א. ממחנה למחנה    🔗

העירה הַבֶּסַרַבִּית הקטנה, המשמשת מרכז לשפע כפרים רבי תנובה היא ה“מיוחסת”. הרכבת מביאה לה תוצרת־כרך מעודנת וקרונות ועגלות למכביר מביאות לה ביום־יריד מן הכפרים את פרי אדמתם, זו העובדת השחורה, האילמת.

העירה היהודית משכלת ידיה, מוסרת סחורות הכרך לכפרים ותנובת הכפר לכרכים וכוססת מזה ומזה לקיומה. גוזרת היא את יריעות הבד הארוכות לאַמות, מסדרת ומשגיחה על עבּודו של פרי הכפר – דריכת הענבים, יבּוש השזיפים, קילוף האגוזים ושטיפתם ומשלוחם לרחבי רוסיה, סוחרת ומוכרת ומתקיימת בצמצום לעיני כפרי הרים מתקנאים ושוטמים.

הרחוב “העליון” החוצץ בין רחובות העיר שבמורד ההר וגנות הפריץ המשתרעות מעל לעירה, שקט הוא לרב, נח. בודדים עוברים בו ביום. אך לפנות ערב מעלה הוא אליו – ביפי גנותיו הגדורות בתכלת הברכה הנשקפת מתוכן – נוער שואף לתקון עולם וזוגות־נאהבים קלים, חולמים, מתיחדים ומתלחשים; שירי אהבה מלודיים ושבועות דרור בפיהם. מפריעים קצת את האידיליה ויכּוחי מפלגות, אך גם אלה מסתיימים בשירי אמונה מאַחדים.

רק פעם בשבוע, ביום היריד, הומה העירה מהמוני אדם. בני הכפרים כאילו היגרו לכאן והתושבים הפכו להיות מיעוט זר בלתי ניכר. הרחוב ה“ראשי” מועמס פלחים וכבודתם, הגולשים ומציפים גם את הרחובות הצדדיים ומורדותיהם וממלאים אל החלל קולות־הכרזה מגושמים.

בבת אחת גדל לאין שעור מספר האוכלוסין במקום. בקשי זזים התושבים בין העגלות והקרונות, אשר עמדו להם באשר עמדו. הקרונות מלאים אבטיחים, ענבים, שפע פירות וירקות מכל המינים, הנשקלים באבנים לפי אומדנא, ובין הקרונות סוסים, סיחים, פרות, עגלים ועל הכל חזירים – אוצרות שומן כבדי תנועה, ומאחוריהם צאצאיהם הזעירים מופשלי זנבות מתעגלים, זוללי לכלוך, קליפות אבטיחים ורקב פירות, נוברים בכל פסולת, נוחרים ומחרחרים מתוך שובע ורעבתנות ומשתיקים בקולם קול אדם ובהמה, כמכריזים על קיומם בפני העירה היהודית שאינה מחבבתם ביותר. על הגדרות פרושים שטיחים מעשה ידי מולדבניות, עבודת שנים בבתי הוריהן, או במנזרים. שם הרוקמת משובץ לפעמים בתוך מעשה הרקמה לזכרון בלתי־בטל בבתי קונים זרים ורחוקים, מתנוסס על הקיר או נדרס על הרצפה.

הכל נבלע בתוך איזו מהומה רבתי במשא־ומתן רוגש בין הסוחרים ועמידה על המקח. מפני הרעש מוגבהים הקולות המהממים, והדבורים נהפכים לקללות. בינתים רודף שוטר אחר גנב ורבים אחר שניהם. אַגב נזוק משהו: נהפך סל ביצים, חבית יין מתגלגלת במורד, עגל בורח תנובה נרמסת… צפור מוציאה פתקי נחוש, צוענית קוראת עתידות. מגריל טוען שרק בהסח דעתו זכה הלקוח בשעון והוא מחזיר את הפרוטה… רוכלים שוטחים פסולת הכרך וצעצועים מבריקים. הכפריות אינן מעיזות לשאל למחירים ומסתכלות בכל היפי הרב, משקפות פניהן במראות וקונות לילדיהן בּובּות המוציאות לשון עם כל מגע בהן… מתקנאות הן ב“כרך” הזעיר וביהודים, ש“הכל יש להם” ומתפללות ליום שוד. בני העירה יוצאים לראות בסחורות המוצעות בדוכנים הארעיים ובני הכפר מתהלכים בין חנויות העירה, “בנות הקבע”. מציצים פה ושם, מתפעלים ומתבטלים מפני “זהר” הכרך הקטן… פלחה זו מוצאת סמרטוט על הארץ – הריהי יורקת על נעליה, מנקתן בסמרטוט ומשוה להן ברק ונכנסת לחנות בדרך־ארץ, ככרכית כביכול.

והחנונים מלאי דאגות ובהולים לפדיון: הפרנסה לקויה, והחנויות התרבו – חנות מול חנות. זו בזו מתקנאת, מתחרה, בולשת ומרגלת: משפחות רוצות לחיות. עורכים החנונים מעין ציד על הלקוחות, כל אחד מכריז על סחורתו המשובחה, המשופּרת וזולה כאחת… יש שסוחבים את הקונים ממש בכנפות בגדיהם. זוכה החנוני בקונה מיד מתחילות פניו מאירות.

לא נחה דעתה של קונה מן האריג, – מיד מתחיל החנוני מחליק לשונו כנגדה:

– אני שמח, שמח מאד לקראת אדם המבין בסחורה. הגברת מדברת לא כבת כפר אלא כבת כרך… הרי לפניה מין עדיף. ולה אגיד את המחיר הנמוך ביותר, שהרי אין לרמות אדם בקי. אי־אתה יכול לרמות גם אם תרצה… – מחייך הוא.

וכשהקונה מציעה בכל זאת מחיר זול – “מתיאש” המוכר:

– הנה עכשיו אני נוכח, שאין להגיד לקונה מחיר אחרון. על האמת לוקים.

– צבע זה ידהה – לוחשת הקונה.

– חלילה, באחריותנו. אין זה כלל מאותם הצבעים העלולים לדהות.. חנה! – פונה המוכר אל אשתו: – מה את חושבת? צבע זה ידהה?

אשתו מתבוננת כביכול בסחורה וכבתוצאת שקול דעת ומתוך אדישות כביכול מאשר היא בתנועת־ראש שוללת: – “לא, זה לא ידהה…” מקרבת את הבד לגוף הקונה ואומרת כנוהרת מתוך אושר: "זהו צבע המתאים לך, גברת! וכשהגבר המלוה את הקונה פותח פיו במלה בודדת, – מיד היא מודה: “כן, אדוני מבין, אני רואה שבחירתו טובה היתה…”

מבין הקונה, שהרמז הוא ל“בחירת לבו”, שלצדו. ה“גברת” מסמיקה, עולה בעיני עצמה. עולה בעיניו של הגבר אשר ידע לבחור. חבל רק, שאינם מצויים עכשיו בביתם ובגנם הרענן והחפשי, ושמוכרחים הם כאן להכנע לנמוסים.

והמשרת אינו מקמץ במלים, הוא בכלל “גלוי־לב” מאד. מספר הוא: היכן נקנתה הסחורה, – קורא בשמות ערים אנגליות, – ובאילו מחירים, בדיוק. מראה חשבונות וקורא מתוכם באנגלית שב“יקום פורקן”, מדבר על אפנת תלבושת, מכלה חמתו בחנוונים הרמאים, שהוא ביניהם כצדיק־הדור כביכול.

– “דעו לכם: אין זו חנותי ואיני מעונין… ובכן תאמינו לי”.

ומדי פעם תוקע הוא כף לכפו של הקונה בטפיחה חזקה, לאות גמר המשא ומתן.

הקונה מהומם מכח הדבור של המשרת המלטף ומבטל כאחת, ה“יורד אל ההמון” והמראה למדנותו בפני אדם פשוט בתכלית, והרי זה רואה עצמו כמחוייב לקנות משהו.

וכשכבר קנה הקונה משהו מברכהו המשרת:

– יתחדש! יביט נא במראה – אין להכירו כלל! לא כן, גברת? יבלה ויחדש!

“קונים” אחרים בוחרים ובוררים, עוברים כעולי־רגל את כל החנויות, עומדים על המקח והופכים בסחורות, עד שרוכשים סמרטוטים זולים עשירי־צבעים כפרחים בשדותיהם.

אולם רוב הכספים מוּצא במקום אחר.

אותם האכרים שמכרו סחורתם במחיר הגון הולכים – כמחזיקי טובה לעצמם – אל המונופול הממשלתי לממכר יין־שרף, ואותם שלא הצליחו הולכים אף הם אל אותו מונופול גופא, כדי לשכך את חמתם.

אלה ואלה מכניסים פרוטותיהם לאוצר הממשלה במחיר הרעל. בבוז פותח הפקיד הרוסי המשכיל את אשנבו וכבורח מפני ריחות מחנק מדבר הוא ממרחק ידוע אל הלקוחות הבורים, המיוזעים ושטופי השכרון. הפקיד צח־פנים הוא ולבוש הדר. קערת מי ליזול לפניו בה הוא מנקה את ידיו מדי נגע במקרה של אי־זהירות בידי טמא. לידו – בנות משפחתו. כלן לוטשות עינים, תופשות – כצלמניות – העויות משונות שבפני המולדבונים המשולהבים. יש גם שפרצופים אחדים נתקעים באשנב בבת אחת, עיניהם בוערות, “דורסות” כלפי ה“חברים” הדוחקים בצד ובכתף ולוהטות וכמהות לקראת המשקה… משחק־עינים זה משמח את החבריא שבפנים המסתכלת ופורצת מדי פעם בצחוק רם. פעם הוזמן לכאן צייר שבא להתארח בעירה ל“טומנה”, עונת הבציר, והוא פרסם אחר כך חוברת ציורים בשם “פרצופי יי”ש".

כל דבור מצד הפקיד מלא לעג משפיל, מתעלל וחסר־רחמים, כאומר: “כך נאה לך, חזיר! שקע בבוץ, יציר שפל”. אלא שהעומד לקבל יי"ש אינו מתפעל לא ממבט לועג ולא מכנוי “חזיר”, הבאה אַגב יריקה בפּנים. כשהוא זוכה לקבל את בקבוק המשקה נפקחות עיניו, פיו ופניו מתרחבים, וכאילו בלע בעיניו את המשקה החתום עוד בטרם נגע בו בכפו, וראשו כבר מסתחרר.

חדוש אחד הוכנס בקשי בסדרי המונופול במשך הזמן: תור. תחילה היו עומדים כל הלקוחות בהמון וכל אחד נדחק ונלחם על מקומו. רבים נפצעו ממהלומות שנתנו בנדיבות בידי הנדחקים, וההכנה לשתיה היתה קשה מתוצאותיה. – פגיעה קלה בכבודו של השתיָין יש שזיעזעה את הנעלב, שראה עצמו רשאי לרכש יי"ש־נחמה בשכר עמלו הכשר והוא ענה בפגיעה כפולה ומכופלת. ארירוֹת וידים מגשימות הלמו בשותפות. במרפקים, אגרופים ובעיטות הדדיות התקרבו אל אשנב הברכה כשפניהם מעונים, מגורים וזבי־דם…

בבקר־יריד אחד באו המולדבנים אל המונופול ומצאו את האשנב סגור, השוטר הכריז:

– כל זמן שלא תעמדו בתור, אחד אחר אחד, לא ימכר יי"ש.

לא הובן הדבר. אך סוף סוף סידרו השוטרים תור קטן לדוגמה. קפצו רבים וסתרו את התור וסחבו את האנשים ממקומם: “אתם רק דוגמה!”

התחילו רצים אל האשנב לסדר תור חדש. מאות אנשים נדחקים לעמד בתור, אך לא בסופו, אלא בתחלתו, והאשנב נפתח רק לשם יריקה מפי הפקיד בקהל. הטענות רבות היו: לא יתכן שצעיר יעמד לפני זקן, עני לפני עשיר, עקר לפני בעל־משפחה…

קשה היתה ההסתגלות לתנאים החדשים. אך לא היתה ברירה. לא חדל אמנם הדחק והלחץ ומריטת שער החבר, אך לא היה בזה עוד מאותו האון והסער, כשכל הקהל היה מסתער אל האשנב והאנשים שבתור נשאים כמו על גלים, מתקרבים לאשנב ומתרחקים. היתה איזו מלחמה, יתר ענין, ובעיקר – הכנה, הקדמה טובה ליי"ש, שכּן דבר שנלחמים עליו הריהו מתוק ביותר. דומה התור לשורת נמלים, כבשות תמות. והלא האכרים כחם אתם ורצונם לגלותו. יש גם משהו מעודד כשהנך נמצא בגוש. איזה שלטון צָבוּר בגוש, אך בתור כל אחד – יחיד, ענו ובמדה ידועה, בהכרח, אף בעל נמוסין…

אולם דוקא מפני כך דרש הפקיד סדור התור. נוח לו ביותר לעמד מול אכר יחידי המציץ באשנב. מה שמאחורי אותו אכר שוב אינו חשוב ביותר. אין עוד אימתו עליו. יכול הוא הפקיד גם להרשות לעצמו את הלעג המתוק, למכר בקבוק יי"ש ולהשליך למראה פני “בהמה” להוטים את הבקבוק אל תוך ההמון. ישבר הבקבוק או, מוטב, יתקוטטו בשלו – בו לא יגע הדבר.

השיג האכר את היי"ש, – הריהו סובאו בהעלם אחד או בשתית גומלין עם חבריו בחיצוי שני הבקבוקים, וכל אחד משגיח על חברו שלא תשאר לו פרוטה מזומנת בכיסו והריהו עומד עליו לקנות עוד, אסמכתות שונות מוצא הוא לדבר, שותים לכבוד החיים, לזכר המתים ולקלון הנשים כפויות הטובה המקללות את בעליהן השתויים בקללות שדים ורוחות.

וברית ידידות נכרתת בין השכורים עד להתפכחות. באהבה ובידידות נושקים זה לזה, מתחבקים ושותים ומשתכרים ומתלהבים. כל גמיעה מצמיאה יותר, משתדלים להתרווֹת ולבסוף מתגוללים ברפש וּביבי הרחוב כחזירים, עד שנמצאים רחמנים המסלקים את השכורים מאמצע הרחוב ומגלגלים אותם לקרבת גדר, שלא יתקל בהם אדם או עגלה ושלא יתבזה בחיר היצירה.

עברו הצהרים, נגמרו המכירות והקניות. פלחים רבים עוזבים את היריד ובתי המרזח, עוברים אל המגרש הפנוי הגדול שליד הכנסיה. שם עומדים, מצטלבים. מתעכבים על יד מוכרי מיני מתיקה. קהל מתבונן בפלא הבובות המדברות, המריונטות, ומתענג על ההצגה: הרי בחורה שאהובה נלקח לצבא. היא בוכה, מתנחמת ומתאהבת באחר, אך חתנה שב, והורג את מתחרהו… לוויה וחופה… בינתים מופיע פדיה הרועה, רוח החיים בכל משתה ושמחה. הבחורות קופצות אליו בשירה: “פדיה בא, רוענו הוא, ואנחנו כבשותיו”; ו“מֶה” פורץ מעשרות פיות. הן עטות אליו כדבורים אל הדבש. הוא מוציא חלילו ומחלל בו במנוחה יתרה: כל הכבשות האלו תתלינה מעצמן על צוארו… בהנהלתו מתחיל ה“ז’וּק”, רקודים המוניים. מהכפר הקרוב עולות ובאות בחורות מקושטות. הבחורים רצים לקראתן ושולבים זרוע בזרוע. מתחיל רקוד זוגות. גם מנגנים כאן ושרים. ההתלהבות משיגה פסגתה. בחור חוטף בחורתו ונושאה אל הקאַרוּסיל. גלגל חוזר מעלה ומוריד את הזוגות המקריים ומהנה אותם לבלי גבול. מעין שכרון משותף. חמדת בשרים ויין חוגגת. נזרקת גם פרוטה נדיבה לעוֵר המחלל בחליל. פתאום פורצים פרשים על סוסיהם שקנו ביריד ודוקא בשטף המרוצה למען הראות טיב קניתם ולעורר קנאה. קופצים גם אל מעגל הרוקדים. יש סוחב בחורה ומושיבה אתו. רעש, מהומה, הערצה והתקלסות, ואבק – עד לב השמים! פעמוני הכנסיה מוזגים לתוך הערבוביה צלילים המושכים פני פלחים מצטלבים רגע, כמוזהרים, ולצעירים יש שנדמה, כי גם פעמונים אלה צמאים למשהו ארצי…

במרחק לא רב מהמונופול נמצא בית יהודי אחד, מוזג, חסיד ירא־שמים ולמדן, ר' אהרן שטיינברג. אדם נאה היה, גבה קומה וחסון, אך רק לפעמים רחוקות השתמש בכחו. היה מסיע לעגלונים בריתוף חביות יין. יודע היה גם לעצור חבית מתגלגלת על ידי שנוי בכיווּן, אך נדמה, כי הוא בוש בכחו זה ובגובה קומתו שלא לצורך, שהרי ספרי יראים דורשים נכנעות לעול בלתי נראה של אהבה ויראָה. ראשו כפוף היה תמיד כמוּטה לספר ואת עצמו לא ראה, לא את חוסן גופו ולא את פניו המחוטבים. הוא היה מוכר לבני העירה כוסות יין לקדוש, להבדלה ולמסבת רֵעים, רבים אהבו גם את האיש ר' אהרן, והיו נכנסים לבית המזיגה שלו לשתות כוס יין ולשמוע אגב לגימה שיחותיו בחסידות, ספוריו ומעשיותיו, פתגמיו ומשליו. ר' אהרן רגיל היה לנסוע לחצרות הרביים ולהתבונן במדותיהם הטובות, בהרגלי בני אדם זכאים. בכל מקום היה שומע שיחות־התפעלות על צדיקים והיה מלא אותן. הוא ידע גם תולדות הצדיקים. סדר לו פנקס מיוחד לימי הילולא שלהם, רשם לו דברי שבחם, והיו נכנסים אליו חסידים לשם השגת ידיעות שונות מחיי רבי פלוני ואלמוני ולשם עיון בספריהם.

הניה, בתו של ר' אהרן, חבּבה מאד מעשיות צדיקים אלו, שהיו מספרים אביה ומבקריו, היתה מקשיבה להן וסופגת אותן בכל נפשה. עבודתה בבית טפלה אז בעיניה. יש שתטאטא את החדר והמטאטא רק מחליק על פני האבק, שוטפת רצפה דרך אגב, מנגבת כלים – כלאַחר יד, ורק אָזניה ערות, מתקרבת היא אל המשוחחים וקולטת כל הגה ומלה. “צפור עופרת”! – נוזפת בה אמה, ומעוררת אותה לרגעים מספר. בבוא אליה חברותיה או בבואה אליהן והן מוסרות רשמי קריאה ברומנים רוסיים, מטפלות בויכוחי מפלגות או משוחחות שיחות בטלות, היתה הניה מפסיקה לפעמים את השיחה ומציעה להקשיב לאגדות חסידים תמימות ומקסימות ששמעה מפי זקנים ליד כוס יין. בטעם טוב היתה מנפּה את האגדות ומשאירה רק את הנאה ביותר ושופכת גם מנפשה חן וקסם רב בתוספת תאור ויחס הערצה. אז אהבוה כל חברותיה. גם אילו ששמעו כבר אותן המעשיות שמחו לשמען מחדש, כי חדשות היו בפיה בלוית תוי פניה המאַשרים ומאמינים. והילד הקטן, חיים – פיו פתוח וגם הוא בולע הכל בהתפעלות של תם ובלי הבחנה יתרה. מעט מאד מכל הספורים ששמע הבין, אך גם המעט שהבין הספיק בכדי שיתהלך כל הימים חולם. שמע: “גזירה נגזרה על הצדיק מסמבוּר שימות, אמר אחיו ר' ליפא: הוא צדיק ויכול לזכּות הרבה נפשות ואני פשטן – אמות במקומו…וכך הוה”. פרץ חיימ’ל בבכי, והספור נגנז בנפשו לימים רבים. אהבוהו החסידים ויש שספרו לו מעשיות בסגנון ילדים, ואמרו: השכינה שרויה על פניו…

מפי ר' אהרן אהבו החסידים לשמע גם דברי חדודין, עקיצות חריפות ובטויים ממולחים על הציונים, אותם “צדיקים עקומים”, אפסי אפסים, גארניט שב’גארניט, הבאים לעזרת כביכול בגאולה, אלה שהמציאו לעצמם משיח גלוי־ראש וקצוץ פיאה, המתחיל בימי זקנתו ללמד אלפבית עברי ושאינו ידוע כלל את הכתוב, כי בצוארו של בן־דוד יתנו קורות ברזל… ונוסף על זה גימטריאות, ראשי־תיבות, עיקומי כתובים, לשון נופל על לשון, – והרצל בטל ומבוטל, לעג וקלס.

ר' אהרן היה עורך “חצות” מדי לילה ומתפלל להקמת המקדש, אך לועג בכל פה לצעירים הנבּאים לישוב הארץ.

– עצמות יבשות! – היה מתמרמר ברוך רבינוביץ, ראש האגודה הציונית – קרקענו נשמט מתחת רגלינו ואתם הוזים ומתלוצצים!

– האתם, שקצים, תגאלו? – ענה ר' אהרן: – אתם שאינכם מולחים בשר ואוכלים טרפות…

– אכן יש בינינו שקיבתם טרפה, אך לבם כשר ואתם להפך: קיבתכם כשרה ולבכם… – התגונן רבינוביץ ויצא מגדרו.

– ואתה טרף ומטורף!

כשהגיעה השמועה על מות הרצל, יוצר רעיון המדינה העברית ועזיבת הגולה, נערך בבית ר' אהרן משתה של שמחה לאידם של הציונים. פני הנוער עגמו ועטו קדרות, אך במעון החסידים הילולא וחינגה: הנה הוּפּל נביא השקר, נוּתץ האליל. במקומם רקדו החסידים, איש איש תחתיו, כי צרים היו החדרים מהכיל את כל הקהל שבא לרקוד רקוד סמלי על הקבר הכרוי בוינה למנהיג האפיקורסים “משיח השקר”, שאינו מניח תפלין ואינו מתעטף בציצית. ראו במות הרצל אות משמים. יין הופקר בלי מדה, הלבבות הולהבו. שמשות נשברו וספסלים כרעו תחת כובד המסתכלים בשמחה של מצוה. היו קריאות התלהבות. לא מלים אלא הברות, כשפת קדומים. ר' אהרן דרש כנגד הציונים המצודדים נפשות נקיים, צאן קדשים: באים לבנות ציון של מטה ומחריבים ציון של מעלה… מתהללים הם בקונגרסים ובפרוגראַמות, אך הקונגרס שלנו היה על הר סיני ואין נשמה בישראל – בכל הדורות שהיו ושיהיו עד קץ הימין – שלא לקחה חלק בו ומשה רבנו נתן לנו פרוגרמה שלא תסולא בפז, וברוך השם המכלה קוצים מכרמו… היו גם דברי הלצה: במשיח נאמר: “עני ורוכב על חמור” ואילו הרצל עשיר ורוכב על חמורים.

נשמעה גם שירה, בת מלים ספורות: “כן יאבדו”… כן יאבדו כל אויביך, ה'!"

חיימ’ל הורקד על כפים וגם הוא לומד לחזור על “כן יאבדו”.

הניה שהיתה כבר חברה באגודה ציונית צעירה, רגזה, בכתה וצעקה “שקר, שקר!” וזוג מלי הקללה מלא את הבית והרעיל את נשמתה ואת יחסה אל עצמה ולסביבתה.

־ “שטיה, שטיה!” קרא האב אליה בחבה, אך היא בכתה והרחיקה מעליה את אביה הצודק והחוטא חטא שאין לו כפרה. ראתה אותו כבן מחנה אחר, יצאה את הבית ברוגז, ברחה אל חברותיה, אך בריחתה זאת פּכּחה קצת את הגדולים והסיום בא. כשישב ר' אהרן לערוך “חצות” וראה למראשותי הניה תמונת הרצל ועיניו הקוסמות זכר עמידתו לפני מלכים וזכר דמעות הניה ובוש להודות שכנראה הגזימו חבריו. “הרבה שליחים למקום!” הרהר חרטה, אך תלה את חולשת דעתו במקצת בעיפות שהשפיעה עליו החינגה, מהר לסיים תפלותיו ושכב.

משפחת שטינברג גדלה בינתים, הפרנסה היתה לקויה ולגויים לא היתה סבלנות לעמד בתור ליד המונופול לקנית משקה. יש שוותרו איפוא על היי"ש והתרצו ביין. באו אחדים אל ביתו של שטינברג, וכאן שתו יין בדרך־ארץ, ישבו ליד שלחן, השקיטו צמאם והלכו, כשהם מספרים נפלאות על היהודי המוזר הזה: ישר הוא, יושב תמיד ומעיין בספר ופניו אורים. עיניו מביטות נכחן סלחניות וטובות וכשהוא נושאן כלפי מעלה הריהן כמתפללות.

כשגוֹי, מן השותים שם, היה מתקרב אל ר' אהרן המשוחח עם מבקריו, ומתלוצץ: “אתה מוכר אותנו”, היינו: מדבר סודות בלשון נכריה, – היה ר' אהרן טורח ומתרגם לו בחבה מעשיות צדיקים ומקרב את הדברים לפי תפיסת הגוי. והגויים היו מתלחשים: הוא מספר על צדיקים שונים, אך נדמה כאן ענוה־ערמה יהודית: הוא־הוא הצדיק עצמו ותולה את הדבר באחרים. התחילו לקרוא גם לו בשם צדיק. וגוזמאות התחילו מהלכות בפי ההמון על מדותיו הנעלות והוסיפו, שכל המבקר את ביתו מתברך.

משהו נכון היה בזה. אצלו לא הרבו לשתות. שתו בישוב־הדעת. השתיה לא היתה כמטרה לעצמה, אלא כעין לווּי למשהו. לגמו מעט והביטו והתבוננו במוזג. גם שוחחו אתו. הוא לא היה להוט אחר רווחים מרבים והפנה לבם לטובה. הגויים שבו לבתיהם וכיסם לא נתרוקן. הביאו ברכה אתם – כסף. שמחו בני ביתם, והנשים התחננו לפני בעליהן: בקרו בבית־היין של היהודי!

אך יש שגויים השתכרו והגדישו את הסאה. היה ר' אהרן מתאונן על פרנסתו הבזויה: במושב לצים הוא יושב.. נחם אותו בר־שיחתו במעשיה: מעשה בשוכר בית־משקה שהתאונן על פרנסתו הבזויה בפני הסבא משפולה, אמר לו הקדוש: “רצונך לעבוד את הבורא מתוך אשר והרווחה, לשבת בהיכל לבוש בגדי משי וחבוש שטריימל ואתה לומד תורה לשמה בלי כל מניעות?… אבל עובדים כאלה הרי ישנם לקדוש־ברוך־הוא אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מלאכים… רוצה הקב”ה, שגם ממעמקים יקראוהו, מתוך טיט היון."

– אך אני מרגיש שעבודתי טרפה.

– יכול אתה למכר להם בצמצום, לבל יבואו לידי שכּרון כלל.

אז קבל עליו לא למכר יותר משתי כוסות לאחד. שלישית אינו מוכר בשום אפן: “אין לו”. ובכלל הוא משהה עצמו הרבה. עד שהוא מוזג – עלול כבר החשק לפוּג.

בא גוי שתוי – אינו מוכר לו כלל. ואם זה נעלב ובא בתרעמת ובחוצפה, משקיטים אותו חבריו ומניחים דעתו: "כאן לך לא מונופול. כאן הכל במדה. לא עד כדי שכרון! לא די לך – פרש מכאן. אנחנו חזקים ממך. איננו מתנודדים – "

יש שגויים התוודו לפניו על חטאים ולבסוף נשבעו שייטיבו דרכם, אם רק יבואו לביתו לפעמים קרובות.

לא הצליח שטינברג במסחרו. לא גבה את החובות בהקפדה והרבה הלך לאבוד. נכנס חסיד והביא מעשיה חדשה או תורה־של־רבי – שכח ר' אהרן הכל, והפך לתלמיד מקשיב. רוחו נישאה אחרי עולמות האגדה, והקפיד להעשיר את ספרו אשר הרבה להעלות בו זכרונות מחיי הצדיקים ושמועות עליהם. שמועה־שמועה ושם אומרה, איש מפי איש.

ראתה גיטל אשתו כי כן, הלכה וישבה גם היא בבית המרזח. ה“עסקים” נשתנו אז לטובה. מיום ליום התרבו הלקוחות והושיבו בבית המזיגה גם את הניה. השפעת המוזג נעלמה. הוא ישב בחדר צדדי ומכר יי“ש ליהודים לקידוש ולהבדלה, קבל פני גבאים ו”נכדי" צדיקים. ספריתו גדלה והוא עיין בה הרבה, ובחדר הגדול הועמדו שולחנות וארונות מלאי משקאות.

התחילו הבאים לשתות בהתלהבות, הפכו תחלה לכבשים ולבסוף ל“קופים וחזירים מוטלים באשפה”. היין הלהיט את הדם והביא לידי קטטות ומהלומות. ריחות וגדופים גסים מלאו את הבית, ו“התירוש רושש” את שותיו, כיי"ש שבמונופול הממשלתי.

השפעת ר' אהרן סולקה לגמרי. אשתו – היא היתה השלטת ובתו מצאה חפץ בעבודתה. באו גם בחורי גויים לשתות ויש שהביאו את אהובותיהם. הקהל שקע באיזו תהום. צורת קדושתו של ר' אהרן הועמה בהרבה. דברי הטהרה שלו דומים היו, כמי שמזמין את החולד לראות בתכלת השמים. יש גם שהתקלסו בו ביהודי בעל הפיאות ויש שהיו לועגים לפיאותיו, ציציותיו תפליו וטליתו: “סיים תפלתך, רמאי!” והכריחו גם אותו לשתות, אך הוא שפך את היין המוצע לו.

הוא היה הפכח היחידי בין השכורים. הגיונו הצטלל. דומה, בעצם ריחם של היינות חש הימום. הוא הרגיש בבוץ, בו שקע גם הוא, ובכל זאת בלט כמו נטע זר, כגחלת באפר, וראשו הנטוי כסר הצדה נשא עינים חובבות ויראות אל אותה תכלת המתקמרת על פני תבל כולה והצופנת בתוכה כל טוהר.

וכששב השתיין לביתו והוא הלום־יין היה מכה את אשתו וילדיו, שובר רהיטיו, מעיף נוצות כריו ונוקם בכל על אשר הוא נבל, על אשר באה בו רוח רעה, מין דבוק, אשר עשהו לשפל, חוטא ומרשיע. מביתו כמובן לא יגרשוהו: הלא הוא בעל הבית, ואלהים השליט את הגבר. ושתיה היא סגולת הפלח, שאין להלחם בה. מדת השכרון היא היא גורל המשפחה, גזירה…

האשה צווחת, צועקת ופורשת כפיה אל האיקונין שבפנה, ומכיון שבמונופול סכנה לנגוע – שופכות הנשים חמתן על המוזגת היהודיה.

והרווחים בבית המזיגה התרבו, אלא שבהתמלא הכוס נהפכה על פיה. יש שהשכורים נפצו את השמשות, ארון־המשקאות וביקעו חביות יין. לעזרת שוטרים לא קראו, לבל תפרוץ מהומה. ויום־יום טבעה המשפחה בזוהמת השכורים. בחילה נערמה. הגוי השכור התקלס בר' אהרן, לעג לאשתו, משך את הניה בתם לרקודו. ברם לחם היה, גם מלבוש ושכר־למוד לילדים אשר נמסרו בידי מלמדים טובים, כשרים.

ר' אהרן בז לפלחים אלה השוקעים ברפשם, אולם יש שפלחים פּכּחים הזמינוהו לבקר בכפרם, ופעם אחת ביום אסיף אמר הן, וגם אשתו הסכימה, בתנאי שיגבה חובות, והוא ערך את הבקור בלוית בתו הניה.

הם ירדו את ההר המוליך לכפר. בפעם הראשונה בחייו עבר ר' אהרון את האגם הקולט חטאי העירה היהודית בראש־השנה בשעת “תשליך” וראהו הולך ומתכווץ והופך לבצה. הם עברו את פסי הרכבת ועמדו מול הכפר, המתנשא בגאוה ריקנית בגבה ההר. מראש גמר ר' אהרן בלבו לא להרהר בכפר־השכורים בעניני דקדושה ולכן פקח עיניו לראות הכל כמו שהוא. פני שניהם האירו פתאום לקראת הנוף הירוק והאויר המבושם. פתאם חש כאילו זרמים מרעננים ומעוררים חדרו אל כל נימי נפשו המורדמים, כאילו כחות גברו עליו מקרבו ודרשו פורקנם. תחילה בוש בכך, מימרות חסידים בגנותו של “הגוף הנגוּף” זמזמו באזניו, ורחפו לפניו צורות צדיקים מסתגפים, אך כששבע ורוה את אויר ההרים נעלמה הרגשת החרפה. כל חושיו נעורו לקראת הסביבה החדשה. נשם־גמע את האויר, עיניו קלטו את המראות ואזניו את הצלילים. זקף את גופו הגבוה, אשר נהג לגמדו ולכופפו כנושא בעול. חש הוא בכחותיו הגוברים ואינו יודע, מה יעשה בהם ולשם מה הופיעו? הלא אין לחסיד בן־ספר כל צורך בהם. אָכן “מן השמים” הוציאוהו לשדה למען יראה מפעלי אל וירגיש גם באונו. אַגב זכר חלומות משונים, שבּוֹש בהם. באותם חלומות הופיע כגיבור וכלוחם, אך ידע כי החלומות שוא ידברו ושאינם אלא תעתועי היצר הרע השולט בלי מצרים בחלום אדם הלוּם. ממשיכים הם דרכם, והכפר, היערות והגנים נגוֹלים.

עד כה היה רגיל ר' אהרן לראות את הכפרים וגניהם ממרחק רב ככתמי ערפל על ראשי ההרים, שקיומם מוצדק רק כמכלכלי העיר ועכשו הועמד בין הגנים והכרמים השופעים ברכה והטובים לעצמם. כאשר עברו את הגשר הנטוי על פני הנחל ליד החורשה נשתנו פניו. הוא החויר מאד לחרדת בתו. עיניו רחבו, אך כמו קפאו רגע. אחר עמד, שאף ונשם בחזקה, כאילו אמר לשאב את כל היפי והבושם לתוך נשמתו. בא איזה רוך על נפשו, איזו הארה ברוחו. עיניו לחו. קמץ אגרופו בחזקה כסוגר על איזה רעיון מזעזע. לחש לעצמו: “ובכן לזה התכוונו ואני לא ידעתי!” ופתאם עטרוהו פסוקי תהלים הימנוני־טבע, המסכיתים להמית הנחל, ציוץ הצפרים, רשרוש העצים ואפילו לגידול העשב. ראה כבתהלים שמים שמחים, ארץ גלה שדה עלז ושמע רננת עצי היער… על שפתיו רחפו פסוקים אוהבי־חיים אלה והיה כמתהלך במקדש מעט.

הוא עבר על בתי אכרים דלים, שגגותיהם הנמוכים מכוסים עפר מצמיח עשב, ועזים מפסיגות ומלחכות אותו, ראה אנשים בעבודתם המפרכת: חופרים בורות, כורתים עצים ענקיים; ראה נשים דולות מים בקילון־הבאר, שאבן בלומה מכבידה על אחד מקצותיו, ראה ילדים, כבשים ועופות משחקים בחצרות כחברים… והוא חש פתאם את הכפר, חש כי יורד בעיניו יחוס העירה העקרה המתווכת אשר קפצה כהדיוט ותפסה את צומת הכפרים, הרגיש כאילו מחללת העירה ומעליבה־חנם את הכפר, המשועבד לה שלא בצדק, המביא את סחורתו לעירה הבטלה כמשתחוה לפרוטתה הרדודה, ריקת הברק.

הוא התקנא בכפר, אך זכר יפה את שכוריו, ודמיונו תאר לו כפר עברי קדום, טהור במדותיו לאלהים ולאנשים. זכר, כי גם את הכפר הארצישראלי מהללים, חורשות מקיפות וגם נחלים ותעלות חוצות אותן.

והרהורים הוסיפו להטרידו: “עץ במקרא היינו עץ ממש ולא “צדיק” כבפירוש רש”י וכן עלה ונחל – ממש!… בּרכּת השדה שפוכה על כתבי הקדש…" כה חלפו הגיונות במחו, אך הוא לא ידע מה חלקו בהם דומה, שמפי ציונים שמע סברות אלו, אלא שאָז לעג להם ועכשיו נדמה לו, כי רעיונותיו הם.

הניה הורגלה לא להפריעו בשעת הרהוריו. רק בדאגה עקבה אחרי תנועותיו:

– אבא, עיפת! – אמרה לו בלטפה את ידו, – בואה נא ונשב בצל אילן.

ישבו. שאלה הניה להלך מחשבותיו, אמר:

– בתי היקרה, אני תמיד מביט על גויים אלה כעל בריות שפלות! בוּרים הם כולם, אינם יודעים לחתם שמם, באלהיהם הם טועים… ועתה בלכתי על אדמתם חשתי פתאם, כי ישנם דברים שבהם יש להם גלוי השם יותר מאשר לנו. אנו יודעים את האלהים, מתפללים לו, נושאים שמו על שפתינו מאה ביום, אך את יצירותיו איננו רואים. הלא בירק זה, המכסה את פני האדמה, אמונה רבה נטועה, כאן האדם קרוב אצל מעשי ה' ומתוך כך אליו עצמו, יתברך. כל דשא מתפלל לאלהים וכל טפה בנחל…

וכשראה רועה יורד לו מעל גבעה אחת והוא שקט ושלו ברוחו, עדרו נוהר אחריו או מקדימו לפעמים והוא מהלך לו ומחלל בחלילו – קשר בזה דברי תורה וספר על צדיק אחד ר' יצחק אייזיק מקאַלוב שהיה תחלה רועה וכל הרואה צורתו היה מהרהר בקדושת אלהים. כל מלה שלו היתה מרתקת את האדם אליו ואל דרכיו, והוא היה אומר לחסידו: “נטלתי נשמתך וכבסתיה כגויה זו שמכבסת לבנים והחזרתיה לך טהורה”. יום־יום – הוסיף – היה אותו צדיק נוסע ליער ומקשיב לשירי הרועים וגם המגיד ז"ל היה לו נגון שלקחו מרועה אחד בשדה, נגון זה מבית המקדש מקורו. מפי הלויים…

עוד הם מדברים והנה הרועה המחלל יורד ומתקרב אל הגשר, והכבשות, העזים והגדיים מקפצות לפניו, עומדות על רגליהם האחוריות ומתנהגות כילדי החדר בשעה שדעת המלמד נוחה עליו.

מתקרב הרועה אל הגשר והנה לעיניו ר' אהרן והניה בתו היפה. הוא השתומם וחרד לקראתם. הוציא מפיו את החליל כמבויש על מעשי ילדות שלו ונגש אליהם במרוצה, כשכל עדרו מתחרה אתו בריצה ואבק רב מתרומם.

