מנשה מאירוביץ
לזכר
החברים, אנשי ביל"ו, נאמני השבועה “עד יום אחרון”, שלא זכו לחוג את שנת הששים לעלותם לארץ אבותינו –
מקדיש אני את הדפים הבאים.
ראשון לציון
מ. מאירוביץ
זכות היא לנו שאנו מגישים את החוברת הזאת לקורא בפרוס יובל הששים לעלית ביל“ו. אי־אפשר לקרוא בלי התרגשות את הספור הגלוי, הרותת הזה, על פרשת חייהם וסבלם של ראשי החלוצים, על דרכם לארץ־ישראל ועל צעדיהם הראשונים, בבואם להתערות באדמתה. פרשת הוד היא פרשת בראשית זו של התאחזותנו בארץ, וענין מיוחד בה, שנכתבה לא בידי חוקר־עתים המשקיף על המעשים מתוך פרספקטיבה היסטורית, אלא בידי אחד מגבורי החזיון, בן ביל”ו, שליווה את התנועה מעיר לעיר ברוסיה, שהיה עם אנשי ה“משרד הפוליטי” בקושטא, שעבד יחד עם חבריו בפרדס אנטון איוב ביפו ובצריף שעל גבעת ראשון לציון. ר' מנשה מאירוביץ ממשיך בפעולה אשר התחיל בה כמעט לפני ששים שנה. אז ניסה “מזקני הישוב” להסביר ליהודי רוסיה את משמעותה של תנועת ביל“ו ואת המפעל החלוצי הקם והולך בארץ. עתה, בהגיעו לשיבה טובה, הוא מספר לבני הדורות הצעירים על סבלות הראשונים ועל מלחמתם, על רעיונותיהם, ספקותיהם וגבורתם, גבורת מגשימים וסוללי דרך. מאז ומתמיד היה ר' מנשה מאירוביץ איש המציאות הארץ־ישראלית. דורות התחנכו על מכתביו ב”ווסחוד". ראשון לאגרונומים עבריים בארץ־ישראל, איש הקרקע היה ונשאר גם עתונאי, איש העט, ובדרכו זו הוא ממשיך גם בערוב ימיו.
מפעל גאולת הארץ, שרכז רבבות מסביב לקרן הקימת, יסודותיו הונחו בימים הרחוקים ההם. הרעיון, כי האדמה היא יסוד לכל, הביא את בני ביל“ו לחולות ראשון לציון ולגבעות גדרה. הם היו ראשונים – ומפיהם אנו חיים. מיליון וחצי דונם קרקע עברי בארץ־ישראל, ש־40% ממנו הם נחלת הלאום, רבבות החקלאים שבמאות הכפרים המפוזרים על פני הארץ, ממתולה בצפון ועד דורות בדרום – כל אלה עדות הם לצדקת רעיונם של בני ביל”ו. שרשרת אחת מקשרת את ר' מנשה מאירוביץ וחבריו בצריפים שבראשון לציון עם צעירי המתישבים שהקימו להם “ליפט” אי שם על אדמת הלאום, בפנה נדחת כיום, שמחר־מחרתים תיהפך לפנת־יקרת, הומיה מאנשי עבודה ויצירה. וזאת תורת ההתישבות בארץ: תחילה יסורי בנין, מאמצים חלוציים, התלבטות וחתירה – וסופם סלילת דרך לדורות חדשים של גאולה ויצירה. ושרשרת איתנה זו, מימי ביל"ו ועד ימינו אלה, הולכת ומקיפה את כל חלקי העם היושב בציון, וכל פזורי עמנו בתפוצות הגולה – למען תתגשם סיסמתנו העתיקה־חדשה: גאולה תתנו לארץ!
הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל
הקדמה 🔗
בי“ט בתמוז שנת תרמ”ב עלתה הקבוצה הראשונה של עולים צעירים מרוסיה, מחברי אגודת “ביל”ו“, על חופה של יפו. אל קבוצה ראשונה זו נצטרפה קבוצה שניה ואחריה שלישית. כולם יחד מנו כששים איש, ביניהם שלוש צעירות. בשנה זו, שנת תש”ב, תימלאנה ששים שנה לעליתם. רק יחידים מחברי הקבוצות הללו נמצאים עוד בחיים עמנו, ולמזלי זכיתי להיות אחד מהשרידים האלה.
לעתים קרובות אני מעלה את זכרם של הימים הרחוקים ההם. בדמיוני קמים לתחיה החדשים שקדמו לעליתנו. יש שאני מוציא מארכיוני את מחברת רשימותי מאותה שנה. במחברות כאלו הייתי רושם את הרצאות הפרופיסורים באוניברסיטה, את התכניות להרצאותינו שלנו בקרב חוגי הנוער, הרצאות על מרכס, על לסאל, על המשכילים והעם… לאיזה עם התכוונו? האם היה דבר זה אף בגדר שאלה כלל? מובן מאליו: לכל המוני העם של מולדת רוסיה הרחבה, שבה דבקנו וברוחה חיינו. מה הביא אותנו לארץ־ישראל? מה היו נסיונותינו הראשונים כאן בימים ההם שלפני ששים שנה? זאת רוצה אני לספר בחוברת שלפנינו.
מה היה החידוש בתנועת ביל“ו? הם לא היו הראשונים שפנו לעבודת האדמה בארץ־ישראל. שנים רבות לפני תרמ”ב ניסו כמה מיקירי ירושלים להתפרנס מעבודת האדמה ואחינו שבגולה סידרו על חשבונם נקודות קטנות בשביל משפחות בודדות מהם. בשנת תרט“ו רכש ר' משה מונטיפיורי שטח אדמה על יד המושבה הגרמנית שרונה ונטע פרדס בכוונה להעסיק את בני ירושלים בעבודת האדמה. מהנקודות ההן לא נשאר כמעט כל זכר. שתים־עשרה שנה לפני עלית ביל”ו יסד קרל נטר, מטעם חברת “כל ישראל חברים” הפריסאית, את מקוה־ישראל בכוונה לחנך את בני הדור הצעיר הירושלמי שברובו התפרנס מ“החלוקה” ולהושיבם על הקרקע כחקלאים. מלחמה מרה נלחמו יקירי ירושלים בקרל נטר והדברים הגיעו עד כדי הכרזת חרם מטעם הרבנות. ורק בשנת תרמ“ב, עם עלית הנוער הבילוי”י, נתרבה מספר הפועלים והתלמידים במקוה־ישראל ונטר ראה שכר בעמלו.
קדמו לנו גם אנשי פתח־תקוה. בני ירושלים ר' יואל משה סלומון ור' יוסף ריבלין ועולי הונגריה ר' יהושע שטמפפר, ר' דוד גוטמן ור' אליעזר ראב רכשו להם בשנת תרל“ו כ־4000 דונם בכפר מלאבאס כדי לייסד מושבה חקלאית, ושלש שנים אח”כ עלו עם בני ביתם על הקרקע ונגשו במרץ ובהתלהבות לעבודה. אבל עם בוא הקיץ של אותה שנה התחילה המלאריה קוצרת בהם, אמצעי המתישבים דללו ובאין עזרה אנוסים היו לעזוב את המקום שנשאר שמם עד שנת עליתנו.
בני ביל"ו בעלותם ארצה מצאו, איפוא, לפניהם שורה שלמה של נסיונות שלא הצליחו. החידוש בנסיונם הם היה הרעיון הברור של החלוציות שהיה נס לרגליהם. הם חפצו להיות החלוץ העובר לפני המחנה, מופת ודוגמא לבנין הארץ. הם היו הראשונים שבאו להחיות את שממות המולדת לא מתוך השקפה דתית ולא מתוך נימוקים כלכליים או פילנטרופיים, אלא מתוך כח הדחיפה של הרעיון הלאומי. הם ראו את עצמם כבונים הראשונים של בית לאומי לעם ישראל.
במשך השנים נתפזרו רבים מבני הקבוצות הראשונות של ביל“ו, מהם שלא עלו כלל ארצה ומהם שלא עמדו בנסיון הקשה כאן. מצד שני נספחו לביל”ו במושבותיהם כמה צעירים שלא השתייכו לתנועתם קודם לכן. ורוצה אני להקדים ולומר, שבעיני נמנים על בני ביל“ו רק אלה שנספחו אל האגודה בראשית הוסדה ברוסיה ועלו אל הארץ להשתקע בה, ואלה שנצטרפו אלינו כאן והטו שכמם לסבול כל עמל ותלאה, יסורי הנפש ויסורי הגוף מידי שמים ומידי אדם, ולא עזבו את המערכה. מטרת האגודה היתה תמיד לנגד עיניהם. הם התאחזו בארץ ונשארו בה עד יומם האחרון. יש מהם שעזבו את הארץ לזמן קצר, אבל שבו והמשיכו בעבודתם. אולם החברים שלא עצרו כח לעמוד בנסיון, התיאשו משאיפותיהם ועזבו את הארץ לבלי שוב אליה, אלה אין לראותם כחברי ביל”ו.
מצאתי לי לחובה קדושה להקדיש את הדפים האלה לזכר חברי שנשארו נאמנים עד יומם האחרון לשבועתם של בני ביל"ו: “פה נחיה ופה נמות”, למען ידעו גם בני הדור הזה מה עבר על החולמים והלוחמים הראשונים, ומה גדולה זכותם שנשארו נאמנים לתפקיד אשר הוטל עליהם, על אף כל התלאות.
עיקרי הדברים שבחוברת זו נאמרו בהרצאה שהרציתי בסמינריון הקיבוץ המאוחד בעין חרוד, בשנת 1937. השלמתי אותם על־ידי צירוף זכרונות, מהם שלא נתפרסמו עדיין, מהם שנדפסו במקומות שונים. תודתי נתונה לידידי מר הלל איסר ינובסקי בעד עזרתו בעריכת הדפים האלה. וכן ללשכה הראשית של הקרן הקימת שלקחה על עצמה את פרסום החוברת ולמר י. טשרנוביץ שהתקינה לדפוס.
מנשה מאירוביץ
י“ט בתמוז, תש”ב
בית יעקב לכו ונלכה! 🔗
פעמים רבות נשאלה השאלה: מה המריץ את בני הדור הצעיר לפני ששים שנה לעזוב את ארץ מולדתם, את הוריהם ואת קרוביהם ולנוד לארץ־ישראל דוקא, שהיתה ידועה להם אז בשם “פלשתינה”, ארץ פראית, נתונה לממשלה פראית, ממשלת השולטן, ארץ שאת אדמתה לא חקרו החוקרים ולא בדקו המומחים? מדוע בחרו חברינו בארץ זו מכל הארצות?
הדבר היה בראשית שנות השמונים למאה שעברה. כמה וכמה גוונים היו ביהדות הרוסית הגדולה של הימים ההם. היו בה יהודי ליטא ופולין, רובם קרובים למסורת ולתרבות שלנו, כחסידים למיניהם, כמתנגדים, כמשכילים; ולעומתם – יהודי דרום רוסיה, שהיו נוטים יותר להתבוללות ולטמיעה, ביחוד “המשכילים” שבהם. סוג כשלעצמו היה הנוער הלומד של הימים ההם, ובפרט תלמידי בתי הספר הממשלתיים והאוניברסיטאות. חלק גדול מן הנוער הזה היה רחוק לגמרי מהיהודים ומהיהדות. הם התערבו עם הנוער הרוסי והתמכרו בהתלהבות לעבודה לטובת העם הרוסי, שכם אחד עם חבריהם הנוצרים. רגש הצדק הוא שדחף גם את הצעירים היהודים לתנועת השחרור של עם רוסיה מעול ממשלת הצאר העריצה. הם נספחו אל מפלגת ה“נארודניקי” (“העממיים”), שעתונם המרכזי נשא את השם “נארודנאיא וולא” (“רצון העם”). המפלגה הזאת קראה לנוער ללכת אל העם, וביחוד אל האכר הרוסי, להתקרב אליו, לפעול בתוכו ולהכין אותו לקראת המהפכה. מנהיגי התנועה לא הפלו בין יהודי לנכרי, ובשורותיה חלמו ולחמו רבים מטובי הנוער שלנו בשנות השמונים.
ופתאום הגיעה שעת ההתפכחות. מערים שונות ברוסיה עלתה צעקת פראים: “הכו ביהודים”, “מות ליהודים”. עדת פריצי אדם התנפלה עלינו. התחילה פרשת הפוגרומים האיומים באודיסה, בקישינוב, בבאלטה, בקיוב, בייליזאבטגראד ועד וורשה הגיעו. פעמיים הייתי עד ראיה למחזות הזוועה של הפרעות ביהודים. כחיות טרף התנפלו הפורעים על אחינו שהתהלכו לתומם ברחובות. שמעתי באזני את הצחוק הפרוע של ההמון, שהתנפל על יהודי זקן ומרט את זקנו יחד עם בשר הלחיים, ראיתי את אחד הפורעים אונס צעירה יהודיה, מתה למחצה, בראש כל חוצות. ההמון צחק ורקד מרוב שמחה ואיש לא הפריע בעד המעשים הנאים האלה. לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזני. נדמה היה לי שחלום זוועה אני חולם. ביחוד דכא אותי יחסם של הרוסים האינטליגנטים, שעמדו מן הצד והביטו בקור־רוח על מעשי האכזריות הללו, לא הזדעזעו ולא רגזו ממנוחתם. בעתונות הרוסית, באותם העתונים שמפיהם חיינו עד אז, לא נשמעה אף מלה אחת של מחאה. וכשנזדמן לי לראות את חברי מאתמול לא ראיתי על פניהם כל אות של השתתפות בצערנו, או של התמרמרות על מעשי הזוועה שבוצעו על ידי אחיהם בני עמם.
