מארטשין קוויאַטאֶק, בן שמונים, צחור כיונה, שכב כולו במיטה. עצמות ידיו ורגליו דָוו.
עם האביב הוטב לו. ופתאום ביום ששי, בסוף־אפריל, קפצה עליו שמחה, שמחה רכה־נולדת, כי שוב לא יצטרך לעזרת השכנים.
מאַרטשין ירד מעל מיטתו. התלבש ובראשונה לאחר חורף קר, קשה, יצא מביקתתו הכפופה, שעמדה במבואי בית־העלמין דמלאווה.
שלהי־צהרי־אביב שיכרוהו, והתנודד על רגליו הרפופות. הכל נראה בעיניו צעיר וחדש. ישב על הספסל הסמוך לביקתתו ונשם באנחה כבדה.
שיפשף את עיניו, שנתכסו כביכול קורי־עכביש. ומששיפשפן יפה־יפה, הבחין כי חומת הגדר, הכפופה, הנקובה חורים, מטה לנפול. בית־העלמין, שהוא שומרו כמה עשרות שנים, מעוזב. המצבות – מעוקמות ועקורות. ומעל חורבות־הקברים מתנענעים עצי־אגוז מסועפים, מתרוממים אלונים ישישים, כדרך שהתנענעו והתרוממו לפני עשרות בשנים. ומן הענפים המאוכלסים קנים, נישאת זימרתם של אותן צפרי־הרון עצמן. והריח העז של הלילך המלובלב מספר, כי כבר עיצומו־של־אביב.
פרשיות־חיים התגוללו והלכו:
בית־הכנסת הקטן ב“מקום”, בית־העלמין הישן, שבו היה שומר אביו של מאַרטשין, שבו נולד הוא, מארטשין, וגדל ונשא לאשה את יאַדוויגה. לאחר מות־אביו נעשה מאַרטשין שומר. ומשנגדש בית־העלמין מתים, קנתה קהילת־מלאווה מידי הלאֶלאֶוואֶלים, כברת־ארץ גדולה, בנתה ביקתה בשביל מאַרטשין והתחילו מקברים את המתים בבית־העלמין החדש. בימי־הגרמני, כרעא־דכלבא, נמחה בית־העלמין הישן כליל. המצבות נלקחו, האילנות נעקרו והיהודים, אלפי יהודים, גורשו ונהרגו.
לעיני מאַרטשין חלפו יהודים – סבים, אָבות, ילדים – הוא פירש בשמותיהם כולם. הוא הכיר את כולם. הנה נגלה ה“ראַבין” הישיש, הנה – האמצעי, וה“פאן ראַבין” סגל; מאַרטשין היה מבאי־ביתו. היה מביא כמה פעמים ביום מים, חוטב עצים, אוכל שבת־שבת במטבח־בית־הרב חלה ודגים. ומי ישוה למארטשין בבקרו של ערב־פסח, כשהרב היה קוראו לחדר־הבית־דין? היו מחכים לו הרב, הדיין והשמש. היה מדבר אליו הרב, מדבר יהודית, ומאַרטשין הבין כל דיבור. מכרו לו את כל החמץ שבעיר, אפילו זה, שיהודי מלאַווה לא הספיקו להביאו אל הרב, היו מוכרים לו כל “חשש חמץ”, והוא, מאַרטשין, היה קונה את החמץ משלם מזומנים. וכשהיה יוצא עם ה“העשירות” הקנויה, היה משתחווה לפני הבית־דין ואומר יהודית:
“אַ כשרן און פריילעכן פסח ווינשט אייך מאַרטשין, דער שבת־גוי (פסח כשר שמח מאחל לכם מאַרטשין, גוי־שבת)!”
משמחה אורו פניו של מאַרטשין הזקן, עיניו הבהיקו ושפתיו מונות את המלים היהודיות, שכבר לא שמען זה שנים. אין עוד יהודים במלאווה, אין עם מי לדבר מלה יהודית, ורע לו למארטשין. שבת־שבת הוא הולך מחזר בתרמילו על הפתחים, וזו פרנסתו. כל עוד היתה יאדוויגה, היו החיים קלים יותר. פה עבדה בכביסה, שם – בכביסה, וכשהיו מחזרים שניהם שבת־שבת על הפתחים, זכו בכפליים. אולם מאז נפטרה, פוקדו הרעב. והנה כל החורף כולו שכב במיטה ואילולא שכנים טובים, שהביאו כף־נזיד, מי יודע אם היה עומד בפני החורף.
