה באלף-בית, הוראתה וגם ערכּה היו אחד, כפי שהשתמרה בערבית בצורת תַּנְוִין בסוף שמות-עצם לסמן מלת הסתמיות, ובארמית-סורית לשם אות הידיעה, כלומר האחד, כמו בעברית ה’, שכּנראה גם היא, האות ה‘, מוצאה מאות א’ בנידון זה (ראה ערך ה'), אלא שבּארמית-סורית האלף באה בסוף השם, כמו התּארים, לפי רוח השפה השמית, בעוד שבּלשונות הלועזיות מלת הסתמיות באה בראש השם, לפי רוח הלשונות ההן. ככה, למשל, בשומרית An, ana או na, הזה, כלומר האחד שלפנינו. במצרית U^c (אפשר כי המבטא היה un), אחד, בסנסקריטית anya, הזה, ההוא, כלומר האחד. ככה גם בזֶנדית anya. קרובה למלים האלה המלה המסמנת אחד בלשונות ההֹדו-האירופיות: יונית οἰνός, רומית unus (רומית עתיקה oinos), אננלית-סכּסוֹנית an, אנגלית one, גותית ains, גרמנית ein, בסלאווית העתיקה înû, אירית וגלית aon. מוזר כי באנגלית באנגלית-סכּסוֹנית המלה הזאת, one, קבלה מושג חדש, an, a, סימן הסתמיות, בעוד שבּגרמנית ein ענינו גם אחד וגם סימן הסתמיות. הצליל הזה, an, במובן של אחד, או הזה, ההוא, אינו מיוחד ללשונות שמנינו למעלה, כי הרי מוצאים אנו גם במוֹנגוֹלית ene, הזה; בטמיל inda, הזה; בסינית î, הוא, היא, זה, אלה; ביַפּונית ano, הוא, ההוא, האיש ההוא. הצליל הזה נמצא אפילו באי-אלה לשונות הֹדו-אמריקאיות. ככה בלשון Natick – âne, aune, unne מסמנים גם את סימן הידיעה וגם את סימן הסתמיות; ne, na, ההוא. בלשון Choctaw – on,yon מסמנים סתמיות, yon, na, סימן הידיעה; on,na, ההוא. יתכן אפוא כי האות א' הבאה בעברית בעתיד של פעלים, גוף ראשון, אינה קיצור של מלת-הגוף אֲנִי, כפי האָמור למעלה, כי אם ענינה הָאֶחד, ממילא, ‏לפי מושנ הקדמונים, האני, האיש המדבּר. יתכן גם כן כי שם-הגוף אֲנִי עצמו התרחב ברבות הימים מן הצליל א', שמשמעותה הראשונה היתה אחד.

^נב – Pⁿ (B)    🔗

תולדותיו: (אבב), אֵב, אָב II, אָבִיב I, אָבִיב II, אֵבֶה; אוֹב I; אִנְבֵּה (אר.); נֵבֶךְ: נָבֹעַ I, מַבּוּע; נוּב, נִיב I, תְּנוּבָה; עוּב, עָב I; עֵנָב; (בּוּע), אֲבַעְבֻּעָה. ואפשר כי שייכים לו גם עָנָף ועָפָא.

הוראתו: נראה לי כי ההוראה הקדומה של היסוד הזה היתה מַיִם שאָפסה בלשוננו (אבל נמצאת באמהרית) ובודאי נדחקה ממנה על-ידי השם השֵמי הכללי מים. במדה שהתפתחה השפה עבר השם ממים לדברים שיש להם יחס למים, כמו אֵב, רעננות, ירקים רעננים, המתקיימים רק בכֹח הלחות. עֹדנו בְאִבּוֹ (איוב ח, 12). לראות בְּאִבֵּי הנחל (שה"ש ח, 12). האות א' התבטאה, כידוע, בעת ההיא, אפית, אולם במרוצת הזמן התגבּרה האַפיוּת שבבטוי השם הזה עד כדי אות נ' והסופרים הוכרחו להוסיף את האות נ' למרות האות א' שנשארה בו, ולכן בארמית אִנְבּה, פרי. וְאִנְבֵּה שגיא. (דניאל ד, 9), אף-על-פי שגם בה, בארמית, נבלעה לפעמים האות נ‘, כפי שנראה בת"א מפרי האדמה (בראשית ד, 3) – מֵאִבָּא דארעא. – אָבִיב I, שבּלים רעננות של שעורים. מנחת בכורים לה’ אָבִיב קלוי באש (ויקרא ב, 14) ההברה -יב באה לשם הכפלת היסוד כדרך הקדמונים, ביחוד השומריים. אָבִיב II, העונה שבה מתבשלות השבּלים בארץ-ישראל. חודש האָבִיב (שמות יג, 14). – אָב II, חודש אָב, זמן בכורי פּרי הארץ. – אֵבֶה. כל המפרשים התקשו בבאור השם הזה הנמצא באיוב ט, 26: חלפו עם אניות אֵבֶה. יש שפירשו את השם הזה קנה וסוף והסתּמכו בזה על האשורית abu ועל הערבית אַבַּאֻ^נ', בשתיהן קנה וסוף. אחרים גזרו אותו מן הפועל אבֹה, כלומר אניות תענוגים. הפּשיטא וכתבי-יד אחדים הוסיפו אות י' וגרסו אניות אֵיבָה, מלשון שנאה. אולם נדמה לנו, כי לשם הזה יש הוראה אחרת, והיא – אַשׁוּחַ לבן, באַנגלית fir-tree. סומכים אנו במשמעות זו על הרומית abies שענינו אשוח לבן. השם הרומי נגזר גם הוא מן היסוד שלנו, כי על כן ענינו עץ וצמח הנזון מן המים. ומפני כי מן העץ הזה היו עושים על-פי רוב אניות, היו משוררי רומי מסמנים בשם הזה לא רק את העץ אשוח לבן, אלא עשוהו לשם-נרדף לאניות. וככה אנו מוצאים אצל וירגיליוס labitur uncta vadis abies – מתמוטטת אנית הערבון המפואָרה. – באות ו מסייעת נקבע השם אוֹב I, שענינו נאֹד למים. כפי שנראה מערבית אַיַאָבֻּ', נושא מים, אין שום קשר לשם הזה עם הפועל היה נָבוּב, כפי

שסוברים אחרים, אלא עם היסוד הזה שהוראָתו מים, ועברה ההוראה בו לכלי מים, לנאד. הנה בטנו כיין לא יפתח כְּאֹבוֹת חדשים יבקע (איוב לב, 19). – בשלושת השרשים הבּאים האות א' נשמטה לגמרי ובמקומה באה אות אַפית שלמה, נ‘. נֵבֶךְ ענינו מעין מים. האות כ’ מתבּארת על-ידי השורש הבא אחריו, נָבֹעַ, והשם נֵבֶךְ, שהוא, כנראה, שם מאוחר בלשון, בא תמורת נָבֹעַ, כי האותיות כ' וע' מתחלפות, כמו כתר-עטר. הבאת עד נִבְכֵי ים (איוב לח, 16). – נָבֹעַ ענינו זרם, שטף. האות ע' שבו היא אות מסייעת. נחל נֹבֵעַ (משלי יח, 4). ממנו: מַבּוּעַ, כמו נבךְ. ותשבּר הכּד על הַמַּבּוּעַ (קהלת יב, 9). – נוּב, באות ו' מסייעת, ענינו צָמֹחַ, עשה פרי. עוד יְנוּבוּן בשיבה (תהלים צב, 15). ממנו: תְּנוּבָה, פֵרות. ומלאו בני תבל תְּנוּבָה (ישעיה כז, 6). ככה גם ניב I. באמרכם שלחן ה' מגאל הוא וְנִיבוֹ נבזה אכלו (מלאכי א, 12). – בשורש עוּב האות ע' באה במקום האות א'. ענינו התכּסה בעננים, כי העננים מלאים מים (ראה ביחוד בסנסקריטית). איכה יָעִיב באפּו אדני את בת ציון (איכה ב, 1). ממנו: עָב, ענן. זרמו מים עָבוֹת (תהלים עז, 18). – עֵנָב, הפרי שעושים ממנו יין. ודם עֵנָב תשתּה חמר (דברים לב, 14). – אֲבַעְבֻּעָה, שחין הנובע ריר, ונקרא כך משום רירו. השם הזה, אף-על-פי שהחוקרים נתנו לו שורש מדומה, בּוּעַ, נראה בכל זאת כאילו הוא נגזר מן השורש נָבֹעַ. שחין פֹרח אֲבַעְבֻּעוֹת (שמות ט, 9). האות האפּית שבּאה בלשונות השמיות בראש המלה, באה בלשונות הלועזיות על-פי-רוב אחרי האות הראשונה.

אש.: – ABU – קנה, ABÛBU – מבּוּל, INBU – פרי, NABÛ – זרם..

אר.: אִנְבַּה – פרי, נְבַע, נוֹבָא – פרי, עִיבָא – עָב.

סור.: הַבַּב – צמח, נְבַע – נָבֹעַ, בַּעְבּוּעְיָתָא – אבעבועה.

ער.: אַבּ – רעננות, אַבַּאֻ^נ – קנה, אַיַאבֻּ^נ – נושא מים, נַבַּעַ – נָבֹעַ, עַנַבֻּ^נ – ענב.

שב.: אנעב – כרם.

געז: אַנְבְּעַ – שפך דמעות, אַנְבֶּע – דמעה.

מלבד זאת נמצא הצליל הזה במשמעות של מים בלשונות הבאות.

אסיה ואוסטרליה:

אמריקה:

או (אב) – AV    🔗

תולדותיו: אָבֹה, אֶבְיוֹן, אֲבִיּוֹנָה; אָוֹה, אוֹ I, אַוָה, מַאֲוַ֔י, תַּאֲוָה; יָאֹב; יָאָה; נָאֹה, נָאוֶה; תָּאֹב I; תָּאֹב II, תַּאֲבָה; תָּעֵב, תּוֹעֵבָה. קרוב לו אָהֹב.

הוראתו: חשֹק, חמֹד, חפֹץ. היסוד הזה בא בלשונות השמיות בשלש צורות שונות, באותיות תְּחִלִיוֹת י, נ' ות', ומענין כי גם בלשונות העמים השתמר היסוד בכל האותיות התּחִליות האלה.

האותיות האלה תבוארנה במקומן. – אָבֹה, באות ה' מסייעת, ענינו כענין היסוד, חמֹד. ולא אָבוּ בדרכיו הלוך (ישעיה מב, 24). ממנו: אֶבְיוֹן, איש עני החומד תּמיד מה שאין לו. אֶבְיוֹנֶיהָ אשבּיע לחם (תהלים קלב, 15.) אֲבִיּוֹנָה. לפי רוב התרגומים ענינו של השם הזה מין תּות המעורר תּאוה בּנשים. אולם אפשר כי ענינו תאות נשים בכלל. ותֻפר הָאֲבִיּוֹנָה (קהלת יב 5). – האותיות ב וו' מתחלפות וככה נקבּע השורש אָוֹה שענינו כמו אָבֹה. גם האות ה' שבשורש אָוֹה היא אות מסייעת. בכל אשר תְאַוֶּה נפשך (דברים כד, 26). ממנו: או I, חמוד. אל למלכים שתו יין ולרוזנים אוֹ שכר (משלי לא, 4). אַוָה, תשוקה. בכל אַוַּת נפשך (דברים יב, 15). ככה גם מַאֲוַי. מַאֲוַיֵּי רשע (תהלים קמ, 9). וככה גם תַּאֲוָה. תַּאֲוָה היא לעינים (בראשית ג, 6). – האות היסודית א' התחלפה באות ה' בשם הַוָּה I, שענינו גם כן חפץ-לב, על-פי-רוב לרע. וְהַוַּת רשעים יהדף (משלי י, 3). – בּתּחִלית האות י' לסמן הגבּרת הפעולה נקבע השורש יָאֹב, שענינו כמו השרשים הקודמים, אבל מדרגת התאוה שבּוֹ נראית יותר חזקה, כי השורש הזה ענינו בדיוק הִתְאַוֵּה, ולא אָוֹה. למצותיך יָאָבְתִּי (תהלים קיט, 131). – האות ו‘, שבּאה חליפות עם האות ב’, היו לה בתקופה הקדומה, גם בלשונות השמיות וגם בלשונות העמים, שני מבטָאים, אחד כאות קוֹנסוֹננטית והיתה מתבּטאת כאות הלועזית V, והשנית כאות חצי-קוֹנסוֹננטית ואפילו אם-קריאה, כמו האות U ברומית, שהיתה משמשת בלשון ההיא בראשונה גם כאות קוֹנסוֹננטית וגם לסמן את הצליל U; כן גם באנגלית האות W. וככה נקבּע השורש יָאֹה, באות ה' המתחלפת באות ו' ובאות י' תחִלִית המסמנת גם פה הגבּרת הפעולה, כי השורש יָאֹה ענינו היה נחמד, היה ראוי וישר, ז. א. נחמד לעינים, ולכן האות י' הבּאה לסמן את הפועל והגורם, או, יותר נכון, את הפעוּל. מי לא יראך מלך הגוים כי לך יָאָתָה (ירמיה י, 7). השורש הזה נפוץ מאד בתרגומים ובמדרשים. יָאָה עניותא לישראל (חגינה ט'). – גם לאות נ' כאות תְּחִלִית יש משמעות של הגבּרת הפעולה. וכן נקבע השורש נָאֹה שענינו כמו יָאֹה. מה נָאווּ על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נב, 7). ממנו: נָאוֶה, תואַר. שחורה אני וְנָאוָה בנות ירושלם (שה"ש א, 5). – בשורש תָּאֹב האות ת' באה לסמן מִין התפעל כי ענינו של השורש הזה הוא התאַוּה, והאות הראשונה של בנין התפעל, האות ה‘, נשמטה לשם יופי הצליל; באור אחר: השורש תאֹב הוא בנין תפעל מקוצר מן אָבֹה בתקופה קדומה בשעה שהלשון השמית המשותפת היתה רק בת שתי אותיות. תָּאַבְתִּי לישועתך (תהלים מ, 104). ממנו: תַּאֲבָה, געגועים. לְתַאֲבָה אל משפטיך (תהלים קיט, 20). התהפכות המושג מן תָּאֹב I, חָמֹד, לתָאֹב II, מָאֹס, והתחלפות צורת תאב לתָעֹב, על-ידי התחלפות האות א’ באות ע‘, תתבּאר על-ידי זה שהקדמונים השתמשו לפעמים קרובות בשורש אחד לשני מושנים הפוכים וסותרים זה את זה, בודאי כדי לסמא את עיני השטן והמזיקים, כמו: שׂכלות-סכלות, שָׁכֹחַ בעברית – שְׁכַח בארמית, בָּרֵךְ בשני המושנים ההפוכים, ברכה וקללה, תְּהִלָּה – תָּהלה, עָזֹב – נטש ועזֹר וגו’. לאות ת' שבשרשים האלה אפשר לתת את המשמעות של גזירה וכריתה, כלומר אות שלילית, מאס במקום אָוֹה (האות ת' במשמעות זו תבואר במקומה). מְתָאֵב אני את גאון יעקב (עמוס י, 8). ככה גם תֶָּעֹב. כל אכל תְּתָעב נפשם (תהלים קז, 18). ממנו: תּוֹעֵבָה, דבר מאוס. בכל שקוציך וכל תּוֹעֲבֹתָיִךְ (יחזקאל ה, 11). השם הזה התגלגל ללשון העמים הפּוֹלִינֵזִיִים בצורת taboo, שענינו כמעט תּוֹעבה, או, יותר נכון, היסוד הפרימיטיבי היה משותף גם לעמים הפולינזיים.

כנענית: יא – יפה, תעבת – תועבה.

אש.: ABÛTU – מאוי, ABÎTU – צווי.

אר.: יְאֵב – יאב, תְּאִיב, תְּאִב – תאב I; תּוֹעֵבָה; אֲבֵי – חפץ, יָאֵי – יאה, יַאוּתָא – חשיבות.

סור.: יְאֵב – יאב, יָאֵה – נאוה, אַוָּיא – הסכּם, יֶאוּתָה – חשיבות.

ער.: אַבַּי – השב ריקם (תעוב, מאן).

געז: אַבַּיַ – השב ריקם, מאן

בד (פד) – PD (PT)    🔗

תולדותיו: אָבֹד, אֹבֵד, אֲבֵדָה, אֲבַדּוֹן, אַבְדָן; פִּיד. קרוב לו בָּעֹט וגו'.

הוראתו: עיקר הוראתו הוא מָוֶת, כליה והרס, שהתרחבה לאַט-לאַט לנפילה, וממילא להיזק והפסד. בשורש אָבֹד האות א' היא אות מסייעת. ענינו מיתה, כליה. אָבַדְנוּ כלנו אָבָדְנו (במדבר יז, 27). ענינו גם כן הפסד. וַתֹּאבַדְנָה האתֹנֹת לקיש (ש"א ט, 3). ממנו: אֹבֵד, כליון. ואחריתו עדי אֹבֵד (במדבר כד, 4). אֲבֵדָה, הפסד. מצא אֲבֵדָה (ויקרא ה, 22). אֲבַדּוֹן, כליון. עד אֲבַדּוֹן תאכל (איוב לא, 12). ככה גם אַבְדָן. והרג וְאַבְדָן (אסתר ט, 5). [החכם אֶמְבֶּר נסה להזהות את השורש הזה עם השורש המצרי ȝBd, חודש. נקל לראות שאין שום קשר בין שני השרשים האלה. יותר נכון לקשר את השורש אָבֹד אל השורש המצרי Pd, המלט]. – באות י' מסייעת נקבּע השם פִיד, אָסון, איד. אם אשמח בְפִיד משנאי (איוב לא, 29). (ראה גם את השם כּיד שאחד הוא עם פִיד עפ"י הכלל של התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון).

אש.: ABATU – הרס, המלט; ABTÂTU – עליון, שאיה.

1) אר.: אֲבַד.

2) ער.: פוּד, פַאדַ – מוּת.

3) סור. אַבְדָנָא – אַבְדָן.

4) אוג.: אַבד – אובד.

^נבל (^נפל) – PL (FL)    🔗

תולדותיו: אָבֹל I, אֵבֶל, אָבֵל I; אָפֹל, אֹפֶל, אָפֵל, אֲפֵלָה, אָפִיל, מַאֲפֵּל, מַאְפֵּלְיָה; בָּלה, בָּלֶה. בְּלוֹא, תַבְלִית, בָּל, בְּלִי

(בְּלִימָה), בְּלִיַּעַל, בִּלְעֲדֵי, בִּלְתִּי; נָבֹל II, נָבָל, נְבָלְָה, נַבְלוּת, נְבֵלָה; נְוָלִי (אר.), נְוָלוּ (אר.); נָפֹל, נֵפֶל, מַפָּל, מַפְָּלָה, מַפֵּלָה, נְפִלִים, מַפֶּלֶת; שָׁפֹל, שֵׁפֶל, שִׁפְלָה, שָׁפָֿל, שְׁפֵלָה, שִׁפְלוּת; תָּפֹֿל

I, תָּפֵל, תִּפְלָה.

הוראָתו: הוראתה הקדומה של היסוד הזה היתה, כּנראה, הנתק ממקומו הרגיל וירֹד מטה, עניין נפילה, ולאט-לאט הוסב המושג גם לנפילה שבּלב, דכדוך, כּמישה והתנוונות. – בשורש אָבֹל האות א' היא אות מסייעת, אות אפּית שהתרחבה במרוצת הזמן לאות נ' שלמה, כפי שנראה להלן. עניינו של השורש קוֹנן,

כלומר ירידת הרוח והנפש. ונפשו עליו תֶּאֱבָל (איוב יד, 22). וַיִּתְאַבֵּל על בנו (בראשית לז, 34), ממנו: אֵבֶל, קינה. ימי בכי אֵבֶל משה (דברים לד, 38). אָבֵל, עצוב. כי ארד אל בני אָבֵל שאֹלה (בראשת לז, 35). – גם בשורש אָפֹל האות א' היא אות מסייעת. ענינו של השורש היה חושך, כלומר מצב שבּו אור השמש חלף ועבר, הגיע הלילה המעורר אי-בּטח בּלב האדם ומביאו לידי אֵבֶל בחשכו. המצב של דכדוך-הנפש בשעת בין השמשות ובלילה ידוע לכל תינוקות ומוגי-לב גם בּימינו. בערבית עניינו של השורש אַפַלַ – שקע ביחס לשמש, כלומר ירֹד מטה, כּהוראת היסוד. במקרא אין פועל מן השורש הזה, אבל נשארו ממנו השמות והתארים הבּאים: אֹפֶל, חשכה. הלילה ההוא יקחהו אֹפֶל (איוב ג, 6). אָפֵל, קודר. וְאָפֵל לא נֹגה לו (עמוס ה, 20). אֲפֵלָה, כמו אֹפֶל. כאשר ימשש העוֵר בָּאֲפֵלָה (דברים כח, 29). אָפִיל, מאוחר, בּיחס לצמחים שלא התפּתּחו בזמנם כּאילו היו סמויים מאור השמש. כי אֲפִילות הנה (שמות ט, 32). מַאֲפֵל, חושך. וישם מַאֲפֵל ביניכם ובין המצרים (יהושע כד, 7). מַאְפֵּלְיָה, עלטה. ארץ מַאְפֵּלְיָה (ירמיה ב, 31). [יתכן כי השם הבינלאומי Opal, לֶשֶם, חדר אל הלשונות הלועזיות מן השמית או על-ידי הכנענים או על-ידי דרך אחרת. השם הזה נמצא בראשונה ביוונית ὸπάλλος ואצל פּליניוּס opalus. החוקר בֶּנְפִי מתאמץ לגזור אותו מסנסקריטית Upala, אבן יקרה, Rasa-upala פנינה. אבל אפשר כי אפילו השם הסנסקריטי שאול משמית]. – בסופית של אות ה' מסייעת נקבּע השורש בָּלֹה, שעניינו רָקֹב והשָחת מרוב זקנה, כלומר ירֹד ממצבו. שמלתך לא בָלְתָה מעליך (דברים ח, 4). המושג התרחב לכליה גמורה. בִּלָּה בשרי ועורי (איכה ג, 4). ממנו: בָּלֶה, רקוב, שקים בָּלִים, נעלות בָּלוֹת (יהושע ט, 4–5). בְּלוֹא, בגד ישן, סמרטוט. בְּלוֹאֵי הסחבות (ירמיה לח, 12). בּארמית בְּלָא, כמו בּלֹא בעברית. ולקדישי עליונין יְבַלֵא (דניאל ז, 25). המושג של כלָיה התרחב עוד יותר ונקבעה ממנו מלה שלילית בַּל, כלומר לא, בּטול היש. ולבו בַּל עמך (משלי כג, 7). המלה הזאת התרחבה וקבלה צורת בּלי, כליה, בּאין. משחת בְּלִי (ישעיה לח, 17). צמח בְּלִי יעשה קמח (הושע ח, 7),

שתּי המלים האלה באות בּלשון בצורה מורכּבת עם הברות שונות. בּלִימָה = בְּלִי + מָה, אפס. (אולם ראה גם את הערך בְּלִימָה). בְּלִיַּעַל = בְּלִי + יַעַל, לא-יועיל, דבר שפל או איש שפלים. דבר בְּלִיַּעַל (תהלים מא, 9). איש בְּלִיַּעַל. בִּלְעֲדֵי = בַּל + עֲדֵי, חוץ מן, מלבד. בִּלְעֲדֵי רק אשר אכלו הנערים (בראשית יד, 24). בהוספת אות הבנין -ת למלה נקבעה המלה בֶּלֶת, שלילה. עד בִּלְתִּי השאיר (במדבר סו, 35). תַבְלִית, כליון. וכלה זעם ואפי על תַּבְלִיתָם (ישעיה י, 25). – האות האַפית שבשרשים אָבֹל ואָפֹל התרחבה לאות נ' שלמה, וככה נקבע השורש נָבֹל II שניתנה לו משמעות של רקב וירידה מכבודו. [המשמעות הערבית של השורש הזה, נַבֻּלַ, היה רם-המעלה; נַבַּלַ, שעניינו גם כן היה טוב-לב, שהוא ההפך של המשמעות העברית, נראית כשאולה מרומית Nobilis, או כאבי המלה הרומית, או אוּלי השורש משותף לשתי הלשונות. ‏ בשני האופנים האחרונים תסָתר האטימולוגיה המקובּלה של התואר הרומי כי נגזר הוא משורש Gnosco, בהשמטת האות G]. נָבֹל תִּבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך (שמות יח, 18). אבלה נָבְלָה הארץ אמללה נָבְלָה תבל (ישעיה כד, 4). ממנו: נָבָל, איש בליעל. אמר נָבֶָל בלבו אין אלהים (תהלים יד, 1). נְבָלָה, בת בליעל. כדבר אחת הַנְּבָלוֹת תדברי (איוב ב, 10). עניינו של השם הזה גם כן דבר תועבה. עשו זמה וּנְבָלָה בישראל (שופטים כ, 6). נְבֵלָה, גוִית המת באדם ובעלי-חיים. נִבְלַת איש האלהים (מ"א יג, 29). לא תאכלו כל נְבֵלָה (דברים יד, 29). נַבְלוּת, ערוה שהיא במקום אפל ומכוסה. אגלה את נַבְלֻתָה לעיני מאהביה (הושע ב, 12). – נָפֹל ענינו ירֹד מטה, שָכֹב. וימהר שאול וַיִּפֹּל מלא קומתו ארצה (ש"א כח, 20). וְנָפַל לְמִשְׁכָּב (שמות כא, 8). אבל על-פי רוב ענינו ירֹד מטה בּחפּזון, או עבר על-פני מי-שהוא במהירות. לכו ונִפְּלָה על מחנה ארם (מ"א ז, 4). ממנו: נֵפֶל, עובּר שיצא מרחם אמו לפני זמנו. נֵפֶל אשת (תהלים נח, 9). מַפָּל, דבר הנופל ומושלך. וּמַפַּל בר נשבּיר (עמוס ח, 6). מַפָּלָה, הרס. והיתה מעי מַפָּלָה (ישעיה יז, 1). ככה גם מַפֵּלָה. שמת מעיר לגל קריה בצורה לְמַפֵּלָה (ישעיה כה, 2). וככה גם מַפֶּלֶת. על מַפַּלְתּוֹ ישכנו כל עוף השמים (יחזקאל לא, 18). ענינו גם כן פגר, נבֵלה. מַפֶּלֶת האריה (שופטים יד, 8). נְפִיל. השם הזה

שענינו ענק, גבור, ‏ לפי רוב התרגומים והמפרשים, מלה קשה היא מפאת האטימולוגיה, וכבר הרגישו בזה הבּלשנים. רש“י מבאר מן השורש נפֹל “על שם שנפלו והפילו את הארץ”, וסומך בזה על התרגום הירושלמי ומדרש רבה; “שמחזאי ועזאל הנון נְפִילִין מן שמיא”. הרד”ק, אבן-עזרא, הרמב“ן וגו' מפרשים “שיפול לב הרואה אותם”, “וכן האימים”. בארמית נְפִילָא ענינו מזל כסיל, אוֹרְיוֹן. לולא דמסתּפֿינא הייתי אומר כי השם הזה נגזר לא מן השורש נָפֹל כי-אם מן התואר נפְלָא, כלומר איש גבור, ענק, נפלא, פלאי, נִפְלֶה בקומתו. ושם ראינו את הַנְּפִילִים בני ענק (במדבר יג, 33). – נְוָלוּ או נְוָלִי בארמית ענינם ערמת זבל, או, כפי פ' רס”ג, אשפה, מחראה. וביתיה נְוָלוּ יתעבד (עזרא ו, 11). – באות ש' תְּחִילִית, בנין שפעל מקוצר, נקבע השורש שָׁפֹל שענינו היה נכנע, ירד מטה. וישח אדם וַיִּשְׁפַּל איש ועיני גבהים תִּשְׁפַּלְנָה (ישעיה ה, 15). ממנו: שֵפֶל, מצב נמוך. ועשירים בַּשֵׁפֶל ישבו (קהלת י, 6). שִפְלָה, הכנעה. וּבַשִׁפְלָה תשפל העיר (ישעיה לב, 19). שָׁפָל, נמוך. והייתי שָׁפָל בעיני (ש"ב ו, 22). שְׁפֵלָה, עמק. הר ישראל וּשְׁפֵלָתוֹ (יהושע יא, 16). שִׁפלוּת, ירידה למטה, משקע. וּבְשִׁפְלוּת ידים ידלוף הבית (קהלת י, 18). – נראה לי כי גם השורש, תָּפֹל I קשור אל היסוד הזה. החוקרים מתקשים גם במשמעותו וגם בגזרתו. רוֹבּינסוֹן בגזניוס וכן גם שטינברג אינם מבדילים בין השרשים תפל I ותפל II, והאחרון מבאר “מספחת ירק ומרורים למאכל”, ומשווה תפל II לתַבְלִין בתלמוד. גם יַסְטְרוֹב מקשר את שני השרשים יחד, אבל הוא מבאר את המשמעות ממובן טיח שאין בו טעם. לפי דעתי אין טעם לכל הבּאורים האלה והצדק עם בּראון בגזניוס המפריד בין שני השרשים האלה, אף-על-פי שנם הוא בא בין המצרים ונלאה להמציא לו שורש מספיק. אבל נראה לי כי השורש תָּפֹל I הוא בנין תפעל מקוצר של היסוד הנוכחי. ענינו חסר, ומתאים בדיוק ביחוד בתואר, לשורש האנגלי-גרמני to fail – fehlen, הנגזר גם הוא מן היסוד ההֹדו-אירופי √s͞pa͞l המקביל ליסוד השמי שלנו. היאכל תָּפֵל מבלי מלח (איוב ו, 6). ז. א. היאכל מאכל החסר בו מלח. עלינו לזכור גם כן, כי בלשונות ההֹדו-האירופיות נגזר מן היסוד הזה גם המושג של שקר, Falsus, ובמובן זה יתבארו השם תִּפְלָה וגם התואר בשאר המקומות. לא חטא איוב ולא נתן תִפְלָה לאלהים (איוב א, 22), כלומר לא שקר בו, לא דבר בו דברי אוון ושקר. ככה גם התואר ביחזקאל שהחצי השני שבפסוק מבאר את חצי הפסוק הראשון. ונביאים טחו להם תָּפֵל – חוזים שוא וקסמים להם כזב (יחזקאל כב, 28).

כנענית: בל – בַּל, בלת – רק.

אש.: [ABÂLU – אבל], NABÂLU – שחת, ŠAPÂLU – שפל, ŠAPLU – תחתון, ŠAPLITU – תחתון, ŠUPLITU – ערות אשה, ŠUPALÚ – יותר נמוך, ŠAPLIS – תחת, MUŠPALU – עומק.

אר.: בַּל – בַּל, בְּלֵי, בְּלָא – בָּלֹא, בְּלָי – בגד בלה, נְבַל – נבֹל, נְבֵילָא – נְבֵלָה, נְוָלוּ, נְוָלִי – ערמת זבל, נְפַל – נפֹל, שְׁפֵל – שׁפֹל, שְׁפַל – שָׁפֹל.

סור.: בְּלָא – בּלֹה, בְּלָיָא – בלוא, בְּלַי – בלי, בִּלְעָד – בלעדי, נְפַל – נפֹל, שְׁפַל – שפל.

ער.: בַּל – בַּל, אַפַלַ – שקע, ביחס לשמש, בַּלִיַ – בָלֶה, בִּלִי – בגד בלה, נַבַּל – מות, סַפִלַ, סַפֻֿלַ, סַפַלַ – היה שפֹל.

געז.: בלי – בלה.

שב.: ספל – הכנעה, עֵמֶק.

אוג.: נפֿל – נפל, שפל – שפל, מטה

בל (פל) – PL (FL)    🔗

תולדותיו: אָבֹל II, אָבֵל II (שם); בּוּל I; יָבֹל, יָבָל, יוּבַל, יְבוּל, בּוּל II, יֹבֵל (יוֹבֵל), יַבֶּלֶת, אוּבַל, תֵּבֵל, מַבּוּל; נָבֹל I, נֵבֶל I, נֵבֶל II; סֵפֶל; פָּלֹג I, פֶּלֶג, פְּלַגָּה I; שִׁבֹּלֶת I, שִׁבֹּלֶת II; שַׁבְּלוּל.

הוראתו: נראה לי כי עיקר הוראתו של היסוד הזה הוא – שטֹף, זרֹם, וממנו הסתעפו המושגים השונים. בשורש אָבֹל II, שענינו לפי השוָואה עם לשונות שמיות אחרות העָשה ירוק, כלומר היה רווי מים ולחות, האות א' היא אות מסייעת. במקרא אין פועל מן השורש הזה, אבל נשאר ממנו השם אָבֵל II (יש גורסים פה אֶבֶן), שלפי ענינו משמעותו שדה רווי מים. אָבֵל הגדולה (ש"א י, 18). – בשורש יָבֹל האות י' היא אות מסייעת. ענינו של השורש הולֵך, הָבֵא, שהיא הוראה שניה של זרם ושטף, אבל, כפי שנראה בהיקשים מלשונות שמיות בולט בהן, כמו כן בעברית, המושג של מים. כפועל ענינו של השורש הָבֵא, נהֹג, cause to stream, Strommen lassen. מימי קדם קדמתה יוֹבִילוּהָ רגליה מרחוק לגור (ישעיה כג, 7). ממנו: יָבָל, זרם מים. כערבים על יִבְלֵי מים (ישעיה מד, 4). ככה גם יוּבַל. ועל יוּבַל ישלח שרשיו (ירמיה יז, 8). יְבוּל, פרי הארץ, הנקרא כך גם משום רעננותו ולחותו וגם משום שמבילים אותו מן השדה אל הגורן, כמו השם תְּבוּאָה מן השורש בּוֹא. ונתנה הארץ יָבוּלָהּ (ויקרא כו, 4). בּוּל. לשם הזה יש שתי הוראות: א) כמו יבול, צמח. בּוּל עץ (ישעיה מד, 19). ב) בשם הזה נקרא גם החודש מרחשון, ורבּוֹת הן הדעות על האטימולוגיה של השם הזה. יש קושרים אותו אל בַעַל, האליל השמי הידוע (בכנענית ירח בל, בשם חודש, אבל בְתַדְמוֹרִית כשם אליל הירח בּוּל בשמות פרטיים, כמו עבדבול, זבדבול, ירחבול וגו'). במדרש תנחומא נח י“א גוזרים את השם מן השורש בָּלֹל מפני כי הוא “ירח שבּוללין לבהמות”. קרובה לה הדעה שבראש השנה: שהעָלה נובלת וגו'. אולם נראה לי כי צדק הרד”ק הגוזר את השם הזה מן השם

מַבּוּל, כי הירח מרחשון ידוע ברטיבותו ובגשמיו. יֹבֵל, או יוֹבֵל, יש לו שתי הוראות: א) קרן האיל, או האיל עצמו. הטעמים לקביעת השם הזה הם שנים. ראשית מפני כי האַיִל הוא פרי הארץ, היבול של הארץ, כמו הצמח, והקרן היא פריו של האיל; שנית מפני כי קרן האיל משמשת היתה בימים הקדמונים,

כמו גם עכשיו, לכלי-זמר המוביל את הקול. במשך בקרן הַיֹבֵל (יהושע ו, 5). במשך הִַיֹבֵל (שמות יט, 13). ב) מפני כי העבירו בקרן האיל, שופר, תרועה בכל חגיגות נהדרות והשתמשו בשם הזה גם לשנת החמשים שאחרי שבע שמיטות, שהיה בודאי מאורע גדול בחיי העברים הקדמונים והרבּו למשוך בו בקרן

היובל. בשנת הַיֹבֵל (ויקרא כה, 13). יַבֶּלֶת מכה לחה זורמת בעור החי. או יַבֶּלֶת או גרב (ויקרא כב, 22). אוּבַל, זרם מים. על אוּבַל אולי (דניאל ח, ב). [אם לא נניח כרס“ג ואחרים שענינו של אוּבַל הוא שַעַר ומקביל לאַבוּלָא, שער, בארמית. מלבד בלשונות השמיות נמצא את השם הזה גם ביונית βάβαλον]. תֵּבֵל, ארץ יקום, הנותנת יבול, מקור החיים והצמיחה. תֵּבֵל ומלואה (תהלים נ, 12). מענין כי השם הזה בא במקרא תמיד בלי ה' הידיעה. מַבּּוּל, שטף מים גדול. ואני הנני מביא את הַמַּבּוּל מים על הארץ (בראשית ו, 17). יש גוזרים את השם הזה מן השורש נָבֹל II, במובן של השחתה. אבל יותר נכון, לפי דעתי, לגזרו מן השורש יָבֹל, במשמעות של מים, כמו גם תרגומו טוֹפָנָא-טוּבְעָנָה. – באות תְחִילִית נ' לסמן תנועה המקבילה לתחילית ההֹדוּ-האירופית,Em-, שענינו עשֹה (או שהאות האפית הראשונה שבשרשים של היסוד הזה הפכה לאות נ'-En שלמה), נקבע השורש נָבֹל, שאינו כפועל במקרא ומשמעו בודאי משך מים, זרם, שטֹף, ולכן האות נ' לסמן את גורם הפעולה. במקרא השתמרו מן השורש הזה שני שמות: נֵבֶל, כלי למים או ליין. כל נֵבֶל ימלא מים (ירמיה יג, 12). וְנִבְלֵי שמים מי ישכיב (איוב לח, 37). ענינו של השם הזה גם כלי-זמר, מין flute ונקרא כך משום שהוא מוביל את הקול. עורה הַנֵּבֶל וכנור (תהלים נז, 9). – בהוספת האותיות ס' ושׁ', כעין שפעל באשורית, המתאים לסוֹפִית ההֹדו-אירופית -ish, שענינו עשֹה וגם דומה אל-, נקבעו השמות הבאים: סֵפֶל, כלי לנוזלים, המקביל בדיוק אל השמות האנגליים bowl ו-vial. מלוא הַסֵּפֶל מים (שופטים ו, 38). (אולם ע' גם את היסוד ספ (גב) – (GP) SF) שִׁבֹּלֶת, נהר זורם. אל תשטפני שִׁבֹּלֶת מים (תהלים סט, 16). ענינו של השם גם כן ראש הקנה של הצמח, כלומר צמח הארץ. שתי שִׁבֲּלֵי הזית (זכריה ד, 12). שַׁבְּלוּל, מין שרץ שבשרו רטוב תמיד. שַׁבְּלוּל תמס יהלך (תהלים נח, 9). רגילים הבלשנים לגזור את השם הזה מן השורש בָּלֹל בבארם כי בלִילה כוללת גם את המושג של רטיבות, כי עפ”י רוב בוללים את המספוא במים, אבל השורש בָּלֹל נמצא גם כן בפסוק בָּלַל ה' שפת כל הארץ (בראשית יא, 9), שאין זכר בו למים, ולכן חושב אני כי יפה לגזור את השם שַׁבְּלוּל מן היסוד הנוכחי שמשמעותו רטיבות. ממילא גם השם הערבי בֻּלהֻ, רטיבות של שדה מרעה רענן, נגזר כמו כן מן היסוד הזה. – נראה לי כי יש לחלק בין פָּלֹג I שעניינו זרֹם ובין פָּלֹג II שעניינו חלק. האות ג' כאות סופית המסמנת השתּרעות מתאימה יפה אל השורש הזה. השורש הזה איננו במקרא כפועל, אבל נשארו ממנו שני שמות: פֶּלֶג, תעלה, זרם מים. פֶּלֶג אלהים מלא מים (תהלים סה, 10). פְּלַגָּה, נחל. אל ירא בִּפְלַגּוֹת נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב ב, 17). בתלמוד הַפְלֵג ענינו לא הרחק, כפי שרגילים לפרש, כי-אם זרם ושחה. וְהִפְליגָה ספינתם בים (עירובין י“ד, ע”א). [מוצאים אנו באשורית את השם bulu, מקנה, שבלי ספק נקבע מן היסוד הנוכחי. מענין כי השם הזה במובן של פר או פרה נמצא גם באחדות של הלשונות

ההֹדו-האירופיות. ככה באנגלית-סכּסונית bulluca, שור רך, באנגלית bull, ברוסית ВОЛ, בשתיהן שור, באיסלנדית boli שור, baula, פרה].

כנענית. ירח בול, בּוּל, יבל – איל.

אש.: TABALU – ארץ, SAPLU – ספל, PALGU – תעלת מים, ŠUBULTU (SUN-BULTU) – שבּלת II, BIBBULU, SIBLU – שפע המים, ABALU – יבֹל.

אר.: אוֹבִיל, יַבַּל – יָבֹל, שֻׁבַּלְתָּא – שבלת II, מַבּולָא – מבּול, סִיפְלָא – ספל.

סור.: יִבֵּל – עשב, אוֹבֵל, יָבֹל, שֵׁבְּתָא – שבלת I, שֵׁבְלְתָא – שבלת II, מָבּוּלָא – מבּוּל.

ער.: אַבַּלַ – היֹה ירוק, אִבִּלֻ (גמל), וַבַּלַ – ירד גשם, וַבַּלֻנ – גשם סוחף, סִפלֻ – ספל, פַלַגַ, – נהר, סֻנבּלֻנ, סֻנבּלַבֻנ – שבּלת II.

געז.: פַֿלַגִ – נחל, שֻׂבּלִ – שבּלת II.

צופר ות"ע: אבל – גמל.

אוג.: יבל – יבול, הובל, ספל.

בק, פק (פח) – P (N) G (PK)    🔗

תולדותיו: אָבֹק, אָבָק, אֲבָקָה; בָּגֹד, בֶּגֶד I, בֹּגְדוֹת, בָּגוֹד; בֶָּחֹר II; בָּקֹר, בְּקַר (אר.), בֹּקֶר, בַּקָרָה בִּקֹרֶת; בָּקֹעַ, בְּקִעַ, בֶּקַע, בִּקְעָה, בִּקְעָא (אר.); בַּקֵּש I; נֹפֶך; פָּגֹעַ I, פָּגֹעַ II, פֶּגַע, מִפְגָע; פָּגֹש I, פָּגֹש II; פָּחֹחַ, פַּח I, פַּח II; פֶּחָם; פֶּחָר; פּוּךְ; פָּחֹת, פַּחַת, פְּחֶתֶת; פָּקֹד, מִפְקָד, פָּקיד, פְּקֻדָּה,

פִּקָּדוֹן, פְּקִדֻת, פִּקּוּד; פַקּוּעָה, פֶּקַע; פָּקֹחַ, פִּקֵחַ.

פְּקַח-קוֹחַ. קרוב לו חָקֹר, ורחוק ממנו בֶּגֶד I ובַקֵש II.

הוראתו: דקֹר, נקֹב, וממנו הסתּעף לגוונים שונים, כפי שיתבאר במשך הדברים. בשורש אָבֹק, כנראה, נקבע בראשונה השם וממנו נקבע אחר-כך הפועל. יתכן כי האות א' ניתנה גם כן בראשונה לפועל כאות

המסמנת גורם ופועל, ואילו השם היה בראשונה בלי אות א' שתווספה אחר כך כדי להתאימו אל הפועל. יש סוברים כי עניינו של אָבֹק – מָלֹט (?), וסומכים בזה על הערבית אַבַּקַ, מלט, המתאים אל השרשים העברים פּוּג, נפֹק וברוסית БЕГАТЬ, בהינדוסתנית bhagáú, רוץ. אבל אין יסוד להשערה זאת. אבק עניינו שחק, ונקרא כך משום שאפשר לכתתו ולכתשו, פעולה הנובעת מעצם המשמעות של היסוד: דקירה. אָבָק ואפר. (דברים כח, 24). אֲבָקָה, סם כתוש לאבק דק. אַבְקת רוכל (שה"ש ג, 6). ממנו: הפועל אָבֹק, התגושש, כלומר התפלש בעפר, כמו ביונית ϰονἴώ – ϰόνις. וַיֵּאָבֵק איש עמו (בראשית לב, 25). [בספרות המאוחרת השתמר הפועל במשמעו הראשון: והוי מִתְאַבֵּק בעפר רגליהם (אבות א' ד')]. – בשורש בָּּגֹד האות ד' באה לסמן, כנראה, את סימן הפעול או את סימן המקור שבלשונות ההֹדו-האירופיות. נראה כי השורש הזה מאוחר בערך בלשון, נקבע בתקופה שבה הפעול והמקור בלשונות האלה כבר היו מפותּחים. השורש הזה נמצא רק בעברית ואיננו בשאר הלשונות השמיות. כמעט כל החוקרים מערבבים את השורש הזה, שנתנו לו את המשמעות של כּסוי, ז.א. מתכּסה במעיל כדי לרמות, עם השם בֶּגֶד II. אבל נראה לי כי הדבר אינו כן, ואין שום קשר הגיוני בין השורש הזה והשם בֶּגֶד II. עניינו של השורש, לפי דעתי, דקֹר, נקֹב, בנידון זה דקֹר את רעהו שהיה גאמן לו עד עכשיו. והדקירה היא כפי שאומרים באנגלית to stab in the back, to knife, וזוהי מעילה בזולתו. בּוֹגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ (ישעיה כד, 16). ככה גם אנשי בֹגְדוֹת (צפניה ג, 4). בָּגוֹד, תואר. ותראה בָּגוֹדָה אחותה יהודה (ירמיה ג' 7). – האות ר' בשני השרשים הבאים היא אות סופית המסמנת גם שאון וגם הגבּלה, כי הוראת שני השרשים האלה מראה על הגבּלה, הגבּלת היחיד מן הסביבה. ראיתי נכוחה לחלק את השורש בָּחֹר לשני חלקים ולצרף את השורש בָּחֹר II אל היסוד הזה. בָּחֹר II עניינו נַסֵה, ז. א. “נָקֹב” תכונתו של זולתו. בְּחַרְתִּיךָ בכור ענִי (ישעיה מח, 10), ז. א. דקרתי באזמלי והפרדתי את תכונותיך כדי להווכח אם נכונות ורצויות הן. [השורש הזה, כמו השורש בָּקֹר, הבא אחריו, אחד הוא עם השורש חָקֹר, עפ"י התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון]. – הפועל בּקֹר דומה ממש לבּחֹר II. ודרשתי את צאני וּבִקַרְתִּים (יחזקאל לד, 14), כלומר אבדוק ואבחין אותם. וככה לא יְבַקֵּר הכּהן לשער הצהב (ויקרא יג, 36) – לא יבדוק, לא יבחין. לפועל הזה יש עוד גוון מיוחד, והיא שחר פנים. כי בפעולה הזאת האיש בודק ובוחן עד כי יחדור אל מבוקשו. וּלְבַקר בהיכלו (תהלים כז, 4), ז. א. לחדור, לדקור. הגוון המיוחד הזה הוליד את השם בֹּקֶר, חדירת קרני השמש בעת השחר. הַבֹּקֶר אור (בראשית מד, 3). ממילא השאל השם הזה גם לעת קביעת השחר ולאחריה. בערב ילין בכי וְלַבֹּקֶר רנה (תהלים ל, 6). וכיון שהבוקר הוא החצי הראשון של היום תחילתו משמש גם לדבר מוקדם, ההפך מן אִחור. בַּבֹּקֶר השכים (משלי כז, 14). לפועל הארמי בְּקַר יש גוון מיוחד, הנובע אמנם מן המשמעות הראשית, והיא חפש, דרש, וּבַקָּרוּ והשכּחו (עזרא ד, 19). קרוב לו הפועל העברי בַּקֵּשׁ I שעניינו גם כן חפש, דרש. האות הסופית שׁ' מסמנת פעולה בכלל. השורש הזה נבדל מן השורש בַּקֵּשׁ II שענינו שאֹל. בִּקַשְׁתִּיהוּ ולא מצאתיהו (שה"ש ה, 6). רבים מְבַקְשִׁים פני מושל (משלי כט, 26). מן הפועל בָּקֹר נגזרו שני שמות: בַּקָּרָה וּבִקֹּרֶת. בַּקָּרָה עניינה בדיקה ובחינה. כְּבַקָּרַת רֹעה עדרו (יחזקאל לד, 12). השם בְִּקֹּרֶת מעניין. הוראתו עונש. לכאורה נדמה כאילו השם הזה נובע מן היסוד √k̅r שאפס בשפתנו ושמשמעו עונש. היסוד הזה נמצא בסנסקריטית on, kara וּ-kârâ, תפיסה בבית-הסוהר, ברוסית КАРАТЬ, ענֹש, וככה גם בפולנית; ואפילו ביפונית נמצא השורש הזה. לפי ההשערה הזאת האות ב' בעברית היא הוספה תחילית של הפרשה. אבל באמת הדבר אינו כן, כי המושג הזה של עונש נובע מן ההוראה העקרית של בחינה ובדיקה, והוא תוצאה ממנה, עונש אחרי שנמצא האדם חייב, כפי שנראה להלן בשורש פּקֹד; מלבד זאת הלא יש במושג של עונש משום דקירה, גופנית ורוחנית. בִּקֹּרֶת תהיה לא יוּמתוּ (ויקרא יט, 20). – בּקֹע עניינו פרֹץ וחצֹה, ז. א. דקֹר ונקֹב. וַיִּבְקְעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים (ש"ב כג, 16), ז. א. דקרו ונקבו אל תוך המחנה וחצו אותו לשנים. וככה נטה ידו על הים וּבְקָעֵהוּ (שמות יד, 16). האות ע' באה כאן כאות מסייעת בבטוי המלה; ויתּכן כי היא שרשית ומקבּילה אל הצליל N בסנסקריטית ובשאר הלשונות ההֹדו-האירופיות, כי האות ע', כפי שידוע, היא גם כן אות אפּית.

הפועל הזה הוליד שמות אחדים: בְּקִיעַ, פרץ בקיר, או פרץ בכלל. בְּקִיעֵי עיר דוד (ישעיה כד, 9). בֶּקַע זהו מחצית השקל, ונקרא ככה משום שבתקופה הקדומה בודאי לא היו יוצקים מטבּעות שונים בני שקל שלם וחצי שקל, אלא בקעו את השקל למחצה. גם השם הזה מעניין, משום שדומה הוא בצלילו אל השם הרומי pecunia, כסף, מעות, רכוש בכלל. השם הרומי נובע מן השם pecu, בָּקָר, מפני כי הבקר היה נחשב בעיני הקדמונים כעיקר הונם ורכושם ושימש במשא ובמתּן תחת כסף. אבל נראה כי הדּמיון בין הצלילים רק מקרה הוא, כי הלא השם בּקר או שייך ליסוד הזה. בֶּקַע לגלגלת (שמות לח, 26). בִּקְעָה בעברית ובקעא בארמית ענינם עמק, משום שהוא עושה רושם על עין הרואים כאילו נבקעו ההרים ומחיצה נעשתה ביניהם בצורת עמק. הרים וּבקעוֹת (דברים יא, 11). – ממש דומה לו הוא השורש הארמי פָּקֹעַ, שממנו בעברית השמות פֶּקַע, קשוט אדריכלי בדמות כותרת פרח שעליה פתוחים ונפרדים. מקלעת פְּקָעִים ופטורי צצים (מ"א ו', 18). פַּקּוּעָה. התחבטו בהוראת השם הזה כל המפרשים, וכל אחד לפי טעמו. השבעים תרגמו אותו πολῡπη, דלעת פראית, וככה גם מפרשים עברים שונים. התרגום הרומי – colocynthides מין תפוח מר. ובאמת הוראת השם הזה היא תּוּת, כמו ברומית bacca, תּוּת, וככה גם באנגלית. ונקרא ככה על שם שהתות פורץ מן האדמה, גדֵל ומתפתח. פַּקֻעֹת שדה (מ"ב ד, 39). – לשורש פָּקֹד יש הוראות אחדות, שכּולן נובעות מן ההוראה העיקרית, דקר ופרץ. האות ד' הסופית מסמנת תנועה. בחנת לבי פָּקַדְתָּ (תהלים יז, 3). כלומר חקרת ופרצת אל תוכו. הפועל השאל לספירה, כי בספירה האדם יחדור לכל אחד ואחד בלבד. בכלל נהגו הקדמונים שלא היו רגילים בחשבּוֹן לעשות חריצים בעץ בשעת ספירה. ככה השם score, עשרים, באנגלית בא מן השורש skor באנגלית-סכּסונית שעניינו כרת, כי פקד… את עבדו (זכריה י, 3), כלומר מנה אותו. וגם העדר אחרי הספירה נכנס בגדר הפועל הזה. שמור את האיש הזה אם הִפָּקֵד יִפָּקֵד והיתה נפשך תחת נפשו (מ"א כ, 39). לפועל הזה יש גם הוראת בקור ודרישה. וה' פָּקַד את שרה (בראשית כא, 20), כלומר בקר אותה. ואת אחיך תִּפְקֹד לשלום (ש"א יז, 18). ההוראה עברה גם למנות למשרה, כי בפעולה הזאת הממנה חוקר ובודק אנשים רבים ובוחר באחד מהם, הִפְקַדְתִּיךָ היום הזה על הגוים ועל הממלכות (ירמיה א, 10). במליצה: וְהִפְקַדְתִּי עליכם בהלה (ויקרא כו, 16). נובעת מזה מסירת דבר למשמרת לאיש הנבחר. בידך אַפְקִיד רוחי (תהלים לא, 6). הפקדון אשר הָפְקַד אתו (ויקרא ה, 23). לפועל הזה יש עוד הוראה אחת, הלא היא לעשות שפטים, כלומר לבקר את האדם לרעה, על מנת לענוש אותו. ביום פָּקְדִי פשעי ישראל עליו (עמוס ג, 14). פֹּקֵד עון אבות על בנים (דברים ה, 9). ופקדת כל האדם יִפָּקֵד עליהם (במדבר טז, 29). הפועל הזה הוליד שמות רבים: מִפְקָד – א) ספירה. מספר מִפְקַד העם (ש"ב כד, 9). ב) צווי. בְּמִפְקַד יחזקיהו המלך (דה"ב לא, 13). ג) המקום שנשמרים בו צרכי הבית. ושרפו בְּמִפְקַד הבית (יחזקאל מג, 21). פָּקִיד, האיש הנמנה למשרה. ויפקד פְּקִדִים על הארץ (בראשית מא, 34). פְּקֻדָּה – א) פלוגת אנשי צבא שעברה עליהם עין הבקורת. ויהיו לבית אב לִפְקֻדָּה אחת (דה"א כג, 11). ב) צווי, מִצוה. וּפְקֻדָּתְךָ שמרה רוחי (איוב י, 12). ג) עונש. באו ימי הַפְּקֻדָּה באו ימי השלֻם (הושע ט, 7). פִּקָדוֹן, דבר הנמסר למשמרת. והיה האֹכל לְפִקָּדוֹן (בראשית מא, 36). פְּקִדֻת, שם שהתיחד למשמרת גבולי המדינה. בעל פְּקִדֻת (ירמיה לז, 13). פִּקּוּד, כמו פקודה. בכל לב אצר פִּקּוּדֶיךָ (תהלים קיט, 60). – פָּקֹחַ, פועל שהשאל אך ורק לפתיחת האזנים ועפעפי העינים. פָּקוֹחַ אזנים ולא ישמע (ישעיה מב, 20). וַיִּפְקַח הנער את עיניו (מב ד, 35). ועל בית יהודה אֶפְקַח את עיני (זכריה יב, 4). השורש הזה הוליד את השם פִּקֵּחַ, איש שעיניו מטיבות לראות, בהפך לאיש עִוֵר. פִּקֵּחַ או עור (שמות ד, 11). פְּקַח-קוֹחַ, פתחון כבלי אסיר. ולאסירים פְּקַח-קוֹחַ (ישעיה סא, 1). הצורה הזאת, כפילות שתי האותיות האחרונות של השורש, נמצאת בעברית במספר מכבּיר, כמו פתלתל מן פתל, ירקרק מן ירוק, אדמדם מן אדם וגו‘. האות ח’ בשורש פקח באה רק להמשכת הצליל והיא אות מסייעת, ואיננה אות שרשית. [אם נעיין בדבר נווכח כי באמת אחד הוא השורש פָּקֹחַ עם השורש פֶָּתֹחַ, כי המשמעות בשני השרשים כמעט אחת היא, פריצה, אלא שבשורש פקֹח הפריצה מוגבלת לעינים ולאזנים. ואשר לאותיות ק' ות' השונות בשני השרשים, הנה ידוע כי האותיות האלה מתחלפות זו בזו. כן, למשל, gharma

בסנסקריטית – θεϱμος ביונית; ברומית כתבו גם accius וגם attius,,anclare וגם antlare וגו‘. בעברית מלבד השרשים האלה גם שָקֹה ושָתֹה, פָּתֹר בעברית ופכר בגעז וכו’]. – בשורש פָּגֹעַ האות ע' מקבילה יפה אל האות N שבלשונות ההֹדו-האירופיות pugno – πεγνύω. אולם גם בלשונות האלה, כמו

בלשונות השמיות, האות N לא התבטאה בראשונה, כפי שאפשר לראות מן השרשים Pugio – πέγιο שבלשונות האלה. לשורש פָּגֹעַ יש שתי משמעויות: א) נגע בזולתו, כלומר נגיעה קלה, לא לשם מכה, כי-אם על-פי מקרה, כמו בשורש חָבֹק. וּפָגַעְתָּ חבל נביאים (ש"א י, 5). ב) התגושש ונגֹף, כמו בפועל האָבק.

וַיִּפְגַע בו וימיתהו (מ"א ב, 34). ממנו: פֶּגַע, מכה, אסון. אין שטן ואין פֶּגַע רע (מ"א ה, 18). מִפְגָּע, כמו פגע. למה שמתני לְפֶגַע לך (איוב ז, 42). – גם לשורש פָּגֹש, בהוספת האות הסופית שׁ' המקבילה לסופית ההֹדו-האירופית ish –, שעניינו שוה כמעט, יש שתי משמעויות הקרובות למשמעות השורש פָּגֹעַ, אבל הפעולה שבהן אינה ניכּרת כל-כך כמו בשורש פָּגֹעַ: א) נגֹע ולא נגֹע, כלומר ראה דבר או איש מקרוב בּלי נגוע בו כי יִפְגָּשְׁךָ עשו אחי (בראשית לב, 18). פה יש רק התקרבות ולא נגיעה. ב) התנפל על זולתו, או, יותר נכון, הכנה להתנפלות ולא התנפלות ממש. אֶפְגְּשֵׁם כדֹב שכּול (הושע יג, 8). – באות ח' סופית נוספת לסמן פעולה ההולכת ונישנת, שאינה נעשית בבת-אחת, נקבע השורש פָּחֹחַ, אָחֹז בזולתו על-ידי מוקש בחזקה; כמו-כן הָדֵק דבר, כלומר לחֹץ דבר (כמו בחבּוק) עד כדי הֲדָקָה. הָפֵחַ בחורים כלם (ישעיה מב, 22), ז. א. הוליכם במוקש. ממנו: פַּח, מוקש. וכצפרים האחֻזות בַּפָּח (קהלת ט, 12). ענינו של פַּח גם כן לוח דק של מתּכת. רקֻעי פַּחִים צפוי למזבּח (במדבר יז, 3). – העניין עבר לצבע, כי הקדמונים חשבו בצדק כי הצבעים מוכנים ממיני אבק, וביחוד הצבע השחור, הצבע היותר פשוט והיותר קל להכנה. ממילא הוסב השם לאבק האדמה השחור המשמש להסקה. חרש נפח באש פֶּחָם (ישעיה נד, 16). מובן כי האות מ' הסופית באה לשם בנין השם, ולכן אין פועל ממנו בלשון. וצריך להניח כי הפועל הערבי פַֿחֻמַ, שבאמת איננו פועל מלא, כי עניינו היה שחור, נקבע אחר-כך מן השם פַחמֻ, פחם. צריך להניח כמו כן כי בּשם האשורי pêntu, גחלת, נבלעה האות ח‘. – השם הארמי פֶּחָר (אפשר שאול מאשורית, והיא משומרית) משמעותו יוצר כלי-חרש, כלומר יוצר כלים מאבק האדמה. האות ר’ פה היא אות סופית המסמנת פעולה הנעשית ברעש ובשטח, כמו מעשה הפחר. חסף די-פֶחָר (דניאל ב, 41). [הערה. החכם אֶמְבֶּר מתאמץ להזהות את השם הזה עם השורש המצרי phr, סָבֹב – פעולת הפחר לסבב את הקדרה בשעת עשייתה]. – באות ת' סופית המסמנת נטיה למטה, תחת, נקבע השורש פָּחֹת, שענינו נָקֹב, שהיא נטית הפעולה למטה. השורש הזה איננו במקרא כפועל, אבל נשארו ממנו שני שמות: פַּחַת, בור. וישליכו אֹתו ביער אל הַפַּחַת הגדול (ש"ב יח, 17). על-פי רוב עניינו כמו פַּח, מוקש. פחד וָפַחַת ופח (ירמיה מח, 23). פְּחֶתֶת, משקע בעור או נקב בעץ. והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו פְּחֶתֶת הִוא (ויקרא יג, 15). [השורש פָּחֹת קבל משמעות נוספת בעברית המאוחרה, הלא היא המעט. המשמעות הזאת קרובה אל היסוד ההֹדו-האירופי pk, קטן. ביונית ‏παυ̂ϱος, רומית paucus, אנגלית few, מעט]. – אבק העפר הידוע ברומית בשם stibium ובאנגלית בשם antimony שצבעו שחור (ראה למעלה פֶּחָם) ושנשי ארצות הקדם היו כוחלות בו את עיניהן נקרא פּוּךְ (סורית: פַּךְ, עשה לאבק). ותשם בַּפּוּךְ עיניה (מ"ב ט, 30). גם אבן יקרה שמראה כפוך נקראה בשם זה. אבני פּוּךְ (דה"א כט, 20). – השם נֹפֶךְ, באות נ' נוספת, עניינו כמו פוך, אבן יקרה, שחורה במראה. נֹפֶךְ ספיר ויהלֹם (שמות כח, 18).

כנענית. בקש; פקד – הכן, שרת.

אש.: PA͜H̬͜͜͟͜ÂR – התפרץ (פגע), PAH̬ARU – יוצר כלי חדש, PÊNTU – גחלת, PAḲÂDU – בקר, מנה, PIḲITTU – מנוי, PITḲUDU – זהיר, מלא מחשבות.

אר.: בְּקַע; בְּקַר; פְּגַע; פָּחָא – פַּח I; פֶּחָר; פְּקַח.

סור:. בְּקַר; פְּגַע; פַּךְ – עשה לאבק; פֶּחָר; פַּחָא – פח I; פְּחַם – פחם; פְּחַת – חדֹר, פרֹץ, פֶּחְתָא – בור, פְּקַד – בקר; פּוּקָדָא, פּוּקְדָנָא – פקוּד, פְּקַח –

לבלב, פְּקַע – בקע, פְּקִיעָא – פרח.

ער.: בַּקַרַ – בקע, קרע; פַֿגַ’א, פַֿגַ’יִ – קרֹה, פַֿגַ’עַ – כאב, פַֿכַּ – פתח, הבדל; פַחַ – פח I, פַחֻמַ – היה שחור, פַֿחמֻ – פחם, פַחַתַּ – כרת, פַקַדַ – אבֹד, פַקַחַ – פקח, לבלב; בַּחַשַׁ – בקש.

געז: בַּקֻעַ – מועיל, הרוֵח, בַּקַרַ – בָקֹר, פַֿקַדַ – בקר.

אוג.: פחם; בקע; בקת – בקש.

בר – PR (BR)    🔗

תולדותיו: אָבֹר II, אֵבֶר, אֶבְרָה; עָבֹר I, עֵבֶר, עִבְרִי, עֲבָרָה, עָבוּר I, מַעֲבָר, מַעֲבָּרָה; עָבֹר II, עֶבְרָה. קרובים לו: צִפֹּרֶן; בָּרֹחַ, פָּרֹחַ, וגו'.

הוראתו: הנתק ממקומו ופרץ הלאה; ממילא עבר המושג לנסיעה ומעוּף ועוד משמעויות שונות שתתבארנה במשך ההסבּר. – אבֹר II, באות א' מחזקת, המתאימה לאות U הבאה בלשונות ההֹדו-האירפיות ביסוד הזה, עניינו עופף. על-פי רוב מערבּבים אותו עם היסוד אָבֹר I שעניינו היֹה חזק, אבל ממשמעותו נראה כי שונה הוא לגמרי ממנו. המבינתך יַאֲבָר נץ (איוב לט, 26), כלומר יעוף. ממנו: אֵבֶר, כנף, אמצעי מעוף. מי יתן לי אֵבֶר כיונה (תהלים נה, 7). ככה גם אֶבְֿרָה. ישאהו על אֶבְרָתוֹ (דברים לב, 11). בלשון מאוחרה הוסב השם אֵבֶר לא רק לכנף כי-אם לחלקי-הגוף שבבעלי-החיים, ובמשמעות זו מתאים אל השם השומֵרי A-Ur, אברי הגוף, ואפשר כי השם השמי שאול ממנו, או שהיה שם משותף לשני ענפי הלשון. אֵבֶר מן המת וְאֵבֶר מן החי (אהלות ב‘, ג’). – האות א' התחלפה באות ע' והשורש קבל את הצורה עבר שעניינו כעניין היסוד, הנתק ממקומו. וַיַּעֲבֹר את הנהר (בראשית לא, 21). כן גם בבנין פִעֵל. וַיְּעַבֵּר ברתוקות (מ"א י, 21). ממנו: עֵבֶר, הצד השני שעוברים אליו. מֵעֵבֶר לנהרי כוש (ישעיה יח, 1). ממילא עניינו צד בכלל. איש לְעֶבְרוֹ תעו (ישעיה מז, 15). עִבְרִי, שם כנוי לבני-ישראל במצרים לסמן כי באו מעבר הנהר. איש מצרי מכה איש עִבְרִי מאחיו (שמות ב, 11). השם הזה השתמר כשם הלאומי של בני-ישראל גם אחרי שהתישבו בארץ-ישראל ועד היום הזה בפי העמים בצורתHebrew. הצורה הזאת, באות H שעברה ללשונות העמים מיונית Ḗβϱαῖος, מראה עוד הפעם כי לפעמים האות ע' מתחלפת באות ה'. [הבּעיה בדבר הזדהות השמות עברים ו-Ḫabiri אינה שייכת כאן]. עֲבָרָה, מקום לעבור בו את הנהר. ועברה הָעֲבָרָה (ש"ב יט, 19). ככה גם מַעֲבָר. מַעֲבַר יבֹּק (בראשית לב, 23). עניינו גם כן פעולת ההעברה. כל מַעֲבַר מטה מוסדה (ישעיה ל, 32). גם מַעְבָּרָה עניינה מקום לעבור בו נהר. מַעֲבָּרוֹת לארנון (ישעיה טז, 2). עבוּר, מלת-יחס, בגלל, בשביל, כמו מלת-היחס ההֹדו-האירופית over-über. לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בַעֲבוּר האדם (בראשית ח, 21). – במובן רוחני נתווספה עוד משמעות אחת לשורש הזה בבנין התפעל – הֶתְעַבָּר, התקצף, כלומר מלא חמה, זאת אומרת שהחֵמה עוברת על כל גדותיה, שוטפת ועוברת בלבו בלי מעצור. וַיִּתְעַבֵּר יי בי למענכם (דברים ג, 26). ממנו: עֶבְרָה, חמה, קצף. וְעֶבְרָה וחרון אף (ישעיה יג, 9). עניינה גם כן גאוה. גאותו וגאונו וְעֶבְרָתוֹ (ישעיה טז, 6). גם בלשונות העמים בא השורש עָבר II בצליל דומה, אבל נקבע לו יסוד מיוחד. בספרות המאוחרה עבר השורש עָבֹר למושג של הריון, כפי שמבאר ש"י פין: “עיש בליטת בטן ההרה ועברתה חוץ מגבולל המצוי באינן-הרות”. השמוש הזה נמצא פעם אחת גם במקרא: שורו עֻבַּר ולא יגעיל (איוב כא, 1). (אבל ראה ביחוד על זה את הערך בָּרֹא).

אש.: ÊBÊRU, ÍBÍRU – עבר, NIBIRTU, ABARATU, IBIRTU – מעבר, EBERTU, EBRU – עֵבר.

אר.: עֲבַר – עֵבר, אֵבֶר – חלק הגוף.

ער.: עַבַּרַ – עבר.

סור.: עֲבַר – עָבר, עֲבֵירָה – חטא (כל' עבר על מצות ה').

געז: עַבְּרַ – היה עקר, עִבֻּר – עָבָר, עַבָּר – עקרות, ההפך מן המשמעות בעברית וארמות, אַבָּל – אֵבר, גוף, פֶּרסוֹנה.

אַבְרֵךְ    🔗

ויקראו לפניו אַבְרֵךְ (בראשית מא, 43). השם הזה עורר וכּוחים ודעות שונות בּין חוגי הבּלשנים. יש שראו בּו מוצא עברי: אֲבָרךְ או אֶבְרַךְ (אכרע ברך), ויש שראו בו מלה שאולה ממצרית-קופטית, אכּדית ואפילו מחתּית. חכמי התּלמוד דרשו: אָב ורַךְ, במשמעות הרומית Rex, מלך, וכן תּרגום אונקלס – דין אבּא למלכּא, והפשיטא – אבּא ושליטא. השבעים תרגמו ϰῆϱυξ, וככה גם הוואולגטה, אף שהיא מוסיפה: יכרעו ברך, ונראה כי זוהי המשמעות הנכונה, שכן אנו מוצאים בשפת שִלחֹה, ענף הלשון הבּרבּרית, abiraḥ, כָּרוֹז. ההגיים Ḥ ו-X שווים בּברבּרית, ממילא Ḥ שווה ל-ךְ. אפשר כּי הנקוד בעברית צ"ל אֲבִרַךְ. כּיוון שהלשון המצרית היתה מיוסדה על השמית והבּרבּרית נראה כי השם הזה הוא בֶּרְבֶּרִי. ענינו של הכתוב הוא אפוא: וקראו, או, יותר נכון, ויקרא ביחיד (כּיוון שבשפת שִלְחָ’ה abiraḥ הוא יחיד, ואילו ברבים ibiraḥ:n, וגם השבעים גורסים ויקרא ביחיד) אַבְרֵךְ – כָּרוֹז. מה קרא הכּרוז? דבר זה אינו חשוב ומובן מאליו, כי הכרוז היה רגיל להודיע על אדם נכבּד מאד. האות ו' בעברית באה כאן, כנראה, על-פי טעות ואנו מוצאים במקרא פעמים רבות כשהשם בא ביחיד והפועל ברבים, וכן להפך, ועיין דברים לא,

17; כח, 48; כט, 10; ל, 17; ישעיה נא 4 וכו' וכו‘. כמו כן אנו מוצאים במקרא לפעמים תכופות יַתִּיר ו’. – השם אברך במשמעות זו, בהשמטת הא' הנראית כנוספת, נמצא גם בלשונות העמים. ככה בסנסקריט Barh, צווח, תּקֹע בחצוצרה, אנגלית-סכּסונית Beorcan, איסלנדית Berkja, אנגלית Bark – בּכולן

צווח, נבח. מזה באנגלית Barker, אדם המכריז על סחורתו. גם בּשודית Bräka, דנית Braege, צווח. צורה אחרת היאBrag באנגלית,Bragaim בּאִירִית, Bragh בּגֵילִית וכו' – בּכולן הַלֵל, פָאֵר. סוברים הבלשנים כי היסוד של המלים האלה בהֹדו-אירופית היא Bhrag, שָׁבֹר, שממנו גם בּלטינית Fragor

שָבֹר. בנדון זה קרוב השם אל היסוד פר(בּר) (פל) – P R (BR) (P L) הנפוץ בכל לשונות העולם.