מאורעות אלה ויחס זה של בני רוסיה פקחו את עינינו. ראינו שנמשכנו אחרי אור מטעה. חלומותינו על העם הרוסי ועל הצלתו מסבלותיו נמוגו בין לילה. נוכחנו, שזרים אנו לא רק להמון הפשוט, הנבער מדעת, כי אם גם לרוסים המשכילים, המתקדמים. ראינו את עצמנו הפקר, אנו, חיינו ורכושנו.
התשובה לפרעות הללו ניתנה לראשונה על־ידי המוני היהודים עצמם. נמצא המוצא הטבעי: התחילו מגיעות ידיעות על יציאה גדולה מדרום רוסיה, על הגירה המונית שתולדות ישראל ברוסיה לא ראו דוגמתה. מי שאפשר היה לו להציל את נפשו ואת נפשות בני ביתו, הפקיר את רכושו, את ביתו ואת אשר לו ונס מנוסת בהלה. לאן? איש לא ידע. זרם ההגירה התפרץ דרך עיר הגבול האוסטרית ברודי וכוון ביחוד להמבורג ומשם לאמריקה. רבים מן המהגרים הגיעו לגבול בעירום ובחוסר כל, ומיד נוסדו בארצות מערב אירופה ועדי עזרה שדאגו להם. הגדילה לעשות חברת “כל ישראל חברים” ששלחה לברודי את קרל נטר, מיסד מקוה־ישראל, והוא שרכז את עבודת הסיוע בין המוני היהודים בגבול.
גם בקרב הנוער נתחוללה סערה. פתאום התחיל להרגיש שהאדמה מתמוטטת תחת רגליו. חזקה ותקיפה היתה החלטתו לשים קץ למצב זה של חוסר ישע וסכנה מתמדת המאיימת על העם. כמה צעירים פעילים יסדו אגודה שנקראה בשם “עם עולם”. מרכזה היה בקיוב ובראשה עמדו הסטודנטים שבתוביץ (מי שיסד לאחר זמן את בית הספר החקלאי בווג’בוד על־יד ניו־יורק, ואברהם (אייב) קאהן (כיום עורך עתון הפועלים היהודים “פארווערטס”, ניו־יורק). אנשי “עם עולם” הטיפו להגירה לאמריקה, למדינה החפשית, הדמוקרטית, שבה ימצאו המוני ישראל מרגוע מיסוריהם. אולם באותו הזמן הופיעה קבוצת נוער שניה, שמרכזה היה בחארקוב וסניפים לה במוסקבה, ניקולייב, וורשה ועוד. בראשה עמד הסטודנט ישראל בלקינד וחבריו פאלייש, בראון ואחרים. קבוצה זאת פנתה אל חבריה בקריאה: “לא על גדות המיסיסיפי, כי אם על גדות הירדן תמצא היונה מנוח לכף רגלה”.
רק במולדתנו ההיסטורית – אמרו אנשי האגודה – ימצא עמנו הצלה. די לו להיות עם נודד, די ללקט פירורים תחת שולחן זרים. הגיעה השעה לפקוח עינים עוורות. הצלתנו אינה בחסד עמים ויהיו הטובים והחסידים שבהם. גם במדינה חפשית, דמוקרטית לא נמצא ישועה, אלא בתחיתה של אדמת ישראל. גאולתנו ופדות נפשנו היא בתחית שממות ארץ אבותינו הנשכחה והעזובה. נחיה ככל העמים!
כרוזים וקולות קוראים ברוח זו נשלחו מיד לאגודות וארגונים שונים של הנוער, וביחוד אל הנוער הלומד שבאוניברסיטאות. הם נחתמו בחותמת שצורת מגן־דוד לה ובאמצעיתה בעברית הפסוק “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי גדול”, ובלטינית Concordia parvae res crescunt . סיסמת הקבוצה היוזמת היתה “דבר אל בני ישראל ויסעו” ועל פי ראשי התיבות של הפסוק הזה נקראה האגודה בראשיתה, בשם “דאביו”. בני “דאביו” שלחו את כרוזם הראשון בטפסים רבים לערים השונות, אך נענו לו יחידים בלבד. רוב הצעירים חשבו את דבריהם לדברים של הבאי, לחלום של צעירים חמומי מוח, המוליכים שולל את העם הסובל והנענה בתקוות שוא וקוראים לו – לאן? לארץ־ישראל, למדבר שממה זה שחיים בו כמה רבבות תושבים פראים תחת ממשלה פראית. אך חבר הוזים זה לא נרתע. אדרבא, ההחלטה בשלה בקרבם להיות לא רק בעלי הרעיון, כי אם גם מגשימיו. ועד האגודה החליט לשנות את סיסמתו. במקום “דבר אל בני ישראל ויסעו” קרא את הקריאה הגדולה “בית יעקב לכו ונלכה”. ומאז נקראה האגודה בשם ביל"ו.
שינוי זה הטיל על חברי האגודה לעלות בעצמם אל הארץ, להחיותה, לבנותה ולהקים את שממותיה. יבוא אשר יבוא, יהיו המכשולים אשר יהיו – על החברים להיות סוללי דרך לעבור גאולים. בחודש תמוז תרמ“ב פנתה הקבוצה שוב בקול קורא נלהב שבו נאמר: “כל איש המסכים לתכנית ביל”ו ורוצה להיות בין החלוצים ומוכן לעבור לעיר החוף אודיסה ובידו הסכום המינימלי של 30 רובל כסף (3 לא"י) יבוא ויעלה משם ארצה ישראל.” ובהמשך הדברים נשמעו דברי אזהרה: “אלה שמרגישים שאין להם מרץ, אומץ וכוח ישארו במקום. לנו נחוצים אנשים שיתמסרו אל הרעיון שלנו ויהיו מוכנים להקרבה עצמית על קדושת הרעיון.”
הועד המרכזי של האגודה היה, כאמור, בחארקוב וסניפים לו במוסקבה ובניקולייב. במשך הזמן הוחלט, שאחדים מחברי הועד המרכזי שבחארקוב יעברו לאודיסה, שדרכה צריכה לעבור העליה לארץ־ישראל, וגם יעשו שם זמן מסוים בכדי לעזור למעפילים הנכונים לצאת לדרכם. הוחלט גם לשלוח משלחת לקושטא לשם עבודה מדינית: להשתדל לפני הממשלה העותומנית שתקצה שטח אדמה בארץ־ישראל להתישבות חמש מאות סטודנטים מתלמידי האוניברסיטה שבחארקוב. ואלה שלא ירצו לחכות לתשובתה של ממשלת תורכיה יעלו ישר ליפו בימים הראשונים לחודש תמוז.
בודדים ומעטים היו בני ביל“ו שהעפילו לעלות ארצה וקשה היתה דרכם. מכל בני הנוער היהודי ברוסיה, שמספרו עלה לרבבות, הצטרפו לתנועה רק עשרות. כל עזרה לא ניתנה להם. אלפי המשפחות שעזבו בימים ההם את רוסיה כדי להגר לאמריקה קבלו עזרה וסיוע מכל צד, אך מי יעמוד לימין הבילוי”ים? מעטים מאד האמינו בימים ההם באפשרות ההגירה לארץ־ישראל. אפילו ד“ר פינסקר שפרסם אז את מחברתו לא היה בטוח, כי זרם ההגירה יפנה לארץ־ישראל דווקא. הוא הציע לרכוש שטחי אדמה, אם באמריקה ואם בתורכיה, למען הושיב במשך הזמן רבבות מישראל על הקרקע. ואף על פי כן לא נרתעו חלוצי הבילו”יים, ולא נטשו את האידיאל של תחית העם על אדמת אבותיו. כי ידוע ידעו, שעתיד עמנו הוא על גדות הירדן.
ביום א' בתמוז ירדו באניה “לאזארוב” ארבעה־עשר חברים, וביניהם חברה אחת. ואחרי נסיעה רבת הרפתקאות, שארכה שמונה־עשר יום דרכו רגליהם על אדמת הקודש. אחרי הקבוצה הראשונה הזאת עלתה קבוצה שניה ושלישית, מהם שהפליגו בדרך ישרה ליפו, מהם שנתעכבו בקושטא; וכך נצטרפה עלית הבילוי"ים כולה לששים איש בקירוב, ביניהם שלש צעירות.
המשרד הפוליטי בקושטא 🔗
קבוצת החברים הראשונה עלתה לארץ־ישראל. עליה הוטל לסלול את הדרך לעולים שיבואו אחריהם ולהכשיר את הקרקע להגשמת מטרתה של האגודה: יסוד מושבה חקלאית, מושבה בילו"יית טהורה, למופת לכל בני עמנו. בין כה וכה החליטו חברי מרכז האגודה, שעברו מחארקוב לאודיסה, להתקרב עוד יותר לארץ האבות ולקבוע את המטה הראשי בקושטא. שם יווצר משרד פוליטי שיעשה את הצעדים הנחוצים ויקשור קשרים עם “המקורבים למלכות” כדי להטות את לב הויזירים אל תכניותיהם של העולים הצעירים. המטרה היתה להשיג מאת “השער העליון” “פירמאן” (מה שנקרא אחר־כך, בימי הציונות המדינית, בשם “צ’ארטר”) ליסוד מושבה חקלאית על אדמת הממשלה בסוריה (ארץ־ישראל היתה שייכת אז ברובה לחבל סוריה), שיתישבו בה חמש מאות סטודנטים יוצאי רוסיה, המוכנים להקדיש את עצמם לעבודת האדמה.
עוד מימים הרחוקים ההם, ימי בראשית לתנועתנו הלאומית, אנו נתקלים איפוא בהתרוצצות שני זרמים יסודיים, שלבשו אחר כך, בימי הרצל, צורה בולטת של “ציונות פוליטית” ו“חבת ציון מעשית”. הציונים הפוליטיים של שנת 1882 יסדו לשכה מרכזית בקושטא והתחילו עוסקים ב“פוליטיקה”. ולעומתם טענו “המעשיים”, שלעולם לא יינתנו לנו שום רשיונות מפורשים, שתקווה זו אינה אלא תקות־שוא ואין דרך אחרת בלתי אם זו המוליכה ישר מן הגולה לארץ, בלי כל תנאים קודמים למעשה. צריך להתחיל תיכף בעבודת יצירה בארץ־ישראל. העבודה עצמה היא שתתן לנו את אשר אנו מבקשים.
אנשי המשרד הפוליטי בקושטא היו בטוחים בהצלחת השתדלותם, מכיון שהכירו היטב את הגנרל התורכי עותמאן פחה. מצביא זה נפל בשבי הרוסים בימי מלחמת רוסיה־תורכיה והוגלה לחארקוב. שם הכיר אחדים מבין הסטודנטים חברי ביל"ו והתידד אתם. אנשי המשרד הפוליטי בטוחים היו איפוא, שהגנרל הזה יעזור להם בהשתדלותם. הצד הכספי לא הדאיג אותם, כי בטוחים היו שהעזרה הכספית תבוא ביד רחבה מאחיהם ברוסיה. ב־8 במאי 1882, עזבו החברים ברלינסקי, י. מ. מינץ, בראון, צ’רנין וסנדומירסקי את חארקוב, הפליגו לקושטא וסידרו שם את משרדם הפוליטי בחדר צר, באחד מרחובות העוני שברובע היהודים בגלאטה, באכסניה של מיכל סטאמבולר.
במרץ ובאמונה רבה נגשו החברים למלא את תפקידם. תחילה נראה היה, כי הצלחתם קרובה: בקלות השיגו ראיון אצל עותמאן פחה ומסרו לו תזכיר מפורט על מצב היהודים ברוסיה, על אגודת ביל"ו ומטרתה, על יסוד מושבה מופתית בפלשתינה לחמש מאות סטודנטים ועל התועלת הגדולה שתצמח מזה לארץ העזובה והשוממה. המצביא קבל את המשלחת בסבר פנים יפות, קרא את התזכיר, שמע את הביאורים והבטיח להתענין בדבר ולעזור ככל אשר בידו.
התחילה פרשה של פגישות עם גדולי מלכות, עם ויזירים ומשניהם ושל הבטחות לאין סוף. הבילוי“ים עברו משר אחד למשנהו ועד הויזיר הגדול הגיעו. עזרו להם גדולי ישראל בקושטא, כמו החכם באשי, המכובד הספרדי קומאנדו וד”ר שווארץ, שהיה מקובל בימים ההם בחברה התורכית. גם לורנס אוליפאנט, חובב ציון הנוצרי, נמצא בקושטא בימים ההם. גם הוא השתדל להשיג רשיון לישוב היהודים בארץ־ישראל וגם אליו פנו חברי המשרד הפוליטי לעזרה.
כך עברו שבועות וחדשים בביקורים, בפגישות ובהבטחות אין מספר – אך לידי תוצאה ממשית לא הגיע הדבר. השפעת נכבדי אחינו בקושטא לא היתה גדולה, והענינים התנהלו בעצלתים. ובינתים הגיעו ידיעות רעות מאד מרוסיה. הועדים שנוסדו בשעה של התלהבות בערים שונות עברו ובטלו מן העולם. נשארה רק קבוצה קטנה בניקולייב, שבראשה עמד ו. אייזמן, שהיה נאמן בכל לבו לתנועת ביל“ו והוא שמש הקשר היחידי בין החברים בקושטא ובין רוסיה. מפעם לפעם היה מודיע לנו על מצב ההתפוררות באגודות, על החברים המשתמטים והולכים ועל חוסר הסיכויים להשיג כספים לכלכלת אנשי ביל”ו בקושטא ובארץ־ישראל.