ממעמקי בית־העלמין נישאו קולות חנוקים. מאַרטשין קירב חמש אצבעות קעורות לאָזנו, שכבדה משמוע. מבין הקולות, שהתקרבו והלכו, התפקלו פירורי־דיבור. הוא קרא:
“מי שם?”
מאחורי ה“אוהל” באו ארבעה ילדים במרוצה, באו בקריאות־שמחה:
“מה שלום סבא מארטשין?”
“תודה לאל, הוטב!” – הראה מארטשין ל“חברה”, שיישבו על הספסל – ומה שלומכם, ילדים? באתם לצוד צפרים?"
הנערים בני תשע, עשר, שישבו בסביבת בית־העלמין היהודי, היו דבקים במאַרטשין הזקן. מה שמארטשין שהה כל חייו בבית־עלמין, מה שהיה לו תמיד לספר על מת, על “ימים משכבר” – כל זה משך אליו את הטפליא.
הילדים ישבו בעשב. נהנו מן ה“סבא”, שהיה בעצמו מחבב ציד־צפרים. סיפרו לו, איך שמו “רשתות” לצוד צפרים. התאוננו, שאינם תופסים אלא אנקור בלבד.
“כשאתם, חברה, שמים את ה”רשתות" שלכם על העצים" – דיבר מאַרטשין עם הקטנים, כדבר איש אל רעהו – “דין לשים את ה”רשתות" בעשבים הגבוהים, שבהם ישכון עפרוני, צפור־רון. אשתקד שמתי “רשת” על אדמתו של שטשאֶקאטש, שדשאיו גבוהים, ותפסתי פעם אחת צפור־רון. עשרה זהובים קיבלתי תמורת הציפור." – החליק מארטשין את שפמיו־שיבה, שירדו על פיו.
“שטשאקאטש, שסוסו נפל על ה”קירקוט" (בית קברות) היהודי הישן?" – שאל נער, שכבר שמע לא אחת את המעשייה מפי מאַרטשין הזקן.
“כן, כן, ילדים” – היה מארטשין מחבב לספר ולחזור ולספר את מעשיותיו והילדים לא נלאו מעולם לשמוע ולחזור ולשמוע, כי הסבא מאַרטשין היה בכל פעם מספר את המעשיה על דרך אחר – “מתי זה אירע? כנראה בימים, שבהם “שלנו” גרשו את הגרמני, הכלב־הזאב, מפולין. הימים רגושים היו, ילדים, היתה תחטופת, נאבקו, התכתשו – כל אחד ואחד ביקש לתפוס מקום, שהיה שייך ליהודי שכלה ואיננו. והיום היה יום שני בשבוע, כשעם־האכרים חרשו את השדות. אותה שעה דוקא הייתי ב”קירקוט" היהודי הישן. אני רואה – שטשאקאַטש נוסע אל ה“קירקוט” במחרשתו. מתכנסים בני־אדם. שואל אני אותו: “שטשאקאַטש, מה אתה עומד לעשות במחרשה?” משיב הוא: “הריני עומד לחרוש קצת צמדי־אדמה אלה”. “נו – שואל אני אותו – ומפני המתים השוכבים שם, אי אתה מתירא כלל?” “לא – משיב הוא – אני מתירא מן החיים, לא מן המתים, לא מן הלא־טובים”. “נו – מהרהר אני – כבר ראינו חצופים ממך.” מה אומר לכם ילדים, אך רתם שטשאקאַטש את הסוס למחרשה, דפק בו, פסע הסוס כמה פסיעות, זקף אזניו, נשף בנחיריו וניצב, אינו זז ממקומו. נוטל שטשאקאַטש שוטו, מצליף סוסו רגליו, צלעותיו, חרטומו, ככל הבא בידו – הסוס מתמוטטות רגליו הקדומניות, בוכה וזוקר ראשו לאחוריו. אני מביט – כבר מתגוללים פרקים, כבר מתגוללות עצמות. ובאשר המחרשה העמיקה וחתכה בקרקע, מוטלת גולגולת אדם. הקהל התחילו מצטלבים, מתרעמים על שטשאקאַטש: הרי רואה אתה, כי אין זה חָלָק. טול את הסוס ואת המחרשה ותסתלק." הוצרכתם ילדים לראות, איך שטשאקאטש התנפל על הכל, השתער בקולות ובנביחה, משל כלב שוטה."