גד (קד, חד) – GD (KD)    🔗

תולדותיו: אָגֹד, אֲגֻדָה; אָחֹד, אֶחָד (אַחַת), חַד (אר.); יָחֹד, יָחִיד, יַחַד, יַחְדָו; כֹּתֶל; עָקֹד, עֵקֶד, עָקֹד, (תֹאר); שָׂקַד.

הוראתו: נראה לי כי ההוראה הקדומה של היסוד הזה היתה קָשֹר ונבעה מן המספר אחד, מספר שכל עם פרימיטיבי, אפילו השפל שבהם, מכיר אותו, כלומר קשׁר ועשה אחד. המספר הזה הוא המלה הדוגמתית שביסוד. האותיות ‏ א‘, י’ וע' שבראש השרשים הן אותיות מחזקות; האות ‏ל' שבשם כותל באה לסמן קשירה נוספת. – השורש אָגֹד שמשמעותו קשׁר איננו במקרא כפועל, ונשאר ממנו רק השם אֲגֻדָה, חבורה אחת. ויהיו לַאֲגֻדָּה אחת (ש"ב ב, 25). – גם השורש אחד איננו במקרא כפועל, ונשאר ממנו המספר אֶחָד לזכר ואַחַת לנקבה. [ההתפעל הִתְאַחֲדִי (יחזקאל כא, 21) מתבּאר ע“י תרגום יונתן משורש חַד]. ביום ההוא יהיה יי אֶחָד ושמו אֶחָד (זכריה יד, 9). שפה אחת ודברים אֲחָדִים (בראשית יא, 1). צריך להניח כי האות ת' במספר אַחַת באה תמורת האות השרשית ד', המתחלפת עמה, והשתנה הכתיב רק כדי לתת לַמספר צורה של נקבה. – יָחֹד ענינו היֹה אחד, התחבּר, בקהלם אל תֵּחַד כבודי (בראשית מט, 6). ממנו: יַחַד, חבּור שני דברים או יותר. אֹתי ואת בני יַחַד (ש"ב יד, 16). יַחְדָּו, כמו יַחַד. וילכו שניהם יַחְדָּו (בראשית כב, 6). יָחִיד, תואר. רך ויחיד לפני אמי (משלי ד, 3). – לשורש כּתֹל שמשמעותו גם כן קשֹׁר וחבּר אין פועל במקרא, אבל נשאר ממנו השם כֹּתֶל, קיר, הנקרא כך משום שהוא מקשר ומקיף את חלל הבית. הנה זה עומד אחרי כָּתְלֵנוּ (שה"ש ב, יב, 9). [מענין כיהשם הזה נכתב גם כן בצורת גּוּדָא. ראה תענית כ”א, ע“א, ובמקומות אחרים]. – עָקֹד הוא ממש כמו אָגֹד, קשר. וַיַּעֲקֹד את יצחק (בראשית כב, 9). ממנו: עֵקֶד, קשור, חבּור. בית עקד הרועים, שם פרטי (מ"ב, י, 12). עָקֹד, תואר, השאל לכתמים בעור השה והעזים. ויתן פני הצאן אל עקֹד (בראשית ל, 40). יש שמפקפקים אם התואר הזה אמנם נגזר מן השורש עָקֹד ובדו מלבם שורש עָקֹד II לתואר הזה. אבל נראה כי הדבר אינו כך, כי עָקֹד פּירושו כתמים או רצועות וחברבורות בעור החי הנראים כאילו מקיפים ומקשרים אותו מכל עבריו. – לשורש זה שייך, לפי דעתי, גם השורש שָׂקד בפסוק: נִשְׂקַד על פשע, בידו ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי (איכה א, 14). מרובים הפירושים והערבּוביה גדולה בין כל התרגומים והמפרשים בנוגע לשורש הזה. התרגום הארמי מתרגם “אתייקר”, נעשה כָבֵד. כנראה נתן לו משמעות זו בהתאָמה למלה “על”, אבל אין בלשונות השמיות שורש שָׂקֹד במשמעות זו. תרגומים אחדים, כתרגום השבעים, התרגום הרומי והסורי גורסים נִשְׁקַד תחת נִשְׂקַד ז. א. עור פשעי נשמר בשמירה מעולה (ויש ‏ גורסים נִשְׁקַד עַל תחת נִשְׂקַד עֹל), אבל הפירוש הזה אינו הולם יפה, כי אינו מתאים לחצי הפסוק השני “ישתרגו על על צוארי”. רש”י כותב: “אין לתיבה זו דמיון במקרא… ואומר אני… נקודים מנומרים ומסומנים”. והאבן עזרא: “אין לה אב ואם והטעם כמו נמשך כמו נמסר”. יש מקשרים אותו אל השורש סָגֹד ומפרשים: “התעקל העץ והקיף את צוארי”. (שטינבּרג). אבל נראים לי דברי רוֹבּינסוֹן בגזניוס ואחרים המקשרים את השורש שָׂקֹד עם היסוד הזה. שׂקֹד הוא אפוא בנין שפעל מקוצר של עקֹד, וענינו קשר. פירוש הכתוב: קשור (אגוד יחד) עול פשעי בידי אלהים, ומתאים למלה “ישתּרגו” בחצי הפסוק השני.

אש.: AḪADU, EDU – אחד, GÂDU – קשר.

כנענית: אחד.

אר.: חַד; יַחַד – חבּר, יוּחַד – היֹה בודד, יְחידַי, יָחִיד; כּוֹתְלָא, כּותל – כְּתַל.

סור.: חַד; עֲקַד, עוּקַד – נטֹה, כסף.

ער.: אַחַדֻ^⸤, וַאחִדֻ^⸤ - אחד, וַחַַד – יָחיד, וַחִידֻ – יחיד, כַּתִלֶ – קשור יחד.

געז: אַחַדֻ – אחד, עַקַדַ – נטה, כסף.

שב.: אחד. הוֹרוֹר: AHAD.

אוג.: אחד, אחת; אחדי – לבדי, אחדה - יחדיו.

המספר אחד נמצא בצליל דומה גם בלשונות הבאות:

אגר – AGR    🔗

תולדותיו: אֲגוֹרָה, גֵּרָה I.

הוראתו: הברק זהֹר. יש מקשרים את השם אֲגוֹרָה שענינו מטבע לשורש אָגֹר שענינו שכֹר. נראה לי כי הדבר אינו כן, כי לא יתכן לתרגם לַאֲגוֹרַת כסף וככר לחם (ש"א ב, 36) – לשכר כסף. נראה לי אפוא כי השם גֵּרָה, כמו השם אֲגוֹרָה, מקושר אל היסוד ההֹדו-האירופי √a̅rg̅, שענינו זהֹר, הברק, והוסב למטבּע מתּכת, של כסף או של זהב, הנוצצת. הפך סדר האותיות גר – rg רגיל בלשוות. גֵּרָה, באשורית Girû, עשר ליטרות, היא מטבּע יקרה לפי ערך מן האגורה, משקלה חלק העשרים של השקל. עשרים גֵּרָה השקל (שמות ל, 13). – פה עלינו להעיר כי יתּכן כי הצורה העברית “גר” השתמרה גם בלשונות הלא-שמיות. ככה אנו מוצאים את השם Groschen בגרמנית, ГРОШ ברוסית, Gros בצרפתּית, Grosso באיטלקית נובעים כולם מרומית אמצעית Grossus, מטבּע של כסף או של זהב. גוזרים את השם הזה מן התואר Grossus, עבה, אבל נראה כי הקשר הזה בא בפי חוקרי הלשון רק על-ידי התאמת שני הצלילים, ואילו

באמת אין שום טעם הגיוני לזה.

אֵגֶל    🔗

אָגְלֵי טל (איוב לח, 26). הוראתו: נטף, רסיס. דֶלִיטש גוזר את השם הזה, הנמצא רק פעם אחת במקרא, משומרית A-Gal, מים רבים (A – מים, Gal – גדול). אבל ההוראה הזאת אינה הולמת יפה. ונראה לי כי השם הזה מורכּב מא' שלילית וגַל, כלומר ההפך מגַל, שהוא מים רבים. ואולי יותר נכון לגזרו מסנסקריטית Gal, נטף, טפטף. האות א' היא אות נוספת. צפא, ת"ע: מעגל – מקוה מים. ערבית: מאגַֿ’ל.

הוראתו: היֹה עצוב. המשמעות הזאת, כפי הנראה, נובעת מן המושג של מועָקה, סבל וענוי, כפי שאפשר לראות מן הלשונות הלא-שמיות. באחדות מהן נתווספה ההברה הסופית br- או er-, אבל בכולן היסוד העיקרי הוא Gm או Km. האותיות א' וע' שבשרשים הן, כנראה, אותיות מסייעות. לשורש אָגֹם אין פועל במקרא, אבל נשאר ממנו התואר אָגֵם, עצוב. אַגְמֵי נפש (ישעיה יט, 10). – לשורש עָגֹם יש פועל, ואין שום תולדות ממנו. גם עניינו של השורש הזה הוא הָיֹה עצוב. עָגְמָה נפשי לאביון (איוב ל, 25).

^נגם – GM    🔗

תולדותיו: אָגֵם, עָגֵם.

אש.: AGÂMU – היה נרגז, עצוב.

סור.: עֲגַם – היה עגום.

אר.: עֲגַם – היה עגום.

ער.: אַגַמַ – הרגש גועל-נפל, גַם – עצבות.

גם (קנ) – GM (KN)    🔗

תולדותיו: אֲגָם I, אֲגָם II; אַגְמוֹן I, אַגְמוֹן II; גָּמֹא, גֹּמֶא; קָנֶה I, קָנֶה III, קָנֶה IV, קָנֶה V.

הוראתו: נראה לי כי כל השמות והפעלים האלה, הגזרים על-ידי החוקרים משרשים שונים, ושאחד מהם, גֹּמֶא, נחשב לשם שאול ממצרית לחלוטין, באמת נובעים כולם מיסוד אחד, המשותּף לרוב לשונות העולם. לפי דעתי, הוראת היסוד הקדום, המשותּף, היתה מים, או יאור, או נוזלים בכלל, כפי שאפשר לראות מן הצליל קמ המסמן מים בלשונות רבות בכל רחבות תבל. לאט-לאט עברה המשמעות ממים לצמחים הגדֵלים במים וגו‘, כפי שנראה להלן. אולם בטרם שאגש להסבּיר את הענין רצוני להראות על שתי מלים ביונית שלפי דעתי יש להן קשר עם היסוד הזה: א) ὥϰεανος, אוקינוס, הסובב את כל הארץ. השם הזה שחדר אל רוב לשונות העולם אינו ידוע מקורו. נראה לי כי שייך הוא אל היסוד הזה, שגם עניינו מים, מקוה מים, ז. א. אוקינוס ב) ϰυ̃μα, שיא המים, גל, מבּוּל. השם הזה הוליד פועל ותואר, ובלי תפונה משתייך גם הוא אל היסוד הזה, הבא גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות בשתי צורות, ב-אותיות מ’ (M) ונ' (N). מסתּבּר כי שתי הצורות האלה התהוו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובודאי היו גם מקרים של מלים שאולות מלשון אל לשון, אף-על-פי שבכל לשון ולשון היה קבוע היסוד הזה, בצורה אחת או שניה, ולא היה צורך לשאול, כי היה מן המוכן. – אֲגָם ענינו מקוה מים. האות א' נוספת. על היאורים ועל הָאֲגַמִּים (שמות ח, 1). ואינם צודקים אלה הבלשנים הנותנים לשורש אגם מושג של הרגזה ומקשרים אותו אל התואר אָגֵם, כי בכל המקומות במקרא שבהם נמצא השם אין זֵכר להרגזה. המושג עבר לצמח הגָדֵל בתוך המים או על-ידם. ואת הָאֲגַמִּים שרפו באש (ירמיה נא, 32). – בתקופה אחת, כשהלשון היתה מפותחה במדה מסוימה, הוסיפו את המוספית הסופית -וֹן, סופית רגילה בשמות, כמו אֶבִי-וֹן וגו'. המושג של הצמח הגדל בתוך המים נשאר גם בו. התשים אגמוֹן באפו (איוב מ, 26), ז. א. חבל עשוי מאַגמון. כיון שהאַגמון היה נטע רך וקטן המושג עבר לדַלַת העם המשולה לאגמון, בעוד שחשובי העדה היו משולים לתמר, עץ גבוה. הלכף כְּאַגְמוֹן ראשו (ישעיה נח, 5). כפה וְאַגְמוֹן (ישעיה ט, 13). – גֹּמֶא ענינו אַגמון. אפשר כי הצורה הזאת היא מצרית, אבל נראה כי היסוד משותּף, ויתּכן אפילו כי השם נגזר מן השורש גָּמֹא, כפי שנראה להלן. השם גֹּמֶא, שחושבים אותו למצרי, מעניין, משום שאב הוא לשם הנפוץ מאד בכל לשונות העולם, הלא הוא השם Gum, גֻּמִּי, קוֹמוֹס. השם הזה שעבר ללשונות העולם מרומית ויונית מגיע רק עד להינדוסתּנית, אחד הענפים של הסנסקריטית, ואילו בסנסקריטית עצמה איננו. והנה השם גֹּמא נמצא, כפי שידוע, במצרית בצורת Qm, מין צמח, Qn, גידי הגומא (ראה להלן קנה). אבל בקופּטית הצורה היא Gome. והנה ידוע שצמח הפּפּירוס, ז. א. גומא, היו משרים במי הנילוס כדי להכשירו לכתיבה, וכיון שהיה דק ביותר היו מדבקים אותו איש אל אחיו, משום שלמי הנילוס היתה הסגולה של גומי; לפי רוב החוקרים היה הדֶבֶק הזה בצמח עצמו והיה צורך במים רק כדי לרכּכו ולהכשירו להתדבּק, ממש כמו הגומי של ימינו. יתּכן אפוא כי השם Gum, שלא נודע מקורו, הוא השם

גֹּמֶא שקבל שמוש חדש – דֶבֶק. היגאה גֹמֶא בלא בצה (איוב ח, 11). חושבים כי השם הזה נגזר מן השורש גָּמֹא, במובן של צמח הבולע וגומא מים. כי השורש גּמֹא עניינו בלֹע מים. האות א' הסופית היא אות מסייעת. השורש הזה, שמשמעותו נובעת ממשמעות היסוד, מים, נמצא ממש במשמעות זו גם בסנסקריטית kam. בארמית וסורית נקבע מן השורש הזה השם גּוּמָתָא, בּור, אבל מובן, כי על-פי רוב הבורות היו בורות מים, ולכן נקבע שם זה. הַגְמִיאִיני נא מעט מים (בראשית כד, 17). במליצה על סוס דוהר, כאילו שותה ובולע את הארץ במרוצתו – ברעש וברֹגז יְגַמֵּא ארץ (איוב לט, 24). – קָנֶה עניינו כמו אנם ואגמון, צמח הגדל על-פני המים. השם הזה, ממש במשמעות זו, נמצא גם במצרית (הכתיב הוא באות ק' ולא באות ג', וקשה אפוא להבין מדוע בחרו החוקרים לאמר, כי השם גֹּמא שאול ממצרית). הוא נמצא בכתיב זה ובמשמעות זו גם ביונית וברומית ומהן ברוב לשונות העולם (אחדים מן החוקרים סוברים כי השם הזה שאול בלשונות האלה מלשון שמית, אבל כיוון שאין זכר ממנו בפניקית, האיך בא ליונית ורומית אלא אם כן נאמר כי השם משותּף? והשנית, איך הגיע השם הזה לסינית, טשוֹקטית ובלשון הגזע של סיוּ באמריקה, כפי שנראה להלן בהיקשים?). קנה וסוף (ישעיה יט, 6). כאשר ינוד הַקָנֶה במים (מ"א יד, 15). השם הזה השאל לגבעול בכלל. שבע שבּלים עֹלות בְּקָנֶה אחד (בראשית מא, 5). הוא השאל כמו-כן לגבעול של בשמים אפשר קנה הסֻכָּר, אף כי החוקרים חושבים כי זהו Calamus. קָנֶה וקנמון (שה"ש ד, 14). השאל גם לענפי מנורה. לששת הַקָנִיה היצאים מן המנֹרה (שמות כה, 33). [קָנֶה II, אינו שייך כאן].

כנענית: צאמע – גומא.

אש.: AGAMMU אגם, KANÛ - קנה.

אר.: אֲגַם; גְּמַע, גְּמָא – גָמֹא, גוּמְתָא – בּור, קַנְיָא – קנה.

סור.: אַגְמָא; גְּמַע – גמֹא, גּומְתָא – בור, קַנְיָא – קנה.

ער.: אַגַֿמַהֻנ – חורשה בִצִית, קַנַאהֻנ – חנית של בד.

געז: גֹמֵעַ – גוֹמֶא, קַנתִּ – קנה.

אוג.: קנ – קנה שבצואר.

הצליל KM במשמעות של מים או נהר נמצא בלשונות הבאות:

אֵד – UD(WDR)    🔗

תולדותיו: אֵד. הוראתו: רטיבות, והתגלגלה לקיטור. וְאֵד יעלה מן האדמה והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב, 6), זאת אומרת רטיבות בצורת קיטור עלתה מן הארץ. ולשוא בדו להם חוקרי הלשון שורש אוּד הכּולל גם את השם הזה וגם את המלים אֵיד ואוֹדוֹת, שאין להם שום קשר הגיוני עמו. היסוד הזה בא בלשונות הלועזיות גם באות U וגם באותיות V ו-W. התופעה הזאת מתבּארת על-ידי זה, כי האותיות W ו-V נגזרו מן האות U, והאות הזאת, כמו האות העברית ו' משמשת גם כאם-קריאה וגם כאות קוֹנסוֹננטית. יש כי בלשונות לא-שמיות אחדות היסוד הזה בא באות B, המתחלפת באות V, עפ“י הכלל של התחלפות אותיות השנים, כמו גם בומ”ף בעברית. בכל הלשונות הלא-שמיות היסוד הזה בא במושג של מים, אבל יש שבא גם במושג של רטיבות. השם אֵד בא רק בעברית ואינו בשום לשון שמית אחרת.

אמריקה:

אפריקה:

תו (דפ) – TU (DP)    🔗

תולדותיו: אָדֹב; (אָוֹה II), אוֹת; דָּאֹב, דְּאָבָה, דְּאָבוֹן; דּוּב; דָּוֹה, דְּוַי, דָּוָה I (התואר דָּוה ביחס לאשה הוא מן היסוד זוּב), מַדְוֶה, דַּוַּי; תָּאֹה, תַּאֲוָה I; תָּּוֹה I, תָּו; תָּוֹה II; תֹּפֶת, תָּפְתֶּה; שָׁדֹף, שְׁדֵפָה, שִׁדָּפוֹן.

הוראתו: נדמה לי כי הוראתו הראשונה, הקדומה, של היסוד הזה היתה אש, הוראה הנפוצה מאד בלשונות לועזיות רבות, ושאפסה בלשונות השמיות, אף כי יש שרידים ממנו גם בארמית ובערבית (ראה להלן בהיקשים) ולפי דעתו של החכם אוֹלְבְּרַיְט ענינו של תָּו בעברית סימן הנשרף בעור הבהמה או האדם. המושג של אש עבר למושג של שרפה, מושג הנפוץ גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות. |יסוד העיקרי המשותּף, היה בראשונה ד-, או תּ-, באות ו' כאם-קריאה מסייעת בבטוי היסוד. האות ו' הזאת, שדינה גם כאות קריאה וגם כאות קוֹנסוֹננטית, עברה ברבות הימים מאם-קריאה לאות קוֹנסוֹננטית, והתבּטאה במקומות שונים או בזמנים שונים כאות ב' וכאות פ‘; בלשונות העמים – כאות B. ההשתּלשלות הזאת של היסוד חלה בעת ובעונה אחת בכל ענפי הלשון של האדם, בין בלשונות השמיות ובין בלשונות הלא-שמיות, כי נראים עקבות שני היסודות בכולן, וזה מראה כי היסוד הזה הוא עתּיק מאד. המושג של שרפה עבר במרוצת הזמן לגוונים שונים, הנובעים מעיקר ההוראה של היסוד, כפי שיבואר במשך ההסבּר. – בשורש אָדֹב האות א’ היא אות הבאה לסמן גרימה ופעולה. אדֹב עניינו גרֹם צער, כאב ויגון הבוערים בלב האדם. לַאֲדִיב את נפשך (ש"א ב, 32). – החוקרים בדו להם מלבם שורש אָוֹה II במשמעות של עשִיַת ציון. לפי דעתי אין שורש כזה כלל. השורש הוא לא אָוֹה, אלא אוּת, והאותיות אוּ- הן אותיות מסייעות לשם בטוי היסוד, או שהשם נגזר מן השורש תָּאֹה. המושג של עשית ציוּן נובע, לפי דעתי, מן היסוד הזה, כי כדי לעשות ציוּן על האדמה לא די להניח איזה סימן עליה, אבן או עץ, שהרוח יטלטלם ויסיעם ממקומם, והקדמונים היו בוחרים לשרוף את העשב או את העצים, סימן קיים שלא בנקל יטושטש. כפועל נמצא השורש הזה רק פעם אחת במקרא. וְהִתְאַוִּיתֶם לכם לגבול קדמה (במדבר לא, 10), ז. א. תעשו לכם ציוּן. אמנם הצורה הזאת נראית כבנין התפעל משורש אָוֹה. אבל, כפי האָמור למעלה, יותר נכון לאמר כי השורש הוא תָּאֹה, והמלה התאויתם היא לא בבנין התפעל כי-אם קרוב לבנין הפעיל. ממנו: אוֹת, ציוּן, סימן. עפ“י רוב הוא סימן מן השמים, בצורת אש או ברק, מופת שמראה האלהים לבני האדם. ומאֹתוֹת השמים אל תחתו (ירמיה י, 2). לאט-לאט התרחבה משמעותו לכל סימן וציון, לאו דוקא עשוי על-ידי שרפה. וישם יי לקין אוֹת לבלתי הכות אותו כל מוצאו (בראשית ד, 15). [פירש רש”י: חקק לו אות משמו על מצחו. ואבן-עזרא: ויש אומר כי האות קרן]. – בשורש דָּאֹב האות א' היא אות מסייעת. עניינו של השורש כמו של אָדֹב. וכל נפש דָּאֲבָה (ירמיה לא, 24). ממנו: דְּאָבָה, עצב, יגון. ולפניו תדוץ דְּאָבָה (איוב מא, 14). ככה גם דְּאָבוֹן. וְדַאֲבוֹן נפש (ויקרא כו, 16). – בשורש דָוֹה האות ה' היא אות מסייעת. ענינו של השורש היֹה לו כאב, הבוער בעצמות החי או בבשרו. השורש הזה איננו במקרא כפועל [כימי נדת דְּוֹתָהּ (ויקרא יב, 2) מוסב על אשה ומשתּייך, כפי האמור, לשורש דוב II – זוּב], אבל השתּמר בשאר הלשונות השמיות. ממנו: דְּוַי, מחלה. ערש דְּוָי (תהלים מא, 4). דָּוֶה, תואר, חולה, כואב. על זה היה דָוֶה לבנו (איכה ה, 17). מַדְוֶה, מחלה, מַדְוֵה מצרים (דברים כח, 60). [לכאורה נדמה כי השם הזה, ביחד עם האות מ' התחילית, יש לו הד, אמנם רחוק מעט, בשם הבינלאומי הנגזר מרומית Medicina, רפואה למחלה. אבל עיקר המשמעות של השם הלועזי הוא לא מחלה כי-אם רַפֵא, ונגזר מיסוד עתּיק Madh, לָמֹד, הנובע מיסוד שהקדים לו, והוא היסוד MA, חשֹב]. דַּוַּי, תואר, חוֹלה. וכל לבב דַּוָּי (ישעיה א, 5). – בשורש תָּאֹה האותיות -אה הן אותיות מסייעות. עניינו של השורש עשֹה ציוּן. מן הים הגדול תְּתָאוּ לכם הר ההר: מהר ההר תְּתָאו לבא חמת (במדבר לד, 8–7). ממנו: תַּאֲוָה, אות, גבול. עד תַּאֲוַת גבעות עולם (בראשית מט, 26). – תָּוֹה, באות ה' מסייעת, עניינו כמו תָּאֹה. וַיְּתָו על דלתות השער (ש"א כא, 14). ממנו: תָּו, ציוּן, והתוית תָּו על מצחות האנשים (יחוקאל ט, 4). [גם פה על מצחות, היינו שרט בעור הבשר. וכבר הזכרנו את דעתו של החכם אוֹלְבְּרַיְט, כי תָּו עניינו ציון של או על-ידי אש]. – תָּוֹה II עניינו פצע, הכאב. וקדוש ישראל הִתְווּ (תהלים עח, 41). – תֹּפֶת עניינו מוקד. האות ת' השניה באה לשם בנין שם-עצם. בלשנים אחדים התאמצו ללכת בדרכים עקלקלות ונתנו לשם הזה שורש מדומה תּוּף שעניינו יָרֹק, וסומכים בזה על הסורית, ערבית וגעז שבהן תוּף עניינו ירֹק (השורש הזה נמצא גם כן ברוב לשונות העמים, והוא שורש טבעי, חקוי לפעולת היריקה), אבל מכל הכתובים שבהם נמצא השם תֹּפֶת נראה כי עניינו לא יריקה כי-אם אש, מוקד. במות הַתֹּפֶת אשר בגיא בן-הנֹם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש (ירמיה ז, 31). ככה גם השם תָּפְתֶּה.

כי ערוך מאתמול תָּפְתֶּה (ישעיה ל, 33). האות ה' היא אות נוספת לסמן שם נקבה. – השורש שָׁדֹף, שעניינו שרף, יקֹד, להט, הוא בנין שפעל מקוצר של היסוד הזה. קרוב לו גם השורש שָזֹף, אלא שבחרתי ליחד לו ערך מיוחד משום האות ז' שבו. שבלים דקות וּשְׁדוּפוֹת קדים (בראשית מא, 6). ממנו: שְׁדֵפָה, דבר נשרף, מוסב על-פי-רוב לדגן. וּשְׁדֵפָה לפני קמה (מ"ב יט, 26). ככה גם שִׁדָּפוֹן. הכיתי אתכם בַּשִּׁדָּפוֹן ובירקון (עמוס ד, 9). אפשר כי שייך ליסוד הזה גם השם דֹּפִי, אלא שבחרתי לקשרו אל השורש דָפֹק.

אש.: DIÛ – מחלה.

אר.: אָתָא – אות, דְּוָא, דְּוִי – היה עצוב, שְׁדַף – שדף, תְּוָא, תְּהָא – פצֹע, הכאב, תַּפְיָא – מוקד.

סור.: אָתָא – אות, דְּוָא, דְּוִי – היה עצוב, תְּוָא – פצע, הכאב.

ער.: דַאַבַּ – עמֹל, יגע, דַוְיַ – היֹה חולה, סַדַפַֿ – היֹה כהה, קודר, תַיִאַ – היכל המוקד.

געז: דַוַיַ – היה חולה.

מלבד זאת נמצא את היסוד TU במשמעות של אש בלשונות הבּאות:

אסיה:

אירופה:

אמריקה: אפריקה:

מלבד ההיקשים האלה אפשר להוסיף את המלה המסמנת “יום” בלשונות ההידו-האירופיות הנגזרת משורש או יסוד שענינו זהֹר, יפֹע

דנ (דם) – DN (TM)    🔗

תולדותיו: אֶדֶן; דֻּמָּה. אפשר קרוב לו הֲדֹם.

הוראתו: בד ארוך, קורה. השם אֶדֶן, באות א' נוספת, החוקרים נלאו למצוא לו שורש. יש שמקשרים אותו אל adannu, חזק, באשורית; ממנו אֶדֶן, יסוד חזק, וממנו גם אָדוֹן, איש תקיף; קרוב לו עדנ, חזק, בערבית. לפי דעת אחרים השורש הוא דּוּן, היה שפל, בערבית דוּן, וממנו אדן, הקורה התחתונה; באופן זה הם חושבים לפרש את הפסוק לא יָדֹן רוחי באדם לעולם (בראשית ו, 3). – לא ישָפל רוחי לטפל באדם. אולם נראה לי כי השם הזה, הנמצא גם בתלמוד אוּדְנָא, אֲדִינָא, דרגש, אין לו שום קשר עם השרשים האלה וכי ענינו, כאמור, הוא פשוט קורה. המשמעות הזאת נובעת ממושג של הרָמָה, מקום גבוה, תּל. על מה אֲדָנֶיהָ הטבעו (איוב לח, 6), ז. א. על מה הטבעו קורותיה. ככר לָאָדֶן (שמות לח, 27) ז.א. הקורה שבה היו תוחבים את ידות העמוד. – ככה גם דֻּמָה. גם בשם הזה שגו החוקרים, שרובּם פירשוהו משורש דָמֹם, דומיה, ונלאו לפרש את הכתוב כהוגן. אבל מן האשורית מוכח כי עניינו של השם מוט, בּד – Dimtu, Dimmu, בד, מוט. וכבר העיר על זה בן-יהודה המבאר את הפסוק; מי כצור כְּדֻמָּה בתוך הים (יחזקאל כז, 32) – בד ארוך בקרקע הים לאות בשביל עוברי הימים, אפשר מה שקוראים באנגלית Buoy, מצוף.

(ה) דר – (H) DR    🔗

תולדותיו: אָדֹר, אֶדֶר I, אַדִּיר, אַדְּרֶת I; הָדֹר, הֶדֶר, הָדָר, הֲדָרָה, הָדוּר; הוֹד.

הוראתו: עוז, עצמה, גבורה. וכיוון שבתקופת הקדמונים היו הגבורים גם נכבדי העם, שהיו מפחדים מפניהם, כפי שאפשר לראות גם משורש האשורי adâru, פחֹד, הכנע, עברה ההוראה גם לחשיבות וכבוד. נכבדי העם היו מתיפים בלבושם ובמראיהם כדי להטיל אימה על דַלַת העם, וממילא עברה ההוראה גם להתיַפוּת ולקִשוט. האותיות א' וה' הן, כנראה, אותיות מסייעות; האות ר' היא אות שרשית, אף שנשמטה בשם הוֹד. אָדֹר עניינו היֹה רם ונעלה במובן הרוחני. יגדיל תורה וְיַאְדִּיר (ישעיה מב, 21). ממנו: אֶדֶר, גדוּלה, חשיבות. אֶדֶר היקר (זכריה יא, 13), כפירוש רש"י “אדר היקר בית מקדשי אדר תפארתי”. אַדִיר, תואר, חזק. מקולות מים רבים אַדִּירִים… אַדִּיר במרום יי (תהלים צג, 4). אַדְּרֶת, תפארת. קול יללת הרֹעים כי שדדה אַדַּרְתָּם (זכריה יא, 3). – בהתחלפות האותיות א' וה' נקבע השורש הָדֹר שעניינו יַפֵּה, כַּבֵּד. וְהָדַרְתָּ פני זקן (ויקרא יט, 32). ממנו: הֶדֶר, קשוט, תפארת. הֶדֶר מלכות (דניאל יא, 20) ככה גם הֶדֶר. בַּהֲדָרִי אשר שמתי עליך (יחזקאל טז, 14). ככה גם הֲדָרָה. ברב עם הַדְרַת מלך (משלי יד, 28). הָדוּר, בינוני פעול, נהדר הדור בלבושו (ישעיה סג, א). – השם הוֹד, שעניינו כמו הקודמים, כבוד, תפארת, אין לו פועל במקרא, והשרשים שנותנים לו החוקרים אינם הולמים יפה. ככה, למשל, הַוִיד‘, הֵד, בערבית, אין לו שום שייכות כאן; גם הפועל הערבי האדַ, היֹה נוח ועדין בדבור, רחוק מן המשמעות של השם הוֹד. כיון שהמשמעות של השם הוא ממש כמו המשמעות של היסוד ראיתי נכונה לכלול אותו. סובר אני כי האות ר’ של היסוד נשמטה בשם הזה, כפי שיקרה לפעמים שהאות ר' נשמטת ונבלעה בשטף הדבּוּר. ויתן עליו הוֹד מלכות (מ"א כט, 25). וראה ביחוד בשומרית.

אש.: ADÂRU – היה גדול, נשא, רחב, פחֹד; ADURU, ADIRU – כבוד, תפארת.

אר.: הַדַּר – יַפֵה, כבּד, הֲדַר, הַדְרָא – כבוד, תפארת.

סור.: הֲדַר – יַפֵה, כּבּד.

ער.: הַדַרַ – תּסס, ביחס ליין; אַהדַרֻ - צָבֹה.

אוג.: אֻדר – גבורה.

(א) דר – DR    🔗

תולדותיו: אֶדֶר II, אַדֶּרֶת II.

הוראתו: בּגד. ומוזרים דברי כל החוקרים המקשרים את השמות האלה אל השורש אדֹר, מלשון הוד ותפארת. האות א' היא אות נוספת.

ממול שַלמה אֶדֶר תפשטון (מיכה ב, 8). אַדֶּרֶת שנער (יהושע ז, 21).

דר (טר((ף) – DR (TR)(P)    🔗

תולדותיו: אִדַּר (אר.); אֲדָר; אִטֵּר; דָּרְבָן, דָּרְבֹנָה: טָרֹף I, טֶרֶף I, טְרֵפָה >טָרֹף II, טָרָף, טֶרֶף II; * טָרֹף III; נָתֹר II; עָדֹר I, עָדֹר II, מַעְדֵּר; דֵּרָאוֹן. וראה גם אוֹצָר.

הוראתו: קרֹע לגרים, ממנה עברה ההוראה לחביטה, וממנה לגורן ששם חובטים את התבואה. בשם אִדַּר הארמי האות א' היא אות נוספת. משמעותו של השם גורן. כעוּר מן אִדְרֵי קיט (דניאל ב, 35). כי השם הזה משמעותו בעיקרו דישה אפשר להווכח מת“י: עבורא בעידן אִידְרֵיה (הושע ב, 11), ז. א. דישה, ואפילו על התבואה הנדושה בעצמה: למידש ית אִדְרָא (ישעיה כא, 1). מן השם הזה יצא, לפי דעתי, השם אֲדָר, חודש הדישה של תבואת החורף. ולא נראה לי לגזור את השם הזה מפרסית, משורש שענינו אֵש, כפי שסוברים אחרים, כי איזו שייכות יש לשם הזה אֶל אֵל של אש? כמו-כן אין יסוד והגיון להשערה, כי השם נגזר משורש בבלי שענינו היֹה חושך, לקוי המאורות, כי אין שום סמיכות הפרשיות בין שם הירח והמושגים האלה. מן הצד השני יוכיח לנו השם השׁוּמֵרִיְ המקביל לחודש אֲדָר בעברית כי משמעו של השם העברי (הבא לעברית מן הבבלית, אף-על-פי שבבבלית לא ידוע שורש כזה) הוא דישה. בשומרית Še. Gur. Kud עניינו ירח קצירת הדגן. השם הארמי ושמושו בלשון מראה שהיה יסוד כזה בלשון השמית המשותפת. – אִטֵּר. התואר הזה נמצא רק פעמיים בשופטים: אִטֵּר יד ימינו (שופטים ג, 15; כ, 16). נלאו המפרשים למצוא את בּאורו הנכון של התואר הזה. אולם נראה לי כי משמעותו: הכּה, פצֹע, קרֹע. האות א' היא אות נוספת. כוונת הפסוקים היא אפוא: אינו שולט ביד ימינו מפני חולשתו, כי החולשה היא תוצאה של פצעים ומכה. ותואר זה איננו מתנגד כלל לתכונתם של גבורי ישראל, כי ישנם אנשים השולטים בשמאלם במקום ימינם וגבורתם אינה נופלת מאלה השולטים בידם הימנית. - באות ב‘, המסמנת את המושג בתוך, נקבעו השמות דָּרְבָן ודָּרְבֹנָה, שמשמעותם מסמרי ברזל התחובים בתוך מלמד הבקר. השמות האלה יחידים הם במקרא, וכל אחד מהם נמצא רק פעם אחת בו: להציב הַדָּרְבָן (ש"א יג, 31). דברי חכמים כַּדָּרְבֹנוֹת (קהלת יב, 11). מקביל אל חצי הפסוק שלאחריו: וכמשמרות נטועים. [נראה לי כי הפסוק הראשון, שהוא אחד הפסוקים היותר קשים וסתומים במקרא, עד שחוקרים רבים יחשבוהו למסורס, יתבּאר יפה, אם נגרוס וְלַנִּצָּב הַדָרְבָן תחת ולהציב. (הצרוף “והפצירה פים” יבואר במקום אחר). כי הלא הרעיון העקרי של הפסוק הזה הוא כי בני ישראל היו משתוקקים לחדד את כלי-הברזל שלהם, את המחרשות, האִתִּים וגו’, ואין צורך אפוא לכתוב “ולהציב”. והכוונה היא כי היו צריכים לחדד את הדרבונות ולתחבם אל תוך הנִצָב; וגם הנצב עצמו, שהיה עשוי מעץ, היה צריך להיות נקוב ומחודד באופן שהדרבן יתאים לו]. האותיות -נ' ו-נה שבסוף השמות האלה באות לשם בנין שמות-עצם. – בשרשים טָרֹף ותולדותיהם האות פ' נמצאת גם ברוב הלשונות העתיקות. יתכן כי היא באה לסמן במדה נוספת את המושג של קריעה לגזרים, שהיא גם משמעות היסוד, כי האות פ' כאות סופית באה על-פי-רוב לסמן חלוקה. האות הזאת יש שנשמטה בלשונות לא-שמיות אחדות, אבל השתמרה תמיד בהן במשמעות של אוכל. טָרֹף I עניינו אפוא קרֹע לגזרים. ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וְטָרַף ואין מציל (מיכה ה, 7). ממנו: טֶרֶף I, בשר החי הנטרף. כאשר יהגה האריה והכפיר על טַרְפּוֹ (ישעיה לא 4). טְרֵפָה, בהמה נטרפה, או עוף נטרף על-ידי חיה. כל נבלה וּטְרֵפָה מן העוף (יחזקאל מא, 34). – כיון שהקדמונים היו חיים על הציד ועל המלחמה בכלל, היו מיחסים את המושג הזה גם למחיָתם. ככה: זַיִן – מָזוֹן, חַיִל – חֵיל, צַיִד – צֵידָה, לָחֹם – לֶחֶם, ובנידון זה מן טָרֹף – טֶרֶף, אוכל. בלשונות הלועזיות קבל השורש הזה את המשמעות של התענגות על אוכל. הַטְרִיפֵנִי לחם חקי (משלי ל, 8). ממנו: טָרָף, מוסב על עלים רעננים. עלה זית טָרָף (בראשית ח, 11). טֶרֶף II, אוכל בכלל. ותתן טֶרֶף לביתה (משלי לא, 7). – ההוראה השלישית של השורש טָרֹף אמנם אינה נמצאת במקרא, אבל ישנה בגמרא. לא יענה אמן מפני הַטֵּירוּף (ברכות כ, ד'), נִטְרְפָה דעתו (נדה לב, ע"א), ובמקומות אחרים, ועברה לאידית במשמעות של משוגעת. לכאורה נדמה כי גם המשמעות הזאת נובעת מתוך משמעות היסוד, כי המשוגעת היא מחלה, שם נרדף לפצע ולמכה. אבל באמת הדבר אינו כן. נראה לי כי המשמעות הזאת בגמרא ובספרות המאוחרה, וממנה לאידית, נקבעה כמשמעות שאולה ישר מן הלשון הסנסקריטית. שבה drip, השתגע, יצֹא מדעת, ומרומית torvus, פראי. בתקופת הגמרא התאימו את המלים הלועזיות האלה לעברית בכתיב טֶָרֹף. בגמרא יש לשורש הזה עוד משמעויות אחדות שכולן נובעות ממשמעות היסוד: א) תערובת מינים על-ידי הכאה ונענוע. הפשתן והקנבוס שֶׁטְרָפָן זה בזה (נגעים י"א, ב'). ב) הכאה בכלל. דרסא או טְרָפָא בכותל (חולין נ“ו, ע”א). ג) שטיפה במים. לא יִטְרְפֵם בצונן (שבת כ"ב, ב'). ד) הוצאה ביד חזקה, ז. א. קרֹע ממקום עמדתו. טוֹרְפִין לו תפלתו בפניו (ברכות ח‘, ב’). ה) הוצא דבר מיד זולתי, ז. א. פעולה של קריעה. טוֹרֵף מן הלקוחות (בבא מציעא י"א). – באות נ' תחילית המקבּילה לתחִלִית הלא-שמית, וביחוד ההֹדו-האירופית EM-, EN-, שעניינה עשֹה, נקבע השורש נָתֹר II (בהתחלפות האותיות ד' וט' בת') במשמעות של שחרור וחִלוף, ולכן האות נ' לסמן פעולה נוספה ופועל וגורם: לכאורה שייך השורש הזה לנָתֹר I, שעניינו דלג וקפץ, ז. א. שחרור ממקום עמדתו. אבל מן הלשון הערבית אנו למדים כי עניינו ביחוד קרֹע. בערבית נַתַּרַ עניינו קרֹע בגד, קרע מיתר קשת. יי מַתִּיר אסורים (תהלים קמו, 7). בלשון התּלמוד עברה משמעות השורש להרשאת אסורים. בארמית עניינו נפל. אַתַּרוּ עפיה (דניאל ד, 11) – פעולה הנובעת גם כן ממשמעות היסוד. בשרשים עדֹר האות ע' באה כאות מסייעת. משמעותו של עדֹר I קרֹע את רגבי האדמה לשם חרישה, לחלק את האדמה לתלמים. לא יזמר ולא יֵעָדֵר (ישעיה ה, 6). ממנו: מַעְדֵּר, כלי לעדור. וכל ההרים אשר בְּמַעְדֵּר יעדרון (ישעיה ז, 25). השורש עָדֹר II נובע במשמעותו משורש עדֹר I. עניינוו הקרֹע ממחלקתו, וזהו חסֹר, הפָקד. אחת מהנה לא נֶעְדָרָה (ישעיה לד, 15). הפסוק בדה”א יב, 39: עֹדְרֵי מערכה, כמו כן הפסוק בדה“א יב, 34: וְלַעֲדֹר בלא לב ולב, מתבּארים כת”י: מסדר סדרא, כלומר חלק למערכות. ויתכן כי צריך לקרֹא פה עֹּזְרֵי מערכה. – באות א' מסייעת ואות סופית -וֹן נקבע השם דֵּרָאוֹן, תועבה, שקוף. והיו דֵּרָאוֹן לכל בשר (ישעיה סו, 24). לחרפות לְדִרְאוֹן עולם (דניאל יב, 2). המושג של תועבה קשור אל מושג היסוד על-ידי זה שבתועבה יש משום הרחקה וקריעה מוסרית.

בבלית: A(D)DURU – אֲדָר מן השורש ADARU, היה חושך, לקוי המאורות?.

אש.: TÂRU – נטה; גרש הלאה, השב ריקם.

אר.: אִדַּר; טְרַף – קרע, טְרֵיפָה – בשר החי הנטרף, טַרְפָּא – עלה רענן, נְתַר - נפל מעל.

סור.: אַדְרָא – אִדַר, נְתַר – נפל מעל.

ער.: אַד’דַר – אִדר, טַרַפַֿ – בער, רעֹה ביחס לגמל; עַדַרַ, מעדוּר – עדר I, גַ’דרַ – השאר מאחור; דַרַא – גרש, דחף הלאה, וַדַרַ – הרחק, נַתַּרַ – קרֹע בגד או מיתר, נַתַרַ – פזר; דַרִבַּ –היֹה חד.

געז: דִרְבֶנ – הכה בחנית.

הל – HL    🔗

תולדותיו: אָהֹל II; הָלֹל I, הֵילֵל; יַהֲלֹם; צָהֹל II.

הוראתו: נגֹה, זרֹח. בשורש אהֹל האות א' היא אות נוספת. הן עד ירח ולא יַאֲהִיל (איוב כה, 5). – באות ל' כפולה לסמן פעולה ההולכת ונמשכת נקבע השורש הָלֹל I שעניינו גם כן זרֹח. בְּהִלּוֹ נרו עלי ראשי (איוב כט, 3). ממנו: הֵילֵל, כוכב המזהיר מאד. איך נפלת משמים הֵילֵל בן שחר (ישעיה יד, 12). – נראה לי כי השם יַהֲלֹם, מין אבן טובה, שכל המפרשים גוזרים אותוֹ מן השורש הָלֹם, באמת קשור אל היסוד הזה, ונקרא ככה על שם זהרו ויפעתו. הבאור הרגיל שנותנים לשם יַהלֹם כנגזר מן השורש הלֹם – “על היותו קשה ‘והולם’ ונוקב כל מתכת וזכוכית” (שטינברג, אבן-שושן) אינו הולם כלל. יותר נכון, לפי דעתי, לגזרו מן היסוד הזה. האות י' שבשם איננה אפוא שרשית אלא היא באה לשם בנין שם-עצם. יתכן כי הוא הפנינה (ראה את הלשון הפינית). אֹדם פטדה וְיַהֲלֹם (יחזקאל כח, 13). – בצורת בנין צפעל מקוצר נקבע השורש צָהֹל II שעניינו כמו אָהֹל. לְהַצְהִיל פנים משמן (תהלים קד, 15).

אש.: ÊLLU – מזהיר, ‏MUŠTILIL – כנוי להילל בן שחר, וינוס, ‏ḪALÛ – זרח.

ער.: הַל – החל לזרוח, הִלַאלֻ – הירח במולדו.

מהרי: HILÔL – מולד הירח.

שחורי: HELL – מולד הירח, HELL – הֵלֵל אלהים.

אל (אר) – AL (AR)    🔗

תולדותיו: אוּל II (פועל), אוּל II (שם), אַיִל I, אַיִל II, אַיִל III, אַיִל IV, אֵלָה, אַלוֹן, אַיָּל, אַיָּלָה; אֱיָל, אֱיָלוּת; אָלֹה I, אֵל II, אֵל III, אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים; אָלֹה II, אָלָה, תַּאֲלָה; אָלֹל I, אֱלִיל, אֱלוּל; אָלּל II, אַלּוֹן, אַלָּה, אִלָּן, אַלְיָּה; אָרֹר, מְאֵרָה; נָאֹר; עָלֹם II, עֶלֶם, עַלְמָה, עֲלוּמִים; עָלֹם III, עוֹלָם.

הוראתו: נראה לי כי עיקר הוראתו של היסוד הזה המכיל כל-כך הרבה מושגים שונים, שלכאורה אין שום דמיון ביניהם, הוא כח וגבורה. קשור הוא היסוד הזה קשר אמיץ אל היסוד על-√E͞L, שגם עניינו בעיקר כח וגבורה (ראה שם). המשמעות העיקרית של היסוד הסתעפה אחר-כך ברבות הימים למשמעויות משניות שונות: שמנות שהיתה סמל הגבורה והבריאות אצל הקדמונים; נצחיוּת, שהיא הכח החזק ביותר המתקיים ביקום; קללה ושבועה שהתקיימה על-ידי התקיף והחזק למול החלש והנכנע ושהיו משתפים בזה את הכח החזק ביותר בעולם, את האלהים, שבכחו להִפָרֵעַ מאלה העוברים על בריתו ונושאים את שמו לשוא. גם בעברית, ובכלל בלשונות השמיות, וגם בלשונות העמים, היסוד הזה נמצא בשתי צורות שונות, באות ל' (L) ובאות ר' (R), משום שהאותיות האלה מתחלפות זו בזו על-פי הכלל של למנ“ר. – אוּל II, שאיננו במקרא כפועל, עניינו היֹה חזק. (ולא, היֹה למוּל, כפי שסוברים חוקרים אחדים). במקרא השתמרו ממנו: אוּל II, איש חזק, מנהיג. אוּלֵי הארץ (מ"ב כד, 15). אַיִל, שם בעל ארבּע משמעויות: זכר בכבשים ובבקר בכלל, שהוא החזק שבמין. הָאַיִל מנגח (דניאל ח, 4). עמוד היוצא מקירות הבית חוצה, על-פי רוב משני עברי הפתח, שמראהו כאיל מנגח. אֵיל הפתח (יחזקאל מא, 3). ענינו גם כן איש חזק, אלוף בעמו. אֵילֵי מואב (שמות טו, 15). המשמעות האחרונה של השם הזה היא עץ חזק מאד הנקרא בלשונות העמים בשם Terebinthus. אֵלֵיהֶם בגבהם (יחזקאל לא, 14). כי יבושו מֵאֵילִים אשר חמדתם (ישעיה א, 29). העץ הזה נקרא גם כן בשם אֵלָה. הָאֵלָה אשר עם שכם (בראשית לה, 4). וככה גם אֵלוֹן. אֵלוֹן מצב אשר בשכם (שופטים ט, 6). (העץ הזה מאריך ימים מאד והתכונה הזאת מעלה על הדעת את הקשר שבין השם הזה והמושג עוֹלָם, כפי שנראה להלן). הצבי בעל הקרנים הגדולות, כאילו היה תמיד מוכן לנגח בהן, נקרא אַיָּל. היו שריה כְּאַיָלִים (איכה א, 6). הנקבה שבמין נקראה אַיָּלָה. בצבאות או בְּאַיְלוֹת השדה (שה"ש ב, 1). השם אַיָּלָה כמליצה על אשת-חן והשחר הוסב, כנראה, בתקופה מאוחרה, כשאבדה לשם הזה משמעותו העיקרית, גבורה, ובני-האדם ראו באיָלָה רק את מהירותה וחִנה. אֱיָל משמעותו לא עזר, כפי שסוברים חוקרים אחדים הסומכים בזה על הארמית (גם בארמית אין משמעותו עזר, וראה יַסְטְרוֹב במלונו), כי-אם גבורה. כגבר אין אֱיָל (תהלים פח, 5). ככה גם אֱיָלוּת. אֱיָלוּתִי לעזרת חושה (תהלים כב, 20), כלומר, הוא פונה לאלהים: אֱיָלוּתִי, מעוזי, משגבי, חושה לעזרתי (גם מן הפסוק הזה משמע שהשם אֱיָל עניינו גבורה ולא עזר, כי לולא כן אין שום טעם לפסוק הזה). – אָלֹה עניינו היֹה חזק. השורש הזה אין במקרא כפועל, אבל השתמרו ממנו השמות הבאים: אֵל, גבורה. יש לְאֵל ידי לעשות (בראשית לא, 29). עניינו גם כן מי שיש לו כֹח. אֵלֵי גבורים (יחזקאל לב, 21), כלומר הגבורים שבגבורים. מובן כי הוסב השם הזה לבורא העולם שיצר תבל ומלואה בגבורתו. אל גבור (ישעיה ט, 5). ברבים אֵלִים. מי כמֹכה בָּאֵלִים יי (שמות טו, 11). השם אֵל הורחב באות ה' שהיתה אות אפּית במבטאה, כפי שאפשר להווכח מן השם הכנעני אלן המקביל לאלֹהַ. האפּיות בדבור, כפי שראינו פעמים רבות, היתה נפוצה מאד בקרב השבטים השמיים העתיקים. וככה נקבע השם אֶלֹהַּ, זו כחו לֵאלֹהוֹ (חבקוק א, 11). ברבים אֱלֹהִים. ורוח אֱלֹהִים מרחפת על פני המים (בראשית א, 2). [הבעיה ה”מסובּכה" על השם אֱלֹהִים המרמז על רבּוי, ומזה ההוכחה הבדויה והטפשית של חוקרים אחדים ממשטיני ישראל, כי גם העברים האמינו באלים רבים, אינה שייכת כאן. בכלל אפשר לאמר כי ההברה הסופית -ים לא תמיד באה לסמן רבוי, ועיין ערך אות מ‘]. לפעמים משמש השם אֱלֹהִים גם ביחיד. בראשית ברא אֱלֹהִים (בראשית א' 1). השם הזה הוסב גם לעוזריו של האלהים, המלאכים שגם בידם הכח והגבורה והממשלה על בני האדם. אשר יבֹאו בני אלֹהים אל בנות האדם (בראשית ו, 4). השם הוסב אפילו לגדולי העם ושופטיו שידם תקיפה על העם. והגישו אדֹניו אל הָאֱלֹהִים (שמות כא, 6). [התקשו החוקרים על מוצאם הראשון של השמות האלה ויחסיהם איש אל אחיו; מי מהם נקבע ראשונה בלשון; מה משמעותם הראשונה. אולם נראה כי הסדר שבו מסרתי את השמות האלה מתאר את תולדותם בהדרגה איש אחרי אחיו; כמו כן אין ספק כי השמות האלה קשורים יחד וכולם נובעים מתוך היסוד במובן של גבורה]. – באות ה’ מסייעת נקבע השורש אָלֹה II, שענינו קלל והִשָבֵעַ. כפי שראינו למעלה קשור גם השורש הזה אל היסוד הנוכחי, כי בקללה ושבועה היו משתּפים את הכחות הנסתּרים, העליונים או התחתונים, כי יענשו את אלה שאינם נְקִיִים מעוון ודופי. אָלֹה וכחש (הושע ד, 2). וַיֹאֶל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל (ש"א יד, 24). ממנו: אָלָה, שבועה בקללה. לעברך בברית יי אלהיך וּבְאָלָתוֹ (דברים כט, 11). וכיוון שהשבועה בכלל לא היתה לפי רוח חוקי התורה והביטו בשבע עינים על האיש הנשבּע, הוסבּה משמעותו של השם אפילו לשבועת-שוא. אָלָה פיהו מלא ומרמות ותֹך (תהלים י, 7). תַּאֲלָה, כמו אָלָה. תַּאֲלָתְךָ להם (איכה ג, 65). – השם אֱלִיל, שיש לו שתי משמעויות: א) אל זר, ב) דבר שאין לו ערך, נגזר, לפי דעתי, מן היסוד הזה במשמעות של תוקף וחוזק, ולא במשמעות של חולשה, כדעת חוקרים אחרים הסומכים על הסורית אַלִּיל, חלש, רפה, ועל העברית אַל, לא. יותר נכון, לפי דעתי, לקשרו אל שם אלהי האשורים Enlil, כי האות א' העברית היא אות אפּית ותפסה את מקומה של ההברה האשורית -EN. השם האשורי נובע מן היסוד שלנו במשמעות של תוקף וחוזק. אולם אחר-כך כשהחלו העברים להאמין באל אחד והשליכו אחרי גֵוָם את האלים השונים של השבטים השמיים האחרים, השתּרש השם Enlil בלשון כסמל של אל זר, אל חלש, והשם קבל ממילא מושג חדש, של חולשה והבל: בראשונה אל זר, אחר-כך חולשה והבל ושוא. השם אֱלִיל הוא, אפוא, מלה שאולה מאשורית, ונשאר במשמעותו הראשונה בשבאית אלאלת. במקרא כאל זר – לא תעשו לכם אֱלִילִם (ויקרא כו, 1). כדבר שוא – חזיון שקר וקסם וֶאֱלִיל (ירמיה יד, 14). – החודש הששי מניסן והשנים-עשר מתשרי, אֶלוּל, שאול, כמו רוב השמות של החדשים העבריים, מבבלית, שבה נקרא Ululu. משמעות השם הזה בבבלית אינה ידועה. פֿירסט סובר כי יסודו עלל שהוראתו בארמית תבואה, לפי שהחודש הזה הוא עת האסיף לכל התבואות בארצות הקדם. אבל ההשערה הזאת, אף-על-פי שהגיונית היא מפאת המושג של אסיפת התבואה, אינה הולמת מפאת הקשר הלשוני, כי השם הוא בבלי ולא ארמי. אפשר כי יסודו באשורית-בּבלית Alâlu, קשר, מפני שאוגדים ומאלמים את התבואה. אבל יותר נכון לקשרו אל היסוד הנוכחי, במובן של חודש המוקדש לאלהים, או חודש שבו מתגלה כח האלהים באסיפת התבואה מן השדה המעשירה את בעליה ונותנת לו כח וגבורה נוספת. – מן השורש המדומה אָלֹל, שממנו השם הקודם אֱלִיל, נזרו גם השמות הבאים: אַלָּה, עץ ממשפחת Quercus )לפי ת"ש τεϱέβινθος), הנקרא כך משום גדולו הרם. תחת הָאַלָּה אשר במקדש יי (יהושע כד, 26). ככה גם אַלּוֹן. וחֹסן הוא כָּאַלוֹנִים (עמוס ב, 9). אַילָן בארמית ענינו עץ בכלל. אִילָן בגוא ארעא (דניאל ד, 7). – כפי שכתבתי למעלה קבל היסוד הזה במרוצת הזמן משמעות משנית, שמנות, שהיתה סמל הבריאות והתוקף בעיני הקדמונים. המשמעות הזאת הולידה את השם אַלְיָה, שומן הזנב בכבשים. ומן הָאַיִל הָאַלְיָה (ויקרא ט, 19). – שני השרשים הבאים, עָלֹם II ועָלֹם III, אינם במקרא כפעלים, אולם נשמרו מהם שמות אחדים. עָלֹם II ענינו היֹה חזק, והאות מ' באה לשם בנין שמות-עצם. ממנו: עֶלֶם, איש צעיר, שהוא מלא כח. בן מי זה הָעֶלֶם (ש"א יז, 56). לנקבה – עַלְמָה, אשה צעירה, בין בתולה ובין נשואה. הנה הֶעַלְמָה הרה ויֹלדת בן (ישעיה ז, 14). השם הזה השאל גם לקול-שיר, הנקרא בלשונות העמים Soprano. למנצח לבני קֹרח על עֲלָמוֹת שיר (תהלים מו, 1). עֲלוּמִים, ימי הנעורים, הגיל של כח ותוקף. עצמותיו מלאו עֲלוּמָיו (איוב כ, 11). – השם עוֹלָם, תּבל, שייך, לפי דעתי, אל היסוד הזה, ונגזר משורש עלֹם III, שענינו גם כן היה תקיף. נראה כי האדם הקדמון ערבּב את שני המושגים אלהים ותבל, כדרך שעשתה אחר-כך הפילוסופיה בשיטותיהם של דֶקַרְטְ ושפינוזה, מיסדי השיטה הפילוסופית של פַּנְתֵּיאִיזְם. ‏כל היקום הוא יצירתו של האלהים, והאלהים מלא כל הארץ כבודו, ממילא תבל היא האלהים, כי בה מתבּלטים כוחותיו של האלהים: הרעם והברק, המטר והשלג, הסערה והדממה – כולם הם תכונותיו של האלהים במראות שונים; הזמן שעבר והזמן ההֹוה והזמן העתיד, הנצחיות שביצירה, – כולם הם תכונותיו של האלהים, ובכולם ניּכּר האלהים בכבודו ובעצמו. ולכן קרא האדם הקדמון לתבל – עוֹלם. המשמעות הזאת, תבל, היא אמנם מאוחרה, ונמצאת רק בקהלת: גם את-העוֹלם נתן בלבם (קהלת ג, 11), ובמשמעות זו בספרות המאוחרה, בלשון חכמים. במקרא עצמו ענו על-פי רוב נצחיות. מלכותך מלכות כל-עֹלָמִים (תהלים קמה, 13). [יתכן כי עוֹלָם במשמעות של תבל השתמר ברומית, וממנה בשאר הלשונות האירופיות בצורת Seculum, באות s נוספת ובאות c המתאימה לאות ע' העברית (ראה ערך האות ע')]. – האות ל‘, כפי שראינו למעלה, מתחלפת באות ר’, וככה נקבע השורש אָרֹר שענינו כמו אָלֹה II, האות הכפולה ר' באה כאן, כמו בכל מקום בלשון, במקרי כפילות של הגיים, לסמן פעולה ממושכה ומתמידה, וצריך אפוא להניח כי הפעולה בשורש אָרֹר היא יותר ממושכה או חזקה מאשר בפועל אָלֹה. ומקללך אאֹר (בראשית יב, 3). ממנו: מְאֵרָה, קללה. מְאֵרַת יי בבית רשע (משלי ג, 33). – באות מוספית תחילית נ' המקבילה לאות המוספית התחילית – m בלשונות ההֹדו-האירופיות, נקבע השורש נָאֹר, בזה, ולכן האות נ'. כי בבזוי הפעולה עוברת לממשיות, לתנועה ממשית, כמו ההברה התחילית -M שענינה עשה. קשר השורש הזה אל היסוד הנוכחי מתבּאר על-ידי זה שהמבזה רואה את עצמו לאדם המעלה, העומד בשכלו וגבורתו למעלה מן האדם או את הדבר שהוא מבזה; מלבד זאת יש במושג של בזוי גם המושג של קללה, כי המבזה והמחלל מקלל בלבו את

הדבר שהוא מבזה. נֵאַרְתָּ ברית עבדך חללת לארץ נזרו (תהלים פט, 40).

כנענית: אֵל, אלן – אל, אלית – אלילה, עלמת – נערה, עלם – עולם.

אש.: AILU – אַיִל, אַיָל, ILU – אל, ILTU – אלילה, ILÛTU – אלהות, ÍLLATU – כח, ENLIL – שם אל,‏ ARÂRU – ארֹר, ARRATU – מארה, ULLÛTI,ULLÂ – זמן, ULLÂNU – זמן רחוק, ALÛ – שם שֵׁד.

אר.: אַיִל – אַיִל, אַיְלָה – אַיִל, אֱלָהּ – אלה, אַלִיתָה, אַלְיְתָא – אַלְיָה, אֱיָל – כח, עֲלֵם – היה חזק, עוּלימא, עוּלימתּא – עלם, עלמה, עלם, עָלְמָא – עולם, אִילָן – עץ.

סור.: אֲלָהָתָא – אלהים רבים, אֲלָהָא – אלֹה, אַלִּיל – רפה, אִילָן – עץ, עֲלֵם – חדש נעורים, עֱלַיְמָא, עָלַיִּמְתָּא – עלם, עלמה, עָלְמָא – עולם.

ער.: אִ^⸤לֻ^נ – אַיל, אֻ^⸤לַהַה – אלֹה, אִ^⸤לַהַאתּ, – אלהים, אִ^⸤לֻהֻ^⸤ – אלהים, אַליַתּ – אַלְיָה, גַלִמַ – היֹה תאותני, גֻלַאמֻ^⸤ – איש צעיר, עַלַאמֻ^⸤ – יצירה, תבל.

געז: עָלַמ – נצח, תּבל, עַלַַתַּ – כוון, הַיַל – צבי (איל).

שב.: אל – אל, אלהת – אלילה, אלה – אלֹה, אלאלת – אלים, עֿלם, עֿלמן – איש צעיר.

ת"ע: עֹלם – נער, עלם.

אוג.: אל, אלם – אל, אליהם, אִלה, אלהם – אלוה, אלהים, עֿלם – עלם, נער, עֿלמת – נערה, עלם – עולם, נצח. אִל – אַיָל.

ל – L    🔗

תולדותיו: אוּלַי, לֹא (לוֹא), לוּ, (לוּא), לוּלֵא (לוּלֵי), [אוּלָם II], אִלּוּ, אַל. קרוב לו אֵין.

הוראתו: כל המלים האלה הנתּנות על-ידי רוב חוקרי הלשון כערכים מיוחדים, כאילו היו נגזרות משרשים שונים, קשורות יחד, לפי דעתי, ונובעות כולן מיסוד אחד שענינו שלילה. אמנם היסוד הזה אינו נפרץ כל-כך בלשונות הלא-שמיות כמלת השלילה השנית “אַיִן” (ראה שם), אבל לפי דעתי שתי מלות השלילה האלה אחת הן. בראשונה נקבעה המלה “אין”, שהיא צליל טבעי, ואחר כך נקבעה המלה “לֹא” על-פי הכלל של התחלפות האותיות למנ"ר. – לֹא היא אפוא מלת-שלילה. לא תגנוב (שמות כ, 13). לא המטיר יי (בראשית ב, 5). והיו כּלוֹא היו (עובדיה טז). יתכן כי המושג של שלילה נובע מיסוד שענינו בלשונות העתיקות היה כרֹת, חתֹך, כמו בסנסקריטית LÛ, בסינית LĂ, בשתיהן כרֹת, חתֹך, ובשומרית ‏LÚ, השמד, השחת, זאת אומרת כריתה והשחתה – מן החיוב אל השלילה. – המלה לוּ או לוּא, שהוראתה כמו אִם, נקבעה, לפי דעתי, במרוצת הזמן עלדידי המושג “הֲלֹא?” לוּ יש נפשכם תחת נפשי (איוב טז, 14), ז. א. הלֹא? – יש נפשכם תחת נפשי. לוּא שמעני (בראשית כג, 13) – הלא תשמעני? הצורה הזאת מתאימה לרומית Licet. בתקופה מאוחרה הוסיפו אות א' בראש המלה. וְאִלּוּ לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי (אסתר ז, 4). בתקופה עוד יותר מאוחרה, בתקופת המשנה, נקבעו הצורות אִלּוּלֵי, אִלְמָלֵא ואִלְמָלֵי, שכפי שאפשר לראות בנקל הן צורות כפולות של המלה לא. – אחר שנקבעה הצורה לוּ בלשון נקל היה כבר

להרכיב את המלים לֹא ולוּ ולקבוע צורה חדשה לוּלֵא או לוּלֵי. לוּלֵא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי (שופטים יד, 18). – גם שתי המלים הבאות יסודן במלה לֹא. אוּלַי מורכבת מן אוֹ ולֹא. אוּלי ימשני אבי (בראשית כז, 12). בּמושג של המלה אוּלַי נכלל המושג של שלילה – או הלא? – האות א' שבכל המלים שנמנו למעלה היא אות מסייעת, אוּלם במלה אַל היא באה כמו אות מחזקת. אַל היא מלת-שלילה המשמשת על-פי רוב באזהרות ובבקשות. אַל תשלח ידך אל הנער וְאַל תעש לו מאומה (בראשית כב, 12). אַל אראה במות הילד (בראשית כא, 16). המלה הזאת מתאימה לרומית -IL, שעברה ללשונות אירופה. המלה הזאת באה, לפי דעת החוקרים, תמורת -IN (לא), אבל גם בלשונות השמיות, כפי שראינו למעלה, שתי מלות-השלילה האלה, אֵין ולֹא, אחת הן. מעניין הדבר כי גם בעברית וגם ברומית המלה אל (-IL) מצטרפת לראש השם לבטא שלילה: אל-מות (משלי יב, 28), Illicitus – אסור.

[הערה. בכל הלשנות הדרוידיות, כפי שנראה להלן, ההברה AL הופכת את התּארים לשלילה. אולם הבטוי הארמי לֵית, ז. א. לא יש, מקביל בדיוק אל הבטוי שבלשון הדרוידית טֶלוּגוּ Ledu ובלשות טָמִיל Iladu].

כנענית: אל.

אש.: LÂ לֹא, LÛ – לוּא, UL – לא.

אר.: לָא, לָה – לא, לָהֵן – אולי, אַל, לַוִי – לוּא.

סור.: לָא – לא, לַוי – לוּא.

ער.: לַא – לא, לַו – לוּא.

שב.: לא – לא.

ת"ע: אל – אל.

געז: אַלְבֹּ – אינו.

שחורי: EL – לא.

אוג.: אַל – אַל, הלא, אַך.

אצ (חש) – HS    🔗

תולדותיו: אוּץ; חוּש I, חִישׁ; עוּז II, מָעוֹז; עוּט, עַיִט; עוּשׁ.

הוראתו: דחק, וממנה הוסבה המשמעות למהירות, כלומר דחק את הדרך ואת הזמן. האות ו' שבשורש אוּץ, או אִיץ, היא אות מסייעת. עניינו של השורש כעניינו של היסוד – מהר. וַיָּאִיצוּ המלאכים בלוט (בראשית יט, 15). – ככה גם עניינו של חוּשׁ I, באות ו' מסייעת. מהרה חוּשָׁה אל תעמד (ש"א ב, 38). ממנו: חִישׁ, מהר. כי גז חִישׁ ונעֻפה (תהלים צ, 10). – גם עניינו של עוּז, באות ו' מסייעת, היא כמו השרשים הקודמים, מהר. האותיות א‘, ח’ וע' מתחלפות; ככה גם האותיות ז' ט‘, צ’ ושׁ‘. הָעֵז את מקנך (שמות ט, 12), כלומר הקהל במהרה, העז בהם, להבָהל. ממנו: מָעוֹז, מקום מפלט, שנכנסים בו במהירות בשעת סכנה. יי עֻזי ומָעֻזִי ומנוסי (ירמיה טז, 19). – עוּט, או עִיט, באות ו’ או באות י' מסייעת, עניינו כמו השרשים הקודמים – מהר, התנפל במהירות. וַיַּעַט העם אל השלל (ש"א יד, 32). ממנו: עַיִט, עוף טורף, המתנפל על טרפו. וירד הָעַיִט על הפגרים וישב אֹתם אברם (בראשית טו, 11). בערבית וסורית נקבעו מן

השורש הזה פעלים ושמות בעלי משמעות חדשה, הנובעים אמנם מן המושג של התנפלות. בערבית – צעק, הרם קול גדול, כדרך המתנפל להרים קול פחדים ונצחון בהתנפלותו על הקרבּן. בסורית – כעֹס וקצץ, תכונת נפשו של המתנפל לעשות את מעשהו בקצף. – גם עוּשׁ עניינו מהר. עוּשׁוּ ובאו כל הגוים מסביב (יואל ד, 11). [השרשים בערבית גַאתַּ ושבאית עֿותֿ, שעניינם עזר, אינם מתאימים, לפי דעתי, לשורש הזה, אף כי חוקרים אחדים שָגו בזה ונתנו גם לשורש העברי את המשמעות של עזרה].

אש.: HŠU – חוש.

סור.: עַיְטָא – קצף, כעס.

ער.: עַאדַֿ – בקש מפלט, מַעַאּדֻֿ^⸤ – מפלט, עִיט^⸤ עַאטַ – צעֹק, הוכח, עִיַאטֻ^⸤ – צעקה, תוכחה.

געז: אחוֹס – נוע, חְוָס – חוש.

ור – UR    🔗

תולדותיו: אוֹר (פועל), אוֹר (שם), אוֹרָה I, אוֹרָה II, אוּר I (אוּרִים), מָאוֹר; אוּרִיאֵל; מָאֹר; נָהֹר II, נְהָרָה, מנְהָרָה, נְהוֹר (נְהִיר) (אר.), נַהִירוּ (אר.); נוּר, נֵר, נִיר I, נִיר II, מְנוֹרָה נוּר; [סַנְוֵר]; עָוֹר, עִוֵּר, עִוָּרוֹן, עַוֶּרֶת; תַּנוּר. קרוב לו ראֹה ורחוק ממנו השם מאוּרה.