מצבם של חברי המשרד הפוליטי הלך ורע מיום ליום. אל האכזבות המרובות נוספו החובות. הנושים תבעו בכל תוקף לשלם את המגיע להם, והחברים לא היתה להם פרוטה לפרטה.
זמן מה הוטל עלי להשתתף בעבודתו של המשרד הפוליטי בקושטא. ב־20 בנובמבר 1882 הפלגתי מאודיסה באותה האניה “לאזארוב”, שבה עלו ארצה ראשוני הבילוי"ים. משעגנה האניה בקושטא ונפגשתי בחברי המשרד הפוליטי לא הניחו לי לנסוע ובקשו שאשאר עמם חדשים מספר. דיה היתה לי שעה קלה כדי לעמוד על ענים ודחקם של חברי הלשכה המרכזית. כשהגיעה סעודת הצהרים סעדנו בלחם, דג מלוח ותה. “בעל הבית”, ר' מיכל סטמבולר, היה נכנס מפעם לפעם ודורש כסף לקנות בולי דואר או לשלם לבעל חוב. לא יכולתי לראות בצערם של חברי שעמדו אובדי עצות. הוצאתי את ארנקי ונתתי להם את כל המעות שנמצאו בו.
בימים שאחר כך השתתפתי גם אני במשלחות שונות ובביקורים, בכתיבת חוזרים וקולות קוראים לידידים ולארגונים שונים. זוכר אני במיוחד תזכיר על הנעשה בקושטא, שנשלח ב־2 בדצמבר 1882 לאליהו קפלן מסקופין, ידיד נאמן של תנועת ביל"ו. על התזכיר חתמו חברי הועד הראשי יעקב ברליאבסקי, משה מינץ,יהודה סנדומירסקי, עוזר דוב ליפשיץ ואני מנשה בן צבי מייעראוויטש.
אל הדלות וחוסר ההצלחה הפוליטית נוספו בקושטא סכסוכים פנימיים: חובבי ציון במוסקבה שלחו את רוזנפלד, עורך העתון היהודי הרוסי “ראזסויט”, לבירת תורכיה לחקור בענין העליה לארץ־ישראל וצורת העזרה שיש להושיט לה. בבואו לקושטא נפגש עם חברי ביל“ו. תחת לבוא לידי הבנה הדדית ולהחליט על תכנית עבודה משותפת, פרצה מחלוקת בינו לבין חברינו מינץ וברליאבסקי. רוזנפלד הדפיס ב”ראזסויט" שלו מאמר חריף נגד משרד ביל“ו בקושטא. ואנשי ביל”ו השיבו במאמר עוד יותר חריף, שנתפרסם ב“וואסחוד”, העתון היהודי השני בשפה הרוסית. הפולמוס הזה לא הוסיף, כמובן, כבוד ותהילה לתנועה הצעירה שזה עתה יצאה לאויר העולם.
חדשים עברו והמיניסטרים לא מהרו למלא את הבטחתו של עותמאן פחה ודחו אותנו מיום ליום ומשבוע לשבוע. תולעת הספק התחילה כוססת את לבי ולבסוף היה הספק לודאי: כאן בקושטא אין מה לעשות עוד. הצעתי לפני חברי הלשכה שכולנו יחד נעזוב את קושטא ונעלה ליפו. פוכס וברליאבסקי הסכימו להצעתי. ליפשיץ לא הסכים, כי לא חדל עדיין מקוות לישועת עותמאן פחה ומזכיריו. שלשתנו, ברליאבסקי, פוכס ואנכי, עזבנו את קושטא באניה האנגלית “אררט” שהפליגה לאלכסנדריה. יתר החברים נשארו עדיין בקושטא עד תחילת 1884. על מצבם המיואש יעיד קטע ממכתב שנשלח על ידם לבילוי"ים שבארץ־ישראל ימים אחדים לפני שנסגר המשרד הפוליטי:
"אחים! את ההוראות שלכם מלאנו בדיוק. שלחנו מכתבים־חוזרים לכל קצוי רוסיה בהודעה על דבר העברת המרכז שלנו לירושלים ועל דבר בחירתנו ביחיאל מיכל פינס כנשיא הכבוד…
"אחים! בטלגרמה כתבנו שמצבנו מיואש. הוא יותר ממיואש. בעל הבית שלנו, מיכל סטמבולר, אינו נותן לנו מנוח. אנחנו הבטחנו לו לשלם לו את המגיע לו ביום ד‘, לאמור למחרת קבלכם את המכתב הנוכחי. את המכתב הזה תקבלו ביום ג’. עליכם לשלוח לנו מיד טלגרפית לפחות חלק מהחוב, ז.א., לא פחות משלושים לירה. נקבל אותם ביום הרביעי ובאופן זה ניגאל מבעל חוב מסוכן בשבילנו. תרחמו עלינו,
אחים! תילוו מי. מ. פינס. באופן פרטי הייתי יכול לקבל ממנו כסף בהלוואה, אבל זה לא ינעם לי. בשבילכם זה יהיה הרבה יותר קל. אם מר פינס יסרב לכם, תילוו בחתימת שטר אצל מר הירש (מנהל מקוה־ישראל). במהרה נקבל כסף ואז נשלם לכל אלה שאנו חייבים להם. תזכרו ואל תשכחו, שיום ד' הנהו התאריך האחרון. אל תתנו לנו לגווע על פסגת תקוותינו והתאמצותנו. באודיסה מכינים נשף לטובתנו בשביל לבוא לעזרתנו. מכסף ההכנסה של נשף זה תוכלו לפרוע את ההלואה. – – –"
כך הסתיימה פרשת העבודה “הפוליטית” של חברי ביל"ו.
הבילוי"ים הראשונים בארץ 🔗
מה מצאו קבוצות הבילוי"ים הראשונות בבואן ארצה?
ארץ־ישראל היתה בזמן ההוא לא רק מדבר שממה, כי אם “ארץ אוכלת יושביה”. ביצות גדולות כיסו שטחים נרחבים בארץ והפיצו את מחלת המלריה בין התושבים. התחלואה היתה נוראה, בעיקר בין הילדים, וביחוד בשפלה. למראה בני הכפרים המעטים שבין יפו וירושלים, שהיו מתאספים יום יום על המזבלה שלהם, ברפש ובחלאה, הילדים נפוחי הבטן ונגועי המלאריה, המבוגרים לבושי הסחבות שנתעוורו בגלל הגרענת, היה מתעורר בלב לא רק רגש של בחילה, אלא גם של רחמים על אומללים אלה. הפלחים עיבדו את האדמה בשיטות פרימיטיביות מאד: המחרשה־המסמר, פלחה את הקרקע לכל היותר עד עשרה סנטימטרים. חמור דל, גמל ולפרקים גם אשת הפלח היו מושכים בה. דרכים מתוקנות לא היו. את תוצרתם הדלה, מעט ירקות בסלים מלוכלכים1, היו הפלחים עצמם מביאים העירה למכירה.
לכך נוספו סדרי השלטון. הפקידים התורכים, מגדול ועד קטן, היו מושלים בכוח ובעריצות על כל תושבי הארץ. ביחוד היו סובלים מהם הפלחים העניים, שהיו משועבדים לפקידי הממשלה ולגדולי הערבים אשר עשו בהם כרצונם.
*
העליה לחוף יפו לא היתה קלה כל־כך. הפקיד התורכי, שלפניו עברו העולים כצאן, הצליח תמיד למצוא פגימות, אי־דיוקים ופירכות בתעודותיהם. אחרי שעות רבות של צפיה ודפיקות לב ואחרי שהתערב בדבר אחד העסקנים היהודים שביפו הורשו העולים הבילוי"ים להכנס אל העיר. פרשת חייהם בארץ־ישראל התחילה.
יפו של הימים ההם נראתה ככפר גדול, המקנן על ראש ההר. זה היה אותו הרובע של עיר הידוע כיום בשם עג’מי. רחובותיו צרים, עקומים ואפלים, תושביו ערבים ברובם ורק פה ושם נראו פני יהודי ספרדי ולעתים רחוקות מאד פני יהודי רוסי. החברים קנו להם שביתה ארעית באכסניה יהודית, והתחילו מיד בדיונים על דרכם בארץ. פניהם היו לעבודה, ודוקא לעבודה חקלאית. המקום היחידי לכך בכל ארץ־ישראל היה בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, שנוסד שתים־עשרה שנה לפני כן. ולשם החליטו החברים לכוון את פניהם.
למחרת בואם עזבו בני ביל“ו את יפו ושמו פעמיהם למקוה ישראל מנהל בית־הספר פגש אותם בפנים מפיקים תמהון. בהתלהבות רבה הסבירו לו הצעירים את מטרת עליתם לארץ והבטיחו לו כי אמונתם חזקה שאחריהם יימשכו אלפים רבים מבני רוסיה. אין הם מבקשים ממנו עזרה או תמיכה, אלא עבודה בלבד, כפועלים פשוטים, כי ברצונם ללמוד את עבודת האדמה ולהתמחות בה. הבילוי”ים היו בטוחים, שיתקבלו בזרועות פתוחות, אבל טעו. המנהל השיב להם בדברי תוכחה: איך עלה על דעתם של סטודנטים שעזבו זה עתה את ספסל האוניברסיטה ולא נתנסו מימיהם בעבודה גופנית לעלות אל ארץ עזובה ושוממה, עניה ודלה, ולעבוד עבודה קשה המפרכת את הגוף? “אף על פי כן, גמר המנהל את תוכחתו, אנסה לתת עבודה. שכרכם יהיה פרנק אחד ליום. תעבדו יום יומיים ונראה, אם תעמדו בנסיון”.
אותו יום העתיקו החברים את משכנם מיפו ושכרו להם דירת־קבע בבית אחד הערבים, אנטון איוב שמו, בדרך בין יפו למקוה־ישראל. לבם היה מלא תקוות. סעדו סעודת ערב דלה, שוחחו ביניהם שיחה קלה, שרו משיריהם, שהחביב בהם היה השיר הרוסי “נגן על מולדתנו, תהילתנו וכבודנו”. עייפים ויגעים משפע הרשמים של היום הראשון שכבו לישון, על הרצפה או על השולחן, ומיד נרדמו ושנתם ערבה להם.
למחרת היום חזרו הצעירים למקוה־ישראל. אחד ממורי בית־הספר החקלאי קידם את פניהם, מסר לכל אחד מהם מעדר, ביאר להם את מהות העבודה ואיך עליהם לעבוד ושלח אותם אל הגן לעבודת ה“בחר” (בפי הערבים עידור עמוק, שעושה את האדמה גלים גלים כעין ים – “בחר” בערבית). הופקד עליהם משגיח ערבי, עבדול עזיז שמו, מותיקי הפועלים הערבים שבמקוה־ישראל ותושב הכפר השכן יעזור.
העבודה לא היתה קלה. הבילוי"ים לא היו רגילים במלאכה וקשה היה להכיש בקרקע בתולה במכוש ובמעדר כבדים בימי החום הקשים ביותר, ימי תמוז ואב. הגב התחיל כואב, יבלות נראו על כפות הידים, כל היום עמדו העובדים כפופים וקרני השמש לוהטות בלי רחמים. אך הם אזרו את שארית כוחם, התאמצו ועבדו. “קדימה, חברים, אחת ושתים! פקד אחד מהם. אל תשכחו, שעלינו לעמוד בנסיון. המשגיח הערבי בוחן אותנו, הוא יחתוך את גורלנו לשבט או לחסד. קדימה!”
הבחינה עברה בהצלחה. עם גמר עבודת היום הראשון הוזמנו החברים לעבודה גם ביום המחרת. התחילה פרשה של ימים ארוכים, עמוסי עמל וסבל. הגוף כאב, הידים היו מלאות פצעים וחבורות, הקדחת התחילה פוקדת את החברים, אחדים מהם היו אנוסים להשאר בבית החולים, מספר העובדים פחת והפרוטה כלתה מן הכיס. דאגה מרה התחילה להתגנב אל הלב. אולם זו נשכחה בהופיע הקבוצה השניה של הבילוי“ים שהביאה להם דרישת שלום מן הגולה וסכום כסף גדול, סכום של 40 רובל (4 לא"י) לקופת הקבוצה הדלה. כסף זה נאסף בעמל רב ממוסדות שונים והקל לזמן מה את מצבם של הבילוי”ים. נוסף לזה הביאו העולים החדשים בשורות טובות: התנועה שלנו מכה גלים, מתקדמת, מתפתחת ובקרוב תעלה עוד קבוצה אחת ארצה ויש תקוה, שתינתן לנו היכולת לרכוש אדמה, ליסד מושבה משלנו, מושבת ביל"ו. צעד אחד צעד נכבוש עמדות שונות ולאט2 לאט נשיג את מטרתנו, נבנה ישוב עברי בארץ־ישראל. כדברים האלה השמיע אחד החברים החדשים בהתלהבות גדולה.
אך המציאות לא היתה מזהירה כל־כך. יום יום ועמלו, יום יום ותלאותיו: עבודה במעדר, גערות המשגיח עבדול עזיז, חולי הקדחת, הנופלים למשכב, יוצאים משורות העובדים ונשארים בחדר, כשחומם עולה, בלי סעד ובלי עזרה רפואית. יום יום אותה הארוחה הדלה: דג מלוח ושוב דג מלוח, מרק שעועית ושוב מרק שעועית, לחם ותה ועוד הפעם לחם ותה. גם מחוץ לארץ אינן מגיעות הבשורות הטובות אשר אותן בשר ברוב התלהבות חברנו החדש: התרומות דלות, הנוער מסתלק מן האגודות ותנועת ביל"ו עובדת ברוסיה בתוך אוירה של אדישות, או של איבה כללית.