הרועה – פדיה בן הכפר. בהיר פנים ועליז עינים, אשר בהמצאו כל ימיו באויר החפשי חסנו רוחות ושמש את גופו הצעיר, וצאנו למדהו סבלנות, וותוּר.

אף הוא היה ממבקרי בית המזיגה של ר' אהרן, בטרם השתלטה שם האשה. והוא שהיה מספר עליו נפלאות.

– ז’יפּוּני אהרן! – קרא פדיה – אתה באת לכפרנו, לשם טיול קל, אך אני לא אַרפך ולא אעזבך, עד אם תבוא אל ביתנו ולו גם לשעה קלה. רק לשתות ממימינו ולנוח בצל קורתנו. גם אמא תשמח מאד לקראתך ולקראת בתך הכבודה. אני הולך תכף להכניס עדרי לחצר… כאן, בקרבת מקום.

כהרף עין נפוצה הידיעה בכפר: היכן ר' אהרן, ומיד באו רבים מגויי הכפר וגוִיותיו לראותו בקרבתם. כל אחד נכנס בהשתחויה עמוקה ובשאילות שלום ארכות. רבים הביאו חובותיהם, מבלי שייתבעו והזמינוהו בשכר זה לבקר בבתיהם ולטעום מפרים. האמינו כי הפרי יבורך בגעת בו ידו. קבלו פניו כפני צדיק. והוא – קולו נמוך, עיניו – הרגילות בעיון בספרים – משפילות. בהרימו גבות עיניו יחלף רעד קל את הפלחים הדוברים בו. הגויות מצאו שהוא אדם, כביכול, מעולם אחר.

אֵם הרועה, אשר זכתה הראשונה לכבוד בבקורו היתה לבאת כח הצבור והתחננה לר' אהרן:

– יקבל כבודו שוב את הנהלת בית היין ושוב לא יבזבּזו הבעלים כל כספם בשכרון ולא יקמו במשפחותיהם… יחוס נא ר' אהרן!

ונשים שונות תינו צרותיהן:

הבעלים משתכרים ומכים נשותיהם, סוחבים אותן בשערותיהן, עושים את ילדיהם לבעלי מום. כל התנובה נמסרת לבעלי חובות וכמסים לממשלה; אין התמסרות לעבודה וחסכון בפרוטות. העצים שבגן אף הם הולכים ודלים ומזדקנים קדם זמנם. מהומה, מבוכה וערבוביה בכל פנה. הבעלים מתגוללים בשכרונם המסואב ורואים עצמם כבעלי זכות לכך… ובבית אין אכל.

ענה ר' אהרן:

– לא ביין האשם. גם אני שותה יין ואין בזה חטא…

– נו, מובן… יהודי שכור לא ראינו עדיין. –

– “יין ישמח לבב אנוש”, – המשיך ר' אהרן, – אלא שדרושה מדה ועל זה שמרתי. אם העדפת על המדה הרי לא רק ששכחת רישך, אלא גם את אשתך, בניך, את עצמך ואת אלהיך… ומותר אדם מן הבהמה אין עוד…

“כשנכנסתי לכפרכם – הוסיף – התקנאתי בכם: ברכת אלהים בשדותיכם… האמינו לי: לו הותר הייתי מוותר על כל הוני ורכושי שבעירה ועובר לחיות חיי כפר ישרים, – אלא שהמלכות אוסרת על היהודי לגור בכפר. היא דוחפת אותנו לפרנסות מחטיאות, המשניאות אותנו, ופקידיה סוחטים שוחד…”

וכשחזרו ואמרו לו: “היה אתה למוזג!” חזר ודבר על פרנסה זו, שאינה אלא חלאה. הגוף והנפש טובלים בזוהמא לשם קיום. בזיונות והשפלות על כל צעד. בוחל הוא בזה. וגם השותים ואין להם עכשיו דרך־ארץ בפניו.

אח"כ מלא בקשתם והיה מהלך מחצר לחצר, כשאחריו נגררים גויים וגויות. הרועה משרת אותו ומפנה לו את הדרכים, ור' אהרן טועם פירות מעצים שונים. גם בתו מוזמנה לכך. נוגע בכלי עבודה ומחליק עליהם. אַחר מרים אותם כמנסה כחו ושמח, כי הפעם הזאת הרגיש עצמו איתן וחסון ולא בוש עוד בדבר, זקף גופו וחש עצמו גבה־קומה כגויים אלה הרוויים שמש ואויר יערות ושדות, בענווה העיר לו הגוי והורהו כיצד מחזיקים מעדר. ר' אהרן עמד כלפני גילוּי. כאילו זה עתה נודע לו שתורתו, שהקדיש לה כל ימיו, אינה שלמה באין אתה גם תורת העבודה הזאת. עמד בפני המולדבני הבוּר כתלמיד בפני רבו. המשיך להלך בגנים וראה הרבה עמל, שכרון וגם עבודה נאמנה וחרוצה.

הוא פנה ללכת הביתה. מטרת בקורו נשכחה, לא בקש ולא תבע חובות. יש שהחייבים שלמו מעצמם והוא לא ידע מה וכמה. דימה כאילו כסף זה מטמא ידיו. כשראה את כרמי הענבים הגולשים מגבעות לחש לבתו:

– ראי, מה שקט ומתוק העסיס שבענבים, אך כשהוא יצוק בכוס הריהו עומד בראש כל מרד ותאונה.

והפלחים צוו לבני ביתם לגדש סלי ענבים, אגסים, תפוחים ושזיפים ולהביא מתנה לביתו, אחרים בחרו בתרנגולות וביצים לשם כך.

הוא שב לביתו בחפזון כאיש בשורה.

הניה הכניס להרהוריו כמתווכּחת משפט משלה:

– אבא! גם בארץ־ישראל קרקעות כאלה, בארות, עדרים ורועים – – –

אך הוא חייך והוסיף:

– ושם גם קדושה מצורפת –

וצחק בהנאה אל מול פניה, כמי שפתר חידה המטרידה את שניהם.

רוח ילדות קפצה עליו. כשחזרו ועברו את הנחל והניה זרקה אבן לתוכו ולמרחק עשה כמוה גם אביה ולהשתוממותה הרחיק ממנה בהרבה. עישן סיגרה ושיחק בהנאה בפיתולי העשן ועיגוליו המתמרים כשחיוך ורשמי מחשבה אינם יורדים מעל פניו. עבר על פני חנות שקורות ברזל מונחות על ידה מוצלבות זו על זו. נסה להלך על פני הקורה. זו התרוממה וקם רעש גדול. יצא החנווני לנזוף בשובבים ופתאם ראה אדם מכובד מאד. בוש וקבל פניו בברכה ובתמיהה על אדם זה השקוע כנראה בעולמות עליונים.

שב הביתה – – – אַחר.

אחריו גויים וילדי גויים שהביאו פירות, ביצים, עופות וכסף, אך הוא לא מנה אותו כאילו הפקירו ורק חזר בהתפעלות:

– כמה שמים לכפר! כל השמים על ראשם!

ושמים מובנם גם: אלהים.

ראו הכל כי בא שנוי עמק בנפשו והשתוממו. ויעקב לץ המעריצו והקרוב אליו ביותר, אמר:

– נו, מה, בטלן, ראית שם? מתפעל אתה מרֶפת ושריקת עדרים? גוי שכור לא ראית עדיין, קילון או את המוקע שתרנגול פח עליו?

הוריד ר' אהרן את ראשו:

– את ארץ־ישראל ראיתי…

– ציון עטופת שחורים?

– לא חברי. ראיתיה בהירת עינים וחוגגת… ראיתי אַחי מפלחים את אדמתה…

– דמיון… – ענה וחשש לשפיות דעתו.

– את אשר ראו עיני בדמיון אקוה להראות להן בממש.

והוא פתח את ספר התנ"ך וחזר הרבה על פרק בישעיהו:

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם…

דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָלַיִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ..  

עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן

הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלַיִם.

הִנֵּה אֲדֹנָי־אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא!

כְּרֹועֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא.

עָלוֹת יְנַהֵל – – –

שלח לקרוא את ברוך רבינוביץ.

השתומם הלז: מה לו לר' אהרן ולו? האין כאן איזו מזימת “חוזק”? איננו מוכן לכך. ענה בסרוב. הוא תאר לו: שם נערכת סעודת חסידים כביום מות הרצל ומישהו הציע לקרוא לציוני ולהתקלס בו, אך נמלך בלבו: צריך אדם להכיר לא רק את המעלות, אך גם את המורדות. אדרבא! יראה נא אותם פנים המלאים יראת שמים והממלמלים בתפלתם על שיבה לארץ־ישראל בעוד שהם בועטים ברגליהם בַּשבים… כדאי לראות! ככל שתעמיק התהום לרגליך כן תגבר השאיפה אל על… והלך.

רבינוביץ נגש אל בית ר' אהרן. משתומם נכנס בקידה קלה.

– ישב מר!

ישב.

– רוצה אני, מר רבינוביץ, לדרש דרשה ציונית בבית־הכנסת.

רבינוביץ קם מיד נרגז ואמר:

– מראש שערתי… חוגגי מות־הרצל מסוגלים לכל… אדם מעז להזמינני לביתו בכדי להתקלס בי.

– במחילה מכבודו, מר רבינוביץ, אין כאן חלילה לעג. במקרה שקלתי היום את דברי הצד שלכם ומצאתים נכונים. ראיתים באור אחר. אף אני אחד מכם. היום הרהרתי בטענותיכם ומצאתין צודקות. פלא שזכרתין. כנראה גם בשעת וכוח נפלו לתוך נפשי… והוכחותי המתנגדות? אין אדם בורר בשעת פולמוס… שהרי הוא כבהול להציל – – – נשקי – פסוקי התנ“ך הגמישים – הוצאו מיד פשוטם בשעת הוכּוח ואתם לא ידעתם להרס את קורי בניני… חושבני שלא תדחוני. אמנם מתנגד קשה הייתי לכם. בית־הכנסת היה סגור בפני נואמיכם, אבל בעוד שבועיים, בשבת נחמו, רצוני אני לנאם בפני הקהל. ורצוני עכשו לקבל מכם את כל הידיעות הדרושות, הספרים, העתונות והחוברות. אמנם כל ספרי הקדש ציוניים הם, כל תפלה, כל פניה לאלהים, כל הלכה וכל אגדתא… אך רצוני לדעת את היש, המצב בהוה… לעת־עתה יש להחזיק הדבר בסוד. לבל יסגרו גם בפני את ביהכ”נ שאני גבאי בו… וכשאנאם אי"ה מובטחני שהקהל יהיה לצדי.

רבינוביץ ראה שהפעם אין ר' אהרן נוטה כלל וכלל להלצה ולקנטור, אלא דומה הוא לגר הנכנס בעול אמונה חדשה, שטת־חיים אחרת, וקם להתנצל:

– ר' אהרן… רואה אני בו אח־לדעה, ראש!… יודע אני, כי אם הוא נספח אלינו הרי זה לא לשם קבלת שקל גרידה אלא לשם עבודה מתוך התלהבות. אותו המרץ שהקדיש למנדינו כנגדנו ישקיע עכשו בעבודתנו… עלי רק לבקש סליחתו על שגם אנו, בתקף הפולמוס, קנטרנו אותו כה וכה… לא ידענו כי…

– שטות! מה שעשיתם הרי זה כקליפת השום לגבי מה שצריכים הייתם לעשות. ומה שאתם החסרתם נעשה עכשו בכחות משותפים, אחים לבנין ומלחמה קשה.

נפרדו בלחיצת יד המחייבת כשבועה.

רבינוביץ נחפז לבשר את האברך הציוני הותיק קירשנבלום. עשיר־מקרוב היה הלז ופשטן בכל הליכותיו. אשתו אשר מהרה לסגל עצמה להונה – כאילו מאבות־אבותיה בא לה – לא היתה מרוצה משאיפתו לארץ־ישראל, אך גם עליה עשה רושם דבר התמורה. ור' אהרן התהלך אותה שעה לאורך החדר ולרחבו זקוף גב ובהיר עינים וכולו צפיה, הביט בחלון וראה כמדומה שמים חדשים וארץ חדשה, וכששכב לישון בשעה מאוחרת נדמה היה לו, כאילו הוא מנוענע בעריסה. השתומם אך נעם לו הדבר, כאילו שבו לו ימי ילדותו.

ר' אהרן הודיע בביתו, שיניח ידו מעסק המרזח, אך אשתו לעגה לשגעונותיו החדשים:

– וכי הכינות לנו כבר פרנסה חדשה, נותן–לחמנו?

הגוי הרועה, פדיה, שבקוריו נעשו תכופים, ראה יתר צידקות בר' אהרן והזהיר פעמים רבות את השכורים על הנהגתם. מדי הכנס ר' אהרן היה הרועה עושה תנועה כאילו הוא קם משהו ממקומו בהדרת כבוד, אלא שהמוזגת לא ראתה דבר ורק הכניסה רוח פעילות במסחר. לא ראתה את פדיה הרועה כשהוא שומר על כבודה של הניה לבל יגעו בה באצבע קטנה ולא ידעה כי שניהם נפגשים בערבים בסתר, בסודי סודות. דומה היה לה שאותה חיוּניות יתרה שנראתה בהניה – מתוך תוספת מסירות לבית־המזיגה ההולך ומעשיר באה לה.

בשבת־נחמו דרש ר' אהרן בבית־הכנסת. הוא לא היה זקוק לרשיון, מפני שבעצמו היה גבאי.

והיו הדברים מעין ודוי נפשי, על חטא שחטא בהתרחקו מבקשת הגאולה, בעוד היא בראש כל תפלותיו יום־יום, ודוי על חטא שחטא עמו בשקעו ביוון הגלות בחמר וברוח…

חסידים השתוממו: בארזים נפלה שלהבת… קטיגור נעשה סניגור… הרי אפשר להלחם בו בנשק שבעצמו הכין… כמה מאמרותיו והלצותיו מתהלכות בעם, אוצר בלום של בטויים עוקצים שהשמיעו הרביים נגד הציונים הדוחקים את הקץ ונגד האפיקורסים, ועכשו – מי יודע? אולי יפזר על ימין ועל שמאל אמרות וניבים והלצות כנגד המתנגדים?

מישהו פנה אליו:

– ר' אהרן! הן תמיד היית חוזר על הפסוק:“אם אלהים לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”.

– גם את הבית הראשון בנה בידי בני־אדם… אלהים הוא הקורא לנו לבנות! – היה עונה ר' אהרן.

ידידיו עזבוהו. ידידיו התרבו מאד. עזבוהו ידידיו הקודמים החסידים והקיפוהו ידידים חדשים, צעירים רעננים. לא אדוקים באמונה, אלא אדוקים ברעיון החדש –

ר' אהרן התחיל רואה את הכלל וצרכיו. איזו שכחת עצמו באה עליו ואהבה עצומה לכל נברא, עצם החליפות שבאו בעולם מחשבתו, ערעור השקפותיו שהיו בעיניו כעמודי עולם, הבהירות המוחלטת כי טעה והטעה עינוהו אותו מאד ועשתו שוה לכל נפש, ידיד ורע לכל אדם, דומה – גם לכל יציר.

רב היה הרוגז והלעג בעירה: הלא אין זה אלא בטלן, וכלום הוא ילך לבנות ארץ? הוא בטלן חסיד והצעירים בטלנים־משכילים, אפסים. למה הם שואפים? מה רע להם כאן? הנוף הנפלא, השדות הרחבים והגנים המלאים פרי… והלא הם משורשים ומעורים בסביבה זו מדורי דורות… ואילו הסתפק רק בהזמנת אתרוגים בארץ־ישראל לחג הסכות ויין־כרמל לארבע כוסות – מילא, אך הוא מפליג ותובע עזיבת המקום ועליה למרחקים – – – אולם ר' אהרן הטיל עצמו לתוך העבודה והתנועה הציונית שבעיר. לפעמים קרובות המשיך לבקר בכפר הגויים לגביית חובות כביכול ובינתים הריהו מתבונן בעבודות הפלחים, נוטל מעדר בידיו, נועצו בקרקע ומעלה גושי עפר, וכמוהו עושה גם הניה בתו.

כשם שהיה משקע עצמו קדם בחסידות כך שיקע עצמו עתה, – כבעל–תשובה הבא לזכותו מצפונו, – בכל לבו ונפשו בשאלות ארץ ועבודה, כי ראה בהן הצלה וקדושה. היה גם משוחח הרבה ומקשיב לדברי אכרים־גויים בעלי נסיון על מזרע, קציר ובציר. גם זו היתה חסידות בעיניו… ועם אלהיו טוב לו כמקודם.

הוא היה מרצה בבתי הכנסת בפני המון עם ועדה. בני־אדם מלאו את הבית עד אפס מקום, טפסו על החלונות, נאחזו בכרכּבים, בכל בליטה, וציפו לכל מלה מפיו. שמועות התהלכו בהמון כי הרצאות אלו שלוחות אליו מירושלים.

 

ב. בסביבה זרה    🔗

קבוצות־קבוצות עמדו ברחובות ושוחחו במאורע מתוך התרגשות בני העדה הקטנה שבעירה. התאחדו ועמדו כבפני אימה כללית, נקמת טבע. גם הילדים נצטפפו להם במקומות שונים וסחו באימה ויראה על המאורע הנורא.

אל אלהים בשמים הופנו עינים בתחינה, אך הורדו מיד: הלא גם הוא עצמו, כביכול, הפסיד נפש… לא רגזו על הניה, זו שהמיטה חרפה על הכלל. רבה מאד היתה הפליאה: איך תבגד הנאמנה? וכי מסוגלת היא לעבר ממחנה הנרדפים לרודפים? והכל בקשו את סבות האסון.

– ר' אהרן אשם. קדם היה מתהלך “בשמי שמים” ובזמן האחרון חברו אליו אפיקורסים.

– לא הוא, כי אם היא, אשתו. הכניסה כל נפשה לבית המרזח וגם את הניה בתה היפה והתמימה הכניסה תוך מערבל זה, ומה ילדה רכה זו, כי תעמד בפני חבר שכורים?

בקשו עצות ותחבולות, אך להוציאה ולהצילה משמד. אולי ילכו אליה בני משפחה וידידים ישוחחו אתה ויבארו לה מה עשתה, איך המירה את הנצחי בתאוה חולפת?

ר' אהרן אינו יוצא מפתח ביתו. יושב לו בפנה ואפילו בספר אינו מעיין. עיניו תועות–תוהות כמתאמצות לפתור מין כתב־חרטומים שבאויר. כשנכנסו צעירים אל ביתו דבר ברוח שוקטה על המאורע ושאל, אם עושים דבר ואם באים אתה בדברים. דבר בכאב לב עצום, אך בהבלגה ובישוב־הדעת. אולם אשתו דברה כמתוך חום. מבהילה קבוצות שונות בצעקות “הצילו!” ונעלמת מיד. רצה אל הקלויסתר לדבר עם הכמר, אך בבואה היא רק קוראת אילו מלים של גנאי ובורחת. צועקת על חסידים וציונים ומגנה אותם על שאינם עושים כלום ומסתפקים בשיחות בכנופיות וכל זה רק משום שהאסון קרה ל“אחרים”.

– אוצרי! לעיני נגזל אוצרי!

רצה היא אל מכשפים, ולהבדיל – צדיקים. מקשיבה לסגולות רבות ושונות. מבית־כנסת לבית־כנסת רצה, פותחת ארונות הקדש ומרצה לתוכם את טענותיה.

הנה יצאה את העיר והלכה – בלי לחפש שביל – בין אבנים וקוצים עד בואה אל חצר הקברות. ראתה אהל־צדיק ורצה לקראתו, אך בינתים נתקלה במצבה ונפלה. הביטה והנה זוהי מצבת חסיד סדיגורי שונא־ביתם לשעבר וראתה בזה סימן רע. עטה אל האהל בתחינה ומשם שבה וכרעה לפני נוחי־נפש ידידים ושונאים, ממצבה למצבה הלכה ושפכה נפשה ושיחה בלחש ובסערה. התחננה כי הם ימליצו לפני האלהים וישיב את השיה הנדחת… לה אין פנים לדבר אל האלהים: היא אשמה. “בת חנן לי אלהים, תורה מתקה בפיה, ונפשה מה טהרה! אך אני איבדתיה, דחיתיה לתהום בעצם ידי!… את יוסף מכרו אחיו ואת בתי – אנכי. עזרו נא לי קדושים… פדו את השבויה, הוציא אותה מבית לא־לה, מאל לא־לה, מעם זר, אויב! שובי, בתי! אל תגדלי צפעונים, מפרישי ארס. זכרי עת עלו עלינו בני הכפר בקרדומים, זכרי עצמך, זכרי – – – אין זאת כי קסמו לה… כשפים רתקוה – – –”

כה פזרה פסוקים בפני כל מצבה, ולבסוף פרשה ובכתה בפני כל בית העלמין –

… ובאותה שעה באו הלקוחות אל בית המשקה… הבחורה איננה, האם מדברת אל המתים, האב מתהלך לו באיזה עולם אחר, חוזר בפני עצמו על המשפט: “ראוי אני לאותו עונש!”

וכל איש מפרש אחרת. זה – על אשר לא כיהה באשתו בממכר היין, פלוני – על אשר פרש מדרך החסידות, ואלמוני – על אשר לא נאחז לכתחילה בציונות.

ר' אהרן משוחח עם עצמו. באי־השתיה נכנסים אל החדר מבלי שירגישו בהם, מריקים מה שאפשר ויוצאים בדלת אחרת. פותחים את בית המשקה לרווחה ומזמינים כל גוי עובר. ליתר בטחון נכנסים למרתף האפל, פותחים ברזי חביות מבלי לסתמם, והיין זורם אל הפיות השכורים העוברים וטועמים מכל המינים ודוחפים זה את זה. נופלים לבסוף בין החביות ושוקעים ברפש ההולך וגדל, מוצאים ומוציאים גם בקבוקי משרת ענבים יקרה המשומרת בקדושה – בארון בתוך חול – ליום חתונתה של הניה מאין אפשרות לפתח את הבקבוק מתיזים את צואר הבקבוק ושותים ונפצעים. ויש שכורים שאין להם עוד כל יכולת לשתות והריהם שוברים את הבקבוקים סתם להנאתם. שכורים שוכבים בבוץ אפל, ובני הבית מדלדלים ומאבדים כל קרקע תחת רגליהם.

נודע דבר עזיבתה של הניה בבקר השכם למחרת יום־כפור. בלילה שלפני זה לא לנה בביתה. חשבו כי אצל קרובה הנה, אך בבקר באו מהכפר הגויות מוכרות הירקות וספרו, שהלילה לנה בבית מאַשה קאַראַקולה, היא אם פדיה. במשך כל היום התהלכו גויות בחנויות־בד לבחר מתנה להניה. רובן קנו מטפחות–ראש בציורי פרחים אדומים לפי טעמן, אך היו גם כאילו שאמרו למוכרת:

– אנו כפריות, לא נוכל לקלע לטעמה, ומטפחות–ראש יעניקו לה כבר לכל ימי חייה… הגידי לי אַת, איפוא, מה עלול למצוא חן בעיני הניה שלכם?

– היא לא תשוב כלל לבית הוריה? – שאלה החנונית.

– לעולם לא… ביום הראשון הבא תטבל לשם קבלת אמונת האמת, אחר תרקד עם הבחורות שלנו ועם הבחורים בז’וק, תתערסל בקרוסל… בעל–הקרוסל מכין הפתעה: כשהניה ופדיה ימצאו בערסל העליון יעכב בכוונה את התנועה, בכדי שכל הקהל יראה את הזוג… הכל יקראו אז הידד לכבודם, ירקדו וישירו שירים… גם מתנות נגיש להם אז. אחד יכריז: פלוני נותן מטפחת, אלמוני – טבעת, עגיל, כפית מוזהבת… צלצול קל של פעמון הכנסיה – ואנחנו משתחוים ומצטלבים ושרים שירי קדש. אומרים שהניה שרה יפה, נכון?… פדיה משתגע. אומרים שהוא אוהב אותה כבר מזמן רב, אלא שדחו מיום ליום. אני קרובתו של פדיה, ומשהו ידעתי מקודם. הוא חכה עד שיעברו החגים שלכם.

– הן רק התחילו.

– כן, אבל חג–אימים אחד יש לכם. צמים בו, תוקעים בשופר…

– יום־כפור.

– והיא אמרה, שמפני יום זה היא חוששת, אך במוצאי החג תבוא. וכך היה. אך תקעו בשופר הלכה הביתה, טעמה איזה דבר אחרי שצמה כל היום, הגישה אכל להורים העיפים, נשקה להם והלכה.

– ומה פניה?

– לא טובים. ודאי מתגעגעת. היה היום הכומר בביתם. הוא בא מקושט בכל בגדי הכהונה, צלב גדול מאד ויפה וצורת ישו התנוססו על חזהו. פניו היו כפני מלאך אלהים. והנה אך פתח את דלת החדר נפעמה רוחה מאד… הכומר הניח שם את ספר “הברית החדשה” כתוב בשפה שלכם והלך בברכה. חושבים שנטרדה מפני שתלו לה קמיע או שעושים לה מעשה כשפים, אך הכומר אמר שאין לנו לחוש לשום דבר, כשפים לא יועילו. ולאמה של פדיה אמר: “אשריך שהכנסת נפש כופרת בצל כנפי השכינה!” ביום הראשון יהיה האות הזה. כולנו נחוג וסוף־סוף גם הוריה יתפייסו! תני לי איזה דבר נאה, בד יפה שימצא חן בעיניה!

והדסה חברתה של הניה – עיניה אדומות מבכי. הלא אתמול, אך אתמול היתה מאושרת בקרבתה. הניה בארה לה את התפלות של יום הכפורים ואת יפין, בכתה והרבתה מאד לבכות בתפלת “ונתנה תוקף”. וכשהדסה שאלתה:

– מה אַת כל כך רועדת, דואגת לעורך? הן לא נזדקנת עדיין?

ענתה:

– יתרחש איזה דבר מחריד בחיי.

– מה? מה?

– נו, חלומות קשים. יש ואני חולמת שהלכתי לחפש את אָשרי והנה תעיתי לאיזה מקום זר, ואינני יכולה בשום אפן למצוא את ביתי מפני החשך הכבד… אני שומעת קולות מוכרים – גם קולך… אני צועקת וקולי אינו נשמע – הכל מתרחקים וגם אַת.

בירור תכוף דחתה והן התהלכו ברחובות העירה, השרויים באבילות של יום־הכפורים. הרחובות כמו טוּאטאוּ מכל סימן־חול. ריקים בכלל היו. רק תפלות ושירי תפלה בוקעים מתוך בתי כנסת ו“מנינים”. הנה נגשו אל בית הכנסת שאביה מתפלל בו תמיד.

– הביטי, הדסה, ותביני קצת את אבא שלי!

הן עמדו על גזוזטרה מול חדר צדדי אחד שבבית־הכנסת, יען כי ביום־כפור היה אביה נוהג לפרש מהצבור ולהכנס לאותו חדר צדדי ולהתיחד שם בתפלה. תפלות הצבור והשירה אמנם חודרות, אך בצורה כללית יותר, הנותנת לו את היכולת גם לתהות על עצמו ועל נפשו. לא קולו של פלוני ואלמוני הוא שומע, אלא מעין מזיגה כללית – קריאת המון מתודה על חטאיו, מבקש סליחה, מקווה ומיואש כעומד בפני תהום, וקול החזן, שליח הצבור, קול רך, בוקע כנחל את השממה, וצליליו יפים מאד ומרגיעים גם בתארם אסון.

ראו את אביה. יש שיאהיל בטליתו על פניו ויש שיסירה מעל ראשו במרץ ונראו אז פניו החסידיות האציליות ועיניו השחורות החודרות ומבקשות משהו מסותר. תנועתו היתה כשל משבר אזיקים ופורץ לחפש. התלהב כהולך לקראת גלויים. הוא דבר אל אלהיו, התחנן כעבד, התוכח כחבר, תבע כקטיגור. נדמה היה שהוא רואה אותו עין בעין. עיניו לפעמים עצומות ודמועות, וידיו פרושות ונמשכות אל אלהים הנשקף אליו מבעד העפעפים והדמעות.

מדי שנה, – לחשה הניה, – מבקרת היא כאן. הסתכלותה בו זוהי תפלתה.

שעה ארוכה עמדו והתבוננו בפניו ובצלו של ר' אהרן, שאינו חושד בשום דבר. ובהפסקות גדולות בין משפט למשפט קראה הניה:

“הביטי, הדסה… הביטי בהתלהבות של אבא… דומה: בן־מלך אבד והוא מצאו ביער… קרח הים נשבר והוא מזהיר על הסכנה… אלהים הופיע ופרש מניה וביה…אניה טובעת… גואל הציץ… שלהבת נפלה… יש דברים כאלה שבתפלות.”

והריהו מוחא כף, רוקד, בוכה כתינוק, והנה עיניו גדלות, עיני אמונה נפקחות – נראות ואינן רואות.

ככה מספרת הדסה בדמעות, מחפשת בזכרונה רמזים למאורע –

אלא שתוך כך, תוך ענין זה המרעיד כל נימי נפשה, הפרובלימה הכללית, – מנתרת, מציצה ומתחבאת כה וכה פרובלימה פרטית, קטנונית, צולעת, שהיא – הדסה – מגרשתה וללא הועיל: האין כאן משהו עלבון פרטי לה? חברה נאמנה והסוד נתגלה ראשונה למוכרות־הירקות שבעירה. אך זהו הרהור הבל… הלא הדבר הוא כל כך נורא!… היא מוכרחה לראות את הניה. תלך לכפר – – –

רבו הבקורים בבית פדיה לכבוד הניה. הבית הדל היה למרכז הכפר. גם חשובי המקום בכסף וב“תורה”, היינו: יודעי קריאה וחתימה, באו, ישבו בצל האילנות שבחצר ושוחחו בעיני דשמיא, הבחורות חשו קרבה לעירה והתחיל מתלבשות כקרתניות, בחורי הכפר עברו ברכיבה על פני הבית וערכו משחקי התחרות בקרבת מקום, מתוך תקוה שהניה תציץ מבעד החלון. אמנם מחדרה לא תוכל להבדיל בין הרוכבים, אך סוף־סוף תגיענה השמועה על הרוכב אשר יצליח. אולי היה גם רצון להראות לה לא את הבודד, אלא את הכפר והשמחה אשר בו, למען חבב עליה את האכסניא. תדע נא שכאן חיים, כאן רעננות, גבורה ואהבה – – – מה שיש בעיר אין אמנם בכפר, אך גם העיר חסרה משהו.

ההתחרות היתה נאה. הסוסות עברו כביעף את כל העמק עד שהשתערו והפסיגו על ההר. שמו של המנצח הוכרז בקולי קולות כשסוסתו מזדקפת בשמחת נצחון על רגליה האחוריות בטפיפת רקוד קל. קרה גם אסון לאחד הבחורים, מיקולה. הוא עלה על סוסתו והתקדם יפה, אלא שבינתים הביט לאחור וראה איזו מטפחת אדומה על ראש אחד המציץ באותו חלון־הקסמים והמשיך להביט. חשב: זוהי… והסוסה בינתים שכחה כל גבול, קפצה על אבנים וסלעים, הרוכב הורקד באפן מגוחך. כל החפצים שבכיסו הוקפצו אף הם והושלכו ארצה: מטבעות, מראה קטנה, מסרק, ממחטת־נוי שבכיס מעילו העליון. כובעו נשמט וחגורתו האדומה הותרה וקצה נגרר על פני האדמה וסכּן רגלי הסוסה בסבּוּך. והצלב שתלה לו היום מתוך הרמת רוח דתית טפח על פניו יותר מדי… הוא נאחז בכל כח ידיו בסוסה הקופצת כמטורפת, בעוד שרגליו מדלדלות על גב הסוסה והוא מטולטל כבעל־חי בקרקס. צרח “וואַליוּ” אך המתחרים לא יכלו לבוא לעזרתו, לבל יפסידו תורם ואולי גם לא רצו לוותר על המחזה. הסוסות דהרו, נכנסו לאכסטזה יותר מרוכביהן הנשאים עליהן. סוסת מיקולה הגיעה אף היא אל הגבעה ושם זרקה את רוכבה ארצה. הרוכב הפצוע עמד כשכור והביט בעינים משתוממות ותמימות על הכל. הוא חש עצמו בכל רע. באותו רגע שכח ולא יכל כלל לתאר לעצמו שמפּלה עלולה לעורר לעג ולא רחמים. החברה קראה: “שמחו, בני הכפר!” ומיקולה הנמצא במצב התעלפות הוּרם על הידים והכל הכריזו בהתלהבות אכזרית:

– מיקולה, מיקולה המנצח!

וכשהורידוהו שכב מקופל על הארץ אין אונים. קול השאון והצחוק לא פסק. שנים מחבריו של מיקולה טפלו בו. אחרים מצאו מציאות ושמו בכיסיהם.

מאורעות רבים באו בגלל הניה בכפר והמאורע העסיק מאד את בני המקום ואת מחשבתם. היתה התעוררות. צלילי הפעמונים שבכנסיה נעשו ערים ומתוקים יותר. ההצטלבויות נעשו לפי כל הדיוקים, הבקור בכנסיה תכוף. הכומר נתעלה: כל העינים התחילו מבריקות לקראתו. לא כל אחד העז להכנס אתו בשיחה, אבל העינים שוחחו חפשיות ורמזו על בשורת השמחה. ידו נושקה ביתר חשק. הכנסיה נוקתה יפה, האבק הוסר מעל הפעמונים הגדולים והקטנים. ידו של המצלצל רעדה משמחת מצוה ויין, מתוך חשיבות השמיעו הפעמונים הכבדים קול אדיר, מוכיח, ואחריהם נעו הפעמונים הקלים; כפרחי כהונה רכים השמיעו קולות משובה קדושה חסרי קצב. אחר כן הניע ענבלים שונים בבת אחת והצלצולים המו באי־סדר עליז למען יימשך לב הניה, ויש שהטיח את הפעמונים זה בזה למען ייהנו גם בני הכפרים הקרובים וייענו יהודי העירה… רבים חשבו, שזוהי קריאה תכופה אל הכנסיה להמרת היהודיה. אם פדיה הציצה בעד הסדק שבדלת אל חדר הניה לראות, איך משפיעים הצלילים הקדושים עליה ואם פניה אורים לקראתם. ורק תם אחד נכה רגל, שבמקרה לא הגיעתו שום ידיעה בענינים אמר:

– חבל שנחליתי… אזעקה לפרעות ביהודים ואני לא אשיג כלום, לא זהב ולא ז’ידנקה (יהודיה). ואולי שרפה?…אך אין כל סמנים והצלילים עליזים מדי.

ורגז על רגלו המשותקת.

בחורי הכפר התרחקו קצת מעל בחורותיהם.

– טפשים! – קראו הבחורות: – וכי לכולכם תהיה הניה?

– איך־שהוא ורצון יש לכל אחד שהיא תביט עליו. הלא פדיה ניטפש לגמרי. מיום שהיא כאן לא נגע בה ולא עשה לה כלום. נכנס הוא אל חדרה, יושב ומשוחח ומקשיב, והיא בעלת שיחה, וחסל.

– אין לדעת מה נכריה זו, היהודיה, רוצה ולמה היא שואפת. נדמה לי, שהיא כמו משתלטת עלינו שלא ברצונה. כלנו משתדלים לעשות את הרצוי לה. ויותר מזה. אנחנו מבקרות הרבה בחנויות־בד ומתקשטות לכבודה, בעוד היא עצמה לבושה בפשטות. הבחורים עורכים התחרויות ואינם שמים לב לנפצע מביניהם, ופדיה רועה לו את צאנו כתמול שלשם…

– כן, כל זה משונה…

– ופדיה, – אמרה השניה בנשקה תאותנית לאויר: – פדיה החביב, מתוק העינים ומתולתל השער, הצועני שלנו, רוח החיים בכל משחקינו, ענו וצנוע כיהודי קרתני! –

הכומר חקר ודרש לשלום הניה, ובאחד הימים נכנס אליה. היא קבלתו בהדרת כבוד. הוא שמח מאד ובלבו התל בבכיה של אותה אם יהודיה ודרישתה לא לקבל את בתה לנצרות… גם פדיה ואמו ישבו בשעת השיחה, אלמים.

פדיה למד בכלל את השתיקה בזמן האחרון ואת ההקשבה. פתאם ראה והנה אינו יודע כלום לחלוטין, מלבד עניני ז’וק, ובהניה נתגלו לעיניו אילו עולמות חדשים ונאצלים יותר. תחילה היה מתווכח בעניני דת ומונה שמות קדושים וקדושות, היא נותנת לו לדבר עד גמירה והוא מתפעל ומתלהב ב“נצחונו”, אך היא עונה בשקט ובנחת, עד שהבין שבהוכחותיו לא יוכל לקחת שבי גם את אמונתה. כל הספרים ידועים לה ואפילו את ספורי דתו, שרק השבוע הכירתם, מיטיבה היא לדעת ממנו. עכשו שמח גם הוא וגם אמו לקראת בוא הכומר. כאן תורה וחכמה. הוא ואמו – שניהם רוצים לראותם מתפתלת בסבך הוכוחים ללא מוצא…

הכומר בא, אך מיעט בדבורים. גם צחוקו הנעים לא היה אלא כרמז לצחוק, ירידה מאיזה גובה. הלא הוא בא מתוך אותו היכל המלא יראת שמים ודמויות קדושים מוארות, עשן קטרת ועששיות שמן טהור, בשמים נזלפים וגוונים משרים סוד.

הכומר הניח על השלחן לפני הניה חוברות מיסיונריות, שחברה אנגלית אחת שלחה לכנסיה לשם הפצה בין היהודים והן היו מונחות ללא שימוש במשך שנים רבות מכיון שהיהודים דחו אותן בבוז. בין החוברות היתה “בשורה” אחת מצוירת יפה מאת רוורנד אנגלי, שבה הוא מוכיח, כי בשנת 1900 בדיוק היא שנת תר“ס–סתר יבוא המועד הברוך של הגאולה. האבות יקומו מקברותיהם וישמחו על מילירדי הקמים לתחיה ולאמונה. מתים והרוגי מלחמות, גם תינוקות ונפלים יריעו לכבוד האלהים, אשר יגלה בירושלים ואורו יזהיר על פני כל העולם. אז יווצר בירושלים הנחל אשר יחזקאל נבא עליו. מן המקדש יצא “על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל – לא יבל עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים”… לכבוד האלהים המופיע ירעדו הרים ומתוך הים יבצבצו איים למכביר, מעינות ייבּראו במדבריות ולא יגיד איש: צר לי המקום. הר המוריה יגבה ביותר, עמוד אש יהיה חופף על פני בית המקדש של זהב אשר ירד מרקיע וכל באי עולם ינהו אחריו”.

החסרון הוא רק בזה ששנת 1900 כבר עברה, והבשורה הזאת לא נטמנה מפני שהכומר לא ידע יהודית.

אחרי כן הראה לה אותן התמונות הנפלאות של השה אשר הביאו אותה לידי התפעלות: שה נשא בידי רועהו. והיא הגישה את התמונה לפדיה ולאמו. אחרי זו הגיש הכומר את תמונת הגואל המעוררת רחמנות במסמרים התקועים ובדם הנשפך, ודבר על הנצרות כדת האהבה.

