וְיֵשׁ עוֹד מַעֲשׂים רַבִּים אֲחֵרִים

אֲשֶׁר עָשָׂה יֵשוּעַ, –

וְאִם־יִכָּתְבוּ כֻלָּם לְאַחַד אֶחָד,

אֲדַמֶּה שֶׁגַּם־הָעוֹלָם כֻּלוֹ

לֹא יָכִיל אֶת־הַסְּפָרִים אֲשֶׁר יִכָּתֵבוּ.

יוחנן כ“א, כ”ה

 

הקדמה של הספר – בן־האדם: חיי ישוע המשיח ופעליו    🔗

הקדמה להוצאה שניה    🔗

בשמחה ובחפץ לב נגש אני אל המלאכה להוציא מחדש את ספרי “בן־האדם”, אשר יצאו לו מהלכים בין בני האדם יותר ממה שקויתי.

Tempora mutantur! – רק כחמש שנים עברו מן העת שהוצאתי את הספר לראשונה; אבל מה רבו השינויים בעולם היהדות והספרות שלנו!

אז היו ימים של שאיפות מדיניות, מַטיריאליסמוס ושל אפקורסות סתם, עכשו – ימים של התיאשות מתקוות מדיניות, של רוחניות, של בקשת־אלהים!

אמנם עוד יש אחדים מ“זקני הספרות” שלנו, אשר עוד מחזיקים הם בשיטותיהם הישנות והבלות מזוקן, אבל רוב הקוראים הצעירים בימינו כבר פנו עורף אליהם, כי מבקשים הם דרכים חדשות, דרכי אמת.

בהקדמתי להוצאה ראשונה של ספרי זה התוכחתי עם אחדים מן ה“זקנים”. רק אחד מהם עשה את הנסיון לענות על טענותי. ע“ד ערכו של ה”נסיון" הזה ישפוט נא הקורא מדברי המשיב עצמו.

אלו הם דברי הד"ר ש. ברנפלד¹.

“מצדי עלי להעיר פה בקצרה, כי המחבר נוהג בוכוחו עמי שלא כהוגן, ואהבתו להדת המשיחית מקלקלת לו את השורה. כל קורא את דברי בתמידות הבין בלי ספק, כי השקפתי ההסטורית על היהדות ועל המסתעף ממנה מיוסדת על נגוד עצום לדת המשיחית. ולפי דעתי כל הכופר בדת זו נקרא יהודי. וכבר בניגוד היהדות לדת המשיחית אני מוצא זכות־הקיום די צרכה להיהדות. הוא שואל אותי (עמוד VI): “במה אתם מאמינים היום?” – איני אפטרופוס לכלל ישראל, ואיני יודע במה יאמינו היום כל אחי היהודים, אבל מה שבלבי אגיד באמת ובתמים: איני מאמין בשום דבר… אני אוהב את היהדות מפני שאמצא בה חזון מוסרי חשוב עד מאד; אבל איני מאמין בה.”

כמה שגדל צערנו על חכם גדול בספרותנו שמסתפק באידיאל של “ניגוד”, לכל הפחות שמחים אנו על שהמרצנו מפיו את הוידוי הזה. איש כזה ש“אינו אפטרופוס לכלל ישראל” ו“שאינו מאמין בשום דבר” – עליו למהר ולרדת מעל הבמה.

אבל עוד יותר אנו שמחים, כי הוא אחד מן ה“מוהיקנים האחרונים”. צעירי סופרינו וקוראינו, אשר הם כל שעשועי תקותנו, מדברים בשפה אחרת לגמרי. הנה, לדוגמא, הד"ר יוסף קלוזנר מתלונן על חסרון האמנה בעמנו²:

“זרם של “בקשת אלהים” שוטף ועובר את אירופה כולה מן הקצה אל הקצה… רק עם אחד יש בעולם, שבספרותו כמעט אין זכר לזרם העצום והעמוק הזה ובחיי משכיליו הלאומיים אין הוא תופס כמעט שום מקום.”

