כשיצאנו לימים אחדים לתור בעמק ובכמה מכפרי הגליל לא היו לנו שום כוונות ספרותיות. הרבה אנשים בערים היו לפנים בקיבוצים ויש להם ידידים בעמק והרבה אנשים אוהבים לשמור על ידידות זו. פעמים הם גם גאים על כך, כאילו ביקשו לומר: לא מאבן נולדנו. מחצבתנו שם ושם. גזמנו כרם במרחביה או חלבנו בקומי או הבאנו ביצים של תל־יוסף לחיפה. וכמובן: גרנו באוהל ושרנו שירים בצלע גבעת־המורה.
הרבה אנשים כך – אף אנו כך. בימי האביב הראשונים יצאנו, איפוא, לראות ידידים, לראות שדות, כמעט אמרתי. לרעות בכרמי ההתיישבות זה נמלץ קצת, אבל זה נכון. כשאדם מן העיר משוטט קצת בעמק ובשדותיו, משתהה פה ושם בנוף הטבע והאדם, אין הוא רואה סתם. מרעה טוב לנפשו, והוא מזין אותה ימים ארוכים. לא נאמר דרך גאווה אבל נאמר דרך סיפוק: גם אנשי העמק, חברינו לאוהל משכבר הימים, אוהבים לראות אותנו. לא זו בלבד שאינם נוטרים לנו ידידות. ולא שמעבירים על מידותיהם אלא ש]שוט רואים אותנו ונזכרים בנעוריהם. ואילו ההבדל בדרכים שבהם הלך כל אחד מוסיף עניין למיפגש. איך צללו באוקינוס הזה של הכרך שני הצעירים שנקלעו לעיר כמעט בדרך מקרה לפני עשרים שנה ומעלה? ומצד שני איך נסתעפה בינתיים המשפחה הקטנה של עובדי־האדמה השחומים בעמק בית־שאן? ליד כל תחנה שכיוונה הזקנה, טוב להסב את הראש בכיוון הפוך: אל הנעורים. זה אינו מאיט את הדרך אבל זה יוצק איזה שיקוי טוב. נוסח: היו ימים, ואיזה ימים! מסתבר, כי הימים האלה עדיין ישנם. עדיין הם תלויים בחללו של אותו מקום ואותו נוסף ואותם שדות, והרבה אנשים מוסיפים לחיות אותם. אנחנו, לדאבוננו, איננו בין אלה.
כבר אמרנו כי לא היתה לנו כל כוונה לספר. אבל לא כל סוף־מעשה במחשבה תחילה. עברנו ביעף על פני כפרים. ראינו לא רק נוף, ראינו נאבקים ויוצרים – ללא הילה, ללא התפארות, ללא גניחות של חשיבות. מתוך דבקות. הנה הם עומדים, ענווי־יצירה אלה, ושותלים ציצים בערוגות התרבות או, רצונך: תוקעים מזוזות שלה במשקופי ההתישבות. ואינם תובעים שכר ואינם מלינים, כדרך מקביליהם בעיר: אנחנו העשרנו את אברהם. הנאת הציבור שכרם. ואף כי אינם תובעים – הציבור חייב להם.
המכון האזורי לידיעת המולדת בגלבוע נושא שם לימודי מדי, כמעט בית ספרי, ומוסדות־לימוד, בידוע, אינם מלהיבים את הדמיון. תורה היא, לפעמים, שם נרדף לשעמום, והמורים אותה – מה יש לומר: מורים. אפרורים, נטולי־ברק, חובשי־דוכן. תורה שאיננה בתחומי אחת הערים ואין לה אפוטרופוס לפרסומת ואינה מתנצחת עם תורה שבעיר אחרת ואינה מנסה אפילו להיקרא אוניברסיטה – היא תורה בלי מעוף. לאוסף־טבע בתל־אביב אנו קוראים לכל הפחות: אוניברסיטה, אך לאוצר מופלא של מוצגים בטבע, בארכיאולוגיה, בידיעת הארץ – במה לא? – אנו קוראים בשם העניין: בית, בית שטורמן. את האֶוואֶראֶסט הזה של ריאַליה בידיעת הארץ – בנה גרגירים־גרגירים בנאי מעפיל אחד שמואל סבוראי. לטאה של הגלבוע וצפע של הוואדי ומיני הזיקיות בעמק והנשק המצרי שנשלל על־ידי בני הגלבוע במערכת סיני ולוחי החימוש של האיזור הפרוץ מלחמת השחרור, ודפתראות של מאזני המשקים ומעללי בנים בימי פקודות – את כל הפסיפס הזה, והפסיפס שלא מנינו, בונה סבוראי. ולא חלילה ביחידות. יש לו סגל