א.    🔗

מעטות הן הידיעות על אוריאל אקוסטא בספרות העברית, וכמעט לא נשאר לו שם וזכר בדברי ימי ישראל. סופרי תקופתו וחכמיה אינם מזכירים אותו אפילו לגנאי. נראה הדבר, כי יהודי אמשטרדם, שבקרבם חי וסבל האיש הזה, ושמהם נרדף כל ימי חייו המלאים ענויי מות ומצוקות שאול, לא חשבו את המאורע הזה, מאורע אוריאל אקוסטא, לחשוב עד כדי להשאיר לו זכרון לדורות. ואולי, מי יודע, הרגישו בעמק לבם, שהמאורע הזה איננו מוסיף כבוד לא להם ולא ליהדות, ומצאו לטוב לעבר עליו בשתיקה.

אולם אוריאל אקוסטא בעצמו הרגיש את כנפי הנצח מקשקשות מעל לראשו, הרגיש שחייו ומעשיו יש להם ערך לדורות, ועל כן כתב את תולדות חייו על ספר לפני מותו. בספר זה שפך האדם האומלל הזה את כל מרי לבו. מכל שורה מבצבץ כעסו העצור, מבצבצת שנאתו לרבנים, רודפיו ומשנאיו, עד שכלו נדמה ככתב אשמה נגד היהודים והיהדות של זמנו. אולם גם את נגעי עצמו הוא רואה ואינו מכסה על חולשותיו ושגגותיו, ובאפן כזה חשוב הספר מאד בתור מקור, שעל פיו אנו יכולים לתאר לנו תמונה ברורה מהיהודים והיהדות בהולנדיה באותה תקופה. ביחוד חשוב הוא לנו בזה, שבו משתקפת כל נפשו של אוריאל אקוסטא, זה האדם יקר־הרוח ויפה־הנפש, שרדיפות הרבנים, הענויים והסבל רצצו את נשמתו, עד אשר לא יכל עוד לשאת את משא החיים ואבד את עצמו לדעת.

מרחק של דורות ויובלים מבדיל בינינו ובינו, ובכל זאת כמה קרוב הוא ללבנו. לא דעותיו, שעליהן נלחם, מענינות אותנו, כי אם נפשו היפה והסובלת. לא אקוסטא הפילוסוף, הוגה־הדעות מושך אותנו, כי אם אקוסטא האדם. הוא מופיע לפנינו עם זֵר הסבל והיסורים בראשו ואנו סולחים לו את כל חולשותיו, סולחים לו את התהפוכות שאנו רואים בחייו; כי מי יעיז להטיל דפי במעונֶה הזה, שענוייו העבירוהו לפעמים על דעתו? ידו של מי תתרומם להשליך אבן באומלל, שיסורי נפשו הגדולים מרקו את כל עוונותיו?

ב.    🔗

אוריאל אקוסטא נולד בשנת 1590 לערך במשפחת אנוסים בעיר אוֹפּוֹרטוֹ, אשר בפורטוגליה. אחרי גרוש היהודים מספרד ופורטוגליה נעשה הקשר בין האנוסים והיהדות רופף, ובעבר איזה דורות נהפכו לקתולים אדוקים לא רק בחיצוניותם, כי אם גם עפ“י הכרתם. רק במשפחות בודדות של האנוסים עוד נשתמרו זכרונות ע”ד היהדות שנמסרו מאבות לבנים, נשתמרה מסרת של געגועים ליהדות, שאבות אבותיהם עזבוה בעל כרחם, ושהם הנכדים רק את שמעה שמעו, אבל לא היה להם מושג ברור ממנה. משפחה כזו היתה משפחת אקוסטא, או דַא קוסטא, שבה נולד וחונך אוריאל. נראה הדבר, שהספורים על היהודים והיהדות ששמע בילדותו השאירו רשם כביר בנשמתו העדינה והלהיבו את דמיונו העשיר. חנוכו של אוריאל אקוסטא לא היה שונה במאומה מהחנוך הרגיל אז בשדרות הבינוניות של עם הארץ בפורטוגליה. למודי הדת הקתולית תפשו את המקום הגדול ביותר בחנוך. אקוסטא למד גם את תורת המשפטים, שמצד אחד נתנה את האפשרות להשיג משרה בממשלה, ומן הצד השני פתחה את הדרך ללמודים הגבוהים של תורת הדת ולכהונה. אפן חייו של אקוסטא היה זה של כל הצעירים האצילים או האמידים בפורטוגליה. אלה היו חיי תענוגות קלים ועליזים. את הזמן בלו במשתאות, בשיחות חברים, בטיולי רכיבה ותרגילי מלחמה. דבר מה מרוח האבירות של ימי הבינים עוד רחף אז על חיי בני הנעורים בפורטוגליה. בסביבה זו גדל וחי אוריאל אקוסטא. אחרי גמרו את למודיו קבל משרה חשובה של גזבר בכנסיה קתולית של נזירים. עתיד מזהיר נשקף לו ודרך חייו היתה נכונה לפניו.