הסופר הנכבד מעביר לפנינו כמעט את כל ספרותנו החדשה ומראה לנו ברור עד כמה ריקה היא מכל רגש אמונה במובן רוחני ואמתי. הוא משתדל גם למצא את הסיבות של המצב המעציב הזה, ואת הסיבה העיקרית הוא מוצא בהעדר "יראת־הכבוד. הוא אומר:

“היהודי כל כך הרבה לעסוק בכל מה שבא ממרום, כל כך הרבה לטפל בקדשי שמים עד שבסוף נעשה לו הקודש – חול”. ועוד:

“ואין להתפלא על זה, שהיהודי, שכל כך מרובים חשבונותיו עם הקדוש ברוך הוא, שאינו נצרך לשום ממצע ומתַוֵּך בינו ובין רבונו בצורת “כהן”, אינו מרבה לחקור על מהות האלהות ומהות סדר־העולם שלו – אם הוא תלמיד־חכם – ואין לו יראת־כבוד עמוקה בפני הכח הטמיר והנעלם – אם הוא אדם פשוט.” והוא צוח מעומק לבו.

“ובמצב בלי אמונה כזו – רוח־הקודש מאין ימצא והיצירה מאין תמצא?” כן, היהירות שלנו בעבר על היותנו “בני־עם־נבחר”, מה שלא הכרנו את מדרגתנו בתור בני־אדם וחשבנו שאפשר לנו להשיג את האלהות מבלי ממצע ומתַוֵּך – זה היה בעוכרי חיינו הרוחניים. ושמחים אנו שסוף כל סוף מחילים טובי סופרינו להכיר את הפגם האמתי בנשמת האומה.

“כדי שתתחיל אצלנו עוד הפעם תקופה של יצירה” – מסים “הסופר הנ”ל – “צריך שתתחיל האמונה לפעמנו מחדש. וזו אינה אפשרית אלא אם נחדול מלהיות “כולנו חכמים” – אם נעשה יותר פשוטים, יותר “טבעיים”, פחות “כהנים” ופחות “ידענים”. ההתגאות וההתחכמות והחריפות וידיעת־הכל ובטול־הכל צריכים לחדול. צריך שהאדם־היהודי יעשה ישר, פשוט – – – רק שם מתחלת יראת־הכבוד ונולד רוח־הקודש.”

מכירים ומרגישים טובי עמנו היום, כי מה שחסר לנו הוא הכרה אמתית של האלהות, השגה ברורה בדבר התגלות האלהים אל בני־האדם. ומוכרחים אנו לחזור מחדש על מה שאמרנו כמה פעמים, כי אין הכרה אמתית של האלהים ורצונו מבלי הכרת “בן־האדם” שבא לגלות את רצונו באופן נפלא ונשגב…

רק בדבר אחד חפץ אני להרגיע את רוחו של החכם ד“ר ברנפלד בפרט ו”זקני ספרותנו" בכלל, וזהו – שאין כונתי לקנטר ולקפח בהלכות. חפץ אני רק להביע את הכרתי העמוקה, כי בישוע מנצרת נתמלאה תעודתנו הלאומית, ואין עתיד לאומתנו אלא בהפצת והרחבת “מלכות־השמים” אשר יסד “בן־האדם” בהופעתו עלי־ארץ, אשר למענה שפך דמו כמים ומסר את נפשו כשה לטבח יובל.

בהוצאה החדשה הזאת הוספתי ושניתי כמה דברים; אבל מכיר אני היטב שאין עוד ספרי דבר שלם, כי רק בקצה־עטי נגעתי בענין נשגב עד אין חקר. אף כי קבלתי כמה מכתבים מספרים תהלת־ספרי אשר עודדו נפשי עד מאד ואסיר־תודה אני לכותביהם. מכל מקום מוכרח אני להודות שלא הגדתי אף אחת מני אלף בנוגע לעניני התגלות המשיח ורובי תורתו. אבל את זו אני יודע, שמחשבתי היתה טובה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

ואני תפלה, שהאלהים יבצע את מעשהו.

לונדון, יאנואר, 1910.

פ.ל.

 

פתח דבר לספר בן־האדם: חיי ישוע המשיח ופעליו    🔗

הקדמה לספר להוצאה ראשונה    🔗

כִּי־נָסַךְ יְהוָֹה עֲלֵיכֶם רוּחַ תַּרְדֵּמָה

וַיְעַצֵּם אֶת־עֵינֵיכֶם…

וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל

כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶֽחָתוּם.