עמום: מכונת קלטקול (“טייפרקורדר”) המסבירה באחת־עשרה שפות! שום לשכת תיירות עוד לא ניסתה לפתור כך את שאלת כוח־האדם שלה. גם סבוראי לא היה מנסה, אלא שהתעניינותם של מוסדות החינוך במדינה מעמידה אותו בניסיון הזה. מינהל ההסברה, למשל, עדיין חוכך בדעה אם סבוראי ומכונו ראויים לעזרה. זה טעון עדיין שיקול, ובירור והחלטה. בכלל לא צריך להתייחס באימון נפרז אל היעילות של אלה שהקדימו את מנגנון המדינה. אלא שסבוראי ממשיך הוא נשוי אל הגלבוע, אל נופו, אל ברק־בן־אבינועם, אל השלדג, אל הסטטיסטיקה של תנובת שדה ואל שלטי־הגיבורים של בני עין־חרוד. יש לו פנאי לחכות. עשרים וחצשל אלפים איש שומעים שנה־שנה תורה מפי סבוראי וחבריו במכון וכאמור: מפי אחד־עזר קולות הקלטקול. עשרים שנה קיים בית שטורמן – הרי חצי מיליון שומעים. עוד מעט יהיה לסבוראי רוב בארץ… אל שבינתיים הוא מבקיע קיר ובונה עוד אגף. וכי מה יעשה, יחכה? והגלבוע יעמוד וימתין לו? את נפרד מן המכון ומן המכונן. מה הגזר המפליא שנתנה ישראל: חלוצים.
ימחל לנו חנוך פז אם הבטחנו לו לא לספר עליו ואיננו עומדים בהבטחה. אין זה הנדר היחיד שאנו מתירים לנו ברשימה זו. למשל, הבטחנו לעצמנו – ויעבור עלינו מה! – לא להזכיר את המונח חלוצים, וכבר נכשלנו לפני רגע עם סבוראי. יש כנראה כמה נדרים שאין אדם צריך לנדור אותם כשהוא יורד לעמק. אחד מהם הוא, למשל: “בשום פנים לא אתן לחברי־המארחים, העייפים מעמל היום, לפנות לי את החדר שלהם וללון בפרוזדור הצר או תחת כיפת השמים”. נודרים, נאבקים “בשום פנים ואפן” לא מסכימים – ולבסוף מוותרים, כלומר: באין ברירה נכנעים ושולחים את המארח לחפש לעצמו מקום לינה. מעתה להבא נדע: לא לנדור. מינימום של עקרונות מגבילים בדרכך לעמק. הכל לפי נסיבות המקום.
בקיצור: באנו אל מזרע בשרב הגדול של ערב פסח. אם אתם רוצים לראות חן כפר ומשפחה, ראשית נחת, כמעט קצת שובע, של איכרים נחים מעמלם ואווירה אמיתי של כניסת־חג, מה אני אומר: של התקדש חג, ראו את השומר הצעיר בחג באהלו. באנו למזרע ומצאנו כל ווירו של הקיבוץ ספוג מה שמכונה היום “תודעה ישראלית”. לקראת הסדר צויירו שנים־עשר המזלות וסמלי השבטים והגדי התמהוני מחד־גדיא ופסוקים מן המקרא וחוברה, כמובן, הגדה. פה ושם נעשה ניסיון, ועתים מאמץ, ליצוק חדש בישן, אבל – בינינו לבין עצמנו – מי זוכר ומי יזכור כל אלה מול “מה נשתנה” פשוט כאפיקומן או מול הפאתוס המעורר לב של “והיא שעמדה”? בקיצור: גם תיקוני הנוסח אינם מועילים הרבה. בליל הפסח – אין ברירה – נשבה במזרע רוח ישראל סבא. אנחנו, האורחים, לא הצטערנו עליה וסבר כי גם איש במזרע לא הצטער.
ישבנו בחדר־האוכל המרווח של מזרע, הגג היה קרוע לנושף לילי, יכולנו להקשיב להגדה ובעת ובעונה אחת לקרוץ אל הלילה ולהשיח עם הכוכבים, ולא שבעו העיניים מראות. הרבה שנים לא סרנו אל קיבוץ בחגו והנה חוזרים המושגים ומטללים. תרבות אדם נארגת בקולקטיבים אלה. תרבות נקייה מזיוף. יש איזה תום ופשטות נוגעת עד לב במה שעושים כאן. מופיע נוער על הבמה, הילוכו ביישני כלשהו, דיבורו לא מאושש ועיניו זכות. אלף חן יצוק בהיסוס הזה ובכל תנועה מתנועותיו ובכל הפיות הקטנים המסלסלים במקהלה של במת מזרע “דזבין אבא”.