הוראתו: זוהר, נוגה. האות א' שבשורש אוֹר היתה אות אפּית, כפי שהאות הזאת התבטאה בכלל בשפה; האות הואת שרשית היא ויסודית, ואילו האות ו' היא אות מסייעת. בראשונה הצטמצם המושג של היסוד לאור מן השמים, ז. א. השמש, הלבנה והכוכבים, משום שאֵש טרם היתה לקדמונים לְהָאִיר על הארץ (בראשית א, 15). אולם לאט-לאט התרחב המושג לכל דבר מזהיר ומבריק – להסקה, ולא תָאִירוּ מזבחי חנם (מלאכי א, 10); לשמחה ולהצהלת פנים – חכמת אדם תָּאִיר פניו (קהלת ח, 1). ממנו: אוֹר, שם, שהסתּעף גם כן למושנים שונים: אור מן השמים – יהי אוֹר ויהי אוֹר (בראשית א, 3); לאושר – וְאוֹר פני לא יפילון (איוב כט, 24); לתבונה רבה – לְאוֹר עמים (ישעיה נא, 4). אוֹרָה I, כמו אוֹר. כחשכה כָּאוֹרָה (תהלים קלט, 12) – אור ממש; אוֹרָה ושמחה (אסתר ח, 16) – חדוה; ההוראה התרחבה לדברים המושפעים מן האור – לצמחים (צמחים צהובים) ללקט אֹרֹת (מ"ב ד, 39). אוּר עניינו להבה. לכו בְּאוּר אשכם (ישעיה נ, 11). מספר הרבים של השם הזה השאל על-פי רוב לאבנים הטובות שבחושן שהיו מבריקות באור השמש והיו מאירות לכהן הגדול את דבר האלהים. ונתת אל חֹשן המשפט את הָאוּרִים ואת התֻּמִים (שמות כח, 30). השורש הזה שִמֵש גם לשמות פרטיים, כמו אוּרִי, אוּרִיָה, ובצרוף עם השם אֵל – אוּרִיאֵל. מָאוֹר, דבר המפיץ אור. מְאוֹר עינים ישמח לב (משלי טו, 30). בשם זה נקראה גם השמש (המָּאוֹר הגדול) וגם הלבנה (הַמָּאוֹר הקטן). [בתקופה החדישה נקבע ממנו, על-ידי היונית, השם אֲוֵיר, Air, רוח הארץ]. – באות תחילית מוספית מ' הבאה לסמן השפעה, פועל וגורם, נקבע השורש מָאֹר, המחדיר את האור עד כּדי דקירת העינים. סלון מַמְאִיר וקוץ מכאיב (יחזקאל כח, 24), כלומר דוקר את העינים כמו באור גדול מאוד. וכן צרעת מַמְאֶרֶת הוא בבית (ויקרא יד, 44), כלומר מאירה ופורחת מאד. – השורש נהֹר II נקבע על-ידי קבוצה אחרת של השבטים השמיים שחיו במקום מופרש מכלל רוב השבטים השמיים שבּטוּי האות האפּית א' שביסוד הזה נהפכה בפיהם לאות נ' שלמה; האות ה' תפסה את מקומה של האות ו' כאות מסייעת. הוראת השורש הזה כהוראת השורש אוֹר. אז תראי וְנָהַרְתְּ (ישעיה ס, 5), כלומר פניך יזהירו משמחה. ממנו: נְהָרָה, אור היום. ואל תופע עליו נְהָרָה (איוב ג, 4). מִנְהָרָה, מערות מוארות בהרים להסתיר שם תבואה ורכוש. עשו להם בני ישראל את הַמִּנְהָרוֹת (שופטים ו, 2). בארמית נְהוֹר או נְהִיר, ונַהִירוּ, כמו בעברית אוֹרָה. וּנְהוֹרָא עמה שרא (דניאל ב, 22). וְנַהִירוּ ושכלתנו (דניאל ה, 11). – השורש נוּר הוא כמו השרשים הקודמים, זרֹח, הבהק. השורש הזה נקבע במקום ששם נקבע השורש נָהֹר. הוא איננו נמצא במקרא כפועל במושג של נוגה אלא במושג של השאלה, כפי שנראה להלן, אולם נשארו ממנו שמות אחדים: נֵר, דבר המאיר או בוער. יאירו שבעת הַנֵּרֹת (שמות ל, 7); כמו השם אוֹר השאל גם כן לתבונה. נֵר לרגלי דבריך (תהלים קיט, 105). נִיר I, כמו נֵר. למין היות נִיר לדוד (מ"א יא, 36). מְנוֹרָה, כלי שמאירים בו נרות. מנֹרת המאור (שמות לה, 14). כפועל השאל השורש הזה במקרא, ואחר כך בגמרא, לבעור עצי השדה או קוצים כדי להכשיר את השדה לזריעה, כמו שאומרים באנגלית To clear. נִירוּ לכם נִיר (ירמיה ד, 3; הושע י, 12). ז.א. בערו לכם את העצים ואת הקוצים מן השדה ואז תוכלו לחרוש ולזרוע. ממנו: ניר II, שדה שבערו ממנו את הקוצים. רב אכל נִיר ראשים (משלי יג, 23). נוּר הארמי הוא כמו נוּר העברי, נֵר. נור דלק (דניאל ז, 9). – לפי רוב החוקרים נקבע השורש עַוֵּר מן השורש עוֹר, כלומר כסה את העין בעוֹר כדי שלא תראה. אולם נראה לי כי הדבר אינו כן. כבר ראינו בשורש מָאֹר כי הוראת המושג של אור עוברת עד כדי מושג של דקירת עינים; מלבד זאת רואים אנחנו גם ביונית כי המלה αοϱία, עִוָרון, נקבע מן השורש όϱάιο, ראֹה, ואות α שלילית. נראה לי אפוא כי השורש עַוֵּר נגזר מן השורש אוֹר, והאות ע' שבשורש היא אות שלילית, כלומר חסר אור, או, להפך, אור גדול כל כך עד כדי לסמא את העין. ואת עיני צדקיהו עִוֵּר (מ"ב כה, 7). ממנו: עִוֵּר, מי שאינו יכול לראות, סומא. אז תפקחנה עיני עִוְרִים (ישעיה לה, 5). עִוָּרוֹן, חסרון הראיה. יככה יי בשגעון וּבְעִוָּרוֹן (דברים כח, 28). עַוֶּרֶת, כמו עורון. עַוֶּרֶת או שבור (ויקרא כב, 22). – השם סַנְוֵר, לפע"ד, נגזר כבנין שפעל או כפעל מן השורש עַוֵּר. האות האפּית ע' הפכה לאות נ' שלמה. משמעותו כמו עורון. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בַּסַּנְוֵרִים (בראשית יט, 11). (אולם ראה גם את הערך המיוחד סַנְוֵר). – השם תַּנּוּר, הנמצא בכתיבו ובמשמעותו גם בלשונות לועזיות אחדות, נגזר מן השורש נוּר בהוספת המוספית התּחילית ת‘, מוספית לשם כלי, כמו האות מ’. ענינו מקום לבעור בו אש. ואפו עשר נשים לחמכם בְּתַנּוּר אחד (ויקרא כו, 26). – בלשונות לועזיות אחדות עברה המשמעות של היסוד לזהב משום נגהו.

אש.: ÛRRU – אור, יום, NÛRU – אור, TINÛRU – תנור.

אר.: אוֹר – דלק, אוּרְתָּא – אור הערב, נְהַר – זרֹח, נְהוֹר, נְהִיר – אוֹר, נַהִירוּ – תבונה, חכמה, נוּר – אש, עֲוִיר – סומא (תואר), עֲוַר – עָוֹר, תַּנּוּרָא – תנור.

סור.: נַהִירוּתָא – אור, חכמה, נוּרא – אש, עוירוּתא – עורון, תַּנּוּרָא – תנור.

ער.: אַוּרַ – דלֹק, אַנוּאַר – אור, פרח, מַארַ – עורר שנאה, נַהִרֻ^⸤ – עת היום, נַהַארֻ^⸤ – יום, עת היום, נַאר, נוּר – נתֹן אור, זרֹח, נַארֻ^⸤ – אש, נוּרֻ^⸤ – אור, עַוִרַ – היֹה לו עין אחת, תַּנוּרֻ^⸤ – תנור.

געז: עֵרַ – היה עִור, קרן שמש, ההיקש האחרון לפי וַדְל.

ער (אר) – AR    🔗

תולדותיו: אוּר II; עִיר.

הוראתו: מקום מוקף למושב. יתכן כי ענינו היה בראשונה מקום בצור, כפי הוראתו גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות. השם אוּר II הוא שם פרטי ובא בקשר עם כשדים (בראשית יא, 28), עיר ידועה בארץ כשדים. יש סוברים כי השם הזה נגזר מן השורש אוֹר, כי אור כשדים היתה עיר הפולחן של אל השמש, אבל נראה כי משמעותו עיר, כי גם בשומרית מוצאים אנו שמות של ערים בצרוף השם אוּר, כמו Urú-Azaga, Urú-Zeba, וגו‘. השם הזה בא במקרא גם בצורת יְרוּ-, בשמות הפרטיים יְרוּאֵל, מִדְבַּר (Area) יְרוּאֵל (דה"ב, כ, 16) וירוּשָׁלַיִם. החוקרים התקשו בשם הפרטי הזה. יש שגרסו ירוּ-שלם, ירושת שלם, אחרים יְרוּ-שלם, יְרוּ, יסוד (?) של שלם, וכיון שהמשמעות הזאת מוזרה בעברית, חשבו לבטח כי השם הזה איננו עברי. החכם קְלֵי, בספרו האנגלי “אֲמוּרוּ, ארץ השמיים הצפוניים”, סובר כי צורה אחרת היא של השם העברי עיר, או, יותר נכון, כי השם ירושלים עניינו השם Uru (אליל הראשי של האמורים) שלם, ובלשון אמורי השם עבר מן האליל אל ארץ האמורי. בכל אופן, אפילו אם לא נדע בברור את המשמעות הראשונה של השם הזה, אין ספק כי צדקו החכמים סֵיס, האוּפט, יאסטרוֹב וגו’ כי ענינו של ירוּ- הוא עיר, ממילא השם הוא עברי, או, כפי שנראה להלן בהיקשים, שם משותף לרוב עמי העולם. – בהתחלפות האותיות א‘, י’ וע' נקבע השם עִיר, שענינו במקרא עפ"י רוב מושב בצור. עָרִים בְצֻרוֹת (ש"ב כ, 6). עִיר מבצר-צֹר (יהושע יט, 29). עִיר חומה (ויקרא כה, 21). עִיר דלתים ובריח (ש"ב כג, 23).

כנענית: ער. מואב.: ער.

בבלית: URU. אוג.: ער.

שב.: ער – מקום גבוה ובצור, ערן, עהרן – עיר.

מוצא שני השמות האלה לוט בערפל והחוקרים לא ידעו את מוצאם.

אש – USH    🔗

תולדותיו: אֲזָא (אר.); אֵשׁ, אִשֶּׁה; אָנֹשׁ I; נָסֹס I.

הוראתו: יסוד שרפה. כנראה היה ליסוד הזה בראשית התפתחות הלשון גם צליל אפּי, כי, כפי שידוע, התבּטאה האות א' אפּית, ולכן יש כי עבר השם אֵשׁ בלשונות אחרות גם באות נ' שלמה. בעברית, במובן של שרפה, השם בא בלי האות נ‘. וְאֵשׁ מתלקחת (שמות ט, 24). המשמעות התרחבה ועברה מן אֵשׁ ממש לכל דבר בוער, כמו ברק – ותפֹּל אֵשׁ יי (מ"א יח, 38); לקנאה וכעס – אֵשׁ קדחה באפי (דברים לב, 22); ללהט חרבּה של מלחמה – בחוריו אכלה אֵשׁ (תהלים עח, 63); לריב ומדנים – בערה כָאֵשׁ רשעה (ישעיה ט, 17); לאור התורה – מימינו אֵשׁ דת למוֹ (דברים לג, 2). ממנו: אִשֶּׁה, קרבן הנשרף כולו או מקצתו על האש. קרבנו אִשֶּׁה ליי (ויקרא ג, 14). בארמית מוצאים אנו מלבד הצורה באות שׁ’ גם צורה באות ז' אֲזָא, שעניינה הבער, יָצֹת, ז. א. פועל, שחסר בלשון העברית. ואתונא אֵזֵא (דניאל ג, 22). – לפי דעתי צריך להוסיף אל היסוד הזה גם את השרשים הבאים: אָנֹש I, שענינו היֹה חלש, חולה, כלומר קדֹח מכאב וחום. ומכתי אֲנוּשָׁה (ירמיה טו, 18). בלשונות העמים יש כי עבר המושג גם אל חום ונתווספה אות H בראש השורש. השנוי הזה החל, כנראה, מן הלשון המצרית, כפי שיראה הקורא להלן בהיקשים. השורש השני השייך אל היסוד הזה הוא, לפי דעתי, השורש נָסֹס I שגם משמעותו כמו אָנֹש, היה חולה. הבלשנים, כמו כן התרגומים והמפרשים הראשונים, התקשו כולם בפסוק: והיה כמסֹס נֹסֵס (ישעיה י, 18). התרגום הארמי כותב: ויהי תביר ועריק, ז. א. מן השורש נוּס, המלט. השבעים מתרגמים את הפסוק: והיה כנָס מפני להב בוער ιὁς ὁ φεὺγον απο φλογὸς ϰαιομένης הרומי: Eterit terrore profugus – והיה נס מפני פחד. רש“י משוה את המלה נֹסֵס לשם סָס, שם תולעת. הרד”ק ואחריו מפרשים רבים רואים בשם הזה את השם נֵס, דגל. הגר"א: ימסו כהמוס דונג מפני אש. אבל מתוך היקשים בלשונות שמיות אחרות נראה כי נסֹס ענינו היֹה חולה, וכוונת הפסוק היא אפוא: והיה כחולה הנָמס ונמק; וכן מפרשים התרגומים החדשים. בשני השרשים האלה, אָנֹש ונסֹס, האפּיוּת שבאות א' הפכה לאות נ' שלמה; בשורש אָנֹש עוד השתמרה האות א‘, בוודאי כאות מסייעת, אולם בשורש נָסֹס נשמטה ונתווספה אות ס’ יתרה להורות על פעולה ממושכה. מזה נראה כי אנֹש עניינו היה חולה, מצב החולה, ואילו נסֹס עניינו הלך ונמֹק – פעולה.

אש.: IŠÂTU – אש, INŠU – אנש, ÍNŠÚ – חלש, ‏NASÂSU – קונן.

אר.: אֲזָא, אֵשׁ, אֶשָׁא, אִישָׁא, אֶישְתָא, אִישָׁתָא. בתרגום: נְסַס – היֹה עצוב.

סור.: אֵשָׁתָא – אש, נַס, היה חולה, נַסִיס – חלש.

[ער.: נַס – הלך לאִטוֹ.]

געז: אֶסָתּ – אש. אוג.: אשת.

מלבד זאת נמצא הצליל של השם אש בלשונות הבאות:

אסיה:

אפריקה:

נראה לי כי צריך לקשר אל הערך הזה גם את השם אַסִּיָה וגם את השם המסמן בלשונות, ביחוד בלשונות ההֹדו-האירופיות, ‏מִזְרָח. במצבת אַשוּר נמצא השם asu שענינו (ארץ) עלות השחר. החוקרים סוברים כי השם האשורי הוא אבי השם אַסִּיָה, ז. א. חבל הארץ שהשמש זורחת בו תמיד, בהפך לעֶרֶב, אירופה, שהיא ארץ של חושך [והלא קוראים לאסיה ארץ המורח ולאירופה ארץ המערב]. אמנם אש באשורית היא Iŝâtu, אבל חושב אנכי כי גם Iŝâtu וגם asu מקור אחר להם, והוא חום השמש ואִשָׁה, ממילא זריחת השמש, וממילא חבל הארץ שבו עולה השחר. גם ברוב הלשונות הלועזיות השם המסמן מזרח נובע משם אֵש:

אזן – US    🔗

תולדותיו: אָזֹן I, אֹזֶן.

הוראתו: נראה לי כי השם אֹזֶן, שענינו אבר השמיעה, נקבע בלשון בראשונה, כי על כן מוכרח היה האדם הקדמון לתת לאבר הזה שם, ורק אחר-כך קבע את פעולת השמיעה על שם האבר. נראה לי גם כן כי האות נ' בשם אוזן היא אות לשם בנין שם-עצם, ואילו השם עצמו היה בתקופה הראשונה אוּז, או אוּד, כמו שהוא גם בלשונות העמים. בעברית אֹזֶן – אבר השמיעה. שמעה אֹזֶן ותבן לה (איוב יג, 6). ממנו: הַאֲזֵן, שמֹעַ. לא שמעו ולא הֶאֱזִינוּ (ישעיה סד, 3). – בלשונות השמיות האחרות, כמו בארמית ובסורית, ובמובן ידוע גם בערבית, האות ז' התחלפה, לפי הכלל, באות ד', ושתי הצורות האלה, באות S ובאות D, השתמרו גם בלשונות העמים. – נראה לי, כי בלשונות ההֹדו-האירופיות היו שני יסודות לשם אֹזֶן, אחד Kârṉa בסנסקריטית שעבר ללשונות הגרמניות בהשמטת האותיות K ו-N בשם, בעוד שבפועל השתמרה האות K כאות H (לשוא התחבטו אפוא החוקרים הלא-שמיים והתאמצו לגזור את השם המסמן אוזן בלשונות הגרמניות מן היסוד √A̅V̅, היה נעים לו (?) ואת הפועל – מן היסוד Skaw, ראֹה (?), בעוד שברוּר לעין כי השם הסנסקריטי Kârṉa, אוזן, אב הוא גם לפועל Hören-Hear וגם לשם Ohr-Ear), והשני – הצורה השמית הנמצאת גם בהרבה לשונות לא-שמיות, כפי שנראה להלן בהיקשים.

אש.: ŪZNŪ

אר.: אוּדְנָא.

סור.: אַדְנָא.

ער.: אֻדֿנ.

געז: אִזִנַ.

ת"ע: אזן – אוזן; ציות.

אוג.: אֻדנ.

מלבד זאת נמצא השם אוזן בצליל דומה בלשונות הבאות:

אסיה:

אמריקה: אפריקה:

זר^נ (סתר) – SRⁿ (STR)    🔗

תולדותיו: אֶזְרוֹעַ, זְרוֹעַ >זָרֹעַ, זֶרַע, זַרוּעַ, זֵרֹעַ, זֵרָעוֹן, מזְרָע; זְרַע (אר.), אֶדְרָא (אר.), דְּרָא (אר.); זָרֹה, מִזְרֶה (מְזָרִים); זָרֹר; זֶרֶת; סָתֹר, סֵתֶר, סִתְרָה, מִסְתּוֹר, מִסְתָּר, מַסְתֵּר; סְתַר (אר.); שָׁתֹר; שָׁרֹה I. קרוב לו פָזֹר.

הוראתו: פזר. זהו חלק אחד של היסוד ז̅ר√ הכולל זָרֹח, זָרֹק וגו' שמשמעות כל השרשים פזר והפץ. היסוד הזה לכאורה כולל בתוכו מושגים הפוכים, אלא כשנתבונן אליו נחקה דבר דבר על שרשו נווכח כי כל המושגים נובעים מרעיון אחד עיקרי, ממשמעות אחת – הֲפָצָה. גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות נמצא היסוד הזה בשתי צורות, באות ת – T אמצעית ובלי האות הזאת, אולם ראינו נכוחה לקשרם ולעשותם יסוד אחד, כי על כן משמעותם אחת היא. נתחיל בשורש זָרֹה, שהוא השורש הדוגמתי שביסוד הזה. ענינו פזֹר. האות ה' יכולה להיות כאן אות מסייעת, ויתכן כי היא מסמנת פה את הצליל האפּי, אמנם באופן רפה קצת, שהאות ע' מסמנת בשורש זָרֹעַ ושנמצא גם בלשונות הלא-שמיות. הוא זֹרֶה את גֹרן השעֹרים (רות ג, 2). עניינו גם כן הרחב, מושג שיבואר להלן והנובע מן היסוד. ארחי ורבעי זֵרִיתָ (תהלים קלט, 3). ממנו: מִזְרֶה, כלי שזורים בו את התבואה כדי להסיר ממנה את המוץ. ואזרם בְּמְזְרֶה (ירמיה טו, 7). מְזָרִים, מלה הנמצאת פעם אחת במקרא, וּמִמְּזָרִים קרה (איוב לז, 9), חלקו עליה כל התרגומים והמפרשים. התרגום הרומי מתרגם Arcturus, כוכב לָיִּשׁ; גם השבעים מתרגמים ἀϰϱωτήϱια ובודאי צריך לאמר ἀϱϰτοῦϱος, כמו ברומית, ת“י מתרגם ומִכַּוָת מזרים קורא, שלפי יַסטרוֹב עניינו שמות כוכבים, אעפ”י שהוא מוסיף “המפזרים את העננים”. רשיי אומר: “אוצר יש ושמו מזרים”. אבן-עזרא מוסר סברות אחדות: א) פאת צפון, ב) מזלות (ולכן כמו מַזָרוֹת), “מן מזורה הרשת על עניין רחוק”, ומסיים כי “הנכון בעיני שהם כוכבים”. גם הרלב“ג מוסר שתי סברות: א) מן השורש זֶָרֹה, “המזרים ומפזרים האֵידים”, ב) מענין זרֹם. אולם נראית לי דעת הרד”ק שאחזו בה גם רוב החוקרים המאוחרים, בין משלנו ובין מאומות העולם, כי זהו שם פועל, על משקל מְגַלִּים, מן השורש זָרֹה, והוא שם-תואַר לרוחות הנושבים והמזרים. וגם בגמרא (ב“ב כ”ה, ע"ב) אמרו: “זו רוח צפונית”, כלומר הרוחות הצפוניים הַמְּזָרִים את העבים ומביאים עמהם קור. – בשורש זָרֹעַ האות ע‘, כפי שראינו למעלה, היא האות האפּית המופיעה גם בלשונות הלא-שמיות. ענינו פזֹר את הגרעינים בקרקע על-מנת להצמיחם. לא יעבד בו ולא יִזָּרֵעַ (דברים כא, 4). אעפ"י שלפעמים ענינו גם כן כמו השורש זָרֹה. וְאֶזְרָעֵם בעמים (זכריה י, 9). השורש הזה השאל גם לעבּור האשה. אשה כי תַזְרִיעַ (ויקרא. יב,‏ 2). ממנו: זֶרַע, גרעין המוליד והצומח. אשר זַרְעוֹ בו למינהו (בראשית א, 12). גם בהשאלה לזרע האיש באשה. אשר ישכב איש אֹתה שכבת זָרַע (ויקרא טו, 18). [יש שמפרשים גם את הפסוק בויקרא ב, 2: אשר יתן מִזַּרְעוֹ למֹלך – זרע האיש, ולא בניו, כפי שרגילים לפרש, כי על כן לא כתוב “אשר יקריב” אלא “אשר יתן”, ומתאים אל הפסוקים הבאים אחריו “למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי” (3), “לזנות אחרי המֹלך” (4)]. וגם משפחה או קהלה, שהיא זרע אחד, ילדי שבט אחד. זֶרַע הממלכה (מ"ב יא, ו). זֶרַע עניינו גם עֵת הזריעה. זֶרַע וקציר (בראשית ח, 22). זֵרוּעַ, גרעינים הנזרעים. על כל זרע זֵרוּע (ויקרא יא, 37). זֵרֹעַ, וכן זֵרְעון, ירק. כגנה זֵרוּעֶיהָ תצמיח (ישעיה סא, 11). נתן להם זֵרְעֹנִים (דניאל א, 16). מִזְרַע, המקום שזורעים בו. כל מִזְרַע יאור (ישעיה יט, 7). – בשורש זָרֹה ראינו כי עניין היסוד הוא גם כן הַרְחֵב, כי פעולת הזריעה היא פעולה בשטח רחב, תנועה המשתּרעת לאורך ולרוחב של האיש הזורע, ולכן עבר המושג לחלק היד שבו זורעים והמשתּרע בפעולה זו. בִּזְרוֹע נטויה (מ"ב יז, 36). כיוון שקאבר הזה הוא אבר של תנופה ותנועה השאל גם כן לכֹח ועוז בכלל. זְרֹעִים ממנו יעמדו (דניאל יא, 31). [מענין כי בשלושה מקומות בדניאל – יא, 15, 22, 31 – השם זְרֹעַ, שהיא נקבה, נמצא במובן של מלחמה בלשון זכר]. בשם אֶזְרוֹעַ האות א’ היא אות נוספת. וְאֶזְְרֹעִי מקנה תשבר (איוב לא, 22). השמות הארמיים במקרא תמורת אֶזְרוֹע ‏– זֶרוֹע הם אֶדְרַע וּדְרָע. השם הראשון עניינו כח, עוז. בְּאֶדְרָע וחיל (עזרא ד, 23). דְּרָע ענינו זרוע. וּבְדָרעוֹהִי די כסף (דניאל ב, 32). אולם במובן של זריעה הצורה הארמית במקרא היא

זְרַע, כמו בעברית. בְּזְרַע אנשא (דניאל ב, 43). – השורש זוֹרר שמשמעותו עָטֹש איננו פִעֵל של השורש זוּר במובן של לחיצה, כפי שיחשבו אחרים, כי-אם שורש בפני עצמו הקשור אל היסוד הזה, משום שבעִטוש האדם מפיץ רוח מנחיריו ‏וזורה את הלח בחוץ. האות ר' הכפולה מסמנת, לפי הכלל, פעולה ממושכה שאינה נגמרת בבת-אחת ומתאימה ביחוד אל הפעולה הזאת. וַיְּזוֹרֵר הנער עד שבע פעמים (מ"ב ד, 36). – זֶרֶת ענינה כף היד עם חמש האצבעות פזורות ונפרדות. חלוקי הדעות על מוצא השם הזה מתיישבים על-ידי זה שכפי שכבר ראינו משמעותו של היסוד הנוכחי היא גם התרחבות והשתרעות, וגם זֶרֶת ענינה התרחבות כף היד. זֶרֶת ארכו וְזֶרֶת רחבו (שמות כח, 16). – לשורש סָתֹר יש שתי משמעויות, אחת עברית ואחת ארמית, ולכאורה שתי ההוראות האלה, שכמעט הפוכות הן אחת לרעותה, נראות רחוקות לגמרי מהוראת היסוד. אבל באמת קשור השורש סָתֹר בשתי משמעויותיו למשמעות היסוד. בעברית עניינו כסה, העלם, הטמן. המשמעות הזאת בקשר עם היסוד תבואר לנו מן ההיקשים הסנסקריטיים. השרשים בסנסקריטית המתאימים ליסוד הזה הם Sri ו-Stri, שמשמעותם גם כן זרֹה. אולם Sri עניינו גם כן המָלט, כלומר התרחב עד כדי להעלם מן העין. גם משמעותו של Stri היא כַּסֵה, כי בזריעה או בהפצה אנחנו גם כן מכסים – את העפר על הזרע. סָתֹר עניינו אפוא כסה, העלם. ואם יִסָּתְרוּ מנגד עיני בקרקע הים (עמוס ט, 3). ממנו: סֵתֶר, מקום חבוי. וישבת בַּסֵּתֶר ונחבאת (ש"א יט, 2). עניינו גם כן מחסה ומפלט. יֹשב בְּסֵתֶר עליון (תהלים צא, 1). סִתְרָה, מחסה. יהי עליכם סִתְרָה (דברים לב, 38). מִסְתּוֹר, מקום סתר. ולמחסה וּלְמִסְתּוֹר מזרם וממטר (ישעיה ד, 6). גם מִסְתָּר עניינו מקום סתר. אם יסתר איש בַּמִסְתָּרִים (ירמיה כג, 24). מַסְתֵּר, שם הפעולה. וּכְמַסְתֵּר פנים ממנו (ישעיה נג, 3). [חוקרים רבים וחשובים, וביניהם אפילו כאלה המתנגדים בכלל לרעיון של אחדות הלשונות, סוברים כי השם מִסְתָּר עבר ליונית, על-ידי הכנענים (?), μυστὴϱιοι, דבר נסתר, וממנה לכל הלשונות האירופיות בצורת Mystery, מסתּוֹרין. לדעה זו אין רגלים. קודם כל קשה להניח כי הפועל השֵמי עבר כשֵם עם המוספֿית התחילית מ' ולא עבר גם כפועל בכלל, דבר שאינו שכיח אלא במקרים יוצאים מן הכלל בהעברת מלים מלשון אחת אל השניה. ושנית האות ר' (ϱ) נמצאת ביונית רק בשם זה, ואילו השמות האחרים הקשורים בו, כמו μυςτις, μυστῖϰὸς,μυστης, כהן או כהנת בעבודת המסתורין, חסרים האות הזאת. לפי דעת האטימולוגים היוניים כל השמות האלה נגזרים משורש יוני טהור ‏μυέω, חקה, שאין לו שום קשר ליסוד שלנו]. – סְתַר בארמית עניינו כמו בעברית. גלא עמיקתא וּמְסַתְּרָתָא (דניאל ב, 22). אבל עניינו גם כן הָרֹס. גם המשמעות הואת מתיישבת בהשוותנו את השורש הסנסקרוטי Stri, שמלבד זרֹה וכסה עניינו גם כן הפּל אויב, הכרע. [מן השורש הסנסקריטי זר גם השם Staru, אויב – סִטְרָא בארמית], כי בתנועה של הפלה יש גם משום השתרעות על הארץ. ביחוד יתיישב הדבר כשנתבונן אל ההיקשים בלשונות הגרמניות-אנגליות. (ראה להלן(. וביתה דנה סַתְרֵה (עזרא ה, 12). – שָׂתֹר בעברית עניינו התפרץ. וַיִּשָׂתְרוּ להם עפלים (ש"א ה, 9). גם פה, בהתפרצות יש משום התרחבות - שָׁרֹה, באות ה' מסייעת, עניינו הרחב. תחת כל השמים יִשְׁרֵהוּ (איוב לז, 3).

אש.: ZIRÛ – זרֹע, ZIRU̇ – זרע, ZURÛ זרוע, ‏ŠATARU – הרס, ŠARÛ– פתח.

אר.: דְּרֵא – זרֹה, זְרַע – זרֹע, אֶדְרָע, דְרָעָא – זרוע, זַרְתָא – זֶרת, סְתַר – כסה, הרֹס, שְׁרָא, שׁרָה – פתֹח

לרוחה.

סור. דְּרָא - זרֹה, זְרַע – זרֹע, זָרְתָּא – זרת, סְתַר – כסה, הרס.

ער.: דַרַא-נַפֵּה, זרֹה, זַרַעַ - זרֹע, דַרעַא - זרוע, סַתַרַ – כסה, העלם, שַׁתַרַ – היה לו שפתים או ריסים הפוכים.

געז: זַרוּ – זרה, זַרַוַ – זרה, פזר, זַרַעַ, זַרַעַ – זֶרע, מַזֵרעַתּ – זרוע, סֵתַּר – העלם, שַׂרִיַ – סלח (הרחב את הנפש), תַּזַרַו – נפֿעל והתפעל.

כנענית: זרע – זרֹע

שב.: דרא – זרֹע, שתר – הרס.

ת"ע: מזרע – נטיעה, מטע.

אוג.: דרי – זרה, סתר – הסתּר.

ז(ח)ר(ק) – SR (K)    🔗

תולדותיו: אֶזְרָח >זָרֹחַ, זֶרַח, מִזְרָח; זָהֹר I, זֹהַר; טָהֹר, טֹהַר, טֳהָר, טָהֳרָה, טָהוֹר; צָהֹר, צֹהַר, צָהֳרַיִם, יִצְהָר; שָׂקֹר; שָׂרֹק II, שָׂרֹק I (שם), שָׂרֹק II (שם), שׂרֵק, שְׂרֵקָה; שָׁחֹר II, שַׁחַר, שַׁחֲרוּת, מִשְׁחָר; סַהַר; שַׂהֲרוֹן. קרובים לו צַח וצַחַר.

הוראתו: נצץ, יָפֹעַ. נראה לי כי היסוד ההודו-האירופי המקביל ליסוד הזה הוא היסוד √S̅R̅I̅. האותיות ח' וק' שבסוף השרשים זָרֹח ושָׂרֹק נמצאות, אמנם במספר מסויים מאד, גם בלשונות העמים, וצריך להניח כי האותיות ה‘, ח’ וק' שבשרשים זהֹר, טהֹר ושחֹר באות שלא במקומן והתחלפו בפי העם במרוצת הזמן, או במקומות-ישוב שונים, (דוגמות כעין אלה נמצאות בכל ענפי הלשון האנושית), או שבאות בשרשים ההם כאותיות מסייעות, זאת אומרת, בראשונה נתווספה האות ה' בשרשים זהֹר, צהֹר וטהֹר, שהיו לפי זה השרשים הראשונים שנקבעו בלשון, כי על כן היא נמצאת בשרשים אלה גם בלשונות העמים, ולבסוף התחלפה האות הזאת באותיות ח' וק' המתחלפות עמה לפי הכלל. – זָרֹחַ עניינו עלה ושאף לעל. המושג הזה נובע מעלית השמש שהיא סמל היִפעה. וזרח משעיר למו (דברים לג, 2). ממנו: אֶזְרָח, תושב. האות א' שבשם הזה מתבארת בשני אופנים: א) כאות שלילית, ז. א. איש הדבוק למקומו ואינו עולה ממנו. הָאֶזְרָח והגר (ויקרא טז, 27). ב) כאות נוספת, ז. א. איש העולה מקרקע מולדתו. – ומתערה כְּאֶזְרָח רענן (תהלים לז, 35). על-פי רוב מוסבּה המשמעות להופעת האור והפצתו. וַיִּזְרַח לו השמש (בראשית לב, 32), ז. א. השמש עלתה בשמים והפיצה משם את אורה. ממנו: זֶרַח, יפעה, עלית השמש. לנגה זַרְחֵךְ (ישעיה ס, 3). במוספית תּחילית מ' נקבע השם מִזְרָח, המקום שמשם עולה השמש. מִמִּזְרַח שמש עד מבואו (תהלים קיג, 3). על-ידי הערבית שַׂרק, מזרח, הוכנסו ללשונות אירופה השמות Saracen, סַרְקִי, ו-Sirocco, רוח קדים. – זָהֹר I עניינו כמו זָרֹחַ. והמשכילים יִזְהִירוּ כזהר הרקיע (דניאל יב, 3). ממנו: זֹהַר, יפעה. כמראה זֹהַר (יחזקאל ח,?). – האות ז' מתחלפת באות ט‘, כמו זבֹח – טבֹח, וככה נקבע השורש טהֹר נקה, יפה ז. א. גרם לזרוח, נקי מטומאה ומכתמים מכוערים, כמו השמש הזורחת בכל הדרה, מבלי שתקדיר עננה את זהרה. ורוח עברה וַתְטַהֲרֵם (איוב לז, 21). ממנו: טֹהַר, זוהר, יפעה. וכעצם השמים לָטֹהַר (שמות כד, 10). ככה גם טֳהָר. השבּתָּ מִטֳּהָרוֹ (תהלים פט, 45). טָהֳרָה, נקיון. ועל טָהֳרַת לכל קדש (דה"א כג, 28). טהוֹר, תואר, נקי, זך. לב טהוֹר ברא לי אלהים (יחזקאל נא, 12). – גם האות צ’ מתחלפת באות ז‘, כאות שריקית, וככה נקבע השורש צָהֹר, שגם עניינו יָפֹעַ. השורש הזה איננו במקרא כפועל, אבל נשארו ממנו שמות אחדים: צֹהַר II, פתח בגג אשר קרני השמש תחדורנה בו. צֹהַר תעשה לתבה (בראשית ו, 16). צֹהר II, או יותר נכון, צָהֳרַיִם ברבים, חצי היום שעה שהשמש זורחת כפלים, בחזקה, ולכן הצורה הזוגית -יִם. והבאתי את השמש בַּצָּהֳרַיִם (עמוס ח, 9). יִצְהָר, שמן חדש, הנקרא כך על שם זהרו. תירוש וְיִצְהָר (דברים כח, 51). שָׂקֹר עניינו הבט סביבו. המושג של הבּטה ויפעה מעורבּבים בכל לשון ולשון, ובכלל זה גם בלשונות השמיות, כמו נָבֹט בעברית – באשורית Nbâṭu יפֹע; צוּף בעברית עניינו גם הבט וגם יפֹע וגו’. הטעם לזה הוא כי סגולת הראיה נובעת מן האור ומושפעת ממנו. מְשַׂקְרוֹת עינים (ישעיה ג, 16). השורש הזה, באות ס' תחת האות שׂ‘, התפשט בספרות המאוחרה בפועל סָקֹר ובשמות סְקִירָה, סַקְרָנוּת וגו’. – שָׂרֹק IIעניינו היה אדֹם, וכפי שנראה מערבית ושבאית עניינו גם עלה ביחס לשמש ויפֹע. השורש הזה איננו בעברית כפועל, אבל נשארו ממנו השמות הבאים: שָׂרֹק I, חכלילי. אדֻמִים שְׂרֻקִים ולבנים (זכריה א, 8). עניינו גם כן שריגי גפן הנותנים יין לבן-אדמדם. כי שדמות חשבון אמלל גפן שבמה בעלי גוים הלמו שְׂרוּקֶיהָ (ישעיה טז, 8). שׂרֵק עניינו יין טוב. ויטעהו שׂרֵק (ישעיה ה, 2). ככה גם שְׂרֵקָה. אֹסרי לגפן עירה וְלַשּׂרֵקָה בני אתנו (בראשית מט, 11). שַייכות השורש הזה אל היסוד מתבארת על-ידי צבעו האָדֹם שהוא מן הצבעים הבהירים בהפך לשחור. – שָׁחֹר II עניינו ממש כמו זָרֹחַ. מְשַׁחֲרֵי לטרף (איוב כד, 5), ז. א. משכימים לקום עם עלות השחר ושואפים למצוא טרף. נראה כי הפועל נקבע אחרי כן, ואולם בראשונה נקבע השם שַׁחַר, המועד אשר בו תעלה השמש, כי הלא מן ההגיון הוא שהקדמונים קבעו שם לכתחילה לעלית השמש ואחר-כך לפעולתה. וכמו הַשַׁחַר עלה (בראשית יט, 15). לפֹעל שָחֹר יש משמעות שניה הנובעת מן המשמעות הראשונה, הלא היא בַקֵּשׁ. יצאתי לקראתך לְשַׁחֵר פניך (משלי ז, 15), כלומר לראות את פניך, כמו השחר העולה לראות את היקום – לבקע ולחתור אליך. מִשְׁחָר, כמו שַׁחַר. מרחם מִשְׁחָר לך טל ילדותך (תהלים קי, 3). שַׁחֲרוּת, נעורים. יש שמקשרים את השם הזה אל השורש שָׁחֹר I ומפרשים שַׁחֲרוּת – זמן צמיחת השערות השחורות בזקן האדם, הלא הם הנעורים. אולם נראה לי יותר לקשרהו אל השורש הזה, במשמעות של פריחה וצמיחה, בֹקר חיי האדם. הילדות וְהַשַּׁחֲרוּת (קהלת יא, 10). – לפי דעתי קשור אל היסוד הזה גם השם סַהַר בפסוק שררך אגן הַסַּהַר (שה"ש ז, 3). יש סוברים כי אחד הוא השם הזה עם השורש האשורי Sîru, חומה מקיפה, וקשור לו גם השם סֹהַר. אבל כבר הוכיחו כי השם סֹהַר מצרי, ושם פרטי הוא, ומלבד זאת המשמעות של חומה מקיפה אינה הולמת את הכתוב. ולכן נראה לי כי סופר שיר השירים התכּוון לתאר את הלבנונית והיפעה שבבטן האשה והמשילה ללבנה, כמשמעות השם הזה בשאר הלשונות השמיות. – שַׂהֲרוֹן, לבנה, או תכשיטים בדמות לבנה או חצי לבנה לצוארי נשים. תפארת העכסים והשביסים וְהַשַּׂהֲרֹנִים (ישעיה ג, 18),

אש.: ZARÂ͜͜ḪU͜,ZAHARU – זרח, ŠARKU – דם אדם, ‏ŠERU – שחר.

אר.: זיהרא – זוהר, זהר – זהר, טהר – ריקנות, טיהרא – זוהר; צהרים, שהר – אליל הירח, סיהרא – ירח, סקר – הבט אל, שחרא – שחר.

אוג.: טהר – טהור, שהר – סהר.

סור.: זְהַר – זהר, טַהֲרָא – צהרים, סַהֲרָא – ירח, סקר – הבט בקנאה או בשנאה.

ער.: זַהַרַ, זַהֻרַ – זהר, אַזהַרֻ – בהיר, זֻהרַהֻ^נ – זֹהר, טַהַרַ, טַהֻרַ – נקה, טהר, טַֿהַרַ – הופע, עלה, טַֿרִירַהֻ^נ – צהרים, שַׁהרֻ^נ – הירח במולדו, שַׁהַרַ – עשה ברור, שַׁקַרַ – עלה ונצל (ביחס לשמש), הראה אדמימות, שַׁקַרַ – היה אדם, הערה. השם הבינלאומי SCARLET, צבע אדום בהיר, אינו נגזר מן השורש השמי. יסודו בפרסית SUQLAT,SIQALAT,SAQLATUN, אריג של צבע אדֹם בהיר, SAQLÁN, אריג, שׁרק–מזרח, סחרנ – שַחַר, סַחַרַ^נ – קסם, סִחרֻ^נ – קֶסם.

געז: אַתֻּהַרַ, תִּטָהַרַ – טַהֵר, התרחץ במים, ‏שִׁהָרִ – הירח במולדו.

שב.: דֿרח – נעלה (ביחס למלך), טהר – טהֹר, שרק – עלֹה, משר – מזרח, שרקן – תואר לאלהים (מזהיר).

מלבד זאת נמצא את השם SR במשמעות של שמש, ירח או כוכב בלשונות הבאות:

^נח – GA    🔗

תולדותיו: אָח I, אָחוֹת, אַחֲוָה I.

הוראתו: בן-האדם ביחס לאלה שיצאו עמו מרחם אחד. אבל כיון שבדורות הראשונים להתפתחות האנושות חיו הרבה משפחות בבית אחד והשתייכו אל האב או אל האם, היו כל הבנים והבנות נחשבים כאחים ואחיות, כפי שנראה להלן, שאפילו במקרא הוסב השם אָח לאו דוקא לאַחים ממש, מאָב אחד או מאם אחת, או שניהם, אלא אפילו לבני שבט אחד. אפשר אפילו להרחיב את העניין ולהראות כי השמות אָב ואָח אחד הם, עפ"י התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון. וטעם לזה כי בדורות הקדומים לא היה ניכּר ביותר ההבדל בין האבות והבנים, מפני כי חיי המשפחה לא היו טהורים כל-כך כמו בימינו אלה ושארי-בשר לא נזהרו מלהזדווג איש עם רעותו. [בספרותנו המאוחרה (ראה זוהר בראשית נ“ד ע”ב וב“ר ד' כ”ב) נמצאים רמזים כי הקנאה שהתלקחה בין קין והבל נבעה מתּוֹך הכּרתו של קין, כי אחיו, הצעיר ממנו, הבכור, מצא חן בעיני חוה שעזבה לאנחות את אדם (שמו של אדם אינו נזכר כלל בספור של

קין והבל, ורק אחר-כך כתוב כי בן שלישי, שֵת, הוּלד לו) והוא היה מזדווג אליה וְשָלל על-ידי זה את אשת-חיקו. ראה במקרא גם כן את הספורים עַל לוט ובנותיו, יהודה וכלתו, ראובן ופילגשי יעקב, אמנון ותמר וגו'. וראה על חיי-המשפחה של הקדמונים, וגם של השבטים השמיים, בספריהם של רוֹבּרטסוֹן סמיט, וֶסטֶרמַרְק ובַּרְטוֹן). ולא לחנם סוברים חוקרים אחדים כי השורש הקדום של השמות השייכים אל היסוד הנוכחי הוא היסוד Hayy שעניינו שבט, משפחה. אצל העמים המונגולים, אצל הסינים ואצל עמים רבים אחרים השם אָח הוסב לאח הבכור. אבל מזה אין מוכרח כי משמעותה של המלה הזאת היא בכור, כי מן הצד השני אנו מוצאים את השם הזה אצל עמים אחרים המסמן אח צעיר. – בעברית אָח עניינו: א) זכר ביחס לבנים ובנות שיצאו עמו מרחם אחד. ויאמר קין אל הבל אחיו (בראשית ד, 8). ב) בני משפחה אחת ושבט אחד. אֹתך ואת כל בני אַחֶיךָ בני לוי (במדבר טז, 10.) ג) בני עם אחד. אָחִיך העברי (דברים טו, 12). ד) ידיד. צר לי עליך אָחִי יהונתן (ש"ב א, 26). ה) שני דברים דומים. גם מתרפה במלאכתו אָח הוא לבעל משחית (משלי יח, 9). הנקבה שבמין נקראה אָחות. תור אֲחוֹת אבשלום (ש"ב יג, 14). אַחֲוָה, רגש של אח שאיש מרגיש אל רעהו. להפר את הָאַחֲוָה בין יהודה ובין ישראל (זכריה יא, 14).

כנענית: אח, אחת.

אש.: AḪATU,AḪU

אר.: אַח, אֲחָת.

סור.: אֲחָא, חָתָא.

ער.: אַחֿוּ, אֻחֿתֻּ.

שב.: אח, אחת.

געז: אַחַי, אַחַתַּ.

אוג.: אַחֿ – אח, אֻחי – אח קטן.

אֹחַ    🔗

ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אֹחִים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, 21). השם הזה נמצא רק פעם אחת במקרא, והתרגומים והמפרשים נחלקו בנוגע למשמעותו. “יונתן” מתרגם אוֹחִין, שהוא תרגום בלתי ברור, וחושבים שזוהי חיה מנהמת, או עוף מנהם, וסומכים בזה על העברית אח, נהֹם, צעֹק. גם השבעים תרגמוהו ככה, ᾔχου, עוף מנהם, וקרוב לו בגרמנית Uhu לילית, כוס. הווּלגטה מתרגמת Draco, מין נחש. הרס“ג תרגמו נְמִיָה. מן המפרשים רש”י כותב: לא ידעתי מה מין חיה הם; ובחצאי-לבנה: (אוחים לשון קוצים ודרדרים), שזהו באור דחוק מאד, אחרי שבכל הפסוק אין זכר לחוֹחים, ומדובר שם רק על חיות ושֵדים. האחרונים מתרגמים חולדה, אנקה, ובזה הם סומכים, כנראה, על האשורית Aḫu, תַּנִים. אבל נראה לי כי הפסוק הזה מתחלק לשני חלקים, חלק לעומת חלק:

ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אֹחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם הציים ובנות-היענה הם חיות (ראה את הערכים האלה) והם רובצים ושוכנים בחורבות; האֹחִים והשעירים (ראה את הערך שָׂעִיר) הם שדים הממלאים את הבתים ומרקדים בהם. והנה השם אֹח במשמעות של שדים ורוחות הוא שם עתיק הנמצא ברוב לשונות העמים. לפי וַדֶל נמצא בשומרית השם Ag או Aga שעניינו רוח השאול, רפא; לפי דעתי גם במצרית Akhu, Yaku (IH), רוחות האור, או ȜḪ, שמצאתי אני, שעניינו רוח. בלשונות האחרות מצאתי בסנסקריטית את השם Yaksha, רוח, רפא, שד. בפרסית Yaxa רוחות מזהירים המושלים בארץ, בעצים והמים. ביוונית Αἴαϰος, וממנה ברומית Aeacus, בנו של האלילים יופיטר ואירוֹפה שנתמנה לשופט בשאול. בגותית Aegis, רוחות התהום. ואפשר קרובים לו השמות Hexe, מכשפה, בגרמנית, ו-Hag, אשה זקנה, מכשפה באנגלית, שהחוקרים נלאו למצוא את מקורם. ביפּוֹנית Akki, שד, רוח. בפינית Henki, רוח.

ל^נט – L^NT    🔗

תולדותיו: (אַט), לְאַט>לָאֹט, לָאט; לוּט, לָט, לוֹט; לַהַט I; לְטָאָה; עֲלָטָה.

הוראתו: התגנב, התחמק, הלך בּהחבא. ממילא הוסבּה המשמעות לכיסוי ולהסתּתּרוּת. נראה לי כי המִלה אַט הנמצאת רק פעם במקרא: ויהלך אַט (מ"א כא, 27) היא מִלה משובּשת וכי הכּתיב הנכון של המִלה הזאת הוא לְאַט, בּאות ל‘, כּפי שהיא נמצאת בכל מקום במקרא. ממילא השימוש בּעברית החדישה של התּואַר אִטִי, אִטִית אינו צודק ונכון. לצורת אַט, בּלי ל’, במשמעות המקובלה, אין סמוכים לא בעברית ולא בשום לשון שמית אחרת. השורש הערבִי אַטַ שמיחסים לה, עניינו הוציא קול אנחה, ואין לו שום קשר אל המלה אַט; יש נותנים לה משמעות של הלך ובכֹה, כּמו בערבית, מן השם אִטִים, אבל גם זה רחוק. האות ל' היא איפוא שורשית במלה לְאַט, בּכל מקום שהיא נמצאת, ונגזרת היא מן השורש לָאֹט. עניינו של לְאַט היא הלֹך בּנחת, בנעימות. המושג הזה נובע מן המשמעות העקרית של היסוד – הלך בּהחבא, כּלומר בזהירות, לאַט-לאַט. מי השלֹח ההֹלכים לְאַט (ישעיה ח', 9). – כּפי האָמור לעיל הוסבה משמעות היסוד גם לכיסוי, כי המתחמק וההולך בּהחבא מתאמץ להתכּסות מעין רואים, וזהו עניינו של השורש לאֹט, כסה, עטה. האות א' בּשורש הזה, כּמו האותיות. ה' וו' בשורשים הבּאים, התבּטאו אַפִּית ומתאימות יפה לאות n הנמצאת בלשונות הלא-שמיות, לָאַט את פניו (ש"ב יט, 5). ממנו: לָאט, בהחבא, ותּבוא עליו בַּלָּאט (שופטים ד, 21). – קרוב לשורש הזה הוא השורש לוּט. ענינו גם כּן כַּסֵּה. וַיָּלֶט פניו באדרתּו (מ"א יט, 13). ממנו: לוֹט, מכסה, הַלּוֹט הַלּוֹט על כל העמים (ישעיה כה, 9). לָט, כּמו לָאט. דבּרו אל דוד בַּלָּט (ש"א יא, 22). – לַהַט I עניינו עשה דבר בּמסתרים, והוסב למעשה קסמים. לפעמים תבוא המלה הזאת בּלי האות ה‘. ויעשו כן חרטֻמי מצרים בְּלָטֵיהֶם (שמות ז, 22). וראה לי שגם השורש הארמי לָיֵט, קלל, נובע מן השורש הזה, משום שהמקלל מקלל על-פי-רוב בּלבּו, כלומר הוא מסתּיר את קללותיו. מו כן אפשר ששייך לשורש הזה גם היווני λἡτὴ, שָׁכֹח, כלומר רעיון נסתּר ונשכּח. – השם לְטָאָה, מין חומט, נגזר, כּנראה, מן השורש לאט או לוט, משום שהיא מסתּתּרת על-פי-רוב מעין רואים. וְהַלְטָאָה והחֹמט (ויקרא יא, 30). – באות ע’ מחזקת נקבע השם עֲלָטָה, חושך גדול המכסה ומסתּיר את היקום. בָּעֲלָטָה תוציא פניך תכסה (יחזקאל יב, 6).

אר.: לְטָא – קלל, הַלְטְתָא – לטאה.

ער.: לַאטַ – דבק אל.

שב.: לְטָתָא – לטאה.

טר (דר) – TR (DRA)    🔗

תולדותיו: אָטֹר; דָּהֹר, דַּהֲרָה, תִּדְהָר; דּוּר II, דּוֹר (דֹּר), דְּרוֹר I, דְּרוֹר II, דְּרוֹר III, תְּדִירָא (אר.); טוּר (אר.); עָטֹר, עֲטָרָה; תּוּר,

תּוֹר I, תּוֹר II, יְתוּר;

טֶרֶם. קרובים לו גָדֹר, כָּתֹר, טִירָה. במובן ידוע קרוב לו גם השורש דָרֹך ותולדותיו. ורחוק ממנו אִטֵּר.

הוראתו: נראה לי כי השרשים והשמות האלה, שגם בלשונות הלועזיות מייחדים להם יסודות שונים, נובעים בכל זאת כולם מיסוד אחד קדום שעניינו היה בראשונה: הקף, סבֹב. ברבות הימים הסתּעף היסוד לגוונים שונים, והוסבּה משמעותו לנסיעה, לריצה, לפְנִיָה וגו‘, כפי שיתבּאר במשך הדברים. היסוד הזה נפוץ מאד בכל הלשונות העתיקות והחדשות (מלבד באותן הלשונות החסרות אות ר' באלף-בית שלהן), בשלשת מושגיו: סבּוב, נסיעה וריצה, הואיל והדורות הקדמונים היו נודדים ממקום למקום כדי למצוא טרף לנפשותיהם ולנפש בני ביתם והיו סובבים את מרחבי הארץ לשם מטרה זו, והיסוד הזה השתּרש עמוק בלשונותיהם. – נתחיל מן השורש אָטֹר שעניינו קשֹר, או, יותר נכון, כפי עניינו בעברית, סָבֹב. האות א’ היא אות מחזקת לשם הגבּרת הפעולה, והיא מתאימה כמעט לאות A בתואר האנגלי around. ואל תֶּאְטַר עלי באר פיה (תהלים סט, 16), ז. א. סגֹר סביב.

דָּהֹר עניינו רוץ, ומוסב על מרוץ סוסים. המושג של ריצה נובע מן היסוד, כי דרכו של הרץ לסובב הנה והנה, וביחוד אם הוא נס מפני רודפו הוא מֵסֵב את פניו לאחוריו לראות אם כבר נצל מן הסכּנה. האות ה' היא אות מסייעת. וסוס דֹּהֵר ומרכּבה מרקדה (נחום ג, 2). ממנו: דְּהָרָה, מרוץ-של סוסים. מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אביריו (שופטים ה, 22). תִּדְהָר, מין עץ, שהתלבּטו החוקרים במשמעותו הנכונה, וחושבים כי זהו העץ הנקרא באנגלית Elm. בְּרוֹש תִּדְהָר ותאשור יחדו (ישעיה מא, 19). ונקרא ככה משום שהוא עץ קשה וקים. המושג של קיום נובע מן הוראת היסוד, כי אחד המושגים של היסוד הזה הוא זמן, (ראה להלן) ההולך ודוהר, נוקף תקופות ומתקיים לעד. – דּוּר II שענינו הקף, סבֹב, אינו במקרא כפועל, אבל נשארו ממנו השמות הבּאים: דּוֹר, תקופה בכלל, תקופת החיים של בני-האדם. דּוֹר הולך ודוֹר בא (קהלת א, 4). דּוֹרִי נסע מני ונגלה כאֹהל רעי (ישעיה לח, 12). דְּרוֹר I, חופש הניתן לאסיר לרוץ כאַוַת נפשו. לקרא לשבוים דְּרוֹר (ישעיה ס, 1). השם הזה השאל אחר-כך לחרות בכלל. וקראת דְּרוֹר בארץ (ויקרא כה, 10). דְּרוֹר II, מין צפור נודדת. כַּדְּרוֹר לעוף (משלי כו, 2). דְּרוֹר III השאל על המוֹר הנוטף מעצמו, בדרך חפשית, מפריו. מר-דְּרוֹר (שמות ל, 23). – המשמעות עברה לכל דבר עגול. דּוּר II, גל, גבעה. דּוּר העצמים (יחזקאל כד, 4). בארמית נקבע מן השורש דּור-תְּדִירָא, המשך, היום. בִּתְדִירָא (דניאל ו, 17). [עד כמה שאין לסמוך לפעמים על מלים בנות צליל דומה בלשונות השמיות ובלשונות הלא-שמיות וצריך להתחקות היטב על שרשיהן תוכיח המלה הבאה: התואר תָּדִיר אפשר להתרגם ברומית Diuturnus, שצליל אחד ומשמעות אחת להם. אבל התואר הרומי נגזר מן השם Dies, יום; כן התואר הצרפתי

Toujours, תדיר, מורכב מן Tout, כל, Jour, יום]. – קרוב לשם דּוּר העברי הוא השם טוּר, גבעה, הר, בארמית, הנמצא ממש בכתיב זה גם בלשונות העמים. מִטּוּרָא אתגזרת אבן (דניאל ב, 45). [לפי דעתי רחוק ממנו צוּר בעברית, כנגד דעת החוקרים]. – טוּר בעברית עניינו דבר המקיף. וטוּר סביב בהם (יחזקאל מו, 23). המושג עבר לשורה בכלל, מערכה שנערכה סביב. ארבּעה טוּרים אבן טוּר אֹדם פטדה וברקת הַטּוּר האחד (שמות כח, 17). – דומה לו בהוראתו השם תּוֹר II. נאוו לחייך בַּתּוֹרִים צוארך בחרוזים (שה"ש א, 10). המושג עבר לסבּוב הזמן, מה שקוראים באנגלית turn, turn of time. ובהגיע תֹּר נערה ונערה לבא אל המלך (אסתר ב, 11). השם תֹּר הזה אפשר בנקל לראות גם בשם האנגלי Turn וגם בשם המצרי TR, זמן, כלומר ובהגיע זמן נערה ונערה וגו‘. הפועל של השמות האלה הוא תּוּר, נסֹע. הארץ אשר תָּרוּ אֹתה (במדבר יג, 32). המושג עבר לחקירה שהיא סבּוב ותנועה בעולם המפשט. לדרוש וְלָתוּר בחכמה (קהלת א, 13). ממנו: יְתוּר, מקום המבוקר על-ידי הנוסע. יְתוּר ערים מרעהו (איוב לט, 28). [יש שנותנים לשורש הזה משמעות של ראיה, ומקשרים לו את השורש שׁוּר, ראֹה. אבל בכל הכתובים שבהם נמצא השורש הזה, כמו כן מן ההקשים בשאר הלשונות השמיות, נראה כי אין יסוד למשמעות זו כלל]. – תואר-הפועל טֶרֶם, ביחס לזמן, שהוראתו לפני, איננו בשום לשון שמית אחרת. לפי דעתי נובע הוא מן היסוד הזה. סובר אני כי הוא עבר לעברית ישר מן הלשון המצרית מן השם TR, זמן, ובודאי עתיק הוא בעברית. האות מ’ נתווספה כמוספית סופית רגילה בעברית. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בראשית ב, 5). – עָטֹר עניינו סבֹב. האות ע' היא אות מחזקת, כמו האות א' בשורש אטר. ושאול ואנשיו עֹטְרִים אל דוד ואל אנשיו לתפשם (ש"א כג, 26). ממנו: עֲטָרָה, נזר, המקיף את הראש. תשית לראשו עֲטֶרֶת פז (תהלים כא, 4). השם הזה הוליד את הפועל עָטֹר במובן של קשֹר עטרה. בעטרה שֶׁעִטְרָה לו אמו (ש"ש ג, 11).

אש.: DARÛ – נזר, DARÛ – נצח, DÛRU ­– חומה, ‏ DÂRÛ – של נצח,‏ DÛRÛ – נצח,

DA-RIŠ – לעולם, TÂRU – סבֹב אחורנית, TAIÂRU – שוּב.

אר.: דָּר – דוֹר, תְּדִירָא – תמידות, טוּר – הר, עֲטַר – עטֹר.

סור.: דַּדָּר, דֵּדָּר – תדהר, דָּר – דוֹר, טוּרָא – טוּר

ער.: אַטַרַ - עקֹם, כפף, אִ^⸤טַארֻ^⸤ – המקיף, טוּרֻ^⸤ – הר, דַהַרַ - התנפל, נצח, דַרדַארֻ^⸤ – תדהר, דַהרֻ^⸤ – זמן, עת ארוכה, דַורֻ – גלגל, דַרִירֻ^⸤ – סוס מהיר, תַּארַ – סובב, תַּורֻ^⸤ – איש הבינים, תַּארַהֻ^⸤ – תּוֹר, טַארַ – סבב, קרב, טַורֻ^⸤ – גבול.

געז: דָרֹ – דוֹר.

געז: דָרֹ – דוֹר.

אוג.: טר – גב, ראש.

אי II – A    🔗

מלת השלילה שנתרחבה מן אות א' שלילית. אי-נקי (איוב כד, 30). מלבד בעברית היא נמצאת גם בכנענית אי, באשורית AI, Ē, A, ובגעז היא משמשת כמלת-שלילה רגילה. בלשונות העמים היא מתבּטאת על-פי רוב באות a הצמודה לראש המלה.

נ (^נן) – N (M)    🔗

תולדותיו: אַיִּן, אִין; נוּא, תְּנוּאָה; מָאֹן, מָאֵן, מֵאֵן; מָנֹעַ.

הוראתו: נראה לי כי כל המלים האלה, בצורותיהן השונות, נובעות כולן מיסוד אחד שהוראתו היתה שלילה. היסוד הזה נפוץ מאד, כמעט בכל לשונות העולם, לא רק בלשונות השמיות והלשונות ההֹדו-האירופיות, ‏כפי שנראה להלן בהיקשים. נראה כי היסוד הראשון שהיה בפי הקדמונים לשלילה היה

הצליל “נ”, בלי תנועה, אפשר צליל טבעי, וההגה הזה התרחב אחרי כן, כפי שנראה להלן בהמשך הדברים. יתכן גם כן כי היסוד הראשון “נ” אחד הוא עם מלת השלילה השנית “לא” עפ“י הכלל של התחלפות למנ”ר. – יש אפילו יָדַיִים לדיעה שההברה “אִי” כביטוי של שלילה קדם בראשית התפּתּחות הלשון ל“אַין” בצורת תּנועת-יד, ואילו ההגה -נ נתווסף ברבות הימים לאותה מטרה כהגה-שפתיים. המלה “אין”, נראית כצליל טבעי. ובביתי אֵין לחם וְאֵין שמלה (ישעיה נ, 7). הצורה אִין הנמצאת רק פעם במקרא, – וְאִין יש פה (ש"א כא, 9) – היא, כנראה, טעות מטעם בעלי המסורה, וצ"ל וְאֵין; אבל גם הצורה אִין בחיריק יכולה להיות הצורה העיקרית, אחרי כי ההברה אי–, כפי שכתבנו למעלה, היא רק הברה מסייעת. – בשורש נוּא האותיות -וּא באות כאותיות מסייעות, כדי להקל את הבּטוי. עניינו של השורש הָפֵר, ז. א. עַכֵּב את זולתו לעשות דבר-מה, שהיא פעולה הגורמת לשלילה, nein sagen. ואם

הֵנִיא אביה אֹתה (במדבר ל, 9), ובא לפעמים עד כדי לשים את הדבר לאַל. הֵנִיא מחשבות עמים (תהלים לג, 10). ממנו: תְּנוּאָה, מחשך.וידעתם את תְּנוּאָתִי (במדבר יד, 34), כלומר תדעו את אי-הסכמתי. – שורת השרשים באות מ' מתבארת בשני אופנים: א) או שהאות מ' באה כמוספית תחילית לסמן הגברת הפעולה, ב) או שהיא באה תמורת האות נ‘, המתחלפת אתּה (ביונית וגם בסנסקריטית גם μή וגם νή עניינם לא) ותפקידה להכפיל את ההברה לשם הגברת הפעולה, ובאה באות מ’, ולא באות נ‘, כדי שלא להכביד בבטוי שתי אותיות שָווֹת. מָאֹן עניינו הסתּרב, ז. א. אמירת לא ואֵין למעשה או למחשבה. אם מָאֵן יְמָאַן אביה לתתה לו לאשה (שמות כב, 16). ממנו: מָאֵן, בינוני קל. ואם מָאֵן אתה לשלח (שמות ז, 27). מֵאֵן, תואר, אומר לֹא. הַמֵּאֲנִים לשמע את דברי (ירמיה יג, 10). – באות ע’ מוספית סופית לסמן תַּנְוִין נקבע השורש מָנֹעַ שעניינו לעכּב דבר אצלו ולבלי תת לזולתו. המשמעות הזאת של השורש מתאימה למשמעות השורש MN במצרית, Maneo ברומית ובלשונות אחרות שבהן עניינו הַשְׁאֵר, ז. א. עכּב אצלו. וְיִמְנָעֶנָּה בתוך חכו (איוב כ, 13), ז. א. ישארנה, ומזה חשֹך בכלל. מָנַעְתִּי מכם את הגשם (עמוס ד, 7).

מואבית: אן – אין.

אר.: אִין – אֵין, מְנַע – מנע.

ער.: מַנַעַ – מנע, נוּאַ – התקומם.

שב.: מנע – מאן.

אש.: IÂNU – אין, NAʼÛ – מאן, מנע.

סור.: אִין – אין, מֵאַן – מאן.

געז: מַנַנַ – מאן.

שב.: מע – מאן.

^נשׁ – (M)NŠ    🔗

תולדותיו: אִישׁ, אִשָּׁה, אֱנוֹשׁ, אָשׁשׁ.

הוראתו: הרבה דיו נשפכה על בּיאור המלים האלה ועל התאמצות החוקרים לקשרן יחד ולהמציא שורש אחד לכולן, או להפרידן ולמצוא שרשים שונים לכל אַחת מהן, כגון השרשים אוש או איש לשם איש, שעניינם, לפי דעתם, היה חזק; שורש אשש, כּוֹנן, לפועל התאושש; שורש אשש II לשם אנוש שעניינו היֹה לידיד; שורש אנש III לשם אשה שעניינו, לפי דעתם, היה רך. הטענות העיקריות של החוקרים בעלי הדיעה הזאת כנגד איגוד כל המלים האלה הן: מניין ההגה נ' בשמות אנוש ואנשים? איך מתבּארת השמטת ההגה י' בשם אשה? איך מתבּארת צורת אתּת ברוב לשונות השמיות? מאידך: איך מתבּארות שתּי צורות מיוחדות ליחיד ורבּים, איש ואנשים, ואפילו ביחיד שתּי צורות מיוחדות, איש ואנוש? נראה לי כי הבעיה הזאת מתיישבת באופן פשוט והגיוני. כל החוקרים שהתחבּטו בבעיות השמות האלה לא טרחו לחדור להתעמק ולחדור לתוך קדמוניות הלשון, בשעה שנקבעו הצלילים הראשונים בפי האדם הקדמון, יסודות, מלים סתם, בלי שרשים, ושפטו את המלים רק על-פי צורתן האחרונה, אחרי שעברו גלגולים שונים וכבר נקבעו בכתב והיו לקנין של דור תרבּותי; לא חדרו ולא שעו את לבם אל המבטא הנכון של האותיות השמיות, המבטא שהיה נהוג בשעה שהשבט השמי עוד היה בחתּוליו, ותחת זה אחזו במבטא המשחת של האותיות הנהוג בימינו אלה. עלינו לזכור כי השם המסמן אדם היה בודאי אחד השמות הראשונים, ואפשר השם הראשון, שנוצר בפי האדם הקדמון. נראה כי הצליל הראשון, או אחד הראשונים, היה נ‘, או מנ’, צליל אפי, בלי אם-קריאה, שאינו נעדר כמעט בלשון אחת שבפי אנשי העולם. יודעים אנחנו גם כן, כי לאותיות א‘, ה’, ו‘, י’, ע' ולפעמים אפילו לאות ח‘, היה צליל אפי, בבנות-גוון שונות. ביחוד היו נוהגים אנשי המזרח לבטא את אמות-הקריאה באופן אפּי, כפי שיעיד הַתַּנְוִין בפי הערבים אפילו בימינו אלה. נראה מזה, כי לכֵפֶל שתי אמות-הקריאה א’ וי' בודאי היה צליל אפי חזק שהגיע כמעט לאות נ' שלמה. מזה מוכח כי השמות אִישׁ ואִשָּׁה והפועל אָשׁשׁ היו מתבטאים בראשונה כמו אנש. אמנם צריך להניח כי הצורה הראשונה שנקבעה בלשון האדם הקדמון היה השם אֱנוֹש, בהוספת האות שׁ‘, אבל גם ההוספה הזאת באה במרוצת הזמן, אף-על-פי שהיא נמצאת גם בלשונות של עמים שונים. ההוספה הזאת נקבעה מתּוך טבע האדם לקשר את האות האפּית עם אות שריקית, והאות השריקית הזאת נהפכה אצל שבטים שמיים אחרים לאות ת’ המתחלפת עמה. הצורה אֱנוֹשׁ באה כמעט בכל השמות השמיות. הצורות אִישׁ ואִשָּׁה באו בתקופה מאוחרה בערך, בשעה שידעו כי לתנועות א' וי' יש צליל אפּי, ואנשי הכתב ראו אפוא צורך להשמיט את האות נ' העודפת. הכתיב או ההיגוי של השם אִשָּׁה בא בתקופה יותר מאוחרה בערך, כשהכּירו שדַיָה היתה לאות א' להספיק את האנפוף של היסוד. אמנם מובן כי מציאות השם הזה היתה בפי האדם הקדמון ביחד עם השם איש והשם הזה התבּטא גם כן נש, כפי שתעיד צורת הרבים נָשִׁים (ולא אִשׁוֹת). ואיך יבארו אלה שנותנים לשם אשה שורש מיוחד אנש II את חסרון האות נ' בשם אִשָּׁה? באחרונה ניתן לשם הזה מושג חדש – גבורה, היֹה לאיש, ממילא התאושש. גם בלשונות הלא-שמיות הצליל הראשון, הפרימיטיבי, היה N, ואחר כך NŠ כפי שיראה הקורא בהיקשים. אבל כנראה התרגל האדם הלא-שמי לבצר את הצליל האפּי בהוסיפו את האות M בראשיתו. הוספת האות M בשמות-עצם, אפשר לשם תמיים, היתה הרגל שכיח אצל אומות-העולם (גם בבבלית העתיקה רוב השמות היו מסתיימים באות מ'). ככה אנו רואים כי השם אֵם בא בלשונות לא-שמיות רבות באות M נוספת – Mama; שם-הגוף אֲנִי בא בלשונות רבות בצורת Man וגו'. מלבד זאת בולטת נטיה אצל העמים הלא-שמיים להכפיל את האות M. ככה נראה כי

מן היסוד ההֹדו-האירופי √M̅A̅, מדֹד, נקבע ביונית μιμέομαι, אני מחקה, μιμος, מחקה, שחקן; מן היסוד √Madh, למֹד, ביונית μέμυημαι, אני זוכר, ברומית Memini, אני זוכר, בעוד שלמחשבה אומרים ביונית רק μῆτις וברומית Mens; מן היסוד √Smar, בסנסקריטית Smri, אבל ברומית Memoria אזכּרה, וגו‘. [הערה. נדמה לי שהשם ההֹדו-האירופי Man, אדם, אינו נגזר, כפי הדעה המקובּלת, מן היסוד Man, חשֹב, משום שהשם הזה נמצא גם בלשונות רבות שאינן משתייכות לגזע ההֹדו-האירופי, ובלשונות ההן אין יסוד Man]. ובכן אם יש באמת הכרח לתת ליסוד הזה הוראה, אפשר לתת לו את ההוראה האחרונה: תוקף, עצמה, שעברה לאדנות, כי האיש החזק בימים הקדמונים היה גם לאדון העם או המשפחה. וחזקת והיית לְאִישׁ (מ"א ב, 2). אִישׁ מלחמה (שמות טו, 3). וככה גם בשפת התלמוד: אִישִׁי כהן גדול (יומא א' ז'), כלומר אדוני הכהן הגדול. ממנו הפועל הִתְאוֹשֵׁשׁ, היֹה לאישׁ, התחזק. זכרו זאת וְהִתְאוֹשָׁשׁוּ (ישעיה מו, 8). ממילא נקרא הבעל איש, שהוא היה אדון המשפחה לפי חוקי החברה של הימים ההם. אלימלך אִישׁ נעמי (רות א, 3). ובכלל כל זכר וגבר, ילוד אשה, ונפש האדם בכלל. קניתי אִישׁ (בראשית ד, 1). אם בהמה או אִישׁ (שמות יט, 13). אִישׁ אִישׁ אשר יקלל (ויקרא כ, 9). ככה גם אֶנוֹש. ואתה אֱנוֹש כערכי (תהלים נה, 14). אשביתה מֵאֱנוֹש זכרם (דברים לב, 26). בתקופה מאוחרה בערך, בשעה שמשמעות היסוד, גבורה, כבר השתּכחה מלב האדם, נקבע השם אשׁה לנקבה, כבת-זוגו של האיש. כי הרי ידוע שבתקופה הראשונה להתפתחות הלשון שם אחד שימש גם לזכר וגם לנקבה, ובראשונה לא היה שם מיוחד לאשה. איש וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז, 2). הרבוי לאיש – אֲנָשִׁים, לאשה – נָשִׁים. גם השם איש וגם השם אִשָּׁה מושאלים כמו-כן אל המספר אחד או אחת. ויאמרו אִישׁ אל אחיו (בראשית מב, 11). וְאִשָּׁה מאת רעותה (שמות יא, 2). מזה נוכל לראות את הקירבה של המלים האלה אל שם-המספר אחד שבלשונות הלא-שמיות: ביונית ἐις, בגרמנית Eins וגו’.

מלבד זאת נמצא את השמות איש ואשה בצלילים דומים גם בלשונות הבאות:

אסיה:

אמריקה:

כל – KL    🔗

תולדותיו: אָכֹל I, אֹכֶל, אָכְלָה, אֲכִילָה, מַאֲכָל, מַאֲכֶלֶת֔, מַאֲכֹלֶת, מַכֹּלֶת; יָכֹל;

כּוּל; כָּלֹא, כֶּלֶא, כְּלוּא, מִכְלָא I, מִכְלָאָה, כִּלְאַיִם; כָּלֹה I, כָּלָה, כָּלֶה, כִּלָּיוֹן, מִכְלָה II, תִּכְלָה, תַּכְלִית, כְּלִי; כָּלֹהII <כִּלְיָה; כָּלֹל I, כֹּל,

כָּלִיל, מִכְלוֹל, מַכְלוּל, מָכְלָל; כָּלֹל II

<כַּלָּה, כְּלוּלָה; קָלֹט, מִקְלָט, קָלוּט; שָׁכֹל,

שְׁכוּל, שָׁכוּל, שַׁכּוּל, שִׁכּוּלִים, מְשַׁכֶּלֶת. קרובים לו גַּל,

קָלָל, קָהֹל וגו'.

הוראתו: כל השרשים האלה הנראים לכאורה רחוקים כל כך איש מרעהו לפי משמעותם השונה, נובעים בכל זאת מיסוד אחד המכיל את כֻּלם. הוראת היסוד המאחד הזה – דבר שלם ומקיף מראש ועד סוף. לכאורה היה השורש אָכֹל צריך להיות השורש הדוגמתי של היסוד הזה, אחרי כי המושג של אכילה היה אחד המושגים הראשונים של האדם הקדמון שכִּנָה אותו במלה. אבל נראה לי כי השורש הזה אינו עתיק ביותר, אחרי שלא השתמר במדה מרובה, או, יותר נכון, לא השתּמר כלל, בלשונות הלא-שמיות. אפשר כי היה שורש משותּף אחד לכתחילה ונדחק אחר-כך מן השמוש, מכּח תנאים שונים, בכל הלשונות, או שהשורש אָכֹל נדחק על-ידי מלים אחרות, מכּח תנאים השונים הללו, ומסר את מקומו, בלשונות ההֹדו-האירופיות (וגם בלשונות השמיות – עיין עַד II, וסָעֹד) ליסוד AD הנמצא אפילו בחתִּית. על כל פנים נקח כשורש דוגמתי של היסוד הזה את המלה כֹּל שעניינה כענין היסוד – דבר מקיף ושלם. כֹּל הנשמה (תהלים קנ, 6) תבל כֻּלָּה (איוב לד, 13). בצרוף אות הידיעה הַכֹּל. הַכֹּל היה מן העפר וְהַכֹּל שב אל העפר (קהלת ג, 20). בשורש כָּלֹא האות א' היא אות מסייעת. עניינו של השורש סגֹר, מושג הנובע מתוך משמעות של היסוד – הקף דבר. היה כָלוּא בחצר המטרה (ירמיה לב, 2). ממילא עניינו של השורש גם מָנֹעַ, זאת אומרת סגֹר דבר מפני מבוקשו. וַיִּכָּלֵא הגשם מן השמים (בראשית ח, 2), ז. א. השמים נסגרו ולא הורידו את הגשם על הארץ. ממנו: כֶּלֶא, בית-האסורים. ואסרהו בית כֶּלֶא (מ"ב יז, 4). ככה גם כְּלוּא. ולא נתנו אֹתו בית הַכְּלוּא (ירמיה לז, 4). מִכְלָה I, מקום מוקף לצאן. גזר מִמִּכְלָה צאן (חבקוק ג, 17). ככה גם מִכְלָאָה. מִמִּכְלְאֹת צאן (תהלים עח, 70). כִּלְאַיִם, שני מינים שונים הכלואים יחד, או דבר הכולל שני מינים שונים. בהמתך לא תרבּיע כִּלְאַיִם, שדך לא תזרע כִּלְאַיִם ובגד כִּלְאַיִם שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, 19). אפשר כי שייך לשורה הזאת גם השם כִּילַי, קמצן העוצר בהונו ולא מעניקהו לזולתו. וּלְכִילַי לא יאמר עוד שוע (ישעיה לב, 5); אבל ראה גם את הערך המיוחד של השם הזה. – קרוב לשורש הזה הוא השורש קָלֹט, שעניינו אסֹף אל תוכו, סגֹר. האות ט' שבשורש הזה נמצאת גם בלשונות הלא-שמיות בצורת D או S. אפשר כי היא באה בכל הלשונות האלה לסמן תנועה או תנופה נוספת. השורש הזה אינו במקרא כפועל, אבל נשאר ממנו השם מִקְלָט, מקום מוקף וסגור הקולט אל תוכו את הנרדף. עיר מִקְלַט הרֹצח (יהושע כא, 13). אמנם הוא נמצא כפועל גם במקרא, אבל במובן מרוחק קצת מן המובן המקובל של השורש קָלֹט, ולכן יש שבּדו שורש קלֹט II. ושור ושה שרוע וְקָלוּט (ויקרא כב, 23), בהמה שאחד מאבריה קצר יותר מטבעו על שם שנקמט ונעצר בּגדולו; רואים אנו אפוא כי גם המשמעות הזאת נובעת ממשמעות העיקרית של היסוד וקרובה אל השורש כָּלֹא, מנע, עצר. – סמוך אל השרשים האלה גם השורש כּוּל, באות ו' אמצעית מסייעת. עניינו של השורש הזה בשאר הלשונות השמיות, – ארמית, סורית וערבית, – הוא מָדֹד, מושג שלכאורה רחוק הוא ממשמעות היסוד. אבל כשנתבונן נראה כי גם המשמעות הזאת נובעת ממנה, משום שבמדידה אנחנו צוברים סכום מסוים וכולאים בכלי, זאת אומרת אוצרים ומגבּילים. וכָל בשלִש עפר הארץ (ישעיה מ, 12). אולם על-פי רוב עניינו במקרא לא מדידה, אלא אִצּור בכלל. בארת נשברים אשר לא יָכִלּוּ המים (ירמיה ב, 13). השמים לא יְכַלְכְּלֻךָ (מ"א ח, 27), ז. א, לא יקלטו. לשורש הזה יש במקרא עוד שתי הוראות הנובעות מן הראשונה: א) האכל. והוא כִלְכֵּל את המלך (ש"ב יב, 33), מאכיל אותו וקוצב לחם חקו ומספיק לו בזה את כל צרכו, ומשום זה הכפלת ההברה כל כדי לסמן פעולה ההולכת ונישנת, וגם לשם הגדלה. ההוראה הזאת תוכיח לנו את קורבת השורש אָכֹל אל היסוד הזה. ב) סָבֹל. ונלאיתי כַלְכֵּל ולא אוכל (ירמיה כ, 9), ז. א. נלאיתי לסגור בתוכי את המעשים ולכלכל בהם את נפשי. – בשורה אחת עם השרשים האלה נמצא גם השורש כָּלֹל I שעניינו השלם, אָצֹר הכל אל תוכו, הגבל והָבא לידי גמר. בֹניך כָּלְלוּ יפיך (יחזקאל כז, 4), ז. א. השלימו את יפיך. ממנו: המלה כֹּל שהבאנו למעלה, כמו כן המלים הבאות: כָּלִיל, לגמרי, כל הדבר. בגד כְּלִיל תכלת (במדבר ד, 6), כולו תכלת. מִכְלוֹל, דבר הכליל ביפיו. לבֻשו מִכְלוֹל (יחזקאל כג, 12). [לפי דעת החכם הוּנַקֶר השם הזה שאול משוּמֵרית Lal + Mug, והוא מנתח את השם לשני חלקים: Mug, אריג, Lal, לבּש, ביחד לבוש של אריג]. מַכְלוּל, כמו מכלול. המה רֹכליך בְּמַכְלֻלִים (יחזקאל כז, 24). מִכְלָל, כלילת היופי. מצאן מִכְלַל יֹפי (תהלים נ, 2). – קרוב לו גם כָּלֹל II שאיננו במקרא כפועל, אבל השתּמרו ממנו שני שמות: כַּלָּה, שהוראתוֹ הראשונה של השם הזה היתה, כנראה, אשה צעירה הבּאה בברית הנשואים. יצא חתן מחדרו וְכַלָּה מחֻפתה (יואל ב, 16). שייכות השם הזה אל השורש מתבּארת באופנים שונים: יש מבארים אותו מן השם האשורי Kallȃtu, חדר הכלה הסגור, ובמובן זה קרוב השם אל השורש כּלֹא, סגֹר; יש סוברים כי עניינו שָמוּר לבעליו, כלומר האשה הצעירה שבאה בברית הנשואים היתה סגורה מפני כל אנשי השבט והיתה שמורה רק לחתנה – בעלה; ויש גוזרים את השם מן המושג של כֶּתֶר שיש לשם כְּלִיל בלשונות שמיות אחדות (ראה את ההיקשים), ז. א. זֵר המקיף את הראש ומגביל אותו, והכלה הלא היתה עדויה זר

ביום חתונתה. ומפני שלפי חיי המשפחה של האנשים הקדמונים היה החתן מביא את כלתו אל אוהל אביו ואמו והיא היתה גרה עמהם במדור אחד, נשארה עד עולם בעיניהם הכלה של בנם, ולכן נוצר המושג החדש: כַּלָּה ביחוסה אל הורי בעלה. היא וְכַלּוֹתֶיהָ (רות א, 6). מענין כי השם הזה השתמר אצל עמים לא-שמיים שונים ביחוסי משפחה שונים, כפי שיראה הקורא בהיקשים. עת דודים של הזוג הצעיר נקראה כְּלוּלָה. וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כְּלוּלוֹתָיִךְ (ירמיה ב', 2). – באות ה' מסייעת נקבע השורש כָּלֹה I, שעניינו ממש כמו כָּלֹל I, השלם, גָמֹר, ז. א. הגבּל. כד הקמח לא כָלָתָה (מ"א יז, 16). כָּלֶה הבית לכל דבריו (מ"א ו, 38). עניינו ממילא גם השמד והכרת, פעולה שיש בה משום גמירה עד תומה. וְכִלָּה הרעב את הארץ (בראשית מא, 30). אעלה מקרבך וְכִלִּיתִיךָ (שמות לג, 5). ממנו: כְּלִי, דבר המכיל ואוצר בתוֹכוֹ. כל כְּלִי אשר יעשה מלאכה בהם (ויקרא יא, 32). וכל דבר המשתמש לאיזו מלאכה או ענין נקרא כְלִי, כמו כְּלֵי שיר (עמוס ו, 5), כְּלֵי מלחמה (שופטים יח, 11), לא יהיה כְלִי גבר על אשה (דברים כב, 5). כָּלֶה שעניינו גם גמַר וגם השמדה. אעשה כָלֶה בכל הגוים (ירמיה מו, 28). כָּלֶה, תואר. ועיניך רֹאות וְכָלוֹת אליהם (דברים כח, 32), ז. א. העינים מביטות וצופות למרחוק עד כלות כח ראיתן. כִּלָּיוֹן, שענינו כמו כָּלָה וגם כמו כָּלֶה. כִּלָּיוֹן חרוץ שוטף צדקה (ישעיה י, 22). וְכִלְיוֹן עינים ודאבון נפש (דברים כה, 65). מִכְלָה II, כמו כָלִיל. מִכְלוֹת זהב (דה"ב ד, 21), ז. א. זהב טהור. ככה גם תִּכְלָה. לכל תִּכְלָה ראיתי קץ (תהלים קיט, 96). תַּכְלִית, קץ. ולכל תַּכְלִית הוא חוקר (איוב כח, 3). – השורש כָּלֹה II איננו במקרא כפועל, ובדוהו החוקרים כאָב לשם כְּלָיוֹת, שהתחבטו החוקרים במוצאו. נראה אמנם, כפי שכבר העירו רבים אחרים, שעניינו כלי, ז. א. כלי הגוף המכיל שני אבריו של החי, ובא במקרא תמיד ברבים על שם רבויים, כמו שגם בתורת הרפואה קוראים Vessels, כֵלִים, לגידי הגוף. ואת שתי הַכְּלָיוֹת ואת החלב אשר עליהן (ויקרא ד, 9). – בשורש אָכֹל האות א' באה כנראה כאות מחזקת, לסמן את פעולת ההשחתה שבאכילה. עניינו של השורש בלע מזון, כַלֵּה מזון, כמו שנם בלשונות העמים משתמשים בשורש consume, כלה, לאכילה. אבל גם בעברית יש לשורש הזה שתי משמעויות (משמעות שלישית – שרפה – נמצאת בערך אָח II): א) כלכל את הנפש. לא אָכַל לחם (ש"א כח, 20). ההוראה הזאת מוסבּה גם על מציאת הנאה מאיזה דבר, ולא דוקא אכילה. אֱכֹל את המגלה (יחזקאל ג, 1), ז. א. בלע את דבריה לשבעך. ב) בהשאלה ממש כמושג כָּלֹא, אבד. ארץ אֹכֶלֶת יושביה (במדבר יג, 32). ממנו: אֹכֶל, דבר הנאכל, אכילה. מכל הָאֹכֶל אשר יאכל (ויקרא יא, 34). לעת הָאֹכֶל (רות ב, 14). אָכְלָה, כמו אוכל. לכם יהיה לְאָכְלָה (בראשית א, 29). אֲכִילָה, פעולת האוכל. בכח האכילה (מ"א יט, 8). מַאֲכָל, אוכל, מזון. מכל מַאֲכָל אשר יאכל (בראשית ו, 21). מַאֲכֶלֶת, סכין, ונקראה כך משום שהיא מכַלה ומשחיתה. ויקח את הַמַּאֲכֶלֶת לשחט את בנו (בראשית כב, 10). מַאֲכֹלֶת, חומר להסקה. והיתה לשרפה מַאֲכֹלֶת אש (ישעיה ט, 4). – השורש יָכֹל שעניינו מצא בעצמו די כח לעשות איזה דבר, נובע, לפי דעתי, גם כן מן היסוד הזה. ראינו למעלה כי לשורש כּוּל יש גם המושג של סֹבֶל, כמו ביואל ב, 11: כי נורא יום יי ונורא מאד ומי יְכִילֶנוּ, כלומר ומי יסבול אותו, ומי יכול לו, ולמי יש די כח לכלכלו. האות י' שבשורש הזה באה כאן כאות מסייעת. לא יוכל להציל אתכם (מ"ב יח, 19). – בהוספת האות שׁ‘, בצורת שפעל מקוצר, נקבע השורש שָׁכֹל, שעניינו אַבֵּד את זרעו, קפח את בניו. האות שׁ’ באה כאן לסמן פעולה חזקה. למה אֶשְׁכַּל גם שניכם יום אחד (בראשית כז, 45). השורש השאל לאבוד וכליון התושבים מן הארץ. חיה רעה אעביר בארץ וְשִׁכְּלַתָּה (יחזקאל יד, 15). והוסב אפילו לצמחים, המוציאים פרי באוש. ולא תְשַׁכֵּל לכם הגפן (מלאכים ג, 11). ממנו השמות והתארים הבאים: שְׁכוּל, שם, עריריות. לא אשב אלמנה ולא אדע שְׁכוֹל (ישעיה מז, 8). שָכוּל, תואר, אובד פרי זרעו. ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שְׁכוּלָה וגלמודה (ישעיה מט, 21). שַׁכּוּל, תואר, כמו שָׁכֹל. וְשַׁכּוּלָה אין בהם (שפ"ש ו, 6). ותהיינה נשיהם שַׁכֻּלוֹת ואלמנות (ירמיה יח, 21). שִׁכּוּלִים, שם, עריריות. עוד יאמרו באזניך בני שִׁכֻּלָיִךְ (ישעיה מט, 20), כפירוש רשי “בנים שהיית שכולה מהם”. מְשַׁכֶּלֶת, שממה, כליון. רפאתי למַיִם האלה לא יהיה משם עוד מות וּמְשַׁכָּלֶת (מ"ב ב, 21). בלשונות השמיות האחרות האות שׁ' בשורש הזה נתחלפה, לפי הכלל, באות ת', ז. א. בנין תפעל. – בלשונות הגרמניות יש שתי מלים לסמן את המלה השמית כָּל. Whole, שָׁלֵם, שלום בגופו, הבאה בלשונות העתיקות בענף הלשונות האלה באות H, או K, וזה מראה בעליל כי מקבילה היא אל המלה

השמית; All, שלפי דעת החוקרים רחוקה היא מן הצורה הראשונה. אבל נראה לי כי הצורה הזאת, הנמצאת רק בלשונות הגרמניות, היתה בראשונה אחת עם הצורה הראשונה ובמרוצת הזמן נשמטו ממנה האותיות H או K.

כנענית: כלה – כלה, כל – כָּל, כלל – כלה.

אש.: AKÂLU – אכֹל, AKALU – אוכל, UKULTU – מאכל, ‏ AKÂLU – יכֹל, KÂLÛ – כלא, KALÛ – חדל, גמר, KÂLU – כּל, KALIŠ – כליל, KALÂLU – כלֹל I,,KALLATU KILALU – כולו, כלל (ביחס למשקל וערך), KILALAAN – סביב, KALLÂTU – חדר סגור של כלה, ŠAKLULU – שכלל.

אר.: אֲכַל – אכֹל, יְכִל – יכֹל, כְּהַל – יכֹל, כְּלַל – כלל I, כֹּל, כָּל – כל, אוּכְלָא – אוכל, כְּלָא – כלֹא, כלֹה, אַכְלֵיל – עטֹר, כְּלִילָא – עטרה, כַּלְתָא – כלֵה,

כּוּלְיָא, כּוֹלְיָא – כליות, כּוּל – מדֹד, שַׁכְלֵל – יפּה, תְּכַל –

שכל.

סור.: אֲכַל – אכל, אוּכְלָא – אוכל, כְּלָא – כלֹא, כּוּלְיָא – כליות, שַׁכְלֵל, כַּלֵל – עטֹר, כְּלִילָא – עטרה, כֹּל – כל, כַּלְתָא – כַּלָה, אֲכִיל ‏– מדֹד, תְּכָלָא – שכֹל.

ער.: אַכַּלַ – אכֹל, אֻכּלֻ^⸤ – אוכל, כַּאלַ – מדֹד, כַּלַאַ – הגן, כִּלאַנִ^⸤, כִּלַ – שניהם, כַּלַ – היה יגע, ‏אִכּלִיל – עטרה, כֻּל – כֹּל, כַּלַהֻ^⸤ – כַּלָה, קַלטֻ^⸤ – מקוה מים, קֻלַאטֻ^⸤ – קצר מאד.

געז: אַכִּלִ – אוכל, כַּלִאַ – כלא, מנע, כִּלִאִ – שנים, כַּלַלַ – עטֹר, אַכִּלֵלִ – כתר, תַּכִּלִלִ – עטור, חתונה, כֻּלִ – כל, אֶכֶּל – תבואה, מאכל, כְּהֶלַ – יכול, היה בעל יכולת, כֶּלְאֵי – שנים, כָּלְאֶ – אחר, כְּוֻלִת, כליה, אַכְלִל – כתר, תַכְּלִל - חתונה.

צופר: אַכּל – חתֹך, אָכל.

אוג.: אכל – אכל, כל – כל, כלאַת – השתים, כלי – כלֵה, כלל – כּל, שרוף, כלת – כַלָה.

במובן זה השורש כּלה קרוב אל השורש חלל.

הל (אל) – HL (EL)    🔗

תולדותיו: אָלֹה III, אַלְלַי; יָלּל, יְלֵל, יְלָלָה; הָלֹל II, הִלּוּל, הֻלָּל, הוֹלֵלָה, הוֹלֵלוּת, מַהֲלָל, תְּהִלָּה, תָּהֳלָה; לִילִית, צָהֹל I, מִצְהָלָה; צָלֹל I, צִלְצָל I, צִלְצָל II, צְלָצַל, צֶלְצְלִים, מְצִלָּה, מְצִלְתַּיִם.

הוראתו: עיקר הוראתו של היסוד הזה הוא קריאה בקול חזק, צריחה, בין אם הסבּה הגורמת לה היא יגון או שמחה, או בכלל קריאה של התרגשות. לאט-לאט נעשתה מחיצה בין קריאות הקול האלה, וקריאות

הקול מתוך שמחה קבלו את הצורה הַלל, וקריאות-הקול מתוך יגון קבלו את הצורות אָלה ויַלל. מזה נראה כי היסוד הקדום ביותר היה רק הצליל ל‘, והוא היה צליל טבעי; ממילא שלש האותיות הראשיות שבשרשים א’, ה' וי' הן אותיות מחזקות הבאות לסמן קריאה מתוך התרגשות ולהבדיל מן היסוד

הקדום ל‘, קריאה סתם. בשורש אָלה האות ה’ היא אות מסייעת. עניעו של השורש קונן. אֱלִי כבתולה חֹגרת שק (יואל א, 5). בהכפלת האות ל' בסוף השורש כדי לסמן פעולה מתמידה וממושכה, נתקבלה צורת אַלְלַי. אַללַי לי (מיכה ז, 1). – האות ל' משמשת למטרה זו גם בשורש יָלל שעניינו כמו אָלה. אספרה וְאֵילִילָה (מיכה א, 8). ממנו: השמות יְלֵל ויְלָלָה. ובתֹהו יְלֵל ישמון (דברים לב, 10). קול יְלְלַת הרֹעים (זכריה יא, 3). – הקריאה מתוך שמחה הוסבּה על המושג של שבח, לפאר ולרומם את זולתו, או להתפאר ולהתרומם. יְהַלֶּלְךָ זר ולא פיך (משלי כז, ז). אל יִתְהַלֵּל אדם בחכמתו (ירמיה ט, 22). ממנו: הִלּוּל, שם, שיר תודה. יהיה כל פריו קֹדש הִלּוּלִים (ויקרא יט, 22). הֻלָּל, תואר. העיר הַהֻלָּלָה (יחזקאל כו, 17). מַהֲלָל, שבח. מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מַהֲלָלוֹ (משלי כז, 21). תְּהִלָּה, כבוד ויקר, קול תודה. לישרים נאוה תְהִלָּה (תהלים לג, 1). תְּהִלָּה לדוד (תהלים קמה, 1). – נראה לי כי גם השם תָּהֳלָה, שעניינו דופי, עָוֶל, נובע מן השורש הזה. השם הזה נמצא רק פעם אחת במקרא. ובמלאכיו ישים תָּהֳלָה (איוב יד, 18). יודעים אנו את משמעותו של השם הזה גם מתוך ענין הכתוב וגם מתוך התרגומים. בעברית אין שורש לו. יש מיחסים אותו לערבית וַהַלַ, טעֹה, ויש לגעז תַּחַלַ, תעֹה, אבל נראה כי אין שום קשר הגיוני בין השם והשרשים האלה. ולכן יש גורסים פה תִּפְלָה. אף-על-פי שהגירסה הזאת מתקבלת על הלב, משום שהיא מתאימה אל הכלל של התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון (והאות ה' באה לפעמים תמורת האות ח'), בכל זאת נראה כי ישלנו פה עניין של אמונת הקדמונים שערבּבו שני מושנים הפוכים בשורש אחד, כדי לגעור בשטן ולהפחידו, כמו ברך, חסד, תאב וגו‘. – הקריאה הוסבּה כמו-כן לקריאה שבּאה סתם, לא מתוך יגון ולא מתּוך שמחה, ובצדק קראו לאיש הצועק משוגע. מְהוֹלָלַי בי נשבּעו (תהלים קב, 9). וַיִּתְהֹלֵּל בידם (ש"א בא, 14). ממנו: הוֹלֵלוּת, לצון. חכמה וְהוֹלֵלוּת וסכלות (קהלת ב, 12). הוֹלֵל, איש המתהלל בערמתו. אמרתי לַהוֹלֲלִים אל-תָּהֹלוּ (תהלים עה, 5). הבטוי הַלְלוּיֶה נתקבל על-ידי כל העמים שעברו לדת הנוצרית. – השם לילית נמצא רק פעם אחת במקרא: שם הרגיעה לִילִית (ישעיה לד, 14). רוב החוקרים מקשרים את השם הזה עם השם לַיְלָה ומפרשים אותו: שד נקבה המופיעה בלילה. אבל נראה כי הקשר עם השם לילה הוא רק מלאכותי, המוני; כמו-כן אינה ברורה משמעותו של השם, כי על כן מפרשים הראב“ע והרד”ק כי זהו העוף הנקרא ברומית Ulula (ראה להלן בהיקשים), צליל הדומה ללילית; כמו-כן עוף-לילה. אבל השם הרומי קשור אל השורש Ululare, צעֹק, צרֹח, שהוא אחד השרשים של היסוד הזה. בשומֵרית מצאתי את השם Lil, מדבר, ואפשר כוון פה הנביא לעוף השוכן במדבר, אבל הדבר הזה אינו ברור. – על-פי המשקל של שפעל מקוצר, הכולל בעברית גם את האות צ’, נקבעה בלשון שורה שלמה של פעלים ושמות. צָהֹל, באות ה' מסייעת, עניינו הרם קול חזק. השורש הזה קשור אל היסוד הנוכחי, כמו שהשורש צָהֹל II קשור אל השורש אָהֹל I והלל I, במובן של נוגה וזוהר. צַהֲלִי קולך (ישעיה י, 30). ממנו: מִצְהָלָה, קול עליזים. מקול מִצְהֲלוֹת אביריו (ירמיה ח, 16). – בכפילת האות ל' בסוף השורש לסמן פעולה מתמידה וממושכה, נתקבלה צורת צָלֹל I שעניינו נתֹן קול. צָלְלוּ שפתי (חבקוק ג, 16). ממנו: צִלְצָל I, נתינת קול. ארץ צִלְצַל כנפים (ישעיה יח, 1). צִלְצָל II, כידון לצוד דגים הנקרא כך משום הקול שהוא מוציא בהלמו על ראש הדג. צִלְצַל דגים (איוב מ, 31). צְלָצַל, ארבּה, הנקרא ככה על שם הזמזום שהוא מוציא. כל עצך ופרי אדמתך יירש הַצְּלָצַל (דברים כח, 42). צֶלְצְלִים, מין תוף או פח נחושת המשמיעים קול שאון. בְּצִלְצְלֵי שמע… בְּצִלְצְלֵי תרועה (תהלים קנ, 5). מְצִלָּה, פעמון. מְצִלּוֹת הסוס (זכריה יד, 20). מְצִלְתַּיִם, תוף, או פחי נחושת. ובתפים וּבִמְצְלְתַּיִם ובחצצרות (דה"א יג, 6).

אש.: ALÂLU רנן מתוך שמחה,‏ LILÎTU – מין שד, ṢARAṢARU – מין ארבה, ELELU – רנן מתוך שמחה.

אר.: אֲלָא – קונן, הִילוּלָא – שיר כלולות, צֶלְצְלִין – צלצלים.

סור.: אֲלָא – קונן, הַלֵּל – הלל, לִילִיתָא – מין שד, צְהַל – צהֹל, צַל – צלֹל, צַרְצוּרָא, צִיצְרָא – מין ארבה.

ער.: אַלַ – אללי, הַלַ – צעֹק, צַהַלַ – צהֹל, תַהלַילֻ^⸤ – קריאת נוסח קדוש, צַלַ, צַלצַלַ – צלל, צַרצַרֻ^⸤ – מין ארבה,

געז: אַלַי – אללי, תַּחָֿהַלַ – בקש.

אוג.: מצלתמ – מצלתם.

אל^נ – IL^N    🔗

תולדותיו: אֵלֶּה, אִלֵּךְ (אר.), אַלְמֹנִי.

הוראתו: מלת-הגוף אֵלֶּה, שהיא צורת רבים של זה וזאת, באה באשורית-בבלית גם ליחיד וליחידה. מזה מוכח כי מלבד מלת-הגוף הרומזת (זֶה – זֹאת) היתה בימים הקדמונים גם מלת-גוף רוֹמזֶת שניה - אֵלֶּה. ברבות הימים התייחדה המלה זֶה (זֹאת) בעברית ליחיד וליחידה, ואָפסה ברבים, והמלה השניה אֵלֶּה התייחדה לרבּים ולרבּות ואפסה ביחיד וביחידה. (בלשונות שמיות אחדות יש הבדל במלה זו לזכר ולנקבה). בעברית, כמו בשאר הלשונות השמיות, המלה אֵלֶּה רומות על דברים הקרובים במקום לגוף הראשון. האנשים הָאֵלֶּה (בראשית לד, 21). אבל יש שהיא משמשת גם לדברים הרחוקים מגוף הראשון, ובזה היא מתאימה למלה הרומית Ille, ההוא, ההיא, ההם, ההן. אֵלֶּה יעמדו לברך את העם… וְאֵלֶּה יעמדו על הקללה (דברים כז, 13–12). הנה אלה מרחוק יבֹאו והנה אֵלֶּה מצפון ומים וְאֵלֶּה מארץ סינים (ישעיה מט, 12). – בארמית של המקרא: אִלֵּךְ. גבריא אִלֵּךְ (דניאל ג, 14). – נראה לי כי גם בעברית המלה אֵלֶּה שִמשה בראשונה גם ליחיד, והיא השתּמרה במלה אַלְמֹנִי, שענינה האיש הידוע, ההוא. המושג הזה מרמז גם על אחר, האיש האחר, ובזה קרוב היסוד השמי אל היסוד ההֹדו-האירופי √A̅L̅, אחר. האות מ‘, באה, לפי דעתי, כתמיים חזק, תמורת אם-הקריאה ה’, וההברה -נִ' היא מוספית סופית רגילה בעברית. אל מקום פלֹני אַלְמֹנִי (ש"א כא, 3).

כנענית: אל.

פּוּנית חדשה: אלא.

אש.: ULLU – זה, ULLATU – זאת, ULLUTU – אלה (זכרים), ULLĀTU – אלה (נקבות).

אר.: אֵלִּךְ, אִלֵּין, אֵלֶּה.

ער.: אוּלַי, אוּלַאכַּ.

אמהרית: אֶלֹם, אֶלִ – זכר, אֶלַן, אֶלַ – נקבה.

מהרי: לְיָם – זכר, לִיִ – נקבה,

סור.: אַיְלֵין, הָלֵין, הָלֵיךְ.

געז: אֶלוּ – זכר, אֶלַ – נקבה, אִלִכִּי

מכ (מצ) ד – MG (T)    🔗

תולדותיו: אַמִּיץ >אָמֹץ, אֹמֶץ, אַמְצָה, אָמֹץ (תואר), מַאֲמָץ; מְאֹד; מֵאָה; מָג; עָמֹק, עָמֵק, עַמֶק, עֹמֶק, עָמֹק (תואר), מַעֲמָק; סָמֹךְ; תָּמֹךְ.

הוראתו: היֹה גדול. היסוד הזה מתאים בדיוק אל היסודות √Magh, √Mak, הנמצאים בלשונות ההֹדו-האירופיות בצורות שוֹנוֹת, החל באות חזקה K וסיים באותיות שריקיות S ו-KH, כמו בלשונות השמיות. כפי שנראה להלן בהקשים היסוד הזה איננו מיוחד רק ללשונות השמיות וההֹדו-האירופיות בלבד, כי-אם נפוץ הוא כמעט בכל לשונות העולם. – בשורש אָמֹץ האות א' היא אות מסייעת. עניינו כהוראת היסוד: היֹה גדול וחזק. אִמַּצְתִּיךָ אף עזרתיך (ישעיה מא, 10). ממנו: אַמְצָה, כח. אַמְצָה לי יֹשבי ירושלים (זכריה יב, 5). ככה גם מַאֲמָץ, כח, גבורה. מַאֲמַצֵי כח (איוב לו, 19). וכה גם אֹמֶץ. וטהר ידים יוסיף אֹמֶץ (איוב יז, 9). אַמִּיץ, תואר. ויהי הקשר אַמִּיץ (ש"ב טז, 12). אָמֹץ, כמו אַמִיץ. התואר הזה נמצא פעמַים במקרא: סוסים בּרֻדים אֲמֻצִים (זכריה ו, 3); וְהָאֲמֻצִים יצאו (זכריה ו, 7). יש מתרגמים אותו אפורים (ככה יונתן, השבעים והתרגום הרומי בפסוק השני, ואילו בפסוק הראשון – חזקים), בהקבילם, כנראה, אל התואר הדומה לו בצליל חֲמֻצִים. אבל נראה כי עניינו מין צבע עז מאד, אפשר אָדֹם, הנקרא ככה משום גוונו העז. ואפשר כי המלה מסורסת, ובאמת צ"ל חמוץ, אבל חמוץ הוא אדֹם ולא אפורי. – החוקרים התאמצו לבדות מלבם שורש אוּד, כדי לגזור ממנו את המלה מְאֹד. אבל אם נשוה את המלה הזאת עם המלה Mahad בסנסקריטית ועם היקשים מרוב לשונות העולם, נראה כי גם המלה הזאת שייכת אל היסוד הזה. (סובר אני כי שגו החוקרים המתאמצים למור את השם הגרמני Mut ואת השם האנגלי mood, הלך-נפש, מיסוד √Man, חשׁב, שהוא מאמץ דחוק מאד). גם המלה האשורית Maʼadu, הרבה, שגוזרים אותו משורש UD, אינו מוכיח כלום, כי הלא אפשר שגם באשורית היו שני שרשים מיוחדים, UD ו-Mad, כפי שנראה בשבאית ובמעוּנית, כי מְאֹד הוא שורש בפני עצמו שהוראתו הוֹסֵף. מְאֹד עניינו אפוא גדול הרבה. והמים גברו מְאֹד מְאֹד (בראשית ז, 19). כשם-עצם משמעותו תוקף ואומץ. ואהבת… ובכל מְאֹדֶךָ (דברים ו, 5). – מֵאָה, שם-המספר, 100, עניינו גם כן הרבה מאד, כמו שראינו במספרים עשר, אלף ורבּוא. זה מראה על מצב ההתפתחות של השבטים השמיים הקדמונים בשעה שקבעו את המספר הזה שחשבוהו למספר עצום מאד. מֵאָה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (בראשית כג, 1). ממנו: מָאתַיִם, שתי מאות, שנקבע מן מֵאוֹת בהשמטת האות ו' ובהוספת ההברה -יִם לסמן מספר זוגי. חמשים וּמָאתַיִם (שמות ל, 23). – מָג, מכשף, כלומר איש שיש לו כח ואומץ ומושל בכחות הטבע. רב-מָג (ירמיה לט, 3). השם הזה עבר ללשונות אירופה במשמעות של כשוף, Magic, שממנו Magician, מכשף, מָג, באנגלית. במקרא נמצא השם ביחס לשרים וחוזים בכוכבים בבליים, אבל בשם הזה היו נודעים גם בפרס ובמדי, ולכן חשבו

החוקרים כי מוצאו מאשורית. אולם כפי שנראה מן ההיקשים שם משותף הוא לכל הלשונות, שם הנובע משורש ויסוד המשותפים גם הם לכל לשונות העולם. – בשורש עָמֹק האות ע' נראית כאות מסייעת. עניינו היֹה שפל. הקשר שבין השורש הזה ובין היסוד נראה גם מאשורית וגם מיונית. באשורית Emûku, כח, תוקף; ביונית μαϰϱὸς, עמֹק, עניינו גם גדול, כלומר מי שיש לו כח. כי המושגים של גובה ושפלות נובעים ממשמעות אחת אנו רואים גם ברומית, שבה altus עניינו גם גבוה וגם שפל. משום שהמושג העיקרי של היסוד הוא הגודל, ההשתקעות, אם למעלה ואם למטה. מה גדלו מעשיך יי מאד עָמְקוּ מחשבֹתיך (תהלים צב, 6). ממנו: עֵמֶק, ארץ שפלה. וַעֲמָקִים יעטפו בר (תהלים סה, 14). עֹמֶק, מקום שפל. שמים לרום וארץ לָעֹמֶק (משלי כה, 3). עָמֵק, תואר, שפל. עם עִמְקֵי שפל משמוע (ישעיה לג, 19). ככה גם עָמֹק. ומראה הנגע עָמֹק מעור בשרו (ויקרא יג, 3). מַעֲמָק, כמו עֵמֶק. שיר המעלות, מִמַּעֲמַקִּים קראתיך יי (תהלים קל, 10). – בהוספת האותיות ס' ות' המתחלפות באות שׁ', הבאה על-פי רוב כּתחילית לסמן פעולה הניכּרת לעין, נקבעו בצורות ספעל ותפעל מקוצרים השרשים סָמֹךְ ותָמֹךְ, שמשמעות שניהם היא – חַזֵק. השורש הראשון, סָמֹךְ, נקבע, כנראה, לפי טעם המבטא העברי, והשני, תָּמֹךְ – בהשפעת הארמית, או בחלקים הצפוניים שבארץ. עיקר משמעותו של סָמֹךְ, כאמור, היא חַזֵק. סוֹמֵך יי לכל הנֹפלים (תהלים קמה, 14). מן המשמעות הזאת נבעה משמעות חדשה – הִשָׁעֵן, כלומר התחזק על-ידי אחיזה בדבר. וְסָמַךְ את ידו על ראש קרכנו (ויקרא ג, 8). ממנו בספרות המאוחרה השם סְמִיכָה, הנחת היד על ראש תלמיד כדי לתת לו חֹזק ותוקף כמורה-דין בישראל. המשמעות הזאת הולידה משמעות חדשה – היֹה קרוב אצל, נָגֹע, הנמצאת על-פי רוב בספרות המאוחרה, אבל גם במקרא. עלי סָמְכָה חמתך (תהלים פח, 8). המשמעות הזאת נובעת מתוך המושג של משיכה, כי בהשענו איש על אחיו הוא נעשה סמוך לו. – תָּמֹךְ עניינו כמו סָמֹךְ. כפי האמור, נקבע השורש הזה בהשפעת הארמית, או בחבל-ארץ הצפוני של ארץ-ישראל, אעפ"י ששני השרשים האלה, גם סָמֹךְ וגם תָּמֹךְ, נמצאים בארמית. יש לשער אפוא, כי השורש סָמֹךְ נקבע בראשונה במערב והשורש תָּמֹךְ בצפון, ובמרוצת הזמן חדר השורש סְמַךְ אל תוך הארמית כשורש שאול. תְּמַכְתִּיךָ בימין צדקי (ישעיה מא, 10). עניינו גם כן הִשָׁעֵן, כמו בשורש סָמֹךְ. ואהרן וחור תָּמְכוּ בידיו (שמות יז, 12). בספרות מאוחרה נקבע ממנו השם תִּמִיכָה, חִזוק.

כנענית: מאת – מאה, מאתם – מאתים, סמך, תמך,

אש.: MAʼÂDU – הוסף, הרבּה, MAʼADIS – בשפע, MUʼUDU– שפע, ME – מאה.

(בכתבות ‏ תל-אל-עמרנא AT – MÊ),

MAḪḪ – מכשף, EMÛKU – תוקף, חזוק, IMIḲU – היֹה עמוק,IMUḲU – עומק, כח, צבא, NIMIḲU – חכמה, IMḲU – חכם, TAMAḪU – אחֹז, תפש.

אר.: מְאָה – מאה, סְמַךְ, סְמִיכָה, תְּמַךְ.

סור.: מְאָא – מאה, סְמַךְ.

אוג.: מאִד – הרבה מאד; מאִת – מאה, עמק – עֵמק.

ער.: מַאַדַ – החל לצמוח; היֹה גדול, מָאיַת – מאה, עַמְקַ, סַמַכַּ – התרומם.

געז: מֹאֶתִּ – מאה, עַמַקַ – היֹה עמוק, אַסִמַכִּ – גרֹם להשען.

שב.: מאד – הוסף, מאת, מאתם – מאה.

אמהרית: תַּמַכַ – היֹה חולני.

מעונית: מאד הוסיף.

ת"ע: מאד – הוסיף.

נן (הן) – N (HN)    🔗

תולדותיו: (מ)אַיִן II, אָן, אָנָה (אָנְה); הֵנָה II, הֵן I, הִנֵּה; נָא, אָנָא.

הוראתו: נראה לי שאפשר לקשר את כל המלים האלה יחד ולתת להן הוראה עיקרית אחת, הלא היא צליל טבעי שיצא מפי האדם הקדמון על-פי רוב לשם שאלה בשעת מבוכה; הצליל הזה עבר במרוצת הזמן גלגולי-משמעויות שונות, נתווספה לו אות ה' (H) גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות, והוראתו קבלה גוונים שונים; המושג עבר משאלה לבקשה ולחיוב והחל לסמן קביעת-מקום בכלל בין בשאלה ובין בחיוב. אתאמץ להסביר את המלים בסדר שנמנו למעלה. החוקרים חושבים כי המלה אַיִן II נגזרה מתואר-הפועל אֵי, אַיֵּה, אבל ההשערה הזאת אינה מתאמתת, אחרי שהאות י' שהיא שרשית במלה הזאת חסרה בערבית מִן, מאַין, וגם בעברית אָן, שלפי דעת החוקרים נגזרה גם היא מתואר-הפועל אַיֵּה. המלה אַיִן מסמנת מקום. על-פי רוב היא באה ביחד עם האות מ' לסמן ראשית התנועה, ז. א. הנקודה הראשונה שממנה התחיל האיש לנוע. מֵאַיִּן תבואו (שופטים יז, 9). וככה גם מֵאָן. מֵאָן גחזי (מ"ב ה, 25). המלה האחרונה באה גם בלי האות מ' וגם היא מסמנת מקום, אבל סוף התנועה ז. א. הנקודה שהאיש הולך אליה. אָן הלכתם (ש"א י, 14). המלה הזאת התרחבה באות ה' לשם שטף. לא ידעתי אָנָה הלכו. כל המלים האלה מסמנות שאלה. המושג עבר לחיוב. והלכת אָנֶה וְאָנָה (מ"ב ב, 42) – סוף התנועה. במובן הזה אחת היא המלה אָנָה עם המלה הֵנָּה. אחת הֵנָּה ואחת הֵנָּה (מ"ב ד, 35). ויהי עבדך עשה הֵנָּה וָהֵנָּה (מ"א כ, 40). בלי האות ה' הסופית – הֵן, רְאֵה, ז. א. כמו שמשתמשים באנגלית ובגרמנית nun hier, now here, וגם פה מסמנת מקום, כמו הִנֵּה הבאה אחריה, אף על-פי שבמרוצת הזמן, או אפילו בראשונה, שמשה לא רק ביחס למקום, כי-אם גם ביחס לזמן וביחסים שונים אחרים. הֶן עם לבדד ישׁכֹּן (במדבר סט, 9). וְהֵן לא יאמינו לי (שמות ד, 1). ככה גם הִנֵּה. הִנֵּה האש והעצים (בראשית כב, 7). הִנֵּה הוא (בראשית כ, 16). המושג עבר לבקשה, כמו בלשונות הסלביות HУ. המושג עבר אפוא מיחס המקום ליחס הזמן, וככה נקבעה המלה נָא, המתּורגמת באנגלית Now, שהיא כמו HУ בסלבית. שא נָא עיניך (בראשית יג, 14). בהוספת האות א' נקבעה הצורה אָנָה, גם כן לשם בקשה. אָנָא ה' מלטה נפשי (תהלים קטז, 9). בעוד שהצורה נָא באה באמצע הפסוק, או בסופו, הצורה אָנָא באה רק בראשיתו.

אש.: INA – בּ- (ראה בלשונות ההֹדו-האירופיות), AINU, AINA – איה? ANA – אל, אצל.

אר.: אַן, הָן – הנֵה, הִן, הַן, אָהֵן, אָן.

סור.: אֵין – הן, הנה; נִי, נָא – נא.

ער.: אִננַ – הן, אַינַ – איה?, מַן – מאין, הַנַא, הַנַא, הֻנַא – הנה.

געז: אֶנתַּ – בּ-, נַ- – הנה, נִי – נָא, נַאַאַ – הנה, ראה (רק בצווי).

אוּג: הם – הנה, אכן, אך, הנ – הן, הרי, אַך.

אנ II – AN    🔗

תולדותיו: אָנֹה II, אֲנִיָּה, תַּאֲנֵיָּה; אָנֹן.

הוראתו: בכֹה, ילל; יגון ואבל. בשורש אָנֹה האות ה‘, כרגיל, היא אות מסייעת. וְאָנוּ הדיגים (ישעיה יט, 8). ממנו השמות: אֲנִיָּה, תַּאֲנִיָּה, יגון, יללה. תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (ישעיה כט, 2). – באות נ’ כפולה, המראה על פעולה מתמידה, ההולכת וחוזרת, נקבע השורש אָנֹן, רגֹן, היֹה לו תרעומת. מה יִתְאוֹנֵן אדם חי (איכה ג, 29),

אש.: ENÊNU, ENNÎNU – אנחה.

אר.: אֲנַן – אנֹן.

ער.: אנ – אנן.

אוג.: אֻנ – אבל, אני – תאניה.

[הערה: לפי דעת החוקרים השורשים בצרפתית ובאנגלית נגזרים מרומית IN ODIO, בשנאה. הדיעה הזאת אינה מתקבלת על הדעת גם מפאת השינוי בהוראה וגם מפאת השמטת האות D בכל הלשונות הרומניות (גם באיטלקית ובספרדית) ובאנגלית. ולמה הגיזרה הדחוקה הזאת אם השורש נמצא גם ביונית וגם בלשונות הסלביות?]

^נק – NG    🔗

תולדותיו: אָנֹחַ, אֲנָחָה; אָנֹק, אֲנָקָה I, אֲנָקָה II; חָנֹק, מַחֲנָק; נָאֹק, נְאָקָה; נָהֹג II; נָהֹק; עוּק, עָקָה, מוּעָקָה, מַעֲקֶה; עָנֹק, עֲנָק I, עֲנָק II; צוּק I, צוֹק, צוּקָה, מוּצַק, מוּצָקָה, מָצוֹק, מְצוּקָה. קרובים לו אָנֹה, חנך, חכה וגו'.

הוראתו: לחֹץ, עשֹה צר. השורש הדוגמתי של היסוד הזה הוא עוּק שהיו בודאי מבטאים אותו בימים הקדמונים בקֵרוב לצליל ע^נק. הנה אנכי מֵעִיק תחתיכם כאשר תָּעִיק העגלה המלאה לה אמיר (עמוס ב, 13). ממנו השמות: עָקָה, לחץ. עָקַת רשע (תהלים נה, 4). מוּעָקָה, כמו עקה. שמת מוּעָקָה במתנינו (תהלים סו, 11). מַעֲקֶה, גזוזטרה, שנקרא כך משום שנשען על גג הבית ולוחץ אותו. ועשית מַעֲקֶה לגנך (דברים כב, 18). – סמוך לשורש הזה הוא השורש עָנֹק, שבו התרחב הצליל האפי של האות ע' לאות נ' שלמה. האות ע' אמנם השתּמרה בו, אפשר כאות מסייעת ואפשר משום ההֶרגל. הוראתו גם כן לחֹץ. עֲנָקַתְמוֹ גאוה (תהלים עג, 6), כלומר הגאוה תסובבם ותלחצם. המושג השאל לנתינה ביד רחבה, לפזרנות, כאילו הנותן המפציר בלוקח מעיק עליו במתנת ידו, משים בכפו ולוחצה. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לו מצאנך מגרנך ומיקבך (דברים טו, טו, 14). השורש הזה הוליד את השם עֲנָק בשני מושגיו: עֲנָק, עדי, תכשיט, שהרון, הלוחץ את הצואר. כי עניינו של השם הזה היה בראשונה צואר, ממש כמו neck באגלית, נראה מערבית עֻנקַ^נ, עֻנֻקֻ^נ, צואר. המושג עבר לשהרון, כמו בארמית, סורית וגעז. באחד עֲנָק מצוארֹניך (שה"ש ד, 9). עניינו גם כן איש גבוה מאד, אשר בצעדו נראה כאילו מעיק ולוחץ כל דבר סביביו, או משום צוארו הארוך. עם גדול ורב ורם כָּעֲנָקִים (דברים ב, 10). – קרוב לשרשים האלה הוא השורש חָנֹק, לחץ והָצר, והפעולה נשאלה על-פי רוב לצואר. האות ע' התחלפה פה באות ח‘, כמו חוּש – עוּש, סרח – שׂרֹע וגו’. וּמְחַנֵּק ללבאֹתיו (נחום ב, 13). ממנו: מַחֲנָק, מיתה על-ידי חנק. ותבחר מַחֲנַק נפשי (איוב ז, 15). בלשון חז"ל נקבעו ממנו השמות: חֶנֶק וחֲנִיקָה. – שאר השרשים של היסוד הזה: אָנֹחַ, אָנֹק, נָאֹק ונָהֹק השאלו להוצאת הקול על-ידי לחיצת הצואר. בנידון זה קרובים הם אל היסוד אג – √A̅G̅ (ראה שם). השורש אָנֹחַ, המקביל לגָנֹחַ, בארמית, עניינו הִתְיַפֵּחַ. וַיֵּאָנְחוּ בני ישראל מן העבודה (שמות ב, 23). ממנו: אֲנָחָה, שם, גניחה. יגעתּי בּאנחתי (ירמיה מה, 3). בשורש הזה, שהוקבע בלשון השמית המאוחדת, כנראה, בתקופה יותר מאוחרה מן השורש עוּק (אף-על-פי שנמצא גם באשורית), האותיות האַפּיות עו – קבלו צורת נ' בולטת – אנ- – והאות ח' תפסה את מקומה של האות ק', הקרובה אליה בצליל והמתחלפת עמה

עפ“י הכלל של אותיות גחכ”ק. – קרוב אל השורש הזה אָנֹק, שהוראתו נתֹן קול מתוך מכאוב ‏ ולחץ פנימי.‏ הנאנחים וְהַנֶּאֱנָקִים (יחזקאל ט, 4). ממנו השם אֲנָקָה בשני מושגיו: א) צריחת שבר. בכי וַאֲנָקָה (מלאכי ב, 13). ב) אֲנָקָה, מין שרץ, הנקראה כך על שם צריחתה, הנשמעת כאנקה. וְהָאֲנָקָה והכוח והלטאה (ויקרא יא, 30). – נָאֹק הוא כמו אָנֹחַ, וכנראה נקבע בתקופה מאוחרה ממנו. האות א' פה היא אות מסייעת. יְנָאֵק נאקות חלל (יחזקאל ל, 24). ממנו: נְאָקָה, צריחת שבר. מִנַּאֲקָתָם מפני לֹחציהם ודֹחקיהם (שופטים ב, 18). – ככה גם נָהֹג II, באות ה' מסייעת. ואמהֹתיה מְנַהְגוֹת כקול יונים (נחום ב, 8). ככה גם נָהֹק. הֲיִנְהֲק פרא עלי דשא (איוב ו, 5). – האות ע' התחלפה באות צ' המתחלפת עמה, כמו: רבע – רבק, צאן – עאן וגו‘. השורש הזה, בכתיב צ’ תַּחַת האות ע', נמצא בצורה זו גם בלשונות העמים. עניינו כמו עוּק, לחץ. הֱצִיקַתְנִי רוח בטני (איוב לב, 18). ממנו: צוֹק, לחץ. וּבְצוֹק העתים (דניאל ט, 25). [אחרים גורסים פה בְּקֵץ]. ככה גם צוּקָה. בּבֹא עליכם צרה וּמְצוּקָה (משלי א, 27). מוּצַק, או מוּצָק, גם כן לחץ. רֹחב מים בְּמוּצָק (עמוס לז, 10), כלומר בקפאון, שהוא לחץ חלקי המים זה בזה. ככה גם מָצוֹק. צר וּמָצוֹק מצאוני (תהלים קיט, 143). וככה גם מְצוּקָה. יום צרה ומְצוּקָה (צפניה א, 15).

אש.: ANÂHU – קמל, AN̮HUTU – כמישה, INḪU – גניחה, ḪANÂQU – חנק.

אר.: אִנַח – אנח, אָנָק – אנק, אַנַּקְתָא – אנקה I, אֶנְקתָא – אנקה II, גְנַח, חנק, נְּאק, נָהק, נהיקה; עיק, עָק – עוק, עְקְתָא – עֶקה, עונקה – צואר, עינַקא – ענק I.

סור.: אָנִק – אנק, עָקְתָא – עקה.

ער.: אָנק – אנק, נהָגִ' – נשם בכבדות, נָהַק – נהק, עָנְקּנ, עִנְקנ – צואר, צַ’אק – היה צר.

געז: חַ’נק – חנק, תַחַ’נַק – החנק, התחנק, נאך, האָנח, נאך – אנחה, עַנָק – אבן יקרה, טק – צוק. השורש האחרון מבאר גם את השורש TACK באנגלית.

שחורי: ḪNK – חנק, D̮AYQ – צרה, צוקה, D̮AQ – הצטער.

אֲנִי (אָנֹכִי), אָנוּ (אֲנַחְנוּ) – (NGO) NAM    🔗

כנראה היו לאדם הקדמון שלשה צלילים מיוחדים לסמן את שם-הגוף הראשון: י‘, נ’ (מ') וכ‘, אולם אי-אפשר להוכיח בבטח איזהו מן הצלילים האלה נקבע בראשונה. יתכן כי שני הצלילים הראשונים י’ ונ' משולבים זה בוה והתפתחו אחד מרעהו, משום ששתי האותיות האלה הן אפיות והיו מתבּטאות באופן

דומה קצת בתקופה הקדומה. הצלילים האלה השתמרו בכל הלשונות במשמעות של שם-גוף ראשון. ככה מסמנת האות י' את שם-הגוף הראשון בעברית בכנויים ובנטיות: בנִ-י, בנַ-י, שלִ-י, אהבתִּ-י. ככה גם משמשת האות הזאת, או אם-קריאה דומה לה, לסמן את שם-הגוף הראשון בלשונות הלועזיות שבהן יש נטיות וכנויים בכלל. כן, למשל, בלשונות הגרמניות האות E באה לסמן את שם-הגוף הראשון בהֹוה של פעלים: Ich stehe, gehe וגו‘; בלשונות הסלביות – y או ы: РАБОТАЮ,ИДУ וגו’, אבל גם מן הענף הלשוני הזה מוכח, כי שתי האותיות, י' ונ‘, משמשות בערבּוביה, כפי שאפשר לראות מפולנית Ja idȩ. ברוב הלשונות הדרוידיות אם-קריאה משמשת לסמן כנוי הקנין של הגוף הראשון. כן, למשל, בלשון ‏ HO,Ing עניעו אני, ו-Inya – שלי. כי האות י’ במשמעות של אני עתיקה מאד נראה שבמצרית ה“עתיקה” היו אומרים לאני – WJ, והאות J באה תמיד כמוספית סופית בשמות-עצם לסמן את הגוף הראשון. גם שני הצלילים האחרים, ג' וכ‘, השתמרו בלשונות, כפי שנראה להלן. בגעז זמן עבר לגוף ראשון נגמר בהברה KU –, במקום האות י’, כמו בשאר הלשונות השמיות, למשל, וַלַדְכּוּ – ילדתי. מענין שנם בהונגרית יש שמוש זה. כן, למשל בהֹוה, בעבר הקרוב ובעתיד, ההנגרי אומר: Jenni fook, Tevek, Teszek אני עושה, עשיתי, אעשה. (בשאר הזמנים והנטיות אות אחרת, כפי שנראה להלן). ההברה הזאת, KU, במשמעות של אני, עתיקה מאד, כי כבר נמצאת כשם-גוף ראשון בשומרית, וכפי שנראה להלן בהיקשים, השתמרה בכל הלשונות ההֹדו-האירופיות. אולם יש חלוקי-דעות על המשמעות של האות נ‘. הרבה חוקרים סוברים כי האות הזאת היא רק אות אפּית הבּאה בלשונות השמיות גם בשם-גוף שני (אַנְתְּ) ואפילו בשם-גוף שלישי (אִינְהוּ, נִינְהוּ, אִינוּן). אולם נראה לי כי הדבר אינו כן. אם אמנם האות נ’ היא אות אפּית מתחילה (nunnation) מין תנוין, בשם-הגוף השני ואינה נישנת בכל הלשונות השמיות (נעדרת היא באשורית ובעברית), על כל פנים היא אות-אפּית בשם-גוף שלישי, ונעדרת היא בכל הלשונות השמיות, והדוגמות מארמית-סורית המובאות למעלה הן מתקופה מאוחרה ובלי ספק הן צורות נשחתות משם-הגוף הרגיל בלי האות נ‘, בעוד שהאות נ’ נמצאת כשם-גוף ראשון כמעט בכל הלשונות השמיות והלא-שמיות, כפי שנראה להלן. אולם אין שום ספק כי האות א' בשתי הצורות, אני ואנכי, היא אות מסייעת ולא יסודית. אמנם האות הזאת מסמנת את שם-הגוף הראשון בעברית בפעלים בעתיד, כמו אֶ-שמֹר, אֵ-לֵך וגו‘. אולם צריך לזכור כי הצורות האלה נקבעו בלשון בתקופה יותר מאוחרה בערך, במצב של התפתחות מתקדמת של השבטים השמיים, ומתבּארת על-ידי שני אופנים: א) קצור של שם-הגוף אני, כמו תִּ-שמֹר, תֵּ-לֵך היא קצור של שם-הגוף אתה; ב) היא באה בהשאלה לסמן את המספר אחד שהאדם הקדמון היה רואה בו את עצמו (ראה את האות א'). – האות נ’, או האות מ' המתחלפת עמה, באה ברוב הלשונות הלועזיות לסמן את שם-הגוף הראשון. כן, למשל, בלשונות ההֹדו-האירופיות היא באה בפעלים בהֹוה: בסנסקריטית M-, MI-; ביוונית μεν-, ברומית mus-, בגותית ובנורדית M- ובגרמנית EN-, בכולן (מלבד בסנסקריטית) ברבים של שם-הגוף הראשון. בהונגרית בעבר הרחוק ובעתיד רגיל – M. מעניין ‏ כי בלשונות האוּגריות, כמו פינית, הונגרית וגו‘, יש נטיות השמות כמו בעברית, ובהן גוף-ראשון יחיד מסתּיים בפינית NNE- ובהונגרית – M-; גוף-ראשון רבים בפינית MME- ובהונגרית – NK-. ברוב הלשונות הדרוידיות ההברה EN- מסמנת את שם הגוף-הראשון בפעלים בהֹוה יחיד, ובהֹוה רבים – M-, ואפילו בשאר הזמנים, למשל בעבר, המתבּטאת באות D (כמו בעברית תּ'), הנטיה באה גם באות N – או M – בסופה, כמו Seyden (מן השורש Sey, עשֹה) – עשׂיתי – בלשונות השמיות משמשות שלשת הצלילים האלה כמלה אחת, או שתי מלים, לסמן את שם-הגוף הראשון. ככה יש לנו גם אֲנִי וגם אָנֹכִי, אֲנִי אֲנִי הוא (דברים לב, 39). אָנֹכִי יי אלהיך (שמות כ, 2). ברבים הצורה היא כמעט תמיד אֲנַחְנוּ (האות כ' התחלפה פה באות ח'). גם אֲנַחְנוּ גם אתה (בראשית מג, 8), אף-על-פי שלפעמים נשמטה האות א’ (וזוהי הוכחה נוספה שהאות א' היא אות מסייעת, כמו בני איש אחד נָָחְנוּ (בראשית מב, 11). הצורה אָנו, כצורת רבים מן אני, נמצאת רק פעם אחת במקרא, אשר אֲנַ-וּ שלחים אֹתך אליו (ירמיה מב, 6). אולם גם שָם הקרי הוא אנחנו. במשנה ובספרות המאוחרה מוצאים אנו לפעמים קרובות את הצורה אָנו במקום אנחנו.

בבלית: ANKU, ÂNAKA, ANAKU – אנכי.

אש.: ÂNAKU – אנכי, NÎNÛ/Î, ANÎNÛ/Î – אנחנו.

מואבית: אנך.

כנענית: אנך – אנכי, אנחן – אנחנו.

אר.: אֲנָא – אני, אֲנַחְנָא, נַחְנָא – אנחנו. (בת“א עפ”י רוב אֲנו, אֲנָן; בת"י - נָן).

סור.: אֲנָא – אני, אֲנַחְנַן, חֲנַן – אנחנו.

ער.: אַנַ, אַנַא – אני, נַחנֻ – אנחנו.

געז: אַנַ – אני, נֶחְנַ – אנחנו.

אוג.: אַנ – אני, אַנכ – אנכי.

טיגרינה: אֲנֶ – אני, נֶחְנַ – אנחנו.

אמהרית: אֶנְנִיה, אֶנֵ – אני.

אמריקה: איי הפיליפינים: מיקרונזיה: ניו זילנדיה: אוסטרליה: אפריקה:

יש להעיר שברוב הלשונות האלה ההגה M בא ביחיד, ואילו ברבים בא ההגה N.

אני – NAU    🔗

תולדותיו: אֳנִי, אֳנִיָּה.

הוראתו: הוראתו הראשונה של היסוד היתה, כנראה, כלי בכלל, כפי שאפשר לראות מן האשורית, ועברה אחר-כך לספינה, שהיא כלי-שַיִט. האות א' היא אות נוספת. בל תלך בו אֳנִי שיט (ישעיה לג, 21). ככה גם אֳנִיָּה. וְהָאֳנִיָּה חשבה להשבר (יונה א, 4). נראה לי, כנגד דעת חוקרים אחדים, שהשם אֳנִי, שהוא פשוט בצורתו, היה הראשון שנקבע בלשון, והרחב אחר-כך לאניה, בשעה שהשמות, וגם הפעלים, התרחבו ונתווספו להם אותיות-סיוע שונות, ובכללן האות ה' לסמן מין נקבה, כי בשם אֳנִי שגם הוא מין נקבה אין אות לסמן את המין.

אש.: UNU, UNÛTU – כלי, אניה.

סור.: מִָנְיָא – כלי.

ער.: אַנַמהֻ^נ – כלי.

.אניה (עפ“י כלל של למנ”ר) – SUM.: MA

.כלי, קדרה – ḤNW, כלי – EG.: I̓N, I̓NW

כלי – MEHRI: HINÈ

.כלי – COPT.: HNAAU

.אניה – SK.: NAU

.אניה – HIND.: NÁU

.אניה – GR.: VAÛS

.אניה – L.: NAVIS

.אניה – A.S.: NACA

.צי – E.: NAVY

.סירה קלה – G.: NACHEN

.אניה – IR.: NOI, NAI

.ספינת נגרים – FIN.: HINAAJÁ

.סירת מלחים – HUNG.: NASZÁD

אניה – ČʼUÊN,שקע במים – NĬ,(ארבָּה – HÔA):.CHIN

.כלי – WAN,(בת הים – NINGYO):.JAP

.כלי – NATICK: WUNNONK

.ארבּה – WUNNAUANOÛNUCK,טַס – NARR.: WUNAUG

.אניה – BILOXI: NAHAT, NAHAṬI

אנך    🔗

תולדותיו: אֲנָךְ, תְּנוּךְ.

הוראתו: והנה אדני נצב על חומת אֲנָךְ ובידו אֲנָךְ (עמוס ז, 7). מודים עכשיו כל החוקרים כי משמעותו של אֲנָךְ היא עופרת, כפי משמעות השם גם בלשונות השמיות וגם בלשונות הלא-שמיות, אף שהתרגומים והמפרשים הראשונים התקשו בשם וכל אחד נתן לו משמעות שונה. הקדמונים לא הבדילו בין עופרת לבדיל והשם הזה שמש לפעמים לשתי המתכות. על חומת אֲנָךְ עניינו חומה ישרה וזקופה שנעשתה עפ"י אֲנָךְ, זהו משקולת של עופרת שהבונים משתמשים בה ליישר את שורת הלבנים. וכיון שהמשקולת הזאת נטויה למטה על החבל נקבע השורש הזה גם לבדל האוזן, שהוא הקצה של האוון, כמו שהאֹנך הוא הקצה של החבל. [מענין כי החלק הזה של האוזן יש לו שני שמות, תְּנוךְ ובְדַל, הנגזרים וסמוכים אל שתי המתכות, עופרת ובדיל, שהקדמונים לא הבדילו ביניהן]. תְּנוּךְ אזנם (ויקרא ח, 24). – מלבד בעברית היסוד הזה בא גם בשאר הלשונות השמיות במשמעות של עופרת: אשורית Anȃku:; סורית אַנְכָא אֵתתַּנַּךְ, בוא לידי קץ; ערבית אַנהֻ, עופרת. בלשונות הלא-שמיות יש לציין ביחוד את השומֵרית שבה Niggi, Nagga ענינם עופרת. במצרית ^cNH עניינו אוזן, ואפשר כי ממנו השם תְּנוּךְ. הסמל של השם הזה במצרית הוא T̊, צורה הפוכה של חבל האנך ובדל האוזן (הסמל הזה מסמן גם חיים, אבל נראה שאין שום קשר בין שני המושגים האלה). מלבד בשומרית השם הזה בא במשמעות של עופרת גם בארמינית Anak. ואפשר קרוב לו ón, בּדיל, בהונגרית. אבל נפלאים דרכי הלשון! דוקא בלשונות אחדות של שבטים הודו-אמרקאיים נמצא השם הזה בצורתו ובמשמעותו, ממש. כן בלשון טשוֹקטוֹ Naki עניינו עופרת. בלשון בּילוֹקסי, לשון שבט אחר, Añks עניינו עופרת. בשתי הלשונות האלה השם מסמן לא רק עופרת כי-אם גם חץ וכדור למלחמה. המושגים האלה קרובים אפוא גם אל מושג של תּנוּךְ. [השם המצרי ^cNH שהבאתי למעלה, ושעניינו גם חיים וגם אוזן, נראה לי כאבי השם העברי תְּנוּךְ, אף-על-פי שאין שום דוגמה בלשון על התחלפות האותיות האלה, ^c שהיא מקבילה לאות ע' בעברית, ות‘. אמנם אפשר לבאר את ההתחלפות הזאת על-ידי זה שניתן לאות ע’ הֶגה כמו ג‘, אחד המבטאים של האות הזאת בתקופה עתיקה (כמו עזה – Γαξα) והאותיות ‏ ג’ וק' מתחלפות באות ת', כמו Gharmas, θεϱμος].

אָמנם יש להעיר על שני שינויים בכתיב בין המצרית והערבית במלה הזאת: במצרית ^cNḪ (ענח) – ערבית אנך, אולם הרי יודעים אָנו שא' וע' מתחלפות, וככה גם ח' וכ', כגון חפה – כפה.

ספ (גב) – SF (GP)    🔗

תולדותיו: אָסִיף >אָסֹף 1, אָסֹף (שם), אֹסֶף, אֲסֵפָה אֲסֻפָּה, אֲסַפְסוּף: גְבִינָה; גָּבִישׁ; חָבֹא, חֹב, מַחְבֵא,

מַחֲבֹא; חָבֹה, חֶבְיוֹן; חָפֹא: חָפֹה II; חָפֹף,

חֻפָּה; יָסֹף; כְּבִיר; מַכְבֵּר; כּוֹבַע, קוֹבַע; מִגְבָּעָה; כִּפָה;

כָּפֹר II, כֹּפֶר I, כֹּפֶר II, כָּפָר, כֹּפֶר IV, כִּפּוּר, כַּפֹּרֶת; כְּפוֹר I, כַּפְתּוֹר; סָפֿה I; סָפֿחַ I, סָפֿיחַ, מִשְׂפַּח; סָפֹחַ II, סַפַּחַת, מִסְפַּחַת; שָׂפֹחַ, מִסְפָּחָה; סָפֹן, סִפֻּן, סְפִינָה;

סָפֹף, סַף I, סַף I1; סֵפֶל; צָפֹה I, צִפּוּי, צָפִית, צֶפֶת; צַפַּחַת, צַפִּיחַת; (צָבֹב), צָב II; צָבֹה I, צָבֶה; (צָבֹה II), צָב I, צָב III, צְבִי I; צָפֹן, צָפִין, צָפוֹן, צְפוֹנִי, מַצְפּוֹן; קָוֹה II, מִקְוֶה, מִקְוָה; קָפֹא, קִפָּאוֹן; קָבֹץ, קִבּוּץ, קְבֻצָה; רְצַף I, רִצְפָּה II, מַרְצֶפֶת; (שָׁפֹחַ), שִׁפְחָה, מִשְׁפְָחָה, שָׁפָן.

הוראתו: השרשים והשמות המנויים כאן נראים לכאורה רחוקים מאד אחד מרעהו, ולפעמים יש שם בלי שורשו המקובל על-ידי הבלשנים, כמו שיש לפעמים שורש בלי תולדותיו המקובּלות, אבל כולם נובעים מיסוד אחד, שהוראתו הקדומה היתה הָבֵא אל מקום אחד. עלינו לזכור כי שפה אינה נוצרת ביום אחד ותקופות על תקופות תנקופנה עד אשר יתאזרח בה יסוד, יתערה בקרקע האומה, ולאט-לאט יתחיל להוציא ענפים ופרות, הקרובים אמנם אל היסוד במשמעותם העיקרית, אבל נבדלים ממנו הלך והבדל, ממש כמו אצל בני-האדם ואצל החי והצומח בכלל. תופעה כזאת אנו רואים בכל ענפי הלשון האנושית, והוא דבר טבעי ומועיל. המשמעות של הֲבָאָה למקום אחד התרחב לדבר נוקשה. כי העצמים הנפרדים בו, מתקבצים למקום אחד ונעשים לגוש אחד. המושג התרחב עוד יותר לכסוי, מושג הנובע מהֲבָאָה אל מקום אחד, שעל-ידי חבור וקשור אנחנו מפרידים את הדבר מחלל העולם, מן הסביבה. המושג הזה הוליד את המושג של הטמנה, כי בכסוי אנחנו מטמינים את הדבר מעין הרואים. המושג של הבאה למקום אחד כולל גם את המושג של גידול ורבוי, כי בקבוץ דברים אנחנו מרבים את מספרם. שאר הגוונים של משמעות היסוד יתבארו במשך הדברים. ביסוד הזה התערבּבו שני יסודות משניים מיוחדים, יסוד אחד שבּו האות הראשונה רפה, כמו ס‘, צ’, שׁ' ושׂ‘, ויסוד שני שבו האות הראשונה חזקה, כמו ג’, ח‘, כּ’ וק‘. אולם כפי שידוע מתחלפות האותיות הרפות האלה עם האותיות החזקות לא רק בלשונות העמים כי-אם גם בלשונות השמיות. ביחוד ידועה בלשונות השמיות התחלפות האות צ’ באות ק‘, כמו רבץ – רבק, רצד – רקד וגו’ בעברית. אולם עלינו לזכור קודם כל כי האותיות ס‘, צ’, שׁ' ושׂ' מתחלפות זו בזו, ואם האות צ' מתחלפת באות ק‘, היא בעל-כרחה מתחלפת גם באותיות ג’, ח' וכ‘, וגם שאר אותיות השריקיות מתחלפות עמהן. לזאת יש להוסיף כי בערבית האותיות ج – ג’, ح – ח, خ – ח‘, מתחלפות לפעמים זו בזו; ביחוד ניכּר חִלוף האות החזקה ג’ בעברית באות השריקית‏ ج בערבית, כמו גדד בעברית – جٙدّ בערבית, גוּר בעברית – جاد בערבית, גזר בעברית – جٙذٙرٙ בערבית וגו‘. כן גם בשומרית G ו-K, כשהן מתבטאות בנשימה, היו מתחלפות באות Š. – ליסוד ‏ הזה יש עוד סמוכים בלשון העברית, ושייכים לו הרבה שרשים, מלבד אלה שנמנו למעלה, אולם בכל מקרה ומקרה כשראִיתִי אפשרות להתאים להם היקשים מיוחדים המקבילים לאופי משמעותם המיוחדת, התאמצתי ליחד להם ערכים מיוחדים. מפני ערבוב המושגים השונים שביסוד הזה אתאמץ לבאר כל שורש ושורש שנמנה למעלה לפי סדר האלף-בית, מבּלי לקשר את המושגים יחד. – בשורש אסף האות א’ היא אות מחזקת, המראה על הגבּרת הפעולה, כי הוראת היסוד היא הבאה אל מקום אחד, והאות א' שבשורש אָסֹף I באה לסמן את הלקיטה והאגירה שבפעולה. הוראת השורש הזה היא לקֹט ואֹגר. וְנֶאֶסְפוּ עשבות הרים (משלי כז, 25). ממנו: אָסִיף, לקיטת הקציר והבאתו אל תוך הגורן. וחג הָאָסִיף תקופת השנה (שמות לד, 22). אָסֹף, שם, דבר הנאסף. בית הָאֲסֻפִּים (דה"א כז, 18). אֹסֶף, שם הפעולה. אֹסֶף החסיל (ישעיה לג, 4). אֲסֵפָה, קבוץ. ואספו אֲסֵפָה אסיר על בור (ישעיה כד, 22). אֲסֻפָה, קהל, עדה. בעלי אֲסֻפּוֹת (קהלת יב, 11). אֲסַפְסוּף, קבוץ אביונים, קבוץ ההמון. וְהָאֲסַפְסוּף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא, 4). – במוספית סופית של ההברה -ינָה, לסמן שם, נקבע השם גְבִינָה, חריץ חלב, ונקראה ככה משום שהיא מוצקה, כי החלב התקבץ והיה לגוש אחד. וְכַגְּבינָה תקפיאני (איוב י, 10). – גם השם גָּבִיש, מין פנינה יקרה שמראֶהָ כמו פתות קרח, נקבע מן המושג של התקבצות והתכווצות. ראמות וְגָבִישׁ (איוב כח, 18). המוספית הסופית -ִישׁ מתאימה פה יפה אל המוספיות הסופיות בלשונות ההֹדו-האירופיות IZE- ו-ISH-, כמו באנגלית legalize, עשה לחוק, הכשר, אַשר; finish, עשֹה קץ, גמֹר, והמוספית הסופית האנגלית ish- במלה blackish, שחרחר, כלומר מעט, כמו; גם בשם גָּבִישׁ: עשֹה מוצק, או כמו מוצק. – בשורש חָבֹא, הסתר, הטמן, כסה, האות א' היא אות מסייעת. כי עירם אנכי וָאֵחָבֵא (בראשית ג, 10). לפעמים עניינו גם עשה מוצק. כאבן מים יִתְחַבָּאוּ (איוב לח, 30). ממנו: חֹב, חיק, שנגזר לא מן השורש חָבֹב, כדעת בְּרַאוּן ודרַיְוֶר, אלא מן השורש חָבֹא, כלומר מקום נסתּר בין אצילי הידים. לטמון בְּחֻבִּי עוֹני (איוב לא, 33). [לפי הכלל של התחלפות אותיות החך והגרון באותיות השפתים השם חֹב אחד הוא עם חֵיק]. מַחֲבֵא, מקום נסתּר. בְּמַחֲבֵא רוח וסתר זרם (ישעיה לב, 2). ככה גם מַחֲבֹא. מכל הַמַחֲבֹאִים אשר יתחבא שם (ש"א כג, 23). – משמעות השורש חָבֹה היא ממש כמו משמעות השורש חָבֹא, והאות ה' היא אות מסייעת. לְהֵחָבֵה בשדה (מ"ב ז, 12). ממנו: חֶבְיוֹן, מקום להסתר בו. ושם חֶבְיוֹן עזה (חבקוק ג, 4). – גם השורש חָפֹא עניינו כמשמעות השורש חבֹא, כסה, הסתּר. וַיְּחֲפְאו בני ישראל דברים אשר לא כן על יי (מ"ב יז, 9), כלומר עשו דברים במסתּרים כנגד חוקי האלהים. – ככה גם חָפֹה II, באות ה' מסייעת, כמו א' שבשורש חָפֹא, כסה. הבית הגדול חִפָּה עצי ברושים וַיְּחַפֵּהוּ זהב טוב (דה"ב ג, 5). – באות פ' כפולה לסמן פעולה איטית שאינה נעשית בבת-אחת, נקבע השורש חָפֹף שעניינו כמו הקודמים. חֹפֵף עליו כל היום (דברים לג, 12), כלומר מכסה עליו ומנין עליו. ממנו: חֻפָּה, מכסה. על כל כבוד חֻפָּה (ישעיה ד, 5). לרוב מוסב השם הזה על האפריון שתחתיו מובאים החתן והכלה בברית

הנשואים. וכלה מֵחֻפָּתָה (יואל ב, 16). – השורש יָסֹף עניינו כמו אָסֹף, עשה רב, הגדל. האות י' כאן היא אות מחזקת לסמן הגבּרת הפעולה, כמו האות א' בשורש אסֹף. הגדלתי וְהוֹסַפְתִּי חכמה על כל אשר היה לפני (קהלת א, 16). עניינו גם כן שָׁנָה, עשֹה דבר עוד פעם אחת, כלומר הגדל את מספר הפעולות. וַיּוֹסֶף עוד לדבר אליו (בראשית יח, 29). – השם כְּבִיר עניינו מִכסה, בגד המכסה את נפש האדם ולאו דוקא משער עזים, כפי שסוברים אחרים, אף-על-פי שנמצא במקרא מצורף אל השם עֵז. ואת כּביר העזים שמה מראשותיו (ש"א יט, 13), כי הלא לא יתכן להוסיף את השם “עִזים” אם השם כְּבִיר כבר מכיל שער עזים. האות ר' שבשם הזה מתאים יפה אל האות r שבשורש Cover, כּסה. ככה גם מַכְבֵּר, שמיכה. ויקח הַמַּכבֵּר ויטבל במים (מ"ב ח, 15). – השמות כּוֹבַע, קוֹבַע, מִגְבָּעָה וכִפָּה עניינם דבר לכסות בו את הראש, או בכלל דבר המכסה, וקרוב אל השם חֻפָּה. בשם כּוֹבַע האותיות ו' וע' הן אותיות מסייעות. וְכוֹבַע נחשת על ראשו (ש"א יז, 5). גם בשם קוֹבַע האותיות ו' וע' הן אותיות מסייעות. עניינו כובע של מתּכת שנושאים אותו בשעת מלחמה. קוֹבַע נחשת על ראשו (ש"א יז, 38). מִגְבָּעָה, כובע לראש כהנים. וחבשת להם מִגְבָּעוֹת (שמות כט, 9). כִּפָּה, באות ה' מסייעת, כמו בשם מִגְבָּעָה, או, יותר נכון, אות המסמנת מין נקבה, עניינו ראש עץ, הענפים. וְכִּפָּתוֹ לא רעננה (איוב טו, 32). בתלמוד מוסב השם הזה לכל דבר שדמות כובע לו, דבר מכַסה. כִּיפִּין על גבי כִּיפִּין וכִיפָּה כנגד האוטם (פרה ג‘, ו’). – בשורש כָּפֹר II, שעניינו כסה, סכֹך, האות ר‘, כפי שראינו למעלה בשם כְּבִיר, מתאימה לאות R שבלשונות הלועזיות, אולם היא מתבּארת גם בלעדי זאת. משום שהאות הזאת כמוספית סופית מסמנת גם כן הגבּלה והבדלה; ועניין הפעולה של כסוי הלא היא הגבּלה והבדלה מבחוץ. וְכָפַרְתָּ אֹתה מבית ומחוץ בכפר (בראשית ו, 14). השורש הזה השאל גם לדברים שבלב, כַּסה חטא ושנאה. והוא רחום יְכַפֵּר עון (תהלים עח, 38). אֲכַפְּרָה פניו במנחה (בראשית לב, 21). ממנו: כֹּפֶר, שם שיש לו שלש הוראות: א) פדיון לכסות בו חוב או עון. אם כֹּפֶר יושת עליו (שמות כא, 30). ב) זפת לשם כּסוי. וכפרת אֹתה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו, 14) [נראה כי טועים אלה החוקרים הסוברים כי זוהי זפת של עצי גופר. יותר נכונים דברי השבעים והתרגום הרומי המתרגמים את השם הזה Bitumen – ἄσφαλτος, חמר, בּטוֹן. ואפשר הוא שרף הנוטף מן העץ הידוע בשם,Pinus Sylvestris, שהוא מין זפת יפה למשחה. ג) מקום אהלים, חוה, ונקרא כך משום שבתי הקדמונים היו עשויים אהלים, ז. א. כסויים עור, וקבוץ האהלים נקרא אחר-כך על שם היחיד, במובן של כסוי. מעיר מבצר ועד כֹּפֶר הפרזי (ש"א ו, 18). ככה גם כָּפָר. לכה דודי נצא השדה נלינה בַּכְּפָרִים (שה"ש ז, 12), כלומר באהלים. כִּפּוּרִים, כמו כֹּפֶר I, פדיון לכסות בו את העון. יום הַכִּפּוּרִים (ויקרא כג, 37). גם תרומה לבית האלהים לכסות בה עון. כסף הַכִּפּוּרִים (שמות ל, 16). כַּפֹּרֶת, ‏ מכסה לארון הקודש. סככים בכנפיהם על הַכַּפֹּרֶת (שמות כה, 20). כְּפוֹר, קרח המכסה את הארץ וגם משום שחלקי המים שבו נצמדים יחד ומוצקים וקפואים, כמו המושג של גבינה וגביש. דק כַּכְּפֹר על הארץ (שמות טז, 14). – כַּפְתּוֹר הוא כסוי, גולה על ראש מנורה, והוא כמו כפה על חוליה של מנורה. בקנה האחד כַּפְתֹּר ופרח (שמות כה, 33). עניינו גם כן כותרת בראש עמוד. הך הַכַּפְתּוֹר וירעשו הספים (עמוס ט, 6). ואף כי השם הזה נראה לפי כתיבו כאילו נגזר מן הפועל כָּפֹת, אבל לפי משמעותו שייך הוא אל היסוד הזה. ואולי נכונים דברי רוֹבִּינְסוֹן בגֶזֶניוּס הגוזר את השם הזה משני פעלים, כָּפֹה וכָתֹר [אם השם הזה נגזר משורש אחד, ולא משני שרשים, כדאי לזכור, כי הוא אחד המעטים בעברית בהוספה סופית -תּוֹר, המתאימה יפה למוספית הסופית ההֹדו-האירופית Ter-, Tor-]. – סָפֹה I, באות ה’ מסייעת, עניינו כמו אָסֹף, הגדל, הרבּה. סְפוּ שנה על שנה (ישעיה כט, 6). וכל הַנִסְפֶּה יפול בחרב (ישעיה יג, 16). – באות ח' כמוספית סופית המסמנת השתּרעות וגובה נקבע השורש סָפֹחַ שעניינו קשֹׁר, כלומר אסף אל, הוסף. האות ח' כאן יש לה אפוא ערך כמו ZU בגרמנית Zufügen. סְפָֿחֵנִי נא אל אחת הכּהנות (ש"א ב, 31). ממנו: סָפִֿיחַ I, שפיכה או סחיפה. תשטף סְפִֿיחֶיהָ עפר הארץ (איוב יד, 19). סָפִיחַ II עניינו גרגיר שפל על הארץ בעת הקציר ונצמד אל הקרקע וגדל ממנו צמח. אכול השנה סָפִיחַ (מ"ב יט, 29). מכה שהתדבקה לעור נקראת סַפַּחַת, משום שהיא גם מכסה אותו. אדם כי יהיה בעור בשרו שאֵת או סַפַּחַת (ויקרא יג, 2). ככה גם מִסְפַּחַת. פשתה הַמִּסְפַּחַת בעור (ויקרא יג, 8). ענינו של השם הזה גם מכסה לראש אשה, מין צעיף שכסה את כל הגוף, או מין תכשיט נוסף ומחובּר לצניף הראש. ועשית הַמִּסְפָּחוֹת על ראש כל קומה (יחזקאל יג, 18). – שָׂפֹחַ היא צורה אחרת של סָפֹחַ ועניינו דבק וחבר שחין וצרעת לראש. וְשִׂפַּח יי קדקד בנות ציון (ישעיה ג, 17). ממנו: מִשְׂפָּח, שהוא ממש כמו מִסְפַּחַת I. ויקו למשפט והנה מִשְׂפָח (ישעיה ה, 7). כלומר שחין בעור הבשר. – האות נ' הסופית בשרשים הבאים באה לשם הגבּרת הפעולה, או שהיא הורחבה מאותיות המסייעות א' וה' שבסוף הפעלים חָבֹא, סָפֹה וגו‘. סָפֹן עניינו כסה. וַיִּסְפֹּן את הבית גבים (מ"א ו, 9). ממנו: סִפּוּן, תקרה המכסה את הבית מבפנים. קירות הַסִּפֻּן (מ"א ו, 9). סְפִינָה, מכסה אניה, ואפשר אניה עצמה, כי על כן האניה היא כמו אֹהל, מכוסה מכל הצדדים ומקום הטמנה. ויונה ירד אל ירכתי הַסְפִינָה (יונה א, 5). בלשון מאוחרה נקבע השם הזה לאניה ממש ונוצר השם סַפָּן, מלח. – באות פ’ כפולה לסמן פעולה ממושכה ומתמידה נקבע השורש סָפֹף, היֹה מכוסה. בחרתי הִסְתוֹפֵף בבית אלהי מדור באהלי רשע (תהלים פד, 11), כלומר לשבת בבית, במקום מכוסה ונסתר. ממנו: סַף I, מפתן הבית, ונקרא כך משום שהוא מכסה את הקרקע במבוא פתחים. היא באה בְּסַף הבית (מ"א יד, 17). לשם הזה יש עוד הוראה אחת הלא היא אגן. השם הזה, כמו גם השמות סֵפֶל וצַפַּחַת שעליהם ידובּר להלן, קבל משמעותו על שם צורתו שהיא בדמות כובע מהופך. סַף רעל (זכריה יב, 2). ככה גם סֵפֶל. השם הזה כבר בא בקשר עם היסוד בל (פל) – √P͞L͞ (͞͞͞͞F͞L͞), שלפיו האות ל' היא יסודית ואילו האות ס' היא בצורת ספעל מקוצר. אבל אפשר גם כן כי השם הזה שייך אל היסוד הנוכחי, ובאופן זה האות ס' היא יסודית, ואילו האות ל' שאינה מתבּארת בנקל, היא מוספית סופית, אפשר שהיא באה תמורת האות נ' לפי הכלל של למנ“ר, או שהיא באה כאות הקטנה (ראה האות ל'). בְּסֵפֶל אדירים הקריבה חמאה (שופטים ה, 25). [מעניינים דברי רש”י על הפסוק הזה: “בספל ששותין בו מים, שהמים נקראו אדירים שנאמר: במים אדירים”. כנראה הסתמך רש“י על היונית ὕδωϱ, מים, ורמז לזה בסוכה ל”ח, ע“א]. – בשורש צָפֹה II האות ה' היא אות מסייעת. משמעותו של השורש כּסה. צִפָּה עץ מבית וַיְּצַף את קרקע הבית בצלעות ברושים (מ"א י, 15). ממנו: צִפּוּי, דבר מכוסה מתּכת, וְצִפּוּי ראשיהם כסף (שמות לח, 17). צַפִֿית, מפּה המכסה את השלחן, או משטח על הארץ. ערוך השלחן צָפֹה הַצָּפִית (ישעיה כא, 5). צֶפֶת, כמו כפתּור, כותרת, מכסה לראש עמוד. וְהַצֶּפֶת אשר על ראשו (דה"ב ג, 15). – צַפַּחַת הוא אגן רחב. ומעט שמן בַּצַפָּחַת (מ"א יז, 12). צַפִּיחִית, עוגה דקה ורחבה, ונקראה כך משום צורתה הנראית כמִכסה. וטעמו כְּצַפִּיחִית בדבש (שמות טז, 31). – לשמות צָב ‏I וצָב II אין פעלים במקרא, אבל שניהם נובעים מן היסוד הזה. צָב I עניינו עגלה מכוסה, covered wagon. בסוסים ברכב וּבְצַבִּים (ישעיה סו, 20). צָב II עניינו צפרדע משום שהיא מתנפחת, או משום שהיא מדובּקה על-פי רוב אל הקרקע, וכפי שראינו במבוא של היסוד הזה חִבור וקִשור הם אחָדות מן המשמעויות של היסוד. וְהַצָּב למינהו (ויקרא יא, 29). – בשורש צָבֹה האות ה' היא אות מסייעת. ענינו של השורש התנפּח, התרחב, כלומר לשון גִדול ורבוי. וְצָבְתָה בטנו (במדבר ה, 27). ממנו: צָבֶה, תואר, נפוח. בטנך צָבָה (במדבר ה, 21). המושג השאל גם לגאון האדם והדרו, כלומר גדול במדות, וכה נקבע השם צְבִי I, גאון והדר. צְבִי תפארתו (ישעיה כח, 1). – צָפֹן עניינו הטמן, הסתּר, כסה. האות נ' כמו בשורש סָפֹן וגו' היא תמורת האותיות א' וה' או שהיא באה לשם הגברת הפעולה. בלבי צָפַנְתִי אמרתך (תהלים קיט, 11). ממנו: צָפִין, אוצר, מטמון. וּצְפִינְךָ תמלא בטנם (תהלים יז, 14). צָפוֹן, הצד השמאלי בארבע כנפות הארץ העומד למול המזרח, ונקרא ככה משום שבעיני הקדמונים, שחיו על-פי רוב בחבל התיכוני של כדור הארץ, הצד הזה נראה כאילו היה ארץ מכוסה בערפל. ואם יפול עץ בדרום ואם בַצָּפוֹן (קהלת יא, 3). צְפוֹנִי, תואַר. ואת הַצְּפוֹנִי ארחיק מעליכם (יואל ב, 20). מַצְפּוּן, אוצר טמון. נבע מַצְפּוּנָיו (עובדיה 1). – קָוֹה עניינו כמו אָסֹף. האות ה' היא אות מסייעת. יִקָּווּ המים מתחת השמים אל מקום אחד (בראשית א, 9). ממנו: מִקְוֶה I, מקום שמתאספים בו. וּלְמִקְוֵה המים קרא ימים (בראשית א, 10). ככה גם מִקְוָה. וּמִקְוָה עשיתם בין החמֹתים למי הברכה הישנה (ישעיה כב, 11). – בשורש קָפֹא האות א' היא אות מסייעת. משמעות השורש הזה היא כּסה, במושג של כסוי הבא מתוך הגלדה, וקרוב הוא במושגו לשמות גבינה, גביש וכפור. קָפְאוּ תהֹמות בלב ים (שמות טו, 8). במליצה על אנשים היושבים בחבּוק ידים, כאילו מכסים בּידיהם דבר-מה: הַקֹּפְאִים אל שמריהם (צפניה א, 12). ממנו: קִפָּאוֹן, גלד קרח. לא יהיה עור יקרות וְקִפָּאוֹן (זכריה יד, 6). – השורש קָבֹץ עניינו כמו אסֹף וקוֹה II, והאות צ‘, כמו האות צ’ בשורש רצף, הבא אחריו, מסמנת תנועה נוספת, או שהיא מתאימה לאות T (C) שבמקור ובפעול של השרשים ההֹדו-האירופיים. וַיִּקְבֹּץ את כל אכל שבע שנים (בראשית מא, 48). ממנו: קִבּוּץ, אספה. יצילך קִיבּוּצַיִךְ (ישעיה נז, 13). קְבֻצָה, אוסף. קְבֻצַת כסף ונחשת (יחזקאל כב, 20). – רָצֹף I עניינו חבר. האות ר' היא מוספית תחילית המסמנת הכפלה, כמו בלשנות ההֹדו-האירופיות -RE, בּנידון זה, התאם דבר אחד אל משנהו, הלך והתאם. תוכו רָצוּף אהבה (שה"ש, ג 10), כלומר תוכו מכוסה אהבה, חוליה על-יד חוליה. ממנו: רִצְפָּה, מכסה של עץ או של אבנים על הקרקע. ויכרעו אפים ארצה על הרצפה (דה"א ז, 3). ככה גם מַרְצֶפֶת. על מַרְצֶפֶת אבנים (מ"ב טז, 17). – השורש שָׁפֹחַ איננו במקרא כפועל, אבל נשארו ממנו שני שמות: שִׁפְחָה, אָמה, ונקראה כך על שום היותה מחובּרה אל בני הבית. הנה אמתך לְשִׁפְחָה לרחץ רגלי עבדי אדֹני (ש"א כה, 41). ולא יתכן לגזור את השם הזה משורש שפח = שפך, כפי שסוברים בּראון ודְרַיְוֶר, ולאמֹר כי המשמעות הקדומה של השם הזה היתה פילגש, משום שפיכת זרע, אף-על-פי שבמקומות אחדים במקרא נמצא כי השפחה היתה גם פילגש. הסמוכים המובאים על-ידיהם מערבית ושבאים הם כולם באות ס' ולא באות שׁ' (ערבית סַפַחַ, שפך מים או דם; סַאפַחַהַא, נֹאף; שבאית ספח – שפך), ולכן לפי דעתי יותר נכון לספח את השם הזה לשורש סָפֹחַ. מִשְׁפָּחָה, בעלי-חיים קשורים יחד על-ידי היותם שייכים לבית-אב אחד. כדאי להעיר כי גם ברומית שני השמות האלה, שפחה ומשפחה, נובעים משורש אחד. כן רומית familia, משפחה, קשורה אל famulus עבד. הרעיון הוא שגם העבד והשפחה היו נחשבים כקנין אדוניהם וממילא נמנים הם על בני המשפחה. [גם מקורבת שני השמות האלה נראה כי אין לוזור את השם שפחה מן השורש הערבי והשבאי]. מִמִשְׁפַּחַת מטה אביה (במדבר לו, 8). והוא הדין גם בשאר הברואים. כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם (בראשית ה, 19). – שָׁפָן הוא חיה טמאה ששמו בלשונות אירופה אינו ידוע בבירור. הַשָּׁפָן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס (ויקרא יא, 5). תרגומו בארמית טַפְזָא או טַוְוזָא. השבעים מתרגמים קִפּוֹד. התרגום הרומי הולך בעקבותיהם. לפי חכמי התלמוד שבעקבותיהם הלכו רוב התרגומים הלועזיים, זהו מין ארנבת, שקוראים באנגלית rabbit, בגרמנית Kaninchen וברוסית КРОЛИК. אבל נראים לי דברי רובינסון בגזניוס האומר בשם רס”ג כי זוהי החיה הקטנה הנקראת בערבית וַבּר, מַרְמִיטָה, מין חזיר היער, הידוע בשמו הרומי Myrax Syriacus והידוע גם עכשיו בכוש בשם תֻפֻן, הדומה בצלילו לשם שפן. החיה הזאת מוצאת את משכּנה בין

הסלעים. העובדה הזאת מתאמתת גם על-ידי שני פסוקים במקרא: שְׁפַנִּים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם (משלי ל, 26). סלעים מחסה לַשְׁפַנִּים (תהלים קד, 18). השם שָׁפָן קשור אפוא אל השרשים צָפֹן – סָפֹן, מפני שהשפן מתחבּא בין הסלעים, ובראותו פני איש ימלט שמה כהרף-עין.

כנענית: יסף – אסף, סף – אגן, שפח (שפחה?).

אש.: ASÂPU – אסף, GABŠU – היֹה חזק, מוצק, ‏GIBŠU – מסּה, GABŠU – חזק, מוצק, GIBŠUTU – מסּה, H̥ÂBU – הסתר [EŠEPU – יסף?], KUPRU,KUPUR – זפת, SAPLU – ספל, SAPÂNU – כסה, התנפל על, SAPANNU – הצפנה, עֹמק, חֹשך, ṢUMBU – עגלה,‏ SIPPU – סף הבית, RAṢÂPU – חבר, בנה, – ŠAPÂḪUשטח, ŠAPÂNU – כסה.

אר.: גּוּבְנָא – גבינה, חֲפָא – הטמן, אוֹסֵף, יְסַף – יסֹף, כּוֹבְעָא – תּרבּוש, כְּפַר – הדח, המחה, כוּפְרָא – זפת, כַּפְרָנָא – כֹּפר, סְפַן – היֹה מכוסה, סְפִינָא – ספינה, סִפָּה – סף הבית, צִיבָה, צִבָּא – עגלה, רְצַף – ערֹך בשורה, רִצְפְּתָא – רצפה, כּוֹבְען – מגבעות.

סור.: גְּבֵנָא – גבינה, חֲפָא – חפה, אַוְסַף – יסֹף, כּוּבָתָא – כובע, כוּפְרָא – זפת, כַּפְרָא, כַּפְרָנָא – כֹּפר, כּוּפֿתא

– ציץ הרמון, סְפָא – אסֹף, סַפָא – עֲזָרָה, צְפִיחָא – רקוע, עֲבָא – צב גדול, קְפָא – אסֹף, צבֹר, קוּבְעָא – כובע של פרווה או בד; קובעאנא, קובעונא, קובעיתא.

ער.: גַֿבַּנַ – עשה גבינה, גֻֿבּנֻ^נ – גבינה, גִבּסֻ^נ – גֶבֶס, חַֿבֻּא^נ – הסתר, חַֿבִּיַ – היֹה טמון, חַֿבַּיַ – טמן, חַפַ – התכסה בלבוש, כַּפַֿרַ – כסה, הטמן, כַּפַּארַהֻ^נ – כפרה, כַּפר – כּפר, סִפלֻ^נ – ספל, סַפִינַהֻ^נ – ספינה, צַבּ – דבֹק אל הקרקע, צַבֻּ^נ – צב גדול, צַפַֿחַ – הרחב, צַפִֿיחַהֻ^נ – דבר רחב, קַבַּצַֿ – אחז, חטף, רַצַפַֿ – חבּר, כֻּפרֻ^נ – זפת, קֶבֶע – צעיף צמר מסביב לראש, קֶבֵיעַ – כיפת לבד, קבּוּעַה – בּרדס, קֻבִעָה – כובע.

שב.: וסף – יסֹף, אצפתת, הצפתת – דוכן, בימה, קבץ – קציר, רצפם – רצף, חבר, כפר – כסוי.

מנדעית: סאפטים – כבלים.

צופר ושחורי: HABÊ – החבּא, DOBB (שחורי) – לטָאָה.

געז: סַפֻחַ – התרחב, סֶפְחַתּ – התרחבות, חַֿבְּאַ – החבא, תַחַבְּאַ – נפעל, תַבְאָתּ – מסתּורין, קוֹבֶּע – קובע הכּהנים והנזירים, קַבְּצַ – חַבֵּר, (הַפרד), השלך, התיאש, צַפְֿצַפַֿ – רצֹף כביש, גִבִּנַתִּ – גבינה, חַֿבִּאַ – חבֹא, קֻבִּעַ – תּרבּוּש, קַבִּצַ –

יאֹש, קוְבַעִ – כובע גדול של כמרים.

עץ – OS    🔗

תולדותיו: אָע (ארמית); חֹטֶר; עֵץ, עֵצָה II, עָצֶה; עָצֹם I, עֶצֶם, עֹצֶם, עָצְמָה, עָצוּם, עַצֻּמָה, תַּעֲצֻמָה; (נָעֹץ), נַעֲצוּץ.

הוראתו: היֹה חזק, אמיץ; וכיון שהאילן היה נחשב לדבר קים וחזק שלא ינוע מפני הרוח, וגם גרמי הגוף הם הם הנותנים חִזוק ותוקף לגוף וחזקים הם עד שקשה לשברם, נכללו גם אלה ביסוד; המשמעות עברה לקוצים ודרדרים הנכנסים בגדר של שיחים ואילנים קטנים; המשמעות התרחבה לתחיבה בקרקע, כמו האילן שגם הוא תחוב בקרקע. בלשונות העמים בולט ביחוד הקשר בין השמות המסמנים אילן וגרם. – בשורש עָצֹם, שעניינו היֹה חזק, צריך להניח כי השמות והתואר הקדימו לפועל, והאות מ' שבו באה בראשונה לשם בנין השמות והתואר. וְעָצַם כחו (דניאל ח, 24), כלומר וגבר כחו. עניינו גם כן היֹה רב. וירבו וַיַעַצְמו במאד מאד (שמות א, 7). השמות והתואר המקושרים אל השורש הזה: עֶצֶם, גרם הגוף. וְעֶצֶם לא תשברו בו (שמות יב, 46). עניינו גם כן עיקר הדבר, כלומר עיקר הגוף, שהוא העצמות, הבנין שעליו נבנה גוף החי. בּעצם היום ההוא (שמות יב, 17). המשמעות הזאת מתבּארת עוד יותר על-ידי זה שבלשון התלמוד השם עֶצֶם עבר גם לגוף האדם. אין אדם רואה חובה לְעַצְמוֹ (כתובות ק"ה); וגם על-ידי השם עֹצֶם שעניינו שלד החי. לא נכחד עָצְמִי ממך (תהלים קלט, 15). עֹצֶם עניינו גם כן תוקף. כחי וְעֹצֶם ידי (דברים ח, 17). עָצְמָה, כח, תוקף. ולאין אונים עָצְמָה ירבה (ישעיה מ, 29), עניינו של השם הזה גם רוב המספר. בְְּעָצְמַת חבריך מאד (ישעיה מז, 9). עָצוּם, תקיף, חזק. שפנים עם לא עָצוּם (משלי ל, 26). עניינו גם כן רב במספר. עם רב וְעָצוּם (יואל ב, 20). עַצֻּמָה, אשור דבר ותקפו. קרבו ריבכם יאמר יי הגישו עַצֻּמֹתֵיכֶם (ישעיה. מא, 21), כלומר טענותיכם. ומשוגה היא בפי אלה הגורסים פה עַצְבוֹתֵיכֶם, אלילים. תַּעֲצֻמָה, חזוק. הוא נתן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לעם (תהלים סח, 36). – עֵץ, אילן. עֵץ הגפן בְּעֵץ היער (יחזקאל טו, 6). גם חומר האילן לשרפה או למלאכה נקרא עץ, כלי עֵץ (ויקרא יא, 32). ושרף אֹתוֹ על עצים באש (ויקרא ד, 14). ככה גם עֵצָה. כרתו עֵצָה (ירמיה ו, 6). עָצֶה, העצם מעל האַליה. חלבי האליה תמימה לעמת הֶעָצֶה (ויקרא ג, 9). בארמית האות צ' התחלפה באות ע‘, כמו ארץ – ארעא, צאן – עָן וגו’. אָע עניינו עץ לבנין. וְאָע מִתְּשָׁם בכתליא (עזרא ה, 8). – השם חֹטֶר, ענף, קשור גם כן אל השם עץ. האות ח' במקום האות ע‘, המתחלפת לעתים קרובות בלשונות השמיות, מתבּארת ביחוד על-ידי השם המצרי המסמן עץ. האות ר’ נראית כמוספית סופית הבאה לסמן את תנועת הרוח המנענעת את הענפים, כי עניין השורש הזה כפועל, כפי שהוא נמצא בערבית, הוא נענע. ויצא חֹטֶר מגזע ישי (ישעיה יא, 1). – באות נ' תחילית המקבילה למוספית התחילית שבלשונות ההֹדו-האירופיות IM-, EM- שעניינו עשֹה, שים, נקבע השורש נָעֹץ שעניינו תָּחֹב, תקֹע בקרקע, דקֹר, כעין העץ התחוב בקרקע, ולכן באה האות נ' לסמן את הפעולה. ממנו: נַעֲצוּץ, קוץ. תחת הַנַּעֲצוּץ יעלה ברוש (ישעיה נה, 13). [כי האות נ' אינה יסודית בשורש הזה נראה מן השם עצוץ במשנה (מנחות ע', ע"א), ומן הארמית אֲצִיצָא]. – בלשונות לא-שמיות אחדות התחלפה, כפי החוק, האות ע' השמית באות לא-שמית חזקה G או K.

כנענית: עץ (לבנין), עצמת – מעשים עצומים, עצמם – עצמות.

אש.: IṢ(S)U – עץ לבנין, אילן, EṢEMTU – עצם, ḪUTARTU – שבט, חוטר,

ḪAṬṬU – מקל, EṢEN – חוט השדרה.

אר.: אָע – עץ, (לשרפה ולבנין), חוּטְרָא – מקל, עִטְמָא – ירך, אֲצִיצָא – עציץ.

סור.: חוּטְרָא – מקל, עַטְמָא – ירך.

ער.: חַֿטַרַ – נענע בכידון, טלטל, הנף, חַֿטֻר – חוטר, עִצַאהֻ^נ – עצים עוקצים גבוהים, עַצַא^נ – עצם השוֹק, אַטֻמֻ^נ – עצמות, עַצַמַ – הגן (עצומה), עִצְמאהֻ^נ – הגנה, עצומה, עַטֻמַ – היֹה גדול.

געז: עַצַ – אילן, עץ לבנין, עַצַםַ – עצם, עֶ̅ע – עץ, תַּעָעַוַ – הפל גורל, עֶ̅עוֹ – גורל.

ת"ע: עץ – עץ.

מהרי: GÄṢÔS - ענף.

אוג.: עטֿם – עצום, אדיר; עצ – עץ.

מלבד זאת נמצא את השם עץ בצליל דומה בלשונות הבּאות:

אסיה:

אפריקה: אמריקה:

אפה – ^oP^N    🔗

תולדותיו: אָפֹה, מַאֲפֶה, תֻפִינִים,

הוראתו: התקן פת בתנור. האות א' שבלשונות השמיות נמצאת בצורות שונות גם בלשונות הלא-שמיות, אבל נדמה לי כי עיקר היסוד הזה היה הצליל פַֿ, שעניינו היה אוכל בכלל והוסב להתקנת האוכל בתנור. ואפשר שקרובים לו גם השרשים בָּצֹק II וּבָשֹׁל, וגם השם פַּת. האות ה' שבסוף השורש היא אות מסייעת, ואפשר שהיא האות האפּית הנמצאת בהרבה לשונות לא-שמיות. – וַיֹאפוּ את הבּצק (שמות יב, 39). ממנו: מַאֲפֶה, דבר הנאפה. קרבן מנחה מַאֲפֵה תנור (ויקרא ב, 4). השם תֻּפִינִים, פת אפויה, היא מלה מסופקה, לפי דעת החוקרים. יש סוברים כי הכתיב מסורס, ואפשר צריך לגרוס תחת תֻּפִינֵי מנחת פתים (ויקרא נ, 14) – תְּפֻתֶּינָה. כפי התרגום הסורי וגם התרגם הירושלמי, אבל רוב התרגומים מתרגמים עוגות, דבר הנאפה, ולכן נראה כי צריך לגזור אותו מן השורש אָפֹה. האות ת' היא אפוא מוספית תחילית כמו בתגמול, והאות ה' האפּית שבשורש אפֹה הפכה לאות נ' שלמה, ואולי משום השמטת האות א' באה האות פ' בלי דגש.

אש.: ÊPÛ.

אר.: אֲפָא.

סור.: אֲפָא.

ער.: וַפַי – אפֹה, מִיפַֿי – תנור.

בנוגע לצורה WAFER – ראה את הערבית. ממילא שגו החוקרים שגזרו אותו משורש – WEAVE, טוה, מן היסוד √WAB,טוה.

בד (פס) – BD (PS)    🔗

תולדותיו: אָפֹס, אֶפֶס, אֹפֶס; בָּדֹד, בָּדָד, בַּד III; בָּדֹל, בָּדָל, בְּדִיל I, בְּדִיל II, מִבְדָל; בְּדֹלַח; בָּדֹק, בֶּדֶק; בָּזֹא; בָּצֹעַ I, בָּצֹעַ II, בָּצֹעַ III, בֶּצַע I, בֶּצַע II; בָּצֹר I, בָּצֹר II, בֶּצֶר, בָּצְרָה, בִּצָּרוֹן, בַּצֹּרֶת, בַּצָּרָה, בָּצִיר, מבְצָר; בָּתֹק; בָּתֹר,

בֶּתֶר; נָפֹץ I, נֶפֶץ, מַפָץ, מַפֵּץ; פַּטִישׁ; פָּטֹר, פֶּטֶר, פִּטְרָה; פָּסֹל, פֶּסֶל, פָּסִיל; פָסֹס I, פַּס, פִּסָּה; פָּסֹס II1; פָּעֹר; פָּצֹה; פָּצֹחַ; פָּצֹל, פִּצְלָה; פָּצֹם; פָּצֹעַ, פֶּצַע; פָּצֹץ;

פָּצֹר, פְּצִירָה; פָּשׂק; פָּשׁחַ; פָּשֹׁעַ, פֶּשַׁע; פְּשַׁר (אר.), פֵּשֶׁר. קרוב לו פָּקֹחַ, פָּתֹר וגו‘, וגו’.

הוראתו: השמד, השחת, כלה. המשמעות הזאת הסתעפה לגוונים שונים שיתבּארו במשך ההסבר. היסוד הזה הוא חלק של יסוד גדול הכולל גם היסודות בק – BK, בס (בט) – (PT) PS, פת – PT, וחלקים קטנים אחרים. – בשורש אפס האות א' היא מוספית תחילית הבאה לסמן פעולה חזקה, ז. א. אות מחזקת, כי משמעותו של השורש הזה היא השמדה וכליה המגיעה עד קצה, עד תומה. אָפֵס כסף (בראשית מז, 16), כלומר תם הכסף ולא נשאר כלום. ממנו: אֶפֶס, לא כלום, מאומה. יהיו כאין וּכְאֶפֶס (ישעיה מא, 12). המלה משמשת לפעמים במשמעות של אַך ורַק. אֶפֶס קצהו תראה וְכֻלו לא תראה (במדבר כג, 13). אֹפֶס, קצה. אַפְסֵי ארץ (תהלים ב, 8). בקשר עם השורש הזה כדאי להעיר כי חוקרים אחדים מקשרים אותו אל השם האשורי Apsû, ים, אוקינוס, מצולה, הנמצא במשמעות זו גם בשומרית Abzu, ומרחיקים לכת בקשרם אותו אל השם האנגלי Abyss תהום. קשה לראות את הקשר בין המלים האלה, אחרי כי במקרא השורש אָפֹס אינו מקושר אל משמעות של תהום, והפסוק ביחזקאל מז, 3: מי אַפְסָיִם, כוונתו מים המגיעים עד הקרסולים, כפי דעת רוב התרגומים והמפרשים, ז. א. מים לא-עמוקים המגיעים כמעט לאפס, ממש ההפך של המשמעות השומרית, האשורית והאנגלית. מלבד זאת ידוע כי השם האנגלי Abyss נובע מן השם היוני άβυσσος, תהום, המורכב משני חצאי מלים ‏α, תחלית שלילית, ו-βυσσος, עֹמֶק. – השורש בַּד III עניינו גזֹר וכרֹת. משמעותו של השם בַּד היא חֵלק, כלומר דבר כרות. בַּד בְּבַד יהיו (שמות ל, 34). ממילא הוסב השם ליחידות, לדבר אחד הנפרד מן הכלל. לא טוב היות האדם לְבַדּוֹ (בראשית ב, 18). לו לְבַדּוֹ ולהם לְבַדָּם (בראשית מג, 32). ממילא הוסב גם לענין הפרשה והגדרה, במובן רק, זולת. לא על הלחם לְבַדּוֹ (דברים ח, 3). אחת דתו להמית לְבַד אשר יושיט לו המלך (אסתר ד, 11). – באות ד' כפולה לסמן מצב תמידי וממושך נקבע השורש בָּדֹד, נפרד מן הכלל וגלמוד. כצפור בּוֹדֵד על גג (תהלים קב, 8). ממנו: בָּדָד, גלמוד. הן עם לְבָדָד ישכֹן (במדבר כג, 9). – בהוספת המוספית הסופית ל' הבאה גם כן לסמן כּריתה נקבע השורש בָּדֹל, הפרש, הפרד. האות ל' כאן מדגישה אפוא את פעולת הכריתה ומראה על הפרדה גמורה. ויהי מַבְדִיל בין מים למים (בראשית א, 6). השורש הזה הוליד את התואר בָּדֵל, נפרד, נכרת. בְּדַל אֹזן (עמוס ג, 12). מן השורש נגזרו גם השמות הבאים: מִבְדָל, מקום מופרש. והערים הַמִּבְדָלוֹת לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה (יהושע טז, 9). בספרות מאוחרה נקבע ממנו השם הַבְדָלָה. בְּדִיל I, סוגי עופרת, או מתכות אחרות, המוּצאים מעבי האדמה ביחד עם כסף ונבדלים ממנו על-ידי צריפה. ואסירה כל בְּדִילָיִךְ (ישעיה א, 25). המתּכת הנודעה בכימיה בשם Stannum, שעל-פי רוב נמצאת במכרות האדמה בצורת תחמוצת וכדי להשיגה במצב טהור צריכים לצרפה ולהבדילה מן התחמוצת, נקראת גם כן בשם בְּדִיל. ברזל בְּדִיל ועֹפרת (יחוקאל כז, 12). – כנראה נגזר מן השורש הזה גם השם בְּדֹלַח, שהעיר הרבה חלוקי-דעות בין התרגומים והמפרשים. יש סוברים כי משמעותו פנינים, אחרים – גָּבִישׁ, ואחרים – שֹהַם, אֲנָךְ. יש מזהים אותו עם השם הסנסקריטי Udûkhala, מלה שלא יכולתי למצאה במילונו הגדול של מקדוֹנל. יוסיבוס, עקילס, תיאודוטיוֹן, סומכוס והתרגום הרומי מפרשים βδέλλον, (גם μαδέλϰον,βδολχόν,βδέλλα), מין שרף צהוב הנמצא על-פי רוב מהול במֹר ונבדל ממנו. מן התרגומים האלה עבר השם לרוב לשונות העמים. שם הַבְּדֹלַח ואבן השהם (בראשית ב, 12). האות ח' מראה בודאי על הקטנה, כמו שנאמר על גרעיני המן: ועינו כעין הַבְּדֹלַח (במדבר יא, 7). – בהוספת האות ק' המסמנת פה השתרעות, נקבע השורש בָּדֹק, בקע ופרץ. לִבְדֹק ולחזק הבית (דה"ב לד, 10), כלומר למצוא את הבקיעים ואת הסדקים ולתקנם. ממנו: בֶּדֶק, בקיע, פרץ. יחזקו את בֶּדֶק הבית לכל אשר ומצא שם בּדק (מ"ב יב, 6). בתקופת המשנה והגמרא השתמשו הרבה בשורש הזה במשמעות של חדירה וחקירה ודרישה. – בשורש בּזֹא האות א' היא אות מסייעת. הוראתו: קרע לגזרים. בָּזְאוּ נהרים ארצו (ישעיה יח, 2). – ממש כך היא גם משמעותו של השורש בָּצֹעַ בכל גווניו. בָּצֹעַ I עניינו כרת, קרע, בקע. האות ע' היא אות מסייעת, או שהיא באה תמורת האותיות ח' וק' בשרשים הקודמים. יתר ידו ויבצעני (איוב ו, 9), כלומר ויכרתני. בארמית השורש הזה בא גם לאכילה, כלומר פרוס את הלחם. פתות אתה פתים (ויקרא ב, 6) – ת“א: בְּצַע יתה בִּיצוּעִין. וככה גם בּגמרא (ברכות מ“ו, ע”א): בעל הבית בּוֹצֵע כדי שֶׁיִבְצַע בעין יפה. בעברית קרוב לו הפועל פּתֹת, שבא אמנם מן היסוד פּת, הקרוב ליסוד הזה, ובלשונות העמים bhas בסנסקריטית, ψὶξ ביונית וגו‘. ממנו: בֶּצַע I, כּריתה. בא קצך אמת בִּצְעֵךְ (ירמיה נא, 13). בָצֹעַ II עניינו גזֹל, בזֹז, לקח בחזקה, כי בגזלה הגזלן בוקע וחומס את הון קרבנו. מה תקות חנף כי יִבְצָע (איוב כז, 8). וַתְּבַצְעִי רעיך בעשק (יחזקאל כב, 12). ממנו השם בֶּצַע II, שלל. בֶּצַע כסף לא לקחו (שופטים ה, 9). בָּצֹעַ III עניינו שים קץ, כמו אֶפֶס, כי בפעולה הזאת יש משום כריתת חוט או ענין ממושך. כי יְבַצַּע יי את כל מעשהו (ישעיה י, 12), במושג הזה מקביל השורש אל פָּסֹק, הפסק, בארמית. [בלשון געז עניינו של השורש הזה היֹה מאושר, עשֹה מאושר. המשמעות הזאת נובעת מתוך המשמעות של השורש השמי גזֹר, חתֹך, כי ברכישת בֶּצע, עושר ואושר אנו מקטינים וחותכים את רכוש האחרים]. – באות ו’ נוספת, המסמנת בכלל פעולה הנעשית ברעש ובשאון, נקבע השורש בּצֹר, שיש לו שתי משמעויות, משמעות כריתה וקטיפה, שהיא פעולה הנעשית ברעש, ומשמעות הגבּלה, כלומר סגירה וסכירה, הנעשית גם כן ברעש. ענבי נזירך לא תִבְצֹר (ויקרא כה, 5), כלומר לא תכרות. לְבַצֵּר החומה (ישעיה כב, 10), כלומר להבדיל את החומה ולחזקה לבלתי תת לשום איש לקרב אליה. השורש הזה הוליד שמות רבים הנובעים משני המושנים האלה. בָּצִיר, שיש לו שתי משמעויות, כריתה ומשמעות הגבּלה. והשיג לכם דיש את בָּצִיר (ויקרא כו, 5), כלומר עת קטיפת הענבים. השם השאל לפעמים גם לענבים עצמם, כלומר לענבים שכבר נקטפו. הלא טוב עוללות אפרים מִבְצִיר אביעזר (שופטים ח, 2). ובמשמעות של הגבלה – ירד יער הַבָּצִיר (זכריה יא, 2), כלומר המוגבּל, החזק והנשגב שאי-אפשר להבּקע אליו. מִבְצָר, מקום מוגבּל, מוקף חומה לבלי קרוב אליו. ואני הנה נתתיך היום לעיר מִבְצָר (ירמיה א, 18). בֶּצֶר, עפרות זהב וכסף ומתכות יקרות, משום שנבדלים הם מן האדמה במכרה. ושית על עפר בָּצֶר (איוב כב, 24). כן גם הערבי יקרא לעפרות זהב וכסף תִּבּרֻ^נ, מן השורש תּבּר, שבר. ובארמית דהבא פְרִיכָא, זהב שבור, ואפילו בעברית השם שְבָרִים מסמן מקום מחצב אבנים. בָּצְרָה, מכלא צאן, משום שהמכלא גדור סביב. כצאן בָּצְרָה (מיכה ב, 12). בָּצָרָה, צרה, מצוקה, נגזרה מבנין פעל של השורש שהוראתו הגרע, העדר, כלומר נכרת ממנו. לא יבצר מהם (בראשית יא, 6). העדר דבר היא בַּצָרָה. לעתות בּצרה (תהילם ט, 10.) בָּצֹּרֶת, חסרון מטר. ובשנת בַּצֹּרֶת לא ידאג (ירמיה יז, 8), ז. א. שהמטר נכרת מן הארץ. בִּצָּרוֹן הוא כמו מִבְצָר, מקום הנכרת מרגלי בני-אדם ואי-אפשר להבּקע אליו. שובו לְבִצָּרוֹן (זכריה ט, 12). [על-פי הכלל שאותיות השפתים מתחלפות באותיות החך והגרון אפשר להזהות את השורש בָּצֹר גם עם השרשים גָזֹר וקָצֹר שיש להם משמעות עקרית אחת, חתֹך, אלא שהתיחדו במשך הזמן למובנים שונים: בָּצֹר לקטיפת ענבים, גָזֹר לכריתה בכלל וקָצֹר לגזירת שבלים. השורש קָצֹר משמש לפעמים גם להמעטה כמו בָּצֹר, כמו: לא יִבָּצֵר מהם (בראשית יא, 6) – היד ה' תִּקְצָר (במדבר יא, 23). עד כמה שמשו בערבּוביה שני השרשים בצר וקצר בפי הקדמונים תוכיחנה הדוגמות הבאות: כי על קיצך ועל קצִירֵך חידד נפל (ישעיה טז, 9). בפסוק הזה ובפסוק שבא אחריו מדובּר על גפן, כרמים ויין ביקבים. נראה אפוא כי צריך לגרוס פה בּצריךְ. ככה גם בישעיה יח, 5: כי לפני קָצִיר כתם-פז ובֹסר גֹמל יהיה גּצה וכרת הזלזלים במזמרות ואת הנטישות הסיר התז. מן הכתוב נראה כי גם פה צריך לגרוס בָּצִיר. בש”א יג, וג: והיתה הַפְּצִירָה פים למחרשות וגו‘. תרגמו השבעים פה τϱυγετὸς, שענינו גם בציר וגם קציר. וכיון שמכשירי האכּרים המנויים בפסוק הזה אינם משתמשים בבציר אלא בקציר, נראה כי המתרגם היוני שגרס בְּצִירָה תחת פּצירה כיוון לקְצִירה (עיון להלן בשם פּצירה בערך הזה]. – באות ק’ סופית לסמן השתרעות נקבע השורש בָּתֹק, גזר לנתחים, כי בתנועה הזאת הפעולה נעשית בשטח ובהשתרעות. וּבִתְּקוּךָ בחרבותם (יחזקאל טז, 4). – זוהי משמעותו גם של השורש בָּתֹר, במוספית סופית של האות ר' לסמן פעולה הנעשית ברעש. ואת הציפור לא בָתָר (בראשית טז, 10). – ממנו: בֶּתֶר, נתח, חתיכה, איש בִּתְרו לקראת רעהו (בראשית טו, 10). – השם פַּטִיש נגזר משורש פָּטֹש, הכה, שאיננו במקרא (ואפשר מן השורש כָּתֹש, עפ"י הכלל של התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון). ענייננו קורנס. המשמעות של הכאה נובעת מתוך המשמעות של השמדה והשחתה. האות שׁ' מסמנת פה פעולה הניכּרת לעין, באותה המשמעות שהיא באה בצורת שפעל מקוצר, אלא שבאה בסוף השורש, או מתאימה למוספית הסופית ish – בלשונות הגרמניות, שענייננו עשׁה. וּכְפַטִּישׁ יפֹצץ סלע (ירמיה כג, 29). – באות ר' סופית לסמּן פעולה הנעשית ברעש נקבע השורש פָּטֹר, שיש לו משמעויות שונות, אבל עיקר הוראתו היא: הבדל, בקֹע. פּוֹטֵר מים (משלי יז, 14), כלומר בוקע את המים או מבדיל ביניהם. ולכן פְּטוּרֵי צצים (מ"א ו, 18). עלה כותרת של פרחים, כמו petal באנגלית, כלומר קשוטי פרחים שעָליהם נבקעים בראשם בבכּוּרם. כמו כן יַפְטירו בשפה (תהלים כב, 8), כלומר פותחים את שפתותיהם, ז. א. כורתים את סגור פיהם. השורש עבר בהשאלה למושג של שחרור, כלומר לפתוח את חרצובות האסיר. לא פָטַר יהוידע הכהן את המחלקות (דה"ב כג, 8). עניינו גם עזֹב, מושג הנובע מן הארמית, כי העוזב את רעהו כאילו משתחרר ממנו. וַיִפְטַר מפני שאול (ש"א יט, 10). בספרות המאוחרה נקבעו מן השורש הזה מלים אחדות, כמו מפטיר, הַפְטָרָה, פָּטוּר וגו‘. ממנו: פֶּטֶר, הבכור היוצא ראשונה מרחם האם ופותח אותו. כל פֶּטֶר רחם לכל בשר (במדבר יח, 15). ככה גם פִּטְרָה. פִּטְרַת כל רחם בכור כל (במדבר ח, 16). נראה לי כי קשורים אל השורש הזה השמות בלשונות הלא-שמיות המסמנים את העובּר ברחם אמו, בין בן ובין בת. ככה בסנסקריטית ובפרסית putra, בן או בת, ילד, ברומית וממנה באנגלית fetura, foetus, עובּר, כנגד דעת החוקרים המתאמצים לקשר את השמות האחרונים לסנסקריטית Bhû, הוֹה. מעניין כי המשמעות של השם foetus יש לה סמוכים בלשון השמית געז שבה פְּטֻר עניינו יצור מן השורש פַטַרַ, יצֹר, בּרא, ז. א. הבדל את החמר ויצֹר יצור ממנו. – באות ס’ כפולה לסמן פעולה ממושכה ומתמידה נקבע השורש פָּסֹס, שעניינו כמו אָפֹס, אבד, כלה. פַּסּוּ אמונים מבני אדם (תהלים יב, 2). ממנו: פַּס, בגד של צבעים שונים. המושג הזה נובע מן המשמעות העיקרית של היסוד, מפני כי עיקר עניינה של צביעת בגד לשם קשוט היתה כתיבה, פעולה שנעשתה בימים הקדמונים בלוח או באבן, והכותב היה חוטב את האותיות במכשיר חד, היה חורת אותן. ככה גם השורש כָּתֹב קשור אל השורש חָצֹב וחָטֹב, כלומר כרת. קרבת שני המושגים האלה, חטוּב וקשוט, בולטת ביחוד בסנסקריטית שבה שורש אחד, pis̱, משמש לשני המושגים. ולכן כתנת פַּסִים (בראשית לז, 3) עניינו לא בגד רחב ואינו נגזר מן השורש פָּשׂה, כפי שסוברים אחרים, אלא מן השורש פָּסֹל (ראה להלן). וכיון שעניין הכתיבה על האריג היה קשה מאד, רק בני-המלכים והעשירים

היו יכולים לרכוש להם בגדים כאלה. השם פִּסָּה בתהלים עב, 16: יהי פִסַּת יד בארץ, הוא שם סתום שקשה לבוא אל קצהו. ת“י מתרגם “סָעִיד”, כלומר סעד לחם. ת”ש והרומי מתרגמים στήϱιγμα Firmamentum, מלשון חזוק, תוקף. הפשיטא מתרגמת: יהוא איך סוגנא דעבורא מארעא, כנראה משורש סוּג, הרבה. רש"י הולך כנראה בעקבות הפשיטא ומפרש מלשון פּסיוֹן, תוספת ושפעה, וככה גם רוב המפרשים האחרונים. אבן-עזרא מקשר אותו אל השם פַּס בארמית, כלומר כף יד. ונראה לי כי הצדק עמו, וכוונת הפסוק היא: יהי העני ככף זורעת בר בארץ. פַּס בארמית עניינו חֵלק, חלק היד, כף היד. פַסָא די ידא (דניאל ה, 24). המשמעות הזאת מתאימה אל השם piece, חלק, באנגלית, ו-Пac רצועת-עור, ברוסית. – [ליסוד הזה שייך גם השורש הארמי פְסַד, אבד, כלה, אפס, הנפרץ מאד בתרגום, במשנה ובגמרא]. – באות ל' הבאה לסמן כריתה וקצירה, נוספת על משמעות היסוד, נקבע השורש פָּסֹל, שעניינו כרֹת וחטֹב, והשאל לחטיבת אבן או עץ כדי לעשות מהם דמות ותבנית. פְּסָל-לך שני לוחֹת אבנים (דברים י, 11). ממנו: פֶּסֶל, תבנית אליל. פֶּסֶל תמונת כל סמל (דברים ד, 7). ככה גם פָּסִיל. פְּסִילֵי אלהיה (ישעיה כא, 9). – ככה גם פָּצֹל, הבדל, הסר, את העוֹר מעל עץ. המקלות אשר פִּצֵּל (בראשית ל, 38). ממנו: פְּצָלָה, קלוף. פְּצָלוֹת לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות (בראשית ל, 37). – האות ה' שבשורש פָּצֹה היא אות מסייעת. עניינו של השורש פָתֹחַ, ביחוד פתֹח את הפה, ז. א. כרֹת את סגור הפה, את השפתים. פָּצְתָה את פיה לקחת את דמי אחיך (בראשית ד, 11). עניינו גם כן שחרר, כמו שראינו בשורש פָּטֹר.

פְּצֵנִי והצילני ממים רבים מיד בני נכר (תהלים קמד, 7). בנידון זה קרוב הוא אל השורש פָּדֹה, שהוא חלק של השורש פָּתֹחַ (ראה שם). – השורש פָּעֹר שעניינו כמו פָּצֹה, כנראה נקבע בצפונה של ארץ-ישראל, ששם היו מבטאים את האות צ' לפעמים כאות ע‘, ויסודו, כנראה, ארמית-סורית. ‏האות‏ ר’ מסמנת תנועה הנעשית ברעש, תנועה פתאומית. וּפָעֲרָה פיה לבלי חק (ישעיה ה, 14). – פָּצֹחַ עניינו כמו הפעלים הקודמים, ואיננו מיוחד, כפי שסוברים אחרים, לפתיחת הפה לרננה וצהלה, כי הלא נמצא בבנין פִּעל במשמעות של רטישה בכלל. ואת עצמוֹתיכם פִּצֵּחוּ (מיכה ג, 3). אולם בקל הוא בא תמיד במקרא בקשר עם רנה. ההרים והגבעות יִפְצְחוּ לפניהם רנה (ישעיה נה, 12). האות ח' פה באה תמורת האות ה' המתחלפת עמה, והיא אפוא אות מסייעת, או שהיא מוספית סופית המסמנת השתרעות. השורש הזה, כמו גם השורש פָּצֹה, אחד הוא עם השורש פָּקֹח, על-ידי התחלפות האותיות צ' וק‘, כמו שגם השרשים בָּצֹעַ וּבָקֹעַ אחד הם על-ידי הכלל הזה. – האות מ’ באה בשורש פָּצֹם, שעניינו בקע, לסמן המולה. או שהיא נקבעה בראשונה בשם-עצם של הפועל הזה, אף שהשם הזה איננו במקרא, והשם הקדים לפועל. הרעשת ארץ פְּצַמְתָּה (תהלים ס, 4). – באות ע' מסייעת, או שהיא באה תמורת האותיות ח‘, צ’ וק‘, נקבע השורש פָּצֹעַ, הכה ובקע את עור החי. ויכהו האיש הכה וּפָצֹעַ (מ"א כ, 27). ממנו: פֶּצַע, מכה. פֶּצַע וחבורה ומכה טריה (ישעיה א, 6). – האות צ’ הכפולה בשורש פָּצֹץ באה, כרגיל, לסמן פעולה ממושכה, ובזה השורש קרוב אל השורש פּוּץ, שעניינו פזֹר, פעולה קלה, בעוד שבשורש פָּצֹץ הפעולה היא קשה וממושכה. וַיִּתְפּוֹצְּצוּ הררי עד (חבקוק, ג, 6). ואחז בערפי וַיְפַצְפְּצֵנִי (איוב טו, 12). – פָּצֹר עניינו גם כן כמו השרשים הקודמים – בקֹע, הבדל, והאות ר' באה, כרגיל, לסמן פעולה הנעשית ברעש, אלא שבמקרא השאל השורש הזה לבקשה בלי הרף, כלומר חדירה ופריצה אל תוך האיש, כאילו מוסר דבר-מה בדבּורים רבים. וַיִּפְצַר בם מאד (בראשית יט, 4). ממנו: פְּצִירָה, מלה שעוררה חלוקי-דעות בין התרגומים והמפרשים. והיתה הַפְּצִירָה פים למחרשות ולאתים ולשלש קלשון ולהקרדמים ולהציב הדרבּן (ש"א יג, 21). הפסוק הזה במקרא מסובך מאד, ורוב החוקרים, בין יהודים ובין לא-יהודים, יחשבוהו למסורס ומשובּש, וכל התרגומים והמפרשים בארוהו כל אחד לפי דרכּו. לפי דעתי יתבּאר הפסוק כהלכה אם נשאיר את התרגום היוני לשם פְּצִירָה, היינו בָּצִיר, או קציר, וניתּן משמעות אחרת לשם פִּים. המפרשים הראשונים סברו כי הוא מספר רבים של פֶּה. המפרשים האחרונים סוברים כי עניינו מטבּע ששויה שני שלישי השקל. הדעה הזאת אינה הולמת יפה, כי הלא אי-אפשר שהפלשתים שחפצו להכבּיד את עולם על

בני-ישראל יטילו מס שוה ללטישת כלים שונים, קטנים כקרדום וגדולים כמחרשה. נראה לי אפוא כי פּים בא כאן לא כשתי המשמעויות שהזכרתי, לשון רבים של פה ומטבּע, אלא כצורת יחיד של השם פֶה, כמו

פּוּם בארמית, סורית וערבית, ונמצא הוא גם במקרא בצורת יחיד (תהלים יז, 10; נט, 13). פֶה עניינו גם שער ופתח (משלי ח, 3; עזרא ט, 11). כוונת הפסוק היא אפוא, כי כיוון שלא היה חרש בישראל לא נמצאו חרב וחנית בידי אלף ושש מאות האיש שעמדו ברשותם של שאול ויהונתן. כיוון שהפלשתים הרשו מכשירים הנחוצים לחרישה וקצירה – והיתה הַפְּצִירָה [הקצירה] פּים, פתח, ללטוש כל כלי ברזל שנמסרו אחר-כך לצבא היהודי ושבהם הפתיעו את הפלשתים. – פָּשֹק, באות ק' לסמן השתרעות, בת-גוון נוספת לבקיעה, עניינו בקֹע. וַתְּפַשְׂקִי את רגליך (יחזקאל טז, 25). כמו השורש פָּצֹחַ הוסב גם השורש הזה לדבור, לפציחת השפתים. פִּשֵּׂק שפתיו (משלי יג, 3). בנידון זה אפשר כי קשור הוא אל φάσσο, דַבּר, ביונית, Bhâsh בסנסקריטית וגו‘, ולכן קשור הוא גם אל השורש בַּשֵׂר בעברית. בארמית עניינו של השורש פָּשֹק הוא כרֹת, והכתיב הוא פְּסַק, ונפוץ מאד בספרות המאוחרה של המשנה והגמרא. בנידון זה קרוב הוא אל הפועל היוני παῦσαι, גמֹר, שממנו באנגלית pause, הפסקה. – האות ח’ שבשורש פָּשֹחַ, שעניינו קרֹע לגזרים, היא, כפי שראינו למעלה, אות מסייעת, או מוספית סופית המסמנת השתּרעות. וַיְּפַשְׁחֵנִי (איכה ג, 11). – בשורש פָּשֹׁעַ האות ע' היא אות מסייעת. עיקר משמעותו של השורש הזה נעוץ במושג העיקרי של היסוד – בקֹע, הבדל. ממנו, בהשאלה, חטא, מרד, כי החטא והמרד הם הבדלה והפרשה מהמצב הרגיל, הרס הנמוסים, בקיעה ונטיה מן הדרך הישרה. עברו בריתי ועל תורתי פָשָׁעוּ (הושע ח, 1). ממנו: פֶּשַׁע, חטא, מרד. וכבד עליה פִּשְׁעָהּ (ישעיה כד, 20). – השורש הארמי פָּשֹׁר הוא

כמו השורש העברי פָּתֹר שהבאתיו בקשר עם היסוד החזק פת – √P͞T͞ (וזוהי אחת ההוכחות כי האות ת' התבטאה לפעמים כאות שׁ‘. מעניין כי על-פי רוב האות שׁ’ העברית התבטאה כאות ת' בארמית, כמו שלש – תלת וגו', אולם בשורש הזה אנחנו רואים את ההפך), שהוא גם חלק של היסוד הנוכחי. עניינו של השורש פָּשֹׁר הוא חלק דבר לחלקים, והשאל לבאור חלומות או לבאור דברים בכלל. האות ר' כפי שראינו למעלה, מסמנת פעולה הנעשית ברעש והולמת יפה בשורש זה, שהוא דבּור. פְּשַׁר חלמא (דניאל ב, 12). ומי יודע פֵשֶׁר דבר (קהלת ח, 1). – האות נ' שבשורש נָפֹץ I היא מוספית תחילית הבאה לשם הגברת הפעולה ומקבּילה בנידון זה אל התחילית ההֹדו-האירופית ‏EM-, IM-,‏ EN-. עניינו של השורש כמו עניינו של היסוד – בקֹע. ככלי יוצר תְּנַפְּצֵם (תהלים ב, 9). ממנו: נֶפֶץָ, רוח-סערה ההורסת ומפוצצת את הכל סביבה. נֶפֶץ וזרם ואבן ברד (ישעיה ל, 30). מַפָּץ, הרס, אבדון וכליה. ואיש כלי מַפָּצוֹ בידו (יחזקאל ט, 2), כלומר כלי-זינו. מַפֵּץ, מַטה, אַלָּה, לנפץ בו ולהשחית. מַפֵּץ אתה לי כלי מלחמה (ירמיה נא, 20).

כנענית: פטר – עזֹב, פס – לוח.

אש.: BATÂḲU – בתֹק, NAPÂṢU – נַפֵץ, PAṬARU – פתח, כרת, שחרר, PAṬRU – כידון, IPṬIRU – כופר, PASÂRU – מחה חטא.

אר.: בְּדַל – חַלק, בְּדוּלְחָא – בדולח, בְּדַק – בדֹק, בִּידְקָא – בֶּדק, חור, בְּזַע – כרת, בקע, בְּצַר – בקע, פַּטִישָׁא – פטיש, פְּטַר – שלח לחפשי, פְסַל – פסֹל, פַּס – כף, פְּעַר – פתֹח, בְּצָע – שחרר, פְּצַל – פצֹל, פְּצַע – בקֹע, פְּסַק – כרת, בקע, פְּשח – קרֹע לגזרים, פְּשַׁר – פּתֹר, נְפַץ – נפץ, בְּצַע – כרֹת,

בקֹע.

סור.: בְּדַל - בקֹע, בְּדוּלְחָא - בּדולח, בַּדְקָא – בדק, בְּדַר – פזֹר, בְּצַע – שבֹר, בְּצַר – חסֹר, המעט, בְּצִירָא –

נמוך, קטן, נְפַץ – הרֹס, שבר, פְּסִילָא – אבן חטובה, פַּסְתָא – כף יד, פְּעַר, – פתֹח, פַּעֲרָא – תהום, פְּצַח – שמֹח, התהולל, פְּצַל – שבֹר

לגזרים, פְּטַר – עזֹב, פְּשַׁר – פתר, פְּשַׁע – היֹה נפחד.

ער.: בַּד – גרֹם להתרחב, בִּדֻ^נ – חֵלק, בַּדַלַ – שַנה, בַּצַֿעַ – כרֹת, בקֹע, בֻּצרֻ^נ – צד, חוֹד, בִּצרֻ^נ – אבן לא-חלקה, בַּתַּרַ – קצץ, פַֿצ – בקֹע לגזרים, פַֿטִישֻׁ – פטיש, פַֿטַרַ – בקֹע, גזֹר, יצֹר, פַֿעַרַ – פתֹח, פַֿצַי – הבדל, הסר, פַֿצַחַֿ – שבר, נפץ, פַֿצַלַ – פצל, פַֿצַמַ – בקֹע, פַֿצַעַ – לחץ פרי מבושל, פַֿצ – שבֹר, פַֿטרַהֻ^נ – טבע.

געז: בַּצִעַ – כרת, פַֿצִחַ – שבר, הרס, בַּצְעַ, בַּעַֿעַ – כּבּד, אַבְּצִעַ – עשֹה מאושר, היֹה מאושר, פַֿטַרַ – יצֹר,

ברֹא, פְּטֻר – יצור, פֶּטְרַתּ – בריאה.

מהרי: FÔTER – אכל אחרי הצום (וכן באנגלית BREAK THE FAST), PÓSED – קלקל (הפסד).

שחורי: FÚSID – רע, מושחת.