ובהתאסף החברים בערב, אחרי יום עבודה קשה, בחדר שבבית אנטון איוב, לאור מנורת הנפט הקטנה, היתה תוגה שפוכה על כל פנים. היאוש התחיל להתגנב ללבבות. אחדים מהחברים נפלו ברוחם ועזבו את המערכה3, אך הנותרים לא התיאשו. היו שהזכירו לבני ביל“ו את השיר ששרו בטרם עלותם לארץ־ישראל. “אפשר מאד שנסבול, נמות מרעב, אבל קדימה, קדימה, לצער וסבל”. והיו שדרשו לחזק את שורות ביל”ו על־ידי עליה גדולה. מאותו בית דל, שבין פרדסי יפו, יצאה הקריאה אל הגולה הרוסית: “הארץ עזובה, שוממה. בכל פינה שאנו פונים שומעים אנו את קול האדמה המשוועת לאחינו בגולה, לשוב אליה, להחיותה, להפרותה, להפוך את המדבר לארץ זבת חלב ודבש. הגיעה שעתנו להיות עם חפשי יושב על אדמתו, עם ככל העמים”.
בטוחים היינו, שקריאתנו תמצא סוף סוף הד בלבבות. בטחון זה עזר לנו בתקופות הקשות שעברו עלינו. ידענו: אחרי יום של סערה תופיע השמש ותביא מרפא בכנפיה.
כך קרה, כי ברגע שגבר היאוש ונדמה היה, שאפסה כל תקווה התנוצץ פתאום שביב אור והאיר מעט את האפלה. ב־30 לחודש אבגוסט 1882 בא קרל נטר לבקר את ילד טפוחיו, את מקוה־ישראל. כשנודע לו מפי המנהל הירש על קבוצת סטדנטים יהודים מרוסיה, העובדים במקוה־ישראל כפועלים שכירי־יום, הביע את רצונו לראותם בעבודתם ולשוחח אתם. ספרו לו החברים על מטרת אגודתם, כיצד עזבו את בית הוריהם ואת קרוביהם ברוסיה, כיצד זנחו את למודיהם ועלו ארצה. תארו לפניו את התנאים הקשים שהם נמצאים בהם, תנאי עבודה מפרכת וחיי רעב. אותות התרגשות נראו בפני נטר ועיניו התחילו נוצצות. לצעירים כאלה, משכילים ואידיאליסטים, התפלל בבואו ליסד את מקוה־ישראל. עליהם היתה תקוותו. אולי באמת יקום מהם ניר לישוב חקלאי חדש בארץ?
למחרת היום פקד נטר לשחרר את בני ביל"ו מהשגחתו של עבדול עזיז ואל הצעירים עצמם דבר דברי ניחומים, עודד את לבם ושדלם לבל יפלו ברוחם. וגם מעשה של ממש עשה להקל עליהם את קיומם: בכדי לקצץ בשכר הדירה ולבל יצטרכו לכתת את רגליהם בהליכה מפרדס איוב למקום עבודתם וחזרה, פקד לבנות בית מיוחד לדירה בשביל הבחורים האלה. מיד נגשו לחפירת היסודות לבנין לפי תכנית שתכן בעצמו. הבית צריך היה להבנות בחזית מקוה־ישראל, על יד כביש הכניסה, ימינה לשער, אבל לא הוקם עד היום הזה.
כי ימי הנחמה היו קצרים. כעבור זמן־מה חלה נטר וב־2 באוקטובר 1882 מת ונקבר במקוה־ישראל. יום מותו היה יום אבל כבד לבילוי“ים. תוחלתם נכזבה. שוב הגיעו חדשי צער, יגון וסבל. שוב נפרדו מן הקבוצה חברים שלא יכלו לעמוד בנסיון, מהם שבו לגלותם, מהם עלו ירושלימה לחפש עבודה – עד שתקום המושבה הבילוי”ית.
בימים ההם נוסדה על־ידי קבוצת “מנוחה ונחלה” מרוסיה, שבראשה עמד זלמן דוד לבונטין, המושבה ראשון לציון. קבוצה זו היתה מורכבת מיהודים בגיל העמידה, מסוג ה“בעלי־בתים” – ונצטרפו אליה, כמובן, עשרות מספר בלבד ממיליוני היהודים שברוסיה. בידי בני ראשון־לציון עלה להשפיע על הנדיב הידוע, הברון רוטשילד, שיתענין במצב המושבה. ובחודש יוני 1883 בקר בה בא־כח הנדיב, ר' מיכאל ארלנגר. לאחר מו“מ ממושך הסכים להעביר לראשון־לציון שנים־עשר מהבילוי”ים שעבדו במקוה־ישראל, ושעליהם נודע לו ממכתבו של נטר ז“ל לחברת “כל ישראל חברים” בפאריס. לפי תכניתו היו צריכים בני ביל”ו להסתדר לפי שעה כפועלים במושבה. לא כל החברים הסכימו לסידור זה. הן לא זאת היתה מטרתם. הן היה בדעתם ליסד מושבה מיוחדת, לחיות יחד, מעין חיי קיבוץ, לפי תקנות מיוחדות, לעבוד עבודה תרבותית ולא להתפזר לארבע רוחות השמים, אך, כאמור, הסכימו לזה שנים־עשר מחברי האגודה. הם עזבו את עבודתם במקוה־ישראל ועברו לראשון־לציון. כאן הסתדרו בצריף עץ שהוקם על הגבעה, במקום שעליו מתנוסס היום בית הכנסת הגדול, ולמחרת יצאו לעבודה כפועלים שכירי־יום בשכר פרנק אחד, בהשגחתו של הגנן הצרפתי שנשלח הנה מטעם הנדיב הידוע.
היום המאושר בחיי 🔗
מימי הראשונים בארץ זכורה לי אסיפה אחת של הבילוי"ים, שנתכנסה כדי לקדם את פניהם של אחרוני הנאמנים של “המשרד הפוליטי” שהגיעו מקושטא. השתתפו בה כל החברים שנמצאו בארץ: אלה שעבדו במקוה־ישראל ואלה שעבדו בראשון־לציון וגם אלה שהיו מחוסרי עבודה אותו יום. העולים החדשים ספרו מה שעבר על “הועד המרכזי” בימיו האחרונים. החברים ממקוה ישראל ומראשון לציון הרבו לתנות את סבלותיהם. מצב הרוח היה מדוכא מאד. פני המסובים הפיקו עייפות ויאוש. פתאום התנשא אחד החברים ממקומו ופנה אל הנאספים לאמור: “למרות כל מה ששמענו – אל יאוש, חברים! הלא מהמרכז, לאמור, מכם החברים שבקושטא, קבלנו מכתב חוזר האומר: “מי האיש שאינו מרגיש בעצמו די מרץ ואומץ רוח, ייכבד ויישאר במקומו. לנו נחוצים אנשים שיהיו מוכנים להקריב את חייהם על קדושת רעיוננו וטהרתו”. קבלנו על עצמנו את ההתחייבות הזאת. עלינו אל הארץ ופרוטות מספר בכיסנו. מצאנו עבודה מפרכת את הגוף, ואנו מרויחים על ידה את לחמנו הצר. מצבנו קשה, קשה מאד, רעב ומחלות הם מנת חלקנו. מנהל מקוה־ישראל מתיחס אלינו יחס של ביטול, ואף על פי כן? לא עזבנו את המקום אפילו כשהכריחו אותנו לנקות בתי מחראות, ולבוסס ברגלים בבור הזבל. לא עזבנו ולא נעזוב את המקום, כי מטרתנו עומדת לנגד עינינו. לא בפירמנים מקושטא ולא בהבטחות נקדם את עבודת בנין הארץ, כי אם בעבודה, בעבודת הגוף ממש, בכפרים החקלאיים שנבנה כאן בתוך מדבר השממה. למאות יקומו כפרים כאלה בארצנו, ואחינו בגולה, גם העניים שבהם וגם העשירים שבהם, יבואו אלינו. בעל כרחם יבואו, כי הרעם שהביאם לכאן אינו האחרון. ואני פונה אליכם, חברי המרכז שהגעתם אלינו היום, באותה קריאה שבה פניתם אתם אלינו: הצלחתנו בוא תבוא, אם כל אחד מאתנו יהיה מוכן להקרבה עצמית. אין עם בעולם שהשיג את החופש בלי קרבנות”.
ובפנותו אל החברים שנצטופפו בחדר קרא:
– “מחר בבוקר – לעבודה, חברים! איש מאתנו בל יעדר! אנו החלוץ ההולך לפני המחנה, אנו סוללי הדרך לפני האלפים והרבבות שיבואו אחרינו”.
ושרידי קבוצות ביל"ו יצאו לעבודתם, מי למקוה־ישראל ומי לראשון־לציון.
אך היו גם ימי אושר גדולים, והגדול שבהם – יום עבודתי הראשון בארץ ישראל. זכורני: על גבעת המושבה ראשון־לציון היו פזורים פה ושם בתים אחדים שעמדו עדיין בבנינם. דלתות וחלונות לא הוצבו. המשקופים היו אטומים בשקים ובלויי סחבות, בין הבנינים ההם נראה צריף עץ, שהיה בנוי לכתחילה למשכן בני אדם וסוסים. הצריף באמצעיתו היה מחולק מחיצת קרשים. החלק האחד נועד לדירה נאה לפועלים, והחלק השני – לארוות סוסי עבודה. ואל הארמון־הצריף הזה הביאוני חברי שיצאו ליפו לפגשני ברדתי מן האניה. אחר הפגישה הראשונה עם החברים ואחרי שיחה ארוכה על המצב ועל התכניות לעתיד לבוא ואחרי שנחתי מעמל הדרך ומהחום שלא הורגלתי בו, יצאתי יחד עם חברי לבקר את המשתלה של עצי אקליפטוס, שסודרה אז בהנהלת גנן מומחה צרפתי, שנשלח הנה מטעם הברון להדריך את האנשים בעבודת הנטיעה וגם לארגנם. לבי היה מלא רגשות. בהתרוממות רוח הבטתי בחברי העובדים עבודת הקודש.
ביומן שלי רשמתי ביום ההוא רשימה שקראתיה בשם “היום המאושר בחיי”, ואלה דבריה4:
"עם דמדומי ערב נכנסנו לראשון־לציון. על סלע קרח עמדו להם בודדים ומובדלים מכל העולם כולו ארבעה בתי אבן קטנים שעדיין לא נגמר בנינם. מזרחה נשקף צריף קרשים ארוך.
– הנה ביתנו – הכריז אבגוסטובסקי ורמז כלפי הצריף. בעוד רגעים הגענו אליו. על יד הכניסה עמדה כנופיה של צעירים וביניהם גם שתי נערות, שתי “פאניות”: פאניה בלקינד (נישאה אח"כ לפיינברג) ופאניה פריזר (נישאה לחיסין). ברכנו איש את רעהו – למי נשיקות שפתים ולמי לחיצת יד בלבד – ונכנסנו אל תוך “הבית”. זה היה חדר אחד ארוך ומסביב לכתליו משכבי קרשים הזרועים פה ושם שמיכות וכרים בלי סדר ודייקנות. על ארגז בתווך הבהבה עששית. “בעלות הבית” הכינו הכל לסעודה. כל בני הבית הקיפו את השולחן. הובאה קערה גדולה מלאה נזיד חצילים מבושל ב“שירעס” (מין שומן צמחים). לי נתנו את חלקי. נסיתי לאכול ולא יכולתי. הבטתי מסביב וראיתי, שלא כל החברים כבר הורגלו כראוי במאכלי המקום. האחד זורק על תוך פיו זית, השני – עגבניה, גומע מים ומכריח את אשר בפיו להחליק ולרדת אל תוך הושט…
– רבותי, פתח אבגוסטובסקי, – שורת הדין נותנת שנזמין היום את כל החברים לאסיפה. אורחנו, חברנו החדש, הביא לנו המון חדשות חשובות, אבל עייף הוא ביותר ולפיכך מוטב שנדחה את האסיפה למחר.
אנכי הודיתי לו. עייף ורצוץ הייתי כולי מכף רגלי ועד קדקדי, ולא עוד אלא שהחילותי חש בראשי וקודח.
נגמרה הסעודה ו“הבית” נתרוקן לאט לאט. בצריף נשארו רק מעטים, ואני בתוכם. קמתי ועליתי על המשכב אשר פינו לי. חשתי והנה חומי מוסיף והולך. עצמתי את עיני. קטעי מחשבות ופירורי הרהורים מלאו, הלמו, מחצו את ראשי ולא נתנו מנוח לי. מרחוק הגיע ובא לאזני קול שירה. חברינו שרו את השיר הרוסי:
"יחד נחיש לקרב לקראת אויב
נגן על מולדתנו, תהילתנו וכבודנו".
וחומי עלה ועלה. ומתוך הקדחת הרגשתי והנה אנשים נגשים אלי, ממששים אותי וחותלים חתולים קרים לראשי. שמעתי קול אומר: “דומה שתקפתהו קדחת. נזדרז החבר להעשות ארצישראלי לכל דבר.” כעבור שלושה ימים קמתי מעל משכבי חלש ורפה כוח. חברי קדמו בברכה את פני: “מזל טוב, ר' ארצישראלי גמור.”
