¹

גדולה, עמוקה, מכריעה ומתמדת היתה השפעתו של ביאליק על אבי זכרונו לברכה; מסתורית בנגיעתה בנפשו הצעירה, המתעוררת לעשות מעשה בחירה אחד גדול שלה; פושטת ומרחיבה וגדלה והולכת ברבות הימים; ולעולם מזינה רוחו בגידולה, לעולם מוליכה עליו קסם, ואינה פוחתת ואינה מגיעה אל סופה, אלא להיפך, מעשירה ונגלית בפנים מתחדשות ועומדת כדבר של קבע במרכז הוויתו; נותנת משמע סמוי למה שבתוכו ולמה שמחוץ לו, ומולידה ומפריחה בלב רגשי אהבה ויראת־כבוד והערצה צלולה ומסירות נפש בלי מצרים והכרת תודה עמוקה לביאליק המשורר, שגמל לו טוב ועשה עמו חסד וסייע לו בבניין חייו.

מהו הטוב שגמל ביאליק לאבא ולא שכחו כל ימיו? מה צורך כמוס בליבו, שביאליק ורק ביאליק לבדו, מילא אותו? מה הדבר שנפשו צמאה לו ונזקקה לו מאוד בשביל לדלות מתוכה כל מרצה וכוחה למען עשות מעשה בחירה אחד גדול שלה, שביאליק ורק ביאליק לבדו ברא אותו באותם הימים ונתן לו אותו במתנה?

אבא עצמו כינהו בשם. ‘עיגול שלם’ קרא לו, ואף הרחיב עליו את הדיבור. אבל בשביל להבין היטב מלוא כובד משמעותו בחייו, צריך ללכת לפלונסק ולהתבונן במה שאירע שם. באותם הימים, בשלהי המאה, כשבא אבא ביחד עם קומץ חבריו הציוניים אל חנותו של ר' שמחה איזיק, ראש ציוני פלונסק, לקרוא ב’הצפירה' וב’המליץ' ולדון במעשי ‘חובבי ציון’ ודרכיהם, כבר היתה נפשו יוצאת אל ציון וציון ממלאה את ליבו; אף על פי כן לא מצא מלוא מבוקשו וכל משאת נפשו בדברי הוגי הדעות והמנהיגים הציוניים, לא בדברי הרצל ולא במשנת אחד העם. ודאי, כמו שאר חבריו, הרצלאי היה בהשקפתו ואמר הן לדרך הציונות המדינית; אבל את הרצל בשלימותו לא קיבל. לא יכול היה לקבל. ודאי, בדומה לשאר חבריו, אחד־העמי היה בתפישתו והסכים עם דעותיו על היהדות ועל המעשה התרבותי שיש לעשותו. אבל את אחד־העם כולו לא קיבל; והיה חש בחסרון מה בעולם ‘חובב ציוני’ זה שעיקר עיסוקו בדברים שבתחום המעשה הלאומי, בדברים של חשבון ו’תכלית' ותועלת והישג ממשי, ונגיעה אין לו בעולם הרגשי האחר, המשונה והלא ברור במשמעו הראציונלי, שעיקרו איזו אהבה מחוסרת תועלת וקיימת בפני עצמה, שלא נמצא לה ביטוי במסכת הדעות הציוניות, והלב חש בה ומייחל שיראו לו מראיה ויבררוה ויחברוה אל סידרו של החדש הנולד. כי בלעדיה יש רק ‘שאון רב, מקריות והתנצחות’; בלעדיה מונחות הדעות כדברים נבדלים, מקצתם מקובלים מקצתם דחויים, ואין בכוחם להתרומם ולהגיע אל החיבור השלם, אל רום מעלת השלימות, שהכל מתאחה בה והכל מתמזג בה ונעשה כורח אחד ואחדות אחת. ורק ביאליק בשיריו ברא משהו כדוגמתה ונתן אותו לבני דורו במתנה. מכאן הרגשתו העמוקה של אבא, שלא עזבתהו עד יום מותו, שביאליק בשירתו התערב ונגע נגיעה של ממש בשורש חייו, במקום היותר נסתר, היותר פנימי והיותר מסתורי שבנפשו, במקום לידתה של ההחלטה השלימה, במקום פגישתם של רגשים סתומים ושיקולי דעת ברורים, הדוחקים ודוחפים ביחד אל הבחירה ואל ההכרעה בשעת מפנה ומהפכה.

אבל מהו בדיוק אותו משהו בשיריו של ביאליק שנגע נגיעה אינטימית כל כך בנימי נפשו של צעיר ‘חובב ציון’, חובש בית־מדרש בפלונסק? כלום היה זה תוכן שיריו, נושאי שיריו, הקרובים־קרובים אל מציאות הזמן? תאור הפוגרומים ואזלת היד ודברי התוכחה והזעם והכמיהה אל ‘ציון תמתי’? כלום היה זה התוכן הארצישראלי של השירים וקריאתם ‘למתנדבים בעם’? לא, לא בנושאי שיריו צפון היה מגע הקסם אלא ‘בשיריו עצמם’; כלומר, לא ב’דבר הנמצא מחוץ לכתיבתם‘, לא בהיותם דומים לשירה העברית ‘מימי יהודה הלוי’ ואילך, זו המבקשת ‘להשיג עניינים שמחוץ לה’, ‘להיות בעלת תכלית’ ו’תועלת ממשית’ ו’צידקה ספרותית‘; ‘להעיר אוזן העם על איזו תקלה’, להטיף לדרוש ו’לשרת רעיונות’; אלא ב’שיריו עצמם‘, הווה אומר ב’היופי עצמו’, שיצר ביאליק ונתנו בתוך עולמה של ‘חיבת ציון’; ב’השירה הצרופה‘, ב’שירה אי תכליתית’, ב’פיוט מצורף ומזוקק‘, ב’שירים שאינם באים ללמד כלום אלא לשיר בלבד’, ב’גרעיני החמרים של היופי עצמו‘, ב’מציאותו של שיר שהוא יפה בלבד’. ואבני הבניין של שירה זו: מלים וחרוזים ו’צליליהן של אותיות ורחש ההברות הבודדות‘; וגילויה השלם – לא בפסוקי ‘העיר ההרגה’, ש’ניטל מהם הכוח החרזני’, אלא דווקא ‘בשירים הקטנים שאינם באים ללמד כלום אלא לשיר בלבד’, בשורות פשוטות, פשוטות כגון

ו’במאמרים אשר כמעט אין שחר להם' דוגמת

ועיקר מהותה – ‘שלימות, התאמה, עיגול, גרעיניות’, הווה אומר ציבור של תוארים ש’בחיבורם הם נעשים שם נרדף ליופי'.

אבל כאן עולה תמיהה באשר לשייכות המשונה של הדברים. הכל טוב ויפה, אבל מה אחרי ככלות הכל, עניין ‘היופי עצמו’ לתנועת התחיה? כלום יכול להיות איזה חיבור בין ‘שירה שאינה תכליתית’ לבין אותו מאמץ תכליתי כביר הקרוי ‘שיבת ציון’? אבא לא זו בלבד שחש בזיקה שבין שני העולמות, אלא ראה בחרוזי שיר כמו

את ‘הביטוי הנכון של התחיה’.

ועדיין תמוהים הדברים ועדיין בעינה עומדת השאלה – איך, כיצד ובמה יכולים פסוקים דוגמת

להיות ‘הביטוי הנכון של התחיה’? היכן בדיוק נקודת החיבור, מקום הפגישה של שתי הרשויות הללו השונות כל כך זו מזו ברוחן?

יש צורה אחת של מבנה הקבועה בתשתיתן, אשר בה הן נושקות זו לזו, ומתוכה עולה האנלוגיה הגדולה, המקרבת רחוקים ומאצילה אור מיטפורי אחד על השונים והנבדלים. כי במעמקי ‘חיבת ציון’ ה’תכילתית' והעסקנית הלא צפון אותו רגש משונה, לא ברור במשמעו הראציונלי, שהוא מחוסר כל תועלת ממשית ו’לא כדאי' ו’מספיק לעצמו וקיים לעצמו' – רגש אהבת ארץ אבות, שאין לו כל דמיון בינו לבין הרגש הלאומי לא באופיו ולא במקורו, אלא יותר מכל קרוב הוא על פי מהות מבנהו ‘ליופי עצמו’ אשר גילומו בשיר. שכן מה טיבו של רגש מחבר זה, שבלב ליבה של התחיה, רגש אהבה זה הקובע פניה, כי ‘מאותה שעה שהיהודי הרגיש בליבו רגשי חיבור והשתתפות בינו ובין ארץ אבות, הרי נתאחה הקרע הגלותי’? רגש זה של אהבת ארץ אבות כמוהו כ’יופי עצמו' – ‘כולו חושים ואינו יודע הפשטה’, ו’רואה את הארץ כערך קיים בפני עצמו' ‘ואין שכרו בצידו’, ו’הוא תכלית לעצמו' ו’אין לו כל תוצאות, אין לו כל צורך בתוצאות להעריך אם הדבר כדאי או שאינו כדאי' ו’הוא מוצא את סיפוקו, את כל סיפוקו בו בעצמו‘, ובדומה ל’יופי עצמו’ שבשיר, רק לעיתים רחוקות יתגלה ‘על מלוא טהרתו’, כי על הרוב נטפלים אליו עניינים אחרים שאינם ממינו ועוטפים אותו ‘בכסות של יעודים ושליחות… וחובות האדם לזולת.’ אבל הוא, כמו השירה, ‘מתגרה בתעודה’. כי הוא בטוהרתו ‘שיבת האדם אל עצמו, אל בשרו ודמו ונפשו.’

על כן יכול ‘דודי, דודי חוש מחמדי’ להיות ‘ביטוי נכון של התחיה’ שהרי יש קירבה הומולוגית סמויה בין ‘שיר שהוא שיר בלבד’ ובין אהבה שהיא אהבה בלבד, בין ‘גרעיני החומרים של היופי עצמו’ לבין רגש אהבת ארץ אבות, שגם הוא בדרך משלו יפה לעצמו. על כן יכול היה אבא למצוא את בבואת נפשו באהבתה את ציון לא ‘במשא נמירוב’, הפגום מבחינתו של ‘היופי עצמו’, אלא דווקא באותם שירים של ביאליק ‘שאינם באים ללמד כלום’. ולא את בבואת נפשו בלבד מצא שם, אלא את זו של ‘חיבת ציון’ שלו, ש’במידה ידועה נאה היא בפני עצמה‘, הואיל ו’רגשי חיבה למולדת נאים הם’. על כן נתרצה לה ונענה לה בכל מאודו, ולאורו היקר של ‘שיר שהוא יפה בלבד’ עמד ועשה מעשה בחירה אחד גדול שלו בעת שינוי ומהפכה.

עדה צמח