מוזר לומר היצירה שלי. אני מתייחסת ליצירה כמו לקיר מלא ספרים. אני זוכרת סיטואציות. פתאום מופיעה לפני סיטואציה. זה יכול להיות אסיפה. זה יכול להיות איזה אדם. לפעמים זה יכול להיות איזה אדם שמתעלף ואז אני רואה את כל הניואנס. זה מוזר. זה לא פוטוגראפיה. שאלתי סופרים אחרים. הם אמרו שלא. שאלתי את שלונסקי והוא אמר לי שלא. פעם הוא אמר לי “אני מקנא בך. יש לך אוצר מלים שלך ואת לא משנה אותו. וְאת המלים האלה את מבטאה כל כך הרבה. ואני; כשאני בא לכתוב אז מתחילות המלים לבוא עלי כמו דבורים ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר.”
במודרנה הפרינציפ הוא סידור המלים – לא כמו שלי אלא באופן שאף אחד לא השתמש בו. די במלה אחת כדי ליצור שיר. משונה מאד. אצלי יש תקופה, כאילו הולך משהו. זה כמו עוף, כמו איזה דבר שבא מתחת לסף ההכרה כמובן. אצלי זה עוף שמוביל את הרעיון. אני גם אומרת את זה שציפורי שמיים לימדו אותי לשיר. ואני מרגישה עצמי ציפור. אני ממריאה אִתם וזוהי המראה מתוך דלות ומתוך עצב. עוד עכשיו אני ממריאה. אוי, אני הלא כתבתי שיר לפני איזה ימים. “שרקרק בוכה”. תראי את הכתב. היה לי כתב כל כך יפה פעם.
שרקרק. מה זה שרקרק. אני אדבר אתך קצת. אני מכירה ציפורים. אהבתי אותן. הם מזיקים גדולים. היו לנו כוורות והן אכלו את הדבורים. אחי הגדול היה יורה בהן ואני הייתי בוכה. שרקרק מקנן בדופני ואדי. בתוך אדמת חמרה קשה חופר לו חור. הוא לא מקנן על עצים. את יודעת שיש כמה ציפורים שמקננות באדמה? הוא אחד מהם. הוא מיוחד מאד. כשהוא עולה לגובה אז כמעט שלא רואים אותו. הוא אינו שר. הוא מדבר צלילים טאו, טאו, טאו,… פעם באַלט. פעם בסופרן. מי האלט אינני יודעת. אבל יש לו שני סולמות. אז ככה. ערב אחד אני שומעת צפצוף עצוב. טאו… טאו… טאו… מה זה? איזה ציפור באה לי ואני הרי מכירה את כל אלה שמקננים. אז אני תופשת שזה שרקרק והוא אינו חדל. אני מכירה אותם, הרי החזקתי מתים שלהם ביד והייתי בוכה עליהם. יש לו גב זהב וכנפיים כחולות. כחול שדומה לשמיים בחורף. כחול עמוק. והוא בוכה; טאו… טאו… כאילו היה אדם. שומעים את העצב בתוך ה– הרי זה שרקרק. אז כתבתי שיר. הוא עושה את כל הזמרה שלו מלמעלה. כמעט ולא רואים אותו. הוא מראה רק את זנבו. כל כך קוקטיים הציפורים. נורא קוקטיים. השלדג זה איזה מין מנוול כזה. נורא.
“שרקרק בוכה בלילה…”
זו תמונה. הציירים אומרים לי שאני יותר ציירת ממשוררת. אלתרמן התחלק מעלי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אלי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את כוכבים בחוץ. הלוז השירי חסר היה בו אז. אחר־כך היו הרבה השפעות. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. פעם אמרתי, שלונסקי הושפע מהרוסים, אלתרמן הביא אותם כמו שהם. ההשפעות היו על חשבון האישיות הגדולה, לכן ביאליק אמר לשלונסקי אתה ז’ונגלר.
אני עוד למדתי אצל “מלמד”. קלטתי גם את בתקופה שלפני העברית ואת ראשית העברית כשבן־יהודה היה שולח לנו לבית־הספר פנקסים עם המלים החדשות. הייתי כמו ספוג. ספגתי מן האויר הרבה מאד. הראובני היה מורה שלי. איך אני אתאר אותו. היו לו עיניים כחולות. עגולות. פקוחות כאלו. ראש עגול כמו אבטיח. ושפתיים ורודות כמו של נערה. ההיפך מגבר. ציירתי אותו פעם. שאלוהים יתן לי כוח אני רוצה עוד פעם לצייר אותו. זה היה מורה נפלא. ואחד היה מוגרבי, ואני סחטתי את הצרפתית שלו. הוא הוסיף גוון של חוץ וזה הגביר עוד את השורש בפנים. הוא היה זר לי. בכל היה זר. השפה שלו היתה זרה, המראה שלו היה זר, הידיים שלו היו זרות כאלה מטופלות בשעה שאני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות. זה היחס לאדמה נולד ביחד אתי. זו תורשת מאבא. כבד וקל, חזק וקל, הרבה שרירים וקל. הוא בא חקלאי מחוץ לארץ. והוא היה כמו גוי. קראו לו יהודה גוי. הוא בא בבגדים אלגנטיים מאירופה. הוא היה פדאנט בלבוש. היו לו עיניים ירוקות כחולות שאני ירשתי. אל תביטי על העיניים שלי. אני אילו יכולתי לחיות עוד פעם הייתי כותבת על אבא שלי. אני היחידה שהייתי דומה לו. רצה שאעבוד את האדמה. אילו הייתי מביאה לו ארבעה בנים לחקלאות היה יותר שמח. ואני לא חשבתי להיות משוררת. אני לא ידעתי מה אני. ידעתי שאני לא כמו כולם. הבנות שנאו אותי כי לא הייתי כמו כולם. חייתי חיים פנימיים והן לא. מתוך עניות הגעתי לפואטיקה משלי. זה אינטואיטיבי. זה בא ישר מן העשבים הקטנים של החורף. הם מתחילים לבצבץ והאדמה יש לה ריח של תפוח שעכשיו מבשיל. היו לי חושים חזקים מאד. הקשר לטבע מלווה אותי מילדות. הגן העזוב של הבארון שמתחיל פתאום לפרוח לתת פירות. אני קיבלתי כרם זיתים בתור נדוניה.
