עשר שנים ישב וולף הנגר במושבה קוֹאוֹפראטיבית, שתושביה היו אנארכיסטים ואנארכיסטים־למחצה. וולף בנה אסמים, בנה אורוות. בקיץ, בחורף – וולף היה מיטלטל על פני המושבה במַשור, בפטיש. בתרמיל מסמרות. פה תיקן חלון, פה – גג. תמיד היה מנסר, תמיד היה מפטש, תמיד היה משגיח שלא יחדור גשם לדירתו של קוֹאוֹפיראטור. ואף שוולף היה מתגעגע על ניו־יורק, שבה הניח מפלגה, הניח מועדון, שבו היה נוהג בכל יום־ששי־בשבת להזדמן עם חברים, ביקש להתערות במושבה, ביקש להתבסס בה. אולם לא עלתה בידו. וּווֹלף לא היה היחיד, שלו יכול להתבסס. מן החברים שהשתקעו ראשונים במושבה – אנארכיסטים מסורים, צמחונים קפדנים – מן החברים, שבנו את המושבה, שוב לא נשאר זכר. הם נסעו אילך ואילך. קצתם לא היה בידם לפרוע את התשלומים, קצתם נמאסו עליהם החיים בכפר. המושבה חדלה מהיות קואופיראטיב.
התכנס ובא ציבור חדש, זר. כל אחד ואחד לא דאג אלא לביתו ולכברת־אדמתו. ואם נתכנסו אי־פעם, היתה זו שמחת־משפחה, לוויה, או שולחן־קלפים.
הבעלבתים החדשים נטפלו לו לוולף הנגר, שאין לו אשה, לא היו לו ילדים:
“חבר וולף, מה לך נמשך כל־כך לניו־יורק?”
“צפויים לך מזלות?”
“צפוי “דזשאַב”?”
וולף נתפתה להם. נשאר במושבה. יום־יום, אם אך לא ירד גשם, נראה היה וולף, פה על גג אחד, פה על גג אחר. היה בן ששים. גבוה, רחב־גרם, ידיו ורגליו ארוכות. כשהיה יושב על גג, רגליו, ידיו פשוקות, שולף מתרמילו מסמרות, נוטעם, פה בקרש, פה במריש, הזכיר כל דיוקנו עכביש־ענק.
מעל הגגות היה רואה, מרחק־מילין, מי נוסע ובא אל המושבה. אם הבא מאנשי שלומם, לא היה וולף אפילו מתבונן. היה מוסיף לדפוק ולמַנְגְנן. אם הבא זר, היה וולף יורד מעל הגג ויוצא ראשון לקראתו. דיבור לכאן, דיבור לכאן, וכבר וולף מהלך עם הזר, כעם מכר ומודע, מספר לו על האנארכיסטים, על הצמחונים, בעלי המושבה האמיתיים מלפנים. בני־אדם בעלי אידיאלים. יום־יום, אחרי העבודה, היו מתכנסים בספרית־המושבה. יום־יום היו משננים, כיהודי ירא את תפילתו, כי גדול־שונאי־האדם היא המדינה על סמכותה, על צבאה, על דתה, המקיימים את הסמכות. והיום? היום יושבים פה ביוּרוֹקראַטים זעירים. הספריה שוממת כלב אינו מרחרח לתוכה. והספרים? קצתם נסחבו, ואלה ששרדו מכרסמים אותם העכברים.
ומששפך וולף את לבו, הניח את הזר, חזר וטיפס אל הגג ומעל המושבה נשמע, איך ווֹלף דופק מסמרות, ממנגנן.
כך יצאו עשר שנים. הימים בסמוך לימים נוראים. קצת בעלבתים התכנסו בספריה. שלחו להביא את וולף, דיברו על לבו:
“כך וכך, וולף, רצוננו לעשות את הספריה בית־כנסת.”
עיני וולף, חומות, ארכרכות, ניצתו עתה, כעיני כלב־ציד השומע ירייה. לא די שנשאר בין ביורוקראטים אַפסוּסים, מבקשים הם לפתותו, לשים לו מוקש – הוא, וולף, שהוא נגד כל דת, נגד כל כנסיה, יבנה בית־כנסת־זוטא?
“נו, וולף” – דחקו בו הבעלבתים – “מה לך מחריש?”
“אני לא אבנה לכם בית־כנסת!” – פרש הנגר את ידיו, זקף עיניו, משל התכוון לטפס על גג.
“על שום מה?”
“על שום שאני יהודי כזה, שאינו הולך לבית כנסת!”
“נשיג אחר!”
“לבריאות.”
ואחר השיחה הזאת צרר וולף הנגר את מכשיריו וקצת מטלטליו וחזר לניו־יורק. נסע ברוב שמחה, ברוב־געגועים. מקץ עשר שנים שוב יזדמן עם החברים לשעבר, שוב יבקר במועדון.
אולם במשך עשר שנים השתנתה ניו־יורק. את סביבת הברונקס, שבה היה יושב, כמעט שלא הכיר. בכּוֹל כושים. בכוֹל איטלקים, שדחקו את היהודים. קצת חבריו לשעבר כבר נטרדו לעולם־האמת. אחרים נסעו והתפזרו אילך ואילך. יצא זמן, עד שמצא שני חברים מכבר, את משה השחור, שעשר השנים הטילו בו שיבה, ואת בֶּר הארוך. מפי החברים נודע, כי המועדון האנארכיסטי אינו קיים מכבר. יש מועדון קומוניסטי, יש מועדון פועלי־ציוניסטי. משה משכוֹ אל הקומוניסטי ובר – אל הפועלי־ציוניסטי.
“משמע – השתער וולף על חבריו־לשעבר – שניכם מאמינים בגדול־אויבינו, במדינה? אתם מאמינים בדת?”
“לא בדת, וולף – לא בדת” – התנערו שני הידידים מאותה עלילת־דברים. שניהם טענו, כי במועדוניהם מתכנסים ערב־ערב פועלים, קוראים ספר, קוראים עתון. שומעים שיעור, מתווכחים. “בוא ותיכנס, וולף – משכו כל אחד ואחד למועדונו – ותראה. ואם לא יישר בעיניך, תסתלק. אין אנו אונסים איש.”
המועדונים לא ישרו בעיני וולף, לא הקומוניסטי, ולא הפועל־ציוניסטי. אולם הוא נשאר בפועלי־ציוניסטי. ומה מקום היה לו בערבים? פעם אחת, פעמיים ניסה לפתוח בפלוגתה על גדול־אויביו, על המדינה, אולם נכשל. במועדון היו ברנשים מפוקחים ממנו. יתר־על־כן הכל היו חולקים על וולף. וכשהטיחו בפניו את שחיטות היהודים בידי הנאצים בגרמניה, בפולין, בליטא, ובאוקראינה, לא זו בלבד שניטל לשונו, אלא לבו שתת דם. ואף שבכה בלא דמעות, הרי בעומקו נחשבה לו עוד כאֵם־העוונות האמונה במדינה. אולם לא יכול להושיע. בכל זאת פועלים. והמועדון נלבב. אך יפתח חברו, בֶר הארוך, את דלתות ארון־הספרים, מתכנסים פועלים לעשרות. שומעים מלה, הקלוטה אש, המזכירה את שנות־נעוריך, כשהתקנת עצמך להפוך עולמות.
ומשחלה בר הארוך חולי־אבני־מרה ובבית לא היה כדי תשלום־רופא, חיפש וולף בחזיית חברו, הוציא מתוכה מפתח קטון והלך למועדון. וולף, האנארכיסט, עמד ליד ארון־הספרים הפתוח ומכר ספרות ציונית. לבו הכהו בשל כך, חש עצמו חוטא. אולם מה שחברו חולה, ובביתו שורקת הדלות, חתר בו חתירה עמוקה יותר, ואף מחה את החטא.
וכן עבד וולף במקום חברו שבועיים ומעלה. יום־יום, לאחר חצות־לילה, משננעל המועדון, הלך וולף אל חברו. הניח על השולחן את הפדיון ובאנחה הזיז עצמו אל החולה:
"שומע אתה, בר, אילו ניתן כך לזרוק כארבעים שנה מעל הגב, ואילו נצטרפו לי שלושה ארבעה ברנשים – "
“מה היה?”
“הייתי מחיה את המועדון שלנו מלפנים.”
“את האנארכיסטי?”
“כן”.
עתה הושיב את עצמו בר הארוך באנחה ופשט את ידיו הצמוקות, החשופות אל חברו:
“אין אני מבין אותך, וולף. דוֹקטוֹר זולוֹטאַרוב, תודה, היה אנארכיסט טוב כמוך?”
“הוא היה רבי, דוֹקטוֹר זולוטאַרוֹב.”
“ודע לך, כי הרבי שלך היה פועלי־ציון שרוף” – דיבר בר ברגשת לב – "ולא הוא בלבד. טול את דוקטור גינזבורג, משמע איסר גינזבורג, כלל לא קטינא־דלאָ־חכים, והיה אנארכיסט וציוני כללי – ואתה וולף, שוטה זקן, עודך רועד ומתחלחל, שמא אתה עובר על לאו, אם אתה מוכר ספר של בורוכוב, ספר של דוֹקטוֹר סירקין, אם אתה מוכר “רומא וירושלים”…
לאחר שיחה כזאת לא היו החברים מביטים זה בזה. מבטיהם הכמהים היו מכוונים לחלל, שריטט לשלהבת־נורת־החשמל.
שיחה כזאת, כמעט דומה, חזרה ערב־ערב כל ימי־חליו של בר. במאוחר בלילה, בדרכו הביתה, הקשיב וולף לפסיעותיו שלו עצמו. הודה, כי חברו הדין עמו ולבו הכה אותו שאין הוא יכול להחלץ מן העקשן שבקרבו. ולבו הכה אותו לא כל כך בשל חברו, כמו בשל רבו, דוֹקטוֹר זולוטאַרוֹב קטן־הקומה על זקנקנו־קמץ, על משקפיו שעל פניו הזקורים ועל קולו, היודע לתרגל המונים.
ומשהבריא בר, וחזר לעבודתו למועדון, החברים שוב לא דיברו על כך. יצאו שבועות, חדשים. שוב אביב, שוב מאי. לאחר יום עבודת־פרך אכל וולף פת־ערבית במסעדה צמחונית, והלך למועדון. המועדון היה מלא וגדוש. כל המנורות והנוּרות דלקו. הקהל עמד מסביב לקירות, מחא כפיים ונהנה הרבה למראה הצעירים שרקדו הוֹרה. וולף תהה:
“האי מאי?”
בר הארוך צץ לפניו. חבק לו לוולף, התחיל מנשקו:
“וולף, ברך שחיינו!”
“מה, שהחיינו?”
יש לנו ארץ שלנו, וולף, מה אתה מביט? יש לנו מדינה. מדינה משלנו. אתה אנארכיסט, אתה! בוא! בוא לרקוד!"
ידיו הארוכות של בר חבקו את וולף, ושניהם נקלעו לתוך הריקוד. ידיים מעל כתפיים, ראשים כפופים וזקורים, רגליים – שעיטה ותפיפה, ומתוך הגרונות הפתוחים בוקעת פה – “הבה נגילה” ושם – “מבאר שבע ועד דן”. מעפילה ומתפוצצת שירת עם משוחרר.
וולף בצבצה בו חדווה, בצבצה שירה:
“הבה נגילה…”
[1948]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.