מכיר אני טובה לחברי הדיינים המומחים שפסקו לספרי ‘שתי וערב’ פרס ביאליק לשנה זו, ואומר אני תודה רבה לראש העיריה ולחברי העיריה של תל-אביב שקיימו ואישרו דין זה. והנה עומד אני לפניכם, קהל נאספים נכבדים, אובד-עצות כנגד החובה להשמיע דברים חטופים על שירתו של האיש, אשר לזכרו כל הטקס הזה, ולא להיכשל בלשוני.

אבל אסתייע בדברי ביאליק ואולי ירווח לי. נראה לי שהמנוח הוא שהעלה פעם את הרעיון, כי לכל אומה ואומה יש ספר אחד ומיוחד שעשה אותה לאומה. ורוצני להוסיף על דבריו: לכל אומה יש משורר אחד ומיוחד שעשה את שירתה לשירת האומה. לא עניין של כישרון כאן. מזיגה כאן של הרבה מידות שנזדמנו בתוך נפש פיוטית אחת שהיתה בית-קיבול וסמל לכוחות הנעלים והנשגבים הגנוזים בנפש האומה.

תרשו לי להסביר דברי בדוגמה אחת שאינה מעולם השירה. כשאדם רוצה לרשום מפה טוֹפּוֹגראפית של מקום אחד, על כורחו נצרך הוא לנקודת-רום אחת קבועה וידועה, ושאליה הוא מסמיך כל שאר נקודות מדידתו. אם אין לו נקודת-רום קבועה זו אין שום משמעות למעשהו ולסימנים שהוא מסמן את המקום, הואיל כשהוא אומר גבוה לא אמר גבוה ממה וכשאמר נמוך לא אמר נמוך ממה, – קרוב, קרוב למה, רחוק, רחוק ממה. בדומה לכך בעולם השירה. אם אין לאומה משורר אחד ומיוחד שהוא נקודת-הרום הקבועה שלה אין לאומה זו שירה. יכול ויש לה משוררים בעלי-כישרון אבל שירה אין לה. טול, למשל, מן האנגלים את שקספיר, או טול מן הגרמנים את גיתה, או מן הרוסים את פושקין וכיוצא באלוּ, הרי מיד נתפּרדה החבילה וכל שרביט ושרביט נעשה סימן של שלטון לעצמו, וממילא הכוחות מתפזרים לכל רוח ושירה של אומה איננה. גם ביאליק בן הוא למשפחה הגדולה הזאת, גם הוא נקודת-רום קבועה בשירה העברית החדשה, אשר כל הנקודות נסמכות אליה ומצטרפות יחד לשירתה של האומה.

לא עכשיו השעה ולא כאן המקום להאריך ולהוכיח אמיתו של דבר, ואף-על-פי-כן פטור בלא כלום אי-אפשר. ובכוונה ובדעת אני פוסע פסיעה שסכנתה גדולה מאד ושואל את עצמי – אילוּ טשרניחובסקי בשירה העברית בלא ביאליק, כלום היתה נולדת אותה נקודת-רום שנסמכות כל שאר הנקודות ומצטרפות אליה? אין אני חשוד, חס וחלילה, על חוסר אהבה, מסירות ויראת-הכבוד לשירתו של טשרניחובסקי; ואם יבואו וישאלוּני, כשרונותיו של מי, שלו או של ביאליק, גדולים יותר – אהסס מאד בתשובתי. נדמה לי, שירים דוגמת ‘מות התמוּז’ ו’עולת-רגל' עם הוד הקדוּמים האופף אותם, עם אותה חירות של רוחות סוערות בראשי הרים, הסוערת סביבותיהם, היו מחוץ לתחום תפיסתו של ביאליק. ובכל זאת ברור לי: שירת טשרניחובסקי לבדה בלא שירת ביאליק אי-אפשר לה שתהא נקודת-מרכז לשירת-האומה. עכשיו, כששתיהן יחדיו זו בצד זו, גם זו של טשרניחובסקי מתעלה בריחוקה, באחרוּת שבה כלפי חברתה. ואפילו במקומות שהיא גבוהה מחברתה, הרי נקודת-הרום הקבועה של חברתה היא הנותנת משמעות לגובהה זה. בלעדיה הריהי כתלוּיה באוויר.

ואביא ראיה לדברי מרעיון אחד שהטריד את שירת שניהם – כוונתי רעיון העבודה, האדם החי ומתפרנס מעבודת כפיו. זוכר אני את ‘שיר מזמור לבני תוּבל-קין’ של טשרניחובסקי שבא אלינו מהיידלברג לפני חמישים וחמש שנים:

'פּוֹעֵל צָעִיר מַה זֶּה תִּפְעַל

בֵּין אוֹפַנִּים חוֹרְקִים?

– תּוֹרָה!

אֱמֶת לִי חֲדָשָׁה!'

ועדיין רושמו לא נח. דומני, מעטים בעולם שירי עבודה בדומים לו. אותו תוקף, אותה תרוּעת-ניצחון, אותה גברות היודעת עוצמת אמיתה. אחר-כך ב’עולת-רגל' אמר:

'אִתִּי גִדְיִי

גְּדִי טִפַּחְתִּי' –

טיפחתי – לשון חיבה, לשון שהשתמש בה גם ביאליק; טיפחתי – בעצם ידי, אני ולא אחר. ובסוף ימיו, כשעלה לארץ לשבת בה, חזר אל עניין זה ושר שירו הגדול ‘בו במעדר’ והריהו מפרש עכשיו כוונתו במישרים לאיזה אדם עובד הוא מתכוון ולאיזו עבודה:

'בּוֹ בַּמַּעְדֵּר חֲפִירוֹת הֶעֱמַקְנוּ

גֶּדֶר קִבּוּץ שֶׁעָלָה עַל קַרְקַע…

* * *

אֶרֶץ נִקְנֵית בְּזֵעָה וּבְדָם!

