הקדמה מאת אילת נגב:    🔗

בסתיו 1933, חודשים ספורים אחרי עליית היטלר לשלטון, סייר בארץ עיתונאי נאצי ששמו פון-מילדנשטיין: הוא התעתד לכתוב סידרת כתבות על חיי היהודים בארץ ישראל. נילוו אליו ידידיו הברלינאים, הזוג היהודי טוכלר. לנוכח השואה שהתרחשה רק שנים מעטות אחר כך, הם לא סיפרו מעולם לבני משפחתם על הקשר המביך הזה. חמישים וחמש שנים אחר כך, ניאותה גרדה טוכלר להתראיין בביתה בתל אביב, וגוללה באוזני יהודה קורן את הסיפור. הראיון התפרסם בכתב העת “מוניטין” בינואר 1988, אך גם היא היתה נבוכה ולא סיפרה לילדיה על הכתבה. רק אחרי פטירתה, כחמש עשרה שנה לאחר מכן, מצא נכדה, הבימאי ארנון גולדפינגר, את העיתון בין חפציה. הדברים הדהימו אותו ועוררו את סקרנותו, הוא יצא למסע, שהפך לסרטו התיעודי “הדירה” (2011) .

יהודה קורן ואילת נגב מופיעים בסרט בדמות עצמם.

סתיו 1933.    🔗

ליאופולד איץ אדלר פון־מילדנשטיין, פעיל מפלגה נאצי, שהוא גם בעל תואר אצולה זוטר, נוסע בשליחות יומון שעורכו הוא ד“ר יוזף גבלס, לתור את ארץ־ישראל לאורכה ולרוחבה. מאמריו מזכים אותו בהערכת ראשי ה־S.D. והם ממנים אותו לעמוד בראש המשרד לענייני יהודים. תלמידו ויורשו היה אדולף אייכמן. שלושה שרדו מאותה נסיעה. אחד ביקש להישאר בעילום שם, ועל כן ייקרא: “האדון מקפה מילנו”. ממעמקי אחת המגירות בביתו בתל־אביב, הוא שולף בזהירות את תמונתו ההדורה של ידידו הנאצי פון־מילדנשטיין, ונע על כיסאו באי נוחות כשאני מקרב את הבול הזעיר אל עיני, כדי להיטיב לראות את פניו של הנאצי אוהב היהודים. לא, “האדון מקפה מילנו” אינו בוש בקשרים שהיו לו עם פון־מילדנשטיין, מה עוד שסידרת המאמרים שלו שירתה את העניין הציוני. אף־על־פי־כן, אין זו תמונה שהיית רוצה שאורחיך ימצאו באלבום התמונות שלך. ל”אדון מקפה מילנו" סיפור מסובך. כיצד פגש בפון־מילדנשטיין באוניברסיטה בברלין, כיצד אהדתו של הנאצי ליהודים ולציונות קשרה ביניהם, כיצד נלקח ידידו היהודי על ידי ה־S.A לחקירה ופון־מילדנשטיין חילצו מידיהם, וכיצד, כאשר הודיע “האדון מקפה מילנו” על כוונתו לעלות לארץ־ישראל, ברכו פון־מילדנשטיין והבטיח לבוא לבקרו. בעיירה קטנה בווסטפליה גרה אלמנתו של פון־מילדנשטיין, ושותפתו לאותו מסע לארץ־ישראל. אין היא מדברת על בעלה כלל, ועל המסע בפרט. מדי חג מולד היא שולחת איגרת ברכה לתל־אביב, לשותפה השלישית, חברתה להרפתקה, הגברת גרדה טוכלר. בביתו של “האדון מקפה מילנו”, פגש לראשונה הזוג טוכלר בפון־מילדנשטיין.

גרדה טוכלר: “ידענו שהוא חבר המפלגה הנאצית ופעיל בס.ס, אבל בשיחה איתו נוכחנו לדעת שבאורח פרדוקסלי, בקטע אידיאולוגי מסויים, יש מטרה משותפת לציונות ולנאציזם. היה רגע בהיסטוריה ששתי התנועות הללו רצו אותו הדבר: הגירת יהודים לארץ־ישראל”. בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, לא היו תומכים לרעיונות רדיקלים כמו גירוש יהודים, וזאת משום שלצעד כזה היו עלולות להיות השלכות כלכליות ובינלאומיות אשר תפגענה בגרמניה. נאצים שחיפשו פתרון לשאלת היהודים, ראו בתנועה הציונית בת־ברית. הפדרציה הציונית בגרמניה היתה מעוניינת לעודד קו מחשבה פרו־ציוני בקרב המפלגה הנאצית, משום שהדבר יסייע להגירתם של יהודים לארץ־ישראל. שיתוף הפעולה המשונה הזה מקשה על הקביעה מי יזם את המסע. האם שידל העסקן היהודי קורט טוכלר את פון־מילדנשטיין לצאת למסע, או שמא היה זה הנאצי שהביע מישאלתו לעמוד מקרוב על מעשי יהודי פלשתינה, ובפרט אלה שהגיעו מגרמניה. הרעיון בכלל קסם לפון־מילדנשטיין, שהיה חובב הרפתקאות ואהב לכתוב. כיוון שהיה חסר תעסוקה באותם ימים, נראה היה לו הטיול כפתרון אידיאלי להעביר זמן, לעשות כסף ולקדם את עתידו בס.ס. פון־מילדנשטיין קיבל את ברכת הדרך מד"ר יוזף גבלס, עורך היומון הנאצי “אנגריף”, והוא התבקש להכין עבור העיתון סידרת כתבות מצולמות בארץ־ישראל.