ארחנו לביתו של חנוך פז (זה שהרבה נדרים נדרנו לו ולא קיימנו לו) בשיכון הוותיקם. אותן הסגולות. יושב במזרח עילוי־תיאטרון ואינו עוסק לא בתורנטון וויילדר ולא בטנסי וויליאמס, אלא בהירש לקרט ובשני קוני־למל – שם כל כך קרתני ועבש לאוֹזניהם של נאורי־תיאטרון בימינו המתרפקים על “תשוקה” בצל האילנות וּבוססים ב“אני והסרג’נט”.
אילו ישב חנוך פז ישיבת־חצות מעורפלת ב“כסית” ומהפך ברכילות תיאטרלית היה מקבץ סביבו חסידים ועיתונאים צעירים וכל הציבוריות הישראלית היתה מהפכת בכוונותיו. למשל: האם נכון הוא שהוא עומד לנסוע למוסקבה או שמא אין זו אלא שמועה, ואם כן: עם מי הוא חושב לנסוע ובכלל מה הן כוונותיו כבמאי ומה דעתו על הדמוקרטיה הישראלית. אבן חנוך פז יושב במזרע וצולל בספרייתו התיאטרלית המובחרה הממלאת את כל שיכון הוותיקים שלו ומחנך נוער ומבוגרים חינוך תיאטרלי ובורא יש מאין. ולכן אין המונפרנאס העירוני שלנו מרבה להתעניין בו. תיאטרונים שלנו ניזונים, כידוע, לא מעט מן ההתיישבות, מקהל הצופים שלה ומקופתה, אך לא יעלה על דעתם לעשות עירוי אמנותי ולהזמין את חנוך פז, מן המעמיקים בבמאי הארץ, להציג בהם. ואל חנוך כבמאי – את טוסיק כצייר. בזכות דבקותו של טוסיק באמנות הפלסטית נעשה מזרע הקיבוץ “המצויר ביותר” בהשומר־הצעיר, ומצויר בטוב־טעם, כמעט אמרנו: באצילות האופיינית למצייר. מדוע לא נראה אותו בונה תפאורה לתיאטרון? באמונה, תנועה כזו של ערכים מן הכפר אל העיר לא היתה מזיקה כלל. לעיר – בוודאי לא.
הסופה שעברה על הקליל עקרה עצים בחוּלָתָה, קרעה גגות, אך סופת הפיסול של דוד ורבלובסקי בין האקליפטוסים נשארה על עומדה, בכלל: דברים המטים לנפול – מטים לנפול אבל אינם נופלים. איני זוכר כמה ימים בשבוע או בחודש נותן קיבוץ חולתה לורבלובסקי כדי שיוכל לפסל במוזאיקה. אך אם שולחנות המוזאיקה הנפלאים שהציג בתערוכה במוזיאון לאמנות חדישה בחיפה ואם הפסיפסים הבלתי־גמורים בסוכת האטלייה שלו הם יבול הימים המעטים האלה, כי אז – חייב ורלבלובסקי, לטובת אמנות הפסיפס הישראלית, להיפנות למלאכה זו יותר.
גמענו מן הקפה וקראנו שמות ספרי־האמנות במדף. נוגוטשי, האמנות הפרימיטיבית באפריקה, מעט כתבי־עת אמנותיים – וענווה גדולה. המשיגה לפעמים עין הקרן האמריקנית כשרונות־ענווים אלה? או טוב מזה: היש בהסתדרות איזו עין המציצה לפעמים לחורשת־דייגים כזאת ונתפסת לפסל הכורע לרגלי אקליפטוס אחד ושואלת ליוצרו? ושואלת, ודורשת לשלום השתלמותו וסומכת אותו?
נפרדנו מן המפסלות וקרשי ההדבקה של אבנוני־הפסיפס. לא נפרדנו מענוות היצירה הכפרית ומקסם יוצריה, כי עמדנו עוד באותו ערב לראות מופעי פועלים בעין גב, בקידמת הכנרת. וגם הבטחנו לציזלינג לראות רכישות חדשות במשכן לאמנות בעין־חרוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות