הציונים מתכנסים עתה לבאזיל לאספתם השניה, רבים יהיו הצירים, ורבות מהם, כנראה, תהיינה הדעות השונות… עוד באספה הראשונה, כמעט טרם ידעו המתאספים למה הם מתאספים, היתה האחדות קרובה להתפורר לרסיסים, אך ברב כח הגינו עליה, והרבה מן הרגילים להעמיד על דעתם בכל אופן שיהיה, התרצו לעשות חסד עם האספה ועם ישראל, ולא נפלגו לכתות באותו מעמד, מפני הטענה הישנה: למה יאמרו הגוים? עתה, כנראה, לא יועיל גם החשש מורשת-אבות זה, והמלחמה בבאזיל תהיה חזקה, ומי יודע, אם לא יספרו הצירים אחרי כן לאמר: על נהרות באזיל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו כי כל אחד מאתנו מעמיד על דעתו דוקא ודעת חבריו כאין נחשבה בעיניו.

תיכף אחרי האספה הראשונה נתגלו בקיעים בהציונים, ומאז ועד עתה רבו המבקרים אחרי מעשיהם ורבו הרוצים למשוך את הציוניות כל אחד לדעתו דוקא. הריב הראשון היה ע“ד ההצעה לבלתי הרחיב את הישוב בארץ-ישראל עד קבלת הזכיות. ההצעה הזו זרה היא לנו, בני רוסיה, אשר מעלתה של הארץ בפני עצמה חשובה לנו מאד גם בלי זכיות, ומובנה היא רק בפי אחינו מחוץ-לארץ, ששבו פתאום לעמם הנדכה ולא לרוחו מימי עולם, אשר בעיניהם כל יתרון הארץ ההיא הוא רק בהזכיות העתידות לבא, ובלעדיהן הרי היא ארץ ככל הארצות. אחרי כן באו טענות חדשות, כי אחינו בחוץ-לארץ אין לבם אלא אל החמריות, ואל היהדות הרוחנית לא ישימו לב, כאילו הארץ כבר נתונה לנו ועלינו עתה לקבוע בה קולטורה מיוחדת והננו מדיינים עם מתנגדינו, החפצים להביא תיכף לעמנו קולטורה זרה לנו. פתאם בא רב אחד ודרש לקבוע ועד של רבנים על יד הלשכה הציונית, כאילו המון-העם בא לפני הלשכה בשאלות על אדות קורקבן שנטרף ומשהו חמץ בפסח. מצד אחר בא איזה נער סכל ואמר, כי דבר אין להציונים לא עם המשנה והתלמוד ואפילו עם הנביאים והכל שרוי לנו ומותר לנו, כאילו ראה אותו טפש עם אחד או מדינה אחת ואפילו איזה קבוץ מיוחד שקנה לו מקום בדברי-הימים שאין לו דת ואמונה. אחרים רוצים לעשות פשרה, להשאיר את הנביאים ואולי גם את המשנה והתלמוד, אבל לא את השלחן-ערוך. וכל אחד מהם בלי-ספק יתאמץ בכל כחו להעמיד דוקא על דעתו. זה יאמר: תנו לנו שטר מקוים בבית-דין ובחתימת כל הנאספים, כי בהוסד מקלט ליהודים בארץ-ישראל לא יגרע מאומה מכל הכתוב ב”חיי אדם" ו“חכמת אדם”, זה יאמר: לא כי, אך את המשנה ואת התלמוד נשמור ולא יותר, זה יאמר: קחו לכם הכל, רק את הנביאים לא נתן לכם, וזה יאמר: עלינו לעשות קץ להזמן העבר עם כל אשר הביא לנו, רק לאומיים אנחנו, ואתם קחו עגלות והובילו את התלמוד לפומבדיתא ונהרדעא, ואת התורה להר סיני, ואם לא – איש לאהליך ישראל.

נקל לשער, כי אם דור הפלגה כזה יבוא לבאזיל – אז מלבד שלא נעשה מאומה, אלא גם נהיה לשחוק לכל באי-עולם.

עד כמה נפלנו, אם במשך שש-עשרה שנה אנו עומדים על נקודה אחת, מבלי זוז הלאה אף צעד אחד, מבלי הרבות דעת.

עוד לפני שש-עשרה שנה, אך החלו הסופרים לעורר את שאלת ישוב הארץ ותקומת האומה, והנה נפל פחד השלחן-ערוך על המשורר המנוח יל“ג ויאמר: “האם אפשר יהיה לכנסיה הזאת ברצות ה' את דרכה להגיע לגדולה כעין מדינה בפני עצמה להושיב את השלחן-ערוך להיות השליט בארץ ולמלאות את כל הכתוב בו? וכו' לא נוכל להוציא את בני ישראל מגלותם הארצית בטרם שנוציאם מן הגלות הרוחנית הגדולה ממנה (?) וכו', גאולתנו תוכל לבא רק אחרי פדות נפשנו” (“המליץ” תרמ"ב גליון 12). עוד הוסיף המשורר הנ”ל: “מחוייבים אנחנו לצאת מן המחשכים אשר הושיבונו בם… העם ההולכים בחשך… במשך הדורות האחרונים הרבים וכו' החומה הרחבה (כלומר חומת בבל, היינו התלמוד) וכו' ערער תתערער. אפס כי ממנה נקח אבן לפנה ואבן למוסדות, כל אבן יקרה וכל אבני קדש, לבנות בם את בית ישראל החדש” (שם גליון 13). וכאשר עניתי לו אני: “אין מערבין שאלה בשאלה, וחלילה לנו לערבב שאלות דתיות בשאלות ישוב הארץ” (שם גליון 14), התקצף על דברי אלה רב אחד ואמר, כי גם בשובנו לארץ אבותינו “לא יפול מאומה ארצה מכל המבואר בשו”ע אף כחוט השערה" (שם 25).

הנה לפנינו אותן הטענות עצמן שכבר שמענו אותן לפני שש-עשרה שנה, ועלי, לדאבון לבי, לכפול מחדש את הדברים שדברתי גם כן לפני שש-עשרה שנה לאמר: אחינו, למה נזעקתם? הן לעת-עתה אין לנו לא דובים ולא יער, לא ארץ-ישראל ולא שדות וכרמים, לא מסחר ולא מסלות-הברזל, ותחת לעסוק בישובו של עולם עמנו הנכם מפלפלים בשאלות דתיות ותשכחו כי “דרך-ארץ קדמה לתורה!” (שם גליון 28).

להוסיף על בלבול הדעות בא עתה הד"ר מ. אֶהרנפרייז בחוברת מיוחדה “רעיונות על הקונגרס הציוני” והציע לפני האספה הבאה לדין על אלו דברים: על העבודה הפנימית, היא הפצת הרעיון, על-דבר הרחבת הישוב המעשי מחוץ עד קבלת הזכיות, אם לעסוק בו או לא? על-דבר הישוב הפנימי, היינו שכלול המושבות הקיימות והוספת מושבות לבני ארץ-ישראל עצמה ושכלול המסחר, על-דבר ההכנה הדיפלומטית ועל-דבר עבודת הקולטורה הלאומית.

רצונו של המחבר, כנראה, הוא, שהקונגרס יקבע להלכה: א) כי הועד של הציונים יקח על עצמו את עבודת הפצת הרעיון; ב) כי יגזור בגזרת עירין קדישין שלא להרחיב את הישוב מחוץ; ג) לעסוק בישוב הפנימי ויסוד בית-האוצר הלאומי ובהכנה הדיפלומטית; ד) לעבודת את עבודת הקולטורה הלאומית.

מובן מאליו, כי שדה הקולטורה הלאומית רחב מאד, ואין לך כלי מחזיק יותר ברכה להמחלוקת על כל הענינים הדתיים, מן הדקדוקים הקטנים עד היסודות, כעבודת הקולטורה הלאומית.

התחזקנה ידי כל הצירים, וביחוד אותם שהם צעירי ימים, קפדנים ובעלי דם רותח, לצאת בשלום מכל התהפוכות האלה? היוכלו בני רוסיה, גאליציה, ראשי הציונים מוויען ופאריז והרבה מבני-הנעורים תלמידי אוניברסיטטים שונים בחוץ-לארץ ובעלי השקפות שונות – לבוא לכלל דעה אחת בענינים נכבדים בערכם לכל אחד מהם על-פי החלטת רוב דעות?

כשאני לעצמי חושב אני, כי המתונים ובעלי דעת מיושבת שיהיו על הקונגרס צריכים לברר לפני האספה את הדברים האלה:

א) אין לך עם בדברי-הימים שאין לו דת. על כן אלה החפצים להתפרץ מן הדת צריכים להתחשב כיחידים חפשים שיש בכל עם כמותם. יעשו הם מה שלבם חפץ כאשר עד עתה ואיש לא ידין אותם באחת מארבע מיתות בית-דין ואפילו במלקות, ואת עניני הדת להעם כולו יעזבו לנבונים מהם, וכאשר תבוא תקותנו ויוסד מפלט לישראל אז ידינו בזה אלה שיש להם הצדקה על זאת, אם ימצאו שיש צורך לדין בדבר הקבוע מימי עולם.

ב) אם יש בין הציונים כאלה, שארץ-ישראל בלי זכיות אינה כלום בעיניהם והרי היא ארץ נכריה לישראל ככל הארצות, ישתדלו לקבל את הזכיות האלה: יטו את דעות גדולי אירופה ואיתניה, אם יש כח בידם לזה, להכרת רעיון הציונות, יקחו דברים עם גדולי המדינה בתוגרמה, ייסדו את האוצר הלאומי, רק בתנאי שלא יקחו ממנו פרוטה אחת ליסוד מדינה לישראל במקום אחר חוץ מארץ-ישראל, וכיוצא בזה. אך כאנשים חכמים ונבונים צריכים הם להיות סבלנים גם לדעות שאר חובבי-ציון, המוקירים את הארץ גם בלי זכיות, ורוצים להרחיב את הישוב כאשר עשו עד עתה. יעסקו להם הציונים בעבודתם החביבה להם, ויתר חובבי-ציון לא ימנעו את עצמם מקחת חלק בעבודתם, אך לא יניחו את ידם גם מעבודתם הישנה. כמדומה לי, כי בין חברי החברה של אגודת השלום, להשבית מלחמות מן הארץ לגמרי, יש גם חברים לחברת “הצלב האדום”, לרפא את פצועי המלחמות, כי אפשר לאחוז בזה ולבלתי הניח יד גם מזה.

ג) הפצת הרעיון אינה צריכה להיות לחובה על ועד הציונים. פה מפיצים את הרעיון מטיפים שונים בחפץ עצמם, מטיפים כאלה נקל להנהיג גם בגאליציה, ובשאר ארצות אירופה יכולים גם כן כל המסורים אל הרעיון לסובב בערים ולהקהיל קהלות ברבים, כאשר עשו בברלין ובערים אחרות. כללו של דבר: הפצת הרעיון צריכה להיות מסורה אל העם.

ד) עבודת הקולטורה הלאומית אין לה שום ענין עם הועד הציוני וגם לא עם האספה. לאוניברסיטטים בארץ-ישראל אין עוד מקום, ולהרבות את הקולטורה הלאומית יש מקום רחב במכתבי-העת העברים היומיים, החדשים, במאספים ובספרים מיוחדים. עבודה זו מוטלה על הסופרים הלאומיים, עליהם לעבוד בזה בלא פרסים מאיזה ועד, אך בכח החובה המוסרית המוטלת עליהם.

אם המתונים ונקיי-הדעת יבררו את כל זאת לפני הקפדנים, המשתדלים להעמיד דוקא על דעתם הפרטית; אם הנבונים יעזרו על ידיהם, - אז יש תקוה כי המפלגות השונות תתפשרנה והאספה בבאזיל תגמור את סדר-היום בשלום.