נהנו פדיה ואמו, אבל פני הניה נתעווּ:

– אהבה? והלא לפני הפרעות צלצלו פעמוני הכנסיה והזעיקו את ההמון לשפך דם.

ענה: האדם איננו מלאך. בלב מפעפע רגז על רצח המושיע.

– הן לא האמינו ולא ידעו אבותינו כי מושיע הוא… והלא היו המון משיחים אז, וכל אחד העיד שמים וארץ כי שליח אלהים הוא.

– אך האדון…

– הן לא ידעו כי אדון הוא… וכי עם נביאים אנחנו? או עם טפשים שיבוא אלינו בן־אלהים ונדחהו? אלא שלא האמינו… ובכלל הן לא הם הרגו, רק הרומאים ודמו כבר נתכפר עד עתה ברבבות מישראל… אכן אותה טפת הדם קוראת לנקמה ולא לאהבה.

ולבסוף אמרה:

– האמינו לי: אינני ישנה בלילות. אני כּוּלי נתונה עכשו במחשבות אמונה. אני עכשו לומדת. רצוני בכל לבי לדעת מהי הנצרות. בימים ובלילות אני לומדת, מפני שגם בלילות באים אלי בחלומי דברים שבקשר עם הדת: שופרות ופעמונים, בתי כנסת וכנסיות, רבנים וכמרים, מלאכים אני רואה…

נבהלו השומעים: גלוי שכינה?

– לא, לא, חלילה! איזו צדיקה אני כביכול? רק מחמת ההרהורים כל אחד רואה בחלומו מהרהורי לבו.. ואני תועה.

הכומר התחיל אז לספר מעשיות פלא על קדושים וטהורים. והניה הקשיבה, הקשיבה. וכשגמר אמרה: כן. גם אצלנו מספרים מעשי פלא רבים.

– למשל?

– ימים ולילות אפשר לספר על בעלי המופת: הבעל שם טוב, המגיד, הרבי מסוסוב, מקוצק, מטולנא ועוד ועוד… הנה לכם למשל: רבי יושב עם חסידיו ופתאם מתעלף הוא. אין איש מעירו… אחרי כן מתעורר הרבי ומזמר נגוני מלאכים ששמע לפני רגע בשמי שמים.

– אוח! – קפצה האם בהתרגשות.

– אלה הם ספורים שכיחים בין החסידים. אל תאמיני בהם יותר מדי, ז’יפוניאַסה קרקולה! הם רק יפים מאד.

עוד שוחחו ושוחחו. הכומר ספר עוד מופתים, נסים ונפלאות על צדיקים שונים והתכוון בעיקר לקרקולים.

לבסוף פרש בדברים:

– רואה אני שאין, לצערי, להאיץ בך. חשבי, למדי, עייני. את הסתום אשתדל לפרש לך ואלהים יאיר את דרכך!

– אמן! – ענתה: – זהו כל רצוני.

הקרקולים הפשוטים הקשיבו יפה לכל מהלך השיחה, כנשפטים פליליים בהכנס השופטים והפסק בידיהם, כאילו חייהם תלויים בוכוח זה. חיו עם כל הכרעת המשקל לצד הכומר ודאגו בשעה שהניה דברה. שמחו כשהללה קדושת הספר, אך עגמו בסתרה משהו. נבהלו בהזכירה דבר המלאכים הנראים בחלומה ונתמלאו הערצה אליה כשניתקה בעוז כל מחשבה על עילוּיה, אם כי עשתה זאת אולי מתוך ענוה יתרה. התרגשו למשמע המופתים של רביי היהודים ועלתה מאד בעיניהם, בראותם שאינה מאמינה סתם בכל, אלא יודעת לבחר. ועוד – שאינה מבטלת ובזה גם לדבר שאינה מאמינה בו. “יפה” בלבד אמרה על אותו מעשה בשירת מלאכים, שבגללו היו מוכנים אותו רגע לעבר מרחק פרסאות רבות ולנשק עפר רגליו של אותו צדיק.

בטחו הקרקולים שעם הניה אין לטעות ואין לתעות. הי אלא תכנה את דתה זהב ודת אחרים לא תכנה חספא. אחריה אפשר לילך בעינים עצומות. היא לא תטעה ולא תטעה.

אולם בצאת הכומר מן הבית בכתה האם חרש: משהו נחרב. אמנם הכל כדאי – זה ברור לה כעצם היום, כשמש בצהרים, אך נחרב איזה דבר. וברור שהניה צריכה לעמד על דעתה. כל הדמיונות ייהפכו, איפוא, ללהד"ם. כל הכבוד שרחש לה הכפר בימים האחרונים ייבטל. כל אותם הדברים אינם חשובים אמנם כלל לגבי רכוש זה שרכשה, לגבי הניה הנערצה, אך הם לא יהיו. לא יבקרו בביתה חשובי הכפר, הבחורים לא יערכו עוד משחקי התחרות ליד החלונות, הכומר לא יבוא אתה בדברים כעם יחסנית, מתנות מרהיבות תוחזרנה לחנויות בחצי מחירן, ז’וק לכבוד הבנים לא יסודר, לא קרוסל ולא קריאות “הידד”. ומי יודע? אולי תפרץ שנאה כנגדם?

היא בכתה וחבקה תוך כך את הניה המרגיעתה.

– אל תנחמיני, הניה דראַגה… אני אוהבת אותך. אני מבינה אותך. דמעותי ראוי שתבאנה. זוכרתני הפרעות שבני כפרנו ערכו בכם. הכומר נתן אז לפורעים דגל הכנסיה עם צורת הצלוב המטפטף דם… חשבו: בשם אלהים הולכים… ולפני זה ערכו תפלה – בני הכפר האיצו בכומר שיגמר, מפני שמכפרים אחרים באים בלי תפלה כלל והללו יקדימו לעטות אל השלל… הרבה הרבה אנו צריכים לבקש סליחתכם… 77 פעמים –

הכומר יצא מהבית ותלבושתו וצלביו העיקו עליו משהו. הוא לא הורגל לוכוח, והשיחה הזיקה קצת לקרקולים התמימים. עם זה לא ברור אם בחורה זו תשתמד. השפעתה היא כבירה, כח רב בפיה ובנפשה. בסביבה מולדבנית בוּרה זאת אפשר שרבים יגררו אחריה כעדר צאן, ותתרבה הספקנוּת. ובינתים “כבר צלצלו כל הפעמונים”, הכפר עומד על ראשי אצבעותיו, המתנות שהוכנו לכבוד התנצרותה נפגמות, הכל תמהים… החליט ועשה עוד נסיון.

למחרת הוזמנה ובאה לכנסיה. הקשיבה לתפלה מבלי שתשתתף בה. גם על בגדה הוזלפו בשמים ומהריבצל. התפלה והשירה המשותפת עשו רשם יפה עליה. שמשות הצבעונין שקפו פני המתפללים באור־גונים כהה. עשן הקטרת הוגש למתפללים. בגמר התפלה חברו אל הניה בחורות אחרות, ואחד מ“כלי־הקדש” הלך אתן להראות לאורחת חפצי קדושה ותמונות. לכל תמונה נלוו באורים. אל אחרת ספר: "הנה יהודי אשר לא האמין במרים הקדושה ולכן נחתכו ידיו על ידי מלאך והריהן תלויות באויר כשדמן מטפטף, והמבאר הוסיף: "תמונה זו קדושה בעינינו מאד, היא נעשתה על ידי ציילן קישינובי על פי תמונה שבמנזר מר–סבא על יד ירושלים. הציצה והתנודדה:

– גם שם? – צעקה והתעלפה בזרועות מלוותה.

אותו יום שאלה האם את הניה לשנתה בלילות: נדמה לי, אמרה, שאמש נתגנב אל חדרך חזיר אחד מתוך הרפת.

– כן, הוא לקק את פני קצת. גרשתיו וסגרתי הדלת.

– פדיה, – אמרה אמו: – אתה צריך לדעת שחזירים אינם אהובים עליהם… יש צורך להרחיקם.

– אמא, כבר עשיתי זאת.

בערב שבת מצאה הניה שני נרות בבית. הדליקתם בחדר הפנימי, קראה לפדיה ואמרה: שני נרות כאן, זה שלי וזה שלך.

– שניהם שלך! – ענה משתומם.

– גוי אתה! – אמרה בצחוק: – את זה אני מדליקה לחיי וזה לחייך.

נהנה.

ובפעם הראשונה בחייה ברכה על נרות כאמה. ידיה פרשה לצדדין בגובה הנרות כרוצה שיתפשט האור על פני כל העולם ואחרי כן האהילה על עיניה ובגעגועים לחשה את ברכת הנרות.

למחר יצאה עם פדיה וצאנו על המרעה, כשספר האבנגליון בידה. נודע הדבר בכפר ובחורות רבות רדפו אחריהם ושם שתו סביב הניה:

– הניה, אַת כבר משלנו?

– יש קשי, אחיותי! גם אני נולדתי בין מאמינים. האם קל כל כך להמיר דת? והלא היא בנפשו ובדמו של האדם. דורי דורות מסרו נפשם עליה.

– הביטי, איזה יופי לקלויסתר שלנו ואם אפשר לדמותו לבית–הכנסת שלכם…

– יש שמתפללים גם במערה.

– אח! – קראה אחת: – היא רק אוהבת את פדיה ודי…

ושוב:

– היי שלנו, הניה!

– הרי אני שלכן, חביבות, אוהבת אתכן, בשחקכן, בצחקכן, ברקדכן, בשירכן ובהתפללכן.

– אם כן אַת שלנו! שלנו!

והן שכבו מסביב לה והתחילו מספרות מעשיות אהבים ורכילות שבכפר ואחת התנדבה ללמדה פרק בהצטלבות, כריעה והשתחוויות בכנסיה ואחרי כן התחילו להתרפק עליה ולבקשה, כי תספר גם היא משהו, ספורים ומעשיות מתוך העירה, שהרי העידה עליה גברת קרקולה כי מטיבה היא לספר.

היא ספרה אגדה. הבחורות התפעלו, נאחזו זו בזו מתוך איזו התאבדות מוחלטת במעשים הנשלבים באגדה, ומוקסמות היו כתלויות בניד שפליה של המספרת, משחק עיניה והעויות הפנים. יראה ושמחה באו בסירוגין. אם אחת השומעות הפריעה בשאלה אחת – מיד ננעצו בה עינים רוגזות וזועמות של כל חברותיה. כאילו העירתן באמצע חלום־קסם. הן ישבו כמרותקות, לבן ונפשן לאותם פרצופי עירה זרים ומוזרים, שהאגדה היהודית עונדתן קדושה וגבורה מוסרית. גם פדיה ישב והקשיב ולכבשותיו נתן בינתים חופש. העזים סירו את הפסגות ועמדו בטוחות על פני תהום.

נגמר הספור, והבחורות קראו:

– לעולם תספרי לנו, הניה. עד זקנה ושיבה!

– “ואם אלך?” – “נלך אחריך!” – ואפילו לעירה?" – אפילו למערה!

בינתים באה הדסה לבקר את הניה. היא רחמה עליה ובכדי להקטין את אסונה, מלאה הפעם את בקשתה והביאה אתה את חיימ’ל אחיה. “בו אראה את כל משפחתי, עירתי”, התחננה לפניה הניה כל הזמן.

חיימ’ל לא ידע לאן נלקח. הדסה אמרה: לטיוּל. בשדה שאלתו, אם יש ברצונו לראות את אחותו. סרב: בוגדת.

עוד הם מדברים והנה קפצה הניה מאחוריהם וכצפור נצודה נחטף והורם בידי הניה כשהיא מנשקתו ודמעותיה שופעות: חיימ’ל! אך הוא נלחם בכל כחות־הילד שלו: “הרפי ממני, אל תגעי בי”, אצבעות ידיו המיואשות הכאיבו לידיה המחבקות, שניו נשכו את שפתיה המנשקות. והיא מוקסמה היתה מנאמנותו, לא הרגישה במכאובים הקטנים שנגרמו לה. מפיו נשמעה דעת העירה כלה… וכשידיה רפו קפץ חיימ’ל מתוך ידיה ורץ ברגליו הקלות אל מוצא הכפר, הדסה קוראת אליו ומנסה לעכבו, אך הוא נחפז כבורח מפני החטא. גם הבחורות המולדבניות רדפו אחריו, אך הוא הספיק להמלט.

הבחורות ערכו משחקים שונים, קפצו ושרו. אמרו להוציא את פדיה מתוך הרהוריו ולא יכלו. חיוך קל, תמים, רחף על שפתיו. את הבחורות לא ראה כמעט, רק עינים חומדות ומעריצות תלה בהניה כה וכה, ובמקלו רשם על פני העפר: “ק–אַ–ר–אַ–ק”, אלו האותיות שהספיק עד כה ללמד מהניה. עוד שתי אותיות וידע לחתום שם משפחתו.

הוא נשא גדיה על זרועותיו, וחלל בחליל מעשה ידיו.

– שוטה! – צעקה בחורה אחת: – למה אתה נושא גדיה? תפס את הניה שלך! וכי היא כל כך כבדה?

אז הוריד את הגדיה, הזעיק את הצאן והתחילו שבים הביתה. והבחורות משתובבות רוכבות על האילים והכבשים, זורקות גדיים בראש פדיה והניה וצחוקן ממלא את הכפר.

צפית הכפר הפכה לאכזבה. פנו בשאלות לכומר והוא דרש עזרת האב הקדוש לוּקיאַן שבקישינוב. האב הקדוש בא במיוחד לשם כך. ערך תפלה בכנסיה, קרא בהדגשת חשיבות פסוקים אחדים מתוך “הברית החדשה”, אך את הפסוק האחרון לא סיים, הניע ידו לאות שאין צרך לאמר יותר מדי בפני העדה הקטנה והבוּרה הזאת. אחר כך עבר עם הכומר בשביל הצר שהתהווה בתוך הקהל, ישב במרכבה ונסע בחפזה אל בית הקרקולים שבקצה הכפר.

הקהל לווה במרוצה את המרכבה עד לאותו בית ועמד בחוץ.

באם והבן השתחוו לקראת הבאים, והניה הניעה ראשה בענוה.

– יואיל נא הוד קדושתו לשבת! – אמרה האם והגישה כסא.

– זה תלוי בתוצאות השיחה, – ענה האב הקדוש.

עמד כפסל שיש, לא הביט בפני אדם. קרא: “גשי הנה, יהודיה!”

נגשה.

– לא נעלבת?

– לא.

רגז הקדוש והפנה ראשו אל הדלת, אל וותר ושאל עוד:

– הגידי נא, מה את מבלבלת ראש הבחורות שלנו במעשיותיו של סרוליק בנשנטוב, הזהו שמו?

–ר' ישראל בעל שם טוב.

רגז על תקונה ופנה אל פדיה:

– “קח אותה לכנסיה!”

היא עמדה בלי תנועה. פניה כאילו תמהו:

– כבר אמרתי: עדיין ספקות – – –

והאם – לבה סוער: אושר… האב לוקיאן בכבודו ובעצמו יכניסה בברית האמונה… אך גם בה ראתה קדושה, וקדושה מוּשגה יותר. ואל פניה רותקה בלי שום תביעה, רותקה באמונה.

האב הקדוש הרים את ידיו כמחרימות, עיניו התרחבו מאד והטילו אימה. תפס צלבו מעל חזהו עד ששרשרת הכסף הותרה והתיז אל עבר פדיה בחרפה את המלה:

– טשאַבּאַן! (רועה)

נגש בצעדים מהירים אל הדלת והכריז אל הקהל:

– כאן מושב הכפירה. הבדלו מעליהם!

האב הקדוש והכהן עלו למרכבה ונעלמו. חלק מבני הכפר רדף שוב אחרי הנוסעים וחלק אמר להתקרב באיומים אל הבית, אבל הבחורות שהיו מרובות, קפצו ועמדו ליד הפתח ולא נתנו לחדור.

רבות מהן נכנסו, נשקו ידי הניה, ואמרו:

– אַת לא כופרת! אנחנו יודעות, שאינך כופרת! מעולם לא היינו טובות, שקטות, צנועות ומאמינות כמשעת בואך אלינו!

האב הקדוש עבר על פני כנסית הכפר, לא כּבּד אותה עוד בבקור, רק צוה להוציא את מטלטליו ונסע לתחנת הרכבת. כשנפרד מעל הכומר אמר לו:

– היהודיה צריכה לעזוב את המקום בהקדם ולא איכפת אם תסחב אתה את מאהבה הטשאַבּאַן ואפילו גם את אמו.

בינתים חולפים ימי יריד ואין ז’וק. יש קרוסל ומתנדנדים רק בחורים בלבד, בחצי המחיר, פרגוד הבובות – ושירתן הרכה של הבחורות איננה, פעמוני הכנסיה מצלצלים כבחלל ריק.

– מה יהיה לבסוף? – גמגם בהתרגשות עשיר הכפר דימיטרי קורדיאַן בהיכנסו אל בית הכומר ובשקעו עיף תחת משא עצמו בכורסה: – ירידה מוסרית בכפר. פעמוני הכנסיה מקדמים פנינו בצלילי ברכה ואין מצטלבים. הכל הפקר. היתכן שכפר שלם ירד מטה מטה בשל חוצפת יהודיה?

הרגיעו הכומר: אנחנו ניפטר מהיהודיה הזאת, אלא שצריך לפעל בהבנה. צריך לעשות הכל מבלי שחברותיה תתמרמרנה, אם לא כן, לא תצטלבנה גם להבא… צריך שהן בעצמן תבאנה ותתחננה: “שלחוה!” שהרי אין לך דבר קל משילוּחה: על פי החוק אסור ליהודי לגור בכפר. אבל רוצה אני שלזה תתלווה התרוממות־רוח דתית. ראויה היא לכך, כנסיתנו.

– כן, נכון. ודאי־ודאי.

– ובכן, יש לי תכנית, שכבר הודעתי עליה לאב לוּקיאַן והשבוע יסודר הדבר על צד היותר טוב – אנו נושאים ונותנים בדבר!

אך כאן קרה נס מן השמים. המוצא נמצא מיד, מוצא נפלא.

רוח סערה היתה בחוץ וכשיצא העשיר דימיטרי קודריאַן ראה בחשכה מחזה מדהים: יצור לבן עף באויר, קרב אל אחד העצים וחבק אותו –

– רוח הופיעה! – צעק דימיטרי וצנח ארצה.

הכומר סייע להקימו, ובעזרת השמש הכניסו לביתו והשכיבו על הספה. כשנרגע אמר לו הכומר: הכל בשל החטאים שבכפר!

הכומר נגש במנוחה אל העץ והוריד את הכתנת, שהרוח הדפה אל העץ, והחזירה למקומה, אך דימיטרי שב לביתו וספר בהתרגשות, שחיזקה את גמגומו, על מחזה אלהים אשר חזה בעיניו: “רוחות מרחפים באוירו של הכפר. כן… ואותו בית־טומאה עודנו קים!”

איש לא יצא מאז בלילה בלי צלב על חזהו.

והכומר הוכתר בינתים כבעל־מופת.

אמרו: אסונו הוא, שבן־כפר הנהו, הכומר, והכל זוכרים עדיין את מעשי נעוריו. אך הן עובדה היא שהוא התמכר לאלהים והכל נסלח לו והיה לבעל־מופת. ומכיון שהתחילו לדבר על רוחות ושדים – ראה כל אחד את עקבותיהם. היו אנשים שנשבעו כי ראו שדים רוקדים על העצים. צלליהם של בני אדם בלילות נתארכו מאד, התחילו להשמע דפיקות בדלת הכנסיה בשעת תפלה ללא דופק נראה. העשן היוצא מבית הקרקולים התחיל מתפתל ומתפשט דוקא לצד הכנסיה… הכומר הציע ללחוש כמה פסוקים למהלכים בלילה ברחובות הקרובים אל הטומאה.

אולם השדים התרבו במדה מבהילה. צר להם המקום והתחילו מבקרים ברוב בתי הכפר, שלגריהם היה יחס מה אל הניה, שבקרוה בביתה, הקשיבו לשיחותיה, או שקנו לה מתנות. נפתח גם מקור פרנסה למשביעי שדים, אך יותר מכולם הצליח הכומר בהברחת שדים. שמו נשא מעתה על כל לשון, ופעמוני הכנסיה קבלו שוב את צלילם הבוטח, המעודד והמעורר.

על בית הקרוקולים נגזרה גזירה קשה. יחידים ובודדים נשארו. שום מגע ומשא עם בני הכפר. בחורה אחת היתה עוד מתגנבת לתוך הבית ולוחשת “הכל שקר וכזב. הם עצמם שדים!” מקבלת פתקא מהניה להדסה, מנשקת יד הניה והולכת.

מנותקים היו מהכל. ורק ביניהם לבין עצמם הלכה וגברה האהבה והמסירות. נתהדקו זה לזה. הגורל איחד אותם.

– את אשרי, הניה! כמה מאושר אני בהיות סבלנו משותף! הלא אומרים עליכם שאתם משתמשים בדם גויים בחגיכם… זה אמת כשם ששדים אנחנו.. לא כן, הניה?

והרדיפות מזגו את שתי הנפשות האוהבות והנאמנות לאחת, למראה התהום המשחירה כנגדם.

פדיה שמע על השדים שהכומר מבריח וזכר את הקנאה והשנאה שפעפעו כנגדו בלב הכומר כשעדיין היה בחור חפשי, רוקד בז’וק ונוחל מפלות בין הצעירות, קישר זה בזה ושתק. רק את שניו היה מהדק לפעמים בחזקה עד שקשה היה לבדלן.

והאם בקשה מהניה שתספר את ספוריה היא ותשוחח על כל מה שממלא את נפשה, תספר על העירה, על האמונות, התורה, על כל אשר היא יודעת.

והניה ספרה על הכל: בקור אביה בכפר והופעת הרועה לעיניהם, ספורי אבא, הערצת פדיה לאביה והתנזרותו האטית משתיה וכיצד בּכּרה בה האהבה לפדיה. ספרה על האמונות, השאיפות שבין הצעירים, ההתעוררות לחיי עבודה וצדק, נהיית הנוער העברי לכפר ולארץ מולדת… והדתות? כולן דורשות טוב, אלא שלטישת עינים לשמים אינה מחייבת כנראה… העיקר הוא לקיים את הדברים! לחיות חיים ישרים.

אמרה לה קרקולה–האם:

– איזו רוח נעלה עברה בבואך על בני, עלי ועל רבים רבים בכפר, עד ענין השדים.. הגידי נא: האם מקבלים אצלכם גרים?

צחקה הניה:

– רק זאת לא. אל נא תדברי כדברים האלה. אין את יודעת, אמא, מה זו גלות… נרדפים אנו בכל העולם. הכל צמאים לדמנו. חיי מחתרת עלינו לחיות… למה תכניסי ראש בריא למטת חולה? ובכלל – אין משתמדים ואין מתיהדים על רגל אחת. לעת עתה נחיה את חיינו. חיי צוענים – – – זקנת מללכת בדרך עינויינו. תכשלי ותכשיליני בדרך נודנו. כאשר נמצא מנוח לכף רגלינו נקראך.

– ואבוא אם ירצה אלהים – ענתה בבכי־אהבה.

על ידי אחת הבחורות שאלה האם את הכומר אם אפשר יהיה למכר את הבית.

ענה: בית שהחזיקו בה שדים טעון הריסה.

וכשהבחורה יצאה את הבית למסור את הדברים חזר וקרא לה:

– תגידי, שאחרי צאת בנה והיהודיה אולי אפשר יהיה לטהר את הבית ולעת עתה תשאר הזקנה בביתה.

היא נשארה והזוג הצעיר עזב את המקום עם מעט מצאנו.

למחרת בבקר נמצאה המשפחה החקלאית היהודית היחידה שבכפר הגויים, זו שהחליטה ללכת בדרך חדשה, יוצרת, ולמצוא לחמה לא מחנוונות, אלא מן הקרקע – קרקע–גולה – שחוטה.

 

ג. ירוד    🔗

אל עירת הוריה לא יכלה הניה ופדיה לעבר. הכפר היה מתנגד לכך ומאיים על העירה. גם הכהונה, והממשלה לצדה, לא היו טומנות ידן.

בין כפרים ועירות נדדו. בדרכם רעו וחלבו את הצאן ומכרו חלב בעירות. הקונים השתוממו על הזוג הבלתי רגיל: רועה־פלח ויהודיה לצדו… אך בעוד הכל מנחשים וכבר המשיכו את נדודיהם זוג האנשים וצאנם.

רק בהמצאם בעירה רחוקה הודיעה הניה להוריה על עצמם ומאורעותיהם. עד עכשו שמעו זאת ההורים מפי הדסה ואחרים, אך השמועות השונות הזימו זו את זו. האב נסע בעגלה אל אותה עירה, ששמשה אף היא תחנת מעבר להם.

היתה הפגישה. האב בכה למראה בתו. הוא לא בכה באבדה, רק עתה בהמצאה – מתוך שמחה. התרגש גם לקראת פדיה וגם הוא כמוהו. הניה ספרה את כל קורותיה וגם ר' אהרן ספר. ספר על צער האם. הוא היה מנחם אותה: “הניה בתנו היא ותהי בתנו”. אך האם מררה בבכי: “איך אבוא לפני העליון? לא הניה היא הבוגדת, אלא אנכי… עליך תגן תורתך, ואני אשא באישו של גיהנום… מעלתי בפקדון”. ספר על הנקמה שראו בו החסידים. הם אמרו: “ר' אהרן הלך בדרך חדשה… אל הציונים התקרב… אבל על סמך זה הרחיקה בתו ללכת ממנו…”

"ועכשו, – אמר, – אגדות נשזרות סביב שמך… מספרים שעמדת בתקף רב נגד הכמרים ושהתווכחת אתם… מניין לך כל זה?

־ ממך, אבא. הכומר לא בא בחקירות מופלאות. הוא בא בתאורי מופתים, – ספרתי אף אני מופתים משלנו. להם קדושים – אף לנו צדיקים… עולם־הבא, גן־עדן וגיהנם גם לנו. קראתי בספריהם, חוברות קלות, מובנות, ולא התפעלתי. עם זה ראיתי שאמונתם חיה על השנאה אלינו, והמאמינים שואפים לדם… נו, האגדות – מפיך שמעתי. הן הייתי מקשיבה לשיחותיך עם חסידים…

דברו על העתיד ומצאו שלכולם אין עתיד בארץ זו. לא לעצמם ולא לכלל. ר' אהרן ספר שנוסדה חברה המתכוננת לעלות לארץ ישראל לחיות על עבודת האדמה. הוא בראש החברה, מסדרה ומתווה דרכה, אך מצבו הוא הטרגי ביותר. אשתו אינה מסכימה לנסיעתם. לעסקנותו אינה מתנגדת. “מכיון שמהחברה הקודמת התרחק והורחק, ־ יצורפו נא אליו חדשים, ובכלל – הן לקולה ממילא לא ישמע”. אך לעזוב את העירה, שבה נולדה, בה גדלה, בה היא מכירה כל אדם ואדם ובה קבורים אבותיה…

– הלא אבותינו שם הם, בארץ־ישראל! – מערער ר' אהרן.

– אינני מדברת על אבותינו הקדמונים אברהם, יצחק ויעקב, אך על אבותי אני: אבי ואמי – כאן מקומם ואני לא אעזבם…

ועוד שפך לבו:

– רוצה היא, אמא, לפתח חנות־בד. הקונים ירבו. ידידים וקרובים יעזרו ואפשר יהיה לחיות, כך אומרת היא. ואני מתהלך כעל קרחים בודדים בים… שנאתי את הארץ הזאת האויבת, אשר ירדנו בה פלאים בחמר וברוח… כולי צמאון לארץ הקדש… אש בוערת בקרבי. כל הצרות אשר עברו עלי חסנו את רצוני. מרגיש אני עצמי צעיר. מוכן לקראת כל עול וכל סבל שם. כאן איני רואה כלום לפני. כאילו חלל ריק. תהום… עכשו תקבל אמא עליה את העבודה החדשה, ואני לא אוכל להיות לה להועיל, כי אין נפשי לכך. אין גם סכויים להצלחה. העיר מלאה סוחרים ורמאים אנוסי פרנסה… לא אוכל להסתגל – – – האמיני לי: מהלך אני בדרכים אלו, בין שדות אלה ואינני רואה אותם. בכל מרחפת לפני רק ארץ־ישראל. אינני שומע שפה מלבד לשון הקודש – – –

שעות ארוכות ישבו ושוחחו. כמוהו גם הם להטו לנסע לארץ־ישראל. שמה יסע פדיה כצליין ובבואו יתגייר, ייאחז בקרקע המולדת החדשה.

– – – – – – – – –

החנות בכל זאת נפתחה.

עזרה ניתנה, באו קונים מכל קצות העירה. גם החנוונים החרישו בימים הראשונים, אך כאשר הרגישו שנתקים הלקוחות מעליהם חזרו אחריהם:

– לא יתכן, שאדם החיב כסף לחנוני יחדל גם מלקנות אצלו… לא יתכן, שלקוחות ותיקים יפרשו וכו'…

ור' אהרן היה לחנווני ככל החנוונים. כמוהם אף הוא מצפה חנם לחסדי שמים. חובותיו מרובים, אחרי ההרס הרב שנגרם לו, ובעלי החובות תובעים. היה לווה מפלוני ומשלם לאלמוני. עדיין התיחסו אליו באמון, עדיין מדייק היה מאד בתשלומים, עד ששום חשש לא התעורר. אולם התהום גדלה מיום ליום.

חובות ישנים שולמו כה וכה, אך כנגדם פרו ורבו חובות חדשים, גדולים מהקודמים. ר' אהרן חי בעולם־שטרות מסובך. דעתו, שהיתה רגילה להיות נתונה לדברי תורה, ספורי עם, תיאורים ודמיונות מלאי רגש, ועברה לטיפול בבעיות לאומיות, הוכנסה עכשו לסבך של חשבונות כספים, שאין מהם מוצא. יום יום חשש לשעת האימים, שעת הצהרים, שבה נמסרים לפרוטסט השטרות שלא נפרעו. עליו לנסע לכרך לסדר את התשלום, בין אם יש לו כסף ובין אם אין לו. כמה פעמים קרה לו, שברכבת מצא גמילות־חסד. יש שבא אל הבנק להתנצל, שאין לו הסכום הנדרש והנה מצא בין באי הבנק את הסכום במלווה. בר־מזל כביכול… לפעמים דחו בבנק את התשלום ולא עשו אלא דבר קטן, כמובן: צרפו טפילי רבית…

הרכבת לעיר המחוז יצאה משום מה בשעה ארבע לפנות בקר ועל ר' אהרן הוטל לקום בשתים בלילה ולהתכונן לדרך. התחנה רחוקה היתה מביתו. בקור וברפש היה מהלך לו, כעוור, בלילה או מרשה לעצמו לנסע בעגלה ונרדם בדרך בעגלה, באולם ההמתנה, בתחנה וברכב, שב הביתה עיף ורצוץ. ובידו קונטרס –תעמולה ציוני משומש שקנה…

– בזבוז! – קוראת אשתו.

– תאמיני לי, שזה על חשבון ארוחתי…

– רווחים גדולים!…

אך בשעת הארוחה נותנת היא לו מנה גדושה. מרגישה היא שמוכרחים להחסן ושגם לו לא קל… ושרשות ישנה לחיות, אם כי החשבונות אינם מוּשווים כל כך ושבעלי החובות הם סוף־סוף שבעים מבלי שיהיה להם כאב־ראש…

מהרצאותיו לא חדל. בבית־הכנסת היה דורש דרשות בשבחה של ציון, והמון עם צוֹבא על הבית, מטפסים על החלונות מבפנים ומבחוץ ושומעים לנאומו; חסידיו רבו.

היה נבחר בתמידות לועידות ציוניות. באחת הועידות האלו אירע מכשול קטן, שהוכרחו לסלקו. ר' אהרן נבחר מטעם האגודה הציונית כציר לאספה שנתית של המפלגה באודיסה. כל הקהל הנאסף שם שמח לראות ביניהם אדם בעל זקן ופיאות, שכן שימש להם זה הוכחה טובה לתעמולתם, שגם מן האדוקים מצטרפים אל התנועה הציונית, ההולכת ומתפשטת בעם. אחרי האספה הצטלמו ולר' אהרן שטינברג פינו מקום כבוד; משמש היה מעין דקורציה טובה. ר' אהרן לא התנגד. רוצה היה בכל לבו לשמור על זכרון אספה רבתי זו. אך כשקבל את התמונה נראתה עליה צורת בחורה יפה מצולמת מאחוריו. חשש כי לשונות רשע תלכנה רכיל בין החסידים, מהר אל הצלם, טשטש את צורת הבחורה, ואת התמונה המצונזרת תלה על אחד הקירות בביתו.

מעסקיו הסיח דעתו לגמרי, ומצבו הלך ורע מיום ליום.

כל הסגולות הנדרשות לחנווני סוחר־בד הוא חסר. לא היה לו שום ענין בחנות, שבאה לשעבד את כל מחשבותיו ונטיות לבו. היה רץ מדי פעם כמטורף לעיר־המחוז, כדי למנע חלול שמו, אם יפורסם על ידי הנוטריון כמשמיט, ועל הכל – חשש כי יתווסף עוד כנוי־גנאי לעסקן ציוני בפי המתנגדים. התפקיד של חנווני הכביד עליו. אשתו הרגישה בדבר, אך גדל רגזה ביותר, כשבא פעם הביתה ומעדר קנוי בידו.

– מה זה?

– רוצה אני לנסות כחי.

יצא אל החצר שמאחורי הבית, פינה את החצץ והשיך את המעדר בקרקע. האדמה הצחיחה, הדרוכה – דומה – מעולם, הפכה פתאם להיות תחוחה ושחורה מאד. הוא עבד ועבד כמדומה בלי כל מטרה. רק לשם עבודה, לשמה. לא הניח גם מקום לשביל אל המחסן. לא רצה לזרע ולא לנטע, רק לנסות כחו. והדבר עלה בידו. ראה כי מצליח הנהו, ראה גם כי כחו אתו. האדם אשר הורגל לשבת כפוף על גבי ספרים למד גם לכוף גבו על פני מעדר. פניו הסמיקו והתכסו זיעה, ועיניו המשיכו לחלם על משהו. את המעדר הכניס למחסן והסיר מעליו כל עפרורית, צחצחו עד היות לו ברק.

– החושב אתה להחזירו לחנות? רצונך שלא יהא ניכר כי עבדת בו?

לא נענתה.

לימים סדר את חצרו ערוגות־ערוגות לאחר שתחח יפה את האדמה, ומדד ושקל וישר בחוט את הקוים, ולפתע פתאם ראתה אשתו תרמיל־זרעים שהוא מוציא מתוך מגרת השלחן ושהוא מטמין זרעים בערוגות, והילדים שוקקים מסביב לו מלאי אושר.

ההשתגע?

כאן עלתה שלהבת חמתה: מה עושה הוא, אותו בטלן? נניח, שבאמת תצמח כאן מעט חסא ועגבניות…והרי המים אשר ידרשו יעלו לו ביוקר יותר.

– זהו נסיון.

– וכי כמה חסא מוציאים לשבוע? כמה עגבניות? וכמה תתן לו אדמה זו? הלא הגויות מוכרות כל זאת בזיל הזול, בחצי חנם.

– כאן נסיון גרידה.

– ולפני הבית לשם מה שמת פרחים? למי הם נחוצים? לפאר את הדלות? ואם כבר קברת גרעינים באדמה למה עודך מצטעצע בזה כאדריכל? קח ספרי־יראים ביד ולא רק שירי ציוניסטין ולא ישמט גם עולם הבא שלך מתחת רגליך, או לכל הפחות דאַג לנו ולך: סדר את החשבונות ודרוש חובותינו, לך סדר את הרפים בחנות… אם בא קונה ומוצא הכל מצוחצח יש לו דרך־ארץ והוא נותן גם את המקח הטוב… צריך שהסחורה תזדמר מעל המדף שלה: קחוני, קנוני, לבשוני!

– והלא אני הופך תמיד, גורם נזק ומערבב לפי דבריך…

– מפני שהמח שלך נתון לדברים אחרים, לדברי שטות. רצונך להציל את עם ישראל ולמכר פטרוסלין בכפרים… מדוע יש לך שכל לצחצח את המעדר שלך, המזוזה שלך החדשה, שבאה במקום התפלה, שהיית נוהג להאריך בה שלש שעות?

– מה אַת יודעת בדברים אלה? התפלה אינה תלוי באריכותה.

כה ענה ורגז על זה שמגלים באפן מחוצף ואכזרי אותה מלחמה חריפה, השרויה בנשמתו זה שנה שנתים. מנוחתו נגזלת יום יום ושעה שעה. נשמתו נעשתה שדה קרב ליצרים מתנגדים, המתרוצצים בו כל הימים. על האמונה המופשטת שדרשה לפנים רק את לבו נספחה עכשו אמונת המפעל. יש להטיל ספק, מה עולה לרצון יותר לפני אלהים: התפלה הנמשכת או המעשה הטהור. אלהים היה בעיניו עתה לאנושי מאד. אלהים נעלה על פני כל קיים, ולכן אין לו ענין בתשבחות שתפזרנה לו נמלים אלו, יצירי כפיו… לא יוסיפו לו כתרים ולא יגרעו מעטרתו כלום. אלא מה? מצוה אחת ועבירה אחת קיימות בעולם: היטיבה לאדם ואל תרע… היה ישר!

הבליג וענה בבטול, בתרעומת, אך כשהיא התמרמרה:

– והכל על חשבוני… כשהארכת בתפלה וכשאתה מאריך בנאומים – אני השעיר לעזאזל… אני “שר המשקים” בבית המרזח, אני התגרנית בחנות, אני הכובסת, השוטפת, המבשלת, המחנכת, אני המוציאה את נשמתי, מצטמקת כשחיף־עץ, אני…

ענה:

– סלחי לי, זה היה דרך החיים כאן. בארץ־ישראל – אם ירצה השם – תהיה עבודתי כליבּי. עבודתי תהיה קדוּשה, תפלה. גם כלפיך אהיה ישר. לא משקה ולא סוחר־בד אוכל להיות. ועבודות בית – דורות גמלו מהן את הגבר…

משפחתה של גיטל היתה מתערבת כה וכה בדברים וכשראו שמתעקש הוא עברו מהתקפות להלצות, עקיצות ושנינות. כשצריכים היו לעצי הסקה אמרו בפניו: “בחוטב עצים אין צורך, שהרי זכינו במשלנו”, שאלו: מדוע צריך זר לשאב מים מבאר הכפר? וכי אין לנו שואב –מים משלנו?" והדוד פיני שלח אליו לקנות מיני פטרוסלין בחצי פרוטה… בשבתות היו באים לבקוּר ולבקורת, לכל אחד פה וזוג עינים בולשות והכל חכמים ממנו, מר' אהרן. מוקף הוא עינים מחטטות כמוקף צלמים. הכל עוקצין… ובכל זאת הטיל עצמו ר' אהרן לתוך העבודה והתנועה הציונית שבעירה. אש נעורים הכניס אדם זה שבגיל העמידה, זרז, ליבּה, ועורר את הצעירים רמי הקול ודלי המעשים. הוא נשא בעול. “פרחי ציון” חקו מעשיו של ר' אהרן ויסדו אגודה חקלאית כסמל לחיים החדשים הרצויים, ובשעת סיום ועידה ציונית אחת בעירתם הביאו מפרי גנם וגם ירקות יפים מגנו של ר' אהרן הובאו – מעשר לציון. היתה התלהבות גדולה. כל קלח נמכר במחיר כפול –עשר מכפי שויו – קדש לציון.