את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן־דוד שאכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה. אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו. אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר־כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג ויעקב רבינוביץ ולחובר. אז התחלתי לכתוב ב“כתבים”. הרגשתי טוב רק עם סופרים אבל לא היתה הזדהות. משוררים הם אגואיסטים גדולים. כשאלתרמן בא יצאתי מהחבורה. לאה גולדברג נכנסה. היא התאימה להם יותר. אלתרמן הכניס צרפתית – רוסית. ז’ורנאליסטי מאד. לא אוהבת את הז’ורנאליזם.
הייתה תקופה שהייתי מושפעת משלונסקי. תקופה קצרה. אבל זה היה רק חיצוני כי קינאתי בו. אני לא מתביישת לומר שקינאתי בווירטואוז. לי לא היתה וירטואוזיות. הייתי כבדה ואיטית מאד. והוא יאשה חפץ. הטור הקצר בשירה הוא גם בדיבור. אני סטאקאטו. כמובן שיש גם לגאטו אבל זה כשאני עצובה. אני לא שבעת רצון. היו יכולים להיות לי עוד שלושה ספרי שירה. ועשיתי עוד איזה דבר בחיים והוא לא הצליח. טוב שהשירה הצליחה. רציתי ילדים. הקדשתי לזה עשר שנים והיו לי הפלות. אמרו לי שהמאלאריה מעקרת. היתה לי 20 שנה מאלאריה. טרציאנה וטרופיקה, את מתארת לעצמך? עשרים שנה. לא חשבתי שאאריך ימים ככה. עשיתי הכל. שכבתי פעם שמונה חודשים ואחר כך נולד ילד מת ואני שמעתי את האחיות אומרות: ילד בשל, מוכן. בן זכר. ואני רואה את הבן הזה שהוא בן חמישים וחמש, אולי הוא בא ועושה לי מה שעושה פה בן אחד לאביו. האב יושב ושותק והבן מדבר אליו והוא אינו מקשיב. אינו רוצה לשמוע. איש מוזר מאד. לפעמים הוא נכנס פתאום ערום לחדר האוכל. עצוב לי. אני בודדה והעולם שלי הוא הצלה מבדידות. בלי שירים הייתי מתה מזמן. יש לי כל כך הרבה ידידים ואני בודדה מאד. לא בודדים כשיש בעל או ילדים. עשיתי הכל. ועכשיו אני מחכה לסוף. זה דבר גועלי הזקנה. לא מכינים אותנו לזה. כפי שאמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה. מהמוות אני לא פוחדת. אני מחכה לזה בשקט גמור. אני לא רוצה להעכיר את רוחך, שלא תקחי ללב. לא איכפת לי להיפרד מהכדור הזה. באמת שזה לא עצוב. אני יודעת שזה צריך לבוא. מי שקרוב לטבע אינו מפחד מהמוות. אני ראיתי איך העצים מתו. אני ראיתי איך החתולים שלי. חתול זקן היה לי, הזדקן ואחר־כך מת. אז אני מקבלת את זה. זה ישנו בקרבי, השקט הזה. אוי, אבל זה דבר גועלי לשכב באדמה רטובה מגשם וקור. אני מאמינה שהרוח אינה הולכת לאיבוד. אני משאירה קצת, איזה דבר. נקודה אחת בתוך הנצח. איזה טיפה בים. אני לא ביאליק ולא חושבת עלי גדולות. כלל לא. להיפך. אני הייתי מבטלת את עצמי. אני רעה מאד לעצמי. יש לי ביקורת קשה לאחרים וגם אלי. אני לא עושה חסד לעצמי. הכי חשוב בשירה זו האמת. ואני, אני לא אמרתי שום דבר שאינו אמת. אני אמרתי את כל האמת. אני נשבעת.
עכשיו זה הסוף. פרידה מהעולם היא התמזגות עם הטבע. אני נפרדת מאנשים ומהם לא איכפת לי. עם אנשים אני במצב רע מאד. אני במצב נורא. ואני אהבתי אנשים פעם. עכשיו אינני רוצה לראות אותם. בכדי להימלט מהם טוב לי למות. אנשים הם רעים. אנשים הם חוטאים. כסף ואלימות. אין יופי. אני בורחת מהם אל הספרים, אל ציפורים, אל עצים. באנשים אין יופי. אבל יש. יש. כן יש. אוי, אני טיפשה.
הביאה לדפוס: עדנה קוטלוביץ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.