אוג.: בצע; אפס – קצה, בדקת – בקיעים.

פּר (בּר) (פּל) – PR (BR) (PL)    🔗

תולדותיו: אֵפֶר; עָפֹר, עָפָר; בָּאֹר, בְּאֵר, בֹּאר, בּוֹר; בָּלֹק; בָּרֹךְ I, בֶרֶךְ, בְּרַךְ (ארמית); פָּלֹא, פִּלְאִי, מִפְלָאָה; פָּלֹג II, פְּלַג (אר.), פְּלַגָּה I, פְּלֻגָּה, מִפְלַגָּה; פָּלֹה, פְּלֹנִי; פָּלֹחַ, פֶּלַח, פָּלְחָן (אר.); פָּלֹל, תְּפִלָּה, פָּלִיל, פְּלִילִי, פְּלִילִיָּה; פָּלֹץ, פַּלָּצוּת, מִפְלֶצֶת,

תִּפְלְצַת; פָּלֹש; פָּרֹז, פְּרָזָה, פְּרָזִי, פְּרָזוֹן;

פָּרֹךְ I, פֶּרֶךְ; פָּרֹם; פָּרֹס, פֶּרֶס, פַּרְסָה; פָּרֹעַ III, פַּרְעֹשׁ; פָּרֹץ, פֶּרֶץ,

פָּריץ, מִפְרָץ: פָּרֹק, פֶּרֶק (פָּרָק), מַפְרֶקֶת; פָּרֹר (פּוּר, פַּרְפֵּר); פָּרֹשׂ I; פָּרֹשׁ II; שָׁבֹר I, שֵׁבֶר (שֶׁבֶר I), שִׁבָּרוֹן, מַשְׁבֵּר, מִשְׁבָּר; שָׁבֹר II, שֶׁבֶר II; הָבֹר; חָפֹר I; קָבֹר, קֶבֶר, קְבֻרָה; תָּפֹר.

הוראתו: היסוד הזה הוא צליל טבעי של דבר הנשבר ונהרס לרסיסים, וככה היא באמת משמעותו של היסוד – הריסה ושבירת דבר לרסיסים, בקיעה וגזירה לגזרים. השרשים המנויים למעלה אינם מנצלים את כל השרשים המשתייכים אל היסוד הזה, כי שייכים אליו גם השרשים בָּרֹם, בָּרֹחַ, פָּרֹד, פָּרֹחַ וגו' שבארתּים בערכים מיוחדים, מפני שיש להם בנות-גוון מיוחדות הנוטות קצת מן המשמעות העיקרית של היסוד הזה. השורש הדוגמתי של היסוד המביע את העיקר שבמשמעותו הוא השורש פּוּר, או בצורת הכפולים פָּרֹר, שהאות ר' השניה שבו באה, לפי הכלל, לסמן פעולה ממושכה ומתמידה (כן בכל הכפולים), פעולה שאינה נעשית בבת-אחת. משמעותו של השורש הזה: בקֹע והרֹס. פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה הארץ (ישעיה כד, 9). אתה פֹּרַרְתָּ בעזך ים (תהלים עד, 13). בצורת מרובּעים, המראה גם כן על פעולה ממושכה ומתמידה, כדרך הקדמונים להכפיל את היסוד בשעה שרצו להבליט את פעולתו, נקבעה הצורה פַּרְפֵּר, חרד, שהיא פעולה ממושכה. המושג הזה נובע מן היסוד, כי בחרדה יש משום הרס היסודות השלֵוים של האדם. שלו הייתי וַיְּפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, 12). בהפעיל והָפעל משמעות השורש היא השבֵּת, בטל, ז. א. הרֹס דבר שנקבל וקיים. וְהֵפֵר את נדרה (במדבר ל, 9). עצו עצה וְתֻפָר (ישעיה ח, 10). – באותיות א' וע' מחזקות נקבעו, לפי דעתי, מן השורש הזה השמות אֵפֶר ועָפָר, ומן האחרון נקבע אחר-כך הפועל עָפֹר, זרֹק עָפָר על זולתו, כי האפר והעפר הם חלקים קטנים מאד שבאו במציאות על-ידי פעולה חזקה, והם תוצאות התפוררות דבר אחד לרסיסים, כמו האפר מהתפוררותו של עץ שרוּף והעפר מרגבי אדמה. ואנכי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, 27). וְעִפַּר בְּעָפָר (ש"ב טז, 18). – באות א' אמצעית מסייעת נקבע השורש בּאֹר, שמשמעותו הקדומה היתה, כנראה, נָקֹב, כמו באנגלית bore ובגרמנית bohren (מן היסוד ההֹדו-האירופי √B͞h͞a͞r), כפי שאפשר לראות מן הפסוק כתב חזון וּבָאֵר על הלוחות (חבקוק ב, 2), שבו משמעות הפועל באר מתאימה אל הפועל כּתֹב, כי מלאכת הכתיבה בימים הקדמונים להתפתחות הכתב היתה על-ידי שריטה וחקיקה בלוח. ברבות הימים עבר המושג להבנת הדבור או הכתוב, פעולה שהיא כעין חדירה וחפירה וחטוט בדבר הסתום. בֵּאֵר את התורה (דברים א, 5). ממנו: בְְּאֵר, חפירה עמוקה באדמה, עפ“י רוב לשם מקוה מים. חפרתי את הַבְּאֵר הזאת (בראשית כא, 30). ככה גם בֹּאר. לחצֹב להם בֹּארוֹת בֹּארֹת נשברים (ירמיה ב, 13). בּוֹר, באות ו' תחת האות א', עניינו כמו הקודמים. בּוֹר כרה ויחפרהו (תהלים ז, 16). לפי הכלל הקבוע בלשונות שהאותיות למנ”ר מתחלפות, נקבעה שורה שלמה של שרשים באות ל' במקום האות ר‘. קשה להוכיח בבטחה איזה מן השרשים קדמו בלשון האדם המאוחדת, השרשים באות ר’ או השרשים באות ל‘, אף-על-פי שקרוב אל ההגיון כי הצליל באות ר’ מתאים לשבירה והתפוררות מן האות ל‘, ולכן אפשר כי הצליל הזה היה הראשון, ואחר-כך בכח תנאי-המבטא השונים נקבעו השרשים. בצליל ל’. על-כל-פנים ישנן למכבּיר הן בלשונות השמיות והן בלשונות הלועזיות מלים גם באות ר' וגם באות ל‘, כפי שנראה בסוף הערך הזה בהיקשים. אחד השרשים האלה, באות ל’, הוא השורש בָּלֹק, שעניינו שחת והשמד, מושג הקרוב לבקיעה והריסה. השורש הזה נמצא גם בלשונות הלא-שמיות במשמעותו ובצלילו כמו בעברית, ולכן אין צורך לבאר את האות הסופית ק‘; אולם בכל זאת לא אחטא אם אֹמר כי אחת המשמעויות של האות ק’ כמוספית סופית היא השתּרעות המתאימה אל השורש הזה – השמד והחרב שטח רחב. יי בוקק הארץ וּבוֹלְקָהּ (ישעיה כד, 6). בוקה ומבוקה וּמְבֻלָקָה (נחום ב, 11), כלומר מבוקעה ונהרסה. – במוספית סופית של האות כ‘, שאחת משמעויותיה היא בֶּרֶךְ, נקבע השורש בָּרֹךְ I, כָּרֹעַ. (השורש בָּרֹךְ II, התפלל, אמנם שייך גם כן ליסוד הזה, כי האדם הקדמון היה כורע ומשתטח על הקרקע בשעת תפלתו, אבל ייחדתי לו ערך מיוחד). וַיַּבְרֵךְ הגמלים (בראשית כד, 14), כלומר צוה לגמלים לנפול על הארץ, פעולה שהיא כמו שבירה, הריסה מן המצב המעומד. ככה גם בארמית. הוא בָּרֵךְ על ברכוהי (דניאל ו, 11). ממנו: בֶּרֶךְ, כָּרָע. לי תכרע כל בֶּרֶךְ (ישעיה מה, 23). [מעניין כי גם השם כָּרָע נגזר משורש כָּרֹעַ, הקרוב לשורש קָרֹעַ]. – באות א’ סופית מסייעת נקבע השורש פָּלֹא, הבדל והפרש דבר אחד מזולתו, כלומר בקֹע דבר אחד גדול וברֹר חלק אחד. השורש הזה השאל במקרא לדבר שבקדושה, לעשות דבר אחד נעלה מחברו על-ידי סיוע מן השמים. ורעם בקולו נִפְלָאוֹת (איוב לז, 5). אבל הוא משמש גם כן לעניינו חול. וַיִּפָּלֵא בעיני אמנון לעשות לה מאומה (ש"ב יג, 2). ממנו: פֶּלֶא, מופת. פְּלָאוֹת עדותיך (תהלים קיט, 139). ובכלל דבר נשנב מבינתו של אדם. קץ הַפְּלָאוֹת (דניאל יב, 6). פִּלְאִי, תואר, נשגב מהבין. למה זה תשאל לשמי והוא פֶּלִאי (שופטים יג, 18). פְּלִאָיה דעת ממנו (תהלים קלט, 6). מִפְלָאָה, מפעל נשגב. מִפְלְאוֹת תמים דעים (איוב לז, 16). – השורש פָּלֹה, באות ה' מסייעת, עניינו כמו פָּלֹא, אלא שהשאל להבדלה סתם. וְהִפְלָה יי בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים (שמות ט, 6). ממנו: פְּלֹני, איש ידוע, נבדל מבין חבריו. השם הזה מקושר תמיד במקרא אל השם אַלְמֹנִי. שבה פה פְּלֹנִי אלמֹני (רות ד, 1) אולם אחר-כך נצמדו שני המלים יחד. לַפַּלְמֹנִ המדבר (דניאל ח, 13). – בשרשים הבאים המסתיימים באותיות ג‘, ח’, כ' וק', האותיות האלה נמצאות גם בלשונות העמים בשרשים

המקבּילים לשרשים העקריים, ואפשר כי אין צורך לבארן. אבל בדרך כלל אפֿשר לאמֹר, כי האותיות החזקות האלה באות על-פי רוב לסמן השתרעות, וכל השרשים האלה מראים על פעולה שיש בה השתרעות; נוסף לזה הפעולה עצמה, הבדלה והפרשה, מראָה על השתרעות בשטח. פָּלֹג I עניינו הפרד (הוכרחתי להפריד את השורש הזה לשני חלקים ולהוציא ממנו את המושג של מים וזרם, אף-על-פי שלכאורה קשור הוא אל המושג של הפרדה). בימיו נִפְלְגָה הארץ (בראשית י, 25). ממנו: פְּלַגָּה, מחלקה. לִפְלַגּוֹת ראובן (שופטים ה, 16). ככה גם פְּלֻגָּה. לִפְלֻגּוֹת בית האבות (דה"ב לה, 5). וככה גם מִפְלַגָּה. לתתם לְמְפְלַגּוֹת לבית אבות (דה"ב לה, 12). – פָּלֹחַ, עניינו כמו פָּלֹג, פָּקֹעַ. יְפַלַח חץ כבדו (משלי ז, 23). ממנו: פֶּלַח, גֶזר. כְּפֶלַח הרמון (שה"ש ד, 3). השם הזה השאל גם כן לאבני הריחים, כלומר אבן גזורה, או אבן הטוחנת ושוברת את התבואה. פֶּלַח רכב (שופטים ט, 53) – האבן העליונה; כְּפֶלַח תחתית (איוב מא, 16) – האבן התחתונה. (בערבית ובארמית וגו' השורש הזה עניינו גם כן עבֹד את האדמה, ז. א. חרֹש את האדמה). – בארמית השאל השורש הזה לתפילה. המושג הזה, כפי שנראה אחר-כך גם בשורש פָּלֹל, נובע מן המושג של עבודה, מושג שהיה קשור אל המושג של עבודת הארץ. גם בעברית היה קשור השורש עבֹד לתפלה לאלהים. וַעֲבַדְתֶּם את יי (שמות כג, 28). אחאב עָבַד את הבעל מעט והוא יְעַבְדֶּנּוּ הרבה (מ"ב י, 18), ולכן – לאלהך לא פלְחִין (דניאל ג, 12). ממנו: פָּלְחָן, עבודת האלהים. לְפָלְחַן בית אלהך (עזרא ז, 19). – באות ל' כפולה לסמן פעולה ממושכה, נקבע השורש פָּלֹל, שעניינו גם כן בּקֹע, אלא שהוסב לגזירת דבר, לחריצת משפט, לחתוך הדין. אם יחטא איש לאיש וּפִֿלְלוֹ אלהים (ש"א ב, 25), כלומר אלהים יחרוץ משפט. המושג עבר לחריצת-משפט על-ידי עצמו, כלומר מחשבה. ראֹה פניך לא פִֿלָלְתִּי (בראשית מח, 11). בבנין התפעל עניינו עבודה לאלהים שהתבּטאה בהשתחויה ובכריעת ברכּים, פעולה הקרובה לשבירה. ואליך ישתחוו אליך יתְפַּלָּלוּ (ישעיה מה, 14). ממנו: תְּפִלָּה, בקשה, תחִנּה, כמו באנגלית plea ובגרמנית flehen, בקשה וגם העתרה. לבקש תְּפִלָּה ותחנונים (דניאל ט, 3). בגמרא נקבע ממנו השם תְּפִילִין, טוטפות ששמים על הראש ועל הזרוע בבית-התפלה. פָּלִיל, שופט הגוזר משפט. ינתן בִּפְלִילִים (שמות כא, 22). פְּלִילָה, משׂרת השופט. עשי פְּלִילָה (ישעיה טז, 3), כלומר עשי מעשה שופט. פְּלִילִיָּה, חריצת משפט. פקו פְּלִילִיָּה (ישעיה כח, 7). פְּלִילִי, תואר; עון פְּלִילִי (איוב לא, 28), עון שדינו לבוא לפני השופט. – בּאות סופית צ‘, המסמנת בעברית שבירה, חדירה ופִרצה, נקבע השורש פָּלֹץ, חרֹד; האות צ’ היא אפוא אות נוספת להגברת המושג. המושג של חרדה קשור אל המושנ של בקיעה, כמו בגרמנית ‏platschern, שכשוך, אל platzen, בקֹע. ועמודיה יִתְפַלָּצוּן (איוב ט, 6). ממנו: פַּלָּצוּת, רעדה. פַּלָּצוּת בעתתני (ישעיה כא, 4). מִפְלֶצֶת, אליל שהביא חרדה בלבות המביטים אליו. (אפשר משום שדמות תבניתו היתה אבר המוליד, לפי הגמרא ע“ז מ”ד). אשר עשתה מִפְלֶצֶת לאשרה וכרת אָסָא את מִפְלַצְתָּה (מ"א טז, 12). ככה גם תִּפְלֶצֶת. תִּפְלַצְתְּךָ השיא אֹתך (ירמיח מט, 16). – גם השורש פָּלֹש עניינו בקֹע, פרֹץ, ובגמרא “ניקב ולא פִּילַשׁ מבפנים” (ירושלמי סוכות פ“ג נ”ג-ד'), כלומר עלה נקבו ולא פרץ בו עד תומו. במקרא התייחד השורש הזה להתּזה, ממש כמו באנגלית‏ splash ובגרמנית platschern עפר הִתְפַלָּשִׁי (מיכה א, 10). האות שׁ' באה כאן תמורת האות צ' או שהיא באה לסמן פעולה הניכּרת לעין. – שאר השרשים הבּאים באות ר' תחת האות ל‘, המתחלפות זו בזו, נגזרים כולם מן היסוד הזה. משמעות כולם היא בקיעה שהסתעפה לגוונים שונים. – פָּרֹז עניינו הפרד. האות ז’ הסופית, כמו האות שׁ' שבשורש פָּלֹש, מסמנת פעולה הניכרת לעין. השורש הזה אינו נמצא כפועל במקרא, אף-על-פי שקם לתחיה בעברית החדישה במשמעות של גדישה: הִפְרִיזוּ על המדה, ז. א. עברו ושברו את המדה. (השמוש הזה נפוץ גם בתלמוד). אולם נשארו ממנו שמות אחדים: פְּרָזָה או פִּרְזָה, עיר לאין חומה שעל נקלה אפשר להבקיע אל תוכה. פְּרָזוֹת תשב ירושלם (זכריה ב, 8). פְּרָזִי, איש היושב בעיר כזו. היהודים כַּפְּרָזִים היֹשבים בערי הפרזות (אסתּר ט, 19). פְּרָזוֹן, קבּוּץ האנשים בעיר כזו. חדלו פְרָזוֹן בישראל חדלו (שופטים ה, 7). – גם האות ס' הסופית בשורש פָּרֹס מסמנת פעולה הניכּרת לעין. משמעות של השורש היא כמו משמעותו של היסוד – בקֹע, חצֹה, ומוסב על-פי רוב ללחם. פּרֹס לרעב לחמך (ישעיה נח, 7). בבנין הפעיל מוסב השורש על בעלי-חיים שטלפיהם נפשרים ונבדלים, כלומר שיש להם טלפים. לא תאכלו ממעלי הגרה וְמִמַפְרִיסֵי הפרסה השסועה (דברים יד, 7). ממנו: פֶּרֶס, מין נשר טורף השוסע את טרפו. הנשר וְהַפֶרֶס (דברים יד, 12). עניינו גם כן טלף. וּפַרְסֵיהֶן יפרק (זכריה יא, 16). ככה היא גם פַּרְסָה, כמשמעות השניה של פֶּרס. החזיר כי מפריס פַּרְסָה הוא ושסע שסע פַּרְסָה (ויקרא יא, 7). – בשורש פָּרֹץ האות המוספית צ' מסמנת, כפי שבארתי למעלה, שבירה וחדירה; משמעות השורש היא בקֹע וחדֹר, ולכן המוספית צ' להדגיש את הפעולה הנוספת הזאת. וַיִּפְרֹץ בחומת ירושלם (דה"ב כה, 23). מה פָרַצְתָּ עליך פרץ (בראשית לח, 23). במקומות אחדים במקרא השורש הזה בא במשמעות הכרחה והתקפה (דהי"א יג, 12;

דה“ב יא, 23; דה”ב לא, 20; ש“א כו, 23; ש”ב יג, 25). יש סוברים כי בכל המקומות האלה צריך לגרוס פָּצֹר במקום פרץ. אבל לפי עניות דעתי גם המשמעות של הכרחה והתקפה נכללת בהשאלה במשמעות היסוד: שבּר והכנע את רצון זולתו והכרח אותם לעשות כרצונו. ממנו: פֶּרֶץ, בקיע. סגר את פֶּרֶץ עיר דוד (מ"א כא, 27). פָּריץ, גזלן, עושק. המערת פָּרִצִים היה הבית הזה (ירמיה ז, 11). מִפְרָץ, פרץ ביבשה על חוף הים הנראה כאילו עברו המים את גבולם והתפרצו אל היבּשה. ועל מִפְרָצָיו ישכון (שופטים ה, 17). – הפעלים פָּרֹשׂ ופָרֹשׁ, המובאים גם במקומות אחרים בספר זה ושבאמת נובעים הם מן היסוד הנוכחי, האותיות שׂ' ושׁ' שבהם מסמנות פעולה הניכּרת לעין. נביא כאן רק דוגמות אחדות של השרשים האלה הבאים בקשר עם המושג של בקיעה. וּפָרְשׂוּ כאש בסיד (מיכה ג, 3). – משמש כפועל פָּרֹס; כנחש יישך וכצפעֹני יַפְרִשׂ (משלי כג, 32). – גזֹר, כמשמעות היסוד. – בשורש פָּרֹם האות מ' באה לסמן המולה והמיה. משמעותו של השורש קרֹע את הבגד, פעולה המשמיעה המולה. ובגדיו לא יִפְרֹם (ויקרא כא, 10). – האות ע' שבשורש פָּרֹעַ היא אות מסייעת, או שהיא באה תמורת האותיות צ' וק' שהיא מתחלפת עמהן. עניינו של פָּרֹעַ III הוא הרֹס, אף-על-פי שדְרַיְוֶר ובריגס בגזניוס נותנים לו משמעות מיוחדה: עזֹב לרצונו, כי המשמעות הזאת אינה הולמת בכל המקומות שבהם נמצא השורש; גם בעברית החדישה משמש בנין ההפעיל שלו במשמעות של הריסה, כמו הפרַע סדר, וגם במקרא – באין חזון יִפָּרַע עם (משלי כט, 18). תַּפְרִיעוּ את העם ממעשיו (שמות ה, 4). ואפילו בבנין קל – פוֹרֵעַ מוסר (משלי יג, 18). ממנו: פַּרְעֹש, מין כִּנָה המפריעה את מנוחתו של האדם. יצא מלך ישראל לבקש את פַּרְעֹש אחד (ש"א כח, 20). השמות המסמנים פרעוש בלשונות ההֹדו-האירופיות, כמו בסנסקריטית‏ Pulaka, רומית ‏ Pulex, אנגלית-סכּסונית ואנגלית Flea, גרמנית Floh ורוסית БЛОХА, מקבילים לפי דעתי אל השם העברי בהחלפת האות ר' באות L. ולא צדקו החוקרים בגזרם את השמות הלועזיים האלה מיסוד‏ √P͞L͞U͞ שחה, עוּף, שאף אמנם משמעות היסוד הזה קרובה למשמעות היסוד שלנו, כי בפעולה של שחיה ומעוף יש גם כן משום בקיעה והבדלה, אבל ידוע כי הפרעוש איננו עף. – בשרשים פָּרֹךְ I ופָרֹק האותיות כ' וק' באות לסמן השתּרעות, כפי שכבר בארתי למעלה. גם בלשונות העמים השתּמרו האותיות האלה. משמעותו של פָּרֹךְ I היא כמשמעות היסוד: בקֹע והבדל. השורש הזה אינו נמצא במקרא כפועל, אבל נשאר ממנו השם פֶּרֶךְ, עבודה

המפרכת ומשברת את בעלה. עבדו בהם בְּפָרֶךְ (שמות א, 14). – ככה גם פָּרֹק. וּפָרַקְתָ עֻלו (בראשית כז, 40). וַיִּפְרְקֵנוּ מצרינו (תהלים קלו, 24). פֹּרֵק אין מידם (איכה ה, 8). בשני הפסוקים האלה ודומיהם הכוונה היא הפרֵע את אחיזת האויב, כמו שאומרים באנגלית To break away. ממנו: פֶּרֶק, גזלה, כמו בגרמנית Einbruch, וממש כמו בצרפתית Prise. הוי עיר דמים כלה כחש פֶּרֶק מלאה (נחום ג, 1). עניינו גם כן פרץ וחפירה מתחת לאדמה. ואל תעמֹד על הַפֶּרֶק להכרית אל פליטיו (עובדיה יד). אחרים מפרשים: אם הדרכים, כלומר המקום שבו הדרך נבקעת לחלקים שונים. בספרות המאוחרה נקבע השם הזה לחלק בכלל, וביחוד לחלק שבספר. השם פָּרָק בפסוק וּפְרַק פּגולים (ישעיה סה, 4) אינו ברור למדי. יש מנקדים אותו פָּרָק, כלומר פתותי אוכל, המתאים אפוא למשמעות היסוד, ואלם יש גורסים פה מָרָק, ואינו שייך כאן. מִפְרֶקֶת, צואר, המבדיל בין הראש והגוף. ותשבר מַפְרַקְתּוֹ (ש"א ד, 18). – במוספית תְּחִלִית של האות שׁ' המסמנת פעולה בולטת וניכרת לעין נקבע השורש שָׁבֹר I שהוראתו נַפֵץ. ועצם לא תִשְׁבְּרוּ בו (שמות יב, 46). [יש מזהים את השורש הזה עם השורש Sever, שבֹר, בקע, באנגלית. הזהוי הזה אינו נכון, כי השורש האנגלי נגזר מרומית Separo, הפרד, אעפ“י שיש דמיון קרוב גם בין שבר ופרֹד]. ממנו: שֵׁבֶר או שֶׁבֶר, פרץ. שֶׁבֶר רגל או שֶׁבֶר יד (ויקרא כא, 19). המושג עבר לפתרון חלום, מפני כי בפתרון חלום או חידה שוברים את תעלומותיהם. את מספר החלום ואת שִׁבְרוֹ (שופטים ז, 15). שִׁבָּרוֹן, כמו שבר, פרץ. ומשנה שִׁבָּרוֹן שברם (ירמיה יז, 18). מַשְׁבֵּר, שעניינו בעברית החדישה Crisis, שעת סכּנה, במקרא הוראתו פי הרחם של האם. כי באו בנים עד מַשְבֵּר וכח אין ללדה (מ"ב יט, 3). מִשְׁבָּר, דכי הגלים. כל מִשְׁבָּרֶיךָ וגליך עלי עברו (יונה ב, 4). – שָׁבֹר II עניינו קנֹה ומכֹר, ומוסב לכל מיני אוכל, כמו דגן, חלב וגו'. היחס בין שני המושגים האלה, פרֹץ וקנה ומכר, מתבּאר על-ידי זה שהקדמונים היו עושים מין סעודה קלה לאַשר מקח וממכר; ובסעודה, כמובן, בצעו את הפת. כן מוצאים אנו רמזים במקרא על כריתת ברית שהיתה נעשית תמיד בין הבּתרים. הפועל שבא ביחס עם בּרית הוא תמיד הפועל כּרֹת; וברית הלא היא גמר של משׂא ומתן בין שני הצדדים. ראוי לשים לב גם אל שלשת השרשים בעברית: כָּרֹה – חפֹר, כרת; כָּרֹה – קנֹה; כָּרֹה – עשֹה משתה. נראה כי לא לחנם יש לכל שלש המשמעויות האלה שורש בעל צליל אחד. יתכן כי רמז לזה גם בבטוי האנגלי To break bread טעֹם טַעם סעודה. שָׁבֹר II עניינו גם קנֹה וגם מכֹר דברי-אוכל. לכו שִׁבְרוּ ואכלו ולכו שִׁבְרוּ בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, 1) – קנֹה; וַיִּשְׁבֹּר למצרים (בראשית מא, 66) מכֹר. ממנו: שֶׁבֶר II, אוכל וגם משקה, כלומר החפץ שבו נעשית הפעולה. כּלו לאכֹל את השֶּׁבֶר (בראשית מב, 2). יִשְׁבְּרוּ פראים צמאם (תהלים קד, 11). – השורש הָבֹר נמצא רק פעם אחת במקרא: נלאית ברֹב עצתיך יעמדו גא ויושיעך הֹבְרֵו (הקרי הֹבְרֵי) החֹזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבֹאו עליך (ישעיה מז, 13). בנוגע לעצם המשמעות של השורש חולקים המפרשים אף שכולם מסכימים למוצאו: תרגומו של יונתן “דְּמַסְכִּין למזלת שמיא” הוליך שולל, כנראה, את רוב המפרשים העתיקים, כמנחם, רש”י ורד"ק, וכלם מבארים את השורש במובן של צפֹה, סכֹה, “וכה פתרונו יען אשר לא יוכלו הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד בּרור להם השמים לטוהר”, ז. א. עניינו צפֹה ומוצאו בּרֹר; אחרים משווים אותו לעברית הַבַּרַ, גזֹר לגזרים גדולים, שהוא כמו בָּרֹה בעברית, וגם כן מיסוד בַּר, ועניינו: “אסטרולוגים הפולחים את רקיע השמים לגזרים בחזיונם, ‏ להגבּיל מקום הכוכבים”. יש שגורסים חֹקְרֵי תחת הֹבְרֵי, ויש שרואים את כל הפסוק הזה כמסורס ומשובּש. אבל נראה לי כי אין בפסוק הזה שום הדורים. האות ס' מתחלפת בעברית, כמו גם בלשונות הלועזיות, באות שׁ' (ראה, למשל, את שמות-הגוף הוּא והִיא ברוב הלשונות השמיות, אבל באשורית šu), לפיכך הָבֹר היא פשוט צורה אחרת של שָׁבֹר. מזה נראה כי השרשים הָבֹר, שׁבֹר ותְבַר אחד הם, שנקבעו בלשון השמית המאוחדת בתקופות שונות או במקומות שונים, לפי תנאי-המבטא של האנשים ההם, והוכנסו אחר-כך בכל לשון ולשון בצורות שונות. ככה אנו מוצאים אפילו בעברית ארגמן וארגון, הידד ושודד וגו‘. ואפשר צריך להוסיף גם את השורש הארמי נְבַר, חטט באדמה. כל השרשים האלה נובעים מיסוד בר (שיבואר במקומו), שאחד הוא עם היסוד הזה. – האות ח’ שבשורש חָפֹר היא אות מחזקת להראות כי הקדיחה היא לא קדיחה סתם כי-אם פעולה חזקה, הנעשית עמֹק-עמֹק. וַיַּחְפְּרוּ כל מצרים סביבת היאֹר מים לשתות (שמות ז, 24). בהשאלה שׁמש השורש הזה לתור ארץ, כי התַּיָר דרכו לחדור אל הארץ ולבקוע אל תוכה. לַחְפֹּר את הארץ (דברים א, 22). – האות ק' שבשורש קָבֹר מסמנת השתרעות, להראות כי זו אינה חפירה בעמקי הארץ כי-אם נקב רחב. ויתכן גם כן כי האות ק' הזאת מקבילה אל התחילית הגרמנית -GE ואל התחילית הרומית‏ -Con. השורש הזה שמשמעותו חָפֹר התייחד בעברית להטמנת מת בעפר, ממש כמו באנגלית bury. קָבַר אברהם את שרה אשתו אל מערת המכפּלה

(בראשית כג, 19). ממנו: קֶבֶר, מקום שמטמינים בו את המת. חללים שֹכבי קֶבֶר (תהלים פו, 6). קְבוּרָה, שם הפעולה, ולא ידע איש את קְבֻרָתוֹ (דברים לד, 6). – לפי דעתי שייך אל היסוד הזה גם השורש תָּפֹר, דבק וקשר בחוטים. לכאורה נדמה כי המושג הזה, חבּור וקשור, הוא ממש ההפך של המשמעות העיקרית של היסוד הזה, שהיא קריעה והתפוררות. אולם כאשר נתבונן אל השרשים המסמנים תפירה בלשונות ההֹדו-האירופיות נראה כי עיקר המושג של תפירה הוא לא הקשור כי-אם הדקירה שעושים בשני חלקי האריג כדי לחברם יחד. כן באנגלית stitch, תּפֹר, קשור אל השורש stick-stechen, דקֹר. היסוד ההֹדו-האירופי √S͞i͞v, תּפֹר, הוליד, למשל, ברוסית ШИЛО מרצע, מן השורש הרוסי ШИТЬ, תּפֹר. השורש הגרמני Nähen קשור אל השם האנגלי-גרמני Needle-Nadel, מחט, וגו‘. ענייעו של תָּפֹר אפוא עשֹה נקבים על מנת לחבר יחד, ז. א. pore, נקב [דרך אגב, לא צדקו החוקרים הגוזרים את השם היוני πόϱος, נקב, מן היסוד √P͞a͞r עבֹר, ובודאי השתּרבּבו פה שני יסודות, √P͞a͞r ו-[√B͞h͞a͞r. האות ת’ שבשורש הזה באה לשֵם בנין תפעל מקוצר. וַיִּתְפְּרוּ עלי תאנה (בראשית ג, 7). בלשון המשנה נקבעו ממנו השמות תֶּפֶר, מפני שֶׁהַתֶּפֶר מחברו (כלים כ"ג, א'); תְּפִירָה. קל הקילו בְּתְפִירָתָהּ (ירושלמי מגילה ב', ע"ג); [נראה לי כי יש להוסיף אל היסוד הזה גם את השורש העברי סָפֹר, כי תנועת הספירה היתה נעשית בידי הקדמונים על-ידי חריצה; ובודאי שייך לו השורש הארמי סַפֵּר, גזֹז את השער, באות ס' נוספת, כספעל מקוצר. אבל ראה גם הערך מִסְפָּר].

היסוד ביחס לשורש בָּאֵר:

היסוד ביחס לשם בְּאֵר:

אש.: BÊRU – בּאר, BUR,BURTUM – בּור.

אר.: בֵּיר, בֵּירַא, בְּאֵרָא.

סור.: בִּרָא, בְּאִרָא.

ער.: בַּארַ – חפֹר באר, בִּירֻ^נ – בּאר, בּוּרהֻ^נ – בּור.

שב.: באר.

היסוד ביחס לשאר השרשים:

אש.: EPRU, EPIRU – עפר, בכתבות תל-עמרנא – ḪAPARU, APARU – עפר,

BALÂḲU – השחת, BIRKU – בּרך, PALÛ – מלוכה (פלֹל), ‏ PALÂḪU– ירֹא, יראת הכבוד, PULḪU – פחד, PULUḪTU – פחד, ‏ PULḪIŠ – ביראת הכבוד, PALÂKU – השחת, NAPALḲÂTU – השחתה, PARÂKU – חמס, PALÂSU – חפֹר, בּור,‏ PARASU – חלק, הפרע, חרץ, החלט, PARUSSU – החלטה, צַו, PIRISTU̇ – החלטה, צו, PARÂṢU – צוה, בקיע(?), – PARÂSU,שבֹר לרסיסים – PARŠUʼÛ,PARŠUʼU – פרעוש, KABĀRU – קבר, ŠABÂRU̇ – שבר, ŠIBIRRU – מין כלי-זיין, PULPUL – פלוני, PILAḲḲU – גרזן.

כנענית: קבר.

אר.: בְּרַךְ – הברך, בֶּרֶךְ – בֶּרךְ, פְּלַג, פְּלֵיג – פלֹג, פָּלֶן פּלוני, לזכר, פְּלָנְיָתָא – פלונית, פְּלַח –

עבֹד אדמה, שָרֵת, הראה אותות כבוד, פָּלְחָן – שֵרות, תפלה, פְּרַס – בקע לחצאים, פְּרַץ – פרֹץ, פְּרַק – שבר, גאֹל, פְּרַר – פרֹר, פַּרְפֵּר;

תְּבַר – שבר, חֲפַר – חפֹר, קְבַר – קבֹר, פְּלֵי – בקע, פְּרַךְ – גרֹד,

תְּפַר – תפֹר.

סור.: בְּרַךְ – הברך, בּוּרְכָּא, בְּרוּך – בֶּרך, פְּלָא – חפש, פְּלַח – שרת, פַּלְפֵּל – גלֹל, פְּלַשׁ – חקֹר, פרֹץ,

פְּרַם – שבֹר, קרֹע, פַּרְסָא – פרסה, פְּרַע – הסר המכסה, פְּרַק – גאל, הסר, תְּבַר – שבֹר, חֲפַר – חפֹר, חַפְרָא – בּאֵר, עַפְרָא –עפר.

ער.: בַּאַרַ – חפֹר באר, בַּלוּקַהֻ^נ – מדבר, בַּרַכַּ – ברך, עַפַֿרֻ^נ – עפר, פַלַגַ – חלק, בקֹע, פֻלַאנֻ – פלוני, פַלַחַ – בקֹע, חתֹך, עבד את האדמה, פַֿלַחַתּ – עבודת האדמה, פַֿל – עשֹה חריץ בלהב, פַֿרַזַ – הסר, הבדל, פַרַזֻ^נ – ארץ שפלה בין גבעות, פַֿרַכַּ – שׁחֹק, פַֿרַמַ – קלף בצלים, פִֿרַסַ – שבר את הצואר, פַרַצַ – עשֹה חריץ, פִֿרַצֻ^נ – מפרץ, פַֿרַק – חלק, בקֹעַ, פַֿרַפַֿרַ – בקֹע, קרֹע, תַּבַרַ – שחת, חַפַֿרַ – חפֹר, חפש, תור, קַבַּרַ – קבֹר.

אוג.: ברך; עפֿר; פלתת – התפלשות; פרק – פרק, השלך, תבר – שבֹר, תברנ – שֶבר, פֶרץ.

מהרי: BARK – בֶּרך, FAROK – חַלק, FARK – חֵלק, FELU – פלֹה עורו או כליו של מישהו..

שחורי: FELU – חפֹר, HEFRÉT – בור, FRERÓK – חכך, FLE – פלֹה עורו או כליו של מישהו, ṬOR – שבֹר.

געז: פֶֿרְפֶֿר – פּרוּר, פַֿלַיַ – הפרד, סַבַּרַ – שבֹר, בַּרַכַּ – בֶרֶך, פַלַיַ – הפרד, פַֿרַקַ – שחרר, סַבַּרַ –

שָבֹר, QOR – קבר, ṬOR – שבר,

(אף כי המלה הזאת מורכבת לפי המקובל, משני חצאי מלים, אפשר כי המלה משותפת היא, והתאימו אותה לפי רוח שפת יון. גם הפועל הזה מורכב, לפי המקובל).

Βϱάχω– בקע, פרק αφαιϱέω,הצל, חלק, הפרד – גם הפועל הזה מורכב, לפי המקובל

(משני חצאי מלים, ודינו כמו המלה למעלה).

רק (רג) – RK    🔗

תולדותיו: אָרֹג, אֶרֶג; רָקֹם, רִקְמָה. קרוב לו עָרֹב וראה גם את הערך שָׂרֹג.

הוראתו: ליסוד הזה יש שתי הוראות: א) יותר קדומה – עשֹה, עבֹד, בנֹה, עצֹב; ב) מאוחרה – טָוֹה. המשמעות השניה נובעת מן הראשונה, כי לאדם הקדמון היתה מלאכת הטויה בנין, עִצוב, והרבה עמל ויגע עד שיצא דבר מתוקן מתחת ידו. המשמעות הראשונה נפוצה בלשונות העמים, בייחוד בלשונות ההֹדו-האירופיות כפי שנראה להלן בהיקשים; היסוד הזה עבר ללשונות האנגליות-גרמניות בצורה מיוחדה – באות W בראש השורש – wirken-work, אף-על-פי שהשתּמרה בהן גם הצורה היונית-רומית Organ. אבל ביחס למשמעות השניה, טויה, יש שמטילים ספק במציאותה. בקשר עם זה כדאי אפוא להביא את דבריו של Kluge בספרו – Etymologisches Wörterbuch der deutschen Sprache, “Ob

Rocken mit Rock aus einer alten Wurzel ruck ʻSpinnen’ herzuleiten, die snost nirgends nachzuweisen ist, lässt sich nicht beweisen”. אבל באמת מוצאים אנו שרידים מן המשמעות הזאת זעיר פה וזעיר שם, כפי שנראה בהיקשים. – אָרֹג עניינו טָוֹה. האות א' נראית כאות מסייעת. וקורי עכביש יֶאֱרֹגוּ (ישעיה נט, 8). ממנו: אֶרֶג, שם. ימי קלו מני אָרֶג (איוב ז, 9). – בשורש רָקֹם, שעניינו עצֹב, בנה, ביחוד קלֹע וטוֹה בצבעים שונים, צריך להניח כי בתחלה נקבע שם רֶקֶם, באות מ' לשם בנין שם-עצם. ברבות הימים קבעו פועל מן השם הזה – רָקֹם, ורק אחר-כך נקבע מחדש השם רִקְמָה, והשם רֶקֶם אבד עליו כלח והשתמר רק כשם-עצם פרטי. רָקֹם כפועל משמעותו הראשונה היתה

בנֹה, יצֹר, עצֹב. רֻקַּמְתִּי בתחתיות ארץ (תהלים קלט, 15), כתרגומו אִצְטַיְרִית. אבל לסוף קבל את המושג של קליעה בצבעים שונים, שהיא עשית צורה. מלאכת חרש וחֹשב וְרֹקֵם (שמות לח, 23). ממנו: רִקְמָה, אריג בעל צבעים שונים. ‏שלל צבעים רִקְמָה צבע רִקְמָתַיִם (שופטים ה, 30). [נראה לי כי במקומות אחדים במקרא, לכל הפחות בדה"א כט, 2: אבני שהם ומלואים אבני פוך וְרִקְמָה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרֹב, משמעות השם רִקְמָה אינה של צבעים כפי המקובל, אלא קשוט, זהב, כמו בסנסקריטית Rukmâ, קשוטי זהב, Raukma. תואר, מקושט בזהב. כי הלא לא יתכן כי כותב הפסוק ההוא המונה את השם “אבן” ארבע פעמים יכניס לפתע פתאום אריג של צבעים שונים שאין דומה לו בפסוק הזה. ראוי גם כן להעיד. כי בהינדוסתנית Rukhâm עניינו בּהט (Alabaster), משמעות שאפשר להתאימה אל משמעות שאר האבנים היקרות שבפסוק הזה]. אין ספק שליסוד הזה שייך גם השורש שָׂרֹג (ובארמית סְרַג), בצורת שׂפעל מקוצר, אבל בחרתי לייחד לשורש הזה ערך מיוחד, כי בצורתו ההיא נפוץ הוא מאד ברוב לשונות העמים. – יתכן גם כן כי השם Pyka, יד, בכל הלשונות הסלביות, שייך ליסוד הזה, יען כי הקדמונים לפעמים קרובות הִזְהוּ את מלאכת האֵבר באבר עצמו, כמו: עָיֹן – עַיִן, עשה – Ḳâtu (יד באשורית. ראה שם), רָגֹל – רֶגל, בּעֹט, בּוּס – PD (ראה שם), אָנֹף – אנף, אָזן – אֹזן וגו'. [בלשון העברית החדישה מרבים להשתּמש בשורש אַרְגֵן השאול מרומית ומיונית. אבל גם השרשים הרומי והיוני מקושרים אל השורש העברי אָרֹג וכולם שייכים ליסוד הזה]. (ראה גם את הערך הבא).

כנענית: ארג – אורג.

אש.: RÚQQÚ – כפתורים.

סור.: תַּרְקְמָתָא - בהרות קיץ.

ער.: רַקַמַ – קלע בצבעים שונים,

געז: רַקַמַ – קלע בצבעים שונים.

אוג.: רקם – מטילים, כפתורים.

,עשוי, בנוי, משובץ – RAK̠ITA,בנה, עשה, עצב, הכן, קשט – SK.: RAK̠

.שיש, בּהט – RUKHÁM,עשה, בנה, עצב – HIND.: RACHNÁ

אַרְגְּוָן – אַרְגָּמָן

אַרְגְּוָנָא ילבש (דניאל ה, 7). ותכלת וְאַרְגָּמָן ותֹלעת שני (שמות כז, 6). השם הזה, שעניינו אדֹם כהה, נמצא בלשונות השמיות בשתי צורות: בצורת מ' בעברית ובאשורית Argamannu, ובאות ו' בארמית-סורית אַרְגְוָנָא ובערבית אַרגַו^נֻ. אין ספק כי השם הזה שאול מלשונות העמים. לפי דעת החוקרים מקורו בסנסקריטית râgaman, אדֹם, אדמדמם, מן השורש râga. צבע אדֹם. (השורש הנכון בסנסקריטית הוא rag̠, או rang̠ ואפשר כי האות G, מבארת את האות ג' בערבית). אולם האות א' בלשונות השמיות אינה אות נוספת אלא שרשית. והטעם הוא כי לפי דעתי השם השמי אינו שאול מסנסקריטית אלא מלשון הֹדו- אירופית אחרת, אפשר פרסית שבה arghavan עניינו ארגמן, או הינדוסתנית, שבה מצאתי את התואר argawáni, של ארגמן. כיון שבשתי הלשונות האלה הכתיב בא באות קשה GH, ולא באות G, כמו בסנסקטריטית או בערבית, מוכח כי המלים בלשונות ההן מקוריות הן ואינן שאולות מערבית. האות מ' בעברית באה תמורת האות V, או W, המתחלפת זו בזו, כמו כסלו – בבלית Kislumu. בלשונות המודרניות Rouge בצרפתית עניינו אדֹם ובאנגלית – פוך אדֹם. בלשון חַלְחָה (מונג.) ‏üngeë – צבע. אולברייט סובר כי מקור המלה הזאת, ולפי טור-סיני גם של רקמה, הוא האנאטולית argam, חתּית arkammas מס או שלל, אולם רחוק מן ההגיון.

(ש)כר (קר) – (S)KR    🔗

תולדותיו: אֶשְׁכָּר; קָרֹה II < קוֹרָה, קִרְיָה, קֶרֶת, מְקָרֶה, קִיר; שָׂכֹר, שֶׂכֶר, שָׂכָר, שָׂכִיר, מַשְׂכֹּרֶת.

הוראתו: עשֹה, בנֹה, חבר. בלשונות השמיות, כמו גם בלשונות הלועזיות, שומרית וסנסקריטית, היסוד הזה בא גם באות שׁ‘, בצורת שפעל מקוצר, וגם בלעדיה. קָרֹה II עניינו בנֹה, כפי משמעותו הראשונה של היסוד. הבלשנים אינם מבחינים בין קָרֹה I, שעניינו פגש, ובין קרה II, שעניינו בנה, עשה, חבר, אבל נראה שאין שום קשר הגיוני בין שני המושגים האלה, ויש להפריד את המושגים. האות ה’ בשורש היא אות מסייעת. וּלְקָרוֹת את שערי הבּירה (נחמיה ב, 18). הפועל הזה הוליד שמות אחדים: קוֹרָה, עץ עבה לבנין. קֹרות בתינו ארזים (שה"ש א, 17). מְקָרֶה, ספּון הבית העשוי קורות. בעצלתּים ימך הַמְּקָרֶה (קהלת י, 18). קִיר, כּותל שהוא חלק הבנין. וסמך ידו על הקיר (עמוס ה, 19). ביתה בְקִיר החומה (יהושע ב, 15). השם קיר השאל לפעמים גם לשם עיר (על-ידי התחלפות האותיות ע' וק', כמו עזה – Γάξα), כמו קִיר מואָב (ישעיה טו, 1), קִיר חרש (ישעיה טז, 7). מעניין שנם אצל הסַבִּינים העתּיקים שנכבשו על-ידי רומי היתה ידועה עיר בשם Cures. קִרְיָה וקֶרֶת, עיר על שם הבּנינים הרבים שבה. קִרְיָה וכל יֹשבי בה (חבקוק ב, 8). בצאתי שער עלי קָרֶת (איוב כט, 7). בּבנין ספעל מקוצר נקבעה הצורה שָׂכֹר, שהוראתו להעביד אנשים אחרים על מנת לבנות או לעשות דבר-מה, ולכן האות שׂ‘, צורת ספעל שאחת היא עם צורת הפעיל בעברית. וַיִּשְׂכֹּר עליו את בּלעם לקללו (נחמיה יג, 2). נדמה לי שלפועל הזה יש עוד משמעות אחת, הנובעת מן המשמעות הראשונה והנמצאת גם ביונית, אולם בּלי האות ש’, והוא מָשׁל. רב מחולל כל וְשׂוֹכֵר כסיל וְשׂוֹכֵר עֹברים (משלי כו, 10). המשמעות המקובּלה שָׂכֹר, העבד לזמן קבוע, לפי דעתי, אינה שייכת כאן ואין שום טעם לה. אולם כשניתּן למלה הזאת את המשמעות של ממשלה הפסוק יתבּאר כהלכה: האלהים בּרא ועשה את הכּל, הוא מושל בכסיל ומושל בעוברים בחוצות, כּלומר הריקים והעצלים. חצי הפסוק השני מוסב על חציו הראשון. ונבואה היתה בפי רש“י ברמזו: “הקבּ”ה ברא את הכּל ודן את הכּל ככסיל כחכם”, אעפ"י שהוא מסיים בבארו את המלה “וְשׂכֵר” לפי המשמעות המקובּלה. השורש הזה הוליד שמות אחדים שרובם נטו קצת מן המשמעות הראשונה של היסוד וקבלו משמעות חדשה, הלא היא גמול ‏ העבודה. שָׂכִיר הוא השם היחידי שהשתמרה בו המשמעות העקרית. עניינו איש העובד עבודה בעד זולתו. אם שָׂכִיר הוא בא בשכרו (שמות כב, 14). כּל השמות האחרים, שֶׂכֶר, שָׂכָר, מַשְׂכֹּרֶת, משמעות כֻּלם – המחיר שהאדם מקבל בעד עבודתו. שֶׂכֶר אמת (משלי יא, 18). יש שָׂכָר לפעלתך (ירמיה לא, 16). והחליף את מַשְׂכֻּרְתִּי (כראשית לא, 7). [אם יש איזה ספק בלבנו שהשורש שָׂכֹר מורכּב מן היסוד כּר (גר) והמוספית התּחִלִית שׂ‘, הנה תוכיח לנו הלשון הארמית שהדבר כן הוא. בארמית אֲגַר עניינו שָׂכָר. ההברות גר וכר דומות זו לזו בצלילן. האותיות א’ ושׂ' מתחלפות, על-ידי זה שהאותיות א' וה' (ח') מתחלפות, והאות ה' באות ש'. (אפעל בארמית – הפעיל בעברית ושפעל באשורית). ואמנם יש לנו בלשון המשנה חֲכַר שעניינו כמו שָׂכֹר. לזאת יש להוסיף כַּרַא בערבית שעניינו השכּר].

לפי דעתי שייך ליסוד הזה גם השם אֶשְׂכָּר, מנחה, מתּנה, ז. א. שכר הניתן לא בעד איזה מעשה אלא מתוך אהבה. המשמעות הזאת נובעת מתוך השומרית וגם מתוך הערבית, שבהן שורש אחד משמש גם לעשיה וגם לנתינת מתּנה. מלכי שבא וסבא אֶשְׁכָּר יקריבו (תהלים עב, 10). האות א' היא אות מסייעת.

[פה עלינו להעיר על הדמיון שמצאו החוקרים בין השם המסמן “יד” בלשונות רבות ובין המלה המסמנת “עָשֹה” בלשונות האלה, ושמזה מוכח כי יש קשר בין שני המושגים האלה. בסנסקריטית ובהינדוסטנית ‏ Kara עניינו גם יד וגם עשֹה; ביונית χείϱ יד, ϰϱαίνω עשה; ברומית עתיקה Kir יד', Creo עשה; בלשונות הדרוידיות Kei יד, Key עשֹה (בטלוגוּ Kelu, יד). ככה גם כן בהרבה לשונות מונגוליות (עיין Robert Caldwell, Dravidain Comparative Grammar, עמ' 618–582). קוֹלדוֶל מסיים, כי הדמיון בין המלים המסמנות יד ועשיה בלשונות ההֹדו-האירופיות, הדרוידיות והסקיתּיות נותן לנו דוגמה ברורה של אחדות כל הלשונות האלה בתקופה הראשונה].

כנענית: קרת – עיר.

אש.: KÂRU – תל סביב בנין (קיר).

אר.: אֲגַר – שָׂכָר, חֲכַר – שכֹר, קִרְיָה, קִרְיָא – עיר.

סור.: קָרִיתָא – קורה, קְרִיתָא, קְרֵא – קריה.

ער.: קֻריַהֻ^נ – עיר, כפר, קַרַי – נהנה מקבלת אורחים, כִּרַא – השכּר, שַׁכַּרַ – שָׂכֶָר, תודה, שַׁכַּראִ^נֻ – שָכוּר.

געז: אַקָרַי – נתן מנה, עלה קרבן, שׁכֻּרִ – שכוּר.

שב.: תשכר – היֹה לשכיר; שלם שכר.

אוג: קרת – עיר.

.(מתנה – SAG), נתן מתנה, צוה, עשה, עבד – GAR,תל – SUM.: KAR

אם נניח כי הצורה העיקרית של השם קריה היא קרת, כמו בכנענית וסורית וגם בעברית, ז. א. כּי האות ת' היא שרשית, ושאר השמות, קיר וקריה, נגזרו אחר-כך ממנה, לפי רוח הלשון, אז אפשר להקביל את השם הזה לשמות המסמנים עיר בלשונות הבּאות: מעניין כּי רולינסון סובר שהשם הפרתי הזה הוא הודו-אירופי, ‏ ונעלם מעינו שיותר קרוב הוא אל השמית.

השם הזה במובן של עיר נמצא גם בגוֹתּית GARDS בנורדית עתיקה CARTRA, בגרמנית GARTEN גן, באנגלית YARD, מקום מוקף, לטינית HORTUS גן, הבּלשנים גוזרים את השמות האלה מן היסוד GHAR, תּפשׂ, וקרוב ל χειϱ, יד, ביוונית.

ה, ז(ש), ד(ת) – E, S(Z), T(D)    🔗

תולדותיו: אֲשֶׁר, שֶׁ-, שֶׁל; אֵת I, זֶה, זֹאת, זֹה, זוּ, זוֹ; גִּה; דָּא (אר.), דִּי, דֵּךְ (אר.), דִּכֵּן (אר.), דְּנָה (אר.); הֲלָז, הֲלָזֵה, הֲלֵזוּ; ה-.

הוראתו: לכאורה נדמה לעין הקורא כי לכל המלים האלה אין שום קשר פנימי לא מפאת משמעותן ובודאי לא מפאת צלילן. אבל אחרי עיון קצר נווכח כי יש קשר אמיץ ביניהן וכי מושג אחד, יסודי, מאַחד את כולן; ולא עוד אלא שאפילו צלילן אחד הוא. הצד השוה שבכל המלים האלה הוא שכולן שייכות לחלק הדקדוק הנקרא שם-הגוף, וכפי שנראה להלן שייכות לה גם המלה את וגם ה' הידיעה; כולן שייכות כמו-כן לשם הגוף הרומז, מלבד שלש הראשנות השייכות לגוף היחס, וכפי שנראה להלן נובעים שני שמות-הגוף האלה ממקור אחד, וממילא אחד הם. – צריך להניח כי מכל המלים המנויות למעלה המלה זֶה ואחיותיה היתה הראשונה שנקבעה בפי השבט השמי המאוחד, אחרי שהמלה הזאת נמצאת בכל הלשונות השמיות, אם בצורה זו או בצורה דומה לה (וכפי שנראה להלן בהיקשים, המלה הזאת, בצורה הקרובה לצורה השמית, נמצאת גם כן בכל לשונות העולם). הצליל הקדמוני היה ז‘, שעבר ללשונות האחרות בצורת דֿ’, ואפילו בצורות ד' ות‘. כיון שהאדם הקדמוני היה מתנהג לבטא את רוב האותיות באופן אפּי, נתווספו לאות הזאת האותיות א’, ה‘, ו’ שהיו מתבּטאות בתקופה הקדמונה במדרגות שונות של אפּיוּת, ויש שנתווספה אפילו האות נ‘, כמו בכנענית, שבאית ואפילו ארמית. לפעמים נתווספה האות כ’ (הנמצאת במלה הזאת גם בלשונות העמים), ולפעמים הצרוף -כּן. הצליל ז' לסמן דבר הנמצא למול האיש המדַבר, היה, כנראה, צליל טבעי, כמו שהצליל נ' היה צליל טבעי לסמן את שם-הגוף הראשון והצליל תּ – לסמן את שם-הגוף השני. ממילא נראה כי הצליל ז' היה מסמן גם כן את שם-הגוף השלישי – הוא. ואמנם המלה ŠU מסמנת באשורית גם את המלה “הוא” וגם את המלה “זה”. (מענין כי הסדר הזה – נ' לאני, תּ' לאתה וז' להוא – לא השתמר בכל הלשונות. כן, למשל, בלשונות הדרוידיות NA מסמן אני ו-NI מסמן אתה; גם בסינית NI עניינו אתה, וככה גם במדית, שפה הֹדו-אירופית, NU עניינו היה אתה; לעומת זה בשומרית Zae עניינו אתה ו-NI, Ene עניינו הוא; ככה גם ביונית συ, אתה. הטעם, כמובן, אינו ידוע, אף כי בנוגע לאות (σ)Z בשומרית ויונית לשם-הגוף השני אפשר כי האות הזאת באה תמורת האות ד' המתחלפת עמה, כמו גם בלשונות השמיות ש–ת). שם-הגוף “הוא” יבואר בערך מיוחד, אף-על-פי שקרוב הוא, כפי האָמור, למלה “זה”. פֹה נדון רק בצורת המלה זה. המלה הזאת, כפי האמור למעלה, מרמזת לדבר הנמצא למול המדבר, או, יותר נכון, בצדו, ולכן נקרא לפעמים נסתר, גוף שלישי. זֶה משה האיש (שמות לב, 1). לנקבה: זֹאת. זֹאת אות הברית (בראשית יז, 9). גם זֹה, זוּ וזוֹ. לא זה הדרך ולא זֹה העיר (מ"ב ו, 19). זוֹ לעגם (הושע ז, 16). עם זוּ גאלת (שמות טו, 13). – לפעמים הוסיפו את ה' הידיעה למלים זה, זאת וגו' להבליט את עצם הדבר, וככה נקבעו המלים הַזֶּה, הַזֹּאת וגו‘. כיוון שה’ הידיעה בָאָה בערבית בצורת אַל-, יש כי הוסיפו את האות ל' אחרי האות ה' ושתי האותיות האלה נצמדו למלה זֶה. את הפלשתי הַלָּז (ש"א יז, 26). (המלה הַלָּז מראה בעליל כי הצליל הקדמוני היה רק ז'). בעל החלומות הַלָּזֶה (בראשית לז, 19). הארץ הַלָּזוּ (יחזקאל לה, 35). פעם אחת נמצאת במקרא הצורה גֵּה: גֵּה גבול (יחזקאל מז, 13). נראה כי התחלפה בהעתקה האות ז' באות ג‘, כפי שחושבים רוב הבלשנים, אבל יתכן גם כן כי הכתיב נכון ובא בגלל התחלפות האותיות השריקיות באותיות החך והגרון, כי האות ה’, כפי שראינו פעמים אחדות יש שמתחלפת באות ג‘, ולכן ג’ – ה' – ז‘. לפי Lyon בספרו Assyrian Manual השתּמשה צורת Agu, הזה, על-פי רוב בתקופה הפרסית, והיא באה גם בנקבה Agâta; ברבים Agankti וברבות Aganitu – בארמית של המקרא הצורה היא דְּנָא ודָּא. כזא דְנָא (דניאל ב, 18). לנקבה דָּא. הלא דָא היא בכל רבתא (דניאל ד, 27). [חלוף האותיות ז’ וד' מתבאר על-ידי כ' – דֿ' – ד‘). ככה גם דֵךְ. בית אלהא דֵךְ (עזרא ו, 7). וככה גם דִּכֵּן. צלמא דִכֵּן (דניאל ב, 31). (על תפקיד האות כ' בשתי המלים האחרונות יש השערות אחדות, אבל כפי שנראה להלן בהיקשים נמצאת האות הזאת גם בלשונות לא-שמיות). – מלבד המלה דָא יש בלשונות השמיות, בארמית, סורית וערבית, עוד צורה אחרת דִּי, ולה שתי משמעויות: 1) יחס הקנין. סופא דִּי מלתא (דניאל ז, 28). היכלא דִי מלכא (דניאל ה, 5). השמוש הזה של המלה דִי, ביחוד כשנזכור כי דִי = זֶה (וכן גם בגעז זַ), מתאים בדיוק לאות ז’ הבאה בסוף שמות-עצם כיחס-הקנין ברוב הלשונות ההֹדו-האירופיות, כמו The man‘s, Des Mannes בלשונות הגרמניות; וביחוד בלשונות הדרוידיות שבהן ההברות המסמנות יחס-הקנין הן: TI, Ti, attu, Adu וגו’. מלבד זאת נמצא את ההברה DE כהברה המסמנת יחס הקנין ברוב הלשונות האירופיות (ראה להלן בהקשים). 2) גוף היחס ומלת קשור. לצלמא די עבדת (דניאל ג, 15). השמוש הזה יבואר להלן. – גם המלה אֵת I המסמנת יחס הפעול בשמות-העצם בעברית (וברוב הלשונות השמיות האחרות) שייכת, לפי דעתי, לסוג זה, ובאמת אחת היא עם שאר המלים גם בצליל, כי האות ד' מתחלפת באות ת‘, ולכן סדר האותיות במלה “את” הוא ההפך מדָא הארמי. וזה מובן, אחרי שגם ה’ הידיעה הבאה בעברית בראש השם באה בארמית בסוף השמות, כפי שנראה להלן. המלה אֵת היא אפוא כמו המלה דָא – זֶה. נראה כי הקדמונים לא הסתּפּקו בהוראת עצם הפעול בלבד אלא הוסיפו מלה מיוחדת לסמן אותו – אֵת, הזה. ויפשיטו אֶת-יוסף אֶת-כתנתו אֶת-כתנת הפסים (בראשית לז, 23). הצורה הואת באות שריקית S או באותיות (T)D הולכת ונישנת בנידון זה כמעט בכל הלשונות שבעולם, כפי שנראה להלן בהיקשים. ביחוד ראוי לציין את הצורה אוֹתוֹ, כלומר הוא עצמו, הנמצא בדיוק בצליל זה בלשונות רבות, כפי שנראה להלן. היוצא מדברינו כי המלה את

קשורה אל המלה זֶה, ואחת היא עמה. ממילא אין שום טעם לאלה החוקרים הסוברים כי המלה הזאת יסודה בשם אוֹת – סימן. – ראינו למעלה כי אחת הצורות של הערך הזה היא האות השריקית ז‘. אבל ידוע כי האות ז’ מתחלפת באות שׁ‘. ממילא צריך להניח כי ההברה שֶׁ –, שעניינה כמו כִּי, גם כן קשורה אל הערך הזה. מוצאים אנו כי ברוב הלשונות מלה אחת מסמנת את שם-הגוף הרומז ואת מלת-היחס. כן ביונית ὅ, באנגלית‏ that, בהונגרית AZ וגו’. ולכן אין ספק כי גם מלת-היחס האשורית ša, וממילא האות העברית שֶׁ-, קשורה אל שם-הגוף הרומז šu, ז. א. זֶה. שׁראשי נמלא טל (שה"ש ה, 2). [כדאי להעיר כי שמוש המלה שֶׁ- עתיקה בספרי המקרא, אעפ"י שסברו כי מלה מאוחרה היא אחרי שהיא נמצאת בספרים “המאוחרים” שיר-השירים וקהלת, ומעלימים מן העין, כי היא נמצאת, אמנם בפַתח תחת השׂ, בשירה העתיקה של דבורה הנביאה, עד שַׁקמתי (שופטים ה, 7)]. – להברה שֶׁ- נתווספו שתי הוספות: א) אות ל' – שֶׁל. האות הזאת נתווספה גם בארמית – בְּדִיל (שׁ' = ד'). משמעות האות ל' כאן היא – אל, ז. א. זה

(שׁ-) t ל-. ביחוד ניכּרת המשמעות הזאת בפסוק: מטתו שֶׁלִשלמה (שה"ש ג, ד). המלה שֶׁל באה גם כן בכנויים. כרמי שֶׁלִי לא נטרתי (שה"ש א, 6). ב) אות ר‘, המתחלפת באות ל’, לפי הכלל של למנ"ר, ואות א' נתווספה בראש המלה, וככה נקבעה המלה אֲשֶׁר, במקום אֲשֶׁל (האות א' הזאת נמצאת גם בכנענית – אש, במקום ŠA באשורית). אֲשֶׁר תדפנו הרוח (תהלים א, 4). – גם האות ה‘, כשהיא באה לסמן שם-עצם, זאת אומרת ה’ הידיעה, או ה' השאלה, או ה' לסמן מקום ידוע, יחס-מקום (Locative), כמו ציונָה, אחת היא גם בצלילה וגם במשמעותה עם האות ז' – זֶה, אלא שנקבעה בלשון בתקופה אחרת או במקום אחר ורק ברבות הימים נתקבלו אצל כל השבט העברי. כי האותיות ה' וז' מתחלפות למדים אנחנו גם

מלשונות השמיות (ראה הערך הידד וגו',) וגם מלשונות הלא-שמיות, כמו ἑπτά – ἕξ, ביונית ‏– Sex, Septem, ברומית, וכן בלשונות אחרות. זאת אומרת ה' – משמעותה זֶה. הַמֶלֶך עניינו מלך זה. הַמָּאוֹר הָגדול עניינם מאור זה גדול זה.

היסוד ביחס לזֶה, זֹאת, דָא וגו'.

כנענית: זֶ, זן – זה, זא – זאת, זֹת – זאת.

מואבית: זעאת.

אש.: ŠŪ – זה, ŠĪ – זו, ŠUATI – זאת.

אר.: דָּא, דִּי, דֵךְ, דִכֵּן, הֲדָא, דְּנָה, הָא (זה), הָדֵין.

סור.: הָן (זה), הָדֵא, הָדָא – זאת.

ער.: דָֿא – זה, דִֿי – זוּ.

שב.: דֿת – זאת.

געז: זֶ – זה, זַ – זֹאת, זַאתְ – זאת.

טיגרינה: אֶזוּ – זה, אֶזַ – זו.

אמהרית: זִכָה, זִךְ – זה, זִיצ' – זאת.

אוג.: ד, דת (נקבה), – ש –, של, בעל.

יחס הקנין – דּי – שֶׁ(ל) – GENITIVE

סורית: די.

געז: אֶנְתַּ

מלבד המלים שֶׁל ודִי מלת-הקנין מובעת בעברית גם בשני אופנים אחרים: א) על-ידי צרוף שני שמות-עצם, לפעמים בלי שנוי כלל בשם הראשון, הנסמך, ולפעמים בשנוי נקודותיו. האופן הזה נמצא גם בלשונות לא-שמיות רבות, כמו בשומרית, מצרית וגו‘. ב) על-ידי הוספת האות י’: אב – אבִי, אח – אחִי וגו‘. האופן הזה בא גם בלשונות דרוידיות אחדות שבהן משתמשת האות A למטרה זו; בהונגרית – Ê, בלַפּית – I, סמיכות רבים; בלשון הַקַלמוקִים – U או I; בלשון מַנְטשוּ – I, וגו’.

יחס הפעול אֵת – Accusative

בלשונות השמיות הכנוי הזה בא בהוספת מלה מיוחדה, כמו את בעברית, וככה גם במואבית, בכנענית – אית, בארמית ובסורית יָת, בערבית אִ^⸤יַא ובגעז כְּיַ. השם הבא אחרי המלה הזאת בא על-פי רוב בסמן הידיעה. מה שאין כן בלשונות הלועזיות שבהן יחס-הפעול, אם בכלל יש אות מיוחדת למטרה זו, מצורף אל השם. זהו הכלל, אף שיש יוצאים מן הכלל, כמו באנגלית the, בגרמנית den, die, das וגו'. – בלשונות ההֹדו-האירופיות: סנסקריטית, יונית, רומית, אנגלית-סכּסונית וגותית נתווספה האות s לשמות-עצם במספר רבים לסמן יחס-הפעול, זאת אומרת שם-הגוף הרומז זה; בהונגרית -t במספר יחיד ו-at-,

-et במספר רבים (הצליל אפוא כמו בעברית). הצורה “אוֹתוֹ” וגו', כצורת התפעל, ז. א. הוא בעצמו, מתאימה לסנסקריטית Svayam, ביונית ὅ או αὗτος, ברומית se, sui, ובלשונות הדרוידיות Tan, הקרובה מאד בצלילה לאת בעברית. כפי שהראה האגמון קוֹלְדְּוֶל קשורה ההברה הדרוידית אל שם-הגוף TA הנפוץ בכל הלשונות ההֹדו-האירופיות ובהרבה לשונות מונגוליות, וכפי שראינו למעלה גם בלשונות השמיות. בלשונות טמיל וְמָלָיָלַם – atte-.

מלת היחס אֲשֶׁר

כנענית: אש.

אש.: ŠA.

אות הידיעה ה'

אות הידיעה בלשונות השמיות באה בצורת ה' בעברית, אולם בארמית ובסורית בצורת א' בסוף השם (והלא ידוע שהאותיות א' וה' מתחלפות), בשומרונית באות גם האות ה' וגם האות א' בערבוביה, בערבית אל ובלשון טיגרי לַ. באשורית ובגעז אין אות הידיעה. בגעז יש כי מוסיפים את המלה “הוא” לסוף השם כדי להדגיש אותו. כמו בֶּאסִי (איש) – בֶּאסִיהוּ (האיש הזה). לפי דעתי גם ה' השאלה, כמו ה' הידיעה נובעת משם הגוף זֶה. האות הזאת באה בעברית בראש המלה, ואילו בגעז היא באה בסוף המלה. אות-שאלה אחרת היא האות א' הבאה בערבית בראש המלה ואילו באשורית היא באה בסוף המלה. משמעות אחרת של האות ה' היא לסמן יחס-המקום, Direction, או Location, כמו הביתה, למעלה וגו‘. גם המשמעות הזאת נובעת משם-הגוף “זה” או ה’ הידיעה, ז. א. אל המקום ההוא, או במקום ההוא.

האות Ê משמשת כאות הדגשה בכל הלשונות הדרוידיות. במובן ידוע משתמשת האות הזאת גם בפרסית. האות E משמשת בכל הלשונות הדרוידיות כאות שאלה הבאה בראש המלה, ואילו האותיות Â ו-Ô (בלשון טוּלוּ גם Ê) באות תמיד כאות שאלה הצמודה לסוף המלה בכל הלשונות האלה. גם בלשון קַשְׁמִיר האות Â באה כאות שאלה. גם בלשון הַיְדָה Ē, זה. בלשון מַידוּ HE, זה.

