התכתבות עם ידידים ומכרים    🔗

התכתבות עם יהודה ליב גורדון    🔗

¹

ליל"ג

29.12.1885

אל כבוד אהוב עמנו תפארת לאומנו המשורר הנפלא הרב יהודה ליב גארדאן!

אמנם ידעתי כי לגבר [?] מאוד נעלה [?] השוקד על מלאכה רבה ונשגבה כמוך, יש לך צדקה לדחות בקש [?] אנשים זרים המריצים אגרותיהם אליו, ובכל זאת ערבתי לבי לדבר אליך אדוני! הורי הורוני [?] ושננו וחרתו [?] בילדותי על לוח לבי מאמר חז“ל: “אסור להינות בעולם הזה בלא ברכה”. ועל כל מוצא פי ד' יחיה האדם מברך אל בכונה. כן הרגלתי והסכנתי עד היום ומדוע לא אציל גם ברכה לראש משוררנו אשר מפרי תבונתו נהינתי עד מאוד ועתידה אני להינות בכל עת ובכל שעה? אם לא למשא אהיה עליך אדוני אספר לפניך תולדות עלמה עבריה המגודלת כשרש בארץ ציה, בכל זאת הושיעה לה ידה ובעזרת ד' באתי עד כה. אבי לרגל מסחרו העתיק פה משכנו לפני שש שנים ואנוכי אז עלמה כבת־עשרה שנה, יחידה להורי. ואבי אשר ראה בקרבי יתרון הכשר ללימודים הביאני אל בית הגימנזיות שם מצאתי את אשר בקשה לה נפשי ושבעתי ענג ונחת רב. בשקידה גדולה שקדתי על דלתות הבית הזה וכנחל נובע מים חיים היה בעיני… אף כי צעירה מאוד לימים היתי בכל זאת הרביתי להעמיק במצולות הספרות הרוססית בכל עת מצוא עשיתי כל מיעיני [? מועצי?] רק בה. סופריה היו בעיני כמלאכי מרום וכל עם רוססיה בכלל עם חכם ונבון מאין כמוהו. אז עוד לא שערתי ולא דמיתי ולא עלתה על לבי כי לאחינו ב”י המפוזרים והנדחים לכל ארבע רוחות השמים יש גם כן ספרות מיוחדת וסופרים מצוינים המקריבים כל ימי חייהם רק לטובת עמם ושפתם. אך שם אתנו מורה עברי צעיר לימים מודע ומכיר לנו מכבר הוא החל לפקוח מעט את עיני ויספר לי כי גם בקרב ב“י יש ספרות נשגבה אשר בכוחה לברוא חדשות לעשות נפלאות ולראיה הביא לו את כתבי קודש, אך אנכי שחקתי לעגתי לו… [”]אמנם יודעת נפשי – אמרתי לו – כי התנ“ך הוא אוצר כל חמדה, מקור כל חכמה, דעת ותושיה, ובכל זאת לא אוכל עוד להגיד כי יש לנו ליטעראטור במלוא מובן המילה, הבו נא לי אותות ומופתים אז אתן אומן בדבריכם” והוא בהתגלות לבו ענה ואמר לי: “הנה יש לנו בדורנו משורר אחד נפלא אשר רוח אלהים בו ושמו ריל”ג, אם יהיו כל חכמי־משוררי הגוים בכף מאזנים וגארדאן בכף השניה מכריע את כולם; מאז עיני ראשונה חזו את שריו הנשגבים אהבתים בכל לבי ונפשי נקשרה אליו באהבה נצחת ורק בקסם אשר על שפתו יש בידו לקרב לבות ב“י לשפתינו הקדושה. לוא הבינות ש”ע [שפת עבר] וקראת את שיריו אז מהר אהבת אותו בכל לבך החם אשר חננך ד‘“… אז החל רוח חדש לפעמני והחילותי בחשק עז ובתשוקה גדולה ללמוד ש”ע ומיד אהבתי את שפתי, עמי ולאומי באהבה עזה כמות. והאח, אבי, לא עברו עוד שתי שנים מעת ההיא והנה [? הנני?] אכרע ברך לפניך בלב מלא אהבה תודה ויקר! ברוך אתה אדוני שהסיבות לי ללמוד תורה ולהדבק בכל נפשי ומאודי לעמי וללאומי, ברוך שמך הנותן רוח חיים למחזיקים בך, יאריך לך ד’ ימים ותראה השקט ובטחה בכל גבול ישראל סלה!!! אבי, מה מאוד שמחתי לקראת צלוחתך שנתן ריח ניחוח לאפי, ושחוק עשית לי בדרוש השוטר תעודה מעצר המלך אשר הנעו [?] לבו ידיו ובו בהלחמו בעד עמו ולאומו… אמנם רבים הדאיבו את רוחך העדינה, אך אתה כגור אריה יהודה תשחק להמונם ושאונם וכולם יכירו וידעו כי לך רק לך נאוה תהילה. אל תחשוב אדוני כי קולך כקול קורא במדבר! לא ולא! הנה המונים נהרו אליך לשמוע ניבך [?] כי טוב ומתוק להם מדבש ומנופת צופים. ממני הצמאה לדבריו נפ"ש (נחמה פיינשטיין)

.S.P בשירך “האיש ושלש פלגשיו” – המלה “חומה” לא אדע פרשנה ושאלתי מרבים גם מהם נעלם. הנל

מיל"ג

3.1.1886

שלום לך בתי תמתי נחמה, באשר את שמה!

לבבתני במכתבך הנחמד אשר נוראות נפלאתי עליו. האמת אגיד, כי כמעט לא אאמין לדברים כי נערה בת שש עשרה שנה את וכי בשנתיים ימים למדת את שפתנו הקשה עד כדי לכתוב בה מכתב ארוך ערוך בטוב טעם ודעת כזה. אשרי הוריך כי נתן להם ה' בת משכלת כזאת ובכל שמה, ואשרי האיש אשר תפולי לו חבל בנעימים; כי נכון לבי בטוח כי ככשרונותיך כן מדותיך וכשם שהיית תלמידה ותיקה כן הנך בת טובה וכך תהיי, בהגיע תורך, גם אשה טובה ואם טובה, ואז תהיינה חכמתך ודעתך כענקים לגרגרותיך והיית תפארת הבנות ובך יתפאר ישראל.

באמרך כי קראת את שירי ויטבו בעיניך נתת שמחה רבה בלבי, כי הנך רואה את ניד שפתי על גורל נשי עמי העלובות בשירי “קוצו של יו”ד" ושומעת את קול קריאתי אל אחותי בנות ציון בשירי “למי אני עמל” ואיכה לא אשמח בראותי אחת מבנות ציון יודעת שפתי ומבינה הגיגי? עלי והצליחי בתי תמתי, כי יתן ה' לך כלבבך תשגשגי ותפרחי ובבוא עתך עת דודים אל נא תשכחי לקרוא אותי לראש שמחתך אז מרחוק אתערב בשמחתך ומשירי יהודך.

המוקירך מבלי להכירך,

יל"ג

פ.ס. ביאור מלת “חומה” תמצאי במקומה בבאור (שה"ש ח') ולהרחיב באורה לא יתכן באזני עלמה צעירה לימים אשר גם היא עודנה חומה.

ליל"ג

12.1.1886

לכבוד הרב החכם ה[…]לל מו"ר יהודה ליב גארדאן!

שמן נחומים הזלת על ראשי אשי יקירי! אין די תודות אשר רחש לך נפשי על כי שמת לבך לדברי ולא חסת על עתותך היקר להשיב לי על מכתבי. כבוד גדול ונחת רוח אשר מעודי לא פללתי עשית לי. באמת אגיד לך אדוני כי כל המתנות ומכתבי־תהילה אשר רכשתי לי שנה שנה מהפדגוגים בבית הגימנזיות איננה שוה בעיני לעומת דבריך היקרים והנעימים אשר הרהיבו [?] בנפשי עוד יתר און ואצמה [? אם כך – הטעות במקור] ללמוד שפתינו הקדושה ולהגות בה תמיד. נוראות נפלאתי אבי: במה זכיתי כי אתה תגיד תהילתי בפני? אכן מאוד מאוד מאושרה אנוכי כי זכיתי לכך, ואשרי חלקי כי טוב! דבריך אדוני חרותים לנצח על לוח לבי הרגש לכל יופי; הם יהיו נר לרגלי ואור לנתיבתי [?] תמיד וזכרונו לא יסור ממני לעד סלה!!!

קח נא אדוני את דברי המעטים היוצאים מקרב לב עמוק ואמורים בתומת

נפ"ש

ליל"ג

10.4.1889

לכבוד אדוני הנכבד שלום שלום!

בחיי האדם יקראו לפעמים רגעים אשר פתאום יתלהב חשק נמרץ בנפשו לדבר ולשוח עם האיש הנערץ והמקדש [?] בעיניו והיושב עמוק בקרב לבו. התאוה הזאת תגדל באנשים אחדים כל כך עד כי מבקשים הם כל מיני עצות ומזימות איך למלאות תאותם זאת וכל יד עמל [?] לא תוכל לעצרם מזה. כתשוקה הזאת התעוררה עתה בקרבי. נפשי תלהט גחלים לשוח ע“פ הגיליון עם האיש אשר זה כארבע שנים לקח את לבבי בשירתו הנעימה וברוח חכמתו המתנוססת [?] מתוך כל הגה וכל דיבור היוצאים מפיו, ולבשר לו את שמחת לבי. אבל היש לי זכות על זה? היש לי זכות לבוא בפטפוטי מלים לאיש הדגול בכל אלפי ישראל? לענות על השאלה הזאת תוכל רק אהבתי העזה לרוח האיש הנעלה הזה. ואולי גם הוא בעצמו ובכבודו. כי מי כמוך משוררנו הנכבד והאהוב יודע את רגשות הנפש הנצמדה בחבלי אהבה לבת שירתך הנעימה? מי כמוך יודע לכלכל במשפט את חושי לב חם של איש צעיר לימים? ואם תדונני לכף זכות אז ארהיב עוד בנפשי לבוא לפניך היום כאיש בשורה. כי דע לך אדוני כי לפני שבֻעות אחדות נקשרתי בעבותות התנאים עם איש עובד אדמתינו הקדושה, והוא בן עיר מולדתי בריסק ואחד מששה הבחורים אשר לפני ארבעה שנים נבחרו מטעם הנדיב הידוע לשלחם לארצנו הקדושה ללמדם שם מלאכת גנן ושדה. כי חפץ הנדיב לדעת אם מסֻגלים אחינו יושבי ארץ הרוסה [?] למלאכה הזאת. בקיץ העבר כלו הצעירים את חוק לימודם והנה בחירי – מיכל זלמן פאחוטשאווסקי שמו – הֻשם לגנן בתחילה בהמושבה החדשה “באר טוביה” אשר קנה הנדיב בעד הבסרבים. אך אחרי אשר דבר המושבה נתבטל נמנה לגנן ב”ראשון לציון". בקיץ הוא יבוא הנה להעלני ציונה.

וכן אדוני עוד ירחים מספר ותחז בציון עיני, ועיני תראנה את ארץ מחמדינו את ערש ילדותינו, את הארץ אשר אליה נשאתי את נפשי מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי. עוד מעט ואנכי אחבק את עפר ציון, אשק את אבניו ואמסם בדמעות שליש. האח מה מאושרה אנוכי כי כך עלתה לי!

ואת השיר אשר אשיר בעלותי ציונה ברינה הידעת אדוני? הוא השיר אשר הבטחת לי להגיש לפני ביום חתונתי וביום שמחת לבי.

אך סלח נא אדוני, הנה הלאתיך בדברי! סלח לנפ"ש המוקרת ומכבדת אותך כערכך הרב [? רם?].

נחמה פיינשטיין

צאריצין. יום ד‘, ט’ לירח ניסן תרמ"ט

התכתבות עם מרדכי פדואה    🔗

²

פדואה 13.10.1889

ג' דחוהמ“ס תר”ן, ראשון לציון

ידיד היקר והנכבד ה' פאדובה,

הפלא ופלא! מאז בואי ראשונה אשתדל להעריך מכתב אליך ולא עלתה בידי. כמה פעמים לקחתי גיליון, עט ודיו, ישבתי לפני השלחן, החילותי לכתב והנה ענינים רבים אחרים באים לפני ויפריעוני ממלאכתי זאת. לוא הגיד לי איזה איש בנסיעה מבריסק, כי בבואי לארץ־ישראל תעבור ירח ימים ולא אכתב לך, אז ירקתי בפניו! ועתה הנה הדבר כן הוא בלי כל אמצעים. אמנם כמעט לא אאמין כי עדנה לא כתבתי לך, כי איך יכולתי לעשות זאת? אבל האמינה לי אדוני, כי אין כל אשם בי. טרודה אנוכי מיום בואי כל כך עד כי כמעט זרים לי עוד דרכי ציון. מאום לא קראתי. גם את מזג [?] המכתבים להורי ולאחי לא מלאתי כחפצי. כמה פעמים בכל יום יעלו על לבי דברי המשורר הגדול להאשה העבריה: “…תאפי, תבשלי ובלא עת תיבולי”. וזאת היא תשובתי להשואלים אותי שבע בכל יום מדוע לא אכתב מאומה מארץ ישראל. גם בן יהודה ישאל מדוע לא אכתב? האם ארץ ישראל לא עשתה עלי כל רושם? כאילו לא ידעו גם זה כי אשה עבריה לא נוצרה לכתב ולברא רעיונות, היא בחושך באה ובחושך תלך.

לכן ידידי בל תדרשו ממני הרבה, כי לא אוכל לעשות.

כ"ד תשרי

ראה ידידי, שבע ימים עברו מעת אשר החילותי את מכתבי זה אליך; שבעה ימים לא יכולתי להוסיף אף הגה אחת. אמנם ימי חגים היו הימים, ימי אורה ושמחה. טרודה הייתי כל ימי החג בקבלת האורחים בביתי. ביחוד היו אצלי אנשים לרוב ביום האחרון של החג (ואצלכם הוא לפני האחרון) וביניהם היו ה' יודלביטש, המורה מעקרון והוא הכותב מאמרים ב“המגיד” מארץ־ישראל. משנה עברה כתב ‘מסתרי יפו’ ועתה כותב הוא ‘מסתרי ארץ ישראל’. גם המורה מזכרון יעקב וציפר שמו היה עם כלתו אשר ארש לו זה לא כבר מירושלים. ועוד אנשים לרוב עד כי נלאתי ביום ההוא מרב טרדה ועבודה. יין דארץ־ישראל, כמובן, נשפך אז כמים. שתינו לחיי אחינו ברוסיא ולחיי אחינו פה והיה לנו שמחה, ששון ויקר.

שָיָרה גדולה כשלושים איש הלכו בחוהמ"ס זה ירושלימה – – – מי אשר לא ראה את השירה בהלכה מראשון, לא ידע מה יקר זכרון ירושלים לבן ישראל. בערב יום הראשון של החג בשעה העשירית עליתי לרחוב הגדולה של הקלניא [המושבה]. שם בראש הרחוב עמדו שלושה עגלות עמוסות אנשים נשים וטף, רבים מהנוסעים הלכו עוד בחוץ הנה והנה. שפת קודש היה על לשונם והכרת פניהם ודבריהם ענו בהם איך תיקד בקרבם האהבה לציון ולירושלים. – – – העגלות העתיקו ממקומם והנה כולם פה אחד החלו לשיר את השיר: “ראשון־לציון עיר כוננה ידינו…” ומכל העברים נשמע: לכו בשלום, דרשו את שלום ירושלים! ביצאם את העיר ירו מכלי קלע, וקול מנגינתם נשמע עד למרחוק. כל המקרה הזה עשתה עלי רושם חזק כל כך, עד כי לא יכולתי למוש ממקומי וכבמסמרות נטועה עמדתי על מקומי זמן רב, ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, אשר מלאה את לבי על כל גדותיו. עוד זיקי אהבה עזה לירושלים לא כבו בלבבנו, הרגש ההסתריי [ההיסטורי] עוד חיה יחיה בקרבנו. ומי יודע? אולי יוליד הרגש הזה גדולות ונפלאות אשר לא נוכל לשער! אך לוא חי הרגש הזה בלב כל בני ישראל, לולא הגו בני עמנו ריק, אז רק אז יכולנו לעשות איזה דבר גדול וטוב, אבל עתה… עתה מי יודע!

השירה הזאת עשתה רושם עז בירושלים. הם כולם יחדיו הלכו תמיד, דברו עברית בחוצות, הלכו לבקר את גאוני ואדירי ירושלים, וכולם קבלו אותם בסבר פנים יפות. אך יושבי ירושלים כאשר ראו אותם כן תמהו: ‘גוים מדברים לשון הקדש’. אמנם זה דבר בלתי נשמע עד היום!!! גם אתה ידידי בטח לא שמעת כי גוים ידברו בלשון עם קדוש. האמת! גם חזיון ראו צעירנו על הבמה בירושלים. תלמידי בתי הספר תחת פקודת המורים והמשגיחים הציגו את זרובבל אשר אותו העתיק לעברית ה' יעללין חתן ה' פינס. כל התלמידים מדברים שם היטיב בשפת עבר רק בהברה ספרדית, והם עשו על כל השומעים רושם חזק ונורא. אחד הצעירים אשר מסר לי את דברי החזיון בכה בכי תמרורים בדברו. כל כך פעל עליו החזיון. מורי בית הספר חפצים גם פה להציג את החזיון, אבל לא תעלה בידינו למלאות את החפץ הזה כי קשה הדבר ממנו לעשותו, אף כי מדברים אנחנו מעט מעט בלשון הקודש, אבל להציג חזיון שלם כבד ממנו הדבר מאוד.

אם חפץ אתה לדעת אם מדברים אנחנו בשפת עבר, אז דע לך כי כן וכן. אחד מהבאים לביתי הוא יודעלאוויטש [דוד יודילביץ‘] מדבר כמעט תמיד בלשון־הקדש. שחוק יעשה לנו האיש הזה כי הוא בשכבו ובקומו יקרא תמיד: עברית, עברית! אם שומע הוא מדברים זשארגאן [ז’רגון, יידיש]. זה לא כבר חלתה אחת העלמות היודעת שפת עבר. אנחנו כולנו עמדנו אצל מיטתה, היא בחומה דברה דברים אשר לא ידעה. היא פנתה אלי וקראה ברוססית: נחמתי, יקירתי, אהובתי וכו’… והוא לא יכול שאת דברה רוסית וקרא אליה בקול: עברית, עברית! כדרכו תמיד. אז התחממה העלמה עוד יותר והחלה לזעוק ולבלבל בלשונה. גם הד"ר מזיא עמד אתנו, והוא התקצף מאוד על יודעלאוויטש וקרא אותו: משוגע איש הרוח ועוד בכנוים כאלה. ואנחנו כולנו שחקנו אז מאוד. – אך איך שיהי, יודעלאוויטש הביא תועלת גדולה בראשון. כל נערי בית הספר מוכרחים לדבר בפניו בשפת קודש. גם הנערות הקטנות יודעות מעט שפת עבר ואנחנו הגדולים מוכרחים בבואו לדבר בלשון הקודש. וכן הוא מוצא שכרו בצדו. – – –

הנני ידידתך המוקרת ומכבדת אותך כערכך,

נפ"ש

התכתבות עם יוסף ויתקין    🔗

³

מכתב ראשון

⁴

למשפחת פחשוסקי שלום!

מכתבכם האחרון מב' שבט קבלתי. חן, חן לכם, ידידי, על תנחומיכם ועודדותכם. איזו אנחה התפרצה אז מלבי כמו למרות חפצי. כתבתי אז את מכתבי בליל אפל וסוער. יללת הרוח, הִדַפְּקות הגשם על התריסין מסביב והבדידות הנוראה בפנים החדר עכרו את רוחי וכתבתי מה שכתבתי. אולם לא תמיד ישלט בי הפסמיזם. הייתי באמת חולה מסכן וגם עשו לי נתוח קשה, אך סוף, סוף יצאתי בשלום ומקוה אני שאהיה יותר בריא מאשר לפני המחלה. בית ספרי הולך ומסתדר ומקוה אני שבמשך הימים יהיה לבית ספר הגון. אבותי באים אל נכון. לעת עתה אין עוד משרה לאבי וממשכרתי אצטרך לשלח כ 25 פר' מדי חדש בחדשו לאחותי, אך בכל זאת בטוח הנני כי לי ולהורי יוטב מעתה. אני אשתדל שהורי ירדו דרך חיפה, אולם אם אי אפשר יהיה הדבר ירדו ביפו ואז אהיה גם אני אצלכם ופה אל פה נדבר הרבה. בנוגע לעשרת הנפליונים אשתדל לבלי להוציאם עתה ואם אי אפשר יהיה אבקש את הבנק שתשלח לי מחאה על בירות ובמחאה הזאת אקבל פה את הכסף מסוחרי טבריה. מה שלומכם אתם? כקבורים חיים הננו ואין לנו עתון (לשלח כסף מפה לחוץ לארץ קשה כקריעת ים סוף) גם במכתבינו שאנחנו שולחים והנשלחים לנו אין אנו בטוחים. וגלגל התבל הגדול חדל מסובב למעננו. תלחם רוססיה את יפן והדר' הרצל את אסישקין. תבטל אוגנדה ותבא קונגה במקומה ואחריה מדגסקר או הרי חשך אחרים, אנו שקועים עד צואר בבצתנו ואין אנו יודעים כלום. עננים שחורים ממעל, בצה שחורה מתחת, וביניהם יֵרָאה לפעמים ילוד־אשה אמלל עומל ביתר כחותיו לעבֹר את בצת הרחוב. הנה הוא מאמץ את יתר כחותיו הרוחניים למצא מקום קצת יותר בטוח לרגלו השניה ואת יתר כחותיו המופנים להוציא את רגלו השקועה. אך לשוא! האמלל פורש ידיו ואין עוזר, עד כי ישטח גם הזה על פני הבצה המזהירה ובעד החלונות מביטים ילודי־אשה כמוהו ושחוק של רצון ועונג, כראוי ליסורי אחרים, עובר על שפתותיהם אך עתה אִבדנו גם את הענג הזה. כי חדלו רגלים בישראל חדלו! והיה בהצטרך אשה לשכנתה או איש לרעהו והוציאו את הסוס או את החמור ועברו ברכיבה מבית לבית. וגם תינוקות של בית רבן נהיו לפרשים וחצר בית הספר לחַן. וממעמקי בצתי עיני נשואות שמה אל עבר ההרים הרמים והעננים השחורים, אל מקום האנשים עוברים את רחוב מושבם בלי סכנה להטבע בטיט היון, אל מקום בני האדם קוראים עתונים, כותבים מחאות, מתערבים בפליטיקה, בכלל חיים חיי קולטורה. הוי מאֻשרים התדעו את אשרכם? הנה השתגע אחד ועבר במסירות נפש מבצתו ו__לבצתנו מה חדש, אחי? אשאלהו. יש חדש, יענני: בראשון לציון קרה זה וזה ביפו זה וכדומה. מאין תדע זה אחי. קראתי בעתון “הצופה” (היוצא כידוע בוַרשה) והצופה חדש הוא כן, עודנו חם הוא קבלתיו לפני חֹדש… התבינו כמה נהנים אנו מהעולם הקולטורי ומהתלגרף בלי חוטי ברזל? ועתה תארו בנפשכם את החסד הגדול שתעשו לאדם שכמוני במכתבכם ובפרט בהודיעכם בו מכל הנעשה אתכם בפרט ומעולמכם בכלל. מה בדבר מחיר הענבים? מה מצב הרוח[?החום?] בכלל הירד בו בערך של ירידת המחיר?…

מה שלום בית ספרכם. העודנו אהוב למושבה, היוסיפו להתגאות בו, או הצטננו הלבבות?

מה בריאותו של מר פחוטשוסקי לבדו?

הודעו לי, לשה הנדח, מכל והיה שכרכם רב מאד אם לא בזה הנה בבא בלי ספק.

ידידכם הנאמן

יוסף ותקין

מכתב שני

⁵

מסחה [תרס"ד – 1904]

אל משפחת פוחצ’בסקי, ראשון ־לציון

…לא ידעתי גם אני מנוחה וחיים, ומיום ליום דחיתי את מכתבי ליום בו אנוח גם אני. והנה עד שלא שקט רוגזי בבית, באה השמועה הנוראה על אסוננו הלאומי, וזמן רב הלכתי כהלום רעם. איזה רגש מעיק, רגש של יתמות אחזני. נדמה לי, שהלכתי בדרך באישון ליל־סער ובפנסי הכהה חיפשתי לי נתיב צר, המלא קוצים וחתחתים. ופתאום והנה נבקעו העננים, וברק מאיר הופיע וזרמי אורה השתפכו וישטפו את העננים – שאורו גם המה הפעם – את המרחב הגדול השטוח לפני ואת ההרים הגבוהים שם בקצה האופק. בו ברגע נדמה לי שרואה אני את ביתי, את אחרית נדודי, כל־כך קרוב, כל־כך מזהיר ומושך את הלב, והדרך אליו כל־כך קרובה, ישרה וסלולה. ופתאום… אהה, שבר! כבה הברק, כבה גם פנסי הכהה, וחושך, חשכת קבר סביבי. ואין שמים, ואין ארץ ואין ביתי ואין לי דרך אליו… רק חושך, חושך, חושך…

יוסף ויתקין

מכתב שלישי

⁶

מסחה, כ“ט באדר־א' א’תתל”ו [תרס"ה – 1905]

למשפחת פוחצ’בסקי, ראשון־לציון

…אלוהים בירך אתכם בכל: כי יבוא ההלך הנפלא מר פויל דויטש והייתם אתם הראשונים שזכיתם לביקורו הנעלה, וחזות את פניו בבית־העם, לשמוע את דרשתו המחוכמת, ומר מ., נשיאכם הרוחני, זכה גם להודות לו בשם כל ישראל. אשרהו! ה“השקפה” גם היא מינתה אצלכם כתב תמידי, ההולך ומונה בדייקנות נפלאה מספר הנולדים למען להודיע לכל באי עולם. בבית־ספרכם יש מנהל גם לעברית העלובה, לבביות ראויה לראשון המהוללה, ובצדו תלמוד־תורה, לקיים מה שנאמר וגר… בבית־העם ערבי קריאה ושיעורים לחכמת ישראל, וצעיריכם המגוהצים חדלו בודאי לבקר את הכרמים גם בעת הזמיר וחוזרים המה על שיעוריהם העבריים. במחנכם נפוצה המלחמה בין הזקנים והצעירים, הללו מושכים לבית־הכנסת והללו לבית־העם, הללו רוצים לאמור קינות על המחירים שירדו, והללו לנגן בנגינות כדי “להרוג את הזמן” שיש כל־כך הרבה.

הכל הסתדר אצלכם, איש על מחנהו ואיש על דגלו! הזקנים עמדו בודאי תחת פקודתו של “ועד חיפוש חטאים”… הצעירים גם המה התאחדו תחת פקודתו של המנצח בנגינות ובצל מקלו. תלמידי בית־הספר התאחדו והסתדרו גם המה. וחברתם בודאי סוציאלית־קוסמופוליטית־עברית־ציונית־פרקציונרית כראוי לשוייץ המחכימה. ונוסף על כל זה יבשת ברחובותיכם ואין לכם לחכות עשרה ימים עד אשר תוכלו לצאת מהבית. הוי מאושרים, מאושרים! ואצלי בוץ, בוץ ובוץ! עמוק הוא, שחור ומידבק, ארץ כָּבוּל ממש. וסביב לבוץ הזה הרים גבוהים עטופי ערפל, הסוככים בעדי ובעד העולם הגדול שם במערב, החי חיים כל־כך נפלאים. ויש אשר יעברו שבועות, גם ירחים יחלפו ובית־ספרי ריק מילדים (כי אין לעבור את הרחוב, פשוטו כמשמעו). הרחוב ריק מאדם, המוח ריק ממחשבות והלב גם הוא חלל! בכליון־עינים אחכה למכתב, לעתון. עשר שנות חיי הייתי נותן בעדם, ואינם! ורק הרוח הומה ומבכה אותי, והעננים זולגים דמעות, זולגים בלי הפוגות… ויש אשר תופיע השמש מבעד למפלשי העבים, והזהירו השלוליות של ביצתנו ונהרו, ואשֹנָאֶהָ אז פי עשרה. ההרים מופיעים לפנַי כולם ירוקים, רעננים, מושכים הם אותי אליהם כבחבלי קסם, מבטיחים הם לי עשב רך ופרחים נחמדים, והביצה הארורה שמה עלי מצור, אין יוצא ואין בא!

יוסף ויתקין

מכתב רביעי

מסחה, יום ו‘, א’ בחול־המועד פסח [תרס"ה – 1905]

למשפחת פוחצ’בסקי, ראשון־לציון

…צר לי מאוד ששלחתי את לשוני בקדשיכם, ושכחתי מקרא מפורש “וכל זר לא יאכל קודש”. מעתה הנני ירא כבר לשאול אודות בית־הספר, מר ק.ר.; אודות המושבה ומ.מ.פ., ק.ו… ויתר גדוליה, פן אגע עוד פעם בקדוש, וקדוש פגיעתו רעה עוד יותר מאשה. לה יש באופן היותר רע שנים־שלושה מקנאים, ולקדוש – שבעים ושבעה… לשמחתי לא היה קץ בשמעי שהמנצח־בנגינות שלכם הואיל לדבר קצת עברית. מרוב התפעלות חטפתי את “בית־ספר עברי”, חלק א' של גרזובסקי ויצאתי במחול אתו. הצעתי, שהכתב המיוחד של “ההשקפה”, הנמצא במחנכם ימהר להרימו על נס, פן יתחרט אחרי כן ויתחיל מחדש לגמגם צרפתית.

משתדל אני לעבור הפעם מליצנות לרצינות, כי ירא אנוכי פן תחשבוני למאושר באמת, והמאושרים באמת, כידוע, אין להם אף כותונת לעורם, וביחד עם הכותונת אובד האדם את הכל, ובפרט את רעיו וידידיו. ובכן דעו לכם, יקירי, שאינני עוד מאושר לגמרי. יש לי עוד הרבה יסורים פנימיים, רוחניים וחמריים, וגם כותונת יש לי עוד. וצחוקי זה אנחה היא, ומהול הוא בדמעות…

יוסף ויתקין

התכתבות עם לוין אפשטיין    🔗

⁷

25.6.1912

ראשון לציון י' תמוז התרע"ב

למר לוין־אפשטין שלום וברכה מציון.

מכתבו מערב חג השבועות הגיעני. זולת אותה המלה הריקה של ארבע אותיות “תודה” – איני יכולה לתת לו כלום בשביל התענינותו במכירת קבצי. האמת נתנה להאמר שאני ביחד עם ספרי איני כדאית לשימת לב שכזו [?] מצדו. כאן רק זכות ארץ האבות שעומדת לי לסיעה. _ _

מכתבו ב“האור” ותשובתה של הגברת בן־יהודה⁸ היו לשיחה אצלנו במשק אי־אלו ימים. התעוררה השאלה מי הוא וגנר? כן, ישנם אצלנו טפוסים אי מפתחים ששמות האמנים הגדולים טרם ידועים להם ועל כתיב זה שברו את שניהם וקראוהו בוריציות שונות וככה היה מכתבו ותשובתה של הגברת חמדה לפתיחה בשעור של מוסיקה ומקצע זה של אמנות תופס מקום גדול וחשוב מאד בזמן האחרון בחיינו. בית הספר של מוסיקה ביפו הריהו דולה פנינים ממש מתוך אפלת החיים. שם עולים ומבצבצים ככבים עד אין מספר. גם מושבתנו, עם כל גדוליה ועשיריה, שחה עם הזרם. לימוד כנור או פסנתר נשמע בכל בית, ומספר המכושרות הולכות ומתרבות מיום ליום. באיזה בית אינו נמצא כלי נגן זה? ויושבות בריות קטנות, פעֻטות, כל הימים לפרט על הדסתקים [??]. חורות הן ורזות וצנומות אבל עיניהן בוערות ותקוה [?] נשקפת מהן להיות כבת פלוני ופלוני, שככבה כבר מהבהב שם בשמי מרום… מ__ דאברהם, – איזה עם חולה הננו….

שלום לגברת החביבה, הטובה, העליזה. שלום לבניכם ונכדיכם

בברכת ציון נחמה פוחצבסקי

התכתבות עם פסח וגולדה יאפו    🔗

⁹

יום ה'

ידידי פסח וגולדה

יאפו יפו

בתשובה על שורותיך הקצרות, הנני להגיד כי בזרועות פתוחות אקבל אתכם ואת פעוטותיכם בין קירות ביתי. ירחם רק המקום שלא נצטרך גם מפה לצאת בגולה בידידות רבה

נ. פוחצ’בסקי

התכתבות עם יצחק אפשטיין    🔗

¹⁰

תל אביב, כ"ב אב התרפא.

שלום רב עליך, הגברת נחמה פוכשבסקי.

זה שבועות אחדים עלה על רעיוני לכתב לך את הטורים האלה, אפס כי לא העזתי להפריעך מעבודתך בעצם הבציר, הקטיף והקלוף. ומעשה שהיה כך היה. ויהי באחד ימי אספת הסופרים ביפו, בשעת נאום, וכבודך ואני בין השומעים. ובעודני מאזין ומקשיב, והנה פתקה שלוחה אלי: כבודֵך הטיפה לי עצת מוסר על אשר אני מתנמנם בשעה חמורה, בעת אשר המלחמה מכוֶנת גם אלי. ואֹֹמר יבא יום ואקום את נקמתי, אמרתי ואקיֵמה. נקמתי כתובה בחֹברת ג' של “החנוך”, בשם “על חטא שחטאנו בעוות לשון”. ואני שולח לך בצרוף הטורים האלה את החֹברת ומבקש כי תואילי להחזירה לי אחרי קראך בה לפי טעמך.

ושלומות רבים לרבי מיכל יקירי ולג. אפרת.

אם תתפנו – סורו אלינו לימים אחדים

כמשאלת המזמין בשם החבריא

חברכם הזקן

התכתבות עם גולדה יאפו    🔗

3.12.1923

א' חנוכה תרפ"ד 1923

לגולדה יאפו

ידידה

ידידתי היקרה גולדה!

מזמן לא נתקבלו ידיעות ממך, וגם מזמן לא כתבתי

אבל זו לא אשמתך.

אתם בקיץ הייתם אצלי וראיתם שאני תמיד עסוקה בעבודה אם כי עבודה לא כל כך חשובה, אבל לצערי יש ביממה רק 24 שעות וזה מעט ולא מספיק לאנשים שלא יודעים להתארגן.

אצלנו בראשון ואצלי בפרט יש שינויים. אתם ודאי שמעתם שבן כהן¹¹ יצא מ“תרבות” מסיבות שונות, ורוצה להתישב (להתנחל) בראשון. בקיץ הם שוקלים לבנות בית ואנחנו הסתדרנו טוב מאד. פתחנו דלת מיוחדת בטרסה לזקנים והזוג הצעיר יש לו החדר הקטן לחדר שינה. אפרת מאד מרוצה. בירושלים היא כבר הרגישה זרה ולא במקומה. אני מקוה שיהיו במשך הזמן מתישבים טובים.

עם עשהאל יש גם כן שינויים גדולים הוא חזר לעבודה בחריצות גדולה ואנו נתנו לו את כל הגנים לעיבוד. וכן אנו נותנים לו האדמה בסרפנד שמאד נחוצה לבהמות וגם חלקה טובה לשתול טבק. הוא גם עִבֶד את הגן של מרקוס ואני מקוה שיעביר גם שנה זו. יש לו כל האפשרויות להסתדר. הוא רק צריך לרצות. וזאת אני מקוה שיהיה.

כמו בשנות הנעורים.

העול עלי כעת עוד גדול יותר וקשה יותר ובכל זאת אני מרוצה שילדי חזרו לקרקע ועמל שעמלנו במשך שנים לא ילך לאיבוד בזקנתנו וכאשר נהיה יותר חלשים.

דבר נוסף שקרה במשפחה שהאחות של בן־כהן שבקיץ כבר היתה מסודרת בעיר גנים לא מזמן נשרפה [נכותה] וגרה גם כן אצלנו.

לנחום דאסטין יש מקום לכלם. אתם תראו איך זה אצלנו.

ועוד עניני משפחה: שפרה אידלמן לוקחת חתן טוב מאד, איש עשיר שתומך כעת בכל המשפחה.

לשלוש הבנות של חיים: רחל, ידידה ותרצה יש חתנים טובים ולמרים, האם הנבוכה, יהיה כבר קצת נחת.

מיונדב אין לה נחת. הוא זרק את המשרה בכרמל, רצה ללמוד וכעת גם זה נמאס לו. והוא מחפש הלאה […]¹² ויגרום שמחה להוריו הזקנים.

נו די, כעת מה נשמע אצלכם? מה שלום מרים ואיך אליעזר? עליזינקה גם כן כבר ילדה גדולה ולכם יותר קל. איך הרומטיזם שלך? אני מקוה שלאחר הפעם ה־2 בטבריה המחלה חולפת. אני מבקשת לכתוב על הכל ולא לשכח אותנו.

ידידתכם הטובה

נ. פוחצבסקי

התכתבות עם חיים נחמן ביאליק    🔗

¹³

תכט

תל אביב, י“ט אדר תרפ”ה [15.3.1925]

לכב' הגב' נחמה פוחצבסקי, ראשון לציון.

גב'. נ.

גם לי צר מאד שלא נזדמן לי לראותך גם הפעם, אחרי ראותי אותך לפני 15 שנה בארץ. זכרתי את מקל השקדים אשר עקרת מגנך בשבילי, כצפורה בשעתה, ואף אם לא של סנפיריון היה¹⁴, בכל זאת בקעתי בו את הים ועשיתי בו נסים ונפלאות על גביהם של כמה “מצרים”, ומקוה אני כי בקרוב אזדמן עוד הפעם לפונדקכם בקרית ענבים ושמחנו יחד על כוס יין¹⁵.

בברכת שלום

 

התכתבות בענייני פרסום והפצה של כתביה     🔗

מעורך כתב עת לילדים הפרחים    🔗

¹⁶

סופרת מכבדה!

שלש ציוריך לא יסכנו לי, מפני שכבר נמצא בידי ציור גדול מאת אחד הסופרים הארצישראלים שנגע גם הוא בענינים ההם ואי אפשר לִשנות את הדבר בסגנונים שונים.

שלוחים לך בזה נומרין אחדים של ‘הפרחים’ ש"ע בהם תמצאי “מכתבים לחברי בגלות”. אם כמתכנתם הואלת גם את לכתב (על דבר חיי הערבים, הטורקים, מנהגיהם, בתי־ספריהם וכו' וכו') בסגנון ובצורה זו, כי אז הייתי לך אסיר־תודה רבה והייתי מקבל את מכתביך במוקדם. מה טוב היה לו תארת בצורת מכתבים את מצב אחינו התימניים, הספרדים, את חזון־הרוחות של כל השנה בהשתוותם לאותם שברוסיה, הצמחים, הפרחים וכו' וכו', כי עתה הייתי ממלא בזה חסרון גדול בעתון ‘הפרחים’ הנדפס ברוסיה והמכון כלו כלפי ארצנו החביבה!

מכבדך ודו“ש י”ב לבנר

P.S.

בכל א"י אין יותר משלשה חותמים על ‘הפרחים’. אבל בארגנטינה מספרם יותר ממאתים!

לדניאל פרסקי [10.1911]    🔗

¹⁷

ראשון לציון חוהמ“ס תרע”ב.

אדוני!

שלחתי לו היום את ספרי – קבץ ציורים שיצא עתה מן הדפוס.

אם אדוני רוצה לקחת עליו את מכירת הספר במדינתו, יועיל נא להודיעני את סכום החוברות שהוא מזמין.

בברכת ציון

נ. פוחצבסקי.

לאגודת אחיעבר בניו יורק [10.1911]    🔗

¹⁸

רשל“צ חוהמ”ס התרע"ב

אגודה כבודה

אם יש באפשרותכם וברצונכם לטפל בהפצת ספרי, שדוגמא ממנו שלחתי לכם היום – אהיה מכרת תודה רבה.

את הקבץ הזה – “ביהודה החדשה” – הוצאתי על חשבוני וכל רצוני הוא רק לא להפסיד בו – קשה לאכרה הפסד ממון.

רוצה אני לקוות כי אחי העברים יבאו לי לעזרה רוחנית למען שאוכל להמשיך את עבודתי הספרותית, המבצבצת מתוך עבודה חקלאית.

בברכת ציון נחמה פוחצבסקי.

לדניאל פרסקי[24.7.1912]    🔗

¹⁹

ראשון לציון עשרה באב התרע"ב

למר דניאל פרסקי, ניורק.

אדוני,

קצת תמוה אבל גם נעים היה לי מכתבו. איזה מלאך טוב לחש לו והזכירו באכרה עברית ובסופרת כביכל?

23 ספרים שלי יקבל נא אדוני אצל מר ל.–אפשטין. למה לשלֹח ע"י הדֹאר אם עוד מספר גדול של ספרַי מונחים אצל “כרמל”? כותבת אני היום למר ל.–אפשטין למסר לכבודו את הספרים שבקש.

את פ"ש²⁰ למשפחת בן־נון האהודה אמסר. רֻחמה עודנה ב[…] ילדה טובה, חמודה, נעימה! זלת זה עבריה מסורה היא וקנאית בעבריותה, מה שמחבבה עוד יותר עלי.

בליל תשעה באב עבר על מושבתנו אסון נורא, – שומר יהודי נשחט בתוך סכתו! – –

אלי, אלי, עד היכן הגענו! לא ידע עמנו במשך שלשים השנה של התעוררות ללכת ולהתבסס בארץ. הישוב, התנועה, שמשו משחק לגולה ונשארנו כאן [קו]מץ קטן שהוא כעת למשחק בידי אחרים, מה יהא, מה יהא?

נ. פוחצ’בס[קי]

לדניאל פרסקי 8.2.1914    🔗

²¹

ראשון לציון י“ב שבט התרע”ד

לכבוד מר דניאל פרסקי

ניויורק.

א.נ.

אתמול קבלתי ע"י הפועל הצעיר את המכתב ואת המחאה[?] כלום לא חשדתי בו ולחנם כל ההתנצלות הגדולה הזאת. חששתי פשוט שהספרים לא נמכרו וחסל.

לאדון בניסן[?] אני אמסר הערב את דבריו. הוא יושב כעת בדד מסכן, – המשפחה כלה במצרים. ישמח הזקן [?]־הצעיר שלנו לדבריו החמים. מה שנוגע לבנותיו הן מאֻשרות מאד – אלילות של בעליהן! לבולה כבר יש בן ובת, שני כרובים נפלאים. רֻחמה היא זולת דודה – אם ממש לילדי בולה. – משפחה נפלאה!

אדוני שואל – מדוע חדלתי לכתב? אמנם בשנה זו, הייתי אכרה מסודרת, בכל זאת פרסמתי אי־אלו דברים בעתוני ארצנו בהסתר שמי.

מה שנוגע לספרי הנשארים בכרמל הניורקי, יש לי אליו, אדוני, הצעה שכזו: – רוצה אני לנדבם לקופת חזוק החנוך העברי. אם אדוני יתרצה להשתדל למכרם, אז הלא אפשר יהא להכניס איזה סכום לטובת תנועתנו. יוכל למכר אותם יותר בזול, אם נחוץ, בלבד שיפדו אותם והכסף ילך לתעֻדתו, לקופת החנוך, הזקוקה כל כך להתאמצות כל כחותינו. אקוה שאדוני יתיחס להצעתי ברצינות הדרושה.

ע"ד קבלת ההמחאה של אתמול אכתב לאדון לוין־אפשטין. גם אבקשהו, שאם אדוני ידרש את ספרַי, ימסרם נא בלי כל עכוב.

בשלום רב וברכת ציון

נ. פוחצבסקי.

לי״ל גולדברג [14.9.1922]    🔗

²²

ראשון לציון כ“א אלול תרפ”ב

לכבוד מר י.ל. גולדברג

תל אביב

על יסוד הבטחתו להיות לי למליץ לפני מר שטיבל, אני עורכת את המכתב הנוכחי. הרשימה, שאני מבקשת להדפיס, תכיל כששים דף בערך וכתובה בתור יומן. – בת אכרים שהתיתמה, מנהלת בכשרון את נחלת ההורים; יחד עם עבודת המשק, כל חייה נתונים בעוצר לאח צעיר ממנה, שאליו היא מתמסרת באהבת אם רחמניה למרות כל הנגודים שבדעותיהם. – היא לאומית קצונית, חולמת על בנין הארץ רק ע"י בני עמנו, בעצם ידיהם, והוא לועג לדעותיה ואת כל קדשיה מחלל בהבל פיו ובמעשי ידיו.

הוא עצבני, מלא תהפוכות וממלא תמרורים את חיי האחות. סִבלה מגיע לידי נקודת הגובה שלו, בעת שהאח רוצה להתחתן והאחות נעשתה בשבילו מיֻתרת בבית ובִקש להתפטר ממנה. בנפשה התחוללה אז מלחמה קשה ובדם ליבה נתקה מהר מכל היקר לה, מכל מה שיצרה וידיה טפלו בהם עשרות בשנים – ותלך לה.

במטבח פועלים מצאה עבודה ותשקיע בה שארית הכחות הרצוצים.

__

אדוני! לכל הנ"ל אוכל להוסיף שמר פיכמן קרא את היומן ולפי דבריו הוא עשה עליו רושם חזק מאד ויחשבהו בתור חמר לאחד הדפים שבתולדות הישוב.

אקוה שבהשתדלות כבודו יסכים מר שטיבל לסיע לי להוציא ספרי זה לאור. כשהדפסתי את ספרי הראשון היו לי אמצעים לכך, ועתה בהתרושש הישוב, נתדלדלה קופתי לגמרי, לגמרי.

אני שולחת לכבודו ברכת שנה טובה, שנת שפע בכל מפעליו.

בברכת בנין ועליה –

נחמה פוחצ’בסקי.

ת.א. – להצעתי ליסד עתון על שם הגברת שטיבל המנוחה, עוד “הסתדרות הנשים העבריות לשווי זכויות בא”י" לא הספיקה להתוות דרך. בכל אופן מענינת דעת מר שטיבל,

הנ"ל.

