בשנה הזאת שחל בה חצי יובל שנים להתחלת העליה השניה, חוגגים גם המורים את חצי־היובל להיווסד הסתדרותם. המורה העברי, ביה"ס העברי והעליה השניה קשורים בקשר בל ינתק.
העליה השניה הבליטה והעמיקה את רעיון שני היסודות הכי חשובים בתחיית עמנו והם – העבודה העברית והלשון העברית. אמנם גם החלוצים מימי ביל“ו הוקירו להלכה את חשיבות העבודה ואת חשיבות השפה, אבל למעשה שלט האידיש גם בין המורים של תקופה זו ואפילו חזיונות הציגו באידיש. השפה, בתור גורם חיוני, לא נחשבה עדיין. כ”כ שלטה העבודה הזרה בכל מקצועות החיים. מלחמה שיטתית, מרוכזת, ומכוונת בעד עבודה עברית ותרבות עברית, התחילה רק ע“י בני העליה השניה, עם היווסד “הפועל הצעיר”, ראשית גיבושה של עליה זו, שראתה בכיבוש העבודה את אחד היסודות המרכזיים של בנין העם והארץ. העבודה והמלחמה השיטתיות להשלטת הלשון העברית בחינוך ובחיים אף הן התחילו באותה התקופה עם היווסד הסתדרות המורים. שתי הסתדרויות אלה איחדו ואירגנו את אוסרי־המלחמה ומפקדיה בעד שני היסודות הנזכרים, ושתי הסתדרויות אלו מילאו אחת את רעותה בהשפעת גומלין, עד שרוב המורים בעליה השניה היו חברים או קרובים להפוה”צ. ולא מקרה הוא שהמעורר הראשי של העליה הזאת, המורה העברי, המנוח יוסף ויתקין ז“ל, היה גם אחד ממיסדי הפוה”צ. כמדומני, שהרבה מאלה שהכריזו על כיבוש־העבודה, וגם קיימו את המצווה הזאת בגופם עסקו בתפוצות־הגולה, לפני עלייתם, בהוראה עברית.
החינוך העברי הכללי והעבודה העברית נולדו תאומים. רק המורה העברי, שלרגלי עבודתו היה מוכרח להיות תמיד בתוך המושבה עֵד לכל המתהוה, לחדור לחיי הסביבה, להסתכל ולהאזין לרחשי־הלב שבמושבה, לראות את האידיאלים הנרמסים במשפחה, בבית הורי התלמידים, – רק הוא היה יכול לדעת את ערך העבודה והחינוך לעבודה, כיסוד היסודות של חיינו ועתידנו בארץ. על האמת הזאת הכריז המורה בלי הרף והגן עליה בכל חום נפשו. בלי הרצאות עיוניות וויכוחים על מהות החינוך ותכנו – השיג המורה בהרגשתו הלאומית את דרך עבודתו. והמורה הכניס בתור צו לאומי עליון את רעיון העבודה ליסוד החינוך החדש. עבודה עברית נעשתה למצווה הכי חשובה בתכנית בית הספר הכללי. באופנים שונים, דרך צנורות השפעה שונים, בכל שעור ושעור, בכל מקצוע ומקצוע, הטיף המורה לרעיון זה, נלחם נגד הסביבה ומגמתה לעבודה זרה, בעל־פה וגם במעשה. לא במושבה אחת היה המורה בועד־הפועלים המקומי, אעפ"י שעבודתו חתרה לעתים תחת קיומו. ומכאן היחס המוזר מצד איכרי המושבה לרוב הגדול של המורים, עד שהיה למקובל, כי המורה שונא האכרים ומתנגדם, אם כי מורי המושבות אהבו את מושבותיהם כנפשם, אבל לא יכלו לראות כבלע את הקודש. הפועל במושבה ידע בית אחד ששם הוא תמיד אורח רצוי, נפגש באהבת־חבר ובהבנת חבר, ששם הוא מוצא אוזן קשבת לכל יסוריו היום־יומיים, ומוצא את האפשרות ואת העזרה בבירור וליבון השאלות, המנסרות בעולם העבודה, זה היה בית המורה העברי. (אמנם היו בין המורים גם כאלה שהתנכרו לפועל, אבל אלה היו שארית העבר ובטלו בששים).
וכשם שהמורה העברי הכניס לתכנית ביה"ס הכללי את הרעיון של עבודה עצמית, ככה הכניס גם הפועל לתוך חייו ולתוך מפעלו התרבותי את השפה העברית. בכל פעולה תרבותית עברית פוזיטיבית ובכל הפגנה ומלחמה נגד התנקשות בשפה העברית לקח הפועל העברי את החלק הכי אקטיבי. בכל אסיפה וועידה של מורים היו משתתפים הרבה פועלים. והמורים באסיפותיהם ידעו לעתים להרים קול נגד קיפוח זכות הפועלים. (תזכר־נא המחאה הנמרצת שהובעה ע"י כל המורים פה אחד, נגד העסקת פועלים זרים בתחנת־הנסיונות בעתלית, בשעת ביקור המורים שם בשיעורי־הקיץ שנערכו בזכרון־יעקב וכו'). והיה הדבר למקובל במושבות: בועדים ובאסיפות־האיכרים היה שולט האידיש. אבל למורה ולפועל פנו רק בעברית.
וכל זמן שביה“ס הכללי והמורה היו קשורים אל הפועל ואידיאליו לא היה שום צורך לחפש תוכן לביה”ס, היסוד היה איתן. אבל בזמן האחרון, כאשר התרופפו הקשרים בין המורה והפועל ובפעולת המורה במושבה נקבע כאידיאל, לא להתערב בעניני המושבה, נחלש גם הקשר בין ביה"ס ורעיון העבודה. בזמננו אין המורה במושבה אוסר את המלחמה בעד שאיפות־הפועלים (אם כי אינו מתנגד להם) ולכן ירד גם כבוד המורה בעיני האיכרים, והם התחילו לשאוף להיפטר ממנו, בתור מתנגד אִלם, ולהחליפו באחר, המבכר קיום מצוות פורמליות על פני מצוות אנושיות־לאומיות.
בימים האחרונים משתדלים להכניס את הרעיון של קרקע לאומי בתור יסוד החינוך. אבל כל עוד לא נשיב לביה“ס הכללי את כבודו הראשון לעשותו בית־חינוך לרעיונות הלאומיים של תנועת־העבודה, וכל זמן שהמורים לא יתקרבו שוב אל הפועלים להיות אתם לגוף הסתדרותי אחד תהיה עמדת ביה”ס הכללי חלשה.
המורה העברי, אחר המחוללים הראשונים של העליה השניה, והרמת תכנה ורעיונותיה, יבין סוף סוף היכן מקומו האמיתי וישוב אל השורות הראשונות של לוחמי־התחיה העברית, אל שורות העובדים.
“הפועל הצעיר”, תרפ"ט, 22–23
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.