אך פתאום בא משבר בנפשו של אקוסטא. למרות כל הצלחתו בחיים לא ידע שלוה בנפשו. הסביבה הקתולית, שבה חי, לא נתנה ספוק לרוחו הסוער. הדת הקתולית עם קדרותה האכזרית ומשמעתה הצבאית עוררה בנפשו העדינה ספקות ופקפוקים. הוא התגעגע לדת שבלב וכזו הופיעה לפני עיניו היהדות הרחוקה, שנראתה לו כתמונת קסם נהדרה. מתוך ספקותיו ופקפוקיו התחיל לקרא בספר התנ“כ, ועל פיו תאר לו את היהדות בתור דת הצדק והישר, האמת והמשפט. הוא ראה בעיני דמיונו את היהדות כמו שהיא מופיעה בספרי ישעיהו וירמיהו ויהדות אחרת לא ידע, לא יכל היה לדעת, וע”כ נראית לו היהדות בנגוד הגמור לקתוליות הצבועה והאכזרית. געגועיו ליהדות התגברו מיום ליום, ובתור איש אמתי וגלוי לב מטבעו, לא יכל להבליג על רגשותיו, לא יכל לשאת מסוה על פניו ולחיות בשקר וחנופה. נראה הדבר, שאביו, שהיה קתולי אדוק ואיש מעשי, התנגד לדמיונותיו והזיותיו של בנו, ורק אצל אמו מצא אזן שומעת ונפש מרגישה ליסורי נפשו. אחרי מות האב משפיע אוריאל אקוסטא בהתלהבותו ובדמיונו העז על אמו ואחיו, וכל המשפחה מחליטה לשוב ליהדות. מה גרם למשבר הזה בנפשו של אקוסטא, קשה לדעת, כי מי יודע את דרך הרוח? הרבה השפיעו הספורים על היהדות ששמע בימי ילדותו, השפעה גדולה היתה לתנ"כ עליו, אולם בעיקר גרם למהפכה בנפשו רגש הצדק והאמת וחוש הבקורת שהיו טבועים בלבו מילדותו. במלים אחרות, האופי היהודי שירש מאבות אבותיו לא יכל להתפשר עם הצביעות והחנופה שבדת הקתולית ועורר בו את השאיפה החזקה לדת שבלב, לאמת וצדק. אמץ לב ועז רוח בלתי רגילים נחוצים היו לו בשביל להחליט לשוב ליהדות ולהשפיע בהתלהבותו הכבירה על כל המשפחה. בפורטוגליה היו צפויים לענויי האינקויזיציה ולמות. עליהם היה לעזב אפוא את פורטוגליה. אולם גם היציאה מן הארץ היתה כרוכה בסכנות אין קץ, שרק רצונו הכביר של אוריאל אקוסטא והתלהבותו הגדולה יכלו להתגבר עליהן. למרות מה שמרגלים ארבו לכל צעדי האנוסים, עלה בידי משפחת אקוסטא לעזב בסתר את פורטוגליה ולברח לאמשטרדם, אשר בהולנדיה. פה הסירה מעליה את מסוה הקתוליות ושבה אל חיק היהדות.

