¹

גדולה, עמוקה, מכריעה ומתמדת היתה השפעתו של ביאליק על אבי זכרונו לברכה; מסתורית בנגיעתה בנפשו הצעירה, המתעוררת לעשות מעשה בחירה אחד גדול שלה; פושטת ומרחיבה וגדלה והולכת ברבות הימים; ולעולם מזינה רוחו בגידולה, לעולם מוליכה עליו קסם, ואינה פוחתת ואינה מגיעה אל סופה, אלא להיפך, מעשירה ונגלית בפנים מתחדשות ועומדת כדבר של קבע במרכז הוויתו; נותנת משמע סמוי למה שבתוכו ולמה שמחוץ לו, ומולידה ומפריחה בלב רגשי אהבה ויראת־כבוד והערצה צלולה ומסירות נפש בלי מצרים והכרת תודה עמוקה לביאליק המשורר, שגמל לו טוב ועשה עמו חסד וסייע לו בבניין חייו.

מהו הטוב שגמל ביאליק לאבא ולא שכחו כל ימיו? מה צורך כמוס בליבו, שביאליק ורק ביאליק לבדו, מילא אותו? מה הדבר שנפשו צמאה לו ונזקקה לו מאוד בשביל לדלות מתוכה כל מרצה וכוחה למען עשות מעשה בחירה אחד גדול שלה, שביאליק ורק ביאליק לבדו ברא אותו באותם הימים ונתן לו אותו במתנה?

אבא עצמו כינהו בשם. ‘עיגול שלם’ קרא לו, ואף הרחיב עליו את הדיבור. אבל בשביל להבין היטב מלוא כובד משמעותו בחייו, צריך ללכת לפלונסק ולהתבונן במה שאירע שם. באותם הימים, בשלהי המאה, כשבא אבא ביחד עם קומץ חבריו הציוניים אל חנותו של ר' שמחה איזיק, ראש ציוני פלונסק, לקרוא ב’הצפירה' וב’המליץ' ולדון במעשי ‘חובבי ציון’ ודרכיהם, כבר היתה נפשו יוצאת אל ציון וציון ממלאה את ליבו; אף על פי כן לא מצא מלוא מבוקשו וכל משאת נפשו בדברי הוגי הדעות והמנהיגים הציוניים, לא בדברי הרצל ולא במשנת אחד העם. ודאי, כמו שאר חבריו, הרצלאי היה בהשקפתו ואמר הן לדרך הציונות המדינית; אבל את הרצל בשלימותו לא קיבל. לא יכול היה לקבל. ודאי, בדומה לשאר חבריו, אחד־העמי היה בתפישתו והסכים עם דעותיו על היהדות ועל המעשה התרבותי שיש לעשותו. אבל את אחד־העם כולו לא קיבל; והיה חש בחסרון מה בעולם ‘חובב ציוני’ זה שעיקר עיסוקו בדברים שבתחום המעשה הלאומי, בדברים של חשבון ו’תכלית' ותועלת והישג ממשי, ונגיעה אין לו בעולם הרגשי האחר, המשונה והלא ברור במשמעו הראציונלי, שעיקרו איזו אהבה מחוסרת תועלת וקיימת בפני עצמה, שלא נמצא לה ביטוי במסכת הדעות הציוניות, והלב חש בה ומייחל שיראו לו מראיה ויבררוה ויחברוה אל סידרו של החדש הנולד. כי בלעדיה יש רק ‘שאון רב, מקריות והתנצחות’; בלעדיה מונחות הדעות כדברים נבדלים, מקצתם מקובלים מקצתם דחויים, ואין בכוחם להתרומם ולהגיע אל החיבור השלם, אל רום מעלת השלימות, שהכל מתאחה בה והכל מתמזג בה ונעשה כורח אחד ואחדות אחת. ורק ביאליק בשיריו ברא משהו כדוגמתה ונתן אותו לבני דורו במתנה. מכאן הרגשתו העמוקה של אבא, שלא עזבתהו עד יום מותו, שביאליק בשירתו התערב ונגע נגיעה של ממש בשורש חייו, במקום היותר נסתר, היותר פנימי והיותר מסתורי שבנפשו, במקום לידתה של ההחלטה השלימה, במקום פגישתם של רגשים סתומים ושיקולי דעת ברורים, הדוחקים ודוחפים ביחד אל הבחירה ואל ההכרעה בשעת מפנה ומהפכה.

אבל מהו בדיוק אותו משהו בשיריו של ביאליק שנגע נגיעה אינטימית כל כך בנימי נפשו של צעיר ‘חובב ציון’, חובש בית־מדרש בפלונסק? כלום היה זה תוכן שיריו, נושאי שיריו, הקרובים־קרובים אל מציאות הזמן? תאור הפוגרומים ואזלת היד ודברי התוכחה והזעם והכמיהה אל ‘ציון תמתי’? כלום היה זה התוכן הארצישראלי של השירים וקריאתם ‘למתנדבים בעם’? לא, לא בנושאי שיריו צפון היה מגע הקסם אלא ‘בשיריו עצמם’; כלומר, לא ב’דבר הנמצא מחוץ לכתיבתם‘, לא בהיותם דומים לשירה העברית ‘מימי יהודה הלוי’ ואילך, זו המבקשת ‘להשיג עניינים שמחוץ לה’, ‘להיות בעלת תכלית’ ו’תועלת ממשית’ ו’צידקה ספרותית‘; ‘להעיר אוזן העם על איזו תקלה’, להטיף לדרוש ו’לשרת רעיונות’; אלא ב’שיריו עצמם‘, הווה אומר ב’היופי עצמו’, שיצר ביאליק ונתנו בתוך עולמה של ‘חיבת ציון’; ב’השירה הצרופה‘, ב’שירה אי תכליתית’, ב’פיוט מצורף ומזוקק‘, ב’שירים שאינם באים ללמד כלום אלא לשיר בלבד’, ב’גרעיני החמרים של היופי עצמו‘, ב’מציאותו של שיר שהוא יפה בלבד’. ואבני הבניין של שירה זו: מלים וחרוזים ו’צליליהן של אותיות ורחש ההברות הבודדות‘; וגילויה השלם – לא בפסוקי ‘העיר ההרגה’, ש’ניטל מהם הכוח החרזני’, אלא דווקא ‘בשירים הקטנים שאינם באים ללמד כלום אלא לשיר בלבד’, בשורות פשוטות, פשוטות כגון

ו’במאמרים אשר כמעט אין שחר להם' דוגמת

ועיקר מהותה – ‘שלימות, התאמה, עיגול, גרעיניות’, הווה אומר ציבור של תוארים ש’בחיבורם הם נעשים שם נרדף ליופי'.

אבל כאן עולה תמיהה באשר לשייכות המשונה של הדברים. הכל טוב ויפה, אבל מה אחרי ככלות הכל, עניין ‘היופי עצמו’ לתנועת התחיה? כלום יכול להיות איזה חיבור בין ‘שירה שאינה תכליתית’ לבין אותו מאמץ תכליתי כביר הקרוי ‘שיבת ציון’? אבא לא זו בלבד שחש בזיקה שבין שני העולמות, אלא ראה בחרוזי שיר כמו

את ‘הביטוי הנכון של התחיה’.

ועדיין תמוהים הדברים ועדיין בעינה עומדת השאלה – איך, כיצד ובמה יכולים פסוקים דוגמת

להיות ‘הביטוי הנכון של התחיה’? היכן בדיוק נקודת החיבור, מקום הפגישה של שתי הרשויות הללו השונות כל כך זו מזו ברוחן?

יש צורה אחת של מבנה הקבועה בתשתיתן, אשר בה הן נושקות זו לזו, ומתוכה עולה האנלוגיה הגדולה, המקרבת רחוקים ומאצילה אור מיטפורי אחד על השונים והנבדלים. כי במעמקי ‘חיבת ציון’ ה’תכילתית' והעסקנית הלא צפון אותו רגש משונה, לא ברור במשמעו הראציונלי, שהוא מחוסר כל תועלת ממשית ו’לא כדאי' ו’מספיק לעצמו וקיים לעצמו' – רגש אהבת ארץ אבות, שאין לו כל דמיון בינו לבין הרגש הלאומי לא באופיו ולא במקורו, אלא יותר מכל קרוב הוא על פי מהות מבנהו ‘ליופי עצמו’ אשר גילומו בשיר. שכן מה טיבו של רגש מחבר זה, שבלב ליבה של התחיה, רגש אהבה זה הקובע פניה, כי ‘מאותה שעה שהיהודי הרגיש בליבו רגשי חיבור והשתתפות בינו ובין ארץ אבות, הרי נתאחה הקרע הגלותי’? רגש זה של אהבת ארץ אבות כמוהו כ’יופי עצמו' – ‘כולו חושים ואינו יודע הפשטה’, ו’רואה את הארץ כערך קיים בפני עצמו' ‘ואין שכרו בצידו’, ו’הוא תכלית לעצמו' ו’אין לו כל תוצאות, אין לו כל צורך בתוצאות להעריך אם הדבר כדאי או שאינו כדאי' ו’הוא מוצא את סיפוקו, את כל סיפוקו בו בעצמו‘, ובדומה ל’יופי עצמו’ שבשיר, רק לעיתים רחוקות יתגלה ‘על מלוא טהרתו’, כי על הרוב נטפלים אליו עניינים אחרים שאינם ממינו ועוטפים אותו ‘בכסות של יעודים ושליחות… וחובות האדם לזולת.’ אבל הוא, כמו השירה, ‘מתגרה בתעודה’. כי הוא בטוהרתו ‘שיבת האדם אל עצמו, אל בשרו ודמו ונפשו.’

על כן יכול ‘דודי, דודי חוש מחמדי’ להיות ‘ביטוי נכון של התחיה’ שהרי יש קירבה הומולוגית סמויה בין ‘שיר שהוא שיר בלבד’ ובין אהבה שהיא אהבה בלבד, בין ‘גרעיני החומרים של היופי עצמו’ לבין רגש אהבת ארץ אבות, שגם הוא בדרך משלו יפה לעצמו. על כן יכול היה אבא למצוא את בבואת נפשו באהבתה את ציון לא ‘במשא נמירוב’, הפגום מבחינתו של ‘היופי עצמו’, אלא דווקא באותם שירים של ביאליק ‘שאינם באים ללמד כלום’. ולא את בבואת נפשו בלבד מצא שם, אלא את זו של ‘חיבת ציון’ שלו, ש’במידה ידועה נאה היא בפני עצמה‘, הואיל ו’רגשי חיבה למולדת נאים הם’. על כן נתרצה לה ונענה לה בכל מאודו, ולאורו היקר של ‘שיר שהוא יפה בלבד’ עמד ועשה מעשה בחירה אחד גדול שלו בעת שינוי ומהפכה.

עדה צמח

לפני עשרים ושמונה שנה, בסוף שנת 1907, עברתי את אודיסה בבואי מארץ־ישראל לראות את פני הורי. ומכיוון שעליתי על חופה של בירת הדרום ועשיתי בה ימים מספר, ולאחר שהסופר א' מ' ברוכוב חיזק ליבי, יצאתי לשחר את פני ביאליק. בלב נרעש הלכתי לרחוב מאַלו־אַרנאוּטסקה לראותו. הבית אשר גר בו היה גדול ורב־קומות, אך הדירה עצמה היתה מצומצמת, ורק לאחר שדפקתי על כמה וכמה דלתות ולא נעניתי, סובבתי סוף סוף את לשון הפעמון בדלת הנכונה. היא נפתחה ביד בחורה אוּקראינית בהירת־שער שעיניה הקטנות לא הביעו שמחה לקראתי כל־עיקר. כך הרי סוקרות כל המשרתות בבתים הפתוחים לרווחה לכל בא, אמרתי. ואכן בחורה זו ידעה את נפש בעליה, כי לא שאלה לחפצי ולשמי ומיד הכניסתני אל הבית פנימה.

ביאליק שכב על הספה וקאסקט של פרווה משונה ובעל אוּנוֹת, מין מצנפת־שער שהעגלונים רגילים לחבשה בימי קור ושלג, היה על ראשו. קאסקט זה הפליאני מאד, כי הימים ימי אביב. גם קבלת־הפנים לא היתה מרנינה. פרצופו הביע כעין רוגז ועיניו התכווצו כמתעתד לעמוד על טיבו של אורח טרדן זה הבא להדריך מנוחתו. כאשר ראני לא קם. רמז לי בידו לקרב ולבוא. עמדתי נבוך ואובד־עצות. במה אפתח? לשם מה אני כאן? אבל מיד בא לעזרתי והוציאני מהמבוכה.

– מהיכן יהודי בא?

פשוט, בסגנון שלום־עליכם, ואותה בת־הצחוק המיוחדת לו, שהיתה מבריחה כהרף עין כל צל מעל פניו, אותה בת־צחוק תמימה, חביבה וטהורה, שהיתה מפתה וצדה את הלב ומגלה תמיד כמה וכמה מדוֹרוֹת סמוּיים שבנפשו, נראתה על שפתיו.

– מארץ־ישראל, עניתי.

והוא קם בחטיפה וקרב אלי וליטפני וסקר אל תוך עיני.

– מארץ־ישראל ממש?

והוסיף מתוך כובד ראש:

– ומה מעשהו של יהודי כמותך בארץ־ישראל?

– פועל אני.

עיניו אורו.

– כך, פועל ממש, עובד אדמה.

והפנה פניו אל החדר הסמוך והתחיל קורא בקול, רוסית:

– מניצ’קה, חושי הנה, אורח בא אלינו, אורח מפלשתינה.

נכנסה זוגתו, מוכנה לאמור דבר־מה, אבל ביאליק לא הניח לה לפצות פה. מיד פתח בפרשת ההצגה והוא כבר עומד ומדבר לא רק בי, כי אם בסוג הנוער כולו, שהיה אז נוסע לארץ־ישראל בעברו דרך אודיסה.

– עלם זה, פתח, מארץ־ישראל הוא בא. אחד מאלה שבימים האחרונים התחילו נוסעים לשם, והרי הם עובדי אדמה שם, כלומר חורשים, זורעים, קוצרים, ככל הגויים. הפלא ופלא, לא ייאמן כי יסופר; באמצע הטררם הזה של מהפכה ושל פצצות ושל דפוסים חשאיים ופרוקלמאציות ואכּספרוֹפריאַציות… לא ייאמן שאנו עוד מסוגלים לכך!

הדברים נאמרו מתוך הומור ורגש כאחד. כן, זה היה ביאליק. ביאליק שלי, כאשר היה בעיני טרם ראותי אותו. הדברים לא היו מכוּונים לכל רושם. לא היו מכוּונים אל אשתו העומדת לפנינו ולא היו מכוּונים גם אלי, העומד ונפשו כלה. הם יצאו אל אווירו של החדר וכאילו היו חוזרים אל פי אומרם, אל ביאליק עצמו.

פתאום הפסיק ופנה אלי מתוך דאגה:

– ומשום מה שבת אלינו?

– רק לראות את משפחתי, בעוד חודש אני חוזר.

שוב נחה עליו דעתו ופנה אל אשתו:

– האורח יאכל אתנו היום.

הגברת ביאליק שתקה, שתקתי גם אני, אבל ביאליק הוסיף לדבר.

– הפלא ופלא… שמעתי קימעא על תנוּעתכם, אבל הטרדות מרובות ואין פנאי, אבל הדבר עצמו פלאי פלאים…

את ההתפעלות הזאת הפסיקה אשתו מתוך הערתה:

– שמא תסיר סוף סוף קאסקט מעוך זה מעל ראשך?

מנהג משונה נהג – לחבוש קאסקט של פרווה בבית.

הוא נאוֹת לה מתוך טוב לב, הסיר את המצנפת והשליכה הצידה, ואחר לקחני והושיבני על הספה אתו יחד ופתח בפרשה ארוכה על העבודה, ערכה, אהבתו לה, החטא שחטא ישראל לה. זאת היתה השתפכות נפש טווּיה רעיונות נעלים. היתה כאן ראשיתה של שיחת ביאליק אשר התפתחה ברבות הימים לפרק־יצירה בפני עצמו. כל משפט ומשפט היה מעמיק יותר וכאילו חכה היתה נעוצה בחכה שניה וכן, בלי סוף – ביטוי מתוך ביטוי ומחשבה מתוך מחשבה, והרי הם מחוברים וחיים לפניך. לא חסרו גם אז מאמרים מתוך האגדה וההלכה והסבר והמתקה, המחיים אותם חיוּת חדשה. צף לפני יער אוקראינה עם בית סבא עם הגויים החזקים המבקעים עצים בתקופת השלגים. ראיתי את ההתבטלות המלאה בפני גויים אלה. ובסוף רחשה על אזני קצת התגלות־לב על מסתרי בית היוצר:

– כשנכנסת אלי שכבתי, כך דרכי, לאסוף מחשבותי מתוך שכיבה. אני עומד עכשיו במקום אחד ואין בכוחי לזוז. זה כמה ימים ולילות אני מצטער ומתייגע. אתה אומר בלבך שאני יושב וכותב ‘חרוזים’ כאדם המחליק על פני הקרח. הרי זה טעות בידך. אני מוכן ללכת אתך לארץ ישראל ולהוציא זבלים לשדה האילן ולשדה הלבן ובלבד שלא לכתוב שירים אלה. אין לך מלאכה מטרידה ומוצצת מוח התמצית מזו. מניצ’קה, הרי היה טוב לוא קמתי והלכתי עם בחור זה לארץ ישראל, לעבוד, פשוט לצאת עם מחרשה ולחרוש, – – מה דעתך על רעיון זה?…

והוא שחק בשחוק ילד קונדס, קם הסתובב על עקבו באמצע החדר ושחק שוב שחוק ילד תמים.

בשעת סעודה, סעודת שבת כדין וכדת, לא פסק לשאלני על כמה מתושבי הארץ הוותיקים, סופריה ועסקניה, אלא מתוך כדי שאלתו מיד נשתרבבה התשובה, בתארו בקווים מספר טיבו של האדם, תכונתו ומהלך חייו. עכשיו לא היתה עוד ההתרגשות התמימה עם משובת הנעורים אשר בה. יצא לאוויר העולם ביאליק סרקאסטי, היודע ומכיר חולשות בני אדם ומביט ורואה את המגוחך שבהם. ביאליק הפיקח, המעשי, הנתחן, האכזרי לפעמים בניתוחו, ואשר הדיבור העממי הפשוט, המתובל והמפולפל חביב עליו מאד על כל חריפותו. שטף דיבורים אלה היה פולט אגב בליעתו את מאכלי השבת, וליבו לא היה נתון כל עיקר על מבטי אשתו הרוצה לקרר את דעתו מעט.

… אתה אומר, שאתה מכיר טובה לו על מעשיו בהחייאת הלשון? אין דעתי כדעתך, הרי אדם זה קיעקע את בירת הלשון, עשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי־חבלה.

ישבתי מלא פחדים. כך מכה אדם זה בלשונו. חכיתי לגמר הסעודה להימלט על נפשי.

בשעת פרידה פנה אלי פתאום:

– למדת תורה?

– במקצת, הייתי חובש בית־המדרש.

– ומהיכן אתה?

– מפולניה.

הוא מחא כף ושבה אליו רוחו הטובה:

– תשעים קבים פולנים ירדו השבת לאודיסה. הרי גם שלום אש כאן, והערב אנו יוצאים לשפת הים ומתאספים לכבודו. יתכן שגם מנדלי יהיה שם. תראה שם את סלתה ושמנה של אודיסה. רצונך להתחבר אלינו? תבוא לכאן לפנות ערב ונצא יחדיו.

מהרתי להיפרד. ברחתי. האיש הטיל עלי מוראו בשפע שבו, שפעת הכוחות, חכמה, טוב־לב ואמת, אמת, אמת.

עם אור כוכבים ראשונים הייתי שוב במחיצתו. ישבנו במרכבה צפופים יחד, משפחת ביאליק וברוכוב, ויצאנו אל שפת הים לקדם את פני שלום אש. ביאליק לא פסק לבדח את הקהל בשעת נסיעתנו. שעה רבה התעכב על אוֹפיו של העגלון, כפי שהוא נראה מתוך ערפו, גבו ואופן ישיבתו על דוכנו. גם נענוע השוט וקול הזירוז לסוסיו היה נושא לשיחה. חריקת הגלגל השליכתהו מיד אל בית אבותיו בחביוני־יער. ונביחת כלב הביאתהו לפרט לנו כל מיני פרצופים וכל מיני כלבים שנזדמנו לו לראותם בחייו, הרעים אשר נתנו פחדם עליו והטובים אשר זכר את נאמנותם מתוך הכרת טובה רבה. גם זקנו השחור של א' מ' ברוכוב לא ניצל מהבל פיו. מיד עמד וקבע את גילו הנכון של בעל הזקן, המעמיד פני צעיר ומאחז את העיניים. גיל זה קבע בדיוק נמרץ מתוך הבאת עדות וסמוכין מצדי צדדים: מהישיבה, מהחופה, מימי שווייץ ומימי הקונגרס הבזילאי. היה חושך מסביב. נסענו בין שדרות אילנות עבותים, רק את קול ביאליק שמעתי ואת דרדור צחוקו הטוב. והוא היה בעיני כאדם שפשטו מעליו את עורו והרי הוא יושב ובשרו גלוי, מאדים ותוסס וכל נגיעה קלה שבקלה מטביעה רָשמה, מכאיבה. בינו ובין החוץ לא היה כל חיץ. כל תופעה חולפת, כעננים בים, מיד מוצאת את מקום קליטתה בבשר הגלוי הזה ומיד קליטה זו מוצאת את הבעתה ואת חייה.

ב’פונטן' (איני זוכר, אם היה זה הגדול או הקטן) נתאספו כבר הקרואים. התהלך פרץ הירשביין עם שערותיו הארוכות, רזה, מקומץ, וחליל בפיו. לשם מה לקח אתו חליל זה? לא עמדתי על כך עד שביארו ביאליק דרך הלצה: ‘אם אין פיו משמיע טונים כוזבים אין חייו קרויים חיים’. חתן הנשף בכבודו ובעצמו היה מהלך ומותח את קומתו הגבוהה ביותר. אותה שעה התחילו מתפרסמים מחזותיו במאספים הרוסים המודרנים ולבו היה זחוח במקצת עליו. הוא ניגש אלינו וביאליק הציגני כבן ארצו, פולני כמוהו, הבא מארץ ישראל. שלום אש עמד אז בפרשת הבּוּנד והשם ארץ ישראל היכה במקצת על אָזנו, והטיל בי את עוקצו: בחור פלונסקאי, מה לו ולארץ ישראל, הצרה לו ארצו? – ואני השיבותי לו במידה שמדד לי. בחור קוטנאי, אמרתי, הכותב סיפורים נאים על העיירה היהודית מה לו ולחזיונות על ספרי־תורה במקומות הטומאה? – ביאליק גחן ולחש על אזני: ‘לא ידעתי שלשונך חדה’. והוא הפנה ראשו לדרוש אחרי ברוכוב בהכריזו: ברוכוב, הווה זהיר מפני ארצישראלים הללו, ותתנהג הערב כשורה! אבל קולו היה קול קורא במדבר. בורוכוב כבר עקר רגליו ונמלט אל הבחורים והבחורות לצאת בשיט בסירה על פני הים.

לבסוף נודע, שמנדלי לא יבוא הערב אל הנשף. מחמת חולשה, אמרו. ביאליק פרש את הדבר – חולשה לאו דווקא. זהו מעשה גבורה, הסבא הבליג על כל הנימוסים ונשאר בביתו; הרי ידוע שאין דעתו נוחה מהאבק המתעפר מסביב לשמו של שלום אש. ולא מנדלי בלבד, אלא גם כל אודיסה וחכמיה קפצה עליהם מידת הקמצנות. העניינים לא נתיישבו. קהל הקרואים נתפצל חבילות חבילות. שלום אש לא היה בן־ביתם מעולם, ובשעה זו לא כל שכן. רקדו רק מסביבו הסופרים היהודים, הכותבים רוסית. עכשיו, מכיון ששלום אש היה אתם באכסניה אחת הרי זכה לגדולה והיה ראוי לכבוד.

פתאום הרגשתי כי נשארתי לבדי. גם ביאליק עקר רגליו ונעלם. מתחילה היה נרעש והלך מכנופיה לכנופיה לעורר לבבות, כשהוא פולט: ‘עס קלאבט זיך נישט’, ‘עס קלעבט זיך נישט’. אולם בהיווכחו שאין בכוחו להקיץ נרדמים, יצא גם הוא באחת הסירות השטות בים.

כשעה לאחר חצות, כשאני מסתובב זר ורחוק בעולם שאינו שלי עד כדי יגיעה ושיעמום, חשתי לפתע שתי ידיים כבדות נחות על כתפי. הרימותי עיני וביאליק לפני, כולו ערמה ולעג:

– שמך צמח? – שאלני.

– מנין ידוע לך? – עניתיו מתוך שאלה.

– יש לנו רוח הקודש. – והפעם הטעים כל מלה שהוציא מפיו.

ומיד הוסיף:

– ושלחת אלי סיפור ל’השלח'?

– אמנם כן, לפני כמה חדשים, גמגמתי.

– וכל היום אתה אתי יחד, ומתפקע אתה ורוצה לדעת אם הסיפור יראה אור?

– גם זה נכון.

– אכן בעל־גאווה משונה אתה!

והוא הרים ידו וסטר על לחיי. היתה זאת כנראה סטירה מתוך חיבה יתירה, כי לחיי בערה כאש. גם לא רבה היה ערכה של נחמתו בשובנו העירה בתוך הרחובות הדוממים: ‘סיפורך אדפיס באחת החוברות הקרובות’. לא כאן היה עכשיו העיקר. העיקר היה ביאליק. האיש ביאליק, אשר עתה ידעתיו ואשר עתה אהבתיו. הוא הטעין ראשו הכבד על כתפי ומתוך עייפות נרדם בתוך נדנודי המרכבה. ואני נשאתי את הראש היקר הזה מתוך חיבה רבה על כתפי, ובחשאי, בתוך נפשי פנימה נשבעתי לו שבועת אמונים עד העולם.

“עד כּאן על לשון המילים. אבל מלבד זה ‘עוֹד לאלוֹה’ לשוֹנוֹת בּלא מילים: הנגינה, הבּכייה, השׂחוֹק. וּבכוּלם זכה ה’חי המדבּר'. הללוּ מתחילים בּמקוֹם שהמילים כּלוֹת, ולא לסתוֹם בּאים אלא לפתוֹח. מבעבּעים ועוֹלים הם מן התהוֹם. הם הם עליית התהוֹם עצמוֹ. וּלפיכך יש שהם מציפים וגוֹרפים אוֹתנוּ בּהמוֹן גליהם ואין עוֹמד כּנגדם; וּלפיכך יש שהם מוֹציאים את האדם מן הדעת אוֹ גם מן העוֹלם; כּל יצירת רוּח שאין בּה מהד אחד משלושה אלה, אין חיֶיה חיים ורצוּי לה שלא בּאה לעוֹלם”.

[בּיאליק – ‘גילוּי וכיסוּי בּלשוֹן’]

השירה האמיתית, זה הבּיטוּי העילאי והמסתוֹרי של רחַש האָדם והיקוּם כּוּלוֹ, השירה הטהוֹרה – לידתה מקרה, מבּלי שנבין אל נכוֹן מה הן הסיבּוֹת והגוֹרמים אשר קדמוּ לה. זהוּ מגדל־אוֹר בּשלל־צבעיו ואִישי־גוָניו הצף לפתע־פּתאוֹם לעינים המצפּוֹת והשלוּחוֹת אל המַחשכּים.

ח.נ. בּיאַליק הוּא המקרה, השינוּי־העצמי שכּוּלוֹ נוֹגה־אוֹר, מַפליא וּמעוֹדד, אשר קרה לספרוּת העברית זה מאוֹת שנה. ראש־גזע, האָב, הקדמוֹן. ממנוּ והלאָה פּתוּחוֹת כּל האֶפשרוּיוֹת, הרחק מאַחריו – ישנם דברים רבּים אַך לא אפשרוּת לידתוֹ. כּי לשוא נחפּשׂ את הקוים המחבּרים אוֹתוֹ אל סדרי החַיים והמציאוּת המַכריחים את הוָייתוֹ. הם אינם. אדרבּה. את אשר נמצא מכריח העדרוֹ. הוּא אינוֹ פּרי השתלשלוּת. האֶחד. ולא רק לדוֹרוֹ. אילן ענק, אשר כּל שנתרחק ממנוּ, ייעלמוּ רבּים החוֹסים בּצילוֹ והוּא יישאר לבדוֹ, לבדוֹ.

לנוּ הוּא מקרה פּי שבעים ושבעה. הראשוֹן אשר העמיד את השירה העברית על עצמה ואֵין היא זקוּקה ליצירת־לוַי אשר תגן וּתחפּה עליה. הוּא גאַל את השירה מן הדיבּות אשר הוֹציאוּ עליה רעה. אֶל תוֹכה יצק את כּל היסוֹדות שהאחרים חשבוּם אַך לקנייניהם הם. שירי בּיאַליק קיימים מתוֹכם. בּהוָייתם. כּי שירים הם. דוקא מה שהוּא חָסר הוּא המפארוֹ, המרוֹממוֹ. הוּא אֵינוֹ צוּרה מוּרכּבת, רבּת־זויוֹת, שאַתה מוסיף אוֹ

גוֹרע קו והתמוּנה הכּוֹללת אינה משתנה. זהוּ העיגוּל השלם. וּבזוּז נקוּדה אַחת ממקוֹמה הקבוּע הדבר חָדל להיוֹת מה שהיה. שלימוּת. כּוֹבד. גרעיניוּת. הם המלוים תמיד את אשר שר לנוּ, המַעלים גם את המעט שבּדבריו אל גָבהי הרב. שירתוֹ כּאלילת־היוֹפי, קצוּצת־הידיִם. שירתוֹ לא תיקח דבר אשר מחוּץ לתחוּמיה. ואת ליבּנוּ תיקח בּדרך אַחת – בּיפיה.

ועוֹד דבר. עוֹד דבר. העיקר. בּיאַליק המשען. הכּנף הפּרושׂה. בּרגעי יאוּש וכלָיוֹן. בּלילוֹת נדוֹד,

הוּא השוֹמר עלינוּ. ילדי־שירתוֹ – הגיבּוֹרים העוֹמדים לנוּ. בּלחש, בּלחש; כּקריאַת־שמע; בּכל נַפשך וּבכל מאוֹדך…

מקוה־ישראל, טבת, תרפ"ג

שעת-הדומיה, שהולכת ונמשכת זה שׁנים אחדות ביצירתו הפיוּטית של ח. נ. ביאליק ושנפסקת רק לעיתים רחוקות בקטעי אנחות חרישיות, גרמה לכך, שבעלי-היאוּש והמרה-השחורה שבמחננו התחילו מושכים אותו אל קהלם ומצרפים אותו אל ‘מניינם’. לא לחינם השתדל פרישמן להוכיח, שאין ביאליק לאומי יותר משאר סופרי-ישראל. ואולם חושבני, שטעות בידו.

מה היה הסופר העברי ומהו ברוּבּו גם היום? – בעל-תכלית, כלומר: אדם, שאינו רואה שום סיבּה ודחיפה לעבודתו הספרותית אם אין לפניו מטרה קרובה וממשית, שהוא קולע אליה בכוונה. המטרה פושטת צורה ולובשת צורה. פעמים שהיא משובּחת וחשובה ופעמים שהיא גרועה וקלת-ערך. אבל דבר אחד נשאר תמיד: המשורר והמספר העברי, כהסופר העברי, שואפים בכתיבתם אל דבר הנמצא מחוץ לכתיבתם. י. ל. גורדון היה בלי כל ספק משורר מחונן בכשרונות גדולים. אלא שמעולם לא הסתפק בשירה בלבד ויגע להשיג על-ידה עניינים שהיו מחוצה לה. בפרץ סמולנסקין היתה חבוּיה נשמה של מספר פורה, בעל מעוף והיקף. אלא שהסיפור עצמו לא היה יכול לקחת את כל ליבּו. הלב דרש מגמה, ‘רעיון’ – וזה קלקל את השורה. ובמידה מסוימת כך דרכם של סופרינו גם בתקופה שאנו עומדים בה. הדבר נשתנה הרבה, ואולם בדרך כלל עדיין עומד וקיים יסוד התכלית והמגמה. מנדלי, פרץ, פרישמן, ברנר, – לפני כולם כאחד מתייצבת ב’סוף השורה' השאלה: וכי יש איזו תועלת ממשית בכתיבה זו? תמיד חבויה אצלם בין השורות כוונה נסתרה, שבאה להורות, להעיר את אוזן-העם על איזו תקלה, לתקן או להרוֹס. ולפיכך יש משהו של ‘מאמריוּת’ גם בַּנאוֹת ובאמנוּתיוֹת שביצירותיהם.

וכך היא יצירתם מפני שכך היה מהלך-המחשבות ומצב-הנפש הכללי של היהודים עד שנות-השמונים. הפסיכולוגיה הכללית של היהודי הגלותי היא כולה תכלית: דאגה לצרכי השעה והרגע. המעוּלים שביהודי-הגלות היו משתדלים תמיד, ומשתדלים עד היום, להביא לעמם הקלה קרובה ומוחשת. ואף רוב סופרי ישראל נגררו אחר השקפת-חיים זו ונעשו במידה מרובה או פחותה ‘בעלי-צדקה ספרותיים’, כלומר, בני-אדם, שרוצים להביא תועלת בכתיבתם.

ואולם במשך שלושים השנים האחרונות נמצא בתוכנו קומץ אנשים, שבראו חדשה בעולמו של ישראל. הם התחילו מטיפים לתחיה לאומית על יסודות אנושיים-כלליים. ועל-כן תבעו יצירת חיים חדשים, שיהיו לא רק טובים יותר במובן החמרי והמדיני, כי אם גם נאים יותר. ה’תכלית' הקרובה והמוחשת נתחלפה באידיאל נעלה ורחוק. וכך הולידה בלבבות שאיפה ליצירה לא לשם ‘תכלית’ אלא יצירה לשם סיפור רגש-הנוי – יצירה לשם יצירה.

ח. נ. ביאליק הוא הביטוי הנכון של שאיפת התחיה, שנקראה בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בשם ‘חיבּת-ציון’. הוא משורר, ורק משורר. כלומר אדם, שרואה ביצירה היפה את כל תכליתו. משורר שה’איך' קדם אצלו לה’מה‘, שהצורה חשובה בעיניו כהתוכן ועוד למעלה ממנו. אמנם ביאליק שילם מס לרוֹב העברי ולסביבה העברית. הקורא העברי, חניך שיריהם של גוטלובר וגורדון, ביקש ביצירותיו של באליק את המעבר הטבעי בין משוררים אלה ובין המשורר החדש. היהודי בעל התכלית הממשית, שמתן-שכרה בצידה, לא ראה שום ‘תכלית’ במציאותו של שיר שהוא יפה בלבד, הוא היה יותר נהנה משירים שנלחמו בפרנסי-הקהל וברבנים, בחושך ובבערוּת, או ב’רומניה’. וזוהי סיבת הדבר, שדוקא אותן היצירות של ביאליק שהן פחות או יותר טנדנציוֹזיוֹת, כגון ‘אכן חציר העם’, ‘בעיר ההרגה’ ושאר ‘שירי-הזעם’, גרמו לפרסומו במידה מרובה יותר משגרמו לו שיריו הציוריים הנפלאים השלמים יותר, המקוריים יותר, שיריו המלאים פיוט מצורף ומזוּקק שבעתיים. אותה התערובת המועטת של זה למה שהיהודי מתכוון כשהוא אומר לחברו: ‘נוּ, עכשיו נדבר תכלית!’ שיש במקצתם של שירי-ביאליק, הכשירה אותם להיות לפי טעמו של הקהל העברי, בה בשעה שהשירה-הצרופה היתה מעוררת בקהל זה השתוממות מתוך חוסר הרגל והבנה.

ברם ביאליק האמיתי, הטיפוסי, זה שנשאר נאמן לעצמו בלי להסתלק לצדדים ובלי להביא בחשבון תנאים מסוימים, – אינו שם. המגמה היא אצל ביאליק ‘סבל-הירושה’, שהיטיל על עצמו שלא מדעת, זהו קנס שפרע לבני דורו על שמיהר והקדים לבוא. ואפשר זה היה גם אמצעי להכשיר את הקרקע לקליטת שירה צרופה ולפתוח את הלבבות לקבלתה. את ביאליק החי-לעולמים לשוא תבקשוהו בנושאי-שיריו. הוא קיפל את נשמתו בשיריו עצמם. מה היה החרוז העברי לפניו? ‘ארץ-קרץ’, ‘גבר-קבר’, ‘נודד-בודד’. השירה העברית שלפני ביאליק סבבה במעגלן של הברות אלו, שלא היו מקסימות ביותר, סבבה בלי מוצא כסוס-הדישה אחרי המורג. במקום להכניס חיים ותנועה בשיר היה החרוז עושהו משעמם, מפיל תרדמה מחמת החדגוניות והתיפלוּת שבו. והחריזה הרי היא, כידוע, אחד מן הסימנים המובהקים שמעידים על מדרגת-שלמותה של השירה. תעודתה של החריזה בשירה היא רבת-ערך (אגב, לחינם מזלזלים בה משוררינו הצעירים ומתרגלים ל’חרוז-הלבן'). החריזה היא המחזקת את הקורא ער, המכריחתו שימצא תמיד במצב של הקשבה ותשומת-לב על ידי מה שהיא מעוררת את חוש הסקרנות בתחילתו של החרוז ומביאה לידי הפתעה בסופו. היא מחויבת, איפוא, להתחדש תמיד, להיות מבריקה, פתאומית, בלתי-צפויה. ואין זה מקרה בלבד, שהמשוררים הגדולים היו גם המצוינים שבחרזנים (היינה, ברנס, הוּגוֹ). את גיתה מחברו של ‘פויסט’, בוודאי שאין להאשים ב’יפי-הרוח'; ואף-על-פי-כן כמה משתדל הוא שקצות השורות המלאות רעיונות כל כך נשגבים תימשכנה אחת אל חברתה כברזל אל האבן-השואבת. כי החרוז הוא אחד מיסודותיה של השירה וצליליו הם הברקים המצליפים בתוך סער ההרגשות המשתפכות מליבו של המשורר.

עם שירתו של ביאליק נוצר החרוז העברי האמיתי. חריזתו של ביאליק היא תמיד חיה, מלאה תנועה, מפתיעה, נאמנת לתעודתה, והעיקר – אינה באַנאלית. כשאני נתקל בשיר עברי רגיל, ששורתו הראשונה מסתיימת ב’אז', אני יודע מראש, ששורתו השניה או השלישית תכניס בסופה איזה ‘פז’ או ‘רז’ וזה מעורר שיעמום. ואולם כמה קשה לנחש בשיר הביאליקאי מה שעתיד לבוא! להפך, הוא מעורר סקרנות, ושימת-הלב גדולה והולכת עם הקריאה, אף על פי שאין בו אונס, והחרוז מטבעו של הפסוק וממשמעו הפשוט:

אַתְּ תּוֹשִיטִי לִי שָׁם דֹּרֶן,

אֶצְבַּע קְטַנָּה עִם צִפֹּרֶן.

אוֹ:

עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה

וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.

אוֹ:

תִּרְזָה יָפָה וַעֲבֻתָּה

עַל הַיְּאֹר עוֹמֶדֶת מֻטָּה;

וחוץ מחידושה של החריזה, אין לך אמן כביאליק, שיודע את כל סודות הזיווּגים והצירופים השונים שבין שלבי הבית עצמו. הוא מאריכו, מקצרו, מרכיבו זה על גבי זה, מפסיקו, עוזבו לרגעים וחוזר אליו, – הכל לפי מה שדורשת ההרגשה, שנובעת מתוך השיר. ובמקום שהמשוררים העבריים לפניו וגם רוב המשוררים של עכשיו, כשהיו רוצים להטעים מצב-נפש ידוע, היו משתמשים – הראשונים במילים והאחרונים בסמלים אחרים, (סוף-סוף יש קירבת-רוח בין שני האמצעים הללו) מגיע ביאליק אל מטרה זו לא על-ידי מילים, אלא על-ידי צליליהן של אותיות והברות. אם צריך הוא להביע תוגה חרישית חסרת-אונים, שאין בכוחה אף לקבול, נעשה החרוז שלו יגע, מאורך קצת, חלש, והוא משרה מצב נפש זה על הקורא כמעט בלי-משׂים:

אֶל נָוִי אָשׁוּב וְאֶל עֲמָקָיו,

וְאֶכְרוֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי-יַעַר;

וְאַתֶּם-אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב,

וּמָחָר יִשָּׂא כוּלְכֶם סַעַר…

ואם להפך, יש צורך בהרמת-קול, בהטעמה מיוחדת, במילות שתהיינה ‘נקודות’ על גבּן, הוא בא וחורז שורה ב' עם שורה ד‘, מקצר את שתיהן, מאריך שורה א’ ושורה ג', עוזבן בלי קשר ביניהן – והרי הובּע מה שנצרך:

א' וְאִם אֶרְקַב בַּקֶּבֶר-הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,

ב' וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם.

ג' וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם

ד' וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.

הייתי יכול להרבות במשלים כהמה וכהמה, אבל דבר זה כדאי להקדיש לו מחקר ספרותי מיוחד, שבו תתוֹאר המהפכה הגדולה ותיערך ההתקדמות המרובה, שגרם ביאליק לבית העברי ולאופן-שימושו. כאן רציתי אך להראות באצבע על מידה זו שבשירת ביאליק ולא לבררה מכל צדדיה. ושהדבר כך הוא, כלומר, שצורת החרוז ומריצותו קשורים בנוי הפיוטי של השיר ומתנים אותו, יש לראות מתוך העובדה, שבשעה שביאליק מזניח את השירה הלירית הצרופה ונגרר אחר ההטפה והדרשנות, מיד ניטל ממנו גם הכוח החרזני. ב’משא' המפורסם: ‘בעיר-ההרגה’, החרוז, למשל, הוא כמעט זר לענין, אינו נובע מתוך עצם הפוֹאֶמה ואינו מתלכד בה כהוגן. וב’שירי-הזעם' הוא חסר לגמרי. לשלימות שאין למעלה הימנה מגיע הבית הביאליקאי דווקא בשיריו הקטנים, שאינם באים ללמד כלום, אלא לשיר בלבד. וסוד גלוי הוא, שדווקא הם הם המובחרים והנצחיים שביצירותיו. ואף זה אינו שחוק המקרה בלבד.

וכל מה שאמרתי על חרוזו וביתו של ביאליק אני צריך לחזור ולאָמרו על לשונו הפיוּטית. ובמילות ‘לשונו הפיוטית’ אין כוונתי לסגנונו של ביאליק בכלל, אלא להצירוף וההתאמה שבין רחש ההברות הבודדות ובין מצב-הנפש המובּע בשיר. התאמה זו אינה כל-כך כבדה ומוחשת כהחרוז. היא הויה והיא צריכה להיות אוירית יותר, מכוסה, חבויה בין האותות ולא-נתפסת, ואף-על-פי-כן צריך שתורגש מציאותה לקורא. לשון-פיוט זו היא נשמת-השיר, הרצון שבו, הכוח החיוני שלו. ואם לחריזה, למשל, אפשר במידה מסוימת לקבוע חוקים וכללים שונים, שעל-ידיהם יגדל כוח-השפעתה, לה אין אַמת-מידה והיא מחוסרת-גבולים. לכאורה, אם משננים באָזנינו מספר מרובה של הברות ומלות שוות, הן צריכות לעורר בנו שעמום, ולסוף אינו כך:

מִכְתָּב קָטָן לִי כָתָבָה,

וּבַמִּכְתָּב כָּתוּב לֵאמוֹר.

לכאורה מה ההבדל בין צליל זה ובין חברו? הלא העיקר הוא – העצם המועתק על-ידי המלה הממלאת את מקומו, שמעוררת בנו את תבניתו של העצם על-ידי ציור דמיוננו – ולסוף אינו כך. ומה הם האמצעים, שבהם מגשם המשורר צירופים אלה ומהיכן הוא שואבם? – איני יודע. ודומה, שהפייטן עצמו יודע דבר זה עוד פחות מאחרים. שמעו יפה:

אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי –

כֻּלָם עוֹבְרִים לְתֻמָּם,

וְאָנֹכִי חֲלוּץ-נַעַל, אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה,

אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם –

אוֹ:

לַחַשׁ-נַחַשׁ, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה,

הַדּוּכִיפַת כָּכָה שָׂחָה.

אוֹ:

דּוֹדִי, דּוֹדִי! – חוּשׁ, מַחֲמַדִּי,

אֵין בֶחָצֵר אִישׁ מִלְּבַדִּי.

עַל הַשֹּׁקֶת נֵשֵׁב אָט,

רֹאשׁ אֶל-כָּתֵף, יָד אֶל יָד;

אָחוּד חִידוֹת לָךְ: מַדּוּעַ

רָץ הֵכַּד אֶל הַמַּבּוּעַ?

כמה צער אין אונים יש בריבּוי הבי“תין הרפויות שבשיר הראשון; כמה סודיות ורזי רזין בריבּוי הכ”פין והחי“תין שבשיר השני; וכמה חיבּה וגעגועים בריבּוי הדל”תין שבשלישי! – לשם תיאור געגועים של אהוּבה למחמדה, כבר השתמש בריבוי דל"תין בעל ‘שיר-השירים’ (פרשה ה'): ‘מה דודך מדוֹד, היפה בנשים? מה דודך מדוד שככה השבעתנו!? – דודי צח ואדום דגול מרבבה’. אבל מה היה לנו מכל זה במשך מאות-השנים האחרונות עד שבא ביאליק? – לא כלום או כמעט לא כלום. כירסמנו זמן מרובה שירים, שהיו חורקים בין שינינו כאבני-חצץ. רק ביאליק הוא האחד, שחונן בדוֹרון זה, בשפת-אלים זו, שהוא בעצמו שר לה הימנון כל-כך נהדר בסוף ‘הבריכה’. וגם משוררינו הצעירים שלאחריו (חוץ מטשרניחובסקי), שכידוע, הם נמצאים כולם תחת השפעתו של ביאליק, ידעו ללמוד הימנו רק את סגנונו ואת אופן-הבניין שהוא בונה את שיריו, אבל אך לעתים רחוקות עולה בידם לזכוֹת גם ללשונו הפיוטית. סגולות כאלו ניתנות, אבל אינן ניטלוֹת.

וכל זה אינו אצל ביאליק עשוי בידים ובכוונה, אלא נובע ובא באופן בלתי-אמצעי, וכמעט שאינו ניתן להיתפס. צירוף-הברות זה לא נולד אצל ביאליק מתוך הכרה, כמו שנוהגים היום אחדים מן המשוררים הרוסיים. הללו הרי בוחרים את האותיות וקולעים בהן אל מטרה ידועה, בה בשעה שלביאליק יש בחירה טבעית וחפשית: כל זה נברא אצלו מאליו ובלי כוונות יתרות. על ראַסין הצרפתי היו אומרים, – וזה היה לו אחד מן השבחים הגדולים ביותר, – שתחת עיטו נתרככה הלשון הצרפתית והוא היה עושה בה כרצונו, עד שהפכה למוסיקה. ביאליק שלנו אינו נופל בזה הימנו. תמיד שורה הרמוניה שלימה בין לשון-שירתו ובין מצב-הנפש של נושא-השיר. ורק יחידים זוכים להתאמה זו. כדי להגיע אליה צריכה נשמתו של המשורר להיות כולה מסורה ליופי הפיוטי. היא צריכה ומחויבת למצוא את כל סיפוקה ואת כל תיקונה ביצירה היפה עצמה וליצור לשמה בלבד.

והרמוניה זו מצד הצורה החיצונית, שהיא התכלית העיקרית בשירתו של ביאליק, היא שהביאה לשלימות ברעיונותיו והרגשותיו. הוא מתרחק עד כמה שאפשר מן הקפיצות ומן ההתפרצויות. הכעס שלו והיגון שלו הם במידה ובמשקל. יש לו הריתמוס שלו ויש לו ההתאמה הדרושה. לעולם לא נדחה עצם השיר מפני רעיונו. תמיד נאוֹתים נושאי השיר שלו אל צורתו של השיר. אמת הדבר, שמידה זו מכנסת כובד-ראש בשירה. הנשימה הקצרה וסער ההרגשות המוּבּעות בחטיפה, כשהן באות קטעים-קטעים בלי פתיחות וסיומים מפזרים על פני הפיוט ברקי-רעיונות והרגשות חזקים ועמוקים. אלא תמיד מחויב הפייטן להקריב מקצת משירתו הצרופה על מזבחם של שאר מעלותיו ויתרונותיו. וכדי להאשים את ביאליק בחסרון זה צריך שלא להכיר את יסודות יצירתו. והוא מסור יותר מדי אל העיגול ואל השלימות כדי שיקל בהם ראשו.

עיגול זה הביא לגרעיניות שבסגנונו. את הפראזה הביאליקאית אי-אפשר לרסק ולחלק. אין להוסיף עליה או לגרוע הימנה. המילות הן כמסמרות נטועים, לעיתים קרובות אתה יכול לעקור מתוך פואֶמה גדולה שלו בתים אחדים או פרשה שלימה בלי שתחוש את העדרם בנוגע לנושא; אבל בפרשה זו גופה, שנכתבה במצב-נפש שווה וכוללת מומנט ידוע, אף אות אחת אין להזיז מבלי להרוס כולה. כך טבעו של העיגול. צורה מרובּית-זוויות אתה מוסיף זיז וגורע זיז – והמראה הכללי שלה לא נשתנה; העיגול, מכיוון שנפל בו פגם כל שהוא, פסק מלהיות מה שהיה.

שלימות, התאמה, עיגול, גרעיניות – כל התארים הללו, שאני מתייגע לסמן בהם את אָפיו הפיוטי של משוררנו, כשאני כוללם יחד, הם נעשים שם-נרדף ליופי. וסוף-סוף כך הוא הדבר. לא צמאון ושאיפה אל היופי בתור פולחן מופשט, שאליו נישאת הנפש, יש בנשמתו של ביאליק; בה צבורים גרעיני-החמרים של היופי עצמו. לשוא נבקש אצל ביאליק השקפת-עולם מוסרית, ותהא אפילו אך אסתיטית. ביאליק אינו פילוסוף, אינו גם אדם שתעודתו להגות דעות ולהוציאן לפני הקהל. הוא – משורר, ובמידה מסוימת אינו סובל את החקירות הארוכות והמייגעות. הוא רק משורר, אבל בשירתו הגיע למרומים נעלים מאד.

ובתור משורר כזה בוודאי יש לו ערך כללי, עולמי. אבל בטבע הדברים שערכו גדול ביותר אם אנו משאירים אותו בין גדולי השירה העברית. מימי ר' יהודה הלוי עד תקופתנו הנוכחית איני מוצא צרות לבת-שירתו של ביאליק. הוא היה הראשון, שמסר לנו שירה, שאין בה לא דברי מוסר וחכמה ולא לעג לפרנסים וראשי-קהל, אלא שירת-לב צרופה בלבד; והוא היה ראשון, שהכריח את הקורא העברי להתייחס לשירה אי-תכליתית זו בכובד ראש וברחשי כבוד ויקר. ובזה גדלו. לא רק המלחמה נגד כיעור וההגנה של היופי – בזה עסק פרישמן; לא רק יִפוי-הכיעור מתוך צמאון ליופי – זהו מעשה-ידיו של פרץ; לא רק תיאור הכיעור על מנת לעורר שאיפה ליופי – זוהי מלאכתם של מנדלי בנוגע לדור הישן ושל ברנר בנוגע לדור החדש; אלא יצירת היופי עצמו בלי כוונות יתרות – וזה עשה ביאליק!

ומה טיבו של הקרקע, שמתוכו צמח משורר זה ומלשדו ינקו שרשיו? – הגלות? – לא. הכיעור יכול לעורר או שנאה לו, או, בתור ניגוד, צימאון לנוי ושאיפה אליו. ואלה הם באמת פירותיה של הגלות בתקופתנו הנוכחית. רוב סופרי-ישראל שייכים לשני הטיפוסים הללו. או שהם מקללים את החושך או שהם נמשכים אל האור. אבל לעולם אין בכוחו של הכיעור לברוא את היופי עצמו. ולפיכך מן ההכרח לומר, שביאליק מצא שדות אחרים לפניו, שבהם לקט את גרעיני-יצירתו. והיכן מצאם? בחוץ, כהיינה למשל? – הלא יודעים אנו, שאין אמת בדבר. לא נשארה לנו אלא זווית קטנה אחת וחיבּת-ציון שמה. ואמנם כן, הרי חיבת-ציון אינה רק שאיפה אל השלימות, אלא במידה ידועה השלימות עצמה. מאותה שעה שהיהודי הרגיש בליבּוֹ רגשי חיבּוּר והשתתפות בינו ובין ארץ-האבות, הרי נתאחה הקרע הגלותי. כי חיבת-ציון אינה רק שאיפה וצימאון אל הנוי, אלא במידה ידועה יצירה נאה בפני עצמה היא; את החובב-ציון אפשר לחשוב לאדם מחוסר ‘הגיון בריא’ וחוש של מציאות, אף-על-פי שגם זה אינו נכון בעצם; אבל שום אדם אינו יכול להכחיש, שאותם רגשי-החיבה למולדת, שהביאו את ה’חובב' גם לידי פעולות ומעשים, נאים הם. ושום אדם אינו יכול להכחיש, שנשמתו של ה’חובב' היא יותר עשירה ויותר יפה מזו של היהודי הגלותי עם הפסיכיקה התכליתית והמעשית שלו.

ולפיכך סבור אני, שחיבת-ציון היא היא המקור, שממנו שאבה בת-שירתו של ביאליק את כוח-היצירה ואת אָפני-היצירה שלה. ומנקודת-מבט זו אני רוצה לתאָרו בתואר משוררה של תחייתנו. אין נושאיו העגומים מכחישים ומוחקים תוֹאר זה. משוררה של התחיה אינו מחויב כל עיקר לשיר דוקא על ‘ציון תמתי, ‘ציון חמדתי’. זה עשה פייטן אחר, שנשאר דוקא שקוע בגלות. וגם אין כתר זה, שאני קושרו בראש משוררנו, מחייבני לעקם את האמת ולהרים על נס את שיריו המטפלים בנושאים הארצישראליים דוקא. אני יודע, שאין הם המובחרים שבאוצרו. אני יכול גם לומר, ש’צנח לו זלזל’ יותר יפה משירו: ‘למתנדבים בעם’. ואולם יש לפני קנה-מידה אחר למוֹד בו את בת-השירה הביאליקאית ואת אָפייה: ה’היאך' הפיוטי שלו. ואותו ‘היאך’, שסוף-סוף הוא הסכום היחידי של החדש, שהכניס ביאליק לתוך שירתנו העברית, זו השלימות הפּיוטית, זו ההתאמה. זה העיגול, כלומר, קיומו של השיר על חשבון-עצמו – כל המידות הללו הן פרי תחייתנו. ההשפעה כשהיא נכנסת לתוך ליבו של המשורר, דרכה להיכנס טיפין-טיפין. שם, בתוך חדרי-הלב, היא מסתננת ומתפרדת לחלקיה, והיא יכולה ללבוש צורות שונות, ביטויים וגונים שונים; אבל תמיד נשארת מהותה של ההשפעה קיימת ולעולם אינה הולכת לאיבוד. התחיה העברית אינה מחויבת כלל להיתפס בעין ובאופן מוחש בשיריו של משוררנו הלאומי: כל מלה, כל חרוז, כל בית שביצירותיו ספוגים בה. ובמובן זה שייך ביאליק בנימי-נשמתו היותר דקות אל אותה סביבה, שהיא נושאת תחייתנו וחולמת את שיבת העם העברי לארצו וכביאליק אף היא אינה מסתפקת בשאיפה, אלא יוצרת מהיום סדר-חיים יותר נאה. ולמה אכחד? – דברים אחרונים אלה אני אומרם מתוך גיל-נפש ומתוך גודל-לב. כי תחייה זו, אם בתחילתה נתנה לנו את ביאליק, צא וחשוב, מה היא עתידה ליתן בסופה!

נאַנסי, 1914

אֵיני יוֹדע, אם רבּים הם שעמדוּ על כּך שלגבּי בּיאַליק העיקר אינוֹ בּניגלה וּבבּוֹלט שבּשירתוֹ, באוֹתה שיפעת הנבע של אשדוֹת השירה הניגָרים אֵלינוּ, על כּל תוֹקף מַפּלם, עצמת המוֹנם, זירמתם וכוֹחם הכּבּיר. אֶלָא העיקר מקוּפּל וצפוּן דוקא בּאוֹתוֹ רחַש טמיר וזך ושקט וחָבוּי מעֵין-רוֹאִים, אשר בּיאַליק כּמַה לוֹ כּל ימיו. בּשנת תרס“ה נכתב ‘אָכן גם זה מוּסר אלהים’, אבל בשנה זוֹ גופה נכתב גם “הכניסיני תחַת כּנפךְ”; בשנת תרע”א שמַענו את הקוֹל האַדיר בּ“ויהי מי האיש”, ואולם באותה שנה גוּפה הגיעה אלינו גם המייתו העצוּרה והשבוּרה בּ’צנח לוֹ זלזל'. בּעצם כּל שאיפתוֹ של בּיאַליק, חפצוֹ הרב, משיכתוֹ הגדוֹלה היא לחדוֹל מהיוֹת משוֹרר. רק לא להפתיע, לא לעוֹרר, להסיר את הזוֹג התלוּי בּצוָאר ולעבוֹר את דרכי-החַיים כּנעלָם הגָדוֹל. כּי השירה לגבּי בּיאַליק אֵינה בּמבוּקש, בּלא-שגוּר, בּיוֹצא מן הכּלל. החוֹפש המוּחלט, כּלוֹמר – ההעדר המוּחלט,

הוּא מידתה היסוֹדית והמכרעת, וראש המַאוַיִים הוּא להיוֹת בּחוֹמר המילוּלי רק כּנפש חַיה, אשר לא ישׂיגוּה מַשׂיגי הגוּף. לצרף דיבּורים פּשוטים וּרגילים וּנדושים וּמעוּכים בּיותר, לא לנַתקם ממקוֹם חיבּורם אל

האַרצי והגשמי, להניחָם כּמוֹת שהם עם כּל כּבדם המַמשי, אֶלָא שבּתוקף היד המצרפת אוֹתם יעלוּ אֵבר ויעוּגוּ עוּגתם בּמרוֹמי השמַיִם. בּיאַליק הוּא

צר-עיִן, אִם ניתן להשתמש בּדיבּוּר זה, שאֵין כּמוֹתוֹ, ואין רצוֹנוֹ שהחוֹמר המילוּלי, שהוּא מעסה אוֹתוֹ מתוֹך הכרחַ בּין אֶצבעוֹתיו, יהיה

שוּתף ליצירתוֹ וּלהשפּעתוֹ. בּיאַליק הוּא מטבעוֹ שליט יחיד, שאֵינו סוֹבל

צר בּממשלוֹ. את החוֹמר, אשר אל תוֹכוֹ עלָיו להכניס את אישיוּתוֹ הפּיוּטית, אֵין חפצוֹ להשתמש בּוֹ. רצוֹנוֹ להתגבר עליו. וכל שהוּא יהיה אַרצי בּיוֹתר וּפשוּט בּיוֹתר, לא-ספרוּתי בּיוֹתר, בּאוֹתה מידה יִגדל

הניצחון.

בּצידיהן של מסילוֹת בּריחָתוֹ מן הפּיוּטי מסתעֵף עוֹד

שביל אחד. גם הוּא כּאילוּ מתרחק מדרך המלך של שירת בּיאַליק הסוֹעֶרת והמַכּה על ראשינוּ בּעשרהּ וּבשיפעתה. וּבכל-זאת משעוֹל צר זה הוּא-הוּא אַחַד הדרכים החביבים עליו בּיוֹתר המביא אוֹתוֹ אל מַטרתוֹ הנכספת. משעוֹל זה מסתעֵף מהקוֹדם לוֹ, אוֹ שבּאַחַת מנקוּדוֹתיו הוּא מתחַבּר אֵלָיו. גם

כּאן תיאוּר פּלאַסטי מגוּבּש על כּל פּרטיו המַמשיִים והאַרציִים

והשגוּרים והאמיתיִים. גם כּאן פּשטוּת. עד התכלית. חוֹסר כּל המצאה וּסבכים, כּמעט חיקוּי גשמי וקיצוֹני. אלא שלפנינוּ כּעֵין הבלָגה גדוֹלה

על עצמוֹ, יצירת יש מאַיִן. נוֹלדת כּעֵין סתירה פּנימית ונוֹצר ניגוּד בּתוֹך ליבּוֹ של הרכּב-הצירוּפים, וּסתירוֹת וניגוּדים אֵלה אשר בּין

המַטרה והאֶמצעים, מתוֹך התנַגשוּת-תמיד, רצוֹן המשיכה להתמַזגוּת מצד אחד וּשאיפת הדיחוּי עד כּדי התפּרקוּת מצד שני, מהווִים מַצב של תנוּעה מתוֹך סתירה והתחדשוּת שאֵין לָהן סוֹף, והם כּל הכּוֹחוֹת האֵיתנים שבּשירת

בּיאַליק מזוּקקת זוֹ.

בּשירוֹ האַחרוֹן ‘אבי’ יצא אלינוּ טעוּן שתי מידוֹתיו אֵלה. אחרי שעוֹת דוּמיה ארוּכוֹת, בּשלמוּתן וּבריכּוּזן וּבכל תפאַרתן.

שיר זה אינוֹ רק המשך (וַדאי, יש בּוֹ גם המשך), אינוֹ רק פּנינה נוֹספת שבּמחרוֹזת. בּיאַליק העלה בּשיר ‘אבי’ שכבוֹת יצירה והבּעה, אשר לא נגע בּהן מעוֹלם כּל כּלי-בּרזל, ואשר הוּא עצמוֹ רק ערג לָהן ממרחַקים. תיאוּר פּלאסטי זה של שוֹר יגיע-כּוֹחַ, המסיע את עֶגלת חַייו, לכאוֹרה כּבר קידמהוּ בּתיאוּר כּל חַיית המדבּר בּיצירה אַחרת (‘מתי מדבּר’); אבל אִם נַקשיב יפה בּמסגרת המַמשית שדמוּת זוֹ נתוּנה בּה, אם נעמוֹד על אַבני ההבּעה, אשר בּיאַליק אספן לבנוֹת בּהן את אשר היה ברצוֹנוֹ להקים – ניוָכח עד מהרה, כּי חדשה המַחצבה אשר מתוֹכה לוּקחוּ. לא אַבני-גָזית, האבנים האֵלה. אבני המקוֹם הן. מתחתיהן, ממִכרתן, בּלי חרוֹשת וחרט-אנוֹש עלתה הדמוּת

כְּשׁוֹר יְגִיעַ כֹּחַ, מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִטּוֹ,

פּוֹסֵעַ בּמוֹטוֹת עֻלּוֹ, רְחַב גֶּרֵם וּכְבַד צָעַד,

נִקְשֶׁה וּמִתְאַפֵּק וְשָׁוֶה, הוּא-הוּא בְּכָל חֲלִיפוֹת הָעִתִּים

בִּימֵי סַגְרִיר טְעוּנֵי זַעַף וּבִימֵי שָׁרָב קוֹדְחִים,

צָעֹד קְדֹרַנִּית וְהַסֵּעַ עֶגְלַת-חַיָּיו הַזּוֹחֶלֶת,

עֲמוּסָה אֲבָנִים לַעֲיֵפָה, בִּדְרָכִים כִּבְדֵי עַבְטִיט

וּבְאֳרָחוֹת עֲמֻקֵּי חוֹל וּמְעֻנְנֵי תִמְרוֹת אָבָק.

מַפְרַקְתּוֹ שְׁחוֹחַת מוֹטָה, מִצְחוֹ חֲרוּשׁ דְּאָגָה,

וְעֵינָיו, בֶּאֱרוֹת יָגוֹן, תּוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה,

עַל כָּל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּליַד כָּל-רֹאשׁ נְתִיבוֹת:

הֲיָבֹא מֵאֲשֶׁר יָבֹא אֶחָד גּואֶל וּמְרַחֵם?–

בּיאַליק לא כּתב עוֹד מעוֹלם שוּרוֹת פּשוּטוֹת אֵלוּ,

אשר יחַד עם פּשטוּתן, ואוּלי מתוֹקף פּשטוּתן, יעלוּ לפנינוּ דמוּת-הוֹד,

אשר גוֹרל אנוֹש וכל החי וגוֹרל בּיאַליק עצמוֹ יִתְחַבּרוּ יחדיו לסמל של צער ורחמים ‘מתאפּק ושוה בּכל חליפוֹת העיתים’. וַדאי גָדוֹל כּוֹחוֹ של הארי בּ’מתי-מדבּר' מאשר שוֹר יגיע כּוֹח זה שלפנינוּ; אבל כּוֹחוֹ של בּיאַליק, לא רק שגָדל בּדמוּתוֹ זוֹ שבעתיִם, אלא שהוּא מחוּדש מיסוֹדוֹ. התאפּקוּת זוֹ, אוֹתוֹ משׂחק הסתרים של כּל דיבּור ודיבּור, דרך קצרה וּפשוּטה זוֹ – כּל אֵלה הם אֶבן-פּינה לשירת-בּיאַליק חדשה. מידת ההבּעה העזה השוֹפעת, הכּבּירה, הקוֹלעת, ההכרחית, ההגיוֹנית – וּמידת ההבּעה

הצנוּעה, הרוֹפפת, העֵירוּמה, המחוּסרת עדיים וּברק אבנים טוֹבוֹת,

המתגוֹללת בּעפר! – שתי מידוֹת אֵלה היוּ תמיד אֵצל ביאַליק, אבל על הרוֹב יצאוּ לאויר העוֹלם כּתאוֹמים, זה לאַחר זה. כּאן התמַזגוּ יחד, נתנוּ יד זה לזה והוּסעוּ כּל המכשוֹלים ואַבני-הנגף מפּניהם, עד שיצאה אוֹתה תמוּנה אֶפּית, אשר אינך יוֹדע מה קוֹדם בּה, השלוָה העליוֹנה האלוֹהית אוֹ היגוֹן האנוֹשי החָם והטוֹב והמיטיב, החוֹפף עליה.

ולא זוֹ בּלבד. בּשירוֹ החָדש ‘אבי’ הגיע בּיאַליק בּשאיפת ההתאפּקוּת שלוֹ עוֹד למַדרגה אַחת, שהיא למַעלה מן הראשוֹנה. חתימתה של יצירתוֹ האחרוֹנה עלתה והתנשׂאה למרוֹמים, עד שעֵיננוּ אינה מַשׂגת אוֹתם. כּאן מלאה תקוָתוֹ אשר האמין בּה כּל ימיו. הוּא חָדל בּאמת מלהיוֹת ‘משוֹרר’. מוֹת האב וּקבוּרתוֹ ניתנים מתוֹך אֶמצעֵי הבּעה שאֵינם בּהחלט

בּגדר של אֶמצעים. ההתאפּקוּת עלתה למַדרגת תוֹם וטהרה ויוֹשר וענוָה וּצניעוּת, עד שהיא מַחרידה את הנפש עד היסוֹד. זאת היא טיסה בּלי אַויר וּכנפיִם. המות אינוֹ כּאן מאוּמה. לא כּלי מַשחית ולא שוֹאַת חַיִים. הוּא דבר אנוֹשי רגיל ושכיחַ. הוּא אמת שקוּפה וּבהירה. החָרוּת בּיד לא-אָמן בּמַצבת האָב אינוֹ מוֹשך עלָיו את העיִן, אינוֹ קוֹבל ואינוֹ תוֹבע דבר,

אבל פּתאוֹם כּשאתה קוֹרא:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵּית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם,

בּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ, שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לָבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִּגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻּלָּהּ תְּפִלוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶש,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בּיַד לֹא אָמָן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֶמָנָה: ‘פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר’.

אתה נרתע לאחוֹר, נבהל וּמשתוֹמם. הרי כּך הוּא המות ולא אַחר. כּך הוּא קיים לעד. כּטלית זוֹ וּכתכריכים אֵלה, צח ובלה כּאחד ונשוּק שׂפתיִם חרדוֹת וספוּג ריחוֹת קוֹדש.

בּשוּרוֹת אֵלה קפץ בּיאַליק מעל לקוֹמתוֹ. הרי מתוֹך אויר זה שאפוּ הוֹמיר וגיתה בּרגעי-עלייה הגבוֹהים בּיוֹתר, וכוֹכבים אֵלה רמזוּ בּשמיהם בּשעוֹת-יצירה המאוּשרוֹת והמבוֹרכוֹת. נצייר את הדבר לפנינוּ ויהי לאוֹת: בּשנת השישים לחַייו פּתח בּיאַליק בּשירה חדשה זוֹ. לא לשוא וּלאֶפס-מעשׂים חָלפוּ שנוֹת הדוּמיה. לשעה קלה אחת לא שבתה שם המלאכה ועכשיו הרי הוּא פּוֹסע בּמוֹטוֹת עוּלוֹ וּמַסיע את עֶגלת חַייו הלאה בּראש נתיבוֹת חדשוֹת, והמרחם בּא והגוֹאל בּא.

תהא דרך זוֹ ארוּכּה-ארוּכּה לשׂמחָתנוּ וּלרַוְחתנוּ.

מרחוק בראותך אותו עומד על רגליו המפושקות קימעה, כתקועות בקרקע, והנושאות עליהן את הגוף האיתן, המסורבל מעט, נכנע מתוך ביטול או שויון-נפש וכפוף תחת איזה נטל מעיק, כאילו אין גוף זה מנסה אפילו להתנגד לכובד זה, אלא כורע תחתיו מנוצח – יש שתאמר אל נפשך: אדם זה אחד מרבים הוא וכל הוויתו אינה אלא פרי ויתורים קטנים לפקודת החיים הרגילים. וקווי האופי נחרתו פה לאיטם בהיסח-הדעת, תחת לחץ חוץ, מתוך אי-חפץ להתקומם ולהוליד לחץ אחר… ואולם אתה נתקל בפנים האלה מקרוב, והדמות אשר רקמת זה עתה, מיטשטשת לפתע והולכת ונעלמת מנגד עיניך, ואתה אומר שוב לנפשך: לא, אין זה עוד ביאליק.

פרצופו של ביאליק אינו דק. אינו מהוקצע. ופעמים אינו מלבב כלל. יש בו דווקא דבר-מה לא נגמר, מקוטע, גלמי. הוא גדול ורחב. ובכל זאת בכל מקום ומקום הוא כאילו חסר איזה עיקר. זהו פרצוף של בן גזע אחר, לא ידוע וקשה להבחנה. כל שרטוט קל בו, כל שריר, כל בליטה, כל גומה – הכוֹל עומד על נפשו בכל תקפו. אין בהם ואין בינם-לבין-עצמם לא מזיגה ולא חיפוי איטי ורך. הם אינם מצטרפים לתנועת גלים המשתעשעת לאור שמש, תנועה אשר שאיפתה – מנוחה, חדוות-המרגוע מתוך קצב ומידה. אין כאן שליבה פנימית המתרקמת בחשאי מתחת לעור-הפנים והמעלה את ההבעה אל החוץ ומביאה לידי התעגלות. כל שרטוט בפרצוף זה מתבלט בפני עצמו, כאילו רצונו למשול על האחרים אשר סביבו. מציאותו גדולה, תקיפה, בודדה. מציאות אחת לא תדובב אל חברתה ואינה גוחנת ולוחשת על חברתה. היא עומדת כחצובה שיש. שיש הוא בכל-זאת מזועזע עם עצם נקודת התנגשות – אותה שעה שכל פרודה ופרודה נדחפת בו אל השטח העליון למען קבל את צורתו הקבועה, המוחלטת, למען התגלות, לראות-אור ולהכריז על קיומה האחד.

בליטות דוקרות אלו, המכריזות על קיומן, זו כנגד זו וזוֹ עם זו, ונחפזות תמיד לתפוס את המקום בראש, יצרו ברבות-הימים מעין שווי-משקל, עיון. מין מזיגה שהתהוותה מתוך החיכוכים עצמם. מתוך שנגעו בלי-הרף והעיקו וציחצחו אחת את רעותה, נתקשרו זוֹ אל זוֹ. נולדו כעין איי-הבעה על הפרצוף הזה. ככפיס בלב-ים סוער הם מתנדנדים שנוני-ראש-וגב, נעלמים ועולים והם מחוברים יחד בבסיסם – הקרקע המבליטם. הם נקבו את השטח העליון, אספו מסביבם שרטוני-הרגשות והיו לשיאים בעלי-היקף-ואופי מסוים, מעוגלים מלמטה ומתמתחים בקו אלכסון ומרוכך אל סופם. נולד פרצוף, שאי אפשר להעביר עליו את המבט לאט לאט ולהגיע עד פתרונו. המכשולים מרובים. גבנוני הבעה בודדים מעכבים בכל פינה. ואתה מוכרח לתהות, לשהות ולבקש פשר דבר.

בראש ובראשונה מסתבך מבטך בקרבת עצמוֹת חורי-העינים. באותו משולש רב הפלאים שבין המצח, שורש האף ושני חודי הלסתות. הנה מפרכס לפניך דבר-מה ענקי, קדמון, עקשני, רתוק ומלא-פלאים. לכאורה הקו מעוקם, פוזל, יוצא-דופן, מרוסק, ובעיקרו, מתוך התאמצות רבה ומכאיבה (הה, כמה מכאיבה!) הובאו כל ההדורים האלה לידי מישרים ושלימות. מישרים – אשר יש בהם רצון-אנוש ופקודת-אלוהים גם יחד. כאן עוד מאדימים ברגעי-כעס כל הצלקות שנגלדו אחרי הנצחונות. ובשעות מרגוע-נפש תרחף לפניך הרגשת אושר חבויה ומצניעת-לכת. אושר משונה שהכאב מאהיל עליו מן הצד. אושר של אדם אשר לא השיג את כל אשר חפץ. ואולם הדבר שהשיג – השיגו כולו. יש גם הבעת-שמחה ויהירות על ההכרה, שהמכשול העיקרי הוסר מן המסילה. הומת השעיר הרוקד. הפזילה וההתעמקות הטבעית נוצחו. מתוך צרופי פרורים יישר אותה. על הפרורים האלה ציוה להתקרב, להתלכד, להיות. להיות ולא להתאבן. עד שנברא אותו שיש מיוחד במינו עם לחצו ותנועתו הפנימית, הגרעינית ועם רעדו-החי, הפועל והמתרחש בלי-הרף.

והלאה מזה. למטה בזוית הפה, במקום שקצות השפתיים, הסנטר ואונות הלחי פורשים ומערבבים את מסלולי קוויהן – כאן התנועה רבה מאד. קטועה, פתאומית, חסרה את ההכרה ואת הדעת, מפתיעה את עצמה ואת האחרים. פורצת, לעתים מתמוגגת מתוך משובת-רגע. משובה פשוטה, פשוטה מאד. אוהבת להרגיש. אינה יודע כל מעצורים. אוהבת לקרוא בשם, ליהנות מעצמה. קצת ערומה וקצת לגלגנית, ממשית ומבַטלת. ולעיתים תנועה זו מחייכת בגל-טוהר, בהיר, מבהיק, מתוח ודק כמשי רך, גל המעפיל ונוגע בבבת-העין ומדליק בה רשת של זיקי-נועם-וחן המהבהבים בחשאי מתוך רגש עצור וצנוע. אותו רגש-בושה עצור הנובע מתוך אסון נסתר, העושה את האדם בעמקי-הנפש קטן מאד וקרוע ומבוטל, ואשר רק יחידי סגולה חוננו בו. בסקירת חן זו המעולפת והמלאה רחמים אל עצמה נועֵץ הנזיר הבודד, עם ליבו הנשבר בראש-מגדלו, את מבטו בחיוורון הירח המכסיף לעיניו. בה בוחן אדם את לב-אהובתו הסוער ובה צולל המשורר אל תהומות נפשו ואל מקורות כוחותיו הטמירים.

אפס בבת-אחת נבלעים כל אלה ושוקעים כאבן במצולה אל תוך מרחבי הסנטר עם ראשו המותז, התחוב במורדי הצואר הקצר, חסר-תנועה וגמישות והמתגדר בכוחו ובפשטותו והמכריז על שלטונו, עד שדומה, כי הוא המכריע והוא העיקר. רחבי סנטר אלה יורדים ומשתרבבים וכאן הכל גלוי וידוע, מובן, ברור. ידיעת החיים הטבעית חשופה לפניך כעל כף היד חשופה ומשקפת כפנס מבית ומחוץ. והתפרצותה שכיחה וכל הוויתה כאילו מסתיימת בשתי הרגלים הפשוקות קימעה עם ההכרה המלאה ועם תורת החיים הבדוקה, כי על האדם לעמוד הכן על רגליו, ואם לא, אחת דתו להיות מרמס לרגלי אחרים.

ושוב פעם. בעקרך את המבט קצת מיואש וקצת נרגז מרשות הרבים הזאת, ערה בכל זאת ההרגשה, כי את מקורות-ההבעה של פרצוף זה לא דלית עד תומם. ישנן פינות-מחבואים שהעין נתקלת בהן לעיתים רחוקות בלבד. אפשר שעשה ביאליק את כל אשר היה בכוחו לעשות כדי להסתירן מעין-רואים. אפס הן כאן ולא תימלט מפניהן. על פני הרשת המתרקמת מסביב לצדעיו והשולחת נימים דקות מן הדקות אל הקמט העבה הבשרי, המתמתח באלכסון ומתוך עקשנות ומרי לרוחב המצח – ברשת זו רופס זעזוע משונה מאד. נשמע רחש סתר עמוק מאד. לא מאמצי מחשבה. ביאליק קבע את מרכזי מחשבתו באישוני עיניו. עינו של ביאליק רואה והוגה כאחד. פה בין הצדעים מתהווה דבר-מה שונה בתכלית השינוי מן המחשבה. זהו ביצבוץ תמיד. כעין נביטה שאינה פוסקת לעולם. כאן צבורים המוני עוּבּרים המחכים בקוצר רוח לתוֹר יציאתם לאויר העולם. כאן נביטת-תמיד. היא אינה שואפת אפילו לגידול ולקיום. נהנית ומוצאת זכות קיומה בעלילתה, בהוויתה ולא באָפקי עתידה. תעודתה לבצבץ לנצנץ מבלי לדאוֹג לגורל החיים הנולדים. בעבי רשת צדעים אלה מתרחש דבר-מה לא-מובן ומסתורי כבעבי אדמה אשר גשמי היורה עברוה. כאן חם, צפוף, מחניק – והחיים חומדים ופורצים בלי הפוגה. כאן שפע, מאוויים, ריבוי, חמדה, חמדת-בשרים ופשיטת-ידים אל על מתוך רחמים ותחנונים – להיות! – כאן מתבקעות שלפוחיות זעירות של מבוע בהיסחט טיפת-המים-החיים הראשונה תחת לחץ הררי-אלף אל מרחבי אויר ואור. בהן נשקפים כל צבעי-הקשת ובלי קול היו לאפס ואחריהן תבוא אחת מאחיותיהן הרבות ותבלע שנית את רוח-נשמתן. כאן לפנינו בוודאי סוד כוחות היצירה של ביאליק. כאן היכולת הטבעית, מטמון המחדש את עצמו עם כליונו. כאן יש בזבוז כמים הניגרים על פני קרחות הסלעים. יד פתוחה ונדבנית ופזרנית הנותנת וחוזרת ונותנת לא מתוך טוב-לב, אלא מתוך הכרח. נתינה, שהיא אהבת-הבצע. מכיון שמלווה אותה ההכרה, כי כל נתינה גוררת אוצרות חדשים, רבים מן הראשונים. וכאן אולי צפון גם המשב הקל של שויון-נפש, שאינו נותן לקלוט את השני, כי הכל נכנע ונבלע בזו-נביטת-תמיד שאין לה קץ ותכלה.

דברי הבאים מסתמכים על שני הכרכים הראשונים של איגרות ביאליק. עם קריאתן, מהביטוי הצפון בתוכן ומהקול שעלה מהן כתבתי דברים אלה. אין הם דברי מחקר המבררים את האמת האוביאֶקטיבית ומחווים דעה – הדין עם מי, או מעריכים את אָפיוֹ של ביאליק ושוקלים אותו במאזני הטוב והרע. רצוני היה למצוא את האמת הנפשית של המשורר שהיא בוודאי, בתוקף המציאות, נוטה לצד אחד. אבל דווקא אחריה, אחרי אמת סוביאֶקטיבית זו דרשתי; היינו, כיצד חש הוא וכיצד ראה הוא את עצמו במשאו ומתנו עם אחרים.

סוד היצירה

והריהו כאן במכתביו כמו שהיה בכל מקום: ביטוי נעלה ואדיר של יצר פעלים שהיה טבוע בו מתחילת ברייתו ושקצרה ידו לגבור עליו כי חזק היה ממנו. לא אהב את מתק קולו של השופר בעבי היער. אבל גם את גניחות האילנות הבודדים הנאנחים והמכריזים על כאבם לא חיבב. כמה הוא מתייהר שאטם אזנו להם. אל רבינצקי הוא כותב, ‘מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו, ועל שולחן אחד כזב לא דיברנו. כמוני כמוך נשנא התגלות לב והשתפכות נפש’. ולברנר הוא אומר: ‘איני אוהב את האנחות ואת האנקות, אפילו כשהן מן הלב’. לאחר שעמד על קברה של רחל אמנו וליבו לא זע הוא כותב לרעייתו: ‘לא רק לבכות בוש אני בפני אחרים, אלא גם להרגיש’. אבל טעות היא, שנשתרשה בלב רבים, שהחיצוני והחושני והמקליט רשמים בלבד הם ששלטו בו והם שמצאו קול בליבו. אם לא נתן לתוכן הנפשי הסוער התוסס והמבולבל להכריע את הכף שכנגד צורת הביטוי השקולה והמדודה והמחושבת עד תכלית, בא הדבר לא משום שזילזל ב’תוך' ההומה והשוקק והקוסס על שמריו, אלא משום שראה את עצם העבודה הפיוטית ואת כבלי העצר וההתאפקות שהפייטן שם אותם על ידיו מרצונו הטוב, מבע של חיוּת רבה מהנה ושופעת אושר. את תשוקת היצירה, את סודה, את היסוד המתאַווה שבה, את הכוחות המניעים והמחיים שבה ראה ביאליק בעשייה זו גופה ובהתעסקות זו גופה וברחש הפעלים אשר סביבה ובעמל הרב שהיא תובעת: באותה ההיאבקות האכזרית שאדם נאבק תחילה עם עצמו ועם רגשותיו ועם דמיונותיו הנשגבים, ואחרי-כן עם החומר המת והגס לפחת בו רוח חיים. ‘יודע אני להכיר “שגעונות” כערכם’, הוא מעיר לברנר. אבל מה שלא ידע ומה שלא השיג ולא רצה להכיר – בהילות זו לשם מה? הרישול ביצירה לא פסל בעיניו את הדבר שנוצר אם שאר-רוח בו. אבל הטיל צל על היוצר והטיל גם טינה בליבו עליו. מהיכן קוצר-רוח זה להוציא דבר שאינו מתוקן די צרכו, או לכל הפחות די היכולת של מוציאו. מהיכן בחילה זו בעבודת הליטוש וההארה וההבהרה. הרי כל עצמה של מתיקות זו ביצירה וכל טעמה הטוב הם בחקיקה ובחריתה ובפיתוח ובהפיכה, באותה עמידה חזה מול חזה עם החומר ובאותה ההחלטה הפנימית לא לזוז מכאן עד שלא תעורה בחומר העכור כל הנפש, בעל כרחו, עד תומה. על ‘מסביב לנקודה’ כתב לברנר: ‘זהו נחש שנחתך איברים איברים וכל אבר חי עדיין בפני עצמו, חי ומפרכס וארס מפעפע בו’. אין אפוא לפקפק בכך אם ידע ביאליק רגש לוהט המתבטא בזרמתו החיונית (אם גם נפגמה ונתפקקה צורתו וצרה להכילו), מה ערכו ומה כוחו ומה יפיוֹ. אבל כל מהותו האישית לא יכלה לתפוס משום מה במעט עמל ויגיעה ובקורטוב של חשבון ודעת ובקצת ארך-אפים לא יצרפו ולא יאַחו את הנתחים האלה ויעשו אותם ברייה אורגאַנית, יצור חי מאוחד מבפנים בכל גיוונו והמרובה שבו. ולאותו ברנר, אשר את יכולתו הוא מפאר בכל שבח ותהילה, הוא משמיע גם דברי מוסר ותוכחה כאָב לבנו ומתחנן לפניו: ‘אל נא תשכח דרכיך! הווה זהיר ומתון ודייקן בעבודתך הספרותית, הווה מדקדק עם עצמך כחוט השערה. אבל התרשלות זו, התרשלות לדעת, למה היא’. כך ולא אחרת ראה את הדברים. כל צורה מרוסקת ופגומה לא היתה בעיניו העדר של יכולת אלא מין תשישות שברצון, כעין בגידה וכחש בך עצמך. חטא שלא יכופר.

אין כביאליק שהעמיק עד חקר כוחו של הנעלם הגדול; ועינו ראתה מה בטוחה דרכו של ה’עיוור' בכל מעשה-בראשית. הרי בתום ליבו האמין שהיצירה רק מקור אחד לה – ההשראה, ההתעלות, רוח מרומים. כתיבתו לא היתה מעולם לפי הצורך אלא אונס מן השמים. ‘יש שתנוח עלי לפעמים הרוח, הוא אומר לפרישמן, ואני כותב שיר אחד או שנים, ואולם לכתוב לכתחילה בשביל שיש צורך בכך – את הדבר הזה לא עשיתי מעודי ולא ניסיתי בו’. הלך אפוא גם הוא אחרי הכוחות העיוורים והסמויים מן העין אשר פקדוהו ואשר קראו לו. אבל למסור את עצמו כולו בידו של הסומא, מתוך חזקה שהלה יוליכהו אל מחוז-חפצו ולהאמין במזלו של הנעלם שלא יחטיא ושלא יכשיל, באלה לא הודה ולאלה לא הסכים. לא משום שהדבר אינו בגדר האפשר. בגדר הרצוי אינו. טלו מן היצירה את תענוג העשייה ומה תתן ומה תוסיף לנו. ולא הטעמה והדגמה של יכולת כאן. לפנינו הנאה וסיפוק בעצם המלאכה. נועם זה שבהרגשת-החובה אשר לבעל המקצוע לשלימותו של הכלי שהוא יוצרו. ‘האושר היותר גדול, כותב ביאליק באחת מאיגרותיו, שנמלא חובתנו – וחובתנו קודמת לכל – להגיע אל המקום שנוכל להגיע’. לא ביכולת העיקר אלא בהליכה זו עד קצה היכולת. ואם סדרי העולם כך הם כי מילים אלה שבפינו על הגלמיות שבהן והאילמות שבהן והחולין שבהן, בית-הקיבול הן לחמדה גנוזה זו שבלהט רגשנו, ניתן על כל פנים את דעתנו על כך ונעשה את כל אשר בידינו לעשותו בשביל לשפר ולהכשיר ולשכלל את הכלי עד תכלית. אם הצורה היא המקום בו אנו משכנים את הנפש, יהא על כל פנים חן המקום על משכּנה זה. ביאליק לא ידע למה על הכוח למאוס ברסן הבא לעצרו. כלום הכוח המתרסן על-ידי עצמו ומתוך שפע כוחות אינו אחדות זו שאין בה כל צמצום וצרות-גבולים אלא חדוות היצירה על טהרתה הקולחת בכל חיוּתה? ‘גם התאווה להתגבר על התאווֹת היא תאווה’ – במימרה זו שהפליטה לגבי עניין אחר, כלל ביאליק את תורת-היצירה שלו, מגמותיה, רחש נפשה וכליונה.

זימוּן שלא נצטרף

בראשית צעדיהם פסעו ביאליק וברדיצ’בסקי בברכים כושלות איש לקראת רעהו. וקדרות עמוקה נסוכה על הדברים וחצאי-הדברים שנאמרו ושלא נאמרו, שאירעו ושלא אירעו ביניהם. אבל יש בפגישה טראגית זו פתיחה והתפתחות ומשבר וסיום, כאילו שיחקו החיים מחזה-תוגה לכל הלכותיו. את הפסיעה הראשונה עשה ברדיצ’בסקי. עלה בדעתו לכתוב על המשורר הצעיר מפני שהוא ‘מראה ספרותי שראוי לשים לו לב מאחד הצדדים’. אין סופר שליבו לא ירעד ולא ירגש למשמע דברים אלה, אלא שהעניין יצא דופן. בגרמניה שבסוף המאה התשע-עשרה מנהג היה שהביקורת תינעץ בביאוֹגראפיה וממנה פתחה כל הערכה ספרותית. נקודת-המוצא, כפי שאמרו אז, תהא תמיד מן היוצר ולא מן היצירה. ונתבקש ביאליק להריץ לחו"ל כמה פרטים על ‘את אשר איתו, חוגו ומולדתו ואת אשר עבר עליו בחומר וברוח’. הוא ישב עוד בקוֹרוֹסטישוֹב ועסק ביערות ובין סופרים ידועי-שם לא בא עוד. היו באמתחתו איגרות עורך ה’פרדס' ומכתבו של אחד-העם. כלומר, ביאליק היה אודיסאי עם אותה פרישות מדרכי-הגוים בשבתו עוד בווֹלינייה. ופתאום נתבע לספר תולדותיו ולשלוח תמונתו. ליבו נתמלא פליאה וחרדה וחששות ובושה בפני עצמו. איש-אדמה היה מטבעו ושכנה בו תמיד יראה פנימית זו מפני כל מאורע ומפני כל דבר-פתאום ויוצא מן הכלל; יראָה שיש בה מעין זירוז להיות זהיר ולעמוד על המשמר.

תשובתו לברדיצ’בסקי כליל תפארת. רוחש בה תימהון רב ואצור ודרך-ארץ כלפי אדם קשיש ממנו, אבל גם ניצוץ של התגרות ושל לגלוג קל מהבהב בה; כעין גבהות חבויה ורמז על הבגרות ועל העמידה ברשות עצמו. ‘אם באמת הראשון (הכתיבה על-אודותיו), אומר ביאליק, היא תנאי מוכרח אל השני (הכתיבה על השירים) ולא סגי בלאו הכי – אני מרשה זאת לאדני… אבל לנגוע בכבוד עצמי בשביל איזה שיר שלא עלה בידי – יאבדו אלף שירי ואל תאבד טיפת דם כגרגר החרדל’. ואף-על-פי-כן נתגבר הרגש הטבעי ועשה את שלו. קולו זה שהוא בתחילתו תקיף וקשה-מדעת מתרכך ומתרפה בסופו. והלב נפתח ומתגלה וגל של חמימות שוטף את הדברים. הוא מפרט בכל-זאת ב’דרך-הכבושה' שעבר בה בחייו ומודיעו על מעמדו החמרי הגרוע ועל ‘המצב הקלוקל, שהוא שנוא עליו מאד ומפזר את נפשו עד כדי להשתגע’. ולאחר שהוא מביע צערו שאין בידו לשלוח לו את הפוטוגראפיה, הוא מסיים מתוך רוח טובה ולב צוחק: ‘אך אוכל להבטיחך שאיני מנוּול ואלהים לא הכשילך בבן-אדם שאינו מהוגן’.

איני יודע מה היו מחשבותיו והרהוריו של ברדיצ’בסקי כשהגיעה לידו איגרתו של ביאליק. אבל מובטחני מתוכה למד ש’מראה-ספרותי' זה ראוי לשים לו לב לא רק מאחד הצדדים. אי-אפשר שלא יהא חש בין השיטין ובשיטין במשק הכנפים הרחבות והחזקות, שאמנם עודן מקופלות תחתן, אבל אם רק ינסה לפרשן והן יגביהו עוף וישאו את בעליהן מעלה מעלה. יש כאן במכתב זה הרגשת אחריות והכרת יעוד של אדם השלוח אל העולם הזה לגמול חסד רב עם החיים עמו. שדבר זה לא נעלם מעינו הפקוחה של ברדיצ’בסקי, על זה מעידה ההצעה שהביא לפני המשורר לפרסם קובץ שיריו בהוצאת ‘תחיה’ שעמד אז לייסדה יחד עם אֶהרנפרייז. בזה עשה ברדיצ’בסקי את הפסיעה השניה לשחר פני ביאליק ולקרבו אליו, כשהוא מושיט לו יד רעים נאמנה. אלא שלא נסתייעו הדברים. נוסח זה של קול ענות וצחצוח חרבות במחנה ה’צעירים' לא לקח את לב ביאליק ולא יכול היה קחתו. לא היה מתחילת ברייתו טיפוס של מורד ומתריס כלפי מי שמשעבדו ושמעכב בידו. הוא נולד שליט בתחומי פעלו, אדם הבונה עולמו ומושל בו ועושה בו כבתוך שלו. ושנית, אם היה איש שהגה לו התמסרות שלימה ושמא גם כניעה רוחנית כל שהיא, איש זה היה אחד-העם, שברדיצ’בסקי יריבו בזמן ההוא. ולא נסתייעו הדברים. הפעם יש בתשובתו של ביאליק אליו לשון קרה הדוקרת בצינתה. הדיבור הוא דיבור של אנחנו – ואתם. ושלא יהיה מקום לפיקפוקים ולפירושים ולאי-הבנה מוטב שייאָמרו הדברים בלב-גלוי ובלי עקיפים – בויכּוּח זה שאתם מתנצחים עם אחד-העם לא רק הדעה והאמונה הן על צידו של זה, אלא גם הלב, כי הלב עימו. עימו ולא עימכם. בטענה הקשה של ביאליק היה מן החומרה היתירה, היה בה גם קורטוב של חוסר-נימוסים ושל קפדנות שאינה צריכה לגופה. ודאי שהעליבה וגם הכאיבה, הכאיבה הרבה. והחוט ניתק.

למעלה מחמש שנים עברו ולא נקשר שנית. בשנה השישית השחילוֹ מחדש ביאליק. בינתיים נשתנו פני הדברים. ביאליק היה לעורכו של ‘השלח’, ושמו הלך לפניו והפעם הוא המבקש מברדיצ’בסקי לעבוד עימו שכם אחד. באיגרת ההזמנה הוא קורא לו ומבטיח לייחד לו מקום ‘בבית-הכנסת לסופרים גמורים זכי-טעם ונקיי-דעת’. היה לברדיצ’בסקי טעם מספיק לסרב לו גם על-פי דברי האיגרת הזאת. כי ביאליק לא שלט ברוחו ועורר רוחות שלא היה כאן המקום לעוררם. לא היה צורך להדגיש במכוּון, שבית-כנסת זה לא יהא ‘מוקצה למנין של מיוחסים, שכל הנכנס לשם בודקין תחילה בפּאַספּוֹרטו וספר היוחסין שלו: “הלזקנים אם לצעירים?” הישן אם חדש?’. אין קוראים לאדם להתאכסן בבית כדי להזכיר לו ‘עוונות’ ראשונים. אבל ליבו של ברדיצ’בסקי היה תמיד פתוח לביאליק ונמשך אחריו מתוך חיבה וכבוד וראה בו את אשר ביקש – כוח יצרים וקול קדומים. הוא הבליג אף-על-פי שהיה מן המקפידים ביחסים ובנימוסים, ונענה לו מיד.

אלא שעכשיו מתחילה פרשת היסורים הכבדה, עכשיו נתגלו הניגודים מבית לכל עמקם – התהום שבין שתי נשמות. ברדיצ’בסקי שולח מפרי עיטו וביאליק פוסל. והוא כותב אליו דברים, שמותר היה לו לראותם כמעקפים, כמשתמטים, כאמורים בלב ולב. ‘אילו היו מסדרים עתה, הוא אומר לו, ביבליא דימינו – הייתי קובע שם סיפור זה והייתי קורא לו “רות”’. אבל יש ל’השלח' עבר שאינו יכול למרוד בו בבת-אחת ומשום כך הוא משלחו אל קובץ אחר, שהוא וי. ל. פרץ עומדים להוציאו, ‘מעין במה קטנה לעבודה זרה’. ברדיצ’בסקי לא קיבל הצעתו ורגז מאד. אמנם הסכים להוסיף ולעבוד במחיצתו, אבל מתנה תנאי-תשלום של שכר סופרים שהם בעיני העורך ‘דרישות חמורות, ובוודאי אצטער צער גדול אם בשביל ממון תסלק ידך ממני’. כאן שוב מעדה הרגל. ידע ביאליק שהדבר אינו ‘בשביל ממון’. ברדיצ’בסקי כתב בפירוש שעכשיו, ‘אחרי המכתב השני’, הוא פונה אליו כאל ‘עורך’ ולא כאל ‘חבר’. נפתח בור שלא נתמלא. אמנם לידי קרע לא הגיעו הדברים. שוב ברדיצ’בסקי, שלא כמנהגו, הוא הסולח הוותרן המנסה לאַחוֹת. מכיר בכל זכויותיו של ביאליק ומוכן לעבוד עמו ‘אפילו בחינם’. ואף-על-פי כן מפרי עיטו לא הוסיף לשלוח לו עוד. שדה הקוצים עלה אמנם באש, אבל עוקציהם היו דוקרים עוד בבשר החי ומכאיבים.

לאחר שנה שוב נפל דבר. ברדיצ’בסקי שלח כתב-יד לביאליק לעיון ולחוות-דעת ושמא התכוון גם להוצאה ב’מוריה', אבל זאת לא פירש. מה שפירש, שהוא מתכוון רק אליו ולא לשום ברייה אחרת. אבל ביאליק היה אז מפוזר בין וורשה לאודיסה ולא השגיח בכך שהוא עצמו משיח לו במכתבו, כי את כתב-היד ראו גם אנשים זולתו. אילו היתה ‘מוריה’ מקבלת את החיבור להוצאה אפשר והענין היה משתכח מליבו של ברדיצ’בסקי. מה עשה ביאליק? הסתמך בדעתם של אחרים הללו לייעץ למחבר שידון עבודתו לגניזה. ‘בכל אופן, הוא כותב לו, איני רואה לו תשמיש לא לגדולים ולא לקטנים. אין בו אלא מלאכה לשמה ולא לשם דבר אחר’. וערמת הרמץ שהתחילה דועכת תחת אפרה יצאה ללהב. ברדיצ’בסקי בא על ביאליק בטענות על הספר הלז שלא הוחזר בזמנו ועל סודו שגילהו לרבים. ביאליק מתחטא ושלום אין. ביאליק, שהיה מקל דעתו בהליכות יום-יום ומבטל התנהגות מחושבת על-פי המקובל תכלית ביטול ועושה מה שהוא תאב לעשות, אינו מבין דבר. מהיכן קפדנות זו בעניינים של מה בכך? ואם הראה את כתב היד לש. בן-ציון כלום העולם חרב? אבל למה אדם זה המדייק בכל הפכים הקטנים האלה אינו מעביר כאן על מידותיו ואינו מחמיר במקום אחר, במרכז, בעצם הדבר, ביצירה. והרי שם דווקא הרישול רב ואזלת-היד גדולה. ביאליק עמד לפני חידה ואת פתרונה לא מצא.

שוב חלפו שנתיים ואין קול ואין עונה. הדממה ארוכה וכבושה. אבל בשנת תרס“ז נתחדש ‘השלח’ באודיסה והעריכה לספרות יפה נמצאה שנית בידי ביאליק. שוב קרא לברדיצ’בסקי. ‘הנני מזמינך שוב בזה לעבוד עימי במחיצתי. עריכת הבלטריסטיקה מסורה גם עתה בידי. אם רוצה אתה – שלח בהקדם’. כתב-הזמנה רשמי וצונן זה לא בישר כל טובה. מתקרבים אנו אל המשבר. גם הפעם הושיט ברדיצ’בסקי יד רעוּת נאמנה בלי שהיות רבות. מיד נענה ושלח סיפורו ‘אגדה מתה’. ביאליק נותן לו מקום בירחונו. ונפתח משא ומתן על שם הסיפור ועל חתימת המחבר, אם במפורש או בראשי-תיבות. ועל העיקר, על יחסו של העורך ל’עצם-הדבר' באה הערתו בזו הלשון: ‘ואשר לעצם הדבר – אני רואה קצת אריכות יתירה בראש האגדה וקצת נטייה לצדדין בסופה. הסגנון לקוי קצת אפילו לדידך. מחכה אני לדברים טובים ושפירים מזה’. בשלוש ‘קצתים’ אלו שבגוף האיגרת היה הרבה יותר מכפי שביאליק שיער. עכשיו לעומת הקול הפוסק האחד הרים ברדיצ’בסקי קול פוסק אחר: ‘תניח את הדברים לי ועלי’; כלומר: אין האחריות עליך ואין אתה דן יחידי. וביאליק נתלקחה גחלתו והוא משיב וכדרכו ‘כהלכה’ ובלי משוא-פנים, אבל עם רטט חם שבלב: 'באמת הפיקח שבך מוסר עצמו ברצון אל ה”עיוור" שבך: מאמין אתה במזלך הנעלם יותר מדי. ממילא אין לך להתפעל מדעתו של כל אדם. לך בדרכך, וארור האיש אשר יתן לפניך מכשול'. דברים אחרונים אלה עשו את שלהם. ברדיצ’בסקי סלח שנית, הבליג ושלח לו את סיפורו ‘הזר’. ביאליק פוסלו. ‘ספורך “הזר” אינו משופרי שלך… הנני משיב לך ע“כ את הכ”י ומבקש מעמך לשלוח לי מן המיטב אשר יתן לך אלהים’. עכשיו – כל השערים ננעלו.

רק לאחר שש שנים נראה אות שלום וברכה. שוב ברדיצ’בסקי הפותח. מעמדו הספרותי נתחזק אז ממקום אחר. הצעירים היו עימו. גם ‘מוריה’ פרסמה חוברתו ‘לארץ-אבות’, והטינה פגה ונשתכחה מן הלב. ברדיצ’בסקי מבקש מעם ביאליק כמה ספרים שנתפרסמו על ידיו ואת ספר-השירים שלו (על זה ביאליק כותב לו: ‘מה שאין כרך שירי בידך – הבוּשה לי’) ומבטיח לשלוח לאודיסה ספרי אגדה משלו. העניינים הם של מה בכך, אבל רוח שלווה שורה עליהם. הרי אלה הן קטנות ששילר אמר עליהן, שהן העושות בני אדם לידידים. אולם גם הפעם לא נסתייעו הדברים. עמדו בחודש יוני, 1914, בערבה של מלחמת-העולם והכל שקע באפלה.

שבע שנים לאחר-כך, כשנמלט ביאליק מהגהנום הרוסי ובא לבירת גרמניה וידיו העייפות מקימות סוכתו הנופלת וכולו בהול בעסקי ‘מוריה’ ו’דביר', אנו מוצאים פתק זה לברדיצ’בסקי בין איגרותיו: ‘מאד אחזיק טובה לך, אם תמצא לי שעה של קורת-רוח לראותך פנים אל פנים באוהל ביתך ולדבר עמך פה אל פה’. פגישה זו עשתה הרבה. אוהל ביתו של תלמיד-חכם הישרה תמיד רוח טובה על ביאליק. והיתה כאן ידה של ‘עקרת-הבית’ באמצע שקירבה והמתיקה. אבל על פליאה זו ‘ברדיצ’בסקי’ לא עמד. את אופן יצירתו ראה תמיד כפרי רישול שלא יכופר או כאזלת-יד הראויה לחמלה רבה. לא הבין גם הפעם למה אדם זה מקפיד ומחמיר בנימוסים חיצוניים ומזלזל בעיקר. ביאליק נכווה פעם מתוך שגישש באפלה בנפשו של אדם זה. היה מדובר ביניהם שיבוא אל ביתו של ברדיצ’בסקי לא לשם משא ומתן אלא להתארח אצלו, ולא קיים הבטחתו ולא בא. הפעם הבין שחטא. וכיצד הוא מבקש כפרה לחטאו: ‘הן גר אני פה והעיר נכריה לי ולא אדע עוד בין ימינה ושמאלה. והנדודים כילו כוחי. שא נא אפוא, לעייף… ודבּר בשמי שלום לרעייתך הנעלה ולמד עלי לפניה זכות. היא, ידעתי, תתן לי חנינה’.

ותמו הדברים. לא ידע ביאליק שהוא מבקש מעימו את סליחתו האחרונה. לאחר חודש נפטר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והלך לעולמו בטהרה. עוד פעם הבליחה האש. האלמנה שאלה מעימו שיקדים כמה דברים לסיפורי ברדיצ’בסקי שעמדו לראות אור בשפה הרוסית. והוא השיב: ‘על שאלתך אני עונה הן והן, אך בתנאי אחד: אם יצא מתחת ידי דבר, שאני עצמי אראנו כדאי והגון לזכרו היקר של מי“ב ז”ל’. כלום עכשיו עמד על טעותו כי לא רשלנות כאן ולא חוסר-רצון ולא אזלת-יד ולא היסח-הדעת ולא פזיזות ומורך-לב ובוסר ונובלות, אלא נשמה כאן, נשמה אחרת, עוד נשמה אחת, המדברת בלשונה והרואה בחזיונותיה והמרגישה והמתבטאת בישותה ולפי דרכה? דומני, שלא עמד על כך במילוּאו כל ימיו.

כוח המעשה

עם היותו איש שיחה ואוהב דברים, אבל לכבּד רק את המעשים היה מכבּד. בהם חזה כל כבדם של החיים ותכליתם. אמן היה ולא האמין בניסים. כלומר, לא האמין בהוייה שאין עמל ויגיעה קודמים לה. גם השראת-רוח זו היוצרת והאונסת ליצור אינה סוף-סוף אלא לחצה של עבודת-סתר שקדמה לה והכשירה את עצמה במעמקי הנפש הרגשית מתוך ‘תכונה זו להשתקע, אגב הסתכלות, בעניינים טפלים ולעשותם שתי וערב לחזיונות הרוח’. מנקודת-ראות זו העריך גם את היחס אליו: הכיר טובה לא למי ששיבח והירבה לשבּח אלא למי שעשה והירבה לעשות. כך היה אורח חייו. אם דבר טוב עימך אי-אפשר שלא יצא לפועל ויתגשם במעשה ממש. רגש סתם וערטילאי לא ידע ולא היכיר. רגש משמעו כוח דוחף לפעולות.

עממי היה בכל הליכותיו אבל ענוו לא היה כל עיקר. ייעודו פירכס בנשמתו מיום צאתו לאויר ספרות. היתה גחלת בנשמה זו ששומר נפשו ייזהר מפניה. אין לך מבדח יותר ומושך את הלב יותר ממכתביו הראשונים אל רבינצקי. כיצד הוא לועס לפניו את חידושיו הלשוניים (‘בבית הראשון כתבתי ‘צק’, והוא צווי ליחיד משרש נצק ששרשו גם יצק, כדין הפעלים הצדיקיים, כמו יצב נצב, יצר נצר… והצווי צק נמצא גם בתנ"ך במלכים ב’ ד‘, 41 ‘צק לעם ויאכלו’ ואיננו ע“ד הזרות כי אם עפ”י הדקדוק’) ועד כמה הוא בודק כל אצבעותיו שלא ישנה בשיריו כקוצו של יוד (‘אם יקשה ממך דבר בשירי זה הואילה לשאלני ואל תתקן מעצמך’). ובסוף הוא כאילו מסייע לו בעריכת ה’פרדס' ממרחקים (‘מי הוא המשורר דוידוביטש בפרדס? למה לא תיקנת השגיאות הרבות בשירו “זר הפרחים”?’)

ואף-על-פי-כן לא ידע כל התנשאות. ביטל וגם בז בליבו לכל ‘הכיבּודים’ הסוערים שהוציאו לו מוניטין. התרועה מסביבו נתנה פחדה עליו. כל ימיו נשאר איש האדמה והיערות שמתיירא מפני המאורע וחושד בו. אותו כלל שקבע לעצמו עוד בימי עלומיו לגבי הגעגועים והאנחות (‘עלינו להיאנח או להתגעגע בה במידה ובאותה הדמות שיש להאנחה ולהגעגועים מקום במציאות ובין החיים… גם הילד בוכה לכלי משחקו וגם הגנב מוריד דמעות’) היה נוקט לגבי ביטויי התהילה שהיו נופלים בשפע על ראשו. עיניו בחנו תמיד בעניינים אלה וראו את התפל ואת הטפל שבהם. לא התפנקות וענוותנות כאן. הנה מכתביו אל רעייתו ממסעו הראשון לארץ-ישראל; ואין אדם חשוד על התחסדות באיגרות מסוג זה וגם האמת בוקעת ועולה מכל דיבּור ודיבּור. ‘נתאספו מאות אחדות, ואולי אלף איש, תחת כיפת השמים ודיברו ושרו, שרו ודיברו, עד כי זיעה קרה כיסתה את גופי’. המיית כאב, כאב גופני, נשמעת מתיאוריו על קבלות-הפנים החגיגיות. ‘במושבות יהודה קיבלו פני תמיד בשמחה ובששון. יש שזה נוגע אל ליבי ויש שזה יוצא מאפי. זה תלוי במצב רוחי ובאופן קבלת הפנים: אם היא פשוטה ולבבית או מלאה שאון ורעש ומלאכותית’. והגיעו הדברים לידי כך, ודאי מפני הטירדה והטורח, שהיה מזלזל בידים ברגשות אלו. ‘ומה אוסיף לכתוב לך? על זרי-הפרחים שאני מוליך אתי בקרונות שלימים ואני מפזרם על פני הדרך אחד אחד?’.

אם הוא מפזר לכל רוח את הזרים שהוגשו לו אין זאת כי אם בחל במחיר הזול שברגשים אשר מתחתם. מידה זו של שאט-נפש לכבוד הקל ושלא היה מדקדק להסתירה מעין רואים, כמעט שהחריבה את עולמו. מוכנים בני-אדם לסלוח כל פשע בלבד שיפשעו עימם. אבל הם לא ישאו עוון זה של אדם שאינו משתחווה ועובד באמונה לאלוהי הפרסום וההצלחה, אלהים אלה הקדושים בעיניהם ופרסום זה שהוא ראש מאוייהם. והם השליטו עינם הרעה באדם האוסף כבודו ברבים מלוא חפניו ואחר הוא דורסו ברגליו. הם גם לא האמינו לו. מידה זו גרמה לביאליק יסורים קשים כל ימי חייו והולידה רוגז ומתיחות יחסים בינו ובין המקורבים שבחבריו. יעיין נא הקורא בחליפת-המכתבים ביאליק – גוטמן שבסוף כרך א' וימצא בה תעתועי רגשות ועקיפי חשדים, שמקורם במאזני-עשייה אלה שביאליק היה אוחז בידיו לשקול כל יחס, כל רגש נובע, כל פה ממלל, כל עין קורצת לעומתו. גם את הרעוּת ואת החברוּת בחן באמת-מידה זו. ‘אבל עד שאתה – הוא כותב לש. בן-ציון – דואג וחרד ומיצר ומתאנח במילים בעלמא, הראני-נא, גיבור שפתים, הראני והודיעני את חברותך לא בדבר שפתים בלבד, אלא גם במעשה כזנב הלטאה’.

לא שליבו נעול היה. אך חוש היה טבוע בו מתחילת ברייתו לאמוד בטביעת עינו את משקלם של דברים שבלב. הנה הוא יושב בוורשה על דוכן העורכים של ‘השלח’ ומתחנן ומתרפס לפני חבריו שבאודיסה שיסייעו עימו. אולם בשעה שהוא מצפה למעשים, כי רק בהם נתן אמון, הם תובעים את ליבו. ‘קונם עלי – הוא כותב לנ“ל – אם יודע אני מה אתה רוצה ממני. “ליבי” אתה רוצה. שוטה, שוטה, כבר נאכל ליבי ע”י כלבים שכמותך. ולך עדיין יש לך לב? מקנא אני בך. מכור לי משהו ותזכּה לחיי עולם-הבא. אעפ"י שמסופקני מאוד מאוד אם ליבך שווה אפילו פרוטה של נחושת. קח מקצת בהלוואה או במתנה מאת רבינצקי ולווינסקי: להם יש “לב” אלפי כיכרין – ובזולי הזול.’ ודאי אין דברים אלה אלא כירכורים של התנגחות רעים מנוער, שאין כל דיבור אסור חל עליהם ואין לקבל את הפסוקים כצורתם. ודאי יש בכירכורים אלה מהשראת רוח קונדסית, שהיתה מצויה אצלו בדברו אל המקורבים אליו ביותר; בדברו אל בן-עמי ואל שלום-עליכם ואפילו אל ‘רב-צעיר’ ואל כל אחד שהיה לו מגע כל-שהוא עם הכנופיה האודיסאית. ברם לאחר שאתה מחסר מהם את דפוסי הבדיחות והליצנות שבהם, מתגלגלת בכל-זאת איזו שארית של מרירות ואיזו תמצית של מכאוב הכלולה בתוכם. ‘במה “השלח” וח.נ. ביאליק גרועים מ“הצופה” ואלישוב. בזיון וקצף וחריקות שנים וכאב-לב. אני מחכה. עזרוני’. כאן, כאן היתה טעותו. הוא לא ידע שלשם כך נברא: להיות נותן ולא מקבל. שהכל יהיו מצפים לעזרתו ואיש לא יעזור לו. והואיל ולא ידע זאת ותבע ודרש מעשים גלל על עצמו צרות של תביעות ושל טענות שלא נגאל מהן כל ימיו.

ברבות הימים, לאחר שהיה למין קניין-הרבים הלך הרגש התמים והפשוט והצטמצם סביבו יותר ויותר, ומקומו לקחה התרועה הגדולה שאינה מחייבת שבר; זה קול האַיילנית המעוּבּה שביאליק לא האמין בו, וכשהיה שוקלו על מאזני המעשה, שלא השמיט מבין ידיו לעולם, היה קול זה רק שַחַק על פניהם. והנה בשבתו בברלין לאחר צאתו את רוסיה, ‘ואין עוזר לי, ואין ידיד ורע ואין דורש טוב באמת אשר יקל לי מעט מעולי הכבד ואשר עזוב יעזוב עמי’; ויחד עם זה ‘מן הבוקר עד הערב יוגיעוני משחרים ומבקרים אשר לא אדע מי הם ולא אבין מה ישאלו מעמי, ולי אין הכוח לאחוז פתאום בערפם ולגלגלם מעל המדרגות; אם יארכו לי פה הימים ככה אינני ערב אם לא אצא מדעתי ואם לא אשלח יד בנפשי’ – בעצם הימים הקשים והמרים ההם קיבל מניו-יורק חבילה קטנה ומכתב צורף אליה. דניאל פרסקי כתב לו, שבשעת סכנה לחייו הירהורו האחרון שהיה מלווה את כל הווייתו היה: וי, אמות ולא אקרא עוד את ביאליק! יש באמירה זו כשהיא לעצמה כדי לזעזע את הנפש. אלא שסוף-סוף אין היא אלא דבר-שפתים. רצונך ואתה מקבלו ככתוב רצונך אתה מפקפק בו. אולם אדם זה מעבר לאוקיינוס שלח גם קונטרס, בו כינס בכתב-ידו את כל שירי ביאליק שהמשורר לא אספם בקבצו משנת תרס“ב; ואליהם הוסיף את השירים שראו אור עד תרס”ה והמשורר לא אספם לקובץ שיצא בתרס"ח. אמנם כל עצמם של הפרטים האלה אין בהם חשיבות. מה שחשוב, שאדם זה לא דיבּר, הוא עשה מעשה. ישב ממש והעתיק שעות רבות, עמל ויגע – סימן שגם מה שדיבּר ממש יש בו. כמה וכמה אנשים שלחו לו קונטרסי שירים. אבל תמיד היו אלה שירים שלהם והם ציפו לקבל ממנו. אדם זה בא ונתן מתנה ואות האמונים – המעשה – בצידה. ויהא שמו מבורך!

‘דבריך הטובים אלי, סיפורך ע"ד הרהורך האחרון, בשכבך על הארץ במינסק “בימים ההם” – – נגעו עד מעמקי נפשי; ולמראה הקונטרס הקטן עם שירי הנעתקים המה ליבי המיית פלאים. כמעט בכיתי. נצנצו לפני רגע אחד ימי נעורי הטובים, ימי החסד והרצון. אין אני יודע מי ומה אתה, אח רחוק: הזקן אם צעיר? ומה מעשיך: התורתך אומנתך אם לא? ואולם אחת אדע אל נכון: עליכם ועל שכמותכם עולמנו הקטן עומד. אתם החייתם את עם ה’ '.

דברים לבביים כאלה וכיוצא באלה כתב אליו ביאליק באיגרת התשובה.

המכשלה

יצר פעלים זה שהיה טבוע עמוק באישיותו היוצרת אחזו כבולמוס והוליכהו להנאתו אל עולם החרושת הספרותית וסחרה, אל דיו מדפיסים ואל אותיות מסדרים ואל הוצאות ספרים וירחונים וספרי לימוד ועריכתם. למעלה מכל ספק הוא, תאווה היתה התעסקות זו וכעין תחליף של עשייה ומשמוש שנשתלשל ממקור היצירה ומבבת-עינה ונידרדר ונתבדר על פני שדה פעילות חילונית ומטרידה, שלא נתנה לביאליק אלא מנה גדולה של פגעים וצרות-עין וטרוניה ושהיו מזמזמים סביב ראשו כנחיל של דבורים ועוקצים בשרו כצרעה שהחרידוה מקינה. זמזומים אלה ועקיצות אלו מלאו איגרותיו עד אפס מקום. גם גֶיתה העושה, שההצלחה האירה לו פנים בהיותו מתקן תיקונים ומסדר סדרים באחוזות בעליו, לא שבע נחת כשהתחיל מנצח על התיאטרון שבחצר נסיכו. כלב קטן שרצו פעם להעלות על הבימה כנגד רצונו ולהכעיסו הכריח אותו להגיש כתב-פיטורים לידי מגינו. אף התעסקות זו שבעריכה ובמו"לות ובהדפסה ששקע בה ביאליק רוב ימי חייו השביעה אותו רק מרורים.

ככל אישיות גדולה ומקורית מאד לא חש כי הוא אש אוכלת ושהוא שורף בהבל פיו; טבעי הוא שלא תרגיש שלהבת בלהט חומה. אבל כל אלה שסבבוהו ראו את המדורה מרחוק ונרתעו לאחור וסרו כל אחד לעברו אל נרו ואל חלבו. ביאליק העורך היה מגשש באפלה בנשמותיהם של חבריו סופריו ולא ידע בין ימינו לשמאלו על יחסם אליו. לא שער כי כל דיבור ודיבור שהוא רושם לפניהם בחיפזון ובלי כוונות יתירות וכל פליטת פה וקולמוס שוקעים במעמקי-הלב וגנוזים לאורך ימים ומפרנסים אותם בהנאת עצמם או בכעסם ומרי-שיחם. כשאתה קורא את המכתבים אל יעקב כהן, שניאור, ברקוביץ, ודומיהם, נתפס הלב כבצבת. יש ונדמה היה לביאליק, כי כל אחד בא וחטף את מנת המחמאות מקדירתו ומילא פיו מהן עד שובע. ברם לאחר שנתרוקן הכלי ופגעו גם בעכּבת, במצומק ובמאוכל ובמריר שבקרקעיתו, נסתלקו הימנו ועזבוהו, את הזן ואת המפרנס עצמו, ברעבונו. ודאי הרעו עמו החיים שעשוהו ממונה על שכר-סופרים ופרעונו, שהטילו עליו להיות נתבע ונטרד, דוחה ומשהה, מבטיח ולא תמיד מקיים על לא עוול בכפו. אין עורך ואין מו"ל שלא נהג כמוהו. אבל הקוץ שבמצב היה, שלאחרים מחלו ועם אחרים לא דיקדקו; להם ויתרו ואת הבטחותיהם שכחו ולו לא היתה כפרה.

שאלה זו לא פסקה מלנקר במוחו ותשובה לא מצא לה. לא חל ולא הרגיש כי למוצא שפתיו ולכל זיע כלשהו שלו משקל אחר. מה שמותר לחברו בעריכה אסור עליו. קלוזנר יכול לתקן ולמחוק ולעשות בפרי-עטם של אחרים כבתוך שלו ואין טוען כל-כך ואין מתרעם כל-כך. אבל עימו יקפידו כחוט השערה. כי ביאליק עורך – מחווה דעה – פוסל – מכשיר – קובע שכר-סופרים – עומד על המקח וכו' מציאות מופרכת הוא. כל קנה-מידה חייב להיות קטן מן הדבר שבאים למוד אותו בו. כאן כאילו הפכו סדרי בראשית. כה גדולה היתה אמת-המידה! ‘הצעירים בז’יניבה – שניאור, ברקוביץ – משכו ידיהם מן “השלח”, הוא כותב ליעקב כהן, מתנפחים הם. למה? השד יודע, קטנות המוחין ודברי שטות ושטן מרקד באמצע. בּאַ! יהא כך. אתה לא תעזבני – לא כך?’ אבל יש מכתב אחר אל יעקב כהן והוא מלא כאב עצור. ביאליק פיזר לו שבחים ותהילות מלוא חפניו. מעולם לא זכה סופר לשמוע מפי עורכו מה ששמע כהן מפי ביאליק. ואף-על-פי-כן, כשכתב הלה את ‘אגדות-אלהים’ שלחן לקריאה קודמת אל קלוזנר. לא הבין ביאליק על שום מה.

בתומו אמר בליבו שהוא מנצח על מקהלה. ‘ואם נגזרה ח“ו, הוא כותב לברקוביץ, מיתה על “השלח” אחר חוברת משולשת זו, תצא נשמתו בכבוד, במעמד “מנין” כשר של צדיקים כמוך וכיוצא בך. הוי אספו לי חסידי וננגן “פרעהליכעס” עם כל ה”קאפעליא" עד אשר ירעשו הספים… הגע בעצמך ר’ מנדלי, ש. בן-ציון, ברנר, ברקוביץ, ושופמן וטשרניחובסקי וכהן ושטינברג ושטינברג השני ושניאור – הלא אפשר לצאת מן הדעת ולהשתגע למראה כל אלה'. ולמעשה היו היחסים יגעים עד מאד. וכשהדממה גברה סביבו והחזן הרים ראשו מעל העמוד ראה פתאום שהוא מתפלל ביחידות. איזו זרות וטינה נתקבצו בלבבות. כי כך נגזר עליו להיות שליח עצמו ולא של ציבור. כי אגרות אלו שהיה מריץ למשורריו ולמספריו עם כל התלהבותן; האיגרות המייעצות והמעודדות והמשבחות והמזרזות והמחנכות והמזהירות והמדברות קשות – כל אלה פרחו להן, נשארה רק המלה הקשה בלבד והיתה כלשון של אש שאין לעמוד במחיצתה. ‘האמנם משליך אתה, הוא כותב לכהן, כפתים את שיריך לארבע רוחות העולם, ל“הצופה”, ל“הדור”, וכו’ – ורק “השלח” לא זך בעיניך? דבר זה לא עלה על דעתי ועל דעת קלוזנר מעולם.

לא פעם נתעקמו שפתיו מטעמו המר של מפח-נפש. מעולם לא ירד אל סופה של דעה זו, כי אמנם אלישוב, כעורך, טוב ממנו ובן אביגדור כמו“ל נוח ורצוי הימנו. הם אינם כותבים לעוזריהם, לסופרים שהם נושאים ונותנים עמם בזה הלשון: 'ואותך גוטמן כבר מכרתי כבקשתך. אולם מתחילה נפטם אותך קצת, כדי שתהא נאה לשוק וישתבח גופך ומקחך – ואח”כ נקשור בין “קרני-פרה” שלך אפסר ונוציאך לשוק בתופים ובמחולות'. הם אינם כותבים: ‘הרבה הרבה חסרונות שיש להם תקנה מצאתי שם. אריכות, גיבוב חומר, חסרון סדר בהרצאה ובסגנון, כזה שהוא בא לספר את הכל בבת אחת ובנשימה אחת. מין קוצר-רוח’; אבל הם אינם כותבים לאותו ברנר עצמו: ‘מקנא אני בך, ברנר, אני נשתקעתי במ"ט שערי טומאה ואלהים יוקיר רגליו מביתי. ושלום לך החביב והאמיץ, שלך באהבה עזה’. שם, במשרדים ובמשאם ומתנם עם בני-אדם, העניינים פשוטים יותר. שם אין מלהיבים ואין שורפים בהבל פה.

סחר וסוחרת

לא היה עלבון גדול בשבילו מאשר ספק זה שהטיל אדם בכושר שכלו ותבונתו בעניינים של פרקמטיה ובישובו של עולם. בתאווה מיוחדת ובעליצות מתעלה ובמשובת ילדים הוא שולח הוראותיו מוורשה אל שותפיו-חבריו-רעיו באודיסה ומדבר אליהם בלשון פאסיב-אקטיב, בילאנס-אינוואֶנטאר. סוף סוף מלא פיו דיבורים כאחד האדם, דיבורים ממש ובני משקל וכובד מלאים וגדושים ושבכל אחד מהם מקופל עולם של מפעלים ושל מלאכת ידים לרוב – החיים עצמם; ולא מילים נשגבות ותלושות אלו המעורפלות והמופשטות, שעד כמה שלא תיצק אל תוכן את כל רחשי לבך לא תגרש מעל פניהן את חוורון ההזייה ואת ירקון החלום שלהם. ‘ומי עשה זאת? ביאליק שליט"א! משלנו! אמרו מה שתאמרו. זיז כל שהוא מצדי שקול כנגד אלפי כריעות והשתחוויות שלכם. מי גמר עם “אחיאסף”, מכה זו שלא נתרפאתם ממנה במשך שתי שנים? ביאליק! אוי מלמדים! באפונדתי אתקע אתכם! מי יתן “מוריה” בידי, ורק בידי, והעשרתיכם’.

היה איזה עניין עם אותיות פאַנטאַזי (הנגינה מלרע כמו שכותב ביאליק). היו בידי בעל דפוס אחד באודיסה וביאליק מתאווה להן מאד (‘אם לא תתן לי פאַנטאַזי – אנכי מת לעיניך. השמעת? או פאנטאזי או מיתותא’). ועורך הוא תכנית כאחד הבלשים (מעשה בלשות נהג גם כלפי קפלן מנהל “אחיאסף”, נחפז להוציא משפט ונכשל) כיצד להוציא מידי בעל הדפוס תבניתן של האותיות, מחירן ומקום קנייתן. ודאי יש בכל הליכות אלו ממעשי קונדס יותר ממעשי בוחר. אבל כלום נתעלמה ממנו הלכה זו, שאין נוהגים כך במילי דעלמא? ודאי שנתעלמה. אמן היה ובעל-תאווה, כלומר: ההפך הגמור מסוחר. להוט היה ובוער כאש. לא איש חובה מאובנת ולא היו לו עיקרים קבועים (‘הבטיחו לפישר הרים וגבעות’) בדברים אלה, שאחרי ככלות הכל, לא היו אלא דברים של מה בכך בעיניו. כבוש היה במאויי ליבו ובמחמד עינו ורדף אחרי ההצלחה בכל הדרכים. אדם שרצה לזכות בגורל, או לנסות גורלו, אבל לא סוחר שאינו סומך אלא על שקט רוחו ועל חשבונו הקר בלבד.

שהתנהגות סוערת זו בעניינים מעשיים הכניסה אותו מדי פעם בפעם במבוכה רבה, דבר זה אינו צריך בדיקה. אין אדם אומר לשותפו – מי יתן והיה העסק בידי, ורק בידי, והעשרתיך. הלה מתחיל מהרהר שמא בא לדחוק את רגליו. אבל רק עם קריאת מכתביו המסחריים אתה עומד על שרשם של הדברים ועל אופיים. אומרים חוק גופני-נפשי יש: אם אדם יוצא בכוונה תחילה בעקבותיהן של תנועות האיברים החיצוניות והפנימיות, שדרכן ללוות אחת ההיפעליות, הריהו מגיע על-ידי כך למצב הנפשי הטבעי של ההיפעלות. משהו דומה לזה אירע לביאליק. תחילתו משחק וחיקוי והעתק וסופו טבע ומקור. היתה הפסיעה הראשונה התכנסות אל תוך תפקיד, מין בּימוּי פנימי. אבל אמן גדול היה ואיש בעל נפש מוֹטוֹרית גדולה מאד והחיקוי כה שלם היה שחזר והשפיע מתוכו ועשהו טבע. מכתביו הראשונים שנשלחו מוורשה-לאודיסה – כל עמידתו בהם עמידה של אדם המשחק לפני אחרים. גם בסגנונם חיקוי הם לאיזה יצור דמיוני שהוא מנהיג לפי פקודתו. אחרת אין להבין פיסקה זו שבאיגרתו אל ‘אחי, שותפי וחברי’ האומרת: ‘ובבקשה מכם לשלוח אלי תומ"י העתקה מן ההתקשרות שעשיתם שם במקומכם אצל הנוטריוס, רוצה אני לדעת על מה אני נותן הרשאות’; פיסקה שגרמה לו אחרי-כן צער מרובה ולאחרים צער ועלבונות כאחד. אבל לאמיתו של דבר זהו מישחק, אונס להיות נאמן לאיזה מקור מדומה. וכאן פותח הסבך הנפשי עד בלי מוצא. מישחק זה ביאליק עושה אותו בקפדנות של אמן, על כל תגיו, על קטן נדנודיו, על כל צר שבקמטיו וקיפוליו עד שהוא עצמו נעשה שיכור בכוח עצמו ונגרר ונגרף עימו ומסלק לצדדין את כל המחיצות שבין חיקוי לטבע, בין העתק לתבנית ראשונה, עד שאינך מבחין בין זה לזה. דומה לאותו משַחק איטלקי שהיה קונה בעצם ידיו ובמיטב כספו זרי-פרחים, ואחד ממקורביו היה מגישם לו כאילו בשם הקהל הנרגש והמעריץ. והוא מרכין ראשו על ורדים אלה ומתחיל מתרגש עליהם; מתחילה מתוך התרגשות מעושה, ואחר זמן עובר לאט לאט אל תוך התרגשות כנה ושוכח את כל הקנוניה ומוריד דמעות גיל והכרת טובה על הפרחים שהגישם לו לעצמו בעצם ידיו. מהלך נפשי מעין זה יש בכל הפעולה המסחרית של ביאליק. ויבואו מכתביו ויעידו. הם סגנון עמוק ומחוּשב. הוא מפטם אותם במלים לועזיות כדרך הסוחרים החשובים (‘נשלח אלי מקאנטוֹר אחיאסף’), מגלגל משפטו ורודף אחרי ברקו וחריפותו והשעשוע המלולי שבו (‘וכי בשביל שאתם דורשים “ואו” נוציא “מוריה” לשריפה? רוצים אתם דוקא שיתלמד שוויצר תספורת על זקנה של “מוריה”…’ ‘כפי שיש לשער רצונו שיבואו כל הספרים של כל המו"לים למקום אחד ומכל האבנים תעשה אבן אחת. אבל בעינינו יש חשיבות לשאלה זו: איזה צדיק יניח ראשו על אותה אבן?’); משתכר ומתבשם בשטף הדברים, נהנה ומתפקק מצחוק על המצאותיו וצירופיו ונוי ביטוייו וצחצוח לשונו וחוטא כילד תמים לכל חוקי משא ומתן; מגלה מה שרצונו להסתיר ומעורר חשדים במקום שאינם. כי כלוא הוא בשעת מעשה בתוך עצמו ומכונס בנשמתו היוצרת בכל מקום ובכל שעה. ובינתיים אינו חל ואינו מרגיש שהדברים נכתבו לצרכי עסק ושהוא משמיעם באזני זולתו ואזנים אלו שומעות ככתוב ולא כמורגש.

ויש שבאמצע המישחק (עיין מכתב קכ"ח, כרך א') כאילו מסיח דעת מתפקידו ובתוך כדי פירושו בסעיפים א) ו-ב) ו-ג) ומחירי ‘קלישיין בכך וכך קופ. הסנטימטר’ והכרזה זו: ‘אין לי צורך באמונתכם – מספרים והגיון יש כאן’ – פתאום והוא מסיר את האפר מעל פניו ומקיץ כמו מתוך סיוט: ‘בטני מלאה מלים אבל, לאסוני, בשעה זו שאני יושב וכותב מכתב זה בבית “אחיאסף” עומדים עלי ככסלי לאוגיא חבריא שלימה של “סופרי ישראל”. מימיני ל – – קורא באזני מין “ציור” שלו, משמאלי – שטיינברג מרצה בפני תוכן פואימה חדשה שהוא רוצה לכתוב, על מסַיְדה “הגוייה” את תקרת “אחיאסף” והסיד מטפטף על קרחתי, ומאחורי – שניאור מתיז חרוזים על ערפי-וראשי סחור סחור – גלגל החוזר, ייכנס הרוח בתרח אבי אביכם, אודיסאים! מה רציתם מחיי? קחוני והטילוני לים השחור – שנה שחורה על ראשך, גוטמן, רבוש“ע. יושב אתה בנגב ונהנה מזיו העולם ואני נפשי כמושה בסמרטוטין של מין ספרות ר”ל ונחנקת. אוי יקירי, חביבי, לבי לבי לכם!’

והוא מוסיף כמתחטא: ‘סלחו ל“משלנו” את “משוררותו” שנתקעה לכאן שלא כדרכה’.

ודוקא זה היה כדרכו. מה שהיה קודם לכן ומה שבא אחר זה – אלה היו שלא כדרכם; אלה היו תפקיד בימוי וחיקוי וסגנוּן.

ברבות הימים, כשמישחק זה נעשה יותר ויותר טבע, נצטרפו אליו כמה רגשות-לוי אחרים שהיו נותנים סיפוק לתביעות האמן ופורשים מעטה לשנוי על מלאכת החולין. היתה החיבּה לספר עצמו, לנייר ולתבנית ולאותיות ולהתאם אשר בין חלקים נפרדים אלה ובין הספר כולו. ואין הכרע בכך, עד כמה שאיפות אלו לצורה נתמלאו. הערגון לצורה בפני עצמו המכריע. חרדה זו וכאב זה (עיין מכתב שפ"ג, כרך שני) לכל מכשול ולכל תקלה בציור או בצורת האותיות הם של אמן ולא של סוחר. אילו כל מו"ל היה מכניס כל-כך הרבה מלבו ומעצביו (‘אין להוציא לשוק אפילו אכסמפלר אחד של שפ"י עד שישובו וידפיסו את העמודים הראשונים (עד 12 ועד בכלל). אמנם שוב נפסיד את הסיזון, אבל כבוד “מוריה” נציל’) לעניינים שהוא נתקל בהם, לא היה מתקיים אפילו שעה אחת. ביאליק נסך על ההתעסקות הזאת שהיתה כולה רווחים וחשבון את תאוות עשייתו ואת יצר הפעלים שבו. מכאן הרטט והמתיחות והשאיפה והזעזועים שממלאים עשייה זו ושמא לא לטובתה. אבל אלה שהיו בחוץ ושעמם בא במגע ומשא הרי היו ענייניהם רק חשבון ורק רווחים. ודבר לא היה להם לנפש שפירכסה בין המספרים ובין ה’פורמאטים' והשטרות והפרעונות. וכגורלו תמיד גם גורלו הפעם – בדד שכן לנפשו, מסוכסך עם עצמו ואין עוזר ואין סומך.

בין הבתרים

לפני להט עשייתו הלכה כל ימיו עננה כבדה וקודרת של מורא גדול ונסתר. וביאליק אמר להשתמט מפניו ולהשתיק את ההיסוס שבלבו, אם ימלא שתי ידיו עבודה וכשיטיל אל תוך פי הפחד נתחים נתחים מנשמתו. מה היה רגש זה? הוא עצמו מגדיר באחד ממכתביו כך: ‘ואתה דע לך, לא טוב היות האדם מחולק לשנים, חציו לה’ וחציו לעזאזל. אני לא עשיתי כך, מתיירא הייתי מפני – מפני מה? איני יודע בעצמי, מפני איזה צל שחור של עניות מנוולת, ויראה זו קיפחה יותר מחצי חיי קפחון שאין לו תשלומים'. ודאי יראתו של משורר עברי מפני עניות מנוולת אינה פחד שוא והטעם הוא כבד-משקל. ואף-על פי-כן אינו מספיק. היה כאן בלי ספק טעם נוסף העֵר תמיד בליבו של כל איש רוח: להוכיח לעצמו ולאחרים, כי לא אי-היכולת ואזלת-היד בחיי-המעשה הן שהוליכו אותו, מאין ברירה, אל צידי-החיים ואל חיי חזיון ושירה. יש בבולמוס עשייתם של הפייטן ושל איש-הרוח שייחדוּ להם ישיבה באהלם של תורה ושל מחשבה ושל רגש כעין התגרות והתעצמות בהצלחה הגשמית והחמרית המתנכרת להם. כך עשה תאַלס מחכמי יוון כשאנשי דורו היו מפקפקים באיצטגנינות שלו מפני עניותו. יצא וקנה את כל הזיתים שבמחוזו בשער הנמוך ומכרם אחר-כך בשער הגבוה. בזה הראה והוכיח, שלא משום שקצרה ידו אין הוא משתמש בכוחו זה לראות את הבא מראש לשם ריבוי נכסיו, אלא מפני שאין רצונו בכך; כי מעדיף הוא את חישוביו ועולם המספרים שלו על כל אשרם וזהבם של אנשי המעשה. לעולם לא נחה דעתו של אֶמאֶרסון מפני רפיון גופו וקוצר ידו. גם הוא קנה מניות-רכבת ומכרן והפסיד ממונו. פעם, מספרים, עמל הוא ובנו עימו לכנוס עֶגלה סרבנית אל רפתה; עמל בשארית כוחותיו, עד שהדם עלה באפו ולא יכול לה. יצאה הריבה האירית שבביתו ושמה קצה אצבעה בפי העגלה וזו הלכה אחריה אל כל מקום שהוליכה אותה. אֶמאֶרסון חזר מבויש אל חדרו, פתח יומנו ורשם: ‘חביבים עלי אנשים היודעים לעשות דברים’. כל משורר גדול וכל הוגה-דעות גדול ידע מה עזים הם כוחות המשיכה הצפונים במעשה ועד כמה הוא מפתה, מגרה ומדריך מנוחה. גם ביאליק הלך שולל אחריו.

אבל אֶמאֶרסון נטע בידיו הרפות עצי-פרי בגינתו וחפר אדמתה במעדר. גיתה סייע בהנהלת נסיכות, שפּינוזה לטש זכוכית, באלזאק סרסר באחוזות קרקע, שילר היה מורה להיסטוריה – ביאליק השביע תאוותו בתנובת הגידולים שהצמיח באדמת מכורתו והיא שהטרידה חייו ופיזרה רוחו. לא יצא לעשות ברשות שאינה שלו. מעשיו היו שותים מבאר היצירה עצמה והיו ממעטים ממילא מימיה. טרדה זו היא שייבּשה את הנפש במקום חיוּתה עד ששיברה וקיפחה אותה (‘ואולם יותר ממה שמצאת במעשי ידי שלי נתחדש ונשתקע משלי במעשה ידיהם של אחרים שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך ‘השלח’ ו’מוריה’ – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז, אם בשמי המפורש ואם בעילום שמי. כמובן, איש זר לא יוכל לעמוד על אלה, לפי שלא ידע מה של המחבר ומה של העורך'). מכאן היראה שהיתה נטפלת ונספגת בכל מעשיו כל ימיו. לא היא שהביאה אותו אל טירדותיו, הן שהביאו אותו אליה. בראשית היו המעשים התפארות, התגרות, קישוט (‘ועליך לדעת, כי פי ביאליק המדבר אליך ולא פי איזה בטלן, שאינו יודע מה זה עסק ומה זה ממון ומה זה סוחר’), אבל ברבות הימים, הואיל והם התחילו להתפרנס מן הקרן הקיימת עצמה ומדלדלים אוצרה, היו למקור יגון המלפף איגרות לעשרות שיצאו מתחת ידו ביודעים ובלא-יודעים, בגלוי או בסתר.

טראגיקה פנימית זו המבקשת לה מוצא על כרחה במשאו ומתנו עם אחרים היא שיצקה עופרת רותחת באיגרות אלו; מילאה כובד את הקל שבפתקיו אבל גם הפכה אותו אש אוכלת. אין בחליפת-מכתבים זו נשימה ארוכה, מתינות מדיינת ושוקלת. הכל כאן חצוי, מקוטע, קרוע, פתאומי, כואב. הנה פתח דבריו אל אחד האנשים והם קולחים וקולחים – ונדמה סוף-סוף מצא לב ללבבו. ופתאום הכל נפסק באמצע והדממה ארוכה וכבדה. לפתע יתעורר שנית ועד מהרה שוב נפסק. כל יחס עם אחרים מתגלגל בחיפזון רב לקראת משבר. דומה, איגרות אלו שאין בהן קבע והתמדה ואריכות ימים, קרני אורה הן וניצוצות, שהוא שולחם אל האפלה שמסביבו לבדוק בהם אם ימצא איש כלבבו. פעמים אין מספר אמר: הנה האיש. שפך עליו את כל האש העצורה בקרבו, ומיד נתקל באיזו אטימות, קשיות, טעות ומשגה ואסף בבת אחת את כל אישו עד קרנה האחרונה והשאיר אחריו קור וצינה וים סוער של תרעומת.

רובה דרובה של כתיבתו אל אחרים היתה התנצלות. הכל תובעים ממנו, הכל טוענים כנגדו ולפני כל אחד הוא עומד כבד-עוון. על ברקוביץ כתב פעם לשלום-עליכם: ‘הוא בגד בי, בגד יותר משאני והוא ראויים לכך’. כל כוחות היצירה שלו באו במבוכה רבה על-ידי כך. התחיל לוקה את עצמו ומתאבק ביסורים שעצם ידיו הביא על עצמו עוד בשנת תרס"ט הוא כותב לבן-עמי: ‘וסוף סוף הכל הבל, זוהמה וקטנות – זה חלקי. מבקש הייתי לנפשי פינה קטנה, זוית כל שהיא שאמלוך בה יחידי ובשלווה – והנה נטרפו עלי כל השעות. השקר יסובבני מחוץ ומבפנים וקצתי בחיי’.

אין תלונת יאוש זו מנמיכה קולה גם בכל השנים הבאות. צריך לקרוא איגרת רע“ב אל ש. בן-ציון ולעמוד על הסער הפנימי המטלטל אותו (‘ילכו לעזאזל כל העסקים שבעולם, ובכלל זה גם בית-הדפוס שלי. הוא תלוי כריחיים על צווארי ואיני יודע כיצד להיפטר ממנו. האביב קורא למנוחה ולהרהורים רחוקים… עייף אני מבטלת הרוח. פעמים חושב אני שעוד מעט ותיטרף עלי דעתי’). וצריך לקרוא כנגדה איגרת שי”ז אל רבינצקי, בשעה שהוא פושט לבנים ‘ונוטל את הנוצה’ והיא הולכת, ‘הכלבתא’. אמנם לא ‘במרוצה’, אבל הולכת. כיצד כאן החיים מזנקים מכל אות ואות. צריך לקרוא איגרת שכ"ב אל דובנוב: ' “התהילה מטילה חובות” אומר אתה במכתבך אלי, והוא הוא הדבר אשר יביא רעד בעצמותי. לא איש עול וחובה אנכי. אם באמת בחר אלהים קנה נבוב כמוני להיות לחליל לו – אני מה וכוחי מה? יחייני רוח פיו ומגע אצבעותיו ידובבני ואני די לי שאני חי ורואה את אור השמש ואת ירק העשב'. הלה העיר את אזנו על אשר ‘עמד מלדת’. נגע בפצע.

וכאשר סחף הסער עמל יובל שנים וביאליק נמלט ברלינה בחוסר כל לקומם את שארית הפליטה, ואותו ‘הצל-השחור’, שמפניו היה מתיירא כל ימיו עמד על סף ביתו – אז נפלה הרוח בו עד דכא, אם גם הידים העוסקות במלאכה הוסיפו להתעסק בה מתוך שיגרה והרגל ומתוך הכרח להיות משען לכמה משפחות שהיו תלויות בו (‘את כל ההונורר שלי שקיבלתי מאת שטיבל בעד ‘וילהלם טל’ שלחתי אל אחי’). ‘אין שלום בעצמי, הוא כותב, הנדודים כילו כוחי ואני עתה רצוץ, עייף ויגע למות, משא שלושת גמלים עמוס עלי ואני איש אין כוח’. אבל הטוענים – טענותיהם אינן מסתתמות וכל אחד ואחד רואה תביעתו והיא במרכז ההוייה ויחרב כל העולם כולו ובלבד שדברו יקום. דרויאנוב ז"ל מאיים בגט פיטורים מעריכת ‘דביר’ וביאליק מפייס ומרצה ומתחנן כאילו כל עוון עליו לשאת. ‘בשם יסורי ויסוריך, הוא כותב אליו, אני משביעך אל נא תעזבני, חבר, עזרני וסמכני’. אבל עוזר לא היה וסומך לא בא.

כשקוראים את מכתביו הברליניים הקצרים והארוכים נשבר הלב. עימו מדקדק כל אחד כחוט השערה, אין מוותר; פקיד כי ימעל בעבודתו עליו יגלגל את האשמה. וארחי פרחי וסתם עלוקות ניתלים בו, ומשתמשים בו ובשמו ומרמים אותו ומשפילים אותו. נדמה לך לקחו בן-אדם ומשחו בשרו בדבש והטילוהו לדבוֹרים.

ובאמצע ‘יריד’ זה שבברלין על מהגריה, הואַליוטה שלה, סרסוריה, הקולטור-ליגא' והוצאות ‘כלל’ ואולשטיין ועסקנים שנטרפה ספינתם ומפקיעי שערים; באמצע דיונים אלה על קלישאות ודפוס-מאנול ואלפאביתות וספר ‘שפת ילדים’ שנעשה מרכז וכאילו נתקשר בטבור העולם – מנצנצת לפניך קרנה של תורה וגל חם של כיסופים אל שולחן-העבודה שוטף על הכל ונוגע עד הנפש: ‘מצאתי פה הרבה שירים חדשים של קודש וחול של רשב“ג מתוך כת”י בבתי עקד בברלין. פלאי פלאים! כשלשים שיר! חמדה גנוזה! מתי אבוא ואשב עמך אל השולחן? מתי? מתי?’.

בין תילי-תילים של הלכות ממון על עשרים אחוזים ריווח נקי ועל ירידת שער המארקה וכהנה וכהנה שוב נקדה חמה בכל זהרה. המכתב נכתב אל רבינצקי, אל האדם אשר כזב לא ידובר עימו על שולחן אחד; מכתב מסחרי, אבל שוב באמצע גל זה של ערגון אל שירה, אל שירה עברית, שוטף ומכסה על הכל. ‘לשניאור, הוא אומר, – איש קשה וקאפריזי זה – השיבותי בלי טענות ומענות ודין ודברים את זכות ספרו. יעשה בו כטוב בעיניו. כנראה, יוציאהו בעצמו. יוציא ויצליח! אני אוהב אותו – עם כל קשיו ומריו – אהבה עזה, גבוה הוא משכמו ומעלה מכל הננסים הנחרים בו והשוטמים אותו. ואם גם יהיה מלא פשעים כרימון – על כל פשעיו תכסה אהבתי. ואולם ראה בדקתי ומצאתי: טוב הוא שבעתיים מאשר יחשבו עליו. כל מריו וזדונו איננו בלתי אם למראה עינים. תוכו טוב מבּרו שבעתיים. וסוף סוף הרי יחיד הוא בשירה, אין כמוהו לכוח וגבורה. שבע השנים האחרונות הוסיפו לרוחו ולכשרונו עוז וגבורה אשר לא ידעה שירתנו כמוהם מיום היותה’.

התמונה לא תהא שלימה אם לא אוסיף על האמור את הפסוק שלאחריו, כי הוא שיבהירה כל צרכה. והריהו: ‘פה שמעתי כי חברי “גנבים”, אוכלי זרים, סביב שתו עלינו וגומר’. איני מוסיף פירושים לדברים כי אינם צריכים לכך. הם מדברים בעדם.

כך נתבלטה הנפש בין בתריה. פתוחה היא לכל יוצא ובא ונעולה ומוגפת לעצמה. והרוח אשר לשמה נוצרה נתפזרה לכל עבר.

לקט

מה רבה חכמת החיים הגנוזה באיגרות אלו ומה מגובשת הצורה שבה התכנסו הדברים יבואו ויעידו דוגמאות אלו, שלקטתי אותן כלאחר יד ובלי עמל – כאדם המטייל בין דפניהן של שדות תבואה מבורכות שהבשילו והוא קוטף מלילות להנאתו.

המאבד עצמו לדעת, לא בבת אחת, כי-אם קמעא קמעא, יום-יום, נטרד משני עולמות.

החרם החרימו אותו סיפור, אבל לא כל חרם – קודש.

יצר הרע גדול לך ואתה מבקש לו מזון בסל חברך. אין פת בסלי בשביל יצרך הרע. ימות כלב זה ברעב ואני לא אפרנסנו.

אנו קולטים את הכל מן האויר כשהוא גמור ומבושל ואנו נהנים מן הפירות והפרחים של אחרים בלי חבלי חרישה ובלי יסורי נטיעה וגידול. קרקע אין לנו לפיכך הכל מדומה.

אין אמת גמורה אלא בצדדי הגיחוך, השפלות והעניות שבחיינו.

אותו ‘דבר’ נכתב לכתחילה כך, שלא ימצא חן בעיניך.

האגדות – הן הנה חלוקי האבנים הקטנות והיפות שרבבות גלי ים לוטשים אותן יובלות ודורי דורות עד שהים פולטן על שפתו חלקות ומלוטשות.

כל הצועק – סימן שאין קולו נשמע.

איזו עם בן-תורה ובעל רוח? כל שיש לו ספר אחד או שנים חביבים עליו והוא מתחנך על ידיהם.

הרבה עניות עושה והרבה גלות עושה והוי דן יהודי לכף זכות.

צר לי מאד לראות חבורתנו הקטנה מתמעטת והולכת כ’פרי החג' השחוטים. הייתי רוצה לראות אותם מוסיפים והולכים כ’נרות חנוכה' בהדלקתם וככוכבי השמים ביציאתם.

ולעולם תתגעגע על ארץ מולדתך, על עיירתך הקטנה, על ימי ילדותך, על ימי רעבונך, על האזוב אשר בקיר בית-אביך, על חטאת נעוריך; הגעגועים האלה יעמדו לך בעת צרה ויטהרו נפשך מכל סיג ופגם.

כל מי שאין מלאכה אחת בידו, מלאכה פשוטה מעולם העשייה – נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו.

תהא זאת נחמתך, שהסופרים הקבצנים נוקמים לאלף דור. שקספיר היה קבצן רוב ימיו, מחזר בתיאטראות ונודד – ומה גדולה נקמתו מכל הדורות שלאחריו.

אל תתחכם הרבה ואל תצטדק הרבה – קום ועשה והכל יהא כשורה.

ברוב נסיון ימעט פשע.

תרתי ומצאתי שרוב אנשים מוציאים כל ימיהם ומוסרים גם את נפשם על דברים שאינם מענין לבם.

הרבה אנשים יפים וטובים וחשובים יותר מכפי שהם או דיבוריהם מעידים עליהם.

יש רצועת אדמה ממש בעולם ששמה ארץ-ישראל.

אצלנו הכל מוכן לסעודה, אלא שאין מה לאכול.

אילו היה קורטוב של אמת בכל חשדותיך והרהוריך והשערותיך הייתי מפשק את חמש אצבעותי ומחנק את עצמי מתוך בוז אל עצמי.

דרכי אמריקה ומנהגיה תועבה הם לי. שנאתי המונם ושאונם ורעש גלגלם שנאת מות. והנה עתה אני הולך לנפול בידם ובפיהם ולהיות מאכל לשני זהבם ועטי עתונאיהם. שמרני, אלהים, כי ירא אנכי מאד!

בריות חדשות, אפילו מתוקנות, שבאות ללשון בשפע ולפני זמנן מדלדלות כוחה ומעווֹת את פניה.

למה אתה מרבה בתארים משונים? או יש בהם מן הגוזמה המגונה או מן החנופה. בין כך ובין כך – כלך לך מדרך זו. למד לשונך לדבר בתום לבב.

בדד

איגרות אלו מפּורדות הן מתוכן. האורה והאפלה, החול והקודש משמשים בהן בערבוביה. בתוך כדי דיון על קרונות פחם מצטלבים רעיונות-יסוד על החינוך העברי. ובין ענייני ממונות ורווחים משתזרים געגועים על השירה העברית, עברה ועתידותיה. ואף-על-פי-כן יש בהן איזו אחדוּת המלכדת כל מגוּון והמרתקת כל מקוטע ומרובה – הגדלות האישית ובדידותה הגדולה. הוא הרבה לצער את עצמו. הוא ציער גם את האחרים. אך אחרים הרבו לצער אותו. וצער בדידותו כאילו מחפה על הכל. בקראך את הדברים הגדולים ואת הדברים הקטנים בשברי מכתבים אלה נדמה לך, גלגל של אש מנסר על ראשך, כוכב שניתק ממעגל מהלכו ומבין מערכת המזלות והוא תועה יחיד, עזוב לנפשו, מחוסר כח משיכה, נשרף בשלהבתו. רק בתוך הערייה הנפשית שבמכתבים אלה מתגלים לפניך היצרים העזים שפעלו באיש הזה, סערות הרגש שזיעזעו ישותו, בולמוס החיים שהחריד מנוחתו. בה בערייה הנפשית הזאת, ועל ידיה, מתפרש כל סתום בפיוטו ונקבע כל שיר במסגרתו החיונית, נעשה בשר מבשרו.

אבל אדם זה בודד היה, בודד בציבור, ונפשו שחה תחת משא אהבת הציבור. לא פעם פורץ מליבו הרצון לשים קץ לחיים שהיו לטורח עליו. לא פעם הוא מזכיר את חפצו לברוח, להימלט על נפשו. לאָן רצה לברוח? מה היה המקלט אשר רמז לו ממרחקים? פה ושם חוזרת וניתנת תשובתו לשאלות אלו – אל ימי עלומיו, אל תומם ואל טהרתם. בעוד הוא רואה עצמו ‘בן יחיד להקב"ה וילד שעשועים לשכינתו’.

הרגשה זו, כי בן יחיד הוא, אבל עזוב ונשכח ולבדו הוא, לא סרה ממנו כל ימיו. בהיותו בן שלושים, במלוא פריחתו, כתב לקלוזנר: 'לבדי בקרן חשכה גדלתי כל ימי שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הרבה כוח ומוח הוצאתי לבטלה – ואין מבין ואין פוקח עיני.

הפרחים הרכים והצנועים אשר פרחו מאליהם בלבי – שַׂכותי כפַי עליהם בחרדת אם, הסתר הסתרתים מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני תמיד ויבוזו לי וישחקו לכל בהם חיי רוחי.

ולבי, ה“תוך” שבי, הרך והענוג מתחילת ברייתו, הוקף קליפה קשה שהשיניים מתקשות בה, וכל הפוצעה שיבּר שניו, ובכן נשתמר התוך מהבל פיהם, מרוע עינם ומזוהמת ידם של הבריות שנפלתי בחלקם'.

בודד לנפשו היה האיש.

הר תבור, 1934

מכיר אני טובה לחברי הדיינים המומחים שפסקו לספרי ‘שתי וערב’ פרס ביאליק לשנה זו, ואומר אני תודה רבה לראש העיריה ולחברי העיריה של תל-אביב שקיימו ואישרו דין זה. והנה עומד אני לפניכם, קהל נאספים נכבדים, אובד-עצות כנגד החובה להשמיע דברים חטופים על שירתו של האיש, אשר לזכרו כל הטקס הזה, ולא להיכשל בלשוני.

אבל אסתייע בדברי ביאליק ואולי ירווח לי. נראה לי שהמנוח הוא שהעלה פעם את הרעיון, כי לכל אומה ואומה יש ספר אחד ומיוחד שעשה אותה לאומה. ורוצני להוסיף על דבריו: לכל אומה יש משורר אחד ומיוחד שעשה את שירתה לשירת האומה. לא עניין של כישרון כאן. מזיגה כאן של הרבה מידות שנזדמנו בתוך נפש פיוטית אחת שהיתה בית-קיבול וסמל לכוחות הנעלים והנשגבים הגנוזים בנפש האומה.

תרשו לי להסביר דברי בדוגמה אחת שאינה מעולם השירה. כשאדם רוצה לרשום מפה טוֹפּוֹגראפית של מקום אחד, על כורחו נצרך הוא לנקודת-רום אחת קבועה וידועה, ושאליה הוא מסמיך כל שאר נקודות מדידתו. אם אין לו נקודת-רום קבועה זו אין שום משמעות למעשהו ולסימנים שהוא מסמן את המקום, הואיל כשהוא אומר גבוה לא אמר גבוה ממה וכשאמר נמוך לא אמר נמוך ממה, – קרוב, קרוב למה, רחוק, רחוק ממה. בדומה לכך בעולם השירה. אם אין לאומה משורר אחד ומיוחד שהוא נקודת-הרום הקבועה שלה אין לאומה זו שירה. יכול ויש לה משוררים בעלי-כישרון אבל שירה אין לה. טול, למשל, מן האנגלים את שקספיר, או טול מן הגרמנים את גיתה, או מן הרוסים את פושקין וכיוצא באלוּ, הרי מיד נתפּרדה החבילה וכל שרביט ושרביט נעשה סימן של שלטון לעצמו, וממילא הכוחות מתפזרים לכל רוח ושירה של אומה איננה. גם ביאליק בן הוא למשפחה הגדולה הזאת, גם הוא נקודת-רום קבועה בשירה העברית החדשה, אשר כל הנקודות נסמכות אליה ומצטרפות יחד לשירתה של האומה.

לא עכשיו השעה ולא כאן המקום להאריך ולהוכיח אמיתו של דבר, ואף-על-פי-כן פטור בלא כלום אי-אפשר. ובכוונה ובדעת אני פוסע פסיעה שסכנתה גדולה מאד ושואל את עצמי – אילוּ טשרניחובסקי בשירה העברית בלא ביאליק, כלום היתה נולדת אותה נקודת-רום שנסמכות כל שאר הנקודות ומצטרפות אליה? אין אני חשוד, חס וחלילה, על חוסר אהבה, מסירות ויראת-הכבוד לשירתו של טשרניחובסקי; ואם יבואו וישאלוּני, כשרונותיו של מי, שלו או של ביאליק, גדולים יותר – אהסס מאד בתשובתי. נדמה לי, שירים דוגמת ‘מות התמוּז’ ו’עולת-רגל' עם הוד הקדוּמים האופף אותם, עם אותה חירות של רוחות סוערות בראשי הרים, הסוערת סביבותיהם, היו מחוץ לתחום תפיסתו של ביאליק. ובכל זאת ברור לי: שירת טשרניחובסקי לבדה בלא שירת ביאליק אי-אפשר לה שתהא נקודת-מרכז לשירת-האומה. עכשיו, כששתיהן יחדיו זו בצד זו, גם זו של טשרניחובסקי מתעלה בריחוקה, באחרוּת שבה כלפי חברתה. ואפילו במקומות שהיא גבוהה מחברתה, הרי נקודת-הרום הקבועה של חברתה היא הנותנת משמעות לגובהה זה. בלעדיה הריהי כתלוּיה באוויר.

ואביא ראיה לדברי מרעיון אחד שהטריד את שירת שניהם – כוונתי רעיון העבודה, האדם החי ומתפרנס מעבודת כפיו. זוכר אני את ‘שיר מזמור לבני תוּבל-קין’ של טשרניחובסקי שבא אלינו מהיידלברג לפני חמישים וחמש שנים:

'פּוֹעֵל צָעִיר מַה זֶּה תִּפְעַל

בֵּין אוֹפַנִּים חוֹרְקִים?

– תּוֹרָה!

אֱמֶת לִי חֲדָשָׁה!'

ועדיין רושמו לא נח. דומני, מעטים בעולם שירי עבודה בדומים לו. אותו תוקף, אותה תרוּעת-ניצחון, אותה גברות היודעת עוצמת אמיתה. אחר-כך ב’עולת-רגל' אמר:

'אִתִּי גִדְיִי

גְּדִי טִפַּחְתִּי' –

טיפחתי – לשון חיבה, לשון שהשתמש בה גם ביאליק; טיפחתי – בעצם ידי, אני ולא אחר. ובסוף ימיו, כשעלה לארץ לשבת בה, חזר אל עניין זה ושר שירו הגדול ‘בו במעדר’ והריהו מפרש עכשיו כוונתו במישרים לאיזה אדם עובד הוא מתכוון ולאיזו עבודה:

'בּוֹ בַּמַּעְדֵּר חֲפִירוֹת הֶעֱמַקְנוּ

גֶּדֶר קִבּוּץ שֶׁעָלָה עַל קַרְקַע…

* * *

אֶרֶץ נִקְנֵית בְּזֵעָה וּבְדָם!

שֶׁבַח לַכְּלִי הַחוֹדֵר, הַנּוֹקֵב לוֹ לַמַּעְדֵּר!'

ואף-על-פי-כן רק כשהם חוסים בצילם של שירי-העבודה אצל ביאליק מתוספת להם חשיבותם בתוך השירה העברית.

כשאתה קורא בשיר ‘בשדה’:

כְּכֶלֶב, יְדִידַי, כְּכֶלֶב מִמעַנָּיו בְּזוּי נֶפֶשׁ וּמְעֻנֶּה

בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְבוֹן יָדַי בְּלִי כֹחַ

והוא מוסיף:

כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה

וָאֵדַע אַךְ-עַתָּה אֶת עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ-עַתָּה אֶרְאֶנּוּ,

לֹא יָדַי עִצְבוּכֶן שִׁבֳּלִים לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה'.

אין לי צורך להרבות בפירושים בשביל להראות ולהוכיח מה שונים כאן ואחרים קול-הדברים, האוויר המוליך אותו, המקום משם הוא יוצא והמקום אליו הוא הולך. די לנו בדברים כמשמעם – זה הכלב המעוּנה ובזוּי-הנפש, זו העניוּת המנוּולת, אותן הידיים שאינן מעצבות ואינן מטפּחות – זו העמידה הטראגית בעצבון ידיים ובלי כוח שאין בכל העולם מפלט מפניה, אלא ב’בית האם', שם ‘אחיו הרחוקים עובדים אותו’.

אבל כשאתה מתחיל יוצא בעקבות הדברים שהשמיע טשרניחובסקי ובעקבותם של הללו שהשמיע ביאליק, הרי אצל הראשון בראשו של דבר אתה מגיע אל ריכרד דיהמל, אל ‘מאהלע, מיהלע, מאהלע’ ואל ‘האורגים’ של האופּטמן או אל המופשט שבקדוּם של אבי כל חורש נחושת וברזל, אל תוּבל-קין. אבל רצונך תוּבל-קין זה גם האליל וולקן, ואחותו נעמה אינה אלא וינוס האלילה. מעיינותיו של ביאליק קרובים מאד מאד. בפסיעה ראשונה אתה בתחומה של ההשכלה, של יל"ג, שהביאה את שיבת-ציון לעולם; שיבת-ציון זו שמפירותיה כבר נהנה טשרניחובסקי בשירו ‘בו במעדר’. ביאליק עודנו בתוך האימה הגדולה, באותו מורא היסטורי-יהודי מפני מעמד עלוב זה של אדם שאינו עומד ברשות עצמו ואינו נושא את עצמו ומצטרך הוא לבריות; ומיד אתה מגיע אל אותה מימרה שבתלמוד – ‘פּשוט נבלה בשוק וקח שכרך ואל תאמר כוהן אני, אדם גדול אני וביזיון לי הדבר’. מיד אתה מגיע אל השבת של עשרת הדיברות, אל מנוחת אדם ובהמה גם יחד, ואל-בורא-עולם היהודי שטרח שישה ימים ונתייגע כביכול מרוב עבודה של בריאת העולם, עד שכילה מלאכתו ביום השביעי ושבת.

ולפיכך אמרתי, אף-על-פי ששני אילנות כאן בשירה העברית, אילנות רמים ונישאים, אף-על-פי-כן קומתו של טשרניחובסקי מתגבהת יותר מחמת החסוּת שנותן לה צילו של האילן הראשון, אילנו של ביאליק.

ודאי לא הסחתי דעתי מן הנעשה סביבותי. מפורסם וידוע, שעניינו של הדור בשירת ביאליק מתמעט והולך בארץ וקנייני רוחה משתכחים והולכים מן הלבבות. אבל לא נגרע מאומה מכבודה של אמת ומתקפה, כשאדם מעלים עינו ממנה, או מתכחש לה. הוא נמצא חסר ולקוּי ולא האמת. שירה בעברית שאינה מכוונת לנקודת-רום זו שעליה דיברתי, על כורחה שהיא מחוץ לתחומה של שירת האוּמה. היא תצא נפסדת ולא שירת ביאליק.

ועוד דבר. כבר היו הדברים בעולם. גם באנגליה היה דור ששקספיר נתמעט בעיניו ונתרחק ממנו. אבל זמן מסוּים של שפל אינו מכריע בחיי אומה. על אחת כמה וכמה שאינו מכריע בחיי האוּמה היהודית אשר מניין שנות קיומה אלפִים. קחוּ ספר נחמיה. איזו דלוּת בהבעה ואיזו צמצום בתפיסה! לאחר דורות אחדים נשלחה יד מן השמים ונתנה לנו ספר תהלים וקרוב לאותו זמן באו רוממוֹת-אל בתפילותיהם של אנשי כנסת הגדולה! ואף על פי שלא נבואה כאן, הרי הכל מכוּון אליה. והכל שב אל מקומו הנכון.

הוא הדין שירה דוגמת שירת ביאליק בזמן החדש. שיכחה של דור, דאגת הדור השוכח היא ולא דאגת השירה הזאת. אבל אם ישבו יהודים בארץ הזאת ואם עברית תהא לשונם ודאי גם שירה יאמר פיהם, שירה עברית, שירת האוּמה. ואז על כורחה שפניה יהיו מכוּונות אל שירת ביאליק, שנים רבות מאד, מאות שנים!

תל אביב, 19.12.1960

שתי בחינות

אף על פי שהשירה אין לה אלא עצמה בלבד ואין היא רוצה אלא את עצמה – לא אמרו אלא כל אימתי שהיא שרויה בהדר בדידותה, במדורו של הפייטן ופיוטו, או ברשותו של האחד, ויהא אחד זה כפול רבבות, שבא ליהנות מן השירה ולהתייחד עמה ולהתכנס לרשותה מתוך ויתור על עצמו ומתוך שיתוף עם עצמו. אולם בתחומי התפיסה הפוֹשטת, עם תהליך המעבר שהשירה עוברת אל האחרים כדי להיות קניין רבים, מיד ניטלת ממנה בדילוּתה וייחוּדה, לאחר שיצאה מרשות היחיד ונכנסה לרשות הרבים והיא מושלכת לכל העברים כמחרוזת של פנינים שניתק החוט שלה. שכן שוב אינה, כאשר היתה עניין שלם ומאוחד (בין במתן ראשון ובין במתן שני), ילידת האישיות ורחשי לבה אשר מצאו תיקונם דרך ההבעה והעיצוב. כאן היא מהלכת בסך ובפומבי גדול, וכל הידים ממשמשות בה והיא נעשית עניין, בן-בלי סדר ומשטר, לחפץ ההמונים המפוצל ושפעת הגוונים שהוא שופע; נבלעת בהם, קולטת מהם, נשמעת להם. שוב ריבוי היא עם תמורותיו וחליפותיו, מעין לוח של שעווה שנתרככה, וכל הרוצה טובע בה חותמו. ואפילו לאחר שפרוּדות פיוט הללו היו שדה-הסתגלות לקמטי-מאוויים ולגרגרי-רחשים של היחידים שברבים ואף על פי שפרודות אלה שוב מתלכדות לאחדות חדשה בנפש ההמונית, אף על פי כן אינה עוד אחדות ראשונית זו שנצטרפה על פני האָבניים של היוצר ורצונו. אחדות קיבוצית היא שאין המשורר אחראי לה. צירוף של ריבוי חדש לאחר שטישטש וסילק את הדוחה ואת המנוגד ואת הנכרי והמקרי שבו וחרזוֹ שנית ומשך ולש את המקורב והמשתלב שנתנו ידם זה לזה.

וכאן נפתחים השערים לכל השפעות אשר השירה מצד עצמה לא התכוונה להן מתחילתה ושאינן מגופה. הטבעים הפיוטיִים של השירה בראשית ההתגלות שלה הכרח הם לה, כי הם שׂדה הישׂגיה, והוא שקרוֹצ’ה ובית מדרשו קוראים בשם ‘ההתבטאות שמתבטאת’. השפעותיה של השירה על החברה, רגשותיה ואמונותיה ותשוקותיה, תוספת של הצטרפות הם, ואינם בה אלא רשות ביניים ומצע של תיווּכים. והרבה הרבה מן האקראי בסרסור זה. התוספת שבהשפעה אינה באה במילואה מן השירה אלא מגוֹני התפיסה שהרבים נתפסו לה. אין הכרח בדבר, שהתוכן שנתלה בצירופים הלשוניים של המשורר ערכו יהא אותו ערך גופו שהשקיע בו רחש המונים מסוים בזמן מסוים. אין כל כורח פנימי שהצירוף, למשל, ‘להיות או לחדול’, שבשעתו ובמקומו בא להטיל ממשות בפרצופו הרוחני של האמלט, יתגלגל על פני דורות ויתגוון באותה החלטיות שהדור רוצה בה וצפוי לה. אין הפייטן אחראי לכך, שההמונים עניים בדמיון הם ואין ידם משׂגת ליצור דפוסים ודיוקנאות משלהם לתכני מאווייהם ורצונותיהם, והם אנוסים לצקת לתוך המוכן והמזומן לתכלית מסוימת את תכליותיהם הם החולפות והמשתנות.

לפיכך אדם המתחקה אחרי עקבותיהן של השפעות שהשירה טובעת בחברה הרי הוא יוצא בעקבות החברה ולא בעקבות השירה. ואם בכל זאת אתה מבקש את נקודת הפגישה שבשתיהן, הרי אין מקומה של זו אלא בתחום היניקה שהדור יונק את השפעותיו מתוך טבעי השירה גופם; ואין יניקה זו סימן לדור בלבד, אלא גם לשירתו. עם שיחזק הליכוד באמצעות הטבעים הפיוטיים הצרופים, עם התהוותה של נקודת-איחוי בין שתיהן, תלך ותתעלה כל אחת ברשותה, הואיל ולא השפיעה אלא האצילה. והאור כאילו שופע במישרים מן המאור הראשון עם זימון זה שנזדמנה שירת משורר עם מילוי משאלות לבם של בני דורו. וגם אצל שירת ביאליק אנו רואים את ההשפעה על החברה זורמת ועוברת בשני צינורות אלה. מצד אחד, כמה וכמה פעמים נזדמן הדור עם השירה הביאליקאית ושילב את אחדות-רחשיו הקיבוצית לתקן אחדותה הפיוטית; מצד אחר, נטפל אליה הדור וצירוף על דעת עצמו צירופים לנטיותיו וחשקיו ותלה אותה בשירה הזאת ועשאה מצע של תיווּכים להנאתו ולצרכיו. וכל היוצא לבדוק דרכי השפעה אלה על כרחו שיבדוק אותן משתי בחינותיהן.

אמנם חקר ניתוח זה אינו מן הדברים הקלים. אתה נמצא במעגל קסם, הואיל וההשפעה התנשאה והיתה להערכה. כל שהכניסו לתוך השירה מן החוץ, חוזר ויוצא ממנה כאילו מבית. בראייה ראשונה דומה, מה פשוט ומה קל מלספר בשבחם של גדולים. הלא אין דבר כמוס עמם. פטור אתה מאותו היסוס שבלב המעכב דיבורך בשעת שימוש בתארים. עכשיו בן-חורין אתה במוצא שפתיך. אין אותו החשש, שמא מליץ אתה ומפליג בסגנונך ובורר לך לשון של גוזמה. אבל הדבר אינו כן. קביעת מקומו וערכו של משורר בעל שיעור קומה של ביאליק אין מספר לאבני הנגף המונחות בדרכי ההערכה. ההשפעה, שפיה מלא תמיד, בעל כרחה שתינתן למקובל ולנישׂא על כל שפתים. הגדלוּת גנוזה במקום שאין היד ממשמשת בה ואינה במקובל ובנישׂא על כל שפתים. היא במכונס, במובלע ובחבוי. היא בפשטות. והפשוט – הגודל שבו שרוי במקום שאין מכירים אותו. והנה דמות דיוקנם של גדולים באמת השפעתם מעווה דמותם. משורר כביאליק נעשה עד מהרה אילן אשר בצלו מבקשים חסות. ואת פרצופו הרוחני מסגל החוסה בו אל השגת עצמו. וממילא עד שאתה מגיע אל זהרן של פנים אלה, אתה חייב לגרד בצפרניך את דונג המסכות אשר דבק בהן. סימנו ומזלו של הגדול, שהוא מתמנה שלא בידיעתו לריש מתיבתא; משמש מעין דוגמה לאחרים. ורוח זו, שהיתה בתחילתה מכונסת וכבושה בטהרתה בלב אחד, נתפזרה קילוחים קילוחים וקלטה בדרכה יסודות זרים ושונים מן החוץ. אותה שעה שמקוריותו של משורר, האחת והשלמה והמרותקת בחיוּתה, נעשית נחלת הכל, מיד היא נעשית חותמת ודפוס; כלומר, שוב אינה מה שהיתה הואיל וטלטול ממושך זה מוחק צורתה ונוטל נשמתה. עתה יבינו לנפשי, מפני מה אני מהסס בבדיקתן של דרכי ההשפעה אצל ביאליק. תחומי ההשפעה ותחומי ההערכה כה מעורבים הם כי תאבד דרכך בהם עד מהרה.

סמל וזימוּנו

ביאליק היה ראשית כל משורר. כושר זה ואונס זה שמבפנים להביע מצד אחד את ההתרחשות שבעולמו הרגשי ועולמו הרעיוני ועולמו המציאותי; ומצד אחר, הכושר והאונס להביעה בשילובי ניבים, צליליהם, יחסי הקולי והמנייני שבין ניב לניב ושבין הברה להברה, קרבתם ומרחקם, צפיפותם ורווחתם, משיכתם זה לזה ודחייתם זה מזה – כל המידות האלו הן שעשו אותו יצור מיוחד במינו ואנו קוראים אותו בשם משורר. טול ממנו מידות אלו, יכול והוא אדם חביב ואיש-רעים, עממי בהליכותיו וישר בפעלו, חריף בשכלו ונבון בבינתו, אבל אדם בפני עצמו ששליחות רבת תוכן ואחריות מוטלות על שכמו איננו.

ובכוונה אמרתי, ביאליק הוא ראשית כל משורר, ולא הוספתי את התואר שההמונים חיברו עליו – משורר גדול. למעשה תואר זה משובש הוא. אין משורר גדול ומשורר קטן, דוגמת אבן גדולה ואבן קטנה; ויכול כי ההפרש בין זו לזו אינו בהרכב ובמהות אלא במידת הגודל בלבד. אין עיסה של שירה, שאם אתה מפריש הימנה כזית אחד נמצאתָ מפריש משורר קטן, ואם הפרשת מאה ‘כזיתים’ הפרשת משורר גדול. כאן כל פחת בגודל מיעוט במהות. אמרת, אדם זה פחות משורר, סימן הוא שניטל ממנו משהו יסודי ועיקרי שבמהות הפיוטית. אצל ביאליק נזדמנו באחד המידות הפיוטיות בכליל השלימות וביחס הרמוני מוחלט, שאין ערכו עולה מתוך הסכום הכללי המצטרף מערכה של כל מידה ומידה בפני עצמה, אלא צירופן עילוי של זימון. והנה עצם מציאותה של השלימות הזאת השפיעה השפעה מרובה על החברה היהודית, שממנה עלה ובה חי. הפגום והמקוטע שבהעדר מרכז לחיים הישראליים כאילו נמשך להתמלא ממקום זה. השלימות הפיוטית של ביאליק היתה למשהו מסתורי-סמלי, שחברה תולה בה תקוותיה ותיקונה. אביא דוגמה אחת לחיזוק האמור:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה-לִּי וּלְשׂוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –

שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ

אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,

לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ

רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

איני יודע אם הקורא נתן דעתו על כך, כמה שיר זה עני ואביון באמצעים. חמת תוססת יין שמור שאין לה ידים. אין בשיר זה לא מן ההידור, ולא שיפעה ולא תמורות צורה, ואין בו יוהרה ואפילו לא קורטוב של חריפות והמצאה. וגם חרוזו, אף על פי שהוא מחודש ומקורי (שנת-לי – כתלי; אנכי – שׂוכי) אינו גלוי ומתנשא. שפת אלים זאת קרובה מאד אל שפת דיבור. מה שיש בו אינו אלא צירוף נעלם של ניבים פשוטים וצנועים עם משב קל שבקלים של רוח מרומים עצורה ומכונסת בתוך עצמה. ויש בו רוך של רחמים וחנינה, נוגה וחמים; ומעולף הוא אפיסות כוחות מתוקה של שברון לב גא ואילם; ומבכה הוא בלי תרעומת על משהו שאין לו שיעור שהלך ואיננו ולא ישוב עוד לעולם. והנה לשיר קטן זה, שאין בו אלא שירה, היתה פרשת השפעה חברתית סוערת משלו. ברנר לא הבליג וכתב עליו דברים שהם עד היום הזה מן הנאים שבדבריו; בדבקות ובלב מלא ובתודה גלויה. והקוראים, בני דורו של ביאליק, שלא היו מפונקים ורכי-לב, נטפי דמע העכירו עיניהם בשעת מקרא השיר. ורוך של רחמים נוּגה זה כאילו שקע בלב הרבים והיה מבכה על עצמו; והשפתים היו רוחשות כמכושפות ‘צנח לו זלזל’. פתאום וענף קטן זה גאה והתנשא והסתעף וצמח ופרח והיה סמל גדול ורחב-היקף וחסו בו זעזועי נפש של תעלומות דור ומסתרי געגועיו, כאבו ואשרו. וכאילו כפול היה ייעוּדו. הוא הוא שהרחיב את גבולות העולם ומילא אותו תוכן חדש וגם קבע מזלו. ואותה שעה גופה היה בית-קיבוּל לאותו עולם נעלה שהקים. היתה זאת התלכדות של שירה לרבים שאין הרבה כמותה. על כגון אלה אמר קרוֹצ’ה, מזקני רומא וחכמיה: ‘אותה ההתחברות היא שתסביר לנו, מהיכן כוח השפעתה של שירה על רוח אדם. אילו היה הפיוט שפת-דיבור בפני עצמה, שפת אלים, בני אדם לא היו מבינים אותה; ואם הפיוט מעלה ומרים אותם, אין עלייתם מעל לעצמם כי אם מתוך עצמם’.

מקום-לידתו של הסמל הגדול המזדווג לרגש הקיבוצי בזמנו הקצוב ובמקומו המיוחד הוא בספירת הניסים והנפלאות. הוא אינו במכוון ובמחושב. אין אתה אומר: ביאליק ראה את הליאוּת שבשנות המהפכה הרוסית, ולאחר הפרעות בעיירות בני עמו ולאחר הסערה שרמזה ממרחקים והבטיחה כל כך הרבה והשאירה אחריה לאמיתה רק אבדן וחורבן – ראה וגמר בנפשו להשוות כנסת ישראל לזלזל שצנח, והרי הוא נוסך על שורות שירתו ובתיה מן הרחמים הלוהטים ומרפיון חנינה חרדה. פירוש כזה משובש ביסודו הואיל והוא מפקיע את המציאות הפיוטית ממקומה הטבעי ומסיעה לתחומי מציאות הגיונית ותכליתית, הפוכה לראשונה. פירוש כזה עושה את השיר הלירי הרם והמעולה לשיר דידאקטי ואַליגוֹרי – כלומר, הוא מנמיכו ומוציאו מרשות השירה השלימה להוליכו אל כּלאֵי שירה. הסמל הגדול הוא מעשה שבחסדי שמים. הסמל הגדול, זו נקודת הפגישה בין המשורר היחיד בתכלית הייחוד לבין הרבים על נפשם הקיבוצית שייחודה אחר, אינו גנוז ביחסים הישרים של יחידים ועולמם הרגשי, הואיל וגם הפייטן אינו אלא אחד מרבים ואינו עולה עליהם אלא בכוחות הביטוי שניחן בהם ויש בהם לשמש פה למתרחש בעולמם המשותף. אילו היה כך, ודאי ששפת הפיוט היתה מורכבת יותר ופרשנית יותר. אולם הסמל הגדול אשר רחש עולמם של רבים נתלה בו לחסות בסתר כנפיו, עיקרו דווקא בפשטותו הגמורה ובריחוק מקום מן עולם הרבים וחרדתו. עיקרו בשפת אלים שאינה אלא שפת דיבור.

אבל המשורר אינו כפות לנוסחה אחת. אנו, מפרשיו, קובעים את הנוסחה הואיל ויפה היא לצרכינו, צרכי הסבר. המשורר אפשר ואינו יודע שהיא קיימת. וגם פשטות זו שהרבינו לדבר בשבחה אינה פשוטה כל כך. השירה אף על פי ששפת דיבור היא, בכל זאת היא שפת אלים. ואם לא תתגוון ולא תתחלף ולא תרבה תנועה סופה שתעלה ירוקה. בדברי עד כאן אמרתי להראות על שירה לירית שנהייתה לסמל גדול, משום שהיתה כשרה לשמש נקודת-אחיזה בשביל רחשיה הסוערים של נפש קיבוצית. אולם עיתים אנוס המשורר מתוך תהליך הבעתו הפיוטית להקים בידים סמלים שיבטאו בהיקש דמיוני משהו שאינו ניתן להבעה במישרים. סמל-שברצון זה הוא תנועת-יאוש במסילת היסורים של הביטוי. אומר אני להחיות דבר או רגש או רעיון, או את שלשתם יחד, בכלי הדיבור, והציור אינו מספיק. הריני מרחיק את הדבר – הרגש – הרעיון, מוציא אותו מתוך תחומיו עצמו ומשליך אותו הרחק הרחק אל תחום אחר, ומתוך השפעת-הגומלים שבין הקרוב והרחוק נבנה הביטוי חסר-האונים ונגאל. אכן יש והמשורר אנוס להקים לעצמו סמל שיקרין מאורו על המסומל. אבל אור זה אינו בשום פנים אור-משנה. אינו זוהר ירח היוצא משמש מאירה. הסמל אינו שמש ומשרת. גואל הוא אשר תוך צירוף-סתרים עם המסומל פורצת אותה תוספת של זהרה, המוחקת את האפלה שברצון-ההבעה.

לא היה משורר בספרותנו, ולא רבים המשוררים בספרות העולם, אשר סוד-צירופים זה נתגלה להם כפי שנתגלה לביאליק. שפת הדימוי היתה שפתו הטבעית. לא החרושת הציורית הזאת השופעת כיום בשירת אירופה ההרוסה. זו תהליך עשייתה הוא תהליך מוּכּר ומוּבן. יודעים הבריות, שבמקום זה שוכנת ציפור-נפשה של כל שירה והרי הם ממלאים בתי-שיריה קינים קינים של פגרי בעלי-כנף לאחר שנחנטו והיו לפוחלצים. אצל ביאליק כל סמל ודמות הם התגלות, דורן, פתק שנפל מן השמים, נס גדול. וסימנו של נס בשניוּתוֹ. בשביל שנס לא יהא מעשה-הבל, הריהו כורך את המופלא ואת שלא-כדרך-הטבע בשגור ובפשוט. אין לך דרך פשוטה יותר להעביר שישים ריבוא דרך תהומות מים מאשר לבקעם ולעשותם חרבה. שפת הדימויים של ביאליק גדושה ניסים כאלה. בראשיתו מרוחק הסמל מן המסומל מרחק רב, אבל לאחר שאתה קרב אליו הרי אין כמוהו בפשטותו. לפניך ממש קריעת ים ואתה מתהלך בטוּחוֹת, כי החרבה תחת רגליך. ובאלה סוד שני שבהשפעתו.

אביא דוגמה אחת לדברי. השיר ‘אבי’, שראה אור שנים מועטות קודם פטירתו של ביאליק, היה צירוף דק של כל מידות השירה הנעלות שנזדמנו אצלו. יש בו עוז ההבעה ובליטת התיאורים שב’מתי מדבר‘; רוח היגון ואפיסות-הכוחות המתוקה שב’צנח לו זלזל’; שכרון האהבה ולהט המסירות ושברון לב צנוע של ‘ויהי חלקי עמכם’; תוקף המחאה והחמה העצורה של ‘ויהי מי האיש’. אולם צירופים אלה אינם מעשי פסיפס, גבישים של מידות תלושות. כאן נשימה אחת חמה וכבושה עוטפת את המקובץ ומולידה בו כוחות-משיכה אצילים, שלא זו בלבד שהם מביאים אותו לידי אחדות חדשה, אלא גם מעלים אותו. בשיר זה נמצא סמל גדול אחד, שברצוני להביאו בשלימותו. שמעו יפה:

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח.

אַךְ דְמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה:

כְּשׁוֹר יְגִיעַ כֹּחַ, מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִטּוֹ,

פּוֹסֵעַ בְּמוּטוֹת עֻלּוֹ, רְחַב גֶּרֶם וּכְבַד צָעַד,

נִקְשֶׁה וּמִתְאַפֵּק וְשָׁוֶה, הוּא-הוּא בְכָל-חֲלִיפוֹת הָעִתִּים,

בִּימֵי סַגְרִיר טְעוּנֵי זַעַף וּבִימֵי שָׁרָב קוֹדְחִים,

צָעֹד קְדֹרַנִּית וְהַסֵּעַ עֶגְלַת חַיָּיו, הַזּוֹחֶלֶת,

עֲמוּסָה אֲבָנִים לַעֲיֵפָה, בִּדְרָכִים כִּבְדֵי עַבְטִיט

וּבְאֳרָחוֹת עֲמֻקֵּי חוֹל וּמְעֻנְנֵי תִימְרוֹת אָבָק,

מַפְרַקְתּוֹ שׁחוֹחַת מוֹטָה, מִצְחוֹ חֲרוּשׁ דְּאָגָה,

וְעֵינָיו, בֶאֱרוֹת יָגוֹן, תּוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה,

עַל-כָּל-פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּלְיַד כָּל-רֹאשׁ נְתִיבוֹת:

הֲיָבֹא מֵאֲשֶׁר יָבֹא אֶחָד גּוֹאֵל וּמְרַחֵם? –

לזה התכוונתי בדיבור: אין אורו של הסמל לגבי המסומל אור שאוּל דוגמת ירח לגבי שמש. כאן אי אפשר לדעת מי עיקר, המשל או הנמשל; זה האב ודמותו הצפונה או השור יגיע כוח. כאן לפנינו התגלות כוללת יותר הבוקעת ועולה מן השלימות הפיוטית. מתוך החשיבות והריכוז ומאמצי הכוח והלך-הנפש שבסמל הוא משתוקק כאילו להינתק מן המסומל הפרטי בשביל לכבוש לעצמו מרחבי התפשטות חדשים. סמל זה אינו סגור בגבולותיו, אלא פורץ סכריו כסילון מים ממרומים. ובמרץ גנוּז זה חסר-המנוחה נפתח לפני רחש-ערפל של המונים פתח קליטה ושדה-אחיזה. בתנועת זרמו של הסמל, עת שטף עבר על גדותיו ללא תכלית ומטרה, משקיע צימאון הרבים את חלומות הלב; ועד מהרה ולפנינו התרווחוּת של מציאות בנדודיה עם טביעת צורתה. והשור אינו שור, והאב אינו אב, והתארים אינם מיוחדים למעמד מסוים זה, אלא כלשונות-אש של דליקה גדולה הם. אתה טובל בהם כל משאלות הלב הרחוקות והקרובות גם יחד. והרי אותו סיום נרעש ונרתח של הסמל המקומי והמתוחם.

ועל כרחו שהוא עוקר אותו מקרקע היחיד ושותל אותו במרחבי המרובים, המבקשים כלי לרחשיהם העירומים והתוססים.

הסמל הכולל

התעכבתי על מידות-פיוט צרופות אלה, כי בהן אני רואה את מקורות השפעתו של ביאליק על בני דורו. לא בנושאי שיריו ולא ברעיונותיהם ולא בתיאורי המציאות שבהן, אלא ב’איך' נעלם זה שבו באו דברים אלה על ביטויים. ב’איך' זה נקודת האחיזה אשר בינו ובינינו – בו ההשפעה החברתית של השירה הזאת. וכשם שמותר לי לשאול וחייב אני להשיב, מה היה המשורר לעצמי? כך מותר לי לשאול וחייב אני להשיב, מה היה המשורר לעצמו? היכן הם הדברים אשר לקחתי ממנו והיכן הם בנפשו של הדור. ונדמה לי, המתנות הטובות שנתן ביאליק לדורו מגנזי פיוטו באו ולא ממקום אחר. עכשיו לאחר פטירתו מרבים לספר באישיותו ובאופיו ובנטיותיו וביחסיו והליכותיו עם בני אדם. ודאי נכבדים הם עניינים אלה. מכל מקום הם מספקים את תשוקת הסקרנות הערה בלב לאדם שנפשו קשורה בנפשנו. ותיאורים אלה ודאי גם הם השפעתם חוזרת. אבל כל זה לאחר מעשה. העניין באישיות ונוהגה בחיים ודרכה בחברה גידול ספיח הוא על גבי שדה ההשפעה שכבר נתן יבולו. לולא היינו אוכלים משלו לא היינו מברכים ברוך שאכלנו!

אלא כאן אירע משהו מוזר עד מאד. מאחר שהסכינו הרבים וכילכלו מעשיהם עמו כאילו הוא השולחני שלהם הפורט את רחשי עולמם; ומאחר שהורגלו לזהות את העובר בסמלי שירתו של ביאליק אל העובר בנפשם, התחילו לכלול את התופעה ולרכזה במשורר עצמו ולמנות אותו על גבם כסמל אחד האוסף כל שיבּלי השדה לאלומה אחת. אכן נקודת-האחיזה כאילו הוסעה על ידי כך אל רשות אחרת, מן היצירה אל יוצרה. אבל גם כאן בשינוי מקום זה אתה מתחקה בלי קושי אחרי שרשי יניקתה. אין היא אלא נופו של אילן, שמאהיל מעל לגדרו ומשיר פירותיו ברשות שאינה שלו. ודרכי השפעתו של הסמל ‘ביאליק’ בהפשטתו אינן שונות מדרכי ההשפעה של סמלי שירתו. כי מקורם אחד.

בשלושה סעיפים הסתעפו ההשפעות מן הסמל ביאליק לאחר הכללתו. ראשית, תופעה פיוטית זו גילתה את כוחו של הישן בחדש; בפיוט זה התחוור בבהירות יתירה, כי ישן זה, אשר אמרו כבר נס ליחו, עודנו שומר במעמקיו זרמי חיים נסתרים, שאיש לא שיער דבר מציאותם. והכרה זו בעל כרחה שבתקופת הכללתה תעבור את גבולות השירה ותפשוט ותשטוף כמים רבים ואדירים את שאר תחומי החיים. אי אפשר היה שלא לעשות היקש זה. אם ישן זה, אשר אמרנו מפולת הוא ורוח חיים כמעט שאין בו, כוחו עמו להתגלות בביאליק בחידושו ובחיוּתו, מפני מה לא יתגלה בכל מקום ובכל רשות, המשמשים ביטוי לחיים? מציאותה של שירת ביאליק, לאחר שנסתכמה בסמל האישיות, פתחה את שערי האפשריות לרווחה. אחד העם הסביר בלשון ברורה את הצורך במבוקש. הרצל פתח במעשים שיוליכו אל המבוקש. ברדיצ’בסקי דבקה לשונו לחיכּוֹ מתוך צימאון שלא ידע רווייה אל המבוקש. ביאליק נטל תחום אחד שבמבוקש, תחום עילאי אשר בו חותם אמיתו, נטל את השירה העברית ועשה את המבוקש בה למציאות ולממש. לאחר מעשה זה כלום מותר היה להטיל ספק באפשרויותיהם של המבוקשים בשאר תחומי החיים, והנמוכים מתחום השירה? לאחר שהיו שמים מעל לראשינו למה לא תהיה גם אדמה מתחת לרגלינו? הנה ודאות-משנה, שיצאה מתוך ודאוּתה של השירה הביאליקאית.

ושנית, לא זו בלבד שהיא רמזה אל האפשר שבכוחו ליעשות ודאי, אלא גם אימנה את הידים, כיצד מלאכה זו נעשית; כיצד מעבירים את המבוקש מרשות הרצוי אל רשות המצוי. וכאילו מצוותה היתה: אין לכם אלא לעשות כמעשי. כלום שירה זו השליכה אחרי גווה את הישן? כלום עשתה דבר שעוד לא היה? כזאת לא עשתה. אין כמוה מקפידה עם עצמה להשהות מרץ יצירתה בתוך העוגה שעגה לה מסורתם של דורות. היא ידעה יפה, כי תרבות אינה אלא משאָן של שנות דור ודור ונטלן הכבד; חוקת שנות דור ודור ושלשלאות של ברזל שלה ולא שדה-הפקר פתוח לכל הרוחות. שירתו של ביאליק שינתה צורות, החליפה את מקומן של חוליות בשרשרת. ותמורה זו בפני עצמה, דווקא משום שלא עקרה עיקרים, היא שהֵקֵרה חיים חדשים. אותם שברי מליצות, שהיו בפי אחרים שברי-חרס ללא מראה וללא צליל, היו פתאום בפיו בצירופיהם המחודשים לפידים דולקים באש-נעורים.

וצירופים אלה טבעם מהו? בפי שירתה של ביאליק רק תשובה אחת – בניין. לא פרכוס זה של חיי-חלוף וחיי-רגע, אלא נשימה עצורה וארוכה זו שבחיי נצח. השתקעותו של כל היש בנתינה זו של לבנה על גבי לבנה. בניין שסופו נעוץ בתחילתו ואין בו הפסקוֹת וריקוּת, הואיל וחללו מתמלא בלי הפסק מתוכו. בניין שאין בו דבר נקלה ודבר נכבד, הואיל והקל שבקלים הדר הנצח חופף עליו. כלום לא זכור לכם שור יגיע-כוח זה? כלום לא זכור לכם זלזל זה שצנח? כּובדו וערכו של שור זה היה כערכו וככובדו של זכרון אב צפון בלב יתום עזוב ונשכח. וזלזל זה ערכו היה כרגשו של עם בשעה שהסער עברוֹ. אין נקלה ואין נכבד. יש מסירות והתמכרות והתמדה, קוו בניין ישר. ישנה השלימות שבהתמסרות. ואין השלימות יחסית לשום דבר. ומשום כך תארים יחסיים אלה של נקלה ונכבד אינם מידתה.

ושלישית, שירה זו נתנה לרבים את הטעם. לאחר שראו תופעתה לא יכלו בשום פנים להסתגל למשהו נמוך ממנה. העדר ההסתגלות לנמוך הוא הטעם וההבחנה. ואפילו אי אפשר היה להגיע אל דרגתו, הרי תשישות זו גופה היתה לכוח מדרבּן ומזרז שאינו משתתק לעולם.

לא. אין בדעתי לכתוב דברי ביקורת. חס וחלילה. אוֹרה אני מור ובושם בספר ‘כנסת’ מוקדש לח. נ. ביאליק ויצירתו. ורצוני שכל קהל ישראל ייהנוּ מן הריחנים הטובים האלה.

ביאליק מנופח

יש בעברית מרגלית אחת, שאין דוגמתה בספרות העולם, ושביאליק דלה אותה ממעמקי שירתו, ו’הבריכה' שמה. והנה לאיזו מחרוזת מחרז סופר אחד את האבן היקרה הזאת: ‘… ובתקופת הרינסאנס חוזרת הבריכה לשמש את הפיוט ואת הציור ואת הריקוד תוך כמיהתה של האמנוּת לגלות את היופי הכביר הטבוע בגוּפו של האדם, והביע את המאוויים הפנימיים הדוחקים על גוּפו ונופו של האדם. אף הרומנטיקה הפיוּטית והמוסיקאלית כינסה אל הבריכה את כל הנפשות הפועלות במיתוס הוואַגנרי. ובליל ואַלפורגה של פאוסט מטעמו של גיתה ובחלל שבין השמים והארץ שבו נתקלע ביירון. אכן לשיאו אולי הגיע מוטיב הבריכה, אם במפורש ואם לא במפורש – ובנהייה הנאַרקיסטית -האמנוּתית שלו – בסימבוליות האסתטית של השירה הצרפתית והרוסית בסופה של המאה התשע-עשרה. רימבו, מאַלאַרמה, ורלן, מטרלינק, בריוּסוב ובלוק – כולם שירתם הסימבוליסטית מטפחת את הבריכה הנופית, האינטוּאיטיבית, האינטלקטואלית שהנפש טובלת בה’.

ואתה תמיה – למה לך כולי האי! מה לביאליק ולכל אלה? ביאליק הרי שייך לוולוז’ין, לאחד העם ולמנדלי, ולא לוואגנר ולא לליל-ואלפורגה ולא לרימבו. וכאן גדולתו. ואינו צריך לבליל משונה זה הקרוי בפי הצרפתי בשם ‘סאַלאַט רוסי’. הה, מה שנואה היתה עליו, על ביאליק, כתיבה מנופחת כזאת!

ביאליק המגומד

'… מן המבקרים כוּלם הגדיל דב סדן. הרואה את פגישותיו של ביאליק בוולוז’ין, באחד-העם ובמנדלי כפגישות פאַטאַליות, מגמדות, שכיווצוּ את כוח היצירה של ביאליק וגרמו לו שיסתיר את עיקרי שירתו ויכסה עליהם בצעיפי סמליו. ועיקר דברי סדן בהנחה, שביאליק עצמו הזדהה עם ההשקפות קטנות- המוחין של זמנו, וגזר על עצמו שלא יהא יוצא לרשות הרבים של השירה אלא כשכיר יום ואיש קרדום, ועיקר הפאַטאליות שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה. ועל הדעה השלילית שחיווה מנדלי על ‘מגילת האש’ מעיר סדן: 'אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בלם לעצמו (‘אבני בחן’ עמ' 71), ‘ראשית זו של סדן ואחרים (ראה ברוך קורצוויל: ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? עמ' 221 – 222) כיוצא בו פריה של האינטואיציה הנוקבת היא אך הוכחה טכסטוּאלית לא ניתנה לה. שירתו של ביאליק עצמה לא נבדקה עדיין לאורן של הנחות אלה בדיקה שיהיה בה כדי לאשרן או לעקרן (להוציא כמה ניתוּחים של לחובר בספרו הגדול על ביאליק – אלא שהללו כיוונם אחר ומטרתם אחרת). והנה סבורים אנוּ (הפלוּראָליס המאַיאֶסטאַטיס הזה של סופר צעיר הוא, כותב המאמר ש.צ. מעתיק), כי מצוי ענף שלם בשירתו של ביאליק, ענף חשוב לאין ערוך בשביל המבקש לעמוד על טיב השירה הביאליקאית בכלל, שבכוחו להוכיח הוכחה גמורה (הצעירים בלבד בוטחים בעצמם שבכוחם להוכיח בשדה השירה ‘הוכחה גמוּרה’, אנו הזקנים בטחוננו אינו גדול כל כך – ש.צ.) את צדקתן של ההנחות שהובאוּ לעיל’. עכ"ל.

כלומר אילוּ ביאליק אינו לומד בישיבת וולוז’ין ואינו יושב באודיסה ואינו מזדמן עם אחד-העם ועם מנדלי (דרך אגב, כשאחד-העם מברך את ביאליק לשנת החמישים שלו מונה הוא דרגות עלייתו של בעל היובל: ‘… ועברו שנים ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה. “המתמיד” “מתי-מדבר” “שירי הזעם” “מגילת האש” ועוד ועוד – ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מי ילד לנו את אלה בדור יתום כדורנו?’ – אמור מעתה, כנגד מנדלי המוריד ‘מגילת האש’ יש אחד-העם המעלה אותה, ומאזני הפאטאליות של הפגישות מעוינות. ואין צורך שהמשורר יצטרף לדעה המורידה ושייעשה בלם לעצמו!), אלא אילוּ ביאליק יושב בטאַרנופול, למשל, ועדיין סביבתו והשפעתו ורוּחו של פרל שרויה עליו, והפגישה הפאטאלית עם וולוז’ין נמנעת, במקום שאין ישיבות אי אפשר להיפגש עמהן, הרי הכל בא אל מקומו בשלום: אין פגישות פאטאליות, וביאליק אינו ‘שכיר יום’ ולא ‘איש קרדום’ ואינו ‘נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה’, וסדן ואחרים אין להם ראייה זו ‘פריה של האינטואיציה הנוקבת’, ואין לבעל המאמר צורך ליתן ‘הוכחה טכסטואלית’ להנחות סדן ואחרים. והעיקר – עם ישראל זוכה לביאליק אחר. טוב ומשוּבח, מובחר מן המובחר, לא זה ‘המגומד’, לא זה ‘שכוח יצירתו מכוּוץ’ לא ‘זה שהשקפותיו קטנות מוחין’ – אלא ביאליק טאַרנופולי, ביאליק שחן המקום שורה עליו, ביאליק שפרל משרה עליו מרוּחו הרחבה ומהשקפותיו הנעלות. כן, ביאליק ‘כמו שנאמר’!

ואף על פי כן אין לתנות לספרוּת העברית על ביאליק הפגום הזה ועל מיעוּט דמוּתו שלפנינו. במקום דמוּת עלוּבה זו זכתה הספרוּת העברית להנחות סדן-ואחרים ולהוכחה גמורה טכסטואלית של בעל המאמר. ואם נחשב הפסד שירת ביאליק כנגד שכר המאמרים האלה, ודאי לנוֹּ שהקב"ה לא קיפח שכרה של הספרות. שהרי בסופו של החשבון אפילו יצאה נשכרת מן הפגישות הפאטאליות האלה. אילמלא פגישות הללוּ מאמרים הללוּ מנין?!

וביאליק איננו!

‘… ברם הזדהוּת אינטואיטיבית וסובייקטיבית משאירה פתוחות את האפשרויות לטראנספורמציות הנועזות והמהפכניות ביותר לגבי המשמעוּת המקורית של הסיטואציה הסאקראלית אותה חי המשורר באקט היצירה’.

אתה ששואלני, קוראי החביב, מה כאן? באמוּנה, לא מֵבין, לא דיבוּר ולא חצי דיבוּר.

ירושלים 1960.

התאספנו הערב להתייחד לשעה קלה עם נשמתו של בּיאַליק, שנסתלק בּלא־עת לפני כּמה שנים. ויפה לנוּ שעת יִחוּד זוֹ. היחסים בּין משוֹרר להמוֹני־העם הם תמיד מוּפלאים בּעיני. עוֹלמה של השירה הוּא עוֹלמו של היחיד. הנוֹתן נוֹתן רק מעדפי אִישיוּתוֹ השמוּרים עימוֹ ורק עימוֹ. אבל גם המקבּל אינוֹ זוֹכה לקבּל עד שלא יִתכּנס בּחשאי ובחַדרי חדרים לרשוּת היחיד הזאת. וכיצד הצטרפוּ בּוֹדדים ונפרדים הלָלוּ למַקהלת הערצה פּוּמבּית אַחת? רגש אחרוֹן זה – ההערצה – אם אינוֹ פּריהּ של הכּרת־טוֹבה כּנה, הריהוּ עבודת־אלילים בּציבּוּר, נהירה אחרי שם מפוּרסם וּמקוּבּל, שאֵין בּה טעם ותכלית. מידוֹת של פּוּמבּיוּת אֵלוּ אפשר מוֹעילוֹת בּתחוּמים אחרים, בּרעש המתהוֹלל מסביב לזה הקרוּי היוֹם ‘מַנהיגוּת’, אבל מה יתנוּ וּמה יוֹסיפוּ לרכוּשוֹ הרוּחני של משוֹרר, אשר שפך את נַפשוֹ הכּואבת בעליית־קיר קטנה? משוֹרר אינוֹ מַנהיג. הוּא היפּוּכוֹ הגָמוּר של זה. מַנהיג, לא בּלבד שהוּא יוֹדע את הדרך שהוּא ילך בּה, אלא הוּא תוֹבע גם שאחרים יצאוּ בּעקבוֹתיו. משוֹרר אינוֹ אלא אָדם, תוֹעה בּדרכי החיים. וּמי הוּא האָדם, אשר יעז לאמוֹר בּליבּוֹ — אבוֹא אַחריו להתענוֹת בּאשר יִתענה הוּא? בּיאַליק עצמוֹ הזהיר אוֹתנוּ מפּני סכּנה זוֹ של הערצה ריקה, מפּני התרפּקוּת סתמית המַאפילה על האוֹר האמיתי. בּאחד מחַגי היוֹבלוֹת שלוֹ השיב בּדברים, שמחוֹבתנוּ להעלוֹתם ביוֹם זיכּרוֹן זה, יש בּהם מן הצוָאָֹה ליוֹם פּקוּדה:

שָׁחָה נַפְשִׁי לְעָפָר

תַּחַת מַשָׂא אַהֲבַתְכֶם;

אַלְלַי כִּי הָיִיתִי

אִסְתְּרָא בִּלְגִינַתְכֶם!

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי,

מַה חַטָּאתִי, מַה כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנוֹכִי.

יש אוֹמרים, בּיאַליק אילמלא היה כּוֹתב שירים גם אז היה דגוּל מרבבה, מוּרם מעם, יחיד בּדוֹרוֹ. ולָמה אכחד: שתי פּנים לאמירה זוֹ. כּוָנתה להוֹסיף וּלמעשׂה היא גוֹרעת. כּמה מעלוֹת יתרוֹת לדינר של זהב מן המעוֹת הקטנוֹת של נחוֹשת, אף כּי שלפי החשבון ערך אחד להם. ואָמנם שמא הרבּה אמת בּמימרה זוֹ. האוֹר שהיה יוֹצא הימנוּ לא נצטמצם בּתחוּם–הבּעה אחד. אישיוּת נוֹבעת היה, משׂגשׂגת וּגדלה מתוֹכה תמיד וּבכל מקוֹם; בּדיבּוּר, בּמַעשׂים וּבכל מַגע וּמגע שלוֹ עם החיים. אף על־פי כן הניסיוֹן להבדיל וּלחייץ בּין האישיוּת ליצירתה אינוֹ יכוֹל להימשך עד הסוֹף, עד הגבוּל הַאחרוןֹ. בִנקוּדה מסוּימת, בּראשית, בּעיקר שתי אֵלה מתמַזגוֹת לחיזיוֹן אחד. אֵין בּיאַליקים הרבה. יש בּיאַליק אחד. המשוֹרר.

אַחדוּת אישית זוֹ היכן היא? רציפוּת יוֹצרת זוֹ היכן היא? נדמה לי, היא בּמקוֹם אחד שבּאָפיו, בּמידה אחת שבּנשמתוֹ. כּוֹחוֹת ההבּעה שלוֹ, ויהא שׂדה פּעוּלתם איזוֹ שיהא — פיּרוּש למשניוֹת, שׂיחה אַרעית בּצידי הרחוֹב, בּלשנוּת, חידוּשי־תוֹרה, שירי־צער, הימנוֹני־תחייה, פיוּטי־טבע, קוֹלוֹת־מרד, ניגוּני־עם, נעימוֹת ענוָה וטהרה ותוֹם — נשמעים תמיד לחוֹק אחד. אֵיני מתכּון בּזה אל השלימוּת בּה מצוּינים כּל מפעליו ולא אל התאימה המלאה בּין דרכיו לשאיפוֹתיו, בּין הבּיטוּי עצמוּ לרצוֹן הפּנימי לנטוֹע את ילדי דמיוֹנוֹ בּלב הממש. כּוָנתי אל הדברים אשר מעֵבר לאמצעֵי צוּרה והבּעה אלוּ, אל אשר מתחתם ואל אשר מעל לָהם. אין אָנוּ יוֹדעים מהיכן הדברים נוֹטלים את הכּוֹחוֹת שבּהם. אין אנוּ יוֹדעים מהיכן האַהדה והקסם היוֹצאים מהם. מהיכן, למשל, כּשף זה, הבּא מן אמרים אשר כּמעט אֵין שחַר להם — ‘לחַש נחַש כּוֹס של בּרכה/הדוּכיפת כּכה שׂחָה’, מה סוֹד צירוּפן של החית“ין והכּפי”ן הלָלוּ ומה הכּבוּש והעצוּר בּהן? בּרם אם טיבוֹ של הכּוֹח הגָנוּז בּמעשׂים אֵלה נבצר ממנוּ לדעתוֹ, מַשהוּ בּכל זאת מחוּוָר לנוּ על מקוֹם מוֹצאוֹ. כּוֹח זה שבּמאמרים, מקבּיל הוּא בּעצמתוֹ למַאמַצים שהתאַספו בּהם, שנספּגוּ אל תוֹכם. וכאן בּמזיגה זוֹ, בּתהליך החדירה אשר מרצה של הרוּח מבקע לוֹ דרכּוֹ לחדוֹר אל המפעל, משתכּן וקוֹבע שבתו בּוֹ, נפגשוֹת מידוֹתיה של האישיוּת עם יכלתה היוֹצרת, עם אוּמנותה, עם שׁיכּול־ידיה. בּנקוּדה זוֹ ניטשטשו גבוּלוֹת השניוּת. מה שנראה אחרי כן כּשנִיּוּת וריבּוּי, בּראשית, הוּא אַחדוּת.

אחדוּת זוֹ מהי?

בֹיאַליק נשמע לחוֹק נַפשי של ‘אִם הכּוֹל אוֹ לא כלוּם’. כּל דבר שנוֹצר על ידיו טבוּע בּחוֹתמוֹ של עֶקרוֹן יצירה זה. אצלוֹ אין הפּרטים שוֹנים מן השלם. יש זהוּת מוּחלטת בּין זה לזה. משקלם העצמי, כּמוֹ בּכל חוֹמר על מלוֹא טהרתוֹ, שוה הוּא בּכל מקוֹם. כּי גם הפּסוֹלת היא מאוֹתוֹ מין גוּפוֹ. בּכל פּרוּדה ופרוּדה שקוּעה אוֹתה מידה של מתיחוּת, התחַדשוֹת, התאַמצוּת, שאיפה והתגלוּת כּמוֹ בּסכוּמן הכּוֹלל, המהווה את הדבר המעוּצב שהוּקם. אִי אתה יכוֹל לוֹמר על בּיאַליק, כּדרך שאתה אוֹמר על הטוֹבים שבּנוּ: ‘אָמנם ואָמנם פּרטים אֵלה לקוּיים וּפגוּמים וַחסרים ויתירים, אף־על־פּי־כן הדבר עצמוֹ דבר הוּא’. לגבּי בּיאַליק לשוֹן כּזוּ תהא לזוּת־שׂפתיִם. סגנוֹן זה של ‘אָמנם ואָמנם ואף־על־פִי־כן’ פּסוּל הוּא כּאן. אין כּבדם של החלָקים, חשיבוּתם, האחריוּת שבּהם קטנים מן ה’הכּול'. מפּני כּך בּשעה שאַתה בּא בּמגע עימהם, הריהם מתפּרקים לעֵיניך וּמשחררים מרצם הכּמוּס עימהם מתוֹך הפתעה מַתמידה וּבמלוֹא הכּוֹחוֹת הנתוּנים והעצוּרים בּהם. חוֹק זה של ‘הכּוֹל אוֹ לא כלוּם’ שליט גם בחמרי־נפץ. אבק־שׂריפה כּגרגר החַרדל כּבוּשה בּוֹ אוֹתה מידה של מתיחוּת כּמוֹ באַלפי ליטראוֹתיו.

האִידנטיוּת המלאה הזאת אשר בּין הפּרוּדוֹת לדבר כּוּלוֹ, הייתי אוֹמר, הזהוּת אשר בּין האוֹתיוֹת הפּוֹרחוֹת לדיבוּר השלם, היא הנוֹסכת בּתוֹך הוָייתך מין הרגשה של אמת, מין הכּרה של קוֹשט שאין אתה מצוּי אצלה בּשוּם תוֹפעה אחרת שבּמציאוּת. וכּאן מקוֹר ההתעלוּת השוֹפע משירת בּיאַליק וּמכּל מעשׂיו. אף היא אינה יכוֹלה להיוֹת מלאה בּמקוֹם אחד וַחסרה בּמקוֹם אַחר. היא אֵינה יכוֹלה להיוֹת אפילוּ יתרה. אמת חסרה אוֹ יתרה היא הכּזב. בּהכרח שתהא זהית בּכל מקוּם. פּתח שיריו של בּיאַליק בּאַקראי והשמע לאָזניך דיבּוּר מדיבּוּריו, מיד אתה נפתע למַראה האמת האַחת שבּדיבּוּרים, למשמע הנאמנוּת שבמַאמרים. כּגרגרי אבק־שריפה מתנַפּצים לעֵיניך גרגרי האמת הזוֹהרת והדוֹלקת, ישרים עם עצמם, נאמנים אל עצמם. שירתוֹ של בּיאַליק חוּצבה מאוֹתוֹ אוֹר יקרוֹת של ענוֵי עוֹלם הוּא עצמוֹ השמיע רינתוֹ עליהם:

יוֹם יוֹם, וּרְסִיסִים רְסִיסים, בּאוֹר עֵינְכֶם וּבְשִׂרְטוּטֵי פְּנֵיכֶם

יֻגַּר יְפִי חַיֵּיכֶם אֶל חֲלַל הָעוֹלָם, כְּהִנָּגֵר מַעְיָן חָתוּם

אֶל לֵב נָהָר לְהַחֲיוֹתוֹ — וְהוּא לֹא יֵדָע.

וְחֵי אֱלֹהִים, אִם יֹאבַד נִיד אֶחָד מֵעַפְעַפֵּיכֶם

וְאִם יִפּוֹל אַרְצָה הַקָּטָן בְּזַעֲזוּעֵי נִשְׁמַתְכֶם!

כְּשִׁירַת הַכּוֹכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעוֹלָם.

בּימים הקשים והמרים האֵלה, בּשעה שאַתה נחנק בּחלאַת המרמה והכּחש אשר כּל העוֹלמוֹת שוֹקעים בּה, אני נמלָט לפעמים אל שירתוֹ. אני פּוֹתח בּמקום שאני פּוֹתח וקוֹרא. כּאן עוֹלם כּוּלוֹ טהרה. כּאן עוֹלם כּוּלוֹ אמת. אוּלָם בּמידה שאני מתעמק בּוֹ יוֹתר בּאוֹתה מידה מוּפלא הוּא בּעיני יוֹתר. נדמה לי, חסרים אנוּ את הכּוֹחוֹת הרוּחָנייִם להעריכוֹ כּראוּי. שלא מדעת אנוּ מכניסים אל עוֹלָם טהוֹר זה את טוּמאת הדוֹר שנדבּקה בּלי יוֹדעים גם בּנוּ. הרי אַמוֹת־המידה המשוּגרוֹת בּידינוּ אֵינן הוֹלמוֹת אוֹתוֹ. לא גאוֹניוּת, לא כּשרוֹנוֹת, לא כּוֹח־יצירה, לא דמיוֹן עז וכיוֹצא בהן — כּל המילים האֵלה נעתקוֹת מפּיך כּשאַתה מַגיע לפרשה זוֹ. כּשאָתה עוֹמד על בּיאַליק מתוֹך הספרוּת העברית וּמתוֹך תלאוֹתיו של העם העברי — ואין מקוֹם אַחר שאֶפשר לעמוֹד עלָיו אֶלָא מקוֹם זה — הריהוּ חיזיוֹן שלפניו כּמעט שאֵין לראוֹת דבר שאִפשר לידתוֹ וּלאחריו, נדמה, הכּל אֶפשרי. לפניו אֵין דרך המביאה אֵלָיו. מאַחריו נפתחוּ כּל הדרכים אל כּל המקוֹמוֹת. האוּמנם תלאוֹת עָם ושפלוּתוֹ וַאסוֹנוֹ הגָדוֹל נתנוּ לָנוּ כּל אֵלה?

אוּלי הן הן שנתנוּ. יוֹדע אני אַחֹת ממבחַר הפוֹאֶמוֹת של וֶרלאֶן הצרפתי — ‘הנֵס’. פייטן אומלל זה שר על פּרש אחד חמוּש כּלי מלחַמתוֹ ותוֹעה בּדרכים ו’אָסוֹן' שמוֹ. פּעם נתקל בּמשוֹרר ותקע כּידוֹנוֹ בּליבּוֹ שׂבע־הימים. הלב זינק דמוֹ וגוַע וָמת. והנה פתאוֹם פּרש־אָסוֹן עיכּב צעדוֹ, ירד סוּסוֹ ונגע בּכפפת הבּרזל שבּידוֹ בּמקוֹם הלב הפּצוּע. ‘וּבחדוֹר אוֹתי קוֹר הקרח של זוֹ בּרזל היד, בּקע לב חָדש רך וטהוֹר, מזדכּך בּדם עצמוֹ ושיפּוּר אש כּאֵביו’

אָז שׁוּב פָּרָשׁ־אָסוֹן

בְּהֶמְתוֹ עָלָה;

וַיִנְעַץ בָּהּ דָּרְבָּנוֹ וְחִישׁ

שְׁחוֹר מִצְחָתוֹ דָלָה.

וַיִקְרָא, דּוֹמֶה עוֹד בּאָזְנַי

הַפְּלָדָה כֹּה קוֹדַחַת:

הִשָּׁמֵר! בְּנִדְבָתִי זוֹ אָבֹא

רַק פַּעַם אַחַת!

תמיד כּשאני קוֹרא בּשירי בּיאַליק אני מהרהר בּפרש־אָסוֹן זה וּבאַחרוֹן דבריו. בּנדבה כּזאת בּאה ההשגָחה אל עם נדכּה ונַענה כּעמנוּ רק פּעם אַחַת.

¹

לפני תשע שנים מצאתי לי הגדרה לרוחו היוצרת של שופמן בדברים האלה: זהו סופר הסוּביקטיבי שבסופרי הספרות העברית. כי אינו כותב בעיקר על עצמו; הוא כותב לעצמו, מבלי להביא בחשבון את זולתו; הוא, אם אפשר לומר כן, בכל־זאת לירי. והתוצאה הישרה של המידה הזאת, התאמצתי להוכיח, היא המיניאַטוּרה; זו הצורה המהבהבת בלי הרף, התמציתית, המרוכזת, שאינה טעונה תיאורי מילוּאים של הארות ובירורים, והמעוררת ברמזיה ובקטעי תנועותיה המון זכרונות לואי הכרחיים, בעיקר בלב כותבה ובמידה מסוימת גם בלב מתי־מספר, המבקשים ומוצאים באמנות טווּיה וסכימטית זאת סיפוק נפש מיוחד במינו. אני מחויב להגיד, כי מידה זו, אשר היתה אז בראשיתה וכעין נטיה וחפץ, קו האוֹפי ותביעה נפשית, אמנם ברורים במהלכם הכללי ובתחומי השפעתם, אך לא בולטים למדי בהווייתם — מידה זו באה בימים האחרונים אל קִצה, עד כדי שלמות מוחלטת. ואם אני אומר, שהיא באה אל סופה, כוונתי היא, שאם תוסיף להתפתח באותו המרץ והעקיבות גם בעתיד, כמו שהתפתחה מיום ששופמן פירסם “מאידך גיסא” עד הקטעים הנדפסים כיום ב“תקופות”, היא תעבור את גבולותיה ותהיה למַניה, או, הגרוע מזה, למַנירה ותאבד את היסוד העיקרי והפורה שלה, את “הכבדות בלא־יודעים, כאילו נולדת כפות ואינך יודע שאפשר אחרת”; היא תהא ביודעים, כלומר, תחדל להיות תופעה אמנותית פועלת. אך נמהר ונגיד: במקום שיצירת שופמן עומדת כיום, סכנה זו רק נעה כצל בשעות בין־הערבים ובעצם, בתוכה איננה עוד. ואדרבה. מוטב שהיא מתמתחת בקו מאיים. הסכנה היא למשורר כשופמן, שמצד אחד, אינו מן בעלי הפיות המלאים, שזמנם ויכלתם אינם מרשים להם אפילו לשמוע מה שהוציאו מפיהם, ומצד שני, אינו יכול מטבעו להיות עָקר, שופמן הנובט תמיד, אשר ידיו נוטפות תמיד מוֹר, לו הסכנה פחות מסוכנת מאשר השתרשות, קביעות, בטיחות. מה שעושה מקומות בודדים ברשימותיו החדשות לרפי דמות היא דוקא מידה אחרונה זו. ולהפך, בשעה שהסכנה מהרסת ומקעקעת אותה על־ידי היסוסה, רעדה, עיכוביה ופיזור־נפשה מפני האפשרויות המרובות והמסובכות, הוא מופיע לפנינו שנית בכוח חדש מפתיע; לאמור, לא בלבד שמאשר ומחזק את הידוע לנו עליו מכבר הימים, אלא אף מגלה בחפזון קפריזי, מרגיז מכמני רוח ופאר גנוזים עמוק־עמוק רחוק־רחוק, וכמעט שיש ברצוני לכנות את כל אלה: שופמן המפחד מפני עצמו.

המפחד מפני עצמו. האין זאת האחריות האמנותית השוכנת בלב כל יוצר אמת, האין זאת אותה המזוזה הכשרה השומרת מפני שד החיקוי העצמי? החיקוי הנורא (נורא, כי בחקותנו את האחר, כמה שנעשה כמעשהו נכניס כשנרצה וכשלא נרצה, גם דבר־מה משלנו), שלא זו בלבד שאינו מוסיף על הדמות, אלא אף גורע ממנה ומפחית ערכה. שופמן המפחד מפני החיקוי העצמי — בדבר זה בלבד הוא נמלט מפניו. לא תמיד. לא בכל מקום. בנגעו בישן אין הוא מתחדש בנקל. העבר, העבר הספרותי, בן־כובד הוא ומעיק. אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מלחצו. והדרכים המביאים אל השחרור, כשהם לעצמם, מעניינים ורבי־ערך. ראשית, הוא הְרבה לכוֹף ולצמצם את המסגרת. נולד זה הגמגום הנפלא, שהגיע לעומק התפתחותו והמשׂיח לנו הכל, הכל. שנית, הרחיב את האופק. קו האור החד, האלכסוני התפצל. נעשה יותר עולמי, כללי. קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא על־פי צורתו והרגשותיו בלבד — כזה היה תמיד — אלא אף־על־פי תכנו; הוא שר ומרומם לסמל את ההוֹוה, את הצף והמתהווה אתנו, לנגד עינינו. כאן לא מצא עוד את כל דרכו. אך זהו המחייב. וזהו המשמח אותי. החיקוּי העצמי היא שיבה על העקבות. הגישוש — הצעד קדימה. אינני יודע אם שמו לב כראוי לשינוי הזה, המציץ פה ופה מבין רגבי העבר. אני מודה, אמנם בסקירה ראשונה קשה גם לראותו. הקוים הטיפוסיים לשופמן, שבעיקר לא בנקל הם ניתנים להיתפס, ושהוא עצמו חרתם בעקשנות, באטיות אכזרית על לוח לבנו, עד שהתמזגו בנו והיו לנו בהירים ושקופים כטיפות בדולח טהורות — קוים אלה עודם המצע היסודי גם ביצירותיו החדשות. אותם הבחורים הנמקים בעוונותיהם הקטנים ובשעמומם הרע. ואלה הבחורות הנושאות אתן את מפתחות לשכותיהן, ואשר בהיפתחן לא יגדילו את החטא ולא ימתיקו את השממון. אשר לא יסגרו ולא יפתחו מאומה. ואף־על־פי־כן כאן האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטיפוסית לו מכבר, היתה למורכבת, למסובכת ולאכזרית משהיתה. בה עצורה נשימה אחרת. יש הדונוי ושיבּלתו. ישנה המלחמה, “עם מגבעות הקש של אשתקד”. והוֹוה נסתר המנצחת ומכניסה סדר, מהפכת ליחידה אחת סתמית ואפסית את האנדרלמוסיה שלפניה, שבתוכה ושלאחריה. ישנו גם קצב אחר. דילוגי זמן משוּנים המתאמצים בריאוֹתיהם הנפוחות להדביק את מירוץ החיים וגלי שטפּם. ועל כל אלה יש חשבון. “הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשפי, לא תוהו נבראו”. יש חשבון. איזה? לא נבקש. אין זה גם חשוב ורב־ענין, אפס הוא ישנו. זוהי לא שלילה המחייבת את עצמה. זה אינו עוד קלות־דעת ולא רוע־לב. זהו כאב וחשבון. "לא טוב, גבירותי הנכבדות, מה? סבורות הייתן, שכך יימשך לעולם, לעולם: נשיקות יד ונדוּניה ודוֹקטוֹרים, נשיקות יד ונדוּניה ודוֹקטוֹרים?!.. הרי לכן!..״ אני אוהב את שופמן זה. לא רק הסתכלות, וצד הקו המסמן אמנות. לא רק השוָאה מוצלחת ומיוּשבת (“הרעיון הנורא תקפו כל־כך, עד שכל האנשים שנפגשו בדרכו עכשיו נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו — כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה”), כי־אם אלה הם החיים, החיים עצמם, שאין האפשרות האמנותית הקיצונית והמכווצת קנה־מידה ויחס מספיקים להם, והם דורשים את ההשתתפות, את הלב, ובו את רתת ההשתתפות. ההשתתפות — שופמן לא היה חסר אותה מעולם. הנערות הטהורות והעליזות היו נראות לו תמיד בחלונות הפתוחים לרוָחה מנגד… אך האמן הקפדן שבו החניקה וחיפה עליה בכוונה. שופמן התאפק תמיד. ההשתתפות היתה בו בלי שהסכים לה, או כמעט שהיה משתמט מפניה, התבייש בה. אך הסערה עברתהו. לפני עיני שופמן התגלגלו בשנות חייו האחרונות חזיונות כבירים ומשוּנים בגדלם, בחליפותיהם, בעליותיהם ובירידותיהם. גם הם היו מתפוצצים כרימוני משחית. או שהרסו בשואת פתאום את הנראה קיים לעולמי־עד, או שהיו לכוח שילומים אדיר ומקוּוה, הנושר בתוך הרחובות ההוֹמים על ראשי ההמונות כפרי ביכורים מענף האילן. הרי לכן!

ודאי אין בי הילדות להרכיב על־גבי יצירות שופמן מגמות ידוּעות. רצון שכזה היה די מגוחך ומעושה. אבל גם מזה אין להעלים עין, ששופמן לאחר הסער, “בשנות המלחמה התאוָניות־קוֹשמאריות”, אמנם בעצם נשאר מה שהיה מקודם להן, אפס יש בו תוספת של מה־שהוא, אשר לא הובררה לי, ואפשר גם לו, כל מהותה. ודאי, שחזיונות הירידה האיומים שהיה עד להם שבאו בבת־אחת בשצף־קצף היו מתאימים ומקוּוים לרוחו. אך באותה שעה הופעתם השׂביעה גם את רוחו. ושופמן נראה לי היום שבע ירידה.

מטבע ירידה והתנוונות. מה זה אומר? מה יבוא אחרי־כן, בעתיד? האפשרות? אמנם בּוּדקו, בטיילו על ה“קי”, רעיון זה עובר במוחו. אפס הקשיבו הרעיון הזה אינו גואל עוד. הוא נורא. האפסות וההעדר אינם אפוא מוצא רצוי, אלא איום ומטיל אימה, עד שכמעט אין לתת אמוּן באפשרותו. זו ועוד אחרת. בּוּדקו זה הביט כבר פעמים אין־מספר לתוך מימי הדונוי הנוהרים לאט וביקש בהם את ערש מרגועו. ובכל־זאת המים האלה שוטפים ושוטפים. אין זאת כי־אם יש כאן נטיה אחרת. בּוּדקוֹ מחויב לבוא באחד הימים לידי הכרה כי לא המים השוטפים בשפי ולא אלה המכים גלי קצפם — שניהם לא תוהו נבראו. היבוא לידי הכרה זו? היבוא? אינני יודע. יותר מדי “נהירים לו כל משעוֹלי הלב ודרכו הרחבה סתומה לפניו”. שופמן לא שינה עוד במאומה את אפני יצירתו וביטויו. עוד הנקודה שׂוּמה מכל וכל על התנועה הטיפוסית הקטנה הבולטת, הדוקרת כקוץ כשברי זכוכית רבי־גונים. אמנם היא מבטאה הרבה, מסמנת הרבה, גוררת אחריה המון רשמים כנים, מקוריים ומפתיעים, אפס היא אינה מבטאה הכל, ובעיקר, לעומת ההכל היא צרה, קרה ומכוּוצת יותר מדי. והשינוי האמנותי אינו מוצא את סיפוקו בשאיפה, ברעד הכרה. הוא מוכרח להיות כוח שליט בנפש, המתגשם גם בביטוי הממשי. לעת־עתה עומד שופמן על סף הכרה זו. רשימותיו מן המלחמה והלאה מורגשת בהן ההבנה האמתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר. זה גם אינו מועיל אם יתאמצו להמשיכו. כי הקו סוף־סוף נשבר. ופה ופה באה הכרה זו לידי ביטוי אמנותי דק, חמים, סולד, ספוג אַקורדים ארוכים, החודרים אל הנפש ומשאירים בה המיית־דממה מתוקה. אך לידי גילוי מלא לא באה עוד. ובסוף עוד מלים מספר. בין כל המספרים העברים אני רואה רק אותו בתחומים אלה. השאר עודם קופאים על הטיפוסים שהם בודים מלבם. הדעת אינה, בודאי, גדולה, אם מסיחים אותה מן כל אשר עבר עלינו בעשר השנים האחרונות. דבר זה עצמו, שאין הוא יכול לבדוֹת מלב מעשיות על אנשים שלא היו ושלא נבראו, שאינם כיום, שלא יהיו מחר ושאינם יכולים להיות לעולם, אלא המפלצת מפרכסת בלי הרף לעיניו — דבר זה עצמו כבד מעיד למדי. ודאי שעיני שופמן לא הורגלו עוד אל האור הרב המשתפך על התופעות ושורות טפלות כגון:

…הוא תועה ונדחק בינות ליהודי גאליציה המסתובבים כנופיות־כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעיתונים, כבר איימו בפוגרומים, הבולשת מציקה מכל צד — והכל לא הועיל, אפילו גראנאטה אילו נפלה והתפוצצה כאן —לא היתה מפזרתן.

כן. זה אינו דק ביותר. אך עוד פסיעה קטנה והנה שופמן הטהור והמזוקק:

הנה יהודי חיור, בלי טיפת דם שלח ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק הכסף איננו, או שחש שם דקירה חזקה…

זהו שופמן האמתי. הרואה: את הבורסה, את מאקנזין על סוסו הצחור, את הדוקטור יאשצ׳ורקה, את עיתוני הבוקר הרעננים והריחניים. ולאט־לאט, כדרכו תמיד (הלא רק בשנים אחדות היה “בבית זר” ל“על־יד הדרך”)׳ יתגבשו העצמים האלה בלבו והיו לאבן כבדה וגדולה מאוד, אשר תעיק ותלחץ כבלהוּת באישוֹן־לילה, ומתחת עקתה תזנק מחדש המיית שופמן.

נ. ב. אחר שנכתבו דברי אלה פירסם שופמן את “אדם בארץ” שלו. סיפור זר, מחרה־מחזיק אחרי כל אשר אמרתי מלמעלה. יש חשבון. יש השתתפות. “אדם בארץ” היא אחת מהאבנים הכבדות והגדולות אשר נגולה מעל לוח־ לבו…

נספח

שלמה צמח: נולד בפלונסק, פולין, ב־1886. עלה ב־1904, והיה מפותחי העליה השניה. נפטר בירושלים ב־1974. כתב סיפורים, רומן, מחזה ובעיקר מאמרים, מסות ומחקרים בתחום הספרות, ההגות והאסתטיקה. בין כתבי־העת שערך: “בחינות בביקורת הספרות” (א׳־י״א) (תשי״ב־תשי״ז). מספרי מסותיו: “בארצות נוד” (1952), “אדם עם אחרים” (1953), ״מסה וביקורת״ (1954), ״שתי וערב״ (1959), ״עירובין״ (1964), “שתי המזוזות” (1965), ״מסות ורשימות״ (1968), בערוב הימים״ (1971), ״דפי פנקס״ (1972), "על ביאליק, עשרה מאמרים״, בצירוף מבוא מאת עדה צמח (1978). מספריו בתחום האסתטיקה: ״רעיונות על היפה ועל האמנות״ (1927), ״על היפה״ (1939), “השחוק” (1948).