יצאתי אל הגן בו עבדה החבורה שלנו תחת השגחתו של דיגור, גנן צרפתי שזה לא כבר שלחו הברון לכאן. זרענו זרעוני עצים למשתלה. נגשתי לדיגור ונודעתי לו. Vous êtes aussi de ces étudients? (גם אתה מאותם הסטודנטים), שאלני מתוך בת צחוק של אירוניה.
– כן, אדוני. – ודעתך להשאר בפלשתינה? – ודאי.
הוא לא שאל עוד כלום, בלתי אם בת־הצחוק העקמנית פרחה לו שוב על שפתיו… בשרי נעשה חידודים חידודים. "גוי זה – מה לו פה ומי לו פה? הבטתי כה וכה. הנה שמים בהירים, עמוקים ורחבים, פרושים על ראשי לכל ארבע הרוחות. מסביב לי, מתחת לשמים, הכל שמם, קרח, אבל ודומם. אין בית, אין עץ ואין יתד תקועה – סלעים קרחים, גבעות שוממות. ואת כל זה צריך להחיות! ומי? אני והם. הבטתי אל חברי הזורעים. לקחתי גם אני מלוא קמצי זרעונים, שכחתי את רפיון כוחי, שכחתי את הגוי ובת צחוקו והתחלתי זורע, זורע, זורע… ומעיני נשרו וטפטפו על הקרקע דמעות דמעות, דמעות שמחה, דמעות אושר. לבי פחד ורחב בקרבי. עולמות שלמים חבקתי אותה שעה בזרועותי: “כן, אני והם נחיה את הכל, את הכל!…”
לא נשכחה מלבי אותה שעת האושר הנפלאה, כשהטלתי את קומץ זרעוני הראשון אל תוך אדמת ראשון לציון, ואותה לא אשכח עד יומי האחרון בהגיע תורי לישון שנת עולמים תחת השקמה שבראשון לציון".
הבילוי"ים בראשון לציון ובגדרה 🔗
הברון שלח פקיד מיוחד לנהל את המושבה ראשון־לציון. אל מיסדי המושבה וביחוד אל הבילוי"ים התיחס בזעם, יחס של מושל עריץ אל נתיניו הנכנעים לו. גם הגנן הצרפתי, הקתולי האדוק, שקבל את פני הסטודנטים הצעירים בבת־צחוק של ביטול, הראה במהרה את טלפיו. שנאתו אל היהודים ביצבצה מכל תנועה ובכל דיבור שהוציא מפיו. גם הקבוצה שישבה בראשון־לציון, וביחוד הפלג שנשאר במקוה־ישראל, חיו בתנאי דירה וקיום קשים מנשוא. במהרה נשארו עשרים איש בלי עבודה ובלי לחם לאכול. אחדים מהם מצאו מקלט ארעי אצל חבריהם בראשון לציון, אחרים מצאו עבודה כעגלונים ושומרים בפתח־תקוה שקמה אז לתחיה, אחרי שנעזבה שלוש שנים קודם לכן. מקום העבודה היחידי הקבוע היה מקוה־ישראל ושם לא היו הענינים כשורה, כפי שמסופר להלן.
אך לא הרעב בלבד והאבטלה הם שעמדו על דרכם של ראשוני הבילוי“ים, אלא הסבל הרוחני, שדכא אותם עוד יותר מחרפת רעב. בודדים וגלמודים היו אנשי ביל”ו. בימים ההם לא היה בארץ כל מוסד צבורי, שאפשר היה לפנות אליו בבקשת עזרה. לא היה מי שיקל את סבלם של העולים החדשים ע“י עצה, השתדלות או דברי תנחומים. יתר על כן: בפנים נזעמות פגש הישוב הקיים את העולים החדשים. אפילו בני הישוב החדש של הימים ההם, מיסדי המושבה ראשון־לציון, אשר אליה נשלחו שנים־עשר חברים מבני ביל”ו – אחדים מהם פגשו אותם באיבה גלויה, כאילו באו לקפח את פרנסתם, או לרשת את מקומם במושבה. האמתלה להסתה היתה אפיקורסותם, כביכול, של הסטודנטים הצעירים. “ניהיליסטים” קראו להם. משבאו לראשון לציון נגשו אליהם אחדים מבני המושבה והתרו בהם, שחובה עליהם להתנהג בחסידות, להיות יראי שמים ושומרי מצווה, ואם לאו – גרש יגרשו אותם מגבולות המושבה. כעבור זמן מה יצאה משלחת מיוחדת אל הירש, מנהל מקוה־ישראל, ודרשה ממנו להוציא אותנו מראשון־לציון. “זהו עם מסוכן – טענו – הם עשויים לסכן את חיינו”. ואמנם אנוסים היינו לחזור למקוה־ישראל. ורק בהשתדלות ברי לבב יחידים מבני המושבה, שהבינו כי ברכה רבה צפויה לראשון לציון מהתישבותם של הבילוי"ים, חזרנו כעבור זמן מה אל מקום מגורנו.
הפגנה זו של אנשי ראשון לציון לא היתה הגילוי היחידי של השנאה אלינו. זמן קצר לאחר בואם ארצה עלו שנים־עשר מחבורתנו, ביניהם שתי צעירות, לירושלים. בעליתם לרגל נפגשו בבוז ובמשטמה מצד יקירי ירושלים, שטיילו אז להנאתם בחוצות העיר. משראו את הצעירים ואת בגדיהם, שנשתנו מלבושם של האשכנזים בני ירושלים של הימים ההם, התחילו רודפים אותם בחימה וקוראים אחריהם מלא: “סטודנטים, שקצים, שיקסות”.
ההסתה נתפשטה גם מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. משנתארגן ועד חובבי ציון באודיסה שלחו אליו “יקירי” ירושלים מכתב, שבו נאמר כי כל ענין ה“סטודנטים” הוא בדוי מן הלב. אין הבילוי“ים סטודנטים, אלא חבר צעירים, המכנים את עצמם בתארים לא להם. המנוח מ. ל. לילנבלום פנה אלי אז בבקשה לפרט ולהודיע לו את שמות הסטודנטים והגימנזיסטים חברי ביל”ו הנמצאים בארץ, מוצאם והשכלתם, כדי להוכיח אם יש קורטוב של אמת במכתב שנתקבל מירושלים. כמובן עניתי לו תיכף והוכחתי את שקריהם של המלעיזים על פניהם. יחס זה נמשך והלך עוד שנים אחדות, גם לאחר שנוסדה המושבה הבילוי“ית גדרה. מושבה זו כבר היתה קיימת, כשהפיצו מחרחרי ריב שמועה בחוץ לארץ, כי – להד”ם, הבילוי“ים לא היו ולא נבראו, אלא אגדה היו. וצריך היה ר' י”מ פינס בעצמו לענות על מלשינות זו במכתב מפורט, בצירוף רשימה של הבילוי"ים הנמצאים בארץ ושהוא מכיר אותם הכרה אישית.
שוב באו ימי יאוש ומרי נפש. בחדשי עבודתם הראשונים בארץ התנחמו הבילוי“ים במחשבה שאין הם אלא חלוץ להמונים. לאלפים ולרבבות, העומדים לעלות לציון. החלום נמוג כלא היה. עברו שנתים, ואף חבר אחד מקבוצתם לא עלה ארצה. ואין צורך לומר שלא הרבו לבוא עולים אשר לא נמנו על בני ביל”ו. רק שתי מושבות נוסדו במשך שנתים בדרומה של הארץ, באותו שטח נרחב ופורה אשר הבילוי"ים נתישבו בו; ראשון לציון וואדי־חנין היא נס־ציונה. שוב נתרבו העזיבות. רק מעטים מחלוצי התנועה הוסיפו להאמין ולשמור על עמדותיהם. הם לא נסו מהמערכה, כי איתנה היתה החלטתם: “רק המות יפריד בינינו”.
ועוד הפעם, כבימים הקצרים של קרל נטר במקוה ישראל, הגיעה להם הרווחה דוקא בשעה שנראה היה כי אפסה כל תקוה. ר' יחיאל מיכל פינס התחיל מתענין בגורלם. הוא היה כבר בימים ההם עסקן צבורי ידוע, איש אדוק, בן למשפחה דתית מכובדת. בשנת תרל“ח נשלח לארץ־ישראל מטעם החברה הלונדונית “מזכרת משה”, מיסודו של סיר משה מונטיפיורי, כדי לפתח את בנינה ואת ישובה של ירושלים. הוא לא הסתפק בשמועות, שספרו על בני ביל”ו בירושלים מפה לפה, על אפיקורסותם ועל הפקרותם, אלא נפגש אתם, שוחח אתם, חקר על מטרת האגודה ועמד מקרוב על סבלם הנורא. מאז היה להם לחבר וידיד. ובכל האמצעים שבידו השתדל להשיג קרקע בשבילם לשם יסוד מושבה בילוי"ית בהתאם לשאיפתם.
ביתו היה פתוח לרווחה לפני החלוצים הבילוי“ים מדי עלותם לירושלים וזרועותיו פשוטות לקבלם באהבה ובחבה. לא ארכו הימים וחברי ביל”ו בחרו בו, בר' יחיאל מיכל פינס, לנשיא עליהם. עוד מעט והוטל עליו להצילם מצרה גדולה, היא צרת הגירוש ממקוה ישראל.
תולדות התקופה העגומה הזאת כרוכים בנסיונם של בני ביל"ו לבנות להם חברה על יסודות חדשים. וכך היה הדבר.
הקבוצה שנשארה במקוה־ישראל ושסרבה להצטרף אל מתישבי ראשון לציון שאפה להגשים בחיים את רעיון יסודה של נקודה ישובית, שתיבנה לפי תקנות האגודה. כנראה מצאה שאיפה זו הד בלב הנדיב הידוע ועוזריו. בימים ההם עשה הברון את הצעד הראושן לעזרת ראשון לציון והקציב סכום כסף לקדיחת הבאר הראשונה במושבה. אפשר, שאחריו היה בא הצעד השני: ישובם של החברים שמאנו לצאת לראשון לציון. צבי הורביץ ז“ל, אחד מהטובים והנאמנים שבהם, מספר בזכרונותיו: “ב־15 באוקטובר 1883 הציע לנו הירש, שנלך לראשון לציון. המשלחת שלנו החזירה לו בשמנו תשובה, שאין רצוננו בכך. ראשית, משום חשש חיכוכים; ושנית, כדי שלא יאמרו, שאנו מתפרנסים שם על חשבונו של הברון. אז הציע לנו, כי יקנה בשבילנו את ה”עיון” וגם בתים יבנה לנו שם. ושוב סרבנו. אמרנו לו, שאנו רוצים באדמת פלחה, ואילו זו של ה“עיון” אדמת חול היא. עוד הציע לנו, שיקנה לנו אדמת דוראן (עכשיו רחובות), וגם לזה לא הסכמנו, משום שגם היא אדמת חול. אם כן אמר הירש, הגישו לי תכנית. מה רצונכם וכיצד אתם אומרים להסתדר. נענינו לכך והבטחנו להמציא לו את תקנותינו במשך שני חדשים".
אז התחיל הוכוח הגדול על תקנות ביל“ו. עד שבאה ההצעה הזאת לא עמדו הבילוי”ים בפני הבעיה של הגשמת עקרונותיהם בחיים. עתה הגיעה השעה. ימים ולילות התווכחו החברים על כל סעיף וסעיף. ביחוד עוררו ויכוחים סוערים שלושה עיקרים: חיי קומונה, איסור נשואים ושמירת שבת. בני ביל"ו ראו את עצמם כחלוץ העובר לפני המחנה, ככובשי דרכים לפני ההמונים שינהרו אל הארץ. הם סברו, איפוא, שאסור להם להפנות לדאגת הפרנסה, או לדאגת משפחה, כי כל ימיהם צריכים להיות קודש למטרה שהציבוה להם. על־כן החליטו, שיחיו חיי קומונה, ואסור יהיה להם לקחת נשים במשך שלוש או חמש שנים, עד שיסתדרו ויתבססו על הקרקע.
ויכוח חריף ביותר התפתח מסביב לסעיף על שמירת שבת. מתנגדי הסעיף הזה טענו: “לא נכנע לחרדים, לא נלך לקאנוסה!” לעומתם טענו חסידי הסעיף הזה, כי אין זו הליכה לקאנוסה, אלא על־ידי קבלת הסעיף הזה אנו פותחים פתח להמוני העם, הנאמן למסורת אבות, לבוא אלינו ולבנות יחד את בנין עתידנו. בלעדי ההמונים לא נעשה5 ולא נצליח ושוא כל קרבנותינו. השבת קדושה היא לרובו הגדול של עמנו, ומתנגדי הסעיף המוכנים לכל קרבן בעד הרעיון יקריבו־נא גם את הקרבן הזה ויכנעו לרוב. אחד מחברינו, מ. מ., הכריע את הכף בספרו על היחס הער לתנועתנו מצד הרב שמואל מוהילבר ועל אחד מעשירי החסידים שפילריין מפולין, העומד להחליט על מעשים גדולים לטובת ארץ־ישראל. סוף סוף נתקבל הסעיף על שמירת שבת ונרשם בתקנון כסעיף ג'.
לאחר שנגמרה עריכת התקנות, נמסרו להירש בתרגום צרפתי ובשלושה אכסמפלרים: האחד בשביל הברון, האחד בשביל הנהלת חברת “כל ישראל חברים” והשלישי בשביל הרב צדוק הכהן, רבה הראשי של צרפת. הירש קרא את התקנות ויעץ לנו למחוק מתוכם שלושה סעיפים, או לכל הפחות לשנות את ניסוחם. לפי השמור בזכרוני, היו שנים מבין שלושת הסעיפים הללו הפיסקות על איסור הנשואים ועל חיי הקומונה. מה היה הסעיף השלישי, אינני זוכר. וטעם נתן הירש לעצתו: “הסעיפים הללו – אמר – יעשו רושם רע מאד על הברון, שהוא מלוכני ושמרני לפי השקפותיו”.