דרכי הצדיקים זכּו עוד בעיניו בהרבה, ויותר משזכּו בעיניו רצה בכך. קשה היה לו לפרוש מאותם שדות הדמיון והאגדה, שמהם נזונה נפשו במשך כל דרך חייו הארוכה עד כה. ומכיון שר' אהרן מצא את האמת החדשה אמר להרכיבה לנערציו. גם האגודה הציונית המקומית דרשה זאת ממנו.

הוא נסע אל עיר הרבי שברומניה ואמר לבוא בדברים עם הצדיק בדבר הרעיון הציוני.

בעגלה נסע ובדרך נלוו אליו עוד חסידים אחדים. חסיד עשיר אחד הוסיף על שכר הנסיעה משהו, והעגלון השתוי הרשהו לשבת על הדוכן. דבר זה שנחשב כמובן לפחיתות כבוד בעירתו נראה עתה לזכות: זכות גדולה היא “לסייע” בעליה־לרגל זו. מחוסר נסיון הרבה להצליף בהתלהבות דקדושה על הסוסים, שהתחילו מדלגים וקופצים על סלעים ומתקרבים למורדות מאיימים וכמעט שהפכו את העגלה על כל יושביה, לולא העגלון שהתפּכח, קפץ והצילם בקושי. יתר החסידים שנבהלו תחלה ושבו למצב רוח מבודח, כשהבהלה הפכה למאורע מענין שכדאי לספרו בקהל, קנסו אותו בסכום הגון ל“תקון”.

והחסידים מאושרים הם ומבודחים. יודעים הם, כי בהגיעם אל הרבי ובהיותם בקרבתו, בקהל חסידים, “ישאבו שם רוח הקדש” לרוויה. שם ורק שם יטעמו טעם מצוה ותפלה, שבת ויום־טוב, מה שאין כן בבית, במשפחה. בבית קטנה השמחה, פעוטה, פרטית, גופנית, בעוד שכאן מתמזג עם העם והכל כעומדים לפני הר סיני…

נטלטלו בעגלה בדרכים בלתי כבושות וחזרו בינתים על אמרי צדיקים באותו ענין: בעולם העליון שוקלים בכף הזכויות את היערות והשדות שבהם עוברים החסידים בדרכם אל הצדיק… והריז’יני ז"ל אמר: הצדיקים הם האותיות, והחסידים הנוסעים הם הנקודות וצריכים הם אלה לאלה… מכלל, שגם להם, לחסידים הפשוטים, יש ערך… הם זקוקים לצדיק אך גם הצדיק זקוק להם. הרי שיש לשמח. ובכן יורדים מהעגלה ומהוים מעגל רוקד ובאים לידי התלהבות. עוברים גויים וממלאים צחוק פיהם ומחקים את הרקודים “היבשים”, הרוחניים האלה, הבטלניים, ללא כל חוק וללא בתולות, אך החסידים מבטלים אותם: מה יודע גוי?

ר' שמשון, מכיון שירד בשדה סמוך לעירת הרבי שוב לא יעלה. ילך ברגל. אמנם יאַחר, אך טובה מצוה הנקנית ביסורים.

גם ר' אהרן נלוה אליו והלך ברגל. הוא לא ראה בזה זכיות לעולם הבא ולא האמין עוד שהיערות והשדות, שהוא עובר בהם עתה, יוטלו על כף הזכויות שם, אלא היה מהלך ובולע בעיניו את הברכה הרבה, את היערות העבותים המשתרעים על פני מרחבים גדולים, התקנא בשדות שהכחידו כל שעל בּוּר, הקשיב לפכּוּי הנחלים, נחלים ממש, יערים ושדות ממש בלי רמזים ורזים דקדושה עליונה. הלך ליד החסיד המתלהב מזיו השכינה והרהר רק בדבר אחד: רבונו של עולם! האם גם שם, בארץ־ישראל, יערות ישנם, נחלים ושדות פורים? הביאנו נא שמה!

הנה הם נכנסים לעירה הצחיחה, הרואה את הכפרים והעירות שמסביב לה כסחורה גרידה: היערות לבירוא, האגוזים – לקילוף, שטיפה ומרוק, השזיפים – לעשון ויבוש, הענבים – לדריכה ולייצור יינות בידי זרים. אמנם מאור אחד ישנו בפנה זו: הרבי.

קצרים הם דברי הרבי בתכלית הקצור, אך כל אחד טועם במלה הבודדת הרבה, רואה בה עולמות מתגלים. אף הוא – הרבי עצמו – נוטל פסוק פשוט, תמים, המטפל בעניני יום –יום גשמיים, הופכו כרצונו, נותן למלים דוגוניות את הפירוש הבלתי משוער ביותר, מתיחס בבטול לדקדוק, הופך את סדר האותיות הופך “יִקַּווּ” המים ל“יקַווּ” – לשון תקוה, מנסח “יאמירו” תחת “יאמרו” ומשנה אפר לפאר, נגע לעונג ולהפך… והרי לך בנין על קורים, איזו אמת עליונה וחידוש ביטוי הנשא על כל לשון, מועבר מפה לפה, מקונטרס לקונטרס ומארץ לארץ. לימים נשכח הפסוק, נשכחת האחיזה הרופפת ונזכרת רק המימרא העושה לצדיק שם עולם.

נכנס ר' אהרן לעירה והנה היא שוקקת חסידים כולה. שמחים החנונים, בעלי האכסניות, שמחים הגויים בשוק הירקות. כספים עצומים זרים נפרטים ונשארים פה. אנשים הולכים לטבול לפני קבלת שלום. ר' יעקל העשיר עומד ליד שק כסף ומחלק לעניים ביד רחבה, ר' פנחס בן עירו המתחרה בו עורך לעניים סעודה, שהכל ניתן בה, מאכלים דשנים ומשקאות טובים. אך אין איש זוכר את ר' יעקל ולא את ר' פנחס, אלא הכל משבחין ומקלסין לצדיק, שהרי הכל לכבודו ולשמו, והצדיק מציץ לרגע ומברך את הנותנים ואת המקבלים, כאילו שני הצדדים משלימים מצוה אחת.

נראים פני הרבי המהודרים והמעודנים מאד, מבטו הזך האומר כולו שמים, וכל הקהל יוצא מגדרו. העירה שמחה. מקום הרבבות תפס האחד, הצדיק, המאור, והדמיון חפשי, פועל נצורות. כל מצוה קלה וכל טובה קלה הנגרמת לאדם על ידיו – אלמונים מפארים אותה, מלווים לה קסמים, גווני גוונים והצפרים המפרפרות בין העצים אינן כביכול אלא נשמות המבקשות תקון, וכשהן הומות מתמלאים הלבבות רחמים.

עומד כסא ריק ליד הרבי, – מהרהר חסיד אחד, כי על אותו הכסא יושב מישהו בלתי נראה. חסיד שני מביא ראיה לכך: כשהרבי הפנה את ראשו כלפי שמאל, הגביה עיניו בהדרת כבוד. חסיד ג' משלים: הרבי אמר מדי פעם “הן” בתנועת ראש ללא שאלוהו והביט לאותו הצד. חסיד ד' מוסר שיחה זו כמפי הרבי בעצמו, וכל הוכחה מיותרת. אם מבטל זאת הרבי – ברור שמתוך ענוה הוא עושה זאת. וכל אחד, זה אחר זה, מוסיף את הגוון, מלווה את הפאר, המובן מאליו, ובאמונה מלאה שכאן עובדה שאין לפקפק בה כלל. גם פרטי השיחה מתגלים ונודעים לאט לאט. הלבבות פתוחים לקראת האגדה.

בפנה מצטופפים חסידים מקשיבים לדברי תורה ולעוּבדת פלאים חדשה, ההתלהבות מתרבה ומגיעה לשיאה. כל הקהל מלא הערצה אחת וכמעט קשה הדבור, מפני שאיננו יכול להחפז אחרי הדמיון הלוהט. עומדים איפוא ושופכים את המית הרוח ברקודים. רוקדים בחצר הרבי, בהיכלו, בחדר הסמוך ל“קדשי הקדשים”, רוקדים ושרים ברחובות, בכל מקום. נדמה: האדמה גם היא רועדת, לא: רוקדת.

חזר חסיד על דברי תורה, ספּר או שמע והריהו יוצא ברקוד בודד בהתלהבות. ידיו מאחוריו כאילו כּפוּת הוא. קופץ, מסתובב סביב עצמו ונדמה: רק עכשו חודר הוא יותר ויותר אל כל עמקו של הנאמר, רואה הוא בעיניו העצומות יותר מבּפּקחות, מכרכּר, והריהו מוחא כף או מנפנף במטפחתו. נתקל הוא בשולי הקפּוטא והריהו תוחבם בחגורתו. היא מתבדרת ואינו חש.

מסביב לו מתהוה מעגל, בא וחג לפני הצדיק, עד שגם הוא נספח. לא תגענה ידים בגופו. לפניו נפרץ המעגל וסוגר עליו והוא יחידי בו באמצעו כמרכז. הקודם נמלט. רקודו של הרבי אינו אלא רמז לרקוד. רעד קל, צעד קל, ולא יסף. מחיאת כפו – מגע כף בכף. כאיל בעצמו חושש לנגוע בגופו. רוקע ברגלו כנגוע רגל יחפה בקטיפה. והריהו עומד מהרהר, מחשב או משתומם לקראת מעמקי מחזה. פניו כלפי מעלה. רקודו – דומה: תפלה… שיחה עם אל עליון. ורקוד המעגל נעשה אילם מתוך עצירת נשימה. הכל רק מרחפין, מפרפרים ומרפרפים. כבמלכות רזים. אין הקהל מפריע לצדיק. האולם צפוף והוא כבחלל ריק: בודד עם אלהיו. שכח הקהל את עצמו, בני ביתו ודאגת פרנסתו. היו מעין מלאכי ארץ.

אושר בפני כל מי שעין הרבי נחה עליו רגע. הנה עגנה בר' אהרן, אך מאוֹשר רחוק הוא. הוא הפכח היחידי… מבעד החלון נראים שדות זרועים מעשה תשבץ ונחל משקף שמים… וכל החבריא הזאת – רגליהם קלות ברקוד, מתנשאות אל על, אך אינן דורכות על הארץ בבטחון… הררים תלוים בשערה… והוא מהרהר בפסוק שבתהלים:

השמים שמים לה'

והארץ נתן לבני אדם.

נכנס בשיחות עם חסידים, התווכח עם כל אחד ואחד, עד אשר נמצאו מסכימים לדבריו. רק תנאי אחד התנו:

– יסכים תחילה הצדיק!

ר' אהרן שמח: את הקהל קל להטות. אמנם העיקר הוא היחיד: הרבבות הן בידיו. יושג רק ה“הן” מפי היחיד! אך אליו יפנה במוצאי שבת… ויש תקוה: הן אוהב הרבי את קרבתו. גם ל“שולחן” הנערך בשבתות יושב ר' אהרן לצדו, בראש. מספיק רק רמז מפי הרבי, ואלפים ורבבות ינערו מעליהם את הגלות וינהרו לארץ ישראל ויחייו אותה ואת עצמם…

עם יחס הבּטול לכל תשוקה אַרצית ידעו בכל זאת הרבּיים, שעליהם לנהוג בהרחבה כיד מלכות. בית המקדש בשעתו היה אחוז כסף וזהב, וגם בית הרבי המשמש מקדש מעט – אסור לו להיות אָפור. צריך הוא להבריק תוך אפלת החיים בזוהר מנחם. כל הבא לחצר חייב לשכח כי קיימת דאגה. הנשמה הגדולה, נשמת הצדיק, חסד הדור, זו שמשפילה עצמה עד עפר, הוכרחה גם לספק רצון החסידים ואלה שאפו לראות את הענו מוצף אור ומוענק עושר. מאושר היה האדם, שמתנתו־קרבנו נתקבלה על המזבח לרצון. פרוטות העני נצטרפו עם כספו של האמיד, עם זהבו של העשיר ומרגליותיו של האדיר ויצרו יחד תפארת בפנת אילוסיה זו. אותו המון כבד של מטבעות נחושת, כסף וזהב, טהורות ובלתי טהורות, שזרם לכאן מכל קצות הארץ התמזג והתגבש בגבישי אבנים יקרות קלי משקל ועשירי ברק.

הפעם לא הוזמן ר' אהרן לחדר הפנימי של הרבי, שבו הוא מקדש על היין בשבת לפני בני משפחתו. הוא עמד באולם הענקי וראה את אַברכי המשפחה נכנסים לחדר הרבי לפי דרגת היוחסין שלהם ואת נשיהם הלבושות משי יקר והעמוסות תכשיטים הזורחים מעל הידים והאזנים, מחרזות פנינים על הצווארים. בשערות ובקפלטים של הנשים הצעירות סיכות־רעד נעות במשובת חן של אבני היקר, ושפע אור נברשות מציף את אבני החן, משתברר בהן וחוזר ומקרין מתוכן. נשים בקישוטי זכוכית מלוטשות, מסתכלות מעל היציעות ומבעד החלונות בשמים שגלשו ארצה, בקדושה החופפת וביפין של נושאות הקדושה ומקשיבות לאוושת לבושי משין. קודש וחול־קסמים התמזגו וסייעו זה לזה. עברו נשי הצדיקים ובנותיהם לבנות הפּנים ועיניהן עצובות כמבליגות על דמעת גלות יוקדת, כשבויות שחורות נאוות ומעמיקות בלובן, כאבני מלואים גם הן. מושפלות העינים ואם יש שתורמנה לרגע הרי זה רק ככדי להאציל ברכה ולהשפיע אושר ללבבות ולהוכיח כדאיותם של החיים. לא התקנאו המסתכלים בזוהר הזה, שהרי שימש רק סמל נעלה שנאצל מתוכם. אמנם הוגשם הסמל־הרמז לגוף ממשי, שקיום וגידול לו לעצמו… גם ר' אהרן הוקסם משפע האור המקרין גם את הקדוש, אשר רוחו נתונה לעולמות זוהר עליונים… בכל זאת עברתו המחשבה: “בתכשיטים אלה אפשר היה לבנות ישובים בארץ ישראל. אילו קמו והתפרקו אותם… גם ברק הכפתורים אינו זול”.

השבת היה קהל החסידים בבית הכנסת של הרבי עצום. הרבי בכבודו ובעצמו עלה במעלות ארון הקודש, הזיח את הפרוכת המשובצת יהלומים והוציא ספר תורה ענוד כתר המוקף זוגין ורמונים ולבוש כתונת רקומה חוטי זהב. בשעת קריאת התורה פוררו את הסדרה לשלושה־שלשה פסוקים ועוד הוכרחו לשוב ולהתחיל כמעט מראשיתה, בכדי להספיק לאורחים חשובים, אנשי תורה דלים ואנשי כסף נדיבים המכריזים בשעה זו על נדבות ביד רחבה. פלא ששכחנוהו, את ר' אהרן.

והשעה הגדולה קרבה…

באולם הגדול נערכו השולחנות. הקהל רב מאד. גם ספּי החלונות מלאו עדם. הרהר ר' אהרן: גם בהרצאותיו רב הדחק… אילו ניתנה לו רשות לדבר כאן!

הרבי נכנס מלוּוה פמליה של חסידים מובהקים. כל הקהל קם ופנה דרך לבאים. השתוממו על שר' אהרן איננו בתוך הפמליה. גם הוא השתומם על שלא הוזמן. לא ראה בזה סימן טוב והחליט בלבו לוותר על שיחתו עם הרבי במוצאי שבת. כנראה נמצא כבר מי שמסר לרבי על כל אדותיו, לפני שהגיע בעצמו לידי דבור. מילא. ישבו לשולחן וכל הקהל אף הוא הונמך. סדר הישיבה לפי מדרגתו של אדם. יש מדרגות חרק, מלאפּום וחולם. זו למעלה מזו. יוצא מן הכלל עשיר אדיר, שנדבותיו מעלות אותו. ר' אהרן לא הוזמן גם לישיבה בקרבת הצדיק וישב ברחוק־מקום משהו. את פני הרבי הבהירים והשקועים בעצבות רווּ מאות הפנים, האורחים. מכל מנה שהוגשה לצדיק טעם הרבי כטעימת צפור וה“שיירים” נחטפו כסגולה על ידי החסידים. ומכוס יינו יצקו מעט לכוסותיהם של המקורבים ביותר את השאר הטיפו לכל הבקבוקים הרבים שעל השולחן, ונמצאו הכל זוכין.

נשמעו נגונים חדשים, שחזנים בני מקומות שונים הביאו אתם ולימדו אותם בה־בשעה לקהל, אשר שר אותם בהתלהבות. אחר פתח הרבי פיו, פזם לעצמו את הנגון החביב המקובל עליו – המיוחד לחסידיו כהימנון – ומיד נעזר על ידי כל הקהל מתוך שקט והתרכזות נפשית.

כששתקו, שמעו הקרובים לרבי את המלים היוצאות מפיו:

יְהֵא רַעֲוָה דְאֵימָא מִלְתָא דְתִתְקַבֵּל…

ומיד נדם הקהל כאיש אחד, העינים הוּטו אל הרבי, והלבבות הלמו.

“כמי השלוח ההולכים לאט” כן דבר הרבי. מלה־שתים – פסוק, ומנוחה אחריו.

"אמר אחד קדוש: למה נבנה בית המקדש. על הר המוריה. ולא על הר סיני. שניתנה עליו תורה?

“אלא – חשוב בעיני הקב”ה המקום, ששם פשט ישראל צוארו למענו, חשוב ויקר בעיני ה' ממקום… שניתנה… עליו… תורה".

הרחוקים לא שמעו, אך ראו את פני הרבי בדברו. ראו תנועת שפתיו בהפיקן מרגליות, ראו בנשאו עיניו ובעצמו אותן, תנועת ידיו והקשת אצבעותיו. ופני הקרובים המתפעלים העידו כי נאמרו דברים משוּפרא דשוּפרא.

הפסיק. ומכיון שהפסיק נשמעה שירה קלה מאד מצד הקהל: תנאים נוחים ליצירה.

אח"כ המשיך:

“וכתיב בענין מתן תורה: ויאמר ה' אל תשה רד, העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב”. לכאורה – כאן השתוקקות, כלות הנפש לעלות אל הר סיני, לראות את ה'.

"גם כאן פשטו ישראל צוארם למענו, ואף על פי כן: ונפל ממנו רב…

" כל זה למה? משום דחיקת הקץ.

"יש חוטא במזיד ויש חוטא בשוגג.

“ועל המזידין אמר ישעיהו הנביא: כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם לרמוס חצרי – – –”

ואותה שעה מעת עיניו בר' אהרן וסיים:

“וחבריא זו אינה מסתפקת בבניין במה לעצמם, אלא גם רוצה לחדר אל הקדש פנימה… ומפני “חובבי ציון” אלה כביכול יש להזהר. ובקהלם לא תחד נפשי. ובא לציון גואל”.

ר' אהרן החויר כסיד: הפסוק מתנ"ך מסוכן, נשק הוא גם בפי המחייבים וגם בפי השוללים.

לא דבר דבר, אך קם מעם השולחן והלך לו. ידע שאיש לא ילך אחריו, כי כל החסידים דבקים בשפתי הצדיק ושסכנה היא להמצא כאן.

תמיד היה הרבי מזמינו לשיחה ומעכבו אצלו, ועתה הוציא דין מבלי לדבר בו.

והוברר לר' אהרן, שאין מה להתווכח עם הרבי. לחנם יביא ראָיות מתּורה, נביאים וכתובים, לשוא יטריחו פסקי תלמוד ומדרש, כשהרבי הוא מדת הדבריםּ…“בּי כּתוּב!” – ענה ר' חיים ז"ל מצאנז, כשנשאל על סמך מה מן התורה אוסר הוא לקנות חפצים במכירה פומבית.

ואז נתפרסם בשם הצדיק אותו ביאור מחודש, שלו או של קודמים לו:

“עיר” – היינו התעוררות, “עיר־האלהים” היינו התעוררות לעבודת הבורא שנמצאת בשפל המדרגה ועל דא קא בכינן…

נשכּחה ירושלים, חיתה רק ירושלים של מעלה. הרבּיים מצאו את ארץ ישראל בארץ מולדתם, בגולה. בניסכיז' היתה רצועת ארץ ישראל, כדברי הרבי דהתם, ר' חיים מצאַנז אמר שאין שום תיפלה חוצצת בין בית כנסתו לא"י, ויש אומרים שמכל בית כנסת מוליך שביל נסתר לארץ האבות ומעשה בעז או בריה אחרת שעברה אותו שביל – – – ולמה ארץ ישראל לחסידים? ובחייהם דוקא?

הקרע החדש שבא בין ר' אהרן וצדיקו הביא גם את בני העירה לידי חדוש התרחקותם ממנו. הפעם התאחדו כל החסידים כנגדו: חסידי בוהוּש ובויאַן, סדיגורה, ראַשקוב וסקווירה יד אחת – – – החסידים הנלהבים, תלמידיו וחבריו מלשעבר, ראוהו כמוחרם ומנודה, אך אותם המעטים, שכבר היו רשומים באגודה הציונית התקרבו אליו מעתה ביתר שאת.

גם בבית הכנסת רדפוהו, כּבּוּדו בעליה לקריאת התורה התחיל להעשות נדיר. אשתו היתה מציצה באשנב שבעזרת הנשים ונפשה כּלה. הקשיבה וצפּתה לשמוע שם בעלה מוכרז ולא זכתה לכך. גם כשזכרוהו לפעמים והעלוהו לתורה ל“חמשי” הכריזו שמו ולא בסלסול של כבוד אלא כבלעיסת ישישים והדבר נודע לה רק כשקם רעש בין המתפללים: מתוך אי־רצון טעה הקורא בתורה טעויות קלות, הקהל התחיל טופח על עמודי התפלה והקורא הוכרח לחזר על הפסוק ששיבש. ר' אהרן חשש ביותר בשבתות התוכחה, פן ינקם בו הגבאי ויזמינהו לפרק התוכחה.

מדוכאה ביותר היתה אשתו. בעיניה הזדהתה אמרת הצדיק עם גזירה משמים, והיא ראתה עצמה כנדונה למות. צבר אדם מצוות וזכויות מהוולדו ועד גיל הארבעים וברגע קל איבד עולמו. ומה תקוה עוד לילדים? יעקב הבכור למד לדרכי אבי הראשונות והוא חסיד ירא־שמים ומתנגד לאביו, הבּת הלכה לה בדרך משונה, אך הקטנים מהם – ממי ילמדו ובדרכי מי ילכו? השפעתה היא – אפס. והשפעתו הוא – רוח גיהנם מנשבת מתוכה בדברו ובשתקו – ––

מוכנה היא לפרוש וללכת. תרעב, תחלה, תמות – אחת היא לה… אולם ילדים לה קטנים ואם לא למענה הרי למענם עליה לחיות. זהו הדבר הקדוש ביותר בעולם: לחיות למען הילדים. אכילתך אינה מצווה, אך הרעבת ילדיך – עבירה. היא לעצמה לא היתה הודפת את מלאך המות, אבל עיני הילדים תובעות:

חיי, אמא, סבלי, רעבי וחטאי למעננו, אַת אחראית. אַת העלית אותנו מן הנשייה וקבעת אותנו בעולם זה…

המצב בחנות הלך ורע מיום ליום. הלקוחות מבני העיר שבו לחנוונים הקודמים, והגויים חששו להכנס. לפעמים באה פלחית, קונה משהו ומוציאה מחיקה צרור מלא פרוטות נחושת, רובן נגנבו בעקביות מתמדת יום –יום מבעלה הקמצן והצטרפו אל מעט הכסף שנתן לה בגלוי לשם קנית “מציאה” זולה ומהנה. גיטל הוכרחה להשתמש בתחבולות שונות, בכדי שיתקבל רושם, שהקונים מרובים. היתה מעכבת כל קונה יתר על המדה, למען תיראה תנועה כביכול. בעוד שהיתה יושבת תחלה בפנים החנות ליד הקופּה, התחילה עכשו תופסת מקום ליד הדלת ומציצה החוצה. מעין רקלמה נוספת אל השלט וה“ויתרינה”, אך ללא הועיל. הרפים אינם מידללים. בא קונה – מסבירים לו פנים ובינתים נושאים שם ה' בשבועה בקביעת המחיר ובתנאי חרישי שבלב המכפּר על ההגזמה הקלה.

– לפני מלכים להתיצב! – מרכּכת המוכרת את קולה הדאוּג הצופן דמע למראה הסחורה ההולמת.

ומצב המשפחה ירוד מאד. האשה מקמצת בכל. התחילה מברכת בערבי שבתות לא על נרות שלמים, אלא על חצאים ולבסוף על רבעים. בעלה שב מנסיעותיו המענות והילדים אינם קופצים עוד לקראתו בשאלה למתנות שהביא מן העיר: ידוע כי שב ריקם… והילדים מביטים אליו כאלו יודעים הם את יגונו. הוא יושב מיד לשולחן עבודתו, עובר על רשימת החובות, מקשקש בחרוזות החשבּוניה לחנם, מעשן סיגרה אחר סיגרה בתכיפות, אך מוצא אַין.

… ר' אהרן שטינברג לא היה בכלל בעל החלטה. כשדבר גיטל אשתו על דבר הכרח להכריז שמטת כספים הניע ראש:

– אני לא אשמיט! לא אתן כבודי לכלימה, שמי…

– קבצן שלם! – קצפה גיטל – גם אני רוצה שנשלם, אך מניין? אולי מה“נדוניה” שהבאת: עין יעקב ומשניות? משלי אין כלום… ירושתו אני אָפסה, ובשלך, מלמד!

הוא התנגד, אך לבסוף כשכבר “נראתה הצפור על קרקעית הצלחת”, “בכיסו החשיך” והוא הפך ללוות ואוכל, אמר “הן” מתוך הכרח. אך לא הוא האיש שיעשה צעד לגישום הדבר. לא ולא… הרגישה גיטל וידעה יפה שעליה להניע את הגלגל. היא היחידה! שלחה לקרוא לעורך־דין מהימן, ומכיון שבא – דבר כמובן גם הוא אתו. עכשו ייכנס כבר לעבי הקורה ובלבד שיהיה כנישא על גל שעוררו אחרים. לכאורה הרי הוא האשם בכל. הוא הבטלן. הוא שלא גבה החובות בזמנם ולא ידע לשמור על הונו והוא שהביא לידי שמטת כספים. ובכל זאת אמר אל לבו: לא אני שלוויתי ולא אני שהשמטתי. מה לי ולכל זה? הבית, או “האשה אשר נתת עמדי”… אני הייתי יכול להסתפק גם עכשיו בציר מלפפון כבוש…

ודווקא עם התקרב שעת השמטה גברה אמונת הסוחרים בו, בר' אהרן שטינברג. הוא החליט למעט בהזמנות, להקטינן ולפזרן בין סוחרים שונים. התמעטות קניותיו עוררה קנאת הסוחרים שחשדו כי מתקשר הוא עם בתי מסחר אחרים והציעו לו סחורה בתנאים נוחים מאד, אך הוא סרב לקבלה. הסוחר טיראַספולסקי רגז, כשר' אהרן חדל להזמין אצלו סחורה. לא ידע שלטובתו הדבר. היתה איזו שטה לר' אהרן: מילא מה שקנה עד כּה אָבוד, אך “לקנות” במחשבה תחלה שלא לשלם – אסור. רגז עליו טיראַספולסקי ובכדי לנקום בו, סדר את שטרותיו של ר' אהרן, שנמצאו אצלו, למועדים קרובים מאד זה לזה.

ר' אהרן עוד פקפק, גם גיטל הססה עדין. נסעה היא, גיטל, והתחננה לפניו שיתן אַרכה.

– אל יביא מר טיראַספולסקי ללעג שאננים… אינני רוצה שיהיה פרוטסט על שטרות בעלי…

הלז צחק:

– מובטחני בכם שתמצאו עצה.

–אין עצה! – בכתה – ידוע שאם ישנו פרוטסט על שטר אחד באים יתר הפרוטסטים מאליהם וגם כספו בסכנה…

אך לא הועילו הדברים.

שעת השמטה התקרבה.

כשצריך היה לשנות את השם של שלט החנות – היא ששינתה. ערבּבה והכינה איזה צבע משונה ושנתה אות “א” – ראש התיבה של שם בעלה – לאות “ג”, ראש תיבת שמה. כביכול: כל הרכוש הוא שלה… אלא שכל אותיות השלט הן אותיות –דפוס ושלה – אות –כתב ובפיתול יוצא דופן כשל חתימה. אילו חכתה רגעים אחדים היה חיימ’ל יכול לסמן אות נדפסת. אולם החליטה לא לחכות. לא שמה לב לשום דבר ובלבד שלא תצטרך שוב לדון, ולהתווכח ולהוכיח נחיצות הדבר.

ר' אהרן הוציא שטרות על שם קרוביו, שלא הלווּ לו פרוטה מעולם, והם הראשונים באו בכח הרשות והכריזו “עקול” על רהיטי הבית. גם על הספרים המרובים הורכבו חותמות חדשים של אותם הקרובים “בעלי החובות” המכריזים בזה, כי, כביכול, קניינם הם…

אולם החותמות שהורכבו לספרים לא הועילו. דוקא עליהם ניתכה חמתו לשל עורך־הדין פּוֹפסקוֹ שבא בשם חוב קטן.

אותו בעל חוב אדם קשה היה. לפני שנה הלווה לו שלש מאות רובלים, מפני שכסף רב לו. אמנם אין מדרכו של כסף להחליד. אבל אוהב הוא תנועה, כי רק מתוך תנועה הוא גדל. נתן קומץ גם לר' אהרן, שידיו בטוחות, אם כי הוא שנא אותו בשל ציונותו ורוגז רביים עליו. כסף אינו מכבד סנטימנטים.

עכשיו קרא לפופסקו ואמר לו:

– ר' אהרן חייב לי שלש מאות רובלים. אני יורק עליהם, אך רוצה אני שהוא ישלם. בדמו ישלם הצבוע, בבזיונות ישלם!

כשהופיע פופסקו בבית ר' אהרן התחיל ביחס־בוז. “שמע… ראה… אתה…” – כך פנה אל ר' אהרן כמצווה ומפקד על עבדו. כשנכנס בנוכחותו אדם זר – דפק בשלחן, השליך כוס ושברה והפיל כסא… הכל מתוך התרגשות כביכול, התרגשות מחושבת מאד ואגב כנויים גסים ומשפילים המלוים כל תנועה.

בינתים ראה על הכסא חותם מסותר עשוי ביד אוהבת. לא מצא הדבר חן בעיניו. מה מתבישים הם בחותמות? הרי די יפים הם, אך בלתי נראים. אין לקמץ בחומר־חותם. יש להחתים מחדש ובמקום גלוי לעין… תיכף יעשה זאת, על הגזוזטרה. אגב נעץ עיניו באדרת בעל־חובו: חבל שאין להורידו מעליו! ופופסקו שפך דם בהתלוצצו: הן לא קר עתה ומדוע הנך מסורבל באדרת? פשוֹט!

את הרהיטים מוכן הוא להשאיר בבית בלי כל חשש, שהרי רשומים הם כולם במשרד ההוצאה לפועל, רק את הספרים אינו יכול להשאיר. דווקא להם הוא חושש. יתכן שיחליפו איזה קונטרס. הרשות בידי עורך־הדין, בא כוחו של התובע, לדרש העברתם למקום בטוח, הפריסטאב, פקיד המשטר, מוכרח להסכים.

עמדו והעמיסו את הספרים בקרון ושלחוהו לחצר הפריסטאַב.

בעלבון הספרים התכוון בעיקר לפצוע קשה את נפשו של בעל־החוב. ר' אהרן מוכן היה לשלם לו את כל חובו הקטן, אלא שחשש, כי דבר זה יעורר כנגדו את כל יתר התובעים הגדולים וגם הם יעשו כמעשיו ויגדילו את הבזיון.

פופסקו דרש שגם ר' אהרן ילך על יד הקרון… "לבל תהיינה טענות, אם יחסרו כמה דפים בספריו של “צדיק הדור” “הלווה ואינו משלם”. גיטל פרצה בבכי, ור' אהרן פרש לחדר שני. רק חיימ’ל פתח לאט את הדלת והתכונן ללכת אחרי הקרון. אמו צרחה אחריו: “אַל תלך!” אחותו משכה בשרוולו, כבגדו, אך ללא הועיל:

– אני אלך מרחוק.

הקרון זז מלווה על ידי עורך־הדין פופסקו. הספרים הורקדו בקרון המהלך לו בתוך הרפש, מתנת אדמת בסרביה השחורה והמניבה. חיימ’ל מדשדש אף הוא ברפש ומצפה לנס משמים. הוא זכר את ארון האלהים שנשבה בידי פלשתים והרהר: האומנם יישיר הסוס דרכו, לא יבעט בעגלון ובפופסקו ויברח, יחזור עם משאו הקדוש?… לא ראה הילד אות גבורה ונתמלא לבו רחמים על קדושה מחוללת חסרת־אונים, וקלל את פופסקו, האויב המשותף לו ולאלהים.

ראה פופסקו את הצל הקטן הזז אחריו, רמז לו וקרא: “בוא ילד, ותלווני”!" אך הילד ירק עליו מרחוק. ובכח הספרים הקדושים קלל: “ארור אתה!” אגרופו הקטן התכווץ, עיניו דמעו ולבו דימה לו את אלהים, אל נקמות.

מהלך חיימ’ל אחר קרון הספרים, כמלווה עד הגבול האפשרי איזה אדם יקר לבלי שוב. הוא מהלך לו במרחק־מה, כאילו אין כל קשר… אך יודע הוא, “בנו של אבא”, שאין הוא עושה זאת אלא במקום אַבּא. אַבּא אינו יכול לעשות זאת. ברור. הוא סגור עכשו בחדרו, עיניו עצומות, ואף על פי כן הריהן רואות ודאי את מחזה האימים, ודאי רואה הוא כמוהו בעיני רוחו גם את שונאו הנגש אל עורך־הדין ושואל כלא יודע: “ספרים של מי הם אלה? אַ.. האַ… צדיק באדרת…” ושונא שני, סוחר –מתחרה, אומר: “אין בכך כלום… הוא נצל את הספרים האלה דיים, מצץ אותם, עיניו סימא עליהם “גואל היהדות”… אינו זקוק עוד להם.”

והקרון ממשיך דרכו.

נפל ספר לתוך הרפש – נחפז חיימ’ל להרימו… הלא הוא שמינה עצמו משגיח על ארון הספרים. הוא שסדר את הספרים יום־יום לפי שיטה חדשה, אם לפי גדלם, יפי כריכתם או לפי חבתו היתרה להם, ניערם ואיווררם. מעט מאד הבין לעת עתה, אך ידע כי הכל קדש.

חיימ’ל הרים את הספר המלוכלך, פתחו ונשק, אחד הדפּים. עורך־הדין לטש עינים ערמומיות. הוא לא ראה בזה כמובן יחס קדושה, ורק יחס לקנין פרטי, לשוה־כסף, היינו: קטנות נלעגת… היה הספר – “מגיד מישרים”, זה שאביו קרא לפניו מתוכו ושעל תמונותיו חי הילד. עכשו, דומה, ביקש הספר ומחברו הנערץ בנפלאותיו חסד של אמת מילד זה. כל שורה, פסוק, מלה ואות בודדת כמו התחננה לפניו:

– אַל נא נוּבא גם אנו לידי בזיון.

היינו: די בבזיונכם אתם…

לקח את הספר והחזירו לקרון.

ולעיניו ספר ששערו פתוח ובפנים רשום ביד אביו בהדוּר כתב מלפני שנים:

"קניתי מהוני

לכבוד צורי וקוני,

והוא רחום יכפר עווֹני".

ספר אחד פתוח ברשימת הפרינומראַנַטים שביניהם גם שם אבא, בראש קוני עירתו, שלא לפי סדר א"ב, מה שהיה מביא תמיד את הילד לידי גאוה. על שערי ספרים אחרים רשומים ימי הזכרון למות הורים ולהבדיל לחיים ימי הולדת… גם יומו כאן…

רק דף אחד, אחד מרבים, שנתלשו והתגוללו כאן, דף שהיה מלא הגהותיו של אבא, הרשומות באותיות זעירות וגם זה מלאות ראשי־תיבות ורמזים המובנים רק לרושמם, – שם בכיסו. לבו המה ולא ידע, אם זהו מעשה גנבה או מצוה גדולה.

הקרון הוכנס לחצר הפריסטאַב, והספרים הושלכו על רצפת אחד המחסנים לערימה כפירות ממין אחד. יורה־דעה, שירי גורדון, ספרה של אמא הרווי דמעות וחלב נרות, ספר אחד כבד, יקר המציאות, מכורך בכריכת עץ עבה שבא בירושה מאבי סבא… וערבוב דפים בני ענינים שונים, הסותרים זה את זה.

חיים’ל שב הביתה מנוצח, אך הוא האמין עדיין כי לא ישלווּ הספרים בערימתם, הן קרה בארץ ישראל, שאבני קדש גנובות שבו מעצמן למקומן!

כשהראה לאמא את הדף הזרוע אותיות פנינים שנכתבו בקדושה ובעמל עינים רב, הגהותיו של אבא, נשקה לדף הזה ולילד. ולבה הכה אותה. כמה פעמים סגרה בכעס, רעש וגינוי את הספר בשעת עיונו של בעלה, דרשה במקום זה יכין חשבונות, והוא – רק עתה הרגישה – הועמד כלפני תהום פעורה, בשעת התפרצויותיה אלו.

היו בעלי חובות קלים וקשים. אחד מהם בא לגדף את ר' אהרן דווקא בשעה שבאו אורחים לביתו, בשבתות, או כשבא חתן לראות את בתו השניה.

בא עוד תובע: יעקב מאַן מלודז. אף הוא נזוק מפשיטת הרגל של ר' אהרן. כשנכנס עמד נבוך: לא הכיר את בעל־חובו פנים אל פנים, רק מתוך מכתבי מסחר, שנכתבו בשפה מליצית גדושה ורוויה וזרועה בטויי ספרות חדישים.

– כבודו הוא ה' שטינברג? שלום למר… ואני חשבתי: אדם צעיר לגמרי. הן כתבו וסגנון מכתביו כה רענן… בכל אופן נעים לי להכירו. אני יעקב מאַן…

חשב ר' אהרן שכאן משהו אירוניה והתחיל מתנצל. אך יעקב מאַן שיסעו:

– יתן לי לנוח תחלה. אך באתי וכבר נקפץ לעניני משא ומתן? נדבר קדם כל בענינים אחרים, העומדים ברומו של עולם… מה ענין שמיטה אצל הר סיני? סגנונו… יודע הוא מדוע הוא חביב עלי כל כך? יש בו מזיגה נפלאה בין שפת המקרא והתלמוד והספרות החדשה ביותר. כמה פעמים הצטערתי על זה שבינינו חליפת מכתבים מסחרית גרידה וכל חידוש שבסגנון בא בהכרח רק מעין קונטרבאַנדה. אני בא בדברים עם כמה וכמה גדולים, משיג על ספרי גדולים וחשובים ומקבל תשובות אפילו מאחד העם וביאליק – כן! מכתביהם שמורים אצלי. בכוונה הבאתים להראות לו… אך קדם־כל רוצה אני לקבל חלק מחובי.

פתחה גיטל את פיה להתנצל, אך הוא הרגיעה מיד:

– חלק קטן מאד ולא במזומן. רעב אני ורוצה לסעד אתכם…

– אוֹח, בכבוד! – אורוּ עיניהם.

– אף בתנאי, שיהיו המאכלים בסרביים: מאַמאַליגה ממש וכוס יין נבחר… טוב לנהל משא ומתן אחרי ארוחה הגונה.

הכניס המבודח הזה רוח טובה בבית. נוגבו הדמעות.

התירס בלול, הדוּד שפוּת על האש. התחיל המרוס ויעקב מאַן במטבח… רוצה הוא לראות, כיצד נעשים הדברים לעמן יוכל לספר בלודז.

– לפחות דבר זה! אוד מוצל מאש – – –

הוא, יעקב מאן, שמע, שמערבבים לתוך קמח התירס גבינת פרות וגבינת עזים, מפתפתים לתוכו דגים מלוחים, מוזגים פנימה יין־קרח, מה שקוראים וימורוזיק… עכשו ראה שאין הדברים כן, ויצא מן הכלים. כששמע חרוזי הממליגה:

מע דרעהט מיט אַ דריק,

און מע שנייט מיט אַ שטריק,

מ’עסט ווי אַ ביק

און מע בענטשט ווי אַ פליג.

ניסה לתרגם: במוט מורסים, בחבל פורסים, כשור־הבר למזון וברכת־רזון… ולא הצליח ביותר.

יעקב מן עבד עבודת פרך והזיע בשעת אכילה, שהיתה לדבריו כ“ברית בין הבתרים” והתקשרות אהבה, ובצורה מבודחת סיפר כיצד בא הנה: לאמתו של דבר רצה כבר מזמן רב לבקר פנה זו, אך לא היתה הזדמנות… עכשו נשלח על ידי הפלונית שלו. הבטיח לה שימרר את החיים ואת חובו יביא… אילו ידעה הפלונית שלו שיושבים כאן אל ממליגה… סליחה… מה הם החרוזים המצלצלים האלה במקורם? הוא מוכרח לרשמם אצלו בפנקס.

“מה הן רוצות מאתנו הנשים? עבדים היינו לשפירנצה ולגיטל… גם אני וגם ר' אהרן מטבענו איננו סוחרים…” – התאונן.

כלתה הארוחה ועדיין לא התחיל המשא ומתן בענין החוב.

למחר הלך יעקב מן אל הפריסטב, הציג עצמו כנושהו של ר' אהרן ונטל רשות להכנס לחדר שבו מגובבים הספרים המעוקלים. שכח מאכל ומשתה. ישב עד לפנות ערב ולבו המה לקראת הערותיו והשגותיו של ר' אהרן וכתבות ההערצה של מחברים שונים על גבי הספרים שנתנו לו למתנה.

הפלא היה לפנות ערב.

פתאם עמד על יד ביתו של ר' אהרן קרון עמוס ספרים ויעקב מן קורא:

– פנו דרך לאורחים… בוא הנה, חיימ’ל, גנבו של הקב"ה, ועזר לנו.

בני הבית לא האמינו למראה עיניהם.

כשיעקב מן התפעל מהספר העבה שבכריכת עץ מהוקצע המלא הערותיו של ר' אהרן הוצע לו מדי הספר במתנה. שמח וזמזם: “חלק מחובי”… אף הוא מעשרת הבטלנים הראשונים. כשיביא הביתה ספר־עץ עם הגהות המשמיט במקום חוב ודאי שיקבל מנה יפה מידי אשתו…

פעולתו של יעקב מן עשתה רשם על כל שומע, ופתאום הפכו כל בני העירה להיות סניגוריו של ר' אהרן שטינברג, וגם שונאיו המושבעים בכללם.

יעקב מן קרא לאספה את בעלי החובות ואמר:

– אני הנני אחד מגדולי הנושים כאן. יכולים אנו להפיל את ר' אהרן, באפן שלא תהיה לו תקומה עוד, אך לא באנו לנקם. יודעים אנו, כי הגורל נקם בו יותר מדי. גם במשפחתו איננו רוצים לנקם. עלינו לעשות חשבונותינו, באפן שיוכל עוד לעמוד על רגליו. אני נשבע כאן, שעדיין נאמן הוא, ואם יש ברצונו להמשיך בחנוונות אוסיף לתת לו סחורה בהקפה, אך דעתי הפרטית היא, שעליו לסיים את יחסיו אל החנות ואל הגולה, אשר דכאה אותו עד עפר.

אח"כ דובּר על האחוזים שאפשר לגבות, והענינים סודרו מתוך יחס של ידידות. בעלי החובות קבלו משהו מהמגיע ונפרדו בשלום. את כל חובו קבל רק עורך –הדין פופסקו.

היו גם רבים שנשארו חייבים סכומי כסף לר' אהרן והוא לא יכל לטפל בזה. גיטל אשתו סלקתו הצדה ומסרה את גבית החובות האלה לפופסקו, כי תקיף הוא, ולא בחלה לתת לעורך־דין זה את ידה בתקיעת כף, כנהוג אצל אנשים סוחרים. גם היא החליטה והסכימה להגירה לארץ ישראל. חפצה להמלט מבזיון שמטת הכספים.

בבית ר' אהרן לא נגעו. כל העירה בקשה לו קונים. חלק מספריתו – ספרים ש“מיצה” אותם בהחלט – מכרו חברי האגודה הציונית במחירים טובים, חלק אחד הגרילו. ערכו גם נשף שהכניס כסף, ור' אהרן לא ידע כי במחיר הגון שקבל בשכר ביתו נכלל גם סכום זה.

– לא ייתכן שנסע בלעדיו! – אמרו חברי האגודה העולה לארץ ישראל.

וביום שלג וסערה עזבה קבוצת משפחות ור' אהרן בראשה את העייר ופרשה לארץ השמש והשאיפות, ארץ –ישראל.

 

ד. פינה בעולם    🔗

המהגרים עשו ימים מעטים בעיר החוף בארץ ישראל, בקרו בירושלים ובמושבות אחדות, ולאחר כן נסעו לתור את נחלתם. הנחלה היתה רחוקה מכביש ולכן הוכרחו ללכת ברגל. ההליכה קשה היתה, אך קשה ממנה היתה התוחלת הממושכת. רבים מהם היו מוכנים לותר על כמה פרסאות ובלבד שיזינו כבר עיניהם בככר הנקנית. הרכיב העל חמורים היתה מזעזעת ומיגעת, והמתעיפות – נשים באות בימים – עכבו את ההליכה בחניותיהן התכופות, אך גם אלה וגם בעלי המרץ להטו משאיפה עזה לראות אותה ככר, אשר דמתה בעיניהם לגרעינה וללב לבה של הארץ המובטחת. הכל שמחו על כך, שארץ־ישראל היא מציאות יקרה ולא אגדה כשאר האגדות המרובות.

אגב ההליכה הציצו בהתפעלות לתכול השמים, כחול המרחקים, מרבדי הפרחים המגוונים, הלוהטים באדמימותם, ראו לטאות מסתכלות, זקיות מסתגלות, תּן נמלט, חסידה ממריאה – והרגשת חיים רבה מלאה אותם, הרגשה שגם הם שייכים לאותה מלכות גדולה הנקראת טבע, כאילו נתקיים גם בהם הפסוק “בנים אתה לה' אלהיכם”, וגם הם סוף סוף יקבלו מזונם מידיו־עצמו כביכול, גם למענם – האסופים – יעמסו העננים מטרם והאדמה תבכר פריה… רגש חמלה ואשמה מלאו את לבם כשראו אדמת שכול מתנוונת, עצים בודדים וגוססים, התשושים מהבשיל פרי. במשך דורות שקעה אדמה זו בשממתה ובציפיתה לגואלים אלה, אשר שהו בנכר אויב ונראו כזוללים ברעבם. הם הלכו וחייכו בערמומיות קלה של מיטיבי־ראות, החוזים את גני העתיד, הלכו בעינים מלטפות ומברכות, כהולכים לקראת אושר: לגאול ולהיגאל.

הילד אשר התהלך עם הקהל, הורכב קצת על חמור ונישא לפרקים על כפים, היה בטוח שאנשים אלה המציצים לכל צד כמבקשים אותות, אינם הולכים אלא לבקש את מעין הקסמים שהאגדה גילתה אותו פעם ושוב הצפינתו. וכשנתקלו במעין מים זכים התפעל לא רק הילד, אך גם המבוגרים, שאחדים מהם ראו כזאת בפעם הראשונה בחייהם. עטו אל המים הקרים והמרעננים גם אם לא צמאו, כאומרים לטעום טעם צפונותיה של ארץ זו. הקסימם עצם הפלא, פלא המים הזורמים במרחקי מעמקים עד בואם אל פי האדם, ועתה – אל פיהם הם.

ר' אהרן לא הלך בראש. דרכו היתה הארוכה ביותר, כי מדי פעם הצטרף לקבוצה אחרת, ראשונים ואחרונים. עדיין המשיך לראות עצמו אחראי לכל, כשם שראה עצמו אשם בטלטולי האניה בדרכה לארץ־ישראל. עתה הרגיע את העיפים, עודד את רפויים הדעת ושלהב את המאמינים.

– ראו את המדבר הזה! – אמר אחד.

– אשרנו הוא, – אמר ר' אהרן – כי מדבר הוא. אל נבוא אל המוכן. עלינו להראות כי יכול נוכל בעשר אצבעותינו ליצר משהו. לא רק למדוד בד לגויים נוצרו, אלא גם לשתל עץ, לחפור בו, לזרע, לקצר, להטעין חטה ופרי זהב… אין אנו מה שהיינו אחר שנשמנו את אויר ארצנו, חסל! אחרים אנו. יום עלייתנו ארצה – יום הולדתנו. חצץ הדרכים? יום יבוא וכביש נסול.

– אנו?

– כן, כן… בעיני הכביש בנוי כבר, ראשה של גבעה זאת נסיר, על פני נחל זה נעביר גשר, כאן בהכרח יתפתל.

– ובודדים נהיה?

– אנשי אמונה ושאיפה אינם בודדים לעולם. אני בטוח, שהיחידים ישמשו דוגמה למאות, המאות לאלפים ואלה לרבבות…

– אנו נשמש דוגמה?

– אנו, אנו, דוקא אָנו!

… הם באו. סוחרים בני סוחרים. רוכלים, לבלרים וחסידי רביים. סרסורים הראו להם בשרב הקיץ אדמה לחה, ראו עשב גבוה כקומת איש, נשמו אויר המרחב במלוא חזיהם: גן עדן ממש, אויר רוה, אדמה ברכה – כולה משקה… הם נשקו לאדמה העשירה, שנכרים הלבישוה סחבות. פסוקי תנ"ך רוויים רחפו על השפתים. מישהו זמר תאורי “תהלים”:

"כעץ שתול על פלגי מים

אשר פריו יתן בעתו

ועלהו לא יבל

וכל אשר יעשה יצליח".

כאילו נאמר הפסוק בהשראת חלקה זו.

מיד אמרו לקבוע שייכות קדומים. לאיזה שבט היתה שייכת קרקע זאת במלוך מלך בישראל? מה שם המקום בתנ“ך, בתלמוד וכיצד נשתבש בפי הגויים לאחר כך? מה מקומות ומאורעות היסטוריים שבסביבה? זכרונות קדומים עודדו ונסכו אומץ: אין העולים זרים לארץ זו. קיים קשר הדדי. מקום זה נזכר ב”שופטים", פלוני קשור בנביא, במלך, במקובל, באחד גדול בן ימינו. המתישבים התהלכו על פני האדמה הזאת וכילדים קפצו על פני בריכות המים המרובות ופניהם קורנים ומאושרים. רק לבו של ר' אהרן נעגם משהו: דומה, שבאו אל המוגמר… מקום ברכה. אמנם מאושרים יהיו אלה שהלכו אחריו, אך אין כאן משום מעשה גבורה, קרבן, מלחמה באדמת מדבר וטרשים, אין משום שמוש דוגמה…

הסרסור סיים חשבונותיו וקבל שכרו. הכסף ניתן והארץ קמה לנחלה.

רק אז עמדו על החסרון שבמעלה: המים מרובים מדי, ברכת עתיד הם וקללת הווה: בין העשבים והשיחים בצה חבויה. אין המים זורמים, אלא עומדים. המקום אינו מיושב גם ע"י ערבים מאימת קדחת. הם הזניחו אדמה זו, עזבוה וכינוה “מתה”.

– והסכנה מרובה? – חוקר אחד המתישבים.

שותק האורח כשוקל בדעתו מה להשיב.

– ואין תרופה? – הוסיף השואל.

– כיצד? יש ויש! אקליפטוסים, למשל, מוצצים את עודף המים ומיבשים את האדמה, תעלות חפורות מפנות את המים. כסחו את העשבים והשמש תשרף ביצי היתושים… אדרבא: אדמה זו שלא עובדה דורות ולא נוצלה תיענה בשפע לעובדיה לכשתנוקה.

– הרי ברכה והרי קללה בדבריך חליפות.

– תבוא ברכה במשך הימים, רק לעת־עתה יש לסבל. את הקדחת אפשר לעקר.

– אך העוקר נעקר גם הוא? מעין “תמות נפשי עם פלשתים”?…

יבוא יום ואדמה זו תביא תנובה רבה…

– לדור הבא?

כאן התערב ר' אהרן שטינברג:

– וכי מה הם כל חיינו? – לא בשביל בנינו? קבּלה היא, שהדור היוצא ממצרים אינו נכנס לארץ. ואין אָנו טובים מהם. הלואי שנזכה לזכות את הדור הבא… ומאי סלקא דעתכם? שארץ ישראל עידית כלה? אלמלי כך הרי היתה מחולקת כבר לחלקי חלקים ופסיפסים קטנים. הבצות והסלעים שמרו עליה בשבילנו. אנחנו נעשנה עדית! אל נא יפחידונו בקשיים. לשם זה באנו הנה: להתגבר על קשיים!

ור' אהרן היה לפייטנם של המתישבים וחוזה הוורודות:

– בואו נצלם את השממה – קרא – כי לא יאמינו לנו בשעה שמושבתנו תפרח, בצותיה תיובשנה, סלעיה ייעקרו והגרנות תמלאנה… בירושלים ראינו מנזרים בניני תפארה, אך בפנים הבנין היפה נשארו בכוונה סלעים בצורתם הפראית הקדומה, נשאיר גם אנו פנת־סלעים לעדות על פראות המקום אשר מצאנו. יראו דורי דורות את אשר פעלנו. רק את הבצות נשמיד כלה.

ויעקב לץ אומר: השמים תכולים ובהירים מפני שגבוהים הם ויד הערבים לא השיגתם לדלחם. הם הסתפקו בהשחתת הקרקע, אך גם זו תשוב ותנוב.

הקהל התקשר למקום. כל חלומותיהם היו בקשר עם חלקת אדמה זו, עמק זה המלא לו אגמים ועשב גבוה ומוקף סלעים. ההרגשה, שהנה באים הם, בני אדם פשוטים אלה, לתקן עוול בן אלפי שנים ולהחיות אדמה זו שציפתה לקבוץ זה של אנשים שהתנוונו בחנוונות ורוכלות ועומדים לההפך עכשו לחורשים, זורעים ונוטעים – בטלה בלעג לכל סבל צפוי.

דברי הזר, – יתכן, שנאמרו מתוך רוע לב, אולי מתוך קנאה; אפשר שרצונו להוציא מידיהם חלקה זו בזול…

ושטינברג מתפעל. שר ורוקד. הלא הוא, במדה ידועה, זעירה, משה של קבוץ זה. הוא הראשון אשר הטיף לציון בעירתם, הוא אשר הוציאם והעבירם לכאן.

הרגשת התחדשות באה עליו. חייו עד כאן היו חיי טעות, רק עכשיו פנו לשביל הנכון, שביל האמת. הוא – כאילו נולד מחדש. ולכן מאס גם בשמו. לא שטינברג יקרא שמו עוד, רק צורי. צורי, היינו: סלעי, מתן־צורה, אלי… שוּנה האיש, גם בתקיעת מעדר ראשונה בקרקע־ישראל ברך “שהחיינו”!

ושם למושבה? המון שמות מוצעים. מוצא חן ביותר השם שלוות־יה, אך הצעירים מבקשים לנסח אחרת. יהי כרצונם: שלויה, בקצור, תחי שלויה! ויחי צורי!

נזכרים הזקנים ברקודי חסידים, והצעירים ברקודי נשפיהם, באה מזיגה בין הגילים, והשמחה לעילא ולעילא.

אך היו כאלה שהניעו ראש:

– יש שבאים להקבר כאן בארץ־הקדש, ואנחנו לעת־עתה קברנו את הוננו.

בעתיד הטוב רצו כולם, אך להווה הקשה לא כולם הסכימו. ויש שהרהרו לשוב לגולה.

המושבה הועמדה במלחמה עזה וחריפה עם חדלי בריות: יתושי הקדחת אשר פרו ורבו כאן מאד. דומה בצה זו אמם היא, יוצרתם. רבבות יתושים – רבבות צמאים לאגלי דם אדם. המקום שומם במשך דורות, והיתושים לא הרוו צמאם. גם הם כמהו לאדם וכשהופיעו המתישבים עטו אליהם, עמדו אלכסונית על פניהם, וביתר מנוחה על הישנים, חדרו מבעד לסדינים שכיסו את כל הגוף עד לקדקד מתוך ויתור על נטף אויר, חדרו ומצצו את המשקה האדום. פני ילדים ערבו עליהם ביותר. במעופם זמזמו כמתגרים זמזום הגדול בהרבה מכפי גופם הזעיר. רק זאטוטי היתושים הראו ישוב־דעת יתר וערמה. לא רעשו כלל, רק הזדרזו למלוי תפקידם ושקטים היו בשעת מעשה, שהרי הרעש אינו משביע ומשמש רק אזהרה מיותר.

עם קטן ועז. כמצב מלחמה הוכרז כנגדם. גם בשעת האכל, בין בליעה ובליעה, תרו האנשים בעיניהם, אָרבו ליתוש להשמידו. ולא תמיד הוכתרה המלחמה בהצלחה. אתה מכונן אגרוף נרגז, מכוונו ליתוש שבקיר, אך הוא נמלט. אתה רואה בהימלטו, אך ידה ממשיכה דרכה מאליה בכח ובחימה נוספת ואת החבטה מקבלים שנים: אתה והקיר. היו המתישבים כרוצחי יער, רודפי יתושים. פלוני מושיט זוג ידים ורודף אחרי יתוש עף ומזמזם והורגו לבסוף תוך מחיאת כף אל כף. ר' אהרן צורי מתנגד לדרך מלחמה זו: למוות אין למחא כף ואפילו למות יתוש.

בהרגו יתוש הריהו רועד כהורג נפש. אלמוני משח פניו בשמן ויתושים וזבובונים דבקו בו מבלי שיוכלו להזיק עוד, אלמוני נלחם באש: מגיש גפרור בהקבלה לקיר, היתוש נמלט דרך הלהבה ונשמד, ויש שהוא מתפתל ומחבק את הגפרור הבוער, כמתאבד. ככה נשמדים יתושים בודדים, כשבתוכם זורם דמך, המבריק מתוך גופם השקוף ואתה שופך את דמך שנית. ויש שעומד היתוש על זכוכית או אחורי כוס וחייו אינם נמסרים חנם… אך כל ההמון הרב מתרוצץ בחוצפה באויר, אדיש לנופלים, נלחם, משחק, מחולל ומזמזם. שנתך אינה שינה. בבוקר אתה קם עיף ורצוץ. היתושים הרזים מאתמול השמינו היום והם כבדי תנועה. כמוהם כצמח היבלית. שניהם טפילים משמינים. רגליך רפות, בולע אתה חינין בוקר, צהרים וערב, פניך כשדה קרב עקוב־דם… אך העבודה קוראת!

התחילו בעבודה: יבוש חלקות שונות וחרישת חלקות אחרות, שלא עובדו זה מאות שנים ואולי מאז גלות ישראל. בני אדם חסים על הנעלים ומתהלכים יחפים בין קוצים וחצץ. והאדמה קלויה בשמש. הרגלים מתקשות ומתמלאות קוצים, וסרפדים בוערים מכווים וצורבים. והקוצים המובערים משמיעים קולות נפץ ושבר כמערערים על גזר הדין שהוציאו אנשים מקרוב באו. המתאכרים לא ידעו כיצד להחזיק מעדר. חיימוב החזיקו כשרגליו מהודקות זו לזו כחייל ב“ישר עמוד!” וידיו קרובות לקצה הקת. הלז עודר כמלטף את האדמה בחבה ופלוני תוקע מעדרו כבהתקפת קרב. עובר גוי ולועג. מוזמנים פועלים ממושבה קרובה להדרכת המתישבים.

וצורי מנחם את קהלו:

– אחים, שותפים אנו למעשי בראשית!

צורי מדבר, שר, דורש, מתלוצץ ומוציא פסוקי תנ"ך מפשוטם: כתיב “אמת מארץ תצמח”, היינו: האמת הנעלה מושגה על ידי עבודת האדמה.

– עוד!

– מאי “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”? אתם תחרשו את האדמה וה' יתן לכם את לחמכם.

– עוד!

– “ותהי האמת נעדרת”, היינו: צריך לעדר ולחפש אחר האמת.

– מי הוא בעל האמרה?

– ר' אהרן קרליני, פלוני הצדיק ואלמוני הקדוש…

כה גמש לפעמים מוקיונית את המלים כפולי המובן, אך בערבים מלמד הוא את קהלו משניות, פרקי אבות ותנ"ך. משיב לספרים את ריח השדה ומצחצחם עד שוב להם ברקם. כה מחנך הוא את הקהל לאהבת העם, האָח והאָרץ עד כדי הקרבה עצמית, הוא משלב באמרות קדמונים רעיונות שקבל או שבעצמו הגיע אליהם ואפשר שבאמת היו חבויים בהם כעתיקות טמונות־ארץ המחכות לבוא מגלן־גואלן:

“למדנו “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני?” אין פרוש הדברים שאני כשלעצמי איני כלום, אדרבא! האדם הוא נזר היצירה. לו ניתנה הבחירה. פירוש המלים אחר לגמרי: “כשאני לעצמי”, כשאני דואג רק לעצמי ואינני רואה את האחרים – איני ולא כלום… וכן בענין עולם־הבא, יש לו עוד מובן נוסף, עולם הבא כוונתו גם הדור הבא. עלינו לעשות מעשים שלא נצטרך להתביש בהם בפני הדורות הבאים”.

וכו' וכו…

אך ישנם גם ליצנים בשלויה!

בבוקר אחד נתקבלה הפוסתה. הניחו הכל ומהרו לקרוא את המכתבים מהעירה והנה כל המכתבים משונים מאד. כולם מלאים התרגשות, תמהון וקריאה לשוב, מזהירים את ר' אהרן לשלח לחפשי את הדוב ואל יסכן את נפשו ונפשות כל תושבי שלויה, דורשים ומחייבים ומשביעים את כל אחד לכנס אספה ולהכריח את ר' אהרן לא לעשות נסיונות כאלה על חשבון חייהם של אחרים. הכל משתוממים ואינם יודעים מה קרה ומי הוא אותו דב שיש לשחררו. מתגלה שגרם לזה יעקב הלץ. נמצא העתק מכתבו ששלח לחוץ־לארץ:

“לא אוכל, מחמל נפשי, לתאר לך את כל העובר עלינו. האדמה אשר קנינו אדמת יער היא ועלינו לברא תחלה את היער ורק אחרי כן נוכל לגשת לעבודת האדמה. האדמה כמובן תהיה מצוינה. אדמת יער היא כידוע שחורה ומכילה מזון טוב לצמחים. הקורות שאנו כורתים תכנסנה לנו סכומים הגונים וקדם־כל תשמשנה לנו לבנין ולריהוט. וכבר מתכנים אנו תכניות לסדר תעשיה מסועפת ומסונפת של עצים לבנין. המצב אינו רע כמובן, אלא שקוץ באליה זו. היער סבוך ומסובך מאד והמעבר בין העצים קשה. לאט לאט אנו מבראים לנו דרכים, מתוך מלחמה עם הדובים המתהלכים כאן למכביר. ודאי תזכר את המעשה בשתים דבים שאלישע שילח בילדים אשר התקלסו בו וקראו לו “עלה קרח”, עלה קרח”. אז היו כנראה מעטים, אבל עכשו, בשל העזובה במשך דורות, התרבו. ר' אהרן צד לו גור דבים קטן בן חודש והריהו מחנכו. מזינו, מלטפו, ומאלפו ומחזיקו על ברכיו בשעת כתיבת מכתביו לחוץ לארץ. ומתהלך הגור בצריפנו ככלב קטן, כחתול ואינו פוגע בשום איש… ברוך השם, ששום צרה לא הגיעתנו עד כה, אך למיחש מיבּעי. בנינו לעת עתה צריף אחד לכולנו לשם בטחון ואין אנו שוכבים לישן בלי משמר. דבר אחד למדנו כאן יפה: לקפץ על עצים בקלות רבה מאד, כשמירה מפני החיות, ומשום זה אין אנו משמידים את העצים כליל, רק מדללים אותם. אך דא עקא: לרגלי העצים גדלים כל מיני גרגרים והם מתוקים מאד לחיך, גדולים כאגסים שבמקומכם ועסיסים, אי אפשר להתגבר על היצר ולהמנע מאכילתם, אך כל אוכליהם משמינים מאד וקשה אחרי זה לטפס על העצם והדובים אורבים דוקא לרגע זה – – – אך אנו מסתגלים. אין אדם יוצא בלי אקדח. אנו יורים בדובים ואחרי כן פושטים את עורם ומוכרים. את נבלת הדב אנו קוברים לבל תפרץ מגפה ויש להם בית קברות מיוחד – – – ומעשה בדוב שרבץ וחשבנוהו למת… באנו לפשוט עורו והנה פתאם… אך ברוך השם…"

הקהל התמרמר מאד על הלץ בעל הגוזמאות, אך הוא התנצל:

– רבותי! וכי לא ידעתם אותי מקודם? ולמה לקחתם אותי אתכם? אינכם נותנים לי לחיות… החיות שלי היא בהגזמות וכאן אתם נטולי אמונה והנכם מונעים ממני אפילו תענוג זה… בעירתי הייתי חפשי וכאן מתהלך אני בין פרצופים חמוּרים ורציניים. הרשות בידכם לגרש אותי, אך לשנות את עצמי לא אוכל…

הניחו לו הפעם וחזרו להתקבל מכתבים הרגילים מהעירה הבסרבית: המסחר ירוד. הסוחרים יושבים בחוץ ומפהקים, מצפים לקונה ובבוא איזה יחיד כל סוחר מושכו אליו ובאין קונה משלימים המתחרים ביניהם מתוך שעמום, עוברים למקום צל ומסיחים והולכים רכיל; פלוני סוחר־יין נסגר במרתף עם אחת, באו ליצנים ותלו מנעול על הדלת, ולהבדיל – פלוני אירח רבּי ונתברך ומזלו עולה מיום ליום. הרפש עדיין מרובה. חולמים על רצוף רחוב אחד, מובן הרחוב העליון, מפני שהרחוב הנמוך יוצף בוץ בין אם ירוצף ובין אם לא ירוצף, אמנם אין דיירים באותו רחוב, אך שם דרך המלך וכבוד העיר הדורש להיראות בפני עוברי ארח כמתקדמת… שם גם מקום הטיולים בשבתות. בינתים הוכנס חדוש: נרתמים סוסים לקורות עצים כבדות מאונכות וברדתם את גבעת העירה הריהם גורפים את הרפש לרחובות הנמוכים, לרחוב המרחץ ושכונות הדלים, הרגילות ממילא בבוץ, ובחורות צעירות כותבות במכתביהן “רפש בחוץ ובבית, בגוף ובנשמה” וכנראה רוצות הן להביע בזה את שאיפתן למרחב… וידיעות מעציבות: אותו עשיר מלווה־בריבית נמצא בבקר בביתו הרוג בגרזן… כן גם רוכל־בגדים עני, נודד בכפרים.

ובני שלויה עובדים ושמחים. והילדים מחקים את הגדולים. בעירת מולדתם היו במשחקיהם סוחרי בד גם הם ורוכלים כאבותיהם, וכאן – אכרים. כל ילד – ערוגה לו, זורע הוא, שותל, ותינוקות תוקעים עלים בקרקע. עבודתם אינה מצליחה ביותר, אך נהנים הם מעבודת הגדולים:

– עוד עלה! עוד פרח!

“אתמול כבר עפו פה פרפר ושתי דבורים וינקו את הדבש. גם הם רוצים כבר שהכל יצמח”.

בתחלה לא היה קשה לנהל חשבון העלים והפרחים שבעץ הקטן. היו מודדים את השיחים על פי גבה גופם, אולם השיחים מהרו והיו לעצים. היו הילדים מטפסים עליהם ומשמיעים מלמעלה שירים חדשים ו“שלום” לכל עובר. כשקרה מקרה ומגרעינים מושלכים צמחו עצי משמש שנתנו פרי טוב, גדלה השמחה ביותר. זכרו, שבתחלה לא ידעו מה הצמח הזה וחפצו לעקרו. התחילו איפוא לשמר על כל חזיז. עולם הצפרים והצמחים מלא את חיי הילדים וכשילדה רגזה על השניה וקללה אותה: “הלואי שתבול ערוגתך” היה הדבר כאילו איחלה לשונאתה עצמה. וציורי הילדים עסקו גם הם בערוגות וגנות, הרי הסביבה צריפים, גמלים… הכשירו עצמם לארץ חדשה.

העבודה בשלויה רבה. ההסתגלות מתקדמת. יום השבת – טובו מורגש מאד. מעולם לא הרגישו בטעמה של שבת־מנוחה כזו המרגיעה ומפיגה עיפות…

ובחלומותיו של צורי המון תיירים באים. הוא נוסע אתם ומראה להם מושבות בלי סוף. אחת בחברתה נוגעת. מושבות הורים ומושבות בנים… פעם ראה בחלומו את חבר בטלניו והנה קרן אור פניהם. הם עולים על במה ומדברים דברים נפלאים, שהוא נוהג להגידם. אולם לא, אין הם מדברים, אלא שרים. שרים את הדברים, כבמקהלת לוויים. וסלסולים רבים לקול, עליות ושקיעות. הקהל מקשיב בדומיה כבקדושה. אותה שעה עולה הוא, צורי ואומר:

– נו, חברים, נדבר בשפה פשוטה… אל נהיה הוזים יותר מדי. נדבר על עבודתנו בסקול, יבוש, עדור וזבול… לכשתפרח מושבתנו נשיר כלנו.

כבמציאות הרג גם בחלום נחשים, אך את נחשי החלום ראה כסמלים ליצרים רעים, גם הלומות גנבה חלם: הוא בחוץ־לארץ, בבסרביה, מוצא גבעת הפקר, אדמה שחורה טובה, והריהו גורפה, מעבירה לחלקתו ומרבד בה את הטרשים. למחרת מקיים הוא את חלומו והופכו למציאות: גורף עפר ומכסה טרשים.

בינתים לומדים יום־יום דבר מה. מתברר שצמח ידוע הנמצא בשפע באדמת שלויה הוא יבלית. ירוקה ותמימה כביכול, אך מדלדלת את האדמה כטפיל. ממלאה היא את כל גושי הקרקע סבכי שרשיה ועושה את הגושים מוצקים וקשים לעבּוד. מעמיקים שרשריה השמנים, בהירים ושקטים בתוך האדמה, מהווים רשת עבה מתפתלת וחודרת לכל צד ומוצצת כל מזון התמצית. היה צורי כחולד, חפר באדמה עומק מטר וטפל בכל גרגיר אדמה, הוציא את היבלית, ניער מעליה את העפר, שחס עליו כעל זהב, ודן את הטפיל לשרפה. הסתפקה היבלית רק בגני העצלים.

העבודה היתה בכל תקפה. עמדו בתוך הבצות וגזלו שעל שעל מהשממה. לפתו בחינין את לחמם וקדחו בלי הרף. עבדו וטעו. נטעו באַדמת דגנים, זרעו באדמת מטעים. כשנודעה השגיאה עקרו את הנטוע, החליפו גפן בשקד, שקד בתפוח־זהב, חרשו לא בזמן הדרוש, זרעו שלא בעונה, כשהאדמה כבר יבשה, והזרע נקלט באין לחלוחית באדמה ולכן נבל סמוך לנביטה. אולם למדו משגיאותיהם. צורי עבד בכל מאמצי כחו, ולפנות ערב אפשר היה לראותו נשען אל עץ, עוצם עיניו בתפלת הודיה. חלקת עבודתו היתה כמקדש לו. הוא התהלך על יד בהמתו החורשת ופניו זורחים. ליצנים קנטרו אותו באמרת־חכמים השגורה על פיו, שאיננו זורע וקוצר חטים אלא מצוות… שלויה הוריקה. השבלים התמלאו והניפו ראשיהן. וצורי תמה: האמנם אותו רגע, שבו פזר את הגרעינים הביא לידי שפעת חיים אלה? איזה שנוי בא בו! ממוכר בד לגויים היה ליוצר פנת כפר כאותם הגויים עצמם…

וכשילדיו וחיימ’ל בראשם הסתובבו על המורג, – הקטנים לשם משחק וחיימ’ל כנושא בעול, – שמח מאד. ורק לבו דאב כשראה פני חיימ’ל והם עיפים מאד, חוורים ואכולי קדחת. אז נטל הוא את מקומו וחיימ’ל טפל בזריה.

בינתים אמר לעודד את חיימ’ל באמרת חז"ל:

“הלוקח תבואה מן השוק, – היינו מי שאין לו קרקע ותבואה משלו, – דומה לתינוק שמתה עליו אמו ומחזירין אותו על פתחי מניקות אחרות ואינו שבע”.

“אמרה נפלאה, אך במציאות הלא כל המשפחה אינה שבעה!” – אמר חיימ’ל לערער ושתק.

האכרים הכניסו מהתנובה לביתם. הם הרגישו בחוש, שאת האדמה קנו, כמעט יצרו בעשר אצבעותיהם, בדמם ובקדחתם. בצפרניהם נאחזו ומצצו לשד האדמה, כאותה יבלית… בצות שונות יובשו, אך הפתרון עדיין לא בא. בצות הערבים במקומן עמדו ויתושיהן לא הכירו בגבולים שהקימו בני אדם והיגרו למושבה היהודים. הרגיעה השמועה שהיהודים קנו את האדמה הסמוכה למושבה, והתקוה האירה פנים.

אולם האכרים חיו בצמצום רב. המאכלים של בני המושבה היו לפי תקופות השנה. הבשילו עגבניות – אכלו בבקר, בצהרים ובערב עגבניות סתם, סלט של עגבניות וריבת עגבניות. בשלו החצילים הכינו מהם כל מיני מטעמים ומרקחות וכן יתר הפירות והירקות. סחורה טובה נשלחת לעיר למכירה. בינונית נאכלת והגרועה ניתנת לבהמות ולעופות. מרבים לאכל דגים מלוחים, ולאחריהם מים בלתי מזוקקים… וכשמבקרים הם במושבה קרובה, אינם שוכחים לשתות גם מעט מים טובים, מי מעין. והכל יודעים וחוזרים, שהאַקלים של המקום דורש חיסון מיוחד של הגוף.

קשים היו גם היחסים עם הערבים השכנים, ששפתם היתה זרה לחדשים. הגנבות תכופות היו. פתחון פה היה לערבים: שלשה עצים נושאי פרי, אמנם פרי־חצץ, הניחו כאן. אכן את האדמה מכרו, אך לא את העצים, שלשת העצים! היו “בעליהם” באים לקטף כביכול את הפירות ביום ובלילה, אך מדי פעם קטפו רק מעטים ולכן תכפו בקוריהם ואגב גנבו ושמו בכליהם. כן גם ערכו בקורים לעץ זית עתיק שבעומק השדות. אותו עץ נחשב לקדוש בעיניהם והמון מטליות היו תלויות בו, אות לקשר שבין האדם וחפץ הקדושה… והמבקרים לא שבו בידים ריקות.

מעשה וקנה צורי עגלה מערבי ושלם כל מה שהיה בכיסו. רצה למשכה בחבל – הרים הערבי קול:

“עגלה מכרתי וחבל לא מכרתי”.

“ואיך אמשכנה לביתי?”

“אחוז בזנבה!”

ומיד קהל ערבים מקיפים אותו, צוחקים בקולי קולות, ומוצאים כמובן שהמוכר צודק: עגלה מכר, חבל לא מכר. צורי עובר שבעת מדורי גיהנום בהוליכו את העגלה ומהרהר בלבו: טפילים ויבלית ישנם גם בבני אדם ולא על נקלה ייעקרו…

העגלה לא הסתגלה למקום החדש. היא זכרה את אדוניה הקודמים והיתה בורחת, נמלטת ונעלמת…

פעמים מצאו את צורי מהלך בדרך כשמבטו מרוכז ופניו מגורים.

– מה לך, מר צורי?

– לך אגלה, – עונה הוא בחיוך, – רק לה אל תגלה.

– למי?

– לעגלה. רצוני שתסיח דעתה ממני ואתפשנה.

מצטרף אליו מכירו. העגלה נתפשת. קושרים אותה לכּלונס. אך אותה עגלה בּדואית בורחת עם החבל ועם הכּלונס.

צורי מאשים את עצמו: כל זה למוד. צריך להסתגל, ללמד כיצד לנהג בבהמה ובאדם. ומושך הוא בעול בשמחה, מאמץ ומעודד גם אחרים… הנה התחיל כבר גם להכיר כל עז ועז בעדר חתנו, עמד סוף־סוף על ההבדלים בין האחת לשניה.

שמח הוא על חתנו – הגוי שלעבר – המדקדק במצוות והמתעקש ועומד על דעתו בעניני חקלאות.

– בדברים אלה, – אומר הוא: אתם גויים!

כשראה חתנו את התפוחים הקטנים ילידי הארץ ואת האגסים הקשים כאבן, שאל:

– הגידו נא לי: כשאתם הייתם בארץ זו לפני אלפים שנה היו כאן תפוחים?

צחקו לו:

– הרבה שנים עברו מאז. למי זכרון כזה?

– אולי כתוב בספרים? –

– ה, נכון מאד, כתוב: תפוחי זהב במשכיות כסף", “כתפוח בעצי היער… פריו מתק לחכי”, “רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני”, “תחת התפוח עוררתיך” – עונים לו ומתלוצצים.

– אינכם בודים? איפה כתובים פסוקים אלה?

