רקע
יוסף אוֹפָּטוֹשוּ
המשפט
יוסף אוֹפָּטוֹשוּ
תרגום: דב סדן (מיידיש)

 

א    🔗

שמחה הדייג, יהודי מהודייט, מגושם דר בשכנות עם פנחס “לבלר”. ביקתת־האכרים של שמחה על גגה, גג־הקש, השחור מיושן, עמדה בקצה נהר ז’וֹלדוֹבקה, במקום שהיא כחוצבת לעצמה מדרגה בין סלעים חדוּדים ונופלת בהמולה לתוך הווייכסל. מרחוק נדמה, כי הביקתה נצמחה מתוך סלעים, מתנדנדת ומשתכשכת במים כאסדה וסביב־סביב נקלעים קני־כסף.

הדייג ושלושת בניו עמדו בלא קאַפוטוֹת, יחפים, במכנסיים מופשלים מעל הברכיים ומרחו בגבינה שני קיתונות ידוניים. אֵשת שמחה, יהודיה בריאה, אדומה כאכרה, במטפחת לבנה משולשת־קצוות לראשה, עמדה יחפה, באצבעות רחבות ומצומרות כאצבעות־אווז, ותיקנה רשתות גדולות מסורגות. הגברים הטילו אבנים לתוך הקיתונות, שהנהר לא יטלטלם. ומשנתמלא קיתון דגים, מיהרו והדליקו צרורי־קיסמים, שהדגים לא יראו לאן יברחו, והוציאו את הקיתון. את הדגים המפרכסים הכניסו לרשתות המסורגות ותלו ברפסודית ששוטטה במים מחוברת בחבלים עבים לחוף.

על הרפסודית ישב בן־זקוניו של שמחה, זֶליג, נער כבן־עשר, תלתול בסמוך לאזנו וזרק פירורים לבקבוק־מים, שבו שוטט דגיג־זהב.

זליג גדל ביער כעִזַת־בר. לפעמים קרובות היה נעלם לכמה וכמה ימים, עלה במתגנב בסירה הטעונה מלח, שעברה על ידם, ובבית לא חש איש חסרונו. ופעם אחת וזליג לא חזר שבוע תמים, הטילה האֵם מלה. הכל שתקו. ולא בכדי! כשנולד זליג ואותו תלתול עליו, נתחלחלה האֵם ושלחה להביא את ה“טשאַרוֹבניצאַ” (מכשפה), כי תלחש עליו.

המכשפה אמרה לשמור על הפעוט יפה־יפה, שאם־לא־כן תבוא הקיסרית של הווייכסל, וואַנדאַ הקדושה, ותקחנו.

והדייג ובניו האמינו באמונה שלמה כי חלקת־המים, שהם יושבים על ידה, כורח הוא לה לבלוע אדם, שכן הדַיִג נתמעט משנה לשנה. המים תובעים את שלהם – על כן הכל יהלוך בלא־מזל.

כל פעם, שזליג היה נעלם לכמה ימים, היו הכל שותקים ואיש־איש הרהר בלבו, כי המים כבר ניתן להם קרבן, והנה, כלהכעיס, חזר הקטן תמיד. הווייכסל כבר הקיאתו מקרבה שלוש פעמים. שעל כן לא רצה שמחה לדעת על הנער, לא לימדו יהידות, ואמנם זליג היה מהלך קרוע ובלוי.

“מה הושבת את עצמך, מה, בהמה שכמותך – גערה הדייגית בזליג – לך אל ה”לבלר" ושאַל, כמה דגים לשלוח לשבת."

הנער תפס את הבקבוק עם דגיג־הזהב והפליג ליער.

זליג הרהר, כי לכשיגדל, לא יצוד דגים בקיתונות. הוא יבנה לעצמו דוגית וידוג במכמרות. וכשיעשיר (והוא ודאי יעשיר) יקנה לעצמו זוג מגפי־גומי, שבתיהם ארוכים, ויקשרם באבזם עד למטה מכרסו, מעיל־עור ויפליג במים בדוגית ממש, שגלגלה גדול כל־כך. או אז יבנה לעצמו בית עם מרפסת מזוגגת, כשל פנחס לַבלר. ושמא יתן את דגיג־הזהב דורון לרחל? הרי היא ברוגז עמו זה יומיים! הוא חתך את זנבה של חתולתה השחורה. כפרה נאה וטהורה! כשהדגים מטילים ביציהם, אין היא חייבת להתגנב ולזלול אותם! כן, את הדגיג יתן דורון לרחל. אמת, דגיגי־זהב אינם מתגוללים בווייכסל, אך אין דבר, כשיגדל יצוּד לויתן, ירוקנו, יתפור לעצמו בעור־קשקשיו זוג־מכנסיים המחובר למעיל כאחת, שלא יירָאו מתוכו אלא העינים בלבד, והוא יפליג בסנפירים זקופים לדגיגי־הזהב. הוא יודע, כי מדורם הוא במעמקי בורות־המערבולת. אך הוא יאמר לה לרחל, כי תחליף את המים ותזרוק לתוכם קצת פירורים.

במרפסת ישבה רחל והִדַיינה עם החתולה השחורה, שהיתה מוטלת בסל מרופד וגבה נפוח:

“חתולתי העלובה! את כואבת! נו, אל תבכי! מיקולאַי אומר, כי יגליד. על שום כך תלתולו של זליג יגדל כל־כך. את רואה, כך! – והיא פרשה את שתי ידיה הקטנות – והוא יהיה כעור ומאוס – נצחקה רחל – זליג וזנב על לחיו!”

“רחל, את רואה, יש לי דגיג־זהב! את רוצה בו?”

רחל, הטתה עצמה ממנו ושירבבה את שפתה:

“אני ברוגז!”

“על שום מה את ברוגז?”

“על שום שאתה גזלן!”

“כשאבא ציווה עלי, על דיברתי! ועוד ציווה עלי שאתפוס את חתולתך לתוך שק ואגלגלה מעל התלולית, כך שכשֵך, לתוך המים!”

“וכסבור אתה, כי יכופר לך? אלהים יענשך! מיקולאַי אומר כי תלתולך יגדל כל כך, כשיעור הזנב החתוך.”

זליג נתבלבל כהרף־עין, נאחז בלחיו ואגב־כך נדמה לו באמת, כי התלתול מתארך.

“שקר! ובכמה את מתערבת, כי מחר יסור ממני? יש לי תרופה כזאת!”

“איזו תרופה?”

“מורחים אותה בדם־יונים כמה פעמים, הרי הוא מצמיק ונושר.”

“אם־כן, על שום מה אין אתה עושה כך?”

“כי אמא אומרת, שהתלתול הוא ממוזל, ואם אני מסירו קודם י”ג שנה, המזל יברח ואיננו."

“ואתה ממוזל?”

“וודאי, רואה את, הווייכסל הקיאתני שלוש פעמים, ויכולתי לשחות אפילו בים! אבי הוא דייג שנים מרובות כל־כך, ומעודו לא צד דגיג־זהב. ואני אף יודע היכן מדורם! ואת אינך יודעת!”

“היכן?”

“בבורות־המערבולת!”

“זליג, אמת, כי בור המערבולת מוכרח שנה־שנה לבלוע אדם?”

“בודאי, הם דרים שם עם דגיגי־הזהב! את יודעת, כשאגדל אפליג שמה, לדגיגי־הזהב.”

“ואם לא יתנוך לצאת?”

“כן יתנוני!”

“ומה תעשה שם?”

“הידעת מה, שם מוטלים כל אוצרות־הים, אמלא כיסי זהב וברקות ואחזור.”

“ותקח גם אותי?”

“אותך? כשאת ברוגז!”

“לא אקח!”

“אַל תקח!”

“השיבי את דגיג־הזהב!”

"דגיג־הזהב? ועל שום מה אתה רע כל כך, נוטל את חתולתי ו – – – – "

“על דברתי, שוב לא אחתוך את זנבה!”

“כשכבר חתכת!”

“רחל, היכן את? האוכל מצטנן” – קראה השפחה הזקנה.

“אני כבר הולכת” – השיבה רחל ועמדה על רגליה.

“בואי מחר אלינו, רחל, החסידות כבר טסו ובאו, תבואי?”

“אבוא” – ונכנסה הביתה.


 

ב    🔗

היער רעש בחדוה, והריח בקאַליפוֹניָה.

זליג, שזוף כבן־צוענים, הלך יחף ביער, שטה משבילם של הרבים, שוטט על פני האדמה השחורה, הבוֹצנית, המגודלת־טחב, ונהנה מצינתה ולחותה של הקרקע הנמוגה ומקרקשת מתחת רגליו הזעירות כבצק הנלוש יפה־יפה. הנער החזיק מַפתח בפיו ושרק עולם־ומלואו.

רחל עליזה, לחייה משולהבות. נעליה וגרביה בידיה, הלכה בעקבי־הנער.

קרניים, שהיו מסותרות בעומקו של יער, התחילו פתאום לשטות ברחל, להקלע סביבה, התגנבו מאחור, נשקו לה, ונסוֹטו, ופתאום שפכו עליה אורת־כסף כזאת, שהיא צמצמה את עפעפיה ופלטה צוָוחה של חדוה.

ציפרים גברה חיותם, נחלצו במחי מעומקו־של־עשב, נתלו כנגד החמה המלוהבת ונסתלסלו.

היער רעש בחדוה והריח בקאליפוניה.

ודומה היה, כאילו מחנות כנרים נפזרו על פני היער, והם נלאים והולכים, מפסיקים קמעה קמעה נגינתם. – והנה הבחינו הכנרים בצמד־הצעירים העומדים יד ביד יחפים על האדמה הלחה, חשו כוחם מתנער, התחילו משַפשפים מהר־מהר את קשתותיהם בנתחי קאליפוניה האדמדמים־כתומים, והארנים הרמים התרטטו כמיתרים דרוכים, התנהמו כים רחוק, שקֵט: נעורים! נעורים!

משיצא הצמד מן היער, ישבו על חופה של הווייכסל והתחילו שוטפים רגליהם המרופשים במים השקיפים.

מעֵבר מזה של הווייכסל התפשטו אפרים רחבים, ירוקים, מנומרים דרדר צהוב.

על האפר שוטטה חסידה לבנה וזנבה שחור. היא הרימה את רגליה האדומות כקביים, זקפה בגדלות את צוארה הארוך וחרטומה האדום ובלעה בקלינוּ־קלינוּ צפרדעונים ירוקים. והחמה שטה ויצאה מתחת עננה והתחילה מגמרת; ניצבה החסידה על רגל אחת, החביאה חרטומה ומחצית־ראשה מתחת לכנפה, ונשארה עומדת כן על האפר הירוק כמצויירת.

“רחל, יודעת את, מה היה דבר טוב?”

“מה?”

“השָבעי, כי לא תספרי לאיש!”

“אסור שלא!”

“לכי, חוששני שכן תסַפרי!”

“על דברתי לא, זליג!”

“ובכן תזכרי! – וזליג הרים אצבע לאַפו – יודעת את, מה עלה על דעתי?”

“מה?”

“לא תנחשי!” – צחק זליג.

“אמוֹר כבר!” – התחננה רחל, נטלה ידו של זליג ושפשפה רגלה הלחה ברגלו.

“יודעת אַת, אילו השגנו ביצת־אווזה, אוי, היה זה טוב!”

“לשם מה לך ביצת־אווזה?”

“הייתי מטילה בקן־חסידות וייצא חצי־חסידה וחצי־אווזה.”

“והחסידה תניח לך?”

“אטילה עם שחר, כשהוא והיא פורחים להם.”

“זליג, יודע אתה, מי מביא את התינוקות? בריינה אומרת, כי החסידה מביאה תינוק בכפיפה.”

“היכן הם דרים כל התינוקות?”

“בשמים!”

“וברדת גשם?”

“ברדת גשם? איני יודע, מסתמא הם מתחבאים, כשעננים יורדים לשקות בווייכסל.”

“והחסידה, העומדת באפר, גם היא יכולה להביא תינוקות?”

“בודאי!”

“זליג, וכשארצה מאד־מאד, תביא החסידה גם לי תינוק?”

“ודאי! – וזליג פשט ידיו – הר כזה תינוקות!”

“לך, אתבייש בפני בריינה להביא תינוק הביתה. נערה קטנה כמוני אסור שיהיה לה תינוק! צריך להתחתן תחילה, אמת?”

“אם כן על שום מה היה לפראַנקה בת־היערן תינוק? היא לא התחתנה!”

“הרי היא שיקצה!”

חסידה אחרת, קטנה משהו, כנפה לבנה כמסויידת ירדה לאטה. ה“הוא” שעמד בלב האפר כאילו נתפוגג משכרונו, פרש כנפיו, זקף צוארו הארוך, נתפהק והתחיל רץ מסביב. ה“היא”, ראשה זקוף וצווחה – קליאַ־קליאַ – – ה“הוא” נעצר, הרים את חרטומו האדום הפתוח קמעה, שהחזיק בו צפרדעון ירוק, הביט במשובה אל ה“היא” כאילו אמר: “אצלי לא תמות האשה ברעב”, והגישוֹ לה, בשעה שה“היא” התכעכעה, זקפה צוארה, גילגלה עיניה ובלעה את הצפרדעון, שלא היה לו כל חשק לטייל בגרגרתה של החסידה, ניקר ה“הוא” אותה כמה פעמים בחרטומו ברוב־חיבה, נבר ראשו מתחת כנפה ופישפש משהו. חזר והתחיל ממַחֶה בכנפיו, מנמיך טוּס מסביבה, מתחנחן בצוארו הכפיף, החכם, והעוף השקט־תמיד התפזם: קליאַ־קליאַ־קווה, קליא־קליא־קווה!

זליג יצא מתוך המים.

“לכי כבר הביתה, רחל, והביאי ביצה, עכשיו הקן ריק. מהרי, נעלי נעליך!”

רחל עליזה נעלה נעליה, חשה עצמה רווּחה יותר וקפצה.

“נו, מה אינך הולכת?” – שאל זליג.

“הריני מתעצלת לבדי!”

“אלך עמך, טוב?”

והילדים, שלובי־ידים ומקפצים, נעלמו ביער.


 

ג    🔗

זליג, עליז, בא לממגורה, שעליה היה קן־החסידות, נטל מיד רחל את הביצה, החזיק בה בשפתיו ובקלות מעשה־חתול התחיל מטפס בקיר־החמר הישר. נאחז בקורה מגוּלה, כאילו ביקש שיווי־משקל והטיל עצמו מלוא־גופו על הגג. הקן היה עשוי מַשדדת־עץ ישנה. במַשדדה היה מונח סל מרופד עשב וענפים. ריח עבש של דגים, צפרדעים ותרנגוֹלוֹנים טפח בפניו של זליג. בקן היו מוטלות שלוש ביצים גדולות. זליג הוציא ביצה, הניח תחתיה ביצת־האווזה וביקש לצנוח מעל הגג, והנה צמד החסידות נגלו בבת־אחת ונישאו פרושי־כנפיים נוכח זליג. עוד היתה שהות בידו לקפוץ, אך התירא כל־כך, שמא ינקרוהו החסידות, שנשאר כדי־רגע עומד והביצה בשתי ידיו.

רחל פלטה צריחה:

“זליג, קפוץ למטה!”

זליג התכווץ, הסתיר פניו בשתי ידיו, כמי שצופה למכות והתחיל גולש מן הגג המשופע. ה“הוא” בטוסו פשט את צוארו הארוך, התמודד בחרטומו החד כנגד פני זליג. הוא השתמט מחרטומה של החסידה, ניקר בגבו ונפל מעל הגג כאבן. הביצה נפזרה והשתפכה על זליג בנוֹזלין כתומים.

רחל סבורה היתה, כי זליג ודאי נחבט חבטה־של־מיתה, והתחילה צובטת בשרה, כרעה על ברכיה ליד זליג, חבקתו בשתי ידיה, התחילה מנשקתו והתיבבה:

“זליג’ל, יקירי, אתה כואב, אמור? אני אשמה בכל! על שום מה הבאתי את הביצה?”

זליג, כשהתאושש ממכתו, חש כאֵב בגבו, ונזכר, כי החסידה ניקרתו, רחל בראותה דם שותת מעל המעיל, אחזה ראשה:

“אוי – אמא, דם!”

ושוב ישבה על ברכיה, על יד זליג, והתחילה פוצרת בו:

“זליג’ל, יקירי, בוא אלינו, בריינה תשים לך מה, חס ושלום שתספר למישהו, תראה, אני מבקשת אותך, זליג’ל, בוא!”

היא נשקתו ובכתה: הכל בשלי!

זליג, בראותו כי בוכין עליו, נפחד באמת, חש כאבו ועמד על רגליו.

“בואי, רחל, ניגש אל הנהר, תשטפי־לי את הדם, טוב? אל תבכי, לא יארע לך כלום! כבר היו חורים גדולים מזה בראשי ונרפאו.”

“אתה כועס, זליג?”

“לא!”

“אתה רוצה, כי נהיה חָבר לעולם?”

“ודאי שאני רוצה!”

“אתה רואה, אני אוהבת אותך כל־כך” – אָמרה רחל ותפסה את ידה מעל המרפק לפיה, צימתה את עיניה ונשכה נשיכה עזה, שניכרו כל שיניה, מעוטרות־דם.

הם החרישו, הלכו מעל הטרפים הדקים, היבשים, שנשברו תחת רגליהם, הלכו לווייכסל.

רחל, כאֵם קטנה, התחילה מטפלת בזליג. הסירה את מעילו, אחר כך פשטה את כותנתו, שכחה לחלוטין, שאָסור להביט בנער ערום, נטלה את סינרה הלבן, טבלתו במים קרים ומחתה פצעו של זליג, הוא שכב על ארבע, כחיה קטנה פצועה, לא נע ולא זע, ונהנה, שרחל מטפלת בו. כשניגבה את פצעו, כיבסה את סינרה, סחטתו יפה־יפה והניחתו על פצעו של זליג, פרשה עמו אל בין השיחים, לצל, ואמרה לו שישתרע, פניו בחיקה, שהפצע יגליד קמעה. זליג ציית לה ונרדם מיד בחיקה.


 

ד    🔗

ה“היא”, החסידה, לא סרה כל אותו בוקר מקנה – הביטה בפעוטות המבקעות את הביצים. ה“הוא” היה מפוזר, ריחף מעל הקן וצרח צריחות מוזרות, הביא מדי פעם בפעם משהו אל פיה של ה“היא”, ושוטט בחָפזה מעל הממגוֹרה, צוארו מכונס אל בין כנפיו, בדומה לאברך, שאשתו הצעירה עומדת לֵילד לו את בכורו.

ה“היא”, פלטה קליוּ־קליו משונה. ה“הוא”, ישב, פרש כנפיו ורבץ על הקן. כדי רגע נתבלבל, הביט אל ה“היא”, שהרכינה מבויישת את ראשה, כאילו התחננה: על דיברתי, שאיני אשמה. אווזונת קטנה התגלגלה מתוך הקליפה המכורסמת של הביצה. ה“הוא” חש, כי הכל מזדעזע סביבו וכזכר מרומה השתער על ה“היא” ומרטט במקורו את נוצותיה. ה“היא” הרכינה יותר את ראשה, התקרבה יותר אל ה“הוא” וכאשמה ממש לא התגוננה; אדרבה הכל שבה התחנן: מוטב ותכה. ה“הוא” ניקר את האווזונת הקטנה במקורו, אחז בראשה הקטן וזרקה מעל המַמגוֹרה, התחיל מכעכע במַקוֹרוֹ וכפותיו את הקן, ושוב לא הציץ בה“היא”, עמד רגע ופרח. ה“היא”, הזדקפה, התחילה ביתר־שאת לחדד את מקורה במשדדה והתיבבה על־פי־דרכה. ודאי היה לה, כי לא אשמתה היא, פורענות התרגשה, והיא תספר להם, לזיקני־הלהקה… היא תראה להם את שני הגוזלים, חסידונים ממש, כפותיהם אדומות ומקוריהם אדומים, וחזרה והתיבבה.


זליג ורחל ישבו על הרפסודית.

“את יודעת, רחל?”

“מה?”

“מן היום והלאה אוכל לשחות ממש כברווז.”

“הכיצד?”

"אחתוך את האצבעות ב – – – "

“אל תעשה זאת, אתה שומע, זליג! על דיברתי, אהיה ברוגז עמך לעולם!”

“אם אינך נותנת לי! תשמעיני תחילה!”

“ודאי שאיני נותנת!”

"את רואה, אטול את העוֹר מבין כפות אצבעות־האווזים, אתקען לבין אצבעותי, אקשרן יפה־יפה, עד שיצמחו לתוכי ואחר־כך – – – "

“ודם לא יזול?” – שיסעתו רחל.

“ודאי שלא יזול! אוֹפלו לימדתני לחתוך אצבע בחד־שבסכינים ושלא יזול דם, הרי אמה שלה מכשפה!”

“הרי אתה ברוגז עם אופלו?”

“ודאי שאני ברוגז! את יודעת, רחל, אופלו יש לה עשב כזה, כשמלקקין אותו ישנים מעת־לעת, אינך מאמינה? על דיברתי!”

“אז יש לה!”

שתקו רגע.

“זליג, אמת הדבר, כּי אמה של אופלו מהלכת בנעליים העשויות גידי־אדם?”

“ודאי. את יודעת, אמה של אופלו אפשר לה שתיעשה גם קנֵה־קש, שתסתתר בקטון־הסדקים! הרי היא מכשפה ממש.”

הווייכסל החרישית התבעבעה. הבועות נעשו עיגולים. העיגולים גדלו והלכו, בלעו זה את זה, פשטו והלכו והווייכסל, השקטה תמיד שפניה כפני אספקלרית־בדולח, כאילו נקפאה, והרדימה כל סביביה.

סנונית התנפנפה, הבחינה במים סנוניות אחרות, נעצרה בליבוב, טבלה מקורה בווייכסל וחזרה וביעבעתה.

זליג סיפר כי מתחת “האבן השחורה”, בארמון־זכוכית דרה וואנדאַ, קיסרית הווייכסל. בימות־החמה הלוהטים, כשהוויכסל מתרדדת, באה וואנדאַ עם אחיותיה אל האבן והן מפתות ומושכות את הילדים הקטנים. כבר ביקשה שלוש פעמים לחטוף גם אותו, אבל הוא יש לו לחש כזה, כשהוא אומרו, מתעגלת סביבו טבעת של אש, ואין היא יכולה לגשת אליו.

“זליג, ולשם מה לה לוואנדאַ ילדים מרובים כל כך?”

“לשם מה? היא מנשקת הלוך ונשק, עד שיוצאת נשמתם, והריהי אוכלת את לבותיהם!”

הם ראו מחנה חסידות טסות ויורדות אל אי שבלב הווייכסל.

“הן באות לערוך חתונה, – אמר זליג ופנה לרחל – בואי, נפליג אליהם בסירה”.

זליג התיר את הסירה מעם הרפסודית. רחל הביטה סביבה, אם אין מכר רואה אותם וקפצה עליזה לתוך הסירה.

רחל התבוננה בגלים, גלי־הבדולח הקטנים המתקפללים והולכים, בולעים זה את זה, מסמאים את העיניים, והיא הִעֱלִיזה ביותר ופלטה צריחה משונה.

עלו על האי, גררו את הסירה והשתטחו על העשב.

החסידות התיצבו בחצי גורן עגולה, זוג קשיש יותר, משל שני בעלי־בתים חשובים חבוקי־ידים, פסעו באמצע העיגול. ה“הוא” בא בטיסה, האווזונת המתה במקורו, קירב והגיש אותה לזוג הקשיש יותר – התבוננו וראו!

זוג הקשישים התבוננו באווזונת, ריחרחוה, נוֹדדו צואריהם הארוכים, גיעגעו על פי דרכם ושתי החסידות עלו ופרחו.

עד מהרה חזרו עם ה“ההיא”. השלוחים מסרו בקליו־קליא את טענותיה של ה“היא”. החסידות התגעגעו, התרתחו, הגיחו מתוך העיגול, הצטוֹפפו כנופיה אחת ומרחוק נראתה כמין מפלצת רחבת־גרם בעשרת־ראשיה הכפיפים נטועה ועומדת בלב הווייכסל ומצווחת קליוּ־קליוּ־קליאַ־קליאַ!

החסידות סבבו את ה“היא”. ה“הוא” ניגש בראשונה, ניקר בראש אשתו, ומכל העברים נישאו אליה צוארים ארוכים ומַקוֹרים פתוחים, נוצות הסתחררו בחלל־האויר והעוף נקרע קרעי־קרעים.


השעה איחרה. רחל ישבה ובכתה, ידעה, כי היא וזליג אשמים בכל. זליג התרומם:

“בואי, רחל, נפליג הביתה.”

נכנסו לסירה. עננים כבדים נערמו פתאום מעל הווייכסל, ניצבו כמו נד, כמיני חורבות, ועמדה חשכה גמורה. ברק הצית את כל הווייכסל. רחל נבהלה, מריבוי־אור לא ראתה ולא כלום, כי היא בסירה ועמדה וקפצה. בקע רעם, כאילו נשתסעו הררי טרשים, וירד מבול.

רחל שוב לא היתה בסירה. זליג זרק מעליו את מעיל, וחפש את רחל, ירד אל מתחת למים – רחל איננה.

הווייכסל סערה.

נחשולים שחורים, כחיות משוסות, קצף בפיותם, ניצבו על רגליהם אחוריות, געו, השתערו על זליג. מכל העברים ברקים, כסרטי־אש סימאו את עיניו. הסירה כבר רחקה ממנו, נישאה לבדה מעל הווייכסל. נחשול עֲטָפוֹ, והוא, זליג, חש, כי הוקל לו, הִרפה ידיו ורגליו וראה ארמון שאוּריו ירוקים שט כנגדו. וואנדא עוטָה ברקים לבנבנים תלויה ועומדת בחלל־האויר. היא קוראת אותו אליה, מראה לו את רחל, משַלַחת בו ברקים, והברקים, כלשונות ארוכות, דקים והולכים. הברקים מדגדגים, מנשקים, מכוים, ואמו עומדת עליו, סוחטת לימון על סוכר ומטילה לתוך פיהוּ. ופתאום פורשת וואנדא שערותיה־מים. השערות מתארכות, עוטפות אותו, וכמו מאלפי מרזבים זורמים מים, מכבים את הברקים, וטוב לו כל־כך, והוא שוֹחה.

(1914)




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 54066 יצירות מאת 3201 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22163 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!