לא היינו שם. לא היינו באוטובוס הַפַּלָצוּת כנוסעים. לא היינו סביבו כמוֹשיעים וְכַמְחַלְצִים. לא עמדנו פנים־אל פנים עם מי שמבקש לחסלנו. לא טעמנו טעם העימות־המישיר־מבט עם המוות. לא הועמדנו בפני הכורת להחליט בשבריר־השנייה אם אמנם המרצח העומד מולנו או הצועד לימיננו, הוא בחזקת “הבא להרגך” ולכן מוצדק וחובה “להַשְכִּים להרגו”, או שמא נסוג פתאום מכּוונתו המקורית והוא בחזקת דובר־שלום ורַחום.
ויען כי לא נבחַנו במיבחן־האימים הזה – לא נשים עצמנו שופטים על מי ש“השכימו להרגו”. אם אמנם השכימו להרגו, לא נגלגל עיניים צדקניות לומר למי שהיה נתון בעין־הסערה איך חייב היה לנהוג ברגעים הקריטיים האלה של קרב ובלהה – וסכנת־מוות.
לא היינו שָם. לא ראינו את המוות פנים־אל פנים ולא נדון חברים שלא הגענו למקומם. הכרעת העט – בשעת חיבור מאמר לעתון – אם לכתוב כך או לכתוב אחרת, כאשר העימות המסוכן והממשי ביותר של הכותב הוא עימות עם הנייר; הכרעה זו בוודאי קלה יותר מהכרעת אדם סְעוּר־חושים, כאשר העימות הממשי שלו הוא עם המוות. כפשוטו, וכל זאת בשעה שבמעמקי זכרונו מרחפות תמונות מרצח־מעלות ומן הטבח בכביש החוף. לא היינו שם.
לא נאמר איפוא בשַלוַת הנינוחות שליַד הַמַכְתֵּבָה מה צריך ומה לא צריך היה לעשות המציל בפרודַת־הזמן הקריטית מול מערבולת האש והדם ומול חידת הסכנות העלומות, שאולי רוחשות סביבו.
ואין צורך להסביר לנו חומרת הדיבר החמישי, הצו העליון, החָל על כל הברוא בצלם, והוא יסוד־היסודות של קיום אדם וחברה.
עד כאן – ככל שהדברים אמורים במצבי־אימה, שבהם מתערפלות נורמות־החיים –והמוסר המקובלות. שהרי אפשר לצורך הבדיקה לשחזר פרטי המצב ותנאיו הטכניים־פיסיים. אך בשום פנים אי־אפשר לשחזר את הסיטואציה הנפשית של מי שהיה נתון במערבולת הקרב, ההצלה והסכנות הסמויות.
זה – לגבי האירוע הטראגי עצמו, נסיבותיו ומעמד המעורבים בו בעת התרחשותו.
*
משָם ואילך – דין אחד לכולנו. ואולם בכל אשר אירע לאחר הַבְּעָתָה הזאת. דין המעורבים בהמשך ההתפתחויות כדין כל אחד מאתנו ובחינת התנהגותם – הנכונה או השגויה – נתונה לקריטריונים רגילים, שבהם אנו בוחנים התנהגותו של כל אדם וטעמה המוסרי ויש לומר בלי גמגום כי מה שנתרחש לאחר האירוע בחאן־יוניס – החל מן ההטעייה בוועדות־הבדיקה ועד הפינאלה בליל־השימורים של הנהגת העם – מעלה סומק וחלחלה גם יחד. אדם עשוי להגיע למסקנות עגומות על כוח־השיפוט והניתוח מרחיק־הראות של הנהגת עַמו. אם הדבר הנכון והמבריק ביותר שהיא מסוגלת להוליד אחרי שקלא־וטריא מתמשכים עד אור הבוקר הוא הנפל התבוני, הציבורי והמוסרי שהולידה בליל־ההליכה אל הנשיא – ובנוהל ההולכים איננו זוכרים אימתי נתקיימה בישראל באופן בוטה כל כך הגדרת הנביא: “וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתֵּר” כפי שנתקיימה באותו לילה במועצות השלטון בירושלים.