“והסוס?” – שאלו שני נערים בבת אחת.
“את הסוס כבר הוליך שטשאקאַטש פגר הביתה – אמר מאַרטשין באנחה. – האלהים ענש אותו בו במקום. מתים אסור להתגרות בהם. הגרמני, כרעא־דכלבא, עשה את ה”קירקוט" היהודי הישן שוק־סוסים, הלא רואים אתם, ילדים, מה היה סופו. אין יודע אפילו, להיכן נתגלגלו עצמותיו של היטלר. אנשים, הגרים מסביב ל“קירקוט” הישן, מספרים, כי בלילות נישאת ממנו יללה. הייתי נשבע, כי אלה בוכים היטלר וכל כנופיתו, שהשמידו את כל יהודי־מלאווה, השמידו מאות “שלנו” – – – האלהים לא ימחול זאת עד עולם – – –"
“יהודים אף הם בני אדם?” – שאל יאנאק בן התשע, לא־נועז – “אמי אמרה לי, כי ב”קירקוט" היהודים שנספו – – –"
“ומה הם?” – הזעיק מארטשין – ופאַן יאזוס לא היה יהודי? ופיטרוס הקדוש? ופאַוול הקדוש? כולם היו יהודים."
“פאַן יאזוס?” – שיסע וולאַדאק את דברי מאַרטשין – הלא היהודים צלבו את פאַן יאזוס."
“לא יהודים, לא יהודים” – ניענע מאַרטשין ניענוע־של־לאו – פאַן ראַבין עצמו אמר לי, כי עשו זאת עובדי־אלילים הרומיים. וה“ראַבין” – היה ישר ומהימן, כמו פאַן “יאזּלאק” עצמו.
“וולאדֶק” – פנה יאנאֶק אל הגדול שבנערים – “ראית פעם יהודי?”
“לא, לא ראיתי. הייתי בן שנה, שנתיים, כשהגרמני גירש את יהודי־מלאווה.”
“אף אני לא.”
הנערים דחקו בו במאַרטשין:
האמת הדבר, סבא, כי כל היהודים, אפילו נערים, לבשו קאַפוטות ארוכות כמו פאַן “קשיונדז” (הכומר)? ובתי־החומה בשוק, ברחוב הפלוֹצקאי, ברחוב הווארשאי, החנויות ובתי־העסק היו שייכים להם? האמת הדבר, כי העני־שביהודים היה בשבת אוכל דגים, בשר ושותה יין?"
“אמת, ילדים, ולא אמת” – ניענע מארטשין ראשו, כאילו הצטער הרבה – “ובימי היהודי היה טוב יותר, מאשר היום בימי ה”מוסקאל" – – – ובימי היהודי היתה פרנסה. והיום – היום חייב אפילו מארטשין בן השמונים לפשוט יד. לא טוב, ילדים – – – לא טוב – – ולא כל היהודים היו עשירים – – ביום חמישי, ביום ששי בשבוע, כשקצת הדלות היהודית היתה מחזרת על הפתחים, היתה פושטת יד לצרכי שבת, השחירו הרחובות מעניים – – – מרובים היו היהודים העניים מן האמידים – – – כמו אצלנו הפולנים. – –"
הילדים נשארו יושבים, מי על הספסל מי בעשב, הקשיבו וספגו לקרבם את המעשיות המוזרות, שמאַרטשין מספר על היהודים, כאילו המעשיות התרחשו לפני מאות שנים, הקשיבו לזמרת־הצפרים, שנישאה מאילן לאילן, נישאה ממצבות חרבות. הקשיבו איך ניגון־בית־עולם אורג מן הקברים הנפולים, מן החורבן, את אגדתו.
[1951]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.