רק שנים מבין הבילוי“ים – ד”ר שטיין ואנכי – יעצנו להסכים לשינויים. כל שאר החברים התנגדו גם למחיקה וגם לשנוי נוסח. והתקנות נמסרו כמו שהן. עברו כשבועים. ביום בהיר אחד נתקבלו שלוש טלגרמות מפאריס, מאת הברון, מאת חברת “כל ישראל חברים” ומאת הרב צדוק כהן. ונוסח אחד להן: “להרחיק את הניהיליסטים (כלומר את הבילוי"ים) ממקוה ישראל ולפטרם מהעבודה”.
נבואתו של הירש נתקיימה. “אני מצטער מאד – אמר – על שלא שמעתם לעצתי. לא אוכל לעזור לכם. מי מכם הרוצה לעזוב את הארץ יקבל ממני כרטיס נסיעה, מעט כסף להוצאות הדרך וגם מכתבי המלצה לאנשים שונים”.
השמועה הגיעה אל ר' י. מ. פינס, ומיד הטיל על עצמו את הדאגה לגורלם של הבילוי"ים המפוטרים ויהי להם לאב ולפטרון.
ראשית מעשהו היתה ליסד בשבילם חברה למלאכה בירושלים בשם “שיבת החרש והמסגר” (שה"ו), כדי להבטיח את קיומם של אותם מחברי ביל“ו שנשארו בלי מקור פרנסה. שנים־עשר חברים וחברה אחת השתכנו בירושלים. סידר ר' י. מ. פינס בשבילם בית מלאכה לנגרות ולחריטת עצי זית, בהנהלת מומחים לדבר, ואחרי זמן קצר הצליחו הבילוי”ים להוציא את תוצרתם לשוק; אך ההצלחה המסחרית לא האירה להם פנים. קונים לא היו. ר' י. מ. פינס פנה אל חובבי ציון באודיסה, בביאליסטוק ועוד בהצעה למכור את התוצרת הזאת ברוסיה, אך גם זה לא עלה בידו.
במשך שנה שלמה נמכרו כלים שונים בסכום של 1200 פרנק והחשבונות הגיעו אחרי זמן רב. בתנאים אלה אי־אפשר היה להמשיך בהחזקת המפעל, והחברים התפזרו לכל רוח, מהם שעזבו את הארץ, מהם שמצאו עבודה בפתח־תקוה, בראשון לציון ואפילו אצל פרדסנים ערבים.
אז נגש מושיענו ר' י. מ. פינס להגשמת מטרתו הגדולה: השגת קרקע בשביל הבילוי“ים. לימים עלה בידו להתקשר עם בעל אחוזה אחד, פיליבר שמו שהיה לו שטח קרקע בכפר הערבי קטרה. קנה ממנו פינס שטח בן 3300 דונם במטרה ליישב על קרקע זה את שרידי הבילוי”ים. את השטח חלק לעשרים וחמש חלקות, כל חלקה בת מאה ועשרים דונם. ואיש מיוחד שלח אל הגולה למכור את החלקות לאגודות או ליחידים על מנת לסדר את חברי ביל“ו על אותן החלקות שתמכרנה לאגודות. את כל המפעל הזה ביצע בעצמו, בלי עזרתם של חובבי ציון למקומותיהם. שליחו של ר' י. מ. פינס, ושמו קופלמן, עלה בידו אחרי עמל והתאמצות רבה למכור בחו”ל חמש־עשרה חלקות בשטח כולל של 1800 דונם לאגודות חובבי ציון, ועשר וחצי חלקות בשטח כולל של 1200 דונם ליחידים. פינס סיים, איפוא, את המו“מ בכי טוב, אישר את הקניה באופן חוקי וקרא לחברי ביל”ו לעלות על אדמת קטרה, היא גדרה עד היום הזה.
כאמור עלה לו בעמל רב להניע את חובבי ציון לפעולה לטובת בני ביל“ו. כבר ספרתי על העלילות שהעלילו עליהם. חסידים ומתחסדים למיניהם הציעו לחובבי ציון לפזר את הסטודנטים האפיקורסים בכל הארץ, או לרכזם במושבה הצנועה והאדוקה פתח־תקוה. באסיפה המפורסמת של חובבי ציון בקטוביץ בשנת תרמ”ה נמסרה “אינפורמציה” על הבילוי“ים, שהסתדרו בארץ על הצד היותר טוב ואינם זקוקים כלל לתמיכה ולקרקע. ושוב הוטל על ר' י. מ. פינס להמציא לאגודות השונות רשימה מפורטת של הבילוי”ים המחכים לסידורים ולתנות את סבלו של כל אחד מהם. שנים מבני החבורה, צבי הורביץ ושלמה צוקרמן, עלו לראשונה על אדמת קטרה. צבי הורביץ מספר: “בכ”ה בכסלו תרמ“ה יצאנו מיפו. אחרי חצות הגענו לגדרה. שכבנו לישון בצריף שבנה פינס. את האקדוחים הנחנו לצדנו. למחרת באו גם חברינו מראשון לציון, חזנוב, ליבוביץ, יוסף ליב ליס, מוהילנסקי ופוכס. כעבור ימים אחדים נצטרפו אלינו גם אליהו סברדלוב ומוהילבסקי, ואחרי חדשים אחדים, יוסף בלקינד, מרדכי חנקין, חיים חיסין6 ואברהם סולומיאק”. כך נוסדה המושבה הבילוי"ית גדרה.
שוב התחילה פרשה של סבל ומלחמת קיום קשה.
בתרמ“ה עלו המתישבים על הקרקע, ורק בתרמ”ח זכו לבית הראשון – בית האבנים. מים לשתיה לא היו להם. ימים רבים נאלצו לרוות את צמאונם במי הוואדי העכורים או במים הנקווים בתוך הביצות. רק בשנת תרמ“ז רחם עליהם הנדיב וצווה על פקידו הירש לתת לבני קטרה, היא גדרה, שלושת אלפים פרנק לקדיחת באר. רק בשנת תרמ”ט נמצאו המים. גם הממשלה התורכית הכבידה עליהם את ידה. מושל מחוז עזה הציק ומקרי ההתנפלות מצד הערבים היו מרובים. הבילוי"ים נלחמו בחרף נפש, הם ונשיהם, סכנו את חייהם, אך עמדו בנסיון.
רחוקה היתה מושבה קטנה זו מאותו כפר לדוגמה בן חמש מאות משפחות, שעליו חלמו הבילוי"ים בראשיתם. אך שמה של גדרה הפך לסמל לחלוצי הדור ההוא ולחלוצי העליות שבאו אחריה, למן העליה השניה ועד העליה החמישית, אשר בימי מאורעות הדמים ומלחמת העולם.
לקח ביל"ו 🔗
עברו שנים רבות. זמנים אחרים הגיעו לארץ. האניות הביאו רבבות עולים. היו ימי הגיאות הגדולה שלפני מלחמת העולם. יום אחד ישבתי בפתיחה החגיגית של יריד המזרח תל־אביב, אלפי אנשים מלאו את הבמה; לבושים בגדי חג. באי כח ממשלות אדירות, מוסדות שונים. מסביב לי בניני פאר. מלא רשמים הייתי, עייף ונרגש למראה החיים התוססים אשר מסביב לי. ישבתי בגינה ליד שולחן קטן, ועל ידי ישב אחד ממכרי הישנים, עתונאי שבא לבקר בארץ. זה היה אותו אייב כהן, עורך “פארווערטס” בניו־יורק, שהיה לפנים, בשנות השמונים של המאה שעברה, ממיסדי אגודת “עם עולם”, אשר קראה את יהדות רוסיה ללכת לאמריקה הרחוקה והתנגדה לחלום ההזיה של הסטודנטים המעטים שמשכוה לארץ־ישראל. גם הוא היה נרגש למראה עיניו.
– נצחתם, בני ביל"ו – פנה ואמר לי. הגד נא לי, האם באמת חלמתם, אתה וחבריך, לפני יובל שנים, ביום בואכם ארצה, על תמונה יפה זו? לדעתי, אתם צריכים להיות מאושרים יותר מכל החוגגים כאן, כי לולא אתם, מי יודע אם היתה ארץ־ישראל זוכה למראה זה? –
– המרוצים אנו ממה שהושג בארץ במשך השנים הללו?
ודאי, אי אפשר שלא לשמוח, כשאנו מעלים על לבנו את מצבה הפראי של הארץ בשנת עליתנו, לעומת מצבנו היום. כיום אין אנו בודדים. מאות מושבות לנו, קבוצות וקבוצים ערים גדולות, מוסדות ובתי אולפנא; חצי מיליון יהודים, כן ירבו. אולם שמחתנו אינה שלמה. את העיקר שכחנו, את יסוד קיומנו הזנחנו, את האדמה. כשהחלטנו לעלות ארצה, לא רק הארץ משכה אותנו. רצינו לשנות את אופן החיים הגלותיים שלנו, להיות לעם עובד אדמתו. אם יהיה הקרקע תחת רגלנו, נשיג את מטרתנו, כי בלעדיו אין קיום לעם. פאריס על מיליוני נפשותיה אינה צרפת. צרפת האמיתית היא אותם מיליוני האקרים המעובדים על־ידי חקלאיה. שנים על שנים קראנו לאחינו בגולה והשמענו קריאה לגאולת הארץ, אבל קולנו היה קול קורא במדבר. אחרי ששים שנות עבודה נמצאים בידינו רק כ־6% מכל שטח ארצנו. על כן אין שמחתנו שלמה גם היום, אחרי כל ההישגים הגדולים, אחרי כל מה שיצרנו ויצרו הבאים אחרינו, מיום עלותנו לארץ. כי כל זמן שלא יהיו לנו מאות נקודות חקלאיות פורחות כמו בעמק, בשרון וביהודה – זרים נהיה לארצנו.
והיו ששאלו אותי: הנשארו הבילוי"ים נאמנים לאידיאלים שלהם עד יומם האחרון? שאלה זו שמעתיה נשאלת ביחוד מפי צעירינו, ורצוני לומר להם: “מה שעבר עליכם כבר עבר עלינו, אבל מה שעבר עלינו עדיין לא עבר עליכם”. צעירים, רעננים, מלאי מרץ ונכונות לסבל, הגענו הנה לפני ששים שנה, אבל החיים הם אכזריים, לפעמים אכזריים מאד, ודרושה היתה גבורה גדולה כדי לעמוד בפני הכל. הסופר הרוסי אומר “קל למות, אבל קשה מאד הגסיסה”. קשה מאד לסבול יסורי גוף ועינויי נפש, ימים על ימים, שנים, לעמוד על המשמר, ולא לזוז ולא להרתע. בכל התנועות המדיניות והסוציאליות מוצאים אנו גבורים רבים בראשית התפתחותן7, אבל רק יחידים נשארים נאמנים לדעותיהם עד סוף ימיהם. כך היה גם בתנועתנו.
וראו נא, עשרים ושתים שנה אחרי עלותנו ארצה התחילה העליה השניה. רבים מהחלוצים שעלו אז פנו אל הכפר. מאז עברו רק ארבעים שנה, אך כמה מהם נשארו בכפר, כמה מהם נשארו נאמנים לאידיאל הנשגב שאל הגשמתו נשאו את נפשם? רק יחידים. כן היו יחידים גם בינינו הבילוי"ים, שלא עזבו את האדמה כל ימיהם. הם היו קשורים אליה כאותה חיה אגדית, “אדני השדה”, הקשורה בטבורה אל הקרקע. הם היו קשורים אל המעדר ואל המחרשה עד יומם האחרון.
בני ביל"ו אלה הניחו את היסוד לכפר העברי. היו ביניהם, שלא בקרו בעיר במשך זמן רב, חדשים על חדשים. את כל מרצם, את כל כחותיהם מסרו לאם האדמה, והיו מופת לרבים בעבודת המשק, הצעירים שעלו אחריהם ארצה, מצאו בהם מורים ומדריכים, לא נותני עבודה, כי אם חברים העומדים לימינם. וגם את העבודה הצבורית והחנוכית לא הזניחו. יצרו בתי ספר, מועצות וועדים וועדות, השתתפו השתתפות פעילה בכל חיי הישוב, פנו גם אל הגולה ועוררו אותה לעלות אל הארץ, לגאול את הארץ, להתישב על הקרקע.
– ואם תועיל החוברת הקצרה הזאת לתת מושג לקורא על אותם הלוחמים המגשימים – והיה זה שכרי.
*
בשנת תרמ“ב, עם ייסוד אגודת ביל”ו, כתבה הלשכה המרכזית בחוזר אל הנוער העברי את הסיסמה הזאת: “אלה שמרגישים שאין להם מרץ, אומץ וכוח, יישארו במקומם. לנו נחוצים אנשים, שיתמסרו אל הרעיון שלנו ויהיו מוכנים להקרבה עצמית על קדושת הרעיון”. כיום, בשנת תש“ב, במלאת ששים שנה לעלייתם של בני־ביל”ו ארצה, יכולני לסיים את החוברת הזאת בדברים אלה: אנו ידענו למות בגשתנו להניח יסוד לבנין ארצנו ולתחייתה – בנינו אחרינו ידעו למות בעד ארצנו הבנויה.
