“האלמנה השחורה”, העכביש הארסי מסוג Lathrodectes המגלגל גליל ביצים

 

הקדמה    🔗

בספר קטן זה נעשה נסיון להביא לפני הקורא עובדות ורעיונות הנוגעים לבעית בריאות העם העברי במולדתו מנקודת-מבט גיאוגרפית.

הכוונה היא להבהיר ככל האפשר על יסוד ידיעותינו, מה השפעתה של ארצנו – ותנאיה הגיאוגרפיים ואקלימה במיוחד — על כל תהליכי חיים של האדם, בין נורמליים ובין חולניים.

האדם מוגבל על-ידי הטבע הרבה יותר מכפי שסבורים. כל יצור, אחד צומח ואחד חי – והאדם בכלל – תלוי תלות מכרעת בגורמים חיצוניים, כגון: התנוחה הגיאוגרפית, הקרקע, החום, הלחות, אופי הצמחיה. גורמים טבעיים אלה קובעים לא בלבד את נוחיותו ובריאותו של האדם, אלא בעקיפים אף את תנאי התנאים הסוציאליים והתרבותיים של האוכלוסיה. אין אדם יכול להמנע מהשפעת העולם החיצוני, הואיל והוא אורגניזם חי, אחת החוליות בשלשלת הביולוגית הכללית. עם זה שונה הוא משאר האורגניזמים החיים. מחונן הוא בבינה ובידו לסגל עצמו לתנאים חיצוניים ולהשיג במשך הזמן הרמוניה שלימה בין סביבתו הטבעית ובין תכונותיו הביולוגיות. אחרי שהושגה ההתאמה הדרושה מובטח לו קיום על אדמתו.

למטרה זו עליו להכיר הכרה מעמיקה את כל הסיבות העלולות להשפיע על אורח-חייו, על בריאותו ועל רמתו התרבותית. עליו לדעת מה טוב ומה הרע הצפון בתוך הגורמים הגיאוגרפיים המהווים את עולמו החיצוני, שבו הוא חי, עובד ומגדל דור. הוא צריך ללמוד כיצד להסתגל לתנאי האקלים ומה יעשה כדי למנוע סכנה לבריאותו.

יש להקדים ולומר: עדיין אין בידינו להסביר את כל המאורעות והתופעות בחיי האדם על סמך עובדות בטוחות ותוצאות מחקרים העומדות לרשותנו. ידיעותינו עדיין לקויות ופגומות הן. בספר זה אין לראות אלא מעין סיכום ראשון של המחקרים, שנעשו בארצנו בשנים האחרונות. מבחינה זו אין גם לראות את כל הרעיונות הניתנים כאן כעובדות חותכות. אלא אף את המועט הידוע כדאי להוציא לרשות הרבים מתוך תקווה, שיימצא בו חומר להעמקת הידיעות על נושא חשוב מאוד.

החומר לספר זה לקוח ממקורות שונים: ספרים ומאמרים, שהופיעו בארץ ובחוץ-לארץ בשפות שונות וכתבי-עת רפואיים ומדעיים אחרים. הואיל והחיבור לא נועד לבעלי-מקצוע, לא תינתן בו רשימה מלאה של הספרות, שהשתמש בה המחבר. ספרים ומאמרים שקריאתם עשוייה להיות למועיל לקורא הכללי, הם בלבד יובאו ברשימת הספרות; מקורות אחרים יצויינו בגוף הפרקים או בהערות מיוחדות. אלה, שאזכיר כאן מחקריהם בלי ציון שמם – עמם הסליחה.

חובה נעימה היא לי להודות כאן למר משה בניהו על הטרחה והעמל שהשקיע בתקוני לשון וסגנון הספר.

כמה מהתמונות והציורים שבספר זה נלקחו מתוך ספריהם של ד“ר ז. מונטנר “סמי המות והרפואות כנגדם – להרמב”ם”, וד"ר יוסף גורביץ “שיעורים במיקרוביולוגיה”.

י.ז

 

מבוא    🔗

העובדה, שגורמים גיאוגרפיים יש להם השפעה חזקה על בריאות היחיד ובריאות הרבים, כבר ידועה היתה לרופאי יון העתיקה ולחכמי התלמוד. אולם חקירות שיטתיות בנידון זה התחילו בסוף המאה התשע עשרה, עם התפתחותה המהירה של הפיסיולוגיה ועם ההתעוררות בין עמי אירופה להתיישב בארצות למעבר לים. מובן, שדחיפה חזקה לעבודת חקירה הנוגעת להתאקלמות הגזע הלבן בארצות טרופיות ותת-טרופיות, ניתנה מטעם מדינות קולניאליות גדולות כגון: בריטניה הגדולה וצרפת. מלחמות-העולם, הראשונה והשניה כאחת, אף הן הוסיפו הרבה חומר עובדתי לידיעותינו על הסתגלותם של חיילים ממוצא אירופי או צפון-אמריקני לתנאי מלחמה באקלימים שונים. חלק חשוב של החקירות נעשה בארצות-הברית בקשר לבעיות מעשיות מאד, שכן ידוע, שהן משתרעות עמוק באזור תת-טרופי. שם נאספו תצפיות רבות ונעשו גם ניסויים בבני-אדם ובחיות, בעזרת מכשירים, שהומצאו במיוחד לצרכי החקירה הפיסיולויגית-אקלימית.

אלה החקירות הנוגעות להשפעת גורמים אקלימיים או גורמים גיאוגרפיים אחרים על האדם נתקלות בקשיים מרובים. אין זו מן הקלות למצוא את הקשר הסיבתי בין תופעה ביולוגית מסוימת לבין הגורם החיצוני; הגורמים הגיאוגרפיים השונים אינם פועלים במבודד, אלא תמיד בצוות עם גורמים אחרים. כך, למשל, משפיע החום היבש באופן אחר לגמרי על הגוף מהחום הספוג ליחות אווירית גבוהה, וכן שונה השפעתו באוויר שקט וברוח חזקה. הגובה מעל לפני הים, כמות האבק שבאטמוספרה, קרינת השמש, אגמי-מים ונהרות, המרחק מן הים, כיסוי הקרקע בצומח וכיוצא בהם מהווים מערכת גורמים העומדים תמיד ביחסי גומלים. יתר על כן, יש להביא בחשבון גם את מצבו של האדם בשעת פעולתם של הגורמים החיצוניים הללו: תנאי דיורו ומצב תזונתו, אופי עבודתו ומידת חיסונו הגופני. מכאן, שתגובות האורגניזם החי על השפעה חיצונית אקלימית או אחרת, אינן ישירות ופשוטות אלא מורכבות. לפיכך בדיקתן קשה ועלולות הן להביא לידי טעויות הרבה.

הנסיון הפיסיולוגי במעבדה – עד כמה הוא ניתן בכלל לביצוע – אף הוא אינו יכול לפתור כל השאלות הקשורות בהשפעת הטבע על האדם. אמנם יכול הוא לחקות כמה וכמה תנאים טבעיים, אבל אין הוא נותן תמונה מדויקת ושלימה של התהליך הטבעי. אפשר להכניס אדם או חית-ניסוי לתא, שבו יוצרו מידת חום ומידת לחות מסוימת, ולבדוק את תגובת האורגניזם בתנאים שונים, כגון: עבודה גופנית או רוחנית, מנוחה, שינה וכו'. אפשר למדוד את הפרשות הגוף, את הזיעה, כמות השתן, הדופק ושיעור פליטת החום מן העור ועוד תיפקודים אחרים של הגוף. אמנם כל זה מלמדנו הרבה, אבל אין בו תשובה, מה, למשל, תגובת גוף-האדם על חום אטמוספרי גבוה במשך שנים רבות של עבודה באקלים טרופי. נמצא, שאין לייחס חשיבות מרובה לתוצאות נסיונות אקלימיים מלאכותיים אלא לראותם כרמזים בלבד, אמנם רמזים חשובים.

נוסף על הגורמים החיצוניים יש להביא בחשבון בהערכת השפעתם על האדם, גם תנאים התלויים באורגניזם החי גופו, היינו: גורמים פנימיים. חלקם – יסודם בתכונות הפרט ( תכונות אינדיבידואליות ) וחלקם – בתכונות “גזעיות”. תכונות אלו ידועות היטב לחוקרי הטבע, למגדלי בהמות ולחקלאים: הן קשורות למין מיוחד של הבהמה או בזן מיוחד של הצמח התרבותי ועוברות בירושה מדור לדור; בהן תלויה במידה מרובה ההסתגלות לתנאי הקרקע, לחום או לליחות; הן קובעות כרגיל את מידת החיסון בפני מזיקים, את מהירות הגידול, הפוריות ועוד ועוד. אין הדבר שונה אצל האדם. ידוע, שתגובתם של בני הגזע הלבן על השפעת גורמים טבעיים מסוימים שונה מתגובתם של בני הגזע השחור או החום; גם ישנם הבדלים ניכרים בתגובתם של תושבי אירופה הצפונית ותושבי אירופה הדרומית.

הרגישות האינדיבידואלית לגבי גורמים טבעיים אף היא שונה. קור וחום נוחים לזה וקשים לזה. אדם אחד רואה את עצמו בנחת ביום-שרב וחברו עייף ויגע או חש בראשו. אין תגובתו ורגישותו של היחיד שוות בכל תקופות חייו ובכל מצבי הגוף והנפש. כשאדם נער עלול הוא להגיב על השפעתו של גורם אחיד בדרך שונה משיגיב עליה בזיקנותו. ולא הרי תגובתו של בריא כהרי תגובתו של חולה. ידוע, שתקופת ההריון, אפילו ימי הווסת של האשה, משנים בהרבה את תגובת גופה על השפעות טבעיות שונות.

מן האמור נמצינו למדים מה מסובכים התנאים, שבהם אנו צריכים לחקור דבר פשוט, לכאורה, בתכלית הפשטות, כהסתגלות האדם לתנאי הסביבה. ולא מן התימה, שהמדע המכוּנה “גיאומדיצינה” או “פתולוגיה גיאוגרפית”, נמצא עדיין בראשית התפתחותו והספק מרובה בו על הודאי.

תנאיה הגיאוגרפיים של ארץ-ישראל לא נבדקו מנקודת-מבט זו כל צרכם, ואין תימה בדבר. אולם מפעל התישבותנו דורש בכל תוקף, שנעמיק במהרה ידיעותינו על הגיאוגרפיה הפיסית, על הקרקע, על המיטיאורלוגיה והקלימטולוגיה, על עולם החי והצומח ועל המחלות הנפוצות בארצנו. בהשלמת הידיעות האלו במסקנותיהן הנכונות תלויה במידה מכרעת הצלחתנו בישוב הארץ.

 

פרק ראשון ארץ ישראל ותנאיה הגיאוגרפיים    🔗

ידיעת התנאים הגיאוגרפיים של הארץ חשובה לא בלבד מנקודת-מבט ההשכלה הכללית או מטעמים כלכליים, אלא אף להבנת מצב בריאותה של האוכלוסיה. סקירה קצרה על התנאים הגיאוגרפיים תינתן לקורא להלן, כדי להזכיר לו עובדות אחדות העלולות להקל עליו את קריאת הפרקים על הגורמים הגיאוגרפיים השונים הקשורים בבעיות הבריאות.

א. המבנה הגיאוגרפי    🔗

ארץ-ישראל, שרק חלק ממנה מהווה היום את שטחה של מדינת ישראל, שוכנת על חוף האגן המזרחי של הים התיכון ברוחב גיאוגרפי של '30, 29–’15, 33. לצרכי מחקרנו יש אמנם חשיבות גם לחלקי הארץ שהם מעבר לגבולותיה של המדינה. תופעות גיאוגרפיות או ביולוגיות העומדות בקשר ישיר לבעיות הבריאות ראויות לתשומת-לבנו אף אם הן אינן נוגעות לעם העברי או לשטחים העומדים תחת ריבונותו. מציאות אוכלוסיה ערבית גדולה בתוך גבולותינו ושכנות קרובה עם מדינות הירדן, סוריה והלבנון מחייבות אותנו להביאן בחשבון בשעת תיכנון פעולות היגייניות-צבוריות. הדברים אמורים ביחוד במחלות מידבקות, שכן אי-אפשר להעלות על הדעת מלחמה יעילה בהן בלי שיתוף פעולה מצד השכנים במסגרת הפעולות המונעות.

גבולותיה הטבעיים של הארץ הן: מורדות החרמון והלבנון בצפון, הים התיכון במערב, מדבריות סוריה וערב במזרח ובדרום. העובדה, שהארץ מוקפת מדבריות משתי רוחותיה וגם בתחומיה נמצאים שטחים רחבים של מדבר-ערבה, מטביעה חותמה לא על החי והצומח בלבד, אלא אף על האדם.

אף- על-פי שהארץ קטנה, מגוונת היא באפיה הגיאוגרפי. ידועה המימרה של הנציב העליון הראשון לארץ-ישראל: “הארץ, שגודלה בשעורה כוולס, יש בה הבדלים גיאוגרפיים של יבשת שלמה”. לא נופה בלבד, אלא אף קרקעותיה, תנאיה המיטיאורולוגיים וחייה האורגניים משתנים מאזור לאזור.

באופן טופוגרפי ניתן להבחין בארץ-ישראל המערבית ארבעה אזורים: 1) שפלת החוף המשתרעת מחיפה בצפון ועד עזה בדרום, רחבה בין 3–30 ק"מ בערך, 2) עמק-יזרעאל ברוחב של קילומטרים מועטים בין חיפה ועמק הירדן, 3) עמק הירדן ובקעת הירדן ו 4) אזור ההרים והגבעות העוברים לארכה של הארץ. רוחב אזור ההרים משתנה תכופות. ההר הגבוה ביותר, הר-מירון, הוא בגליל וגבהו 1,208 מטר. המורדות המערביים של ההרים בדרך כלל משתפעים לשיעורים, המורדות המזרחיים תלולים יותר. תופעה גיאוגרפית מיוחדת במינה הוא השקע של ים המלח ( 392 מ. מתחת פני הים), העמוק שבעולם.

שפלת החוף היא רצועה פוריה. קרקעותיה קלים ומוצאם מן החול, שהובא ( ומובא עד היום) מן הים. יש בהם חולות נעים, חולות נחים, קרקע קורקר או חול-גיר וקרקע חול חמרה או חול אדום. מבנה זה של השפלה יש לו חשיבות מחמת העובדה, שהחולות הנעים, המובאים על-ידי זרם הים מדרום לצפון, סותמים את פי הנהרות ומעתיקים אותם צפונה.

הרי יהודה והרי שומרון בנויים קרקעות גיר בעיקר; קרקעות הרי הגליל מכילים בתוכם גם בזלת.

הנהר הגדול היחיד העובר מצפונה של הארץ לדרומה הוא הירדן, היורד בתוך שקע בפיתולים רבים למן מרגלות החרמון עד 392 מ. למטה מפני הים. אליו נוהרים נחלים הרבה.

הנהרות האחרים ( אמנם הירדן בלבד ראוי לשם זה) שולחים כולם את מימיהם מערבה – אל הים.

חוץ מהנחלים הללו ישנו מספר גדול של ואדיות, או נחלים ארעיים, המכילים מים בחדשי החורף. אחרי עונת הגשמים משתיירות תעלות מבודדות, שיש בהן אשבורן ( מים עומדים). עובדה זו אף היא חשיבותה גדולה לבריאות הארץ.

ביצות רבות, של קבע ושל ארעי, מצויות באזור החוף; ביצה גדולה אחת משתרעת צפונה לאגם החולה.

ב. האקלים    🔗

הבדלים דומים לאלה שבתבניתה הגיאוגרפית של ארץ-ישראל אתה מוצא גם באקלימה. מותר לומר, אף-על-פי שאין זו הגדרה מדעית מדויקת, שבארצנו ישנם אזורים של אקלים ממוזג, הדומה לזה שבארצות אירופה המערבית והדרומית, אקלים תת טרופי, ואפילו אקלים טרופי. חלוקה אין לה, כמובן, אלא ערך יחסי, שכן יש תכונות אקלימיות עקריות, שאחידות הן לכל הארץ. האחת היא חלוקת השנה לשתי עונות: עונה יבשה בחודשי מאי-ספטמבר ועונה לחה בין אוקטובר לאפריל. התכונה השניה המשותפת לכל אזורי הארץ היא, שינואר הוא כרגיל החודש הקר, ואבגוסט – החודש החם ביותר.

חום האוויר (הטמפרטורה ) והלחות האווירית משתנים הרבה תוך ימות השנה בכל אזור ואזור. כך למשל, היה החום הממוצע בינואר במשך כמה שנים:.בירושלים 6.1 מ.צ; בחיפה – 13.2; בטבריה – 16.6. באבגוסט היו המספרים: בירושלים – 24.2 מ.צ.; בחיפה – 27.6; בטבריה – 30.5. הדברים אמורים בחום האווירי הממוצע ולא במכסימום או במינימום שהטמפרטורה יכולה להגיע. ידיעת השיעור הממוצע והתנודות היומיות המכסימאליות של החום החיצוני חשובה במידה שווה: זו מלמדת על התנאים הקבועים וזו – על גודל המעמסה ודרישת ההסתגלות בתנאים הקיצוניים של הטמפרטורה. הטבלאות 1 ו־2 מראות את ההבדלים בין מידות חום אלו .

טבלא 1

החום הממוצע בכל אזורי הארץ בכל חודשי השנה שנרשם בשנת 1951.

החודש

טבלא 2

מידות החום המאכסימלי והמינימלי שנרשמו במשך שנת 1951 באזורי הארץ השונים.

ולא החום בלבד, אלא אף הלחות של האויר יש לה חשיבות מכרעת לגבי החיים האורגניים. גם במובן זה נבדלים האזורים השונים בארץ. באזור החוף הלחות גבוהה וקבועה באופן יחסי כל ימות השנה, ואילו באזור ההרים גבוהה היא בעונת הגשמים ונמוכה בחדשי הקיץ. לשם השוואה ראה טבלא 3.

טבלה 3

הלחות היחסית הממוצעת באזורי הארץ השונים בחודשים ינואר ואוגוסט שנת 1951.

הואיל וצירופי החום והלחות היחסית ¹ קובעים את מידת הנוחיות של האדם יש חשיבות גדולה למימצאים אלו.

הגשמים יורדים בארצנו, כידוע, בתקופת אוקטובר– אפריל וכמותם שונה באזורי הארץ השונים. באזור החוף היא ניתנת להערכה ב־500–600 מ“מ לשנה; באזור ההרים 600–700 מ”מ; בעמק יזרעאל ובעמק הירדן – 300–500. בנגב אין הגשמים יורדים באותה קביעות שבאזורים אחרים של הארץ וגם כמותם פחותה בהרבה. כרגיל אין היא עולה על 250 מ"מ לשנה ². כמות הגשמים וחלוקתה קובעת לא בלבד את מידת הצלחתה של החקלאות, אלא במידה לא מעטה אף את בריאות הציבור: שלוליות מי אשבורן וביצות הן תוצאה ישירה. והתוצאה האמצעית – הקדחת.

הרוחות המנשבות בארץ-ישראל הן תופעה מיטיאורולוגית ואקלימית קבועה. כיוון הרוחות העיקרית הוא ממערב או מצפון-מערב. היא מתחילה כרגיל בעשר שעות בבוקר ומנשבת עד חמש שעות אחר הצהרים. בלילה מצויה רוח מזרחית. רוח מזרחית ידועה הוא החמסין המביא עמו חום גבוה ולחות ירודה.

מלבד רוחות עיקריות אלו ישנן רוחות מקומיות, כמו: על שפת הכנרת או ים המלח.

הרוחות אף הן גורם חשוב לקביעת מידת נוחותו של האדם באקלים של ארצנו.

ג. התנאים הביוגיאוגרפיים    🔗

הביוגיאוגרפיה (גיאוגרפיה של החיים) עוסקת בחקר התנאים והחוקים הקובעים את התפשטותו של החי והצומח על כדור הארץ. גם מנקודת-מבט זו מענינת ארצנו הקטנה עד מאוד, ואין מן התימה, שטובי המלומדים בארץ-ישראל הקדישו לביוגיאוגרפיה הרבה מרץ ועבודה. את היסודות לחקירות אלה הניח הבוטנאי אייג ז"ל, מהאוניברסיטה העברית; מתוך עבודותיו המדעיות ידועים לנו היום גבולות האזורים הביוגיאוגרפיים השונים בארצנו. כל יום ויום מוסיפים הבוטנאים והזואולוגים לגלות עובדות חדשות בשטח זה. חלק אחד של הביוגיאוגרפיה עדיין לא הגיע לאותה רמת התפתחות של חקר החי והצומח: הגיאוגרפיה של האדם (אנטרופוגיאוגרפיה). ברי, מסגרת חקירה גיאוגרפית קובעת מקום מכובד לאדם ולמעשי-ידיו.

הקו האופייני בגיאגרפיה של החיים בארץ-ישראל הוא הקצב המהיר של ההתפתחות והשינויים בהרכב החי והצומח הנעשים לעינינו ממש. הקרקע נהפך בתמידות משממה, או מביצה לאדמה פוריה, שדה-בעל – לשדות שלחין; הצמחיה משתנית על-ידי השמדת צמחי-הבר והעשבים הרעים הנגררים אחריהם ושתילת צמחי תרבות במקומם. ה“מהגרים” מעולם הצומח, בין הרצויים ובין שאינם רצויים, מביאים עמהם מזיקים שונים: נגיפים (וירוסים), חידקים, פטריות, טפילים וכו'. גם בהרכב האוכלוסיה חלים שנויים עצומים. אזורים, שהיו לפני שנים מועטות דלים בתושבים, נהפכים למרכזי-ישוב פורחים; כפרים נהפכים לערים, נקודות חקלאיות – למושבי תעשיה. לא פחות חשובים ההבדלים העדתיים בישוב העברי, העשויים לשנות בכמה שנים את פני הישוב מבחינה חברתית ותרבותית. חשיבותם של השינויים העדתיים נראית בעליל במקומות-ההתישבות ובמקורות הפרנסה של העדות השונות או של העולים מארצות מסויימות. ידוע, למשל, מה קטן אחוז המתישבים החקלאיים מבין עדות מזרח מסויימות, או מהו סוג העולים הנוטה לחיי עיר ולמקצוע זה או אחר. הרי כבר נוצרו מעין מונופולין מקצועיים לעדות שונות ולעולי ארצות מסויימות ( סוורות, סבלות, עבודות חציבה , סתתות, רוכלות, מקצעות חופשיים).

הגורם האנושי בארצנו יש לו חשיבות מרובה לבריאות האוכלוסיה. שכן בריאותו תלויה במידה לא מעטה ברמתו התרבותית, באופי עבודתו, במצבו הסוציאלי, באורח חייו ובתכונותיו התורשתיות.

 

פרק שני השפעת האקלים על בריאות האדם    🔗

כפי שצויין למעלה אין תגובותיו של האורגניזם החי על השפעת האקלים ישרות ופשוטות, אלא מורכבות ומסובכות. לפיכך מתייחסים החוקרים בזהירות מרובה לכל הודעה בענין השפעתו של האקלים על תהליכים נורמליים או חולניים של הגוף. והודעות כאלו אינן נדירות כלל בין בפי הקהל הרחב ובין בפי הרופאים. המעיין בספרות הרפואית בארצנו (ואין ארץ-ישראל שונה במובן זה משאר הארצות) מוצא אמנם פה ושם מאמרים מוקדשים לשאלת ההשפעה האקלימית על הבריאות, אבל רק חלק קטן מהם יכול לעמוד בפני בקורת מדעית, שכן המאמרים הללו אינם מבוססים כל צרכם על ניסויים מדויקים או על תצפיות מספיקות. לשם כך נחוצים מספרים מרובים ותקופת-הסתכלות ארוכה. ולא מן התימה, שהמחקרים המדעיים המסתמכים על מספר ניסויים וההסתכלויות, המספיק לפי דרישות הסטטיסטיקה – מעטים הם. אף בארצות-הברית, מדינה אידיאלית לבדיקות אקלימיות, עדיין לא הצטבר חומר מדעי כדי הבהרת שאלות יסודיות מסוג זה.

נסיון ראשון לאסוף חומר הנוגע לארץ-ישראל נעשה לפני שנים מועטות על ־ידי זלוציסטי בספרו “הקלימטולוגיה והפתולוגיה של ארץ-ישראל” ( כתוב גרמנית) ³ מחבר הספר, שהיה רופא ידוע בחיפה, הרגיש בעצמו בליקויים שבחומר שעמד לרשותו. בהקדמתו הוא מדגיש, שאין הוא רואה בספרו אלא נסיון הכפוף ל"כל הטעויות, החסרונות, העדר הבטחון ואולי גם לדעות אישיות ".

בשנים האחרונות נצטבר חומר נוסף, ואף-על-פי שאינו מרובה ורחוק משלמות ⁴ יש בו כדי ליתן לקורא תמונה כללית על השאלה בהווה.

האדם הפשוט מנסח את השאלה כך: אם אקלים הארץ יש לו השפעה ישירה על הבריאות, או – במלים אחרות – אם בארץ זו עלול אדם לחלות תכופות או קשות יותר מבארץ מוצאו? ואין דעת הרופאים בנידון זה כדעת הקהל הרחב.

ננסה תחילה להסביר לעצמנו מה ידוע לנו על השפעת האקלים בכללו על גוף האדם. הנקודה הראשונה, שניגע בה, היא ההסתגלות לאקלים בלתי-רגיל.

א. התאקלמות או הסתגלות לאקלים    🔗

האדם שייך לבעלי-החיים, שכוח הסתגלותם לתנאים אקלימיים שונים גדול מאוד, לפיכך אנו מוצאים ארצות בעלות אקלימים קיצוניים מיושבות בני-אדם. אדם חי ומתפתח בצפון הרחוק ובארצות שעל קו-המשווה; בונה הרים בין הררי-אל, בגובה של אלפי מטרים; יורד לעמקים מכוסים יער טרופי חם ומלא לחות. האורגניזם שלו לומד במשך הזמן לכוון פעולות גופו, שלא יעכבו את התיפקודים הפיסיולוגיים הנורמליים. לגבי הסתגלות זו נקבע הכלל, מתישבים חדשים נוח להם להתישב בארצות, שאקלימן דומה לאקלים ארץ מולדתם. במדרגה שניה באות בחשבון הארצות, שלפחות זמן מסוים בשנה שוררים בהן תנאי אקלים הדומים לזה שבארץ-מוצאם של המתישבים החדשים. מכאן נמצינו למדים מפני מה התישבו עמים צפוניים של אירופה באזורים של אקלים ממוזג קר בקנדה ובארצות-הברית, ומיעוטם השתרש בארצות חמות יותר כמו: אוסטרליה, רודיסיה או אפריקה הדרומית. במקרים נדירים היגרו אנגלים, הולאנדים וסקנדינבים לארצות טרופיות ובארצות החמות של אמריקה הדרומית. בעיקר מתישבים העמים הדרומיים של אירופה (איטלקים, ספרדים, פורטוגיזים) או עמים צבעוניים (סינים, הודים, יאפאנים).

בענין יישוב ארצות בעלות אקלים השונה תכלית שינוי מארץ-המוצא, אין דעה אחידה בין החוקרים. יש אומרים, שהאקלים כשהוא לעצמו אינו מונע התישבותו של הגזע הלבן בארצות טרופיות; הקשיים בהתישבות אינם נובעים מן האקלים, אלא מתוך חוסר סאניטציה ותנאים פרימיטיביים של היגיינה הגורמים רבוי מחלות מידבקות ומחלות טפיליות. לדוגמה מביאים את תושבי המדינה קוינסלאנד באוסטרליה הטרופית, שכולם יוצאי בריטניה הגדולה ואף-על-פי-כן הם יושבים זה מאה שנים ומעלה באותה ארץ ואין בהם סימני ניוון כלשהם, ויש חוקרים המפקפקים אם בני הגזע הלבן מסוגלים ליישב בהצלחה ארצות חמות. דוגמאות רבות מוכיחות, שהרביה שלהם פוסקת על־פי רוב בדור השלישי. כוח עבודתם וכשרונותיהם הרוחניים יורדים ומתנוונים במהרה. אי אפשר להוכיח דברים אלה בעובדות, הואיל וזמן של דורות מועטים אין בו כדי ליישב חילוקי דעות מסוג זה. אולם אין דבר זה מעניננו, שכן אין לפנינו בעיה של יישוב ארצות טרופיות; אין השאלה חשובה בשבילנו אלא באותה מידה, שאנו עומדים לעלות על קרקעות באזור לא-נוח מנקודת-מבט אקלימית.

נוחיותו של האדם, כושר עבודתו ובריאותו קשורים קשר מתמיד באקלים. על דעה זו אין חולקים. במישרים ובעקיפין עלול האקלים להכריע בגורל האדם. האקלים קובע את טיב הקרקעות ואת הצמחיה וממילא את התרבות החקלאית. בו תלוי במידה מכרעת המצב הכלכלי של האוכלוסים, רמתם התרבותית וכוחם המדיני. למעשה נראית התפתחות האומה כולה כתלויה בגורמים אקלימיים.

ב. האקלים והתיפקודים הנורמליים של הגוף    🔗

ברצותנו לסקור את הידוע לנו על השפעתו של האקלים על פעולותיו הרגילות של גוף האדם, עלינו להבדיל בין ההודעות המרובות המסתמכות על תצפיות של רופאים והדיוטות בארצות חמות ובין בדיקות שיטתיות, שנעשו בכוונה תחילה. כפי שהוזכר למעלה, אין ודאות בסוג הראשון של ההודעות והסוג השני אף הוא לקוי. אלא הכל מודים במסקנות הכלליות: האור החזק, החום והלחות הגבוהים או היובש הקיצוני, השינויים במצבה החשמלי של האטמוספירה, החד-גוניות של מזג-האויר במשך תקופה ארוכה – כל אלה משפיעים לרעה על התהליכים הפיסיולוגיים הרגילים. התלונות הן בעיקר: החלשת המרץ וכושר העבודה, הפרעות שינה, גירוי-עצבים תמידי, ירידת התאבון, תשוקה למאכלים ומשקים אלכוהוליים. תלונות אלה ידועות לנו לא בלבד מתוך הספרות המדעית והספרות היפה, אלא אף מנסיוננו היום-יומי בעבודה הרפואית בארץ. אמנם לא כל התלונות ניתנות לבדיקה אובייקטיבית אבל חלק מסויים מהן נבדק באופן שיטתי. תוצאות החקירות שנעשו בשטח זה ננסה הביא להלן.

אחת הבעיות העיקריות בארצנו היא התפתחות התינוקות בתנאי אקלימה של הארץ. ידוע, שבארצות טרופיות לקו ילדים ממוצא אירופי בהפרעות התפתחות. לפיכך נהגו תושבי ארצות אלו לשלוח ילדיהם לארץ מולדתם לשם גידול וחינוך. ברוב המקרים נשלחה האשה בהריונה לאירופה, שכן גם הלידה בארצות החמות היתה כרוכה כביכול בסכנה. לא כן בארצות תת-טרופיות, שכן בהן חי יישוב של מיליונים רבים, שכולו ממוצא אירופי ונוהג כזה הוא מן הנמנע. אמנם פה ושם נשמעה הדעה, שאף בארצות אלו אין התפתחות התינוקות יפה כבארצות בעלות אקלים ממוזג קר.

בארצנו נתנו רופאי-הילדים דעתם במיוחד על בעיה זו. נאסף חומר עובדתי רב, בעיקר על-ידי רופאי מוסדות הבריאות: “קופת חולים” של הסתדרות העובדים, “הדסה”, השירות ההיגייני של בתי הספר. החומר עדיין רחוק משלימות והרבה שאלות אין עליהן תשובה. אלא מן הידוע לנו בוודאות בידנו להסיק, שבהתפתחות התינוקות אין חשיבותו של האקלים מכרעת; המצב הסוציאלי והרמה התרבותית של ההורים הם הגורם העיקרי בתהליך זה ⁵. ועם זה יש להודות, שהאקלים, אינו נטול-חשיבות בכלל.

החום המתמשך בחדשי הקיץ והחמסינים באביב ובסתיו, פגיעתם רעה בתקינוּת של התהליכים החיוניים של היונק, אלא הנזק אינו שווה בכל מקרה. יש יונקים המוציאים בשלום שנת-התפתחותם הראשונה, ויש יונקים שהתפתחותם מתעכבת במשך חדשי הקיץ ובתקופת החמסינים, אבל חסרונם מתמלא בעונה הקרירה. במקרים רציניים יותר – החורף אף הוא אין בו כדי להקנות ליונק את המשקל הנורמלי ולתקן את נזקי הקיץ ⁶. ביחוד בולטים נזקים אלו בעמק הירדן ובעמק בית‏-שאן, המצטיינים, כידוע, בתנאים אקלימיים קשים. פגעי הקיץ (חוורון, חוסר תאבון, רפיון השרירים) נמשכים יותר וזמן הפסקת ההתפתחות ארוך מבאזורים אחרים של הארץ. לעומת זאת אין כמעט הבדל בין התפתחות הילדים בגליל העליון ובאירופה התיכונה. הפרעות עיכול ודיסטורפיה (עכובי התפתחות) אינן מצויות בגליל העליון. הילדים מצויים בשמש, סובלים אוכל עשיר-שמנים אפילו באמצע הקיץ. הם מחוסנים יותר בפני הצינה, אף-על-פי שדווקא בגליל העליון גדול ההפרש בטמפראטורה של היום והלילה. מקרים של עלית חום מסיבות אקלימיות, השכיחים בעמק הירדן, אינם בנמצא בגליל העליון.

העיכובים בהתפתחות התינוקות שרופאי חוץ-לארץ רגילים בהם והמתבטאים בצורת רככת (רכיטיס) השדרה נדירים מאוד בארץ‏־-ישראל, לפחות המקרים הקשים, שיש בהם עיקומים בעמוד-השדרה ובעצם הקנה. בבדיקה שיטתית של 200 תינוקות, שנעשתה על ידי רופא ילדים מבית-החולים בעמק ובהדסה בירושלים, לא נתגלה מקרה אחד, שהבליט סימניי רככת בשדרה ⁷

בהזדמנות זו כדאי להזכיר תוצאות מדידה של 2832 תלמידים בתל-אביב המוכיחות שקומתם ומישקלם של ילדים אלו עולים על קומתם ומישקלם של הילדים בני אותו גיל בארצות-הברית. ובוודאי אין לראות בזה סימן רע לתנאי גידול הדור הצעיר בארצנו⁸.

ידיעותינו על השינויים בתהליכים הנורמליים אצל המבוגר לקויות מאוד. תיפקודים מעטים של הגוף הבריא נבדקו בדיקה שיטתית. גם בספרות הבינלאומית קשה למצוא חומר מדעי המניח את הדעת.

פעמים נשמעת הדעה שבארצות חמות נמוך לחץ-הדם מבארצות קרות, ונמוך יותר בחדשי הקיץ. בארצנו נעשו כמה בדיקות מסוג זה אלא שתוצאותיהן אין בהן כדי לשכנע. חוקר אחד ⁹ בדק לחץ-הדם אצל 1000 ערבים מסביבות עכו ומצאו נמוך; אלא שהבודק בעצמו אינו תולה את הסיבה באקלים בלבד, כי אם במידה מרובה אף בגורמים אחרים, כגון: תזונה צמחונית ומלריה כרונית. אחרים בדקו מספר לא גדול ¹⁰ של צעירים שעבדו זמן ממושך על שפת ים-המלח או בעמק-הירדן ומצאו אצלם לחץ-דם ירוד לגבי הנורמלי. אולם אין לשכוח, שהדברים אמורים באזור, שתנאיו האקלימיים גרועים בהרבה ממקומות אחרים ¹¹. בדיקות, שנעשו בירושלים אצל 200 אנשים בריאים מכל הגילים, לא הוכיחו, שלחץ-הדם בממוצע נמוך מבאירופה. האנשים שנבדקו כולם ישבו לא פחות משנתיים בארץ, ³/₄ מהם לא פחות משנתיים בירושלים. 52% מהנבדקים מוצאם אירופה 33% ילידי הארץ, 15% מיוצאי אסיה (עירק, פרס, קורדיסטאן). לפי מקצועם היו ביניהם אנשי-עיר ואנשי-כפר, עובדי־-כפיים ועובדים אינטילקטואליים. רוב הנבדקים אכלו אוכל מעורב, מעטים היו צמחונים. בדיקתם לא נצטמצמה בלחץ-הדם. נקבעו גם הקומה, המישקל, הדופק, גופיפי-הדם האדומים והלבנים, כמות הסוכר בדם, כמות המלח והחלבונים ועוד. תוצאות הבדיקות המרובות הללו לא הראו הבדלים לגבי חלקי עולם אחרים, פרט לתופעה אחת, שאין לה לעת עתה הסבר: הריווח בין הערכים המינימליים והמכסימליים היה גדול מבארצות אחרות.

בניגוד להודעה זו נמצאות תוצאות מחקר אחר שנעשה אצל 2000 איש ואשה בריאים. הערכים שנמצאו לכמות ההימוגלובין בדם ולמספר גופיפי הדם האדומים היו נמוכים במקצת מהמקובלים בספרות העולמית כנורמליים. לגבי גופיפי דם לבנים לא נמצאו כל סטיות מהרגיל בארצות אירופה או אמריקה ¹².

עלינו לציין, שאצל עובדי ים-המלח נמצאו שיעורים אחרים; עליה קטנה במספרי הדופק והנשימה, ריבוי כלשהו בגופיפי הדם האדומים והלבנים.

יש להיזהר מפני ראיית מימצאים אלו כהוכחה בטוחה על הבדלים בהרכב הדם או בפעולת מחזור הדם אצל אנשים הדרים באזורים שונים כירושלים וים-המלח. מספר הנבדקים אינו מספיק לכך. אלא מותר להניח, שהבדלים פיסיולוגיים ממין זה עלולים להווצר בהשפעת תנאים גיאוגרפיים שונים. אין לשכוח, שההבדל בגובה עצמו שבין ירושלים ( 800 מ' מעל לפני הים) ובין מפעלי חברת האשלג (כמעט 400 מ' למטה מפני הים ) מגיע עד כדי 1200 מ'; ויש להוסיף את לחץ האוויר הגבוה ואת דרגת החום של ים המלח. צירוף הנסיבות הללו מצדיק בהחלט מימצאים פיסיולוגיים שונים. ברם, להוכיח את הדבר בודאות – אי אפשר על סמך הבדיקות שנעשו.

כתוצאה מהשפעה אקלימית מובהקת נראית לרבים העובדה, שבקיץ מתרבות והולכות אצלנו התלונות על הרגשת ליאות חזקה. כל רופא יודע ומכיר את הגברים והנשים, בגיל צעיר או בגיל העמידה, המופיעים בכל קיץ במרפאתו ותלונה אחת בפי כולם: חוסר כוח. כרגיל דלים אצלם הסימנים האוביקטיביים, חוורון פנים, מראה עייף, ירידה קלה במשקל – זה על-פי-רוב כל מה שניתן לגלות. פעמים אין למצוא ולא כלום. הרופא שואל את עצמו לא פעם אם מותר לו לראות בני-אדם אלו כחולים הזקוקים באמת לעזרתו, או כ“עצבניים” וכיוצא בהם. עצם העובדה שמספרם רב ובימות הקיץ דווקא וקובלנותיהם דומות עיפות אחרי התאמצות ואפילו קלה שבקלות, זהירות בכל תנועה מיותרת, אי-רצון לעבודה רוחנית, הפרעות השינה והתיאבון). אינה מתירה לרופא לזלזל בחולים אלו. מעניין, שביניהם ובין הסובלים מאי-ספיקת יותרת-הכליה יש צד שווה במידה מסוימת. מצב חולני זה מתבטא בהפרעות בחילוף מלח-הבישול, הקליום והמימן בגוף. חוקר אחד שחקר דברים אלו ¹³, נראתה לו השערה קרובה לוודאי, שמצבי הליאות מקורם בהפסד מלח-הבישול הנגרם לגוף בימות הקיץ על-ידי ההזעה הרבה. כידוע פולט הגוף עם הזיעה כמויות גדולות של מלח-בישול. השתיה המרובה בקיץ אינה מחזירה לגוף את המלח, הואיל והמשקים המצויים חסרי-מלח הם. ידוע, שבזמן המלחמה הוסיפו לחיילים אירופיים בארצות חמות מלח-בישול לשתיה.

פרק מיוחד בספרות הרפואית ) גם בספרות היפה) מהווה בעיית ההפרעות העצבניות המופיעות אצל האדם הלבן המתנחל בארץ טרופית. רגישות מופרזת, רגשנות ורגזנות, עד כדי תופעות של טירוף-הדעת, אופייניות הן, כביכול, למצבים אלו. ביחוד לוקים בהם בארצות החמות הפקידים הקולוניאליים ואנשי-הצבא האירופיים. בשנים האחרונות התחילו מטילים ספק בדייקנותו של המושג “ניבראסטניה טרופית” ותופעותיה של מחלה זו מייחסים לסיבות, שאין להן זיקה לאקלים. סבורים, שהגורמים העיקריים לניבראסטניה זו הם השיעמום והרגשת הבדידות במקומות המרוחקים מציביליזציה, בין עם שתרבותו זרה, הריחוק מהבית ומהסביבה הרגילה ומתענוגות החברה. העצבנות מתגברת מתוך משקים אלכוהוליים, חוסר שינה מחמת חום או מחמת יתושים, רעש הערים המזרחיות או הכפרים האפריקניים), הפרעות העיכול וכו'. ביחוד נוטים למחלה זו בני-אדם, שמערכת עצביהם אינה יציבה כל צרכה או שבריאותם לקויה בדרך כלל. כהוכחה מובאות דוגמות מחיי האוכלוסיה ממוצא לבן באמריקה הדרומית, אפריקה הדרומית או אוסטרליה הטרופית. בארצות אלו, שהתישבו בה המונים ישיבת קבע ונהנו מחיי משפחה רגילים, גם יצרו להם חברה משלהם, אין הניבראסטיניה הטרופית מצויה ¹⁴.

גם בארצנו יש סבורים, שמצבי עצבנות מצויים במידה יתירה מחמת האקלים “הקשה”. ודאי לא האקלים גורם, שבעיני זרים ובעינינו אנו נראה חלק גדול של עמנו רגיש, פזיז, עצבני או חסר-נימוסים. אין ספק, שהתלאות שעברו על העם כולו ועל רבבות יחידים מתוכו במיוחד, מסבירות במידה מספקת את העצבנות הזאת. קרוב לודאי, שקימת בעמנו נטייה תורשתית להפרעות עצבניות. אולם לא כאן המקום לייחד את הדיבור על כך.

כדאי להעיר, שכמה רופאים בארץ סבורים, שאקלימה של ארצנו משפיע לטובה על הזיקנה. סבורים, שזקנים נוחים להתאקלם בארצנו ואינם מרגישים במעמסה האקלימית כמו הצעירים. את ההשפעה הטובה מייחסים לשמש ולמזון דל חלבונים. הוכחה להנחה זו אין עדיין ¹⁵.

ג. האקלים והספק העבודה    🔗

העובדה שהאקלים יש לו השפעה מכרעת על הספק העבודה ידועה משכבר. הבעיות הקשורות בכך נחקרו יפה בארצות שונות, ביחוד בארצות הברית; נבדקו ציוני העבודה של תלמידים במוסדות החינוך, עבודת פועלים בבתי-חרושת ובמיכרות פחם, עבודה בקבלנות ועוד. מסקנה אחת מהחקירות הללו, שנעשו באמריקה, היא בשבילנו רבת-ענין. בדקו ומצאו, שהטמפרטורה היעילה לאדם היא 16 מעלות צלסיוס לעבודה גופנית ו־4 מ.צ. לעבודה רוחנית. מספרים אלה משתנים במקצת בארצות דרומיות כמו: פלורידה או קליפורניה, שם היעילות לעבודה גופנית היא בדרגת חום של 18.5 מ.צ. ¹⁶. נסיונות אחרים הוכיחו, שעליית הטמפרטורה מC. 20⁰ עד C. 23⁰ מורידה את הפעילות בהרמת משקלות ב־5%.

אם נקבל את המסקנות הללו כמתאימות לתנאי ארצנו, עלינו להודות שאקלימה של הארץ אינו נוח לעבודה גופנית אלא בחדשי נובמבר-אפריל באזור החוף, ואולי מאוקטובר ועד מאי באזור ההרים, ולעבודה רוחנית אינו נוח כלל. אלא ישנן דעות אחרות ¹⁷. חדישות יותר, האומרות, שהאקלים הנוח ביותר להתפתחות התרבות הוא זה, שהטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר בשנה אינה עולה על 75 מעלות לפי פרנהייט (כ- 24.0 מ.צ.). לפי זה החודשים יוני, יולי, אבגוסט וספטמבר באזור החוף שלנו סוטים מהמיטב השנתי. נסיוננו היום-יומי נוטה יותר לקבלת הדעה השניה. עם זה יש לראות באקלים של חדשי הקיץ גורם מפריע להספק-עבודה מלא בלי התאמצות יתירה, כלומר בלי נזק לבריאות העובד.

במאמר המוקדש לבעיה זו ¹⁸ משמיע המחבר, מומחה להיגיינה ציבורית, דברים אלו: "עיקר הנטל המעיק על האדם העובד בארצנו הוא הקיץ התת-טרופי הארוך. האקלים הוא גורם שאינו ניתן לשינוי והנסיון העיוני והמעשי מלמדנו, שאקלים חם מקפח את כושר-הפעולה הגופני. באיזו מידה יכול אדם ממוצא אירופי לעמוד בסבל זה בלא ביזבוז מוקדם של כוחותיו הגופניים – דבר זה תלוי בכושר הסתגלותו ". לפי דברי המחבר קשה הקיץ התת-טרופי להרבה בני-אדם וגורם להם יסורים. הם אינם מתרגלים לקיץ במידה, שסבלם יהא פוחת והולך. בשנים הראשונות לעלייתם הם כמעט בלתי רגישים, אלא הרגישות לאקלים מתחדדת והולכת משנה לשנה. בראש הסימנים עומד כושר-הפעולה הירוד הכופה עליהם התאמצות מיוחדת לביצוע עבודה כלשהי. על הרקע הפסיולוגי של התופעות הללו אין אנו יודעים כמעט כלום.

בארצות של חום גבוה יורד כרגיל כושר-הפעולה הגופני, אלא האורגניזם מתגונן בפני נזק תמידי בהפחתת תפוקת-עבודתו הקבועה. זו ידועה משכבר וגרמה לדעה, שהפיצוה התיירים מארצות אירופה, ששוכני ארצות טרופיות או חמות – “עצלנים” הם. היום אנו נוטים לראות בעצלנות זו תגובה מובנת של הגוף.

בבעיות הספק העבודה באקלימנו קשורה שורה ארוכה של בעיות היגייניות ציבוריות, שניחד עליהם את הדיבור בפרקים אחרים.

 

פרק שלישי הגורמים האקלימיים השונים והשפעתם    🔗

א. החום    🔗

בין הגורמים האקלימיים תופסת מקום בראש הטמפראטורה. הפעולות הפיסיולוגית השונות אין סיבתן הראשונה החום בלבד, אלא אף גורמי הלווי כגון: קרינת השמש, לחות האוויר ותנועתו (רוחות). מידת הנוחיות וכושר הפעולה של האדם מתקפחים יותר בחום, שיש עמו לחות גבוהה, מבחום יבש; העדר תנועת האוויר אף הוא מגביר את קושי החום. דברים אלה ידועים מהנסיון בחיי יום-יום.

האדם מוכשר להסתגל לכל מידה של חום חיצוני ובכל התנאים הוא מקיים טמפרטורה של 37 מ.צ. בערך, בגופו. האורגניזם מסוגל לכך מפני שהוא מצויד במערכת ויסות עדינה ומדוקדקת, השומרת בקפידה על ייצוב הטמפרטורה הנורמלית, וכל סטיה ממנה מעידה על נזק שבגוף.

מה ידוע לנו מהשפעת החום על התהליכים החיוניים של האדם? עלינו להודות מראש, שידיעותינו בשטח זה אף הן מצומצמות.

הגוף החי כפוף לאותם החוקים הפיסיקליים, שכוחם יפה בטבע הדומם, כלומר הוא עלול לקלוט ולפלוט חום כמו כל גוף פיסיקלי אחר. אלא בניגוד לגוף הדומם, מסוגל הוא לתגובות המסדירות את הפסד החום לפי צרכיו הפיסיולוגיים. הפסד החום אפשרי בעיקר בשלושה דרכים: א. קרינה, ב. הובלה, ג. איוד.

קרינת החום אפשרית בשעה שהגוף חם יותר מסביבתו. וכל מה שגדול ההבדל בינו לבין הסביבה, גדול שיעור הקרינה. היא תלויה בגודל השטח המקרין: גוף בעל שטח גדול מרבה להקרין חום מהגוף, ששטחו קטן. הואיל ושטח הגוף של הילד גדול באופן יחסי מזה של המבוגר, מפסיד הילד בדרך הקרינה יותר חום מהמבוגר. אם הפסד החום גדול מכשיעור, משתדל הגוף לצמצם שטחו על ידי התכווצות; וכשחם לו הוא מנסה להגדיל את השטח המקרין על ידי התפשטות.

אם החום החיצוני מתקרב ל־37 מ.צ., פוסקת הקרינה, ומשעלה על הטמפרטורה של הגוף, נהפך התהליך והגוף מקבל חום מהאטמוספירה על-ידי קרינה.

ההובלה אף היא עשויה לשמש אמצעי לפליטת חום בתנאי שהחום החיצוני נמוך מחום הגוף. כל מה שהאוויר קר, גדול כוחו להוביל חום מהגוף. אלא האוויר אינו בכלל ממובילי-החום הטובים, לפיכך בשעה שאינו בתנועה אין הוא קולט הרבה מן החום הנוצר בתמידות על-ידי הגוף. רוח נושבת מביאה שכבות-אוויר חדשות במגע עם העור; אם השכבות הללו קרות מהעור, מובילות הן את החום במהירות גדולה ומעוררות הרגשת קרירות נעימה. מובן, שהטמפרטורה השוררת בחוץ, או בחדר, אינה יורדת מחמת הרוח, והמדחום אינו מראה כל שינוי לגבי האוויר העומד. הנאת-האדם ביום חם מפעולת המאורר דומה להרגשתו ביום חם בנשיבת רוח קרירה.

האיוד משמש אמצעי-קירור פיסיולוגי מובהק גם בתנאים, שהפסד החום על ידי קרינה והובלה הוא מן הנמנע. האיוד הופך את המים ממצב נוזל למצב גזי, היינו לאדי-מים. ידוע, שהעברה זו צריכה כמות מסוימת של חום. את החום הזה צריך לספק הגוף, לפיכך יורדת מידת חומו. העור הוא תמיד טופח, אפילו בשעה שאין האדם מזיע למראית-עין, לפיכך הוא מוכן לאייד תמיד כמות-מים מסויימת. שיעור האיוד עולה בד בבד עם החום החיצוני, יורד משספג האוויר אדי-מים.

בטמפרטורה של:

וכל זאת במצב של מנוחת הגוף. אוויר יבש עשוי לקלוט יותר אדים מאוויר, שכמות המים בצורת גז גדולה בו. מכאן, שבחום האוויר העולה על חום הגוף, אין כל אפשרות של הפסד חום על-ידי קרינה והובלה, אלא על-ידי איוד בלבד. איוד פירושו הפרשת זיעה. העובדה, שחום חיצוני גבוה גורר לחות-אוויר גבוהה הקשה לגוף, מסתברת על יסוד האמור: משניטלה מן הגוף היכולת להפסיד חום על-די קרינה והובלה ( בחום של 35 מ.צ. ומעלה ) והאיוד אף הוא קשה מחמת האוויר הספוג אדי-מים, עלול הגוף להיפגע קשה מצירוף הגורמים האקלימיים הללו. בתנאים אלו נותרת התופעה החולנית הקרויה “מכת חום” שהיא, למזלנו נדירה בארצנו. לא הטמפרטורה החיצונית בלבד מחממת את הגוף, אלא אף העבודה גורמת לייצור מוגבר של חום העשוי להגיע לשיעור גדול פי כמה מהחום הנוצר בזמן המנוחה. עם ההזעה הרבה עשויה פליטת החום בעבודה קשה לפגר בהרבה אחרי ייצורו. במצב זה אוגר הגוף חום ואינו פולטו וסכנת מכת-החום קרובה. אלא עודף החום נפלט בשעות המנוחה בדרכים שהזכרנו.

מה תגובתו של גוף האדם על מידת-חום גבוהה? עדיין אין לנו תשובה ברורה על שאלה זו. לפי הבדיקות, שנעשו בשנים האחרונות, אפשר להגיע לידי מסקנות אלו: החום החיצוני הגבוה אינו גורר שינויים פיסיולוגיים ניכרים ובעלי ערך. ישנם סימנים, שהטמפרטורה הנורמלית של הגוף עולה במקצת. כנראה עולה אף כמות הדם הנמצא במחזור. הדופק אינו מזורז. מספר גופיפי דם האדומים גדול במקצת ומספר הגופיפים הלבנים קטן במקצת בחום חיצוני גבוה מבטמפרטורה נמוכה. החום מפחית את כמות השתן. לעומת זאת הוא מגדיל את ריכוזו, מחמת זיעה מרובה והפסד נוזלים מהגוף. בצורה דומה נפגעת הפרשת חומצת-המלח בקיבה; נוסף על כך מדלילה השתיה את חומצת המלח ומשפיעה לרעה על התיאבון. מכאן, התשוקה של בני הארצות החמות למאכלים חריפים ולמיני תבלין המגרים את התיאבון. יש הוכחות, שחלה ירידה קלה בלחץ-הדם הנורמלי. אלא שאין לקבוע בודאות את ההשפעה על מחזור-החמרים הכללי.

הנזקים מסיבות החום ידועים יפה בארצות השוכנות באזורים של אקלים ממוזג ואקלים טרופי. אלא אף הם אינם נגרמים על-ידי החום בלבד. לחות אוויר וקרינת-שמש ישירה אף הן גורמות נזק לגוף. מטעמים מעשיים אנו מבדילים בין פגעים מלהט השמש ובין פגעים מהחום עצמו העלולים להתרחש גם בצל ובמקום סגור. לפיכך נוהגים להבחין בין "מכת שמש " ובין “מכת חום”.

השהייה היתירה בשמש בחדשי הקיץ כרוכה בנזקים קלים או קשים לפי מסיבות הזמן והמקום. במקרים קלים אדם מרגיש תחילה מיחושי ראש, עייפות, חוסר תיאבון ונדודי-שינה. פעמים עולה החום עד לשיעורים תת-פבריליים. במקרים קשים מתגברים הסימנים עד כדי חולשה גופנית רבה, הקאה, סחרחורת, חיוורון ואי-שקט עצבני חזק. רגישים ביותר ילדים רכים, שהמיכניזם המסדיר את החום הגופני אצלם אינו יציב עדיין. “מכת שמש” בתינוקות עלולה ליתן סימנים רציניים הנמשכים כמה ימים. מקרים, שסופם מוות, כאותם המצויים בארצות אחרות, אינם ידועים כמעט בארצנו ¹⁹. ב“מכת חום” עלול האדם להיפגע בעבודתו בבית-חרושת אצל מכונות מפיקות חום חזק, אצל תנור-אפיה, תנורי-הסקה באניות, באולמים מלאים אדם. ביצירת המצב הזה משתתפים הגורמים: חום חיצוני גבוה, לחות גבוהה המפריעה להתאיידות הזיעה, אוויר עומד, עבודה גופנית קשה במקום סגור, בגדים המעכבים את האיוד ומחזור אוויר חופשי וכו'. הסימנים הם: חולשה, צמאון, נטיה להתעלפות. במקרים קשים יותר: חום (פעמים גבוה מאוד), כאב-ראש חזק, דופק חלש ולא קצבי, איבוד ההכרה. הסכנה גדולה ליונקים.

תוצאה בלתי-ישירה מהחום היא נטית העור לפריחות ממינים שונים. הגורם העיקרי הוא ההזעה המרובה המזיקה לעור ומכשירה את הקרקע לחידקים ופטריות מחוללות מחלה. אלא לא נדירים המקרים שבהם דוקא יבוש-היתר של העור הוא המזיק והמסייע למחלת־-עור.

מניעת נזקי הגוף מחמת חום היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההיגיינה האישית והציבורית וההיגיינה של העבודה ביחוד, על כך נייחד את הדיבור בפרק אחר.

ב. הלחות    🔗

באטמוספרה נמצאת תמיד כמות מסויימת של אדי-מים. כמוּת זו אינה שווה בכל מקום ובכל שעה. בעיקר תלויה היא בחום האוויר: כל מה שהטמפרטורה גבוהה. גדולה כמות אדי-המים, שמסוגלת האטמוספירה לקלוט והאדים לא ייהפכו נוזלים, היינו: ערפל, גשם, כפור.

אנו מבדילים בין הלחות המוחלטת של האוויר המעידה על כמות אדי-המים שבתוכו ובין הלחות היחסית המגלה את ההפרש שבין כמות המים הנמצאים באטמוספירה ובין נקודת הרוויה שלה. אם נקרא, למשל, שהלחות היחסית היא 80%, נמצינו למדים, שהאוויר מכיל כבר 80% מאותה כמות-המים שביכולתו לספוג. אם האחוז הוא נמוך, משמע שכוח ספיגתה של האטמוספירה לגבי אדי-המים עדיין גדול. במקרה הראשון יקלוט האוויר מים נוספים בקושי; במקרה השני – בקלות יתירה. העובדות הפיסיקליות הללו חשובות הן מאוד בשביל ויסות החום. אם הגוף אנוס לפלוט חום על-ידי איוד ואם האויר ספוג אדי-מים, הרי הזיעה המכסה את הגוף אינה עוברת ממצב גאזי למצב נוזל, הינו: אינה מתייבשת. אבל לא סתם זיעה עשויה להביא קרירות לעור, אלא הזיעה המתאיידת בלבד. לפיכך אוגר הגוף חום, הרגשתו של האדם אינה נוחה וכשיימשך הדבר זמן רב, כרוכה בכך סכנת “מכת חום”. לעומת זאת מאיידת הטמפרטורה החיצונית הגבוהה באוויר יבש (באוויר, שלחותו היחסית נמוכה) את הזיעה במהירות ומקררת את העור. הרגשתו של האדם טובה, אף-על-פי שהחום בחוץ גבוה. אחת הסיבות, שהאקלים הטרופי קשה לאדם, היא, שהחום הגבוה והתמידי באזורים גיאוגרפיים אלו קשור בלחות יחסית גבוהה.

התצפיות בארצות שונות של כדור הארץ המיושבות על-ידי הגזע הלבן הוכיחו, שבשביל האדם ממוצא אירופי קיים מיטב ידוע של יחס הטמפרטורה ללחות האוויר ²⁰ ( “קלימוגראם של נוחיות” ). בצורה כללית ניתן להגדירו כך: יחס פרופורצינאלי הפוך בין חום האוויר ובין הלחות. במילים אחרות: אם הלחות היחסית באוויר גבוהה, תהא הטמפרטורה נמוכה, ואם הטמפרטורה גבוהה תהא הלחות נמוכה. בדקו ומצאו, שטמפרטורה של 16 מ.צ. נוחה מאוד, אם הלחות היחסית אינה עוברת על 69.5%. לחות של 81% אין בה קושי לאדם אם החום החיצוני אינו עולה על 4.5 מ.צ.

עד כמה הלחות של האוור משפיעה על כושר פעולתו של אדם העובד הוכיחו הניסויים שנערכו בארצות הברית ושנתנו תוצאות כדלקמן:

אם נקבל מסקנה זו, נראה, שארץ-ישראל אינה יכולה להחשב כארץ של מיטב אקלימי; אלא אין היא רחוקה מן המיטב ברוב אזוריה המיושבים. אזור החוף נראה כבלתי-נוח מאוד בחודשי הקיץ, מחמת צירוף הטמפרטורה והלחות היחסית, ששתיהן גבוהות. לדוגמה נביא כאן את יום השמונה באבגוסט, 1946. ביום זה, בשלוש אחרי הצהרים, היתה הטמפרטורה בחיפה (הר הכרמל), נתניה, תל־אביב ועזה בין 28.3 ובין 23.5 מ.צ.; הלחות היחסית בין 65% ועד 70%. מכאן שבאזור החוף שרר מזג אוויר לא־-נוח מאוד. לעומת זאת היה החום בירושלים ועל הר כנען גבוה (28.3 על הר כנען, 29.8 בירושלים). הלחות היתה נמוכה (34% – 44% ). אין ספק, שהרגשתם של תושבי המקומות הללו היתה טובה בהרבה מזו של יושבי אזור החוף.

חום לח מביא לידי כמה הפרעות: עיפות מהירה אחרי כל התאמצות גופנית, חוסר תיאבון, עצבנות – כל אלה הם מסימניה של השפעת מזג-אוויר זה על האדם הבריא. חולים, במיוחד חולי-לב חולי-כליות, בני אדם שמנים, ניתנים להשפעת החום הלח במידה מרובה. בעיקר נפגעות הנשימה והפרשת-המים דרך העור, שהיא חשובה להם מאוד.

בעקיפים משפיעה הלחות הגבוהה על התחלואה במחלות מידבקות, הואיל וחום רטוב מסייע לפרייתם ורבייתם של חידקים רבים; גם החרקים המעבירים חידקים לא מעטים מהם זקוקים ללחות גבוהה לקיום חייהם. נוסף על כך נחלשת פעולתן של קרני אולטרה-סגול באור השמש על-ידי אדי המים באוויר וקרנים אלו הריהן ידועות כקוטלות בקטריות.

גם בנידון הלחות עלינו להודות, המיכניזם של פעולת המים האטמוספריים על גוף האדם אינו מחוור לנו כל צרכו.

ג. האור    🔗

האורגניזם החי זקוק לא בלבד לחום השמש, אלא אף לאור; בלי אור אין הוא יכול להתקיים.

קרני השמש, בין הנראות לעין ובין הסמויות מן העין ( הקרנים התת-אדומות והאולטרא-סגוליות), מחוננות בפעולה פיסיולוגית ישירה על גוף האדם. הן פועלות בעיקר כמגרה ומעודד נורמלי של כמה תיפקודים גופניים, ומותר לדמותן לוויטאמינים או להורמונים, כשם שעושה זאת חוקר צרפתי אחד ²¹. אולם השפעה זו עלולה ליהפך למזיקה, אם האורגניזם רגיש באופן מיוחד לאור, או אם כמות קרני השמש מרובה מן הרצוי מטעמים פיסיולוגיים. במקרה זה יודע האורגניזם להפעיל אמצעי הגנה מרובים כנגד הגורם המזיק. את החימום המופרז הוא מונע על-ידי הזעה ואיוד מוגבר, את הנזק מפעולת הקרניים קצרות-הגלים – על-ידי יצירת חומר צבעוני חום-צהוב (פיגמנט) בשכבות העליונות של העור. כוחה של הגנה זו יראה כל אדם, אם ישווה השפעתה של קרינת השמש על עור בהיר ולא-שזוף לקרינת השמש על עור חום ושזוף כראוי. במקרה הראשון תיווצר אדמימות ודלקת הגורמת סבל של כמה ימים וקילוף העור. במקרה השני יצא העור בשלום.

ידוע משכבר, שהאור משפיע לא על תהליכים גופניים בלבד, אלא אף על תהליכים נפשיים. הרגשתו של האדם באור היא, כרגיל, טובה יותר מבחשכה: ואין זו השפעה מדומה כלל וכלל. ניסויים בחיות הראו, שעכברים או חזירי-ים המוחזקים באור-שמש ביום ובאור מלאכותי דומה בהרכבו לאור-שמש בלילה נבדלים בהתפתחותם מהחיות שהוחזקו בחשכה. גידולן מזורז, והתנהגותן ערה וזריזה אלא משקל גופן קטן ²².

יש מקרים, שבהם רצויה השפעה זו על הגוף והרופאים מייעצים (בעיקר אצל ילדים ) שהייה במשך זמן מסוים באוויר כנגד קרני השמש והתוצאות הן: החשת מחזור החמרים, הטבת התיאבון והגדלת מידת החיסון בפני נגעים חיצוניים. אין ספק, שנדירוּת מחלת הרככת (ראכיטיס) של השדרה בארצנו ראויה שתיזקף על חשבון שפע האור שבה.

מובן שהפרזה בשימוש באור עלולה להביא לידי נזקי-גוף וצריך אדם להיזהר בה. לפני כמה שנים נערך מישאל בין רופאי ישראל על הנזקים מקרינת-שמש מופרזת ²³; התשובות שנתקבלו העידו, שהנזקים שכיחים. פגיעות קשות, שתוצאתן דלקת קרום-המוח, לא הגיעו לידיעתנו בארץ, ואילו נזקים קלים ידועים לרוב. תופעות מצויות הן: מיחושי ראש, עיפות לא-רגילה, הפרעות שינה. נטיה להתרגזות וירידת התיאבון, כוויות-עור קשות, ביחוד אצל ילדים הבאים מפנים הארץ לרחוץ בים. העין, אף היא רגישה לקרינה חזקה ועלולה להגיב בדלקת הלחמית ובפגעים אחרים.

הפעולות הביולוגיות של אור השמש מתיחסות לחלק קצר-הגלים של הספקטרום ביחוד לקרנים האולטרה-סגוליות, הסמויות מן העין. מדידות, שנעשו מטעם המחלקה המיטיאורולוגית של האוניברסיטה העברית ²⁴, הוכיחו, שעצמת הקרנים הללו גדולה בארץ-ישראל. היא גדולה בהרים מבעמקים, יתר על כן בקרבת הים ואגמי מים. גם בעמק הירדן, 200– 300 מטר למטה לפני הים התיכון, גדולה עצמת הקרנים האולטרה-סגוליות מזו שבארצות אירופה המרכזית והמערבית. הקרינה האולטרה-סגולית חזקה ביותר בשעות הצהרים בכל חדשי השנה ובכל מקום; היא חלשה ביותר שחרית וערבית. בימות-הקיץ חמש עשרה, עשרים דקות של קרינה יש בהן כדי ליצור אדממת בעור (שהיא הדרגה הראשונה של שיזוף) ואילו בימות-החורף צריכה אדממת ששים דקות של קרינה. זמן הקרינה לשיזוף גדל והולך בד בבד עם הריחוק מן הים.

השפעות מזיקות של האור ידועות למדע-הרפואה משכבר. האורגניזם עלול ללקות מקרינת השמש, אם היא חזקה ביותר, או נשנית בתכיפות יתרה. קרינה, שאינה עולה על הרגיל, עלולה לפגוע בחלקי הגוף המכוסים על-פי רוב בבגדים וממילא רגישים הם. קיימים גם מצבי רגישות לגבי האור, בין קונסטיטוציונליים (מלידה) כגון אצל בני-אדם מחוסרי פיגמנט בעור (אלבינוטיים). ובין הבאים מחמת תהליך חולני. מדרך הטבע נפגע העור תחילה, שכן בו פוגעות קרני־השמש תחילה. ידועות כמה מחלות קשות וכרוניות הנגרמות לעור האדם מחמת קרינה. כאן נזכיר מעטות, מן השכיחות בארץ-ישראל.

שתי מחלות-עור מצויות בארצנו: הארגמנת השמשית וההתנוונות הקולואידאלית השמשית ²⁵. שתיהן תוצאה של חבלה על ידי קרני השמש. לוקים בה בעיקר אנשי הכפר ואנשים שעבודתם היא תחת כיפת השמים. החולים הם רובם ככולם בהירי-עור, לבני-שער וכחולי-עינים. המחלות מצטמצמות במקומות הגלויים שבגוף: הפנים, האזנים, הצואר, הידים והחלקים התחתונים של האמות. כל הנתונים מעידים שקרני השמש הן מחוללי המחלה. אלא עדיין לא הוברר איזה חלק של ספקטרום-השמש יוכל להיחשב כגורם אחראי.

מחלה אחרת מצויה היא דלקת השפה המופיעה בחדשי מאי–אוקטובר, אף-על-פי שגם בחורף אינה נדירה ²⁶. אף היא תוקפת במיוחד בעלי עור בהיר ואנשים, שעיקר עבודתם מחוץ לבית.

רווחת דעה, שהפורונקולוזה שאף היא, כידוע, שכיחה בארצנו, באה – לפחות בחלקה – על ידי קרני השמש, אלא אין וודאות בסברה זו .

לא העור בלבד מושפע מקרני האור, אלא אף העצבים והאיברים הפנימיים. אין לנו ידיעה ברורה כיצד מתעוררות תגובות אלה בגוף האדם, אלא העובדות כשהן לעצמן ידועות יפה. בני-אדם עצבניים, החשים בראשם, או חולים במחלות אורגניות של מערכת העצבים, רגישים מאוד לאור. באור חזק גוברת ההתעייפות גם אצל האדם הבריא. כל אחד חזה מבשרוֹ, איזו השפעה מרגעת ישנה למשקפי-שמש ביום קיץ. גם ידוע שהקרנות-שמש והקרנות אולטרה-סגוליות של מנורת קווארץ, משפיעות לרעה על כמה מחלות.

המסקנות ההיגייניות מהאמור למעלה ברורות. בכל מקרה שהאדם מרגיש בשמש סימני עייפות, מיחושי-ראש, בחילה או דפיקות לב – עליו לחפש מיד את הצל. בהירי עור, בני-אדם שהזהירו עצמם זמן וזמנים מן השמש, חייבים לנהוג זהירות בשהייתם הראשונה בשמש. הוא הדבר, כמובן, בילדים. ביום הראשון לשהייה על שפת הים צריך אדם להסתפק בשכיבה כמה דקות באור המלא של השמש ושאר הזמן לשהות בצל. הרוצים להשתזף כדאי להם לדעת, שגם באור לא-ישיר, כלומר, גם תחת גג או בצל עץ, מספיקות הקרנים המפוזרות של השמש לשזף את העור, אלא ביותר זמן. הוראות ל“אמבטיות שמש” אינו רשאי להורות אלא רופא. ילדים לא יתרחצו בים אלא בעצתו של רופא.

ד. לחץ האוויר והגובה מעל פני הים    🔗

שכבת-האוויר המכסה את כדור-הארץ יוצרת לחץ, הניתן למדידה בברומטר. מבטאים את הלחץ במילימטרים ( לדיוק ולצרכים מדעיים קיימת, אמנם, יחידת-מדידה אחרת: מיליבאר), שהם אורך עמוד-כספית, הנמצא בשיווּי משקל עם האוויר הלוחץ במקום זה ושטח שווה ²⁷. לחץ זה פוחת והולך עם הגובה מעל פני הים; עד 3.000 מטר, למשל, יורד הלחץ ב־76 מ"מ בערך לכל 1,000 מטר גובה.(בגובה של פני הים הוא 765 מ"מ ). האורגניזם החי אינו מרגיש בלחץ האוויר, הואיל וגם בגופו שורר לחץ של חומרים גזיים ונוזלים המבטל את לחץ האוויר בתנאים נורמליים. ידוע, שהפחתת לחץ האוויר בגובה רב, (הרים גבוהים, או טיסה באווירון) גורמת הפרעות חזקות בתיפקודים הרגילים של גוף האדם, בעיקר מחמת דילדול החמצן באטמוספירה הנחוץ לנשימה ומחמת שינויים מזיקים בהרכבו של הדם ושאר נוזלי הגוף.

בארצנו אין הרים גבוהים, לפיכך אין “מחלת ההרים” מצויה בה. אלא הפרעות קלות עלולות להופיע בנסיעה מהירה ממקומות הרריים לשפלה, ובמידה מרובה בנסיעה מירושלים לים המלח, הנמצא כמעט 400 מטר למטה מפני הים. ההבדל בגובה הוא כ־1.200 מטר, לפיכך משתנה במידה ניכרת הלחץ הברומטרי. יש בני-אדם, שרגישים הם להבדלי-לחץ אלו ובנסיעה מהירה במכונית עלולים הם לחוש בראשם, או להרגיש בחילה, סחרחורת או סימנים אחרים של הפרעה גופנית, שמקורה במערכת העצבים. אין להכחיש, שלעיתים קרובות משפיע המעבר מן השפלה להר לטובה על חולים מכל הסוגים. רופאי-ילדים סבורים, שילדים בהרים מתפתחים ביתר קלות, נטיתם לזיהומים פוחתת וכוח-חיסונם עולה. מבוגרים הלוקים בעייפות, חוסר-דם, הפרעות שינה, רואים את עצמם בטוב כשהם עוברים מן העמק להר. חלק גדול של חולי ריאות מבריא בהרים הנמוכים של ארצנו במהירות יתירה מבשפלה; חולי קצרת (אסטמה) נפטרים לעתים קרובות מהתקפות. אין לנו הסבר מניח את הדעת לתופעות חיוביות אלו. אמנם יש גם תופעות הפוכות! אל נשכח, שלא לחץ-האוויר בלבד שונה בהרים. יש שורה שלימה של גורמים אקלימיים אחרים, כגון: המטען החשמלי של האטמוספרה, כמות האבק בה, עצמת הקרניים האולטרה-סגולות ומידת החום. בחדשי הקיץ ישנו הבדל ניכר בטמפרטורה של מקומות הרריים והמקומות שבאזור החוף והעמקים. זה הכלל: על כל 200– 170 מטר גובה מעל פני הים, יורד חום האוויר במעלה אחת של צלסיוס בערך ( 27). כלל זה אינו חל בכל הנסיבות. ישנם תנאים גיאוגרפיים מקומיים העשויים לשנות במידה מסויימת את היחס של החום והגובה.

אף-על-פי שהרי ארץ־-ישראל אינם גבוהים ( הג’רמק (הר־מירון) הוא 1.200 מטר בערך) מורגש יפה הבדל הטמפרטורה בין השפלה ובין ההר. בחדשים החמים יש לפעמים הבדל של 2 או 3 מעלות צלסיוס בין אזור החוף ובין ירושלים, או הר הכרמל. ההבדל כשלעצמו קטן ואף-על-פי-כן העובר באבגוסט ממקום, שחום-אווירו הוא 30 מ.צ.( כמו תל-אביב), לירושלים, שחום-אווירה אינו אלא 28 מעלות מרגיש נוחיות והנאה. האורגניזם מרגיש לא בדרגת-החום המוחלטת, שהיא גבוהה מאוד גם בירושלים, אלא בהבדל לטובה. בענין זה כדאי להזכיר, שהבדל בין הטמפרטורה באולם מקורר ( כמו בתי קולנוע אחדים בארץ) להטמפראטורה שבחוץ אינה עולה על 3 מעלות צלסיוס; אם ההבדל גדול מזה, עלול האדם לחוש קרירות לא-נעימה. מכאן, שהרגשת הנוחיות בהרים באה בחלקה מחמת ההפרש בחום החיצוני.

עד כמה משפיעים לטובה (או לרעה) על בריאות האדם גורמים אחרים, שהוזכרו למעלה, אין בידינו להשיב תשובה ודאית.

ה. הרוחות    🔗

אין ספק, שהרוחות עשויות להשפיע על גוף האדם; בחלקה תלויה ההשפעה במהירות הרוח, בטמפרטורה שלה ובכמות הלחות שהיא מביאה עמה. בימות הקיץ מרגיש האדם נעימות ברוח הקרירה הבאה מהמערב. היא מגבירה את התאיידות הזיעה, מסירה את שכבת-האוויר המחוממת מעל העור ומחליפה אותה בצוננת יותר, ובכך היא מקררת את העור. תנועת האוויר, אם אינה מהירה ביותר, מרעננת ומהנה את הגוף המעורטל (למשל ברחיצה על שפת הים, ב“אמבטית אוויר” ו“אמבטית שמש”). רוח חזקה וקרה בימות החורף, ביחוד בשעת גשמים, מגבירה את הרגשת הקור ומביאה לידי אי-נוחיות. רוח חזקה גורמת לחולים במחלות דרכי-האוויר קושיי נשימה, אף עשויה היא לפעול בעקיפים על-ידי הבאת אבק מיניראלי או אבק אורגאני ולגרור תהליכים חולניים, כגון: התקפי קצרת. נזקים בעין, בין מפעולת הרוח עצמה, ובין מהסעת חומר זר (אבק, עשן, גזים תעשייתיים), אינם נדירים.

אין אנו יודעים מפני מה רוחות הנושבות מכיווּן מסויים (בארצנו – ביחוד ממזרח) גורמות תהליכים חולניים במערכת-העצבים. תופעות אלו ידועות גם מן הספרות של ארצות אירופה. אצלנו שכיחות הפרעות הבריאות כשנושבת רוח ה“חמסין”. אלא עליה אנו חייבים להרחיב את הדיבור.

ו. החמסין    🔗

החמסין הוא תופעה מיטיאורולוגית אופיינית בשביל ארץ-ישראל והארצות השכנות. אחרי העבודה המדעית המרובה, שהושקעה בחקירת החמסין, עדיין נשתיירו שאלות רבות הנוגעות לטיבו האקלימי ולפעולתו על האורגניזם החי בגדר תיקו. אלא מתוך מחקרים אלו ידועה לנו היום שורה שלימה של סימנים המציינים את החמסין והם: קרינת שמש מוחלשת, חום-אוויר גבוה, ירידה חזקה של לחות האוויר ( עד 10% ופחות ), איוד וייבוש מזורז, כיוון מזרחי, מזרחי-דרומי או מזרחי-צפוני של הרוחות, שינויים במטען החשמלי של האטמוספירה²⁸ מחמת @@@ החמסין חלים הערכים המכסימאליים של הטמפרטורה לא באבגוסט, שהוא החודש החם ביותר בארץ, אלא במאי או ביוני. יש ימים שהחום במקומות הררים עולה על 40 מ.צ ובעמק הירדן אפילו על 50 מעלות.

השפעתו של החמסין על החיים היא עצומה: הצמחים נובלים, פרחיהם נושרים, פעמים נחרבת צמיחתו של שטח גדול. בעלי-חיים משתדלים להיחבא מפני החום; רבים מהם, שאינם מספיקים להמלט, מתים מחמת שרב. זבובים, יתושים וזבובני-חול מבקשים מקלט בבתים ומוסיפים על אי-הנעימות של יום חמסין לאדם ²⁹.

מרובות הן התופעות הפתולוגיות בימי חמסין. הן דומות מאד לאלו שבארצות אחרות, היודעות רוחות ומאורעות אטמוספיריים דומים לחמסינים ³⁰. השירוקו באיטליה הדרומית, המיסטראל בצרפת הדרומית והפאֶן (( Föhn בארצות האלפים, מעוררים אצל סוגי-אנשים מסויימים כמה שינויים חולניים. ביחוד מציינים בארצות אלו את השפעתן של הרוחות הרעות הללו על נפש האדם. תאונות מתוך אי-זהירות ועצבנות, התאבדות למעלה מן הממוצע, משברים עצבניים – כל אלה הם, כביכול, תוצאה שכיחה ממזג-האוויר המשונה. מבתי-חולים באות ידיעות על תסבוכות בניתוחים ורבוי מקרי-מוות מחמת סחיף (אמבוליה ) בעורקים, התקפי-קצרת ותעוקת-הלב.

חולים מסוגים שונים יודעים להינבא על החמסין יום או יומיים לפני בואו; גם עובדה זו ידועה לנו מארצות אחרות שמצויות בהן הפאֶן ורוחות ממין זה. חולי שגרון (ריבמטיזם) וניבראלגיות, בני-אדם החשים בראשם מסוג המיגרינה – מצטיינים, כידוע, ברגישות מוגברת לגבי שנוי מזג האוויר. ניתן לומר בלי הגזמה, שאין כמעט אדם, שלא ירגיש אי-נוחיות גופנית או פסיכית מסוימת בימי חמסין. החמסין פגיעתו רעה ביותר בתינוקות ובחולים. ליונקי-שדיים הוא סכנה ממש; הסדר מחזור-המים נפגע קשה, ואם מתווספות הפרעות כל־שהן בתזונה, או שגיאות בטיפול, נוצרים מצבים חמוּרים (30). פעמים אין אצל יונקי-שדים בריאים עלית המשקל במשך 8–10 ימים אחרי חמסינים קשים. סיבתה של תופעה זו היא, שמחזור-המים בגופו של היונק אינו יציב וכל פגיעה קלה מוציאה אותו משיווי המשקל. החום הגבוה והלחות הירודה של האטמוספירה עלולים להביא במשך כמה שעות להתיבשות הגוף בצורה קשה, עד שכל האמצעים הנגדיים אחר-כך אין בהם כדי להציל את חיי היונק. החמסינים באביב מסוכנים פחות, הואיל והם פוגעים באורגניזם, שצבר כוח-התנגדות מספיק במשך תקופת החורף הנוחה להתפתחותו.

יש הוכחות שהחמסינים משפיעים גם על ריבוי המחלות של תינוקות, כגון: טוכסיקוזיס, דלקות האוזן התיכונה ודלקות לחמית-העין. לעומת זה מובעת לפעמים הדעה, שהחמסין משפיע לטובה על נזלות רגילות ומצבים קאטאראליים אחרים ³¹.

בדיקות שיטתיות נעשו אצל יונקי-שדים בימים רגילים ובימי חמסין בבית-החולים העירוני בתל-אביב, במטרה להיווכח מה הם השינויים, שעושה החמסין באורגאניזם. בשעה קבועה לפני הצהרים נרשם המשקל, שיעור הצבע האדום (הימוגלובין) בתוך גופיפי-הדם האדומים ומספרם של גופיפי‏-הדם הלבנים והאדומים. נבדק האיוד הבלתי-מוחש (הפסד המים מהגוף שלא על ידי שתן וזיעה, אלא דרך הנשימה ונקבובי העור בצורת אדים); נקבע שיעור שארית החנקן, הזרחן הבלתי אורגני, הסידן והסוכר בדם.

התוצאות היו: ירידת המשקל בגבולות של 20–140 גראם ליום בימי החמסין, עלייה ניכרת בשיעור ההימוגלובין וגופיפי-הדם. לעומת זאת לא נתגלו כל שינויים בערכים של האיוד הבלתי מוחש וההרכב הכימי של הדם ובהרכב גופיפי-הדם הלבנים. אלא אי-אפשר להוציא מסקנות ברורות מנסיונות אלו. מספר היונקים הנבדקים היה קטן (4) והתוצאות של הבדיקות אינן ברורות כל צרכן. השפעתו הראשונה של החמסין על גוף התינוק ניכרת, כנראה, בהפקעת המים ממחזור-הדם; הסיבה אינה נעוצה בגורמים חיצוניים, אלא בתהליכים מסויימים במערכת העצבים או בבלוטות ההפרשה הפנימית. על כל פנים אין לראות השפעתו של החמסין על הפסד המים כהשפעה ישירה ³².

יש בני-אדם הקובלים על מיחושי ראש, חוסר-שינה, כאבים באזור הלב ועוד. לחץ הדם יורד לפעמים במקצת; אצל אחרים הוא עולה במידה קלה. חולי קצרת אף הם מגיבים בצורה שונה: פעמים התקפים גוברים בימי חמסין, פעמים חלה בהם הפסקה בימים אלה דוקא. חולי שגרון אף הם מודיעים הודעות סותרות ממין זה.

כדאי להזכיר במקום זה ניסוי ביולוגי אחד, שנעשה בעכברים לבנים נגועים במחלת הטריפאנוסומה. בבדיקת השפעתו של התכשיר אטוכסיל על מהלך המחלה, באה הגדלת המנה של תרופה זו לגבול מכסימאלי, הגורם למותה של חיית הניסוי. ההשוואה בין ימי חמסין ובין ימים של מזג-אוויר רגיל, הראתה שהמנה של אוטוכסיל, שבכוחה להמית את העכבר קטנה ביום חמסין בהרבה מהמנה הרגילה. במלים אחרות: העכבר רגיש לסם-רפואה זה ביום חמסין הרבה יותר מביום אחר. ועוד תופעה מעניינת נתגלתה בניסוי זה: כשהוחזקו העכברים בימים כתיקוּנם בתנאי הזנה נטולת-נוזלים, מתו אחרי קבלת מנת אטוכסיל דומה לזו שמספיקה להמתתם ביום חמסין. מכאן שלא השנויים האטמוספריים של יום-חמסין, אלא חוסר-המים בגוף מביא לידי החלשת ההתנגדות לנזקים חיצוניים. ברם כל המסקנות הללו עדיין אינן אלא בגדר השערה בלבד ³³.

מתוך האמור למעלה יוצא, שעדיין רחוקים אנו מהבנה ברוּרה של השפעת החמסין על האורגאניזם. ולא מן התימה. התופעות המיטאורלוגיות המלוות אותו אף הן אינן ברורות למדע. יש לקוות, שבשיתוף פעולה בין המיטיאורולוג ובין הרופא, ואחרי שייאסף חומר רב בתצפיות ובבדיקות שיטתיות, נגיע לתוצאות ברורות ומבוססות מבחינת המדע.

 

פרק רביעי השפעת הגורמים הגיאוגראפיים הלא-אקלימיים    🔗

התנאים הגיאוגרפיים קובעים באופן מכריע את תנאי חייו של האדם במישרים או בעקיפים. חוץ מן האקלים, שהוא גורם גיאוגרפי בעל חשיבות יתירה, משפיעים על האדם עוד כמה גורמים, כגון: המיבנה הכימי והגיאולוגי של הקרקע, כמות המים, איכותם וחלוקתם, אופי הצמחיה, עולם החי, הרכב האוכלוסיה, מנהגיה ותנאיה החברתיים. יחס גומלים קיים בין כל הגורמים הללו ובין כולם לאקלים. מכאן, שאין פעולתם מובנת אלא כשנראה בה צירוף גורמים שונים וקשה לעמוד על תפקידו של גורם אחד בצרור הגורמים הפעילים. אם נוציא אחדים מהם ונייחד עליהם את הדיבור, נציין, שיש להם חשיבות עיקרית וראשונית לגבי חיי האדם ובריאותו.

א. הקרקע    🔗

המבנה הגיאולוגי והכימי של הקרקע עשוי להשפיע על שורה שלימה של תהליכים פיסיקאליים בטבע (חלוקת המים, לחות האוויר, המטען החשמלי של האטמוספירה, חדירותה לקרני השמש ועוד), ועל תהליכים ביולוגיים, שבהם תלויים החיים, ביחוד על עולם הצומח. כך, למשל, קובע מיבנה הקרקע אם מי-הגשמים יישארו בשכבות העליונות או יחלחלו עד לשכבות העמוקות. במקרה הראשון נהפך הקרקע לביצה ומצליח צמחיה ביצתית, משמש מקום-דגירה ליתושים ונעשה מוקד קדחת לכל הסביבה. ברור, ומבורר, ששאלת ההתישבות במקום כזה קשורה קשר ישיר בשאלת הקרקע, אף-על-פי שהבעייה אינה חקלאית, אלא היגיינית. במקרה השני הקרקע יבש ותכונותיו הכימיות בלבד מכריעות אם הוא מוכשר לגידול צמחים תרבותיים או שיהיה בוּר.

החולות המובאים משפך הנילוס שוקעים ומצטברים לאורך חופי ישראל ויוצרים רצועה רחבה של דיונות. הללו מזיזות את פיות הנהרות צפונה ואף הן יוצרות מעין סכר של חולות המאיט את זרם המים ומגדש אותם עד שהם נשפכים לים. וכך נבראים נחלים של מי-אשבורן, שאף הם קן-דגירה מצויין ליתושים מעבירי המלריה. שתי דוגמאות אלו יוצאות ללמד, שמיבנה הקרקע אינו דבר של מה בכך במערכת בעיות הבריאות.

אם נצטמצם במה שידוע לנו על ההשפעה הבלתי-אמצעית של המיבנה הגיאולוגי על האורגניזם, לא נוכל לומר הרבה בענין זה. אמנם יש דעות בספרות הרפואית, שמחלות מסויימות— הופעתן ושכיחותן תלויות במישרים בקרקע, אבל אין להם הוכחות ברורות. יש אומרים שמחלת הסרטן ברובה מופיעה במקומות, שהקרקע עשיר במאגנזיום, או במקומות, שהקרקעות מחוסרי סידן ותושביהם נוטים לריבוי שברים בעצמות ³⁴. בארצנו נפוצה הדעה, שטיב הקרקע שלנו הוא סיבה ראשונה לריבוי אבני-הכליות באוכלוסיה העברית. דעה זו אין לה יסוד מדעי.

קרוב לודאי, שאבק פורח ממוצא מיניראלי עלול לגרום תופעות חולניות. פועלים העובדים בחולות או במחצבות נוטים ללקוח בדלקת הלוע והגרון ובדלקת לחמית-העין. אין ספק, שאבק כזה יש בו כדי לעורר התקפי-קצרת אצל אנשים הרגישים לחומר המיניראלי הגנוז בו. המחבר גופו ראה אצל פועלים, שעבדו ביישור חולות על שפת הירקון, התקפי-אסטמה, שפסקו מיד לאחר שעברו הפועלים לעבודה אחרת.

ב. המים    🔗

ניתן לומר בלי הפרזה: אם אין מים, אין חיים. אולם אותנו מעניינת — במסגרת עבודתנו זו — ההשפעה הישירה של המים על בריאות האדם.

ידוע, שהים ואגמי-מים גדולים משפיעים על האקלים, בעיקר על חום האוויר, הלחות וכיוון הרוחות. פני המים מחזירים את קרני השמש, ביניהם גם את קרני האולטרה-סגול, ועובדה זו אינה מחוסרת חשיבות היגיינית (ראה פרק 5). מי אשבורן הם מקום-דגירה לטפילים ולחידקים מסוגים שונים ולחרקים עוקצים; קירבת מקום כזה מונעת לפעמים כל התישבות או גורמת סבל ונזק לבריאות האדם והבהמה. קירבת המים משפיעה בלי ספק על התהוותן ומהלכן של כמה מחלות, ביחוד “התקררויות” שונות, מיחושים ריבמאטיים, ואולי גם מחלת הקצרת. עד כמה גדולה חשיבות סגולותיהם המיניראליים של המים, היינו: טיבם וכמות המלחים והחמרים הגאזיים הנמצאים בתוכם, אין אנו יודעים.

לבסוף יש להזכיר, שמים בכמות בלתי-מספקת מונעים יצירת תנאים היגייניים נאותים ליחיד ולציבור, ואם גם איכותם גרועה (מים לא-נקיים, מים המכילים חמרים אורגניים במצב של רקבון, מזוהמים בבקטריות) הריהם מביאים נזק גופני.

ג. עולם הצומח    🔗

לכאורה קשה להבין: מה ענין צמחיה אצל בריאות העם? אלא אם נזכור שתזונת האוכלוסיה תלוייה בסופו של דבר בחקלאות, היינו בהצמחים התרבותיים, שהבהמה אף היא ניזונה מהם, נבין, שהצמחיה קובעת גורלנו במלוא משמעותן של המלים הללו. ואם נוסיף, שהצמחים מאכסנים מזיקים מחוללי מחלה מרובים מעולם-החי ואף הם עלולים לגרום מצבים חולניים, תיראה לנו הצמחיה באור אחר.

הצמח כמעורר מחלה אינו נדיר כפי שנראה לכאורה. ואין הדברים אמורים בצמחי סם-המוות. מהם יש חשיבות מסוימת לפטריה בלבד. בספרות לא מצאנו הרעלה בפטריות או בצמחי סם-המוות אחרים בארצנו. מהראוי ליתן את הדעת על צמחים תרבותיים או צמחי-בר הנמנים עם החלקים הקבועים של צמחית ארץ-ישראל, ובדרך כלל אין אדם חושד בהם, שהם עלולים להביא לידי מחלה.

אצל אנשים רגישים לכך (והרי אין לדעת מי רגיש לגבי חומר כימי מסויים) עלולה אכילת כל פרי וכל ירק לעורר תגובות המכונות “אלרגיות”. התגובות מתבטאות בצורה של סרפדת בעור (אוּרטיקאריה") או הפרעות באברים פנימיים, ביחוד במעיים. פעמים היא נראית אחרי אכילת תות-הגינה, בננות, תמרים טריים או תאנים. הסגולה לעורר תגובות אלרגיות מצוייה לא בצמחים בלבד, אלא בכל מזון. אכילת הפרי או הירק אף היא אינה תנאי מוקדם לתופעות אלרגיות: פעמים מספיק המגע בלבד כדי להביא לידי תגובה חולנית.

זה כמה שנים ידועה דלקת-העור, או גירוי בעור, אחרי מגע התאנה ³⁵; החומר המזיק נמצא בלשד העלים, הגבעול והפרי, שלא הבשיל כל צרכו. אצל פועלים בתעשית הדרים, ביחוד אצל אלה העסוקים בסחיטת הפרי, שכיחה מחלת עור, שסימניה דלקת, בועות ופצעים. מקומה הקבוע של מחלה זו הן האצבעות וכף-היד. המחלה פוסקת עם הפסקת העבודה. בשעת סחיטת הפרי מופק מן הקליפה שמן אתרי המגרה את העור. כגורם מזיק נוסף יש לראות את חומצת הפרי, את הרטיבות ואת קירור העור, שכן העבודה נעשית בעונת החורף. לא כל הפירות משפיעים במידה שווה: פועלים העוסקים בסחיטת לימונים מהווים 60% מן הנפגעים ואילו העובדים בתפוחי-זהב אינם מהווים אלא 15% - 20% ³⁶

מחלה, נדירה למזלנו ומעניינת מאד מנקודת-מבט מדעית, היא “מחלת הפולים” (Fabismus ), שלפני שנים מועטות התחילו נותנים את הדעת על הופעתה הארצנו. ³⁷ המחלה נגרמת על-ידי אכילת הפולים ( Vicia faba, מכאן השם הלטיני) או אפילו על-ידי נשימת אבקת-הניצנים בזמן פריחתו של הצמח. ידוע מקרה, שחולה אחד עבר סמוך לשדה-פולים ואיבד הכרתו עד שלא הספיק לעבור את השדה. מהלך המחלה קשה: זמן קצר אחרי אכילת הפרי, או נשימת האבקה, מופיע כאב-ראש, אחריו כרגיל, בחילה, הקאה, שילשול והתעלפות או חוסר הכרה ממושך. הסימן העיקרי נראה בדם: כמות הגופיפים האדומים יורדת במהירות מבהילה עד לשיעורים נמוכים מאוד, שיש בהם סכנה. לאחר 48–24 שעות חלה בדרך כלל הטבה. מקור המחלה היא רגישות יתירה (אלרגיה) לגורם בלתי-ידוע בתוך הצמח. מעניין שמחלה זו יש לה עוד תכונות, שעדיין אין בידינו להסבירן. אין היא ידועה אלא מהארצות הגובלות בים התיכון. התיאורים הראשונים שלה באו מאיטליה. גם באמריקה נתגלו בזמן האחרון מקרים של “מחלת הפולים”, וגם שם היו החולים מבין יוצאי ארצות הים-התיכון. הנגועים בארצנו היו רובם ככולם מבני עדות המזרח והעדה הספרדית. הרוב המכריע של החולים (80% ) היו זכרים, ביניהם ילדים רבים. זמן הופעתה העיקרי של המחלה הוא האביב. אולם אף בחדשים אחרים של השנה עלולים להיפגע בני-אדם האוכלים פול יבש.

בארצות האזור הממוזג הקר באירופה ובאמריקה מופיעה בחדשי האביב מחלה אלרגית הקרויה “קדחת השחת” ( Hay fever ), הבאה על ידי אבקות עשבים וצמחים אחרים בזמן הפריחה. היא גוררת נזלת קשה ועקשנית, המשמשת לפרקים סימן יחיד של מחלה אלרגית. חלק גדול של החולים ב“נזלת השחת” או “קדחת השחת” נתון גם להתקפי-קצרת, שהרי אף היא מחלה אלרגית. לפני שנים מועטות חשבו ש“קדחת השחת” אינה מצוייה בארצנו, היום ידועים מקרים ודאיים של מחלה זו אצלנו. חוץ מנזלת סובלים החולים גם מעלית-חום במידה מועטת, דלקת לחמית העין ומהרגשה כללית רעה. ³⁸

צמחים רבים המעוררים את המחלות הללו (לרבות הקצרת) בארצות חוץ, זוהו גם בארצנו, ביניהם עשבים רעים ועשבים תרבותיים, שיחים, עצי-פרי ועצי-נוי המצויים בכל אזורי הארץ. מתוך רשימת-הצמחים הארוכה נזכיר אחדים: היבלית המצוייה ( Cynodon dactylon), השעורה התרבותית, החיטה, האספספת התרבותית, פול-הגנה, התירס, עץ הזית, עץ ה“פלפל” ( Schinus molle ‎), הצפצפה השחורה ( Populus nigra ) ³⁹. אין ספק, ששטח זה צריך חקירות שיטתיות נוספות בשיתוף פעולה עם הבוטנאים. יתכן מאוד, שנמצא בארצנו גם צמחים אחרים המפיקים חומר אלרגי. תגליות חדשות מעין אלו חשיבותן מרובה לרפואה, שכן ריפוי מצבים אלרגיים תלוי הרבה בגילוי מקור הרעה. אם יעלה בידינו למצוא את הצמח המביא לידי נזלת, קדחת או קצרת אלרגית, נוכל להכין תמיסות דלילות של החומר המזיק ועל-ידי הזרקתן במנות זעירות לחסן את הגוף, עד כדי חיסול הרגישות היתירה.

ד. עולם החי    🔗

בעלי-החיים למיניהם חשיבותם לבריאות-הארץ גדולה מאוד. הם משמשים גורם בלתי-אמצעי או אמצעי להתהוותן ולהתפשטותן של מחלות מידבקות רבות. אף הם עשויים להביא נזק גופני חמור לאדם על-ידי נשיכה או עקיצה המכניסה חומר ארסי לתוך הגוף. בעלי החיים משמשים מאכסנים יחידים, או מאכסני-ביניים, למספר גדול של טפילים (פאַראַזיטים‎), חידקים ‏(בקטריות) או נגיפים (וירוסים), שהם בכלל מחוללי מחלות מידבקות. אכילת בשר-עוף או בהמה הנגועים במחלה מידבקת, אף היא עלולה לשמש מקור הדבקה לאדם. מזיקים מעולם החי הורסים את צמחית השדה והגינה, עד שתזונת האוכלוסיה נפגעת קשה. והוא הדין למגפה בעופות או בהמות. מן ההיסטוריה ידוע, שמחמת סיבות אלו נחרבו ארצות שלימות ואוכלוסיהן מתו ברעב ובמחלות הבאות מחמת הרעב.

תנאי חייהם של בעלי-החיים, פרייתם ורבייתם, תזונתם וגורמים אחרים, הידועים בכללם בשם “תנאים איקולוגיים” — ידיעתם חשובה מאוד לכל חקר המחלות המידבקות. מלחמה יעילה במחלות מידבקות צריכה ידיעה שלימה בתנאים האיקולוגיים של מחוללי המחלות ומעבירי המזיקים מעולם החי. בחקירות מסוג זה מטפלים מכונים מדעיים למיקרוביולוגיה, פרזיטולוגיה והיגיינה בכל ארצות העולם ובארץ.

להלן תינתן סקירה קצרה על בעלי-החיים למיניהם, שיש להם חשיבות לבריאות הציבור. הואיל ונקודת-המוצא שלנו הוא עולם החי בעצמו ולא תורת המחלות, נעביר את בעלי-החיים בסדר המקובל בזואולוגיה.

בעלי-החיים החד-תאיים (פרוטוזואים) כוללים מספר לא קטן של טפילים, ביניהם מן החשובים והמסוכנים ביותר. הם נפוצים בעיקר בארצות חמות. בארץ-ישראל מצויים מחוללי-מחלה רבים מבין החד-תאיים, מהם פחותי ערך מבחינה רפואית, מהם בעליי חשיבות ראשונית, כגון: טפילי הקדחת (מלריה) והדיזנטריה האמיבית (אמיביאזיס).

מן הסוג הראשון ראוי להזכיר כאן מינים העשויים לעורר מחלות מעיים ואברים פנימיים אחרים, כגון: Trichomonas, Balantidum, Giardia (Lamblia) או Isospora coli. חשובים הטפילים מבין השוטניים או “נושאי-שוט” ( Flagellate ) הגורמים מחלה קלה-אזר (Kala-azar ) או “שושנת יריחו”. מספר החולים במחלה זו בישוב העברי אינו גדול, אבל בכל שנה מצויים כמה מהם בבתי-חולים ובמרפאות שלנו. קלה-אזר היא מחלה קשה התוקפת את האברים הפנימיים, בעיקר הילדות, ונגרמת על-ידי הידבקות בטפיל Leishmannia infantum. רוב המקרים באים מצפונה של הארץ. חשובה היא הידיעה שהכלב משמש מקור-הידבקות לאדם, הואיל ומצויים אצלו מקרים רבים של מחלה (הדומה למחלת האדם), והטפילים מקננים בעורו ובדמו במספר רב. מעבירי המחלה הם זבובוני-החול ממין Phleb major או Phlebotomus pernuciosus. הנידבקים על נקלה בעקיצתם כלב חולה, ובעקיצת אדם עשויים הם להעביר את המחלה. אמצעי הזהירות דינם להיות מכוּונים לכלב ולזבובונים כאחד: לילדים אסורה הנגיעה בכלבים זרים. כל כלב המראה סימני מחלה (ביחוד בעור) טעון בדיקה וטרינרית, ואם נמצא חולה דינו למיתה. יש להשמיד בכל הזדמנות את הזבובונים ולנקות כל מקום בחצר המיועד לשמש להם מקום-דגירה (צמחים מתים, עלים נושרים, אשפת ירקות ופירות רקובים). השמדת זבובוני החול קשה היא. קלה מזו היא הדאגה למניעת ההידבקות מן הכלבים.

שני טפילי מעיים נפוצים, טריכומונס ולמבליה (ג’רדיה). הגדלה 1500.

(מתוך ספרו של י. גורביץ “שיעורים במיקרוביולוגיה”).

זבובוני-החול מהמין הידוע כמעביר מחלת הפפטאצ’י ( Phlebo tomus papatasil ) מעבירים את “שושנת יריחו”.

חתך מכיב העור של חולה ב“שושנת-יריחו” המראה טפילים רבים ( Leishmannia tropica ). הטפילים הם הגופפים המארכים, שצבעם סמיך יותר. ההגדלה 1400. (ראה גם התמונה 19).

(מתוך ספרו של י. גורביץ “שיעורים במיקרוביולוגיה”).

הדיסנטריה האמיבית נגרמת על-ידי זיהום בחלופית, ששמה המדעי הוא Entamoeba histolytica. בעל-חיים מיקרוסקופי זה צריך להתפתחותו ולקיומו מידת-חום גבוהה, שהוא מוצא בארצות טרופיות ותת-טרופיות. אך הוא יכול להתקיים אף בארצות בעלות אקלים ממוזג קר. יש בו שתי דרגות התפתחות: א) צורה וויגיטאטיבית-ניידת; ב) צורה בת קיום (הכיסתה או ציסטה). הכיסתות פורשות מן הגוף עם הצואה; אם הן מגיעות בדרך מן הדרכים, למשל: באמצעות-הזבובים, לצרכי אוכל-נפש, בעיקר ירקות ופירות, עלולות הן להביא לידי זיהום, שהוא פעמים קל ופעמים קשה מאוד. הואיל והכיסתות מצויות בכל מקום כמעט והן עומדות יפה בפני היובש ושנויי טמפראטורה, מסוגלות הן לחולל הדבקה במקרים רבים. פרטים על המחלה עצמה ימצא הקורא בפרק הדן במחלות האנדמיות בארצנו.

משמאל הצורה הוגטטית של חיליפית הדיזנטריה Entamoeba histolytica ובתוכה גופיפי דם אדומים. מימין הצורה של כיסטה בעלת 4 גרעינים. הגדלה 2000.

(מתוך ספרו של י. גורביץ “שיעורים במיקרוביולוגיה”).

הפרוטוזואים החשובים ביותר מבחינה אפידמיולוגית בארצנו הם בלתי ספק טפילי המלריה. הללו משתייכים לסוג הפלאסמודיום ( Plasmodium ) ויש בהם כמה מינים:

Plasmodium vivax — מחולל הקדחת השלישונית ( Malaria tertiana ) הרווחת בארצנו, Plasmodium falciparun שהוא טפיל הקדחת הטרופית ו- malariae Plasmodium הגורם למחלת הקדחת הרבעונית ( M. quartana ). המין הרביעי שאף הוא עשוי לחולל מלריה שלישונית, נדיר בארץ ונתגלה לפני כמה שנים. שמו המדעי הוא Plasm ovale.

טפילי המלריה מוצאים דרכם לגופו של אדם על-ידי עקיצת יתושים מסוג אנופלס, ודבר זה ידוע. הם שונים זה מזה לא בלבד בצורתם החיצונית ובאופי המחלה, שהם גורמים לה, אלא אף באורח חייהם, במהלך התפתחותם ובמידת-רגישותם לסמי-התרופה כנגדם. מהירות התפתחותם בתוך היתוש המאכסן תלויה במידת החום החיצוני. Pl. vivax צריכים 19 יום, שהנבגים (ספורוזואיטים) שלהם יתבגרו ויהיו מוכשרים לנגע את האדם. ואילו Pl. falciparum צריכים 23 ימים; מין Pl. malariae — 35 ימים. בטמפראטורה שבארצנו בחדשי האביב והסתיו, המגיעה לכדי 25 מעלות צלסיוס, תקופות ההתפתחות של המינים הנזכרים אינן אלא 14, 18, ו-27 ימים. הואיל ואחוז היתושים המאריך ימים אינו גדול, נבין מפני מה מספרם של היתושים המזוהמים במין Pl. malariae הצריכים את הזמן הארוך ביותר להשלמת התפתחותם, קטן בדרך הטבע. השארית הנשארת בחיים קטנה היא, לפיכך ההידבקות במין זה אף היא נדירה, והמלריה הרבעונית תופסת מקום תפל בתחלואה הכללית. התפתחותו של מחולל הקדחת הטרופית פוסקת בתוך היתוש אם הטמפראטורה החיצונית יורדת למטה מ-15 מעלות צלסיוס; אבל אף בחום זה מוסיף להתפתח — אם כי באיטיות — הטפיל של הקדחת השלישונית. והואיל והוא חי אף בתוך היתושים החרפיים, עלול הוא לעורר מגפות של מלריה שלישונית בהתחלת האביב ⁴⁰.

טפילי המלריה (קדחת ) המצויים בארץ.

מלמעלה למטה: 1. יצירת “טבעת” צעירה, 2. הטפיל תוך כדי התפתחותו, 3. צורה קרובה לבגרות, 4. צורה מינית (זכר) 5. צורה מינית (נקבה).

טפילי המלריה הם מכה כבדה לכל ארץ המשתרעת באזור הטרופי והתת-טרופי. בארצות אלו הם מוצאים תנאי חיים נוחים לקיומם ולהתפתחותם. בארצות בעלות אקלים קר יותר עלולה, כמובן, מחלת המלריה להופיע בצורה אנדמית או בצורת מגפה, אבל התפשטותה היא תמיד מצומצמת מחמת התנאים החיצוניים הבלתי-נוחים לקיומם של הטיפילים. לא כן בארצות חמות, שתנאיהן האקלימיים משמשים קרקע חיוני בשבילם; בארצות אלו הקדחת היא צרה תמידית וחמורה. לפי הערכות סטאטיסטיות מהשנים האחרונות גורמת מחלת המלריה תמותה של שני מליונים לשנה! לא מן התימה, שעד היום נחשבת המלריה לעיכוב עיקרי ביישוב שטחים נרחבים בארצות טרופיות. יש אומרים, ששקיעת התרבויות של יוון ורומי העתיקות באה לא מחמת מאורעות מדיניים, אלא מחמת התפשטותה של המלריה. הזנחת עיבוד הקרקעות, חורבן מקומות ישוב לפעמים תכופות וחוסר דאגה לביוב, לבנין תעלות להספקת המים, הביאו לידי ריבוי הזדמנויות לדגירת היתושים ולהתפשטותה של המחלה. מחמת הזיהום הכללי ירד המרץ של האוכלוסיה, עד שלא יכלה לעמוד על הבמה התרבותית, הכלכלית והצבאית, שכבשה לה. אי-אפשר כמובן, להוכיח את האמת שבהשקפה זו. מתצפיות רבות בארצות טרופיות ידוע לנו, שמחלות טפילים באוכלוסיה עלולות לגרום ניוון תרבותי וכלכלי.

חשיבותם של בעלי-החיים הרב-תאיים כמחוללי מחלות אצל האדם בדרך ישירה אינה גדולה, בהשוואה לחד-תאיים. אלא כנושאי טפילים ומאכסניהם, היינו: בתפקיד של מתווכים לזיהום — הם מהווים גורם היגייני ממדרגה ראשונה.

הנבוביות ( Coelenterata ).

זוהי הקבוצה הירודה ביותר בין הרב-תאיים; היא כוללת כמה מינים המצויידים במשושים ובהם אורגנים מיוחדים לציד הטרף ולהגנה. אורגנים אלו הם תאים מיקרוסקופיים, שבתוכם נמצא נוזל ארסי ומעין חוט ארוך, שווים חדים בקצהו. על כל נגיעה בגוף זר מגיבים תאי-ההגנה הללו בהשלכת החוט ובהפרשת הרעל. תפקידו של מנגנון זה הוא בעיקר לשתק את הטרף או להמיתו; בעורו של האדם גורמת הפציעה בווים ושפיכת הרעל לתוך הפצע הזעיר דלקת מקומית הדומה לצריבה בסרפד. לאחר זמן קצר עוברת האדמימות. אצל אנשים רגישים עלולה הנגיעה ב“תאי-הסרפד” הללו להביא לידי תוצאות חמורות יותר, כגון: בחילה מיחושי-ראש והתעלפות. ברור, אדם המתרחץ במים עמוקים אם נכווה והתעלף הריהו בסכנת טביעה. מקרים כאלה ידועים מחוץ-לארץ. אצלנו קורים לפרקים מקרי-כוויות, אלא עדיין לא ידוע מקרה רציני. מדוּזוֹת, העשויות לגרום דלקת-עור על-ידי נגיעה ( Rhizostoma pulmo, Anemonia sulcate, Aurelia aurita) שכיחות בימה של ארץ-ישראל.

התולעים מצטיינים במספר גדול של מינים טפיליים, וארץ-ישראל, כרוב הארצות החמות, נגועה בהם במידה מרובה. ברם, באוכלוסיתנו יש להבדיל בין החלק, שמוצאו מארצות תרבותיות של אירופה לבין החלק, שבא מארצות המזרח; האחרון מאכסן תולעים עד כדי 100% כמעט, כפי שסבורים רופאים רבים.

התולעים הטיפיליים הנפוצים בארץ בכמה מינים מתחלקים לתולעים הדרים בדרכי העיכול (והם הרוב) ולתולעים התוקפים בעיקר את דרכי השתן, צינורות הדם או אברים פנימיים (כבד, ריאות) ושרירים. אחוז הנגועים בתולעים טפיליים בכל אוכלוסיה תלוי בתנאים הסוציאליים וההיגייניים שלה: אורח-חיים היגייני, דאגה לנקיון הגוף והשגחה מעולה על צרכי אוכל-נפש מונעים הידבקות בתולעים; בורוּת ואדישות לגבי ההיגיינה של המזון מביאָה לידי זיהום.

במזרח הקרוב כולו, וממילא גם בארצנו, מופיעים שני תולעים מהסוג Schistosomum (Bilharzia ) הגורמים לשתי צורות שונות של מחלה: א) Sch. Haematobium מעוררת מחלה רצינית (Bilharziosis) שתופעותיה העיקריות נראות בדרכי השתן; ב) Sch mansoni תוקפת בעיקר את המעי הגס אך לפעמים גם אברים פנימיים אחרים. שני הטפילים צריכים להתפתחותם שבלולים מסויימים החיים במים מתוקים. לפי דעת החוקרים הנחלים הזורמים לאט או מי-אשבורן ובתוכם בריכות השקאה הם מוקדים מועדים של המחלה. הטפילים הללו נמצאו במי הירקון ובמי נחל אילון (ואדי מוצרארה). דרך-התפתחותם של התולעים מעניינת מאוד מנקודת-מבט ביולוגית: ביציהם נפרשות עם הצואה או עם השתן (בהתאם למין הטפיל) לתוך המים. שם הן נבלעות, כדי להתחיל בהתפתחות, על-ידי השבלול המאכסן, ובתוכו נוצר הזחל, ששמו המדעי צרקריה ( Cercaria ). אחרי גמר התפתחותו יוצא הזחל מגופו של השבלול וחודר בעד העור לתוך גופו של האדם.

שני תולעים מסוג ה- Schistosoma הוכנסו לארץ-ישראל לפני זמן לא רב:Sch. haematobium הובא על-ידי חיל-העבודה המצרי בימי מלחמת-העולם הראשונה (במצרים נגועים במחלה זו כ- 50% של כל האוכלוסיה); Sch mansoni בא כנראה, מתימן עם העולים התימנים בעשרים השנים האחרונות ⁴¹.

טפיל לא-פחות מסוכן לבריאות הוא התולעת הווית ( Ankylostome duodenale ) שמחלת הנגועים בה עלולה להסתיים במוות אם לא יטפלו בהם כראוי. התופעה העיקרית של הזיהום הוא חוסר דם, מלוּוה מיחושים שונים ומשונים, כמו: לחץ בגובה הכרס, רעבתנות, תיאבון מסולף (למשל, נטיה לאכילת אדמה) והפרעות-תזונה אחרות. האדם החולה מפריש עם צואתו את ביצי התולעת המתפתחות לגולם בתוך אדמה לחה. הגולם חודר לתוך עור האדם (כרגיל — בין אצבעות הרגלים אצל אנשים המתהלכים יחפים), משם לכלי-הדם, לריאות, לסימפונות (ברונכים) ומהם לקנה האוויר. דרכו מובילה אחר-כך לושט, לקיבה ולמעי הדק, שהוא מקומו הרגיל. בתוך המעי מגיעים התולעים לבגרות, הן מזדווגים בו ולאחר 10–7 שבועות אחרי ההדבקה מפרישה הנקבה ביצים חדשות עם הצואה. התולעים חיים כמה שנים בתוך המעי הדק. בשני זוגות שיניים הדומות לווים הם נדבקים לרירית-המעי ומוצצים ממנה דם. את המציצה מקילה עליהם הפרשת תסס (פרמנט) המונע את הקרשת הדם וחובל בגופיפים האדומים.

תולעים נפוצים בארץ.

שורה עליונה מימין: הערקה המפוטמת ( Taenia saginata )

שורה עליונה משמאל: הכרץ ( Ascaris lumbricoides )

שורה תחתונה מימין: Trichocephalus dispar (בלי חשיבות רפואית)

שורה תחתונה באמצע: תולעת המרצע ( Oxyuris vermicularis או Enterobius )

שורה תחתונה משמאל: בילהרציה (haematobium Schistosomum )

ביצת התולעת הווית ( Ankylostome duodenale )

לפי מקורות ספרותיים, רווחת המחלה יותר באזורי אדמת חול ואדמת חמרה קלה מבאדמה שחורה. הואיל והביצים והגלמים אינם סובלים ייבוש, מצויות הן בסביבה, שיש בה רטיבות, בעיקר בפרדסים המושקים בתמידות. לפיכך יש לראות את כל אזור החוף בארצנו כנגוע: מוקדי מחלה נמצאו ליד בנימינה ונתניה ⁴².

תולעת קטנה השייכת למחלקת ה- Trematpda או “תולעי המציצה” הקרויה Heterophyes אף היא רווחת, אף-על-פי שאין בה סכנה. מחזור-התפתחותה מסובך והיא מתקיימת בעזרת שני מאכסנים: רכוכית ודג. ההדבקה באה על-ידי אכילת דגים לא מבושלים או לא מטוגנים כל צרכם. הדגים הנמכרים בשוק מזוהמים פעמים רבות בטפיל זה, ביחוד ה“בורי” (Mugil cephalus ) החביב על הקהל. תופעות הזיהום אצל האדם מתבטאת בהפרעות בדרכי העיכול: חוסר תיאבון, טעם רע בפה ומיחושי מעיים, למזלם של החולים פוסק הזיהום במקרים רבים מאליו.

הכרץ ( Ascaris lumbricodes) הוא טפיל רווח בין ילדים ובמדה פחותה אף בין מבוגרים. הוא חי בחלל המעי הדק. הזיהום מתהווה על-ידי בליעת ביצים, המצויות בצרכי אוכל-נפש מזוהמים. הביצה מתפתחת בתוך המעיים לזחל החודר דרך דופן המעי לזרם הדם, משם לריאות, ללוע, וחוזר למעי לשם גמר התפתחותו. טפיל אחד או טפילים מועטים אין בידם לגרום נזק חמור לגוף, אלא כשמצטברים תולעים רבים במקום אחד, כרוכה בהם סכנת נפשות. מן הספרות הרפואית ידועים מקרים של סתימה ושל ניקוב במעיים, דלקת התוספתן (אפנדיציטיס), צהבת ודלקות שונות במערכת העיכול. לפיכך צריך כל זיהום בכרץ טיפול רפואי.

חשיבות פחותה מבחינה רפואית יש לה לתולעת המרצע ( Oxyuris vermicularis) השכיחה אצל ילדים ומבוגרים בארצנו. ביצי התולעת הזאת נדבקות לעור הגוף של נושא הטפיל, לבגדי הלילה, לכלי המיטה, לידים, ובעזרתן הן עוברות לצרכי אוכל-נפש, לפיכך קל לאדם להידבק בהן, ביחוד ילדים המכניסים אצבעותיהם לפה בכל הזדמנות. הטפיל המתפתח בלי כל דרגות-ביניים מהביצה, חי במעי הגס. הוא עלול לגרום גירויים בפי הטבעת, חוסר שינה, עצבנות.

ביצי תולעים למיניהם (מתוך הספר “שיעורים במיקרוביולוגיה”)

התולעים השלשליים ( Cestoda ) אינםנדירים בארץ-ישראל ומצויים בין תושביה מכל העדות. חשובה שבהן היא הערקה המפוטמה ( Taenia saginata), או כמות שהיא קרויה בפי רבים “תולעת הסרט”. מקור הזיהום הוא בשר-בקר. הטפיל המבוגר חי בחלל המעי הדק של האדם, גדל ומתפתח עד שהוא מגיע לאורך של כמה מטרים. הוא מטיל ביצים הפורשות עם הצואה. הביצים צריכות להתפתחות מאכסן-ביניים, שהוא הבקר. בתוך שריריו מתגוררת הדיירה הגדולה ולובשת צורת סרט אחרי כניסתה לתוך דרכי העיכול של המאכסן השני — האדם.

הזיהום גורם הפרעות כלליות, כגון רעבתנות, בחילה, עייפות מוגברת, עצבנות וכו'. משרואה הנגוע בצואתו את קטעי ה“סרט” הלבנים, שהתולעת מוציאה בתמידות, ישאל מיד ברופא. גירוש התולעת אינו קל, אלא הוא מצליח על-פי רוב אחרי נסיון אחד או שנים. בלי ריפוי עשוי אדם לאכסן את הטפיל כמה שנים.

המין הדומה לערקה המפוטמת היא הערקה המזוינת ( Taenia Solium) המתגוררת בחזיר. זיהומים בארץ לא הגיעו לידיעתנו, הואיל ואזרחי ארצנו כמעט שאינם משתמשים בבשר-חזיר. בארצות אירופה ואמריקה הזיהום בטפיל זה אינו נדיר כלל.

לאותה משפחה שייכת הערקה הננסית ( Taenia nana) המצויה לפרקים אצל הילדים. מעבירים אותה פרעושי חולדות. חשיבותה הרפואית מועטת.

הערקה התרמילית ( Taenia chinococcus ) עלולה לגרום לאדם מחלה שיש בה סכנה ומצריכה ניתוח. היא חיה כטפיל במעי הכלב והחתול. הזיהום בביציה מביא לידי התפתחות הדיירה (התרמיל) בתוך האברים הפנימיים של האדם; ברוב המקרים נגועים הכבד, הריאות או המוח, אף-על-פי שהתרמילים מצויים גם בעצמות ובמקומות אחרים של הגוף. גודל התרמיל (הכּיסתה) עשוי להגיע כדי שיעור ראשו של ילד. מקרים מסוג זה מצויים בארץ, רובם בין עדות המזרח.

חוץ מהתולעים הטפיליים, שנזכרו למעלה, מצויים אצל האדם מינים אחרים, שאין להם חשיבות רפואית.

שבלולים, מאכסני-ביניים של טפילי הבילהרציה.

בין הרכוכיות אין טפילים, אלא מצויים ביניהן מינים, שמאכסנים אותם. מחלת הבילהרציה, שהוזכרה בעמוד 62, נגרמת על-ידי תולעים הצריכים במעגל התפתחותן מאכסן, שהוא שבלול. שני מיני שבלולים מהמצויים בארץ ידועים כמאכסני ה- Schistosomum; באחד, Bulinus contortus מתאכסנת הדיירה ( Iarva) של Sch. haematobium ובשני, Planorbis boissyi מתגוררת Sch. mansoni השבלולים — שמהם הראשון בלבד שכיח — נמצאו בנחל מוצרארה, נחל אלכסנדר, נחל קישון וגם במקומות אחרים. הואיל וצפרי-מים עשויות להעביר ברגליהן בין יצורים אחרים גם שבלולים, נשקפת תמיד הסכנה, שהשבלולים הללו יועברו ממקום מזוהם למקום שאינו מזוהם. בכך מסתברת העובדה, שהשבלולים נמצאו גם בבריכות השקאה. אם נמצא אחד משני מיני השבלולים הנזכרים במים שנשפכו לתוכם הצואה או השתן של אדם נגוע במחלת הבילהרציה, נוצר מיד מוקד חדש להתפשטות המחלה. עיקר הפעולה ההיגיינית במקומות אלה היא השמדת השבלולים, על-ידי ייבוש הבריכה או על-ידי שימוש בגפרית נחושת. באין שבלולים, אין כמובן לדיירה שום אפשרות להתפתח; מעגל ההתפתחות של התולעת פסק ומקור ההדבקה נסתם.

מפריקי הרגליים (Arthropoda) מצטיינים בריבוי המינים המזיקים. ידועים העינויים הגורמים לאדם ולבהמה חרקים עוקצים, נושכים ומוצצים דם: הזבובים, היתושים, הדבורים, הנמלים, הפרעושים והפשפשים, העכבישים והעקרבים. הם מפריעים את המנוחה, מעוררים גירויים בעור, מזהמים צרכי אוכל-נפש וגורמים מחלות רבות באופן ישיר או כמעבירי מחוללים. במקרים נדירים עלולה עקיצה או נשיכה להיות סיבת מותו של הנפגע: דבר זה ידוע כתוצאה מעקיצת עקרב, דבורה וצרעה. אולם לא הארס בלבד אחראי למוות, אלא אף רגישות מיוחדת של הפרט לגבי ארס זה.

מבין הפעולות הישירות של מפריקי הרגל ראוי לציין את עקיצת העקרב כחמורה וכשכיחה ביותר בארצנו. עקרבים מצויים בכל עונות השנה ובכל סביבה, ביותר בסביבות כפריות והרריות. ברוב המקרים עוברת העקיצה ללא כל תופעות רציניות, אלא שיש מקרים קשים. גם מקרי מוות (אצל ילדים) ידועים לנו מן הספרות המקצועית בארץ. לפיכך צריכה כל עקיצת עקרב טיפול רפואי מיד ⁴³.

העקרב הצהוב Buthus quinquestriatus

בארץ-ישראל נמצאים שנים עשר מינים של עקרבים, חמשה מהם רווחים ביותר. כולם ארסיים. ארסיותו של העקרב הצהוב ( Buthus quinquestriatus ) מסוכנת פי כמה מזו של המינים האחרים. בניגוד לדעות הרווחות, שיש הבדל בין עקיצת עקרב צעיר וקטן לבין עקיצת עקרב מבוגר וגדול, ישנן הוכחות, שארסיותן שווה. העקיצות זמנן בכל שעות היום והלילה ובכל חדשי השנה, אלא שבעונת החמה ובשעות הלילה סכנתן מרובה. בימי חמסין זריזים העקרבים יותר ועקיצתם ארסית יותר; אם מחמת ריכוז הארס או מחמת חולשת כוח-התנגדותו של האדם — דבר זה עומד עדיין לויכוח. הסימן העיקרי של העקיצה הוא כאב חזק, שנוהגים לתארו כ“צורב” או “צובט”. הכאב נמשך בין 3 ל-8 שעות, פעמים יותר. על פי-רוב נשאר הכאב כסימן יחיד של העקיצה; בכמה מקרים יש גם תופעות כלליות, ביחוד בגיל הילדות. העקוצים נעשים אי-שקטים נושמים בכבידות, מקיאים, מפרישים הרבה רוק ומאבדים את ההכרה. במקום העקיצה מופיעה בצקת (נפיחות). שטפי-דם תת-עוריים אינם נראים — דבר המבדיל את עקיצת העקרב מנשיכת נחש ⁴⁴.

מרבה רגלים ( Scolopendra )

(מתוך ספרו של ז. מונטנר “סמי המוות והרפואות כנגדם”)

מקרי-נשיכה על-ידי מרבי-רגלים ( Myriapoda) נדירים מאוד. המזיק משתייך למין הרווח בארצות הים התיכון ( Scolopendra cingulata ). נשיכתו גורמת תופעות מקומיות הדומות לעקיצת דבורה.

בין העכבישים (Arachnoideae) יש כמה מינים ארסיים. הידועים ביותר הם הסוגים Lathrodectes, Chiracanthium, Tarentula. מקרי-נשיכה, כנראה, נדירים אצלנו; במשך כמה שנים נמצאו בספרותנו הרפואית תיאורים של שני מקרים, אחד מהם מעבר-הירדן ⁴⁵. מחוץ-לארץ (איטליה) ידועים מקרי מוות כתוצאה מנשיכת עכבישים ארסיים.

דבורים, צרעות ונמלים מוחזקות בעלי-חיים ארסיים. נשיכת נמלים אין לה חשיבות רפואית, עקיצת דבורה או צרעה גורמת תמיד כאבים חזקים, התנפחויות, פעמים גם תופעות כלליות חמורות. מהספרות הרפואית בחוץ-לארץ ידועים מקרי מוות מעקיצה. סיבת המוות במקרים אלה היא רגישות מוגברת לגבי הארס (אנאפילקסיה), או העברת אינפקציה מסוכנת.

פעמים מופיעים אחרי עקיצת דבורים התקפי קצרת, קדחת-השחת או נזלת אלרגית; סיבתם, שהדבורה מכניסה לתוך הגוף חומר אלרגי (כגון אבקת ניצנים) באמצעות העוקץ. נמצא שסיבת ההתקפים נעוצה לא בעקיצה כשלעצמה, אלא בהכנסת החומר המזיק.

העכביש מסוג Tarentula (בחלק העליון של התמונה)

הקרציות למיניהן יש להן חשיבות מחמת פעולתן הישירה המעוררת מחלות-עור (“קרצת העור”) וגם משום שהן מאכסנות טפילים, שיש בהם סכנה.

קרצית אחת Pediculoides ventricosus משמשת מחולל מחלת-עור אנדמית בארצנו, שלוקים בה החקלאים, פועלי רפתות והבאים בעבודתם במגע עם חציר, תבן או זרעונים. המחלה מופיעה ביוני ויולי או בספטמבר ואוקטובר. כשהעור בא במגע ישיר עם החציר או התבן, שבתוכו חיות הקרציות, מופיעות במקום-המגע חרולים ורודים או אדומים, גירוי חזק ובועוֹת; המצב נמשך כמה ימים. חיטוי התבן המזוהם מונע את המחלה ⁴⁶.

מחולל הקדחת החוזרת בתוך הדם בהגדלה של 1500, הם החוטים הדקים המתפתלים בין גופיפי הדם. שייכים לסוג בורליה ( Borrella )

במערות חיות קרציות ממין Ornithodorus papillipes המאכסנות בתוכן את מחולל הקדחת החוזרת. כל ביקור במערה, שנמצאות בה הקרציות הללו, עלול להביא לידי הידבקות במחלה קשה זו. זכוּר המקרה של תלמידי בית-ספר בעמק חפר, שנידבקו אחרי ביקורם במערה. כל מערה היא מקום-סכנה לבריאות. אמנם לא כל מערה מצויות בה קרציות, אבל אי אפשר לדעת זאת מראש. יש אומרים, שערבי המקום יודעים לומר בודאות אם מערה יש בה קרציות או לאו ⁴⁷.

קרציות ממינים אחרים מעבירים מחלות צאן, בקר ועופות-בית, העשויות להדביק אף בני-אדם.

זבובוני החול ( Psychodidae ) מופיעים כרגיל באפריל ומקימים דורות רבים במשך הקיץ; באוקטובר הם מפסיקים פעילותם. ביניהם Phlebotomus Papatasii המעביר את נגיף (וירוס) הפאפאטצ’י והגורם בעקיצתו מחלת-עור רווחת, הידועה בשם “חארארה”. אזור התפשטותן של המחלות הללו מזדהה עם שטחי הארץ, שזבובוני החול מצויים בה, לפיכך היא נראית לפעמים קרובות בחיפה ולפעמים רחוקות בתל-אביב. ידועים מקרים, שבני אדם, שדרו 15–10 שנים בשרון לא לקו ב“חארארה”, עד שנזדמנו לחיפה ונתקפו על-ידי זבובוני-החול ⁴⁸. “שושנת יריחו”, מחלת עור, שמחוללה ממחלקת השוטניים, פרוטוזואון, ( Leishmannia tropica ) אף היא עוברת באמצעותם. שני מינים אחרים של זבובוני-חול ( Phlebotomus ו -perniciosus ) מעבירים את מחלת הקלא-אזר או ליישמניוזיס פנימי.

אין ספק שחשיבותם של היתושים מסוג אנופלס ( Anopheles ) עולה על זו של החרקים האחרים בארצנו, הואיל והם, כידוע, המעבירים של טפילי הקדחת. הביולוגיה שלהם נחקרה ונחקרת על-ידי חוקרים רבים בכל הארצות הנגועות בקדחת, שכן מחלה זו מהווה את הבעיה ההיגיינית הציבורית העיקרית בארצות הטרופיות והתת־טרופיות. בהכרת הביולוגיה של האנופלס תלויים כל האמצעים למניעת התפשטותה של המחלה.

בארץ מצויים כמה מינים מסוג האנופלס, שלושה מהם ממלאים תפקיד בהפצת הקדחת. ראשון במעלה הוא Anopheles elutus, הגדל במי-אשבורן או במים הזורמים לאיטם, דהיינו: במקוות-מים גדולות, באגמים שבעמקים ובפיתולי נחלים. יש לו שתי עונות דגירה: אחת באביב ושיאה במאי, השניה בסתיו ושיאה באוקטובר. מגפה, שחלה כרגיל בחדשי יוני או נובמבר, תלויה במידה מרובה בכמות הגשמים ובחלוקתם. אף-על-פי שהמלריה שכיחה בחדשי הקיץ, תקופת הדגירה בסתיו. אף היא יש לה חשיבות לא קטנה מנקודת-מבט האפידמילוגיה שלה. באביב מוגבלת תפוצתו של היתוש הואיל והוא מוכשר להתפשטות בקוטר, שאינו עולה על שלושה קילומטרים ממקום דגירתו; גם אורך-חייו מוגבל מחמת התנאים האקלימיים הקשים שבעונה זו (חמסינים ורוחות חזקות). בסתיו שונה המצב וחלק ניכר של היתושים מתקיים גם בחורף. הנקבות אינן מטילות ביצים וביציאתן לחפש מקלט לחורף — פעמים מרחיקות הן לעוף 10–15 קילומטר ממקום-הדגירה; וכך מתרחב השטח הצפוי לסכנת ההדבקה במלריה.

שני המינים האחרים של האנופלס: Anopheles superpictus ו- Anopheles sergenti מתרבים במים זורמים. הראשון מופיע על פי רוב בסוף האביב ובקיץ ושיא התרבותו חל ביוני או ביולי. השני מצוי יותר בספטמבר.

עובדות אלו מסבירות מפני מה יש בארצנו שלוש תקופות הכשרות למגפת מלריה: הראשונה, ביוני יולי, גורמים שני מינים superpictus + Anopheles elutus. השניה מסוף ספטמבר ועד נובמבר גורם A. sergenti, והשלישית מנובמבר ועד דצמבר גורם שוב המין A. elutus. במקומות שהיתוש A. sergenti אינו דוגר, כמו לאורך החוף, אין מלריה באוקטובר.

מתוך האמור למעלה ברור, שכל מלחמה יעילה במלריה מתחילה מן היתושים. צריך לחסל או לפחות להקטין עד מינימום מקומות דגירתם, להשמיד ביציהם, זחליהם ועד כמה שאפשר גם את הצורות המבוגרות. בארצנו המלחמה במלריה היא אחד התפקידים העיקריים של מוסדות הבריאות; הרבה הושג בשטח זה, אלא שיש עדיין שדה רחב. לפעולה בשביל הממשלה, המועצות המקומיות ומוסדות ההתישבות ⁴⁹.

פרעושי החולדות, ביניהם המין Xenopsylla cheopis המצוי בארץ, הם טפילים חיצוניים של מכרסמים, אלא עשויים הם לעבור באופן ארעי לבני-אדם: הואיל והם מעבירים את מחוללי הטיפוס האנדמי (“טיפוס הבהרות”) והדבר, כל עקיצה שלהם הרי היא בחזקת סכנה. המלחמה בפרעושים אלו אינה אלא השמדת החולדות והעכברים הנושאים אותם על גופם.

ידיעת תכונה אחת של פרעושי החולדות חשובה מנקודת-מבט האפידמיולוגיה: זיקתם לתנאים האקלימיים, ביחוד לחום. טמפראטורה גבוהה העולה על 40 מ. צ., כמו בימי חמסין רבים, מחלישה את כוחו של הפרעוש ומעכבת את הטלת הביצים של הנקבה. אם הדבר נמשך כמה ימים, לא יוולד דור שלם של פרעושים והתפשטות המחלה תפסק. יש סבורים, שמגפת הדבר בשנת 1921 בארצנו (יפו) פסקה על-ידי חמסין קשה: נסיון השנים האחרונות לימד אותנו, שהדבר מתפשט בעיקר בחדשי הסתיו והאביב; מכאן, שפרעושי החולדות מוצאים בעונות אלו את התנאים הטובים ביותר לקיומם. טיפוס-הבהרות האנדמי אינו מראה עונתיות ברורה, ומקרים בודדים מצויים בכל חודש. עדיין אין לנו הסברה מספקת לתופעה זו ⁵⁰.

אין לסכם פרק על חרקים בלי להזכיר את זבוב הבית. הזבוב הוא טרדן מופלג: מפריע שינת התינוק ומנוחת המבוגר, רובץ על כל מאכל ומזהם אותו בטפילים ובחידקים שונים ומשונים. כנראה יש לו תפקיד מיוחד בהעברת הטייפואיד (טיפוס הבטן). המין הרווח בארץ Musca vicina, מוצא אצלנו תנאי-התפתחות נוחים מאוד והוא חי ופרה ורבה אף בחורף, שלא כבארצות אירופה הקרירות. הטלת הביצים אינה פוסקת אלא אם החום החיצוני יורד למטה מ-14 מעלות. וכמה ימים כאלה ישנם אצלנו? לא מן התימה, שהזבוב עשוי להעמיד במשך השנה 15 דורות, ובעמק הירדן אפילו 20 דורות ⁵¹.

מחלקת הדגים מבין בעלי החוליות אינה גורם בעל חשיבות לבריאות-העם, אלא מחובתנו להזכיר את האפשריות המעטות, שהדג עלול להביא נזק גופני לאדם. גם בחופי הארץ ישנם דגים, שבשרם אינו טוב לאכילה, הואיל והוא בעל תכונות ארסיות. דייגים נתקלים בסוגים המזויינים בעוקץ ארסי ( trygon, Scorpaena, Trachinus ) ⁵² וכל פצע הנגרם על-ידי עוקץ זה עלול להתפתח לחבורה עמוקה.

דג העוקץ הארסי trygon pastinaca

ידוע שגם ביצי דגים עלולות להביא לידי הרעלה. זכור מקרה באחד הקיבוצים, שהותקן לחגיגה מאכל מביצי דגים חיות (עם פלפל, מלח ושומן) וכל האוכלים חלו לאחר 2–4 שעות ⁵³.

הדגים מאכסנים לפרקים ערקות, לפיכך צריך אדם להיזהר באכילת דגים, שלא נתבשלו כל צרכם. אמנם יש להודות, שמקרה של הידבקות במין הערקות, שיש בו סכנה, Dibothriocephalus latus אינו ידוע לנו בארץ.

מבין הזוחלים אין חשיבות רפואית אלא לנחשים ארסיים בלבד. בארץ-ישראל המערבית מצויים שני מינים של נחשים אלו: א) האפעה, שאינו מצוי אלא בסביבת ים המלח ( Echis coloratus ); ב) הצפע, Vipera lebetina xanthina, הרווח במקומות מיושבים רבים. הצפע הוא חית-לילה ומסתתר ביום בין אבנים, בנקיקי סלעים ובמקומות מוגנים וחשוכים אחרים. בדרך כלל אין הוא תוקף את האדם, שכן אין הוא טרפו הרגיל, אדרבה, הוא בורח מפני האדם; הוא נושך את הדורכים עליו או הנוגעים בו. פעמים הוא נמצא בקרבת לולי עופות או רפתים ואפילו בתוכם, מבקש את המזון העקרי שלו: עכברים, חולדות ואפרוחים.

הצפע, Vipera lebetina xanthina הנחש הארסי הנפוץ ביותר בארצנו.

בנשיכתו של הצפע אסור לזלזל. בכל שנה ושנה מביאים נשוכי צפע לבתי-חולים, בעיקר בצפון הארץ. מספרם בשנים האחרונות מגיע לעשרות, מהם כמה שמתו מחמת הנשיכה. לפיכך צריך להביא מיד את הנשוך לרופא הקרוב, או לבית-החולים הקרוב, כדי שיוכל לקבל ריפוי מתאים (נסיוב). בו במקום אפשר לעזור הרבה לנשוך על-ידי קשירת האבר למעלה ממקום הנשיכה, כדי לחסום את דרך התפשטותו של הארס. במקומות, שהנחשים מרובים (ידועים מקומות כאלה), צריך למצוא את קני הנחשים ולהשמידם.

סימני נשיכה בשוק של נחש ארסי ולא ארסי. שני הנקובים העליונים שאליהם שפך הצפע את ארסו בולטים יותר ותוך זמן קצר משחירים או מכחילים.

הסימנים העיקריים של הנשיכה הם: כאב חזק, פעמים קשה מנשוא, הקאה, בחילה, צמאון חזק, מיחושי-ראש והרגשת חולי חמורה. במקום הנשיכה מופיעה בצקת המתפשטת בגוף. מהירות התפשטותה של הבצקת מפתיעה לפרקים. ומעשה בנשיכה באצבע, שלאחר כמה שעות הגיעה הבצקת עד הצואר. גם דימומים מתחת לעור נראים במהרה — סימן של פגם בכלי-הדם. גודל השינויים הללו תלוי בשיעור הארס, שהזריק הנחש לתוך הפצע. נחש מבוגר מסוגל להפריש ארס, שיש בו כדי להמית כמה בני-אדם מבוגרים.

נשיכות הנחשים מצויות בחדשים החמים ונדירות מאוד בחדשים קרירים, שכן הנחשים רגילים בתרדמת-חורף בארצנו ⁵⁴.

בין העופות מצויים מעבירי מחוללים מכל המינים ומחלות מסוימות שלהן עוברות באופן ארעי לבני-אדם. נגיף המחלה ארוניטוזיס ( Ornithosis ) מעורר דלקת-ריאות המצטיינת באחוז-תמותה גבוה. לפני כמה שנים חשבו, שמעבירי מחלה זו אינם אלא תוכים. אחר-כך נתברר, שכל מיני עופות-בר וגם יונת-הבית מאכסנים את הנגיף המסוכן. מגפת עופות, שמקורה אף הוא בנגיף הידוע בשם מחלת Newcastle גרמה במקוה-ישראל ובמקומות אחרים בארץ מקרים רבים של דלקת-לחמית-העין ⁵⁵. זיהומים בחידק Salmonella מעוררים מחלה דומה לפאראטיפוס; פעמים הם נגרמים על-ידי אכילת ביצי ברווזים. במטבחים ביחוד באלה שמספקים אוכל לציבור בני-אדם (קיבוצים, פנימיות וכו'), צריך לשמור על הכלל לא לאכול ביצי ברווזים, אלא אם כן נתבשלו לא פחות מ-8 דקות. חביתה, מיונית, ביצה שלוקה, הן בגדר-סכנה.

גם היונקים עלולים להיות כלי-קיבול למחוללי מחלות מידבקות מרובות. חיות הבית הן, כמובן, הגורם המסוכן העיקרי, הואיל והן נמצאות בסביבתו הקרובה של האדם, ואילו חיות-בר אינן במגע עמו אלא באקראי. פעמים מוצאות המגפות בין חיות-בר את דרכן לישובי בני אדם; לכך ישנן הוכחות לא-מעטות.

במגע הקרוב ביותר עם האדם נמצא בדרך כלל כלב-הבית. הוא דר עמו בכפיפה אחת, אוכל וישן על ידו, חבר-שעשועים לילדיו. בסקירה אחת על בעלי-חיים כמעבירי מחלות על האדם כתוב: "אם בכל זאת הכלבים החיים עמנו אינם מהווים סכנה רצינית לבריאות הציבור בכלל ולבעליהם בפרט — הרי חייבים אנו להודות למזלנו הטוב יותר מלאמצעי-המניעה שלנו. מחלות רבות השכיחות באקלים התת-טרופי אינן מצויות בארץ, לפיכך לא פקדו אותנו עדיין הרבה מחלות, שבהעברתן נועד לכלב תפקיד מכריע. “.. המחלות הללו שכיחות מאוד בסביבתנו הקרובה ביותר, ולא נגזים אם נאמר, שבדרך נס עדיין לא באו לארצנו, אף-על-פי שהקרקע מוכשר להן כאן ובכל עת ועונה עלולה סכנה פוטנציאלית זו ליהפך לסכנה ממאירה ממשית”.

כלב שוטה. (התמונה מאת ד"ר פ. זולמן, מתוך ספרו של ז. מונטנר “סמי המוות והרפואות כנגדם”).

המחלות העוברות מן הכלב להאדם, או תוקפות את הכלב והאדם כאחד, הן בעיקר הכלבת, הליישמניוזיס הפנימי (קאלא-אזר) ותולעים טפיליים, ובראשן האכינוקוקוס.

תכשיר מיקרוסקופי המראה בתוך רקמת עצבים גופיפים עגלגלים קטנים הנקראים “גופיפי נגרי” והאופיינים לכלבת. אין הם המחוללים!

הכלבת היא מחלה, שאינה ניתנת לחיסול בארצנו, שכן מצויה היא אף אצל תנים, זאבים וצבועים, שאין לנו כל שליטה עליהם. מבית-קיבול זה של הנגיף באה המחלה ותוקפת כלבים, חתולים, בהמות ובני-אדם. ידוע, שחיות-בר נגועות במחלה זו באות למקומות מיושבים (גם לערים) ונושכות בני-אדם. מעשים בתנים שוטים שמענו לא פעם מפי אנשי-הכפר. כלב-בית נגוע מסכן את בני-הבית על-ידי ריר הפה ועל-ידי השתן המכילים את נגיף המחלה כמה ימים לפני התגלות סימני המחלה בגופו. אלא, הסכנה איננה גדולה, הואיל והנגיף אינו יכול לחדור בעור שלם וכדי לעבור לגוף צריך הוא פתח לרקמת העצבים. אפילו ישוך הכלב השוטה לא יחלו אלא 16% מן הנשוכים. ואף-על-פי-כן כל נשיכה של כלב, שאינו מוחזק בריא, צריכה רופא. הכלב טעוּן בדיקת רופא וטרינארי. אם מתברר, שקיים חשד לכלבת, מיעצים שלטונות-הבריאות להתחיל מיד בזריקות-נסיוב מגינות; אם אחרי הבדיקה מתברר, שהכלב בריא, מפסיקים את הזריקות. תקופת הדגירה של הכלבת היא ארוכה (לא פחות משבועיים), לפיכך יש סיכויים טובים למניעתה אצל הנשוך על-ידי הרכבה לפי שיטת פסטיר ( Pasteur ).

כיבי “שושנת-יריחו” בפנים

במחלת הליישמניוזיס הפנימי או הקלא-אזר נגועים בארצות השכנות כ- 10% – 15% מכל הכלבים. מכאן כמה גדולה הסכנה אם המחלה תתפשט בארצנו באותה מידה. כאמור למעלה מעבירים את המחלה מהכלב לאדם זבובוני החול. המחלה מתבטאת בחום גבוה, תפיחת הטחול, מחסור דם ושילשול; בשלבים האחרונים של המחלה מופיעות קטריות-עור המכילות את המחולל (הליישמניה). הואיל וצבען כחול-שחרחר, קרויה המחלה קאלה-אזר או “המחלה השחורה”.

הערקה אכינוקוקוס ארכה כמה מילימטרים. צורתה המבוגרת מצוייה במעיו של הכלב. מביצי התולעת, שהכלב מפריש אותן עם הצואה, מתפתחים זחלים בצורת שלפוחיות המגיעות לגודל עצום, פעמים עד כדי ראש-ילד. מקום הנגע העיקרי באדם הוא הכבד או הריאה. בבדיקת כלבים, שנעשתה בירושלים, הוברר, שכלבי בעלים יהודים מנוקים ממחלה זו, ואילו כלבים, שבעליהם ערבים, נגועים בה במידה מרובה. לפיכך נדירה המחלה בישוב העברי, והנגועים המעטים בה הם ברובם בני עדות המזרח (עיראק, סוריה, תימן).

בכלל חיות-בית — לא רצויות — הם העכברים והחולדות (עכברושים). ידוע, שהם מאכסנים מחוללי-מחלות לרוב, כגון: פרעושי חולדות, קרציות, מתגים ונגיפים, כמו שהזכרנו למעלה. כדאי להוסיף, שהמכרסמים הללו אף הם עלולים לחלות בכלבת ונשיכתם יש בה סכנה כנשיכת כלב או חתול שוטה. בספרות נמצא רק מקרה אחד של נשיכת ילד על-ידי עכבר שוטה, אלא שהידיעה על האפשרות חשובה.

הסוס, החמור והפרד אינם ממלאים תפקיד חשוב בהעברת מחלות לאדם, פרט למקרים נדירים. כדאי לדעת, שהבהמה אף היא עלולה לחלות בכלבת ולהעבירה בנשיכה לבני-אדם, אף-על-פי שאחוז ההדבקה הוא קטן. ההבדל הוא במיבנה השיניים, שהן כהות אצל הבהמה ואינן חודרות לעומק הבשר כשיני החיה או כשיני הכלב.

מחלה מסוכנת מאוד לאדם היא הנחרת ( Malleus ). מקרה כזה לא ידוע בארץ. הסוס ממלא תפקיד מסכן בהפצת מחלת הצדפת ( Tetanus ); המקור הראשון של המחלה היא צואת הסוסים. כל מקום מלוכלך בצואה זו מצויים בו נבגים של המחולל. הם עשויים להתקיים באדמה זמן בלתי מוגבל ויש בהם סכנה חמורה לכל פצע המזוהם באדמה או בעפר.

הבקר והעזים מאכסנים מחוללי מחלה מקבוצת הברוצלה ( Brucella ). מחלה אחת קרויה “מחלת בנג” ( Bang ), שניה — “קדחת מאלטה”. מגע מתמיד עם הבהמה, שתית חלב או אכילת מאכלי-חלב בלתי-מפוסטרים עלולים לגרום מחלות אלו. מספרם של החולים בהן אינו קטן כלל בארץ והוא גדל כנראה בשנים האחרונות. ידוע משכבר, שהטוברקולוזה של הבהמה מודבקת באדם; שתית חלב לא-רתוח או לא-מפוסטר (מחומם עד 60 מעלות צ.) עשויה להביא לידי הידבקות. מחלת הפה והטלפים, מחלת בקר, אף היא תוקפת לפרקים בני-אדם, אם לא בצורה קשה. בשנים האחרונות נודעו שתי מחלות מדבקות נוספות התוקפות את הצאן והבהמה והעלולות להתקיף גם את האדם. האחת היא “קדחת-Q” ("Q-fever ") השניה Leptospirosis ⁵⁶.

לפי הרשימה שניתנה למעלה, (שהיא, כמובן, אינה שלמה), ניתן לראות בבירור מה חשיבותם האפידמיולוגית של בעלי החיים למיניהם. מניעת ההתפשטות של מחלות מידבקות היא ברובה מלחמה מתמדת ובכל הדרכים במזיקים מבין בעלי-החיים הנמוכים ופיקוח וטרינארי על חיות-הבית.

אחד ממחוללי מחלת הלפטוספירוזיס Leptospira ictero- haemorrhagiae הגדלה 3000.

ה. האוכלוסיה    🔗

אף-על-פי שישראל אינה מיושבת על ידי יהודים בלבד, בסקירתנו זו אנו מוכרחים להוציא את התושבים הערבים מכלל הסתכלויותינו. הסיבה לכך היא בעיקר חוסר מקורות ספרותיים וסטאטיסטיים הנוגעים לישוב הערבי. מלבד זה ספק אם כדאי לטפל בנושא העלול לגרום קשיים בהסקת מסקנות מחומר שונה במובנים רבים מהחומר הנידון בחיבורנו. המיבנה הגזעי, החלוקה לפי הגיל, צורת ההתישבות, הרגלי-החיים והרמה התרבותית שונים כל כך בשני חלקי האוכלוסיה, עד שאין ביניהם צד שווה.

הרכב האוכלוסיה העברית הוא תוצאה ישירה מן העלייה. עובדה זו נותנת אפשרויות מרובות לחקירות אנטרופולוגיות, אף היא בעלת חשיבות לא-קטנה לגבי התנאים ההיגיינים-ציבוריים בארצנו. ידוע, למשל, שמחלת הגרענת, מחלות-תולעים שונות, כמה מחלות-עור, מספרן גדול בין היהודים מארצות המזרח פי כמה מאשר בין עולי אירופה. מחלת הבילהרציה של המעיים היא מחלת עולים תימנים, מחלת הפולים אינה מצויה אלא בין יוצאי ארצות ים התיכון וכו'. אחוז החולים במחלות מידבקות אף הוא גבוה בין עדות המזרח, ביחוד בין ילדיהם.

במקרה אחד נובעים ההבדלים בין העדות מן הרמה התרבותית והמצב הסוציאלי השונה (מחלות מדבקות, תולעים); במקרה אחר, כגון “מחלת הפולים”, הגורם הקובע הוא, כנראה, תורשתי ואין לו כל זיקה למצבו הכלכלי והתרבותי של החולה. הרגלי-החיים אף הם אינם דבר של מה בכך מנקודת-מבט היגיינית. אכילת ירקות ופירות חיים נותנת מצד אחד הזדמנות לזיהום דרכי העיכול על-ידי מתגים ותולעים, ומצד שני משפיעה היא אולי לטובה על בריאות השיניים. יש סבורים, שנדירות רקב-השיניים בין ילדי הכפר בהשוואה לילדי העיר (בארצנו ובארצות אירופה), מקורה באוכל חי, עשיר-ויטאמינים.

ידוע, שקיימות מחלות מקצועיות, היינו: מצבים חולניים, שאינם מצויים אלא אצל בעלי מקצועות מסויימים.

צורת ההתישבות אף היא אינה נטולת-השפעה על הבריאות. כמה מחלות מידבקות בקיבוצים, מקורן העיקרי באירגון החיים החברתיים, כגון המיטבח המשותף, או בית-הילדים. חקירות סטטיסטיות על התפשטות הקצרת הביאו את המחבר לידי מסקנה, שתנאי החיים בעיר מהווים גורם לשכיחות הקצרת בין האוכלוסיה העירונית. אין לקבוע מה הם התנאים האחראיים לדבר: צפיפות הדיור, חומר מיניראלי בתוך קירות הבתים או בתוך הכבישים והמדרכות, אבק, גזים תעשייתיים או גורמים אחרים. אלא העובדה קיימת: אחוז חולי הקצרת גדול בהרבה בין תושבי העיר מאשר בין תושבי הכפר.

הגורם ה“גזעי” תופס מקום גדול בויכוחים המדעיים על מקור התהוותן של כמה מחלות. אין בידנו ליתן הגדרה מניחה את הדעת של המושג “גזעי”. באופן כללי ובלתי מדויק נוכל לכנות בשם זה סכום תכונות גופניות ונפשיות של קבוצת בני-אדם מסויימת, הנבדלת מחמת התכונות הללו מקבוצות בני-אדם אחרות. הן עוברות בתורשה מדור לדור ומהוות חלק של המיבנה האופייני, הגופני והנפשי, של הפרט הקרוי קונסטיטוציה. תושבי אזור גיאוגרפי מוגדר, בני עם או קבוצה לשונית אחת, בני עמים מקורבים, מצטיינים בתכונות מיוחדות ומשותפות לכולם, ביניהן גם נטיה למחלות מסויימות. אין אנו יודעים מהי הסיבה לכך, אולם ידועות לנו עובדות רבות, שאינן מוטלות בספק. יש מחלות, שאינן מצויות אלא אצל בני הגזע השחור (כושים), יש מחלות ידועות לנו מארצות מזרח-אירופה בלבד ויש מחלות המוגבלות לאזור הטרופי של אסיה, וכו'. משכבר צוינו כמה מחלות כמחלות “יהודיות”, כלומר שכיחות אצל יהודים. הבעיות בנושא זה מסובכות מאוד וברובן אנו אנוסים לפי שעה שהשאירן בלי תשובה.

בכלל המחלות ה“יהודיות”, כביכול, מחלות-רוח שונות, סוכרת, רגלים שטוחות, נטיה לשמנות, לעצבנות ועוד. בארץ רווחת דעה, שכיב התריסריון (אולקוס), אבני-כליות, פוּרוּקוּלוזים, מחלות אלרגיות וכו' מרובות כאן מבארצות אירופה. אם נניח, שדעה זו נכונה, מהי הסיבה לכך? ותכונות תורשתיות של העם היהודי? תנאי החיים בארץ? האקלים? אלא התנאי הראשון לבירור השאלה חסר במקרה זה: ידיעה ברורה ועובדות נכונות. הודעות, שאינן מבוססות על חומר סטטיסטי רחב ומדוייק, אין להן כל ערך מדעי. יש להודות שחקירות סטטיסטיות הנוגעות להתפשטות מחלות מסויימות במדינת ישראל או בעם ישראל מעטות הן מאוד. דוגמה אחת:

בעתונה של ההסתדרות הרפואית בישראל, “הרפואה”, נתפרסם מכתב למערכת, כתוב על-ידי רופא מומחה למחלות אף, אוזן וגרון בכותרת: "המחלות האלרגיות כמכת ארץ-ישראל ⁵⁷.

במכתב זה נאמר: “אחרי בואי לארץ-ישראל, לפני שנתיים בערך, הופתעתי בראותי את המקרים הרבים של נזלת האף הוואזומוטורית ושל קצרת הסימפונות. הם היו מרובים וגם מהלכם היה הרבה יותר קשה ממהלך אותן המחלות באירופה… אחרי ששאלתי את החברים ממקצועות אחרים, ובאופן מיוחד את רופאי העינים, רופאי העור והרופאים למחלות פנימיות, נודע לי, שגם הם נוכחו בריבוי המקרים האלרגיים, אבל לא מצאו שום ביאור לריבוי המחלות האלו. בבואנו לחקור את סיבת ריבוי זה עלינו — לפי דעתי — לקחת בחשבון את הגורמים האלה: 1. האקלים, 2. האלרגנים הנמצאים במזון (אולי הזנה מופרזת במיצי פרי הדר), 3. הרגישות והעצבנות של העם העברי.”

דוגמה זו מאלפת מאוד. וכל האמור במחלות אלרגיות, כוחו יפה לגבי מחלות אחרות, שהן, כביכול, מנת-חלקה של הארץ. ראשית כל עלינו לשאול אם העובדה כשהיא לעצמה נכונה, כלומר אם באמת המקרים “היו מרובים וגם מהלכם הרבה יותר קשה ממהלך אותן המחלות באירופה”. שתי עובדות בסטטיסטיקה של מחלות אלרגיות בארץ, מבוססות על החומר של “קופת חולים” של ההסתדרות העובדים הכללית, לא אישרו דעה זו. להיפך, שתיהן הראו, שמספר החולים במחלות אלו שווה בערך למספר החולים האלה בארצות אירופה המרכזית. ⁵⁸ לפיכך מיותר לחפש את הסיבות לרבוי מדומה זה. אלא אפילו נניח, שרבוי המחלות האלרגיות נתאשר אישור סטאטיסטי, עלינו לחקור את הסיבה לתופעה זו. יש מקום לסברה, שהתנאים הגיאוגראפיים, שארץ-ישראל מצויינת בהם, הם סיבה לריבוי המחלות האלרגיות, למשל: החום, הלחות, קרבת הים, הקרקע וכו'. אפשר להביא בחשבון את הגורם הגזעי-התורשתי (כמו שעושה זאת כותב המכתב התולה ב“רגישות ועצבנות העם העברי”), או את הרגלי החיים (“הזנה מופרזת במיצי פרי הדר”). העובדה הסטטיסטית היחידה הנראית ודאית, היא ריבוי מקרי הקצרת בערים; הסיבה לכך אינה מחוורת והיא צריכה חקירה נוספת.

דוגמה אחרת: כל רופא שומע את הדעה (ושמא סבור הוא כך בעצמו, על סמך נסיונו), שאבנים בדרכי השתן הן מחלה שכיחה מאוד בארצנו. יש תולים זאת בחמרים המיניראליים שבמי השתיה (סידן) או בעגבניות ובפרי-הדר, המכילים חומצת צורן במידה גבוהה, או בזיעה בחדשי הקיץ עם מיעוט כמות השתן. אלא עדיין אין לנו כל הוכחה מדעית, שהתהוות אבנים בדרכי השתן סיבתה בגורמים אלו. כהסברה אפשרית נראית אולי ההודעה בספר-לימוד אחד, שאבני-כליות מצויות אצל יהודים. כלומר, המחלה תלויה בגורם “גזעי”. כלום יש חומר סטטיסטי מסייע, כביכול, לדעה זו? מתברר, שהחומר נאסף בזמנו בין יהודי גרמניה והארצות הסמוכות — ואין בו ראיה לארצנו. מחלת האבנים בדרכי-השתן מופיעה בגיל צעיר ונמשכת לפרקים בצורה כרונית עשרות שנים. ארצנו היא ארץ של עלייה ומספר הצעירים בה גדול מבארצות יציבות באוכלוסיתן. אפשר וריבוי החולים באבני-כליות אינו מראה אלא את האחוז הגבוה של קבוצות-גיל צעירות וריבוי זה לא היה מתבלט, אילו היה הישוב העברי שווה בהרכבו לעמי אירופה המרכזית והמערבית. אמנם אין זה מסביר לנו מפני מה מרובים בין החולים בגרמניה יהודים משאינם יהודים: אפשר ואף שם היו סיבות מיוחדות לעובדה זו ולא כאן המקום לדון בשאלה.

המחלה ה“יהודית” הקלאסית היא הסוכרת (דיאבטס). זה עשרות שנים מציינים את המחלה הזאת כמצויה אצל יהודים יותר מאצל אומות אחרות. הסיבה להתהוותה מורכבת. מניחים, שגורם תורשתי והרגלי חיים (תזונה, אורח-חיים), מביאים לידי מחלה זו. העובדה, שהמחלה מצויה ביותר אצל יהודים, הכול מודים בה. אלא בהסברת עובדה זו קיימת מחלוקת. יש אומרים, לא הקונסטיטוציה של היהודי, כלומר: לא הגורם התורשתי, מגביר את התחלואה בסוכרת, אלא הזעזועים במערכת העצבים. שהיהודים נתונים בהם במידה מרובה מאחרים. ויש אומרים שבקבוצות-גיל צעירות (עד גיל 20) אין כל הבדל בתחלואה בין יהודים ללא-יהודים וההבדל נעשה גדול מאוד בגיל 40–50. דעה זו פירושה, שאין נטיה תורשתית אצל היהודים, שכן במקרה זה היתה הנטיה מתבטאת בגיל צעיר. בגיל-העמידה חולים היהודים במספר רב, אם הם שמנים, ולא יותר מאחרים אם הם כחושים. לפיכך יש מקום להנחה, שהרגלי-חיים נפסדים בעיקר הזנה מופרזת, חוסר עבודה גופנית, הימנעות מספורט ומהתעמלות מגדילים נקודת-הכובד ממחלת הסוכרת לנטיה לשמנות, שהיא, כביכול, אופיינית ליהודים.

מכל האמור יוצא, שחסרה לנו עד היום ידיעה מספקת על הסיבה לשכיחותה המופרזת של הסוכרת בין היהודים. חקירות סטטיסטיות, שנעשו בחוץ-לארץ, אין בהם כדי להבהיר את הבעייה. בארצות אירופה ואמריקה מצוי היהודי כמעט תמיד בתוך שכבה חברתית אחת והיא האזרחית. ודוקא במעמד האזרחים מצויים חולי-סוכרת בכל האומות ובכל העולם. בין עובדים חקלאיים ופועלים בלתי-מקצועיים נדירה המחלה הרבה יותר מבין המתפרנסים מן המסחר או מעבודה אינטלקטואלית. אם ישנם סיכויים לבדוק את נכונות הדעה, שמחלת הסוכרת מקורה בנטיה תורשתית של העם העברי, אין הם קיימים אלא בישראל. כאן המיבנה החברתי הנורמאלי פחות או יותר והדומה לזה של עמים תרבותיים אחרים. אלא חומר סטטיסטי מספיק בנידון זה לא נאסף עדיין בארצנו. החומר צריך לפרט את מספר החולים בסוכרת בישוב לפי המין, הגיל, העדה, ארץ-המוצא, המקצוע לפני העליה, המקצוע בארץ, תולדות המשפחה ועוד; כל הגורמים הללו יש להם השפעה על התהוותה ומהלכה של הסוכרת. העבודה אינה קטנה, אבל ראויה היא, שיקדישו לה זמן וטרחה. מחקר ראשון שנעשה על ידי המחבר בשנת 1951 הראה כי אחוז חולי הסוכרת במדינה אינו עולה על המקובל בארצות הברית או ארצות אירופה שונות ⁵⁹.

מקום מיוחד תופסת אצלנו שאלת מחלות-הרוח ⁶⁰.

בספרות הרפואית העולמית מתריעים זה שנים רבות על שכיחות מחלות-הרוח אצל היהודים. הפרטים המצויים בעין מראים בעליל, שכמה ארצות אירופה עלה בהן מספר החולים היהודים על מספר החולים שאינם-יהודים. להשתתפותם היתירה של היהודים במחלות הרוח והעצבים אין דעה אחידה וברורה; אבל אין אף הוכחה מספקת על נטייה גזעית למחלות אלו. חכמי הפסיכיאטריה נמנו וגמרו משכבר, שריבוי מחלות-הרוח בכלל, תלוי בהתקדמותה והתפשטותה של הציביליזאציה, בתמורות באורח-החיים, בתכונות הגוף והנפש ובסיבוכים הסוציאליים והנפשיים הכרוכים בכך. העם היהודי בתורת עם תרבותי עתיק, בעל אורח-חיים בלתי נורמלי במשך דורות רבים, שדרכו היא דרך יסורים וזעזועים נפשיים, נוטה יותר מעמים אחרים למחלות-הרוח. יש אומרים, שהניצול החד-צדדי של כוחות הרוח וטיפוח רגשות הנחיתות בארצות הגולה, אף הם גורמים מסייעים. כהוכחה, שמהפכות בחיים גורמות להופעת מחלות-רוח מרובות, מביא אחד הסופרים את העובדה, שבין העולים החדשים בלבד, אלא אף בארצות-הגירה אחרות. הצד החיובי שבדבר הוא שהנטייה להחלמה אף היא גדולה יותר בין העולים.

מציאות מחלות-רוח בישוב העברי בישראל מציינות שלוש עובדות מעניינות:

1.  מספר החולים קטן באופן יחסי בין יהודי הארץ מבארצות הגולה;

2.  אחוז החולים מבין עדות המזרח והעדה הספרדית קטן מזה של העדה האשכנזית;

3.  מחלות-רוח מחמת כוהל נדירות מאוד אצלנו.

תהיינה הסיבות למחלות-רוח בין יהודי הארץ מה שתהיינה — העובדה, שמספר החולים בהן גדול אצלנו, היא בעלת משקל במובן ההיגייני-הציבורי. היא מטילה על המדינה והצבור מעמסה כבדה. הבעיה העיקרית והחמורה ביותר היא חוסר מקומות אשפוז לחולי-הרוח. והרי ידוע, שחולה-רוח מסכן — פשוטו כמשמעו — לפרקים את עצמו, את בני משפחתו ואת סביבתו. תמיד הוא גורם נזק כלכלי רב למשפחתו. אין לתאר את האסון אם לילדים קטנים חולה במחלת-רוח: החולה מזניחה את משק ביתה ואת ילדיה, צריכה שמירה והשגחה, שלא תאבד עצמה לדעת (הסכנה הגדולה ביותר אצל חולים מסוגים מסויימים). פעמים היא תוקפת את בני משפחתה וגורמת להם חבלות; נוטלת מבעלה יכולת העבודה ועוד מוסיפה על סבל זה סבל נפשי רב. החזקתו של חולה-רוח במוסד סגור יקרה היא, שכן היא אורכת זמן רב. פעמים צריך משק הבית עובדת שכירה; הילדים הקטנים משתלחים למוסדות-החנוך. וכמה מבין מעמד הפועלים, העובדים השכירים מהשכבות דלות-ההכנסה יכולים לעמוד בהוצאות המרובות של חולה-רוח במשפחה? אין פלא, שבארצות נאורות רואים בחולה-רוח בעייה ממלכתית חשובה.

לפי הערכות שונות חסרות במדינה מאות מיטות לחולי-רוח; עדות חותכת היא על חריפות הבעייה.

מחלות-המין, שהן בעיה היגיינית-ציבורית חשובה מאוד בארצות אירופה ואמריקה (ביחוד אחרי כל מלחמה), אינן תופסות אצלנו מקום ניכר. אין לנו סטטיסטיקה בטוחה על שכיחותן באוכלוסיתנו, אלא שמספר חולי מחלות-מין במרפאות הציבוריות ובבתי-החולים אינו גדול. יש להביא בחשבון את נטייתם המועטת של החולים הללו לבקר במרפאות ציבוריות. אולם הרופאים הפרטיים אף הם אינם רואים חולי-מין במספרים, שהיו רגילים לראות בארצות אחרות. מעניינת העובדה, שמספר חולי-מין בין עדות המזרח גדול בהרבה מבעדה האשכנזית. מן המפורסמות הוא: המצב ההיגייני של האוכלוסיה ורמתה התרבותית עולים ויורדים בקצב מקביל. עניות, ליכלוך, צפיפות-השיכון, העדר חינוך וכו' הם גורמים חשובים מנקודת-מבט ההיגיינה הצבורית. לפיכך צריך לחזור תמיד על האתראה: מלחמה יעילה במחלות הרווחות בציבור אינה אלא בסילוק הסיבות המשמשות רקע להתפתחותן. במלים אחרות: הסברה מתמדת ושקידה על הרמת התנאים הכלכליים והחינוך.

האמור למעלה אינו מצביע על הבדלים גזעיים בין העדות השונות בעם העברי, אלא על הבדלים סוציאליים. הללו קשורים בהתפתחות ההיסטורית של החלקים השונים בעמנו. רצוייה ההכרה הברורה, שעדות שונות מהוות אצלנו בעייה לעצמה: תרבותית כלכלית והיגיינית.

 

פרק חמישי המחלות האנדמיות בארצנו    🔗

בסקירה שתינתן להלן, נייחד את הדיבור על מחלות מדבקות או טפיליות המצויות בין תושבי הארץ. מחלות אלו אינן מופיעות תמיד במספר גדול או במספר שווה של מקרים; מהן תוקפות את האוכלוסיה כל שנה ושנה בצורה מגפה, מהן אזור התפשטותן מצומצם ומספר הנגועים בהן קטן. לעומת זאת לא ימצאו מקום בסקירה זו כל אותן המחלות הרווחות בכל העולם ומהלכן אצלנו אינו שונה מבארצות אחרות.

המחלות האנדמיות ראויות לתשומת-לב מיוחדת, הואיל והנזק הנגרם מהן לחיי האדם ולכלכלת הארץ הוא עצום. בדין הן עומדות בראש דאגותינו והתאמצויותינו להבראת הארץ.

הסטטיסטיקות השונות על התחלואה בארץ של משרד הבריאות של מדינת ישראל, “קופת חולים” של הסתדרות העובדים הכללית, הסתדרות מדיצינית “הדסה” ועוד, מראות שאת המקום הראשי בין המחלות האנדמיות תופסות המחלות מקבוצת הטייפואיד (טיפוס הבטן), הפאראטיפוס והדיסנטריות (האמיבית והמתגית). מספר החולים בהן מגיע לכמה אלפים בשנה. גדולה עדיין התחלואה השנתית בקדחת ובטיפוס האנדמי. בשנים האחרונות הופיעו במספר גדול מקרי שיתוק ילדים, לפטוספרוזיס ודלקת הכבד מזיהום. חלקן של מחלות מדבקות אחרות קטן בהרבה מהנזכרות לעיל ⁶¹.

א. טיפוס המעיים והפאראטיפוס    🔗

מחלות אלו הן אנדמיות בארץ כבכל ארצות המזרח התיכון ומופיעות כרגיל בצורת גלים אפידימיים, הנבדלים אחד ממשנהו במספר הנתקפים, באחוזי התמותה, החלוקה העונתית ועוד. מגפות גדולות למדי פקדו את הישוב העברי בשנים 1936 ו-1942. ביחוד סבלו אז האזורים החקלאיים וביניהם הקבוצים.

בתקופת המנדט היתה התחלואה בטייפואיד גבוהה מאוד בהשוואה עם ארצות התרבות הן בישוב הערבי הן בישוב העברי.

לפי סטטיסטיקה מהשנים 1935/37 היו באירופה המרכזית המערבית והצפונית 7 מקרי טייפואיד ל-100,000 תושבים באירופה המזרחית והדרומית 57, ובארץ-ישראל היהודית 88 מקרים!

בשנים האחרונות חל שנוי ניכר לטובה בבלימת המחלה, אך התחלואה עדיין גבוהה בהשוואה עם ארצות אירופה ואמריקה הצפונית.

בשנת 1951 נרשמו בארץ 841 מקרי טיפוס המעיים ו-489 מקרי פאראטיפוס באוכלוסיה העברית –33 מקרי טייפואיד ו-4 מקרי פאראטייפואיד באוכלוסיה הערבית. מזה יוצא כי מכל 100,000 נפש חלו לא פחות מ-64. זה אחוז גבוה למדי.

מהלך המחלה וצורת התפשטותה מראה בארצנו כמה קוים אופייניים ואלה הם: א). התמותה היא נמוכה בהרבה מזו שאנו רגילים לראות בארצות אחרות. בשנת 1951 מתו אצלנו רק 1.1% מהנפגעים, בו בזמן שבספרי-לימוד רפואיים בחו"ל מעריכים את התמותה ל- 10–5%. ב.) התחלואה בעדות המזרח מרובה מבעדה האשכנזית, ג).. היא גדולה בהרבה באופן יחסי באזורים חקלאיים מאשר בערים. לפי מימצאים סטטיסטיים של קופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית, היה שיעור המחלה בקבוצים גבוה פי שנים מאשר באוכלוסיה העירונית במשך שנים רבות. ההבדלים נובעים כנראה מהצפיפות והמגע הקרוב של חברי הקבוצים וגם (ואולי זה הגורם המכריע!) מאספקת המזונות המרוכזת.

אם נסביר לעצמנו כי טיפוס המעיים היא מחלה קשה ודורשת שכיבה ממושכת בבית או בבית-חולים (40 יום בממוצע), נבין מיד כמה גדול הנזק הנגרם על ידו. הפסד של אלפי ימי עבודה, הוצאות מרובות לאישפוז ולרפוי ביתי, הן מעמסה כלכלית כבדה על הצבור. יחד עם זה עלינו לזכור כי מחלות זיהום מקבוצת הטייפואיד-פאראטייפואיד ניתנות למניעה על ידי פעולה היגיינית-צבורית מכוונת ועל ידי שמירה על חוקי ההיגיינה האישית של הפרט.

ב. הדיסנטריה המתגית והאמיבית (אמיביאזיס)    🔗

הדיסנטריה מופיעה בארצנו בשתי צורות: המתגית (באצילארית) והאמיבית. אף-על-פי ששתי הצורות הללו נבדלות זו מזו במובנים רבים, ניחד עליהן את הדבור מטעמים מעשיים כאילו היתה זו מחלה אחת. דרך הזיהום דומה בשתיהן; מקור הזיהום הם צרכי-אוכל, בעיקר פירות וירקות. זבוב-הבית יש לו כנראה תפקיד חשוב בהעברת המחלה. התחלואה בשתי צורות הדיסנטריה גם היא גבוהה מאד בארצנו. בשנת 1951 היו במדינתנו 1665 מקרי דיסנטריה מתגית. 1945 מקרי דיסנטריה “קלינית” (כלומר שצורתה לא זוהתה), ז. א. כמעט 11,000 מקרים ביחד. לפי דעת המומחים גם המספרים הגבוהים הללו אינם משקפים את התחלואה האמיתית ויש לשער כי על אלפי חולים, ביחוד אלה עם תופעות קלות, לא נודע כלום למשרד הבריאות.

גם במחלות אלו רואים שכיחות גדולה יותר באזורים כפריים. מספר גדול של מקרים הופיע במעברות ובמחנות עולים.

הדיסנטריה מראה עונתיות מובהקת: החדשים מאי-נובמבר, היינו העונה החמה, מצטיינים בתחלואה גבוהה (פעמים גדולה פי חמשה) מדצמבר-אפריל.

התחלואה השנתית הגבוהה והעדר מגמה לירידה בשנים האחרונות יש בה כדי להדאיג את הממונים על בריאות הציבור. פיקוח מדוקדק על העובדים ועל הסדורים במטבחים ציבוריים, מסעדות, חנויות מכולת, מחלבות וכל מיני עסקים המטפלים בצרכי אוכל, מצד אחד, והסברה מתמדת רחבה בין הקהל מצד שני, עשויים להביא לידי שיפור במידה מרובה. ברור, שבתנאים היגייניים תקינים אין הסכנה של זיהום בדיסנטריה גדולה. אבל אנו עדיין רחוקים מן התנאים הרצויים בשטח זה.

ג. המלריה (קדחת).    🔗

המלריה בכל צורותיה היא מחלה עתיקה ואנדמית בכל אזור הים התיכון. אצלנו אמנם נעשה הרבה לביעורה, מטעם המדינה ומוסדות הבריאות, ואעפ"כ אין שנה ללא מאות מקרים חדשים ומקרים חוזרים. בשנת 1949 היו באוכלוסיה היהודית, מחוץ למחנות עולים והצבא, 1696 מקרי מלריה, מהם 1091 חדשים ו-595 חוזרים. מענינת מאד חלוקתם לפי אזורי הארץ: 50% מהנבדקים היו מהגליל העליון ומעמק הירדן, 16% מעמק בית-שאן ו-34% הנותרים נמנו בשאר חלקי הארץ ⁶². למזלנו מראה המחלה בשנים האחרונה מגמה ברורה לירידה.

בשנים מסויימות ובאזורים מסויימים מופיעה המלריה בצורת אפידמיה, ובזה אין היא שונה ממחלות מידבקות אחרות. שלושה הם היסודות המהווים מגיפה; מציאות נושאי טפילים באוכלוסיה (כלומר בני-אדם, שחלו בקדחת ולא הבריאו); מציאות מעבירי טפילים –יתושים; בני-אדם, שהם רגישים להידבקות (לא כל אדם עלול במדה שווה להידבק).

הטפילים ונושאיהם נמצאים תמיד בינינו. חלק אחד של אוכלוסית הארץ, הערבים, ביחוד הבדואים הנודדים, נגועים קשה בקדחת ובדרך כלל לא קיבלו כל טיפול, לפיכך מאכסנים הם את הטפילים בגופם בכל ימי חייהם. מצד שני נכנס לארץ בכל שנה ושנה זרם עולים חדשים מארצות אירופה, שאין המלריה מצוייה בהן והם רגישים מאד להידבקות. היתושים המעבירים את הטפילים מצויים בכל מחוזות הארץ, אם כי לא בכל מקום.

במידה מרובה קובע הגיל את שיעור ההתחסנות בפני המלריה. ילדים עד שנתיים אינם מסוגלים לפתח התחסנות כלשהי; אצלם שכיחים המקרים החוזרים. ילדים עד שש עשויים ליצור התחסנות קלה. משש ומעלה ניכרת עלייה באפשרות של התחסנות יעילה. מסיבות אלו תלויה שכיחות נושאי-הטפילים במקומות אנדמיים בהרכב האוכלוסיה, כלומר בעיקר במציאות ילדים בגיל רך.

המלריה אף היא יש בה תכונות מיוחדות מבחינה אפידמיולוגית. אחת היא העונתיות והשניה החלוקה הבלתי שווה על פני הארץ.

כנזכר בפרק 4, ישנן בארץ שלוש תקופות למגפות קדחת, הראשונה מתחילה ביוני, מגיעה לשיאה ביולי ויורדת באבגוסט; השניה מתחילה בסוף ספטמבר, מגיעה לשיאה באוקטובר ויורדת בנובמבר; השלישית מתחילה בנובר ויורדת בדצמבר אחרי תקופה קצרה של התגברות. הסיבה לעונתיות זו מסתברת על-ידי זמני הדגירה השונים של יתושי האנופלס, שדובר עליהם בפרק 4. עצמת המגפות תלויה ברובה בכמות הגשמים ובמציאות שלוליות המשמשות מקומות-דגירה נוחים ליתושים.

כיצד מסתברת החלוקה הבלתי שווה באזורי הארץ? הסיבה לכך היא צירוף גורמים אחדים הפועלים בכיוון אחד, ואלה הם:

1.  כמות הגשמים. ידוע, שבצפון הארץ ובמקומות הרריים יורדים גשמים רבים יותר מבאזורים דרומיים ובשפלה.

2.  טיב הקרקע. אדמה, שאינה סופגת את המים האטמוספריים במהירות ומחזיקה אותם זמן רב בשכבות העליונות, או בסדקים, עוזרת ליצירת מקומות-דגירה ליתושים. ואל נשכח את ביצות החולה!

3.  מציאות האנופלס. ידוע, שכל שלושת מיני האנופלס המעבירים טפילי מאלריה מצויים בגליל (באזור החוף דוגרים שני מינים לבד).

1.  מציאות אוכלוסיה נגועה במלריה כרונית. גם המתישבים היהודים הותיקים וגם הערבים, ביחוד שבטי הבדואים הנודדים, מאכסנים טפילי מלריה ומשמשים “בית קיבול” כל ימי חייהם.

2.  מציאות אוכלוסיה רגישה להידבקות. בכללה הילדים בגיל רך (ראה למעלה) וכל המתישבים החדשים (קבוצות).

3.  פעילות בלתי מספקת של האוכלוסיה למניעת המחלה. פעילות זו כוללת: השמדת היתושים, ייבוש ביצות, כיסוי בריכות ובורות-מים ושימוש בכילות, רשתות, ותרופות אנטי-מאלריות למניעה.

מן האמור למעלה נמצאנו למדים, שמגיפה של קדחת היא תוצאה של פעולת כמה אלמנטים גיאוגראפיים, אקלימיים וציבוריים. בכל מקרה אנו נאלצים לבדוק את כל המסיבות, האפשרויות להתהוות אפידמיה במקום, או באזור מסויים, ולתכנן פעולותינו ההיגייניות.

המלריה היא עד היום בעיה חמורה בכל ארצות תת-טרופיות וטרופיות, ואף אצלנו לא ירדה עדיין מן הפרק. ודאי תעבורנה שנים הרבה עד שנוכל לומר, שהמלריה פסקה להיות אנדמית בארצנו ושוב אין בה סכנה לציבור.

ד. הטיפוס האנדמי (“טיפוס הבהרות”)    🔗

מציאותה של מחלה זו לא היתה ידועה בארצנו עד לפני שנים מועטות. היא דומה בתופעותיה לטיפוס הבהרות של ארצות אירופה, אלא שונה ממנו בשיעור התמותה (שהיא בארצנו פחות מ-1% ובטיפוס “קלאסי” של אירופה עד 30% ויותר) ובמהות המעביר כנים בחוץ-לארץ ופרעושי חולדות –אצלנו. בכל שנה ושנה ישנן אצלנו כמה מאות מקרים של מחלה זו. הסטטיסטיקה של משרד הבריאות משנת 1951 מודיעה על 793 מקרים בעל הארץ. מהם מת רק אחד. הטיפוס האנדמי אף הוא מראה עונתיות ברורה: חדשי יוני-אוקטובר הם חדשי תחלואה גבוהה. מקרים בודדים מופיעים בכל חדשי השנה. ההתפשטות בארץ תלויה במציאות חולדות ועכברים, שכן פרעושי החולדות Xenopsylla cheopis מאכסנים את מחולל המחלה ומעבירים אותו לאדם. אין פלא, שהאפידמיה הראשונה, שנתגלתה בארץ, הופיעה בסביבה כפרית העוסקת במידה מרובה בגידול עופות; הואיל וליד הלולים רבו העכברים והחולדות, היו תושבי המקום קרובים יותר להידבק בטיפוס אנדמי. ביישוב העירוני מצויים החולים בין דרי שכונות צריפים, בתים ישנים, בתים שיש בהם מחסני-תבואה וכדומה.

ראוי לציין כי בירושלים היו בשנת 1951 רק 2 מקרים של מחלה זו.

ה. לפטופירוזיס    🔗

על הופעתה של המחלה הזאת לא היה ידוע כלום עד שנת 1945. בשנת 1946 נודע על מקרים בודדים ובמשך השנים הבאות הלך מספרם וגדל בקצב מהיר והגיע עד 350 בשנת 1949. אחר-כך חלה ירידה עד 29 מקרים בשנת 1951. תופעותיה העיקריות של המחלה הן חום גבוה, צמרמורת, מיחושי ראש ובטן, לפעמים דלקות בעין וצהבת. המחלה תוקפת בראש וראשונה אנשים העובדים עבודה חקלאית; מהאזורים שנפגעו ביותר היה מישור החוף מפרדס חנה ועד ראשון-לציון.

מחולל המחלה הוא מיקרואוגניזם Leptospira המחולק לגזעים שונים, כגון canicola, geffen, ictero-haemorrhagiae L. ועוד.

חקירות שנעשו בארץ ומחוצה לה הוכיחו כי מקור ההדבקה בבעלי חיים: צאן, בקר, כלבים וביחוד מכרסמים שונים. קרוב לודאי כי עליה במספר מקרי המחלה בשנת 1949 עמדה בקשר ישיר עם מכת הנברנים בשדות הפלחה בקיץ של אותה שנה. כנושאי מחוללים נמצאו עכברי השדה מהמינים Microtus guentheri ו- Meriones Tristrami.

על אף כל המרץ והעבודה שהושקע בחקירה האפידמיולוגית של הלפטוספירוזים, הבעיה עודנה סתומה.

ו. מחלות החום באזור הים התיכון    🔗

בין המחלות האנדמיות בארצנו ראוי להזכיר קבוצה קטנה של מחלות הרווחות מאוד בכל אזור הים התיכון. אחת מהן –קדחת הפפטצ’י –שכיחה גם בארצנו והיא מופיעה במשך כל העונה החמה בכל מקום, שזבובוני-חול מצויים בו. המחלה אינה גוררת תופעות חמורות, אבל גוזלת אלפי ימי-עבודה בכל שנה ושנה. כנראה שהיא משאירה חיסון תמידי ולוקים בה עולים חדשים ואף בני הארץ המתגוררים באזור מנוקה מפפטצ’י, כשהם באים למקום שהיא שכיחה בו, כגון חיפה. ההגנה היחידה בפני הידבקות היא כילה סמיכה, החוצצת בפני זבובוני-החול.

שתי מחלות אחרות, שמחוללן הנו אורגניזם מקבוצת הברוצלה ( Brucella ), קדחת מאלטה וקדחת באַנג, אינן שכיחות אצלנו, אך מספר החולים בהן עולה. מחלות אלו הן בעיקר מחלות צאן ובקר (עזים ופרות) ובאמצעות הבהמה הן עוברות לאדם. חלב ותוצרת חלב מבהמה חולה עלולים להעביר את המחלה לאדם באופן אמצעי. שתית חלב לא-מורתח או לא-מפוסטר או אכילת גבינה מזוהמת עשויות לשמש מקור להדבקה.

ז. הגרענת    🔗

הגרענת ( Trachoma ) היא מחלת-עינים כרונית, שהיא עד היום בין המחלות הרווחות בין אחינו מעדות המזרח. היא תוקפת את הקרום הרירי של העין; היא מידבקת מאוד ומתפשטת על-ידי מגע ישיר, כגון: ידים מלוכלכות או מגבת משותפת. צפיפות השיכון ותנאים כלכליים והיגיניים גרועים מסייעים להתפשטותה. מאמצי מוסדות-הבריאות (פיקוח רפואי מיוחד בבתי-הספר) בעשרים השנים האחרונות הביאו לידי הפחתה ניכרת של מספר החולים, אבל לא עד כדי חיסול המחלה. בעית הגרענת בארצנו היא כעת בעיקר בעית עדות המזרח. אולם לא המוצא האוריינטלי הוא הגורם המכריע. במזרח מצויים הליכלוך, העוני האבק והזבובים העוזרים להתפשטות המחלה. התזונה הירודה מעכבת את ההבראה, האדישות והדעות הקדומות מונעות ביעורה של המחלה. ולא עוד אלא שכל עלייה מארצות המזרח מביאה בכל שנה ושנה מאות של חולים חדשים.

ח. מחלות אחרות    🔗

פרט למחלות המידבקות האופייניות לארצות האזור הטרופי או התת-טרופי, מצויים בארצנו כל מיני מחלות מידבקות הידועות בכל העולם המיושב (מחלות קוסמופוליטיות). פעמים נשמעת הדעה, שהמחלות הללו בארצנו יש להן מהלך אחר או צורה קלינית שונה מאלה הידועים לנו, למשל, מארצות אירופה. אלא שאין הוכחה לכך. בנוגע למחלות מקבוצת הטייפואיד (טיפוס המעיים ופאראטיפוס) הראתה החקירה הסטטיסטית, שאחוז התמותה שבהן נמוך אצלנו מן הרגיל בארצות תרבותיות אחרות. בשאר המחלות, לרבות מחלות הילדים, נשמעות דעות סותרות. מערכת “הרפואה” ערכה לפני זמן קצר מישאל בין הרופאים על נושא זה, אולם התשובות שנתקבלו לא הביאו לכלל מסקנה מוחלטת. יש סבורים, שהמהלך אצלנו קל יותר, יש שאינם רואים שום הבדל. יש רופאים הרואים כאן מהלך חמור מבאירופה. גם בחוץ-לארץ אין דעה קבועה בין החוקרים על השפעת האקלים, התנאים הגיאוגרפיים, המהלך והסיכויים (הפרוגנוזה) של המחלות המידבקות. הבהרת הבעיה כרוכה בקשיים מסויימים: ידוע שאופיין של המחלות המגיפתיות משתנה במשך הזמן מסיבות בלתי-ידועות (“תנודות אפידמיולוגיות”).

כובד המחלה והתמותה משתנים בגבולות רחבים מאוד ⁶³. די להזכיר כאן את השפעת העוברת לפרקים בקלות יתירה, ופעמים היא לובשת צורה של מגיפה הגוררת תמותה גבוהה. לנו, בארץ-ישראל, עדיין לא היתה השהות הראויה כדי לעקוב אחרי התנודות הללו, שכן לא היה סיפק בידנו להקיף תקופות ארוכות המספיקות להשוואה. אין בידנו לומר אם האסכרה, השנית, שיתוק הילדים, החצבת, השעלת, הטוברקולוזה, הצהבת המידבקת ועוד, מהלכן בארצנו שונה מבארצות אחרות.

 

פרק ששי שמירת הבריאות בארצנו    🔗

חיבור קטן זה אין בו כדי לשמש מדריך כללי להיגיינה: מגמתו לטפל באותן הבעיות של ההיגיינה הציבורית והאישית שיש להן קשר ישיר לתנאים המיוחדים של ישראל.

כלל ישן נושן אומר: בריאות העם תלויה בעם עצמו, כלומר בהמאמצים, שהוא עושה בצורה מאורגנת למניעת נזקי בריאות. אין זאת אומרת, שבריאות הציבור תלויה באמצעי-הגנה של החברה בלבד; בחלקה הגדול קובעת הנהגת הבריאות של היחיד את רמתו ההיגיינית-הציבורית של כל העם כולו.

תפקידה של ההיגיינה הצבורית הוא לארגן את החיים של הכלל, שבריאות האוכלוסיה לא תיפגע ע“י מאורעות טבעיים. חיים נורמליים ופעילות כלכלית רגילה שייכים להיגיינה זו. היא דואגת לכך ע”י תחיקה מיוחדת ותיכנון מחושב של שירותים סאניטאריים. נקיון כללי במקומות ישוב, אספקת מים טהורים, השגחה על הייצור, הייבוא והחלוקה של חמרי-מזון, מלחמה במזיקים, פיקוח על מתקנים במקומות-עבודה, שמירה על חוקי-עבודה מסויימים, פיקוח רפואי בבתי-הספר, הסגר סאניטארי, ואמצעי כפייה אחרים למניעת מחלות מדבקות, הם החלקים החשובים ביותר של עבודת המוסדות הממשלתיים והמוניציפאליים הממונים על ההיגיינה הציבורית.

מצוות ההיגיינה האישית מכוונות לפרט. הענינים הפשוטים של חיי יום-יום, כגון נקיון הגוף, התלבושת, תנאי הדירה, התזונה, אורח חיים, סדרי עבודה וכו' נתונים כולם להכרעתו. בהבנתו וּרצוֹנוֹ הטוב תלויה היעילות של כל הפעולות בשטח ההיגיינה הציבורית, מכיון שאין להבדיל בין שני החלקים של תורת ההיגיינה.

מלבד הבעיות הכלליות המשותפות לכל ארץ וכל לאום, עלינו להביא בחשבון עוד שתי בעיות נוספות: א) שאלת ההתאקלמות לתנאי ארץ חדשה; ב) התאמת פעולותינו ההיגיינית-הציבוריות לצרכי אוכלוסיה משתנה בהרכבה באופן תמידי על-ידי העליה.

א. ההיגיינה הציבורית    🔗

הגשמת העקרונות של ההיגיינה הציבורית צריכה תחיקה ומשטר כפיה מטעם השלטונות. אבל זה בלבד אינו מספיק. האוכלוסיה זקוקה להוראות ברורות ולהדרכה תמידית בעניני בריאות הציבור וביצוע החוקים הסאניטאריים למעשה. מתפקידם של שלטונות הבריאות גם ליצור תנאים מתאימים בשירותים הסאניטאריים, שיתנו את האפשרות לקיים את החוק.

הפקוח הכללי על עניני הבריאות במדינה שייך למשרד הבריאות: שר הבריאות העומד בראשו מציע לכנסת חוקים שמגמתם שמירה על בריאות האוכלוסיה; בידו נמצא מנגנון של מומחים לטפול בכל הבעיות הנוגעות לשטח פעולתו; תחת הנהלתו נמצאים בתי חולים ממשלתיים הן כלליים, הן מיוחדים (כמו, למשל, לחולי רוח או שחפת), כמו כן שרותי בריאות אחרים. משרד הבריאות קובע בהתאם לחוק, איזו הן המחלות המידבקות הטעונות הודעה ללשכות הבריאות המחוזיות (טיפוס, טייפואיד, דבר, חולירע, אבעבועות, שיתוק ילדים, שנית, קרמת, דיפטריה, שחפת, מחלות מין ועוד). הרופא הממונה על כך יכול לדרוש את הכנסתו של החולה במחלה מדבקת או של החשוד בה לבית חולים ולצוות על חטוי הדירה והחפצים שלו. בזמן סכנה של התפרצות מחלה מסויימת או הכנסתה לארץ, רשאי משרד הבריאות להטיל כל מיני התחייבויות והגבלות על התושבים, כמו הריסת בניינים, השמדת בעלי חיים וכו'.

לעיריות ומועצות ישנה הרשות להוציא חוקי-עזר שונים הקובעים גם הם את החובות של תושבי אזורי שפוטם לגבי צרכים ההיגייניים-ציבוריים המחלקות הסאניטריות של העיריות דואגות לנקיון הרחובות והחצרות, לבטחון הבנינים ולסדריהם ההיגייניים כמו בנין בתי-כסא, חפירות בורות שופכין, הסרת האשפה וכו'. בידיהן נמצא כרגיל גם הפקוח על ממכר וחלוקה של צרכי מזון, על סדרי העבודה בחנויות, מסעדות ובתי חרושת לצרכי מזון.

כל החוקים וההוראות מטעם שלטונות הבריאות, אם כי הם טובים כשהם לעצמם אינם מספיקים לשמירה יעילה על בריאות האוכלוסיה. נחוצה לכך גם השתתפותו הפעילה של האזרח. הוא נדרש לשתף פעולה עם השלטונות הן כיחיד, הן כחבר של אחד הארגונים המתנדבים שבחרו לעצמם שדה עבודה מסויים בתוך המסגרת הרחבה של הרפואה המונעת או הרפואה הסוציאלית. לאלה שייכים בראש וראשונה קופות חולים למיניהן הבנויות על עקרונות העזרה ההדדית לחבריהן, חברות ואגודות, כגון “הליגה למלחמה בשחפת”, “האגודה לעזרת ילדים נכים” וכדומה. נוסף על ארגונים אלה שחבריהם הם אזרחי הארץ, פועלים בשטח הרפואה הסוציאלית גם ארגונים מתנדבים שחבריהם נמצאים בחו"ל, כמו “ההסתדרות המדיצינית הדסה”. פעולות חשובות מאד נעשו בעבר ונעשות גם כיום על ידי מוסדות שנוצרו ביזמת הפרט; הן ידועות לכל ואין צורך להרבות עליהן דבור במקום זה.

מקום רב-חשיבות בתוך כל הפעולות הללו תופסת ההסברה וההדרכה של הקהל בשאלת ההיגייניות. היא ניתנת על ידי שלטונות הבריאות המרכזיים והמוניציפאליים ועל ידי הארגונים המתנדבים שנזכרו לעיל: למקום מכובד ביניהם ראויים “בתי הבריאות ע”ש נתן ולינה שטראוס" בירושלים ותל אביב. עלון נאה בשם “איתנים”, המופיע מטעם קופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית, עושה גם הוא רבות בשטח ההסברה.

הואיל ואין ביכלתנו לכלול בתוך עבודתנו זו את כל הבעיות הקשורות בהיגיינה הציבורית ואפילו בחלקן הקטן, נסתפק בהערות מעטות אלו. קוראים שיש להם ענין בדבר ימצאו על נקלה ספרות עשירה מתאימה שממנה יוכלו ללמוד את התורה הזאת לפי צרכיהם ורצונם.

ב. ההיגיינה האישית    🔗

בחלק זה של ספרנו נייחד את הדיבור על גורמי-הבריאות השונים הנוגעים לאדם באופן ישיר בחיי יום-יום והעומדים תחת השפעתו כיחיד. הגורמים הללו כוללים את הדברים הקרובים לו ביותר: דירה, תלבושת, תזונה, נקיון הגוף, סדרי-עבודה ואורח-החיים. בהבנתם ובאופן התנהגותו עמהם תלויה בריאותו. האדם התרבותי הנבון יש לו הרבה אמצעים ותחבולות הידועים לו בין מתוך נסיון של דורות, בין מתוך חקירה מדעית, שבעזרתן בידו לשנות לטובה תנאי סביבה גרועים. אפילו האקלים ניתן להשפעה; כמובן לא האקלים במובנו הכללי, אלא האלמנטים הקרובים לאדם בחיי יום-יום. החום בדירה ובמקום-העבודה או בבית-הספר, האור המופרז, הרוח, הרטיבות וכו' אפשר להשפיע עליהם בהרבה. אלמנטים אקלימיים המקיפים את האדם קרויים בשם אופייני “מיקרואקלים” או “אקלים זעיר” ואדם שולט בו במידה לא קטנה.

1. הדירה ⁶⁴.

האדם מבלה חלק גדול של חייו בדירתו, לפיכך בריאותו תלויה בהרבה בהסדרים שבדירתו. בראש וראשונה באה הדירה להגן על האדם מפני נזקים אקלימיים ולהבטיח לו שינה ומנוחה במידה מספקת. הבעייה העיקרית היא, כמובן, ההגנה מפני החום. לשם זה מידת החום בתוך הדירה דינה להיות נמוכה מחום האוויר; פרט לכך צריכה הדירה תנועת-אוויר נעימה ומועילה לגוף. על חום האוויר בחוץ, כמובן, אין לנו כל שליטה, אבל בידנו להשפיע על גורם אחר, שבו תלויה מידת חומה של הדירה –חום הכתלים. הכתלים מתחממים במשך היום ומתקררים בלילה. לפיכך עלינו לדאוג, שהכותל ימעט בקליטת קרני-שמש ביום וירבה בלילה בפליטת החום. כיצד?

חומו של הכותל תלוי בחומר הבניה ובאופן הבניה ובכמות קרני-השמש, שפוגעות בו במשך היום. יוצא, שבבנין דירות עלינו להשתמש בחמרים, שהם בין מובילי-חום גרועים, לבנות את הכתלים ואת הגגות כך, שחדירת החום לתוך חלל החדרים תימנע עד כמה שאפשר והכתלים והגגות יחצצו בפני הקרנה במידה מרובה. המכיר בתיהם של ערבים בכתלי-האבן העבים, יודע מה גדולה הרווחה והנוחיות בהם בימות החמה. הנוחיות באה מתוך יכלתו של הגוף לפלוט חום כנגד הכתלים הצוננים ולהפסיק זיעתו (לפחות להמעיטה). לצערנו לא נהוגה בניה זו בישוב העברי: כתלי בתינו דקים, החדרים קטנים ונמוכים, אין אשנבים בחלונות העליונים ומאווררים עליונים בכתלים אינם מצויים. צורה זו של בניה יש בה ליקויים גדולים במובן האקלימי. הליקויים הללו אינם מורגשים בדרך כלל במשך היום, מחמת הרוח המערבית המביאה לדירה צינה ולחלוחית במידה מסוימת. אבל רוח זו פוסקת לעתות-ערב. אחרי שקיעת החמה מתחילה התקררות האדמה והכתלים –על-ידי פליטת חום לתוך חללו של החדר! התוצאה היא, שעד שעות מאוחרות בלילה מקרינים כתלי-הבתים חום ומפריעים את השינה. אם למזלו הרע של הדייר עומד הבית במקום צפוף, שישנם בו הרבה שטחים מקרינים זה כנגד זה, אין הבית מספיק להתקרר במשך הלילה. ברור, שהחום השורר בתוך החדרים מביא נזק לבריאות האדם. מתוך נסיונות רבים ידוע, שפעמים מצויה בכתלים הפנימיים של הדירה מידת חום העולה על 30 מעלות צלסיוס; בתנאים כאלה אין לגוף האדם כל יכולת לפלוט עודף החום שבו על-ידי קרינה והובלה, אלא אם כן האוויר הוא בתנועה מספקת. הוא מוכרח להפחית על-ידי התנדפות, כלומר הזיעה. ברור ומבורר שאדם מזיע אינו מוצא מנוחתו השלימה. לפיכך אין פלא, שמצויים בקיץ הרבה מצבי ליאות והפרעות שינה אצל מבוגרים וילדים, ביחוד אצל הדרים בצפיפות. והרי הרוב המכריע של תושבי ישראל דר בצפיפות!

האמור כאן לגבי דירות בכלל כוחו יפה אף לגבי בתי-ילדים בהתישבות שיתופית. בעית בית-הילדים בקיבוץ היתה נושא לחקירה מיוחדת ⁶⁵. המסקנה בגמר החקירה היתה: “בתי-ילדים הנבנים כעת אינם ממלאים את הדרישות הנחוצות כדי לאפשר לילד לחיות חיים נאותים באקלים התת-טרופי וכדי למנוע ממנו נזקי בריאות”. מסקנה זו היא אשמה כבדה על בוני בתי-ילדים בקיבוצים. בריאות הילדים היא נכס אין-ערוך לחברה ואין להרשות פגיעה בו על-ידי שגיאות או רשלנות בבניה. לא מן הנמנע לחפש דרכים חדשות בבניה ולחקור את דרכי הבניה של ארצות חמות ושל שכנינו בארץ. העמים היושבים בארצות אלו יש להם נסיון של דורות בבנית בתים ואין לזלזל בו. לדוגמה נביא כאן תיאור אופייני אחד מחיבור העוסק בנזקי-קיץ של ילדים: “במקום אחד שיכנו את הילדים בבית ערבי ישן בעל קירות של 65 ס”מ העובי (בנויים אבן וחמר). מעלת החום בבית זה היתה כרגיל בקיץ 25 מעלות צלסיוס. ביום חמסין אחד שררה טמפרטורת חוץ של 53 מ.צ. ואילו בבית הזה, אף בשעות-הערב המאוחרות (בבתי-ילדים אחרים שבסביבה –48 מ.צ.) היתה מידת-החום המכסימלית 32 מ.צ….ויצויין: בבית הערבי חסר איוורור מספיק…" דוגמה זו מאלפת מאוד ומביאה לידי ספיקות רבות בנוגע ליעילות שיטות הבניה שלנו.

המסקנות החיוביות של החקירות בבתי-ילדים שבקיבוצים היו:

1.  להגן על הכתלים מפני חימום יתר על-ידי תיתורה לגג ברוחב ארבעה מטר מסביב לבית. אין לשלב את התיתורה במיבנה הגג. די לחבר על שפת התיתורה, שרחבה שני מטר, תיתורת עץ או (קנה סוף) נוספת ברוחב של שנים ועד שנים וחצי מטר, שתשמש מחסה לבית מפני השמש.

2.  כדי שהגג לא יוסיף לחימום הבית, צריך לצפותו שכבה מבודדת של מלט או חומר אחר. ראוי לדאוג לאיוורור חללו של הגג על-ידי הרמתו.

3.  לדאוג לאיוורור החדר על-ידי קריעת חלונות ודלתות זה כנגד זה ועל-ידי התקנת אשנבים בכל כתלי הבית, בתוכם גם כתלי פרוזדורים ומרפסות.

4.  כיוון הבנינים ינצל את הרוחות בדרך יעילה: כרגיל יהיה מזרחי-מערבי וצפוני דרומי. הסתכלות בכל מקום ובדיקת כיוון הרוחות תראה את הדרך הנכונה.

השיטה הקובעת את הרוח כגורם ראשון בחשיבותו לקירור הדירה, אין לה רגלים. הרוח היא אחד מאמצעי עזר ולא האמצעי היחיד להתאמת הדירה לצרכים אקלימיים.

לא כל אזור בארץ דומה במובן האקלימי לחברו. בשפלת החוף ההבדלים בין חום היום וחום הלילה אינם גבוהים בחדשי הקיץ. לפיכך צריך לדאוג באזור זה, שחום הכתלים לא יעלה על חום האוויר. בעמק הירדן ועל שפת ים המלח שוררת ביום טמפרטורה גבוהה, אלא שהצינה בלילה אף היא גדולה. לפיכך יש באזור אקלימי זה יתרון לכותל דק, שלא יצבור את החום במשך היום ויפיגו בקלות בשעות הלילה. בין שני הקצות האקלימיים הללו ישנו, כמובן, דרגות-מעבר התובעות התאמת הבנינים לתנאים המקומיים.

המטרה העיקרת בבנין בתי-מגורים היא שכלול האמצעים להגנת כתלי הבית מקרינת השמש: כותל מצויד במגן יעיל, כגון בליטות מצלות או “פרגולה” לא יתחמם מעל לחום הסביבה ולא יפלוט את החום לתוך חלל החדרים. הגנה מעין זו יש בה צורך לא בלבד בבתים עירוניים רבי-קומות, אלא אף בבתים קטנים שבכפר. כאן יביא תועלת גדולה גג משופע, אלא צריך להורידו ולהבליטו מחוץ לכתלים. לא מן המידה לבנות את הגג עד ראשי הכתלים. הגנה זו מפני השמש אינה כרוכה בהוצאות מרובות: פרגולה פשוטה מכוסה צמחים מטפסים משמשת מגן מצויין מהשמש.

כל האמצעים הללוּ יעילותם מוגבלת בבתים רבי-קומות, שבהם שטח גדול של הכתלים, בעיקר הכותל המערבי, נתון להשפעה ישירה של קרני השמש. מניעת דבר זה צריכה שינויים בקונסטרוקציה, שלא כאן המקום לדבר עליהם. כללו של דבר, בידוד מפני החום ניתן להיווצר בכמויות גדולות של אוויר בתוך חומר הכותל. עם ריבוי חללי האוויר יורד קיבול החום. יש סוגי אבן טבעית ואבן מלאכותית הממלאים את התפקיד הזה. השימוש באבן מבודדת כזו גם בתוך הבית, כלומר בכתלים הפנימיים, מגדיל את יעילות ההגנה מפני החום. עזרה גדולה באה מנטיעת עצים ברחובות המצלים על המדרכות ועל כתלי הבתים כאחד.

בעית הבניה המותאמת לאקלימנו צריכה עיון רב ומחקר מאומץ מטעם האדריכלים ומטעם רופאים מומחים להיגיינה. יש להודות, שעדיין רחוקים אנו מפתרון משביע רצון בשטח זה.

2. ההלבשה

ההלבשה דומה במובנים רבים לדירה. ההלבשה אף היא יש לה תפקיד להגן על גוף האדם מפני הפסדי חום בימות הצינה ומפני חמימה יתירה בימות החמה. ההלבשה צריכה לשמש מגן למכסה החיצוני של הגוף, היינו העור, מפני נזקים מיכניים וכימיים וגם מפני קרינת השמש (במדה שהיא עלולה להזיק).

בגדינו צריכים שתי תכונות עיקריות להתאמתם לצרכי הקיץ שלנו: א) להבטיח איוורור מספיק לעור כדי להגביר צינונו על ידי האדה; ב).. אריג שאינו קולט חמימה יתירה. התכונה השניה תלויה הרבה בצבע האריג. ידוע, שצבעים שחורים וכהים מרבים לבלוע חום יותר מצבעים בהירים ולבנים. בדיקה, שנעשתה על-ידי חוקר אנגלי אחד בסודאן, בחום של 45 מ.צ. הראתה, שמדחום באריג לבן עלה עד 57–61 מעלות צלסיוס; באריג תכלת בהיר –עד 72; באריג שחור –עד 85 מעלות. הצבע הלבן מיטיב להחזיר את קרני השמש, לפיכך אין החמימה תחתיו גדולה כמו תחת אריג שחור. למטה מהלבן היא תכלת ולמטה ממנה ה“חאקי” הנהוג במידה מרובה אצלנו כאן.

אופי הטוויה ודרך התפירה אף הם אינם דברים של מה בכך. האריג דינו להיות סמיך כדי להגן מפני קרינה מבחוץ ויחד עם זה יהא בו אוויר כל צרכו כדי חילוף-אוויר מהיר. בתנועת האוויר תלויה מהירות ההאדה ובה – מידת צינון העור. עדיין לא נמצא פתרון אידיאלי לבעית ההלבשה אצלנו, אלא ידועים לנו כמה אמצעים כדי להתאימה לאקלים של ארצנו. הדרך הטובה ביותר היא ללבוש תחתונים לבנים משכבה דקה, חלקה וסופגת ועליונים של אריג לבן או בהיר דק ונקבובי (פורוזי). בגדים אלו נוחים להאדת הזיעה.

הכתפיות עדיפות מן החגורה, שכן החגורה מפסיקה את זרם האוויר הנכנס דרך פתח המכנסים ועולה עד פתח הצווארון. במובן זה לבוש האשה בימות הקיץ מותאם יותר לתביעות ההיגיינה: שמלה הנתלית על הכתפיים בלבד מתירה מחזור אוויר חפשי בתוך הבגדים.

כאן ראוי להזכיר הערה אחת, בנוגע למכנסיים הקצרים כלבוש אשה עובדת, בלשון המחבר: “המכנסים הקצרים (או הקצרים ביותר) כבגד העבודה הם תופעה שכיחה מאוד, ביחוד בקבוצים. יש טוענות שהם נוחים יותר, קלים ואפילו היגיינים יותר מאשר השמלה. ואולם אנו, אין אנו רואים אותם אלא כתופעה נפסדת של האמנציפציה וחיקוי הרגלים של גברים, ודוקא בענין, שמן הראוי היה כי הגבר יחקה בו את האשה. כידוע מהווה כיום תלבושת הקיץ החדישה של האשה… מהפכה עצומה בשטח ההיגיינה, אשר לעומתה יש לראות את מלבושי הגברים כמפגרים פיגור רב. ואולם בלבישת מכנסים קצרים על-ידי האשה כבגד עבודה אנו רואים נסיגה שיש לתקנה בהקדם…” ⁶⁶.

לבוש-עבודה מתאים לגבר היא חולצה, ששוליה יורדים על המכנסים כדרך החולצה הרוסית. כדי להגביר את האיוורור האופקי כדאי להשאיר שני פתחים בחלק הקדמי והאחורי לאורך החולצה ששוליהם תפורים זה לזה בנקודות בודדות, מרוחקות כשני סנטימטרים זו מזו, או תפרים מחוברים באריג מרושת.

על כיסוי הראש בימות-הקיץ נשמעות בארצנו ובארצות חמות אחרות דעות שונות. ידוע מתוך הספרות, שאפילו בארצות טרופיות מובהקות מהלכים תושבים מגזע לבן בגילוי-ראש בלא נזק לגופם. כנראה שונה הרגישות נגד קרני השמש אצל היחיד. בארצנו הולכים ילדים וצעירים ברחובות העיר בימות-הקיץ בגילוי-ראש. אם אינם שוהים הרבה בשמש הם יוצאים בשלום. מה שאינו כן לגבי פועלים העובדים עבודה גופנית בשמש הלוהטת בלי כובע: מיחושי-ראש והרגשת עייפות מהירה הם, כרגיל, הסימנים הראשונים של פגיעת חום. כובע קל, שצבעו בהיר, עדיף מכובע של אריג כבד, שצבעו כהה. כובעי-קש מתאימים בהחלט לתביעת ההיגיינה האקלימית.

כחלק של הלבשה יש לראות גם את משקפי-השמש. האור החזק לא בלבד שהוא מזיק לעין עצמה, אלא אף גורם מיחושי-ראש והפרעות עצבניות. ביחוד מרגיש אדם אי-נעימות כשהוא מסתכל בשטחים לבנים רחבים המחזירים את קרני-האור הנראות לעין וגם קרני אולטרה-סגול. (מסיבה זו כדאי לוותר על הסיוד הלבן המסנוור של כתלי הבתים ולהחליפו בצבעים בהירים אחרים, כגון אפור בהיר, ירקרק). משקפי-שמש מגינים על העין מפני קרינה מטרידה ומוסיפים הרגשת נוחיות וארגעה.

3. המזון

ההרגלים בנוגע לכמות המזונות, לטיבם ואופן הכנתם הם תוצאת נסיון של דורות בסביבה גיאוגרפית מסוימת וצריך להתיחס להם במידה מרובה של הערכה. הנסיון מלמד, שהם מהמושרשים ביותר בתוך האוכלוסיה והקשים ביותר לשינוי. בין בני העדות השונות והארצות השונות, שמהם מורכב הישוב העברי בארץ, מצויים ההבדלים הגדולים ביותר בנוגע לדרכי התזונה. אלא ברור ומבורר, שאין להחזיק תמיד בהרגלי-חיים, שהתאימו לארץ אחרת, אלא צריך לשנותם לפי צרכי האקלים ואורח-החיים החדש.

החוקים הנוגעים לכמות המזון, שצריך אדם לחיים בריאים ולסיפוק צרכי עבודתו, אינם שונים בארצנו מאלה, שידועים לנו מארצות אחרות. פעמים נשמעת הדעה, שבארצות חמות צריך אדם פחות מזון, הואיל ואין גופו צריך ליצור חום באותה מידה כמו בארצות בעלות אקלים קריר. אלא ההבדל אין בו כדי היכר, שכן הריגולאציה של חום הגוף נעשית באמצעים פיסיקאליים (קרינה, הובלה, האדה) ולא באמצעים כימיים. בארצות חמות אנו משתדלים לפלוט יותר חום מגופנו ולקרר אותו ואין אנו מצמצמים את יצירת האנרגיה בגופנו. לפיכך כמות הקאלוריות, שעלינו לספק לגופנו, אינה משתנה מזו שבאקלים אחר (לא כן באקלים קר קיצוני, בעל הפסדי-חום גדולים).

ברם, הבדלים קטנים בכמות הקאלוריות או בצריכת השומנים יכולים להתהוות בתזונה גם אצלנו בחדשי הקיץ או באזורים חמים של הארץ. מספר הקאלוריות ירד אולי ב-300–350 לעומת החורף והאדם יאכל פחות שומן ויותר פחמימות.

מזון מספיק דינו להכיל כמו הקאלוריות לפי אופי העבודה של האדם, את כל החמרים היסודיים, שחיים כתיקונם צריכים להם. הרוב המכריע של המחקרים העוסקים בעניני תזונה קובעים את כמות הקאלוריות שאדם צריך לה, בשיעור זה:

אשה צריכה בערך 85% של הכמויות הנ"ל. הערכים הם, כמובן, ממוצעים והם שונים בגבולות מסויימים לפי הגודל והמשקל של הגוף ולפי התכונות של היחיד. ועדה מיוחדת לתזונה, שהורכבה בארצנו על-ידי מוסדות שונים המליצה, שהמזון הרגיל בקיבוץ יספק 3,100 קאלוריות ליום ולא פחות מ-70 גרם חלבון. 40% של החלבון, כלומר 28 ג‘, יהיה חלבון מן החי, העולה בערכו התזונתי בכמה מובנים על חלבון שמקורו הצומח. כמות זו עולה אמנם על המינימום, שקיום הבריאות תלוי בו, אבל יש בה צורך לשם גיוון המאכלים. הטבלה משקפת את ההרכב של המזון הרגיל, המספיק לעובדים מבוגרים העסוקים בענפי משק רגילים. עובדי עבודה קשה, מבריאים, מעוברות ומיניקות זקוקים לתוספת. מעוברות במחציתו השני של ההריון צריכות 2,500 קאלוריות ובתוכן 34 גראם חלבון מן החי; מיניקות צריכות 3.000 קאלוריות ו-50 גר’ חלבון מן החי. הכמויות הללו מתקבלות בעיקר על-ידי תוספת חלב. עובדים בעבודות קשות זקוקים לתוספת קאלוריות, אבל לא לשנוי בהרכב המזון. למבריאים מציעים להוסיף 15 גר' חלבון מן החי וגם תוספת קאלוריות וויטאמינים בצורה זו: כוס חלב, חצי ביצה, 20 גראם בשר, דייסה של חלב פירות חיים ⁶⁷.

נסיונות בשנות המלחמה הראו בעליל, שבריאותו של האדם נשמרת גם באוכל המכיל פחות קאלוריות מהקבוע למעלה. כלל ישן ומקובל הוא, שסכנה לבריאות באכילה יתירה מבאכילה מועטת. כלל זה ראוי לזכור אף בארצנו. גם אצלנו יש נטיה בשכבות מסויימות לאכול מאכלות עשירים. אין זה נוגע למעמד הפועלים ולמתישבים חקלאיים וכל אותם העובדים עבודה גופנית מאומצת. אך בין עובדים רוחניים נראים לפרקים כאלה שהשמינו בגיל צעיר. הללו נוח להם, שימעטו באכילה, או יעסקו בספורט, שהוא תחליף לעבודה גופנית.

ערכו התזונתי של מזון אינו נקבע לפי כמות הקאלוריות בלבד. הרכבו אף הוא דינו להתאים לצרכי האורגאניזם, כלומר להכיל חלבונים (פרוטיאינים), שומנים, פחמימות (קרבו-הידראטים), חמרים מיניראליים (כגון ברזל, סידן, זרחן וכו'), ויטאמינים ומים בכמויות, שקיום נורמאלי תלוי בהן. תורת התזונה בימינו הוא שדה-חקירה מעובד יפה על-ידי מספר גדול של מלומדים וחוקי התזונה הטובה לאדם (תזונה אופטימאלית) ידועים לנו מתוך ספרות מדעית עשירה. הסטאנדרד התזונתי האמור לעיל בנוגע לקיבוצים ראוי לשמש דוגמה גם לסוגי עובדים אחרים בעיר ובכפר.

כמות המים, שהגוף צריך לה, תלויה בהרבה באופי העבודה, באזור האקלימי וגם בנטיות אינדיבידואליות: יש ממעטים בשתיה ויש מרבים בה. אדם בריא רשאי לשתות כמות של משקים, שתתן לו הרגשה של רווית הצמאון. אין מקום להגביל לילד או למבוגר את כמות המים בימות-הקיץ בנימוק, ששתיה מרובה קשה לגוף, אלא אם כן יש סיבה מטעמים רפואיים למעט בנוזלים כמזון. הגוף הבריא יודע להיפטר מעודף המים, אבל אינו יכול להסתגל לחוסר-מים לזמן ארוך. באקלימה של ארצנו בימות-הקיץ המינימום של מים, שאדם צריך ליום, הוא ליטר וחצי. הכוונה היא למי-שתיה בלבד, שכן תצרוכת המים בכלל היא גבוהה בהרבה. חלק גדול של המזונות, ביחוד ירקות ופירות חיים, מכילים מים באחוז גבוה (עד 90%). בארצות חמות טוב להוסיף קצת מלח-בישול למי-שתיה כדי למלא את החסרון במלח בגוף הבא מחמת הזיעה. הורדת כמות המלח מביאה לידי מיעוט ההפרשה של חומצת המלח במיץ הקיבה וכתוצאה לידי הפרעות התיאבון והעיכול. יש אומרים, שמצבי-הליאות בקיץ באים בחלקם מחמת חוסר יחסי של מלח. אמנם אין לקבל את הדעות הללו כעובדות.

בפרק על התזונה כדאי אולי להוסיף כמה הערות הנוגעות להרגלי האוכל של הישוב. ידוע, שרוב תושבי הארץ דבקים בהרגלים, שהביאו מחוץ-לארץ. ברור ומבורר, ההרגלים הללו אינם יפים בארץ השונה תכלית שינוי מארצות המוצא של רוב הישוב שלנו, שהן ארצות אירופה המזרחית והמרכזית. הנטיה לאכילת בשר בקר, העדפה של בשר עוף מבשר אחר, מיעוט אכילת ירקות בכלל וירקות שאינם מצויים בפרט, הרדיפה אחרי פירות אירופיים היקרים בהרבה מפירות הארץ –כל אלה הם הסימנים העיקריים לכוחו השמרני של היחיד בנוגע למזון. חינוך והסברה עשו קצת בנידון זה. ביקור אחד במסעדות יוכיח שאין התפריט שונה בהרבה מהנהוג בארצות הגולה. השאלה היא לא היגיינית בלבד אלא אף כלכלית. לדוגמה נביא את הפירות האירופיים. מחיר תפוח-עץ, אגסים או אפרסקים גבוה מאוד בהשוואה לפירות, שהם אזרחים בארץ. והרי לא יאמר אדם, שהם נופלים בטעמם ובטיבם (וגם בערכם התזונתי) מהפירות האירופיים. מחירם גבוה הואיל והיצור שלהם יקר בהרבה מגידול תפוחי-זהב, ענבים מישמיש וכו'. וכי כדאי להוציא עבודה וכסף רב בגידול הפירות הללו? אין ספק, שיש כאן ביזבוז הון לאומי. תורת התזונה שואפת אמנם להעשיר את התפריט עד כמה שאפשר במזונות חדשים ובריאים, אלא לכך נחוצה תקוּפת נסיון בתחנות מחקר, שתוכיח מהי השיטה היעילה (והזולה) לגידול כל מיני צמחי-תרבות חדשים.

בהזדמנות זו ראוי להזכיר את התפקיד של הפירות הטרופיים בתזונתנו. נסיונות מארצות חמות אחרות ובדיקות במעבדה מוכיחים את ערכם התזונתי הגבוה של הפירות הללו. יש ביניהם מספקי-שומן טובים כגון אבוקאדו ( Avocado ), שאחוז השומן שבו מגיע עד כדי 20%; ישנם אחרים כגון הגואבה ( Guava ), שהיא מקור טוב וזול לפחמימות, ויטאמינים וחמרים מיניראליים. גדולם בארץ הוא עדיין במצב של נסוי, אלא יש כבר הוכחות, שמספר לא-קטן של פירות אכסוטיים אלה ניתן לגידול בקלות ובהשקעות לא-גדולות בארצנו. התנאי הראשון בהערכת ערכם של צרכי-מזון לתזונת העם –מחירם הזול בשוק. ירקות מקומיים ומיני ירקות הגדלים בארצות חמות אחרות אף הם מקומם בתפריטנו. מובן, שכל זה צריך הכנה: החקלאות צריכה ללמוד לגדלם בזול והציבור צריך ללמוד להשתמש בהם. אין ספק, שהדבר היה מביא תועלת גדולה לתזונת העם.

ולא מיותרת היא הערה אחת הנוגעת לזמן סעודה אצלנו. מתרבות הדעות, ביחוד בארצות אנגלו-סאכסיות, שזמנה של הסעודה הגדולה היא לא בצהרים אלא בערב. אנשים העובדים ברציפות מעתיקים לפרקים, מתוך אונס, את הסעודה העיקרית לערב ומסתפקים באכילת עראי בצהרים. רבים מהם (ואולי הרוב) יודו, שהרגשתם אחרי אכילת עראי בצהרים טובה בהרבה מאחרי פת-צהרים מרובה. זה מתאים ביחוד לימות-הקיץ. אולם ההרגל של זמן סעודה מושרש יותר מהרגלים אחרים ולא קל לשנותו. הנסיונות הראשונים לשנוּי הסדר הישן ניתנים ליעשות במוסדות-חינוך, בבתי-הבראה ובקיבוצים. מעניין לראות אם במקרה זה המסורת חזקה, או ההכרה, שהמנהג החדש נעים ויפה לבריאות. ברור, שתוצאות הנסיון הזה נראות עכשיו מסופקות.

4. ההיגיינה של העבודה

בכל ארצות התרבות תופסת ההיגיינה של העבודה מקום חשוב בתוך הרפואה הציבורית. בארצנו הענף הזה מוזנח עדיין. והרי דוקא אצלנו הבעיות מרובות יותר מחמת האקלים ומחמת הקשיים בהעברה ממקצוע למקצוע או מעבודה בלתי מקצועית לעבודה מקצועית. השאלות ההיגיינות הכלליות יש להן חשיבוּת כלכלית מכרעת, הואיל ובכושר העבודה של היחיד תלוי פריונה ותלוי היקפה של התוצרת הלאומית, שהיא הבסיס של העושר הלאומי⁶⁸.

לתחום ההיגיינה של העבודה נכנסות בעיות הבניה של בתי-חרושת, סדרי עבודה, מניעת נזקים ותאונות בעבודה, חלוקת שעות העבודה והמנוחה, מניעת התעייפות ותשישות מוקדמת, ועוד ועוד.

אין להכחיש, שהמצב בנידון זה בארץ הוא בכל רע. בתעשיה, בחקלאות ובעבודה אדמיניסטראטיבית (מוסדות ציבוריים! ) מצויים ליקויים גדולים בסדרי-העבודה. צעירים לימים כושר עבודתם יורד ללא עת באופן מבהיל. ונשאלת השאלה, אם הירידה בכוחות גופניים והליאות הרוחנית הן תוצאה ישירה של תנאים, שאין לתקנם, או מקורן בסדרים, שבידנו למנעם? משגיחים על מכונה, שלא תתקלקל קודם זמנה; אבל אין משגיחים באותה מידה על כוח האדם, שהוא נכס לאומי יקר.

הגורם הראשון בקביעת סדרי-עבודה הוא האקלים, באופן מדויק יותר –האקלים הקיצי של ארצנו. הוא אינו ברשותנו ותובע הסתגלות מאכסימלית בכל תנאי.

מידת ההסתגלות האינדיבידואלית איננה שווה בכל מקרה. יש בני-אדם, שאינם מרגישים בנטל האקלים ויש הנעשים רגישים משנה לשנה. תופעה זו אין לה הסבר במובן מדעי, אלא עלינו לקבלה כעובדה קיימת. ההתאקלמות תובעת הסתגלות לא במובן גופני בלבד, אלא אף במובן נפשי. אם תעמוד לפנינו בעיה הבחירה בפועלים בתעשיה בעמק הירדן, בנגב או בשפת ים המלח, עלינו לבדוק בקפדנות אם המועמדים לעבודה זו יש להם סיכויים להסתגלות לתנאים מיוחדים של האקלים ושל העבודה באזורים הללו. והוא הדבר לגבי קבוצות התישבות במקומות חדשים. פעמים אין דעות הרופאים ודעות המומחים הכלכליים משתוות בנידון זה. הרופא יש לו רשות לבדוק את הבעיה מנקודת-מבט היגיינית בלבד, ולא להתחשב בגורמים כלכליים או לאומיים. לפיכך מותר לו לשאול אם מקום זה, שנבחר להתישבות, מתאים לה; אם סוג האנשים שנבחרו מתאים במובן גופני ונפשי. הרופא טעמו ונימקו עמו, ששכר היתרונות יוצא בהפסד כוח האדם. מתוך ההיסטוריה של אומות קולוניזאטוריות ידוע, שילידי אירופה נבחרו להתישבות בארצות חמות המוחזקות היום פסולות ליישוב הגזע הלבן. רבים מהמקומות הללו נעזבו על-ידי תושביהם הלבנים ונתישבו על-ידי בני גזעים צבעונים או חרבו חורבן גמור. הבריאות קודמת לכל ובסופו של דבר היא גם ההשקעה הראציונאלית ביותר מבחינה כלכלית ופוליטית.

לפני ישוב מקום חדש באזור אקלימי לא-נוח צריך לבדוק את כל המתישבים בדיקה רפואית ולהוציא מתוכם את הנראים מלכתחילה לא-מתאימים לתנאי-אקלים קשים. לסוג זה שייכים חולים במחלות כרוניות כגון מומי לב (ואפילו במצב של ספק). שגרון הפרקים, כיבי הקיבה והתרסריון, קצרת וכיוצא בהם; בני-אדם עצבניים ולא-יציבים במובן הנפשי. אל נשכח, שהחיים במקום מבודד (הנגב), בחוג צר, בהעדר נוחיות ושעשועים, שהציביליזציה מספקת אותם במקומות אחרים, הם מעמסה נפשית חמורה, שלא כל אדם יכול לעמוד בה. המתישבים, שעברו דרך המסנן הראשון, אף הם צריכים לעמוד תחת פיקוח תמידי, כדי להיווכח כיצד הם מגיבים במובן הבריאות. יש מתגברים על-ידי כוח הרצון ועל-ידי התאמצות זמנית על הקשיים הראשונים, אלא במשך הזמן הם מבזבזים מלאי כוחותיהם ונכנסים למצב של ירידה מהירה בכושר פעולה.

בכל הנסיבות חובה להכשיר את המקום החדש על-ידי אמצעים טכניים – ויש אפשרות לכך –כדי ליצור מיטב של הגנה אקלימית. הדברים אמורים בדירה ובסידורים סאניטאריים. מתקנים סאניטריים טובים צריכים השקעה כספית גדולה, אבל כל מקרה של מחלה הנגרם על-ידי חוסר סידורים מתאימים עולה יותר. בכלל זה כל האמצעים הטכניים לאספקת מים נקיים ויפים לשתיה, ביוב, שמירת הנקיון הכללי והגופני ונקיון צרכי המזון. אחרי שהוכן הכל צריך לטפל בשתי בעיות נוספות, החשובות לא פחות מההכנה הטכנית: א) אירגון העבודה לפי חוקי ההיגיינה; ב) הדאגה למניעת מחלות.

בכל מקום, בעיר ובכפר תופסת בתוך אירגון העבודה מקום מרכזי שאלת ההתעייפות; בה תלוי בשורה הראשונה פריון העבודה באיכות ובכמות; היא אחת הסיבות לתאונות עבודה. הגורמים להתעייפות לא-רגילה הם רבים ושונים. במאמר המטפל בעייפות כגורם מפריע ביצור תעשייתי והאמצעים להתגבר עליה, כותב המחבר: “ישיבה במשך שנים רבות על כסאות-עבודה בנויים שלא כהלכה; עמידה ממושכת על רצפה קשה; עבודה בתוך חדרים, שאינם מאווררים כראוי, הארה לקוייה; חלוקת-עבודה בלתי מתוקנת; הפסקות, שאינן מספיקות או שאין משתמשים בהן כמו שצריך מחוסר אפשרות או הבנה – כל אחד מהסימנים הללו של חיי עבודה לקויי-אירגון סופו לגרום לאדם נזק ללא תקנה וממילא להביאו קודם זמנו לידי נכות” (68).

הגורמים שבהם תלויה מידת התעייפותו של העובד הם בעיקר אלה:

1.  החום וכל הקשור בו כגון איוורור לקוי, ומידת-לחות גבוהה. הטכניקה לא אמרה עדיין את המלה האחרונה בבתי-חרושת ובמקומות-עבודה אחרים ודרכנו עד הכנסת קירור מלאכותי רחוקה, כנראה, מאוד. הסידורים הטכניים לאיוורור (אופקי ומאונך), ציוּל הכתלים ומניעת פליטת-חום יתירה ממכונות, אינם צריכים השקעות יוצאות מן הכלל. הברכה בהקטנת החום במקום עבודה ניכרת היטב בין הנהנים ממנה, לעומת אלה העובדים שעות רצופות בסביבה חמה ולחה.

2.  עמידה שלא כתיקונה בשעת עבודה צריך להחליפה בישיבה. הישיבה אף היא צריכה כסאות, ספסלים, משענות לרגלים וכיוצא בהם.

3.  הארה לקויה. הארה שאינה מספקת מעייפת מאוד את העובדים, ביחוד בעבודות-יד עדינות; אור מלאכותי חזק העלול לסנוור את העובד, אף הוא גורם חשוב להתעייפות.

4.  חוסר הפסקות בעבודה. יש נטיה חזקה בין העובדים לעבוד שמונה שעות רצופות. נטיה זו מובנת מבחינה פסיכולוגית. האדם העובד רוצה בפנאי ארוך אחרי הצהרים, אף רצונו "להתפטר מחובת העבודה והכפיה שבה. אלא מתוך נימוקי בריאות הדבר אינו רצוי. כושר פעולה גופנית יורד ירידה יתירה אם אין הפעולה פוסקת לזמן מסוים. כמובן ראוי ליתן לעובד האפשרות לבלות זמן ההפסקה כראוי לו. החלפת כוח דינה להיות גופנית ונפשית כאחד. חדרי-אוכל מרווחים ומרוהטים בטוב טעם, חדרי-קריאה וחדרי-מנוחה עם כסאות נוחים, מקלחות וגינה עם צל מספיק, נותנים אפשרות זו. אולם בכמה מהמפעלים הגדולים שלנו ישנן אפשריות למנוחה מסוג זה? בחוץ-לארץ הכניסו במקומות-עבודה רבים אפילו אולמי התעמלות, בריכות-שחיה ומנורות-קווארץ לשימוש הפועלים בשעת הפסקת-הצהרים. מנהלי המפעלים הגדולים סבורים, שהסידורים הללו מעלים את טיב העבודה ומונעים נזקי בריאות מהפועלים.

חסכון בכוחות האדם הוא הכלל העליון בתכנון מקומות עבודה, והטכניקה החדישה פתחה אפשרויות מרובות בכיוון זה. אפילו בלי חידושים טכניים אפשר לעשות הרבה; קביעת מרחקים אופטימאליים לכל תנועה ושנוי עמידה לישיבה בעבודה; תיכנון מחושב של מטבח, שעקרת הבית או העוזרת תוכל לעשות כל עבודה ועבודה ולהשיג כל כלי ומכשיר בלי לזוז ממקומה אפילו בפסיעה אחת, חוסך כוח להפליא, והוא עכשיו עקרון קבוע בבנית בתי מגורים בארצות מתקדמות. דוגמות מעין אלו יש הרבה.

דאגה מיוחדת בחיינו הציבוריים מהווה המנוחה בישובים החקלאיים. תנאי קודם למנוחה גופנית ורוחנית הוא, כידוע, האפשרות להתבודדות. לא נטעה אם נאמר, שברוב הקיבוצים ניתנת אפשרות זו במידה מצומצמת, אם ניתנת היא בכלל. צפיפות הדיור, ריבוי האורחים, אופן הבניה (כתלים שאינם אטימים לרעש), חלוקת העבודה במשך היום וכו' גורעים הרבה ממנוחתו של האדם העובד בקיבוץ. אם נוסיף את ההעמסה בתפקידים ציבוריים או ישיבות ערב ממושכות (שהן מחלה רווחת בארץ), נבין שכאן נעשה חטא שאין לו כפרה. לא פעם התריעו על כך בעתונות המקצועית והיומית –בלי תוצאות מעשיות.

הנופש השנתי אף הוא בעיה חמורה בארצנו. במקרים רבים העובדים בבתי-חרושת, בבתי-מלאכה, בחקלאות אינם מקבלים אלא שבוע או שבועיים חופשה לשנה. אין זה מספיק. הזמן הזה הוא קצר ביותר. לא קשה להבין, שנימוקים כלכליים חשובים יובאו נגדנו אם נתבע הארכתה של החופשה השנתית, ברם ספק אם חסכון בימי החופשה מביא לידי חסכון במאזן; להיפך, המאזן ייגמר בהפסד על-ידי ריבוי ימי מחלה. ההבנה לכך עדיין לא חדרה לחוגים רחבים ואפילו לא למוסדות רפואיים-ציבוריים.

שאלת החופשה השנתית תובעת הסדר ובהיקף רחב. לדעתו של כותב הטורים העקרון בפתרון השאלה הוא, שאורך החופשה יהיה מותאם לגילו של העובד ולזמן עבודתו במפעל כאחד. תפקידה של החופשה השנתית הוא לחסוך כוחות האדם חסכון מאכסימאלי. היא תשמור כושר עבודתו לזמן ארוך, תמנע מחלות ותרים את תפוקת העבודה. מתוך נימוקים כלכליים-לאומיים עלינו לשקוד על תקנתו של האדם העובד, שימשיך מכוחו הפרודוקטיבי זמן ארוך עד כמה שאפשר, שכן כוח עבודתו מהוה אקטיב לאומי חשוב. חשיבותה של בעיה זו גדלה בשנים האחרונות מחמת העובדה, שברוב אומות התרבות ניכרת הזדקנות, כלומר, אחוז הצעירים יורד ואחוז הזקנים עולה. לאורך זמן עלול הדבר להביא לידי הכרח, שמספר קטן באופן יחסי של צעירים יהא אנוס לכלכל מספר גדול ועולה של זקנים. מכאן המאמצים להחזיק את הקשישים בתוך תהליך היצור זמן רב עד כמה שאפשר.

מובן, שעם עליית גיל האדם יורד והולך באופן טבעי כשרונו לעבודה. לפיכך צריך להתאים את עול העבודה לאותה ירידה של כוחותיו. כיצד? ודאי לא על-ידי תוספת ותק למשכורת. הדרך היחידה היא להקל עליו בהדרגה על-ידי קיצור זמן העבודה היומית (זה היה הפתרון הטוב ביותר), הדרך היחידה היא להוסיף לו ימי-מנוחה בתוך השנה. כהצעה העשויה לשמש בסיס לוויכוח בנידון זה נוכל לראות קביעת “חופשת ותק” או הוספת חצי יום חופשה לכל שנת עבודה. אף צריך להתאים את החופשה לגיל ולקבוע חופשה שנתית בשיעור של יום אחד לכל שנת חיים. מקצועות, שיש בהם סיכון בריאות מיוחד (כגון עובדי מכוני-רנטגן בבתי-חולים) צריכים כמובן, פתרון אחר, היינו תוספת חופשה מיוחדת. עובד בבית-חרושת, פקיד, פועל חקלאי וכו' הנכנס לעבודה במוסד מסויים כשהוא בן עשרים, יקבל בשנת-עבודתו הראשונה עשרים ימי חופשה שנתית. אם ימשיך בעבודה במוסד עשרים שנה, יקבל העובד הראשון, שהגיע בינתיים לגיל 40, 50 ימי חופשה (40+10 “חופשת ותק”). השני שהגיע לגיל 55 יזכה ל-65, ימי חופשה.

לכאורה ההצעה נועזה. אלא לאמיתו של דבר אין היא מפליגה. אין העמסה כספית על המעביד אם יוסיף בכל שנה חצי יום חופשה, שכך תוספת ותק במשכורת היא יותר גדולה והיא מקובלת בכל מקום. קושי גדול יותר הוא בהצעה להעניק יום-חופשה בשנה לכל שנת חיים. המעביד (כולל מוסדות ציבוריים) יהיה מעונין לקבל צעירים לעבודה. קושי זה ידוע בכל מוסד, שבו משלמים לעובד תוספת משפחה; שם קיימת הנטיה לקבל לעבודה רווקים או נשואים בלי ילדים. מתוך נימוקים לאומיים והיגייניים עלינו להלחם בכל הדרכים במנהגים אלו. וכשם שנתבע העדפת בעל משפחה על רווק, כך עלינו לדאוג לעובד, שגילו לא יהא בעוכריו. אלא אף כאן החישוב נעשה מתוך קוצר-ראיה. עובד הנהנה ממנוחה מספקת, פריון עבודתו גבוה וימי-מחלתו בשנה מועטים. לפיכך אף מנקודה משקית, הגדלת החופשה והמנוחה יש בה יתרון מובהק לכל הצדדים. ועל כולם –היתרון לבריאות העם.

ראוי להקדיש כמה מלים למקום, שבוחרים בו לחופשה ומרגוע. עובד בעבודה “חמה”, או אדם באזור אקלימי חם, יבחור לו מקום מנוחה באזור קריר יותר, כלומר בהרים. אנשי צפת ואנשי ירושלים ייהנו מרחיצה בים ולא יקשה עליהם לסבול זמן קצר מהחום באזור החוף, שהטבע חוסך מהם במקום מגוריהם הגבוה. הדברים אמורים בבריאים. בחולים יכריע הרופא מה מקום-נופש מתאים לחולה.

מקום-מנוחה אף הוא צריך הרגל. צריך אדם להתרגל לאקלים המקום, לנוף חדש, לבני-אדם זרים, למיטה ולאורח-חיים “חופשתי”. כל זה צריך לפרקים תקופה של כמה ימים ולא פעם זמן החופשה קצר ואדם צריך לעזוב את המקום עד שלא הצליח להתרגל לו וליהנות ממנו הנאה כלשהי.

מו הנמנע שלא לנגוע כאן בצד אחד של “הבראה” ונופש אצלנו, שאין מזכירים אותו. בארצנו רווח הנוהג המוזר (הסיבה לכך ברורה) לאכסן שנים, שלושה וארבעה בחדר אחד. זה משפיע לרעה על חלק גדול של שוחרי נופש – על מבריאים ממחלה לא כל שכן. מנוחה שלימה צריכה התפרקות נפשית, כלומר האפשרות להתבודד.

נושא לוויכוח הוא הזמן המתאים לנופש. לכאורה ברור, שאדם צריך חופשה בעונה לא-נוחה לעבודה, כלומר בקיץ, הואיל והעבודה מעיקה על האדם בעונה זו וגם מנוחה במשך היום קשה למצוא. על דעה זו חולקים רבים. לטעום חופשה בתוך הקיץ אין בה מועיל, שכן לאחר החופשה מתגברת העייפות והשפעתה הטובה של המנוחה עוברת. הנסיון מלמד, שרבים נהנים מחופשה בסופה של העונה החמה ונכנסים לעונה הקרירה בכוחות חדשים. יש טוענים, שאין בכוחם להוציא את הקיץ בשלום אם אינם מפסיקים את העבודה לזמן מסויים ומחליפים כוח. קשה לקבוע קו אחיד לכולם בנידון זה. אשרי האיש, שבידו לצאת ידי שניהם. ופרט למורים, הנהנים מהפסקות עבודה בכל תקופות השנה ובאורך מספיק, ידועים לנו מעטים שידם משגת לכך.

5. נקיון, ספורט ואורח-החיים

באקלימה של ארצנו הנקיון הגופני הקפדני הוא צורך בריאות יותר מבארצות בעלות אקלים ממוזג קר. כמות הזיעה גדולה יותר, האבק בחוץ רב יותר וההזדמנות לנזקים בעור מחמת השמש או החום מרובים מאד. לפיכך צריך להגן על עור הגוף מכל נזק. והדרך לכך היא נקיון מעולה. המקלחת הקרה אינה מספקת. אין העור מתנקה כל צרכו אלא במים חמים או באמבטיה חמה ושימוש בסבון. דוקא בימים החמים צריך אדם רחיצה במים חמים וגם הנאתה גדולה בהם. סיבה לדבר: המים החמים מרחיבים את צנורות הדם של העור ומגבירים פליטת החום לחלל האוויר. הרגשת הקרירות היא ממושכת יותר מאחרי מקלחת קרה, שכן הקור מיצר את צינורות הדם והעור מקרין פחות חום. פעמים מעוררת אמבטיה חמה רגש של התעייפות, לפיכך יש מיעצים לשטוף את הגוף קצרות במים קרים כדי למנוע הרגשה זו.

הרחיצה בים טובה אם אין מאריכים בה עד הרגשת קרירות או התעייפות יתירה. השחייה היא הספורט הטוב והמועיל ביותר בשביל הגוף, הואיל ויש בו כמה יתרונות: תנועה המגדילה את מחזור הדם ומחזור החמרים; שהייה באטמוספירה, שאינה ספוגה אבק ועשן; פעולת הרוח על שפת הים שהיא דומה למירוח עדין של העור וכו'. שהייה על הים ושחייה מרעננות את הגוף, מגדילות את התיאבון, מעמיקות את השינה ומעודדת את ההרגשה העצמית. אך כל הפרזה בישיבה כנגד קרני השמש מזיקה. לשיזוף הגוף אין בה צורך, מספיקות הקרניים הפזורות הפוגעות בעור האדם אפילו הוא יושב תחת גג מיצל, אלא ששיעור הישיבה ארוך יותר.

על כללים של נקיון גופני כגון נטילת ידים קודם אכילה וכו'. שהם מקובלים בכל העולם התרבותי, מיותר כאן לדבר. בארצנו צריך להקפיד על פצעים ופגעים בעור, אפילו קטנים, יותר מבארצות אירופה, הואיל והעור בקיץ רגיש יותר ועלול להגיב בדלקת או תסבוכת אחרת. טיפת יוד תיכף לפציעה, או תחבושת נקיה אם הפציעה או השריטה גדולה, מספיקה ברובם במכריע של המקרים.

רופאים שחיברו ספרים על היגיינה ועל מחלות בארצות חמות, מיעצים לעסוק גם באזורים טרופיים בספורט ובתרגילים גופניים. יש בהם יתרון גדול לגוף, אלא שצריך להקפיד שלא יעוררו הרגשה של ליאות וחולשה. ביחוד בני-אדם, שעבודתם בישיבה, צריכים לעסוק בספורט לפי מידת יכלתם. התרגילים ישמרו על גמישות גופם, ישפיעו לטובה על השינה, על התיאבון ועל העיכול וישמרו מהשתמנות יתירה המצויה, לצערנו, אצל בני-אדם מסוג זה. מובן, שבעונה החמה הזמן הטוב לכל פעולה גופנית הן השעות של שחרית או של אחרי הצהריים, כשאין השמש לוהטת.

6. מניעת מחלות מדבקות

כל חודש וחודש מודיע השירות ההיגייני שלנו על מגפות קטנות או גדולות בבתי-ילדים, בפנימיות של בתי-ספר, במשקים חקלאיים ובשכונות שלימות בערים הגדולות. המגפות הן ברובן מחלות-מעיים כגון טייפואיד (טיפוס הבטן ופאראטיפוס), דיסנטריות או “הרעלות קיבה” על רקע של זיהום. המחלות הללו מעידות בבירור, שהמצב ההיגייני לקוי. כמה סופרים קוראים לכולן “מחלות ליכלוך” ( " Dirt diseases" ). והדין עמהם. הליכלוך נובע ממזונות לא-נקיים, מים שאינם יפים לשתיה, ריבוי זבובים, אדישות לגבי נקיון הידים והגוף, אינסטאלציה לקויה בבתי הכסא ובורות שופכין וכדומה. התוצאה דומה בכל מקרה: אנדמיות של המחלות בכל הארץ ומגפות עונתיות במקומות שונים.

נסיון מר של שנים מוכיח, שמגפות אלו מצויות בקיבוצים, (ראה פרק 5). עובדה זו מעוררת צער ותמהון כאחד. לכאורה בקיבוצים יש מקום לארגון החיים החברתיים במידה מרובה מבמקומות-ישוב גדולים. אין זה סוד, שבקיבוצים מצוי מבחר של בני-אדם ורמת האינטליגנציה גבוהה בממוצע מזו של תושבים אחרים. יוצא, שהתנאים הסאניטאריים ראויים להיות מצויינים. ולא היא. כיצד להסביר תופעה מוזרה זו?

הטוען יכול לטעון, שגורם אחד מהווה סכנה יתירה בקיבוץ –האספקה המשותפת של מזונות. במקום שישנו מיטבח משותף לעשרות או מאות נפשות, עלול מאכל מזוהם אחד להמיט שואה על כל האוכלים בבת-אחת. לא כן בעיר ובמשפחה קטנה. העיר אף היא עלולה להמיט אסון המוני אם המים, החלב או הקרח מכילים מחוללי מחלה ומגיעים למספר רב של צרכנים. אולם מקרים מסוג זה נדירים בארצות תרבות מחמת הפיקוח הממשלתי או העירוני על המים והחלב. ברוב המקרים מצויים גם בעיר מוקדים מוגבלים של המחלה ופעמים אפשר לגלות את מקור ההדבקה. ברם דוקא העובדה של אספקת מזונות מרכזית עשויה לשמש מניע לזהירות מוגברת בקיבוץ. נמצא שההסברה היחידה למצב ההיגייני הלקוי בקיבוצים היא אדישות לגבי ערכים היגייניים. על הצד המצער הזה של חיים בקיבוץ התריעו בעתונות ההיגיינית שלנו; מרכז “קופת חולים” מקיים שירות מיוחד להעיר תשומת-לבם של חברי הקיבוצים על הליקויים הסאניטאריים והוא מסייע בידם בהתקנת אינסטלציה טובה, ואעפ"כ קובלים שם על חוסר מרץ וחוסר פעולה בעניני היגיינה. מצב כזה אינו יכול להמשיך בלי נזק חמור לבריאות ולכלכלה לאומית; ואין כל סיבה שימשך. מחלות מדבקות מסוג זה ניתנות לחיסול מוחלט ביצירה תנאים היגיינים נאותים. הכללים לשמירה מפני מחלות מדבקות של מערכת העיכול פשוטים הם ואפשר לצמצם במשפטים מועטים.

א. יש לשמור על נקיון הידים לפני כל נגיעה בדברי מזון.

ב. יש לשמור על המאכלים מפני זבובים.

ג. יש להמנע מאכילת ירקות ופירות חיים שאינם ניתנים לקילוף, בלי חיטוי מוקדם. החטוי היעיל ביותר הוא הכנסת הפרי או הירק למים רותחים במשך דקה לפחות; גם השרייתם בתמיסת קליים פרמנגנט למשך 20 דקה ורחיצתם אחר-כך מספיקה.

ד. יש להזהר מפני אכילה במקום שאינך בטוח בנקיונו (מסעדה, מזנון). ואם נאלץ אתה לעשות זאת, תאכל רק מאכלים מבושלים.

האמצעים למניעת הקדחת אינם בידו של יחיד כמו האמצעים למניעת טיפוס המעיים, למשל. המלחמה במחלה זו תלויה בפעולות היגייניות ציבוריות יותר מבשמירת כללים ידועים של היגיינה אישית. אלא היחיד אף הוא יכול לעשות הרבה לעצמו ולחברה על ידי התנהגות נכונה.

כל שלולית מים, קטנה שבקטנות, עשויה לשמש מקום-דגירה ליתושי המלריה. לפיכך חייב אדם ליתן דעתו, שבחצרו ובסביבת ביתו לא יצטברו מים, אף לא מברז שאינו נסגר כראוי. בורות-מים יהיו סגורים יפה; למנוע כניסתם של היתושים לדירה על-ידי רשתות ולהשמיד את היתושים שהצליחו לחדור. אמצעי מניעה מצוין הוא ה־DDT הזאתו בתמיסה של 5% נפט בכל שלושה חדשים שומרת יפה מפני יתושים בתוך הדירה. בחוץ ובסביבה חקלאית צריך בכל מקרה לשאול דעתו של מומחה. בכל מקום שישנם מקרי מלריה, אפילו בודדים, שימוש בכילה הוא כלל. רשת וכילה אינן יפות אלא אם כן שלימות הן בהחלט; נקב, קטן שבקטנים, מבטל כל היתרון שבהן. ביחוד מסוכן חולה בקדחת בלי כילה על מטתו: כל יתוש עלול על-ידי מציצת דמו של החולה ליהפך לנושא טפילי מלריה ולהעביר אותם אל בריאים.

חיסון גדול מפני מלריה הוא מצב תזונה טוב של האוכלוסיה, והוא יורד בתזונה שאינה מספקת. הדברים מכוונים כלפי קבוצות-התישבות חדשות במקומות נגועים במלריה אנדמית.

התפקיד העיקרי במלחמה במלריה הוא, כמו שנאמר למעלה, בידי מוסדות הבריאות. בלי ייבוש ביצות וביעור מקומות-דגירה של יתושים אין פעולה כנגד מלריה עשוייה להצליח.

בנוגע למחלות אחרות ראה את הפרקים 4 ו-5.

7 הרכבות חיסון

הרכבות חיסון אינן באות למנוע מחלה מדבקת ואין בהן כדי למנוע אלא בהיקף מצומצם. מניעת הדבקה תלויה בעיקר באמצעי זהירות כלליים כגון השמדת מחוללי מחלה ומעביריהן, נקיון של צרכי אוכל-נפש ונקיון גופני וכיוצא בהם.

הרכבות חיסון מגמתן לחסן את הגוף בפני מחלה מסוימת במקרה של מגע עם מחולל המחלה, ולעכב את התפתחותו של המחולל. פעמים כוחו של המחולל נחלש עד כדי דיכוי כל סימני המחלה, או המחלה מתפתחת בצורה קלה ואינה מסכנת נפש החולה.

הרכבות-החיסון ניתנות לחלק לשתי קבוצות: א) כוללת את ההרכבות בגיל הילדות המכוונות כנגד מחלות המצויות בגיל זה או בכל הגילים (אבעבועות, דיפטריה); ב) כוללת הרכבות בהזדמנויות מסוימות, כגון סכנת מגפה או סיכון אחר יוצא מן הכלל (טיפוס, דבר, צדפת).

בכל העולם התרבותי מרכיבים כנגד אבעבועות בגיל הרך ביותר: בין החודש השלישי והחודש השנים עשר. מחמת הרכבות אלו, שהן קבועות בחוק, אין מצויה היום מחלת האבעבועות בארצות תרבות. החיסון כוחו יפה לכמה שנים. חוזרים עליו עם כניסת הילדים לבית-הספר.

כנגד הדיפטריה (אסכרה, קרמת) נעשית ההרכבה בגיל 9–18 חדשים; חוזרים עליה עם כניסה לבית-הספר. החיסון הוא מצויין לפי כל ההודעות, שמתקבלות מארצות אירופה ואמריקה; התחלואה והתמותה ירדו באזורים, שנעשתה בהם הרכבה המונית.

הרכבת נגד שעלת עדיין הן במצב של נסיון. לא הוכנסו לארצנו, הואיל ואין עדיין תמונה ברורה על יעילותן ועל מדת תופעות הלואי, שעלולות הן לגרור. במקרה שמחליטים לעשותו: המקובל הוא לבצעו בגיל ששה עד תשעה חדשים.

ההרכבה כנגד צפדת אף היא לא הוכנסה עדיין בציבור.

הרכבות-החיסון בפני שחפת הוכנסה לפני שנים מעטות בארצנו, אך אין זו הרכבת-חובה במובן החוקי. הרכבה זו נחשבה היום מכלי הנשק היעילים ביותר במלחמה בשחפת ובארצות רבות השתמשו בה בהיקף גדול. התרכיב הקרוי ב. ק. ד. (G. C . B), שהן ראשי תיבות מ- Bacillus Calmette- Guerin נזרק לילדים בגיל לא למטה משנה אחת. בארצנו מתחילים בהרכבה בגיל הגן.

בשעת סכנה של אפידמיה מוציאים שלטונות הבריאות הוראות להרכבה המונית של התושבים. במקרה של אבעבועות ושל דיפטריה חוזרים ומרכיבים את כל הילדים. במקרה של דיפטריה בודקים את הילדים אם הם במצב של רגישות או במצב של חיסון (מבחן שיק – Schick). כל מקום, שנתהווה מוקד מקומי של דבר, חולירע או מחלה אחרת, שהוכנסה מבחוץ, מרכיבים הרכבות חיסון לבני המשפחה, לדרי השכונה ולכל התושבים אם ישנם סימנים, שעלולה המחלה להתפשט. במקרה של דבר עוקבים אחרי חולדות ועכברים נגועים וקובעים את גבולות האזור המסוכן. במגפת טיפוס המעיים מרכיבים הרכבות המוניות וישנם סימנים, שהן יעילות במידה מרובה. במחלות אלו (דבר, טיפוס, חולירע) החיסון הוא קצר וכוחו יפה שנה-שנתיים; לפיכך צריך לחזור על ההרכבות בכל מקרה חדש. בשעת סיכון של אבעבועות מרכיבים לכל האוכלוסיה.

חיילים תיירים ומהגרים לארצות, שיש בהן חשש של הדבקה במחלות מדבקות מסוימות (קדחת צהובה למשל), חייבים בהרכבת חיסון.

 

סיכום    🔗

אם נעביר את האמור בספר קטן זה על ארצנו ועל תנאי-החיים בה, נבוא לידי מסקנה ברורה אחת:

ארצנו ברוכה ביתרונות רבים, טבעיים ואקלימיים ואינה חסרה מגרעות במובן זה. אין היא שונה בכך מרוב הארצות, שכן אין ארץ אידיאלית להתישבות בכל המובנים.

ארץ-ישראל מתאימה בהחלט לישוב המוני של בני הגזע הלבן. היא אינה מונעת מהאדם הלבן, יהיה מוצאו מה שיהיה, ישיבת קבע, עבודה גופנית, אריכות ימים וגידול בנים. במובן זה היא עומדת בשורה אחת עם ארצות-תרבות אחרות באזורים חמים של כדור הארץ. אין היא שונה בתנאיה הטבעיים מחלק גדול של ארצות-הברית, אוסטרליה, דרום-אפריקה, אמריקה ואירופה הדרומית, שאף הן מיושבות על-ידי מיליונים רבים של תושבים ממוצא אירופי.

ארץ-ישראל שונה במובנים רבים מארצות המוצא של רוב העולים, לפיכך מצריכה היא הסתגלות אקלימית. אלא הסתגלות זו היא בכוחו של כל אדם בלי יוצא מן הכלל. הארץ מצריכה שמירה מעולה על הבריאות מחמת המחלות האנדמיות המרובות המצויות בה; אף זו בידי כל אדם. חברה תרבותית מאורגנת בידה להנהיג משטר בריאות שרוב המחלות המדבקות תיעקרנה מתוכה. ואם נצליח על-ידי שינויים באורח-החיים, בבנין בתי-מגורים, בהרגלי אוכל וסדרי עבודה לסגל את עצמנו לתנאיה הגיאוגראפיים המיוחדים של הארץ, לא יהיה לנו כל עיכוב לחיות כעם בריא ולפתח תרבות גבוהה לשעה ולדורות.