נשים נפשנו בכפנו ונדרוך על תל האפר הלוהט – והוא, בקירוב. תרגומו העברי של השם תל־רומיידה – בעיבורה של חברון, קרוב לוודאי שניכווה גם בגחלתם של יריבים גם באישם של קנאים – אבל הסיכון הוא מחושב. שהרי אין אתה בן־חורין לעקוף כברת־אדמה חיה ונושמת של ארצך רק מחשש פן תיגוף באבן רגלך או פן תדרוך על רמץ לוהט.
נפתח בדריכה זהירה על גחלתם של יריבים.
*
ובכן, איננו בזים למונח “זכות אבות” ואיננו מתרגשים לגרשיים, שנוהגים, כאפנת הזמן, לעטר בהם שתי מלים אלו. ככלות הכל, כולנו – לרבות הקדומניים ביותר בין אנשי הקידמה בישראל – יושבים כאן קודם כל בזכות־אבות. יד־חנה וכרם־שלום אינם נבדלים מבחינה זו כל־מאומה לא מאלוני־ממרא ולא מרחוב ברנדייס בתל־אביב, שבו נכתבות עתה שורות אלו.
קיצורו של דבר: יהודי שחזר אל הארץ הזו – בין לחונן עפרה, בין לשפוך ליבו לפני שריד מקדשו, בין לייבש את העמק בין לסקל את ההר – לא חזר אלא בזכות אבות. הרצל ובלפור: סאן־רימו ולייק־סאכסס לא היו – אין זו בושה לומר – אלא תולדה של זכות־אבות זו. על פיה – ולא על פי שום תעודה אחרת – תבעה הציונות את ארץ ישראל; על פיה אושרה אחר־כך זכות העם היהודי על מולדתו במשפחת העמים.
*
על פי זכות אבות ועל פי נחלתם. ירושה – אנו יודעים – איננו מושג אהוד, או מקובל על רוקמי חלומה של חברה חדשה. אבל עובדה היא הפלגנו אל הארץ הזו כשבידינו צו־ירושה חוקי – גדוש סעיפי־סעיפים ומשתרע על פני עשרים וארבעה כרכים – והצו הזה הוא־הוא ראשית ותמצית כל הטיעון המדיני שלנו על הארץ. הצירוף הבּנלי הזה “ארץ אבותינו”, שנפתלי הרץ אימר שתלו בהימנון הציוני, נשמע אולי ירחמיאלי־מעט, אבל אפילו הציוני הנאור ביותר לא המציא עדיין הגדרת־שייכות ניצחת מזו.
לכן, איננו מזלזלים כל־עיקר בצירוף “נחלת־אבות” כשהוא בא לתרגם את זכות־האבות לממשות גיאוגרפית. הציונות, ככלות הכל, איננה איזו אידיאה מופשטה התלוייה על בלימה. היא מערכת של צידוקים היסטוריים, אתניים ומוסריים המבוססת על גיאוגרפיה. ציונות בלי גיאוגרפיה נתקיימה מימי חורבן, הבית השני עד ימי באזל, אלא שבכוח הפסוק “ותחזינה עינינו” שיהודים חזרו עליו בתפילתם שלוש פעמים ביום – והוא פירנס את חלומם לאורך הדורות – לא נגאל שום יהודי מן השיעבוד ולא ניצל שום יהודי מאבדן. הוא עלה על המוקד כשתפילה זו על שפתיו. אך התפילה עצמה – למגינת־ליבם של מאמינים – לא הצילה אותו מעקידה.
רק משעה שנסמכה לתפילה זו אחיזה פיסית בגיאוגרפיה של הציונות, באדמתה של ארץ ישראל, היתה הציונות למעשה הגואל האמתי של העם היהודי, ועיקר חיותה ולשדה של גיאוגרפיה זו בהיותה גיאוגרפיה של נחלת־אבות.
*
עד כאן דרכנו על גחלתם של יריבים. מכאן ואילך, קרוב לוודאי, ניקלע לאישם של קנאים.
כי מי שמבקש לראות בכל פיסה של גיאוגרפיה ארצישראלית את לוז הציונות ומחייב אותנו לקיים על כל מקום ומקום בארץ ישראל את הצו “ייהרג ולא יעבור”, ואינו מסלם את עדיפויות השעה ואינו מדרג את חומרותיה – אולי הוא מחבר עצמו היטב אל ההיסטוריה של העבר, אך תולש עצמו לחלוטין לא רק ממציאותו של ההווה אלא גם מן הסיכויים האמתיים של העתיד. וב“תפסת מרובה” זה הוא עלול למצוא את עצמו כמי שהפסיד את המרובה ממנו והחשוב ממנו, והדברים יפים במיוחד לענין המלחמה. במחיר דמים, על כל קבוצת־בתים בעיר חברון, ובאחרונה על תל האפר הלוהט – הוא תל־רומיידה – שבעיבורה.
ולא היה עוד בעינינו מדוּח, הגובל בסהרורים יותר מן האכסטזה הלאומית וההיסטורית שמבקשים להפיח בנו מן התל הרומץ הזה. עוד מעט ומי שלא נוּפח בה, יוצג – ושמא יתחיל גם להיראות בעיני עצמו – כעוכר ישראל. כותב־הטורים בכללם.
*
משלוש בחינות עולה המאבק המהמה הזה על תל־רומיידה למדרגת מדוּח.
קודם כל: מצד התכלית הנרצה.
איזו סכנה של אבדן חברון מבחינה יהודית אורבת עתה לעיר הזאת המוקפת חגורה של ישובים עברים בקרית־ארבע ובגוש עציון? שבעתיים כך, לאחר שאין כמעט גורם פוליטי בר־משקל ובר־סיכוי לשלוט, שלא הצהיר כי בכל הסדר מדיני שהוא, חברון, מצודתה של ירושלים מדרום, תהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. האם קאראוונים אחדים בתל־רומיידה או בית־דירות אחד בטבורה של חברון, המוגן יום־יום בגופם של חיילי צבא ההגנה לישראל, אמורים להיות תריס בפני הפרה של התחייבות כזאת?
כלום לא הוכיח הנסיון המדיני של השנים האחרונות שאפילו יישוב יהודי צפוף, בנוי לתפארה ושוקק חיים ופריחה, אינו יכול לשמש תריס בפני ויתור – שפוי או שגוי – של קברניטים מדיניים? מדוע יעמדו כמה קראוואנים ברומיידה למכשול יותר משעמדו למכשול עיר ואזור־התישבות מפוארים, סמלו המחודש של הדמיון היהודי היוצר, במבואות סיני? האם לשם הרחקת כמה קרונות מגורים נחוצה מידה גדולה יותר של ברוטאליות או של ייסור־כליות ציוני משהיתה נחוצה, למי שרוממות הציונות הגדולה בגרונו, להריסת ימית?
*
והבחינה האחרת היא בחינת העדיפויות – ומי הרשות הקובעת אותן.
מי נתן זכות בידי כל אוהב־ציון־על־פי־דרכו לקבוע כל אימת שיתרצה לו – לפי תפיסתו השפוייה או השגוייה – מהי נקודת־הבעירה של הסכנות האורבות לישראל בשעה נתונה? מי הסמיך אפילו רב שאש הקנאות הציונית יוקדת בליבו (ועוד נאמר מה לענין האש הזאת) להעמיד על ראשן את ישראל ואת הנהגתה ולצוות עליהן נוסח המשל הנודע של אזופוס: “כאן קפוץ!” כאן רומיידה – כאן קפוץ!, כאן דהיישה – כאן קפוץ! כאן, על התל הזה שאיווּ לו השקפותיו או חלומו, תרוכז בשעה זו אנרגיה לאומית, חינוכית ובטחונית, אף שכל גרגיר שלה נחוץ באזורים אחרים, – אזורים שמהם עולה עתה במפתיע סכנה קיומית שלא ידענו ולא שיערנו כלל, כמותה. מי נתן לרב לוינגר זכות להטיל על שר הבטחון הנוכחי של ישראל – העומס על שכמו בכובד־ראש שאין כמוהו לחומרה ובאחריות דורכת־עצב כזאת את כל משא הדם וההזייה של קודמו – את המיטרד הזה, כן, את המיטרד המיותר הזה ברומיידה או בדהיישה, שלא היה עוד כמוהם טפלה לעיקר משימות הבטחון והקיום של ישראל בשעה זו?
ככל שאין הדברים אמורים באתרים מקודשים או במוקדי־בטחון חיוניים – מאימתי מנהלת אומה לא מדיניות בטחון של ארץ, שאש גלוייה וסמוייה אופפת אותה מכל עבר, אלא מדיניות של סימטה או תל – הכל לפי החלטתו של סהרורי לאומי תורני. כן, סהרורי, והגיעה השעה לומר זאת בלי רתיעה.
*
כותב הטורים רחוק מלהיות מנוכר למסורת. מידה מופלגת של דרך־ארץ שמורה בלבנו לדבקים באמונתם – הדתית, הלאומית, החלוצית, אבל כל עיקובנו אחרי פעלו של הרב לוינגר – שבתחילה נכבשנו לדמותו הסיגופית – הביאנו למסקנה הכאובה שצילו מרובה מחמתו והיזקו מרובה מטובתו ועיניו בורקות באיזה ניצוץ מפחיד מאד שהוא כמו מעבר ליקוד האמונה, שהרי האמונה, אף שיסודה בחוויה, יש בה גם יסוד מוצק של שפיות הדיעה כמו מתרוצצים בדמות זו, להט של מסירות כנה לעמו מזה ואש־זרה של משיחיות שקורה מזה, ויותר־ויותר הוא משוייך בעינינו לקטיגוריה של “מאשריך מתעים” שמפניהם כה הזהירנו הנביא. ואולי מקויימת בו גם המחצית החמורה יותר של אותו פסוק: “ודרך ארחותיך בילעו”.
ככל שהדברים אמורים אפילו בהגשמת שאיפותיהם של שלומי אמוני ישראל – יותר משהרב הזה מסוגל להחזיר אותנו אל הר־הבית הוא עלול למוטט אותו עלינו. ואין זה, כידוע, משל שאוב מן הדמיון.
*
והבחינה האחרונה היא בחינת השכן, כאדם, כברוא־בצלם.
האוכלוסין הערביים היושבים בחברון יודעים היטב כי הן מן הבחינה העקרונית של המדיניות הישראלית והן מבחינת השליטה הממשית של צבא ההגנה לישראל, גורלה של עיר־האבות נחרץ ונחתם להיות חלק ממדינת ישראל.
מדוע צריך לעשות את חיי יום־יום של אנשים ברואים־בצלם לבלתי־אפשריים ולהטיל לתוך יורת־היצרים הרותחת הזאת מטיל מלובּן חדש בדמות בית או קאראוואן בסימטה זו או אחרת של עיר האבות? אנחנו שולטים בעיר הזאת ובסביבתה – איזה רגש מעוות של קיפוח באה לספק ההשתכנות בבית אחד או שנים בטבור העיר או בעיבורה? האם יישוב המדבר והערבה ובקעת הירדן אינם מטרה לאומית, חינוכית, ציונית וחלוצית דחופה יותר וחשובה יותר מאשר כמה קרונות־דירה ברומיידה. שכל עיקרם, כביכול, לארש לך עיר שהיא ממילא מאורשה לך ואין עוד כוח שיוציאנה מידך?
*
כך ממאיסים גם עליך סהרורי הרב לוינגר את עצם המגמה – שהיא כה נכונה והגיונית מבחינה לאומית – של יציאה מגבולותיה המצומקים של ישראל, ומציגים אותך בענין זה מעברו של מיתרס שבעקרון, בהשקפת עולמך, אין אתה שייך אליו כלל.
כך ממאיסה עליך הפטישיזציה־עד־אבסורד של גיאוגרפית החצר והסימטה את רצונך לראות את ארץ ישראל שלווה, בוטחה וחורגת מגבולות־החנק הקודמים שלה. כך משבשת עליך ההזייה הדתית – הנתפסת בתל־הרמץ בחברון כמעט לאבדן השפיות – את פתיחות־לבך ואת מידת הדרך־ארץ השורשית שאתה הוגה לתום־ליבו של האדם המאמין.
26 בפברואר 1985
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.