(אנ)תּ – T    🔗

שם-הגוף השני אינו נפוץ כל-כך בלשונות הלא-שמיות כמו שם-הגוף הראשון, אבל נפוץ הוא למדי עד כדי כך שנוכל לחשבהו לאחד הצלילים העתיקים ביותר בקרב האנשים הקדמונים. האותיות א' ונ' שבשורש בלשונות השמיות אינן יסודיות. האות א‘, אף-על-פי שהיא נמצאת בכל-הלשונות השמיות באה רק לשם סיוע במבטא, בהיות שבתקופה היותר קדומה היה האדם השמי מתקשה לבטא מלה שהתחילה באות קוֹנסוֹננטית, והיה מוסיף את האות א’ בראשיתה, שבלי ספק היה לה צליל אפּי. הדבר הזה היה נהוג גם בתקופה מאוחרה, במשנה (למשל, אִצְטוּמְכָא, מיונית στόμαχος וגו'). המנהג הזה נפוץ גם בהרבה לשונות לא-שמיות. וכיון שהאות א‘, כפי האמור, התבטאה אפּית, גררה אחריה אות נ’ בלשונות השמיות האחרות, בודאי בתקופה שבה חדלה האפּיות של האות א' להיות מורגשת ביותר, ולכן הוסיפו את האות נ‘. ככה מוצאים אנו, כי באשורית-בּבלית, עברית, ארמית של התקופה הקדומה (ראה, למשל, אפילו ת"א בראשית מט, 8), סורית ושומרונית האות נ’ נעדרת. היא נמצאת אמנם בארמית המאוחרה, בערבית ובלשונות השמיות-האפריקאיות. בכל אופן נראה כי האות נ' נקבעה ביסוד בתקופה עתיקה מאד, אף-על-פי שאיננה באשורית ובמצרית, כי הלא ישנה במצרית שנקרעה מן הלשון השמית המאוחדת בתקופה הלוטה בערפל. בעברית הצורה של שם-הגוף השני לזכר הוא אַתָּה ביחיד. אַתָּה נורא אַתָּה (תהלים עו, 8). לנקבה – אַתְּ. בת מי אַתְּ (בראשית כד, 24). [הצורה -ָה לזכר בּשם-הגוף הזה, שהיא אחת המלים הראשונות שנקבעו בפי האדם הקדמון, כמו שמות-הגוף בכלל, מראה בעליל כי בתקופה הקדומה לא ידע העברי על מין נקבה בלשון בכלל, והשתמש, כנראה, במלה אַתָּה לשני המינים, ורק ברבות הימים, כשנקבע מין נקבה בלשון הוכרח העברי, כמו כל השבטים השמיים, לקבוע מלה שונה לנקבה, וככה נקבעה בעברית המלה אַתְּ, אפשר במקום אַתִּי, לנקבה. וראה ביחוד את הערך מ‘]. לזכרים – אַתֶּם. מאין אַתֶּם (בראשית כט, 4). לנקבות אַתֶּן. וְאַתֵּנָה ידעתן (בראשית לא, 6). [יתכן כי היתה אות י’ גם בצורת אתם (אַתֶּים) וגם בצורת אתן (אַתֶּין), כמו במלה אַתּ (אַתִּי), אלא שנבלעה במרוצת הזמן משום יופי הצליל]. מעניין כי בּנגוד לשם-הגוף הראשון שם-הגוף השני אינו בא כאות-שמוש (מוספית סופית) בסוף השמות והפעלים. תחת זה באה האות -ך, כמו בנךָ, שלחתיךָ וגו' (ראה ערך כ). האות -תָּ שבאה בפעלים בזמן עבר עניינה לא אַתָּה, כפי שסוברים רבים, אלא היא מקבילה לאותיות D, T, המסמנות זמן עבר בלשונות הלא-שמיות, ביחוד ההֹדו-האירופיות, כי גם לשם-הגוף ראשון בעבר אומרים -תִּי, כמו אמרתִּי, בראתִי, והרי האות ת' אינה באה בשום לשון לסמן את שם-הגוף הראשון. בלשונות הלא-שמיות, ההֹדו-האירופיות, היא באה בצורת s-. השנוי הזה מתבּאר על-ידי זה כי האותיות ש' ות‘, t ו-s מתחלפות זו בזו. כן, למשל, מוצאים אנו, ביונית σύ, אתה, בעוד שביחסת אֶל חזרה אות τοι-τ. הצורה הזאת של שם-הנוף אינה מקבילה לצורה המסמנת את שם-הגוף השני בלשונות הדרוידיות, בסינית, מדית ובלשונות רבות שונות, שבכולן היא NI. הנסיון להראות כי האותיות נ’ ות‘, t ו-n מתחלפות זו בזו, אינו מוכיח למדי, אף כי בסנסקריטית Etam, לוֹ, משתנה לפעמים ל-Enam; בלשון פַּלִי TE, הם, משתּנה ל-NE וגו’. הדוגמות המעטות האלה איון דיות להוכיח ששתי האותיות האלה מתחלפות זו בזו. צריך אפוא להניח כי לאדם הקדמון היו יותר מצורה אחת לסמן את שם-הגוף השני. וככה היה היסוד הנוכחי, NI וגם הצליל כּ (ראה את הערך כּ).

אש.: ATTA – אתה, ATTI – את, ATTUNÛ – אתם, ATTÎNĪ – אתן.

אר.: אַת – אתה, אַנְתְּ – אתה, את, אַנְתּוּן – אתם, אַתִּין – אתן.

סור.: אָנְתּ – אתה. האות נ' בכל הצורות הסוריות האלה אינה מתבטאת, אַנְתִּי – את, אַנְתְּ – אתם, אַנְתִּי – אתן.

ער.: אַנתַּ – אתה, אַנתִּי – את, אַנתֻּם – אתם, אַנתֻּן – אתן.

אוג.: אַת.

געז: אַנְתַּ – אתה, אַנְתִּי – את, אַנְתֶּםֻ – אתם, אַנְתֶּן – אתן.

טגרי: אֶנְתַּ – אתה, אֶנְתִּי – את, אֶנְתֻּים – אתם, אֶנְתֶּן – אתן.

אמהרית: אַנְתַּ, אַנְתְּ – אתה, אַנְתְּשְׁ – את, אַנְתֻּ – אתם, אֶלַנְתְּ, אֶנַּנְתְּ – אתן.

אמריקה:

ב    🔗

האות ב‘, האות השניה באלף-בית, היא אות השפתים. היא מתחלפת בשאר אותיות השפתים: ו’, מ' פּ' ופ‘, כמו שֹׁבל – שׁוּל, מכתב – מכתם, בּרזל – פּרזלא, נשב – נשף. וככה היא מתחלפת גם בלשונות הלועזיות, אף-על-פי שאפשר להוכיח, כי האות ב’ השמית על-פי-רוב מקבילה לאות P בלשונות הלועזיות. חהו הכלל: האותיות הרפות ב' ג' ד' (ו' ב' פ') בלשונות השמיות מקבילות לאותיות הקשות כ' פ' ת' –C(K) P T (TH) בלשונות הלועזיות כפי שיווכח הקורא בגוף הספר. אף אמנם לפעמים קרובות מקבילה האות ב' לאות B הלועזית, או BH, וגם לאותיות V, F ואפילו לאות M. יש כי האות השמית מ' מקבילה לאות B הלועזית, כמו, למשל, משֹׁל – βασιλεύω. התחלפות האותיות ‏ ב' ומ' שכיחה, כפי שראינו, גם בלשונות השמיות עצמן וגם בלשונות הלועזיות: בראדך – מראדך, בּריא – מריא, Marmor – Marbre, βλίττο μελίττο –וגו‘. האות ב’, כמו שאר אותיות השפתים, מתחלפת כמו-כן בין בלשונות השמיות ובין בלשונות הלא-שמיות באותיות ג‘, כּ’, כ‘, ח’ וק' לפי הכלל שאותיות השפתים מתחלפות באותיות החך והגרון. הכלל הזה ידוע לא רק בלשונות ההֹדו-האירופיות, כמו BOЛК – Wolf אלא גם בלשונות הדרוידיות, כמו AVU, היה, בלשון טלוּגוּ – ÂGU בטמיל; בלשונות האוגריות: has, בטן, בהונגרית – watsa בפינית וגו‘. לאות ב’ יש משמעויות שונות: מספר שנים, בודאי מפני שהיא האות השניה באלף-בית; הפרשה והבדלה. כך ערכה בעברית וגם בלשונות הלועזיות, כפי שנראה מן הדוגמות הבאות: בשפת שלחה BI כרת; בשוּמרית BA, BI ענינה חצֹה; במצרית BȜ, בקע; בקוריאית Pan חצי; בסנסקריטית Bid, חלק; ברומית ההברה -BI מסמנת שניות; באנגלית-סכּסונית BA, שניהם; ככה גם בסלבית OБE; בסינית Pan, חצי, Pien, הבדל; בלשונות הדרוידיות ההברה -PI באה בפעלים רבים לסמן שבירה ובקיעה. בעברית רואים אנו את המשמעות במלים רבות, וביחוד בפועל בּדֹד, הפרש כמו בסנסקריטית Bid. יש לאות ב' גם משמעות של בתוך, פנימיות, כמו בּבּית, זאת אומרת בתוך הבית. (המשמעות של פנימיות והבדלה בולטת באוגריתית שבה ב- = ב- וגם מן. מענין כי דוקא בהונגרית המוספית הסופית ‏ BE-, BA-, מסמנת משמעות זו, ולא עוד אלא שעניינה בה גם אֵצֶל, על-יד, כמו במקרא בּנהר כבר (יחזקאל סו, 15), זה א. אֵצל. בהונגרית המוספית התחילית -BE באה גם בראש פעלים לסמן את המושג בתוך, כמו Bekötani, אגֹד יחד, Bevenni, לקֹח אל תוך. גם בלשון אנגלית-סכּסונית מוצאים אנו את ההברה BE המשתּמשת ממש כמו בעברית. ראשית המשמעות של ההברה ההיא היתה אצל, על-יד, כמו בעברית ועברה אחר-כך למושג של בתוך. להברה ההיא יש משמעויות רבות, ואחת מהן היא גם עם, כמו בעברית. נקדמה פניו בְּתודה בִּזמירות נריע לו (תהלים צה, בט). המשמעות הזאת עברה גם לשאר הלשונות האנגליות-גרמניות, אנגלית BY, גותִית BI וגרמנית Bei. המשמעות הזאת נמצאת ביחוד בפרסית ובהינדוסטנית שבּהן BE, BA משמעותן עם. גם בהוּנגרית ההברה BE, כשבּאה בראש פעלים עניינה עם. כּדאי לציין שמשמעות זו נמצאת אפילו בלשון ההֹדו-האמריקאית טשוֹקטוֹ: IBA, Ibai – עם, בּ-. המושג הזה של בּ-, עם, כּמו המושג של אצל, על-ידי, נובעים ממשמעות של בּתוך, כי הכלי או האמצעי החמרי או המוסרי משמש תווך לפעולה היוצאת ממנה. מלבד ההיקשים שהובאו למעלה אפשר להוסיף גם את הבּאים: בסנסקריטית Upa, בפרסית עתּיקה Apis, באוסטה Aipi, ביונית επὶ, בכולן משמעותן על, אצל, בּתוך. בּלשונות הסלביות B, W עניינם בתוך. מוצאים אנו את המשמעות הזאת אפילו בלשון העתיקה שוּמרית, כּגון šu-bi, בַּיָד, ז. א. עם. מענין שבלשון ההודו-האמריקאית “הפּראית” קיאוֹבה, BA-, -BA,HA,BEI- השתּמשו בשתי המשמעויות, בתוך ועם, כמו בעברית. בלשון צ’ינוּק BA-, PA-, בתוך ועם, כמו בעברית. כמוספית סופית האות בּ' מסמנת פנימיות וגם חלוקה. לפעמים האות בּ' נתווספה בסוף מלים שמיות במקומות שבלשונות ההודו-האירופיות נמצאת ההברה IA-, עיין רכב בעברית = Rohaya בסנסקריט. לפעמים משמשת האות בּ' כקיצור השם בּן, כמו בּלשן, בּדקר, בּרשע, בּשלם, ז. א. של. במובן זה אפשר קרובה לו ההברה EB- בשמות-עצם רוסיים, וסלביים בכלל, בּרבּים בּיחסת של, כמו СТОЛОВ של השלחנות, ГЕРОЕВ, של גבורים.

בּ^נ – (Vⁿ) Bⁿ    🔗

תולדותיו: בִּאָה < בּוֹא, מָבוֹא, מוֹבָא, תְּבוּאָה. קרוב לו השורש פָנֹה.

הוראתו: ההוראה הראשנה, הקדומה, היתה, כנראה, נוע ממקום למקום, ולבשה צורות שונות בכל לשון ולשון, בין בלשונות השמות ובין בלשונות הלא-שמיות. כך בעברית עניינו של השורש בּוֹא, הכּנס וגם הלֹך בכלל, בעוד שבאשורית, ערבית וגעז עניינו שוּב. בלשונות הלא-שמיות עניינו על-פי רוב הלֹך, אבל גם העבר, כמו בעברית בהפעיל והָפעל הָבֵא, הוּבָא. בעברית, כפי האמור, עניינו גם הלך. השמש בָּאָה (בראשית טו, 17), הלכה לה, תָּבוֹא אל אבותיך (בראשית טז, 15). אנה אני בָּא (בראשית לז, 30). אבל בדרך כלל עניינו הכּנס. דור הולך ודור בָּא (קהלת א, 4). ממנו: בִּאָה, מקום כניסה. סמל הקנאה הזה בַּבִּאָה (יחזקאל ח, 5). ככה גם מָבוֹא. מְבוֹא העיר (שופטים א, 24). מוֹבָא כמו מָבוֹא. ומוצאיו וּמוֹבָאָיו (יחזקאל מג, 11). תְּבוּאָה, פרי האדמה המובא לבּעליו. תְּבוּאֹת השדה (מב ח, 6). מעניין כי גם ברומית Proventus, תבואה, נגזר מ- Venio, בוא. האותיות ו' וא' הן אותיות מסייעות, והיו מתבּטאות בדרך אפּי, כפי בטוי היסוד הזה ברוב הלשונות הלועזיות. [כדאי לציין כי השורש הסנסקריטי Vah (מן היסוד ההֹדו-האירופי √Vag, שממנו Waggon, עגלה) מכיל את רוב המשמעויות של השורש העברי. מלבד המשמעות של הובלה והעברה יש לו גם משמעות של הֲבָאָה, וממנה בּוֹא, בוא בברית הנשואים, וכמו בעברית, הפעולה מוסבּה על הבעל. וַהֲבֵאתָה אל תוך ביתך (דברים כא, 12). בּוֹא נא אל שפחתי (בראשית טז, 2). יש לשורש הסנסקריטי גם משמעות של מיתה, האָסף אל אבותיו. תָּבוֹא אל אבותיך (בראשית טז, 15). ובכלל זקנה. בָּא בימים (בראשית כד, 1). אולם בנגוד לכל זאת יותר נכון לשער, לפי דעתי, שכל המשמעויות האלה הן רק מקרה בלבד, והשורש Vah אינו שייך ליסוד שלנו. ביחוד קשה לבאר את האות (G)H שבלשונות ההֹדו-האירופיות הנעדרת בלשונות השמיות].

בבלית: בַּא – בּוֹא.

אש.: BÂʼU – שוב, בוא.

ער.: בַּא – שוב.

געז: בוֹא – הכָנס, חדר, אַבָֿאַ – הַכנס, וַבִאַ – בינוני.

אוג.: בוא - בוא, הכנס.

בִּי II    🔗

בִּי אדֹני ידבר נא (בראשית מד, 18). עניינו בקשה. מלבד בעברית השורש הזה נמצא גם בערבית בַּי, בקשִ. יש סוברים כי השורש הזה מקצר מן השורש בָּעֹה, בקש, ז. א. בִּי כמו בְּעִי. אבל נראה לי כי השורש הזה שאול משוּמרית BI, שעניינו הודע, דבר, אמר, וכפי שמפרש דֶלִיטש גם כן: “Oft ein Gebet zu sprechen”. לפי דעתי השורש הזה הוא-הוא עיקר המלה אָבִי הנמצא באיוב לד, 36: אָבִי יבחן איוב. אָבִי מתאים בדיוק למלה UBI בשוּמרית, הנגזרה מן U–BI, ועניינו המלצה, השתּדלות.

בַּיִת – BID    🔗

תולדתו: בַּיִת. הוראתו: מקום מושב בני-אדם. ויבן לו בַּיִת (בראשית לג, 17). על-פי רוב קראו בית למושב עשוי עץ או אבן, בהפך לאֹהל. אולם יש כי קראו בית גם למשכּן אלהים, ההיכל, בית-המקדש. ראשית בכורי אדמתך תביא בּית יי אלהיך (שמות כג, 19). וישכב שמואל עד הבֹקר ויפתח את דלתות בֵּית יי (ש"א ג, 15), אף כי בית האלהים היה אז באוהל. השם עבר גם למקום מושב המלך, הארמון. ויוסף אמר לאשר על בֵיתוֹ (בראשית מד, 4). ואפילו לבית-עולם. בּית עוֹלם (קהלת יב, 5). היו קוראים בית לא רק למקום מושב בני-אדם כי-אם גם למעון חיות ועופות. גם צפור מצאה בַיִת (תהלים פד, 4). וּבֵית עכביש (איוב ח, 14). ולא עוד אלא שעבר השם למקום-קבּול על כל דבר. וּבָתֵּי הנפש (ישעיה ג' 20) – כלים לבשמים. כְּבֵית סאתים (מ"א יח, 32) – מקום המכיל סאתים. השם עבר גם לפנים הבית או הכלי. מִבַּיִת ומחוץ בכפר (בראשית ו, 14). השם עבר לכל בני המשפחה הגרים יחד. אתה וכל בֵּיתְךָ (בראשית ז, 1). ומזה אפילו לכל בני המשפחה שאינם גרים יחד. למשפחֹתם לְבֵית אבֹתם (במדבר א, 2). מזה לשבט שלם. בּית הלוי (תהלים קלה, 20). ולעם שלם (שמות טז, 31). השם הזה בא כהוספה להרבה ערים, כמו בֵּית-אל, בֵּית-און, בּית-בעל-מעון, בּית שמן וגו‘. – בנוגע לשורש השם הזה (כאילו באמת יש צורך לתת שורש לכל שם ושם) יש מתאמצים לגזור את השם בַּיִת משורש בּוּת הנמצא בארמית, סורית, ערבית וגעז, שעניינו לין לילה. אבל כבר ראינו שהשורש הזה קשור אל השורש בּוֹשֵׁשׁ, ובכלל אי-אפשר לאמר שהשורש בּוּת אָב הוא לשם בַּיִת, כי הבית שִמש לא רק לשֵנה בלילה אלא גם למחסה ביום וגו’. – השמות המסמנים בית בלשונות ההֹדו-האירופיות המובאים להלן בהיקשים, נגזרים, לפי דעת החוקרים, מיסוד הודו-אירופי √Bhu, היֹה, ז. א. דבר קים. אבל מן ההיקשים האחרים הפזורים בלשונות שאין בהן יסוד Bhu נראה כי שורש מיוחד הוא שאין לו שום קשר עם Bhu, ולכן אפשר כי גם בלשונות ההֹדו-האירופיות נשתרבבו שני יסודות מיוחדים.

אש.: BÎTU. כנענית: בת.

כתובת מישע: בת,

ארמית-סורית: בַּיְתָא.

ער.: בַּיתֻּ^נ

שב.: בת, בית – מבצר, היכל.

געז: בַּתִ.

אוג.: בת – בית, בית מקדש, בהתם – בתים.

הערה. מענין כי בארבע הלשונות ההֹדו-אמריקאיות האחרונות, השייכות כולן לגזע האַלְגוֹנְקי, השם Wetu, בית, נשאר בצורתו רק ביחיד וברבים, ואילו בנטיות משתּנה לגמרי: Neek

• ביתי, בית שלי (NE = אני); Keek – ביתך, בית שלך (KE = אתה, כמו בלשונות השמיות שלך, ביתך); Week – ביתו, בית שלו (WE = הוא, כמו בלשונות השמיות). מן השם הזה נגזר גם השם ההוֹדוּ-האמריקאי הידוע Wigwam, אוהל הודי.

בְּלוֹ    🔗

מנדה בְלוֹ והלך לא ינתנון (עזרא ד, 13). ומרה בלוֹ (עזרא ד, 20). השם הזה שמשמעותו מס טפלו בחנם על הארמית, כיון שהוא נמצא בחלק הארמי של המקרא. באמת הוא שם הנמצא בסנסקריטית bali, מס, מכס, קרבן (על-פי רוב קרבן של תבואה, אורז וגו', שההֹדים היו זורקים כלפי השמים והיו מאמינים שנרעיני התבואה יהפכו לעופות חיים). בהינדוסטנית bal, קרבן, וברומית polluceo, הבא קרבּן. יתכן כי השם הזה הוא אחת המלים שהוכנסו אל תוך כתבי-הקודש בימי שיבת היהודים מפרס ושהיו שגורות בפי העם מדבּרי הֹדית ופרסית. נראה לי שהשם האשורי biltu, מס, שאול גם הוא מסנסקריטית, הואיל והמוספית הסופית -תו נעדרת בארמית.

בעל – PL    🔗

תולדותיו: בָּעֹל I, בָּעֹל II, בַּעַל I, בַּעַל II, בַּעַל III, בְּעַל (אר.), בַּעֲלָה; בֵּל.

הוראתו: נראה לי כי הוראתו הראשונה של היסוד הזה היתה גבורה, כמו שראינו בערך השם הארמי בּל, (דניאל ו, 15) שהמפרשים מתלבּטים בּו ובאמת שאול הוא מסנסקריטית bal, כּח, וכן בהינדוסתּנית וברוב הלשונות ההודו-אירופיות valeo, כּוח, ואפילו בלשון ההודו-אמריקאית צ’וֹקטוֹ palammi, כּוח, הקרוב בצלילו ובכתיבו לשם בֵּל, האליל הראשי של הבּבלים. כפי שידוע קדם השם בֵּל לשם בַּעַל, והדבר הזה יוכיח את סמיכות שני השמות האלה, בָּל ובֵל. ולפיכך קראו גם לאלהים בשמות בֵּל – בַּעַל, משום שהאלהים הוא סמל הגבורה, הכל-יכול, כמו שהשם אֵל בעצמו מסמן גם גבורה וגם אלהות. השם הזה כשם אלהים לא היה מיוחד לשבטים השמיים אלא גם אצל החתּים, עם המשתייך אל הגזע ההֹדו-האירופי. בימות רעמסס השני היה ידוע אל במצרים בשם בַּעַל, והוא היה אל השמש. כפי שנראה להלן בהיקשים גם היונים והרומים מנו אל כזה בתוך משפחת אליליהם, הלא הוא Απόλων אפּוֹלוֹ, הקרוב גם בצלילו וגם בתפקידו – אליל עבודת האדמה, ובַעַל הלא היה אליל אדמה רווּיה – לשם בּעל, ואמנם בשם זה קראוּ יושבי האי רוֹדס לאליל בּעל. אבל כבר בתקופה קדומה התחילו ליחס לשם הזה גם משמעות של אדון, כי באשורית בֶּלֻ עניינו גם אדון ושוֹעַ. וזהו מובן למדי, כי האלהים הלא הוא אדון כל העולם, וכל איש שהיתה לו אַדנות נקרא בעל. אם היה אדון בית נקרא בּעל הבית (שופטים יט, 22), וכן בּעל השור (שמות כא, 28), בּעל הבור (שמות כא, 34), ואפילו בּעל דברים (שמות כד, 14) ובעל החלמות (בראשית לז, 19). במין נקבה בַּעֲלָה, גברת הבית ומושלתו, כמו שאישהּ נקרא בּעל משום שהוא היה מושל בה. בַּעֲלַת הבית (מ"א יז, 17), בַּעֲלַת אוב (ש"א כח, 7), ז. א. המושלת באוב. בשם בַּעֲלָה היה ידוע האליל בעל בצורת נקבה. השם הזה הוליד את הפועל בָּעֹל שיש לו שתי משמעויות: א) לקֹח לו אשה ולקנותה על-ידי ביאה שעל-ידי זה נעשה אדון לה. כי יקח איש אשה וּבְעָלָהּ (דברים כד, 1), בְּעֻלַת בעל (בראשית כ, 50).

ב) הכנע את זולתו, שעבּד. בְּעָלוּנוּ אדֹנים זולתך (ישעיה כו, 13). יִבְעָלוּךָ בניך (ישעיה סב, 5).

כנענית: בעל – בעל אשה.

אש.: BÂLU,BÍLU – משל, BĪLU – אדון, מושל, ‏BÍLTU - גברת, ‏ BÍLÛTU – ממשלה, BELU – בעל אשה, BAʼULÂTI – נתינים, PALÛ – מלוכה.

אר.-סור.: בּעל – בעל של-, בּעל – לקח לו אשה.

ער.: בַּעַל – היה לו, רכשׁ, ביחוד אשה או פילגש, בַּעלֻ^נ – בעל אשה.

אוג.: בעל - בעל, אדון, נגיד.

געז: בַּעַלַ – היֹה עשיר.

שב.: בעל – בעל אשה.

שחורי: BAʼL – אדון, בעל (רכוש), מורה.

מהרי: BĀLI – אלהים.

בר (פר( – BR (PR) (FR)    🔗

תולדותיו: בָּרֹא I, בְּרִיאָה; בַּר I, בַּר II; בָּר; סָבֹל, סֵבֶל, סֹבֶל, סַבָּל, סִבְלָה; עָבֹר II, עָבוּר; פָּרֹה, פְּרִי. קרוב לו פָּרֹחַ וגו'.

הוראתו: בלשונות הלועזיות רגילים להפריד בין שני היסודות, √Par, יצר, ו- √Bhar, נשׂא; גם בעברית, וממילא בלשונות השמיות, נראים לכאורה השרשים המובאים למעלה כשרשים מיוחדים שאין שום קשר ביניהם. אולם כפי שנראה להלן קשורים יחד כל השרשים האלה קשר אמיץ ומאוּחדים ביסוד אחד, שמשמעותו נָשֹא, וממילא גם יָצֹר, כפי שנבאר להלן. בלשונות הלועזיות אנחנו רואים, כי פּרי-הבטן, כמו כן פרי-הארץ, מסומנים בשמות הנובעים מן המושג של משא, משום שהדבר הנולד והצומח, בין חי ובין

דומם, בא לעולם ונוצר ברחם האם או האדמה ושם הוא נִשא ומתפתח עד בוא עתו להוָלד ולראות את אור השמש; הנה כי כן יש קשר אמיץ בין שני המושגים האלה, בין יצירה ומשא, והאחד נובע מן השני: היוצר נושא בחובו את זרע הדבר הנוצר, מטפל בו ונושאהו ומכלכלהו עד אשר מביאהו לחיים. – השורש בָרֹא אמנם אחד הוא עם השורש בָּנֹה, עפ“י הכלל של למנ”ר, כי עניין שניהם יצֹר, הוֹלֵד, בין דבר החי ובין דומם; וכמו שהשם בֵּן נגזר מן השורש בָּנֹה, כן גם השם בַּר (בֶּן) נגזר מן השורש בָּרֹא. אפשר כי משמעותו הראשונה של השורש בָּרֹא היתה באמת נשֹא, וממנה הרֹה, וממנה ילד והולד, חולל, ממילא גם יָצֹר. בראשית בָּרָא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א, 1), כלומר אלהים נשא לכתחילה את הדבר ברעיונו והוציאהו אל הפועל כאם המביאה לעולם את פרי בטנה. ביום הִבָּרַאֲךָ (יחזקאל כח, 13), כלומר ביום הולדך. האות א' בשורש זה היא אות מסייעת. ממנו: בְּרִיאָה, דבר הנולד. ואם בְרִיאָה יברא יי (במדבר טז, 30). – לפי דעתי נגזרים מן השורש הזה גם השמות הבאים: בַּר, בן, עפ“י רוב שם ארמי, אולם נמצא גם בעברית: מה בְּרִי ומה בַּר בטנו ומה בַּר נדרי (משלי לא, 2). [יש מפרשים גם כן את הפסוק: נשקו בַּר פן יאנף (תהלים ב, 12) במשמעות של בן, אבל הדבר אינו ברור; ויש מפרשים אותו בַּר-לבב]. נראה כי השם הזה היה מסמן לא רק בן אלא גם נכד, והמושג הזה היה שריד מתקופה קדומה בשעה שבני-אדם היו גרים יחד, משפחות משפחות גדולות, ומרותם של האנשים הגדולים והזקנים היתה גדולה על שאר בני המשפחה. ככה אנו רואים, כי השם אָח, קרוב, עפ”י התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון, אל השם אָב; השם נכד משמעותו בלשונות העמים גם בנו של הבן או הבת וגם בן האח או האחות. במקרא אנחנו מוצאים: וזכריה בּר עדוא (עזרא ה, 1), והלא ידוע כי זכריה היה בן בֶּרֶכְיָה נכד עדוא. – בַּר II, עניינו תבואה, דגן, כלומר פרי האדמה, כמו בַּר, בן, הוא פרי הבטן. ועמקים יעטפו בָר (תהלים סה, 14). וטעות היא בידי אלה הסוברים כי השם הזה נגזר מן השורש בָּרֹר, במשמעות של תבואה מבוררה ומנוקה מחוץ. הפסוק הנזכר בתהלים מראה בבירור, כי עניינו של השם לאו דוקא תבואה שנקצרה מן השדה ומנוקה מן החוץ, כי-אם אפילו קָמָה הצומחת בשדה. – בָּר עניינו שדה, כלומר האֵם הנושאת את פרי בטנה, הרחם, הנושא (Bearer). קרוב לשם הזה, ואולי אחד הוא עמו, השם כָּר, על-פי התחלפות אותיות השפתים באותיות החך והגרון. ירבו בַבָּר (איוב לט, 4). בארמית דתאה די בָּרָא (דניאל ד, 20). בתקופת המשנה נולד, כנראה, השם בּוּר, קרקע בתולה לא עובּדה עוד. [בארמית יש למלה בַּר עוד משמעות אחת, הלא היא מִחוּץ, כמו התרגום על הפסוק: למה תעמֹד בחוץ (בראשית כד, 31) – למה את קאים בְּבָרָא; או כל תלמיד שאין תוכו כְבָרוֹ אינו תלמיד חכם (יומא ע“ב ע”ב). [למלה הזאת, לפי דעתי, אין שום קשר עם השם בּר, שדה, כפי שסוברים אחרים, כדבר העומד “מחוץ לעיר”, כי-אם נגזרה היא מן השורש בָּרֹר, הבדל, כלומר דבר הנבדל ועומד בחוץ. המלה הזאת, במובנה המיוחד, נמצאת גם בלשונות העמים. בשומרית Bar, צד, חוץ; בסנסקריטית pâra הרחק, מחוץ; הידוסטנית Bâhar, מחוץ; יונית ‏ πέϱα, יותר רחוק, πέϱαν, מן הצד השני; אנגלית-סכּסונית Feor, אנגלית Far, גותּית Fairra, גרמנית Fern, בכולן רחוק; ארמינית Heri, רחוק; טמיל Pira, אחר]. יתכן כי קרוב לשורש הזה גם השורש בָָּּרֹה, אכל, במשמעות אכֹל פרי הארץ. [השורש בּרֹא III במובן של השחתה, וּבָרֵא אותהן בחרבותם (יחזקאל כג, 47) שייך לפי האמת אל היסוד הגדול פּר (בּר) (פּל) – √PR (BR) (PL), שעניינו גם כן השחתה, ואחד הוא עם השורש בָּאֹר, בהפך סדר האותיות, במובן של דקירה, ממילא קטל והשחתה]. – במוספית תחילית של האות ס' המתחלפת באות שׁ‘, הבאה על-פי רוב לסמן פעולה הניכּרת לעין, ובהתחלפות האות ר’ באות ל' לפי כלל ההתחלפות של למנ"ר, נקבע השורש סָבֹל בצורת ספעל מקוצר, שעניינו נשֹא משא. ישאהו על כתף יִסְבְּלֵהוּ (ישעיה מו, 7). יתכן כי השורש הזה מקושר אל

היסוד בּל – BL√ שעניינו כֹח, והשורש סָבֹל עניינו אפוא השתּמש בכח, כלומר נשׂא, באות ס' תחילית לסמן הוצאת הכח לפועל. אבל נראה לי כי יותר נכון לקשרו אל היסוד הזה, אף שעל-ידי זה עלינו להוכיח שהאות ל' באה כאן תמורת האות ר‘. משום שהשורש הזה, סָבֹל, בא בארמית גם באות ר’, סְבַר, וגם עניינו נשא. ולא הוא יכול מְסוֹבָר (ירושלמי ב“ב יג, ע”ב); שאו מנחה (תהלים צו, 8) – ת"א: אובילו וְסוֹבְרוֹ, וגו‘. ממנו: סֵבֶל, משא כבד. ויפקד אֹתו לכל סֵבֶל בת יוסף (מ"א יא, 28). סֹבֶל, משא. יסור סֻבֳּלוֹ מעל שכמו (ישעיה ט, 3). סבּל, איש הנושא משא. שבעים אלף איש סַבָּל (דה"ב ב, 1). סִבְלָה, כמו סֵבֶל. למען ענתו בְּסִבְלֹתָם (שמות א, 11). – באות ע’ מחזקת לבנין פִּעֵל נקבע השורש עָבֹר II, עַבֵּר,הולד, נתן פרי בטן. שורו עִבֵּר ולא יגעל (איוב כא, 10). ממנו בספרות התלמודית: עוּבָּרָה, מְעוּבֶּרֶת, עִבּוּר. ממנו, לפי דעתי, גם בעברית עָבוּר, תבואת הארץ. מֵעֲבוּר הארץ (יהושע ה, 11). – באות ה' מסייעת נקבע השורש פָּרֹה, נשא פרי, צֹמח. גפן פֹּרִיָּה (ישעיה לב, 12). תפתח ארץ וְיִפְרוּ ישע (ישעיה מה, 8). ממנו: פְּרִי, תבואת העץ והשדה, וגם החי. פְּרִי בטנך וּפְרִי אדמתך וּפְרִי בהמתך (דברים כח, 4). לפעמים השאל השם גם למעשה ידים, וגם למחשבות האדם. מִפְּרִי כפיה נטעה כּרם (משלי לא, 16). מִפְּרִי פי איש ישבע טוב (משלי יב, 14). יתכן גם כן כי מן השורש פרֹה נגזרים השמות פָּר וּפָרָה, כמו בַּר, בּן, עובּר וגו', שרגילים לתת להם שורש מדומה פרֹר שאין לו שחר, אבל בחרתי לתת להם ערך מיוחד ולקשרם עם השם כְּפִיר (ראה שם).

כנענית: הברא – אומנות של חטיבה, פר – פרי.

אש.: BARÛ – עשה, ברא, PIRʼU – צאצא.

אר.: בְּרָא – ברֹא, בַּר – בן, בָּרָא – בָּר, סְבַל – סבֹל, עִבּוּר – עָבור, עֻבָּר – פרי הבטן, מְעֻבֶּרֶת – אשה הרה, פֵּירָא – פרי.

סור.: בְּרָא – ברֹא, בַּר – בן, בַּרָא – בָּר, סְבַל – סבֹל, עִבּוּרָא – עָבור, פּארָא – פרי, פְּרָיָא – צאצא.

ער.: בַּרַי – עשֹה, יצֹר דמות, בַּרַאַ – ברא, בֻּר – חטה, תבואת חטה, בּר – ארץ, ארץ רחבה. וַפַֿרַ – היֹה פורי.

שב.: בּרא– יסד, בּנה, בּר – בן.

שחורי: BÚRI – ילֹד, BARR – חטה.

חצרמות: ʻABAR – עבור (ע"י מישהו).

מחרי: BIRWOT – ילֹד, ǴABÔR– עבור (ע"י מישהו).

געז: עַבְּרַ – היֹה שמם, עָקָר, עֻבְּרְ – עָקָר, עַבָּר – עקרות (הפוכו של המושג בעברית), פַֿרַיַ – פרה, פרֹח, פְרַי – פרי, פריחה, מַפְרַי – מַפְרֶה, וַפַֿרַ – יַצא, יעלה, צמח.

בּשׁל – BHG (PČ)    🔗

תולדותיו: בָּשׁל, בָּשֵל, מְבַשְׁלוֹת.

הוראתו: הכן אוכל על האש. האות ל' חסרה בלשונות הלא-שמיות מלבד בלשון טשוֹקטוֹ, ויתּכן כי היא באה בלשונות השמיות לסמן תנועה הבּולטת ביחוד ברתיחה. לשורש בָּשֹׁל יש שתי משמעויות: א) גמֹל. בָּשַׁל קציר (יואל ד, 13). הִבְשִׁילוּ אשכֹלֹתיה ענבים (בראשית מ, 10). ב) הכן נזיד, הרתח באש. וּבִשַּׁלְתָּ את בשרו (שמות כט, 31). מְבֻשָׁל במים (שמות יב, 9). יש כי השאל הפועל הזה אפילו לצלי. וַיְּבַשְׁלוּ הפסח באש (דה"ב לה, 13), וקרבן הפסח הלא היה נאכל רק צלי. או: וַתְּבַשֵּׁל את הלבבות (ש"ב יג, 8). ממנו: בָּשֵׁל, דבר הנתבשל. וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל במים (שמות יב, 9). מְבַשְׁלוֹת, מקום ששופתים בו את הסירים לבשול. וּמְבַשְׁלוֹת עשו מתחת הטירות סביב (יחזקאל מז, 23). בספרות מאוחרה נקבעו מלים אחדות מן השורש הזה, כמו בִּשּׁוּל, שעניינו גם הכנת נזיר וגם בשול תבואה; תַּבְשִׁיל, נזיד; בַּשָׁלָה, אשה מבשלת.

אש.: BAŠALU – גמל, BAŠÂLU – בשל.

אר.: בְּשַׁל.

סור.: בְּשַׁל – הגמל, בּשּׁל - בשל.

געז: בַסַלַ - בשֹׁל (פרי על העץ).

שחורי: BIŠEL – בשל (פרי).

ג    🔗

ההגה ג' מתיחס על הגאי החך, ולכן הוא מתחלף עם שאר הגאי החך אחיותיה ח‘, פ’, ק' וי‘, כגון גֹפר – כֹפר, סגר – סחר – סכר, ישׂש – קשׂש (ארמית). הוא מתחלף כמו-כן עם ההגה ע’, כגון: רגֹש – רעֹש. ביחוד ניכּרת התחלפות ההגה ע' העברי בהגה ל' היוני, משום שבּתרגום השבעים ההגה ע' שבשמות הפרטיים על-פי רוב מתחלף בּהגה Γ, כגון: עזה – Γάξα, עמורה – Γομό̢ῤ̢ῥα. בּלשונות השמיות עצמן ההגה ג' העברי על-פי רוב מתחלף בהגה ג' הערבי. בלשונות הלועזיות הוא מתחלף בכל הגאי החך והגרון, כּגון G, G, C, H, CH, K, Ч, וגו‘. הוא מתחלף בעברית גם בהגאים ב’, ו' ופ‘, לפי הכלל שאותיות החך והגרון מתחלפות באותיות השפתים. כּמוספית תּחילית האות ג’ מסמנת על-פי רוב גובה. יש כּי האות הזאת, כּמו האות כּ‘, נוספת לשמות ופעלים שמיים כּדי לסמן דמיון ושיווי; בּנידון זה המשמעות נובעת מן האות כּ’, שעניינה כמו. לפעמים היא מתאימה אל התחילית האנגלית-גרמנית -GE, -GA (רומית CUM), במובן של שלמות, תיקון ואיחוד. לפעמים היא באה לסמן חיזוק והגדלה, משום שהצליל ג' בעצמו כנראה סימן גובה וגדולה (ראה את הערך הבּא). כמוספית סופית היא מסמנת את כּל המשמעויות שיש לה כּאות תחילית, ונוסף לזה יש שהיא מסמנת גם

השתּרעות.

גא – GA    🔗

תולדותיו: גֵּא, גָּאֹה, גֵּאָה, גֵּאֶה, גַּאֲוָה, גָּאוֹן, גַּאֲיוֹן, גֵּוָה I.

הוראתו: עלֹה למעלה, רומם, הן בחמריות, עליה ממש, והן במוסריות, גבהות-לב. הֲיִגְאֶה גֹמא (איוב ח, 11). אשירה ליי כי גָאֹה גָּאָה (שמות טו, 1). ממנו השמות: גֵּאָה, גבהות לב. גֵּאָה וגאון (משלי ח, 13). גַּאֲוָה, כבוד, תפארת. על ישראל גַּאֲוָתוֹ (תהלים סח, 35). עניינו גם גבהות לב. גַּאֲוַת אדם תשפילנו (משלי כט, 23). גָּאוֹן, גבהות לב. וירד גְּאוֹן עזה (יחזקאל ל, 6). עניינו גם גדולה ותפארת. לְגָאוֹן ולתפארת (ישעיה ד, 2). גֵּאוּת, כמו הקודמים, גבהות לב וגם גדולה. דברו בְגֵאוּת (תהלים יז, 10). יי מלך גֵּאוּת לבש (תהלים צג, 1). נדמה לי כי ליסוד הזה היתה עוד משמעות אחת בעברית, בתקופה קדומה מאד, הלא

היא מַיִם, שהתגלגלה אחרי-כן לגֵאוּת המים, והמשמעות שבשומרית, אשורית, וכמו כן בלשונות לועזיות רבות, תוכיח. שרידים מן המשמעות הזאת, נשארו, לפי דעתי, גם במקרא. יהמו יחמרו מימיו, ירעשו הרים בגאותו סלה (תהלים מו, 3); הפסוק הזה מתאים לסוף הפסוק הקודם: ובמוט הרים בלב ימים, ותחילת הפסוק הבא אחריו: נהר פלגיו. וכן: אתה מושל בְּגֵאוּת הים (תהלים פט, 10), ז. א. במימי הים. השורש הזה הוליד שלושה תארים: גֵּא, גבה-לב. שמענו גְאוֹן מואב גֵּא מאד (ישעיה טו, 6). גֵּאֶה, כמו גֵא. על כל גֵּאֶה ורם (ישעיה ב, 12). וככה גם גַּאֲיוֹן. הבוז לִגְאֵיוֹנִים (תהלים קכג, 4). גֵּוָה, כמו גאון וגאוה. השפילו ותאמר גֵּוָה (איוב כב, 29). – בלשונות העמים יש שנתווספה האות R בין האותיות G ו-V; לפעמים נכפלה האות G, בודאי כדי לסמן הוספת הנדלה. פה עלי להעיר, כי ביונית, רומית, ומהן בהרבה לשונות אירופיות יש שורה של שמות הקשורים בלי ספק אל היסוד הזה, כמו השמות Gigant, Giant, Genius וגו'. החוקרים חושבים אמנם כי כל השמות האלה נגזרים מיסוד הֹדו-אירופי Ga, Gan√ שעניינו בּרֹא, ילֹד, ולפעמים גם צמֹח. אולם נראה לי כי הגזרה הזאת מלאכותית היא ואין לה טעם, והיא

נקבעה בידיהם כדי שלא ליתּן ללשונות השמיות לתפוס את מקומן הראוי בלשונות העמים, או, יותר נכון, מתוך ידיעה קלושה בהשואת לשונות.

אר.: גֵּוָה – גאוה; גָּאֹה, אֶתְְגָּאֵי, גֵּאוּתָא, גָּיְוְתָנוּתָא.

סור.: גאא – פאר, קשט, גאיה – קשוט.

אמריקה:

אפריקה:

גד (גז) (קט) (חד) – KT (GS) (KS)    🔗

תולדותיו: גָּדֹד, גָּדָה, גְּדוּד I, גְּדוּד II, גְּדוּדָה; גָּדֹעַ; גּוּד; גָּזֹה, גָּזִית; גָּזֹז, גֵּז, גִּזָּה; גָּזֹּל, גָּזֵל,

גְּזֵלָה; גָּזָם; גֶּזַע; גָּזֹר, גֶּזֶר, גְּזֵרָה, גָּזְרִין (ארמית), גָּזְרַיָּא (ארמית), מַגְזֵרָה; חָדֹד, חָד II, חַדּוּד; חָדֹה I; חָדֹל, חָדֵל, חֶדֶל; חֵדֶק; חוּדֹן, חִידָה; חוּץ, חִיצוֹן, חַיִץ; חָסֹר, חֶסֶר, חֹסֶר, חָסֵר,

חֶסְרוֹן, מַחְסֹר (מַחְסוֹר); חָצֹה, חָצוֹת, חֲצִי, מֶחֱצָה, מַחֲצִית;

חֹצֶן (חֵצֶן); חָצֹץ, חֵץ, חֵצִי, חָצִֶץ; חָתֹה, מַחְתָּה; חָתֹךְ;

חָתֹר, מַחְתֶּרֶת; חָתֹת, חַת I, חַת

II, חֲתַת, חִתָּה, חַתְחַת, חִתִּית, מְחִתָּה; כָּסֹם;

כֻּסֶּמֶת; כַּרְסֵם; כָּסֹס, מֶכֶס, מִכְסָה; מָחוז; (עָצֹד), מַעֲצָד;

(צָדֹד), צַד; צָדֹה I, צְדִיָה; צָדֹה II; צוּד I, צַיִד I, צַיָד, מְצַד (מְצָד) מָצוֹד, מְצוֹדָה I, מְצוֹדָה II, מְצוּדָה; צוּד II, צַיִד II, צֵידָה; (קָדֹד II), קָדְקֹד; קִדָּה; קָדֹם, קֶדֶם, קֵדֶם (קִדְמָה), קַדְמָה, קִדְמָה, קָדִים, קַדְמוֹן, קַדְמֹנִי; קָדֹש, קֹדֶשׁ,

קָדוֹש, קָדַשׁ (קְדֵשָׁה), מִקְדָשׁ; יָקץ; קוּט; (נָקֹט I), קוּט II; קוּץ I, קוּץ II, קוֹץ; קְוֻצָּה: קָטֹל: קָטֹן, קָטָן, קָטֹן (תואר), קְטֹן, קָט: קִיץ I, קִיץ II, קַיִץ; קָסֹם, קֶסֶם, מִקְסָם; קָסֹס; קָצֹה I, קָצֶה, קָצָה, קֵצֶה, קָצוּ, קְצָת, מִקְצָת; (קָצֹה II), קָצִין; קֶצַח; קָצֹעַ, קְצִיעָה, מַקְצֻעָה, מִקְצֹעַ, קָצַע; קָצֹץ, קֵץ, קֵנֶץ, קִיצוֹן; קָצֹר,

קָצֵר, קֹצֶר, קָצִיר; שָׂדֹד; שָׂחֹט; שָׁדֹד, שֹׁד (שׁוֹד), שֵׁד;

שָׁחֹד, שׁחַד; שָׁחֹט, שְׁחִיטָה, שַׁחֲטַה; שָׁחֹץ, שַׁחַץ, שָׁחֹת,

מַשְׁחֵת, מִשְׁחַת, מָשְׁחָת; נָקֹד I, נָקֹד

(תואר), נִקוּד, נְקֻדה; עֵט; קַשְׂקֶשֶׂת; שָׁקֹץ, שֶׁקֶץ, שִׁקֻץ (שִׁקוּץ).

הוראתו: בקֹע, פלֹח והפרד, בין במובן החמרי ובין במובן הגשמי, וממנו הסתעפו כל השרשים, הפעלים, השמות והתארים המנויים למעלה, שלמראית עין נראים, ביחוד אחדים מהם, כאילו היו רחוקים מאד איש מרעהו, אבל באמת נובעים כולם מיסוד אחד, כפי שיבואר להלן, כי בכולם עוברת כחוט השני

משמעות אחת – כריתה. לכאורה אפשר להוסיף עוד המון שרשים רבים שבאמת שייכים גם הם כאן, אלא נמנעתי מלעשות זאת, כי על-פי רוב יש לשרשים ההם תכונה מיוחדת, רחוקה קצת ממשמעות העיקרית של היסוד; ביחוד מפני כי לשרשים ההם יש המון היקשים בכל הלשנות הלועזיות הנותנים להם את

הזכות לערכים מיוחדים. השרשים המתחילים באות שׂ‘, או שׁ’ מתחלקים לשני חלקים, חלק אחד שבו האות ש' משמשת כמוספית תחילית, כפי שיבואר להלן במשך הסבּרת השרשים המיוחדים, וחלק אחד שבו תפסה האות ש' את מקומן של האותיות ג' וק‘, כפי שיבואר להלן במשך הדברים. – באות ד’ כפולה לסמן פעולה ממושכה ומתמידה נקבע השורש גָּדֹד שעניינו כּרֹת. ובית זונה יִתְגּוֹדָדוּ (ירמיה ה, 7), יתאַספו כגדוד נכרת. משמעותו של הפועל גם כן עשֹה שרטת בעור החי. לא תִתְגּוֹדְדוּ ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (דברים יד, 1). בארמית עניינו פשֹט, גזֹר, גֹּדוּ אילנא (דניאל ד, 11). ממנו: גָּדָה, ירכתי נחל או ים, שהיא חריץ ביבשה. והירדן מלא על כל גְּדוֹתָיו (יהושע ג, 15), [השם הזה קשור אל הפועל הנזכר, אף כי מצינו בסנסקריטית את השם Gâdhâ, רקק, מעבר]. גְּדוּד, חריץ בין תלמי השדה. נחת גְּדוּדֶיהָ (תהלים סה, 11). לשם הזה יש עוד משמעות אחת, והיא פלוגת אנשי צבא, כלומר חלק שנכרת מן החיל הראשי, כמו השם פְּלוּגה מן השורש פָּלֹג, הבדל. פּשט גְּדוּד בארץ (הושע ז, 6). גְּדוּדָה, שרטת. על כל ידים גְּדֻדוֹת (ירמיה מח, 37). – גּוּד עניינו כמו גָּדֹד. גד גדוד יְגוּדֶנּוּ והוא יָגֻד עקב (בראשית מט, 19). – ככה גם גָּדֹעַ, באות ע' מסייעת. נִגְדַּע היום שבט אחד מישראל (שופטים כא, 6). בספרות המאוחרה נקבעו השרשים: גְּדַם, שממנו גִּדֵּם (סנהדרין ע“א ע”א), מי שידו קטועה; קְטַם, קטף. התּולש את הכּנף והקוֹטמוֹ (שבת ע“ד, ע”ב); קטֹע, כרת. נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים (מעשרות פרק א', משנה 6). בספרות החדשה נקבע ממנו גם השם קֶטַע, חלק; קַרְטֵם, קטֹף. מְקַרְטֵם עלה עלה (מעשרות פרק ג, משנה 3), ועוד אחרים. – באות ז' כפולה לסמן פעולה ממושכה ומתמידה נקבע השורש גָּזֹז, שמשמעותו כרת שער או צמר. וַיָּגָז את ראשו (איוב א, 20). לָגֹז את צאנו (בראשית לח, 13). ממנו: גֵּז, כריתת הצמר מעור הצאן. גּז צאנך (דברים יח, 4). עניינו גם כן קציר עשב. גִּזֵּי המלך (עמוס ז, 1), גִּזָּה, כמו גז, כריתת הצמר מן העור. גִּזַּת הצמר (שופטים ו, 37). – גָּזֹה, באות ה' מסייעת, עניינו גם כן כרֹת, ומוסב על המוציא את הילד מרחם אמו. ממעי אמי אתה גוֹזי (תהלים עא, 6). ממנו: גָּזִית, אבן חצובה. בָּתֵּי גָּזִית בניתם (עמוס ה, 11). – במוספית סופית של האות ל‘, אות נוספת לסמן כריתה, נקבע השורש גָּזֹל, לקח בחזקה. המושג הנוסף של כּריתה שבאות ל’ בא בודאי לסמן את פעולת הגזלה, שהיא לא רק כריתת דבר מזולתו, אלא כריתה בחזקה, כריתה שלמה, הסרה וקִצוּץ. וַיִגְּזֹל את החנית מיד המצרי (ש"ב כג, 21). ממנו: גָּזֵל וִגְזֵלָה, חמס, עושק. וְגָזְלוּ גָזֵל (יחזקאל כב, 21). והשיב את הַגְּזֵלָה (ויקרא ה, 23). בספרות המאוחרה נקבע ממנו השם גַּזְלָן, חומס, עושק. – גם השורש גָּזֹם עניינו כרת, במקרא אין ממנו פועל, אף כי הוא נמצא בלשונות שמיות אחרות. צריך להניח כי בלשונות האלה קדם השם לפועל, והאות מ' באה כאות-בנין של שמות ומן השם נקבע הפועל, כפי שיקרה בכל הלשונות (אולם ראה להלן כּסֹם). במקרא השתּמר ממנו השם גָּזָּם, ארבה רך בטרם שולדו לו כנפים, המשחית ומכרסם את עשב השדה. יתר הַגָּזָם אכל הארבּה (יואל א, 4). – גם השורש גָּזֹעַ לא השאיר אחריו פועל במקרא, אף כי הפועל נמצא בלשונות שמיות אחרות. האות ע' שבו מתאימה לאות מ' שבשורש הקודם, או דינה כאות מסייעת. ממנו במקרא השם גֶּזַע, עץ שענפיו כרותים. ובעפר ימות גִּזְעוֹ (איוב. יד, 5). – באות ר' נוספת לסמן פעולה הנעשית ברעש נקבע השורש גָּזֹר, שעניינו גם כן כּרת, לְגֹזֵר ים סוף לִגְזָרִים (תהלים קלו, 13). משמעותו גם כן שחֹט. גָּזַר ממכלא צאן (חבקוק ג, 17). לשורש הזה יש עוד משמעות אחת, והיא גזֹר בפה, חרץ משפט, החלט. וְתִגְזַר אֹמר (איוב כב, 28). ממנו: גֶּזֶר, נתח. עבר בין הַגְּזָרִים (בראשית טו, 17). גְְּזֵרָה, מקום נקרות צורים. ארץ גְְּזֵרָה (ויקרא טו, 22). גְְזֵרָה בארמית עניינה משפט חרוץ, כמו המשמעות השלישית של הפועל העברי. וּגְזֵרַת עליא היא (דניאל ד, 21). גִּזְרָה, צורת הגוף, הנראית כאילו היתה מחוטבה ונגזרה מאבן. ספיר גִּזְרָתָם (איכה ד, 7). עניינו של השם גם חצר שהיתה גדורה אבני גזית. והבנין אשר על פני הַגִּזְרָה (יחזקאל מא, 12). גָּזְרִין, גָּזְרַיָּא, אנשים לגזור ולקבוע בדבריהם את העתיד לבוא. גָּזְרִין יכלין להחויא למלכא (דניאל ב, כז). מַגְזֵרָה, כלי לגזור בו. וּבְמַגְזְרות הברזל (ש"ב יב, 31). – האות ד' השניה שבשורש חָדֹד באה, כנהוג, לסמן פעולה ממושכה ומתמידה. משמעותו של השורש הזה היה שנון. המשמעות הזאת נובעת מן היסוד בזה שהשניניות מסייעת להפרדה; מלבד זאת השניניות עצמה נעשתה על-ידי השחזה, שהיא אחת המשמעויות של היסוד במובן של כריתה. חרב הוּחַדָּה (יחזקאל כא, 14). ממנו: חד, שנון. ולשונם חרב חַדָּה (תהלים נז, 5). חַדּוּד, דבר חד, עוקץ. תחתּיו חַדּוּדֵי חרש (איוב מא, 22). – באות ה' מסייעת נקבע השורש חָדֹה I שעניינו גם כן היֹה שנוּן. ברזל בברול יָחַד ואיש יחד פני רעהו (משלי כז, 17). – באות ו' אמצעית מסייעת נקבע השורש חוּד שהשאל בעברית לשאלת דברים שנונים. השורש הזה נמצא בפועל חוּד ובשם חִידָה, משל שנון. אֶחוּדָה נא לכם חִידָה (שופטים יד, 12). – בשורש חָדֹל האות ל' מתבּארת בשני אופנים: א) האות ל' מתחלפת באות ד' (כמו דוּש – לוּשׁ בעברית; δάϰϱυμα – lacryma בלשונות לועזיות), ולכן השורש חָדֹל הוא צורה שניה של חָדֹד; ב) האות ל' כמוספית סופית מסמנת מלבד תנועה, הרגל וטבע, אש-להב, קשירה, גם כּריתה, ולכן האות ל' כאן היא סופית נוספת למשמעות השורש שגם משמעותו כריתה, משום שמשמעות השורש חדֹל היא הכרת, שים מעצור, השבּת, פעולה שיש בה משום כריתה שלמה ומוחלטת. וַיַחְדְּלו לבנֹת העיר (בראשית יא, 8), כלומר גזרו אומר והשביתו את עבודת הבנין שלהם. ממנו: התואר חָדֵל, נגזר, נפרד. מה חָדֵל אני (תהלים לט, 5). נבזה וַחֲדַל אישים (ישעיה נג, 50). חֶדֶל, מצב החיים החודלים. לא אביט אדם עוד עם יושבי חָדֶל (ישעיה לח, 11). [לפי הכלל שאותיות השפתים מתחלפות באותיות החך והגרון אחד הוא השורש חדֹל עם השורש בָּטֹל]. – באות ק' כסופית המסמנת קו עקום והשתרעות נקבע השורש חָדֹק, דקֹר, פעולה הנעשית בשטח. בעברית השתּמר ממנו השם חֶדֶק, קוץ. טובה כְּחֶדֶק ישר ממסוכה (מיכה ז, 4). – באות ו' אמצעית מסייעת נוצר השורש חוּץ, הבדל, הפרד. מממו: חוּץ, המקום שמסביב הבית, המבדיל את הבית מן הסביבה. לא תוציא מן הבית מן הבשר חוּצָה (שמות יב, 46). השם הזה השאל גם כן לרחוב, שהוא מחוץ לבית. שוטטו בּחוּצוֹת ירושלם (ירמיה ה, 6). משמעותה של המלה הזאת היא גם כן מִלְבַד. ומי יחוש חוּץ ממני (קהלת ב, 25). חִיצוֹן, ההפך מפְנים. מלפנים וְלַחִיצוֹן (מ"א ו, 29). חַיִץ, גדר או קיר המבדילים בין מקום למקום. הוא בנה חַיִץ (יחזקאל יג, 10). – באות ז' סופית הבאה לסמן הגדלה נקבע השורש חָסֹר, חדֹל מצרכיו, היֹה לו פחות מצרכו, ז. א. כּרֹת קצת – וזוהי ההגבּלה. אולי יַחְסְרוּן חמשים הצדיקים (בראשית יח, 28). וַתְּחַסְרֵהוּ מעט מאלהים (תהלים ח, 6). ממנו: חָסֵר, תואר. ואיננו חָסֵר לנפשו מכל אשר יתאוה (קהלת ו, 2). חֶסֶר, שם, צורך. ולא ידע כי חֶסֶר יבאנו (משלי כח, 22). ככה גם חֹסֶר. וְחֹסֶר לחם בכל עריכם (עמוס ד, 6). חֶסְרוֹן עניינו דבר שנחסר, מגרעת. וְחֶסְרוֹן לא יוכל להמנות (קהלת א, 15). בלשון המשנה נקבע השם חִסָּרוֹן. מַחְסֹר או מַחְסוֹר עניינם עניות, חוסר דבר כל. די מַחְסֹרוֹ אשר יחסר לו (דברים טו, 8). – בסופית האות ה' כאות מסייעת נקבע השורש חָצֹה, הפסד, בּקֹע. וַיֶּחֱצֵם לשלשה ראשים (שופטים ט, 43). ברבות הימים השאל השורש הזה להפרדה לשני חלקים. וַיַּחַץ את העם… לשני מחנות (בראשית לב, 8). ולכן ממנו: חֲצוֹת, אמצע הלילה, כלומר השעה שהלילה נחלק בה לשני חלקים שוים. חֲצוֹת לילה אקום (תהלים קיט, 62). חֲצִי, חלק אחד מדבר הנחלק לשנים. יתנו את הַחֲצִי לאחת (מ"א ג, 25). ככה גם מֶחֱצָה. מֶחֱצַת העדה (במדבר לא, 43). וככה גם מַחֲצִית. מַחֲצִיתָהּ בֹבקר וּמַחֲצִיתָהּ בערב (ויקרא ו, 13). – האות נ' בשמות חֹצֶן וחֵצֶן היא אות-בנין של שמות-עצם. משמעותם של השמות האלה כנף הבגד שהוא חציוֹ. חָצְנִי נערתי (נחמיה ה, 13). שלא מלא כפו קוצר וְחִצְנוֹ מעמר (תהלים קכט, 7). ולשוא עמלו החוקרים לתת להם משמעויות שונות: זרוע, חזה וגו‘, ואפילו לברוא שורש מדומה חָצֹן הדומה לחָסֹן, היֹה לו עוז. כנראה באה כל הערבּוביה הזאת בין החוקרים הנוצריים (כי החוקרים היהודים, כמו רש"י, אבן-עזרא – מלבד בנחמיה – וגו' מפרשים את השם כנף-בגד) בשל התרגום היוני בישעיה ותהלים ϰόλπος שעניינו חזה, חיק, בטן וגו’. אבל נעלמה מעיניהם כי משמעות השם היוני הזה היא גם כן בית-הקבּול בכנף הבגד. ויותר נכון היה לוּ תרגמו השבעים בישעיה ובתהלים, כמו שתרגמו גם בנחמיה, τόπος, או σύμμα. משמעות השמות האלה מתאשרת גם על-ידי תוכן הכתוב וגם על-ידי היקשים בסורית, ערבית וגעז. [השם חֶעְן, חֵיק, בלשון געז, אם בכלל יש לו איזה קשר אל השם חֹצן, נראה כמשמעות מאוחרה של השם הזה. על כל פנים נראה כי המשמעות הראשונה היתה כנף-בגד, וממנה בערבית וגעז חיק]. – באות צ' כפולה הבאה, כרגיל, לסמן פעולה ממושכת, נקבע השורש חָצֹץ, חלק. ומספר חדשיו חֻצָּצוּ (איוב כא, 21). ממנו: חֵץ, יתד ברזל או עץ ארוך וחַד לירות בו. עד יפלח חֵץ כבדו (משלי כ, 23). צורה שניה של השם הזה היא חֵצִי. ויצא הַחֵצִי מלבו (מ"ב ט, 24). ככה חָצָץ. אף חֲצָצֶיךָ יתהלכו (תהלים עז, 18). עניינו של השם הזה גם כן אבנים קטנות מנופצות. ויגרס בֶּחָצָץ שִנָי (איכה ג, 16). – לשורש חָתֹה, באות ה' מסייעת, יש גם כן משמעות של כריתה, אולם בגוון מיוחד: הגרפה, כלומר כריתה על-ידי חטוּף, והשורש השאל על-פי רוב להגרפת גחלים. גחלים אתה חֹתֶה על-ראשו (משלי כה, 22). ממנו: מַחְתָּה, כלי לחתות בו גחלי אש. מלא הַמַּחְתָּה גחלי אש (ויקרא טז, 12). לשם הזה יש עוד משמעות אחת, מספרַיִם לחתּוך בהן את זנבות אודי הנרות. ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מַחְתֹּתֶיהָ (במדבר ד, 9). – חָתֹךְ עניינו כרֹת, אלא שנוסף לו גוון מיוחד: חָתֹךְ משפט, כמו שיש לנו נִגְזַר עליה (אסתר ב, 1) מן הפועל גָזֹר. שבֻעים שבעים נֶחְתַּךְ על עמך (דניאל ט, 24). האות כ' הסופית מסמנת פה, כנראה, הגדלה. – בסופית האות ר' המסמנת רעש, נקבע השורש חָתֹר, חפֹר, שהיא עשיית חריץ באדמה. חֲתָר-נא בקיר וָאֶחְתֹּר בקיר (יחזקאל יב, 7). ממנו: מַחְתֶּרֶת, חור תחת הבית. אם בַּמַּחְתֶּרֶת ימצא הגנב (שמות כב, 1). – גם השורש חתֹת ענינו כמו השרשים הקודמים, כּרֹת, אולם פה בּגוון מיוחד, השָׁבר והתבקע. האדמה חַתָּה כי לא היה גשם בארץ (ירמיה יד, 4). גם בשורש זה, כמו בכל השרשים הכּפולים, האות ת' השניה באה לסמן תנועה ממושכה ומתמידה. השורש הזה מוסב על-פי רוב לשבירתו של כוח האדם מפחד. יִחַתּוּ המה ואַל אֵחַתָּה אני (ירמיה יז, 18). ממנו: חַת I, שם, פחד, כלומר שבירת הרוח מפחד. ומוראכם וְחִתְּכֶם יהיה על כל חית הארץ (בראשית ט, 2). חַת II, תואר, שבוּר. מדוע ראיתי המה חַתִּים נסוגים אחור (ירמיה מו, 5). משמעותם של כל השמות הבאים היא פחד, שבר, כמו חַת I. חֲתַת – תראו חֲתַת ותיראו (איוב ו, 21). חִתָּה – חִתָּת אלהים על הערים (בראשית לה, 5). חַתְּחַת – וְחַתְחַתִּים בדרך (קהלת יב, 5). (חַתְּחַת עניינו פחד גדול מאד, וכמו כל העמים הפרימיטיביים גם העברים הקדמונים היו רגילים להכפיל את השם לשם הגדלה). חִתִּית – נתנו חִתִּית בארץ חיה (יחזקאל לב, 23). מְחִתָּה – שמת מבצריו מְחִתָּה (תהלים פט, 41). – באות ח' המתחלפת באותיות א‘, ה’, ו‘, י’ וע‘, הבאות עפ"י רוב לשם סיוע במבטא, נקבע השורש כּסֹחַ, שעניינו גזֹר ענפים. קוצים כְּסוּחִים (ישעיה לג, 12). – במוספית סופית של האות מ’, המסמנת המיה, כמו, אפשר, גם בשֵם גָזָם, שהארבּה מוציא בכרסמו עשב, נקבע השורש כָּסֹם, גזֹר, והשאל על-פי רוב לגזיזת שׂער. כָּסוֹם יִכְסְמוּ את ראשיכם (יחזקאל מד, 2). השורש הזה מופיע במקרא גם בהוספת האות ר' באמצע. יְכַרְסְמֶנָּה חזיר מיער (תהלים פ, 4). ממנו: כֻּסֶמֶת, מין חטה ששער השבולת שלה קצר ונראה כגזוז. והחטה וְהַכֻּסֶּמֶת (שמות ט, 32). [בחלק הזה של ספרי נהגתי לבאר את הפעלים בני ארבע אותיות ואת השמות בני ארבע וחמש אותיות, כפי המקובל, כאילו נגזרים משרשים בני שלש אותיות. אבל באמת אין הדבר ברור כל צרכו, ויותר נכון לבוא לידי ההכרה, כי גם בלשונות השמיות, כמו בכל שאר לשונות העולם, השרשים הם בני אותיות שכַּמותן שונה, החל מאוֹת אחת וסיים בארבע וחמש אותיות. כי בשום אופן לא נוכל לבאר את שמות-העצם והמלים בני שתי אותיות כּאָב, אֵם, אָח, גם, כּי וגו' והשרשים כרסם, שמאל, רטפש וגו'. בעברית נמצאים שרשים בני ארבע אותיות רק במספר קטן מאד, אבל לשון געז וביחוד האשורית עשירות בהן מאד. וכדאי להביא כאן את דברי אלכּסנדר הַיְדְל, אחד ממצדדי הדעה של שלש האותיות: "לשרשים

(האשוריים) Šuharruru ו-Šuqammumu (הראשון: אי-פעיל, והשני: שקט) אין שורש בן שלש אותיות, לא בלשון האכדית ולא בשום לשון שמית אחרת, שנוכל לקשרם אליו". יותר על הענין הזה באריכות בחלק השני של ספרי). – בשורש כָּסֹס האות ס' השניה, לפי הכלל, באה לשם המשכת הפעולה. עניינו גזֹר והחלט, קָצֹב, והשאל להטלת מס. איש לפי אכלו תָּכֹסוּ על-השה (שמות יב, 4). ממנו: מֶכֶס, מס. והרמוֹת מֶכֶס ליי (במדבר לא, 28). מִכְסָה, חשבון בכלל. מִכְסַת הערך (ויקרא כז, 28). – בשם מחוֹז, עיר, האות מ' באה לשם בנין שמות-עצם. השם הזה, כנראה, שאול בעברית מאשורית. יחס השם הזה ליסוד הנוכחי מתבּאר על-ידי זה שהעיר היא כעין גבול וחַיִץ בדרך ארוכה. במקרא השתּנתה מעט המשמעות העיקרית של השם לקץ וגבול בכלל (וכפי שנראה להלן, השם קץ גם הוא שייך ליסוד שלנו). וינחם אל מְחוֹז חפצם (תהלים קז, 3). – באות ע' מסייעת, או אפשר אות מחזקת, נקבע השורש עָצֹד, גזר, שהשתּמר ממנו במקרא רק השם מַעֲצָד, גרזן לסַתֵּת בו עצים. מעשה ידי חרש בַּמַּעֲצָד (ירמיה י, 3). – האות ד' הכפולה בשורש צָדֹד באה, כנהוג, לסמן פעולה ממושכה ומתמידה. משמעותו של השורש הזה שלא השתּמר במקרא כפעל היא קַצר ועשֹה עֵבֶר. המשמעות הערבית של צַד (וכן בארמית): פנֹה, סבֹב, היא משמעות שניה הנובעת בהשאלה מן המשמעות הראשונה, כלומר קצר את דרך ההליכה ופנֹה הצדה. ממנו במקרא רק השם צַד, עֵבר. ופתח התבה בְּצִדָּהּ תשים (בראשית ו, 16). – בשורש צָדֹה I האות ה' היא אות מסייעת. עניינו של השורש אָרֹב אצל צד נסתר, ז. א. מובן של תחיבה מעין רואים. ואתה צֹדֶה את נפשי לקחתהּ (ש"א כד, 12). ממנו: צדיה, רביצה בצד על-מנת להתנפל. השליך עליו בִּצְדִיָּה וימת (במדבר לה, 2). – צָדֹה II, עניינו עשֹה שמם וחרב. נִצְדוּ עריכם מבלי איש מאין יושב (צפניה ג, 6). – באות ו' מסייעת נקבעו השרשים צוּד I וצוּד II. עניינו של צוּד I: הלחם, טרֹף, שהיא כמו הוראת היסוד – בקע והפרד, אולם פה בגוון מיוחד - תפש חי, לכד. התָצוּד ללביא טרף (איוב לח, 39). – ממנו: צַיִד I, לכידה. וצודה לי צַיִד (בראשית כז, 3). צַיָּד, לוכד. אשלח לרבים צַיָדִים וצדום (ירמיה טז, 16). מְצַד, או מְצָד, מבצר לכלוא בו את התפוש. וישב דוד בַּמְּצָד (דה"א יא, 7). ככה גם מָצוֹד. ובנה עליך מְצוֹדִים גדולים (קהלת ט, 14). עניינו של השם גם כן רשת, שהיא כעין מבצר שאי-אפשר להמלט ממנו. אשר היא מְצוֹדִים וחרמים (קהלת ז, 26). ככה גם מְצוּדָה, מבצר ורשת. כל ימי היות דוד בַּמְצוּדָה (ש"א כב, 4). ונתפש בִּמְצוּדָתִי (יחזקאל יב, 13). וככה גם מְצוֹדָה, מבצר ורשת, על-פי רוב לדגים. וכל-צֹביה וּמְצֹדָתָה (ישעיה כט, 7). כדגים שנאחזים בִּמְצוֹדָה רעה (קהלת ט, 12). – צוּד II עניינו טרף, הכן מזון. הקשר בין שני המושגים האלה נמצא בעברית גם בשרשים אחרים, כמו: לָחֹם – לֶחֶם, טָרֹף – טֶרֶף, זַיִן – מָזוֹן וגו'. זה לחמנו חַם הִצְטַיַּדְנוּ אתו מבתינו (יהושע ט, 12). ממנו: צַיִד II, אוכל. ביום מכרם צָיִד (נחמיה יג, 15). צֵידָה, כמו צַיִד. צֵידָה שלח להם לשבע (תהלים עח, 25). – השם קָדְקֹד, גולגולת, נובע משורש מדומה קָדֹד II, שבשום אופן אין לערבּב אותו עם השורש קָדֹד I, נשֹא, שהבאנוהו בקשר עם השם כִּיד. עניינו של השורש קָדֹד II הוא בקֹע, כמשמעות היסוד, והוסב לגולגולת משום שממנה בוקע ועולה השער, או שהשער מתפרד שם. וככה גם בגרמנית Scheitel, Scheiteln. הצורה הכפולה של השם באה לפי שמוש הקדמונים להכפיל את השם, כאן אפשר לסמן דבר ממשי, והוא חזוק והגבּרה. ימחץ ראש אוֹיביו קָדְקֹד שער (תהלים סח, 22). – קִדָּה היא מין בושם, כתרגומו קְצִיעֲתָא, ז. א. כמו קציעה (ראה להלן), ונקראה ככה משום שהבושם הוא הקלפה שקולפים מן העץ. השם הזה נמצא גם בסנסקריטית וגם ביונית, בזו