 

התכתבות בתוך המשפחה    🔗

מכתבי יחיאל מיכל פוחצ’בסקי    🔗

1912 ראשון לציון–יפו, אפרת פוחצ’בסקי [שלמדה אז בתיכון ביפו]    🔗

²³

חשון תרע"ג

אמא יקרה!

הרי גמרתי לאכל את ארוחת הצהרים, וישבתי לכתב לך את המלים המעטות הללו.

הדרך עברה בשלום גם גשם לא היה השמש הופיעה. ורק פאת מערב היתה מכוסה עננים כבדים שהבהילוני ונדמה היה לי שמבול קרב לבא, אבל זה היה רק פחד שוא.

כשבאתי ליפו מאד השתוממתי בראותי כי ממעל לי שמים תכולים ולולא הבוץ שברחובות כלל לא היה נכר שהיה גשם. אני ברדתי מהדיליזנס נגשתי אל הדוד והוא שכר לי אַטָל ועמו הלכתי הביתה.

כעת שוב כסו השמים עבים כבדים אבל מכיון שהנני כבר פה הן אין לי כבר מה להצטער אם אפילו יהיה גשם.

חושבת אני עוד מעט ללכת לבית הספר. כבר ראיתי את רחל והיא הבטיחה לי לקרא אותי בלכתה לבית הספר. את הקורות אותי אחרי כך בטח אכתב מחר. מתפלאה אני למה לא שלחת את המטה. ומאד הנני מצטערת כי המזרן כלו מלוכלך כנראה מהעגלה. יהיה צריך לקנות איזה בד בכדי לתפר על הקודם.

לעת עתה ישאר כמו שהוא, ומקוה אני כי תשיגי לי איזה בד. כך הכל בא שלם וטוב.

שלום שלום ונשיקות חמות

מבתך אפרת.

שלום ונשיקות לך עשהאל מאחותך, אוהבתכם

בכל לב

אפרת

יום ד' י“ט חשון התרע”ג.

אפרת יקרתי!

מובן שכל היום לויתיך בשעוני וכשבא מכתבך בערב אני שמחתי עליו מאד ומאד. ברוכה תהי בדרכך החדשה!

את המטה לא מסרתי מפני שגליקברג מהר ולא רצה לחכות בשום אופן עד שיוציאו את המטה. אקוה שיש ספה בחדרך ואחכה כעת עם השליחות עד שיעבר הגשם ואוכל למסר גם את הכוננית, זו תפרק מן הגשם.

שכחת בבית את פנקסך ואת הנעלים, גם תנ“ך (להבדיל) שכחת. כל זה עם מטפחת (אם תמצא חן בעיניך) ובד למזרן וספרים (אם תשלחי לי רשימת ספרי למוד הנחוצים לך) – אשלח בחבילה ביום הראשון. אנה יותר טוב לך – ל”כרמל" או להדוד?

על כל מכתב ומכתב תרשמי, חביבתי, מספר, N בלע"ז; הם יקרים לי ויהיו שמורים בסדר.

שלום ונשיקות חמות, חמות.

זכרי: – בריאות ושקידה בלמודים!

אמך אוהבתך נחמה

שלום להחביבים אידלננט

יום ב' יפו

אמא יקרה!

הזקן מסר לי את הספר ואת מכתבך. זה היה בשעת ההפסקה בבית הספר, כי שפרה הביאה את זאת לי ועל כן לא הספקתי לענות לך מיד. בערב בשעה הששית בא אלי הזקן לראותי, כי בערב הלכתי אל הדודה. והוא לא היה בבית, ברגע שבא הזקן לא היה מוכן המכתב. ורק אחרי לכתו ישבתי לכתב לך. אמא יקרה כותבת את לי במכתבך כי אל אתיחס רע אל המורים, וכי צריכה את להגיד לי את זאת ואני האם לא מבינה בעצמי, אני מעולם לא התיחסתי רע אל מורים וכי אל הגברת הצרפתית שלנו אני התיחסתי רע ועל כן לא הספקתי כלום בצרפתית בשנה העברה? לא אמא חביבה שוגה את אם כה תחשבי אני אליה לא התיחסתי רע אלא אחרי אשר ראיתי כי אינה רוצה כלל לחשבנו לתלמידות את אלו האחדות שלא ידעו כל כך טוב. וכי בזה אפשר להגיד כי אני לא התיחסתי אליה טוב, להפך היא אלי לא התיחסה בטוב. ואם כתבתי לך במכתב על האדון טורוב פריץ זה היה בשעת כעס אבל חושבת אני כי לא כתבתי את זאת בישוב הדעת.

יחסי אל המורים הוא טוב וכמו כן יחסם אלי.

אמא זה שהמורים אמרו כי אקח מורה זה לא כל כך נורא אחרי אשר כבר הייתי שבוע במחלקה ראיתי מה היא ומי הן תלמידותיה. ראיה לך כי עד כמה שאני חלשה בצרפתית בכל זאת אחרי אשר היא נתנה שיר בצרפתית וכל המחלקה חזרה אותו אמנם, אבל בשעה שספרנו אותו בעל פה אמרה הגברת לתלמידות למה אינכם יודעות לספר כמוהן, כמו אלו החדשות, זאת אומרת אני ורחל, ובכן אמא אם בשעה הראשונה שהיא שאלה אותי את השעור כבר נתנה אותי למשל למרות חולשתי בצרפתית, על כן אין לי מה לפחד עוד אשיג את המחלקה לא בפעם אחת אלא לאט לאט. מה שאנו לומדים כעת אני משתוה אתן אלא מה? את מה שאני לא עברתי בלמדי בראשון את זאת עלי להשיג.

אמא הקוננית²⁴ נשברה מאד אבל אני חושבת כי אפשר יהיה לתקנה כמה שזה יעלה איני יודעת, חבל ששלחת אותה עם חביות היין אבל מה שאבד אבד, אלי־פת־מת אומר הערבי.

אני אבקש את הדוד כי יקנה לי שלחן ומנורה.

תודה לך אמא ששלחת לי את הספר, הילדה שמחה מאד וגם אני שמחתי שיכלתי לעשות לה את הטובה הזאת.

אמא: אם יש לך תשלחי לי איזה בשליקים כי עלי לקנות ספר דקדוק. אבל אם אין לך אני אשתדל להשאיל כפעם בפעם מאיזו חברה אד אשר תהיי יותר חפשיה בכסף. אני לא מפזרת כסף, עדיין אף פרוטה לא הוצאתי לא לממתקים ולא לשטותים כדומה לאלו. אני קניתי את הדברים הכי נחוצים לי ותו' לו²⁵ ועוד נשארו לי איזה קרוב ל־3 בשליק.

מטפחת עדין לא קניתי לי מפני שאין לי זמן ללכת העירה רק ביום הששי.

אמא תועילי לשלח את מכתבי לרחל.

אל תצטערי אמא חביבה על תוצאות הבחינות כי אני את כל האפשרי והתלוי בי אמלא.

מסרי שלום ונשיקות לאסתר והגידי לה כי מאד הנני מתגעגעת לה ומה רציתי לראותה, מצב בריאותה משמחני מאד. ודוד מה עושה? שמח באורחתו?

מה נשמע אמא בגנה הזרעתם ירקות חוץ המשתלות. ומה עם המים. הצנורות עדיין ריקות, ובגינת הפרחים אין כל חדש? פרחי לא מתו? ומה עם הפרות, הנותנות עדיין חלב, הכל הכל כתבי לי אמא על כל שאלותי עניני.

וכעת נגש אל העקר שבעקרים ומה היא בריאותך את אמא? אל תכחידי ממני הכל, הכל כתבי. ומה עם יונדב הלומד הוא, וכי אינו למשא עליך? ועשהאל עובד, עובד הרבה? ומדוע אינו רוצה לזכר את אחותו? ולהשקיעה נחת בכתבו לה. שלום לזקנה החביבה, שלום להדיה וליעקב החביבים. שלום מסרי לכל מכירי.

שלום ונשיקות לכם חביבי מאוהבתכם אפרת.

אמא למזרן חסר בד מפני שזה צר. תשלחי לי אַמה אפשר יספיק.

1916 ראשון לציון–יפו, מאפרת ועשהאל פוחצ’בסקי [בעקבות לידת הנכדה הבכורה]    🔗

לקראת סוף סיון תרע"ו [קיץ 1916] מאפרת בת נחמה פוחצ’בסקי

²⁶

אמא חביבה!

את סבתא בפעם הראשונה ואני “דודה”. כן! גם זה קצת נעים. ומה תגידי עלי? אני זו שלא אהבתי ילדים כ“כ קטנים הלא יודעת אני. אני זו כֻלי נצֹדתי ע”י הקטנטונת הזו. את אשר שלחת קבלנו לנכון. – תודה לך בשביל זה. את השאר כתבת שתביאי בעצמך, בטח תביאי ביום הראשון. בואי נא באי אל כרובנו החדש.

כן! זה היה די מגוחך בעיני קודם. כל הענין הזה. נדמה לי שזה שפל יותר מדי בשביל לשמוח או להתענין בזה. אבל לא כן כעת. אני רואה ומרגישה שיש לזה אמנם ערך בחיים. זה מאשיר את ההורים הצעירים אושר שאין ערוך לו.

פנים אל פנים אוכל יותר לפרט לך את רגשותי המחֻדשות. שבת טובה לכם, הסבא והסבתא החדשים.

שלום לכל בני הבית

ולחברות,

בתך אוהבתך

אפרת

תל אביב יום ה' כב סיון תרע"ו, 23.6.1916, מעשהאל אחיה הגדול של אפרת

לאמא היקרה שלום!

זה עתה קבלנו את מכתבך וברכותיך, עפ"י הכתב עצמו אפשר להכיר את רב התרגשותך בהרגישך כי סבתא הנך.

ולפי זה מעיז אני להגיד כי מכרחת את לסלוח לי על אשר לא הודעתיך בעצמי כלום, כי עד עתה, הייתי כמו חולם…

ומכתבך בא להראות לי, כי אינני חולם גרידא אלא בהקיץ באני האשר אשר אך בחלום לשוותו אפשר היה.

ע"ד השם “יונה” חשבתי גם אני לפני העירך את אזני, אבל פה לא אמרתי כלום, כי נתתי את רשות הבחירה לאם המאשרה שכל כך הרבה סבלה בעבור אשרה… ואם היא לא תדרוש בתקפה שבתנו תקרא בשם מחדש ומצלצל כאחת, אזי…

לעת עתה קבלי את ברכות ההורים המאשרים וברכת הנכדה המתגעגעת כבר לראותך.

ושלום לכלם לכלם.

שלכם עשהאל ועידה ו…

1916–1917 ראשון לציון–יפו, מאפרת פוחצ’בסקי [שלמדה אז בסמינר למורים ביפו]    🔗

²⁷

יום ג' י' כסלו התרע"ז  [5.12.1916]

אמא יקירה!

באתי ליפו! כן. האמנם אני כבר פה? ההאמנתי זאת לפני שב[וע] ימים? איזו כמיהת נפש. כמה מהפכות ושנויים. זעזועי כל מערכת העצבים. מצב של תליה בין שמים לארץ, בין מעשה לבטלה, בין למוד־חיים למות שהוא הריקניות. האמנם חייתי שנתים בראשון. אני אפרת השלמתי עם החיים נורמליים האלה של ראשון הבטלנית, במלא מובנה של מלה זו. הן! אבל כל זה הרי כבר עבר, ועבר באפן שאי אפשר להחזירו. זו היתה יד הגורל. הזמן הנורא הזה שחתה בנו את זרועו הקשה. אבל יקירה אם אדע לכל הפחות שעזרתי לך במה שהוא בהיותי בבית. אם המצפון שלי לא יסבל שהרגתי שתי שנים בימי נעורי אז אֹמר גם זו לטובה. ואמנם צריך לאמור גם זו לטובה אם עדיין קימים אנו, וכלנו בריאים ושלמים. ויכלתי גם לבסוף להגיע לאיזה נקודת משען הרי בודאי טוב. כן! לי טוב אך מה אתך אמא. קשה, קשה אני מרגישה את זה היטב. כשהכל, הכל מוטל עליך, ואת כה חלשה צריכה את הכל לשאת. אבל מה לעשות אמא? היכֹל היה אחרת להיות? הלא ידעת שבראשון לא יכלתי להשאר. לו גרנו במקום אחר בקרבת בית ספר ואני יכלתי גם ללמד וגם לעזר על ידך כי אז מה מאשרה הייתי. אבל אם לא כך הסתדרו החיים אזי כעת בודאי לא יכולים לשנות זאת. אבל השתדלי לקמץ את כחותיך המעטים. תכנס נא הדיה כל יום לאיזה זמן ותעזר קצת.

אני הגעתי בשלום למח[ו]ז חפצי. גם את קיר הברזל אפשר לשבר ע"י חץ של זהב, ור' אליהו זה הקשה בשביל שלשת הבישליקים הביאני עד הבית. הכל בכי טוב. את הכל יענה הכסף מה טוב כנראה בהמצאו בכיס.

הכל היה שלם ובמצב הכי טוב. כלום לא נשפך, לא נשבר, לא נקרע ולא נתלכלך. שלם, מסֻדר, נקי וטוב. כמה פחדתי מפני נסיעה זו. ואיני יודעת אמנם מדוע, הלא כבר כ“כ הרבה פעמים שנסעתי עם החפצים ומעולם לא חרדתי כ”כ. אולי בא כל זה בתור תוצאה מהמלחמה הנפשית ששררה בקרבי במשך הזמן האחרון: לאן?…

וכך היה: באנו באחת עשרה. את החפצים, כלומר את הסל שמנו בחדר הילדות ואת הארגז על המרפסת. תיכף הלכתי אל עדה ובקשתי ממנה את הארגז. ממנה הלכתי אל נעמי ומשם הביתה. אחרי הצהרים הלכתי אל רחל. כמה שמחה היתה על שבאתי סוף סוף. והלכנו יחדיו לחפש איזו תלמידה ממחלקתנו.

חפשנו ולא מצאנו. אח"כ הלכה לה רחל. ואני הלכתי לקנות דיו, עטים וכו'. והנה פגשתי בדרך בתלמידה אחת. הלכתי אליה ואצלה קבלתי את כל השעורים שצריך היה להכין להיום.

בערב ישבתי כבר להעתיק איזה דברים, ולפי מצותך שכבתי ב10. אך הקיצותי ועוד היה חושך. ולא יכלתי כבר להרדם, רציתי כבר שיגיע בקר ואלך לבית הספר. ממש כמו ילדה קטנה. והשעה המאשרה הגיעה. הקדמתי לרוץ ולא ללכת לביה"ס. הבקר היה קר. בקר חרפי ממש, בחוץ עדיין שררה אפלולית קצת מפני שהשמש זה רק עלתה. ואני שוב על אותה הדרך עם הילקוט ביד. על אותה הדרך שצעדתי בה זה לפני זמן ארך, ארך לפני תקופה של שנתיים ימים. התשאר זו כבר הדרך הסלולה? ולא אתעה עוד על שדה בתולה לחפש לי שבילים? אך זמן! זמן! רחם נא על בני האדם!!!

באתי לבית הספר, נפגשתי עם כל החברות הישנות ונדמה לי שרבות גם שמחו לקראתי. בכל אפן הסבירו לי פנים.

השעורים היום היו: גאוגרפיה – אלגברה – משנה – צרפתית – ציור ופדגוגיה. שעורים מענינים כלם. איזה תענוג זה ללמד. האפשר להשאר צעירה וללמד תמיד? יש די חֹמר המספיק למשך כל החיים. חֹמר יש אבל האם נותנים החיים ללמֹד?

לי אין פנה מיחדה. חפצי עומדים בחדר הילדות. לעבֹד אני עובדת שם ביום, ובלילה על המרפסת מפני שאי אפשר להכניס מנורה הביתה בסבת היתושים. וע"כ אין לי נחיצות במנורה מיחדה אני משתתפת במנורה הכללית. וישנה אני בסלון על הספה. את הצהרים הגב' יאפו מבשלת יחד עם שלה. והרי זה באמת איננו חשבון, אם עוד אדם אוכל. הלא הבשר על חשבוננו וגם הלחם הוא שלי. הנותר הרי טפל כנגד אלה. אבל בשבילי זה חשוב מאד מפני שבאות אנו בשתים מבית הספר והזמן מספיק בצמצום. ובכלל היא אינה נותנת זאת. בקר וערב הנני עושה כמו שחשבנו.

בבאי מצאתי את הקטנה החמודה שוכבת ואחרי זמן מה בא גם האדון יאפו ושכב. היא כבר קמה היום אבל הוא עדיין שוכב. כפי הנראה קדחה.

יש עוד הרבה מה לכתב אבל אין לי אפשרות כעת.

שלום ונשיקות שלכם תמיד

אפרת

את אשר שלחת קבלתי, ואת המכתבים מסרתי.

אמא חביבה! [אין תאריך]

ברגע זה בא הערבי מהיקב ואני ממהרת לכתב לך מלים מספר.

אפיתי כבר היום את הלחם והוא כמעט שהצליח. זו אמנם עבודה קצת אבל מה לעשות לשלם הרי יותר קשה. הנה אתמול מסרתי מכתב ע“י הפועל שבכרמל ור' אליהו לא רצה לקבל והוא היה צריך למסור לאיזו הזדמנות איני יודעת למי. אדם כ”כ שפל עוד לא פגשתי. בעין רעה שלמנו לו בשביל הכל? מאשר להצטרך לו מוטב כבר לעמל קצת יותר.

עם הד“ר טורוב דברתי ע”ד השכר, והוא אמר שהתשלום השנתי הוא 7 נירות תורקים שאין צריך לתתם בבת אחת אלא לשירים²⁸. וע"כ לפי דעתו יותר נח לנו לשלם. אני לא עניתי לו כלום על זה ואת תעשי כפי שתמצאי ליותר נח.

את המכתב לוילקנסקי לא מסרתי עדיין. היית אצלו והוא איננו. נסע לאיזה מקום לא ידעתי לאן.

אצל ברלין הייתי בעצמי והוא ענה שישתדל לעשות כל מה שרק אפשר יהיה ביכולתו.

מה שנוגע ללמודים עדיין יש דברים רבים שעלי להשיג את המחלקה, ואת זה אוכל רק עד חנכה. קודם אי אפשר יהיה להספיק גם להעתיק וגם ללמד את כל מה שהחסרתי. אבל ביתר השעורים כבר התחילו היום לשאל אותי.

אני צריכה ללמד תורכית. אראה אולי אמצא מי שהוא שילמדני. זוהי חובה ולא רשות ואהיה מוכרחה להשיג את המחלקה. תורקית עוד איני לומדת מפני שיש למודים יותר נחוצים הדוחים את התורקית. הנדסה עוד חסר לי רב. ומה שנוגע לזמנו של לדיז’נסקי אני חושבת שאם הבטיח לי אז יש לו זמן. ומתי שאין לו האפשרות ללמדני אין אנו לומדים הרי אין כופים עליו הר כגיגית, עומדים על גבו ומכריחים אותו. זהו דבר הנעשה מתוך רצון חפשי.

ולשלם לו? האם תמיד אמא צריך לשלם מיד. ובזמן שלומדים (במקרה זה) או בזמן שעושים איזו טובה אחרת צריכה להיות מטרת השכר. ארכים הם החיים ורבות בהם ההרפתקאות. נצרכים לפעמים לאיזה בן אדם, או אותו בן אדם צריך לך. ותמיד, תמיד נחוץ לשלם? זה קצת מוזר בעיני. אני חושבת שעם השקפה של שכר, קשה מאד לחיות. אנו מתאוננים כ“כ הרבה על שלטון החֹמר, ומי אשם לנו אם מגדילים אנו בידינו את ממשלתו. מרגע שחשבתי ללמד עם לדיז’נסקי או מרגע שהתחלתי לומדת אתו לא עלתה אף רגע מחשבה לפני: במה אשלם לו?? ועלי להגיד לך שמוזרה היתה לי גם שאלתך שהיתה בשבילי חדשה כ”כ.

ומתפלאה אני למה את כותבת זאת ובכלל עולה זה על דעתך. בשעה שאת לכשעצמך כ"כ הרבה פעלת בשביל בני אדם אחרים. את כל חייך הקדשת לטובת אלה שהיו נצרכים לעזרתך ובטח מעולם לא חשבת לקבל שכר. מדוע חושבת את תמיד לשלם?

כן! כפויי טובה לא צריך להיות. יש בני אדם כאלה שאוהבים מאד להשיב רעה תחת הטובה שעושים להם. או שאינם מרגישים כלל שהם צריכים להודות לאותו אדם.

לו היה המצב אחר שהייתי יכולה להשתמש בכסף כי אז הייתי לומדת אצל לדיז’נסקי בשכר. אבל אם חיים אנו בשעת חרום כזו אשר לקרובים ולזרים מקריבים קרבנות הרבה יותר גדולים משלש שעות בשבוע. בשבילי זוהי אמנם טובה גדולה, אבל מצדו אני חושבת שאין זה קרבן כ"כ גדול.

וכעת אענה על שאלותיך כסדרן. המורה לספרות הוא אדון ברש, ואת דעתי עליו בתור מורה הרי יודעת את מכבר. איני יודעת מה הוא אותו דבר החסר בשעוריו. מות שולט בם. לומדים כעת בספרות את תקופת המאספים. ועל שאלתך איזה שעורים מענינים אותי ביותר עוד אי אפשר לי להגביל [?] בדיוק. עוד לא התאקלמתי היטב בכל השעורים. לעת עתה מושכים אותי מאד שעורי חימיה והיסטוריה. איזה תענוג השעות האלה. היסטוריה לומדים עם האדון מרשק. האם מכירה את אותו?

עם בנות המחלקה אין לי מגע רב, ביחוד עם אלה שהיו בה קודם אין לי כל יחס. אני התחברתי עם שתי הפתח־תקואיות שנכנסו בשנה זו. האחת נוביג²⁹ והשניה מילר בת המורה. אבל גם אתן אין לי כל דבר המקשר חוץ מהשעורים, הרשימות, הכנת השעורים וכו', מה שבגבול הלמוד. אבל הנותר נשארה לי רחל לחברה. אין הבדל המחלקות משפיע. נפגשות אנו בכל ההפסקות, וכן אם יש לי איזה זמן חפשי אני באה אליה. בכל שבת בערב אנו מטילות יחד, וכלום לא השתנה ביננו.

היום היתה לנו הרצאה של האדון ברורמן (מורה בבית־ספרלבנות). הוא הרצה ע“ד תקופת התעוררות הציוניות, תאר את השגיאות ששגו אז מחוללי התנועה, החנוך בא”י, השגיעות³⁰ בחנוך זה וכו'. הרצאותיו תמשכנה כך הלאה בכל שבת ושבת, ומקוה אני שתתנה לנו ספוק רב.

בחנכה הוא יפנה קצת מהסדר שהוא קבע לו וירצה על החשמונאים.

אני ממהרת מאד הערבי כבר הולך.

שלום

ונשיקות

אהבתכם אפרת

יפו מצש“ק כ”א כסלו התרע"ז [16.12.1916]

אמא יקרה!

את מכתבך ואת הכסף ע"י אדון וויניק קבלתי. אמנם צדקת בכתבך שבודאי לא הייתי שבעת רצון ממנו ביותר. אני באמת אוהבת לקבל ממך מכתבים ארכים, הנותנים לי ספוק רוחני, המותחים ממך אלי שביל מזהיר ועליו מתרקמת אריגה של דמיון, אריגה ההולכת ומתפשטת, הולכת ומסתבכת. ובכל זאת איני יכולה לדרש ממך לכתוב לי תמיד מכתבים ארכים, מפני שאת בעצמך מודה שלא תמיד נחה הרוח, ועל לרוח³¹ הן אי אפשר למשל, לצוות עליה לנוח בכל זמן שרוצים.

אמא יקרה! מודה אני לך על נושאך אותי בלבך תמיד. הרי זהו הקשר היחידי כשנמצאים ברחוק מקום. אני נושאת אתכם בלבי. אתם נושאים אותי בלבכם. כ"כ נעים כשיש לך דבר רחוק וקרוב. כשיש לך הורים האוהבים אותך והמתגעגעים אליך, ואשר אתה קשור אליהם, אוהבם, מקורים³² …

מאד הייתי רוצה כבר לראותכם אבל לדאבוני לא אוכל לנסע לחנכה הביתה. יש לי הרבה מאד עבודה. להעתיק הרבה. להשיג בהנדסה (אם רק אספיק). וגם לקרא יהיה הרבה ואם אסע הביתה בטח לא אספיק את כל זה, כידוע כשבאים הביתה צריך אל כלם ללכת לצאת ידי חובת אנשים מלמדה, לקבל את כל המבקרות כל זה גוזל זמן, שאין לי רשות לפזרו. וגם לה[ו]ציא כסף מיתר אני חסה לה[ו]ציא. אם תהיה איזו הזדמנות לנסע ולשוב אעשה זאת. ואם לאו נתאפק עד איזה חפש שני. בלמודי אני שמחה, וכמובן לו הייתי משיגה את המחלקה בכל כי עתה שמחתי יותר, וגם הייתי מספיקה יותר.

למרים עליך לדעת שלא הבטחתי לכתב. היא אמנם הפצירה בי שאבטיח לה, אך אני לא נפתיתי להבטיח. בחנכה כשיהיה לי זמן אולי אכתב לה, אבל גם אז זה יהיה לפעם יוצאת מן הכלל. כי אין לי רצון לבא אתה בקשר מכתבים, להתכתב נעשה אצלי דבר לא קל כבר. מוטב לי לצמצם את כל מה שאני מרגישה במכתביך מאשר לפזרם על כמה מכתבים.

הלחם לא עולה לי בקשי רב, אני לשה בערב. זה אורך כחצי שעה כל הענין. אני קונה ב־1/2 עשריה שמרים ולא משאירה שאור בשביל שלא יתחמץ יותר מדי. ובשמרים לא מחמיץ כ“כ באפן שבבקר בקמי אני עושה את הלחם לתוך הפחים כמו שהייתי עושה בבית תיכף אחרי הלישה ע”י טבילת הידיים במים זה הרי כלל לא אורך זמן. ואז בבאי בצהרים הביתה יש לי כבר לחם מוכן. והלחם הוא טוב מאד. ומה גם מעשה ידי זה בודאי טוב בעיני.

על הכל עניתי לך.

 הייתי הבקר אצל נעמי שם פגשתי גם את עמינדב ואת יעקב. שלומית חשבה להשאר פה זמן יותר רב והנה היא מוכרחה לשוב מחר הביתה מפני שהדודה חולה.

שלום לכלם

ונשיקות חמות שולחת לכם

אוהבתכם אפרת

ונא [?] תשלחי לי כ[ו]ס מהדקות ולא מהעבות היא נחוצה לי מאד, מאד.

הנ"ל

מוצש“ק כ”ח כסלו התרע"ז [23.12.1916]

אמא יקרה!

את מכתבך קבלתי עוד ביום החמישי אך לא יכלתי לענות לך מפני שלא השגתי הזדמנות לשלח לך מכתב. וחשבתי אולי יהיה עשהאל פה בשבת אז אוכל לשלח לך על ידו. ואמנם שערתי נכון.

היום היה אצלי עשהאל עם יונה ואח"כ באה גם עדה. כמובן ששמחתי מאד על זה, זו היתה כנראה הצטדקות על הפעם שעברה.

את המכתב מתחילה את כמו גם את הקודם לו, שיש לך הרבה מה לענות אך אין פנאי. כן אין לך פנאי אמא יקרה, זה כמו שאני אמרתי לפני עזבי את הבית. את בודאי עובדת הרבה, הרבה ולא עשית כפי שבקשתיך לקחת את הדיה לאיזו שעה ביום. את אֶת הכל עושה בודאי בעצמך. כשאני חושבת על זה, אוי, לו ידעת, כמה זה מצערני. אתמול חשבתי כל היום על זה, לא באה אתמול התימניה העובדת אצלם כל השבוע והן היו צריכות בעצמן לעשות הכל. אני כמובן עזרתי כמה שיכלתי ומפני שהתעסקתי קצת בעבודת בית זה הזכירני גם את העבודה אצלנו אסוסיצה של מחשבה. ובתארי בנפשי שבאותה שעה ממש עובדת את בעצמך בלי כל עזרה, אז… אבל מה לעשות אין ביכלתי לעזר. לו יכלו לא רק לדבר ע"י טלגרף אל־חוטי אלא גם לעזר באופן אל־חוטי כי עתה היה טוב מאד.

ע“ד הדירה של נעמי הלא היה להם משפט ופסקו שפלדמן צריך להשכיר להם את החדר ב10 פ”ר לחדש (בזהב). ואת פסק הדין הוציאו כבר אל הפועל ובחדר הסתדר רחביה. הוא משלם 7 פ“ר ואת ה3 הנותרים מוסיפה נעמי. החדר הוא נחמד, ובלי המכשפה למטה הרי זה תענוג. היה לי האשר להיות נוכחת באיזו קטטה קטנה. אנחנו ישבנו ולמדנו והנה נכנסה נעמי וספרה שהקטנה שלה (התימניה) רחצה את הקדרות והנה באה הזקנה, השליכה את הקדרות ארצה וכמעט ששברה אותן. אני יצאתי כלי רגזתי, נגשתי אליה ואמרתי לה מדוע היא עושה זאת, ומה ראיתי! אני אומרת לך פני זקנה זו היו כ”כ מכרכמים, חורים מכעס, ואיזו רשעת התבטאה בשרטוטי פנים איומים אלה. מה היה כל הענין. היא צעקת שהתימניה עושה פה אטַאק (נהר), והבטוי האוסטרי שלה (בT) כ“כ הצחיק אותי שמרוב כעס כמעט פרצתי בצחוק, באמרי לה שאם בחצר אסור לשפך מעט מים ומדוע נשפכים כל היום מים בהצנור שעובר ע”י המטבח של נעמי הרי שם נעשה ירקון נורא. ברגע זה חשבתי שהיא תשליך את הקדרות בראשי. כמובן שלספר מהם יש הרבה מאד. אנשים כאלה… האם אפשר היה לפלל את זה?

כעת מכיון שאין להם כל מגע כבר שקט. ואולי זה לעת עתה. מה שעוד יכול להיות מי יודע. מאנשים כאלה אפשר הכל לקוות.

שלום הדודה כבר יותר טוב היא ירדה ממטתה עוד ביום הרביעי או השלישי. הדוד היה פה ביום החמישי. ואתמול בא נתנאל לשבת.

נעמי רצתה לכתב לך בשבוע העבר אך בשלחי את המכתב ע“י רחל עוד לא היה מכתבה ערוך וע”כ לא שלחתהו.

נעמי לפי ראות עיני תבלה את זמנה בנעימים. היא מבקרת את כל הנשפים, החגיגות והקונצרטים שהיו במשך כל זמן היותה פה. ובדבר חוג מכריה איני יכולה לאמר לך כלום כי לא התענינתי בזה. נדמה לי שאין חוג רחב.

המצב של שבת העברה עבר כליל ולא השאיר כל סמנים רק עבעבועות שבצבצו לי על השפה. ולא נחוץ לי כל חינין.

מסרתי לנעמי את דבריך בדבר הסופגניות והעוגות. היא אמרה שלחנכה אין שולחים דברים טובים. אבל לפורים היא עושה הזמנה. ומה שנוגע אלי אני סולחת בכל לב, הרי הדבר היותר טוב בשבילי כבר השגתי. והממתקים יהיו המכתבים שלך אשר בהם אשביע את נפשי.

בהנדסה איני יודעת אם חסר לי הרבה מאד. בכל אפן אם לא עם א' לדיג’נסקי אין לי כל אפשרות להשיג. רחל עסוקה מאד ואין היא יכולה להקדיש לי זמן. כעת בימי החפש אנחנו לומדות את הפיזיקה שהספיקו ללמד בשנה זו לפני באי.

אני מצטערת מאד שתקותך לראותנו נכזבה. נקוה שנבוא יחדיו באיזה חופש אחר. וע"י כך שיארך זמן הצפיה בטח נהיה אורחות עוד יותר יקרות לא כן?? תסלחי לי אם חמדתי קצת לצון.

אנא אבקשך לכתב לי מכתב ארוך שעל הכל תעני בו.

שלום לחנוכיה שלנו. השנה היא הפעם הראשונה שאינני רואה חנוכיה.

שלום ונשיקות,

לכלכם

מאוהבתכם

נצח

אפרת

יום ה' [לפי התוכן – טבת תרע"ז, לקראת סוף דצמבר 1916]

אמא חביבה!

לימי החנכה לא נסעתי הביתה, ולא מפני שלא התגעגעתי אלא שלא יכלתי לנסע. ותארי בנפשך כמה רגעים קשים עברו עלי במשך הימים האלה. מפני שלא הלכתי לבית־הספר עוד גברו יותר הגעגועים. פעמים רבות כמעט שלא עמדתי בנסיון וכף הנסיעה עוד רגע והכריע. אך אני הייתי גבורה והתגברתי על כל זה. והנה אחרי כל זה במקום לקבל מכתבים ארכים, מכתבים שלכל הפחות קצת ירגיעו אותי, אני מקבלת מכתבים קצרים, המכילים “תקון שגיעות”³³ ועוד איזה דברים קטנים. ולו היו אלו שגיעות שאיני יודעת אותן היה הדבר אחר. אבל כלום איני יודעת איך לכתב להתעדד וכיוצא בו. אבל אמא חביבה, איני מתרעמת על זה כלל. אמנם גם בדעתי את המלה וכתבתיה בשגיעה נחוץ להעיר לי על זה. אבל זה לא צריך להיות כל תכן המכתב. ואם רֹשם של מכתבי כבר נטשטש ואין לך מה לענות לי יותר עליהם כלום, גם זה לא משמחני ביותר. זה נותן לי להבא ג"כ תקוה לפתקאות[?] קשה לי מאד להתרגל למחשבה שכזו. ותמיד בקשת הסליחה! ואיני יודעת עד מתי אוכל עוד לסלח.

בודאי מסר לך אתמול חיים יפה דרישת שלום ממני, אנחנו נפגשנו ברחוב ובקשתיו למסר בבית שאת הכל קבלתי בשלום ובשלמות. […] לקחה כבר את השלחן ומודה לך מאד עליו.

ע"ד רחביה הענין הוא קצת מסבך. קודם כפי שאת יודעת הבטיחו לו להבחן בחנכה וקבעו את הזמן בימים הראשונים אחרי החג. והיום היה היום הראשון שהוא היה צריך להבחן, והנה היתה אתמול מועצה פדגוגית והחליטו שלא יתנו להם להבחן (הוא ועוד 7 חברים), מפני יראת הצבא. אבל לרחביה נתנו את הרשות לבקר את השעורים, כלומר בתור שומע חפשי. אלה הן תוצאות הערב האתמול, ושמעתי אותן בהיותי שם בלילה. אם יבאו עוד שנויים בדבר איני יודעת.

בחנכה הספקתי, אבל להגיד הרבה איני יכלה. בכל אפן זה תלוי באיזה קני מידה שאמדד, מול אחרות שלא עשו כמוני, זה הרבה. אני קוויתי ליותר, אבל שמחה גם בזה. בפיזיקה אני כבר השגתי את המחלקה ואתמול עניתי בשעור. הנדסה ג"כ למדתי הרבה, וגם שרטטתי קצת. בכל אפן אולי אשיג בקרוב את המחלקה. בנוגע לדקדוק כמובן שאי אפשר היה לי עוד לשים לב כל זמן שעלי להשיג את המחלקה בגאומטריה. בדקדוק אני הולכת ישר עם המחלקה, ולו ביחוד אקדיש זמן אחרי גמרי את הגאומטריה.

אנחנו מסתדרים בקבוצה קטנה לקריאה בערב, מפני שכל אחת בפני עצמה לא יכלה לקרא. לי אין מקום מיֻחד ובערב ע“י השלחן עם כלם, ועוד בעזרת השכנים תוכלי לתאר בנפשך כמה זמן הולך אצלי לאבוד, בשעה שגם בביתם היה רעש קטן ע”י השלחן לא יכלתי עשות כלום. ורחל מצדה אין לה אור שתוכל לקרא ובלי קריאה אי אפשר להתקים. אסור להשען על השעורים לבדם. הלמוד בבית הספר זהו רק הדוחף, מורה הדרך העוזר לך להשיג את אשר תבקש. אבל אם יש לך רק את מורה הדרך ואת הדרך אינך מחפש אז לעולם לא תצעד קדימה. את מקום הקריאה והנושא לקריאה עדיין לא קבענו. עד השבת זה כבר יהיה ברור ואז אכתב לך אודות זה ביתר פרוטרות.

אני לא יכלתי לכתב למרים והנני מבקשת את סליחתה. שלום רב להן, ולחביבה אני מודה לחוד על השתוקקותה הרבה לראות אותי. אשמח מאד אם תבא ליפו, ורבות הן השואלות עליה. זה שכתבת בדברי חביבה שהיא מאותן שיכולות להשאר תמיד ידידות בתם לב, הרגשתי גם את הכונה אלי. אבל חביבה היא כך מפני שהיא תמימה מאד. זוהי מתנת הטבע, ולא כל אדם זוכה לה. וביחס אלי את צריכה סוף סוף להצדיק קצת את הדין, שאינני כ“כ רעה. אני נפרדת מחברות רק אז כשאי אפשר יותר להיות חברה אליהן. כשאני מכירה ומרגישה שאני נסחבת ע”י ידידותן לאיזה עולם שאיננו לפי רוחי, לפי תכונתי, שהן משפיעות עלי מהצד הרע. וכי עו[ו]ל הוא אז להפרד?? אם נפרדתי מאסתר אני חושבת שזה אשרי. אם נפרדתי משושנה ברגמן לזה גרמה מלחמת “עזרא”. היא היתה בין הבוגדות ואנחנו נפרדנו. וכן גם הלאה. ואל נא תשארי תמיד עלי באותה הדעה הרעה שאני האדם המשחת העומד למטה מכל בקרת. אולי יש עוד איזה מלים אחדות להמליץ עלי?

השעה היא שעת בית הספר בבקר. אני התחלתי את המכתב עוד לאור המנורה – – – כעת כביתי אותה.

מסרי בשמי מזל טוב לזוג הצעיר שלנו אריה ולאה.

שלום לכלם

ונשיקות שולחת לכם אוהבתכם

לעד

אפרת

יום א בלילה, 31/12/16

אמא חביבה!

אין בפי מלים להביע לך את צערי הגדול והחרטה שתקפתני על מכתבי הקודם. אני כתבתי אותו אז בהתרגזות רבה. איני יודעת מה גרם אז להתרגזותי אבל הייתי כ“כ נרגזה שבשעת כתיבתי את המכתב זלגו דמעות מעיני. כל אותו הלילה כ”כ נלחץ לבי עד כי בקמי בבקר השכם שפכתי את כל המרירות שהיתה עליו על גבי הניר. אבל רגעים אחדים אח“כ כ”כ התחרטתי. זה נעשה שלא בכונה. אבל החרטה היתה לאחר זמן כי המכתב כבר נמסר. בלכתי לבית הספר חשבתי אודות זה ובבית הספר עצמו לא משה המחשבה מלבי. עד כי לא יכלתי להתאפק ואמרתי גם לרחל, שעשיתי שגיאה וכתבתי הביתה מכתב ששוה אני בשבילו מלקות.

אף כי התרגזות אינו דבר שכיח אצלי מיום באי הנה, בכל זאת בימי החנכה היו שעות רבות, שעצבי היו כ“כ מתוחים עד כי חשבתי להשתגע. אפשר היו אלה תוצאות של געגועים. וע”כ אבקשך אמא חביבה למחות את הרשם שעשה עליך מכתבי. אם הוא בידך אבקשך להשליכו אל התנור כי אם אמצאנו באחד הימים אז ג"כ לא אסלח לעצמי.

וצודקת את מאד אמא יקרה שצריכה אני להודות לך על שמספיקה את לי את כל צרכי, בשעה שצריכה את בעצמך לשאת בע [ו]ל הבית. והאם באמת איני מכירה בערך כל זה? אבל לא! בכל רגע שלומדת אני דבר חדש, ואֹצר ידיעותי הולך ומתרחב, זוכרת אני שבשעה זו לולא הורי הטובים כי עתה ישבתי בבית ולא הייתי יודעת את כל זה. והייתי גדלה באותה הריקניות שנמצאות בה כל בנות המושבה.

ולעמת זה בשעות הבלתי חשובות ביותר, כגון: תפירה, ציור, התעמלות שהן כעין בטלה במובן ידוע מול שעות המדעים היותר קשים, ברגעים אלה כשיושבות אנו ומשוחחות, משתובבות או משחקות, אז חושבת אני: ומה עושה אמא כעת? אולי עמוסה היא עבודה רבה ונחוצה לה מאד עזרה. ואני כאן מתבטלת. ואבא בודאי כפוף על גבי הגפן עם המזמרה ביד.

מה עם מצב הכרמים ההיו שם די גשמים. פה היו ביום הששי גשמים חזקים מאד. נוה־צדק למשל נעשתה כלה חלולה. רחובותיה הפכו לאגמים ונהרות, ובכל החצרות נפתחו בורות עמוקים. גם חצר בית הספר היתה מלאה מים ואי אפשר היה לגשת אל המדרגות. היו צריכים לעלות אל הסימינר ומשם דרך הגשר לעבור לבית הספר (אבא בודאי יודע איזה גשר אנחנו דברנו אודותיו פעם). התמונה היתה נהדרה, אח"כ העמידו ספסלים בתוך ים זה, ועל השביל של ספסלים עברו. רב התלמידות לא באו באותו יום.

בליל שישי היתה רוח חזקה מאד. כל החלונות רעדו כאלו חפצו להעקר ממק[ו]מם. וביחוד סערה הרוח לצד החדרים הפונים אל הים. ובמשך כל יום השבת שלאחרי זם היה קֹר חזק מאד. גם הרוח לא פסקה. הים סער ויזעף, וגלי קצף גדולים התרוצצו על פניו. ומראה נהדר ראיתי בפעם הראשונה בימי סמוך על הים. זה היה דבר נהדר שאי אפשר לתארו. פתאם ראינו על הים כעין עשן. חשבנו שאלו שתי אניות כי העשן המדמה היה בשני מקומות. אבל אח"כ נוכחנו לדעת שאין אלו אניות. למטה על פני הים התאסף במקום אחד כמו גוש עבה של עשן וממנו נמשך כמו עמוד עד הענן. זה נמשך כחמישה רגעים וכך הלך השבט [?] הלך וקטן, הגוש התחתון רץ, רץ על פני הים עד שנעלם כליל. זו היתה כפי הנראה תוצאת הסערה.

מה שכתבתי לך ע“ד רחביה וכפי שמסר לך גם נתנאל, הוא קבל רשות להיות שומע חפשי, אבל לא נתנה לו רשות להבחן בסוף השנה עם כל המחלקה, ובכן כל עמלו יעלה לריק. הרי לא דבר קטן הוא להתכונן לבחינות ולבסוף לא לקבל תעודה. וע”כ הוא החליט להבחן בשביל 7 מחלקות, ובתעודה זו להפסיק את הלמודים מכיון שאין לו ברירה אחרת. ובתעודה כזו הוא יכל אולי גם לנסע ללמד הלאה.

ע“ד הקבוצה של קריאה שלנו כתבתי לך בפעם העברה רק בקצור. הקבוצה שלנו תהיה רחל, אני ואחד מאותם התלמידים שגמרו את הגמנסיה במחזור הראשון. הוא צעיר מפותח מאד שאפשר ללמד ולקבל ממנו הרבה. הקריאה שאנו נעסוק בה תהיה מענף הפובליציסטיקה. אנחנו נקרא את לילנבלום ואח”כ לוינסקי. ללמוד ולהכיר את הזרמים הלאומיים שכ"כ זרים לנו עדיין, וצריכים להיות ברורים ביחוד לנו העתידות להיות מורות לילדי ישראל. ובנוגע לדעת טורוב על זה, יודעות אנו שזה משנים אחדות שהוא דורש מעת³⁴ המחלקות הגבוהות לקרא את סוג הספרות הזה. אני חושבת ומקוה שזה לא יפריע לי כלל ללמוד, הן במובן הזמן שזה יגזל, כי זמן זה יהיה משעה 6–7.5. זמן בין השמשות כמעט שאין אפשרות ללמוד בו, ובתועלת הרוחנית שתתן לי הקריאה אין מה לפקפק כלל.

תהיינה כל שבוע גם הרצאות של ברנר, אבל הרצאות אלה הן פרטיות. קהל השומעים הוא מצמצם ומרכב מכל הסוגים. בחרו יחידים מכל שדרה ושדרה. יש גם אחדות מהסימינר. רחל ג"כ בין המזמנות. מאד הייתי רוצה להשתתף. ההרצאות הן מצוינות, אבל איני יודעת באיזה אפן להגיע לשם, צריך איזו המלצה. אני אשתדל אולי עוד יעלה בידי, אבל תקותי רופפת מאד.

חבורים מזמן בֹאי כבר כתבתי שניים. האחד “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו”, והשני שמסרתי רק היום, “השפעת נדידת העמים על התרבות”. זה היה שם החבור, אבל הנושא שלי הוא קצת אחר, כי על נדידת העמים למדו במחלקה לפני באי. ומבלי להיות במחלקה לא יכלתי לכתב את זה, כי בעקר דברו על זה בשעת הלמוד. וע"כ הנושא שלי הוא קצת אחר. בכל אפן איני יודעת איך עלה החבור. המורה לעברית הוא אדון ברש.

בערבים האחרונים אני כבר עובדת לבדי בלילה בתוך חדר הילדים. קודם היה אי אפשר לעשות זאת מפני היתושים, אבל בימים אחרונים פסקה צרה זו.

השעה כבר מאוחרה מאד ועלי להפסיק.

שלום ונשיקות

קבלו

מאוהבת[כ]ם אפרת

מוצש“'ק י”ב טבת התרע"ז [6.1.1917]

אמא יקרה!

כ“כ צפיתי למכתבך אשר קבלתי רק ביום השישי ע”י האדון וויניק! ע“ד מה שהייתי נרגזה באותו ערב אני חושבת שאין כדאי לחטט כ”כ הרבה מפני שאמנם איני יודעת בעצמי את הסבה. לא היו יסודות לזה. אלא סתם. דבר שקורה לכל אדם להיות נרגז. המעטים הם בחיים דברים שיכולים להרגיז. וע"כ אין המקרה הזה חשוב. וגם בהיותי בבית היו פעמים שהייתי נרגזת מה שקורה אצל כל אדם חי, בעל נשמה המשנה את גוניה לפי מקרים שונים. ותוכלי להיות בטוחה ושלוה שאני שקטה. עצבי גם הם נוחים ועל מקרים אין לדון ולתת להם חשיבות. אל תחשבי שרוצה אני להסתיר ממך דבר מה. לו הייתי נמצאת במצב הדרוש עזרה בכדי לצאת מן המבוכה בטח הייתי פונה לעזרתך. כותבת את “דאגה בלב איש – ישיחנה”. צדק משלי. אבל כשאין דאגה הרי אין מה לשיח.

הקֹר בשבוע זה היה אמנם חזק מאד. הגשמים הטורדים והלחות הרבה היו בצורה קשה קצת. היו ימים שבקשי אפשר היה להגיע לבית הספר. אבל בכל זאת לא החסרתי ובאתי גם ברגעים היותר קשים. אמנם ברגלים קצת קר ומעיל ארוך ג"כ חסר היה לי. אני כתבתי לך (במכתב אחד של עדה והיא לא שלחה אותו) שתשלחי לי את המטריה של אדון לוין בתור הגנה נגד הגשמים, הם חדלו כבר היום. אבל אני מקוה שהם ישובו עוד ואם את רוצה תשלחי לי אותה. אבל בכלל אני סובלת את הקור יותר טוב מרבים, הלבושים יותר חם. הרגלים אינן נפוחות למרות חצאי הנעלים. ואני משתדלת עד כמה שאפשר להמנע מלבוש חם. את המעיל הרקום (סויטר) לא לבשתי למרות הקור. וזה משפיע עלי לטובה. את הגרון והאף אני שוטפת בכל יום כפי מצותך. ומי יתן ויעבור כך כל החרף. זו תקוה יותר מדי מזהירה.

בדבר ה“trio” שלנו תוכלי ג“כ להיות בטוחה ושלוה. אנחנו קוראות עם בוגר זה שהד”ר טורוב בידידות רבה אתו. ואת התלמידות הכי טובות שצריך היה להכין לסמינר הוא נתן לו. ושבע מאד רצון ממנו. אבל לפנות כעת לד“ר טורוב בדבר זה לא נעים לרחל. ומכיון שזה לא כ”כ נחוץ (אחרי הטעמים שמניתי בזה) אפשר לותר על בקשת רשות זו. הקריאה שלנו היא מתמידה בכל ערב משעה 6–7¹/₂ ואנחנו שמחות מאד. קראנו עד עתה בחדרי עדה למעלה זה היה נחמד. אבל אחרי שהיא נוסעת משכירים את החדרים האלה ואין אנו יודעות היכן נקרא מעתה.

אולי הייתי באיזה אופן משתדלת לדבר עם ד“ר טורוב רק מכיון שזוהי בקשתך אבל הוא חולה זה כמה שבועות. שכב זמן רב במטה וגם כעת הוא מבקר את בית הספר אך מדבר בקול כ”כ צרוד עד כי אי אפשר כמעט להבין את מה שהוא מביע. חבל מאד שאדם כזה כמו ד“ר טורוב צריך להיות כאלם מבלי יכולת להביע את העולה על רוחו. וגם אנחנו מאבדות כ”כ זמן רב שאין הוא מוסר שעוריו.

עדה כבר ארזה היום את חפציה ומחר תבא עגלה לקחתם. עם עשהאל לא דברתי. אני נכנסתי אמש למסור את המפתח. הוא ישב בפנה על הספה וגם לא הרים את ראשו בהכנסי. כמובן שתיכף הרגשתי באיזה אפן הוא יקבלני. נגשתי אליו ואשאל מה נשמע בבית – – –. בבית – – – ומצד שני ענתה הג"ב וילסון: “בבית טוב”. בצורה כזו לא יכלתי להשאר יותר ומיד הלכתי. היום אחרי הקריאה נכנסתי ורציתי לראותו ולדבר אתו אך לא מצאתיו. ואולי זה מזלי. לקמץ קצת כוחות.

מה היה אצלכם איני יודעת. לפי דבריך אני מתארת שהיה דבר מה נורא. ואת הכל נושאים הורים. אני חטאתי חטא במכתב שלפני הקודם וכמה זמן סבלתי מזה. ונשבעתי עד כמה שרק יעלה בידי שלא לצער אתכם הורים יקרים. והנה יש לכם מצד שני. אלי, אלי.. מתי יבא הסוף לזה. שנינו יחידים ולא יכולים להשביעכם רצון. שתתענגו אחרי עמלכם הרב לגדלנו ולהביאנו למדרגה שעליה אנחנו עומדים כעת.

לגב' יאפו מסרתי את דבריך אבל תשובה עוד לא מסרה לי, ובכלל אני חושבת שיהיה קשה מאד להתחשב עמדה.

זיתים ורִבה כבר אפסו אצלי והנני שולחת לך את הצנצנות וכשתהיה לך הזדמנות תחזירי לי אותן. זה בודאי יהיה לך קשה. אבל מה לעשות הרי לא אוכל לעשות את הנס של חנכה. גם את הכוס של קמח הקודם אני שולחת רצוף בזה.

הנני שולחת לך את הלבנים (אי אפשר לי לכבס לבדי). חולצות, גרבים וכו' אלה דברים שאני כובסת לבדי אבל לבנים צריך להרתיח והרי אין לי פחמים או עצים, וגם זמן אין לי בשביל לעסוק בזה. אני השארתי חליפת לבנים אשר אכבסם כבר לבדי בשביל שיהיה לי מה להחליף עד שתשלחי לי ע"כ לא תדאגי למהר תיכף לשלח את זה. אוכל לחכות עוד איזה ימים.

הנני שולחת 3 כתנות 3 מכנסים. חזיה 1. סדין 1. בירה³⁵ 1. כתנת לילה 1. מטפחות קטנות 2.

אדון בריל אני חושבת בא כל שבוע לראשון הדיה יכולה להודע וע“י תוכלי גם לשלח לי את אשר תרצי. אנחנו כ”כ קרוב וכמעט בכל [יום] אני עוברת שם ע"פני הבית.

שלום לכל דורשי שלומי

שלום ונשיקות לכם

מאוהבתכם לעד

אפרת

יום חמישי י“ז טבת התרע”ז [11.1.1917]

אמא חביבה!

כן! זה שבוע ימים שלא קבלתי ולא שלחתי לך מכתב. אמנם קשה לי מאד להתרגל עם הרעיון הזה אבל מה לעשות וכך הדבר. הסתבכו הענינים באפן בלתי רצוי. אני רציתי לשלח לך מכתב ע“י עדה והנה באתי אליה רגעים אחדים אחרי לכתה לנסיעה. וע”י האדון יאפו אי אפשר לי למסר מכתבים מפני שהוא היה מקבל אותם בעקימת פנים כזו אשר מוטב לי לסבל מאי כתיבה מאשר מאי נעימות כזו.

אבל מה שתיקתך אמא יקרה אומרת? האם נתן לי מקום לחשש פן אין שלום לכם? או רק מפני שלא היתה לך הזדמנות לשלח לי מכתב או גם זמן לכתבו לא היה מה שיכֹל לקרֹה אצלך. ביום שנשלחו חפצי עדה הייתי פעמים אחדות בביתם. אבל מכל מה שקרה לא הזכרנו שמץ דבר. השתדלתי לעשות עצמי כלא יודעת כלום. מה שעשהאל חשב איני יודעת. ורק אחרי נסיעת עדה ספרה לי הג“ב ווילסון שמץ דברים. כמובן מפיה לא יכלתי לשפט על הנעשה. בכל אפן תאמיני לי שמאד דאב לבי באותו יום, והרבה בכיתי באותו ערב, בשבתי בחדרי (יש לי כעין חדר כעת מפני שהם העתיקו את חדר־המטות שלהם). ובחדר היה חשך, ודומיה עצובה שררה בו. ואני נשקעתי כֻלי בידי מלאך הדמיון. לפני עברה תמונת הבית, איך נשארתם בו רק שניכם (חוץ מיונדב) באין ילדיכם על ידכם. ובערב חצי עצב שורר בבית. יושבים מעטים כ”כ סביב השלחן הגדול. המנורה הקטנה מאירה חלק קטן מהחדר ובכל הפנות אפל.

על הספה שוכב אבא לנוח מעמל היום, או יושב ע“י השלחן ומעין בעתון. ובמטבח מטפלת את יחידה והרהורים רבים מתרוצצים בדמיונך. ובלב כ”כ הרבה צער וכאב. יש מה שילחץ וידאיב אותו.

ובאותה שעה נמצאות רק במרחק איזה מאות מתרים עוד שלש נפשות הקרובות והרחוקות כ“כ. והאם הן מאשרות? לא. חסר גם שם גרעין האשר. רק קטנטנה אחת נמצאת שם שאינה מרגישה עדיין כלום. מלאך התמימות מרחף עליה ומגן עליה בכנפיו הצחות הלבנות. אבל גם לו יש גבול. ומאותו הרגע הוא מתחיל להתרֹמם למעלה, למעלה עד העלמו כליל. ואת מקומו לוקחים זרים. ומי יודע מה טבם של אלה? בכל אפן אליל האֹשר איננו ביניהם. הוא עדיין לא נברא. כפי הנראה ששכח בו הקב”ה. נתן לנו רק את שמו אך לא את מציאותו.

תואילי אמא לכתב לי את כל היחסים שביניכם. גֹלי לפני את יסוריך כמו שהיית עושה כעת לפני שנה. באותם ערבי החרף בהיותנו יושבות יחד שעות רבות, והיית הכל מספרת ל Groses Kleines madchen³⁶ שלך. וכעת אין ביכולתנו רק להחליף מלים אחדות פעם אחת בשבוע. האם אין זה מעציב?

אפשרות ללמד באחד החדרים בערב אין לי. מפני שאדון יאפו ירא מאד “ממה שיאמרו הבריות”, איננו חפץ שידברו על האור הרב שבביתו. ואלה דבריו: בשעה שרעבים סביבך אל תהיה יותר מדי שבע. אני נסיתי בכ“ז לא להתחשב בזה אך הוא דרש זאת ואני הייתי מכרחה להכנע. מה שמכריח אותי לגמר את שעורי ביום. ואחרי הקריאה שלנו כשאני באה הביתה, לפעמים די שקט עד כדי כך שאפשר לעבוד. ולפעמים אי אפשר. וצריך הכל לקבל באהבה. לו זה היה צריך להיות רק בחוג המשפחה לא היה אסון גדול כ”כ אבל במרפסת אחת עם השכנים. תוכלי לתאר בנפשך עד כמה זה נעים. השקט פורש פה את כנפיו רק בשעה מאחרה. ואז הרי כבר שוב לא נותנים לי לשבת, מפני אחור הזמן.

תשתדלי חביבה לשלח לי את אשר בקשתי בפעם העברה. גם קמח כבר יהיה נחוץ לי בשבוע הבא. אך אבקשך לרדד אותו בבית בכדי שלא תהיה לי עבודה יתרה זו של רדוד.

השליחות תהיה לך אמנם קשה, אבל אני חושבת שתוכלי אולי לסדר ע“י רבקה הורוויץ. אנחנו גרים בשכנות לג”ב לוויט. היא יכולה לקחת איזה נושא סבל קטן מהעיר הנה. ופה תוכל להשאיר את החבילה בבית הג"ב לוויט ואני כבר אקחנה. תלמידה אחת מבית הספר גרה אצלה והיא תמסר לי אם יש בשבילי דבר מה.

אני כותבת לך את מכתבי זה עתה בלי[ל] חמישי. אבל איני יודעת אם תהיה לי הזדמנות לשלח לך מחר את המכתב.

את הפתקא הרצופה בזה תואילו למסר לחביבה. היא נשלחה לה מאחת החברות, בצרוף עם דרישת שלום חמה ממני, לה ולכל הדורשים בשלומי

המנשקת אותך מרחוק

בתך אוהבתך.

ת"א

האדון אדלר שאלני בדבר חתימת השם בספור שלך. ואני באמת כמעט לא ידעתי מה לענות. בתשובה שאת מסרת לי איננו מסתפק. והוא אומר שבשביל הילדים מוכרחים את השם ממש. ולא כל פסודונים יהיה איזה שיהיה. תואילי לענות לי על זה במכתבך. הג"ב יאפו אומרת שאת תעשי את החשבון מה שמגיע לה היא אינה יודעת. אני חושבת שזה יהיה קצת אי נעים. איני יודעת איך לצאת ממיצר זה.

יום ראשון

אמא חביבה!

את המכתב כתבתי לך ביום החמישי (כפי שכתבתי כבר) אך לא היתה לי הזדמנות לשלחו. אני דאגתי מאד לכם יקירי. וביום הששי בערב הייתי פה אצל לאה (ברגע זה כותבת אני ג"כ אצלה) ודברתי ע“ד זה שאיני יודעת מה לחשֹב עליכם. והנה בשובי הביתה מצאתי את מכת[ב]ך ששמחני מאד בראותי אותו. אך הצטערתי על שכותבת את “בצרוף חבילה” וחבילה לא קבלתי. אני לא הייתי בבית כשהביאו את המכתב וע”כ לא ידעתי גם מי הביאו. כל ימות השבת חכיתי אולי יביאו את החבילה, ואין. והנה כעת בלכתי מבית הספר לאה קראה לי ומצאתי את שתי החבילות.

אני ממהרת מאד לכתֹב מפני שהשעה היא כבר שתים, צהרים עוד לא אכלתי ובשלש יש לנו טיול טבע. כלומר במקום השעור שצריך להיות במחלקה נלמד מהצמחים שנמצא בשדה. אתמול ג"כ טילתי לשרונה. יחד עם נעמי, לדיג’נסקי, כל מורי הסמינר ותלמידות המחלקה העליונה והיה נעים מאד.

שלום ונשיקות לכלכם

מאוהבתכם תמיד

אפרת

ת"א שלום לעדה לעשהאל, וליונה נשיקה.

יום ד' 24/1/17 [א שבט תרע"ז]

אמא חביבה!

כמה שמחתי תמול בערב בבאי הביתה, זה היה כבר מאחר בערב והנה על השלחן מונח מכתב. מכתב מאמא יקירה. כמה זה משקיט, מענג, מפזר על פני הנפש אבקת זהב. וכשהוא רצוף במלים כה […] חמות, אשר העין מאליה מוכרחה להזיל דמעות, דמעות גיל.

שמחה את ומתגאה בבתך וכל זה צריכה את להודות אך ורק לעצמך ולא לאיש זולתך. לולא אותן שעות אחדות שלא ישנת באותו בקר של חוה“ס [?] ובאת לידי אותה החלטה שעלי לנסע לסימינר, כי אז הייתי שם בראשון, באותה הסביבה הרקובה. הייתי נשקעת בה יותר ויותר, והכל בי היה נדם ונרדם, כמו שהיה במשך שתי השנים. אני מעולם לא יכלתי כלום להביע גם אם התרחש הרבה. וכל מה שהתרחש היה כלוא, נחנק וסוף סוף גוע. את היית מיסרת אותי על שאיני כותבת, שאני אשכח את הכל, וכל עמלך שעמלת יהיה בתהו. אך את לא ידעת שאני סובלת, סובלת משני פנים. הן מצד המצפון שלי והן מהצער שגורם לך הדבר. אבל, לא נכון אם אֹמר שאת לא ידעת. את בודאי הרגשת את הכל, את הכל והראיה ששלחת אותי סוף סוף למרות הקשי שבדבר. ואמנם צודקת את שההטבה באה מצד הלמוד. אני מרגישה זאת בעצמי. איזה אֹשר כשעסוקים כל היום. לא בהבלים סתם אלא בדברים העומדים ברמו של עולם. הנה למשל יום האתמול: השעה הראשונה היתה גיאוגרפיה מטמטית, אחריה אלגברה, פסיכולוגיה, משנה. אחר הצהרים היה עלי לכתב חבור. אח”כ הלכנו ללמד דקדוק, ואחר קריאת לילנבלום, גמירת החבור והעתקתו. אני שכבתי היתה שעה מאחרה כבר לא כרגיל. המח היה עיף, כבד. אבל הרֹחב שבנשמה… כן חביבה! את יכולה להרגיש זאת, אני יודעת שירשתי ממך תכונה זו, ומה נפלא הדבר. אם קורה רגע שאני מתבטלת מפני איזו סבה שלא הסתדר דבר מה – – – אז בשבילי כל העולם נהרס. איזה אֹשר הוא זה להרגיש שאין הורגים אף רגע אחד, שמפיקים מן החיים את התועלת הרצויה. השבוע היה באמת שבוע נחמד של עבודה פוריה. היו עלי שני חבורים לכתב עברי וצרפתי, וגם התחלנו ללמד פסיכולוגיה, מה שצריך להכין עפ"י ג’מס, להרצות במחלקה את הפרק שלומדים בבית. עבודה מענינת מאד.

החבור העברי שנתן לנו היה חפשי במדה ידועה, ז“א לכתב עפ”י מה שקראו. זמן רב פקפקתי, לא ידעתי במה לבחר, עד שכתבתי פרק אחד מ l’homme qui rit ³⁷, אותו המקום שעוזבים את הילד על הסלע בלב הים הסוער והוא מתחיל לתעות ולחפש לו את דרכו בחייו.

ע“ד מה שכתבתי לך בנוגע לברש איני נוהגת חס ושלום קלות ראש בשעוריו. ואם איני מצליחה לעת עתה בחבורים אצלו אקוה להגיע סוף סוף לאותה נקודה שאותה הוא דורש. אם גם לא תמיד אפשר להכנע במובן זה. בכל אפן אין לי עדיין מה להתיאש כ”כ מפני שגם כאלה אשר מקבלות כעת ציונים טובים לא נמנעו מקבל גם מספיקים, והרי אני לא זכיתי עוד לציון “מספיק”.

מתגעגים³⁸ אתם אלי חביבי, וחושבים שאני רוצה להרחיק חוק. אך לא, אל תוציאו עלי משפט כ“כ קשה. גם לבי הקטן מפרפר לזכרכם, נמשך […], אבל מה אפשר לי לעשות? הרי “אין זמן”. לבא לאחת השבתות ז”א להתבטל כשני ימים, והן אסור להתפזר בדבר שעניים בו. הזמן יותר מדי יקר ואוכל להרשות לי תענוג זה רק באחד החגים הממשמשים ובאים. עברו אותם הימים שהייתי באה כל חדש הביתה. כך! היה גם כעת חשק לזאת! בכל זאת, אל תתיאשו. אני מקוה וע"כ קוו גם אתם. אשרי המקוה.

מוזרה מאד אהיה בעיניך אמא. במכתב אחד מתבטא צער עמוק, פסימיות נפרזה ובשני אופטימיות, תקוה. כך! אלה הם החיים אשר אורות וצללים משמשים בהם בערבוביה. אין אור בלי צל וצל בלי אור. אין תקוה שאינה מביאה יאוש בעקביה, ויאוש הנרדף בתקוה.

היום באה שלומית. אולי תוכל הפעם לבלות פה זמן יותר רב. מסכנה זו אין לה רשות לנוח. עוד רק באה והנה היתה צריכה לשוב לעבודה.

יום ה'

אתמול הייתי פה אצל לווה [?] לשאל לעגלה מפני שפֵּסל רצתה לנסע. והנה אמרו שאין מקום ואולי היום יהיה. ולדאבוננו היה דוקא אתמול מקום רב, והיום אין.

אני ממהרת מאד לגמר

נשיקות חמות משלכם

אפרת

אם תהיה לך הזדמנות תואילי נא לשלח לי נפט. נחוצה לי גם חתיכת בד לבן לתיקונים.

הנ"ל

הנני שולחת הביתה

מכנסים 4

כתנות 2

מגבות 2

חזיה 1

פסל שולחת גם מעיל אשר קבלה בשביל אחת מבנות אלה.

הנ"ל

יום ב' [אין תאריך]

אמא חביבה!

את מכתבי ששלחתי אתמול ע“י, איני יודעת בעצמי מי, מפני שמסרתי אותו לידי לאה, בטח קבלת. אני מודה לך על החבילה. באמת כבר היו נחוצים לי מאד כל הדברים. רבה וזיתים לא היו לי כבר מאיזה ימים. רק דבר אחד חשבתי שלו שלחת היה טוב מאד, לחם. אני כבר מתגעגעת ללחם של הבית וע”י הזדמנות זו לו שלחת לי לחם היה באמת נחמד כי גם חסר לי הבקר. במקום עוגות שמבקשים אחרים, אני מבקשת רק לחם שיהיה במקום עוגות. בכל אפן אני צוחקת קצת. בשעה שאני אופה בעצמי ויש לי לחם, למה לי עוד? אבל הלא את הטעם כבר מניתי.

בדבר כסף אני עוד איני כותבת לך כלום. יש עוד בידי מעט כסף אבל עלי לשלם מזה לגב' יאפו. אני אמרתי לה שוב מה שאת כותבת והיא באחת, שגם את בעלת בית ויודעת חשבון כמוה. אבקשך מאד לכתב לה, או באיזה אפן שהוא להתחשב. את חשבון החלב והבשר יש לי ואת הענינים האחרים תחשבי כבר בעצמך.

אני הייתי אתמול אצל הגב' ווילסון, שאלתי אם יש איזה ידיעות מעדה. והיא ספרה לי שמסרו לה (איני יודעת מי) שהם היו אצלכם לשבת. ה[א]ם נכון הדבר. זה משמחני מאד.

הנני שולחת לך בזה את נעלי שנקרעו זה לפני ימים אחדים, ואני נועלת את השחורות שג“כ קצת קרועות. אני לא רוצה לתקן אותן פה מפני שזה בודאי יעלה ביקר. אם ברצונך אמא תקני לי בד שחור לסנור. זה כ”כ נחוץ לי שאין לך לשער. הכל מתלכלך באפן מבהיל. אני אקלקל את כל בגדי. הייתי קונה פה אבל דרוש כסף רב לזה. ושם אולי תוכלי לקנות בהקפה.

הספירט כבר אפס אצלי ואיני יודעת מה לעשות. הייתי אולי שואלת אצלם אבל הספירט שלהם לא טוב ובוער רע מאד.

גם גפרורים כבר אפסו אצלי. אני לקחתי מהבית רק חפיסה אחת.

תסלחי אמא חביבה על הטרדות שמטרידה אני אותך.

הנני ממהרת לכתב כי העגלה היא ע"י הבית.

שלום ונשיקות לכלם,

אוהבתכם נצח,

אפרת

יום ג' [לפי התוכן, שבט תרע"ג, סוף ינואר 1917]

אמא חביבה!

במכתבך כותבת את: ששני המכתבים האחרונים שלי מלאים רגשות של אֹשר של נֹער. מי הוא המלאך הטוב שהביא אותן ללבי? למי עליך להודות?

להודות צריכה את למלאך הנקרא בשם עבודה, למוד. לו צריכה את להודות. זה מכבר ידעתי שתרופה אחת יש בשבילי והיא הלמוד. כשאני לומדת ועסוקה כל היום, כל הערב, וחיי מלאים תֹכן, אז טוב לי. גם בהיותי בבית אם היו ימים מלאים, ז"א שלא עברו באותו יום אף רגעי בטלה אחדים אז היתי מרגישה שלוה נפשית עמוקה.

ואמנם מוזר הדבר. וכי מה הם החיים? לא פעם כמובן מתיצבת לפני השאלה ולא השאלה לשמה, שאלה לשם שאלה סתם, אלא בתור פרובלם המעסיקה את המֹח במשך זמן רב. לחפש את פתרון שאלת החיים. וחושבת אני: וכי מה לו לאדם אם טובים יהיו חייו או רעים. אם פוריים או בלתי פוריים. מענינים או משעממים וכו' וכו‘. האם לא מובילות כל הדרכים אל אותה המטרה? השמה שויון בין כלם? וכי למה לנו כל ההתאמצות הזאת. המלחמה הקשה שנלחמים אנו זהו אנסטינקט הקיום: נאמר. אך הרי גם לחיות יש אנסטינקט. אצלם רק אינסטינקט וע"כ אין פועל אצלם מבלעדיו אף כח אחר. בממשלת הרוח אין אצלם רצון, בחילה, ספוק, אי ספוק, שנאה, אהבה וכו’. עוד ועוד מדות רבות אשר הגיעו אצלנו למדרגה גבוהה עפ"י תורת ההשתלשלות. אבל האם נוכל להגיד היכן הוא הטוב? אם בחיי החיה או בחיינו המשכללים? שוב שאלות כאלה כפי שהזכרת עליהם באחד ממכתביך, הנשאלים מבלי לקוות לקבל עליהם תשובה. אבל זוהי עֻבדה ראשונה וכללית, שהחיים נתנו ביד האדם העולה על יתר החיות, בשביל שהוא ישתמש בהם, ילמד אותם, יחקֹר אותם, וישתדל ליפותם. זוהי מטרה שצריך כל אדם לשאף אליה היא טבועה בדמו ומבלי משים פועלת בו בלי הכרתו.

עשיתם לשבת נקיון גנרלי בתקוה שאני אבא ואהנה מכל זאת, מודה אני לכם על הכונה הטובה. אך אני הייתי הילדה הרעה ולא עשיתי לכם את התענוג לבא ולשמח אתכם. בכל זאת לא אבדה תקותי להתראות בקרוב.

– – – – – – –

הנני לשוב עוד פעם אל נושא שחתנו בפעם העברה – שילוק. דעתך היא שלא עלה בידי שקספיר לתאר לנו את המכֹער שביהודי למרות מה שהתכון לזה, והבליט דוקא את המכוער והגרוע שבנוצרי. לפי דעתי את צודקת במקצת אך לא לגמרי. שילוק זה היהודי הנרדף כל ימי חייו. דורכים עליו ברגלים, מחרפים ומגדפים אותו לא רוצה לקבל סכום כסף הגדול פי שלש וארבע מזה שחיב לו הנוצרי ורוצה רק לטרה אחת של בשר. להשתיק את רגש הנקמה השואף לדם. אך האם נכון הדבר? גם לא שקספיר סופר זר אלא גם טשרניחובסקי שלנו מתאר את הנקמה ב“ברוך ממגנצה”. כמובן שאין להשוות בין שני היהודים: ברוך ושילוק, אך הצד השוה בהם זוהי הנקמה. ואני חושבת ששניהם גם יחד שגו. אותו היהודי אשר נפשו נפש עבד נכנע הרגילה כל ימיה אך ללעג וגדופים לא יכולה כבר להתעלות מאותה הבצה, להתרומם לפתע ולקרא: נקמה, נקמה לי בכל אויבי. לזה יכֹל לשאֹף נוצרי, בן עם בריא, על ארצו הקיָם לא ברצון וחסות אחרים. עם שלאנשיו יש רגש כבוד בריא שלא נרמס ונרדף ודורש את עלבונו ומחרפיו. אך לא היהודי. הוא בשום אופן לא יוכל עשות זאת. הוא יכול רק להתפלל שאלהים ינקֹם באֹיביו. הוא מבקש נקמה, אך ע"י כֹח נאצל אלוהי הנמצא מחוץ לגבול האפשרות הארצית. ומעולם לא עמדה השאלה לפניו ללכת ולנקום בפֹעל. בידיו הוא. מפני שזה היה דבר אי אפשרי, היה, והוא גם כעת כך. כל זמן שהעם מפֻזר ומפֹרד. כי אם גם יתעורר אצלו רגש נקמה כמו אצל שילוק זה המסכן, מוכרח יהיה רגש זה להחנק. וכמה מגֻחכה היא נקמת שילוק. מתחילה יפה היא, נקמה בריאה, עומד הוא על דעתו. אך לאט לאט נחלש הרושם, ולבסוף כשהדבר מגיע אל כספו, אשר לפי הדין יצטרך להלקח ממנו בשביל שרצה לרצֹח נפש ומעמידים לפניו את הבררה להתנצר, הוא מקבל. כלום זהו אדם, זהו אותו יהודי הקדוש אשר מת על קדושת השם? אך מה לדבר הרבה. והן מעיקרא פריק. שקספיר לא הכיר את היהודי ולא הצליח בתאורו. אחת היא, אם מן הצד החיובי או השלילי. צריך לדעת את השלילה בשביל לתארה.

כאן מתחיל פרק התשובות:

שואלת את מהו המקצוע שמלמד אותנו אדון צפרוני חוץ משנה. לדאבוני עלי להודיעך שאין אנו לומדים אתו כלום. גם לא משנה. הוא מורה רק ממחלקות III IV . כמה אני אוהבת את המורה הזה. זהו אדם עמוק, מענין. איזה שעורים חביבים היו עלי שעות המשנה אצלו. וכעת, כעת מלמד משנה אדון ברש. אדם שכ"כ רחוק מהמקצוע.

המורה לטבע הוא מר פלדמן. אני מסֻפקה אם מכירה את אותו. הוא מלמד דוקא היטב. כל פעם יש בחינה בטבע. מה שמכריח לחזר פעמים רבות, והידיעה נעשית ברורה יותר.

בהנדסה הייתי צריכה כבר להשיג את המחלקה אך לא למדתי זה זמן רב. לא היה ללדיג’נסקי זמן. ואיני יודעת באמת אם לא יהיה גם להבא זמן אז אצטרך לחפש איזה אופן אחר לרכישת החסר לי.

נֹעמי אולי תסע בימים אלה. לפני או אחרי השבת.

לאדון אדלר מסרתי מכבר את תשובתך וגם אז הוא אמר שלא חכה כבר לתשובה ועשה זאת על דעת עצמו.

הד“ר טורוב מבקר מכבר את בית הספר. ומתפלאה אני שאת חושבת אחרת וכי כך הבינות מדברי? אני רק כתבתי שקשה לו ללמד מפני שקולו צרוד. וע”כ אנחנו קוראים את ג’מס במחלקה את כל הקשה הוא מבאר. ואח"כ אנחנו צריכים להרצות את תֹכן הפרק בשעה השניה וכו'.

אשמח מאד אם הג“ב פופל תשלח את בתה לבית־הספר לבנות. אני אמנם הרבה התוכחתי אתה ע”ד בית־ספר ואולי זוהי השפעת דברי. ומוכנה אני בכל רגע לעזר לה כפי האפשר בהכנת ילדתה.

איני יודעת באיזה אֹפן זכיתי לחבה זו הידועה לי משתי הנשים האלה, ג“ב פופל ואחותה, הגרה כאן בשכנותנו. האשה הזו כ”כ נעימה וחכמה, ותמיד בראותה אותי מרחף שחוק נעים על שפתיה. שואלת לשלומי ובכלל מתע[נ]ינת בי הרבה. ויש אשר אנחנו מדברות גם זמן רב. כשהיא כבר מתגעגעת אחרי. פעם בקשתני להתחבר אל ילדה קרובה אחת שלהם המתאכסנת אצלם ולומדת במחלקה VI בגמנסיה. היא רצתה מאד שאתחבר אליה. אך אני לא עשיתי זאת, מפני שאי אפשר ליצור ידידות מלאכותית. אבל בכלל כמה שאשה זו אוהבת אותי זה להפליא. ומקוה אני לענות לה במכתב אחד עמדה.

מחר אולי אוסיף מלים אחדות.

מוצש"ק [אין תאריך]

אמא חביבה!

כן! בודאי חשבת בלבך כל יום החמישי: “הוי איזו ילדה רעה היא זו”. כמה צער גרמתי לך באותו בקר, אשר בודאי לא שכחת אותו עדיין. ראית התכזבות של תקוותיך לראותי בריאה בגוף וברוח. והנה חבור עצבים שאין בו מתום. לשוא תחשבי כדברים האלה. היה יסוד להתרגזותי אם גם הפרזתי קצת על המדה. שני ימים בליתי בבית. אמנם באתי לנוח לבלות את החג הקטן, אבל הן עבודה רבה היתה לי לעשות וכלום לא פעלתי. את הסבה איני יודעת. מוצאים מה לעשות, לאן ללכת, על מה לדבר וכו' וכו'. והזמן חולף וצובר את הבטלה בכנפיו. והן יודעת את כמה סובלת אני מרגש אשר כזה. והנה כבר יום חמישי בבקר, ואין לי במה לנסע, ז“א להשאר עוד 3 ימים מבלי לעשות כלום. ואח”כ להתרגז שבוע ימים על שלא יכלים להסתדר בעבודה שהצטברה. הנה מרגע שבאתי אני כל הזמן לומדת. זהו לגמרי עולם אחר. שם אי אפשר ללמֹד. מסביב הכל ירוק, פורח, מושך את הלב מרחיק מהמחברת ומהספר. היצר הרע דוחף אותך לחוץ, לטיל בגן, ברחוב המוקף משני עבריו בגדרות ירוקים, ואיך אפשר ללמד?? יודעת אני את זה גם קודם! לכן בשני ימים אלה התיחסתי אל זה בשלות נפש. אבל יותר לא יכלתי להרשות לעצמי, ולמחשבה זו חרדתי. ואולי לא הייתי מתרגזת כ“כ לולא זה שנחלשתי באותו לילה כ”כ ע“י הקיבה שבבקר קויתי כבר לשכב כל היום מבלי יכלת לקום. וע”כ אל יפלא בעיניך אם הייתי כה נרגזה בראותי שאין עזר.

בכל אפן איך שהיה הדבר, אבל אני נסעתי. הדיה בודאי ספרה לך שעליתי על העגלה. מקום לא היה כליל ובכל זאת ישבתי, איני יודעת עד עתה איך ואיפא. במחשבתי היה להשיג את העגלה של קפלון ולעלות עליה אך המוכתר שלנו לא נתן לי לעשות זאת, מפני שהרגיש שהוא אשם בדבר. ויתנצל באמרו שחשב שאבא בעצמו צריך לנסע ליפו וע“כ חשב שיכולה נסיעה זו להדחות, אבל לו ידע שאני היא הנוסעת כ”א היה רותם את הכרכרה. מה תאמרי על אדיבות אשר כזו?

הגענו ליפו בשלום. שם חכיתי קצת במושבה הגרמנית לגב' ברטה שנכנסה לרופא הגרמני, והעגלה חכתה לה. אח“כ נסענו לתל־אביב ירדנו ע”י המלון של סלנט ונער סבל הביא לי את חפצי הביתה. זהו ספור המעשה של הנסיעה.

כמובן שלא כ“כ נעימה היתה הישיבה בתוך העגלה. הרגל עוד נפוחה לי קצת עד עתה. אבל אין דבר. זהו סבל שאפשר לעבר עליו בשתיקה, ואמנם טוב מאד עשיתי שמהרתי ככה לבא ביום החמישי, מפני שספרו לי שד”ר טורוב כעס על שלא הייתי ביום השלישי ומה גם לולא באתי עד יום ראשון. אני הלא לא בקשתי רשות לנסיעה.

בחבילה שלי היתה קטסטרופה קטנה. באמת לא היה לי מקודם חשק רב לשים את התיבות יחד עם הבגדים. התיבה של הזיתים נזלה. היה שם מיץ קצת אשר נזל על כל הדברים. הסדין כלו עם כתמים גם החלצה וכו'. את החבילה שלי בודאי גמרת כבר ותשלחיה על ידי איזו הזדמנות. וגם 7 נירות לביה"ס.

המצב ביפו הוא רע מאד. הרוחות סוערים. המורים כ"כ מיואשים. יושבים בעת השעור והמח והלב נמצאים מי יודע היכן. כל מורה ומורה מזכיר ברמז את הרגע הנורא.

אדון מרשק שצריך היה לבחן בהסטוריה ישראלית לא בחן, באמרו: מי יודע מה ילד יום, מוטב שנספיק כמה שרק אפשר. ע"כ נצעד קדימה. אדון קריצ’בסקי אומר: מי יודע אם לא בפעם האחרונה יושבים אנו יחד.

אדון אייזנשטיין אומר: אם יחפשוני אני אברח, ועוד ועוד. אדון לדיז’ינסקי איננו. הבית סגור ומסגר, מה שעושה רושם כ“כ מדכא. מה יהיה הסוף מכל זה לא רוצה איש לחשב. מה יביא בכנפיו יום המחרת לא חוקר אף אחד חיים בתוך קלחת. הבלילה חזקה ומתוכה קשה להבחין את הנעשה בפנים. ולעת עתה חיים. אוכלים ושותים, הולכים לבית־הספר, לומדים, מכינים שעורים, קוראים. לרגעים בוכים, לרגעים צוחקים. הכל מתערב יחד. שכרון החיים צורר אותך, אינך יכל לזרם נגד הזרם. נסחפים יחד עמו, יורדים אט אט ולפעמים נופלים בבת אחד עם המפל וכן חוזר הגלגל. כאן בוכים, כאן צוחקים, משחקים, עורכים נשפים. אור וצל מרקדים יחד. אין אורות בלי צללים ואין צללים מבלי אורות בצדן. יש שמתרבים הצללים, מתרבים האורות. היחס הכמותי שלהם משתנה אבל מציאותם זה בצד זה קימת לעד. חֹק עולם לא יעבר. אנחנו עושים לא ע”פ רצוננו אלא את אשר מצוה עלינו הטבע. החיים דורשים לחיות, המות למות, היסורים לסבל והשמחה לעלז. כל כח וכח דורש על קיומו הוא ואינו רוצה לכלות על חשבון השני. אינו רוצה לותר על חלקו שלו. והאדם הוא הכבשה השסועה המקריבה לכל העגלים את קרבנותיה – בלי מחשבה, בלי כונה אלא כמו אותה מכונה שמסתובבים בה הגלגלים, בלא ידיעה ורצון עצמי.

יום ראשון

היום היו לנו שעות חפשיות. א' לדיז’ינסקי עוד לא בא, ואדון קריצ’בסקי גם לא בא. וע"כ הנה זה באתי מקדם מבית הספר, ומוסיפה לך את מלותי האחדות האלה לפני לכתי לגימנסיה למסור את המכתב לידי האדון וויניק.

בעיר נפוצה השמועה שדחו את הקריאה לצבא לזמן של 3 חדשים. אם נכון הדבר יהיה טוב מאד. הכל ישוב לעת עתה למקומו.

המצב של אלה שרצו לנסע הוא נורא. כבר התכוננו משפחות רבות לנסע מחר וכעת אומרים שלא יסעו או מפני שלא תבא האניה, או שלא יתנו לנסע איני יודעת בדיוק לא הספקתי לחקר.

אני נגשת כעת גם אל בית ווילסון, אולי באה הגב' והביאה לי מה.

שלום ונשיקות לכם

מאוהבתכם תמיד

אפרת

אני הולכת אל ווילסון והנה בדרך פגשתי בילדות המובילות לי את החבילה. תודה רבה לך.

הנ"ל

אמא חביבה! [ללא תאריך]

זה כמה ימים שלא כתבתי לך כלום. אמנם חטא הוא מצדי. ראשית מפני שבכלל זהו דבר שלא יעשה, ושנית בדעתי כמה עֹנג מסבות לך שורות אחדות יפות.

השבוע היה שבוע כ“כ קשה פה עד כי לא יכלתי לכתוב למרות ההזדמניות הרבות. מסרתי גם השבוע חבילה לעגלת א' מאירוביץ מג”ב ווילסון לעדה בודאי קבל אותה? האינך יודעת זאת?

את מכתבך ע“י אדון וויניק קבלתי. חושבת את שבודאי מתרעמת אני על הנזיפה שלך. לשוא תחשבי כזאת. אין לי פה מה לכעֹס אלא אך ורק להצטער. האמיני לי כי גם אני הייתי רוצה בכל לבי להיות “שלמה”, להיות “אדם” כמו ג”ב לווין למשל. אדם חזק שאיננו מתפעל מפגעי החיים ומקבלם בנפש שקטה ושלוה. נשמה גרמנית. זוהי כמדומני המלה הכי אחרונה ושיכולה להביע את הרעיון לכל עמקו ורחבו. אבל היכולים אנו להדמות אל הגרמנים. היום זה רק הלכתי העירה עם רחל בשביל להוביל מכתב של א' לדיג’נסקי לפוסטה (הרי הוא אינו יכול ללכת העירה). היום היה יפה. איזו שמש חגיגית זרחה. וריח אביב נִדף. קרני שמש חמות לטפו בחִבה את היקום הרטוב וקר, חממוהו בחֹם זעום. והכל אמר שירה, שירת חיים ושמחה, כל זה היה בטבע, אך חוץ מהבריות הטבע והם בני־האדם. אלה הבריות העלובות שנתכה עליהם קֻבעת כֹס התרעלה. ושותים ומוצים הם אותה בימים האחרונים.

אנחנו הלכנו אט מפני שבכלל לא היה חשק ללמֹד ביום אשר כזה, ועברנו בדרך ע“י בתי הגרמנים. וכי מתי יש זמן לעמוד ולהסתכל בכל? תמיד עוברים או בעגלה או מהר לרגלי עסק. והיום בהיות לנו זמן סקרנו את הכל. עמדנו ע”י כל גן וגנה. ואז… נתעוררה אותה הנִיה של חֻלשה הידועה לך מכבר, הקנאה לגרמנים, והשאלה היוצאת בתור תוצאה ישרה: “מדוע לא נהיה כמוהם”? וכל הדרך התוכחנו בדבר זה. מדוע אין אנו כך? ובאיזה אופן אפשר להגיע לזה? האם יכולים אנו לחקות אותם ע“י זה שנתבונן למעשיהם ונלמדם? אך לא, לא, לא בלמוד שבהכרה נגיע לזאת. צריך נטיה טבעית הנתנת ע”י הטבע ולא נרכשת ע“י אמצעים מלאכותיים. אפשר ללמֹד – לדעת, אך לא ללמֹד – לעשות. וגם אצל ג’מס פגשנו לא מכבר, האומר: גם האדם הלומד את תורת־המוסר על בוריה, אין הדבר מחיב שיהיה אדם מוסרי. תורה זו יכולה לעזֹר לו לשוב מדרך רעה אם תעה בה. יכולה לתת לו את האפשרות להערכה עצמית יותר מדֻיקה ונכונה מאדם אחר אך לא יותר מזה. וכן מוצאת אני גם ביחס לשאלה זו. מה נלמד את דרכי חייהם זה יכול לעזר לנו לדעת איך צריך להיות. אבל זה לא אומר שנוכל כבר להיות ממש כך. ועוד גם זאת, הרי הם כ”כ שונאים אותנו לולא זאת אפשר היה להתקרב אליהם ולרכֹש מהם את הנחוץ. והנה איזו שנאה כבושה. מביטים עליך היהודי כעל מפלצת הבאה מן השחת. כבר מרחוק בראותם אותך יעקמו פניהם בבוז. זהו לעג של צעיר לזקן. הם עדיין רעננים בעצם פריחתם, ואנחנו זקַנו. עם שנושא עליו סבל של כ“כ הרבה דורות, נטל של כ”כ הרבה צרות ויסורים, האם יכול גבו לא להתכפף, ועיניו להביט ארצה, מבלי לזקף שוב את הגב. להביט נוכחו בעינים בריאות שלא כהו עדיין ולראות את העולם כמו שהוא אם יפה ואם רע. לראות את העצים שהם עצים והגבעות גבעות ולא לשאות במחזות ודמיונות שוא הרחוקים מן המציאות. מי יוכל להגיד לנו אם לא טוב היה לא ללכת כפוף אלא לפול לגמרי. אם למות ואם לחיות. אם זקוף ואם שטוח ארצה אך לא באמצע הדרך, במצב של גסיסה. לא קיץ ולא חרף אלא סתיו, ממשך, סגריר, עצוב.

וכי מה הבדל הוא בין האדם והעם. בכל דומים הם כך אצל רֹב אומות העולם, אך לא אצלנו. האדם נולד, חי ומת, וכך גם העמים. ומתחלת הוסדם צעירים הם באבם. מלאים כֹח רענן, כֹח עלומים, הולכים ומתפתחים וכובשים לפניהם בכֹח הנֹער. ואח“כ באה תקופת הבינים אשר גם לה יש תוצאות ידועות. בתור מבססת, קובעת, מאשרת. ואח”כ באה הירידה ובעקביה מות. גם לעמנו היו כל אותן התקופות אך בבואו אל הנקודה האחרונה לקפוץ אל התהום התיצבה חומה אדירה, חסמה את הדרך. אין ללכת הלאה וגם לשוב אי אפשר. איך ללכת נגד הטבע. אם נשטפת שוב לא תחזור. הזרם לא שב אחורנית וכן גם כל הבא בעקב הגלים. ואם רוצה עמנו שוב לחיות, שוב לעלות על ראש הפסגה ז"א לעשות דבר המתנגד למקֻבל. וספק אם יכול האדם לברא מחדש דבר שלא היה בטבע. אשרי המקוה. אך מה יהיה עם המיֻאשים? וזה הוא הדור, הדור המפקפק. העומד באמצע הדרך אינו מבין את המצב. מה שהיה כבר עבר ובטל לגביו. העתיד מעֻרפל ואין הוא יודע מה מחכה לו שם. עמידה כזו קפיאה על שמרים לא יכולה לצרור טובה בכנפיה. זהו הדור עם מחלותיו ועצביו. ואין תקנה. נעזב בידי הטבע ילך הכל כמו שהוא הולך… ול Maladie du siècle³⁹ אל נא נחפש תרופות, כי כלום לא יועיל לו. מחמצן מלאכותי לא יכול האדם להמשיך את נשימתו, כי בזה ששואף הוא, באויר צח, בעזרתו הסתגלותיו עצמו בלא השתדלות אחרים.

ושוב חוזרת אני לשלי. ומה היה לולי שנאונו הגויים כ"כ האם לא אבדנו כבר כליל מהעולם? האם לא אותה שנאה עזרה להיותנו עם נפרד ובודד לנפשו? אבל לא על לוּ נבראה הסטוריה. אין ליסד בנינים על סמך לוּ.

אבל העבדה היא שהגענו סוף סוף בשנים האחרונות לידי שווי זכויות אין יותר יהודי ואזרח. כלם בנים נאמנים בשביל המולדת לנפֹל חלל על שדה קטל. שם אין השאלה: “דמו של מי סומקא טפי” כלם נקברים בקבר “אחים”. וכך אם תמשך מלחמה זו הרבה, אז אפשר לקוות כי יכרת הכל. והעולם החדש שיברא הקב"ה נקוה שיהיה יותר יפה. יותר טוב ונֹח, עולם של צדק ויֹשר. כך! נעים סתם לפטפט קצת. כמו שעושה אני כעת. – – – – – –

אנחנו כבר חושבות על החופש של פסח הממשמש לבֹא. עפו השבועות ועמם החדשים. דוחקים את הקץ אבל מימים ימימה ידוע לנו שאסור לדחוק את הקץ. טבע הוא באדם לחכות לעתיד. לקוות שיביא הוא לו דבר טוב בכנפיו ואין הוא יודע שזוהי רק התכזבות. שעשועי שוא. זה מתאים רק לילדים קטנים, אשר המחר בשבילם זה הכל. זהו אותו הילד אך בצורה גדולה. אותו המחר אך יותר ארוך ובלתי מגבל.

הנני כותבת לך את המכתב בבית זינה. כי זה 4 לילות שאני ישנה אצלה. כי האדון לובמן לא היה פה והיא היתה יראה להיות לבדה וגם מפני שאצל הג“ב יאפו נמצאת אחותה מחולדה ואין שם מקום. פה נעים כ”כ איזה חדר נחמד. ומטה לבנה (צבועה בצבע לבן) סמל ה Virginito⁴⁰. והן מכבר לא ישנתי בכלל במטה, מה שמסב לי תענוג רב. ובכלל החדר כלו נעים מאד. משֻנה אמנם יהיה בעיניך איך באתי אני לזינה. אך הן חוק הוא: הנגודים מתקרבים. ואני כ"כ טוב התרגלתי עם הבית הזה, זוהי תכונה הטבועה בי להתקרב מהר אל אנשים. תכונה אשר יש בה גם שלילה וגם חיוב.

מכרחה אני להפסיק מפני שמאחרה היא השעה.

יום ראשון

את החשבון לג“ב יאפו עשיתי והנה הגיע לה הרבה. אני נתתי לה את שתי המג’ידיות ועוד נשארנו חייבים ב4 בשליק. כסף קטן אין כלל בידי, וע”כ אבקשך אם תשלחי ע"י אדון וויניק כסף תצרפי גם מעט מעות קטנים.

שלום ונשיקות לכלם

מאוהבתכם,

אפרת

לפי תוכן המכתב, כ' אדר תרנ"ז, 14.3.1917

אמא חביבה!

אמא, אמא, אלו היו המלים הראשונות שנפלטו מפי אחרי קראי את מכתבך. האמנם תמיד נשאר עומדות זו מול זו מבלי הבין האחת את רעותה? לא! צריך סוף סוף להסיר את אותו הדבר שמפריד בשביל בהירות המחשבה.

אני נדדתי, סבלתי מנדידה זו ואת באה להאשים אותי בזה. האם הייתי עוזבת את הבית ללכת למקומות זרים לולא בקשוני לעשות זאת. באותו יום שבאה דבורה אמרה לי הגב' יאפו שאני צריכה לחפש לי מקום איפא⁴¹ ללון. ומה היה לי לעשות? להגיד לא! איני רוצה ללכת מכאן וצריכים אתם להמציא לי מקום? לו היה לי חדר מיחד לא הייתי מוסרת את מקומי אבל כשאין זה לי מוכרחה הייתי להכנע, ולשתוק. והנה באה תלונה מצדך שזו היתה קלות דעת מצדי. גם אם קלת דעת אני במדה ידועה זאת אינני מכחישה אבל כאן דוקא לא כונת אל המטרה. אני לגמרי זכאית מחטא זה. לא רק בקלות ראש אלא בכובד ראש הייתי כל ערב וערב עולה על משכבי.

אני כותבת וחורדת, פן תרגישי כעס והתמרמרות במכתבי. אך לא אמא אני לא כועסת על שאת מוכיחה אותי על שגיאותי תמיד אודה לך על זאת, כי הרי זהו סוד החנוך. אני רק משתדלת להביא את הטעמים שיש לי כנגד.

ולמה את בהתמרמרות כזו עונה לי על התאוננותי בחסר פנה מיוחדה? אמנם צריכה אני להודות לכם מאד הורים יקרים שמשתדלים אתם להספיק לי את צרכי באפן שאוכל ללמד ולשקוט בשעה שאתם עומלים כ“כ הרבה. יודעת אני ומרגישה את זאת בכל רגע ורגע. אבל הרי מה שאני יותר לומדת הנפש אף היא מתרחבת ושאיפותיה עמה יחד. יש נטיה לנפש (כמובן ששונות הן הנטיות) למרגֹע, מרגע במובן אסטטי. נעימה עליך לפעמים פנה שקטה, אף כי עניות רבה מבצבצת מתוכה. לא דורשת אני מכם חו”ש שתתנו לי זה שאי אפשר. אני מסתפקת כי צריך להסתפק. אבל למה נתן דיו וניר אם לא לשפך עליהם את הגיגי הלב. בשביל להקל מעל הנפש זה שלא יכלה היא לעצר בקרבה. ואני חושבת אמא שצריכה את לשמח שיש בי עדיין רגשות ליופי, רגשות אשר אם כעת לא יכולים לתת להם ספוק הרי בודאי יעברו הימים הרעים ואז אפשר יהיה להפיק מהם תועלת. והלא בכל משך ימי החיים צריכים ללוות את האדם נטיות לנעם וסדר, אשרי אדם שזכה לכמו אלה.

אני כתבתי שאי סדר בחיי הכניסה הנדידה ואת אומרת חסרון פנה. אולי אפשר היה להבין זאת ממכתבי ע“י אי דיוק של השפה. בכל אופן לא לזה כונתי וכ”כ התיאשת כבר ממני עד שאין הלמוד שוה את כל העמל הגדול הזה. כן חביבה! אני מרגישה שיותר מדי קשה עליך העֹל. את משתדלת שלא ארגיש בזה אבל מתוך השורות זה מבצבץ. לבי כואב אמא! במה אוכל לעזר. לולא המלחמה כי עתה עמדתי כבר ברשות עצמי וגם יכלתי לעזר לכם ומה לי לעשות אם כך נגזר עלינו. הפסיד העולם אבדה הרבה יותר גדולה וחשובה מזו שאבדה לי וע"כ אין להתאונן צריך לקבל באהבה. אלה גם דבריך תמיד אמא חביבה.

יום רביעי היום ואני יושבת ומתארת בנפשי שבעוד שבוע בזמן הזה אהיה כבר בבית. ומאז עד הפסח יש רק שבועיים של למוד ואז כבר נגמרת חצי שנת הלמוד. החצי הכי חשוב. אלי, אלי כמה מהר חולפים החיים, אם קלים הם או קשים, אם טובים ואם רעים הכל עובר, ומשאיר אחריו רשמים שונים. זכרונות נעימים וגם רעים. לפורים תהיה לי חזרה רבה בכל הטבע. כי גמרנו כעת את […]⁴² ותהיה לנו בחינה בטבע ואחרי הפסח אחנו נתחיל ללמד זאולוגיה.

מצב הרוחות פה נסער מאד. ה“מחר” נעשה לדבר רחוק מפשט, בלתי ידוע כ“כ שמעולם לא היה כך. מתעוררים בלילה כמה פעמים לראות אם אין אניות על הים, אם לא מרעישים עדיין את העיר. ודוקא הלילות כ”כ יפים, הים נחמד בשער שמשתקף בו ירח חו[ו]ר, לבן. ועל ים זה מסתובבות אניות משחית. היאומן? זהו הרגש והשכל שלא ישלימו זה עם זה.

ע“ד כתיבת מכתב עברי לגב' לוין חקרתי וזה אמנם נכון אפשר לכתב בעברית. אני חושבת שאכתב כבר בבית בפורים. הלא אז נערך מכתב […] אם נחיה אומרת אני. זוהי שפת הנשים הזקנות, אבל הרגע למדנו לדבר כך. אם נחיה עד יום הרביעי הבא אז נתראה בשמחה, כי צריכים אנו לה[ו]קיר כל רגע ורגע בחיינו ההוים. הולך אתה ברחוב לבית הספר ומבית הספר, או בבית הספר עצמו והנה בן רגע עפה פצצה, פוגעת בך ואינך… הלא זה דבר מאד אפשרי. ובכל זאת אין אתה ח[ו]זר אחור. הולך אתה ואינך ירא. מסרת את עצמך ביד הגורל לעשות בך כטוב בעיניו. רבות הן התלמידות החרדות כל היום מעת ששמענו את המנגינה היפה. אבל אני ופלא הדבר כ”כ שקטה ושלוה. נעשיתי פטלית מאד אמיצה ושקטה. “אפרת שקטה”. את בודאי לא יכולה להאמין לזה אבל כך הוא הדבר.

את המנורה כבר מכבים ואני מכרחה להפסיק.

יום ה'

זה היום השלישי שאני כותבת את המכתב ואיני יודעת אם ילך גם כעת. יש הזדמנות אבל היא בעיר ואיני יודעת באיזה אפן להגיע אליה. למסר לאדון יאפו זה יותר קשה מקריעת ים סוף.

הנה רצוף בזה מכתב […].

שלום ונשיקות שלכם

אפרת

1923 תרפ״ד ראשון לציון–ירושלים, אפרת (לבית פוחצ’בסקי) וצבי בן־כהן    🔗

⁴³

יג שבט תרפג מנחמה לאפרת וצבי [30.1.1923]

ראשלץ י“ג שבט תרפ”ג

לאפרת ולצבי יקירי!

וד[א]י חושבת ילדתי שעזבה אותי ואני אומרת לכם שזוהי טעות גמורה. היא אתי בכל פנה ובכל צעד שאני דורכת, היא אתי בבית, במטבח, בארוה; היא אתי בשעת העבודה גם בשכבי ובקומי. על השפתים משתרבבת בלי הרף המלה “[…]” למרות זה שאני עשרות בשנים איני מדברת בשפה ההיא. הרגל מאד נעשה טבע.

ואת אפרתי, יקרת לי שלשום שבעתים, כשראיתיך אמיצה ויפה כל כך. לי לא היה האומץ הדרוש, אני מן הבקר הכנותי לי מנת ברום, אחזתיו בילקוטי ושתיתיו עד תומו. את יותר חזקה ממני ואני שמחה ומתגאה בך.

אקוה שתשמעו בקולי לא להעמיס על גבכם מיד כל העבודה הקשה שעליכם עכשו לעשות. באמת היתי רוצה להיות אתכם לעזר במהשהו, אבל חוששני שזה לא נוח לכם.

אני אקצר הפעם בתקוה לקבל מכם מכתב ואז אשתדל להאריך בדברים.

נשיקות מאליפות ממני, אבא והסבתא. היא מאושרה שזכתה להוביל את נכדתה האהובה לחופה

אמא.

נ.ב. השקדים שבכיס בודי⁴⁴ התמעכו, יהיו נא אלה לאפיה. הנתנו לסוביל שקדים? כתבו אם באו חפציכם בשלימות. אתה, צבי יקירי, אינך מתעצל לכתב. תודיע אתה על הכל, אם לאפרת אין פנאי להרבות בדברים.

ט“ו שבט תרפ”ג ממיכל ומנחמה לאפרת וצבי [1.2.1923]

ראשון לציון ט“ו שבט תרפ”ג

לבני החביבים

היום הוא היום המקוה, חמישה עשר בשבט, אשר עליו נשאנו עינינו לעשות בו את חתונתכם. והנה כמה נחמד הדבר, שכבר עבר הכל ולא חכינו ליום סגריר כזה, – הכל תלוי במזל אפילו כלה תחת חופתה! אמא מתכוננת לפיס ביום השבת, זאת אומרת מחרתיים, את כל אלה המוכנים להתפיס⁴⁵. אתמול אספה כנופיה שלמה של ידידות ואפו דברים טובים ממש כמו ליום החתונה ועתה מחכים לכל דכפין.

נעים מאד לנו הזקנים בקבלנו מכם בכל יום ויום בוליטן. זה מגרש את השעמום מהבית; אם תתנהגי ככה אז באמת נוכל לכנות אותך “ילדה טובה”. את נמצאת באותו מלון מרשבסקי, רק החלפת את יונה ואלישיב בצבי,⁴⁶ וכנראה החילוף עלה יפה. ומה דעתי? אני מרוצה מאד שלקחת את החדרים האלו שזכרת ועוד יותר שהסכמת לדעתי שלא להשתמש בחדר האוכל. כנראה שעוד לא פג טעמי. המכתב של היום פרח ממך טרם שהספגתו לגמרי, ולכן אין שום ידיעה על דבר הרהיטים ומתי שתכנסי לכך, אבל על זה אנחנו לא מצטערים כלל, אם תתענגי על מאור החשמל עוד איזה ימים ותנוחי מעמל הרב של ערב חתונה. ועוד: הלא לפי מנהג ישראל צריכים לשבות שבעה ימים אחרי החופה. ומנהג כזה שלא יוכל להזיק – שפיר. בכלל, אפרת, אנחנו שמחים מאד על הצעד הזה שכבר עבר בלי שום התעיפות יתרה ובלי פוליטיקה מרגזת, שקט ושלוה ומנוחה שלמה. ואני מאחל לכם שחייכם תמיד יתנהלו לפי אותו הטעמפו – שקט ושלוה במעונכם תמיד, בלי התרגזות ובלי התרגשות

לפי טעם אביכם מיכל.

ילדי!

השתנה אצלנו הסדר הפעם – אבא התחיל במכתב ואני אגמר אותו.

אלפי תודות לך, ילדתי הטובה, בעד דבריך הטובים והנעימים, שאת מעניקה אותנו יום יום. המכתב של אתמול, אשר בא בלתי גמור היום, הוא ישמש לי תעודה, אשר בכחה אתבע ממך תמיד אהבה ושלום ויחס של רצון הדדי. אל תצחקי! – המכתב יהיה שמור אתי לאות, שאדם מוצא בנפשו את אשרו, אם רוצה בכך.

את מכתבי של אתמול עם 2 הטלגרמות בטח קבלת. כאן רצופים מכתבים. אני שולחת לך הכל, גם אלה שהם ממדרגה שניה, כך שנוגעים בצעדך לאושר החיים.

האם לא שלחת להודיע לנעמי? לגב' ברגר–סולד אני כתבתי למחרת החתונה. הן בודי תחפשנה אותך. האינך חושבת לבקר את תפלות השבת שבביתן?⁴⁷ הלא זוהי הזדמנות טובה להפגש פעם בשבוע עם אנשים שכדאי ללמדם מפני רחוק [?].

הקוראת את עתון יום יום? זה צריך להיות חוק אצל כל אדם תרבותי. עד כמה שתיי עסוקה, אבל על זה על תעברי!

בשבוע הבא בודי תקני לך כלי־בית, אז תחפשי לך מכונה לטחון שקדים; אתמול השתמשתי בכזו של גב' הרשפלד. אין לך מושג איזה תענוג היה לטחון במשך איזה רגעים יותר מרוטל שקדים, והטחון דק, דק ולבן והאפיה נחמדה. בודי תכתבו לנו על כל סדור מעונכם במשך השבוע ולשבת הבאה הלא בא תבאו אלינו?

כשהמזכירה של גב' סולד תשלם לך, אפרתי, עבור הדברים (חצי פונט אני חושבת הפח) תמסרי את הסכום הקטן הזה לקופת מלוה המרכזית ע"ח הערבות, שאני משלמת עכשו לשעורים.⁴⁸

אצלנו שקט ושלוה. רק הרוחות הומות בחוץ ומתדפקות בתריסים; גשם טורד; הפרות משתעממות ברפת וחמדן⁴⁹ מתגעגע לעבודה, שבת שבתון הודות לגשם.

בא תימני לקנות היום. את “יקטן”⁵⁰ בן “שמחה” לשחט לו לשבת ואני אמרתי שיקטן זה שייך לך. רחל היא הראשונה שהזכירה לי שרצונך להעלותו לירושלים הקדושה. החליטי שם במשך השבוע שאלה חשובה זו, אם לעשות את “יקטן” ל“חג'” או לאו.

קבלו, ילדי, נשיקות רבות

מאת אמא

מרים⁵¹ מוסרת לכם שלום וברכות ושואלת – אימתי אתם באים לראשון? היא תשמח מאד לראותכם.

הקבלתם את הכסף מחרמוני? אם לא, צריכים מהתחלה לאחז באמצעים חריפים. אח"כ יהיה יותר קשה להוציא.

אמא

בזו הרגע התקבלה טלגרמה מהלוי⁵² ואני מצרפת אותה אל כל הכתבים שבכאן.

י"ח שבט תרפג מנחמה לאפרת וצבי [4.2.1923]

ראשלץ י"ח שבט תרפג

ילדי היקרים!

שבוע, שבועת הזהב עבר חלף ורוצה אני שירח הדבש גם הוא יתמלא מנוחה ונעימות. ביום החמישי כתב רק צבי, אפרת כבר היתה עסוקה. אין דבר, רק לא להתעיף!

מיום שהתבגרה אפרת קבלתי אתמול בפעם הראשונה אורחים בלעדיה וְחסֵר עמוד התוך של הבית, פאר הבית – במה יכולנו אנחנו, שני זקנים לענין את האורחים? יש שאמר: “בכניסה אל הגן נכר כבר שחסרה אפרתי. עזוב הכל!” ומודה אני, שידי קצרה להיות בכל. אני אשתדל לחזק את סדר הבית רק במדה כזו, לכשתבא אפרת תהיה לה פנה קצת נוחה בכפר. כל הנותר כמעט שלא מענין אותי.

מז“ט! – שבתאית [הפרה?] המליטה בן בכור, ו”בכור" שמו. יום הולדתו שבת כמו יום הולדת אמו, ואך לשוא התוכחנו קודם מה שם נתן לולד? הלא יולדה ראשון ומאליו מובן שמו “בכור” או “בכורה”; – יש שבני אדם שוכחים את הדברים הכי פשוטים ועומדים ומתקשים על פתרונם.

היום אתם מסדרים כבר בבית ותאמינו לי, – מחשבתי מלוה אתכם על כל פסיעה ופסיעה. איני מכירה את החדרים אבל אני מתארת לי שטח ידוע ושם מסדרת אפרת תחילה את המטות היפות ומתענגת על מראיהם; הנה פורשת השמיכה הזוגית, אוחזת כרים ונמלכת בדעתה: איזה מהם יזכה לשמש שמוש תמידי במדרגה הראשונה ואיזה – בשניה?

הנה עוד שאלות סדוריות, שגם שניכם משתתפים בפתרונם! צבי גם בשבתו בחנות חושב על אי אלו שאלות כאלה, לא יפלא הדבר בעיני. הזוכרים אתם את התחלת הספור של טולסטוי “מות איון אליץ”? הגבור בשבתו על כסא מדון בתור שופט, חושב על יפוי חלונות ביתו בוילונים חדשים ואתם את וילוניכם עוד לא תליתם, היום או מחר יהיה האות הזה, אם התג[…] כרוניזים[…].

מבקשים אתם, שאבוא היום. יקירי! צר לי מאד שלא אוכל לעשות לי נחת רוח זה. אינני חרוצה עד כדי להספיק בשבוע אחד שני הדברים – נסיעה ירושלימה והכנות לקראת מאורע חשוב כנשף חברים שאני רוצה לערוך לכם בשבת. עם הזִקְנה הסתלקה הזריזות, ותקופת החש' והמהירות אינה הולמת כבר לאיטיות תנועותי. מה שנוגע לבקור אצלכם נפיל אח"כ גורל ונראה מי המאֻשר שיזכה קודם אני או אבא?

הראיתם את נעמי גיסולד וברגיר? מה משפחת בֵּהַם היודעים כבר את המאורע? אקוה שיחסכם לידידינו ישאר חם וכך גם כשתהיו עסוקים בעניני בית ומשק.

שלום מאבא, סבתא, עשהאל, עדה והילדים. יונה מתפתתחת [?] יותר ויותר, אם תעקרנה במשך [?] הזמן החסרונות המועטים תהיה נערה מצינת. שאלתיה אם היא רוצה לנסע אתי ירושלימה ותען ברצינות גדולה: “איך אפשר? הגברת, הלמודים אינם מרשים…” אדם נושא בהתחיבֻיות!

שלום לכם ונשיקות רבות

מאת אמא.

י“ט שבט תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [5.2.1923]

ראשל“ץ יום ב י”ט שבט תרפ"ג

ילדי היקרים!

כפי מנהגכם בשבוע העבר – לכתב לי יום יום, צפיתי אתמול למכתב ולא בא. עסוקים אתם כבר או חשבתם שאני באה ביום הראשון ולכן נמנע הענג ממני באותו היום.

פונה אני אליכם בבקשה להזמין לשבת אלינו את נעמי, גב' סולד, גב' ברגר ואת שרה טשציק. מקומות לשינה אני אזמין במלון וינעם לי מאד ומאוד השתתפותן אתנו בשמחת השבת. טוב היה שתקחו אוטו עד ראשון ולהזמין אותן באוטו זה. עונת פריחת השקדים עתה ורוצה אני מאד שג"ב סולד תראה את זה הרוח הבוטני שלה ישבע רצון. צבי לא ישכח בודי לכתוב לסובול לבא לראשון כפי שבקשתי עוד ביום החופה.

עם ההזמנות לשבת, אני שוב מרגישה את עצמי במצב של “חושם”. בים זה איני מוצאת את עצמי. אתמול בלתה אתי מרים⁵³ את הערב והרבה צחקנו בנדון זה על חשבוני. היא מסרה לכם שלום רב. היא היתה יפה מאד ונעימה מאד ואני נהייתי צעירה בחברתה.

בא אתמול גדעון להפרד לפני נסיעתו ללונדון. שולח לך ברכה ואחולים לחיי אושר. אינו יפה עכשיו יותר [?], היה נבוך ונכשל בדבורו, קורה כזאת עם בני אדם!

יזמין נא צבי במוצאי שבת את חבריו מיפו. לניומן⁵⁴ כבר כתבתי, שיצרף לאוטו שלו גם את לאה ובן־ציון⁵⁵ מרחל שלנו⁵⁶ קבלתי אתמול מכתב מלא התרגשות, מתהוה אצלה כנראה איזה דבר והיא רוצה להתיעץ אתי.

רצוף כאן מכתב ברכה אורגנלי מאת אדון אפשטין.⁵⁷ 

תואילי נא, אפרת, לקנות אצל מארש מטר אחד שעונית לבנה עבור עדה. שרה דרובין קנתה שם מטר בשלושים גרוש וזה מין הכי משובח. תבקשי מאותו המין שקנתה שרה.

 שלום לכם יקירי,

כחפץ אמכם אוהבתכם בכל לב

נפ"ש

כ“ח שבט תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [14.2.1923]

יום ד' כ“ח שבט תרפ”ג

ילדי היקרים!

נשתנו התפקידים: התחלתי אנכי לכתב לכם יום, יום. צער גדול הצטערתי אתמול כשהדאר בגד בי ולא הביא לי שום מכתב מכם. האמנם אומרת ילדתי הטובה לגלות אותי מאותו התענוג, שהשתדלה להוציא לי שבועת הזהב שלה? אינני רוצה עוד להאמין בזה.

על חתונת אדליהדה⁵⁸ וגם חתונת יהודית התקבלו ממך טלגרמות ברכה, זו היתה בשבילי בת קול, שאת בריאה ושמחתי. בחתונת אדלהידה התערבבו יופי ועצב עמוק – הטרגדיה של העם עם כל העצב הנוגה שלה;⁵⁹ העצב הנוכחי של האב, וכל עצב המשפחה נגעו עד הנפש, וכמעט בכל עין היתה נראת דמעה. לאה ובן־ציון⁶⁰ באו. ללאה לא חסר רק מראה טרגי זה, ועיניה היו אדומות יותר משל אחרות. בן ציון היה נחמד. הוא יהיה בירושלים בשבוע הבא ויבקרך וימסר לך שלום ממני. יכותיאלי ואדלהידה הבטיחו לי להיות ידידים טובים אתך, זה זוג קטן ונעים, שאני מחבבת והייתי רוצה שתשרה ידידות ביניכם.

עדה נסעה אחה"ץ לחתונת יהודית ואמה מסרה לה מתנה נהדרה בשבילכם – כפות, מזלגות וסכינים, 18 במספר מהמין המשובח, עדינים ויפים עד מאד. היא קנתה עוד בשבוע העבר, אבל צפורה שכחה לקחת אותם ועכשו אני חוששת שמא כבר קניתם בימים אלה – וחבל אם הוצאתם כסף חנם. אני אביא אותם בבואי, וכתבו לי אם עוד לא נכנסו לבית חוץ מאלה.

אם אתם חושבים על זמן בואי, אז אני צריכה להגיד לכם את דבר החלטתנו לבא אליכם לפורים, ושני הזקנים בבת אחת! גם אחד הנכדים נקח אתנו. אלישיב אינו נותן מנוחה – “מתי יסע אתנו לירושלים?” ברגע שלוה אתכם אצל האוטו, הרי שמעתם את בקשתו לקחת אותו לירושלים, מאד אינו חודל לחלם על נסיעה זו. בקר וערב: “מתי סבא? ומתי סבתא?” מובן, ששנים האחרים ג“כ חולמים על נסיעה, אבל בפחות התלהבות ממנו ולכן חושבת אני שהגורל יפל עליו. אנחנו נבא ביום ד' י”ד אדר וביום ה', אסתר כנענית, נכין יחד את כל הדרוש. אל תדאגו קודם לכלום.

מה שנוגע לחג השני היותר גדול – פסח, נמנה וגמור שאתם תבלו אצלנו. וככה אני רוצה, שכל חג וחג קטן או גדול נבלה בחברותא. אקוה שהזמן לא יהיה בעוכרינו ונוציא מחשבה יפה זו אל הפועל.

הבריאה את כבר, ילדתי? העבר השעול? שתי הרבה חלב והזהרי מרוח פרצים, את יודעת הלא שבבית היתי תדיר מזהירה אותך מזה בימי חורף.

הקוראת את יום יום עתון, כמו שבקשתיך? מובן שאני רוצה, שתקראי את “הארץ”. מענינים מאד הגליונות האחרונים מועידת הפועלים, זהו עורך חי בתוך החיים הקפואים. המאמרים של ד“ר גליקסון – מ.ג. – תמיד מענינים מאד: תראי בגיליון של יום שני זה המאמר: “נאומו של הנציב העליון”. בכמה חכמה וזהירות וכאב לב נאמרו דברי הבקרת! השתדלי יקרה לקרא יום יום עתון – אשריך! [?] ועוד דבר נחוץ אחד, אף על פי שאתם עסוקים מאד: מחיב צבי להתחיל בשעורי עברית, אין לדחות את הדבר הזה בשום אופן. אח”כ יהיה יותר קשה, יבאו ענינים אחרים ויפריעו. התחילו כעת, אני משביעה אתכם. צבי בעל כשרונות וישתלם בשפה, אם את ילדתי תרצי בכך תקראו יחד ותני לו לחצי שעה ביום עבודה בכתב.

רצוף כאן מכתב מד"ר שפירא⁶¹ ומשפחתו. אם יהיה לך זמן ורצון כתבי להם. אני חייבת להם תשובה כבר על שני מכתבים ואפשר שהיום אכתב להם.

שלום לכם ונשיקות רבות, רבות

מאת אמא.

מה שלום נעמי וגברות סולד–ברגר?

כתבו לי איזה יינות אתם מחבבים יותר – ואביא אתנו יחד עם קוניק וליקר. מה שם בעל הבית שלכם? יש ששואלים למקום מגורכם ואיני יודעת לענות בדיוק.

מי הם אלה מהמכירים שלנו, אשר בקרו כבר את ביתכם? או לזה דרושה בעיר הזמנה מיוחדת?

כ"ט שבט מנחמה לאפרת וצבי [15.2.1923]

ראשלץ יום ה' כ"ט שבט

ילדי היקרים,

גם לי צר מאד, שלא נסעתי אתכם. אבל איך אפשר היה? התכנית לבא אליכם לפורים נוצרה משני טעמים: ראשית רוצה אני לגשת להתחלה – לבלוי החגים יחד, ושנית קשה לעזב את אבא בלי השגחה. ואף על פי כן מוכנה אני ומזומנה לותר על הכל, אם רק נחוצה לכם עצתי באמת. התחשבו וביום א' תטלגרפו לי מלה אחת: –בואי–, ואבא תיכף.

שנית אצלנו הסתדר מהר וקל ולא עיפתי ביותר. כבר כתבתי לכם במכתבי הראשון של השבוע. הדעות שהובעו ע"ד הנשף הן מצוינות, – זה בפָנַי, מה לאחורי הקלעים מדברים איני יודעת. הקרובים אלי בלב שלם אמרו שהאטמוספרה היתה מצוינת, חמה וידידודית שלא פגשו מכבר כמוה וכלם הרגישו את עצמם טוב מאד.

ההזמנה שבאה לך להכן [?] לועד התרבותי משמחת אותי ומיעצת אני לך לקבלה. צריך אדם למלאות חוץ מחובות ביתו עוד חובות צבור, ואם נותנים תפקיד יפה – מה טוב! השתדלי לעזר לג"ב סולד בכל מה שרק אפשר ותמלאי בזה חוב קדוש.

שעונך אפרתי נמצא באחת הקופסאות ואביא אתי. חומר לסמרטוטים ג“כ אביא. אם תקני קדרות, תפחיתי 2 ממספרם, כי מוכנות אצלי 2 קדרות הנחשת להוביל לך והן תשמשנה לך לצלי ולירקות. יש ברעיוני לפדות בכסף מהבנק, ע”י ועדת קרן־הגאולה, את פמוטי הכסף שלנו ולהובילן שי לילדתי. אם יצליח הדבר בידי אשמח מאד. ע"ד כפות, מזלגות וסכינים שיש לך כה יפים כתבתי לך אתמול. אקוה שתסדרי לך משק בית יפה.

מה שיסוד חייכם מתחיל להבנות על הלואות, זה לא משמח אותי. מפירות ההלואות טעמתי רק בשנים האחרונות, השקטות, ב30 שנות חיי המשפחה לא לקחתי אף פרוטה בהלואה ואומרת אני לכם: הנה אני לעשות כל מיני עבודות […] עכשו שלא להזקק להלואות יותר!

אם קשה לכם לרהט את החדר השלישי מי זה דורש מכם לעשות התאמצות זו? לנו אל תדאגו, לנו נעים יהיה לבא אליכם אם גם לא יהיה חדר שלישי. אנחנו אנשים שמסתפקים במועט כידוע לכם, ובכלל יש לי “עקרון” – פרינציפ – קבוע בחיים: לחיות כפי היכלת ולא למעלה מהאפשרות הכספית הברק החצוני שנוא עלי.

ובכן אני מחכה לתשובה מכם, אם עלי לבא בתחילת השבוע הבא לבדי, או באמצע השבוע השני יחד עם אבא ולחוג בזה אתכם את הפורים. אם אסע קודם לא אוכל לשהות עד פורים.

שלום ונשיקות לכם מכלנו

שלכם באהבה רבה אמא.

אם תהיו אצל ד"ר בהם, תדרשו בשלומם.

אסתר מרגלין שואלת אם יש לה הרשות לכתב לג’יקוב. שיעבר את כלי הנגינה של לזר ב“תרבות”⁶²? הוא מקוה שבבית המסחר ימצא פעם קונה עליו. אבל אם עד זמן ידוע לא ימכר, אז תקחהו הנה להגרילהו ע“י מישהו. אקוה שצבי יענה לנו ע”ז אם מסכימים בתרבות או לא?

י"ח אדר מנחמה לאפרת וצבי [6.3.1923]

יום ג' י"ח אדר.

אפרת וצבי היקרים.

עוד לפני חצות היום באתי אתמול הביתה. הירידה היתה מהירה מאד, וכשרק עמד האוטו, מצאתי בזו הרגע אוטו מראשון ונסעתי הביתה.

שמחתי מאד לראות שוב את הירק את הסביבה, את הילדים, את אמא. הבית היה רחוץ ונקי וכל פנה רננה לקראתי. רק ברפת מצאתי אי סדר וכשנכנסתי אח"כ מצאתי עבודה מרובה ומעיפת. ועוד יותר מהעבודה מפריעים אותי הביקורים. נגשתי לכתב לך ואינני יכולה בשום אופן להמשיך. הנה כבר קרוב לשעת סגירת הדאר ועוד לא כתבתי כלום מכל מה שהצטבר בלב.

רבים שואלים עליך, אפרתי, רוצים לדעת פרטי פרטים מחייך ואני משתדלת לתאר להם הכל, לפי הרושם שקבלתי. את צפורה עוד לא ראיתי, היא ערכה נשף בפורים, ובהצלחה ועסוקה בשיירי עבודת הנשף הזה. עסקי אגדתנו אפפוני מרגע בואי. דרושה עזרה מכל צד ואני כה רוצה לעשות איזה דבר בשבילי, בשביל עטי, ואיני יכולה כלום כלום. מונחות על השלחן הרשימות, גם בשביל אבא יש לו דבר לשלח ל“שדה”. מצאתי כאן מכתב מהמערכת, שמבקשים אותו מאד לתת מאמר בשביל חוברת ניסן. החומר נמסר לידי מאבא ואין פנאי לשבת רגע להכינו – כה מרובים הענינים. אצל עדינה⁶³ הצטברו הרבה עניני אגודה ואני צריכה לגמר אותם. חשבתי באתי להנה בודדה ואיש לא יפריעני – וטעות היתה! יש תקופה שאדם לא יכל לחיות בשבילו ותקופה זו הגיעתני.

את עדה לא מצאתי בבית, היא נסעה אתמול בבקר ליפו ותשהה איזה ימים. יתר הילדים שמחו בבואי מאד, ביחוד יונה, יש אותה חבה שצריך להיות בין סבתא ונכדה. שבלי עוד מן החוץ צעק: מה הבאת לי? וכשראה אוטומוביל נהדר (הראשון כבר אינו בעולם בקשני להביא אחר) שמח מאד ומאד. ספה“לי רצה בפטיש תכף לשבר את הקוף הגדול שנמסר לידו אבל הסכים אח”כ להעמידו לשמירה על הארון.

כל זה אולי לא מענין ביותר, אך אני משתדלת למסר לכם כל פרטי שיבתי הביתה.

מה אצלכם, מה שלום עינו של צבי. הוא מבקש לא להביט עליו, ואני נושאת את המחשבה בלבי שהוא צריך לרפאות את העין. בשביל שתהיה לו אשה יפה, צריך הוא להשתדל שתהינה לו עינים יפות, מאירות.

בבקשה צבי יקירי, למסר לפסח גרינצבורג שהמכתב אשר אודותו דברתי אתו, התקבל מירושלים מיבזרוב [?]. אין שום יסוד לחשד את סגל במעל. כל המשפחה עבור “הארץ” אבל ההמון דורש מתאמים [?] ברוח “דואר היום”. מה לעשות?

שלום לכם יקירי. כתבו לי על הכל.

שלכם באהבה

רבה

אמא

לא עברתי על המכתב ולא תקנתי השארתי פליטת הקולמוס.

כ' אדר תרפ"ג מנחמה לאפרת [8.3.1923]

ראשון לציון כ' אדר תרפ"ג

ילדתי הטובה!

יחד עם מכתבך של שלשום הגיעני הטלגרמה של ד"ר שפירא והמכתב של אבא – את שניהם אני שולחת לך. תודה לאל שהכל עבר בשלום! ⁶⁴ –

את הצעת העזרה מצדך לא אוכל לקבל. את עובדת די וג“כ זקוקה למרגוע קצת. חוץ מזה איני יכולה להסכים שצבי ישאר בדד. די שהוא יצטרך בחוה”מ לשוב לבית המסחר ולהיות לבדו, להתחיל נדודים מעכשו לא מן היושר הוא. אסתדר, אין דבר. דוד ודוד מסורים לעבודה, הקטנות בבית שומרות תפקידיהן והכל טוב היה אלמלי […] בחצר, אבל לזה אין תקון, וזה בסך הכל הבל ורעות רוח, לא צריך להתחשב.

טוב מאד שהצעת לפני נעמי את העזרה בצערה, – אח לצרה יולד!

בדבר ג“ב ברגר, אינני חושבת שאת צריכה לחכות להזמנות. הלא היית בת בית שם. וכשנסעת אחרי סכות סרת ישר שמה כמו אל ביתך ממש, ומה פתאם הצרמוניות? הכנסי באופן פשוט וחסל. חבל להפסיד ע”י חשבונות תפלים ידידות כזו. את יודעת מה שיכולה לתת ג“ב סולד בהבנתה העמוקה ובמוסריותה הנעלה, מדוע תדחי בקש דברים כאלה, שהם יקר המציאות? שום דבר לא צריך להפריע בעד היחס הטוב, שהיה שורר ביניכם. את יכולה וצריכה להיות ידידת ביתם. למה זה למסר פרחים ע”י המשרתת ולהסתלק? “ישר במבוא הראשי!” אמר אדם גדול.

כתבתי אתמול לסוביל, שהיא מחיבת לבלות אצלנו את חג הפסח. בטח גם צבי כתב לה כפי בקשתי. אתם חוששים, שמא נסענו ברשם לא טוב. מדוע זה, יקרה שלי? הלא אי אפשר לדרש מן החיים יותר מכפי שהם יכולים לתת. רק יחידי סגולה, אנשי הרוח גוברים את הפעטות של החיים, ואנחנו אין חלקנו בין אלה. “פנאי חסר” – גם אני מתאוננת ככה כל ימי ומזניחה עשר רוחני מפני הבלי יום יום.

למה תבקשי ממני, ילדתי, סליחה, כאלו חסרה לי המנוחה בביתך? אני להיפך הרגשתי מוסר כליות, שאינני עוזרת לך די. באותו בוקר שהלכתי לבית הנכאת ועזבתי עליך את העבודה, אכלני החרטה. התאמיני לי, שאני מאמצע הדרך רציתי לשוב לעזר לך בעבודה, רק בשביל אבא המשכתי דרכי. איך קבלו את פני בבית כבר כתבתי לך. מה ספרתי להם? ספרתי שאת יושבת בהיכל שן, כרובים מעופפים למעל ואת בנעלי פז מעופפת ישר לזרועות בן־המלך. הקטנים מזכירים לעתים קרובות את אפרת, אבל יותר יפה מבטאים את המלה – צבי. מאירקה נעשה רזה וקל אחרי שגמלוהו. היתה לי שיחה עם ספה"לי היום ברפת. אמרתי לו כשיהיה נער גדול יעזר לי בחליבת הפרות והוא הוסיף: “גם אבא אהיה!”

היו אצלי צפורה, גרטלה, מרים לשאל עליך ולמסר לך שלום. גרטלה מבקשת מאד שתבקרי את אדלידה השוכבת חולה כמעט כל הזמן. אני מצטערת, שלא הייתי אצלה.

איך סדרת עם הזיתים? איזה כלי מצאת בשבילם? בבקשה לראות את המזכירה של ג"ב ברג’ר ולתת לה הוראות לכבוש פח הזיתים שאצלה. צר לי מאד אם לא יפיקו מהזיתים את התועלת הדרושה. אני מוכנה אז להשיב לה את הכסף. לזיתים שלך צריכים להוסיף עוד כ8 פלפלים. בודי שתצאו לקנות בשוק. קני יותר ותחריזי על חוט. יהיה לקיץ למלפפונים.

נשיקות רבות לך ולצבי. מה שלום עינו? העוד אסור להתענין בה?

שלכם באהבה אמא.

את ג"ב בולקין ראית? בבית היה רק מעט חמאה וגבינה ושלחתי אתה. בטח מסרה תכף.

כ“ה אדר תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [13.3.1923]

ראשלץ כ“ה אדר תרפ”ג

אפרת וצבי יקירי!

את שני המכתבים, מיום א ויום ב קבלתי. מדוע את חושבת, ילדתי, שאני רוצה ללעג לכם? נחה עלי רוח הפנטסיה ואני תארתיכם רגע בתור גבורי אגדה. אסור לעוף על כנפי השירה פן זה יכעיס את ילדתי ויעיר בה דברי קנטור? טוב חביבה – אהיה רצינית, רק רצינית, אבל אל תדברי על עליה או נפילה – אין מדה לזה!

מצב הג“ב קונין נגעה עד לבי – מה היא תעשה כעת? ואיך תכלכל את הילדה שלקחה? שועד היתומים יפתר⁶⁵ אדם שעבד במסירות שנים – צריך היה לצאת איזה דבר יוצא מן הכלל. ג”ב ברגר לא על נקלה יכולה לעשות צעד כזה. שהג“ב הופין תכה את הילדים ועוד תיכף בהכנסה למוסד, אינני מאמינה. אבל אם היא האדם המתאים, ג”כ לא ברור לי ובכלל מה אנחנו יכולות לדון בזה?

שלשום היתה אצלי אננה לוין. כנראה שהיא תקבל משרה בחיפה – אנטרנט⁶⁶ של ד"ר בירם. רוצה יותר טוב ללכת לנהלל בתור פועלת פשוטה, אבל אני לא יעצתי לה. אם היא יכולה לנהל מוסד שלם, מדוע לא תקבל את ההצעה? בכל אפן זה יהיה אחרי פסח, ואת החג בטח תבלה אתנו.

אסתר מרגולין⁶⁷ קבלה משרת מילדת ברחובות. זה לא יכניס כעת הרבה, אבל בכל אופן יותר מאשר בראשון, מקום שעובדות 2. לי קשה יהיה בלעדיה, אני מאבדת הרבה בנסיעתה, אבל מה לעשות? עוד יותר קשה בלעדיך וצריכים גם להסתגל! אסתר מצאה דירה טובה מאד ברחבות, אצל צעירה עקרונית, שהתחתנה מרחבות והיא מכירה ומוקירה את אסתר ואת דוד⁶⁸, ולקחה עליה את הטפול בו בכל זמן שאסתר תהיה עסוקה – זה דבר מצוין!

רחל ליפסון היתה אצלי במוצאי שבת היא מתארחת אצל משפחה אחת בנס־ציונה. חשבה לשוב השבוע ליפו, אבל כנראה שלא יתנו לה. מסכין ניומי – יתגעגע! ונעימה רחל, נעימה ורכה וכמה חיים יש בה!

היום ישנן אורחות במושבה, – באו 2 בתי ספר מירושלים, בית ספר לבנות ג', ובי"ס – א. אצלי רשמו 2, אבל מתאכסנות שש. ארבע הן חברות של אסתר⁶⁹ מבית ספרה וממחלקתה. תוכלו לתאר איזה ששון ושמחה כאן!

אלכסנדר רטנר קבל היום מכתב מג“ב ד”ר שפירא ובו היא כותבת, שבקרה בבית החולים את אבא. הוא חלש, אבל הכל הולך כשורה. לכתב לא מרשה לו הרופא. היא כותבת שהחיתה את רוחו בבואה, כי עצוב לו בבית החולים, והיא רוצה לבקש משפירא רשיון מיחד, לבקר את אבא תכופות, מה שלא הותר בכלל.

ולך, צבי, יש בקשה מיחדת מרטנר: – הוא הגיש בקשת רשיון כניסה לגיסו הצעיר, ג"כ רופא. גר עם אשתו בוילנה ובתור נתיני רוסיה מגרשים אותם כעת משם והם נמצאים בכל רע. מחיבים להשתדל שהרשיון הנשלח מיפו היום יחתם בירושלים בהקדם האפשרי. רצוף כאן הנומר על פסת ניר זו שרכסתי למכתב – מינדלין הוא הוא האיש שבו תלוי הדבר לחיוב או לשלילה וממך מבקשים לפנות מיד למקום הדרוש ולהשתדל שלא ישיבו את בקשת הרשיון ריקם. רטנר תולה בך את תקותו, שאתה תעשה את כל מה שאפשר מצדך לטובת הענין הזה, שהוא פקוח נפש ממש. אני יודעת, שאתה עסוק מאד, אבל אין שום תירוץ בדבר. מחיבים לכל אדם לעזר במקרה כזה ובפרט שאנחנו כה קשורים עם המשפחה הזאת. אקוה שלא תחוס על עמלך ותצליח במשלחת.

קבלו את נשיקותי החמות מאת אמא.

כ“ח אדר תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [16.3.1923]

ע“ש כ”ח אדר תרפ"ג

ילדים יקרים!

אין פנאי לכתב כעת ואף על פי כן אתאמץ לערך איזה מלים בשביל שלא תצטער הילדה על העדר מכתבים. מכתבך הקצר, אפרתי, בצרוף מכתב של אבא קבלתי ביום ד' ובאותה שעה הגיעוני עוד 2 מכתבים מאבא אחד ע“י ג”ב קורציק, ששבה עם בנה מבית החולים, והשני – ע“י הדאר. באחד מהם השתתפו מרים ורחל שפירא והד”ר עצמו, דבריו היו חמים וידידותיים עד אין שעור. אבא סבל הרבה, אבל בעת כתבו את המכתב כל הסבל עבר חלף, והוא שמח בחלקו. את ד“ר שפירא הוא מתאר בצבעים נפלאים בתור בעל מקצע יוצא מן הכלל ובתור אדם נעלה. וכל סדר ביה”ח והרכבתו הכל מצא חן בעיני אבא. אקוה באלה הימים לקבל ידיעה שהוא כבר יושב ולא שוכב פרקדן ואולי כבר ידע – אימתי יצא לחופשי. בטח גם לכם ימשיך לכתב.

שמחתי לשמע שאת תבואי שבוע לפני החג. לא חוששת לעזב את הילד – טוב מאד; חפש, זוהי שטת חנוך הכי חדישה.

היודעת את שברכה הרשפלד בירושלים? חסן הארז הזה התערער – חלתה בזמן האחרון מרוב עבודה וכנראה שזקוקה תהיה לנתוח. אצל אסתר קריצ’בסק־ברילנט תדעי איפוא היא נמצאת כעת ותבקרי אותה. אבא שלח לה במכתבו האחרון ד“ש ידידותית – תמסרי לה ותודיעי לי מה שלומה, לאיזה בי”ח נכנסה?

לפני נסיעתך תסורי למשרד של הג“ב ברג’ר ותבקשי בשביל אסתר שמלה חדשה⁷⁰ לחג ואיזה זוגות גרבים ואולי יש במוכסן שק למטיילים. הנה ביה”ס עורך טיול ביום ראשון ואסתר אינה יכולה לקחת את חפציה על כתפה כנהוג. אם תביאי לה שק – יהיה לטיולים הבאים.

התאכסן אצלי ניימן השבוע, בא לראות את המכירים, וביקש למסר לך שלום. הוא יבא יחד עם יענקה“לי בחוהמ”פ.

גברת לוין בקשה שתביאי אתך הנה בגד ששלחו לה מגרמניה ע"י הגברת פרלמן שנשואה לאיזה אדון, שהוא מנהל כעת את הגמנסיה העברית בירושלים. אננה אמרה את שמו ושכחתי, אבל היא גם בעצמה תכתב לך.

הראית עוד פעם את אדלהידה – מה הראו קרני x? יקוטיאלי היה פה עם בית ספרו, ונסעו גלילה, תודיעי לי את מהלך מחלתה, גרטלה בקשה מאד.

ואתה, צבי יקירי, בטח מלאת את בקשתי בדבר הרשיון לגיסו ואחותו של רטנר. הבקשה הוגשה בשם המושבה ראשון לציון, שמזמנה אותו בתור רופא (באופן פיקטיבי כמובן) בשכר של 20 ל"יש לחדש. לדבר אין טעמים כנגד ובכל זאת צריכים השתדלות. בטח אתה יודע לאיזה מחלקה של הממשלה ולאיזה פקיד לפנות ותעשה את כל האפשר מצדך. כאן יש פקוח נפש ממש.

ושלום לכם וקבלו נשיקות חמות מאת אמא.

אפרתי! שכחתי לכתב לך, שהייתי השבוע בגן הילדים. במצבו של ספה“לי בא שנוי גדול לטובה. הכרתי זה גם בבית, אבל רציתי להוכח ע”י הגננת.

ג' ניסן תרפ"ג מנחמה לאפרת וצבי [20.3.1923]

ראשל“ץ ג' ניסן תרפ”ג

לבני היקרים אפרת וצבי

את מכתבך, אפרתי, ממוצ"ש קבלתי אתמול ושמחתי מאד, שאתם מטילים הרבה ומקבלים אורחים הגונים; מתפלאה אני מאד שאין במכתב הזה נזכר שום דבר על אודות הבקשה, שפניתי לצבי בדבר גיסו של רטנר. עוד מהר אלכסנדר ביום ד' בבקר השכם לבא ולשלח את המכתב דרך יפו, בשביל שימהר לבא אליכם – האמנם קרה מקרה והמכתב לא הגיע עדיכם? והענין כל כך נחוץ. גם שלשום התקבל מכתב שהם נמצאים בכל רע ומתחננים על נפשם לשלח את הרשיון. ראשון לציון עשתה יפה מאד, שהמציאה מצדה הזמנת רופא, אבל כל העיקר תלוי מירושלים וכל המשפחה תולה תקוות בצבי שיש בכחו לעשות איזה דבר. במכתבי הראשון היה רצוף מספר הניר שנשלח לירושלים, והלא אי־אפשר שהמכתב ההוא יאבד; בא בודי באחור זמן. אבל את מה שאפשר לו צבי בטח יעשה.

שני המכתבים של אבא אני שולחת לך כאן – אקוה שיענינו אתכם. איך אבא ישוב – דרך חיפה או ירושלים ואימתי ישוב, – איני יודעת עוד. אבל אם ישוב דרך ירושלים הייתי מבקשת אותך לבא אתו יחד, זה ינעם לו מאד וכמובן שישמח גם אותי.

סוביל נסעה באחד הימים אלה באוטו יחד עם אבשלום פין ובקשה אותו, שימסר לי שקבלה את הזמנתי ותהיה אצלנו לחג הפסח. בודי גם לכם כתבה כזאת. איך הסתדר עם הדירה של נעמי? הנשארה בה ואיפוא תהיה בחג – בירושלים או ברחבות? בבקשה למסר לה וללדיז’נסקי שלום וברכת חג. למנוחה"לי נשיקות, היא ילדה שמפליאה בהתפתחותה ולא יכולים להתיחס אליה בלתי אם כאל גדולה. גם יונה שלנו כבר רצינית ותענוג לבלות אתה.

את ילדי ד"ר מגנס עם המחנכת אני מקבלת. מוטב שיביאו כרים ושמיכות אתם – זה בכל אופן יותר טוב בשבילם. בטח תגיד לי המחנכת איזה מאכלים מותרים להם ואיזה אסורים. הילדים בודאי ירצו פה לרכב על החמור ועל זה אני רוצה רשיון מההורים, אם הילדים עוד לא מנוסים ברכיבה. יש עוד שאלה, – הצריכים הילדים לישון בחדר אחד עם המחנכת או לא?

ההתחלתם בלמודים? בנסעך מן הבית, את צריכה לתת לצבי עבודה רבה בכתב. יביא את זה הנה ותתקני. הוא יכל לכתב בקרת על ספרים, תאורי טבע ותאורי חיים או זכרונות. להשתלם בכתיבה זהו הדבר הראשון, – אח“כ ההשתלמות בהסתוריה ובספרות. מה שלום עיניו? – הוא צריך להזהר מאד מאבק ובעיקר לפנות לעצת רופא ולשאל מה לעשות כדי שלא תסבלנה העינים לעתים כה תכופות. ומה עם כאב הצד שלך, ילדתי? את ג”כ מזניחה את בריאותך, בקשתיך כמה וכמה פעמים לשאל בעצת רופא ואת מתרשלת בזה. אבל כעת יש משגיח עליך ואני מוסרת את בריאותך לפקודתו.

בדבר בנין ביתנו או חרבנו נדבר לעת פנאי.

כתבתי לג“ב ברגר שימסרו עבור אסתר לידך בגדים: שמלה, גרבים, שק לטיול, אם יש. גם סנדלים וכובע נחוצים לה. סנדלים מ' 35, מדה לשמלה, שלוחה כאן וכובע, גם הוא חשוב תכף […] אקח מדה ע”פ ראשה.

בתקוה לראות את ילדתי בעוד ימים מספר […]

שולחת לשניכם נשיקות רבות

אמא.

ח' ניסן תרפ"ג מנחמה לצבי [25.3.1923]

ראשל“ץ ח' ניסן תרפ”ג

צבי יקירי!

כותבת אני רק לך, מפני שאפרת בטח תהיה פה כשיבא מכתב זה אליך. אבא קבל את מכתבכם, אבל לא כתב אליכם, מפני שחשב שאפרת כבר בבית אמה. זהו מה שהוא כותב במכתבו האחרון ופונה בו גם ישר לאפרת בבטחון, שהיא כאן. את מכתביו משבוע העבר לא שלחתי לכם מפני זה ששם כתוב כי הוציאו לאבא 2 פעמים מים מן הרגל ולא רציתי שאפרת תסבל צער.

אם אפרת לא לקחה אתה 2 כרים תיקח אתה. גם שמיכה אחת. רב תודות לך בעד השתדלותך אדות הרשיון, שם גיסו של רטנר הוא: ד"ר ל. כצנלנבויגען. אולי תוכל להודע אם מר גינצבורג (בנו של אחד העם) מקורב עם חיימסון? זה חשוב לענין. בטח היית עוד פעם בועד ההגירה כמו שהבטחת במכתבך ותודיע אם התקבלו מיפו הנירות או לא? רטנר חושב לנסע ליפו לחקר – אולי נשכח מלבם הדבר לגמרי כנהוג בממשלה.

על איזו הזמנה מגבוה אתה מדבר איני יודעת. בעתון לא פגשתי.

כתבתי שאפרת תסע עם אבא יחד, מפני שקויתי שאבא יבא לשבת ואולי דרך ירושלים, אז הייתי רואה אותה יומים קודם. לחכות כעת לאבא איני מסכימה, – לא ידוע לי עוד מתי אבא ישוב.

שלום רב לך – אל געגועים! הלא תראה את אפרת בעוד ימים מספר.

באהבה אמא.

כ“ג ניסן תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [9.4.1923]

ראשלץ כ“ג ניסן תרפ”ג

ילדי היקרים!

הבקר הביאו חבילה שנשלחה לך, אפרתי, מאת ד“ר סלימן⁷¹ ואשתו ע”י מר בנטביץ מלונדון. שם נמצא מן משי עבה כעין סטיקרוז [?] לחליפה, משי כחול לשמלה ובד דק (בטיסט⁷²) לחולצות. שלחתי תיכף לשאל את פנינה הלל אולי היא נוסעת ואשלח אתה, אבל היא ביפו צריכה לשוב היום או מחר ואינם יודעים אימתי היא נוסעת. אסור אליה בערב ואם אינה נוסעת השבוע אז אשלח את החבילה בדאר, היא הסתובבה דרך רחבות עד שבאה לראשון ממש יום אחרי נסיעתך. חליפת קיץ נהדרה תעשי לך, ידע ד"ר סלימן בנבואתו מה שנחוץ לך כעת. גם המשי ישמש לך טוב מאד.

בעזבכם אתמול את הבית נכנסה העצבות, מעט דמעות עינים ושממון. לפנות ערב השתמשתי בצרך לחפש את הפרות ושאפתי אויר נדמה לי ששנים לא ראיתי את הכרם ואת השדה, הכל היה חדש בעיני, לא ידעתי כלל שהאזדרכת על יד חלוננו – פורחת כבר, לא ידעתי שהגפנים התלבשו סות ירוקה והכל כה נהדר מסביב – איך הייתי כלואה שבועים?

אבא קם בהחלטה לעבד⁷³. מתקנים את העגלה ולא יכלתי לעכבו מהשתתף בכך – אין לי די נשק בשביל ללחם נגד העול שהוא עושה מזה לעצמו. הלא כל המחלה באה מעבודה יתרה וזה ימשך הלאה הלאה כל הימים.

מה עם כאב הצד שלך? אם זה נמשך אל תתרשלי ותשאלי בעצת רופא – הגם אתך אני צריכה במלחמה בנוגע לבריאות?

איך באתם הביתה עם רוב חבילותיכם? בודי שמחת שזה לילה ולא רואים את המשא שאת טעונה. איך עברה הדרך לאסתר? אל תתני לה לעזב מהר את ירושלים. עד אחרי השבת היא צריכה להיות שם. איך מצאת את הבית, השמר צבי על הסדר בלעדיך?

מברנשטין קבלנו אתמול במתנה את ספרו, ששלח ע"י הדאר. עוד לא קראתי כמובן, עבודה קודמת לקריאה ועבודה ישנה אף על פי שאין אורחים.

תשובת ד"ר בהם על אדות הבדיקה בטח תביא אסתר. דוד היה הבקר. אדם מוזר! אסתר כנראה חטאה, שהיא נסעה – הלא היא צריכה לדאוג רק לו!

אקוה שתכתבו לנו על כל מעשיכם ודרכי חייכם מבלי הסתר דבר

וקבלו נשיקותי החמות

אמא.

העברה נעמי לביתה? ההתרגש ד'? בודי תשתדלי לבקר אותה, אף על פי שרחוק המקום.

עשהאל שב עוד אתמול מיפו. אחרי כל הנסיונות נשאר בלי עבודה, וזה כה מכאיב, כה קשה!

היש לך אפשרות לראות את שטרן?

כ"ה ניסן תרפג מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [11.4.1923]

ראשון לציון יום רביעי כ"ה ניסן תרפג

חביבי היקרים!

אתמול קבלנו את מכתבכם היקר. נעים היה לשמוע כי מצאתם את קנכם בלי הפרעת סדרים, אשר דבר כזה יקר המציאות בזמנינו אנו בכל הארצות אשר אחינו חונים. בבית באמת נעשה רגוע [?] אחרי רבוי האוכלסין של החג אך זה קצת גם נעים. החיים דורשים שנוים וחליפין. אחרי רעש נעימה המנוחה. ואחרי מנוחה דרוש רעש. הכול בעתו מה טוב.

מצבי הולך וטוב. המים מתמעטים כמעט עד לאפס. זה יומים שעשיתי כבר טיול עד לפנים המושבה, אף כי הרגל עוד חלשה אך אפשר כבר להשתמש בה על הדרך. מה דעתו של דר בהם? איזה רפוי לא פרשת בודאי בקרוב תודעי לנו – את כתבת שהיה לך חשק לקחת את יונה עמדך והנה צרכה לתת שבח והודיה שלא עשית כדבר הזה – מיום שובה קבלה אינפלענזיה⁷⁴ ועד עכשו החום לא יורד, וקשורה אל המטה. לו באה ירושלימה ושם שכבה כי אז שלמת בעד העונג הזה רבית דרבית.

ממרדכי בורנשטין קבלנו מתנה – ספר שחבר “אל שן הסלע” – דרמה בחמש מערכות. בודאי שלח גם לך ספר לחוד: כי על השער כתוב למשפחת פוחצ’בסקי ואת הלא בין־המיוחסים ממשפחת הכנהים נמנת!

אפרת יקרתי, אגלה לך סוד מהחדר לאמא שלך קשה מאד הפרידה ממך. בלכתך מהבית אספת את כל חפציך ורק באיזה פנה עזבת דבר נקרא ואמא מצאה את החפץ ומשתמשת בו לצרכה.

שלום שלום לכולכם ואף לאסתר ולבהמים

שלכם מיכל.

אפרתי היקרה!

שמחתי לקראת מכתבך, שכתוב בישוב דעת על הכל בסדר, רק את הבדיקה הפכת וכתבת “בקידה” טוב שאת יודעת עברית וזוקפים זה ע“ח פליטת קולמוס. אסתר בודי עקר אכסניתה אצלך ואני שמחה מאד. הייתי אתמול אצל ברכה הרשפלד היא מרגישה את עצמה יותר טוב. היא מרוצה מזה שאסתר מרשה לעצמה את העונג של טיול. אבא התגנב לקראת ערב מן הבית, וג”כ עשה בקור לברכה. ע“ד רגלו וע”ד הגעגועים שלי הוא כתב לך, מובן שהפרידה היתה קשה לי אחר שהותך 2 שבעות תמימים בבית – השקט שהשתרר בבית אינו נעים לי, אבל מה לעשות?

חולה יונ"לי – גם זה אבא כתב לך – וחסר זה למצבם הנפלא. אתמהה למנוחת נפשה של עדה שזה לא רגיל אצלה וחוששת אני שזהו שקט שלפני סער, כי הלא אי אפשר להתיחס במנוחת נפש למצב קשה זה. מאירקה פניו רעים, רעים. רק עיניו מאירות מתוך פניו החורים. כשהוא פורש את כפיו הקטנות הנפש מתמוגגת, כאלו הוא רוצה שיעזרו בצר לו. הוא עושה שנים ואחרי המחלה שעברה עליו זה קשה כפלים.

את שואלת אם חושבת אני לכתב לג“ב מגנס או מסרתי חשבון לולפסון: לא הא ולא דא. כל ענין הכסף אי נעים לי מאד ולדרש בכל אופן לא ארשה לעצמי. מג”ב ברגר אמנם לא קבלתי תשובה על הטלגרמה, אבל אני בטוחה שאת הכסף היא מסרה. שאלי אותה אם יש ידיעה מג"ב סולד, איך עברה עליה הדרך?

אם הענין של מרים עם ל. באמת מצא חן בעיניכם אז אתם יכולים להוציאו אל הפועל. אני חושבת שמצד הלובמנים עיכוב לא יהיה, כפי שאני ספרתי לך⁷⁵. אם יודע לכם איזה דבר מצדו הודיעי לי ואדע להכין יפה את הקרקע. אבל מה זה? האם באמת היינו לשדכנים? מקצע מצוין!

את הנעלים של צבי יחד עם החבילה של ד“ר סלימן אשלח עם מר גרוכוב. רציתי לסדר את החבילה לדאר והנה בא מכתב והודיעני ע”ד בואו של מר גרוכוב. מובן שזה יותר טוב. פנינה השבוע אינה נוסעת והיתה כבר החבילה מוכנה לדאר אלמלי ההזדמנות. העוד יש לך כהל למכונה? אם אין – תודיעי לי ואשתדל לקחת בכרמל ולשלח לך.

את הרפואה בשביל אבא מד"ר בהם בודאי תביא אסתר אתה.

אם אסתר לא נסעה תמסרי לה שלום

ושלום ונשיקות לך ולצבי

מאת אמא

כ“ט ניסן תרפג מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [15.4.1923] ראשון לציון יום א' כ”ט ניסן תרפג

חביבי היקרים

הסיבותי לכם מעט צער בספרי לכם את מצבה של יונה. כעת אבוא לבשר לכם, כי יונה כבר מתהלכת בחצר ומלקטת פרחים אחרי איזה ימים ששכבה בחום של ארבעים. אמא חפצה להשתמש בהזדמנות זו שאני לא אצא עוד אל הכרמים ומכניסה אותי בעול של כתיבת מכתבים – דבר שהיתי תמיד חפשי מזה. מה לעשות עם אמא? האם את חושבת כי רק זה: יש עוד דברים הרבה יותר גרועים, למשל: כל שעתים הן ביום והן בלילה לשתות חלב. בלילה לא נותנת לי לקרוא ובבקר אוסרת עלי לקום בזמני, אוחזת את רסן הממשלה בידה ואני מסכין, מחויב להכנע. אני מתעתד לעשות איזה התקוממות נגדה כבר כשל כח הסבל. מה עצתך אפרת?

מצב בריאותי הולך וטוב מהפצע כמעט לא יוצא כלום, יש לקוות כי הרגל תרפא לגמרי. אני מרגיש בה רק חולשה וזה אין פלא – אחרי סבל כזה! הגעגועים לעבודה מתגברים בי מיום ליום קשה לי להתאפק אני נכנסתי ראשי ורובי בתנ"ך לדלות פנינים מים שפתינו העתיקה ובזה מוצא נוחם קצת. את החזיון של ברנשיין קראנו בשים לב חפצנו למצוא את הטיפוסים מהחיים אבל לשוא – קשה למצוא אותם בסביבה, אך בכלל עושה רושם טוב כתוב ב[…] כשרון אף כי קצת מוזר.

את החולמים ולוחמים גמרתי מדף אל דף מה תאמרי על סבלנותי? אך איני מתחרט כלל על הקבלנות הזאת. אל תבישי את “הרשימות” מפרק לפרק תעיני ותמצאי שם דברים טובים.

בירושלים בודאי שב החורף לקדמתו אם אצלינו כה קריר וגשם לפרקים, כמו בתחלת אדר ומה על ההרים? מזלה של אסתר גרם שלא תוכל לסיר את ירושלים כדבאי.

[…]

שלום שלום לכלכם שלכם אביכם

מיכל

אפרתי היקרה!

תסלחי שרק היום אני באה לענות על 2 מכתבים – מכ“ז וכו ניסן. אני באמת הייתי שרויה בצער גדול עם יונה ולא יכלתי לנסות בכתיבה. גם מצבו של עשהאל מדכא אותי מאד. לוא הכרמים נתנו איזו אפשרות קיום ל2 משפחות הייתי אולי משפיעה על אבא למסר לעשהאל את כל המשק ל2–3 שנים. לנו, הזקנים, הלא הרב אינו דרוש. מעט מצער מספיק לנו. אבל עשהאל הלא משפחה גדולה היא, דרוש לה הרבה ובעיקר שלחיות חיי אכר עוד לא למדו. והשאלה היא קשה וחמורה. אמרתי לך באחד המכתבים של שבוע העבר שמנוחת עדה מנבאה לי סער. כן, שלשום הם גלו לי שחושבים על אדות נסיעה. חפצים לאוסטרליה. מחשבת הנסיעה היא עוגן הצלה אצלם ואני? נו אני – הלא את יודעת את השקפותי בנידון זה – חורקת שנים ושותקת. בשביל לעצר בהם הלא צריכים ליצור להם בסיס חיים, וממ[…] הכחות הדרושים לכך? אתמול נולדה איזו מחשבה ע”ד מצרים. נעמן הורויץ עזב את הויסמנים ושב ממצרים הביתה. היום נסע עשהאל לגדרה להודע עד כמה נכון הדבר שהויסמנים היו מקבלים אדם כעשהאל. אם המשקים שלהם במצב טוב ואם נחוץ להם אדם יודע חקלאות, אז אולי מקום לא רע אצלם…

היום בודי תשוב אסתר מירושלים ואקבל פ“ש מכם. את החבילה של ד”ר סלימון, יחד עם נעלי צבי שלחתי ע“י הג”ב גרוכוב. הוא לא בא לשבת והיא מהרה לעזב את ראשון, כי קשה מאד היה לה לבדה עם 3 פעוטים. בטח היום היא תגיע הביתה ומחר, או עוד הערב תקבלו ממנה את החבילה.

שמחה אני שהכאב בצד עבר אצלך. בראשון אולי מזיק לך, שאת לא יוצאת כלל מן הבית, או אולי החלב המרובה יוצר גזים. מי יתן ולא תדעי מכאוב ילדתי.

הדרמה של בנשטין⁷⁶ כתובה בכשרון, באי אלו מקומות אמנם חקה את פשבישבסוני. מהטפוסים מוכרים משפחת לובמן, ה' מרדכי עצמו יתרם – ערב רב. למה הביא פרוצה מפריז אינני יודעת. אבל צרף אליה הרבה תכונות של רחל⁷⁷ שלו וחבל אם חולל זכרה בזה, הפרובלימה שמצאתי – אינני יודעת אם זוהי גם של ברנשטין – הוא, שגבר הפכפך מביא עד לידי שגעון כל אשה שבאה במגע אתו. כתוב כמדמני מחיי הארץ, אבל אין שם כלום מחיי הארץ, חוץ ממחזה הראשון – הכביסה עם התימניות ושוב אוריה עם המעדר מהעבודה. אבל שם מימי מאד, רק הילדה הפנימן צפורה מפתיעה, לא יכולה להיות ילדה בת 13 בשום אופן!

בדבר מתנה לד"ר סלימן – איזו עצה אני יכולה לתת לכם? כשתכנסו לבצלאל תמצאו דבר יפה. בודי תדעי להצטדק למה לא הודעת בדבר החתונה.

שלום לך ולצבי

קבלו נשיקות רבות

מאת אמא.

מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [על פי תוכן המכתב: ערב שבת, יתכן 20.4.1923] 

לבני החביבים.

אמא מכינה מטעמים לשבת ופתאום נזכרה בכם שודאי אתם תתגעגעו ביום השבת והטילה עלי לעשות מטעמים בשבילכם לשבת אף כי התימנית רחל מנבאה לנו כי תבואו היום לשבות אתנו. אך מי יאמין לה?

אסתר באמת באה בהתפעלות רבה מכם היא מסרה לאמא בלי מלים: רק בנשיקות. בספרך על דבר בקורך בביה“ח מאדלאידא שעד עכשיו עוד סובלת מהנתוח נעשה ברי לי, למה לא סבלתי אנוכי – אסור להיות שמן! הטיפול ברגל כבר פסקו אין כלל סמן למים אני מחכה שתשלחי את התרבית מהד”ר בהם אולי אחרי הזריקות יפסק הכאב ברגל. לפי שעה מורגש הכאב בהליכה מרובה.

קבלנו מכתב מהד“ר שפירא בטון שמח מאד והוא יותר טוב ממך. אני שאלתי בעצתך להתפרץ מסנור אמא? ומה התשובה? כאמה כן בתה. אך הד”ר הצלני הוא נתן לי רשיון לחופש גמור הן באכילה והן בעבודה סוף סוף הגברים גברים. גם בענין עשהאל שהתרגשתו לא פעל עלי כעת מאומה, דבר כבר ישן נושן מיום שהתקשר […] אמרתי נואש וחכיתי בכל יום לפצצה. […] לא נכון הדבר שאי אפשר לחיות, צריך רק החפץ והמרץ אך אפשר ואפשר, הנה לך משל טוב: בשנים האחרונות שלמנו עבור תבן לבד 25 לירא לשנה השנה פטמתי את הפרות בקש של אפונה ונתנו יותר חלב מבכל שנה. הודות לדוד העגלון שהוא בעל מרץ יש לי כעת עשב בקיה שיספיק לכל השנה. אפונה [?] גורן שיש בו ברכה. ונוסף לזה שדה של חטי תירס שזה יספיק אוכל לכל השנה לפרתינו וגם אפשר לפרד. זה מראה לך, שכן יכולים לחיות. אין מקום ליאוש בארץ ישראל. אלא קודם כל צריך להיות איש. והאיש נאבד אז […] ואת חפצה שיסחוב גם אותנו לטמיון? אל תתי! [?] לכן אנחנו גברים.

שלום ילדי ערב שבת ועלי לגמר שאספיק לפוסטה

אביכם מיכל

ערב שבת ואפיתי לחם ואבא מלא הפעם את תפקידי. אבל מה שהוא מהלל את הגברים מובן שלא מצא חן בעיני. אם גברים בכלל כל כך טובים, מדוע אינו מאמין בכשרון עשהאל לנהל את המשק?

את שואלת ע"ד החג הבא והנה תשובתי: מובן שהצפרים יעופו אל קן אמם. אמנם קשה הקש שהיא פורשת להם למצע, גם רוחות ביתה אינם ממתיקים להם את שבתם אצלה, אבל קל משק כנפיהם ובין רגע הם מרימים אותן וממעוף אחד שבים אל פינתם השקטה שמול הר הצופים.

ככה, יקירי, תעשו לנשרים הזקנים שכנפיהם קוצצו – בכל חג ומועד ואתם במעוף אצלם.

תודה עבור רצונך הטוב לעזור לבהמים בצר להם – וגם בעד בקור החולים – בדרכי את הולכת ואני מאושרה בזה!

בבקשה למסר מכתב הרצוף כאן – לסלימן.

נשיקותי לכם

אמא

יש בלבי הרגש שאתם תבאו היום – האמנם?

י“ג אייר תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [29.4.1923] ראשלץ יום א' י“ג אייר תרפ”ג

ילדי היקרים!

הקריאה הטלגרפית לבא ירושלימה והמכתב המבאר את הסבה – לא היו בשבילי אלא פתרון לאותה אי מנוחת הנפש שהרגשתי בשבוע העבר. לוא הכל היה כשורה בבית, הייתי אצלכם בטח כבר ביום השני העבר, אבל הזקנה⁷⁸ דורשת עדיין טפולי וגם על אבא צריך להשגיח בשבע עינים לבל יחטא לבריאותו. ד"ר שפירא⁷⁹ התיר עבודה, אם כן הותרה הרצועה וכל עבודות פרך הוא נוטל עליו, לבסוף סובל מכאבים נוראים ברגל, מתיאש ומתרגש. – איך לעזוב אותם? רציתי את הזקנה כבר לקחת אתי ירושלימה לאיזה ימים, אבל הרופא לא הרשה. אסורה אני ילדתי, ואין חובש מתיר את עצמו מבית האסורים! –

אקוה שהאנגינה כבר עברה, ואם נשארה חולשה וקשה לך לטפל בעבודת הבית, אנא בואי אלינו לחזוק בריאותך! מצדי עוד אראה: אם יוטב המצב בבית במשך יומים, אז עוד אבֹא ל2–3 ימים ולשבת, אם תרצי, נסע יחד לראשון. נראה איך יפל הדבר.

בדבר אספת המועצה האנטרנציונלית⁸⁰ אני אכתב לג“ב ברגר. לשתי קריאות – שלפני אשתקד ואשתקד ענינו בשלילה, – איננו רואות אפשרות לעבוד עבודה משֻתפת עם ג”ב ניוטון הידועה באנטישמיותה, או אחרות שג“כ אולי יש להן משמץ שנאה לעמנו. אבל אם הג”ב ברג’ר מוצאת שזה נחוץ מאד, – אז אשתדל להשפיע על חברות אגדתנו ולכבש אותן.

לבית בן־זאב מסרתי ע"ד הכנן [?] לאדלידה. בטח ישתדלו למלאות את הבקשה. עשהאל נסע היום ליפו להתחיל בעבודה עם שכר פעוט מאד – מה לעשות, כשאין ברירה? כמדמני כתבתי לך שבהרב הבטיח לו דבר מה אצל רוטנברג. אם רק יתחילו לעבד בחיפה, הדבר עוד רחוק, אבל התקוה מקילה על קושי המצב.

הילדים הבריאו ופני עדה קצת הוטבו.

שלום לשניכם ונשיקות קבלו מאת

אמכם אוהבתכם.

כ“ח אייר תרפג מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [14.5.1923] יום ג' כ”ח אייר תרפג

ילדי היקרים!

שלוחה לכם כאן פתקה ליין. זהו באמת רעיון יפה לקבל ישר בירושלים, לא עלה בדעתי אף פעם שאפשר לסדר את זה, אכן ישנם חכמים שיודעים למצא דרך נוחה וטובה להשגת צרכיהם והנה במקרה זה הועילו גם לנו. היין שדרשת עולה 36 ג"מ⁸¹. נשארו אצלי 44, שתקבלו אצלי או במזמנים או במשלחת יין השניה – שתו ורוו דודים!

כסף אינם שולחים לסניף ירושלים ואם תקרה איזו הזדמנות אשתדל לשלח לך. חבל שלא לקחת אתך – הלא רק גרוש אחד עולה לנו הליטר מפני שזהו המעשר של התעשיה שנדון לזרם החוצה – ובחנות 3 ג' כל אוקיה – ויוצא הליטר פי שמונה ממש.

תוצאת הנסיעה של עשהאל לגדרה היא זו, שנודע לו מפי הורויץ, שגם במצרים המצב רע מאד. הוא עצמו בא הנה לחפש לו משרה האחוזות שחכרו הויסמנים הביאו הפסד נורא והם יצאו משם. עוד צעיר גדרתי היה אצלם וגם הוא הולך כעת בטל. נתחזקה אצל עשהאל המחשבה לנסע עם כל המשפחה לאוסטרליה. הוא כבר פנה שמה בבקשה לשלח לו כשתן כניסה. ועד שיבא הרשיון הוא ישתדל למכר את הכרם ואולי גם הרהיטים, אינני יודעת ולי קשה לדבר מזה, הלא את מבינה.

אני כתבתי לך כמדמני שנסיתי לדבר על לב אבא למסר לו את הנהלת הכרמים, ולא הצלחתי. אבא עוד מאמין שיש בכחו לא לתת למשק לההרס, וחושב שאחרים מסגלים יותר להרוס מאשר לבנות. אבל לוא ידעתי שעשהאל יוכל להתקיים על המשק לפי המצב הנוכחי, הייתי עורכת חזית למלחמה, אף על פי שזה לא בצדק לשלל מאבא את יסוד שעשועיו, הוא עוד אוהב את יצירי כפיו ורוצה לראותם בהשלמתם. נותנים אפשרות קיום או לא מזה עצם האופי לא משתנה. אך אין מה לדבר – גם משפחות פחות מפונקות אינן מתקיימות כעת על הכנסת כרמים בלבד.

אצל הזקנה השעול עוד לא עבר, עוד נוסף לזה הרבה צ’ד [?] ושכבה 3 ימים. הרופא היה נתן משחה מתאימה והוקל לה מעט. בראשון מתהלכת אנפלואנציה. בכל בית כמעט תפגש חולה.

אנה הלכה היום בפעם הראשונה לבית הס'. אבל ג"כ עוד משתעלת. עשהאל רצה לנסע ליפו בדבר בנין החנות. היה אתמול אחד הפועלים משם והוא לשֵם כך נסע. אשת אבי [?] ילדה אתמול בן.

אסתר⁸² נסעה היום. דוד⁸³ בהפרדו אתמול הביע דברי יאוש וקנטור כלפי מצבו. מסכנה אסתר! מי יודע איך הוא ימרר לה כעת את חייה!

לך צבי יקירי תודה רבה עבור המכתב הקצר אודות ד"ר קצנילנבויגען. אני תיכף שלחתי לבית רטנר ושם היתה השמחה רבה. אוכל גם אני לבשר לך – שבמכתב אף שגיאה קלה לא היתה. אני מברכת צעד זה בשמחה גלויה.

וחצרנו, יקירי, מלאה גרנות. בצד אחד הבקיה ובצד השני האפונה. הפעם אנו אכרים באמת. חסרה רק חטה ושעורה. אבל אבא, אבא עובד בגרנות יותר מדי, וכל מלחמה וקול צעקות והתמרמרות לא מועיל, הוא מעמיד ומסדר ומטפל בלי הרף בגרנות היפים.

לקבל את הצעתכם לנוח אצלכם הוא לא רוצה – דגל העבודה לא יתנופף כדבעי. בכל אופן אנו מודים לכם עבור לבכם הטוב וכונתכם הרצויה.

אסתר הללה את חייכם; היא מצאה בהם פנת נחם בכל הצער שמסביב. מי יתן ונתנחם בכם תמיד!

קבלו דרישות שלום מכל הבית

ונשיקות רבות מאת אמא.

נ.ב. העיקר באמת שכחתי: – תואילי אפרתי לבקש את ד“ר בהם, שיכין בשביל אבא את הזרק[ה] ותמצאי דרך איך לשלח הנה. הג”ב רבינוביץ לעשות את הזריקות.

תשלמי לד"ר בהם עבור הזרק ותכתבי לי כמה.

הפוסטה לא מרשה לי לכתוב לכם אני מסתפק הפעם במה שהלשינה עלי אמא. שלום שלום אביכם מיכל.

ללא תאריך מנחמה לאפרת וצבי [על פי תוכן המכתב: מאי 1923] 

ילדי היקרים אפרת וצבי!

האם תסלחו לאמא, שהיתה כה רעה הפעם? מיום עזבכם אותנו לא כתבתי אף מלה ואיני יודעת כיצד היה הדבר הזה – טרחה, עמל, דאגה או עצלות? באמת לא קרה לי עד היום דבר כזה – סלחו סלחו!

הדודה כנראה לא נסעה אליכם, כי באותו יום ששבה מראשון באה מבירות האשה האומללה, שעל אדות בעלה באה הדודה ליפו להשתדל בדבר הצלתו והדודה כפי ששמעתי צריכה בלי כל שהות לשוב הביתה. אימתי היא נוסעת עוד לא ידוע לי, אשתדל עוד לראותה.

הרגל של אבא הוטבה, אבל העצבים נרגזים מאד, בודי ממקור אחד גם סבל זה נובע. לנסע בירותה אינו רוצה בשום אופן, לא מענין אותו שם ועל כסף הוא חס. היה טוב מאד שינוח, אבל אי אפשר הלא לארזו בארגז ולשלחו; אם הוחלט אצלו לא לנסע אז אין עצה ואין תבונה נגד זה.

יש לי מחשבה שיסע לאיזה שבעות אליך, אבל איני יודעת עוד איך יתקבל הדבר הזה על לבו. יכל גם לזה להתנגד, כי רוצה הוא לעבד ואצלך מה יעשה? יש לו יתרון מרץ לעבודה וגם באפס כחות הוא עובד מבקר השכם עד שעה מאחרת בערב.

ההיית אצל נעמי⁸⁴, ההסתדרה כבר ומה שלום הדודה חנקה? תבקרי נא לעתים תכופות את נעמי. ראשית הקרובה היחידה שיש לך בירושלים ושנית – הלא היא חכמה ונעים לבלות אתה! הנסיעה לאנה בית [?] בודי אינה עולה ביוקר.

מבן דודנו הרב אברהם יצחק פרידמן קבלתי שני מכתבים. הוא צריך לבא הנה, יש לו ענין חשוב מאד. אני מבקשת את צבי להודע באיזה אופן אפשר לעשות לו רשיון? הנותנים רשיונות לסוחרי אתרוגים? צבי על נקלה ידע זאת ממכירו שיש לו במשרד העליה. בבקשה למהר ולהודיע לי.

ומה שלומך ילדתי הטובה? ההוטבה בריאותך? כמה אני משתוקקת לראותך שוב בריאה ויפה כמו שהית פעם. התקדמות, התקדמות ילדה! לעלות בחמר וברוח! עליה תמיד ולא ההפך, כי אם לא עכשו – אימתי?

ההיית על ההרצאה של ד"ר מגנס? היתה אדותה בעתון רק ידיעה קצרה ותו לא.

כשראיתי בארון את הדברים ששכחת הצטערתי מאד – מאין פזורה הנפש הזו? הלא תמיד הית דיקנית. לא שלחתי עוד את החבילה משום שחשבתי אולי צפרה תסע לשבת. אבל החבילה כבר מוכנה לדאר, ומחר אשלח אותה.

אקוה שבאספה האנטרנציונלית היית ותכתבי לי פרטים ממנה. מרים וחברתה, העלמה הלונדונית היו אתמול אצלי ובקשוני למסר לך שלום רב מהן. מרים מתכוננת לתפר לה שמלות־קיץ ולנסע ירושלימה.

שלום רב ונשיקות לכם מאבא ואמא.

החום נורא אצלנו. ממש תחת קו־המשוה. הגם אצלכם מורגש החום הלוהט?

ט“ז סיון תרפ”ג. מנחמה לאפרת וצבי [31.5.1923] ראשון לציון ט“ז סיון תרפ”ג.

ילדי הטובים,

הלכתי ליפו ביום ג' לישיבת האקזקוטיבה של “הסתדרות עולמית לנשים ציוניות” ובשובי אתמול בערב, מצאתי את מכתבכם היפה. ככה בישוב דעת כשאת כותבת נעים לי מאד ילדתי. ביפו בין שאר הענינים, חוץ מאספה, נתתי את לבי הפעם גם לבנינכם. טרם שראיתי את ניומן וטרם ששמעתי מפיו ע“ד זה, שדפוס קורפורטיגי רוצה לשכר את כל החנויות יחד, נכנסתי לפיגין והוא הבטיח לי להשתדל ולחפש חוכר לחנויות למרות זה שהרבה חנויות גם ברחוב הרצל עומדות ריקות באין דורש. נכנסתי גם למשרד של לויצקי, רשמו אבל אמרו אותו הדבר: – הרבה ריקות והרבה עוד עומדות להתרוקן ומה שמחתי בבואי אל “תרבות” ובהודע לי מפי ניומן ע”ד הדפוס שרוצה לחכר כלם יחד. מובן שבמצב כזה אין לעמד על המחיר. המקום של בנינכם עשה עלי רושם טוב מאד. הפנה גבוהה ונחמדה. בית דפוס ישחית אולי משהו מנקיון הבנין, אבל אין להתחשב גם עם זה, ובהיותך, צבי, ביפו הפעם אתה צריך לגמר את הענין בשעה טובה. את המשקפים שלך, לקחה הדודה על מנת לקחת אתה ירושלימה וכיון שנסעה מסרה אותם לתרבות. הם עוד מונחים שמה, לא היתה להם כנראה הזדמנות לשלח והם מחכים למסר לידיך ממש.

בדבר הרשיון גם אני פניתי לועד העיר וענו את אותו הדבר – שיפנה לקונסול הבריטי אבל דא עקא, שאין בעיר מגורו, חרקוב, קונסוליה בריטית, אלא במוסקוה וזה כבר קשור עם קושי הוצאות. בכל אופן פה אינם נותנים רשיונות לסוחרים.

את מבקשת שאשלח את אבא, וזה לא תלוי בי כידוע לך, אם תהי ביום ראשון פה תנסי לדבר אתו. האמנם גם את תסעי בשבת ליפו? כמה קשה לנו, הזקנים, להסכים לחפצו זה! את אדיקותי את יודעת ובכל זאת לפרץ גדר אני מתנגדת. אנחנו צריכים לסדר את עניננו ככה ששבת תהיה יום של מנוחה אמיתית. זה צריך לשלימות גוף ונפש האומה. אל נא נעשה את שבתנו חול, שבת – אחד הדברים היפים שמפריד אותנו לטוב מיתר האומות. מדוע אינני מפריעה לעשהאל, לצבי? הם לא ישמעו לי, הם לא יבינו לרוחי כמו שאת תרגישי ותביני את זה.

תודה לך, ילדתי ע“ד הפרטים אודות האספה האנטרנ”. מה שנוגע לכניסה ל“הסתדרות נשים העולמית” – אוכל למסור לך, ש“התאחדות נשים עבריות לשווי זכיות בא”י" כבר נכנסה לתוך ההסתדרות העולמית, ובקונגרס האחרון דרשו מאתנו לשלח ציר, אלא שכסף אין לה. […] נחוץ היה הדבר מאד.

נלי מושנזון שבה השבוע מחו“ל. השתתפה באספתנו שלשום ונתנו דין וחשבון מהקונגרס של נשים בוינה. לפי הפרגרמה לא חכינו שהציונות תתפס שם מקום, והנה לשמחתנו נמצאו נשים, בנות טובות לעמן, שהטו כמעט את כל מהלך הקונגרס על צדנו. מעט מזה בודי קראת ב”הארץ" ועוד יותר מסרה לנו נלי.

את יחסיה למושנזון עוד לא הספקתי לחקר – זה מענין מאד. פניה טובים והיא מחיכת בלי הרף, זה קשה קצת.

חסר לי להשתתף עוד בועד אחד, ששפה אין לי שם ורוח שולטת שאיני יכולה לקלט! תודה למקרה שלא הכניסוני!

להדודה חנקה צוו לנסע לקרלסבד⁸⁵ והם מבקשים חברה לנסיעה. רחביה כתב, שאם דרוש לדודה כסף לנסיעה זו – הוא יכל לעזר לה, הוא כבר חסך איזה סכום הגון מעבודתו. חרוץ הבחור!  

את החבילה בודי קבלתם מבלי שהתקלקל שם איזה דבר. שמחה אני שאת מרגישה את עצמך יותר טוב. שמרי ילדתי על בריאותך – זה דבר כה חשוב, כה חשוב! ערך מיוחד אנו נותנים לבריאות כשרואים אדם שנפגעה בריאותו. אדם כזה ראיתי אתמול ולא אשכח לא אשכח. בקרתי את אחד־העם⁸⁶ ומה שראיתי הרעיש את לבבי. אינו יכול הגוף הרצוץ לשאת את הראש הגדול! ישב לפני כוס קפה, כל לגימה עלתה לו בהתאמצות הנשימה ולפעמים ברעדת הגוף. דברנו על המצב וכאב לו כנראה מאד וזו היתה סיבת הרעדה. “עמנו לא רוצה!” כלומר, לא רוצה בתחיתו, לא רוצה לאמץ כחות לכך. אשתו, זו שראיתי כה יפה לפני 33 שנה, זקנה כעת וחלשה ושומעת בקושי. לא! נשי ארץ ישראל בעדותן⁸⁷ הקשה השתמרו הרבה, הרבה יותר טוב ואני חושבת שלוא חי אחד העם כל שנותיו בא“י, לא היה מגיע לידי חולשתו הנוראה. ואף על פי כן גם אם הוא נוסע עם אשתו לחפש לו תרופה בחו”ל – הלואי וישוב לחיות אתנו! נוסעים אתם גרודובסקי ואשתו. ג"כ אינם בריאים לגמרי. זהו מה שאמרתי: שרידי דור המדבר!

אשמח מאד לראותך ביום ראשון אצלנו. מובן שזה יהיה חג לזקנים!

הייתי אתמול אצל לאה⁸⁸. החתונה תהיה בקרוב, אבל בכמה דאגה זה יעלה ללאה! לאה מתאוננת למה לא נתנו לה תמונה. אני הבטחתי שאתם תזמינו בשבילה תמונה וסוסקין ימציא לה. אנא ילדתי לא לשכח למלאות הבטחתי זו. ללאה אנו חיבים לעשות לפחות את זה אם לא דברים יותר גדולים.

שלום לנעמי ולבית ד"ר בהם. תקבלי פה פתקה על 2 בקבוקים מלגה כפי שבקש צבי עבורך. קבלו נשיקות רבות מאת אמא.

יום ד מנחמה לאפרת וצבי [לפי תוכן המכתב: יוני 1923] יום ד' [אין תאריך. לפי תוכן המכתב: יוני 1923]

ילדתי היקרה!

תסלחי אם דברי יהיו הפעם מעטים. קרובה שעת הדאר ואין זמן לכתב. אלא אני רוצה שלא תדאגי לנו לכן החלטתי לערך רק איזה שורות בלבד שלא יבא הצער בלבך פן אצלנו איזה דבר שלא כשורה.

נסעה אתמול עדה עם מאירקה ליפו. וילסון עבר לביתו השלישיה נשארה אצלי ותוכלי לך לתאר את הצעקות שבבית. אוכלים כעת צהרים – המנה הראשונה צעקה סתם, השניה בכיה והשלישית התגלגלות על גבי הרצפה, מבלי שיודעים את הסבה לכך. טרם שהם אוכלים דבר אחד מונים אלף דברים אחרים וקשה להחליט. – –

מכתבך מיום ב' קבלתי. צר לי על נסיעת משפחת רפפורט – היא היתה אצלי אתמול – הלא את יודעת כמה אני סובלת עם נסיעת מישהו מן הארץ. היא התרגשה אתמול הרבה. לשתינו היה קשה להתאפק מדמעות.

היה לי יום של אורחים אתמול. התחיל משבע בבקר, ונגמר באחת עשרה בערב. מתחילה תנופת הקיץ וצריכים לאסף כחות וזמן.

את נזכרת בשזיפים שלנו. לא נהנינו מהם כלום: גנבו אותם, המותר אבא מכר באיזה שלנגים על הכרם שהקונה יקטף בעצמו, כבר לא היתה סבלנות.

מרים לובמן היתה אתמול, בודי תסע בעוד שבוע.

שלום לצבי ונשיקות ממני ומאבא.

ממני אמך.

אסתר שרוף מבקשת מאד לדרש בשלומכם.

כ" סיון תרפג. מנחמה לאפרת וצבי [4.6.1923] ראשון לציון כ" סיון תרפג.

ילדי היקרים!

מכתבכם מיום ו' קבלתי. צר לי מאד שהפרעתי לכם את התענוג של טיול לשבת. מה לא עושה בת נאמנה בשביל אם? ויהיה נא זה הקרבן! הרבה ותורים עבורי איני דורשת זה את יודעת ילדתי ומלאה תודה אני לך ששמעת בקולי.

קבלתי ממך אתמול פ“ש ע”י בן חי. הוא אכל אצלנו צהרים ופשוט התענגתי לראות את בריאותו. כעת העבודה פוסקת בבונה־בית מחסר מים, – מה יעשו כל 300 הפועלים שמצאו שם עבודה? היתוספו על כל אלה האלפים מחוסרי העבודה, שתקותם למצא את לחמם ע"י עבודת גוף קשה – עוד מהם והלאה?

שמחה אני שצבי יצא כעת מן המיצר בדבר חובותיו. בימי מצוקה אלה זה אושר גדול. ההצעה בנוגע לתשלום חובו של עשהאל הפליאה אותי במקצת. בבקשה לא להזכיר דבר כזה. החפץ הזה היחידי רב הערך שיש להם בסדור ביתם, והוא יקר מאד⁸⁹. כספכם לא צריך לה[…]. לפי דעתי צבי צריך לדרש ממנו חשבון מפורט, שיכיל גם שכר טרחה בשבילו כמה שהוא בעצמו יקציב לו. את הסכום שיגיע לכם ממנו אחרי זה אשתדל לסדר ואז הכל יבא על מקומו בשלום. ואת החשבון בבקשה לדרש ממנו בתקפה. צריך לחנכו שיהיה אחראי בשביל פעולותיו ולתת דין וחשבון עליהם. נא ונא תיכף לערך לו מכתב בדרישה זו. אין פחד שזה יצער אותו. את עדה אני לא רוצה לצער, לבי נשבר לראותה איך בריאותה דועכת מיום ליום יותר. היא כה עצובה, חורת, רצוצה! חוץ מצער המצב, כנראה מציקה לה איזו טינא בלב שיש לה על מישהו. את המפתח ללבה לא מצאתי, אבל אני כואבת את מכאוביה.

שמחה אני למצב בריאותך, כי הוטב. מי יתן ותמיד תבשרי לי אך טוב, אך טוב. גם לאבא כנראה הוטב מעט וכל רואהו אומר שמראהו יפה. רציתי מאד שיצלם את הרגל. בודי אסדר לו נסיעה אליך עוד לפני הבציר.

צבי יקירי! כבר יש לי ידיעה, שהית שבת בתל־אביב. באשמתי סבלת ונסעת בלי אפרת – תסלח לי! התחדש בחליפה הבהירה, שאפרת מצאה בך יופי וחן הודות לה. גם לגברים יש ערך בהלבשה! בין בעלי חיים יש משפחות שהזכר מתיפה ומתגנדר יותר מהנקבה. בשביל לקנות אהבה מחיבים לחפש דרכים שהם לפעמים נסתרים מאנוש.

אם נחוץ בדבר החנויות לדבר עם “כרמל”, לא קשה לי להכנס אליהם. תכתב נא לי מה שכר כל חנות, כמה הן ומה גדלן של כל אחת? פה המשרד הראשי ואני יכולה להכנס, כשאקבל ממך את האנפורמציה הדרושה. אל תכתב להם, בע"פ לדבר זה יותר טוב. אגש ישר לסמיליצנסקי ואשמע דברים ברורים מפיו.

קבלו נשיקות חמות ממני ומאבא

אמכם.

הראית, צבי, את הדודה מרים⁹⁰ – אימתי היא נוסעת הביתה?

כ“ט סיון תרפ”ג מנחמה לאפרת וצבי [13.6.1923] יום ד' כ“ט סיון תרפ”ג

אפרתי היקרה!

עד רגע זה הייתי שרויה בצער על חסר מכתב ממך. היתה כבר מוכנה נוסחה לטלגרמה בשאלה – מדוע אין מכתבים? והנה מביאים לי את מכתבך הנעים מיום אתמול. לא פללתי שעד יום שלישי לא תכתבי אף מלה. אני חכיתי לשמוע ע“ד נסיעתך ליפו ובינתים ג”כ לא כתבתי כלום עד היום ואת תדאגי לנו חנם. אין לך מושג יקרתי, מה שאני סובלת אם מתעכב מכתב, אמרתי היום לאבא כמה קשים עלי יסורי הצפיה ועתה כשהתקבל המכתב הוא לועג לי – “נשים, נשים!”

מה שהתאכסנת אצל הדודה ועשית את הבקורים אצל מכירינו שמחתי מאד. אבל מה שלא סבת ביום ראשון לרגע לראות את הזקנים גרם לי צער. הנה המלים המעטות שנרשמו על ענין זה ביומני: “…וילדתי היתה בקרבת מקום ולא באה לבקר את הזקנה. האכעס? האוכל לכעס עליה?… היא צריכה לבנות את עולמה החדש ואני בצד, בצד.” כן, אני לא כועסת, את לא רצית לגרום לי כאב ואני שמחה שטיולך עלה יפה לשניכם.

הרחיצות בים לוא סדרת היה טוב מאד בשבילך, מדוע לא תקחי פנסיון אצל הדודה ותתרחצי חדש ימים מעכשו עד הבציר? אחרי חדש תבאו לאכל ענבים. השתמשי בחפש של זוג צעיר שעדיין הם לא יותר משנים… צבי יבא אליך לכל שבת ובינתים ג“כ יתפס רחיצות אחדות. מה שהוא אוהב לפי דבריך. חשבי על זה וסדרי לך את התענוג הקטן הזה. תזקפי אותו על חשבון טיול שרצית לעשות בל”ג בעומר או בחשבון טיול חתונה. הים הוא נחמד באמת. כשהייתי לפני שבועים ביפו ונגשתי לראות את עשהאל לא יכלתי באותו בקר להפרד מן הים. יכולים להעשות משורר כשמתבודדים על החוף. לדאבון לא היה לי זמן ולא יכלתי להרשות לעצמי להשאר שם שעה קלה. אקוה שאצל לאה הית ודאגת לתמונה בשבילה. תסלחי שאני מזכירה לך שנית על אדות זה. טוב שסרת לגלוסקין ג“ב גלוסקין קשורה אלינו ואליך ביחוד. תכתבי [?] לך שאחות ג”ב בצלאל יפה גרה בתל אביב? אולי פגשת בה? אמנם אי אפשר להכירה, מצבם החומרי רע מאד.

כתבי לי יקרה – כמה כסף לפי החשבון מגיע לכם מעשהאל? אני רוצה שלא ישאר לכם חוב. תודיעו לי את הסכום ואשתדל משך הזמן לסדר שיסולק החוב.

מדוע צבי לא כתב לנו כלום זה זמן רב? האם כה טרוד הוא, או ישנה סבה אחרת? איך חושבת סוביל להסתדר לבדה? האם יש לה אפשרות לנהל את המשק בלי כל עזר?

על הוילסונים גם אני מצטערת ומצבם נוגע גם ישר אלי, כי ברע להם, רע לעדה. הוא מאנשים האלה שפורשים כנפים רחבות, רחבות ומה גדולה הטרגדיה כשאין הכנפים מציחות⁹¹ להתרומם… ולא רק המצב בעוכריו אלא גם הילדים אכלו אותו ויש שאני חושבת: מה יהיה אם חו"ש תדפק שעתו בלא עת והוא יעזב את המשפחה הזאת שרק מותרות היא יודעת ואינה מוכנה לחיים קשים? – –

במכתבי ביום ה' העבר התאוננתי על צעקות הילדים וד' העניש אותי – ביום ראשון חלו שנים, יונה ואלישיב. יונה באפן קל מאד, אבל לאלישיב היו 2 ימים חום חזק שהגיע ליותר מארבעים והרופא חשב שתבא אדמת. כשביום ג' לפנות בקר פתאם אחרי ליל קשה נפל החום, לא היה גבול לאשרי. היום עדה שבה מיפו ומצאה אותם כבר בריאים ושמחים. הפגישה עם הילדים נגעה עד הלב. ספי יחכם מדי יום ביום יותר. אין לתאר את רוב חכמותיו, זה ראש של ענק על גבי גוף זעיר, מאירקה הביט עלי בשובו, הכירני ונדבק בי בחזקה.

הג“ב ברג’ר השאירה במקומה במשרד את הג”ב הופין. איזה תפקיד תמלא אצלה נלי איני יודעת. אפשר רק בבית לשמר על שלומות [?] המשק ועל אברהם.

השלישיה שבביתכם באמת מענינת כעת קבוץ גלויות. מדוע את אומרת שאין לכם שפה? אם זה רק בנוגע אליך, אז כמדמני שאת שולטת גם בגרמנית, גם בצרפתית, את רק לא מאמינה הרבה בעצמך, זה חסרון גדול בחיים. מה שנוגע לנקודה הלאומית ודי עצוב מאד שהננו עם מפוזר ומפורד בין הגוים. אין קרקע ואין שפה מאחדת את כל חלקי העם.

בשבת היו אצלי 2 בנות בן־אריה, נעמי וחוה. נעמי קבלה משרה כבודה מאד בדרום אפריקה. תפקידה יהיה לפתח רשת של גני ילדים עברים בטרנסול ושעורי עברית לסטודנטים. להוצאות הדרך שלחו לה שבעים פונט ורשיון לקבל בלונדון כמה שהיא תצטרך עוד. חוה נוסעת אתה עד אוסטריה לקרובים שהזמינו אותה. הן נפרדו אתנו ובקשו למסר לך שלום.

הלילה לנה אצלנו גולדה יאפו. היתה ברחבות ובאה להתראות. “אלפי שלומות” (בשפת י. אפשטין) שולחת לך גולדה. שאלה פרטי פרטים על חייך כדרכה. גם ג"ב יעקובזון, אחות רוזה באה אתמול מח.–ה ודרשה בשלומך.

אבא עוסק בהרכבות בכרמכם ומרגיש את עצמו יותר טוב. עשה היום את הזריקה הששית.

שלום לך ולצבי. בטח תודיעו את סבת שתיקתו הארוכה.

שלכם באהבה אמא.

ג' תמוז תרפ“ג מאפרת לנחמה ומיכל [17.6.1923] ירושלים, ג' תמוז תרפ”ג

אמא חביבה!

נסיעתנו נדחתה עד יום רביעי, הודות להפצרת צבי. מסרו לי אתמול דרישת שלום ממך, פגשו בך ביפו – ז"א שלא חכית לי וטוב עשית.

אמש באו אלינו הד“ר והג”ב טהון, בבקשה ושאלה כאחת. והיא: הם נוסעים לחול לששה או שמֹנה שבועות ואת הילדים עוזבים כאן. הילד ישאר אצל ידידים שלהם פה או ביפו, ואת הילדה רוצים הם למסֹר לך. ילדה גדולה כבר, דומני בת 14–15. ילדה טובה מאד ואוהבת עבודה. המסכימה את לקבלה? צבי וצפורה מתנגדים לזה. אך איני מעיזה לענות לאו שלא בהסכמתך. כל תנאים לא הציבו ולא שאלתי אני. זהו כמובן לא העיקר. השאלה היא אם לא יכבד עליך הדבר. התחשבי יפה עם כֹחותיך את ולא עם מה שהנימוס דורש. הבטחתי להם להמציא תשובה במהירות הכי אפשרית, וזו יכולה להיות רק בעזרת הטלפון. תעני לד“ר טהון למספר 138 ”הכשרת־הישוב“. או ע”י טלגרמה, אם תצטרכי לחכות בדאר. אני אמרתי להם שיספיק אם תעני “הן” או “לאו” והמותר יהיה כבר מובן מאליו.

שלום ונשיקות לכלכם.

להתראות

אוהביכם צבי

צפרה ואפרת.

ד' תמוז תרפ“ג מנחמה לאפרת וצבי [18.6.1923] ראשל”ץ ד' תמוז תרפ"ג

ילדי היקרים!

על מכתבכם הנעים, אוכל רק מלים מעטות לערך לכם, כי אצלי כביסה היום, יום הדין. רק לבל תדאגו אני ממהרת לכתב, אף על פי שפנאי אין. התפילות שלך צבי לאמנות הבשול של אפרת הזכירוני את דברי הקולונל מרגולין, שהיה מעיר בי ובאפרת צחוק, כשהוא אמר ולא פעם, שהבעל אוהב את האשה, מתי שהיא מכינה לו ארוחה טובה. כנראה שזה לא פרדוקס, ולכן מרץ האשה נתן רובו במטבח; על הפילוסופיה של הענין נדבר בפעם אחרת.

צפורה היתה אצלי אתמול ואמרה לי שבטח תסע לשבת זו ירושלימה וכי אני יכולה להודיע לך על זה. היא סובלת שוב ברגל והוריה רוצים שתסע אליך ותחליף אויר פן יוטב לה. הייתי אצל לובמן אתמול ומרים מתפלאה מאד, שלא קבלה ממך שום תשובה על מכתבה של שבוע העבר.

ועוד נס קרה לי אתמול: היה אצלנו מר מבשן, מנהל המו[…] החקלאי, והביתה הביאו עוד ביום ששי מעט שזיפים, שהגנבים התעצלו לקטוף מראשי העצים. הסתרתי אותם בשבילך – חשבתי מרים תסע, והנה מר מבשן לקח עליו בטובו למסר לך. אינם מצוינים השזיפים ובכל זאת ינעמו לך – זכרון מן הבית!

מתפלאה אני, שאת לא זוכרת את אחות ג“ב ב. יפה – זו העלמה מרגולין שבילדותך התאכסנה אצל גלוסקין והיתה קוראת לך “אפרתיוניק”. כמה נשתנתה זו העליזה: שני ילדים, בעלה ד”ר כמיה, שיושב בלי עבודה, מצבה קשה והיא כה רזה וצנומה. עוסקת בכל זאת הרבה בעסקי צבור בתל־אביב.

אסתר מרגולין מבקשת לגבות את שארית הכסף מק“פ יפה, כי היא דחוקה מאד. ברחבות אינה מרויחה ומתחרטת על עזבה את ראשון. ואמנם היתה שגיאה, כי הנה המושבה כעת בלי מילדת – חלתה שוב ג”ב דורט בעצבון שלה ונסעה ליפו, ג"ב רבינוביץ חולה באותה המחלה של אשתקד ובמקרה של לידה נבוכות הנשים מאד באין עזר. איזו עול עשו לאסתר!

בבקשה להודיע לי אם יש בירושלים רופא מומחה למחלות עור. האקזמה של אסתר שרוף אינה מתרפאה למרות כל מיני התרופות, שנותן הרופא שלנו. אצטרך לנסע אתה או ליפו או לירושלים.

סליחה על קצור דברי! אמכם אוהבתכם נחמה.

ו' תמוז מנחמה לאפרת וצבי [20.6.1923] ראשל"ץ יום ב' ו' תמוז

ילדי היקרים אפרת וצבי!

חשבתי היום לקבל מכתב מכם ונכזבה תוחלתי. מד“ר מבשן קבלנו אתמול גלויה כתובה באדיבות רבה, הוא ראה את צבי ומסר לו פ”ש כמו שבקשנוהו. הבריאים אתם, ההולך הכל כשורה – הצד, הרגל, העינים? הלא כל אחד יש לו משלו.

אתמול שלחתי לד“ר בהם את החוב – 2 לי”מ, ואח“כ, כשאבא עשה את הזריקה השמינית התעוררה אצל ג”ב רבינוביץ שאלה כזו: הרשימה איך להתנהג רשומה על 10 אמפולים ובקופסה נמצאו 12 אמ‘. שואלת גב’ רבינוביץ – אם להסתפק בעשרה או להשתמש גם ב2 הנותרים? תואילי אפרתי לסור לד"ר ולשאל אותו. אקוה שאת בכלל מבקרת שם לעתים קרובות ולא עוזבת אותם.

הייתם בודי אצל נעמי – מה שלום הדודה חנקה?⁹² האיננה חושבת לנסע לקרלסבד?⁹³

היתה אצלי אתמול ג"ב מושנדוו. תארי בנפשך שמצב אוגוסטינה נשתנה לגמרי, כל המכאובים והסבל והכֹבד שהיה לה בראשה עבר. הכאב עבר למקום אחר ששם אין כלל אותה הסכנה שהיתה קודם. רוזה תסע אתה ירושלימה לצלם אותה בקרני X. ובודי תראי אותן.

כעת, צבי יקירי, יש לי ענין ביחוד אליך. אחד מחברי הגדוד⁹⁴ אברהם גרשברג, רוצה לבא בקשר עם צעירה מראשון. אתם שניכם מכירים אותה, צעירה טובה מאד, שסבלה כבר הרבה בחיים; את שמה בקשו לע“ע לא לגלות. ואני הבטחתי לשאל את פיך על מהותו של אדם הזה; שאתה מכיר בלי ספק. הוא עובד בעבודות צבוריות, נמצא בירושלים או במקום אחר איני יודעת, אבל אתה בודי יודע אותו ויודע את מהותו, אם אדם הגון הוא וראוי לקחת צעירה טובה. את עברו היא יודעת – אשתו עזבה אותו והלכה בדרך רעה. ע”פ עצת הרב קוק הוא שלח לה גט ורשאי להתחתן. גם שני ילדים יש לו ברוסיה. כל זה היא יודעת, אבל משום הטרגדיה שבחייה היא לא שמה לב לזה. רק רוצה לדעת אם הוא איש ישר והגון. הלא תעשה לי זאת יקירי לחקר היטב, היטב ולהודיע לי אודותו בפרוטרוט עד כמה שאפשר. אהיה לך אסירת תודה בשביל זה.

רצוף בשבילך, אפרתי, מכתב מעדינה. אם לא קשה לך תסורי לג“ב טהון ותודעי איך הסתדרה המערכת בשביל “מדור האשה”. ע”פ בקשתי כתבה עדינה מאמר וכנראה שלא יגיע למטרתו.

מרים באה אתמול לשאול עליך. כתבתי לך כבר, שהיא מתפלאה, שאת לא ענית לה כלום. היא חכתה לתשובה ממך ושתיקתך מלאת עצבון בשבילה. את צפורה יותר לא ראיתי ואינני יודעת אם נוסעת מחר או לא.

הזקנה דורשת בשלומך היא מתענינת תמיד בכל מה שאת כותבת לנו. תפרשי גם לה […] איזה מלים.

שלום מאבא. הוא עובד, עובד בלי הרף. אני מתפלאה מאין הכח מאין המרץ בשנים האלה.

החיים הצמחים שלך? לוא אפשר היה להעביר אליך את הבגוניה שבחדר האוכל – כמה היה יפה בשביל חדריך!

כתבו לי על בריאותכם ועל הכל

אמכם אוהבתכם

נחמה.

ב“שדה” האחרון ישנו מאמר של אבא “על הגפן ועל פרי הגפן” מאמר מוצלח – תקראי אפרתי.

מה עם הלמוד שלכם? המוצאים אתם פנאי לעבודה רוחנית? חבל אם לא. לצבי יש כשרונות ואם לא עכשו – אימתי?

ט"ז תמוז מנחמה לאפרת וצבי [30.6.1923]

יום ו' ט“ז תמוז תרפ”ג

יקירי!

לא התקבל יותר שום מכתב והדאגה ע"ד רגלה של אפרת אוכלת אותי. קמתי בהחלטה היום לנסע ירושלימה ברכבת השניה, הכינותי כבר את מעט הבגדים הדרושים לכך אבל כשיצאתי אל החצר וראיתי את אבא עובד קשה אמרתי: אי אפשר לעזבו בלי עזרתי ועוד בערב שבת – ועם צער בלב חזרתי מהחלטתי לנסע, אבל יחד עם זה נולדה הצעה: – אם הרגל דורשת טפול גדול, אז מוטב ילדתי שתבאי עם צפרה בתחילת השבוע הבא הביתה ופה נסדר הכל על צד היותר טוב. שקלתי הרבה איפה יותר נוח לך בביתך פחות התרגזות זה נכון. אבל יתר המעלות שבבית לעת כזו, שאת מחיבת לשכב, כמובן מכריעות את הכף ואני מלאה תקוה שתקבלי את הצעתי.

היתה סברה אתמול שאבא יסע לראותך, אבל הוא מצא שיהיה שם רק למעמסה בעת שאת שוכבת. כן, אתם לא כתבתם לי זאת, אבל נודע לי הדבר מן הצד וטוב שאת שומעת בקול הרופא. אקוה שהכל יהיה טוב, אם יֵעֲשֶה כל הדרוש, זה יותר קל בבית ואת הלא תשמעי בקולי ובא תבאי, לא כן ילדתי?

הייתי, צפרתנו, אצל הוריך שלשום. זוג יונים. רק התור חסרה בקנם. אתמול היתה בביתנו חופה של ג"ב רבינוביץ. סדרנו יפה רק הכלה היתה נרגשת יותר מדי וזה עשה רושם עגום.

צבי לא יכעס על קריאתי לאפרת לבא לראשון? אני מזמינה גם אותו אם קשה לו הפרידה.

שלום לשלשתכם מאבא ומהזקנה. עדה קודחת ומאירקה היה חולה ועדיין חלש ובחצר לא שמח, אם לא נקח בחשבון את “עזיזה” העליזה שהיא יחד עם אמה, עם “שמחה” מביאה ענג רב לשלשת הבחורים שלנו. חולבים את “שמחה” בחצר, מאירקה רוכב עליה ושני האחרים שומרים משני הצדדים ונוגעים בקצה אצבעותיהם בדדים, יוצאת טפת חלב והשמחה אז רבה, עד שלא מתרעם הסבא על שהם מקלקלים את העז והשנים מתפזרים בפנים עצובות ומאירקה צועק, צועק על ששללו את התענוג ממנו. “אדג’ה, אדג’ה!” כלומר […].

ברגר מסר לי פ“ש. אח”כ ראיתי את רוגובסקי ושמחתי שהוא היה בביתכם. חנה מתכוננת לבא עם הבחורים. צפרה – זו עבודה בשבילך, בכל מקום יש לך עבודה! “רחלה” העושה אטריֹת היתה חולה מסכנת והיה לי השבוע ממנה צרות כאלה, שאין לתאר. הבקר הייתי אצלה והנה יצאה מן הסכנה – באמת הוקל לי; צריך מי שהוא לשאת את האחריות של אדם אומלל ובודד, וכל כובד המשא נפל עלי. נו, כעת טוב! הבקר כבר צחקתי אצלה ואמרתי לה שהיא מחיבת לקום לעשות בעוד ימים אחדים אטריות לבתי, כי לשם כך אני קוראת לה לבא לראשון.

קבלו רב שלום ורב נשיקות מאת

אוהבתכם.

רבינדרנט תגורי לא בא ואני כבר השתעש[ע]תי במחשבה לראותו בראשון. היה לנו רצון להזמינו – והנה הודי אחר יושב לו על הכרמל והעתונות רמתה אותנו והיינו לצחוק – חבל, חבל!

יום א' בערב מנחמה לאפרת וצבי [על פי התוכן: לקראת אמצע יולי 1923]

יום א' בערב

בתי היקרה!

עכשו הביאו לי את מכתבך מיום אתמול. צר לי מאד שעדיין לא מצאתם לכם דירה ואתם מתלבטים בחפושים, – כל כך מדכא אותי הדבר, כל כך אני סובלת מזה! רציתי להיות לך לעזר ולהקל במשהו, אבל אני קשורה לבית ולעזבו לא אוכל.

אבא אינו נח. עוד ביום החמישי רצה לגשת לגפור השקדים ועלה בידי לשדלו לדחות את זה לאיזה ימים, והנה קפץ רגזו של גורן התירס והוא כבר עובד מבקר השכם עד שעה מאחרת בלילה. נוסף על העבודה יש עסק עם עגלים וחמורים של כל הסביבה אלה הריחו ריח גורן טוב ובאים לטעם ממנו מכל צד זהו מה שנאמר: עושר שמור לבעליו לרעתו… עתה יש מעט אוליקנט שנשאר למתום [?] במטבה [?] וישנו הגפור של שקדים, אח"כ אולי ימצא אבא מעט מנוחה. עם דוד עוד לא דברתי, אני חוששת שמא התערבות תזיק. מה יהיה למשל אם הוא לא יסכים לתנאי ויתפטר, ובמקומו יבא אדם, שאבא יצטרך ללמדו הכל מחדש והוא יסבל כפלים? זה הלא כבר מנוסה בעבודתנו ויודע להפיק במקצת רצון אבא. בכל הפגימות שלו שורר בכל זאת יחס ידידותי ביניהם, וזה כבר מעלה גדולה. ולכן אני מפקפקת אם להעמיד על המשקל את הדבר או לא.

הייתי היום עם אסתר ביפו אצל שני הרופאים. תוצאת ההקרנה עוד לא ידועה. ביום ג' הבא אצטרך לנסע עוד פעם. את בית ה“ס שנפתח היום לכל משך חדש אלול אסרו הרופאים על אסתר לבקר, כי תקופת הנשיר היא הכי מזיקה. ובשביל שלא תפסיד בלמודים הוחלט אצלי שאדון אמיתי יכין אותה באופן פרטי. מה שזה יעלה בטח תשלם הג”ב ברגר. ג"ב סולד הציעה לפני עוד בחרף, שאקח לה מורה לעזר, אבל אז לא היה צרך גדול בזה.

בדבר שתי הלירות לְפָני רצוי היה שישולחו השבוע, ואני מחר כותבת לועד היתומים ואבקש למסר ע“ח הרפוי 2 לירות עבורך ב”תרבות“. ד”ר שפירא כותב לנו שהוא פנה לצבי בבקשה לסיע לו ברשיון כניסה עבור בנו; בטח קבלתם את המכתב ותעשו את האפשר לטובת הענין.

במרכז המסחרי נגשתי בכונה לראות את החנות הפתוחה שלכם. נכנסתי להסתכל. חשבו שאני רוצה לשכר אחת החנויות, דברתי אליהם עברית והם לא הבינו אך שמחתי שיהודים עומדים אצל מכונות ועובדים. החנות שבפנה היתה הדלת פתוחה, על החנויות מן הצד תלויות מודעות להשכיר, ושגיאות נפלו בהן – מי תלה אותן? נחוץ לשנותן.

נכנסתי היום אל אדון אפשטין⁹⁵. הם כבר ארוזים לנסיעה, לאדון אפשטין יהיה תפקיד חשוב בסמינר למורים⁹⁶ ואפשר שאם לא תספיק לו העבודה, ימשיך לנהל את הסמנר ביפו. החתנים השנים ישבו אל השלחן אתם ומורגש היה אושר משפחתי. בליתי שם רגעים נעימים מאד.

גם את ג“ב גלוסקין בקרתי, דברנו בלבביות על החיים הובעה מעט פילוסופיה וג”ב גלוסקין אמרה: מה טוב שחיי אדם הוקצבו לשבעים שנה – יודעים שיש קצב⁹⁷ לסבל!…

עדה עוד מתרחצת ביפו. מחזה נהדר היה עם מאירקה. הוא משך אותי אל השלחן, הכריח לשבת והזמין לסעודה באופן ההבעה שלו. הקריב לו כסא וישב אצלי. גרש את כלם מסביב – הוא והסבתא זהו העולם כלו. וכשצריכה הייתי ללכת טפס על ידי נדבק בי, משכני אל הדלת, אל המדרגות והחוצה הרחק הרחק. לא לעדה ולא לג"ב וילסון ולא לאחת הילדות לא רצה ללכת, נדבק בי באופן משונה ורק אתי סוחב לעוף למרחקים. מה היה בנפש הפעוט, אם לא געגועים אל הכפר, אל המולדת? לולא ראו עיני את המחזה לא הייתי מאמינה שרגש חזק כזה קונן בלב פעוט שכמותו.

ילדתי! אם את באמת כבר בריאה, אני שמחה מאד. אקוה שברגע זה את כבר מסדרת את העברה של דירה חדשה ואני מאחלת לך הצלחה. אני מוזמנה לאפשטין ירושלימה ואני קודם כל מזמינה את עצמי אליך. הם לקחו דירה במאה וחמיש פונט ברחוב מוסררי (ככה כמדמני נקרא הרחוב של מכון פסטור?)⁹⁸.

אפרתי הטובה! יש לי בקשה אליך: אם מצאת דירה בשכונה יהודית – אל תציתי את הפרימוס בשבת (יכולים לחמם את האוכל או לעשות כוס טה במכונה הפשוטה)⁹⁹ ואל תנגנו בשבת. הלא סולחים אתם לי על הדרישה? אני נותנת תשובות לאנשים שיודעים להתחשב עם רגשותיהם של אחרים.

איפוא נעמי¹⁰⁰ כעת – הבירשלים או ברחבות הנה?

מה מאד כלתה נפשי לדעת את תוצאות הדירה! שלום רב לצבי – מתארת אני כמה שניכם עיפים, האפשר לשבת כאן במנוחה מבלי לבא לעזרתכם?

שלכם באהבה אמא.

כ“ו תמוז תרפ”ג מנחמה לאפרת [10.7.1923] ראשל“ץ כ”ו תמוז תרפ"ג

ילדתי הטובה!

קבלתי אמש את מכתבך, הכתוב מתוך צחוק של מראות הסינמה והוא [?] את צפורה בזמן אכלת גלידה. זה יפה, ככה צרכים לבלות בני הנעורים. אין חיים נתנים אלא מתוך צחוק.

הייתי אתמול ביפו עם אסתר אצל ד“ר שטם זו הפעם השניה. רפואותיו מועילות באופן פלא. האכזמה כמעט שלא נכרת יותר, רק הראש עוד לא הבריא ויש חשש שתצטרך לרפואי ע”י קרני X. זה יהיה עסק מצוין, אבל הרופא עוד לא קבע בהחלט. ביום הראשון הבא אסע אתה עוד פעם ויש לי בנוגע לנסיעתך אלינו הצעה כזו: אם את חושבת לבא בתחילת השבוע הבא – תבאי ביום הראשון בבקר ליפו. אחכה לך אצל הדודה חנה ונסע יחד לעיר גנים לבקר את סוביל. רציתי עוד אתמול לעשות את זה, אבל היתה לי עבודה רבה ולא יכלתי. ליום א' הבא ישאר לי רק בקור אצל הרופא ואוכל לנסע לעיר גנים. סוביל תשמח מאד אם נבא אליה.

פגשתי את איזנשטין, הוא בנה לו בית בשכונת בורוכוב, אמרתי לנסע אחה"ץ באותה הדרך אבל כאמור העבודה לא נתנה לי. אקוה שתשתדלי שנוכל לעשות את הבקור הזה יחד.

את שלומית ראיתי ביפו. הילדה שלה חכמה מאד ומאד, בריאותה ותאבונה לאכילה הוטב בהרבה, אבל שלומית עצמה חולה, הרחיצות בים גלו בה מחלה, שהיא לא חשדה בה כלל – חול במרה. זה דבר רציני שדורש שימת לב רבה. הילדה כמדמני שלא תתן לה להתרפאות כדבעי, – יותר מדי אגואיסטים הם הקטנים; הם צרכים את האם כלה, את עצמה ואת בשרה ואת כחה ולפעמים את כל חייה.

ראיתי את לובמן־משה ודברתי ע“א החניות שלכם. עוד לא על דעתם כלל להעריך [?] את מסחרם מן העיר. לשנה הבאה כבר התקשרו כעת עם בעל החנות בלי העלת המחיר. מה שיהיה אח”כ אם רק תהיה להם אפשרות וחשבון לעבר למרכז המסחר כי יש להם 2 מגרשים שם וכשיצטרכו יבנו להם את הבנין הדרוש.

בדבר נסיעתו של עשהאל, או יותר נכון ע"ד רצוננו שישאר כאן, יצרתי תכנית חדשה, אם יצליח חפצי אינני יודעת – הלא מחשבותי והגיוני אינם קשורים בהצלחה. –

עם הרשברג נזדמנתי אתמול באוטו אחד. מקושט כחתן ממש. אוכל כעת לגלות לכם את שם הפלאות: אלישבע פל [?] מיודעתנו. הם מצאו מאד חן איש בעיני רעהו והקשר כנראה יצא לפועל למזל. אותה אנחנו אוהבים ומכבדים הוא ג“כ עושה רושם טוב – ואשמח אם היא תהיה מאושרה. ע”ד חתונת ג"ב רבינוביץ עם בן־ברוך כתבתי לך כמדמני, הרי זוגות זוגות צעירים. מה נעים לראות אנשים באשרם!

אתמול קבלתי מורשו¹⁰¹ את התקופה השמונה עשרה. שם מודפס ציור קטן שלו ¹⁰², הגדול יבא בודי בכרך הבא.

הַכניסו לתוך הספריה שלכם את “ישו” של קלוזנר ומבוא לספרי הקודש של ברנפלד, שני ספרים חשובים מאד. גם רשומות ג' שיצא כעת כדאי שישאר לזכרון בשל […], זכרון לתקופה אולי הכי נוראה שעברה על עמנו בכל שנות גלותו הארוכה מה הם יסורי האנקויזיציה מול נוראות הפרעות? […]

היום ראיתי את ארון שורץ, הוא אמר לי שהם מחכים לצפורה מחר, יום השלישי. ואני חשבתי שתבא אתך יחד.

שלום לכם מאבא ומהזקנה, מעדה ומהילדים

קבלו כלכם את נשיקותינו

כ“ט תמוז תרפ”ג מנחמה לאפרת [13.7.1923] ראשון כ“ט תמוז תרפ”ג

ילדתי הטובה.

קבלתי אמש את מכתבך מיום ג' כ“ד תמוז. מה זה – האמנם הלוחות שלנו אינם מ[…]? את כותבת שאני טעיתי בסמני את יום ב', יום כתיבת מכתבי העבר, בכ”ו לחדש. עיינתי היום שוב בלוח והנה נכון – יום ב' היה כ"ו לחדש ושום טעות מצדי לא נפלה.

שמחה אני שאתן מבלות כעת את הזמן יפה, יהיה זכרון נעים לצפרה. נכנסתי אתמול לביתם למסר שלום ממנה, שמחו שהיא תבא בעוד ימים אחדים. הם מחכים גם לאליהו שיבא לעזר להם לבציר. כלם מצפים לילדיהם […]

ברשימת המקומות שהחלטתן לבקר, לא הכנסתם את בית הספרים הלאומי הלא צפורה ספרנית והיא ביחוד צריכה להתענין במוסד נהדר כזה. גם את אפרתי צריכה לרכוש הרוחני הזה שיש לנו בירושלים ולהשתמש בהזדמנות זו.

אסתר מרגולין לנה אצלנו הלילה, היא דורשת בשלומך ושואלת אם ראית בזמן האחרון את משפחת ד"ר בהם? שפרה הבטיחה לה לבא אליה לאיזה זמן. גם מבקשת אסתר להודיע לה מה עם קפטן יפה, המסלק הוא את החוב בשביל הגרמפון.

אם תהיי אצל ד"ר בהם לפני נסיעתך שאלי אם קבלו את 2 הלירות האחרונים בשביל הזרק?

את כותבת לי, יקרתי, על אבוד חפצים ואינך כותבת – מה החלטתם בדבר הדירה – אם נשארים או מצאתם אחרת?¹⁰³ צער גדול אני מצטערת על הטלטול הזה, ותמיד לבי נוקפני פן לא תמצאו דירה מרֻוָחה כרצונך, ושמא יהיו בה חסרונות יותר גדולים – מה טוב היה לוא רכשתם לכם קן כלבבך, אך צריך סבלנות – זה פעם יהיה. אימתי זמן המוחרם – העוד יארך ימים? באמת דואב לבי על העמל הנוסף הזה.

לאדון בולינין הוטב. יותר משלשה שבעות היה חולה בטפוס הבהרות. היום עושים את החטאוי בביתם והוא יקום.

נפלו אי אלו שגיעות במכתבך גם בכתב, גם בסגנון ואני מתפלאה ומצטערת. את נסיעתי עם אסתר לרופא אני אדחה ליום שני כפי הצעתך.

צבי יקירי! קראתי את דבריך. אה¹⁰⁴ תועלת בהתענינותי אם להועיל לא אוכל? צריכים ביפו למצא את האדם המתאים שידע לנהל דבר כזה ויהיה חרוץ וזריז לחפש את ה“בעלנים”.

אנו לא הזכרנו ע"ד הענבים, – היש למצא קונה על כל הענבים שלכם? בשנה העברה היו כמדומני 17 קונטר השנה יהיה פחות. תחקרו אם אפשר יהיה למכר בכסף מזומן. את המינים אפרת יודעת.

אני ממהרת לדאר ומקצרת

קבלו כלכם את נשיקותי החמות

שלכם

אמא.

צפורה! לך נשיקה מיחדת, גם מאבא’לי ומאמא’לי – כמה הם מתגעגעים לך!

נ.פ.

לעבר על המכתב לא אוכל, אפשר גם בו נפלו שגיאות וגם אני חוטאת ללשוננו.

ביום שני, אם לא תמצאוני אצל חנה, תחפשוני ב“תרבות” שלכם.

א' אב תרפ“ג מאפרת לנחמה [14.7.1923] ירושלים א' אב תרפ”ג

אמא יקרה

סו“ס הלוח שלך באמת אינו נכון. והרי חויה שניה. מכתבך האחרון מסֻמן בתאריך של כ”ט תמוז. בודאי שכתבת אותו ביום ה' מפני שהוא נתקבל ביום “ו” ועפ“י הלוח שלנו כ”ט תמוז הוא יום “ו”¹⁰⁵. היוצא מזה שהלוח שלך מקדים ביום אחד. זאת תוכלי להוכח בהשוותך אותו עם העתון.

את בית־הספרים הלאומי הוצאנו מהרשימה מכיון שצפרה כבר בקרה אותו קודם לכן בהיותה בירושלים בפעמים הקודמות.

את הכסף בשביל הגרמפון כבר פדה צבי. אני אביא אותו עמדי השבוע.

אנחנו כמעט החלטנו כבר להשאר בבית. כל מה שהרבינו לראות דירות נֹכחנו שדירתנו הנֹכחית טובה מכלן. חוץ מזה הטלטול, העמל והנזק הבאים בעקבותיו הכריעו את הכף. בעל הבית הסכים להפחית 30 לי“מ על שכר הדירה של השנה החולפת ז”א שהבית יעלה עתה 160 לי“מ במקום 190 לי”מ. שכנים יש כבר כמעט לכל הבית.

איני מבטיחה לבא ביום השני. דברים קטנים עדיין מעכבים בעדי. אולי נבא ביום שלישי או רביעי. אם לא נספיק ביום שני.

ע"ד הענבים דברנו עם אחדים מהסוחרים. אין לנו חשבון למכר להם, מפני שהם כלם מסכימים רק לקבל קומיסיון, ולא את הענבים על חשבונם הם. נשלח את הענבים ליקב וירד העול מעלינו יותר בנקל.

שלום ונשיקות לכלכם

להתראות השבוע

שלכם צבי, צפרה ואפרת.

ו' אב התרפג מצבי לנחמה [19.7.1923]¹⁰⁶ 

ירושלים יום ה' ו' אב התרפג

שלום לך אמא הנכבדה!

נגש אני לכתב אליך על דבר חשוב מאוד. ומפחד אני, מסבת שהשפה שלנו אינה שגורה בפי, שמא לא אוכל לבטא הכל כנחוץ. בכל זאת אני מאמין שתביני אותי, הלא דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב.

טרם שאני נגש לעִקר הענין עלי לעשות הקדמה. אע“פ שלא כ”כ נאה להתחיל בהקדמות. אבל לזה יש לי היתר. אני סומך על אחד מהסופרים האנגלים “ברנרד שאו”, לכל ספר שהוא כותב תמיד הוא כותב הקדמה ולפעמים שתי הקדמות Preface & Introduction. בספר האחרון שהוא חבר “חזרה לימי מתשלח” ההקדמה היא שני שליש והספר בעצמו רק שליש אחד.

אני חושב שאנני צריך אפילו להזכיר שכל בן־אדם רוצה שהחבירים שלו יהיו להם דעה טובה עליו. וגם אני אחד מאלה. ביחוד הייתי רוצה שאתם יקירי יחשבו עלי רק טובות. בכל זאת בשום אופן לא הייתי פונה עליכם בשום הערה, מכיון שאנני טפש כ"כ גדול, או מפני שאני אולי די בעל גאוה. שלא אדבר אפילו על זה. אלא פה יש צד שלישי שבעדו אני מוכן לותר על הכל, ולעשות הכל מה שנחוץ.

עכשיו לעִקר: פעמים אחדות העירות שפני אפרת נפלו (אע“פ שלצפרה אמרת שאפרת כ”כ נעימה עכשיו.) וזה מצער את אפרתי החביבה מאוד מאוד, ביחוד כשאת צוחקת ממני מאיזה דבר. היא מתרגזת נורא. לו ראיתם כמה התרגזה חמדתי היקרה כשצחקתם לי באינצידנט הקטן של השעון.

אין אני כותב את זה מפחד שמא תשפיעו על אפרתי לרעה עלי, חמדתי בעצמה וגם צפורה שהיתה אצלנו כחדש ימים תעידו. היחס שלי ליקרתי הוא כזה, שההתקשרות הולכת ונחזקת מדי יום ביום. רק יודע אני כמה זה מצער את החביבתי. אע"פ בידים רועדות בכל זאת כותב אני את המכתב.

תסלחי, אם נגעתי בכבוד לי היקר לי מאד, מקוה אני שאת מבינה את מצבי בזה,

שלך בכל הכבוד

צבי.

ד' אלול תרפ“ג מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [16.8.1923] ראשל”ץ יום ה' ד' אלול תרפ"ג

אפרתי היקרה!

מכבר לא הרגשתי כאותה השמחה שהתעוררה בלב ברגע שנודע לי, ע“פ מכתבך הקצר, שכבר מצאת לך דירה מתאימה ובמקום קרוב לביה”מ, ועצים לפני הבית וגם אדמת גן, – אני מאושרה, מאושרה! כל השבוע לא ידעתי מנוח וכשקבלתי אתמול את מכתבך ואני מתכוננת למלאות גז בפרימוס וידי כבר בגז, לא היתה לי הסבלנות לרחץ ידים ומהרתי לפתח את המכתב. ואח"כ כשנשתתק הלב הרהרתי: כמה משונה הדבר: – פה יש מקום רחב ידים עם כל הנוחיות, ושם בכמה עמל עלה למצא פנה מתאימה! אמנם צדק השופט מך, שכל התאמצותם צריכה לפנות לבנין הישוב היהודי בערים; לא פללתי שכל כך קשה יהיה בעד […] כסף למצא דירה בירושלים. כעת באמת התכוננו לבנין המצב הקשה יעבר, יוטב, אין דבר, – רק לא לדאג ולא להצטער הרבה! אם נהיה בריאים, חזקים אז נתגבר על קושי המצב.

ברחוב שלכם יש שכנים טובים ואת לא תהיי בודדה ילדתי, זה כה משמח אותי! משפחת אפשטין, בהם, גם ג“ב מלמד, אחות אדון אפשטין, שכנה טובה. ג”ב ד“ר קריגר כמדמני כ”כ גרה ברחוב הזה. מובן שעם כלם קשה לבא במגע קרוב, אבל לי נעים מאד הרעיון שתשכני בסביבה יהודית טובה ולצבי כה קרוב יהיה הבית.

אתמול גמרנו את האליקנט¹⁰⁷ המתוק, בשבוע הבא נגפר שקדים ואח"כ חפש לאבא. לוא רצה לנסע אליך מעט, אז הייתי שמחה מאד. הסביבה, שאת גרה כעת מתאימה לו, יכנס לאן שהוא רוצה בלי לעיף את הרגל הכואבת. לוא רק התרצה לנסע!

אצל צפרה הייתי שלשום, סובלת הילדה בלי הרף. בלי הקלה כל שהיא. היה דודה מחדרה, לו היא מאמינה הרבה, הבטיח שהרפואה, שהוא נותן בטח, בטח תואיל, והנה נסע והכאב כמו שהיה בלי כל שנוי. לא אדע מה יהיה סוף הדבר. שני הרופאים מוצאים שם רבמטיזם אצלה, אבל התרופה, התרופה איה?

מה שלום צבי? התעיפתם בטח כדבעי, אבל תנוחו כעת, כשירדה דאגת הדירה.

נשיקות רבות וחמות שולחת לכם

אמא

יקירי – אני כבר מביט עליכם מגבוה דאגותיכם דאגות השחרית באותו יום אשר אתם עסוקים כל כך בסידור קן חדש לשנה הבאה באותו יום גופא עברתי הר גבוה גבוה. זאת אֹמרת השארתי מאחרי בגרות, שחרות, סוף סוף הגעתי לפסגה¹⁰⁸. וכעת אני עומד ומביט לשני העברים ובעמדי כאן אני עושה חשבון הנפש שלי וחיוך תקפתני וגם שביעת רצון מן המקצת. כמה וכמה מהמעפלים שיצאו עמדי בדרך נכשלו ונפלו לאחור ולא זכו לראות בעינהם את הפסגה. הטלגרמות המרובות ששולחו לבן גילי מר אוסישקין מזכירים לי את הספורט שבחיים. ספורט ותו לא. אני מאחל לכם חיי שקט בפנה החדשה שסדרתם לכם אתמול באנרגיה ספורטיבית

שלום שלום מאביכם [?] הזקן

ז' אלול תרפ“ג מאפרת וצבי לנחמה ומיכל [19.8.1923] יום א' ז' אלול תרפ”ג

חביבי!

קבלנו את מכתבכם מיום ה' ד' אלול, ואת פתקתך ע“י מר מזאה האגרונום. הוא נכנס אלינו בשבת לפנות ערב. דוקא לא בשעה מוצלחת ביותר כי היינו עסוקים בהכנת מים ליום א' בבֹקר. שאלת המים תופסת אצלינו את המקום הראשון, בפרט בימים האחרונים כשדרושה היתה כמות גדולה לנקיון הבית ולכביסה גדולה. הוא חכה מעט ואח”כ ישבנו ובלינו עמדו שעה ארֻכה. מובן ששוחחנו באנגלית, כפי בקשתו הוא.

צר לנו מאד שלא ידענו על יום מלאת שנת הששים לאבא. כפי הנראה שיותר מדי טרודים היינו בהבלי העולם הזה, כגון דירה, מציאותה וסדורה, בכדי להפנות את הלב לשעה קלה לדברים העומדים במקצת יותר גבוה, ז"א מחוץ לחיי יום יום גשמיים ומגושמים.

קבל אבא יקר את ברכתנו הנאמנה ליום הגדול, יום עברך את ראש פסגת ימי חייך. מביט אתה עלינו עתה מגבוה. משקיף על צעירי הדור בחיוך קל על השפתים וממילא בודאי גם במקצת בטול כביכול. כן, אמנם הרשות הגמורה בידך לעשות זאת. עברת הר גבוה, טפסת בדרך עקלקלות ומכשולים רבים מוטלים בה, ולבסוף מרגיש אתה בנצחונך. אם חושב אתה שהגעת לראש הפסגה אזי מי יתן ולא תמהר לרדת ממנה. אם אין אפשרות לטפס יותר גבוה אזי השאר נא על עמדתך הנֹכחית והמשך לפעֹל וליצור, אך בריא, כי זהו התנאי הראשון לבלי לעזב את המערכה. אחל נא גם לנו, לא כמות אך איכות של חיים.

סדרנו כבר כמעט את קננו לשנה הבאה אך מי יתן ויהי זה אך קן ארעי. פרוזדור לקן אמתי, ז"א שלנו. הקן הנֹכחי למרות כל מעלותיו מרובים בו גם החסרונות ואלה האחרונים מכרחים להיות, ומכרחים יחד עם זאת לותר עליהם.

צר לנו מאד על צפרה. מה יהא סוף הסבל הזה. אם חושבים שיש לה רבמטיזם, אזי מדוע אינה נוסעת לטבריה? אמנם כעת אינה העונה לרחיצה. כתבתי אליה עוד בשבוע העבר והיא לא ענתה לי.

משפחת אפשטיין כבר נמצאת בירושלים עוד מהשבוע העבר, אך עדיין לא נכנסו לביתם, מכיון שהדירים הקודמים (יונים שונאי ישראל) עדיין לא פנוה. והם בינתים מתגוללים מעט פה מעט שם. לא פגשתי בהורים רק את הבנות ראיתי.

תשובה נחמדה מאד. היא לפי דעתי הכי עדינה בכל המשפחה. מזיגה אחת של נֹעם, פשטות, ואנטלגנטיות.

מכל הסביבה כמובן הננו מבקרים לע“ע רק את הבהמים. מכיון שאני מאותם הטפוסים שאינם מתקרבים כ”כ מהר לאנשים חדשים, מובטחני שאגור שנים עם שכנים מבלי להפגש עמהם. אך למרות זאת רציתי בשכנות טובה. מוטב שישנה ולבלי להשתמש בה, משאהיה זקוקה לה ולא תהיה.

השבה עדה מיפו? מה מצב רוחה? ושלום הילדים.

רצוף כאן המפתח מהמזודה של אסתר. מה עם ראשה?

נדרה הכובסת שלי בקשה למסֹר לכם שלום רב בשמה. היא תמיד מתענינת בשלומכם ושואלת מה כותבים לי.

שלום ונשיקות

משלכם צבי ואפרת.

אבא יקירי!

עלי להוסיף איזה מלים בתור ברכה לשנת הששים שלך. אני מאחל לך שתזכה לראות את בתך “הכי צעירה במשפחה” בהיותה בת ששים ושתרגישו את עצמכם לא יותר גרוע מעכשיו.

שלך

ז' אלול תרפ“ג מנחמה לאפרת וצבי [19.8.1923] ראשון לציון ז' אלול תרפ”ג

בשמחה קראתי את מכתבך הכתוב בגן דירתך ושכוח גן היה מושרה עליו. שאלת המים בודי תפתר גם היא על צד היותר טוב ואז תוכלי לנוח מעמלך. כשאני תארתי לי בשבת זו, שאת יושבת כבר במנוחה, מבלי שתעיק עליך שאלת דירה, היה לי רגש של נועם מיחד, הלא אני נשאתי פה בסבלך, מרחוק הרגשתי את כל הקושי של העברה, של נדידה ממקום למקום והמצב העיק עלי מאד.

מועד היתומים בקשתי למסר בתרבות 2 ל“מ עבורך, קויתי שככה יעשו, והנה קבלתי ידיעה מהג”ב הופמן [?], שהם לא יכולים בלי ג“ב ברגר לתת ע”ח הרפוי כלום, מפני שהכסף הזה הולך מקופה מיֻחדת הנמצאת ברשותה של הג"ב ברגר לבד. היא תשוב ב22 לח' אגוסט, כלומר השבוע, ואז יסדרו לי תשלום הרפוי. לא הייתי רוצה לחכות עד אז עם שליחות הכסף לרוסטוב, ואם רק יש לך אפשרות לשלח את הסכום הזה קודם שנקבל מועד היתומים – אז אודה לך מאד.

בודי צבי יודע ע"י איזה מוסד ובאיזה אופן לסדר את משלוח הכסף, ויסלח על הטריחנו אותו.

רגל אבא הוטבה והנה תפסהו כאב ראש. הוא זקוק לטפול כמו ילד קטן ממש. הקוראת את […] הקונגרס? מענין מאד. כעת ישנם שעורי גננות בירושלים, אני כל הזמן חושבת שלוא היית פנויה לבקר את השעורים האלה, אז מצאת בהם ענין רב בשובך לימי נעורים. אדון אפשטין ג"כ קורא שם הרצאות – בפסיכולוגיה כמדמני.

הייתי אתמול אצל צפורה. הרגל הוטבה מעט, נסתה לרדת ולעבר לחדר השני. יש תקוה שתבריא.

עדה שבה מיפו, שמחת מאירקה לא תתואר בחרט. שט הוא כל היום בחצר בצעקות: סבא, סבתא! יליד הטבע – כאן מצא מקומו.

הילדים בריאים, אך ראשה של אסתר אינו טוב. הפצעים מתרבים וכל המשחות ללא הועיל. נשור השערות התחיל לאטו ולא ידועות עוד התוצאות. ילדה מסכנת, מסכנת! הלב מתבקע לראות את סבלה! שלום לצבי מאת אמא.

י“ד אלול מנחמה לאפרת [אין שנה, לפי התוכן כנראה 25.8.1923] מוצש”ק אור לי"ד אלול. בבית הועד (לפני ישיבה).

ילדתי היקרה!

קבלתי את 2 מכתביך בשבוע העבר, אבל אני לא כתבתי לך כמעט כלום (חוץ ממלים אחדות בתחילת השבוע העבר). את צריכה לסלח לי, ילדה, על עול זה שעשיתי לכם.

היה שבוע קשה. גפרנו ואבא סבל ברגל, התעיף ולנוח אף רגע לא הרשה לו עד הסוף. באחד הימים נפל דוד מן הפרד, יכל לההרג ממש, אבל נפגע רק ברגלו ושכב ימים מספר – זה ג"כ הוסיף לאבא עבודה. ביום הרביעי קבלה הזקנה נשיכה מאיזה זבוב צבתה היד באופן נורא והרופא חשב שאפשר שסכנה צפויה לה. היא עצמה מלאה חששות היתה ובקשה להובילה לצפת. כעבור יום עברה חלפה הסכנה, אבל היא נחלשה מאד והטפול בה אינו קטן. הרואה את, ילדה, שאסור לחלום על חפש ומנוחה? חשבתי אחרי הבציר אהיה צפור דרור, אעוף לאיזה קן שקט לעבד קצת עבודת רוח בשקט ורגזם של מאורעות קופצים ומהרסים את החלומות היפים.

עם אסתר הייתי ביום ג' העבר ביפו. לפי חוק ההקרנה, אם היא מצליחה צריכות היו השערות לנשר עוד בתחילת השבוע העבר. והנה עד היום רק חלק קטן נשר, זעיר שם זעיר שם ואני חוששת שמא ההקרנה לא הצליחה. מחר אני צריכה לנסע אתה שוב ואינני יודעת איך לסדר את זה – הזקנה עוד חלשה ועדה מרגישה את עצמה לא טוב, בטח תצטרך לשכב מחר ועם הילדים כעת קשה – אינני רוצה שיבאו במגע עם אסתר ובכלל לא יבאו אל הבית כשהשערות של אסתר נושרות ואפשר להדבק במחלתה. כשהם יכלו להיות אצלי, היה יותר קל. הזהירות עם פעוטים קשה היא עד למאד.

אבל די בהשתפכות הנפש המרה. בסך הכל לא נורא שום דבר! אני רציתי לסדר לאבא השבוע טיול ירושלימה. אבל גם כאן לא הצלחתי כי דוד קבל מכתב מאחיו, שחולה מסוכן הנהו וברגל צולעת נוסע דוד מחר לבקר את אחיו. בטח הוא יהיה אצלך למסר לך שלום מאתנו. גם שרה וצפורה נוסעות מחר והן תמסרנה לך פרטים על כל הנעשה בגבולנו הצר.

הילדים חמודים וזוהי נחמה פורתא בכל הקושי שמסביב. הם חרוצים ורוצים לעזר לסבא בכל. כשמאירקה אוחז פטיש הוא מרגיש את עצמו מנצח וגבור ואיזו גאוה מנצצת בעיניו. […] ספר לי כיצד יודע בטח, שהוא גבור מוחלט. הוא מנסה לקום באמצע הלילה, מתלבש ואומר שהוא הולך לסבתא. את מבינה? להראות שבלילה הוא לובש בעצמו והולך בעצמו. כעת הוא פסק את ה[…] הזאת.

את ה2 לי“מ בטח שלחת לרוסטוב. אם ג”ב ברגר באה אז אני מקוה השבוע לקבל את המגיע עבור הרפוי ואשיב לך.

כתבי לי רשימה של איזה יינות דרושים לכם. כשאקבל את הכסף אשלח לך פתקה ליין, רק עליכם להודיעני איזה מכולם [?] ?

נתן כרמי מתחנת האוטומבילים אמר לי שלשום, שבעד הנסיעה האחרונה של צבי, כשהאוטו בא הביתה, הוא כסף לא קבל, בבקשה להודיעני אם זה נכון, אזי אשלח לו את המגיע.

שלום רב לצבי. תארו לי את דירתכם בשביל שיהיה לי מושג ממנה.

צפורה כבר בריאה. מתהלכת ועוזרת בכל לאמה וזו מאושרה. החלטנו עם צפורה שלסכות אתם צריכים לבא הביתה. לא תעזבו את הזקנים לאנחות.

באה ג"ב לובמן מבירות והביאה לי את כל השלום […] ויפים מאד,

קבלו נשיקות מאמא [?] 

ט“ז אלול תרפ”ג מנחמה לאפרת [29.8.1923] ראשון לציון ט“ז אלול תרפ”ג

ע"י דוד התקבל מכתבך, ילדתי ואני מתוך צער עמוק קוראת את קריאתו של צזר: – “הגם אתה ברוט?¹⁰⁹” גם מן הפנה השקטה, החמה, היחידה שלי קוראים עלי תגר ומטפלים עלי עוונות וחטאם, – העוד לא נתמלאה כוס יגוני?

אנסה לדבר בשקט אף כי עיני היו מקור דמעה. לא נכון, שאני העלבתי את צבי! אני לא העלבתי בביתי אף אדם אחד בכל שנות חיי הארוכים. אם היה לעג לז’רגון, זה לא היה בנוגע אליו. תקון העברית זה כבר טבעי הרע: בכל אספה, בכל ישיבה אני מכניסה לכלם, לכלם את התקונים. לא רוצה, אבל זה נעשה מאליו. אני הייתי פורצת בצחוק ומעליבה אותו? ילדה, מה את סחה, מה את סחה? האם כל כך גסה, אי מנומסה ואי מחונכה אנכי? איזו מין פסיחולוגיה חולה מצאה קן בלבך! מכל חרדתך אני זוכרת שנים: בעת שאני דברתי על הרזון שלך ועל צערי בנוגע לזה, את רמזת לי שאחדל ואח“כ התחננת שלא בפניו: – “אמא, אל תדברי יותר מזה באזניו.” השתוממתי. והיה מקרה בשבת האחרונה כשצבי סבב את השעון ושכח לסובב את הגלגל מימין. מצא שזה לא חשוב ואני שאלתי – מדוע זה לא חשוב? אז את ג”כ רמזת לי שאשתק ואני שוב לא הבנתי והרהרתי בלבי: האם צבי בובה הוא שעלולה להשבר? האם אינו גבר שמותר לדבר אתו דברים ישרים ונכונים?

יש עוד עלילה: בראש מכתבי אני כותבת לילדתי. אם לחטט בדבר, אז אני חושבת שהסבה היא כתיבת רשימה חדשה בצורת “מכתבים לילדה”. וזה נעשה אצלי הרגל. אני חולמת על פנה שקטה לעבודה לעבד את הדבר הזה בצורה אחרת ואז אחדל בקריאה בלתי פוסקת לילדה היחידה, הסגולה, הקטנה.

את סובלת בבית מיחס לא טוב לכם! אם ככה – לא צריך לבא, את לא צריכה לצאת ידי חובה כלפי מי שהוא. מצדי אותר על געגועים אתגבר, רק שיהיה לכם יותר נוח, יותר שקט, יותר נעים – “אשרי יושבי ביתך”, שר המשורר.

אני מפקפקת אם אבא ירצה לנסע. הוא מצא לו עבודה ולא יעזבה – כעת עוסק בברור הפרנצס¹¹⁰ אח"כ הוא הזמין מכונה לקצץ את קש האפונה המוכן לחֹרף. עובד, עובד וזה שומר עליו מסבל נפשי.

דוד לקח אצלכם חצי פונט, בהזדמנות אשלח. תואילי בטובך, ילדתי, לשלח לי תומי¹¹¹ את המכתב של אסתר שבו נמצאת הכתֹבת של פני. כיון שלא נסתדר המשלח מירושלים אני רוצה לסדר את זה ע"י הבנק ביפו. חבל שלא עזבתי לי העתק של הכתבת. תואילי תכף תכף לשלח. מאסתר לבקש את הכתבת אי נעים לי – מפני שאני מבטיחה לה, שהכסף בודי כבר נשלח. שלום לצבי מאת אמא.

ללא תאריך ממיכל לאפרת וצבי

[לפי התוכן, לקראת סוף אלול תרפ"ג, תחילת ספטמבר 1923]

¹¹²

התקבלו

לא הצליח הדבר

אבל עם הסניפים

פה על מנת לקבל את

לקבל את היינות פה ולבקש

אחת מה טוב ואם לא – אשלח

אפרת וצבי חביבי! אמה הת[…] אתמול בלילה עם אסתר שרוף ליפו. עסק ביש עם ההקרנה כנראה לא הצליח כדבאי והרבה שערות נשארו ולא זזים ממקומם אפשר שיצטרכו שוב פעם להקרין. ובחפזה מסרה לי אמא בכוננה [?] להודיע לך חדשות מכַפְרך. שלומית בן הריאל שבה אתמול מאמריקא. אמה בקרה מצאה בה עלמה נחמדת היא קבלה משרה בירושלים והיא מסרה לאמה שהג" סולד אמרה לה […] אהובה השארתי בא“י ואפרת שמה. ולכן היא חפצה להתאהב באהובתה של הג” סולד. התכונני. גם עוד הפתעה רחל ובר־כוכבה. האח הגדול גם כן, ואמא עוד לא הספיקה לראותם. צפורה כבר הבריאה. ועל כולם! נעמי זייגר־לובמן ילדה אתמול בן. כנראה החשמל של רוטינברג פועל גם על לדות…

העבודות של הבציר והקטיף עם ב[…] הכל גמרתי אתמול. כעת אתחיל לנוח מעט מעמלי. הנני מודה לכם בכל לבי על הזמנתכם לבוא לכם אך אני חושב כי כעת לפני ראש השנה כבר אין זמן לנסוע. וגם קשה לי להטעין הכל על אמא בעת שהיא מרגישה את עצמה די חלשה.

והטיל

שליט

של המנוחה

אך ע"ז

מאבא למלאת הששים

יד […] בחזקת היד

בא הכאב שברגל

כמו שכבר בקרתי אתכם

המטבח נדמה רחוק מידי מהבית

והחסרון יורגש […] בירושלים, וחוששני שלא תסבלי בצואר.

אם בעצתי תשמעי לסדר לך מן פרגוד ולהעמיד במבוא הבית פנימה ולפרקים לבשל שמה, מותב שהאלם [עלם?] יסבול קצת ולא הצואר.

בביתינו לפי שעה הכל שקט […] כל ההרפתקאות בשלום. מאיר התחיל להתפתח במהרות יום יום גודל המלון שלו וההתקשרות להסבתא והסבא. רק פקח עיניו רץ אלינו ועד חושך מבקר אותנו.

שלום שלום חביבי, אביכם ובשם אמכם. מיכל

אפרת חוברת י“א של חודש אב של “השדה” תמצאי ותקראי שמה מאמרי ע”ד הקרצית.

ז תשרי תרפ“ד מנחמה לאפרת וצבי [17.9.1923] יום ב' ז תשרי תרפ”ד

אפרת וצבי יקירי!

מצטערת אני מאד על נסיעתך ילדתי, הלא יכלת להשאר פה מבלי לסבל נדודים ועמל של ערב חג וכל האחריות של אורחת קטנה, אשר תקשר אותך מבלי שתוכלי לצאת בערב. אי אפשר הלא ילדה להשאיר בבית לבדה, אפילו אם יש שני שכנים ואם יש בן – בעל בית. כל זה לא כלום ואת מחיבת תהיי לשמר את הבית בערבים. זה לא אסון גדול באמת, אך כל דבר קטן שמכביד עליך גורם לי צער מרחוק.

הייתי ביפו אתמול, מצד אחד היתה לי שמחה גדולה כשהודיע לי ד“ר שטם, שאסתר כעת בריאה בראשה לגמרי לגמרי, אם רק לא ישוב לחוש משהו אחרי כך, גם במכון רנטגן שמחו מאד לראות את ראשה. […] תמסרי לג”ב ברגר את בשורה הטובה. גם תעודה נתנה לה מאת ד“ר שטם, שהיא חפשיה משמירה ותוכל לבא במגע עם ילדים ולבקר את ביה”ס. הילדה מאושרה, מאושרה.

מצד אחר סבלתי בבית הדודה¹¹³ כשנודע לי את כפל הטרגדיה של שפרה.¹¹⁴ הבחור נשואי. אומר שהתגרש, אבל זה עוד דורש חקירה. תוכלי לשער את ההפתעה. זה נורא, נורא.

נתתי לחנה מעט עזרה לחג. אבל זה כלום, כלום מול הסכומים הדרושים שם. אסתרקה ג"כ גורמת לאם המסכנה די צער. כמה אם זו אומללה! הקריבה את נפשה ואת כל חייה עבורן וכמה נותנות לה כבוד!

אני גומרת, אדון שורננר נוסע. יוביל המכתב והבגד של יונהלי. קבל שלום מהסבתא.

שלכם באהבא אמא.

ערב יום כפורים ממיכל לאפרת וצבי [19.9.1923] ראשון לציון ערב יום כפורים

בני חביבי

בשמי ובשם אמא מכל משפחתינו הנני מברך אתכם בגמר חתימה טובה […] בבית הכל בסדר אין חדשות נתהוו בימים האחרונים. אך אמא שבה מיפו ביום הראשון ופתקא בידה מהרופאים של אסתר שהנה כבר בריאה לגמרי ומותר לה כבר לבוא בקהל. אי לזאת יש סברא שאני ואמא ואסתר נופיע אליכם לכבוד החג בתור עולי רגל האם תקבלו אותנו? ההחלטה הגמורה תהיה ביום הראשון מפני עסקי שפרה עם שדוכיה יש פה ענינים שאמנם סובלים דיחוי הלא ידוע לך שהיה לה איזה צעיר שהיא דחתה מפני הצעיר יצחק זה שהיה בשבת אצלינו והנה טרגי קומעדי שלו יש אישה וילד ברוסיה וכעת אחרי שקלי וטריה הסכמה להראשון. ולכן אפשר מאד שעל ידי זה יהיה עכוב בנסיעתנו ואתך תהיה הסליחה.

מפני טרדות הערב חג מסרה לי אמא את הכתיבה.

כנראה שלא לשכוח זה דבר בטבע שלכם את העציץ וגם התבה שקנה צבי שכחתם אם נסע אז נשיב לכם את השכחות.

לשנה מבורכה בכל

בברכת הוריכם נחמה ומיכל

ללא תאריך מנחמה לאפרת וצבי [לפי התוכן – לקראת סוכות תרפ"ד, ספטמבר 1923] 

ילדי

הפעם הלא תודו גם אתם שהתנהגתי מנהג חושם להפוך את היוצרות במקום לקבל את פניכם בביתי ביום חג עלתה המחשבה לעלות אליכם. את הסבה אבא בעצמו מחיב לבאר ואולי יתביש אם כן אני אומרת לכם כי בשבילו כל הדבר הזה. הוא סובל ברגל מאד גם פצעים כבר הופיעו באחרונה מסבת עבודה רבה והתרגזות על כל שעל ונחוצה לו המנוחה. אם לא יסע מן הבית אז […] דוד וכל עול האורח יפל על אבא בחג אני מאשרה שהוא נוסע וינוח למה לא באתי יחד אתו את זה יבאר אבא בפרוטרוט בעצמו.

אני הסתרתי את מחשבתי לנסע אליכם לבל תשלט בה עין רעה והנה לא הועיל גם זה וביש גדא מצאני על דרך הסתר. “אין דבר אין דבר” היתה אומרת העובדת הגדולה הג"ב סולד.

את מכתבכם אתמול קבלתי ואני עונה: יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק, אבל מזל אין. או איני די חזקה בשביל צעד כזה – להנות פעם בחיים לפחות מחג ומחופש. שמחה אני שלאבא היה המרץ לעשות את זה ואני מצוה אותו: ב“שמחת בחגך”! הלא בבית גם לו אין שמחה של חג.

את התקופה בשבוע העבר קבלתי. תודה רבה! בבקשה להודיע לי – כמה עלתה הכריחה¹¹⁵ ואצרף את זה לעודף שיש עבורכם אצלי.

השתדלו שאבא לא יתהלך הרבה. עד בית הספרים הלאומי יש לו היתר. לנעמי יסע ויתר המקומות המענינים ידחה לכשתבריא הרגל.

שמחו ועלזו דודים ותסלחו לי על ישיבתי בבית.

שלכם באהבה אמא.

שלום ונשיקות לאנהלי, בטח טובים הבגדים ששלחנו ע"י שפינר.

עדה נוסעת היום עם יתר החבריא ליפו.

א' דחוהמ“ס תרפ”ד מנחמה לאפרת, צבי ומיכל [26.9.1923] ראשון לציון א' דחוהמ“ס תרפ”ד

מיכל וילדים יקרים!

מז“ט, מז”ט! אתמול התארסה שפרה. מר סטור בא אלינו בערב החג ואתמול בבקר הם יצאו שניהם אלי בקשו יין והודיעו לי את החלטתם. הוא אדם הגון מאד, בריא ברוחו וגופו. אפשר שיעמידו את החופה בירושלים באסרו חג בבקר. היום הוא נסע ליפו, ישוב בערב ואז נחליט הדבר. אפשר שהם יסעו עוד מחר בבקר ירושלימה ויבאו אליכם טרם שיגיע מכתב זה לידכם.

יש אומרים שאני גבורה, לא האמנתי עד היום. כן, צריכה הייתי להיות גבורה בשביל להוציא ענין כזה אל הפועל! רק שתוצא העקמומיות מן הלב!…

דוד ברק נוסע מחרתים להתארס כנראה. אמר לי חצאי מלים מתוך בושה ואינני יודעת אם להתארס או להתחתן. כלתו בקולנדיה. מחר בערב תבא הנה אחותה עם 2 ילדים והוא נוסע אתם אליה. קנה בגדים יפים והוא עצמו פניו זוהרין משמחה.

שאני אוכל לנסע אינני רואה שום אפשרות. אחרים יותר חזקים ממני – כשהם רוצים דבר הם מוציאים זה אל הפועל. דוד מבקש מאד את סליחתי על שהפריע לי את שמחת החג, אבל מי יעמד בפני ענין חשוב של אהבה ואשרה? כל הנחלים הולכים אל הים.

את לא כועסת עלי, ילדתי שאני יושבת בבית? בודי את חושבת: אמא בשלה, בזרות שלה!

איך אתה מיכל? איך הרגל, איך הבריאות ומצב הרוח בירושלים? השמחה יונה’לי?

שלום לכלכם ונשיקות אין סוף

שלכם באהבה

נחמה

יום ה' בערב מנחמה לאפרת וצבי [לפי התוכן – חוה“מ סוכות תרפ”ד, סוף ספטמבר 1923] ראשל"ץ יום ה' בערב.

יקירי!

עכשו הביאו לי את מכתבכם של היום עם הקריאה לבא ירושלימה. התחשבוני לעקשנית אם לא אשמע לקול קריאה זו, המלבבת והקוראת אותי כל כך? אבל הגידו איך לעשות את זה? אם אפקיר את המשק – בעלי החי שברפת אינם יכולים לקבול ולהביע התנגדות – אבל אמא אומרת בפירוש שלא תתן לי לנסע, פן יקרה לה מקרה רע וחס ושלום תלך מעולמה… תארו לכם, הנה אנחנו רק שתינו כעת בבית ובחצר, נחוץ לי מאד לגשת למושבה ולא מעיזה לעזבה לבדה לשעה קלה, ואיך אעזבה ואסע? סלחו לי כלכם ואל תדאגו לי, אני אסע ירושלימה אחרי החג ואשמח בצל קורתם של זוג היונים שלנו.

יפה הצעתך, צבי, בדבר אפרוחים. במחשבתי היה לעשות את זה בעת שנסע אבא, אבל הדבר לא יצא אז אל הפועל. יש לנו אפרחות יפות ומן המבחר אביא לכם בבואי אחרי מסיק הזיתים. תגדלנה לע"ע בבית, אולי תתחילנה בינתים איזה מהן להטיל ביצים ואביאן יחד עם תרנגל צעיר. יש לנו כעת גם יונים, אם תרצו לסדר שובך אביא גם זוג יונים.

אתה, מיכל יקירי, אל תחשב לך לעוון שהנך נח כעת מעט. מכבר צריך היית להרשות לך זאת והיית יותר בריא וחזק. נחוצה מנוחה לאדם.

לשפרה ואהרן נספחה אסתר בנסיעה. מובן דרצון גדול לא היה לי אבל בכל זאת הסכמתי. הילדה כה שאפה לנסיעה, סבלה די, תתענג כעת מעט. היא רוצה להיות אצל חברתה סבירה אלבום, ילדה טובה. אל צריך להפריע לה, שם תמצא עוד חברות וזהו תענוגה.

רחל הוסיפה לי על המעטפה שנפגשה בתחנה (אינני יודעת באיזה מקום) עם שפרה וחתנה. רחל ג"כ הביעה את השתתפותה בצערי, שלא יכלתי להנות מברכת בית אפרתנו. אבל עוד יבא תורי ובזה אני מתנחמת.

שלום ונשיקות לכלכם

שלכם נחמה.

שפרה ואהרון! השמחים אתם על הטיול? המצאה ירושלים חן בעיניכם? כתבו לי על הכל.

שלכם דודתכם נחמה. ליונציק נשיקות ולאסתר שלום ואל התרגזות!

הושע“ר תרפ”ד מנחמה לאפרת וצבי [1.10.1923] ראשל“ץ הושע”ר תרפ"ד

יקירי!

אם לא תלכו מחר אל הדאר, אז מכתבי זה יבא בידכם אחרי כל הרעש שהיה בביתכם, במשך החג. לא מעט אני הצטערתי על עמלך הרב, יקרתי, אף זה שלא יכלתי לעזר לך במאומה, כשהיתה לך עבודה רבה כזו. –

אתמל הייתי ברחבות עם הזקנה. ברכה הרשפלד הבטיחה ג"כ לנסע ולא יכלה. הניע אותי לנסיעה, זה שאסתר¹¹⁶ לא כתבה אף מלה יותר משלשה שבעות ואני דאגתי לה מאד. סוף סוף הכל בשלום אצלה, אלא שהיא עסוקה – יש לה שתי יולדות, מסַז' אחד, וגמרה. איזה זריזות. חרוצה אסתר שלנו. לוא ראיתם איך היא מסדרת עבודות הבית ועבודות חוץ. ממש מפליא. והטפול באמלל הזה, בדוד, ומלוא ספוקיו והכל בזמן ובסדר.

בקרתי עם הזקנה את שלומית ואת חנניה. הוא יושב בדירה נפלאה – זו שגר ד"ר ענטון – 9 חדשים¹¹⁷ בבית, אויר מכל עבריו, חצר גדולה ומרתף ועולה לו רק 4¹/₂ לירות בחדש. איזה מזל! הוא עומד להת[…] עם דורה ארנוביץ. ואפשר עוד בימי החג הזה. את אמה ראיתי אצל שלומית, אשה חכמה וערומה לא פחות מבתה. דורה היתה השבת ברחבות, אתמול לרגל מסחרה נסעה ליפו ובערב צריכה היתה לשוב, כנראה לגמר את ענינה. היא אוהבת את חנניה אהבה עזה. היא תדע לסדר את חייהם באופן מצוין. בביתו חסרה כעת אשה, ריח הרוקות נודף בכל פנה, יד אשה ואשה חכמה כדורה תמלא את כל החסר ותעמידו על רגל איתנה.

עמינדב ונתנאל ג“כ עומדים על הפרק ונבחרו ג”כ מאושרות, מפני הכבוד יתנו כמובן זכות קדימה לחנניה. חסרה נעמי ברחבות. יפה כל המשפחה בבית עשיר, כשיושבים בסוכה נהדרה ודשולחן מלא אורחים, – היו הרבה אורחים מחוץ לארץ – והזקנה היתה מאושרה מאד ומאד להנות מכל היופי וההדר. רק נפש אחת אומללה שם, זהו לוטמן, אינו מוצא פה מה לעשות ומתעתד לנסע, אבל את הילדות לעזב קשה לו, הוא קשור אליהן יותר מאם ובחייו נמשכת הטרגדיה, שאין ממנה מוצא. חבל שהוא רחוק מאתנו, חבל שאף מלה של נחמה איני יכולה להביע לו. איך הוא מרגיש את עצמו בין האחים? כלם בריאים חזקים, מלאי כח ואֹמץ וחיים והוא רצוץ ושבור ונדכה. כמו כל חלש אינו אהוב על הבריאים, על השולטים ועול ילדיו קשה על אחרים שבעתים, כל זה מעיק, כל זה מדכא את רוחו. וסוף סוף לאן אדם כזה ילך לחפש את לחמו?

בשובי בערב מרחובות מצאתי את אננה לוין בגן. היא חכתה לי מן הבקר. כמה הצטערתי על העדרי. ביפו אמרו לה שאנכי בירושלים והיא באה רק לקחת את בגדי החרף שלה. אני ואמא בקשנו ממנה מאד להשאר לחג, אבל היא לא לקחה שום שמלה חגית וגם יש לה לדאג לשתילים לקחת לנהלל ולא הסכימה להשאר, לקחה בבקר השכם את חפציה ונסעה עם קושניר בעגלה פשוטה. זוהי בת חיל! יש שאני מסתכלת בה ומצרפת אותה לסריה של הקדושות, יש לי סריה כזו. אדם שלם ברוחו ובגופו, אדם שידע להקריב את עצמו לאדיאל במדה כזו – האין שם קדוש הולם לו? לא אדם שהלך המדברה להזות הוא קדוש, אלא אדם שהלך המדברה לעבוד ובלב טהור כזה ובמחשבה טהורה! אני כורעת ברך בפני אלה.

אני משתעממת בחג הזה. הוא הראשון בכל ימי חיי, שאבלהו בבדידות כזו, רק זמרת הצפרים שהתגברה עם רוחות הסתו משעשעת אותי לרגעים. השרים הם באמת או מתכוננים וקובלים לקראת הימים, שהשמש מתחילה להסתתר בין עבי שחקים?

[…] שפרה? באיזה מצב רוח נמצאה בירושלים? לאימתי החליטו לחוג את חתונתם? אדם הזה יוצר לו טרגדיה בעצמו בעצם ידו. יש לה כֹכב  אבל אינה יודעת להורידו אליה.

כתבו לי איך שררת השקט בביתכם משפיע עליכם? צפורה, אננה לוין ואסתר מרגולין בקשוני לדרש בשלומכם.

הקבלת צבי את השקדים ששלחה אסתר לדוגמה? טוב יהיה אם ימצא קונה בירושלים, השקדים שלה יפים מאד. ההסתדרה החנות של תוצרת הארץ? איך הספריה? בעתון לא פגשתי עדין שום מודעה ע"ד החנויות – מדוע? כדאי לבא בדברים עם סטור, הוא חרוץ, אולי ימצא מי שיחכר את החנויות.

לא קבלתי שום ידיעה מאבא ואינני יודעת באיזו שעה ביום הרביעי לשלח את עגלתנו ללוד. עשיתי חשבון בעצמי, שהוא יצא ברכבת של 11 ואשלח את העגלה לפני אחת. איך אבא, ההרגיש את עצמו בריא?

תמסרו לשפרה בהם שאסתר מצטערת מאד על שאין שום מכתב ממנה. השב ד“ר בהם מחו”ל? תמסרי לשפרה ולכל משפחתם שלום ממני.

ההיית בימי החג אצל נעמי? מה שלום יצחק ומנוחהלי?

שלכם באהבה רבה אמא.

כ“ד תשרי תרפ”ד מנחמה לאפרת וצבי [4.10.1923] ראשל“ץ כ”ד תשרי תרפ"ד

יקירי!

נבהלתי מאד אתמול, כששבה העגלה מלוד ואתה, מיכל, לא באת. דוד עצמו היה מבוהל ולא יכל לבאר לי היטב את הדבר. הבחורה שלו כנראה מסובבת לו את מחו ואני לא יכלתי להאמין לדבריו האי ברורים ואמרתי: אך חולה אתה ולא יכלת לבא! לא ידעתי כלל שאסתר ויונה עוד קודם עזבו את ירושלים, שום מכתב לא היה ואחרי שהייתי כבר מלאת דאגה על חוסר מכתב עוד נוספה דאגה לבריאותך. – –

לקראת ערב באה כל החבריא מיפו, עדה עשהאל כל הילדים ואסתר ונמסר לי המכתב משם. טוב שאבא ינוח ואולי בינתים יורכש המגרש ויהיה לכלנו זכרון נעים לבקורו.

אני שקלתי היטב את עמלך, אפרתי, בחג הזה והחלטתי שכל זמן שאני עוד לא זקנתי לגמרי, נקבל את קרובינו ואת אורחינו יחד בביתנו כאן. זה באמת היה ראש כשרונותי, האם הוא צריך כבר לרדת יחד עם יתר סגולותי מעל הבמה?

לעשהאל ביפו אין כבר יותר כלום מה לעשות. פה גברת כהנסקי, שהיא האפוטרופס על רכושו של מרקוס המנוח, רוצה למסר לו את הנהלת העבודה הזאת, אבל ישנם הרבה קופצים, ביניהם בקר, מנחם כהן ועוד יחסנים כאלה, האפשר להאמין שעדינה תנצח את הלויתנים האלה? בכל זאת היא בקשה את עשהאל לסיר היום את הכרמים ולחבר תכנית עבודה. הוצע לפניו איזה ענין במושבה אמריקאית שאצל עין־חי¹¹⁸, אבל לא עם משפחתו הוא מסוגל להושיב נשמות [?] ולשבת שאהלים [?] או בברקים [?] וכל הנדוניא שם – 30 דונם אדמה, מאה לירות הלואה ו6 לירות בחדש שכר שוטר. להתישב צריך תכף עם המשפחה. שאלני, ואני אמרתי לו שהרבה עדיפה ראשון, במקום שיכולה להיות לו הרבה יותר אדמה, הלואה של מאה ל ג“כ יוכל באיזה אופן שהוא להשיג, ואם יעבד היטב את אדמתו במקום שיש לו בית וכל נוחיות החיים – רופא ובית ספר וכ”ו, ואם יזרע טבק, המכניס יפה עכשיו כשענף זה התחיל להתפתח בארץ, אז ימצא את קיומו. בא מדוכה מאד, אח"כ שב קצת רוחו אליו. כן, זה לא קל כשדאגת משפחה גדולה מוטלה על השכם. ואין פרוטה לפורטה! מעט הכסף שהיה בכיסו הלך לרופאים ביפו. ספהלי היה חולה, עדה גם כן. פני כלם כמעט רעים.

יום הששי הבא, הוא יום הולדך ילדתי. בכל פעם שיש לי צרך לגשת אל הלוח, עומד ב' חשון זה נגד עיני. במה נכבד את היום הזה? אנכי אינני בעלת השראה כלל, חשבו אתם והחליטו על איזה דבר נעים לכלנו. אולי יבא זוג היונים אל קן אמם?

רב שלום ורב נשיקות לשלשתכם

שלכם

באהבה

נ. פוחצ’בסקי

ל תשרי תרפ“ד מנחמה לאפרת וצבי [10.10.1923] ראשל”ץ ל תשרי תרפ"ד

ילדים! מכתבך הנחמד, אפרתי, הגיעני אתמול. מובן שאבא שמח מאד ואיננו חלילה מן המרגלים שיוציאו דבה. הוא מאשר שהביא לך איזו תועלת בסדור נוחיות הבית, אבא מביא תמיד תועלת, אני מקנאה בו.

הזמנתכם החביבה לבא אליכם נגעה עד נפשי, אבל עליכם הלא לדעת, שכעת עונת הזיתים היא, ועד כמה שהזיתים מועטים, בכל זאת הם דורשים סדור וטפול, הרי גם המעט אין להשליך החוצה. ובכן לבא לא אוכל ליום הולדת ילדתי, אבל אינני משוללת תקוה, שגם תורי יגיע לנוח קצת בצל קורתך. אבא מתפלא מהצורה שלך אפרתי ומאהבתך לסדר ולעבודה. כן, לוא היית בן, אז יכלו ההורים להיות בטוחים שעמלם לא ילך לריק ויהיה מי שידאג ל[…] שהכניסו בו את כל שנותיהם וכשרון עבודתם ומרץ ומסירות. עתה מי יודע? מרץ גדול אינו מתעורר בעשהאל. הוא אומר שלוא נמצא בידו מוכן די כסף מספיק עשיה תמימה לקיום, אז היה יכול [?] לעבוד בלב שקט ובמרץ, אבל פלאות כאלה איך למצא בימינו?

אולי יעלה בידי להשפיע עליו משהו, אבל אני יודעת שזה יהיה יותר רע, שיוצר סבל חדש, אי נעימות, […] אבל לנסות צריך. הפרפר איננו יודע שהוא יכוה באש, אבל אדם המביט על החיים בעין בהירה הוא יודע אימתי הוא משחק באש ונרתע אחור.

על המאורע האחרון אצלכם, אבא ספר לי ואני מתפלאה מאד, צר יקירי שאתה לא מתיעץ עם אפרת בענינים כאלה, הלא היא כל כך חכמה, כל כך יודעת את האנשים! (תסלח לי על שבחים אלה בפניך, ילדה!) חוששת אני שנלכדת צבי הפעם בפח; אפשר שכונתם לא היתה רעה, אבל הענין ענין ביש הוא אם אתה מוסר לידם את תפקידך ב“תרבות”. בתוצרת הארץ אין לתלות תקוות לפי שעה, יחס הקונים והחנונים הוא רע מאד לשאלה זו; כשרציתי סבון, שמן לא מצאתי […] בשום מקום וכך אתי מיפו [?]. קופסת […] חפשתי בשבוע העבר מקצה המושבה עד קצה ולא היה. וככה בודי בכל אתר ואתר. התעצב תפקיד יפה והגון ותלך לתקן עולם שלא התפתח? בשום אופן אל תתן את מקומך באחר. אם עסקי תרבות אינם טובים, הצריך אתה להיות השעיר לעזאזאל?

תרגיעי את שפרה בהם שלא תכעס, אבא מצער ביום ההוא על זה [?].

משפרה קבלתי בשבוע העבר מכתב רע מאד, נזפתי בה ואינני יודעת מה עכשו?

צפורה בריאה ויפה.

ע"ד הפמוטים פניתי כבר לועדת קרן הגאולה, ובודי יבא יום שאוכל להוציא אותם מהבנק ולהובילם לך.

טובה כהנסקי היתה אתמול בערב ובקשה מאד שתואילי בטובך לפנות למר לנדסברג ולשאל על אדותה, היא היתה אצלו והוא הבטיח לצלמה  [?] כשרק תבא שעת כשר לזה. לא קל לך לבא עדיו, אבל נחוץ מאד, מה לעשות?

אסתר השאירה אצלכם את התיק שלה. פתח בית הספר ואין לה תיק. הכל שוכחת הילדה הזאת.

אם תראי את הג"ב ברגר, תואילי להגיד לה שפנינה סגל, זו שהבאתי אליה בקיץ, נשאה לאיש הגון בתל־אביב. הוא מורה לאנגלית. ידע את מצבה ולקח את האחריות הליו. [?] הברנש ההוא כנראה עזב את הארץ.

לכבוד יום הולדתך, ילדה, אני עוסקת בהכנת זיתים בשבילך, אבל זיתים נפלאים ואם יצליחו אז יהיה לך דבר טוב בבית. כל השנה הזאת אין לך זיתים טובים – מדוע לא לקחת מן הבית אחרים?

שלום רב וברכות מאליפות ליום חצי יובל של שנות יחידתי. […]

כמה כואב לבי שלא אוכל לבא לראותך ביום זה, הלא זה גם יום הארוסין שלכם! שנה!

גם נשיקתי אך שלוחה באויר!

סליחה, סליחה,

להרעה לאמא.

ג' חשון תרפ"ד מאפרת לנחמה [13.10.1923]

ירושלים, ג' חשון תרפ"ד

חביבי!

עד אחרי הצהרים של יום אתמול עוד לא אבדה תקותי לבואך. מכיון שלא היה מכתב כל השבוע חשבתי שמכינים אתם הפתעה לנו. אך תקותי נכזבה עם קבלת מכתבך מיום ל' תשרי. אי אפשר לך לבא ואתך הסליחה. יודעת ומבינה אני מה קשה לעזֹב את המשק.

צבי השתדל שיֹרגש החג במקצת, הזמין אורחים לערב ובלינו שעות נעימות. הפעם בקרונו סוג אחר במקצת. חברה יותר רצינית ונעימה מאד. א' אגדתי היה מזמן לארוחת הערב, היה כה נעים לבלות בחברתו. השיחה התנהלה כל הזמן כמובן בנושא הקרוב לרוחו, ז"א על האמנות, הציור הפסול וכו'. היתה יחד עם זה בקרת על הנשף שלו, שנערך בערב לפני זה, בליל חמישי. הוא אמן גדול. אילו ראית את רקודיו ואת התלבושות לכך שהוא מצירן בעצמו. הצטער מאד כשנודע לו בהמשך הארוחה שיום הולדתי היום והביע את רצונו לתת לי מתנה מאחת מעבודותיו. זו תהיה לי מזכרת מלבבת מאד.

היום היתה אספת חברי תרבות (שריברג בא מיפו לשם כך). כאן עלי לחזֹר על דברים שנאמרו דוקא במכתבך האחרון והמתאימים אף לכאן: “אדם המביט על החיים בעין בהירה, יודע אימתי הוא משחק באש ולא נרתע אחור!” אחרי השיחה שהיתה לי עם צבי בנוגע לתוצרת הארץ (את טועה בחשבך שהוא לא התיעץ עמדי קודם לכך, אבל הצורה של הדבר לא היתה ידועה לו קודם וזו היתה אי ההבנה) הוחלט ביננו שהוא בשום אֹפן לא יסכים לקבל עליו את העבודה הזו, אם גם מאון זה יביא לידי עזיבת “תרבות” לגמרי. וכפי הנראה שכך יהיה הדבר, אם רק תהיה בידם האפשרות לסלק לו את חלקו עפ"י תנאים ידועים.

אחרי ברור דברים ביניהם היום, הברר שאין מקום לארבעה חברים להתקים מ“תרבות” ואחד צריך לעזֹב וצבי רוצה להיות האחד הזה. לכך מסכימה גם אני.

אין אני אוהבת את המסחר, יכולתי להסכים למסחר כ“תרבות”, אך בשום אֹפן לא לדבר אחר. ומצד שני מתעוררים בי מידי פעם יותר ויותר הגעגועים לאכרות וכפר, ולא פעם שוחחנו בינינו והחלטנו שיותר מחמש או שש שנים לא נשאר בעיר. הודות לכך שמחים אנו להזדמנות הזו לעזֹב את המסחר. מסכימה אני להסתפק בהרבה פחות מעתה (זאת מקוה אני מאמינה את לי בתור בתך) ובלבד לחיות חיים יפים ושלוים יותר. אפשר שהפעם הולך ומתגשם, הודות לגורמים חצוניים שונים, אחד מחלומותיך שהבעת לא פעם על חיים ועבודה משתפת שלי ושל צבי על ידכם.

דבריך במכתב האחרון שבאהבתי לעבודה וסדר הייתי יכולה בתור בן להביא לכם תועלת עוררה בי ביתר עֹז את הרצון להשתמש בכשרון הזה (אם ישנו בי באמת, תסלחי לי על הטילי ספק בדבריכם) אף בתור בת. וצבי בתור בנכם השני מקוה אני יצליח אף הוא.

כל היום עבר עלינו בחלמות ותכניות ובדמיון. יושבים אנו כבר שם באותה “עליה” שלך.

– – – – – – – –

היינו היום אצל בהם. השתדלתי לפיס את שפרה. אם התפיסה באמת איני יודעת. היא מרגישה רע מאד, וחושבת אולי להנתח בסוף השבוע.

אצל לנדברג אהיה השבוע ואדבר בדבר טובה כהנסקי. אני שלחתיה אליו כשהיתה פה.

את התיק של אסתר לא פגשתי עד היום. היא דומני לקחה אותו מפה, אני כמעט בטוחה בזה, והוא נשאר בודאי ביפו כשהיתה שם.

רב תודות על הכנת הזיתים בשבילנו ועל הברכות ליום הולדתי.

שלום ונשיקות לכלכם

מאוהביכם צבי ואפרת

ו' חשון תרפ“ד מנחמה ומיכל לאפרת וצבי [16.10.1923] ראשון לציון ו' חשון תרפ”ד

ילדים!

מכתבך, אפרתי, מג' דנא, העיר בי רגש נעים וחם. וכששאלתי את עצמי אח"כ – רגש זה מהו? הלב ענה: סר הפחד מפני חרבן המשק ברפות כחנו, סר הפחד מפני הזקנה והבדידות, אם רק יבא הזוג לעזרתנו.

כן, יפה יהיה אם תוציאו את מחשבתכם אל הפועל ולא תרתעו אחור מפני חיי הכפר. והקושי שיש בו שבעתים עתה בגבור המשבר בארץ. הזהרו רק שכספכם ב“תרבות” יהיה בטוח. יש לי יסוד לחשב שהחברים אינם ידידים לכם, כמו בכלל קשה למצא ידידים, וצריכים להזהר שלא ינצלו אתכם [?]. מה שנוגע להתפרדות החבילה, הלב אמר לי את זה ברור בהכנסי אשתקד בפעם הראשונה אחרי ארוסיכם לתרבות ביפו, וניומן לחש משהו על אזני צ’צ’יק. לא שמעתי את תוכן דבריהם בדיוק אבל הרגשתי משהו שישמש לפרוד.

אני מאמינה ילדתי, שאת יכולה להסתפק במועט, ולפי טבעך ואהבתך לעבודה וסכום התועלת שיש בכחך להביא, חבל מאד, שאת צריכה לשבת בעיר [?] ושכל עמלך אין פרי. אם תבנו עליה על גבי האכסדרה והמטבח שלנו, שזהו שטח הגון, אז תוכלו לסדר לכם פנת גן עדן. אם יקום חלומי זה, אז אחשב את עצמי למאשרה מאד.

יש אצלי הרבה תכניות בנוגע לעבודה, עשיתי רשימה שלמה אבל בראותי עד כמה אבא חלש, אני צריכה להתיאש מכל תכניותי. בעשהאל מרץ לעבודה לא נמצא אף טפה. נחוץ מאד לתקן את הגדר אצל ביתו בשביל לאפשר את התחלת העבודה בגן הירקות. דרשתי ממנו זאת אי אלו פעמים, והוא לא זז ולא נע; אין לו מרץ, – הוא אומר – כשאין לו פרוטה בכיס. לפי דעתי טעם זה אינו מספיק בשביל להזניח הכל. הוא חשב ע“ד איזו שותפות גדולה בשביל גדול טבק, לזאת עדה מתנגדת¹¹⁹. ואני בכל זאת חושבת ע”ד גדול טבק על שטח קטן, רק כחותינו רפים ועזרה בעבודה אין משום צד. כמה גדול הרצון לחזק את המשק לבל יפול, ומה קטן הכח לפעולה. זוהי טרגדית הזקנה. צעירים כשרק רוצים ישנה היכלת להוציא לפועל, אבל אצל זקנים אסון הוא רצון גדול ושאיפה כבירה שעדיין מהבהבת בתוך האפר.

תודה לצבי שהוא דאג ליפות ולהנעים את נשף יום הולדתך. בבית אצלנו לא נהוגים לחוג חגיגות. חיי עבודה הם חיי חולין, ואנחנו כל ימינו שקועים בה.

בראשון מבלה השבוע משפחת ד“ר שפירה. הוא בעצמו היה ביום א' ונסע אתמול בבקר השכם. מטרת בואם היא ללות את הבנות. הן נוסעות פריזה, ושתיהן החליטו ללמד רפואה. לצערנו הגדול נפלה מרים למשכב שלשום. החום אינו גדול, אבל לנסיעה זה יפריע ומחר […] מפליגה אניתן למרסל. תוכלי לך לתאר את מצב שתיהן ומצב האם. ד”ר שפירא התענין מאד בכם, – מה מצבכם, איך אתם חיים, המרגישים אתם את עצמכם טוב והעיקר – אולי עומדה כבר נפש שלישית להופיע במעונכם? והתפלא כשעניתי – לאו! הם כלם דורשים בשלומכם.

הקראתם את “בתוככי ירושלים”? ראיתי את הרשימות על עדן חלון חדר המטות שבדירתכם הקודמת. אתם התרעמתם על בדידותי בפינה רחוקה – הזוכרים אתם?

אני אודה לך, ילדתי, אם יעלה בידך למצא מקום עבור טובה כהנסקי אצל לנדברג. לעדינה יש מעט עבודה בעתון, – איקסא [?] והבטיחו תשלום חודשי. אני שמחה מאד לעבודתה, זה נותן לה קצת ספוק. הכסת של סוביל שלחתי היום ל“תרבות” עבורה. בבקשה, צבי, להודיע לה.

קבלו ברכות ונשיקות מאת שלכם באהבה –

אמא

מדוע היתה רק פעם אחת המודעה בעתון? צריכים לפחות במשך חדש ימים להמשיך ולהודיע על דבר החנויות.

יקרי

אני מודה שעוד לא תפסתי את הענין הזה עם תרבות. אמא בעלת טמפרמענט חם ומכל דבר היא מתפעלת. ואני מביט על הענין בכובד ראש. יעקב אבינו כעס על שמעון ולוי בניו מפני פחזותם. צעדים כאלה בחיים לא נעשים כעיף [?] עין ותשועה ברוב יועץ. את בתי העמדת אותי במצב לא נעים אמרת אם אמא לא תסע ירושלימה סימן שאנוכי לא היתי שמח בהתארחי אצליכם ולא זה נכון סבות מסבות שונות הפריעו ולא הועילו כל הפצרותי. ולשפרה בהם מסרי שמחשבתי היתה ללכת להפרד ואיך אפשר אחרת אך בזה שבלינו אצל מר עפשטיין עד מאוחר בלילה אי אפשר היה למלאות את חובי ואתה הסליחה.

שלכם אביכם מיכל

ח' חשון תרפ“ד מנחמה לאפרת וצבי [18.10.1923] ראשל”ץ ח' חשון תרפ"ד

ילדים!

את מכתבך אפרת יקרה, הערוך כמדמני ביום ב' קבלתי אתמול, יש הרבה מה לדבר בכל הנוגע לענינים, העומדים על הפרק, אבל כעת קרובה שעת הדאר ואני מחיבת למהר עם המכתב הזה, כי רוצה אני להודיע לך ע"א [?] החדשה, שהולך להתהוות במשק: בכל הזמן שעשהאל שב מיפו אחרי החג אני השתדלתי שנגש לעבודה. מרקוס רוצה למסר לו את הכרם אמר שאין לו חשבון אמרתי טוב תקח גם את הכרמים שלנו ותהיה לנו האפשרות לנוח שנה מעמלנו שהוא כבר […] הכחות.

לא שמע כל זה ולא נקף אצבע. סוף נסע השבוע ליפו, מצא איזה אדם שרוצה לעזר לו בכסף והוא בא בהחלטה שכן יקח את הכרמים. חשבתי שעכוב יהיה מצד אבא, ועלה בידי גם את זה להסיר ואנו מחכירים לו לשנה אחת את הכרמים (חוץ מהחלקים שלכם שזה תלוי בדעתכם) מבלי לדרוש ממנו יותר מחמישים פונט לשנה למחייתנו. בשבילנו אנו משאירים רק פרה אחת ושתי עזים. את מספר התרנגלות בודי ג"כ אקטין. המשק מוכן כעת לחרף יפה, מתבן מלא על כל גדותיו עם תבן ובקיה. קנינו בכסף מלא זריעת בקיה, כשני קונטר אפונה הכינונו לזריעה וכשמונים רוטל חטי תירס, גם שעורה טחונה איזה קונטרים; הוא יכל להיות בעל בית עשיר אם ירצה לאמץ את כחותיו הרעננים.

אם את חושבת שבאופן כזה אין מקום כבר בשביל צבי במשק זוהי טעות. יש לי תכניות גם עבורכם אבל לא אוכל כעת למסור מפני קצור זמן. בכל אופן אם יגרם הזמן שתצאו מתרבות ותתישבו על אדמה מוטב לכם פה, במקום שיש 2 כרמים וחלק בבית מאשר להתחיל במקום חדש לגמרי. כאן הלא נהיה לצבי למורי דרך בכל ותוקל עליכם העבודה ע"י כך.

שלום מאבא

וקבלו נשיקות מאמא

ג"ב ברגר היתה אתמול אצלנו ארחת הצהרים והתענגנו על בקורה

י“ב חשון תרפ”ד ממיכל ונחמה לאפרת וצבי [22.10.1923] ראשון לציון יום ב' י“ב חשון תרפ”ד

יקירַי

את המכתב של צבי מיום הרבעי אך אתמול קבלנו. אף כי דבר מוחלט אין שם במכתב הנ"ל, מפני שנכתב לפני האספה המוחלטת של יום שבת זו, אך בכל אופן לא אוכל להתאפק מלאמור את דעתי בענין זה. כבר אספתי די חומר בימי חלדי במה שנוגע לחיה שנקראת בן־אדם. ולכן הזדעזעתי בשמעי כי מצדך אתה מוכן ומזומן לצאת מהעסק באופן רשמי ולהשאר רק “נושה” של סכום כסף מהעסק. אחת משתי אלה: אם העסק טוב הנהו, הלא מיותר להוציא אחד מהשותפים, ואם באתם לידי מסקנה להוציא – סימן שהעסק מתנהל בקושי ואיך אפשר להוציא ממנו סכומים גדולים כאלה בכל חודש? זאת אומרת שבעצמך תודה אחרי כן, שדבר אי אפשרי הוא ומחויבים להחריב את הכל בכדי להוציא את הכסף הנזכר. ופה עומדת השאלה: מי נדחה מפני מי? שלשה נגד אחד בודאי הם יהיו יותר חזקים. ועוד: הם הלא יקבלו כסף חדשי מהעסק ואתה תסתובב עם מקל ביד מעורך […] אחד אל השני עד אשר ימאס עליך הענין. אני מביט בעינים פקוחות באספקלריה המאירה לי את סוף הפסוק: השמר והזהר לעשות צעד מסוכן כזה. אל תוציא מפיך אף מילה אחת מעין זה שכתבת לנו. על כגון דא נאמר: “על תצדק הרבה”. אני עוד לא ירדתי לעומק הענין איך יסדתם ועל איזה בסיס יורידו את השותפות שלכם – אם עשת¹²⁰ ביניכם חוזה רשמי שיש לו תוקף, או סתם באופן אידיאלי ולא להתחשב עם העתיד האכזרי? ואף גם עם החיה הגרה בלב בני אדם? ולכן קשה לי לחות את דעתי בענין הזה אך לכאורה נדמה לי שהצעד שלך כפי שתארת במכתבך זה מסוכן מאד מאד.

לפי הבנתי יותר משלש מאות הפונטים שתקבל דמי פצוי בעד היציאה מהדלת ומסירת המפתחות מידך לא תקבל כלום יותר וחסל.

אם באמת אין דרך אחרת ל[…] העסק אך על ידי זה, שאתה תצא ואתה מסכים לזה, עליהם, השותפים הנותרים, מוטל למצא הלואה לזמנים ארוכים ולשלם לך את כספך עד הפרוטה האחרונה בפעם אחת ואז תצא בכבוד וזה מה שרמזתי במכתבי הקודם “בכובד ראש”.

אפרת – איך מרגישה כעת את עצמך האם עוד לא החלפת את הסדר? כבר אויר סתוי מורגש ובודאי כבר קר מאד בחצר שלך. הזהרי אפרת מאויר הסתוני הוא יותר קשה מהחרפי.

באהבה רבה אביכם מיכל.

ילדי היקרים!

עברתי על מכתב אבא. אני חושבת, שהוא לא הגזים במאומה ותאר את כל האמת שבדבר. מצדי אני יכולה להוסיף דעה אחת: לא לשלימות “התרבות” אתה צריך, צבי, לדאג כעת, אלא לשלימות כספך ובשביל זה צריכה לבא ליקוידציה גמורה של המסחר הזה. יסדרו הנותרים אח"כ את העסק מחדש כפי רצונם, אבל לפטר אותך כעת בשטרות – חלילה וחלילה לך מהסכים לזאת.

חבל לי מאד שאנחנו מכבידים על מהלך הענין, אבל זו הקלה לעתיד. “כבדהו וחשדהו” אני מכבדת במדה ידועה את חבריך, אבל חושדת אני בהם, שעינם צרה בך על כספך ועל אֹשר חיי המשפחה שלך וישמחו לגרם לך רעה בהעמידם אותך במצב קשה, שלא יהיה ממנו מוצא. להשאר אתם קשה לוא אפילו קרה הפלא שהמצב יוטב ואין דרך אלא ליקוידציה.

על כל יתר הענינים בפעם הבאה.

מה עם ליטמן? חנניה היה אצלנו בשבוע העבר, דברנו על הילדות, אולי יקבלו אותם בתשלום חדשי לבית היתומות? הוא בקשני לחקר הדבר. אולי תגשי לג"ב ברגר, תספרי לה כל הענין – אולי יש אפשרות לקבל בשכר. רק ספק אם הדודה תסכים. אולי תתיעצי עם נעמי?

כ“ז חשון תרפ”ד מנחמה לאפרת וצבי [6.11.1923] יום ג' כ“ז חשון תרפ”ד

יקירי!

הוכחה על החלטתי שראשי יכל רק לשמש בשביל בית מטבחים, הרי לכם זה, שאני שכחתי לתת לכם את הצידה לדרך, שהכינותי בשבילכם. שר של שכחה לגמרי נצחני בזמן הזה של רוב טרדות ודאגות. תוכלו לתאר כמה הצטערתי שנסעתם בלי אוכל מפה. הלא אותי יכולה לצער עצם קטנה שהטבח נותן לי ומקמץ מאחרים (עובדה שהיתה בערב שבת זו ואני סבלתי מזה כל היום). […]

אתמול בשעה מאחרת הביאה עגלתנו חפצים מעיר גנים. עד הרגע האחרון לא ידעתי שום עצות בנפשי לאן לשים את התרנגלות והנה אבא מצא: במוכסן שכבר שמש לנו פעם לול לתרנגלות שמנו אותן והן מרוצות מאד.

בבקר השכם (הלא תמיד בבקר אתה חכם) נולדה מחשבה במחי שעם שבכת הברזל שהובאה מעיר גנים יעשו גדר על גבי גדר אבנים על כל ארך הצפון. מהסמטא (ששם עומדת העגלה) יקחו את כל החלק עד המדרגה של הזקנה, יעשו שבכה גבוהה עם דלת; בפנה שאצל המדרגה יבנו לול טוב לשינה, והנה התחלת משק קטן בשבילכם. מובן שזה יוציאו לפועל בבואכם הנה. לע"ע תשארנה התרנגלות במוכסן כשהדלת תהיה פתוחה ושבכה […] שלא תצאנה ולא תאבדנה. לערב אותן עם שלנו לא כדי, אם המשק יעבר לידי עשהאל כלו, אני לא בטוחה בקיום תרנגלות, את יודעת כמה הם קשורים לזה. ואני הייתי רוצה להקל מעלי את הגדול הזה, לא לפי שנותי הן כל העבודות יחד. בימים שאבא לא יוצא מן הבית קשה לי שבעתים. עשהאל משתדל לעבד, אבל שיהיה לו הכשרון להקל ברגע הדרוש אי אפשר להגיד. קוראים – הוא עונה, לא קוראים מוטב. אבל אין דבר. אני מקוה בכל זאת שהוא ימצא את דרכו, אוהב עבודה רחבה, כעת זה נתן לו ומקוה שמשפחתו לא תרעב ללחם וזה הכל מה שאני רוצה.

סובים¹²¹ נשארה בעיר גנים לע"ע, עוד הרבה דברים נשארו שם ואיני יודעת איך היא תסדר את שלוחותם. טוב היה עד יפו להוביל ולשים בחנות שלכם. וכשתהיה עגלתנו ביפו היא תקח בשתי פעמים או בשלוש את כל הנמצא.

מה נשמע אצלכם, איך באתם הביתה? ההופיעו כבר הבעלנים של הדירה? אבקשך ילדתי שלא תתעיפי יותר מדי, הכל במדה ובמשקל ובמנוחה! למדי סוף סוף לשמר על הכחות.

אני ממהרת ושולחת לכם שלום ונשיקות

אמא

שולחת את המכתב ל“תרבות” כמקדם, בודי יהיו די דג’נטלמנים וימציאו לכם תיכף.

1924 ראשון לציון–קרית ענבים, אפרת (לבית פוחצ’בסקי), צבי (בעלה), עשהאל פוחצ’בסקי ועדה (אשתו)    🔗

¹²²

קרית ענבים, יום ג', ערב

ילדי היקרים!

כותבת בחדרו של אבא, מובן אוריגנלי מאד אבל נעים כשקולות צעירים מתבקעים מכל החדרים הסמוכים. ביפו חכה לי קריתי, אבל נוסעים לא היו שיום גשם ובשביל לסדר אוטו שלמנו ביוקר והנסיעה היתה רעה מאד, אבל השופר אדם טוב והוביל אותנו ישר לחוה, עד הדלת ממש. היתה שמחה, כמובן, הצעירות קבלוני יפה, הן נחמדות. יש גם 7 פעוטים בריאים ויפים. רחל, חברתה של ג"ב בולקין, התור שלה כעת לטפל בילדים. האמהות הולכות לעבד, רק בצהרים נכנסים האבות ומסתכלים באהבה בפעוטיהם – מחזה נהדר, מעורר חמלה רבה. הם לא לוקחים את הפעוטים על ידיהם רק צוחקים להם מעט, שולחים מבטי חבה ויוצאים לעבודה. הרבה מהצהרים עד עכשו לא הספקתי לראות, אבל הנעם שבסביבה מורגש בכל. לא לחנם אבא התאהב במקום.

את ביתנו עזבתי כמובן לא ברצון. בלילה שמחתי שהיה מטר, רעמים וברקים שיכלו להפריע לי את הנסיעה. אבל בבקר קמתי במרץ להוציא פעם לפועל איזה דבר גם למען נפשי ומנוחתי. והלא יש לפני עתה הזדמנות כל כך טובה, שאתם בבית ולא השארתיו עזוב ושומם. אני מאושרת במחשבה, שבני ממלאים את חובתנו במשק החקלאי, ששבו אליו הכחות הצעירים והידים החרוצות. הלא זה כל כך טבעי ויפה וטוב, שרק בחלום יכלתי להזות בזה. ואתם בודי ובודי שמחים שנתתם לנו הזדמנות לנוח מעט. אבא הבריא, פניו טובים והוא עליז ושמח. כעת יש לי שאיפה אחת, שתבריאי גם את, אפרתי, ואז אהיה באמת אם מאושרה בעולם. צבי בודי כעת ישגיח עליך היטב, היטב ולעת שובי אמצא אותך כמו שהייתי רוצה לראותך. את תטפלי מעט בהשגחה על ה,בבלה" ושלום מסרי לה.

שלום לעדה, לעשהאל ולקטנים שלהם. מה שלום סובול? בשני הערבים האחרונים הרגישה את עצמה לא טוב ואיך עכשו. הקרובה של אבא נחמדת.

שלום לכם לכלכם מאת

אמא

אסתר יקרה! אל תתגעגעי לדודה. היי שמחה ועליזה. את החדר שלנו סדרי היטב כל בקר ותעזרי לאפרת במה שאפשר יהיה לך. אם תצטרכי כסף למחברות או דברים אחרים בקשי מאפרת היא תתן על חשבוני.

תמסרי שלום לאדון אמיתי ממני ומהדוד.

דודתך אוהבתך נ. פוחצבסקי

חפצנו מחר לנסע ירושלימה, אבל מתכוננים פה ל“כח” שיטע חרשה ולא נח לעזב את המקום.

קרית ענבים י"ח שבט תרפד

ילדי היקרים צבי עשהאל אפרת ועדה

בכתבי לכם ביום השני לא פללתי, שעד היום לא נהיה מוכנים לנסיעה. הזמירה בכרמים לא נגמרה מסבת הגשם וחוץ מזה באו גפנים מחו"ל לנטיעה ואבא יצטרך להראות להם את אופן הנטיעה שלו ויום נסיעתנו לא נוכל בשום אופן.

מכם לא היה לי כל ימי השבוע שום מכתב, מובן שהדבר הזה גורם לי הרבה דאגה: מהי הסבה? הקרה דבר מה? החולה מי שהוא? מחשבות נוגות עולות על לבי והייתי רוצה כבר להיות בבית, אבל לעזב פה את אבא מבלי לסדר את נסיעתו לטבריה הלא אי אפשר. הוא גם ככה משתמט מהנסיעה. כאן שהשלפחיות עם מים חמים, שאנו שמים בשביל להקל עליו את הכאב. מעיז הוא לחשב למנוע את עצמו מנסיעה, אבל בשום אופן אני לא אסכים לזה. מחיבים להשתדל (להקימו) על רגליו ויפטר מסבלו.

בלילה העבר היתה סערה נוראה. חשבנו שהרוח […] את הבנינים ויעקרם ממקומם. אני כל הלילה חשבתי (עליך) אפרתי, את לא סובלת את הרוחות ודי לא ישנה כל הלילה. ודי גם כן (את) חושבת אודותנו – מה אנו עושים כאן (בסערה) זו? בחדר של הצעירות לא היה כל כך נורא. בחדר של אבא היה הרבה יותר גרוע. שם אין תקרה והקירות אינם מטויחים. אבל עבר הכל בשלום.

מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש את עצמו ביניהם, כאלו הזמין לו הקבה את הגן עדן בעולם הזה. ובשבילי זה נצחון גמור, כי היו שנים שהוא לא האמין בכחות אחינו הצעירים, חשב הישוב מחיב להבנות ע“י זרים, הקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו. זה גרם לו הרבה ענויים בחיים, וקשה היתה מלחמתי. וכעת אין די מלים בפי לתאר את חדות נצחוני, כשאבא רואה את עבודת “ידי יעקב”, מאמין בעתידם ובכל שארית כחו ומרצו רוצה לסיע להם בהתבצרותם בפנת שממה זו בין הסלעים הנצחיים. כשאני מתהלכת ביניהם רואה את החלקות הקטנות ככף איש הן, הן לבד המסגלות לחרישה לזריעה לעבוד, ורואה את החבה ואת המסירות בה מעבדים את אמות אדמה אלה ומאמינים להבנות עליהן, כשרואה את אימת ההרים גודל יופים, יש שנדמה לי כי רוח אלהים מתהלך במקום הזה ולוחש משהו עתיק יומין ע”ד¹²³ עברו וע"ד עתידו.

הכלם בבית בריאים […]? ההולך הכל כשורה? ומה עם אדמת הטבק? אם האדמה הקרובה אצל נחלת יהודה לא הושגה, אל תתרחק הרבה ותטע יותר טוב על החלקה שחרשת באדמת סרפנד. היא היתה […] וחרישת החורף בזמנה בערך וגם סביב לה חלקות טבק. הלא זה יתרון גדול. מה שנוגע לברגעסלן (אין) ברירה, אבל לכם יש ברירה ולמה תסתכנו כל כך?

בריאים הילדים? אני כל כך מתגעגעת להם? מה עושה אמא? האם לא חסר לה כלום? איך אסתר. בבית מבשלים רק מאכלי חלב והיא הלא אינה אוהבת תאכל נא אצל עדה צהרים ואני אתחשבן אתה אח"כ. ההתחיל עשהאל – במשתלות? אשר עם הזמירה ההספיקו בה.

שלום לכלכם מאת אמכם

לסוביל אסתר דוד וכל השואלים עלי תמסרו שלום.

המבקרת אותך מרים אפרת?

הגברת רבינוביץ?

אני איני נוקפת אצבע חוץ מכתיבה ביום וקריאה בערב. חברות טובות מקריאות לי לעתים. אני שוכבת במטה ותיכף נרדמת כדרכי.

על ההר לצד הרפת התישבה השבוע קבוצה חדשה מ“השומר הצעיר” 14 צעירים 7 צעירות. קרן הקיימת נותנת להם עבודה ביעור כאן. אני ואבא עשינו להם לפנות ערב בקור. איזה נוער נחמד איזה עדינות, איזה יופי, רוח אצילות של ישראל סבא שורה עליהם.

ישנס אלוהים את מתניהם בעבודתם הקשה בבנין הארץ ובכבוש ההרים

הנ"ל

ליעדע מוטטער ליידער נאך מיכל מית זכון ארבייט נט פערטיג אונד איך

קרית ענבים כ“ב שבט תרפ”ד

ילדי היקרים!

הכל מוכן אצלנו לנסיעה, רק מחכים אנו לאויר יפה. אבא החליט לנסע באוטו מירושלים ישר לטבריה והנה בגשם באוטו מסוכן בדרך ההיא ואינני יודעת אימתי אפשר יהיה לצאת לדרך. לנסע בעצמי ולעזב את אבא שיסדר לו את הנסיעה לבדו, הוא לא יעזב את דילב כל כך מהר הוא יטבע בעבודה. ההיה גם אצלכם כל השבוע גשם. פה חוץ מהגשם טיט יון בחצר. אי אפשר להתנקות מהבוץ.

מה נשמע בבית? הבריאים כלם. איך אמא מרגישה את עצמה? יוסי לא ראה אותה ואני הצטערתי מאד. את הצהרים שאכל בביתנו הוא הלל מאד. – הלא יודעת אני גם בלעדו שילדתי יודעת להכין מטעמים נעימים לחך.

שלום ונשיקות לכלם לכלם.

אבא עוד בכרם. תפסו איזה שעות בלי גשם. שלום מאת אמא

התמונות יצאו נהדרות. פה היתה השמחה גדולה.

דילב כ“ט שבט תרפ”ד

ילדי היקרים אפרת, עדה, צבי ועשהאל.

תסלחו לי שאני לא כתבתי לכם מיום השלישי העבר עד היום הזה. כל הימים האלה אנו עומדים מוכנים לנסיעה. הוחלט היה אצלנו לנסע ביום הרבעי וכבר ערכו פה בנקט לאבא ביום השלישי בערב. היה נשף נהדר, שהוא באמת יכל לשלם לאבא עבור כל עמלו כאן הכינו הכל בחשאי בשביל לעשות לנו הפתעה וזה באמת יצא יפה מאוד.

חוץ מהמנורה התמידית התלויה בתקרה, היו על השלחנות מנורות ופמוטים עם נרות עבים, מפות לבנות על כל השלחנות והוכן יין בכדים וכל מיני פירות ולגימות. הארוחה היתה של חג – בשר לביבות ממולאות מרק יפה וקומפט (תארו בנפשכם שבקבוצה באמצע השבוע – ארוחת ערב כזו) אחרי הארוחה התחילה סדרה של נאומים, דברו הרבה בשבחו של אבא. זה היה העקר של תוכן כל הנאומים. ואבא ענה להם דברים חמים וטובים. הוא אמר שלא נדב פה כלום, אלא סלק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו בין יתר חבריו ללמוד [ב]ארץ ישראל – וללמד אחרי כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרשם אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם. אחרי זה התחילו רקודים, שנמשכו כל הלילה.

למחרת בבקר צריכים היינו לנסע, אבל אני כבר הרגשתי את עצמי ביום השלישי לא טוב וביום הרביעי לא יכלתי לקום, כי תקפתני אנפלואנציה קלה.

הטפול פה טוב מאד חוץ מהחובשת מגישה חברה אחת את האוכל וכל מה שנחוץ לחולה. ביום החמישי היה פה ד“ר פרוז’ינין שהוא מטעם קופת חולים רופא בקבוצה. – (הוא היה אצלנו בבית לפני 15 שנה.) מסר לחובשת מה לעשות לי ואני ביום השישי כבר קמתי והכינותי הכל לנסיעה ביום הראשון – והנה הלילה בא הגשם בצורה כזו, – שבדילב אינם זוכרים. הרים חלק גג חדרו של אברהם בן נריה – (הצעיר הגבוה שהזמין אז את הביצים אצל פרינמן) והיתה מהפכה בברקות. הגשם לא חודל. בבקר כסה ערפל את כל ההרים ודרך החלונות לא הכירו את דילב, דילב ההררית. הכל היה צבע אפור אחד. כעת רואים את ההרים והם נראים אפילו קצת יותר קרובים אל החלונות. אבל גשם, גשם בלתי פוסק וקר קר. אני לבושה כל בגדי החמים וקר לי. אבא בחדר האוכל עם הצעירים, שם שרים ורוקדים אלה, שלא יכלו לצאת לשדה ועבודה אחרת במשק אין להם. אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה. אח”כ בודי ימצא עבודות אחרות.

בשבת היו בקבוצה הרבה אורחים – צעירים וצעירות – ואנחנו ערכנו טיול לאחד המנזרים בהכפר אבו־גוש. היה לי מענין מאד הטיול, אני שאפתי אליו עוד משום זה, שאני ביום ששי גמרתי ספר אחד של אנטול פרנס – מחיי נזירים – “תרס” ורציתי מאד לראות אותם שוב פנים אל פנים.

“האבא” הקדוש בעצמו ובכבודו נהל את כל היחברים בחורים ובחורות אל תוך קדשי הקדשים שלהם, איפה שמרים הקדושה עמדה על פידסטל גבוה! עטופה פרחים וחיוך קל על שפתיה. הבנין הוא עתיק יומין – קומתו התחתונה נבנתה במאה הרביעית, – העליונה במאה השתים עשרה. הנזירים עצמם בנו להם משכן סמוך לקירות המקדש. ומתענגים על כל טוב. איזה גנים יש להם, איזה ירקות וכרמים נפלאים, מין משובח!

ענין אותנו מאד גם המוזאם הנפלא. איך הם יודעים לסדר הכל! מה עלובים היו בשובנו הברקות של הקבוצה והאהלים של קבוץ “השומר הצעיר”, שבאו גם הם להושיב את המקום השומם הזה. עלובים היו וצער תקף: באיזה קושי בונים הצעירים את נשמות ארצנו! – –

כעת, מה נעשה בבית? השבה עדה מיפו, ההבריא סבלה? ואם עזרו הזריקות לעדה? מה עם התרנגולות הנותנות הן ביצים בקור הזה? ומהאפרחים הקטנים אין לי שום ידיעה – כמה יצאו, הסודר להם מקום טוב במוכסן, הגודלים הם יפה?

פה אינסטרוקטור אחד קרא אתמול הרצאה על גדול עופות, היה מענין מאד בשבילי. יש לנו הרבה מה לעשות ולבנות בשבילם במשק שלנו. אבל אי היכולת? אנחנו הזקנים כבר אין לנו שום תקוה לחדש מה שהוא. אתם הצעירים, עליכם (תקותי) כי תשבחו את המשק. זוהי נחמתי בחיים.

את הנסיעה לטבריה מתעצל אבא לערוך לבדו, רוצה לשדל אותי שלא יעלה הרבה יותר אם נסע שנינו יחד והוא לא יצטרך להיות במלון אלא נקח לנו חדר בבית פרטי ונסדר לנו בעצמנו את הכלכלה. אני חושבת שזה טעות ונסיעת שני אנשים צריכה לעלות הרבה יותר מנסיעת איש אחד. בימים הקשים האלה אסור להוציא כספים מיתרים. ברוזה הזמין אותנו ליום אחד למוצא ואנחנו מחויבים נהיה לעשות שם תחנה בעזבנו את דולב. אימתי אפשר יהיה לנסע קשה לדעת. צנורות השמים כנראה נפתחו לא לזמן קט.

אני שולחת לכם שלום, ונשיקות לילדים החביבים הזוכרים הם את הסבא ואת הסבתא?

שלכם אמא

שלום רב לסוביל הנרפאו שניה? איך היא מרגישה?¹²⁴

אסתר יקרה! למה את לא כותבת לי כלום כל הזמן? השכחת את הדודה שלך. איך הם הלימודים כעת במחלקה השוה את עתה כבר בכל? מי עושה אתך יחד כעת את השעורים בבית – ומה את תופרת בשעת הגברת שרה?

לאדון אמיתי תמסרי שלום והגידי לו שאני דורשת גם בשלום אשתו ומרילו שלו.

אם נחוצים לך כספים בודי את לא מתבישת לדרש מאפרת. ההביאו לך את הבכורים? אם עוד לא אז כתבי לי תיכף ואביא לך מירושלים. בודי את חופפת את ראשך וגדלו השערות יפה ואת לובשת את הכבע החדש.

אבל מדוע את לא כותבת כלום? זה מצער אותי מאד.

שלך באהבה דודתך נחמה.

דוד! מה שלומך אתה – השכחת כבר את החולשה ואת המחלה? ומה נשמע מהרצפלד האם היה בראשון ודברת אתו ע"ד ההתישבות? בחדרך בודי קר מאד בימי הגשמים האלה. יש כעת מכסות מיתרות בבית קח לך עוד אחת והתכסה.

אקוה לראותך בריא ובמצב רוח טוב.

אדון פוחצבסקי דורש בשלומך בידידות,

נ. פוחצבסקי

1927, 1933 ראשון לציון–זכרון יעקב (שפיה?), אפרת בן־כהן (לבית פוחצ’בסקי)    🔗

¹²⁵

יום ו', לזכרון, ראשל“צ כסלו תרפ”ז [דצמבר 1926]

אמא חביבה!

אני מתפלאה מאד שאין מכתב ממך כל השבוע, הסבתה כבר התחילה כרגיל לדאג לך. אני אמנם הרגעתי אותה לעת־עתה.

אין לי הפעם הרבה מה להוסיף על כל מה שכותבים האחרים, אך פטור בלא כלום אי אפשר. איך את מרגישה את עצמך שם? המצאת אמנם את המנוחה הדרושה והרצויה? השתדלי לנוח כמה שאפשר יותר, הן לא בנקל עלה לך להשתחרר מבית־כלאך.

בבית הכל מסודר, לרוזה אין עבודה יתרה כי הכל מתנהל למישרים. את אבא אני מבקשת לבא לעשות אמבטיאות בכל יומים ובקשי זה עולה בידי. הלא יודעת את בכמה אי רצון הוא מסכים לזה, מטעם אחד – שזה לא מועיל. בכל־זאת אחרי הפצרות רבות הוא בא ומבלה פה את שארית היום לאשרו ושמחתו של גדעון. גדעון בימים האחרונים התקשר מאד גם לצבי אולי מפני שבלילה הוא נמצא ברשותו המחלטת. אני איני יורדת אליו, למרות זה שהוא אינו ישן כ"כ במנוחה מה־היא הסבה איני יודעת, כי חוץ מזה הוא בריא ואינו סובל מכלום.

אני ממהרת לגמר כי עוד יש לי מעט עבודה במטבח, אנו מחכים לשבת זו לשני אחים, צעירים שזה רק באו מאמריקה, חברים של צבי. האחד מהם בא בשם “אגודת הפועלים הלאומית” בשביל סדור אחריות־חיים לפועלים.

שלום רב למשפחת יאפו

ונשיקות לך מכלנו

שלך אפרת

רשל’צ ט' כסלו תרפ"ז [דצמבר 1926]

אפרת לנחלה

ראשל"צ לזכרון־יעקב

אמא חביבה!

תסלחי לי על כתבי בעפרון, זה אמנם לא כ"כ נמוסי אך היות וצבי עסוק בכתיבה והעט אצלו אנוסה הייתי להשתמש בעפרון ואתך והסליחה.

את מכתבך קבלנו, אך לא הספקתי לענות אליו קודם, הלא את יודעת איך נסחפים בזרם העבודה הביתית המפריעה לפעמים בעד מלוי חובות הכרחיים אף הם.

הצעירים שחכינו להם אז לשבת לא באו מפני איזו אספה שהיתה להם באותה שבת בירושלים, ועד היום עוד לא באו הנה.

אתמול הפתיעה אותי רחל קומרוב בבקור, באה לשעות אחדות יחד עם עוד צעירה אמריקאית אחות רחמנית. הן עבדו שם בבית חולים אחד ובאו יחד באניה. זוהי בת הלפנד מרמת־גן חתנו של הורביץ נלסון, בחורה נעימה ועושה רושם של רצינית ושקטה. היא רצתה לעבוד ב“הדסה” בהביאה מכתב המלצה טוב מאת הגב' סולד אך היות ואין לה ידיעות מספיקות בשפה העברית אינה יכולה להתקבל עתה, והיא אנוסה לשבת ללמד את השפה ורק אז תראה אם תוכל להשיג עבודה.

פני רחל די טובים, היא לא הזדקנה לגמרי ומלאה חיים ומרץ. שמחתי כמובן מאד ומאד לראותה ובלינו יחד את חצי היום. היא מצאה שאני לא השתניתי לגמרי. את צבי הכירה לפי התמונה שאצלה. סדור ביתנו אף הוא מצא מאד חן בעיניה ואמרה שעתה אני צריכה לסדר לה את חדרה. היא קבלה משרה בירושלים במכללה העברית תחת ידו של ד“ר קלוגלר. המשכרת אמנם אינה משביעה רצון 10 לי”מ לחדש אך היות ואין כל משרה אחרת הסכימה לזו והיא כבר הבקר היתה צריכה לנסע ירושלימה להכנס לעבודה. עוד קשי יש במשרה זו, ד"ר קלוגלר זה הוא אדם לא אהוד ורע מאד. העבודה אצלו […] ואי נעימה. רב אלו שעבדו אצלו עד היום הלכו ממנו באי שביעת רצון גמורה. רחל כמובן לא תרצה להכנע ואיני יודעת אם תוכל זמן רב לעבד אצלו.

אני מרגישה את עצמי לא רע […] איני מרגישה כבד והכל בסדר. […] עוד לא הוטב בהרבה ומבלבל את שנתי בלילות.

נו סו"ס התחתנה שושנה פדובה מזל טוב. האם שבו כבר מרים ואמה הביתה? דרישת שלום וברכה לכלם.

נשיקות חמות לך מכלנו. גדעון כפי הנראה מתגעגע אליך כי הוא מזכיר תמיד שהסבתה נסעה לזכרון יעקב.

שלך באהבה אפרת

כ"ז אלול [1933]

אמא יקרה!

הייתי מאד רוצה לגרום לך את הענג שתקבלי מכתבים מאתנו פעמים בשבוע, אך קשה להוציא זאת לפועל מחסר פנאי ומחסר חמר. וכי מה אפשר לכתב? חדשות אין ולפטפט סתם אין זה מדרכנו.

אבא היה אצלנו שבוע ימים והבריא יפה. מאתמול החל שוב ללכת הביתה ללון, כי שם אומר הוא שנתו יותר עמוקה. אם הוא ישמר גם להבא על סדר חייו הנכחי, אז יש תקוה שלא יסבל. אכילתו דורשת השגחה מעולה והזלזול או הטעות הכי קלים משתלמים ביוקר. אין לך לנזף בו על הטילו את עלו על אחרים, כי אין אני יכולה להקרא “אחרים” וכעת אני כמעט היחידה המטפלת בו. נכחתי שאם הטפול נעשה ע"י אדם אחד, הוא יותר מצלח. לא בנקל עלה לי לפתות אותו לעבר לרשותי ואל לך לקלקל לי זאת.

אי אפשר לתת לו עתה להכין בעצמו את ארוחותיו, כי צריך לגונן יותר מקודם ולדקדק יותר בטיבן ובהכנתן. מאכלי החלב צריכים לעמד תמיד על הקרח (וזאת אין לו בבית) כי אם לא כך הם מחמיצים יותר על המדה וחמצה יש לו בלאו־הכי יותר מדי. זאת הוכיחה הבדיקה של הרופא. אין אנו מפנקות אותו ואין הוא מתפנק חלילה אלא שהמעים בני ה70 הם המפנקים ורק אתם יש להתחשב הפעם. אני חושבת שגם בריאותך את דורשת קצת פנוק וכדאי לתת לה זאת מבלי לחשש חו"ש שהפנוק יקלקל את הילדים ויזיק לעתידם.

ברכות לשנה החדשה שלוחות לך מכלנו, צבי מוסר יפוי כח לדרש בשלומך בשמו, אין לו פנאי לכתב.

שלך אפרת

ט' אלול

¹²⁶

אמא יקרה!

אבא מבטיח לך שאנו נלשין עליו ובאמת זה מיותר, את כבר מכירה אותו כ"כ טוב שאין צרך להוסיף.

תסלחי על שלא כתבנו לך עד היום, סתם מתוך טרדות יום יום, אנו בריאים כלנו. הילדים מתרחצים יום יום בים ומשחירים יותר ויותר ואני חוששת שלא תכירי אותם כשתשובי. נסיעתם מועילה גם לי ואני מספיקה לנוח ע"י כך. בביתנו מהפכה הגונה, אבל לא קשה לסבל אותה בדעתנו שהיא מובילה לנוחיות. אני מקוה שאחרי התקון יהיה יותר טוב אצלנו.

היינו מאד רוצים לדעת איך את מרגישה את עצמך. והאם לא נקפאתן עדיין? מזג האויר כאן ג“כ השתנה בהרבה ורוחות הסתיו מנשבות כבר. בכ”ז אני חושבת שהילדים ימשיכו להתרחץ עד ראש־השנה, כי לפני הצהרים די חמים והם מתעמלים שם הרבה, כך אין הרוח שולטת בהם הרבה. את עדה שחררנו מעלו של אבא, יש לה גם בלאו הכי אורחים תמיד והיא עיפה מאד. אנחנו מטפלות באבא בשותפות אסתר ואני.

אצל הדודה בתל אביב עוד לא הייתי אך צבי היה אצל רחל ואנחנו יודעים מזה שהן מתהלכות עדיין ומתעגלות.

שלום רב לברכה בן־ברוך.

אנו מאחלים לשתיכן הבראה שלמה. עליכן ליצור שם טוב לניצה הארצי־ישראלית.

שלך אפרת

העתקה ממכתב אחת מבנות ציון לאחיה, בשפת עבר    🔗

¹²⁷

ראשון לציון י“ח אדר תר”ן

אחי היקר!

הנה זה כבר לא ערכתי אליך דברים ארוכים כחפצי, יען מה? יען כי זה שבועות אחדים עסוקה אנכי בדברים של מה בכך. בתחילה עזבתי אנכי את ביתי ואחרי כן התארחו אחרים בביתי, וכן עברו לי יותר מירח ימים באפס מעשה. אבל בשבוע זה אקוה כי אמלא את כל מאויי לבבי. היום הזה הוא היום השני ועד הפאסט נשארו לי שלשה ימים תמימים. ואקוה כי תעלה בידי לערוך מכתבים אחדים לשעשע את נפש אוהבי. אליך באתי בתחלה.

הנה חדשות נקרו בארצנו, חדשות אשר תשמחנה לב כל אוהבי שערי ציון. יוכל היות כי את החדשות האלה תדע טרם תקבל את מכתבי. אבל יודעת אנכי את חובתי להשמיעך אותו גם מפי עטי. ואקוה כי דברי יעשו רושם טוב עליך ועל כל אשר יקראם. אף כי לא אשתדל לתאר את המחזה בצבעים יותר מאירים מאשר התיצב לפני עיני.

ה' יהושע חנקין אישה של אלגא בעלקינד קנה זה לא כבר כברת ארץ גדולה בת עשרת אלפים דונאם כדרך חצי שעה ממושב “ועד־אל־חנין” מעבר האחד, וכשלשה רבעי שעה מ“עקרון” היא “מזכרת בתיה” מעבר השני. שם האחוזה הזאת בפי הערבים “דוראן”, ועסקי בעליה, אחד עשירי הערבים, אלצוהו למכרה. אדמתה נודעת לשמנה ופוריה הטובה לנטיעת גפנים וגם למזרע תבואה. ה' חנקין ימכור את האדמה לחלקים, ואחרי אשר יש כבר רשיון לבנות עליה בתים כמה שיחפצו, נקוה כי בעזר ה' יוסד שם במהרה מושב חדש.

ביום הפורים נסענו כלנו מהמושבות הקרובות למקומנו החדש הזה, ששמה באו ויתאספו כמאה וחמשים איש. מראשון באנו בחמש עגלות אשר רק הנשים והטף ישבו בהן, והגברים הולכים ברגל מזה ומזה, ורוכבים בסוסים לנו מפנים ואחור. על כל הדרך מועד־אל־חנין עד דוראן שרו הגברים משירי ציון, ובקרבנו אל מחוז חפצנו ירו הצעירים מקני־רובה, וקול הידד נשמע עד למרחוק. כשעה אחרי בואנו שמה באו גם הגברים, וטרם עוד עברנו הנה והנה לראות את פני האחוזה והצו נתן להתאסף כלנו אל מקום אחד. אנכי ומיכל אישי היינו אז הרחק מהמון העם על ראש גבעה הנשקפת על פני ככר נחמד המשתרע על הדרך העולה “גדרה”, ובראותנו כי העם יתאסף אל מקום אחד מהרנו גם אנחנו שמה, ובבואנו מצאנו את כל הגברים יושבים על הארץ במעגלה סביב. לפני איש אחד – אייזענבערג שמו – הקריבו כוס יין, והוא פתח את פיו בדרשה נאה ונעימה, ויעביר לפנינו בקצרה את גבורת המכבים, את ימי גלותנו הארוך ואת תולדות התחיה החדשה הנראה עתה בקרבנו ותקותיה הנעימות. הוא דבר ברגש ובטוב טעם עד כי עורר כל לב ועינים רבות נזלו דמעות. ככלותו לדבר מחאו כלם כף ויחד ההרים ענו הידד לקראתו. אחריו נשאו מדברותיהם עוד אנשים אחדים, ואז החל המשא והמתן איך לקרא בשם את המושב החדש. כל איש חוה את דעתו בדבר הזה ויכנה שם, אך בבוא התור לישראל בעלקינד הביע הוא את חפצו לקרוא את המושב החדש בשם “רחובות” לאמר: עתה הרחיב ד' לנו ונאחזנו על אדמת ציון בלי כל מכשול ומפריע. השם הזה מצא חן בעיני כלם ובפה אחד ענו כל העם ויקראו: “תחי רחובות! תחי רחובות”!

עוד כשעה התמהמהנו במקום הנחמד ההוא, עוד ברכות למאות נשמעו מכל פה, ואחרי כן שבנו על עקבינו ונלך איש איש למקומו.

האם לא מחזה נעים הוא, יעקב יקירי? האם לא שוה לתת את כל מחמדי ארץ המערב בעד עונג אחד כזה? […]

היה שלום, אחי יקירי, כחפץ אחותך אוהבתך בכל

נפ"ש