ורוצה אני לברך את בנינו ואחינו, צעירים וזקנים, שעלו אל הארץ כדי להמשיך בעבודה שהתחלנו בה לפני ששים שנה – שיצליחו בעבודתם הקדושה באותה האמונה הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל"ו, ויעבדו כולם יחד, שכם אחד, בלי הבדל מעמד ומפלגה, עד הגיע היום ונהיה עם חפשי, יושב על אדמתו, עם ככל העמים אשר על פני האדמה.
שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר!
משירי ביל"ו 🔗
מה שרו בני ביל"ו בימים הרחוקים ההם, כשהיו מתאספים בערבים בביתם שבפרברי יפו, במקוה־ישראל או בראשון־לציון? שירי עם לא היו לנו, כי שירי עם עבריים לא היו בנמצא כלל. העברית לא היתה אז עדיין שפת הדיבור שלנו ולא בה ובשיריה הבענו את שמחתנו וצערנו, ששוננו ותוגתנו. דרך הכבוש שבחרנו בה תבעה שירי גבורה ובטחון, שירי עוז ותקוה. כאלה לא היו באמתחתנו, לא בעברית ואף לא בשפת ההמון באידיש.
חיינו, איפוא, על אותם השירים שהיו מושרים אז בפי הצעירים הרוסים. בני ביל"ו עלו ארצה בשירת “מִי דְרוּז’נוֹ נַא וְורַגוֹב פּוֹסְפֶּשִים” (“נחיש לקראת אויב”), או בשיר שהיטיב לבטא את הצער והסבל שנכונו להם במולדת. “וְפֶּרְיוֹד נַא מוּקִי אִי סְטְרַדַנְיַה” (“קדימה, לקראת הסבל והיסורים”).
בשנים הראשונות בראשון לציון נוצר, כפארודיה לשיר רוסי ידוע, השיר הראשון, בלשון הרוסית גם הוא, שנתן ביטוי להוי המיוחד של ראשוני המתישבים. הבילו"יי ליאון שווארץ, שחזר אחר כך לאודיסה ונפטר בה, רחוק מארץ מאווייו, חיבר את השיר הזה כחיקוי לשיר הערש המפורסם של לרמונטוב “סְפִּי מְלַדֶנֶץ מוֹי פְרֶקְרַסְנִי” (“ישן תינוקי החביב”). ואלה דברי השיר במקורו ובתרגומו העברי של מר צבי גורדון:
שיר העבודה העברי הראשון, שהושר על־ידי הבילוי“ים, חובר על־ידי ידידם היקר ומגינם ר' יחיאל מיכל פינס, שלא היה משורר כלל, ואף על פי כן נתקבל ונתפשט במהירות בכל הארץ. זהו השיר “חושו, אחים, חושו”, המושר עד היום בפי הנוער בארצנו ונודע בשם “שיר הבילוי”ים”. ואלה תולדותיו:
באחד מימי חג הפסח, הראשון לבואנו ארצה, עלינו ברגל לירושלים ונתקבלנו בסבר פנים יפות ע“י ר' י. מ. פינס, שביתו היה פתוח לרווחה לפני הבילוי”ים. כטוב לבנו ביין שרנו את שירינו הרוסיים, ביניהם את השיר שהיה שגור בפי הרבולוציונרים הצעירים בימים ההם “מִי דְרוּז’נוֹ נַא וְורַגוֹב פּוֹסְפֶּשִים” (“נחיש לקראת אויב”). קם בעל הבית ממקומו והתחיל מתרגם את השיר לעברית, כחיקוי לשיר המקורי, מתוך התאמת המלים ללחן הרוסי: “חושו אחים חושו” וכו'. וזה דבר השיר:
חוּשׁוּ אַחִים חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
טוּשׁוּ, אַחִים, טוּשׁוּ
לְאֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ.
לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה,
לֹֹא לָנוּ הַמַּרְגוֹעַ,
בָּאָרֶץ הַקְּרוּחָה
מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ.
חוּשׁוּ, אַחִים וכו'.
רֵעַי בִּי יְהָתֵלוּ:
מַה־לְךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?
שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –
ּתּור לְּךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!
חוּשׁוּ, אַחִים וכו'.
אַל נָא פְּתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ;
אַל נָא בָנִים, שׁוֹכְחֵי אֵם;
פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרוֹצוּ
צוֹרְרֵינוּ צוֹרְרֵי שֵׁם
חוּשׁוּ, אַחִים וכו'.
אִמִּי בִּי מַפֵצֶרֶת
אָנָּה, בְּנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי!
בִּלְתְּךָ אֲנִי, אוֹיָה, נִשְׁאֶרֶת
אֻמְלָלָה – מִי יִתְמְכֵנִי?
חוּשׁוּ, אַחִים וכו'.
אַל נָא, אִמִּי הַיְקָרָה,
אַל נָא בִי תִפְצוֹרִי!
אַל יַחֲלִיצָךְ מִכָּל־צָרָה
אוֹתִי נָא בַל תְַעֲצוֹרִי!
חוּשׁוּ, אַחִים וכו'.
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה,
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה!
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ
טוּשׁוּ, אַחִים טוּשׁוּ
לְאֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ!
כך נוצר שיר העם הראשון בארצנו. לא הוד לו ולא הדר, כי כאמור לא היה ר' י. מ. פינס פייטן ומשורר, אבל לנו, הבילוי"ים, היה יקר מאד והושר בפינו בכל מסיבה וחגיגה עד היום הזה.
כעבור זמן מה הופיע בארצנו המשורר נפתלי הירץ אימבר, שהשתקע לזמן מסוים בראשון לציון, ואף חבר שם כמה מטובי השירים שלו. הדעות מחולקות בין החוקרים, אם נתחבר השיר “התקוה” בראשון לציון, או שהובא ע“י מחברו מחוץ לארץ. מכל מקום ברור הדבר: כאן הושר לראשונה, ומכאן יצא8 פרסומו בעולם היהודי. המלים היוצאות מן הלב רכשו מיד את חבתם של בני המושבה ורבים התאימו לו מנגינות, איש לפי הרהורי לבו, עד שבא לראשון לציון שמואל כהן ז”ל מאוגני אשר בבסרביה והתאים אליו לחן לועזי שנתקבל אצלנו. במהרה נעשה השיר להמנון האכרים, תחילה בראשון לציון, אחר־כך בארץ־ישראל כולה, וברבות הימים הפך להמנון הישוב והתנועה הציונית בכל תפוצות הגולה, ורבבות שואבים ממנו תקוה ונחומים.
בילוי"ים שנשארו נאמנים לרעיון עד יומם האחרון 🔗
על דפי החוברת הזאת, המופיעה למלאות ששים שנה לעליתם של בני ביל"ו, רוצה אני להציב ציון לחברי, שעלו ארצה יחד עמי, עבדו, קדחו וסבלו בשדות מקוה־ישראל בכרמי ראשון לציון וגדרה, ועתה אינם עוד עמנו.
אני מביט סביבי ומחפש את חברי לדעה ולעבודה, החלוצים הראשונים, אשר שנים על שנים הורגלתי לראותם מסביבי ולא זזה ידי מידם. יחד חרשנו, עדרנו, זרענו, יחד נלחמנו, פעמים נצחנו, ופעמים נכשלנו. אם מעדה רגלנו, חזרנו וקמנו. ידענו, כי חייבים אנו להתעודד, כדי להוסיף לעבוד: לזרוע, לנטוע, לעמוד במערכה. ומשאני נזכר בהם, מתכווץ לבי מכאב. אחד אחד הלכו מאתנו, הלכו לבלי שוב.
לא אבוא לספר כאן את פרטי תולדותיהם, וגם לא לתת הערכה לפעולתם ולתפקידים שמלאו בחיים וספרות. רצוני רק למלא חובה קדושה, לעשות נפש וזכר לחברים לשאיפה ולעבודה, ליחידים שהתגברו על כל סבל וענוי ונשארו נאמנים לשבועה שנשבעו בעלותם ארצה, לבלי לעזוב לעולם את האדמה שנשבעו לגאול אותה… עתה הם ישנים את שנתם הנצחית בבתי העלמין בראשון־לציון, בגדרה, בתל־אביב ואף על הר הזיתים בירושלים, בכל מקום שהבילו"יי הקריב את מרצו למען הגשמת הרעיון הקדוש לו.
הם לא זכו לחוג את חג הזכרון הששים של אותו היום הגדול, יום י"ט בתמוז, בו גחנו לקרקע ונשקו את אדמת ארץ־ישראל משאת נפשם, כשעיניהם מלאות דמעות גיל. שמותיהם הקדושים חרותים לנצח בדברי ימי התחיה, כי הם היו הגבורים האמיתיים. גבורה היא לפול בקרב, לשפוך את הדם בעד המולדת. אך גדולה ממנה הגבורה של העמידה הבלתי פוסקת על המשמר, של שנים ארוכות ספוגות סבל ועמל, שנים של יסורים ושממון. מי שעמד בנסיון כבד זה ולא עזב את המערכה עד נשימתו האחרונה – לזה ייקרא גבור.
ולגבורה זו זכיתם אתם, חברי, הראשונים להרמת דגל התחיה לפני ששים שנה.
קומץ הזרעונים שזרעתם באדמתנו לא הלך לטמיון. השרשים החלשים הראשונים הולכים ומתחזקים משנה לשנה. אין כוח בעולם שיעקרם, ובזכותם יזכה עם ישראל הנרדף, רב הסבל ושבע הנדודים, לשוב לארצו, להיות עם חפשי ככל העמים.
רשמתי כאן בכמה שורות את זכרם של ראשוני הבילוי“ים שהלכו לעולמם, לפי סדר פטירתם, ותהיה זאת נחמת חבריהם, שרידי ביל”ו הנמצאים בחיים וממשיכים את עבודתם הקדושה, שמפעלם לא היה לשוא.
ד“ר מרק שטיין תרט”ו־תרע“ו, ת”א
פאני חיסין פריזר תרכ“ג־תר”פ, ת"א
שלמה חזנוב תרכ“א־תרפ”ב, גדרה
יואל דרובין תרי“ז־תרפ”ג, ראשל"צ
שלמה צוקרמן תרכ“ז־תרפ”ז, גדרה
ישראל בלקינד תרכ“א־תרפ”ט, ראשל"צ
ד“ר חיים חיסין תרכ”ה־תרצ“ב, ת”א
אליהו סברדלוב תרי“ד־תרצ”ב, גדרה
בנימין פוקס תרכ“א־תרצ”ג, גדרה
שמשון בלקינד תרכ“ה־תרצ”ז, ראשל"צ
צבי הורביץ תרכ“ג־תרצ”ח, גדרה
פאני בלקינד תר“ך־תש”ב, ראשל"צ
יהודה צלליכין תרכ“ב־תש”א, רשל"צ
ד"ר מנחם שטיין 🔗
נולד בביאליסטוק בשנת תרט“ו (1855). למד שם בגמנסיה ונסע לחו”ל ללמוד רפואה. בקר באוניברסיטאות וינה ולייפציג וקבל תואר דוקטור לרפואה. בסוף שנת תרמ“ב עלה אל הארץ. גר בבית הבילוי”ים אשר בפרדס אנטון איוב ורצה להתמסר גם הוא לעבודת האדמה, אך חבריו מנעוהו מחפצו, כי מצאו שהוא יכול להביא תועלת יותר כרופא, כי בזאת יעזור לא רק לחבריו כי אם גם ליהודי יפו שאין בה רופא יהודי. הוא לא הסכים לדעת חבריו. שאיפת חייו היתה כשאיפת כל הבילוי“ים, אבל גברו עליו הפצרות חבריו ונכנע לדעתם. נתמנה לראשונה רופא בראשון־לציון ובמושבות השכנות והתפרסם שם כרופא מומחה. אחר כך עבר ליפו. בזמן המלחמה העולמית הראשונה, בהיותו רופא צבאי, חלה במחלת הטיפוס ומת בירושלים בשנת תרע”ו (1916).
פאני חיסין פריזר 🔗
אשתו של הד“ר חיים חיסין, נולדה בעיר קרטש אשר בקרים. התחנכה במוסקבה. שם ביקרה בגמנסיה ושם הכירה את חיים חיסין, חבר ביל”ו. כמוהו גם היא נספחה אל אגודת ביל“ו ועלתה עמו ארצה. בשנת תרס”ג נישאה לחיסין. כבעלה נשאה וסבלה בדומיה את סבל חיי הבילוי“ים. היא וחברתה פאני בלקינד היו “בעלות הבית” בצריף אשר בראשון לציון, והן היו הרקחות והטבחות להכין את ה”ארוחות השמנות" ואת מאכלי התאוה לחבריהן הבילוי“ים. ביתה בתל־אביב היה פתוח תמיד לחברים ה”ראשוניים" וה“גדרתיים”. נפטרה בח' אלול תר"פ (1920) בתל־אביב.
שלמה חזנוב 🔗
נולד בחדש אייר תרכ“ג (1862) בעיר זורביץ פלך מוהילוב. קבל חנוך דתי ולמד תורה בישיבה. חונן בתפישה קלה וזכרון נפלא. יצא מהישיבה ולמד בפני עצמו בשקידה והיה בקי בסוגיות הש”ס. בשנות השבעים נתפס להשכלה והיה למשכיל. עם תנועת חבת ציון ברוסיה נספח אל אגודת ביל“ו. בשלהי תרמ”ב עלה ארצה ונטה שכמו לסבול כל עבודה קשה ומפרכת יחד עם חבריו. בהיווסד המושבה הבילוי“ית גדרה עבר אליה וישב בה כאכר חרוץ כל ימי חייו. נפטר בירושלים בח' אלול תרפ”ב (1922), ומקום מנוחתו על הר הזיתים.
יואל דרובין 🔗
נולד בעיר קרטינגן פלך קובנה בשנת תרי“ז (1857). קבל חנוך דתי בעיר מולדתו, ואחר כך נסע לגרמניה להשתלם בלימודים כלליים. בשובו לרוסיה נספח לאגודת ביל”ו ועלה ארצה עם הקבוצה הראשונה. עבד במקוה־ישראל יחד עם חבריו, ויחד עמהם עבר לעבוד בראשון־לציון. התאחז בה והיה לאכר מסור לבל ונפש לאדמתו ועבד עבודה עצמית. עסק בצרכי צבור בראשון לציון והשתתף כחבר בועדים שונים. לקח חלק בין השאר במשלחת, שנשלחה מטעם האכרים אל הברון רוטשילד. בשנת תרפ“ג חלה במחלה אנושה ומת מניתוח בי' בתמוז תרפ”ג (1923). מקום מנוחתו בראשון לציון.
שלמה צוקרמן 🔗
נולד בה' חשון שנת תרכ“ו (1866) בעיירה מיכיילשוק פלך וילנא. ימי ילדותו, שחרותו ובחרותו עברו עליו בלמודים. משנתעוררה תנועת חבת־ציון ברוסיה, עזב את למודיו, נכנס כחבר לאגודת ביל”ו, ובח' שבט תרמ“ד עלה אל הארץ ונכנס לעבודה במקוה־ישראל. בשנת תרמ”ה התישב עם חבריו בגדרה. חבתו אל מושבתו הקטנה לא ידעה גבול. אהב כל רגב אדמה במושבה, כל אבן וכל סלע. היה אכר טוב ורכש לו שם טוב בין האכרים. נפטר בגדרה בי“ח אייר תרפ”ז (1927).
ישראל בלקינד 🔗
נולד בשנת תרכ“א (1861) בעיירה להויסק פלך מינסק. אביו, ר' מאיר בלקינד, היה מורה עברי. הוא שקד בעצמו על חנוך בנו עד מלאות לו תשע שנים. אחר כך נכנס ישראל לבית הספר העירוני בעיר בוריסוב. בן שתים־עשרה נכנס לגימנסיה הממשלתית בעיר מוהילוב. בהיותו בן עשרים גמר את חוק למודיו בגמנסיה והתקבל כסטודנט של האוניברסיטה בחארקוב. היה אחד ממיסדי אגודת ביל”ו ומנהיגה בשנות קיומה הראשונות. בשנת תרמ“ב עזב את הגולה ועלה ארצה. עבד יחד עם הבילוי”ים בראשון־לציון, ומפני עצמאותו הרבה היה שנוא על הפקידות של הבארון, שרדפה אותו ואילצה אותו לעזוב את המושבה, ועל אכרי המושבה איימה בענשים חמורים אם יעיזו לתת לו מקום לינה בביתם. הוא היה גם מבוני המושבה הבילוי“ית גדרה, אבל לא הצליח להתאחז במקום. בשנים הבאות התמסר לחנוך העברי בארץ, חבר ספרי למוד אחדים בהיסטוריה ובחכמת החשבון. התפרסם בגולה בספרו הכתוב רוסית “פלשתינה של זמננו”, שיצא לאור באודיסה (פורסמה גם מהדורה עברית). אחרי הפרעות בקישינוב יסד בית־ספר חקלאי בשם “קרית ספר” בשביל יתומי הפרעות ברוסיה. מפעל זה היה לו לנחומים בעד כל הסבל בארץ, ולו התמסר בכל לבו ונפשו. נפטר בברלין בכ”ג באלול תרפ“ט (19299). ארונו הובא ארצה בד' מרחשוון תר”ץ והוא בצל השקמה ראשון לציון.
ד"ר חיים חיסין 🔗
נולד בעיירה מיר (מקום הישיבה המפורסמת), פלך מינסק, בח' טבת שנת תרכ“ה (1865). חנוכו היה דתי־מסורתי, אבל הוא נמשך להשכלה ומרד במסורת בית הוריו. בהיותו בן שש־עשרה הלך למוסקבה, נכנס אל הגמנסיה. כשגמר את חוק למודיו לא המשיך את השכלתו אלא נספח בשנת תרמ”א אל אגודת ביל“ו, ועם הקבוצה הראשונה עלה אל הארץ בח' תמוז תרמ”ב. כאן טעם את טעם הסבל, העוני והיסורים. עבד במקוה ישראל ואחר כך בראשון־לציון. היה עגלון, הסיע נוסעים מיפו לירושלים וחזרה, אם כי נתנה לו אחוזה בראשון־לציון, לא נעתר להשאר בה, מפני הרוח הרעה שהכניס במושבה הפקיד י. אוסובצקי. בחר לחיות חיי עוני וצער ולא להכנע לשרירות לבו של הפקיד הזה. היה בין הראשונים שעלו על הקרקע בגדרה. נשא לו לאשה את פניה פריזר שהלכה אחריו ממוסקבה כחברת ביל“ו להענות באשר התענה בחיר־לבה. אחר שנות סבל וענויי הגוף והנפש עזבו חיסין ואשתו את הארץ ושבו לגולה. שם המשיך את למודיו, השתלם בחכמת הרפואה בשויצריה ושב ארצה בשנת תרס”ה כרופא ובא־כח הועד האודיסאי של חובבי ציון. כתב ברוסית מאמרים רבים מאד על ארץ־ישראל ועל הישוב, שנדפסו במשך שנים ב“ווסחוד”. פרטי חייו המענינים מסופרים בספרו “יומן אחד הבילוי”ים“. נפטר בתל־אביב בכ”ד אלול תרצ"ב (1932).
אליהו סברדלוב 🔗
נולד בעיר פולטבה בשנת תרי“ד (1854). לא בקר בגמנסיה ואוניברסיטה, אולם עבר בעצמו את הקורס של הגמנסיה ועסק במסחר. בתרמ”א נספח כחבר אל אגודת ביל“ו ובתרמ”ב10 עלה אל הארץ עם חבריו בני הקבוצה הראשונה. כחבריו גר בבית אנטון איוב, וכמוהם התענה בעבודה במקוה־ישראל וגם בפתח־תקוה. היה מהמתישבים הראשונים בגדרה, מסור לעבודת האדמה. בלה כל ימיו בגדרה ונפטר לחיי עולם בשנת תרצ"ב (1932), זקן ושבע ימים.
בנימין פוכס 🔗
נולד בח' אלול שנת תרכ“א (1861) בעיר חרסון ובה התחנך בלמודי קודש וחול. נספח שם אל אגודת ביל”ו ועלה ארצה בשנת תרמ“ב עם ראשוני ביל”ו. עבד במקוה־ישראל וגם בראשון־לציון. למד את דרכי החקלאות. התישב בגדרה יחד עם כל חבריו בשנת תרמ“ה. עבד, סבל ובנה את המושבה הבילוי”ית, שישב בה עד יומו האחרון. נפטר בליל הסדר של פסח שנת תרצ"ג (1933). נקבר בגדרה.
שמשון בלקינד 🔗
אחיו הצעיר של ישראל בלקינד, נולד אף הוא בלהויסק בשנת תרכ“ה (1865) וקבל את ראשית חנוכו אצל אביו. אחר כך נכנס לגמנסיה. בהיותו תלמיד המחלקה הששית של הגמנסיה במוהילוב, עזב את העיר ונסע לפטרבורג על מנת להמשיך שם את למודיו, ובעזרת המלצות שונות נעשה לעוזר בבית המרקחת של חצר המלכות. במהרה הפסיק את עבודתו, נצטרף על בני ביל”ו, עזב את רוסיה ובראשית שנת תרמ“ג עלה לארץ, והוא מן הצעירים שבחבורה (בן 17). חי יחד עם הבילוי”ים בבית אנטון איוב, אחר כך עבר לראשון לציון ונאחז בה. לקח לו לאשה את בתו של מיסד ראשון לציון א. מ. פרימן, רכש לו נחלת שדה וכרם וחי על אדמתו. נפטר בח' בסיון תרצ"ז (1937) בראשון לציון.
צבי הורביץ 🔗
נולד בשנת תרכ“ג (1863) בעיר סלוצק. אביו התיחס אל משפחת השל”ה. עסק עד ימי בחרותו בתורה ובהשכלה. נספח אל אגודת ביל“ו ועלה אל הארץ בשנת תרמ”ג עם הקבוצה השניה. עבד במקוה־ישראל ובראשון לציון, והיה ממיסדי גדרה, שבה בלה כל ימיו כאכר מסור לאדמתו ולעבודתו. בעצם ידיו עשה כל מלאכה בשדה, בכרם וברפת, ובו בזמן הרבה ללמוד מתוך ספרים מקצועיים את תורת עבודת האדמה, אהב מאד את תורת האסטרונומיה, ואחרי ימים של עבודה קשה ומפרכת ראוהו מעיין בספרי תכונה ועומד שעות שלמות בלילה בחוץ ועיניו נשואות למרום ולומד לדעת את כוכבי הלכת במסלותיהם. נפטר בח' סיון שנת תרצ"ח (1938) בגדרה.
יהודה אידל צלליכין 🔗
נצר ממשפחת רבנים אדוקים, נולד בעיר שקלוב ביום ג' תשרי תרכ“ב (1861). למד בחדר ואחר כך בישיבה, וגורלו הטילו למוסקבה אשר בה נספח בשנת תרמ”א אל אגודת ביל“ו. עלה ארצה עם הקבוצה השניה. עבד במקוה־ישראל ובראשון־לציון, בה התאחז והיה לכורם ולעובד אדמה חרוץ, אחרי נסותו לשלוח במסחר ידו ולא הצליח. היה אדוק במסורה עד יומו האחרון. בשלהי שנת תש”א נפטר בראשון לציון.
פאני בלקינד 🔗
אחותם הבכירה של ישראל ושמשון בלקינד. נולדה בשנת התר“ך (1860). מפי אביה למדה עברית, נכנסה לבית הספר לבנות בעיר בוריסוב וגמרה בו את חוק למודיה. כשמשון אחיה נסעה לפטרבורג בכדי להמשיך את למודיה. כמוהו גם היא נספחה אל אגודת ביל”ו ועלתה יחד עמו אל הארץ. היא היתה בין שלוש הבילו“יות הראשונות שהגיעו ליפו. עבדה תחילה בבית אנטון איוב, ועברה להתישבות בראשון לציון. נישאה לישראל (לוליק) פינברג. נפטרה ביום י”א שבט שנת תש"ב (1942) בראשון לציון.
בני ביל"ו קוראים לגאולת הארץ 🔗
בשנת תרצ“ב, במלאות חמשים שנה לעלית הבילוי”ים, פנו חברי ביל"ו בקריאה הבאה למען גאולת הארץ, שנחתמה בחתימותיהם של כל החברים שהיו בחיים בימים ההם.
“בשנת תרצ”ב תמלאנה חמשים שנה, מאז התעוררו צעירי ישראל לתחית האומה והמולדת, והשמיעו את הסיסמה: “בית יעקב לכו ונלכה”. אז התחילה התקופה הראשונה של בנין הארץ במעשים נועזים, בהעפלה חלוצית, במסירות ובנאמנות. ואמנם הצליחו ראשונים אלה להקים בארץ, מתוך לבטים וקשיים מרובים, שורה של ישובים חקלאיים פורחים ומבוססים, שסללו את הדרך בשביל הפעולה ההתישבותית של ההסתדרות הציונית, אשר התחילה בקנה־מדה גדול מיד אחרי המלחמה. פעולה התישבותית זו התרכזה בעיקר על אדמת הקרן הקימת לישראל שגאלה, בעבודה שיטתית ועקבית, שטחי אדמה גדולים, אשר עד כה לא דרכה בהם כף רגל של יהודי, והכשירתם להתישבות חקלאית בשביל חלוצי האומה, שהתחילו זורמים אל הארץ מכל התפוצות. השנה תמלאנה שלושים שנה לקיומו של המוסד הזה, אשר מטרה אחת לפניו: גאולת אדמת המולדת באמצעיה של האומה כולה ובשביל האומה כולה.
ואולם עוד רבים במולדתנו השטחים השוממים והמחכים לגאולה. עוד רבה העבודה לפנינו, שרק בכחות המשותפים של האומה נוכל לעשותה. בשנה זו, שנת היובל הכפול לבנין המולדת – חמשים שנה של עבודה התישבותית ושלושים שנה לקיומה של הקרן הקימת לישראל – נקרא העם בכל התפוצות להגביר את מאמציו ואת מעשיו לטובת המוסד הדואג ליסודות הבנין של המולדת: לקרקע.
אנחנו, חברי ביל"ו, שזכינו להיות בין הראשונים במפעל הבנין ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ־אבות: אנחנו, שהננו עדי ראיה לפעולותיה החשובות של הקרן הקימת לישראל, הממשיכה להכין קרקע להתישבות חדשה – פונים בזה אליכם, לאחינו שנשארו עוד בגולה, בקריאה: תנו את ידכם למפעלה של הקרן הקימת לישראל ועזרו לה למלא את תפקידה החשוב, באותה הנאמנות שהתיחסתם בה כלפי המוסד הזה עד כה. הגבירו את מאמציכם ואת עבודתכם לגאולת הארץ! תהא השנה הזאת שנת הישגים חשובים בבנין מולדתנו בכל מקצועות פעולותינו, ובעיקר ביסוד כל עבודותינו: גאולת האדמה והכשרתה להתישבות חדשה.
חתימות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות