גם אילו היינו ישראלים מתקדמים נוסח 1983 היינו מקדימים ביקור של ניחום־אבלים אצל משפחת אהרן גרוס לביקור־תנחומים אצל ראש עירית חברון מוחמד נאטשה שהודח ממשרתו, ככלות הכל, אבדן־חיים חמור מאבדן מישרה. האבל האנושי הפשוט קודם אפילו לצער ההומאני על מי שהפסיד – הפעם בשל מישגה של מימשל – את כהונתו כמרי דאתרא.

העובדה שאהרן גרוס, זכרו לברכה, היה אברך־ישיבה יהודי – מן האלמנטים המצויירים כחשוכים ביותר בישראל של ימינו – איננה עושה את דמו כאדם, כיהודי, סמיק פחות. מובן, שניחום־אבלים זה אינו יכול להקדים בסולם־העדיפות את משלחת־המחאה על הגבלת חירותם של מתפרעים אקדמיים בביר־זית, שהרי כל בר־בי־רב מבין, כי ההקפדה על ריבונות הקאמפוס האקדמי קודמת אפילו למחאה על הפרת הדיבר השישי. לבד מזאת – הראשונה היא שאלת מוות והאחרונה שאלת־חיים ואין צריך לומר ששאלת־חיים עדיפה.

אלא שאפילו ההגיון הפרוגרסיבי ביותר צריך היה, לפחות, לקבוע את סדר־העדיפות המפוּשר כך: א) לחיצת־יד של עידוד לעומדים על נפש החירות האקדמית בביר־זית; ב) ניחום אבליו של אהרן גרוס; ג) משלחת הזדהות אל ראש־העיר, הדמוקרט נאטשה, שסולק.

עם סדר כזה – בנסיבות הפסיכיות של ישראל בת־ימינו – היינו גם אנחנו משתדלים לחיות.

אבל לא אנחנו קובעים את סדר־העדיפויות של ההומאניזם הישראלי בן־זמננו והחזיון הוא, כאמור, בתחום הפסיכיקה יותר משהוא בתחום המדיניות או האידיאולוגיה. והדברים מבוטאים, כידוע, היום בלי שום סימן־שאלה בפרוזה ובחרוזים כאחד. ועל עניין זה של “שנאת עצמו” כבר עמד בזמנו בהרחבה תיאודור לאסינג,¹ שעשה את כל המעגל בן שלוש מאות ושישים המעלות בין יהדות – לא־יהדות – יהדות, והצליח אפילו להסביר את הנפש היהודית המעוקמה של אוטו ויינינגר טוב יותר מכל פרשן־בימה ישראלי. אך אל השלישיה – לסינג, ויינינגר ופרשנו הישראלי – עוד נשוב בהרחבה בהזדמנות הקרובה.

אבל אם נינתק לרגע מן הקידמה הישראלית של ביר־זית – חובה לומר ללא רתע כמה מלים אל המחנה שממול אל מוחות מעוותים לא פחות, אלא בכיוון הפוך.

*

כי מה שנעשה בשוק בחברון לאחר הרצח הנפשע של אהרן גרוס הוא תועבה, אם לא גילוי של טירוף. ריגמו את כותב השורה הבאה – ולא יסוג: אין שום הבדל, שום הבדל, בין שריפת חנויות של יהודים ודוכני־פרנסה של יהודים במטרופולין אחת של רוסיה, למשל, שבה עברו עלינו שנות ילדותנו, לבין מה שראינו שוב במו עינינו לפני ימים אחדים בחברון. כל אומה חווה את מצוקותיה ומולידה גם את המשוררים שכותבים אותן בספר. גם השוק הערבי המרוד בחברון עוד ימצא את פייטנו

יש, כמובן, הפרש במניעים, בסיבות הישירות, שגרמו לדליקת־יצרים כזאת. שם וכאן, אין צורך ללמדנו מה הם. אבל אין הבדל במעשים עצמם, בתועבת המעשים ובמשמעותם.

אם איננו יכולים להיאחז בלב חברון אלא כשורפי־שווקים, פרועי־יצרים, המכלים עמל־חיים של זולתם וחוסמים עורקי מחייתם ועושים זאת בגלגול־עינים צדקני של לוחמים לקדושת השם – נוותר על ישיבה בתוך חברון. נשב היום לצידה, בעורפה, מעליה אך לא בתוכה. אין ההיסטוריה היהודית וגם לא הריבונות היהודית נגמרות בקיץ אחד רווי אש ודם ועשן של 1983. אנחנו כאן. לעולמים ברוח אחרת של חיים עם שכנינו, שסופה לבוא בעיתה או בהחשתה, עוד נשב זה בצד זה בתוך חברון. שימו לב שמערת־המכפלה לא איבדה את סבלנותה וחיכתה לנו, כמעט בלא־פגע, כמה אלפי שנים. הרובע היהודי בחברון לא יצטרך לחכות לנו כל־כך הרבה. אנחנו כבר שכניו הפיסיים, הושט ידך וגע בו.

כי אם עלינו לבחור בין השחתת כל מידות־המוסר שלנו, כבני־אנוש וכיהודים, לבין ויתור זמני על ישיבה ברובע היהודי בחברון – נבחר באפשרות השניה. השאלה איננה כלל איך – בסופו של דבר – נוכל לחיות עם שכנינו, אם אנו מקעקעים בהם את דמותנו כשליטים ברוטליים, חסרי כל בלמים; השאלה היא איך נוכל לחיות עם עצמנו, עם רגישותנו המולדה – כעם שבע־מרורים – לדמעת אדם, למצוקת חלכאים; איך נוכל לחיות עם עברנו כחלוצים המארשים לעצמם כל שעל אדמה בעמל־כפיהם ובזיעתם; איך נוכל לחיות עם מורשתנו המוסרית האמתית – לרבות מורשת המוסר שבדתנו – שבשום פנים לא הסמכנו את הרב לוינגר ורעיתו להיות נציגיהן היחידיים עלי אדמות ארץ־ישראל.

*

אנו יודעים, כי יש לנו חשבון מיוחד עם חברון וחיים עדין בתוכנו אנשים שיש להם עם חברון חשבון־דמים אישי – שלא יישכח לעולם.

אבל חשבון היסטורי של עם אינו יודע טעמן של נקמות לוקאליות. מבחינה לאומית אי־אפשר כלל לנהל חשבון־נקמות כזה. הגדולה בנקמות העם היהודי באויביו בכל מקום ובכל הדורות – מקישינוב, דרך ורשה בואכה חברון של תרפ"ט – היא ריבונותו, ריבונות היהודים בארצם ועל ארצם. לא נבוא עתה לענוש את יפו על פשעיה בימי י. ח. ברנר או את יושבי הגליל הערביים על כל אשר עוללו לאנשי תל־חי. אנחנו כאן, זה הגדול בפיצויים שהעם היהודי כבש לו על כל שנות ענותו. זו הגדולה בנקמות. אין לנו, כאומה, שום חשבון עם רחובות אחדים, רובע מסויים – לבד מאיזור המכפלה – בחברון. אפילו היא “אחות לירושלים”, ותהיה קדושה כאשר תהיה מראשית עיצובנו כאומה בידי זקן אבותינו.

להגנת עצמנו קיים עתה – לאושרנו – הגוף שלא הכירוהו יהודים נרדפים במקומות מושבותיהם ולא הכירוהו יהודי חברון בתרפ"ט. קיים צבא ההגנה לישראל. קיימת העדיפות החד־משמעית של הריבונות היהודית גם ככוח פורש חסות ומגן גם ככוח משיב מלחמה. בידי ישראל הריבונית חרב החוק והיא־היא גם חרב הצדק ואשרי העם שזו חרבו האחת. אשרי העם שאיננו מפלג חרבותיו בין חוק, צדק ונקם ואינו מפקיד כל אחת מהן בידי כל קבוצה של שלומי אמוני צדקם או נקמתם.

*

אנחנו כאן לעולמים. ופירוש הדבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחזור אל הרובע היהודי בחברון בעוד עשר או עשרים שנה. קל־וחומר אם אנו יושבים ומחזקים עצמנו בקריה הצופה פני חברון – ואיש לא יעקרנו משם. אפילו לא ניסוחים מעורפלים של מפלגות פוליטיות בישראל. איש לא יסע עוד לחברון עם דרכון וּויזה. בימית, יש לזכור, לא כרתה איתנו ההיסטוריה שום ברית. בחברון – כן.

ומי שסבור כי אין ההיסטוריה ממלאת – או צריכה למלא – בימינו שום תפקיד בטעם ישיבתנו או אי־ישיבתנו כאן, אינו יודע – או משים עצמו כאינו יודע – מה הלוז האמתי המקיים אותנו כאן ואיך אי־אפשר יהיה כלל להתקיים כאן אפילו יום אחד בלי משענתה של הישישה היהודית ארכּת־הרוח הקרוייה היסטוריה.

ואולם רק מי שאינו מאמין ברצף ובתמיד של היות ישראל כאן, בחברון ובעציון, והופך את מלחמת ישראל למלחמת השוק והרובע, ישחית מוסר־לב עצמנו, יסרס דיוקננו בעיני זולתנו ויוסיף מרורים לחייו המרודים בלאו־הכי של העם הזה שהעמידה האמיתית על נפשו בשעה זו איננה בבניין רומאנו בחברון.

לא יתואר כלל שטהורי־הלב, החלוצים האמיתיים מבין מתיישבי יהודה ושומרון – בגוש עציון, בבקעת הירדן ובדומה להם – בימינו, לא יבחינו בתופת המוסרית שאליה מוֹליכות הפרעות שעשו יהודים לפני שבוע בחברון.

22 ביולי 1983