אברהם לא ידע בעצמו, עד מה עשיר הוא. מנין הבהמות, שהיו מהלכות באפרים הגדורים, נמצא, כמעט שנה שנה, כפול ביום מפקד. כברות־קרקע נוספו – ונוספו ידים חדשות, ובחצר עבדו, מזריחה עד שקיעה, עבדו בפרך וטבלו בזיעה.
אברהם לא נח ולא שלו, לא יכול היה לבטוח באיציק בנו יחידו, שלא יצא מכלל בוסר. היה נותן עינו בבהמות, עומד בשעת קציר־היבול, נושם את הריח החי של חלב מקציף, מקבל פני־סוחרים. לא הניח כדי רגע את המושכות מידו והשגיח, שכל הברואים בחוותו יהלכו רתומים בעול.
גופו המגודל, ערפו האדום, שהיה כעשוי להשתרבב, פניו המצופדים על ורידיהם האדומים – הכל היה נוטע דרך ארץ. לא יכול שאת בראותו בני־אדם יושבים בטל – למבט עיניו היו ה“ידים” מזריזות, התנועות – מחפיזות. הוא גופו היה ניצב באפר ומַגל בידו, ועובד יד ביד עם הקוצרים, ושוכח עצמו בתוך עבודתו.
בביתו בלבד היה אברהם שקט. השפחות חייבות היו להַלך על קצות־הבהונות, ללחוש בשפתותיהן, משל חולה שרוי בבית. אשת אברהם, שרה’לה, היתה חלושה, מצומקת, שנים פרפרה נשמתה. כל רגע היתה ממתחת את צוארה הארוך, המקומט, כשל פּרגית ממורטה, ושיעול כקול פחים היה מכווץ ומענה את גופה הרפה.
היא שנאה מהומה, ישבה ימים תמימים אל החלון, הביטה באפר, ובראותה תרנגול נגרר לצד תרנגולת ועושה עוויות חן, היתה מבריחתם ברוגזה:
“תוף! עקור!”
מרוגזתה היתה משתעלת, יוצאת למרפסת, שבה היתה כלתה משחקת עם הנכד בן־השנה.
אברהם, שכל החצר כולה היתה נתונה בכפו, והכל רעדו מפניו, לא יכול היה בביתו להוציא דיבור רם, היה מרגיש עצמו, על גופו הבריא, בכל רע. בנו לא השביעוֹ נחת, ואך במעט יכול היה לסמוך עליו. מאשתו היה מרוחק, זה שנים לא היה שרוי עמה, בכל חושיו היה טרוד ומוטרד בחווה. היה עומד על רגליו עם האר־יום, מעולם לא ידע, מתי חלף הלילה, לעתים רחוקות נתן דין וחשבון לעצמו.
כך יצאו שנים. אברהם העשיר. העשיר הרבה, שוב לא הוצרך לעבוד, אבל לא היה בידו להושיע לעצמו, עבד כבתחילה.
אולם מאז בוא כלתו לחצר, נתנדנדה רוחו, היה מקדים לשוב מן השדה, אחרי הסעודה היה נסגר בלשכתו, שוכב על הספה, מפקיר עצמו להרהורים רעים. והם לא הסתלקו, היו צרים עליו, מתגרים בו, על שהוא מענה את גופו, על שעמלו ועשירותו סופם יכלו בעשן. האשה חולה, זה שנים חולה.
לפרקים, כשהיה רוכב על פני השדות, רואה סביבו שפעת־הסוסים והאדמה הנמשכת לאין סוף, נאנקת מרוב שפע, עלתה בדעתו – כי הוא אברהם, ואלהים בירכו, על כי הוא הולך בדרכיו, ולא לשוא נקרא בנו יצחק וכלתו רבקה.
מעם השדות שאין־להם־סוף בא קול, כרך עצמו סביבו, ליחש באזנו:
“אברהם, אברהם… העשרתיך… הגדלתיך… לך אל פראֶנק, הרועה, קח את דייזי בתו לפלגש.”
התחלחל, אמר להבריח את ההרהורים הרעים ועצר את סוסו ליד בית קטן.
“הו־הו־הו!”
דייזי, מוּלאַטית, צעירה, יצאָה, קדדה בפני בעל־הבית:
“אבא באפר!”
אברהם הרהר ארוכות בדייזי, חישב להשתקע ביער, התנחם, כי כל האבות היו להם פלגשים, והמחשבה הזאת סבבה במוחו, ארגה מעגל מפנים מעגל, מעגל מעבר למעגל, ובאמצע ישבה דייזי, כולה קטיפה.
מן העיירה הגיע השוחט הזקן.
“ר' לייזר, אתה נוסע אלי?”
“כן, ר' אברהם!”
“טוב, באמת רצוני לדבר מה עמך.”
אברהם עלה על העגלה, קשר את הסוס מאחוריה. השוחט זקף אזנו:
“הבה ונשמע.”
“סבורני… דרך יהודים… כלומר בימינו… יותר מאשה אחת אסור לו ליהודי לשאת, הא?…”
“לא, ר' אברהם, אסור! במה דברים אמורים?”
“סבורני, מי שיש לו אשה חולה, משותקת, הרי לא־כלום… חייב לשאת את תרמילו…”
“אוֹמַר לך, ר' אברהם… מי שאשתו חולה, והמחלה אין לה תקנה, מוצאים בשאלות ותשובות של האחרונים, כי הוא רשאי לקחת פלגש… נמצא אפילו אצל ר' יעקב עמדין.”
“כך!” – פער אברהם זוג עיניו, שהשוחט נרתע מעט.
אברהם חזר הביתה ודעתו רווחה.
“מה איחרת כל־כך?” – יצאָה אשתו לקראתו – “האוכל הוּצן!”
“יחממוהו! פטור, נו!”
“אתה מדבר עם עבדיך? מה לך צועק?”
“אני מדבר עמך, שרה! עמך!”
היא נשתעלה.
אברהם לא אכל, נסגר בלשכתו, שוֹטט על פני החדר, זעק בלא אוֹמר ודברים.
דפיקות על הדלת, פתח אותה.
כלתו עמדה מזהירה, לחייה מלוהטות, אך טול ונגוס אותה.
“ילך החותן לאכול!”
כעסו של אברהם פג.
“הביאי לי את האוכל הנה!”
“טוב!”
“הגידי לו, רבקה’לה, כי יטריח עצמו לחדר־האוכל” – נענתה שרה’לה מאחורי הדלת.
אברהם נטש את שתי הנשים, יצא מן הבית והפליג עם האפרים.
(1922)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.