גרדה טוכלר: “הסוכנות העמידה לרשותו של פון־מילדנשטיין סכום כסף לכיסוי הוצאותיו במהלך הביקור בפלשתינה. אנחנו נסענו על חשבוננו. פון־מילדנשטיין, שהשתדל להסתדר עם הכסף שקיבל, היה לפעמים לן בבתי־מלון טובים פחות משלנו. באמצע הסיור הוסיף לו בעלי עוד אלף מרק מכיסו, מפני שהכסף של פון־מילדנשטיין כמעט ונגמר. אלף מרק היה אז סכום גדול מאוד. אחרי המלחמה אמרתי לבעלי, אולי נבקש עכשיו ממדינת ישראל את הכסף שלנו בחזרה, והוא אמר לי, ‘עזבי’. חברת אופל בדיוק גמרה אז לתכנן מודל חדש של רכב, והעמידה אותו לרשות פון־מילדנשטיין בסיורו בארץ. זאת מכונית קטנה בצבע ירוק, עם גג מתקפל, כמו חיפושית, וקראו למודל הזה הצפרדע. באופל התכוננו לכך שאלפי יהודים יעזבו את גרמניה ויסעו לפלשתינה, ומכיוון שאסור היה להוציא כסף אלא רק מוצרים מתוצרת גרמנית, הרי שדיווחים של עיתונאי הנוהג באופל ברחבי פלשתינה, נראו להם כמקדם מכירות טוב לקראת הטרנספר העתיד לבוא”.

"הבארון האונטרשטורמפירר ליאופולד איץ פון־מילדנשטיין

סוף אוקטובר 1933.    🔗

“האדון מקפה מילנו” כבר נמצא בארץ־ישראל כארבעה שבועות. בני הזוג פון־מילדנשטיין, בני הזוג טוכלר, ומכונית האופל עלו בנמל טריאסט על האוניה “מרתה וושינגטון”, אשר כונתה “משה הדוהר”, רמז ליצירתו של ווגנר, “ההולנדי המעופף”. “אין להסיק משם זה”, התלונן פון־מילדנשטיין בכתבתו, “על מהירות נסיעתה”. חוץ מצוות האוניה האיטלקי, היו הזוג פון־מילדנשטיין הגויים היחידים, והיה עליהם להסתגל לחיים בטריטוריה יהודית: “אני מושך תשומת לב כשבשבת בבוקר אני עולה לסיפון עם ‘אריקה’, מכונת הכתיבה שלי, והמנגינה המתכתית שלה משלחת לעברי הרבה מבטים נרגזים”. שבע מאות וחמישים הנוסעים העבירו את זמנם בלימוד עברית, שרו שירים עבריים, ורקדו הורה. טרם דרכה רגלם על אדמת ארץ־ישראל, ופון־מילדנשטיין הבחין שגיוום התיישר ומבט הגטו המושפל נעלם. הוא התרשם מכך שהם לקחו לדרך רק את המעט הנחוץ, שהאינטלקטואלים בחבורה למדו מלאכת כפיים, ואחרים הכשירו עצמם באחת החוות הציוניות לעבודת האדמה. אותה שנה הוציאו שלטונות המנדט חמשת אלפים סרטיפיקטים, ואישורי עלייה נוספים ניתנו לבעלי מקצוע, שהיו יכולים לשכנע את שלטונות ההגירה שיש ברשותם סכום כסף הולם על מנת לעבוד במקצועם, וכן למי שהיו יכולים לפתוח את ארנקם ולהראות לפחות אלף לירות שטרלינג. היו שניסו להיכנס באמצעות אשרת תייר, ואחר־כך להיבלע באוכלוסייה בארץ, כך שלפחות חלק מן הנוסעים קידמו את חופי ארץ־ישראל בהתרגשות מהולה במתח, ואת הנפסלים החזירה חברת הספנות, על חשבונה, לטריאסט.

