גבוהה, בלונדית, שתי צמותיה העבות פשתן, מוטלות במרושל על העורף, עשויות כביכול להתפזר כל רגע על כתפיה, עיניה גדולות, קצרות־רואי וכאחת עמוקות־כחולות, לבושה שמלה מרופרפת, היורדת ברוך מעל כתפיה, ובכל זיע גופה שורה עצלות נעימה, מגרה – הרי מאדאם מארקיז.
היא מוטלת על ספה רכה, קוראת כביכול ספר, ובעיניה המעוצמות היא מביטה, כיצד חותנתה, איטלקית גבוהה, שָׂבה, משעשעה בבנה בן־החמש.
פתאום נצחקת הזקנה, מצביעה לכלתה על הנכד, אומרת מה ונושקת ראשו, עיניו. הכלה מנענעה ראשה, אינה יודעת כוונת־הזקנה, מניחה את הספר ומתהרהרת.
אין היא יכולה להשיח עם חותנתה, היושבת זה מקרוב במדינה, באה לעת זקנה מפלורנצה לילדיה. שיחתן בתנועות־ידיים, בלשון־אילמים, ולעולם אין הן יודעות מה האחת רוצה מחברתה. הכלה תמהה, לאוֹירווינג שלה היושב, פיו פתוח, ומקשיב, כיצד סבתה מספרת לו מה באיטלקית. הסבתה מדברת בידיה, בפניה, בכל אבריה, והנער מאזין, כאילו הבין כל מלה. ומי יודע? אפשר והם משיחים בלשון־תינוקות?
הכלה הופכת פניה, שומטת מראשה מסרק־עצם, מרימתו ונועצת בשערותיה הפזורות כדרך שנועצים קלשון בערימת־קש. היא נוברת את עצמה בכרים הרכים וחשה, כי היא עצבה.
מאז בוא החותנת לביתה, חשה מאדאם מארקיז, כי הכל לה זר פה, כאילו הזקֵנה היתה מצפונה, והתחילה מתגעגעת על ביתה.
היא נולדה, גדלה וטופחה בחצר על יד הים השחור. מילדותה היתה פורשת מן הבריות. תמיד היתה טרודה עם עצמה. משגדלה והסרסורים, שהיו מסבבים את אביה, התחילו מדברים בה נכבדות, סירבה לשמוע על כך. היא חלמה תמיד, כי – “פאטשוֹרין”, שזוף־שמש ורוח, תלתליו סבוכים, שחורים, יבוא בליל־סערה בסירתו אל מתחת לחלונה. בשנתה יגנבנה ויוליכנה אי־שם, לִקְרים או לקאַווקאַז, והם יישבו שם בין הרים גבוהים, הרחק מישוב־אדם.
הסרסורים והעניים, שהיו מסבבים את אביה, היו מרבים לבוא אליה ובידם מכתבי־בניהם, שהיו באמריקה. היא היתה קוראה באזניהם את המכתבים, חשה, כי שם, מעֵבר־לים, החיים חיי־רווחה, וגמרה בנפשה להפליג שמה. לאחר רוֹב מריבות עם הוריה, הרי היא, מֶרי שטיין, נערה בת שש עשרה, הגיעה ללונדון. הלכה לעבוד ב“שאַפ”. מרי נכזבה, למן היום הראשון, ואילולא בושה, ונסעה חזרה הביתה.
בינתיים התוודעה, כמעט בלשון־אילמים, אל פיליפ מאַרקיז, איטלקי שזוף, ששערותיו שחורות, עד שניתן להשתקף בשחרותן. האיטלקי, שעיניו שחורות, חֲלוּמות, תנועותיו זריזות, נשא חן לפניה. ויותר מכל נשא חן בעיניה השם – מארקיז! מה נאה צלצולו! לאחר כל יום של עבודת־פרך, שבו היתה מרי, בשאַפ צר, מאובק, כפופה ושפופה, תופרת יום תמים כפתורים, היה הוא, מאַרקיז, בא אליה מצוחצח, נודף בשמים. ערב־ערב היה מביאה למקום אחר, משעשעה עד שהנערה אהבתו. ראתה בו את הגיבור מלפנים, “פאטשורין” ונישאה לו לאשה.
מארקיז היו לו כמה מספֵרוֹת, היה אמיד, ריהט לה בית כרצונה. יום־יום התבדרה במקום אחר, היה לה חוג־מעריצים – על הרוב אמריקאים ואיטלקים שהתאמרקו. לא היתה לה פנוּת לחשוב על עצמה, כמעט ששכחה, כי בת־ישראל היא והורים לה ברוסיה. כשנולד אירווינג, עלה בה אמנם הרהור־מה, כי צריך “ליהד” את הילד, בושה מפני בעלה, סברה, כי פיליפ אינו יודע, שהיא יהודיה, והחליטה לקרוא שמו אברהם, כשם אביה־זקנה. לקרוא לו אייב – מידה יהודית יתירה היא. גויים אין להם שמות כאלה, שעל־כן עשתה מעשה־פשרה וקראה שמו אוירווינג. לאחר ימי־הלידה שכחה את הכל, לא היתה לה, בפשיטות, פּנוּת להרהר בכך. התפלאה, על שום־מה דעתם של הבריות על האיטלקים קשה כל־כך – שהם נוהגים מנהג רע בנשיהם. אדרבה, מאז היותה שרויה עם פיליפ, לא שמעה מפיו דיבור רם. אולם מאז בוא הזקנה מאיטליה, באה תהפוכה במוחה. טינה בלבה, כי הזקנה מדברת עם אוירווינג איטלקית, וזה כמה פעמים, לאחר רוב שנים, שהתחילה להרהר באידיש. אין היא יודעת על שום־מה, אולם כשהיא נשארת עם הזקנה בבית, היא רועדת; הרגשה היא בה, כי הזקנה היא מכשפה, עשויה בכל רגע להשתער עליה בידיה הגרמיות. או־אז היא חשה, כי חוטאת היא. אביה ואמה התחילו זה מקרוב להֵראות בחלומותיה. הם בוכים, מתחננים אליה, כי “תיהד” את הילד, כי תפרד מבעלה. כל פעם היא ננערת תשושה עד־תום, בוהה סביביה, מוצאת את בעלה על ידה, ניזוזה מעליו, מתחבאת בקצה־המיטה, משל מתיראה מפניו. כל אימת שהוריה נראים בחלומה, היא מוצאת על ידיה ורגליה סימנים כחולים, כצביטות־מתים. היא חשה, כי הכל קשרו עליה, מוטלים חבויים אי־שם בזויות, מתחת למיטות. ובשעת־כושר ראשונה ישתערו עליה, יענישוה. דעתה התחילה להתעורר על דברים, שלא ראתם עדיין. כשבאה עם פיליפ להתארח, שוב לא יכלה לשמוע מעשיותיו. דומה עליה, כי כל מה שהוא אומר הוא גס, שהוא גופו ברנש גס, ובין היום למחר ינהוג בה שלא כהוגן, יהא קנאתן, כדרך כל האיטלקים, ויחתוך פניה בסכין־גילוח. ימים תמימים היתה מתהלכת ומהרהרת, כיצד “תיהד” את הילד. תחילה ביקשה לספר זאת לפיליפ. אחר־מכן החליטה, כי בקיץ, כשתסע להרים, לאויר צח, תעשה זאת שלא מדעת־בעלה. שמעה, כי איטלקים הרבה מתגיירים, כשהם נושאים נערות יהודיות, וכדי־רגע נגה מוחה – מי יודע? אולי, אם תבקש בחזקה מפיליפ, תיפול לרגליו, תבכה, היה עושה גם זאת? או־אז היתה קוראת אליה את אביה ואמה – – –, מה ברייה מגונה היא! למעלה משלוש שנים שלא כתבה אליהם מכתב. אמה ודאי כבר זָקנה, זקנה מצרות, ומסתמא בוכה בלי הפוגות… ואבא? היא חשה חמימות אופפת את לבה, בגרונה נצבר מה, ועיניה מתלחלחות. על מרבד רך ישבה סבתה הזקנה, אוירווינג בחיקה, והיא שרה לו מה.
מרי נרטטה, התאוותה לחטוף את הילד שלה. לומר לה לזקֵנה, כי שוב לא תכנס הנה, שתשב במטבח, ובהרהוריה חיקתה את הזקנה כדרך זימרתה – קאַפושאֶטו, שטי־לאֶטו, מאַנ־צ’אֶטו, מכשפה זקנה!
היא ישבה וצעקה:
“אוירווינג, בוא־נא הנה.”
אוירווינג נחלץ מסבתה, השתער ונפל בזרועות אמו:
“מאַ – – – מאַ” – – –
האם נשקתו, חיבקתו ובראשונה, מאז שנים, דיברה אליו אידיש:
“מיין זוּנדל, מיין אברהמ’ל, וועסט פאָרן צוּם זיידן? האָסט אזא שיינעם זיידן מיט א לאנגער גרויער באָרד, מיין אברהמ’ל.” (בני, אברהם שלי, תסע אל סבא, יש לך סבא יפה כל כך וזקנו ארוך, שם, אברהם שלי!)
אוירווינג כאילו נפחד, דחק בידיו את אמו, לא הבין מה היא סחה, וביִראה הביט עליה.
“מה את מדברת, מאַ? אינני מבין…”
“אתה אוהב את מאַ?” – שאלה האם.
אוירווינג חיבק את אמו בידיו, ברגליו, נישק את פניה והאֵם, בכויה־למחצה, התגוללה עמו על הסַפּה, סיפרה לו, לחצאין באנגלית לחצאים ביידיש, על עצמה, על הוריה, ואגב־כך הרגישה, כי הוקל לה.
(1917)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.