האחרונה כשם שאול, אבל נובע הוא מיסוד הנוכחי המשותף לכל הלשונות. קִדָּה וקנמון (שמות ל, 24). – באות מ' סופית לסמן פעולה ממשית, או המולה והמיה, או כאות-בנין, נקבע השורש קָדֹם, שעניינו, לפי הלשונות השמיות האחרות, היה הראשון במערכה, כלומר היה מוכן להתנפל, והשאל בעברית למהירות בנסיעה והליכה בכלל. ככה גם ביונית πϱοϰοπή, התקדמות, מן ϰόπτω, כרת. קִדְמוּנִי מוקשי מות (תהלים יח, 6). ממנו: קֶדֶם, פני דבר. אחור וָקֶדֶם צרתני (תהלים קלט, 5). עניינו גם כן מזרח, הצד מול הפנים. אֶרֶץ קֶדֶם (בראשית כה, 6). גם כן לפנים ביחס הזמן. מי יתננו כירחי קֶדֶם (איוב כט, 2). קֵדֶם, או

קֵדְמָה, מול המזרח. לפאת קֵדְמָה מזרחה (שמות כז, 13). קַדְמָה, זמן עבר. מימי קדם קַדְמָתָה (ישעיה כג, 1). קִדְמָה, מזרח. ההלך קְדְמַת אשור (בראשית ב, 14). גם קָדִים עניינו מזרח. מפאת קָדִים ועד פאת ימה (יחזקאל מח, 7). עניינו של השם האחרון הזה גם רוח עז מצד המזרח. ברוח קָדִים עזה (שמות יד, 21). קַדְמוֹן, מזרחי. הגלילה הַקַּדְמוֹנָה (יחזקאל מז, 8). ככה גם קַדְמֹנִי. הים הַקַּדְמֹנִי (יואל ב, 20). עניינו גם כן מה שעבר ביחס לזמן. משל הַקַּדְמֹנִי (ש"א כד, 14). – בשורש קָדֹשׁ האות שׁ' מתאימה למוספית הסופית האנגלית ISH – שעניינה עשֹה. משמעותו של השורש: היה נפרד מכל העם, ממילא התחבּר לאלהים; ולכן האות שׁ‘: גרֹם להיות נפרד. אל תגש בי כי קְדַּשְׁתִּיךָ (ישעיה סה, 5). ממנו: קֹדֶשׁ, הפך החול. ואנשי קֹדֶשׁ תהיון לי (שמות כב, 30). קָדוֹשׁ, תואר, נפרד מכל טומאה. עם קָדוֹשׁ אתה ליי (דברים ז, 6). מִקְדָשׁ, היכל אלהים. ועשו לי מִקְדָשׁ ושכנתי בתוכם (שמות כה, 8). קָדֵשׁ, קְדֵשָׁה, איש או אשה שהיו מפקירים את עצמם למשכבי זימה בהיכלי הקודש של האלילים, על-פי רוב של עשתּורת. לא תהיה קְדֵשָׁה מבנות ישראל ולא יהיה קָדֵשׁ מבני ישראל (דברים כג, 18). יש שהשֵם קָדֵשׁ מוסב גם לזכר וגם לנקבה (מ"א יד, 24). – באות י’ מחזקת נקבע השורש יָקֹץ, התעורר משנתו, כלומר עשֹה קץ לשנתו, כרת אותו. וַיִּיקֶץ נח משנתו (בראשית ט, 24). – דומה לו ממש במשמעותו השורש קִיץ I, באות י' אמצעית מסייעת. וישנו שנת עולמים ולא יָקִיצוּ (ירמיה נא, 39). – קוּט I, באות ו' אמצעית מסייעת, דומה ממש לשורש גָּדֹד, כרת, והוא מתאים בכתיבו לשרשים הלא-שמיים במשמעותו זו. יָקוֹט כסלו (איוב ח, 14). – בשורש קוּט II המושג של כריתה סג קצת הצדה. עניינו של השורש הזה געֹל ב-, מאס ב-, כלומר כרֹת ושים קץ למצב-הרוח הנוח לקבּל. ארבעים שנה אָקוּט בדור (תהלים צה, 10). – ממש כמוהו הוא השורש נָקֹט, באות תְּחִלִית נ‘, אפשר לשם הגברת הפעולה. נָקְטָה נפשי בחיי (איוב י, 1). – כמוהו גם השורש קוּץ I, באות ו’ אמצעית מסייעת. קַצְתִּי בחיי (בראשית כז, 96). השורש הזה השאל גם כן לפחד ויראה. וַיָּקָץ מואב מפני בני ישראל (במדבר כב, 3). – קוּץ II עניינו הכרת. נעלה ביהוּדה וּנְקִיצֶנָּה (ישעיה ז, 6). ממנו שני שמות: קוֹץ, חוח, לדקור בו. וקוֹץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג, 18). קְוֻצָה, צמה, מקלעת שער. שראשי נמלא טל קְוֻצֹּתַי רסיסי לילה (שה"ש ה, 2). יחס השם הזה אל היסוד יתבּאר על-ידי זה, כי ברוסית השם Koca מסמן גם מקלעת שער וגם מגל שקוצרים בו עשב, אפשר משום שצורת הקוֻצה היא כצורת הקוץ. – גם השורש קָטֹף עניינו כרֹת וכלה, הרֹג. האות ל' מסמנת פה כריתה נוספה, כמו בשורש חדל, ומתאימה אפוא להריגה שהיא כליון גמור. אם תִּקְטֹל אלה רשע (תהלים קלט, 19). ממנו: קֶטֶל, הרג. יכרת איש מהר עשו מִקָּטֶל (עובדיה 9). [מענין כי המדקדקים מבני הגוים בחרו להם כדוגמה דקדוקית את השורש קָטֹל, ואילו בני-ישראל מאסו בקטל והעדיפו את השורש פעל]. – בשורש קָטֹן האות נ' היא אות-בנין של שמות-עצם ותארים. יתכן כי השם והתואר של השורש הזה קדמו לפועל, כי הלא יש לנו גם צורה קָט. עניינו היה נמוך, בין במובן פִיסִי ובין במובן שכלי, ז. א. כרות מן השעור הרגיל. קָטֹנְתִּי מכל החסדים (בראשית לב, 11). ממנו: קָטָן, תואר, ההפך מן גדול. אחיו הַקָּטָן (דה"א כד, 31). ככה גם קָטֹן. מִקָּטֹן ועד גדול (ירמיה ח, 10). קְטֹן או קֹטֶן, האצבע הקטנה. קָטֳנִּי עבה ממתני אבי (מ"א יב, 10). קָט עניינו מעט, קטן. אינו ברור אם קצור הוא מקטן או שהוא צורה קדומה של השורש בעל שתי האותיות. כמעט קָט (יחזקאל טז, 47). – בשורש קִיץ II נראה כי השם קדם לפועל. קַיִץ הוא מועד הקציר, קציר התבואה בשדות, ובטח נקבע השם בראשונה וממנו נקבע אחר כך הפועל. כאספי-קַיִץ (מיכה ז, 1). משמעותו של השם גם פרי-הקיץ, על-פי רוב תאנים קצוצות. אספו יין וְקַיִץ ושמן (ירמיה מ, 10). ממנו הפועל קִיץ II. וְקָץ עליו העיט (ישעיה יח, 6). – קסֹם עניינו כשׁף. סמיכות השורש הזה אל היסוד מתבּאר על-ידי זה שהמכשף גוזר דין ומשפט על הדורש בו, הסמיכות נראית גם ממשמעות השורש קַסַמַ בערבית והשורש קְסַם במשנה ובגמרא – שעניינה כּרת, חרת. האות מ' כאות סופית מסמנת פה המיה ושאון שהמכשף ממלמל לנפשו בעבודתו. קָסְמִי נא לי באוב (ש"א כח, 8). ממנו: קֶסֶם, מעשה כשפים, או חזון כשפים. חזון שקר וְקֶסֶם (ירמיה יד, 14). מִקְסָם, כמו קֶסֶם. חזון שוא וּמִקְסַם חלק (יחזקאל יב, 24). – קָסֹס, באות ס' כפולה לסמן פעולה ממושכה, עניינו כמו גָזֹז, כרת, שרשיה ינתק ואת פריה יְקוֹסַס (יחזקאל יז, 9). – באות מסייעת סופית ה' נקבע השורש קָצֹה, כרת, בקע. מְקַצֶה רגלים חמס שׁתֶה שלח דברים ביד כסיל (משלי כו, 6). ממנו: קָצָה, סופו של דבר או שטח. מִקְצֵה גבול מצרים ועד קָצֵהוּ (בראשית מז, 21). ככה גם קָצֶה. קְצוֹת דרכיו (איוב כו, 14). וככה גם קֵצֶה. ואין קֵצֶה לאֹצרותיו (ישעיה ב, 7). וככה גם קְצָו. קַצְוֵּי ארץ (תהלים סה, 6). גם קְצָת בארמית עניינו סוף. לִקְצַת ירחין תרי-עשר (דניאל ד, 26). בעברית מתאימה לו המלה מִקְצָת. וּמִקְצָת ימים עשרה (דניאל א, 15). לשם הזה יש גם כן משמעות של חלק קטן. וּמִקְצָתָם יעמדו לפני המלך (דניאל ד, 5). – דומה לו השורש קָצֹץ, באות צ' כפולה לסמן פעולה ממושכה, שמשמעותו כרת לגזרים, ממילא פעולה ממושכה. וַיְּקַצֵּץ את כל כלי הזהב (מ"ב כד, 13). ממנו: קֵץ, סוֹף, ביחס לזמן. מִקֵּץ שבע שנים תעשה שמִטָה (דברים טו, 1). עניינו גם כן כמו קָצֶה, סופו של דבר או שטח. ואבוא מרום קִצוֹ (ישעיה לז, 24). קִיצוֹן, האחרון, אשר בקצה. בשפת היריעה הַקִּיצוֹנָה במחברת (שמות לו, 11). – קֵנֶץ. השם הזה נמצא רק פעם אחת במקרא, באיוב ח, 2: עד אנה תשימון קִנְצִי למִלִין, ועורר חלוקי-דעות בין התרגומים והמפרשים. התרגומים היוני והרומי, כמו כן רש“י ורובינסון בגזניוס וגו' גוזרים אותו מן השם קֵץ, בהוספת האות נ' במקום הדגש, כפי שיקרה לפעמים בארמית. אחרים, כת”י, פירסט ובראון בגזניוס וגו' מפרשים אותו מוֹקֵשׁ (ת"י: הַרְפַּתְקֵי) וסומכים בזה על השורש הערבי קַנַצַ שעניינו לכֹד. מגוף הכתוב נראה כי הצדק עם אלה הגוזרים את המלה הזאת מן השם קֵץ, ואם נוכל סמוך בזה על היקשים מלשונות לועזיות, הנה אפשר להשוותו עם השם КОНЕЦ, קץ, ברוסית. – השמות קֶצַח וקְצִיעָה (זה האחרון נגזר מן השורש קָצֹעַ. ראה להלן) הם מיני בשמים, הנקראים כך משום ריחם החריף, וגם כן משום שקליפתם נכרתת מן העץ ונשחקת יפה. ככה מוצאים אנו גם בסנסקריטית כי מן המלה katu, חד, חריף, נוצר השם katphala, שם עץ שריח פירותיו חד מאד. האות ח' בשם קצח באה בודאי לשם חיזוק התנועה. והפיץ קֶצַח וכמון יזרק (ישעיה בח, 25). השם קציעה עבר מעברית ללשונות אירופה דרך היונית והרומית. מֹר ואהלות קְצִיעות כל בגדותיך (תהלים מה, 9). השם קְצִיעָה עבר מעברית ללשונות אירופה דרך היוונית והרומית. מֹּר ואהלות קְצִיעוֹת כל בגדותיך (תהלים מה, 9). – באות ע' מסייעת נקבע השורש קָצֹעַ שעניינו גזֹר סביב-סביב. ואת הבית יַקְצִעַ מבית סביב (ויקרא יד, 41). ממנו: מִקְצֹעַ, זוית הבנין, כמו קצה. ארבעת מִקְצוֹעֵי החצר (יחזקאל מו, 21). קָצָע, כמו מקצוע, עשֹה זוית-זוית. מְהֻקְצָעוֹת (יחזקאל מו, 22). לִמְקֻצְעֹת המשכּן (שמות כו, 23). מַקְצֻעָה, מעדר, מין מכשיר שמחליקים בו את הקרש. יעשו בַּמַּקְצֻעוֹת (ישעיה מד, 13). – בשורש קָצֹר האות הסופית ר' באה לסמן פעולה הנעשית ברעש ובשטח. גם משמעותו של השורש קצר היא כמשמעותו של היסוד, כרת, והשאלה לגזירת שיבֹּלים. השורש הזה מעניין בזה שיש לו שתי משמעויות הפוכות בלשונות השמיות: א) כּרת, כמו בערבית ובעברית, ב) קשר בסורית, אשורית ובגעז. חוקרים אחדים בסמכם על המשמעות השניה הזאת המציאו שורש קצֹר II במובן של קשירה. [נראה לי שהמשמעות השניה הנמצאת רק באשורית, סורית ובלשונות שמיות דרומיות אחדות, הן צורות דיאלקטיות של השורש קשר. בהתחלפות האותיות ש' וצ‘). וּבְקֻצְְרְכֶם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בְּקֻצְרֶךָ (ויקרא כג, 22). עניינו גם כן היה קטן במדה בכלל. הֲיד יי תִּקְצַר (במדבר יא, 23). ממנו: קָצֵר, קטן המדה. קְצַר ימים (איוב. יד, 1). קֹצֶר, קטנות המדה. מִקֹּצֶר רוח (שמות ו, 9). קָצִיר. לשם הזה יש משמעויות אחדות: א) פעולת הקצירה. ועוד חמש שנים אשר אין חריש וְקָצִיר (בראשית מה, 6). ב) פרי הקצירה, כמו ענף גפן. ועשה קָצִיר כמו נטע (איוב יד, 9). ג) זמן הקצירה. בחריש וּבָקָּצִיר תשבֹּת (שמות לד, 21). – האותיות הקשות ג’, ח‘, כ’ וק' מתחלפות באותיות הרפות ז‘, צ’, שׂ' ושׁ'. כך אנו מוצאים, למשל, כי צָחֹק בעברית הוא גְחַךְ בארמית; בעברית עצמה יש

גם צחק וגם שָׂחק, צָפֹן – סָפֹן – שָׂפֹן, כָּנֹס – כְּנַשׂ וגו‘; פָרֹק – פרֹס – פרש וגו’. ככה נקבעה שורת השרשים המתחילים באות צ' שדַנּוּ עליהם למעלה, וגם שורת השרשים המתחילים באותיות שׂ' ושׁ' שנדון עליהם להלן. – שָׂדֹד עניינו בקע את האדמה, פלח. האות הכפולה ד' באה, כנהוג, לסמן פעולה ממושכה ומתמידה. לשורש הזה אין שום קשר עם השם שָׂדֶה. יפתח וִישַׂדַד אדמתו (ישעיה כח, 24). – שָׂחֹט, או סְחַט בארמית, ענינו עסֹה מיץ של פירות. הקשר עם היסוד מתבּאר על-ידי זה שבסחיטה הפרות מתבּקעים ומתפרדים. ואקח את הענבים וָאֶשְׂחַט אֹתם אל כוס פרעה (בראשית מ, 11). – שָׁדֹד באות ד' כפולה לסמן פעולה ממושכה ומתמידה עניינו שבר והרֹס. האות שׁ' באה כאן תמורת האותיות הקשות ג‘, ח’, כ' וק‘, בעוד שבשורש האחרון האות שׂ’ באה בצורת ספעל מקוצר. שֻׁדְּדָה כל הארץ פתאם שֻׁדְּדוּ אהלי (ירמיה ד, 20). ממנו: שֹׁד II, גזלה, שזוהי הריסת קנין פרטי. האֹצרים חמס ושֹׁד (ירמיה ו, 7). שׁד, רוח רע, שהיו מקריבים לו קרבנות, רוח משחית. ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לַשֵּׁדִים (תהלים בו, 37). – בשורש שָׁחֹד, שַלם להטות משפט, האות שׁ' היא מוספית תּחִלִית הבּאה לסמן פעולה בולטת ונוקרת את העין, ככתוב הַשּׁוֹחַד יעַור עיני פקחים (שמות כג, 8), ז. א. שפעל מקוצר. הקשר של השורש הזה עם היסוד מתבּאר על-ידי זה ששניהם, גם הנותן וגם הלוקח, הם בבחינת שודדים: הנותן שודד את צדקת השופט והלוקח שודד את רכוש הנותן. וַתִּשְׁחֳדִי אותם לבוא אליך (יחזקאל טז, 33). ממנו: שֹׁחַד, שִלום. ויקחו שֹׁחַד ויטו משפט (ש"א ח, 8). – גם בשני השרשים הבאים האות שׁ' משמשת כמוספית תחלית לסמן פעולה בולטת וניכּרת לעין. שָׁחֹט עניינו הרֹג. ויקח את המאכלת לִשְׁחֹט את בנו (בראשית כב, 10). ממנו: שֶׁחִיטָה, שם הפעולה. שׁחיטת הפסחים (דה"ב ל, 17). שַׁחֲטָה, כמו שחיטה, כפי התרגום דּבחן, אף-על-פי שהרבה מפרשים רואים בה מלה מפוקפקת. וְשַׁחֲטָה שטים העמיקו (הושע ה, 2). – שָׁחֹת, כמו הוראת היסוד, שבֹר והפרד. וירא אלהים את הארץ והנה נִשְׁחָתָה כי הִשְׁחִית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו, 12). מַשְׁחִית, גורם הפעולה וגם הפעולה עצמה. מַשְׁחִית נפשו (משלי ו, 32). ולא יתן הַמַּשְׁחִית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות יב, 23). מַשְׁחֵת, כליון. כלי מַשְׁחֵתוֹ (יחזקאל ט, 1). מִשְׁחַת, קלקול צורה. מִשְׁחַת מאיש מראהו (ישעיה נב, 14). מָשְׁחָת, מום בכלל. מָשְׁחָתָם בהם מום בם (ויקרא כב, 25). – נָקֹד I עניינו עשֹה חור. האות נ' באה כאן בהתאם עם המוספית התחלית הלא-שמית, הנמצאת ביחוד בלשונות המאוחרות, ‏רומית והלשונות הגרמניות והרומיות, ‏EN-, EM-, שמשמעותה עשֹה, ולכן האות נ' בשורש הזה להדגיש את הפעולה של עשית חור. השורש הזה אינו נמצא במקרא כפועל, אבל השתמרו ממנו השמות והתואר הבאים: נִקּוֹד, לחם שנתפרד והיה לפרורים, פתותי לחם. וכל לחם צידם יבש היה נִקֻּדִּים (יהושע ט, 5). יש מתרגמים את השם הזה רקבון, כלומר הלחם היה יבש ונראו בו סימני רקבון, נקודות רקבון. הפירוש הזה, אף-על-פי שמתאים ליסוד, איננו נכון, כי מגוף הפסוק נראה שעניין השם הוא פרורים. השם הזה הוסב גם כן לחלת לחם, אפשר הידועה עכשיו בשם Biscuit. עשרה לחם וְנִקֻּדִּים (מ"א יד, 3). נְקֻדָּה, עוקץ, חֹד. תורי זהב נעשה לך עם נְקֻדּוֹת הכסף (שה"ש א, 11). בעברית החדשה מוסב השם הזה על הסימנים של אמות-הקריאה מתחת וממעל האותיות. נָקֹד, תואר, עור זרוע כתמים דקים כנקודות. וילדו כל הצאן נְקֻדִים (בראשית לא, 8). – השורש שָׁחֹץ איננו במקרא כפועל, אבל נשאר ממנו השם שַׁחַץ, גאוה, ז. א. פרוע ומשחית. בני שַׁחַץ (איוב כח, 8). נראה כי השורש הזה הוא כעין בנין שפעל של השורש חצץ, הקרוב לחָצֹף, ולכן בגעז שִׁחִצַ, חצוף, כי עז הפנים משחית את דרכו. – השם עֵט, שעניינו קנה-סופרים, שייך, לפי דעתי, גם כן אל היסוד הזה. עלינו לזכור כי האות ע' התבּטאה לפעמים גם כאות ג', וככה כתבו השבעים לפעמים את האות הזאת, כמו עזה – Γάξα. השם הזה קשור אל השרשים הערביים גַאטַ, גוּט, חדֹר, השקע, כי העט בכתבו נשקע בחמר או באבן, שהיו החומר לכתיבה בימים הקדמונים, ובפעולה הזאת יש משום גזירת וחקוק בחומר. כתובה בּעט ברזל (ירמיה יז, 11). בְּעֵט ברזל ועֹפרת (איוב יט, 24). – השם קַשְׂקֶשֶׂת, שעניינו קליפת העור של הדג, נגזר משורש קָשׂשׂ שאינו נמצא במקרא כפועל, אבל ישנו בלשון הערבית: קַשַׁ – הסר שומן, קלף; אקשׁ – הרפא מאבעבועות, ז. א. כשנופלות הקשקשות מעור הנגוע; קַשַׁ – גרֹף, סחֹף. המושג הזה נובע מתוך המושג של בקיעה והפרדה. מזה נראה כי קראו לה קשקשת, משום שאפשר לקלוף ולהסיר אותה מעור הדג. כל אשר לו סנפיר וְקַשְׂקֶשֶׂת במים (ויקרא יא, 9). – שָׁקֹץ עניינו מאֹס. נראה בעליל, כי השורש הזה, הנמצא רק בעברית, ואין דוגמתו בשום לשון שמית אחרת (מלבד בארמית שַׁקֵּץ בבנין פִעֵל; השם האשורי ŝikṣu, מחלה, והשורש הערבי סַקַטַ, נפל, השלך, שחוקרים אחדים סוברים למשמעות העיקרית של השורש, וכן גם

בלשון חצרמות Sàqta, מקום שלשם נפל משהו, רחוקים מאד ממשמעות השורש העברי וכנראה אין להם שום קשר לו), בא בצורת בנין שפעל מקוצר משורש קוּץ. נראה, לפי המשמעות, כי עניינו של שקץ חמור יותר מעניינו של קוּץ: קוץ עד למדרגה של תּועבה, והוסב על-פי רוב לעבודת אלילים ולכל דבר טמא לאכילה. האות שׁ' באה אפוא כאן לשם חזוק ותוקף הפעולה. שַׁקֵּץ תְּשַׁקְצֶנּוּ ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז, 26). אל תְּשַׁקְצוּ את נפשֹׁתיכם (ויקרא יא, 43). ממנו: שֶׁקֶץ, דבר טמא, תועבה. בבהמה טמאה או בכל שֶׁקֶץ טמא (ויקרא ז, 21). ככה גם שִׁקֻּץ, או שִׁקּוּץ. והסירֹתי דמיו מפיו וְשִׁקֻּצָיו מבין שניו (זכריה ט, 7). שמו שִׁקּוּצֵיהם בבית… לטמא (ירמיה ז, 80).

כנענית: גזל, קצה – כרת, קדש; כקדם; מחסר.

אר.: גְּדַד; גְּדַע: גְּזָא – גזֹז, גִּיזָא – גז; גְּזַל – גזל, גְּזֵילָא – גזלה; גְּזֵרָה; חֲדַד; חִדְקָא – קוֹץ; חוּד,

חוּדִיתָא – חידה; חֲצִיצָא – חָצָץ; חוּץ; חִיצָא – חַיִץ; חֲצָא, חֲצֵי –

חצֹה; חֲצַד – חצץ; חֲצַץ – מרֹד, ירֹה חץ; חֲתָא; חֲתַךְ; חֲתַר; כְּסַס –

שבר, נפץ; מִכְסָא – מס; מָחוֹזָא – עיירה; צֵיד – אֵצֶל, צַד; צְדָא – צָדֹה I, צְדִי – צדֹה II;

צִיד, צוּד; מְצַדְתָּא – מצוד, זְוָדָה – אוכל; קָדָם, קַדְמָה, קַדְמָי;

קַדִּישׁ; קֻדָשָׁא – נזם (דבר קודש); קְנַט – קוץ, מאס; קְטַל, קְתַל, כְּטַל – קטל; קְטִין – מזער מאד; כִּיצָא, קַיִט – קַיִץ: קְסַם; קְצָא – שבר, הפרד; קְטַע; קְצִיעֲתָא – קציעה; קְצַץ; קֵיצָא – קֵץ; קְצָת; קְצַר; סְחַט; שֵׁידָא – שֵׁד, שְׁחַד; שְׁחַט; שְׁחַת; שַׁחְצָא – אריה; חֲסַר,

חֲסִר; חֲסַל – בוא עד קץ, קַמָא – ראשון (= קדם); גוּנְדָא – גדוד.

סור.: גוּדָא – גדוד; גְּזָא, גַּזִי – גזז, כרת; גְּזַז; גְּלַז – גזֹל; גְזַל; גּוּזְעָא – גֶזַע, גְּזַר; מַגְזָרָא –

סריס, לא פורה; חֲצָא – כרת; חֲצָצָא – חֵץ; כְּסַת; מַכְסָא – מס; מָחוֹזָא – עיירה; צְדָא – הבט בעין בוחנת; צַדְיָא – הבטה בוחנת; צָד – צוד; מְצִידְתָּא – מצודה; קְדַם; קַדֵּשׁ: קַנֵּט – ירא מאד; קְטַל – הרג; קְטַן; קְוֻצְתָּא, קַוְצָתָא – קְוֻצָה; קַיְטָא – קַיִץ; קְסַם – קסֹם,

קִיסְמָא – קֶסם; קְצָא – שבר; שְׁאִדָא – שֵׁד; שְׁחַד; שַׁחֵט – שחת; –

נוּקְדָא נקודה; חֲסַר, קְצַר – קשר

ער.: גַֿד – כרת, גִֿדהֻ^נ, גֻֿדהֻ^נ – גָּדָה, גַדַעַ – גדע, גַֿז – גזז, גִזהֻ^נ – גִזה, גַֿזַלַ – חתך, גַזַמַ – חתֹך, גַזַעַ – קטֹע, גַֿזַרַ – גזֹר, חַד – היֹה חד, חַדַקֻ^נ – מין מצִלת לילה, חַאדַ – סור הצדה, חַטֿוַהֻ^נ – חֵץ קטן, חַצַֿנַ – נשא בחיק, חִצנֻ^נ – חיק, כַּסַחַ – גרף, כַלה, שחת, כַּס – שחק לאבק, מַכּסֻ – מֶכס, מַכּאסֻ^נ – מוכס, נַקַדַ – עשה כתמים, נקודות, גאטַ, גוּט – השקע, חדֹר, קַט – כרת, גדע, קַיצֻֿ^נ – חום עז של הקיץ, קַסַמַ – חַלק, אַקְסַמַ – השבע, קַצַא – היֹה רחוק, קוּציֵא – קָצה, קְצַֿאעֻ – אבק דק, קַטַעַ – קטע, קַץ – כרת, קטע, קַצַרַ – הקצר, קַצֻרַ – היֹה קצר, קַדַמַ – קדֹם, קַזח, קִזח – בשמים לתבלין, סַד – עשה מוצק, הכשל, שַחַטַ – שֹחט, שַׁחַתַ – שׁחת, נַקַטַ – נקודה, שַׁחִיצֻ – איש – איש ממרום המעלה, חַסַרַ – חסר, פשט, גַדַדַ – גדֹד, גַזַמַ – כרֹת, גַזַעַ – נסר לשניים, חַצַא – חֵץ, חַצַנַ – נשא בחיק, חִצִנִ – חיק.

געז: נַקִזַ – היֹה אכול תולעת, גיד – רץ (סוס), גְדֻד – שולל, שודד, גַזַרַ – מוּל, גְזֻר – נימול, גֶזְרַתְּ – מילה, חַֿסְרַ – חיה במחסור ובשפל, חֻֿסְרְ – דל, שפל, חַֿסָר – מחסור, חַֿצַו – סרס, חֶצֶו – סריס, חֶֿעֿן – חיק, חַצַצַ, חוֹץ – נפחת, קטן, פחות, חְצַתְּ – חוסר, חַצֵ – חץ, חַצִן – בּרזל, חרב, קַטִן (נקבה קַטָן) – דק, קַטִן – עבד, משרת, קֶטְנַתְּ – דקוּת, מַקָטֶן – חכּה, אַסְתַּקַסַמַ – היֹה קוסם,

מכשף, מַקָסֶם / מֶקְסַם – מכשפים, שכר המכשף, (קְוַטַטַ) אַקְוֶטַט – עשֹה דק, שַׁחַצַ – היֹה עז, רשע, פרא, שְׁחֻץ – חצוף, שֶׁחְצַתְּ, שֶׁחְצַתָּתְּ – עזות, פּראות, חוצפּה, שֶׁחְתַּ – טעה, תּעה, מרֹד,

מַסְחֶתְּ – מסית, רמאי, עַצַדַ – קצר תבואה, מִעִצַד – מגל, חרמש, קַדַמַ – היה עז וראשון בקרב, קַתַּלַ – קטל, סַחַטַ – הזק, קַצַרַ – קשר, סַדַדַ – גרש, דכּא, סְדַתְּ – גרוש, גלות, סַדָד – מגרש.

שחורי: MIZGERÓT – בהמה לטבח, GÉRÁ – גלח, ספר, ḤEDD – שחז, החריף, ḪÉSER – הפסיד, סלק נדוניה, S̬UD – דג, ZAD – צידה, QAṬAN – דק, QÉTÁ – חתוך, QATÁNÓT – חתיכה קטנה, MIQTÓT – חתיכה, QUẒ – קיץ,‏ MIQS̬ÓT – חתיכה, QES̬S̬ – גזר, קצץ, ENQES̬S̬ÓT – חתיכה, EN̄QES̬S̬ – מספּריים, ‏QES̬OR – היה מעט מדי, QUS̬R – פחות בּ…, QES̬IR – קצר, SḤT – שחט.

צופר: MÚḤṢI – מסורס, ZAD – צידה.

ת"ע: ציד – צד, שדד – סגר דרך.

מחרי: QATON – דק, QAS̬S̬ÂYER – שם החודש הי"ב, SAḤAT – שחט.

חצרמות: QÁṢAR – עודף, שארית.

שב.: חדל – היה רשלני, כסח – נצח, קתל – הרג, קיט – קיץ.

אוג.: ח֜סר – חסר (פועל), קטט – חטא, קדם – לפני, שלח יד, קצץ – קצץ, שקץ – שקץ, חתכ – משל, חוֹתך – אב, יולד.

– 114170, נדד, חדל – 1141881:242

,מספריים– 114511,חוד- 11311, חלק

– 114108, גזר במספריים – א.11454

,חד – 6581,נקודה – 820,גדה

,זונה– 801801‏ חרב–א14//א, חריף

,כלה, תום – 6צת80זטא,(קדַשה)

,בקע – 1511180א, קצע – ט8ט2פא

1 סא בקע– 120א ‏ מז– טואג2וא

,עבר בפָּוך – 8084,ימי קדומים –

– 802080,קצע – 0500980

• 805350,שב’ר - שא\/כשא,מוּת

,שודד ‏ - 0א058%/)0א,הפחת ערך

– %070,הכנע – 088080א

,פתת לפתיתים - 81 8/2085,נקודות

גר (קר) – GR (KR)    🔗

תולדותיו: גּוּר I, גֵּר, גֵרוּת, מָגוֹר I, מְגוּרָה, מַמְגֻרָה; כָּרֹךְ, תַּכְרִיךְ; כָּרֹר, כַּרְכֵּר, כִּרְכָּרָה; סָחֹר, סַחַר, סְחֹרָה,

סֹחֵרָה, מִסְחָר; קָרֹא II; קָרֹא I, קָרֹה, קְרִי, מִקְרֶה; קוּר; תַּחֲרָה.

הוראתו: בעיקר חלק הוא היסוד הזה של היסוד הגדול גר (חר) כר – √GR(XR)(KR) שהוראתו עשֹה חריץ, וקשור הוא גם כן אל השרשים אָגֹר, גָּרֹר וגו‘. משמעות היסוד הזה ביחוד היא – רוץ, תעֹה, וככה היא גם בערבית גַארַ, סור מן הדרך, התמהמה, ובעברית החדישה הגירה, immigration. וזהו גּר, איש הרץ מארץ לארץ בנדוריו ומתמהמה במקום חדש. גֵּר הייתי בארץ נכריה (שמות ב, 22). משמעותו של הפועל גּוּר היא, כנראה, הפסקת הפעולה של ריצה, התכנסות, התאספות – zusammenlaufen. וכי יָגוּר אתך גר (שמות יב, 48), כלומר יבוא לשכּון. האות ו’ היא אות מסייעת. הפועל הזה הוליד שמות אחדים: גֵּר, הנזכר למעלה; גֵּרוּת, מקום מושב. וישבו בְּגֵרוּת כמֹהם (ירמיה מא, 17). ככה גם מָגוֹר. ארץ מְגֻרֶיךָ (בראשית יז, 8). מְגוּרָה, מקום שאוגרים בו תבואה, ז. א. שמרִיצִים בו את התבואה. העוד הזרע בַּמְּגוּרָה (חגי ב, 19). וככה גם מַמְּגֻרָה. נהרסו מַמְּגֻרוֹת (יואל א, 17), כלומר אוצרות התבואה. – בשורש כָּרֹךְ, שעניינו הקף, עטֹה, פעולה שיש בה משום ריצה, האות ך' הסופית מתבארת בשני אופנים: א) או שהאות הזאת באה תמורת האות ה' שבשורש קָרֹה, כלומר שהאות ה' התקשתה לאות כ‘, או ב) שהאות הזאת היא מוספית סופית המסמנת כאן מושג נוסף של כנוס. השורש הזה איננו בלשון המקרא כפועל, אבל נשאר ממנו השם תַּכְרִיךְ, מעטפה. וְתַכְרִיךְ בוץ וארגמן (אסתר ה, 15). בארמית ובסורית נקבעו ממנו השמות כְּרַךְ, כַּרְכָּא, עיר, שנקראה כך משום שהיתה בימים הקדמונים מוקפת חומה, אבל אחר-כך בא השם לסמן עיר בכלל. כְּרָכִין המוקפין חומה (מגילה יב', ע"ב). בימי המשנה גזרו מן השורש הזה את השם תַּכְרִיכִים, ‏ בגדים למתים. תַּכְרִיכֵי המת (כּלאַים ט‘, משנה ד’). – המשמעות העיקרית של היסוד, רוץ, בולטת ביחוד בשורש כָּרֹר, בהוספת האות ר’ לסמן פעולה ממושכה ומתמידה. עניינו של השורש רוץ במחול, רקֹד. ודוד מפזז וּמְכַרְכֵּר (ש"ב י,16). ממנו: כִּרְכָּרָה, גמל נקבה, הממהרת בהליכתה. בצבים וּבַכִּרְכָּרוֹת (ישעיה סו, 20). (השם כִּכָּר יבואר בערך גרֹד וכו'). בספרות המאוחרה נקבע השם קרוֹן, עגלה, בהשפעת היונית ϰὰϱ̢ῥον, המקביל אל כִּרְכָּרָה בעברית החדישה, שעניינו גם כן עגלה. – בצורת ספעל מקוצר הבא להראות על פעולה יוצאת הניכּרת לעין נקבע השורש סחֹר שעניינו הלֹך וסבֹב. השורש הזה הוסב למשא ומתּן, יען כי בימים הקדומים היו הסוחרים סובבים עם סחורתם ממקום למקום לשם מקח וממכּר (וקרוב לו כָּרֹה). שקל כּסף עֹבר לַסֹחֵר (בראשית כג, 16). ממילא הוסב גם לתָיירות בכלל. גם נביא גם כהן סָחֲרוּ אל ארץ (ירמיה יד, 18). בפועל כפול, הבא לסמן פעולה ההולכת ונישנת, עניינו התנודד. לבי סְחַרְחַר (תהלים לח, 11). ממנו: סַחַר, רכוש הסוחר וקנינו. יגיע מצרים וּסְחַר כוש (ישעיה מה, 14). עניינו גם כן שוק המסחר. ותהי סְחַר גוים (ישעיה כג, 8). סְחֹרָה, רכולת הסוחר. סְחֹרַת ידיך (יחזקאל כז, 15). סֹחֵרָה, מגן הסובב את הלוחם ומגין עליו. צנה וְסֹחֵרָה אמתּוֹ (תהלים צא, 4). מִסְחָר, מקח וממכר, וּמִסְחַר הרֹכלים (מ"א י, 15). (השם סֹחֶרֶת אינו שייך כאן ויבואר במקומו). – קָרֹא I, באות א' מסייעת לשם תַּנְוִין, עניינו פגֹש, מצֹא. השורש הזה, כמו השורש הבא אחריו, מתבּאר יפה על-ידי הלשון הרומית occurrere, רוץ כדי לפגוש. אשר יִקְרָא אתכם באחרית הימים (בראשית מט, 1). השורש הזה משתּמש הרבה באות ל' לסמן את המושג נוכח, נגד, ובא על-פי רוב אחרי פועל של תנועה. וירץ לִקְרָאתוֹ (בראשית כט, 13). ויצא ישראל לִקְרַאת פלשתים למלחמה (ש"א ד, 1). – ככה היא גם המשמעות של השורש קרֹה II, באות ה' מסייעת לשם תַּנְוִין, פגש, מצא. עתה תראה הֲיִקְרְךָ דברי אם לא (במדבר יא, 23). ממנו: קְרִי, התנגדות, התקוממות. ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בְּקֶרִי והלכתי עמכם בחמת קֶרִי (ויקרא כו, 27–28). מִקְרֶה, מאורע, הזדמנות. יקר מִקְרֶהָ חלקת השדה לבֹעז (רות ב, 3). ענינו גם כן גורל החיים. מִקְרֶה אחד לכל (קהלת ט, 2). [השם קָרֶה, מקרה לילה, אינו שייך כאן ויתבּאר במקומו]. – בשורש קוּר החסר במקרא כפועל האות ה' היא אות מסייעת. עניינו של השורש טָוֹה, מושג הנובע ממושג של הסתּובבות, וקרוב הוא לשורש כָּרֹךְ. ממנו במקרא השם קוּר, חוט, שהעכּביש אורג מרירו וטווה ממנו ארג כדי לתפוש בו את הזבובים. וְקוּרֵי עכביש יארגו (ישעיה נט, 5). – השם תַּחֲרָא נמצא רק שתי פעמים במקרא: והיה כי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אֹרג כפי תַחֲרָא יהיה לו (שמות כח, 31), ופי המעיל בתוכו כפי תחרא (שמות לט, 23). השם הזה אין לו אח במקרא, יתום הוא, בלי שורש, לא בעברית ולא בלשונות

השמות האחרות. התרגומים הארמים מתרגמים אותו “שִׁרְיָן”, “שִׁרְיָא”, “סִירָא”, ז. א. שריון. ועל סמך זה מתרגמים רוב המפרשים, הראשונים כמו האחרונים, בגד שריון, מין שריון קל עשוי מבד. כשורש לשם הזה מתאמצים לקשר אותו לסורית חֲרָא, הלחם, גרֹה מלחמה, משמעות שאמנם אינה קרובה ליסוד הנוכחי

אלא ליסוד גּוּר III (ראה שם). השם תַּחֲרָא הוא אפוא בנין אתפעל של השורש הסורי. אבל נראה לי כי השם הזה צורה ארמית היא של השורש סָחֹר (האותיות ס' ות' מתחלפות בלשונות האלה), ואחד הוא עם השם סֹחֵרָה, שגם עניינו מגן ושריון. בכל אופן נראה כי השם הזה איננו עברי, ובלי ספק הוא ארמי-סורי, או שנקבע במקום שהארמית-סורית היתה שגורה בפי העם, והאותיות ס' ושׁ' התבטאו כאות ת'. אין ספק גם כן כי השם מאוחר בלשון. ואפשר צדק טור-סיני שמשמעות השם היא פי-הטבעת, ויש לו סמוכין בארמית, וקרוב אל השם שַרְשֶרֶת.

כנענית: גר, רבים: גרם (גרים).

אש.: SAHÂRU – פנֹה, סבב, הקף; בתל אל עמרנא: שוב, ‏SIḪIRTU – חומה, גדר, SUḪḪURTU – גדר, SIHRU – פלוגת אנשי צבא, GURGURU – גליל.

אר.: גַּיֵּר – יהד, גִּיּוֹר – גֵר, כְּרַךְ – הקף, כְּרִיכָא – צרור, כַּרְכָּא – עיר, סְחַר – סחֹר.

סור.: גָּר – גור, גִּיּוֹר – גר, כְּרַךְ – הקף, כְּרִיכָא – צרור, כַּרְכָּא – עיר, סְחַר – בקש נדבות.

ער.: גַֿארַ – פנה הצדה, התמהמה, גַֿארֻ^נ – גֵּר, כַּר – שוב, שנה, כַּרכַּרַ – סבב, קַרַאַ – חבר חלק לחלק, כַּר – חֶבל, קַוּרֻ^נ – חֶבל, קַארַ – סבֹב ביחס לנחש, גַֿרַי – רוץ.

געז: גִ͘ר, גִיֵר – גֵר, כַּרֹכַּרַ – סבֹב ריחים, כֻּרֹכֻּרַ – סבֹב, גַרגַרַ – סבֹב, גְיֻר – עובר-אורח, גוֹר – שָכֵן,

תַּגָוַרַ – שכֹן, הגֵר – עיר, מולדת.

שחורי: GER – ידיד, GOR/EGOR – זָר, GOR – עבד, GIRIT – שפתה, HEGAR – הלך, נדד.

אמהרית: הגר – ממלכה, מחוז.

,רוץ – GUR,פנה, סבב, השב – GUR,רוץ – GIR,רגל; דרך – GIR,הקף – SUM.: GAR

.סחר, מסחר – ŠÚ-GAR,(סוס – KUR),רוץ – KIR

(הצירוף הזה מתאים אל השורש הגרמני HANDEL, סחר כי ŠÚ בשומרית עניינו כמו HAND, יד, בגרמנית, כלומר העבר סחורה מיד ליד).

(אל נכון נוכל להקביל אל היסוד הזה חוץ מן השם הבין-לאומי,CHORUS גם את השם CARAVAN, שיירת נוסעים, נודדים, השם הזה נמצא בערבית כַּיראוַן ובפרסית KARVAN).

קש (גש) – GS (KT)    🔗

תולדותיו: גּוּש; גְּשֵׁם (אר.); קָשֹׁב, קָשֶׁב, קַשָׁב, קַשֻּׁב; קָשֹׁה I, קָשֶׁה, קְשִׁי: קָשֹׁה II, מִקְשֶׁה, מִקְשָׁה I; קָשֹׁחַ; קָשֹׁט, קֹשְׁט (קֹשֶׁט); *קְשַׁשׁ, *קָשִׁישׁ.

הוראתו: כבד, חזק, מוצק. ליסוד הזה שייכים גם השמות קַשׁ וקֶשֶׁת, אלא שהבאתים בערכים מיוחדים. משמעות היסוד הנוכחי עברה גלגולים שונים שיתבּארו במשך הדברים. גּוּשׁ עניינו רגב עפר מוצק. לבש בשרי רמה וגוּשׁ עפר (איוב ז, 5). – בסופית האות מ' הבאה על-פי רוב לשם-בנין שמות-עצם נקבע השם הארמי גְּשֵׁם, גוף, משום שהוא חזק ומוצק. גִּשְׁמֵה יצטבּע (דניאל ד, 30). בספרות המאוחרה נקבע ממנו השורש גּשׁם, הוצא דבר לפועל. – במוספית הסופית ב‘, שעניינה כאן פנימיות, נקבע השורש קָשֹׁב, הטה את האוזן, זאת אומרת, גרֹם את המחשבה, שהיא פנים האדם, להיות מתוחה, מוצקה והכוונה כלפי השומע. לְהַקְשִׁיב לחכמה אזניך (תהלים י, 17). ממנו: קֶשֶׁב, מה שהאוזן שומעת. והקשיב קֶשֶׁב רב קָשֶׁב (ישעיה כא, 7). קַשָׁב, תואר. תהי נא אזנך קַשֶּׁבֶת לתפלת עבדך (נחמיה א, 11). ככה גם קַשֻׁב. תהיינה אזניך קַשֻׁבוֹת לקול תחנוני (תהלים קל, 2). – באות ה’ מסייעת נקבע השורש קָשׁה, שהוא השורש הדוגמתי של היסוד. עניינו היה חזק, כבד, מוצק, ומוסב בין לדברים גשמיים, כבדים במשקל, ובין לדברים מופשטים, כבדי-לב. אביך הִקְשָׁה את עֻלנו (מ"א יב, 4). ואני אַקְשֶׁה את לב פרעה (שמות ז, 3). ממנו: קָשֶׁה, כבד. ויתנו עלינו עבודה קָשָׁה (דברים כו, 6). עם קְשֵׁה-עֹרף הוא (דברים ט, 13). קְשִׁי, כבדות הלב. אל תפן אל קְשׁי העם הזה (דברים ט, 27). – רגילים החוקרים לחלק את החלק הזה לשני חלקים, ולחלק השנינותנים משמעות של יפוי וקישוט. הם סומכים בזה על הערבית קתּא, הטה. לפליאה היא בעיניהם התאמת האות העברית שׁ' לערבית ث, אבל כפי שראה בהיקשים מלשונות הלא-שמיות היסוד הזה בא גם בהרבה מהן באות t. קרבת המושג הזה אל היסוד מתבּארת על-ידי זה שביפוי (ובמושג הזה נכללים פה רק מעשה-מתּכת וגדול-שׂער) משתמשים בכלים שונים כדי לעשות את הדבר קשה ומוצק. השורש הזה איננו במקרא כפועל, אבל השתּמרו ממנו שני שמות: מִקְשֶׁה, מחלפות השֵׂער שנעשות קשות על-ידי תמרוקים. מעשה מִקְשֶׁה (ישעיה ג, 24). מִקְשָׁה, קשוטי מתכת שנעשית קשה על-ידי הכּאה. מִקְשָׁה תעשה אֹתם (שמות כה, 18). – האות ה' מתחלפת באות ח‘, וככה נקבע השורש קָשֹׁחַ, הקשה. הִקְשִׁיחַ בנים ללא-לה (איוב לט, 16), זאת אומרת אלהים הקשה את לב הבנים כאילו לא שלה המה. – היסוד התרחב ונתווספה לו האות ט’, שהיא חלוף האות ת‘, והאות ת’ הלא תתחלף עם האות ה' במקור, כמו נטֹה – נטוֹת, ענֹה – ענוֹת וכו'. וככה נקבע השורש קָשֹׁט שעניינו עשֹה קשה. בלשון המאוחרה הוסבּה משמעותו לפאר וליפוי (ראה למעלה קשֹׁה II) ובא בשתי צורות: קָשֹׁט – קְשֹׁט עצמך ואחר כך קְשׁט אחרים (סנהדרין י"ט), וכָשֹׁט. ממנו: תַּכְשִׁיט. ועושה אשה תַּכְשִׁיטֶיהָ (מו"ק פרק א, משנה ז'). במקרא עניינו של השורש דבר-אמת, זאת אומרת דבר קשה ומוצק שאין בו שום ספק. קֹשְׁטְ אמרי אמת (משלי כב, 21). להתנוסס מפני קֹשֶׁט (תהלים ס, 6),

[הערה. השם צדק בא ברומית (ואינו בצורה הזאת בלשונות העתיקות האחרות מלבד אולי בהינדוסנטית), בצורת Iustus, Iustitia, השם הזה מתאים לשם קֹשְׁטְ במשמעותו הערבית, וממילא גם במשמעותו העברית. השם הרומי עבר לשאר הלשונות הרומיות ולאנגלית בצורות Giusticia (איטלקית), Justice, זאת אומרת באות חזקה (ראה בערבית גוּשׁ – גַסֻ^נ). יתכן כי ההברה הרומית iu- התבטאה גם כן כאות חזקה, או שהיה השם Iustitia גם בלשונות עתיקות אחרות בצורת Gust-, אבל אבד עליהם כלח].

אר.: גּוּשָׁה – גוש, קְשָׁא – היֹה קשה, כבד, קֻשְׁטָא, קְשׁוֹט – צדק, אמת.

סור.: גּוּשְׁמָא – גוף, קְשָׁא – היֹה קשה, כבד, קוּשְׁתָּא – צדק, אמת, קְשִׁיט – אמתי.

ער.: גַֿסַאַ – היה גס, קשה, גַֿסֻ^נ – קרקע גס, גַֿסֻמַ – היה מגושם, גִֿסמֻ^נ – גוף, קַסַא – היה קשה, קתּא – הטה, קַסַחַ – היה קשה, קַסטֻנ – צדק.

שב.: קסח – קשיות אכזריות.

ת"ע: גסם – מוצק.

בספרות המאוחרה נקבע השורש קְשַׁשׁ, היה זקן. וקשׁ לחמש שנין (כתובות צ“ה, ע”ב). השורש הזה נגזר, כפי הנראה, מן השורש קָשֹׁה, ז. א. קשֶה בשנים. ממנו: קָשִׁישׁ, זקן. השורש הזה הוא ארמי-סורי. (בערבית קַסִיס עניינו כומר, ובלשון געז קִסִּס, כהן נוצרי). מעניין כי השורש הזה במובנו הארמי-סורי מפוזר מאד בּרוב הלשונות הלועזיות ביחוד באלה שאינן משתייכות אל הלשונות ההֹדו-האירופיות:

גע (כּע) – GU (KU)    🔗

תולדותיו: גָּעה; גָּעֹר, גְּעָרָה, מִגְעֶרֶת; גָּעֹשׁ; כָּעֹס, כַּעַס, כַּעַשׂ; שָׁגֹעַ, שִׁגָּעוֹן.

הוראתו: צעק כבהמה. היסוד הזה הוא, כנראה, יסוד טבעי, חקוי לקול השור והפרה. ‏ואמנם ברוב הלשונות ההֹדו-האירופיות נקראו כך השור והפרה – Cow, Go – ויש בהן גם פועל בצליל זה, אלא שבלשונות השמיות אָפס השם הזה. מזה אין לדון, כי גם בלשונות השמיות לא היה שם כזה, אחרי שמוצאים אנו אותו אפילו בלשון עתיקה כשוּמרית, ואפילו במצרית שהיא קרובה אל השפה השמית, והיא אחד הענפים שלה. ולכן אפשר כי אף-על-פי שהיסוד היה משותף לכתחילה לכל לשונות בני-האדם, השתּכח השם בלשונות השמיות, ומן היסוד נשאר רק הפועל בלבד. – במקרא הפועל געֹה, באות ה' מסייעת, מוסב רק על צעקת השור והפרה. אם יִגְעֶה שור על בלילו (איוב ו, 5). הפָרות… כלם הלכו וגָעוּ (ש"א ו, 12). בתקופה מאוחרה, בתלמוד, השאל גם לצעקת האדם. וְגָעוּ בבכיה (גטין נ"ח). – באות ר' סופית, המסמנת פעולה הנעשית ברעש, נקבע השורש גָּעֹר, צעֹק בקול, החרד. אמנם השורש הזה קרוב בצלילו אל השורש קָרֹא, אולם מפני האות ע' שבו בחרתי לקבוע לו מקום ביסוד הזה. וַיִּגְעַר בּו אביו (בראשית לז, 10). ממנו: גְּעָרָה, קול הזהרה או קול פחדים. טוב לשמֹע גַּעֲרַת חכם (קהלת ז, 5). מן גַּעֲרָתְךָ ינוסון (תהלים קד, 7). מִגְעֶרֶת, קול רוגז, קללה. את המארה ואת המהומה ואת הַמִּגְעֶרֶת (דברים כח, 20). – באות שׁ' סופית הבאה לסמן, בין שאר משמעויותיה, דבר הנוזל במהירות, נקבע הפועל גּעֹשׁ, התרגז. אמנם אחדים מבעלי האוצרות נותנים לשורש זה משמעות של תנועה ותנודה, אבל אין דמיונו בשום לשון שמית אחרת, ומעניין הכתובים בכל מקום שהפועל נזכּר במקרא משמע שעניינו התרגז ומוסב על-פי רוב להתרגזות של מוסדות הטבע בהשמיעם קול שאון גדול. וזוהי משמעות של האות שׁ – פעולת-שאון הנוזלת במהירות. וַתִּגְעַש ותרעש הארץ (תהלים יח, 8). כנהרות יִתְגָּעֲשׁוּ מימיו (ירמיה מו, 7). ובהשאלה גם להתרגזות ההמון. יְגֹעֲשׁוּ עם (איוב לד, 20). – בהתחלפות האות שׁ' באות ס' או באות שׂ' נקבע השורש כָּעֹס, התרגז, אף-על-פי שהמושג הזה אינו נלוה תמיד בקול, כמו השרשים הקודמים, אבל כמעט תמיד בא הכעס בתחלה בשאון, בקול, וסופו ברוגז עצור. וְכִעֲסַתָּה צרתה גם כעס בעבור הרעמה (ש"א א, 6). ממנו: כַּעַס, רוגז, שׁבר-רוח. עששה מכּעס עיני (תהלים ו, 8). מאשת מדנים וכעס (משלי כא, 19). השם הזה בא גם באות שׂ‘. ותכה מִכַּעַשׂ עיני (איוב יז, 7). – באות שׁ’ תחילית, בצורת שפעל מקוצר, נקבע השורש שָׁגֹעַ, היה חסר-דעת. יש מן החוקרים שדִמו לקשר את השורש הזה אל השרשים שׁגֹה – שָׁגֹג, סור מן הדרך הישרה. אבל ממשמעות השורש הזה באשורית ובערבית אפשר להווכח כי מקומו ביסוד הזה. בשתי הלשונות האלה עניינו של השורש הָרֵם קול-פחדים, הרגז. לכל איש מְשֻׁגָּע ומתנבּא (ירמיה כט, 24). פה מתאים הנביא את המשוגע לנביא שנבואת חזונו יוצאת מפיו בקול. הבאתם את זה לְהִשְׁתַּגֵּע עלי (ש"א כא, 16). ממנו: שִׁגָּעוֹן, חוסר-דעת. אכה כל סוס בתמהון ורֹכבו בַּשִׁגָּעוֹן (זכריה יב, 4). – בלשונות לועזיות אחדות, ואפילו בלשון השמית ערבית, הוסב היסוד ליונה ולהמית היונה.

אש.: ŠEGÛ– זעף, המלא חמה, ילל.

אר.: גְּעָא – געֹה, גְּעַר – געֹר, כְּעַס – כעֹס.

סור.: גְּעָא – געֹה, גְּעַר – געֹר.

ער.: סַגַֿעַ – המֹה כיונה, נעירת הגמל.

געז: גַעַרַן, גֶעְרַ – צעק, בכה, האנח, אַגְעַרַ – הפעיל של הפעולה, זנגע – היה משוגע.

אוג.: גער - גער, צהל (סוס).

.געה, שור – SUM.: GU

(ש)אג(ח) – AG(S)    🔗

תולדותיו: הָגֹה II, הֶגֶה, הָגוּת, הָגִיג, הִגָּיוֹן; זָעֹק I, זַעַק, זְעָקָה; צָעֹק I, צְעָקָה:ּ שִׂיחַ I, שִׂיחַ (שם), שִׂיחָה, שֵׂחַ; שָׁאֹג, שְׁאָגָה.

הוראתו: הוצא קול, דבר, אמר, ובעברית, כמו בשאר הלשונות השמיות, יש שעברה המשמעות אפילו למחשבה שהיא אמירה בלב. לכאורה אחד הוא היסוד הזה עם היסוד שׂפה√, ‏לפי הכלל שאותיות השפתים (פ') מתחלפות באותיות החך והגרון (ג‘, ח’, ק'). ביחוד ניכּר הדמיון בין השרשים שִׂיחַ ושָׂפָה, אלא מכיון שיש הרבה היקשים בלשונות הלא-שמיות בשתי הצורות השונות האלה בחרתי לייחד להם ערכים מיוחדים. – ואין לערבּב את היסוד הזה עם היסוד גע – GU√ (ראה את הערך גּעֹה), שבו אם-הקריאה באה אחרי האות ההבורה, בעוד שביסוד הזה התנועה באה לפני האות ההבורה. אף-על-פי שבָּרִי לי כי שני היסודות האלה הסתּעפו מיסוד קדום אחד ג–G√, בלי תנועה כלל (כדרך הצלילים הראשונים בלשון האדם הקדמון), שהוא בודאי קול טבעי וחקוי למוצא דבור מן השפתים. – בשורש הָגֹה האות ה' הסופית היא אות מסייעת. הגֹה, כמו רוב השרשים האחרים ביסוד הזה, עניינו גם הוצא קול וגם חשׁב. פי צדיק יהגה חכמה (תהלים לז, 30). – לדבור. וְהָגִיתָ בו יומם ולילה (יהושע א, 8) – למחשבה: ממנו השמות: הֶגֶה, המיה. וְהֶגֶה מפיו יצא (איוב לז, 2). הָגוּת, מחשבה. וְהָגוּת לבי תבונות (תהלים מט, 4). הֲגִיג, המית הלב וגם מחשבה. הכפלת האות ג' באה לסמן פעולה ממושכה. בכלל יש לציין כי הצורה הזאת, שמות בעלי אותיות כפולות, מראָה על עתיקות של השמות האלה, כי בצורה הזאת השתּמשו רוב העמים העתּיקים בראשית התפתחותם. ולא צדקו אפוא אלה החוקרים המתאמצים להמציא לשם הגיג שורש מדומה הגג בסמכם על היקשים בערבית וסורית, שאין להם קשר אל משמעות השם הזה. בינה הֲגִיגִי (תהלים ה, 2). הִגָּיוֹן, כמו הגה, המיה. עלי הִגָּיוֹן בכנור (תהלים צב, 4). השם הזה השאל גם למחשבה. אמרי פי וְהֶגְיוֹן לבי (תהלים יט, 15). בתקופה מאוחרה השאל השם הזה לדעה ישרה המתקבלת על הלב (לוֹגיקה). הפועל הגֹה (נגה) קבל בתלמוד משמעות חדשה – קרא ספרים בדיוק. – השרשים הבּאים השייכים ליסוד הזה מתחילים באות שריקית (ז‘, צ’, שׂ‘, שׁ’). האותיות האלה באות, כנראה, לסמן פעולה חזקה הניכּרת לעין. האות השניה שבשרשים האלה (ע‘, א’ וי') יסודית היא, ובתקופות שונות או מקומות שונים, בהשפעות שונות, נתחלפה צורתה, אולם ערכּה בכל השרשים שביסוד הזה הוא אות תנועה הבאה לפני האות הקונסוֹננטית. זעֹק I עניינו קרֹא בקול. וַיַּזְעֵק אתי וידבר אלי (זכריה ו, 8). אולם על-פי רוב השורש הזה מסמן קריאת שבר ויללה. ותלך הלך וְזָעָקָה (ש"ב יג, 19). מרוב עשוקים יַזְעִיקוּ (איוב לה, 9). ממנו: זַעַק, קריאת שבר. לקול זַעֲקֶךָ (ישעיה ל, 19). ככה גם זְעָקָה. זְעָקָה גדולה ומרה (אסתר ד, 1). – ממש כמו הפועל זָעֹק הוא הפועל צָעֹק. תִּצְעֲקוּ מכאב לב (ישעיה סה, 14). קול דמי אחיך צֹעֲקִים אלי מן האדמה (בראשית ד, 10). ממנו: צְעָקָה, קול יללה. ויצעק צְעָקָה גדולה ומרה (בראשית כז, 24). – קרוב לפעלים האלה השורש שָׁאֹג, שעניינו על-פי רוב הַרְעֵם, ומוסב לפעמים על נהמת הארי. יחדו ככפִרים יִשְׁאָגוּ (ירמיה נא, 38). ממנו: שְׁאָגָה, נהמה. דברי שַׁאֲגָתִי (תהלים כב, 2). – שִׂיחַ עניינו דבּר (האותיות ג‘, ח’ וק' מתחלפות). ודברי נפלאתיך אָשִׂיחָה (תהלים קמה, 5), ז. א. אדבּר, אספר. גם השורש הזה עניינו לפעמים חשֹׁב, שזה הגה שבלב. עם לבבי אָשִׂיחָה (תהלים עז, 6). ממנו: שׂיח, שם, דבור, ספוּר. אתם ידעתם את האיש ואת שִׂיחוֹ (מ"ב ט, 11). יש מתרגמים את השם שִׂיחַ בפסוק “כי שִׂיחַ וכי סיג לו” (מ"א יח, 27) שקוע במחשבות. לפעמים עניינו של השם הזה כעס, תלונה וגו'. מרֹב שִׂיחִי וכעסי דברתי (ש"א א, 16). אריד בְּשִׂיחִי ואהימה (תהלים נה, 3). במשמעות זו קרוב השם אל השם השוּמרי Sig, עצב, זעקת הלב [ראה ערך שִׂיג). שִׁיחָה, כמו שיח. עדותיך שִׂיחָה לי (תהלים קוט, 99). שֵׂחַ, מחשבה. מגיד לאדם מה שֵׂחוֹ (עמוס ד, 13).

אר.: הֲגָא, הֲגֵי – הגֹה, זְעַק – זעֹק, שִׁיחַ – דבר.

סור.: הֲגָא – הגֹה, זְעַק – זעֹק.

ער.: הַגַֿא – נזף, הכלם, זַעַקַ – זעֹק, צַעַקַ – הרעם, צַאעִקַהֻ^נ – רַעַם, צַעִקַ – המֹה, רעֹם, שַׁאחַ, שוקד, שׁאגַֿ – געֹה, פעה.

געז: אַצְעַקִ – היצר, צָעְק – מיצר, לחץ.

שחורי: DÁʽEQ/S̮A(ʽE)Q- קרא, צעקי

ה (S) – E (S) N    🔗

זוהי מלת-הגוף, נסתר, הנמצאת בלשונות השמיות וגם ברוב הלשונות הלועזיות בצליל זה או דומה לו, אף כי פה ושם חסרה המלה הזאת בלשונות העתיקות וחסרונה מתמלא על-ידי המלים “הזה” ו“הזאת”. גם בלשונות אירופיות אחדות מלה אחת משמשת גם לשם-הגוף השלישי וגם למלה “הזה”. ונראה כי שני המושגים האלה היו אחד בפי האדם הקדמון ונחשבו למלים נרדפות, כי גם “הזה”, מורה על גוף שלישי. ובאמת אחד הם גם לפי הכתיב, כפי שנראה להלן. נראה כי בעברית הקדומה, כמו גם בכנענית ובמואבית, היתה צורה אחת, הא, לשני המינים, וככה נמצא במקרא על-פי רוב את הצורה הוא גם לזכר וגם לנקבה. אלא שבמרוצת הזמן הבדילו בין המינים וקבעו צורת היא לנקבה. יי הוּא האלהים (מ"א יח, 39). וְהִיא גם הִיא אמרה (בראשית כ, 5). נראה לי כי לא רק האותיות ו' וי' בשמות-הגוף האלה הן אותיות מוספיות, כפי שאפשר לראות מן הצורה הכנענית והמואבית, אלא אפילו האות א‘, שאמנם נמצאת בלשונות ההן, והיא באה רק לשם סיוע במבטא. כהוכחה תשמש העובדה כי ברבים וברבות, הֵם והֵן, האות א’ חסרה; כמו כן האותיות ו' וי‘. נראה לי אפוא כי שמות-הגוף האלה התרחבו מה’ הידיעה, כי הלא ה' הידיעה באה תמיד לסמן גוף שלישי. במשך הזמן נספחה אמנם ה' הידיעה גם אל שמות-הגוף הוּא והִיא, כמו הָאיש הַהוּא (איוב א, 1), בעת ההיא (בראשית לח, 1), אבל זהו צעד מאוחר בהתפתחות הלשון. כפי האמור צורות הרבים והרבות של שמות-הגוף האלה הן הֵם והֵן. הֵם יקחו חלקם (בראשית יד, 24). וְהֵנָה אֹמרֹת (ירמיה לח, 22). (ראה את הערך של האות מ' על סימן הרבים האלה). גם לצורות הרבים והרבּוֹת נתווספה לפעמים ה' הידיעה, כמו ההם (שופטים כא, 25), הצאן הָהֵנָּה (ש"א יז, 28). הצורות הארמית והסורית ברבים וברבות והצורה בגעז גם ביחיד וגם ברבּים – באות א' תחת האות ה' – מבארות את ההיקשים בלשונות הלועזיות שבהן שם-הגוף השלישי בא באם-קריאה, בלי האות M, או בהוספת האות N, כפי מבטא האפּי של האות א‘. הגוף הזה בא בכל הלשונות השמיות באות ה’, או באות א‘, המתחלפות עמה, ורק באשורית ובלשונות שמיות דרומיות אחדות שם-הגוף הזה בא באות שׁ’. כפי שכבר ראינו בערך האות ה‘, האות הזאת מתחלפת באות שׁ’, ולכן עלינו להניח כי גם הצורה באות שריקית, בין אם באה בלשונות השמיות ובין אם באה בלשונות הלא-שמיות, אחת היא עם האות ה‘. מן הצד השני עלינו לזכּוֹר, כי האות השריקית מתחלפת באות ד’ (ת'), כמו זה-דא, שער – תּרע. מזה מוכח כי הצורות באותיות D, T, TH בלשונות הלא-שמיות שייכות גם הן ליסוד הזה. (ראה גם כן את הצורה בגעז). המלים הוּא, היא, הם, הן באות גם כן בסוף שמות-עצם לסמן יחסיות לגוף שלישי בצורות ו‘, -ה, -ם, -ן, אולם באשורית ובלשונות לא-שמיות רבות הצורות האלה בָאות בְאות שריקית, וממילא הן נכנסות בגדר ההיקשים של היסוד הזה. צורת אִנּוּן בארמית-סורית מבארת את האות נ’ בלשונות לועזיות רבות.

כנענית – מואבית: הא – הוא, היא, המת – הם, הן.

אש.: ŠÛ – הוא, ŠÎ – היא, ŠÛNU – הם, ŠÎNA – הן; ŠU–, Š–, ŠI–, ŠUNU–, ŠUNUTI–.

אר.: הא, הוּ, הוּא, הָיא; הִמּוֹ – הֵם, אִנִין, אִנּוּן – הם, הן; -ַה, -ִנֵּה, -ֵה, -הי, -הוֹן.

סור.: הַו, הוּ – הוא, הָי, הִי – היא, הִנּוּן, אַנּוּן – הם, הִנִּין, אַנִּין – הן; -ָה, -ִיה.

ער.: הֻוַ, הִיַ; הֻמַ – הם, הֻנַ – הן; -הֻ – שלו, -הַא – שלה, -הֻמוּ – שלהם, -הֻנַ – שלהן.

געז: וֶאֶתַּ – הוא, וֶאֶתִּ – היא, אֶמֻנְתֻּ – הם, אֶמַנְתֻּ – הן; -הוּ, -וּ, -ַה, -הָמוּ, -ָמוּ, -ָן, -הָן.

חצרמות: הָם – הם.

שבאית: ה, הו.

מעונית: ס, סו.

אוג.: הו.

איי הפיליפינים:

אמריקה:

אפריקה:

משפחת הלשונות הסוּנדי-גיניאית.

הקבוצה נילוס-צַ’אדי

הקבוצה נילוס-אמיסיניה

הקבוצה האוּבאנגית

הקבוצה שַׁארי-א אַדִי

הקבוצה הניגרית-צ’אדית

הקבוצה הניגרי-קַמֶרוּנית

הקבוצה הווֹלטָאית

הקבוצה הֱאבּוּרנית-דָהוֹמית

משפחת הלשונות בּאנטוּ

במשפחת הלשונות הזאת יש אחת-עשרה קבוצות ואילו הן: 1 – זוּלוּ, 2 – צ’לוּבּה, 3 – סְוָהִילִי, 4 – מְוֶזִי, 5 – גַנְדָה, 6 – הֶרֵירָה, 7 – קוּנְגָה, 8 – דוּאַלָה, 9 – דזינג, 10– מ נְגָ, 11 – נְגוּמְבֶּה.

אין סימנים מיוחדים לזכר ונקבה. שם-הגוף השלישי, יחיד, הקרוב בצלילו לשם-הגוף הנדון כאן, הוא WUE בּקבוצה 4 וצורת EY וכדומה לה בקבוצות אחרות. צורת הרבים – בקבוצת 3 WAO, 8 OWO ו-10 IYO. בשאר הקבוצות מכריע הצליל N וכדומה לו, כמו בשמית אינון ובלשונות הסלביות OHИ, אולם לשונות אפריקה מרובּות לאין-ספור ואי-אפשר למסור את כל ההיקשים שבלשונות האלה.

משפחת הלשונות ההוֹטֶנטוֹטִיות

מּפתחות    🔗

1. מפתח הלשונות

שמות הלשונות בספר הזה¹

אוגרית

אמהרית

אר. (ארמית)

אכּדית

אש. (אשורית)

בּבלית

געז

חצרמות

כנענית

מואבית

מהרי

מנדעית

מעונית

נבטאית

סוקוטרי

סור. (סורית)

ער. (ערבית)

פיניקית

פונית

פלמירית (תדמור)

צופר

צפא

שב. (שבאית)

שְחַוְרִי

טגרי

טגרינה

תימנית עתיקה

תל אל עמרנא

2. מפתח המלים    🔗

א

אֵב

אָב II

אָבֹה

אֵבֶּה

אָבִיב I

אָבִיב II

אֶבְיוֹן

אֲבִיוֹנָה

אָבֹד

אֹבֵד

אֲבַדָה

אֲבַדּוֹן

אַבְדָּן

אָבֹל I

אֵבֶל

אָבֵל I

אָבֵל II

אָבֹל II

אֲבַעְבּוּעָה

אָבֹּק

אָבֹק

אֲבָקָה

אָבֹר II

אֵבֶר

אֶבְרָה

אַבְרֵךְ

אָגֹד

אֲגֻדָה

אֲגוֹרָה

אֵגֶל

אָגֹם

אָגִם

אֲגָם I

אֲגָם II

אַגְמוֹן I

אַגְמוֹן II

אֵד

אָדֹב

אֶדֶן

אָדֹר

אֶדֶר I

אַדִיר

אַדֶּרֶת I

אֶדֶר II

אַדֶרֶת II

אֲדָר

אִדְרְָא (אר.)

אֶדְרָא

אָהֹל II

אוֹ I

אוּבַל

אָוּה I

אַוָּה

(אָוֹה II)

אוּל II (פועל)

אוּל II (שם)

אוּלַי

אוּלָם II

אִלּוּ

אַל

אוּץ

אוֹר (שם)

אוֹר (פועל)

אּוֹרָה I

אוֹרָה II

אוּר (אורים)

אוּרִיאֵל

אוּר II

אֲזָא (אר.)

אוֹת

אָזֹן I

אֹזֶן

אֶזְרוֹעַ

אֶזְרָח

אחַ

אָח I

אָחוֹת

אַחֲוָה

אָחֹד