– בשיר השירים, משלי שלמה…

– ודאי שהכוונה לא לתפוחי אבנים אלה… תראו, שבגני ישובו אותם התפוחים לצמח.

והתחיל מנסה נסיונות. תפוחים טובים מבסרביה רכש, זרע את הגרעינים וטפל בהם כמי שמטפל בתינוקו ולא ידוע אם מתכוון הוא לזה מתוך געגועים לכפר מולדתו או בכדי להשיב לשיר השירים את טעם מליצותיו.

הדברים רבים היתה להם השקפה אחת, לר' אהרן ולחתנו. ללוות כסף לא הסכימו בשום אפן, אינם רוצים להיות חייבים. יחיו בצמצום ואל ייכנסו בחובות. כשהחליטו על דבר בנין משותף אחד למושבה והוכרחו ללוות כסף, אמר ר' אהרן לבאי כח המוסד הציוני:

– יהיה לבכם סמוך ובטוח: נשלחם את חובנו.

רגזו רבים מהאכרים, שמצבם טוב:

– מה לך להבטיח תשלום? אין זו הלוואה אלא תמיכה. אין דבר: ראויים אנו לכך!…עזבנו את אירופה ובאנו לפנה נדחת ופראית שבאסיה וסבלנו גלוי לכל אדם. והלא באי־כח המוסד בעצמם הזכירו את המלה “הלוואה” רק בחצי פה, בכדי שלא לבייש.

“צדיק”! – לחש אחד בלעג: – הוא כבר השמיט חלקו בחוץ לארץ ויכול הוא להיות עכשו רחב לב.

בשעת הכרח הלכו אחדים מהאכרים וצורי עמם לעבד במושבה שניה אצל אכרים עשירים. עבד יהודי אחד בין עשרים ערבים וכשפעם נטל העובד היהודי אתו, תפוחי־זהב אחדים לביתו, הסתער המשגיח הערבי: “גנבים!” ובן הפרדסן נופף מגלבו. צורי נחפז אל הנאשם, נטל והשיב את התפוחים. ולחברו לחש: אמנם הערבים ממלאים כיסיהם פרי. אך לנו אסור. עלינו מקפידים.

יש שעבדו גם אצל אכרים בינוניים. ר' אהרן צחק:

– אנו רעבים והם רעבים, אלא שהם בושים לעבד אפילו בגנותיהם, ואנו איננו בושים לעבד גם בגנות אחרים.

אך רגזו של ר' אהרן גדל מאד, כשאכר עשיר אשר דבר בכלל עברית טובה פנה לפועליו, – לשם השנאת עצמו עליהם ולמען יימאס בעיניהם ויתפטרו בהקדם – בשפה מגומגמת, המונית: “לא יש”, “אחת ערוגה”, עבודה הרבה“, ר' אהרון ענה עברית טובה ולפעמים נמלצת ובלבו לעג: הן העברית היא שפת הקדומים שלנו וארץ־ישראל ארץ הקדומים שלנו, וזו לזו נאה… ובפרט, אנו, המחדשים חיי התנ”ך ושפסוקי נביאים קראונו הנה ודרשו חיי עמל ישרים… ובלבו התנחם: יבוא שנוי גם ביחסים אלה… צריך רק ששלויה תפרח, תשמש דוגמה.

בבית קשי־לשון. הנשים טוענות, שאינן מבינות את המדובר… אך גם הן כבר מתחילות לקלוט מלים, אם כי מתקשות עדיין בדבור. הן לומדות מפי התינוקות המבקרות בגן הילדים ובבית־הספר.

שלויה הלכה ויפתה, אך הסבל, עבודת הפרך והרעב התדיר נטלו את שלהם: מוטטו את בריאות האנשים. אם כי נתיבשו הבצות, נתמעטו היתושים – התרבו המחלות. גם צורי חלה בקדחת. שממת דורות נקמה. וכשבא רופא לבית האכר טפל בכל בני המשפחה, כי כולם חלו בהרבה או במקצת. הרופא דרש שר' אהרן ישכב, אך הוא לא נאות. אדרבא: מכיון שהוא חולה – עליו למהר ולעשות דבר. הוא מוכרח והוא רוצה להיות בריא, מפעלו טרם נשלם. למיחושיו לא שם לב. המיחוש דמה בעיניו לילד טרדן, שאם לא יושם לב להפרעותיו יחדל מאליו. הוא הרבה לעבד בגנו, לטפחו ולגדלו. יחסו אל העץ היה כאל החי. התבונן והסתכל בהם ובגידולם, למד אותם. גם מפי חתנו המגויר למד לא מעט במסכת אילנות והצליח בלימודיו יותר ממה שהלז השיג בלמוד היהדות מפיו.

– אני גוי, גוי גמור! – התנצל חתנו, כשתפס משהו בקושי.

ר' אהרן עבד בגנו, אך הלך גם לבקר בגנות אחרות. כשראה אכר עצל או עיף, מתפנק ואינו משגיח על גנו יסר אותו בדברים: הנה העצים בגנך מתעקמים. לע“ע צעירים הם וקל להטותם לכל צד. אח”כ תצטער, כשאי אפשר יהיה עוד לתקן.

ולפלוני:

“אין להשאיר מחרשה בחצר, כי בגשם תחליד. אל תניח גם את המעדר במקום העבודה, נשמר עליהם. עלינו להצליח לא רק למעננו”.

“שמע, בחור, השדה אינו ספריה. אין שמים ספר על מחרשה בשעת עבודה.”

“אַוזים קנית? לא לאכר לעשות זאת. אנשי העיר קונים אותם, ועלינו לקנות פרחי אַוזים בעשירית המחיר, לפטמם בנשורת שדותינו ולגדלם”.

“הו, מה אתה עושה, חיימוב? אין תוחבים סתם שתילים באדמה… ישר תחלה את השרשים והפנם לפי הכוון הטבעי שלהם… אתה, ידידי, תוחב שתילים ומבקש הלוואה בבנק, אך השתילים לא יכניסו רווח ולא יחזירו את הקרן. דומה, שהעברנו את עירתנו אתנו, כשלחופה זו שביתה עליה. אל נהיה סוחרים, רק איכרים!”

כך כלל עצמו בין התועים, למען לא יעליב איש.

“איך סדרת, מר קומרוב, את האלומות בקרון? ראשי השבלים מופנים כלפי חוץ והגרגרים מתפזרים. צריך להפנות את הגרגרים פנימה”.

“מר יעקבי, טוב שתסמן בגרן כל ערמה לפנות ערב באיזה אפן, כדי שנכיר למחר, אם לא נגרע דבר, אם לא נגנב משהו”.

כשאמרו לו: מר צורי, כרמך שלך לא נטרת", ענה: “כל שלויה כרמי שלי היא – – – " וכשחזרו ואמרו: טפּל בשלך! נפל תפּול ונבל תבּול… גם עליך לנוח!” ענה:

– ראשית כל נחנו דיינו בחוץ לארץ, ושנית, האמינו לי, חביבי, כי גם לכם אינני דואג ואולי גם לי לא. אני דואג לענין שלנו בכללו, לרעיון שלנו. שלויה מוכרחה לצאת מתוך סבלותיה בנצחון! – ענה וחייך, כאילו לא העמיס היום אבנים על גבו ולא דלה מי־רפש מרובים מתוך הבצה ההולכת וגוססת.

ידיו טפלו תמיד במשהו, עסקו, עבדו. גם כשנכנס לחצר זרים הציע תקונים ויש שבעצמו תקן או שבכל אפן עזר, סייע… ידיו כאילו הרגישו איזו בטילות יתרה בנוחן. גם רוצה היה לפייס בזה אותם האנשים הרוגנים: “הוא אשם… נאומים נאַם… משך אותנו בפסוקים”…

– ולמה נמשכתם?

– התאור משך… דמיונות, חזיונות וחלומות… הן גם עתה כל מכתביך לחוץ לארץ אינם אלא כרוזים לעליה וכלם מסתיימים במלים “ארץ הקדש דורשת בשלומכם ומצפה לכם”.

– אני בשום פעם לא הבטחתי ואיני מבטיח גדולות. אמרתי בפירוש שנצטרך לסבל. אמנם לא תארתי לי את המדה…

– כן אך הרשם היה כזה. דבורים לחוד ורשם לחוד. הדברים על סבל חשבנו למליצה. הרשם אינו נוצר מכל דבור, אלא מרוח הדברים, מההתלהבות שבהם… חשבנו, שחדלת מחסידותך, והנה – הכנסת חסידות לתוך הציונות ועשית גם אותנו לחסידים.

ר' אהרן מנחם את הכל, אך עליו עצמו ניתכת הרעה כלה. אשתו נבאה כל זאת מראש. עם עזיבתה את העירה בבסרביה קראה: “מעלים את עצמותי… אני הולכת למות!” בבואה התאמצה עוד לשאת בעול העבודה, אך כל רוח בלתי מצויה היתה מכריעתה. כל מחלה מתהלכת דבקה בה תחלה. רוב ימיה שכבה על ערש דווי. הניה יכלה להקדיש לה זמן מועט מאד, שהרי גם היא היתה לאם מטופלת בבנים ודאגותיה רבו.

היה אי־רצון בשלויה. רבים נרגנו ורטנו בבתיהם. יותר מהכל הנשים, אך הכל הרגישו גם זאת, כי משהו נעלה הולך ונוצר כאן ומעלה את מגשימיו… רוח רעה הכניסה לשלויה גברת קירשנבלום היפה, שבאה רק עתה בלי הודעה מוקדמת מדויקת על מועד בואה. היא כפרה בכל דרך העינויים הזאת.

בעלה בא כם כל המתישבים לארץ ישראל בגפו. אשתו נשארה בביתה “עד שייבנה כמותו בשלויה” ורק עתה באה ארעית לבקרו במושבתו. כשבאה העגלה נחפזו לקראתה בני המושבה בלבושי העבודה. נשים נושאות תינוקות בזרועותיהן עטו בנשיקות או עמדו מופתעות ופיהן ועיניהן פתוחות. תפסו חבילות ומזוודות והכניסון לביתה, רבים רצו לבשר לבעלה, שנחפז ומעד בלכתו. אף כל פי שכל בני המקום הכירוה נרתעו כראותם אותה ועדיין פניה צחים כל כך, עדינים ומלאי חן, ללא קמטי סבל, וידיה לבנות. גברת קירשנבלום ראתה מראה אחר לגמרי: נשים כומשות, נושאות בעול הכבד של עבודה ומחלות. בעלה – רזה, כאילו וויתר על גופו היפה, השאיר רק שריד, שלד, אך ורק למען יספיק להעמיס על כתפיו את האידאַל שלו האכזרי רב־התביעות. דומה שהיתה מוכנה להגיד לעגלון, כי יחזיר אותה מיד אל החוף, אך לא יכלה ליאש את הקהל הסובל. היא מצאה בעיני האנשים הבעת שאיפה וסיפוק־מה, מעין קדושה זרה, מגוחכת אמנם, שאין לה חלק בה. ירדה מעל העגלה בצעדים כבדים ומתחרטים, ועגילי אזניה, – כטפות גולשות, מבריקים ומותאמים מאד לפרצופה, – זעו ברחמנות גאה כשנשקה לידידותיה הירודות.

הכל סייעו בהכנסת הארגזים והמזוודות המרובות ורבים הרהרו שגורל המושבה תלוי הרבה בזה: אם תמצא חן בעיני האורחת הזאת.

הקיפוה בשאלות ובקול משדל: “נוּ… איך הארץ בעיניך? מה אַתּ מרגישה?” וצפּו למלה מעודדת, מתחייבת־סבל, מפי בעלת הרגש המעודן, אך היא ענתה בחשיבות מאכזבת:

– “גארניט!” (לא כלום).

– באמת גארניט?

– באמת גארניט!

והגיהה את דבריה: גאַַרניכט…

– וחיפה?

– עיר.

– והכרמל?

– הר.

סתם…

– ואנחנו בבואנו נשקנו עפרה של ארץ ישראל! כשהיינו באניה ומרחוק נראתה לנו הארץ, נמשכנו אליה סטיכית, כבכוח מגניטי־קוסם, רגלינו היו כמוכנות למרוץ על פני הים אל החוף, ידינו הושטו כאילו אמרנו להתנפל המימה ולעברם בשחיה: אולי נקדים להגיע שמה ברגע אחד… אותו הלץ שלך, יעקב, התפעל יותר מכולנו, התכופף על פני מסעד האניה עד שחששנו לו והרתענוהו. רעבנו וצמאנו לארץ – – –

… איזו מרה־שחורה רבצה על המושבה, כשהתהלכה בה דמותה הנאה, הזקופה, הגאה והבּזה של אורחת זו. הכל בקשו דרך כּיצד לשוות חן־מה למקום, כדי שיתחבּב עליה. הכּל נחשו, הצטערו צער־הבל על שלא באה בשעה שהכל פורח, בשעה שכל הרי הסביבה מוריקים… אילו יכול ר' אהרן היה, דומה, מחמם בדמו את העצים ובלבד שימהרו לבכר פרים ויוכיחו זכותם לעולם… ולגברת קירשנבלום!

היא לעגה לבני אדם תועים אלה אשר עברו לרצונם מאירופה הנאורה לאסיה הנחשלת. היו לה טענות גם על חילופי הגויים: מבלי לדבר על הצרפתי החינני, הגרמני המשכיל, הרוסי רחב־הלב, הן אין להמיר אפילו את הרומני והמולדבני בערבי. הנשמע כדבר הזה? היא באה לחוף “פלשתינה”… בעלי הסירות מתחרים, היא מסכימה לשכר הגון ויורדת לסירה ובאמצע הים מעמיד הגוי את סירתו ודורש הוספה… ולא? ישוב אל הספינה? גם זה לא! יהפך את סירתו על לקוחותיו? – – – מילא, איש הים! אך גם עגלון ערבי זה כך, באמצע הדרך דורש העלאת שכר ולא – נא לשלם בעד הנסיעה עד כה ולרדת – – –

היא לעגה לבני שלויה אשר המירו – ולו גם עירה מרופשת שבחוץ לארץ – בכפר שבמזרח, דירה מרווחת בצריף. מי אילצם לכך? נעלבו הנאמנים: בכפר – אמרו – יש לספח למושג “בית” גם את השדות, השמים הרחבים, האויר הרענן והמחסן… והרי בית – היכל… בעיר הקירות כמבצרים בפני החוץ והשכן, מה שאין כן כאן: הקיר נראה כּמחיצה. הנפש מופנה כלפי חוץ. חלומות האכר הם תמיד הם תמיד על השדה הנובט. ויעקב לץ כעס על כל השידולים וההתבטלות בפני גברת זו ואמר פשוט: “הכל לא יועיל, מפני שלשוטה אין מראים חצי עבודה”. הדברים הגיעו לאזניה וזה הגדיל את זעמה של שלויה כולה.

ור' אהרן טען: צודקת את ביחס להווה, אך מה נעשה והווה זה דוקא הוא־הוא הפרוזדור, הדרך היחידה המוליכה לעתיד המקווה?!

ואמנם קשה היה “ההווה”. כל האסונות שבאו על האכרים שללו משלויה את שלותה. אותם המתישבים, אשר שנו את כל מהלך חייהם והתחילו למשך בעול העבודה הגופנית הקשה והיו סדן למכות הגורל, לפורעניות בידי שמים, – בצורת, סערות, מחלות ממיתות ועכברי שדה, – היו עדים אמללים גם להתעוררות איש־ההפקר בערבי. הערבים מוכרי הקרקע קבלו מחיר אַגדי בעד הקרקע המעונה, הסחוטה והמנוונת, אך עתה כשהמתישבים הצילו והחיו בדמם חלקות אדמה אמרו לגזלן.

וקירשנבלום היתה מבשרת הרעה. בבקר אחד נסעה בעגלה לסייר את השדות והצביעה למלוויה על מחנה אנשים שבסביבה. מיד הכירו בערבים שבאו לחרוש את אדמת שלויה, כאילו עדיין שלהם היא ולא נמכרה במחירי שוד. כעלוקות עטו; נעצו מחרשותיהם באדמה זו, – בלב שלויה ואנשיה אשר בכמישתם הפריחוה.

אחדים מהערבים נגשו אל עגלה זו סוערים וזועמים כביכול וצעקו כמתנפלים וככל שרבו כזביהם כן הרבו לשלב שם אללה, ו“לשם שמים” חללו שמו. קירשנבלום ראתה את הערבים ועיניהם הלטושות, השחורות, שהאבדון מבריק מתוכן ושגם בלי מגע נדמה למראיהן, כאילו כבר אתה מתלבט בין ידיהם הרצחניות.

בעלה, ה' קירשנבלום, חשב כי טועים הם וקרא בערבית דלה: “שיאַתַנא אַרד…אשתרינא” (שלנו האדמה, קנינוה!"), אך הם לעגו לתמימותו והמשיכו בצעקותיהם.

ערבי אחד תקע בלעג את ידו לקירשנבלום כ“ידיד”.

קירשנבלום נדהם כל כך עד שלטש עיניו אל אצבעותיו, כי נזכר פתאם במשל הערבי “תקעת כפך לערבי – מנה את אצבעותיך”.

בדואים שבאו ממרחק ושמעולם לא היה להם קרקע קראו “נשלתם אותנו!” התבלט ערבי אחד מפוטם, שצעק: אתם מרעיבים אותנו, הכרתם אכל מפינו.

– אַרדנא! (אדמתנו) – מתווכח היהודי.

– לא אַדמתכם היא ולא תהי אַדמתכם אַבַּדן (לעולם)! – עונה ערבי אחד ומאַחז צפורן אגודלו באחורי אחת השנים העליונות, בחודה, ומוציאה בּהקשה לאות שלילה.

ולחנם משחית היהודי דבריו:

– העשרנו אתכם… אדמות חדשות וטובות קניתם בכספינו…

לדעתם של הערבים מכרו הם ליהודים אדמה אחרת, לא זו: הם מכרו “אדמת מות” פורת קדחת צהובה ולא אדמת חיים זו המתרעננת ומתחייה. מקח טעות!

הנוסעים שבו למושבה וכעבור זמן מה באו כל אכרי המקום מזויינים בקלשונים, מעדרים ומקלות ועמדו מערכה מול מערכה במרחק־מה ויידו אבנים זו בזו. עוד היו וכוחי צעקות, משפט מול משפט, משפט התנפלות ומשפט־הגבה וכשקרא יעקב לץ: “אללה בעריף”(אלהים יודע) ורצה לסיים “צדקתנו” פרצו פתאם קריאות מבין הערבים “הוא קלל דתנו”… והערביות אשר עמדו מן הצד והלהיבו את קהלם ביללות שבנקישות־לשון התחילו עכשו מתופפות על חזיהן ועשו תנועות של מריטת שערות והילילו על חלול השם כביכול… יש גם שתופפו בפחים ויידוי האבנים גבר מאד. התכוונו ביותר ל“מחלל”, ליעקב לץ. היהודים ידעו, כי במלחמת אבנים מצטיין הצד שכנגד ולכן החליטו להתקרב, וכאילו נתקו מעל כל העולם ועליהם לעמוד יחידים במערכה, התאמצו והתגברו על דבר הזר לרוחם, התקרבו אל הערבים והכו בהם בגבורת נפש עד אשר הללו נסוגו.

הערבים פנו לממשלה בקובלנה, כי היהודים – “זה דרכם” – התנפלו עליהם, “החפים”, והפקידים שמחו מאד על המאורע, שרק שוחד יטשטשהו. יעקב לץ התלוצץ, ורק כששב לביתו חש במכאוביו, אך גם אז צחק ואמר: “אזני הימנית חרשת והשמאלית עוורת”. הוא נשא את סבלו בדומיה, ברוח קלה ובדיחה.

לא כן גברת קירשנבלום. ארץ־ישראל של־אז קבלה גם את פניה במחלת חררה המענקת אבעבועות לגוף לחצי־חודש בערך. רגזה ורגשה: אחרי אותה בהלה – הרי לך תוספת! גם היתושים עטו אל פניה בצמאון־דם בחשק מיוחד. במשך שבועים אלה לא נראתה בחוץ, ישבה בשבי הבית, אך לאחר־מכן גלתה לה המראה, לתמהונה, כי יפתה כאן ושערה של ארץ –ישראל עלה קצת.

אז נסעה לכרמל, לכנרת, לירושלים לשם טיול. בירושלים נספח אליה צייר אחד מביה"ס לאמנות “בצלאל” והטביע את פרצופה על הבד, צייר וצלם אותה – לשם עיבוד אמנותי לאחר זמן – בראשי גבעות, בין צוקים ופרחים, בנחל, על חורבות וליד מערות. לפי דברו עוותה את פניה לסמל שאיפה עמוקה, געגועים, חיבוק ארץ וחיבוק עולם והביטה לשמים כשואלת: “מאין יבוא עזרי?” היא מצאה את ירושלים כדאית להצטלם במקומותיה ההיסטוריים. אך כמה לעגה לאותה יהודיה זקנה שעמדה לצדה בהציצה על ככר המקדש…שתיהן הזינו עיניהן בכל פרט, אך הזקנה העוורת־למחצה פנתה אליה בשאלה:

– את רואה איזה דבר?

– מה שייך? עיני בריאות.

– לא… האינך רואה משהו מיוחד בלתי… בלתי רגיל?

– כבר ראיתי כנסיות ומסגדים נאים.

– לא זאת!… האינך רואה איזה אור? עפיס אַ שיין – – אַזאַ מין שיין… – אמרה ובדברה המישה קלות את קצות אצבעות ידה זו בזו כאילו מרצדות עליה קרני אותו נוגה בלתי שכיח.

– נו, שמש־מזרח, כידוע! – ענתה…

– מסכנה! אינך רואה איפוא את המיוחד שבנוגה זה השרוי כאן… את האור הנאצל… – ופרשה בבטחון, שיש דברים שהיא, בעיניה הלקויות, מיטיבה לראותם מחדי הראיה. אכן לא נעם לגברת קירשנבלום להיות מרוחמת ולהקרא “מסכנה” בפי מסכנה זאת.

כששבה למושבתה וראתה את פני בעלה הירודים והמקווים, לעגה לו והודיעה לו שלא כאן מקומה. אמנם זכתה הארץ בעיניה. גם אהבה והערצה ליפי הארץ הובעו. אך את עצמה ראתה לעת עתה רק כתיירה ולא כמתישבת: עוד לא השתגעה. בינתים הציפה את עירתה במראות נוף נפלאים שזכו לשמש רקע גם לפרצופה המחייך מרוב אושר, ומכתבי גינוי על הארץ.

קדם־כל על ההתנפלויות התכופות: נוהגים הערבים למכור את האדמה בכסף מלא, במחירים שמעולם לא חלמו עליהם ואחרי קבלת הכסף הריהם חוזרים ומעלים עדריהם וחורשים את האדמה המכורה… הנשמע בעולם דבר כזה? ושאכר יגנב מחרשה? מחרשת אכר בכל העולם קדושה היא גם לאכר־שכן, אך כאן יש לערבים מושגים אחרים בעניני מוסר… ומלבד זה מה הם הרווחים הצפויים? עם בשילת התאנים עוברת המשפחה הערבית לגור תחת עצי התאנה לשמור על פירותיהם. חורשים הם בגמלים וחמורים, דשים את התבואה במוריגים שמימי מתושלח. ילדי המתישבים נמשכים בה לעבודה כערבים ורשמי פניהם הולכים וגסים, ידיהם מיובלות, ואל זה בכי התנים שאינו פוסק בלילות, בצריפים שורצים עקרבים, בשדה פלוני הגיח נחש… בנוגע לתנובת הארץ מגזימים בכל מקום. עובדה קטנה אחת: אתן זוכרות “תפוחוני ארץ־ישראל” שהיינו אוכלות בתיאבון? הפכתי את כל ארץ־ישראל ולא מצאתים כאן… רב הבלוף… הירדן צר עד לידי גיחוך ודלוח, אך בעיירתנו שרים עליו יותר “מאשר על הדניסטר…”

היו גם דברים שמשכו את לבה במושבה זו. היא אהבה בלילות ירח בגורן את שירת הנוער המיוגע ומשובתו הבאות בסירוגין. “הנוער הירוק” מפיג את עיפותו מעבודת הפרך במשך היום בעיפות רוננת זו, בספורט שעשועים. קרני הירח איחו את הלבבות, אידו את הכובד ומזגו איזו קלות ורעננות. בחורים ובחורות שחקו, גלגלו זה את זה מגובה הערמות כאלומות חיות, התערבבו זה בזה בצחוק משותף אדיר, שגבר על ילילם הרחוק העגום של התנים, או שפרצו ברקודים בחזרה על מלה בודדת מושרה ומוכרזת כגן “ה –ג –לי –לה” או “שלו –ו –יה”. רקודים זולים, כפריים –פרימיטיביים, מחולות קאַזאַקים וצריחות הינדים כמדומה. אך התלהבות נזירים, שיכורי אהבה עצומה למולדת ונקישות בנעלים מסומרות כמשתוקקים למגע אמיץ ומהודק יותר אל האם־האדמה, שאבדה ונמצאה. יש שגם היא חברה אל הקהל, עם שמירה על חשיבותה, למדה שירתו ונהנתה מתענוגותיהם. למדה לרכב על סוסה וערכה טיולים קצרים ברכיבה. היתה גם מתבוננת בעבודת האכרים ומתפעלת מעצם העובדה, שהאדמה נענית גם לבטלנים אלה: מטמינים הם גרעינים באדמה ועצים צומחים ופרי הם נותנים… ביותר מצא הכפר חן בעיניה בערבים, כשהוא חולם, מתגעגע, ולא ביום כשהוא מיוזע, משולהב ונלחם ברגבים…

הארץ צרה לה. כבר היא מכירה אותה לכל ארבע רוחותיה. רצונה עכשו לתור את הארצות הסמוכות… אכן מעלה יתרה לארץ־ישראל! רצועת חוף הנה ואניות עומדות לשירותך, להפלגה לכל קצוי העולם… טילה למצרים והצטלמה על גבי נדבך גבוה של פירמידה, וגם כשהיא רכובה על גמל ליד הספינקס. הצטלמה במוזיאום על יד מלכות חנוטות וחזרה למושבתה למסר רשמיה…

…קם מתחרה לר' אהרן צורי, שני לו בהשפעה ובעיקר בהשפעה על הנשים – גב' קירשנבלום.

יום־יום שמשה מעין רקלמה לצבע אחר. בגדיה, כובעה, גרביה ונעליה ואפילו ארנקה היו יום אחד חומים, למחרת ירוקים, כחולים, ורדיים כלם, ופניה הסתגלו כזקית לצבעי היום.

לדעתה לא נבראה אשה אלא ליופי, אולם היופי הוא כאד עדין העלול להתנדף, אם לא ייטיבו לשמר עליו. תסיחי דעתך לרגע והריהו עלול להיעלם.

– איננו צעירות עוד, – מתנצלות בפניה נשי שלויה.

– כך נדמה לכם. בת ארבעים איננה זקנה. אני כבר ראיתי עולם ויודעת. באמריקה אין בכלל זקנות.

–?

– פניהן אינם מזדקנים. נסעה אתנו אמריקאית בת 45 והעריכו גילה בעשרים וחמש שנים בערך. שם הן משתמשות הרבה באמצעים קוסמטיים, שומרות על פניהן וגופן, מרעננות אותם בכל מיני סממנים. הכל בגופנו דורש טיפול: אפילו צפרנינו. הבטנה – אני אשמש לכם מודל… והיבלות שלכן – עושים נתוח קל ועוקרים אותן משרש… והקמטים בפנים? גם להם ישנן תרופות!

"סוניה! סליחה: “שרה אמנו”… הן בך היינו מתקנאות כלנו, באצילות גזרתך ובחלקת פניך, ועתה הן נובלות… רואה אני שקשה לכן לקבל את דברי, כבדות אתן מלהתרומם… הכנפים הקצוצות מכבידות…

"מאַניטשקה, סליחה: “מרים הנביאה!” בשבילך יש לי תרופה מצוינת. רק במשך שלשה ימים אסור יהיה לך לצאת מביתך החוצה ואז תראי פעולתה… מאַניטשקה, אדע לפחות שעשיתי דבר אחד, שהועלתי במשהו… אני אתן לך כל התמרוקים. אינך מאמינה? אל תאמיני, אך תני לי לעשות נסיון.

– וכסף?

– אתן לך תמרוקי אני עתה.

– וזמן?

– גם זמן לא רב יימשך הדבר: חצי שעה. ומיום ליום יידרש פחות זמן לעמידה על יד המראָה, אם זה קשה כל כך. תראי, אני מבטיחה. טיפול ראשון וכבר יוכר שינוי רב. אתן לך משחת לילה ומשחת בוקר. עכשו אתן לך משחת לילה ואחרי חצי שעה נתאר לנו שכבר הגיע בוקר ואתן לך המשחה השניה. תראי כמה יתרכך עורך החביב. אז אוכל לנשקך עוד פעם… הלא את היית אידיאַל שלנו לפנים!

הבעלים התחננו:

– אל תלכנה אחרי גב' קירשנבלום! לה אין דאגות אחרות. היא חיה כצמח בחממה. כאן מכינים לה חווילה כבוינה או בפריז, ואנו שמחים אם מוזמנים אנו לעבודה יומית בגינתה לשם עקירת יבלית… דרכיה לא דרכינו!

אולם גברת קירשנבלום אמרה: הבעלים עצמם המונעים אתכן מהשפעתי כביכול, הם אשר יתרחקו מכן בהיעלם יפיכן. עיניהם תהיינה אפורות, חסרות כל ברק, אדישות לגביכן, כעוורות, ואתן – כחלק מהמשק… אמנם לברח לא יוכלו, כשם שלא יברחו מהמשק, אך מרוצים לא יהיו. למענם עליכן לשמר על עצמכן.

והאידיאלים החדשים לא קשים כל כך להגשמה. התחילו הנשים להביט במראה וחשכו עיניהן. ראו פרצופיהן, צהובי רעב וקדחת, ואימה נפלה עליהן, חשו ברפיון גוון ופצעים ישנים נעורו. הן זכרו יפה, שגברת קירשנבלום דחתה את נשיקתה לחברתה עד שיוטבו פניה… התחילו להרהר על תקון פגימות שונות בפנים. הנוסעים העירה הוצרכו להביא מבית־המרקחת צלוחיות שונות ובתוכן בשמים ומשחות לפי הרצפט של הגברת קירשנבלום.

אולם לא היתה התאמה בין הטיפול בצפרנים ועבודת פרך במשק. ברוב הצלוחיות שנקנו לא נגעו כמעט, ורק אותן הנשים, שהחליטו לנתק את אופן חייהן ולעזוב את המושבה לגמרי – או לשנים אחדות, עד לכשירחיב – אילו דבקו בגב' קירשנבלום, והיא, כנביאתה של אירופה, תארה בשיחות את יפיה, גדולתה ונמוסיה ובדברה בלווית תנועות־יד נדמה כאילו התכווצה כל אירופה בחופן ידה, שברצונה תחזיק בה או תשליכנה. כה וכה הביעה גם אילו מפּלי קומפלימנטים לארץ ישראל.

– ומדוע, איפוא, אומרת את לעזב?

– לעת עתה מקומי לא כאן. כשהייתי השבוע ליד הים התקנאתי בו, תאמיני לי, על כי הוא מלחך גם ארצות אחרות… כנראה בדמי הוא הדבר. ועוד: כששלויה תדמה לראשון־לציון עם שדרת תמריה אשוב גם אני. רציתי לסחב אתי את בעלי, אך הוא פטריוט אמתי. הארץ אחזתו. הלא הוא רועד כשמציעים לו לנסוע לטיול לחוץ־לארץ. אינו רוצה לראותה, להכירה, אינו רוצה לראות ביפיה. די לו בארץ ישראל. אינו רוצה לראות יפי המתחרה בארצו. כאן אָשרו וגן־עדנו. בעלי מראה לי מדי פעם חדושים בגן ושמח לקראת כל נצן, אך אני לא אתפּתה. יש לי סבלנות. אבוא למוכן. אחת אדרש ממנו, שבעצמו לא יטע ולא ישתל. ישמר גם על עצמו. גם הוא נחוץ לי. יקח פועלים.

ובכל זאת צפּתה עוד לשאת את השם “אכּרה”. לכשתתחזק “שלויה” ולכשיעבר חפץ הנדודים והאַוונטורות שלה עם השנים – תבוא.

לעת עתה יש שנחה מתפנקת ליד פרחי הגן ודימתה עצמה כשיכת לאותו עולם, עולם הפרחים.

כסמל לאכרותיה ולארצישראליותה קנתה לה גנה יפנית מיניאטורית הנטועה בצלחת קטנה. צמחים ננסיים גדלים בצלחת זו מוצמאים למחצה. כל ענף העומד להשתרבב נגדע, למען לא יחדל מלשמש צעצוע־גמד. ב“גנה” זאת יש גם ספסל לטיילים. בחורה אחת יושבת תחת “עץ”, מעמיקה בקריאה, אחרת חוסה בצל שמשיה – בחורים מטיילים…

וחיימ’ל שעד כה עבד עם אביו בגנם בגר בינתים, והבדידות התחילה להציק לו. מתוך הפנים הצנומים והצהובים אכולי הקדחת הציצו, כמו יצאו מחוריהן, עינים רעבות ונאחזות בקנאה בכל מי שמאושר הנהו, בכל קו עושר זר ובפני בחורות המושבה, שקרבו אליו באהבה, אך הוא שנא אותן, יען כי גם הן רובן אכולות קדחת ועיניהן רעבות.

דומה: לא נגרמה לו הנאה כשגם הבחורה השביעה בו את רעבה, השקיטה צמאה. הוא דבק אליהן, נשבע בנצח אהבתו, אך בלבו הנובל ידע, שאין זה אלא דרגה אל הנעלה, אל היפהפיה, הבריאָה – דוגמת גברת קירשנבלום – אשר כל אבריה יהיו רעננים, עשירים, שופעי חיים ונכנעים.

אף הוא התחיל מקשיב לדברי הגברות המתאוננות. אילו אופשר הדבר היה נוסע אתן אל קצווי עולם. גברת קירשנבלום נפלאה בעיניו. פניה המחוטבים מעידים על פנוק בלתי פוסק מילדות ועד היום. כאליל היה לה פרצופה שאותו טפחה ושמרה מכל ספק־כתם ומכל אות עבודה ויגיעה. כשם ששמרו חסידים על נשמתם שתשוב זכה וטהורה כהינתנה – כך שמרה היא על פניה, שגם ביומה האחרון ינעמו עוד.

ובבית צורי רבתה ההוצאה לנייר. העט והדיו נמצאו בידי חיים שהיה תמיד באמצע כתיבה. לא שמע מה שמדברים אליו, לא שם לב לגן, אשר הספיק לו חומר רק לפּיוט שבמכתביו וכבאגדה המצרית טמן את לבו בפרחי הגן וציפּה לדבורה־אשה שתבוא למוץ “דבשו”.

הוא עצמו שימש חומר לשירתו. כעלוקה מצץ דם עצמו ויצקו בחרוזים. התהלך חולם ומרושל כל הימים. אל גברת קירשנבלום לא העז לגשת, אם כי ידע ששמעו הגיע עדיה ככותב חרוזים. רק תלה בה את עיניו מרחוק, הסתובב בגנה וגנב מבט, מסר בשבילה צמח אל־תגע־בי באמונתו התמימה שתקרא לו, לעדין־הנפש הענו, ותרמז לו: “גע בי!” ובאחד הנשפים במושבה התחיל קורא אחד משיריו, שתכנו אגדה יונית: מעשה בהרמפורודיטס שהנימפי לחצתו אל לבה באהבתה, עד שהפכו לבשר אחד. באמצע קריאתו התרגש ומסר את הקריאה לחבר. הלז היטיב מאד לדקלם את השיר הכתוב עברית, שפה הזרה לגברת־לבו.

היה מתחבא בין עצי הצבר העוקצים הגודרים את חצרה של גב' קירשנבלום ומביט בלבניה התלויים בחבל ובצללי הלבנים: הנה הם מתפשטים מפני הרוח או מתכווצים לקו הנדסי אחד, הנה שרוול־יד מתרומם ונופל כמחבק את עצמו – הביט והתקנא באשרו של הבד הלופת את הגוף היפה!

פרחים גנובים זרק דרך אשנבה ותפלה הדוקה לפרחים: כמיהה אל הבלתי מושגה.

עם אהבתו המסנוורת שגשגה גם שנאתו לגברת זאת. אם כי מעולם לא סח אתה, נדמה לו, שרימתה אותו: כשעיניה מביטות אליו הלא הן מבטיחות כל כך!… אך מי זה יכול לתבוע אדם לדין על שעיניו כביכול הבטיחו? בחלומו אמנם האירה לו פנים, אך הן לא יוכל לבוא אליה בטענה: כיצד תתנכרי לי ואתמול בחלומי התמסרת לי?… ו“חברים” מרגישים בדבר ומתקלסים בו. המושבה קטנה וכל צעד של בן־אדם ידוע, ספור ומדוד. שולחים לו מכתב־אהבה בחתימתה כביכול. פניו מתגוונים, לוהטים, אלא שפתאם מרעים צחוק מפי חבר־לצים.

פעם נשכר לעבוד בגנתה, אך נדמה שבמעדרו הכה לא באדמה, כי אם בלבו, ולכן היה שכרו פרוטות. וכששב לביתו הניח את פרוטות הבוז על שלחנו ורשם במחברת שיריו:

בְּחַדְרֵי חֲדָרִים הִיא אֵינָהּ בּוֹדֵדָה,

יְלַוּוּהָ בַּכֹּל הִרְהוּרֵי הָעֵדָה,

עֵינֵי כֹּל יִשָּׁקוּהָ בְּנֶפֶשׁ חֲרֵדָה.

וַאֲנִי הַבּוֹדֵד צְעִיר־שֵׂיבָה –

מַה אֶכְמַהּ לְנַפְשָׁהּ וּלְגֵוָהּ!

אַךְ נִדְבַת לְבָבִי תּוֹעֵבָה…

סוף־סוף הכיר שבלבה הרחב אין פנה לו, החולני, הרזה והחוור…

כשהוא השח ראשו בענוה לכבודה עשתה גם היא ספק־תנועה ועיניה הצטמצמו משהו… נדמה לו, כאילו הן קלטו אותו.

מחברותיו מלאו שירי נהי.

הוא חדל מלעזור לאביו. התהלך כל היום עיף. התחיל שונא את העבודה. קודם היה פעיל יותר מדי במשק, עד שאביו הוכרח למנעו ועכשו נגש הוא לו אל השלחן הערוך, אוכל ושותה, קרב אל הפרה וחולב לו כוסו ולא יותר. שום עול. בין סעודה לסעודה הריהו שוכב או מטייל ללא מטרה. כשאביו מטיל עליו איזו עבודה מבטיח הוא שיעשנה מחר, או מחרתים, וכבוא השעה הריהו שוכח.

– חיים, ענף מתכופף, – יש להעמיד סומכה!

– פעם אחרת. עשה אעשה.

– אבל עבודה חקלאית אינה מתחשבת במצבי רוח. יש לה עונות שלה… האדמה צריכה להיענות בו־ברגע!

