רקע
אריה ליב יפה
בשליחות עם
פסל ליפשיץ.png

 

בפתח הספר    🔗

המבחר הזה של איגרות ומסמכים אינו מספר על פעילות ראשונה במעלה, ולא על מאבק פובליציסטי או פארלאמנטארי. הספר מגלה חזית אחת בלבד, שהיתה אולי קשה ממרבית החזיתות של התנועה הציונית: מאבק יום־יומי קשה, מייאש ומייגע, בשטח גיוס העם היהודי לתמיכה כספית במפעל הציוני וביישוב הארץ־ישראלי. היה זה מאבק של יום־קטנות, שאין כותב הרשומות נפנה לו. אך הספר כולל גם מאבק בשטחים אחרים: סיום פרשת “אוגאנדה” והמאמצים להצלת העיתון היומי “הארץ”.

הספר מגלה את דרכו של אדם רגיש וכואב, הפועל בקהילות יהודיות רבות בארצות מרובות, לומד להכירן ומנסה לעורר בהן את הכרת הזהות היהודית, ועם זה אינו פוסק מלהשמיע קולו ברמה: הצילו את עצמכם ואת ילדיכם!

לייב יפה היה מזיגה בלתי רגילה של רומאנטיקן ומשורר עם חוש של ריאליזם חריף, לעיתים חודר, אך לעולם לא מלווה בייאוש, מעולם לא נסתלקה ממנו האמונה בעתיד טוב יותר, בהגשמת הציונות, רעיונו של הרצל, שכל כך העריץ אותו כל ימי חייו. לייב יפה היתה בו נאיביות מסוימת, שהילת ימי־בראשית של הציונות נגהה עליה: הוא האמין באפשרות לשנות את העם היהודי, להחזיר חלק נכבד ממנו אל המכורה ולהשיג ממנו מירב העזרה לארץ־ישראל הנבנית. אמונה זו לא פסה ממנו גם אחרי חמישים שנה של פעילות ציונית ועשרות שנים של נדודים בשירות התנועה. בנדודיו ב“מדבר” היהודי לא פסק מלחפש את “מעיין המים החיים”.

חלק מעניין בספר הן רשימות־יומן על פגישותיו עם ראשי מדינות, בתקופה טרום־דיפלומאטית של התנועה הציונית, כשעיקר המגעים היו באנגליה ובארץ־ישראל. יפה קשר קשרים מדיניים באותן הארצות שביקר בהן: בדרום אמריקה, בארצות הבאלטיות, בפינלנד ובפולין. בכל המגעים האלה מתגלה אישיותו הגאה כאדם, כיהודי חדש וכארץ־ישראלי.

הספר כולל לכאורה רק מעט חומר אישי או מכתבים אישיים ואינו עוסק אלא ברמז בפעולתו השירית והספרותית העניפה של לייב יפה, אך כולו חתום בחותם אישי. מבין השיטין ניבט אלינו גם מתוך מסמכים יבשים הידיד, איש הרעים להתרועע, האדם הרגיש והער, בעל חוש־ההומור וחוש־המידה, איש התרבות האירופית והיהודית, הציוני ששורשיו בתקופת חיבת־ציון והרצל.

לייב יפה לא האמין בדרך קלה של סיסמאות, הפגנות או הרפתקנות פוליטית או צבאית. הוא הבין כי הציונות נכנסה לסבך טראגי במציאות של יחסיה עם הערבים מצד אחד והשלטון המאנדטורי מצד שני. מבחינה זו היה קרוב לחברו הגדול חיים וייצמן, אף כי לא פעם אנו מוצאים רמזים שהוא הבין את ז’אבוטינסקי, על אף התנגדותו הנמרצת לרביזיוניזם. על דבר אחד לא היה מוכן לוותר: הגדלת היישוב בארץ, ללא עמידה וללא הרפיה. אך גם גידול היישוב וההתיישבות החקלאית, שראה בה גולת הכותרת של הציונות, לא השלו אותו. הוא ידע כי עדיין רחוק הפער בין המציאות היהודית האכזרית ובין צרכי ההצלה והתקומה השלמים.

שנות חייו האחרונות עברו עליו בבדידות. רוב בני דורו וגילו לא הגיעו אל חופי המולדת או הלכו לעולמם לפני הגאולה. אבל גם לו נכון גורל של “נבו”: רק את הכרזת המדינה שמע, אך אליה לא הגיע.

הספר הזה, השלישי במניין אחר קודמיו (“תקופות”, שיצא בתש“ח; “כתבים, איגרות ויומנים”, שיצא בתשכ”ד) הוא הנסיון המלא ביותר לגלות את שרידי איגרותיו של יפה ומבחר מיומניו, שחלק קטן בלבד מהם נשתמר. הספר מכיל חומר על תקופה של חמישים ושש שנים; פסיפס של מאורעות, אישים ופגישות. לצערנו, כלול בו רק חומר מועט מן התקופה שלפני מלחמת־העולם הראשונה. בסוף הספר כללנו כתבות על הקונגרסים הראשונים, שפורסמו בעיתונים רוסיים יומיים, וכן תרגום חוברות ברוסית על הקונגרס השביעי, שהוא תיאור מלא ויחיד במינו של התקופה האחרונה, “המסיימת” את הפרשה של תוכנית אפריקה המזרחית (“אוגאנדה”). הכתבות הנזכרות תורגמו מתוך מיקרופילמים שצולמו בספריה הממלכתית ע"ש לנין במוסקבה ובספרית העיתונות של המוזיאום הבריטי בקולינדייל, לונדון.

מספר רב של אישים וגופים ציבוריים עזרו לנו בהכנת ספר זה. שותפים נאמנים בהכנתו של הספר היו ידידי המנוח יודה ליס ז“ל שעבד יחד אתי על הספר ממש עד יום פטירתו הפתאומית והוא גם הספיק לקרוא את מחצית כתב־היד. במותו נסתלק אחד מבני לוויתו של לייב יפה, ששמר על זכרו כל הימים. יהי זכרו ברוך! אחרי פטירתו הצטרף במקומו לוועד הנאמנים של הוצאת הספר ידידי מר חיים שכטר. מר יוסף טכורניצקי, אחד מעוזריו ומקורביו של לייב יפה בפעולה בדרום אמריקה, איפשר ע”י מאמציו הרבים להשגת האמצעים להכנת הספר וההוצאה שניתנו ע"י ידידים רבים בדרום־אמריקה. מר צבי לוריא, ראש “הספריה הציונית”; גב' פנינה אורנשטיין והעורך מר שמשון מלצר מעובדיה הנאמנים עשו למען הוצאת הספר. יבואו כולם על הברכה והתודה.

תודה מיוחדת לד“ר ש. בריימן, ירושלים; ד”ר ר. ברנט, לונדון; ממנהלי המוזיאון הבריטי; להנהלת המוזיאון לעתונות שליד המוזיאון הבריטי בקולינדייל, לונדון; להנהלת ספרית “בודליאנה” באוקספורד; למר אפרים אלדר משגרירות ישראל בהלסינקי; מר י. קורדין מהלסינקי; מר א. ר. מלאכי, ניו־יורק; מר יוסף פרנקל, לונדון; ד“ר מ. נדב, הספריה הלאומית, ירושלים; פרופ' מ' קונפינו מהאוניברסיטה העברית; הנהלת הארכיון הציוני ועובדיו, ירושלים; הנהלת מכון ז’בוטינסקי, ת”א; הנהלת “גנזים” ת“א; גב' מרים רודה, גב' שושנה חן־זהבי, מר א. ארסט ז”ל ומר ש. שחריה – על תרגומים מרוסית ואידיש; לאמי פרידה יפה, על הכנת החומר הרוסי שהיה בידה.

כל החומר במקור או בהעתק נמצא בגנזי הארכיון הציוני המרכזי.

ירושלים, בין כסה לעשור תשכ"ח.

ב. יפה


*

תודתנו לכל מי שנתן ידו להוצאת הספר הזה, שעל ידי כך ניתנה לנו ההזדמנות לתת ביטוי לרחשי הערצתנו למורנו ומדריכנו בציונות, לייב יפה ז"ל, במלאת עשרים שנה לנפילתו.

יוסף אדלר, ברזיל; ישראל אדר, ונצואלה; אהרן אייזן – פנמה–ירושלים; משה בהאר, פרו; בן־ציון ברודסקי, פרו; משה ברטין, ונצואלה; יעקב דולצ’ין, מקסיקו; ירחמיאל ווישנביץ, מקסיקו; דוד וייס, ונצואלה; יוסף טכורניצקי, ירושלים; ישראל לוסקי, קובה–ניו־יורק; חיים סלום, מקסיקו; מרכוס פרלמן, פרו; לואיס פרידמן, מקסיקו; לולה קופרשמיט, ונצואלה; שמואל קוריאן, מקסיקו; הרש קלינרמן, ונצואלה; מנולו רוזנברג, ונצואלה; רפאל רוזנברג, ונצואלה; קולה רוזנבלט, ונצואלה; דוד רובינשטיין, מקסיקו; ד"ר מרכוס רויטמן, פרו; משה שוסטר, מקסיקו; סלומון שטרנטל, פרו; יעקב שניידר, ונצואלה; משה תנור, מקסיקו.


 

לוח תאריכים    🔗

1875 י“ג בסיון תרל”ה – לייב יפה נולד בגרודנו להוריו דוב־בער יפה וחיה לאה לבית לאפין.

1892־1891 תלמי הישיבה בווֹלוֹז’ין.

1892 פורסם שירו הראשון בירחון הרוסי־יהודי “ווֹסחוֹד”.

1897־1901 סטודנט בפאקולטות לפילוסופיה באוניברסיטאות היידלברג, פרייבורג ולייפציג.

1897 ציר הקונגרס הציוני הראשון. כתב העתון היומי הרוסי “בירזוויה וידומסטי” (סט' פטרסבורג בקונגרס.

מאמרו הראשון בעברית בירחון “ציון” (בעריכת ר. בריינין), בגרמנית ב“די־וואלט”, ושירו העברי הראשון ב“הצבי” (בעריכת א. בן־יהודה).

ספרו הראשון ברוסית “זכרונות לבית סוס” – תרגום לספרו של ח. ש. פרידברג, הוצאת “אחיאסף” וארשה.

1898 ציר הקונגרס הציוני השני וכתב ה“בירזוויה יודומסטי” בו. פעיל בענייני הציונות הגרמנית.

1899 ציר הקונגרס הציוני השלישי. כתב ה“נובוסטי” המוסקאי ו“רוסקיה מיסל” בו. נאום ראשון שלו בקונגרס.

1900 ציר הקונגרס הרביעי בלונדון.

1901 ציר הקונגרס החמישי בבאזל.

1903־1901 חבר הפראקציה הדמוקרטית, ממנסחי תוכניתה וראש דובריה.

1902 פירסם ספר שירים ראשון ברוסית “עתידות”, ואנתולוגיה של שירה עברית ברוסית.

משתתף בוועידת מינסק.

1904 השתתף בלווית הרצל בווינא.

מסע נאומים ציוני בערי ווֹלגה ורוסיה המרכזית, וממארגני ההתנגדות לתוכנית “אוגאנדה”.

1905 ביקור ממושך בארץ־ישראל.

משתתף בוועידת “ציוני ציון” בווילנא ומארגן ועידת “ציוני ציון” בפרייבורג לפני הקונגרס השביעי. ציר הקונגרס הציוני השביעי.

1906 משתתף בוועידת ציוני רוסיה בהלסינגפורס. נבחר כחבר מרכז ציוני רוסיה שמושבו בווילנא (1906־1909).

1908־1907 עורך “דאָס יידישע פאָלק”, עיתון ההסתדרות הציונית בווילנא.

1907 ציר הקונגרס הציוני השמיני בהאג. נבחר חבר לוועד הפועל הציוני הגדול ושימש בתפקיד זה עד 1911.

1908 סיור הרצאות ברוסיה עם המשורר ש. פרוג. פירסם אנתולוגיה של שירים ציוניים באידיש; “לידער פא־רן פאָלק”.

1909 עורך “העולם” בווילנא. ציר הקונגרס הציוני התשיעי בהאמבורג.

1910 נשואים עם פרידה לבית קפלן.

1911־1910 מרכז הוועד הציוני של גליל גרודנה.

1911 ציר הקונגרס הציוני העשירי בבאזל.

1915־1914 פעיל בשדה הפעולה לעזרת פליטי המלחמה.

1917־1915 מעורכי ה“ייבריסקיה ז’יזן” במוסקבה. פעיל בשטח העריכה וההוצאה של קבצים ואנתולוגיות ציוניות (הוצאת “תרבות”).

1917 השתתף במשלחת ציונית לנציגות בריטניה במוסקבה, בבקשת תמיכה להצהרת באלפור. נשיא ההסתדרות הציונית במוסקבה (אחרי פטירת ד"ר יחיאל צ’לינוב). מפעילי וועד קהילת מוסקבה.

1918 השתתף בוועידת הקהילות הדמוקרטיות של יהודי רוסיה, כחבר המשלחת הציונית.

1919 בווילנא. נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית בליטא.

עורך העיתונים “לעצטע נייעס”, יידישע צייטונג" ו“השבוע”.

פעיל בוועד הקהילה של ווילנא.

נאסר על־ידי הכובשים הפולנים בווילנא וניצל ממוות ברגע האחרון.

1920 עלה לארץ בחודש ינואר.

חבר ועד־הצירים.

חבר משלחת ועד־הצירים לגליל העליון בזמן הגנת תל־חי.

1922־1920 מעורכי “הארץ” בירושלים ועורך ראשי בשנים 1922־1921.

1921 ציר הקונגרס הציוני השנים־עשר בקארלסבאד (ציר רוסיה הסובייטית).

1922 ערך את “ספר הקונגרס” במלאת 25 שנה לקונגרס הציוני הראשון.

1926־1923 שליח קרן היסוד למדינות דרום־אמריקה, פולין והמדינות הבאלטיות.

1925 פירסם ספר שירים באידיש: “היימאטס קלאנגען”.

1948־1926 מנהל ראשי של קרן היסוד, פעל בשליחותה ובשליחות התנועה הציונית בתפוצות ישראל.

1933־1925 ציר בקונגרסים הציוניים הארבעה־עשר עד השמונה־עשר.

1934 בשליחות בדרום־אפריקה יחד עם נ. סוקולוב.

1938 פירסם ספר שירים ברוסית “אוגני נא ויסוטאך” (יצא לאור בריגא).

1945־1941 באנגליה, בארה“ב ובדרום־אמריקה, בשליחות קרן היסוד ובפעילות מדינית בדרום־אמריקה. נאבק בארה”ב נגד השתקת השואה (1943).

אוגוסט 1947 נואם בחגיגת היובל של הקונגרס הראשון בבאזל.

1948־1947 מכין מהדורה שנייה של “ספר הקונגרס” וקובץ מאמריו ומסותיו (“תקופות”).

11 מרץ 1948 (ל' אדר א' תש"ח) נפל בהתפוצצות בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים והובא למנוחות בבית־הקברות בסנהדריה (על תנאי, עד שיובא לקבורה בהר הזיתים).


 

1898–1892 – ניצנים    🔗

המכתבים הכלולים בחלק הזה עוסקים רובם בביכורי ספרות של לייב יפה, בעת לימודיו בוולוז’ין בשנים תרנ“א־תרנ”ב; מכתבו למ. אוסישקין בעניין תרגום מסתו של יהושע ברזילי־אייזנשטאט, ומכתבים אחדים לאחד־העם בדבר תרגום לרוסית של הספר “זכרונות לבית דוד” בעיבודו של הספור העברי אברהם שלום פרידברג. הספר הזה, שנכתב על־פי חיבורו של הסופר היהודי־גרמני הרמן רקנדוֹרף, יצא בהוצאת “אחיאסף” בשנים תרנ“ג־תרנ”ז, ואחד־העם היה עורכו של הספר בתרגומו לרוסית על־ידי לייב יפה.

מכתבו הארוך של לייב יפה אל יוסף קלוזנר, חבר נעוריו וחברו ללימודים בהיידלברג, נכתב בגרודנו בעת ששהה שם יפה לחופשה אחרי הקונגרס הראשון. במכתב הזה בא לידי ביטוי הרושם שעשה הקונגרס ברוסיה (פרטים נוספים על הרושם הזה עיין ברשימה מפרי עטו של יפה “הדי הקונגרס הראשון ברוסיה”, שפורסמה ב“די וואֶלט” בנובמבר 1897 ותרגומה העברי נמצא בספר “כתבים, איגרות ויומנים” עמ' 35־32). במכתב אל קלוזנר אנו מוצאים גם הדים ליחס של העיתונות היהודית ברוסיה אל הציונות החדשה, וכן רמזים לקשר של יפה וקלוזנר עם אליעזר בן־יהודה וה“השקפה”. כן אנו מוצאים הערות על שיריו הראשונים של טשרניחובסקי.

המכתב לעורך “המגיד לישראל” קשור במכתבו של הרב ד“ר אהרן קמינקא ב”ג’ואיש כרוניקל" מיום 6 במאי 1898, וכן ב“המגיד לישראל” מיום 5 במאי 1898. במכתב הזה התקיף קמינקא את הרצל והוועד הפועל המצומצם בווינא, בעיקר על עמדתם בשאלת ההתיישבות בארץ־ישראל. במכתבו הציע קמינקא לחובבי־ציון להתכנס בבריסל או בברלין ולדון אם בכלל להשתתף בקונגרס השני, ואם יוחלט על השתתפות – הם צריכים להופיע בהמוניהם ו“לתפוס ברסן השלטון”, כדי למנוע הטיית התנועה לצד “דיפלומטיה ריקה” (עיין בעניין זה ב“איגרות הרצל” כרך ג‘, עמ’ 117־116; 126). קמינקא ייחס לפרופ' הרמן שפירא הסכמה לדעותיו, והדבר הזה הניע את יפה, שהיה מקורבו של שפירא, להגיב. לייב יפה גם שלח מכתב בעניין הזה אל הרצל, והוא ענה לו ביום 29 ביוני 1898 כדלקמן: “מכתבך האדיב והידיעות על פרופ' שפירא מוסר אני לוועד הפועל. ב”וואֶלט" שוב אין אנו רוצים לחלוק לאותה ברייה… את הכבוד שבפולמוס" (“איגרות הרצל” ג, עמ' 155).

בעצם אותם הימים, ב־22 ביוני 1898, פנה ד"ר י. מ. בודנהיימר אל לייב יפה בבקשה להשתתף בהתייעצות בקלן, שנועדה להתקיים ב־28 ביוני, “כדי לקבוע עמדה להצהרת רבני גרמניה נגד הציונות ולהתייעץ בעניין הקונגרס השני” (בודנהיימר, בראשית התנועה, ירושלים תשכ"ה, עמ' 52). ממסמכים אלו מסתבר, כי לא זו בלבד שהצטרף יפה בכל לב לתנועת הרצל, אלא ף פעל נגד המתנגדים לציונות המדינית.


מכתב לעיתון “האגודה” בהוראדנא 1    🔗

"בשמחה רבה נודעתי, כי וציאים אתם לאור מכתב עיתי בשפת עבר בכתב יד… יודע אנוכי נאמנה, כי המפעל הזה יביא לכם ולנו תועלת נפלאה. ולזאת ישמח לבי מאוד אשר אוכל להיות לעזר לכם. כי נמצאים אצלי מאמרים רבים. בעוד שבוע אחד אשלח לכם מאמר מאת… מלכין עוזרכם, לימים יבואו. הכתבים האלה תשמרו אצלכם, ובעוד ירחים אחדים, כאשר נבוא שלום להוראדנא, נבקש אותם מידכם. וטרם אצא מאת פניכם אברך אתכם ואת מפעלכם הכביר, כי יאריכו ימים עלי תבל ארצה. (אנ)כי מצידי הנני מבטיחכם להיות לכם לעזר תמיד בכל יכולתי, אשלח מאמרים ושירים ממני ומאת מכרי…

בהדרת כבוד

ל. יפה


למ. אוסישקין    🔗

(תרגום מרוסית)

5 בספטמבר 1895

מר אוסישקין הנכבד,

אני שולח לך כמה קטעים ממסתו של אייזנשטאט2 “ימי ביכורי ענבים” בתרגומי. אבקשך שתואיל להודיעני אם תמצא את תרגומי ראוי להדפסה, ואם רשאי אני לשלוח לך את תרגום המסה בשלימותו. את המסה הזאת קראתי בחוג הארץ־ישראלי שלנו, והיא עשתה רושם טוב מאוד על הנוער שלנו, שלא ראה עדיין בשפה הרוסית תיאור אמנותי כל־כך נאמן של חיי המתיישבים בארץ הקודש, של דאגותיהם, צרותיהם ושמחותיהם, של דבקותם באדמה, של כושר העמידה שלהם, יחסם אל האוכלוסיה המקומית וכו'. הודענו למר אייזנשטאט על התרגום, והוא שמח לתת את הסכמתו לפירסומו. אם תמצא צורך, תוכל לשנות ולקצר קטעים שלא יצלחו לדפוס. אולי תוכל לייעץ לי איך למסור שמות עבריים: הבני, יצהרי ארבאלי, זנוח, הררי עזריאל, ישראלי וכיוצא בהם.

אם תראה אפשרות להדפיס את התרגום הזה, נוכל לקחת ממך 200 עותקים לשם הפצה.3

אחי מבקש למסור לך ברכה נאמנה ולהודות לך על איחוליך ליום חתונתו. בצפיה לתשובתך הנני בכבוד רב

ל. יפה


לאחד־העם (אייר התרנ"ו)    🔗

כ“ו אייר התרנ”ו

סופר מצוין ונעלה מר “אחד העם”!

ה' א. קאפלאן4, בהיותו בזה בשבוע העבר, הציע לפני לתרגם בשביל “אחיאסף” את סופורי הסופר פריעדבערג5, שנדפסו בשם הכולל “זכרונות לבית דוד”, לשפת רוסיה.

אנוכי נאותי לההצעה הזאת, אחרי שכבר קרה לי לתרגם מעברית לרוסית בשביל אגודתנו מאמרים וסיפורים שונים, ובין המאמרים האלה נמנו גם מאמריך היקרים “עבדות בתוך חירות” ו“תורה שבלב”, אולם מאוד אני רוצה לדעת אם התרגום כשהוא לעצמו צריך להיות מדויק או חפשי. אני נוטה לדבר האחרון, אחרי כי סיפורים אני מתרגם ולא חקירות מדעיות. אני חושב, כי במקומות שונים טוב טוב יהיה לי לתרגם מאשכנזית מסיפורי רעֶקעֶנדאָרף עצמם, יען כי דברים הנכתבים בשפה חיה יותר מתאימים בהיתרגמם לשפה חיה. גם בדבר השירים הנמצאים שם בתרגומי ישכר בער הורוויץ ונ. פינעֶס, הייתי רוצה לדעת, אם אפשר לי לתת במקומם, בייחוד במקום שבאו שירים מורחבים על־פי מזמורי תהילים, אחדים משירי פרוג או משוררים רוסים אחרים, המתאימים לעניין ההוא, או את שירי שאתרגם וארחיב בהם את הרעיונות ההם אני בעצמי, כי לדאבוני או לשמחתי, יש לי גם כן קצת חולשה לעסוק בכתיבת שירים רוסים לעת מצוא, אשר אחדים מהם נדפסו כבר בה“וואָסחאָד” ועוד. את כל אלה אני מבקש לבאר לי, ברוב טובך, בבירור מספיק, כי כבר ניגשתי אל תרגום הסיפור הראשון “כף חסידים”. יען כי אינני יודע, אם ינעם לקאפלאן ולהד"ר לעווין6 מה שלא סמכתי על דבריהם ופניתי גם אליך, לכן אבקשך, לבל ייוודע להם דבר על אודות מכתבי זה.

ביראת כבוד

לייב יפה


לאחד־העם (אב התרנ"ו)    🔗

כ' מנחם אב התרנ"ו

סופר מצוין ונעלה מר “אחד העם”!

על־פי הצעתך תרגמתי את “פתח דבר” של רקנדורף, ובעוד ימים אחדים יהיה אפשר לי לשלחו אליך; אך אחרי ששמעתי, כי בדעתך לנסוע בעוד ימים אחדים ברלינה על מנת להשתקע שם, לכן הייתי רוצה לדעת, למי ולאן עלי לשלוח את ראש הסיפור.

בוודאי כבר עברת על־פני הכתב־יד שנשלח לך, ולכן טוב תעשה, אם תואיל להודיעני כעת, מה חסר בו ומה נחוץ לשנות בו, כדי שיתאים ביותר לתביעות הצעירים העברים הקוראים רוסית, אשר למענם נועדו הסיפורים האלה.

בתקוותי כי למרות טרדותיך הרבות תמהר להודיעני דבר ברור,

הנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם,

לייב יפה


לאחד־העם (אלול התרנ"ו)    🔗

ט“ז אלול התרנ”ו

אדוני הסופר הנעלה מר “אחד העם”!

הד"ר לוין מסר לי בשמך, כי בקרוב תשלח לי את תרגומי, כדי שאתקנהו ואסיר ממנו את המקומות שעשית בהם ציונים. לדאבוני עוד לא קיבלתי את כתב־ידי, אף לא תשובה ממך. ויען כי בעוד שנים־שלושה שבועות אהיה מסיבה אחת טרוד ביותר, לכן אני מבקש ממך כי תואיל בטובך למהר ולהחזיר לי את כתב־היד, כדי לתקנו, ולכתוב לי, למתי אתה חושב להדפיס את תרגומי. גם “פתח־דבר” מוכן ומסודר, וכלום הדבר חסר אלא התיקון, ואם תשלח לי את כתב־היד, אז אפשר יהיה לגשת אל ההדפסה בעוד זמן מה, ולא יהיה עמלי במשך ירחים שלימים לריק.

לתשובתך המהירה אחכה,

ביראת הכבוד,

לייב יפה


לאחד העם (חשון התרנ"ח)    🔗

ביאליסטוק, ט“ז חשון התרנ”ח

אדוני הסופר הנעלה מר “אחד העם”!

זה כשני שבועות קיבלתי את תרגומי, אשר מסר לי על־פי פקודתך מר אליעזר קאפלאן. אני תיקנתי ועיבדתי את כל המקומות אשר עשית בם ציונים. בעוד ימים אחדים אגמור את העתקתו לנקי יחד עם המבוא, המאחד את כל הסיפורים לדבר אחד שלם. עתה אבקשך בטובך להודיעני, למי ולאן אשלח את מחברתי ואיפה ומתי תודפס. אקווה כי למרות טרדותיך הרבות תכבדני בתשובתך.

המכבדך והמוקירך כערכך הרם,

לייב יפה

בביאליסטוק אתמהמה עוד כשמונה ימים.


ליוסף קלוזנר, היידלברג    🔗

(תרגום מרוסית)

(גראדנה) 22 בספטמבר 1897

ידידי היקר, החביב! סלח שנתתי לך לחכות כמה ימים לתשובתי. הייתי עסוק מעט. בשבת דיבר הרב בבית הכנסת הראשי בפורשטאדט7 על הקונגרס בבאזל. הצטרכתי לעזור לו קצת וללכת לשמוע אותו. הוא דיבר יפה למדי בשביל הקהל הרחב, אם כי לא יכולתי לסבול את גיבוב המובאות שלא היה לו קץ, כבר אין אני רגיל לכך. מתקרבת אספת האינטליגנטים, וצריך להתכונן. היום שלחתי מאמר ל“בירז’ביי וידומוסטי”8, תצלום של ד“ר הרצל, ששלחו לי אותו מ”אחיאסף", וביוגרפיה קצרה של הרצל. חומר לא היה תחת ידי, איכשהו בישלתיו בעצמי, ודומני לא רע. אם ידפיסוהו בשלמותו, הוא יעשה רושם חזק. נושא השיחה בכל מקום ­– הקונגרס בבאזל. עתה נשתנה לגמרי היחס אל הציונות בכל מקום. זה ניכר אצל הרבנים, בקרב האינטליגנציה והציבור הרחב. מוזר, החרדים אינם רואים אפילו צורך “לבדוק את הציציות”9 אצל הציונים מחוץ־לארץ, כאילו הם מחוץ לאפוטרופסותם. האינטליגנציה המומה תחת הרושם הנשגב של הקונגרס ושל הציונות, שהיתה בבת־אחת לתנועה גדולה והסבה אל עצמה את שימת־לבו של כל העולם כולו.

אין אני פוסק מלדון על הקונגרס בכל מקום שאליו אני מגיע, בקרב האינטליגנציה, הנוער, הקהל הרחב. בביאליסטוק תתקיים בקרוב עצרת־עם גדולה, שאליה מתכוננים כבר מזמן, וגם ד“ר לוין10 ישתתף בה. עצרות־עם כאלו מתקיימות בכל מקום. מאמר טוב למדי על ציונות, אם כי ברוח התנגדות, הופיע ב”סוויט“.11 לדעת “סוויט” הציונות היא עניין של מותרות, היא רק ליהודים בחוץ־לארץ, ואילו יהודי רוסיה יש להם אינטרסים יותר חיוניים. ברוסיה חייבים הם לדאוג לפת־לחם וכיוצא בזה. נגד – אך יותר טוב מאשר ב”ווסחוד“.12 עד לעזות־פנים מחפירה כזאת עוד לא הגיעו המנוְולים הללו. פקע סוף־סוף אורך־רוחי. אאסוף כוח ואכתוב מאמר ב”נוביה וראֶמיה" על “ווֹסחוד” ההפכפך. הרי חייבים הציונים להילחם בכל האויבים, ללא הבדל דת. מן הכרוניקה האחרונה כבר מסתבר, כי “ווֹסחוד” צידד תמיד בישוב הארץ, בתחיית הלשון העברית ובהתעוררות התודעה היהודית. ובגרוזנברג אמורים הדברים. יום תמים רגשה רוחי בשל הנבזות המאוסה הזאת. זה כבר עובר כל גבול.

את לוח “אחיאסף” ו“השילוח” עוד לא ראיתי, עוד לא נתקבלו, אף־על־פי שהלוח כבר צריך היה להיות במכירה זה חודש ימים. לפי תוכן העניינים נראה שחוץ מדמות דיוקנו של ההיסטוריון בריילין אין שם שום דבר. שיר מאת לויט וסיפורים מאת בראנדשטדטר, וזה הכול. נראה שנפלט לשם כל סל המערכת של “השילוח”. המאמר שלך ב“המליץ” “חכמת ישראל” כבר נמצא בדפוס. נעשה משהו למען “השקפה”,13 כבר רכשנו כמה חותמים חדשים. בגליון האחרון יש שיר מאת טשרניחובסקי, “חיים חדשים”, שמצא כאן חן רב כאחד מטובי שיריו, מה שאין אני מוצא. יאנובסקי שולח ל“השקפה” סיפור קטן, אני – שיר. את “המגיד”14 ו“ציון” העברתי מבעד לגבול ללא פגע.15 בימים הקרובים אשלח אותם לטשרניחובסקי. כאן לא ראו את “המגיד” מעולם ורבים בהולים לקבלו לקריאה. יאנובסקי בוודאי יכתוב לך בעצמו. הוא יתן לי בשבילך סכום כסף תמורת ספריך. “ווסחוד” אין לי, ובאמת לא כדאי לשלחו. חוזרים על חכמות ישנות. מעלים על נס את גורדון,16 יזכירו שוב, כבר אין אני יודע בפעם הכמה את בריינין,17 וזה הכל. על שירי טשרניחובסקי ואחרים – אף מילה.

תודה על המכתבים שהעברת. לטשרניחובסקי, אם אוכל, אענה בימים הקרובים.

האם קיבלת מכתבים מעניינים כלשהם? ברוסיה יצא לאור לוח ביידיש “ציון”. מאד בינוני. לחינם ראה אותו אבו יוסף18 בחלומו. יש בו כמה דפים תיאור המושבות, ותו לא. וזה עולה עשר קופקות תמימות. ציוני גאליציה מוכשרים יותר בעניינים כאלה. מה לענות לעורך “המגיד”, באמת איני יודע. אולי לבקש ממנו, שידפיס את מכתבי. אך בתנאי, כמובן שלא יישאר לו מקום לתשובות של בדר. מה שלום פרופ' [הרמן] שפירא? האם מזדמן אתה אליו? דרישת שלום לבבית לו ולרעיתו. מה שלומו? מה מעשיך כעת? אתה קורא? [אולי: מרצה] למי כתבת? אולי נתקבלה תשובה מגב' [חמדה] בן־יהודה?

האם כותב בריינין דבר מה? האם שלח חזרה את הספר? תשובה מחפירה ענה ב“ווסחןד” למראיין צדוק כהן.19 “בשבילי, הוא אמר, בסיום, בצעדו על שפת לאמאנש, חשובה יותר בניית הגשר על לאמאנש מתקומת המדינה היהודית”. תשובתו זאת הרגיזה את כולנו עד לעומק לבנו. על רבנים כאלה ניתן להסתכל כמו על פורשים. אם השתדל לצאת ידי חובה גם של לאומיות וגם של פטריוטיות – מה שנראה טפשי מאוד, אם הוא פחד לדבר על ציונות, מתוך חשש, מה יגידו הצרפתים, הרי לכך כבר התרגלנו. זאת “עבדות בתוך חירות”, כפי שהיטיב לציין אחד־העם; אבל תשובה מבישה כזאת, בזמן הזה! כן, יפים הם “כוהני־הדת” היהודיים, הן האירופיים והן הרוסיים. טוב מכולם בכל זאת הרב ש. מוהילב(ר). הוא לא חי עכשיו בשלווה, הוא עובד בחירוף נפש, מדבר, כותב ומתרגש. לו יקר יותר עתיד העם היהודי מאשר הגשר על לאמאנש. האם כותבים לכם מקלן? דרישת־שלום לבבית ללוין. מה שלומו, מה מעשיו? אתמול לא הספקתי לשלוח את המכתב.

שלח לי את השירים של טשרניחובסקי, אף־על־פי שכבר ראיתים בטיוטה, אם אפשר לשפוט לפי התרגומים, שאותם שלחת לפ'. שיר דומה מאוד לזה המזכיר לך את שֶלי, יש אצל לרמונטוב. מה עושים באודסה למען “השקפה”?

לא היה רע, אילו היו רוכשים ברוסיה ברוסיה 300–200 חותמים. ב“בירז’ביי וידמומוסטי” צוין מספר החותמים 80 אלף; בגרודנו 356. גם על “המליץ” יש אצלנו 6 חותמים. בווילנא חתומים על “ביז’ביי וידומוסטי” 700 אנשים. למעלה ממחצתית החותמים – יהודים. היגיע לכך אי פעם עיתון יהודי? הגיעה השעה השעה לסיים את מכתבי. היה בריא, מאושר ומאושש. אני מחכה בכליון עינים לתשובתך.

בלחיצת יד נאמנה

כולי שלך ל. יפה


מכתב אל העורך 20    🔗

ימים אחדים אחרי מותו של הפרופ' שפירא21 נתקבל בעבורו מכתב מאת הד“ר קאמינקא, ויען כי כותבו פירסם את תוכנו גם ב”המגיד" ובעיתון – Jewish Chronicle, מוצא אני, כי יש לי הרשות להביא בזה דברים אחדים ממנו. במכתב הזה השליך הד“ר קאמינקא שיקוצים על הוועד הציוני בווין, באומרו כי אין בעבודתו אלא “כזב, שקר ואונאת־עם בלבד”, ובכדי להציל את עמנו והיהדות מידי הציונים, אשר “בשבילם חיבת ציון מחוללת”, הוא מציע לקרוא לאסיפת חובבי־ציון “ולגמור שם אומר, אם טוב לפנינו להשתתף בקונגרס השני, שיהיה רק מעשה נערות”. אל האסיפה הזאת הוא מזמין את הפרופ' שפירא. “בהיותו ממוקירי דתנו”, ועל־כן גם תמים־דעים אתו, עם הד”ר קאמינקא, ומחכה לתשובתו. והנה, אף כי אשת הפרופ' שפירא נתנה לי הרשיון וגם ביקשה ממני לענות את הד"ר קאמינקא בפומבי כראוי, בכל זאת לא עשיתי את רצונה, כי מצאתי למותר לענות על מכתב כזה. אך עתה, אחרי אשר עוד אחדים ממתנגדי הציונות סמכו דבריהם על הפרופ' שפירא, בחושבם אותו לתמים־דעים אתם, אנוס אנוכי לכתוב את הדברים האלה.

כששנה תמימה ידענו היטב – אנחנו הציונים הצעירים בהיידלברג – את הפרופ' שפירא, ובחמשת הירחים האחרונים לחייו היינו האנשים היותר קרובים לו, ולפנינו גילה את כל דעותיו והשקפותיו בדבר הציונות; ועל־כן רואה אני חובה גדולה לעצמי וחוב קדוש לזכר המנוח ז“ל, לברר את יחסו אל הצינות בשנה האחרונה, ולשים קץ לכל הדברים הבלתי־נכונים הנאמרים בשמו, ובזה גם לתת מענה להד”ר קאמינקא.

מעת הקונגרס הבאזילאי היה הפרופ' שפירא תמים־דעים בכל עם הרצל ויתר גדולי עמנו, העומדים בראש התנועה הציונית, ומאוד היה שבע־רצון מכל ההחלטות והפעולות של הוועד הציוני, וככל אשר הרבה להתקרב אל מנהלי התנועה ולדעת אותם, נעשו דעותיו יותר קיצוניות. בכל לבו ונפשו היה מסור להציונות המדינית במובנו של הרצל. את הרצל אהב וכיבד מאוד מאוד, כאשר לא כיחד מאתנו פעמים רבות, כאשר גם יוכיחו מכתביו הרבים אשר השאיר אחריו, וגם המאמר “שלום”, שנדפס בקיצור גם בעיתון הזה. במאמר הזה, אשר כתב־ידו נמצא אצלי, הוא מראה על נחיצות ההתאחדות כל הכוחות וביטול הדעות הפרטיות של כל איש בשביל הדעה הציונית. בין יתר דבריו הוא כותב: “… ואלפים ורבבות מבני ישראל יספרו בתוך הנסים אשר נעשו לאבותינו בשכבר הימים, גם הנסים והנפלאות הנעשים עתה לעינינו, את אשר העיר ה' את רוח הרבה מטובי וגדולי עמנו לקבץ נדחים ולקרב רחוקים, וכי כבר זכינו להתאסף בשנה העברה בבאזל מארצות שונות להיוועץ ולהרים נס ציונה, וכי נוחיל ונצפה בכליון־עינים אל האסיפה השניה,22 אשר תשוב ותהיה בחודש אלול הבא בבאזל, ברצות ד' דרכנו. לבות אלפי רבבות ישראל בחיל ורעדה מייחלים ומצפים אל בשורות, אשר יבשרו לנו בחירנו מתתיהו הרצל והעומדים מימינו ושמאלו, וכולנו מתפללים ומתחננים לאלהי ישראל, כי יעמוד לימין שלוחי עמו ויצליח את דרכם ומעשה ידיהם יכונן. מה פחד ורחב לבנו על טובי אחינו באנגליה, בהחליטם גם הם להתאחד ולהתאגד אל המפעל הגדול והקדוש, הדורש אחדותו של כל ישראל כולו, ועין בעין נחזה כי מדי יום ביומו נוסיף לעשות חיל בדרכנו דרך הקודש”.

מאוד התעצב הפרופ' שפירא בראותו את הפירוד הדעות בין הציונים, המחלוקת שהתלקחה בין ציוני גאליציה והפוליטיקה שהחלה ב“המגיד”. הוא התמרמר מאוד, כאשר העיזו אנשים אחדים להתנפל על הוועד הציוני ועל הרצל, וכאשר רצו הסנבלטים החדשים לתת מכשולים בדרך הקונגרס השני. פעמים רבות התאונן על חסרון משמעת וחינוך חברותי אצלנו. בעת האחרונה חפץ למרות אהבתו לשלום לצאת בדברים נמרצים במכתב־העת נגד המאמרים וההתנפלות הזאת. מובן מאליו, איך היה עונה על מאמרו של הד“ר קאמינקא ועל מכתבו. בכתבי הפרופ' שפירא נמצאת הצעה אחת, אשר הכין בשביל הקונגרס הבא לאמר” “הולכי־רכיל ומוציאי ־דיבה לא יבואו בקהל הקונגרס”.

(Verleumder und Denuncianten werden zum Kongress überhaupt nicht zugelassen.)

אחרי הדברים האלה ברור הוא, כי הפרופ' שפירא, ככל ציוני נאמן, אשר טובת עמו יקרה לו מאהבת עצמו ומרדיפת־כבוד, יכול היה לענות כל מכתבים כמכתב ק' רק בבוז ובשאט נפש.

היידלברג ל. יפה

 

1905–1904 – ציוני ציון    🔗

המכתבים הקשורים בתקופת המאבק נגד תוכנית אפריקה המזרחית (אוגנדה) בשנים 1905–1904 חושפים תקופה שמעט מאוד פורסם עליה עד היום.

המכתב ששלח סניף פרייבורג של ההסתדרות הציונית בגרמניה, חתום עליו בין השאר לייב יפה, הכוונה היא כנראה להחלטה של כינוס החברים הרוסיים של הוועד הפועל הציוני בחארקוב (נובמבר 1903), שקבעה כי פעולתו של הרצל כנשיא הוועד הפועל הציוני בעניין “אוגנדה” לא היתה בהתאם לנוהג, כי שאלה מסוג זה היא מסמכותו של הוועד הפועל, והרצל פעל על דעת עצמו. בהחלטת חארקוב נקבע, כמו כן, כי הרצל צריך היה להתחייב לא להציע או להביא לפני הקונגרס שום תכנית טריטוריאלית אחרת מחוץ לארץ־ישראל וסוריה, וכן כי הוא חייב לכנס את מושב הוועד הפועל הציוני לפני צאת המשלחת לאפריקה המזרחית. הכינוס בחארקוב ניסה להחליט ולהכריע מעל לראש הקונגרס החלטות הנוגעות לתנועה ולהנהלת המדיניות. החלטות חארקוב לא נתקבלו פה אחד, והרצל ראה בהן התמרדות (על כך עיין: א. ביין, הרצל, תשכ"א, עמ' 392 ואילך.

בהמשך לוועידת חארקוב נתכנסה בשבט תרס"ה (1905) מועצת “ציוני ציון” בווילנא, וקבעה בהחלטותיה כי הטריטוריאליזם מתנגד לאידיאל הציוני ולתוכנית באזל. כן הוחלט על הרחבת העבודה המעשית בארץ־ישראל בשטח ההתיישבות וכן בשדה החינוך והתרבות. נבחר מרכז (אוסישקין, ברנשטיין־כהן, וז. טיומקין), והוטל עליו לארגן את “ציוני ציון” לקראת הקונגרס הציוני השביעי. המרכז הזה הצליח לפתח פעולות־הסברה נרחבות על־ידי גיוס טובי העסקנים הציונים (עיין א. צנציפר, “פעמי הגאולה”, עמ' 123 ואילך).

בצרור המכתבים שלפנינו אל אוסישקין (מתוך ארכיון אוסישקין) אנו מוצאים פרטים רבים על הפעולה של לייב יפה לאירגון “ציוני ציון” ברוסיה ועל ועידתם בפרייבורג לפני הקונגרס השביעי. בוועידה זו, שאורגנה על־ידי יפה, השתתפו כמאתיים צירים, כמעט כולם מרוסיה, וביניהם גם שלושים מחברי “פועלי ציון”.

כהשלמה לפרק הזה אנו מביאים בסוף הספר תרגום חוברת של לייב יפה, שפורסמה ברוסית, על הקונגרס הציוני השביעי, ובה חומר מעניין על כל מה שקדם לקונגרס השביעי ועל הקונגרס עצמו.


לאנשים שונים    🔗

(תרגום מגרמנית)

פרייבורג/ב, 18 לינואר 1904

ההסתדרות הציונית לגרמניה

הסניף המקומי פרייבורג/ב

באסיפת ההסתדרות שנתקיימה אתמול נתקבלה פה אחד (אתמול) ההחלטה הבאה:

בהתחשב בכך שוועידת חארקוב הפרה את החלטות הקונגרס וביקשה לכוף את רצונה ודעתה הבלתי־אחראית על מנהיגי הסתדרותנו החוקיים, בהתחשב גם בכך שהדבר הזה מערער את אושיות קיומה של הסתדרותנו ופוגע ביוקרתם של מנהיגינו, מגנה הסניף הציוני פרייבורג בחריפות את ההתנהגות הזאת. יחד עם זאת מצהיר הסניף על אמונו הבלתי נעורער למנהיגנו רב הזכויות ד"ר תיאודור הרצל.

אל ההחלטה הזאת מצטרפים במיוחד גם אותם החברים מסניפנו, שהשתתפו כצירים בקונגרס הציוני האחרון:

מ. קאופמן, רופא, פרייבורג;

מוריץ וייל, פרייבורג;

ליאו יפה, גרודנו (מאומרי לאו);

סימון מילנר, קובנו (מאומרי לאו).

מ. קאופמן

יושב ראש הסניף הציוני

פרייבורגב


למ. אוסישקין (באוקטובר 1904)

(תרגום מרוסית)

מיכאיל מויסייביץ' היקר

22 באוקטובר 1904

ניגשתי אל העבודה, כתבתי אל סלוצקי. העיכוב חל בשל יעקבסון,23 הנחתי אצלו את החוזר לשם כמה שינויים, הוא הבטיח לשולחו אלי בחזרה כעבור יום והחזיקו אצלו שבוע שלם. היום אכתוב עוד אל וייצמן ואל ז’בוטינסקי. כאן עובדים אנו קצת. אתמול היתה שיחה עם הנוער, היום שיחה שנייה. כמה פעמים אדבר כאן בבית־הכנסת. דרישת־שלום לבבית לך ולאספיר סרגייבנה.24 תודה נרגשת על הקבלה החמה והלבבית. אני מנשק את ילדיכם החמודים. את האלבום אשלח בקרוב חזרה לרחל.25 בקרוב אחזור לסימפרופול, שם אעבוד עבודה מאומצת. כל טוב לך.

המסור לך

לייב יפה


למ. אוסישקין (בנובמבר 1904)

(תרגום מרוסית)

מיכאיל מויסייביץ' היקר, 7 בנובמבר 1904

לפני כמה שבועות כתבתי אל א. י. סלוצקי,26 תיארתי לו את תוכניתנו תיאור מפורט ביותר. את המכתב שלחתי רשום, אך עד היום לא קיבלתי תשובה. היום אכתוב לו עוד פעם. שמא ידועה לך כתובתו של י. ניסנבוים?27 מי זה מסר ל“הצופה”28 מודעה בטרם־עת על תוכניתנו? ללא רעש וללא פירסומת בעתונות אין יודעים אצלנו לעשות מאומה. בהרעשת־עולמות כזאת מחבלים בכל דבר מבראשיתו, והפירסום ב“הצופה” דווקא יפגע ביוקרתו של העניין בעיני רבים. תודיע נא בהקדם ככל האפשר – זה יקל עליך יותר – מעשה ידי מי הוא הדבר. צריך לכתוב אל האדונים הללו, להרגיעם. מה נשמע אצלך? דרישת שלום לרחל סרגייבנה ולילדים שלך. כתובתי מעבר לגלויה.

שלך לייב יפה


למ. אוסישקין (בנובמבר 1904)

(תרגום מרוסית)

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

9 בנובמבר 1904

תודה רבה לך על מכתבך. אל סירקין כתבתי. ביקשתי בכל לשון של בקשה שיישאר הכול streng vertraulich,29 ואני מקווה שהוא יקיים את בקשתי, הוא יתבייש לנהוג אחרת. מובן שעל כמה דברים עברתי במכתבי בשתיקה.

לאודסה אין אני יכול לנסוע, אעבוד כאן ובערים אחרות בקרים. יעקובסון מתנגד מאוד לכניסת פאסמאניק30 לוועדת הבחירות. לדעתו יפגע פאסמאניק ביוקרתו של העניין כולו, ומלבד זאת אי־אפשר לסמוך עליו.

בברכה לבבית לך ולבני ביתך

המסור לך

לייב יפה

סימפרופול, רח' גוגול, אצל ד"ר גפטר.


למ. אוסישקין (בנובמבר 1904)

(תרגום מרוסית)

נ. סירקין31 כותב לי כלהלן: 20 בנובמבר 1904

“ברצון מקבל אני את הצעתך, ויכול אתה לסמוך על עזרתי ללשכת הבחירות שלכם, אך קודם־כול עלי למסור לך את הידיעה הבאה: המכתבים ב”הצופה" וב“הצפירה” הופיעו בשם קבוצה שלימה של ציונים ארץ־ישראליים, המהווים מה שמכונה “מרכז” לליכוד ציוני ארץ־ישראל ולמלחמה על הציונות הארץ־ישראלית.32 המצע שעליו אנו עומדים זהה למצע שלכם. אסיפה מארגנת גדולה, שבה השתתפו כל ראשי הפעילים במקום, וכן צירים מערים אחרות, בחרו לשכה המורכבת מחמישה אנשים בעלי סמכות נרחבת הן לפעולת הנחיה והן לפעולת הביצוע. כמשימה ראשונה שמנו לעצמנו את תעמולת הבחירות בחוגים ציוניים. אמצעינו: תעמולה בעל־פה ובדפוס (חוברות, קול קורא, עיתונות, מטיפים וכו'). אתה רואה כי המשימות שלנו כמעט חוֹפפות. ואולם י/ש הבדל עצום בינינו, והוא שיאפשר לנו, כלומר למרכז שלנו ול“לשכה” שלכם, לפעול יד אחת, ואף למעלה מזה: להשלים זה את זה. אנחנו נעסוק בתעמולה בקרב החוגים והקהל הרחב הציוני, אנחנו נכשיר את קהל הציונים הבוחרים, ואילו אתם את הנבחרים; כלומר, אנו נדאג לכך שהסניפים הציוניים יתנו מאנדאטים אך ורק או לפחות ברובם לציונים ארץ־ישראליים, ואילו מחובתכם יהיה לדאוג למועמדים מתאימים, אנשי שלומנו בעלי צביונות למיניהם, וכן יהיה עליכם לנהל את רשימת הבחירות, כדי שמספר הצירים שלנו יהיה רב כלל האפשר ושאדם אחד לא יקבל הרבה מאנדאטים בעת ובעונה אחת. אני מקווה שאתה מיטיב להבין ולהעריך את הטובה העשויה לצמוח מחלוקת־תפקידים כזאת בינינו.

עלינו לדאוג רק לדבר אחד: שלא יפלו אי־הבנות בינינו: שאותו חוג עצמו לא יקבל בעת ובעונה אחת חוזרים גם מכם וגם מאתנו. אתה יודע יפה, כי “התנגשויות” כאלו בשדה־פעולה צר עלולות להכניס אנדרלמוסיה ולחבל באימון שרוחשים גם אלינו וגם אליכם. כדי להימנע מכך יש להקפיד:

(1) לציין בכל החוזרים שלכם, שאתם פועלים בשותפות אתנו, עם מרכז ציוני ארץ־ישראל;

(2) עליכם לפנות רק אל המועמדים למאנדאט הציר;

(3) “לשכתכם” צריכה לקיים מגע תמיד עם המרכז שלנו.

אני סמוך ובטוח שתתן את דעתך על כל האמור לעיל (משאלות המרכז שלנו). חייבים אנו עתה לפעול לא רק במרץ, אלא גם בתבונה רבה. הרי יודע אתה כמה קל לפגוע באימון החוגים אלינו על־ידי התנהגות נמהרת".

בסיום מבטיח סירקין לשלוח את כל החוזרים וכל קול־קורא של המרכז שלהם, וחותם יושב ראש מרכז ציוני ארץ־ישראל. מוורטסמן33 קיבלתי זה עתה מכתב בעל אותו תוכן עצמו. מוכרחים, כמובן, לבוא לידי הסכם אתם. פעולה משותפת שלנו עשויה להצמיח הצלחה הרבה יותר גדולה. הפעולה הראשונה שהתווינו לעצמנו – איחוד “ציוני ציון” – מועמדים לקונגרס הבא, ואותה נקיים עתה. ואילו הם יכשירו בשבילנו את החוגים. כשאחזור לליטא, אסור לווארשה ואהדק את ההידברות אתם. בינתיים כותב אני היום מכתב לסירקין ברוח הזאת ואני ממשיך בעבודתי. למען לשכת הבחירות שלנו ישנן איפוא החתימות הבאות: (א) א. י. סלוצקי, (ב) נ. בס,34 (ג) נ. סירקין, (ד) ח. ווֹרטסמן, (ה) ז’אבוטינסקי, (ו) מוסינזון,35 (ז) אני. סלוצקי הציע גם לברישנסקי ולסירוטקין להצטרף אל הלשכה. אני מחכה לתשובותיהם. ניסנבוים אינו נמצא בווארשה, אטיל על סירקין לשוחח אתו בשובו.


יפה בן 17.png

(התצלום נתפרסם ב־2 בספטמבר 1898 בשבועון “גואיש ורלד” לונדון).


יפה ושמעון פרוג.png

עם ז’אבוטינסקי אינני מצליח לבוא לידי הידברות, כתבתי לו לפי כתובתו של ספיר, אך אינני מקבל תשובה. היכן הוא עכשיו? אני צריך לשלוח לו חוזר. צריך שגם ידו תהיה בו, שיעיר את הערותיו ויחתום עליו. מוסינזון נמצא, לפי דברי ווֹרטסמן, בבאקו. כתבתי לו לשם. את מי עוד יש לצרף ללשכת הבחירות? ד"ר כהן אינו צריך, לדעתי, להימנות עם חבריה. הבאישו אותו בעיני רבים חיבת־ציון שלו והחוברת נגד הציונות המדינית. שמא נזמין את דיזינגוף?36 דרוש לנו נציג של חובבי־ציון, אבל לא יותר מדי “חשוד”, ונראה שיש לדיזינגוף השפעה מסוימת.


מניִן נקח כסף? אינני יכול לפנות אל העשירים שהצבעת עליהם בבקשת כסף; שנית, איש לא מילא את ידי לעשות כן. שמא תוכל לפנות אל כמה אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אפשר בכלל לבקש לצורכי התעמולה הארץ־ישראלית. יעקבסון יעשה כך. הוא יאסוף כאן כ־25 רובל ויבקש לעשות אותו דבר עצמו גם בפיאודוסיה. מלבד זאת עורכים אנו כאן בימים הקרובים נשף בתשלום לאותה התכלית. ירצו יעקבסון – על יהודה הלוי, חייו ותקופתו, ואני – על יהודה הלוי, המשורר. הנשף יכניס כשלושים רובל, אך כל זה לא יספיק אלא לפעולות הראשונות. אשהה כאן עוד זמן מה. אילו היה לי כסף, הייתי נוסע לאודיסה, הייתי קובע שם את הדברים עם ז’אבוטינסקי ומביא את העניין לידי גמר. על־ידי מכתבים אין עולה בידינו להידבר. היתי מושך אלינו את דיזינגוף. בדרך הייתי יכול לשוחח אתך, ובייליסבטגרד – עם טיומקין.37 אבל תענוג כזה צריך לעלות הרבה כסף. בדרך הים אין אני יכול לנסוע.

ביום ה' אסע אל סבסטופול. היום אני מדבר באסיפת הנוער מן הכיתות הבינוניות. תודיע לי בבקשה אם הסכימו המורשים38 לאשר סובסידיה ל“יודישע צוקונפט”.39

כל טוב. דרישת שלום לבני ביתך.

אני מחכה לתשובתך

שלך

לייב יפה


למ. אוסישקין (בדצמבר 1904)

(תרגום מרוסית)

12 בדצמבר 1904

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

אני כותב במיטה, חולה. חליתי בקרץ‘, בקושי הגעתי לכאן. כפי שאתה רואה, לא אוכל לבוא אליך עד לחמישה עשר בחודש. תפרט פירוט רב ביותר על גבי הנייר את כל הוראותיך. אשתדל לבצע. בקרץ’ הספקתי הרבה, אבל על כך פעם אחרת. חבל שאין לנו קרן לתעמולה ולנסיעות, מוכרחים להשלים עם הגבלות ואי־נוחות. זמן ממושך עכשיו לא תהיה לי פרוטה, אינני יודע אפילו איך אגיע לווילנא. על פעולותי בסבסטופול דומני כתבתי לך. קשה לכתוב. שלח הוראות מפורטות.

אני מאחל לך הצלחה בווינא.

בברכה לבני ביתך

ל. יפה


למ. אוסישקין (בדצמבר 1904)

(תרגום מרוסית)

14 בדצמבר 1904

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

אני מרגיש עצמי יותר טוב. בימים הקרובים אוכל לקום, בעוד כשמונה ימים אסע לליטא. בווילנא אוכל לשהות כמה ימים לפני הוועידה, כדי להכין את הכול. אני מקווה כי את ההוראות שלחת לי. אם יש צורך לכוון לאיזה מקום את המוזמנים לוועידה, תן את כתובתי: עד ל־28 לחודש זה: ל. ב. יפה, גרודנו, פורשטאדט, ומ־28 – ד"ר לוין, וילנא, בשבילי. מוינא אם יהיה צורך, כתוב לי לגרודנו. כתוב את יום בואך לווילנא – אקבל את פניך. יעקובסון חלה. חבל שלא יהיה בווילנא ובוועידה, היעדרו והיעדרו של ספיר40 יהיה מורגש בוודאי אצל המורשים הארץ־ישראליים.

אני מחכה למכתבים, עד 22 בחודש כאן, לסימפרופול, ואחר־כך לגרודנו. דרישת שלום לקלוזנרים.

שלך

ל. יפה


למ. אוסישקין (בינואר 1905)

(תרגום מרוסית)

21 בינואר 1905


מיכאיל מויסייביץ' היקר,

את מכתבך קיבלתי. אל וייצמן ואל דייכס41 כתבתי. שלחתי להם את ההחלטות בשביל העיתונות האנגלו־יהודית והאידית. כתבתי גם למערכת “הכוכב”, ומלבד זאת אל טיומקין אל כהן־ברנשטיין ואל בלקובסקי42. מייזל וניימן כבר נמצאים באודסה. הן עושות שם את כל האפשר להרגעת “בעלי בתים” שנפגעו בשל “עליה־לתורה”43.

מווארשא שלחו לי לכאן חוזר בשפה העברית והטילו עלי להדפיסו, ואם לא ניתן כאן להדפיס, אלא רק לעשות ליטוגראפיה בעברית, ביקשו שאשלח להם חזרה. היה עלי לעשות כן. עתה מונח החוזר אצלם. מודפס בליטוגראפיה ייתכן ולא היה נאה ביותר, אבל כבר היו גומרים את המשלוח. בינינו לבין עצמנו, חושש אני למרכז שלנו. מושל שם בכיפה נער לא נבון, פרילוצקי.

לצערי לא אוכל לעשות מאומה, אני הגלגל החמישי. יהיו מחליטים על הכול בלעדי, וכשתהיה רוחו של פרילוצקי טובה עליו, יכתבו לי מפעם לפעם על החלטות שנתקבלו. קיבלתי מכתב מווֹרטסמן. הוא לועג למרכז שלנו, אך מה אפשר היה לעשות. עוד נראה מה יהיה.

פעמיים הרציתי אצלנו על הוועידה שלנו. פעם לפני כל הנוער הארץ־ישראלי שלנו – פ. צ. [“פועלי ציון”],מורים תלמידים וכו', ובפעם השנייה בחוג של ארץ־ישראליים “בעלי בתים”. סיפרתי כמובן כל שניתן היה לספר, והבאתי הסברים ונימוקים להחלטות שנתקבלו. יחסם אל הוועידה חיובי.

האיזור לא עבר עדיין אל בצלאל44. חוששני שאנשים טובים ישפיעו על הרב45 – – והוא יהיה מפריע לנו. לצאת לסיורים אי־אפשר עדיין. צריך להמתין עד שישתכך כאן הכול. כל שאר הדברים שהטלת עלי – אעשה. דרישת שלום לבבית לבני ביתך.

בלחיצת יד נאמנה. המסור לך ל. יפה


למ. אוסישקין (בינואר 1905)

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

גרודנו 27 בינואר 1905

זה עתה קיבלתי את מכתבך מחרקוב מ־24 בינואר. אינני מבין מה בדבר ההחלטות. לפני כעשרה ימים שלחתי את האחרונות. לא שלחתי רק אל בוגרצ’וב46 בורוכוב47 וי. רבינוביץ'48, שכתובותיהם אינן ידועות לי. מלבד זאת פורסמו ההחלטות ב“הצופה”, ב“הצפירה”, ב“הזמן”, ב“ווֹסחוד”, ב“פריינד”, ב“יברייסקיה ז’יז’ן”, ב“וואֶלט”, ויש להניח כי גם ב־Jüdische Rundschau לשם שלחתי אותן. שלחתי עותק אפילו ל“הכוכב” ואל וייצמן ודייכס בשביל העיתונים היהודיים באנגליה ובאמריקה. לפירסום רב יותר בעזרת העיתונות אין ליחל. מחר יהיו מוכנים אלף עותקים שהודפסו בשפה הרוסית. בעברית ובאידיש יודפסו בווארשה.

שלחתי לווארשה את רשימת הכתובות של המחוז הטברידי,49 ציינתי את הכתובות של ארץ־ישראליים,50 ציינתי גם למי שאפשר לפנות בענייני כספים. בימים האחרונים הייתי עם בצלאל בסופוצקין אצל הרב. קיבלתי את המחוז. המחוז יהיה בידינו. ניגשנו לעבודה. הרב אישר את החוזר בעל התוכן המעשי שכתבתי. בחוזר המלצתי המלצה חמה על “יברייסקיה ז’יזן”, “יודישע צוקונפט” ו־Altneuland.

אני מחכה למכתבים. דרישת שלום לבבית ןאספיר סרגייבנה ולבנים שלך.

המסור לך לייב יפה


למ. אוסישקין (בינואר 1905)

(תרגום מרוסית)

גרודנו, 31 בינואר 1905

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

נראה שאתה סומך עלי פחות משאני ראוי לכך. למורשים הארץ־ישראליים שלחתי את ההחלטה51 עוד לפני 18–15 יום, ובכללם צ’לנוב52 ןיעקבסון. יעקבסון הפיץ את ההחלטה במחוזו כבר מזמן. לספיר שלחתי היום.

וורטסמן – – כשיכולתי לשלוח לו את ההחלטה, אמר לי שגליון ינואר כבר מוכן. לכן לא מיהרתי. היה לי הרבה עבודה גם בלעדיו. מלבד זאת הוא יכול היה לקחת מן “הצופה”. הוא היה מתרגם ביתר דיוק ויותר טוב ממני. הרי לא הכבוד כאן הקובע, דווקא עם אנשים קרובים פחות מכול צריך לעשות חשבונות. מזמן כתבתי לו, הסברתי לו מה העניין. דרשתי שהוא ידפיס את ההחלטות בתוספת הערות בגליון פברואר. מובן לכול כי ירחון, ובייחוד היוצא בחוץ־לארץ, אינו יכול לפרסם את ההחלטות יחד עם עיתונים יומיים.

קיבלתי אתמול מכתב מדייכס. הוא שמח מאד להחלטות. אך הוא מייעץ שאשלח אני בעצמי בשם הלשכה אל Jewish Chronicle ו־Jewish World.53 אז תהיה להן גושפנקא רשמית, והעיתונים יפרסמו אותן. ב“הדגל” כבר הופיעו ההחלטות, היום שלחתי אותן גם לעיתונים אנגליים.

ברוסית כבר הודפסו ההחלטות בסך־הכל ב־500 עותקים. אנשי וארשה דרשו שלא נדפיס אותן כלל ברוסית, אך כבר היה מאוחר מדי. עתה יש לנו אפשרות לתת לאנשי וארשה בית־דפוס שידפיס בשבילם הכול. היום אכתוב לקצנלסון.

בדבר מחוז סופוצקין כבר כתבתי לך. הוא בידינו, כבר מתנהלת עבודה. דרשנו מן הרב כי למר [?] לא תהיה אפילו ידיעה על הנעשה במחוז. הרב הוא ארץ־ישראלי, אך מפני דרכי שלום הוא מוכן לוויתורים. ברוח הזאת הוא רצה לכתוב חוזר, אבל אני יעצתי לו להופכו למאמר בשביל “הזמן”, וכך יעשה.

נתחיל לאסוף כאן בשביל הקרן. הצבעתי לווארשה על כתובות שונות. אני אישית איני יכול אלא לשלם את החובות – סכום ניכר למדי. כל טוב לך. דרישת שלום לאספיר סרגייבנה ולבניך. כתוב כדי שאדע על כל המתרחש, על מהלך עבודתנו.

שלך

לייב יפה

שלחתי ל“יברייסקיה ז’יזן” את המכתב הראשון על הוועידה, המוקדש לישיבה הראשונה. הוספתי הערה, כי הפרוטוקול הזה אינו נושא אופי רשמי, כי הוא מבוסס על רשימות של אחד המשתתפים. חתמתי באות אחת. בכך פוטר אני את הלשכה מכל אחריות. נתתי כמובן את הראוי והרצוי לפרסום. המעניין ביותר עדיין לפנינו.


למ. אוסישקין (במארס 1905)

(תרגום מרוסית)

16 במארס 1905

מיכאיל מויסייביץ היקר,

סלח שלא כתבתי לך זמן רב. הרגשתי את עצמי לא טוב כל הזמן. הדו“ח על הוועידה בווילנה נשלח ל”יברייסקיה ז’יזן" לפני למעלה מחודש ימים, אך רק מחצית ממנו. יותר מזה, כתבו לי, זה יותר מדי בשביל הכרוניקה, לכן יפרסמו אותו בחוברת. עתה כותבים שאשלח את הכול. ישתדלו לקבל את הסכמת ועדת־המערכת לפרסם את הכול בחוברת אחת. ואם לא יעלה בידם – “יפרסם אוסישקין את הדו”ח משום שהדו“ח יהיה מענין לקוראו”. אני התרגזתי ולא הוספתי לשלוח. בשביל חוברת הייתי כותב אחרת. הדפסת הדו“ח כבר היתה צריכה להסתיים. מי הם חברי המערכת? לא קל היה לערוך את הדו”ח. תמצתתי את כל שדובר, לא פסחתי על דעה או הערה אופיינית אחת. קשה היה לברור כל זה מנאומים רבי מלל מימי. “יברייסקה ז’יזן” מדאיגה אותי מאוד. בגרודנו מתנהלת העבודה יפה. יש לי שלוש־ארבע אסיפות לשבוע בחוגים שונים. יהיו מכאן שלושה צירים “ארץ־ישראליים” מכל מקום, ואולי גם הרביעי יהיה מאנשי־שלומנו. לסייר באיזור אי אפשר, משום שבקופת האיזור אין פרוטה. בקרוב אסע אל הישובים הקרובים, אם ירשה מצב בריאותי. על [נוח] באס אין לסמוך, אין הוא עושה ממש מאומה. כתבתי לסיביר בדבר הכסף בשביל הקרן, אני מחכה לתשובה. החלטות וילנה פורסמו ב“זאפאדנאיה אוקראנה”, היוצא לאור בביאליסטוק והנפוץ במספר עותקים עצום. הן פורסמו גם ב־Jewish World. העורך מבקש ידיעות אחרות מאותו הסוג. ניתן לנצל זאת. – – ־ אנחנו מוציאים עלון היתולי מקומי, הכנסותיו ישמשו לטובת הקרן שלנו. שימת־לב רבה מקדישים אנו לטריטוריאליזם ולאוגאנדה. דרישת שלום לבני ביתך. כתוב.

שלך

לייב יפה


למ. אוסישקין (במאי 1905)

(תרגום מרוסית)

מיכאיל מויסייביץ' היקר, 17 במאי 1905

עדיין אני שוכב במיטה. חורה לי מאוד שלא עלה בידי להתראות אתך. את ההחלטות בדבר הבחירות54 ששלחת תרגמתי, בימים הקרובים ישולחו. השבוע שלחנו חוזר – קריאה לפעילות. יחד עם החוזר שלחנו לכל חוג וחוג את החוברת “מה לעשות” ותרומת השקל. בחוזר הרשיתי לעצמי הרבה, אף על פי שהרב55 בולם, הוא נותן לכתוב רק חוזרים בעלי אופי אינפורמאטיבי. העבודה נעשית אצלנו, אני ממשיך להנחותה ממיטתי עד כמה שאפשר, מטיל משימות, מזרז. החוג שלי הוא הטוב בחוגי גרודנו, לזכותו למעלה מ־300 שקלים. “בני ציון”, לזכר ת. הרצל, החליט סוף סוף פה אחד להצטרף אל מרכז ציוני ציון. “המזרחים”56 שלנו החליטו ברוב קולות שהם ציוני ציון, אך לא יצטרפו אל המרכז. דומני שכל הצירים שלנו יהיו ציוני ציון. לטובת הקרן אספו השנה כ־1.000 רובל. לגבי השנה הזאת ולגבי גרודנו הרי זה סכום עצום. לדעתי צריך היה לכנס ליומיים־שלושה את כל ציוני ציון בפרייבורג, ללא תלות בוועידה הרוסית בבאזל. בקרוב אסע לחוץ־לארץ לנוח כמה שבועות. הייתי יכול להכין הכול בפרייבורג. יש דברים רבים הטעונים הידברות בתוך ציוני ציון. המאבק עוד רחוק מלהסתיים, רבים לדאבוני מרגיעים את עצמם. מה היה בווינא אין אנו יודעים כלל. העיתונים נוגדים זה את זה. מאירקוטסק יהיו שני צירים, שניהם ציוני ציון, אחת – סמסונוביץ' שלי – היא וחברתה, שתיהן תלמידותי, הטובות שבפעילות סיביר. ואתה אמרת שלא כדאי לפעול בתוכם. ברכה לבני ביתך. אני מחכה לתשובתך.

שלך

לייב יפה


למ. אוסישקין (6.1905)

מברק

16.6.1905

יקטרינוסלאב אוסישקין

ועידת ציוני ציון פרייבורג קורנהאוזזאל57 21 יולי 10. הבוקר כתבתי. יפה.


למ. אוסישקין (ביוני 1905)

(תרגום מרוסית)

אלטרסבך־ואלדקירך, 28 ביוני 1905

מיכאיל מוסיסייביץ' היקר,

אני ממהר למסור לך את תוצאות המו“מ האינסופי שלי עם ד”ר מ. קאופמן.58

לקחנו מן העיר לשלושה ימים בניין מצוין Kornhaussaal – אין יכול להיות טוב ממנו.59 קרוב לוודאי כי זה יעלה כ־60 מארק ליום, אבל לא יכול להיות אחרת. אני עם בוגרשוב מצאנו שהבניין הזה הוא המתאים ביותר. הכסף אינו צריך להיות למכשול. מצד המשטרה לא יהיו שום קשיים. ארוחות־צהריים כשרות אינן ביוקר, ביחוד למספר רב של אורחים. גם דמי השכר אינם גבוהים. אכין את הכול. שלח מיד את ההזמנות. תודיע לכול את הכתובת למודיעין ולהרשמה. – –

אנחנו נקבל את פני הבאים. אארגן ועדה. על הפרטים עוד נדבר. ארוכות שקלנו עם בוגרשוב את עניין פרייבורג, וככלות הכול בחרנו בה, בהיותה המקום המתאים ביותר. יקבלו את פני הבאים עם עניבה קטנה בתכלת אדום בדש הבגד ועם Welt ביד. שלח הזמנות גם לציונים בחוץ־לארץ.

אני הולך ומבריא. מכל מקום חייב אני להבריא ולעבוד.

אני לוחץ את ידך. דרישת שלום לבני ביתך.

שלחתי לך מברק, ובעת ובעונה אחת כותב אני לווארשה למרכז שלנו. כתוב כמה מלים על תוצאות הבחירות.

שלך

לייב יפה

בקש מן המוזמנים שיודיעו לי בעוד מועד על יום ועד כמה שאפשר על שעת בואם. הסניף המקומי של הציונים מורכב כאן אך ורק מציוני ציון. יעזרו לי גם סטודנטים רוסיים ציונים.

הודענו לעיר, כי הוועידה נקראת על־ידי המהנדס אוסישקין, המהנדס טיומקין, ד“ר כהן־ברנשטיין, ד”ר מ. קאופמן וברטולד פייבל.


למ. אוסישקין (ביולי 1905)

(תרגום מרוסית)

Kuranstalt Glotterbad

Im Schwarzwald

3 ביולי 1905

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

אני מקווה שקיבלת את המברק שלי ואת מכתבי, וללא ספק נתת את ההוראות הדרושות.

למועצת העיר הוגשה בקשה כדלהלן:

"בזה מרשה אני לעצמי לבקש, שתואילו להעמיד את האולם העירוני קורנאהוז לצורך עריכת ועידה ציונית מ־21 ליולי עד 23 ועד בכלל. הוועידה נקראת לשם הכנת הקונגרס הציוני בבאזל, שייפתח ב־27 ביולי. ישתתפו בה אותם צירי הקונגרס הציוני, שבשאיפותיהם להתיישבות הם חושבים על ארץ־ישראל בלבד, ולא על שום ארץ אחרת.

עוד אוסיף ואודיע למועצת העיריה הנכבדה את הרכב הוועד המארגנת. האחראים במקום הם: מר מוריץ וייל והחתום מטה (ד"ר מ. קאופמן). לצורך קביעת דמי השכר ארשה לי להעיר, כי הוועידה לא תביא כל הכנסות".

מועצת־העיר הסכימה לתת את הקורנהאוזזאל ללא תשלום. נצטרך רק לכסות את ההוצאות, התאורה וכו'.

עד עתה לא סיפרתי לשום אדם על משא ומתן, כדי הקהילה היהודית המקומית לא תעשה לנו מעשה בדומה למעשה במינכן בקשר לקונגרס הראשון60.

תהיה לנו ועדת־אירגון טובה. אנצל את ציוני ציון בין הסטודנטים הרוסיים, את הסניף הציוני המקומי הגרמני ואת הציונים מתוך “אגודת הסטודנטים היהודיים”. בעוד יומיים־שלושה עוקר אני לפרייבורג וניגש לעבודה. לכל הרוצים לעזור אני אומר כי עזרתם חייבת להיות שלא על מנת לקבל פרס, משום שקרוב לוודאי כי חוץ מצירי הקונגרס ציוני ציון איש לא יורשה להיות נוכח בוועידה. האם כבר שלחתם את ההזמנות? באיזו דרך תביאו ידיעה לכל הצירים הרוסיים ומחוץ־לארץ? האולם שלנו יכול להכיל 400–300 איש.

קיבלתי מכתב מוורטסמן, שבו הוא בא עלי בטרוניה על כך שבחרנו בפרייבורג כמקום הוועידה. אך אנו שקלנו יחד עם בוגרשוב את כל השיקולים בעד ונגד ולא מצאנו מקום טוב יותר.

מצד המשטרה לא תהיינה כל אי־נעימויות. כל קהל הקונגרס לא יהיה מתפרץ אל הדלתות. מבאזל לא רחוק לכאן, חמישים דקות, הלוך וחזור עולה שלושה מארק. החיים כאן אינם יקרים. ארוחת־צהריים כשרה תעלה מארק אחד ועשרים פפניג. וארוחת צהריים משותפת אולי עוד יותר זול. הצירים שלנו ידעו מראש כי הוועידה תהיה בבאזל, ואיכשהו יצטרכו להשלים עם תחנה נוספת.

אני חושש מאוד לגורל הקונגרס. מדאיגים המאורעות ברוסיה61. צירים רבים לא יעזו בוודאי לעזוב את רוסיה. אני מחכה למכתבים ממך, להוראותיך, לידיעותיך. אתה במרכז הפעולה ויודע את הכול, ואני מתענה בהיותי מנותק מכל היקר והקרוב לי.

דרישת שלום לבני ביתך

בלחיצת יד נאמנה

שלך לייב יפה

מתי יש בדעתך לבוא לכאן?

צריך לדאוג לכך, כי ציוני ציון על הפרקציות והזרמים השונים שלהם לא יערכו ועידות אחרות במועד הוועידה שלנו. אני חושש כי “פועלי ציון” יתכנסו באותו מועד עצמו בבאזל, ואנו מקפח את פלגם הארץ־ישראלי. קשה להניח, כי הם יעדיפו אותנו על פני הוועידה שלהם.


למ. אוסישקין (ביולי 1905)

(תרגום מרוסית)

8 ביולי 1905

מיכאיל מויסייביץ' היקר,

אני כותב כבר מפרייבורג. מחר־מחרתיים אגש אל העבודה. זה עתה קיבלתי את מכתבך. הרכבת הטובה ביותר מברלין לפרייבורג שיש בה מחלקה שלישית יוצאת בערך ב־7.35 מ־Potsdammer Banhof. לפרייבורג מגיעה הרכבת קרוב ל־12 למחרת בצהריים, אם נוסעים מאוֹפנבּוּרג (שעה אחת של נסיעה עד פרייבורג) במחלקה השנייה. הרכבת הנוחה ביותר מכל הבחינות היא רכבת D שיש בה מחלקה ב', והיא יוצאת מתחנת Friedrichstrasse, עולה 18 מארק יותר, לעומת זאת אין צורך לעבור ל־Potsdammer Banhof והנסיעה נמשכת 14 שעות בלבד. היא יוצאת מברלין ב־9.35 בערב. בפראנקפורט מחליפים רכבת.

אשר לפועלי ציון באמת אינני יודע מה לעשות, דומני כי צריך להזמינם. ייתכן שבאותו מועד עצמו תתקיים ועידת פועלי ציון בבאזל. על כך כותב לי וורטסמן. ורובם יעדיפו בוודאי את ועידתם על ועידתנו, וייתכן גם על ארץ ישראל גולה. את רשימת צירי ציוני ציון הגרמניים אשלח למרכז בימים הקרובים, קיבלתי הזמנה ואני מעביר אותה אליך. היא מתחת לכל ביקורת. כך אין מזמינים. צריך היה לציין, שיש בפרייבורג לשכה, שהיא לא רק תלווה את החברים אל הוועידה, אלא גם תדאג לצירים, תמליץ להם על חדר, מסעדה וכו', ואפשר לפנות אל הלשכה הזאת לשם קבלת אינפורמציה, ואפשר להודיע לה מתי באים, יום ושעה, ובאיזה מחיר רצוי החדר או הפנסיון. כל זה עלינו לדעת מראש, שלא נעמוד בלתי־מוכנים בפני הפתעות. כאן ישנה תנועת תיירים ערה, ומראש צריך לשים עין או להכין אפילו מספר מסוים של חדרים. צריך היה לציין, שיש כאן אוכל כשר למי שרוצה בו, ואחרון אחרון – צריך היה לציין את כתובת הלשכה, את כתובתי, ואז הצירים היו יוצאים לדרך בהרגשה יותר בטוחה. על כל זה כתבתי מיד למרכז, ביקשתי לתקן או לשלוח הזמנות משלימות. אני רואה צורך חיוני בכך.

כבר כתבתי לך, כי את האולם אנו מקבלים ללא תשלום. בגרודנו היו שערוריות מכוערות מאוד בקשר לבחירות. יש לנו בריוני־טריטוריאליזם ו“המאה השחורה” שלנו.

מחר־מחרתיים אכתוב לך שוב, מיד לאחר שאתראה עם קאופמן.

בלחיצת יד נאמנה.

להתראות

שלך ל. יפה

על לשון הוועידה נשוחח כאן. מכל מקום, הלשון הרשמית ולא מבחינה פורמלית, חייבת להיות גרמנית. אני ממהר, ולכן כתב־ידי אינו ברור.


לחיים קצנלסון

חברי היקר62,

פרייבורג, 13 בדצמבר 1905

מיד לאחר שהוכרעה השאלה בדבר פרייבורג, כתבתי בפרוטרוט לאוסישקין ולך, נתתי כתובת, ציינתי שעומדים לארגן לשכה וכו' בשום אופן ופנים אי־אפשר להאשים אותי במקרה הזה.

היום פירסמנו מודעה ב“טאגבלאט” המקומי, כי לימים בין 18 ל־23 (לדצמבר) דרוש מספר ניכר של חדרים. כבר היום יתחילו לבוא תשובות עם מחירים וכו‘. הרכבתי לשכה מאורגנת בת 14 איש. 5 רוסים, השאר – גרמנים “ציוני ציון”. החל מ־18 בבוקר נחכה לכל הרכבות הבאות מברלין ומבאזל. בדבר מאכל כשר דיברתי עם שני בעלי המסעדות הקיימות כאן. בעוד יומיים אקבל תשובה. מלבד המודעה שתפורסם ב“יידישה רונדשאו”, צריך היה המרכז שלנו להזמין את ציוני גרמניה שכתובתיהם רשומות בו, גם על־ידי הזמנות מיוחדות. מאחר שלא כל הכתובות ידועות, לכן נדפסה ההזמנה ב“יידישה רונדשאו”. והרי לך כמה כתובות63: ברתולד פייבל, ברלין־שארלוטנבורג. אפשר לשלוח לו הזמנה בשביל כל “ציוני ציון” הברלינאים. מציוני ציון נמצאים בברלין עוד אוטו וארבורג, (ארתור) האנטקה, י’ ברנפלד, היינריך לווה, אליהו אוירבאך. אני מקווה שיוזמנו גם בודנהיימו וּולפסון64. הם הכריזו על עצמם כעל “ציוני ציון” בהחלטה האחרונה של המרכז הארצי הגרמני65. אם הם יבואו, זאת שאלה אחרת. כתובותיהם ידועות לאוסישקין. “ציוני ציון” במאנהיים (הוא) הרופא ד“ר יוליוס מוזס. נמצא שם גם “ציוני ציון” מעשי יוליוס סימון. במינכן מאקס יחיאל. נמצא שם גם ד”ר גיאורג הלפרין. לאזארוס ברט הוא גם ציר “ציוני ציון”. כתובתו של הוגו שכטל, ברסלאו, ידועה לך. שני “ציוני ציון” (נמצאים) בפרייבורג: מוריץ וייל וד"ר קאופמן (נבחר מדרום־אפריקה).

האם הזמנתם את אלכסנדר מארמורק, – – איך תזמינו את האמריקאים, את האנגלים, את האוסטרים? להשתתפותם של כל הצירים הללו נודע בשבילנו ערך רב.

לפחות צריך כי האנשים שיתעכבו בווארשה יודיעו על בואם למפרע. הראה נא את מכתבי לאוסישקין. אני מחכה לידיעות.

שלך

ל. יפה


 

1917–1908 – בין זמנים    🔗

רק מספר מועט של מכתבים מצאנו מכל תקופת המלחמה: שני מכתבים לד“ר דניאל פאסמאניק בעניין “העולם” ו”ראזסווייט", עיתוני התנועה הציונית ברוסיה; תיאור פטירתו של הרצל, שנכתב חמש שנים לאחר־מכן; מכתב לאוסישקין בענייני בחירות ומכתבים מספר אל פרידה יפה, רעייתו של לייב יפה, על עניינים ציוניים שונים, ובין השאר שני מכתבים על ועידת ציוני רוסיה השביעית והאחרונה במספר, שהתקיימה בפטרוגראד במאי 1917. כל המכתבים בלי ציון שם הנמען נשלחו אל פרידה יפה, והם תורגמו כאן מרוסית.

להשלמת תקופת המלחמה בחייו ובפעולתו של לייב יפה נמצא חומר נוסף בספר “תקופות” ( עמ' 146–100) ובספר "כתבים, אגרות ויומנים (עמ' 71–43). בתקופת המלחמה פעל יפה בעיקר בשטח הספרותי והעיתונאי ובשטח העזרה לפליטים.

לד"ר ד. פאסמאניק 66 , ברלין    🔗

(תרגום מרוסית)

28 באוקטובר 1908

הועד המרכזי

של ההסתדרות הציונית ברוסיה

דניאל סמוילוביץ' היקר,

זה עידן ועידנים שלא כתבתי לך. זמן רב נעדרתי מכאן, אחר־כך היתה עבודה מרובה וסיורים. מפטרבורג־מוסקבה יכתבו לך על החלטותיה של התייעצות מוסקבה67 ויפנו אליך בהצעה. ידוע לך בוודאי שאנו תומכים בה באורח הנמרץ ביותר. מבחינה זאת עשוי היית לעשות ברוסיה יותר ממישהו אחר. עולה גל של הלך־רוח אחר, גובר העניין בציונות ובארץ ישראל, צריך לנצל אותו מיטב ניצול, ומוטב שעה אחת קודם, כדי שההתעוררות החדשה הזאת לא תקבל צורות שאינן לרצוננו.

תכלית מכתבי היא לשוחח אתך אל עניין אחר. ידוע לך בוודאי, כי השנה מאחד בדצמבר לפי הלוח הישן מתחילים אנו להוציא לאור את “העולם” בווילנא, בצורה מחודשת ובהרכב מערכת אחר68. אנו רוצים להפוך את “העולם” למעולה בין כל הבטאונים הספרותיים היהודיים, הן במדורו הפובליציסטי והן במדורו האמנותי.

מובן שסומכים אנו על השתתפותך ומבקשים ממך שתשלח לנו מאמר כבר בשביל הגליונות הראשונים. תוכל לכתוב על כל שתרצה. בעיות אקטואליות הן לגבינו: מצב העניינים החדש שנוצר בעקבות המהפכה התורכית69, משימותינו, הפעולה לזמן הקרוב. מעניינים בשבילנו מאמרים בכלכלה לאומית, על מגמות איחוד בחוגים השונים בתוך היהדות, וכיוצא באלה. נשלם למשתתפים שכר סופרים הוגן.

אני מחכה לתשובתך ולמשלוח מאמר או מאמרים. יהיה לנו מתרגם טוב.

אני לוחץ את ידך נאמנות ומאחל לך כל טוב.

שלך

ל. יפה


לד"ר ד. פאסמאניאק    🔗

(תרגום מרוסית)

29 בנובמבר 1908

דניאל סמוילוביץ' היקר,

אתמול כתבתי לך, שכחתי לשוחח אתך על דבר חשוב מאוד. המדובר ב“ראזסווייט”70. מיותר כמובן לומר לך, כי הבטאון הרשמי שלנו רחוק מלהיות מושלם מבחינות שונות. הוא כמו גוסס מאפיסת כוחות פנימית. אין בו משב חיים, אין הוא משקף את התעוררות הרוח בהסתדרות הציונית, את ההתחדשות שבאה בעיקבות האירועים בתורכיה. ההיסטוריון העתיד לבוא לא יבחין באיזה עשור יצא העיתון לאור. מרגיז כי העיתון שנודע לו תפקיד רב כל־כך בתנועתנו בתקופת תנועת השחרור ברוסיה הולך ונעשה מיום ליום נטול־עניין ונטול־תוכן, בזמן שמדובר בדברים חיוניים וחשובים בשבילנו לאין ערוך. טיב העיתון משתקף כמובן גם במצבו החומרי. ממקומות רבים קובלים על כך ש“ראזסווייט” חסר חיות ועניין. ואילו עכשיו עשוי היה העיתון לשגשג, ואם היו העניינים מתנהלים כהלכה, יכול היה לשאת את עצמו.

מובן שאין המערכת אשמה אלא חלקית. הסיבה העיקרית לירידת העיתון היא שאין בו חומר מבחוץ. שנים־שלושה אנשים, ותמיד אותם האנשים עצמם, חייבים למלא גליון אחר גליון. שמך, שמו של ז’אבוטינסקי ואחרים אינם מופיעים בעיתון זה זמן רב.

בכל לשון של בקשה מבקשים אנו ממך, דניאל סמוילוביץ' היקר, שתשלח לעתים תכופות ככל האפשר מאמרים בשביל “ראזסווייט”. אנו מצדנו מתחייבים לשלם לך את שכר הסופרים בדייקנות.

אנו מחכים לתשובה על מכתבי הקודם ועל המכתב הזה.

אני לוחץ את ידך בנאמנות,

בברכת חברים

ל. יפה


(תרגום מרוסית)

25 ביוני 1909, בערב    🔗

בכל מקום נערכות עתה תפילות־אזכרה להרצל. עוד מהדהד בלב לחן תפילת היגון, שאותו משמיעים בבתי־הכנסת. עוד שנה חלפה. בשעה זו לפני שנה בדיוק הייתי יורד במורד תלול אל הווֹלגה. סביבי עמדה חשיכה המטילה מורא. אש אדומה בערה על הנהר, ולמעלה היתה מדורה דועכת והולכת. צריך הייתי לחכות בוולסק לאונייה הלילית למחרת בערב צריך הייתי להרצות על הרצל בבית־הכנסת.


ליד פתח תקוה.png

(מתוך אוסף ז. וילנאי)


(ציור ה. שטרוק)


קריקטורה.png

איני יודע מדוע, אך לבי נתון במועקה מוחצת שכמוה לא ידעתי כבר מזמן. כמו מגילה נפתחות לפני חמש השנים הללו. זוכר אני יום קיץ. אני בפורשטאט עם אמא. ואסיה (בצלאל)71 נסע ללוות למלחמה את לזר (הרופא). אני יושב בחדרי. קראו לי, הביאו מברק. פתחתיו. היו בו המלים: הרצל מת – “הצופה”72.

רצתי מחדרה של אמא, הטלתי את עצמי על המיטה, ושעות הייתי מפרכס ומתייפח כאחוז עווית. חשך עלי העולם. נסתלק האור הגדול, הנשגב, הבלעדי, שאין להשיבו לעולם, ישועתנו, אושרנו, גאולתנו. היו באים אנשים, ופניהם קדרו, כבוא האנשים לבית שבו מונח בר־מינן, והיו עומדים ללא אומר ביגון כבד. בכתה אמי, בכו הילדים, בחדר השני התייפחה בבכי חנה מייזל73 שעונה אל חלון. כעבור יומיים נסעתי אל ההלוויה. לילה ללא רגע של שינה בגאליציה. כל הרכבות מסיעות אנשים לווינא, מגרמניה, מאוסטריה.

אחר־כך חדר ובו הארון, תהלוכת ההלוויה וריבוא אדם. לא נשמע לאוזן קול בכיה. אך בכל העם הזה מחלחל בכי ללא קול. אני משליך קומץ אדמה אל הקבר.

אחר כך – איזה שנים! מגילתו מתפתלת בלבי, דמעות עולות לעיני, אך גדול מדי היגון, כדי שניפול תחת עומסו, אמרתי, ומצאנו בתוכנו כוח להוסיף ולעבוד, להמשיך את מפעלו.

יום השנה הראשון בקונגרס השביעי. מן הבמה דמות דיוקנו הנפלאה של הרצל. אחר כך יום־השנה הקשה עד אין מלים בבד אלסטר.

ערפלים לבנבנים מבשרי־רעה נפרשים על־פני האדמה. המורא מקפיא את הלב. מועקה חסרת תוחלת.

(תרגום מרוסית)

27 בפברואר 1910    🔗

חזיון מעניין התרחש בימים אלה בברן. היתה עצרת מחאה נגד רוסיה על יחסה לפינלאנד. הרוב היו סטודנטים וסטודנטיות יהודים מרוסיה. הם הם רוב מניינה של אוכלוסיית ברן. אך ההרמוניה הופרעה אותו ערב על־ידי סטודנט ציוני מרומניה. הוא העיר שלא צריך למחות נגד מדיניות רוסיה בפינלאנד בשל יחסה אל היהודים. בפינלאנד, בארץ היא הנאורה בכל הארצות, ועוברים עליה ימים כל־כך קשים, אין פוסקים עתה לפגוע ביהודים ולרודפם באכזריות, עד להתעללות. החוקים נגד היהודים הם מימי הביניים. אופייני הדבר, שהממשלה הרוסית חייבת לעמוד שם לצד היהודים, כשפינלאנד מגדישה את הסאה יתר על המידה. פינלאנד טרודה באסון פנימי, אך לדבר אחד יש פנאי: להגבלות חדשות על היהודם ולפגיעות בהם. הנרצעים שהתאספו למחות “נתקצפו” על עזות מצח של הציוני שהפר את האידיליה של המחאה והזכיר את סבלותיו ואת קיומו של העם היהודי. וגם זה אופייני: נכח באסיפה פורל74, לוחם החופש, המתעניין בחיי כל העמים. הוא ישב ראש. ואגב הוויכוח העיר כי זו הפעם הראשונה הוא שומע על היחס הזה של פינלאנד אל היהודים. איש מן היהודים – אני בוש ונכלם להשתמש במלה הזאת לגבי האדונים הללו – הם עשואה למלת קלון ונרצעות ושפל – איש מהם לא אישר את דברי הציוני, אך את המחאה דחו. הכול מעניין באסיפה הזאת: גם התהנהגות המהפכנים שלנו וגם “אי־ידיעתו” של פורל.


(תרגום מרוסית)

האמבורג, 10 באוגוסט 1911    🔗

ישיבת הקונגרס75. נקראות ברכות שאין להן סוף. רק רשימתן, אבל זה לוקח הרבה זמן. איש מדע ידוע, צולשן, שייצג את ההסתדרות הציונית בקונגרס הגזע בלונדון מדווח עליו. לא מכבר יצא ספרו המצוין על תורת הגזע. הוא בפעם הראשונה בקונגרס. ד“ר רייך מדבר בשם הסתדרות גאליציה. על אף המאבק המדיני שאותו ניהלו השנה, גדל פי שלושה מספר שוקלי השקל. המאבק היה הירואי. המרצה מזכיר את חללי דרוהוביץ'76, ומתוך דחף רגשי ספונטאני קם הקונגרס על רגליו בדחילו. בגאליציה רוב רובו של העם – כל הנוער האינטליגנטי – ציונים. היושב־ראש מודיע, כי הציוני הרומני כהנא תרם 55 אלף קרון לצרכי ארץ־ישראל. דיבר ציר מאנגליה, ברדפורד, על תעמולת רבי נריון (?) מקיוב. הו מציע לבנות בית בשביל הספריה הלאומית ולארגן אוניה יהודית שתפלי מיפו עד אודיסה וטריאסט בשם “בשם “תיאודור הרצל” תחת דגל יהודי. נראה שהוא ציוני חדש על תוכניותיו התמימות. הוא מציע מקום־מרפא על שפת ים־כנרת. ציוני מקאנאדה מוסר ברכת הציונים הקאנאדיים. בדרך הוא ביקר בארץ־ישראל. הוא מציע הצעות שונות בדבר הפעולה בארץ־ישראל. ד”ר ורנר, עורך ה”וואלט" לשעבר, מבראשית ממש ידידו של הרצל ומי שהיה על ידו ברגעיו האחרונים, מלמד זכות על הועד הפועל הקטן. ד"ר קאפלאנסקי77, נציג פועלי־ציון, מדבר על ההכרח להביא את תודעת תנועתנו אל דעת הקהל התורכי, יתר־על־כן, על הצורך לבוא לידי הסכם עם הערבים. הניגודים בינינו אינם כלכליים, פעולתנו אינה מביאה להם אלא תועלת. הוא מיטיב לדבר, דבריו הם לעניין. הזכיר את שני פועלי ציון שנפלו בדרוהוביץ'. שוב קמים על הרגלים. הוועד הפועל הגשים על דרך הטובה ביותר את החלטות הקונגרס בהאמבורג הנוגעות לארץ־ישראל. אנחנו האופוזיציה הקיצונית ביותר, אך רואים אנו חובה לעצמנו להכיר בכך. נוצר בנוֹסנשאפטספוֹנד (קרן חברים) והתחילו בפעולה לייסוד ישובים שיתופיים. עומדים להקים קרן לבניין בתים בארץ־ישראל.


(תרגום מרוסית)

פטרבורג, 24 במאי 1917    🔗

ישיבת הוועד המרכזי נמשכת ללא הפוגה. הוועידה78 רבת רושם ותעלה בכל על כל המשוער. יביאו ברכות כל האירגונים והקבוצות, צי הים השחור, ברכות מטעם הממשלה ומשרד־החוץ. נתקבתו כל זקני התנועה, אנשים שלא ראינו אותם מאז הקונגרס החמישי. רבים מהם עומדים כבר מן היום הראשון בשורות שוחרי ארץ־ישראל ובשורות הציונים. תכופות מוכרחים להשיב את פני האורחים ריקם. ממינסק באו בבת אחת 130 איש, צירי מחוז מינסק. המון אנשים קיבלו את פניהם בתחנת הרכבת. הושמעו נאומים שרו את “התקוה”. אם תוכנה הפנימי של הוועידה יהיה טוב, הרי צעדה תנועתנו צעד גדול קדימה.

בעיתונים תהיינה כתבות יום־יומיות מטעם סוכנות טלגרפית. הפתיחה צריכה להיות מחר.


25 במאי 1917    🔗

היו אתמול רגעים נפלאים לרוב, שהפעימו אפילו אותנו, אם כי נתרגלנו כבר ונתנסינו בכול. על בניין הדראמה המוסיקאלית מתנוססים דגלים בתכלת ובאדום. כרזה גדולה בשלוש שפות: הוועידה השביעית של ציוני רוסיה. באולם דמות־דיוקן ענקית של הרצל, מעל לשיעור קומת אדם. קישוט יפה. מאחורי הבמה חמישים בני־נוער יהודים, על הבמה נציגי עיתונות רבים, שולחן הקצרניות, נשיאות, הוועד הפועל, הוועד המרכזי וכו'. למטה 500 צירים. 485 איש לקחו כרטיסי־צירים עד לערב. בתאים, ביציע ובגזוזטרה הרבה ראשים. פתח אידלסון (אברם דוידוביץ') בקול רם וחזק למדי. לאחר נאומו העבירו “צעירי ציון” את דגלם הכחול־לבן בתוך האולם והציבוהו ליד הנשיאות. אלפיים איש קמים כולם על רגליהם ושרים “התקוה”. שעה וחמש דקות מדבר צ’לנוב. הרצאה טובה, ביחוד בקטעים אחדים, מאופקת. קמים בדחילו בהזכירו את חללי־המהפכה היהודים. נאום מטעם הממשלה הזמנית. ועוד הרצאה של צ’לנוב מוקדשת לווֹלפסון. כל האולם מקשיב בעמידה. אחר־כך דברי ברכה של שר־החוץ. ברכות מקהילת פטרוגראד, מווארשה. נאום טפשי למדי של סליוסברג בתורת חבר־דומה בשם ראש העיר, שהיה עסוק בדומה. הוא מברך גם בשם אגודת בעלי־מלאכה מפלג חברי אֶקוֹפוֹ79. הדבר הביא שם לידי פילוג, אחר־כך בשמו הוא. ארוכות דיבר הרב הפטרוגראדי אייזנשטאדט, הציר פרידמן, נציג של צי הים השחור בנוכחות כל חברי נציגותו. חבר הדומה הראשונה שפטל. מטעם הפלנום המדיני – ההיסטוריון דובנוב, וגם מטעם החברה ההסטורית־אתנוגרפית. ד"ר זלקינד (א. ב.) מטעם אוֹפאֵ80, ס. (?) מ. גינזבורג מטעם החברה הספרותית. גולדברג מטעם אוֹזאֵ81 ואחרון־אחרון טשרניחובסקי מטעם “השילוח”.

לאחר דבריהם של פרידמן, דובנוב, טשרניחובסקי ונציג צי הים השחור היו תשואות. את סליוסברג קיבלו יפה בזכות נימתו הציונית. בא אוסישקין והרצה את הרצאתו וקלקל את הכול. דברים כבדים ומסורבלים, כאילו נחצבו בקרדום פגום. אמרתי לשכני: הוא רוקם במוט ברזל. זה היה נאום של עצרת־עם, נאום רע, וגם מלים לא זהירות לגבי תורכיה וכל האחרים.



 

1922–1920 – ימי ירושלים    🔗

בצרור המכתבים המובאים בחלק הזה מתוארות השנים הראשונות אחרי עלייתו של לייב יפה לארץ (ינואר 1920). עם עלייתו נכנס לעבוד במערכת “הארץ” בירושלים, וזמן־קצר לאחר־מכן נתמנה כחבר של “ועד־הצירים”, שהיה באותו זמן הגוף העליון של התנועה הציונית בארץ. היו אלה ימים קשים ביותר: על העיתון “הארץ” ריחפה כל הזמן הסכנה של פשיטת רגל, וכמה מכתבים במדור הזה מתארים את המאמצים לבסס את העתון היומי הזה, שנוסד בשנת 1918 והיה העיתון היומי הראשון בארץ אחרי המלחמה. ב“הארץ”, שנוסד על־ידי י. ל. גולדברג, עבדו בשנים ההן כמה מסופרי הציונות הרוסית ועסקניה, ובתנאים של אותם הימים לא היו סיכויים שהעיתון יחזיק מעמד מבחינה כלכלית. התנועה הציונית, שהיה לה עניין בעיתון הזה, והוא היה היחיד שהוצא בארץ והיה השופר שלה, לא היה לה כסף כלל באותם הימים. העתון היה אנוס להשיג מימון ממקורות פרטיים. עובדיו באותם הימים סבלו מחוסר משכורת קבועה והעורך נאבק קשות עם המציאות הזאת. נוסף לכך גם לא היו אפשרויות טכניות מספיקות הן בקבלת הידיעות מחחו“ל והן בהדפסה ובהפצה. מאבקו של יפה להצלת “הארץ” נמשך עד סוף 1922, אז מונה לעורך ד”ר משה גליקסון, העיתון הועבר לתל־אביב והתחילה תקופה חדשה.

בתקופה הנידונה אירעו פרעות 1920, מאסרו של ז’אבוטינסקי וחבריו על אירגון ההגנה העצמית, בואו של הנציב הראשון הרברט סמואל ותחילת העלייה השלישית. במכתבים שלפנינו יש משהו מהדי אותם הימים, וכן רשימה על ביקור בגליל העליון כשנה אחרי הגנת תל־חי, שיש בה מתיאור האווירה שם.

בסוף 1922 נסע יפה ללונדון בדרכו לשליחותו הראשונה לדרום אמריקה. ביקורו בפאריס אצל מאכס נורדאו, זמן קצר לפני פטירתו של המנהיג ציוני הישי, מגלה פרשה בלתי־ידועה ומזעזעת.

המכתבים של יפה לאנדרה סובול ולד"ר יוסף ספיר על הקליטה בארץ באותם הימים, חרף הקשיים המרובים, הם בעלי משמעות אישית עמוקה ואופייניים לאדם וליחסו הבלתי־מעורער לארץ־ישראל. אין שלימות בתמונה עקב המספר המועט של מכתבים בחלק הזה אולם גם באלה שהצלחנו למצוא יש משהו מנשימת אותם הימים.

מכתבים נוספים על תקופה זו ראה ב“כתבים, אגרות ויומנים”, עמ' 94–76, ובספר “תקופות” עמ' 177–147, מבחר מאמרים ראשיים מתוך “הארץ” באותה שנה.


ירושלים, 1 באפריל 1920    🔗

אתמול היה בשבילי יום קשה ביותר. שלשום נפוצה שמועה איוולת, שכאילו ירו היהודים במופתי82. לא שמנו לב. אך אתמול בבוקר נתקבל מכתב מבולס83, שבו הוא מודיע על הדבר כעל עובדה, ומסב את שימת־לבנו לכך שהיהודים, הוועדה הציונית [“ועד הצירים”] חייבם לסייע למצוא את האשמים. ירו כביכול חמישה לגיונרים יהודים. ענינו לו במכתב כצורך העניין. אחר כך נודע לנו, כי הרשויות שלחו אינפורמאציה לעתונות, שבה הודיעו על הדבר כעל עובדה, כאילו ביקשו מעשה פרובוקציה לעורר פרעות. נודע לנו שיש כבר עדים אנגלים. המופתי גר לא הרחק מהמושבה האמריקאית. נודע לנו כי מוסלמים רבים בעצמם אינם מאמינים לידיעות הללו. אבל הרשות מנצלת את העניין הזה לתכלית כלשהי, איזו יד אפלה טוֹוה את התוכנית השטנית הזאת. בזה אחר זה באו אתמול בשורות רעות, כמו בספר איוב: עוד זה מדבר וזה בא ואומר. מי יתן שיהיה היום טוב מאתמול.

מאנגליה ומשאר ארצות אין לפי שעה כל שאלות. מסתבר שמעכבים את המברקים.

כל אותו הזמן היו רוזוב84 וגולדשטיין85 בחדרי. עכשיו אני לבדי. יש לי גזוזטרה הנשקפת על העיר העתיקה. חרדה אופפת אותי בערבים. למטה נושם גוש ענק, שם פורעים פרעות, ברחובות ועל הגבעות הללו. בערב בשש אסור לצאת, וזאת לטובה: קצת נחים העצבים.


ירושלים, 8 באפריל 1920    🔗

היום שקט הכול. אל תדאגו לז’אבוטינסקי86, זה יסתיים בלא כלום. בשל המצב כאן אני נשאר לחגים בירושלים. אתמול הייתי בלוויה. מה שעבר עלינו בשעות הללו אין לתאר. אנו חייבים להיות חזקים ואמיצים. הכול יחלוף ונקבל את ארץ־ישראל!


ירושלים, 14 באפריל 1920    🔗

היום היה יותר קל, אין הפתעות קשות. עבדתי הרבה. כתבתי שני מאמרים בשביל הגליון. מאמר אחד על הצנזורה המוקדמת כתבתי אחרי ביקורי אצל סטורס,87 שהזמין אותי כעורך “הארץ”. הוא קרא לפני את פקודתו של בולס, שאסור להפיץ שמועות בלתי־נכונות ו“להסית פלג אחד מן האוכלוסיה על משנהו”. עניתי שאין אנו מפרסמים ידיעות בלתי־נכונות. “כן, כן” – אמר סטורס. “בהסתת חלק מן האוכלוסיה אין אנו עוסקים”. “חלילה, אין אני אומר זאת עליכם. זאת פקודה כללית לכול”. ועוד העירותי, שאנו נותנים את דעתנו על ליבון המצב כפי שהוא נוצר והסיבות שהביאו לכך. אחר־כך שאלתי: “האם עצה היא זאת או פקודה?” – “פקודה”. “אם כך, תרשה לי לפרסם בעיתון שהזמנת אותי וקראת לפני את הפקודה הזאת”. “אסור”. “אם כך, נשללת ממני האפשרות להסביר לקוראים, שאנחנו כפופים להגבלות ושאין בידינו למלא את חובתנו עד תומה”. “זה עניין שלך ושל הקוראים”. “הצנזורה המוקדמת תישאר בתוקפה?” – “כן”. נתתי ביטוי לאי שביעות רצוני והלכתי. באתי הביתה וכתבתי רשימה “הצנזורה המוקדמת”.88 משום מה לא מחקוה. היום מסתיים משפטו של ז’אבוטינסקי, אבל פסק־הדין עוד לא ניתן. ז’אבוטינסקי נאם נאום מזהיר. אני מקווה שלא יהיה שום דבר רציני.


ירושלים, 11 באפריל 1920    🔗

כולי שטוף עבודה.

אני חייב לשהות זמן רב ככל האפשר בוועד הצירים, ובו בזמן מוטלת עלי כל המערכת. ז’אבוטינסקי איננו, מפרלמן89 נתקבל מכתב קטן ממצרים, שלפי שעה אין נותנים לו היתר לנסיעה חזרה. לא זו בלבד שכל העבודה מוטלת עלי, אלא גם כל האחריות. הרחוב לוחץ ומאותת אזעקה. כאן עברו את הפרעות, והכל מלאים התמרמרות יותר מבכל מקום אחר. אנו צריכים להתרומם מעט מעל לפרעות ולתת את דעתנו על מצבנו המדיני, על בעית הערבים, על טאקטיקה של היהדות. בלי הרף מביאים מאמרים, וכל אחד חריף מקודמו, נגד הרשויות. נותנים פורקן ללב. כבר בימים הראשונים הייתי אומר: בגלל הפרעות מדיחים בפינסק ובווילנא את האדמיניסטרציה, מענישים את האשמים, ואילו בגלל הפרעות בירושלים מקבלים את ארץ־ישראל. מלבד זאת הכול כאן “אישים גדולים”, כל אחד סבור שהוא ייטיב מחברו לעסוק במדיניות, הכול מלא יומרות, ונגד לחץ כזה קשה לעמוד. יושבים אנו בישיבות בוועד הצירים ללא סוף, חושבים ומנסים לראות את הנולד כמה שבועות מראש. האחרים אינם יודעים את תחושותינו, את מהלך מחשבותינו ואת אחריותנו. מצחיקה ונוגעת ללב הדרך שבה מתערבים עתה בענייני המערכת הכרוניקאים, הסדרים. מבקשים לחוס על קטע זה או אחר, שנראה להם חזק, מבקשים לצעוק יותר. בקיצור, לוחצת המהפכה מבחוץ. אתמול היה משפט הצעירים מן ההגנה העצמית. הוא לא נסתיים, יסתיים מחר. סבורני שייגמר בלא כלום. משפט ז’אבוטינסקי קרוב לוודאי יסתיים גם הוא מחר, וגם בו אין אנו מחכים לשום דבר רציני.

כל־כך הרבה עבר עלי בשבוע הזה, הנראה לי כשלשלת בלתי נפסקת של צרות. אינני יודע כיצד כל זה מוצא לו מקום בראשי ובלבי.

מוזר שכל זה קרה ביום־השנה לפרעות בווילנא. כאן מתרחש הכול למעשה בצורה קלה. אבל כאן פרעות קטנות עם כמה הרוגים אימתניוֹת יותר מאשר באוקראינה. להבא חייבים אנו להיות חזקים ואמיצים במיוחד ולא לאבד את העשתונות אף לא לרגע. חייב לבוא משבר. כך לא יוכל המצב להימשך.

חזיון תמוה מהווה היהדות הירושלמית, צעירים כזקנים. רץ לו יהודי בעל פיאות אל העיר העתיקה. צועקים לו: לאן אתה רץ, שם הורגים. דווקא משום כך רץ אני לשם. ארכיאולוג ישיש ירה והגן על עצמו. הכול היו נחפזים לרוץ אל העיר העתיקה, להגן על חשוכי מגן. אפילו בעיר העתיקה עצמה, ברובעים היהודיים, היה שקט. הפורעים לא העזו להתקרב לשם, ושם לא דאגו. הפורעים התנפלו על משפחות בודדות, על נשים וטף חשוכי־מגן.

השעה 11, במערכת. נכבדים למיניהם מביאים מאמרים. אימפרסיוניזם שיש בו כדי להזיק. אני חייב להתנגד ללחץ הזה. תמהני למי נתנו עד עתה לנהל את עניינינו ולעצב את המדיניות, עד שקם עתה ועד הצירים.

מזל שיש ד“ר לוריא90, שאתו יכול אני להימלך ולתלות בצווארו חלק מן האשמה על המאמרים שנדפסו. תבקשי מבצלאל שישלח יום־יום חומר על אסיפת הנבחרים. היום שלחתי קול קורא, מודעה וכרוניקה ל”דואר היום". שלא יניחו אותנו גם לא יום אחד ללא הסברים, תביעות, ידיעות על הבחירות. רוזוב יספר על הכול.


בגליל העליון    🔗

“הארץ”, 31 באוקטובר 1920

לייב יפה, אשר תר את הגליל העליון, מוסר לנו את תיאור־המצב הבא:

מתולה נחרבה, כידוע, פעמים אחדות. תחילה על־ידי הצרפתים ואחר־כך על־ידי הערבים, אשר שרפוה לאחר שהיהודים עזבוה. נשרף בית־הכנסת, נשרף בית־הספר, נשרפו עוד שישים בתים, ומכל הבתים שנשארו קיימים שדודים החלונות, הדלתות, כל רעפי הגגות וטבלאות הרצפות. דברים שדודים רבים נמצאו בבתי הערבים השכנים, אבל הם מאשימים את הבידואים, באמרם עליהם, כי הם עזבו את הדברים האלה בבתיהם לפני צאתם את המקום. ברחוב מתולה נמצאים עוד היום שיורי הבאריקדות אשר עשו הלוחמים במושבה. בימים האחרונים התחילו חוזרים החיים אל המושבה. כשלושים איכרים כבר שבו עליה. אחדים מהם – בלי הסכמת הפקידות של יק“א. לפי החוזה החדש שעשתה פקידות יק”א עם האיכרים החוזרים – עליהם לעבוד עבודה עצמית, דווקא בידי עצמם. לפי חוזה שנעשה עם קבלן אחד, עליו לבנות חמישה־עשר בית במשך חודש ימים. חומרי־הבנין יובאו מבירות. אל המושבה שב כבר גם הרוקח. מתיישב בה פקיד הבארון, ה' טריפון. זמן שוב האיכרים אל המושבה חל בהימלא עשרים וארבע שנים ליסודה. שיבת החיים לקדמותם ניכרת כבר בכל פינה. ילדים וילדות משמיעים כבר קול שחוק ברחובות. האיכרים דורשים את פתיחת בית־הספר מיד לעשרים וחמשת הילדים אשר כבר שבו.

גם על חורבות כפר־גלעדי ותל־חי נראים ניצני חיים מחודשים. שלושה־עשר איש נמצאים כבר בכפר גלעדי ושלושה־עשר איש בתל־חי. ברובם אלה שהגנו על המקומות האלה בימים ההם. נספחו עליהם תשעה מן החלוצים החדשים העובדים בכביש, שהיו בגדוד העבודה שסודר על־ידי טרומפלדור, והם באו אל מקום עבודתו ומלחמתו – להמשיך את פעולתו. בכפר־גלעדי חיים החוזרים בשני אוהלים, בתל־חי – תחת סככת מחצלאות. הבתים נחרבו על־ידי הערבים. הם עשו מעשי נקמה באותם הבתים ובאותם המקומות שבבתים, אשר שם נפלו הערבים במלחמתם. המקומות ההם נחרבו על־ידי הערבים, כפי שנראה, בכוח דינאמיט. עתב ניגשו כבר לבנייתם. בקרוב יבואו עוד צעירים לכפר־גלעדי ולתל־חי. מקווים גם להקמת בניינים בחמרה.91

על קברי טרומפלדור וחבריו לא הוקמו עוד מצבות אבן. במלאות שנה למותם יעבירו את עצמותיהם למקום קברות ההרוגים שר ושאפוצ’ניקוב, הנמצא על הגבעה אשר בין תל־חי וכפר־גלעדי, הנשקפת על־פני כל הסביבה.

שקט גמור שורר עתה בסביבה הזאת אשר באיזור הצרפתי, אף שאין שום שוטר וחייל צרפתי נראה בכל המקום. הצרפתים עשו אחראים את הכפרים על כל מעשה שוד ורצח אשר יהיה בסביבתם. הם החריבו כמעט לגמרי את הכפר חלסה92 הידוע, קן השודדים. בתי המפקד של השודדים קאמיל אפנדי ומקורביו נשרפו באש התותחים הצרפתים. קאמיל נידון למוות שלא בפניו, והוא בין האוהלים אשר בחולה, משם שלח דבר לפקידות יק"א לבקש שלום, והבטיח לשלם את כל הנזקים אשר גרם. אחד מבני חבורתו נתפס על־ידי האנגלים בצפת. הצרפתים דורשים להביאו לג’דידה.93

מנהיג המטולאים, קאמיל בק94, שהיה המגן ליהודים בימים ההם, בהראותו להם דרך מפלט והציל כמה מאנשינו אשר מצאו מחסה בביתו, נרדף אחר־כך מידי השיך של חלסה, והוא נמצא עתה בראש־פינה, במחסה היהודים ובהגנתם. הצרפתים ביקשוהו פעמים אחדות לשוב אל מקומו, ומבטיחים לבנות מחדש את ארמונו – הוא היה הארמון היפה ביותר בסביבה – לשלם לו פיצויים ולשמור עליו מכל רע, אבל הוא אינו מסכים לשוב. הוא ושאר המטולאים חוקרים ודורשים בעיקר בשאלת הגבולות. נטייתם היא, כנראה, כי כל הסביבה תיכנס לגבול ממשלת א“י. אגדות יפות רבות מתהלכות בקרב המטולאים על אודות ממשלת א”י. הם מתאוננים על הנוצרים, אשר להם עזרו כמה פעמים, והם לא עמדו להם בעת צרה, בעוד אשר היהודים שילמו להם טובה רבה בעד מעשה־חסד אחד אשר עשו להם.

ואולם הצרפתים עובדים במרץ רב לרכוש את חתימות הכפרים אשר בסביבה, כי הם מסכימים להיות תחת ממשלת צרפת.

לעתיד – יש לקוות כי יתפתח ישוב יהודי גדול בכל הסביבה ההיא.


קארלסבאד, 27 באוגוסט 1921    🔗

חזרתי הביתה לאחר שורה שלימה של התרשמויות,95 היה לי הרבה שמחה. פגשתי ידידים חביבים ומכרים רבים. הבוקר נכנסתי אל אוסישקין, פגשתי שם את וייצמן. שוחחנו על “הארץ”. שניהם הבטיחו לסייע, הם מקווים לתוצאות טובות. חוששני רק שכעבור כמה ימים לא תהיה דעתם פנויה לחשוב לעי, כשתכונותו הרבה של הקונגרס תהיה בעיצומה. הלכתי עם וייצמן לגן כלשהו אל אשתו, ישבתי כשעה, דיברנו על ארץ־ישראל. אמרתי לווייצמן: צריך להשתדל שהקונגרס יעבור כשורה, לשם כך מוכרחים לשמור אותו מחרחור ותככים מאחורי הקלעים ומלחישות.

… האווירה סביב הקונגרס לפי שעה אינה טובה ביותר, הרבה מורת־רוח, מספר רב עד אין שיעור של סיעות וקבוצות, וגרוע מכול – הרבה תככים ולחישות. בכל זאת מקווה אני כי רגש האחריות ינצח. יש הרבה בעיות, שאין להן פשוט פתרון. קשה להרכיב אכסקוטיבה, ללכד את האנשים, למצוא דפוסים לאירגון ולקבוע את תוכנית העבודה. מעולם לא עמדנו לפני קשיים כאלה, ועומדים אנו לפניהם חלושים, מדוכאים. אישים גדולים אין, יש כמה בעלי שיעור־קומה, אך גם מגרעותיהם הן בעלות שיעור־קומה. ויש הרבה נמושות בעלי יומרות גדולות.

דבר אחד הייתי רוצה לשיצליח בו הקונגרס: שיקים לתחיה את האירגון שיבחר אכסקוטיבה בעלת כושר להנהיג ויקיים את תוכנית העבודה בארץ־ישראל, ולוא במשך שנה אחת. מחר בא יצחק גרינבוים, לא קל לו ביוקר־החיים הנוכחי.

הרגשתי היום רגשות שמחה. אפפני חום האהדה והמסירות, שכמוהו לא ידענו בארץ־ישראל זה מכבר. יש אנשים רבים האוהבים אותנו אהבת אמת. בקונגרס הי"ב אני אחד ממתי מספר, אולי יש רק כמה אנשים בקונגרס הזה, שנוכחו בכל הקונגרסים הקודמים.

אתמול ברכבת סקרתי את השנים שעברו מן הקונגרס הראשון. מאז הלכו לעולמם רבים מטובינו ויקירינו, שורה של קברים בדרך. “שוב עובדים אנו ומייבשים את מלבושנו בשמש”.96


קארלסבאד, 29 באוגוסט 1921    🔗

יום תמים עבר בשיחות, היתה לי התייעצות עם משלחת ממרכז ליטא, שאליה אני משתייך. ויגודסקי, רגנסבורג, מ. קהאן, ד“ר קאן ושסקין. סיפרתי להם על המצב בארץ־ישראל. בערב היתה התייעצות של כל הארצות שנכללו קודם באימרפיה הרוסית, של רוסיה הסובייטית, ליטא ואסטוניה, לאטביה. לפני האסיפה ראיתי המון אנשים חדשים. בא גרינבוים. הוא משתוקק לארץ־ישראל, נראה שהחיים בווארשה אינם עוד “מתוקים”. בא מרוסיה אברשה אידלסון, ממוסקבה בא לבונטין, מחכים לצ’ריקובר, לברוצקוס, לגפשטיין. עיתים הייתי מדמה בנפשי, שאני בישיבה של קהילת מוסקבה או המרכז בווילנא. נמצא כאן אחיו של ד”ר רוזנטל, באקטריולוג. הם חיים חיים טובים לפי שעה בברלין. נראה כי על ארץ־ישראל הם פחות חושבים. נמצא כאן גם ליפשיץ מריגא, חברו של פרלסון. מוזרה היתה הישיבה הראשונה של הציונים המזרח־אירופיים. הכול מדינות קטנות חדשות, מדינות־ספר של רוסיה. באו גם יהודים רוסיים מארץ־ישראל ומאמריקה. נוכחנו כמה מפורדת ומפוררת היא יהדות רוסיה, ויחד עם זאת שמחתי לאיחודה. יש בכך הרבה מן האירוניה של ההיסטוריה.

… ועוד עמדה לפני רבים השאלה, אם להתלכד לגוש אחד. השאלה נפתרה בחיוב. לנשיאות נבחרו טיומקין, א. ב. זלקינד ואני.

… טוב היה לראות את הצירים הרוסיים, שמילטו את עצמם מרוסיה. נראה שהיהודים אין להם גבולות ומעצורים. אגב, אני ציר גם מרוסיה הסובייטית.


קארלסבאד, 31 באוגודט 1921    🔗

שבע וחצי בבוקר. קונגרס. כאן כמעט כל היהדות. כל העידית שבה, חברינו הטובים, המנוסים. ים עצום של מסירות, אהבה לעם. אישים – פס־אור גדול ומזהיר בתודות הציונות, היהדות, הסבל היהודי והתקווה היהודית. – – – דביקותם בחזון הקנתה להם רעננות מפליאה ונעורי הנפש, עדיין הם לוהטים בלהט הערגה והגעגועים, הם מייחלים ומאמינם. אתאר לך את יום אתמול. סרתי אל בוריס אלכסנדרוביץ' (גולדברג), הגר לא רחוק ממני במלון אוליפיק. שם שוכן המטה הראשי שלנו. היה גם ברתולד פייבל. הלכתי לשוטצנהאוז, מקום הקונגרס. ארוכות שוחחתי עם איליושה רודניצקי, ראיתי את מרטין בובר, עשרות ידידם ומכרים ותיקים.

אחרי־הצהריים משלוש עד שמונה ישבתי ראש באסיפת יוצאי אירופה המזרחית. האסיפה היתה הפעם לא רגילה, היסטורית מבחינה מסוימת. נכחו בה סוקולוב, אוסישקין וז’אבוטינסקי. ראשון הנואמים היה ברוק. נאום חלש עד אין להאמין, קטלני לגבי האופוזיציה. נפלה תקרית קשה. ברוק האשים את סוקולוב, שהוא השפיע על ניסוח הודעתו הרשמית של סמואל על הפרעות. הסבר: הופעת הבולשביקים היהודים. סוקולוב אמר, כי זאת היא השמצה ושקר. ובכל זאת עמד ברוק על שלו. סוקולוב לא היה אפילו לא ביפו ולא בירושלים בשעת הפירסום הידיעה הרשמית. ברוק הביא עובדות כביכול ועמד עליהן. השערוריה היתה קשה. בדי עמל שדלנו את ברוק שיבטל קטרוגו.

אחר־כך נאם אוסישקין נאום מזהיר באידיש טובה, תשובה ליריבים ולמותחים בקורת. הוא דיבר על הטראגי שבחיי ארץ־ישראל, על הפער שבין הרצון ובין האפשרות ועל אי־הנחת הנובעת מכך. דיבר על פעולת ועד הצירים, על הבעיות שעמדו לפניו, על בתי־הספר, על קיבוצים, על מדיניות הערבים. בא דוד ילין ואני בירכתיו בכמה מלים, באשר הוא נציג היישוב.

סוקולוב הרצה הרצאה מעניינת על התרשמותו מארץ־ישראל, על הלכי־הרוח ועל המצב המדיני. לא צריך להפריז, לראות הכול בשחור וליצור הלך־רוח המתפשט כמחלה מדברת. הערבים ישברו את ראשיהם בהצהרת באלפור ולא יעשו נגדה מאומה. יש צורך בקונגרס טוב, ואז ישתנה כל מצבנו. דיבר ז’בוטינסקי, ודבריו הדהימוני; ההפך ממה שהורגלתי לשמוע מפיו. דברי פיוס, איש אינו אשם. כך נגזר מן השמים, היו סיבות בארץ־ישראל שלא הניחו לעבוד, נהרס היישוב. הוא הגן אפילו על… אוסישקין. משמע, אסור לזלזל באנשים, בעבודתם, בסבלם. אין טובים מהם. “דרושה פעילות משותפת של אלה שישנם בנמצא (זאת הייתי אומר ומשנון לו תמיד!). דרוש קונגרס טוב והנהלה שתהיה בעלת סמכות, שתהיה מזוינת בכוחנו, שלא תהיה מוחלשת על־ידי פעולה נוגדת, מריבות ואי־שביעות־רצון”. באמצע דבריו בא ביאליק. בירכתיו ארוכות, בהתרגשות ובלהט.

בערב עלתה שאלת הנשיאות. הציעו את [אוטו] וארבורג – מתוך שיקולים מדיניים. רבים לא נתרצו. גרינבוים הציע הצעה מוזרה, לבחור בביאליק. למזלנו לא נתקבלה הצעתו. פחדתי שההצעה המפתה הזאת עלולה להתקבל נמהרות. הציונים ממערב־אירופה גם הם התאחדו לגוש. גם מפלגות השמאל התאחדו. אתמול נתרומם מצב הרוח. יש רגש אחריות, תבונה קולקטיבית, אהבה לעניין ותודעת חשיבותו של הקונגרס.


קארלסבאד, 1 בספטמבר 1921    🔗

בעוד שעתיים ייפתח הקונגרס. לפי חשיבותו יכול הוא מבחינה מסוימת להשתוות לקונגרס הראשון. הרוב מרגיש בכך. זה באמת – כפי שאמרתי אתמול בוועידה המזרח־אירופית שלנו – הנסיון האחרון. כל העולם כולו, היהודי והלא יהודי, מטה אוזן לדבר הקונגרס.

אתמול נידונה אצלנו בוועידה שאלת נשיאות הקונגרס. רצינו בווארבורג. הוועד הפועל דחה, מתוך שיקולים מדיניים. החלטתי להציע את סוקולוב. לשם כך צריך לשנות את תקנון ההסתדרות, שלפיו אסור שחבר אכסקוטיבה יהיה נשיא הקונגרס. נמשך הוויכוח הכללי. שווארצמן דיבר על דיסאורגניזאציה איומה, הביא לדוגמה עובדות שונות. על אותו דבר עצמו דיבר גם לב ולדימירוביץ' וילנסקי. [מאכּס] סולוסייצ’יק דיבר על תפקידנו הקשה ליצור פארלאמנטריזם ללא פארלאמנט, ליצור ממשלה קולגיאלית, שתשא עם זאת כל רגע באחריות לפני ההסתדרות שלה.

דיבר וייצמן, התלונן על חבלנות מצד אירגונים רבים. כדי שקרן היסוד תיכשל, דברו על כך שהיא נכשלה. רק מהקונגרס תתחיל עבודה אמיתית למען קרן היסוד. עד עתה היו רק נסיונות של גישוש. קרן היסוד זקוקה לפעילותם של מיטב אנשינו במשך שנים רבות. היריבים בתוך הציונות מטילים דופי לא באנשים אלא בציונות, פוגעים ביוקרתנו, באמון אלינו, בייחוד בארץ־ישראל, שבה מרעילים כל תייר, בין אם הוא יהודי, בין אם לא יהודי. מתרגשות ובאות עלינו שנים שחורות, קשות, דרוש כוח עצום להתגבר עליהן.

ראיתי את יארבלום. איש מוסקבה של פועלי־ציון. נפגשתי עם קפלון, עם כהן, אותו אהבתי בימי הנעורים ביאלטה, בימי “יהודה הצעיר”. הוא שמח עד אין שיעור להיפגש אתי. עתה הוא פריוואט־דוֹצנט בברסלאו, כלכלן, אשר ספריו המדעיים עוררו עניין. שוחחתי עם [דויד] ברגלסון, הוא היה רוצה להגר לארץ־ישראל. יש לו בן בן־שלוש, הוא רוצה שיהיה יהודי. הוא כותב רומאן חדש מתולדות השנים האחרונות, שהוא ראה אותן באוקראינה וברית המועצות. את הערב ביליתי עם ד"רובינזון ואשתו. לזר מיכיילוביץ' פרלסון סיפר לנו עליהם. רובינזון מנהל הגימנסיה העברית בוורז’בולוב. ראיתי את ו. יעקובסון. בא נובומייסקי, האחים שפירו. כל החיים עוברים לפני בימים האלה. בא רוזוב. שלחתי לך את עיתוני הקונגרס.


קארלסבאד, 2 בספטמבר 1921    🔗

אני כותב בבניין הקונגרס. שלחתי לך את נאומיהם של סוקולוב ושל וייצמן. לא היו שום הברקות בנאומים, בייחוד לא בדברי סוקולוב. מאמר פובליציסטי.

לא היו תשואות כשהוזכרו השמות של ביאליק, באלפור ואחרים. היו מכתבי ברכה מאת מאסאריק, בנש – אחרי הצוהריים אזכרה לנעדרים. הספיד סוקולוב, אך לא היתה רשימה בידיו. הוא דיבר על רבים שהזכירו לו אותם בפתקים. אחר־כך שעות ארוכות של ישיבת ועדת־המאנדאטים בדבר מספר הצירים וּויכוח. העניין היה מסובך, שהרי עברו שמונה שנים, והתנאים נשתנו. אחר־כך הרצה הרצאה ראשית [יוליוס] סימון. הוא לימד זכות על הדין וחשבון של הוועדה לריאורגניזציה97. קיבלו מנה ממנו וייצמן, אוסישקין, ז’אבוטינסקי. הוא לימד זכות על בראנדייס, קונן על ניתוק ממנו. הנאום היה כן, בכמה קטעים – נכון. בשעת האזכרה העלו את זכרם של ווֹלפסון, צ’לנוב, סירקין, פרוג, אנסקי, ברוכוב, וללא סוף אנשים קרובים, יקרים, שאתם קשורה היתה נפשי קשרים בל ינתק. לא נשארו אלא חמישה אנשים מן הקונגרסים הראשונים. בסך־הכול עבר יום אתמול טוב למדי. מקשיבים בקשב, ניכרת תרבות וכיבוש יצרים. אבל נורדאו היה עורך אחרת אזכרה לנעדרים.


קארלסבאד, 3 בספטמבר 1921    🔗

יומיים של קונגרס מאחרינו. הקונגרס הגון, אך אין שום דבר מבריק. נעלמו מן הבמה דמויות היסטוריות בולטות, ולא באו אחרים באותו שיעור־קומה. רק בנאום אחד לא רשמי הוזכר שמו של נורדאו, אותו משתתף הקונגרסים הבולט, שהיה מביא עמו הד מתקופה הרואית, את נשימת־פיו של הרצל.

עד לערב אתמול נתמשך הוויכוח הכללי, [יוליוס] סימון, דה־לימה. סימון הצטער על פרישת [לואי] בראנדייס, איש האינטלקט, האופי, האידיאליזם הנישא. דיבר נציג “מזרחי” על מטבחי טריפה, על נישואי־תערובת בארץ־ישראל. אני נבהלתי, אך הסתבר שהוא התכוון יותר לנישואי־תערובת בין תרבות ותרבות.

דיבר ד"ר [יהושע] טהון. היה נאום של בקורת כלפי סמואל. בובר ניבא דברי נבואה, דברים שכבר אמר אותם פעמים הרבה, ואני לא יכולתי לשמוע, כשאומרים עכשיו בנימת של אוראקל: ארץ־ישראל איננה גולה. אורדנר (?) שלדידו הוא מנהיג ונביא, והנוער הגרמני – הקשיבו בנשימה עצורה. אב' גולדברג מאמריקה אמר דברים כדורבנות, כמו נואם עממי, אבל בנימה המונית. הוא ביקש להוכיח שלא היה מפלט מן הקרע עם בראנדייס, שאי־אפשר היה להקריב את הצינות למען בראנדייס, שרבות הן זכויותיה של הנציגות וכו'. אחרון הנואמים היה הרב [צבי פרץ] חיות.

בערה היתה ישיבה קטנה: רוזוב, אידלסון, אברם דוידוביץ ואברם יסקוביץ' השני, גולדשטיין, סולובייצ’יק, נובומייסקי, דה־שליט, הינדס ואחרים. נדונה שאלת האירגון, והיא מסתמכת לדאבון הלב בשאלה פרסונלית. אין אנשים. מוכרחים לקחת אותם האנשים עצמם גם בלונדון וגם בארץ־ישראל. איך להעמיד אותם בתנאים של שותפות־פעולה וביקורת? היום יש לנו שוב ישיבה באותו ההרכב. בערב ישיבת הגוש המזרח־אירופי. אני ואידלסון מהפכים בתוכנית להוציא “ראזסווייט” בברלין. ל“הארץ” נקדיש בימים הקרובים ישיבה מיוחדת. אוסישקין במצב־רוח רע, וייצמן משתדל להיפטר ממנו, אבל אוסישקין חיוני בארץ־ישראל. אין איש שבו ניתן היה להחליפו. דיברתי עם ז’אבוטינסקי. הוא אמר כי “הארץ” מעניין במידה שהוא יוכל לבטא בו את השקפותיו. עכשיו כבר אין אני יודע בדיוק מה הן השקפותיו. מה שהוא דיבר באסיפה הרוסית עומד בניגוד גמור למה שהוא היה אומר קודם.


קארלסבאד, 4 בספטמבר 1921    🔗

בתשע בערב נפתחה אסיפת הגוש המזרח־אירופי. אני ישבתי ראש בדריכות עד חצות. נתקבצו כמאה וחמישים איש בחדר צר. גם הוויכוחים היו סוערים. על הצבעת אימון לאכסקוטיבה בקונגרס. דיברו עשרים איש לעצם העניין. טיומקין הציע להביע את האימון. סופרסקי – אמון על פעולת מדיניות־החוץ ואי־אמון על פעולה מדינית וכלכלית בארץ־ישראל. הרוב היה בעד אמון. להביע אי־אמון בתנאים של עכשיו, פירוש הדבר להבאיש את ריחו של מי שהשיג את הצהרת באלפור ואת סאן־רימו. רוזוב דרש להביע אמון גם לבראנדייס. אחרים, אדרבה, טענו שעלינו לומר כי אנו חולקים על בראנדייס בגרסת הלאומיות והציונות. להביע אמון לבראנדייס פירושו להביע אי־אמון לציונים האמריקאיים, לפדראציה, לרוב שנלחם בבראנדייס. היו גם מי שדרשו לדון על סוקולוב ועל וייצמן בנפרד בשאלת האמון לאכסקוטיבה.

סולובייצ’יק דרש שבהבעת האמון נציין את המשאלה, כי הצהרת באלפור תוגשם סוף־סוף הלכה למעשה בארץ־ישראל. הבעת־האמון נתקבלה פה אחד; ברוב – לסוקולוב ולוייצמן; לבראנדייס – דחו.

אני מנהל כאן שיחות על הוצאת ספרים במדעי היהדות ברוסית, עד עתה לא יצא מזה מאומה.


קארלסבאד, 5 בספטמר 1921    🔗

… פגשתי את רובשב [זלמן]. הוא היה ליד אנ־סקי בשלושת ימי חייו האחרונים, טיפל בו בערב האחרון לפני מותו יחד עם סגלוביץ' וב. רטנר. אנ־סקי דיבר עלינו.

הקונגרס מעניין בכל הסובב אותו. מעניינים אלפי אנשים עם סמל ופרחי תכלת־לבן בדש בגדם, מעניינים מפגש היהדות, אסיפות ואירועים חגיגיים סביבו, אך הוא עצמו נטול אישים גדולים ונטול תנופה לפי שעה. ברל כצנלסון הרצה אמנם הרצאה הגונה נגד מדיניות סמיואל.


לונדון, 13 בנובמבר 1921    🔗

העניינים אצלי לגמרי לא כשורה.98 לא מצאתי איש. סוקולוב וז’אבוטינסקי אינם, מוצקין וסולובייצ’יק גם הם נעדרים. חוץ מוייצמן אין עם מי לדבר. כסף אין בכלל לשום אחד. לרגעים יורד עלי ממש יאוש. שוב שולח אני מברקים, מאלץ אחרים לשלוח מברקים, עושה כל שאפשר, יותר מן האפשר. אם יצא דבר־מה אינני יודע.

דיברתי עם וייצמן, עם [ריכארד] ליכטהיים ועם [גיאורג] היילפרין על עניינים ציוניים למיניהם, על השליחויות שהוטלו עלי מפולין ומליטא, ויותר מכל על בעית ההגירה, הבעיה הכאובה והלא־מסודרת ביותר. לא בשל ההגבלות, אלא בשל האיטיות שלנו והאנדרלבוסיה. סרתי אל [מאיר] גרוסמן, [סוכנות הידיעות היהודית]. הוא משתדל לעזור לי. היתי בהרצאת הקולונל פטרסון, מפקד הלגיונים היהודיים לשעבר. ישב ראש חבר הפרלמנט הידוע [יאשיה] וג’בוּד. לצערי לא היתה האסיפה מאורגנת יפה ולא נוצלה כהלכה. לא היה קהל רב. מן המנגנון הגדול של הפקידים, מזכירים מדיניים וכיוצא באלה, באו רק מעטים מאוד. אחרי ההרצאה הלכתי אל רוזוב, אל אחד־העם. ישבתי כשעתיים. הוא מתכונן לנסוע לארץ־ישראל ושאל הרבה.

אתמול היתה שבת, ואני עם [אברהם] אוליצקי99 ועם מכרתו העובדת במשרד הלכנו למוזיאון הבריטי. המוזיאון נמצא קרוב אלי. היכו אותי בתדהמה ממדיו העצומים של הבניין והאוצרות הבלומים, שקשה להעלות אותם על הדעת. במקרים כאלה חש אני בכאב את דלותנו הרבה. עניינה אותי כתובת מֵשע מלך מואב בדבר נצחונו על אחאב בן עמרי מלך ישראל, וגם הלוח עם הכתובת שהוצא ממנהרת השילוח. מעניין מאוד פסל סיני של שליח בודהה, עושה רושם חזק כיצירה אמנותית גדולה, מלא חיים, נבון, כול־יודע. ראיתי כמובן מעט מאוד. צריך להקדיש למוזיאון לא חודשים, אלא שנים. אכלתי ארוחת־בוקר אצל גרוסמן. אחר־כך הייתי אצל ליאו הרמן, מזכיר קרן היסוד. משפחה נחמדה, ידידם של הוגו ברגמן. בערב הייתי אצל אלכסנדר בנימינוביץ' זלקינד. היום יום עבודה.


לונדון, 23 בנובמבר 1921    🔗

מתוך 65 מוזמנים באו 35,100 ביניהם כל האנשים שלנו, המוסיפים חן רב לאסיפה, אבל אינם נותנים כסף. אחד־העם, וייצמן, ש. לוין, זלקינד, פייבל, גרוסמן וכו‘. לא הועילה ההזמנה בשם אחד־העם ולוין, לא הועילה גם ההערה שישתתף וייצמן. מסתבר שהבינו האנשים כי מדובר כאן בכסף. מבחינה רוחנית היה זה ערב מזהיר, נצחון ל“הארץ”. הראשון בין הנואמים היה הרב דייכס, יושב ראש האסיפה, אחר־כך מילאו פיהם תפארת “הארץ” אחד־העם, וייצמן, שאייר, ליאו סימון, מארכס, גרוסמן. כאחרון דיבר שמריה, דבריו היו מרשימים מאוד. לבי כאב על כך שמוכרחים לנצל את מיטב כוחות היהדות והתנועה, כדי לרכך לבם של כמה עשירים. התוצאה… 500 לירות. תוצאה חשובה מזו – נבחרה ועדה, שתפקידה לתת את דעתה תמיד על “הארץ”, לגבות כספים, לנהל תעמולה וכו’. הוועדה מורכבת מדייכס – יושב ראש, לנדמן – מזכיר, שאייר – גזבר, לויטה, צ’לנוב, שליט, שניאורסון, גרוסמן ופרידמן. הועדה נכנסה מיד לישיבה, חילקה את העבודה, החליטה על קיום כמה ישיבות נוספות. בכל זאת נגע ללבי היחס לדבר. אחד־העם בא חולה וחלוש. בכלל גילו הרבה לבביות באסיפה, אך מה תועיל אהדת אנשינו. גם אני דיברתי, כמובן, אבל לא נעם לי הדבר. נראה שאין אני שנורר מוצלח. הייתי מצליח יותר אילו לא היו לי קשרים אל “הארץ”. לא בנקל השגתי גם את מה שהשגתי. ההזמנות נכתבו לכל אחד לחוד, צריך היה להכין תזכיר בשפה האנגלית, לשוחח עם כל אחד ואחד, לבוא לקחת את אחד־העם. עייפתי מאד.


לאנדריי סובול    🔗

(תרגום מרוסית)

ירושלים, 24 באפריל 1922

אנדריי היקר,

סלח כי זמן רב לא כתבתי לך. עכבו בעדי עבודה מאומצת ודאגות. לא שכחתיך. שאלתי עליך כל מי שנזדמן לארץ־ישראל, כל מי שאתו נפגשתי באירופה בזמן הקונגרס. שמחתי מאוד למכתבך.

זה קרוב לשנתיים וחצי שאני בארץ־ישרא. אנו גרים בירושלים. הגענו לכאן אחרי תלאות ונדודים ארוכים וחוויות קשות בווילנא. אנו אוהבים את ירושלים על יופיה המיוחד במינו, על עצבותה המסתורית ללא תנומה. נתנסינו כאן בחוויות רבות יפות עד למאוד. אבל גם בדברים קשים עד אין שיעור. יש פער בין מה שרצינו וכולנו לראות ובין היש בנמצא. על כל שעל וצעד חשים אנו בטראגדיה של היהדות המזרח אירופית, את התרופפותה והתפוררותה. נעשית כאן עבודת יצירה מרובה, בעמל קשה וביסורים, אבל זה מעט מאוד בהשוואה למה שיש לעשות, בהשוואה לתקוותינו ולצרכים החיוניים של עמנו. אישית חיים אנו חיים לא קלים לגמרי. אבל לא הייתי מחליף את יסורינו השורפים בכל היופי וכל הזוהר של ארצות אחרות.

מיד עם קבלת מכתך כתבתי למכר לניו־יורק. הוא יגש ל“צייט” וישוחח עם [דוד] פינסקי.

כתבתי ללונדון, ביקשתי שישלחו לך חבילה דרך הוועד האמריקאי.

כתוב על עצמך בפרוטרוט, על החיים, על אירועים ספרותיים. אנו עוקבים כאן בעניין אחרי הספרות הרוסית. מרבים לקרוא כאן ספרים רוסיים – הם מתקבלים לרוב מברלין. מרוסיה עדיין אין מגיעים אלינו ספרים רבים. אם יש לך ספר־שירים רוסי חדש ויש כסף לבול הדואר, שלח נא בדואר רשום. הספרים מגיעים לכאן בסדר. קיבלתי מאת מ. א. גרשנזון101 “חילופי מכתבים משני קצוות”.

אל תשהה את תשובתך. היכן ריקה ומרקושה?

פרידה והילדים מוסרים לך דרישת שלום. הבנות התאקלמו, מדברות עברית. גם פרידה בנימינובנה מדברת עברית חופשית. הילד שלנו נער טוב.

כתו נא. אני מחבק אותך.

שלך

לייב יפה


לד"ר יוסף ספיר 102    🔗

(תרגום מרוסית)

יוסף בוריסוביץ' היקר,

ירושלים, 14 ביוני 1922

לא שכחתי אותך, אל תדון לפי שתיקתי. אין הרבה חברים וידידים טובים חדשים, והיתה זאת פזרנות רבה מדי אילו שכחתי את הוותיקים. הרבה פעמים דיברתי עליך עם מיכאל מוסייביץ' ועם חברים אחרים. השתדלנו לעשות דבר מה, אבל הקשיים כאן הרבה יותר גדולים משניתן לשער ממרחקים. יש לי עוד תעודה אחת על המגרש שלך, משום שלא ידעתי כי שווארץ כבר שלח לך אחת.

אני מקווה שלא יעבור זמן רב ואתה תהיה אתנו, ואני מאמין שכאן במקום תמצא אפשרות להסתדר, על אף כל הקשיים. אנשים החייבים להמתין, זה עולה להם ביסורים, אבל סופם להיקלט, ויש מהם המסתדרים אפילו יפה מאוד.

אין רצון לכתוב על עצמי. בוא ונשוחח. החיים אינם קלים, והעבודה מתנהלת בתנאים קשים שלא ידענו כמוהם. יש תחום בין הרצוי והמצוי. דברים רבים נעשים וצומחים, אבל כמה זה מעט בהשוואה לשאיפותינו, לצרכינו, למצב העם והארץ. נגזר עלינו להיקלע לתקופה טראגית בחיי עמנו, לתקופת התחייה וההרס, התגשמות התקווֹת שלא נראו בגדר ההישג ואזלת־יד של העם. הייתי מגדיר את חיינו כאן כקשים ומלאי אור. תכופות יודע אני בחוש, כי הייסורים שנפלו בחלקת דורנו כמוהם כאושר רב עד אין ערוך שאין דומה לו.

דרישת שלום לרעיתך ולחברים. אני מחבק אותך.

בפעם הבאה אכתוב יותר.

המסור לך

לייב יפה


לנחום סוקולוב    🔗

ידידי היקר והנעלה,

ירושלים, 6 באוגוסט 1922

הנני שולח לך את העתקת מכתבי להנהלת ההסתדרות הציונית. למותר להוסיף לך, כי סגירת העיתון103 ברגע הנוכחי תהיה לאסון ולחרפה לישובנו בארץ וגם להסתדרות הציונית. הגיע הזמן שההסתדרות הציונית תקח את העתון לידיה באופן רשמי או חצי־רשמי.

אני התפטרתי מעריכת העיתון ומהנהלתו. אשאר על משמרתי למרות כל התנאים הקשים עד גמר הוועידה השנתית.

על עבודתי בעיתון קשה לי לדבר. היא מצצה, בלי הגזמה, את לשד כוחותי. עבדתי בידים קשורות, בלי אפשרות להגדיל את העיתון ולשכללו. העיתון התקיים בנס על חשבון כוחותי ועצבי. האנשים העומדים מן הצד לא ראו את כל המעצורים וידעו רק לבקר.

תנאי עבודתנו קשה לתאר. כל המרץ, שהיה אולי ראוי לדבר יותר גדול, הושקע בדאגות פעוטות, בחיפוש בלתי־פוסק אחרי פרוטות. לא היה כסף לטלגרמות, לא בערך לשאיפתנו, לצרכינו, למצבינו. הסיבה העיקרית של כל צרותינו היא מצב הוואליוטה פה ובמזרח־אירופה.

את תל־אביב אי־אפשר להכיר, גם משנה שעברה. העיר משתנה מיום ליום. היא הגיעה עד הים מצד אחד וכמיט עד המושבה הגרמנית שרונה מצד שני.

יהודים באים, מתענים וסוף סוף מסתדרים. גדלה גם פתח־תקוה. יש בה כחמשת אלפים תושבים. היהודים במושבות, בקבוצות, וגם בסביבות הערים, התחילו להתעסק במחלבות, בגידול עופות, בגידול ירקות. אם בא לידך השבועון המסחרי של “הארץ”, אתה יכול לראות עד כמה גדל מספר בתי־החרושת ובתי־המסחר. בקושי ובייסורים נוצר ומתגבר היישוב. אם יתאשר המאנדאט ואם ייכנס אל הארץ זרם של אמצעים חדשים, המצב ישתנה לטובה.

הבא לידכם העיתון “הארץ”? בייחוד חשוב, בשביל לראות מה נעשה פה במובן הכלכלי, לקרוא תא השבועון המסחרי שלנו104 – –

שלום רב לכולכם

לייב יפה


למ. אוסישקין    🔗

ירושלים, 2 באוגוסט 1922

ידידי היקר, לפני נסעך דרשת ממני להמשיך את העיתון עוד לשבועיים, עד שתספיק לעשות איזה דבר בלונדון. שמעתי לדבריך ולא סגרתי את העיתון, למרות כל עינויי הקשים בכל המובנים. חיכיתי, אולי יבוא פלא, והפלא לא בא עד היום. הנהלת חברת “הארץ” מוכרחה היתה להחליט על הליקווידציה של החברה. ואני ב“ציפורני ובשיני” מתאמץ להמשיך את העיתון עד הוועידה השנתית, זה תלוי כמובן גם בפועלים. הם רצו להפסיק פעמים אחדות, אבל עלה בידי לדחות את הדבר. אם ההסתדרות [הציונית] או מי שהוא אחר לא יקבל את העיתון, הדבר נגמר. אנחנו עשינו כל מה שיכולנו, יותר משיכולנו.

הודעתי להנהלת החברה באופן רשמי, שאני מתפטר מעריכת העיתון ומהנהלתו. מתפטר אנוכי בכל אופן, אם גם העיתון יתקיים. העיתון היה לאסון חיי בארץ־ישראל, וחבל על כוחותי שהושקעו בדאגות של פרוטות והלוואות ומחסור תמידי, ועבודה עם אנשים זרים לרוחי, שאינם דומים גם במקצת להסביבה הרוסית הישרה והטהורה שעבדתי בה קודם.

ואני מוסר לכם את הדבר. ההסתדרות הציונית, אם תקח את העיתון בידה, צריכה לקבוע ועדה מיוחדת לשם סידור הדבר ולבחור גם במערכת חדשה. אל תשכחו האינסטרומנט היותר חשוב לעבודתכם בעתיד.

שלום רב לך והצלחה לייב יפה


לז. שוקן    🔗

ירושלים, 8 באוגוסט 1922

מר שוקן הנכבד מאוד,

כתבתי להנהלה מכתב בענייני “הארץ”. תם ונגמר. אם לא תקבל ההנהלה את העניין לידיה, כלומר קרן היסוד, הקרן הקיימת והוועד הלאומי – נסגר העיתון.

אני התפטרתי, אלא שאשאר על מקומי עד לסיום הוועידה. עכשיו, אחרי המאנדט, תהיה סגירת “הארץ”, אחרי סגירת “הצפירה”, “הדואר” ו“העולם”, בחינת אסון וחרפה.

אתה מכיר את המצב ותדאג בוודאי שיוכרע בדבר סופית. החובות חנקו אותנו. 8 לירות אנו מקבלים החל ממאי, ועד מאי היה לנו גרעון חדש במשך 4 חדשם 600 לירות (150 לירות לחודש). מ־1 בספטמבר יהיה הגרעון 120–125 לירות לחודש. הדבר נמצא עכשיו בידי ההנהלה הציונית.

את “הארץ” ואת “הפועל הצעיר” אתה מקבל בקביעות. לפני שבוע ימים שלחתי לך חבילה של חוברות וקונטרסים.

דרישת שלום לבבית לרעיתך מאשתי וממני. המסור לך

לייב יפה


לונדון, 8 בדצמבר 1922    🔗

כבר אני בלונדון הקרה, העטויה ערפל, המזעימה פניה.

עכשיו אפילו מיס הלנר ואוליצקי אינם, אשר עזרו לי להתמצא, שניהם עזבו. את יום אתמין ביליתי בפאריס. בלילה נסעתי עם [משה] נובומייסקי ללונדון. עד ליציאתנו הספקנו לראות “בעמקים”. היה משחק מפליא. בייחוד טוב היה לוקה קאצ’אלוב.

אתמול היה קשה מאוד. נסעתי עם נובומייסקי אל נורדאו, ואני לא אשכח את הביקור הזה. הוא גר ברובע עני, מרוחק, בקומה החמישית. חדר־מדרגות צר ותלול. קיבלה אותנו אשתו. יום קודם היה לו התקף־לב, והרופא אסר בתכלית איסור להכניס אליו אנשים. בחדר־הכניסה, שבו דיברנו, היתה תלויה כביסה. מכל הסדקים הציצה הדלות. הגברת נורדאו אמרה לי שהוא קיבל את “ספר הקונגרס” וכתב לי (שלחי לי את המכתב הזה בדואר רשום). הזקן הולך למות נשכח, בחוסר־כול, ובהסתדרות [הציונית] אצלנו שאננים האנשים. נובומייסקי ואני היינו מדוכדכים. דימיתי בנפשי שאילו חי היה הרצל, גם הוא אולי היה הולך למות אי־שם בעליית־גג בווינא, ואיש לא היה דואג לו. בכלל נהגו בנורדאו בגסות־רוח. הוא עשה משגים, אבל ניתן היה לבער אותם ביתר קלות, ביתר עדינות. חסר לנו “כיבוד אב”, יחס של דחילו, רגשי תודה. שכחו כי נורדאו הוא חברו של הרצל, בעל תוכנית באזל, אדם שהרים אל רמה כזאת את הקונגרסים שלנו, את תנועתנו. אנשינו אינם זוכרים את יחוס־האבות. אומרים שקשה להגיש לו עזרה, אבל ניתן היה למצוא גישה, אילו היה רצון ומידת־מה של שימת־לב. אחר־כך נהיה מתביישים מעצמנו. [יצחק] ננדיץ' לא הרגיש בנוח כשאמרתי לו כל זה. אומנם, הוא עמד על כך שאלך אל נורדאו ואציע לו לקנות ממנו את זכרונותיו הציוניים. דיברתי עם אשתו על כך, אבל לדבריה אין נורדאו מסוגל לעבוד.

כאן שפכתי את לבי לפני פייבל וסולובייצ’יק. פייבל אמר, שכולנו מקטון ועד גדול נתונים במצבו של נורדאו, שאין עתה בתנועתנו עדינות, יחס של כבוד, וגם החברים הרוסיים קיפחו את התכונות הללו. בכך הוא נכח ביחס כלפי אידלסון. סולבייצ’יק הבין לרוחי. אשתדל לעשות דבר־מה. משהו פגום בהסתדרות שלנו, משהו מפעפע בה כגידול ממאיר. יש דברים, יש אשיות מוסריות, שאין לפגוע בן ללא עונש.

כל הלילה היינו בדרך. חציית התעלה היתה קשה. יותר קשה מכל דרך־הים עד לטרייסט. דיברתי על ענייני קרן היסוד. ב־14 לחודש נוסע אני לסאוטהמפטון לארגנטינה. הייתי עם ניידיץ' ביק"א. פראנק וכן וורמסר105 משפיעים השפעה רעה על הבארון. הם אינם נותנים אמון בעבודה בארץ־ישראל ומתייחסים אליה בשלילה.


לונדון 12 בדצמבר 1922    🔗

מחרתיים מפליגה האונייה שלי.106 כאן מתנהלת עבודה מאומצת, מכינים מיני קול־קורא, איגרות ראשי הציונות, איגרות־המלצה מטעם משרד־החוץ והציר, חומר וכיוצא באלה… נפגשתי כאן ביחס חביב מאוד ובשימת־לב מצד הכול, ואין אני בודד כל־כך במו אשתקד. אולי משום שנחלשתי מרוב העבודה והמההכנות ומן המרחקים של לונדון.

בשבת אכלתי ארוחת־המוהריים אצל ליאו הרמן, מזכיר קרן היסוד. היה פייבל ובילינו כמה שעות. את הערב ביליתי עם מוצקין. ביום א' אכלתי ארוחת־בוקר אצל הסוקולובים, מחר אהיה אצל הז’אבוטינסקים. אני נפגש הרבה נם נובומייסקי, אפילו הלכנו יחד לראינוע.

יותר מכול יושב אני במשרד וקורא חומר על ארגנטינה, על בראזיל ועל צ’ילי. צפוי לי מסע קשה, לא פיללתי מה קשה תהיה המלאכה הזאת. דרשו מארגנטינה רק את וייצמן, או את סוקולוב, הסכימו גם לש. לוין, אחר־כך התחילו מבקשים את מוסינזון. אני רק הייתי מוצע, זה מסבך את העניין. אבל סבורני שעכשיו נשתנה דבר מה. ומלבד זאת לא אסכון לפירסומת רעשנית, אלא שכבר מכינים אותה כאן, מראיינים אותי, כותבים את הביאוגרפיה שלי, מפרסמים את תצלומי. הכול בטוחים כאן בהצלחתי. אני חושש מאוד, אבל אשתדל לעבוד כהלכה.

מצבנו רע מאוד. גם כאן שורר איזה הלך־רוח פאטליסטי; יתרחש דבר־מה ונחלץ מן הבוץ. מחר בא ניידיץ', ובאסיפה מצומצמת נשוחח על נורדאו.


מקום הקונגרס    🔗

ארוכות שוחחתי עם איליושה רודניצקי, ראיתי את מרטין בובר, עשרות ידידים ומכרים ותיקים.

אחרי־הצוהריים משלוש עד שמונה ישבתי ראש באסיפת יוצאי אירופה המזרחית. האסיפה היתה הפעם לא רגילה, היסטורית מבחינה מסוימת. נכחו בה סוקולוב, אוסישקין וז’אבוטינסקי. ראשון הנואמים היה ברוק. נאם חלש עד אין להאמין, קטלני לגבי האופוזיציה. נפלה תקרית קשה. ברוק האשים את סוקולוב, שהוא השפיע על ניסוח הודעתו הרשמית של סמואל על הפרעות. הסבר: הופעת הבולשביקים היהודים. סוקולוב אמר, כי זאת היא השמצה ושקר. ובכל זאת עמד ברוק על שלו. סוקולוב לא היה אפילו לא ביפו ולא בירושלים בשעת פירסום הידיעה הרשמית. ברוק הביא עובדות כביכול ועמד עליהן. השערוריה היתה קשה. בדי עמל שדלנו את ברוק שיבטל קטרוגו.

אחר־כך נאם אוסישקין נאום מזהיר באידיש טובה, תשובה ליריבים ולמותחים בקורת. הוא דיבר על הטראגי שבחיי ארץ־ישראל על הפער שבין הרצון ובין האפשרות ועל אי־הנחת הנובעת מכך. דיבר על פעולת ועד הצירים, על הבעיות שעמדו לפניו, על בתי־הספר, על קיבוצים, על מדיניות הערבים. בא דוד ילין ואני בירכתיו בכמה מלים באשר הוא נציג היישוב.

סוקולוב הרצה הרצאה מעניינת על התרשמותו מארץ־ישראל, על הלכי־הרוח ועל המצב המדיני. לא צריך להפריז, לראות הכול בשחור וליצור הלך־רוח המתפשט כמחלה מדבקת. הערבים ישברו את ראשיהם בהצהרת באלפור ולא יעשו נגדה מאומה. יש צורך בקונגרס טוב, ואז ישתנה כל מצבנו. דיבר ז’בוטינסקי, ודבריו הדהימוני; ההפך ממה שהורגלתי לשמוע מפיו. דברי פיוס, איש אינו אשם. כך נגזר מן השמים, היו סיבות בארץ־ישראל שלא הניחו לעבוד, נהרס היישוב. הוא הגן אפילו על… אוסישקין. משמע, אסור לזלזל באנשים, בעבודתם, בסבלם. אין טובים מהם. “דרושה פעילות משותפת של אלה שישנם בנמצא (זאת הייתי אומר ומשנן לו תמיד!). דרוש קונגרס טוב והנהלה שתהיה בעלת סמכות, שתהיה מזוינת בכוחנו, שלא תהיה מוחלשת על־ידי פעולה נוגדת, מריבות ואי־שביעות־רצון”. באמצע דבריו בא ביאליק. בירכתיו ארוכות, בהתרגשות ובלהט.

בערב עלתה שאלת הנשיאות. הציעו את [אוטו] וארבורג – מתוך שיקולים מדיניים. רבים לא נתרצו. גרינבוים הציע הצעה מוזרה, לבחור בביאליק. למזלנו לא נתקבלה הצעתו. פחדתי שההצעה המפתה הזאת עלולה להתקבל נמהרות. הציונים ממערב־אירופה גם הם התאחדו לגוש. גם מפלגות השמאל התאחדו. אתמול נתרומם מצב הרוח. יש רגש אחריות, תבונה קולקטיבית, אהבה לעניין ותודעת חשיבותו של הקונגרס.


קארלסבאד, 1 בספטמבר 1921    🔗

בעוד שעתיים ייפתח הקונגרס. לפי חשיבותו יכול הוא מבחינה מסוימת להשתוות לקונגרס הראשון. הרוב מרגיש בכך. זה באמת – כפי שאמרתי אתמול בוועידה המזרח־אירופית שלנו – הנסיון האחרון. כל העולם כולו, היהודי והלא יהודי, מטה אוזן לדבר הקונגרס.

אתמול נידונה אצלנו בוועידה שאלת נשיאות הקונגרס. רצינו בווארבורג. הוועד הפועל דחה, מתוך שיקולים מדיניים. החלטתי להציע את סוקולוב. לשם כך צריך לשנות את תקנון ההסתדרות, שלפיו אסור שחבר אכסקוטיבה יהיה נשיא הקונגרס. נמשך הוויכוח הכללי. שווארצמן דיבר על דיסאורגניזאציה איומה, הביא לדוגמה עובדות שונות. על אותו דבר עצמו דיבר גם לב ולדימירוביץ' וילנסקי. [מאכּס] סולובייצ’יק דיבר על תפקידנו הקשה ליצור פארלאמנטריזם ללא פארלאמנט, ליצור ממשלה קוליגיאלית, שתשא עם זאת כל רגע באחריות לפני ההסתדרות שלה.

דיבר וייצמן, התלונן על חבלנות מצד אירגונים רבים. כדי שקרן היסוד תיכשל, דברו על כך שהיא נכשלה. רק מהקונגרס תתחיל עבודה אמיתית למען קרן היסוד. עד עתה היו רק נסיונות של גישוש. קרן היסוד זקוקה לפעילותם של מיטב אנשינו במשך שנים רבות. היריבים בתוך הציונות מטילים דופי לא באנשים אלא בציונות, פוגעים ביוקרתנו, באמון אלינו, בייחוד בארץ–ישראל, שבה מרעילים כל תייר, בין אם הוא יהודי, בין אם לא יהודי. מתרגשות ובאות עלינו שנים שחורות, קשות, דרוש כוח עצום להתגבר עליהן.

ראיתי את יארבלום. איש מוסקבה של פועלי־ציון. נפגשתי עם קפלון, עם כהן, אותו אהבתי בימי הנעורים ביאלטה, בימי “יהודה הצעיר”. הוא שמח עד אין שיעור להיפגש אתי. עתה הוא פריוואט־דוֹצנט בברסלאו, כלכלן, אשר ספריו המדעיים עוררו עניין. שוחחתי עם [דויד] ברגלסון, הוא היה רוצה להגר לארץ־ישראל. יש לו בן בן־שלוש, הוא רוצה שיהיה יהודי. הוא כותב רומאן חדש מתולדות השנים האחרונות, שהוא ראה אותן באוקראינה וברית המועצות. את הערב ביליתי עם ד"ר רובינזון ואשתו. לזר מיכיילוביץ' פרלסון סיפר לנו עליהם. רובינזון מנהל הגימנסיה העברית בוורז’בולוב. ראיתי את ו. יעקובסון. בא נובומייסקי, האחים שפירו. כל החיים עוברים לפני בימים האלה. בא רוזוב. שלחתי לך את עיתוני הקונגרס.


קארלסבאד, 2 בספטמבר 1921    🔗

אני כותב בבניין הקונגרס. שלחתי לך את נאומיהם של סוקולוב ושל וייצמן. לא היו שום הברקות בנאומים, בייחוד לא בדברי סוקולוב. מאמר פובליציסטי.


מכתב.png

מכתב חתום בידי מ. אוסישקין, שניתן לל. יפה לפני יציאתו לגליל העליון בקשר עם הגנת תל⁻חי ימים אחדים לפני נפילת טרומפלדור וחבריו.


 

1923 – שליחות באמריקה הלטינית    🔗

בסוף 1922, כשעזב לייב יפה את “הארץ”, התעוררה הבעיה של העסקתו. ידידיו, אנשי קרן היסוד, ובעיקר יצחק ניידיץ', מצאו פתרון “זמני”: שליחות למען קרן היסוד. בשנים הראשונות האלה של קיום הקרן היה קשה מאוד למצוא שליחים מתאימים, וגם לא היה ברור לאיש מה היא הדרך הטובה ביותר כדי להצליח בשליחות כזאת. בעיה נוספת היו הקשיים הכלכליים של קהילות ישראל בשנים שלאחר המלחמה. אולם ברור היה, כי גיוס⁻כספים דחוף לצורכי התנועה הציונית בארץ⁻ישראל הוא עוגן⁻ההצלה היחיד. כל השליחים הראשונים של הקרן גויסו מבין עסקנים ציוניים, בעיקר מרוסיה, שלמעשה לא הכירו עדיין את הארץ ואת בעיותיה, וכמה מהם נבחרו לתפקידים האלה גם משום שהיה צורך להעסיקם. עסקני הציונות הרוסית יצרו בעיה נוספת: הם נותקו מן התנועה ברוסיה, שהנהיגו אותה במשך רבע יובל שנים, מעמדם בתנועה הציונית של שנות העשרים היה נטול⁻משמעות, לא קל היה לקלוט אותם בתנאים החדשים, ורבים מהם גם לא מצאו מקומם בתנאים האלה.

כשנה, מסוף 1922 עד סוף 1923, שהה לייב יפה בארצות דרום⁻אמריקה: ארגנטינה, צ’ילי ובראזיל. היו אלה יישובים יהודים חדשים למדי, אף כי בארגנטינה בלבד הקהילה היהודית מנתה בשנת 1922 כ⁻140,000 איש. סכנת ההתבוללות לא פסחה על היישובים האלה והיתה רצינית כבר בתקופה ההיא. גם מצבם החומרי של היהודים בארצות האלה לא היה קל. רובם היו בעלי⁻מלאכה, רוכלים ומתיישבים חקלאים בשמונה⁻עשרה המושבות שהוקמו בארגנטינה על⁻ידי הבארון הירש ויק"א.

לייב יפה לא היה השליח הראשון בדרום⁻אמריקה אחרי המלחמה. קדמו לו ד“ר אלכסנדר גולדשטיין וד”ר יהודה ליב וילנסקי. הוא חשש מאוד שלא יצליח בעיסוק מסוג זה, וגם בארצות ההן היו היסוסים, אם הוא שליח מתאים. הם דרשו את וייצמן, את סוקולוב, את בן⁻ציון מוסינזון, ורק אחרי לחץ נעתרו לקבל את לייב יפה אולם יפה סחף בסערה את הקהילות היהודיות ואת בני המושבות היהודיות, ובשליחות זו הניח את היסוד לגישה, שאיסוף כספים למטרות הציונות אין לו ערך אם אינו מלווה בחרישה עמוקה בקרקע העם, אם אינו נישא על כנפי הבשורה של יצירה חדשה וחיים חדשים בארץ⁻ישראל. הצלחתו נבעה גם מן הגישה הבלתי⁻אמצעית שהצטיין בה ומיכולתו להגיע לידי מגע חי ונפשי עם כל אלה שנפגש עמהם. הסגולות האלה הביאו אותו בתקופת הציונות הרוסית אל השורה הראשונה של המנהיגות הציונית, והן גרמו גם להצלחתו המחודשת.

בצרור המכתבים ששלח לרעיתו (כולם מתורגמים מרוסית) מתגלה פסיפס של העולם היהודי באותן הארצות: מצב המושבות החקלאיות בדרום⁻אמריקה, בעיות ההתבוללות והחינוך היהודי, המצב הכלכלי והקשרים של הקהילות האלה עם מזרח⁻אירופה. בכמה מכתבים אנו מוצאים סימנים לראשית המאמצים לגייס חוגים מדיניים במדינות דרום⁻אמריקה למען הציונות וארץ⁻ישראל עברית. היו אלה ימים גדולים בחייו של יפה, והדי השליחות הראשונה בשנות העשרים השאירו רושם חזק לא רק בו, אלא גם בקהילות שבא אתן במגע. היו אלה ימים גדולים ליהדות של דרום אמריקה, ימים שנשמרו בזכרון שנים רבות אצל העסקנים היהודים ביבשת הזאת. הדים מן הביקורים האלה אנו מוצאים גם בביקורו האחרון של יפה בשנת 1942.

עוד על שליחות זו עיין בספר “תקופות” עמ' 186–188; עמ' 191–192.


17 בדצמבר 1922    🔗

אנו עוגנים בעיר הספרדית ויגה. בצוהרי היום נהיה בנמל פורטוגזי.

בלונדון לא הרגשתי את עצמי הפעם כל⁻כך בודד. הכול התייחסו אלי בשימת⁻לב. הרבה זמן ביליתי עם נובומייסקי. הוא מתלבט עדיין עם ים⁻המלח שלו. הכול עסקו בי, ובייחוד [ליאו] הרמן, מזכיר קרן⁻היסוד. משום מה נותנים הכל אמון בשליחותי. שורר בלונדון אותו הלוֹך הרוח כמו בארץ⁻ישראל: חוסר אונים, חוסר פרספקטיבה. סוקולוב אומר: אלוהים יעזור. גם זו גישה פאטאליסטית אל ארץ⁻ישראל. יתרחש נס – הישועה היחידה היתה אילו היתה מתאוששת יהדות המזרח.107 אך מתי זה יהיה? לתקציב המצומצם של ארץ⁻ישראל דרושות ארבעים אלף לירות לחודש, בנובמבר היו שמונה⁻עשר אלף. עד לפברואר כמעט אין לצפות להכנסות. ראיתי אצל גולדברג מכתבים מארץ⁻ישראל. הסופרים רעבים ללחם. המכתב מכתב יאוש. אילו הייתי מאריך את שהותי בלונדון, הייתי עושה דבר מה. צריך להשיג אלף לירות להוצאת קובץ סופרי ארץ⁻ישראל, בצורה זאת ניתן היה לעזור להם. אינני יודע מה בדבר,הארץ". אם ייסגר, יקפחו עוד 30–35 משפחות את פרנסתן. בדבר אחד הצלחתי. היתה ישיבה קטנה: ניידיץ‘, מוצקין, סולוביצ’יק ואני, בדבר נורדאו. תוצאותיה: שלחתי לנורדאו חמישים לירות שכר⁻סופרים על שלושה מאמרים שלו שפורסמו בקובץ שלי,108 וכן הצעתי לו להוציא את זכרונותיו בשטח הציונות, או לתרגם את יצירותיו לעברית או ליידיש. ניידיץ’ הבטיח להשיג לצורך זה 500 לירות.

ביום יציאתי בא אלי בהנץ החמה אחד המזכירים ונסע אתי אל תחנת הרכבת. ניידיץ' ונובומייסקי באו ללווֹת אותי. העיקר שנסיעתי תוכתר בהצלחה. אני קורא ספר אנגלי על ארגנטינה. נראה שהיא עכשיו הארץ העשירה ביותר בעולם, בעלת אפשרויות בלתי נדלות. חבל רק שמעטים בה היהודים. רק 160–170 אלף. בעוד עשר שנים תהיה בארגנטינה יהדות גדולה ועשירה. כשאני קורא על ארגנטינה, רואה אני עד כמה ענייה וקטנה עד אין שיעור היא ארצנו. נוסעים עמי כמה יהודים, אחד ארגנטינאי מסיע עמו את אשתו מאיזו עיירה פולנית. יש עוד מהנדס מכונות. הוא נוסע להסתדר. טיפוסים חדשים, שלא הכרנו כמותם. מדברים על כך שצריך להתמזג עם ארגנטינאים, לא צריך להיות יהודי. ,קוסמופוליטיות מעשית". מהנדס המכונות מרוסיה הוא. קם דור חדש, ואותו החמצנו. זה כמה וכמה שנים לא נעשה דבר למען הסברה לאומית רצינית. גדל דור של עמי⁻הארצות. מחר נעגון בליסאבון. בעוד כמה ימים – באיים הקנאריים. הולך ונעשה חם יותר.


הולנד ללויד, 23 בדצמבר 1922    🔗

זה כמה ימים אנחנו נמצאים באיזור הטרופי, ויום⁻יום עולה החום בכמה מעלות. היום יצאו האנשים לבושי לבן. הים אינו שקט, אבל אני התרגלתי. הימים עוברים בחדגוניות. אין הרבה אנשים באונייה, ואני מתקשה לקשור היכרויות. אני משוחח עם יהודי גרמני, מן העולם הרחוק תכלית ריחוק מעולמנו; ועם כמה יהודים ארגנטינאים,החוזרים מביקור במולדתם הישנה, מבסרביה או מפולניה.

ב⁻20 לחודש בערב עברנו ליד האיים הקאנאריים. בערב ירדנו אל העיר לאס פאלמאס. קוים אפלוליים של ההרים, זוהר ורוד מעליהם, צלצול פעמונים, כאילו בעיר ששקעה מתחת למים. כאן, אומרים, היתה אטלאנטה האגדתית, שנעלמה בעומקי הים.

כמה ימים לא ראיתי קרקע, כיום נראו האיים – איי כף ורדה, לא רחוק מן החוף האפריקאי. עכשיו הפלגנו ללב האוקיאנוס. מגיעים מברקי⁻ראדיו מן התחנה הגרמנית ומן התחנה האנגלית. המברקים שונים לפי תוכנם, לפי נימתם. אי⁻שם יש עולם שהוא נסער עד נבכיו, ומתנהל על⁻ידי מנהיגים עיוורים, שעיניהם אינן רואות מה שרואות עיני האדם הפשוט, שלא נסתמא מחמת שנאה וצמאון⁻נקם. אני מרבה לקרוא על ארץ⁻ישראל עד בלי די. רואה אני עד כמה מסובכות בעיות חייה ובניינה, ומה מעט יודע אני עליה, אף שחי אני באותו עולם. צריך אדם להיות מצויד כהלכה, או שהוא צריך להיות בטוח מאוד בעצמו ולהיות משוכנע שהוא יודע את הכול. חוסר⁻בטחון עצמי הוא עיקר חסרונותי, המחליש אותי. עדיין מרגיש אני את עצמי מדוכדך; אולי גורם לכך הים, ואולי המחלה שעברה עלי.

המכתב הזה ישולח רק בעוד שישה ימים מבראזיל, מפרנאמבוקו, העיר הראשונה שבה נעגון. אחר⁻כך יהיו עוד שמונה ימי הפלגה.


הולנד ללויד, 28 בדצמבר 1922    🔗

הבוקר עם הנץ החמה עגננו בנמל הראשון בבראזיל. ראיתי את היהודים הראשונים. באה משלחת מורכבת משתי גברות ושלושה גברים. היה הכול לפי המקובל: דגלי תכלת⁻לבן, זר ענק של ורדים וברכות חמות. כשעה דיברתי אתם. הם שאלו בצמאון על ארץ⁻ישראל, סיפרו על חייהם ביישוב הנידח הזה. התחננו לפני שאתעכב בדרכי חזרה. איך אוכל לבקר בכל המקומות הללו? המשלחת היהודית הקטנה הזאת עשתה רושם רב באונייה. במו עיניהם רואים האנשים את כוחה של אותה ההסתדרות הציונית המסתורית, המסונפת עד בלי די. אני מנסה להשפיע על כל היהודים שמצאתי אותם באונייה. אני מחלק חומר⁻הסברה, שציידו אותי בו.


6 בינואר 1923    🔗

ברכה ראשונה מבואנוס⁻איירס. קבלת⁻הפנים היתה לבבית. שני נציגי הפדראציה באו לקראתי למונטיבידיאו, מרחק עשר שעות נסיעה מבואנוס⁻איירס. הביאו אותי למלון, אחר⁻כך לארוחת ערב. היום מתחילה העבודה. שיחה בפדראציה, והיא תהיה קשה. הקציר, שעשוי היה להיות מצוין, נפגע בפרובינציה אנטרה ריאוס, מקום שבו ישנן מושבות יהודיות ושם הירבו לתרום. מלבד זאת מעטים הם הפעילים העשויים להגיע אל הציבור הרחב. האלמנטים הספרדיים, והם מרובים מאוד, וביניהם הרבה עשירים ואמידים, בכלל אינם תורמים מאומה. גרוע מכול שלפעילים, שהם בדרך כלל מעשיים ונמרצים, חסרה תנופה למשימה גדולה. אני משתדל להשפיע עליהם מבחינה זאת. בעיתונות מרבים, כמובן, לכתוב עלי. כאן לא הכירו אותי, ומשום כך מצצו מן האצבע, ובברכות חדר חוש⁻המידה ויש הגזמות לא⁻נעימות. נראה שאין מפלט מן הדבר, אם קיבלת על עצמך את פעולת ההסברה.


סנטיאגו, 11 בינואר 1923    🔗

אתמול הודיעו לי על מותו של בן⁻יהודה. הידיעה הגיעה באמצעות עיתוני ניו⁻יורק. אותי הדהימה הידיעה. נשכח כל שהיה בשנים האחרונות, עולה בזכרוני רק מה שחולל בן⁻יהודה לתחיית הלשון העברית, לארץ⁻ישראל, מה היה תפקידו בנעורינו. קשה לתאר את ירושלים ללא רחוב החבשים, ללא הדמות היחודית הזאת, השייכת לנוף המקומי.

ביום ב' תערך כאן אזכרה, וגם אני אומר כמה מלים.


סאנטה⁻פה, 20 בינואר 1923    🔗

זה היום הרביעי שאני בסאנטה⁻פה. חוץ מאסיפת⁻עם כבר היו לי אסיפות עם הציונים. הערב אסיפה בשביל ציבור יותר רחב, שיחה על ארץ⁻ישראל. בחירת סאנטה⁻פה לביקור הראשון על⁻ידי הפדראציה לא היתה מוצלחת. העשירים נסעו לנאות⁻מרפא, עכשיו קיץ חם. המצב הכלכלי קשה. יותר מכול עומדת לנו לרועץ העובדה, שרק עכשיו גילו הארגנטינאים את קרוביהם באוקראינה והתחילו שולחים להם כסף וחבילות. נראה מה תהיינה התוצאות. ביום ד' אהיה בעיירה מוֹזסוויל, שסביבה התרכזו מושבות יהודיות. יש כאן כמה ציונים טובים, ומפליא אותי איך הם מחזיקים מעמד בסביבה הקשה הזאת, הזרה והחומרנית. אולי סועדת אותם התקווה, שבסוף הסופים הם יעלו לארץ⁻ישראל. מצאתי כאן מתיישב מרחובות לשעבר. ארבע⁻עשרה שנה בילה ברחובות. על אפו ניכר סימן של מכת נבוט ערבי. הוא בא אלי וסיפר, שבכל שעת נאומי באסיפה בכה, עד שהיה אנוס לצאת לחדר הסמוך. בעיניו ובעיני בני⁻משפחתו מצטיירים החיים ברחובות כגן⁻עדן אבוד, אף⁻על⁻פי שסבלו שם רבות, הם היו מן המתיישבים הראשונים. בתו של האדם הזה היא אשת יושב⁻ראש החוג הציוני. גם היא משתוקקת לארץ⁻ישראל, שאם לא כן תאבד את בניה. זה צפוי להם לכולם. אם לא ינקטו אמצעים כדי לבלום במידת⁻מה את ההתבוללות הגמורה.

משפחתו של יושב⁻ראש הפדראציה הארגנטינאית לשעבר, חבר המיסדר של אחד⁻העם “בני משה” ומעצב הציונות במקום, מתייחסת אל היהדות יחס עוין. הילדים מתחנכים באהבה מופרזת אל המולדת הארגנטינאית. שיעורי ההיסטוריה כאן אינם אלא נאומים נלהבים על גיבורים ארגנטינאים ועל מעשי⁻גבורה למען המולדת. ואנשי⁻הדרום הללו יודעים את תורת המליצה.


23 בינואר 1923    🔗

עדיין אני בסנטה⁻פה. רק מוחרתיים מחכים לנו במוזסוויל ובמושבות. אין הם מוכנים וביקשו לדחות את הנסיעה. יושב אני בעיר הנידחת ושכוחת⁻אל הזאת. ביום אני קורא. קראתי ספר מעניין מאוד “מושבות מאוריציה”. מאוריציה – מגילת ייסורים של קבוצת יהודים שנקלעו לארץ מרוחקת, מכוח נדיבות⁻לבו של הבארון הירש. קבוצת אנשים שחיבבו בלבם תוכניות גדולות של יצירת מרכז⁻התיישבות יהודי. אילו היו כוחות ואמצעים אלה מופנים לארץ⁻ישראל, אלמלא מת הירש מיתה חטופה, והדו⁻שיח שלו עם הרצל היה נמשך, הרבה היה נעשה למען התחייה היהודית. אביא לך את הספר הזה. מעניינות דרכיה של ההתיישבות היהודית בארגנטינה. עכשיו קורא אני את הספר “בראזיל וארגנטינה” מאת פרץ הירשביין. פחות טוב, אך בשבילי גם הוא מעניין.

נסעתי במכונית למושבה הילברט. [האגודה נקראה על שם אחד⁻העם]. בכל מקום מקבלים את פני בשמחה, בחגיגיות. האיזור הזה הוא הטוב ביישובי אָנטרה ריאוס, העיירה דומינגס והמושבות בסביבתה. נתקבצו לקבל את פני כמאה נציגי המתיישבים, אנשים חסונים, פנים שזופים, שדופי רוחות, צעירים וזקנים. באסיפה נכחו כחמש מאות איש. שוב אין ספקות בלב פעילי המקום. נתאספו בפעם הראשונה ואספו 3,000 פזו תוך שעה (תרמו 30 איש). תרמו יותר מאשר במגבית האחרונה, על אף הכול. מתיישב אחד אמר: אני שחרחר, ומקובל שטוב להתחיל בשחרחר. אני תורם יותר מאשתקד. השני, מתיישב ותיק, תרם 300 פזו: כסף אין לי, הלוויתי אותו בבאנק. הכסף הזה הוא פרי עמל⁻כפיים, לא ממסחר, כפי שאמרו לי. המתיישבים עובדים כולם, הבעל, האשה, הילדים. בבאסה בילבאסה הביא מתיישב אחד 50 תרנגולות. מתיישב אחר, דלפון המתגורר ב“ראנצ’ו” –מבנה⁻חימר, דבר שלא נפגשתי בו עדיין כאן אצל היהודים, הביא שני שקי פשתן, מזריעתו השנה. באו ממושבת סאן ג’ורג’יוֹ, ביקשו שאבקר אצלם. יישובים אלה לא נכללו במסלולי. בערב נסעתי לשם, בקושי דיברתי. אחר⁻כך נתלקחתי, נדבקתי מן הקהל. שוב רואה אני מכרים, בני נוער מאסקרינה ומהילברט.


27. בינואר 1923    🔗

אתמול הזמינוני ל“קאסטצ’ה” – “קציר” לטובת הקרן הקיימת בכפר וירג’יניה. אחדים ממתיישבי ארגנטינה מפרישים חלק מן השדה לקרן הקיימת, כבודדים או בשותפות. הם מתאספים בצוותא, חורשים וזורעים חלק מן השדה בשביל הקרן הקיימת, אחר⁻כך קוצרים ודשים. נקלעתי לדישה. נתאספו 40–50 איש בחצרו של בית המתיישב וייסנברג. הם שלושה אחים. האח הרביעי היה לגיונר,109 עכשיו הוא עובד בפרדסו של י.ל. גולדברג. באו כעשרה אנשים ממוזסוויל, היו הרבה צעירים, ילדים. צלו בשר על אש, שרו, שתו, נאמו נאומים. אחר⁻כך צילמו את כל החבורה יחד עם הקטנים והפעוטים, קודם ליד חצר המושבה, אחר⁻כך ליד מכונת⁻הדישה. נתנו לי ביד קלשון. אמרתי להם שאקלקל את כל הצילום, לא יאמינו גם להם שהם עובדים. אחר⁻כך חזרנו, שתינו תה ו“מתה”,משקה מקומי לאומי, תה פאראגאי בתוך דלעת קטנה. שותים אותו מתוך צינורית. אנשי המקום שותים שעות, יושבים ומוצצים, משהו בדומה לנרגילה הערבית.

נעים היה לי מאוד לשבת בשדה, מקום שם זוכרים את הקרן הקיימת, זורעים וקוצרים לטובתה, ובכך מושכים חוטים בינם לבין ארץ⁻ישראל ומצדיקים את קיומם, כי חוץ מאפשרות העבודה למען ארץ⁻ישראל אין אני רואה ישועה ליהדות ארגנטינה. ככל שמרבה אני להתבונן, הולכות ומתקדרות מחשבותי. השקיעו המון מרץ ואמצעים לנסיון עקר, לתוך אדמת טרשים. אם לא יתרחש נס, אם לא יבוא גל חדש של מהגרים, נחרץ על יהדות ארגנטינה שיהא גורלה כגורל האינדיאנים. דרושה כאן פעולה לאומית רבה, והיא לא נעשתה עד עתה. היו באים אורחים ותובעים כסף, והם עצמם היו עורכים הפגנות לרגל נצחונותינו הפוליטיים. לנוער אין מספרים כלום על עמם, אין נותנים להם עניין רוחני, תוכן, והם עלובים ואומללים. בלי סוף מדבר אני על כך.

27.בינואר 1923    🔗

מוזסוויל. באתי אל מוזסוויל שלשום לפנות ערב. במושבה היהודית וירג’יניה חיכו לי נציגי העיירה מוזסוויל וגם אנשים רבים מן המושבות שבסביבה. בשבע בערב היתה קבלת פנים. תנאי⁻החיים כאן אינם קלים בשבילי. החום קשה לאין נשוא. בימים אלה היה בצל 40 מעלות. החדרים עם חלונות לצד אחד ללא אוויר, ללא רוח⁻פרצים, ונפשך מתעטפת ואתה מזיע. הגרוע מכול – תמיד בין אנשים, אין אפשרות להסתלק לשעתיים מכל האנשים, כמו בבואנוס איירס, שם היו מודיעים לי על מבקרים ולא תמיד היו נותנים להיכנס אלי. מוזסוויל היא עיירה בת אוכלוסיה של אלפיים איש, כולה יהודית. מסביב לה נמצאת שורה של מושבות, וכך היו ערוכות: קבוצות קבוצות, בכל קבוצה ארבעה בתים, במרחק של קילומטר זו מזו. מושבה כזאת משתרעת לעיתים על 30–40 קילומטר. בטבורה בית⁻ספר, לשם באים בכרכרות בנות שני אופנים או רכובים על סוס. מוזסוויל היא משהו בדומה לתל⁻אביב, אלא ש“כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו”. עלובה למדי בחיצוניותה, ועלובה לגמרי בפנימיותה, נטולת לב, נטולת תוכן. מחזיקים אותה חיזוק פנימי הזקנים בלבד, כלומר, אלה שלא שכחו עדיין מה נתנו החיים בעיירה ברוסיה. הילדים והנוער מדברים ספרדית. לומדים בבית⁻ספר ארגנטינאי ובבית⁻ספר גרוע של יק“א, לפי ספרי⁻לימוד דלים, המבקשים להקנות לילדים חינוך “דתי”. בכלל עתידה של יהדות ארגנטינה עגום, אם לא יבוא גל חדש של מהגרים. ישועת⁻מה באה מהשפעת ארץ⁻ישראל, המורגשת כבר עכשיו על כל שעל וצעד. קיבלו אותי יפה מאוד, הסבירו לי פנים. המאמרים בעיתון המקומי מוגזמים, כדרך העיתונות הפרובינציאלית, יש כרזות ברחובות. בתחנת⁻הרכבת קיבל את פני יושב⁻ראש יק”א והביא אותי במכוניתו לדירתו. אני מוצא כאן יהודים מגרודנו ומפלך גרודנו המכירים את משפחתנו, את סבי מרוז’ינוי. [ר' מרדכי גימפל ז"ל]. יחוסי מרשים אותם מאוד. אתמול ביליתי כמעט יום תמים כאורח בכפר היהודי וירג’יניה. חגגו את חג⁻הקציר לטובת הקרן הקיימת.

היום מדבר אני באסיפת⁻עם.

בעיתון “יידישע צייטונג” היה פיליטון מעניין של בייגל110 “החזית האסורה”, על פעילותנו בפורשטאדט.

סרס (ארגנטינה), 12 בפברואר 1923    🔗

אני כותב לך מסרס, עיירה עלובה, מדולדלת, כמה מאות משפחות, מהן 50–60 יהודיות. עשרים שעה הייתי בדרך. הנסיעה היתה מייגעת. חודשיים לא ירד גשם. חום מעיק, שכבה עבה של אבק דק מכסה את הכול, הספסל, הלבוש, חודרת לתוך⁻תוכך פנימה. יום תמים עמק חשוף, עגמומי, ללא שינוי, ללא דבר מרשים. האבק מכסה את השמים. לאורך הדרך, בהרים ובערבה, רצועה אחרי רצועה, מתלקח באש העשב היבש. בשדות בקר מכוחש שורך דרכו עגמומית. תכופות נקרות בדרך כנפי⁻רוח השואבות מים, חלק חיוני מן הנוף המקומי. ישבו עמי יהודים, אפורים ומאובקים כמו הערבות הללו, ואני ניהלתי אתם שיחה על היהדות הארגנטינאית ועל הצפוי לה בעתיד. שאלתי: מה יהיה על היהדות בארגנטינה? אחד ענה לי: רע, בשום אופן אי⁻אפשר להתרגל אל האוכל המקומי. בתחנה לפני סרס, בארסיליה, פגשתי את הוועדה הציונית של סרס, ובעיירה עצמה עוד כעשרה אנשים, אחר⁻כך קבלת⁻פנים במסעדה הציונית. בערב אסיפת “עם”, היו 130–140 איש.

לאסיפה באו אלי יהודים מן המושבה מונטיפיורי, ישוב גוסס. בשנים האחרונות נתמעטה אוכלוסיתה בשני שלישים. המתיישבים כחושים, פניהם השחירו. הגרוע מכול: אין תקווה לעתיד. מבקשים שאבוא אליהם. אין לצפות לתוצאות חומריות, אבל רוצים שאראה כיצד הם מתענים ודועכים. בכלל, רואים על כל שעל וצעד כיצד הפכו ממשיכיו של הבארון הירש את תוכניתו רבת הדמיון והתנופה לקאריקאטורה. אולי סייעו לכך גם תנאי הארץ. הלילה ירד גשם. אינני יודע אם הוא הקיף שטח גדול, אם כן – הוא יעורר תקווה חדשה, תלבלב האספסת, שבלעדיה אין כאן חיים. ובלבד שלא יבואו אחרי הבצורת שטפונות, כפי שזה קורה כאן תכופות. אינני יודע איך חיים אנשים בארץ כזאת, שהיא יפה רק למקום⁻גזירה. איזה שמחות עלולות להיות כאן? הכול אפור ונטול תכלית.

מכאן אסע לטוקומן, קרוב יותר לקו⁻המשווה, שם העיר כבר יותר תרבותית, אחר כך לקורדובה, אל ההרים. טבע אחר ונוף אחר. המרחקים שם איומים, ממקום למקום נוסעים 12–20 שעות. התרשמותי אינה משמחת ביותר. הסתפקו בפוליטיקה ולא דאגו ליהדות, לחינוך ציוני, לטיפול באנשים, לאירגון. אין הם נכווים אפילו ברותחים. חסרות הנחות⁻אב ראשוניות. מתפלא אני, כשאני רואה ציוני צעיר או ציונית. זה צמח בהם כספיח. אפילו בית⁻ספר יהודי אין בסרס. מה שאני רואה כאן, הרי זה אופייני לא לארגנטינה בלבד.

בסך⁻הכול מצליח אני לפי שעה. המגבית אינה נופלת מזו שלפני שנה וחצי, אף⁻על⁻פי שהמצב בארץ גרוע עשר מונים משהיה אז. אבל כמה מרץ וכוחות ונפש צריך להשקיע. אך אין אני מסתפק בכסף בלבד, משתדל אני לעורר את הלאום, את התודעה, אני מדבר על חינוך לאומי, על בית⁻הספר, ואני משפיע בכיוון הזה.

לפי המכתבים המגיעים לכאן נתונה הארץ במשבר שלא היה כמוהו. מחסור, רעב, ואילו העיתונים כאן מתארים הכל באור ורוד, וגם זה מאוס עלי, מחצצרים בחצוצרות. הקהל חונך כך, שמפחדים להבהילו על⁻ידי האמת.

קראתי על פרישת ז’אבוטינסקי מן האכסקוטיבה, מן ההסתדרות (הציונית). נבצר ממני להבין את הדבר הזה. וכי חסרות לנו דאגות, צריך להסתיר את הבעיות היסודיות, להסתיר אותם משימת⁻לב הקהל על⁻ידי סיבוכים כאלה? יום תמים היום ירד הגשם. ברחוב בוץ, שלוליות, אבל מצב רוחם של הבריות עולה, שלחתי אנשים לעבודה.111


סנטה⁻פה, 15 בפברואר 1923    🔗

אתמול נודע לי על מותו של נורדאו. לדידי אין זה רק איבוד מורה ומנהיג. במשך 26 שנים היו חיי קשורים עם האדם הזה בחוטים רבים, ולא ראיתיו אלא כעשר פעמים בימי חלדי. הסתלק גם הוא, ידידו של הרצל שעמד לימינו, עוד ציר אחד של הקונגרס הראשון, ועוד עצובים יותר נעשים החיים, ועוד יותר קשה לי, משום שנודע לי על מותו במדבר הזה. מן הדין שתהיה היהדות שרויה עכשיו בכל אתר באבל כבד. ועוד יותר קשה לי משום שהוא מת כך, כמעט בחוסר⁻כול. מוזר היה בדבר בשורת המוות. מלווי שאל אותי על נורדאו. אמרתי לו: לבי חרד תמיד, שאתבשר בשורה רעה. אנו באים הביתה, הוא קורא,לא נאסיון“112: מת בדלות יחסית. מחייתו היחידה באה לו מן הכספים שהיתה “לא נאסיון” שולחת לו. הוא עבד פעם בשביל “לא נאסיון” והעיתון הוסיף לשלם לו משכורת. עיתון ארגינטנאי מרוחק הוא היחיד שדאג לנורדאו שלנו. אני מעלה בזכרוני את ביקורי אצלם בפאריס, את השיחה עם אשתו, את שיחותי עם חברים. על כל זה כתבתי לך. שלחתי לו מכתב בצרוף 50 לירות של ניידיץ'. בארץ⁻ישראל צריך היה להתקבל מכתב מנורדאו בשבילי, בתשובה ל”ספר הקונגרס".

הוא מת בשיבה טובה, ולא נשתיירו עוד מדור הנפילים, והחיים נתעכרו ונתחדדו. והעיקר, מדוע התייחסנו כך אל נורדאו, שהעניק כוח וברק לתנועתנו? אולי הוא מת ממורמר על כך, שלא דאגנו לו. עכשיו תתחיל פרשת ההספדים והשבחים. הלא כל עיתונות העולם תתמלא שמו. ואנחנו נתגאה בו וננצל את שמו. מאוד מתעצב אני. ניתק עוד גושיש מיפי⁻החיים, ממה שנשאר עוד מאור הנעורים, מאביב תנועתנו. בעוד כמה שעות אצא למוזסוויל.


טוֹקוּמן (ארגנטינה), 16 בפברואר 1923    🔗

מסרס, שבה ביליתי כמה ימים ודיברתי באסיפת⁻עם, נסעתי אל המושבה מונטיפיורי, אחת ממושבות הירש האומללות. לפני כמה שנים היו שם 240 מתיישבים, עכשיו 80 בסך הכול, מהם 40 מוכנים לעזוב. ידעתי שלא יהיו שם תוצאות, שהאנשים אביונים, ודוקא משום כך נסעתי. רציתי לראות את האחים האומללים הנידחים הללו. אחרי הגשם השתבשו הדרכים, במכונית אי⁻אפשר היה לעבור, וזה גם צריך היה לעלות ביוקר. נסענו בכרכרה גדולה. בא לקחת אותי ואת מלווי המתיישב שולמן, אחד מן הראשונים, שפניו השחירו ונשדפו מן הרוחות. אצלו בבית, במרחק 16 קילומטר מסרס, החליפו את הסוסים ונסענו כבר בחשכה הסוגרת עלינו. בתים עגומים, בודדים, ומהם שחלונותיהם חתומים בלווחים ובמסמרים, באחדים גרים לא⁻יהודים. יק"א מחכירה להם את החלקות שנעזבו. עמק אפור, ואפרורית נסוכה על אנשים, דכדוך וחוסר⁻תקווה. וזה הגרוע מכול: אין הרגשת ההתערות, לאיש מהם אין בטחון שיישאר כאן. אכן, לשם מה לשפר, לנטוע עצים, לבנות? ומי אשם? הארץ או המתיישבים עצמם? קרוב לוודאי, הכול ביחד. גרוע מזה מצבם התרבותי של המתיישבים. רבים אינם יודעים לחתום את שמם. הילדים אינם רוכשים בבית⁻הספר לא את ידיעת הספרדית ולא את ידיעת העברית.

באנו למקום ב⁻8.30 בערב. האסיפה היתה בבניין בית⁻הספר. שלושים איש באו בכרכרות בדו⁻אופניות, גברים, נשים, היו גם ילדים, כמו בכל מקום באסיפות. תינוק אחד הרבה להפריע. על השולחן דלקו שני פנסים, וקרוב לשעה סיפרתי לאנשים הללו על ארץ⁻ישראל, הייתי מעודד אותם, דיברתי על חינוך ילדיהם. על כסף אי⁻אפשר היה שם לדבר. הם בעצמם הבטיחו לתת 25–30 ראשי⁻בקר, מחירם עכשיו בערך לירה לראש, ועוד יתנו 20 לירות מטעם האגודה השיתופית. זה הרבה בשביל האנשים המדולדלים הללו. בלילה כבר לא היתה אפשרות לנסוע אל העיירה. האדמניסטראטור של יק"א לקח אותנו ללון אצלו בבית. נסעו עוד כמה מתיישבים עם נשיהם. על המרפסת של הבית אכלנו ארוחת ערב, בשלוש בלילה הלכנו לישון. באסיפה הקימו חוג ציוני, עד עכשיו לא היה. קראו לו בשמי.

למוחרת בתשע בבוקר נסענו חזרה. שוב החליפו את הסוסים אצל שולמן. ראינו לאור היום את ההתרוששות ואת דעיכת היישוב היהודי, וכעבור שעתיים באנו העירה. בו ביום נסענו במכונית לעיירה “הרצליה”, כחמשה⁻עשר קילומטר מסרס. שם נמצאות חמש⁻עשרה משפחות יהודיות בלבד. אצל קאמנצקי, אדם נחמד, פיקח הזוכר עדיין גירסא דינקותא שלו, את המדרשים וה“גלייכווערטל” היהודי, הוגש תה. נתאספו שישה יהודים, אחדים מהם עם משפחותיהם, למגדול ועד קטן. שניים נעדרו מן העיירה. שני אביונים שהם בעצמם במצוקה גדולה, שנים סירבו גם הם בשל המצב הקשה. תשעה אנשים תרמו ביחד 650 פזוס. זה אחוז גבוה, ואילו בכל מקום היה כך, אחרים היו פני הדברים בארץ⁻ישראל. שם לא היתה אסיפה, היתה שיחה אינטימית ובו בערב מסיבת פרידה. נתקבצו 43 איש, ישבנו עד שלוש בלילה, היו נאומים, שירה, אספו כסף, הגישו שי תכשיטים ומכרו במכירה פומבית. מישהו מכר את תצלומי תמורת 76 פזוס. כל אחד נתן פזו אחד. השאלה היתה, מי יהיה האחרון. הצעירים היו נרגשים ולא נתנו לגמור. כל אחד רצה לזכות בזכיה. השעה היתה מאוחרת ומוכרחים היו להפסיק באמצע. ניתן לתאר כמה נתייגעתי אחרי שני הלילות הללו. נסענו. בלילה עמדו אבק וחום מייגעים, אבל בבוקר נתעוררנו בין מטעי סוכר, בין שטחי קנים וצמחיה טרופית. מרחוק הבהיקו פסגות השלג של צפון הקורדיליירים.

ציוני סרס נגעו עד לבי, בייחוד שתים⁻שלוש משפחות. במשפחה אחת יש ילד בן⁻שנתיים בשם הרברט סמואל. ילד רזה, נלבב.


קורדובה (ארגנטינה), 23 בפברואר 1923    🔗

ביום ג' כתבתי לך מטוּקוּמן. אותו ערב ערכו לי הספרדים קבלת⁻פנים בחצרו של אחד מהם, תחת עץ גדול, רחב⁻נוף. קישטו יפה את החצר בדגלי ארגנטינה וארץ⁻ישראל, בנורות חשמל. השולחן קושט בפרחים. בירך אותי נשיא הספרדים. אני דיברתי עברית, מלווי לוצקי היה מתרגם משפט אחרי משפט. אחר כך דיבר גם הוא. צילמו את קבוצת המסובים והגישו כיבוד. נוכחו גם נשים ספרדיות. הרגשתי בנוח בין אחים רחוקים אלה, שאתם נמצאה לשון משותפת, שאיפות לאומיות וגעגועים לארץ⁻ישראל. מן הספרדים הלכנו בשעה אחת⁻עשרה למסיבת האשכנזים. באו משם לקחת אותי וליווּני שלושה מנציגי הספרדים. היו כמאה איש, הרבה נוער, בעיקר נשים, וכפי שנהוג כאן תמיד – נתיישבו הנשים במחצית האולם האחת, והגברים בשנייה. שוב שרו שירי ארגנטינה וארץ⁻ישראל, הימנונים, צילמו לאור מגנזיון, בירכו אותי בעברית ובספרדית, דיברו, ניגנו על פסנתר, שרו, אחר⁻כך רקדו ריקודים ארגנטינאיים, בטעם אירופי במקצת, אירגנו מכירה פומבית של מתנות שונות. מכרו במכירה פומבית את תצלומי. הפדראציה הזמינה אותו בשביל העיתונים, ומישהו שילם תמורתו 130 פזוס. עזבנו קרוב לשלוש בלילה. לא הייתי מרוצה מן התוצאות בטוקומן. לפני שאני אסחט כספים מן היהודים הללו, הם יסחטו ממני את נשמתי.

הבוקר בתשע נסענו לסאלטה, עיירה בצפון ארגנטינה. נסענו עשר שעות בין הרים ועלינו מעלה מעלה. רק לפני עשרים שנה הונחה מסילת⁻הברזל בין המדבריות ומאהלי האינדיאנים. שדות רצופים של קנה סוכר, מיתמר גבוה תירס. רחוק יותר סבכי שירים, הסוגרים על הרכבת. אנו חוצים נהרות רבים. הרבה פעמים חוצים אותו נהר עצמו, המתפתל בין ההרים. הנוף נעשה יותר ויותר פראי. יש מקומות שנדמה לך כי עוד לא דרכה בהם רגל אדם, אך פתאום נפתח שביל בין סבכי השיחים ומתגלה לעין עדר. הירק מתפרץ ללא ליאות מכל גושיש אדמה, מכל גבשושית. עצים מופלאי⁻צורה. צברים עומדים כעמודים, הם גדלים כמו אצלנו. מבעד לחלונות נושבים ריחות⁻ניחוח חדים. יחד עם האבק יורדים על הבגדים פירורי תפרחת של שן⁻האריה, עלי⁻כותרת של פרחים שכמותם לא ראיתי מעודי.

במרחק של שעה וחצי נסיעה מסאלטה, בהיימוז, קיבלו את פנינו נציגי סאלטה, שישה אנשים. בתחנת⁻הרכבת חיכו עוד אנשים, נרגשים, צמאים. אורחים אינם מזדמנים לכאן. [אלכסנדר] גולדשטיין [ויהודה] וילנסקי113 לא סרו לא לטוּקוּמן, לא לסרס ולא לסאלטה. נתנו להתרחץ, אחר⁻כך הזמינו אל זקן הקהילה. שם נתקהלו כל אנשי המקום עם נשיהם ובניהם. מורגשת היתה התעוררות⁻שמחה. הצטערו כשאמרנו שלא נשהה כאן אלא יום המחרת, התחננו שנישאר זמן יותר ממושך, שנאריך את חגם. הלכנו לישון מאוחר. בעיירה ישנם 35 אלף תושבים, היא יושבת 1,700 מטר מעל לפני⁻הים, רחוקה 150 קילומטר מבואנוס⁻אייריס. מכאן מובילה מסילת⁻הברזל עד לגבול בוליביה, משם כבר נוסעים על פרדות בין הרים ושבטי אינדיאנים, כעשר שעות נסיעה מסאלטה. הצטערתי שלא יכולתי להגיע לשם. שם הם חיים עדיין לפי מנהג הזמנים הקדומים. נמוך [יותר דרומה?] כבר הם מתורבתים, מלובשים. מביאים אותם שבטים שבטים לעבודה למטעי קנה⁻הסוכר ושוכרים אותם מאת “קאציק”, ראש השבט. מענים אותם 12–14 שעות ליום. מזון כמעט שאין נותנים להם, הם ניזונים מקנה⁻סוכר. הרים מקיפים את סאלטה מכל הצדדים. בניינים עתיקי ימים, מימי התקופה הספרדית. מן הפתח נראה מעבר אל חצר רחבה, מגודלת עצי דקל. סאלטה הוא אחד ממרכזי מלחמת העצמאות. בכל מקום נראות מצבות ממלחמת השחרור, אנדרטות של גיבורי השחרור.

יהודי המקום לא משו ממני. יש גם ספרדים, אך אותם לא ראיתי. יש גם מי שקוראים להם “רופיאנים”, טמאים, סוחרי נשים, אבל הם מנודים לגמרי מן החברה היהודית, אין מביאים אותם אפילו לקבורה בבית⁻העלמין היהודי. בבואנוס⁻איירס יש להם בית⁻כנסת משלהם ובית⁻קברות משלהם. מצאתי בסאלטה שני ארץ⁻ישראליים, אחד מתיישב מסג’רה, השני מימה.114 שניהם משתוקקים לחזור לארץ⁻ישראל. חלוץ ארץ⁻ישראלי מצאתי בטוקומן.

הסיעו אותנו בשעות היום אל ההרים, לנווה⁻קיט, שם בנו להם בתים בעלי מטעי⁻הסוכר. היישוב בהרים בנוי בתים יפים הרבה ורדים בגנים. התרחצנו ליד מפל⁻מים. נעים היה לנוח ולהרגיש ברעננות היער ומפל⁻המים ההררי. כיבדו אותנו בארוחת⁻צוהריים, בתה, בארוחת⁻ערב.

בערב היתה אסיפה. דיברתי שעה וחצי. חתמו על אלפיים פזוס. יהיו עוד חמש מאות. בין 15–16 משפחות הרי זה סכום נכבד מאוד. עשירים אין. רבים הביאו לכאן משפחות מאוקראינה. ישבו והקשיבו משפחות משפחות. הילדים היו נרדמים, השכיבו אותם צרורות צרורות במיטות בבית שבחצרו התקיימה האסיפה. אחרי האסיפה היתה מסיבה. שוב אכלו הרבה. זאת יודעים לעשות בארגנטינה, יודעים זאת גם יהודי הדרום. דיברו, שרו, הקימו ועדה ציונית, לא הניחו לי לעזוב את המקום עד שעה ארבע לפנות בוקר, ואתמול ביום ה' היו אצלנו כבר בשמונה בבוקר. היה עלינו לצאת לדרך. ישנו רק שלוש שעות. נסענו יום שלם עד לטוקומן. שם קיבלו את פנינו אשכנזים, ספרדים, נפרדו מאתנו במחיאות כפיים. מיטוקומן עד לקורדובה נסעתי עוד 16 שעות. קראתי רומאן גרמני, קראתי הרבה בתנ"ך.לכתוב אי⁻אפשר, הרכבת מיטלטלת מאוד.


31 בפברואר 1151923    🔗

שוב אני בבואנוס איירס. סיימתי את הסיור בדרום ארגנטינה. ביקרתי בפרק הזמן הזה בצפון ובדרום את היישובים הבאים: סנטה⁻פה, מוזסוויל, ויגיניה, סאנטה אָלנה, לאס פאלמרה, סרס, את העיירה הרצליה ואת המושבה מונטיפיורי; את העיר טוּקוּמן, את סאלטה, בצפון הרחוק את קורדובה. בדרום: מנדוס, ויז’ה אלבה, ויז’ה איריס, חאסינטו ארואס, ברנסיון, ואת המושבות נארסיס לון, ריברה, את המושבה לאפין, בהיא בלאנקה, טרס ארואס, קורונל סוארס. בסך⁻הכול 22 יישובים. עצרות⁻עם, אסיפות וישיבות היו ביחד עם בואנוס⁻איירס לא פחות משמונים. בדרום היתה העבודה קשה במיוחד; את נסיעתי לא הכינו כהלכה, מצאתי מדבר. הוצרכתי להתחיל לארגן בעצמי, למצוא אנשים. אין זאת השעה כמו לפני שנתיים לאחר סאן⁻רימו, כשהיה מצב⁻הרוח אחר וכסף היה כאוות נפשך. מצאתי את הלוך⁻הרוח הציוני משותק. פעולה אירגונית וחינוכית לא היתה. לא נתנו לאנשים תוכן, והם היו באים לתחייה רק בשעת ביקור “אורחים נכבדים מחוץ⁻לארץ”. אבל מצבו של כל אורח מחוץ⁻לארץ היה הולך ונעשה קשה יותר. צריך היה להבקיע את הקרח של האדישות, ואפילו של גישה עוינת לכל שהוא ציוני.

נוסף לזה המשבר הכלכלי, קציר רע, ירידה קאטאסטרופאלית במחירי הבקר: מ⁻200–300 פזוס עד 20 ו⁻15 פזוס לפרה. ועומס חובות כבד. מלבד זאת כל היישובים הללו הם חדשים עדיין, והם מוציאים הרבה על בתי⁻עם, בתי⁻כנסת, בתי קברות וכו'.

בבואנוס⁻איירס יש בית⁻חולים, המשמש גם את הסביבה. יש בית⁻יתומים, מושב⁻זקנים, הכנסת⁻אורחים. כל האגודות הללו אוספות תרומות בסביבה. לפני בואי הן “ניקו” את כל הערים. מן העיירה ריברה אספו עד 3000 פזוס. יותר מכל מפריעים הקרובים שנתגלו לא מכבר ונתגלתה אפשרות לעמוד בקשרים אתם. אין משפחה שאינה שולחת כסף וחבילות לאוקראינה ולרוסיה. רבים מביאים לכאן משפחות שלימות. כל אלה הם תנאים קשים מאוד לעבודה. ובכל זאת הצלחתי. בצפון קיבלתי 20.000 פזוס, בדרום 30.000 פזוס, בסך הכול 50.000 שהם 4,000 לירות. 3,000 כבר נשלחו ללונדון.לפי הכסף הארץ⁻ישראלי זה מעט, לפי הכסף בארגנטינה – הרבה. למופלג שבעשירים יש כאן עד לחצי מיליון פזוס, אך אלה בודדים.


*

יהדות ארגנטינה עושה תכופות רושם של גולם, שהוציאו מתוכו את שם ה' המחייה, ולא נשתיירה אלא דמות של חומר. יש קהילות יהודיות ללא בית⁻ ספר, יש משהו בדומה לבית⁻ספר המתקיים קיום עלוב. ההורים אינם זקוקים לבית⁻הספר הזה. את הרופאים ואת רופאי⁻השיניים יכשיר בשבילם בית⁻הספר הספרדי. מ⁻300 ילדים יהודיים בבאיה⁻בלאנקה מבקרים בבית⁻ספר יהודי רק 15 ילד, עוד כמספר הזה מקבלים שיעורים פרטיים. הילדים אינם יודעים עברית, תכופות אינם יודעים לקרוא “עברי”. בבית⁻הספר מבקרים לסירוגין. יש מושבות שבהן מלמדים בבית⁻הספר שעה אחת בלבד (כדי לא לעייף את הילדים). כמעט בכל עיר או מושבה יש ספרייה קטנה, אבל רק פעם או פעמיים מצאתי בהן ספר עברי. יש ספרים ביידיש, וגם אלה ספרים זולים לפי תוכנם, או ספרים מפלגתיים, רומאנים חסרי ערך אמנותי, היוצאים לאור בצפון אמריקה, או תרגומים מן הספרות הסוציאליסטית האנארכיסטית. מעטה מאד הספרות הטובה. יש בורות איומה, אך אין אותה דרך⁻ארץ שרחש עם⁻הארץ לתלמיד⁻חכם בתחום שלנו. בכל עיר ובכל מושבה עדיין פוגש אתה תלמיד⁻חכם, אך אלה הם האנשים מן הטיפוס הישן, דור ישן ההולך וכלה. בעיירה ריברה שיש בה 180 משפחות, בונים בית⁻כנסת גדול. אני שואל זקן פיקח, העוסק במלאכת הבנייה: למה לכם בית⁻הכנסת, אם אין אתם דואגים לבית⁻הספר? הרי בעוד מאה ועשרים שנה, כשתלך לעולמך, לא תציץ נפש חיה לתוך בית⁻הכנסת הזה. הזקן עונה דרך הלצה: על כן בונים אנו גם בית⁻קברות. בייחוד מעסיק הדבר הזה את היישובים החדשים; בונים בתי⁻כנסת ובתי⁻קברות. במקומות רבים צמוד בית⁻הכנסת לבית⁻העם, ל“סאלון”, כפי שהוא נקרא כאן. בטרס ארואס דיברתי ב“סאלון” כזה. יש ארון⁻קודש ועמוד, הכול כהלכה. תמונות של הרצל, פרץ, שלום⁻עליכם. מישהו העיר: שלום⁻עליכם בימיו לא התפלל כל⁻כך הרבה. כן יש במקום ספרייה קטנה, מתקיימות ישיבות ונשפי⁻ריקודים. “מניין” מתאסף רק בחגים גדולים גם בית⁻הספר שוכן ב“סאלון”. ביקרתי בו. הילדים כולם ביחד משכו בפסוק מתהילים. המורים הם מלמדים בורים, להוציא את החדשים, הירוקים, “גרינע”, כפי שקוראים להם כאן; הם למדו ברוסיה בבתי⁻ספר של תרבות. בריברה, בעיירה שתשעים אחוזים מאוכלוסיה הם יהודים, פתוחות בשבת כל החנויות. המצב הולך ורע מבחינה יהודית. שוכחים גם יידיש, הדבר האחרון המסייע לתודעת הלאום. מניין תבוא הציונות? המהגרים החדשים באים טיפין טיפין. הם נספגים ברחבי הארץ. ההסתדרות הציונית עסקה בחגיגות ובאיסוף כספים. אם לא תתמלא הפעילות הציונית תוכן חדש ואחר, עבודת אירגון וחינוך ילדים ומבוגרים, הרי בעוד שנה⁻שנתיים לא יהיו כאן חוגים ציוניים. ייעלם לחלוטין הלוך⁻הרוח הציוני בין המוני העם, והם ינותקו מן היהדות במידה רבה עוד יותר.

בעוד חודש ותשעה ימים יתקיים כאן קונגרס היהודים הציוניים. אני ובייגל, העובד בשביל “תרבות”, רוצים להכניס בו אלמנטים חדשים. זה יהיה קשה. ציוני המקום אינם דומים לשלנו. פרט ליוצאי דופן נדירים, כמעט לא תמצא כאן ציונים העושים את חייהם קודש לציונות. לעיתים רחוקות הם מקדישים לה את השבת. הפליא אותי, שבתנאים כאלה עוד הייתי מוצא פה ושם קבוצות קטנות של יהודים מסורים.


13 במארס 1923    🔗

עגומה היא דמות היהדות בארגנטינה.

בכלל, אין אני רואה עתיד גדול בשביל היהדות הזאת: התיישבות חקלאית של יק"א לא עלתה יפה. אלה שהתיישבו בכוחות עצמם, כמו למשל במנדוס, ברובם אינם איכרים, אלא חוכרים, תעשייני⁻חיטים, כביכול. בעזרת שכירים הם מעבדים שטחי⁻אדמה גדולים, עוברים לעיר וזונחים את חלקתם, בשעת קשות וגם בטובות, כאשר השנה מוצלחת, ובייחוד בשל הילדים (אלה מהם שהם בעלי הכרה יותר). גם כאן חסר האופי של הכפר שלנו, האחוזות מפוזרות ומרוחקות זו מזו קילומטרים רבים.


ריברה, 19 במארס 1923    🔗

יומיים אלה עבדתי באורח יותר מאושש, בדריכות ובמרץ, ויצרתי את האווירה המתאימה. שלשום דיברתי לפני אסיפה רבת⁻קהל על ארץ⁻ישראל היהודית החדשה. אתמול נסעתי במכונית למושבת לאפין, הנקראת על שמו של בן דודי, שהיה מנהל יק"א. דיברתי בבית⁻הספר הכפרי לפני 80–90 איש. בערב דיברתי באסיפת⁻עם גדולה. אמרתי דברי⁻פתיחה לפני הקרנת הסרט של הקרן הקיימת. היום, בשעות היום – אסיפת תושבי המושבות הקרובות שהזמנתי אותם לכאן, ובערב נאום על מאכס נורדאו. מלבד אסיפות עם יש לי שורה שלימה של ישיבות, שיחות. האוכלוסיה כאן בריברה רחבת⁻יד יותר, בעלת תנופה יותר גדולה, ואני הכשרתי אותם כך, שיש לצפות לתוצאות טובות, על אף היבול הרע, הקרובים וכו'.


*

אופי הנאומים שלי: אני מדבר על ארץ⁻ישראל, מספר על מה שהוקם, על מה שניתן להקים ועל מה שלא נעשה. על המושבות, הקיבוצים, על חיי החלוצים, על עמק⁻יזרעאל, על העבודות הציבוריות, על החומר האנושי, על ערים, על בתי⁻ספר, על עברית וכו'. מחצית⁻הנאום השנייה: מה עושה העם היהודי למען ארץ⁻ישראל. לעיתים מדבר אני על פוליטיקה. אחר⁻כך: תביעותינו כלפי היהדות. הנוסח משתנה, לעיתים מדבר אני חצי שעה, לעיתים שעתיים, מכניס אלמנטים חדשים, לעיתים מדבר אני על מצב היהדות, על חינוך לאומי ועל יהדות ארגנטינה.

במוזסוויל השמעתי הרצאה על חינוך לאומי. לעיתים מרצה אני הרצאות יותר משעממות על ארץ⁻ישראל במספרים ובעובדות, על המצב הכלכלי. מלבד זאת קבלות⁻פנים ונאומים באגודות תרבות, לעיתים תכופות לא ציוניות. לעיתים מדבר אני באסיפת⁻עם על מאכס נורדאו. עכשיו הכול מעוניינים בו. זהו בקווים כלליים האופי של נאומי. יותר מכול עולה בידי להשפיע באסיפות קטנות, שבהן צריך לגייס עובדים, להחיש את קצב העבודה. לאחר נאומי שלשום נתאספה קבוצה קטנה, ואחרי דיון תרמו 1,200 פזוס. ישבו עד שתיים וחצי בלילה. אין אני ישן אלא מעט. כאן בעיירות הכול באים לראות את האורח, ובאים לעיתים קרובות.

תנאי⁻העבודה קשים, כפי שכבר כתבתי לא פעם. אין אווירה כפי שהיא היתה בביקור של אלכסנדר גולדשטיין בימי סאן⁻רימו. האנשים נתעייפו, שכחו, לא הזכירו להם, לא לימדו אותם. המצב הכלכלי גם הוא נשתנה. אולם לפי שעה מצליח אני מבחינה חומרית יותר משהצליחו עד עתה. אבל, כמו תמיד, אין אני מרוצה, הייתי רוצה בתוצאות אחרות. בארגנטינה יש בסך⁻הכול 130 אלף יהודים, ומהם 30–50 אלף ספרדים. אין כמעט גישה אליהם ואין הם רגילים לתרום. עושר יהודי אין כאן. אם יגיעו תוצאות נסיעתי ל⁻14 עד 15 אלף לירות, תהיה זאת הצלחה גדולה מאוד. סכום כזה תרמה ארגנטינה במשך שנתיים, בזמן נסיעתו של גולדשטיין ואחריה. אם יעלה הדבר בידי, אינני יודע.

ביקרתי כאן בבית⁻ספר לשלושים ילדים. דואגת לבית⁻הספר קבוצה קטנה. המורה – סטודנט רוסי אנארכיסט, שברח מפני הבולשביקים. ילדים רוסיים בעלי שערות פשתן, כמו בכפר רוסי, פֶתקים וּואנקים. המורה שואף ליצור בית⁻ספר רציונליסטי ללא לאומיות, אבל אין הוא רוצה שהילדים ינתקו את הקשר עם רוסיה. מדברים על אמא⁻ווֹלגה וכיוצא בזה. בית⁻הספר קיים בכוח האידיאליזם של המורה וקבוצתו הקטנה. היהודים דואגים פחות לבית⁻הספר שלהם. שאלת החינוך היא כאן שאלה דוויה וקשה.


18 באפריל 1923    🔗

אני בעיירה באסה וילבאסה. עיירה יהודית, בין קבוצת המושבות בגליל אנטרה ריאוס. כאן המושבות היהודיות העתיקות ביותר בארגנטינה. נסעתי 14 שעות מבואנוס⁻איירס. לא נתעייפתי בדרך. לקחו בשבילי תא קטן נפרד, וכל הזמן שכבתי. הביאו לי שי פרחים. נציגי העיר והמושבה קיבלו אותי יפה. ערכו שיירה קטנה של מכוניות. ליד המועדון הציבורי קיבלו את פנַי ילדי בית⁻הספר בשירת “התקוה” ושירי שיבת⁻ציון. הקשבתי לנאום ברכה. מיד נתקיימה ישיבה לאירגון העבודה בעיירה ובסביבותיה. בערב בתשע וחצי דיברתי באסיפה אחת, אחר⁻כך היתה ישיבה, ונמשכה עד שתיים בלילה.

אני גר בבית פרטי, ובו דואגים לי ומבשלים את הדרוש לי. האוכלוסיה היהודית כאן יותר לאומית ובית⁻הספר יותר טוב. יהודי אנטרה ריאוס יצאו להם מוניטין, בארגנטינה, כמובן.

לדאבון הלב שרוי המקום במשבר קשה, השדות כמעט לא הניבו השנה. עבודתי כמובן מפרכת, צריך להתגבר על כל המכשולים בעבודה, במרץ, בדריכות נפשית, בטאקט רב, בדרישות רבות. אני דורש עבודה מוגברת ומעייף את האנשים, אך אין הם מתרעמים עלי, כי הם רואים כיצד עובד אני עצמי.


26 באפריל 1923    🔗

אתמול נסעתי במכונית אל המושבה בארונר, כעשרים קילומטר מדומיניג’ס. במרחק קילומטר מבית⁻הספר קיבלו את פני ילדים עם דגלים ומתיישבים מכל האיזור עם משפחותיהם, מי ברגל ומי בכרכרה דו⁻אופנית. הילדים קיבלו את פני בשיר: “מניין בא יהודי? מה נשמע בארץ⁻ישראל?”, עברתי מתחת לדגלים ובין שורות הילדים והמתיישבים. היינו נעים אט⁻אט לעבר המושבה, והילדים היו שרים: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים” ושירים אחרים. דיברתי כשעה. התוצאות טובות מאוד, אם נקח בחשבון את המצב. חמש נשים הגישו את טבעות⁻הנישואין שלהן. כסף אין להן. לבי נתכווץ בקרבי. תמורת הטבעות נקבל פרוטות, ואין תמורה לשי הזה, המוגש מלב⁻זהב יהודי.


26 באפריל 1923    🔗

שלשום באתי לדומיניג’ס. עכשיו אני בלב⁻לבה של הפרובינציה אנטרה ריאוס, שבה מתגוררים כמה אלפי יהודים⁻מתיישבים, ויש אוכלוסיה ניכרת של יהודים גם בעיירות שבין המושבות.

כאן נתקל אני בהרבה דברים משמחים. כאילו בנס נשתמרה יהדות טובה. כאן מעוז הציונות הארגנטינאית, העידית שלה, האלמנט הטוב ביותר – איכרים, מתיישבים תמימים, בעלי לב יהודי חם ואהבה גדולה לארץ⁻ישראל. באנטרה ריאוס הנהיגו לראשונה “קוסטאצ’ה” – קציר לטובת הקרן הלאומית. יש כאן קבוצות מורים יהודיים. נפשי נחה כאן אחרי המדבריות שבהם עברתי, שמעטים היו בהם נאות⁻המדבר. דומיניג’ס היא הטובה בעיירות ארגנטינה מבחינה ציונית. בכל התחנות קיבלו את פנַי אנשים מעיירות וממושבות. בדומיניג’ס, בתחנת הרכבת, קיבלו את פנַי כמאה וחמישים איש, נציגי העיר וכל סביבתה. באתי בשתיים ובשלוש וחצי דיברתי. האסיפה היתה רבת משתתפים מכל הסביבה. דיברתי שעתיים, הקהל הקשיב בנשימה עצורה, והלוך⁻הרוח של הקהל הדביק אותי. לרוע המזל קשה כאן המצב. השדות לא הניבו השנה לגמרי, האנשים ירדו מנכסיהם. פעילי המקום מקבלים את פני בספקנות: אין מה לעשות נוכח העובדות. אך התוצאות מפתיעות אותם. מישהו אמר: לאחר בואך שוב אין משבר כלכלי, אנו מתביישים לדבר עליו. באסיפה ניגשה אלי אשה צעירה עם ילד ודיברה עברית. מסתבר שהיא ארץ⁻ישראלית, בת מתיישב מרחובות, מאקוב. בעלה היה קודם במקוה⁻ישראל, עכשיו הוא עובד כאן כאדמיניסטראטור ביק"א. ביתם בית עברי. אנשים עמדו ולטשו עיניהם על האשה המתגעגעת לארץ⁻ישראל, המדברת אתי בשפה עברית חיה. היא מרגישה את עצמה כמו על אי בודד.


6 במאי 1923    🔗

באונייה בתוך אורוגוואי. בבוקר אהיה בבואנוס⁻איירס. לראשונה בשבועות האלה אני לבדי, ללא אנשים, ללא עבודה ושיחות. סיימתי את הסיבוב השלישי שלי, את הפרובינציה אנטרה ריאוס. מתגוררים בה עד 1500 מתיישבים יהודיים. המושבות והעיירות הן כמעט על טהרת היהודים. יש גם כמה ערים. המושבות משתרעות על עשרה, עשרים קילומטרים, לעיתים אפילו למעלה מזה. קבוצות בודדות של בתים, ארבעה בתים לכל קבוצה, וקבוצה אחת מרוחקת מחברתה מרחק של קילומטרים. יש רק כמה מושבות שבהן מתגוררים המתיישבים בצוותא, בכפר אחד. לרוב קיימות המושבות כבר 15–30 שנה רק אחדות פחות מ⁻10–15 שנה. העיירות צצו בדרך הטבע, במרכז המושבות. המשק אקסטנסיבי. לכל איכר יש 150–200 הקטר אדמה (1,500–2,000 דונם), ואצל אחדים למעלה מזה, עד 500–600 הקטר. האקלים אינו יציב, הפכפך. אחרי כמה שנים של יבולים דלים מאוד בא יבול טוב, שהוא צריך לפצות על כל השנים הרעות.

בזמן המלחמה היו מחירי הבקר גבוהים. תמורת פרה היו משלמים 200–300 פזוס. כל המתיישבים התחילו מספסרים בבקר. לאחר המלחמה ירדו המחירים, עכשיו המחיר 20–30 פזוס לראש, וגם פחות מזה, ואין מה לעשות בבקר. ועוד הוא זקוק למרעה. ואין כאן אספסת, כמו בדרום⁻ארגנטינה או במוזסוויל. אין כאן מיבנים בשביל בקר, והוא תמיד תחת כיפת השמים. העדרים משוטטים על שטחים עצומים, בין גדרות תיל. אם צריכים לרתום סוס, מוכרחים לחפש אותו זמן רב. עמק עצום סגור בין שני נהרות – אורגוואי ופאראנה. מכנים אותו “ארם⁻נהריים” הארגנטינאית. העיירות מלוכלכות, רחובות בלתי מרוצפים. הבתים נבנו ללא תוכנית, אינם נוחים.

זאת הקדמה קצרה לעבודתי כאן. עלי עוד להוסיף, כי נמצא מכאן מיטב האלמנט היישובי. כאן ניתן למצוא כפריים אמיתיים, תמימים, חסונים, ילדי האדמה. בעיירות פחות טוב, בערים רע. אנטרה ריאוס היא מעוז הציונות הארגנטינאית. כאן נשמר עוד הרגש היהודי, מסורות מסוימות, שהביאו אותן מן המולדת הישנה. בפרובינציה הזאת התחילו לראשונה לזרוע ולקצור לטובת הקרן הקיימת. השנה דל היבול מאוד, לא היה כדאי לאסוף מן השדות. ציפו ליבול מצוין, אבל במשך כמה ימים אבד הכול בשל ערפל ולילות קרים. האנשים נתונים במצוקה. המתיישבים העשירים אין להם פרוטה לפורטה, העניים יותר אין להם אפילו שק קמח. מבקשים זרעים מאת הממשלה. ידעתי מה קשה כאן המצב. כל התקווֹת נתלו קודם בפרובינציה הזאת, אך בבואי כבר ידעתי מה מצב העניינים. נסעתי, משום שאי⁻אפשר היה לא לבקר בחבל⁻ארץ זה. ביקרתי יישובים גם בסלבדור, רדמר, קאמפוס ואובוז’אי, שבהם הנזק היה כבד במיוחד והם נתרוששו; בשל דלותם, שלא להעליב אותם. באתי לעיירה הראשונה באנטרה ריאוס–בּאסה בילבאסה, ופעילי המקום היו אומרים לי: לא נשיג מאומה, נגד מציאות אין נלחמים. אני עניתי: ארץ⁻ישראל נבנית על אף כל מציאות, גם כאן נצליח. מסתבר שהתוצאות היו בלתי צפויות לגמרי.


בואנוס איירס, 20 במאי 1923    🔗

ערב יום ראשון של שבועות. היום ליוויתי את משפחת הרשטיין לארץ⁻ישראל. ב⁻24 במאי מתחילה כאן המגבית. ההכנות נעשות בקצב מזורז. יום יום, מעשר בבוקר עד שתים עשרה⁻וחצי, ישיבות עם הפדראציה. אחרי⁻הצוהריים אני מקבל אנשים ומבקר אנשים. יש ברצוני למשוך לעבודה אלמנטים שונים של היהדות המקומית. שלשום ביקרו אצלי אנשים צעירים ממערכת “וידה נואסטרה”. זאת היא קבוצה אינטליגנטים צעירים יהודיים, המחפשים דרך אל היהדות והמתקרבים אל הציונות. אלא שהם מתייחסים יחס עוין אל הפדראציה הציונית. אחד מהם, ליאון קיבריק, עורך העיתון, הוא בחור בעל מרץ ובעל קשרים גדולים, השני משורר צעיר ברוך⁻כשרון, הכותב ספרדית – גרינברג; השלישי – רזניק, מתרגם מאידיש. אחר⁻כך הייתי אצלם במערכת, שם הפגישו אותי עם אנשים שונים שאני זקוק להם. יש כאן קרע גדול ועמוק בין הציונים ובין הקהלות של יהודים צרפתיים וגרמניים, ובכלל יהודים עשירים. ואני רוצה למצוא דרך אליהם, שנסתמה מכבר.


21 במאי 1925    🔗

אני יושב ב“הוֹל”, שהוא חדר⁻קריאה במלון, ליד החלון הנשקף אל הרחוב הראשי. כאן בדרך כלל מקבל אני אנשים וכותב את מכתבי. אני קורא עכשיו את יומנו של הרצל, את הכרך השני, את הטרגדיה אשר שרפה את חייו במשך כמה שנים. מצב כלכלי קשה, שעשאו תלוי ב“נויע פרייע פרעסע”, והוא, מנהיג⁻העם הנערץ והגדול, היה אנוס לעבוד כשכיר אצל שני אנשים בינוניים, שהיו נמנעים מלתת פירסום למעשיו והיו משפילים אותו. אחר⁻כך התלבטות חרדה ומאמצים נואשים ליצור מדיניות יהודית, לשׂבר את אוזן הבריות, להתקבל על דעתם! פתאום, בין כתיבה על עבודה מאומצת, על חרדות, משפחתו, חדר ילדים. הוא כותב פעם לפני יציאתו לארץ⁻ישראל: “הפרידה מיקירי היתה קשה מאוד הפעם. הייתי יכול להישאר בביתי היפה, עם ילדי היפים, הגדלים בילדותם הוורודה בלי שאשמח בהם, אין אני רואה את התפתחותם ואת חינם”. הוא מתאר את רחיצת הילדים, את השכבתם, את משחקיהם ואת שפתם הילדותית. ועוד קורא אני את הרומאן מאת [דוד] ברגלסון, “הפרישה”. הוא מייגע את נפשי באפרוריותו, בעגמומיותו המתמשכת.


16 ביולי 1923    🔗

עדיין אני במנדוס, היום היה עלי לנסוע לצ’ילי, אלא שמתחוללת בקורדילירים סופת שלג, והרכבת לא יצאה.ייתכן שיהיה עלי להמתין כמה ימים, ואני כל⁻כך חסר סבלנות. נסיעתי מתמשכת עד אין⁻סוף. שלשום היה נשף מוקדש להרצל. נגינה, שירה, נאום שלי. בכל הנשפים בקשר לכ' בתמוז קוראים “אל מלא רחמים”. ב. אפשטיין, אחד ממשתתפי הקונגרס הראשון שהיה מלא חדוות⁻חיים, בייחוד בארץ ישראל ובקונגרס, והנה הוא, אחד מן הצעירים ביותר, זכה גם הוא לאזכרה. כאשר ערכתי את “ספר הקונגרס”, לא פיללתי שיבוא תורו. קבוצת משתתפי הקונגרס הראשון מצטמצמת והולכת.

כאן נסתיימה כמעט העבודה. מנדוס וסן חואן יגיעו עד ל⁻6,000 פזוס. אמש נפרדו ממני. היו שישים איש. יש כאן כמה משפחות טובות. משתדלים להנעים לי את שהותי. אתמול הוליכו אותי אל ההרים, שם ישנה מצבה לזכר מעברוֹ של גיבּורה הלאומי של ארגנטינה, סאן מרטין, על צבאו דרך⁻הקורדילירים (האנדים) לצ’ילי. סאן מרטין הביא גאולה לכל מדינות דרום אמריקה, והוא כאן גיבּור נערץ. המצבה כבירה. יש המון פסלים על ראש סלע גבוה החולש על הגיא, על מרחק עצום, והמון תבליטים על קירות הסלע, המתארים את קורות השחרור. למעלה נראית קבוצת פרשים הפורצים דרך פסגת הר, ומעליהם מלאך הקורע כבלים; ולמטה, רכוב על סוס, סאן מרטין; על תבליטים נראים איכרים העושים תותחים, המחשלים נשק, ומעבר דרך הרים על פרדות ושוורים, מעבירים תותחים; נשיהם של נכבדי מנדוס מביאים את תכשיטיהן. העיר כאן מיוחדת במינה. כל הבתים הם בני קומה אחת, מחשש רעידות⁻האדמה הפוקדות את העיר לעיתים תכופות. בעיר נראות הריסות הכנסיות, שרידים של רעידות האדמה. אתמול אכלתי ארוחת⁻ערב בבית אשר סדק חוצה בו את הקיר מן הקצה אל הקצה, סימן מרעידת⁻אדמה מלפני שנתיים.

המכתבים מארץ⁻ישראל על המשבר, על רעב וכיוצא בזה עושים כמובן רושם רע ומפריעים בעבודה. יש היורדים לכאן מארץ⁻ישראל. אך אין האנשים מבינים שלא בארץ⁻ישראל האשם, אלא בהם, באדישותם ובקור לבם.


סאנטיאגו, צ’ילי 19 ביולי 1923    🔗

אני כותב מסאנטיאגו. יושב אני בחדר הנושם חמימות ביתית, עם גזוזטרה הנשקפת על הרים משולגים. באתי לכאן אתמול בוקר אחרי דרך ארוכה וקשה, מלאה הרפתקאות. ביום הקבוע, ביום ב', לא נסעה הרכבת. בקורדילירים, שהיינו צריכים לעלות עליהם ולרדת מהם, התחוללה סופת שלג. נסענו למחרת עם הנץ החמה. במהרה נכנסנו אל ההרים, היינו עולים ועולים בקרונות קטנים שספסליהם צרים. עד מהרה נפתח פתח בין ההרים. שמים כחולים, צחים, מזמן לא ראיתי שמים כאלה; בבואנוס⁻איירס העצומה הם מכוסים עשן והם מעומעמים ואין⁻סופיים בערבה שמעליה מתנסר אבק. ככל שאנו עולים, כן הולך ומתרבה השלג, והאוויר נעשה דליל וצח יותר. אנו עוברים מנהרות, נוסעים על עברי פי⁻תהום, יש ואנו דחוסים בין גושי⁻הר ענקיים נוסעים בפרוזדור של שלג. השלג מתחיל לסנוור את העיניים, הוא מתמזג עם השמים. למטה ובצד הרכבת זורמים ושופעים בהמולה פלגים הרריים. ים אין⁻סוף של שלג. אנו חונים בתחנות הרריות. מכונות⁻ענק טורחות להסיר את השלג. כבדה הנשימה בהרים, היתה בחילה קלה כמו בים. הרכבת ניטלטלה. יכול להיות שנתנה אותותיה עייפות הימים שעשיתי במנדס. יום קודם היתה מסיבה עד אחת בלילה. גם בערב האחרון לא הניחו לישון. בערך בשבע בערב נזדעזעה הרכבת. היה חושך. כבר היינו יורדים מן הקורדילירים, כמה שעות לפני⁻כן עברנו את הנקודה הגבוהה ביותר, כ⁻4,000 מטרים. עברנו מנהרה באורך שני ק"מ. היינו נעים באיטיות כעשר דקות ונחנקים באוויר הפחמי הדחוס. עצרו את הרכבת. חשבו שאבן נתקעה בפסי⁻הרכבת או גוש שלג. המשכנו בנסיעה, אך כעבור חצי שעה מתחילים להתנועע. הקרון שעל ידינו נוטה הצדה. קול זכוכית שנשברה, צעקות, ואנחנו עומדים. הקרון שלנו ירד מן הפסים, הגלגלים נשברו. למזלנו נטה הקרון לא לצד התהום. העבירו אותנו לקרון היחיד של המחלקה השנייה, והיינו דחוקים כמו מליחים. בקושי הגענו עד לעיירה לוס אנדס בצ’ילי. שם חיכו לי. לנתי ובבוקר ב⁻11.20 הגענו לסנטיאגו.


סאנטיאגו, צ’ילי, 22 ביולי 1923    🔗

אני עובד עבודה מאומצת, מקבל אנשים, משלחות, מראיינים,צלמים. אחד ז’ואן מארשאל, רב⁻חובל בצי, פנה אלי במכתב⁻ברכה ומעמיד את עצמו לרשותי. העיתונות מקדישה יום יום שימת⁻לב רבה לשליחותי. בכלל, ארץ⁻מוזרה, אקזוטית. אתמול התקיימה העצרת הראשונה שלי בתיאטרון הממלכתי. היה חגיגי מאוד, התזמורת ניגנה את ההימנונים –האנגלי, העברי, ואת ההימנון של צ’ילי. נציבו של נשיא הרפובליקה116 שלא יכול היה לבוא אישית בשל מחלתו, הקדים בשלום את הרעיון הגדול של הציונות ואת האורח, נציגה. נאם נאום גם הציר האנגלי, והוקרא מברק מאת סוקולוב וּוייצמן לפתיחת המגבית. במברק היו כמה מלים טובות מופנות אלי: “לאחד מלוחמי⁻ציון הטובים והנאמנים ביותר”. דיברתי שעתיים. נתקבלה החלטה נלהבת. היום תה חגיגי. “אולם לכסף אין זה מגיע”.

יהדות צ’ילי כולה חיה בימים אלה חיים של חג. מתקבלות ברכות מערי השדה, מפינות נידחות של האוקיינוס השקט. כאן יפה מאוד. הגזוזטרה שלי נשקפת על הרי הקורדילירים המושלגים, בגוניהם וזהוריהם השונים, המשתנים כמה וכמה פעמים ליום.


סנטיאגו, צ’ילי, 29 ביולי 1923    🔗

אתמול חזרתי מן הפרובינציה. שישה ימים ביליתי בנסיעות. נסעתי בלווית יהודי מאֶלזאס, הציוני רוֹבּרט לוי, והמזכיר שלי פייבוביץ'. בטימוקו יש קהילה ספרדית, כ⁻30 משפחות, 6–7 אשכנזים, והספרדים הם מן העיר מונסטיר בסאלוניקי. עד להצהרת באלפור הם קראו לעצמם סרבּים. המועדון שלהם נקרא מקדוני. עכשיו הוא נקרא מקדוניקה⁻ישראליטה. קיבלו את פני במרחק של כמה תחנות מן העיר. התחיל העניין עם השפה. אני מבין קצת ספרדית, אבל לשוחח אין אני מסוגל. דיברתי עברית. תירגם אדם צעיר, מינץ, שנקלע לכאן מברסט⁻ליטוֹבסק. הפריעה השפעת. כל הארץ חולה. בסנטיאגו 15 אלף שוכבים חולים. ובכל זאת גדולה היתה ההצלחה. תחילה קר היה בסנטיאגו. נתקבל אפילו מברק, שבזמן כזה מוטב לא לבוא. השעות ויום הפעולה – הכול נשתנה. בערב היתה עצרת⁻עם, היא עברה יפה. שלושה אנשים דיברו ספרדית, אני עברית, ובשביל האשכנזים – אידיש. הנאום בעברית תורגם משפט אחרי משפט, הכול כמובן היה מצטנן אגב המעבר בצינורות התרגום, אבל מצאתי דרך אל לבותיהם. העידו על כך לא רק התוצאות הכספיות, שעלו על תוצאות דאשתקד, אלא גם מצב⁻הרוח, שהיה מתרומם ועולה. אחרי עצרת⁻העם היה תה, אחר⁻כך, למוחרת, היו לי כמה ישיבות אתם. לאשכנזים יש קהילה משלהם, אבל בפעולה הציונית הם מאוחדים עם הספרדים. זאת העיר הראשונה שבה נפגשתי עם ספרדים כאלה. נימים נרדמות היתה בהם השפה העברית, ולמוחרת התחילו אחדים מהם מבינים אותי ונוצרה אפשרות ההידברות.

בעצרת⁻העם היו ארבעה נציגים של יהודים⁻אנוסים מקורו⁻קאונטין. למוחרת באה אלי משלחת מהם. נוכחתי שהם פחות מעניינים מאשר ציפיתי. ראיתי סמל טראגי למה שעלול לבוא בעוד כמה עשרות שנים על יהדות צ’ילי. איכרי צ’ילי, טיפוס צ’יליאני. קוראים להם שבתיסטים, קאבאניסטים וכיוצא בזה. מן המלים שבת וסוכה (קאבּאנה). שמורה עמהם מסורת, שהם צאצאיהם של אנוסי ספרד. הם מכירים בעשרת הדברות, חוגגים פסח וזובחים זבח. הם שומרים שבת, ובסוכות יוצאים לגור באוהלים. ביום⁻כיפור הם צמים. אין הם יודעים שום תפילות. תנ"ך הם קוראים בשפה הספרדית. מאמינים בשיבה לארץ⁻ישראל, וישו ישלוט על העם היהודי. הם מתחתנים ביניהם לבין עצמם. הנישואים אצלם הם אזרחיים בלבד. כששואל ילד את חברו: אתה יהודי? הלז עונה: יהודי לעולם ועד, ציוני עד יום מותי. רבים מהם נתאכזבו, משום שאין נותנים להם אפשרות לעלות לארץ⁻ישראל. “חוששים אנו שעינינו לא יזכו לראות את מה שנפשנו יוצאת לראות”. בהבהוב מיסטי בעיניהם התחננו להעבירם לארץ⁻ישראל.

ב⁻25 ביולי בערב היתה מסיבה חגיגית, שארכה כל הלילה. אני הלכתי בשתיים וחצי, אחרים נשארו עד חמש, עד שיצאה הרכבת שלי. נתאספה כל האוכלוסיה היהודית, פרט לחולים. היו נאומים נלהבים בעברית ובספרדית. בגינוני חג החליטו לקרוא את בית⁻הספר היהודי על שמי. אחד מן הספרדים, ישיש, נאם בעברית. 25 שנה לא דיבר עברית. ועוד שניים, מורי בית⁻הספר, מלמדים את הילדים שלא על⁻מנת לקבל פרס כל שהם יודעים בעצמם. אנשים אלה, המושלכים מאחורי הרי החושך, נתפשו במסיבה להלוך⁻רוח של חג והתרוממות שאין לתארו.

כוח אדיר יש בציונות, בעברית ובארץ⁻ישראל. בשעת הפרידה אמרו לי: מי יתן שתמצא בכל מקום ידידים כמו שאתה מניח אותם כאן. נסענו בחמש בבוקר, בשתים⁻עשרה בצהרים באנו לקונצפיון, במרחק של חצי שעה נסיעה מן האוקיינוס השקט. קהילה של 30 משפחות יהודיות, מהם 13 יהודים שנשותיהם וילדיהם נוצרים. לאט לאט ניתקים מן היהדות, או שהם חיים חיים אפרוריים. אין אפילו בית⁻קברות יהודי. יש מהם שמביאים את מתיהם לסנטיאגו. יש כ⁻50 ילדים בגיל בית⁻הספר, אך אין בית⁻ספר יהודי. היתה אסיפה, כנהוג, ואחריה תה בבית פרטי. בארון קטן נמצא ספר⁻תורה של הקהילה, תמונת הרצל על הקירות תמונת הכותל המערבי. אלה הם נכסי הקהילה המתנוונת. דיברו, שרו. בלב כל אחד נתעוררו הדי החגים משכבר הימים, זכרונות מן החדר, הרחוב היהודי, תחום המושב, ההווי היהודי. בערו העיניים באש הכיסופים, היו נרגשים, ערכו מסיבה למוחרת לפני עוזבי. קם לתחייה החוג הציוני, ועשו אותי לאזרח כבוד של הקהילה.


סנטיאגו, צ’ילי, 7 באוגוסט 1923    🔗

רציתי לנסוע היום לבואנוס⁻איירס, אבל עיכבו אותי עד לרכבת הבאה. מיד לאחר שאני עוזב נעצרת העבודה, וכאן היא לא הושלמה עדיין. מלבד זאת ביקש הציר האנגלי שאשתהה לעוד כמה ימים, הוא רוצה להציג אותי לפני נשיא הרפובליקה. הקונגרס הציוני בצ’ילי כבר מאחורי. הוא נפתח ב⁻3 לחודש הזה ביום ו'. בישיבה הראשונה דיברתי על המצב המדיני, אחר⁻כך דיווחתי על העבודה בארץ⁻ישראל ועל החינוך הלאומי. בכלל עזרתי הרבה לקונגרס. אני רוצה להניח כאן מאחורי אירגון והבנה למשמעות האירגון.

הקונגרס היה לדידי רצוף תשואות ואני מקווה כי גרעינים רבים ממה שזרעתי יוסיפו להצמיח. הקונגרס שלח מברקי ברכה והכרת טובה על עבודתי ללונדון ולארץ⁻ישראל.

אמש היתה מסיבה יפה מאוד. נוכחו מאה וחמישים איש, מהם אנשים שלא נפגשו מעולם עם היהדות המקומית. דיבר גם יהודי גרמני. החליטו לשלוח מברק נלהב אליך. רשמו אותי בספר⁻הזהב של הקרן הקיימת. דיברו נציגיהם של שני עיתוני צ’ילי הגדולים ביותר, “לא נאסיון” ו“מרקוּריוֹ”, לא⁻יהודים. זה הצד החיצוני של השבוע האחרון.


סאנטיאגו דה צ’ילי, 8 באוגוסט 1923    🔗

לפנַי נסיעה קשה של יומיים לבואנוס⁻איירס. אני יוצא לדרך מחר בקרונות מטולטלים, אשהה בבואנוס⁻איירס שבוע ימים ואסע לבראזיל.

אתמול ערך אצלי ביקור הציר האנגלי, ובמרכבתו הביא אותי ואת מזכירי היילפרין אל הנשיא. הנשיא נעים⁻הליכות מאוד. הוא התנצל על כך שהוא רואה אותי בפעם הראשונה; לא בא לעצרת שלי בשל מחלתו. זה האירוע הציוני החגיגי הראשון שהוא מחמיץ אותו. הוא סיפר לי, כי בשעת אישור המאנדט נתנה ממשלת צ’ילי את קולה לתמיכה בציונות. והוא קיבל מכתב⁻תודה מלורד באלפור. אמרתי לו, שהדבר ידוע לי, ועל כן מכירים אותו היהודים גם מעבר לצ’ילי, כי מכירים אנו את כל ידידיו של העם היהודי.

הנשיא אמר לי כי רשמוהו בספר הזהב של הקרן הקיימת, והוא מאושר ששמו מופיע בין שמות מקימיה של ארץ⁻ישראל החדשה. שאל שאלות שונות על עבודתי, התעניין בשפה שבה אני מדבר (דיברתי עברית) ואיחל לי הצלחה. הציר האנגלי הביא אותי חזרה אל המלון. הנהג היה לבוש מדים מקושטים סרטי זהב, הציר לבש חליפה חגיגית וחבש צילינדר, ואני – מקטורן⁻ביקורים שלקחתי בהשאלה. מחר אפרד מן הכול. במסיבה רשמו אותי בספר הזהב. מאת הגברת מוריץ ישראל מטאמאוּקוֹ קיבלתי שטיח ממלאכת⁻יד אינדיאנית, ואני הגשתי לציר תנ“ך במקור. הוא מעריץ גדול של התנ”ך וקורא מעט עברית.


30 באוגוסט 1923    🔗

זה שלושה ימים אני בריאו דה ז’אניירו.לא פיללתי כּי סיום עבודתי יהיה כל⁻כך קשה ולא נעים. אין כאן איש, שני ציונים טובים, שניידר וגורביץ', ומלבדם אין איש. והם שניהם עסוקים בענייניהם האישיים. החיים כאן קשים ומוכרחים לעבוד הרבה. שום דבר לא הוכן לבואי, אני עצמי צריך הייתי להתחיל בכול, וזאת ללא שפה. כבר נתרגלתי מעט בארגנטינה ובצ’ילי לשפה הספרדית, ואילו כאן מדברים פורטוגזית. למזלי טילגרף גרשונוב מ“נאסיון” בבואנוס⁻איירס אל הנציג המקומי של “נאסיון”. הוא קיבל את פנַי בנמל והפגיש אותי עם העיתונות המקומית. אני שולח לך את העיתון המקומי הנפוץ ביותר, שבו פורסם הראיון אתי. בלבלו הרבה, אבל לפחות הודיעו על בואי, שאם לא כן איש לא היה יודע. יש כאן פדראציה, אבל שום דבר אינו מסתתר מאחורי השם הזה. ועידות קשה לארגן. הלוך וחזור צריך לנסוע מנקודות שונות 10–12 יום, אם יש קשר ימי. הארץ עצומה, היהודים מפוזרים. כדי לעבּד את ברזיל כהלכה, צריך לשבת כאן חצי שנה. בכמה מקומות לא אבקר. אעבוד בקצב מפרך, אבל לפני שישה שבועות לא אוכל לצאת. בלונדון לא יסלחו לי, אם אחמיץ את בראזיל. אדם אחר לא ישלחו בקרוב. הארץ היתה בדרכי, לא היה צורך בהוצאות מיוחדות לנסיעה.

ריאו דה ז’אניירו היא המקום החמישים ושישה, שבו אני מבקר. מאות עצרות, ישיבות, בכל מקום אנשים חדשים, זרים ושונים. צריך היה לאמץ מאוד את כוח⁻הרצון כדי להחזיק מעמד, כדי לא לאבד את העשתונות, כדי למצוא גישה לאנשים, להשפיע, לנצח עליהם, לשכב לישון באחת, בשתיים בלילה, משולהב אחרי העצרת, והתה שלאחריה, השיחות, ואחרי הכול לא יכולתי לישון. איומות היו התלאות ברכבות, הלינות במלונים, חילופי המקום ללא⁻הרף.


ריאו דה ז’אניירו, 6 בספטמבר 1923    🔗

שלשום ביקרתי אצל שר⁻החוץ. הודיתי לו על העזרה שהושיטה בראזיל בחבר⁻הלאומים בשעת אישור המאנדט. השר אמר לי: מדיניותנו תהיה גם להבא אותה מדיניות עצמה בנוגע לרעיון שלכם. בסוף השיחה אמר: “אני מבטיח לך כי תמיד תוכלו לסמוך על עזרתנו בחבר⁻הלאומים, אם יהיה צורך בה. אם תהיו זקוקים לנו, פנו אלינו ללא גינונים”. את הביקורים האלה אני עורך לא רק משום שיש בהם מועיל, כדי להקנות תנופה לעבודת קרן היסוד, אלא גם בשל סיבה אחרת. אני רוצה שיהיה לכול מגע עם הציונות, שידעו שאנו זוכרים אותם, שיתחייבו גם להבא. אין לדעת למה ולמי עוד נהיה זקוקים. בראזיל היתה עשויה לקלקל לנו אשתקד את כל עניין המאנדט, בקולה היה תלוי כל העניין.

בימים הקרובים יציג אותי הציר האנגלי לפני נשיא הרפובליקה.117


הולאנד ללויד, 5 באוקטובר 1923    🔗

כבר יומיים אני בלב האוקיאנוס. מחר בבוקר אהיה בבאכיה, בצפון בראזיל, שלוש יממות קרוב יותר לאירופה. אני מפליג ב“פלאנדריה”, באותה אונייה עצמה הפלגתי לפני עשרה חדשים לארגנטינה. נדמה לי כי חיים שלימים עברו מאז. כל חודש מן התקופה הזאת יכול היה להיחשב כמו בימי המלחמה שנה.

בבראזיל לא סיימתי את כל העבודה. לא ביקרתי בדרום, שבו נמצא שליש מן האוכלוסיה היהודית של בראזיל. בימים האחרונים בריאו עבדתי הרבה. היו אסיפות וישיבות. בשעות האחרונות לפני יציאתי נתקבלתי על⁻ידי נשיא הרפובליקה. בשעה שתיים הודיעו לי טלגרפית, כי הנשיא מחכה לי בשתיים וחצי. הלכתי בלווית מזכיר הפדראציה הציונית גורביץ, ששימש מתרגם. דיברתי עברית, בשפת ארצי, כפי שאמרתי לנשיא. אין אני יכול לעזוב את בראזיל, בלי שאודה בפניו לעם הבראזילי על העזרה שהושיטה לנו בראזיל בשעת אישור המאנדט. הנשיא הודה על ביקורי ואמר: “ידעתי שאתה עומד היום לנסוע, לכן קבעתי לך את הראיון באורח מזורז. אין להודות לבראזיל, לא עשינו אלא את חובתנו. כמה זמן נמצא אתה בבראזיל?” עניתי והוספתי: “הציר האנגלי קבע בשבילי ראיון מיד לאחר בואי, אך אני חליתי וברגע האחרון הייתי אנוס להתנצל”. הודיתי על קבלת⁻הפנים ועל היחס הנאה לתנועתנו. “אנו בטוחים, כי גם להבא נזכה לאותו היחס. העם היהודי אינו שוכח את ידידיו”. הנשיא השיב: “בראזיל תתייחס גם להבא באהדה לענייניכם”. לאחר⁻מכן שאל כמה שאלות: האם מרכזים היהודים את פעולתם בארץ⁻ישראל, האם משתפים פעולה לצורך זה יהודי כל הארצות, כמה יהודים יש בארץ⁻ישראל, מה היא מידת הקליטה של הארץ? – עניתי על כל השאלות והוספתי: “ארץ⁻ישראל היא עדיין ארץ עזובה, מוזנחת, יש בה מקום למיליונים. יהודי כל הארצות מביאים לארץ חיים ותרבות לא רק לטובת העם היהודי, אלא גם לטובת שאר אוכלוסיית הארץ. בראזיל, ככל העמים שנלחמו על חירותם, יודעת להעריך את מלחמתו של עם אחר על חירותו, ואנו סומכים על תמיכתה”. הנשיא שוב הודה על הביקור של נציג הציונות.אני חוזר שוב על הצהרתי, ומבקש ממנו שימסור ליהודים בבראזיל, כי המדינה עוקבת אחרי פעולת היהודים בארץ⁻ישראל, המביאה ברכה לא להם בלבד, אלא גם לתושבים האחרים בארץ, וכי בראזיל תתמוך בענייננו גם להבא.

הראיון הזה נודעת לו חשיבות רבה בשביל יהדות בראזיל ובשביל המשך הפעילות הציונית בארץ זו. עד עתה לא החשיבו כאן את היהדות. הוועידה הציונית הארצית אשתקד שלחה מברק⁻ברכה אל הנשיא, ואפילו לתשובה לא זכתה. בראזיל עזרה לנו באמת בשעת אישור המאנדט. בקולה היה תלוי איך יפול הדבר. ביקורי אצל הנשיא ואצל שר⁻החוץ, והצהרותיהם עשויים להיות לנו לתועלת.

בבאכיה אשהה חמישה ימים, אותו מספר הימים גם בפרנאמבוקו, ובעשרים בחודש אצא לאירופה. מפרנאמבוקו עד מאדיירה שמונה ימי⁻דרך, חוצים את האוקיאנוס. בליסאבון אהיה בשלושה לחודש הבא, בסאותהאמפטון בשני בו. הים שקט למזלי, נעשיתי רגיש לים.

נפרדו ממני יפה, הרבה אנשים, הביאו סלי פרחים, אבל אין הם ריחניים, פרחי בראזיל, או אולי אין אני שש הרבה לפרחים. אין מכרים באונייה, רק אדם צעיר אחד, קצין איטאלקי לשעבר, הוא השתתף במלחמה ואיבד עין. אמו סופרת גרמנית, אביו צייר, הם גרים בקאפרי. אנו משוחחים ארוכות על עניינים שבין אדם לאדם ובין אדם למקום. הוא לא שמע מאומה על הציונות.


פכסימיליה.png

פכסימיליה של לייב יפה



 

1924–1934 – בשליחות עם    🔗

המסמכים המובאים בפרק הזה מתארים יריעה רחבה של שליחויות בפולין, בליטא, בלאטביה, באסטוניה, בפינלאנד, בקאנדה ובדרום⁻אפריקה. בעשר השנים הללו אירעו מאורעות שונים בחיי העם היהודי ובחיי היישוב העברי בארץ, ורק על חלק מהם יש תגובות או הדים במכתבים שבפרק הזה. היו אלה שנים של גידול היישוב העברי והמפעל הציוני בארץ מצד אחד, ומצב כלכלי הולך ומתערער מצד אחר. בפולין היה משבר כלכלי חמור, עקב המדיניות הכספית של ראש הממשלה הפולני גראבּסקי, מדיניות שהביאה לגידול העלייה הרביעית לארץ, שרובה היתה מבין יהודי פולין וחלק נכבד ממנה ירד בחזרה לפולין. בתקופה זו פרצו מאורעות 1929, שבעקבותם נשלחה לארץ ועדת⁻חקירה והוצא הספר הלבן של פספילד. כן הוקמה בשנת 1929 הסוכנות היהודית המורחבת, שהרחיבה את הבסיס הציבורי⁻היהודי של המפעל הציוני. בתקופה זו גם התרחב הקרע שבין רוב התנועה הציונית והתנועה הרביזיוניסטית. בסוף תקופה זו הורגשה עליית הנאציזם בגרמניה והתחילה ההגירה של יהודי גרמניה, בין השאר לארץ⁻ישראל.

ביולי 1926 נבחרו ד"ר ארתור הנטקה ולייב יפה על⁻ידי הוועד הפועל הציוני כמנהלים ראשיים של קרן היסוד, והלשכה הראשית הועברה אז מלונדון לירושלים, בלחצם של הציונים האמריקאיים. על פרשת הבחירה הזאת אנו מוצאים בחלק הזה כמה מסמכים, המגלים בין השאר את ההיסוסים שהיו ללייב יפה אם לקבל את התפקיד הזה, וכן על הקשיים שהיו בשלבים הראשונים של הבחירה. יפה היסס מאוד, אם בתקופת השפל הגדולה מבחינה כלכלית ומוסרית הוא יוכל לעמוד במשימה. הוא לא ידע, כי בחירה זו תביא אותו לשיא פעולתו הציונית. המזיגה בין הנטקה, איש⁻המעשה והמשפטן, מראשי ציוני גרמניה וחבר ההנהלה הציונית בשנים שקדמו לשנות העשרים, ובין לייב יפה המשורר ואיש⁻הרוח, היתה מזיגה הרמונית ומוצלחת מכל הבחינות. שניהם העלו את יוקרתה של הקרן, שיפרו את שיטות עבודתה והכניסו למעגל העבודה רבים וטובים מבין אישי התנועה הציונית. הקשר ההדוק והידידות שביניהם נמשכו עד יומו האחרון של יפה. מצד שני היתה קרן⁻היסוד בתקופת הנהלתם מעין מוסד אוטונומי כלפי ההנהלה הציונית, מצב שנשתנה בהדרגה במשך השנים וקרן היסוד נעשתה פחות ופחות עצמאית. במכתבים שלפנינו אין הדבר הזה בא לידי ביטוי, אולם צריך לציין אותו, כדי להבין את הרקע. גם הנטקה וגם יפה לא השתתפו כלל בפעולה המפלגתית או הפארלאמנטרית של התנועה הציונית. הם ראו את עצמם כעומדים מעל להבדלים המפלגתיים, אף כי לא פעם הגיבו, ויפה בעיקר, על תופעות מפלגתיות שונות, ובעיקר נגד הרביזיוניזם, אבל דבר זה לא עשו מעולם בפומבי.

בחומר שלפנינו יש תגובות מעניינות על המתרחש בקהילות ישראל ובתנועה הציונית, וכן דיווחים על כמה פגישות מעניינות עם ראשי⁻מדינות בשאלות הציונות. באותן השנים היתה כמובן חשיבות למגע בין נציגה של ארץ⁻ישראל העברית והתנועה הציונית ובין ראשי המדינות, שבתחומן חיו מיליוני יהודים.

גם המכתבים שבמדור הזה נכתבו אל רעיתו של לייב יפה והם מתורגמים מרוסית.

חומר נוסף לתקופה הנדונה נכלל בספר “כתבים, אגרות ויומנים” עמ' 97 ואילך.


וילנא, 26 בפברואר 1924    🔗

שוב אני בווילנא. יושב אני בחדר קטן במלון בריסטול. ראיתי אלפי אנשים בעצרות⁻עם ובאסיפות, ורבים עולים לארץ⁻ישראל. בעוד חודש ימים עולה ד"ר כהן עם אשתו. באתי אתמול אחרי ליל נדודים. נפרדה ממני ביאליסטוק. התוצאות בביאליסטוק יפות, אך אין אני מסתפק בשום דבר. דבר אחד ברור: וילנא וביאליסטוק יתנו השנה מה שנתנה אשתקד האוכלוסיה היהודית בפולין בת ארבעה מיליון נפש.

המלאכה היתה קשה עד אין שיעור, ועוד קשה יותר יהיה בפולין גופה.

דיברתי כארבעים רגע [בביאליסטוק]. אחר⁻כך נסענו לתחנת הרכבת. יום לפני⁻כן נתקיימה אסיפת אנשי המגבית ופעילים. באו כארבע מאות איש. שלושה שבועות חיו האנשים חיי⁻רוח דרוכים, הזניחו את עסקיהם. ראיתי נשים נהדרות, שהיו יוצאות מביתן במשך שבועות ועובדות קשה ימים תמימים. יש זוג גובים, שהגיע ל⁻130 תורמים. אידיאליזם נדיר ואהבה גדולה לארץ⁻ישראל. מסירות לעניין הציוני נתגלתה בקרב הסוחרים והחנוונים הללו.


פינסק, 6 במארס 1924    🔗

ביום רביעי הייתי בביאליסטוק. יום תמים ביליתי עם חברים. היו נפרדים ממני, מסיימים את החשבונות, דנים על המשך הפעולה, מצטלמים, רצו לסכם את הפעולה הכללית. בערב ערכו הצעירים אסיפה מאולתרת. ביליתי אתם שעה. נסעתי בלילה בשתיים וחצי. בבוקר קיבלו את פני כמה חברים בברסט, באחת אחרי⁻הצוהריים באתי לפינסק. קבלת⁻הפנים עלתה על כל מה שהיה עד כה. המון אנשים, עשרות משלחות מן הרבנות עד לפועלי⁻ציון והחוג הדראמטי. אחר⁻כך נסענו בשיירה ארוכה. לצדדים עשרות אפניים. דגלי תכלת⁻לבן. העיריה העמידה לרשותי מרכבה, בירכתיה משני הצדדים שני נערים מחברת הנוער היהודית עם מטה ביד. שורה ארוכה של כרכרות. מכל הבתים רצו לראות את השיירה. התקרבנו לבית⁻הכנסת, בכיכר אלפי אנשים, בתי⁻הספר וחברות⁻נוער שנערכו בשורה, דגלים יהודיים ופולניים, ניגנה תזמורת. עברתי בין השורות, אך לא אמרתי מאומה. הייתי מיוגע עד מוות.


בערב היתה האסיפה הראשונה, כשלוש מאות איש. בשבת בבוקר הזמינוני לתפילה, הושיבו אותי על הבמה בכורסה מיוחדת, ומשני הצדדים השומרים שלי מחברת הנוער “השומר הצעיר”. הם עומדים על המשמר תמיד, עם המטה ביד בחדר הסמוך. מתחלפים כל ארבע שעות, מלווים אותי לכל מקום, באסיפות הם עומדים מאחורי כסאי כמו הקאוואסים של סמיואל.118

בצוהרי היום בשבת –אסיפת⁻עם בבית⁻הכנסת. למעלה משלושת אלפים איש, אלף איש נשארו בכיכר. בערב שוב אסיפה של שלוש מאות איש, אסיפה עניינית, הזכירו את עצמם הפעילים. היום כבר אסיפת הגובים. אני עובד כמו תמיד לפי תוכניתי, מארגן ומכין, מחדיר את הרעיון על קנה⁻מידה גדול, ועד בוא המועד אין אני נותן לגשת למגבית, כי עלי להחדיר את הרעיון של קנה⁻מידה העולה פי עשרים על קנה⁻המידה הקודם.

ומאחורי כל הרעש והחיצוניות – הלוך⁻רוח פינסקאי מיוחד, שאינו נותן מרגוע אף לרגע. השבוע חל יום⁻השנה להריגת 36 ממיטב הנוער היהודי בפינסק לפני חמש שנים. בבית⁻הכנסת ערכו תפילת אזכרה. ביום רביעי בעוד כמה ימים יהיה ה“יאָרצייט”. ההרג הזה הוא פצע שלא העלה ארוכה אצל יהודי פינסק. הוציאו אותם להורג בשבת, שעה לאחר שאסרו אותם בבית⁻העם הציוני, שבו חילקו כסף אמריקאי בין הנצרכים. היתה זאת עידית הנוער היהודי והאינטליגנציה מאירגונים שונים, בעיר ציונים. הוציאו אותם להורג במרכז העיר, ליד הקיר בחצר הכנסיה. בחרו בשרירות את הצעירים ביותר, את שאר הגברים והנשים עינו והילקו בבית⁻הסהר. מעל לכל משפחה מרחפים עדיין צללי הבנים, האחים, האבות שנהרגו. לא מכבר סיידו את קיר המנזר, אבל היהודים סבורים שהסיד יפול ושוב יתגלו חורי הכדורים וכתמי הדם. אחדים לא נורו עד מות. הם שכבו פצועים כל הלילה, בבוקר ירו בהם שנית והמיתו אותם. את חבריהם הכריחו לחפור קברות, אמרו להם שהם חופרים בשביל עצמם. המומתים הובאו לקבורה במרכז העיר. קיר הכנסיה אינו רחוק מבית⁻הכנסת. עברתי לידו, והכול שרויים עדיין תחת הרושם הזה. הכול מסיחים בדבר בשקיקה מייסרת, כעל פצע שותת דם. מסיחים מי שניצל באקראי ויצא מן העניין בשן ועין. כל העיר חיה את הייסורים האלה, את הקדושים שלה. זה הטביע את חותמו על הכול. בווילנא, כמה ימים לפני המאורעות שלנו, נודע לנו על הדבר האיום הזה. אחר⁻כך סבלה העיר רבות מכנופיות באלאכוביץ', אחר⁻כך היא נשרפה כולה. לאט לאט היא נבנית מחדש. יש כאן כמה ציונים טובים, גם עליהם הוטבע חותם הייסורים. קבוצת יוצאי פינסק בארץ⁻ישראל גם היא נקראה על שם קדושיה.119

מחר בערב שוב אסיפת⁻עם בתיאטרון, ביום ג' בבוקר מתחילה העבודה המעשית. אעשה כאן עד יום ב', אחר⁻כך אסע לווארשה.


[פולין] 23 במארס 1924    🔗

הלילה אצא לסוּבאלקי. גרודנו נפרדה ממני בימים האלה. יכול להיות שהיה מי שחלקו לו יותר כבוד, אך מסופקני אם נתקל מישהו באהבת⁻הכול ללא סייג ומרובה כל⁻כך. ד"ר גורביץ כותב לי: “נפל בחלקך מזל נדיר, להיות נביא בעירך ולקצור במו ידיך את שנזרע מכבר”.הכול נכספים להביע לי את חיבתם. בליל שבת היה נשף פרידה בתיאטרון. במכירה מוקדמת נמכרו כל הכרטיסים, כך שאת קופת התיאטרון לא פתחו. עמדו בכל המעברים, התאים היו מלאים וגדושים. היו נאומים, אחר⁻כך משכו אותי על הבמה, טילטלו אותי מרוב חיבה. אחר⁻כך נשאוני על זרועותיהם אל כיכר התיאטרון. אבל עוד יותר יפה ויותר מרשים היה בוקר שבת בבית⁻הכנסת העירוני הגדול, שם ערכו לי קבלת פנים חגיגית. באו לקחת אותי אנשי הנהלת בית⁻הכנסת, היו למעלה מאלפיים איש. עברתי בין שורות השומרים,120 שקיבלו את פני בקריאות “חזק ואמץ”, אחר⁻כך בין שרשרת הנוער, העלו אותי למעלה, החזן והמקהלה שרו “ברוך הבא”. גם את הקריאה לתורה שר החזן עם המקהלה. אחר⁻כך נאמר “מי שברך” מיוחד בשבילי. בירך אותי חבר ההנהלה, אחר⁻כך אמרתי כמה מלים. אחרי המיסדר התחילה השערוריה: השמאליים121 הרעישו, אבל הרחיקו אותם במהרה. עד לבית שוב ליוו אותי המון עם רב.

אתמול ביקרתי אצל הזקן ירוחם קרינסקי. הוא קם על רגליו, חבש כובע ובירך “שהחיינו”. בבית⁻הכנסת בכו רבים בשעת הטקס. אבל אני עייפתי, אתמול לא יכולתי לנוע כואבים לי הראש והגרון.


גרודנו, אחד באפריל 1924    🔗

היום אני יוצא מגרודנו. מסתיימת תקופת עבודתי באזור שהיה פעם ליטא. בסובאלקי היו הימים האחרונים מוצלחים מאוד. העבודה היתה קשה ביותר, אבל גדולה במיוחד היתה ההצלחה הרוחנית והחומרית. כל העיר היתה כמרקחה. אסיפת⁻עם בת אלפיים איש בבית⁻הכנסת. הערב האחרון הוקדש לאסיפה עניינית, אבל פתאום הופיעו במקום 250 איש תלמידים ובני נוער רבים ואילתרו אסיפה. דרשו שאומר להם כמה מלים ואקרא כמה שירים. הם רצו לשמוע לא על קרן היסוד בלבד. ליוו באורח יוצא מן הכלל יפה, באהבה. ההורים אמרו לי, כי מהפכה ממש התחוללה בלבות הצעירים.

באתי לכאן אתמול בהשכמת הבוקר, עבדתי כל היום, בערב היתה אסיפת פרידה אחרונה, עניינית וחגיגית. נגמר החג. שלושים ושניים זוגות ממשיכים את הפעולה. בגרודנו כבר חתמו 800 איש על סכום של 16 אלף דולר. יחתמו למעלה מאלף איש. אבל הרבה יותר חשוב משהו שאינו ניתן למדידה ונתרחש כאן. אינני יודע אם עברו אי⁻פעם על היהדות כאן ימים כאלה, ארץ⁻ישראליים. התלכדה משפחה גדולה, אינטליגנציה, עשירים, בעלי⁻מלאכה, נוער. הגברת קרון אמרה עליך, שאת הקמת אגודה ראשונה של נשים ציוניות. בהתלהבות הוחלט לשלוח לך ברכה. נשים וילדים שלחו לכם מתנות מעשי⁻ידיהם.

השעה עכשיו תשע בבוקר, אסע באחת אחרי הצוהריים. יממה אעשה בביאליסטוק, משם אסע לפינסק, אחר⁻כך אפסיק את העבודה.

התוצאות המעשיות לפי שעה: וילנא 22–23 אלף דולר; לידא – 3,500; ביאליסטוק – 23 אלף; גרודנו לפי שעה 16–18; סקידל – 1,500; סובאלקי – 8 אלפים דולר. בסך⁻הכול יהיה בעיירות⁻השדה ביחד עם ברסט עד מאה אלף דולר. במזומנים כבר נשלחו עד לשלושת אלפים לירות. סך⁻הכול של השנה עולה כפליים על מה שנתנה אשתקד פולין כולה. הרבה יותר חשובה ההצלחה הלא חומרית, שתתן את אותותיה כעבור זמן בחיזוק הציבוריות היהודית בערים הללו וביחס לארץ⁻ישראל.


15 במאי 1924    🔗

אלה הן שעותי האחרונות בברסט. אני עומד לנסוע לעיר הקרובה מזריץ‘. המצב בפולין הולך ונעשה פחות ופחות משמח. מיום ליום גוברת ההתרוששות, פשיטות רגל, החיים יקרים, אין לאיש פרוטה, אין נכנסים לחנויות. המסים מצצו את הכול. ובברסט יש עוד תנאים מיוחדים; נשארו שלדי בתים, כל העיר היא מקום⁻שריפה אחד. מאות משפחות מתגוררות עדיין בצריפים, בבתי⁻כנסת ובמרתפים. שנים התגוללו באכסניות לפליטים. העיר חיה על נדבות מאמריקה, היא אפרורית, מעופרת, ללא קשר פנימי.על אחת כמה וכמה נודעת כאן משמעות להצלחה מכל הבחינות. טוב היה לשמוע את דיווח הגובים ביום א’ בערב. עבדו כשישים איש. סבבו בעיר וחזרו נרגשים ושמחים, במשך היום אספו 300 חתימות. בסך⁻הכול יש עכשיו 520 חתימות על סך 11 אלף דולר. גרינבוים אמר לי, כי לדעת אנשי המקום בקושי ניתן יהיה להגיע עד ארבעת אלפים דולר. קרוב לאלף יש במזומנים, על הסכום הנותר – 85% – יש כיסוי שטרות. בהמשך העבודה יגיעו עד 16–18 אלף. אני אומר להם שנחלתי כאן כשלון, הם עונים שההצלחה כאן היא הגדולה ביותר בכל פולין. היה מצב רוח לא מצוי. גברת אחת אמרה לי: אין לנו להוצאות הבית, אבל אני ובעלי זנחנו את כל העניינים ומתרוצצים כמו מטורפים ימים תמימים. בבית כעין חג, אנו חיים באיזה עולם אחר. שעה כזאת עוד לא היתה לערים האלו, לא שעה חולפת, אלא מתמשכת, הנותנת את אותותיה בעבודה.

ביום ו' ביקרתי בבית⁻ספר של “המזרחי”.ילדים נחמדים. שני נערים הגישו לי איגרת⁻ברכה, שירים מפרי עטם. ביחוד הרשימה אותי “התקוה”. שרו בחרדת קודש, בדבקות.

במוצאי שבת היה קונצרט פרידה. האסיפה עברה יפה, אם כי התמונות החיות היו שגרתיות. מעניינת היתה תזמורת המשטרה, יהודית ופולנית. ניגנו את ההימנון. וחזרו עליו ארבע פעמים.

ביום א' ערכתי את ועידת ערי השדה. 11 ערים. דיוני הוועידה התנהלו ברצינות, במצב⁻רוח מרומם. 30 צירים. ערי השדה נדבקו במצב⁻הרוח השורר בברסט.

ביום ב' תה⁻פרידה. בלי סוף אני שותה כאן “תה”. הקשבתי לנאומים רבים, דיברתי בעצמי, כתבות בעיתונות המקומית.

נתרחש דבר לא מצוי: היו ספיקות, יאוש, אבל הכול נשתנה. צוינה תופעה חדשה בחיים היהודיים: מצווים להם והכול נשמעים; אפילו הפועלים, בעלי⁻המלאכה שהיו יריבינו, עובדים עכשיו עבודה נמרצת. נתנו כבר למעלה ממאה חתימות, ויתנו עד מאתיים. ביום ג' נסעתי לפינסק לוועידה של סביבות פינסק. היו צירים משש ערים בלבד. וארשה לא הכינה כהלכה, אבל היו כל אנשי פינסק. כל הפעילים.

בעוד כמה שעות אסע למזריץ‘. אנו מתכוננים לבאראנוביץ’, אם כי באה משלחת שלא נבוא. בעיר פשיטת רגל, מצב איום. אני חושש שהציונים נפחדו, הם עצמם לעולם אינם מאמינים שיתנו כסף, כי אין הם רוצים לתת. הם מפחדים שיתנו אחרים, ואז יהיו גם הם נאלצים לתת. אם להתחשב במצב הקשה, צריך לסגור את החנות. העבודה, מאבק נואש, ויותר משחס אני על עצמי, חס אני על המתרימים.


11 בספטמבר 1924    🔗

אנחנו כבר אחרי ההפגנה.122 קשה לתאר אותה. וארשה היהודית מעודה לא ראתה דבר מעין זה. העיתונים אומרים: שנים רבות עוד יספרו אבות לבנים ובנים לבני בנים על היום המאושר הזה. השתתפו בהפגנה למעלה ממאה אלף איש ברחובות, ועוד מספר כזה – כל וארשה היהודית – בגזוזטראות, בחלונות, על גגות, על גדרות. התהלוכה נתמשכה לשני ק"מ, עברנו עשרים רחובות. הלכו בסך הכל ארבע שעות. דגלים לאין ספור, כרזות, תזמורות. בבתי היהודים היו מקושטים יפה הגזוזטאות והחלונות בדגלים, בשטיחים, בירק חי, בבד תכלת לבן ובפרחים. לפנות ערב הדליקו בגזוזטראות ובבתים אורות חשמל. המוסיקה מן הגזוזטראות היתה מתמזגת במוסיקה מן הרחוב, הגזוזטראות היו מחרות מחזקות אחרי שירת הרחוב. הכול לבושים חגיגית, פנים נרגשות, מחודשות. הסדרנים או מארגני התהלוכה לא היו יעילים ביותר, הקהל היה טוב מהם, אחרת לא היינו מגיעים לכיכר מוראנוב, שם הסתדרנו בשורות. נתאספו שם עד חמישים אלף איש. הפגננו לנו לעצמנו וגם לאחרים את כוחה של ארץ⁻ישראל. אנשי וארשה נוהגים לאמור: אינה דומה וארשה לבאראנוביץ' ולקוֹבל. אבל אנחנו הרמנו את וארשה עוד יותר מקובל ובאראנוביץ'. " “פשגלונד”123 שלנו אומר: “קרן היסוד, שתי המלים הללו נעשו מובנות ליהדות כמו המלים ארץ⁻ישראל”.

יום לפני⁻כן ערכו לי קבלת⁻פנים בבית⁻הכנסת “מוריה”, עשירת המסורת הציונית עוד מימי חיבת⁻ציון. מילאו את בית⁻הכנסת, גידשו את החצר. כל מי שנקרא לתורה עשה לי “מי שברך”. אחר⁻כך "מי⁻שבירך מיוחד מטעם כל בית⁻הכנסת. הוותיק בין הגבאים בירך אותי. דיברתי חצי שעה. כל בית⁻הכנסת יתייצב לעבודה.

בערב ההפגנה נכנסתי אל ועידת ציוני וארשה. קיבלו אותי בתשואות סוערות ונלהבות. גרינבוים אמר: “הוא כבר הבעיר אותנו”, מחר בערב תה. מוזמנים גם ארבעה לא⁻ציונים. הרבה תלוי בתה הזה. אחריו תסתיים עבודת ההכנה, תתחיל העבודה הקשה ביותר. עכשיו צריך לשנס את המותניים. צריך שנוכל גם לזמן הזה. אין אני מרגיש את עצמי בטוב. לפי דרישת הרופאים עלי לעשות הפסקות, אך אין אני יכול להפסיק לזמן רב, הייתי מנתק בכך את הכול.


17 באוקטובר 1924    🔗

אתמול עבדתי במשרד. כל הערב נמשכו הישיבות של הנהלת קרן היסוד. עוזב שמואל ז’וכוביצקי, יושב ראש ההנהלה, האדם היחיד אשר פעל. עומדת בעיה חמורה של יושב ראש להבא. [מאיר] קלומל124 הציע: נעשה את יפה ל“דיקטאטור” בפולין, וכולנו נעמיד את עצמנו לרשותו. הודיתי מאוד על ההצעה הזאת. אהיה באמת דיקטאטור בשביל וארשה, אך בתנאי שהכול יעבדו, ואילו את קרן היסוד הפולנית על תורשתה לא אקבל על עצמי. גם מבחינה פורמלית אין אני יכול. אני נציג לונדון, את העבודה הזאת צריך לקחת על עצמו אדם מקומי. אתמול דיברתי בכובד⁻ראש עם ההנהלה. קודם, כשהתויתי את תוכניתי, היה גרינבוים ממשש את הדופק שלי תוך הלצה. שמא אני מדמדם. גם קלומל היה מבקש לצנן אותי. אמרתי להם: כך דיברו אתי גם יהודי קובל, אבל עם יהודי קובל יכולתי לדבר אחרת. בכל עיר ועיר היו סביבי חמישה או עשרה אנשים, שהיו בוערים אתי יחד ומבעירים אחרים. ואילו כאן נשרף אני לבדי. יסע ז’וכוביצקי ואהיה בודד לגמרי. אם ניכשל, יטילו את כל האחריות עלי, ואני אטיל אותה עליכם, כי לא בי יהיה האשם. אין אני מתיירא מן המצב הכלכלי, אם כי הוא באמת איום. “אין אני מפחד מכך שאין היהודים רוצים לתרום כסף. לא זאת השאלה. השאלה היא אם יהיו לי מאה, מאתיים זוגות מתרימים, אם תעבדו אתם כולכם. אם יעבוד אלנברג אתי שעה⁻שעתיים, אם יתעניין גרינבוים, ולוא במשך חודש אחד, בקרן היסוד, כפי שהוא היה מעונין בבחירות לסיים”. זה היה בערך תוכן דברי. גרינבוים העיר: העניין נעשה רציני. אני אמרתי: בעוד שבוע ימים הוא יהיה עוד יותר רציני. הרבה הפריעה הקרן הקיימת, היתה מסיחה את שימת⁻הלב. קשה לערוך מגבית אחרי מגבית, וגם בניגוד לכל התנאים אין הם מסתפקים בשיטות שלהם, הם עוברים לשיטות של קרן היסוד. אמרתי לאוסישקין: אתה אומר שאלו הן שתי אחיות או שתי בנות⁻דודים (קרן היסוד והקרן הקיימת), אבל בעצם אין אתה חושב על קרן היסוד. אני אעשה הכול, מי יתן שאהיה בריא וחזק. דרוש כאן כוח עצום, איתנות נפשית וחדות עבודה. – – –


וארשה, 28 באוקטובר 1924    🔗

היו לי שלושה ימים מייגעים מאוד, וצפויים לי עוד יותר מייגעים. ב⁻25, במוצאי⁻שבת, קיבלתי את אגודת הסופרים והעיתונאים. היה זה חזיון יוצא דופן. בשביל סוקולוב לא ערכו קבלת⁻פנים כזאת. רבים באגודה מתנגדים לציונות. יום לפני המסיבה הזמינו אותי לנשפיה. הייתי מוכרח ללכת ולשבת עד שלוש בלילה. עשיתי הכרה עם רבים, ניהלתי שיחות, ביקשתי להשפיע על עיתונאים לצורך תכליתי, הסתכלתי ברוקדים.

כשעתיים שוחחתי עם נומברג,125 הוא סיפר לי על רשמיו מארץ⁻ישראל. מאמריו על ארץ⁻ישראל עשו רושם רב ולא צפוי. הכול בארץ⁻ישראל נושא חן בעיניו. הוא לא ציפה לכך. בשום מקום בעולם אין יהודי מרגיש את עצמו כל כך טוב. אין נושאים את “קופת השרצים” היהודית. שם יכול אדם לפתור את הבעיה האישית של חייו. אבל לא יותר מזה, אין ארץ⁻ישראל פותרת את הבעיה היהודית. שאלתיו: וכי כדאי מנקודת ראותו להשקיע כל⁻כך הרבה כוחות בארץ⁻ישראל, אם אין היא אלא בעית המעטים. הוא השיב: דברים כאלה אין לשקול ולהעריך. כדאי לעשות הכול, אם יהודי אחד יכול להרגיש את עצמו כפי שמרגישים יהודים בארץ⁻ישראל. לעזור לי אין הוא יכול. כאן ציונים, ואילו הוא מתנגד בשל בעית בית⁻הספר ובעית השפות. קול⁻קורא בדבר קרן⁻היסוד שהוא יחתום עליו לא יהיה מובן. במאמר יכול הוא לגוון יותר את דעתו, בקול⁻קורא כללי או בעבודה אין הוא יכול להגביל את עצמו.

לא עלה בידי לשוחח עם [שלום] אש. כל הזמן הוא רקד. נפגשתי עם סגלוביץ'.126 הוא מגולח כמו אנגלי, דמות מעניינת. הוא דיבר על חייו ועל הדראמה שלו. כותב הרבה ונהנה מהצלחה רבה.

למחרת לא הרגשתי את עצמי טוב. איש לא חשב שאוכל לבוא למסיבה. אבל הלכתי. האולם היה מלא מפה אל פה. פתח בנאום עלי הציר ד“ר שיפר.127 דיבר היימן⁻פוגל מ”היינט", אחר⁻כך [יוסף] הפטמן. נאומו היה נפלא. אינני יודע מניין הוא זוכר את כל שירי ברוסית ובעברית, עד לאחרונים. כסמל הוא השתמש בשירי “במסגד עומר”. בהיכל מביט הדרוויש השחור בתהייה באורח, בן העם עתיק⁻הימים, העומד בקודש הקודשים שלו. הדרוויש השחור תמיד נקלע לי בדרכי. הוא דיבר על פעולתי ועל השפעתי. סיפר על בואי לווארשה לאחר המאורעות הטראגיים בווילנא,128 המלים הראשונות שאמרתי בוועידת הציונים הפולנים היו: יהדות ליטא לא נשברה.


צ’נסטחוב, 13 בינואר 1925    🔗

אני בצ’נסטוחוב. זה יומיים אני נתון בעבודה מאומצת. ברעש והמולה, תמיד בין אנשים. זה התחיל מן הרגע שנכנסה הרכבת. שמעתי צלילי התזמורת, ראיתי אלפי אנשים. נבוכתי, לא מיד תפשתי שכל זה לכבודי. לא הכירו אותי, ויחד עם אחרים הייתי מסתכל. לבסוף שאלתי את הסדרנים שהתרוצצו לאורך הקרונות, שמא אותי הם מחפשים. הסתבר שכן. המשטרה והסדרנים בקושי פילסו לי דרך אל הרחוב. שם עמדו אלפי אנשים. אומרים, עשרת אלפים. רצו להרים אותי ולשאת למכונית. בירכו אותי בהתלהבות. היתה המולה, אי⁻סדר. לא ציפיתי לקבלת⁻פנים כזאת, לרגשת איתנים כזאת מצד ההמונים. אנשי המקום אומרים שלא היה שום דבר בדומה לזה אשתקד, לא כשקיבלו את פני הגנרל פוש, ולא את פני הנשיא. זה כוחה של ארץ⁻ישראל, ואוכל לומר במקצת גם תוצאה של פעולתי בפולין. אחר⁻כך אסיפות, אתמול בבית⁻הכנסת לפני קהל של שלושת אלפים איש. לתיאטרון הביאו אותי על כפיים, הכניסו לאולם, נשאו אחר⁻כך אל הרחוב, וכך גם בבית⁻הכנסת. היו רצים מאחורי הכרכרה וקוראים בקול. אני מדבר, מעורר את האנשים, מגייס, מארגן.

כמה כוח⁻עצבים כל זה דורש וכמה רצון⁻ברזל. אחרי זה אי⁻אפשר לישון בלילות, ואני כולי בוער. אני חושש לריאקציה לאחר ההתלקחות. ימים כאלה אפשר לחיות ללא נקם פעם, פעמיים בחודש. היום יום קשה אצלי. משעה עשר בבוקר אני מקבל מבקרים, באחת⁻עשרה חגיגה בגימנסיה, אחר⁻כך חגיגה ב“השומר הצעיר”, בערב אסיפת הסוחרים, אחר⁻כך מסיבה לשלוש מאות איש. מחר אצא לווארשה. אני חושב כי צ’נסטוחוב תתן 5,000 לירות, אבל כל שמתרחש כאן לא ניתן לשקול בכסף. מישהו מן הנואמים אמר: מי יעריך מה נתנו לנו הימים האלה מנקודת ראות לאומית, מה נתנו לילדינו אותן שלוש השעות שהאורח בילה אתם. כל העיר שכחה את ענייני יום⁻יום. היא נושמת את אוויר ארץ⁻ישראל, היא נרגשת, כמהה, שרויה בהזיות.


צ’נסטוחוב, 15 בינואר 1925    🔗

הלכתי אל חגיגת הצופים “טרומפלדור”, אלה הם נערים ונערות עובדים. הכול אצלם יותר צנוע, מקום האסיפה שימש מקודם אורווה. נתרגשתי כאשר מפקדם אמר לי זאת בתחילת נאומו. נזכרתי בתפקידם הנכבד של מחסנים ודירים בקיבוצים שלנו ובמושבות. שוב שרים ורוקדים. אני הסתכלתי. גם אותי משכו לריקוד. הקיפו אותי טבעות טבעות, ואני חשבתי: מניין בא הנוער הזה, היודע לשמוח שמחה כל⁻כך עמוקה, עד מיצוי הנפש, ולרקוד בהתלהבות ובאכּסטזה, בשכחה עצמית, כאילו מעודם לא ידעו גולה וייסורים.אולי אין הם חשים בגולה, משום שהם חיים בזכות ארץ⁻ישראל, מכשירים את עצמם לקראתה. כבר הדרך אליה משחררת ומאירה את הנפש. בעיניהם הצלולות העליזות ראיתי את הטל היורד עליהם משם, מארצנו. גל של עלומים ושמחה הציף את לבי.


[וינא], הקונגרס129 20 באוגוסט 1925    🔗

אני כותב באולם הקונגרס. אתמול נמשכה הישיבה כל היום. סוקולוב הספיד את הנפטרים. לא טוב. היה פורש כפיים, מרים עיניים שמימה, לא היתה לבביות, הוא לא הכין את הרשימה. זאת לא הפעם הראשונה שמוסרים לו פתקים. הוא דיבר על ידידינו הנוצרים ושכח את וילסון. הזכירו לו. חלק מן הרשימה הוקרא אחר⁻כך על⁻ידי המזכיר. היתה זאת הלוויה לפי מחלקה שנייה. לא כדאי למות!

אחר⁻כך היו הרצאות של וייצמן ושל סוקולוב – מדיניות, של [גיאורג] היילפרין, רופין וקאפלנסקי – כלכליות. עכשיו מרצה [זליג] סוסקין. ועוד תהיה הרצאה של [זלמן] שוקן. אחר⁻כך יתחיל הוויכוח הכללי.

הבוקר הייתי אצל ניידיץ'. התייעצות עם פייבל והרמן. מדברים על העברת קרן היסוד לארץ⁻ישראל, אבל אין זה לרצונם לא של וייצמן ולא של המנהלים. עכשיו עונת המגבית, וזה יעורר תגובה רעשנית מצד א. גולדשטיין, ל. וילנסקי130 ואחרים. מזכירים את שמי להנהלה. מכל מקום, מי שייכנס צפויה לו שנה קשה עד למאוד. יש התחרות באמריקה מצד ההתישבות בקרים.131 קבעו את המגבית ל⁻15 מיליון דולר. מלבד זאת המצב בפולין, ואין את מי לשלוח.


[וינא,] 25 באוגוסט 1925    🔗

הקונגרס מתקרב לסיומו. מבטיחים לסיימו מחרתיים, ביום ו‘, אבל קשה להאמין. אני חושב שיסתיים ביום א’ בלילה. רק לפני יומיים ניגשו הוועדות לעבודתן, והבעיות כל מקום שאתה מביט חמורות עד אין שיעור ומסובכות. אתמול ישב הקונגרס כמה שעות אחרי⁻הצוהריים, היום תהיה ישיבה בשמונה וחצי בערב. הכול יושבים מן הבוקר עד הערב בוועדות ובוועדות⁻משנה. אני משתתף בוועדות האירגון והתקציב, אבל אין שעתי מספקת אלא לשבת בוועדת האירגון, משום שהיא יושבת יום תמים. בסמכותה גם קרן היסוד וגם הקרן הקיימת. עבדתי גם בוועדת כנס קרן היסוד, עכשיו סיימנו את העבודה.

החזק בנאומי הקונגרס היה נאומו של ז’אבוטינסקי; ססגוני, יפה⁻צורה ונעים⁻נימה. לא היתה זאת הנימה המשסה של “ראזסווייט”, שתכופות היתה דוחה את חסידיו. נאומים כאלה הם לתועלת רבה לתנועתנו. יש צורך ב⁻Mahnruf, בדברי כיבוש מעין אלה, שאינם נותנים לישון. נאום⁻התשובה של וייצמן היה חזק בחלקים ממנו, אבל היו קטעים שמוטב היה אילו לא היו. אני מקווה שאת מקבלת את עיתון הקונגרס, שעליו חתמתי בשבילך, ואת קוראת את כל הנאומים. מגדילים את התקציב, הצרכים הולכים וגדלים, אך עדיין לא דובר על הדרך להשגת הכספים. מסתבר שמקווים כי יסעו “משולחים” וישיגו… אבל העבודה נעשית יותר ויותר קשה, ואין אנשים למסעות. לא נשארו אלא מספר מועט, ויש צורך להחליפם. אין זאת עבודת משרד. זמן רב איש אינו יכול להחזיק בזה מעמד. וייצמן אינו רוצה להעביר את קרן היסוד לארץ⁻ישראל, ואחריו מחרים מחזקים [שמריה] לוין ואחרים.


[וינא], אוגוסט 1925    🔗

הייתי יכול לנסוע עכשיו כפקיד ללונדון. מחפשים אדם שימלא את החלל הריק. אלא שפירוש הדבר לקחת על עצמי אחריות ללא זכויות וללא אפשרות ההגשמה, לקום ולשבור את ראשי בשנה קשה ללא אנשים. אין את מי לשלוח לארצות החשובות ביותר. אין תוכנית וגם הירושה גרועה, וצריך יהיה לשאת בעווֹנה. אם כבר לא לגור בארץ⁻ישראל, ואין דרך אחרת להרוויח את הלחם, מוטב להוסיף לנדוד ולשאת באחריות רק על עבודתי. יהיה עלי לנסוע לארצות הבאלטיות, לליטא, ללאטביה, לאסטוניה. כמה פעמים הייתי אצל האוסישקינים, בשבת סעדתי אצלם בצוהריים. אוסישקין בודד בקונגרס. הוא חושש שידחקו את רגליו מן הקרן הקיימת. אספיר סרגייבנה [אוסישקין] בכלל אומרת, כי זה קונגרס של אנשים בודדים. רבים הם העשוקים אשר סר חינם בחוגים הגבוהים, והכול תועים, כל אחד בגפו. התיאוריה הזאת כוחה יפה לגבי רבים. רופין סירב סופית להיכנס לאכסקוטיבה. מרכיבים ועדה חדשה, במסדרונים, ויותר עוד בבתי⁻המלון שבהם מתאכסנים אדירי העולם הזה – הממשלה והפמליה. אבל על הפוליטיקה ועל השמועות אין אני יודע הרבה. לשם אני משתדל לא לבוא, ואין אני תר אחרי השמועות, אני משתדל לברוח מהן. מדזינסקי132 עוסק בציד השמועות, אבל הוא וגליקסון זקוקים להן בשביל “הארץ”.

לעתים יותר ויותר תכופות רואים פנים ארץ⁻ישראליים. ואן פריזלנד133 אמר שבאו 600 איש מארץ⁻ישראל. ראיתי את מ. ד., הוא מרוצה מן הקונגרס. אוסישקין התלוצץ: “בעיירה אומללה אחת מוכת⁻רעב היה יהודי עשיר ומפוטם יפה. בשבתות, אחרי ארוחה דשנה, הוא היה מתיישב על התיתור, טופח על כרסו ואומר: תודה לאל, העיירה שבעה!” כאן ישנו פייבל שפירא, גם אתו אכלתי ארוחת צוהריים. אבל עוד לא הספקתי לשוחח על עניני העבודה. בסך⁻הכל נקי הקונגרס הרבה יותר מקודמו, כך אומר כל מי שהיה בקונגרס הקודם. עוד נפגש אני עם ד“ר רוזנטל ופחות עם ד”ר זלקינד. אולם הקונגרס עצום בגודלו וקשה למצוא אנשים, ועוד קשה יותר בעיר הענקית והמפוזרת הזאת.

אנשי צלב⁻הקרס ערכו הפגנה ענקית שקטה נגדינו, אומרים שהשתתפו 25 אלף איש, הלכו המונים המונים ובקצב ההליכה היו קוראים: “יודן⁻ראוס!”. ערכו אסיפת מחאה נגד אנשי צלב⁻הקרס ונגדנו גם הקומוניסטים. בקיצור, אווירה של “הכנסת אורחים”.


ריגא, 14 בנובמבר 1925    🔗

ביקרתי אצל נשיא הרפובליקה134. הוא קיבל אותי יפה מאוד, החזיק אותי למעלה מחצי שעה והיה מחזיק אותי עוד יותר, אלמלא החלטתי אני עצמי שהארכתי את הביקור יתר על המידה. הוא שאל שאלות, ואני סיפרתי לו כל מה שהכנתי בשביל האסיפה. הבטחתי לשלוח ספרות. מפליא, מה מעטה ידיעתם על תנועתנו. ביקרתי אצל הציר האנגלי.

הנוער הפיץ ספרות ב⁻8000 בתים, הוצא מוסף לעיתון Volk, בשם Der Aufbau, הרבה שימת⁻לב הקדיש לי העתון “סבודניה” (היום). כל זה לא הושג בנקל, שבוע של עבודה מאומצת עד אין שעור. כל⁻כך קשה, דומני, עוד לא עבדתי.

באחת ⁻עשרה התקיימה האסיפה, קבלת⁻פנים, היו אלפיים איש, מקהלה, 28 נאומים, ברכות כמעט מכל מוסדותיה של ריגא. גם הלא⁻ציונים הבטיחו את עזרתם. דיברתי שעה ורבע. לאסיפה באתי מצונן, קמתי מן המיטה. המקהלה בירכה אותי בהימנון, הורידו את דגלי אגודות הספורט ואגודות הסטודנטים.

היום דיברתי בבית⁻הכנסת הגדול, לפני קהל של שלושת אלפים איש, עשרים דקות בסך⁻הכול, אבל אחר⁻כך הייתי חולה ממש. ביום ד' ייערך “תה” לארבע מאות איש ולאחר מכן תתחיל העבודה המעשית. לפי שעה הכול הכנות. דומני שנפרצה חומת האבן. מה שקורה כאן מצא הד בכל האזור הבאלטי. אני מצונן זה כמה ימים. היה קר, עכשיו בוץ.

האנשים כאן קשים. בשום מקום לא ראיתי כל⁻כך הרבה יומרות ואי⁻הבנות קטנוניות. וכי יודע מישהו, כמה זה מייסר לאסוף כספים בשביל קרן היסוד! המצב בפולין עוד יותר נורא. המתרימים באים משם ללא פרוטה. ההוצאות גדולות, איש אינו לוקח את העבודה לידיו, איש אינו יכול להצליח בתנאים כאלה. לאטביה נעה באותו המסלול. רק באיחור של כמה שנים.

מכינים “תה” עצום, שתכליתו לדוג את הבורגנות הגדולה.


30 בנובמבר 1925    🔗

אתמול נתקיימה ועידת קרן היסוד של ליטא. לדידי היה זה יום עבודה של שבע⁻עשרה שעות, קשה עד למאוד. בסך⁻הכול היו 40 נציגים מ⁻12 יישובים.

בריגא הכשילו צעירי⁻ציון והרביזיונסטים כמעט את כל המזרחי והציונים הכלליים בשעת הבחירות לוועידה. הציונים הכלליים לא רצו להשתתף בוועידה. הרבה מאוד מרץ חייב אני להקדיש ליישוב סכסוכים ומריבות. מרוב התרגשות קיבלתי כאב⁻ראש קשה, ובמצב כזה היה עלי להרצות על קרן היסוד, על הפעולה בארץ⁻ישראל, לדווח, לנתח את התקציב. מלבד זאת, רושם מדכא עשתה עלי הפרובינציה. “השגות” עלובות, משועממות, מעופשות, מימי לא ראיתי דבר כזה. יום תמים נאבקתי מאבק נואש, כדי לפייס את הקבוצות הצהובות זו לזו, וכדי לשנות קצת את הפסיכולוגיה שלהם. הרגילו אותם לקנה⁻מידה עלוב. בפולין היה המינימום 12 דולר לשנה, כאן – שניים וחצי דולר ופחות מזה. מאוחר בערב ננעלה הוועידה במצב⁻רוח שונה תכלית שינוי. עלה בידי לפייס את הכול בבחירת ההנהלה הליטאית. באתי הביתה באפיסת כוחות.

היום ביקרתי בגימנסיה היהודית. כאן נחתי מנוחת נפש. ביקרתי בכיתות הראשונות. לקטנים עשו חג ושלחו אותם הביתה. את הכיתות הגבוהות קיבצו יחד, בסך הכול 400 איש, הם שרו לי, קראו שירים. דיברתי עברית ורוסית, בשביל שתי הכיתות הגבוהות שלא עברו עדיין לגמרי לעברית. היה יפה ומלבב כל⁻כך, שהכול נתרגשו. ישתמר לילדים זכרון יפה.


דווינסק, 2 בינואר 1926    🔗

אני כותב מדווינסק. שלושה ימים עשיתי בלוצין. עיירה טובעת בשלגים, במרחק שלושים ורסט מן הגבול הרוסי. 2,000 יהודים עניים מתגוררים כמו איכרי הסביבה בבתי⁻עץ קטנים. ביקשו מאוד שאבוא לשם, ובריגה זוועה כזאת, שחייב אני לבקר גם יישובים קטנים. בעיירה אין מלון. סידרו אותי בבית פרטי, שם שמרו עלי כעל בבת⁻העין, וזה היה דבר בעיתו, משום שיומיים לא הרגשתי בטוב. העיירה תרמה קרוב ל⁻250 לירות. היהודים חגגו את בואי כמשפחה מלוכדת. עכשיו אני בדווינסק. העיר ניזוקה מאוד במלחמה. כאן היה מבצר, והוא החזיק מעמד זמן רב. לפני המלחמה היתה בדווינסק אוכלוסיה עד 120 אלף, עכשיו בסך⁻הכול 40 אלף. היו 45 אלף יהודים –עכשיו שליש מן המספר הזה. העיר ענייה, וכאלו הן ה“השגות” שלהם. חלק ניכר מן האוכלוסיה חיים על הכסף הבא מן הקרובים באמריקה. פעם הייתי כאן יחד עם פרוג135 קיבלו אותי בחגיגיות מיוחדת, בדגלים, בתזמורת וכיוצא באלה. המוני עם מילאו את הרחובות, בייחוד ליד המלון. נאלצתי לצאת אל הגזוזטרה. שוב ניגנו את ההימנונים. אחר⁻כך שורה של אסיפות. אעשה כאן ארבעה ימים. לא נוח כאן ולא נעים, המלון רע. אם אסחט אלף לירות אהיה מרוצה מאוד. אשתקד לא תרמו גם מחצית מן הסכום הזה, והמצב הכלכלי רע עכשיו הרבה יותר. עד עתה תוצאות המגבית שלי הן 4,000 לירות, ומהן כבר שלחתי במזומן ללונדון קרוב ל⁻1,400. כמה זה מעט בהשוואה לעבודה, לכוחות שהושקעו, לבריאות. יהדות מזרח אירופה מתרוששת והולכת. בפולין המצב נואש. קיבלתי דו"ח מקרן היסוד. תימה הוא בעיני, כיצד עומד לאנשים אומץ⁻לבם להמשיך בעבודה בתנאים בלתי⁻אפשריים כאלה, ללא תקווה להצלחה. תערוכת ארץ⁻ישראל בווארשה נהנית מהצלחה, אם נדון לפי העיתונים.

בעוד שלושה ימים אחזור לריגא, בו בערב יתקיים שם ערב אנ⁻סקי136 שחשבו לערוך אותו בתאריך מוקדם יותר. ישתתפו ידידו הקרוב של אנ⁻סקי – סמואיל לבוביץ' גורביץ', ד"ר הלמן ואני. ההכנסות לטובת טשרניחובסקי, השרוי במצוקה גדולה.


הלסינגפורס (פינלנד),15 בינואר 1926    🔗

אני כותב מהלסינגפורס. אתמול באתי במטוס. בסך⁻הכול ארכה הטיסה 42 דקות. ציפיתי להתרשמות יותר חזקה. אתה מסתגל במהרה ויושב כמו בתא הרכבת. מצאתי כי זאת תחבורה נוחה. לעומת זאת הרשימה מאוד טיסתי את יהודי הלסינגפורס. בשדה שבו נחת המטוס חיכו לי נציגי הקהילה. מעודם לא ראו “משולח” טס. העיר כאן נפלאה, משהו מסתורית, טבועה בשלג ובקרח. בייחוד יפה היא בערב באור החשמל. היום קיבלתי את עורכי העיתונים הגדולים המקומיים, אחד שוודי ואחד פיני. כאן מהלכות שתי שפות, וקבוצת היהודים הקטנה חייבת לשאת זאת על כתפיה. אמש ביליתי את הערב אצל ד"ר זליגסון, אחד מנציגי הקהילה. שתיים מבנותיו לומדות בבית⁻הספר השוודי, אחת בבית⁻הספר הפיני. הנשים מדברות שוודית. הן ילידות פינלאנד. בסך⁻הכול יש 1640 יהודים, מהם אלף בהלסינגפורס. כמעט הכול עובדים בקונפקציה. מצבם הכלכלי הורע מאוד.

אסע עוד לאבו ולוויבורג. בסך⁻הכול אעשה בפינלאנד 10–12 יום, אחזור לריגה ומשם לקובנו.

הקור ירד ולא קר לי במעילי.

מחר האסיפה הראשונה של כל הקהילה, ומחרתיים תה. נעדרים לדאבוני כמה מראשי הקהילה, נסעו לחוץ⁻לארץ. מחכים לי מאוד בוויבורג.


הלסינגפורס, 24 בינואר 1926    🔗

סיימתי את המסע בפינלאנד. לפני שעתיים באתי מוויבורג. יש שם 45 משפחות, קרוב למאתיים נפשות ביחד עם תינוקות. דומני שראיתי את כולם. כמו חג רצוף עברו ליהודי ויבורג שני הימים שעשיתי אצלם. הם תרמו למעלה מ⁻800 לירות. מה שנתרחש שם אין להעריך בכסף. כל הקהילה ליוותה אותי בתום המסיבה לתחנת הרכבת. בפעם הראשונה שרו את “התקווה” ברחוב, והצעירים ליוו את הרכבת שעה ארוכה בריצה. גם באבּוֹ תרמו 800 לירות. שם יש בסך הכול 35 משפחות, בהלסינגפורס יהיו בסך⁻הכול 1,500 לירות. כבר יש אלף במזומן. יהודי פינלאנד תורמים לטובת ארץ⁻ישראל גם בצורות אחרות; אספו הרבה לטובת הקרן הקיימת, שולחת כספים אגודת הנשים. הזמינו 5000 קילו מצות ותוצרת הארץ אחרת. האנשים כאן בלתי⁻אמצעיים, נוחים להיענות ומכניסי אורחים, הם אמרו לי כי הרבה שנים יחיו על ההתעוררות שהכנסתי לחייהם בביקורי. היום אסיפת פרידה, מחר עתיד אני להתקבל על⁻ידי נשיא הרפובליקה.

מחרתיים אטוס לראבל. משם אסע לריגא והלאה משם לקובנו. חבל שאין אני יכול לנוח כמה שבועות. לא ידעתי מה קשה היא המשימה, לטפל תוך חמישה חדשים בארבע ארצות.

הלסינגפורס, 27 בינואר 1926    🔗

ביקרתי אצל שר⁻החוץ פרופ' סֵטָלֶה. שוחחנו על הציונות, על עברית (הוא עצמו בלשן), על ארץ⁻ישראל החדשה. הזכרתי כי טשרניחובסקי תירגם את קאלוואלה, והוא ביקש לשלוח במתנה כמה עותקים. הוא יושב ראש בחברת קאלוואלה.137

לאחר ביקורי אצלו נתקבלתי לראיון מיוחד אצל נשיא הרפובליקה.138 ביקור זה עלה בקנה אחד עם כל הנסיבות הרומאנטיות במקצת של מסעי לפינלנד. אחד מאנשי המקום אמר בדברי הפרידה במסיבה: “הוא בא לנו מן השמים”. ארץ מוזרה, אנשים מוזרים, יהודים מוזרים ונשיא מוזר.

–אנו מתיחסים באהדה ובעניין אל העמים שהשיגו את חירותם, ואנו בוטחים באהדתם של אנשים ועמים לתנועתנו, ובייחוד של אלה שנלחמו על חירותם לא מכבר. סיפרתי על עבודתנו ועל הישגינו בארץ⁻ישראל, על קשיינו.

– הלא אתם עשירים! – אמר הנשיא.

– אנחנו עניים, אך עשירים אנחנו בנכונות להביא קורבנות וברצון לתרום תרומות – עניתי.

– והיכן הם העשירים שלכם?

הסברתי שהעשירים תורמים פחות מן העניים.

– זאת גם דעתי, עשירים תורמים פחות מן העניים,– אמר.

הנשיא התחמק קצת מלתת ביטוי לדעתו על הציונות ולעמדתו לגביה. הוא סיפר לעסקן אחד: “יהודי פינלאנד יש להם חוג עצום של אינטרסים יהודיים. פינלאנד אינה תופסת אלא מקום מועט בחוג הזה”. אתי הוא לא דיבר על כך, אבל דיבר על עניין אחר: “עתה נעשו כל השאלות קשות ומסובכות, אבל אשרי מי שחי בזמן הקשה הזה, שאין דומה לו. הקשיים הם ברכה לחיים, לאנשים ולאנושות. אנשים ועמים שאין להם קשיים ושאינם חייבים להיאבק אתם, ריקים הם וחסרי ערך. בפינלאנד עברו עלינו זמנים קשים; קשיים כלכליים, קשיים מדיניים, פנימיים וחיצוניים. אבל התגברנו על הכול. כל זה נעשה כבר יותר קל. אני אופטימיסט ללא תקנה. אנשים הולכים לקראת זמנים יותר טובים. עד עכשיו היה כל אחד חושב על כוחו הוא ועל חולשת אחרים, כשיראו העמים את חולשותיהם הם, הם יהיו חזקים”. הוא עצמו אגרונום, גנן, בייחוד גילה זן אחד של שעורה או שבולת⁻שועל, הנפוץ עכשיו מאוד בפינלאנד. חשוב רק דבר אחד: ליצר, לגדל. זה חשוב יותר מן הפוליטיקה.

אני מספר לו על נטיעות העצים שלנו, על השפה. הוא מוצא כי שלוש שפות זה קצת יותר מדי. אצלם יש שתי שפות, וגם זה יותר מדי. הוא יודע משהו על יהדות, היה מתגורר בהֶסן בחדר אחד עם חברו היהודי ברנשטיין, מהפכן, והיו משוחחים על היהדות. הוא שאל אותי אם פינלאנד מצאה חן בעיני. בלב שלם יכולתי להשיב בחיוב. החיים שקטים ותרבותיים. אם אסע לרוסיה? אני מסביר לו כי הציונות שם אסורה. מדוע? הלא בראש הבולשביזם עומדים יהודים במספר עצום". עניתי: “אינני יודע אם אומנם הם כל⁻כך רבים, ייתכן שהם מקימים רעש גדול. אך הם זרים ליהדות ועוינים לה. יותר מכול סבלו ברוסיה היהודים. אינני יודע מה יתנו לאיכר הרוסי ולפועלים ניסויי הבולשביקים, אולם היהודים, המעמד הבינוני, הסוחרים, נהרסו מבחינה כלכלית. חיינו הרוחניים נחנקו שם”. זה היה חדש בשבילו.

אני רוצה להפנות את השיחה אל הציונות, מדבר על חבר⁻הלאומים. הנשיא אומר לי, כי נציגם הוא פרופסור ארליך, אבל הוא מתחמק מן השיחה ואומר: “הלא אתה משורר, אתה יודע שלא הכול ניתן לבטא במלים. יש והמלים מחללות עניין קדוש. ביקרתי פעם אצל ידידי בוויבורג. בילינו יחד חמש שעות, אבל שוחחנו רק חמש⁻עשרה דקות. בבואי הביתה אמרתי לאשתי: היום היתה לי שיחה מעניינת. אחר⁻כך קיבלתי מכתב מאת הפרופסור, הוא הודה על שיחה מעניינת מאוד”.

– כן, אדוני הנשיא, כל זה נכון, אבל בחיים המעשיים ובפוליטיקה לא ייתכן לשתוק.

– לעתים קרובות השתיקה היא השולטת בכיפה בפוליטיקה.

כן, אבל זאת שתיקה מיוחדת במינה.

–אל תראה את השתיקה כסירוב!

אני קם על רגלי.יותר מדי נתמשכה השיחה. אני מזמין את הנשיא לבקר בארץ⁻ישראל. הוא אומר: אבוא, אם תרשה עבודתי. כל המתרחש שם יש בו עניין עצום. הוא איחל לי הצלחה, ובזאת נפרדתי ממנו.

ביקורי זה עשה רושם רב על היהודים המקומיים. הוא מרים את קרנם. עד עתה לא נתקבל נציג ההסתדרות הציונית. אבל השיחה היתה מוזרה. הנשיא העיר בעצמו: אני אוהב להתפלסף.

בו ביום ביקרתי אצל משוררת ורומאניסטית פינית ידועה – חיליה חחתי. היא ביקרה בארץ⁻ישראל, כתבה שני רומאנים בשפה הפינית, הם תורגמו גם לשוודית. “בנתיבי הקודש” ו“ארץ היעודים”. היא מכירה את ארץ⁻ישראל. היא אומרת: עמק⁻ישראל, ארץ⁻יזרעאל.


קובנו, 5 בפברואר 1926    🔗

אני כותב לך מקובנו. שלחתי לך עיתונים, שמהם תדעי על עבודתי, עד כמה שהיא מתבטאת בדברים חיצוניים. ציפיתי לרעות מאוד. כתבו לי רשמית, כי “אין צל של תקווה להצלחה”. אלא שמצאתי הכול גרוע עוד יותר. רוח נכאה, דכאון, קטנוניות. היהדות נהרסה כאן מבחינה מדינית וכלכלית. הציונים רצוצים לגמרי, בשל הבאנק המרכזי שלהם וכשלון מדיניותם. אבל גרוע מכול הוא כי רוחם נשברה. אולי משום שנפלו מאגרא רמא לבירא עמיקתא. בתחנת הרכבת רצו כביכול להפגין לפני את מצבה המדיני של היהדות. כשפתח ד“ר וולף, יושב⁻ראש הקהילה וקרן היסוד, בדברי ברכה, התחיל שוטר לפזר את המשלחת. השוטר נענש אחר⁻כך, אבל מצב⁻הרוח כבר קולקל. שום דבר בדומה לזה לא היה בפולין, ומובן שלא במקומות אחרים. וגם הכול נערך באורח עלוב, בחולי חולין, בפחדנות, וכאן צריך היה דוקא להוציא לזמן מה מיום קטנות, מן הדכדוך והטמטום. אני בעצמי חייב הייתי לעשות, לתקן, ללמד תנופה בעבודה. גם כאן אין הציונים תורמים ברוב המקרים ואינם יכולים כמובן להתרים. גם כאן היתה הציונות תכלית ל”געגענווארטסארבייט" (עבודת ההווה), ולא להפך. ערב ויום המוחרת נמשכה ועידת קרן⁻היסוד של ליטא. דיברתי שלוש פעמים.שלשום היתה אסיפת⁻עם ראשונה בבית⁻הכנסת. בערב תה. אתמול היתה אסיפת⁻עם בגימנסיה הריאלית. בשעות הבוקר יושב אני במשרד. תוכלי לתאר לעצמך, כמה אני מתעייף. ביום א' תבוא “הבימה”. האנשים יהיו עסוקים. תוסח שימת⁻לבם.


ראבל [אֶסטוניה], 1 במארס 1926    🔗

ראבל. זה היום החמישי שאני כאן. עבודה לא קלה. קהילת ראבל בנתה לפני כמה שנים בית⁻ספר. הוא עלה עד 27 מיליון מארק (800 לירות), הם חייבים עדיין עשרה מיליונים ולא רצו במגבית לטובת קרן היסוד. אבל באתי, ואתמול כבר היו מיליון מארק. עשרים זוגות עובדים בהתלהבות, אנשים חדשים. ערב ערב אני מזמן אותם, מקבל דיווחים. ייתכן כי אסטוניה תתן עד 2,000 לירות. בסך הכול 4,500 נפש. וגם המצב רע. אילו יכולתי להאריך את עבודתי, הייתי מגיע לתוצאות גדולות יותר, אבל יש לי עוד עבודה בריגא ובקובנו.

הרבה שימת⁻לב ואהדה מקדישה לי העיתונות האֶסטונית בכל השפות. שלשום נתקבלתי על⁻ידי הנשיא. הביקור נמשך חצי שעה. סיפרתי לו על עבודתנו בארץ⁻ישראל. אחר⁻כך ביקרתי אצל שר⁻החוץ פרופ' פיאין, אצל הגנרל ליידונר, שנסע כנציג של חבר⁻הלאומים למוסול, ואצל שר ההשכלה. שניים האחרונים ביקרו בארץ⁻ישראל. יש באֶסטוניה אינטליגנציה נמרצת ותוססת. ראַבל היא עיר מעניינת. נשאר עוד הרבה מימי הביניים, בצורת הרחובות, בסיגנון הגוטי העתיק של הבתים. יש בית⁻מרקחת שהוא קיים זה 506 שנים. אני מקנא בעם הקטן הזה, המונה מיליון ושלוש מאות אלף תושבים. מצאו חן בעיני דברי הנשיא. הוא שאל אותי על פולין. אמרתי לו שמתחילים שם להבין, כי עם חופשי אינו צומח על קרקע שזובלה באי⁻צדק. הנשיא העיר: טוב אם יזכרו זאת גם שאר המדינות החדשות.

היום פורסם באריכות ראיון אתי בגדול שבעיתוני אסטוניה.


[לונדון,28 ביולי 1926]    🔗

[ישיבת הועד הפועל הציוני]

וייצמן בא לישיבות. וייצמן הרבה לדבר על קרן היסוד, אם ניתן להעלותה, לאשר תקציב יותר גדול. הוא דרש תשובה ממני ומעובדים אחרים. וייצמן יודע להתעלות ולהישרף בעבודה. האחרים נתפסו להלוך⁻רוח תבוסני, נטול⁻חיים. וייצמן אמר בצדק: “הכול חוששים, הם אַלטקלוּג, יודעים יותר מדי הרבה. מפחד אני מעיניו הקרות של הוועד הפועל”.

[יהושע] סופרסקי דיווח על ארץ⁻ישראל. הרבה היה ידוע לי, אך ממה שהוא סיפר וממה שהשלימו אנשי ארץ⁻ישראל אחרים חשכו עיני. קודם היו עולים 58% אמידים, בעלי אמצעים כלשהם, עכשיו עולים רק 5% [בעלי אמצעים], וכ⁻4,000 פועלים מצאו קיום במושבות הוותיקות – זה הישג גדול. אבל המושבות הוותיקות והחדשות תופסות מקום מועט. בערים 115–120 אלף יהודים. ישובים ותיקים סובלים פחות, אבל מצבו של היישוב העירוני החדש בכל רע. בתל⁻אביב יש שבעה עד שמונה אלפים מובטלים, מלבד זאת אלפי אנשים מחוסרי פרנסה. בתל⁻אביב רעב, מתחילים לרעוב גם בחיפה. יורדים 400–500 איש לחודש, אחרים מוכנים לדרך. קרן⁻היסוד לא תושיע. דרוש הון פרטי ובאנקאי. הוא מציע לפתוח מיד באנק תעשייתי. בארץ⁻ישראל עובדים בתעשייה עד חמישה⁻עשר איש. העסקים מתמוטטים בשל חוסר אשראי. הוא מספר על אחד ששחט את עצמו בשל מאה לירות שלא עלה בידו לקבלן. רבים מוכנים לכך בכוח. וכן יש להפעיל את הבאנק למשכנתאות, שהפסיק לגמרי את אישור האשראי. היה מובטח אשראי היפותיקאי. אנשים ציפו לו, שילמו רבית גבוהה. עתה הם נאלצים למכור את בתיהם. מוכרים בחצי מחיר. רווחת ספסרות ההוזלה, מוכרים כדי לפרוע את החובות. זה יוצר הלוך⁻רוח קשה.

אושרנו היה בבתים. אין רוצים לבנות. והתנאים הסניטריים בצריפים איומים. נבנו צריפים ל⁻14 אלף איש, ושוב אין הממשלה מרשה להוסיף ולבנות צריפים, יש הכרח להמשיך בבניית הבתים. אשראי היפותיקאי היה מציל את המצב.

ההצעה השלישית – ליישב אלף משפחות מן המעמד הבינוני על הקרקע. מוסינזון אומר, שכבר קרו מקרים שהבתים בתל⁻אביב נמכרו לערבים. ג. הלפרין לימד זכות על הבאנקים; הם לא החמירו את המשבר בכך שסגרו את האשראי. הוא מוכיח על סמך מספרים, כי מספר בעלי החוב גדל. היהודים השקיעו את כספיהם במגרשים ובבתים. כל אחד מתגעגע לגג משלו, שואפים להשריש את הבנים, ובנו בתים. תנועת ההון נעצרה. כל האשראי בארץ נוטה להפוך לאשראי לזמן ארוך. אילו היו הבאנקים פחות זהירים, היה המצב בארץ הרבה יותר גרוע. הוא דיבר על הצורך להפיץ את איגרת החוב של הבאנק למשכנתאות, שיצאו סוף סוף למכירה. נאשר אשראי להצלת הבתים שכבר נבנו, לא נאשר להוספת קומה. בשאלות⁻משק כאלו הצטמצמו כל השיחות. איך להגדיל את הכנסות קרן היסוד ולקצץ את התקציב, איך לקבל כספים בשביל הבאנק התעשיתי, איך להחיות ולהניע את בנק המשכנתאות.


לונדון, 2 באוגוסט 1926    🔗

כתבתי על מו"מ עם וייצמן וניידיץ' בדרך לליטא. אמרתי לו שאני מפחד מן המשרה הזאת,139 שאשבור בה את ראשי. קרבים ובאים זמנים קשים בשביל קרן היסוד. התרוששות ההמונים, הרעה פסיכולוגית בקרב המעמד הבינוני, שממנו מקבלים אנו את הכסף, אכזבה בארץ⁻ישראל, וכן אין מי שיפעל, ובצאתי לארץ⁻ישראל כרוכים קשיים טכניים. ריחוק, חוסר קשר מהיר, שהוא חיוני בעבודה. עתה נודע לי מן הממוראנדום שהביא גרינבוים ומכל הידיעות, עד כמה צדקתי. אמרתי לוייצמן: שמא יש לך טובים ממני, נקבתי בשמו של [ארתור] הנטקה, דיברתי על אמריקאים, אך וייצמן ענה לי, כי אני חייב לקבל על עצמי את העבודה הזאת, אם כי ידוע לו כמה היא מענה וקשה. אני אדאג להסברה, לאירגון, לאיסוף כספים. [בינתיים] נסעתי, שקעתי בעבודה, ולא ידעתי על התפתחות הדברים. אני חוזר, יושב בישיבה, ואוסישקין לוחש לי: רוזנבליט140 הציע בשם האכסקוטיבה את הנטקה למשרת המנהל. כעבור יום הציע אותו רוזנבליט עצמו לי, שאהיה גם אני מנהל ביחד עם הנטקה. “הוא יהיה ממונה על הכספים, אתה – על ההסברה. וזאת בשם אכסקוטיבה, ולא משום שגרמני אני”. נתרגזתי: “מדוע לא תוכל להציע גם אותי אם גרמני אתה ומה טעם ההסבר הזה. אנחנו בקרב הציונות אין אנו מכירים בגרמנים או בתורכים. ומדוע אין לך רשות להציע הצעה כזאת על דעת עצמך, אם היא נראית לך”. אמרתי שאני רוצה להתחלק עם הנטקה גם באירגון. אני לבד לא רציתי לקבל על עצמי את האחריות בשעה קשה כזאת. עם הנטקה יחד יותר קל יהיה לעבוד. הוא השיב, כי הנטקה מייחס חשיבות רבה לעבודה יחד אתי. בא [יצחק] ניידיץ' והכריע בשאלה בלעדיו. הוא חבר הדירקטוריון, ואילו הוכרע בשאלה בלעדיו, היה מתרתח, ואומר לוייצמן שהוא מתפטר.

התחילו באות ידיעות מארץ⁻ישראל. תכופות ידי היו מתאגרפות מתוך יאוש ומתוך רצון לעשות דבר מה. פעם תפס אותי וייצמן ולקח אותי למסעדה לאכול אתו ארוחת⁻הצוהריים. אמרתי לו כל שהיה בלבי. אני רגיל באסכולה הישנה הרוסית הרומאנטית, שלפיה היינו עובדים יד אחת, עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה ומקדמים איש את רעהו, ולא באווירה שבה מכשילים איש את רעהו. באווירה כזאת אני מאבד את עשתונותי, צעדי מיד מאבדים את בטיחותם. צריך היה לשוחח, להתייעץ אתי. וייצמן אמר כי הזמנים הישנים הרומאנטיים עברו ללא שוב. היה זה מקרה שלא דיברו אתי. הכול היו עסוקים, טרודים. התניתי לו תנאי: שנהיה הנטקה ואני שווי⁻זכויות לגמרי. בעצמנו נחלק את העבודה בינינו. אמרתי: תוכל לא לתמוך במועמדותי, אם יש טובה ממני, אבל אם יאשרו אותי, צריך שהיה שיתוף⁻פעולה מלא ואוהד מצד נשיא ההסתדרות הציונית וייצמן. הוא אמר, כי זה מובטח לי. אך בזה לא נגמר העניין. גולדשטיין וּוילנסקי הודיעו, כי הם רואים את עצמם זכאים למשרת המנהל, להשתקעות בירושלים. וילנסקי אמר לי, כי הוא רצוץ ושבור ואינו מסוגל עוד לחיות חיי נדודים, הוא היה חי רק בתקווה על ארץ⁻ישראל. לצד מי אעמוד אני, אם יהיו שלושה מנהלים, לצדו או לצדו של גולדשטיין? ואולי כל אחד מאתנו מתאים יותר ממני. אך מחוץ להנטקה יכול להיות רק עוד מנהל אחד, או גולדשטיין, או וילנסקי, או אני. מלבד זאת יש עוד פנים למשרת המנהל, המסבכים את העניין. הטובים שבאנשינו, פעילים יחידים בעלי שעור⁻קומה, יפסיקו את מסעיהם. התחרות הזאת בין חברים מונעת לדידי ביתר שאת כל אפשרות לקבל את המשרה הזאת. וילנסקי אמר שהוא מוותר על משרת המנהל, בלאו הכי אין לו סיכויים, שוב אין הוא מסוגל לעבודה. גולדשטיין דיבר אתי דברים עוד יותר מפורשים: אין הוא יכול עוד, הוא שיבש את חייו תכלית שיבוש, נופלת עליו חרדה בנדודים ובבדידות. הוא רוצה סוף סוף להסתדר. יש לו אותן זכויות עצמן כמו לי. הוא עובד טוב בדיוק כמוני. הוא מכיר ארצות דוברות אנגלית: את קאנדה, את דרום⁻אפריקה, את אנגליה, שאותן אין אני מכיר. נתחלף בארץ⁻ישראל; שישה חודשי נסיעות, שישה חדשים בארץ⁻ישראל. אמרתי לו שהוא צודק בכול. יודע אני שהנדודים הורסים את החיים. כולנו חסר לנו הכוח להחזיק מעמד. יכול להיות שיש לו יותר זכויות על המשרה הזאת מאשר יש לי. אך לא ייתכן שיהיו כל כך הרבה מנהלים ואחריות קולקטיבית כל⁻כך רחבה. – – שאלתיו: ומה יהיה על וילנסקי, על בוכמיל ואחרים, גם הם דורשים עבודה בארץ⁻ישראל.

בישיבה אמר וייצמן, שאי⁻אפשר להחזיק מעמד בעבודה כזאת זמן רב, כי זאת “ראובווירטשאפט” (משק של שוד), ניצול הרסני של קבוצה קטנה של אנשים, שאותם אנו מכירים. הצעתי לגולדשטיין לקרוא לניידיץ', לפייבל ולאחרים ולחפש מוצא. ידעתי כי גולדשטיין כבר פועל במסדרונים. יש לו חיבה לדיפלומטיה חשאית. ובינתיים נודע לי, כי במוצאי שבת נתקיימה ישיבת האכסקוטיבה ונבחרו הנטקה ואני. נתקבלו התנאים שלי, הודיעו על האולטימטום. ואז גולדשטיין הסתלק.

אתמול נבחרתי בועדה המתמדת. היתה ישיבה של ועדת קרן היסוד, ואני מיד הרגשתי מה עומד לפני. – – כבר מקשים עלי את העבודה. וגם הרמן מפקפק, אם ילך לארץ⁻ישראל. הכול מתנגדים לארץ⁻ישראל, רואים את הקשיים, אבל השאלה הוכרעה בשל דרישתם האולטימטיבית של האמריקאיים. חברים טובים היו רק ניידיץ‘, מוצקין. שניהם דיברו על התמיכה, שהיא חיונית בעבודה הקשה הזאת. הגרמנים עומדים כחומה אחת, ואילו הרוסים להפך. הפועלים כולם הצביעו בעדי. היום תוכרע השאלה במליאה. ניידיץ’ עזב לפני הסוף.


ברלין, 4 בספטמבר 1926    🔗

אני כותב מברלין. באו ליומיים הנטקה והרמן. ימים תמימים יושבים אנו אתם. חצי יום היום ארכה ישיבה עם פעילי קרן היסוד הנמצאים כאן: גולדשטיין, [קורט] בלומנפלד, ד"ר [עמנואל] אולשוואנגר, אלפרד ברגר. היו גם מוצקין וחבר האכסקוטיבי החדש פליקס רוזנבליט. דנו על הצעתי לערוך בין הציונים מבצע חד פעמי, לאסוף מאה אלף לירות במשך ששת השבועות הקרובים, מחוץ לתקציב, מחוץ למבצעים הרגילים. זה היה מקל למשך חצי שנה את המצב בארץ⁻ישראל והיה נותן אפשרות לנשום קצת לרווחה, שאם לא כן הרי תמיד אנו בבהלה. המצב בארץ⁻ישראל איום. כבר שבועיים נאבק אני על התוכנית הזאת. שוחחתי עם [לואי] ליפסקי ערב צאתו לאמריקה. הוא קיבל את הצעתי. וייצמן השיב לי במכתב נלבב. כראשון התורמים הוא יתרום 500 לירות. היום חילקנו את העבודה. כל אחד מאתנו יבקר בארץ אחת או שתים, בכל ארץ צריך יהיה לעשות 4–5 ימים, לשוחח עם הציונים. מחר נסע להולאנד וללונדון, ביום ב' נתחיל בפעולה, רוזנבליט, הרמן ואני. ב⁻12 וב⁻13 תהיה לנו ישיבת ההנהלה והאכסקוטיבה בפאריס, ב14 שוב בלונדון. נוכל לצאת לארץ⁻ישראל – הנטקה ואני – בערך ב⁻18 לאוקטובר.

במכתבי הקרובים אסביר לך את תוכנית העבודה. בגלל כל אלה אין אני יכול לנוח לפי שעה.


2 באוקטובר 1926    🔗

רומניה. באתי לכאן ב⁻29. קיבלו את פני כחמישה⁻עשר איש. מבש“ן141 ועורך העיתון הציוני קיבלו את פני בפלוישטי. ארוחת⁻ערב אכלתי אצל ברנארד. היו המרגוליסטים ולוי ורבים אחרים. בערב היתה מסיבה ערוכה בטוב טעם. הכול בבגדי ערב. דיברו אולשוואנגר ואני, חוץ מנואמים אחרים. המסיבה נסתיימה באחת אחרי חצות. בשבת הייתי אצל שר⁻החוץ. קבלת⁻פנים חמה מאוד, הצהרה ציונית. ביום א' בבוקר תפילה חגיגית בבית⁻הכנסת. שר⁻החוץ, הציר האנגלי והקונסול, כולם חבשו צילינדרים. דיבר רק אולשוואנגר. אחר כך ארוחת צוהריים אצל מרגוליס. בשלוש וחצי נפתחה ועידת קרן היסוד, אחר⁻כך אסיפת⁻עם. דברי ברכה של ברנארד, הרב נמירובר, כמה דקות אולשוואנגר ואני שעה. שוב המשך הוועידה, עד שעה עשר בלילה. אתמול בעשר בבוקר ביקרתי אצל הציר האנגלי, באחת⁻עשרה שיחה עם נציג טראנסילוואניה שביקר אצלי. אחר⁻כך ישיבה של ארבע שעות עם כל נציגי קרן היסוד. מלבד אולשוואנגר נוכחו גם מבש”ן וברנארד. צריך לברר, לפייס, להרגיע. ב⁻430 אסיפת נשים. כאן עובדות הנשים יותר מאשר הגברים, למעשה הן עושות את כל עבודת קרן היסוד.


[באזל], 3 באוגוסט 1927    🔗

זה היום החמישי של הקונגרס.142 היום השני העלה במקצת את אווירת הקונגרס. הוויכוח הכללי עומד על רמה ניכרת. טובים היו נאומיהם של ארלוזורוב ושל ז’אבוטינסקי. ז’אבוטינסקי הוא בעל פתרונות קלים. לדעתו יש להרחיק את וייצמן ועוד כמה אנשים, וכך מחליט גם גרינבוים. נאומו היה חלש הפעם. לא ייתכן לנהל זמן ממושך כל⁻כך אתו המאבק באותן המלים.

עובדות ועדות. הצמרת עסוקה בחיפוש המוצא מן המבוי הסתום: איך להעלות ארוכה לענייני הכספים בארץ⁻ישראל, איך לחסל את האבטלה. אילו היתה אווירה נכונה ופאתוס, יודע אני היכן המוצא; שיקריבו קורבן עשרה עשירים הנוכחים בקונגרס, שיתרום כל אחד אלפיים – שלושת אלפים לירות שיאספו בקונגרס 20 אלף לירות, שתתחייב אמריקה לתרום עוד 50 אלף לירות מעל לתקציב, ועוד 30 אלף לירות נאסוף אנחנו, ואז היו משתנים פני הדברים. אין זה פותר את השאלה, אבל זה משנה הרבה. והעיקר, היתה התרוממות הרוח, היינו מראים שמסוגלים אנו להקריב קורבנות, וזה היה נותן לנו דחף בעבודתנו.

מת נציגנו בבסרביה.143 הייתי בקישינב בביתו, ראיתי את אשתו הצעירה ושלושת בניו הקטנים. הוא השתתף בוועידת קרן היסוד, מסר דו"ח, ביקש שאשוחח אתו, היו לו תוכניות שונות. אני הייתי דוחה, עניינים אחרים עמדו על הפרק; הקונגרס עוד יימשך זמן רב, עוד נמצא שעת כושר. ופתאום הוא חלה בצפקת, נותח, וביום ד' בחצות נפטר, שעה שנמשכה עדיין ישיבת הקונגרס. אני, הרמן ועוד כמה חברים היינו על⁻ידו בשעת גסיסתו ובשעת מותו. היה חולה קיבה, לא היה שומר על עצמו. וכי יכול אדם לשמור על עצמו בנדודים מעיר לעיר, ממסעדה למסעדה. עכשיו צריכים לדאוג למשפחתו. הייתי רוצה שהדבר ישמש אזהרה; פחות מדי חסים אנו על אנשינו, פחות מדי אנו דואגים להם. ניתן לשער מה איום היה הלילה לאחר⁻מכן, לא ישנתי כל הלילה.

למחרת היתה חגיגת יובל השלושים לקונגרס הראשון. הייתי צריך לשאת נאום. החגיגה עברה יפה. היתה נגינת עוגב. דיברו אחד⁻עשר איש, שלוש עד חמש דקות כל אחד. כשסיים העוגב את “התקווה”, בכו רבים. החגיגה התקיימה בקאזינו, ואנו דיברנו מעל הבמה שמעליה נשא הרצל את דברו בשעתו. עלו זכרונות מימים עברו.

אתמול בשעה אחת אחרי⁻הצוהריים הובאה לפני בניין הקונגרס גווייתו של ואסרמן. קודם⁻לכן אמרתי כמה מלים בישיבה. הורידו את הדגלים עד חצי התורן, דלקו לפידי העמודים. יצא לרחוב כל הקונגרס ואוסישקין אמר כמה מלים. הוא הכיר אותו היטב מאודיסה.


31 באוגוסט 1927    🔗

אני כותב מן הישיבה השניה של הקונגרס בשעה 11 לפנה“צ. מאחורי שבוע של עבודה קשה. יפה מאוד עברה ועידת פעילי קרן היסוד, שנמשכה יומיים. האנשים מיוסרים, אך לא נפלו ברוחם ולא איבדו את אומץ לבם. בנאום הנעילה אמרתי: מי שעומד בחפירות אינו מכיר את התבוסנות, בוכים ורוטנים רק הנשארים בעורף. אילו היה גורל הקונגרס תלוי באלה היושבים כאן, העובדים, הוא היה מאושש ומוצלח. הנטקה ואני פתחנו, אני נעלתי את הוועידה. יומיים הייתי חייב לשבת ללא ניע, להקשיב, אין אנו יכולים לעזוב את האולם, כמו כל ציר אחר. אחר⁻כך ניגשנו לעבודה אחרת. יש לנו לשכה, שלושה חדרים, ואנחנו מנהלים מו”מ עם כל ציר וציר לחוד. מזמינים את הצירים מכל ארץ וארץ ומארגנים את עבודת השנה הבאה. תהא האכסקוטיביה הבאה טובה כפי שתהיה – את האישים הללו אין אני רואה – תהיה המדיניות טובה כפי שתהיה, את חובות השנים שקדמו יש לפרוע, והאבטלה, והסיוע, הכול דורש כספים. היו לנו שתי ישיבות עם הציונים הפולניים מכל הקבוצות ומכל הסיעות. בפולין יש צורך בפריצה רצינית, ומי יהיה הפורץ פרץ? הצעתי לקרוא לוועידה של תורמי קרן היסוד מכל הארץ, לשם בחירת הדירקטוריון. עתה מורכב הדירקטוריון מן המפלגות ואיננו מסוגל לפעול. – – – היתה לנו ישיבה עם אנשי לאטביה, אנגליה, אונגריה, איטליה. עוד נקיים ישיבות עם אנשי רומניה, ליטא ואמריקה.

פעם בא אלינו וייצמן, כפי שהוא התבטא: “לחדר החשוב ביותר בקונגרס”. הוא מוכן לנסוע לדרום⁻אפריקה, לבקר ברומניה ובארצות אחרות. נוכחתי בפתיחת ובנעילת ויצ"ו. הוועידה היתה יפה מאוד. ליידי סמואל דיברה יפה מאוד. אמרתי כמה מלות ברכה בעברית.


7 בספטמבר 1927    🔗

באזל. אני מרגיש את עצמי רע עד למאוד. יש צורך דחוף בניתוח, ואילו אני חייב להיות הרבה על הרגלים ולהתרגש.

הקונגרס מתנהל בכבדות; אין אכסקוטיבה, אין כסף, מדברים על “טריאומוויראט”. קיש,144 סאקר145 והכוכב החדש ואן פריזלנד.146 משרד הקונסולידציה או החיסול. איך הם יווסתו את המשק – אינני יודע. על תוכניות אין אנו שומעים, ולבסס את הבחירה פשוט על האמון – קשה. אני מוצא כי שפרינצק וקפלנסקי טובים מהם, ומאחריהם חלק מסוים של האוכלוסיה, הסתדרות עובדים חזקה, ואילו סאקר וּואן פריזלנד מי עומד מאחריהם? האכסקוטיביה היתה בודדת, חסרת⁻הגנה מנותקת מן האוכלוסיה, ועכשיו יהיה גרוע עוד יותר.

אנחנו עובדים בקרן היסוד. אתמול היו ישיבות עם היוגוסלבים, עם הבולגרים, האנגלים. היום היינו בוועדת באנק, למשכורות. הנטקה נמצא בוועדה הזאת וגם מזרחי. ישיבה אחת בקונגרס הוקדשה לקרן היסוד. הכול ללא יוצא מן הכלל מתייחסים אלינו יפה. בעוד שעתיים תהיה שוב ישיבה של ועדת התרבות והעלייה. עובדות עשרות ועדות והוועדה המתמדת, כך שאולם הקונגרס ריק לעיתים תכופות. מדברים בשביל הקצרנים ובשביל הקהל המועט.

צירי קרן היסוד והארצות קורעים את הנטקה ואותי לקרעים. קשה לארגן מגבית, אין רוצים באיש זה או אחר. נתקבלו שני מברקים מקישינב, דורשים שאבוא לשם ולוא ליום אחד. זאת נסיעה של 32 שעות מווארשה. אוכל לנסוע רק אחרי ראש⁻השנה ומיד חזרה לווארשה. באה עלינו שנה קשה עד למאוד. זה מובטח לנו מכל הצדדים. נפרמים כל התפרים. המצב הקשה לא היה מפחיד, אילו היה פאתוס פנימי, התרוממות ואחדות. מוחרתיים צריך הקונגרס להינעל. קרוב לוודאי שהוא יתמשך עוד יום, יומיים.


ביקור אצל נשיא הרפובליקה הפולנית איגנאצי מושצ’צקי ב⁻3 בנובמבר 1928    🔗

המזכיר של שר⁻החוץ זלאסקי הודיע למזכירה של לשכת קרן היסוד, כי הנשיא יהיה מוכן לקבלני ביום השבת, 3 בנובמבר, בשעה 11.45 לפנה"צ.

הבאתי אתי את לווינסון כדי שישמש מתורגמן. שאלתי את שלישו של הנשיא, אם אדבר עם הנשיא עברית בעזרת מתורגמן, או שמא בשפה אחרת. הוספתי ואמרתי, כי ייקל לי לדבר גרמנית. שלישו של הנשיא עשה העוויה ואמר: לא אדע, אם הנשיא ידבר גרמנית.

הנשיא לחץ ידי ויד לווינסון. לאחר מכן הניח ידו על ידי ואמר: הרי למדת בהיידלברג ובלייפציג, אם כן נדבר גרמנית. הוא הושיבני על ידו על ספה בפינת החדר. לווינסון יצא לחדר⁻ההמתנה.

אני: רב תודות לך, אדוני הנשיא, על שהואלת לקבלני ועל האפשרות לדווח לך על עבודתנו בארץ⁻ישראל ועל תנועתנו.

הנשיא: הדברים מעניינים אותי מאוד. ברצוני לדעתם.

אני מספר לו על עבודתנו: קשה התפקיד שלפנינו. מצאנו מדבר וארץ שוממה. התורכים והערביים עקרו יערות. על חולות, סלעים ערומים וביצות הקימונו כפרים פורחים וערים.

מספר אני לנשיא, כיצד כבשנו את העמק, מקום שם חייבים היינו לייבש את הביצות.

מספר אני לו, מה היה במקום שקמו נהלל ועין⁻חרוד לפני שמונה שנים – שרידים של כפרים ערביים משכבר הימים. בתחילה היו בעין⁻חרוד 66% חולי קצרת, ובנהלל – 60%. כיום פורחים שם הגנים והיערות והשדות זרועים.

היהודים הכניסו תרבות חדשה, גזעי⁻בקר חדשים. אני מספר לנשיא על ההבדל בין הפרה הערבית והפרה היהודית, הבדל המוצא ביטויו במספר הליטרים של חלב לשנה. היהודים טיפחו גזעי⁻בקר חדשים וגזעי⁻עופות. הפריון של הקרקע שבידי יהודים גדול פי כמה מזה שבידי הערבים. הערבי מגרד עדיין את האדמה במחרשת⁻עץ, כמו לפני שלושת אלפים שנה. הוא דש ברגלי הבהמות. ואילו היהודים עובדים בטראקטורים, במקצרות ובמכונות⁻דישה. כל הבאים לארץ⁻ישראל משבחים את העבודה היהודית, את המסירות ונכונות⁻ההקרבה של הנוער היהודי. אחד מאורחינו אמר: בארץ אחרת ניתן היה לעשות זאת יותר בזול. לא היו צריכים לייבש ביצות. אולם בשום ארץ אחרת לא היינו מגלים מסירות ונכונות⁻הקרבה כאלה.

אני מספר לנשיא על המושבות של בני המעמד הבינוני מיוצאי פולין, כגון: מגדיאל, בני⁻ברק; אנשים שהיו סוחרים, חנוונים וכיוצא בזה הפכו להיות איכרים טובים. מספר אני לו גם על המושבות של החסידים: הם לבושים בקאפוטות ארוכות ומייבשים את הביצות וחורשים שדותיהם (הנשיא איננו יודע על כך).

מעיר אני לנשיא, שממשלת פולין קנתה בארץ⁻ישראל כמות מסוימת של טבק. הנשיא לא שמע על כך.

מתחילים לפתח את משק⁻ההדרים. אני מוסר לנשיא כמה פרטים על מטעי ההדרים.

הנשיא מפסיק אותי מזמן לזמן ומעיר: זה חשוב מאוד. והוא מוסיף כי בפולין קיימו היהודים מיבנה כלכלי חד⁻צדדי. הכול בשטח המסחר.

אני מעיר: לא איפשרו ליהודים לעסוק בדברים אחרים.

הנשיא: חשוב שיצרתם טיפוס של מתיישבים יהודיים. בקאנטון ארגאו ישנם עובדי⁻אדמה יהודיים, והם אינם נבדלים מן המתיישבים האחרים. גם ראיתי את הפועלים היהודיים בווייטשפל. לפי שקידתם בעבודה אי⁻אפשר להבדילם מן האחרים. הנשיא שואל, אם יש עבודה לכול.

אני משיב, שלא מכבר היתה אבטלה. אני מספר לנשיא על המשבר שעבר על ארץ⁻ישראל. ומסביר לו את סיבת הדבר: במשך שנה אחת באו למעלה משלושים אלף איש לארץ, שלא היתה מוכנה לכך. גם מנצ’סטר לא היתה מסוגלת לקבל המונים כאלה, אילו הועמדה בפני אתגר כזה.

הנשיא: מובן מאליו.

אני ממשיך: בעצם נדרשים כבר עובדים חדשים, ויידרשו עוד יותר. מתחילים לבנות את נמל חיפה, נוטעים מטעי⁻הדר. ארץ⁻ישראל יש לה סיכויים כלכליים גדולים, בתורת מקום⁻תקשורת בין אירופה ואסיה.

ולמרות הכול הסתדרו בארץ⁻ישראל בשנים האחרונות כשלושים אלף יהודים מפולין. אני מעיר אגב כך, שיהודי פולין בארץ⁻ישראל מתעניינים בארץ מוצאם ואוהדים אותה.

הנשיא: אותו דבר הרגשתי, שעה שהייתי לפני מלחמת⁻העולם בלונדון. הסנטימנטים מוסיפים להתקיים. ליהודי פולין קראו באנגליה – פוֹלאקים.

אני מספר לנשיא על מפעל⁻רוטנברג שעל הירדן והירמוק. אומר אני לו: יודע אני, כי אדוני הנשיא הוא מהנדס בעל רמה גבוהה, ובוודאי ימצא עניין בכך.

הנשיא מציג לי כמה שאלות טכניות על מספר כוחות⁻הסוס וכו'.

אני משיב: אין אני בעל מקצוע. ואני מוסר לו כל הידיעות שבידי. אני מספר לו על הזכיון של ים⁻המלח. הנשיא שמע על כך. אני עובר לערים. מספר את תולדותיה של תל⁻אביב.

אני עובר למפעל החינוך. מספר לו על רשת⁻החינוך שלנו, שהטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים מהווים את גולת⁻הכותרת שלה. שני המוסדות לחינוך גבוה מעוררים אצל הנשיא עניין רב. הוא שואל שאלות שונות. אני מספר לו על השפה העברית בבית הספר: השפה העברית הפכה להיות מכשיר של ממש לשימוש של התרבות החדשה. מיתרגמות והולכות לעברית היצירות הטובות ביותר של הספרות האירופית. מורים בה גם באוניברסיטה וגם בטכניון. עברית היא אחת הלשונות הרשמיות של הארץ, ביחד עם ערבית ואנגלית.

אני מספר לו על הדור החדש: על הנוער, על הילדים. הנשיא מתרשם מדברים אלה.

הוא אומר: הילדים עליזים. דבר זה מוכיח על חיים בריאים.

אני מספר לנשיא על העבודה הרפואית היהודית ועל מוסדות הרפואה היהודיים, שבהם מרפאים גם ערבים.

הנשיא: ומה המצב בנוגע לשאלה הערבית?

אני: היהודים חיים בשלום עם האוכלוסייה הכפרית ועם ההמונים הערבים בערים. יש רק קבוצה של אינטליגנציה, הנלחמת ביהודים. החוטים נמשכים מהחוץ, מאלה שאינם מתכוונים לא לטובת היהודים ולא לטובת הערבים. היהודים הכניסו תרבות וחיים בפינה שוממה של המזרח. השגריר האמריקני הקודם, שטראוס, אמר למנהיגים הערבים לפני שנים אחדות: היהודים פעלו כאן במשך ארבע שנים יותר משעשו הערבים במשך ארבע מאות שנה. אצל הערבים היתה קיימת תמותה איומה של תינוקות. היהודים הקטינו אותה. הם מייבשים את הביצות, שהיו סם⁻מוות לארץ. הם הנהיגו בארץ שיטות חדשות לעיבוד אדמה, תעשייה חדשה, חישמול, טלפון.

בארץ⁻ישראל יש מקום גם לערבים וגם ליהודים. הארץ, עדיין בלתי מעובדת ושוממה.

הנשיא שואל למספר האוכלוסים היהודיים והערביים. אני מוסר לו את המספרים. כשאני אומר לו כי בארץ⁻ישראל ישנם 160.000 יהודים, רואה אני מעין תמהון בפניו. כנראה, מספר זה אינו מרשים ביותר. אני מעיר: זה מעט, אך לאחר תום מלחמת העולם, בשנת 1918, היו בארץ⁻ישראל לא יותר מ⁻55 אלף יהודים. כעת גדלה האוכלוסייה פי שלושה.

אני מספר לנשיא על מצב התנועה הציונית, על הוועדים למען ארץ⁻ישראל. מזכיר אני, כי נשיאה של צרפת, דומרג, משמש כנשיא⁻כבוד של הוועד הצרפתי למען ארץ⁻ישראל. אני אומר, שמקווה אני כי גם בפולין יקום במשך הזמן ועד כזה.

אני מזכיר את חג⁻העצמאות של פולין: אנחנו הלוחמים למען חרותנו ולמען ארצנו, יודעים להעריך את רגשותיו של העם הפולני בימים אלה.

הנשיא מוסר לי, כי בימים אלה תבוא אליו משלחת של ילדי ישראל; הוא ייצא אליהם.

אני מספר לנשיא על ועידת קרן היסוד העומדת להתקיים בקרוב, ומציין, שבוועידה זו יהיה נוכח גם נציג הממשלה.

אני מציע לנשיא, לבקר בארץ⁻ישראל: יהיה זה לכבוד רב לנו. תיהנה מקבלת⁻פנים יפה לא רק מצד יהודי פולין. בשנה שעברה ביקר אצלנו נשיאה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית פרופ' מאסאריק, שהוא ידיד של תנועתנו.

הנשיא אומר: הייתי בא ברצון. כל מה שאתה מספר לי, מעורר בי עניין רב. מה שמתרחש בארץ⁻ישראל יש לו גם משום עניין רב בשבילנו, לא רק משום שלשם יכולים לנסוע הרבה אנשים מפולין. אלמנט יהודי בארץ⁻ישראל עשוי גם לשמש מתווך בין המזרח והמערב.

אני אומר לנשיא כמה מלים על ההשפעה שנודעת לעבודה בארץ⁻ישראל על יהודי העולם כולו.

הנשיא מעיר לפתע: ה' יפה, הלא אתה משמש נציגה של קרן. דומה לי, שהנכם אוספים כ⁻600 אלף לי"ש לשנה.

אני אומר: בין 500 עד 600 אלף לי"ש.

– מה יכול אתה, ה' יפה, להשיג בפולין למען הקרן?

– אין המדובר בכסף בלבד. באתי לספר ליהדות פולין על ארץ⁻ישראל ועל תנועתנו. יודע אני, מה קשה המצב הכלכלי של יהודי פולין. מקום בראש איסופי⁻הכספים תופסת יהדות ארצות⁻הברית.

הנשיא מעיר: אלה שאין להם כסף, יש להם התלהבת.

בסוף מעיר הנשיא: לפניך תפקיד קשה.

אני משיב: אמנם כן. תפקידנו קשה מאוד. אלא שזוכרים אנו אימרה של מאציני, ידידו של גאריבאלדי: “ככל שרבים הקשיים, כן מרוממת יותר המטרה”.

מבקש אני מן הנשיא רשות, לשלוח לו ספרות על מפעל הבניין בארץ⁻ישראל. הנשיא מודה.

אני מודה לו שוב, על שהואיל לקבלני לשיחה. הוא מודה על הביקור אצלו.

למוחרת שולח אני לנשיא הודעה, לאישור מצדו. מזכירו של הנשיא מסרב להשאיר בהודעה את הדברים שאמרם הנשיא. הוא הולך אל הנשיא והוא חוזר עם תשובה: “זה מתאים לשיחה שניהלנו. ואם מר יפה רוצה שדברי יישארו – שיישארו…”.


וארשה, 2 בינואר 1929    🔗

זה היום השישי שאני בווארשה. מיד ניגשתי לעבודה. יום לאחר בואי התקיימה אסיפת⁻עם “ארץ⁻ישראלית” ללא הכנות מיוחדות וללא אטראקציות, והיא הצליחה יוצא מן הכלל יפה. מאתמול נמצא כאן ז’אבוטינסקי. הלכתי לקבל את פניו, אבל בתחנת הרכבת היה אי⁻סדר מתועב, אף⁻על⁻פי שלא היה קהל רב. גם הטרומפלדורים בווארשה אינם מאורגנים. נוכחתי שהצבא אינו עדיף על העורף. אחר⁻כך הייתי בוועידת טרומפלדור.147 הקשבתי לנאומו המעניין של ז’אבוטינסקי על ציונות לא מהולה ועל משמעת. עכשיו קורא אני את הרומאן שלו “שמשון”. מעניין מאוד. היום היה ז’בוטינסקי אצלי במשרד, ייתכן שבערב אלך לשמוע את הרצאתו.


קראקוב, 27 בנובמבר 1929    🔗

(תרגום מרוסית)

אתמול בערב באתי לקראקוב. אני חי ביודעין ובלא יודעין על ידיעות מן הארץ, מחכה לעיתונים ופותח אותם בחרדה. יותר מכל מצערות אותי המריבות הפנימיות, המחלישות אותנו בשעה כזאת. נזק בל ישוער הביאה לנו “ברית שלום”148 הופעות פרטיזניות של אידיאולוגים ודוקטרינרים למיניהם. איפה זה נשמע, שבימי המלחמה יכריז צד אחד בפומבי על חולשתו ועל נכונותו לוויתורים? במידת האפשר עשו זאת הדפטיסטים הרוסיים, אבל הם רצו בתבוסה, והלא אצלנו נמשך עדיין המאבק. לרוסים דרוש היה הדבר לצרכי המהפכה והדיפת שלטון הצארים, ואילו אצלנו בנוכחות האויב דיברו על דברים, שמן הדין שידונו עליהם בישיבות חשאיות של האכסקוטיבה והוועד הלאומי. האנשים האלה הגבירו בעיני האנגלים והערבים וכל העולם את התנועה הערבית, טענו ושיכנעו את הכול כי זאת היא תנועה לאומית חזקה. הם הגדילו את כוחם של הרוצחים, של גנבים וסחטנים, שחוללו כל הזוועות האלה והמהומות.

איך לאלץ אותם שישתקו ושלא יגבירו עוד יותר את אסוננו? אני בקראקוב. מתחילה עבודה קשה. אני מרגיש את עצמי כאדם שעליו להעפיל אל הר גבוה תלול, והוא עומד עדיין למרגלותיו. כמה ימים עבדתי עבודה מאומצת בווארשה. הייתי מוזמן לתה אצל גרינבאום. הוא חוגג את יובלו החמישים.

כל כמה שמוזר הדבר, טובה כאן עכשיו האווירה הציונית משהיתה אשתקד. אנשים נפשם יוצאת אל ארץ⁻ישראל, רוצים בה על אף הכול.


לונדון, 19 במארס 1930    🔗

אני כותב כמה מלים בין הישיבות149. אנו עובדים ימים תמימים. כשאין ישיבות לילה אני הולך לישון מוקדם, אני מרגיש את עצמי עייף מאוד. מעייפים הערפל והפיח של לונדון, ובעיקר הישיבות יוצרות דריכות. אין יציע, אין עתונות, הנאומים שקטים יותר, יורדים חדרי לב, אפף אותנו משב הטראגיות הגדולה. יש אמונה שלא נשברה, כעין קשיות⁻עורף מסתורית. יפים בייחוד הפועלים שבאו מן העבודה, מן הקרקע. יש בין הציונים הדבקים עדיין בשיקולים מופשטים, עיוניים, אך הם נתמעטו. מורגש כי העם מתלבט במאבקו על החיים, על עתידו, שנקלענו לשעה טראגית של ההיסטוריה.

היום ישבנו אני והנקטה בישיבה עם הפועלים. נכנס וייצמן ואמר לנו: בלפור מת. הלכנו כולנו לישיבה, וייצמן אמר כמה מלים, משנחנק מבכי. הוא סיים ועוד שעה ארוכה עמדנו ללא אומר. את הישיבה הפסקנו, אבל חייבים אנו להיות חזקים להחזיק מעמד. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את מותרות החולשה.


ירושלים, י“ז בסיוון תר”ץ. 13 ביוני 1930    🔗

לז. ז'בוטינסקי, לונדון 150

חבר נכבד מאד,

כעבור ימים מספר תמלאינה עשר שנים לקיום קרן היסוד. במשך הזמן הזה עלה לנו להקיף חלק גדול מהעם העברי, לחדור לחוגים ולשדרות רחבים בעמנו ולגלות ענפים אשר כמעט נשרו, ולקשרם לאומתנו. קרן היסוד היתה לא רק מוסד לאיסוף כספים. היא גם עשתה עבודה חינוכית ואירגונית חשובה. היא יצרה את המס הלאומי, אשר השתרש בחיי העם. בעבודה הקשה והמפרכת של קרן היסוד ראינו מה גדול כוח⁻השפעתה של ארץ⁻ישראל על ההמונים היהודים, ומה יקר הוא לעמנו רעיון בניין הארץ. במשך עשר שנות עבודתנו ראינו מה גדולות הן האפשרויות הגנוזות בעמנו בשביל ארץ⁻ישראל.

עם סיום עשר השנים לעבודתנו עלינו לסקור את הדרך שעברנו בה עד כה. נסיוננו זה צריך להיות לנו למורה⁻דרך לעבודתנו להבא.

בדעתנו להכריז חודש⁻עשור לקרן היסוד, שיתן דחיפה חדשה לעבודתנו וימלא אותה תוכן חדש. עלינו להעמיד את בניין הארץ במרכז העניינים היהודיים. בחלק גדול של הארצות אנו רואים חורבן כלכלי ביהדות. המשבר הכלכלי פגע בייחוד ביהודים. ובמצב זה הוטל עלינו לבנות את ארץ⁻ישראל, לבנות אותה במשנה⁻כוח וביתר מהירות. נחוצה התאמצות בלתי⁻רגילה כדי להתגבר על הקשיים ולפעול גדולות. היובל שלנו צריך לשמש אות קריאה והתעוררות לעם העברי. הוא צריך למצוא הד בכל העיתונות היהודית בעולם לכל לשונותיה. כל אלה אשר יצרו את קרן היסוד ועזרו להתפתחותה ולביסוסה יגידו את דברם לעם העברי, יספרו מה שלמדו מהעבודה, איך הקשיבו לתשובת העם העברי לבשורת ארץ⁻ישראל. הם יספרו מה ששמעו בעומקי העם, איך כבשו לבבות אחים שעמדו מחוץ לעבודתנו. איך גילו בקצווי תבל אחים רחוקים ונידחים. כל זה יבוא בגליונות חג העשור של קרן היסוד, שיפורסמו כהוספות לעיתונים יהודיים בארצות שונות. יש גם בדעתנו להוציא את המאמרים האלה בצורת ספר.

אתה היית מבוני קרן היסוד, עמדת בראש התעמולה של קרננו בשנים החשובות ביותר להתפתחותה. השתתפת במשלחת הראשונה שהלכה לאמריקה וסללה שם את הדרך לקרן היסוד. תן נא לנו מאמר על קרן היסוד, על חובת העם היהודי לקרננו. המאמר צריך להגיע אלינו עד ה⁻20 ליולי 1930.

אנו מביעים לך את תודתנו מראש וחותמים.

בכבוד רב ובברכת ציון

ל. יפה


ברלין, 21 באוגוסט 1930    🔗

כבר חמישה ימים אני בעבודה. להנטקה לי ולהרמן נתנו שלושה חדרים, מכונות, מזכירות. אני מכתיב מתשע ועד אחת. חסרים לי לדאבוני שווארץ ורחל פרנקל151, וזה מקשה מאוד על עבודתי. הרבה יושבים בישיבות, דנים על עניינים, באים אנשים, הצירים שלנו, נציגי ארצות. מצאתי בגרמניה מצב קשה. הולך ומתרושש המעמד הבינוני היהודי, מתרגשת ובאה אנטישמיות איומה. מערים קטנות עוברים היהודים לערים הגדולות, מחכים בחרדה לבחירות לרייכסטאג. אין ודאות בבטיחות החיים, הרכוש. כל המרץ יופנה למאבק באנטישמיות. אתמול היתה לנו ישיבה אצל ברנרד קאן152. היינו שלושתנו: [ורנר] סנטור וקאן. קאן אמר לי, כי בשעת הפרעות בקישינב ובשנות המלחמה הוא לא ידע עבודה קשה כזאת, וימי עבודה כל⁻כך קשים. כל האנשים שלנו מיוסרים. הנטקה אומר שכולנו היינו צריכים להיות צעירים בעשרים שנה. בצעדים מהירים מתקדמת בכל מקום התרוששות היהדות. בפנים אצלנו סכסוכים, מבוכה, וגרוע מכול, אבדו המנהיגים; קרן היסוד, דופק התנועה, נמצאת במצב קאטאסטרופלי. דרושים מעשים גדולים, רוח⁻החלטה בלתי⁻מצויה, אומץ⁻לב. אני אינני נופל ברוחי, עושה את כל האפשר. דרושים רק כוחות.


לונדון, 18 בספטמבר 1930    🔗

כבר היום השלישי אני בלונדון. ימים תמימים יושב אני בלשכה, מכתיב ומתראה עם אנשים. ערפל ולחות כל הימים. ביליתי שישה ימים בפאריס, ראיתי אנשים רבים, מדי יום ביומו שיחות ארוכות עם נציגנו, עם ד“ר הלפרין. ערב אחד ביליתי אצל הניידיצ’ים. היה שם ד”ר ניסן טורוב, מחנך ידוע, לפני שתים⁻עשרה שנה היה העורך הראשון של “הארץ”. הוא מתגורר באמריקה, ביקר עתה בארץ⁻ישראל, ברוסיה ובפולין. בארץ⁻ישראל מצא ארץ חדשה לגמרי, אנשי המקום אינם רואים את הנס המתרחש שם ברוסיה – דעיכת היהדות, בפולין – קשה עד אין תוחלת. הוא מתייחס בספקנות לתוצאות המגבית הבאה באמריקה; משבר כלכלי, ההסתדרות הציונית נחלשה.

הייתי אצל שלום אש. הוא גר מחוץ לעיר, בחווילה עם גן נהדר. יש לו אוסף גדול של תמונות מקוריות, יש שלושה “לוויטנים”153, הרבה חנוכיות, יכול הוא להתחרות עם ד"ר טיכו154, הרבה דפוסים נדירים. הוא כותב הרבה. הטרילוגיה שלו: וארשה, פטרבורג, מוסקבה יצאה עכשיו בשפה הגרמנית. פגשתי אצלו את בנו נתן, סופר אנגלי שנתפרסם לאחרונה. אש סיפר לי על התרשמויותיו בזמן האחרון בפולין. היהודים חיו שם על שני רעיונות משיחיים – על התקווה מן המהפכה ברוסיה ועל ארץ⁻ישראל. אבדה האמונה לרוסיה, מארץ⁻ישראל ומכל הכרוך בה מתאכזבים. כל ארצות⁻ההגירה סגורות. בעל כורחם הם נשארים במקומם, ויצר הקיום מביא לידי הסתגלות והתבוללות. נפגשתי עם [אברהם] קוראלניק, עיתונאי אמריקאי ידוע, נוכח בישיבת הוועד הפועל. הוא מתנגד לנסיעת וייצמן לאמריקה; הוא לא יצליח שם לאחר נאומו בוועד הפועל והסערה שהתחוללה סביבו. – – – בלי וייצמן אין אני מאמין בהצלחת המגבית, והיא תקוותנו האחרונה להביא ישועה לתקציב קרן היסוד. אני משוחח כאן עם פייבל, אולשוואנגר, קפלנסקי, אטינגר.

אתמול זיעזע אותי מותו הטרגי של האנס הרצל. כבדה יד הגורל על המשפחה הזאת. הכרתי את האנס בהיותו ילד, ראיתי אותו ואת אחיותיו בבאדנאוהיים אצל הרצל. ראיתי אותם ליד ארון אביהם. הרצל אהב את הילדים אהבה גדולה. נוגעים ללב הפליטונים שלו “דמעה של טרודה”, “בחדר הילדים הריק”.

ראיתי בברלין כיצד מתרוצצים האנשים בחיפושי עבודה, כיצד נלחמים על כל מארק, לארוחת⁻הצוהרים.


לונדון, 21 באוקטובר 1930    🔗

כבר יודעים אתם על כל שהתרחש כאן. הכול יוצא גרוע משציפינו. כל יום הביא זעזועים חדשים. התפטרות וייצמן155, זימון הקונגרס לפברואר. האירועים התרחשו בכוח איתנים, מי ידע עכשיו לנחש את התפתחותם. במיוחד דואגים הכול לגורל קרן היסוד. יהיה עוד איום יותר, אם לקאטאסטרופה המדינית תתווסף הכלכלית, הכספית. איך לפעול למען קרן היסוד בתנאים כאלה? מבחינה פסיכולוגית איש אינו מתאר לעצמו. גם מבחינה טכנית לא תהיה אפשרות לעבודה. לפברואר נקרא הקונגרס, בחודש הזה חשבו לפתוח את ה“קמפיין” באמריקה. נסיעת וייצמן עם המשלחת, חשבו על נסיעת סוקולוב לדרום⁻אמריקה. נובמבר, החודש הטוב ביותר בשבילנו, נקבע לאיסוף השקל, ודצמבר – לבחירות. רופין מתהלך חשוך מענן שחור, הוא מקבל מברקי בלהות מארץ⁻ישראל, שהיא מתקרבת וכבר הגיעה למשבר פינאנסי. קרן היסוד לא נתנה כמעט מאומה בחודשיים האחרונים. זה עיקר הדאגה, אך שימת לב הכל מוסחת וכן כוח עצבים.

דרושה עכשיו נכונות לקורבנות מצד העם שעוד לא היתה כמוה, שיהא בה כדי להציל. התכוננתי לנסוע לברלין, אבל הנטקה יעץ לי במכתבו ובמברק להאריך את שהותי כאן, ואותו דבר עצמו מייעצים גם החברים, ואילו אני חוזר על דבר אחד, כמי שנשתבשה עליו דעתו: פעולה למען הקרנות, ואילו לעצמי אישית אני קורא: החזק מעמד.

בעיתונים האנגליים אין אף מלה טובה בשבילנו.


פאריס, 12 בנובמבר 1930    🔗

אני כותב לך מפאריס. נתעכבתי ליום וחצי, אילמלא הרגשתי הרעה, הייתי משתהה לעוד כמה ימים; המון עבודה. כבר שלושה ימים כאבים בעצבי הצוואר והכתפים. אני נוסע לברלין ולשבעה ימים לווייסר הירשׁ156 , לדיאתרמיה וחימום. ב⁻25 לכל המאוחר עלי להיות בווארשה. עייפתי עד לבלתי⁻נשוא בשבועות האלה. הוועד הפועל מקדיש הפעם שימת⁻לב רבה לקרן היסוד. עשיתי רבות בכיוון הזה. והעיקר “הראשון לפורענות – היהודי”: באמריקה יש משבר תמידי בבורסה. אפילו בצרפת באנקים מתמוטטים ובהלה. על מזרח אירופה אין כלל לדבר. אמרתי להנטקה; לא צריך להסתכל סביבנו. הסוס יכול לדהור על עברי התהום, אם קושרים לו את העיניים. כל צעד שאנו צועדים כרוך בסכנות, ועוד קיפחנו את וייצמן בשביל קרן היסוד, ואין טוב וחיוני ממנו. קיבלנו 1,500 סרטפיקטים חדשים. 2,500 איש יכולים לעלות לארץ, אך דרושים לכך כספים. ומארץ⁻ישראל מוסרים שמצפים לאבטלה לעוד 2,000 איש. מה טעם בכל הזעקות שלו ובדרישותינו כלפי הממשלה? “דואר היום” מציע לחסל את קרן היסוד, ויהיה לזה הד ואהדה, ובכל זאת אנחנו נעבוד עד שיתנמר הכול בעינינו.

הישיבות היו טראגיות ורציניות, יותר טובות מאשר בברלין.

ליאו מוצקין חולה⁻לב מסוכן, אבל לא כבש את רוחו ובא ללונדון. חולה, בין התקף להתקף, כתב בשבילי מאמר, אחר⁻כך ישב ראש עד שעה מאוחרת בלילה. אשתו ישבה באולם כמו מעוּנה.

ביום ו' בערב הייתי אצל הסוקולובים, ראיתי את ראצ’קובסקי ואת זוסיה157. המדיניות היא כזאת, שהממשלה רוצה לצאת מן הדייסה שאותה בישל השוטה פאספילד, אבל אנו נקלענו לתקופה היסטורית קשה. האימפריה הבריטית מתפוררת, סביבנו תהפוכות עולמיות, ואילו אנו בכל מקום חנוקים אנו ועשויים לאל.

הערב אהיה אצל יארבלום. ניידיץ' עכשיו איננו. הוא שקע כולו במדיניות, איבד את הענין לקרן היסוד. השתדלתי להחזירו.

גם בגרמניה רע המצב. הרכבות מהלכות ריקות, נוסעים רק לצורך עסקים, לא לשם הנאה.בקרונות⁻השינה תפוסים רק מקומות מעטים. מי יתן ותפסח עלינו סערת⁻הרעמים!


ווארשה, 2 בדצמבר 1930    🔗

אני בווארשה זה כשבוע ימים. תיארתי לעצמי מה רע כאן המצב. אבל המציאות עברה על הכול. עיתים נדמה לי שהגענו עד לגבול האחרון של יכולתנו האוביקטיבית כאן. חוץ מן הדוחק ומהמחסור, שרואים אותם על כל שעל וצעד, יש התפרקות פנימית, ותוצאות הבחירות לסיים מאוד לא נעימות. האנשים שאתם חייב אני לעבוד נאבקים ביניהם. אווירת רגזנות וחוסר אימון, והציונים התעייפו, בוכים. עוד מספיק מרצם כשצריך להילחם במקדונלד. היה “פארטייטאג” של ההסתדרות הציונית. האזינו לנאומו המבולבל של ל' ושל אחרים. בטלנים ישישים מאחורי תנור בית⁻הכנסת, שנתנו להם דריסת⁻רגל למדיניות הגבוהה. נימה נוקשה מאוד לגבי אנגליה. כך דיבר הגנרל הגרמני הופמן בברסט⁻ליטובסק עם נציגי הבולשביקים.


ברלין, 2 בינואר 1932    🔗

– – – את הערב השלישי ביליתי אצל שאגאל. נהניתי מאוד מן השעות שביליתי אצלם. צללתי לתוך עולם האמנות, הצבעים, החזיונות. ביתם דומה למוזיאון. ואריאנטים של תמונות שאגאל הישנות, יהודי הפוסע על גגות ויטבסק, נשיקה עם ראש מוסב אחורה, היהודי הירוק וכו'. יש כמה תמונות חדשות, יותר קלות להבנה. בקרוב הן תוצגנה בהולאנד. יש לשאגאל שמונה ציורים שהוא צייר אותם בארץ⁻ישראל. הם אינם גמורים ואין הוא מראה אותם. בשבילי הוא נהג מחוץ לשורה. עמדה על כך אידה. הוא אמר שהוא מתבייש. בתי⁻כנסת של ספרדים, צבעים מקסימים, שתי תמונות הכותל המערבי. הוא מפחד לגמור אותן, שמא יקלקל אותם מהמרחק.

גם אידה מציירת, וגם חדרה דומה למוזיאון קטן. הם שמחו מאוד לבואי, דיברו על כולכם בחיבה.

את האווירה שמצאתי בברלין קשה להעלות על הדעת. כל החיים כאילו מחוצים, חוג יותר ויותר רחב של אנשים נתון במחסור. מחשבּנים כל פפינג, פשוטו כמשמעו. מלבד זאת חוששים ליום מחר. מחכים להיטלר, לזעזועים.

המצב הכלכלי משתקף כמובן גם בעבודת קרן היסוד.


קראקוב, 22 בינואר 1932    🔗

זה היום השלישי שאני בקראקוב. אתמול התקיימה אסיפת⁻עם בתיאטרון הפולני הישן. היה יום לא שקט, לא ידענו אם תתקיים אסיפת⁻עם, אם לא יפריעו לעריכתה, אם לא תהיינה מהומות ברחובות. בבוקר נודע לנו, כי באוניברסיטה מפיצים כרוזים: “היום אסיפת⁻עם ארץ⁻ישראלית, בואו בהמוניכם. הלאה עם היהודים!”. מושל המחוז הכריז שהוא ערב לסדר, שהוא לא יניח שיגיעו הדברים להתפרעויות. אבל כעבור כמה שעות הוא קיפח קצת את שלוותו. מצדינו צריך לדאוג שלא יסתננו לאולם אלמנטים זרים. צריך לפקח על האולמות הסמוכים, שלא יזרקו לתוכם פצצות מדמיעות וכו'.

גויסו הסטודנטים היהודיים. בשמונה בערב הקיפו הסטודנטים את התיאטרון. המשטרה פעלה במרץ ובהחלטיות. הם החרימו כרטיסים מהלא⁻יהודים, הם מכירים את הקהל. דרשו הזמנות מיוחדות. לאט לאט הם הדפו את הסטודנטים. כשהגעתי ברכב ב⁻8.30, ראיתי במרחק מה המון סטודנטים שואגים: הלאה עם היהודים. הקריאות חדרו לתוך התיאטרון. בפעם הראשונה ראיתי ושמעתי דבר כזה. ראיתי במו עיני, שיש נוער אקדמאי כזה. בכיכר התיאטרון היו משמרות המשטרה. עלה בזכרוני הקונגרס בווינה158. התיאטרון היה מלא, אם כי רבים לא יכלו להבקיע דרך בין קבוצות הסטודנטים. הסטודנטים הפגינו גם ברחובות אחרים. מלבד “הלאה עם היהודים” היו עוד קריאות “הלאה עם המשטרה. הלאה עם אוהדי היהודים”. רק בשעה עשר וחצי עלה בידי המשטרה להשקיט ולפזר את הכול. האסיפה התנהלה כשורה ועברה יפה מאוד. עכשיו מתחילה העבודה.


9 במארס 1932    🔗

– – –האומדן הגבוה ביותר בשביל קאנדה בקונגרס ובוועדת התקציב הגיע לעשרת אלפים לירות, אילו היו עורכים שם מגבית גדולה ממש. רובצות על קאנדה התחייבויות עצומות על ואדי חוארית159, ועליה למלאן. המצב שם גרוע לאין ערוך משהיה בזמן הקונגרס. סוקולוב כותב, כי תמיד היו שם חצי תריסר עשירים, ועכשיו גם הם נעלמו. ההמונים נתרוששו. לסוקולוב ערכו קבלת פנים ממלכתית ונתנו לו 5,000 דולר. ייתכן שבפעולה ממושכת וקשה הייתי מקבל יותר, אבל אין הם רוצים בי. הנטקה שוב טיגרף לסוקולוב שלא בידיעתי. הוא השיב ששוב אינו יכול לעשות מאומה, “נסו בעצמכם”. כל הנסיונות כבר נעשו, והרבה פעמים, על⁻ידי וייצמן, סוקולוב ועל ידינו. כתבתי לפריימן160 שאני בא. הוא ביקש באדיבות שלא אבוא, עד שלא אקבל הזמנה. בלעדיו לא ניתן לעשות מאומה. פשוט הוא לא היה שועה, וכוחנו היה נשבר וללא תקנה. שוב שלחנו מברק, שאני אצא בימים הקרובים, ואם ירצו שאערוך שם מגבית עליהם להודיע מיד טלגרפית. כבר ויתרנו על כבוד קרן היסוד, שלא לדבר עלי. לא התחשבנו בכך, שיותר מבכל מקום אחר בעולם דרוש אני עכשיו בארץ⁻ישראל. לא התחשבנו בכך, שגם בשנה הבאה יהיה צורך בי, והשנה תהיה עוד יותר קשה.

אני נוסע דרך ונציה. משם מפליגה אונייתי.אם תתקבל ההזמנה, יהיה עלי לשנות את הכיוון ולנסוע לקנדה. אתמול שוחחנו ארוכות עם [עמנואל] ניומן. קיבלתי מושג ברור על אמריקה, על הפעולה שם.


[קאנדה], 29 במאי 1932    🔗

שוב מיטלטל קרון הרכבת. אני נוסע מקינגסטון למונטריאול. הרכבות נוסעות כאן במהירות כזאת שקשה לכתוב, אבל זה הזמן היחיד שבו יכול אני לכתוב. מאחורי שוב שתי ערים חדשות. ביום ו' היתה אסיפות פועלי⁻ציון, קרוב למאתים איש. במוצאי שבת שוחחתי עם הנוער היו ארבע מאות איש.

ביום א' בבוקר הסיעו אותי מר אלכסנדר ואשתו והגברת ברנשטיין במכונית לאוטאבה. שלוש שעות נסיעה. אכלנו ארוחת⁻בוקר אצל פריימן. אחר⁻כך צילמו אותי עם העובדים. בארבע היתה בביתם של פריימן אסיפת נציגי בתי⁻הכנסת, אירגונים ומוסדות, כחמישים איש. שמונה אירגונים רשמו אותי בספר הזהב של הקרן הקיימת. בארבע היתה אסיפה. פריימן אמר שהוא כבר 33 שנה באוטאבה, ולא ראה אסיפה יהודית דומה בעירו. באוטאבה יש 500 משפחות יהודיות בסך⁻הכל. לאסיפה באו 800 איש. התוצאה – כ⁻7,000 דולר, מהם 4,000 במזומנים. על ההצלחה הזאת אנו חייבים תודה לגברת פריימן. היא אשה נפלאה והיא חולה מאוד; כליות, לב, חצי שנה היא שכבה. אבל בוער בה מרץ בלתי⁻נכנע למען ארץ⁻ישראל, יש בה תנופה רבה וכושר⁻אירגון.

אתמול ביקרתי אצל הנציב העליון של אנגליה בקאנדה, סיר ויליאם קלארק. סיפרתי לו על ארץ⁻ישראל. הוא קיבל מכתב על בואי ממשרד המושבות והודיע לממשלת קאנדה. בנוכחותי טילפן למשרדו של ראש⁻הממשלה, שיש בדעתי לבקרו. חיכיתי שעה וחצי ולא באה תשובה. ראש⁻הממשלה מר בנט היה באיזה אירוע חגיגי רשמי. לא יכולתי להוסיף ולחכות, המתינה לי המכונית לקינגסטון. שוב נסענו שלוש שעות. ליוו אותי ארבעה אנשים.

דיברתי בבית⁻הכנסת. בקינגסטון יש בסך הכול 45 משפחות. התוצאה היתה כ⁻800 דולר במזומנים ו⁻450 דולר בהתחייבויות. אחרי האסיפה היתה קבלת⁻פנים בבית⁻פרטי. רק באחת וחצי אחרי חצות הניחו לי ללכת. כמו בכל מקום, מצטיינת “הדסה” גם בקינגסטון. היא הטובה בעולם, וגם זאת זכותה של הגברת פריימן.


קאנדה, 1932    🔗

עד אין גבול מתמשכת הארץ הזאת מאוקיינוס אחד עד משנהו ומגיעה עד לארצות הארקטיות. אתה נוסע יום תמים ואין ערים, פרט לתחנות קטנות המשמשות את מסילת⁻הברזל. ארץ של אגמים לאין ספור ונהרות. היא מאוכלסת בסך⁻הכול עשרה מיליון איש, והיא מסוגלת להכיל פי עשרה. הארץ עשירה, פוריה, מדוע אין פותחים אותה למהגרים? חבל שאין כאן אלא ציבור קטן של יהודים, 140–150 אלף איש. והם מפוזרים. יש 65 אלף במונטריאל קרוב ל⁻40 אלף בטורונטו, 12–14 אלף בוויניפג, השאר מפוזרים בקבוצות קטנות בכל הארץ, שאין שיעור לגדלה. מוויניפג עד ואנקובר אצטרך לנסוע שתי יממות. בדרך אבקר ביישובים. אומרים כי טובי היהודים בקאנדה שוכנים במערב. חבל שהם מעטים ומצבם גרוע מן המצב השורר במונטריאל ובטורונטו. בוויניפג הם תלויים ביבול התבואות ובמחיר הלחם. בעיר אין תעשייה, היהודים ברובם מתווכים, חנוונים, רוכלים, רק בערים הגדולות יש בבעלותם בתי⁻חרושת להלבשה מוכנה לגברים ולנשים.

עכשיו נוסעים אנו לאורך האגם סוּפריור. אומרים לי כי זה האגם הגדול ביותר בעולם. מוואנקובר אסע חזרה למונטריאל ומשם לעיר אחת על שפת האוקיינוס האטלנטי – סנט ז’ון. מאוקיינוס עד אוקיינוס נוסעים חמש יממות. עד עכשיו עבדתי במונטריאל ובטורונטו, שבועיים בכל עיר, אחר⁻כך ביקרתי בברנדפורד, קיצ’ינר, אוטבה, קינגסטון, המילטון ולונדון⁻אונטריו. העונה כבר מאוחרת לפעולה, באמצע יוני כבר אי⁻אפשר לערוך כאן מגבית, והקושי הזה, שאין כמעט להתגבר עליו, מתווסף לכל שאר הקשיים. אני מתכונן לצאת ממונטריאל באונייה המפליגה לאנגליה ב⁻21 ביוני. בליוורפול אהיה ב⁻22 בערב. מעניין היה לסור בדרך לניו⁻יורק, אבל העונה כבר יותר מדי חמה, וגם כוחות אין לי. לדברי הרופא חייב אני לטפל בבריאותי בכובד⁻ראש, לחזק את האורגניזם. ייתכן כי זה ישפיע על החניכיים שנחלשו. כל יום מכלה אותי. אני חי על ההון, לא על הרבית של גופי. נראה שטמונים בי כוחות שטניים, אם עד עתה החזקתי מעמד בעבודה כזאת.

עכשיו אין לדבר על מנוחה. המערב דורש שהעבודה תסתיים מהר מאוד.אנשים יוצאים למקומות⁻קיט. יש לנצל כל שעה.


פריס, 23 ביולי 1932    🔗

ביקרתי את ד“ר בנציון161 הנוטה למות. עד עכשיו אין אני יכול להשתחרר מן הרושם הזה. הוא אינו יודע שהוא הולך למות. אשתו הוליכה אותי אליו. כבר מאוחר מדי בשביל הניתוח. בימים האחרונים יצא ספרו הגדול בשפה האנגלית על הזוהר, על הקבלה. הביקורת בעיתונות מפליגה בשבחים. האקדמיה במדריד בחרה אותו ל”חבר קורספונדנט".הוא הראה לי את ספרו, את תגובות אנשי המדע ומכתבים. נתן לי במתנה ספר עם הקדשה. בפניו כהי העור בוערות העיניים. הוא צעיר עדיין, הספר פתח לפניו דרך רחבה. יכול היה להתחיל תקופה חדשה בחייו, ועכשיו בא המוות. הרופאים אינם נותנים לו אלא חודש ימים. אשתו בודדת, משפחתה בקאנדה. כל⁻כך הרבה צער ראיתי בדרכי.


לונדן, 29 ביולי 1932    🔗

אתמול בבוקר נפתחה ישיבת הוועד הפועל. הוא בהרכבו המלא. יום שלם הקשבנו לדו“חות של סוקולוב, ברודצקי, ארלוזורוב ויעקבסון. סוקולוב דיבר שעות, דברים חיוורים מתמשכים, היו כמה bon mots. הוא תיאר את המשבר באמריקה. כאן יש בתים בני ארבע או חמש קומות, וכמוהם כן גם המשבר. שם יש חמישים קומות, והמשבר הוא בהתאם לכך, משבר של חמישים קומות. מעניין היה הדו”ח של ארלוזורוב. הישיבות סגורות ומתנהלות בשקט ובאורח מכובד. אין אני יודע איך יהיה להבא. הרביזיוניסטים יש להם עשרה אנשים, אבל לפי שעה הם נוהגים בשקט. ביום א' מתחילות ישיבות הוועדות. צפוי לנו מבחן קשה: מחפשים שעיר לעזאזל, ואין טוב ממי שציפו ממנו לכסף ולא קיבלו. סנטור מתכונן להיאבק על ריפורמות, לדרוש שיטות חדשות, תחיית העבודה.

היינו נוכחים גם בשתי ישיבות האכסקוטיבה, דנים על תקציב, על אמריקה. יש כמה אמריקאים, באו משם. נ. גולדמן, רובשוב וסוקולוב.

אתמול הייתי עם הנטקה אצל וייצמן, ישבנו שלוש שעות. דיברנו על נסיעתו של וייצמן לאמריקה. הוא אינו מסכים, כבר מאוחר, הוא פתח מעבּדה, יש לו סיכויים גדולים, אין הוא יכול להינתק לחמישה חודשים. הוא עייף וגם כוחותיו אינם כמו שהיו. ומלבד זאת, בשביל מי לעבוד? בשביל האכסקוטיבה הזאת? בשביל הוועד הפועל הזה? אמרתי לו: בשביל ארץ⁻ישראל, בשביל היהדות. הכול מתמוטט. יש להציל, לשמור על הקיום בתקופה קשה. עליו לשמור על “הירושה” שלו. השיחה הזאת נדחתה. הוא סיפר על דרום⁻אפריקה, אח"כ על מורגנטאו.162 רומאן פאנטסטי! איך נשלח וייצמן בימי המלחמה לגיברלטר להיפגש אתו. ומאז הם אויבים בנפש. מורגנטאו סבור, כי וייצמן סיכל שליחות פוליטית אחת שלו (לא יהודית). עכשיו הוברר לי הרבה. לא ידעתי זאת בשעה שכתבתי את מכתבי למורגנטאו.163


לונדון, 3 בנובמבר 1932    🔗

ביום ב' באתי לכאן, הייתי שש שעות בים. הים לא היה שקט ואני חליתי. באתי ב⁻830 וב⁻10 כבר הייתי בעבודה; היתה התייעצות במשרד, אחר⁻כך ביקרתי אצל עורכו של “ג’ואיש כרוניקל”. למוחרת בבוקר הייתי אצל [לורד] מלצ’ט,164 הוא קיבל אותי בלבביות ובחמימות, הגיש לי שי: “אגדות ארץ ישראל”.165 הוא לוהט כולו בלהט ארץ⁻ישראל וברצון לפעול. אתמול הייתי אצל ליידי ארלי.166

אני שולח לך העתקי מכתבי להנטקה לירושלים. אני מספר על ביקורי.

אתמול היתה קבלת פנים לכבודי, כשלוש מאות איש. לורד מלצ’ט ישב ראש ודיבר בלבביות רבה. סיפר כי ביקורו הראשון עם ליידי מלצ’ט היה אצלנו, תיאר את המראה מן המרפסת שלנו,167 הזכיר אותך ואת הילדים. דיבר סוקולוב, ד’אביגדור גולדסמידט, ברודצקי, דייוויס סיקרה ממנצ’סטר, אחד מנציגי הקהילה היהודית שם. נכחה גם ליידי מלצ’ט, הגברת וייצמן ורבים אחרים. וייצמן שלח מברלין מברק. ליידי ארלי הבטיחה לבוא, אבל עוכבה ושלחה מכתב. המסיבה נסתיימה קרוב לחצות.

היום אני מוזמן לתה אל הגברת בלאנש דגדיל, אחייניתו של לורד באלפור, היה גם ביקור בענייני קרן היסוד.עומדים כאן באוויר קודח ועשן. ב⁻13 וב⁻14 לחודש אסע ללידס. ברודצקי המתגורר שם אומר כי העבודה קשה עד למאוד, וכי האנשים אינם ששים לבואי.


[גרמניה,] 22 בדצמבר 1932    🔗

היום אצא לברלין ומוחרתיים לווארשה. אעשה שם כעשרה ימים. תלוי בכך איך יעלה בידי להסדיר את העניינים. בדרך חזרה אעבוד כמה ימים בברלין ואסע לארץ⁻ישראל לשלושה⁻ארבעה שבועות. כבר כתבתי לך שאצטרך לעשות ארבעה⁻חמישה חודשים באנגליה, בלונדון ובערי השדה, ואחר⁻כך לנסוע לארבעה חדשים בערך לקאנדה. אצטרך להיות שמונה⁻תשעה חודשים מחוץ לבית.

כאן מצב רוח איום. רצח תיגרות, משפטים מיוחדים עם פסקי⁻דין מוות, וגרוע מכל רוח של אלימות ושל איבה התלויה באוויר. גרמניה כולה חלתה במחלה קשה. הרעבים והמובטלים אין להם מה להפסיד, הם פונים להיטלריזם ולקומוניזם, ותכופות גם לתנועה הזאת וגם לזאת, עוברים מאחת לשנייה.


[לונדון,] 28 בדצמבר 1932    🔗

היום שוב עבודה. לפני צאתי הייתי בבית⁻הנבחרים. רוטשילד168 קבע לי שם פגישה בשעות היום. היתה שיחה נחמדה. הוא זוכר את בצלאל, אבל לפי שעה לא השגתי שום דבר. ביקשתי ממנו שידבר באחת מערי אנגליה או בלונדון. הוא אמר שאין הוא אוהב לדבר על כסף. העירותי כי גם אני אינני אוהב זאת. – אבל אתה במצב אחר. – מדוע? – אני אינני יכול עכשיו לתרום כסף, ומשום כך אין אני יכול לדרוש מאחרים. אמרתי: אל תדבר על כסף, תניח את זה לי. דבר על הציונות, על ארץ⁻ישראל. הוא נוסע לחודש ימים. בשובו יתן תשובה.

לפני צאתי דיברתי עוד במועצת הפדראציה הציונית.


[לונדון,] 29 בדצמבר 1932    🔗

אתמול היה יום קשה. באה ידיעה על מותו של אדולף פרידמן. הוא היה אחד ממזכיריו וידידיו של הרצל, כתב את הביוגרפיה הראשונה עליו. בעשר שנים האחרונות עבד בשביל קרן היסוד. לאבידה הזאת אין תמורה בשבילנו. הוא היה מנהל את הפעולה בהולאנד, אחת הארצות המעטות שבה שמרה קרן היסוד על רמתה הקודמת. שם צריך לבקר אצל כל אחד ואחד. הוא ידע לעשות זאת. בשנים האלה הוא עשה אלפי ביקורים. הוא היה בסך הכל בן שישים ואחת.

אחר⁻כך באה שורה שלימה של אי⁻נעימויות. מברקים מארץ⁻ישראל על מצב האכסקוטיבה, שם מתפתח הכול לקראת ההתמוטטות. ידיעה על ביטול סטאנדארד הזהב. בדרום⁻אפריקה נקפח 15–20 אלף לירות. מכתב מאמריקה; אינם רוצים את אלכסנדר גולדשטיין, והדיבורים על זאת יעמידו בשאלה את נסיעתו של וייצמן, והוא פוסח על שתי הסעיפים בלאו הכי. דיברתי טלפונית עם הנטקה, התייעצתי עם ברל לוקר. אחר⁻כך בא הקינוח: מכתב מוייצמן, שהוא לא יוכל לבקר אתי יחד בכמה ערים אנגליות. על כך סמכנו. גם ויירה יסייבנה169 כתבה לי. רצו לערוך קבלת⁻פנים בביתם, אבל וייצמן סירב. השפיעו עליו, וסירובו לעבוד באנגליה הוא מהלומה קשה בשבילי.


מאנצ’סטר, 6 בפברואר 1933    🔗

ביליתי כמה שעות נעימות עם פרופ' אלכסנדר.170 אכלתי ארוחת⁻צוהריים יחד אתו אצל לאסקי.171 הוא אחד מן הפילוסופים הדגולים ביותר של זמננו. הוענק לו אות הצטיינות אנגלי הגבוה ביותר.172 יש רק כעשרים איש נושאי האות הזה. הוא בן שבעים וארבע. ראש של נביא מימי קדם. הוא מזכיר את ראשו של משה למיכל⁻אנג’לו – כך פיסל אותו הפסל אפשטיין. עיניו ילדותיות, זכוֹת. ניכר שלא בא במגע עם עפר הארץ. הוא הזמין אותי אליו ל“לאנץ'”, “אם מטבחו יהיה טעים לחיכי”. חדר⁻העבודה שלו כולו מלא ספרים. מדפים, ספה, שולחן, כיסאות, הכול מכוסה ספרים. סיים עכשיו מונוגרפיה חדשה על אֶסטטיקה. הוא אמר לי בפגישתנו הראשונה: “הייתי מרוחק לגמרי מן היהדות, סורר כמו שפינוזה, שהקהילה היהודית פלטה אותו”. גם עכשיו הוא רחוק מן היהדות, אבל הוא תורם לקרן היסוד. “בוא שוב לראות אותי, יש לפניך אחת⁻עשרה שנה. אני מתכוון לחיות עד גיל שמונים וחמש. יותר מזה, זאת כבר ברכה מפוקפקת”. הוא רווק, מתגורר עם אחיו, הגדול ממנו.


לונדון, 18 בפברואר 1933    🔗

היה לי שבוע ימים עסוק מאוד. העבודה איננה לפי כוחותי. ולבי מאוד לא שקט. ביום ה' היתה לי אסיפה אצל מלצ’ט. הרגשתי את עצמי כך שלא יכולתי ללכת, אבל באו לקחת אותי במכונית והביאו אותי לשם. היו כ⁻45 איש, הזמינו כ⁻150. אפילו לקבלת⁻פנים אצל לורד מלצ’ט אינם באים, אם נודף מן העניין ריח של כסף. בכל זאת אספתי 2,200 לירות, אבל מהן נתן מארכס173 1,000 לירות. דיברו ליידי ארלי174, מלצ’ט, מארכס ואחר⁻כך אמרתי אני כמה מלים. האורחים עזבו, ואני נשארתי לעוד כשעה וחצי וגם ליידי ארלי. שוחחנו ליד האח. השתדלתי להסב את השיחה לקרן היסוד. הוא כולו נתון ל“מכבי”. לפי שעה הוא ממלא את כל בקשותי. הגישו תה עם עוגיות וכריכים. האסיפה נתקיימה בחדר היווני, תבליטים יווניים, ציורים. חדר⁻העבודה שלו מלא מאדונות ודיוקני ישו. לא הייתי מכניס רב לשני החדרים הללו. איני מכיר גיבוב כזה של חפצי⁻תיפלות מחוסרי⁻טעם. מחר ארוחת צוהריים אצל ליידי פיצגרלד, זקנה בת שבעים חשובה מאוד. ומלבד זאת יום יום כמעט יש לי ישיבות. ב⁻2 במארס תתקיים מסיבה גדולה. אני צריך לנוח, אני זקוק לטיפול רפואי. אינני יודע איפה.

כאן חורף, ירד שלג, ברד, נדיר למדי באנגליה.


פראג, 9 במארס 1933    🔗

הייתי יומיים בברלין. שם אווירת אימים, שלטון הטרור והאיבה החייתית. נאצים מתפרצים לבתים, עורכים חיפושים ולוקחים עמם את האנשים. שעה ששוכבים לישון איש אינו יודע מה יהיה למחרת בבוקר. אותו הדבר קרה במוסקבה, רק במהופך. אי⁻אפשר לכתוב, פותחים את המכתבים, מקשיבים לשיחות הטלפון. העיתונים שותקים, או שהם נסגרו. בכלל הונמכו כל הקולות. במשרד הציוני עוד לא היה חיפוש, אין אנו יודעים מדוע.


[קאנדה,] 24 במאי 1933    🔗

יותר מדי קשים היו בשבילי הימים. העבודה כאן למעלה מכוחותי. פער איום בין הלך רוחי, בין הלהט הרצון לעשות דבר⁻מה ובין הקרירות והאדישות, שבהן אני נתקל כאן בקאנדה. יש אגדה על קאנדה ויש מציאות. אם מנתחים מעט את העובדות, מתפקקת האגדה. לפני חמש שנים הבטיחו לאוסישקין חמישה מיליון דולרים לקניית ואדי חוארית [עמק חפר]. במשך חמש שנים שילמו 420 אלפים, זה קרוב ל⁻85 אלף לירות, 20 אלף לשנה. בקאנדה יש 160,000 יהודים. דרום⁻אפריקה על 70 אלף יהודים שלה היתה תורמת יותר. אבל הניתוח מראה דבר אחר: קרוב ל⁻150 אלף לירות תרמו 25–30 אנשים. פריימן תרם קרוב ל⁻60 אלף, דונקלמן קרוב ל⁻25 אלף וכו'. אם ננכה את “הדסה”, העובדת יפה, נמצא שלא היו כאן תורמים. החוגים הרחבים לא תרמו, בקרבם לא נעשתה פעולה. הם היו תלויים בעשירים, ואלה התרוששו עכשיו וטובעים בחובות. עדיין הם מחזיקים בסטאנדרד הישן, או נכון יותר הוא מחזיק אותם. הם חוסכים על ארץ⁻ישראל ועל הוצאות ציבוריות. הדלות מורגשת באמת בכל מקום. קרוב ל⁻4,000 משפחות מתקיימות כאן על חשבון הציבור. שבעה וחצי חדשים לא שילמו למורים (במונטריאול). השביתה נמשכת שבעה שבועות. הרב מטורונטו סיפר לי, שהוא אוסף תרומות בשביל שתי משפחות שהיו קודם תורמות לקרן היסוד 200 דולר כל אחת. עשיר שהיה תורם קודם 5,000 דולר, תורם עכשיו 50, ואומרים שהוא מתקשה גם בזה. כל הישג כאן עולה בדמים. יש אגודות ציוניות, אבל אין ציונים. בסך⁻הכול יש בקאנדה שלוש קהילות ציוניות: 60 אלף במונטריאול, 40 אלף בטורונטו 20 אלף בויניפג, ושאר 30–50 אלף מפוזרים ברחבי כל קאנדה. אינני יודע מניין באה הדעה שכאן ניתן לקבל הרבה, אפילו בזמן כתיקונו, ואילו עכשיו משבר. רבים נכנסו לחובות למען קרן היסוד, מבטיחים לפרוע פעם.


ואנקובר, 3 ביולי 1933    🔗

אני בוונקובר, בקצה העולם. מכאן מובילה הדרך רק לסין וליאפאן. קהילה יהודית לא גדולה, קרוב ל⁻500 משפחות נתקבצו מכל קצווי העולם. כאן מורגש בייחוד תהליך ההתבוללות. כבר קיים “מערב” העיר, שבו מתגוררים “יהודים”. בתלמוד⁻תורה – כך קוראים בכל מקום לבתי⁻הספר אינם יודעים ולא כלום על בית⁻הספר היהודי. לא רצו כאן במגבית, היא נערכה בינואר. כתבו בהזמנות שלא יהיה appeal. עכשיו הם מצטערים, אבל כבר מאוחר. הייתי מקבל כמה אלפי דולרים. במידה ניכרת זאת אשמת המשרד. לא הכינו, פחדו מנסיעתי למערב, הם פחדו מכל דבר. יש כמו תמיד קומץ ציונים מסורים. אחר⁻כך התחילה התוכנית שלי, ראויינתי על⁻ידי העתונות, דיברתי בראדיו. המנחה אמר שהוא שמח להציג את האורח ל“בריטיש קולומביה”. הקשיבו יהודים ולא⁻יהודים. דיברתי באסיפת נשים ונוער, ואתמול באסיפת כל הקהילה. היו לנעלה מ⁻300 איש. היו גם נוצרים, אף⁻על⁻פי שדיברתי אידיש. אחרי האסיפה שוחחתי עם קבוצה מהם. עד שתים⁻עשרה וחצי בלילה היתה מסיבה קטנה. אני שתקתי, עייפתי עד אין שיעור. היו עוד ארוחות בבתים פרטיים. הבטיחו לי חגיגית פעולה גדולה. כמפרעה נתנו אלף דולר. היום אצא לרגינה. נסיעה של יום ושני לילות. משם אסע ביום 5 לחודש זה לוויניפג, אעשה שם יומיים, אשתתף בקונגרס היהודי של מערב קאנדה, וב⁻9 אסע שוב למונטריאול. ועוד רוצים שאבקר בסאנט ז’ון על שפת האוקיינוס האטלנטי. ממונטריאול וחזרה תימשך הנסיעה שלושה ימים. זאת היא תוכניתי. בחדרי אני מכתיב, מקיים קשרים בכתב עם כל העובדים בערים שביקרתי. אתמול הראו לי את העיר במשך שעתיים. פארק טבעי מופלא, מבט לאוקיינוס, סביב הרים על פסגותיהם המושלגות. יש מצבה למשוררת האינדיאנית פאולינה ג’ונסון. שמה האינדיאני טקאניונבקה. המצבה הוקמה במקום שבו נהגה לשבת, להביט אל מרחבי האוקיינוס ולכתוב את שיריה, אגדות ואנקובר. הפנים חקוקים באבן פראית לא מעובדת. היא ביקשה לשרוף את גווייתה ולפזר את אפרה על שפת האוקיינוס.


מערב⁻קאנדה, 4 ביולי 1933    🔗

שוב אני מגמא מרחקים בין הרים ונהרות, לאורך אגמים. אני נוסע ללא הפוגה יום וחצי ושני לילות. שוב עובר אני את “הרוקיס” הקאנדיים היפים להפליא. חבל שאין אני יכול לראות את המקומות האלה, לספוג לתוכי קצת מיופים. ואנקובר היתה נפלאה. רק במשך שעתיים הראו לי את העיר. הרבה סינים ויאפנים. ואנקובר משמשת שער לעולמם. מוזרים הם ציבורים יהודיים קטנים, המבוטלים בעולם הגדול ללא גבול, מן האוקיינוס האטלנטי עד לאוקיינוס השקט. עדיין פועם הלב היהודי, המבטים מופנים אל המכורה הרחוקה. בא אורח ומביא להם את בשורת ארץ⁻ישראל. בקאלגרי אמר לי היריב האידישיסט: “זה פשע לבוא ולזרוק פצצה לתוך החיים המקומיים”. בכל מקום פועלות נשים, נאמנות, מסורות מנַיִן להן הכוחות הללו? “הדסה” היא יסוד מוסד של הציונות המקומית. מתעורר גם הנוער, אבל איש אינו נותן להם את המזון הדרוש. דווקא בארץ הזאת המשרד הוא מן הגרועים ביותר. אדם תוסס, בעל כושר אירגון, יכול היה לעשות הרבה. הוא צריך לדעת עברית, אידיש ואנגלית ולעורר יראת⁻כבוד. הוא צריך להיות נואם טוב, בקי בעניינים יהודיים, ולהביא עמו את האווירה של ארץ⁻ישראל. בוונקובר נוכחה באסיפה שלי גם קבוצת נוצרים. הם חיכו עד שסיימתי, שעה ועשרים דקה, והייתי צריך לשוחח אתם לחוד. זה חלק מחברת התנ"ך שלהם. הם מאמינים כי ירושלים שוב תהיה למרכז העולם. הם דרשו וחקרו אם מאמין אני בתחייתם הפיסית של אברהם, יצחק ויעקב. בקאלגרי ראיין אותי כתב העתון המקומי “הישראלי הבריטי” (British Israel). הם מאמינים כי האנגלים מוצאם מעשרת שבטי ישראל האבודים. “ישראלי” זה שאל אותי, אם אין אני מוצא כי היטלר נשלח על⁻ידי כוח אלוהי, כדי להחזיר את היהודים לעמם ולארצם.

כמעט בכל ישוב נתקל אני בבחורות צעירות ובבחורים מארץ⁻ישראל. אני שמח לשפה העברית, לצליל השיר העברי. אני פוגש אנשים שראו אותי פה ושם בדרך נדודי.


קאנדה, 22 ביולי 1933    🔗

אני נוסע לאורך הנהר סאנט⁻לורנס. מחר בצוהריים נצא לאוקיינוס. אקווה שהוא יחוס עלי. אסע בחלקו הצפוני ואראה את הרי הקרח הצפים. עכשיו חש אני בכל העייפות של החודשים האחרונים. אני מרבה לשכב, קורא. כואבים לי כל העצמות וכל העצבים. לפני צאתי ביליתי יומיים וחצי בסאנט ז’ון על שפת האוקיינוס האטלנטי. עיר משמימה. באחדות מערי קאנדה עולה בזכרון איזה שיר עגום (אולי של ורלינסקי). היתה ארוחת⁻פרידה ואסיפת⁻פרידה במונטריאול. דיווחתי על עבודתי, על התרשמותי, על המסקנות. בפעם הראשונה הם שמעו דו"ח כזה. הם התרגלו ללטיפות ולשבחים. אמרתי להם את כל האמת המרה, עכשיו רואה אני מה מעטה היתה טובת⁻הנאה שהפקתי מקאנדה. עברתי במקומות שאין דומה להם ביופים, ולא היו ברשותי שעתיים כדי לראות משהו. עברתי שני אוקיינוסים, הרי שלג, הייתי בארץ האגמים הגדולים, ליד אגם סופריור הגדול בעולם. מישהו אמר, שאילו הטילו את ארץ⁻ישראל לתוכו אפילו טיפת מים לא היתה ניתזת. עברתי מרחב גדול כפליים מן המרחב מארץ⁻ישראל עד קאנדה, ועל⁻פני הכול עברתי בחופזה.

אני נוסע ללונדון. אחר⁻כך יתחיל הקונגרס.


7 באוגוסט 1933    🔗

למרים יפההישראלי175

איפה את? זה זמן כל⁻כך רב לא קיבלתי מכתב ממך. איפה היית ומה עשית? חשבתי שתהיי יותר עם אמא בזמן הקצר של שהותך בארץ. מתי אראה אותך? אני אבוא לראש⁻השנה. אני חושב שאת יכולה להיות בבית עד חול המועד לכל הפחות, הלא הלימודים מתחילים באוקטובר.

מה יהיה אתי אינני יודע עוד, אינני מרגיש את עצמי טוב. הייתי רוצה לנוח בארץ מנוחת⁻גוף ומנוחת⁻נפש, אם לא אנוח לא אוכל לעבוד ולנדוד יותר. בלב קשה אני נוסע לקונגרס, איך אשא את הימים, את האונייה ואת העבודה אחרי עבודתי הנוראה בקאנדה שאין איש יודע עד כמה היתה נוראה ומדכאה את הנפש ואת הגוף. עבודה כזו אפשר לעשות חודשיים פעם בכל שלוש שנים, אבל לא יותר ולא במשך עשר שנים. גם כוח של ברזל יישבר.

היי שלום, מירה’לה. עומדת לפניך שנה רצינית של לימודים ועבודה, את צריכה לגמור ולהצטיין בלימודיך. זאת היא שאלת עתידך. את צריכה לוותר על העבודה הציבורית, תספיקי אחר כך.176 מפני העבודה הציבורית הייתי סטודנט נצחי, ישמרך אלהים מזה. את צריכה להתרכז עכשיו בלימודים. תהיי אחר⁻כך יותר מועילה בעבודה הציבורית.

אני כל⁻כך מתגעגע אל יקירי, מתי אראה אותם.

בכל לבי אני מחבק ומנשק אותך.

אבא



גראפנברג, 9 בספטמבר 1933    🔗

כאן דואר כפרי. שקט כאן מאוד, בחדרי אין שומעים הגה. האוויר צח, קר וחריף.

גראפנברג שוכנת בגובה של 640 מטרים. הקהל משעמם עד אין מלים. אני שוכב הרבה, נח ורוחי חוזרת אלי. לפני שנפלתי למשכב עבדתי הרבה בוועדת התקציב והכספים. זה לא משמח; הכנסותינו פוחתות והולכות. אם תקראי בעיון את הדו“ח שלי בקונגרס, תמצאי הסבר בדברי המאופקים והמרוכזים. האכסקוטיבה נתונה במצב קשה, משום שחתמה על שטרות וחייבת לפרוע את הריבית. מצב כזה עלול בהכרח להביא לידי פשיטת רגל. עכשיו יושם לדבר קץ. יוציאו כספים בשיעור ההכנסות. מדברים על דרכים חדשות להגדלת התרומות, אבל איש אינו יכול להצביע עליהן. מסתפקים במליצות כלליות, או מפליגים לתוכניות פנטסטיות, שלא נשאר מהן ולא כלום אחרי הניתוח. זמן רב עסקו בהגרלה, אבל היא אינה מכניסה הרבה וקשה לארגן אותה. שמענו דו”חות וחווֹת⁻דעת של מומחים.

פעם אכלתי ארוחת⁻ערב עם ליידי ארלי. הזמנתי אותה במיוחד, כדי לשדלה שתסע לדרום⁻אפריקה. זה תלוי בהסכמת בעלה, וגם קשה לה לעזוב את הילדים לכמה חודשים. עקרונית היא מסכימה. קודם היא צריכה להתגייר. לא ידוע עדיין, מי יסע אתה. דרוש אדם היודע לנאום באנגלית. אידיש נדחקת והולכת. קשה להדבר עם נשים, עם הנוער ועם אינטליגנטים בעלי מקצוע, ללא ידיעת אנגלית. עסקנו הרבה בבעיה הדרום⁻אפריקאית. השנה יהיה קשה במיוחד אחרי וייצמן, הנהנה שם מהשפעה יוצאת מגדר הרגיל. מלבד זאת היו שלוש מגביות בזמן האחרון: תרמו 30 אלף לירות לקרן היסוד, 15 אלף לקרן הקיימת ולמעלה מ⁻30 אלף לירות ליהודי גרמניה. שני שלישים לטובת ארץ⁻ישראל. כל זה מיהדות המונה 60 אלף נפש. הוכברג מדרום⁻אפריקה הציע בפשטות, כי פעם אחת נניח להם ולא נערוך מגביות.

עוד יותר קשה המצב באמריקה. זאת הקשה שבכל הארצות. דיברו עם אמריקאים, גם עם בודדים בנפרד וגם עם כולם יחד. הזמינו אותם לוועדת הכספים ולאכסקוטיבה, אבל לא יצא מזה דבר. דרושים כעשרה אנשים, מהם בעלי השפעה גדולה וכושר⁻אירגון גדול ודוברי אנגלית, והם צריכים להשתקע שם לכמה שנים, כדי שיוכלו לעשות דבר⁻מה. באמריקה יש ארבעה מיליונים יהודים מפוזרים, והם נטמעים בדרכי⁻חיים אמריקאיות. בכלל, זאת הבעיה היהודית הקשה ביותר. אילו היה ויצמן נוסע עם קבוצת אנשים, הוא היה עשוי לחולל דבר⁻מה. רק בו הם מתחשבים. אין הם מתנגדים לכך שאני אציץ אליהם או מישהו אחר. הם יודעים כי אדם אחד יכול לבקר כמה ערים ותו לא. הבעיה תטושטש, תהיה עוד ראיה נוספת שאין צורך בזרים. חיים גרינברג אמר לי: ישמרך אלהים מלבוא בתנאים כאלה. הם לא יניחו לך לפתוח פה, ואתה תשבור מפרקתך.

היתה בעיה גם עם פולין, מי יסע לשם. אין אנשים, לא ברצון באים אלינו, יודעים כי זאת עבודת פרך, כי היא כרוכה במאמץ על⁻אנושי. וגם אין אנשים המסוגלים לעבוד עבודה כזאת: ללא אמצעי⁻כפייה לקבל כספים מיהודים שאין להם כספים ושאינם רוצים לתת. האנשים שלנו כבר משופשפים. לגבינו היה זה משק נצלני אכזרי. לקראת סוף הקונגרס אני עייפתי, חליתי, ומראה פני היה כזה, שגירשו אותי. לפני צאתי נוכחתי עוד בישיבה אחת, הראשונה, של האכסקוטיבה. דנו בענייני קרן היסוד. נגעו בכל הבעיות, שאותם הזכרתי קודם.


קראקוב, 3 בנובמבר 193    🔗

כבר מתקרב יום צאתי מקראקוב. לפי שעה מתנהלת העבודה בהצלחה. ביום ג' בערב אצא לווארשה, אעשה שם יומיים ואסע לביאליסטוק, כל⁻כך מצומצם זמני. עבודה יש לעשרה. כאן היתה העבודה באמת יותר נעימה ויותר קלה, אף⁻על⁻פי שגם כאן יש הרבה קשיים. התרוששות מחמירה מיום ליום, ורק זה עתה נגזלו האנשים על⁻ידי “מפעל אוסישקין”. ידידי החדשים הפולניים מתייחסים אלי בשימת⁻לב רבה. את הרוזן פוסלבסקי הזמנתי לתה. הוא איש⁻אשכולות. הוא היה מזכירו של פאדרבסקי בזמן ועידת⁻השלום בפאריס. סיפר לי כיצד היו מדינאים וגנרלים מחלקים את העולם, ללא ידיעת המפה הגיאוגרפית ובלי לשאול את דעת המומחים. אתמול הזמין אותי לארוחת⁻צוהריים פרופ' דיבּוֹסקי. הוא בעל⁻שיחה נפלא, נבון, איש מדע מזהיר. בימים האחרונים הייתי בבית פרטי אצל ד"ר ברס. ראיתי אצלו אוסף תמונותיו של מוריץ גוטליב. זה צייר מקראקוב, שנפטר בשנת העשרים ושתיים לחייו והניח אחריו הרבה תמונות בשלות ומצוינות. קראקוב מתגאה בו. ביתר הזמן ישיבות, פגישות עם אנשים בלי סוף ושיחות טלפון.

היה תה לכבודי בויצ"ו, קבלת פנים אצל פועלי⁻ציון. כאן הם בעלי עוצמה. יש לי קבוצה של עובדים מצוינים. אמרתי להם הרבה דברי⁻אמת מרים. אבל גם הגברים וגם הנשים עובדים מן הבוקר עד הערב. ראשי הציונות כמעט שאינם עובדים, אילו צריך הייתי לסמוך עליהם, היה המבצע נידון לכשלון חרוץ.


וארשה, 11 בינואר 1934    🔗

[מתוך יומן177]

ביקרתי את ה. אדלברג, היה פעם פקיד גבוה בממשלה הפולנית. תיאר את מצב היהודים בפולין. המצב הולך ומחמיר מיום ליום. הולכים בדרכי היטלר והקהל היהודי התרגל עם זה. שנאה ליהודים מציפה את כל הארץ, אין מלחמת⁻תנופה נגד התנועה הזאת, אין עבודה ציבורית יהודית הראויה לשם זה. לא חודרים לתוך השאלות החשובות ביותר, יש יחס שטחי. אל מיניסטר אחד בא פעם עסקן יהודי חשוב, השתדל שיבטל איזו גזרה, המיניסטר התייעץ עם אדלברג: אולי לענות לו, שהחוק נגד זה? אדלברג ענה: אבל בחוק לא נזכר שום דבר. המיניסטר העיר: אני בטוח שהעסקן הזה לא קרא את החוק. דברים ממין זה ספר לי בלי סוף. אין איש יודע את עניין הקהילות, לא נדפסה גם רשימת הקהילות. “אולי אני היחידי היודע את מספרן. אם יאחזני שבץ, לא יישאר איש שידע זאת”!

לפי דעתו היתה הציונות בעוכרי ההוֹוה בפולין, אבל הוא מודה כי גם בשביל הציונות לא עושה די היהדות הפולנית. ה. אדלברג הראה לי חומר על מה שעשתה היהדות הגרמנית בימי פורענות ליהודי פולין. מה עשו יהודי פולין בשעת מצוקה לאחיהם בגרמניה? בכל הזמן אספו כ⁻100,000 זהוב, והחצי מן הסכום אספה אשה אחת, ה. דיאנה אייגר.

ה.אדלברג חושב את “הוועד למען ארץ⁻ישראל”178 לאסון. דבר כזה עושים בשביל “אקספורט”, כדי לבטל בעיני העולם את התרעומת והתלונות של היהודים. “הלא אתם רואים את הדברים הגדולים שאנו עושים, אנשים שלהם יושבים אתנו בסינט”. ומאחורי הגב גוזלים מהיהודי את פרוסת⁻הלחם האחרונה. בצבעים שחורים הוא רואה את עתיד היהודים בפולין.


לתמר יפה 179    🔗

דרום אפריקה 4 במאי 1934

תמה’לה אהובתי, שמחתי לקבל את שורותיך המעטות. אני תמיד חושב עליך ולבי מברך אותך. הצליחי, היי בריאה וחזקה. אנו עובדים. אין לנו גם ערב חפשי, מדברים במסטינגים ובישיבות כאן, נוסעים לערים הסמוכות. ביקרנו כבר שתי ערים הקרובות לקייפטאון, היום אני מבקר שלישית ומחר רביעית וכך הלאה. שלשום ואתמול אמרתי: אתן פונט לקה"ק, אם ישחררוני מהאסיפה, אבל אין מי שישחרר. אנו שבים באחת בלילה. הזקן180 הוא יותר חזק ממני, איננו בוער ככה ונזהר בכל דבר ובתו שומרת עליו.

שלשום היה כאן מיטינג נהדר. היו יותר מאלפיים איש. יהיה לנו כאן מיטינג שני, חוץ מזה אסיפת⁻נוער, אסיפה של דוברי עברית וכו'. העיר כל⁻כך יפה. נחוץ היה להקדים ימים אחדים, כדי לראות את ההרים, את האוקיינוסים. – ביום 10 ביולי נשוב ליוהאניסבורג, אחר שנבקר ערים אחדות רחוקות אחת מרעותה. מיוהאניסבורג נסע לדורבן ואחר⁻כך דרך יוהאניסבורג לרודסיה. עוד דרך ארוכה לפנינו. נחוץ לעמוד ישר ולא להיכשל, ויהי מה. אני חולם על שקט ומנוחת⁻הגוף ומנוחת⁻הנפש. שלום לסבתה איך אתם חיים בביתכם.181

כל נשיקות לבי לך, ילדתי היקרה.

אבא

שלום לסבתה.


 

1935– 1938 – בטרם סער    🔗

בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת⁻העולם השנייה עמדו המאורעות בצל עליית הנאציזם, מאורעות⁻הדמים בארץ, שהחלו בשנת 1936, והצעת החלוקה, שהעסיקה את התנועה הציונית במשך זמן מה. המסמכים שלפנינו מגלים משהו מן המצב הקשה, שהיו שרויים בו יהודי פולין, לאטביה וליטא. הפעולות הציוניות הוגבלו בלאטביה, ולייב יפה ניהל משא ומתן עם ראש⁻הממשלה הלאטבי, מר אולמניס, ועם שגריר לאטביה בפולין. כן קיים שיחה שנייה ואחרונה עם נשיא פולין מושצ’יצקי. ביומן פולין 1935, שקטעים ממנו מובאים כאן, מתגלה תמונה קשה וטראגית מחיי יהודי פולין. גם השיחות עם מדינאים ואישי⁻רוח פולניים עוזרים להבין את המצב בפולין באותן השנים. כן מעניינים הקטעים על העמקת ההתבוללות של אישים וחוגים יהודיים בפולין.

יומן פולין 1938–1939, שנדפס בספר “כתבים, אגרות ויומנים” (עמ' 162–184), משלים את התמונה.

אחד מביקוריו האחרונים של יפה בתקופה זו היה ביקור שני בקאנדה, ובמיוחד מעניינת השיחה הקצרה שקיים עם המושל הכללי, לורד טוידסמיר, הידוע בשם ג’ון בקן, ידיד ותיק של הציונות וסופר אנגלי ידוע.


משא ומתן עם מדינאי לאטביה    🔗

(תרגום מגרמנית)

1. שיחה עם השגריר הלאטבי בווארשה, ב־26 בפברואר 1935


ביקרתי בווארשה אצל השגריר הלאטבי ד"ר ואלטרס. הוא היה אחד ממייסדי מדינת לאטביה החדשה והיה שר־הפנים בממשלה הלאטבית הראשונה.

הוא הזמין אותי לתה לדירתו הפרטית. השיחה נמשכה למעלה משעה.

הוא אמר לי שראה אותי בקונגרס הציוני בבאזל ושהוא מכיר אותי גם מתוך יומניו של המשורר רייניס, שהיה ידידו.

אמרתי לו מה היא תכלית נסיעתי ללאטביה. לא ייתכן שהפעילות הציונית לא תוכל להתפתח חופשית בלאטביה. רק ברוסיה הסובייטית היא אסורה. אפילו בגרמניה גדלה ומתפתחת התנועה הציונית. לאטביה חברה בחבר הלאומים וכו'. סיפרתי לו על המעמד הפוליטי שלנו ועל פעילותנו בארץ־ישראל.

אני מבין, אמרתי, שהפעילות הציונית בלאטביה בתנאיה של היום חייבת להצטמצם בפעולה למען בניין ארץ־ישראל. יש לייסד תנועה ציונית למען בניין ארץ־ישראל. יש לנו שם כלים לפעולה; הקרנות, המשרד הארץ־ישראלי, החלוץ. מן הדין שפעולה זאת תימשך בהשגחת הממשלה הלאטבית. אשר למשלוחי כספים, אפשר למצוא צורת העברה, כפי שהיא נמצאה לגבי גרמניה וצ’כוסלובקיה.

יש ללאטביה אינטרסים כלכליים בארץ־ישראל. היבוא מלאטביה גדל והולך. יבוא החמאה מלאטביה עומד במקום הראשון. אנו מקבלים חמאה מלאטביה יותר מאשר מאוסטרליה. צרכני החמאה הלאטבית הם יהודים בלבד. הארץ מתפתחת הודות לקרנות שלנו, והיבוא הזה עשוי לגדול, כשייווכחו היהודים, המתייחסים באהדה רבה לקרנותיהם, שהממשלה הלאטבית מתחשבת באינטרסים שלהן. יש למצוא דרך שתענה גם לאינטרסים הלאטביים וגם לאינטרסים היהודיים.

השגריר מעיר: אין אנו מרוויחים הרבה בחמאה. האיכר מקבל לט אחד תמורת כל קילוגרם חמאה. אנו מעוניינים לייבא עצים.

אני סבור שהממשלה שלנו תתייחס באהדה להצעותיכם, אם כי קיימים הרבה קשיים אובייקטיביים, הגבלות מטבע־חוץ וכו'.

אני מעיר: התגברנו על הקשיים הללו במשלוח כספים מגרמניה ומצ’כוסלובקיה.

השגריר מעיר: לצ’כוסלובקיה יש מאזן אקטיבי. אנחנו במצב אחר.

השגריר אמר בהמשך השיחה: טוב היה, אילו אפשר היה הודות לקשריה הנרחבים של ההסתדרות שלכם להגדיל את היצוא של לאטביה גם לארצות אחרות.

אני אומר שאין אני מוסמך לדבר אלא בשם ארץ־ישראל. שאר הדברים תלויים ביחסים שבין לאטביה ובין העם היהודי.

השגריר: רוצה אני לדבר אתך בנימה ידידותית, משום שיש ברצוני לעזור לשליחותך. אולמניס182 הוא אדם קשה. אין הוא רודן, אבל הוא חותר לקראת תכלית מסוימת. הוא רגיש מאוד ונוח להיעלב. פגעו בו אישית בעיתונות היהודית בצורה החריפה ביותר. אין הוא שונא יהודים. תמיד היה חי בשלום עם יהודים. המיעוט היהודי מתייחס אליו יפה. קיבלתי מן הממשלה שלי קטעים מן העיתונות היהודית בפולין. הצורה היתה חריפה במידה שאין הדעת סובלת אותה. פניתי אל משרד־החוץ. לא רציתי בצעדים משטרתיים. אני עצמי עיתונאי. הזמנתי את העיתונות היהודית. הבהרתי לעיתונאים את המצב. היו אלה חילופי דברים חופשיים.

אני מעיר: עכשיו שוב אין אני מוצא בעיתונות מאבק נגד הממשלה הלאטבית.

השגריר: כן, נכון, לאחר חילופי הדברים השתפר המצב.

אני מעיר: אני מקווה שההתפייסות תימשך, אם יורגש שהממשלה הלאטבית עושה צעד לקראתנו.

השגריר: טוב יהיה, אם תגיד לאולמניס שאתה מצטער על הנימה העוינת בעיתונות.

– אין אנו אחראים לעיתונות.

– אני מבין, ובכל זאת יהיה זה נכון מבחינה אנושית. אני רוצה ששליחותך תעלה יפה.

השגריר משתדל להסביר לי, מה קרה בלאטביה. המהפכה והשינויים היסודיים היו צורך חיוני בשביל לאטביה. החיים הכלכליים נמצאים בתהליך ההלאמה. המדינה משתלטת על הכול. לאום המדינה הולך ומתבלט. המיעוטים סובלים מן התהליך הזה. לא רק המיעוט היהודי, אלא גם הרוסי והגרמני. עם הגרמנים יש לנו חשבונות משכבר הימים. אחרת היא עמדתנו כלפי היהודים. אין אנו היטלריסטים ולא אויבי היהודים. אפילו בזמן שלטון הרוסים לא היו פרעות ביהודים בלאטביה.

אנו מוסיפים לשוחח על התנאים שבהן ניתן להרשות את הפעילות הציונית. השגריר: אצלנו לא ניתן כעת להרשות שום פעילות מפלגתית.

אני: זה עניין של ממשלתך. מובן מאליו, שהפעולה חייבת להתנהל במסגרת חוקי מדינתכם.

השגריר: גם אם הפעילות תצטמצם לפעולה למען ארץ־ישראל בלבד, לא ייתכן שיימשך המאבק המפלגתי. הממשלה גם איננה רוצה בקיום אגודות לאטביות מרובות מדי. היא מלכדת אותן. אין אני מכיר את המפלגות שלכם: רוויזיוניסטים, חרדים וכו'. אבל לא ייתכן שתתקיימנה אסיפות סוערות, שלהרגעתן צריך לשלוח משטרה. אנו רוצים בשקט בארצנו.

אנו נוגעים שוב בשאלת היחסים הכלכליים. אני מספר, כיצד משתדלות מדינות שונות לקשור קשרים כלכליים עם ארץ־ישראל.

השגריר: שמעתי כי פולין שולחת אונית תערוכה לפלשתינה.

אני: אוניה כזאת כבר באה לארץ־ישראל מפינלנד. יורש־העצר השוודי ביקר בארץ־ישראל. הוא חושב גם על קשירת קשרים מסחריים בין שוודיה וארץ־ישראל.

אני מספר לו על מוסף־פלשתינה האחרון של “Neue Freie Presse” עם מאמר של השר למסחר ותעשיה בפתחו.

אני: לא בארץ־ישראל בלבד מדובר. ארץ זו היא גם הדרך למזרח הקרוב.

השגריר: אמור כל זאת לאולמניס. הוא איש כלכלה. זאת הוא יבין, ואז יהיה כל השאר קל יותר. אני רוצה לעזור לך. אם תיזדקק לי, כתוב לי. אתה צריך לבקר אצל שרים אחדים, וראשית־כל אצל אולמניס. אם הוא ירצה הכול ייעשה. צריך שהנציג האנגלי יציג אותך. זה כרטיס־הביקור שלך. אני אכתוב למזכיר המדינה מונטרס.


2. אצל הנציג הבריטי בריגא ב־4 במארס 1935

ב־4 במארס ביקרתי אצל הנציג הבריטי בריגה. הוא קיבל מכתב ממשרד־החוץ הבריטי. דיווחתי לו על שליחותי. הוא לא ידע ולא כלום על התנועה הציונית, על הזיקה בין אנגליה, חבר הלאומים וארץ־ישראל. הוא שאל אותי:

183”Is Palestine under the protection of England?"

בביקורי השני הבאתי לו את נוסח המאנדט. בנוכחותי הכתיב מכתב למזכיר המדינה של לאטביה, מונטרס:

“I have been instructed by the Foreign Office to help Mr. Jaffe in his mission. He should like to discuss with the Prime Minister Zionism and the upbuilding of Palestine. I should like to ask you kindly to arrange for an interview with the Prime Minister. I shall be happy to introduce Mr. Jaffe to him myself.”184


3. ראיון אצל ראש הממשלה אולמניס, ב־5 במארס 1935

למוחרת צלצל אלי הנציג הבריטי, ואמר כי ראש־הממשלה יקבל אותי למוחרת ב־6 במארס, בשעה 12:30. הוא ביקש שאבוא לקחת אותו בדרכי לשם. כיון שהיה לנו פנאי, עשינו טיול. השתדלתי להבהיר לו מהו בעצם רצוני, וסיפרתי לו על ארץ־ישראל.

בין השאר אמר לי: אני מרגיש, כי מר אולמניס הוא איש גדול.

הוא הציג אותי לפני ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא אדם רחב־גרם, חזק, מורגש שיש לו אחיזה איתנה בקרקע, שהוא איכר. הוא בעל אחוזה ואגרונום. התגורר פרק זמן באמריקה. הוא מיטיב לדבר אנגלית וגרמנית.

הנציג האנגלי אמר: באתי כדי להציג את מר יפה, עכשיו אלך.

אולמניס: יכול אני לומר גם בנוכחותך את הכול, אין אני מסתיר מה שעומד אני לומר. אך אין אני יודע, איך נדברת עם מר יפה.

אני: לא נדברנו שום דבר. אם אדוני הנציג עסוק, אין אני רוצה להטרידו. הוא הלך.

פתחתי: אני מודה לאדוני ראש הממשלה על הראיון. יודע אני שאתה טרוד. אני בא בשם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, ואני מקווה שתתייחס באהדה לשליחותי. לא מכבר השיגה גם לאטביה במאבק את עצמאותה. יודע אני כי היית אחד הלוחמים הראשונים למען השיחרור, ואתה תבין גם את מאבקנו על חיים חופשיים בארץ משלנו. גם ללאטביה יש זיקה לתנועה הציונית; במובן מסוים עומדים אנו תחת חסותה, כיוון שעומדים אנו תחת חסותו של חבר הלאומים שהנכם משתייכים אליו. הייתי רוצה לבקשך, שתאפשר לנו לפתח את הפעולה הציונית בלאטביה. רוצים אנו שתהיה לנו כאן הסתדרות ציונית, שמטרתה היחידה והבלעדית תהיה בניין ארץ־ישראל. הכלים של הסתדרותנו הן שתי הקרנות שלנו: קרן היסוד והקרן הקיימת, משרד ארץ ישראלי והחלוץ. אנו מבקשים ממך, שתרשה לאירגונים האלה לפעול ללא מפריע. וכן מבקשים אנו, שתינתן לנו אפשרות לשלוח לארץ־ישראל בצורת העברה את הכספים הנתרמים לקרנות שלנו. וכן מבקשים אנו רשיון להוצאת עיתון באידיש, שיהיה מוקדש לבעיותיה של ארץ־ישראל ושל הציונות.

בקשותי על נימוקיהן נכתבו בתזכיר ששלחתי אותו, לאחר־מכן לראש־ הממשלה. מצורף לזה תזכיר בתרגום מלאטבית לגרמנית ומכתב־לווי.

ראש הממשלה פתח בתשובות חריפות למדי. היו לפניו מסמכים שונים ורשימות, ניכר היה שהתכונן לשיחה ביסודיות.

ראש־הממשלה: אני רוצה לדבר אתך גלויות. – הוא קרא מתוך מסמך. – בעתון Jewish Post, לונדון, פורסמה ידיעה, שלפיה התלונן על לאטביה מר יפה, מנהל קרן היסוד – זה אתה? – באמצעות Foreign Office לפני חבר הלאומים.

אני מתפרץ: זה שקר חסר־שחר. ראשית, יש מוסדות אחרים, שהם מוסמכים לטפל בדבר כזה. שנית, היה זה מוזר, אילו בדרכי אליך, בכוונה להתקבל על־ידך, הייתי עושה כדבר הזה.

רה"מ: כן, גם אני לא יכולתי להבין זאת. אבל – סוף פסוק.

– לדידי, אדוני ראש הממשלה, אין זה סוף פסוק. איפה נתפרסמה הידיעה?

– ב־Londoner Post מ־27 בפברואר.

לאחר מכן כשהתנהלה השיחה בנימה ידידותית יותר, חזרתי אל הנקודה הזאת ואמרתי בין השאר: האינפורמציה שלך אינה מהימנה, אדוני ראש־הממשלה.

הוא השיב על בקשותי אחת אחת. – סבורני כי משאלותיך כמעט ואינן ניתנות להיענות. הציונות נוטה לשמאל, היהודים בכלל נוטים לשמאל.

אני: התנועה הציונית מקיפה את העם היהודי כולו, ימין ושמאל. אין אנו מעוניינים אם שמאל או ימין, אנו מעוניינים בבניין פלשתינה.

אני מדבר על ההסתדרות הציונית, שתכליתה היחידה והבלעדית היא פעולה למען בניין ארץ־ישראל, ואינה מתערבת בענייניה הפנימיים של הארץ. – היא תפעל לפי חוקי מדינתך ותחת פיקוח ממשלתך.

ראש הממשלה: כן, אי אפשר לעקוב אחרי הכול. השמאל אינו רוצה להירגע. יש לנקוט תמיד באמצעים משטרתיים. הקרנות שלכם אינן שומרות על החוק, הן פועלות באורח בלתי חוקי.

– סלח נא, אדוני רוה"מ, קרן היסוד והקרן הקיימת הן חוקיות, לפי האינפורמציה שלי. אני מבקר במשרדיהן כמעט מדי יום ביומו. בחוץ תלוי שלט.

רוה"מ: הן אוספות כספים, ולאיסוף כספים יש עתה צורך ברשיון מיוחד. רשיון כזה אין להן.

לא אמרתי לו שהקרן הקיימת קיבלה רשיון לאסוף כספים, משום שהתקנות שונו, ועתה אוספים למען החלוצים.

רוה"מ: מוציאים כסף מן הארץ באורח לא חוקי.

אני: לא ייתכן, אדוני רוה"מ. אין עושים כדבר הזה, וכסף כזה לא היינו יכולים לקבל. בלאטביה מונחים עכשיו 24,000 לטס כספי קרנותינו.

לשאלת ההעברה אמר ראש הממשלה: כיצד ייתכן הדבר. אנו זקוקים למטבע זר ולא ללטס, ואם נקבל את תמורת הסחורות בלטס, אין זה לטובתנו.

הוא מתחיל לדבר על שאלת היהודים ומתרגש: מתנהלת בעולם הסתה נגד לאטביה. זה איום ונורא, זה מחריד, כיצד פוגע הדבר ביהודי לאטביה. העיתונאים צריכים לראות שירוויחו את לחמם בדרך אחרת. בהתמרמרות הוא נוקט בשמותיהם של לאצקי־ברתוֹלדי ושל לאזארסון.

– לא צריך לשכוח, כי לאטביה היא מדינה קטנה אבל עצמאית, אנו רוצים לחיות לפי דרכנו. אין אנו רוצים לחיות מפי אחרים. יודע אתה מה רב כוחה של האנטישמיות, אין אנו מניחים לה שתרים את ראשה אצלנו. היהודים סובלים. מצבם של הכלל קשה. אומרים שאנו נוהגים באי־צדק. זה לא נכון. אי־צדק היה קודם, עכשיו בא התיקון, היה יותר מדי הון ליהודים, יותר מדי בתי־עסק. יש גם כמובן יהודים עניים. אחדים מהם יהגרו, רבים ישארו. אנשי העסק לא יתלוננו לפניך. גם הליטאים עומדים על זכויותיהם.

בהמשך השיחה הוא חוזר ואומר שוב: אנחנו מדינה קטנה אבל עצמאית. אין יכולים לפגע בנו. באיומים לא ישיגו מאתנו מאומה. אפילו בחרם אין יכולים להזיק לנו כמו לגרמנים. אין אנו עומדים בצומת הקומוניקציה העולמית, אין לנו אינטרסים כלכליים גדולים.

נתרשמתי שהוא נתן פורקן לכל שהעיק על לבו, כאילו רצה לומר כל זאת פעם אחת לנציג היהדות. בארבעים הדקות האחרונות התנהלה השיחה בנימה ידידותית יותר.

אמרתי לו: אין אני רוצה להתערב בעניינים הפנימיים של ארצך. יש לפני תכלית מיוחדת. חזרתי שוב להצעות, וסיפרתי לו בפרוטרוט על העבודה בארץ־ישראל, על הכלכלה שלנו ועל ההישגים שהיא השיגה עד עתה בענפים שונים. הוא שאל אותי על החקלאות. לחקלאות גילה הבנה. הוא שאל: האם פלשתינה היא ארץ התפוזים בלבד?

סיפרתי לו בפרוטרוט.

רוה"מ מוסיף ושואל, אם אנשי פלשתינה הם שמאליים.

אני: שמאליים הם האנשים במקום שבו הם מאוכזבים ומיואשים. בארץ־ישראל אין אנו מעוניינים ב“שמאל”. אנו מעוניינים להשתרש באדמה, ליבש ביצות, לנטוע יערות, ליישב ולבנות חיים חדשים.

במפתיע הוא שואל: מה זה למעשה ברית טרומפלדור, רוויזיוניסטים? הם ציונים?

עניתי: הם ציונים.

– במה הם נבדלים מכם?

עניתי: הם נבדלים בדרישותיהם הפוליטיות על ארץ־ישראל כלפי אנגליה, בנימתם ובקצבם.

ושוב במפתיע: מה זה אגודת ישראל? דובין185? הם נגד הציונות?

– כן. הם מתנגדים לתנועה הציונית, אף־על־פי שהם מקבלים מן הסוכנות היהודית סרטיפיקטים לעלייה לארץ־ישראל. יש בתנועתנו גם יהודים חרדים, אבל החרדים הקיצונים של אגודת ישראל סבורים שהמשיח הוא שיביא אותנו לארץ־ישראל; פתרון ליהודים לא יוכל לבוא בדרך הטבע. הם גם מוצאים שהנוער שלנו בארץ־ישראל איננו דתי די הצורך.

רוה"מ: כן. שמעתי שהחיים הדתיים בפלשתינה אינם עומדים ברמה גבוהה. השיחה עוברת על התנועה הציונית. אני מספר לו על מעמדנו הפוליטי, על יחס המדינות והעמים אלינו. רק בארץ אחת אסורה הציונות, ברוסיה הסובייטית. הרי לא תהיה לאטביה יוצאת־דופן בשורת העמים המבינים את התנועה שלנו והתומכים בה.

אני חוזר שוב להצעותי. ראש־הממשלה שואל שאלות ומתחיל לרשום מה שאני אומר לו. לדבר אחד הוא מסרב מיד ובהחלטיות: הוא לא יתן רשיון להוצאת עיתון. השעה עוד איננה בשלה לכך, וגם יש כאן עתון Die Welt, המופיע פעמיים בשבוע. (זה בטאון הציונים הכלליים, המופיע פעם בשבוע.)

הוא שאל אותי על ההבדלים בין קרן היסוד והקרן הקיימת. רשם לו את את ההסברים שלי, ולאחר־מכן אמר לי: למדתי ממך הרבה. הוא שאל אותי באיזו צורה מתאר אני לעצמי את ההעברה. הראיתי לו את המכתב מן הבאנק הצ’כי הלאומי בדבר הרשיון להוציא מן הארץ 5 מיליון קרון. הוא מבקש העתק. אני מספר לו על היבוא מלאטביה לארץ־ישראל, ביחוד על יבוא החמאה. אני מספר לו על השתדלויותיהן של ארצות אחרות לבוא בקשרי מסחר עם ארץ־ישראל. אני מספר לו על ביקורו של יורש העצר השוודי; הוא עשה רושם כאילו הוא סוכן מסחרי לטובת ארצו.

ראש הממשלה: כל יורשי־העצר הם עכשיו סוכנים מסחריים.

הראיתי לו את המוסף הכלכלי של Neue Freie Presse– סיפרתי לו כי היבוא מלאטביה לארץ־ישראל התחיל רק לפני שלוש שנים, ובשנת 1934 כבר עלה לכ־ 65,000 לי“ש, מזה חמאה 33,000 לי”ש. לאטביה עומדת עכשיו במקום הראשון ביבוא החמאה, ובזה היא עולה על אוסטרליה. בארץ־ישראל היהודים הם הצרכנים הבלעדיים של החמאה הלאטבית. היבוא מלאטביה עשוי לגדול ולהתפתח. היהודים מתייחסים באהדה לקרנותיהם, והתחשבות באינטרסים שלנו מצד ממשלת לאטביה עשויה להביא ללאטביה תועלת מרובה. וכן אין לשכוח כי ארץ־ישראל היא הדרך למזרח הקרוב.

– כמה כסף אתם רוצים לשלוח מן הארץ? – שאל.

אמרתי: 5–6 אלפים לירות כל שנה.

ראש הממשלה: זה עולה בערך לעשרה אחוזים מערך היבוא מלאטביה לארץ־ישראל בשנה שעברה.

אני: כן. כך בערך. המספרים של ממשלת פלשתינה אינם זהים עם המספרים שקיבלתי אותם מלשכת המסחר שלכם.

רוה"מ: אני יודע, חלק מן התוצרת עובר דרך נמלים אחרים.

בין השאר העיר: הסתדרות החלוץ “עולים” קיבלה מעמד חוקי.

אני: כן. אנחנו מכירים לך טובה רבה על זאת. היא כלולה גם במכלול הצעותי.

אני נוקב בשמות של כמה אנשים, שיש להם עניין פעיל בארץ־ישראל: אטינגר, הרצפלד, פרופ' מינץ.

הוא העיר: פרופ' מינץ זה שם נכבד, אני מעריך אותו מאוד.

לסיום הוא מביע לי מחמאה: רואה אני, שהנך מסור לדבר בלב ונפש. זה דבר גדול. זה מעורר אהדה.

אני: עזור לנו, אדוני ראש הממשלה.

ואני שואל אותו: האם צריך אני לבקר אצל השרים שלך?

ראש הממשלה: בשביל מה? הדבר הוא בידי. שלח לי תזכיר, שבו תעלה על הכתב את משאלותיך. אני אחשוב ואראה מה אוכל לעשות.

בשעת הפרידה שאלתי: מה מותר לי לומר בתמסיר על הראיון? ראש הממשלה: אתה יכול לומר כל מה שאתה רוצה, אין אני מסתיר מה שאמרתי.

– ברצוני לדבר על הפעולה הציונית בלבד. מותר לי לומר, שתעזור לנו?

– במידת האפשר ובהתחשב בנסיבות.

בצאתי קרא אחרי: מר יפה, אל תשכח למסור את שמך ואת שליחותך בשביל תמסיר ממשלתי.

השיחה ארכה שעה ועשר דקות.

למחרת פירסמה הממשלה תמסיר קצר בעיתונות, ובו נאמר שנתקבלתי מטעם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית.


4. התיעצות עם הציונים בדבר התזכיר לראש הממשלה

יומיים לאחר־מכן שלחתי לראש הממשלה תזכיר בשפה הלאטבית עם מכתב־ לווי. הקושי במכתב־הלווי היה בקביעת שמות האנשים, שאתם אפשר להמשיך במו“מ. כאן נתגלו קשיים פנימיים. הציונים לא יכלו לבוא לעמק השווה. בישיבה הרביעית שהיתה לי עם הציונים בדבר הזה אמרתי בסיום הוויכוחים, שאשלח את המכתב ללא נקיטת שמות. אמרתי להם: נתרשמתי שיש לראש־הממשלה אינפורמציה מדויקת על המצב והוא יודע מי עומד בראש הקרנות. והוא יחליט בעצמו למי יפנה כדי להמשיך במו”מ, אם יראה צורך בכך.


5. ארוחה עם הנציג הבריטי, ב־27 במארס 1935

יום לפני צאתי מריגא הזמנתי את הנציג הבריטי לארוחה במלוני. שוחחנו שיחה חופשית במשך שעה וחצי. דיווחתי לו על שיחתי עם אולמניס (מה שראיתי צורך לספר). הוא רצה לדווח ל־Foreign Office הודיתי לו על עזרתו. היתה שיחה ארוכה על ארץ ישראל. בשבילו היה הכול בחינת חידוש. הוא הבטיח לי לבוא לארץ־ישראל. הוא בקי בתנ"ך. הוא סבור, כי ביום מן הימים יהיה העולם מאוחד בברית אחת, והיהודים יעמדו בראשה. אמרתי לו, כי זה לקוח מן “הפרוטוקולים של זקני ציון”. הוא מכיר אותם. הוא דיבר על מצבם הטראגי של המיעוטים בארצות שבהן משתלט לאום המדינה.


6. אצל השגריר הלאטבי בווארשה, השיחה השנייה, ב־11 במארס 1935

בשובי דרך וארשה טלפנתי לשגריר הלאטבי והוא הזמין אותי אליו. שוחחנו למעלה משעה. מסרתי לו על שיחתי עם ראש־הממשלה. אמרתי לו, כיצד מצאתי את מצב היהודים.

– אתה, אדוני השגריר, אמרת לי שכל המיעוטים סובלים, הגרמנים יותר מאשר היהודים. לא היה לי רושם כזה. בלשכת המסחר שנוסדה זה עתה נתמנו לחברים שני יהודים ועשרה גרמנים.

– אין זה אלא צעד פוליטי. אין אני יכול לומר לך את הכול. היהודים יישארו מושרשים בלאטביה. אין הם יסוד עוין למדינה, מה שאין אנו יכולים לומר על הגרמנים. כך הן הדרכים הפוליטיות. יש לנו תוכנית מסוימת.

הוא דיבר שוב על התמורות שחלו בלאטביה.

– אין אתה צריך לשכוח, כי אנו חיים בלאטביה בתקופת מעבר.

הערתי: הרי הדבר נמשך כבר שנה תמימה.

– מה היא שנה? עלינו לבצע את המעבר מן הפארלאמנטריזם. יוצרים עתה צורות חדשות; לשכת־המסחר, לשכת־המלאכה שיש ליסד אותה וכיוצא בהן. יהיו בין המוסדות העליונים בארץ. החיים יהיו מושתתים על יסוד הקואופרציה, ומעבר כזה קשה.

הוא בא שוב לדבר על מאבקה של העיתונות היהודית נגד לאטביה.

– זה קיבל צורות בלתי־נסבלות.

אמרתי: אדוני השגריר, ראש הממשלה שלך אמר לי: אנחנו מדינה קטנה, אבל עצמאית. ברצוני לומר לך, אנחנו עם של 16 עד 17 מיליון נפש, והעם הזה דואב כשנפגע קשות חלק ממנו, ואז פורצת זעקה.

הוא: כן, זאת אני מבין. אבל לשם מה מלים כמו “היטלר קטן” וכיוצא בזה?

אמרתי: אדוני השגריר, קראתי את הערותיך לפני חבר הלאומים בשאלת המיעוטים. (השגריר ד"ר ולטרס היה נציג לאטביה בחבר־הלאומים.)

הוא אמר לי: כן, המשלחת היהודית פירסמה אז מיסמכים שסימרו את שיער ראשי, עכשיו אין לי שיער.

הוא שיבח את אולמניס: אני מכיר אותו זה שלושים שנה, עוד מתקופת הסטודנטים. הוא אדם טוב־לב. אין פגיעתו רעה אפילו בזבוב. הוא מתקצף, אבל אחר־כך הוא חוזר ונעשה שוב ידידותי.

ד"ר ואלטרס מדבר על הסטרוקטורה היהודית־הכלכלית בארץ, העושה את מצבם של היהודים חמור ביותר. אמרתי לו: הרי ידוע לך מה הביא את היהודים לסטרוקטורה כלכלית כזאת. הרחיקו אותם מן הקרקע ומן המלאכה.

הוא: כן, אני יודע. אבל אין זה משנה את העובדות.

דיברנו שוב על קשרי המסחר עם ארץ־ישראל, והוא שוב חזר ואמר כמו בשיחה הראשונה: – יש לכם קשרים גדולים, אתם יכולים לעזור לנו לשפר את היצוא שלנו לארצות אחרות.

\שוב העירותי: אין זה מתפקידי. זה תלוי ביחסים ההדדיים בין העם היהודי ובין לאטביה. צריך לדעת, כי מוכנים להתחשב בנו.

בסיום אמר ואלטרס: אסע בעוד שבועיים־שלושה ללאטביה, אשוחח עם אולמניס. אראה את הדבר, כאילו הוא נוגע לי אישית. רוצה אני לעזור לך.

הוא מבקש שאכתוב לו, מבטיח לכתוב לי ומבקש שאשלח לו ספרות.

הוא אמר: אני מעוניין בעיקרון הקואופרציה. אולמניס נוטה יותר למשק פרטי.


לוצרן, 4 בספטמבר 1935

הלילה ננעל הקונגרס186. זה היה הקונגרס הטוב ביותר מגמר המלחמה, שקט לפי חוץ, ענייני, חדור רגש של אחריות גדולה. הוקמה קואליציה רחבה – בזכות הפועלים. אני הייתי בוחר באחרים מן המזרחי ומקבוצה ב'. אבל הסכמים כאלה הם תמיד תוצאה של דיונים ארוכים ופשרות. משקל רב והדרת־כבוד השרה וייצמן כיושב־ראש. השלום בהסתדרות יקל גם על פעולת הקרנות. סוקולוב נבחר לנשיא קרן היסוד. אינני יודע אם יבין את תפקידו ואת זכויותיו. היום נפתחת הסוכנות, ועידה גדולה למדי, עוד חמישה ימי עבודה.


ראיון אצל נשיא הרפובליקה הפולנית איגנצי מושצ’יצקי

ב־16 בנובמבר 1935

במלון שלי אמרו לי, כי צלצלו אלי כמה פעמים ממשרד־החוץ. בחדרי מצאתי מכתב מאת יועץ משרד־החוץ ליאון קופנס, מנהל המדור למיעוטים לאומיים. הוא מודיע לי כי נשיא המדינה יקבל אותי מחר, שבת, בשעה 12:45. משרד החוץ כבר היה סגור ולא יכולתי להשיג שום אדם. מאוחר בערב צלצל אלי קופנס: “תפנה בארמון המלכותי אל יועץ המשרד זאלסקי, הוא יציג אותך”. באתי בלווית ד"ר גלבר עשרים דקות לפני המועד. מר זאלסקי קיבל אותנו. הוא הודיע על בואי, והשליש הכניס אותי מיד לחדרו של הנשיא, רבע שעה לפני המועד הנקבע. הנשיא פתח בשיחה אתי בפולנית.

– מותר לי לדבר גרמנית? שעה שקיבלת אותי בשנת 1928, אדוני הנשיא, דיברת אתי גרמנית.

– כן, אני זוכר. נשב.

– בשנת 1928 דיווחתי לך, אדוני הנשיא, על ארץ־ישראל. מאז נשתנו הרבה דברים.

אני מספר על גידול האוכלוסייה בשנים האחרונות. אז היו 170,000 יהודים בארץ, עכשיו כבר אנו 275,000. אני מספר על התפתחות הארץ בחמש־עשרה השנים האחרונות, שהייתי עד לה משעה שאני חי בארץ. אני מספר על הכפר, על העיר, על תחנות־הנסיון שלנו, על התעשייה, על מערכת החינוך, על חברת החשמל, על העבודה העתידה להיעשות בחולה. אני מספר על העבודה בים־המלח, ומזכיר בין השאר שמתחילים לייצר שם זבל מלאכותי. הנשיא מרצה לפני על הזבל המלאכותי, מדבר על חנקן, על אמוניאק וכו'. אין אני מבין הרבה, אבל אני מקשיב בקשב רב.

הנשיא מגלה עניין מיוחד בחקלאות. אני מספר לו על המשק המעורב שלנו. על משק החלב ומשק העופות, על זנים חדשים של פרות ועופות. הוא שואל על תנובת החלב. אני מספר ומזכיר את הפרה מבית־זרע, שאותה באים לראות ממרחקים, והיא מניבה 9,000 ליטר חלב לשנה. הנשיא שואל אותי על אחוז השומן בחלב.

– אינני יודע, אדוני הנשיא.

הנשיא אומר: חלב הפרה האדומה שלנו מכיל 4,5 אחוזים שומן, חלב פרות רגילות מכיל 2.5%. כמות החלב עשויה להשפיע על אחוז השומן. עליכם לדאוג לכך שתנובת החלב הגדולה לא תקטין את אחוז השומן. תנובת חלב גדולה מדי עלולה לגרום גם לשחפת אצל הפרות. הוא מספר לי על הנסיונות בפרות, הנעשים במשקים מושיצ’י וחורצוך.

אני מעיר: רצוי מאוד, אדוני הנשיא, שתבוא לבקר בארץ־ישראל. ממך יכולים אנו ללמוד הרבה.

– באמת הייתי יכול לתת לכם עצות מועילות, אבל מניין לוקחים זמן.

אני מספר לו על מכון־זיו ברחובות, מזכיר את שמו של פרופ' וילדשטטר, שהיה נוכח בפתיחת המכון.

הנשיא אומר: פרופ' וילדשטטר הוא מלומד גדול. אין אני מכירו אישית, אבל ידוע לי עליו.

אני אומר לו, כי ספרייתו של פרופ' האבּר נתרמה לארץ־ישראל.

הנשיא הכיר אותו, הוא היה גדול המומחים לחנקן וכו'.

אני מדבר על העלייה היהודית לארץ־ישראל. כל קבוצה חדשה מגבירה את כוח־הקליטה של הארץ, יוצרת אפשרויות עבודה חדשות.

הנשיא מעיר: שמעתי כי בשעה שכל העולם סובל ממשבר כלכלי, משגשגים חיי הכלכלה בארץ־ישראל.

הוא שואל כיצד משפיע המשק היהודי על השכנים הערביים, אם הם לומדים מן היהודים.

אני מסביר לו מה נתן המשק היהודי בארץ לערבים. מספר לו כיצד נראה כפר ערבי בקרבת עיר יהודית או כפר יהודי, וכיצד נראה כפר ערבי מרוחק. אני מתאר את ההבדל בין ארץ־ישראל ועבר־הירדן.

הוא שואל על מעמדה המדיני של עבר־הירדן.

אנו באים לשוחח על המאנדט האנגלי על פלשתינה ועל חבר הלאומים. אני מודה לו על העזרה המושטת לנו תמיד בחבר הלאומים על־ידי נציג הממשלה הפולנית.

אני מספר על החיים הרוחניים, על מערכת החינוך, על האוניברסיטה, הטכניון, העיתונות, הספרים, התרגומים.

הנשיא מגלה התעניינות ערה בתחיית השפה העברית. הוא מעיר: שמעתי כי השפה העברית חיה בקרב הילדים. מה עושים הקשישים?

אני מספר לו כיצד משפיעים הילדים על ההורים, כיצד הם מביאים את השפה העברית לביתם.

אני מספר על היהודים הפולנים בארץ. בשנת 1928, כשנתקבלתי על ידו היו בארץ כ־ 30,000 יהודים פולנים, עכשיו גרים שם 130,000. אני מספר לו על חייהם ועל עבודתם של היהודים הפולנים בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשיה. הקשר בין ארץ ישראל ופולין גובר והולך בהתמדה. יהודי פולין בארץ שלחו אשתקד שמונה וחצי מיליון זלוטי לקרוביהם בפולין. היצוא מפולין לארץ־ישראל יגיע השנה עד ל־15 מיליון זלוטי. היצוא מהארץ לפולין יגיע רק ל־3 מיליון זלוטי. אוכלוסיית ארץ־ישראל אוהדת את פולין. היהודים מקשרים בין פולין ובין המזרח הקרוב.

ושוב אנו חוזרים לשוחח על החקלאות בארץ.

הנשיא מעיר: בחיים הכלכליים יש לעסוק גם במסחר, אבל לא רק בו. אסור שהחיים הכלכליים יהיו חד־צדדיים. חשובה מכול החקלאות. צריך שתהיה אחיזה איתנה באדמה.

– זאת דאגתנו הראשונה, אדוני הנשיא.

הנשיא שואל, כיצד עומדים לנקז את החולה.

אני מוסר את הידוע לי. אני חוזר ומספר, כמו בשנת 1928, על פעולות הטיוב בעמק־יזרעאל, מתאר איך היה נראה העמק אותה שעה ואיך הוא נראה עכשיו. כל הבא לארץ מתפעל בהכרח ממפעלינו. החקלאות שלנו היתה לשם־דבר. יש לפנינו עבודה קשה ומפרכת, אבל אנו יוצרים חיים חדשים, בריאים.

הנשיא אומר: גם אנו לחמנו בעד חיים חופשיים, ויכולים אנו משום כך להבין ולהעריך את מאבקכם ואת עבודתכם.

אני מספר כיצד משפיעה הארץ על היהודים. פקיד בכיר פולני שביקר בארץ אמר לי: בפלשתינה קם גזע יהודי חדש. עניתי לו: אלה הם האנשים שאותם ראית והכרת, הם באו כאן לתנאים חדשים.

הנשיא מעיר: כן, הכול תלוי בתנאים.

אני מדבר על ההשפעה הנודעת לארץ על פיזורי היהדות, היא נותנת תקווה להמוני העם היהודי, תוכן חיים חדש ואידיאל לנוער היהודי.

הנשיא חוזר על מה שאמר לי בשנת 1928. ארץ־ישראל תהיה משרה את השראתה על היהדות כולה.

אני מספר לו על החגיגה לחמש־עשרה שנות הקיום של קרן היסוד, מזכיר כמה שמות של אישים ששלחו לנו ברכות, ביניהם את שמו של איינשטיין.

– את איינשטיין אני מכיר. הוא ביקר אצלי בשווייץ עם אשתו ובתו, הנשיא אומר, שיש לו הבנה עמוקה למפעלנו. – “אני חוקר הטבע, ואני יודע שמפעלכם יהיה משגשג ומצליח”.

אני: האם מותר לי, אדוני הנשיא לבקשך שתרשה לי למסור את ברכתך ואת איחוליך לישוב היהודי בארץ ולמפעל הבניין שלנו, לרגל היובל של קרן היסוד.

הנשיא: ברצון רב. הרי רואה אתה את התעניינותי במפעלכם ואת הבנתי. אין להעריך מה שאתם עושים אלא הערכה חיובית. מה שאני מרגיש, אני אומר. אין אני כומס סודות בלבי.

– התרשה לי, אדוני הנשיא, לשלוח לך תזכיר על הראיון?

– אדרבה.

אני מזמין את הנשיא לבוא לארץ־ישראל. – צפויה לך שם, אדוני הנשיא, קבלת־פנים לבבית מאוד.

– הייתי רוצה מאוד, אבל היכן מוצאים זמן לכך.

הנשיא שואל לשלומו של פארבשטיין, אם הוא נמצא בארץ, אם הוא עובד עדיין. אני עונה.

בצנעה אני מסתכל בשעון. זה ארבעים דקות יושב אני אצל הנשיא. (מראש אמרו לד"ר גלבר, כי לראיון הוקצבו חמש־עשרה דקות.)

השליש פותח את הדלת ומציץ פנימה. הנשיא אומר: עוד מעט.

אני: אין אני רוצה לגזול יותר מזמנך, אדוני הנשיא.

אני רוצה לקום. הנשיא מחזיק את ידי, ואנו ממשיכים בשיחה עוד שש דקות.

הוא שואל אותי, אם יש לנו באוניברסיטה מלומדים גרמנים. אני אומר לו כמה מלים על הפרופסורים הגרמנים באוניברסיטה ובטכניון.

הנשיא פותח בשיחה על גרמניה. – במעמדי לא הייתי צריך לאמור זאת. מה שמתרחש שם, זה נורא, והוא מוסיף: אבל יסורים וקורבנות מרימים ומחסנים את העם.

– זאת אמירה נפלאה, אדוני הנשיא, כך היא הרגשתנו, וכך אנו אומרים תמיד. ואני מוסיף: רוחי מתקצרת עלי, אדוני הנשיא, רוחם של יהודי גרמניה מתקצרת עליהם, ואילו תולדות העם היהודי מאריכות־רוח. הן לא אמרו עדיין את מלתן האחרונה. כבר עברו דברים כאלה על העם היהודי, והוא בילה אותם.

לתמהוני מתחיל הנשיא לדבר על מצב היהודים בפולין. – גם כאן יש זרמים אנטישמיים, אבל הם קיימים רק בשכבות התחתונות של העם. כאן אין לאנטישמיות קוניונקטורה. משתמשים בה בתורת… הנשיא מחפש מלה.

– אמור נא בפולנית, אדוני הנשיא.

– משתמשים בה בתורת Haslo (סיסמה), אבל אין לה כאן קוניונקטורה, כל עוד נמצא השלטון בידי האנשים העומדים עכשיו ליד ההגה. הם אנשים בריאים, נהדרים, נאמנים נאמנות אמת למולדתם.

אני אומר: אני שמח מאוד לשמוע זאת מפיך, אדוני הנשיא.

הנשיא מוסיף ואומר: משנת 1926 באו בראשותו של המארשלק187 אנשים חדשים. רוכשים נסיון. קודם לא היה הרבה נסיון. זה תשע וחצי שנים שאני מכהן בתורת נשיא, ואני רואה כיצד הולך ורב הנסיון.

הנשיא אומר כמו מתוך לצון: אילו באו אנשים אחרים לשלטון, עלול היה לקום גם כאן היטלר קטן.

– די לנו והותר גם באחד, אדוני הנשיא.

אני שואל: היש לך, אדוני הנשיא, פנאי לקריאה? מותר לי לשלוח לך ספרות על מפעלנו?

– אדרבה. הנשיא מזכיר שוב את התעניינותו במפעלנו.

– אתה סיפרת לי הרבה, אני רואה עכשיו את הדברים ראייה נכונה יותר. אין אני שוכח מה שאני שומע.

לסיום מעיר הנשיא: דיברתי אתך גלויות, אדוני הדירקטור. יש לי אמון בך. אתה בעל נפש בריאה.

אני מודה לנשיא על הראיון על המלים שלו. הנשיא נפרד ממני בידידות ובלבביות. הוא לוחץ את שתי ידי.

השיחה נמשכה למעלה מ־45 דקות.

למחרת אישר הנשיא את התזכיר ששלחנו לו.


4 בדצמבר 1935

– אתמול הודיעו בטלפון מן המיניסטריון לענייני־חוץ, שאינם מסכימים לקומוניקט שלנו על ביקורי אצל המיניסטר בֶּק188. הם מבקשים להוציא את החלק השני, שבו אנו כותבים על יחסה של פולין לתנועתנו בחבר הלאומים ועל ברכותיו של בק. החלטתי שלא לפרסם כלל את הקומוניקט.

– ד"ר גלבר צלצל למזכירו של המיניסטר לענייני־פנים ואמר לו, שאני רוצה להתקבל על־ידי המיניסטר. הזמינוני למחר.

– היום, ב־4 בדצמבר, צלצלתי לה' גוויזדובסקי189. אמרתי לו שהוא בוודאי ידאג לזה, שהמכתב מבּק יהיה מתאים לפי צורתו ותוכנו. הוא, גווזידובסקי, הרי עזר לנו תמיד בחבר הלאומים והוא מוקיר את תנועתנו. אני מדבר על הדבר, מפני שקיצרו את הקומוניקט שלנו ואינני יכול לפרסמו בצורה כזו. גוויזדובסקי ביקש, שאכנס למיניסטריון. היתה אתו שיחה גלויה וידידותית. אמרתי לגוויזדובסקי, שאני לא הייתי צריך לשלוח את הקומוניקט לביקורת. הביקור שלי אצל המיניסטר לא היה ביקור פרטי, והוא לא אמר לי שאסור לפרסם את דבריו. היתה לי רשות לספר לעיתונות על שיחתנו. רק מתוך לויאליות שלחתי את הקומוניקט לאישור. גוויזדובסקי אמר לי: יצאה אי־הבנה. אובינסקי, הדירקטור של המיניסטריון, חשב שהקומוניקט הזה יוצא על־ידי פ. א. ט. (הסוכנות הטלגרפית הפולנית של הממשלה). לא ידע, שאנחנו נוציא אותו בשביל העיתונות שלנו. אובינסקי ביקש את גוויזדובסקי לברר לו את הדבר. – אם אתה מייחס ערך להדפסת הקומוניקט, תוכל לפרסמו במלואו. מצבנו איננו קל. אתה יודע, מה שנעשה עכשיו בארצנו. הממשלה מדכאה את ההפרעות בכל כוחה. אולי היא עושה זאת באופן יותר מדי חזק. בפלך ראדום נהרגו ארבעה איכרים. את בּק חושבים למיניסטר, המתייחס בידידות מיוחדת ליהודים. [אני בתמהון: – את המיניסטר בּק?] לא הגדתי יותר ולא אמרתי שהיהודים חושבים את בּק, אם בצדק או לא בצדק, למתנגדם. אולי מפני הפוליטיקה הפרו־גרמנית שלו. לפי דעת היהודים. הקרבה עם הגרמנים הגדילה את השנאה ליהודים.

דברתי עם גוויזדובסקי על אופי מכתבו של בּק. אין אנו רוצים חיבה לתנועתנו ולמפעלנו, מפני שבעזרתם אפשר להיפטר מיהודים. הפולנים, שנלחמו בעד שחרורם, צריכים להבין ולהוקיר את תנועתנו. גוויזדובסקי אמר לי שיראה לי קודם את המכתב, אחרי שובי מוילנא.

– בחצי שתיים ביקרתי את המיניסטר לענייני פנים ראצקיביץ‘. דיברנו רוסית. קיבל אותי בחיבה רבה. עשה עלי רושם של אינטליגנט רוסי. – אתה בא לפעמים קרובות לפולין? – כן. הייתי כאן זמן קצר לפני שנתיים. – העוזר שלי סוכנק־סוכצקי סיפר לי על ארץ־ישראל ועליך. הוא קרא הרצאה מצוינת על ארץ־ישראל. גם הא’ פיאסצקי סיפר לי על ארץ־ישראל. (הא' פיאסצקי הוא הדירקטור של הסינט. טפלתי בו כשהיה בארץ־ישראל. הוא כתב אחר־כך מאמרים מעניינים בעיתון הקונסרבטיבי “טשאס”, היוצא בקראקוב.)

אני מספר למיניסטר על ארץ־ישראל, על עבודתנו, על הקשיים, על ההישגים. המיניסטר מתעניין ביחוד בחקלאות. מדברים גם על היחסים הכלכליים והמסחריים בין ארץ־ישראל ופולין, על האכספורט, על הכסף שאנו שולחים לקרובים, ואני מדגיש, כמו בכל מקום, שאנו עובדים בשביל עצמנו ולא בשביל אחרים, אבל אנו שבעים רצון, אם גם אחרים מפיקים תועלת מעבודתנו. המיניסטר מספר לי כי רצה לבוא לארץ, אבל “טעה” ובא לארגנטינה ובראזיליה. בארגנטינה מצא הרבה יהודים מפולין, והם קיבלוהו בסבר פנים יפות. היו רבים שזכרו אותו עוד מימי מינסק. שם היתה אינטרוונציה מצדו לטובת היהודים, והם לא שכחו את הדבר. – יוכל להיות, שאבקר בקיץ הבא בארץ־ישראל, אז נתראה. – אמרתי לו, שאני רוצה להוציא קומוניקט על ביקורי אצלו. ראצקיביץ' אמר לי בגלוי – צריך להיזהר בימים האלה. סיפרתי לו על הקומוניקט של נשיא הרפובליקה. הוא ענה: – הנשיא יכול להגיד יותר. הוא הקריא לי שורות אחדות, שלפי דעתו נחוץ להגיד בקומוניקט: על ההישגים הגדולים, שקודם לא האמינו באפשרותם, שנעשו בתנאים קשים מתוך הקרבה עצמית. אני, כמובן, הסכמתי לנוסח הזה.


10 בדצמבר

– היום בבוקר שבתי מווילנא. ראיתי בשטח מצומצם את כל המועקה והמצוקה של היהדות הפולנית. עניות ודיכוי־נפש, רפיון־ידיים בשורות הציונים, השפעת ההטפה הרביזיוניסטית. היו ימים של עבודה קשה. דיברתי בערב באקדמיה. למחרת – באסיפת האינטליגנציה בקלוב הרופאים. בבוֹקר – בשעת התפילה בבית הכנסת “טהרת־הקודש”. בערב בשבת – באסיפת העסקנים, ששם אירגננו את העבודה וחילקנו את הרשימות.

ביום הראשון (8.12) היתה ועידה של גליל וילנא. בערב דיברתי בשתי אסיפות אצל סוחרי־עץ ואחר־כך אצל הסוחרים. בשעה מאוחרת ביקרתי את גוש “שחריה”. בשחריה יש כמאתיים חבר. הם נכנסו לעבודות, שלא היתה בהן דריסת־רגל ליהודים. היסודות שלהם, כפי שבירר לי חבר בנאומו, הם עבודה, שיתוף, שפה ועבודה. עוסקים בעבודה תרבותית, לומדים את השפה. מנהלים שיחות, יש להם עונג־שבת, חוג דראמטי, מקהלה, ספריה. בגוש וילנא יש כ־600 אנשים. בשנה האחרונה עלו כשמונים וחמישה חברים. יש מהם ברמת־רחל, ביגור, בפלוגת־הים בחיפה. שבעים אושרו לעלייה, מחכים לסרטיפיקטים. הקריטריון לאישור לעלייה הוא הוותק, ההכשרה וטיב העבודה.

ביום ב' ב־9 בבוקר ביקור בגימנסיה העברית. אספו את כל הילדים, שרו את “שיר העמק” ושירים אחרים. אמרתי להם מלים אחדות.

ביקרתי ב“פרויען פעראיין”, ששם מחנכים 180 צעירות לעבודה. מלמדים אותן תפירת לבנים ושמלות, בישול, כביסת לבנים.

ביקרתי אצל הרב חיים עוזר190. קיבלני בידידות גדולה. אנו ידידים עוד מימי המלחמה והפליטים, שאז עבדנו יחד.

בערב היתה מסיבת־תה לעסקנים. קיבלנו דו"ח. כל אחד לקח עליו התחייבות בכתב על מספר ביקורים. כל אחד נתן לי תקיעת־כף, שימשיך את העבודה במרץ ובמסירות. התוצאות היו במשך יום וחצי כמעט חמישים אחוז ממה שנתנה וילנא בשנה שעברה. נשאר ברגר להמשיך את העבודה.

היום בבוקר הזמינו אותי אל המינסטריון לענייני־חוץ. גוויזדובסקי הראה לי את מכתבו של בק אלי: – “אתה תשבע רצון”.

בפולין אומרים, כי המכתב הוא באמת מצוין, כי דקלרציה כזאת עוד לא קיבלנו. יש בה משהו מהרוח הציונית. מתפלאים על אומץ רוחו של בק.

הזמנתי את גוויזדובסקי לארוחת־הצוהריים ליום השישי. גוויזדובסקי עבד במשך שמונה שנים בחבר הלאומים, שם קיבל את הכשרתו הדיפלומטית. למד בצרפת. הוא ממוצא יהודי, אבל נולד כבר נוצרי. היתה לנו שיחה ארוכה. שאל אותי על רשמי בוילנא. סיפרתי לו על המצב שם. אמר לי, כי בחורבן וילנא אשמה ליטא. משני צדדים ליטא דחוקה בין שונאים: גרמניה ורוסיה. היא צריכה היתה לחיות בידידות עם פולין, למצוא דרך של שלום. בק דיבר בז’נווה עם הפרמיר הליטאי, אבל הם עומדים בעקשנותם, אין להם אומץ־לב להשלים. היה יותר קל לעשות את הדבר בימי חייו של פילסודסקי. לו היו סנטימנטים חזקים בשביל ליטא והוא היה יכול להעמיד על עצמו ולהשיג תנאים יותר נוחים בשביל ליטא. עכשיו הדבר יותר קשה.


11 בדצמבר

היה אצלי בהיר מריגא. ספר על המצב שם. ד"ר גולדמן שלח על־ידי בא־כוח של לאטביה בחבר הלאומים תזכיר לממשלת לאטביה. אותו התוכן של התזכיר, שהגשתי לאולמניס. עוד לא קבל תשובה. החלטתי לכתוב עוד הפעם לאולמניס.

– העבודה בווארשה מתנהלת בקושי, כאילו קודחים באבן. מתי נגיע למים?


יום ו', 13 בדצמבר

בבוקר הודיעו מן הלשכה של נשיא הרפובליקה, כי בערב תהיה בארמון הנשיא הצגת הסרט שלנו191. זכות הבעלות על הרעיון הזה היא של גלבר. ביקרנו לפני שבוע ימים אצל המנהל של הלשכה הציבילית של הנשיא, ד"ר סווז’רסקי, והצעתי לו את הדבר. אחרי יום הודיע כי הנשיא מסכים, והוא יודיע את זמן ההצגה.

בשתים ארוחת הצהריים עם גוויזדובסקי. בילינו יחד כשעה וחצי. הוא סיפר לי, כי בידיו נמצאים ענייני חבר הלאומים, הוואטיקן, ענייני המיעוטים הלאומיים בקנה־מידה בין־לאומי, דאנציג, הקשר האווירי של פולין. עכשיו הם עסוקים בענייני חבש. הודיתי על מכתבו של בק. גוויזדובסקי התחיל לדבר על מצב היהודים בפולין. שאלני על רשמי. אמרתי לו שאני אינני מתערב בעניינים פנימיים, אבל אם הוא שואל אותי, אני צריך להגיד, שהמצב הזה הוא לבלי נשוא. אם שלושה מיליונים של תושבי הארץ נחרבים, זה לא יישאר בלי השפעה על כל הארץ. היהודים נדחקים מכל העמדות שלהם, מזכות לעבודה. גוויזדובסקי מודה בקשי המצב של היהודים, אבל הוא אומר, שמצב האיכרים בארץ הוא עוד יותר גרוע. אמת היא, שהבורגנות הפולנית מחפשת עמדות חדשות ודוחקת את היהודים, התופסים את העמדות האלה. אמרתי לו, אילו מצאה הממשלה עוז לעשות איזה דבר ראדיקלי להטבת המצב הכלכלי של היהודים, היתה מוצאת את ידידות היהודים בכל העולם. היהודים יודעים להיות אסירי־תודה. אמר: – לא תמיד. כאשר נלחמנו בעד הביטול של הטראקטאט למיעוטים הלאומיים, נלחמו היהודים נגדנו. הטראקטאט הזה לא היה לו שום ערך. היהודים אף פעם לא השתמשו בו. הוא היה רק עניין פוליטי, – אמרתי לו, שהיהודים מוכרחים לדאוג לענייניהם בשטח הבין־לאומי; יוכל להיות, שממשלה זו או אחרת תגן על זכויותיהם בלי הטראקטאט הבין־לאומי הזה, אבל אפשר לתאר, שיכולה לבוא גם ממשלה אֶנדקית, ואז נחוץ יהיה המגן הזה. אמר – אולי אתה צודק.

שוחחנו הרבה על הציונות, על המפעל בארץ.

דיברנו גם על הספרות בארץ. הוא אומר, כי בחוגים הפולנים שונאים את סלונימסקי 192, הוא כוח דיסטרוקטיבי.

בערב, 10 רגעים לפני שש, באנו לארמון הנשיא. בשש נכנסו הנשיא ורעיתו וכעשרה אנשים ממלוויו: אנשי צבא ואזרחים. הנשיא והגברת קיבלוני בחיבה. הוא נגש אלי ואמר: “ויטאמי” (אנו מברכים). הצגתי לפניו ולפני הגברת את גלבר. עמד בשבילי כיסא בשורה הראשונה קצת מרוחק מהכיסאות שלהם. בני ההלוויה ישבו מאחוריהם. אתם יחד ישב גלבר. הנשיא אמר אלי: התקרב נא אלינו ושב נא על ידינו, נשוחח.

ההקרנה נמשכה שעה. המכונה היתה כזאת, שמוכרחים היו לעשות שש הפסקות. שוחחנו בשעת ההצגה ובשעת ההפסקות. דיברתי גרמנית. הנשיא אמר לי: – אשתי היא פוליגלוטית, אתה יכול לדבר גרמנית. שניהם ספרו לי איך שמעו את נאומי ברדיו. – שמענו את הנאום העברי וגם את התרגום – אמר הנשיא – רציתי לשמוע את צלצול השפה העברית.

בשעת השיחה אמרתי להם: – תבואו לארץ, לראות את עבודתנו. הגברת אמרה: – אינני יכולה לעזוב את ביתי. והנשיא אמר:– אינני יכול לעזוב את אשתי. אמרתי:– בואו שניכם.

הם התלהבו מן התמונות שראו. הנשיא שמח כאשר ראה את הכוורת. – זהו מקצועו. הגברת הציגה שאלות רבות. הנשיא אמר לי: – מה שאתה ספרת לי במלים, אני רואה בתמונות ושומע בנגינה. מצא חן בעיניהם שיר העמק, בייחוד מפי המתגלח. התלהבו מהנוער, מהילדים. הגברת אמרה לי: – לא ייאמן מה שיצרתם בזמן קצר כזה, אתה יכול להתגאות. והנשיא מצא ביטוי לרשמיו: – העם היותר עתיק נעשה לעם הצעיר ביותר. אחרי גמר ההקרנה ישבו עוד רגעים אחדים ושוחחו אתי. הודו בעד ההקרנה: – היה יפה עד מאוד.

בני לוויתו של הנשיא דיברו עם גלבר בהתלהבות על הסרט. – אתם יודעים לעשות פרופוגנדה. התפלאו על התרבותיות של החיים היהודיים, על הכפרים שלנו, על הנוער והילדים.

עוד אין יודעים על הדבר. אנו מחכים, שלשכת הנשיא תאשר את הקומוניקט. לא רצינו לתת ידיעה על ההקרנה, משום שהיה לה אופי פרטי. הדבר יעשה רושם עצום.

אני מתגאה בזה, שרכשתי ידיד כנשיא לתנועתנו ולמפעלנו.


יום ב', 16 בדצמבר

בבוקר היה אצלי ברנשטיין מריגא. סיפר על עבודתו בדאנציג ובאֶסטוניה. בשני המקומות יש עלייה נכרת. סיפר על המצב בלאטביה.

כתבתי אתמול לק. אולמניס, ראש־הממשלה בלאטביה. ברנשטיין וגם בהיר סיפרו, כי בכל הארצות הבאלטיות שמעו את נאומי בראדיו וארשה.

אני מסדר למחר הקרנת הסרט שלנו ב“קומיספילם” לבחירי הספרות הפולנית החדשה. הייתי אתמול ב“וויאדוֹמוֹשצי ליטראצקאֶ” ומשם הוזמנו הסופרים אל הסרט.

מלשכת נשיא הרפובליקה שלחו לנו קומוניקט על הקרנת הסרט, יותר קצר ממה ששלחנו אנחנו.

ביקרתי אצל קופאנס, המנהל של ענייני המיעוטים הלאומיים במיניסטריון לענייני־חוץ. דיברנו על הוועד למען ארץ־ישראל ועל עניינים שונים. אחרי ימים אחדים נדברנו, גוויזדובסקי קופאנס ואני, להמשיך את השיחה.

הזמינו אותי לתה אצל אנדרזיי סטרוּג. בא לראותי הא' הנריק קולודייסקי, מנהל הספריה של הסיים והסינאט. יש לו השפעה רבה. שוחחנו כשעתיים; היתה אווירה ארץ־ישראלית. סטרוג רוחש אהבה גדולה לארץ־ישראל ולמפעלינו. הוא הכניס יחס אחר לארץ־ישראל בחוגי הפ.פ.ס. ה“בונד” איננו יכול לסלוח לו.

דיברנו על הפרובלימות של ארץ־ישראל. על המצב בפולין. סיפרתי לקולודייסקי על הילדים, שהבאנו לארץ מהגיהנום של גרמניה. מכריחים אותם שם לשבת על ספסלים מיוחדים בבתי־הספר. אמרתי: – עוד מעט נקח גם את הסטודנטים מלבוב, שגם אותם מכריחים לשבת על ספסלים מיוחדים, לארץ־ישראל. הדבר נורא בשביל היהודים, אבל הוא עוד יותר רע בשביל פולין. קולודייסקי אמר: – לזה יושם קץ. – אבל יהיה מאוחר. דברים כאלה נחוץ להפסיק תיכף ומיד, ולא לחכות. הם חושבים, שהממשלה הקודמת היתה מפסיקה את הדבר, הממשלה הזאת מרגישה את עצמה יותר חלשה.

סטרוג וקולודייסקי סיפרו לי, ששמעו את נאומי בראדיו.

כשנפרדנו אמר לי קולודייסקי: – כאשר אנחנו נפגשים אתכם, אנחנו נעשים יותר חזקים, חזקים באמונתנו, שיש עוד אפשרות של עבודת יצירה גדולה.

צלצל אלי הא' קופאנס מן המיניסטריון לענייני־חוץ. הם מבקשים להיפגש ביום השישי עם דמבסקי, מי שהיה סגן־הנשיא של הסיים, בענייני הוועד למען ארץ־ישראל. הוא יתעסק עכשיו בענינים האלה. באותו היום אתקבל על־ידי ראש־הממשלה.

לפנות ערב הראינו את הסרט לבאי־כוח הספרות הפולנית. חבל שאחדים לא יכלו לבוא. טוּבים שכב חולה, באה אשתו. סלונימסקי נסע. היו סטרוּג, ויטלין, נובאצ’ינסקי (אחד הפובליציסטים הגדולים ביותר בפולין. התפרסם על־ידי ספרו ומאמריו האנטישמיים. עכשיו הוא מתקרב לדימוקרטיה הפולנית). עוד סופרים, מבקרים ורז’יסרים אחדים.

טיילתי אחר־כך זמן רב עם ויטלין193. הסרט מצא חן בעיניהם. הם מוצאים שהוא יפה ומלא טעם, אבל הקריין לא מצא חן בעיניהם. הוא מדבר בסופרלאטיבים, יותר מדי פאתיטי. הסרט מדבר בעד עצמו, לא נחוץ הקישוט הזה.

היום אשמע את דעתם של אחרים, שהיו אתמול.

שוחחתי עם ויטלין על הציונות וארץ־ישראל. שמעתי מפיו שאלות וחששות, שהיינו שומעים בימי־הסטודנטים שלנו מפי הקוסמופוליטים מאותם הימים. ההסתדרות הציונית כאן איננה יכולה למשוך אליה את האינטליגנציה ואת האינטלקטואלים. באביב מתכונן ויטלין לבקר בארץ.


יום א', 22 בדצמבר

ביום שישי, 20 לחודש לפני הצוהריים, ביקרתי אצל דמבסקי, מי שהיה סגן־הנשיא של הסיים. הוא גם סגן־הנשיא של הוועד למען ארץ־ישראל. דיברתי אתו – לפי בקשת המיניסטריון לענייני־חוץ – על ענייני הוועד הזה. יש להם הרגשה, כי נחוץ להחיות את הוועד, שהתאסף רק פעם אחת לפני שנתיים, בשעת יצירתו. ונחוץ לחדש את הוועד באנשים חדשים וצעירים. נחוץ למצוא מזכיר, שיהיה הרוח החיה בוועד. ה' דמבסקי רוצה, שתיקרא ישיבת הנשיאות של הוועד. הם יזמינו אותי. אחר־כך תהיה פתיחה חגיגית של המליאה, שבה ידברו לובומירסקי וסוכנק־סובצקי. גם אני אצטרך להגיד מלים אחדות. הא' דמבסקי ידבר עם לובומירסקי, ותיכף אחרי החג שלהם נמשיך את שיחתנו.

ביום שישי נתקבלתי על־ידי ראש־הממשלה קוֹשציאלקובסקי. הוא ידע רק מעט על מפעלנו בארץ. המיניסטרים האחרים שביקרתי אצלם קודם ידעו הרבה יותר. סיפרתי לו. עניתי על שאלותיו. בסוף השיחה אמרתי לו, שהייתי רוצה להקרין את הסרט שלנו לפני הממשלה והפקידים הגבוהים. הוא הסכים לדבר. במעמדי טלפן אל המיניסטר לענייני־פנים. קושציאלקובסקי אמר לי, כי גם המיניסטר לענייני פנים מסכים להצעתי. את הסרט יראו במיניסטריון לענייני פנים. יזמינו את הממשלה והפקידים הגבוהים. הוא חושב כי אני צריך לדבר על סדור הענין עם סוכנק־סובצקי. לפי דעת ראש־הממשלה נחוץ לסדר את הדבר בין 15 ו־20 בינואר. ראש־הממשלה הביע את הסימפטיה שלו למפעלנו, איחל לי הצלחה בעבודתי.

בערב דיברתי טלפונית עם סוכנק. הוא כבר ידע על כל העניין. תיכף אחרי חגם, נדבר על סידור הדבר.

בערב הוזמנתי לחברה “אחדות”, מסדר מעין “בני ברית”. חברים רבים הם מתבוללים, השתתפו 150 איש. היתה אסיפה חגיגית לכבוד חנוכה, והחגיגה הזאת הפכה לדימונסטרציה ציונית. חבר אחד, וויידר, בירך אותי בעברית. נואמים אחדים דיברו על ארץ־ישראל. על ארץ־ישראל דיבר גם הנוצרי פרלובסקי, שבא בשם החברה “אוֹגניבוֹ”, מסדר הומאניטרי תרבותי, המונה ארבעה וחצי מיליון חברים בכל העולם, יהודים ונוצרים. הוא נשא נאום יפה. דיבר על נחשול האנטישמיות. העם הפולני – לפי דעתו – הוא נגד זה. האלמנטים המעוררים מהומות הם הקצף על־פני הים. היהודים צריכים לחזק את קיבוצם בפולין וצריכים לבנות את ארץ־ישראל. אחר־כך דיברתי אני. כולם קמו, ערכו לי אובאציה. האסיפה נמשכה עד שלוש בלילה. נשיא החברה הדגיש, כי לפני שנתיים לא היו רוצים לשמוע על דברים כאלה, עכשיו התרחש שינוי גמור.


יום ג', 24 בדצמבר

אתמול הלכתי לנחם את פרופ' שור. מתה עליו אחותו.

העבודה נעשית קשה יותר ויותר. גדול ההבדל בין המצב עכשיו והמצב שהיה לפני שנתיים ולפני שנה. המצב מחמיר מיום ליום. גדלה העניות. בייחוד קשה העבודה בווארשה, שהיא בכלל הפרובלימה החמורה בעבודתנו. דווקא בימים האלה מתנהלת המגבית הגדולה של צ. ק. ב. (מוסד לגמילות חסדים בלי ריבית). אוספים ונותנים החוגים החשובים בשבילנו. הוכרזה גם המגבית של “אדם”. יש מגביות קטנות שונות. הפדיון לפני החגים, שאליו חיכו הרבה זמן, היה חלש עד מאוד. קונים דברים זולים, מחשבים את הפרוטה. בייחוד קשה העבודה של המתרימים. אני דורש ותובע מהם, אבל אני רואה בסבלם. הם צריכים לעשות עשרה ביקורים ויותר, כדי לקבל התחייבות אחת. זוג אחד הסתובב אתמול במשך 12 שעות, עשה 40 ביקורים והביא התחייבות אחת. אין כמעט עסקנים בווארשה. מן הציונים עובדים רק בודדים. הם יימצאו עכשיו, כאשר תבוא שעת המחאות, ויראו את כוחם.

אתמול ביליתי שעות אחדות אצל המשורר ויטלין. הוא עלה לגדולה בספרות הפולנית. התפרסם על־ידי ה“הימנונים” שלו, ועל־ידי התרגום של האודיסיאה, שעשה רושם בפולין, ובזמן האחרון – על־ידי הרומאן שלו “מלח האדמה”, החלק הראשון מהטרילוגיה שלו. הוא יתורגם לעברית. הוא ואשתו יודעים יותר על עניינים יהודיים מהחברה שלו. שוחחנו על ארץ־ישראל, על היהודים בספרות הפולנית. רצה הגורל, כי שלושת המשוררים הגדולים ביותר בזמן הזה בספרות הפולנית הם יהודים – טוּבים, ויטלין וסלונימסקי. ויטלין מניח, שיכולה לבוא תנועה חדשה נגד התפקיד, שהיהודים ממלאים בספרות הפולנית. לעת עתה מתנהלת מלחמה קשה בספרות האֶנדקית נגד הסופרים היהודים.


יום ב', 30 בדצמבר

אתמול בבוקר צלצל אלי ד"ר [איגנאצי] שווארצבארט והזמין אותי לישיבת חברי הוועד הפועל הציוני בפולין. דיברו בעיקר על עריכת תנועת־המחאה נגד המועצה המחוקקת. האסיפה נמשכה כל היום. עשו הפסקה רק בשביל אסיפת המחאה, שנמשכה שעות אחדות. שררה הרמוניה גמורה בכל הישיבות. ראיתי את הערך הגדול של השלום וההסכם שהושגו בקונגרס. ראיתי עד כמה אין כלי מחזיק ברכה כשלום. בלעדי השלום וההסכם הזה, אי־אפשר היה לעבוד בשנה זו בתנאי פולין.

אחרי־הצוהריים התקיימה אסיפת־עם. התיאטרון היה מלא, אבל לא נהרו המונים, כמו בימי המחאות של שנת 1929, גם העיתונות לא נתרשמה כראוי. בפרעות אפשר היה למצוא יותר עניין עיתונאי וסנסציה. האסיפה היתה חשובה עד מאוד. היה קהל רב מחברי “האגודה”, אפשר יותר מהציונים. כמדומני, שבפעם הראשונה בדברי ימי עבודתנו הציונית בפולין ישבו יחד באי־כוח כל המפלגות הציוניות והאגודה וכולם דיברו כמעט ברוח אחת. יש הרבה מזכותו של ד“ר שיפר בדבר הזה. קבעו גם את שמי ברשימת הנואמים, בלי לשאול קודם את פי, ודיברתי כעשרה רגעים. אמרתי, שמחאה היא דבר טוב, אם היא חזקה ואם אין בה צעקה זולה, המעידה רק על חולשה. אבל לא די במחאה בלבד, אל ינדוף כוחה רק במלים, ב”פרוטסט־ציוניזם". צריכה לבוא מחאה אחרת: של עבודה, של יצירה, של מאמצים מוגברים. בכוח זה עמדנו תמיד בימי נסיונות כאלה; ואם היהדות הפולנית רוצה שהמציאות שלה תורגש בכל העולם, תדאג לכך שהשנה תתן מיליון שוקלים, תגדיל את הקרן הקיימת וקרן היסוד. רק זה יתן תוקף לדרישותינו המדיניות ולמחאתנו.

ברוח זה אני מדבר, השכם ודבר.

העיתון היחיד העוזר לנו באמונה ואפשר לסמוך עליו הוא העיתון “דאָס נייע וואָרט” של ההסתדרות. חבל שאיננו נפוץ כראוי.

לפנות־ערב ביליתי כשעתיים אצל טוּבים. בו ובאשתו הגיעה ההתבוללות הפנימית והתרבותית לשיאה. עכשיו בא משבר. טוּבים חולה ומצבו החומרי קשה. הוא עסוק עכשיו בעבודות ספרותיות רבות. כותב שירים, כותב ספר על התיאוריה של השירה, מוציא ספר שירי פושקין – תרגם שישים שיר, מכין אנתולוגיה של הספרות הפולנית העתיקה ואנתולוגיה של השירה הרומית. אבל אין כמעט שכר בעבודה זו. הוא מוכרח לכתוב בשביל בימות זעירות ומיני מחזמר. – “אני מוכרח ליצור בשבילי ‘קרן’. הפולנים לא יעזרו לי, מפני שאני יהודי, והיהודים – מפני שאני פולני”. סיפר על אביו: “הוא היה מאושר אילו ידע שאתה יושב אצלי ואנו מדברים ארץ־ישראל. אני יותר זר. אני אוהב אותך וכורע ברך לפני היצירה בארץ־ישראל, אבל אינני רוצה להוליך אותך שולל – אין לי יחס נפשי לארץ־ישראל”. אמרתי: – אני יודע את הדבר, אבל כשתבוא לארץ יתעורר היחס הזה. הוא סיפר לי, איך הוא עמד על קברו של אביו ולא יכול היה לומר קדיש. איזה יהודי לחש לו: “אני אגיד בעדך”. – “יכול להיות, שמוכרח אהיה לבוא פעם לארץ־ישראל על־מנת להשתקע, תדאג שאקבל איזה משרה של לבלר”.

טובים מדבר על הנחיצות להוציא שבועון פולני, שיספר על עניינים יהודיים וארץ־ישראל לחוגי ההתבוללות ולבלתי־יהודים.


יום ה', 31 בדצמבר 1935

– אתמול ביקרתי אצל הרב [יצחק] ניסנבוים194, התייעצנו איך להשתמש בביקורו של הרב [זאב] גולד. אנו רוצים שהוא יבקר בשש ערים מהחשובות ביותר, בייחוד כאלה שבהן קיימת הסתדרות חזקה של “המזרחי”.

הרב ניסנבוים איננו מאמין, שאפשר יהיה להגדיל הרבה את מספר השוקלים. לא תימצא ההתלהבות בשביל זה בשניה בלי קונגרס, זהוב ו־20 גרוש הם סכום גדול בשביל ערי־שדה, ובייחוד בשביל העיירות.


יום ד', 1 בינואר 1936

קיבלתי מאנדשזיי סטרוּג ברכה יפה ל־15 שנות קרן־היסוד, דברי הוקרה למפעלנו ולתנועתנו. סטרוג הוא עכשיו אישיות מרכזית בחיים התרבותיים של פולין.

בעבודתי כאן ראיתי, מה גדול הערך של טיפול באורחינו בארץ. כל הוצאה הקשורה בתיירות היא השקעה חשובה, שמשתלמת היטב אחרי זמן קצר. בבעיה הזאת נתקלים עובדינו כל פעם בכל מקום ומקום. כל חסכון בעניין התיירות מקטין את הכנסותינו, ולהיפך.


יום א', 12 בינואר 1936

היום ביקרה אצלי הגב' הלינה בורמן, אשת המו“ל של “ויאדוֹמוֹשצי ליטראצקה”. בשבועות האחרונים קרה דבר בלתי־נעים מאוד. סלונימסקי, נכדו של חיים זליג סלונימסקי, הדפיס ב”וויאדומושצי ליט." מאמרים מנוּולים, שהיו צריכים להופיע בעיתון אָנדקי. הוא התלוצץ באופן מגונה על היהודים מנאלבקי, ה“הוֹכשטאפּלרים”, שאינם חיים לפי אמצעיהם, ה“סנוֹבּים” הקופצים בראש, החצופים, הבאים לקפה “איפס” של האומנים והמשוררים הפולנים. בקשר עם החיזיון האנטישמי “חורבן ירושלים” שמציגים כאן, הוא כתב גם מאמר, שבו העלה על נס את טיטוס קיסר, האישיות החשובה והיפה ביותר. הדבר עורר מרירות רבה. כל העיתונות היתה עסוקה בזה במשך שבועות. מערכת “ויאדומושצי ליטראצקה” הזיקה בזה לעיתון, הנקרא על־ידי מספר גדול של יהודים, והזיקה גם לגיליון הארץ־ישראלי שהיא מכינה. הגב' בורמן עוררה את השאלה: – אתה יכול לדבר אתי בגילוי־לב. היהודים בארץ־ישראל, ואלה השואפים לשחרור העם העברי, הם יותר קרובים לי מסלונימסקי ומכל החבריא שלו“. אמרתי לה את כל מה שבלבי. קודם־כול איננו רוצים, שמשומדים יתערבו ויתפתלו מתחת לרגלינו בענייני היהודים. בשעה שמתנפלים על יהודים בעיתונות וברחובות, מחרפים ומגדפים אותם, בא משורר ידוע מזרע היהודים וגם הוא משליך אבנים על אלה, שכל נבזה חושב לנחוץ לרגום אותם באבנים. חוץ מזה סלונימסקי הוא בספרות הפולנית, מה שהיהודים מנאלבקי הם בקפה “איפס”: ההוכשטאפלר, שאיננו חי לפי אמצעיו, הסנוב, הקופץ בראש. ויוצא כי סלונימסקי דורש גיטו מיוחד בשביל היהודים. היהודים הסקרנים, החושבים לכבוד ללכת ל”איפס" לראות את המשוררים והאומנים, השותים את הקפה שלהם, הרי הם המתבוללים־למחצה, התלויים בין יהודים ובין פולנים, וה' סלונימסקי קרוב לרוחם והוא בשר מבשרם. יש לי רגש של בחילה לטיפוסים מסוגו של סלונימסקי. הגב' בורמן סיפרה לי, אגב אורחא, כי ה' סלונימסקי רצה להיכנס לאיזה קלוב של טניס, שאין אליו דריסת רגל ליהודים. הוא ביקש מאת מכּרוֹ הטוב סקשינסקי, מי שהיה מיניסטר לענייני־חוץ להמליץ עליו. סקשינסקי לא יכול היה לסרב לו, הקלוב לא יכול היה לסרב לסקשינסקי, וסלונימסקי נתקבל. שאלתי את הגב' בורמן: מי הוא ההוֹכשטאפלר, שאיננו חי לפי אמצעיו, הסנוב הקופץ בראש, החצוף? שמחתי שיכולתי להקל על לבי. כאשר אפגש עם טוּבים, אגיד לו כדברים האלה.

– בא אלי היום הא' קרונשטיין מלוּצק, אחד מגדולי תורמינו בפולין. הוא נוטה קצת לריביזיוניזם. הודיע לי, כי ז’אבוטינסקי יבוא אחרי שבועות אחדים לפולין. לפי דעתו נחוץ לעשות ניסיון ולבוא אתו בדברים, כדי להכניס שלום במחנה. – עלה בידך לאחד בשביל עבודת קרן־היסוד את כל החוגים והמפלגות, למה לא תעשה את הדבר הזה? ביררתי לו את כל התמימות שבדבריו, ואמרתי שאינני מוסמך לנהל משא ומתן עם ז’אבוטינסקי.


יום ה', 16 בינואר

דיברתי טלפונית עם פאפרוֹצקי, הדירקטור למיעוטים הלאומיים שעל־יד הנשיאות של מועצת המיניסטורים. החלטנו שאני והוא נקבל את האורחים. אחר־כך דיברתי טלפונית עם סוכנק־סוכצקי על הסידור הארוך של ההכנות195.

כתבתי אתמול מכתב לראש־הממשלה ושנים־עשר מכתבים למיניסטרים. הזמנתי אותם מצדי לבוא להצגה.


יום ו', 17 בינואר

הייתי עסוק כמעט כל היום בענייני הסרט. כתבתי מכתבים, כתבתי גם, לפי הצעת סוכנק־סוכצקי, גם לגנרל רידז־שמיגלי והזמנתיו לסרט. אף כי לא יכולתי לשער שיבוא. הוא הולך בעקבותיו של פילסודסקי, הוא רואה־ואינו־נראה, כמעט אינו מקבל אנשים. איננו מדבר. טוב שישמע על הסרט ועל עבודתנו.


יום ג', 21 בינואר

שבתי אתמול בבוקר השכם לווארשה. מיהרתי לשוב, מפני שמוכרח הייתי להיות נוכח בהצגת הפילם. ב־11 כבר הייתי בקינו “ריאלטו” יחד עם פקיד הממשלה. סדרנו את כל העניינים.

בארבע וחצי באתי לתיאטרון. פאפרוצקי ואני פגשנו את האורחים. היו יותר מ־300 איש. לדאבוני לא בא ראש הממשלה, לא היה נוכח בווארשה, בֶּק נסע לזֶ’נֶווה, ראציקיביץ היה עסוק בתקציב של המלוכה, שהיום דנים בו בוועדת הסיים. באו סגני־מיניסטרים וראשי־הדפארטמנטים וכל חשובי הפקידים. באו גם אחדים מן האינטליגנציה הפולנית, שהם חברי האינסטיטוט למיעוטים הלאומיים, ביניהם היה סטמפובסקי, נשיא ה“בונים החופשיים” בפולין, הסופרת הידועה זופיה דומברובסקה ועוד ועוד. אינני יודע עוד את כל השמות, אף כי פאפרוצקי הציגני לפני כל אחד. התבוננו בסרט בשקט ובהתעניינות מרובה.

ביום השישי בערב תהיה הצגת־הבכורה של הסרט בתיאטרון “נובושצי”. אינני מתלהב מן השותפות עם “אררט”196, אבל לא היה מוצא אחר. התנאים הפוליטיים בפולין הם עכשיו מיוחדים, והתיאטרונים במרכז העיר סירבו לקחת את הסרט מפני פחד ההפרעות והמהומות. “נובושצי” נמצא ברחוב טוב מאוד, קרוב לווארשה היהודית ועל גבול ווארשה המרכזית.

ד"ר גלבר וחלק מפקידינו עסוקים עכשיו רק בפילם, וזה משפיע על העבודה הסדירה שלנו. נחוץ היה לקבוע כאן עובדים מיוחדים לפילם, כמו שנחוץ היה לעשות את הדבר בלשכתנו הראשית.


יום ה', 23 בינואר

שלשום דיברתי עם קראקוב טלפונית. הם היו מרוצים מאוד, שפרופ' דיבוסקי197 ידבר באסיפת־עם חגיגית. יש לו שם גדול בקראקוב ובכל פולין, ובעולם המדע – גם מחוץ לפולין. הם מסופקים בדבר, אם יסכים בימים האלה ימי מהומות והפרעות באוניברסיטאות ­– לדבר באסיפה יהודית. חששתי לכתוב. על מכתב אפשר על נקלה לענות בשלילה. טילפנתי לו, והוא הסכים. קיבלתי מכתב מקראקוב. הם שמחים על הסכמתו, אבל חוששים שהוא יכול “לחלות”, משום שנחוץ אומץ־לב מיוחד בשביל פרופיסור מן האוניברסיטה שידבר באסיפה יהודית. יכולות לבוא גם הפרעות. עוד לפני שנים אחדות ערכו הסטודנטים הפגנה נגד האסיפה שלי, והמשטרה היתה צריכה לפנות את הכיכר מסביב לתיאטרון ושמרה עליו שמירה מעולה. מרחוק ראיתי את מחנות הסטודנטים ושמעתי את הצעקה “הלאה יהודים”.

המצב הפוליטי בפולין הולך ומחמיר מיום ליום. הוא קשור, כמובן, עם המצב הכלכלי. הולכות ורבות ההתנפלויות הטרירוסטיות. מחמיר המצב באוניברסיטאות. הממשלה רואה נחיצות לדכא את המהומות שהן מסוכנות גם בשבילה ומכוונות גם נגדה, אבל אין בכחה לקבל החלטה ברורה ולאחוז באמצעים חריפים. ההרצאות של המיניסטר לענייני פנים והמיניסטר לענייני העזרה הסוציאלית בוועדות של הסיים, היו מדאיגות מאוד.

יום ב', 27 בינואר

“השומר הצעיר” היה להסתדרות עצומה. יש להם 24,000 חברים מאורגנים בפולין הקונגרסאית ושנים־עשר אלף בגאליציה. בכל העולם יש להם שבעים אלף חברים. העבודה שלהם נותנת 13 אחוז מכל ההכנסות של הקרן־הקיימת בארץ. יש להם בפולין הקונגרסאית 25 קיבוצי־הכשרה, שבהם נמצאים 1,630 חברים. תשעים ושנים אחוז מן העליה החלוצית של השומר הולכים לכפר.

אנו משתדלים עכשיו להחיש את עבודת קרן־היסוד בווארשה ובערי השדה. השאלה שאנו נתקלים בה היא שאלת המינימום. בשנה שעברה חטאו בפולין במידה גדולה בכיוון זה. בעיירות הקטנות לקחו פחות מפונט אחד ולקחו גם תרומות קולקטיביות מאנשים אחדים. באופן כזה רכשו כאלף ושש מאות תורמים. בשנה זו יחסר לנו החלק הגדול מהם, כי אנו שומרים באופן החלטי על המינימום. העבודה הוכבדה על־ידי זה בעיירות הקטנות. ישנן עיירות כאלה, שלא יוכלו בכלל להשתתף בעבודת קרן־היסוד, כי העניות היא כל־כך גדולה, עד שאין אנשים שיוכלו לשלם פונט אחד לשנה. אבל אנו מוכרחים לשמור על ההסכם. הלוואי והקרן הקיימת תתייחס גם כן באופן כזה לדרישות ההסכם.

– העיתונות בווארשה מקדיש מקום רב לקרן היסוד. עוד לא השתמשו במידה כזו בעיתונות. העיתונות בערי השדה מקדישה הרבה מקום לקרן היסוד. נדפסים גליונות מיוחדים בשעת המגביות. נותנים מאמרים, ידיעות, רשימות וכו'. בכל מקום הודגש המועד של 15 שנה לקרן היסוד.

הכול נעשה, אבל יש מעצורים אובייקטיביים, שאי־אפשר להתגבר עליהם. והמעצור העיקרי הוא – הדלות הנוראה, ההולכת ומחמירה מיום ליום.


יום ו', 7 בפברואר

באו פוסלובסקי ופשיהורסקי לקחת אותי למוזיאום של טשארטוריסקי, שאליו הוזמנתי על־ידי הנסיך. ביליתי שם שעה וחצי. ד"ר קומרינסקי, מומחה לענייני האומנות, היה המורה־דרך שלנו. הנסיך בעצמו נסע מקראקוב. באופן מגובש רואים שם את ההיסטוריה ואת התרבות הפולנית. יש שם תמונות: ליאונרדו אחד, רפאל אחד ורמברנאדט אחד. חשבתי על המוזיאום בירושלים ובתל־אביב ולבי היה מלא קנאה.

אחרי הצוהרים ביקר אצלי ד"ר רפאל לאנדוי, ראש הקהילה בקראקוב, וישב אצלי זמן רב. הציונים מנהלים אתו ריב חריף בקהילה. אינני יודע מה העיק עליו. אתי דיבר יותר על התרומות, שהקהילות מקציבות בתקציבן לקרן היסוד, והממשלה מוחקת את ההקצבה הזאת. צריך לפנות אל הממשלה. הקהילה בקראקוב מקציבה כל שנה והממשלה מוחקת. נחוץ שכל הקהילות באופן דימונסטראטיבי תכלולנה את ארץ־ישראל בתקציבן. לזה יש גם ערך מוסרי. אם הממשלה תודיע לווֹיבוּדסטבוֹ, שלא נחוץ למחוק, אז כל הקהילות, לפי דעתו, תקצבנה סכומים מסוימים. אין עכשיו לפי דבריו, מתבוללים ומתנגדים לארץ־ישראל, כמו שמגידים מחרחרי הריב.

בפסימיות רבה דיבר על המצב בפולין. אין מוצא ואין תקווה. גאליציה המערבית היתה אלדוראדו, עכשיו הורעלה כולה. פולין אינה יכולה לעכל את מיליוני־היהודים מה יהיה? הנשמה תצא עד שנזכה להגיע לארץ־ישראל. אמרתי לו, שאבקש הזדמנות לדבר על זה עם הממשלה, על התקציבים של הקהילות.

ד"ר לאנדוי טעה בנוגע למתבוללים ולמתנגדים לארץ־ישראל. על זה יוכלו לספר רבים ממאספינו בקראקוב. הגב' נויבורג, גברת חשובה בעיר, ביקרה אצל פרופ' טויבנשלאק, מלומד ידוע. הוא ענה לה: אינני מבין איך אתם באים אלי, מה לי ולארץ־ישראל? אמרתי לה, שהיה צורך לומר לו, כי אם יגרשו אותו עוד מעט מן האוניברסיטה ככלב מצורע, אז יזחל אלינו וכנראה יקבלו אותו לאוניברסיטה העברית. היו עוד מקרים של סירובים מאותו הטעם: האנשים אמרו שאין להם שום שייכות לארץ־ישראל ולבניינה. כנראה לא כל היהודים עוברים דרך התשובה, השפעת הטראגדיה בגרמניה עוד לא נגעה בהם ומה שנעשה סביבם אינם רוצים לראות.


פברואר

שבתי שלשום בלילה מקראקוב. ישבתי שם עשרה ימים. באתי ביום ה‘, 30 בינואר, לקראקוב. לפני־הצהריים ביקרתי יחד עם פינקלשטיין אצל ד"ר טהון. דיברתי טלפונית עם פרופ’ דיבוסקי.

בערב אקדמיה גדולה. התיאטרון הפולני הישן היה מלא מפה לפה. דיברו טהון, דיבוסקי, פינקלשטיין ואני.

שנתיים לא הייתי בקראקוב. הרבה נשתנה במשך הזמן. הורע המצב הכלכלי. בייחוד מרגישים אותו אנשי המקצועות החופשיים. אנשים רבים, שקודם היו בין תורמינו, אין ביכולתם לתת עכשיו גם את המינימום שלנו. בשנה שעברה הונמך מאוד הגובה של התרומה, ובקראקוב נעשה כל דבר למסורת וכבר קשה לשנות את המצב. הציונים לא נשתנו. מן המנהיגים הציונים ראיתי רק שניים־שלושה באקדמיה. ראש הקהילה לאנדוי וד"ר ליאון אדלר, הנשיא הגדול של “בני ברית” בפולין, באו לאקדמיה. המנהיגים הציונים לא באו כלל לאסיפות העסקנים ולא ראיתים. שווארצברד בא לישיבה אחת של העסקנים ואמר לי: – אתה בוודאי כועס עלי. אמרתי: – אני כועס. – אמר: – הייתי עסוק כל הזמן בעבודה המפלגתית. – הציונים עסוקים. הם מכינים את הוועידה שלהם. הציונים עסוקים תמיד, ביחוד בשעת המגבית שלנו.

בערב היתה קבלת פנים בשבילי בביתו של הגראף פוסלובסקי198, בשעת ארוחת־הערב היו נוכחים 16 איש. בילינו יחד שלוש שעות וחצי. בשעת הארוחה הרים הגרף פוסלובסקי את כוסו לכבודי ואמר כמה מלים יפות:

– אני מודה לאורחנו בעד העונג והכבוד, שנתן לנו בביקורו. אנו רוחשים רגשי התלהבות לעבודה הנפלאה הנעשית בארץ־ישראל, שהוא בא־כוחה. אנו יכולים להגיד רק מלה אחת: הידד, יפה! עניתי לו במלים אחדות. האנשים שהשתתפו בארוחה היו באי־כוח האריסטוקרטיה הגבוהה ביותר בפולין. כולם קשורים עם ההיסטוריה הפולנית, נכדי המלכים הפולנים ושארים של השושלות באירופה. טשארטוריסקי הוא הנכד של פוניאטובסקי, המלך האחרון בפולין. לפי דברי פוסלובסקי, הוא האיש העשיר ביותר בפולין. הם כולם בעלי תרבות, מדברים צרפתית, גרמנית, אנגלית, אחדים מהם – גם רוסית. אוהבים מוסיקה ומבינים אמנות. היו שיחות מעניינות מאוד על ארץ־ישראל ועל תנועתנו. הגראף לדוכובסקי סיפר לי: – מקצועי הוא חוכמת הטבע. כל ימי חיי קיבלתי מזון מן הספרות הגרמנית. אחרי שגירשו מגרמניה את איינשטיין, השתלמתי שנתיים באנגלית – אינני יכול להשתמש יותר בספרות הגרמנית. פשיחורסקי ניגן.

ב־4 באו אלי הגרף פוסלובסקי והפסנתרן פשיהורסקי ולקחו אותי אל הגראף רוסטבורובסקי, שהוזמנתי אליו לתה. רוסטבורובסקי הוא סופר גדול, הדראמאטורג היותר גדול בזמן הזה בפולין. חושבים אותו לאנטישמי, כתב גם מאמרים אנטישמיים. הוא התנגד לזה, שיתקבל טוּבים לאקדמיה הספרותית הפולנית. הוא לחם נגד השפעת הרוח היהודית על הספרות והרוח הפולנית. הוא איש מעניין מאוד. חולה מחלת השחפת. יש לו רק ריאה אחת. ישבתי שעה ורבע. סיפרתי לו ולאשתו על ארץ־ישראל. רוסטבורובסקי נגע גם בשאלת האנטישמיות שלו:

אינני אוהב חצי יהודים וחצי פולנים. הם מזיקים גם ליהודים וגם לפולנים. אינני סובל את המתבוללים המתביישים בעמם, את האנשים שאין להם אופי וגאון פנימי. אני מכבד את אנשי האורטודוכסיה, השומרים ומראים את יהדותם.

הייתי זהיר מאוד, אבל הרגשתי, כי אם רק זאת היא האנטישמיות של רוסטבורובסקי, הרי גם אני אנטישמי כמוהו.


יום א', 9 בפברואר

נכנסתי לעבודה בווארשה. כתבתי, הקראתי, דיברתי טלפונית, קיבלתי אנשים.

העבודה בווארשה נעשתה עוד יותר קשה משהיתה. כשל כוחם של המתרימים. הם עובדים כארבעה חודשים בלי הרף. משוטטים ברחובות בימי סגריר ורוחות. מטפסים על מדרגות בלי סוף. מדברים על לב אנשים, מקבלים סירובים, ואם באיזה בית רואים, שנכנסים שני אנשים, בעל־הבית כבר לא יימצא בביתו. צריכים לעשות עד עשרה ביקורים, כדי לקבל תרומה אחת. והזמן קצר. נראה את התוצאות בסוף מארס.


יום ו', 14 בפברואר

קרנר199 הראה לי את הספרייה של המכון למדעי היהדות על־יד בית־הכנסת דטלומאצקה. הוא שקוע כולו בעניין הזה. בניין נהדר ומסודר יפה. עכשיו מאספים כסף בשביל המכון. יכול היה לחכות עד שנקח מן האנשים האלה תחילה בשביל ארץ־ישראל.

הצגת הסרט בשביל ילדי בית־הספר. היו כאלפיים ילד. לווינסון דיבר כרבע שעה, אני כחמישה רגעים.


יום ג', 18 בפברואר

המצב בארץ נעשה קאטאסטרופלי יותר מיום ליום. קשה לנשום באוויר הזה. עכשיו כל הקהל עסוק בעניין השחיטה, רק זה היה חסר ליהודי פולין. הרבה אשמים בזה העסקנים היהודים בפולין. במשך שנתיים או יותר מדברים כבר על איסור השחיטה והיהודים היו קלי דעת, לא נלחמו נגד זה, לא הכינו חומר, לא פירסמו אף פירסום אחד. עכשיו ממהרים לתקן מה שהזניחו, אבל הדעות הבלתי־נכונות כבר הושרשו בקהל הפולני, גם בין אלה המעטים שאינם אנטישמים.


יום ד', 26 בפברואר

עבודה בלשכה. שיחה טלפונית עם וארשה. נפגשתי עם שווארצברט. אמר לי שהוא מתבייש, שמצפונו איננו נקי, אבל יש לו סיבות פרטיות, צרות וכו'. התבייש לבוא לאסיפת־הפרידה להיפרד ממני. אמרתי לו כל מה שבלבי: – אני יכול להבין, אם איש איננו יכול לעבוד פעם מפני סיבות פרטיות, אבל מה שעושים הציונים דומה לבויקוט. אני מתבייש בפני המאספים שלנו. הם אינם יכולים להבין את הדבר. הוא התלוצץ, שיבוא אל אסיפת הפרידה וידבר בשם הציונים שלא עבדו.

דיבר אתי הרבה פינקלשטיין. הוא סובל עד מאוד באטמוספירה הזאת. מה היינו עושים בקראקוב בלי המאספים הבלתי ציונים ובלי הציונים החיילים הפשוטים, שרכשנו בשביל עבודתנו?


יום ה', 5 במארס

לפני ימים אחדים שלחתי מכתב למו"ל של “ויאדומושצי ליטארצקה” ודרשתי להוציא מן הגליון הארץ־ישראלי שלהם את המאמרים על הקרן הקיימת וקרן היסוד. ביררתי את הנימוקים.

היתה אצלי הגב' בורמן, אשת המו"ל, ונתתי לה את המכתב. היא אמרה, שהיהודים רגישים יותר מדי. ביררתי לה מה שאמרתי במכתבי. העיתון שלהם נספח אל שונאינו. נחוץ אומץ־לב מיוחד, כדי להצטרף לאלה המשליכים אבנים, למעליבים, לרודפים. אנטישמיות גלויה רצויה לנו יותר מן החיבה הרחמנית המפקחת, המביטה מלמעלה למטה, כאילו היו היהודים איזה שבט פחות ערך, שנחוץ לפקח עליו ולחנכו. הם התמחו בענייני היהודים ודואגים לחינוכינו ולשיפורנו, כאילו אין להם אלמנטים אחרים, שנחוץ להוציא אותם ממשפטים קדומים ומאפלה לאור ולהצילם בשביל מוסר ותרבות. כל המלחמה שלהם היא שקר וצביעות, הנובעת משנאה גלויה או סתומה, ויש רושם שהמשומדים מתנקמים בעם שעזבו – בעד בגידתם הם. היהדות אינה נותנת להם מנוח. אין אנו רוצים כי אלה שבגדו בעמנו יתערבו בעניינינו וידאגו למגרעותינו. זה העניין שלנו, של סופרינו ומורינו, העומדים בתוך העם והכואבים את כאבו. חבל שהאנשים האלה מוליכים שולל אנשים זרים, שאין להם מושג על העם העברי. הם מביטים על המשומדים כעל מומחים וניזונים מן העם־ארציות הגמורה והעיוורת שלהם. ייזכר, כי בימי נחשול של שנאה ורדיפות נספחו גם האנשים האלה אל שונאינו ומנדינו. השיחה היתה חריפה מאוד.

המצב הפוליטי בפולין מחמיר מיום ליום ויחד אתו גם המצב הכלכלי. אין לאנשים אומץ־לב להתחיל בעבודה חדשה גם בחייהם הפרטיים. הכול מדוכא ומיואש. נחשול של שנאה הציף את היהודים. בימים האלה אפשר היה לחכות להתעוררות־עם יותר גדולה, לדרך תשובה, אבל יותר מדי גדול דיכוי־הרוח.

חדלתי לחשוב על החיאת הוועד למען ארץ־ישראל. קשה לבוא במגע עם האנשים האלה ולא נעים להחיות ועד כזה, בשעה שהצירים רוסטבורובסקי וראדזיביל, מן החוגים שהיו שייכים לוועד למען ארץ־ישראל, רואים הצלה רק ביציאת היהודים מפולין, כדי שלא יווצר כאן המצב שנוצר בגרמניה. בכל השיחות שלי עם אנשי המדינה נלחמתי נגד “ציונות” כזאת.

קשה לנשום, כאילו עומדים כאן על פי הר־גועש העומד להתפרץ. היום שוב נסגרה האוניברסיטה. הכו ופצעו יהודים.

המצב מזיק לעבודתנו. הוסחה דעת הקהל מאתנו. בעיתונות, בכל ישיבה בבית, מדברים רק על איסור השחיטה, על גזירות ועלבונות, ההולכים ומתרבים, ודווקא בזמן הזה באה הפחתת העלייה.

שלשום היתה אצלי הגב' טוּבים, אשתו של המשורר. היא שבה מגרייפנברג, ששם נמצא בעלה. הוא חולה קשה ומצבו הכלכלי חמור. כאשר אני בא במגע עם האנשים האלה, אני בא במגע עם טראגדיה שותתת־דם, עם טראגדיה של תלישות והתבוללות, שפשטה את הרגל. אנשים מתלבטים חסרי־אונים ומיואשים מאין דרך ומוצא. התרחקו מעמם בגלל החינוך שקיבלו בבית הוריהם, והעם הזר, שלו מסרו את נפשם, שלו נתנו את תמצית דמם. דוחה אותם.

אשתו של טוּבים חושבת, כי מחלת בעלה מקורה בצער ובהתרגזות. טוּבים, המשורר הפולני הגדול ביותר בזמננו, הועמד לבחירה לאקדמיה הפולנית. הוא נדחה ונבחר נוצרי, שהוא פחות חשוב בספרות הפולנית.

מלאו עכשיו 25 שנים לעבודתו הספרותית של טובים. איש לא נזכר בחצי־היובל הזה. טובים מספר במאמר שפירסם בימים אלה, באירוניה יפה, המזכירה את האירוניה של היינה, איך הוא חוגג בעצמו בבדידות גמורה את חג יובלו. אשתו אמרה לי, שהוא מקבל מכתבי־ברכה מצעירות המעריצות אותו. היא סיפרה לי דבר, שזעזע את נפשי. אמו של טובים חלתה מחלת־נפש. היא בריאה בכול, יש לה רק אידיאה־פיכּס אחת, שכל האנשים בעולם הם אֶנדקים ושונאי־ישראל וכולם רודפים את בנה המשורר. כלתה היתה שלשום אצלה, השתדלה לנחמה, להשקיטה: הלא הוא קבל אות־הצטיינות גבוה מהאקדמיה וכו'. האם ענתה: הכול למראית־עין, כדי לרדוף עוד יותר את בני.

היא מתאוננת: הכול מכוסה ערפל, אולי אחרי עשרות בשנים ידעו להוקיר את מפעלו של טוּבים בשביל הספרות הפולנית והעם הפולני. אבל עכשיו אין מוצא, אין תקווה. אחרי עשרות שנים של חיים מסוימים, של השתרשות בחיי עם זר ושירות לו, אי־אפשר לשבור ולבנות מחדש. גם ההתנצרות אינה עוזרת עוד.

היא אמרה לי: אני מאושרת שאין לנו ילדים. מה יכול היה להיות עתידם? אמרתי לה: הילדים היו יכולים למצוא עתיד בשירות לעמם, בתחייתו בארץ־ישראל.

הגב' טוּבים דיברה על חוסר אידיאלים בחוּגה. ביקר אצלם בגרייפנברג מנהיג הסוציאליסטים ליברמן. הוא בן 65, אבל הוא עוד בריא ורענן. זהו כוח האידיאל, שתמיד עמד לעיניו, שלו מסר את חייו. לבּוֹהם היהודי־פולני אין אידיאלים, חייהם הריקים מזקינים אותם לפני זמנם.

נתגלה לפני כל תהום הטראגדיה של היהדות המתבוללת בפולין.

אתמול בערב היתה ישיבה עם ועד־סוחרים. בימים האלה ניפגש עם חוג יותר גדול. תיערך מסיבת־תה של הסוחרים בשבילי.

אחר־כך הייתי בנשף שנערך על־ידי אגודת הסופרים והעיתונאים היהודים לשמואל יעקב אימבר. דיברו אנשים מכל המפלגות. הדבר הפך לוויכוח מעניין. מן הציונים דיברו ניימן ויוריס. נאום חזק עברי וציוני נשא אימבר. יש לו כשרון גדול. ספרו “אסי טשיסטיי ראסי”200 וספרו על אוסקר ויילד עשו רושם גדול. הוא נחשב לפובליציסט חשוב בשפה הפולנית. הוא ציוני מסור, הולך תמיד בדרכו. עוד בהיותו גימנאזיסט נלחם בצ’רנוביץ נגד פרץ, שיצא נגד השפה העברית. הוא פובליציסט מעניין ואורגינלי גם ביידיש.


יום ו', 6 במארס

לקחו אותי יוריס, הלמן והמשורר איציק מאנגר לתערוכת מנדלי של תלמידי בתי־הספר האידישיסטים. ראיתי דבר נפלא. רואים שהילדים יודעים כל מלה והם מרגישים את רוח יצירתו של מנדלי. מוצגים תמונות ופסלים של הבית של הסבא בקבציאל, הרהיטים, המכשירים ודרי הבית, השוק היהודי. יש תמונה מעניינת: בנימין השלישי ו“סענדרל די אידענע” נוסעים לארץ־ישראל בעריבת הכובס ועליה כתוב “ואנדה”. הילדים מקרבים באירוניה מיוחדת את ימי מנדלי לימינו, להווי החיים ההוֹויים. בנימין וסנדר נוסעים לארץ־ישראל בעגלות חורף, גם ברכבת וגם באווירון. טיפוסים מעניינים מספריו של מנדלי.

לא האמנתי למראה עיני. אינני יודע, אם בתי־הספר העבריים בפולין יכולים להצביע על הישגים כאלה. מרגישים את המסירות והאידיאליזם של המורים. כל התערוכה היא יצירה מעניינת. יש ילדים המגלים כשרון מובהק.


יום א', 8 במארס

היו אצלי יוּזף ויטלין ואשתו. ויטלין תופס מקום חשוב בספרות הפולנית בשיריו, בתרגום האודיסיאה ובייחוד בספרו “מלח האדמה”. הספר הזה הוא ראשון לטרילוגיה פאציפיסטית. הוא בעצמו השתתף במלחמה והיא תוכן ספרו.

ישבו אצלי כשעתיים. ויטלין מדוכא ומיואש. אדי שנאה ומלחמה ממלאים את חלל העולם ומרעילים את כל החיים. דיברנו על כל הדברים המדאיגים עכשיו את החיים בפולין – על שאלת השחיטה, האנטישמיות הגוברת מיום ליום וכו' וכו'. הוא וטוּבים מרגישים כבר על כל צעד ושעל את הרוח הדוחה אותם מהספרות הפולנית, שלה מסרו את יצירתם. לאנשים כאלה אין כבר דרך חזרה. ויטלין שמח על כך, שספרו יתורגם לעברית. שטוק201 מנהל אתו משא־ ומתן על התרגום.


יום ב', 9 במארס

בבוקר נסעתי לגרודנה. המצב בגרודנה קשה. העיר של אוזשישקובה, 202 שהיתה תמיד שקטה, שבה שׂררו יחסים טובים עם השכנים, הפכה לעיר של פורענויות. יראים לצאת בלילה החוצה.

בערב היתה אקדמיה בתיאטרון העירוני. שמחו להיפגש עם בן־עירם. אחרי האקדמיה – מסיבת־תה עם העסקנים. גרודנה, למרות עניותה ומצבה הדחוק, נותנת יותר משנתנה בשנה שעברה. יש עסקנים מסורים. אחד מהם, מלמד, רכש 63 תרומות. הבטיחוני להמשיך את עבודתם.

בשתים בלילה יצאתי מגרודנה.


יום ד', 11 במארס

היתה לי אתמול שיחה עם הגב' טוּבים. הטראגדיה של הסופרים היהודים בפולין מתעמקת, יחד עם הטראגדיה היהודית הכללית. היא אומרת, או חוזרת על דברי אחרים, כי היהודים בפולין הם זרים, ומובן הדבר שבעל־הבית דוחף אותם, כשהדבר נעשה בלתי־נוח בשבילו.

אמרתי, שהייתי מבין דברים כאלה מפי ציונים קיצונים; אבל אני מתפלא, שאני שומע את הדברים האלה מפי יהודים מתבוללים, ובייחוד מפי אשתו של המשורר הפולני הגדול, שכל חייו מסר לשירה וללשון הפולנית. ביררתי לה את הדברים הפשוטים האלה שהם כל כך מוזרים בתנאי המציאות בפולין, שכל האזרחים בה, אם הם יהודים, אוקראינים או פולנים, יש להם אותן הזכויות, אם משלמים מסים, משתתפים בצבא ועובדים בשביל הארץ. היהודים חיים בפולין מאות בשנים, הם עזרו במלחמתה, הם נלחמו בעד שחרורה והזכויות שלהם מובטחות על ידי הקונסטיטוציה.

והיא באחת: – אין ליהודים שום עתיד. אני אומללה, מפני שאין לי מולדת. הטראגדיה של בעלי היא היותר איומה שיש לבן־אדם. כל יהודי, אם הוא מרגיש את עצמו רע, יש לו תקווה ללכת לארץ־ישראל, לבעלי, המשורר הפולני – אין תקווה בארץ־ישראל. אותה הטראגדיה – הוסיפה – היא אצל ויטלין.

הטראגדיה הזאת היא אצל אלפי אנשים בין המתבוללים. אותה התמונה שנתגלתה בגרמניה.


יום ג', 17 במארס

תכלית שינוי נשתנה מצב היהודים בפולין מיום שבאתי הנה. אפשר היה לחשוב, שהגיעו כאן עד הדיוטה האחרונה של פורענויות. אך זו היתה רק ההתחלה. נחשול של שנאה ושל רדיפות הציף את כל היהדות בפולין. הממשלה אין ביכולתה לשלוט בשנאה, שנתנו לה לגדול ולצמוח במשך של עשרות השנים, ואולי היא לא רוצה או לא מעיזה. המלחמה נגד היהודים היא מלחמה נגד הממשלה, אבל מצד אחר היא מסיחה את דעת ההמונים לצד היהודים. נשיא הרפובליקה טעה לגמרי באומרו לי, כי האנטישמיות נפוצה רק בין ההמונים הפשוטים ואין לה קוניונקטורה. הסטודנטים, הנלחמים נגד היהודים בפראות כזאת, הם בני פרופיסורים ופקידים גבוהים. המגיפה אחזה בכל פינות היהודים. בכל אופן רוצים להשתמש במצב בשביל לדחוף את היהודים מן העמדות הכלכליות האחרונות, כדי שאחרים יוכלו לתפוס אותן.

היום תהיה הקריאה הראשונה של חוק־השחיטה בסיים הפולני, ובמקרה הטוב ביותר יתנו ליהודים מיכסה ידועה: ירשו להם לשחוט בשביל צורכיהם, אבל כמאה אלפים יהודים, הקשורים עם השחיטה, יישארו בלי פרנסה. וזאת, כנראה, היתה המטרה של כל ההומניטאריזם, שצף ועלה לפתע פתאום בפולין. והמצב היה באמת בלתי־טבעי. כל הנוצרים מוכרחים היו לאכול משחיטה יהודית.

היום שביתה של כל חברי האגודות היהודיות המקצועיות בפולין נגד הפרעות בפשיטיק ונגד הרדיפות. החנויות סגורות. גם המשרד שלנו שובת עד שתיים. העיתונים היהודים לא יצאו.

שורר כאן דכאון־רוח. זה מזיק, כמובן, לעבודתנו. הצרות ברגע הזה הן כאלה, שאינן מעוררות ואינן ממרידות. הן מדכאות ומחניקות.


יום ד', 18 במארס

אתמול היתה שביתת־מחאה של היהודים. הכריז על שביתה זו ה“בונד”. אחר־כך נספחו פועלי־ציון, ובאופן ספונטני כל הציבור היהודי. היו סגורים כל החנויות וכל המוסדות. היה בעיר – בחלקים היהודיים – הלך־נפש של ערב יום־הכיפורים. דווקא ה“בונד” הבין את השעה והכריז על מחאה לאומית.

אני עורך ביקורים. נפרד מאנשים, שאתם עבדתי יחד. באים אלי להיפרד. גומר את העניינים בלשכה. לא הכול ייגמר לפי רצוני, אבל אינני יכול להישאר יותר.

הערב אסיפת־פרידה. לא מצאו אולם מתאים. לקחו קודם אולם נוצרי, אבל אחר־כך ותרו על זה. באולם האינג’ינרים והרופאים היהודים יש מקום ל־250 עד 300 איש, אבל מחכים לקהל יותר גדול.

נגמרה פרשת פולין.


2 במאי 1937

שיחה עם המיניסטר הלאטבי לענייני־חוץ

ו. מונטרס

נתקבלתי אתמול, אחד במאי, בשעה 10:05 על־ידי המיניסטר לענייני־חוץ ו. מונטרס.

חשבתי שכבר לא יהיה לו זמן לקבל אותי, מפני שהוא נוסע היום ללונדון לחגיגת ההכתרה. שוחחנו כארבעים רגע. סיפרתי לו על עבודתנו בארץ. היה לי רושם, שהוא בקי בעניינים. סיפר לי שהממשלה הלאטבית תשלח אחרי זמן־ מה איש מיוחד לארץ־ישראל, שיחקור את המצב ויסדר ביאות־כוח לאטבית בארץ. השליח יהיה הקונסול הקודם של לאטביה בקניגסברג. הוא שאלני על [מרדכי] כספי.203 אמרתי שהוא איש חשוב ונכבד על כל היהודים. המיניסטר אמר לי, שאין יכולים להסתפק בכספי. אינו די אקטיבי. כל המדינות באות לידי דעה, שאי אפשר להסתפק בקונסול־כבוד. המיניסטר אמר: הא' כספי לא צריך לחשוב שיש לנו משהו נגדו. תגיד לי, בבקשה, בגילוי־לב, האם צריך לשלוח קונסול יהודי, או לא?

אמרתי: לפי דעתי יותר טוב, כמובן, יהודי, שיהיה לו יותר קל להתקשר עם היישוב.

הוא שאל: ואם נשלח לאטבי, לא ירגיש יחס שלילי מפני שהוא לאטבי?

אמרתי כי זה דבר בלתי־אפשרי, שיתייחסו אליו בשלילה מפני שהוא לאטבי. יש לנו קונסולים בלתי־יהודים, היודעים יפה להתקשר עם היישוב.

המיניסטר אמר לי, שחשבו לשלוח יהודי, אבל הוא לפי דעתו יותר מדי צעיר, וחוץ מזה יותר מדי עיתונאי ופילוסוף. – אנו חושבים לקבוע סגן־קונסול או מזכיר יהודי. השליח שלנו ילמד את המצב על המקום. תרשה לו שיפנה אליך כשיהיה בארץ. אולי עוד יספיק לבקר אותך כאן. השליח הזה יודע את העניינים היהודיים ויבין מה שלפניו.

המיניסטר העיר, שיש אפשרות לפתח את היחסים הכלכליים בין ארץ־ישראל ולאטביה. השתמשתי בהזדמנות זו, ואמרתי כי השנה הגיע האקספורט לארץ־ישראל מלאטביה ל־72 אלף פונט. זוהי הפחתה לעומת השנה הקודמת. הסיבה – המאורעות שהיו בארץ. יש לקווֹת שהאקספורט יוגדל.

המיניסטר אמר לי בין יתר דבריו: בארץ־ישראל ישנם אלמנטים העומדים באופוזיציה אלינו.

אמרתי לו, כי זמן רב לא הרגשתי שום אופוזיציה ביחס ללאטביה. זה היה קודם. עמנו רגיש מאוד, ואם הוא חושש כי חלק ממנו יש לו חשש לסבלות, הוא מגיב על זה.

המיניסטר התחיל לדבר על מצב היהודים בלאטביה: אין לנו אידיאולוגיה של אנטישמיות, כמו שישנה בגרמניה. אין לנו חשש מפני עודף של יהודים, כמו שיש בפולין. מספר היהודים אצלנו קטן. יש לנו שני אלמנטים. אלה היושבים מזמן בלאטביה וכבר השתרשו כאן – אלה מרגישים את עצמם טוב. אבל ישנו גם אלמנט חדש שבא בשעת הגאות. אלה סובלים יותר. למשל: היהודים שהיו סוחרים לסוכר. עכשיו אין מכניסים סוכר ללטביה. יש לנו שלושה בתי חרושת ובעצמנו יוצרים אנו כעת את הסוכר. ישנם גם ספקולנטים. ישנם כאלה הגורמים לנו אי נעימות ואם לא ישנו את הטקטיקה שלהם נלחץ אותם מתוכנו – “ווערדען מיר זיי הערויספרעסען”. מהם יש אחדים שיצאו לחו"ל ודאגו שיהיו להם שם חסכונות.

מובן שבסדור חיי הממלכה שלנו החדשים סובלים המעוטים הלאומיים.

בזמן הפרלמנטריזם היה גדול כוח הפרוטקציה. כל אחד רץ לציר שלו. כל מפלגה לחצה על הממשלה. הנך יודע את שטת הבחירות הדמוקרטית. כאן היתה שטה פרוגרסיבית בתכלית השלמות – בחירות פרופורציונליות עם “זנבות” ועוד. האשכנזים הם שלשה וחצי אחוזים בינינו והם היו שולחים ששה צירים לפרלמנט. רכבות מיוחדות היו מביאות את הבוחרים האשכנזיים. ציריהם היו לוחצים על הממשלה, ועל מהלך הענינים. ליהודים היו 4. מפלגות: אגודת ישראל – דובין ועוד אחד, לציונים היו “ימין” ו“שמאל” והבונד שלח את מייזל וכל אחד נהל משא ומתן עם הממשלה.

העירותי על זה שאינני יכול להביע דעה בענינים מקומיים. המיניסטר נגע גם בשאלת הסטרוקטורה הכלכלית של היהודים: היהודים הם עם של סוחרים.

אמרתי לו: ישנם לכך סבות הסטוריות: לא נתנו להם לגשת אל הקרקע. המיניסטר אמר: אולי לא רצו.

אמרתי לו: – אדוני המיניסטר צריך לבוא לארץ ולראות מה עשו היהודים שבאו במגע עם הקרקע. ההתישבות שלנו היא דוגמא למזרח ויש אומרים שהיא בכלל ההתישבות הטובה ביותר. המיניסטר: – כן, שמעתי על זה. יש גם נוער לטבי בהתישבות שלכם.

אני מספר לו על הנוער, על ימי המאורעות, על העבודה ביום, ועל השמירה בלילות. המיניסטר העיר: – כמו בימי התנ“ך. אמרתי לו: – המיניסטר יודע תנ”ך יותר מיהודים רבים.

המיניסטר עובר לשאלה אחרת.

– יש ענין שכאב לנו מאד. אלה דברי וייצמן לפני הועדה המלכותית. בנשימה אחת דבר על גרמניה, פולין ולטביה. אני כתבתי לציר שלנו בלונדון שידבר עם הד"ר וייצמן או הלורד פיל. כתבתי גם לבא כוחנו בגנף, שידבר עם האדון גולדמן. אנחנו לא דורשים שילכו לקנוסה, אבל אפשר, לתת תיקון באיזה ביולטין היוצא בארץ ישראל. הדבר הזה בא למיניסטריון לענייני פנים ולשאר הפקידים והם אומרים שככה מדברים עלינו לפני מקום גבה כזה!

אני אמרתי לו, שאנחנו שמחים אם רגישים לדבר כזה. גם הא' ד"ר וייצמן חושב לנחוץ להכניס תיקון. נחוץ רק למצוא הצורה הנכונה ואת ההזדמנות הנכונה.

אנו מדברים על המאורעות בארץ. המיניסטר אומר שהערבים הוסתו מצדדים שונים שיש להם מגמות אחרות לגמרי. שאלתי את המיניסטר: – איזה קומוניקט אפשר לתת על הראיון שלנו. הוא הקריא לי מלים אחדות. רשמתי אותן וחזרתי עליהם. המיניסטר בקש שאשלח את הקומוניקט לראש העתונות של המיניסטריון לעניני חוץ.

אמרתי למיניסטר שאני רוצה להתקבל גם על ידי הנשיא. הוא אמר לי, שידבר היום עם הנשיא, אבל עלי יהיה לחכות עד יום ד' – היום הראשון שהנשיא יכול לקבל בכלל. היום נתפרסם הקומוניקט של הממשלה ואלה דבריו:

המיניסטר לעניני חוץ וו. מונטרס קבל אתמול את מנהל קרן היסוד בירושלים ובא כוח של הסוכנות היהודית הא' לייב יפה, שספר למיניסטר על עבודת היצירה של היהודים בארץ־ישראל.

המיניסטר הראה התענינות ערה וידיעה בפרובלמות הארצי־ישראליות והעיד שביעת רצון מצד הממשלה הלטבית על ההישגים הגדולים של התנועה הציונית בארץ ישראל.

בסוף השיחה הצהיר המיניסטר שעד כמה שיהיה בכוחו הוא יוסיף לתמוך בשאיפות התנועה הציונית להקים את הבית הלאומי היהודי.


ריגא, 3 במאי 1937

להנהלת קרן היסוד בירושלים

חברים יקרים!

אספר לכם בקצרה על ביקורי אצל אנשי הממשלה בקובנא.

קודם כול ביקרתי אצל המיניסטריון לענייני־חוץ. קיבלה אותי הגב' אויטינייטה, הראש של לשכת העתונות שעל־יד המיניסטריון לענייני־חוץ. היא רוחשת חיבה רבה לציונות. דיברתי אתה על ראיונות אצל הנשיא והמיניסטר לענייני־חוץ, היא יעצה לסדר את הדבר דרך הצירות הבריטית. הגב' אויטינייטה שלחה לנשיא ולמיניסטר את התזכיר שנתתי לעיתונות הליטאית. הגב' אויטינייטה הציעה לי כרטיס־חינם ברכבת ליטא. אמרתי לה שאבקר רק בממל. שלחה לי כרטיס לממל וחזרה ועד הגבול.

אחר־כך ביקרתי אצל הא' פרסטור, הבא־כוח הבריטי. הוא לא קיבל שום הודעה עלי מלונדון, אבל אמר כי זה לא חשוב; הוא יעשה בשבילי הכול, כל מה שיהיה בידו. ביקשתי לסדר לי ראיון אצל הנשיא ואצל המיניסטר לענייני־חוץ. הוא אמר לי שישתדל, אבל הנשיא ממעט עכשיו לתת ראיונות. אחרי יומיים טלפן אלי הא' פרסטור כי הנשיא [אנטאנאס סמֶטונה] והמיניסטר יקבלו אותי ב־7 באפריל, בשבת.

הביקור הראשון היה אצל הנשיא. קיבלני בחביבות. דיברנו גרמנית. שאלני על רשמי בקובנה. אמרתי לו שמצאתי את העיר אחרת כולה אחרי ריווח של עשר שנים. הנשיא אמר: יש לנו עכשיו שקט ואנו בונים לפי כוחנו. – סיפרתי לו על עבודתנו בארץ בכלל, ועל השנה האחרונה ועל ההתיישבות החדשה בבית־שאן ובעמק־הירדן. הנשיא התרשם מספורי על אופן בניינן של הנקודות החדשות. הוא שאל אותי על היהודים הליטאים שבארץ, והביע שביעות רצונו, כשסיפרתי לו על עבודת הנוער היהודי מליטא, על עבודת היהודים מליטא, בכפר ובעיר. שאל אותי גם על יהודי ליטא שבדרום אפריקה, האם הם זוכרים עוד את ארץ מולדתם. אמרתי לו: כששואלים יהודי בדרום אפריקה: מה הוא מקום מוצאך? הוא עונה: “איך בין פון שאוולער אויעזר”. הנשיא צחק.

דיברנו כשלושים וחמש דקות. היה משוחח אתי עוד יותר, אבל הייתי חייב למהר לחלק אחר של העיר, אל המיניסטר לענייני־חוץ, ובשבת מוכרח הייתי ללכת ברגל.

דיברתי על כך, שבעבודתנו נחוצה לנו אהדת המדינות והעמים, והנשיא אמר: אנו הליטאים אמנם נוצרים אנו, אבל חונכנו על התנ"ך, ומפני זה אנו יודעים מהי ארץ־ישראל לעם היהודי. אמרתי לו: יש לכם עוד נימוק לעמוד לצדנו: זה לא כבר נלחמתם בעד שיחרור עמכם וארצכם, ואתם יכולים להבין גם למלחמתו של העם העברי. הנשיא אמר: כל העמים, שרעיון החפש יקר להם, הם לצדכם. אמרתי: אולי יאמר אדוני הנשיא בכתב לעמנו ולמפעלנו דבר ברכה ועידוד? הנשיא אמר: בחפץ לב.

נתתי לנשיא את חוברת־האיגרות שלנו. [ברכות לקהי"ס] בסוף השיחה מסרתי לו גם מתנה, את אפלטון בתרגום עברי: אני יודע, אדוני, שאתה מתרגם את אפלטון לליטאית. הנשיא שמח מאוד. הרעיונות של אפלטון, – אמר – ואופן הבעתם של הרעיונות האלה עוד חיים הם וקיימים.

הודיתי לנשיא בעד קבלת הפנים והוא בעד ביקורי.

אחרי ביקורי אצל הנשיא נתקבלתי אצל המיניסטר לענייני־חוץ. קיבלני בחיבה. גם הוא נגע בשאלות שבהן נגע הנשיא. סיפרתי לו הרבה על עבודתנו בארץ. נגע גם בשאלה הערבית ובעמדת האנגלים. אמרתי בזהירות מה שנחוץ היה לומר. המיניסטר אמר לי, שכל שנה הוא נפגש עם ד"ר גולדמן.

המיניסטר הביע דברי הערצה לתנועתנו ולמפעלנו. הוא אמר: עד כמה שהדבר בכוחנו, נעזור לכם. גם הבטיח לשלוח לי איגרת בשם ממשלתו.

אחרי שלושה ימים קבלתי מן המיניסטריון לענייני־חוץ את המכתב של הנשיא. המכתב עשה רושם עצום בליטא. התחילו מנשבות שם רוחות חדשות, ולפתע פתאום באה הודעה כזאת מראש המדינה! הא' רובינשטיין נתן במאמרו הראשי הערכה על חשיבותו של המכתב לא רק ביחס לתנועה הציונית, אלא גם בקשר ליחסים שבין היהודים ובין הליטאים. גם בנשף הפרידה דיבר הוא והאחרים על המתנה היפה, שנתתי ליהדות הליטאית. מאמר קצר על ההצהרה הזאת הופיע גם ב“סבודניה”.

קיבלתי מכתב מן המיניסטר לענייני־חוץ. – ערכתי ביקור־פרידה במיניסטריון לענייני־חוץ. הודיתי בעד היחס החביב אלי. נכנסתי להיפרד גם מהבא־כוח הבריטי. הודיתי לו בעד עזרתו, והוא החזירני למלון שלי במכונית של הצירות.

לפני צאתי מליטא דיברתי בראדיו. המיניסטר לענייני־חוץ סידר את הדבר. שמעו בכל הארצות הבאלטיות וגם בפולין. דיברתי יידיש.

לפי דרישת החברים ביקרתי אצל המיניסטר לענייני־פנים – הם זקוקים לו תמיד. בין השאר אמר לי המיניסטר: אנו מאחלים לכם הצלחה במפעלכם הגדול. אבל יש לכם קושי אחד המכביד ביותר, זוהי התפלגות הדעות במחנכם.


ריגא, 8 במאי 1937

אני במערבולת של אנשים ועבודה, נוסע מארץ לארץ. אין זאת עבודה למען קרן היסוד בלבד. צריך לעשות עבודה ציונית, אירגונית, חינוכית ומדינית. העמים הקטנים הללו חשובים לנו בחבר־הלאומים. מונטרס מייצג את לאטביה במועצת חבר־הלאומים. אני מדבר עם העיתונות, הכללית והיהודית, בריגא נתקיימה אסיפת־עם של למעלה מ־ 1,300 איש, ומסיבה – הראשונים מאז עלה השלטון החדש. היהודים נשמו קצת לרווחה. מכתבו של נשיא ליטא נודעת לו חשיבות עצומה גם ליהודי ליטא. אני משתדל להצליח על אף כל התנאים והקשיים. קשה עד למאוד להסתגל לאנשים חדשים בארצות שונות ובתנאים שונים, להשפיע עליהם, להפעיל אותם.

באתי במטוס לריגא לפני שלושה ימים ב־7 בערב, וב־9 כבר דיברתי באסיפת־עם. מחר אסע ליומיים לטרטו־דורפאט, שוב אחזור לכאן ליומיים ואחר־כך אטוס להלסינגפורס. אחזור לריגא. עבודה לקראת הקונגרס. עייפתי מאוד.


9 באוגוסט 1937

הקונגרס204, וייצמן אמר, כי זה אלפיים שנה עמנו לא לקח על עצמו אחריות כזאת. אנשי אותה מפלגה עצמה מדברים בעד ונגד. מחר־מוחרתיים נצטרך לקבל החלטה. מחפשים נוסחה. הקונגרס ממושמע, מקשיבים בדריכות. עשו משגה שסגרו את הישיבות, לא ייתכן כי מה שידוע ל־600 איש יישמר בסוד. ומלבד זאת לא נאמר שום דבר שלא ניתן היה להיאמר בדלתיים פתוחות. בשביל ידיעות סודיות יותר בלאו־הכי צריך יהיה לבחור בוועדה מדינית קטנה. אתמול היה לנו יום גדול. כל הקונגרס נסע לבאזל. בילינו שלוש שעות בבניין שבו נערך הקונגרס הראשון. עמדנו ודיברנו על הבמה שעליה עמד הרצל. לבי רטט מאוד. כשהכניסו את דגל הקונגרס הראשון, נוצצו דמעות בעיני כל הנוכחים. רבים בכו. נסענו ברכבת מהירה בשמונה בבוקר וחזרנו בחמש אחרי־הצוהריים. הכתובות על הקרונות היו בעברית, וגם הכרטיסים היו כתובים עברית.

הדהימה אותי הידיעה על האסון עם ווֹלוֹדיה צ’לנוב.205


לבוב, 17 בספטמבר 1937

כבר שישה ימים שאני כאן, ונדמה לי שכבר חודשים יושב אני כאן. באתי ערב יום ו' בלילה, האנשים ישבו אצלי עד שתיים בלילה. בשבת היתה אסיפת־עם בשעות היום, ובערב אסיפה של אגודת הסטודנטים. ביום א' דיברתי בוועידת המפלגה של ההסתדרות הציונית, שנתכנסה מכל הארץ. אתמול היתה מסיבה. אני עורך ביקורים, עובד במשרד. מזג־האוויר רע, והוא מציק לי מאוד. גשם, שלג, בוץ, קור. הלוואי ותבוא הקרה החורפית! אבל קשה הרבה יותר האווירה. יום לפני בואי שוב היו מהומות. יהודי אחד נרצח ברחוב. מפחדים לצאת לרחוב לאחר שיורדת חשכה. הכול שרויים בדכאון עמוק ובליאות. קרן אור יחידה היתה ארץ־ישראל, עכשיו נתקשרו עננים מעליה. הידיעות מארץ ישראל קורעות את הלב, ממיתות. אין אור באוויר, אין חיים. ובתנאים כאלה חייב אני לעבוד. מעודי לא התנסיתי בנסיון כזה. אני מתגורר במלון. האווירה כאן מאוד לא ביתית. לבוב היא אחת מן הערים המעטות, שבהן אין לי מכרים טובים או ידידים. בשעות הפנאי יושב אני לבדי במלון. בבוקר מחכה אני לעיתונים ולידיעות מארץ־ישראל.


6 בינואר 1938

אני עוזב את סוסנוביץ, נוסע ליומיים לקראקוב, משם מוחרתיים בערב לבֶּנדין. אני דוהר מעיר לעיר, מעייפים אותי בתי־מלון יהודיים גרועים. בקראקוב אוכל להתרחץ. אני עובד כמו בטראנס, כל מטבע נקנית בדם לבבי. הגבול הגרמני במרחק של חצי שעה. קרובים מחנות הפליטים. עב־ענן נתקשר מעל ליהודי המקום ובכל זאת הם לא התנערו, לא התרוממו. הציונים עוסקים במליצות, ולעיתים קרובות יוצאים ידי חובה במליצות. לבי בוער בלי הרף בין התהום הזה שבין ארץ־ישראל והגולה.


15 במארס 1938

מחר בבוקר אסע. בלונדון היה לי קשה. הישיבות היו טראגיות, כמו חיינו. באמצע באו האירועים האוסטריים.206 קשות עד למאוד היו הידיעות מארץ־ישראל, שהיו מגיעות כמה פעמים ביום. אפשר לעמוד בהתקפות, הן מחשלות, אבל מחסור ורעב גורמים דימורליזציה. יש 8,000 מובטלים, ועוד מספר כזה עובדים יומיים־שלושה בשבוע. אנשים רבים מאוד הם מחוסרי פרנסה. 4,000 ילדים בתל־אביב מקבלים ארוחות בבתי־הספר, וביניהם ילדיהם של אנשים אמידים לשעבר. מדברים על צמצום ההוצאות והמשכורות, על הצורך להתחלק עם הזולת, כנוהג הפועלים.

כמה פעמים רציתי לבטל את נסיעתי לקאנדה. יש משא ומתן. המחשבות על וינא מעסיקות אותי בלי הרף. האסון שם יהיה עוד קשה יותר מאשר בגרמניה. מחר אסע לסאותאמפטון. הלוואי והאוקיינוס יהיה שקט, אני זקוק למנוחה.


יום ה', 21 באפריל 1938

שיחה עם ה. מ. לונד טווידסמיר, המושל הכללי של קאנדה, בבית ה מ מ ש לה, אוטאבה207

נתקבלתי אתמול באוטאבה על־ידי המושל הכללי, לורד טווידסמיר.208 שוחחנו כחצי שעה. נתרשמתי עמוקות מאישיותו, פשטותו ולבביותו. הרגשתי בו ידיד טוב, שנוכל באמת לסמוך עליו.

הוא שאל אותי למעשי בקאנדה. אמרתי לו: “אני מביא את ארץ־ישראל ליהודים בקאנדה. יהדות קאנדה קשורה בעבודתנו בארץ־ישראל”. המושל הכללי העיר, כי משפחת פריימן עובדת במסירות. עניתי לו, כי ידוע לי הדבר.

הוא שאלני אם באתי ישר מארץ־ישראל. עניתי: “אני חי בארץ־ישראל”. הוא ענה: “אני יודע”.

סיפרתי לו במלים אחדות על ישיבת הוועד־הפועל. הוא שאלני אם ראיתי את וייצמן. “שלחתי לו מברק לפני זמן מה בדבר [לורד] האליפכס”. “אני מביא לך ד”ש מד“ר וייצמן. הוא ראה את האליפכס ומסר דו”ח קצר מראיונו עם המיניסטר לידידיו בוועד הפועל".

המושל הכללי שאל: “מה שלום ברודצקי? הוא עושה עבודה טובה”.

המושל התחיל לדבר על הטראגדיה של יהודי אוסטריה. “יש לעשות משהו למען הפליטים. אני חושב, כי קאנדה היא הארץ בשבילם. הייתי רוצה לדעת, מה אתה חושב על כך. המקום הטוב ביותר הוא קולומביה הבריטית; זאת ארץ חקלאית וגם תעשייתית. ביקרתי באזורים האלה. אי־אפשר להביא יהודים רבים לתוך ארה”ב. אוסטרליה וניו־זילנד אינן מתאימות להתיישבות יהודית, משום שהן רחוקות מדי והן מתאימות רק להתיישבות כפרית, והרי היהודים צריכים גם תעשייה".

שאלתי מה תהיה עמדת הממשלה הקאנדית. הוא ענה: “אומר לך בסוד, הממשלה הקאנדית רואה בעין יפה את הרעיון הזה. איני מדבר על פוליטיקה אך אני מדבר עם כל אחד. רק קוויבּק היא אנטישמית בצורה טפשית, ואפילו פאשיסטית. אני חושב, כי יש להתחיל במפעל בהתיישבות יהודית בקולומביה הבריטית”. שאלתי: “איך אפשר לעשות זאת?”

– “עליכם למצוא את האיש הנכון, שיקח את העניין בידיו, איש כמו חיים וייצמן”.

– “לא קל למצוא אנשים כחיים וייצמן, והוא עסוק בארץ־ישראל”.

– “אני יודע זאת. מוכרחים לעשות משהו למען יהודי גרמניה ואוסטריה” אמר.

– “התיישבות כזאת תעלה ביוקר”.

– “אך הכסף יוחזר” – אמר, והעיר על העושר של קולומביה הבריטית. הוא חזר לדבריו על אוסטריה, מדבר על כך בזעם.

אני אמרתי: “אנו הסובלים והחיים אין לנו הסבלנות, אך ההסטוריה היהודית היא סבלנית, ועדיין לא אמרה את המלה האחרונה לגבינו ולגבי רודפינו. אתה יודע היסטוריה, הוד מעלתך”.

– “אני יודע מן ההיסטוריה, שכל אומה הרודפת יהודים נענשת על־ידי ההיסטוריה, ואילו העם המתייחס אל היהודים בהגינות – זוכה”.

– “שמחנו לקרוא מלים אלה בנאומך, בקבלת פנים של יהדות קאנדה”.

הוא שאלני על המצב בארץ־ישראל. סיפרתי על נסיונותינו. “אך אנו ממשיכים בעבודה”. סיפרתי לו במלים אחדות על הנמל, על חיי התרבות, על הקונצרטים בניצוחו של טוסקאניני. סיפרתי לו על הכפרים החדשים שלנו, איך בונים נקודה ביום אחד. סיפרתי על ג’וערה, ותיארתי את כיבוש חניתה.

ה. מ. התרשם מאוד. “זה באמת נפלא”, אמר.

אמרתי: “שוב נוצר משהו, שאליו יוכל העם היהודי והנוער היהודי לשאת את עיניו בגאווה ובהתפעלות”.

“זה נכון” – אמר ה' מ'.

הוא שאל על התפתחות האוניברסיטה. אמרתי כי נחוגה שנת ה־13 של האוניברסיטה. הזכרתי את דברי הנציב העליון הקודם, סיר ארתור ווקופ, שקרא בנאומו לאוניברסיטה “היכל המדע הגדול”.

“מה קרה לווקופ? הוא דודני” – אמר המושל הכללי.

אמרתי לו כי הנציב העליון ויהודי ארץ־ישראל נפרדו כידידים. הוא עזב את ארץ־ישראל כידידנו, ויהודי הארץ נשארו ידידיו. אנו חושבים שהוא הבין את מטרותינו ואת רוח תנועתנו".

אני מאוד שמח לשמוע זאת", אמר. “היהודים לא יכלו לדבר רעות על ווקופ. מה קרה לו?”

אמרתי: “אנו חושבים, שהוא היה נציב עליון טוב בזמן שלום. אז הוא נתן לנו הרבה, אך לא בעת מלחמה. הוא היה פאציפיסטי מדי. לא דרשנו אלימות והרג, אך אילו ידע להשתמש בכוח בזמנו, המצב היה אחר”.

“זה נכון”, אמר.

הוא חזר שוב לדבר על הטראגדיה האוסטרית. “הדימוקרטיות שבעולם יזכו, הן מקבלות את המלומדים הטובים ביותר ואנשי־רוח גדולים”. דיברנו על זיגמונד פרויד.

פעמים אחדות חזר לשאלת האימיגרציה וההתיישבות בקאנדה ואמר: “אתם צריכים לחשוב על־כך”.

במשך השיחה העיר: "אשתי רואה כבוד גדול בתעודת־ההרשמה ב’ספר הזהב‘. גם אני רשום ב’ספר הזהב’ ".

אמרתי לו: “אני מביא לך דרישת־שלום מיהודי ארץ־ישראל. אנו יודעים שיש לנו פה ידיד אמת”.

הזכרתי את דברו לקרן היסוד לרגל יום־השנה ה־15 לקיומה. אמרתי לו: “יש לי בשביל הוד מעלתך מזכרת, אות להערכתנו ומסירותנו, אלבום תמונות מארץ־ישראל. זה בדרך לכאן. מתי אוכל למסור אותו לה' מ'? אהיה באוטאבה ב־2 ביוני”.

הוא אמר: “אהיה אז בקוויבק, אך תוכל להתקשר עם אוטאבה ולברר היכן אני”.


לתמר יפה 209

26 באפריל 1938

תמה’לה ילדתי היקרה,

אני כותב ברכבת. אני נוסע למרחקים לקאנדה המערבית – עד ויניפג, נסיעה של יום ושני לילות. אשאר שם כשבוע ואסע הלאה לוואנקובר, עד האוקיינוס השקט, עוד חמישים שעה של נסיעה. בדרך אתעכב בערים אחדות. אני עובר מישורים לאין גבול, נוסע דרך יערות לאורך אגמים גדולים – כמעט בלי הפסק נמשכים האגמים. בין העצים – שלג, האגמים עוד מכוסים קרח. אבל מרגישים כבר את נשימת האביב. הדרך מוויניפג עד ואנקובר היא נפלאה. שרשרת הרים, וביניהם אגמים ויערות וגנים. אני אראה אותם רק מרחוק.

הייתי רוצה לעמוד ולנוח ולהתעכב על יפי הטבע, אבל תוכניתי היא כל־כך מרוכזת, שאין זמן לעמוד. אני רץ מעיר לעיר. אני מוכרח למהר – אחרי מאי, חצי־יוני, כבר אי־אפשר לעבוד בערים שונות. אני נוסע לקאנדה המערבית לחודש ימים, אבקר שמונה ערים – אבל ימים ולילות אבלה ברכבת.

מישהו כתב פעם בפליטון, כי אנו המשולחים רואים רק את אולמי תחנות־הרכבת ואת אולמי האסיפות. הייתי שלשום בעיר קוויבק, העיר הקאנדית העתיקה ביותר, אבל הייתי שם משעה אחת אחרי־הצוהריים עד 12 בלילה וכל הזמן ביליתי בישיבות ואספות. ויום קודם הייתי באוטאבה, עיר הבירה של קאנדה. נתקבלתי על־ידי המושל הכללי, לורד טווידסמיר, – איש מצוין וידיד נאמן של תנועתנו. הוא איש עם שאר־רוח. כתב ספרים היסטוריים וגם רומאנים בלשיים בשמו הקודם John Buchan. הייתי יום אחד בעיר קינגסטון.

אשוב למונטריאל ביום 27 במאי, ואתחיל נסיעה חדשה בחלק אחר של הארץ – על שפת האוקיינוס האטלנטי. העבודה הזאת תימשך עוד חודש. אוכל לעזוב את קנדה רק בסוף יוני. הייתי עייף ורצוץ בימים האחרונים. נח ברכבת. אינני יודע אם מישהו עובד קשה כמוני. האנשים מתייחסים אלי באופן טוב מאוד, וזה מקל קצת על העבודה. הרבה הוזנח כאן. אני מוכרח לעשות במשך ימים אחדים מה שנחוץ היה לעשות ולהכין במשך כל השנה או במשך שנים. המגבית למען ארץ־ישראל הפכה כאן לעניין של צדקה, וכל עבודתי היא מלחמה נגד הדעה וההרגשה הזאת. זה לא קל, והמצב הכלכלי גם כן קשה כאן.

אני מקווה שלמרות הכול אגדיל את התוצאות.


[קאנדה], 7 במאי 1938

אני כותב לך מססקטון, עיירה שקטה ב“פרריות”210. העיירה חדשה. אינה קיימת אלא 28 שנה, אוכלוסיתה 45 אלף איש, מהם 125 משפחות יהודיות. לפני 25–28 שנים לא היו כאן אלא ישובי אינדיאנים. עשיתי שלושה ימים בעיירה הזאת. היום אני ממשיך בדרכי לאדמונטון. עייפתי עד בלי די. יותר ויותר קשים נעשים עלי הנדודים. בערבים אני מדבר מכוח העצבים. כדי לנער את האנשים צריך לתת את הלב. יש ובשעת הנאום הוא עומד מלפעום. לפַני עוד שבעה שבועות של מאמצים כאלה ללא הפוגה, של התרוצצות. אני חוצה יבשות שלימות, נע אל האוקיינוס השקט, אחר־כך אסע חזרה לוואנקובר, להאליפקס, הנקודה הקיצונית באוקיינוס האטלנטי. בעוד כמה ימים עובר אני את ה“רוקים” הקאנדיים, את ההרים, אחד מן המקומות היפים ביותר העולם, אבל אין אני יכול להשתהות ולא אראה דבר. אני רואה את תחנות־הרכבת ואולמות־האסיפות. עשיתי שבוע ימים בוויניפג. שם אפפה אותי אווירה של הכנסת־אורחים והסברת־פנים לא מצויה. אף פעם אחת לא יכולתי לאכול ארוחת־צוהריים או ערב בגפי. שם יש לי ידידים עוד מביקורי הראשון, לפני חמש שנים. לכן קיבלו אותי יפה במיוחד. זה הקל במקצת על הקשיים, והם ישנם עד בלי סוף. זאת דרך יסורים קשה, אין אני יודע אם עוד מישהו בתנועתנו עובד כל כך קשה ובתנאים כאלה. רק שלא יעזבוני כוחותי לגמרי.

ב־27 במאי אעשה יומיים במונטריאל ואסע למחוזות קאנדה המזרחיים. אחר־כך אחזור למונטריאל ליומיים של חג השבועות ואסע לרצועת חוף הים של קאנדה, להאליפקס ולסנט ז’ון. זה יימשך עד ל־25 ביוני, אחר־כך אעשה שוב כמה ימים במונטריאל ואסיים את עבודתי.


[מערב קאנדה,] 13 במאי 1938

אני כותב בדרכי מקאלגרי לוואנקובר. 25 שעות של נסיעה ללא הפסקות. אתמול נסענו יום שלם דרך הרי קאנדה. הכול היה מושלג, לא רק הפסגות, אלא גם מרגלות ההרים. הדרך עוברת בגובה רב, בגבול בין אלברטה וקולומביה הבריטית. הגובה היה 5,332 מטר. על ההרים האלה אומרים שהם שקולים חמישים פעם כנגד שווייץ. זה עולם רחב ועצום, בעל יופי כביר פראי. קרחונים, אגמים בין הרים, נחלים הרריים, מנהרות וגשרים, פלאי אוֹמנות ההנדסה. היום אנחנו בעולם של ירק מרהיב עין. בעוד שעתיים באים אנו לוואנקובר, על חוף האוקיינוס השקט. בעוד שלושה ימים אסע מזרחה, אחצה בכיוון הפוך את כל היבשת עד לאוקיינוס האטלנטי.

הימים האחרונים היו קשים מאוד. הייתי נוסע בלילות ועובד בימים, תמיד באסיפות, תמיד בין אנשים. היו כמה ימים, שבהם חשבתי שיהיה צורך להפסיק את העבודה. הייתי תשוש עד לגבול הקיצוני. כאב לי הראש, כאבו העיניים, וקשה היה לי לנשום. רציתי לישון, אך לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות ועצבנות. בנוכחות אנשים הייתי מחזיק מעמד מכוח העצבים. היום יותר טוב, אבל אני חושב שיהיה עלי לפסוח על עיר אחת, וזה לא נעים.

שפל כלכלי, ניתוק ממרכזים יהודיים, ההתבוללות ההולכת וגוברת בהתמדה, הזנחה בפעולה הציונית. אני חייב להדביק ביום־יומיים מה שהוזנח במשך שנים. מראיינת אותי העיתונות הכללית. בארבע ערים דיברתי בראדיו. אני מדבר באסיפות פעמיים־שלוש ביום. בדי עמל נאספים הפֶנסים והפרוטות למען ארץ־ישראל.

חבל שלא אראה את קאנדה. אני רואה אותה רק מחלון הרכבת, מחלון המכונית. זאת ארץ מעניינת עד מאוד. טמונים בה אוצרות בלומים, שלא נגעה בהם עדיין יד אדם. עשרות מיליונים אנשים יכולים למצוא כאן פרנסה וחיים שקטים.


 

1948–1939 – ימי שואה ומאבק    🔗

רוב השנים של מלחמת־העולם השנייה שהה לייב יפה באנגליה (בשנת 1941), בארה"ב ובקאנדה ובמדינות דרום־אמריקה, אולם מרבית הזמן ישב בניו־יורק. זו היתה תקופה קשה בחייו, תקופה שבה חי את תחושת השואה ונאבק קשות נגד ההשתקה וההתעלמות מגורל יהדות אירופה. רוב החומר הקשור לתקופה זו פורסם בספר “כתבים, איגרות ויומנים” (עמ' 225־185), ובמדור הזה נכללו רק מכתבים נוספים, שהגיעו לידנו אחרי הדפסת הספר ההוא.

לייב יפה חזר לארץ בתחילת הקיץ של 1945 חולה ותשוש, ובשלוש השנים שנותרו לו לחיות התאושש קימעה והקדיש חלק מזמנו לעריכת מהדורה שנייה של ספר־הזכרון לקונגרס הראשון ושל קובץ מאמריו ומסותיו בשם “תקופות”, קובץ שיצא זמן קצר לאחר פטירתו.

הוא עוד זכה לשמוע על החלטת עצרת האו"ם בדבר הקמת מדינה עברית, ולראות בתחילת מלחמת השחרור. במדור הזה הבאנו כמה מכתבים, שכתב לבנותיו בשבועות האחרונים לפני האסון שבו נספה.

יום לפני האסון עוד הביע צערו על כך, שבגלל הניתוק מהר־הזיתים אי־אפשר להקבר שם.

בהתפוצצות בבניין המוסדות, ביום ל' אדר א' תש"ח, נסתיימו חייו, והוא הובא לקבורה בבית־הקברות בסנהדריה. על קברו נחרתו המלים “נקבר על תנאי”, עד שהר הזיתים יהיה שוב פתוח.

בכל דרך נדודיו חלם לחזור למנוחה ולשלווה בביתו הצופה להרי מואב ויהודה וים־המלח, אל הר־הבית והעיר העתיקה של ירושלים. בכמה משיריו שר על הנוף הזה והדרך הרומאית העתיקה מירושלים דרומה, בכיוון לעיר־הקיט העתיקה של מלכי יהודה (כיום רמת־רחל). ואותה דרך, שהיה מהלך בה בימי החופשות הקצרות משליחותו בגולה, נקראה אחרי פטירתו על שמו.


22 בפברואר 1941    🔗

אַנגליה.211 אני מרגיש את עצמי רע, עובד הרבה. שום תיאור לא יוכל לתת מושג מתנאי העבודה. יום יום אני בא למשרד, מקבל אנשים, עורך ביקורים חשובים, משוחח בטלפון, כותב, מדבר באסיפות. אני מתגורר במלון שיש בו מקלט טוב, אבל קשה לשמור על עצמי, צריך שהשם ישמור. קשה גם לתת מושג משלותם, ומן השליטה העצמית ואומץ־לבם של האנגלים. המציאות עולה על כל מה ששמענו עליהם. עם כזה אי־אפשר לשברו.

העבודה מרובה. בערבים כבר אין אני יכול להיפגש עם אנשים וצריך להזדרז. את יום א' ביליתי בעיר. ביקרתי אצל פאסטרנאק ואצל לורד סמואל. היתה לי עיתונות טובה. ראיינו אותי. ראיתי אנשים רבים, הייתי אצל ליידי ארלי־רידינג, ראיתי את כל משפחתה. הם מתגוררים במלון. ראיתי את וייצמן. היתה לי אסיפה עם העובדים, ופעם דיווחתי על ארץ־ישראל לכל המנגנון של הסוכנות היהודית וקרן היסוד. ליידי ארלי ערכה לאנץ' ליהודי הקונטיננט, היו כשבעים איש. דיברנו היא ואני, כעשר דקות, מחר קבלת פנים למשלחת. הייתי אצל הגברת זיו אצל מארקס, גם הוא מתגורר במלון. אתמול ביקרתי אצל אנטוני די רוטשילד, מצאתי אצלו את אחיו ליאונל ואת אוטו שיף, אחד מראשי יהדות אנגליה. היתה שיחה מועילה. ביקר אצלי עורך ה“ג’ואיש כרוניקל”. סבורני שישרתו אותנו יותר טוב מאשר עד עתה.

הנסיעה212 ארכה 45 יום. 38 ימים היינו בלב האוקיינוס, נעים בקו שבור, ללא שיירה. לא היינו נפרדים מחגורות ההצלה, יום יום היינו מתייצבים ליד סירות ההצלה. פעם אמר רב־החובל: עכשיו נפליג בדרך פחות מסוכנת, יש רק סכנה אחת: אנו עלולים להיתקל בהרי־קרח. לא נתקלנו בהם. פעם אמר לנו, כי במרחק 14 מיל היתה צוללת שהיתה רודפת אחרינו. כמה ימים לפני שהגענו לאנגליה ראינו אוניית־מלחמה אנגלית, והיא איחלה לנו welcome home. אונייתנו היתה לא גדולה, עשרת אלפים טון, אבל היה לנו מזל במזג האויר, רק כמה ימים לא היה הים שקט. היה משעמם באונייה. רק אנשי צבא שנסעו ממאלאיה. קראתי הרבה, ירדנו מחוץ לאונייה רק בעיר אחת לכמה שעות, לאחר שהפלגנו מדרום אפריקה, בפרייטאון, בסיירה־ליאונה, עיר של אנשים שחורים, משם שלחתי כמה מכתבים.

כאן במלון מצאתי במקרה את אחותי אוליה ואת בתה אירה. הן תשהינה כאן עוד כמה ימים.

הדבר הקשה ביותר באונייה הוא הניתוק מכל העולם. בעוד שלושה ימים אסע למאנצ’סטר ואחר כך לגלאסגו וללידס. בגלל הנסיעה הארוכה איחרתי. התווּ בשבילי תוכנית, שהיתה יכולה להספיק לחמישה אנשים. הלוואי שאפשר יהיה לעבוד.


תזכיר על הפעולה בדרום־אמריקה213    🔗

ניו־יורק, 1 בדצמבר 1941

ידידים יקרים,

אין זאת הפעם הראשונה שאני מדגיש את חשיבותן של ארצות דרום־אמריקה. דיברתי על כך בירושלים פעמים רבות. בכל הזדמנות שדיברו על עבודה בארצות דוברות אנגלית, תמיד הוספתי את הארצות הדוברות ספרדית. כל הזמן יהדות דרום־אמריקה גדלה ומוסיפה לגדול במספר ובכוח פנימי. היא כבר עתה כוח חשוב. יהדות אירופה הושמדה, והיהדות שביבשת הזאת, לא רק זאת שבארה"ב ובקאנדה, חשובה לנו משנה חשיבות. ההסתדרות הציונית, קרן היסוד והקרן הקיימת, צריכות להקדיש יותר תשומת־לב לחלק הזה של העולם.

לפני 18 שנה אספו ארגנטינה, בראזיל וצ’ילי 17,000 עד 18,000 דולר. אז היה שם מספר היהודים כמחצית המספר כיום, והם היו אז הרבה יותר עניים ופחות מסודרים. כעת אין אנו מקבלים הרבה יותר מארצות אלה. מגביות בלעדיות של קרן היסוד לא הועברו באחדות מן הארצות האלה. שליחינו הסכימו לצירוף עם מגביות אחרות, וכך נחלש אופי המגבית של קרן היסוד. כמה פעמים המגביות של קרן היסוד קיבלו אופי של עבודות סיוע. כעת תקום לנו תחרות חזקה מצד הקונגרס היהודי, ההופך שם למוסד חזק, הודות לעבודתו היעילה והבלתי־פוסקת, ולמשרדו המאורגן היטב. אם לא נעבוד ביעילות, הם יתפסו מקום בראש הקהילה שם. בעצם, הם יתפסו כל מקום שאנו לא תפסנו, והם גם יחדרו לשטחים שבהם אנו כבר עובדים.

אך לא אדבר על מה שהזנחנו. ברצוני לדבר על מה שצריך לעשות עתה. יש לנו יהדות של 550,000 עד 600,000 בדרום אמריקה. מתוכם 350,000 – 400,000 הם בארגנטינה. בחלק הזה של העולם יש כמעט 100,000 ספרדים. 50,000 מהם חיים בארגנטינה. אנו מעריכים שיש כ־ 60,000 יהודים גרמנים כעת בדרום אמריקה. הקהילה היהודית חדשה יחסית. האשכנזים, שהם חלק הארי של הקהילה, שומרים במידה ניכרת על מסורת העולם הישן. הם קשורים עם ארץ־ישראל ומעוניינים בעבודה הקשורה בארץ־ישראל. היהודים שרויים שם במצב טוב. כמעט כולם הסתדרו יפה; רבים עשירים. יהדות זאת, אפילו אם נעריך זאת באופן צנוע, צריכים לתרום לקרן היסוד 50,000 עד 60,000 לירות לשנה.

אנו צריכים לקחת בחשבון כי בחלק־העולם הזה דוברים שתי שפות: אידיש וספרדית. המגע עם האשכנזים צריך להיות באידיש, ועם הספרדים – בספרדית. עלינו לקחת גם בחשבון, כי היהודים האשכנזים מתחילים להבין ספרדית, בעצם חלק מן האוכלוסיה אינו קורא עוד אידיש אלא ספרדית. התהליך הזה מתפתח. אנו צריכים גם להתחשב ביהודים הגרמנים, המדברים גרמנית, אף כי גם הם מתחילים להבין ספרדית.

במשך התקופה הזאת התפתחה עיתונות יהודית ניכרת. העיתון החשוב והוותיק ביותר הוא “יידישע צייטונג” בבואנוס־איירס. יש לו השפעה רבה בארץ. יש גם עיתונים יהודיים אחרים בארגנטינה. יש גם כתב־עת שבועי יהודי בספרדית. במכסיקו יש שני עיתונים ביידיש: האחד יוצא שלוש פעמים בשבוע, והשני – פעמיים בשבוע. בהאוואנה שבקובה מופיע שבועון יהודי. בצ’ילי, באורוגוואי ובמכסיקו, ובוודאי גם בארצות אחרות, יש כתבי־עת יהודיים בספרדית. בכל הארצות של אמריקה המרכזית והדרומית קוראים הרבה את העיתונים היהודיים המופיעים בניו־יורק. בעיר מכסיקו מקבלות כ־500 משפחות את העיתון הניו־יורקי “דער טאג”, קוראים שם גם עיתונים יהודיים אחרים.

כדי להמשיך בעבודתנו ביעילות, יש להקים מנגנון מתאים בניו־יורק, שהיא באופן טבעי בת־סמכא בכל הארצות האלה. בתנאי מלחמה אי־אפשר לנהל עבודה זאת מארץ־ישראל. העבודה צריכה להתרכז בניו־יורק. המשרד הזה צריך לשמור על מגע הדוק עם כל הארצות האלה, לשלוח להן אנשים, ספרות, פירסומים וכדומה.

הצורך הראשון, אף כי הוא קטן, הוא החשוב ביותר: יש למצוא מקום מתאים למשרד כזה; לפחות שלושה חדרים. העבודה כעת מתעכבת, מפני שיש לנו רק חדר אחד. קשה לעבוד כך, ואי־אפשר לקבל שם אנשים.

אנו חייבים לנהל דו"ח סטאטיסטי מכל הארצות שבהן אנו עובדים, לפי הנתונים דלהלן: מספר היהודים הגרים שם, קבוצות שונות, שפות, אירגונים ומוסדות יהודיים, התנאים הכלכליים של היהודים, האנשים הבולטים שבקהילה, וכתובות. המשרד צריך לקבל עיתונים מכל הארצות של דרום־אמריקה. יש לשמור קטעי־עיתונות מכל העיתונים על היהודים בארצות האלה, ועל עבודתם למען ארץ ישראל וכדומה.

אנו צריכים עובדי מזכירות ביידיש ובספרדית. אנו צריכים מנהל־פירסומים ביידיש ובספרדית, שיהיה אחראי למאמרים שיפורסמו בעיתונות היהודית, הספרדית והכללית בדרום־אמריקה. פעמיים בחודש יש להוציא בּיוליטינים לעיתונות, שהעיתונים האלה ישתמשו בהם. הבוליטינים האלה צריכים להכיל חדשות מארץ־ישראל ומקרן היסוד. לפני המלחמה הופיע בארץ־ישראל בולטין כזה בספרדית, וכל מה שהוא הכיל בא לידי ביטוח במלואו בעיתונות היהודית־ספרדית. מנהל הפירסומים צריך להיות גם אחראי לעיתונות הניו־יורקית, שיש לה, כפי שכבר ציינתי, השפעה גדולה באמריקה הדרומית. כל זה ידגיש את חשיבותו של משרד קרן היסוד גם בארץ הזאת. מנהל הפירסומים צריך להכין ביקורי שליחים וצריך לשלוח את חומר התעמולה המתאים. פעם או פעמיים בחודש יש לשלוח מכתבים לעובדי קרן היסוד המצטיינים ולציונים הדגולים בארצות האלה. לעבודתנו בדרום־אמריקה דרושה לנו עזרת ועד־החירום הציוני “פאלקור” ויט"א.

אנו צריכים לנצל את השבועון הגרמני “אַוּפבּאוּ” היוצא בניו־יורק, שהוא בעל תפוצה של 30,000 ומופץ בכל ארצות דרום־אמריקה. יש לנצל גם את העיתון הגרמני “אידישע ווֹכֶענשאַוּ” המופיע בבואנוס־איירס. יש לנהל שירות תצלומים, לשם משלוח תמונות לארצות האלה. לא קשה להדפיס תמונות בעיתונות הכללית והספרדית שם. ארץ־ישראל צריכה לשלוח לנו תמונות, כשם שהם עושים זאת למען “פאלקור” ו – U.P.A. [המגבית הישראלית].

אנו חייבים לחשוב ברצינות על שליחת שליחים לארצות האלה, המדברים יידיש וספרדית. את כל זה יש לשקול בעיון, ויש להודיע לירושלים. יש להשיג תקציב מיוחד, ולתכנן ברצינות את אירגון העבודה הזאת.


 

קטעים מיומן קובה214    🔗

6 באפריל 1943

נסעתי מניו־יורק לקובה ב־29 במארס והגעתי לשם ב־31 בו. עזבתי את קובה ב־16 באפריל והגעתי הנה ב־18 בו. ביליתי בקובה 16 יום. רציתי להיות בניו־יורק לחג הפסח; לכן צמצמתי לתוך 16 יום עבודה שדרשה ארבעה עד חמישה שבועות.

קובה היתה המקום הקשה ביותר שלי בדרום־אמריקה. הסיבות רבות. קובה תמיד היתה מקום־מעבר. הקהילה היהודית של קובה היא חדשה, בלי מסורת ובלי חיי תרבות. האנשים שבאו הנה באו מסביבה ענייה ולא היו רגילים לתרום למטרות לאומיות או מקומיות. המגבית שניהל [יוסף] טכורניצקי במשך השנה שעברה היתה הישג מהפכני. הוא קיבל 10,000 דולר למגבית המשותפת של קרן היסוד והקרן הקיימת, ואפילו עכשיו האנשים משתוממים על כך שאפשר היה להשיג סכום כל־כך גדול.

המצב הכלכלי בקובה גרוע השנה מבשנה שעברה. מקור ההכנסה העיקרי בקובה בא מטבק ומסוכר, בייחוד סוכר. השנה חסרות אניות, הפועלים אינם מרוויחים והמסחר ירוד.

האנשים לא ידעו מתי אוכל לבוא ואם אוכל לבוא בכלל. היו לי קשיים גדולים בהשגת הוויזה, וכתוצאה מכך ההכנות לא נעשו בזמן. מסיבת העיתונאים התקיימה שישה ימים לאחר בואי, והפגישה הראשונה נערכה שבוע ימים מאז בואי לשם, וכך אבד זמן יקר.

בקובה לא מקובל לבקש כסף בקבלות־פנים ובפגישות־בית. את כל אחד מן האנשים החשובים ביותר יש לרכוש באופן אינדיבידואלי ולהשפיע עליו לתרום במידה רבה יותר מאשר היה רגיל עד עתה בקובה. צריך הייתי להזמין אנשים לארוחות צוהריים וערב, ולערוך מסיבות במלון בערבים. אחדים מן האנשים אמרו לי, כי גם אילו היה להם הכסף, לא היה בהם הכוח לתרום אותו, כי לא הורגלו בכך ולא חונכו לכך. טכורניצקי עשה רבות בשנה שעברה לחינוך מסוג זה. השנה היתה לנו עבודה קשה מאוד של חרישה וזריעה.

בהגיעי לקובה נתברר, כי היו מגביות אחדות לפני מגבית קרן היסוד. היתה פה המגבית של הג’וינט, של אוֹרט ואחרים. זמן קצר לפני בואי הוכרזה פה מגבית של 25,000 דולר למען המאמץ המלחמתי של בנות־הברית. הרוח החיה במגבית הזאת היו הקומוניסטים. עבודתם התחילה ב־15 באפריל, דווקא כשאנו היינו בתוך עבודתנו. המגבית שלהם היתה למען רוסיה, סין, אנגליה ואחרים. התפלאתי שלא הזכירו את ארה"ב ואת לוכסמבורג. בן־ברית אחד, היהודים נשכח לגמרי. מר ליטווינוב, שנתמנה גם שגריר קובה, בא לקובה בזמן שגם אני הייתי שם, והקומוניסטים היהודים הגישו לו את הסכום הראשון של 5,000 דולר בשביל המגבית הזאת.

ישנם בקובה כ־15,000 יהודים, 85% מהם גרים בהאוואנה. חמישה אלפים בהם פליטים המחכים לוויזה. הג’וינט תומך ב־500 פליטים ומוציא 11,000 עד 12,000 דולר לחודש. יש כ־4,000 ספרדים ברובם עניים. הקהילה היהודית בקובה מורכבת מקבוצות שונות. בצד יהודים מזרח־אירופיים יש יהודים גרמניים, הולאנדיים, צ’כיים ואמריקאיים (מן הקבוצה האחרונה כ־35 משפחות). אחדים מיהודי מערב־אירופה ואמריקה רחוקים מענינים יהודיים, ואחדות מן המשפחות הספרדיות העשירות מתרחקים מן היהדות. יש בהאוואנה בין 700 – 800 יהודים בלגיים. הם הביאו אתם רגש לאומי חזק ומסורות ציוניות.

יהדות קובה יש לה ועד מרכזי ובו מיוצגים כל האירגונים והמוסדות. הקומוניסטים היהודיים הם הרוב. הם רשמו כחוק את הקבוצות השונות הקשורות בהם, והן כולן מיוצגות. ההסתדרות הציונית מיוצגת כגוף אחד. דבר מוזר הוא, שהקומוניסטים בקובה שולטים בחיים היהודיים שם. המפלגה הקומוניסטית היא חוקית בקובה. יש להם חברים בבית־הנבחרים ויש קומוניסט גם בממשלה.

הקהילה היהודית יש לה מרכז יהודי גדול. יש בו למעלה מ־1,500 מקומות ישיבה ובבנקטים יש מקום ל־600 עד 700 איש. המרכז היהודי היה מייצג את “היאס” ועדיין הוא מוסיף לקבל משם 275 דולר לחודש. לקהילה היהודית יש מוסדות אחדים: לשכת המסחר היהודית, בת 215 חבר, להגנה על האינטרסים של המסחר היהודי; המרכז העממי היהודי, של הקומוניסטים, ובו 600 חבר (אחדים מן הציונים הם חברים במרכז הזה, כדי להימנע מצרות, והם משלמים מסים 50 סנט לחודש); חברה שנוסדה למען המלחמה בשחפת, היא קשורה במרפאה, ובה כ־800 חבר. יש אירגון נשים יהודיות לעזרת נשים נזקקות, ויש גם בית־ילדים. יש אפילו חברה של סופרים ועיתונאים ובה 10–12 חבר. ליהודים האמריקאיים והמערב־אירופאיים יש בית־כנסת יפה בוודאדו – פרבר של האוואנה, ורבם, ד“ר שפירא, הוא יהודי בלגי. היהודים הספרדיים יש להם בית־כנסת ומועדון. יש הסתדרות ציונית בקובה, בת 300 חבר, המשלמים מ־25 סנט ועד דולר לחודש, ומזה מצטברים 120 דולר לחודש בקירוב. יש אירגון ויצ”ו בהאוואנה ובו 450 חברות, בארבע קבוצות לשוניות: יידיש, גרמנית, ספרדית ואנגלית. יש להן ארגון־גג. הקבוצה הגדולה ביותר היא הדוברת יידיש והקיימת שנים מספר. הגב' קייטס היא נשיאת אירגון־הגג. יש גם אירגון “השומר הצעיר” ובו 100 חבר. לבלגים יש הסתדרות ציונית משלהם, אך הם מסונפים להסתדרות הציונית הכללית בהאוואנה. הנוער הבלגי יצר אירגון משלו “בנתיב” – בן 70 חבר. בשלוש השנים האחרונות לא נמכרו כל שקלים בקובה.

יש שלושה בתי־ספר בקובה. אחד של הוועד המרכזי, בשם בית־ספר יהודי אוטונומי, ובו 200 תלמיד. נאמר לי כי זה בית־ספר בונדיסטי, וכי המורים בו הם בונדיסטים. אך בביקורי בבית־הספר שמעתי נאומים ציוניים מפי המורים, והילדים שרו פעמיים את “התקוה”. אחד מהם דיקלם שיר שלי “נהלל”. בית־הספר השני, הציוני, הוא בית־ספר פרטי של אברהמי, יליד ארץ־ישראל. יש שם כמאה ילדים. בית־הספר השלישי הוא קומוניסטי, ובו כמאתיים ילד.

בתי־הספר הם “דתיים” (השייכים לבני הדתות) וממלאים תוכנית־לימודים של שש שנים. רוב הילדים היהודיים בהאוואנה אינם מבקרים בבתי"ס יהודיים. הילדים בבתי־הספר הנזכרים לומדים, מלבד ספרדית, גם יידיש, והם חושבים ביידיש, הואיל והיהודים פה – חוץ מיהודי מערב־אירופה ואמריקה – עוד משתמשים בשפה זו בחיי המשפחה שלהם ובחיי החברה. הוראת העברית מתנהלת בכבדות, אפילו בבית־הספר הציוני. לספרדים בית־ספר עם 100 ילדים, אך אין מלמדים בו מלה עברית. שאלתי אחד המנהיגים הספרדיים, מה יהיה על הילדים האלה, שלא ידעו אפילו אות עברית אחת ולא ידעו להתפלל. לא קיבלתי תשובה לשאלה זו.

יש בהאוואנה שני עיתונים יהודיים: “האוואנער לעבן”, עיתון ציוני חצי־שבועי, שהוא דבר פרטי; והשני, שבועון, עיתון קומוניסטי.

עד לזמן בואי לקובה היו ליהודים שתי שעות ראדיו ביום. האחת, של הקומוניסטים, המתוארת כ“שעת הראדיו יהודית הפרוגרסיבית היחידה” ושעת ראדיו של הציונים, המתוארת כ“שעת הראדיו היהודית הלאומית היחידה”. בתקופת בואי לקובה הופסקו השידורים של השעה היהודית. הקומוניסטים הצליחו לחדש את שידוריהם מהר מאוד, הודות לקשריהם. הציונים עוד המשיכו במאמציהם לחדש את השידורים בעת שעזבתי את קובה.

הקהילה היהודית היא בת השכבה הבינונית, עם עשירים אחדים בין היהודים האמריקאיים והמערב־אירופיים, שהם רחוקים מאתנו. היהודים הם יצרני בגדים, לבנים, רהיטים, נעליים, כפתורים וכו'. רוב הפועלים הם קובנים, לא־יהודים. ב־1933 הוחק חוק, שלפיו 50 אחוז מן הפועלים המפעלים בבעלות זרה צריכים להיות קובנים. בתעשיית היהלומים עשו יוצא מן הכלל, אך גם בשדה זה ישנם כיום קובנים מספר. מעניין לציין, כי בניגוד למקובל בארצות דרום־אמריקאיות אחרות – היהודים בקובה אינם רשאים לעסוק בעבודות פרודוקטיביות. יש להם הרשות להיות “לופט־מענטשען”. יש בקובה חנוונים יהודים רבים, גם חשובים וגם קטנים. בפרובינציה 99% מאנשי העסקים הם חנוונים. היהודים פתחו שמה מסעדות ובתי־קפה. יש רופאים ועורכי־דין ספרדים אחדים. מספר מסוים של בני־נוער יהודים מבקרים באוניברסיטה של קובה.

האוכלוסיה הכללית של קובה יש בה ארבעה וחצי מליון איש; מהם 600,000 בהאוואנה. כמעט חצי האוכלוסיה היא נגרואידית. אין אינדיאנים. אלה הושמדו לחלוטין אחר כיבוש קובה על־ידי האירופיים. אין מורגשת אפליה לגבי הכושים. רואים אותם בבנייני המשרדים ובמשרדי העיתונים. יש רופאים כושיים ועורכי־דין כושיים. יש כושי בממשלה. אחד העיתונאים שהשתתף במסיבת־עיתונאים שלי כנציג עיתון חשוב, היה כושי. בכל זאת הכושים והלבנים אינם באים במגע חברתי. הקובנים הם אדיבים, ידידותיים, בעלי מזג טוב וקלי הליכות. אין מורגשת אנטישמיות בקובה.

הנה סדר עבודתי ב־16 הימים בקובה.

ב־31 במארס, בשעה 10 בבוקר, הגעתי למיאמי באווירון. קיבלו אתת פני נציגי כל המוסדות והאירגונים. הציונים חששו שהאנשים לא יבואו, כי הגעתי בעת שעות העבודה, והאנשים בקובה אינם רגילים לעזוב את חנויותיהם ועסקיהם, ולו לשעה אחת, ושדה התעופה רחוק מן העיר; אך האנשים באו. גם משלחת קומוניסטית היתה. בעיתונם הופיעה הודעה, כי הוסכם פה אחד לשלוח משלחת לקבל את פני. נציג הקומוניסטים אמר לי: “אני מברך אותך בשם היהודים הפרוגרסיבים בהאוואנה”. הערתי: “איני מאמין שיש לכם בקובה יהודים לא־פרוגרסיבים”. (ימים אחדים לאחר־מכן שלחו לי הזמנה להשתתף בחגיגה לכבוד חמש־עשרה שנה לבירוביג’אן. לא עניתי להם).

מספר גדול יותר של אנשים קיבלו את פני במלון. ביניהם ילדי בית־הספר הציוני, וחברי “השומר הצעיר”. הוצרכתי להצטלם עם כל קבוצה, וזה ארך זמן רב. הצילום הוא עניין רציני בארץ הזאת.

בשעה אחת סעדתי בארוחת־הצוהריים עם נשיא ההסתדרות הציונית, מר רפאל זילבר, ועם קבוצת ציונים. ב־9.30 בערב היתה לי פגישה ראשונה עם ועדת קרן היסוד ועם עובדיה לעתיד. השתתפו כשישים איש. האזנתי לנאומי שבח; להבטחות, כי יום זה יירשם באותיות זהב בתולדות יהדות קובה; כי התחיל חג ליהדות קובה, וכי כל יהודי, כזקן וכנער, מרגיש בכך; וכי כולם אומרים “נעשה ונשמע”. אכן, לא חוסכים במלים נעלות בארץ זו.

3 באפריל: ארוחת צוהריים אצל השגריר הבריטי. המנה הראשונה – צדפות. נבהלתי, והתנצלתי מלאכול. לשגריר יש חווילה בפרבר היפה של מירמר. שוחחנו ארוכות. סיפרתי לו על עבודתנו וכל הישגינו בארץ־ישראל, על המאמץ המלחמתי של יהדות ארץ־ישראל וכו'. השגריר הקשיב בעניין, שאל שאלות, אך לא העיר הערות מחייבות. הוא אמר לי שהיה נציג בריטי בעירק, ושהוא עבר דרך ארץ־ישראל, אך לא ראה דבר. ביקשתי ממנו להציגני לפני נשיא הרפובליקה. אמר שיכתוב עוד באותו יום, אך שאלני מדוע אני מעוניין לראות את הנשיא. עניתי: “יש ביבשת הזאת עשרים מדינות. כל אחת מהן תיוצג בוועידת השלום הבאה ובחבר־הלאומים העתיד. אנו מעוניינים לרכוש ידידים, ולהסביר לאנשים את הבעיות היהודיות והארץ־ישראליות, ולספר להם על מטרותינו”. השגריר הבין. הוא איש דתי ממש וכנראה חוקר תנ"ך.

6 באפריל: ארוחת צוהריים עם 16 גבירות, נציגות ארבע קבוצות ויצ“ו. היו נאומים יפים, וחמש נשים ספרדיות קמו ושרו: “ברוך הבא בשם ה'”. לפני ארוחת הצוהריים היתה לי שיחה ארוכה עם הגב' סגל, היושבת־ראש של קבוצת ויצ”ו הדוברת יידיש. בשעה חמש היתה מסיבת עיתונאים קובנית. כל העיתונים החשובים היו מיוצגים, וגם פרשני ראדיו ונציגי סוכנויות טלגרפיות שמעבר לים. טכורניצקי הציג אותי. אמרתי מלים אחדות בעברית, הן תורגמו לספרדית, והוקרא גילוי־דעת שלי בספרדית. נשאלו שאלות, עניתי באנגלית, טכורניצקי תרגם לספרדית. נציג עיתון קומוניסטי יהודי שאל, מה יחסה של ארץ־ישראל לרוסיה הסובייטית. עניתי כי יהדות ארץ־ישראל אוהדת את העם הרוסי ואת הצבא הרוסי, הלוחם לחירות רוסיה ולחירות בכל מקום, אך אוהדת פחות את הקומוניזם. ואן לואיס מארטין, העיתונאי ופרשן הראדיו החשוב ביותר בקובה, נשא נאום נלהב על הציונות ועל ארץ־ישראל כמרכז לאומי של העם היהודי. סופרת מפורסמת, מארצדס פינטו, הביעה מחשבות יפות. היא אמרה שהיא ספרדיה, ושהיא רוצה לחיות עד סוף ימיה בקובה, אך גאוותה וכוחה הפנימי נובעים מן הידיעה, כי אי־שם ישנה ספרד שלה, שאליה היא יכולה לשאת את עיניה באהבה ובגאווה. העיתונות הקדישה לי תשומת־לב רבה. הראיונות אתי הודפסו בהרחבה והופיע שם התצלום שלי. העיתון הקובני האנגלי “האוואנה פוסט” פירסם אינטרביו מפורט.

13 באפריל: בשעה עשר בבוקר ביקרתי בבית הספר של אורט, בלווית מר אייסורוביץ, נציג אורט, שהקים את בית הספר הזה. זמן מה לפני בואי הוא ערך מגבית למען אורט.

בשעה ארבע נתקבלתי על־ידי נשיא הרפובליקה215 . הייתי צריך לחכות, כשם שחיכו גם משלחות אחרות, וביניהם ארבעים איש מעובדי הרכבת. כשהוצגתי לפני הנשיא אמרתי: “איני רוצה לעכב אותך זמן רב. אני רואה כי יום גדוש לפניך”. והוא ענה: “אין דבר. כך זה כל יום”. אמרתי לנשיא: “אני מביא לך ולעמך את ברכת העם היהודי בארץ־ישראל”. דיברתי אתו על עבודתנו בארץ, על המאמץ המלחמתי שלנו וכו'. הנשיא שאל שאלות, ואני עניתי עליהן. אמרתי: “יבוא זמן לאחר המלחמה, שבו נזדקק לעזרת עמך וממשלתך”. הנשיא אמר: “לעם הקובני ולי יש הבנה ואהדה לעניין שלכם ולמפעלכם בארץ־ישראל”. אמרתי: “אנשים שלחמו לחופש יבינו למאבקנו לחופש ולמולדת”. הנשיא ביקשני למסור את ברכתו ואחוליו ליהדות ארץ־ישראל. למוחרת היום שלח הנשיא אלי למלון את תמונתו עם הקדשה.

בשעה חמש בערב שתיתי תה בבית מר יורדן, מנהל הג’וינט בקובה. בתשע נערך נשף על־ידי הספרדים, השתתפו בו כשמונים איש ואשה. הם אמרו לי, כי זה היה נשף ראשון בסוגו בהיסטוריה שלהם. הם דיברו ושרו, והתלהבותם גדלה משעה לשעה. אפשר להלהיבם יותר בנקל מאשר את האחרים. המסיבה הסתיימה באחת בלילה.

15 באפריל: בשעה 10:30 הלכתי אל השגריר הבריטי, להיפרד ממנו. הוא הצטער על כך שביקורי בקובה היה כל־כך קצר. הוא שאלני על עמדתם של היהודים האמריקאים בהאוואנה. אמרתי לו כי אחדים מהם מסתירים את יהדותם ומקווים שהיא לא תתגלה. השגריר שאל, אם הם מתביישים ביהדותם. עניתי: “אני מצטער לומר, שיש יהודים המתביישים ביהדותם, אני מתבייש בהם”. ב־ 5:30 בא מר מרטין לערוך אתי ביקור במשרדי “אל מוֹנדוֹ”, העיתון רב־ההשפעה ביותר בקובה. הציגני לפני העורכים מארטי וטאלט. טאלט הוא משורר קובני ידוע. היתה לנו שיחה ארוכה על ארץ־ישראל ועל ציונות. טאלט נתן לי אנתולוגיה של שירה קובנית, שהכילה גם אחדים משיריו.

ב־ 9.30 בערב היתה מסיבת־פרידה, שנמשכה עד 2 בבוקר. השתתפו למעלה מ־500 איש. היתה מסיבה מוצלחת ביותר, עם נאומים, שירה ומוסיקה.

16 באפריל עבדתי במשך שבועיים יחד עם מר יוסף טכורניצקי. הוא באמת עובד ממדרגה גבוהה. כשראיתיו במכסיקו והצעתי להזמינו לעבוד למעננו, היו לי ספיקות. בעבודתו במשך השנה שעברה הוא הוכיח כמה הוא מתאים לתפקיד הזה, והפעם ראיתי את עבודתו במו עיני. הוא נואם טוב מאוד, הוא שולט ביידיש, ספרדית, עברית ואנגלית. הוא יודע לשכנע ולרכוש אנשים. הוא גם מארגן טוב. הוא בוודאי יגדל בעבודתו, וראוי לשים עליו עין.

בשובי מאמריקה הלטינית, דיברתי על הצורך בעבודה מדינית בארצות האלה. דיברתי על כך עם וייצמן. שלחתי גילוי־דעת על כך למנהיגי הציונים. בגילוי־הדעת ציינתי, כי עשרים המדינות של אמריקה הלטינית יקבלו מקום וכן גם קול בשיחות־השלום ובחבר־הלאומים העתיד; וכי אנו צריכים לרכוש ידידים בעוד מועד; וכי יש לרכוש את העיתונות ואת טובי המדינאים; וכי עמדתן של מדינות דרום־אמריקאיות ומנהיגיהן תשפיע ללא ספק גם על עמדת ארה"ב. דברתי גם על הצורך להקים ועד ארץ־ישראלי בארצות האלה. בזמן שהותי בקובה ראיתי עוד יותר ברור את הצורך הגדול ואת החשיבות הרבה של עבודה כזאת בדרום־אמריקה.


ניו־יורק, ספטמבר 1944    🔗

מותה של בלה שאגאל הדהים אותי. איש לא פילל, לא חשש למותה. היא היתה עדיין צעירה, מלאת חיים ותוכניות. בהתמדה ובדביקות היתה כותבת את ספר זכרונותיה – ההווי של ויטבסק הישנה. לעיתים קרובות היתה קוראת לפני או מספרת לי פרקים מזכרונותיה. הייתי מיודד מאד עם השאגאלים. אהבתי את ביתם, הנושם חום וביתיות והערוך בטעם לא מצוי. השעות שהייתי מבלה אצלם היו משרות עלי שלווה וצלילות. הם היו באים גם אלי. היא היתה דואגת לי, כשלא הייתי בקו הבריאות.

הורגלנו באובדן מיליונים אנשים, ואף־על־פי כן מותה של האשה הזאת, אישיות ססגונית וקרובה, נחת עלי כמהלומה קשה. אינני יודע כיצד שאגאל – חסר־האונים וחדל־הישע – יהיה חי בלעדיה. היא היתה לדידו חזוּת הכול. היתה הרגשה כאילו הם מציירים את התמונות שניהם ביחד. כל דמויות האשה בתמונותיו הן אשתו.


י“ח טבת תש”ד    🔗

ליוסף קלוזנר

ידידי היקר, שלום רב לך. אינני יודע אם הגיע אליך מכתבי, ששלחתי לך לפני חודשיים בערך. עברו שלוש שנים מיום שעזבתי את הארץ. השנים האלה היו קשות – קשים הם חיי הנכר והנדודים.

האקלים היהודי הרוחני בארצות־הברית הוא זר לרוחי, אינני יכול להסתגל לחיים האלה. אני חי מחוץ לציבוריות היהודית כאן. התייחדתי בפינה קטנה. לקחתי עלי את העבודה באמריקה הלאטינית, בקונטיננט שגלינו בייחוד בשנים האחרונות. הרבה עבר עלי במשך השנים. הייתי באנגליה, בקאנדה, בארגנטינה, בצ’ילי, באורוגוואי, באקוואדור ובקולומביה, במקסיקו ובקובא. יומים ביליתי בבראזיליה. שם יש יהדות אילמת – הציונים המעטים עושים רושם של אנוסים, נסגרו העיתונים היהודים, נאסרה העבודה הציונית. בכל מקום באתי במגע עם השבטים היהודים השונים, עם נדחי ישראל. זהו שם הקהילה היהודית במקסיקו. בית־הכנסת והמוסדות שלה נמצאים ברחוב ישו ומרים. הרגשתי את הטראגדיה הלשונית שלנו. דיברתי בארבע שפות – באנגלית לחלקים הנאורים והאמידים של הספרדים, בעברית להמונים היהודים, הספרדים והערבים, ודברי תורגמו לספרדית; יש ליהודי המזרח יחס של כבוד וחיבה לשפה העברית; דברתי יידיש להמונים שלנו, וגרמנית לפליטי גרמניה. באסיפה אחת שמעתי נאומים ודברי ברכה בהונגרית.

בכל מקום של העולם הגדול הזה תמצא את פזורי ישראל. בפאמפאס של ארגנטינה, על מורדי האנדים, על שפת האוקיינוסים, על קצה הגבול של השטחים שעוד לא נגלו, בארצות האגדיות של האינקוס והאצטקים – בכל מוקם מצאתי קיבוצים יהודים. במאמצים שלמעלה מכוח אנוש הם מתאחדים בקרקע של הארצות הזרות. הם נלחמים בעד פת־לחם, בעד קיומם הפרטי, אבל הם נלחמים גם בעד קיומם הלאומי. הם מייסדים קהילות, בונים בית־כנסת ובית־ספר, מקיימים מוסדות כלכליים ותרבותיים. הם צריכים להילחם נגד הגלות, בסביבה זרה – זרים הם החיים הכלכליים, זרה השפה וזר בית־הספר. סכנות רבות אורבות לקבוצים היהודים האלה. החינוך היהודי והעברי הוא הפרובלימה הקשה ביותר בארצות האלה. בלי חשק דיברתי על זה. יש מקומות שעשרה אחוזים בלבד של הילדים בגיל בית־הספר לומדים קצת עברית, ותשעים אחוזים אינם רואים גם אות עברית. קטן מספר המורים, משכורתם דלה והם מבכרים להתעסק במסחר.

בשנים כתיקנם היינו צריכים להעביר לארצות האלה 30–40 צעירים מארץ־ישראל, חלוצי החינוך והשפה העברית. הצלחתי לעניין בדבר את מנהלי בית־המדרש למורים שעל שם שכטר [בניו־יורק], והם הסכימו להביא לארצות־הברית עשרה צעירים מאמריקה הלטינית, חמשה מארגנטינה וחמשה מהארצות האחרות של היבשת הזאת; המוסד יכלכלם ויחנכם במשך שנים אחדות על חשבונו ויכשירם בתורת מורים ומנהיגים רוחניים. זהו רק נסיון ראשון.

יש ערך רב לקיבוצים היהודים של היבשת הזאת – היהדות הזאת מונה 350 עד 400 אלף נפש. והיא חשובה לנו בייחוד בזמן הזה, בזמן הכליה של חלקים גדולים מעמנו. יש לציבור היהודי הזה חשיבות רבה במובן הלאומי והציוני. יש לארצות האלה ערך רב גם למדיניות שלנו. כעשרים מדינה (מאמריקה הדרומית) תשתתפנה בוועידת השלום או בחבר־הלאומי הבא, ומן ההכרח לרכוש את הבנתם ועזרתם.

העולם הזה חשוב גם במובן החומרי. במשך שלוש השנים של עבודתנו עלה לנו להגדיל פי ארבעה את הכנסות קרן היסוד. גם הקרן הקיימת הגדילה את הכנסותיה. יש גם דוברי עברית בארצות האלה, כמעט בכל הארצות היו לי מסיבות של דוברי עברית. יש גם נוער המחפש את דרכו אל העם היהודי ולארץ־ישראל, אבל אלה ברובם הם הפליטים שלא שכחו מה שלמדו ורכשו בארץ מולדתם, בסביבה היהודית.

נגעתי רק בקצה הפרובלמה הזאת.

אני שולח לך העתק המכתב שקיבלת מיצחק ספיבקוב. הייתי בעירו, ראיתי אותו ואת משפחתו. לבי כאב כאשר ראיתי את האיש היקר הזה יושב בקצה העולם בודד וגלמוד ורוקם את חלומו. אני שולח לך את המכתב כמו שהוא. תראה את הווי חייו, תציץ לתוך נפשו. כתוב נא אליו. מכתב ממך יהיה לו למאורע חשוב בחייו האפורים, ותחיה את נפשו הכואבת והבודדת. אכתוב לארגנטינה, אולי ימצא לו גואל ומיטיב.

אני מקבל מכתבים מבנימין, הם לי למשיב נפש, הם שמחתי ונחמתי. אשמח לקבל מכתב ממך, לשמוע על חייך ועבודתך. רק הדים מגיעים אלי. שלום רב לפאניה.

היה שלום,

בחיבה שלך,

לייב.


ירושלים, 26 ביוני 1946    🔗

לתמר יפה – אורן, אילון

תמה’לה ילדתי היקרה, תודה על מכתבך. כל־כך שמחתי שאת ושעיה באתם ליום הולדתי216 הוריו של שעיה ביקרו אותנו, אני כותב קצרות. מוחרתיים אני נוסע ליומיים לתל־אביב ומשם לחיפה. אבלה שבועיים בסאנטוריום בודנהיימר. תבואי פעם אלי, ילדתי, אספר לך איך “חגגו” אותי. המסיבה הגדולה היתה יפה מאוד. באו כ־700 איש, כל היישוב היה מיוצג. באו זקנים וצעירים – באו מכל העדות, הסתובבו שלוש שעות. היתה בביתנו מסיבה בשביל פקידי קרן־היסוד. באו כ־65 אנשים עם הנשים. ערכו לי קבלת־פנים עיתוני ירושלים, רובשוב הקדיש לי נאום יפה בישיבת הוועד הפועל. העיתונות הקדישה לי מקום רב. ב“העולם” באו ארבעה מאמרים. מאמר יפה מאוד נדפס ב“הצופה”. את המאמרים ב“דבר” וב“המשמר” ודאי ראית. מתקבלות ברכות מכל תפוצות ישראל ומהארץ. יש כבר כמאתיים ברכות. אנשים אומרים שאינם מאמינים שאני כל כך זקן. אני מסכים להם ואומר שנפוצה דיבה וטוב להכחישה. אני עייף מאוד נחוצה לי מנוחה…

אבא


באזל, 12 ביולי 1946    🔗

לתמר יפה ־ אורן, אילון

שלום לך מבאזל. רגלינו דורכות על אדמת באזל, במקומות ששם התהלך הרצל. תתקיים ועידת קרן היסוד באולם שנבנה במקום הקאזינו, מקום הקונגרס הראשון. היתה לנו מסיבת קרן היסוד במלונו של וייצמן “שלושת המלכים”, באולם שבו ישב הרצל. אני ניהלתי את המסיבה ולבי היה נרגש. באזל גדלה ויפתה, אבל אני עוד לא ראיתיה. אני מוכרח לשמור עלי ואינני יכול להסתובב, ואין זמן לכך. כל רגע חופשי תפוס, אני נכנס לעיתים רחוקות לקונגרס, באים אנשים רבים למשרדנו. עלינו לסדר את ענייני קרן היסוד. נפגשתי עם מכרים וידידים רבים, שלא ראיתים במשך שנים.

אני כותב עכשיו ב־6 בבוקר. אינני יכול לישון. מוחרתיים תהיה לנו ועידת אנשי אמריקה הלאטינית, באו כארבעים איש. ביום הראשון מקבלים אותנו עסקני קרן היסוד בשווייץ וביום השני אני מרצה בקונגרס, ובערב עלי לנהל את המסיבה החגיגית של קרן היסוד.

עוד לא רבצה מעמסה כזאת על קונגרס ציוני כעל הקונגרס הזה. נחוצה עצה ותושיה.

מה נשמע אצלך, ילדתי, מה נעשה כבר בקיבוץ החדש יחיעם? מה שלום שעיה? מה שלום הילדים? כל־כך שמחתי לראות ואת דני. הרבה נשיקות לו ולגלעד, וגם לאמא היקרה.

שלום לכולכם

באהבה, אבא


ירושלים, 12 בדצמבר 1947    🔗

לתמר יפה ־ אורן, אילון

בנימין הביא לי את מכתבך מיום 30 בספטמבר ואתמול קרא לי על־ידי הטלפון את המכתב של דני.217 אתמול באה אמא לבקרני. בנימין נוסע כל יום הביתה. אני עובד הרבה ובשמונה וחצי אני הולך כבר לישון. אין רצון לבקר אנשים.

אני כולי תחת רושם הרצח של אנשי כפר־עציון. הייתי אצלם פעמים אחדות. זה לא כבר ביקרתים יחד עם אמא. האנשים לא היו די זהירים. קיבלנו טלגרמה מוייצמן:

To you old chaverim who stood devotedly at the post in fair and bad weather and with whom it was a privilege to cooperate for many years, I send my affectionate greetings on this great occasion.

האם לא קראת ב“דבר” את תיאור החגיגה בגבעת־ברנר?218 וגם הרשימה על מסירת הפסל שלי?219 כל הזמן לבי אתך ועם משפחתך.

אני מכין את “ספר הקונגרס”. ספרי “תקופות” יופיע בעוד שבועות אחדים. היי שלום ילדתי. אני כל כך מתגעגע עליכם. אני לוחץ אותך ללבי. שלום לשעיה220. נשיקות לילדים.

אבא


לתמר יפה־אורן, אילון    🔗

זה כחודש ימים אין ידיעות מכם. צלצלתי פעמים אחדות לחיפה, לא יכולתי להשיג את שר־שלום,221 אבל דוסטרובסקי אמר לי כי בחבל שלכם הכול שקט. עוד יותר דואגים אנו אחרי הידיעות מדן וכפר־סולד. אולי כתבת באיזה אופן, אבל המכתבים לא הגיעו אלינו. הדואר היה סגור, רק אתמול פתחו אותו והתחילו לסדר את המכתבים שנצטברו.

אמא ואני כתבנו לך.

לנו שלום. תלפיות מוגנה היטב. אמא עובדת במגן דוד.

גם היום אנסה להתקשר עם שר־שלום. קשה לקבל את הקשר.

היי שלום ילדתי האהובה. שלום לשעיה והילדים. האם לא חשבתם על כך, שנחוץ להעביר את הילדים למקום אחר?

לי יש רק תפילה אחת: ישמורכם אלוהים.

הזהרו.

בכל אהבת נפשי

אבא


י“ד בשבט תש”ח    🔗

אל רבי ישראל מץ222

ידידי היקר,

תודה רבה לך על המתנה היפה ששלחת לי. עברתי על הספר “איגרות סופרים עברים”, קראתיו כולו. זכות גדולה נתגלגלה על ידיך שהוצאת את הספר הזה, המראה לנו דורות אחדים של חיי הספרות והסופרים העברים בעוניים וסבלם וגם באהבתם לאין גבול לספרות ולשפה העברית, בימים שעמדו גלמודים וחסרי אונים במערכה. מן הספר הזה ראיתי את כל הטוב שעשית לספרות העברית בנדיבות־לב ובצנעה.

בין כותבי המכתבים יש אחדים שהכרתי היטב, נפגשתי לעיתים קרובות עם הרב ד"ר משה אליעזר אייזנשטאט. בימי חייו האחרונים הייתי מבקר אצלו בחדרו העלוב במלון אמבסי. קשים וגלמודים היו ימי חייו האחרונים, אבל האיש היקר והצנוע לא התאונן. באהבה וברוך התייחס לאנשים.

דבר טוב עשית, שהעלית מעולם הנשייה את המכתבים האלה, ודבר חשוב עשה הרב ד“ר מרדכי זאב רייזן, שערך וסידר את הספר. נפגשתי פעמים אחדות עם ד”ר רייזן בביתו של אברהם יוסף שטיבל ז"ל ולמדתי לכבד ולאהוב אותו. דרוש בשמי בשלומו.

אתה יודע מה מתרחש בארצנו, אנו חיים בזמן של סבל ושל גבורה עילאית. קשה לכם לתאר לעצמכם מרחוק איך הישוב נלחם ובאיזה נוער נתברכנו. נופלים קורבנות מטובי הנוער, הטהורים והקדושים. כל קורבן הוא אבידה בלתי חוזרת לעמנו. יש כוח מיוחד למגע עם הארץ, עם כל סלע נפצץ, עם כל רגב אדמה נחרש. יהודי אדוק אמר: מה שהתרחש בימי החשמונאים ובר־כוכבא זה דבר רחוק, שכמעט נשכח; אבל מה שאנו רואים בעינינו – זאת היא גבורה שעוברת לפנינו יום יום, לילה לילה. גדולים הם הבנים והבנות, אבל נפלאים הם גם האבות והאמהות. כאן אי־אפשר להגיד “אין טעם לחייכם, כשם שאין טעם למותכם”. אמיצה היא אמונתנו שנשיג את מטרתנו, למרות הכול.

שלום רב לרעיתך ולבנותיכם ולמשפחותיהם. עד היום לא שכחתי את ביתכם החביב ואת מידת הכנסת־האורחים שנהגתם בי. יקרה לי ידידותכם.

בברכה רבה ובאהבה,

ליב יפה

[“ביצרון” כרך 17, תש"ח]



 

ציון בבזל: כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים 1897 – 1905    🔗


כתבות על הקונגרסים הציוניים הראשון, שני, שלישי ושביעי    🔗

בפרק הזה אנו כוללים כתבות בעיתונות הרוסית הכללית על הקונגרסים הציוניים הראשונים, המעניינות באופן הצגת התנועה הציונית בפני הציבור הרוסי הלא־יהודי וגם היהודי. החומר הזה לא היה ידוע לנו מקודם, והגיע לידינו מרוסיה אחרי מאמצים של שלוש שנים וקשיים מרובים. אמנם כמה הדו"חות יבשים למדי, אולם מאחר שהחומר הזה הוא מן הדברים הראשונים שנדפסו בעיתונות הרוסית הכללית על הציונות, ראינו צורך להביאו בשלימותו.

כן כללנו בפרק הזה את תרגום החוברת על הקונגרס הציוני השביעי, הנותנת סקירה מלאה לא רק על הקונגרס הזה, אלא אף על הוועידות הציוניות שקדמו לו. החוברת הזאת היא השלמה לקבוצות המכתבים שכללנו בפרק השני של הספר הזה.


הקונגרס הציוני הראשון, 1897

(כתבות מבאזל לעיתון “בירזווֹיה ויידוֹמוסטי” שיצא בפטרבורג) (גליונות 228 – 236, 22 באוגוסט ואילך)


א. 22 באוגוסט 1897

תנועת אהדה לארץ־ישראל ידועה לאחרונה באירופה. גם הציונות התגברה בזמן האחרון והולכת ומקיפה חוגים רחבים יותר של היהדות בעולם הישן והחדש. עיקר המטרות של הציונות: פתרון השאלה היהודית על־ידי ייסוד מקלט מבוסס על המשפט הבין־לאומי, בשביל אותם היהודים שאינם יכולים ואינם רוצים להישאר במולדתם; החזרת רובם הגדול של היהודים לעבודה חקלאית בארץ אבותיהם; הרמת ההכרה היהודית, תחיית הלשון היהודית וספרותה. על אף המכשולים הגדולים מבחוץ ומפנים, עלה בידי הציונים לפעול הרבה במשך חמש־עשרה שנות פעולתם. כיום ישנן בארץ־ישראל למעלה מעשרים מושבות משגשגות ומבוססות, עם אוכלוסיה של 6,000 יוגבים, חורשים וכורמים יהודים. התוצרת של מושבות ארץ־ישראל מופיעה זה זמן מה בשוקי אירופה, והמדור הארץ־ישראלי בתערוכה החקלאית בברלין בשנה שעברה ובתערוכות הנפרדות בקלן ובהאמבורג הסבו את תשומת־לב הכול. בערים רבות בארץ־ישראל ובמושבות נפתחו בתי־ספר, שבהם רוב המקצועות נלמדים בשפה העברית. היהודים הגיעו לתחיית התעשייה והמסחר בארץ־ישראל והם נושאי התרבות בארץ. עם התפתחות הציונות התעוררה לתחייה גם הספרות העברית החדשה, ועתה יוצאים בשפה העברית ירחונים, עיתונים והרבה ספרים, ובהם בא לידי ביטוי מיטב היצירה של האומנים והוגי־הדעות האירופאים.

הציונות קיבלה תגבורת מעת שהצטרפו אליה אישים דגולים כגון ד“ר הרצל, ד”ר מאכס נורדאו, ברנאר לאזאר, זאנגוויל, פרופ' ל. קלנר ורבים אחרים, אישים בעלי שם באירופה.

הופעת ספרו של ד"ר הרצל “יודנשטאט”, שתורגם לכל השפות האירופיות והוא ידוע גם לקוראים רוסיים, היתה לנקודת־מפנה לקראת תקופה חדשה בתנועה הציונית. הרעיון הארץ־ישראלי מופץ בארצות שונות ובלשונות שונות על־ידי כתבי־עת וקונטרסים, ומהם יש לציין את “ציון”, היוצא בברלין ובו מדורים בצרפתית ובעברית; Przyszłość בפולנית, היוצא בלבוב ועוד. החל מיוני השנה יוצא בווינא שבועון בשם “די וואלט”, שבו משתתפים מיטב הכוחות של היהדות. בתוכנית של “די וואלט” נאמר בין השאר:

" ‘די וואלט’ הוא עיתון של היהודים. אנו לוקחים את המלה הזאת, שיש רואים אותה כמלת־גידוף, ואנו רוצים לעשות אותה למלה של כבוד. ‘די וואלט’ הוא עיתונם של העניים, של החלשים ושל הצעירים, אבל גם של אלה שמבלי להימצא במצב דחוק, מצאו את דרך התשובה אל עמם. העניין שאותו אנו משרתים גדול ויפה הוא, מפעל של שלום, פתרון של שאלת היהודים, רעיון שהוא מסוגל להלהיב כל אדם אציל – בין נוצרי, בין מוסלמי ובין יהודי… הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיחנה, ממצבם הנוכחי של היהודים. ‘די וואלט’ צריך לשמש לעם היהודים מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו, בלי הבדל דת, אל נא יצפו עם זה, כי נרד אל לשונו של האספסוף, או שנרומם ונפאר כל מעשה שהיהודים עושים ונמנעים מלעשות. רוצים אנו להשמיע ביקורת עצמית כנה ורצינית, שתהיה לברכה ליהדות… כמה בדיות טפשיות הופצו בקשר לשאיפותינו; ‘די וואלט’ תפזר אותם. בשעה זו של התחדשותה של מצוקת היהודים מתרחשים גם דברים נפלאים בעולם. מדבירים את כוחות הטבע, התרבות כובשת בלי הרף שטחים חדשים. מתוך הקשרים בין העמים מתפתחות מידות אדיבות יותר, וכמיהה עמוקה לתיקונים סוציאליים מניעה יחד עם העניים ביותר גם את הטובים ביותר. גברותה הצעירה של היהדות הלאומית לוקחת חלק בכל העבודות והשאיפות הללו – וזאת לאו דווקא לשם תועלתו האנוכית בלבד של עמנו, אלא גם לטובת כל האנושות כולה, ודבר זה ישתקף בעתוננו".

גם רבים מן הנוצרים הביעו אהדתם לתנועה זו. ב“די וואלט” נתפרסמו בין השאר גם מאמרי גלאדסטון, ברטה זוטנר, הבארון זוטנר ואחרים. כדי לארגן ולאחד את פעילות הציונים, נקרא לפני חודשים אחדים קונגרס ציוני בבאזל של נציגים מכל העולם. בקול־קורא שנשלח על־ידי ד"ר הרצל נאמר בין השאר: “אנחנו נַראה מה היא הציונות, כי יש בה ממש ויש לה רצון משלה”.

היום, ב־29 באוגוסט (לפי הלוח החדש), מתקיימת הישיבה הראשונה של הקונגרס, אשר יימשך שלושה ימים. משתתפים בו רבים מאוד, מאתיים איש נרשמו כמשתתפים, חוץ מהאורחים אשר ישבו ביציעים. נאספו נציגי היהדות מכל העולם, באו גם מאמריקה, מאפריקה ומאסיה.

ב. 28 באוגוסט 1897 (לפי הלוח הרוסי הישן).

ב־29 באוגוסט לפי הלוח החדש ב־9:30 בבוקר נפתח הקונגרס [הציוני] העולמי הראשון. באו למעלה מ־200 צירים וחברים. באו נציגי רוסיה (52), גרמניה (36), שוויץ (17), צרפת (13), גאליציה (12), הונגריה ואנגליה (10 כל אחת); רומניה ומורביה (4 כל אחת); ארץ־ישראל, בולגריה ובוהמיה (3 כל אחת). טירול, אלג’יר והולנד (2 כל אחת), בלגיה (1). בין המשתתפים היו גם כמה נוצרים ציונים דגולים כמו דיונאן, מייסד הצלב האדום, הכומר האנגלי מיצ’ל, הקולונל האנגלי בנטינק, בארון מאנטויפל ואחרים. היציע מלא וגדוש תושבי באזל, יהודים ונוצרים. בדרך כלל הממשלה המקומית, האוכלוסיה וגם העיתונות מראים אהדה ניכרת לקונגרס. ליד שולחן העיתונאים יושבים כתבי “טיימס”, “דיילי ניוס”, “דיילי מייל”, “ניו־יורק הראלד”, “פראנקפורטר צייטונג”, “קֶלנישֶה צייטונג”, “לאֶקוֹ־דֶהפארי”, “לאקלאר”, “פֶסטֶר ללויד”, “בירזווֹיה וויידוֹמסטי”, “נוביה וֶרמִיה”, כתבים של העתונים השוויציים, וכן אורחים ונציגים של העיתונים היוצאים בשפה העברית ושל בטאונים המוקדשים לענייני היהודים, היוצאים בשפות אחרות.

זקן המשתתפים ד“ר ליפה מרומניה פותח את הישיבה בנאום, שהוא מסיים אותו בהצעה לשלוח לשולטן מכתב הודיה בשם כל הנאספים, נציגי העם היהודי, על יחסו האנושי ליהודים המתגוררים בתורכיה. ההצעה מתקבלת פה אחד ללא ויכוח. ד”ר הרצל, שאותו מקבלים בקריאות נלהבות ובמחיאות כפים, מדבר בנאום הפתיחה על השאלה היהודית, ומצביע על הציונות כעל האמצעי היחיד לפתרונה: “השאלה היהודית חייבת להפוך לשאלה הציונית. ציונות היא בשורת השלום לאנטישמיות. ציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים. הקונגרס הציוני אין לו סודות, וכל פעילותו גלויה לחלוטין וניתנת לביקורת של דעת הקהל. לא נחדל מלדבר ומלהוכיח, עד שיבינו אותנו. מי יתן וכתוצאה מהקונגרס הזה יירגעו הרוחות. הכול צריכים לדעת, כי הציונות היא תנועה מוסרית, חוקית ואוהדת אנושות. אין הקונגרס המלה האחרונה, אלא המלה הראשונה בתנועה התרבותית הזאת. על־ידי הקונגרס הזה אנו נותנים ליהודים מוסד, שלא היה להם עד עתה ושמורגש בו צורך חיוני”.

אחרי הנאום הזה נתקיימו בחירות לנשיאות. לנשיא נבחר ד“ר הרצל. סגן־נשיא – מאכס נורדאו וד”ר זאלץ מגליציה. נבחרו גם מזכירים לשפות אנגלית, רוסית, צרפתית ועברית. מאכס נורדאו עולה על הבמה ומקבלים אותו בתשואות סוערות, שאינן משתתקות זמן רב. בנאומו המזהיר והשנון, ויחד עם זאת – מזעזע, תיאר את מצבם האיום של היהודים ואת סבלם המוסרי במערב. הוא דיבר על הפסיכולוגיה של הגיטו ושל היהודי המשכיל, והצביע על סיבות הכשלון של האמנציפציה היהודית: “היא היתה מבוססת על הגיון קר בלבד, ללא רגש, ומשום כך שוויון הזכויות של היהודים לא יצא מגדר הכתוב על הנייר ולא התגשם במציאות. הציונות היא המוצא היחיד מן המצב הבלתי נורמלי הזה. יסוד ישועתנו יכול להיות רק חוק ולא סובלנות”.

מאכס נורדאו מפנה מקומו למרצים מארצות שונות, שלהרצאותיהם וקינותיהם לא היתה הרצאתו אלא מבוא.

ד"ר זאלץ מטארנוב מדבר על מצבם ללא־מוצא של יהודי גאליציה. מתוך 772,213 היהודים אוכלוסי גאליציה, 71 אחוז מצטופפים בערים ובעיירות, מחוסר אדמה חופשית ליישוב. 70 אחוז נתונים למחסור במלוא מובן המלה, או עומדים לפני התרוששות מוחלטת. במובן הפוליטי יש ליהודי גאליציה מעמד עלוב ואין סיכויים להטבה. התחרות עם האוכלוסיה המקומית הולכת וגוברת. הסופר באהר מפאריז מדבר על מצב היהודים באלז’יר, על הרדיפות בשנים האחרונות. תמונה איומה של מצב היהודים ברומניה נותן מר [שמואל] פינלס. מגרשים את היהודים מן הכפרים, משפחות אמידות רבות התרוששו לגמרי. במקום המצב האמיד מקודם בא מחסור רב. נאסרה שם הרוכלות של היהודים, נאסר עליהם למכור טאבּק או גפרורים. אין להם רשות לעבוד כעורכי דין, כרוקחים, או לתפוש איזו עמדה ציבורית שהיא. בבתי־החולים מתקבלים חולים יהודיים רק על־פי המלצה. בתי־הספר היסודיים סגורים בפני הילדים היהודים, אל בתי־הספר המסחריים והצבאיים אין מקבלים כלל ילדי היהודים. מה יכולות לעשות אלפי משפחות יהודיות, בני הנוער היהודי? מה יכולים לעשות החקלאים, או תושבי הכפר מלפנים? אמצעי־הישועה היחיד הוא לעזוב את רומניה.

ד“ר מינץ מדבר על האנטישמיות באוסטריה. פרופ' בלקובסקי מסופיה מדבר על מצב היהודים בבולגריה. נשמעו עוד הרצאות אחדות על מצב היהודים בבוקובינה, בארה”ב, בגרמניה ובאנגליה. מחוסר מקום אין בידינו למסור את תוכן ההרצאות הללו. מי שמעוניין בשאלות הללו ימצא אותן בשלמותן בדו"ח הסטנוגרפי שיצא לאור בקרוב.

המחצית השניה של היום הראשון עברה בעיבוד התוכנית הציונית. ד“ר גרינבאום מברלין דיבר על הצד התרבותי של הבעיה. בסוף נאומו הצביע על כך, שלעתיד יהיו ליהדות משימות תרבותיות משלה. העם היהודי עדיין מסוגל להביא תועלת לאנושות. ד”ר פארבשטיין מציריך ניתח את השאלה מנקודת־הראות הסוציאלית והכלכלית. הוא עמד על כך, שהציונות אינה תנועה לאומית בלבד, אלא גם תנועה סוציאלית ופוליטית. הציונות היא גם השאיפה לחקלאות, לעבודה פיזית, לפרנסה מיגיע־כפים. הציונות שואפת לעשות עם המורכב מחנוונים עלובים ומבעלי –מלאכה קטנים לעם של חקלאים ותעשיינים.

תוכנית הציונות, שעובדה על־ידי הוועידה המורכבת מחמישה חברים, נתקבלה פה אחד רק למוחרת בבוקר, אחרי ויכוחים ממושכים.

ג. 29 באוגוסט 1897

היום השני. ד“ר הרצל פותח את הישיבה בהודעה, שאין עדיין אפשרות לתת סקירה מלאה על מכתבי־הברכה והמברקים שנתקבלו. נתקבלו עד עכשיו 500 מברקים עם 6000 חתימות מקהילות, מאסיפות של אגודות בעלי־מלאכה, סוחרים וכו' ומאגודות ציוניות ומחוגים ציוניים שונים. נתקבלו הרבה עצומות עם 50 אלף חתימות, מכתבים של הרב מביאליסטוק והרב מממל ד”ר רילף. טובי הפעילים למען העניין בארץ־ישראל מביעים אהדה. הרב מביאליסטוק הישיש (ר' שמואל מוהליבר) קורא לליכוד כל המפלגות ללא הבדל ההשקפה הדתית, לטובת העניין של כלל העם. לפי הצעת היו“ר מתקבלת פה אחד החלטה, לשלוח לשני הרבנים מכתבי תשובה. היו”ר קורא את מכתבו של הרב הראשי של צרפת צדוק הכהן, המסתיים במלים הבאות: “בכל כוחות לבי אני מתפלל לה', כי יברך את הנוכחים שיהיו החלטותיהם לטובת העם היהודי”. המברקים והמכתבים סודרו על שולחנות בחדר הסמוך. יש מברקים מציוני בואנוס־איירס, סאן־פרנציסקו או מקומות מרוחקים אחרים. ציוני לבוב הבריקו: “למכבים של הזמן החדש בדיוניהם על תחיית העם, הידד נלהב”. ציוני קראקוב: “אנו חוגגים את היום הגדול של תחיית גדולתנו ההיסטורית”. העיתונאי הבולגרי מארקו ברוך מטלגרף מרומא: “מרגלי שער טיטוס אני שולח את איחולי למדליקי המנורה העתיקה”. בתשומת לב מיוחדת נתקבל המברק מהמזרח: “על נהרות בבל בכינו, על נהרות באזל אנו מקווים להגשמת רעיונות הרצל, שאנו רוחשים לו אמון – אנו מייחלים להצלחת הקונגרס”.

המחצית השנייה של היום עברה בדיון על ההסתדרות הציונית ועל הצעות שונות לייסוד הקרן הלאומית, העיתונות וכו'. לבסוף נבחרה ועדה לדיון על כל ההצעות הללו ולעיבוד צורת־האירגון, בהתאם לתנאי כל ארץ וארץ. בו בערב ערכו הסטודנטים הציונים “קוֹמרס” [חגיגה], שאליו באו כל משתתפי הקונגרס.

ד. 30 באוגוסט, 1897 (לפי הלוח הישן).

היום השלישי. פותחים את הישיבה בכך שד“ר גסטר קורא את מברקי הברכה של כל הקהילות היהודיות באנגליה. מחצית היום האחרונה מוקדשת לבעיות אירגון המפלגות. אחרי ויכוח מתקבל הניסוח דלהלן: “הקונגרס הוא הזרוע העיקרית של התנועה הציונית. כל ציוני המשלם פראנק אחד (השקל) זכאי להשתתף בבחירות לקונגרס. כל אגודה מקומית המונה 100 חברים משגרת ציר אחד. כל ציר רשאי לייצג יותר מאגודה אחת, אך אין הוא שקול כנגד יותר מ־10 קולות. הקונגרס בוחר מתוכו ועד־פועל של 23 חברים. 18 מהם מתגוררים במקומות שונים, ואילו חמישה הנותרים מהווים רשות מבצעת ומושבם בווינא. לוועד־הפועל המצוצמם נבחרו ד”ר הרצל, ד”ר קורקיס, ד“ר שנירר, קרמנצקי וד”ר מינץ.

ד"ר קמינקא משמיע הרצאה על ההתיישבות בארץ־ישראל. הוא מגיע לכלל דעה, שאין להמשיך בהתיישבות בארץ־ישראל באותה צורה כמו עד עתה, ויש לדאוג שיובטחו התנאים החוקיים של המושבות הקיימות. המושבות שתוקמנה מכאן ואילך צריכות להיהפך לגוף ציבורי בלתי־תלוי.

מר באמבוס מברלין מוסיף, כי ייסוד הבאנק למסחר בירושלים יהיה בקרוב לעובדה קיימת. ד“ר ה. לווה, איש יפו, מביא לקונגרס את ברכת המושבות בארץ ישראל. [הוא אמר], כי אם עקב הקונגרס יגבר סבלם של המתיישבים, דבר שאין להעלותו על הדעת, הרי הם מוכנים לשאת הכול, ובלבד שתצמח מכך תועלת לעם כולו. ד”ר לווה סוקר את מצב היישוב היהודי בארץ־ישראל, המגיע כבר ל – 72,000 נפש.

ד"ר אהרנפרייז, רב בדיאקובר, מרצה על הספרות העברית. לפי התשואות הרמות שזכה להן המרצה ניתן לשפוט על רוב העניין והחיבה שרוחש הקהל לשפה העברית ולספרותה הצעירה. המרצה מדגיש את הצורך בהחיאת הלשון העברית המאחדת את העם, והוא מגיש את ההצעה הבעה להחלטה:

1. הקונגרס מחליט על ייסוד אגודה כללית של בתי־ספר, שתעודתה לדאוג להוראת הלשון העברית חינם בבתי־ספר מיוחדים שיוקמו לשם כך;

2. הקונגרס מחליט לעשות את כל האפשר לטיפוח הספרות העברית.

ההצעה מתקבלת פה אחד. בהצבעה נבחרת ועדה לענייני תרבות בת 7 חברים. [הרמן] שפירא, פרופסור באוניברסיטה של היידלברג, מרצה על תוכניתו להקים בית־ספר גבוה או אוניברסיטה בירושלים. כבר קיימת קרן ובה סכומים ניכרים למטרה הזאת. יש תקווה להתגשמות החלום הזה בעתיד הלא־רחוק.

ישיבת ערב אחרונה. האולם והיציע מוארים חגיגית אורות חשמל רבים והם מלאים עד אפס מקום. מצב־הרוח מרומם. רשות־הדיבור ניתנת לד"ר כהן, רבה של באזל, הוא האיש אשר רק שבוע לפני כן דיבר נגד הציונות והקונגרס מעל דוכן של נואמים. הוא אומר: “מקודם לא הייתי מחסידי הציונות. עדיין אינני ציוני שלם. אבל הקונגרס פקח את עיני. זהו מאורע בעל משמעות היסטורית כל־עולמית, ואני שמח שמקומו בבאזל. נוכחתי לדעת כי אנו, אנשי דת יהודיים, לא עמדנו על מלוא ערכה של התנועה הציונית (קריאות הסכמה מהאולם). אולם אני מודאג מייחסה של הציונות אל הדת. אם הנשיאות תשקיט את רוחי בנידון זה, הריני מבטיח להקדיש את כל כוחותי, כדי למשוך אל הציונות חוגים אורתודוכסיים בגרמניה”.

ד“ר הרצל משיב כי הקונגרס אינו עוסק בניהול ויכוחים בענייני דת, אולם, יכול הוא להבטיח נאמנה שאין בכוונת הציונות לפגוע בהשקפותיו הדתיות של מישהו. ד”ר הרצל מסיים: “קודם־כול אנו חייבים להביע תודתנו לעיר הזאת, הנוהגת בנו הכנסת־אורחים, על יחסה האדיב, לממשלת המדינה הזאת, שנתנה ביטוח לאהדתה בסיועה להכנותינו ובהוכחות נציגה (יועץ הממשלה השווייצית) באסיפותינו. כן מודים אנחנו לכל הציונים הנוצרים ידידינו. אני מתקרב לסוף דברי. לא לחינם התאספנו כאן. אני סבור כי רבים ציפו כשמחים לאיד, שכאן יעסקו בדברי־הבל והזיות. אולם חושבני שאין לציונות להתבייש בקונגרס הראשון שלה. אין אנו מסתירים את דגלנו. לא רק אנו, כי אם גם אותם הנמצאים בחוץ יודו שעשינו משהו בשביל עמנו שׂבע התלאות והייסורים. ביום שתשוב המחרשה להיות שוב בידיו החזקות של האיכר היהודי, תיפתר השאלה היהודית”.

פרופיסור מאנדלשטם מקיוב מודה בשם האסיפה לנשיאות, העובדת תוך הקרבה עצמית למען העניין הלאומי. “ברכה מיוחדת לאותו גדול בישראל, אשר נתן ביטוי כל־כך נוקב ומעמיק לסבלותינו בנות אלפיים השנה, כוונתי למאכס נורדאו (מחיאות כפיים ממושכות), ובראש וראשונה לאותו הלוחם האמיץ למען עמנו, אשר בזכותו התאספנו כאן בבאזל מכל ארצות העולם, כדי לתת דעתנו על עתיד העם היהודי, הלא הוא ד”ר הרצל!" (הנאספים קמים ממקומותיהם ומריעים לד"ר הרצל ממושכות).

ד"ר הרצל אומר: “הקונגרס הציוני הראשון נסתיים” (תשואות סוערות).

ל. בוריסוב


הקונגרס הציוני השני, 1898

(כתבה מבאזל ל“בירז’וויה ווידומוסטי” שיצא בפטרבורג) (גל' 299; 231)

אחרי הקונגרס הציוני בבאזל, שבו נעשה לראשונה נסיון לעבד תוכנית ולארגן את התנועה הציונית, היו לתנועה הישגים ניכרים. תוך זמן לא־רב התפשטה התנועה הציונית בכל הארצות שבהן מצויים קיבוצים יהודיים והיא חדרה אפילו לארצות כמו דרום־אמריקה, הודו, טרנסוואל, אוסטרליה ולפינות נידחות וכיוצא באלה על פני כדור הארץ. הפעולה הציונית מצטמצמת לפי־שעה בשאיפתה להגשים כמה מסעיפי תוכנית באזל, גיוס יהודי העולם ועם זאת ליכודם במוסדות מקומיים וכלליים, הכול לפי חוקי מדינה ומדינה; ובפעולה לטיפוח ההכרה הלאומית בקרב היהודים. בכל מקום שבו קיימת קהילה יהודית גדולה או קטנה נערכו אסיפות־עם, נוצרו אגודות ציוניות, קבוצות ואיגודים מקומיים, שבהם משתתפים אנשים שהם שונים ביניהם בנטיותיהם המפלגתיות והשקפותיהם הדתיות. בזמן האחרון נתקיימו באוסטריה, באנגליה, בגרמניה ובארה“ב ועידות ציוניות רבות, שבהן נתאחדו כל האגודות והחוגים הללו והיו להסתדרות ציונית אחת מלוכדת לכל מדינה ומדינה. להסתדרות כזאת משתייך כל ציוני הרוכש את השקל הציוני (תמורת פראנק אחד או מארק אחד), המקנה לו זכות להשתתף בבחירות לקונגרס, שהוא הזרוע המייצגת והחולשת על כל ענייני הציונים. במיוחד נתרחבו ממדי התנועה הציונית באנגליה, באוסטריה, ברומניה ובאמריקה. בוועידת ציוני אנגליה נכחו 140 נציגים של קבוצות ציוניות שונות מאנגליה, מאוסטריה ומגליציה. לתנועה נצטרפו בני־נוער במספרים גדולים. אגודת הסטודנטים הציוניים בווינא “קדימה” מונה עד 500 חברים. על לוחות־הצפחה של אוניברסיטאות וינא וקרארוב תלויים גליונות ה”קול־קורא" שלהם, האומר בתוך שאר הדברים: “אנו איננו רואים את היהודים כגוף הנוטה למות, הנידון להימוג בטמיעה תוך התרפסות. אנו נוטלים רשות דיבור כדי להצהיר קבל־עם על קיומנו, כדי להראות איך מרגיש והוגה הנוער היהודי הלאומי. יהודים אנחנו ואנו חשים זאת בכל ישותנו. מובטח לנו ששום תנועה מלאכותית לא תוכל לשים קץ לגלותנו בת שנות אלפיים. אנו שואפים לתחיית אומתנו בארץ המובטחת לה. כלום העמים שבהם אנו יושבים יתרעמו עלינו בשל כך? וכי לא לשם כך לימדונו את ההיסטוריה שלהם עצמם, כדי שנלמד מהם לקח הלחימה למען החירות?”

ההסתדרויות הציוניות בארצות השונות הצטרפו גם הן אל ההסתדרות הציונית העולמית, שהוועד המרכזי שלה, בראשותו של ד"ר הרצל, נמצא בווינא.

נוסף על התעמולה המדינית פעלו הציונים רבות להעלאת הרמה התרבותית של המוני העם היהודי. הוקמו בתי־ספר, נפתחו חדרי־קריאה וספריות, נערכו הקראות פומביות, הוצעה לאור ספרות פופולארית וכו‘. הוקדשה תשומת לב מיוחדת לספרות העברית הצעירה, המעוררת עניין הולך ורב בעם, עם התפתחות התנועה הציונית. נוצרו בתי־הוצאה לאור, המציגות להן למטרה לשקוד על טיפוח ספרות עשירה וחיה, הוצאת ספרות עברית מקורית, הוצאת קבצים וכתבי־עת. עיתונים וז’ורנלים מופיעים כיום בניו־יורק, בשיקאגו, בלונדון ובברלין, בפטרבורג, בווארשה, ביאסי, בקראקוב ובירושלים. באירופה ובאמריקה נוצרו אגודות ומועדונים, שבהם מדברים עברית בלבד. באמריקה הוחל בהקמת בתי־ספר עממיים חינם, ששפת ההוראה בהם תהיה עברית, דוגמת ארץ־ישראל. מטרתן של כל האגודות ובתי־הספר האלה היא לדחוק את רגלי היידיש המדוברת בפי רוב רובו של העם היהודי, ולהפוך את העברית ללשון דיבור, שתהיה שגורה בפי כל בני העם היהודי ותשמש גורם מאחד בין חלקיו השונים, דבר שבחלקו כבר הושג בארץ־ישראל. לאחר הקונגרס החלה להתפתח גם הספרות והעיתונות הציונית. מספר העיתונים הציוניים המופיעים בשפות שונות עולה לחמישים. כן הופיעו ספרים רבים, בתחום המדע והספרות היפה, המוקדשים לתנועה הציונית, מהם פרי עטם של סופרים עברים ידועי־שם, כגון המלומד השווייצי פרופ’ המן (Der Erwecker des Jüdischen Volkes) ואחרים. גם העיתונות העולמית החלה מגלה עניין בציונות והופיעו עליה מאמרים בכל חשובי העיתונים וכתבי־העת באירופה ובאמריקה. המאמרים עוררו עניין ציבורי בכל ארצות העולם. בעת האחרונה רב מספר העסקנים הלא־יהודים העמלים למען התחייה הלאומית יד ביד עם הציונים. בדין וחשבון שלו על התפשטות הרעיון הציוני אומר ד"ר הרצל: “הציונות מתפשטת בקצב מהיר, שאין דומה לו אולי בשום תנועה אחרת בעולם כולו. ציוני כי יבוא לאחת הערים באירופה או באמריקה, ימצא כי אופן ואמצעי ההבעה הציונית שם דומים דמיון רב לאלה שבארצו. יתכן שיש בכך משום חד־גוניות, אך זוהי חדגוניות המזכירה את גלי הים או קצב תנועת ההמון… אנו רואים גם משהו המזכיר לנו את הפילוהלניסמוס. מצויים כיום בעולם אוהבי־יהודים, ללא הטעם המיוחד המתלווה בדרך כלל למושג הזה. ישנם סופרים ואומנים המוצאים יופי רב בכך שעם עתיק, שהיה מושפל עד עפר מאות בשנים, הרגיש בתוכו כוחות מופלאים והוא נושא את נפשו ועיניו לאידיאלים נשגבים…”

לפני חודשים מספר ניגשו הציונים לייסוד “באנק להתיישבות היהודים”, שממנו קיוו לגדולות. מטרות הבאנק, ככל שניתן לדון לפי תוכנית שהותוותה בקווים כלליים בלבד, הן לעסוק בפיתוחן הכלכלי ובחיזוקן של המושבות היהודיות בסוריה ובארץ־ישראל, על־ידי ייסוד מפעלים קונסטרוקטיביים שיש בהם כדי לשלם ריבית מניחה את הדעת על הון היסוד; רכישות קרקעות לשם ייסוד מושבות חדשות, על יסוד ערבות ציבורית חוקית; פיתוח המסחר והתעשייה והקמת חברות מסחריות ופיננסיות ליבוא ויצוא, מתן אשראי למושבות והקמת קופות־מלווה וחסכון וסניפי הבאנק בתוכן; עסקי מימון ועסקים נרחבים מסוגים שונים לפיתוחן הכלכלי של סוריה וארץ ישראל; ייסוד מפעלים יצרניים לחיזוק בעלי־מלאכה יהודיים בכל מקום שמורגש צורך בכך; ניהול הקרן הקיימת וסוגי הון משוריין אחרים וכו'. ההון היסודי של הבאנק עולה ל־2 מיליון מניות, כששוויה של כל מניה הוא 1 ליש"ט. תוכנית הבאנק נתקבלה באהדה רבה ברחבי העולם היהודי. החתימה על המניות – חרף העובדה שהציונים, ברצונם להגשים את מטרות התנועה, פנו אל המוני־העם ולא אל אילי־הממון – מתקדמת בהצלחה רבה. מקווים כי תוך שנה אחת יעמוד הבנק על מכונו.

כדי להבטיח את התפתחותה העתידה של התנועה הציונית ולכוון את הפעולה הציונית לשנים הבאות, התקיים בבאזל בתאריכים 28, 29, 30 באוגוסט הקונגרס הציוני השני. הקונגרס מתכנס בבאזל גם הפעם, מאחר שהיא מקום נייטרלי, כדברי הוועד הפועל הציוני, ומאחר שנוכחנו לדעת, כי דעת־הציבור נוחה מהתכנסותנו בעיר השוויצית הזאת.

אין התנועה הציונית אומרת להעמיד את עצמה תחת חסותה של מעצמה אירופית כלשהי. תנועתנו שואפת לרכוש את הרצון הטוב של כל המעצמות, והיא מקווה להגיע לכך.

הפסל הפאריסאי באֶר טבע מדליה להנצחת הקונגרס. בצדה האחד פסוק מספר יחזקאל (ל“ד, י”ג): והוצאתים מן העמים, וקיבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם; ובצידה האחר –קבוצת אנשים, המסמלת את התנועה הציונית.

בקונגרס נתקבצו 360 צירים ולמעלה מ־500 אורחים. באו צירים מאוסטריה, מאנגליה, מארגנטינה, מבלגיה, מבולגריה, מגרמניה, מהונגריה, מהולנד, ממצרים, מארץ־ישראל, מסרגיה, מארצות הברית של אמריקה, מרוסיה, מטרנסוואל, מצרפת ומשוויץ.

ערב הקונגרס הוחג בבאזל החג המקומי לכבוד “יעקב הקדוש”. תהלוכה של אנשי באזל, שעברה על־פני בניין הקונגרס, הריעה לכבוד הציונים שעמדו על המרפסת אותה שעה, וקראו קריאות נלהבות: “הידד היהודים! תחי הציונות!”.

בשעה תשע ומחצה בבוקר פתח ד“ר הרצל, נשיא הוועד־הפועל הציוני, את הקונגרס בנאום־ברכה. הוא דיבר על חשיבותה של הציונות ועל הישגיה. “הקונגרס הראשון היה ביטוי להתעוררות ההכרה הלאומית בעם היהודי. היה משהו בלתי־מובן בתנועה היהודית החדשה הזאת. מאחר שהעם היה חשוב כמת. אולם, בעוד המוות שם קץ ליסורים, עמנו מתענה עדיין, משמע שאנו קיימים. טפלו עלינו האשמות. העולם סירב להבין, שאין אנחנו שואפים לברית בין־לאומית ולא לוויכוח בין־לאומי בפיקוח דעת הכלל. מופלאה ביותר העובדה, שההתנגדות הנמרצת ביותר באה משורות היהודים. מאותם יהודים המתפללים לשיבת ציון יצאו המתנגדים הנמרצים ביותר לציונות. אבל בשכבות הנרחבות של עמנו התחזקה ההכרה הלאומית, ועם ההכרה נתעורר הרצון. מטרתנו הקרובה היא כיבוש שלם של הקהילות היהודיות. האמצעי הטוב ביותר להשגת המטרה הזאת – רשימת בוחרים. זוהי דרך לגיטימית. מוכיחים אותנו על כך, שישנם נוצרים בין ידידי מפעלנו ואוהביו. אנו מחזיקים ביהדותנו בכל עוז, אך אסירי תודה אנו על כל הבעת־אהדה, שיש בה כדי לקרב אותנו למטרתנו. הבעיה היהודית, כל עוד לא תמצא את פתרונה, מהווה סכנה לעולם. הפרעות נגד היהודים הופכות אותם לאויביה של החברה, שבה אפשריים מעשים כאלה, ואין פליאה בכך כי פרולטרים שבפרולטרים, אנשים הנמצאים על סף היאוש, מתייצבים בשורות של הבלתי־מרוצים. נעשה מאמץ לעזור להם. ורק בציונות נמצא לכך הכוח. אנו צריכים לפינה משלנו. ופינה זו תמצא רק בארץ, שבה אנו קשורים קשר בל־ינתק. אנו מאמינים כי פינה שוממה זו במזרח יש לה לא רק עבר, כי אם גם עתיד. בכוחנו לעבד את ארץ־ישראל ולהחזירה לחיים. אין אנו רוצים להגניב לתוכה מהגרים. שאיפתנו היא לפעול בגלוי, בעזרת ה”אוצר להתיישבות היהודים”. חשובה במיוחד העובדה, שהאידיאל הציוני מלכד סביבו את היהודים. הדבר הזה מקרב אלינו גם את ידידותם של לא־יהודים. זאת ראינו כאן בבאזל. לעולם לא ימושו מזכרוננו התשואות, שבהן פגשתנו האוכלוסיה המקומית. אזננו קולטת קריאה בלתי־צפויה חדשה: “הידד היהודים!”. האם זה סימן לימים טובים יותר? זאת לא נדע. אבל בכוחנו להיות ראויים לקריאה זו. היינו איתנים בימי הרעה, נהיה נא מכירי־טובה וענווים בבוא ימי הטובה. עינינו לא רק לחברה טובה יותר, אלא לחברה מושלמת, לימים טובים יותר לא רק לנו, כי אם גם לזולתנו, שלמענם מוכנים אנו שוב לצאת כחלוצים לפני המחנה. במולדתנו העתיקה תשוב ותשגשג רוח ישראל".

הנאום הסתיים לקול תשואות ממושכות, אשר לא נדמו שעה ארוכה. לאחר־מכן נערכו בחירות לנשיאות הקונגרס. נבחרו: ד“ר הרצל – נשיא; מקס נורדאו, ד”ר מאנדלשטם מקיוב וד“ר גאסטר מלונדון – סגנים; מלבדם נבחרו לנשיאות ברנארד לאזאר (אחד מאלה שעוררו את משפט דרייפוס המחודש בצרפת); ד”ר רילף מממל; ריצ’ארד גוטהייל, פרופסור באוניברסיטה של קולומביה, ניו־יורק, ואחרים.

ד"ר הרצל מונה את שמותיהם של לוחמי־ציון, אשר הלכו לעולמם בשנה האחרונה, והקהל מכבד את זכרם בקימה.

מאכס נורדאו, המתקבל בתשואות רמות של הנאספים, מרצה על מצב היהודים בשנה האחרונה. אין לנו הרבה להוסיף על דבריו בקונגרס האחרון. “מצב היהודים לא השתפר בשום מקום; אדרבה, הוא הורע בארצות רבות. הנואם מתאר את מצבם הנורא של היהודים ברומניה, בגאליציה ובמקומות אחרים, שם הם קרבנות של רדיפה פראית ואכזרית. מכאן הוא עובר לתיאור המצב בצרפת, שהחריף בשנה האחרונה. “נחשול של שנאת ישראל הציף את צרפת עקב משפט דרייפוס. אין זה מעניינו של הקונגרס לפסוק במשפט הזה. רובו של העם הצרפתי מאמין לדברי־הבלע המגונים והמבישים, שמפריחים האנטישמיים על “סינדיקאט דרייפוס יהודי” כביכול. עם מפיצי־דיבה אנטישמיים אין לנו דבר. אנו לא ניכנס לפולמוס עם השקרנים האנטישמיים. יכולים הם להמיתנו, באשר הם חזקים מאתנו בגוף, אך להתעלות מעל לרחבי הבוז שלנו כלפיהם – זאת לא יוכלו. ולצרפתים הישרים, שהוטעו במדוחי־שוא, נאמר: עלילת ה”סינדיקאט” אווילית היא וחסרת־שחר כמוה כעלילת –הדם. היהודים מעולם לא יצאו מאוחדים להגנת פושעים מבני־עמם. שום אדם אינו דן את הפושע היהודי במידת־דין קשה יותר מן היהודי עצמו. עלילתם של אויבינו מעלה בנו זעם, כי הם מטילים אחריות על כל העם היהודי בשל חטאו של אדם אחד. אנו התחלנו מתעניינים במשפט דרייפוס רק לאחר שהאנטישמיים הפכו אותו כלי־נשק, לנגח בו את היהודים. חלק מן המאבק נגד אי־הצדק ייזקף לזכותם של נוצרים. ואילו יהודים, אשר לעת כזאת עמדו אדישים, המה נחלו קלון. רק אצילי־רוח מעטים מבני־עמנו הצילו את כבודנו, הלא הם ברנאר לאזאר הטוב והאמיץ (הנואם מצביע על לאזאר, והאולם רועד לקול תשואות וקריאות־הידד ממושכות), בוצ’אר ויוסף ריינאך. אולם, כלימה תכסה פנינו, כשאנו מציגים גיבורים מועטים אלה מול שורה שלימה של גיבורי אומות־העולם וחסידיהם, כמו אמיל זולא, פיקאר, טראדיה, שרר ואחרים. (לשמע השם זוֹלא עומד כל הקהל על רגליו ומריע לו בהתלהבות). האנטישמיים מרבים לדבר על הסולידריות היהודית. אכן, איננו ראוייים לדעתם הטובה עלינו. הנואם מדבר על מצב היהודים באנגליה, באיטליה, בארה"ב ובשוויץ, ששם הוא מניח את הדעת לפי שעה, מאחר שהיהודים מצויים שם במספר מבוטל. "השפעת הציונות כמוה כהשפעת קרני־החמה בעונת־אביב על שדה־בור חבוי תחת מעטה שלג. כבר נובטים ומציצים מן האדמה עשבים רכים, אך מסביב עדיין מרובה הבוץ, כל הפסולת שנצטברה על הקרקע צפה ועולה למעלה. מראה עגום, אך אתה מעיף מבט על הלוח ונרגע: האביב קרוב. הציונות מעוררת את היהודים לחיים חדשים, אבל היא גם מבליטה ומחריפה את הקו המבדיל בין החיים והמתים. רק עתה ניתן לנו לראות, מה שחוללו בנו אלפיים שנות גלות ושיעבוד. לראשונה מאז ימי בר־כוכבא יש לאל־ידינו להראות קבל־עם, שעדיין יש בנו חיות. יש לנו מתנגדים, אותם ה־ Auch Juden Bauch Juden, הם הרואים את הציונות בעין רעה. כבר היה לעולמים, למן ימי עזרא ונחמיה. המיעוט הטוב נאבק למען תחיית העם והחייאתו, ואנו הננו צאצאיו של אותו מיעוט. בציונות טמון חידוש היהדות. היהודים מתנגדי הציונות דינם אבדון (תשואות רמות).

*

בישיבת אחר־הצוהריים ד“ר שפירא מווינא קורא את דו”ח הוועד־הפועל. היה זה נסיון ראשון של עבודה מאורגנת, ללא כל דוגמה בעבר, ללא נסיון. העבודה נעשתה אך בדרכי תעמולה שבכתב ובעל־פה, תוך התחשבות בתנאי כל ארץ וארץ, ואף־על־פי כן יש בידנו להצביע על הישגים ניכרים. הרבה נעשה למען איחוד היהדות בדרך של אירגון, הפצת השקל וטיפוח ההכרה הלאומית. בשנה האחרונה גדל מספר האגודות הציוניות והוא מגיע עתה ל־796. אפילו המתנגדים חייבים להודות, כי התנועה הציונית היא תנועה גדולה המעוררת כבוד ומשמשת סעד ומשען לעם היהודי. בידינו הדבר להביא את המעשה לידי גמר, בעמל ללא הפוגות ובמסירות ללא מצרים.

קוראים דין וחשבון כספי על הכנסות השקל, ונמצא שעל אף ההוצאות האדירות נשתיירו בקופת הוועד למעלה משישים אלף פראנקים.

לבסוף, אחרי ויכוחים ממושכים, שאילתות ותשובות של הנשיא, מעמידים להצבעה הבעת־אמון בוועד־הפועל. התוצאה חיובית פה־אחד.

הישיבה הרשמית ביום השני לקונגרס נפתחה בהודעת הנשיא, כי עד עתה נתקבלו יותר מארבע מאות מברקי ברכה מהמוני העם, מאגודות שונות ומנציגי קהילות. כן הגיעו מכתבים לאין־ספור, ובתוכם מכתב מארבעים רבנים, המוחים נגד גילוי־הדעת של רבנים בגרמניה, כאילו הציונות נוגדת את הדת היהודית.

העיתונאי הצרפתי דלין אשכנזי קורא את הצעת קיסר רוסיה, שנתפרסמה בעיתונים הגרמניים מתוך כתב־עת ממשלתי Pravitekstvenny vestnik223. הידיעה הזאת מעוררת התרגשות של שמחה. ד"ר הרצל מחווה את דעתו, כי תוכניתו של הקיסר הרוסי יש בה מרוממות אידיאליסטית ומשום הומאניות רבה. הציונים, שגם פניהם לשלום, אינם יכולים שלא לשתף פעולה בהגשמתה של התוכנית. מאכס נורדאו מעיר, כי יוזמתו של שליט רוסיה יש לה ערך היסטורי כל־עולמי. האסיפה מצטרפת פה אחד אל שתי ההודעות האלה, בתשואות סוערות ובקריאות גיל.

פרופסור מאנדלשטם, איש קיוב, מרצה על התוכנית הציונית. הוא רואה את העם היהודי כגוף חולה מחלה אנושה, הסובל בגלל חוסר אור, חוסר אוויר ותזונה לקויה. שיטות הריפוי שנהגו בהן עד עתה – שמד והתבוללות – אינן ראציונליות. רק שיטתנו אנו, המבוססת על אלפיים שנות נסיון, הריפוי בציונות – רק היא תביא מרפא בכנפיה. היהודים אינם רק עדה דתית. הם אומה, אם גם הרגש הלאומי שלהם עדיין לא הגיע לכלל ביטוי בולט. שנאת ישראל היתה, הוֹוה ותהיה. הבעיה היהודית היא צרת הדורות, ואילו התקווֹת כי עם פתרון הבעיות הסוציאליות תיעלם ממילא גם הבעיה היהודית, הן תקווֹת־שוא. הציונות שואפת לשַמר את היהודים כאומה ולהציל יהודים במספר גדול ככל האפשר, יהודים המתענים בתנאים כלכליים איומים. אנו תולים את תקוותינו בנו עצמנו, ובחסידי אומות־העולם, החייבים לבוא לעזרתנו. אנו רוצים בארץ משלנו, באדמה משלנו, בריח השדה, ככל שאר העמים. חובתנו הראשונה היא לעבוד במרץ בחינוך העם ובהעלאת קרנה של ההכרה הלאומית. היהודי צריך לחדול להתבייש במוצאו. את עבודת החינוך הזאת יש לסגל לתנאים השוררים בכל ארץ וארץ, הכול לפי צורכי המקום ותנאיו. יש להבריא את העם היהודי גם מן הבחינה הגופנית".

בסיום דבריו, קורא הנואם לשקוד על פיתוח ההכרה הלאומית בעם, על הפצת שפת־עבר בבית־הספר ובמשפחה, לייסד אגודות ספורט, לארגן הרצאות פומביות על הציונות לאנשים שאינם מכירים את התנועה וכו'. האסיפה מקבלת את כל מסקנות המרצה.


*

בישיבת אחר־הצוהריים מודיע הנשיא על מברקים רבים נוספים, שנתקבלו מאז הבוקר. הוא קורא את ברכתו החמה של צ’זארה לומברוזו, המתנצל שלא יכול היה לבוא לקונגרס. רבה של ניאפול, ליזפה סונינו, מרצה באיטלקית על התפשטות הציונות באיטליה.

מר ל. מוצקין, קיוב, קורא הרצאה ארוכה על ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, שהוא חקר אותה באורח יסודי בארץ, כפי שהוטל עליו מטעם הוועד הפועל הציוני. אין הוא מרוצה ביותר ממצב ההתיישבות כיום, והוא מתאר אותה במפורט על אורותיה וצלליה. מצב המתיישבים אינו קל, ולא בהם האשם, מאחר שרוב המתיישבים הם אנשים חרוצים וישרים, המתפרנסים מיגיע־כפיהם. אשמה בכול שיטת החסות, שהנהיגה האדמיניסטרציה של רוטשילד. רוטשילד עצמו מסור לעניין יישוב הארץ בכל נפשו, אלא שאין הוא יודע אל נכון כיצד מתנהלים העניינים על־ידי אנשי האדמיניסטרציה שלו. בביקוריו בארץ־ישראל רואה הוא את הדברים רק מלבר. בני המושבות, חרף מצבם שאינו מזהיר, שוקדים על ענייני הרוח. הם עומדים על רמה תרבותית גבוהה ומרבים אור ותרבות בארץ. הם פותחים בתי־ספר מתוקנים, ספריות, חדרי־קריאה. בכמה מן המושבות מצויים אפילו תיאטראות וקונצרטים. טוב במיוחד הוא בית־הספר העברי ביפו. בבתי־ספר רבים שפת־ההוראה היא עברית. החיאת הלשון העברית בארץ־ישראל היא עובדה קיימת. העברית הולכת וכובשת לה מעמד של לשון־דיבור והיא דוחקת מפניה את הלשונות והניבים האחרים, שהיו שגורים בפי המהגרים יוצאי הארצות השונות. המרצה מביע התנגדות להמשכת ההתיישבות היהודית בארץ, עד שתתקבל הרשאה על כך מאת השלטון התורכי ויתוקן מצבה של ההתיישבות הקיימת. עד אז הריהו מציע ליישב את ארץ־ישראל על־ידי יהודים ילידי הארץ. אולם מטרתם העיקרית של הציונים היא להקים בארץ־ישראל מקלט בטוח בערבויות חוקיות ובמשפט גלוי, בשביל העם היהודי.

אחרי ויכוח ממושך, המתנהל בגרמנית, ברוסית, בעברית, בצרפתית ובאנגלית, מקבל הקונגרס את ההחלטה שעובדה בוועדה לענייני התיישבות, שנבחרה בישיבה הראשונה. ההתיישבות בארץ־ישראל תוצא אל הפועל לאחר שתתקבל הרשאה לכך מאת הממשלה התורכית. הפעולה תיעשה בפיקוחה של ועדה, שתתמנה מטעם הקונגרס. מושב הוועדה יהיה בלונדון ומספר חבריה יהיה עשרה. הצעדים הראשונים בדרך להגשמת פעולת ההתיישבות בארץ־ישראל צריכה להיעשות עם יהודים ילידי הארץ. פעולתו של הבאנק להתיישבות תהיה לעזר בקבלת ההרשאה הדרושה מאת ממשלת תורכיה. כל האגודות הציוניות להתיישבות חייבות לפעול לפי תוכנית אחת ואחידה. הוועד־הפועל הציוני ממנה ועדה מדעית לחקר מצבם המשפטי של היהודים השוכנים בתחומי הממשל התורכי, ובמיוחד בארץ־ישראל. בסיום הוויכוח מוסר מר אואן מבואנוס־איירס דין־וחשבון קצר על מצב המתיישבים היהודים בארגנטינה.

אוגוסט 1898

ל. בוריסוב.



הקונגרס הציוני השלישי, 1899

(כתבה מבאזל לעיתון “נוֹבוֹסטי” במוסקבה) (גל' 221־214)

[א] 6 באוגוסט 1899

התנועה הציונית החדשה, על אף קיומה זה עשרים שנה, לא היתה מוכרת כמעט עד הזמן האחרון לעולם הנוצרי ועוד לא הקיפה רבדים רחבים של העם היהודי. רק משנת 1897, לאחר קונגרס באזל הראשון, שבו עובדה התוכנית של הציונות, והתנועה אורגנה במידות רחבות, החלה דעת־הקהל לטפל בה על־פני כדור הארץ כולו, והיא קיבלה אופי של תנועה עממית אמיתית. בזמן הלא־ארוך הזה היא התפתחה בתבל כולה וחדרה לפינות המרוחקות ביותר של כדור הארץ שבהן נמצאים היהודים. כמעט כל הארצות של העולם הישן והחדש, החל מן הארצות התרבותיות ביותר וכלה בפינות נידחות כמו מעבר לבייקאל, טראנסוואל, מצרים, קאנדה, ארגנטינה וכדומה, כוסו ברשת עצומה של חוגים ציוניים, חברות ואגודות ציוניות. בכל החוגים והחברות הללו עובדים שכם אחד אנשים, השונים זה מזה לפי השקפותיהם הדתיות – דבר שנעשה אפשרי לאחר שבקונגרסים הציוניים הוכרז על עקרון של סובלנות דתית הדדית מליאה, והוצהר כי הציונות אינה כופה על שום אדם דעות דתיות מסוימות ואינה עושה דבר הפוגע ברגש דתי. על בסיס רחב של לאומיות יהודית נקבצו יחד, למען מפעל משותף, אנשי מפלגות, השקפות וכיוונים שונים.

עד כמה שניתן כבר לדון, הרי בשנים האחרונות עבדו הציונים בהצלחה ניכרת להגשמת סעיפים אחדים של תוכנית באזל, כגון התארגנות פנימית לקבוצות ויחד עם זאת איחוד היהדות באמצעות מוסדות מקומיים וכלליים, הגברת ההכרה העצמית בקרב היהודים וצעדי הכנה לקבלת היתר המעצמות, החיוני להגשמת מטרות הציונות. היתה זאת עבודה עצומה ומורכבת מאוד, משום שהציונות, אשר מטרתה היא תחייה לאומית של העם היהודי, מקיפה את החיים היהודיים מכל הבחינות, את כל האינטרסים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של העם.

קודם־כול צריך היה לארגן את הציונים, כדי שהקונגרס יוכל לדבר בשם חלק ניכר של היהדות, ובמשך הזמן גם בשם כל העם המאוחד והמאורגן. לצורך זה חידש הקונגרס הראשון את השקל היהודי המסורתי. כל ציוני השוקל שקל (מארק אחד, פראנק אחד, 40 קופיקות) זכאי להשתתף בבחירת ציר לקונגרס; כל מאה שוקלים בוחרים ציר אחד.

הקונגרסים המנהלים את ענייני הציונים, מהווים לדידם מוסד מייצג, מעין פארלאמנט.

בשנתיים האחרונות, התקיימו כמעט בכל מדינות אירופה, וכן באמריקה הצפונית ובדרום־אפריקה, ועידות של הציונים, שבהן התאגדו כל החוגים והחברות להסתדרות כללית אחת לכל ארץ וארץ. ההסתדרויות הארציות הללו הצטרפו להסתדרות הציונית העולמית, הנמצאת תחת הנהלתו של הוועד הפועל (“אקציוֹנסקומיטֶה”), המורכב מ־34 אנשים והנבחר על־ידי הקונגרס. חמישה מחבריו, בראשותו של ד"ר הרצל, מהווים את הוועד־הפועל הראשי של הציונים ומקום מושבם – וינא.

בעולם כולו נערכה הסברה ציונית נמרצת בדפוס ובעל־פה. בלשונות מלשונות שונות יוצאים לאור פירסומים קבועים, המוקדשים במיוחד לציונות, כן מופיעים הרבה ספרים וחוברות בעלי תוכן ציוני. להסברה הציונית סייעה בהרבה גם העיתונות הכללית, משום שאין כעת עיתון שהוא פחות או יותר בעל־ערך, שאין מתפרסמים בו מאמרים על הציונות. כמעט בכל המקומות שבהם קיימות קהילות יהודיות נערכו אסיפות, ובהן הופיעו פעילים ציוניים. בעלות ערך מיוחד היו האסיפות שבהן הופיעו מנהיגי הציונות. הרצל הופיע פעמיים באסיפות המוניות בלונדון, פעם אחת לפני קהל של שבעת אלפים איש. מאכס נורדאו הופיע בשורת נאומים בווינא, בברלין, כל פעם לפני קהל של שלושת אלפים איש, באמשטרדם, בקלן, בפאריז וכו'.

בד בבד עם פעולה חיצונית נערכה פעולה פנימית בשטח התרבות, ליכוד היהודים סביב רעיון אחד, התעוררות התודעה היהודית והעלאת רמת ההשכלה של ההמון היהודי. עוד בקונגרס הראשון בבאזל אמר ד“ר הרצל: “הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל הארץ היהודית”. וזה צוּין גם בקונגרס השני: “הציונות אינה תנועה מדינית וכלכלית בלבד – אמר הרב הלונדוני ד”ר גאסטר – היא קשורה קשר בל־ינתק אל קידמה תרבותית. אין אנו מוותרים אפילו על הישג רוחני אחד של דור ההוֹוה ושל דורות העבר. אנו מתנים רק תנאי אחד, שייקלטו קליטה שלמה ויותאמו לרוח העם היהודי”.

עיקר תשומת הלב מפנים הציונים ללימוד תולדות ישראל ולהחיאת השפה העברית והספרות העברית. נערכו שיעורים ללימוד הלשון העברית, נוסדו חברות, שבהן מדברים רק עברית. קמו כמה הוצאות־ספרים, העוסקות בהוצאת מיטב יצירות האוֹמנים והוגי־דעות אירופיים בתרגום לעברית. בשפה זו מופיעים עיתונים מדיניים וחברתיים, כתבי־עת וקבצים. בעברית מופיעים הרבה ספרים של מדע פופולרי וכן ספרות ילדים. תכלית כל הפעולה הזאת היא להחיות את השפה העברית, לעשותה לשפה חיה ושפת־דיבור, כדי שבמשך הזמן תדחה את הז’ארגון, שבו מדבר רובו של העם היהודי, ותשמש שפה כללית ומאחדת ליהודי הארצות השונות. דבר שבחלקו כבר הושג בארץ־ישראל. רבות פעלו גם להשכלת ההמונים, כר־פעולה שרב בו כוחה של התנועה הציונית. בכל מקום שאליו חודרת הציונות היא מכניסה לחיים היהודיים הכרה עצמית, אינטרסים חדשים ומושגים חדשים. הציונים פותחים בתי־ספר של שבת ובתי־ספר של ערב ו“חדרים” מתוקנים; להמוני העם פותחים חדרי קריאה וספריות, דואגים ללימוד־חינם לילדי השכבות העניות, מוציאים בשביל הציבור הרחב עיתונים בשפה המובנת להם וכו'.

בשנה האחרונה נוסד “אוצר להתיישבות היהודים”, הצריך לשמש מכשיר כספי לביצוע מגמות הציונות הלכה למעשה. כדי לתת אפשרות לשכבות הרחבות ביותר של העם להשתתף בחתימה, נקבע הערך הנומינלי של כל מניה בשיעור 1 ליש"ט. הבאנק מתנהל על־ידי מועצה מפקחת, הנבחרת על־ידי הקונגרס הציוני, והנהלה הנבחרת על־ידי אסיפת בעלי־המניות. המועצה, המורכבת מ־20 עד 100 איש, צריכה לדאוג לכך שהבאנק יהיה נאמן למטרות הציונות; ואילו ההנהלה חייבת לדאוג לאינטרסים של בעלי־המניות. על שמה של המועצה המפקחת, בתורת קורפורציה ובתורת אישים בודדים, רשומות מאה מניות המכונות מניות־יסוד. המניות הללו אינן ניתנות למסירה לזולת ללא אישור המועצה המפקחת; אין להן חלק בהכנסות הבאנק, ולבעליהן אין זכות הצבעה בעניינים הנוגעים לתשלום דיבידנדה וחלוקת המניות, אולם בעניינים הנוגעים לציונות – יש להם יחד אותו מספר הקולות כמו לכל שאר המניות בכללן. מניות־היסוד עוברות תמיד ממועצה מפקחת אחת לשנייה, הנבחרת על־ידי הקונגרס. מניות אלה נועדו להעניק אפשרות למועצה המפקחת, כלנציגת כל החברות הציוניות בעולם, להתמיד בביקורת ובפיקוח על פעולות הבאנק.

חתימה מוקדמת החלה ב־28 למארס השנה, ואף־על־פי שהעשירים היהודים והמעמדות האמידים כמעט לא השתתפו בחתימה, הופץ בזמן הקצר ביותר החלק השמיני של המניות הדרוש כדי שאפשר יהיה לגשת לחלוקת המניות. את המניות רכשו בעיקר המוני־עם פשוטים, פועלים ודלת־העם. ההמונים חשו כי זה עניין של עזרה עצמית לעם, והם שילמו מחסכונותיהם האחרונים. עד כמה השתתפו המוני־העם בחתימה לרכישת המניות אפשר לדון לפי זה, של־300,000 מניות היו לפני חודשים אחדים יותר מ־100,000 בעלי־מניות, דבר המבטיח גם הוא את אופיו העממי והציוני של הבאנק. מעניין לציין את החתימה על רכישת המניות לפי מקומות הפצתן. בעלי־מניות של הבאנק היהודי הזה נמצאים בבוכרה, בקאוקאז, בגבול הרוסי־סיני, בארץ־ישראל, במצרים, בכף־התקווה־הטובה וכו'.

במקומות רבים רכשו את מניות הבאנק היהודי גם נוצרים. עורך־דין נוצרי אחד מאירלנד חתם על רכישת 100 מניות, באומרו כי המפעל העממי הזה מעניין אותו ביותר. כומר קאתולי מפרוסיה המזרחית כותב בחותמו על רכישת מניות: “הרשו נא לכומר קאתולי עני לתרום את תרומתו הצנועה למפעלכם. אני מצטער שאין בידי מליונים. אילו היו לי – היו עוברים אליכם”.

היו עוד מקרים דומים רבים.


*

224 על מרפסת־ענק של בניין הקאזינו ברחוב מרכזי בבאזל מתנופפים דגלי תכלת־לבן, מקושטים מגן־דוד גדול ושבעה כוכבים באמצעיתו. הדגלים מושכים תשומת־לב כל זר הבא בעיר. תחת הדגלים כתובת באותיות רבתי: הקונגרס הציוני השלישי. הדגלים האלה בצבע הלאום היהודי הועלו על־ידי הציונים, המתקבצים זו הפעם השלישית בבאזל, כדי להמשיך במפעל שהוחל בו בין חומות העיר הזאת. הסמל של מגן־דוד הוא סמל עברי עתיק, שהציונים קיבלוהו מחדש. שבעת הכוכבים באים לסמל יום־עבודה של שבע שעות, חלומו של המנהיג הציוני ד"ר הרצל, שאותו ביטא בספרו, מעין תוכנית ואוטופיה כאחת – “מדינת היהודים”. מגן־דוד כזה חקוק גם על התו הנתון בדש מעילו של כל ציר לקונגרס, על רקע תכלת־בהיר. הצירים הציונים נראים בכל רחובות באזל העתיקה ובפיהם לשונות שונות. יותר מכל רוֹוח הדיבור הרוסי והאנגלי. הגיעו נציגי היהודים כמעט מכל ארצות אירופה. במיוחד רב מספר הצירים מרוסיה, מאנגליה, מגליציה ומארצות הברית של אמריקה. ישנם גם צירים מאוסטריה, מבולגריה, מבלגיה, מגרמניה, מהולנד, מאיטליה, מארץ־ישראל, מרומניה, משוייץ, מצרפת ומארצות אחרות. יש כמה אנשים מדרום־אפריקה. יהודים הרריים־קוֹזאקיים שלחו גם הם ציר משלהם. נוכחים 110 באי־כוח העיתונות האירופית והאמריקאית.

האוכלוסייה של באזל ועיתוניה מקבלים את הציונים בחמימות. העיתון “Basler Nachrichten” מסיים את מאמרו הראשי המוקדש לקונגרס במלים אלה: “מקווים אנו כי דברינו מבטאים לא רק את רגשותיהם של קוראינו, לא רק את רגשי האוכלוסייה של קאנטון באזל, אלא גם של כל שווייץ, בבואנו לקדם את נציגי העם היהודי המתקבצים בעיר הזאת בברכת ברוך הבא! מי יתן ותהיו חדורים כולכם הכרת השליחות הגדולה שקיבלתם עליכם מרצון”. מאמרים ברוח זו הופיעו גם בעיתונים Schweizer Zeitung, National Zeitung ובעיתונים שווייציים אחרים. כמה מן העיתונים מספרים, כהוכחה ליחס החם מצד אנשי באזל כלפי הציונים, את סיפור המעשה שהיה בזמן הקונגרס הקודם, שחל בעת החג המקומי, הוא חגו של יעקב הקדוש. תהלוכה רבת־עם של הבאזילאים עברה על־פני בניין הקונגרס, וכיבדה את הציונים שעמדו על המרפסת בהרכנת דגלים ובקריאה “הידד היהודים! הידד הציונות!”. אוניברסיטת באזל מביעה גם היא את אהדתה לקונגרס. הסינט שלה פנה אל נציגי הקונגרס בבקשה להמציא לאוניברסיטה את כל הספרים, הקונטרסים וכתבי־העת המוקדשים לציונות כדי לשים אותם בארון מיוחד לזכר הקונגרסים הציוניים. עוד כשבוע לפני פתיחת הקונגרס נערכו כינוסים מוקדמים של ההסתדרויות הציוניות לארצותיהן ושל אגודות וסיעות ציוניות שונות.

כנס הנשים, שבו לקחו חלק יותר מחמישים גבירות, דן באירגון ברית־נשים עולמית ליד האיגודים הציוניים. הנוער הציוני ערך כינוס לשם עיבוד תוכנית ואירגון של חוגים עיוניים לציונות. החוגים האלה מוקמים בכל מקום, במקביל לחוגים העוסקים בעבודה הציונית המעשית. מטרתם – להכשיר ציונים בעלי־הכרה ועסקנים ציוניים בשטח המעשה והתרבות, באמצעות לימוד הלשון העברית, הכרת תולדות עם ישראל וספרותו, לימוד מקיף של הציונות ושל מצבו החומרי והרוחני של העם. בד בבד עם עבודת־הפנים הזאת עוסקים החוגים גם בתעמולה ובהפצת ההשכלה בקרב המוני־העם.

ימים אחדים לפני פתיחת הקונגרס נערכת מסיבת־גן מטעם הנוער הציוני בבאזל, בגן העירוני, לכבוד הצירים, העיתונאים ואורחי הקונגרס. נישאו נאומים והושר ההימנון הלאומי בעברית ובגרמנית.

*

[ב] 3 (15) באוגוסט

היום, בשעה 10 בבוקר, נפתח הקונגרס השלישי של הציונים. הצירים תפסו את מקומותיהם זמן רב לפני פתיחת הישיבה. האולם העצום הערוך לתפארת, הסמל היהודי (מגן דוד) על אחד הקירות, במה גדולה ועליה שולחנות ודוכן בציפוי בד ירוק, וקבוצות קבוצות צירים מארצות שונות, המדברים כל אחד בלשונו, לבושים חליפות שחורות – כל זה משרה אווירה של חג. מורגשת ציפיה מתוחה וחגיגית. בקהל נראים פה ושם המלבושים המסורתיים של רבנים וחליפות לבנות של גברות, הנהנות בקונגרסים הציוניים מזכות הצבעה כמו הגברים. האוכלוסייה של באזל, נוצרית ויהודית, ומשקיפים שהגיעו מארצות שונות, ממלאים את היציעים מפה אל פה. ליד השולחנות שעל־יד הבמה יושבים קצרנים ונציגי העיתונות.

ד"ר הרצל, המתקבל בתשואות רמות, פותח את הקונגרס. הוא מתחיל את נאומו בהבעת תודה לעיר החופשית הנהדרת, המקבלת שוב את הציונים במידה יפה של הכנסת אורחים. רגשי תודה ממלאים את לבותיהם של אלה שהתכנסו כאן, ואף של כל אלה ששלחו אותם לכאן. באזל, הקונגרס בבאזל ותוכנית באזל נתחבבו על העם היהודי והיו לו לסמל של נחמה ותקווה. הרצל מדבר על משמעות הקונגרס: “אין עמנו חוזר לחיי העבר, אלא הוא מתעורר לחיי היום. משום כך היה עליו להבטיח לעצמו קודם כל מוסד, שיאפשר לו להביע את שאיפותיו. מוסד כזה – היא הבמה הזאת, בה יש לנו נכס יקר ועליו נשמור מכל משמר. רמתה תהיה תמיד כרמת הנאומים שיישמעו מעליה. דברינו אינם יכולים להישען על איזה כוח חיצוני שהוא, ערכם – בעוצמת הרעיונות האדירה ובטוהר שאיפותינו, שעליהם נכריז מכאן. אין אנו עוסקים כאן בענייניהן הפנימיים של מדינות שהננו אזרחיהן. אנו מתכנסים רק כדי לדון במצב עמנו, וכדי להכשיר למענו פתרון חוקי ואנושי, בפיקוח דעת־הקהל. פתירת אי־הבנות כלליות באמצעות חילופי־דעות בינלאומיים תואם את התודעה המוסרית של האנושות של זמננו. הדבר הודגם הדגמה מובהקת בהתלהבות שבה נתקבלה הצעת־השלום של הוד מלכותו האימפרטור הרוסי. חלפה שנה – ורעיון השלום עלה על דרך המובילה להגשמתו. דוגמה זאת צריכה ללמד אותנו סבלנות. אם איתני־העולם מסתפקים בחדירה איטית של רעיונותיהם הגדולים, על אחת כמה וכמה חייבים אנו, עניים ודלים, להיות מרוצים אם התקדמנו התקדמות כלשהי. היינו צריכים להמשיך בעבודה ללא לאות, גם אילו לא היתה מתלווה אליה הצלחה ניכרת לעין. קבוצה ניכרת של ציונים מן הזרם הישן עוד דוגלת בשיטה הישנה, אך אנו מקווים למשוך אותם לצדנו – הן רעיוננו הוא אותו הרעיון עצמו. רבים יצטרפו אלינו כשיהיו בידינו תוצאות מוחשיות, כשיהיה לנו צ’ארטר מן הממשלה התורכית. כשנשיג את הצ’ארטר, אשר יתן לנו את הערבות החוקית החיונית, ניגש להתישבות ממשית בממדים גדולים. הקונגרס לא יוכל להשיג זאת, משום שאין הוא גוף יורידי. היינו זקוקים לסוכן־מתווך, והוא ‘אוצר התיישבות היהודים’. יסדנו אותו, ואנו מוסרים אותו עכשיו לרשות הקונגרס”.

הרצל מדבר על נאמנות ההמונים היהודיים לציונות, אותם ההמונים הדבקים עדיין במסורת הישנה וברגש דתי עמוק. “ביניהם נמצאים טובי הציונים. אולם מצב ההמונים האלה הוא איום וצריך לבוא לעזרתם. הנשמות הנעגמות של ההמונים האלה – הן הן מקור כל תנועות ההרס למיניהן. צריך לעקור את הרע הזה משרשו, ואנו פונים לעזרתם של אנשי הצדק בכל הדתות. אין אנו זקוקים לשום עזרה אחרת מלבד עזרה מוסרית”.

את נאומו סיים הרצל לאמור: “עמנו נאבק על קיומו, כבודו וחירותו. מן האוויר המחניק הוא שואף אל אור השמש. מצבם הנוכחי של היהודים עשוי להביא לשלוש תוצאות. ראשית – השלמה עם הכלימה והסבל; שנית – התרעמות ואיבה כלפי החברה, המתייחסת אלינו בצרות עין. ואילו דרכנו היא דרך שלישית. רוצים אנו להתרומם לדרגת התרבות הגבוהה יותר, לשפר את מצבנו הכלכלי, לסלול דרכים חדשות ליחסי עמים ולחפש אפשרות להגשים הלכה למעשה את הצדק הסוציאלי. מי יתן וסבלותינו יוליכו אל קידמת האנושות, שאותה אנו משרתים”. (תשואות סוערות ממושכות.)

בסיום הנאום נבחרה הנשיאות: כנשיא נבחר ד“ר הרצל, סגני הנשיא: מאכס נורדאו, הרב הלונדוני ד”ר גאסטר וד"ר מאנדלשטם מקיוב. כן נבחרו חברי הנשיאות ומזכירים לעברית, גרמנית, רוסית, אנגלית, צרפתית, רומנית ויידיש.

הנשיא מודיע על הרבה מברקים, עצומות וברכות, שהגיעו לקונגרס מכל חלקי תבל – מאסיפות המוניות, מאגודות, מחוגים, מקהילות יהודיות, מסטודנטים, מרבנים רבים וכו'. לתשומת לב מיוחדת זכתה עצומה של יהודים הרריים – קאוקאזיים, ששיגרו לקונגרס את צירם. בשם אלפי אחיהם הם מכריזים, כי בלב ונפש מסורים הם לציונות ומוכנים לשרתה בכל כוחותיהם.

מאכס נורדאו, שהגיע זה עתה מאולם־המשפט ברן,225 מרצה על מצבם הכללי של היהודים.


[ג] 9 אוגוסט 1899

אני ממשיך את הסקירה שהתחלתי בה בכתבה הראשונה שלי על ראשית הציונות.

בשנה האחרונה נעשו על־ידי הוועד־הפועל הציוני כמה צעדים פוליטיים חשובים. במקום הראשון תצוין קבלתה של המשלחת הציונית על־ידי הקיסר וילהלם בירושלים. רשמית נמסר על כך לפי שעה רק זאת: בעת ביקורו בירושלים קיבל הקיסר וילהלם, בנוכחות מזכיר המדינה פון בילוב, משלחת ציונית של חמישה אנשים וד“ר הרצל בראשם. הקיסר השיב בדרך הידידותית ביותר לנאומו של הרצל על תפקידי הציונות. כן ידוע שהקיסר קיבל את ד”ר הרצל בקושטא לשיחה, שארכה למעלה משעה.

יחס אוהד ביותר מראה כלפי הציונות גם ההרצוג הגדול של באדן – פרידריך. למלומד יהודי אחד שנתקבל אצלו לשיחה הוא אמר בין השאר: “אני מכיר את ד”ר הרצל, הוא אדם אציל, הוא התייצב בראש המפעל ללא כל מניעים אישיים, תוך כוונות טהורות ביותר. לתנועה הציונית נודעת חשיבות מרובה והיא זקוקה לתמיכה חזקה. לצערי, עוד אין לממשלות מושג נכון על המפעל הזה, אך זה מוכרח לבוא במרוצת הזמן".

בשובו מארץ־ישראל אמר הרצל, בספרו על רשמיו: “להשגת שאיפתנו, אנו זקוקים, נוסף על כוחנו אנו, להתעניינות אוהדת של שליטי אירופה, והקיסר וילהלם הוכיח לנו את אהדתו חגיגית”… “טיבו של המפעל מרשה לנו להסבירו בכנות ובמישרין לכל המעוניין בו. מי יוכל לערער ערעור רציני נגד התפתחות התרבות דווקא על הרקע הזה. פחות מכל, כמובן, תורכיה. הגשמת הציונות, פירושה בשבילה, ללא כל ספק, הגברת כוחה ושיפור מצבה הכלכלי. עליית יהודים – הרי היא תוספת כוחות עצומים לארץ דלה, ואפילו לממלכת תורכיה כולה”… “אם בעית המזרח תמצא את פתרונה החלקי עם הבעיה היהודית, יהיה זה כמובן לטובתם של כל העמים בעלי התרבות”… “התיישבות היהודים בארץ־ישראל יכלה גם לסייע להטבת מצבם של הנוצרים במזרח. אנו יכולים ליישב בארץ־ישראל עם, אשר את קיומו אנו מגלים באמצעות תנועתנו הציונית הגדולה, עם אשר שמר את העדנה הישנה לקרקע המוזנחת, כאל אדם קרוב השרוי במחלה. בשלווה ובגלוי, ללא כל גינונים דיפלומטיים, יכולים אנו להכריז על תוכניתנו לפעול בארץ הזאת. שום אדם אינו מוכן ואין ביכולתו של שום אדם להביא להחיאת הארץ קרבנות, כפי שמוכנים ויכולים להקריב אותם היהודים. שום אדם לא יקדים אותנו ושום אדם לא יטול אותה מאתנו, משום ששום אדם חוץ מן היהודים אינו מסוגל למידת ההקרבה העצמית הדרושה לכך. היהודים במצבם הנוכחי מחוסרים כוח מדיני, דבר העושה אותם לטוענים בלתי־מסוכנים, לעומת זאת הרי הם בעלי עוצמה כלכלית. חזקים אנו בלבנו ובטוחים בעצמנו, וזאת בצדק, לאחר שכבר עלה בידינו לעורר את עניינם של שני שליטים למפעלנו הצודק. ואל נא תחששו, שהם זוממים מזימות נגדנו, שרוצים הם להיפטר מאתנו. למעשה יש כאן רצון טוב לעשות למען התרבות, ליצור מקלט להמוני אדם אומללים ותועים; להביא שגשוג כלכלי לארץ מוזנחת ועל־ידי כך להאדיר את האושר והתרבות של האנושות”.

בכלל, ההתעניינות של העולם הנוצרי בציונות הולכת וגדלה. כבר בקונגרס באזל נכחו נוצרים־ציונים במספר ניכר. כעת גדל מספרם מיום ליום.

בדברו על השתתפות הנוצרים במעשה הציוני, מעיר הרצל: “אנו רואים משהו המזכיר פילוהלניזם. יש סופרים ואוֹמנים, המוצאים משהו יפה בכך, שעם עתיק מוצא בתוכו יכולת מופלאה לכוון את מבטיו אל משא־נפשו, וזאת לאחר מאות שנים של השפלה עמוקה. הרבה נוצרים דגולים, כמו מייסד הצלב האדום הנרי דיונן, הפרופסור הבאזילאי המן, הכומר האנגלי הנודע איגנאטיוס, ברטה סוטנר ורבים אחרים, פעילים בצד הציונים להגשמת מטרותיהם. רבים מהם רואים בציונות פתרון לבעיה היהודית, וחלקי גם לבעיה המזרחית, אחרים רואים בה תנועה תרבותית ומוסרית”.

לורד סליסברי אומר בין השאר: “שום אדם בר־דעת לא יטיל ספק בכך, שאומה אשר עמדה בכל־כך הרבה סבל ורדיפות, תוכל להשיג רבות. הציונים יכולים לקווֹת להצלחה, על אף מתנגדיה הרבים. היהודים נועדו כמובן יותר מאחרים לשמור על המקומות הקדושים לנוצרים. הם יכולים ליצור בארץ־ישראל מדינה למופת. במרכז אסיה הם יעלו את המסחר, הודות לכשרונותיהם, לשגשוג שלא היה כמוהו. הגשמת משא נפשם, תלויה כמובן, ביהודים עצמם. אם 40% מהם יעבדו במרץ למען המפעל הזה, מובטחת לכם ההצלחה. לשולטן אין כל סיבה להתנגד לכך, שהיהודים יכוננו בארץ־ישראל מדינה אוטונומית. היא עשויה להביא לו מאה מונים יותר תועלת מאשר ארמניה וכרתים גם יחד, הגורמות לו כל־כך הרבה טרחות”.

ביירנסטירנה ביירנסון אומר: “אני עוקב אחרי התנועה הציונית בעניין רב. אני מצפה ממנה לטובה גדולה ליהודים ולכולנו. עצם העובדה שהעם שואף להקנות לו בפרי־עמלו את מכורתו, לאחר שהיא אבדה לו לפני אלפיים שנים, מעידה על דחף מוסרי מן הגדולים אשר נתגלו אי־פעם בתולדות המין האנושי”.

סדר היום של מושב הקונגרס הוא כדלקמן:

יום ראשון: (1) פתיחת הקונגרס ע“י נשיא הוועד הפועל, ד”ר הרצל; (2) בחירת לשכת הקונגרס; (3) נוהל עבודת הקונגרס; (4) המצב הכללי של היהודים. המרצה ד“ר מאכס נורדאו; (5) דין־וחשבון של הוועד־הפועל: (א) עניינים כלליים, המרצה: האדריכל מרמורק מווינא. (ב) דו”ח הקופה, המרצה: ד"ר קוקש.

יום שני: (1) דו“ח של ועדת הבאנק. המרצה: מר ווֹלפסון מקלן; (2) ארגון. המרצה: ד”ר קאן מווינא.

יום שלישי: דו"ח הוועדות הקבועות.

יום רביעי: בחירת הוועד־הפועל והוועדות. הצעות שונות.


[ד] 5 (17) באוגוסט

נורדאו הרצה על מצב היהודים: בשנה שחלפה אין לציין איזה שינויים שהם, שום דבר אינו נראה בעין לעתיד הקרוב, אם הציונים עצמם לא ידאגו לכך.

“רודפים אותנו משום שאנו מיעוט בעל סימני־היכר בולטים, ואנו שותפים לגורלו של כל מיעוט חסר־אונים וחסר־יוקרה. אין אלא שלושה אמצעים לשינוי מצבנו: הראשון – שינוי של הטבע האנושי מעיקרו, דבר שאינו בגדר האפשר; השני – להפוך את המיעוט הזה לבלתי־ניכר, כלומר, במקרה שלנו, לשנות את המיוחד שבנו, את אמונתנו, את מנהגינו, את מסורתנו, ואפילו את קווי־פנינו. כלום אפשרי או רצוי הוא הדבר? האמצעי השלישי: לקבץ מספר ניכר של יהודים על הקרקע ההיסטורית של מולדתם העתיקה, ולהיות שם לא מיעוט חסר־זכויות הנסבל בעל כורחו, אלא רוב בעל זכויות־אזרח מלאות. אתם מצאתם, כי האמצעי השלישי הזה היחידי המכובד, היחידי המבטיח הצלחה, ואתם הצטרפתם לציונות, אשר קבעה משימה לעצמה להשתמש באמצעי־מרפא לטיפול בסבלות העם היהודי”.

נורדאו עובר למצבם של היהודים בארצות שונות. “אנו, הציונים, אין אנו משלים את עצמנו בתקוות, כשפוסקות לזמן־מה רדיפות היהודים, ואין אנו נופלים ברוחנו כשנעשים מעשי־אלימות ביהודים. אין אנו תמהים לכך, משום שאנו יודעים, כי זאת תוצאה הכרחית ממצבנו, שהכרנו אותו היטב וחשפנו אותו ללא כל אשליה עצמית”. בהשתמשו במושגי גיאולוגיה, מחלק נורדאו את ההשקפות על ההיסטוריה של היהודים לווּלקנית ולנפטונית. הווּלקניסטים מייחסים חשיבות רק לרדיפות גדולות כלפי היהודים. לגבי דידם חיי העם היהודי מתמצים בהיסטוריה של שואות שונות. ואילו הנפטוניסטים, שאליהם משייך עצמו גם המרצה, אינם מייחסים לקאטאסטרופות – אפילו לאיומות שבהן – חשיבות כל־כך מרובה ואינם חושבים אותן לכוחות היחידים היוצרים את ההיסטוריה החדשה של היהדות. לגבי דידם התנאים הרגילים, המענים את היהודים בתמידות וללא עליות וירידות – הן הן ההשפעות המעצבות את גורלם. כל העמים התנסו בסבלות איומים, אך תמיד היו אצלם הפוגות של מנוחה ושגשוג, שבהן היו מעלים ארוכה לכל מדוויהם. העם היהודי יכול היה לשאת בקאטאסטרופות, אולם לא היו לו הפוגות כאלה, וגם כיום אין הוא נהנה מהם. “אנו משולים לחיות־המערות, החיות באפילת תמיד; שמש הצדק אינה מאירה לנו. בלחץ אלפי אטמוספירות מעיקים עלינו הבוז וחוסר־האמון. כבר מאות בשנים חיים אנו בתקופת־הקרח. קור איום של שנאה מסביבנו. קשה כעת להאמין, שיישנה טבח כללי או גירוש כולל של יהודים, אולם אני משוכנע שתקופת־הקרח שלנו תימשך עוד זמן רב. ממיתים הפלדה והמוקד, אולם גם הקור המקפיא ממית. מי שנפח נפשו בזוי ובאין חוק, לא שפר חלקו בשל כך. זה אבדון ללא ברק, אך אין זה גורע מן הטראגיות לגבי האובד. תפקיד הציונות הוא לשחרר את העם היהודי מן העול הממושך הזה, ההורג אותנו אט־אט. להגשמת המטרה הזאת זקוקים אנו לאמצעים. יש לנו גדלות היסטורית וטוהר מוסרי של רעיוננו, אולם בעוצמת הרעיון בלבד לא די כדי לפעול באופן קינטי, כלומר, כדי לעורר לפעולות אישי מדינה אחראים. אמצעי נוסף – הוא הכסף. אולם האמצעי הבדוק ביותר שיש לנו כבר כיום, הוא רצון העם. רצונו של עם בן עשרת מליוני איש, ולו גם עם מפוזר – זה כוח חיובי, שבו מתחשבים כבגורם חזק ורציני גם אישי־מדינה מעשיים ביותר. צריך רק שרצון העם יבוטא בבהירות. כדי להשיג את הנכסף, צריך העם להגיש את תביעותיו. כיצד נוכל לצפות לכך שהעולם יכיר בזכויותינו כעם, כל עוד אינו משוכנע במלוא השכנוע, כי אכן עם אנו ורוצים להיות עם גם להבא? אנו הציונים יודעים זאת. אולם העולם אינו יכול לתת אמון בכך, כל עוד בשורות היהודים עצמם יש ומוכחש הדבר בארסיות, כל עוד נשמע קולם של יריבינו בלבד, והן ידוע הדבר, כי צעקן אחד עושה מהומה הרבה יותר מאשר אלפי שתקנים. משום כך עלינו לפעול ללא ליאות כדי להוכיח לעולם, כי לא יריבינו אלא הציונים הם המייצגים את העם היהודי. יש עוד המון יהודי עצום ורב, שעד היום אינו יודע ולא־כלום על תנועתנו. הם שואפים לציון, ואינם יודעים כי שאיפתם לבשה צורה של תוכנית מדינית מעשית. דברנו אינו מגיע אליהם, הם אינם קוראים עיתונים, אינם באים לאסיפות. מאבק קשה לקיומם, רדיפה נואשת אחרי פת־לחם, אינם מניחים להם לחשוב על משהו אחר. הם מצפים ללקח מן הרבנים, ומחובת הרבנים להפיץ בכל מקום את הבשורה הטובה על הציונות. הם פוחדים מפני התנקשות בדת, אולם הכרזנו כבר לא פעם בפומבי, שאין בכוונתנו לפגוע בדת, כי הציונות מניחה לכל אחד לחיות לפי השקפותיו הדתיות”.

לסיום אומר הנואם: “עלינו להשיג והשג נשיג, שהרוב המכריע של עמנו יכריז לפני העולם כולו על שאיפותיו הציוניות, על רצונו לקיום לאומי. אולם הכרחי לשם כך, שכל ציוני וציוני יזכור תמיד ובכל מקום את יעודו ואת שליחותו. ציונים פאסיביים, ציונים משקיפים מן הצד, ציונים חובבים, ציונים רגועים, אסור שיהיו. עלינו להטיף וללמוד ולגייס ללא ליאות. הדגל שאנו מניפים הוא דברו של נלסון ביום קרב־טראפאלגר: ישראל מחכה, שכל אחד יקיים את חובתו”.

בישיבה שלאחר־הצוהריים מרצה האדריכל מארמורק על פעולות הוועד־הפועל בשנה שחלפה. עיקר תשומת־הלב הופנה למשיכת העם אל הציונות. נערכה הסברה פנימית במרץ רב. בסיוע העיתונות, אסיפות תעמולה וכו‘, הוסברו לעם המטרות האמיתיות והכוונות האמיתיות של הציונות. התוצאות של השנה שחלפה מצוינות. מספר האגודות באירופה המזרחית גדל ב־30%, בארצות אחרות ב־25%. אגודות דומות קיימות בתורקסטן, בקאוקאז, בניו־זילאנד ובכל המושבות של הבארון הירש בארגנטינה. הציונות מושכת אנשים בני מעמדות שונים. על אף התוצאות האלה, צריך המרצה להודות, כי המטרה הנכספת של ההסתדרות הציונית – איחוד העם כולו תחת דגל הציונות – עודנה מאתנו והלאה. המוסד המוציא לפועל דאג גם להבראת העם מבחינה רוחנית וגופנית. נפתחו בתי־ספר, חברות התעמלות, מקהלות וכו’. בייחוד יש לציין את יסוד הברית העברית העולמית להפצת השפה העברית. במקביל להסברה הפנימית נערכה גם חיצונית – למען יכיר העולם הנוצרי את התנועה הציונית. המרצה עובר לענייני הבאנק, שנפתח על־ידי הוועד־הפועל לפי החלטת הקונגרס השני. זה היה המבחן הטוב ביותר לכוחה של הציונות.

לאחר שמיעת הדו“ח הכספי החל הדיון בשני הדו”חות, שנמשך עד למחרת בתשע בערב. עשרות נואמים מארצות שונות ובשפות שונות ממלאים אחרי דו"ח הוועד־הפועל ומבקרים אותו. פרופיסור של אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, גוטהייל, מספר על התפשטות הציונות באמריקה. באמריקה הצפונית כבר קיימות 125 אגודות ציוניות, המחולקות על־פני כל המדינה. בניו־יורק בלבד קיימות 32 אגודות כאלה. בייחוד נפוצה הציונות בקאנדה. במונטריאל כמעט כל היהודים ציונים הם. אגודות ציוניות קיימות גם בקאליפורניה. גם נוצרים אמריקנים מתעניינים בתנועה הציונית. בעניין מיוחד עוקבים הם אחרי הקונגרס הזה.

הגברת גוטהייל מוסרת ידיעות אחדות על תנועת נשים ציוניות באמריקה. באמריקה הצפונית כבר קיימות 60 אגודות נשים, 5 מהן בניו־יורק. הגברת גוטהייל מעירה, כי היא גאה בכך שהיא משתתפת בקונגרס, שבו נהנות הנשים משיווי־זכויות עם הגברים.

האדונים פינלס וד"ר נמירוב מרומניה מדברים על הציונות ברומניה. קיימות שם 131 אגודות ציוניות, מהן 23 אגודות נשים.

הציר מטראנסוואל מר קסלר מביא לקונגרס ברכות של 1,800 ציונים בטראנסוואל.

באפריקה הדרומית חתמו על רכישת 8000 מניות, אם כי אין שם יותר מ־10,000 יהודים.

ד"ר מנצל מדבר בשם כל המשלחת הגאליצאית, המורכבת מ־21 חבר, על מצבם האיום של היהודים בגאליציה. סיפורו עושה רושם מזעזע. רוב יהודי גאליציה שרויים בדלות ממש, במלוא מובן המלה. לפי חישובי סופר פולני אחד, מתים שם 6,000 איש מדי שנה מטיפוס הנגרם על ידי הרעב. אולם גורלם של אלה הנותרים בחיים מר ממוות. מנודים אומללים אלה רק מחכים למלה גואלת, כדי לנהות אחרי מנהיגים ציוניים.

האדונים מוצקין, וייצמן ורבים אחרים מבקרים פעולות אחדות של הוועד־הפועל ומאשימים אותו באי־דיוק בקיום החלטות מסוימות שנתקבלו בקונגרס הקודם, אולם הביקורת הזאת נמתחת ברוח של חילופי־דעות מפוכחים ומפויסים יותר מאשר ברוח של אופוזיציה רגוזה.

ד“ר הרצל עונה בפרוטרוט בנאום ארוך על כל השאלות והשאילתות. לבסוף מצביעים הצבעת־אמון, ופה אחד ובתשואות רמות מתקבלת ההחלטה הבאה, שהוצעה על־ידי ד”ר פריידנברג:

“הקונגרס מביע את מלוא האמון למנהיגנו הנערץ ד”ר הרצל, וכן לכל חברי הוועד־הפועל, ומביע להם תודה על ניהול מצוין של העניינים והפעולה התכליתית לטובת הציונות".


[ה] 7 באוגוסט

כל ישיבת הערב ביומו השני של הקונגרס עד שעה שתיים לאחר חצות וישיבת הבוקר ביומו השלישי הוקדשו לדו“ח של ועדת־הבאנק ולדיון על שינוי סעיפים שונים בתקנון הבאנק. מר ווֹלפסון מקלן מוסר דו”ח הוועדה. עיבוד התקנון (עד 200 סעיפים) תפס זמן רב מאוד. הבאנק צריך להיות מפעל מסחרי מובהק, אך מטרותיו הן בעלות אופי רעיוני. ההון ועסקי־המסחר בהכרח בינלאומיים הם, ואילו הבאנק צריך להיות לאומי, יהודי לאומי. המפעל הזה צריך להכניס רווחים גדולים ככל האפשר, ואילו מייסדיו מוותרים על כל ריווח. צריך שתהיה אפשרות לכל אחד להחזיק במניות הבאנק ולהיות שותף בו, ואילו הבאנק חייב להיות ציוני לעולם ועד, אפילו תפולנה מניותיו לידיים לא ציוניות. לא קל היה לפשר בין הסתירות הללו ולהתגבר על כל הקשיים. הסתבר שהפתרון הטוב הוא להקנות למאה מניות־היסוד מספר קולות השווה לכל שאר 1,999,900 המניות. פתרון כזה לשאלה מבטיח לא רק את האופי הציוני של הבאנק, אלא גם את האינטרסים של בעלי המניות, משום שעל־ידי כך נמצא הבאנק לא בידיהם של אנשים בודדים, אלא נמצא בפיקוח הקונגרס, או ליתר דיוק, של העם כולו. הקונגרס בוחר מדי שנה בוועד הפועל, המייסד מועצה מפקחת של הבאנק ואשר בידיו מופקדות מניות היסוד, כנכס העם היהודי. הוועדה קיימה את המשימה שהוטלה עליה על־ידי הקונגרס השני, וכעת היא מוסרת את הבאנק לנציגות העם.

מתחיל דיון ממושך וסוער למדי בסעיפים אחדים של התקנון, הטעון אישור על־ידי אסיפת בעלי־המניות של הבאנק, העומדת להתקיים באותו ערב עצמו. כמעט פה אחד דורשים לשנות את הסעיף הראשון של התקנון – כדי שבאמצעים של הבנק ניתן יהיה להשתמש רק להתיישבות בסוריה ובארץ־ישראל ולא בארצות אחרות.

הרב הלונדוני ד"ר גאסטר מדבר בשם ועדת התרבות שנבחרה בקונגרס. הוא מציין את החשיבות המרובה של הבחינה התרבותית בציונות. “אנו צריכים לעורר את הכוחות הרוחניים בעמנו, להזכיר לו שוב את האידיאלים הנשגבים שבישרו מוריו ונביאיו. העם המתמכר לרעיונות הפראיים של נקמה, לחרישת רעה ותגמול, הולך לאבדון ומאבד את יעודו בתולדות האנושות. לנו יש אידיאלים אחרים, שבהם אנו חיים זה אלפי שנים, אנו חולמים כי יבוא יום שבו ישלטו בכיפה שלום ואהבה. בחלומות אלה על העתיד המזהיר סוד קיומנו הבלתי־מעורער. עד עכשיו טיפלנו פה בשאלות הלא־רעיוניות בעיקרן, אולם לא התכנסנו הנה כדי לדון בבעיות כספיות וארגוניות בלבד. אלה הם רק אמצעים, ואילו המטרה נשגבה לאין־ערוך יותר מהם. חלום עמנו מתחיל להתגשם, ובנו תלוי הדבר, איזו צורה הוא יקבל. על דגל הציונות אסור שתהיה דמות עגל הזהב. לא יכולנו עד עתה לפעול אלא מעט למען הציביליזציה. הפניכּס – עוף החול – חי תקופה ממושכת, אך כעבור זמן מסוים הוא נחלש ומזדקן, הוא נשרף והופך להיות אפר, ולא נשאר ממנו אלא גרעין קטן, והכוהן בהליוֹפוליס, עיר השמש, שומר עליו ומטפח אותו. לאט לאט מתעורר הפניכּס, וכאשר יקום לחיים הוא מנופף בכנפיו ומכוון את מעופו אל השמש. גם אותנו שורפים, דורסים אותנו עד אפר, רק גרעין אחד נשאר, וכעת באים אנו הציונים – כוהני הזמן החדש – ומביאים את הגרעין לעיר השמש, עיר האמת, הנאמנות והאהבה. עלינו לטפח את הגרעין הזה, עד שהיהדות תקום מן האפר, כעוף־החול, ותכוון את מעופה אל שמש האמת”.

ד"ר קאן מווינא מרצה על אירגון הציונות. הוא מצביע על ההכרח במתן יתר עצמאות להסתדרויות המקומיות, ועם זאת דרושים יתר אחדות וקשר חי ומהיר יותר ביניהן ובין המוסד המרכזי. לסיום הוא מציע שורה שלימה של שינויים ושיפורים בסדרים הקיימים.

גברת צעירה מדברת על הציונות בגרמניה, ובזה מסתיים היום השלישי של הקונגרס.

בשעה עשר באותו ערב נתקיימו אסיפות יוצאות מהכלל ורגילות של בעלי־מניות “אוצר התיישבות היהודים”, כפי שדורש זאת החוק האנגלי. נידון השינוי בסעיף הראשון של תקנון הבאנק, ולאחר ויכוחים ארוכים והסברים שניתנו על־ידי המשפטן הלונדוני בנטוויץ', נתקבל השינוי פה אחד. מר וולפסון מדווח על מצב הקופה של הבאנק, על מספר המניות ובעלי־המניות.


[ו] 9 באוגוסט

ביום האחרון של הקונגרס פותח הנשיא ד"ר הרצל את הישיבה בהודעה על מספר רב של מברקי־ברכה שנתקבלו. נמשך הוויכוח בענייני אירגון, המקבל לעיתים אופי נסער.

את הוויכוח הענייני הממושך מפסיק נאומו של סיר פראנסיס מונטיפיורי מלונדון, בן אחיו של הנדבן הידוע משה מונטיפיורי. הוא בא אל הקונגרס בכדי להצהיר לפני כל עם ישראל כולו על מסירותו הנלהבת לציונות ולמנהיגיה, ועל רצונו להקדיש את כל כוחותיו למפעל העם. הצלחות הציונות, שהושגו בזמן קצר יחסית, מפתיעים אפילו יריבים, הנאלצים להכיר בערכה של הציונות.

“היהדות היתה קודם מלה ריקה. הודות לציונות שוב יהיה לה מעמד מכובד. אחת ממשימותיה החשובות ביותר של הציונות הוא בדרך של שלום ודיפלומטיה להשיג אצל השולטן זכיונות, שיאפשרו לעם היהודי להקים בארץ־ישראל מושבות בערבויות־ביטוח. ארץ־ישראל זקוקה למען שגשוגה רק להון ולעמל. הזנחה, ולא העדר קרקע פוריה, היא הסיבה למצבה האיום של הארץ. הציונים משמשים מטרה לתקיפות מרובות עד אין שיעור ולעלבונות איומים ביותר מצד יריביהם, אך אל להם להשיב מידה כנגד מידה. התשובה הטובה ביותר – הוא הבוז המוצדק, כיאות לנאבקים על עניין צודק וחזק כלפי המייצגים ענין חלוש ונדון לאבדון. תהיה הדרך למטרתנו קשה וזרועת אבנים, אולם מה גדול יהיה השכר! אותנו הציונים, מוכיחים לעתים קרובות בהתלהבות יתירה וברגשנות יתר. אולם יש לציונות גם בחינה מעשית. לרגשנות נודע תפקיד גדול בתולדותינו, ובלעדיה ייתכן שעמנו לא היה קיים מכבר. ללא התלהבות ספק אם ייתכן מפעל גדול כלשהו”.

נאומו הופסק תכופות בתשואות סוערות של המאזינים. בהזכירו את השם משה מונטיפיורי קמה כל האסיפה על רגליה תוך יראת כבוד. נשמעות הרצאות של ועדות שונות שנבחרו על־ידי הקונגרס. מר בובר מגאליציה, המדווח מטעם ועדת התעמולה, מצביע על ההכרח בתעמולה נמרצת יותר ואינטנסיבית יותר, על ההכרח בסיוע להפצת הציונות לרוחב ולעומק. הציונות אינה רק עניין מפלגתי, הציונות היא שלימות – השקפת־עולם. המרצה מציע להקים ועד לתעמולה, אשר “בראשו צריך לעמוד אחד מחברי הוועד הפועל הציוני”, והוא מתווה תוכנית מפורטת לפעולתו של הוועד הזה. בעוברו להסברה בדפוס, מציע המרצה, כי ליד הבטאון של הציונים Die Welt יופיע, כמוסף חודשי, מדור רשמי, שבו יימסרו ידיעות מפורטות ומדוייקות על המתרחש בתנועה הציונית. להלן הוא מציע שורת פירסומים לנוער היהודי. כחשוב במיוחד רואה הוא פרסום מדריך בסדר הא"ב, שבו יופיעו בצורה תמציתית ושווה לכל נפש הסברים על כל הנוגע לציונות.

לאחר ויכוח ארוך מתקבלות הצעותיו. כן מתקבלות ההצעות שהובאו על־ידי ועדת האירגון. החשובות שבהן הן: ההסתדרויות נערכות לפי ועדים מקומיים וגלילות; הגלילות מתחלקים לאגודות ולקבוצות בוחרים; הקונגרס הציוני מתכנס לכל הפחות פעם בשנתיים. בהתייעצויות הקונגרס זכאים להשתתף צירים בלבד, הנבחרים על־ידי השוקלים.

ד“ר קאן, הרב ריינס, ועורך העיתון העברי “הצפירה” מר סוקולוב, מדברים בשם ועדת־התרבות. ד”ר קאן רואה כאחת המשימות העיקריות של הציונות את לימוד השפה העברית, ההיסטוריה היהודית והספרות העברית. "יש לנו עבר גדול בתרבות, אנו מאמינים בעתיד גדול, אולם לפי שעה אין לנו הווה. הציונות, הנותנת שוב לעם היהודי מולדת, מרכז, תיצור מדע עברי, תרבות עברית. כאן, בקונגרס, יש מגדל־בבל של לשונות. רבים מבין אחינו אינם מבינים איש את רעהו. אולם ייתכן שבעוד כמה עשרות שנים יהיו דנים ומחליטים בכל השאלות בשפה שלנו, המשותפת לכול. המרצה מציע בסיום לפעול למען ברית כללית, שמטרתה הפצת השפה העברית, שתוציא לאור ספרי־לימוד בשפה העברית ותדאג לכך ששפת ההוראה בבתי־הספר בארץ־ישראל תהיה עברית.

הרב ריינס מדבר עברית ונאומו מתורגם אחר כך לגרמנית. הוא מצביע על משמעות הציונות מנקודת־ראות של החרדים. “הזכות הגדולה של הציונות היא בכך, שהיא איחדה לפעולה משותפת את כל המפלגות והכיוונים בעם. יש להשתדל שתמיד תהיה אפשרות לפעולה הזאת המשותפת, שמפלגה אחת לא תפגע בהשקפות הדתיות של האחרת”. אין לרבנים ולא כלום נגד תרבות, אולם אין היא צריכה לפגוע בשאלות דתיות.

על כך מדבר גם מר סוקולוב. “עלינו לחנך את ההמונים ברוח היהודית והכלל־אנושית. הקונגרס שהביא להתעוררות רבה בחיים היהודיים ובספרות העברית צריך להשפיע גם בכוון הזה”.

לפני נעילת הישיבה האחרונה נערכות הבחירות לוועדות השונות ולוועד־הפועל.

נבחרו: ד“ר הרצל, ד”ר קאן, ד“ר קוקש, האדריכל מארמורק וד”ר שנירר. לאחר־מכן נבחרים נציגי הוועד־הפועל הציוני לארצות השונות, שנקבעו על־ידי הסתדרויות ארציות: לגאליציה 3, לבוקובינה 1, לאוסטריה 2, לאיטליה 1, לאמריקה 2, לטראנסוואל 1, לצרפת 1, לבלגיה 1, לשווייץ 1, לאנגליה 1, למצרים 1, לרומניה 3, לגרמניה 2, ולרוסיה 12, במקום 10 הקודמים.

226ארבעה ימים נמשכו ישיבות הקונגרס בצורה מכובדת. אפשר שביום האחרון החמיר הנשיא יתר על המידה, או שלא היה אובייקטיבי די הצורך, אולם הכול יתחשבו בטעמו ובנימוקו: לא היה ברצונו להאריך את הישיבה עד כניסת השבת. הוא מדגיש את זאת במיוחד, כלומר, שהציונות אינה פוגעת ברגשות הדתיים של חבריה.

ההתלהבות הסוערת של הקונגרסים הקודמים שככה במקצת. במקומה באה עבודה שקטה, מפוכחת, חותרת אל המטרה, והתעוררות רגועה ומתמדת. תמו ימי נעוריה של הציונות. היא בגרה. באו אחדים ממקומות וממדינות, שמשם לא ציפינו להם. יש להזכיר במיוחד את הצירים מדרום־אפריקה.

אנו יוצאים מכאן רעננים, בכוחות מחודשים, ברגש חם בלב. העבודה לא תיפסק עם פרידתנו. משהו כבר נעשה והרבה יש לעשות. אנו מקווים לשוב עם חברים נוספים ולהמשיך בעבודה, עד אם יושלם המעשה הגדול.

תם הקונגרס השלישי.


*

כשנשא הרצל את נאום הנעילה, שררה דממה חגיגית באולם המוצף אור גדול. היתה הרגשה של רוממות. פני הצירים, החיוורים והעייפים לאחר עבודה מאומצת של ארבעה ימים רצופים, חדורים עתה השראה ויש בהם עצבות. האנשים האלה מצטערים, שהימים הגדושים עבודת־מוח ועבודת־לב, התרגשות, דאגה ושמחה, כבר הם מאחוריהם. בימים האלה היו נדחי ישראל המפוזרים והמפורדים, דוברי לשונות שונות, לעם אחד, נתמשכו בכל לבם לשירות העם ושכחו את צרותיהם האישיות, את הדאגות הקטנות ואת אי־הנעימויות של חיי יום־יום. ארבעת ימי הקונגרס היו ימי החג הטובים היחידים של העם היהודי, כפי שהעיר אחד הצירים.

אך סיים הרצל את דבריו, ורעם של מחיאות כפים וקריאות פרץ בחלל האולם. והתשואות עוד נתחזקו, כאשר הודה הציר הבריטי כהן לנשיא בשם הקונגרס. באולם וביציע (שבו עקב הקהל בערנות אחרי כל הנעשה באולם) ניפנפו במטפחות ובגליונות נייר, רקעו ברגליים ובמקלות ובשמשיות, נשמעו קריאות בלשונות שונות “הורה” של הרוסים, “הוך” של הגרמנים, “ויווה” של הצרפתים ו“הידד” העברי, ועל כולם גברה הקריאה היהודית המסורתית: “לשנה הבאה בירושלים”. כל אלה ניסרו עוד זמן רב בחלל מתחת לקימורי הקאזינו, הצירים פרצו חוצה ועוררו תמיהה אצל אנשי באזל השאננים והשלווים.


הקונגרס הציוני השביעי בבאזל (27 ביולי–2 באוגוסט 1905)    🔗

דין וחשבון227

העולם היהודי והציוני ציפה לקונגרס הציוני השביעי בהתעניינות מיוחדת, וזאת בגלל השאלות שעמדו לידון בו. ציפו שהקונגרס הזה ישים קץ למשבר שפרץ בתנועה הציונית עם הצעת אוגנדה, זו שצפה ועלתה באורח בלתי־צפוי בקונגרס השישי.

הפילוג החמור, אשר עיכב כל פעולה ציונית לתקופה ארוכה, לא נבע מחילוקי־דעות טכסיסיים או אפילו מפלגתיים. מעולם היה לחילוקי־דעות מעין אלו מקום בתנועה הציונית, שהרי התנועה מאחדת בתוכה אנשים בעלי השקפות חברתיות ומדיניות שונות. הפעם נגע הדבר ביסודות התנועה, אשר התערערו בקונגרס השישי; באותם עקרונות־יסוד אשר איחדו בתוכם את כל הציונים, אשר איש לא הטיל בהם ספק, יהיה מה שיהיה הזרם או הסיעה שלהם השתייך.

ראשית הפילוג נעוצה באותו רגע בקונגרס השישי, שבו נפלה הכרעה חיובית בדבר שיגור משלחת לתור את הטריטוריה המוצעת על־ידי ממשלת בריטניה, לייסד בה יישוב יהודי אוטונומי.

המיעוט של 178 איש, אלה שכונו אחר־כך “אומרי הלאו”, פרשו מאולם הקונגרס מיד כאשר נודעו תוצאות ההצבעה השמית.

לאחר בירור עם ד"ר הרצל וההחלטה פה־אחד של הקונגרס, כי לא יוצאו כספי המוסדות הציוניים לשיגור המשלחת, חזר המיעוט לאולם, מתוך חשש פן יבולע לאחדות ההסתדרות הציונית ולכוחה, היקרים ללבם. ואף־על־פי כן היה הפילוג אך בתחילת התלקחותו.

רוב “אומרי הלאו” ראו בהחלטת הקונגרס הפרה של תוכנית באזל ובגידה בעקרונות הציונות. לדעתם הצעה כגון זו בעניין אוגאנדה, שאיננה אלא הפרת עקרון־היסוד של התנועה הציונית, העיקרון אשר לשמו קמה והיתה ההסתדרות הציונית ואשר בלעדיו אין טעם לקיומה – אסור היה להביאה להצבעה, לדון בה ולהחליט עליה במניין קולות.

המתונים שבהם מצאו גם הם, שהכרעה מעין זו עלולה לגרור אחריה תוצאות הרות־סכנה לתנועה ולהביא בסופו של דבר לוויתור על ארץ־ישראל.

אלה שהצביעו בעד שיגור המשלחת, להוציא מעטים מאוד, דחו בזעם את האשמה בהתנכרות לארץ־ישראל ובבגידה בעקרונות הציונות. כל אלה, פרט למעטים, הסכימו לדברי הרצל בנעילת הקונגרס, כי תוכנית באזל לא הופרה על־ידי החלטת הקונגרס אף לא בהגות חולפת, אף לא לרגע אחד, וכי עיקרון ארץ־ישראל בתנועה הציונית עומד איתן כתמיד.

אין לשכוח, כי הקונגרס השישי נערך חדשים מעטים אחרי ימי קישינוב, בשעה שעל היהדות כולה ועל הקונגרס ריחף צלם האיום של ימי־הדמים בקישינוב. יהדות העולם ציפתה מן הקונגרס למלה מכרעת, למוצא מן המצב, שהלך ונעשה קשה ללא נשוא במידה גוברת והולכת. באותה שעה עצמה היה חשש להגבלת ההגירה לאנגליה ולארצות־הברית של אמריקה – מקומות המפלט מאז להמוני ישראל העקורים, אולי אף לסגירת השערים הגמורה לפניהם. התביעה להצלחות מדיניות בולטות, לתוצאות מידיות, אשר לפנים היו נשמעות מפיהם של קצרי־רוח הרודפים, כדברי הרצל, “אחר הצלחות בנות־יום”, תביעה זאת הושמעה לקראת הקונגרס האחרון בחוגים רחבים יותר, ונעשתה נמרצת יותר ויותר. יפה הגדיר נורדאו בנאומו בקונגרס השישי את הלכי־הרוח שרווחו בחלק ניכר של התנועה באותם הימים: “ברגעים כאלה”, אמר, “בהתרחש מאורעות אומללים, ההולכים ותוכפים בעת האחרונה, כאשר העם נוחל עלבון הצורב ובוער כמכווה־קלון בפני כל אחד מאתנו עד שלא יימחק, ברגעים כאלה תאחז חרדה בעם כולו ועצבנותו, הגדולה גם בלאו הכי, מגיעה לממדים כאלה, שהיא מתבטאת בתנועות־פחד פראיות… ייעשה דבר־מה ומיד! אפילו דבר שאינו מועיל… אפילו הוא מזיק, ובלבד שייעשה. גרמה לכך העובדה, שעד עתה לא היתה בידנו שיטה מוגדרת, שלא היתה מדיניות־עם יהודית של ממש, שתצטייר ברורות בעיני כל יהודי בר־דעת”.

מה שהתרחש בחיים הציוניים לאחר־מכן הראה בעליל, כי חששותיהם של אומרי־הלאו התאמתו מהר יותר משניתן היה לצפות מראש. במהלך התפתחותו עורר האוגאנדיזם את הזרם הטריטוריאליסטי, הרואה אפשרות להשיג את מטרתה הסופית של הציונות בארץ אחרת, מחוץ לארץ־ישראל, והדורש לפיכך לשנות את הסעיף הראשון והעיקרי בתוכנית באזל.

הטריטוריאליזם, הנכלל בהשקפה הציונית כמרכיב חיוני בדרך אל הציונות או אף כמקביל לה, לובש תכופות צורה של זרם עצמאי. חלק ניכר מן הציונים וכמה ממנהיגי התנועה, במיוחד אלה שבאו אל היהדות לאחר ניתוק ממושך ממנה, עברו שלב טריטוריאליסטי בדרכם אל הציונות. פינסקר בספרו “אוטו־אֶמאנסיפציה” רואה עדיין את הדברים מנקודת־ראות טריטוריאליסטית טהורה. “לא ארץ הקודש צריכה להיות מרכז שאיפותינו”, אומר הוא, “אלא ארץ משלנו”. אולם, כעבור שנתיים בלבד, משנתקרב יותר אל עמו והחל עובד למען תחייתו הלאומית, הוא כותב: “על השאלה: לאן? ימשכו הפיקחים בכתפיהם, ואילו העם משיב תשובה חד־משמעית ועונה: לארץ־ישראל. תופעה מוזרה: הבטן הרעבה תבקש מַן מן השמים, הדלות והדחקות נאחזות באידיאליזם… אבל דעתנו נותנת, שחוש העם אינו מטעהו”.*

מנקודת השקפה טריטוריאליסטית מעין זו יצא גם הרצל בעת שכתב את “מדינת היהודים” שלו. אולם כבר בקונגרס הראשון שוב לא היה לו ספק, כי ארץ־ישראל היא הארץ היחידה שאליה נושא את עיניו העם היהודי. ככל שהירבה לבוא במגע עם עמו, כן התחזק בדעתו זו.

פינסקר והרצל, בדומה לעסקנים ציוניים דגולים אחרים שבאו אל עמם מרחוק, ככל שהעמיקו לחדור לחיים היהודיים כן היטיבו להבין ולהרגיש, מה רב תפקידה של ארץ־ישראל בחיי היהודים ובתולדותיהם ומה אמיץ הקשר שבינה ובין הציונות. הם נוכחו לדעת, כי שאיפת העם לארץ־ישראל, העוברת כחוט־השני בכל תולדותיו, פושטת צורה ולובשת צורה, הכול לפי מצבו הרוחני והחומרי של העם, אך ישותה היא בת־קיימא; כי השאיפה הזאת, הפועמת בלב העם מאות רבות בשנים, היתה לחלק בלתי־נפרד מן הפסיכולוגיה של העם, וכי מדינאי חייב להתחשב בה כבגורם של ממש.

הזרם הטריטוריאלי בדרך אל הציונות הוא תופעה מובנת ומשמחת, ומחוץ לתחומי ההסתדרות הציונית ראוי לקדם אותו בברכה כביטוי לצורך התדיר והחיוני של המוני ישראל לנוע בכיוון לתכלית היחידה ומחויבת־המציאות ההיסטורית של הציונות: ארץ־ישראל.

אולם אחרי הקונגרס השישי התחיל הטריטוריאליזם – שהיה בתחילה אך בבחינת תחנת־מעבר בדרכם של ציונים רבים – מהווה סכנה לתנועה, הואיל והוא נתן אפשרות להיעצר באמצע הדרך, בלי להגיע למחוז־החפץ של ההתפתחות הציונית, להיעצר בתחנת־ביניים, אשר הצעת אוגאנדה משווה לה ממשות. הטריטוריאליזם נעשה מסוכן במיוחד בכך, ששוב לא היה זרם מחוץ לתחומי התנועה הציונית, אלא זרם שמכוח הימצאותו באקראי בתוך תחומי ההסתדרות הציונית יכול היה להיאבק בעזרת כליה של ההסתדרות הציונית בעיקרון־היסוד, אשר לשמו נוסדה ההסתדרות.

המשבר בתנועה הציונית החריף במיוחד אחרי ועידת חארקוב, שבה החליטו רוב ה“מורשים” הרוסיים, חברי הוועד־הפועל, לתבוע מהרצל שיתחייב לחסל את שאלת אוגאנדה עד הקונגרס, ושוב לא להרשות להבא שתעלה בקונגרס או בתנועה תוכנית התיישבות המיועדת לבוא כּתחליף לארץ־ישראל, או העשויה לשמש – לדעת המציעים – אמצעי להשגת ארץ־ישראל.

ועידה זו, שנופחה עקב חוסר־טאקט של אחד ה“מורשים” שהשתתף בה, גרמה להעכרת האווירה בחיים הציוניים. מטר מחאות ניתך על החארקובים, שהירשו לעצמם להציג אולטימטום להרצל. גם ציונים רבים, שעקרונית היו תמימי־דעים עם משתתפי ועידת חארקוב, האשימו אותם בהפרת המשמעת הציונית, בהרס ההסתדרות הציונית. ומצד שני התחילו צצות גם הבעות של הזדהות.

כתוצאה מכל אי־ההבנות ומן המחלוקת נחלשה העבודה הציונית. שוב לא היה בטחון, כי האמצעים והכוחות שגויסו על־ידי הציונים ישמשו למטרה רצויה.

רק כשהתכנס מושב הוועד־הפועל המורחב בווינא, באביב 1904, באה הרגעה פורתא לתנועה. השפעה מרגעת נודעה להודעתו של הרצל, בתשובה לשאלתו של אחד מחברי הוועד־הפועל, בדבר יחסו של מנהיג הציונות לטריטוריאליזם. הרצל אמר: “בבואי אליכם הייתי טריטוריאליסט. אולם במשך עבודתנו המשותפת למדתי הרבה, נוכחתי לדעת כי פתרון שאלת היהודים ייתכן רק בארץ־ישראל”. משתתפי הוועידה יכלו להיווכח – גם על יסוד מיסמכים – שכל פעולתו של הרצל היתה מכוונת אך ורק לארץ־ישראל, שהוא ועוזריו הקרובים היתוו אפילו תוכניות לפעולות מידיות בתוך ארץ־ישראל וכבר הוחל באחדות מהן.

לאט־לאט באה התקררות לעניין אוגאנדה בשורות הציונים. רבים שתלו תקוות גדולות במדינה זו, שסונוורו ברגע הראשון מהצעת הממשלה הבריטית, אשר מצדדיה ומתנגדיה כאחד ראו בה הצלחה מדינית בולטת להסתדרות הציונית – לאחר זמן־מה, משהיטיבו להכיר את בעיות ההתיישבות, הבינו כי יישוב אוגאנדה לא יהיה בו כדי להקל על המוני ישראל בצר להם, וכי אין אפשרות ליישב ארץ־בראשית במהירות. במקרה הטוב ביותר יהיה יישוב אוגאנדה תהליך רב־שנים, קשה יותר מהשגת ארץ־ישראל, שבה יש כבר יישוב יהודי ניכר ונסיון עצום של עבודה במשך חצי יובל שנים עם תוצאות נכבדות, שלא לדבר עוד על יחסו של העם היהודי לארץ־ישראל. במקרה הטוב ביותר יחלפו עשרות שנים עד שיושג בארץ אחרת מה שכבר נעשה והוקם בידי היהודים בארץ־ישראל.

אין כל ערך לזכויות האוטונומיות על־גבי הנייר ליישוב של ארץ, אשר את שמעה שמעה היהדות לראשונה בקונגרס השישי. זכויות־נייר מעין אלו, אם אינן נשענות על כיבוש תרבותי וכלכלי של הארץ למעשה, אין בהן ערובה להגשמת משימה כזאת. מה גם שהיו מפריזים בהרבה במשמעותן של הזכויות האוטונומיות הללו, כפי שנתברר מן הדיונים שנערכו בפארלאמנט הבריטי ביוני 1904.

אוגאנדיסטים רבים ראו בעליל, למה הביאה ההצעה שלימינה התייצבו. עתה הוברר להם, כי אין אוגאנדה כדאית כדי לפגוע למענה באחדותה של ההסתדרות הציונית ובכל מה שנוצר בדי עמל ובמאמצי־כוחות כל־כך רבים בשבע השנים האחרונות.

גם הרצל הבין, כי הצעת אוגאנדה לא עוררה בעם היהודי אותה התלהבות אשר – לדעתו – היא תנאי הכרחי כדי להתגבר על כל קשיים במבצע מסוג זה (“טיימס” מ־14 בדצמבר 1903). רבים מן האוגאנדיסטים הכירו עתה בבהירות הולכת וגוברת, כי מן הנמנע הוא לפעול בשתי חזיתות כאחד, ליצור שתי מדינות בבת־אחת, בעוד שהקמת מדינה אחת בארץ־ישראל כרוכה בעמל קשה עד בלי די ובמאמץ כל כוחות העם. העקביים שבהם או שהיו מצטרפים לטריטוריאליזם, ללא קשר עם אוגאנדה, ומוותרים על ארץ־ישראל, או שהיו חוזרים לקדמותם.

במאבק נגד האוגאנדיזם והטריטוריאליזם נודעת משמעות רבה למועצת ציוני־ציון, שנתקיימה בווילנא בינואר 1905. עיקר ההחלטות שנתקבלו במועצה לגבי אוגאנדיזם וטריטוריאליזם הן:

“נוכח התהוות הזרם, הרואה אפשרות להגשים את המטרה הסופית של הציונות שלא בארץ־ישראל, קובעת המועצה שהזרם הזה נוגד את משא הנפש ההיסטורית של הציונות ואת תוכנית באזל”.

“המועצה קובעת, שאין להרשות בקונגרס דיונים על שינויים בתוכנית־באזל”.

“תוכנית אוגאנדה נוגדת את עקרונות הציונות מצד אחד, ומצד שני אין בה כדי להקל את מצוקתם של המוני העם היהודי”.

“יש לדחות את הצעת אוגאנדה, אם תובא לפני הקונגרס הציוני בצורה כלשהי, בהיותה נוגדת את עקרונות הציונות”.

באותה מועצה נבחר מרכז, שמטרתו היתה לאחד את כל הציונים השומרים אמונים לעקרון היסוד של הציונות. הדי החלטות וילנא היכו גלים בכל העולם הציוני. קבוצות שונות, אגודות ארציות וכו' התחילו מזדהים עם השקפות היסוד של המועצה.

זמן־מה לאחר מועצת וילנא נערכה גם ועידה של הטריטוריאליסטים, שבה הגדירו את עמדתם בבירור. לדעתם “לא הגורמים שחוללו את הציונות ולא התגשמות האידיאל הציוני אינם קשורים קשר הגיוני, יחיד והכרחי עם ארץ־ישראל”. “ההשגה כאילו קיום האומה והתפתחות היהדות קשורים אך ורק בארץ־ישראל הלא כמוה כפולחן טריטוריאליסטי מגושם”. “התקוה להשיג את ארץ־ישראל ולהגשים בה את הרעיון הציוני, הלא היא קלושה ביותר ואינה סבירה כלל”. ואשר לאוגאנדיסטים, הרי אלה – לדעת הוועידה – אינם אלא טריטוריאליסטים בלתי עקיבים.

אחרי ועידתם פיתחו הטריטוריאליסטים פעילות תעמולתית נרחבת, שכל עיקרה היא – תעמולה נגד ארץ־ישראל. אליהם הצטרפו, במספרים ניכרים, המוני העמלים היהודים, שבהדרגה קיבלו את הדעה, כי פתרון השאלה היהודית והתפתחותו הכלכלית התקינה של העם היהודי אפשריים אך ורק בטריטוריה משלהם, שבה תהווה היהדות יחידה מדינית שלימה.

היסודות החדשים האלה, שנקראו “פועלי ציון”, הצטרפו בראשית צעדיהם אל הזרם הטריטוריאליסטי, אשר נקרה לפניהם בדרכם אל הציונות. הרבה סייעה לכך העובדה שהפלג הזה, המבסס את ציוניותו על ההשקפה המארכּסיסטית, חשש מכל אידיאולוגיה שעלולה להיות לה זיקה כלשהי לארץ־ישראל. באחת מוועידות “פועלי ציון” בדרום רוסיה אף נתקבלה החלטה, כי אין לתת עדיפות לארץ־ישראל אפילו בתנאים שווים עם טריטוריה אחרת.

בראשית שנת 1905 שוגרה משלחת, במטרה לחקור טריטוריה שהוצעה על־ידי אנגליה. המשלחת הורכבה וצוידה בדי־עמל, חרף טענתם של האוגאנדיסטים והטריטוריאליסטים, שהמוני היהודים הגיבו בהתלהבות, כביכול, להצעת אנגליה. שיגור המשלחת הפיח רוח־חיים בפעולת האוגאנדיסטים, לאחר שכבר דעכה כמעט כליל. באביב 1905 הם קראו לוועידה, ולאחר שדנו בה בתוכנית באזל ואישרו מחדש את כל סעיפיה, החליטו על התוספת הבאה אליה:

“הציונות רואה הכרח לעצמה לפעול, בד בבד עם הפעולה למען ארץ־ישראל, למען רכישת טריטוריה בשביל העם היהודי, שבה ניתן להקים כיום מרכזים יהודיים אוטונומיים”.

ב־22 במאי כבר אפשר היה לקיים מושב של הוועד הפועל הציוני הגדול, לשמוע את דו"ח המשלחת ולדון בו. ממצאי המשלחת היו כאלה, שהוועד הפועל ראה לנכון לקבל את ההחלטה הבאה פה אחד:

“אחרי דיון מעמיק בדין וחשבון של המשלחת למזרח אפריקה, מודיע הוועד הפועל הציוני שאין ביכולתו להמליץ לפני ההסתדרות הציונית על ההוצאה לפועל של התוכנית המזרח־אפריקאית. יחד עם זאת מציע הוועד הפועל, שהקונגרס יביע לממשלה הבריטית את תודתו הנרגשת על רצונה הטוב שהיא גילתה כלפי העם היהודי בהצעתה הנדיבה הזאת”.

הקונגרס השביעי צריך היה איפוא להחליט סופית, אם לקבל את הצעת אוגאנדה או לדחותה ולקבוע את עמדתו העקרונית לאוגאנדיזם ולטריטוריאליזם.


[ ב ]

סעיף אחר שעמד לדיון בקונגרס היה – שאלת הפעולה המעשית בארץ־ישראל.

בפרק הזמן שבין הקונגרסים השישי והשביעי חל שינוי ניכר ביחסם של הציונים אל העבודה השוטפת בארץ־ישראל. היחס החדש הזה נבע במידה רבה מן הזרמים החדשים שנולדו בתנועה הציונית. זרמים חדשים אלה, שגרמו לפילוג בהסתדרות הציונית ועיכבו את התפתחותה העקיבה של התנועה, היתה להם גם תוצאה חיובית אחת, העשויה להביא ברכה להתפתחותה של הציונות בעתיד.

החלטת הקונגרס השישי בדבר שיגור משלחת, צאתם של 178 צירים מאולם הקונגרס ומאורעות מאוחרים יותר בחיים הציוניים, כל אלה השפיעו במידה זו או אחרת על רבים ממצדדי ההצעה האנגלית ועל רבים ממתנגדיה כאחד. במיוחד השפיעו המאורעות האלה על המתנגדים. השטחיים שביניהם נאלצו להעמיק חשוב יותר על יסודות התנועה הציונית, לנהוג יתר כובד־ראש בכמה מן המגרעות שבחיים ובעבודה הציוניים, שהיה בהן כדי להביא למשגים גורליים כאלה.

כריאקציה נגד האוגאנדיזם והטריטוריאליזם נתלקחה אהבה עזה לארץ־ישראל ונתעורר הרצון לגשת מיד לעבודה בה, לתת לתנועה יסודות איתנים יותר, למען תיחלץ מן המשבר העובר עליה ותצא ממנו חסונה ובריאה משהיתה.

מנהיג התנועה שינה גם הוא בשנת־חייו האחרונה את עמדתו לעבודה המיידית בארץ־ישראל. הוא עצמו, וכן הוועד־הפועל הציוני ומוסדות ציוניים אחרים במנהיגותו, החלו זמן־מה לאחר הקונגרס השישי להקדיש יותר ויותר תשומת־לב לעניין ארץ־ישראל. בוועידת ציוני ארץ־ישראל, שנערכה בווילנא, נתקבלה שורה של החלטות הנוגעות לעבודה בארץ־ישראל. בין החשובות שבהן:

''… בהתאם לסעיף בתוכנית באזל האומר: ‘יישוב מתוכנן של ארץ־ישראל על־ידי חקלאים ופועלים יהודים’, רואה הוועידה צורך לגשת לעבודה מעשית בארץ־ישראל, ומחליטה להגיש לקונגרס את ההצעות הבאות ולתמוך בהן: (1) גאולת האדמה בארץ־ישראל (גאולת הארץ) הן בכספי הקרן הלאומית (הקהק"ל) והן באמצעים אחרים ציבוריים ופרטיים כאחד, צריכה להוות אחת מפעולות היסוד של ההסתדרות הציונית; (2) הוועד־הפועל, כזרוע של הקונגרס, חייב, בלי לסגת מיסודות הציונות הפוליטית, ליטול על עצמו את היוזמה ולעשות מאמצים לאיחוד פעולתם של כל המוסדות היהודיים המיישבים למען עבודה משותפת, מוגברת ומתוכננת בארץ־ישראל; (3) יש לחזק את פעולת ה’באנק להתיישבות היהודים' בארצות המזרח, על־ידי הקמת סניפים וסוכנויות במספר רב ככל האפשר של חברת אנגלו־פלישתינה, בארץ־ישראל ובתורכיה האסיאנית, במטרה לפתח את המסחר היהודי ולטפח תעשייה יהודית, גדולה וקטנה, מכל הסוגים בקידמת אסיה; (4) הזרוע המבצעת של הקונגרס חייבת ליטול את היוזמה לאיחוד כל מוסדות־החינוך הפועלים בארץ־ישראל, כדי שיעשו עבודה משותפת ומתוכננת, במטרה להעלות את רמתו הלאומית־תרבותית של היישוב היהודי בארץ־ישראל; (5) הקונגרס נוטל לידיו את היוזמה להקמת בטאון יהודי מקומי מרכזי, שמתפקידו יהיה ללכד ולאחד את היישוב העברי בארץ־ישראל, לשמש לו נציג ולשמור על האינטרסים היהודיים בארץ־ישראל".

קבוצות ציונים רבות ברוסיה ומחוצה לה התחילו מצטרפות אל ההחלטות האלה. גם הוועד המרכזי של הפדרציה הציונית בגרמניה הביע את הזדהותו עם עמדתם העקרונית של ציוני ארץ־ישראל.

כל הציונים שנשארו נאמנים לציונות ארץ־ישראל, פרט ליוצאים מן הכלל בודדים, החלו מודים בנחיצותה של פעולה דחופה בארץ־ישראל, אבל כמעט כולם הציגו תנאי בל־יעבור, שהפעולה הזאת לא תהיה נוגדת את עקרונות הציונות הפוליטית ועקרונות תוכנית באזל, השוללים התיישבות זעירה וחסרת־שיטה, שכן הנסיונות מכבר הוציאו משפט שלילי עליה. ציוני ארץ־ישראל באו אל הקונגרס ועמהם החלטה נחושה, להעביר בקונגרס את העיקרון של עבודה מעשית בארץ־ישראל ולעבד הנחיות לפעולתו של הוועד־הפועל, העומד להיבחר מחדש.


[ ג ]

נוסף על האוגאנדיזם ועל התנועה הטריטוריאליסטית, שבאה כתולדה ממנו, היו עוד מאורעות אחרים, שהטילו חומרה יתירה במשבר העובר על הציונות.

ביולי 1903, בדיוק לפני הקונגרס השישי, נתפרסמה ברוסיה ההוראה הידועה המכוונת נגד הציונות. החלו רדיפות על הפעולה הציונית. חרף ההחלטה החגיגית, שנתקבלה פה אחד בהתייעצות של ציוני רוסיה בבאזל, כי הציונים נשארים על משמרותיהם וממשיכים במלאכתם בכל התנאים ובכל התמורות, בין אם הם מכבידים בין אם הם מקילים זמנית על פעולתם, חדלו ציונים רבים מפעולתם והיו שוקטים על שמריהם בשובם לביתם. קשה היה להם להסתגל בבת־אחת לתנאי־החיים החדשים, שלא הורגלו בהם.

מובן כי גם המשבר הכלכלי, שבא בעקבות המלחמה ורושש עוד יותר את המוני היהודים, לא עבר גם הוא ללא השפעה על הפעולה ציונית. נתגברה ההגירה והוציאה מתוך שורות הציונות עסקנים עממיים רבים; הגיוס לצבא, שחזר ונשנה תכופות, ערער את השורות גם הוא.

המאורע אשר השפעתו על התנועה הציונית היתה חזקה במיוחד, ואשר קשה היה לשור את תוצאותיו, היה מותו של מנהיג הציונות, ב־21 ביוני (כ' בתמוז) 1904. מיתתו היתה מהלומת־פתע לכל היהדות, כי רק מקורבים מעטים ידעו על האסון הממשמש ובא, ומשום כך היתה המכה אכזרית עוד יותר. תולדות ישראל באלפיים שנות הנדודים לא ידעו אבל לאומי דומה לזה, יגון כל־כך עמוק על מותו של יהודי גדול. העם בכה וספד לאיש ששמו היה לנס ודגל, לקרן שמש, לבשורת ניחומים להמוני ישראל תועים ונרדפים.

הרצל מת בשנת ה־44 לחייו. בשמונה שנות עבודה הספיק לחולל מהפכה בחיי היהודים, לעורר את הכרתו הלאומית של העם אשר דעכה כמעט, ליצור מדיניות יהודית־לאומית, ולהעניק לעמו הסתדרות ציונית, קונגרס, באנק, קרן קיימת ועוד. בשמונה השנים האלה, בעבודה כבירה שאין דומה לה, נשרף לבו הגדול של המנהיג, האיש ששמו היה לאגדת־עם עוד בחייו, לסמל האור והגבורה לרבבות־עם רבות.

על מותו התאבלו לא הציונים ולא היהודים בלבד. היגון היהודי מצא הד בעולם כולו. אפילו המתנגדים החריפים לרעיונות של הרצל הרכינו ראש לפני זכרו של האיש, אשר היה מפליא ביופיו ההרמוני הפנימי והחיצוני, ברצון־הברזל שלו אשר לא ידע מכשולים ובאמונתו האיתנה בצדקת מעשהו ובנצחונו הסופי. האיש שעליו ניתן לומר את דברי הרצן על מאציני: “ככל שירבו המכשולים, כן תושגב המטרה”.

לציונים היה מותו מהלומה ניצחת. להם מת האיש שאליו הורגלו לשאת את עיניהם בכל עת צוקה וצרה ליהודים, האיש שהפיח בהם תקווה, כי אכן הכול יהפוך לטוב ולמוטב כל עוד חי בארץ איש כמוהו. רבים דימו כי במותו של הרצל אבד הכול, כי עמו ירדה שאולה גם הציונות המדינית של זמנו, יצירת כפיו.

אולם הלוך־רוחות זה לא ארך זמן רב.

השבועה “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”, שאותה שמעו הצירים לאחרונה מפי הרצל בנעילת הקונגרס השישי, והיא נישאה מפי הרבבה של מלווי ארונו של הרצל על פי קברו – הדה עבר בכל חלל־העולם הציוני.

רוב הציונים הבינו, כי מותו של המנהיג מן הדין שישמש דחיפה להמרצת הפעולה עתה, משנסתלק האיש אשר נשא על כתפי־הצור שלו את משא התנועה; כי עתה גדולה האחריות המוטלת על שכם כל ציוני וציוני יותר משהיתה. נתעורר הרצון להמשיך ולהביא לידי גמר את מפעלו של המנהיג האהוב, ולפסל בכך את מצבת הזכרון האחת הראויה להנציח את שמו.

הקונגרס השביעי, הראשון ללא יוצרו ומנהיגו של המוסד הציוני הזה, היה חייב להוכיח שמפעלו של הרצל הכה שורשים עמוקים בחיי האומה שהדפוסים החדשים, שלתוכן יצק את יקוד־נפשו של העם לעצמאות לאומית ולמולדתו העתיקה – דפוסים חזקים הם ולא ייעלמו במות המנהיג, ולא ימחו מן החיים המוסדות שהוא יצר – ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני, אשר כדברי הרצל הוא “חייב להיות מוסדנו העליון, הטוב והמכובד ביותר, עד שנעתיקו לארץ האבות, הארץ שאותה איננו צריכים לתור למען נאהב אותה”.

בזמן הראשון דומה היה שנגזר על הפעילות הציונית שתתרפה, ואולי גם תידחה בשלימות, עקב תנועת־השיחרור שאחזה בכל רוסיה כולה. רבים סברו שהתקווה לשיפור המצב במקום עשויה לנתק ציונים רבים ממשימתם, חששו כי יחזור מה שהתרחש במערב אירופה, שבה ויתרו היהודים, אגב מאבק לזכויות מדיניות ואזרחיות, על הזכות הלאומית, על עברם הלאומי ועל הקשר עם המולדת ההיסטורית ועם לשון עמם. אולם התברר כי היהדות נתבגרה בעשור השנים האחרון עד לבלי הכיר, נתבגרה והעשירה מנסיון העבר.

בהשפעת התנועה הציונית התחזקה הכרתה העצמית של האומה כאומה. אומנם, נמצאו ציונים שבהשפעת המאורעות ברוסיה הצטנן יחסם אל הציונות. אולם אלה היו היסודות הרופסים שבתנועה הציונית, שגם לפני־כן אי־אפשר היה לסמוך עליהם, אלה שעליהם אמר הרצל, כי בפרישתם אין התנועה הציונית מפסידה דבר.

גם הציונים הגיבו בלהט על הנחשול האדיר של תנועת השיחרור, שאחז ברוסיה מכל קצותיה. אולם השקפת העולם של הציונות – כפי שנאמר במנשר של חברי הוועד הפועל הציוני ברוסיה – “השאיפה היסודית, אשר ליכדה מסביבה את כולנו, אינה מתערערת ואינה נעקרת מכוחו של הנחשול הזה. בלתי־מעורערות הן האושיות שעליהן מצהירה הציונות, כי הפתרון לבעיה הגדולה של עם מנותק מאדמתו ומפוזר בעמים אפשרי רק על־ידי ריכוזו של העם והחייאתו בארץ־ישראל. השאיפה להשגת המטרה הזאת הינה – ותהיה – בראש משימותינו עד שתושג”. נציגי הציונות הרוסית סברו, כי תנאי־החיים ברוסיה המחודשת רק יסייעו להתפתחות הציונות; “כאשר ישאף עמנו רוח לרווחה, כאשר יחדל להוציא כוחות פיסיים ורוחניים כל־כך רבים במאבק נואש נגד ההגבלות והמכשולים, הנערמים לפניו במלחמתו על קיומו, רק אז יבין העם לכל גודל המשימה ההיסטורית העומדת לפניו וימצא כוחות רעננים להגשמתה”.

הקונגרס הקרוב צריך יהיה לשקף את כל המאורעות האלה שהציפו את היהדות, לדון בכל השאלות שבשלו בחיים הציוניים ולהחליט עליהן.

אין תימה, אפוא, שהיתה ציפייה דרוכה לקונגרס, שאחרי מהלך דיוניו עקבו בהתרגשות לא רק הציונים בעולם כולו, אלא גם כל אותם היסודות ביהדות, שעניין העם ועתידו יקרים להם.


[ ד ]

כבר הידיעות הראשונות על ההכנות לקונגרס ועל בחירת הצירים היו דיין כדי לפזר את החששות שנתעוררו עקב הדיבורים על שפל בתנועה הציונית ועל נסיגה, כביכול, של התנועה בפני תנועות אחרות בחיים היהודיים. בבאזל אפשר היה להיווכח בעליל, שאין ממש בחששות אלה. מספר הצירים היה גדול ללא תקדים, וזה למרות העובדה שזכות הבחירה נקנית עתה במספר של 200 שוקלים, ולא 100 כמלפנים, בהתאם להחלטת הקונגרס השישי. כאן המקום להעיר, כי ברוסיה ניתנה זכות־בחירה גם לפחות מ־200 בעלי שקלים, לפי החלטת ה“מורשים” הרוסיים.

נתאספו נציגי הציונות מ־22 מדינות; יותר ממאה מהם מארצות שמחוץ לאירופה. כמעט 2/3 ממספר הצירים – מרוסיה. משלחות חשובות באו גם מאוסטריה, מאנגליה, מארצות־הברית של אמריקה, מארצות דרום־אמריקה ומגרמניה. יותר מתמיד היו מיוצגות המדינות הסקאנדינאוויות וארצות הבאלקן. מארץ־ישראל באו שמונה אנשים. ההתאגדויות הציוניות באוסטרליה וניו־זילנד שלחו גם הן נציג לקונגרס. לראשונה ייוצגו בקונגרס במספרים ניכרים הסתדרות פועלי־ציון וציונים סוציאליסטים מגיוונים שונים. מורגשת נוכחותו של נוער רב, רבות הנשים בין הצירים.

העיתונות אף היא מיוצגת במספר רב יותר מזה בשנים קודמות. באו נציגים של כתבי־העת וסוכנויות־הידיעות החשובים ביותר בעולם הישן והחדש. היו כ־3,000 אורחים. רבים לא השיגו כרטיסים מחוסר מקום.

על המרפסת הענקית של הקאזינו העירוני, שבו מתוועד הקונגרס הציוני זו הפעם השישית, הונף דגל תכול־לבן, ומתחתיו כתובת באותיות־ענק: הקונגרס הציוני השביעי (בגרמנית).


[ ה ]

שבוע ימים לפני פתיחת הקונגרס החלו ישיבות של האיגודים הארציים והסיעות למיניהן. ועידת ציוני־ציון התקיימה ברוב עם. הוועידה נתכנסה בפרייבורג שבדוכסות באדן, מהלך 3/4 שעה מבאזל, והיתה לה השפעה מכרעת על מהלך הקונגרס. בוועידה השתתפו כ־200 צירים, רובם ככולם מרוסיה. כ־30 צירים באו משורות פועלי־ציון, ששמרו אמונים לנציגות של ארץ־ישראל. העיר פרייבורג העמידה לרשות הוועידה, חינם אין־כסף, אחד מטובי אולמיה (Kornhaussaal), שבו נערכות כרגיל ישיבות העיריה. האיגוד הציוני במקום היה לעזר רב בארגון הוועידה.

ד"ר קאופמן, יושב־ראש הציונים בפרייבורג, פותח את הכנס במלים קצרות מוקדשות לזכר המנהיג הציוני המנוח, והקהל שומע את דבריו במעומד.

אחרי דבריו הקצרים של אוסישקין, יושב־ראש מרכז ציוני־ציון, המתווה בקווים כלליים את משימות הוועידה, נבחרת הנשיאות: הנשיא – אוסישקין, סגנים – ד“ר קאופמן, טמקין, רוזנבאום, זלאטופולסקי, ד”ר יעקובסון ושיינקין. מזכירים – ח. וייצמן, ברטולד פייבל, ד"ר סוסקין ובצלאל יפה.

יום וחצי הוקדשו לשאלה של הסרת האוגאנדיזם והטריטוריאליזם מעל סדר־יומו של הקונגרס לחלוטין. לאחר דיונים רבים, סוערים לעיתים, נבחרת ועדה מבאי־כוח כל הזרמים לשם עיבוד ההחלטה, שאותה יהיה צריך להביא לאישור הקונגרס. ההחלטה, שנתקבלה אחר כך בקולות של כל משתתפי הוועידה נגד אחד, אומרת:

"הקונגרס הציוני השביעי קובע: ההסתדרות הציונית עומדת איתן על עיקרון־היסוד של תוכנית באזל, האומר כי הציונות שואפת ליצור מקלט חוקי בארץ־ישראל, והיא דוחה כל פעולה התיישבותית שלא בארץ־ישראל ולא בארצות הסמוכות לה, בין אם יוצהר על פעולה כזאת כעל מטרת התנועה בין כאמצעי להשגת המטרה.

הקונגרס הציוני השביעי מזכיר ומדגיש הדגשה נמרצת, כי בהתאם לסעיף הראשון של תקנון ההסתדרות הציונית ‘ההסתדרות הציונית מקיפה את כל אלה המצהירים על הסכמתם לתוכנית הקונגרס הציוני, ומטילה אחריות על מנהיגי התנועה להגשמת התקנה הכלולה בסעיף הזה על כל פרטיה ודקדוקיה’."

שתי הישיבות הבאות מוקדשות לשאלת הפעולה המעשית בארץ־ישראל. שורה של נואמים, מהם מארץ־ישראל, עומדים על הצורך לגשת לעבודה בארץ־ישראל לאלתר. אחרי דיון ממושך מתקבלת פה אחד ההחלטה הבאה:

"הקונגרס הציוני השביעי מחליט, כי במקביל לעבודה המדינית־דיפלומטית ולשם חיזוק יסודותיה, בהתאם לסעיף הראשון בתוכנית באזל, הפותח במלים: ‘התיישבות מתוכננת בארץ־ישראל’ וכו', צריך לבוא פיתוח עמדותינו בארץ־ישראל, אשר ייעשה בדרכים הבאות:

(1) מחקר מקיף של הארץ (2) עידוד רכישת קרקעות, פיתוח תעשייה וכו', ברוח דימוקרטית ככל שזה ניתן; (3) העלאת הרמה החברתית והכלכלית של יהדות ארץ־ישראל בעזרת פעולה בארץ ומשיכת כוחות חדשים לתוכה; (4) השגת זכיונות".

בישיבות הבאות נידונו שאלות תכסיסיות של הקונגרס ונתקבלו החלטות מספר. הוועידה ננעלה בהבעת תודה להנהלת העיר, על הכנסת האורחים הנדירה שנהגו בה, ובשירת ההימנון הציוני.

בסעודה שערכו ציוני פרייבורג לכבוד האורחים הוכרז, בין השאר, כי ציוני המקום רושמים את הוועידה בספר־הזהב של הקרן הקימת לישראל. משתתפי הוועידה גמלו למארחים באותו כבוד עצמו, לאות תודה על סיועם בארגון הוועידה.

משתתפי הוועידה באו לבאזל כשהם עוברים ברחובות העיר ובידיהם דגלי תכלת־לבן ואדום־תכלת – דגלם של פועלי־ציון – המתנופפים ברוח, ושירת “התקווה” בפיהם. כך הלכו אל בניין הקונגרס, והתהלוכה גדלה והלכה ככל שהתקרבה אל הקאזינו, מלווה תשואות נלהבות. ורק פעם אחת נשמעה קריאה יתומה “הלאה ארץ־ישראל” מפי אחד הטריטוריאליסטים.

בד בבד עם הוועידה בפרייבורג, וגם לאחריה, התקיימו התייעצויות של הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים, שבהן נידונה פרשת היחסים של הקבוצות האלה בינן לבין עצמן ודרכי התנהגותן בקונגרס המתקרב.

נועדו ביניהן גם קבוצות צירים מן המדינות השונות – הגרמנים, האוסטרים וכו'.

ועידה מוקדמת של הציונים הרוסים, שנפתחה פעמיים, לא נתקיימה בגלל הפרעות מצד המיעוט – הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים, שנטלו לעצמם גם הם את השם “ציונים מדיניים”.

ישיבתה הראשונה של הוועידה המוקדמת נפתחה ב־24 ביולי (לפי הלוח החדש). מיד אחרי דברי הברכה לוועידה מפי וול. י. טמקין, שפתח את האסיפה בשם ה“מורשים” הרוסים, החלה מלחמת מפלגות אכזרית, שבה ניתן ביטוי למצבה הבלתי־תקין של התנועה הציונית. סיעות המיעוט, שהיוו כרבע מכלל הנאספים, דרשו שתינתן להם זכות לבחור 2/3 של הנשיאות מתוכן. הדרישה הוצגה באורח אולטימאטיבי, ולפיכך הם סירבו להעמידה להצבעה. הדרישה נדחתה על־ידי ציוני־ציון ברוב קולות כנגד 12 קולות של פועלי־ציון ארץ־ישראליים, והרוב ניסה להציג מועמדים לנשיאות; אולם המיעוט פתח בהפרעה מאורגנת, והקים שאון ממושך כל כך, עד שנאלצו לסגור את האסיפה אחרי סצינות פראיות וגידופים חריפים מצד המיעוט כלפי ציוני־ציון. ברור שלא בנשיאות היה מדובר, אלא במתן הכרה לסיעות, שלדעת הרוב אינן מכירות בעקרונות היסוד של הציונות ושל תוכנית־באזל.

הבעיה נידונה למחרת היום באסיפת ציוני־ציון. חלק מן הנואמים סברו, כי אין לשאלה חשיבות עקרונית, וכי מן הדין לוותר ולאפשר למיעוט נציגות פרופורציונלית, אולם – אך ורק בהתאם לכוחם המספרי הממשי. שאם לא כן, אין לקיים דיונים בוועידה הרוסית. אולם רוב האסיפה היה בדעה, כי שאלת הנשיאות היא בעלת חשיבות עקרונית במקרה כזה, אם נכיר בזכותו של המיעוט לנציגות פרופורציונלית, ניתן בכך תוקף לקיומם וניצור תקדים מסוכן לתנועה. בלאו־הכי לא תהיה אפשרות לקיים את הוועידה הרוסית, כל עוד לא נמצא פתרון לבעיית הטריטוריאליזם והאוגאנדיזם. עבודה משותפת בין קבוצות המחולקות בינן לבין עצמן בעניינים יהודיים – לא תיתכן. אחרי ויכוח קיבלו את ההחלטה הבאה ב־110 קולות כנגד 35 מתנגדים ו־24 נמנעים: “הציונים המדיניים ברוסיה, הנקראים גם בשם ציוני־ציון, בהכירם הכרה מליאה בעקרון של נציגות יחסית, הגיעו לכלל החלטה בדבר הרכב הנשיאות מן הטעם הממשי, ששום אחת228 מן הסיעות הנתונות אינה זכאית לתבוע לעצמה זכות כזאת: “הציונים המדיניים” (האוגאנדיסטים), משום שאינם סיעה נפרדת בתוך כל הציונים המדיניים; והטריטוריאליסטים למיניהם – משום שהם נמצאים מחוץ למפלגה הציונית”.

באותו יום, בשעה שבע בערב, נפתחת אסיפה שנייה של הוועידה הרוסית. קריאת ההחלטה של ציוני־ציון מעוררת מחאות סוערות מצד המיעוט. המיעוט מכריז שלא יסכים לדיון בשאלה, אם הטריטוריאליסטים הם ציונים אם לאו. השאלה הזאת אינה בסמכותה של הקונפרנציה הרוסית, ורק הקונגרס עצמו רשאי להכריע בה. היושב־ראש, ש. רוזנבאום, מזכיר כי בקונפרנציה הרוסית נידונו לעיתים קרובות שאלות בעלות אופי עקרוני, שנועדו לעמוד לדיון בקונגרס. הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים עומדים על דרישתם ומאיימים באובסטרוקציה כל אימת שינסו לקיים דיון בשאלה זאת.

כמה מנואמי הרוב מציעים לסגור את הישיבה. לא ייתכן שיתוף־פעולה, כאשר המיעוט מפיל חיתתו על הרוב וכופה את רצונו של הרוב בכוח איומים.

נשמעים עוד כמה נאומים. ד“ר שטיין, מנהיג “הציונים המדיניים” (קרי אוגנדיסטים), מאשים את “אנשי פרייבורג” במגמה לתת תוכנית־פרייבורג תחת תוכנית־באזל ולאלץ את התנועה לשוב ולהיחבא במאורה של “חובבי ציון”. הוא קורא אל הרוב: “הסירו את המסווה מעל פניכם”. בשורות “ציוני ציון” נאחזים בקריאה הזאת ומחזירים אותה כלפי ד”ר שטיין וסיעתו, שלגביהם – לדעת הרוב – יש ויש מקום לקריאה כזאת. בשורות המיעוט שוב מתחוללות סצינות פראיות בדומה לאתמול: קריאות, רקיעות רגלים, חבטות במקלות, בכיסאות, הנפת אגרופים, איומים וכיוצא באלה. רעש לא יתואר עומד בחלל. אחרי נסיונות־נפל להרגיע את הציבור, אנוס היושב־ראש לפזר את האסיפה.

באותה שעה עצמה התקיימה בבאזל ישיבה של ועדת החוקה, שנבחרה בקונגרס הקודם ותפקידה לבדוק את המאנדטים.

ישבה גם הוועדה המתמדת, שתפקידה להכין את כל הבחירות בקונגרס ולהרכיב את רשימות המועמדים המוצעים לקונגרס. חברי הוועדה המתמדת נבחרו על־ידי המשלחות הארציות, כל משלחת לפי כוחה המספרי.

באולם המשלחת הרוסית היו התכנסויות סוערות של האורחים שנשארו ללא כרטיסי־כניסה, מאחר שכל הכרטיסים שהוכנו לכתחילה על־ידי הוועד־הפועל בשביל אורחים נקבע להם מחיר של 20 פראנק לטובת הקרן הקיימת לישראל. נתקבלו החלטות־מחאה נגד חלוקת כרטיסים כזאת, שהיתה בעיני האסיפה בלתי־דימוקרטית ופוגעת באופי הציבורי של הישיבות. אחרי חילופי־דברים בין משלחת מטעם האסיפה ובין הוועד הפועל, השתדל הוועד הפועל למלא במידת האפשר את מבוקשם של האורחים.

כדי למסור לצירי ציוני־ציון מכל המשלחות הארציות השונות את תוכן ההחלטות שנתקבלו בפרייבורג, נקראה אסיפה ב־26 ביולי, ערב פתיחת הקונגרס. היתה זו אסיפה רבת־עם, כחמש מאות צירים ובמספר הזה אורחים מילא את היציעים באולם Burgvogtei. נציגי המשלחות השונות אישרו באידיש, בגרמנית, ברוסית ובפולנית, את החלטות פרייבורג שהוקראו עם נעילת האסיפה.

ראשון המדברים, בלשון מקראית צחה, הוא ד"ר ש. לוין. הוא מצביע על תלישותם של הזרמים החדשים שנולדו זה מקרוב בהסתדרות הציונית, שאין להם ולציונות ולא כלום. עם ישראל, ארץ־ישראל והלשון העברית קשורים ביניהם קשר בל־ינתק, ותחייתו של אחד מהם בנפרד לא תיתכן.

מדברים נואמים אחרים באותו נושא עצמו. ו. טיומקין עומד על הזרמים הטריטוריאליסטיים בסוף המאה הי“ט. בשנות השמונים נאלץ ה”פלשתיניזם" הצעיר להיאבק נגד זרם, שביקש לכוון את היהודים לאמריקה, על־מנת לייסד שם מדינה (סטייט) יהודית. יותר רציני היה נסיונו של הבארון הירש, בתקופה מאוחרת יותר. אולם כל הנסיונות כאחד נסתיימו בכשלון. הטריטוריאליזם, המנותק מן העבר ההיסטורי, אינו יכול לספק את העם היהודי. פליאה היא שעתה, אחרי עבודה של חצי יובל שנים, משנצטבר בידינו נסיון ניכר והאופקים נתרחבו, אנו צריכים לחזור שוב ושוב על האמיתות היסודיות ולהגן על היסודות של יעודנו. ההסתדרות הציונית, שליכדה בתוכה אחים במשאת־נפש משותפת, בעלי תוכנית מוחשית אחת, נתפלגה בעקבות החלטת הקונגרס השישי והיתה לשני מחנות אויבים. התנועה נאכלת על־ידי אלמנטים זרים לתוכניתנו, לאותה תוכנית מדינית שיש מאחוריה עבר היסטורי רב־שנים, והיא תבעה מאתנו קרבנות עצומים בעשרים וחמש השנים האחרונות. עלינו לנקוט אמצעים קיצוניים נגד הקבוצה המתנקשת ביסודות התנועה.

עורך ה“יודישה רונדשאו”, היינריך לווה, אומר: אנו חייבים לשמור על מורשתו של תיאודור הרצל, לזכור את השבועה שנשבע: “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”. חלילה לנו לשכוח את השבועה הזאת; חלילה לנו לשכוח את הארץ, אשר היתה מקום מים חיים לעם. אם נעקור מחיינו את ארץ־ישראל, עקרנו את הלב מגוף האומה. מטרת הציונות היא לא רק להקל על מצוקת העם. לא המצוקה בלבד חוללה את הציונות. תפקידה של הציונות הוא לתת לעם עתיד שיהיה ראוי לעברו. לנו, ליהודי מערב אירופה, דרושה הציונות אולי יותר מאשר ליהודי רוסיה. שכן הללו מעולם לא ניתקו את הקשר עם עברו של העם, ואילו אנו מבקשים לשוב אל היהדות. לא נוכל למחוק מחיי העם את מורשת עברו הנאצלת. הרצל לא התנגד לעבודה מיידית בארץ־ישראל. הוא רק לא הסכים ל“הסתננות”, להגנבת קבוצות קטנות ולחזרה על שגיאות העבר. אנו חייבים לחזק את עמדותינו בארץ־ישראל. ככל שתתחזק יהדות הארץ, ככל שירבו מוסדות הציבור בארץ־ישראל, ככל שנעמיק בחקר הארץ – כן תגדלנה זכויותינו עליה. בארץ־ישראל יכולה – וחייבת – לקום לתחייה הלשון העברית. שם אין היא בבחינת יצירה מלאכותית, שם היא תצמח מנשמות הילדים. אנו צריכים להשתלט על אדמת ארץ־ישראל. המאמר התלמודי אומר, שכל המפקיע קרקע בארץ־ישראל מידי יהודי לידי נכרי, הריהו שופך דמים.

לאחרונה ניתנה רשות הדיבור לנציג ציוני רומניה.

יהודי רומניה, חרף מצבם נטול־הזכויות ומצוקתם הנוראה, אינם רוצים לדעת דבר על הטריטוריאליזם. אין לנו חפץ בציונות בלי ציון. אין לנו חפץ בחיפושים אחרי מולדת ובציונות של קולומבוס, המגלה יבשות חדשות למען העם היהודי. ארץ עברנו רק היא תהיה לנו ארץ העתיד – אלטנוילנד, כדברי הרצל. ארץ אבותינו היא אשר תהיה לבנינו.

תקרית שנפלה בסוף האסיפה העיבה במידת־מה על רוח הרוממות ששררה בה. פועלי ציון, אף כי הסכימו עקרונית להחלטות פרייבורג, דרשו עם גמר הקריאה לפתוח בוויכוח. היושב־ראש, אוסישקין, לא מצא אפשרות למלא דרישה זו, משום שאסיפת־עם אין לה אופי של ישיבה, והתוכנית וכן רשימת הנואמים נקבעו מראש. אולם, בשים לב לדרישתם הנמרצת של פועלי ציון, הבטיח להם היושב־ראש למסור הודעה בשמם בסיום הנאומים. ההבטחה הזאת לא קוימה, בגלל משגה של היושב־ראש, ופרצה סערה של מחאות ממושכות. בישיבה הקרובה של ציוני־ציון הובהרה אי־ההבנה שנפלה.


ב־27 ביולי 1905 נפתח הקונגרס הציוני השביעי. האולם והיציע מלאים מפה אל פה. במושבים משמאל לבמה יושבים האוגאנדיסטים והטריטוריליסטים. במקומות הקיצוניים משמאל – הציונים־הסוציאליסטים בעלי גיוון טריטוריאליסטי. במרכז האולם ובימין – ציוני ציון. פועלי־ציון בעלי עקרון ארץ־ישראל תפשו את המקומות הקיצוניים מימין.

על הבמה ומעקי־היציעים מתוח אריג־שחור. מעל מושב הנשיא – דיוקן הרצל בצבע שמן במסגרת עטויה שחורים, ומעליו – הדגל הציוני בחצי התורן, לאות אבל.

בקצה האולם אנדרדטת־ענק של משה. האנדרטה, מעשה ידי הפסל גליצנשטיין, הנוכח בקונגרס, מסמלת, לדברי נורדאו באחת הישיבות הבאות, את מצוקת עם ישראל ועוצמתו כאחד. ציוני הרוצה בעילום שמו קנה את הפסל ונתנו שי לעם היהודי, בתנאי שיציגו אותו במוזיאון היהודי הלאומי הראשון שיקום. מאקס נורדאו, בלווית חברי הוועד־הפועל המורחב, יוצא מן הפתח שדרכו נהג לצאת ולהיראות הרצל, כאשר תשואות סוערות בלתי־פוסקות, ביטוי לחיבה ולנאמנות, היו מקדמות את פניו.

עתה מקדמת האסיפה את פני עוזריו הקרובים של הרצל בדומיית יגון. בשלוש נקישות פטיש פותח נורדאו את הקונגרס ובקול נרגש הוא נושא את נאום ההספד. הקהל קם על רגליו בפתיחת הנאום ובסופו.

חברו הקרוב של הרצל ויד־ימינו למן ימיה הראשונים של התנועה, נפל בחלקו לומר דברי הספד למנהיג מעל הבמה, אשר הקמתה היא אחת מזכויותיו הנצחיות של המנוח229.

נורדאו מתאר את אישיותו של הרצל ופועלו.

בן שלושים וחמש היה ועמו לא ידע עליו דבר. עברו תשע שנים, ושמו התנוסס לגאון ולתפארת והיה לתקוות העם. העובדה שידע לכבוש לו מקום כזה במחשבת האומה וברגשותיה, הריהי אחד הפלאים שבחייו גדושי הפלאות. הן הרצל היה זר ליהדות. הוא חי באינטרסים אשר לא היה להם ולגורל עמו ולא כלום. באמצע שנות התשעים הוא ישב בפאריס, באותה השעה הטראגית שבה פשה נגע הדרייפוסיאדה בגוף האומה הצרפתית. ברחובות נישאה הקריאה מוות ליהודים! הרצל הקשיב לה רב קשב. גאוותו נפגעה.

כי הרצל היה גאה. לא יהיר ולא מתרברב, כי אם גאה. הוא התכבד במוצאו, היה גאה על הדם שזרם בעורקיו, לא יכול שאת את עלבון אבותיו והשפלת זרעו. באימה ופחד הציץ אל תהום האנטישמיות שנפערה לרגליו. הוא החל מהרהר ביחסו אל היהדות וביחסו של העם היהודי ואל אומות העולם, והגיע לכלל הכרה כי המצב הוא ללא נשוא. בהיותו בעל אופי חזק ואיש־ההחלטה, גמר אומר לשנות את מצב עמו מן הקצה אל הקצה. הרצל גדל יחד עם המשימות הגדולות שנטל עליו. מפליטוניסטן חביב, ממספר מרתק, ממחבר קומדיות קלילות, הפך להיות בבת־אחת מדינאי רחב־אופקים, השואף בגבורה ובהתמדה לקראת מטרות נשגבות בדרכים לא־סלולות.

אומרים כי הרצל לא יצר את הציונות. הוא מצא אותה מן המוכן ואימץ לו מפעל של קודמיו, ולא נקב בשמם. ואני יודע אל נכון, כי הרצל לא ידע דבר וחצי דבר על הקודמים. הוא מצא את הציונות בלבבו ובנה אותה נדבך אחרי נדבך מרוחו האיתנה. רק אחרי שנים, כאשר ראה את דרכו בבהירות, רק אז קרא את דברי פינסקר ומשה הס. היו אלו פגישות ששימחו את לבו, אבל כבר היה מאוחר מדי ללמוד מהן.

ליצנים שואלים: מה היה על פאגאניני ועל ליסט, אילו באו לעולם עם כשרונותיהם הגדולים קודם הומצאו הכינור והפסנתר? הופעתו של הרצל משיבה על השאלה הזאת. אכן, דומה היה לליסט ולפאגאניני קודם שהומצאו מכשירי הנגינה הדרושים לביטוי כשרונם. הרצל היה מטבע ברייתו מדינאי ממעלה ראשונה, ללא ממלכה וללא עם מאורגן, ללא אחד הגורמים שבעזרתם יוצרים מדיניות מעשית. היו מדינאים בעם היהודי, אבל אלה פעלו שלא בתחום עמם. הרצל היה יכול להיות ד’ישראלי שני, אשר צר היה לו המקום לא רק בעדה היהודית אלא גם בממלכה הבריטית רחבת־הידים, אילו הלך בדרכו של זה. אך הוא בחר בייסורים, בחר לנהל מדיניות גדולה בידיים ריקות – את מדיניותו הגדולה של עם ישראל, אשר נציגיו הרשמיים כפרו בכך, כי אומנם עם הוא.

בדעה צלולה ובקור־רוח ניגש הרצל אל המשימה, לחשל עם מתוך אבק־אדם ללא רצון מאַחד ומטרה משותפת, להקנות לעם הזה מדינה, וללא צבא, וללא צי, ללא ממון, להשיג את הסכמתן של ממשלות, שאינן יודעות להתחשב אלא בגורמים כגון אלה.

משימה חסרת־תקווה, אמרו מתנגדי הציונות. אך הרצל בטח באפשרות ההגשמה, ולא שם לב לאלה שכינו אוּטוֹפיה מה שהיה בעיניו משימה סבירה הניתנת להגשמה.

בעל שכל חריף וביקורתי היה, והיה הראשון לגלות את נקודות־התורפה בכל התוכניות. ואם בכל זאת נטל על עצמו ללא פקפוקים מעשה שהכול ראוהו כבלתי אפשרי, כמעשה טירוף־הדעת, הרי מסתבר דבר זה מקורות שליחותו.

בבואו להגשים את תכניתו – להורות לעם היהודי דרך להיגאל מחרפתו בת אלפי השנים – לא הכיר את היהודים כלל. עם היהדות הממשית, החיה, לא היה לו כל מגע עד אז. בדמיונו הזדהתה היהדות עם דמויותיהם של יהודה המכבי, בר־כוכבא, יהודה הלוי, שפינוזה והיינה. הוא עצמו היה דומה להם, לפיכך חשב שכל בני העם היהודי או מרביתם נוצרו אף הם בצלם גיבוריו ובדמותם. הוא הניח שכל היהודים – או רובם – בדומה לו, גמרו אומר שלא לשאת עוד חרפה; כי רצונם רצון־ברזל כשלו, מוסרם עמוק כשלו, ופועמת בהם ההשראה הנשגבת כמו בלבו, ומוכנים הם להקריב את עצמם כמוהו. האמן האמין שכל אלו הן מסגולות העם, אשר המדינאי יסתייע בהן בעבודתו בלי שיעמדו לימינו לא מדינה, לא צבא, לא צי ולא ממון.

והיתה זו הטראגדיה של חייו, ששגה בחשבון הבסיסי הזה.

נורדאו מדבר על האכזבות הקשות שנחל הרצל בזו אחר זו בשמונה שנות פעולתו:

בטוח היה, כי עשירי עם ישראל ואציליו התמרדו כמוהו נגד מצוקת עמם, וכמוהו הם נכספים לגורל אחר, טוב ונכבד, בשבילו. הוא כתב את “מדינת היהודים” שלו. הספר הודפס ותורגם ללשונות רבות על חשבונו. הוא שלח אותם לרבנים ידועי־שם, לראשי־קהילות ולאילי־ההון, והיה ממתין. אחרי כמה שבועות של ציפיה מייגעת ידע: רוב מקבלי הספר אף לא חתכו ולא פתחו את דפיו. אחרים עלעלו בדפים הראשונים, והשליכו את הספר מעל פניהם ברוגזה. ואלה אשר קראו בו עד תום – הסתערו על המחבר בעיתונות, בקונטרסים ובדרשות. כינו אותו שבתאי צבי חדש, או גידפו אותו כמוג־לב הנס מן המערכה, ויש אפילו שכינו אותו אנטישמי. לכאורה, די בניסיון ראשון מעין זה לרפות ידיו של כל אדם. אך לא איש כהרצל יסוג מדרכו. הוא עיבד תוכנית חדשה.

אם השכבות העליונות בעם אטמו אזניהם לקריאתו, יבואו האמצעים למפעל ההיסטורי העולמי מן המעמד הבינוני, הנאבק קשות, ומדלת העם. הוא בא ובידו התכנית של הבאנק להתיישבות היהודים, ואז ניתך עליו מטר עלילות וחשדות מאוסים. הרצל תבע מהעם היהודי 50 מליון פראנק – סכום מינימלי כדי לגשת למשא ומתן רציני עם תורכיה. עד עתה לא נתן לו העם אפילו שמינית מן הסכום הזה. הוא ניגש לייסוד קרן לאומית, אשר היה עליה לאסוף 200,000 לירות שטרלינג. בחמש שנים לא נאספה אפילו מחצית הסכום הזה. כל מקום שהיכתה ידו האמיצה, שם נתקל בחלל ריק. כל מקום שדרכה רגלו, נשמט הקרקע מתחתיו. הוא ביקש לבנות על עמו כעל סלע איתן – העם היה לחולות נודדים.

נורדאו מזכיר גם את מתנת האומה לילדיו של הרצל. את כל הונו נתן הרצל לעניין הציוני. כאשר כתב את מדינת היהודים היה איש אמיד, כמעט עשיר. כעבור תשע שנים בלבד, במותו, לא הניח אחריו כמעט מאומה, פרט למניות הבאנק להתיישבות היהודים. כשהוכיחו אותו מקורביו על כך, שהוא מפזר את כספי ילדיו, היה אומר: אני מאמין בעמי, שלא יתן לאשתי ולילדי לרעוב. העם היהודי לא הצדיק את האמון בו. זה שנה תמימה אנו משפילים את עצמנו ואת זכרו של הרצל, הקדוש לנו, ואוספים כסף בשביל משפחתו. ומה הצלחתנו? העם היהודי לא החזיר למנהיגו אפילו שליש מן ההון שהקריב הרצל למענו, שלא לדבר על עבודתו למעלה מכוח אנוש במשך תשע שנים ועל הקרבת חייו למען העם.

בהשמע קריאתו של הרצל נתקבצו סביבו – במקום המליונים – קומץ אנשים. הללו שמרו לו אמונים עד נשימתו האחרונה. במרוצת השנים גדל הקומץ, אבל אפילו עתה אין הוא אלא אחד משישים מכלל היהדות. ובעמלו של החלק הזעיר הזה ובהקרבתו צריכים לגאול ולהחיות עם שלם, לרבות החלק הגדול והחזק המוסיף לעמוד מן הצד.

לא אבה הרצל לראות את הפער הגדול שבין המשימה העומדת לפניו ובין היכולת שבידו. לא אבה להאמין באדישותו העיקשת של העם היהודי. ומכאן כשלון מפעלו. “זו היתה חולשתו”, אומרים מבקריו האדישים. “זה היה כוחו וזו היתה גדלותו”, אומרים אנחנו, המבינים לרוחו.

לא היה דבר שעשוי היה לערער את אמונתו בעמו, את בטחונו בו. הוא ראה לנגד עיניו שנים־עשר מליון הרצלים, אשר בחרו בו להיות להם לפה ולמגן. בטוח היה בשנים־עשר מליון נבחריו, כי הזכות והכוח בידם לעשות היסטוריה. אמונה זו היא שחיזקה אותו בשעות הקשות. אותה הוריש לנו במותו.

אחרי משא־ומתן עם האפיפיור או קיסר או מלך היה חוזר בענווה אל שולחן המערכת ואל עבודתו העיתונאית בעוד מהדהדים בנשמתו הדי המלים שהחליף עם גדולי־עולם על עתיד עמו ועל גורל לאומים ומדינות. אין זאת, כי אם כך גורלו של עמנו, שפינוזים שלו לוטשים עדשות, צינצינאטוסים שלו הולכים אחרי מחרשות לא־להם.

הרצל היה גאון הרצון. רצונו היה פאר תכונות אופיו המפואר. לא היה דבר שיכול היה להקהות או להכניע רצון יהלומים זה. אותו רצון, יליד אמונה נשגבה ובטחון בל־ימוט, כמעט מיסטי בהשגת המטרה, היה יכול לעקור הרים, אילו ניתנה לו השהות. אמונתו זו, בטחונו בהשגת המטרה ורצונו העז – מכוחם באה לו ההשראה להגות רעיונות, לצרף צירופים חדשים תדיר. נכשלה תוכנית אחת – לא משום שלא תצלח ולא באשמתו, אלא באין תומך בה – מיד באה אחרת במקומה, מופלאה מן הראשונה, נועזת ושנונה ממנה.

כן, בעל־אגדה נפלא היה, אומרים מתנגדינו. ואילו אני אומר אחרי הרצל: “אם תרצו אין זו אגדה!”

לעמנו היה הרצל, אבל להרצל לא היה עם. זו הסיבה היחידה, מדוע מאמץ מופלג, שעלה לו במחיר חייו, נתן תוצאות לא־גדולות יחסית. אולם ככל שדלה התוצאה הממשית, כן יגדל ערכה המוסרי של עבודתו.

הרצל היה לנו מופת ומחנך. הוא שהעניק זקיפות־קומה לעם שבור ושחוח, נתן לו תקווה והורה לו דרך. בתנופת־יד מלאתי עוז זרע את הזרע. הזרע ינבוט ועמו יקצור את היבול.

נורדאו מסיים את נאומו בדברי שיר שחיבר לצורך יצירה מוסיקלית המוקדשת לזכרו של הרצל:


Ewig in des Volks Gedächtnis

Lebt dein Werk und lebt dein Bild;

Sieh! Wir hüten dein Vermächtnis

Treu, den stolzen Davidschild.


In der Zionfahne Falten

Wird dereinst dein Sarg gehüllt;

Was du schworst, wir werden’s halten,

und dein Sehnen wird erfüllt…


לעולמים יחיו בזכרו של העם פעלך ודמותך

ראה, את מורשתך שמרנו – את מגן דוד הגא.

בתוך קיפלי דגל־ציון נשא את ארונך

לשבועתך נשמור אמונים, כיסופיך ירוו…


עם סיום נאום ההספד ננעלה ישיבת־האבל. קהל הנוכחים באולם, כשלושת־אלפים איש, נע לאטו לעבר בית־הכנסת של באזל, ושם נערכת תפילת־אזכרה חגיגית למנהיג המנוח.

אחרי התפילה נואם קצרות הרב נמירוביר מיאסי: הרצל היה כהן גדול של הציונות. הודות לו נשמע השם ציון ונראה דגל ציון לא רק בכל בית־כנסת, אלא גם בכל בית יהודי. הנואם מזכיר את דברי הרצל: “הציונות פירושה שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים”.

הרב ריינס חותם את האזכרה באמירת קדיש.


[ ז ]

בישיבת אחר־הצוהריים בוחרים בנשיאות: הנשיא – נורדאו. סגנים: ד. וולפסון (קלן), אלכסנדר מארמורק (פאריס), ד“ר כהן־ברנשטיין (חארקוב), ו. טיומקין (ייליסאבטגראד), סיר פרנסיס מונטיפיורי (לונדון). חברי הנשיאות: ד”ר צ’לנוב (מוסקבה), פרופסור וארבורג (ברלין), ד“ר פרידנוואלד (ניו־יורק), י. קאן (האג), ד”ר יסינובסקי (וארשה), ש. פינלס (יאסי), ג. כהן (האמבורג), א. ורמסר (באזל), ק. דה־סולה (קאנדה), ד"ר רבנה (איטליה), מ. אוסישקין (יקאטרינוסלאב).

בבחירת חברי הנשיאות נפלה תקרית. שמו של אוסישקין עורר גל של מחאות סואנות מצד האוגאנדיסטים והטריטוריאליסטים: “הלאה! צא!” לאור המחאה הזאת נגד קבלת הרשימה של חברי הנשיאות בשלימותה, אין ברירה אלא להצביע על כל מועמד ומועמד לחוד. בעד אוסישקין מצביע כמעט כל הקונגרס, פרט למיעוט מבוטל בשמאל הקיצוני. הרוב, כנגד המיעוט הזה, עורך לאוסישקין תשואות רמות. בוחרים גם את המזכירים: לעברית, לגרמנית, לרוסית, לאנגלית, לצרפתית, לפולנית, לאיטלקית ולאידיש.

נורדאו מזכיר את הציונים שהלכו לעולמם מאז הקונגרס השישי (הצירים והאורחים ביציע קמים על רגליהם); את האבידה הגדולה והקשה מכולן כבר הספדנו בישיבה הראשונה. נורדאו מקדיש מלים מספר לציוני האנגלי הידוע [אלברט] גולדסמיט, מפקד גדוד (“קולונל”) בצבא הבריטי (בתו – צירה בקונגרס). ממרחק רב חזר אל היהדות (מוצאו של גולדסמיט מן האנוסים שבספרד; משנודע לו הדבר – חזר אל צור־מחצבתו). תולדות חייו היו עלילה מופלאה של התעוררות הרגש הלאומי ושיבה אל המקור. אך הונף דגל הציונות, מיהר גולדסמיט להצטרף אל התנועה החדשה והיה אחד מאמיצי לוחמיה.

באה רשימה ארוכה של ציונים בארצות שונות, שנפטרו לעולמם. נורדאו מייחד את הדיבור על קורבנות הפרעות בהומל, בז’יטומיר ובמקומות אחרים. כולנו שפכנו דמעות רותחות על אובדן הקדושים והמעונים. זכרם לא ימוש מקרב העם. עברו הזמנים, שבהם יהודים הלכו דוממים לטבח. גם אויבינו חייבים להודות, כי אכן נפל דבר בישראל. אנו יודעים מהו שגרם לשינוי פני הדברים, ואנו גאים שיש לנו יהודים הדומים לגיבורי קדמוניותינו, יהודה המכבי ובר־כוכבא.

נזכור־נא גם את הלא־יהודי ניקולאי בלינוב, שנפל בהגינו על חיי יהודים, שמו יהיה לכבוד לעמו וייכתב לזכרון במקדש עמנו. (תשואות ממושכות מכל הנוכחים.)

קוראים את ברכת הקאנטון באזל, המאחל הצלחה לקונגרס ומביע השתתפות באבל התנועה הציונית על אבדן מנהיגה. מציינים את האהדה שרחשה באזל לאישיותו הדגולה של נשיא הקונגרס המנוח. (תשואות רמות לבאזל ולשווייץ.)

נורדאו מודיע על מברקי־הברכה שנתקבלו מן החזית230 מד“ר ספיר, מד”ר שלאפושניקוב ואחרים. בתוך הסכנות ומול פני המוות הם זוכרים את התנועה שלה נשבעו אמונים ולה שולחים הם את ברכתם הלוהטת.

נורדאו קורא מן הכתב את נאומו הפרוגראמטי:

הוא מודה על הכבוד שחלקו לו בבחירתו כנשיא. כל שאיפתו תהיה לנהל את ההתייעצויות ברוחו של הרצל, לשמור על הכבוד שציין את הישיבות תמיד ועל האופי הפארלמנטרי הנעלה שידע הרצל לשוות להן מראשיתן.

על שום קונגרס לא הוטלו משימות אדירות כעל הקונגרס הנוכחי. מותו של הרצל הביא למשבר חמור בציונות. הורגלנו שהוא לבדו יחשוב ויפעל בעד כולנו. וכאשר נלקח מאתנו לפתע, נשארנו אובדי־עצות. עתה נותנים אנו את הדין על כך שהעמסנו את כל נטל העבודה והאחריות על שכמו של איש אחד. אנו חייבים לסגל את ההסתדרות הציונית אל התנאים החדשים שנוצרו במותו של הרצל.

מחלוקת פרצה במחננו ונשקפת סכנה לאחדותנו. גם בעמדנו מלוכדים חלשים אנחנו, ואם נבזבז את כוחנו במריבות־סרק, נעמוד באפס־כוח. מפלגות מתכתשות בציונות כמוהן כאיבוד לדעת.

מאז הקונגרס האחרון קמו אנשים הקוראים לעצמם ציונים, והם כופרים בתוכנית באזל. אנו צריכים לקבוע, אם תוכנית באזל היא עדיין הקרקע המוצק שעליו אנו עומדים. נהיה נא כנים עם עצמנו ועם אחרים. העם היהודי והעולם כולו אסור שלא ידעו בבירור, מה היא שאיפתנו באמת. בנוגע לקבלת ההצעה של הממשלה הבריטית או לדחייתה – על כך תצטרכו לדון בישיבה מיוחדת, שנקראה בגלל פירוש מוטעה שניתן להחלטה אחת בקונגרס השישי שלא מן המניין – בקונגרס החירום.

השאיפה העמוקה לארץ אבותינו הקדמונים, הפועמת בלב כל ציוני והעושה אותו לציוני, הפכה אצל חלק מחברינו לקוצר־רוח עצבני, לאי־יכולת לחכות עוד. והואיל ולא בנו תלוי הדבר לקבל לידינו את ארץ כיסופינו לאלתר, בתנאים שהם בלבד עשויים להפוך את השיבה למולדת העתיקה ברכה לעמנו ולפתרון לשאלת היהודים, הרי קצרי־הרוח שבקרבנו רוצים לשוב אל השיטה הכושלת של התיישבות זעירה, ללא הבטחת זכויות וללא כריתת־ברית מראש עם ממשלת השולטן. אנו חייבים להחליט, אם תשוב הציונות אל יסודותיה הטרום־הרצליאניים, האם תשוב להיות חיבת־ציון ותיישב, בהשקעת כוחות אדירים של יהדות העולם, כמה תריסרי משפחות נתמכות בארץ־ישראל, או שהיא תצא על דרך־המלך שסלל לפניה הרצל, תהיה תנועה מדינית־עולמית גדולה, ולא תנוח ולא תשקוט עד אם תבטיח קיום נורמלי לעם היהודי כולו, בהסכמת המעצמות ובסיוען, לטובת ישראל והאנושות כולה. מקווה אני, שתבונתכם תעמוד לכם למצוא דרך־ביניים שיהיה בה, ולו אף במעט, כדי להניח את דעתם של הפזיזים והנחפזים, ולא לתת לציונות לשוב לצורותיה הקדומות משנות השמונים.

אמרנו ושנינו: ההסתדרות הציונית איננה חברת צדקה. אין היא מחלקת נדבות. מטרתה נעלה יותר. היא רואה לפניה משימה, להעניק למליוני יהודים המשוועים להצלה תנאי חיים חדשים, שבהם לא יזדקקו עוד לנדבות.

אולם, בעודנו פועלים להגשמת המשימה הזאת, איננו מסיחים דעת מכך שהסתדרותנו, כחלק המאורגן היחיד בעמנו, יש לה חובות נוספים כלפי העם היהודי בשלימותו. ההסתדרות הציונית חייבת להושיט לכל יהודי מחוסר־גג עזרה וסיוע והגנה מוסרית, שבתנאים תקינים היו מוצאים אצל ממשלתם. חובה עלינו, בכל האמצעים שבידינו, לחסות על יהודים באשר הם יהודים – לאו דוקא ציונים – שעה שנעשה להם עוול.

עדים אנחנו למאורעות עולמיים יוצאים מגדר הרגיל, והם נוגעים לנו במישרין, בגלל היותנו מפוזרים בכל הארצות. השינויים הפוליטיים הכבירים העומדים כיום על הפרק עשויים לגרום ליהדות נזק חמור, או להפך, להביא במהרה לידי שיפור ניכר במצבה – הכול לפי זה אם תישאר היהדות אילמת, אדישה ומוגת־לב, מתוך הרגל אומלל של אלפי שנים, או אם תהיה נבונה ותשכיל לנצל את הרגע, שאולי לא ישוב עוד עולמית.

שומה עלינו לעקוב בעין פקוחה אחרי המאורעות המתרחשים על הבמה העולמית ולהכריז על קיומנו בכל שעה של כושר. שינויים מרחיקי־לכת צפויים לרוסיה, והם ישפיעו השפעה עצומה על גורלה של היהדות הרוסית בת ששת המליונים. הציונות, שמשמעותה חירות, זכות הגדרה עצמית, תחייה ותקומה, היתה מתכחשת לעקרונותיה אילו לא התייצבה בכנות ובגילוי־לב לימינם של הנאבקים על נציגות העם ועל השכלה לעם.

הציונים כמובן אינם מעלים על דעתם, כי עם השגת החירות ושוויון־הזכויות ברוסיה יימצא פתרון לשאלה היהודית בכללה או לפחות ליהודים ברוסיה. משאת־נפשם של הציונים ברוסיה, כבכל הארצות האחרות, היתה והינה התחיה הלאומית בארץ האבות.

אולם שום דבר אינו מונע מן היהודים לחתור, יחד עם היסודות המתקדמים בעם הרוסי, לשיפור תנאי־החיים, שיעניקו שוויון־זכויות ליהודים. כי רק יהודים בני־חורין ידעו לחנך את עצמם לאזרחות טובה של מדינת־היהודים העתידה לקום. יודעים אנו, כי יסודות231 מסויימים בעם הרוסי מתכננים ועורכים בתחבולות־עורמה שטניות פרעות ביהודים, מתוך סברה חסרת־כבוד וחסרת־טעם, כי הפשעים החדשים יאריכו עוד זמן־מה את חייו של המשטר הנדון לכליה. הנסיון הזה לא יעלה בידם. הציונות לימדה את היהודים גבורה. הם ייאבקו בעוז נגד התגרויות למיניהן, עד ששליחיהם הנתעבים של מארגני השוד והרצח יתחילו מתייראים מההרפתקאות שלהם.

יצירת פוליטיקה לאומית־יהודית כרוכה בקשיים לא־יתוארו. קיים ניגוד חריף בין האינטרסים של הלאומים השונים. וכל מי שרוצה להחזיק בנושן או לרכוש חדש, מוכרח לחתור לבריתות ולהסכמים. שיטה פשוטה ובדוקה זאת איננה קיימת לגבינו, שכן כל קבוצה וכל מדינה יש לה יהודים משלה, והם משמשים, במובן ידוע, בני־ערובה בעד היהדות כולה, ואין אנחנו יכולים להתייצב לימין קבוצה כלשהי או ממשלה כלשהי, בלא שנסכן על־ידי כך את אחינו הנתונים למרותה של קבוצה אחרת או ממשלה אחרת. אין לנו דרך טובה לצאת ממצב בלתי־נורמלי זה, אלא אם נצהיר בגלוי לכל עם ועם כי יהודים אנחנו, כי נאבקים אנו למען העם היהודי ולטובתו ופועלים להגשמת האידיאלים של היהדות.

ההגירה היהודית גדלה והולכת מיום ליום. היא היתה למצבר של דחקות וסבל, פחד ויאוש לא־יתוארו. בכאב ובבושת־פנים עומדים אנו קצרי־יד וחדלי־כוח נוכח התופעה הזאת. אין לנו מדינה, שאותה נוכל להציע לתועי־דרך, לשים אליה פעמיהם. אין לנו עזרה וסעד להושיט להם להוצאות הדרך ולסידור בנכר. אבל יש לאל־ידנו לכונן בכל הנמלים, בתחנות־גבול ובצומות־דרכים, מוסדות ציוניים שיבואו לעזרת המהגרים בעצה וסעד, להמציא להם ידיעות על דרך נסיעתם ועל הביקוש בידים עובדות בכל מקום ומקום. למוסדות כאלה ייוודע ערך מוסרי רב.

התנועה שפשטה בחלק מן העם הערבי עלולה להתפשט גם על ארץ־ישראל. ארץ אבותינו עשויה להימצא – פעמים רבות בתולדותיה – במרכזם של מאורעות עולמיים. ייתכן שהשלטון התורכי היה אנוס להגן עם נשק ביד על עמדותיו בסוריה ובארץ־ישראל ולעמוד במערכה כנגד נתיניו שלו. המעצמות האירופיות לא תוכלנה לעמוד מנגד גם הן. במצב־דברים זה תיאלץ הממשלה התורכית להבין, עד מה חשוב לתורכיה שארץ־ישראל תהיה מיושבת עם רב, חסון ומאורגן כהלכה. אף לאירופה יהיה זה חשוב שהעם היהודי, הכובש את ארץ־ישראל נמרצות בדרכי־שלום, יבטל את הצורך בהתערבות בינלאומית, אשר סכנתה ברורה.

אולם כדי שהעם היהודי יוכל למלא תפקיד כזה, הוא צריך לקנות את אמונן של תורכיה ושל אירופה לרצונו הטוב וליכולתו. באמון הזה נזכה אם נלך בשורות מלוכדות, ללא סטיות מהדרך, לקראת מטרתנו הקבועה, אם נחזק ונרחיב את הסתדרותנו. במפתיע עלולה ההיסטוריה היהודית לזמן לידינו סיכוי, שצריך יהיה לנצלו. אם לא נהיה מוכנים – נחמיץ את השעה, שאולי לא תשוב עוד. אוי לנו אם ייאמר עלינו “אך הרגע הגדול בא אל דור חדל־ערך”.

גורל הציונות בידיכם. וחייבים אתם להוכיח, כי הוא נתון בידים טובות. מי יתן ותוצאות דיונינו והתייעצויותינו ירעיפו נחמה חדשה לעם ותקווה לעתידו!


[ ח ]

האדריכל מארמורק מוסר דו"ח של הוועד־הפועל הציוני בעד התקופה שבין הקונגרס השישי לשביעי. המרצה מתאר את המבוכה שהשתררה בתנועה הציונית בגלל הצעת אוגאנדה, ומייחד את הדיבור על הרושם שעשה מותו של הרצל בעולם הציוני והיהודי. והנה, חרף המאורעות האלה, מוסיפה התנועה הציונית לגדול ולהתפתח בהתמדה. הציונות כבשה לה מקום־כבוד בעולם היהודי והלא־יהודי כאחד. הסתדרות מפוארת, המאחדת בתוכה את יהודי כל העולם, ליכוד של שברי־עם שהיו עזובים לנפשם, זאת זכותה של הציונות, שאין עליה עוררין. עובדה אחרת שאין עליה עוררין היא, שרבים מאחינו האומללים, הנאבקים מרה על חייהם, רואים בציונות קרן־אור יחידה לעתידם, המרצה מדבר על מצב הציונות ברוסיה. אם נביא בחשבון את המלחמה, שתבעה קרבנות עצומים מיהודי רוסיה, ועקרה משורותינו ציונים רבים, ואת המצב הפנימי ברוסיה, הפרעות האכזריות ביהודים והמשבר הכלכלי החמור, שפגע במיוחד ביהודים, הרי מספרם של שוקלי השקל הציוני ברוסיה מפתיע בגודלו.

בסיפוק אמיתי הננו מציינים את העובדה, כי לציונות החלו מצטרפים המוני העמלים היהודים. רק בקרב עמם יקבלו הפועלים היהודים סיפוק לשאיפותיהם החברתיות. ענייני המעמד ובעיותיו אינם צריכים, כמובן, להאפיל על העניין הלאומי. השאיפה להגשמת מדינה בשביל העם היהודי חייבת להיות בראש השאיפות.

ברומניה מורגשת התרופפות־מה בתנועה מחמת היבול הזעום וההגירה המוגברת, שעקרה משורות הציונות עסקנים רבים, אפילו אגודות ציוניות שלימות. באוסטרליה התנהלה העבודה ברפיון, בגלל חילוקי־דעות בין העומדים בראש המוסדות הציוניים. טוב מזה בהרבה המצב בגאליציה; שם מהווה הציונות גורם בעל משקל בחיים הציבוריים. אין כמעט קהילה, שלא יהיו בהנהלתה ציונים. מוכרחים להתחשב בדרישות הציונים. בהונגריה מתרבות והולכות האגודות הציוניות. רובה של היהדות האורתודוכסית בהונגריה מצדדת בציונות. במדינות הבאלקן: בבולגריה, בסרביה, בבוסניה ובהרצוגבינה, שבו התאחדו על רקע הציונות קיבוצים יהודיים, שהיו מנותקים מזה קרוב לאלף שנה. בארצות אלו כמעט אין מצויים יהודים שאינם ציונים. ביוון הוקמה, בקשיים מרובים, האגודה הציונית הראשונה. ההסתדרות הציונית בגרמניה מצטיינת בחוסנה ובמשמעת שלה. המרכז הציוני בברלין יש לו חלק גדול בהתפתחות זו. בשווייץ כמעט הוכפל מספר השוקלים. בצרפת ובבלגיה מצטרף רובם של הציונים מבין יוצאי רוסיה ופולין. בבלגיה הוקמו, נוסף על שתי האגודות הציוניות שהיו קיימות שם, גם חמש אגודות חדשות. מספר השוקלים גדל כמעט פי שלושה. באנגליה עולה מספר השוקלים על זה שבשנים הקודמות. בהצלחה מתנהלת הפעולה בקרב האוכלוסיה היהודית המעטה שבארצות הסקאנדינביות. באיטליה יש שתים־עשרה אגודות בכל המרכזים הגדולים; מספר שוקלי השקל הוכפל בתקופה שלאחר הקונגרס האחרון. התנועה באמריקה הצפונית גדולה בעומק ובהיקף, אולם תידרש עוד עבודה כבירה עד שהציונות תתפוש את המקום הראוי לה במדינה הזאת, שבה יושב הקיבוץ היהודי הגדול בכל המדינות ובכל הזמנים. בקאנדה קיימות אגודות ציוניות כמעט בכל עיר שיש בה אוכלוסיה יהודית. ציוני קאנדה עושים הרבה להקלת מצבם של המהגרים היהודיים. לציונים בקאנדה נודעת חשיבות עצומה. את ההסתדרות הציונית רואים כמייצגת את היהדות של קאנדה. ההסתדרות הדרום־אפריקאית עובדת במרץ ומסייעת בידי כל המוסדות הציוניים המרכזיים. הודות לפעולתה היא מהווה מרכז־משיכה לכל יהודי דרום־אפריקה והיא עומדת על משמר ענייניהם באומץ רב.

התנועה הציונית חדרה לכל פינות כדור־הארץ. אפשר למצוא אגודות ציוניות בנאירובי, עיר הבירה של המושבה הבריטית במזרח אפריקה, מקום שמילא תפקיד כל־כך נכבד בקונגרס הנוכחי, בנאגאסקי, בז’אדו, בשאנחאי, בהונג־קונג, בסינגאפור, באיים הפיליפיניים ועוד ועוד. באוסטרליה, ביישוב יהודי המונה 15,000 נפש, מצויים 3,000 שוקלים. בזילאנדיה החדשה קיימות שתי אגודות ציוניות. הפדרציה הארגנטינית מורכבת מארבע אגודות ציוניות בבואנוס־איירס ושש אגודות – אגודה לכל מושבה – בשש המושבות של הבארון הירש. הפדרציה מוציאה שני בטאונים, אחד באידיש ואחד בספרדית, ויש לה השפעה ניכרת על יהדות ארגנטינה.

זאת התמונה הכללית של מצב התנועה.

מקום בראש בתנועה הציונית נייחד, כמובן, ליהדות רוסיה, הראשונה – לצערנו – גם במנת־הייסורים שנפלה בחלקה.

המרצה מתעכב על מצבם של יהודי רוסיה, על ההגירה היהודית משם הגדלה והולכת ועל ההשתתפות היהודית בתנועת־השיחרור הרוסית. יהודי רוסיה אינם חוזרים על המשגה של אחיהם במערב־אירופה. הללו, המאבק על זכויות מדיניות ואזרחיות הביאם לידי טמיעה והתכחשות ליהדותם. לא כן יהודי רוסיה: הם נוטלים חלק בתנועת־השיחרור הרוסית כיהודים, והם עומדים בתוקף ובבהירות על זכויותיהם הלאומיות.

המרצה מציין את השתתפות נציגי ההסתדרות הציונית בוועידה של אגודות־הצדקה היהודיות בפראנקפורט, שבה נידונה שאלת ויסותה של ההגירה היהודית. בחפץ לב העמדנו לרשות הפעולה את ההסתדרות הציונית משני עברי הגבול, על סניפיה, אף כי יש להודות, כי באורח זה ניתן להקל רק במעט על מצוקת המהגרים.

עם גידול התנועה גדל מספר הסיעות והמפלגות שבה. הוועד־הפועל סייע להתפתחותן של מפלגות וסיעות שונות, בתנאי שתוכנית באזל תישאר יסוד־מוסד לרעיונותיהם של הזרמים והמפלגות הללו, ושיזכרו שאין הם אלא חלקים של שלימות אחת, שמחובתם לחזקה ולא לערערה.

בסיום דבריו עומד המרצה על מוסדות ציוניים שונים, אשר דו"חות מפורטים מהם יימסרו בישיבות מאוחרות יותר.


ראשון המבקשים רשות־הדיבור בקשר לדו"ח הוא אוסישקין. שוב מחאות סואנות מצד שמאל, תשואות ומחיאות־כפיים מצד ציוני־ציון.

אוסשיקין מוצא, כי הדו"ח של הוועד־הפועל הציוני מעיד פעם נוספת, מה רבה המבוכה בשורותינו. עלינו לשים לה קץ. איננו רוצים עוד בהפרת תוכנית באזל. הגיעו הדברים לידי כך, שהתהלוכה נושאת הדגלים אל עבר בניין הקונגרס מתקבלת בקריאות: “הלאה ארץ־ישראל”. רק משתתקבל החלטה מפורשת, שאנו עומדים על הציונות הארץ־ישראלית, ההיסטורית, ורק לאחר שיהיו האנטי־ציונים מחוץ לכותלי הקונגרס, רק אז תתחדש העבודה הציונית התקינה.

הנואם דורש לאשר את החלטות ועידת פרייבורג וקורא אותן בו במעמד. נאומו של אוסישקין כמעט אינו נשמע אפילו בשורות הראשונות, מחמת הרעש שמקימים אנשי המיעוט. תוכנו של הנאום הקצר הזה מתחוור לצירים רק לאחר שמתרגמים אותו לגרמנית.

הנשיא נורדאו סבור, שיהיה זה מתאים יותר אם החלטה זו תובא לדיון לפני קונגרס אוגאנדה מחר.

אוסשקין: אין לנו צורך בקונגרסים של חירום, כדי להרחיק מן האולם הזה את האנטיציונים. (שאון מחריש־אזנים, מחאות.)

סירקין, מנהיג הציונים הסוציאליסטיים, מוחה נגד נסיונו של אוסישקין להחליט במחי־יד בשאלה כל־כך נכבדה.

א. נוֹסיג (ברלין), מתווה תוכנית־פעולה בארץ־ישראל. מאורעות השנים האחרונות הוכיחו, כי השאיפה להתגשמות הציונות צריכה לעבור לא דרך אפריקה או ארצות אחרות, כי אם דרך ארץ־ישראל, בדרך כיבושה השיטתי בתחום המדיני והכלכלי. מפריזים בחשיבות האוטונומיה. אם מובטחת כבר הארץ מבחינה פוליטית, עדיין יש לכבוש אותה מבחינה כלכלית. והטוב שבצ’ארטרים לא יוכל להחיש את קצב הכיבוש הזה. לגשת להתיישבות המונית מהירה מיד, הרי זה בלתי אפשרי. נסיונות מעין אלה לעולם מסתיימים בקאטאסטרופה. התיישבות מתקדמת בהצלחה רק אם מתחילים בה בממדים קטנים והיא גדלה בהדרגה, עד שמגיעה לממדים של התיישבות המונית. אך גם להתיישבות רחבת־מידות יש להקדים נסיונות שונים. לדעת הנואם נגרם נזק רב לעניין, בזה שהציונים משכו את ידיהם מקניית קרקע בארץ־ישראל. אין גם לוותר על ארצות שכנות, הסמוכות לארץ־ישראל. יש להמשיך בשיחות דיפלומטיות, אך בראש וראשונה עם הממשלות התורכית, האנגלית והמצרית, שבהן תלויה מסירת זכיונות בארץ־ישראל ובארצות הסמוכות.

ז’אבוטינסקי מדבר על ההכרח בעבודה בארץ־ישראל בד בבד עם אירגון העם. כדי שהתנועה הציונית תהיה לכוח, עלינו להציב רגל איתנה בארץ־ישראל עצמה, ואנו זקוקים לעם חזק ומאורגן, שיעמוד מאחרינו.

רובנצ’יק מוכיח שיש הכרח במשיכת המונים של הציונות. ההמונים מבקשים חירות ולחם, והציונות לא תענה לתביעות ההמונים, כל עוד היא נאחזת בארץ־ישראל בלבד ולא תרחיב את תוכניתה.


[ ט ]

ביום השישי, 28 ביולי, בשעה 10.30 בבוקר, נפתח קונגרס החירום, הוא קונגרס אוגאנדה. בפותחו את הישיבה פונה נורדאו אל הצירים בבקשה, לשמור על השקט ועל כבוד הקונגרס.

פרופסור וארבורג קורא את דין וחשבון הוועדה, שעליה הטיל הקונגרס השישי להכין את שיגור המשלחת לחקר המחוז המוצע על־ידי הממשלה הבריטית. לוועדה נכנסו המהנדס קסלר (יוהאניסבורג), המהנדס אֶטינגר (סורוקי), פרופ' וארבורג וד“ר פ. אופנהיימר, ד”ר ח. וייצמן, קואן, גרינברג, ד“ר דסאו (בולוניה) וד”ר א. מרמורק. פעולת הוועדה החלה בעיון בספרות על אוגאנדה, חבל־ארץ שאינו מוכר כמעט לאיש עד עתה. בגלל חוסר אמצעים לא ניתן לצייד משלחת גדולה יותר.

המדווח מתעכב על הרכב המשלחת. ראשה ומרַכּזה, המאיור גיבונס, ידוע כמומחה לענייני אפריקה הטרופית. הוא ערך מסעות אחדים לאפריקה ופירסם את תוצאות מחקריו. החבר השני של המשלחת, הפרופ' קייזר, חוקר־טבע מפורסם, עשה באפריקה חלק ניכר משנות חייו. הוא ביקר גם במחוז שהוצע לנו ומכיר את תנאי־המקום היטב. נוסף עליהם השתתף במשלחת, כמתנדב ושלא על מנת לקבל פרס, הציוני הרוסי המהנדס וילבושביץ, ועליו הוטל לחקור את המחוז מבחינת האפשרויות הטכניות והתעשיתיות. עם שיגור המשלחת ראתה הוועדה את תפקידה כגמור.

גרינברג (לונדון), המתווך הדיפלומטי במו“מ עם הממשלה האנגלית, מספר על הקשיים שהיה צריך להתגבר עליהם בשיגור המשלחת. הקונגרס השישי החליט לשלוח ועדה לניהול מו”מ עם הקומיסר הראשי לפרוטקטורט של מזרח־אפריקה, ולבחירת טריטוריה שתהיה מתאימה להתיישבות אוטונומית של יהודים. אולם הקונגרס לא נתן דעתו על האמצעים הדרושים לשיגור המשלחת הזאת. לאחר כמה נסיונות כושלים למשוך את עשירי העם היהודי ומוסדותיו להשתתפות בתוכנית אוגאנדה ולאסוף את הכספים הדרושים, נאלץ הרצל – מה גם שנתקל בהתנגדות נמרצת מצד מתנגדי התוכנית – לוותר על המחשבה לשלוח ועדה לשם בחירת טריטוריה, והוא ביקש מן הממשלה האנגלית שהיא עצמה תצביע על הארץ הניתנת למטרה הזאת. בתשובה לפנייה הזאת הציעה לנו הממשלה האנגלית בינואר 1904 5,000 מילין מרובעים על רמת הואס־נגישו. מן ההכרח היה לשגר משלחת־חקר, כדי לתור את הארץ הזאת. אך גם לצורך זה לא נמצאו הכספים הדרושים, והדבר נסתבך עוד יותר בשל מותו של הרצל כעבור זמן־מה. אילו ויתרנו על שיגור המשלחת, כי עתה היינו ללעג בעיני כל העולם והיינו מגלים ברבים את אפס־כוחנו וחדלון ידנו. תנועה, אשר ההצעה האנגלית שיוותה לה אופי מעשי בעיני המדינות, תנועה השואפת לכבוש את ארץ־ישראל, נמצאת בלתי מסוגלת לבצע החלטה של הקונגרס לחקור טריטוריה המוצעת לה. למרבה המזל נמצא איש לא־יהודי, ידיד לשאיפותינו הרוצה בעילום־שמו, והוא סיפק כמעט את כל הסכום הדרוש לשיגור המשלחת. המשלחת יצאה מבאזל ב־25 בדצמבר 1904 וחזרה לאירופה בראשית אפריל 1905.

גרינברג מוסר בקצרה את תוצאות הסקר, הידועות כבר מתוך הדין וחשבון שנתפרסם בעיתונות הציונית ויצא לאור גם בחוברת מיוחדת. לדעת גיבונס, התנאים האקלימיים והבריאותיים232 של הארץ נוחים, אולם סיכויי החקלאות שבה אינם כל־כך טובים כפי שהניחה, כנראה, הממשלה האנגלית בהביאה את ההצעה. הארץ – להוציא חלק קטן ממנה – תצלח רק למרעה. עם זאת מניח גיבונס, כי התיישבות לא־גדולה, לכמה אלפי איש, אפשרית בארץ זו. קייזר מוצא, כי לצורך התיישבות היהודים אין כל חשיבות לטריטוריה הזאת. הוא פסימי יותר מגיבונס. הדין וחשבון של וילבושביץ שלילי מכל הבחינות. לדבריו טובה הארץ רק בשביל הילידים וחיות־בר. באחרית דבר שלו לדו“חות של חבריו למסע, מבקר גיבונס קשה את הדו”ח של וילבושביץ ורואה את מסקנותיו כמופרכות מעיקרן. הדין־וחשבון בכללותו היה כזה, שהוועד־הפועל, לאחר ששמע אותו במושבו האחרון באפריל השנה, החליט פה אחד שאין הוא רואה אפשרות להמליץ לפני הקונגרס לגשת לביצוע התוכנית הזאת. אותה שעה הוטל על שלושה חברי הוועד־הפועל לפנות אל מוסדות יהודיים בשאלה, האם לא ירצו הם מצידם להשתמש בהצעה האנגלית. התשובות שנתקבלו חייבו לזנוח גם את התוכנית הזאת.

בסיום דבריו הביע גרינברג תודה [לסיר] קלמנט היל, מי שעמד עד הזמן האחרון בראש משרד הפרוטקטורטים, ולחברים אחרים במשרד־החוץ הבריטי, על יחסם האדיב וסיועם להסתדרות הציונית מאז הובאה לפניה ההצעה הנ"ל.

פותחים בוויכוח על ההצעה המזרח־אפריקנית. ראשון מדבר זאנגוויל. אמרותיו השנונות מעוררות רעמי־צחוק תכופים וכל דבריו מתקבלים באהדה. נאומו מתורגם לגרמנית משפט־משפט. לדעתו צדק אוסישקין בדבר אחד: אין להתחמק מפתרון מידי של הבעיה. הכרחי הוא להשיב לממשלה האנגלית על הצעתה. אין אנו יכולים לומר “הן” מוחלט. אבל אם נאמר “לאו”, הרי אנו מעטים סכנה על החירות היהודית ועל זכות המקלט ליהודים באנגליה. אלה המבקשים לנעול בפני היהודים את שערי אנגליה יאמרו: נתנו ליהודים חבל־ארץ גדול ופורה, והם לא אבו לקבלו. אנו הננו יותר מפארלאמנט של ציונים. אנו פארלאמנט של יהודים מ־22 ארצות. חובות מוטלות עלינו לא רק לגבי הציונים, אלא לגבי כל היהודים, בין אם יש בידם השקל הציוני בין אם אין. מצויים יהודים למיליונים, שמעולם לא שקלו את השקל. אני מדבר על בני הדורות הבאים. ומליונים אלה, הם הם אשר למענם – מקווה אני – נשיג ביום מן הימים את ארץ־ישראל. ישנם גם ציונים שהם בבחינת אנוסים ולא שקלו את השקל, אבל בסתר לבם הם אתנו. כדי לא לגרום נזק להמוני עמנו התועים, ולא לתת נשק נגדנו בידי שונאי ישראל, חייבים אנו להסביר לעולם כולו, כי הטריטוריה המוצעת על־ידי אנגליה איננה אותה ארץ שעליה חשבה אנגליה מלכתחילה, ואשר באלפור חידש עליה את הכינוי “ארץ חמדה טובה ורחבה”. לא נוכל להשיב לאנגליה “לאו” פשוט, עלינו233 לבסס את התשובה. והנימוק החשוב ביותר הוא זה, שהארץ המוצעת איננה ארץ־ישראל. (תשואות ממושכות). ידעתי כי דברי אלה יעוררו תשואות, אבל עכשיו השעה מאוחרת. תשובה זו צריך היה להשיב בקונגרס השישי.

אמת נכון, אוגאנדה איננה מתאימה לנו. אבל מה נשיב, אם הממשלה האנגלית תציע לנו טריטוריה טובה יותר? (קריאות: לא! מחאות, תשואות). עלינו להחליט בשאלה הזאת, ועל־כן אני מציע את ההחלטה הבאה:

הקונגרס מחליט לקבל בהכרת־טובה את הצעתה הנדיבה של ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה, לתת לעם היהודי חבל־ארץ גדול ופורה עם זכויות ממשל עצמאי בחסות בריטית; תוך ציפיה שההצעה בדבר רמת “הואס נגישו”, שעליה דובר תחילה, תורחב או תוחלף בהצעה אחרת, הואיל ומשלחת־הסקר שלנו הגיעה למסקנה, כי הרמה הזאת איננה תואמת את כוונתה של ממשלת בריטניה לאפשר ליהודים במספר רב להתיישב בקולוניה הבריטית.

ההחלטה הזאת תשמש שתי מטרות כאחת: (1) היא תצהיר קבל־עולם, כי השטח הבריטי לא נמצא מתאים לנו ואין בו כדי לקרב את פתרון הבעיה היהודית. ואם הממשלה האנגלית לא תציע לפנינו טריטוריה אחרת, הרי אנו נקיים מהתחייבויותינו; (2) כשאני אומר “תחליף”, אינני מוציא מכלל אפשרות את אל־עריש או חצי־האי סיני.

ציוני־ציון, השוללים פעולת התיישבות מחוץ לארץ־ישראל, הן כמטרה והן כאמצעי, מודים בכך שפעולת התישבות מעין זאת עשויה לשמש אמצעי להשגת המטרה. השאלה היא רק: האם טוב האמצעי הזה אם לא? אפשר שקיימים אמצעים טובים יותר, וזו איננה, בעצם, אלא שאלה טאקטית. נשאל נא את פי הטאקטיקן המעולה שלנו – את הרצל. הוא מת, אבל אנו מכירים את הטאקטיקה שלו. בתוכנית מסעו של הרצל נכללה אפשרות של שימוש במדינה אוטונומית אחרת, כאמצעי להשגת המטרה. כל שאר האמצעים כבר נדלו. משלא עלה בידי הרצל לקבל את הצ’ארטר בארץ־ישראל, ותוכנית יישוב חצי־האי סיני סוכלה גם היא, היתה לפנינו הברירה ליישב את אוגאנדה שהוצעה לנו, או לעסוק בהתישבות זעירה בארץ־ישראל. ככל שלבו נכסף לארץ־ישראל, חייבת היתה תבונתו לפנות לאפריקה, כי ההתיישבות הזעירה האפשרית בארץ־ישראל לא היתה מובטחת ולא היתה שום ערבות לזכויותיה, כנדרש על־ידי תוכנית באזל. כל דרך שהיה בוחר ללכת, מוכרח היה לסטות ארעית מתוכנית באזל.

אוסשיקין איננו אלא חולם. זאת רואים בעליל למקרא הקונטרס שלו “תוכניתנו”. כלום יישב השולטן בחיבוק־ידים ויניח לנו ליטול מה שכבר סירב לתת לנו? כל אירופה כולה אין בכוחה לכפות דבר על השולטן. כאן השמיעו דברי לעג וביקורת על פעולת הממשלה הבריטית למען הציונות. אולם בלא עזרתה של ממשלת בריטניה לא היינו יכולים לעשות דבר בארץ־ישראל. אילולא הדגל הבריטי המתנופף על בניין חברת אנגלו־פלשתינה, כי עתה מזמן פרצו לתוכו חיילים תורכיים.

העבודה בארץ־ישראל עצמה אינה יכולה להתנהל במקביל לפעולה הדיפלומטית. שני אלה הם בבחינת תרתי דסתרי. הרצל עמד בפני דילמה: הימשוך ידו מן הפעולה בארץ־ישראל או מן הדיפלומטיה? הוא ביכר לנטוש את הראשונה ולהמשיך בדרכו המדינית. ידוע ידע, כי הציונות חייבת ליצור תנאים ולא את תוכנם החומרי. עלינו לתת לעם תנאים, והוא עצמו ימלא אותם תוכן חומרי.

אף לגבי אוגאנדה אנו צריכים רק ליצור את התנאים. לכן אין אמת בטענה, שאין בידינו אמצעים ליישוב הארץ הזאת. היא תתפתח מאליה, משייוצרו התנאים לכך. זנגוויל מביא ששה טעמים לחיזוק דעתו: (1) יצירת מושבה אוטונומית היא מחציתה של תוכנית באזל וחשיבותה מרובה; (2) מושבה אוטונומית תסייע להגברת הרגש היהודי הלאומי, הכלולה בתוכנית באזל; (3) פעולה זאת תביא הצלה לרבבות, אולי למאות אלפים יהודים נעים ונדים בעולם, הנבלעים בתרבויות זרות; (4) במדינה יהודית יקל לנו לפעול למען ארץ־ישראל; (5) על־ידי הצהרותינו החוזרות ונשנות, כי ארץ־ישראל היא המטרה היחידה שלנו, אנו מרחיקים מאתנו את השגתה, שכן הודות לכך עולה ערכה יותר ויותר בעיני השולטן; (6) ואחרון־אחרון – את אוגאנדה מציעים לנו, ואילו את ארץ־ישראל אין נותנים לנו.

אם תסרבו לקבל את התוכנית המזרח־אפריקאית, תחושו הקלה כמו אחרי עקירת שן כאובה. אבל הן זו השן האחרונה שנותרה לנו. הממשלה האנגלית היא היחידה בעולם, המקיימת אתנו קשרים דיפלומטיים. אם ננתק את הקשרים האלה, נישאר דלים וריקים. אולם אם אחרי ככלות הכול תדחו את ההצעה הזאת, אבקש מכם להשאיר ללא שינוי את תוכנית באזל ואת תקנות הבאנק הקולוניאלי, כדי שנוכל להמשיך לשתף פעולה עמכם ולהיכנע לדעת הרוב. אקווה, כי יום יבוא ורעיונותינו יפלסו להם נתיב וינצחו בקונגרס.

אחרי זאנגוויל מדבר פראנסיס מונטיפיורי. הופעתו על הבמה מעוררת גל של מחאות. נשמעות קריאות “הלאה, הפאטריוט הספרדי”, “חסל” (Schcluss!) וכדומה. מחאות אלו מצד חלק מן הקונגרס באות לבטא את היחס להשתתפותו של מונטיפיורי במשלחת, שהתייצבה לפני מלך ספרד בביקורו בלונדון. בדי עמל משקיט היושב־ראש את האסיפה. מונטיפיורי מביע את דעתו נגד החלטת זאנגוויל. באקלים נוח ובתנאים אחרים לא די. דרושה גם אהבת העם אל הארץ, שאותה אומרים ליישב. אהבה כזאת חיה בלב העם רק אל ארץ־ישראל. על כך מעידות קורות העם הזה מיום שאבדה לו עצמאותו המדינית ומכורתו. מונטיפיורי מדבר על פוריותה של ארץ־ישראל, העזובה כיום. כשהוא תומך דבריו בחוקר ארץ־ישראל הנודע קונדר.

הואיל ונרשמו 120 נואמים ומספרם הולך ורב, מוגשת הצעה לבחור שמונה נואמים מרכזיים, ארבעה מכל צד. הצדדים צריכים לנצל את הפסקת־הצוהריים לבחירת הנואמים. עד אז ידברו הנואמים שנרשמו לפי סדר הרשמתם. מוגשת שורה של הצעות אחרות. בודנהיימר מציע, כי הנואמים ייבחרו על־ידי המשלחות הארציות והסיעות. טריטש מציע, כי הם ייבחרו ביחס מספרי לנואמים שנרשמו מכל צד, וכו' וכו'.

מציעים להגביל את זמנם של הנואמים בחצי שעה לכל נאום. בעלי ההצעה הזאת טוענים, כי שאלת האוגאנדיזם והטריטוריאליזם נידונה שנתיים בעיתונות היהודית ובחוגים הציוניים. הנואמים בקונגרס הזה לא ישנו את דעתו של שום איש וימנעו אפשרות של דיון בשאלות אחרות.

המיעוט מוחה בחריפות ובראש כנגד ההצעות האלה. הקונגרס, אומר אחד מדבּרי המיעוט, עומד לפני מומנט היסטורי חשוב, שבו תלוי לא רק גורל הציונות כי אם – אולי כל מהלך ההיסטוריה של העם היהודי בעתיד. מן הדין לדון בשאלה זאת בכובד־ראש ולתת אפשרות של ביטוי למספר נואמים גדול ככל האפשר.

כמה מן הטריטוריאליסטים מביעים ספק בחוקיותם של מאנדטים רבים של אנשי הרוב. לדבריהם הורכב הרוב הזה באופן מלאכותי, הודות ללחץ מצד החברים הרוסיים בוועד־הפועל הציוני. בזמן הבחירות היו הפרות של התקנון האירגוני. בין הצירים מופץ עלון עם האשמות ברוח זו.

נורדאו משיב שכל המאנדטים מבוקרים על־ידי ועדה לגיטימציונית, והיא תודיע לקונגרס על תוצאות בירוריה עם סיומם.

ההכרעה בעניין הנואמים נדחית לשעות אחרי הצוהריים, ובינתיים מתנהל ויכוח ענייני, הנמשך כמעט עד סוף היום. הנואמים שנרשמו מדברים לפי הסדר.

הציר מאנגליה שייאר משיב לזאנגוויל: העם האנגלי יכיר טובה לקונגרס, אם ידחה את הצעת אוגאנדה. רצונה של הממשלה להעניק טריטוריה ליהודים עורר אי־רצון בקרב הליברלים והשמרנים כאחד. המניעים שגרמו להצעה האנגלית אינם רגשות אנושיים או רגשות של חיבת־ישראל; הממשלה האנגלית ראתה בהצעה זאת עיסקה מסחרית, ששכרה בצידה. אף באנגליה גוברת האנטישמיות. אנטישמיים מצויים בכל המפלגות, לרבות המפלגה הסוציאליסטית. אירגוני הפועלים האנגלים תובעים חוקי־הגבלה נגד המהגרים היהודים. אף לורד באלפור, אשר זנגוויל ציטט כאן מדבריו, התבטא ברוח אנטישמית. לכן קשה להעלות על הדעת, כי יטו אוזן לבקשתנו, להעניק לנו טריטוריה טובה יותר. יתנו לנו את מה שלא יצלח בשביל האנגלים עצמם, ומה שלא יוכל להיות טוב משום כך גם בשבילנו. ראיה לדבר – אוגאנדה.

ד"ר [נחום] סלושץ מתקיף את הרוב. ציוני־ציון אינם אלא קואליציה של כל האופוזיציות מלפני זמן. בשורותיהם נמצאים אלה שעוררו בקונגרס את בעית התרבות, אלה שיצרו את הפראקציה הדמוקרטית – פראקציה ראשונה בקונגרס.

[ג’וזף] קואן מציע תוספת לריזולוציה של זנגוויל, לאמור:

הקונגרס מודה לממשלה האנגלית על הצעתה ומצטער שלא יוכל להשתמש בה, הואיל והארץ המוצעת אינה מתאימה, לפי מסקנות המשלחת, להיות מושבה יהודית. הקונגרס מביע את תקוותו, כי התנועה הציונית תוסיף לקבל את עזרתה של אנגליה, אשר הכירה בהסתדרות הציונית, בשאיפה להשגת המטרה הציונית בבוא העת ובהיווצר האפשרות לגשת ליישוב ארץ־ישראל והארצות השכנות עם זכויות לממשל עצמאי.

חזן מבסס את נקודת ההשקפה הטריטוריאליסטית. לתוכנית באזל ניתן פירוש לא נכון. יש הכרח בפתרון עקרוני של השאלה. ביסוד גירסת הציונות שלנו מונח המניע החברתי. כל המעמדות והמפלגות בעם היהודי כאחד סובלים בשל מצבו המיוחד של העם, מצב שבו לא תיתכן התפתחותו הנורמלית. יש לנו הכרח בטריטוריה, שאליה תכוון ההגירה היהודית, מאחר ששערי הארצות שאליהן היגרו היהודים קודם־לכן נסגרים והולכים לפניהם. העם היהודי לא לארץ ישראל הוא צריך, אלא למדינה משלו. הציונות חייבת להשתחרר מן העקרון של ארץ־ישראל. ארץ־ישראל איננה בגדר השגה, ולא אנחנו הבוגדים בעם, כי אם אלה שקשרו את הציונות בארץ־ישראל. אוגאנדה איננה מקרה. היא נובעת מכל מהלך קורותיה של התנועה הציונית. מעניינה של אנגליה ליישב את השטחים הנרחבים השייכים לה, לכן אפשר שהיא תעניק לנו זכיונות במושבה זו או אחרת ממושבותיה. המשלחת לא הספיקה לחקור את הארץ מחוסר זמן. אך הרכבה היה צריך להיות אחר. יש הכרח לשגר משלחת חדשה. באוגאנדה אפשר היה להגשים את מטרת הציונות.

שוב מתעוררת השאלה בנוגע לנואמים המרכזיים. ההצעה למנות שמונה נואמים – ארבעה לכל צד – ולהגביל את זמן הנאומים לחצי שעה – מתקבלת ברוב מכריע. מצד קבוצות המיעוט שוב מקימים רעש־אימים. השמאל אינו שוקט גם כשהרוב מקבל בשתיקה את הצעת הנשיא, להגביל בחצי שעה את זמנם של נאומי הטריטוריאליסיטים והאוגאנדיסטים לעומת הנואמים מצד הרוב.

לבסוף נאלצים להפסיק את הישיבה.


[ י ]

במוצאי־שבת בשעה 9.30 פותחים בנאומיהם הנואמים המרכזיים. ציוני־ציון מדברים חצי־שעה כל אחד, ואילו נואמי הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים – שעה.

ראשון מדבר לבקובסקי בשם פועלי־ציון – ארץ ישראל. הוא אומר כי הפלשתיניזם של סיעתו אינו ניתן להסבר בנימוקים בורגניים. הנואם מתפלמס עם האוגאנדיסטים. או שאין בכוחה של אוגאנדה לקלוט את רובו של העם והיא איננה אלא פאליאטיב, ובמקרה כזה הציונות לא תוכל לעסוק בתוכנית כזאת. הציונות, ששאיפתה היא לפתרון ראדיקלי של השאלה היהודית ולריכוזם של המוני העם היהודי, לא תוכל להיזדקק לפאליאטיבים ולסייע לפיזורו של העם היהודי. או שיש בכוחה של אוגאנדה לקלוט את רובו של העם, ואז אל לנו להיות צבועים ואל לנו לדבר על נאמנות לציון.

מכאן עובר הנואם לדבר על הטריטוריאליזם. העם היהודי זקוק לטריטוריה. אולם אין להניח ביסודה של תנועה חיה טריטוריאליזם מופשט. אנו מוחים כנגד הכנסת מומנט של הרפתקנות לתנועתנו, של מקריות, של פשיטת־יד לנדבות פעוטות. וכי מה תקותם של הטריטוריאליסטים ומה סיכויים, אם לא אלה? הארץ צריכה להיכבש בידי ההמונים היהודיים, שישאו את האידיאה שלנו על כתפיהם. בארץ שתינתן לנו בתורת מתנה – לא נשיג מאום. לגבינו רק ארץ־ישראל היא טריטוריה של ממש. בה ורק בה אפשרית התגשמות הרעיון של תנועתנו.

בריקסמן: את החלטת הקונגרס השישי לא הוציאו מן הכוח אל הפועל כדרך שהיה ראוי לעשות לאנשים החדורים רוח דימוקרטית. מאחר שהעיתונות נמצאת כולה בידי מתנגדיה של תכנית אוגאנדה, העם היהודי ידע אך מעט כיצד ממלא הוועד־הפועל את החלטת הקונגרס, ולא היה ביכולתו למחות נגד אופן פעולה שכזה. לפיכך נופלת האחריות בעד כל הנעשה לא על העם היהודי, אלא על הוועד־הפועל הציוני. הוא שעתיד ליתן את הדין לפני ההיסטוריה היהודית.

אנו כאן במיעוט, משום שתנועתנו חדשה היא ומשום שמיעטנו בתעמולה. לא נתנו את הדעת על כך, שלצד מתנגדינו מתייצבת המסורת, בעוד שאנו מטיפים לדבר חדש שלא היה, גדול ומהפכני. גם המאורעות ברוסיה היטו אותנו מעבודתנו.

הנואם מאריך דברים על תולדות התנועה הטריטוריאליסטית. פינסקר והרצל היו בתחילה טריטוריאליסטים אף הם. לגביהם לא היתה ארץ־ישראל בבחינת תנאי בל־יעבור. הבורגנות היהודית הגדולה לא נענתה לקריאתו של הרצל. המעמד הבינוני, שתודות למצבו הכלכלי והחברתי לא נאלץ להגר, נתן כל שהיה בכוחו לתת: הוא הכניס לתוך הציונות את השאלה התרבותית הקרובה ללבו. תנועה חדשה נולדה בעם היהודי. התחזקה ההגירה. יהודים החלו מהגרים לארצות שבהן לא נשקף להם קיום חמרי לא בהווה ולא בעתיד. הפרולטאריון היהודי, שלגביו היתה חשיבות מכרעת למומנט החברתי־כלכלי, הבין כי התפתחותו התקינה תהיה אפשרית רק כשיהיה העם היהודי כולו יושב כבן־חורין על אדמתו.

רשות הדיבור ניתנת לד"ר צ’לינוב. הנואם מתעכב על אוגאנדה בדברים קצרים בלבד. התקוות שנתלוו לתוכנית הזאת בקונגרס האחרון נתבדו זה כבר. במקרה הטוב ביותר ובהשקעת כוחות ואמצעים אדירה, עשויה היא כעבור עשרות שנים לקלוט חלק חמישי – אולי רבע – מנחשול ההגירה, הזורם בשנים האחרונות מרוסיה בלבד. הציונות בתורה שכזאת אין לה עם הפעולה הזאת ולא כלום. עלינו לדחות את ההצעה הזאת, אך לדחותה אגב הבעת תודה. אנגליה היתה ראשונה בין אומות העולם, שהשכילה לדעת כי הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה היהודית היא לעזור בידי היהודים למצוא להם מקלט משלהם. אנו תקווה, ששאר העמים יבינו גם הם מה שהבינה אנגליה, ואז יקל לנו להגיע אל מטרתנו. אף מקווים אנו כי אנגליה, משתיווכח לדעת שארץ־ישראל היא מטרתנו – תהיה לנו לעזר בפעולתנו להשגתה.

זאנגוויל סבור גם הוא, כי אוגאנדה אינה מתאימה לנו כל צורכה, אך הוא שואל, מה נאמר אם יציעו לנו טריטוריה רחבה וטובה ממנה. בשם כל ציוני־ציון אני עונה ברור ומפורש: לא! איננו רוצים בארץ אחרת ולא נקבל אותה.

בקווים כלליים ככל שהדבר ניתן בנאום של מחצית שעה, מבסס צ’לינוב את ציונות ציון. הסעיף העיקרי בתוכניתנו: “ליצור בשביל העם היהודי מקלט חוקי בארץ־ישראל”. ריכוז העם כולו, אינו אפשרי בעתיד הקרוב. משימתנו הקרובה היא ליצור מקלט לחלק מן העם, אולם מקלט כזה ובמדינה כזאת, שיהיה בהם כדי לשנות מעיקרו את מצב העם כולו, על כל פזוריו תפוצותיו.

העם היהודי מתייסר בייסורי־משנה: ייסורי־רוח וייסורי־חומר, ייסורים מדיניים ולאומיים. מאז אבדה לנו מולדתנו, הרי אנו במיעוט בכל מקום, נתונים במצב מיוחד. כאן הסיבה לסבל היהודי הספציפי מבחינה חומרית. סבלנו הרוחני נגרם על־ידי כך, שהעם היהודי עז־הרוח אינו יכול להתבולל בשום מקום. והואיל והעם בפזוריו בא במגע עם תרבויות זרות, מהן איתנות ביותר, הרי ממילא הוא סובל סבל רוחני. ומי יאמר, אילו ייסורים קשים יותר. צדק נורדאו בקונגרס הראשון, בהדגישו כי ייסורי־הרוח קשים לעם היהודי מייסורי־הגוף, מאחר שהם פוקדים את הגאים שבעם ואת אניני־הרגש שבו. ככל שישתפר וילך מצבו של עמנו בתפוצות, כן יתגברו עליו ייסורי הרוח, ככל שתרבה חירותנו כן תתגבר גאוותנו, כן תתעמק הכרתנו הלאומית וכן יגדלו ויכבדו ייסורינו.

להצלת העם היהודי אנו צריכים לפעול בשני הכיוונים כאחד: עלינו ליצור מקלט, שבקולטו לפי שעה רק חלק מן העם – ישנה את התנאים המדיניים, את חייו הפנימיים ואת מצבו הכלכלי והרוחני של העם כולו. עמנו יש לו מושבות רבות מפוזרות ברחבי העולם, אולם אין לו מטרופולין. מטרופולין בשביל העם היהודי הוא הדבר שאנו חייבים להקים. “אז” – אמר הרצל ב“קונגרס באזל” שלו – “נשתחרר מן היתרון השנוא על היותנו במצב יוצא־דופן, רק משום שנולדנו יהודים”. אז לא נהיה עוד יוצאים מכלל האומות. במטרופולין זו יתפתח עמנו באופן עצמאי מהבחינה הרוחנית; בה ימצא סיפוק לצרכיו בחיים הלאומיים. מן המרכז הזה יפוצו מעיינות רעננים של הרוח הלאומי, להרוות את כל פזורי העם. הקמת המטרופולין הזאת – זוהי המשימה הקרובה של הציונות. פירושה – יצירת מקלט לעם היהודי.

ההיסטוריה אינה מכירה תקדימים לכך. ואנו במצבנו, בדלותנו באמצעים ובכוחות, חייבים יותר מכל האחרים לתת את דעתנו על גורמים נטולי־משקל לכאורה מעין אלה. הרצל כתב פעם אל הבארון הירש: “האמן לי, מדיניות של עם שלם, מה גם עם מפוזר ומפורד בכל קצווי תבל, אפשר ליצור רק בעזרת ערכים נטולי־משקל (אימפונדראבּיליה) המרחפים במרומי החלל. ומי שאינו יודע לנצל גורמים אלה, אפשר שהוא איש מצוין ונבון ואפילו נדבן בקנה־מידה רחב, אבל להוליך בני־אדם אחריו לא יצלח ולא ישאיר אחריו עקבות”. מה נכונו דברי־נבואה אלה! כלום יכול היה הבארון הירש לקרוא לקונגרס דומה לשלנו? הרצל יצר אותו, משום שמצא נתיב ללב העם היהודי. כל התנאים האלה כאחד נתקיימו בארץ אחת ויחידה הלא היא מולדתנו ההיסטורית.

צ’לינוב אומר כי הרצל, כמוהו כציונים רבים אחרים, הבין בהדרגה כי בעיית העם תיפתר רק בארץ־ישראל. מלים אלה שנאמרו באסיפה האחרונה בראשותו של הרצל, הם בבחינת צוואתו של מנהיגנו.

אומרים לנו, כי משימתנו קשה עד אין ערוך. זאת אנו יודעים וידענו גם קודם. אולם אנו אומרים: העם ישיג את מטרתו אם ירצה בכך. זה מחייב אותנו עוד יותר לאמץ ולכוון את כל כוחותנו כלפי נקודה אחת, בלי לסטות ימין ושמאל.

אמרו כאן שאנו, ציוני־ציון, איננו אלא חובבי־ציון. אין אני בוש להיות חובב־ציון. חובבי־ציון היינו עוד לפני היות הציונות המדינית. ואם הגענו מחיבת־ציון לכאן, הרי זה לא משום שמצאנו מטרה חדשה, אלא משום שנוכחנו לדעת כי הדרך הזאת נכונה יותר. מאז הפכנו להיות ציונים מדיניים, וכאלה נשארנו עד עתה. ברצוננו ללכת בדרך שבה הלך מנהיגנו המנוח בתקופת־חייו האחרונה. תחילה היה סבור שאפשר לפעול רק למען ארץ־ישראל, אחר כך נוכח לדעת, כי בגבולות מסוימים אפשר לעבוד בעת ובעונה אחת בתוך ארץ־ישראל. נמשיך־נא את פעולתו המדינית של הרצל, ובו בזמן נעשה בארץ־ישראל עצמה כל מה שקשור בפעולה זו.

האוגאנדיסטים אומרים לנו, כי הדרך לחיזוק עניין ארץ־ישראל היא – להטות את כוחות העם מארץ־ישראל. הגיון זה אינו מובן לנו ואיננו מכירים בו. מר חזן עצמו יכול לשמש דוגמה, למה מביא האוגאנדיזם. מר חזן, שחירף נמרצות את ארצנו מעל הבמה הזאת, ועל כך שקדו רבות הוא וחבריו־להשקפה ברוסיה, אותו מר חזן עצמו אמר מעל במה זו עצמה בקונגרס האחרון כך: “שאיפת העם לציון תעמוד לעולם. לפיכך לשוא נחשוש, כי התוכנית המזרח־אפריקאית תחליש את אהבתנו לציון”. כאן אנו רואים בעליל את הפירות שהצמיחה אוגאנדה. אם לא נשחרר את תנועתנו מזרמים דומים, הרי עשויים אנו לראות תוצאות כאלה כהנה וכהנה רבות.

אישור החלטות פרייבורג – היא הדרך היחידה המוליכה להבראת תנועתנו ממחלת שתי השנים האחרונות. אנו, שכבר חלינו במחלה זו, מחוסנים אנו מפני חזרתה. זאת אולי הנחמה היחידה שאני, כרופא, מוצא בכל עניין אוגאנדה. אולם באים חסידים חדשים; ואותם חייבים אנו להזהיר, לבל תדבק בהם המחלה. על־כן אני מבקש מכם לקבל ולאשר את החלטות פרייבורג. ברגע היסטורי זה משביע אני אתכם, לשמור אמונים לארצנו.

חזן חוזר על הטענות, שאותן כבר השמיע לפני הקונגרס. הוא מוסיף ואומר: הטריטוריאליסטים אינם מתנגדים לארץ ישראל. הם מתנגדים לעקרון “אך ורק ארץ־ישראל”. בעוד אנו מחפשים אחרי טריטוריה, אין אנו צריכים להפסיק את המו"מ המדיני הנוגע לארץ־ישראל. אומרים, כי רצון העם ישיג הכול. אבל אלה שמהם מבקשים להשיג, גם הם בעלי רצון. שבע שנים עמלנו להשיג את ארץ ישראל, וכתוצאה קיבלנו את ההצהרה, כי השולטן הוא ידיד היהודים. עם אנגליה נשאנו ונתנו שנה אחת בלבד ואף פחות מזה, וכבר הוצעה לנו טריטוריה. אין אנו מבטיחים ישועה להמונים לאלתר. לפנינו עבודה כבירה, וככל שנקדים לגשת אליה, כן ייטב. אם תדחו את הצעת אוגאנדה – נצא מכאן. אך נצא בראש מורם. המאבק נגד הציונות הכיתתית רק התחיל. אנו ניאבק לחיים או למוות, בשם כל המוני העם, נגד כל רומאנטיזם וכל דיכוי, והנצחון יהיה לחיים, לחירות ולעצמאות.

אדולף שטאנד: עם דחיית ההצעה של אוגאנדה אנו פותחים תקופה חדשה בתולדות העם היהודי. לראשונה אחרי אלפיים שנה הוצעה לעמנו מדינה, ובפעם הראשונה בתולדותיו הארוכים משיב עם השנוררים בגאון ובקומה זקופה קבל עולם כולו: “לא!”. העם הנאבק בחירוף נפש על חירותו דוחה כל דבר העשוי להפריע למאבק הזה.

דברים משונים ראינו באולם הזה. רק שמונה שנים עובדים אנו, תנועתנו נחשבת לתנועה אידיאליסטית; מן הדין היה לצפות, שיהיו צעירים בין חלוצי התנועה, חזקים באמונתם ובכוח־הסבל שלהם. מכשולים – איננו מכחישים שהם קיימים, אך הדעת נותנת, שהנוער לא יירתע מפני מכשולים וישתדל להתגבר עליהם במשנה מרץ ועוז. ואילו אצלנו, הנוער נס מאמצע הדרך, אך ייראה לפניו קושי כלשהו. באיזו התלהבות מריע הנוער לזאנגוויל, שעה שהוא סח על מכשולים חדשים! לא זה הנוער שעליו יסתמך העם במלחמתו הקשה על עתידו. זאנגוויל הסופר הוא פאר עמנו; זאנגוויל המדינאי אינו כן. זאנגוויל מדגיש, שלא נוכל להשיג מה שנבצר להשיג מאירופה כולה. כשהופיעו לאסאל ומארכס, לא רצתה אירופה לשמוע דבר על שאיפותיהם. אולם אירופה היתה חייבת להתחשב בכוחה המאורגן של המפלגה הסוציאליסטית.

הנואם מביא השוואה ממלחמת רוסיה־יפאן. כלום אפשר היה לצפות, כי יפאן הקטנה תנצח את הענק הצפוני הבלתי־מנוצח? הזאנגווילים של יפאן ודאי היו מפקפקים באפשרות הנצחון. זאנגוויל אמר שאנחנו לא רק פארלאמנט, אלא גם צבא. אך בצבא המשמעת היא העיקר. אסור שחיילים ינוסו ברגע שנראים מכשולים בדרך. אומרים לנו, כי עם דחיית אוגאנדה אנו מפסידים מקלט. מקלטים דרושים לחולים ולפושעים. עלינו להיות נקיים מאשם כלפי אנגליה, אומר זאנגוויל. לפני אנגליה אנו נקיים מאשם, ודאי; אך לא נהיה נקיים מאשם כלפי עתידנו שלנו, אם נתכחש לארץ אבותינו.

ווּנדרליך: מעולם היינו חולמים וסהרוריים, ובזה כל אסוננו. גם עתה אין בכוחנו להקיץ. על אחת אנו מודים: לא הכול נשארו בעוורונם. הרצל הבין, כי אוגאנדה תוכל לשמש אמצעי להשגת ארץ־ישראל. אנו, תלמידיו במדיניות, גם אנו בעד אוגאנדה, משום שבדרך לציון אנו זקוקים למקום ללינת־לילה, וגם משום שאוגאנדה עשויה לשמש אמצעי דיפלומטי להשגת מטרתנו הסופית. אסור לנו להיות בלתי עקביים ולבטל בקונגרס הזה מה שהחלטנו בקונגרס הקודם. הנואם מציע לשגר משלחת חדשה, ברוח הצעותיו של זאנגוויל.

אחריו נואם [צבי] אברסון. נאומו כמעט אינו נשמע, כי השמאל מרבה לשסע אותו בקריאות, בתשואות־לעג. נשמעת קריאה: “הפראקציה הדימוקרטית!” בסופו של דבר הופך נאומו דו־שיח עם קבוצת חברי המיעוט. הנואם מאריך בניתוח נימוקי האוגאנדיסטים. הם אומרים, כי אחרי יישוב אוגאנדה יקל להשיג את ארץ־ישראל. האמת היא, כי המעצמות מעוניינות להעמיד לרשותנו טריטוריה. מחובתנו להוכיח להן, כי טריטוריה זו יכולה להיות אך ורק ארץ־ישראל. אילו קיבלנו את אוגאנדה ואילו יישובה עלה יפה, כי עתה חשבו המעצמות שנפתרה השאלה היהודית, זו שהם מעוניינים בסילוקה, ושוב לא היו מוצאות עניין בשאיפתנו לארץ־ישראל. משום שגם האוגאנדיסטים מסיחים את דעתם ממנה. הרי לא ייתכן, שאומות העולם יהיו ציונים טובים יותר מן האוגאנדיסטים. הוכחות הטריטוריאליסטים מצטמצמות, בסופו של דבר, במאבק נגד ארץ־ישראל. הצלחת הטריטוריאליזם עומדת ביחס הפוך לקשיים בהשגת ארץ־ישראל, ולכן הם מפריזים בהערכת הקשיים. נציגי הזרם החדש שקם בציונות הם רציונאליסטים, ברובם חסידי ההבנה המיכניסטית של ההיסטוריה. אולם ההיסטוריה אינה מתפתחת לפי קווים רציונליסטיים.

ד“ר שטיין מתקיף בנאום ארוך את ה”מורשים" הרוסיים. הוא מדבר על כינוס חארקוב, על תעמולת המורשים נגד אוגאנדה. מכספי השקל ניתנו תמיכות לבטאונים המגינים על עקרון ארץ־ישראל. בכספי ההסתדרות הציונית שוגרו תעמלנים למלחמה באוגאנדיזם. הכסף הספיק לכול, רק לא לשיגור משלחת. המשלחת הפכה פלסתר ואחיזת־עיניים. הודות לתעמולה ולאמצעים בלתי־חוקיים כאלה, הורכב הרוב של הקונגרס הנוכחי.

ד"ר שטיין קורא גילוי־דעת בשם “הציונים המדיניים” והטריטוריאליסטים: אנו פונים אל דעת הציבור בעולם כולו ומודיעים, כי הרוב בקונגרס הנוכחי אינו חוקי, בגלל אי־סדרים בבחירות ברוסיה. לכן אנו מודיעים, כי קונגרס־החירום איננו מוסמך ואינו זכאי לקבל החלטות כלשהן בעניין השאלה הנוגעת למזרח אפריקה.

קרוב לשעה שתיים אחרי חצות נסתיימו דבריהם של הנואמים המרכזיים. על אף מתיחות־העצבים השוררת של הימים האחרונים, ובייחוד בליל־אמש מקשיבים הצירים והאורחים ביציע לכל מלה היוצאת מפי הנואמים ועוקבים בעניין ובהקשבה דרוכה אחר כל המתרחש באולם.

הואיל וסיעות המיעוטים חולקות על חוקיותם של מאנדטים רבים, מקריאים, – קודם שניגשים להצבעה בשאלת אוגאנדה – את הדו“ח של ועדת־החוקה, שהספיקה בינתיים לסיים את עבודתה. הדו”ח קובע, כי אכן קרו הפרות פורמליות של הכללים האירגוניים, אלא שאין בהן כדי להטיל דופי בחוקיות המאנדטים. נמצא שיש לבטל שלושה מאנדטים בלבד.

עם גמר קריאת הדו“ח מתחיל רעש גדול. רבים מנואמי המיעוט מבקשים רשות־הדיבור. הנשיא מודיע, כי בהתאם לסעיף 3 בתקנון הקונגרס הציוני, יש להצביע על הדו”ח של ועדת־החוקה ללא ויכוחים. מן השמאל דורשים לשנות את הסעיף הזה בתקנון. משם באה גם ההצעה, לפסול את כל המאנדטים הרוסיים. מצביעים על ההצעות האלה, אגב רעש מחריש־אזניים מצד השמאל, והן נדחות ברוב מכריע. הקונגרס מאשר את הדו"ח של ועדת־החוקה.

בא הרגע המכריע. אולם המיעוט, שאינו רוצה בהצבעה בשאלת אוגאנדה מתחיל באוֹבּסטרוּקציה מחדש. נערכות סצינות, העולות על כל מה שהתרחש עד עכשיו, הן בקונגרס והן בוועידה הרוסית. בספסלי השמאל חובטים במקלות, מקישים בכסאות, רוקעים ברגליים, קוראים בקול עד שניחר הגרון. האוגאנדיסטים והטריטוריאליסטים קופצים על כיסאות, פולטים קריאות־זעם כלפי הנשיא, פניהם מעוותות, הם מאיימים באגרופים ובמקלות. הנשיא אינו פוסק מלהכות בפטיש על גבי השולחן ומלצלצל במצילה, אך הכול לשוא.

נראה כי ההפרעה הוכנה מראש, וסימן לדבר, שחלק מן היושבים ביציע והנהנים מהכנסת־האורחים של הקונגרס מצטרפים אל המיעוט, כאילו ניתן להם אות. עלונים נושרים מלמעלה. השמאל, ועמו חלק מיושבי היציע, פותחים בשירים רוסיים, שאין להם כל שייכות לא לציונות ולא לקונגרס. חלק מן הקהל ביציע פולש אל תוך האולם ומצטרף אל המפריעים.

זאנגוויל וגרינברג מתאמצים להרגיע את השמאל, אך ללא הועיל.

ציוני־ציון והציונים המערביים מבליגים, כמו בהתפרעויות דומות בעבר, ונשארים שקטים א