הנקישה בגלגל התנענעה בעצלתיים – גלין־גלאַן גלין־גלאַן – התגברה, הרטיטה את השמשות, הידדה בחדרים האפלים, וגררה את הכל מתוך המיטות. מלובשים־למחצה, הגיחו הקהל, הקשיבו נבוכים לצלצול, שנישא מעל העיירה, צלצול הולם ורם, ושאלו אחד אחד את שכנו:
“דלקה?”
“אי דלקה?”
ארבעת הכושים, שישנו בבית־הסוהר העירוני, ירדו מעל אצטבותיהם, תקעו את ראשיהם באשנבים הקטנים משורגי־הברזל, והקשו זה לזה:
“מה, שרפה?”
מכל חלקי־העיר נהרו ההמון לבית־הסוהר. באו בקרדומים, מוטות־שבירה וחבלים. השריף וקצת שומרים עמדו, ברובים טעונים, במבוא־השער, הרחיקו את הקהל והתחננו:
“התפזרו!”
“התפזרו, שכנים!”
“אנו דורשים צדק!” – נשמע מכל העברים.
“זאת דורשים גם אנו” – תופף השריף על לבו והראה על השומרים – “לשם מה, סבורים אתם, אָנו כאן? פושע צריך שיימסר בידי החוק.”
“אנחנו החוק!” – שיסע מי את השריף.
“אמת, אנחנו החוק!” – סייעו קצתם.
“השריף רימה אותנו!”
“נסע עמנו לחפש את הכושי, בשעה שהחזיק אותו בבית־הסוהר!”
“הוצא את הכושי!”
“הוצא אלינו את החיה!”
הכושים ניסוטו מעם האשנבים, לטשו לובני־עינים גדולים, כתמתמים, עמדו כחיות נפחדות והחרישו. הזקן שבהם, אפור־שיבה, הסיר מעל צוארו צלב קטן וכרע על ברכיו.
“הצילוב יושיעו!” – נהם צעיר, שוטט בחדר אילך ואילך ועיניו מאומצות, כאילו ביקש בריחה.
דזשאַן, כפוף מעט, אצבעות שתי ידיו פרושות, עיניו כיוצאות מחוריהן, לא זע ממקומו, עמד ורעד, כאילו נחבט מוחו במשא כבד.
“אתם שומעים, הם דורשים את דזשאַן!” – פלט הצעיר דיבור ולא פסק לשוטט אילך ואילך.
“לא נסגירנו!” – נענה הזקן.
שני הנותרים החרישו, היו טרודים בינם לבין עצמם כאילו לא האזינו לזקן.
הצעקה בחוץ גדלה, באה מכל העברים. ההמון הלכו הלוך ורב, נדחקו וקרבו לשריף, דרשו את הסגרתו של דזשאַן. וכל פעם שהאסירים שמעו את שמו של דזשאן, ולא את שמותיהם, הלבינו, פניהם החשוכים רגעו להרף־עין, כאילו בתוך הסכנה להיותם נטרפים בידי ההמון, הבהיקה פתאום תקוה להצלה.
הקהל הלכו וקרבו לשער. נשים עמדו בין הגברים, שיסו, עודדו רוחם, וכל אחד ביקש להצטיין, להראות בּריוּתוֹ.
השריף נכנס אל ביניהם:
“שכנים, הריני פונה אליכם בשם החוק, התפזרו – – – אזרחים ושכנים! – – –”
איש לא האזין. כל אחד ואחד צעק משהו אחר, החריש את קולו של השריף, וההמון אגרופיהם קמוצים, בקרדומות ובחבלים, קרבו והלכו. השריף ראה, כי המון עומד עליו כנד. עלול כל רגע למעכו, לסגור עליו; ראה, כי לא יעשה בטוב כל מאומה, רמז לשומרים ופתאום כולם ירו באויר.
נד האנשים נרתע מפחד, הכעס גבר. בחור טיפס ועלה על השער. שומר השליכו בקת־הרובה. הסאה נגדשה. בצווחה, כפראי־אינדיאנים, השתערו על השריף, געו:
“הוּ־הוּ! הוּ־הו!”
“הטילו את החבלים!”
“הנך כך!”
“תפשוהו!”
“תלוהו!”
“הו־הו!”
הצוויחה נתפרעה, נתגבהה, היתמרה מעל בית־הסוהר, בלוית ברד־אבנים, בקבוקים וכלונסאות.
הכושים פרשו מדזשאַן, הסתודדו.
דזשאן, כפוף, אצבעות שתי ידיו פרושות, רתת כולו. בלובני עיניו הכתמתמים היה שרוי צערה ואפס־ישעה של בהמה סמוך לשחיטה.
“מה יהיה? מה יהיה?” – סיכסך הזקן את קרזולי־שערו האפורים.
“הם דורשים אותו!”
“הם דורשים את דזשאַן!”
“אם אין אתם שומעים לי, יעשו לינטש בכולנו!”
“ובכן, תגידו לו!”
“הבה נגיד לו!”
“שמעתם, עלינו לסבול בגללו!”
“הם אפילו אינם יודעים, כי אנו יושבים פה!”
“ובכן, הבה ונגיד לו!”
שלושתם פנו לצד דזשאן, נשארו עומדים ופיותיהם פעורים, כאילו הרהרו, כיצד יפתחו. דזשאן נפל לרגליהם, נישקם, פרץ ביבבה, חדידה, עד צמרמורת.
“אחי, אל תתנו להרגני! חוסו על אחיכם!”
בכייתו נגעה אל לבם. אולם האימה, כי הם מאַבדים זמן, כי הם כמי שבא להציל טובע ונסחף לתהום, אותה אימה עצמה הקהתה בהם כל רגש.
הצווחות באו מן המסדרון:
“הוא במרתף!”
“החיה היא במרתף!”
“השריף יצווה לדור עשירי שלא יעמוד לימין כושי!”
“הכינו בידכם את החבלים, בּויס!”
“נתלה אותו באמצע הרחוב.”
הכושים ניצבו באפס־לשון, ראו את המות עין בעין, פתאום השתערו על דזשאן, פתחו את הדלת, גילגלו אותו החוצה, כדרך שמשליכים עגל או סוס לעדת־זאבים, ובלבד להמלט, להציל את החיים.
(1920)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.