א. דמים בדמים נגעו    🔗

מדוע נכנסנו כפי שנכנסנו ללבנון ומדוע נשתהינו שם כפי שנשתהינו – זוהי שאלה חמורה שהתשובה עליה עדיין לא ניתנה. מדוע חייבים היינו להישאר בלבנון שנה ורבע עד שמספר הקרבנות של ישראל הצעירה יעלה על חמש מאות – זוהי שאלת־חרדות שחרונו בלבד של אריק שאון לעצם מישמע השאלה אין בו כדי לסלק אותה.

אבני־הגולל עוד יזעקו את השאלה ימים רבים ושום חשבונות תפלים עם מותחי־הביקורת לא ישתיקו זעקתן, גם אם שלוש מאות “בלבד” של קרבנות המסע הגדול והמורחב אל מעמקי לבנון יזעקו: “מדוע?” – לא יחדל הקול ללכת ימים רבים מסוף ישראל ועד סופה, תהא עצבותו של ראש הממשלה על התפתחות אומללה זאת כאשר תהיה; יהיה עצבוננו על עצבותו מעיק כאשר יהיה – כל המועקות הללו עפר הן תחת כפות רגליו של השכול הנורא של בן, רעיה, אם או אחות שחיי יקירם נשדדו מהם בשל טעות או בשל תסביך־הגדלות של מנהיגים. ורק משום שהעם מסוחרר משפעת ההנאות המשכרות של דמים־כממון, אין הוא עורך חשבון אמיתי עם מנהיגותו על אבדן הדמים במשמעות של דם־החיים. בשום ארץ אחרת לא היה מימשל של כשלון לאומי איום כזה יושב על כנו אפילו יום נוסף אחד.

ואף ששכרון הדמים־כממון גדול מאימת הדמים־כדם – רק יתחיל שכרון זה להתפוגג מעט, יגיע גם מחיר הדם אל תודעת האזרח וסופו לתבוע את תגמולו האחד: דרדור המימשל הזה מן הצוק, הפלתו לבל יוסיף־קום עוד כמוהו – כהזיותיו, כשגיונו, כנמיכות־קומתו – להנהיג את ישראל.

*

עד כאן – חטא השהייה בלבנון. אבל צאו וראו את אופן היציאה ממנה: “פיקח – אומר האנגלי – הוא אדם היודע להיחלץ ממצוקה שחכם מלכתחילה לא היה נכנס לתוכה”. חכמה של אי־כניסה, או שלכניסה זהירה ורתועה, למצוקת לבנון כבר לא נוכל, כמובן, לתבוע מן השלטון הנוכחי – שהרי אנחנו, העם, כבר שקועים שם ביחד איתו עד צוואר. אבל גם אופן היציאה והנסיון להיחלץ – המוצדקים לגופם – נושאים חותם של “חוּשמיות” אמתית מבחינה מוסרית ומדינית; מבחינת ראיית הנולד – הנולד העומד להיוולד מחר ממש – ובוודאי גם מבחינת הדילמות הצבאיות החדשות.

אין לבנו עם המלינים שבבואם לפסול הם פוסלים קודם־כל במומה של ישראל. גם תוכחת העולם המתחסד, אף היא, כשלעצמה, מעניינת אותנו כקליפת־השום. רמתם המוסרית של המטיפים – מכל גוני הקשת הפוליטית של העולם – מוכרת לנו היטב ולא הם יאלפונו מוסר.

אבל דמם וחייהם של בני־אדם – לא־יהודים כיהודים – מעניינים אותנו ענין מוסרי עמוק ביותר. אין כמונו יודעים פליטוּת ועקירוּת מהי. אין כמונו יודעים טעמו של חורבן הבא כחתף על עיר, על רחוב, על בית, על משפחה – על אדם. איננו בקיאים בתורת הזזת כוחות והתפרסויות, קיצבן ותיזמונן. ובענין זה אנו קדים בענווה לפני כל מפקד בשדה – מרמטכ“ל עד רב־טוראי. אבל חושינו הפשוטים ואמוננו בכושר־החיזוי, התושיה והתיחבול של צה”ל ומפקדיו כמו מציקים לנו להרהר כי – אולי? – אפשר היה לווסת את פריסת־הכוחות כך שיצומצם – אם לא יימנע – מרחץ־הדמים שבא כמעט שעה אחת בלבד לאחר נסיגתנו; אולי אפשר היה לצמצם מעט את ממדיה של הטרגדיה האנושית הנוראה של מאות אלפים הנעקרים כהרף־עין ממקור־חיוּתם ומושלכים אל חוסר־הישע, אל האבדון. ואולי – בשיקול זהיר, מחושב ורואה־נכוחה – אפשר היה, בלי לוותר כלשהו על ההחלטה העקרונית של הנסיגה, לצמצם את החלל הצבאי שהתהווה עם צאתנו ושאיפשר לבריגדות של פלשתינאים ואחרים להופיע מחדש בשערי ביירות, ואין זו, כמסתבר, אלא ראשיתה של תסבוכת חמורה, חדשה.

*

ודאי יאמרו: אי־אפשר עוד להבין מה בעצם רוצים אוחזי־העט: תחילה תובעים לצאת וכשאנו יוצאים שוב הם מלאים טענות כרמון. כל אשר נעשה – ודאי יאמרו האומרים – לא יישר עוד בעיניהם.

רק מנהיגות של אובדי־עצה יכולה להציג שאלה כזו, אנו יודעים – כל העם יודע ועתה, כמדומה, מבינה זאת גם ממשלתו – כי הכורח להינתק מלבנון הוא כמו צו־חיים לישראל. זהו הכורח לחזור אל הצירים האמיתיים שהחברה הישראלית הציונית מתהפכת בהם ולהחזיר את כל נושא לבנון אל הפרופורציות הנכונות במירקם המסובך של בעיות הקיום שלנו.

אבל איך להינתק מלבנון: איך לבצע את הניתוק הזה בשוֹם־שכל, ביישוב־דעת, בחרדת־לב ובשיקול כל הגורמים הסבוכים הכרוכים בהינתקות כזאת; את ה“איך” הזה אנו מניחים למימשל, האמור לדעת טוב מאיתנו מה הם הנתונים הדימוגרפיים, הצבאיים והפוליטיים המרכיבים את מסכת לבנון. והמצוּוה לפעול על פי שיקלול קפדני של גורם מול גורם.

אין לנו הרגשה כי במדינאות בוגרת ונבונה אי־אפשר היה להקטין את ממדי האסון האנושי שפקד אזורים בלבנון מיד עם נסיגתנו. כשם שאיש לא יסביר לנו כי מדינאות נבונה יותר לא היתה חוזה מראש איזו סיטואציה חדשה עלולה להיוולד מיציאת־חתף זו מבחינה מדינית וצבאית ואיזה מצב עלול להיווצר שם גם מבחינת בטחונה של ישראל לטווח־ארוך יותר.

רק המושג “אומגעלומפּערט” – שמקורו יידיש, והוא צירוף של השלומיאלי עם הפרוע, מעין “חושם־מגושם” (צירוף שאף ידידנו חכם שתי הלשונות לא מצא לו ניב זהה בעברית) – רק מושג זה הולם הן את האופן שבו דהרה ישראל אל מעמקי לבנון, הן את האופן שבו היא מנסה עתה להיחלץ ממנה.

ודמים בדמים נגעו.

נ.ב.

לא ייאמן כי אותו מימשל עצמו מרהיב עוז בנפשו לתבוע כי יינתן לו מנדט להמשיך ולהנהיג את ישראל, להמשיך ולתעתע בה. לא ייאמן – אבל הרבה דברים שלא ייאמנו כבר ארעו באוירה הסוריאליסטית של חיי הציבור בישראל. ציבור שברגע בלתי מוסבר של ליקוי־מאורות הוציא, כנראה את שיפוטו החברתי, המוסרי והמדיני הצלול לפגרה ממושכת. ממושכה מדי.

 

ב. כמדקרות חרב    🔗

“יש בוטה כמדקרות־חרב” – איננו יודעים מי היה לנגד עיניו של שלמה המלך כאשר טבע אימרה זאת. השבוע כמעט עלינו על עקבות המופת.

רפאל איתן איננו נקלע אל עטנו דרך נאצה והקורא מזמן־לזמן טור זה אולי הבחין בכך. חרף מעשה־הכשל הנורא שבהמשך מלחמת־לבנון לא הוא נראה בעינינו אבי־אבות המשוגה האיומה הזאת וממשיכה העיקש. יש בו – בעברו, באורח חייו – מן החלמיש של חלוצים וכיוון שדמויות מסוג זה הולכות ומנדירות אצלנו אולי כאן מקור הרתיעה של העט וזהירותו בבואו לדבר ברפאל איתן. גם עמק־יזרעאל, כצור־מחצבת, עומד לו בשעת תהיות שאנו תוהים, ואפשר אנו טועים.

אבל דברים שאמר באחרונה ומשל שהמשיל באחרונה אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: הקהות או התפלוּת – ויימחל לנו על הגדרות חריפות אלו. הדברים שהן באות להגדיר חריפים וחמורים מהן.

*

“מחנות ההשמדה באירופה יהיו בתי־הבראה לעומת מה שיקרה לנו כאן אם לא נחזיק מעמד אפילו פעם אחת מול אויבינו” (מצוטט לפי “הארץ” מיום 24.8.83) – כך אמר.

מה יקרה לישראל אם תנוצח אפילו פעם אחת על ידי אויביה – איננו צריך תיאור. מי שמבקש תימוכין מוחשיים בצפוי לנו אם, חלילה, נובס – יכול למצוא אותם בימים אלה ממש בהרי־השוף. כוח המגן של ישראל מיום קיומה יונק את תעוזתו ומסירות־נפשו קודם כל מהרגשת צידקו אך בין השאר גם מן ההכרה המחרידה הזאת. וכבר ניסח את הדברים האלה לא אחת, בעטיפת־לשון מוקפדה ומסוייגה אך באכזריות ריאליסטית מאד – כחובת אדם המנהיג את עמו – דוד בן־גוריון.

אך עם כל המוראות האלה – אי־אפשר כלל לאיים על יהודי מדינת ישראל באושוויץ שניה לא משום שהיהודי הישראלי הוא אחר אלא משום שהדבר שלא קרה מעולם לפני שואת היהודים כבר קרה עימה ואנו מודעים לקיומה של אפשרות מזוויעה כזאת. הדבר שאויביה של ישראל חייבים לדעת הוא לא שהיהודים חרדים מפני אושוויץ שנייה אלא שכל התנכלות ליהודי הארץ הזאת עד כדי תאווה להשמידם ולהשמיד מדינתם – עלולה להגמר בחורבנם שלהם. אם לא בחורבנו של המזרח־הקרוב כולו – לבעליו וללקוחותיו.

אין זו קריאה של “תמות נפשי עם פלשתים” ואילו נקראה לא היה בה הרבה מן הנחמה. אבל זו התראה של הרתעה לפלשתים של ימינו מה צפוי להם אם יהיו סבורים שהם קרובים להשמדת ישראל ויתפתו לפעול על פי סברה זאת.

*

אבל לבד מכך. מהו הדימוי המעוות הזה: “מחנות ההשמדה יהיו בתי־הבראה לעומת משה שקירה לנו”? קרא נא, מר רפול, את ספרו של יצחק ארד “טרבלינקה”, שהופיע השבוע ב“עם עובד”; קרא את “הספר השחור” של איליה אהרנבורג; קרא את ספרות־השואה שבית לוחמי־הגיטאות מוציא בהתקדשות כזאת במשך שנים. אפשר בכלל, לצורך כל השוואה שהיא, למצוא איזה דימוי מן החיים הרגילים, הרגועים, לאתרים שבהם בוצעו הדברים הנוראים, האכזריים, השטניים ביותר, בברואים בצלם?

השמעת על הוויכוח בין שני קציני גסטאפו, באחד מ“בתי־הבראה” אלה, איך נכון יותר לרסק גופו של ילד יהודי: באופן ורטיקאלי (מאונך), על ידי קריעתו לשנים באורך, כשזה מחזיק ברגלו האחת של הפעוט וזה מחזיק ברגלו האחרת; או באופן הוריזונטאלי (מאוזן), כשזה עוקר ממנו את ראשו וזה תולש ממנו את רגליו – ושניהם מדגימים את השקפתם בדרך אמפירית?

מה שנובא על בת־בבל: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, וקויים באופן מילולי ואיום כזה בעם היהודי בטרבלינקה, באושוויץ ובמיידנק – האם זה דבר שבכל קונטכסט שהוא ניתן למצוא לו תאום באיזה דימוי אנושי קיים? האם יכול השטן, אפילו הוא אשמדאי מזרחי שיצא מדעתו כליל, לעלות גם על האימים האלה? האם אינך מרגיש, רפאל איתן, איך פוצעים הדברים האלה, ה“ליצנציה פואטיקה”, כביכול, הזאת, ליבו של כל אדם שאחד מיקיריו נקרע חי לגזרים “בבית־הבראה” כזה או שזיהה פתאום את בנו, את בתו או רעיתו בבור הרצוחים בשעה שנצטווה לשרוף את גופות המתים כדי שלא יישאר סימן או שריד?