ג.    🔗

הולנדיה היתה אז הארץ היחידה בעולם שבה שלט חפש הדת. אחרי אשר מרדה הולנדיה בממלכת ספרד והכריזה על עצמה בתור ריפובליקה (בשנת 1579) נעשתה לבית מקלט לכל הנרדפים על דתם ואמונתם. הדת השלטת היתה הפרוטסטנטית, אבל חפש גמור שרר שם לבני הדתות האחרות, ואפילו המרת הדת הנוצרית לא נענשה ע“י הממשלה. אמנם רק חפש הדת שלט בהולנדיה ולא חפש הדעות. שום בן אדם לא נרדף על דתו, אבל את הכופרים והאפיקורסים רדפה הממשלה בעד דעותיהם החותרות תחת עקרי כל דת. אולם גם חפש הדת, כמו שהוא שלט בהולנדיה, היה אז חזיון מיוחד במינו באירופא, ועל כן היתה הולנדיה החוף הבטוח לכל האנוסים שהתגעגעו לשוב ליהדותם ובכלל לכל היהודים שנרדפו על דתם בארצות אחרות. הודות לחפש ששלט בהולנדיה פרחה שם ההומניות, התפתחו האמנות והמדעים. למודי השפות העתיקות: יונית, רומית וגם עברית תפשו מקום חשוב וכן גם חקירת עתיקות בכלל ועתיקות היהודים בפרט. ההומניסטים, החכמים והסופרים באו במגע ומשא עם חכמי היהודים, שעזרו להם לצלל בנבכי ים הספרות העברית העתיקה, ובאפן כזה התקרבו היהודים אל עם הארץ. במשך זמן קצר נוסדה באמשטרדם בירת הולנדיה קהלה יהודית גדולה, שחבריה היו ברובם אנוסים, ששבו ליהדותם. האנוסים היו בעלי השכלה כללית רחבה וגם בעלי הון. הם הצטיינו במרצם וחריצותם, שרק הודות לאלה עלה בידם להתגבר על כל המעצורים והמכשולים ולשוב ליהדותם למרות הסכנות המרובות שרחפו על ראשם. הודות לתכונותיהם אלה פתחו את המסחר וחרשת המעשה בהולנדיה, עד שהיא ירשה את מקומה של פורטוגל במסחר הימים. קהלת היהודים באמשטרדם הצטינה בסדריה היפים ובמוסדות של צדקה וחסד שהיו מרובים בה. ביחוד הצטיין חנוך הילדים המסודר בקהלה זו, שהפליא את עיני כל יהודי הארצות האחרות. בית ה”תלמוד תורה" שלהם היה מחולק לשבע מחלקות. הלמודים היו מתחילים וגומרים בצלצול הפעמון. הלמודים נמשכו שלש שעות לפני הצהרים: משמנה עד אחת עשרה, ושלש שעות אחרי הצהרים: משתים עד חמש. למוד מסודר כזה לא היה עוד אז בשום קהלה יהודית. יהודי אמשטרדם הצטינו באדיקותם הנפרזה. בתור בעלי תשובה ששבו ליהדות בסכנת נפשות ובקרבנות עצומים פחדו לזלזל אפילו בקוצו של יוד מהיהדות המסורתית. יותר מדי יקרה, יותר מדי אהובה היתה עליהם. הבנים האובדים האלה ששבו אל חיק הורתם בגעגועים עזים, טחו עיניהם מראות את הצללים שביהדות, את הדורש תקון ושכלול. למדנים יודעי תורה לא היו כמעט ביניהם, ועל כן לא העיזו אפילו להרהר אחרי מנהג פעוט שביהדות, והכל היה קדוש בעיניהם. על רב העדה, שגם הוא לא הצטין בידיעת התורה, הביטו כמו שהביטו הקתולים על הכמר שלהם, וכל היוצא מפיו קדוש יאמר לו. בסביבה הקתולית שבה נתחנכו ראו את רדיפת הכופרים והאפיקורסים, וממנה למדו לרדף באף וחמה את כל אלה שלא שמרו את מנהגי היהדות המקובלת או שהגו דעות חפשיות.

לתוך הקהלה הזו בא אוריאל אקוסטא עם משפחתו. הסביבה היתה לגמרי זרה לו, המנהגים מוזרים, אפן החיים חדש ובלתי רגיל. לא עבר זמן רב מעת שאוריאל אקוסטא קבל את היהדות וכבר באה אכזבה בלבו. הוא נוכח עד מהרה, שהיהדות הזו שראה לפניו, מתנגדת נגוד גמור לאידיאל שציר לו בדמיונו. היהדות הזו אינה שונה בהרבה מהקתוליות שממנה ברח. גם היא אינה אלא דת חיצונית של מעשים ומנהגים, גם אצל היהודים האלה אין הדת אלא מצות אנשים מלומדה, דבר שמן השפה ולחוץ. התמרמרות עזה נולדה בלבו כלפי יהודי אשמטרדם ורבניה, שראה בהם מזיפי היהדות האמתית ומסרסי צורתה. היה לו הרגש, שהוא מרומה, שכאלו הבטיחו לו הבטחות יפות ולא מלאון. האם כדאים היו כל הקרבנות העצומים שהקריב בשביל יהדות זו? אמתי וגלוי לב הוא מביע בפומבי את דעותיו. בזעמו הוא קורא ליהודי אמשטרדם בשם פרושים, באותו המובן שמשתמשים במלה זו סופרי הברית החדשה, ז"א חנפים וצבועים, השמים לבם רק לחיצוניות ולא לתורה שבלב. רק על ידי בטול תורת פרושים זו תקויַם תורת משה. הפרושים האלה סרסו את תורת משה וזִיְפוה ועלינו לשוב אל היהדות הקדומה בטהרתה. את הדעות האלה הפיץ אוריאל אקוסטא ברבים, ויחד עם זה לא נזהר במנהגי הדת המקובלת, מה שעורר נגדו את הרבנים, שראו בו סכנה ליהדות. הרבנים התרו בו ואִיְמו עליו, שאם לא יסור מדרכו זו, יטילו עליו חרם. האיומים האלה הרגיזו אותו עוד יותר, כי הזכירו לו את מעשי הכמרים הקתולים. הוא לא נרתע לאחור והמשיך להפיץ את דעותיו, שהיהדות בצורתה שראה לעיניו, היא נגוד גמור ליהדות האמתית. הרבנים קימו את איומיהם והטילו עליו חרם.

ד.    🔗

מעכשיו נעשים החיים לאוריאל אקוסטא קשים מנשוא. הם שורה בלתי פוסקת של עלבונות וזלזולים, פגעים ויסורים. כל יודעיו ומכיריו ואפילו בני משפחתו התרחקו ממנו. בודד וגלמוד ישב לו עצור בחדרו, כי ירא לצאת החוצה מפני נערי הרחוב השובבים שהיו מעפרים בעפר ומשליכים אבנים בו בקריאות בוּז ונאצה. גם עם בני עם הארץ לא־היהודים לא יכל לבוא במגע ומשא, כי זה לא כבר בא אל הארץ ואת שפתה לא ידע. הוא, שהיה רגיל בפורטוגליה לחיי חברה עליזים, הרגיש את עצמו פתאם מחרם ומנודה מכל העולם כלו, מוּצָא מתוך החברה האנושית. רק אמו, אשר היא נטעה בלבו את הגעגועים ליהדות, ושנענתה לקול קריאתו לשוב אל היהדות למרות כל הסכנות, לא עזבתו גם עכשיו. למרות האיומים של הרבנים שיטילו גם עליה חרם ושלא יביאוה לקבר ישראל, נשארה יחד עם בנה האהוב, התענתה בכל אשר התענה הוא ונשאה אתו יחד את סבלו. בבדידותו החליט אקוסטא לכתב ספר בשם: “בחינת תורת הפרושים בהשואה עם תורת משה”, שבו הוא מוכיח, עד כמה היהדות של זמנו, פרי הגלות וימי הבינים החשכים, מתנגדת לתורת משה, ליהדות הקדומה של ישעיהו וירמיהו. הוא מכחיש את האמונה בהשארת הנפש אחרי מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא, בהוכיחו בצדק, שבתורה ובנביאים אין זכר לכל אלה. תכנו של הספר הזה נודע לרבנים עוד לפני התפרסמו, ועפ"י בקשתם פרסם הרופא היהודי שמואל די סילוה ספר בשם: “מאמר על השארת הנפש” בשביל לסתור את דעות אקוסטא. אחרי זאת ראה אקוסטא את עצמו אנוס לפרסם גם את ספרו הוא. אחרי צאת הספר לאור הלשינו עליו הרבנים לפני הממשלה, שהוא כופר, מסית ומדיח ומהרס עקרי כל דת. אקוסטא נאסר ונמסר למשפט שהטיל עליו ענש כסף גדול ואת ספרו דן לשרפה.

חמש עשרה שנה נשאר אקוסטא מוחרם ומנודה מן הקהל: משנת העשרים ושש עד שנת הארבעים לחייו. בדומיה נשא את סבלו ויסוריו. בלבו פנימה התיחס אל החרם של הרבנים הצבועים בבטול, כי הוא בעצמו הוציא את עצמו מכלל ישראל, מתוך היהדות השנואה. כאין נחשבו לו החרפות והנאצות שסבל על כל צעד. אולם החרם הרס את כל חייו. מבחר שנותיו, השנים שבהן מסדר האדם את חייו ומכונן את מצבו המשפחתי והחברותי, עברו עליו בהיותו מרֻחק מחברת בני אדם. אמו, הנפש היחידה שהבינה לרוחו ולא עזבתו בעת צרה, מתה, כנראה, והחיים נעשו קשים לו עוד יותר.

אולם חמש עשרה שנה אלו לא עברו עליו בלי תועלת להתפתחותו הרוחנית. הוא התבגר, דעותיו נעשו יותר ברורות וקבועות. בבדידותו הגה בספרים הרבה והשפע מהרוחות החדשות שהתחילו אז מנשבות באירופא. דעות הרציונליסטים שהתחילו אז מרחפות בעולם המשכילים משכו את לבו. אם עד עכשיו היתה התנגדותו ליהדות הרבנית הקפואה יותר פרי הרגש הפנימי, הנה עכשיו בחן את היהדות מנקודת מבט פילוסופית. אם עד עכשיו העמיד בנגוד לתורת הרבנים את תורת משה, הנה עכשיו התנגד לכל דת והכיר רק בדת הטבעית של הרציונליסטים, זו שאין לה לא חקים ולא מצוות ומכירה רק ביצור עליון מנהיג העולם בצדק ובמשפט, ומבני האדם היא דורשת רק אהבה ושלום. הוא התנגד עכשיו גם לתורת משה, כמו לכל תורה דתית אחרת. הדת היתה בעיניו רק מעשה קופים. הגיעה שנת הארבעים לימי חייו. שמש חייו התחילה נוטה לערב ודוקא עכשיו התגבר בו חפץ החיים, והתגברה בו השאיפה להיות בין אנשים ולנוח קצת מעמלו ורגזו. הוא מחליט להיות “קוף בין הקופים” ולעשות כל מה שידרשו ממנו הרבנים, ובלבד שתנתן לו האפשרות לחיות ככל האדם. דוקא מפני שעמד עכשיו בתור פילוסוף למעלה מכל דת, היה יותר קל לו להסכים לדרישות הרבנים ולעשות מעשים בנגוד להכרה שבלבו. בלי שום ספק היתה זאת קלות דעת, היה בזה משום רפיון רוח. אולם מי מאתנו יעיז להאשימו בעד מעשה זה? מי יהין לדון אותו לכף חובה, אם אחרי חמש עשרה שנות עמל וסבלות, לא עצר כח לעמד עוד בפני כל הסביבה הרודפת אותו וּותר על האמת שבלבו בשביל להשיג את המנוחה המקווה?

ה.    🔗

אוריאל אקוסטא הודיע לרבנים, שהוא שב בתשובה ומתחרט על כל מעשיו ודעותיו, ומעתה ישמר את מצוות התורה ככל היהודים. במחיר זה קוה להשיג את מנוחת הנפש ושלות החיים, שהיו חסרות לו במשך כל כך הרבה זמן. טעות היתה בידו. הוא לא הכיר את עצמו, אם חשב שיוכל לשלט ברוחו, לעשות מעשים שאין לבו להם, להיות “קוף בין הקופים”. המסוה, שצריך היה עכשיו לשאת על פניו, שלל ממנו את מנוחת נפשו. השקר והחנופה שבהם חי הרגיזוהו והדריכוהו מנוחה. זמן קצר אחרי התשובה הוא שב למעשיו הראשונים וגם התחיל להביע גלוי את דעותיו על הדת. הדבר הזה הכעיס מאד את הרבנים, שראו בו עכשיו לא רק כופר, כי אם גם הפכפך, מפר שבועה. הרדיפות החלו מחדש וגם קרוביו בני משפחתו נוספו עכשיו, אחרי מות אמו, על רודפיו. לארושתו לא נתנו להנשא לו ובפעם השניה הוטל עליו החרם. באותו הזמן באו לאמשטרדם שני נוצרים, איטלקי ואנגלי, שברחו מארצות מולדתם להולנדיה ברצותם לקבל את הדת היהודית. הם בקשו מאת אוריאל אקוסטא להביע להם את דעתו על היהדות. אקוסטא בדרכו לא הסתיר מהם את דעותיו השליליות על הדת בכלל ועל היהדות בפרט. הדבר נודע לרבנים וזה העלה עוד יותר את חמתם. אקוסטא הוזמן לפני בית הדין של הרבנים, שדרשו ממנו עכשיו חרטה פומבית לפני קהל ועדה על כל מעשיו. מכיון שאקוסטא לא הסכים לדרישה זו הוטל עליו חרם בפעם השלישית. הפעם היה החרם חמור, הרבנים קללוהו ונדוהו ויש אומרים שגם ירקו בפניו. מצבו עכשיו היה הרבה יותר נורא מאשר קודם. מחרם ומנודה בתור כופר ומפר שבועה היה לחרפה ולנאצה כפי כל.

עברו שבע שנים. אלה היו בשביל אקוסטא שנות עמל ותלאה. רצוץ ושבור מכל מה שעבר עליו התקרב לשנת החמשים של חייו. בעמדו עכשיו על מפתן הזקנה סקר את כל מה שעבר עליו ופלצות אחזתו. צעיר מלא מרץ וכח עלומים הוא בא להולנדיה. לבו היה מלא שאיפות ותקוות לחיים יפים, חיי אמת ואהבה. והנה עכשיו אחרי עבר עשרים וחמש שנה של מלחמות תמידיות, של ענויים ומצוקות הוא עומד עזוב וגלמוד, בודד וערירי, שנוא ובזוי לכל הסביבה, וביחוד לקרוביו בני משפחתו. ומה צפוי לו בעתיד? עוד פעם תלאות ויסורים ומות כלבים מבלי לבוא אפילו לקבר ישראל. וכבר תשש כחו במלחמה, שכל כח הסבל. הוא לא יעצר כח עוד להלחם את מלחמת האמת שבלבו. ברגע של רפיון רוח ויאוש מחליט אקוסטא להסכים לדרישת הרבנים ולהתחרט בפומבי על כל מעשיו.

את טקס החרטה סדרו הרבנים באופן חגיגי מאד. הם המציאו את הטקס הזה, שאין לו שום יסוד ביהדות, מלבם, בכדי לעשות רשם על אוריאל אקוסטא ועל כל העדה, שהכפירה התחילה מתפשטת בין הצעירים שבה, תחת השפעת ההשכלה החדשה. לעיני כל העדה עלה אוריאל אקוסטא על הבימה בבית הכנסת ויודיע בפומבי, שהוא מתחרט על כל מעשיו ומעכשיו יהיה יהודי כשר וישמר את כל מצוות התורה. אחרי הודעה זו, פשט אקוסטא על פי מצות הרב את בגדיו עד חצי גופו וישתטח על פניו והשמש הלקה אותו ארבעים חסר אחת. אח"כ ישב על הארץ וקבל נזיפה מחברי בית הדין הרבנים. ובכל אלה עוד לא אמרו הרבנים די. על פי פקודתם מכרח היה אוריאל אקוסטא להשתטח על מפתן בית הכנסת וכל בני העדה עברו עליו ורמסוהו ברגליהם. רק אחרי זאת הוסר מעליו החרם.

ו.    🔗

את המנוחה, שאליה כל כך שאף אוריאל אקוסטא, לא השיג. להפך, ענוייו ומצוקות נפשו עוד התגברו. הטקס המשפיל והמעליב שסדרו לו הרבנים הרגיז אותו עד עמק נפשו. לזעמו הגדול ולמשטמתו העצומה כלפי הרבנים נוסף עכשיו רגש של בוז לעצמו, שהרשה להשפיל את עצמו עד מדרגה כזו. החרפה והקלון שסבל עמדו תמיד לנגד עיניו וגזלו את מנוחתו. הוא מחליט להשאיר לדורות הבאים את תולדות חייו, את פרשת מצוקותיו וענוייו. מרגיש הוא, שיש לתולדות חייו ערך קים לדורות, שגורלו המר, סבלו ויסוריו יופיעו לדורות הבאים בתור סמל של אותה המלחמה ואותם הענויים שהם מנת חלקם של בחירי האנושיות, יחידי הסגולה, שאינם יכולים להסתגל לסביבתם, אינם יכולים ואינם רוצים לותר על האמת שבלבם. החזקים שבהם נלחמים עד רגעם האחרון ואינם זזים אף כמלוא הנימה מהאמת הפנימית שלהם, בעלי האופי החלש חסרי־אונים הם לעמד נגד כל הסביבה והם נופלים וקמים, נכשלים ומתעודדים וחייהם הם שורה של תהפוכות. הוא כותב את תולדות ימי חייו בספר שקורא לו בשם: “משל מחיי איש אחד”, שבו הוא שופך את זעמו וחרונו על הרבנים ותעלוליהם, מתאר בשנאה גלויה את היהודים והיהדות של זמנו. אולם אינו מחפה גם על פשעיו ושגגותיו, ומתאר בלי כחל ושרק גם את מעשיו הוא. בגמרו את הספר הרגיש שאין לו עוד מה לעשות בחיים. אם עוד ימשיך לחיות, יאריך רק את מצוקות נפשו ואת ענוייו, והוא החליט לאבד את עצמו לדעת. לפני מותו רצה עוד ע“י איזה מעשה לשכך את חמת הנקמה שבערה בו לרודפיו ומשנאיו, רצה לסַמל את יחסו לסביבה שאבדה לו את חייו. הוא ירה באחד מקרוביו, שביחוד הרבה לרדף אותו, אבל החטיא את המטרה. אחרי זה נכנס לחדרו ואבד את עצמו לדעת ע”י יריה. על ידו מצאו את ספרו: “משל מחיי איש אחד”.

ככה חי, סבל ומת אוריאל אקוסטא. אדם דגול מרבבה, בעל שאר רוח, בעל נפש יפה ועדינה ובעל השכלה רחבה, היו לו כל הסגולות הדרושות, בשביל לחיות חיים יפים ומאושרים ולהיות לפאר לעדתו ולעמו. אולם מסבות הזמן גרמו שחייו נהפכו לשרשרת בלתי פוסקת של יסורים וענויים. ואנו שמרחק של מאות שנים מבדיל בינינו ובינו, אנו עומדים משתאים מחרישים למראה גורלו המר של אקוסטא ומורידים את ראשינו בהכנעה לפני אותו הכח הנעלם והטמיר המנהיג את העולם וקובע את גורל בני אדם מבלי שמטרותיו וכונותיו תהיינה ברורות לנו. למה ועל מה סבל אוריאל אקוסטא? לשם מה הלכו לאבוד החיים הרעננים האלה? אין מאתנו יודע לענות על השאלות האלה. אין לנו במי לתלות את הקולר, אין לנו את מי להאשים בשפיכת דמיו של אוריאל אקוסטא. הנאשים את הרבנים? והם חרדים היו על יהדותם, שעלתה להם בכל כך הרבה קרבנות ושמרו עליה מכל משמר. הנטיל אשמה על אוריאל אקוסטא בעצמו? והוא נשא אמת בלבו שנלחם עליה עד שפקע כח סבלנותו. וחולשותיו והנסיונות לותר ולהשלים עם הרבנים, האין אלה פרפורי נפש עדינה שנאחזה בסבך החיים, כמו צפור ברשת, מבלי יכלת להשתחרר. וכמה אנושיים הם, כמה קרובים ללבנו!

ננוד אפוא לגורלו המר של אוריאל אקוסטא, נשא נא בלבנו תמיד את זכרו. יעמד נא לפני עינינו בתור סמל הסובל והמעונה, שהגורל האכזרי שבר את חייו ודכא לעפר נפשו.