פרק א'    🔗

אִיש הָיָה בְּאֶרֶץ-עוץ אִיּוֹב שְמוֹ

וְהָיָה הָאִיש הַהוּא תָּם וְיָשָר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע:

הספר מתחיל בפסוק שקול בחלקים קצרים בני שתי מלים בשלש הברות ובהטעמת מלעיל ובהדגשת העיקר לראשונה: איש היה.¹ ועי"ז יוצא גם הסגנון מלא חיים ותנועה:

איש היה

בארץ עוץ

איוב שמו

תם וישר

וירא² אלקים

וסר מרע

צורת “איש היה בארץ עוץ איוב שמו” היא הרבה יותר חיה ויותר קצרה מצורת “ויהי איש וגו'”, כי באמרו “איש היה” מוסבת מלת “היה” רק על “איש” שלפניה, ומה שבא אח"כ הוא יתר באור; אבל באמרנו “ויהי” מחויבת מלה זו לָסוב על כל המאמר הארוך שלאחריה, ואי אפשר להפסיק בה.

איוב שמו – ע"פ סגנון “איש היה”, ויש פה הדגשה. ולוּ אמר “ושמו איוב” היה זה רק בדרך הסיפור הנמשך ולא יותר.

והיה האיש ההוא – לֹא ע“ד הסגנון התנכי, כי לפיו היה צ”ל: ויהי האיש ההוא, כי אין לפנינו פה פעולה חוזרת ונשנית, כי אם מצב מתמיד, רש"י הרגיש בזה ואומר: “והיה, פשוטו כמו ויהי, ומשמעו לשעבר ולהבא”. וכן הננו מוצאים מלה זו במקום “ויהי” לפעולה שנעשתה פעם אחת בכמה מקומות.³

ואולי באה צורת “והיה” ת' “ויהי” בתורת חזרה ל“איש היה” שבראש הפסוק. תם וישר וירא אלקים וסר מרע – מתחיל בתיאור עשרו המוסרי, בתכונותיו הטובות, לפני סיפור עשרו החמרי. ועשרו המוסרי הוא גם בחיוב לצד הטוב וגם בשלילה כלפי הצד הרע (“וסר מרע”).

וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְלֹשֶת אַלְפֵי גְמַלִּים

וַחֲמֵש-מֵאוֹת צֶמֶד-בָּקָר וַחֲמֵש מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד

וַיְהִי הָאִיש הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם:

שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים – אלה הם רכושם של השבטים הנודדים. וחמש מאות צמד בקר וגו' – זהו רכושם של השבטים עובדי האדמה, ללמדנו, שרכושו היה מכל המינים.

ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם – חתימה לחלקו הראשון של הפרק, המתאר את עשרו של איוב במה שנחשב לעושר בעיני בני הקדם, שהוא היה הגדול בהם.

וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ בֵּית אִיש יוֹמוֹ

וְשָלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְלֹשֶת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְתּוֹת עִמָּהֶם:

בני איוב היו אוכלים במשך כל ימות השבוע “בית איש יומו” (דרך אגב אנו למדים, שלכל אחד מהם היה בית בפני עצמו), וגם את אחיותיהם הפנויות, שישבו עדיין בבית אביהן, הם מזמינים יום יום אליהם – כל זאת כדי להראות על רוח השלום, שהיה שׂורר בין כולם תמיד, לאָשרו של איוב. לאיוב עצמו אין מקום במשתאות אלו, שסידרו הצעירים לשם תענוגי הנוער.

בית איש יומו – מבטא קצר במקום “בבית כל איש” (או "בבית איש ואיש) ביומו.

ושלחו וקראו – שני פעלים בעבר בזה אחר זה במקום “ושלחו לקרא” הרגיל,⁴ כדי להורות על הזריזות שבדבר. וכן בפסוק הנאמר בהתרגשות חזקה של נקמה “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תה' קלז 9). במקום ‘שיאחז את עולליך וינפצם אל הסלע’, אחרי שהמלים “אל הסלע” אין להן כל שייכות אל הפועל “שיאחז”.⁵

וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְתֶּה וַיִּשְלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵם

וְהִשְכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב

אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹקִים בִּלְבָבָם

כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל-הַיָּמִים:

ויהי…וישלח…ויקדשם, והשכים…והעלה… – שלשת הפעלים הראשונים באו בעתיד עם וי"ו ההיפוך במקום “והיה…ושלח…וקדשם” כדרוש לענין החוזר ונשנה, – כדי להביא מעט חליפות בסגנון ורוח חיים יותר.

אולי חטאו בני – פה הוא המקום היחיד בתנ"ך, שבאה בו מלת “אולי” (גם “פן”) לפני פעל עבר,⁶ ובנוגע למה שכבר עבר אין הבדל אם רוצה האומר בהוייתו של הדבר או אינו רוצה בה, ואין מקום להבדל שבין “אולי” ובין “פן”.

וברכו אלקים בלבם – לעשיית מעשה שהוא נגד רצונו של אלקים אין איוב חושש, כי ברור לו, שלא עשו כזאת ; אך אין שליטה על הרהורי הלב, וגם על חטא כזה חפץ איוב לכפר בעד בניו.

ככה יעשה איוב כל הימים – חתימה לחלקו השני של הפרק, המתאר את אָרחות חיי-משפחתו של איוב, הנמשכים כמימי מעין זך וצלול.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתיַצֵּב עַל-ה' וַיָּבוֹא גַּם-הַשָּטָן בְּתוֹכָם:

ויבוא גם השטן בתוכם – ז“א כי תמיד לא היה רגיל השטן לבוא. מרמז ע”ז בכוונה להראות על מזלו של איוב: למזלו בא הפעם גם השטן, ולמזלו לא התבונן ה' כביכול לשום בן-אלקים כי אם רק לשטן.

. 9. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹקִים:

החנם ירא איוב אלקים? לא מפני שיש לו רכוש וכל טוב הוא ירא אלקים מתוך הכרת טובה, אלא מפחדו פן ישלל הא-ל ממנו כל אשר לו. ובזה יצא יפה ההמשך: ואולם שלח ידך וגע בכל אשר לו וגו'.

10 הֲלֹא-אַתָּ שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-אֲשֶר-לוֹ מִסָּבִיב

מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ:

שכת בעדו…ומקנהו פרץ בארץ – יפה פה הניגוד, וכאילו הוא אומר: מצד אחד שׂכת בעדו מסביב, ואי אפשר לאויב לחדור אל נחלתו, ומצד שני פרץ מקנהו כל גבול, לריבויו.

11 וְאוּלָם שְלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶר לוֹ

אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ:

וגע בכל אשר לו – הכוונה באיזה דבר שהוא מכל אשר לו. וכנגד זה עונה לו ה': “הנה כל אשר לו בידך”, כאומר: לא רק איזה דבר שהוא, כי אם אפילו הכל.

15 וַתִּפֹּל שְבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת-הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי-חָרֶב

וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:

ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך – אין הכוונה שהוא נמל כדי להגיד לו, כי אמנם הוא נמלט כדי שלא יפול בידי המתנפלים. אך ישנה פה אהבת הקיצור, והעיקר: ואמלטה רק אני לבדי, [ואבוא] להגיד לך.

ואולי צריך לקרוא זה בלי תוספת מובנה (“ואבוּא”), והוא חפץ להבליט, שכאילו הצלתו של הנער היחיד הזה היתה גם היא רק בכוונה למען יבשר את איוב בשורתו הרעה לצערהו.

ובכלל ישנה פה נטיה חזקה לקיצור כדי לעשות רושם יותר: השטן יוצא מעם פני ה‘, ולא מסופר מה עשה, כי אם עובר ישר אל המקרים שהתחוללו וכן “ויהי היום ובניו…בבית אחיהם הבכור” (יג), ולא מסופר מה קרה, כ"א קופץ ישר מזה אל "ומלאך בא אל איוב וגו’". וכן הסגנון “עוד זה מדבר וזה בא” במקום ‘עוד המלאך הזה מדבר והנה מלאך שני בא’, ומלת “זה” היא גם מלה זעירא.

אין מלת “והנה” נמצאת אלא בדברי האחרון בלבד. המבטא “ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך” בא כעין פזמון אחרי דברי כל אחד מהם.

18 עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר וגו':

הוראת מלת “עַד” בתנ"ך היא לפעמים כהוראת מלת “עד” בסורית ומלת עִנְדְ ( ﺀﺌﺮ ) בערבית בהוראת “בשעה ש-”. “בזמן ש-”. כגון “ואהוד נמלט עד התמהמהם” (שופ' ג 26), “ויהי עד…דבר…וההמון הולך ורב” (ש"א יד 19), “הלא זה דברי עד היותי על אדמתי” (יונה ד 2). וכן הוראת מלה זו בפסוקנו.

“עַד” בהוראתה זו היא בת הברה דגושה להשלמת הנו“ן שבערבית) בשעה שמלת “עַד” בהוראתה הרגילה היא מגזרת נל”י, כעדות הצורה הפיוטית (הקדומה): עֲדֵי, והנטיות: עָדַי, עָדֶיךָ בקמץ.

16 19. האש והרוח הם שלוחי ה' אל איוב ע"ד "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תה' קד 4).

20 וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת-מְעִילוֹ וַיָּגָז⁷ אֶת-רֹאשוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְתַּחוּ:

אחרי התרגשות כזאת הננו מחכים להתפרצות מחאה נמרצת של איוב על אשר קרהו; ומה אנחנו שומעים? ויפל ארצה וישתחו ויאמר: ערֹם יצאתי…ה' נתן…יהי שם ה' מבֹרך! – כל זה להוכיח מדת צדקתו של איוב.

 

פרק ב'    🔗

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל-ה'

וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל-ה':

בפעם הראשונה נכנס השטן כמתגנב בין בני-האלקים, שבאו להתיצב על ה‘; אך הפעם אחרי שה’ התחשב אתו, ודבר אתו (ורק אתו), והתווכח עמו, והרשהו לעשות לאיוב כחפצו, – הוא בא כבן-בית: בא גם הוא “להתיצב על ה'” כיתר בני האלקים. ואולי ההדגשה פה (בנוגע למעשה השטן) היא במלת “להתיצב” המורה לפעמים על עזות (במ' טז 27) והתכוננות למלחמה (דב' ז 24, תה' ב 2 ועוד). כי הפעם בא השטן בחוצפה יתירה כמתכוין כביכול למלחמה על ה‘. והמאמר "להתיצב על ה’" בסוף פסוק זה בא בכוונה, ואיננו מיותר כלל כמו שחושבים מפרשים שונים.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וגו':

מקום מ"ם השמוש הוא על צד האמת לפני מלת “אֵי”, שהיא מקבילה למלת “אַיִן” (אַיִן – אֵין – אֵי), וכמו שאנו אומרים “מֵאַיִן” (ר' פרק א' פסוק ז' – המקביל לפסוקנו). כן היה צריך להיות בעיקר ‘מֵאֵי זה תבוא’, וביחוד אחרי שמלת “זה” (כמו מלת ﺬﺍ בערבית) היא בכלל נוספת במאמרי השאלה מבלי כל הוראה מיוחדת. אך בשימוש הלשון אנו מוצאים תמיד (תשע פעמים בתנ"ך) את הצורה הזאת: אי מזה.

9 וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵך אֱלֹקִים וָמֻת:

ותאמר לו אשתו – בחריצות מכניס המחבר פה את האשה המסיתה והמרגיזה בשעת כל המצב הרע, שאיוב נמצא בו; כאילו נצרך איוב עוד למי שיעירהו על גודל אסונו. והנה באה היא בחוסר סבלנותה ומסיתתו להתפרץ כנגד ה'.

עודך מחזיק בתמתך?! כאילו שמעה מאחורי הפרגוד מה שנדברו שם בשמים ממעל, והיא משתמשת ממש בדברי ה': ועודנו מחזיק בתומתו (לעיל פסוק ג'), אך כמובן בכוונה אחרת.

עודך – בתמיהה, וחסרה פה ה"א השאלה והתימה, כנהוג במקומות שונים בספר איוב. וכן חסרה בחלק הראשון של תשובת איוב לאשתו (“כדבר אחת הנבלות תדברי”) וגם בחלקה השני (“גם את הטוב נקבל וגו'”).

11 וַיִּשְמְעוּ שְלֹשֶת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִיש מִמְּקֹמוֹ וגו':

ויבאו איש ממקומו – כל אחד בא ממקום אחר, להראות איזה רושם עשה המקרה הזה, שקרה את איוב הצדיק בכל הארץ מסביב, ובכל מקום נפוצה שמועה זו, שהעירה תמהון.

כדי להעיר, שבכל חלקי-הספר הזה אין צלצול של אותיות מלבד “שטן” ו“שוט”, שאולי משתמש בו השטן כלשון-נופל-על-לשון לשמו.

 

פרק ג'    🔗

חלקו הראשון של פרק זה נמשך מפסוק ג' עד סוף פסוק י', והפסוקים מסודרים באופן שיטתי: ראשונה חצי פסוק ליום וחצי פסוק ללילה (ג'). אחרי כן שני פסוקים ליום (ד – ה),⁸ ושני פסוקים ללילה (ו – ז), ואחרי כן פסוק אחד ליום (ח) ופסוק אחד ללילה (ט'), ולבסוף – פסוק אחד של חתימה (י') לנתינת טעם על כל האמור ולמעבר אל כל מה שבא אח"כ.

יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:

כפסוק הראשון של הספר כן גם פסוק זה הראשון בחלק הפיוטי בא שקול במאמרים קצרים בעלי שתי מלים בהטעמה מלעיל (עפי“ר ע”י נסיגת הטעם אחור),⁹ ואחרי ההטעמה שתי חברות בשני החלקים הראשונים, שבהם מתפרץ הדובר יותר בעוז ובחזקה, ובשנים האחרונות – שלש הברות:

יאבד יום / אולד בו

והלילה אמר / הֹרה גבר

אולד – מדרך איוב להשתמש בעתיד מבלי וי"ו ההיפוך להוראת העבר, כגון (בפרק זה) אמות (11), אינק (12), יבוא (25) ועוד במקומות רבים.

גם מלת “יאבד” הוראתה בעבר, והכוונה: מי יתן ואָבַד היום שנולדתי בו לפני שאוולד, כי אז לא הייתי נולד, וכן הפעלים הבאים אח"כ; כי אי אפשר שיאבד אחרי היותו במציאות.

הֹרָה – פֻעל תולדת הקל, והכוונה: נולד.

6 הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל-יָבֹא:

הולך בהדרגה: בראשונה הוא מקלל את הלילה, ומזה בא אל היום כלו (שהיום לא יחד בימי שנה) ואח"כ אל החדש.

במספר ירחים אל יבא – הוא סומך על “בימי” הסמוכה תיכף לפני זה כלומר: במספר ימי ירחים אל יבוא אותו יום. ואין לומר, כי הכוונה היא על החודש, שלא יבוא במספר כל הירחים, כי הוא מדבר כל הזמן רק על היום ולא על החודש.

אָל יחד – אל יבא – בהשפעת הכתוב "אל תבֹא נפשי… אל תחד כבודי (בר' מ"ט 6).

יִחַדּ – עפ“י הוראתו הוא משורש “יחד”, וניקודו העיקרי יֵחַד (ע"ד יֵדַע) (וכך מנוקד בבר' מט 6: תֵּחַד); אך כנראה נשתנה פה הניקוד בהשפעת וַיִחַדְּ יִתְרוֹ (שמ' יח 9), שהוא מש' “חדה” (=שמח) ע”ד וַיִּבֶן, וַיִּפֶן.

8 יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן:

אררי… עורר – יש פה צלצול אותיות.

9 יֶחְשְכוּ כּוֹכְבֵי נִשְפּוֹ יְקַו-לְאוֹר וָאָיִן וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָחַר:

יחשכו כוכבי נשפו – הכוונה: כוכבי הבוקר יחשכו ויקוה לאור ואין. או שהכוונה על כוכבי הנשף של תחילת הלילה והוא אומר כי כל הלילה, מכוכבי הנשף שבראשיתו ועד עלות עמוד השחר שבאחריתו, יהיה כולו חושך.

לאור… יראה – הצלצול השוה בשני השרשים מביע את היחס הקרוב בין הראיה והאור בכלל.

10 כּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי / וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי:

קרי לֻא, והכוונה: לוּ סגר דלתי בטני היה עי"ז מסתיר עמל מעיני (תלמידי שמעון פולק). וכן נמצא להלן במקומות שונים מלת “לא” באה במקום לוּ.

בכ"ז נכון יותר להשאיר את הניקוד כמו שהוא, מפני שאחרי הקללה הארוכה של יומו בשבעה פסוקים צריך לבוא תיכף הטעם לזה, כי הוא מקללוֹֹ בגלל מעשה שעשה או על אשר לא עשה, ולא לעבור פתאום אל מאמר האומר ‘לוּ עשה זאת היה נכון יותר’.

עמל מעיני – צלצול.

11 – 12. לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת / מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוַע:

מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכַּיִם / וּמַה-שָּׁדַיִם כִּי אִינָק:

בשני הפסוקים האלה באו לשם חליפות שלש מלים לשאלה על תכלית הדבר: למה? מדוע? ומה? (תלמידי יוסיפון).

בשני הפסוקים ישנה הדרגה: זמן היות הילד בבטן אמו (מֵרחם), זמן היוולדו (מבטן יצאתי), אחרי היוולדו (ברכים ושדים) (תלמידי בנימיני).

האות מ"ם באה בשני פסוקים אלה עשר פעמים.

למה לא מרחם – צלצול.

מדוע קדמוני שדים – צלצול.

וְאגוע – הוי“ו הראשונה בשוא, ואין צורך בוי”ו ההיפוך אחרי שהמחבר משתמש ברגיל בעתיד פשוט (בלי וי"ו ההיפוך) להוראת העבר. וכן “וְאשקוט” בפסוק י"ג.

13 כִּי עַתָּה שָכַבְתִּי וְאֶשְקוֹט / יָשַנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי:

שכבתי ואשקוט ישנתי – האות “ש” יש בטבעה ענין של שקט ושֵנה (יוסיפון).

פסוק זה הוא המשכו של פסוק י“א, ופסוק י”ב שביניהם רק ממשיך את רעיון הפסוק שלפניו.

ינוח לי – היתה לי מנוחה, וכן “אדברה וירוַח לי” (להלן לב 20) – תהיה לי רְוָחָה.

14 עִם-מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ / הַבֳּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ:

הבונים חרבות למו – הבונים חרבות בתיהם – הכוונה על בתי קבריהם, כי זה בא אחרי דבריו כי יהיה שוכב במותו עם מלכים וגו'. וא“א לבאר, כי כוונתו: המלכים הבונים בתים, שיחרבו אח”כ, כי אין כוונתו פה לדבר על אפיסות בנייניהם, כי אם על גדולתם של המלכים. ולכל היותר אפשר לבאר: הבונים אותם המקומות, שהיו חרבים לפנים ע"ד “ובנו ממך חרבות עולם” (ישע' נח 12).

16 אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה / כְּעֹלְלִים לֹא-רָאוּ אוֹר:

הכוונה: או לוּ¹⁰ הייתי כנפל הנופל לפני שהגיע זמן לידתו. ועפי“ז מקומו של הפסוק הוא אחרי פסוק י”א לפני י“ב וי”ג,¹¹ כי פה הוא מפסיק את המשך הרעיון. (בני אביעזר).

18 יַחַד אֲסִירִים שַאֲנָנוּ / לֹא שָמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ:

אסירים – שבויי מלחמה, שמעבידים אותם בפרך (כך פירש דרייבר). בערבית מורה השרש “אסר” ( ﺍﺲ ) גם על לקיחה בשבי, ואָסִיר ( ﺴﯾﺭ ) על השבוי.

יחד אסירים שאננו – כל האסירים יחד. מלת “יחד” באה בתנ"ך לפני שם ברבים בהוראת “כל”. כלומר, מלת “כל” חסרה, ומלת “יחד” שהיתה צריכה לבוא אחרי השם, באה לפני השם וממלאה מקומה של “כל”, כגון “בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל” (דב' לג 5) – כל שבטי ישראל יחד (או כולם); "בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ (שם יז) – כלומר: כל אפסי ארץ יחד; “היוצר יחד לבם” (תה' לג 15) = לב כולם. וכן באיוב: "ויַחַד תלמיה יבכיון (לא 38) = כל תלמיה; ברן יחד כוכבי בקר (לח 7) = כל כוכבי בקר.

19 קָטֹן וְגָדוֹל שָם הוּא / וְעֶבֶד חָפְשִי מֵאֲדֹנָיו:

העיקר: קטן (ו)גדול¹² שם הוא, והכוונה: שם הקטון הוא גדול, ואיננו סובל עוד מהגבוה ממנו, והעבד – חפשי מאדוניו. ועפי“ז תובן מלת “הוא” בלשון יחיד, כי לפי הפירוש הרגיל ‘כלם יחד נמצאים שם’, היה צ”ל: קטן וגדול שם הם (המורה לוי יצחק לוין).¹³

21 הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ / וְיַחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים:

המחכים למות ואיננו – מקביל למאמר "יקו לאור ואין " שבפסוק ט'.

22 – 23. יָשׂישוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר: לַגֶּבֶר אֲשֶר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וגו':

קבר לגבר – לשון נופל על לשון.

23 לַגֶבֶר אֲשֶר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱ-לוֹהַּ בַּעֲדוֹ:

פסוק זה הוא בעניינו המשך לפסוק כ' (למה יתן לעמל אור… לגבר אשר…) והפסוקים שביניהם הם רק מתארים את מרי הנפש הנזכרים בסוף פסוק כ'.¹⁴

24 כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא / וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַאֲגֹתָי:

וַיתכו – הוי“ו נקודה כניקוד וי”ו ההיפוך, כי באה אחרי העתיד “תָבֹא” בהוראת העבר. ואין צורך לנקד (כדעת בוּדה): וְיתכו. ­

ויתכו כמים שאגֹתי – אחרי “כי לפני לחמי אנחתי תבֹא” היה צריך להיות ההמשך מעין ‘ולפני מימי באו דמעותי’. ואמנם מזכיר המחבר את המים, אך בענין אחר: פה רחפה לפניו הופעת הקרח הקשה הַנִּתָּךְ (=נמס) למים מפני החום. והוא מצייר כאילו בחום הרגשותיו נמסו שאגותיו הקשות והמוצקות למי דמעות. וזה ציור יפה.

ומעין זה גם המבטא “ומטר לא נִתך ארצה” (שמ' ט 33). כאילו המטר שם למעלה איזה גוש מוצק הנמס (נִתָּךְ) ונופל ארצה, ומעניין הדבר, שמאמר זה בא תיכף אחרי מלת “והברד” (המוצק).

25 כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי / וַאֲשֶר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי:

יבֹא – בהוראת “בא” (עי' לעיל ג'), ואין כל צורך לחשוב את יו"ד “יבאו” לכפולה מסוף “יגרתי” שלפניה, וכי בעיקר היה הנוסח “בא”.

 

פרק ד'    🔗

הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה / וַעֲצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל:

אליך תלאה – צלצול.

תלאה – לשרש “לאה” ישנה (מלבד ההוראה “יגע”, “עיף”) גם ההוראה המסתעפת: לא יכול.¹⁵ ומזה “ובאש היאֹר ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור” (שמ' ז 18), כי פה אין כל מקום ליגיעה ועייפות, כי אם לאי יכולת לשתותם לסיבת צחנתם. וכן "ואת האנשים הכו בסנורים וילאו למצא הפתח (בר' יט 11). וכן “נלאיתי נשׂא” (ישע' א 14)¹⁶ תיכף אחרי המבטא “לא אוכל”. וכן באה גם פה השאלה “מי יכול” בחלקו השני של הפסוק.¹⁷ וכן “טמן עצל ידו בצלחת נלאָה להשיבה אל פיו” (משלי כו 15) = לא יכול, ועיקר השנינה טמון במלת “טמן”. כאילו העצל אחרי שכבר החליט פעם להתאמץ ולשלוח את ידו אל צלחת האוכל, היא נשארת טמונה שם, ואיננו יכול להשיבה אל פיו (ועי' גם בפסוק המקביל לפסוק זה, משלי יט 24).

1. הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק:

יסרת – בהוראת חִזַּקְתָּ, וכן בהקבלה: תחזק. וכן נמצאות שתי המלים יחד בזו אחר זו באותה הןראה: יִסרתי חִזקתי זרועֹתם (הושע ז 15).

וכן “אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו” (תה' צד 12), ושם בוודאי הכוונה: תחזקהו (ולא: תביא עליו יסורים), וסמוך לו: להשקיט לו מימי רע וגו'.

כי הוראת שורש “חזק” על הכח והגבורה בא מהוראתו העיקרית: היה חגוּר בהידוק (בחילוף הרגיל: ב – ח, ד – ז). וכן גם בערבית מורה “חזק הקשר” ( ﺣﺰﻕ ﺍﻝﺬﺍﻁ ) על הידוק הקשר בחזקה, כי ציירו להם את חוגר החגורה (גם מבלי החרב התקועה או התלויה בחגורה) כמו-כן לקרב או לכל עבודה שהיא. וכנגד זה מי שחגורתו מחולחלת היה לסמל החולשה והרפיון.

בהוראה זו של ההידוק באו המבטאים: “ואבנטך אחזקנו” (ישע' כב 21), “חַזֵּק מתנים” (נחום ב 2) בהוראת חגירת המתנים בהדוק. וכן “פן יחזקו מוסריכם " (ישע' כה 22), ז”א המוסְרִים יתהדקו יותר מדאי עד שלא תוכלו לשאת.

וכנגד זה בא שורש “רפה” המורה על החולשה, גם בהוראת התרת החגורה: ומזיח ( = חגורה) אפיקים רפה איוב יב 21).

זוהי גם הוראת שורש “אמץ”, הנרדף לש' “חזק”, ככתוב בפירוש: "ויהי הקשר אמיץ " (ש"ב טו 12), וכן “חגרה בעֹז מתניה ותאמץ זרועותיה” (משלי לא 17).

ובלשון חכמים עבר שורש “אמץ” להוראת הידוק מיוחד, הוא הידוק ריסי העינים היטב: אין מאמצין את המת… והמאמץ עם יציאת נשמה וכו' (שבת פכ“ג מ”ה), הרוצה לאמץ את עיני המת… נותן שמן בשני ריסי עיניו והן מתאמצות מאליהן (תוס' שבת פי“ח הי”ב).¹⁸ ומזה שורש “עמץ” להוראה זו בלשון חכמים (ובערבית ﻏﮫﮥﺮ ), וכששאלו על הנוסח העיקרי במשנת שבת “מאמצין תנן או מעמצין” (שבת עז ב) הביאו ראיה ל“מעמצין” מן הכתוב “ועוצם עיניו” (ישע' לג 15), הבא בהוראה זו.

וכשנתבונן בהוראת ש' “עצם” נראה כי גם בו עברה בלשון המקרא הוראת ההידוק הנזכרת להוראת החוזק (עצוּם, עֹצם, עָצמה; והפועל “עצם”).

וכן בא בעברית מהוראת “החגור בחלציו” התואר “חלוץ” ליוצא בגבורתו למלחמה לפני חבריו, ובהוראת “החגור בחֹמש” התואר “חמוּש” לַמוכן ומזויָן למלחמה.¹⁹

ואחרי שעבר מושג החגירה בהידוק להוראת החוזק והאוֹן, יוצא כי ש“יסר” המורה על קשר ואסירה (מוסְרים ומוסְרות בהוראת החבלים האוסרים), הוא מורה גם על החוזק והאומץ, והמלה יִסַּרְתָּ שבפסוקנו זה – הוראתה: חִזַּקְתָּ, ואין כל צורך להגיה פה: יִסַּדְתָּ (כהגהת פרליס וארליך, ובה החזיק גם טורצ’ינר), כי אין בעברית מבטא מעין “יַסֵּד איש”.²⁰

3 – 4. הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים / וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק:

כּוֹשֵל יְקִימוּן מִלֶּיךָ / וּבִרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת תְּאַמֵּץ:

בהשפעת “חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו” (ישע' לה 3), ומן המאמר הטבעי ההוא, שיש בו הקבלה שלמה וקצרה, עשה מחברנו פסוק וחצי, וחילק את המאמר השני שבישעיה, והביא מלת “כושלות” בצורת “כושל”, ובמקומה הביא “כורעות”.

5 כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא / תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל

כי עתה וגו' – ועתה כי באה אליך – כבר נלאית? בהיפוך סדר המלים.²¹

אליך ותלא – צלצול אותיות כמו לעיל: אליך תלאה.

תגע – בהוראת “תַּגִּיעַ”.

6 הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ / תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ:

הלא – פה היא לפי הענין בהוראת “איה?”, והביאור: איה היא יראתך וכסלתך ותקותך ותֹם דרכיך?

כסלתך – בטחונך. שורש “כסל”, המורה על בטחון הבא מתוך אמונה יתירה, מחוסר פקחות ודאגה, מורה גם על טפשות (כסיל) וגם על שומן (כֶּסל – ר' איוב טו 27), כי ציירו להם את השומן כסיבת הטפשות (ישע' ו 10: הַשְמֵן לֵב העם הזה), כמכסה על הלב ושׂם טיח עליו בפני כל הבנה (ישע' מד 18: כי טח… מהשׂכיל לבותם ). וכן מורים יתר השרשים, המורים על כסילות, גם על שומן: “טִפש” בלשון חכמים, ו“וטָפַש כחלב לבם” (תה' קיט 70), המורה גם על חוסר ההבנה בגלל השומן. וכן “אֱוִיל” מהשורש אוּל במבטא"בָּרִיא אוּלָם " (תה' עג 4) = הגוף שלהם, בקשר עם בריא, המורה על השומן.

8 כַּאֲשֶר רָאִיתִי חֹרְשֵי אָוֶן / וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ:

ע"ד “חרשתם רשע עולתה קצרתם” (הושע י' 13).

כאשר ראיתי חרשי… וזרעי… יקצרהו – צלצול.

9 מִנִּשְמַת אֱ-לוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ:

הפסוק לקוח מן תהלים (יח 16): מנשמת רוח אפך, ומהמאמר הקצר יצר המחבר שני מאמרים.

10 שַאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָחַל / וְשִנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ:

שאגת אריה וגו' – בא ב“דרך קצרה”, והעיקר: שאגת אריה וקול שחל [נדמו].

11 לַיִש אֹבֵד מִבְּלִי-טָרֶף / וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ

אֹבד… יתפרדו – בהשפעת הכתוב “כי הנה אֹיביך יאבדו יתפרדו וגו'” (תה' צב 10), ומשתי המלים הסמוכות יצר את שני חלקי הפסוק.

14 פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמֹתַי הִפְחִיד:

קראני – בשתי הוראות: בעיקר בהוראת קָרָנִי (מנל"י), אבל גם בהוראה הרגילה של שורש “קרא” כאילו הפחד עוררהו והקיצהו בשעה שישן (כמבואר בפסוק הקודם).

15 וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי:

ורוח על פני יחלף – צלצול.

תסמר שערת בשרי – צלצול. ­

ורוח… שערת משתמש במלת “שערה” הדומה ל“סערה” בהקבלה לרוח. (תלמידי יוסיפון)

17 הַאֱנוֹש מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק / אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר-גָּבֶר:

מאלוה, מעשהו – אין הכוונה פה ‘יותר מא-לוה’ ו’יותר מעֹשהו', כי אין זה מתאים לפסוקים הבאים. והכוונה היא: כלפי א-לוה, כלפי עושהו.

האנוש… גבר – בהדרגה: לא רק האנוש החלש, כ"א גם הגבר החזק, הגבור.

19 אַף שֹכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אֲשֶר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי-עָש:

אשר בעפר יסודם – חוזר אל “בתי חֹמר”, הבתים בעצמם עשויים חמר ולא אבנים, ויסודם בנוי בתוך העפר ולא על סלע כמנהג הבונים בנין של קיימא, החופרים בעפר עד שמגיעים אל סלע, ועליו הם מתחילים לבנות. (ולכן כתוב פה “בעפר” בבי“ת, ולא ‘מעפר’ או ‘עפר’, שהיה צריך להיות לפי המבארים, ש”אשר בעפר יסודם" חוזר אל “שוכני”).

ידכאום לפני עש – המשך תיאור הבתים. שורש “דכא” נמצא בנוגע לבניינים בהוראת ההריסה: “והיו שתותיה מדֻכאים” (ישע' יט 10). ואחרי שהוא מתאר את הבתים, שהם עשויים חומר וגם יסודם רופף, הוא אומר, שהם כל כך חלשים ורפים עד שאפשר להרוס אותם מהר יותר וקל יותר מאשר להרוס “עש”.

מלת “לפני” במאמר זה – הוראתה “כמו”, וכן “אל תתן את אמתך לפני בת בליעל” (ש"א א 16) (ד"ר שפיגל בחיפה).

את מלת “עש” מבארים כמעט כל המבארים בהוראתה הרגילה. אך כבר הרגיש בוּדה, כי את העש מזכירים תמיד לא בעניין חולשתו וקָטנו, כי אם בעניין פעולתו לאכול את הבגדים ולכלות את האריג, ולדבר הזה אין מקום פה. ובכל זאת הוא משלים עם המבארים האחרים באמרו, כי פה בא זה בדרך היוצאת מן הכלל בהוראה זו. ודוהם אומר: לומר על בתי חומר, כי הם מדוכאים לפני או על דרך העש – זהו מבטא מפליא!

אך מלה זו נזכרת להלן עוד פעם בקשר עם בנין ארעי: “בנה כעש ביתו וכסֻכה עשה נצר” (כז 18). שם מקבילה מלת “כעש” אל מלת “וכסכה”. ואיזו הקבלה יש בין עש וסוכה? ובכלל איך מייחס לעש, הקטן כל כך עד אשר קשה לראותו, עניין בניין בית?

והנה יש בערבית המלה “עֻש” ( ﺀﺷ ) בהוראת קן צפור. ואנו יודעים את דרך הצפרים לבנות את קינן גם בין ענפי העצים (תה' קד 16 – 17: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע: אשר שם צפרים יקננו ). וקן כזה תוכל כל רוח מצויה לטלטלו ולהָרסו. ובכן אין כל ספק, שבשני המקומות האלה המכוון במלת “עש” הוא קן הצפור החלש והרופף.²²

 

פרק ה'    🔗

2 כִּי-לֶאֱוִיל יַהֲרָג-כָּעַשׂ / וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה:

מלת “כי” באה פעמים רבות מאד בתנ“ך בראשית מאמר בלי כל קשר עם מה שלפניו לחיזוק הדבר, בהוראת “אכן”, “אמנם כן”. ואב לזה: “משא מואב כי בליל שדד מואב” (ישע' טו 1), וכן להלן (בראש פרק כח) “כי יש לכסף מוצא”.²³ וכן אנו מוצאים מלת “כי” בהוראה זו גם באמצע המאמר, כגון “יגיע כפיך כי תאכל” (תה' קכח 2), הכוונה: אכן אכול תאכל את יגיע כפיך, ולא יקרךָ מה שכתוב בפרשת התוכחה: “פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת” (דב' כח 33, וכן שם 38 – 42), ותהיה מאושר וייטב לך. וטעות היא לפ”ד לבאר: אם תאכל את יגיע כפיך ולא תבקש מאחרים, אז אשריך וטוב לך, כי בפרק זה אינו מדבר כלל בשבח העבודה, כי אם בנוגע לגמול האיש הירא את ה‘. והוא הולך ומונה את כל טובותיו: אכול יאכל את יגיע כפו, ואשתו היא כגפן פוריה, ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו. ואח"כ באה החתימה: הנה כי (=אכן) כן יבֹרך גבר ירא ה’! ואין פה שום מקום לפירוש המקובל.

ובהוראה זו (“אכן”) אנו מוצאים מלה זו עוד פעם בפרק זה פסוק ו' (שוחט).

4 יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַע וְיִדַּכְּאוּ בַשַּעַר וְאֵין מַצִּיל:

ירחקו בניו מישע – הכוונה: הישע ירחק מבניו.

וידכאו – כבר הוכחתי במאמרי “בנין הִפָּעֵל בארמית ובעברית” (הדביר כרך א‘, עמ’ 30), כי מלה זו היא מבנין הִפָּעֵל-נִפְעַל, ועיקרה או בניקודה כמו שהיא לפנינו, או וְיִדָּכְאוּ.

8 אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹש אֶל-אֵל / וְאֶל-אֱלֹקִים אָשִׂים דִּבְרָתִי:

אולם… אל א-ל ואל אלקים – צלצול מחומש, והאות אלף נמצאת גם במלים: אני אדרש… אשים.

9 עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר / נִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר:

חקר – בהוראת “גבול”, וכן במש' (כה 3): “ושמים לרוּם וארץ לעֹמק ולב מלכים אין חקר” – הכוונה: ללב המלכים אין גבול בשעה שיש גבול לרום השמים ולעֹמק הארץ. וכן “אשר בידו מחקרי ארץ” (תה' צה 4) – גבולות הארץ.

ואולי גם המלה “מִסְפָר” בפסוק זה היא בהוראת סְפָר בלשון חכמים: גבול.

1. לָשׂוּם שְפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַע:

לשום… שגבו… – שניהם המשך לבינונים: עושה… (ט') הנותן… ושולח…. (י') שלפניהם, ול“מפר”… (יב) ו“לוכד…” (יג) שלאחריהם. והכוונה: השׂם ומשׂגיב. והרכבה כזו ובהוראת הבינוני הננו מוצאים להלן (כח 25): לעשות… תִּכֵּן…

13 לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם / וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה:

בערמם – נטייה מהמקור “עָרֹם” (ש"א כג 22), והכוונה: בשעה שהם מערימים. (תלמידי אליהו מאני).

15 – 18 וַיֹּשַע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם / וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן:

וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה / וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ:

הִנֵּה אַשְרֵי אֱנוֹש יוֹכִיחֶנּוּ אֱ-לוֹהַּ / וּמוּסַר שַ-דַּי אַל-תִּמְאַס:

כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּש / יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה:

מחרב מפיהם ומיד… – הרכבת שלש מלים אלו באה בהשפעת הפסוק "וחַרב פיפיות בידם " (תה' קמט 6) ובסדור אחר.

ומדוגמה זו ומאחרות נראה, כי מחבר ספר איוב הושפע מספרים אחרים בתנ"ך, ולא להיפך; כי בתהלים סדור המאמר טבעי לגמרי, ופה הוא מלאכותי יותר.

וכן כמעט כל שלשת הפסוקים הבאים פה מורכבים מפסוקים שונים בתנ"ך:

ועלתה קפצה פיה – וכל עולה קפצה פיה (תה' קז 42).

אשרי אנוש יוכיחנו א-לוה – אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה (תה' צד 12).

ומוסר ש-די אל תמאס – מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג 11), ולכן בא פה הפועל בנוכח אחרי “יוכיחנו”, שהוא בנסתר.

כי הוא יכאיב ויחבש – כי הוא… יך ויחבשנו (הושע ו' 11).

ימחץ וידיו תרפינה – מחצתי ואני ארפא (דב' לב 34).²⁴ וזה מראה, כי המחבר היה באותה שעה בנטייה להשתמש בפסוקים שונים, אלא שהוא כדרכו הוסיף על צלצול המלים הטבעי “יך ויח-בשנו” שבהושע את ההרכבה:

“יכאיב ויחבש” כדי להוסיף צלצול אות בי"ת בשתי המלים.

ואי אפשר להעלות על הדעת, שכל הספרים השונים העתיקו דווקא חלקים חלקים משלושת הפסוקים האלה.

19 בְּשֵש צָרוֹת יַצִּילֶךָּ / וּבְשֶבַע לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע:

בשש… בשבע… המספר שבעה הוא קבוע כאחד המספרים הגדולים, ואין לחָשבו למדויק, ובעיקר הוא מדבר על ארבעת השפטים שביחזקאל (יד 13 – 21): חרב, רעב, חיה רעה ודֶבר: ברעב… חרב (פסוק כ'), משֹד (= דבר, כ"א), ומחית הארץ (כ"ב). והמלים “לשֹד ולכפן” (כ"ב) חוזרות על הדבר והרעב, כמו שאח"כ בא עוד פעם זכר החיה: וחית השדה (כ"ג).

20 בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת / וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב:

פדך ­– בעבר במקום עתיד, שבא בכל יתר הפסוקים והדָרוש ג"כ לפי הענין (תלמידי מינסקאי)

21 בְּשוֹט לָשוֹן תֵּחָבֵא / וְלֹא תִירָא מִשֹּד כִּי יָבוֹא:

בשוט… משֹד – צלצול.

27 הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן-הִיא / שְמַעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ:

אליפז, המבליט את חשיבותו, גומר את דבריו בלשון רבים של כבוד ( pluralis majestatis ). והשבעים והפשיטתא תירגמו גם בחלק השני: שְמַעֲנוּהָ. ולא נכון לחשוב כדעת אחדים מהמבארים, שאליפז מדבר פה בשמו ובשם רעיו, שעוד לא פתחו את פיהם.

 

פרק ו'    🔗

2 לוּ שָקוֹל יִשָּקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזנַיִם יִשְאוּ-יָחַד:

כִּי-עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד / עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ:

כעשי – מלת “כעשי” (= כעס) נרדפת בתנ"ך למכאובים (קה' ב 23). והכוונה: לוּ היו שמים יסורי וכל מכאובי בכף אחת של המאזנים, וחול כל הימים בכף שניה – היו יסורי מכריעים את הכף.

ואי אפשר לבאר פה (כרוב המבארים): “לוּ שקלו את כעשי (קצפי) כנגד הותי זה לעומת זה”, כי לפי“ז לא יתכן המאמר הבא אח”כ: “כי עתה מחול ימים יכבד”, המראה, כי “חול ימים” הוא המושם בכף השניה.

6 יֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי-מֶלַח / אִם-יֵש-טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת:

תפל – בערבית מורה מלה זו ( ﮄﯙﻝ ) על הרוק, ובעברית הָעברה למין צמח רירי חסר טעם, ובהוראה זו מתאימה “תפל” ל“ריר” שבחלק השני של הפסוק (וכן פירש בַּל).

היאכל תפל מבלי מלח – צלצול.

1. וְיּאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וְיבצְּעֵנִי:

יתר ידו – אולי זה פועל לקוח מן השם “יֶתֶר” והכוונה: ישימה ידו על יתר הקשת וישלח חיציו ויבצעני, ועיקר מלת יַתֵּר-יְיַתֵּר²⁵ ע"ד “גֹּעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵהוּ” (נחום א 4) = ייבשהו, ידוּ גורל (שם ד 10) = יְיַדוּ.

9 וּתְהִי-עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹש:

ואסלדה בחילה לא יחמול – [מקרא מסורס:] חלק זה של הפסוק נקשר לסוף הפסוק הקודם, ואיוב אמר: מי יתן ותבוא שאלתי, וה' יכַלני פעם אחת, וגם אם אקפוץ ברוב כאבי (“חילה” מל' “חיל כיולדה”) אל נא יחמול עלי כי אם יבצעני, ותהי למצער זאת נחמתי, כי מַתִּי, ולא הגעתי לדרגה, שאטיח דברים כלפי מעלה. (תלמידי ד"ר יצחק נחמני).

ואסל דה בחיל ה לא יחמול – צלצול.

11 וּמַה-כֹּחִי כִּי-אֲיַחֵל / וּמַה-קִצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִי:

ומה קצי כי אאריך נפשי – הכוונה: מה היא אחריתי הטובה הצפונה לי (ע"ד “כי אחרית לאיש שלום”, תה' לז 37), שבגללה כדאי לי להמשיך חיי ולחכות (וכן פירש דרייבר).

12 אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי / אִם בְּשָרִי נָחוּש:

13 הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי / וְתֻשִיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי:

אם… אם… כמו “הַאִם”, ה"א השאלה חסרה בספר איוב במקומות שונים בסמכו על הטעמת הקורא מלה זו בדרך שאלה.²⁶

האם – הה“א שייכת למלת נחוש שלפניה, והעיקר: נחושה²⁷ בהוראת נחשת (וכן הציעו גרץ ודרייבר). וכן “ונתתי את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה” (ויק' כו 19), “ברזל מעפר יֻקח ואבן יצוק נחושה” (להלן כח ב), “עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל” (להלן מ 18), דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע” (ישע' מה 2), “וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” (שם מח 4).

ומלת “אם” באה באיוב במקומות רבים גם בהוראת “הן” “הנה”, “אכן”, “אמנם כן”, כמו מלת אִנָּ ( إن (בערבית.²⁸ והכוונה: אכן איני יכול לעזור לעצמי.

פסוק י“ג הוא המשך פסוק י”א, והכוונה

מה כחי כי איחל / ומה קצי כי אאריך נפשי

אם אין עזרתי בי / ותושיה נדחה ממני

והוראת “אם” היא הוראתה הרגילה. (שלמון).

1. לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַ-דַּי יַעֲזוֹב:

שורש “למס” בערבית בבנין אפתעל ( الڗھں ) מורה על בקשת דבר, ויכול להיות, שהמחבר משתמש פה בשורש זה בהוראה זו, ופסוק זה הוא כעין הקדמה לפסוקים הבאים (16 – 20), המוקדשים בתוכנם לאיש המבקש מרעהו חסד, ועוזב יראת שדי והבטחון בו, שאמנם הוא יכול לעזור לו. ומלת לַמָּס היא תואר קיים ע“מ טַבָּח, גַּנָּב, ובעיקר: ללמס… על דרך “לַנְּבִיאִים!” (ירמ' כג 9) כהקדמה לדברים שהוא חפץ לדבר על אודותם; אלא שריבוי הלמ”דין ולסיבת היות שורש זה נדיר מאד בתנ“ך נשמטה הלמ”ד הראשונה, והשניה נחשבה לאות שמושית (ר' גם להלן ט 23).

למס מ רעהו חס ד – צלצול.

16 הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח / עָלֵימוֹ יִתְעָלֶם-שָלֶג:

הק דר ים… קר ח – צלצול.

עלימו יתעלם – לנע“ל. בעיקר הכוונה: יתערם²⁹ = יתגבב ערמות ערמות, אך לשם הצלצול נתחלפה ר למנ”ר בלמ"ד.

ולפירוש המבארים “יתעלם” = יסתתר, אי אפשר לבוא לפני זה “עלימו” כ"א “בתוכם”, כי אין מסתתרים על דבר; ובכלל מה הוא ענין הסתתרות השלג?

17 בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ / בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם:

נדעכו ממקומם – מפרשינו הקדמונים הרגישו בחוש לשונם הטבעי, שמלת “נדעכו” הבאה לפני מלת “ממקומם” יש לה הוראת “נקפצו” (רש"י) “נעקרו” (רלב"ג), “הלכו” (בן ג’קטילה). והכוונה: בהגיע תקופת החום מתחילים המים להתנדף ומקומם ייבש, והם כאילו קופצים אחורנית, כי היובש מתחיל מקצה זרימתם, והולך ונמשך יותר ויותר אחורנית עד שהוא מגיע אל מקור המים. וכן אחת ההוראות של “דעך” בסורית: ניתר ממקומו, או שב. ומזה גם בתהלים (קיח 12): סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים, הכוונה: אויבי הקיפוני כדבורים, אך פתאום קפצו אחורנית, כאשר תעשינה הדבורים בבוא רודה הדבש מן הכוורת, ובידו (כנהוג גם עתה בארץ-ישראל) כלי אש המעלה עשן רב (ביחוד להבת הקוצים) כדי להפיץ את הדבורים ולהרחיקן מעליו. ומלת “כאש” הוראתה: כבאש, ע"ד "ואצרֹף כבר (= כבבֹר) סיגיך (ישע' א 25). וזה ציור יפה.

ואולי גם הוראת הכבייה של שורש זה בעיקרה היא על קפיצת הלהבה של הנר לפני כבייתו במשך זמן. ועפי"ז תובן היטב מליצת "דעכו כפשתה כבו " (ישע' מג 17), המתארת את אופן כביית פתילת הפשתה, אשר בראשונה היא דועכת, ולבסוף היא כבה.

21 כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ / תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ:

תראו… ותיראו – לשון נופל על הלשון.

25 מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי-יֹשֶר / וּמַה-יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם:

הכוונה: כמה חזקים ונמרצים הם אמרים ישרים ;³⁰ אבל מה יוכיח-הוכח מי מכם?

נמרצו אמרי ישר – צלצול.

הוכח – מלה זו היא מקור נפרד לפועל “יוכיח” הכתוב לפניה, ולא שם כמו שחושבים המבארים, כי אין שם במשקל זה.

26 הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹבוּ / וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָש:

מלים – בלשון בוז, מלים ריקות, דברי הבל. הכוונה: החושבים הנכם, כי מלים בלבד כבר מספיקות להוכיח ולברר דבר.

ולרוח אמרי נואש – וכנגד זה אתם חושבים את דברי האיש הנואש, המדבר במר נפשו – לרוח, לדבר שאין בו ממש?

27 אַף-עַל-יָתוֹם תַּפִּילוּ / וְתִכְרוּ עַל-רֵיעֲכֶם:

ותכרו על ריעכם – תחפרו שוחה להפיל בה את ריעכם. המחבר משתמש במליצת “כֹרֶה רָעָה” שבמשלי (טז 20) בשינוי ניקוד (רָעָה – רֵעַ), המשַנה את כל הענין. וכן עשה להלן (לט 8): "יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ " ממליצת יָתֵר מֵרֵעֵהוּ שבמשלי (יב 26).

ותכ רו ע ל ריעכ ם – צלצול.

30 הֲיֵש-בִּלְשוֹנִי עַוְלָה / אִם-חִכִּי לֹא-יָבִין הַוּוֹת:

מלת “לא” היא כפל ממלת “הלא” שבראש הפסוק הבא (“הלא צבא וגו'”)³¹ וחצי הפסוק הזה מקביל לחציו הראשון של הפסוק: היש בלשוני עולה? האם חכי יבין [= יטעם לו דבר] הוות? (תלמידי יצחק עבאדי)

[והנכון כפירוש רש“י: אם חכי לא יבין כשאני מדבר הוות, וע”י גם מצ"ד.]

 

פרק ז'    🔗

פרק זה הוא מענה להנחת אליפז. אליפז אומר: הנה אשרי אנוש יוכיחנו א-לוה וכו', והוא משתדל להוכיח לאיוב, כי אם הוא סובל עתה אין לו להתיאש, כי אכן יוטב לו בעתיד. ואיוב כופר בזאת אחרי שימיו על הארץ קצרים, ובמה שיהיה אחרי מותו אין לו כל תקוה, כי במות האדם תמות גם תקותו.

בפרק זה כלולים שלשה רעיונות ראשיים:

א) קוצר ימי האדם ואפיסות התקוה במה שיבוא אחריהם.

ב) התוחלת הממושכה מרגע לרגע להשתנות המצב לטוב, והיכזבות תוחלת זו (ע"ד “בבקר תאמר מי יתן ערב”, דב' כח 16).

ג) תלונה על הא-ל, השומר צעדי האדם ועיניו פקוחות על מעשיו, ואינו מַרפה ממנו אף רגע אחד.

ועל פי העניינים האלה צריך לחלק את הפסוקים:

פסוק א' הוא כעין הקדמה לחלק הראשון, המתחיל בפסוק ו' והולך ונמשך עד סוף פסוק י', בפסוק זה הוא מדבר על קוצר חיי האדם בכלל ;

ובפסוק ו' הוא עובר אליו בעצמו.

פסוק ב' הוא התחלת החלק השני, וכנראה נקשר אל פסוק א' ע"י המלה “שכיר”, הנמצאת בשניהם, חלק זה מורכב מן הפסוקים ב – ד, יג – טז.

החלק השלישי מורכב מן הפסוקים יא, יז – כא.

ולפסוק ה אין מקום בכל חלקי פרק זה עפ"י תוכנו, וכנראה הוא שייך לפרק הקודם אחרי פסוק ד'.

ליתר בהירות נביא פה פסוקי הפרק מסודרים לפי הנייניהם:

1. הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו:

                              *    *
                                 *
   

2. ימי קלו מני ארג / ויכלו באפס תקוה:

3. זכור כי רוח חיי / לא תשוב עיני לראות טוב:

4. לא תשורני עין רואי / עיניך בי ואינני:

5. כלה ענן וילך / כן יורד שאול לא יעלה:

6. לא ישוב עוד לביתו / ולא יכירנו עוד מקומו:

                                    *  *
   

2 כעבד ישאף צל / וכשכיר יקוה פעלו:

3 כן הנחלתי לי ירחי שוא / ולילות עמל מנו לי:

4 אם שכבתי ואמרתי מתי אקום / ומדד ערב ושבעתי נדודים עדי נשף:

1. כי אמרתי תנחמני ערשי / ישא בשיחי משכבי:

2. וחתתני בחלומות / ומחזיונות תבעתני:

3. ותבחר מחנק נפשי / מות מעצמותי:

4. מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי:

                                   * *
   

11 גם אני לא אחשך-פי / אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי:

1. הים אני אם תנין / כי-תשים עלי משמר:

2. מה אנוש כי תגדלנו / וכי-תשית אליו לבך:

3. ותפקדנו לבקרים / לרגעים תבחננו:

4. כמה לא-תשעה מני / לא תרפני עד-בלעי רקי:

5. חטאתי, מה אפעל לך / נֹצר האדם, למה שמתני למפגע לך

ואהיה עלי[ך] למשא:

1. ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני

כי עתה לעפר אשכב ושחרתני – ואינני:

                                     *   *

ועתה נבוא לפירוש הפסוקים:

הֲלֹא-צָבָא לֶאֱנוֹש עֲלֵי-אָרֶץ / וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו:

חלקו הראשון של פסוק זה ארוך יותר מדי לעומת חלקו השני. אך אפשר שמלת “הלא” איננה שייכת לעצם חלק זה, והיא מלת קריאה, הנבדלת ונפרדת ממנו, והיא דומה פה בהוראתה למלת אֲלָא ( اﻵ ) בערבית – הוי! והענין עצמו מתחיל במלת “צבא”.

3 כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָוְא / וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ-לִי:

“כן” איננה מוסבת על פסוק זה בלבד, כ"א על כל קבוצת הפסוקים (3, 4, 13 – 16) המדברים על חיכוי להשתנות מצב לטובה (דמיון העבד והשכיר) והיכזבות התוחלת הזאת. ופסוקנו זה מספר, שהיו לאיוב ירחים שלמים של תקוה ואפיסותה (“ירחי שוא”), אשר בהם (כמבואר בפסוקים הבאים) היה מצפה בכל ערב לשעת הבוקר, וכן להיפך.

הנחלתי לי – מלת “לי” מיותרת בענין ומאריכה יותר מדאי את חלקו הראשון של הפסוק, וכנראה היא כפולה ממלת “לי” שבסוף הפסוק (“מנו לי”).

מנו – נתנו לי למָנָה, וכן בדניאל (א 5): וַיְמַן להם… מפתבג המלך.

הנחל תי ל י ול יל ות עמל מנו ל י; – צלצול.

6 יָמַי קַלּוּ מִנִּי-אָרֶג / יִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה:

תקוה – לפי עניינם של דברי איוב בכלל צריך לבאר מלה זו בהוראתה הרגילה: ימי כלו מבלי תקוה ותוחלת למה שיהיה אחר כך, ועל זה מורים כל הפסוקים הבאים. אך חלקו הראשון של הפסוק, שבו הוא מדבר על ענייני אריגה והאֶרֶג אשר בו חוט הערב מעלה על הדעת את זכרון הוראתה השניה של המלה והיא: חוט (יהושע ב 18: תקות חוט השני),³² כאומר: ימי רצים במהירות יתירה מזו של מרוצת הארג הקטן, שבו חוט הערב, והאורג זורקו בכל רגע במהירות בין שורות חוטי-השתי, והנה כלו לגמרי באין עוד חוט לעבוד הלאה.

וזוהי אחת מדרכי המליצה בתנ"ך להשתמש במלה אחת בהוראתה הרגילה הבולטת, בשעה שיש רמז דק גם על הוראתה השניה הבלתי שכיחה.³³

וכמה יפה עם זה הצלצול: ימי קלו… ויכלו…!

7 – 9. זְכֹר כִּי-רוּחַ חַיָּי לֹא-תָשוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב:

לֹא-תְשוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי:

כָּלָה עָנָן וַיֵּלַך כֵּן יוֹרֵד שְאוֹל לֹא יַעֲלֶה:

שלשת הפסוקים האלה הם שורה שלמה של צלצולי אותיות ומלים: זכר כ י רוח; רוח ח יי לא תש וב עיני לר אות – לא תשורני ע ין ראי ; עינ יך ואינני ; כל ה… ויל ך. וכל זה אחרי קלו… ויבל ו שבפסוקים שלפניהם.

עינך בי ואינני – לקוח ממשלי (כג 5): התעיף עיניך בו ואיננו. רק פה בא בצורה קצרה יותר ופועלת יותר: עיניך בי – ואינני. עוד לפני שהספקת להסב את עיניך ממני, והנה כבר אינני.

11 גַּם-אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִי:

בצר רוחי…במר נפשי – בצרת רוחי ובמרירות נפשי, שמות מופשטים מן הכפולים בפתח ת' חולם הרגיל (בֹּר, עֹז, חֹק, תֹּם, וכיו"ב).

12 הֲיָם-אָנִי אִם-תַּנִּין / כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְמָר:

האם הנני ים גדול וזועף, שיש לפחד פן יציף את היבשה, וצריכים לשים עליו משמר את החול,³⁴ או הנני תנין גדול, שמפחד היזקו שמת עליו משמר? המשך רעיון פסוק זה פסוק י"ז והלאה.

13 כִּי-אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי / יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְכָּבִי:

14 וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת / וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִַּי: / 15 וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִי / מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי:

16 מָאַסְתִּי לֹא-לְעוֹלָם אֶחְיֶה / חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי-הֶבֶל יָמָי:

בפסוקים אלה שולטת האות חי"ת: תנח מני, בשיח י, וח תתני בח למות ומח זינות ותבחר מח נק, אח יה, ח דל.

ערש י יש א בש יחי מש כבי – צלצול.

וחתת ני בח לומות ומח זינות ת בעת ני – צלצול.

מאסתי! לא לעולם אחיה! – מאסתי חיי ואינני חפץ לחיות לעולם. יפה פה קריאה זו אחרי התלוננותו לפני זה על קוצר ימיו (“ימי קלו מני ארג”). כאילו פתאום נדמים החיים בצרותיו כארוכים ונצחיים עד בלי סוף (לעולם!), והוא מתחנן לא-ל כי ישים קץ להם.

17 – 18. מָה-אֱנוֹש כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִית אֵלָיו לִבֶּך:

וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ:

פסוקים אלה לקוחים מתהלים (ח 5), אלא ששם בא פסוק זה בכוונה אחרת: להביע גודל חסדי האל, שאת האנוש הדל, שהוא כאפס ואיננו ראוי שיזכרוהו ויפקדוהו – הגדיל כל כך עד שחִיסרהו מעט מאלקים וכו'. ופה הוא מתלונן על הא-ל, אשר יצור חלש כזה זכה, שהא-ל גידל אותו כל כך ונותן לו חשיבות גדולה עד כי הוא שׂם עיניו בו, ולא רק באופן רגעי, אלא בכל בוקר ובוקר, ועוד יותר מזה: בכל רגע ורגע – וזאת כדי להגביל חופשתו ולמנוע תנועתו. והכל נאמר באירוניה.

20 – 21. חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא:

וּמֶה לֹא-תִשָּׂא פִשְעִי וְתַעֲבִיר אֶת-עֲוֹנִי

כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְכָּב / וְשִחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי:

נצר האדם – באירוניה: אתה נוצר האדם, השׂם עליו משמר לבל ימלט חלילה מידך (שלא כדרך הוראת מבטא זה: השומר על האדם לבל יקרהו רע). ומזה בא ההמשך: למה שמתני למפגע לך – מכיון שאתה שומר עלי כל כך הנני למפגע לך, כי בכל מקום שאתה פונה הנך פוגע בי.

ואהיה עלי ³⁵(= עליך) **למשׂא: ומה לא תשא פשעי? ** פה משתמש איוב בשתי הוראות של שורש “נשא”: נשיאת משא וסליחת עון, והוא טוען יפה באירוניה: אתה נוצר האדם שמתני למפגע לך ולמשא עליך, והנך נושאני כבר, ולמה זה אפוא לא תשא גם את פשעי יחד אתי? (וכוונתו האמיתית היא: למה אינך נושא וסולח לפשעי, ככתוב בחלק השני: ותעביר את עוני). ואם היית נושא פשעי וחדֵל לרדפני, כי עתה היתה בקשתי נמלאת והייתי שוכב כבר בעפר, ובשעה שהיית פוקדני בכל רגע כמו שאתה עושה זאת כעת – היית מוצא כי אינני עוד, ולא היית צריך עוד להמשיך את המשמר עלי, והיית נפטר ממני פעם אחת: ושחרתני – ואינני! וזה חוזר על מאמרו: “עיניך בי – ואינני” בפסוק ח', אלא בשינוי הכוונה (ר' באורי לפסוק 16).

למש א: ומ ה ל א תש א; תש א פש עי, ותע ביר… ע וני – צלצול.

 

פרק ח'    🔗

פרק זה נחלק בענייניו לשני חלקים:

בחלק הראשון מברר בלדד לאיוב, כי הא-ל לא יעוות משפט, ואם המית את בניו, בוודאי עשה זאת בגלל חטאם הם. ומה שנוגע לאיוב עצמו עליו רק להתחנן אל הא-ל, ואם הוא צדיק ישלם לו בוודאי כגמולו וישוב להיטיב אתו לאט לאט עד שאחריתו תגדל מאד, עד אשר ימלא פיו שחוק, ושונאיו יבושו. חלק זה נמשך עד סוף פסוק ז', ואח"כ באים שני הפסוקים האחרונים שבפרק זה (כא – כב).

והחלק השני הוא תיאור שלם בפני עצמו בנוגע למצבם ולאחריותם של הרשע והצדיק בכלל, והוא נמשך מפסוק י"א עד סוף כ', אחרי הקדמה של הפסוקים ח– י, ויתבאר במקומו.

עַד-אָן תְּמַלֶּל-אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי-פִיךָ:

תמלל אלה – בלדד משתמש בכוונה בשורש המזכיר את הביטוי “מלים”, שאיוב השתמש בו למוג “דברים בטלים”.

ו"אלה " – ביטוי בוז, מבלי הזכרת השם. וכן נמצאת מלה זו באופן זה גם להלן במקומות שונים כגון: ואת מי אין כמו אלה (יב 3), שמעתי כאלה רבות (טז 2), הלאל (= הלאלה) יסכן גבר³⁶ (כב 2).

ורוח כביר אמרי פיך – גם זה בבוז, כי אמרי פיו של איוב לא רק שהם דברי רוח (= הבל, ר' להלן טז 3), כי אם גם רוח כביר. וזוהי תשובה על דברי איוב (לעיל ו 26).

ר וח כביר אמר י – צלצול.

6 אִם-זַךְ ויָשָר אָתָּה כִּי-עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִלַּם נְוַת צִדְקֶךָ:

יעיר עליך – ישמור עליך, וכן “כנשר יעיר קנו” (דב' לב 11) – ישמור את קנו, כי שורש “שמר” גם הוא מורה בעיקרו על העֵרוּת בלילה ואי-השֵנה בו, כהוראת שורש זה בערבית ( ﺳﺹ ), שבה היא מורה רק על העֵרוּת. ומזה “שומר” (= אתה האיש הער!), מה מלילה (ישע' כא 11). וכן “ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים” (שמ' יב 42) = לילה של אי-שֵנה, ומזה נקראו אנשי הצבא, העֵרים חלק מן הלילה ומתחלפים אח“כ עם חבריהם “שומרים”, וחלק הלילה, שבו הם עֵרים, נקרא “אַשְמֹרֶת”. ומזה “ויבא גדעון וגו' בקצה המחנה ראש האשמרת התיכונה, אך הקם הקימו את השומרים” (שופ' ז 19), כלומר: ברגע שהעֵרים באשמורת הראשונה הקימו את חבריהם, שעליהם להיות ערים באשמורת התיכונה. וכן “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'” (ישע' סב 6), שאינם כלל לשמירה, כ”א אנשים ערים. ומכיון שמצב השֵנה הוא מצב של הסחת הדעת, וכנגד זה מצב העֵרוּת הוא מצב אי הסחת הדעת, עבר מוּשג הערות בשורש “שמר” ו“עור” בראשונה למושג שימת הלב לדבר וההשגחה עליו בכלל. ואח“כ – למושג ההשגחה על דבר שלא יאונה לו כל רע ושלא יגָנב וכיו”ב. ודבר זה אנו מוצאים גם בשפות האירופיות: wachen, ומזה Wachter בגרמנית, veiller בצרפתית בשתי ההוראות, באנגלית to watch ג"כ בשתי ההוראות.³⁷

נות צדקך – ענין שיבוץ שונה הוראה ודוגמות משירי הספרדים ודברי רמב"ע בספרו "שירת ישראל:.

ופה יש גם שימוש בשתי הוראות.

מלת “ושלַם” בפיעל אין לה הוראת “ישאיר בשלום ובשלמות” כ"א הוראת הגמול, או לכל היותר הוראת גמר הדבר והשלמתו (ע“פ הפסוק “ושלַם את הבית”, מ”א ט 25), ופה אין מקום להוראה זו.

נות צדקך – השורש “נוה” ( ﯳ ى ) בערבית מורה על כוונה, מחשבה לעשות איזה דבר; ומחבר ספר איוב, המשתמש במלים ובמבטאים ערביים שונים, השתמש גם פה במלה זו בשַנותו את המבטא “נוה צדק” שבירמיה (לא 23), המורה על מעון ודירה ל“נוה צדק”, שהוראתו אחרת לגמרי: כוונה צודקת. והוא אומר: הא-ל ישלם לך כנגד כוונתך הרצויה. וכן עשה במבטאים “כֹרה רָעָה” ו“יָתֵר מֵרֵעֵהוּ” שבמשלי (עי' לעיל ו 27).

8 כִּי-שְאַל-נָא לְדֹר רִישוֹן / וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם:

כי = אכן (עי' לעיל ה 2).

9 כִּי-תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע / כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ:

כי תמול אנחנו – כמה עוז בצורה קצרה ומקוצרת זו! ואין צורך פה לכ“ף הדמיון (כתמול), וכן לא בחלקו השני של הפסוק (כצל), כי ההשוואה בלא אות השימוש היא הרבה יותר חזקה מהשימוש בה, כי בלעדיה אומרים, שהדבר האחד הוא ממש הדבר השני, ולא שהוא רק דומה לו מצד איזו בחינה שהיא. וכן אין צורך בהוספת מ”ם לפני “תמול” (כהצעת לגרד: מתמול), כי ההשוואה שבחלקו השני של הפסוק מראה, כי הכוונה פה היא ההשוואה לדבר עובר ובלתי קיים, ולא לדבר שהיה רק לפני זמן קצר.

11 – 19. בפסוקים אלה באה השוואת הרשע והצדיק לצמחים שונים חולפים וקיימים, ובפסוק כ' בא הנמשל בתורת חתימה.

11 – 15. הרשע דומה לגומא, שחסר תנאי חיותו (בִצה ומים), שאמנם אפשר לו לגאות ולשׂגוא במשך איזה זמן, אך במהרה בעודנו ברכּותו, לפני שהגיעה שעתו להיקטף (“לֹא יקָטף”) ייבש מהר, עוד לפני יבושת החציר, שהוא סמל למהירות היובש.

16 – 19. לא כן הצדיק. הוא כצמח זה, אשר גם בעת זריחת השמש בכל חומהּ הוא נשאר רטוֹב, והוא עוד עושה יונקת,³⁸ היוצאת ממקום אחר על גִנָתו של צמח זה (פסוק טז) – שרשיו הולכים ומסתבכים בכל אבנים הנמצא במקומו עד שהם יורדים ומוצאים להם מקום בקרקע, וכל אבני הגל לא יפריעום, והם חוצים³⁹ ובוקעים אפילו בית אבנים, העומד על דרכם, כדרך שרשי העצים החזקים, שהם מנפצים גם סלעים ועוברים דרכם (פסוק י"ז)⁴⁰ ואפילו אם יעקרוהו לגמרי⁴¹ ממקומו ולא ישאירו לו כל זכר עד כי המקום, שצמח בו, יכחש בו ויאמר: לא ראיתיך מעולם (י"ח) כל זה לא יזיק לו…⁴² כי “מעפר אחר יצמח”, הוא ישוב ויצמח מתוך עפר אחר; או: כי מן העפר ישוב עץ אַחֵר (עץ חדש) לצמוח (י"ט).

16 רָטֹב הוּא לִפְנֵי-שָמֶש / וְעַל-גִּנַּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא:

קשה לחשוב, כי אחרי שכבר אמר את הנמשל (י"ג: כן ארחות וגו') ישוב עוד פעם אל המשל כמו שמבארים המבארים, ובעל כרחנו עלינו לומר, כי מה שבא מפסוק זה ואילך מוסב על אחר (= הצדיק) ולא על הקודם.

20 הֶן אֵ-ל לֹא יִמְאַס-תָּם / וְלֹא-יַחֲזִיק בְּיַד-מְרֵעִים:

אחרי התיאור המפורט של המשל בא הנמשל בצורת חתימה קצרה.

הן – מלת חיזוק בהוראת: אכן, אמנם כן.

 

פרק ט'    🔗

איוב מתחיל דבריו באירוניה כאילו הוא מצדיק את דברי חביריו: הוא יודע כי אמנם כדבריהם כן הוא, ובאמת לא יוכל האדם האָנוּש (אֱנוֹש) לצדוק כנגד הא-ל (כדברי אליפז: האנוש מא-לוה יצדק וגו' – לעיל ד 17), אבל – זה לא מפני שהאדם איננו צודק, כי אם מסיבה אחרת לגמרי: פשוט משום שאם יחפוץ האדם לריב עם הא-ל יאטום אזניו ולא יענהו אף על אחד מאלף דבריו האמיתיים; אף ירשיעהו תמיד למרות צדקתו; ומפני תקיפותו של הא-ל נרתע האדם ולא יוכל לסדר את טענותיו.

לטענה זו הוקדשו הפסוקים ב – ד, יד – טז, יא, כ, כח סיפא – לד.

הפסוקים ה' – י‘, המדברים על גבורת ה’ ועל יכולתו העצומה, מפסיקים פה את המשך תלונת איוב, ושמים בפיו באריכות דברים מה שאיננו בגדר מהלך רעיונותיו. על-פי תוכנם וסגנונם הם שייכים לפרק כו אחרי פסוק י"ג, ושם הם משלימים את הציור. פה נקשרו כביאור מורחב לתואר “אמיץ כח” שבפסוק ד'.

7 הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח / וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם:

לחרס ול א יזרח – לשם הצלצול בחר בשם “חרס” במקום “שמש”.

4 חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ / מִי-הִקְשָה אֵלָיו וַיִּשְלָם:

חכם לבב ואמיץ כח – כנראה מוסבים על האדם ולא על הא-ל, כי הוא חפץ לדבר רק על גבורתו וכוחו של ה' ולא על חכמתו, ולכן צריך לבאר, כי אף יהיה האדם הגדול ביותר והגבור האמיץ ביותר לא יוכל לא-ל.

9 עֹשֶה-עָש כְּסִיל / וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן:

עשה עש – לשון נופל על לשון. ואין הבדל בין שי“ן ימנית לשי”ן שמאלית, כי לפנים היה מבטא שתיהן קרוב. וכן אנו מוצאים שהנביאים משתמשים כך בלנע"ל: שֻדַּד שָׂדֶה (יואל א 10), שָׂמָהּ לִשְמָמָה (ירמ' יב 11), ועוד כאלה.

11 הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה / וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ:

לפסוק זה אין קשר לכל מה שלפניו, לפסוקים המדברים על כוחו של ה‘. העובדה שהאדם אינו רואה את ה’ בעברו על פניו איננה מראה על כוחו של ה'. לכן אני חושב, כי נתחלפו פה הכינויים,⁴³ כאשר נראה במקומות שונים בתנ"ך. והעיקר: הן יעבור עליו ולא יראהו, ויחלוף ולא יבין לו. האדם אינו נחשב לכלום בעיני הא-ל, ובעברו על פני הא-ל לא יביט ה' אליו ולא יתבונן בו.⁴⁴

12 הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִיבֶנּוּ / מִי-יֹאמַר אֵלָיו מַה-תַּעֲשֶׂה:

יחתף – ימית, יהרוג. שורש חתף ( ﺣﺗﺽ ) בערבית מורה על מיתה, והשם חַתְף ( ﺣﺗﺾ ) = מיתה. ובעברית: “כחֶתֶף תארב” (מש' כג 28). והמחבר משתמש פה בשורש זה כלנע"ל למלת “יחלף” שבחציו השני של הפסוק שלפניו.⁴⁵

רוב הפעלים המורים על המָתָה (חוץ משורש “מות”) באים בקל: הרג קטל, רצח. וכן גם “חתף”.

16 אִם-קְרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי / לֹא-אַאֲמִין כִּי-יַאֲזִין קוֹלִי:

ויענני? בשאלה⁴⁶ (וכן פירש ר' שמחה מהרובשוב)

אֲשֶר בִּשְׂעָרָה יְשוּפֵנִי / וְהרְבָּה פְצָעַי חִנָּם:

על עוון קל ודק כחוט השערה, ומקביל לְכָך: והרבה פצעי חנם (ה' בלנקה).

ואולי “ישופני” בהוראת “נשף הלאה”, לומר: ברוח סער ידפני, יסערני הלאה (תלמידי ד"ר שמואל פייגן). וכן להלן (כז 21): “וישׂערהו ממקומו”. ויחס “שוף” אל “נשף” כיחס "קוף " (תקופה) אל “נקף " (חגים ינקֹפו, ישע' כט 1) וכיו”ב.

20 אִם-אֶצְדַּק פִּי יַרְשִיעֵנִי / תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵנִי:

ויעקשני – אמר עלי – אנכי התם והישר – כי הנני עקש (לא ישר).⁴⁷ ע"ד “וְטִהֲרוֹ הכהן” (ויק' יג 3) = יאמר עליו, כי הוא טהור; וטִמא אֹתו (שם 8) = יאמר עליו, כי הוא טמא. ומלה זו היא מבנין הקל או הפעיל ולא כשאר השרשים, שבאים בהוראה זו בבנין פיעל.

23 אִם-שוֹט יָמִית פִּתְאֹם / לְמַסַּת נְקִיִּים יִלְעָג:

למסת – בקשת, מש' למס ( ا؎ﺴﮞ ) בערבית (עי' לעיל ו 14), ובעיקרו היה צ“ל “ללמסת” ( = לבקשת), והשמטה למ”ד אחת, הלמ“ד הראשונה, ולמ”ד השורש קיבלה את נקודתה (עי' לעיל שם).

27 אִם-אָמְרִי אֶשְכְּחָה שִׂיחִי / אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה:

אם אמרי – אם אמרתי, אך לצורך השוואת צלצול ההברות (אִם-אָמְ-) בא המקור במקום העבר.

28 יָגֹרְתִי כָל-עַצְּבֹתָי / יָדַעְתִּי כִּי-לֹא תְּנַקֵּנִי:

חלקו השני של פסוק זה והפסוקים הבאים אחריו הם המשך הענין של הפסוקים ב – ד, יא – כ.

30 – 31 אִם-הִתְרָחַצְתִּי בְּמֵו-שָלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי:

אָז בַּשַּחַת תִּטְבְּלֵנִי וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי:

בבֹר – הכוונה היא בוודאי לבֹרית (= החומר המנקה), ומן הכתוב אח"כ “בשחת תטבלני” נראה כי גם פה השתמש המחבר במלה בשתי הוראותיה, וכשאמר “בבֹר” בהוראת החומר המנקה, ריחפה לפניו גם הוראת “בור”⁴⁸ כהוראת החפירה, והמשיך: “אז בשחת תטבלני”, כאילו היה פה מקום לחשוב: אם אזַכֶה ידי בבור אחד אז תטבלני בשחת שניה.

33 לֹא יֵש-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ / יָשֵת יָדוֹ עַל-שְנֵינוּ

לא יש – לוּ⁴⁹ היה בינינו מוכיח, החזק משנינו ושולט על שנינו כאחד, והיה מסיר פחד שבטו מעלי – הייתי מדבר בלא יראה, אבל לפי מצב הדברים הנוכחי אנכי החלש והוא התקיף.

מלת “יָשֵת” בצורת העתיד המקוצר, וכן “יָסֵר” (ל"ד) מורות כי יש פה תנאי (לוּ) ותשובה (“אדברה ולא איראנו”) (תלמידי ד"ר ל' שולמן).

 

פרק יו"ד    🔗

נָקְטָה נַפְשִי בְּחַיָּי / אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי / אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִי:

נָקְטָה – רוב המבארים והמדקדקים אומרים, שצורה זו היא במקום נָקוֹטָה – נפעל משורש קוט שהוראתו קוץ. אך לדעתי אפשר לקיים צורת נָקְטָה, והיא קל משורש “נקט”, שהוראתו כשורש קוט – קוץ (ר' לעיל ט 17), והוא בא בבנין קל ממש כשורש “קוץ”.

במר נפשי – במרירות נפשי (ר' לעיל ז 11).

2 אֹמַר אֶל-אֱלוֹהַּ / אַל-תַּרְשִיעֵנִי וגו':

אל א-לוה אל – צלצול מלים תכוף (ר' לעיל ד 8).

4 – 5 איוב קובל על העונש שלא בצדק, שהא-ל עונש אותו ועל מהירות עונש זה, למרות שה' רואה ללבב ויודע את צדקתו ולמרות שאין קץ לשנותיו של ה' ואין לו לחשוש, שמא לא יספיק לענוש אותו.

1. איוב שב וקובל על שני הדברים הללו: ה' יודע שהוא אינו רשע, ואין מי שיוכל להצילו מידו, והוא יכול לענוש אותו כחפצו בכל עת, ובכל זאת הוא ממהר לענוש אותו.⁵⁰

20 – 21. … וְשִית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט:

בְּטֶרֶם אֵלֵך וְלֹא אָשוּב…

מקביל לגמרי לתהלים (לט 13): השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני.

21 בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשוּב / אֶל-אֶרֶץ חֹשֶךְ וְצַלְמָוֶת:

שעורו: בטרם אלך אל ארץ חשך וצלמות ולא אשוב (ממנה), ושינה המחבר את סדר המלים לצורך המשקל הקצוב, שלא יהיה חלק אחד ארוך, והשני – קצר.

22 אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל / צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים / וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל:

עיפתה… ותפע – השורש “עיף” מורה גם על החשכה, כגון “מעוף צוקה ואפלה " (ישע' ח 22), עושה שחר עיפה (עמוס ד 13). אך גם שורש “יפע”, הדומה ל”עיף" בחילוף סדר האותיות, מורה על הוראת החושך, אע"פ שהוראתו הרגילה היא הזריחה והאורה, והוא מן השרשים המורים על דבר והיפוכו (בערבית اﻻﺽاﺩ = ההפכים). והכוונה: ותחשך כמו אפל.⁵¹ וכן מורה מלת “אור” באיוב לפעמים על החושך, כגון “לאור יקום רוצח” (כד 14).

 

פרק י"א    🔗

2 הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה / וְאִם-אִיש שְׂפָתַיִם יִצְדָּק:

הרב דברים לא יענה – האם בעל רוב דברים לא יענה? ואין צורך לתקן הֲרַב-דברים, כי מלת “איש” בהוראת “בעל איזו תכונה” הושמטה במקומות רבים בתנ"ך, וביחוד בספר משלי.⁵² ואולי הושמטה פה מלת איש מפני שהיא נמצאת בחלקו השני של הכתוב.

הרב דבר ים – צלצול.

3 בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישוּ / וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם:

הכוונה: דבריך הבדויים הם רבים כל כך עד שהם מחרישים את אזני האנשים, והנך מרבה להג⁵³ ואין דובר דבר כנגדך.

מַכְלִם – בערבית מורה שורש “כלם” ( ىاﻡ ) על הדיבור (ומזה בלשון חכמים: לא כלום = לא דבר). ובעברית יש לו מלבד הוראת הבושה גם הוראת “דבר כנגד מישהוא בפניו בזעף, געור בו”. ומזה “גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה: וגם… ולא תגערו בה” (רות ב 15 – 16). כאן בא שורש “כלם” בהקבלה לשורש “גער”. וכן “הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה” ואח“כ: “והאנשים טובים לנו מאד ולא הָכלמנו” (ש"א כה 7, 15). ופעם אחת אנו מוצאים בתנ”ך שורש זה מחובר ל“דָבָר”: “ואין מכלים דבר בארץ” (שופ' יח 7) – על דרך “ואין דֹבר אליו דבר” (לעיל ב 18). גם בפסוקנו הכוונה: אתה מפטפט דברים בטלים, ואין מי שידבר דבר נגדך.

4 וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי / וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ:

צופר לועג לאיוב ומצייר כאילו איוב חושב את כל מה שהוא מוציא מפיו ל“לקח”, דְבר-למוד, דבר הטעון למוד.⁵⁴

6…. כִּי כִפְלַיִם לְתּושִיָּה / וְדַע כִּי-יַשֶּה לְךָ…

תושיה… ישה – צלצול.

9 אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה / וּרְחָבָה מִנִּי-יָם:

על פי המסורה הגדולה: מדה – “לית מפיק ה”א“.⁵⁵ וצריך לבאר: היא ( = תכלית שדי) ארוכה מארץ ב-מדה (כדעת אוולד ודלמן), וזה על דרך התַּמְיִיז ( ﺳﯾﯾﮞ = הבדלה) בערבית, שעל פיו אומרים: פלוני יפה ממך פנים, כלומר: בפניו. וכן לעיל (ה 11): וקודרים שגבו ישע = בישע, ע”י הישע; ולהלן (טו 10): כביר מאביך ימים.

ולוּ היתה הכוונה בפסוקנו, ש“המדה” ארוכה מארץ, היה צריך לומר: אָרֹך מארץ מדהּ ורחב מני ים, כי “מד” הוא לשון זכר.

10 אִם-יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר / וְיַקְהִיל וּמִי יְשִיבֶנּוּ:

צופר חוזר על דברי איוב לעיל (ט 11, 12) בלשונו, אך בתוספת מלים, לאמור: אתה, איוב, אמרת: “אם⁵⁶ … יחלף… מי ישיבנו”, על זאת אענך:

11 כִּי-הוּא יָדַע מְתֵי שָוְא / וַיַּרְא-אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן:

כי… – “כי” בהוראת “אכן” (ר' לעיל ה 2). אכן הוא יודע מי הם מתי השוא.

וירא און ולא יתבונן?! האפשר, שיראה את מעשיהם הרעים, ויתעלם כאילו אינו רואה כלל.⁵⁷

12 וְאִיש נָבוּב יִלָּבֵב / וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד:

ואיש נבוב ילבב? האפשר, שמי שהוא איש נבוב יהיה פתאום לבעל לב = לחכם?

ועיר פרא אדם יולד? הכוונה: והאדם שנולד כעיר פרא – היחכם? וזה או על דרך ההשמטה, או שמלת “ילבב” שייכת גם לחלק זה של הפסוק.

נבוב ילבב – צלצול.

17 וּמִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד / תָּעֻפָה בַּבֹּקֶר תִּהְיֶה:

מלת “חלד” – הוראתה בעברית: משך זמן החיים. והכוונה: אם תיטיב את דרכך, אז תשכח את כל עמלך, שסבלת עד כה, ומצהרים (= מהצהרים של ימי חייך) יקום זמן חיים חדש, והיית כנולד מחדש (וכן פירש ר' שמחה מהרובשוב). ותעופה ( = עת החשך – ר' לעיל י' 22 – ערב חייך) תהיה כבֹקר, כהתחלת החיים, ומהשתמשותו במלים “תעופה” ו“בקר” לסוף ימי החיים וראשיתם, נראה כי במלת “ומצהרים” הוא מכוון לחלק האמצעי של החיים, ולכן קשה לקבל ביאורם של רוב המבארים: ומצהרים = מאיר יותר מאור הצהרים של היום.

20 וְעֵינֵי רְשָעִים תִּכְלֶינָה / וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם / וְתִקְוָתָם מַפַּח-נָפֶש:

במקום “מֵהֶם” העברית באה “מִנְּהֶם” ע“ד “מִנְהוֹן” בארמית ו”מִנְהֻם" ( ﺿﻌﻡ ) בערבית, להשוואת הצלצול עם מלת “ומנוס” (תלמידי מר אהרן שטרנברג).⁵⁸

 

פרק י"ב    🔗

סדר פסוקיהם של פרק זה ופרק י"ג לפי המשך עניינם הוא כזה:

יב 1 – 2, 11 – 12, 7 – 10, יג 1 – 3, יב 10, 13 – 25, יג 4 – 27.

והתוכן: אמנם כי אתם עם… (יב 2), אבל גם לי לבב כמוכם… ואת מי אין כזאת. (3), הן כל אוזן מלים תבחן כמו שכל חיך יטעם אוכל וידע מה טוב ומה רע (11), [אתם אומרים לי]: ⁵⁹ “אך בישישים חכמה”,⁶⁰ ובבעלי⁶¹ אורך ימים תסונה" (12), אך לחכמות כאלה אין צורך בישישים, ואפילו לא בסתם בני אדם, כי גם אם תשאל את הבהמות וכו' גם הן תגדנה לך זאת (7 – 8), ומי מהן אינו יודע זאת, כי יד הא-ל היא העושָה כל? (9), כל זאת ראתה עיני, ואני יודע זאת כמוכם (יג 1 – 2).

אך לא אליכם אדבר דבריי, כי אם אל הא-ל (3), אשר בידו נפש כל חי… (יב 10), עמו חכמה וגבורה וכו' (יב 13 – 25), לו באמת הגדולה, אבל אתם – מה הנכם? הן אתם רק טופלי שקר וכו' (יג 4 – 12).

פסוק 13 בפרק י"ג הוא פתיחה לענין שבא אחריו (15 – 27): דרישת עריכת משפט עם הא-ל ותנאיה והתחלת הטענות, והוא (13) קשור מבחינת מה לפסוק שלפניו (12), שבו מבטל איוב את דברי רֵעיו, שהם רק “משלי אפר”, ועתה הוא קורא אליהם: ובכן החרישו אתם ואדברה אני.

לפסוק האחרון בפרק י“ג (28) אין כל קשר עם מה שלפניו, והוא כתוב בלשון נסתר (“והוא… יבלה”), בשעה שהפסוקים שלפניו באים בלשון מדבר בעדו. מקומו עפ”י תוכנו הוא בלי כל ספק אחרי פסוק 2 בפרק י“ד – אחרי דברו על חולשת האדם, קוצר חייו, שהוא כ”כציץ יצא וימל", הוא ממשיך: והוא כרקב יבלה וגו'.

והפסוקים 4 – 6 בפרק י"ב הם ענין בפני עצמם לגמרי: תשובה שלימה והיתולית לדברי אליפז (יא 13 – 19).

2 אָמְנָם כִּי אַתֶּם-עָם / וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה:

שפעת מלים בצלצול אמ או עמ, מלבד הממ"ים בסוף: אמנם, ועמכם, ובמלים: תמות חכמה.

וכל הפסוק הוא מאמר אירוני יפה: אמנם כן, אתם, ורק אתם, הנכם העם החשוב, ואם אך תמותו אתם, תמות גם החכמה בכלל, כי לא ישאר עוד חכם בעולם. אבל גם לי לבב כמוכם וכו'.

גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם / לֹא-נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם / וְאֶת-מִי-אֵין כְּמוֹ-אֵלֶּה:

ואת מי אין כמו אלה – מלת “אלה” בלי הזכרת השם, שהיא רומזת עליו, היא גם פה בבוז, בביטול דבריהם שהם חושבים אותם לחכמות (ר' לעיל ח 2).

שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה / קֹרֵא לֶאֱ-לוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ / שְחוֹק צַדִּיק תָּמִים:

הכוונה: שחוק הייתי לרעי, רעי זה שכבר קרא לא-ל, והוא כבר ענהו; שחוק הייתי לצדיק תמים זה (וכן אהרליך).

רעי זה אמר אלי: אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך… כי עתה עמל תשכח ובטחת כי יש תקוה, וחפרת לבטח תשכב… (יא 13 – 19.

6 יִשְלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים / וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵ-ל:

ומה אני רואה? אני רואה שהאוהלים שלוים רק לשודדים, ובטחה ישנה רק למרגיזי א-ל ולא לפורשׂים אליו כפים.

פסוק 5 אינו מובן אחרי כל הבאורים הדחוקים.

ישל יו אהל ים לש דדים – צלצול.

22 מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי-חֹשֶךְ / וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת:

ויצא לא ור צל מות – צלצול.

23 מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם / שֹטֵחַ לַגּוֹיִם ויַַּּנְחֵם:

הכוונה: ברצותו הוא מגדיל ומרומם את הגוים, וברצותו הוא מאבדם. ברצותו הוא מפיץ ומזרה את הגוים בעולם, מַגלה אותם, וברצותו הוא מַנחה אותם אל ארצם.⁶²

24 מֵסִיר לֵב רָאשֵי עַם-הָאָרֶץ / וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ:

מלת “תהו” פה הוראתה כהוראת “תיהּ” ( ﺗﯾﻪ ) בערבית, שבו מכנים הערבים את המדבר, שבו תעו בני ישראל ארבעים שנה (תלמידי מר יצחק עבאדי), ולזה מתאימה מלת “ויתעם” פה ובתהלים (קז 40), שמש לֻקח מלה במלה חצי פסוק זה וחציו הראשון של פסוק כ"א ("שוֹפֵךְ בּוּז על נדיבים).

25 יְמַשְשוּ-חֹשֶךְ וְלֹא-אוֹר / וַיַּתְעֵם כַּשִּכּוֹר:

ימששו חשך – בהשפעת “וימש חשך” (שמ' י' 21).

 

פרק יג    🔗

1. א ול ם א ני אל ש-די א דבר והוכח אל א-ל א חפץ: – צלצול

2. וא ול ם א תם טפל י שקר רפא י אל יל כל ם: – צלצול.

3. … ותהי לכ ם ל חכ מה: – צלצול

10 – 11…. אִם-בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן:

הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וגו':

תשאון… שאתו – המחבר משתמש בשתי מלים משורש “נשא”, שהן בהוראות שונות בדרך של לשון נופל על לשון (כמו לעיל ז 20 – 21), כאומר: איך פניו תשאון הלא שאתו וגו'.

12 זִכְרֹנֵיכֶם מִשְלֵי-אֵפֶר / לְגַבֵּי-חֹמֶר גַּבֵּיכֶם:

לגבי – הלמ“ד במלה זו הוראתה כלמ”ד החיזוק ( ﻻﻡ اﺗﯠ ﯼﯾﺩ ) שבערבית, כלומר: אכן גביכם הם גבי חומר. וכן הוראת הלמ"ד בכמה פסוקים אחרים, כגון “כי לכֶלֶב חי הוא טוב מן האריה המת” (קה' ט 4) – בוודאי הכוונה: כי אכן כלב חי הוא טוב מאריה מת. וכן “כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו” (תה' פט 19) – הכוונה: אכן ה' הוא מגננו ואכן קדוש ישראל הוא מלכנו. “ולנֹגה הירח לא יאיר לך” (ישע' ס' 19) – אכן נגה הירח לא יאיר לך. "ולשרים למשפט ישׂרוּּ (ישע' לב 1) – אכן שרים ישׂורו במשפט. בכל המקומות הללו אין מקום לאות ל' בהוראתה הרגילה.⁶³

13 – 14. … וְיַעֲבֹר עָלַי מָה: עַל-מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִנָּי וְנַפְשִי אָשִׂים בְּכַפִּי:

ויעבר עלי מה: על מה אשא… כמה יפה צלצול המלים בהוראות השונות של שני המאמרים, המורכבים משתי המלים, הדומות בצלצולן.

על מה אשא בשרי בשני – הכוונה היא: עד מה, עד מתי; אבל המחבר השתמש בצורת “על מה” לצורך הצלצול הנזכר לעיל. והכוונה: עד מתי אלחץ שפתי בין שיניי כדרך המתאמצים להתאפק מלהתפרץ בדברי פיהם הנמרצים. ועד מתי אשים נפשי בכפי לשמור אותה ממקרה רע (כביאורו של היציג), וזה ההמשך מן הפסוק הקודם, שבו הוא מביע את רצונו לפתוח את פיו ולדבר, ויעבור עליו מה.⁶⁴

פסוק זה מלא אות שי"ן (ימנית ושמאלית): אש א בש רי בש ני ונפש י אש ים…

15 הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ (ק‘, כ’: לֹא) אֲיַחֵל…

הן ­ – בהוראת השאלה ( ﮪﻝ בערבית), והכוונה: האם יקטלני? ההנני מפחד פן יקטלני?

לו איחל – לקֶטֶל, הרמוז במלת “יקטלני” (סלומון).

16…. כִּי-לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא: – צלצול.

25 הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ / וְאֶת-קַש יָבֵש תִּרְדֹּף:

פסוק זה לקוח מן הפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף " (ויק' כו 36). אך מחבר ספר איוב משנה את כל הענין באמנות נפלאה: שם קול העלה הנדף שכמעט אינו נשמע הואהרודף (בגלל רגש פחדם הגדול מכל דבר), ופה העלה הנדף הוא הדבר אשר אין ערך לו, ואותו רודפים מה שלא יאה כלל לגבורת הא-ל (מעין “אחרי מי את רודף?”, ש"א כד 15).

ולפי כל הנראה נתחלף בפסוקזה מקום הפעלים, והעיקר:

העלה נדף תרדף? ואת קש יבש תערץ?

כי שורש “ערץ” (= רעץ, שבר) מתאים יפה לקש יבש, הנשבר במהרה על נקלה, לא כעלה הרטֹב, ועפי"ז נשמר פה גם צלצול ההברות “נ-דף” “תר-דף”, החשוב כל כך בספק איוב, וחציו הראשון של הפסוק יתאים לגמרי לפסוק “ורדף אותם קול עלה נדף”.⁶⁵

26 כִּי-תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת / וְתוֹרִישֵנִי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי:

מררות – דברים שכבר עברו מלפני זמן רב, כהוראת שורש מרר ( ﮪﺩ ) בערבית: עבר (וכן פירש אהרליך), וזה מקביל יפה ל“ותורישני עונות נעורי”, עוונות ימי נעורי לפנים.

ואולי “מררות” בהוראת “מרי”: מה שהמריתי את פיך פעמים רבות (תלמידי מר שלום פושינסקי) ע"ד מסס – מסה.

ותורישני עונות נעורי – אירוניה דקה טמונה פה במלת “ותורישני”, כי שורש “ירש” צופן תמיד בקרבו רעיון של התעשרות, של קבלת ירושה מאחרים בלא שעמל בה המקבלהּ; ופה מתלונן איוב בדרך עקיצה: נתת לי ירושה יפה – ירושת עוונות נעורי, שכבר נשכחו מלבי מזה עשרות בשנים.

27 וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי וְתִשְמוֹר כָּל-אָרְחוֹתָי עַל-שָרְשֵי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה:

ענין הפסוק הוא: הנך שם רגלי בסד, ובתתך לי מעט חופש להתהלך, אתה “שומר כל ארחותי”, ואם ארחיק מעט ללכת, אתה מתחקה על שרשי רגלי למצוא אותי ולהשיבני למאסרי.⁶⁶

על שרשי רגלי תתחקה – מלת “תתחקה” מורה על החיפוש בסימני הרגל החקוקים בעפר, בחול, או בטיט, שהיא דורכת עליהם בהליכתה. ואנו מוצאים שורש “חקה” בהוראת “חקק”: “מחֻקה על הקיר” (יחז' ח 10).

 

פרק י"ד    🔗

פרק זה הוא אחד הפרקים היפים שבספר זה בתיאור אפסות האדם וחולשתו. בראשונה הוא מתאר את חולשתו (1 – 2, יג 28), ומתפלא על אשר הא-ל מיטפל בכלל ביצור כזה. הוא צריך להסיח דעתו ממנו עד יגמר יומו הקצר (3 – 6). אח"כ הוא מדבר על יתרון העץ על בן-האדם הזה בנוגע להתמדת קיומם (7 – 12).

לוּ היה הדבר אפשרי, שלמשך זמן רוגזו של הא-ל יוריד את האדם שאולה, וישאר שם עד עבור זעם, ואח"כ ישוב לזכור אותו, היה זה לאושר לאדם (13 – 17). ולוּ היתה אפשרות כזאת היה האדם מחכה בסבלנו עד שעה כזו (14). אבל ישנם בעולם גופים אדירים וכבירים יותר האובדים לנצח. וכן הוא גם גורל האדם: הוא מת, ובמותו אפס הכל. ובמה שימצא את בניו אחריו אין לו כל ידיעה בקבר (18 – 22).

אָדָם יְלוּד אִשָּה וגו':

שני כינויים המורים על החולשה: יציר אדמה וילוד אשה חלושה (כנגד הכינויים: איש וגבר).

2 כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל / וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד:

כציץ יצא וימל – הוא כציץ אשר אך החל לצאת, להתפתח, והנה כבר נמל, נכרת או נבל.

כצ יץ יצ א וימל… כצל – צלצול.

ופה מקום פסוק 28 של פרק יג (“והוא כרקב יבלה, כבגד אכלו עש”).

3 אַף-עַל-זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶיךָ וגו':

הכוונה: גם על יצור חסר ערך כזה תפקח עיניך? הראוי הוא לכך? (וכן פירש ר' שמחה מהרובשוב). ועיקר ביטוי הבוז הגמור הוא במלת “זה” מבלי הזכרת השם, שהוא רומז עליו, כמו שהוא משתמש לפעמים במלת “אלה” (כמבואר לעיל ח 2).

5 אִם-חֲרוּצִים יָמָיו / מִסְפַּר-חֳדָשָיו אִתָּךְ / חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר:

אם – בהוראת “הן”, “אכן” (תלמידי מר משה בן-יוסף). ור' לעיל ו 13.

חרוצים ימיו – ימי האדם (כלומר: מספר ימים ממש) הם קצובים, וחדשי-המספר שלו, חדשיו המעטים, ידועים לך, וגבול שמת לזמן חייו ולא יעבור אותו. כאילו כל חיי האדם הם רק במשך ימים וחדשים, ואינם מגיעים כלל לשנים.

מספר חדשיו – חדשי המספר שלו, בהוראת המיעוט, ע"ד "ימים מספר " (במ' ט 20), שנות מספר (להלן טז 22). והמחבר לא היה יכול לומר “חדשי-מספרו”, משום שאז לא היתה מובנת כוונתו.

6 שְעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל⁶⁷ / עַד-יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ:

העיקר: שעה מעליו עד ירצה כשכיר יומו ויחדל (תלמידי ד"ר אהרון קון-שכטר), ושינה את סדר המלים בגלל המשקל, וכבר מצאנו כאלה במקומות אחרים. ופה מקטין המחבר את זמן חיי האדם עוד יותר מאשר בפסוק הקודם ומצמצם אותו עד ליום אחד: עד ירצה כשכיר יומו.

7 כִּי יֵש לָעֵץ תִּקְוָה / אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף / וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:

8 אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָרְשוֹ / וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:

9 מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ / וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע:

הכוונה: לעץ יש תקוה: אם יכרתוהו ישוב להוציא עץ אחר, שיבוא במקומו⁶⁸ (הוי"ו של ועוד יתירה); ואפילו לא יצא במקומו והנה לא תחדל יונקתו, המסתעפת משרשיו מתחת לאדמה ויוצאת וצומחת במקום אחר;

ולא רק זאת אלא גם העץ עצמו אפילו ישאר שרשו זמן רב תחת האדמה אחרי כריתתו, וגזעו⁶⁹ ייראה כאילו כבר מת;

הנה אם רק יריח מרחוק את ריח המים, אפילו לא הגיעו אליו, ישוב הוא עצמו לפרוח, וגם מהסתעפות שרשיו מתחת לאדמה שישובו לתהיה יצא עץ רך חדש⁷⁰ וחזק כאילו נטעוהו בידים.

וכמה יפה המליצה “מריח מים יפריח”! ואל התוכן נלוה גם עושר צלצול האותיות: מריח מ ים יפריח. ובגלל הצלצול הזה (ריח – יפריח) בא פה הפועל “יפריח” בהפעיל הנדיר במקום “יפרח” בקל, התדיר.

10 וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָש / וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ:

בכוונה תפש פה המחבר דווקא את השם “גבר”, המורה תמיד על הגבורה, כלומר: אפילו הגבר מה תועילהו גבורתו במותו.

ומה חזק המבטא “ואיו?!” במלה קצרה אחת הוא מראה על כליונו הגמור: ויגוע אדם – אך גוע האדם – ואיו?

11 אָזְלוּ-מַיִם מִנִּי-יָם / וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵש:

12 וְאִיש שָכַב וְלֹא יָקוּם / עַד בִּלְתִּי שָמַיִם לֹא-יָקִיצוּ / וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּנָתָם:

הכוונה: המים אוזלים ממקְויהם, והנחלים יחרבו וייבשו בימי הקיץ, [אך בשוב החורף ישובו ויתמלאו],⁷¹ אבל האיש (תפש כאן בשם “איש”, המורה על חשיבותו) אחרי שכבו פעם, אחרי מותו, לא יוסיף עוד לקום.

יפה הוא פירושם של ר“ש מהרובשוב והמלבי”ם לפסוקים אלה: האדם יגוע, ולא רק שלא יפריח מריח המים כעץ, אפילו ישפכו עליו כל מי-הים עד שיאזלו, וכל מימי הנהרות עד שיחרבו וייבשו, כל זה לא יועיל, כי אם שכב האיש לא יוסיף לקום עוד.

פסוק 14 מקומו אחרי 17 – כמעבר בין הרעיון שבפסוקים 13 – 17 ובין מה שלאחריהם.

13 מִי יִתֵּן בִּשְאוֹל תִּצְפְּנֵנִי / תַּסְתִּירֵנִי עַד-שוּב אַפֶּךָ

תָּשִית לי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי:

15 תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ / לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף:

הכוונה: מי יתן ותצפינני בשאול עד שוב חרון אפך. תקבע לי זמן ידוע לזה, ואחרי כן, בבוא שעת הרצון תשוב ותזכרני להשיבני לתחיה; תזכור כי מעשה ידיך הנני, ותשתוקק לראותני שנית, ואז אתה תקראני אנכי אענך.

תצפנני תסתירני עד שוב אפך – יפה הוא הרעיון, כי אותו הא-ל, שהוא כועס עליו ומכלה חמתו בו, הוא בעצמו יצפינהו ויסתירהו מפני אפו שלו. ואולי מכאן לקח רשב“ג את רעיונו: “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך” (כתר מלכות) וזה גם ענין “מדת הרחמים” ו”מדת הדין".

למעשה ידיך תכסף – מבטא זה מזכיר את יגיע כפיך" (לעיל י' 3

16 כִּי-עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר / לֹא-תִשְמוֹר עַל חַטָּאתִי:

חָתוּם בִּצְרוֹר פִּשְעִי / וַתִּטְפֹּל עַל-עֲוֹנִי:

הכוונה: במשך כל הזמן הזה לא היית מוסיף⁷² לספור כל צעדי ולא להשגיח על חטאתי. פשעי היה סגור וחתום בצרור, והיית טופל טיח על עוני לכסותו.

חטאתי – בערבית מורה שורש חטה ( ﺧﮪاﯠ מנל"ו): צָעוֹד. ומחבר ס' איוב משתמש פה במלה זו מצד אחד בהקבלה למלת “צעדי”, ומצד שני גם בהוראתה הרגילה, ומקביל אותה ל“פשעי” ו“עוני” בפסוק הבא.⁷³

ע"י הביאור של “חטאתי” בהוראת “צעדי” יובן המבטא “תשמור על חטאתי”, כלומר: תשגיח ותשים עינך עליה.

וע“פ הוראה זו של “חטאת” יובן הכתוב במשלי (יג 6)” "ורשעה תסלף חטאת " אחרי המאמר “צדקה תצֹר תם-דרך”. כלומר: הצדקה שומרת את ההולך בדרך הישרה. והרשעה מעקמת את צעדי האיש הרשע ומוליכתו דרכים עקלקלות (וכן איתן).

ואולי ישנה שייכות למושג החטא בכלל עם צעידת צעד (בלתי נכון), כמו שאנו רואים גם במלת פֶּשַׁע – פֶּשַׂע = צעד (ש"א כ 3), וכמו שהשם עָוֹן בא מהוראת עַוֵּה אדם דרכו.

חתום בצרור – בהשפעת “צוֹר תעודה חתום תורה” (ישע' ח 16).⁷⁴

14 אִם-יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה / כָּל-יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל / עַד-בּוֹא חֲלִיפָתִי:

אחרי הביעו את תשוקתו לאפשרות היות צפון וטמון בשאול עד יעבור זעם הא-ל וישיבהו לתחיה, הוא שב ומביע את פקפוקו באפשרות דבר כזה ואומר: אם ימות גבר, האפשר כי ישוב לתחיה? לוּ ידעתי, כי דבר זה אפשרי הייתי מייחל לו כל משך ימי חיי עד בוא מותי.

19 אֲבָנִים שָחֲקוּ מַיִם תִּשְטֹף-סְפִיחֶיהָ עֲפַר-אָרֶץ וְתִקוַת אֱנוֹש הֶאֱבַדְתָּ:

הכוונה: האבנים נשחקות ע"י המים וכלות, וזרמי המים הסוחפים שוטפים את עפר הארץ ולא ישאר כל זכר לו. וככה תאבד גם תקות האדם [במותו].

1. תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַנֶּה פָנָיו וַתְּשַלְּחֵהוּ:

ויהלך – שורש “הלך” ( ﮪﺎﺎﻥ ) בערבית מורה על הכליון וההפסד. והסדור הוא: תתקפהו – ויהלך לנצח. ואולי מהוראה זו גם “מדבר באֹפל יהלֹך” (תה' צא 6), המקביל שם ל“ישוּד”, ושם הוא בהוראת פועל יוצא: ימית.

גם מן שרש “ילך” אנו מוצאים לפעמים בהוראה זו כגון: "יתצני סביב ואלך " (לי לן⁷⁵ יט 6), כלה ענן וילך (לעיל ז 9), בדמי ימי אלכה (ישע' לח 10).

 

פרק ט"ו    🔗

2 הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת-רוּחַ / וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ:

הכוונה: האם איש חכם יענה דעת… רוח? דעת, שהיא רק רוח והבל? וזוהי אחת מדרכי המליצה בערבית, הנקראת בשם ﺍﻻݽﮞﺍﺍﻥ (הלקיחה בחזרה), שהמשורר מביא רעיון במאמר שלם, ואח"כ הוא שב ושוללו במלה אחת, המבטלת אותו לגמרי.

וגם מילוי הבטן בקדים הוא ענין של היתול. האיש ממלא בטנו ברוח קדים, שאיננה מביאה גשם, ואין תועלת בה, ואחרי כן הוא מוציאה בפיו, בדבריו.

4 אַף-אַַתָּה תָפֵר יִרְאָה / וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי-אֵל:

אף את ה תפ ר ירא ה ותגרע – שלשלת מחומשת של צלצול אותיות.

תגרע שיחה – בהוראת התואר “גרוּע” בלשון חכמים: תדבר שיחה גרועה. או מהוראת שורש גרא ( ﺟﺭﺍ ) הערבי, שבשפה המדוברת באה בצורת גרע ( ﺟﺭﻉ ): העז פנים, כלומר: תָעֵז פניך בדברך אל הא-ל, וזה מקביל ל“תפר יראה” שלפניו.

5 יַרְשִיעֲךָ פִיךָ וְלֹא-אָנִי / וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ-בָךְ:

ירשיעך פיך ולא אני – כנגד "אם אצדק פי ירשיעני " שאמר איוב (לעיל ט 20) רק בכוונה אחרת: איוב מתלונן על שבט הא-ל אשר עליו ואשר “לא יתנהו השב רוחו”, והוא כל כך מבולבל עד אשר אפילו יצדק – פיו ידבר אחרת ממה שעליו לטעון, ופיו בעצמו ירשיעהו. ואליפז טוען, שהוא איננו צריך כלל להרשיע את איוב, כי פי איוב עצמו ירשיעהו, יען כי אין לו במה להוכיח צדקתו, מאחר שאיננו צדיק, וככה עשה מחבר הספר (לעיל ט 2), בשומו בפי איוב את דברי אליפז (ד 17) בכוונה אחרת.

8 הַבְסוֹד אֱ-לוֹהַּ תִּשְמָע / וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה:

אם היתה מלת “סוד” שם היה צריך לבוא אח“כ “תבוא” (ולא “תשמע”). אך כנראה “סוד” פה הוא מקור, כאילו היתה בשורק (כמו בְּקוּם, בְּשוּב), והבי”ת היא בי"ת-הזמן. והכוונה: האם שמעת דבר בשעת הוועץ א-לוה עם הפמליא שלו?

10 גַּם-שָׂב גַּם יָשִישׁ בָּנוּ / כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים:

כביר מאביך ימים – ע"ד התַּמְיִיז הערבי (כנזכר לעיל יא 9). ובספרי דקדוק הערביים מביאים דוגמה כזו בדיוק ﺍ ﻛﺒﺭ ﺿﻚ ﻋھﺭݴ

12 מַה-יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ / וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ:

בערבית מורה שורש “יקח” ( ﻭڦح ) על עזות הפנים, והכוונה: מה מֵעֵז לבך אותך או את פניך? איך התחצפת כל כך? ועפי"ז צריך להיות: יִקָחֲךָ (קו"ף רפה) או יִיקָחֲךָ (וכן איתן).

13 כִּי-תָּשִיב אֶל-אֵל רוּחֶךָ / וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין:

כי תשיב אל א-ל רוחך – מחבר ס' איוב משתמש במבטאים שהיו לפניו, וכדרכו הוא משנה אותם מהוראתם הרגילה להוראה אחרת, השונה ממנה לגמרי. ואף פה לקח את המאמר “והרוח תשוב (אחרי המוות) אל האלקים” (קה' יב 7) ויצר את המבטא ההיתולי: הנך משיב את דברי הרוח שלך (ר' לעיל פסוק 2) אל האלקים, ולזה מקביל חלקו השני של הפסוק:

והוצאת מפיך מלין – מלים סתם, דברים בטלים.

20 – 21. כָּל-יְמֵי רָשָע הוּא מִתְחוֹלֵל

וּמִסְפַּר שָנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ: קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו

בַּשָּלוֹם – שוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ:

ומספר שנים לעריץ = שנות מספר; השנים המעטות, אשר נצפנו לעריץ, אין לו מנוחה בהן, כי תמיד קול פחדים באזניו. ודרך אגב הוא מודיע, כי כל ימי חיי הרשע הם רק שנים מספר.

24 חלוקת הכתוב צריכה להיות כך (לא כחלוקת הטעמים), וכך דעת אהרליך:

יְבַעֲתֵהוּ צַר / וּמְצוּקָה תִתְקְפֵהוּ / כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר:

הכוונה: המצוקה תתקפהו מכל עבר, כמלך המתכונן לצור על עיר מכל סביביה (בהשפעת “וחניתי כדור עליך וצרתי עליך”, ישע' כט 3).

תתקפהו – מן ההשוואה שהוא משווה אח“כ את ההתקפה של המצוקה ל”כמלך עתיד לכידור" נראה, כי היתה לשורש זה שייכות (למצער פה) להוראת ההקפה. ומהשם “תקופה” יכול להיווצר שורש “תקף” ע“ד “תרם”, “תרע” ו”תחל" (מן תרומה, תרועה ותחלה) בלשון חכמים. וגם בתנ“ך השורש “תעב” הוא מן השם “תועבה”, שהוא עפ”י משקלו משורש “יעב”, והשורש “תאב” מן השם “תאבה” משורש “אבה”. והכוונה: ההתנפלות על האויב מכל עבר, בהקיף אותו.

26 ירוץ א ליו בצ ואר / ב עב י גב י מג ניו – צלצול.

32 בְּלֹא-יוֹמוֹ תִּמָּלֵא / וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה:

בלא יומו תמלא – [“תמלא” במקום “ימלא” בהשפעת “תמורתו” שבסוף הפסוק הקודם] – יכרת לפני שהגיע זמנו להיכרת ולמות.

שורש “מלא” דומה בהוראתו לשרשי “מול”, “מלל”, “מהל” ו“נמל”, המורים כולם על כריתה (שמ' טו 9: תמלאמו נפשי).

והמחבר לוקח כדרכו מבטא קבוע “מלאו ימי פלוני” (בר' כה 24, כט 22, אס' ב 12 ועוד) ומשנה אותו להוראה אחרת לגמרי. והוסיף על זה גם צלצול האותיות: בלא יומו תמלא. ואין לטעון, שהאות א אינה נשמעת בשתי המלים “בלא” ו“תמלא”, כי ידוע הדבר, שלפנים היתה אות זו נבטאת תמיד, כמו שהיא נבטאת בערבית הספרותית עד היום, וגם האל"ף שבמלה “לָא” ( ﻻ ) בערבית, שאיננה נבטאת בשפה הספרותית, היא נבטאת הרבה בשפה המדוברת כשהיא באה יחידה בלי פועל אחריה, ואומרים “לָאְ” (לָאָ)⁷⁶

1. כִּי-עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵש אָכְלָה אָהֳלֵי-שֹחַד:

עדת – מלה זו מקבילה למלת “אהלי” שבחציו השני של הפסוק, והוראתה: בית, מקום מועד, והוא משורש “יעד” (כמלת “עצת-” משורש “יעץ”).

ואש אכל ה אהל י שח ד – צלצול.

 

פרק ט"ז    🔗

1. שָמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת וגו':

כאלה – גם פה בא בביטוי של בוז לדברי חביריו.

1. הֲקֵץ לְדִבְרֵי-רוּחַ או מַה-יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה:

הכוונה: היבוא פעם קץ לדברי רוח? ואם אין לך דברים נכוחים לענות, מה מכריחך לענות? הן נכון יותר לשתוק.

5 – 6….. וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹךְ: אִם-אֲדַבְּרָה לֹא-יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי…

יחשך – יחשך – חזרה על אותה המלה בצורה אחרת.

7 אַךְ-עַתָּה הֶלְאָנִי / הֲשִמּוֹתָ כָּל-עֲדָתִי:

הלאני – הגיעני למצב, שלא אוכל לעשות דבר (ר' לעיל ד 2).⁷⁷

השמות כל עדתי – החרבת את ביתי (ר' לעיל טו 34).

8 וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה / וַיָּקָם בִּי / כַחֲשִי בְּפָנַי יַעֲנֶה:

כוונת הכתוב: דבר זה שקימטת את פני קמטים (כפני הזקנים) היה לעד על מעשי רדיפתך אותי, וכחשי ( = רזוני) אשר בפני יעיד על זאת.

והנה גם פה השתמש המחבר במבטא קבוע של “עדות על כחשו (שקרו) של איש בפניו” וּקבעוֹ באמנות רבה בהוראה שונה לגמרי.

10 בפסוק זה ובפסוקים 12, 14, 15, ו-16 רב מאד צלצול ההברה “פר” ו“רפ”: פערו… בחרפה… ויפרפרני… בערפי… יפרצני פרץ… פרץ… תפרתי… בעפר… פני חמרמרי. והאות פ נמצאת גם במלים: בפיהם… ויפצפצני… יפלח… ישפך… פני… עפעפי… (17) בכפי… ותפלתי…

11 יסגירני אל על עויל ועל… – צלצול הברות בזו אחר זו.

12 שָלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי / וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה:

ואחז בערפי ויפצפצני – בהשפעת “אשרי שיאחז ונפץ” (תה' קלז 9).

14 יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל-פְּנֵי-פָרֶץ יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר:

ירץ עלי כגבור – בהשפעת “כגבור לרוץ אֹרח” (תה' יט 6).

פרץ ירץ – צלצול.

1. שַק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בְּעָפָר קַרְנִי:

עלי גלדי ועללתי – צלצול.

18 אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָּמִי / וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי:

הכוונה: אל יהי בך (בקרבך, במעמקיך) מקום לזעקתי. כשם שהוא מבקש, שלא תכסה דמו, כך הוא מבקש, שלא תטמון זעקתו בקרבה, אלא תפרוץ צעקתו מתוכה, כמו שאומר ה' לקין: קול **דמי ** אחיך צועקים אלי מן האדמה (בר' ד 10).

19 גַּם-עַתָּה הִנֵּה-בַשָּמַיִם עֵדָי וגו':

הכוונה: גם עתה בשעה שהארץ מכסה על דמי יש לי עדים בשמים ממעל.

1. מליצי רֵעָי / אֶל-אֱ-לוֹהַּ דָלְפָה עֵינִי:

בהיתול מר קורא: אתם רעַי, שהנכם ממליצים עלי כל כך יפה! (כוונתו האמיתית היא: הם, שהיו צריכים להמליץ עליו, מחפאים עליו כל מיני עוונות ופשעים), אתכם אין לי עוד מה לדבר, ורק אל א-לוה בעצמו זולגת עיני דמעה.

 

פרק י"ז    🔗

(פרק ט"ז) 22. כִּי-שְנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ / וְאֹרַח לֹא-אָשוּב אֱהֱלֹךְ:

פסוק זה שייך בעניינו לפרק זה, ופרק ט“ז מסתיים בפסוק כ”א.

כי = אכן. ובאה מלה זו בראש הפרק כמו שבאה להלן פרק כח וכן בראש פרק בישע' י“ד וט”ו.

2 תָּלַן – עתיד קל על משקל יִפְעַל משורש “לן”, שהמדקדקים קוראים לגזרתו נע“ו ונע”י. שרשי הגזרה הזאת הם בעלי שתי אותיות; הבאות עפי“ר בתנועה ארוכה, וע”כ עפי"ר הם באים באות ו' או י‘. וכשם שאנו מוצאים שלשה משקלים בבנין הקל בעבר (שָמַר, יָכֹל, חָפֵץ⁷⁸ ובעתיד: יִרְכַּב, יִשְמֹר, יִתֵּן), כן אנו מוצאים גם באלה ג’ משקלים בעבר (קָם, בּוֹש, מֵת), ובדרך כלל שני משקלים בעתיד (יָקוּם, יָשִיב), ולפעמים בא שורש אחד בשני המשקלים (ישׂוּם – יָשִׂים, יָדוּן – יָדִין, ימוּש – ימיש וכיו"ב), ופה אנו מוצאים את המשקל השלישי החסר לנו בגזרה זו הוא משקל יפעַל, ובמקרה זה בא זה בשורש, שממנו כבר יש בלשון שני המשקלים האחרים, וכך יש לנו שלשת המשקלים: אָלַן, אָלוּן–ואָלִין. ואין פה כל מקום לעתיד מקוצר (כדעת בוּדֶה). וכן אומר דרייבר: עתיד מקוצר פה איננו במקומו.

הערה: כל ארבעת הפסוקים הללו (2 – 5) הם בלתי מובנים.

7 וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי / וְיֹצְרַי כַּצֵּל כֻּלָּם:

ויצ רי כצל כל ם ­ צלצול.

[אמר עצ"ם: לבי אומר לי שיש כאן השפעת הכתוב “יצרי פסל כלם” (ישע' מד 9).]

8 יָשֹׁמּוּ יְשָרִים עַל-זֹאת / וְנָקִי עַל-חָנֵף יִתְעֹרָר:

ונקי על חנף יתעֹרר – גם הנקי וגם החנף מתעוררים ומשתוממים על גורלי, אפי' החנף ע"ד “והכני אם על בנים” (בר' לב 12) ועוד כאלה. (תלמידי מר משה בן יוסף).

9 וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ / וּטְהָר-יָדַיִם יוֹסִיף אֹמֶץ:

הדברים – בהיתול. כאומר: אחרי מעשים כאלה, אחרי הגמול שגמלוני על צדקתי, יאחז-נא הצדיק דרכו הלאה, וטהור-הידים יוסיף אומץ להמשיך טהרתו! האמנם אפשר כדבר הזה?

10 וְאֻלָּם כֻּלָּם תָּשֻבוּ וּבֹאוּ נָא וְלֹא-אֶמְצָא בָכֶם חָכָם:

ואלם כלם תשובו – רואים פה כלל כפול של שינוי לסיבת “השכֵנוּת”: אֻלָּם – באה בפעם היחידה בתנ"ך בדגש חזק (ולא בוי"ו) להשתוות אל “כֻּלָּם” שאחריה, ובאה “כֻּלָּם” במקום כֻּלְּכֶם להשתוות אל “אֻלָּם” שלפניה.

13 אִם-אֲקַוֶּה שְאוֹל בֵּיתִי / בַּחֹשֶךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי:

אם – אכן (עי' לעיל ו 13).

אקוה שאול ביתי – “אקוה” פועל בנוי מהשם “קו” בהוראת “אטה קו” לכונן ולבנות את ביתי בשאול. ואין פה כל מקום להוראת תקוה הרגילה.

16 בַּדֵּי שְאֹל תֵּרַדְנָה / אִם-יַחַד עַל-עָפָר נָחַת:

אם = אכן, כמו בפסוק 13.

ָָנחַת = נָחַת (מלרע). ומלה זו אולי גם היא עתיד קל למדברים בעדם (ר' לעיל פסוק 2) משורש חת-חות, בהוראת שורש “נחת” (ירד) משקל יפעַל מגזרה זו.⁷⁹

 

פרק י"ח    🔗

בפרק זה באו שלשת הפסוקים הראשונים (2 – 4) כעין הקדמה, ומפסוק 5 והלאה (עד סוף הפרק) בא תיאור אחריתו הרעה של הרשע, שיהיה למשל בפי כל.

2 עַד אָנָה! / תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין / תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר:

לפי הענין היה צריך להיות: עד אנה לא תשימון קנצי למלין. אך ע"י הוספה זו היה נעשה החלק הראשון ארוך מדי כנגד החלק השני, שבו רק שלש מלים. לבאוריהם ותיקוניהם של המבארים החדשים אין כל שחר.

לדעתי מורה הפָסֵק שאחרי המלים “עד אנה”, שצריך להפסיק ביניהן ובין מה שאחריהן כחלק מיוחד, ואת הפסוק צריך לקרוא כמו שהעתקנו. כלומר: עד מתי תמשיכו מצב כזה? שימו קץ למלים (= לדברים בטלים, כהוראת מלה זו במקומות שונים בספר זה). הבינו בראשונה, ואחרי כן נדבר ונתווכח. ור' לעיל ז 1. ⁸⁰

סגנון של קריאה כזה (עד אנה?!), מבלי שיבוא אחרי הקריאה מאמר מבאר אותה, אנו מוצאים למשל בתהלים (ו 4): ואתה, ה', עד מתי?!

בפסוק זה אנו מוצאים נטיה בולטת לצלצול אות נ (אנה, תשימון, קנצי, למלין, תבינו, נדבר), וכן באה הנו"ן הנוספת במלת “תשימון”, שבעיקרה לא היה לה מקום, בהיותה פה בהוראת הציווי. ואולי גם מלת “קנצי” באה בצורתה זו (בנו"ן במקום הדגש החזק) למלוי שאיפה זו.

קנצֵי – אולי בעיקרו קִנְצִי (בחירק הצד"י), והוא שם ביחיד (קֶנֶץ מן קֵץ, כמו להיפך אַף מן אֶנֶף), בתוספת יו“ד בסופו, שהיא שריד מסימני היחסים בשם, בתואר ובמלה ע”ד נאדרי, בלתי, מנִּי וכיו"ב.

תשימון קנצי למלין – מאמר זה מקביל ממש למאמר איוב בראש תשובתו (טז 3): הקץ לדברי רוח. ואולי הה“א של “אנה” נמשכת גם ל”תשימון“, ובעיקר: עד אנה?! התשימון קנצי למלין? ועפי”ז יובן היטב העתיד הבא פה במקום הצווי, שהיה צריך לבוא.

[תבינו ואחר נדבר – אמר עצ“ם: לפנע”ד יש כאן כינוי של כבוד במקום “ואחר תדברו”. השווה דברי ר' אלעזר בן שמוע לתלמידו יוסף הבבלי: “יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתנו עד עתה (במקום “כיוונת”) (מנחות יח א). וכן אומר רבי לר”ש בן חלפתא: מדוע לא הקבלנו פניך ברגל (במקום “לא הקבלת פנינו”) (שבת קנב א)]

4 טֹרֵף נַפְשוֹ בְּאַפּוֹ / הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ / וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקוֹמוֹ:

יש בפסוק זה ג' חלקים, וכמו בפסוק 2 כן גם בפסוק זה החלק הראשון הוא קריאה.

טרף נפ שו באפ ו הלמע נך תע זב א רץ ויע תק – צלצול.

7 יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ:

יצרו – משורש צר (צרר). זהו מדרך השרשים האלה המורים על מצב (לא על פעולה, בין יוצאת בין עומדת!), כי העתיד שלהם הוא ע“ד התואר (הבינוני) שלהם בהוספת אות אית”ן לפניהם בצירה: יֵ-חַם, יֵ-מַר, יֵ-צַר, יֵ-קַל, יֵ-רַך, יֵ-רַע, יֵ-שַם, יֵ-תַם = יהיה חם, יהיה מר וכו'. וכן בתוספתא שבת (פ“ג ה”ד): ייקר = יֵקַר = יהיה קר, שם (פט“ו ה”ג): ייצן = יֵצַן = יהיה צונן. וברבים: יֵחַמּוּ, יֵקַלּוּ⁸¹ ומזה בתהלים (יט 14) אֵיתָם (קמץ באתנח) בהוראת אהיה תַם והיו“ד באה שם להורות על קריאת האל”ף בצירה (לפני המצאת סימני הניקוד, כמו במלת “תיעשה”, שמות כה 31 – שלא יקראו תַעשה) כדי שלא יקראו אֶתַּם (בדגש חזק) שהוראתה אחרת לגמרי: אֶגָּמֵר.

יצ רו צע די… עצ תו – צלצול.

9 יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח / יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים:

יחזק עליו צמים – כבר התבאר לעיל (ד 3), כי עיקר הוראת שורש “חזק” הוא ההידוק, וגם פה בא בהוראה זו: הפח מצוייר פה כרשת (הנזכר בפסוק ז') שבשפתה מסביב ישנן כעין טבעות, אשר בהן עובר חבל, ובהיתפש הדג או הדגים בתוכה ממהר הדייג למשוך בחבל והטבעות מתהדקות אחת אל רעותה, והדגים אינם יכולים אפוא להמלט מן הרשת. כנראה שטבעות אלו נקראות בשם “צמים”, וכן מורה השורש “צם-צמם” ( ﺿﻫﻡ בד“ח על המ”ם) בערבית על התכווצות דבר, ומזה התפתח בלשון-חכמים השורש “צמת”, וקראו בשם צֹמֶת הגידין (או צוּמַת הגידין) למקום, שבו הגידים קשורים ומהודקים יחד, ואמרו (חולין עו א): "צומת הגידין שאמרו – מקום שהגידין צומתין בו וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין ". והמחבר מתאר פה יפה: שוּלחה רשת ברגליו, והחבל של הרשת טמון בארץ, והוא איננו רואהו, ופתאום אוחז הפח בעקבו, והוא נתפש, והתופשו מהדק תיכף את הצמים למען לא יוכל עוד להימלט.

יאחז… יחז ק – צלצול.

12 יְהִי-רָעֵב אֹנוֹ / וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ:

לצלעו – על ביאור התרגום הארמי: לצלעו – לאנתתיה (רש"י: לאשתו) יש להעיר, כי בתלמוד משמשת מלה זו כינוי לאשה: ת"ר הרי את אשתי… מקודשת. צלעתי (כלומר: אם אמר “הרי את צלעתי”) מהו? (קידושין ו' ע"א).

גם מליצה זו לקוחה ממקום אחר (ושם היא באה בהוראה אחרת), כדרכו של המחבר במקומות שונים. בתהלים (לח 18) אומר המשורר: כי אני לצלע נכון, ושם ביאור מלה זו: לשבר, לאסון (כמו לעיל יב 5: נכון למועדי רגל ), ופה הפך המחבר את סדר המלים, ושינה את הוראת “צלע”, ונוצרה מליצה חדשה.

15 תשכון ב אהלו מבלי לו – צלצול.

16 מִתַּחַת שָרָשָיו יִבָשוּ/ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ:

וממעל ימל קצירו – המחבר לקח מליצה רגילה, הנמצאת בכמה מקומות, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב 9), ויספה… שרש למטה ועשה פרי למעלה (ישע' לז 31), ובכתובת אשמנעזר (שורה יא – יב): אל יכן לם שרש למטָ ופרִ למעלָ, והוסיף לה כדרכו את צלצול האותיות: וממעל ימ ל, איננה בכל המקומות הנזכרים.

18 – 19. … ומתבל יניד הו: לא נין לו ול א נ כד – צלצול.

 

פרק י"ט    🔗

2 עַד-אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִי / וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים:

פסוק זה, שהוא תחילת דברי איוב מלא נו“נין⁸² – ממש כהתחלת דברי בלדד בפרק הקודם, כאילו הוא משלם לו מדה כנגד מדה, וכבלדד מתחיל גם הוא ב”עד אנה".

3 זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי / לֹא-תֵבֹשוּ תַהְכְּרוּ-לִי:

תהכרו – מן המלים היחידאיות, הנמצאות רק פעם אחת בתנ"ך (אם לא נחבר אליה את המלה “הַכָּרַת”, שבישע' ג 9, שלפי כל הנראה אין כל שייכות בין שתיהן).

לשורש “הכר” זה ישנה כנראה ההוראה הנשכחה לשורש “חקר” (בחילוף ח-ה, ק-כ), שהיא כהוראת שורש חקר ( ﺣﺔﺭ ) בערבית, והיא: בוז ל-. ומזה "חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו " (מש' כח 11) = יבוּז לו, כי פה אין מקום לחקירה ודרישה. ואולי תצדק הוראה זו גם במאמר “וחקר כבודם כבוד” (משלי כה 27 סיפא), הבא אחרי הפסוק הגומר במאמר “צדיק מט לפני רשע”, כלומר: הצדיקים המטים לפני הרשעים, גם הבוז אשר יבוזו הרשעים לכבודם – נחשב להם לכבוד.⁸³ וחלק זה של פסוקנו מתאים מאד לחלקו הראשון: זה עשר פעמים תכלימוני לא תבושו לבוּז לי.⁸⁴

10 יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ / וַיַּסַע כָּעֵץ תִּקְוָתִי:

ואלך – כבר נזכר לעיל (לפרק י"ד 20), ששורש “הלך” גם בצורת “ילך” מורה לפעמים על כליון ומות, וכנראה כן הוא גם הוראת “ואלך” פה, המתאימה אל “יתצני סביב” הסמוכה לה לפניה. ולהוראה הרגילה של “הלך” אין כל טעם פה.

11 – 13. בפסוקים אלה שולטת ההברה “יַח”: ויַחַר, ויַחשבני, יַחַד, ויַחֲנו, אַחַי, [אַךְ] ואולי מטעם זה בא “ויַחר” במקום “ויחר”.

14 – 15. כמעט כל הפסוקים פה הם בעלי שלשה חלקים, ופסוק י"ד של שני חלקים שני חלקים מוזר פה. וכנראה שצריך לחלק את שני הפסוקים יד – טו באופן זה:

חָדְלוּ קְרוֹבַי וּמְיֻדָּעַי / שְכֵחוּנִי גָּרֵי בֵיתִי

וְאַמְהוֹתַי לְזָר תַּחְשְבוּנִי / נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם:

ועי"ז לא יגדל כל כך חלק א' בפסוק 15: גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני, בשעה שכל שאר החלקים קטנים הם. (תלמידי מר מאיר בנדנובדסקי וכן גם אהרליך וטורצ’ינר).

ולכת באה מלת “תחשובני " (= תחשובנה אותי) בהיות הפועל מוסב רק על “אמהותי”, ולא על “גרי ביתי”, שאילו היה כן היה צ”ל: יחשבוני.

18 גַּם-עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי / אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ-בִי:

המ“ם של “עוילים” היא כפל המ”ם של “מאסו”, ובעיקר “עוילִי”, עולי הימים ילדי ביתי, כי בכל הפסוקים הסמוכים, לפניו ולאחריו, באים השמות בכינוי מדבר בעדו. ויהיה פירוש “עוילי” בני משפחתי, כהוראת שורש עול ( ﻋﻭﻝ ) בערבית, שהבינוני ממנו בל"ז ( ﻋﺎﺋﺎﺔ ) הוראתו: המשפחה, בני הבית. (תלמידי מר יצחק עבאדי, וכן וֶצשטיין בהערותיו לפירוש דליטש ואחרים).

1. מפסוק זה עד סוף הפרק חסרים הדברים בסידורם הנוכחי כל המשך, וחתימת-החלק מהספר, שישנה פה, נבלעה ע"י סידור זה בתוך הדברים ובאמצעם עד כי לא ניכרה עוד.

דבר זה בא כנראה עי“ז, שתחילה היו הפסוקים מסודרים בחצאי פסוקים בשני עמודים זה כנגד זה, כל שני פסוקים לבדם: א. ב כנגד ג. ד., ובסוף באה החתימה בשלשה פסוקים מסודרים גם הם בשורות של חצאי פסוקים באמצע הדף. באו המעתיקים וקראו עמוד א' כולו מלמעלה למטה, וצירפו אליו את פסוקי החתימה, שבאמצע הדף, ואח”כ קראו את הכתוב בעמוד ב', ועי"ז יצא לנו הסידור שלפנינו.

עפ“י הסידור המשוער הזה יש המשך לדברים והבנה ואף חתימה יפה לטענות איוב. ועל ידו נמצא כי הכפלת המלים “עורי” ו”בשרי" באה בשני פסוקים בזה אחר זה, וכן הכפלת פועל “רדף”, כמו שבאה גם בסידור הנוכחי הכפלת מלת “אחזה” ומלת “חרב” ומבטא “מי יתן” בזה אחר זה, ומלת “חנוני” בזה על יד זה.

וזהו הסידור לפי מה שהיה כנראה:

19 תעבוני כל מתי סודי / 26 ואחרי עורי נקפו זאת

וזה אהבתי נהפכו בי: ומבשרי אחזה א-לוה:

20 בעורי ובבשרי דבקה עצמי / 27 אשר אני אחזה לי

ואתמלטה בעור שני / ועיני ראו ולא זר

(כלו כליותי בחיקי):

21 חנוני חנוני אתם רעי / 28 כי תאמרו מה נרדף לו

   כי יד א-לוה נגעה בי:                         ושרש דבר נמצא בי:

22 למה תרדפוני כמו א-ל / 29. גורו לכם מפני חרב

ומבשרי לא תשבעו / כי חמה עונות חרב

(למען תדעון שדון):

1. מי יתן איפוא ויכתבון מלי

מי יתן בפסק ויֻחקו:

24 בעט ברזל ועופרת

לעד בצור יחצבון:

25 ואני ידעתי גואלי חי

ואחרון על עפר יקום:

 

פרק כ'    🔗

בפרק זה, כמו בכל פרקי התחלת ויכוח אחד המתווכחים בספר זה, באה פתיחה קצרה (2 – 3), ואחריה עונה המחבר על הענין עצמו.

בנוגע לענין עצמו יש כנראה גם בפרק זה עירוב בסדר הפסוקים, ולפי תוכנם צריך לסדרם לפי דעתי באופן שיתברר להלן:

צופר אומר לברר את העניינים האלה:

א. (4 – 9, 11) הצלחת הרשע היא אך לרגע, ואחרי הגיעו אל המדרגה העליונה ביותר יבוא קיצו, יאבד לנצח בימי עלומיו.

ב. (19, 10, 28, 26 ח“ב וח”ג) אם יחמוס הרשע וידכא דלים יבוא יום שיָכרח להשיב את גזלתו ולפייס את המדוכאים; ואם יגזול בית שלא בנהו יחרב הבית במים או באש בבוא יומו.

ג. (12, 13, 20, 15, 18, 21, 14, 16, 22 – 26 ח"א, 27) אם יאמר החומס הזה להסתיר את גזילתו, יָכרח להשיבה; וגם אם יבלענה, והיא כבר בתוך מעיו – משם ישוב ויקיאנה כמו שהיא מבלי שיֵהָנה בה כלל (12, 13, 20, 15, 18). או שלא ישאר דבר ממה שבלע, ולהיפך: מאכלו יהָפך בקרבו לרעל, אשר יהרגהו (21, 14, 16). ופעם יקרה, שאחרי שימלא בטנו בחמס ושוד ישלח בו הא-ל חרון אפו וימטר עליו חצים בבשרו, וגם אם יברח תרדפהו חמת הא-ל, וכל העולם יתקומם כנגדו (22 – 26 ח"א, 27).

ד. חתימה (29).

ליתר בהירות נביא כאן את הפסוקים מסודרים לפי עניינם:

4 הזאת ידעת מני עד / מני שים אדם עלי-ארץ:

5 כי רננת רשעים מקרוב / ושמחת חנף עד רגע:

6 אם-יעלה לשמים שיאו / וראשו לעב יגיע:

7 כגללו לנצח יאבד / ראיו יאמרו איו:

8 כחלום יעוף ולא ימצאֻהו / ויֻדד כחזיון לילה:

9 עין שזפתו ולא תוסיף / ולא-עוד תשורנו מקומו:

11 עצמותיו מלאו עלומָו / ועמו על עפר תשכב:

19 כי רצץ עזב דלים / בית גזל ולא יבנהו:

10 בניו ירַצוּ דלים / וידיו תשבנה אונו:

28 יגל יבול ביתו / נגרות ביום אפו:

26 תאכלהו אש לא-נֻפח / ירע שריד באהלו:

12 אם המתיק בפיו רעה / יכחידנה תחת לשונו:

13 יחמל עליה ולא יעזבנה / וימנענה בתוך חכו:

20 (כי) לא-ידע שלו בבטנו / בחמודו לא ימלט:

15 חיל בלע ויקאנו / מבטנו יורשנו א-ל:

18 משיב יגע ולא יבלע / כחיל תמורתו ולא יעלס:

21 אין שריד לאכלו / על-כן לא יחיל טובו:

14 לחמו במימיו נהפך / מרורת פתנים בקרבו:

16 ראש פתנים יינק / תהרגהו לשון אפעה:

22 במלאת שפקו יצר לו / כל-יד תבֹאנו:

23 יהי למלא בטנו / ישלח בו חרון אפו / וימטר עלימו בלחומו:

24 יברח מנשק ברזל / תחלפהו קשת נחושה:

25 שלף ויצא מגוה / וברק ממרֹרתו. / יהלך עליו אמים…

26 כל חשך טמון לצפוניו

1. יגלו שמים עונו / וארץ מתקוממה לו:

29 זה חלק אדם רשע מאלקים / ונחלת אמרו מא-ל:

[ועתה נעבור לפירושם של כמה פסוקים:]

17 הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי-עַד / מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי-אָרֶץ:

הזאת ידעת – לפי הענין חסרה פה מלת “לא”,⁸⁵ והכוונה: האם את הדבר הזה לא ידעת. ורס“ג כותב בביאורו: אָמרו “הזאת” הוא אישור וחיזוק אף כי בראש המלה ה”א, וכמוהו: הנגלה נגליתי אל בית אביך (ש"א ב 27), שהוא חזוק ההודעה.

והכוונה: האם אינך יודע זאת, שמני עד, למן היום שהושׂם אדם עלי ארץ, רננת הרשע היא תמיד רק לזמן קצר? ואי אפשר שיאמר לאיוב: היודע הנך (או: האינך יודע) דבר זה מאז ומעולם, מיום בריאת האדם.

שים – (מקור) [בינוני] פעול של בנין הקל = מוּשָׂם [וכן בעובד' 4: ואם בין כוכבים שים קנֵך = מושם]. ובערבית בא העבר של תולדת הקל בנע"ו על משקל זה: ﻘﻳﻝ

7 כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד / רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ

כגללו – מלה זו מתאימה לשם גָ’לָל ( ﻅﺩﻝ ) בערבית, שהוראתה: גדולה ורוממות, ⁸⁶ ואחרי שאמר “אם יעלה לשמים שיאו וגו'”, הוא גומר: כאשר כבר יתרומם למעלה ראש (כגללו), יאבד פתאם לנצח ואיננו. וכן ע"פ תרגום השבעים.

ואולי מזה נגזרה גם מלת “בגלל” = בגדולת, בזכות גדולת פלוני, וכן משמשת בערבית מלת בִגָ’אהּ פלאן ( ﺑﻅﮦ ﻅﺩن ) = בגדולת פלוני, בהוראה זו. ועיקר משקל השם הוא גָלָל בשני קמצים (כמו בערבית), ומזה: בִגְלַל (בסמיכות כמו דָבָר – בִדְבַר). עפי"ז צריך לנקד פה: כִּגְלָלוֹ ואולי היו שני משקלים: גָלָל וגֶלֶל.

8 כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאֻהוּ / וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה:

וידד – פעול תולדת הקל משורש “נדד”, כי אין משורש זה בנין הפעיל-הָפעל. ומלת “יְנִידֻהוּ” (לעיל יח 18) היא משורש נוד.

1. עַיִן שְזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף ולֹא-עוֹד תְּשוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ:

תשורנו מקומו = ישורנו,⁸⁷ והכוונה: מקומו לא יוסיף עוד לראותו (כמו לעיל ח 18: אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך ), או שחסרה פה אות ב' לפני “מקומו”, ותהיה מלת “תשורנו” שבה אל העין שבראש הפסוק. והכוונה: העין, אשר ראתהו עד כה לא תוסיף עוד לראותו במקומו⁸⁸

19 10 לפי הענין, ומן המלים “רצץ… דלים” שבפסוק 19 ו“ירצו דלים” שבפסוק 10, מוכח שמקומו של פסוק 19 הוא לפני פסוק 10:

19 כִּי-רִצַּץ עָזַב דַּלִּים / בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבְנֵהוּ:

10 בָּנָיו יְרַצּוּ דַּלִּים / וְיָדָיו תָּשֵבְנָה אוֹנוֹ:

והכוונה: יען כי הוא ריצץ ועינה (עי' להלן) דלים, וגזל בתים שלא בנה אותם, לכן יָכרחו בניו לרצות ולפייס את הדלים האלה.⁸⁹ ולא רק בניו, אלא גם ידיו שלו בעצמו תשבנה את אשר רכש בחמס ובאוֶן.⁹⁰

עזב – אחרי שאמר עליו, כי ריצץ דלים, אין מובן לזה שיוסיף להגיד עליו, כי הוא עוזב אותם (מבלי להיטיב עמם –? – ). הרס"ג הרגיש בזה וביאר: יען כי רצץ (את מי?) ועזבם דלים. אהרליך חושב, כי “כל איש ימצא, כי פעל ‘עזב’ אלרח ‘רצ.’ אינו אומר כלום”, אך הוא מציע תיקון משונה: כי נתץ עֹזֶב דלים (מהשם “מעזיבה” בלשון חכמים) כדי למצוא איזו הקבלה לשם “בית” שבחלקו השני של הפסוק.⁹¹

לדעתי: יש לשורש “עזב” פה ההוראה הערבית לשורש זה ( ﻋذب ) בבנין פיעל: עינה עינויים קשים, המתאימה מאד להקבלה אל “רצץ”. ואולי צריך לנקד עִזַּב בפיעל כמו רִצץ, ויתאים גם לבנין הערבי.

בית גזל ולא יבנהו – גזל בית אשר לא בנהו. וכן “ערים גדֹלֹת וטֹבֹת אשר לא בנית” (דב' ו 10), וערים אשר לא בניתם (יהושע כד 13).

28 יִגָּל יְבוּל בֵּיתוֹ / נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ:

[-אבנים]. כלומר: הבית יהיה לגל, יהָרס ע"י הגשם החזק. וכן למעלה (יז 13): אקוה – מהשם “קו”.

יבול – זרם או גשם חזק, מלשון “יובל” (ירמ' יז 5). יבלי מים (ישע' ל 25). ושורש יבל – ובל ( ﻭﺑﻝ ) בערבית מורה על ירידת הגשם בחזקה, ומזה השם “מַבּוּל” ע“ד חפ”נ (כמו “מַדָּע” משורש “ידע”). ומלת “יבול” היא פה בהוראת “ביבול” – כלומר: ע"י יבול.

נגרות ביום אפו – ביום אפו (של הא-ל), שיבוא על הרשע, יהיה ביתו ע“י הגשם הסוחף לניגרות, לתמיסה שלמה. ומלת “נגרות” היא שם מופשט בחולם ת' שורק, ע”ד “חכמות… תתן קולה” (מש' א 20).

ואחרי תיאור ההרס ע“י המים בא תיאור ההרס ע”י האש:

26 כָּל-חֹשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו/ תֹּאכְלֵהוּ אֵש לֹא-נֻפָּח / יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ:

הכוונה: אש מן השמים, אשר לא תחכה, שהאדם ייפח אותה, תאכלהו. וכל מה שישאר באהלו יֵרַע [ = יהיה רע].

ועתה מתחיל תיאור חדש, תיאור אחרית גזילתו של הרשע:

12 אִם-תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה / יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשוֹנוֹ:

תמתיק = ימתיק. בערבית מורה שורש “מטק” ( ھھأق ) על תנועות הלשון והשפתים אחרי טעימת מאכל, הבאות מתוך ההנאה באכילה, והכוונה: אם יטעם את הרעה בפיו ויתענג בה.

ויכחידנה תחת לשונו – יסתירנה תחת לשונו עד שאם יכריחוהו לפתוח פיו כדי להיווכח אם אמנם שם הרעה, יעבירנה אל תחת לשונו ויכחש שהיא בפיו. וכן נמשך תיאור זה בפסוק הבא (13).

20 כִּי לֹא-יָדַע שָלֵו בְּבִטְנוֹ / בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט:

כי – מיותרת פה לפני הזכרת העונש. ואולי באה פה בהוראת “אכן”.

שלו – שם מופשט בהוראת שַלְוָה, למרות שתמיד בוא בא בהוראת תואר. וכן נמצא מהתואר “יָחֵף”: מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה (ירמ' ב 25) – שם מופשט ומקביל אל “צִמְאָה”.

והכוונה: כאשר תהיה גזילתו בתוך מעיו לא ידע מנוח בבטנו, ולא יוכל למלט בקרבה את אשר חמד.

15 חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ / מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶנּוּ אֵ-ל:

סוף סוף יוכרח להקיא את חיל הזרים אשר בלע, ומתוך בטנו יגרש הא-ל את החיל הזה.

18 מֵשִיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע / כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס:

יגע – שם בהוראת “יְגִיעַ”, וכן במשקלים אחרים: נְטִיעִים (תה' קמד 11), נֶטַע (איוב יד 9).

כחֵיל – משקל זה בא גם בנפרד: כחֵיל כבד (מ"ב יח 17 וידע' לו 2), וכן “שומר מה מלֵיל” (ישע' כא 11).

יעלס = ילעס (ע"פ תרגום השבעים והפשיטתא).

כוונת הפסוק: את יגיע-זרים זה אשר אכל ישיב, ולא יוכל להחזיק אותו בקרבו ולבלוע אותו לנצח. ומה שישיב מן החיל הזה יהיה ממש כמו בשעה שבלעוֹ (כחיל שבלע כן תהיה תמורתו שיקיא) ולא יספיק אפ' ללעסו וליהנות למצער במעשה הלעיסה.

ועתה באים האופנים האחרים כאחרית לבליעתו חיל זרים:

21 אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ / עַל-כֵּן לֹא-יָחִיל טוּבוֹ:

על כן בא פעמים רבות בתנ"ך בהוראת “אכן”, כגון: על כן שמים ארגיו. (ישע' יג' 13), על כן מלאו יתני חלחלה (ישע' כא 3), על כן אהבתי מצותיך, על כן כל פקודי כל (תה' קיט 127, 128).

הכוונה: מכל מה שיאכל לא ישאר כל שריד, וכל טובו לא יעשה חיל.

14 לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ / מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ:

16 רֹאש-פְּתָנִים יִינָק / תַּהַרְגֵהוּ לְשוֹן אֶפְעֶה:

מרורת = חמת, וכן אשכלות… חמת תנינים… וראש פתנים (דב' לב 32, 33). “מרורות” בניגוד ל“תמתיק” (פסוק 12) בהוראתה העיקרית (וכן דילמן).

הכוונה: מאכלו זה אשר בלע יֵהפך בתוך מעיו ויהיה למרורת פתנים. כאילו ינַק ראש פתנים ו[חמת] לשון אפעה תהרגהו.

22 בִּמְלֹאוֹת שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ / כָּל-יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ:

עָמֵל ­– המבארים החדשים מתקנים (ע"פ תרגום השבעים והוולגטה): עָמָל, אך לפי המבואר לעיל (פסוק 20) יוכל גם משקל “עָמֵל” להוראת שם מופשט, ע"ד שָלֵו ויָחֵף, הנזכרים שם.

הכוונה: כאשר ימלָא צרכו יתחיל תיכף להרגיש ברעה המתחוללת כנגדו, ויד כל צרה וצוקה תהיה בו.

23 יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ / יְשַלַּח-בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ / וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ:

בלחומו – השם “לִחוּם” מורה כנראה על קיבוץ כלי המלחמה, כדרך רוב השמות שבמשקל פְעוּל (תלמידי מר משה בן-יוסף).

עלימו – עליו, וכן להלן (כב 2, כז 23). וכן מלת “למו” בהוראת “לו” (ישע' מד 15, נג 8).⁹²

על ימ ו בל חומ ו – צלצול, ולכן השתמש פה בצורות מליציות.

וכוונת הפסוק: כאשר יהיה אָכְלוֹ זה למלא בטנו, אז ישלח בו הא-ל את חרון אפו, וימטר עליו בכל כלי מלחמתו.

24 יִבְרַח מִנֵּשֶק בַּרְזֶל / תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶת נְחוּשָה:

תחלפהו – כבר התבאר לעיל (יד 7) הוראת שורש “חלף” בערבית: בוא איזה דבר אחרי דבר אחר בזמן. וכן מורה שורש זה בערבית גם על הצד שמאחרי דבר במקום, והמלה חַלְף ( ﺨﺎﻑ ) הוראתה אחור. ופה הוראת “תחלפהו” – תבוא מאחריו.

או “תחלפהו” = תפלחהו, כמו “ומחצה וחלפה רקתו” (שופ' ה 26) בהוראת “ופלחה”⁹³ ע"ד “יפלח חץ כבדו” (מש' יז 23).

נשק – קש ת – צלצול.

תחלפ הו – שלף (25) – צלצול.

כוונת הפסוק: אם יברח הרשע מנשק הברזל של הא-ל, אז ירדוף אחריו חץ קשת הנחושת.

25 שָלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה / וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ / יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵימִים:

ויצא = וַיֹּצֵא.

מגוה = מִגֵּוֹה = מִגֵּווֹ ע"ד בְּעִירֹה (שמ' כב 4) ועוד כאלה משרידי הצורה הקדומה: מִגֵּוֵהוּ.

ברק = החץ המבריק, כעין השם להב ולהבה של החנית, או: העף וטס כברק.

והכוונה: אם ינסה לשלוף ולהוציא את החץ מִגֵּווֹ ואת החץ מתוך מררתו, כל זה לא יועילהו, יען כי אחרי עשותו זאת

יהלך עליו אימים – מאמר זה, שקשה לבארו,⁹⁴ הוא כנראה התוצאה למה שכתוב לפני זה, ולפנינו רק חלק מפסוק שחסר סופו, שעל ידו אולי היה מתברר יותר החלק שבידינו.

26a כָּל-חֹשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו

27 יְגַלּוּ שָמַיִם עֲוֹנוֹ / וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ:

פסוק 26a חסר עוד חלק לפניו או לאחריו.

כוונת הפסוק: אם ישתדל הרשע להסתיר את מעשיו באישון חושך (כל חושך שמור למעשיו החבויים והנסתרים) אז יבואו השמים ויגלו את עוונותיו לעיני השמש, והארץ כולה תתקומם כנגדו.

29 זֶה חֵלֶק-אָדָם רָשָע מֵאֱלֹקִים / וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵ-ל:

אמרו – מלה זו מקבילה פה למלת “אדם”, וחסר פה התואר המקביל לתואר “רשע” המתאר את השם “אדם”. וכן בערבית מורה השם אִמְרוּ (בוי"ו בסופו ﺍھﺭﺅ ( על איש. (וכן איתן).

 

פרק כ"א    🔗

פרק זה, שהוא סוף המערכה השניה בספר, הוא מענה איוב לכל שלושת רעיו יחד, ובשלשה מקומות הוא חוזר כמעט על דבריהם, ואח"כ הוא משיב עליהם, כאומר: אתה אומר כזאת וכזאת, אך דבריך אלה אינם נכונים מטעם זה וזה:

א) “א-לוה יצפן לבניו אונו” (19) הם דברי בלדד: “יהי רעב אונו” (יח 12). אך המחבר משתמש כדרכו בלשון נופל על לשון במלת “אונו”: בדברי בלדד – הוראתה: בנו, בן-אונו, ופה הוראתה" עונש האָוֶן אשר עשה.

ב) “הלא-ל ילמד דעת” (22) הם כדברי אליפז: "הבסוד אֹלוה תשמע, (טו 8).

ג) “כי ליום איד יֵחָשֵׂךְ רע (30) – קרוב לדברי אליפז: “ידע כי נכון בידו יום חשך” (טו 23). גם פה משתמש המחבר בדרך לנע”ל במלים: חֹשֶךְ – יֵחָשֵׂךְ.

ד) וכנגד דברי צופר, המבאר את אחריתו הרעה של הרשע החומס, הממהרת לבוא, באים כמעט כל דברי פרק זה:

כנגד “כי רננת רשעים מקרוב” (כ 5) הוא קורא באי סבלנות: “כמה ( = מתי?) אור רשעים ידעך” (17), כאילו הוא איננו רואה קץ לזה.

כנגד “כי לא ידע שלו בבטנו” (כ 20) הוא אומר: “כלו שלאנן ושלו” (23).

כנגד “ישלח בו חרון אפו וימטר עלימו בלחומו” (כ 23) הוא אומר: “ולא שבט א-לוה עליכם” (9). וכן הלאה.

3 שָׂאוּנִי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר / וְאַחַר דַּבְּרִי תַּלְעִיג:

תלעיג – גם פה (כמו לעיל יא 3 אחרי “הרֹב דברים לא יֵעָנה ואם איש שפתים יצדק”) הכוונה: תלהג, תרבה להג. והכוונה: תנוני לדבר בראשונה, ואח"כ פטפטו כחפצכם.

פְּנוּ-אֵלַי וְהָשַמּוּ ⁹⁵ / וְשִׂימוּ יָד עַל-פֶּה:

והשמו – שבו בצער ובדומיה, מלשון “ואשבה משומם” (עז' ט 3), “ואני יושב משומם” (שם 4), ולא מהוראת השתוממות,⁹⁶ וזה מקביל ל"ושימו יד על פה ", וכן בראש הספק: “וישבו… ואין דובר אליו דבר” (ב 13).

פ נו אל י… על פ ה; והשמ ו וש ימ ו – צלצול.

10 שור ו עבר ול א יגעל ת פל ט פ רתו ול א ת שכל – צלצול כמעט בכל אותיות הפסוק.

13 יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם / וּבְרֶגַע שְאוֹל יֵחַתּוּ:

יחתו – מן השורש הארמי “נחת” בקל, והיה צריך להיות בסוף פסוק: יֵחָתוּ⁹⁷ (כמו יִגָּשוּ), והשתווה פה עם נפעל מן הכפולים (יִסַּבּוּ) כמו שהם משתוים תמיד ביחיד (יֵחַת – יִגַּש).

והכוונה: את כל ימי חייהם עד יום מותם הם מבלים בטוב, ובהגיע זמן מותם – גם אז יורדים שאולה ברגע אחד מבלי שיסבלו את כל יסורי המוות.⁹⁸

16 הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם / עֲצַת רְשָעִים רָחֲקָה מֶנִּי:

הפסוק כולו הוא המשך דברי הרשעים האומרים: מה ש-די כי נעבדנו? ומה נועיל כי נפגע בו? (15) הן לא בידו טוּבנו, עצת רשעים רחקה ממנו. הוא לא יוכל להועילנו, כי טובנו איננו בידו, ואינו יודע כלום ממה שאנו מתייעצים ומחליטים לעשות. [וכינה הכתוב בגוף ג' מפני כבוד ה', כמו שאר תיקוני-סופרים].⁹⁹

ואין להתפלא, שהם בעצמם מכנים עצמם בשם “רשעים”, כי נהוג הדבר בתנ"ך במקומות שונים, שהמחבר שם בפי המדבר מה שהוא (המחבר) חושב בנוגע לכינויים ולתוארים. כגון “כי אמרתם… כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו” (ישע' כח 15) – זהו מה שהנביא חושב על מחסיהם ומסתוריהם. הם בוודאי אמרו "שמנו אמת מחסנו. או “קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך” (שם ג 6). הם בוודאי אמרו “והממשלה”, והוא מעוות את דבריהם, ושם את העיוות בפיהם הם.

וכנגד דבריהם של הרשעים אומר אליפז (להלן כב 17 – 18): “האומרים לא-ל סור ממנו ומה יפעל ש-די למו (=לנו)”, “והוא מלא בתיהם טוב”, כלומר: איך הם אומרים, שטובם איננו בידי הא-ל, בשעה שהוא הוא הממלא בתיהם טוב.

17 כַּמָּה נֶר-רְשָעִים יִדְעָךְ / וְיָבֹא עָלֵימוֹ אִידָם / חֲבָלִים יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ":

כמה נר רשעים ידעך – הביאור: “כמה פעמים ראינו, כי נר רשעים ידעך?”, שבו אחזו רוב המבארים, נותן לנו מאמר חלש יותר מדי, ונכון יותר לבאר מלה זו בהוראת “מתי”. איוב משתוקק לראות בדעיכת נר הרשעים, והוא מביע את אי-סבלנותו עד בוא דבר כזה וקורא: מתי יגיע היום, שבו ידעך נר רשעים וכו‘. וכן מצאנו מלה זו לעיל (ז 19) בהוראת “עד מתי” ובקריאה: “כמה לא תשעה ממני”. וכן בתהלים (לה 17): "ה’, כמה תראה?!" וכן מתרגם הרס"ג מלה זו פה: מתי.¹⁰⁰

18 יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי-רוּחַ / וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה:

גנבתו פועל גנב ( ﺟذﺏ ) בערבית בבנין פיעל מורה על שימת דבר הצדה, ובהוראה זו בא שורש “גנב” גם פה.¹⁰¹ והכוונה: מתי יהיו כמוץ אשר הסופה מסערת אותו?

ומהוראה זו השתלשלה כנראה בעברית ההוראה הרגילה של “גנב”.

19 אֱ-לוֹהַּ יִצְפֹּן-לְבָנָיו אוֹנוֹ / יְשַלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע:

אונו – גמול אונו ( = אָוֶן שלו), עונשו, כמו שמצאנו גם בעון (“גדול עוני מנשוא”, בר' ד 13) ובחטאת (“לפתח חטאת רובץ”, שם 7) בהוראת עונש העון ועונש החטאת.

21 כִּי מַה-חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו / וּמִסְפַּר חֳדָשָיו חֻצָּצוּ:

ומספר חדשיו – חדשי-המספר שלו, החדשים המעטים שיש לו עוד לחיות, וכן לעיל (יד 5): “מספר חדשיו אתך”. ולכן בא פה הפועל בל"ר (חצצו), כי הוא מוסב על החדשים (המעטים) ולא על מספר.

חצצו – נמנו, כלומר: הם מנויים וספורים, משרש חצה ( ﺨص ) בערבית, המורה על ספירה, (תלמידי מר יצחק עבאדי), וכן לדעתי: “ויצא חוצץ כלו” (מש' ל 27) ע"ד המאמר “המוציא במספר צבאם” (ישע' מ 26).¹⁰²

ואולי באה מלת “חצצו” בהוראת שורש חצץ ( ﺨھص ) בערבית בבנין פיעל שהיא הקביעות, כלומר: חדשי המספר שלו כבר נקבעו ונחרצו.

22 הלא-ל יל מד דע ת – צלצול.

23 ימ ות בעצם תמ ו – צלצול.

28 כִּי תֹאמְרוּ אַיֵּה בֵּית-נָדִיב / וְאַיֵּה אֹהֶל מִשְכְּנוֹת רְשָעִים:

29 הֲלֹא שְאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ / וְאֹתֹתָם לֹא תְנַכֵּרוּ:

גם פה מביא איוב את דבריהם ומחשבותיהם, כאומר: אתם אומרים:¹⁰³ איה בית נדיב? ואיה אהל משכנות רשעים? מה רב המרחק ביניהם: זה קיים ונשאר, והשני עומד ליהרס בִן-רגע. אך אין הדבר ככה. שאלו עוברי אורח, שעברו במקומות רבים והתבוננו למצב הדברים כמו שהוא, ויגידו לכם, כי דעתכם איננה צודקת. ושימוש מבטא זה הוא כמבטא הערבי ھډࢱﺎت ࢱﺎ ڊډڼ (איזה הפרש בין… ובין…! בקריאה).¹⁰⁴

ויפה הוא שׂם בפיהם דרך אגב וכאילו בלי כוונה את השם “בית” למעון הנדיב, ואילו למעון הרשעים הוא מייחס את ה:אהל", שכל רוח סערה תוכל לעקרו.

תְנַכֵּרוּ – בהוראת שורש “נכר” ( ﺬکد ) בערבית: הכחיש דבר, כלומר: הן את אותותיהם וראיותיהם ל א תוכלו להכחיש (וכן דרייבר).

32 וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל / וְעַל גָּדִיש יִשְקוֹד:

ישקד = ישקט, ישכב לו במנוחה ובהשקט.

ל קב רות יובל: גדי ש ישקד – צלצול.

 

פרק כ"ב    🔗

1 הֲמִיִּרְאָתְךָ יֹכִיחֶךָ / יָבוֹא עִמְּךָ בַּמִּשְפָּט:

הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה / וְאֵין-קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ:

הניגוד בא פה בדרך לנע"ל בראש שני הפסוקים (המיראתך – הלא רעתך), והכוונה: החושב הנך כי בגלל יראתך את ה' הוא מייסרך? הן רעתך רבה, ובגלל זה הנך סובל.

וכן בא ניגוד בלנע"ל בישע' (נח 5 – 6): הֲלָזֶה תקרא צום?!… הֲלוֹא זֶה צום אבחרהו!

8 וְאִיש זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ / וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶב בָּה:

אַלְמָנוֹת שִלַּחְתָּ רֵיקָם / וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא:

פסוק 8 בא רק להבליט את הרעיון המובע בפסוק 9, שהוא העיקר, כלומר: לאיש התקיף והעריץ החנפת והשארת את הארץ בידו, ואיש נשוא הפנים, אשר לכבודו מוותרים על הכל, הוא ישב בארץ ואין מחריד, – אבל את האלמנות המסכנות והחלשות – אותן שלחת ריקם, וזרועות יתומים דלי כח דיכאת.

אלמנות שלחת ריקם – שורש “שלח” ( ﺷﺎح ) בערבית מורה על פשיטת בגד, ואחרי שאמר בפסוק ו' "ובגדי ערֻמים תפשיט " הוא משתמש במבטא הרגיל “שִלח ריקם” (בר' לא 42, דב' טו 13) בהוראה אחרת כדרכו, כלומר: הפשטת בגדי אלמנה מבלי כל סיבה [בניגוד למצות התורה לנושה: ולא תחבל בגד אלמנה (דב' כד 17)]. ואולי הוא מכוון לשתי ההוראות כאחד.

10 פח ים… פח ד פתאם – צלצול.

12 – 13. כנראה התחלף מקום שני הפסוקים האלה, ובעיקר: ואמרת מה ידע א-ל וגו' הלא א-לוה גבה שמים וגו' עבים סתר לו וגו'.¹⁰⁵

12 הלא א-לוה גבה; שמים ורא ה רא ש… רמ ו – צלצול.

13 ידע… הבעד ערפ ל ישפ ט – צלצול.

14 סתר לו ולא ירא ה – צלצול.

15 הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְמוֹר / אֲשֶר דָּרְכוּ מְתֵי-אָוֶן:

תשמור – תזכור, וכן בעשרת הדברות: “זכור” ו“שמור”. וכן מורה בערבית שורש חפט' ( ﺤﻔﻅ ) על שמירת דבר וגם על זכירתו. (תלמידי מר יצחק עבאדי).

16 אֲשֶר-קֻמְּטוּ וְלֹא-עֵת / נָהָר יוּצָק יְסוֹדָם:

קמטו – קטמו, נכרתו¹⁰⁶ מש' “קטם” בל' חכמים, וכן קטב, קטף.

1. אִם-לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵש:

אם לא = האם לא, וחסר ה"א השאלה, כרגיל בספר זה.

קימנו– רס“ג: ואמרוֹ קימנו חפץ בו קימם, ורש”י מבאר: “התשמור וראית אם לא נכחד יְקוּמָם… (ולדעתו: קימנו = קימו) כמו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב 5) כמו עמו”.

והשם “קים” מורה על המציאות והקיום. והכוונה: האם לא נכחד כל קיומם?

23 אם תש וב עד שד י תבנה – צלצול.

24 עפר… אופיר – לנע"ל.

24 – 25. בצ ר ובצ ור… בצ ריך – לנע"ל.

25 וְהָיָה שַדַּי בְּצָרֶיךָ / וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ:

וכסף תועפות לך – כסף מחשכי ההרים, מה שיש במסתריהם החשוכים, יהיה לך. המחבר השתמש בדברי המשורר “אשר בידו מחקרי ארץ¹⁰⁷ ותועפות הרים לו” (תה' צה 4).

כשרשים “עיף” ו“יפע” (עי' לעיל י' 22) כן מורה גם השורש “יעף” על החשיכה, וממנו נגזר גם השם “תועפות”.

26 כִּי-אָז עַל-שַדַּי תִּתְעַנַּג / וְתִשָּׂא אֶל-אֱ-לוֹהַּ פָּנֶיךָ:

על שדי תתענג – שורש “ענג” ( ﺀﺬﺝ ) בערבית מורה על התפנקות והתחטאות כבן המתפנק ומתחטא על אביו, והוא ממלא בחבתו אליו את כל דרישותיו. ועפי“ז יובן מה שכתוב אח”כ בפסוק כח: ותגזר אמר ויקם לך. וכן בישע' (נח 14): אז תתענג על ה'.

וכן מתרגם רס"ג מלת “תתענג” פה: תתדלל, בהיות שורש ﯨ ﻟﻟ בערבית נרדף ל- ﺀﺬﺝ. ומשורש זה השם “דלילה” בהוראת “מתגנדרת” ( Coquette ). וכן מתרגם אהרליך: תוכל להתחטא על ש-די כילד המתפנק על אביו.

 

פרק כ"ג    🔗

6 הברב כח יריב עמדי – צלצול.

6 – 7… ישם בי: שם ישר… ואפלט ה ל נצח משפט י – צלצול.

8 הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא-אָבִין לוֹ:

9 שְׂמֹאול בַּעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא-אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה:

שמאול = צפון, כנגד “ימין” (תימן) – דרום. ובערבית משתמשים לצפון רק במלת “שמאל” ﺷﻁﻞ בעשותו = בכסותו, בהקבלה למלת “יעטף” שבחלקו השני של הפסוק.

מלבד הוראתו הרגילה של שורש “עשה” יש לו עוד הוראה כהוראת שורש “עשה” ( ﺷﻁ ) בערבית, והוא הכיסוי. ומזה “כי נבל ידבר נבלה ולבו יעשה און” (ישע' לב 6) ז“א: יכסה את האון שהוא חורש בסתר. וכן נמצא שורש “עשה” מקביל לשורש “טמן”: “טבעו גויים בשחת עשו, ברשת זו טמנו נלכדה רגלם” (תה' ט 16), ז”א: הם טבעו בשחת אשר כיסוה למען לא יראו אותה אחרים ויפלו בה.

ובזה יובן טעם השם עֵשָׂו עפ“י מה שמסופר בתורה על דבר היוולדו: “ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו” (בר' כה 25), ז”א: המכוסה בשער. ואילו לפי ההוראה הרגילה של השורש “עשה” אין מובן לטעם קריאת שם זה.

ואב לכולם הוא הכתוב השנוי במשלי: “אדם ערום כֹסה דעת” (יב 23), כל ערום יעשה בדעת" (יג 16). פה באה מלת “יעשה” בהקבלה למלה “כוסה”.¹⁰⁸

ולא אחז – אָחז היא ע“מ אַעַש בהפסק לפי פירושנו ל”בעשותו“. הוי”ו של “ולא” יתירה היא. בהשפעת “ולא” הסמוכות לה לפניה ולאחריה.

בשני הפסוקים האלה (8 – 9) באו השמות הטבעיים לכל ארבע רוחות השמים בשים האדם פניו לצד מזרח (קדם, אחור, שמאל וימין).

ושני הפסוקים הם המשך-הענין לפסוק ג‘, שבו הוא מביע את תשוקתו הגדולה להגיע עד מקום ה’ כדי להשפט עמו וכו'. וכאומר: אך מה אוכל לעשות אם בכל רוחות השמים, שהנני אומר למצאו שם, אינני מוצאו.

10 כי ידע ד רך ע מדי – צלצול.

11 בַאֲשֻרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי / דַּרְכּוֹ שָמַרְתִּי וְלֹא-אָט:

באשרו אחזה רגלי – השם “אתרא” בסורית ואָתָר – אָשָר ( اﺛﺭ ) בערבית מורה על הרושם, שמשאירות הרגלים בלכתן בחול, וכן הכוונה פה: רגלי הולכת אחרי רשמי עקבותיו. וכן לעיל (יג 27): “על שרשי רגלי תתחקה”. ומזה עברה המלה “אתר” להוראת רושם בכלל, מה שנשאר מדָבר אחרי העדרו, שמזכיר עוד את מציאותו הקודמת, ומזה בדניאל (ב 35): וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל=אֲתַר לָא-הִשְתְּכַח לְהוֹן. ז"א: הרוח נשא אותם, ולא נשאר כל רושם מהם. ולפי ההוראה הרגילה (אתר = מקום) אין טעם למאמר זה.

14 כִּי יַשְלִים חֻקִּי / וְכָהֵנָּה רַבּוֹת עִמּוֹ:

במלת “חקי” הוא מכוון לזמן החיים, לזמן הנקבע להם. (תלמידי ד"ר ש' פייגין).

17 כִּי-לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶךְ / וּמִפָּנַי כִּסָּה-אֹפֶל:

כי לא – מלת “לא” יתירה, ובכ"י אחד של קניקוט ליתא. והכוונה: אכן נצמתי מפני החושך.

ומפני כסה אפל – הכוונה: ואת פני כיסה אופל. והמ“ם באה באשגרה מן המ”ם מן המ"ם של “מפני” בחלקו הראשון של הפסוק.

 

פרק כ"ד    🔗

3 חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ / יַחְבְּלוּ שוֹר אַלמָנָה:

יחבלו שור אלמנה – יחבלו = ימשכו בחבל, ברסן, וזה מקביל אל “ינהגו” שבחלקו הראשון של הפסוק (תלמידי מר מורנו לוי). [אין ספק, שהמחבר השתמש בכתוב "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה ", דב' כד 17].

4 יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶך: / יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי-אָרֶץ:

יטו – הם גורמים כי החלשים, היראים מפניהם, יסורו מן הדרך וילכו בשבילים, שאין עובר בהם. כמו שהוא אומר בהמשך “יחד חבאו עניי ארץ”.

ודומה לזה בשירת דבורה: “והולכי נתיבות ילכו ארחות עלקלות” (שופטים ה 6) מפחדם לעבור בדרך המלך.

והמחבר השתמש פה במבטא “הטה מהדרך” בהוראה אחרת מן הרגילה, שהיא: הטות איש מן הדרך הישרה.

5 – 11. בפסוקים האלה הוא מתאר את הרשעים בזה, שהם ממלאים תאוות נפשם ע"י עושק וגזל. ואת משרתיהם העובדים למענם הם מענים: הם יוצאים המדברה כפראים משחרים לטרף, ולנעריהם הם משאירים את הערבה השוממה להספקת מחייתם (5); הם קוצרים שדות שאינם שלהם, – ועבדיהם אוכלים רק את הלקט, הספיח הדל (6); עבדיהם נושאים למענם את עמרי התבואה – והם בעצמם רעבים (10), עבדיהם בוצרים את אשכלות הענבים המזהירים בין שורות הכרמים ודורכים אותם למענם ביקבים – והם בעצמם צמאים.

6 בַּשָׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצֹרוּ / וְכֶרֶם רָשָע יְלַקֵּשוּ:

רשע – כנראה העי"ן מיותרת, והעירא: רָש. (תלמידי מר יצחק קברינסקי וכן טורצ’ינר); כי אין מובן לזה, שהם מלקטים את כרם הרשע, וכנגד זה יפה הציור, שהם מלקטים את עוללות כרם הרש אשר גם בצירו העיקרי דל מאד.

[אמר עצ"ם: העיקר ככתוב: רשע, והכוונה לכרמו של הרשע, שעובדיו ומשרתיו נהנים רק מן העוללות הגרועות, ועל קריאת המחבר “רשע” ר' דברי מחברנו לעיל (כא 16).]

וכרם רש ע ילקשו – צלצול.

8 מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ / וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ-צוּר:

ומבלי מחסה חבקו צור – יפה הוא הציור הזה המראנו, כי להיותם בלי שום מחסה מקור ומרטיבות, הם מחבקים את הצור, דבקים בו בכל כוחם, כאילו בצור הקר ימצאו להם מחסה מקור.

10 ערום… עמר – צלצול.

15 ועין נ אף ש מרה נשף – צלצול.

16 חתר בח שך בת ים יומ ם חתמ ו למ ו – צלצול.

17 כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת / כִּי-יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת:

הכוונה: לכל אלה הנזכרים לעיל נחשב הבוקר לצלמות, שיראים מפניו, יען כי הבוקר נותן להכיר את הבלהות, המעשים הנוראים של הצלמות, שעשו בשעות החושך. (תלמידי מר משה בן יוסף).

יכיר – יתן להכיר, פועל יוצא שלישי, אע"פ שתמיד הוא יוצא לשני, כמו הפועל “הבין”, שהוא תמיד יוצא לשני, ולפעמים הוא יוצא לשלישי, כמו “והלוים מבינים את העם לתורה” (נחמ' ח 7).

18 קל הוא על פנ י מים תקל ל חלק תם בארץ לא יפנ ה דרך כ רמים – צלצול.

20 ר חם מ תקו רמ ה – צלצול.

21 רע ה ע קר ה – צלצול.

23 וישען וע יניהו – צלצול.

 

פרק כ"ה    🔗

המשל… שלום – צלצול.

4 – 6. פסוקים אלה בשינויים קלים כבר הובאו פעמיים בספר זה בפי אליפז (ד 17 – 19, טו 14 – 16) וראשיתם (“מה יצדק אנוש עם א-ל”) באה גם בפי איוב (ט 2).

 

פרק כ"ו    🔗

שלשת הפסוקים הראשונים של פרק זה (2 – 4) מקומם כנראה בראש פרק כז, לפני פסוק ב' שהוא והפסוקים שאחריו הם המשך הפתיחה לדברי איוב. (וכן זיגפריד).

2 מֶה-עָזַרְתָּ לְלֹא-כֹחַ / הוֹשַעְתָּ זְרוֹעַ לֹא-עֹז:

ללא כח – גם פה (כמו לעיל יא 2 ובמקומות אחרים) חסרה מלת “איש” או “בעל” לפני השם המופשט, המורה על תכונה. וכן בישע' (מ 29): ולאין אונים, והכוונה: לאיש שאין לו כח.

עזר ת… זרוע לא עז – צלצול.

3 מַה-יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וגו':

ללא חכמה – לאיש שאין לו חכמה.

7 נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ / תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִי-מָה:

צפון – רס“ג מתרגם מלה זו “אלסמא” = השמים, ואולי יש לנקד צִפּוּן (כדעת טורצ’ינר), והוא מקביל ל”ארץ" שבחלקו השני של הפסוק. ולזה מתאים הפועל “נטה” ע"ד “נוטה שמים כיריעה” (תה' קד 2).

על ת הו תל ה – צלצול.

11 – 12. ויתמהו מגער תו: בכחו רגע הים – צלצול.

12 – 13. מח ץ ר הב: בר וח ו… ח ללה ידו נח ש בריח – צלצול.

 

פרק כ"ז    🔗

6 בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ / לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמַי:

יחרף – יחנף, יושחת ויקולקל (תלמידי מר מורנו לוי, וכן טורצ’ינר), וכן הוא ממשיך אח“כ בפסוק ח‘: "כי מה תקות חנף “. ועי”ז ישנה הקבלה מתאימה לחלק א’ של הפסוק (“בצדקתי החזקתי וגו'”). ופה המקום היחיד, שבא בו שורש “חנף” בקל ולא בפיעל.¹⁰⁹ וזה לראיה כי אין למלה זו פה אותה ההוראה של שורש זה בפיעל. ובא פה “יחרף” ברי”ש (ולא “יחנף” בנון) לצורך הצלצול, וכבר ראינו שינויים כאלה לצורך הצלצול במקומות שונים בפרקים הקודמים.

ולא ארפ ה לא יחרף – צלצול.

10 אִם-עַל-שַדַּי יִתְעַנַּג / קְרָא אֱ-לוֹהַּ בְּכָל-עֵת:

יתענג – יתפנק ויתחטא. וזה מתאים יפה לחלקו השני של הפסוק: יקרא א-לוה בכל עת, כלומר: מבלי השגיח אם זו היא שעת רצון או רוגז, כי בנוגע לו אין שעת רוגז (ור' לעיל כב 26).

13 זֶה חֵלֶק-אָדָם רָשָע עִם-אֵל / וְנַחֲלַת עָרִיצִים מִשַּדַּי יִקָּחוּ:

זה חלק אדם רשע עם א-ל = מעם אל (וכן תרגם רס"ג: מן ענד אללה) [ומ“ם “מש-די” שבחלק ב' נמשך ל”עם“, השוה בר' מט 25: ואת ש-די = ומאת שדי, עי' ראב”ע שם], וכן נאמר לעיל (כ 29): זה חלק אדם רשע מאלקים.

14 ירבו… חרב ; למו ח רב… לחם – צלצול.

15 שְׂרִידָו בַּמָּוֶת יִקָּבֵרוּ / וְאַלְמְנוֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:

מלת “לא” שבחלק השני נמשכת גם לחלק הראשון, והוא מתאר פה אחריתי של הרשע, שלא יובא לקבורה ולא יספדו לו. וכן בירמ' (טז 4): לא יסָפדו ולא יקָברו, שם (7): לא יקָברו ולא יספדו להם, שם (כה 38) לא יסָפדו ולא יאָספו ולא יקָברו. וכנגד זה (מ"א יג 29): ויבא… לספד ולקברו.

ותיאור זה שבחלקו הראשון של הפסוק בא בניגוד לתיאור שבפרק כ"א (32 – 33): והוא לקברות יובל… ואחריו כל אדם ימשוך ולפניו אין מספר, בתיאור המשתתפים בהלוויה.

18 בָּנָה כָעָש בֵּיתוֹ / וּכְסֻכָּה עָשָׂה נֹצֵר:

כעש – כבר התבאר לעיל (ד 19) כי הכוונה פה על קן הצפור בענפי העצים החלש והרופף. והסוכה מקבילה אל תיאור “כסכה בכרם” (ישע' א 8).

18 – 19. כעש… עש ה… עש יר – צלצול. ואותיות “עש” ג"פ מאשר את נוסח המסורה “כעש”, ואין צורך בשום תיקון מתיקוני המבארים החדשים.

19 עָשִיר יִשְכַּב וְלֹא יֵאָסֵף / עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ:

ולא יאסף – ולא יוסיף¹¹⁰ (יאסף = יֹאסף = יוסף). והכוונה: בשכבו בערב הוא עודנו עשיר, אך לא יוסיף להיות עשיר, כי אך יפקח את עיניו בבוקר והנה העושר איננו.

20…. לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה: באור מאמר זה בא לעיל (כא 18).

21 יִשָּׂאֵהוּ קדים וְיֵלַךְ / וִישַׂעֲרֵהוּ מִמְּקוֹמוֹ:

וילך – אין טעם להוראת ההליכה הרגילה אחרי “ישאהו קדים”, ופה בוודאי הכוונה ל- ﻫﺎﺎݩ בערבית: ויכלה, ויאבד (ר' לעיל יד 20).

ישאהו … וישערהו – צלצול.

23 יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ / וְיִשְרֹק עָלָיו מִמְּקֹמוֹ:

עלימו כפימו = עליו כפו. הכוונה: העשיר הרואה איך בא הקדים ונושא את עָשרו ומסערהו הלאה סופק בכפיו על עשרו זה האבד, וישרוק עליו ממקומו שנעקר ממנו.

יש פק… ויש רק ; עלימו כפימו… ממקמו – צלצול.

 

פרק כ"ח    🔗

פרק זה, השונה בתוכנו מכל פרקי הספר כולו. הוא חתימה יפה לספר איוב בכללו, אחרי מענה הא-ל, שבו הוא מראה את אי-ידיעת האדם בכל דרכי ה' ביצירת עולמו ובסידור סגולות בעלי החיים השונים ותכונותיהם. בפרק זה חפץ המחבר להראות כי עד כמה שהאדם חרוץ מאד, ויכול לחדור אל כל מסתרי הטבע ומטמוני מחשכי הארץ, הנה ישנו דבר אחד, שאינו יכול להגיע אליו בשום אופן, והוא – החכמה! חכמה זו היא נחלת האלקים לבדו, ועל האדם להרכין את ראשו בפני הא-ל בעל החכמה וליראה אותו, ויראת כבוד זו היא החכמה האמיתית.

ואין כל ספק, שמחברו של כל הספר הפיוטי הזה, הוא גם מחברו של פרק זה. כל הסגנון, וביחוד מציאות צלצול האותיות באותו אופן ובאותו שפע, הנמצא בספר כולו, הם העדים הנאמנים ביותר לזה.

ובפרק זה, כמו במקומות שונים בספר, נמצאים מבטאים קצרים וחזקים, מלאי חיים ומעוף, כגון “קץ שם לחשך!”, “הפך משרש הרים”, “באזנינו שמענו שמעה” (ר' להלן).

כִּי יֵש לַכֶּסֶף מוֹצָא / וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ:

כי – כבר התבאר לעיל, כי מלת “כי” בפסוק זה הוראתה “אכן”, “אמנם כן”. וכן תרגם רס"ג: אני = אכן. וכוונת הפסוק היא: יש מקום, שמוציאים ממנו את הכסף, וכן יש מקום, שמוציאין ממנו את הזהב שמזקקים אותו [והאדם חודר אליהם.]

ומק ום לז הב יז קו – צלצול.

2 בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח / וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָה:

המ“ם של “מעפר” נמשכת גם ל”אבן", והכוונה: האדם לוקח ברזל מעפר, ומאבן הוא יוצק נחושת. במקום אחר משתמשים לזה בפועל “חצב”: ומהרריה תחצב נחשת (דב' ח 9).

יָצוּק = יִצֹּק – עתיד קל משורש “יצק”, ע“ד “יגרתי” – אגוּר”.

3 קֵץ שָׂם לַחֹשֶךְ / וּלְכָל-תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר / אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:

4 פָּרַץ נַחַל מֵעִם-גָּר / הַנִּשְכָּחִים מִנִּי-רָגֶל / דַּלּוּ מֵאֱנוֹש נָעוּ:

כל הפרק כולו, מראשו ועד סופו, מחובר מפסוקים בני שני חלקים, חוץ משני פסוקים אלה, שהם בני שלשה חלקים. בהתחשב עם שינוי זה ועם העובדה, ששני החלקים האחרונים שבפסוק ד' הם בל“ר, ואילו שאר החלקים הם בל”י, נראה כי עלינו לחלק שני פסוקים אלה לשלשה פסוקים, שכל אחד מהם הוא בעל שני חלקים, ככל יתר פסוקי הפרק:

קץ שם לחשך / ולכל-תכלית הוא חוקר:

אבן אפל וצלמות / פרץ נחל מעם גר:

הנשכחים מני רגל / דלו מאנוש נעו:

והפסוקים האלה והפסוק הבא אחריהם מדברים על מעמקי האדמה, שמהם מתפרצות אבני האש, וגם עדיהם תגיע רגל האדם.

קץ שם¹¹¹ לחשך – יפה הוא מבטא זה, כי האדם ע"י חדירתו אל כל מקומות הסתר שׂם קץ לחושך, כאילו אין עוד מקום בעולם, אשר בו ישים החושך את שלטונו, ויסתירהו מעיני האדם, כי הכל צפוי לפניו.

1 – 3. יזק ו… יצוק… קץ;… נח וש ה… לחש ך;… ולכל… תכל ית – צלצול.

אבן אפל וצלמות כינוי לאבני הלָבָה ( (Lava, המתפרצות מתוך לוע הרי הגעש, כי אבנים אלה מתפרצות ממעמקי החושך והצלמות.

פרץ נחל – את התפרצות אבני הלבה, שבצאתן מעמקי לוע הר הגעש, הן כעין דבר נוזל, ורק כשהן מתקררות הן נקרשות ומתקשות, הוא מדמה לנחל מים הפורץ מן האדמה ושוטף.

מעם – מתוך. במקומות שונים מורה מלה זו: מעל יד, מאצל, כגון "ויוצא יוסף אֹתם מעם ברכיו, (בר' מח 12), מעם מזבחי תקחנו (שמ' כא 14). ולפעמים היא מורה על מלפני כגון “נכון הדבר מעם האלקים” (בר' מא 32), “ויצא משה ואהרן מעם פרעה” (שמ' ח 8). ולפעמים מורה גם על מתוך כגון "ולא יכָרת שם המת מעם אחיו (רות ד 10).

גָּר – שם ללוע הר הגעש, שהוא כעין חפירה שקערורה עמוקה, וכן בערבית מורה השורש “גור” על הפיכת בנין וקיעור מקומו ﺟﺎ٫ اﻟݚﺎࢱ قﺎݚ٬ وڤࢱﺭࢱ ), והשם גוֹרָה (ערבית) מורה על חפירה עמוקה באדמה.

והכוונה: האדם חוקר וחודר אל כל מקום, אפילו אל המקום, שבו פורצות אבני האופל כנחל מתוך לוע הר הגעש, אלה המקומות הנשכחים מני רגל (המבטא “דלו מאנוש נעו” לא נתברר פירושו), מיראה לגשת אל מקום אש ולהבה – גם שמה הוא מגיע.

גר… רג ל – צלצול.

5 אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם / וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵש:

בפסוק זה מתאר המחבר יפה את מקום הר הגעש, שלפני התפרצו מצמיחה אדמתו חטה וכל מיני תבואה, ותחתיה – במעמקיה כבר ישנה מהפכה, והכל נהפך שם כמו אש.

6 מְקוֹם-סַפִּיר אֲבָנֶיהָ / וְעַפְרוֹת זָהָב לֹו:

מְקוֹם – בנפרד בצורת הסמיכות, וכן נמצאת צורה זו בתנ"ך לפני מלת “אשר”, הדורשת שם נפרד לפניה, ופעמיים לפני “שֶ-” וכן “אל מְקום זה יסדת להם” (תה' קד 8), “מְקום שָם קבר בישראל” (יחז' לט 11).

מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו – [“מקום” בא בל“נ ובל”ז ע“ד “אל המחנה האחת והכהו” (בר' לב 9). מקום – ל”נ גם לעיל (כ 9): "ולא עוד תשורנו מקומו.] והכוונה: האדם חודר גם אל המקום, שאבניו ספיר, ועפרו – עפרות זהב.

7 נָתִיב לֹא-יְדָעוֹ עַיִט / וְלֹא שְזָפַתּוּ עֵין אַיָּה:

8 לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְּנֵי-שָחַץ / לֹא-עָדָה עָלָיו שָחַל:

בשני הפסוקים האלה אומר המחבר להביע את גודל כוחו של האדם, החודר גם אל כל המקומות, אשר אפילו עופות השמים, שבהתרוממם באויר עינם בכל מקום, ואפילו חיות הבר, אשר דרך כל מדבר שמם פתוחה לפניהם, – לא יגיעו אליו.

הדריכוהו = השיגוהו, וכן הוראת שורש זה בערבית ובסורית בבנין הפעיל ( ادﺭﻦ ). ומזה גם “הדריכוהו עד נכח הגבעה” (שופ' כ 43) בהוראת “השיגוהו אצל (ר' לעיל א 18 להוראת “עד”) הגבעה”; כי בהוראת דריכה בא שורש זה בקל, ובהפעיל יש לו גם הוראת פועל גורם, כגון “והדריך בנעלים” (ישע' יא 15), וכן בבן סירא העברי (טז 7) לפני אמרו “רחוקה היא (החכמה) מלצים”, הוא אומר: לא ידריכוה מתי שוא.

9 בַּחַלָּמִיש שָלַח יָדוֹ / הָפַךְ מִשֹּרֶש הָרִים:

אחרי שדיבר המחבר על כוחו של האדם לחדור אל כל מקום הנראה כחבוי ונסתר, הוא מדבר עתה על גבורתו וחוזק ידו לחדור אל בטן הסלעים ומוסדות ההרים: הוא שולח את ידו גם בחלמיש, זו האבן הקשה ביותר, ואת ההרים הגדולים הוא הופך משָרשם לראות מה יש למטה מהם.

8 – 9. שח ץ… שח ל: בח למיש שלח ; לא ע דה על יו – צלצול אותיות באופנים שונים במלים בזו אחר זו.

10 בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ / וְכָל-יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ:

בצורות יאורים בקע – לשורש “מנע” בערבית בבנין התפעל ( اﺿﻨﻊ ) ישנה הוראה: היה בלתי אפשרי, ומזה הסתעף בעברית המתורגמת מערבית בימי הביניים המבטא: נמנע,מן הנמנע. מהוראה זו הסתעפה בערבית ההוראה: היה חזק במדה שלא יוכל איש להגיע אליו או לכובשו, ואומרים מָנִיעַ ( ﺿﻳﻊ ) על בנין רם וחזק.

ואותן שתי ההוראות ישנן בעברית לשורש בצר. בנפעל מורה שורש זה על אי האפשרות (בר' יא 6: לא יבָצר מהם, איוב מב 2: ולא יבצר ממך = לא יהיה בלתי אפשרי), ומזה בא השם “מִבְצָר” לבנין חזק, שאי אפשר להגיע אליו או ללכדו,¹¹² והתואר בְּצוּרָה, בְּצוּרוֹת (ערים גדולות ובצורות בשמים – דב' א 8), והפועל בַּצֵּר בבנין פיעל: עשׂה את הבנין חזק כל כך עד שלא יוכל איש לכבשו.

וזוהי הוראת “בצורות יאורים בקע”: האיש מבקע את הבַּצּוּרוֹת¹¹³ של היאורים, המקומות שאי אפשר להגיע אליהם בקרקע היאורים, ועינו תראה כל יקר שבהם.

ולדעתי אי אפשר לבאר מלת “בצורות” כמו “בצורים”: שהאיש מבקע יאורים בתוך הצורים, כי אילוּ היה הדבר ככה, היה המחבר משתמש בוודאי במלת “בצורים” בריבוי הרגיל בלשון, ומה גם שעי"ז היו באות בזו אחר זו שתי מלים בעלות צלצול אחד (בצורים, יאורים), שמחבר ספר זה להוט אחרי זאת הרבה.

ואולי יש פה ענין השותפיות, שהכוונה היא הנזכרת פה, ובאותו זמן נותן מקום לחשוב על ההוראה השניה של “ויבקע צור ויזובו מים” (ישע' מח כא). ואולי שינה את המבטא ההוא להוראה אחרת, כדרכו.

בצורות יארים… יקר ר אתה – צלצול.

15 – 19. חמשה פסוקים אלו באים לספר ע"ד ערכה הגדול של החכמה, שאין דבר בעולם שיערוך לה. אך בעצם אין זה מענין הפרק.

17 לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית / וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז:

לא יערכנה – מבטא זה נמשך גם לחציו השני של הפסוק: ותמורתה [לא יערך] כלי פז. ו“כלי פז” הוא נושא המאמר. או: ותמורתה [לא יֻתן] כלי פז (כמו בפסוק 15) בהוראת “לא יקובל במחירה כלי פז”.

ז הב וז כוכית… פז – צלצול.

1. חק… לח זיז ק ול ות – צלצול.

28 וַיֹּאמֶר לָאָדָם / ן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה / וְסוּר מֵרָע בִּינָה:

בהיות הפרק הזה חתימה לספר כולו, יפה מאוד פסוק זה כחתימה ומסקנה אחרונה לכל הספר, אחרי כל הפקפוקים והחקירות, ממש כפסוק האחרון בספר המקביל לו, קהלת (יב 13)

סוף דבר הכל נשמע: / את-האלקים ירא ואת מצותיו שמור / כי זה כל-האדם.

 

פרק כ"ט    🔗

1. בהל ו נר ו על י ר אשי לא ור ו;א לך חשך – צלצול, לר ההולך ונשנה ג"פ וצלצול לא.

4.א-לוה ע ליאהל י – צלצול.

1. בעוד ש-די עמדי – צלצול.

6 בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה / וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי-שָמֶן:

בחמה – קצף ( = כעס) נמשל לקצף על פני מים. וכן חֵמה = כעס, ומזה השם “חמאה”, המעלה קצף בשעת עשייתה.

וצור יצוק – עתיד משורש “יצק” ע"ד יגר – אגור (עי' לעיל כה 2). מתואר כאילו הוא עומד לפני מרזב היוצק חמאה, והוא רוחץ בה את רגליו, כמנהג הערבים לפני תפלתם, ובזה מקבילים שני חלקי הפסוק.¹¹⁴

8 רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ / וִישִישִים קָמוּ עָמָדוּ:

ראוני נערים ונחבאו – ההיפך ממה שנוהגים התעלולים בערי ארץ הקדם עד עתה, שבראותם איש זר עובר רצים אחריו וקוראים מלא.¹¹⁵

ראוני נערים – צלצול.

11 ש מעה ותאש רני; ועין… ותע ידני – צלצול.

16 אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִיב לֹא-יָדַעתִּי אֶחְקְרֵהוּ:

וריב לא ידעתי – גם ריבו של מי שאיני מכירו הייתי חוקר ודורש להוציא משפטו לאור.

אב… לאב יונים – צלצול.

17 ומתלע ות ע ול – צלצול.

18 וָאֹמַר עִם-קִנִּי אֶגְוָע / וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים:

עם קני אגוע – אאריך ימי כימי קני ( = ביתי) הבנוי אבן, ורק בבוא עתו תבוא גם עתי¹¹⁶ (ור' ישע' סה 22: כימי העץ ימי עמי).

19 שָרְשִי פָתוּחַ אֱלֵי-מָיִם / וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי:

שרשי פתוח וגו' – הכוונה: דרך פתוחה לשרשי, שיגיע עד מקום המים, או שהמים יגיעו אליו.

20 כְּבוֹדִי חָדָש עִמָּדִי / וְקַשְתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיף:

וקשתי בידי תחליף – אם תישבר קשתי שבידי, תימצא לי תיכף אחרת במקומה (ור' לעיל יד 7). וזה מתאים ל“כבודי חדש עמדי”.

כבוד י חד ש עמד י… ביד י – צלצול.

23 וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי / וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לְמַלְקוֹש:

המלה “כמטר” חסרה האות ל של בכל“ם = כלמטר, והמלה “למלקוש” חסרה האות כ של בכל”ם = כלמלקוש (כמנהג אותיות בכל"ם הבאות רצופות), כדי להביא חליפות בדברים.

ויחל ו ל י; ופ יהם פ ערו – צלצול.

24 אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ / וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן:

אשחק אלהם לא יאמינו – כשהייתי מראה להם פנים שוחקות לא היו מאמינים, שאשפיל את עצמי לעשות כזאת, דבר המתנגד לגודל כבודי.

ואור פני לא יפילון = יאפילון, לא היו מחשיכים אור פני, לא יכלו להרגיזני או לעשות דבר שהיה בידו להאפיל אור פני.¹¹⁷

פ ני ל א יפ יל ון – צלצול.

25 אֶבְחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵב רֹאשׁ/ וְאֶשְכּוֹן כְּמֶלֶךְ בִּגְדוּד / כַּאֲשֶר אֲבֵלִים יְנַחֵם:

ואשב ראש – בשעת ייבתי הושיבוני תמיד בראש, ע"ד “ויתן להם מקום בראש הקרואים” (ש"א ט 32).

ואשכון כמלך בגדוד – בשעת חנייה באחד המקומות בדרך הייתי שוכן משכן המלך בתוך גדוד צבאו, שמייחדים לאהלו מקום כבוד מיוחד במרכז. [השוה ש"א כו 7.]

כאשר אבלים ינחם – השם “אבל” ( اﺑﻝ ) בערבית מורה על גמלים. ועיקר מלת “ינחם” היה “ינחה” בחלוף הה“א אח”כ במ"ם,¹¹⁸ וזה מוסב על ראשית הפסוק: אבחר דרכם כאשר אבלים ינחה, הייתי בוחר להם את דרכם כאיש המנהיג את הגמלים בנסיעת השיירה, שעליו סומכים בני השיירה, כי יוליכם בדרך הנכונה, (תלמידי ד"ר יצחק נחמני.)

 

פרק ל'    🔗

2 גם כח ידיהם למ ה ל י עלימו אבד כלח – צלצול.

3 אמש שוא ה ומשואה – צלצול.

4 הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ / וְשֹרֶש רְתָמִים לַחְמָם:

מלוח – התואר מָלִיחַ ( ﻁﻳﺡ ) בערבית מורה על דבר, שאין לו כל טעם (אולי ד' המלים המורות על דבר והיפוכו – ר' לעיל י' 22), ודומה בהוראתו לתואר “תָפֵל” בעברית (לעיל ו' 6), ובשרשו – למלת “חלמות” שבפסוק הבא בסירוס אותיות השורש.

מלוח עלי שיח… לחמם – צלצול.

6 בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְכֹּן / חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים:

חרי עפר וכפים – השם כֵּף דומה בהוראתו לשם כַהְף ( ﻛﻌﻒ ) בערבית, המורה על מערה. וזה מתאים ל“חֹרי עפר” שלפניו.¹¹⁹

חרי עפר וכפים – צלצול.

6 – 7. נח לים… ח רי… שיח ים… תח ת… ח רוּל יספח ו – צלצול.

8 בְּנֵי-נָבָל גַּם-בְּנֵי בְלִי-שֵם / נִכְּאוּ מִן-הָאָרֶץ:

נכאו מן הארץ – אולי כמו “נקאו”, משורש “קאה” הדומה בהוראתו לש' “קיא” (וכן בירמ' כה 27: וּקְיוּ = וּקְאוּ); והכוונה: הארץ הקיאה אותם ע"ד “ולא תקיא הארץ אתכם” בויק' יח 28. (תלמידי מר יונתן בלומנפלד).

9 – 10. ל הם למל ה; רחק ו… ח שכו רק – צלצול.

13 נָתְסוֹ נְתִיבָתִי / לְהַוָּתִי-יוֹעִילוּ / לֹא עֹזֵר לָמוֹ:

נתסו נתיבתי – להוראת “נתץ”, שאומרים המבארים להכניס במלת “נתסו” אין כל מקום אצל נתיבה, כי אין בונים ואין נותצים דרך. וכנראה לפנינו פועל הלקוח מהשם “נֶתֶס”, ובערבית נַתְשׁ ( ﺫﺘﺶ ), המורה בשפת ההמון על קוצים וסירים. והכוונה: שמו קוצים על דרכי למען לא אוכל ללכת בה ע"ד “הנני שך את דרכך בסירים” (הושע ב 8).

נת סו נת יבתי ; יוע יל ו לא עזר – צלצול.

15…. תרדף כר וח נדב תי וכעב עב רה – צלצול.

1. נקר מעלי וערקי לא… – צלצול.

27 – 28. דמ ו קדמ ני; קדמני ימי עני ; קד מני… קד ר – צלצול.

1. שחר… חר ה מני חר ב – צלצול.

 

פרק ל"א    🔗

1 בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינַי / וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל-בְּתוּלָה:

לפסוק זה אין כל קשר עם מה שלפניו ועם מה שלאחריו, ולפי כל הנראה מקומו בפרק זה לפני פסוק ט', והוא מבאר את צדקתו בנוגע לבתולה ובנוגע לאשת רעהו.

ומה – דומה בהוראתה למלה “מָא” ( ﻩﺎ ) הערבית: לא. וכן במ"א (י"ב 16): מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבית ישי, וכנגד זה: אין לנו חלק בדוד (ש"ב כ 1).

2 וּמֶה חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל / וְנַחֲלַת שַדַּי מִמְּרוֹמִים:

3 הֲלֹא-אֵיד לְעַוָּל / וְנֵכֶר לְפֹעֲלֵי אָוֶן:

כדרכו של איוב במקומות אחרים כן גם פה הוא חוזר על דברי רעיו, כלומר: אתם אומרים: “מה הוא החלק של א-לוה ממעל, שהוא נותן לבני האדם? הן הוא מביא איד לרשעים ולעושי רעה”. אם הדבר הוא כך, למה אפוא אינו משלם גם לי הצדיק כצדקתי? (תלמידי מר משה בן-יוסף).

חל ק א-ל וה ממעל ונחל ת… – צלצול.

ל עול… ל פעלי –צלצול.

5 אִם-הָלַכְתִּי עִם-שָוְא / וַתַּחַש עַל-מִרְמָה רַגְלִי:

עם שוא – הכוונה: עם מתי שוא (תלמידי מר חביב יקותיאלי) ור' לעיל יא 3. וכן מתרגם רס"ג בהוסיפו מלת “דוי” = אנשי. וכן גם מבארים חדשים.

8 אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל / וְצֶאֱצָאַי יְשֹרָשוּ:

במלת "וצאצאי " הוא מתכוון לתוצאות אדמתו, וזה מתאים לחלקו הראשון של הפסוק. וכן בישע' מב 5: הארץ וצאצאיה.

10 ועליה יכרעון אחרין – צלצול. ואולי באה צורת “אחרין” (ת' אחרים) לשם השלמת הצלצול.

12 כִּי אֵש הִיא עַד-אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל / וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְּשָרֵש:

פסוק זה מקומו לפי ענינו אחרי פסוק 8 (ור' להלן לפסוק 38), והלשון “ובכל תבואתי תשרש” מקביל ללשון “וצאצאי ישרשו” בפסוק ח'.

13 אִם-אֶמְאַס מִשְפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי / בְּרִבָם עִמָּדִי:

אם = האם? כי אין אח"כ תשובת תנאי וכן להלן בפרק זה שמונה פעמים במקומות שונים בראשי הפסוקים 16, 20 (כשראיתי אובד… האם לא ברכוני חלציו?), 24,25, 26, 29, 31, 33.

15 הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ / וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד:

ויכוננו – בהוראת שורש “כון” בפינקית, ובערבית בבנין פיעל “כַוַּן” ( ﻛﯢن ) – הַוֵּה, יָצוֹר, ומקביל למלים “עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ”.

16 אִם-אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים / וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה:

אם אמנע מחפץ דלים – הכוונה: אם אמנע מדלים חפצם, ובאה המ"ם שלא במקומה, כמו “ותעש בחפץ כפיה” (מש' לא 13), שהכוונה היא: ותעש חפץ בכפיה, ולכן בא הפועל בבנין קל, ואין צורך לתקן: אִמָּנַע.

16 – 17 אכל ה: ואכל – צלצול.

26 אם א ראה אור כי יהל… הלך – צלצול.

1. וַיִפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי / וַתִּשַּק יָדִי לְפִי:

עיקר הכוונה הוא, כי הפה נשק את היד, אך התערבב פה עם המושג של הגשת היד אל הפה. וכן המנהג בארץ הקדם: בראות איש דבר קדוש מרחוק ישים כף ידו לעומת הדבר, ואח“כ יגיש ידו אל שפתיו וישקנה, כאילו ע”י תנועתו זאת הגיש את הדבר הקדוש עצמו אל פיו ונשקוֹ

1. ע ון פלילי… לאל ממעל – צלצולים.

29 – 30. אשמ ח… מש נא י; והתער רתי… רע ; לשאל באל ה – צלצולים.

31 אִם-לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי / מִי-יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע:

אהלי – משפחתי, ביתי – בערבית “אהלי” ( ٱھﺎں ). הכוונה בוודאי: מי יתן ונשבע מבשרו, אך איוב משתמש בשלילה כמי שאינו רוצה לתלות הרעה הזאת בעצמו.

35 מִי יִתֶּן-לִי שֹמֵעַ לִי / הֵן-תָּוִי שַדַּי יַעֲנֵנִי / וְסֵפֶר כָּתַב אִיש רִיבִי**:

תוי = תאוי = תאותי, כלומר: משתוקק אני, כי יענני ש-די,¹²⁰ וכי איש ריבי יכתוב ספר על מעשי, או: ולראות את הספר אשר כתב איש ריבי. (תלמידי מר יוסף יואל ריבלין). ומלת "תוי " מקבילה אל “מי יתן” שבחלקו הראשון של הפסוק.¹²¹

37 אגידנ ו כמו נגיד – צלצול.

38 – 40. שלשת הפסוקים האלה (עד המאמר האחרון “תמו דברי איוב”) שייכים לפי עניינם לראשית הפרק לפסוק ח', י“ב,¹²² ובכל אופן לא פה אחרי חתימת הספר בפסוקים ל”ה – ל"ז שלפניהם (אם כי גם שם נראה, כי נפסקו הדברים באמצע). ואולי היה הסדר ככה:

38 אם עלי אדמתי תזעק / ויחד תלמיה יבכיון:

40 תחת חטה יצא חוח / ותחת שעורה באשה:

39 אם כחה אכלתי בלי כסף / ונפש בעליה הפחתי:

8 אזרעה ואחר יאכל / וצאצאי ישרשו:

12 כי אש היא עד אבדון תאכל / ובכל תבואתי תשרש:

וככה יוצא לנו סדר של עוונות ועונשים. ובכל אופן לא יוכל פסוק ח' להיות כעונש למעשים הנזכרים בפסוק ז' (אם הלך לבו אחר עיניו וכו'), שאין כל שייכת ביניהם.

ומלת “אם” שבראש פסוק ז' הוראתה ג"כ “האם?” (כמו ביתר תשעת המקומות שבפרק זה). והכוונה: ישקלני הא-ל במאזני צדק וידע תומתי (6), האם נפתה אשורי מן הדרך וכו'.

1. תחת חט ה… חוח; שע רה באש ה – צלצולים.

 

פרק ל"ב    🔗

4 וֶאֱלִיהוּא חִכָּה אֶת-אִיּוֹב בִּדְבָרִים / כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים:

חכה את איוב – מבטא מוזר במקום “חכה את רעי איוב בדבריו”. ובכלל המבטא “חכה את…” אינו נכון.¹²³

14 וְלֹא עָרַךְ אֵלַי מִלִּין וּבְאִמְרֵיכֶם לֹא אֲשִיבֶנּוּ:

ולא = ולֻא = ולוּ, והכוונה: לוּ היה עורך דבריו אלי, לא הייתי עונהו בדברי תשובותיכם אתם.

16 וְהוֹחַלְתִּי כִּי-לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי-עָמְדוּ לֹא-עָנוּ עוֹד:

הכוונה: חכיתי עד אשר לא ידברו עוד, עד אשר עמדו (הפסיקו דבריהם) ולא ענו עוד.

18 מל תי מל ים – צלצול.

21 אַל-נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִיש / וְאֶל-אָדָם לֹא אֲכַנֶּה:

12 כִּי לֹא (=לוּ) יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי:

אליהוא מעודד את עצמו ומביע את רצונו לא לשאת פני מי שהוא ואומר כי בטוח הוא, שאילו היה יודע להחניף למי שהוא, היה הא-ל עושהו נושאוֹ ומטלטלו בין-רגע ( = כמעט). וגם פה (בפעם השלישית) הוא משתמש בשורש “נשא” בשתי הוראות: נשא פנים וטלטל.¹²⁴

ישאני – עשני – צלצול.

 

פרק ל"ג    🔗

6 הֵן-אֲנִי כְּפִיךְ לָאֵ-ל / מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם-אָנִי:

כפיך – בהוראת “כמוך” (וכן התרגום: דכמתך, וכן הראב"ע: כאילו אמר: אני כמוך), והוא מן המבטאים המאוחרים. וכן במלאכי (ב 9): " וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים כפי (= כמו, באותה מדה) אשר אינכם שומרים את דרכי.

לא-ל – לחוזק ולכח (וכן מתרגם רס"ג: הנני בערכך ליכולת), והכוונה: אתה איוב אמרת “אם לכח אמיץ הנה” (ט 19), ולכן אינך יכול להתווכח אתו (שם 14). והנה אנכי איש כמוך ודומה לך ממש בכח, ואין לי יתרון עליך.

7 הִנֵּה אֵימָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ / וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא-יִכְבָּד:

כנגד דברי איוב (שם 33 – 34, המתחנן ומשתוקק למוכיח בינו ובין הא-ל, אשר ישית ידו על שניהם “וְאֵימָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי”.

13 מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ / בִּי כָל-דְבָרָיו לֹא-יַעֲנֶה"

ריבות – עבר קל משורש “ריב” ת' רַבְתָּ הרגיל. ופה השתמרה גם בקל הצורה השניה של פעלי גזרה זו בעלי התנועה הארוכה, בבוא בהם הברה ארוכה ומורכבת יחד שלא בסוף המלה, שבאופן זה מחויב לבוא אחד השינויים האלה: א) התנועה הארוכה נעשית לקצרה, והיא נשארת מורכבת, כגון מן קָם (הברה ארוכה ומורכבת בסוף המלה) קַמְתִּי, ומן אָקִים – תָּקֵמְ-נָה, ומן הֵשִיב – הֵשַבְתִּי; ב) התנועה נשארת ארוכה, אך לא מורכבת, עי"ז שנוספת תנועה לחלקה השני של ההברה המורכבת, כגון מן אָקִים – תְּקִי-מֶנָה, וּמִן הֵשִיב – הֲשִי-בֹתִי.

18 יחש ך… שח ת… בש לח – צלצול.

1. יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי / וְשֻפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאוּ:

ושפו – תולדת הקל של גזרת הכפולים, וכן “ראו” שבאה פה באל"ף דגש חזק.

השורש “שף” מהכפולים בערבית ( ﺷﻑ ) הוראתו: היה שקוף. והכוונה: בשרו יכלה עד שלא יוכלו לראותו עוד, וכנגד זה תהיינה עצמותיו, שעד כה לא נראו מחמת הבשר שחצץ ביניהן ובן העור, תהיינה שקופות ונראות.¹²⁵

24 – 25 … מצאתי כפר ; ר טפש בש רו – צלצול.

26 יעת ר… בת רוע ה – צלצול.

27 ישר… וישר – צלצול.

 

פרק ל"ד    🔗

3 כִּי-אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן / וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל:

לאכל – לאֹכֶל, הכוונה: החיך יטעם את האוכל (הלמ“ד היא למ”ד הפעול) אם טוב הוא אם רע, כמו שהאוזן תבחן את המלים שהיא שומעת, (תלמידי מר צבי אפרתי),¹²⁶ וכן תרגם רס"ג: כאשר יטעם החיך את המטעמים.

6 עַל-מִשְפָּטִי אֲכַזֵּב / אָנוּש חִצִּי בְּלִי-פָשַע:

אנוש חצי פשע החץ שפגע בי, או = מַחֲצִי – שם משורש “מחץ”, וכן כותב ראב"ע: אנוש חצי – פירוש מחצי כענין אנושה מכתך (ירמ' טו 18: ומכתי אנושה).¹²⁷

7 מִי גֶבֶר כְּאִיּוֹב / יִשְתֶּה-לַעַג כַּמָּיִם:

הכוונה: איפה נמצא איש כאיוב, אשר ישתה לעג (= להג, דברים בטלים) כמים? והכוונה: ידבר דברים בטלים. כמו המבטא הערבי ההמוני הגס ﺷﻛن ڊﺘﺎﻛﻝ ﺨ…

10 לָכֵן אַנְשֵי לֵבָב שִמְעוּ לִי וגו':

לכן בהוראת “אבל”, כהוראתה בערבית ( ﻟﻛن ), וכן בירמ' ה 2: לכן לשקר ישבעו.

11 כִּי פֹעַל אָדָם יְשַלֶּם-לוֹ / וּכְאֹרַח אִיש יַמְצִאֶנּוּ:

ימצאנו = ימציא לו – כנגד “ישלם לו”, או ימצאנו = יִקְרֵהוּ (תלמידי מר אהרן שטרנברג)

15 יִגְוַע כָּל-בָּשָׂר יָחַד / וְאָדָם עַל-עָפָר יָשוּב:

בשם “אדם” צפוּנה פה גם ההוראה “אדמה”, אשר ממנה לוקח, ואת זה הוא מייחס שוב אל העפר.

16 וְאִם-בִּינָה שִמְעָה-זֹּאת / הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי:

מלת “אם” באה פה בהוראת אַמָּא ( ﺍﻆ ) הערבית: אבל.

[ורש"י פירש: ואם אתה רוצה הבין שמעה זאת.]

 

פרק ל"ו    🔗

15 יחלץ… בלחץ – צלצול.

16 – 21 שורה של פסוקים בלתי מובנים.

22 זְכֹר כִּי-תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ / אֲשֶר שֹׁרְרוּ אֲנָשִים:

תשגיא = תגיד או תחשוב, כי פעלו הוא שגיא וכביר. ועפי"ר להוראת הערכת דבר בא הפועל בבנין פיעל, כגון “וטִהרו הכהן”, “וטִמאו הכהן” (ויק' יג 6, 8), “באשרי כי אשרוני בנות” (בר' ל 16)¹²⁸ – הבנות אמרו עלי, שהנני מאושרת.¹²⁹

אשר שרר ו א נש ים – צלצול.

 

פרק ל"ז    🔗

3 תַּחַת-כָּל-הַשָּמַיִם יִשְרֵהוּ / וְאוֹרוֹ עַל-כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:

ישרהו = יַשְרֵהוּ – עתיד הפעיל מש' “שרה”.¹³⁰ בערבית מורה השורש “שרה” ( ﺳﺭی ) על ההליכה בלילה. ופה מדמה המחבר את חשכת העננים לאפלת הלילה, והכוונה: הא-ל עושה, כי יעבור הברק בחשכת העננים מקצה השמים ועד קציהם, ואת אורו יפיץ על כל קצות הארץ.

4 א חריו ישאג קול ירעם בקול גא ונו… ולא יעקבם – צלצולים.

6 כִּי לַשֶּלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וגו':

הוא ארץ = נפול לארץ. השורש “הוה” ( ﻫﺭی ) בערבית מורה על הנפילה, וגם הניקוד פה הוא ע“ד נל”ה,

אף כי יש א בסוף (ע"ד הארמית), וכן “מקוםשיפֹל העץ שם יהוּא” = יֶהֱוֶא (קה' יא 3). ¹³¹

9 – 10 קר ה… קרח ; קרח ורחב – צלצול.

12 וְהוּא מְסִבּוֹת / מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָו לְפָעֳלָם

כֹּל אֲשֶר יְצַוֵּם / עַל-פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה:

מתהפך = מהפך (וכן התרגום הארמי: והוא… מהפך, הראב"ע: המקום יסובב מסבות). והכוונה: בתחבולותיו הוא (= הא-ל) מהפך את המקרים (מסבות = הדברים ההולכים וסובבים) באופן כי יעשו (=לפעלם) על פני תבל בארץ כל אשר יצום.

16 מפל שי… מפל אות – צלצול. ואולי לסבה זו באו השינויים, וכתב מפלשי ת' מפרשי, ומפלאות ת' נפלאות.

18 תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְחָקִים / חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק:

תרקיע – התרקיע? בחסרון ה“א השאלה כמנהג מחבר הספר במקומות שונים. וכן הראב”ע: תרקיע – בחסרון ה"א התימה.

לשחק ים חזק ים – צלצול.

24 ירא והו… ירא ה – צלצול.

 

פרק ל"ח    🔗

2 ב מלי ן בלי דעת – צלצול.

10 ואשבר… ואש ים בר יח – צלצול.

20 כִּי תִּקָּחֶנּוּ אֶל-גְּבוּלוֹ / וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ:

תקחנו = תִּקָּחֵנוּ. והכוונה: הידעת את מקום החושך עד כי תוכל לקחת אותנו אל גבולו.

וכי תבין נתיב ות בית ו – צלצול.

21 יָדַעְתָּ כִּי-אָז תִּוָּלֵד / וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים:

כל הפסוק הוא באירוניה מצד הא-ל כלפי איוב. כאומר לו: הן בוודאי אתה יודע את כל סודות העולם, הן אז (בימי בראשית) כבר נולדת, ומספר ימיך כבר מגיע לאלפי שנים, ובאותו תוכן כבר השתמש אליפז לא באירוניה (לעיל טו 7): הראשון אדם תִוָלד? ולפני גבעות חוללת?

22 – 23 אוצר ות… צר – צלצול.

27 שא ה ומשוא ה; ולהצמ יח מוצ א – צלצול.

38 בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק / וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ:

עפר – עקרו “פר” (בתוספת אות גרונית בראשו), בשביל שהוא מתפורר, או מפוֹרָר, כנגד הסלע המוצק, ופה הוא מדבר על יציקת העפר למוצק. וכן בהמשך: ורגבים ידבקו.

39 טרף… כפירים – צלצול.

40 – 41 במו ארב: מי יכין לערב – צלצול. וזהו מה שהביא את המחבר לדבר על העורב אחרי שדיבר על הלביא והכפירים, שאין כל שייכות ביניהם.¹³²

 

פרק ל"ט    🔗

1. היד עת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר – שלשלת של צלצולי אותיות.

ומלת “עת” נמשכת גם אל “חֹלל” – המקור המקביל ל“לדת”.

3 תִּכְרַעְנָה יַלְדֵּיהֶן תְּפַלַּחְנָה / חֶבְלֵיהֶם תְּשַלַּחְנָה:

4 יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם יִרְבּוּ בַבָּר / יָצְאוּ וְלֹא-שָבוּ לָמוֹ:

כוונת שני הפסוקים היא: כי האיילות עוזבות את וולדותיהן, והם גדלים בריאים ושלמים. האם אתה הוא המשגיח עליהם?

חבליהם מקביל אל “ילדיהן”, בהוראת פרי חבליהן, פרי הריונן, בהיות לשורש “חבל” הוראת ההריון כשורש חבל ( ﺣڊﻝ ) בערבית. וכן "שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך (שיר ח 5).

או אולי הורה שורש “חבל” בעברית על הלֵדה עצמה, והשם “חֶבֶל” ישווה הוראתו לַשם יֶלֶד משורש “ילד”, וחבליהם בפסוק זה בא בהוראת ילדיהן שבהקבלה. וחילוף הוראות ההריון והלֵדה אנו מוצאים גם בשורש “הרה” במאמר “הֹרה גבר” (לעיל ג 3), ובדהי"א (ד 17): ותהר את מרים ואת שמי ואת ישבח.

חבליהם תשלחנה – תעזובנה את ילדיהן לנפשם, מלשון “משֻלח ונעזב” (ישע' כז 10), וכן להלן (פסוק י"ד): כי תעזב לארץ ביציה וגו'.

ת פלחנ ה… ת שלח נה; חבל יהם… יחלמו ; ירב ו בבר – צלצול.

5 ש לח פ רא חפשי – צלצול.

8 יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ / וְאַחַר כָּל-יָרוֹק יִדְרוֹש:

יְתוּר – יָתוּר [והיו“ד בשוא ע”ד הארמית] עתיד משורש “תור”, והכוונה יחפש מרעהו בהרים. וכל המאמר הזה הוא חיקוי למאמר “יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק” (משלי יב 26) בשינוי הוראה גמור ע"י שינוי התנועות כדרכו של מחבר ספר זה גם במקומות אחרים.

אות ר' בכל אחת ממלות הפסוק.

13 כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה / אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה:

מלת “הידעת?” שבראש הפרק נמשכת גם אל ראש פסוק זה (וכן מתרגם רס"ג: הידעת איך תרומם כנף הרננים אותם). ועי"ז תובן גם מלת “אם” שבראש חלקו השני של הפסוק.

15 וחית השד ה תדושה – צלצול.

18 במר ום תמר יא – צלצול.

20 הֲתַרְעִישֶנּוּ כָּאַרְבֶּה / הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה:

הוד – הֵד, והכוונה: ההד של נחירתו אָיוֹם, ובא השם המופשט (אימה) במקום התואר (איום).

21 יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂיש בְּכֹחַ / יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶק:

יחפרו – יחפרו פרסותיו, ובערבית קוראים לפרסת החיה “חוֹפֵר” ( ﺣﺎﺆﺭ ) בגלל השאירהּ רושם בחול וכיו"ב בלכתה.

19 – 20 רע מה: התרעישנו – צלצול. ושתי המלים באו זו אחר זו בהשפעת “ברעם וברעש” (ישע' כט 9).

21 – 22 נשק: יש חק ; לפחד ולא יחת – צלצולי אותיות.

24 בְּרַעַש וְרֹגֶז יְגַמֶּא-אָרֶץ / וְלֹא יַאֲמִין כִּי-קוֹל שוֹפָר:

יגמא ארץ = יעשה גומות בארץ (וכן התרגום הארמי: יעביד גומתא בארעא = וכן פירש רש"י: יעשה גומות ברגליו) כמו שאמר בפסוק כ“א: יחפרו בעמק. והמחבר מתאר את הסוס, שרוכבו בולם אותו ואינו נותנו לרוץ ולטוס כחפצו. וע”י התאמצותו לרוץ הוא מחטט בפרסותיו בארץ, ועי"ז נעשות גומות במקום חיטוטו. (תלמידי מר מאיר דייג).

ולא יאמין כי קול שופר ­– לא ירגיע, לא יוכל לעמוד במנוחה כשמעו קול השופר ותרועת המלחמה. והמחבר בהתאמה אל מובן הדברים גם הוא נרגז ונחפז, ומקצר בדבריו באמצע המאמר, ורצה לומר: כי קול שופר… [שמעה אזנו].

לשורש “אמן” ישנה גם הוראת השקט והמרגוע, כמו “האמינו בה' אלקיכם ותֵאָמֵנוּ” (דהי"ב כ 20) – כלומר: אם תאמינו בה' אז תהיו שקטים בבטחה ובשלום. וכן הוראת שורש זה בערבית: אִמִן ( ﺇﮦن ).

25 בְּדֵי שֹפָר יֹאמַר הֶאָח / וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה / רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה:

מלת “דֵי” בפסוק זה – הוראתה כהוראת דָוִי ( ﯮ ﻱ ) בערבית: הרעש הקל של הרוח הנושבת או של העוף בעופו וכיו"ב (וכן פי' איתן), ופה הָעֳבַר אל ההמולה הדקה הנשמעת מן השופר בהחל התוקע לנסות לתקוע בוֹ לפני התקיעה האמיתית. והכוונה: לא רק בשמעו את קול השופר החזק איננו נח עוד, כי אם גם בשמעו את דֵי השופר כבר הוא אומר: האח!

ולהוראה זו מתאים חלקו השני של הפסוק: כשם שחוש שמיעתו של סוס המלחמה עֵר לקול דממה דקה, כן גם חוש ריחו מפותח מאד, וכבר מרחוק יריח את ריח המלחמה.

לדָוִי – דֵי השוה כְּוִיָּה – כי (ישע' ג 24).

האח ומרח וק יריח מלח מה; רע ם שר ים ותרוע ה – צלצולים.

28 סֶלַע יִשְכֹּן וְיִתְלֹנָן / עַל-שֶן-סֶלַע וּמְצוּדָה:

29 מִשָּם חָפַר-אֹכֶל. / לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ:

מה יפה תיאור קן הנשר, שמצד אחד הוא מביע את חָזְקו בהיותו בסלע איתן, ומצד שני הוא מביע את רפיונו של הקן בהיותו בנוי על שן-סלע, על חודו עד שכל רוח תוכל להפילו.

ורושם חזק פה לשורש “חפר”, כאילו עינו הלטושה של הנשר, המביטה למרחוק, היא חופרתֹ את האוכל לילדיו ממעמקי האדמה או ממעמקי הים. והפסוקים האחרונים של פרק זה, המתארים את הנשר, הם אחד התיאורים היפים ביותר שבספר.

29 – 30. חפר… ואפרח יו – צלצול.

 

פרק מ'    🔗

8 האף תפר משפטי – צלצול.

10 ג און וג בה והוד והדר – צלצול.

12 רְאֵה כָל-גֵאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדֹךְ רְשָעִים תַּחְתָּם:

והדך רשעים תחתיו – שורש “הדך” ( ﻫﺪࢦ ) בערבית מורה על הריסת בנין.¹³³ ובתנ“ך אנו מוצאים לשון הריסה גם על בני אדם: “ובניתי אתכם ולא אהרס” (ירמ' מב 10), “יהרסם (כלומר: את הרשעים, כמו בפסוקנו) ולא יבנם” (תה' כח 5). ועפי”ז נבין גם את המלה “תחתם” הכתובה פה, כמו "ותפל החומה תחתיה " (יהושע ו' 20).

25 תִּמְשֹךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְקִיעַ לְשוֹנוֹ:

תמשוך – גם פה חסר הכתוב ה“א השאלה כמו במקומות אחרים בספר זה. וכן מתרגם רס”ג: התוכל למשוך, וראב“ע: חסר ה”א התימה. וכן המבארים החדשים.

27 – 28 רכ ות: היכרת ברית – צלצול.

 

פרק מ"א    🔗

11 עפ“י הענין מקום פסוק זה אחרי פסוק י”ג.

11 – 12 כידודי – כדוד – צלצול.

13 נַפְשוֹ גֶּחָלִים תְּלַּהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא:

נפשו – נשימתו, וכן בערבית נפשׂ ( ﻧﻐﺱ ) = נשימה.

20 – 21 בן קש ת… לקש… כקש… ויש חק לרעש – צלצול.

22 תח תיו ח דודי חר ש; … חר וץ – צלצולים.

24 יחשב תהום לשיבה – צלצול.

 

פרק מ"ב    🔗

2 – 3 מזמ ה: מ י ז ה מעל ים ; מעל ים ע צה בל י דע ת – צלצולים.

3 מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת

לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין / נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:

איוב מביא פה את דברי ה', שבהם התחיל את מענהו (לעיל לח 2): “מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת”, כאומר: אתה הא-ל אמרת לי כזאת, ועל זה אענך: אכן אגידה לַכל, כי אינני מבין, וכל הדברים נפלאים ממני ולא ידעתים.

לכן = אכן, וכן בירמ' (ה 2): ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו.

4 שְמַע-נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר / אֶשְאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:

5 לְשֵמַע אֹזֶן שְמַעְתִּיךָ / וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ:

6 עַל-כֵן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי / עַל-עָפָר וָאֵפֶר:

שב ואומר: אתה הא-ל אמרת לי “שמע נא ואנכי אדבר, אשאלך והודיעני”¹³⁴ (לח 3), ואנכי אגיד, כי עד הנה רק שמעך שמעתי, אבל עתה ראתך עיני, ועל כן אמאס בכל דברי הקודמים ואנחם עליהם.

על כן בהוראת “אכן”, וכן לעיל כ' 21.

חסר עמוד 172

 

נספחים    🔗

 

לתכונות אחדות בסגנון ספר איוב¹³⁵    🔗

 

א.    🔗

 

הדמיון בצלצול האותיות בתנ"ך בכלל    🔗

השימוש בדיבור המליצי ובשירה במלים דומות אחת לרעותה בצלצול אותיותיהן, דמיון שלם או חלקי, הוא הופעה קיימת ברֹב הלשונות ומקורה קדום עוד כנראה לספרות הרגילה. המליץ או המשורר לוקח לבבות לא רק בתוכן דבריו כי אם גם בצורתם, ז"א בנועם ביטויָם. לא רק על לב שומעיו הוא משתדל לפעול כי אם גם על אזנם שהיא המתַווכת בין מוצא פיו הוא ובין לבם הם.

“עד כמה שצלצול חד-גוני ממַשך ותכוף נמאס על האזן המבכרת חליפות – אומר קֶניג¹³⁶, כן תרגיש כנגד זה נעימות כשבתוך זרם גלי הצלצול עולים יסודות שְׁוֵי-צלצול בודדים, עובדה זו שרואים אותה בנסיון אפשר להפיק גם מהפיזיולוגיה של השגת החושים: על חוש השמיעה פועלת באופן נעים ומרגיע העובדה כי אחרי שורה קצרה או ארוכה של רשמים שונים שָׁבה וחוזרת ההשגה הדומה, ועל ידי זה באה מנוחה ומרגעה לעצבי ההרגשה”.

השימוש במלים דומות לגמרי או במקצת בצלצול אותיותיהן ירבה ביחוד בהתרומם רוח המשורר ובהתעורר בו החפץ לפעול על השומעים בכל דרכי ההשפעה. באופן זה בא הדמיון בצלצול אותיות עפי“ר לא בודד כ”א שָנוּי ומשׁולש בצורות שונות. בפעם הראשונה יכול להיות כי נמצא דמיון זה למשורר או לנואם רק בדרך מקרה, מבלי כל כוונה מראש, אך מכיון שנמצא כבר פעם, ישוב וישיגהו שנית מבלי התאמצות יתירה מצדו, כי בו ברגע שנִיכֶּרת ומורגשת ההתאמצות יחדל תכף נועם הרושם¹³⁷, דבר זה דומה לקצב משקל השיר: הרגשת הקצב יוצקת את דברי המשורר בהתחלתם באותו דפוס המשקל שבחר בו לשירתו, ומה“בית” הראשון והלאה נמשכים ונובעים יתר הבתים על נקלה עד סוף השיר.

הופעה זו הנמצאת בשפות הקלסיות והאירופיות החדשות במדה מצֻומצמת, היא אחת הסגולות המיוחדות לשפות המזרחיות המשתמשות בדרך זו ליפוי השירה וקישוטה. וככה רב השמוש בה גם בספרי השירה שבתנ"ך, וכמובן יחשב דבר זה ליפי השירה רק במקום שאיננו גורע דבר מהתוכן או ממעוף הדמיון.

דרך זו נודעה כבר לקדמונינו שציְינו אותה בתוך לשון נופל על לשון ¹³⁸.

לשון נופל על לשון, ז"א דמיון בצלצול האותיות והבדל בהוראה, הננו מוצאים כבר בברכת נח את בניו במאמרו: יַפְתְּ אלהים לְיֶפֶת ¹³⁹ (ברא' ט 27), ובקריאת שמשון: בלחי החֲמוֹר חֲמוֹר חֲמוֹרָתָיִם! (שופטים טו 16); וגם בדיבור פרוזאי גמור בעניינים משפטיים: ושלח את בְּעִירֹה וּבִעֵר בשדה אחר (שמות כב 4). וכן בדמיון חלקי: כקַשׁ נדף קַשְׁתּוֹ (ישע' מא 2), מי דימון מלאו דָם (שם טו 9), וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם (במד' יד 45).

על יד הדמיון השלם והחלקי של האותיות, שמהן המלים מורכבות, ישנה גם דרך השמוש באות אחת או יותר במלים רצופות מבלי שיּורגש כי לפנינו שימוש לשון נופל על לשון.

שימוש כזה, הנמצא במדה גדולה ביחוד בחלקים ידועים בספרי ישעיהו ותהלים, בא עפי"ר בפסוקים שלמים, בקבוצות של פסוקים, ולפעמים גם בפרקים שלמים, ובקריאתם מרגישים, כי אומרם הדגיש אות אחת ההולכת ונשנית פעמים רבות, בטא אותה בהטעמה מיוחדת, והיא הַשַּׁלֶּטת בפסוקים האלה. ככה הננו מוצאים בישעיה (כג 3, 8, 10) בתאור מפלת צֹר:

וּבְמַיִם רַ בִּים זֶרַ ע שִחר / קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָּהּ…

 וַתְּהִי סְחַר   גּוֹיִים:

מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר הַמַּעֲטִירָ ה אֲשֶׁר סוֹחֲרֶ יהָ שָרִ ים…

עִבְרִ י אַרְ צֵךְ כַּיְאֹר, בַּת תַּרְ שִׁישׁ……………..

ועל מפלת בבל (שם יג) שבשני הפסוקים 4, 5 באה האות מ חמש עשרה פעם.

ועל דמשק (שם יז 1, 2):

הִנֵּה דַמֶּ שֶׂק מ וּסָר מֵ עִיד / וְהָיְתָה מְ עִי מַ פָּלָה:

עֲ זוּבוֹת עָ רֵי עֲ רוֹעֵר / לַעֲ דָרִים תִּהְיֶינָה

 

וְרָבְצוּ וְאֵין מַ חֲרִיד:    🔗

ועל הארץ בכלל (שם כד) אשר בשלשה הפסוקים 6, 8, 9 באה האות ש תשע עשרה פעם, ומלבד זה האות א בפסוק הראשון שבע פעמים, ובמזמורי תהלים (לז 34,35):

קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹר דַרְ כּוֹ / וִיר וֹמִמְךָ לָרֶ שֶׁת אָרֶ ץ

    בְּהִכָּרֵת **רְ** שָׁעִים   תִ**רְ** אֶה:

רָ אִיתִי רָ שָׁע עָרִ יץ / וּמִתְעָרֶ ה כְּאֶזְרָ ח רַ עֲנָן¹⁴⁰:

ובמזמור אחר בהתאוננות על המצב בהווה בהשוואה אל הימים הטובים הקודמים (פ 13,14):

לָמָּה פָּרַ צְתָּ גְדֵרֶ יהָ / וְאָר וּהָ כָּל-עֹבְרֵ י דָרֶ ךְ:

יְכַרְ סְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר / וְזִיו שָׂדַי יִרְ עֶנָּה:

אחרי המלים: ממצר ים, גר שת, ותשר ש שר שיה, הרים, אר זי, קציר יה, נהר, הבאים בפסוקים שלפני זה (9 – 12).

והמזמורים קכב, קכז, קלז, המצטינים בסגנונם ואשר בהם עוברת האות ש מראשם ועד סופם.

וכן בתיאור הארבה ביואל (ב 4, 5):

כְּמַרְ אֵה סוּסִים מַרְ אֵהוּ / וּכְפָרָ שִׁים כֵּן יְר וּצוּן:

כְּקוֹל מַרְ כָּבוֹת / עַל רָ אשֵׁי הֶהָרִ ים יְרַ קֵּדוּן:

ובפתיחה הנפלאה לחזון נחום המתארת את הופעת ה' עוברים צלצולי אותיות שונים אחד אחרי רעהו (א 2 – 8):

** בְּס** וּפָה וּבִשְׂ עָרָ ה דַרְ כּוֹ…

גּוֹעֵר בַּ יָּם וַיִּבְּ שֵׁהוּ

וְכָל-הַנְּהָר וֹת הֶ חֱרִ יב

אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל…

הָרִ ים רָ עֲשׁוּ מִמֶּנּוּ

וְהַגְּ בָעוֹת הִתְמוֹגָג וּ…

וְהַצּוּרִ ים נִתְּצ וּ מִמֶנּוּ:

רעש ההרים כאלו מורגש בהדגשת האות ר הסואנת, והתמוגגות הגבעות בהבלטת האות ג הרכה, והתפוצצות הצורים בהכפלת האות צ.

 

ב.    🔗

 

הדמיון בצלצול האותיות בספר איוב    🔗

בספר איוב נמצאות אך דוגמות מעטות ל“לשון נופל על לשון”, אך כנגד זה חביבה מאד על המחבר דרך השמוש באות אחת או יותר במלים הבאות רצופות זו אחר זו, ומי שמעיף עינו בַּספר מבחינה זו, ימצא זאת בחלק גדול ממנו, ואין כמעט פרק שלא תבאנה בו אותיות כפולות ומכופלות בדרכים שונות. ודבר זה צִיינתי בתוך באורי בכל פרק ופרק.

אמנם אינני בטוח בעצמי כי בכל המקומות שרמזתי עליהם היתה באמת כוונה מיוחדת בהשתמשות בצימודים¹⁴¹ . ההחלטה על דבר כזה היא דבר שבטעם, ויכול מאד להיות כי המחפש למצוא סעד להנחותיו הוא לפעמים משוחד מהשקפתו והוא מוצא מה שהוא משתדל למצוא גם במקום שבעל הדבר עצמו לא נתכוון לזה. אך מצד שני הנני בטוח כי בחלק הגדול ביותר מהמקומות אשר צויינו אכן נכונה ההשערה, ובחלק הזה בלבדו ישנה כבר הוכחה די ברורה ומספיקה, שיותר מכל בעלי ספרי הפיוט האחרים שבתנ“ך היה מחברו של ספר איוב להוט אחרי השמוש בצלצולים כאלה. ולפעמים הכריעו את הכף גם בנוגע לבחירת מבטאים ומלים, וגם בנוגע להמשך הדברים. וע”י ההתבוננות בדברים מבחינה זו אפשר לפעמים להכריע גם בנוגע לַנסחה הנכונה במקומות שהיא מסופקת.

בכל אופן טוב שיבואו הדברים לעיון ולוויכוח ולבירור.

ספר איוב נבדל מיתר ספרי הפיוט שבתנ“ך בנוגע לצִמּוּדֵי האותיות, כי בשעה שבספרים האחרים באים הצמדים בפסוקים שלמים וגם בקבוצות פסוקים לפעמים גם בפרקים שלמים, באו הצמודים בספר זה מפוזרים פה ושם, עפי”ר רק בחצאי פסוקים, ואך לפעמים בפסוקים שלמים, ורק במקומות בודדים נמצא כי אות אחת או זוג של אותיות הולכות ונשנות פעמים רבות בקבוצה שלמה של פסוקים עד כדי ליצור את הרושם, כי הן כרודפות אחרי הנואם והוא איננו יכול להשתחרר מהן, כגון בפסוקים 10 – 17 בפרק ט"ז אשר בהם בא הצרוף פר עשר פעמים, ומלבד זה באה האות פ לבדה עוד תשע פעמים והאות ר לבדה עוד חמש פעמים.

וכן בפרק יט בפסוקים 10 – 12 באו המלים: וַיַּסע, וַיִּחַר¹⁴², וַיַּחְשבני, יַחַד, וַיַּחֲנו, בראש הפִּסקוֹת הקטנות של שלש שלש מלים.

וגם בזה נבדלים הצמודים שבספר איוב מאלה אשר ביתר ספרי הפיוט בתנ“ך, כי בשעה שבשאר ספרי הפיוט באים הצמודים עפי”ר במקומות של סגנון חגיגי ונלהב, כבגדי חמודות של חג, שאין העין רגילה בהם בחיי יום יום, רבים הצמודים בספר איוב, ולרוב מציאותם אינם עלולים עוד כמובן לעשות רושם של התפעלות יוצאת מן הכלל.

וכשנתבונן מקרוב אל הדוגמות הרבות שישנן בספר זה לצמודי האותיות, ואל הדרכים השונות, שבהן באים הצמודים האלה, נמצא כי אפשר לחלקם עפ"י החלוקה הבאה:

1. צמודים באות אחת    🔗

צמודים באות אחת בשתי מלים הננו מוצאים על פי רב בזוג של שמות, בראשם, כגון כ סיל וכ ימה (ט 9; אחרי הצמוד של שתי אותיות: עש ה עש)¹⁴³, ח יים וח סד (ו 12; לפני הצמוד: ע שית ע מדי), ז הב וז כוכית (כח 17), ב רעש ור גז (לט 24); או בשני זוגות של שמות בזה אחר זה באותיות שונות, כגון ג און וג בה ו הוד ו הד ר (מ 10); או בשני שמות בסמיכות, כגון ג בי מ גניו (טו 26), א רחות א ידם (ל 12), ב גאון ג ליך (לה 11); ורק לפעמים בשם ופעל, כגון מן ג ו יג רשו (ל 5); ובשני זוגות של מלים באותיות שונות כגון תיבש ש להבת ויסור בר וח (טו 30), שרש יו ייבש ו ומ מעל ימל (יח 16).

מעט יותר מאלה הן הדוגמות לצמוד אות אחת בשלש מלים, צמוד כזה בא או בשלש מלים רצופות בזו אחר זו, כגון: ר וח כביר אמרי (ח 2), טרף נפשו באפו (יח 4)¹⁴⁴; או בהפסקה של מלה אחת ביניהן, כגון תח ת ח טה יצא ח וח (לא 40), לה שיב נפשו מני ש חת (לג 30)¹⁴⁵.

ובארבע מלים, כגון: לגבר אשר דר כו נסתר ה (ג 23), ואסל דה בחילה לא יחמל (ו 10)¹⁴⁶.

ובהפסקה של מלה אחת, כגון: ל הותי יועיל ו ל א עזר ל מו (ל 13).

ובחמש מלים רצופות, כגון:… ל דת יעל י סלע, חלל איל ות… (לט 1)¹⁴⁷: או בהפסקה של מלה אחת, כגון: צעירים ממ ני לימים אשר מ אסתי אבו**תם (** ל 1), הנח לתי לי ירחי שוא ולילות עמ ל מ נו ל י (ז 3).

ויש שיגיע הצמוד עד שש מלים, כגון: אל אל: הא מר נשא תי לא ¹⁴⁸ א חבל (לד 31); אך צמוד זה נפסק עפי"ר במלה אחת, כגון: עד-א נה תשימון ק נצי למל ין, תבי נו ואחר נדבר (יח 2), אמנם כי אתם ע ם וע מכם ת מות חכ מה (יב 2)¹⁴⁹.

ופעם הננו מוצאים צמוד גם בשמונה מלים: א ולם א ני א דרש אל אל ואל אלוה אשים… (ה 8), א ל נא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה (לב 21).

2. צמודים בשתי אותיות ובשלש.    🔗

צמודים ביותר מאות אחת הננו מוצאים באפנים שונים: או שהאותיות האלה באות רצופות, כגון עש ה עש (ט 9), של אנן ושל ו (כא 23 – אחרי ימות ¹⁵⁰ בעצם תמו ¹⁵¹; או שהן באות בהפסק אותיות בָּאחת או בַשתים מהמלים שהן נמצאות בהן, כגון תסמר שע רת בשרי (ד 15), ומ מע ל ימ ל (יח 16), חב לים יח לק (כא 17) הכ ניעהו והד ך (מ 12); או בהפסק של מלה בין מלות הצמוד כגון ה קד רים מני ק רח (ו 16) ומנוס אבד מנ הם (יא 20), הב רב כח יריב (כג 16), ירבו בניו למו חרב (כז 14), עורי שח ר מעלי ועצמי ח רה מני ח רב (ל 30), מפ לשי עב מפ לאות (לז 16).

ויש אשר תבאנה האותיות הצמודות בפעם אחת בסדר הפוך מאשר בשניה באחד האופנים הקודמים, כגון עמל מעיני (ג 10)¹⁵²; עונ ות נעו רי (יג 26)¹⁵³, מגער תו: בכחו רגע (כו 12)¹⁵⁴.

ויש אשר אחרי המלים הצמודות ביותר מאות אחת או ביניהן או גם לפניהן תבוא עוד מלה אחת אשר בה בפעם שלישית רק אחת מאותיות הצמוד, כגון: מ ה-נמ רצו אמ רי יש ר (ו 25), וכעב ע ברה ישוע תי (ל 15)¹⁵⁵.

3. צמודים באותיות ממוצא אחד    🔗

מלבד הצמודים המרובּים שבהן אותן האותיות עצמן הולכות ונשנות, הננו מוצאים גם צמודים באלה האותיות ממוצא אחד שהן קרובות במבטאן (אע, הח, גכק, דתט, לנר, בפ), כגון קב ר לגב ר (ג 22, 23), ארר י יום העתידים ערר (ג 8)¹⁵⁶.

4. צמודים כפולים    🔗

לפעמים הננו מוצאים אות אחת או שתים חוזרות בשתי מלים, ובשתי המלים שאחריהן באה שוב חזרה של אות אחרת אחת או יותר, כגון תשא פשעי – ות עביר את ע וני (ז 21), ע שה ע ש – כסיל וכימה (ט 2)¹⁵⁷.

ולפעמים באות שתי אותיות בשתי מלים ואחרי כן הן שבות וחוזרות באותו סדר בשתי המלים שאחריהן, כגון בה לו נ רו – ע לי ר אשי (כט 3), ש וא לא – ישמע אל – ושדי לא – ישורנה (לה 13)¹⁵⁸.

5. צמודים במלה אחת וביותר מאחת    🔗

בספרי הפיוט בתנ"ך הננו מוצאים כי צמוד של שתי אותיות או יותר בא בשני חלקי הצמוד באפן זה: בחלק האחד באות כל האותיות הצמודות מחֻברות במלה אחת, ובחלק השני האותיות נפרדות בשתי מלים או יותר, כאלו המדבר הוא תחת הרושם של צלצול אותיות ידועות, והוא שב ומביאן אחת אחת, שלובות בתוך מלים אחדות, ויש שיקרה להפך: הנואם משתמש באותיות שביטא במלים אחדות בהבלטה ומחברן שנית למלה אחת.

פה מתעוררת ביתר תוקף השאלה: האם הופעה זו היא רק דבר שבמקרה, או היתה בזה כוונת מכוון? כמובן קשה להגיד בהחלט על כל המקומות שהננו מוצאים בה דבר זה, כי היתה בהם כוונה לזאת, אך אין ספק כי בבוא הופעה כזאת בתוך חוג של צמודים אחרים אשר על ידה – צריכה גם היא להיכנס בחשבון. אם הננו מוצאים בתהלים במזמור פ"ג המלא צמדים שונים בראשיתו (אלקים – אל, משנ איך – נ שׂא ו, על עמ ך – יערימ ו, ועמ ון – ועמ לק, דמ ן – לאד מה, תבער יע ר, וכל הבה – תל הט) מאמרים כאלה: על עמך יערימו סוד ויתיע צו על צ פוניך; נירשה לנו את נאות אלהים; תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם – צריך לחשוב כי גם בקבוצות המלים: ויתיע צו על צ פוניך, תרד פם ב סערך ובסופ תך, לנו א ת נאו ת, ישנם צמודים שנתחלקו במלים אחדות. וכן הננו מוצאים בתהלים (עז 17 – 20), בפסוקים היפים המתארים את חרדת העולם כלו בהופעת האלקים, את האותיות ר מ המסוגלות ביחוד לסמל את ה רעש והה מיה מפוזרות פה ושם, פעם הן מחוורות במלה אחת ופעם מפוזרות בשתי מלים:

רָ אוּךָ מַיִם, אֱלֹקִים! / רָ אוּךָ מַיִם – יָחִילוּ

       אַף יִרְגְּזּוּ   תְ**ה** ֹמוֹת:

זֹ רְמוּ מַיִם עָבוֹת ……………………………….

קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל / הֵאִירוּ בְ רָקִים תֵּבֵל

      רָגְזָה וַ**תִּ** רְעַש   הָ**אָ**רֶץ:

בַּיָּ ם דַ רְכֶּךָ / וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים…

או בפסוק זה (ישע' מא 9):

הֶחֱזַקְתִּיךָ **מִקְּ**צוֹת   הָאָ**רֶ**ץ   /      וּמֵ**אֲ** צִילֶיהָ   **קְ** רָאתִיךָ

בכל הדוגמות האלה אין כל ספק כי ישנן שתי אותיות שלימות בכל פסקה, ושתי אלה באות לפעמים יחד ולפעמים נפרדות.

צמודים כאלה הננו מוצאים גם בספר איוב בפסוקים רבים כגון: ל מה – לא מ רחם (ג 11), – ותכף אחרי זה מד וע – קדמ וני ברכים – ומ ה שדים (ג 12)¹⁵⁹

ובשלש אותיות שהן מחולקות לפעמים בשלש מלים: א ף ע ל י תום – תפילו ותכרו על – ריעכם (ו 27), טפ לי שקר – ר פאי אליל (יג 4)¹⁶⁰.

ובארבע אותיות: ורוח על פ ני – יח לף (ד 15), – ותכף אח"ז: ת סמ ר ש ערת בש רי, למ שא – ומה לא ת שׂא (ז 20, 21), ונע למה מ עינ י כל (כח 21) פני לא – יפילון (כט 24).

6. צמודים עוברים מפסוק לפסוק    🔗

בספרי הפיוט שבתנ“ך הננו מוצאים לפעמים מלים שבאו בסוף פסוק, ואומרן חוזר עליהן בראשית הפסוק הבא, כאלו המלה הבאה בסוף המאמר, במקום המנוחה וההפסקה, מתרשמת במוחו והיא המעוררתו לרעיון חדש במלה זו עצמה, דוגמה כפולה ומכופלת להופעה זו הננו מוצאים בישעיה כ”ו ב“שיר אשר יושר בארץ יהודה” בסופי פסוקים וגם בתוך הפסוקים:

יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם / שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ:

בִּטְחוּ בַּייָ עֲדֵי עַד ………………..

קִרְיָה נִשְׂגָבָה יַשְׁפִּילֶנָּה / יַשְׁפִּילָהּ עַד אָרֶץ

אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים / יָשָׁר מַעְגַל צַדִּיק תְּפַלֵּס:

לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ: / נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה

וּבַל יִרְאֶה גֵאוּת יְיָ: / יְיָ רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן

יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם

וכן בתהלים (צח 4, 5): וְזַמֵּרוּ: זַמְּרוּ, בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר, זִמְרָה:

ובשירי המעלות (3 – 11):

מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי: / עֶזְרִי מֵעִם יְיָ (קכא 1. 2)

בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָם: / יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה (קכב 2, 3)

עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ: / חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ (קכג 2, 3)

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ: / אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי (קל 1, 2)

ולפעמים באה חזרה של קטע שלם של מאמר:

נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ: / אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם (קכד 4, 5)

הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: / הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ (קכו 2,3)

וכדבר הזה הננו מוצאים גם בשירי המשוררים הספרדים שלפעמים (אמנם לפעמים רחוקות) חיברו שירים כאלה אשר על המלה הנמצאת בסוף כל בית הם חוזרים בראש הבית שלאחריו. בתור דוגמה יוכל לשמש שירו של הרשב“ג: אלקים אל ראשון ואחרון – נעלה על כל גבוהים”¹⁶¹ אשר בו כשלש מאות בתים וכל בית ג' מתחיל באותה מלה שבסוף הבית השני שלפניו; ורמב“ע בתוכחתו: “מזמרת שירתי הבאתי מנחתי”¹⁶² המסודרה עפ”י א“ב, וכל בית מתחיל באותה מלה שבסוף הבית שלפניו; וכן ר”י הלוי בשירו: “נפשי לבית אל נכספה גם כלתה”¹⁶³ אשר בו מתחיל כל בית במלה האחרונה שבבית שלפניו; ובכתובת שחבר למצבת ר' אברהם המחזיקה שלשה בתים¹⁶⁴ הננו רואים ג"כ זאת:

הֲיָדְעוּ דְמָעוֹת מִי שְׁפָכָם? / וְיָדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם?

הֲפָכָם – בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבים / וְלֹא יָדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם

בְּתוֹכָם שָׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר / יְרֵא הָאֵ-ל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.

ובספר איוב (וכמעט רק בספר זה) הננו מוצאים חזרותאותן המלים בסופי פסוקים ובראשי הבאים אחריהם (אשר עליהם ידובר להלן) וגם שילּוּבי צמודים באפן זה, צמודי מלים או אותיות בודדות, ולפעמים בשנוי אות לאחרת מאותו מוצא הפה, כגון קבר: לגבר (ג 22, 23; לפני “אשר ד רכו נסת רה”); למשא: ומה לא תשא (ז 20,21); עָלַי מָה: על מָה (יג 13, 14; לפני “א שא ב שׂרי ב שׁני”; ואולי בעקר: עֲלֵי מָה); ומתב ל י נידוהו; לא נ ין ל ו ולא נ כד (יח 18, 19); יש ל א לוה נפשו: הצעקתו י שמע א ל, (כז 8, 9); כעש… עשה נצר; עשיר (כז 18, 19); שׁחל: בחלמיש שׁלח (כח 8 9; אחרי: ע דה ע ליו): אֲכַלֶּה: וָאֹכַל (לֹא 16, 17); אר ב: מי יכין לערב¹⁶⁵ (לח 40,41); (נפ וח ואגמ ון: נ פשו ג חלים) (מא 12, 13); מ זמה: מ י ז מַ… (מב 2, 3).

 

ג.    🔗

חזרות מלים    🔗

ענין חזרת מלים, ז"א: החזרת מלה אחת או שתים, ולפעמים יותר מזה, פעמים אחדות במאמר או בפסוק, זהו דבר מצוי בכל הלשונות.

ההבדל שבין החזרה ובין הצמוד הוא בזה כי בשעה שבצמוד ישנה כוונה של קישוט המליצה ע“י הבאת מלים שונות בהוראות שונות, כדי לתפוש את לב השומע ע”י תשומת לבו לבאור הנכון של המלה החזרת ולמה שמּכוונים בה בכל מקום, באות בחזרה מלים באותה ההוראה, בלי שום שינוי, יותר מפעם אחת בשעה של התפעלות והתלהבות, ולפעמים לתכלית חיזוק רושם הדברים. או בהיות הדבר אחת מדרכי הלשון, אשר בוודאי צפון גם בזה רגש הנעימות המרגש בשמיעת אותם הצלצולים כשהם חוזרים; ממש כנעימות המרגשת בהחזרת כל הרעיון במלים שונות, ז“א ההקבלה, אשר היה היסוד ביחוד במליצה התנ”כית.

לדוגמאות לחזרות בתור היותן מדרכי הלשון אפשר להביא מהמבוֹאר בכל ספרי הדקדוק את חזרת השם במקום השמוש במלת “כל” לפניו, כגון איש איש, יום יום; או בהוראת מספר או סדר קבוע במינים שונים, כגון שנים שנים, שבעה שבעה, וכיו"ב; או בכוונה להורות על ודאות פעולה, כגון ידעתי בני ידעתי; וגם בהשתמשות במקור המחובר אל הפעל שהוא מאותו שרש, כגון ידוע ידעתי, דבר שהוא נפוץ הרבה מאד בלשון.

חזרות הבאות בדרך טבעית ומחזקות את התרשמות הדברים במוח השומע הן עפי"ר בציווים, כגון נחמו, נחמו! סורו, סורו!; או במלות הקריאה, כגון האח, האח!; או בשמות של אלה שקוראים אותם, כגון אברהם אברהם!

כל אלה הן חזרות רצופות, שהמלים באות בהן בזו אחר זו.

אך מלבד זה באות בשירה בכלל, וכמובן גם בשירה התנכית, חזרות לא רצופות כ"א בראשי פסקות קצרות או בסופן, כגון:

חֶרֶב אֶל כַּשְׂדִים – נְאֻם יְיָ,

חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים – וְנוֹאָלוּ

חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ – וָחָתּוּ וגו' וגו'

(ירמ' נ 35 – 37)

רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ¹⁶⁶

פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ

מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ:

נוֹעַ תָּנּוּעַ אֶרֶץ…

(ישעי' כד 19, 20)

ולפעמים באות בסוף מאמר ובראש המאמר שאחריו, כאלה שנזכרות כבר לעיל בפרק הצמודים העוברים מפסוק לפסוק.

חזרה פיוטית מיוחדת במינה שמשתמשים בה רק בסגנון המרומם והחגיגי היא החזרה הבאה בצורה זו: מתחילים בחלק מן המאמר מבלי לגמרו, מביאים אחריו בקריאה את שם או כנוי מי שפונים אליו, ואח"כ חוזרים על חלק מהמאמר שנאמר כבר ומשלימים אותו, כגון:

הָבוּ לַיָי, בְּנֵי אֵלִים! / הָבוּ לַיָי כָּבוֹד וָעֹז: (תהלים, כט 1)

נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, יְיָ! / נַשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם: (תהל' צג 3)

לַבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי כַלָּה! / לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךָ: (שה"ש ד 9)

אתי מלבנון, כלה! / אתי מלבנון תבואי (שה"ש ד 8).¹⁶⁷

בספר איוב הננו מוצאים יותר ממאה חזרות שונות, דבר זה מתחיל כבר בחלק הפרוזאי שבו, הוא שני הפרקים הראשונים שבספר שבהם מסופרות כל קורות איוב, ושאליהם כדאי להתבונן ביחוד.

שני פרקים אלו נחשבים כעין ספר מיוחד, ובכל היותו קטן מאד לעומת כל הספר, הוא בפני עצמו פנינה יקרה בספרות התנכית. תיאור חיי האושר של בן ארץ הקדם, תיאור אשרו החיצוני ואופיו הפנימי, תאור השלום והשלוה שבביתו, – כל אלה מתחרים עם היופי שבמחזה שבשמים ממעל: וכוח האלקים עם השטן, הלעג השנון שבדברי השטן. לכל קו שבספור זה כוונת מכוון. וקוים אלה דקים מאד, פשוטים, משׁוללי כל קישוט והִידור, ונותנים מקום רחב לדמיון להשלים את התיאורים.

ביחוד יפה לראות את החליפות שבמדת זמן הֵעשות המעשים שבספר הקטן הזה: אחרי השלוה המרגיעה שבחיי האושר של איוב, באה התנועה הנחפזה העוברת חליפות בין השמים והארץ, והשאלות והתשובות חולפות מהר, ההחלטה על גורל איוב באה בִן-רגע, השטן רק יוצא מעם פני ה' ולא יותר. אין זכר לחלקו של השטן בפוֹעל בקורות איוב, אף לא יסופר על עצם קְרוֹת המקרים האלה בכלל: הבנים והבנות אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור… והנה באים המלאכים ומספרים לאיוב את אסונותיו הבאים איש אחרי רעהו; שמים וארץ נלחמים בו חליפות. והמלאכים – “עוד זה מדבר וזה בא”. וברגע הֲמָמוהו הדהימוהו, ובכל זאת הוא מוצא עוד און בנפשו לקבל את הכל באהבה ולהצדיק עליו את הדין.

אמנם בספר הקטן הזה ישנן חזרות מליציות מעטות בדברי איוב בצַדקו עליו דינו (ערֹם… וערֹם… ; י“י נתן, וי”י לקח יהי שם י"י מבֹרך! – א 21), וכן בדבריו לאשתו (את הטוב נקבל… ואת הרע לא נקבל – ב 10); אך ביחוד הננו מוצאים בשני הפרקים האלה חזרות מיוחדות במינן, לא חזרות מלים כ"א חזרות פסוקים שלמים וחלקי פסוקים. אמנם חזרות כאלה אינן מסוג החזרות הבאות מתוך התפעלות והתרגשות, אך בכל אופן הן מראות אותנו את חיבתו היתירה של מחבר חלק זה של הספר לחזור על הדברים במלואם, באותו סגנון ובאותן המלים. וכשם שמצד אחד הננו רואים בסיפור המקרים עצמם את התנועה הנחפזה ואת הקיצור המופרז, כן הננו רואים מצד שני בסגנון סיפור המקרים האלה את השקט הגמור ואת האריכות הַמַּלְאָה. המחבר איננו ממהר, איננו מקצר, כי אם שב וחוזר שנית בדיוק נמרץ על אותו הנוסח שכבר השתמש בו.

וכדי להוכיח זאת די לנו להשוות אלה מול אלה את הפסוקים הבאים: א 6 – 9 עם ב 1 – 4; א 11, 12 עם ב 5 – 7; א 22 עם ב 10; א 14 – 16 עם א 17 – 19.

את חזרות המלים הבודדות הננו מוצאים בחלק הפיוטי של הספר (ג – מב 6).

חזרות אלו יש מהן שהן באמת תוצאות התפעלות והן מוסיפות יופי ואומץ לדברים, כגון:

מִי-יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי! / מִי-יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקּוּ (יט 32)

שהחזרה מעידה על תקף התשובה למלוי חפצו, או (ו 11):

מַה-כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל? / וּמַה-קִּצִּי כִּי אַאֲרִיך נַפְשִׁי:

שהחזרה היא הבעת היאוש הגמור; אך ברובן מורגש כי זוהי דרך חביבה על המחבר גם כשאין נוספת על ידן רוממות מיוחדת לסגנון.

החזרות בספר זה באות בדרכים שונות באופנים הבאים:

 

1. בחצאי פסוקים    🔗

חזרות הבאות בפסוק אחד יש אשר תבאנה בראשית כל חצי פסוק, ויש שתבאנה באמצעו או בסופו, כגון:

שָּם רְשָעִים חָדְלוּ רֹגֶז / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ: (ג 17)¹⁶⁸

הַלְאֵ-ל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה? / וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָה?: (יג 7)¹⁶⁹

כִּי יַחַד בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת / כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת: (כד 17)¹⁷⁰

ויש שתבאנה בכל חצי פסוק במקום אחר בו, כגון:

אֶעֱנֶה אַף-אֲנִי חֶלְקִי / אֲחַוֶּה דֵעִי אַף-אָנִי: (לב 12)¹⁷¹

לפעמים תועבר החזרה מפסוק אל פסוק, ז"א כי מלה הנמצאת בחציו השני של פסוק תבוא שנית בחציו הראשון של הפסוק הבא, כגון

הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי / הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא-יִפָּתֵחַ (לב 18, 19)¹⁷²

ויש שתבוא החזרה משלשת או גם מרובעת, כגון

לֹא שָׁלַוְתִּי / וְלֹא שָׁקַטְתִּי / וְלֹא נַחְתִּי (ג 26),

לֹא יֶעְשַׁר / וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ / וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם:

לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ (טו 29, 30)¹⁷³

2. בשני פסוקים    🔗

על יד החזרות הבאות בשני חצאי פסוקים הסמוכים זה לזה הננו מוצאים גם חזרות הבאות בשני פסוקים, בהפסקה של חצי פסוק או שני חצאי פסוק בין המלים החוזרות.

החזרות האלה באות או בראש שני הפסוקים, כגון

וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ / וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא:

וְיָדַעְתָּ כִּי-רַב זַרְעֶך / וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ: (ה 24, 25)¹⁷⁴

או בִאמצעם, כגון

לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק / וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל-תִּירָא:

כִּי עִם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ / וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה-לָּךְ: (ה 22, 23)¹⁷⁵

או במקומות שונים בהם, כגון

חַתּוּ לֹא עָנוּ עוֹד / הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים:

וְהוֹחַלְתִּי כִּי-לֹא יְדַבְּרוּ / כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד: (לב 15, 16).¹⁷⁶

3. בשני פסוקים בסרוגין    🔗

יש שנמצא את החזרה באה בפסוק השלישי, ז"א אחרי הפסקה של פסוק שלם לכל הפחות בין המלה החוזרת, באופן כזה כמובן אין עוד כל השפעה של יפוי הדברים כשם שהחזרה אינה באה מתוך איזו התרגשות. אך כנגד זה אפשר לחשוב כי דווקה באופן זה ישנה כוונת מכוון, והמחבר איננו יכול להשתחרר ממלה או ממבטא שלם והוא חוזר ומזכירם, כגון: הנסה דבר אליך תלאה (ד 2), ובפסוק הבא אחרי הפסוק שלאחר פסוק זה ישנו אותו מבטא במאמר: כי עתה תבא אליך ותלא (ד 4). וכן: מוליך יועצים שולל (יב 17), מוליך כהנים שולל (יב 19)¹⁷⁷.

4. בפסוקים שונים באותו פרק    🔗

עובדה זו של הזכרת מלים ומבטאים פעמים אחדות בכוונה של חזרה בולטת יותר בהיותם נמצאים לפעמים פעמיים באותו פרק במקומות שונים, כגון "יהיה רעב אֹנו " (יח 12) בפסוק הששי אחרי "יצרו אונו " (יח 7), ובהוראה אחרת, וכן "בעוד שדי עמדי " (כט 5), כבודי חדש עמדי (כט 20)¹⁷⁸.

פעם הננו מוצאים פסוק שנכפל כמעט לגמרי בתור פסוק של פזמון. כאלה שהננו מוצאים ביחוד תהלים:

הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא / וְאֵי-זֶה מְקוֹם בִּינָה:

הַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא / וְאֵי-זֶה מְקוֹם בִּינָה: (כח 12, 20).

5. מלים ומבטאים חוזרים יותר מפעמַיִם באותו פרק¹⁷⁹    🔗

בדברי אליהוא בן-ברכאל הננו מוצאים הוספה נוספת בדרכי החזרות, כי המלים חוזרות באותו ___ במקומות שונים חמש או שש פעמים.

ככה הננו מוצאים בפרק לג את המלים: נפשו, חַיָּתוֹ, שחת, בפסוקים 18, 20, 22, 28, 30.

וכן הדבר בשורש “שמע” אשר אתו יחד חוזרות המלים: האזינה, מלי, לי, אנשי לבב, פעמים __ ת בפרק לד בפסוקים 2, 10, 16, 34; וגם לפני זה בפרק לג 1.

והשם “משפט” בא בפרק לד שש פעמים בפסוקים 3, 5, 6, 12, 17, 23.

מלבד זה באו כל דברי איוב בפרק לא שהוא סוף טענות איוב, בצורת תנאי ותשובה, ובאפן זה ___ מלת “אם” שבע עשרה פעם בראשי פסוקים שונים¹⁸⁰

__ כן באו תשובות ה' כולן בשלשת הפרקים לח – מ מראשם ועד סופם בצורת שאלות אחת אחרי ___ ה, ו“הא השאלה” חוזרת כמובן בכל פעם, והיא נמצאת לא פחות מארבע ועשרים פעם¹⁸¹, גם אם __ חשב את ראשי הפסוקים לח 18, לט 2, מ 25, שגם בהם צריכה לבוא אות זו. וכן באה מלת “מי” __ קים לח – מא עשרים פעם¹⁸², ויוצא הדבר כאלו האלקים מדהים את איוב בשפעת שאלותיו, __ אותו את גודל חולשתו והֻגְבְּלוּת יכולתו, עד כי הוא מכיר ומודה על זאת בדבריו האחרונים באמרו:

יָדַעְתִּי כִּי כֹּל תּוּכָל / וְלֹא-יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה:

לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין / נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע: (מב 2, 3)¹⁸³

 

ד.    🔗

צמודים וחזרות בפתיחות פרקים¹⁸⁴    🔗

בספר פיוטי כזה, אשר בו הננו רואים את כוונתו הברורה של המחבר להשפיע על השומע בכל ___ ההשפעה השונות, אין ספק כי מקום מיוחד בערכו להשפעה נחשבה לו התחלת הפרקים. “תפארת __ יחה” תופשת מקום חשוב בספרי הפיוט שבתנ"ך לא פחות מאשר בשירי הערבים שיחדו לה פרק __ ד בספרי תורת שירתם, ומאשר בשירת משוררינו הספרדים שהלכו בדרכיהם¹⁸⁵. ואם נתבונן מבחינה זו בפרקי ספר איוב נמצא הופעה זו ברובם, ובין הדרכים השונות שבהן משתמש המחבר באה בָראש הדרך המיוֻחדת לו והחביבה אליו, היא דרך דמיון וצלצול האותיות.

ככה הננו מוצאים פרקים אחדים שבהם בא הצמוד כמעט בכל המלים של פסוקם הראשון או השני¹⁸⁶:

** עַד-אָן תְּמַלֶּל** -אֵלֶּה / וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ: (ח 2)

אָמְנָם כִּי אַתֶּם -עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה: (יב 2)

עַד-אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר: (יח 2)

עַד-אָנָה תֹּגְיוּן נַפְשִי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים: (יט 2)

בפרקים אחרים הננו מוצאים את דמיון צלצול האותיות שלפעמים מצטרף אליו גם דמיון התנועות בשתי המלים הראשונות של הפתיחה: יא – בד יו – ם (ג 2)¹⁸⁷, שְׂעִ – פי יְשִׁי – בוני (כ 2).

ויש אשר תבוא חזרת מלה אחת בפתיחה ואתה יחד חזרת מלה אחת בפתיחה ואתה יחד עוד מלה אחת אשר אות אחת ממנה מצומדת עם אחת אותיות מלת החזרה, כגון: ל ו שקול ישקל (ו 2), שמ עו שמ וע מלתי (כא 2); או חזרת מלה ולפניה ולאחריה מלים בצמוד אותיות, כגון: הלאל יסכן גבר כי יסכן על ימו משכיל (כב 2).

ופעם באו חזרות כפולות בשני הפסוקים הראשונים של הפרק בצרוף צמודים שונים מקבילים בשניהם:

מֶה-עָזַרְתָּ לְלֹא -כֹחַ / הוֹשַׁעְ תָּ זְרוֹעַ לֹא -עֹז:

מַה-יָעַצְתָּ לְלֹֹא חָכְמָה / וְתֻשִׁיָה לָרֹב הוֹדָעְתָּ: (כו 2, 3)

ובראשי פרקים אחרים בחר לו המחבר דרך אחרת היא דרך ההתול הדק והעקיצה מצד הנואם למי שהוא מתוכח ומתנצח אתו, כגון:

(בלדד:) עַד-אָן תְּמַלֶּל-אֵלֶּה / וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי-פִיךּ: (ח 2)

(איוב:) אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי-כֵן / וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל?: (ט 2)

(צפר: ) הֲרֹב דְבָרִים לֹא יֵעָנֶה?/ וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק?: (יא 2)

(איוב:) אָמְנָם כִּיאַתֶּם-עָם / וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה (יב 2)

(אליפז:) הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת-רוּחַ? / וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ: (טו 2)

(איוב:) עַד-אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים?: יט 2)¹⁸⁸

 

סוף דבר    🔗

על מאות הדוגמות המובאות לעיל לכל מיני הצמודים השונים הנמצאים בעיקרם בספר איוב אפשר להביא עוד דוגמות רבות שלא נזכרו פה, כנגד חלק מאלה שנזכרו שאפשר לומר עליהם כי באו במקרה; וכן ישנן בוודאי עוד חזרות שלא נזכרו לעיל. ובכל אלה צריך לשער כאמור לעיל, כי הנואם הדגיש בשעת בטאו את דבריו הדגשה מיוחדת את האותיות ההולכות וחוזרות וכן את המלים השנויות, כדי לפעול על השומע או הקורא אותה הפעולה של החרוז בשירת העמים האחרים.

ואין כל ספק בדבר, כי עלינו לחשוב למחבר הספר לחריצות יוצאת מן הכלל את העֻובדה כי למרות כל הרדיפה אחרי הצלצול החיצוני אשר חשבהו הוא ליפה ונעים, ואשר בכל זאת יש בו הרבה מן המלאכותיות, לא נגע הדבר בצד הפנימי של הדברים, ולא קלקל במה-שהוא את תוכנם: והרוח הפיוטית האמיתית המרחפת על פני כל הספר, ומעוף הדמיון והתרוממותו, קובעים לו את מקום-הכבוד בין חשובי ספרי הפיוט שבתנ"ך.