שֶׁבַח לַכְּלִי הַחוֹדֵר, הַנּוֹקֵב לוֹ לַמַּעְדֵּר!'

ואף-על-פי-כן רק כשהם חוסים בצילם של שירי-העבודה אצל ביאליק מתוספת להם חשיבותם בתוך השירה העברית.

כשאתה קורא בשיר ‘בשדה’:

כְּכֶלֶב, יְדִידַי, כְּכֶלֶב מִמעַנָּיו בְּזוּי נֶפֶשׁ וּמְעֻנֶּה

בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְבוֹן יָדַי בְּלִי כֹחַ

והוא מוסיף:

כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה

וָאֵדַע אַךְ-עַתָּה אֶת עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ-עַתָּה אֶרְאֶנּוּ,

לֹא יָדַי עִצְבוּכֶן שִׁבֳּלִים לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה'.

אין לי צורך להרבות בפירושים בשביל להראות ולהוכיח מה שונים כאן ואחרים קול-הדברים, האוויר המוליך אותו, המקום משם הוא יוצא והמקום אליו הוא הולך. די לנו בדברים כמשמעם – זה הכלב המעוּנה ובזוּי-הנפש, זו העניוּת המנוּולת, אותן הידיים שאינן מעצבות ואינן מטפּחות – זו העמידה הטראגית בעצבון ידיים ובלי כוח שאין בכל העולם מפלט מפניה, אלא ב’בית האם', שם ‘אחיו הרחוקים עובדים אותו’.

אבל כשאתה מתחיל יוצא בעקבות הדברים שהשמיע טשרניחובסקי ובעקבותם של הללו שהשמיע ביאליק, הרי אצל הראשון בראשו של דבר אתה מגיע אל ריכרד דיהמל, אל ‘מאהלע, מיהלע, מאהלע’ ואל ‘האורגים’ של האופּטמן או אל המופשט שבקדוּם של אבי כל חורש נחושת וברזל, אל תוּבל-קין. אבל רצונך תוּבל-קין זה גם האליל וולקן, ואחותו נעמה אינה אלא וינוס האלילה. מעיינותיו של ביאליק קרובים מאד מאד. בפסיעה ראשונה אתה בתחומה של ההשכלה, של יל"ג, שהביאה את שיבת-ציון לעולם; שיבת-ציון זו שמפירותיה כבר נהנה טשרניחובסקי בשירו ‘בו במעדר’. ביאליק עודנו בתוך האימה הגדולה, באותו מורא היסטורי-יהודי מפני מעמד עלוב זה של אדם שאינו עומד ברשות עצמו ואינו נושא את עצמו ומצטרך הוא לבריות; ומיד אתה מגיע אל אותה מימרה שבתלמוד – ‘פּשוט נבלה בשוק וקח שכרך ואל תאמר כוהן אני, אדם גדול אני וביזיון לי הדבר’. מיד אתה מגיע אל השבת של עשרת הדיברות, אל מנוחת אדם ובהמה גם יחד, ואל-בורא-עולם היהודי שטרח שישה ימים ונתייגע כביכול מרוב עבודה של בריאת העולם, עד שכילה מלאכתו ביום השביעי ושבת.

ולפיכך אמרתי, אף-על-פי ששני אילנות כאן בשירה העברית, אילנות רמים ונישאים, אף-על-פי-כן קומתו של טשרניחובסקי מתגבהת יותר מחמת החסוּת שנותן לה צילו של האילן הראשון, אילנו של ביאליק.

ודאי לא הסחתי דעתי מן הנעשה סביבותי. מפורסם וידוע, שעניינו של הדור בשירת ביאליק מתמעט והולך בארץ וקנייני רוחה משתכחים והולכים מן הלבבות. אבל לא נגרע מאומה מכבודה של אמת ומתקפה, כשאדם מעלים עינו ממנה, או מתכחש לה. הוא נמצא חסר ולקוּי ולא האמת. שירה בעברית שאינה מכוונת לנקודת-רום זו שעליה דיברתי, על כורחה שהיא מחוץ לתחומה של שירת האוּמה. היא תצא נפסדת ולא שירת ביאליק.

ועוד דבר. כבר היו הדברים בעולם. גם באנגליה היה דור ששקספיר נתמעט בעיניו ונתרחק ממנו. אבל זמן מסוּים של שפל אינו מכריע בחיי אומה. על אחת כמה וכמה שאינו מכריע בחיי האוּמה היהודית אשר מניין שנות קיומה אלפִים. קחוּ ספר נחמיה. איזו דלוּת בהבעה ואיזו צמצום בתפיסה! לאחר דורות אחדים נשלחה יד מן השמים ונתנה לנו ספר תהלים וקרוב לאותו זמן באו רוממוֹת-אל בתפילותיהם של אנשי כנסת הגדולה! ואף על פי שלא נבואה כאן, הרי הכל מכוּון אליה. והכל שב אל מקומו הנכון.

הוא הדין שירה דוגמת שירת ביאליק בזמן החדש. שיכחה של דור, דאגת הדור השוכח היא ולא דאגת השירה הזאת. אבל אם ישבו יהודים בארץ הזאת ואם עברית תהא לשונם ודאי גם שירה יאמר פיהם, שירה עברית, שירת האוּמה. ואז על כורחה שפניה יהיו מכוּונות אל שירת ביאליק, שנים רבות מאד, מאות שנים!

תל אביב, 19.12.1960