אך נלך לפי דבר־הדברים ואולי נשוב, לעת חתימה, גם אל ליל־שימורים זה.
*
שורש כל הרעה: ההחלטה לכַזב.ובכן, קודם כל: ההחלטה לְכַזֵב
אם אמנם נהרגו המחבלים לאחר שחדלו להיות סכנה מוחשית וגלויה לסביבתם – הדבר הנכון ביותר שאדם בשיעור קומתו ובשיעור הגינותו המוכרת לנו, של ראש שירותי הבטחון, צריך היה לעשותו הוא לקום ולומר: אני האחראי. אולי לא אני בלבד. אבל, כמוקד הפיקוד וההכרעה הסופית, אני האחראי. אני ולא אחר. זאת חייב היה לעשות כבר בתחקיר הראשון לפני הוועדה – הפנימית, הישראלית – הראשונה. ועדה שבראשה עמד האלוף מאיר זורע, מטהורי־הלב בצבא ישראל. מי שנתן רוב שנות חייו לבטחונה והקריב שני בניו על מזבחו. חובתו של ראש שירותי־הבטחון – על פי הנורמות שבהן הוא עצמו חַי ופיקד כל הימים – היתה להתייצב לפני הוועדה במלוא שיעור־קומתו הסמכותית והמוסרית, ולומר: אנחנו הרגנו אותם. בשיקולנו שלנו עשינו זאת, בשיקול החרדה והאימים ובמצפון־לבנו כפי שהדריך אותנו – אולי בטעות? – בשעה נוראה זו. זאת האמת – והדבר נתון מעתה לשיפוטכם. מה שנאמר לעולם החיצון – האורב לכל מעידה קלה שלנו הוא – מִטֶבַע הכורח להגן על נתיבי־הפעולה העלומים של השירות – ענין אחר. ואולם לכם, חבר־בוחנים בשם ישראל, בשם העם והנהגתו, הנה האמת – כמורכבותה. עמד לנו הכוח, לפי מה שראינו כצַו מצפוננו, לעשות אשר עשינו בפֶּסק־הדמדומים שבין סכנת־המוות וסיכוי ההיחלצות ממנו. הנה עומד לנו גם אומץ־לבנו לומר לכם – ואנו בשר מבשרכם – את האמת כמות־שהיא, שהרי כולנו יחד משייטים יום־יום בספינת־הסכנות הזאת. הכל, איפוא, למשפטכם.
אם מֵעים משהו את דמותו של ראש־השירותים – ששמו העלום יצא לתהילה מצד מוסר הפיקוד וחכמתו כמו מצד תעוזת־הביצוע – זוהי אי־התייצבותו הגלויה, הלא־מְחַפָּה והחד־משמעית לפני גוף־חוקר פנימי של ישראל. ממנו נכון היה לצפות כי יקיים, בכללו, מאמר המשורר: “גַם בַּבְּעָתָה, בָּאֵש, בַּדָם / הֱיה אַתָּה, הֱיֵה אָדָם”.
מכאן, מן הטעות העוּבָּרית הזאת, של ראש השירות, כל הַחֲטָאִים – לא־עוד הטעויות – האחרים: חטא המרמה, חטא בידוי הראיות, חטא ההדחה לשקר, ונקלה מכל: הפשע הכבד של הנסיון לגלגל את האשם על כתפי הָחָף.
*
האפשרות שיואשם דווקא החף מפשע. האפשרות – הלא־היפּוֹתֶטית כלל – שכתוצאה מקנוניה בין דרגים מדיניים ומיבצעיים יוטל האשם על אדם חף מפשע, מעוררת חלחלה. עצם האפשרות שכתוצאה מעדות־שקר עלול היה גם היועץ המשפטי להשתכנע באשמתו – המדומה – של אדם נקי מחטא, מעיד לאיזה עיוות ומִשְׁפָּח עלולה להוליך תחבולת־רמייה – כביכול, קלה – אחת. הַכְשָלָה וביזוי מחושב של יועץ־משפטי בר־לבב היא מסוג הנבָלות המוסריות השכיחות במשטרים אחרים, שאנו קוראים עליהן, תוך זעזוע, בספרים.
מי שסבור כי גם נבָלָה כזאת ראוי – ואפשר! – להביא לקבורת־חֲמור מטעמים של בטחון ישראל, אינו ראוי כלל להעלות את הצירוף “בטחון ישראל” במשמעות חוסנה האמיתי – המוסרי, לא פחות מן הפיסי – על דל שפתיו. מי שסבור כי בקופת־תולעים כזאת אפשר לחזור ולטפס בגרם־המנהיגות של העם המרוּמה והדָווּי הזה – ילך ויבדוק תחילה את כוח־שיפוטו לא כמנהיג, אלא כבן־תמותה, כאשם הנחשב, כידוע, כמותר ממי שנחשב.
*
הרוטאציה איננה “ציווי החלטי” של המוסר האנושי, המושג “רוטאציה”, ככל שזכור לנו, אינו נמנה עם ערכי המוסר ההחלטי, ערכי “האימפּרטיב הקטיגורי” של קאנט, למשל, זהו מושג חוזי־טכני בין שליחי מפלגות, תנאי־בתנאים שעל פיהם הוסכם על פעילות משותפה לזמן מוגבל, מעין “מוֹדוּס אוֹפּרנדי” לשיתוף פעולה בין כוחות שונים, פעמים – מנוגדים. חובת השמירה על הסכם כזה אף היא, כמובן, מן הנורמות של חברה מתוקנת.
אף על פי כן, הנסיון לעשות נושא זה קני־מידה מכריע לבחינת עיוותים חברתיים ומוסריים אחרים – מהם ערכים מוחלטים – ההתחסדות שבו מתחרָה רק עם קֵהוּתוֹ, והנוסחה המתחסדת היא: אם חקר האמת גילוי כְּזָבָם של מנהיגים עלול לסכן את בואו של אותו מנהיג אל פסגת השלטון – יחַלְחֵל לו הכּזב, ירקב ויאכל מוסדי־חברה־ושלטון ובלבד שהצעצוע הזה – שרביט המושל – לא יישמט מידי מי שהובטח לו ואימתי יישמט? – דווקא בשעה שמלאו ימי כיסופיו והשרביט הוא כמעט בטווח־מגע “הושט ידך וגַע בו”.
עוד לא נשמע כהבל ההגיוני והמוסרי הזה. שהרי, ממה נפשך: אם בחינת מעורבותו של יצחק שמיר תעלה כי אין לו חלק ונחלה ברקימת הכזב המתוכנן והמשחית הזה, בייזומו או בעידודו – יבוא נא אל חוף הרוטאציה הנכסף כשהוא “צָח (בכל מקרה: לא־אדום) ודגול מרבבה” וינהיגנו אל מחוז־חפצו המדיני והחברתי, אף כי אין זה בשום־פנים מחוז־החפץ של כותב הטורים.
ואולם אם יתברר, כי היתה ליצחק שמיר מעורבות ישירה – ואולי אפילו מַנְחה ומדריכה – ברקימת הכזב־המשולש הזה (לפני ועדת זורע, לפני ועדת בלטמן ולפני בית־הדין הפנימי של שירותי־הבטחון בראשות שופט מחוזי) – יהיו כל הבריתות והרוטאציות כפרת הנבלה המשוועת הזאת, שבדרך נס לא הספיקה להביא גם להפללתו של אדם חף מחטא. כלום בשל ההבל הטכני הזה, הקרוי “רוטאציה”, נושיב על כס ראש ממשלת ישראל אדם המחנך עמו וקברניטיו למרמה? האם גם האמת, כערך עליון, כציווי החלטי בפירוש, גם היא עבד לברית של פלגים פוליטיים? והיינו רוצים לשאול דווקא את חבר הכנסת משה ארנס – מן האצילים וישרי־הדרך במחנה שאנו יריבים לו – האם הצו " אלהים לשלטון בחרתנו", שאימצה לעצמה התנועה הרביזיוניסטית בזמנה, עדיף גם בעיניו על אזהרת הנביא “עִַמִי מְאַשְרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אָרְחוֹתֶיךָ בִּלֵעוּ”?
שלטון הונאה, שלטון רמייה, ובלבד – שלטון?
*
גילויי הכזב מסוכּנים שבעתיים מגילויי האמת. וַעֲדוֹת־חקירה הפכו למָנָה מסורתית בתפריט הלאומי – הפוליטי והחברתי – של ישראל. אילו ביקשנו ללכת בעקבות יוּבנַליס הרוֹמי, היינו מאפיינים את מאוויי־העם בישראל בימינו בנוסחה: “לחם וּוַעֲדוֹת חקירה”. זוהי הקלַסיקה של המחזאות הציבורית בימינו, שרצונכם היא גם לכבודה של האומה גם לבוֹשתָה.
לכבודה – על שאינה נרתעת מלהידרש לתראפּיה זו, שהיא כזעזוע־חשמלי לַעֲצָבֶּיה; לבוֹשתָה – כי היא נאלצת להזדקק לתראפיה זו לעתים קרובות מדי. מי שמצוּוֶה לקבל תכשיר אנטביוטי לעתים סמוכות, סימן שמחלחל בו איזה זיהום כרוני הראוי מצד עצמו למעקב שיטתי ומעמיק – כמעט אמרנו: לוועדת חקירה.
ואף על פי כן, אין מפלט מן התכשיר הזה גם הפעם. אולי היו, בשלבים מוקדמים יותר, דרכים אחרות להביא מועקה מוסרית וממלכתית זו לכלל תפוגה. אפשר הוחמצו, אפשר לא הוחמצו – אבל אין הן קיימות עוד. עתה לא תירגע עוד הרוח ולא יירגעו עוד העצבים אלא בדרך זו.
*
צופר הכבאים מפחיד פחות מלשונות־האש, ואין מה לחשוש. לא יתגלו שום סודות. מי שהביא את הכזב לדרגה כזו של פיתול ופרהסיה בלתי־מרוסנה אל יבהיל אותנו בסכנת הגילויים שתחשוף האמת. שהרי הדבר שאינו יודע רסן הוא הכזב. רק הוא הדוהר בלי מתג ובלי מרדעת. האמת לעומת זאת, שתוכה רצוף אחריות, יודעת היטב גם את רְסָניה. מכל מקום: מי שנאמן עלינו בגילוי האמת, נאמן לא־פחות גם בשמירת סוֹדָהּ. ואילו מי שמתבהל מצוֹפרי הכבאים יותר משהוא נבהל מלשונות־האש ידאג נא מראש שלא להבעיר דליקות. כּל שכּן: לא לְלַבּוֹתָן. הצוֹפָר לעולם אינו מסוכן מן האש והַמְכַבּים לעולם אינם מפחידים יותר מן המְלַבִּים.
ואולם אם כל כך גדולה – בדיעבד – החִיסָה על עצבי העם, רק דבר אחד יכול לחסוך לנו טלטלה זו: התפטרותו המידית האמיצה של “הדרג המדיני” בדמות ראש־הממשלה דְאָז, שהיה מעורב, כנראה, במארג־התככים המחפיר הזה.
רק מעשה נחרץ ומצופה זה יכול לחסוך את המשך הנבירה בפרשה מדכאה זו בימים שבהם “בחוץ יָשוּר אוייב”.
*
את רוב הסוּפות הציבוריות מקים השקר לא האמת. ואולם אם בכל זאת ייגזר עלינו גם בימי־דאגה אלה לברר, בדרך של חקירה, פרטיה וַאֲמִיתָה של פרשה עגומה זו – אין שום סיבה להיבהל ממהלכיה של האמת. בדקו ותמצאו כי את רוב הַסוּפות הציבוריות מקים ומעורר הכזב. האמת, אף שהיא מנחשלת את נהר החברה לשעה קלה, סופה שהיא מרגיעה ומשיבה שלום־נפשו של העם על מכונו.
מכל מקום, אין שום דבר המזעזע יסודותיה הנפשיים של אומה יותר מן ההרגשה כי מְאַשְרֶיהָ מַתְעִים. ויותר מכל חייבים לזכור זאת מי שזכו להיות בני־דורו – כל שכן: חניכיו – של דוד בן־גוריון.
*
הצדק אינו אוהב את הלילה. לא נעסוק בליל־השימורים של השבוע שעבר, שבו מוטל היה הצדק אין־אונים על שולחן הניתוחים והתפתל ביסוריו, גם מאימת האיזמלים הרבים שנשתלחו אליו מכל עבר גם מאי־ידיעה להיכן עומדים לטלטלו אחרי חצות. הדבר האחרון שהוא ושוחריו יכלו לשער הוא כי היעד בשעת־לילה ירושלמית מאוחרת כזאת הוא הבית הנעלה של ישראל והאיש הנאצל וחַם־הלב היושב בתוכו. הצדק, ככל שידוע לנו מן הספרים, אינו אוהב את הלילה – לא את מחשכיו ולא את אורותיו המַתעים. כל הדימויים המוכרים לנו בהתייחסות אל הצדק הם דמויי אור ו“כשמש בצהריים”. נעים־זמירות־ישראל מסכם זאת בפשטות: “והוציא כאוֹר צדקך”. הצדק אינו סובל גם את הבהילות. כל שכן בהילות לילית שיש עִמהּ גם משהו מאובדן העשתונות.
כל אשר עשה הנשיא – בחסד ליבו עשה, במבט מפוייס על העם המטולטל מעווית לעווית ואינו מוצא מנוח לנפש. זה היה, בדיעבד, מעשה תראפּטי שסָכַר זרם עכור אחד, ואולם דווקא חסד זה של נשיא בר־לבב העמיק בלי־משים את תחושת האפלייה בין מבַצע למַנְחה, בין הצועד למכונַן־צעדו.
וכך, כאמור: בלי משים, נפתח פתח לסוּפָה חדשה, אפשר חַמוּרָה וגורפת מקודמתה.
וַחֲבָל.
*
לא אלמן ישראל. כשם שֶחֲבָל לא־פחות שעשרים חדשים של הנהגה מדינית שקולה, מעוררת כבוד במתינות סגנונה, במעשים נועזים בתחום הבטחון והכלכלה, בפיוס אמיתי של אוירת החיים הציבוריים – כמו עלולים להיחתם באיזה אקורד צורמני העלול לשבש, לפעמים זרם המנגינה כולה. נאמר בפירוש: סידורי הלילה הירושלמי ובהילותו – תהיה כוונתם טובה כאשר תהיה – לא היו יאים לרוח הממלכתיות, הזהירה והשקולה שבה ניווט שמעון פרס את ספינת ישראל בעשרים החדשים האחרונים. די לראות את הגל הבלתי־מרוסן ופעמים נטול כל תרבות של בקורת ענינית, שבו זיכו אותו עטי־כּיסוחַ בסוף השבוע כדי להבין עד כמה אסור לתת ללילה לערפל אפילו עד־ארגיעה את יישוב־הדעת, מתינות השיקול ואורך־הרוח שהן ממיטב סגולותיו של האדם המכהן עתה כראש ממשלת ישראל.
כי יש־ויש בכוחו, גם בשלב מאוחר זה, להוסיף אקורד יאה יותר, הרמוני יותר, לשליחותו המרכזית בעם ולהישגיה: לשלוח הביתה את יצחק שמיר. כשם שנשלח ראש שירותי־הבטחון לחון אותו מראש ולשלחו הביתה. להראות לעם כי לא תוּשַם שום פדות בין הצועד לבין מכונן־צעדו, להשלים את סכירת הזרם העכור, שבה הוחל חלקית בבית הנשיא לסכור – במידת הדין והשוויון־לפני־הדי־הנראים בעליל, לפעול – ויהיו התוצאות הפוליטיות אשר יהיו, לפי חשרת העננים המתקשרת באופק – התוצאות הציבוריות תהיינה חמורות יותר אם לא ינהג כן.
ואשר לחשש מה יקרה לבריתות, לסידורים הפרסונליים, ללהטוטי המפלגות – כבר הביא פעם בקונטכסט חמור יותר, חבר־כנסת לשעבר, ענק־הרוח ר' דב סדן, את נחמתו של ירמיהו: לא אלמן ישראל.
באמת, לא אלמן.
30 ביוני 1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.