“הקריה – תל־אביב – 1933”

בדרך אל העתיד לומד פון־מילדנשטיין שלוש מילים שימושיות בשפת המקום, אותן הוא רושם לנוחות קוראיו הגרמנים בתעתיקן המקורי: בוקרה, אינשאללה, ובקשיש. פון־מילדנשטיין מסביר: “כשערבי רוצה לנחם מישהו בצורה אדיבה על דחיה כלשהי, הוא אומר: ‘מחר, אם ירצה השם’, ואם למחרת זה לא מסתדר, סימן שאללה לא רצה בכך”. בהרבה פחות חביבות הוא מתייחס לעניין הבקשיש: "מנוף תופס את המכונית שלי. הסבלים הערבים מלווים את המיבצע בהרבה צעקות ומעט עזרה. אחר־כך, כולם רוצים לקבל את ה’בקשיש' שלהם. כעת צריך להעביר את המיטען למכונית. אילו היו העניינים מתנהלים לפי רצונם של הסבלים, היו שניים סוחבים מזוודה אחת, במקום להיפך. קבוצת סבלים אחת סוחבת את המיטען עד המכס, דורשת את שכרה ונעלמת. אחריהם באה קבוצה שנייה ומבקשת להעמיס את המיטען על אחת המרכבות הערביות שהם בחרו. מ’אב הממון' אני הופך, מהר מאוד, ל’סב הקמצנות'. מי שטרם ביקר במזרח הקרוב, אינו יכול לתאר לעצמו את התנהגות הכנופיות המלוכלכות האלה, אשר הופכת מחנפנות חלקלקה לחוצפה גלויה. אני שמח כשסוף־סוף אני יושב במכונית ויכול להימלט דרך שער הנמל.

בתחנות הדלק אין, בדרך כלל, משאבות. הדלק נמכר בפחים של 18 ליטר, אשר מרוקנים ישר אל תוך מיכל המכונית. הדלק מעט זול מאשר בגרמניה. פלשתינה מלאה מכוניות, ונהיגה באוטו אינה דבר יוצא דופן. אפשר לנסוע בעיר ובין הערים, בכל סוג של מכונית, אבל בעיקר רואים אמריקאיות. מכוניות רבות נושאות מיספרי זיהוי גרמניים, והן הובאו על־ידי יהודים שבאו מגרמניה. “היום אני עוד רוצה להגיע לתל־אביב. בעל תחנת הדלק, יהודי כמובן, מגרד את ראשו. ‘חלק מהדרך במצב גרוע, וכמובן שלא כדאי לנסוע בחושך, מחשש כנופיות שודדים’. הוא לא מצליח להפחיד אותי. אני יוצא לדרך וכשאני מבקש להגביר את המהירות, נעמד לפתע ‘טומי’ (חייל אנגלי י.ק.) באמצע הכביש. לטענתו, נסענו מהר מדי, והוא מבקש להוכיח זאת לפי סימני העצירה שהשארתי. בפלשתינה יש הגבלה על מהירות. העובדה שאני גרמני ולא יהודי, מרגיעה אותו, והוא נאות לחון אותי”.

גרדה טוכלר היום: “פון־מילדנשטיין היה נהג טוב, והאופל היתה מכונית אמינה מאד, אף על פי ען, כשעלינו לארץ ב־37' לא קנינו אוטו כזה. באותה נסיעה היה בעלי הנווט והמדריך, כיוון שכבר ביקר פעם בפלשתינה.מחיפה לתל־אביב נסענו דרך עפולה, ג’נין, ונכנסנו לתל־אביב מכיוון פתח־תקווה. כך נסעו אז”.

פון־מילדנשטיין: “עפולה נועדה להיות המרכז העירוני של העמק, אבל הקירבה הגדולה לחיפה, מכשילה את התוכנית. העיר העתידה תוכננה בסגנון אמריקאי, וכבר התחילו אפילו בבניית תיאטרון. כיום משמשת העיר תחנה לנהגים שבדרך. הספקולנטים שקנו כאן מגרשים בוודאי התאבדו בינתיים, או אולי, מצאו פיצוי במקום אחר”.

יומן המסע של פון־מילדנשטיין הוא תערובת של פואטיקה עיתונאית על עצי הזית, הגמלים, חושות הפלחים וגווני הנוף, יחד עם רשימה קפדנית של כל בית חרושת שנקרה בדרכו. את המידע התכליתי הרב (“מפעל המלט ‘נשר’ אינו מצליח לספק את כל המלט הדרוש לפלשתינה, אף על פי שעובדים בו 500 פועלים יומם ולילה, בציוד מודרני ביותר. כה גדולה הצריכה”.) הוא מהל עבור קוראיו בזוטות צבעוניות: "מדי פעם פוגשים אוטובוס. אם הוא חדיש, כמו בכל מקום באירופה, הוא ללא ספק שייך לאחת החברות היהודיות. אם הוא מתרוצץ כמו ‘שד’, מרעיש, מעוטר בווילונות המתנופפים ברוח ועמוס עד הגג בבני אדם ובמיטען, אתה יכול להיות בטוח, גם ממרחק של עשרה קילומטר, שזהו אוטובוס ערבי. “אני מתקרב לטול־כרם. המכוניות נדירות יותר, במקומם פוגשים חמורים. החמור הוא סכנה לנוהג. החמור יודע כיצד להתנהג כשמכונית חולפת לידו, אלא שהחמור לעולם אינו לבד. אחריו תמיד הולך ערבי, חצי מנומנם. כשהמכונית מתקרבת, הוא מתעורר בבהלה ומתחיל להרביץ לחמור, אשר קופץ הצידה וכמעט מתנגש במכונית. התחרות הקשה בין הרכבת וחברות האוטובוסים גרמה לכך שלאורך שלושים קילומטר, מטול־כרם לפתח־תקווה, יחצו פסי הרכבת פעמים אין ספור את הכביש, וישבשו את הנסיעה בו. כיוון שפסי הברזל היו גבוהים מהכביש, היה על הנהג להגביר את מהירותו ולצבור תאוצה מספקת, על־מנת לחצות אותם בריחוף – הזדמנות חוזרת ונשנית לנהג, לבדוק את כושר הסבילות של קפיצי הרכב ושל ראשו המנגח את גג המכונית. הנחת המסילה בצורה כזאת, איפשרה להנהלת הרכבת להכות את מתחריה, ולקיים קו רווחי ביותר מחיפה ללוד וליפו”. צבעי השקיעה סחטו מפון־מילדנשטיין אנחות התפעמות, והגניבו לליבו חששות מפני המזרח הפרוע. כאשר נתקעה מכוניתו בתוך תעלה, הוא היה בטוח שטמנו לו מלכודת: “אני נזכר בסיפורי השודדים שסיפרו לי, ואני יודע שאין הם אגדות. אין לי חשק לוותר על המיטען, בעיקר לא על הבגדים והמגפיים להם קיימת דרישה מיוחדת כאן”. בעוד הוא צופה בחרדה בצללים המתארכים, נראה מרחוק ענן אבק. לרווחתו היתה זו משאית של אחד הישובים היהודיים. שני ערבים שישבו מאחור, ירדו אף הם וסייעו לחלץ את האופל הקטנה. היהודים סירבו לקבל דבר תמורת העזרה שהושיטו, והערבים נהנו מבקשיש מוגדל. פון־מילדנשטיין מעודד: “אני מצאתי למופת את החברות בכבישי פלשתינה, והיא נדיבה עד אין סוף, מצד הערבים והיהודים גם יחד”. פקק תנועה עצום קיבל את פני הנכנסים לתל־אביב. את ההמתנה להמשך הנסיעה העבירו הנהגים בקונצרט של ציפצופים, כלשונו של פון־מילדנשטיין: “רואים שכאן ממתינים יהודים־אחרופאים חסרי סבלנות. איש המזרח היה יושב ומחכה – ‘אינשאללה’… ‘אם ירצה השם…’ והוא צודק, מפני שהציפצופים אינם עוזרים”. פון־מילדנשטיין לא אהב את תל־אביב. "מכוניות, אופניים, הולכי רגל, כולם לבושים אירופאית. כבישים רחבים, חלונות ראווה מוארים. היכן את, אסיה? כאן תל־אביב, עיר היהודים. היום גרים בה שבעים אלף איש, אולי כבר שמונים אלף, מי יודע? אפילו ראש־העיר היהודי אינו יודע, כי תל־אביב גדלה מיום ליום. כאן גרים רק יהודים, עובדים רק יהודים, סוחרים, רוחצים בים, רוקדים. תל־אביב חולה במחלת הבנייה. כאן בונים בחודש, יותר מאשר בעיר אחרת בשנה. התוצאה הראשונה היא, שאין כמעט רחוב שאין בו פסולת של בניין. חביות האספלט הן חלק בלתי נפרד מנוף העיר, כמו הבתים הבלתי גמורים. בקומת הקרקע כבר גרים אנשים, שעה שעדיין בונים את הקומה הראשונה, ורק מניחים לבנים לקירות הקומה השנייה. בעיר שורר מחסור מתמיד בדירות. "להשיג חדר מתקבל על הדעת, זה דבר כמעט בלתי אפשרי. בשל החרקים הרבים, בונים כאן במזרח, רק ריצפות אבן. אין תנורים, לא של פחם ולא של גז. מבשלים רק על פתיליות נפט, ובהן גם מחממים את החדר. בחדרו של העולה החדש יש מיטת־שדה, שולחן, כיסא, ואם יהיה לו מזל, הרי שבמקום וו לתלות את בגדיו, יזכה בארון. בבוקר מתחיל הקרב על המקלחות. ארוחת בוקר אוכלים במסעדה, נעליים מצחצחים אצל אחד היהודים

“המדבר – נגב – 1933 צילומים: הבארון פון־מילדנשטיין”

התימנים, ואחר־כך רצים לחפש עבודה, מה שיותר מהר. תל־אביב היא עיר יקרה מאד, והכל רצים פה. היא מעין אמריקה קטנה. האוכל במסעדות הוא חסר טעם ובולעים אותו בחיפזון, העיקר להיות שבעים".

גרדה טוכלר צוחקת כשהיא נזכרת באותם ימים ובאותו טיול. עד המקום בו נמצא היום ביתה, ברחוב גורדון, עוד הגיע אז הכביש. אבל מכאן ואילך, היה הכל חול. כציונית נאמנה ידעה את אשר צפוי לה, ואף־על־פי־כן, היה לה שוק מן המיפגש עם המזרח. “אני מברלין”, היא אומרת כמתנצלת, “אני זוכרת שאמרתי לבעלי שצריך לקחת מטאטא גדול, ולנקות את הארץ. כל־כך הרבה אבק היה כאן. כל־כך הרבה אפור”. הזוג טוכלר התאכסן בפנסיון “מוסקוביץ”, שהיה יקר מדי עבור הפון־מילדנשטיינים, אשר גרו במקום זול יותר. בערב היו לוקחים את החברים מן המפלגה הנאצית לחברים שכבר עלו לארץ־ישראל, והיו יושבים ב“תרשיש” או אצל “קטה דן”.

גרדה טוכלר: בעלי הכיר את מאיר דיזנגוף וסידר לפון־מילדנשטיין פגישה איתו, והוא הציג עצמו כעיתונאי גרמני. כיוון שהיה בחברת בעלי, שהיה פעיל ציוני ידוע ומכובד, איש לא שאל שאלות מיותרות. בזמן הפגישות, ובמשך היום, הוא היה רושם לעצמו בפינקס כל מיני דברים. בערב הוא היה שואל את בעלי לפרטים נוספים, קצת היסטוריה ואיך כותבים את שם המקום. הרבה אינפורמציה קיבל פון־מילדנשטיין במשרדי הקרן־הקיימת והסוכנות בירושלים. שם הציעו לו לאן לנסוע, ותיאמו שבכל מקום יקבלו את פניו. הוא קיבל מהם חוברות, טבלאות ותמונות, ושילב את הנתונים הללו בתוך הכתבות. כשחזרנו לברלין, בדק בעלי כל מאמר בטרם נמסר לדפוס. פון־מילדנשטיין היה בא אלינו הביתה עם הטיוטה, ואפשר לומר שהדברים נכתבו על שולחן העבודה של בעלי". שני הזוגות מגרמניה נהנו, במהלך הטיול, מהשמש הארץ־ישראלית הסתווית. פון־מילדנשטיין כתב: “לתל־אביב חוף ים נהדר. האקלים החם מאפשר רחצה בים הפתוח, עד דצמבר. בשבת החוף דומה למרחצאות הגדולים בשיא העונה: כיסא־נוח ליד כיסא־נוח, באורך של קילומטרים. כל יתר חלקי העיר נראים בשבת כעיר מתה. כל תנועת המכוניות הערה נעלמה, ורק אי־פה אי־שם אפשר לראות עגלה ערבית עם סוסים, עוברת ברחובות השקטים. בשבת באים מיפו סוחרים ערבים, מוכרי לימונדה ועגלונים, וגם מנקי רחובות. התחלת השבת קשורה לשקיעת השמש, והדבר גורם לוויכוחים בין היהודים האדוקים לבין הפועלים הציונים החילונים, אשר מתעלמים מכעסם של ‘שומרי השבת’. כל המשרדים, כל הארגונים, העירייה, מכבי־האש, עזרה־ראשונה, משטרה, הכל בידיים יהודיות. מעט מאוד פקידים אנגלים גרים בעיר, ופחות מאלה, ערבים. אפשר להבין שהלב היהודי פועם בשמחה, כאשר ניתן לו לפעום בעיר הזאת. שמחה ילדותית מעט, רק בשל העובדה שהיהודים בנו את כל זה, יהודים עובדים, יהודים שולטים”. פון־מילדנשטיין מעיר: “מרוב שמחה נישכח חוש הביקורת, והתל־אביבים אינם משווים מחירים ואיכות, ומשלימים עם פגמים, מחירים מופקעים ושירות לקוי”. בתל־אביב שמח פון־מילדנשטיין לפגוש את ידידו “האדון מקפה מילנו”, והוא צירף אותו ואת רעייתו למקצת מטיוליו. והיו סיורים שבני הזוג פון־מילדנשטיין עשו בגפם.

גרדה טוכלר: “לכפרים הערבים למשל, הם נסעו לבד. לא הצטרפנו אליו כשהוא נסע לרבת־עמון. אני ציונית ומה יש לי לחפש בעבר־הירדן? לעומת זאת, לביקורים במאהלי הבדואים נסענו יחד, מפני שזה היה מאוד אקזוטי. לפון־מילדנשטיין היתה מצלמה קטנה, והוא צילם כל הזמן.את המאמרים עיטרו תצלומיו וגם אלה שקיבל בארץ מהסוכנות. אי־אפשר לחוש בהבדל ביניהם. בשום דרך לא היו המוסדות הציוניים יכולים להכניס תמונות כל כך יפות של החיים בארץ־ישראל לעיתון בגרמניה, ועוד לעיתון נאצי! מי היה מאמין? פון־מילדנשטיין שלח לי עותקים מכל התמונות שצילם. סידרתי אותן באלבום וכמעט שכחתי ממנו”. פון־מילדנשטיין לא התכוון לספק לקוראי “האנגריף”, חברי ואוהדי המפלגה הנאצית, מדריך תיירות בעקבות השמש. הוא ביקש לשכנע אותם שיהודים בארץ־ישראל הוא דבר טוב עבור גרמניה. יציאתם של היהודים תרוקן את גרמניה, והתיישבותם במקום אחר, תפתח שוק חדש ליצוא הגרמני: “התעשייה הצעירה כאן גדלה מיום ליום”, בישר פון־מילדנשטיין, “אין להתעלם מכך שכישרון הארגון והמיסחר של היהודים, עושים אותם ללקוחות חשובים למוצרי התעשייה שלנו”. בהמשך, קוסם לפון־מילדנשטיין רעיון התהוות האדם החדש, המצמיח חיים לאומיים מחורבן עברו. הוא נלהב לרעיון של קורט טוכלר, לבקר ב“מושבת הילדים היהודית ב”ביתשמן“. מייסד ומנהל הכפר, ד”ר ליהמן, מראה לו בגאווה את המקום, והאורח מתפעל מהעובדה שילדים מכל קצות תבל, מתחנכים לחיים ולעבודה חקלאית: “הילדים מנהלים את חייהם במקום”, הוא כותב לקוראיו, “ויש להם מערכת מישפט משלהם, המטילה עונשים”. יחד עם זאת הוא מעיר שלדעתו, הילדים ב“בן־שמן” ובכל הישובים היהודים, הם “כל־כך עצמאיים, עד שהם חושבים שהם חכמים יותר מהמבוגרים”. בקיבוץ גבע, הוא פוגש ב־יוסף גוריון, מראשוני המקום, שהיה מארחו. גוריון פירט באוזניו את יתרון הקיבוץ על המושב, ופון־מילדנשטיין שאל: “בזמנים קשים יכולה הקבוצה להיות מיקלט בטוח, אבל האם בזמנים של פריחה לא עוזבים רבים ועוברים לעיר, כדי להרוויח יותר כסף?” השיב לו גוריון: “בוודאי שפה ושם ישנם בעלי אופי חלש, שכאשר משתפר המצב הם נכנעים לפיתוי. אנחנו לא מחזיקים איש בכוח. אבל מי שעזב, אין מאפשרים לו לחזור. כך נוצר אצלנו מיון טבעי. אנחנו נאבקים ואוהבים את החיים שלנו. אנחנו בונים את מולדתנו, ואפשר לבנות אותה רק אם כל אחד יסתפק במועט. איננו מקבלים את מולדתנו במתנה, אנחנו צריכים לעמול עבורה”. “גוריון מתאים לאדמה הזאת” – כותב פון־מילדנשטיין – “אדמה ששינתה אותו ואת חבריו בעשר השנים האחרונות, ויצרה אותם מחדש. אלה יהודים חדשים אשר יהיו לעם חדש. נשאלת השאלה, האם עוד יגלו הבנה למצוקות בני עמם באירופה?”

“באוטובוס בדרך לתל־מונד – 1933”

“הנוסעים איתנו רובם ערבים. מולי יושבות כמה נשים. הזקנות מאוד כבר אינן מכסות את הפנים, אף־על־פי שבמקרה שלהן היה הדבר רצוי מאוד. האחרות דומות לחבילות בד. אחת מסתובבת משך כל הנסיעה לכיוון החלון, שחס וחלילה לא נראה דבר מה מפניה. אשה זקנה אחת מחזיקה ילד על ברכיה. זבובים מטיילים על עיני הילדה, ואין איש טורח לגרשם, וכשהם מוצאים פצע פתוח הם נצמדים אליו. האוטובוס מתנדנד מאוד, וילדה קטנה לידנו נתקפה ב”מחלת־אוטו‘, וכבר קודם לכן היינו אפופים ב’ריחות של ערבים’, אבל כעת כלו הקיצין. איננו יכולים עוד לשאת זאת, ואנו ממהרים להוציא את ראשנו מבעד לחלון".

בקיבוץ גבע חי היום זאב הורביץ, בן 94, אחרון קבוצת המייסדים. הוא זוכר במעורפל ביקור של איזה “מרגל גרמני”. כיוון שהיה אורחו של גוריון, לא עורר הביקור תשומת לב מרובה. הורביץ זוכר שפון־מילדנשטיין אכל בחדר האוכל עם כל החברים, ואף לן בקיבוץ: “הוא היה איש בנוי היטב, ולא נראה שונה מעולי גרמניה שהגיעו באותם ימים לארץ־ישראל”. על הביקור בכותל המערבי כתב פון־מילדנשטיין: “מיסגד עומר הוקם על רחבת בית־המקדש. המוסלמים לא מרשים ליהודים להיכנס לכאן, ולכן מתפללים היהודים ליד קטע מחומת בית־המקדש. הם נשענים על האבנים המרובעות הענקיות, המכוסות איזוב, לוחשים תפילות, ומדי פעם פורצים בצעקות. תענוג מיוחד יש לערבים להפריע לתפילות היהודים, על־ידי שירה וצעקות מהבתים הסמוכים. הם נהנים להשליך אשפה וליכלוך אל הרחבה שלפני הכותל. זהו מוקד לפורענות, ועל כן מוצב כאן תמיד שוטר אנגלי, ולידו טלפון לשעת צורך”.

“קיבוץ גבע – יוסף גוריון ז”ל ובנו – 1933"

את הדרך מטבריה לחיפה, עשתה הרביעייה מגרמניה בימים בהם התנגשו יהודים וערבים ברחבי הארץ. נוסעי האופל הצטרפו לרכב פרטי ומונית יהודית. הם הידקו את גג המכונית המתקפל, היטו את השימשה הקידמית באלכסון, והחליטו ששלושת כלי הרכב יסעו צמודים ככל האפשר, וייצאו בצהרי היום, כשהכל מסתגרים בבתיהם מחמת החום. הכביש הריק איפשר להם לדהור ולהגיע לחיפה בלי פגע.

גרדה טוכלר: “פון־מילדנשטיין מיהר לחיפה, מפני שרצה להיות נוכח בחנוכת הנמל. התגוררנו אז באכסניה גרמנית על הר הכרמל. בערב שמענו שיש מהומות למטה בעיר, אז בעלי אמר לו: ‘נו, אתה הרי עיתונאי, למה שלא תרד לראות מקרוב מה קורה שם?’ פון־מילדנשטיין לא רצה. כשהיינו לבד, אמר לי בעלי, ‘כתב צבאי הוא כבר לא יהיה’”. מחיפה נסע פון־מילדנשטיין לחברון. כיאה לעיתונאי העורך מבחן־דרך למכונית חדשה, הוא חלק שבחים לאופל. "למרות החום ששרר בחוץ ועל אף קשיי הדרך, מעולם לא רתחו המים ברדיאטור. גם מפגיעות האבנים שהושלכו עליהם, יצאו המכונית ונוסעיה בשלום. בחברון, לפי רשמיו של פון־מילדנשטיין, “עדיין בוערת השינאה לזרים. רגיל כאן שילדים זורקים אבנים על מכוניות אירופאיות, או מקללים את העוברים”. לאחר ביקור בים המלח, יריחו ורבת־עמון, שבו הזוג פון־מילדנשטיין לחיפה, שם המתינו להם בני הזוג טוכלר, והרביעייה עלתה על האוניה “איטליה”, בדרך לטריאסט. ב־26.9.1934 החל היומון הנאצי “אנגריף” לפרסם את סידרת המאמרים של פון־מילדנשטיין. המאמרים אינם נושאים את שמו המלא של מחברם, אלא את שם העט (“פון־לים”). משם מה, בחר הבארון להסתתר מאחורי שלוש האותיות הראשונות של שמו. הוא נמנע מלתאר את המסע כאירוע משפחתי וחברתי, ולא הזכיר את שותפיו לנסיעה. בבקשה למשוך תשומת לב ומתוך הכרה בחשיבות המאמרים, הנפיקה מערכת העיתון מדליון מיוחד, שבצידו האחד צלב קרס, ומצידו השני מגן דוד מעוטר בכתובת: “נאצי נוסע לפלשתינה”.

מסקנותיו של פון־מילדנשטיין בתום שניים־עשר המאמרים, היו ברורות: אם לא יגיעו להבנה עם הערבים, לא יוכלו היהודים להגשים את חלומם להיבנות מחדש כלאום בארץ־ישראל. אין הוא סבור שיש הכרח שתוקם בארץ־ישראל מדינה יהודית. בארץ־ישראל יגליד סוף־סוף הפצע בן מאות השנים בגוף העולם – בעיית היהודים. הקו שנקט בו פון־מילדנשטיין, הידע שרכש ושהפגין בכתבותיו, הפכו אותו למומחה לענייני יהודים וציונות. במשרד הראשי לביטחון הרייך מדור לענייני יהודים, היה הוא המועמד הטבעי לעמוד בראשו. מטרת היחידה 112 II, היה לעצב מדיניות שתביא להתרוקנות גרמניה מיהודיה. הפתרון של פון־מילדנשטיין היה הגירה. היזמים – התנועה הציונית. רב טוראי אדולף אייכמן עבד אז כארכיבאי במוזיאון. הוא נהג לרקוע ולהצדיע בצייתנות כנועה, לכל בעל דרגה שעבר ליד חדרו. כך התחבב על פון־מילדנשטיין, אשר הזמין אותו לעבוד איתו. בעת חקירתו בישראל, אמר אייכמן לפקד אבנר לס: “אונטרשטורמפירר פון־מילדנשטיין שלל את שיטות ה’שטירמר' מכל וכל, וחיפש פתרון מדיני. הוא היה הוגן מאוד, עדין וכן במאמציו למצוא פתרון צודק לבעיה היהודית. ראיתי בו תמיד את מורי הגדול”. פון־מילדנשטיין ואייכמן השתתפו כמשקיפים בקונגרס הציוני ה־19 שהתכנס בלוצרן. פון־מילדנשטיין הורה לאייכמן לקרוא את סיפרו של הרצל “מדינת היהודים”, והטיל עליו להכין תקציר של הספר עבור כתב־עת רעיוני של ה־ס.ס. גרדה טוכלר נשבעת שלא ידעה דבר על טיב עבודתו של פון־מילדנשטיין. היא רק חשה שהיה בעל השפעה. "לא רק שהוא לא היה אנטישמי, אלא שאני מתפתה לומר שהוא היה נאצי ציוני. היו לו קשרים עם יהודים רבים. פעם בא בעלי למשרד שלו, וכבר מחדר המדרגות הוא שמע את הפטיפון שלו מנגן

“הכותל המערבי – ירושלים – 1933”

בקולי קולות את ‘באה מנוחה ליגע’. על שולחן הלילה שליד מיטתי היה מונח מיספר הטלפון של פון־מילדנשטיין. לא פעם היו מתקשרים אלי חברים ומודיעים לי שעסקן ציוני זה נעצר, או שמנהיג יהודי אחר לא חזר לביתו. הייתי מתקשרת לפון־מילדנשטיין, וכעבור כמה שעות היה האיש משוחרר".

פון־מילדנשטיין שב לארץ־ישראל לביקור שני. הוא נפגש לשיחה ארוכה עם אבא אחימאיר, והקדיש ימים ארוכים לסקירת מצב הערבים. בראשית – 1936, לאחר פחות משנה בתפקיד, סולק פון־מילדנשטיין מראשות היחידה. יש הטוענים שהיה זה בשל כישלון מדיניותו להגביר את קצב יציאת היהודים. אחרים טוענים שהיה זה אדולף אייכמן ששמט את הכיסא תחתיו, ובעתיד יתמנה מפקד היחידה. במהלך המלחמה עבד פון־מילדנשטיין כמהנדס בסלילת כבישים, בעיקר בצפון־אפריקה. הוא ביקש להחזיר לעצמו את הערכת ראשי השלטון, ועל כן פירסם ב־1941 את סידרת מאמריו בספר. נימתם היתה כעת, לאחר השיכתוב, לעגנית כלפי היהודים, ואוהדת את הערבים. כשחזרה, ב־1933, משפחת טוכלר לברלין, הודיעו השלטונות לבעלה כי מעתה יהיה שופט באחת מערי השדה. כיוון שכבר היה שופט בכיר, ראה בכך פגיעה במעמדו, סירב לקבל את המינוי ויצא לפנסיה. ב־1937 החליטה משפחת טוכלר לעלות לארץ־ישראל. הזוג פון־מילדנשטיין בא להיפרד מהם, ואיחל להם להיפגש “אחרי שהכל יגמר”.

גרדה טוכלר: “כשהסתיימה המלחמה קיבלנו מכתב מפון־מילדנשטיין. נאצים רבים כתבו אז ליהודים שהכירו, וביקשו, באמצעותם, להלבין את חטאיהם. קראו למכתבים האלה על שם אבקת הכביסה ‘פרסיל’. פון־מילדנשטיין הזכיר במכתבו את כל הדברים שעשה וכתב למען היהודים, וכמו ביקש מאיתנו תעודת כשרות. בעלי לא ענה לו. הוא עוד המשיך לכתוב לנוף אבל כבר לא רצינו איתו שום עניין”. קורט טוכלר לא חידש בארץ ישראל את רשיון עורך־הדין שלו. תחילה עסק בבוררות, ובשנות החמישים הקים עם מוריץ את משרד הברוקרים “מוריץ וטוכלר”. “האדון מקפה מילנו”: כשהבן שלי שמע את שמו של פון־מילדנשטיין בזמן המישפט של אייכמן, הוא שאל אותי, ‘זה לא הגרמני שטיילת איתו בארץ?’ אמרתי כן. הוא לא הירפה: ‘מה תעשה אם גם אותו יעמידו לדין?’ השבתי לו שאני אומר רק את האמת. שהוא לא שנא יהודים, שאינני יכול להגיד עליו אף מילה רעה, ושהוא הציל אותי ועוד רבים אחרים. הייתי מציע אז לכולם לקרוא את המאמרים שלו, ושואל אותם אם יהודי ציוני היה כותב ביתר אוביקטיביות". מעצמות המערב ורשויות החוק בגרמניה לא מצאו במעשיו של פון־מילדנשטיין, לפני ובמהלך המלחמה, כל עילה להעמידו לדין. הוא נשלף מאלמוניותו במישפט אייכמן, בקיץ – 1961, כשאוזכר כמי שהיה הממונה על אייכמן בראשית דרכו הנאצית. האיזכור הזה לא מצא־חן בעיני חברת קוקה קולה, בה הועסק פון־מילדנשטיין כאיש יחסי הציבור שלה בגרמניה. ראשי החברה חששו שהעסקתו תפגע במכירות, ותביא להחרמת המשקה התוסס על־ידי יהודים ברחבי העולם. הם נזפו בו על שהעלים מהם את עברו, ופיטרו אותו. משנכשל המאבק המישפטי שניהל על־מנת לשוב למישרתו, התאבד פון־מילדנשטיין בירייה.