ור' אהרן נחלש. אין לו טענות: הגיע הזמן. לא בכדי נחלש גופו. הוא הרבה להעביד אותו. עיניו כהות מרב עיון בספרים, רגליו חולות מעבודת מעדר מאומצת, – כך מוכרח להיות.

גאה הוא על חולשתו. גופו נוצל לשם משהו נעלה. כנגד כל פגימה בגופו מראה הוא על תקון בגן ובמושבה. הוא נחלש, הולך לקראת החדלון, אך גנו וכפרו – לקראת פריחה.

הוא לא קמץ ולא חסך כחות. אך תמיד האמין וקווה, כי בזקנתו יתפנק קצת, ימתח אבריו, יישר גבו, ינוח, יסתכל בכל אשר עשה וישבע נחת… דומה, שרשאי הוא לכך… בנו יהיה העובד העיקרי, – כך חלם…

לא דבים ולא יער. נגזר עליו לא להיעזר. עבודת פרך הוא עובד.

– ר' אהרן, קשה עליך העבודה… חוס על ידיך ורגליך.

– ידי ורגלי פועלותי הן, – מתלוצץ הוא: – ואני מנצל אותן. מדת־בורגנים לי.

– המים שאתה שותה קרים מאד. שניך…

– לא שני הן, אלא זרות. רופא השינים הרכיבן לי, – עונה הוא בצחוק.

– ו… סלח נא לי, מר צורי, אם אשאלך: מדוע אתה נהנה כל כך בשתיתך את המים הרגילים? ענה נא בלי צחוק: דומה שאתה מתפעל גם ממים אלה.

– אינני יודע, כיצד תקבל את דברי. אני נהנה מכל דבר. למשל בענין המים האלה… בשתותי אותם הריני מדמה לעצמי, כאילו במדבר אני שרוי ומי מאושר מהמוצא כף מים שם?… וכן בכל דבר אחר. קצת דמיון לאדם וטוב לו כל הימים… דומה, שמשונה אפן דבורי בעיניך – לא כן?

בני שלויה התאוננו, הראו על חצר הקברות אשר קלטה אנשים נשים וטף. אחדים אמרו לעזב את הארץ. הארץ היתה להם מדת מה של דרך־ארץ בפני ר' אהרן והרצו טענותיהם לפניו. לא חפצו לנסוע בלי הסכמתו, אולם ר' אהרן צורי שתק. הוא רצה למנעם מעזיבה. אך לא יכל לדרוש מהם עוד קרבנות. רק השתומם, כי הוא עצמו לא חש ברע. ראה משהו מעבר לכל המכשולים. הערפל האפור סינן אל עיניו דוקא קווי אור רבים ולא רחוקים ביותר. מבטו החל להיות מרוכז ומרחיק כבצפּיה.

עמדו וטענו: חוץ לארץ! שם האושר. בכל אפן אפשרות־אושר. בכרך ישנן עליות פתאומיות, יתכן שם נס, וכאן הכל אטי. כלרגל גמלים. אם גם עלולה המחרשה להביא את האושר הרי תביאהו טפין־טפין או במאוחר, לכשתלבנה שערותינו ואולי אחר שקיעתנו.

ור' אהרן רדוף אסונות. אשתו חלתה ולא ירדה עוד ממטתה, כמחאה חיה שכבה. כל אנחה שלה כקובלנה כבדה על שלא שמעו בקולה. חיים קודח. אמנם לדברי אביו הקדחת היא מחלת הדור הראשון של המתישבים בלבד, אך בינתים הגוף הצעיר של חיים רועד, עולה ושוקע, והוא מדמדם במחלתו. פעם הוא חוגג, ולפי פקודת הרופא בני הבית מאַשרים את דבריו: חג… והרי אבל. שומעים לדמדומיו כמקשיבים לחלום זר. מגלה הוא סודותיו הצפונים ביותר. דורש בגדי חג: רוצה הוא ללכת אליה. אין שואלים: למי? אך מבטיחים שמעצמה תבוא. מסדרים משכבו ומבקשים שיפשט רגליו. חושב הוא: אות מות קרוב. נדמה לו שבקש מים ולא נתנו לו, מכיון שלא כדאי עוד… המחלות אוכלות את נפשו של ר' אהרן ומדלדלות אותו, אך ברכושו היקר ביותר, האמתי, לא יתן לנגוע – בשלויה: "גם מעל מטת גסיסתי אצעק ואכריז כי מאושר אני; כי בביתי אני ולא בגולה, קבצן –נודד מבקש לחם –בוז – – – "

הביטו עליו בלעג וברחמים, ומישהו חזר על פתגם: “מאושר הוא מי שחושב עצמו מאושר” ור' אהרן המשיך:

– אני מאושר בזה, שהנני מוסר נפשי, אינני רואה לנפשי שום תפקיד נעלה מזה. לא כדאי לשמר עליה לשם תגרנות, תיירות, נדודי צוענים וחרפת עמים. אל תחריבו את האילוסיה שלנו, העתידה אולי להיות לאמת כבירה בחיי עמנו. אין אנו אלא שליחים. באנו לסול את הדרך למיליונים –

– האילוסיה שלך מחריבה חיי אחרים. לא די שהכנסתנו לעסק ביש זה, אלא שגם להימלט אינך נותן.

– במה אני מעכב?

– בזה שהנך רואה אותנו כבוגדים… תאר לך שלא באנו הנה כלל.

– הלוואי לא באתם. לא הייתם משמשים דוגמה לא להן ולא ללאו. ועכשו תשמשו דוגמה רעה. לשם התנצלות על בריחתכם תוכרחו להוציא דבה על הארץ. ואני רואה בעיני רוחי וגם אתם רואים זאת, – יודע אני ברור, – רואים את המושבה והנה היא פורחת ורעננה. בארות בה, תעלות מים בשדותיה, הגבעות מיוערות והעמקים נטועים פרדסים שופעי ברכה. רואה אני את הקייטנים הבאים לחורשתנו, ישובי פועלים דבקים כקיני צפרים אל משובתנו המספּקת עבודה לרבים, מושבות חדשות נוסדות בקרבתנו ומסביב לנו. לא נהיה בודדים עוד. אורות יאירו לנו בערבים מכל הגבעות המקיפות, מדי בוקר יתמזגו צלילי הפעמונים של הישובים האחים־לעבודה, הם יקראו אותנו גם לחגיגות, חגי חיים ותורה. בל"ג־בעומר תיראינה מדורות על כל הגבעות האלו ושירה בשירה תתמזג; גם, – הוסיף בלחש: – במקרה־פורענויות חלילה נחוש האחד לקראת רעהו.

ובדברו נדמה כאילו מקשיבות אזניו לקולות ועיניו ערות לדמויות שהעלה בדמיונו.

– אך לעת עתה. איך נישא בסבל?

– נתחזק. כשכבלו ברוסיה את פוליבאַנוב בשרשראות –ברזל נשקן וקרא: “אַשרי שזכיתי להיות בין הנושאים בסבל העם!”… לא הבאתי ראָיה מקדמונים. בימינו היה הדבר.

– אנו רוצות לחיות, לראות עולם! – חוזרות נשים אחדות על טענתה של גב' קירשנבלום: – אלהים בכל מקום…

– נכון, אך אוי לאדם שאין לו מקום קבוע בעולם, אוי לעם, שאינו נלחם על ארץ אבותיו. אין עם בוחר לו מולדת ואינו ממיר אותה. אל תהיו כצוענים… כאן העולם, כאן עולמנו, מעולם ולעולם. אל תלכו לראות ארצות אחרות לפני שתהיה גם לכם ארץ להראותה לאחרים… בעזבכם את הארץ הרי אתם מעליבים אותה – אמר בסוף כמדבר על משהו חי, – נכון יותר: בוגדים בה!

לועגת גברת קירשנבלום:

– הלא אין כאן כלום, כלום! יענקלי לץ זהו התיאטרון של שלויה, נחום בעל־גוזמא, הוא העתון המצויר שלה, וכל הארץ אינה אלא פהוק מרובע…

– לעגי, גב' קירשנבלום, אולם בגולה נוכרח להרכיב לנו כנפים, האדמה הזרה תרעד תחת רגלינו, היא תפתח תהומותיה לנו.

קשה להתווכח עם ר' אהרן צורי, אך בפני מכירותיה מתארת גב' קירשנבלום את יפיה של קיוב. גבוהה היא על פני הדניפּר. מתקרב אדם בסירה וכל העיר נראית. שמש שוקעת בזהב כיפות הכנסיות… וכאן מה? מערות חשכות – – – אלהים יודע, מה לה ולכנסיות אויבות מצופות הזהב ומי מהעוזבים יכתת כביכול את רגליו בדרך לאותם המקומות. תיאוריה של הגברת קירשנבלום לא הם העיקר, אך הם גילו שאפשר למצוא פנות־מנוחה בעולם, הם הזכירו שחוץ־לארץ קיימת, במקומה עומדת, ושהגשרים לשם לא ניתקו עדין. רבים הרהרו עזיבה: הן את קרבנם כבר הביאו סבלו דיים.

ונעשה ר' אהרן חריף בדבורו ורעל נסך בקריאותיו: “לנוֹי מַיֶפטִין… פֶל די פֶל…” (“אצלנו בזול… מכל המינים”) קריאת החנונים למולדבנים, בה אוחזים בבגדי הפלחים ומושכים אותם איש איש לחנותו.

ור' אהרן ממטיר:

"רמאי אלהים! ברחו לחוץ לארץ וצעקו בעוז “לשנה הבאה בירושלים!”

ובסערו נאחז הוא גם בבדיחות המבזות את סוחר העירה:

– אדוני הסוחר… הסחורה רקובה… הדגים מסריחים.

– ח, ח, ח… מצאה… לא מהדגים אותו ריח רע, אלא ממני… בבקשה לקנות!

"ועיקר שכחתי – הוסיף: – תמסרו שם פרישת שלום… כשתראו עגלות־אהלים של צוענים תגשו ותגידו להם: “את ארצנו עזבנו.. מעתה אחיכם אנו”… אמנם תסחרו שוב, ואתם או בניכם תידחקו לעבור דרך קופו של מחט ולעלות בחברה כשמן הצף על פני מים ואף על פי כן לא תהיו אלא צוענים בעיני הגויים, ויום יבוא ויכריחו אתכם לשבת בעגלות אהלים ולנדד – – – עוורים אתם! שם מרצכם בזוי ונוקם בכם!

פרצו סכסוכים שונים בין בעלים ונשותיהם. אחת שהושפעה מיחסה של גברת קירשנבלום נקמה באפן מיוחד בבעלה. היא הלבישה את הדחליל בגן הירקות את מלבושי בעלה, באפן שבאי הבית טעו לפעמים וחשבו שבעל־הבית עומד בגן…שומר עליו.

יש גם חבל נביאים לר' אהרן הנבאים בסגנונו, וביניהם בתו וחתנו, הניה ובעלה. שני הקרקולים האלה שרפו כל גשר אל העבר ואל מעבר לים. קשורים הם לארץ זאת בקשר בל ינתק. חלקם אדמתם גרשה אותם לפעמים קרובות. הבצות לא נתנו הרבה מלבד קדחת. עבדו הקרקולים בבצות אלו, אך לחם הוכרחו להשיג לעת עתה ממקור אחר. נדדו למושבות אחרות, לקטו אחרי הקוצרים ולקטו מפל הקרונות, שכרו חמור למשאות זרים. הניה הלכה בסביבה לחפש עצים להסקה, ענפים זמורים וכשמצאה מעט עמדה לכבס. כל מפלה בארץ קשרה אותם יותר אליה. בסבלם קנו את הארץ.

גברת קירשנבלום הלכה לבקר את הניה, מאחר שזו לא נראתה בחוג המקורבות שלה. היא רצתה גם למסר להניה משהו על קרקולה־האם המתכוננת לבוא לשלויה אל בניה. כשהגיעה אל חדרה של הניה, ראתה רטיבות הקירות ונמיכות התקרה – נתכופפה קומתה מאליה ורק לאטה התישרה באי־בטחון, גופה נתכווץ. היא מצאה את הניה כובסת לבנים.

– כך! – אמרה גברת קירשנבלום בהבעת –צער – עד היכן הגעת… והכל בשל ארץ –ישראל זו. בעצמך מכבסת אַת את לבניך… מסכנה!

פרצה הניה בצחוק:

– גם בבתי זרים כבסתי בעיר בשעות מצוקה ולא עלה על דעתי כי מסכנה אני. אפילו בשעה שליווּני ביציאתי לא לווי כבוד אלא לווי חשד לבל אשים בכלי ועינים בלשו אם לא הצפנתי כבסים בין לבושי…

ילדה אחת התהלכה בחדר בלבוש מטולא מאד ותאומים עמדו בעריסה: תינוק ותינוקת. התינוק גבוה וער מאחותו הקטנטונת. מדי פעם הוא קם, בועט בה ומתחיל מטלטל את העריסה ואת אחותו בתוכה. הוא עובד בכל כח, אינו נח. כל עתון המוגש לו למשחק נקרע מיד והתינוקת העדינה והשקטה מטבעה מקבלת עליה את הדין ומיטלטלת בעריסה כחסרת חיים. אמה נוטלתה אז מתוך העריסה כדי להשכיבה על הספה, העשויה שתי תיבות גשורות קרשים. בוכה התינוקת ואינה רוצה לרדת מעל זרועות האם וכשרצונה נעשה קם מיד ה“בחור” ותובע גם הוא את חלקו, מוכרחה היא לטול גם אותו. ועל שתי ידיה נשאים שניהם זה מול זה, והם מתקוטטים ביניהם. היינו הוא מכה והיא בוכה.

נאנחה שוב גברת קירשנבלום כמצירה בצערה, אך הניה חייכה:

– נקווה שהבאים אחריהם ייטבו מהם.

– נו?

– ומה, לגדל בנים יחידים כדרכי העשירים? בשום אפן לא! ימררו לנו קצת את החיים, אך נחמדים הם… הביטי! – אמרה ופזרה נשיקות לתאומיה לימין ולשמאל: – הם נחוצים לנו.

– ירדת הרבה. אזכר יפיך מלפנים…

– היפי לא הלך לאבוד. הביטי על תינוקותי ותמצאיהו בהם… אנו מוכרחים לוותר על משהו.

– נדמה לי, שכאן פרשה הפוכה. אַת אינך בושה בנעליך ההפוכות ומשהו לועגת לגרבי משיי…לא כן? מעולם לא עלה על דעתי שדבר זה הוא אפשרי.

– אין כאן להתבייש, – ילדתי מהלכת יחפה, ואני בנעלים הפוכות. יש היא שואלתני: “אמא! וכי כל כך רעה הנני? מדוע אינך קונה לי נעלים?” היא חושבת שחסרון הנעלים הוא כעונש לה. את הסבה האמתית אסור לגלות לה, לבל תתופף זאת בכל מקום. אמנם עכשו לא יזיק עוד. קדם היינו חיבים לכל החנונים כאן והם היו באים בוקר, צהרים וערב להזכירנו לבל נשכח, אולם עכשו חדלו. להפך: לשונם רכה משמן. יודעים הם, כי אדמתנו החלה להיענות, והתקוה ישנה. הדאגה ארעית ולכן אנו לועגים לה. כן… גם בעלי נעשה שוב איתן, חזק, מוצק. גם הוא מאמין וראשו מורם… הדאגה היא בת חלוף.

– בת חלוף…

– אני מבינה למה אַת מתכוונת: שערה שהלבינה לא תשחיר עוד. ואף –על –פי –כן כדאי. לא רק כדאי, אלא חובה… אנחנו מפונקים.

– “מפונקים”? עכשו עלי להודות בפה מלא, כי אינני מבינה כלום מכל מה שאַת מדברת… אַת מפונקת? מה אַת סחה? – השתוממה האורחת והעבירה את עיניה על כל הדלות המרובה, טחב הקירות והחלונות ששמשותיהן עתונים משומשים.

– אינני מתכוונת למאכלים ובגדי משי… אנו מפונקים כמובן אחר, שאיננו סובלים את יחס הבוז אלינו בנכר. ובעלי כמוני. כאן רואה הוא את מולדתו. רק הקדחת אינה טובה. אני קודחת ושותקת, בעלי מדבר מתוך חום ורק עלי ועל סבלי. אך הקדחת הלא הולכת ונשמדת.

הגברת קירשנבלום הבינה את הדברים אשר שמעה. בלבה היתה גם נטיה אל הניה חברתה מנוער המפורסמת בעברה. אגב שמחה לבקורה, כי ידעה שבשובה לעירתה יקיפוה בשאלות על הניה. עכשו יהיה לה מה לספר. היא הפנתה את ראשה כל צד מתוך הכרת החשיבות שבפנה זו. התקרה דומה גבהה, הקירות התכסו טפיטים יפים, הניה – יפהפיה כרכית ענודת משי ואבני –חן, ותינוקותיה – בובות… היא נגשה, נשקה לתינוקות. כששאלה את הילדה משהו לא ידעה לענותה.

– אינה מבינה שום שפה מלבד עברית! – בארה הניה.

– השתגעת…מין תורכית חדשה, דומים אתם בענין זה לילדים, המנסים תמיד ליצור ביניהם שפה מיוחדת, מוזרה… ואַת ובעלך? מדברים עברית? האמנם?

– כן… העברית שלי צולעת אמנם. אך אתם אני מדברת יפה. אני שואלת כל עובר לתרגום מלים שאני זקוקה להן ומדברת אליהם. גם מפיה אני לומדת. מגן הילדים מביאה היא שפה טובה. אני שרה בלי מלים.

– ובעלך?

– מדבר עברית “כקרון המהלך על רגבי אדמה קפואה”. בהתחלה שאף להיות יהודי כשר, לגדל זקן ופאות ארוכות, אך למד מאחרים ונאחז במצוות אחרות. ארץ ישראל נקראת בפיו “המולדת שלנו”. מאושר היה גם כשרעבנו. חורש הוא אדמה וחוזר על תפלה שמצאה חן בעיניו או מזמזם שיר־תחיה. שמח לקראת כל מלה עברית חדשה שהוא רוכש. הוא אומר שאילו חזר לכפרו בבסרביה היה מגייר את כל תושביה. מהרבה דברים התנזר… נו, עליך הוא כועס –

– חבל שלא הקדמתי לראותך – אמרה בקול גנוב־דמע: – רואה אני כאן מעין סנוורי מולדת…אני אחרתי, אך מתחילה אני להרגיש אתכם. באמת רואים אתם עולם בפנה זו ובטוחים אתם כי אין שמי תכלת כשמיכם ולא אור־שמש, עננים וים כשלכם. עוד אנוד קצת… אביך קורא לי “צוענית”… אך סופי בינכם…

גב' קירשנבלום התנצלה, אך באמת לא היה צורך בזה. אותה לא האשים אדם. ברור היה לכל, כי לא היא נוצרה לארץ חרבה, פנה נדחת, המנותקת מכל העולם ברדת גשם, אינה הולמת אותה. לא לה להיכלא במושבה טרם נגמר בנינה, לא לה כלוב.

 

ה. נדודים    🔗

שעת הנדודים באה. כעשר משפחות נמנו על עוזבי הארץ. יש שהחליטו לעזב רק עד “לכשירחיב” ויש שניתקו לגמרי כל קשר. רובן בקרו לפני נסיעתם את ירושלים ובכו ליד הכותל המערבי כמבקשי סליחה ומלאו חובתם במלמול הפסוק “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני; תדבר לשוני לחכּי, אם לא אזכּרכי”. לפי הצעת שמש הכותל המערבי הסירה גב' קירשנבלום את התכשיטים מעליה, כי אין להופיע בקשוטים בפני אבלים והכותל אָבל.

הילדות, בנות שלויה העוזבות, בכו אף הן. ראו במעשי הנשים בנות העדות המזרחיות ועשו כמוהן: עברו מעבר לגדר האבנים, שאין גישת היהודים מותרת שמה, ונשקו את האבנים הנקיות, אשר לא נתפייחו על ידי נרות־תפלה, לא נתכסו שעוה וחלב ולא נוּשקו.

־ מסכנה ירושלים, שעוזבים אותה! – התלחשו הילדות ביניהן וריכזו את מבטיהן בכותל באהבה וברחמים בשעת הפרידה.

אח"כ עלו העוזבים לחצר יהודית אחת ברחוב מידאַן, שמשם נראית חצר המקדש הרחבה, הלבנה. ריקה היתה אז ממבקרים. רק ילדי ערבים בודדים התחבטו על יד שעריה, כשאבנים בכיסיהם מוכנות לקראת יהודי, המתקרב להציץ בגנבה, ושיכים קובעים מחיר־כניסה.

בגעגועים השקיפו על החצר, בניניה וברושיה ופרשו כשהם צופנים את המראה בלבם לימים רבים ולמרחקים.

באחד הימים עלו ביפו לסירה שתעבירם בין הסלעים אל מעמד האניה. ערבים שעמדו על החוף וראו סירתם ויתר סירות העוזבים היהודים זמזמו בלעג את מנגינת “התקוה”, שיר המולדת והתחיה העברית.

האניה נועדה להפליג הערב, אך המטען היה רב ולכן נדחתה הפלגתה. היא הושהתה בקרבת החוף כל יום המחרת, ומטעם השלטון נאסרה כל ירידה ועליה נוספת לתוכה.

העוזבים התהלכו שקטים על סיפּון האניה המתנדנדת, אך נדמה להם כי לא הם, אלא יפו היא העולה ויורדת חליפות, גבעתה הכבדה מתרוממת ומשתפלת, כאילו קרקעה נושמת. בערב לא נראו עוד יפו וגבעותיה, נראו רק אורותיה בלבד וגם הם עלו וירדו חליפות.

במשך יום תמים התהלכו העוזבים על סיפון האניה ובשרם כאַב עליהם. מראה הארץ העזובה עינה אותם. נדמה שהמשא־ומתן טרם נגמר, שהויכוח עוד לא נסתיים. אילו יכלו להיעלם! עמדו והביטו מערבה, אמרו להסיח דעתם מהיבשה הזאת, אך מראה הים וגליו השומם ללא אָדם שיעממם.

כשהציצו אל חולות הצפון, מקום שם התחילו בבנין פרוור יהודי – גרעין לעיר־נמל סואנת בעיני החולמים – נדמה להם שלא רק הם מביטים אל פנה זאת, אלא שגם היא מציצה אחריהם וגם היא כּמתווכּחת, טוענת, תובעת וגם לועגת:

– הוי, חסרי־אמונה… הנה התחיל החול לסגת אחור, בניני תפארה יצפּו את החוף… ואתם שוטים, עוזבים אותנו בערב חגינו –

העינים נתקלות במגדלים נכרים וגם מעליהם נפרדות הן בגעגועים צפונים ומבוטלים בכפיה. נדמה: לא ייפטרו כלל מארץ זאת. גם בנסעם – ארץ־ישראל תסע אחריהם. כל פנה בה תנוע ותעקוב אחריהם, שלויה ואילנותיה ור' אהרן שלה… אך יעצמו עיניהם לרגע ומראות אלה יתגלו.

בין כל המלווים היה גם הבחור חיים צורי. המלווים שבוּ בו־ביום למושבתם, אך הוא נשאר לבדו על החוף עד להפלגת האניה. הוא נפנף במטפחתו אל האניה העומדת במרחק רב מן החוף, מעבר לסלעים. עכשו לא בוש: הן לא ידע אדם למי הוא מתכוון. הנה נראו פנים משם וחתיכת בד לבן. האם הוא טועה? אחת היא. טוב, שעוד שוהה האניה ולדמיונו יש עוד במה להיאחז. כיצד ישוב למושבתו העגומה שגם אלו יצאוה? ושוב נפנף ידו. דומה: לאניה עצמה, לארצות שמעבר לים.

כשזזה האניה לא שררה שמחה בתוכה. הקהל הנוסע היה מפורר למחנות קטנים. אלה שמחו על העזיבה המוחלטת ואחרים נסעו על מנת לשוב בהקדם. מלבד בני שלויה נמצאו באניה עוד עוזבים מאוכזבים, בני ערים וכפרים. גם פועלת מדגניה שנסעה עם תינוקה לחוץ־לארץ לשם ריפּוי, מטיף ציוני שנסע לשם תעמולה בחוץ־לארץ למען ארץ ישראל. היו אלה מגנים והללו מגינים. אלה מוציאים דבה על הארץ, והללו – לבם לוהט בגעגועים עזים עליה וחוזים תקומתה.

עם הפלגת האניה נסוגה הארץ אחורנית ושלא בנוכחותה הותרו הלשונות. פועל אחד שהתעייף מעבודה בחומר ובלבנים וציניקן בורגני התאחדו בנבול־פה ובשירי גנאי ל“ארץ של לשון קודש” וחרזו “מאַראַנצען” ב“וואנצען”, הפכו פאָטער־לאַנד לפּטור־לאנד, לעגו למאכלים שבארץ, שמחותיה וימי אבלה. ארץ־ישראל – התלוצצו – היא ארץ תענוגות: רוכב אתה לך על חמור, המתעקש בחצץ דרכים, ואתה נענה אמנם ומתיסר, אך ברדתך מעליו אתה מיישר עצמותיך השבורות ונהנה הנאה גדולה, הנך בא לארץ, קודח וסובל אמנם, אך בעזבך אותה מי כמוך מאושר?… הרי שארץ־ישראל ארץ הפגירה, הטרשים והיתושים, גורמת גם תענוגות… ושיר חברו:

לְחִנָּם צָעַנְתִּי,

לְחִנָּם נָדַדְתִּי.

בַּגּוֹלָה כֹּה טוֹב לי

שָׁמָּה הִיא מוֹלַדְתִּי.

חללו והתאימו לשיר־הגנאי מנגינה ציונית. שומעי המנגינה מרחוק טעו אז וחשבו, כי התחרטו האנשים האלה, הצוענים בנפשם, אולם אותה אשה רזה ונמוכת קומה, חברת דגניה, אם לתינוקת המוסעת בעגלת ילדים על סיפּון האניה אינה נותנת לאנשים האלה לנחול כבוד על להגם ולעגם. כשהאחד מגנה את האבק שברחובות ירושלים והשני פורץ בנזיפה כביכול:

– אַי־אַי, חוצפה! והלא כל גרגר־אבק שבירושלים הוא פירור ארץ־ישראל!

קוראת היא:

– שוטים. הן ירושלים היא בראשית בנינה, ובשעת בנין מניחים קדם־כל חצץ, חול וסיד, והאבק מוכרח להיות מרובה.

מבין הילדות שהוצאו משלויה ומבית ספרם בחוזק יד ובבכי רב, מדקלמת אחת בהתלהבות פסוקי נביאים שלמדה על פה:

הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ

וְיִסַּדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים

וְשַׂמְתִּי כַדְכֹּד שִׁמְשוֹתַיִךְ

וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח

וְכָל גְבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

– מה? מה אמרה?

מתרגם זקן אחד את החזון לאידיש ומדייק בפרטי האבנים היקרות. אין הוא רואה כאן מליצה, אלא תכנית ממשית, וכל אבן יקרה תשובץ דווקא במקום המיועד לה. הוא גם מדבר על ברקה וגוונה המיוחד של כל אבן ואבן, וזו שמדגניה אומרת: אלו הן מליצות, אך באמת אדמת ארץ־ישראל פוריה, זהב מעורב בעפרה ואין מתכופף להרימו, יש רק לגולל את הסלעים.

חדלו מזה והתאוננו על כשר וטרף, בשר בחלב, נשואין בלי חופה וקדושין… סרסור לזנות, שלא הצליח בארץ, הטיף מוסר ודבר על טהרה, ילדתו קללה שיישרפו הרשעים בארץ, ואשתו אמרה:

– צריך לנשק את אדמת חוץ־לארץ, עפרה של פולניה שלנו, כן!… ארץ־ישראל שלכם לא תצלח לכלום, לשום דבר… הצליח בה רק סבי ז"ל. הוא נסע לארץ־ישראל למות בה והשיג את שאיפתו; אדמת ארץ־ישראל קלטתו…

פלוני ערער בכלל: למה הוציאונו ממצרים והעבירונו לארץ זבת חלב ודבש, היינו: ארץ שחלבה ודבשה זבו, אזלו־נזלו מתוכה?

אלמוני למד לשונו לספר גוזמאות מן המזרח. ראה כביכול ערבי במצרים, ששמונים ושמונה נשים לו ומאתים ילד. לא היה האב מכיר את ילדיו, וכשהיו באים אליו היה כל ילד מגיש לו כרטיס־זהות, שעליו רשומים שמות הילד ואמו ותמונתם דבוקה…

מישהו יורק בפני מוציאי הדבות, אך בת דגניה מתקרבת אליהם מדי ישתתק תינוקה ומקשיבה לדבריהם ולהלצותיהם וסותרת אותם בלי רוגז, אלא כמי שבמקרה ראה את הדברים אחרת או באור אחר. היא מכנה את עצמה זקנה ואומרת:

– אינני מסוגלת לדבר בקהל, אך כל מה שאתם מדברים ומתכוונים לגנאי הרי אינו אלא שבח. איך אפשר להשיג דבר בלי סבל? תאמינו לי: באתי לארץ־ישראל לפי הזמנת קרובים אל ביתם, אך נמאסה עלי המנוחה. ברומנית יש בטוי: “בני כסף מוכן”. לא סבלתי זאת. כשבאתי התהלכתי כברווזה שמנה ועכשו אין זכר לאותה צורה ואינני מצטערת.

– הזדקנה לטובת המולדת! צוחק אחד.

התינוקת כאילו נעלבה בעלבון אמה והתחילה בוכה, אך בת־דגניה לא נחפזה אל התינוקת ואמרה:

– הם אומרים שארץ ישראל איננה טובה… אני לא אזוז מכאן עד שיסכימו כי טובה היא. הם רוצים שחלב ודבש יטפו ישר לתוך פיהם… אני שתיתי חלב מבקר שבעצמי רעיתי ודבש מכורתי, אכלתי ירקות שזרעתי ופרי מעצים ששתלתי, אך אתם, כמשחקים בקלפים, רוצים לשחק בזהב, להתאמץ להרבּות, ולהשיג בו כל חפצכם: שוֹבע זר ונוחיות זרה מבלי שים לב לחרפה, לרוק ולבעיטה המצורפות… אתם מבטלים את מבטליכם כ“נסוגי אחור” ואינכם דואגים ליצור לעצמכם פנה, שתוכלו לסגת שמה בשעת הכרח… עם “חכם ונבון” אנו ונשארים – תסלחו לי – כבהמה ברפת הבוערת…

התלוצצו השומעים, ובכל זאת הקשיבו לדבריה בענין, והמטיף הציוני ותר על פסוקים רבים רבים מהתנ"ך שהכין לנאומיו ובלע דבריה הפשוטים, שנאמרו מתוך החיים והעבודה, בכדי לשבצם בהרצאותיו. כה וכה עזר גם הוא לה, וכשהמתאוננים קראו: “אמת אנו מדברים!” ענה:

– גם המרגלים דברו אמת, ועל האמת נענשו. אסור לרפות ידי העם! אתם מרגלים, מחפאים על חטאכם בחטאים חדשים. אתם חוזרים לגולה לקבל יריקת הגויים בפרצופיכם. טוב, שאתם עוזבים. ארץ ישראל מנפּה את תושביה, זורה אתכם, אך גם בגולה לא תנוחו. הם לבכם בארץ ישראל וכל דברי הבלכם אינם אלא מעין התנצלות או בטוי פחדכם, שמא בכ"ז יצדקו רואי העתידות הטובים

*

– טוב, טוב, אָסור “להוציא דבה”. בחוץ לארץ אשׁתּוֹק, אך כאן מותר לספר הכל – "

וציניקן אחד קרא:

– אני נוסע רק להרויח כסף ולשלוח נדבות למולדת… כשאזדקן אשוב! אין לך מקום־קבורה טוב מזה.

כה התווכחו וכשנסתיים הוכוח מתוך פגיעות הדדיות יש שהתחילו בו במהדורה שניה נשי המתווכחים, שהגנו על בעליהן ואווררו את אוצרות הז’רגון שלהם בדבורי גדוף מגוּונים וממולחים, שאולים משפות כל הגלויות, אך הדגנית התלוצצה:

– לו דברתם עברית לא הייתם באים לידי כך… אוצר הגדופים בה דל כל־כך ומצומצם!

היה בין הנוסעים אחד דובר גרמנית, נוסע במחלקה הראשונה. רוב הזמן היה כלוא בתאו, אך בשעות שעמום יצא אל ה“המון”, הקשיב לשיחות ובקש שיתרגמו לו את המלים שאינן מובנות לו. כרסתן היה האיש וכנראה בכדי למנוע צחוקם של אחרים לו – צחק לעצמו. בעברו קרא לעומדים על דרכו, כי יפנו דרך לא רק לו, אך גם לכרסו. הטריח כל אדם לפתוח שני חצאי הדלת של תאו בכניסתו וביציאתו. בבואו לסירת המעבר מהחוף לאניה דרש שהמפליגים יעברו כולם לספסל אחד והוא ישב למולם מדאָגה, פן יכריע את הסירה לצדו.

אכילתו היתה כעבודת כהן. “כל אדם מאמין במשהו ואילו אני מאמין בסעודה”, – אמר. לעג למאכלים שבארץ חסרת השיכר: הארוחה מספיקה לחצי שן ומלבד זה הריהי נטולת טעם. הדגים אינם דגים והבשר איננו בשר, כשם שהבתים אינם בתים והאבנים אינם אבנים. אינו מבקש כמובן להשמין, לגבי גופו קילו אחדים אינם מעלים ואינם מורידים, אך למאכל דרוש טעם לא של “חתולים פגורים”. שמן הוא, בעצם, לא מרעבתנותו הוא, אך בטנו היא “לול של ברוזים” והם־הם התובעים. הוא נוסע לאכול ארוחה טובה בחוץ לארץ…

אליו מצטרפות נשים המתארות את טיב המאכלים והפירות וזולם ולפעמים מרימות הן עינים חולמות ומתפּעלות בשיחתן על ריבּות, יוצרות אילוסיה של מתיקות בפה, שפתי השומע משתרבּבות קצת, אך המטיף הציוני זועק: הגלות היא שסילפה מדותיכם. הנשארים בארץ עובדים שם באמונה ואינם חולמים על יונים צלויות.

ואותו כרסתן גם איש־בורסה הנהו ושיחתו הופכת שירה בדברו על עסקיו.

– גם אתם בני עיירות, המוכרים דגים מלוחים, בורחים מפלשתינה ולא כל שכן אני… מה לי ולכלא זה? אין בה מעוף והלך־נפש לבני אדם שטעמו טעם חיים באירופה, שהורגלו לחיי הכרך ההומה, הבונה והורס, מקים מגדלים ויוצר תהומות כפאַטאַמורגנה, כים זה שלפנינו. סחרחורת משכיחתך כי חי הנך, המח עובד, הראש עף ויוצר אפשריות־חיים נעלות. ואילו אצלכם בפלשתינה תלמידי אוניברסיטאות לשעבר מהלכים לצד שוורים הגוררים מחרשה… איזו ירידה בניבו החיים והמחשבה! וכי בשביל זה קבלנו השכלה גבוהה? בשביל זה חדדנו את מוחותינו¹ דורות נדודים וגלות?

–כן, – כובש סערו המטיף הציוני, – אך היודע אתה, שבהגיעך לשיא אתה מפיל את המוני עמך לתהום? בדרכיך אלו אתה מושך גלי שנאה וחורבן שאינם יכולים להגיע אל מגדלך הרם והם מציפים אותנו, דרי המרתפים? בימי פרעות נהרגו עניי עיירתי, אך ליד בתי העשירים הועמד משמר צבאי…

– שונאים את עניי ישראל בגלל עשיריהם ואת עשירי ישראל בגלל ענייהם…

לפעמים רחוקות מאד נגש אל המתווכחים אגב התהלכו לאורך האניה אדם אחד מתבודד ומרוגז והתיז מתוך בטול זוגות־מלים נוקבות: “אירופה גלות? פלשתינה גלות!” “אירופה היא המשיח… המבשרת הגדולה!” “היא המולדת”, “אָפקכם צר”… “אגואיסטים… רוצים אתם במדינונת… במ־די־נו־נת…” כשפנו אליו בשאלה לא ענה ובכלל דבר לא אל האנשים, רק לתוך החלל. לשאלתו של² אדם אחד: “מנין אתה?” ענה בכעס:

– מכל העולם! –

האניה נשאה על גבה את האנשים המתווכחים והסוערים והחליקה על פני המים השקטים. עברה שוב על פני איי יון שוממים, שעצים ובתים נדירים על פניהם. הנוסעים החוזרים מארץ־ישראל הבינו עכשו ללב הבונים והנוטעים הבודדים העומדים במלחמה מול טרשים ובצות ורחמו בלבם את העובד הנכרי הרחוק, הרהרו אז על שלויה ומצאו עצמם חוטאים כנגדה.

גב' קירשנבלום לא התערב בויכוחים. היא עמדה והסתכלה בגלים, הראתה לחברותיה את צבעי הקשת המבצבצים ונעלמים ביניהם, משכה את עיני המשוחחות אתה אל גלים כמדרגות־שלג מחולחלות היורדות ונמוגות: הנה גבורה תוקפת, אשדות נמוכים מתאחדים, משתעשעים ביניהם בבריאת הרים ועמקים, גלגול גלים זה בזה ודמיונם לעדרי כבשות צחורות… הצביעה על הררי תכלת רחוקים, שקיעות שמש מקסימות, דגים ושחפים. בכל תחנה ירדה וסחבה אתה חברות, למדה מלים בודדות בערבית, יונית, ספרדית ותורכית, לפי שפת החופים השונים. בחופים שבהם נאסרה הירידה עסקה גב' קירשנבלום בקניות שונות מהסוחרים שקרבו בסירות מלאות פירות ומזכרות. עומדים על המקח ברמזי לשון ובמספרי אצבעות ולבסוף מורידים כמה פרוטות בסל ומעלים בו את הסחורה המבוקשת.

בדרך לקונסטנטינופול ירד גשם. הורגש הנכר. המהומה שקמה באניה לקראת הגשם, – שבארץ ישראל אינו מצוי כלל בתקופה זו, – שמחה ובדרה את הקהל. המלחים פרשו יריעות על פני הסיפּון המלא אדם ומטלטלים. במדרגות המוליכות אל פנים האניה, למטה, נפגשו מצילי חפצים מורטבים, עולים ביורדים… זה את זה דחק. כשנפרשו היריעות חזרו והוציאו את מטלטליהם.

הגשם חלף ובשמים טילו רק עננים בודדים עיפים ויפים, והנוסעים התענגו עליהם מאד. גב' קירשנבלום – דומה שהתקנאה בנדודי העננים ושוותה דמויות להם: איים בים תכלת, גלים שקפאו מכושפים, בנין הרוס, אבני חורבה מגובבות… קצות העננים מגששים… תכלת מתפתלת כנחל בין העננים וכוכבים בתכליות שבין העננים, למען יאירו מתוך מעמקים. והרי עננה זו, שראשה כמו מופשל אחורנית, חולמת –

הכל יפה, אלא שגב' קירשנבלום עוד לא נתקלה מעולם בסערה במסעה על פני הים, אם כי היא מתארת לה זאת בדמיונה כבחיים.

“חבל!” – אמרה, ובינתים דקלמה משירת לירמונטוב, מעין תפלת־טביעה וקראה לסערה כי תבוא, וסיימה:

"לוּ, סירה, פּתאום

אתּך ארד לתהום!"

תפלתה לסערה דומה שנתקבלה: סערה התקרבה.

השמים השחירו. הגלים התחילו גולשים ומשתוללים ומטילים אימה. קמה בהלה בין המלחים החולפים במרוצה על פני סיפּון האניה מקצה לקצה. על שאלות המופנות אליהם אין תשובה.

– מתי תבוא האניה לבין הרים? מתי תבוא לבין איים?

אך הנה הרים, הררי מים מכל צד. גלים ענקיים. זרם מים פורץ אל תחתית האניה. הכל מתלחשים. כל אחד מביע איזו סברה, והיא נחטפת על ידי אחרים כנתונה מסיני. בחור אחד – כעתון חי – רץ ממחלקה למחלקה ואל בין המלחים והקצינים ומביא מדי פעם ידיעות מרגיזות ומרגיעות על מהלך האניה.

“אניה זו מקצרת את הדרך ואינה מהלכת ליד חופים אלא באמצע הים”.

“הקברניט נזף במלחים… כולכם סמרטוטים! – קרא, – אינכם יודעים כלום, עליכם לעסוק בצחצוח נעלים ברחובות על פני היבשה”.

“האניה לא תוכל למהר אל בין הרים, כי הסערה מעכבת אותה”.

“כמעט שאינה מתקדמת”.

“אניה זו שלנו תעתה פעם בים במשך שעות רבות, לא ידעה היכן היא בעולם ולא מצאה את דרכה. מי יודע מה עתה”.

“הקברניט הולך… הוא קרץ בעיניו אל “הצדיק” הפולני ושאל על בתו”…

שמועת תיעוב זו השקיטה עכשו והרגיעה. אות הוא, שלא באו עדיין מים עד נפש…

“אַת חולה… אַל תביטי לצד הים… שכבי ותנוחי!” – מיעצים לזה ולזו.

טלטולי האניה התגברו. רוחות עזים וגשם. כמעט כל הנוסעים חלו במחלת הים. רעדו ונפלו. החושך גבר מאד ולכן לא נראתה הסערה, ורק בהבריק ברק נראו במומנט אחד הרי מים ענקיים ותהומות מים נוראים. ההר והתהום מתחלפים זה בזה. האניה נוטה. ילדה נשמטה מעל משכבה ארצה, האבטיחים שהוכנו לדרך והיו מונחים על הסיפּון התגלגלו ימינה ושמאלה לרוחב האניה בכיוון הטלטולים. הסיפון מלא סחי. כשאחת החולות מלמלה: “אשמים אנו… ירושלים מקללת את עוזביה” – עברו מלים אלה מפה לפה והטילו סערה גם בלבבות. אחד אמר: קודם התווכחנו אנו ועתה מתווכח הים. העינים נלטשו כלקראת נורא, הלבבות נשבעו שבועות ונדרו נדרים, הילדים האשימו את הוריהם.

הפועלת מדגניה לא חשה כמעט בסערה. היא הכניסה את התינוקת אל תאה של הגברת קירשנבלום שבמחלקה השניה, שם סידרה אותה יפה, ובעצמה יצאה ופנתה אל החולים, באה לעזרתם ועבדה על ידם עבודת פרך. אימצה ועודדה את החולים, העבירה נשים ממקום למקום, נשאה חפצים, כרים וכסתות, גנבה כסאות־מרגוע מנוסעי המחלקה הראשונה והשניה העשירים, והשכיבה עליהם את החולות, מכיוון שהסיפּון היה מלא מים. הכל הודו לה: אַת מצילה אותנו… לעולם נזכרך!" מישהו לחש:

– היא עושה כל זאת, בכדי שנאהב את העברית שלה…

אך היא כמדומה שכחה אז את העברית. היא הורגלה למלא חובה וגם ידעה שצריך להימלט מהרהורים על הסערה, והעבודה והטרדה הן הממלטות אותה. לא ראתה עוד את הסערה, רק את האנשים החלשים, חייכה ועזרה, חייכה ומילטה. הכל קבלו את חיוכה כמכוּון להרגעה.

בעצם טפולה נבהלה בראותה את יהונתני, פועל מכּר ממושבת כנרת.

– איך הגעת הנה? ואיך צצת פתאם? האם פלטתך הסערה? איך לא ראיתיך עד כה? ואני נלחמתי כאן בעוזבים… עזרתך היתה נחוצה לי –

– גם אני בין העוזבים! – ענה בקול נכאים.

– אין להאָנח. אם יש הכרח בדבר – עוזבים. נחלשת בארץ. ודאי תועיל יותר לארץ כשתמצא מחוץ לה.

– אקווה… כשראיתיך מרחוק הסתתרתי. קשה היה לי לראותך. בושתי. במשך ימים התגוללתי למטה בהעלם. אך הסערה והשמיעה על פעולותיך העלו אותי. רציתי כמו לבקש סליחה…

– ממני?

– תאמיני לי: לבי נשאר בארץ ישראל…

– כן, בזה אני בטוחה. אך אין לב מספיק. בבחירות לא יוכל לבך להשתתף וגם במקרה התנפלות לא יצא לבך במגינים. אך אַל נדבר בזה. נחלשת – סע. תוכל – תשוב… עתה לא עת שיחות. החולים רבים. נחוצים שושבינים לאחדים – בוא לעזר!

גברת קירשנבלום לא יכלה להביט בפני הסערה, נמלטה לתאה, אך גם שם לא מצאה מנוחה. שם לא הורגשה הסערה ביותר, אך בעיני רוחה ראתה ביתר חריפות את “משחק” הים, שהבליט מתוכו גושים דביקים המתחרים זה בזה ומתהררים לעיני תיבת הגמדים. הרגישה ששערותיה תסמרנה מפני הפחד, ושהדמיון נורא מכל מציאות, ולכן יצאה אל הסיפּון להביט בפני הסכנה. גם לשם מחשבת הצלה טוב לראות את הסכנה. היא התהלכה מעויפת, שערותיה סתורות ופניה דאוגות. בשמעה את הלחש שירושלים מקללת את עוזביה, – והגלים המתרוממים, מוכנים להפיל ולבלוע, כאילו באו לאַשר את הלחש הזה, – הוציאה את עצמה מן הכלל: הן היא לא באה לירושלים ולא עזבתה. הן רק תיירה היא… ובכלל הלא תשוב כששלויה תנעם.

רק הפועלת קראה: “אַל תאמינו. ירושלים מקללת? איזו הגשמה… אין היא מקללת את עוזביה, רק מברכת את השבים אליה”. גם היא בודדת, גם היא נודדת, בניה מפוזרים ולבה אתּם". אך דבריה לא עשו רושם. ידעו, שתפקידה עכשו הוא לנחם.

עם בוקר עברה הסערה. גם ההרים נראו. עם היום הבהיר נתבהרה גם המחשבה. עכשו לעגו לעצמם וזה לזה, בזכרם כמה מגוחכים היו. אחשים הזכירו בצחוק את נדריהם, אחרים נמנעו, שהרי עדיין על הים הם ועלול המחזה להישנות. גב' קירשנבלום טפּלה בתמרוקיה, הרהורי האימה נעלמו. נראתה קונסטנטינופול ומגדליה, אך ירושלים, דומה, רדפה אחר האנשים ולא נתנה להם שיהנו הנאה שלמה כאן למראה הפריחה בעוד היא בבגדי אבלה. כשירדו העירה היה כבר בטחון־מה לצעדיהם. לא ראו עוד את עצמם זרים: הן כבר קרבו לגבולם.

ליד החוף נפגשה אניתם באנית עולים. שתי האניות, העולה והיורדת, עמדו זו על יד זו, והנוסעים, – הבאים והעוזבים – היו קרובים אלה לאלה. העולים שרו שירי ציון, אך אחדים מהעוזבים המתמרמרים קראו אליהם:

– שובו, טפשים! אל תלכו שמה ואַל תחפשו.

“פה גן העדן!” – קרא האחד, שראה את אניתו כחוץ לארץ.

הם מהרו להוציא כל המרירות שבלבם וכל רגזם על שמחת העולים. בחפזון יוצא מן הכלל זרקו את נאצותיהם, לפני שתגש פועלת זו המטפלת עכשו בתינוקת. מפניה הם מפחדים. לדבריה נלווית איזו עדות מאַמתת. גם לגנותה לא יתכן אחרי שנעשתה לאלילת הקהל.

המטיף לציון עמד וקרא במסירות נפש:

– אַל תשמעו להם. אלה הם בוגדים. הארץ קאתה אותם.

האגרוף שהורם כנגדו הוסח למראה הדגנית, הקוראת:

– אלה הם אנשים מרי נפש, כי לא הצליחו. גם הם ישובו באחד הימים. הארץ קוראת לכם. היא שוממה ומחכה שיבואו להפריחה. היא זקוקה לכם. זקוקה לנושאים בעול ובסבל! הארץ תשא ברכה בעתיד ואַשרי המקדים. אלה הם בעלי בתים ואינם יכולים להיות ראשונים. קדם־כל בואו אתם, נסול דרך… שירו שירי ציון!

– הבו שיר חדש!

טוב, היא שׁרה ונעזרה על ידי אחדים מבני אניתה, גם העולים שבאניה השניה תפסו את המנגינה ושרו בהתלהבות, אך שגו.

– שמעו, חבריא, אתם מקלקלים את המנגינה.

– עברי אלינו ולמדינו!

– מילא, תלמדו בארץ ישראל. מסרו שלום לדגניה!

– את מדגניה? מה שלום גורדון הזקן, בּוסל?

– טוב, טוב. הם מחכים לכם!

– עברי אלינו! אניתנו איטית כל־כך, זוחלת, ודמיוננו כבר שם. אין לנו סבלנות. בואי והכניסי מעט ארצישראליות!

– אני אעבר! קרא יהונתני.

– ויודע אתה שירים ארצישראליים?

– יודע.

ויהונתני ירד לסירת תגרנים וממנה עלה בסולם החבלים לאנית העולים לארץ ישראל. מה שהיה היה, אך עתה הנהו עולה חדש, מוכן לכל קושי. מה שיעשו כלם יעשה גם הוא.

 

שלויה    🔗

מספר האכרים בשלויה נתמעט, אך היא לא סרה ממסלולה המותווה. לא הכזיבה את תקוות חולמיה המאמינים והנאמנים אשר חזו בימי שפלותה את שגשוגה.

במשך מאות שנים היתה אַדמת שלויה נשכחת ומאוררת, מורדמת לדורות ללא כל חלום, כנסיכת האגדה, ובלתי נראית מתחת לביצות, כלכלוכית… עתה ניעורה וטהרה. לא היתה כפוית טובה למציליה־מעורריה, אשר הפכו את קוציה לשושנים, – והם לא נסיכים אלא בזויי־עולם, נשכחים ומאוררים כמוה…

גניה ופרדסיה, המחוננים חיים פורחים ואילמים לא ידעו את בעליהם ולא חשו בחסרונם. הם חיו רק על זיקתם לשמש, מים ואויר, ואלה ניתנו להם בידי הטבע והאדם, אם כי יש שהמשיך לא זה שהתחיל.

אדוניהם בגדו בהם רק לאַחר שכבר עירו לתוכם את כוחם ודמם והכשירום להחזיק מעמד גם בטפּול מועט – האדמה נתחחה במחרשה הפוצעת ומחיה בידי האדם, בּנה מוזר־הגורל, ששב משביו, המפרנס תוך עלבון, וגאָלה מהתאַבנות ומהתעלפות ברעב ובצמאון. הגנים גמלו עם הימים. יום יום טפּח ורבּה אותם, יום יום חיסן ונסך בהם עצמה. צדק החוזה ר' אהרן שחזר תמיד על אמרתו, כי בכח פורחים הם כבר ורק הזמן חוצץ בין שלויה הדלה לשלויה העשירה… מחיצה זאת נפלה עתה.

הגנים העתירו, העשירו והתחילו מחזירים ברכת עמל כפולה ומכופּלת. בה בשעה שאדוניהם העשירו בחוץ־לארץ או שהיו שם לרוכלים נעים־ונדים ומבוזים – ”גרפו" זהב או זבל – התקרבו הפרדסים לגיל האושר, בו עמדו עציהם מושרשים ובטוחים במקומם, רוויים ומרוים, שבעים ומשביעים. בראשי ענפיהם דבקו כמתפעלים ומודים המונים של פרחי לובן לעיני העובדים בפרדסים הגדורים, אך גם גמלו חסד והפיצו מתוך אגלי שמנם אל מעבר לגדר הפרדס ניחוחות שכרון מתוקים אשר בישמו מרחבים ומרחקים ומלאו אותם. דבר לא עמד בפניהם למפגע. הם עברו כל מחסום, הקיפו כל סלע ושטחו רבדים של אידי ריחות עדינים מרפרפים ללא פוּג על פני הר, עמק וים. הכל היו כבולים להנאתם במטווה דק, נעים ובלתי־נראה זה… והפרח הריחני שפּזר את שליחיו־ריחותיו כמבשרים בּכּר אותה שעה את פרי זהבו, שהאדם קטפו ביד רכה וזהירה.

חיתה שלויה והתחילה מפרנסת את תושביה אשר עמדו בנסיון. רבים באו מחוץ לה ומצאו עבודה בתוכה בימי הקטיף, באו גם בעלי מלאכה וחנונים והתישבו בה. נבנה בית־עם והאכרים, שמזלם המאיר היה רק בראשיתו, שיתפו את עצמם לעבודת מצוה: סיקלו, גדרו ובנו. נטעו גן צבורי, בו ארנים עקומי גזע לרוב, כאילו רק מתוך התפתלות והתחבטות עצומה זכו בברכת ריחם החריף והמבריא, ולידם שדרות ברושים אצילים ישרי קומה, פיראַמידאַליים, המצטררים עם שגשוגם עד לנקודת שיא שואפת־על, מול תכלת השמים, ושטיחי דשא, שהילדים התגלגלו עליהם במשחקיהם מתוך שפע כוחות־חיים מתרוננים. בגובה עמוד נתלה פנס־לוּקס, וכל פנים אורו. תקוה התחילה מקננת בלבבות, והילדים הביטו על האדמה המואָרה לראשונה וכאילו לא הכירוה.

התחילו באות גם שיירות צפּרים נודדות לחרוף בה. הן באו במחנותיהם, תרו את המקום החדש הנטוע והמיוער, ריגלו אותו, הימינו והשמאילו באויר כבתמרונים לפי פּיקוד, התקדמו ונסוגו, צללוּ וצפו כשהן בוחרות להן את הפנה הטובה ביותר ללינת לילה. עמדו צפופות על העצים ועל הגגות, הסתכלו וצייצו מתלחשות כמודות בעובדה קיימת.

ילדי המקום מאושרים היו. דומה, שלא ידעו גולה כלל: כאן נולדו, גדלו. דבקו בכפרם, שגילו כגילם בערך, כבמולדת. מביניהם רוב הנפגעים במחלות, אך בכולם חיתה התקוה הגדולה והאמונה. דומה שבעיניהם המצפּות קיסמו ודלו את הנבט מתוך הזרע, את הפרחים מתוך העצים ואת הפרי מתוך הפרח. גם בשיריהם קראו לשמש כי תאיר, לגשם כי יערוף ולצמח כי ינבוט.

בגנת בית הספר היתה לכל ילד וילדה ערוגה פרטית. לבושן הירוק, השקט והמרגיע של הערוגות, דרגות הגידול וחידושי החיים יום־יום הרנינו את לבם של הילדים העובדים וגם סרבני האוכל נתקפו בולמוס למראה פרי ערוגתם. יש ששנת הילדים נדדה. נדמה להם כי מרגישים הם, שבו ברגע נובט הזרע והיו מוכנים לרוץ, להציץ ולהקשיב.

אהבו גם את פרחי השדה, שהתנ"ך והתלמוד לא טפּלו בהם ולא שמרו על שמם ועתה נודעו רק בשמות הלטיניים המסורבלים. שפת הנביאים העברית הקמה לתחיה היתה רק בראשית מצעדיה כשפת־דבור ובדברים שמחוץ לספרות־העבר גמגמה, מלמלה, לא יכלה לספק בבת־אחת את הצורך שניעור וליהד את כל עולם־הצמחים העשיר. הילדים לא יכלו לחזור על המלים קאַריופילאַציאי וראַנונקולאַציאי, והמציאו בעצמם שמות ארעי: תכליה, ענויה, פנק, לילי, שלווית, ארצית, ציונית, בת־יפתח, כרמית, לפי צורת הפרח, מקומו, צבעו ורשמו עליהם, עד שהבלשנים יודיעו מסקנות חקירותיהם. לא נאה היה לשפה, שעתה נזכרו בה, שפת ישעיהו האצילה והמליצית, להחפז ובכל זאת הוכרחה להסתגל גם לתינוקות ולהמציא להם אפילו את המלה “בּוּבּה”… ביותר אהבו את הרקפת הנהדרת, האדמדמת והורוּדה, היפה מכל האגדות שהותאמו לה ושחובּרו עליה. היא איוותה לה מקום בין סלעים, אך יפות ביותר אלו שנמצאו בגובה ההר הזקוף באמצעו ושאי־אפשר היה להשיגן לא ממורד ההר ולא ממעלהו. בתמימות־חן וחפץ־חיים להטו לקראת הכל, לקראת שמי התכלת היפים, הסלעים המוצקים והאדם הנודד. לא ידעו נדוד, לא תנועה כלשהי – וקרני השמש הגיעו למקומן והעניקו להן פלא תבניתן וצבען. פלוני המעפּיל מילדי הכפר נאחז באבן שבהר בדרך אליהן, אך היא נשמטה… כמו להכעיס נשארו הרקפות היפות במקומן ללא מגע יד אדם חומדת ופיארו אותו בראשן המורד בצניעות ובכתר כותרתן.

הילדים הרבו גם לעזור להוריהם בעבודת השדה. הם השתתפו בקטיף, בקציר ובבציר כאכרים קטנים. גם ללא עבודה הושבו על קרונות העמוסים תבואה וחציר. הם היו חברים לבעלי החיים שבמקום: העגל, הסיח, החמור והעוף – כאילו מעולם לא הפריד ביניהם דבר. ראו אותם כאחים בעלי־יצרים אילמים ואת עצמם כאַחראים להם, השתדלו גם להבין לשפתם והבחינו בקריאתם קולות צמאון, שובע, געגועים וחפץ־משחק. כל ריחוקם מהטבע, עולם החי והצומח, בטל עם מגעם הראשון בו. כאילו שבו אל מקורם. שום דבר כאן לא היה זר להם. ראו את הפרח, כאילו להם יפרח, ראו את הלבנה כמלווה אותם, הולכת אחריהם בלכתם ונעמדת בעמדם.

את האהבה לחי השריש בלב הילד גם גן הילדים שבמקום ובית הספר. גדי היה בחצר גן הילדים, והגננת מסרתו לילדים לטפּול בו. התורן הקטן הגיש אוכל ודלי מים, וכשהסתפק הגדי בשתית חצי הדלי ראה הילד את עצמו כמועל בשליחותו ותחב את הדלי אל פיו. הגדי ברח והוא אחריו עם הדלי, וכשהעירו שכבר רווה הגדי התחיל מלטפו ומשעממו בלטיפות עד תום שעת פּיקוחו. ילד־גן אחר חבש כובע־שוטרים לראש הדחליל שבגנה להטלת יתר אימה על הצפרים. התינוקות חיקו מעשי אחיהם ה“גדולים”. יש שבמשך שעה ארוכה היו משקים, כביכול, את העצים בטפּות מים בודדות, שקלטו בכוסות מהברז המטפטף ורצו רוץ ושוב אל העצים ולברז.

הילדים הגדולים נשאו באחריות והקטנים שחקו בבנינים, חפרו יסודות לבתים־צעצועים, כיבדו זה את זה בהנחת אבני הפנה והניחו “מגילות זכרון” במסד. הסכימו לאכול רק אחר שהבטיחום, כי עם האוכל באה גבורה. את הדייסות חלקו לשני חלקים – “מיבצרים” – שהיה כביכול צורך להסתער עליהם ולכבשם, ומריחת חמאה על הלחם שימשה סמל לטיחה ושימת מלט, והכף – כף־סיידים. לא היה כאן אוכל סתם, אלא בנין.

בציורי “בתים” של ילדי הגן נראו גם חזית הבית וגם רהיטיו הפנימיים, עציץ־פרחים על השלחן ודגל כחול־לבן מתנוסס על הגג האדום המשופע. יש שציירו בנדיבות לבם שני שמשות משני עברי הבית, למען לא יקופחו חלונות הצפון.

כשקראו בבית הספר בתנ"ך על המחולות לכבוד מלך ישראל המנצח, חלמה הרקדנית שבכתה, שגם היא עתידה עוד לצאת במחולות לקראת נצחונות ישראל, וכשסיפר המורה בכיתה שניה שבבית־הספר העממי, – על הרצל וחלום התחיה, שאל ילד, אם הרצל היה פעם ילד קטן? המורה – התחיל לספר על ילדותו והבין שהילד שמח לקראת הגילוי, כי גם הרצל היה פעם קטן ובשעתו שיחק כמוהו במשחקי ילדים ואין זה איפוא מן הנמנע שגם לו, לשואל, נצפנו עוד עתידות של מביא גאולה לעמו. ילד אחר שאל על אלהים, אם הוא גדל, וילדה אחת סיימה את חיבורה בפסוק “ואני מקוה ומצפה לגאולה”. ודאי נדמה לה, שלגדולים אין פנאי לצפות לה והיא הדואגת היחידה. לחברים שבגולה כתבו מכתבים, בהם סיפרו על פירות, פרחים ובעלי חיים, טיולים ושירים חדשים וניהלו תעמולת עליה ושיבה.

… מצבה של שלויה הוטב. סוחרים יהודים וערבים התחילו לבוא ולקנות את הפרי לשם משלוח. שלויה נשמה לרווחה. התעודדה היא ותושביה. הם וותרו לדור הצעיר והסכימו לערוך חגיגת יובלו של הכפר. אגב חפצו גם המיסדים לקבל פיצויים: יום־שבחים לשנות סבל ויאוש.

החגיגה נערכה ברוב פאר. בו ביום נח הכפר המדוגל מעבודה. רק הממטרות שבגן השכונה לא נחו. זרמיהן בצורת ענפי עצים כמו התחברו בסבּבם מתוך רקוד־תואַם גראַציוזי, השתלבו ונפרדו ושיקפו באגליהן צבעי קשת, פנסי צבעונין האירו בין ענפי ארנים וברושים. בני המקום השתדלו לחקות אילו טקסים עתיקים וערכו תהלוכה אגב נשיאת לולבים. גם יונים צחורות הועפו עם פתיחת החגיגה. אגב הזכירו החוגגים לעצמם ולאורחיהם המרובים סבל הצמאון שבימים עברו, חוסר לחם, ניתוק הכפר מעל כל הישוב בימי גשם, הזכירו ליל סערה, בו כאילו שב התוהו־ובוהו הקדמון: שמים, מים וארץ היו לערבוביה אחת. הסערה העיפה את הגג הגדול מעל הרפת והאנשים הכניסו את הפרות לצריפי מגוריהם. פעם תלשה הסערה את יריעות האוהלים שניטלטלו ברוח, התחבטו, התלבטו וכמו שאפו גם הן להימלט… העלו בזכרון מאורעות מלחמה בערבים, ספרו גם על המלחמה בקדחת וביתושים, אשר פחתו מאד במשך הימים, והנותרים – כאילו ניטל עוקצם. אחד קרא קינה בחרוזים על היתושים שקיניהם נחרבו ורק שרידיהם מידפקים עוד לשוא על החלונות המרושתים בזמזום קבצנים: נדבת דם!

צעירי המקום התחרו במרוץ סוסים. ילדי בתי הספר הציגו חזיון בשם “שלויה”. הילדים והילדות רקדו במעגל ונדמה כאילו איזה מעגל־חיים חדש ורענן מתחיל כאן, מעגל סגור שאין לו התחלה ואין לו סוף, מעגל שמחה וששון אשר יעבור מדור לדור עם התחלפות עליזיו־מאושריו. רחפו־רפרפו הרגלים הקלות, הצעירות של הילדות בלבושי הפרחים שהן סימלו, ונדמה כאילו עזבו לשעה הפרחים את קרקעם ובאו להודות ולפאר.

וסעודות נערכו לתושבים ולמבקרים מפרי המקום בלבד. הקהל אכל מפירותיה הטעימים והמתוקים של שלויה, זכר את אשר עבר עליה והרהר: עצם מעצמה הוא טועם, דמה וחלבה, עצם הגבעה הזאת כביכול – – –

… עם התרחקות העוזבים באו לטרדם הגעגועים, כאילו³ בחנו את דרכם, ויש שחזרו… חזר אחד וגמגם בענווה דברי חרטה: ההוכחות נגד עזיבת הארץ לא נקלטו בשעתן, הסתננו רק לאט בנשמתו. רק ברדתו על חוף הגולה הגיעוהו פתאם כל הדברים ורעדה אחזתו: הציץ לקראתו נכר נבוב ועקר. אז נזכר בסערה, ובסברה על קילול ירושלים את עוזביה, דברי המטיף והבחורה מדגניה, חזרת יהונתני באמצע דרכו… אך הגורם העיקרי – ילדתו, שכבר הורחה מטעם קסמה של מולדת. זו שנאה את ארץ הנכר ושפתה, פנתה לכל יהודי בדבור עברי ושמחה לקראת מלמול זקנים בהברה עברית זרה, נתנה שמות עבריים לבעלי החיים כבארץ ישראל, קראה “יקטן” לכלב ו“לקיק” לחתול והצטערה כשהבובּה הנכרית השמיעה דווקא “מאמא” ולא יכלה לסגל לעצמה מלת “אמא”, שתלה ערוגת פרחים וקראה לה “שלויה” ודקלמה שירים עבריים ופרקי תנ"ך.

גב' קירשנבלום עוד “נדדה” על פני הגולה, התהלכה בבירות העולם והנה התחילה פתאום להבחין גם היא לא רק עיני גויים חושקות, אך גם בזות ויש חושקות ובזות כאחד, קורצות־מתעללות. היא ראתה כרוזים אנטישמיים גם קודם, אך תמיד היתה מבטלתם ועתה לא סרו מנגד עיניה. כאשר באה לקייטנה בכל הדר פניה ולבושה – לא הרגישה עצמה עוד חפשית כבעבר. ראתה שהנכרי מביט בעיני קנאה ובוז. ידי גויים לא נקמו בה, לא הכּו, לא רדפו ולא גרשו, פיהם לא גדף, אך עיניהם עשו כל זאת. ונפשה היתה פצועה. היא נוכחה לדעת, כי מסבירים פנים לזר, אך לא למחוסר מולדת. חושיה נפקחו לראות ולשמוע. הוחדו. ראתה המון יהודים אומללים מתחבטים תוך גלי שנאה עצומים בבקשת פרנסה ומיעוט יהודי חי חיי מותרות מקניאים, מתקשט, מתהדר מתוך הפקרות שלאחר יאוש ויש בונים קומות על גבי אדמה מחולחלת. עוד נוכחה, שהגוי רואה כגזילה לא רק את המנה הגדושה שביד היהודי, אך גם פרוסת פת־קיבר. רגש זרות תקף אותה תוך פאר הנכר. התחילה לועגת גם היא ליהודיות העשירות המפנקות גופן בקייטנות אויבות, הנשקלות מדי פעם והחרדות לקראת כל עליה בזהב גופן. אמנם גם גויות עשירות עושות זאת, אך עתה ידעה כי לזרים ושנואים קיימים חוקים מיוחדים.

אכן קשה להודות, אך נכון הדבר שאותו זקן ר' אהרן “צורי” קסם לנפשה. מוכנה היא עתה להסכים, שיש לראות גבורה בפלונים ואלמונים בני שלויה החוצים בבוץ העמוק ומטים את התעלות לשדות. גם חלומות לילה כולם, כאילו קבלו עליהם לסדר לפניה תמיד תערוכה של אנשי שלויה הרחוקים משלווה… ומה שהבריחו הימים בנכר הבליטו חלומות לילה. אמרתו של ר' אהרן, כי תחת נדודים לבקשת יופי זר בנכר, מוטב ליצור פנות יופי עצמי במולדת, – לא היתה עוד מוזרה כל כך בעיניה…

כעבור שנים אחדות מאז עזבה, – שנות למוד, הסתכלות ושנוי ערכין, – הובילתה עגלה לשלויה. טרם ראתה את שפע העצים, עצי הנוי וההדר, וכבר הגיעוה ריחות־ניחוחים ונסכו עליה שכרון מענג. בקשה בעיניה את הבצות, אך במקומן עלו יערות אקליפטוסים… כשחדרה העגלה לשדות שלויה בקשה אדם שלפניו תתוודה. תודה לו, תתנצל על שלא היתה שותפה לסבל. אילו מצאה אפילו את יעקב ליצן! אך הציצה וראתה את ר' אהרן זה, שזקנה קפתה עליו וגופו כחש מאד. היא הכירתו מרחוק והוא לא הכירה. ירדה, הושיטה לו ידה בברכה ולחשה: “רק אל תתלוצץ בי… אני שהעזתי להיות יריבתך בעבר… אני…” – הוא שמח מאד והביט אליה כלבּוֹראַנט־נזיר מאושר בהצלחת נסיונו… היא הציעה לפניו לעלות לעגלה בדרכו הביתה, שניהם עלו והיא המשיכה לשוחח ולספר:

– מוכרחה הייתי לנסוע אז… למדתי הרבה בנסיעתי ונוכחתי כי אתם ה“בטלנים” צדקתם… משתומם אתה: היכן עגילי, טבעותי וכל יתר עדיי? סילקתים מעלי. בעיר פלונית הייתי ברוסיה בשעת פרעות… נרצחו רבים ואותי הצילו פניני. רק טבעת הקדושין שעל אצבעי בקשתי להציל. אמרו לקצץ בגרזן את האצבע הנושאת אותה. נתתי להם גם זאת ומאז אינני להוטה עוד אחרי תכשיטים… אמנם אתם באתם לידי הכרה זו לפני… ר' אהרן! כל העולם חוזר על דבריך – –

*

– דברי? דברי הזמן הם, דברי ההכרח. אני רק הקדמתי קצת לשמע צעדי התקופה…

אגב שאלה על הישובים שבסביבה וקרא בשמותיהם: כאן “פנימה”, שם “אל־עמי”, – ישובים חדשים אשר חברו אל אדמת שלויה… בערב תראי את האורות הרומזים מעל הגבעות האלו. אורות שלום… יישוב אל יישוב ידבר באותות האור, בבשורה או אזהרה… וחש כל ישוב, כי אינו בודד, כי ריעים לו וכי ריע הוא להם. אנו בשעתנו הטמנו את הזרעון שמתוכו עלתה שלויה, אך גם שלויה אינה אלא אחד הזרעונים שמתוכם תצמח ארצנו כולה.

– והארץ זרעון לעולם, רצונך להגיד? – חייכה: – שוגה אתה בדמיונות… ומה מצבך?

– מצבי? – ענה בבת־צחוק: – פני מעידות, גם מוּעדות… זקנתי ולא העשרתי ואף על פי כן תאמיני לי, כי רואה אני עצמי עשיר. אני מתאר לי בדמיוני הנלעג, שהכל שלי, כל שלויה, עם חווילתך אפילו, אלא שהחכרתיה לכמה שנים, מסרתיה לאותו מספר השנים שעלי לבלותן עוד בעולם הזה… וככלות אותם הימים – מה הבדל לי, אם כל שלויה היא שלי או שאין לי שעל אדמה? הן ממילא – – – נו, רואה אַת? הושפעתי קצת מיעקב לץ, בּוֹדה הדובים… ליצן הוא גם עתה, אך רציני מאד בעבודתו המפרכת. גם הצליח יפה.

הנשים שראוה לא הכירו אותה אף הן תחילה. רגילות היו לראותה אחרת. עתה היתה כאשת־חיל מוכנה לכל עבודה, אם כי לא היה צורך בעבודתה העצמית.

באחד הימים גלשו לשלויה מעל ההרים הקרובים כשלשים בחורים, תלמידי הסמינר למורים “עזרה” שבירושלים, בני הכתה הגומרת. המוסד נבנה ונתמך על ידי יהודי גרמניה, אשר אמרו לשרת את ארץ ישראל, ארץ עברם הרחוק ומסורתם, ארץ אימת הדת ונחמתה והרחמים לאַחים אובדים. הם אמרו גם לשרת את גרמניה מולדתם שבהווה בהרכיבם את שפתה, שפת התרבות העולמית, למשכיליה ולתלמידיה של ארץ־ישראל, ואפילו בבתי הספר העממיים אָמרו להשליט את השפה הזרה על שפת נפשם, חלומותיהם ושאיפתם של הילדים, להקריב את כבשת הרש אל פי הארי ולסול דרך בפני קלגסי נכר. אך הם קיוו לעשות באושים ויעשו ענבים. הסמינריסטים חיו עם המפעל של התחיה העברית ולשמה. הם באו לקול הקריאה לבנין וליצירת החוט המשולש עם־ארץ־לשון. מהם שהפקירו את עצמם בשמירה על המושבות, בתגרות עם ערבים, מהם שהלכו לעבודה חקלאית או התמסרו להוראה. הם ראו עצמם כגאולים בּדרכם על סף הארץ. טילו, תרו ובּקרו כל גבעה ומערה שבארץ, ודומה גם שבעם ובלשון, למדו חיי העדות השונות ונשבעו לעברית. עניים, יחפים ורעבים באו, אך הביאו אתם עושר־נפש ואידיאַלים בוני־עם־בעולם.

בסיוריהם באו עתה גם לשלויה, לראות בפריחתה. הם לא הלכו בדרך המלך אלא בשבילי הרים בין צורים וסלעים, כפרי ערבים ואהלי בדואים, לקטו פרחים וצמחים לייבּוש, צמחים מאוּבּנים ועצמות חיות. פרחי גן הינו אותם ביפים, אך הם לקטו פרחי שדה בלבד, כאילו רצו להכיר את כוחה של אדמת המולדת, בטרם נגעה בה יד אדם. לא הבדילו בין צמח עדין לקוץ: הכל טעון למוד, כולם ילידי הארץ: שושנים וקוצים… רק מראות נוף הדורים לא יכלו להצפין ואצרום בנפשם.

ברינה וברקוד חדרו למושבה והעלו גלים בפנה השקטה. המון סקרנים הקיף אותם ובחורים ובחורות הצטרפו למעגלם, כאַחים לעבודה באדמה ובאדם.

ר' אהרן צורי הוזמן לספר על תולדות המושבה. התרגש וספר, לפעמים הורגשה לחות־מה בקולו. ספר, כיצד – נוסף על סבלותיו עם הכלל – סבל גם באופן פרטי על אשר משך את המתישבים לכאן. היו ימים, שכל התושבים היו מוכנים להפליג מחופים אלה והלאה. אמנם רב מאד היה הסבל ובית הקברות יעיד על כך, אך "אין להאשים את הארץ. אנחנו אשמים. היו הרבה מאד טעויות בעבודתנו. עכשו יקל. משגיאותינו ילמדו רבים – ”

הוא שלח את חיים בנו אתם להראות להם את קברות הראשונים שגוועו בקדחתם.

מרחוק נראתה חורשת ברושים מאפילה כמתאבלת על הקברים הזרועים ביניהם.

אותה שעה הרהר ר' אהרן:

אין הוא הולך עוד לקראת אביב, בשלויה שלו. ברושיו עונקים והוא, נוטעם, נכפף. בסבלנות מחכה לו אותה פנה ודומה שרומזת לו בפסגתה. חלש הוא מאד, גם גחוּן מכובד עול שנים. רק אילו כוחות מחזיקים בו עדיין כמו בכדי להראות לו נחמה בשלויה שלו הקטנה ואולי גם בשלויה הגדולה – במולדתו… עתה הוא רק נגרר אחרי פעולותיהם של אחרים, שפתו אינה רהוטה עוד כל צרכה, רגליו נשמעות לו בקושי וזקוק הוא למשען בלכתו, אור עיניו אוזל מפני שתמיד אימצן בהביטו למרחקי מקום וזמן. וחבל: הן כל חשקו לחיים הוא רק בכדי להמשיך ולראות בטוב.

דמיונו תאר לו את מלוויו בדרכו האחרונה. קדרות ואבל יעטף הכפר. יזכרו מלחמתו ותום לבו… בבנו לא בטח, אך הרגיעו זכר חלומו הישן, בו צעדו מגשימי שלויה, כשעור פניהם קורן, על במה נישאה, מעליה דברו דברים מפליאים שהפכו לשירה יפת צלילים עולים ושוקעים כמקהלת לויים, ועיניו הקיפו וסיירו את גבעות שלויה ועמקיה כרכושו הסמלי.

וחיים היה שבוי הלך־חייהם של הבחורים האורחים, שמחתם ושירתם, וכשדברו על לבו, כי יצטרף אליהם, יסע לירושלים ויכנס לבית המדרש למורים כתלמיד, התחנן על הדבר בפני אביו. האב ענה בקול נמוך, מיואָש, כאילו מתוך מרחקים:

– אתה תסע? אתה תורה? וכי מה יש לך להורות? במה תוכל לשמש מופת? בזה שעזבת את דרכנו, דרך הסבל הטהור? חשש רזון ומחלה הוא הדוחפך העירה… נמשך אתה אחרי הרחוב הרחב, הויתרינות המקסימות בחליפותיהן ובמאכלי תאוה… אך לשם מה אעכבך ולבך אינו כאן?

בעינים אורות, מקוות ומברכות הביט על שלויה, שחלקו בה הלך ונשמט. רק אשתו לא ראתה דבר מלבד המציאות האיומה, וכשהרעב הציק. בעלה נשכר לעבודה קשה בגני זרים עד שנחלש ומעבידיו “שחררוהו” – התאוננה על החליפין. בערוב ימיה העיפים לא ראתה כל אור… היא לעגה לבעלה המשכים קום מדי בוקר כדי להווכח בפלא השמש המתחדש על פני שלויה יום יום: וכי מה תביא לו השמש, מה תחדש לו, לה ולילדיהם? – – –

כאשר הסתלקה מתוך ענויים רבים הצטרפו שרידי המשפחה אל בית הניה. ר' אהרן גזר מאדמתו המרוכּכת והמטוייבת רצועות־רצועות כמבשרו ושילם לנושיו, אך הוא – כנעלה, הנעלם עם התגשמות מפעלו – מצא ספּוק במראה כפרו, שמח עליו, ובחלומות לילה המשיך עוד גם עתה לבער נחשים מתוך אדמתו, וכבהתנצלות בפני משפחתו הירודה היה חוזר על האימרה הרגילה בפיו: “שלי היא שלויה כלה, שלנו!”

כעץ צאצאו של גרעין, – כן ראה את כפרו נושא הפרי והברכה בגנים, האדם ובניניו, כשצאצאיהם של אותם הזרעונים שטמן בלבות זרים. הם שהביאו לידי חיים רוחשים אלה והעמיסום תנובה רבה… אם הוא עצמו כשל ונפל – הרי אין זה אלא פרט… שלויה פורחת – ברכה לה!