האם ייגרע ממך ומשיעור קומתך אם תכרע בהכנעה לפני מי שאזניו עדיין מצילות מפליטת־הפה – כך אנו מקווים – האומללה שלך ותבקש מחילת הנשרפים ומחילת זוכריהם הנושאים על זרועם ובליבם את קעקע־הדמים של “בית ההבאה” הזה עד אחרון ימיהם?

תמיד “כמדקרות חרב”?

 

ג. ג’וניה    🔗

ארחנו לידידים מארצות־הברית לסעודת־ערב באחד המלונות המכובדים מאד בצפון הארץ, באזור הבריכה הצופה פני הים הבהבו זיקוקים ונורות צבעוניות, תזמורת הנעימה בשירים אנגליים צרחניים־מעט, בנענועי־ירכיים של שלוש זמרות גוצות ובאטרקציה של שירים אחדים ביידיש. הכל שר ונתמוגג בשמחת־עניים זאת – עד כלות ערב של סעודת־מצווה ישראלית. מן המוקד, שעליו נשפדו צלעות הכבש, תימר עשן סמיך של אודי אלון עקשניים ותור של שש מאות אנשים – כנראה, מזי רעב – הזדנב באורך־רוח אל המזבח הקטן, מחכה לתורו, מוכן, בסבלנות של אנשים מהוגנים, מתורבתים, היודעים טאקט ובון־טון מה הם, שהרי חלק מהם – מן המכתבה, מן השוק הסיטונאי ומן האקדמיה – חזר זה עתה ממסע לימודים במארכס אנד־ספנסר בלונדון או בגאלרי לה־פאייט בפריז ועדיין תלמודו בידו. מחיר הארוחה – לא נעים בשעת התרוממות־רוח משופדה כזו לדבר על דברים ארציים – היה 35 אלף לירות לזוג, לא היתה זו חתונה, לא ברית־מילה ולא פדיון־הבן רק ערב־פורקן רגיל, אחד הקבועים כל שבוע. של “בר־בי־קיו” – סעודת־מצווה המלהיבה בעצם שמה הלועזי את הישראלי העולה מנכסיו. פה נשפדו הערב – אמר לנו האמריקני אוהב המכפלות והיפוכי השערים – 20 מיליון לירות, 40 אלף דולר. אם לדבר גלויות; (“טו בי פראנק ווית' יו”) זה לוקח לנו קצת זמן בעירנו הקטנה, היא פורטלנד של מדינת מיין, לאסוף בשבילכם 40 אלף דולר, אבל לפי מה שעינינו רואות זה שווה

*

באשר הודיעה להקת־המים כי תציג עתה את אגם הברבורים לצ’ייקובסקי, חשבנו שמפני כבוד האגם והברבור והמלחין מוטב נפרוש מכאן.

יצאנו מאיזור הברבורים, הכבשים, המזבח ועדר־הישראלים מוכי־הכפן ובעברנו באולם המלון, מה שמתקרא בעברית “לובי”, נעצרנו למישמע אות השידור של “מבט” בטלוויזה, בין הידיעות הראשונות שעל המסך: יושבת־ראש וועדת החינוך של הכנסת, הגברת אורה נמיר, קראה תיגר על הפסקת מיפעל ההזנה לילדים בבית־הספר לחינוך מיוחד בירושלים, מדוע הפסיקו? מפני העוני הממשלתי והציבורי מפני חסרון־הכיס הלאומי.

אחר כך באו התמונות ובמרכזה של שעת־השידור החטופה הזו דיוקן, שאינו מש מעינינו עד היום, של ילדה יפהפיה, מוכת־גורל, שהיא־היא האובייקט שממנו נשללה הארוחה בבית־הספר ושאין בכוח העם היהודי היושב כאן להזינו בארוחה חמה אחת.

*

לא הספקנו לצרף מראה למראה – זה שמתחולל מעבר לכתלי האולם ליד הבריכה וזה שנפרש לפנינו על המיקרע; לא הספקנו להרהר אם אנחנו נמצאים בבית־משוגעים השוכן בישראל או בארץ ישראל שכל־כולה בית משוגעים; לא היה סיפק בידינו לחבר ענין לענין ולזהות את העוועים עם מי שמנווט את מדינת ישראל בימינו; לא הספקנו להמשיך בהרהורים ובמסקנות משום שברק מחשבתם של המארחים היה מהיר יותר, מהמם יותר.

אלהים, – אמר המארח לרעיתו – האם עדיין אנחנו בג’וניה? ביקרנו זה עתה בלבנון, כך בדיוק היתה התמונה שם, בג’וניה שעל חוף הים בפנים: זיקוקין, ברק, הוללו, יין, “רוק” בטן־רוקדת. ובשובנו עם המכונית, פחות מקילומטר משם, בתוך ילל של פגזים, תור־ארוך של בני־אנוש כבויים – זקן, אשה וטף – החוסמים את הדרך בידים פשוטות ומתחברות משני עברי הדרך. והם ממשיכים שם לרקוד אל התהום.

אתה רוצה לומר לנו, א – ך, שזוהי אותה ארץ ישראל שראינו בבקורנו כאן לפני חמש עשרה שנה? – אל תענה. צר לנו, לאלה מכם שעשו את ארץ ישראל, הימים האלה הם בוודאי ימים קשים.

קשים אמר?

 

ד. נינים    🔗

לא היינו בין שמונה מאות אלף הישראלים שאין ריאותיהם יכולות לשאת את ימי הקיץ בלי החמצן של פאריס, לונדון או פּאלמה־דה מאיורקה. נותרנו עם שרידי האומה הדווייה שבוססו כאן. כיוון שנתקפנו רגש נחיתות כלפי ידידים הגומאים מרחבי יבשה וים, נושמים אויר פסגות ורואים בלונדון את שכספיר ואת יהושע סובול – החלטנו לשוטט מעט כאן. להתחכך בדפנות הקונכיה ולהלך בתוך תחום־העירוב של הפרובינציה הישראלית שבקושי יש לה, כידוע, כברת־יבשה ראויה לשמה אך כנגד זה התברכה בשלושה ימים. החלטנו לנסוע מים אל ים – ולראות גם את הדברים שבדרך.

ארץ אהבתי תמיד יש לנו טענה כלפי עצמנו: מדוע הקדמנו להתאהב בה לפני ארבעים שנה? אילולא עשינו זאת היינו חשים בוודאי היום טעמה וסערתה של אהבה חדשה. ואולי עדיין לא היתה פוקדת אותנו מזמן־לזמן התשוקה לבגוד בה. מסתבר כי אנחנו זקנו, היא – לא, כל מקום בה – צעיר משהיה. שדמת העמק, עריסתנו, גידלה אותנו, הזקינה אותנו – אך היא עצמה הלכה והצעירה. תמיד עומד איזה סומק־נעורים בלחייה, איזו ירקות רעננה לכל מלוא העין, איזו תשבוצת נפלאה של חצב ומרגנית ושושן ולוע־הארי וכלנית ורקפת – ואדמה שחומה. ואף שחורשים בה חורשים ומוצצים ממנה כל לשדה בעונת הקציר, והאסיף, והקטיף, והמסיק, ומפיקים ממנה כל הניתן להפיק מן החומר שממנו קורצנו כולנו – עדיין היא אדמה בתולה, רעננה, שופעת ירקוּת, מלאה, פתוחה לחריש ולזרע.

ובקיבוץ – נינים. מה צעיר מנין? סימן לזיקנה? הבלים! סימן לחיים מתמשכים, לרצף, לאיזו בגרות של דורות. ליד הצריף שבו צהלו בעבר נעורינו – נמתח מרבד גדול של צבעונים ובינותם מקפץ נין, קיבוץ עם אבות ובנים ונכדים ונינים – ועדיין אתם מפקפקים בעמקות־השורש, בוודאות־הרצף של האדם והעדה – ברצף החלומות התפוגה הזאת של החלומות, שכה מתריעים מפניה, אפילו תבוא – תימשך הרבה־הרבה זמן. אבל אפילו כך, חלום יפוג וחלום אחר יבוא תחתיו, האיזור הזה ששמו עמק־יזרעאל איננו יכול כלל בלי חלומות – מטבע ההיסטוריה הקדומה של המקום, מטבע הרי נצרת הסובבים אותו ומטבע העיינות שבמורד חרוד, תהיה הארץ בידי מימשל שמיר או מימשל שית. בעמק הנפלא הזה תמיד יוסיפו לפרוח המרגנית – והחלום.

ארץ אהבתי.

23 בספטמבר 1983