ישעיה כ“ט, י’–י”א.

דבר חדש אנו מביאים אל ספרות ישראל, “אמיריקה ממש אנו באים לגלות”, בבואנו לצייר את חיי ישוע מנצרת בשפה העברית; דבר אשר ישתוממו עליו אחינו בני ישראל וישרקו שפתים – אם לא יותר – אנו עושים בבואנו לתאר בשרד נאמן את חיי איש המופת הזה המושל בכל העולם כלו. האין זה צחוק מר! – מי הוא ישוע? – ישאל בתמימות יהודי פשוט, ומה לנו ישוע? – יתפלפל בן ישראל מודֶרני ומתחכם. היהודי הפשוט יודע רק על דבר “ישו הנוצרי” וכו', על דבר “שם המפורש”, “מעשי כשוף ואחיזת עינים” ועוד ועוד; אבל מישוע הבא להושיע את העולם, מישוע אשר הביא עמו את האידיאל היותר נשגב של המין האנושי – את האהבה המוחלטת, מישוע אשר הקריב את נפשו על מזבח האהבה הזאת מישוע אשר הכניס את עובדי האלילים תחת כנפי השכינה, מישוע אשר מלא והשלים את האידיאלים של נביאינו, מישוע אשר על ידו יקדישו ויעריצו כל העמים הנאורים את תורתנו, – מישוע לא ידע בן ישראל פשוט אף דבר וחצי דבר! ובאמת, האם בו האשם? האם נסו משכילינו ונאורינו, חכמינו ונבונינו להפיץ אור על חיי אחינו ישוע מנצרת? האם נסו כל אלה החולמים את חלום שבותנו,???? החובבים ארצנו ומחיים את שפתנו, לברר לעצמם ולאחיהם הפשוטים השותים את מימיהם – מי היה ישוע, אשר חפץ להשיב את שבותנו לחיות את עמנו? האם נסו סופרי ישראל המודרנים, החיים???? “במאה העשרים” ונהנים מכל פרי ההתקדמות שעשתה האנושיות במשך עשרים מאות שנה הללו, האם נסו הם לברר למצער את השקפתם על האיש אשר לזמן הופעתו מונים את מספר שנותיהם כל העמים הנאורים?! האם נסו כל “המביאים את יפיפותו של יפת אל אהלי השם”, העוגבים על דעות שופנהויער ונטשה, קנט וטולסטוי, ואידך, ומזכים בהם את בני ישראל, האם נסו הם לזכות אותנו, לכל הפחות, בידיעת האידיאלים החברותיים של המשיחיות? לא ולא! אמנם את חיי מחמד כבר נתנו לנו, את חיי בודהא בודאי עוד יתנו לנו, גם על דבר המורמונים אנו בטוחים שנשמע, אבל ישוע, ישוע – מאן דכר שמיה! האין זאת אירוניא עצומה וטרגידיא איומה כאחת? ובה בשעה היא גם חידה סתומה, אשר קשה מאד למצא לה פתרונים.

אולם גם מהות היהדות המודרנית בכלל היא פרובְלֶמה שקשה להולמה, ובזה גופא כרוך גם סוד החידה המיוחדה במינה שזכרנו. נקל לנו להבין, אף במעוף עין את הלך רוח אחינו בזמן הנביאים, בזמן התלמוד ואחרי חתימתו, בימי הבינים תחת חומות הגיטו; אבל כל בינתנו תאבד אם נבוא לחקור את מהות היהדות הנכחית. היא מלאה סתירות ופירכות, היא בנויה משברים וקרעים, היא חזיון בעל צבעים שונים ומשונים שקשה מאד לעמוד על תכונתו. כאשר נתפרסם, בשנת 1902, ספרו של החכם הרנַק: “מהות המשיחיות”, השתדלו חכמי ישראל בגרמניא לפרסם כנגדו ספר שיכלול את “מהות היהדות”, אבל בקרבם אל המלאכה, אבדו את ידיהם ורגליהם. וכדאי היא הטריגיקומידיא הזאת שנתן אותה פה כפי שיצאה מתחת עטו של אחד מגדולי מלומדי ישראל הכותבים בשפת עבר בזמננו.

הד"ר שמעון ברנפלד כותב³:

“היהדות בגרמניא סבלה אמנם בימים האחרונים דחיפה אחר דחיפה, התיאולוג הנודע הרנק כתב ספר בשם “מהות המשיחיות”, אשר ערכו המדעי מוטל בספק ספקא. בין הנוצרים לא נתקבל בסבר פנים יפות. ואולם לעומת זה נתפשט בכמה מהדורות – בין היהודים שבמערב ברלין. הם קראו בו בשום לב ורבים מהרו להתנצר או להביא לכל הפחות את בניהם במסורת הדת המשיחית. דת צרופה כזו, אמרו הם, אין אנו מסרבים מלקבל. ואם אבותינו הקשו את ערפם וימאנו לשמוע, הנה הם נואלו גם בכמה ענינים אחרים. ואמנם נדברו בימים האחרונים בין גדולי אחינו, כלומר בין קצת העשירים והאדבוקטים, לעמוד בפרץ ולחבר ספר כמוהו בענין “מהות היהדות”, כדי להראות לבאי עולם חשיבות הדת הישראלית וערכה המוסרי. ואולם כאשר החלו להועץ בדבר הספר ותכנו המדעי, נפלנו בדעותיהם. הללו אמרו: לעומת ספר המצייר את המשיחיות הצרופה עלינו לצייר גם את היהדות הצרופה, את ה”מאור שבה“, את התמצית המוסרית בלי החקים והמשפטים. והללו אמרו: חלילה! כל היהדות הכתובה והמסורה, גם מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, נתנה למשה בסיני. אין אנו יודעים שכרן של מצות, ואין לנו יהדות צרופה, אלא יהדות סתם, שבה נכללו כל כתבי הקדש, התלמוד ושאר ספרי תושבע”פ, הפוסקים והשו“ע, המנהגים והיוצרות וההושענות… (sic!) מובן מאליו כי לא יצא הדבר לפעולה. אלא חברה אחת בברלין, אשר נלחמה עד היום להחליף את יום השבת ביום הראשון, עמדה וקדשה שם שמים ברבים, כי הכריזה, שמוכנת היא לשלם פרס עצום של אלף מרק טבין ותקילין לאיש שיחבר ספר כזה…”

“איך שיהיה – יוסיף לכתוב הסופר הנ”ל – מן הספרים ה“מדעים” של הימים האחרונים המשפילים את ערך היהדות נתפשט ביותר ספרו של התיאולוג הנודע הרנק: “מהות המשיחיות”. הספר הזה לא מצא הסכם מצד הנוצרים, ואולם מצא לו מסלות בבתי עשירי היהודים והמשכילים, בו נמצא פתוי מרובה מיוחד במינו. מצד אחד יפאר ויקלס הרנק את המשיחיות בכל מיני שבחים וקלוסים, ומצד השני ישפיל את היהדות, בציירו אותה כחזיון היסטורי שנברא לזמנו וכעת אין לו עוד מקום בחיינו התרבותיים. הכלל העולה מדבריו הוא: “אין המשיחיות אחת הדתות האלהיות, אלא הדת האלהית”, כלומר, רק היא אמת ואין זולתה אמת…"

הסופר הנזכר הוא אחד הלאומיים וסניגור מושבע של ה“יהדות”, והוא משתדל בעבור זה מצדו להגין בעדה ולהפוך בזכותה. אבל הסנגוריא שלו גופא היא כל כך מציירת לנו את רפיון כחם של כל אלה המגינים על היהדות באין אמונה בלבבם, עד כי מהרסת היא יותר ממה שבונה. נתן נא עוד הפעם את הדיבור לסופרנו הנכבד:

“הפתגם הזה הרעיש את עולם היהודים והיהדות. האמת צריכה להאמר, כי אני מצדי איני מבין: מה כל הרעש הזה? הדבר מובן מאליו, כי כל דת אלהית תחזיק את עצמה לאמת ואין זולתה אמת, שהרי אם לא יהיה כן, על מה יחזיקו דוקא בדת זו?… ואין ספק, כי גם הישראלית בנויה על יסוד אותה השקפה, כי אינה אחת הדתות, אלא הדת. ואם לא יאמר כזה אחד מחכמינו בפומבי – כמה סיבות לדבר: בראשונה, רוב חכמי הדור אינם בעלי דת, אלא הם מיפים את הדת ומעלים עליה תכשיטים, ודבריהם הם מן השפה ולחוץ. זולת זה הרגילו להיות צנועים וענוים “מפני דרכי שלום” (?). ואולם ספרותנו הדתית שנבראה בזמן שעוד היתה היהדות בתקפה – בנויה על השקפה זו, כידוע לכל מבין. ובנוגע לפעולות הפתוי (?) הזה מצד הרנק וחבריו, הנה אחינו הנרגשים אינם נותנים דין וחשבון לעצמם על תוצאותיו. האורתודוכסים לא יאבו ולא ישמעו לכל מיני פתוי שבעולם, מפני שבחייהם הדתיים אינם נשמעים אל השכל הישר כי אם אל ההרגל. וכי טעם הם מבקשים בקיום המצוות המעשיות? ובנוגע לאחינו המשכילים, עלינו להודות סוף סוף, כי רחוקים הם מן היהדות בתור חזיון דתי, ואותה לא נחזיק בלבם בכל מיני סנגוריא שבעולם. הם אינם עוזבים את דגל היהדות, מפני היותה לא רק חזיון דתי, כי אם גם קשר לאומי, אלא שיראים הם משכילינו שבמערב להודות על האמת ולאמר בפומבי: היהדות היא חזיון לאומי והיסטורי, ובשביל זה אין אנו מותרים עליה. פעם אחת הכריזו בטעות: אין אנו חבר לאומי, אלא דתי, ובאולתם זו יחזיקו ולא ירפו ממנה. ובהיות, כי רחוקה הדת מלבם, הם עמלים וטורחים לברוא דת חדשה, דת יהודית שאינה יהודית; באופן כזה תם לריק כחם, והריקנות הולכת ומתגברת בישראל.”

ובכן אין ליהודים הנאורים שבמזרח דת, אלא לאומיות. הם אינם חפצים לגדור גדר מסביב לתלמוד, לשו“ע ולפוסקים, אלא לקיים את העם ומסורתו. ומזה צריכים היינו להבין, כי הלאומים שלנו הם – במובן פטריוטיסמוס עממי, כהלאומיים מאומות אחרות: הגרמנים, האנגלים וכדומה, ושאלה פשוטה אנו שואלים את אחינו הנאורים האלה: אם כן, אחי, למה תריעו על איש העוזב את ה”דת“, שאינה קימת לפי דעתכם, ויקבל עליו דת חיובית, “שיש בה פתוי מסוכן”, “המחזקת את עצמה לאמת ואין זולתה אמת”? האם כזאת יעשו הלאומיים הנאורים מכל העמים שבעולם?! האם יש, למשל, דת כזאת שנוכל לאמר עליה, כי מחויב האשכנזי או האנגלי להחזיק בה, בכדי שיהיה פטריוט כשר? בתמיה! ומצד אחר, האם תוציאו אתם, הנאורים והלאומיים, מכלל ישראל – את כל אלה מאחינו בני עמנו שמתיחסים על עמים מעמים שונים – אשכנזים, רוסים, אנגלים, אמיריקנים ואילך – לוחמים בעד קיומם וחפצים באשרם וכו'? לא! “ישראל אף על פי שחטא–ישראל הוא”: אם רק יבזה את הדתות שלא החזיקו בהן אותם “האורתודוכסים” שאתם מבזים אותם ואת אולתם, ישראל מעליא הוא אצלכם; ואחרי כל החסרונות והמגרעות שתמצאו בו, לא תדמו אותו לאותם ה”מומרים והכופרים" וכו'; וכמה נפליתם מעל אחינו ה“אשכנזים”, שטוענים אתם בצדק נגד דעתם המוטעת כי יש כעת דת חיובית לישראל? אדרבה, הם סבלנים בדת יותר מכם, ה“לאומיים” ולא ה“דתיים”… אך נשוב נא אל דברי הסופר הנכבד המצוינים בכללם כיד כשרונו הטובה עליו, ואשר האמת מדברת מתוך גרונו, אולי למרות רצונו:

“עוד לפני עשרים שנה לערך, כאשר החלה בגרמניא התנועה האנטישמית ואיזו סופרים יצאו לדבר בגנות היהדות, היתה עצת איזו מנהיגי הכנסיה הישראלית במערב לערוך בטוב טעם ודעת “מוסר היהדות”, “להראות להעמים והשרים את יפיה”. ואחר כמה נסיונות במקצוע זה יצאה באמת חמה מנרתיקה, הוא ספרו של החכם המפורסם משה לצרוס. אין, כמובן, מתכלית דברי להשמיע כעת חוות דעתי על הספר הזה, אשר נתפרסם כבר לפני כמה שנים. ואולם לדעתי נמצאה הטעות כבר בטבע הפעולה הספרותית הזאת, אשר עיקר תכליתה היא הסנגוריא. אם חפצים אנו להעמיד חזון על דבר מוסר היהדות או מהות היהדות, עלינו להבחין תחלה בדיוק גדול: מוסר של איזו יהדות? מהות של איזו יהדות? האם זו שבכה”ק? זו שבספר דברים, או שבתורת כהנים, או שבדברי הנביאים הראשונים, או שבימי עזרא ונחמיה, מעת שהנהיגו לעשות את הכל “ככתוב”? או היהדות שבתורת הצדוקים או זו שבתורת הפרושים? (מדוע יראת, הסופר הנכבד, להזכיר לכל הפחות – “או זו שבתורת המשיחיים הראשונים” שהיו גם כן אחת מכתות ישראל? בתמיה!.. המחבר) היהדות הפלשתינית או הבבלית? הפילוסופית או התלמודית?? זו שבספרי הפוסקים או בספרי הקבלה? היהדות של ימי הבינים או זו של ימינו אלה? אם נתנה הרשות לומר, הנה נוכל להעמיד את תורת היהדות על כלל אחד: מהות היהדות היא שאין לה “מהות” אחת, מפני שאינה דת במובן הרגיל, אלא פעולה היסטורית. וכמו שאי אפשר לומר מהות הגרמניות (אלא לכל היותר מהות הגרמניות בזמן זה או בזמן קרלוס הגדול וכו'), כן אי אפשר להכניס את כל חזיוני היהדות בתוך השקפה מוסרית אחת, ומי שעושה כן, אפשר שכונתו רצויה, ואולם בעל כרחו יש בפעולתו קצת מן הזיוף ההיסטורי, מפני שמוכרח הוא להעלים עיניו מכל הפרטים, שאינם מתאימים עם מטרתו, או להוציאם חוץ לכונתם וכו'."

חזיון מעציב הוא באמת לראות את הערבוביא השוררת בין הלאומיים החדשים בעמנו. ולפעמים נטיל גם ספק שהסופר הנכבד וחבריו – כאשר נראה עוד הלאה – עונים בכונה שלא ממין הטענה… הנח לכם וללאומיותכם: להרנק יש גם כן לאום – העם האשכנזי, אשר עבר גם כן הרפתקאות וסטדיות שונות בדרך תרבותו והתפתחותו, אבל הוא הן לא נתן לנו את “מהות הגרמניות”, כי אם “מהות המשחיות”, כלומר את האמונה, את הדת הצרופה שהוא, כאיש פרטי, וגם כל השוים עמו בדעה מאמינים בה היום וחושבים אותה להאידיאל שלהם היום. ובכן אם חפצים אתם, אפטרופסי היהדות, להלחם נגד ה“פתוי המסוכן” של ספרו של הרנק, כלומר של האידיאלים של הדת המשיחית, נסו נא גם אתם לתת את האידיאל של היהדות הדתית היום (אם ישנו), או במלים יותר מובנות, הגידו לנו: במה אתם מאמינים היום? ובמה אתם חפצים שנאמין אנחנו? לא נכחד, קודם כל, כי הדת המשיחית היא אחת מצורות הדת היהודית המקורית, ולחנם תשתדלו בכל מקום שמדברים אתם על דבר הכתות הדתיות השונות בישראל לדין בשתיקה את הדת המשיחית, שכלה נולדה על ברכי ישראל, ארץ ישראל הולדתה ובני ישראל היו הראשונים להאמין בה ולפזרה בכל קצות הארץ⁴. עמנו ברובו לא קבל עליו את הדת הזאת, יען כי בכלל רחוק היה אז מעל רוח נביאינו שעליהם נוסדה הברית החדשה, וילך בדרכים אחרות ויחמוד לו מהלך אחר בהתפתחות תורת משה. והשאלה היא פשוטה מאד: את איזו משתיהן הצדק – את תורת הפרושים או את המשיחיים? הנה בא הרנק ואמר, כי המשיחיות היא הדת המיוחדת בתבל וכו‘, ובכן בואו נא גם אתם ואמרו בפומבי: “לא כן הדבר, ואמנם הדת היותר צרופה בתבל היא זו שלמדונו הפרושים”. והנה אם יהיה ה“פתוי” מצדכם כל כך “מסוכן” כזה של הרנק, אז תשיגו את מטרתכם ו“תקדשו שם שמים באמת”. הרנק כתב מה שכתב (לא להגין על ספרו כונתנו, כי הלא לא נלחמתם בו…), יען כי בזה אמונתו, זה הוא האידיאל שלו הנובע מקרב לבו, ובעבור זה הנקל היה לו לפרסמו; ואם אתם, אחינו, יש לכם גם כן “תורה שבלב” פשוטה, תנו אותה אלינו ונראה, – ולחנם תגבבו הרים וגבעות, פילוספיא וחקירה וכו’ וכו'. לא את זה ידרוש מכם העם ההולך בחשך ודרכי אלהיו נסתרו ממנו. הראו לו את הדרך אשר ילך בה לשוב אל אלהיו, ואל תדחוהו בקש של איזו חקירות מדעיות והיסטוריות, נפש האדם באהל צמאה לדת צרופה, לאידיאל מחלט, ואתם באים לרוות צמאונה בפלפולים יבשים וצנומים… לא זו הדרך! אבל סופרנו הנכבד – וסיעתו – אין לו באמת שום “דת אלהית”, אשר אודותה הוא מדבר בקלות ראש, ובעבור זה הוא אומר בהמשך דבריו:

"ובהיות שאין אחינו במערב מודים בעתידות האומה הישראלית אומרים הם, כי להדת הישראלית יש עוד עתידות, שעדיין "תהיה “לאור עמים” בימים הבאים. בזה אין אנו מודים. היהדות בתור חזיון היסטורי ולאומי תפרה ותרבה; אבל היהדות הדתית בהיקפה הנכחי הפסידה השפעתה גם בין משכילי אחינו; תאמרו מה שתאמרו – כל זמן שתתעקשו “בדבר ולא תודו על האמת, פעלכם מאפע”…

בזה אמנם צדק הסופר הנכבד, כי היהדות הדתית אין בה כל “פתוי מסוכן”… אבל את זה לא נבין: איך יכולים אנשים הרחוקים מהאמין באלהים ובהבטחותיו, בעלי מדעים חיוביים וכו' להאמין בעתידות האומה הישראלית? בתמיה! מי יתן לכם הערבון בעד זאת?

“נניח” – אומר הסופר הנכבד – “כי באמת אפשר בכח חבור אחד להפר את עצת הרנק ולבטל את הפתוי המסוכן הנמצא בספרו – האם נחכה, עד אשר יקום איש מישראל לכתוב ספר סנגוריא על היהדות, כדי שיזכה לפרס של אלף מרק, ואת ספרו יגיש לפני ועד של מומחים אשר יזכוהו בפרס זה? וכי ככה עשו פילון ויוסף פלאוויוס, שני הסנגורים המצוינים בישראל? וכי ככה עשה הרמבמ”ן בספרו המחוכם “ירושלים?” ספר כזה, אם ישיג המטרה הדרושה (ובאמת צריכים אנו לספר סנגוריא כדי להוציא מלב היהודים ולא מלב הנכרים המדברים בגנותנו), צריך שיהא נובע מתוך הרגשה עצומה, מתוך ידיעות עמוקות של היהדות בפרט ושל ההיסטוריא האנושית בכלל. ספר כזה יכתוב איש מצוין בכשרונו, בידיעותיו, ברגשותיו, בסגנונו – והוא לא יחכה לפרס שקצבה חברה ברלינית; אלא אדרבא, אפילו ירעישו עליו השמים והארץ יכתוב את דבריו ויפרסמם, באחת: האומה הישראלית מחכה כעת לנביא! לנביא על פי צורך זמננו. מאמינים אנו בכל לבנו כי עדיין לא פסקה רוח הקדש מישראל (לפי סברתנו והשקפתנו בדורנו זה) למרות רוב השעמום והרקבון שבנו. לכן נקוה, כי עוד ירד טל תחיה על עמנו והיהדות תשוב לקדמותה, היינו, להיות צומחת ועולה. ומובטחני, כי אם יקום עוד נביא בישראל, אז “שלומי אמוני ישראל” יוציאוהו מן הכלל (sic!), ומשכילינו יאמרו: אויל הנביא משוגע איש הרוח!"

את ה“וידוי הגדול” ממש אנו שומעים מדברי סופרנו האחרונים, אף כי כמובן, סותרים הם את דבריו הראשונים שהבאנו לעיל. הוא בא סוף סוף לידי ההכרה, כי “האומה הישראלית מחכה כעת לנביא”, והוא מאמין כמו כן בכל לבו כי לא זנח יהוה את עמו גם אחרי המוסר הקשה אשר יסרהו. הוא כמו הוציא דברים מלב כל איש הדואג על שבר עמו באמת. אחינו אתה, הסופר הנכבד; הסר נא רק מלבך את היהירות ה“מדעית”, הכנע לפני יהוה אלהיך והתפלל לפניו על עמו; כי אמנם חסרי עצות אנחנו, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים שירחמנו וישיבנו אליו בחסדו…

אבל בזה לא יחפצו, לדאבון לבבנו, אחינו הנאורים, ובשבע דרכים עקלקלות ילכו ואת האמת לא יכירו. וטיפוסיים מאד דברי “אחד העם” עורך מכה“ע אשר בו נדפס המאמר הנ”ל. הוא מצא לנכון לסטור על פי הסופר הנכבד:

“כמדומה לי” – אומר “אחד העם” בהערתו – “שהמחבר הנכבד נותן כאן מקום לטעות. אי אפשר אמנם לסמן “מהות היהדות” בתור דת דוגמטית, מפני שבאמת היא, כדברי המחבר, “חזיון לאומי והיסטורי”, אבל מפני זה עצמו, שהיהדות היא חזיון לאומי והיסטורי, אפשר ואפשר (?) למצוא בה רוח אחד פנימי ועצמי לה, הנובע מתכונתה הלאומית והולך ומתגלה בצורות שונות לפי השתנות תנאי החיים במקומות ובזמנים שונים. לא מן הנמנע הוא איפוא לכתוב בדרך היסטורית ספר הגון (!) על דבר “מהות היהדות”, אלא שהספר הזה עדיין לא נכתב, מפני שעד כה נסו לעשות את זאת רק מתוך ההשקפה הדתית בלבד, ולא שמו לב כראוי אל הבסיס הלאומי של היהדות. והדברים ארוכים.”

עוד הפעם “טענו בחטים, והודה לו בשעורים”… כידוע בודאי לקוראינו, יש לו “לאחד העם” – “שיטה” שלמה ביהדות, קומבינציא ארוכה ומסוכסכת, ושמוצאה מן המוח, לכל פרטי ודקדוקי חכמת ההגיון. אין מפאת עניננו לטפל בה כעת, אבל רק אחת נרשה לנו לומר: אחינו “אחד העם”! רק מעט רגש, רק מעט אמונה טהורה, זה הוא מה שאנו נצרכים; אבל כל הפלפולים המחודדים האלה לא יועילו לנו אף במעט. “והדברים ארוכים” אתה אומר, – אין נצרכים אנו “לדברים ארוכים”: ארוכים הם גם דברי התלמוד והפוסקים והשו“ע ויש בהם גם הרבה מן החריפות ו”עקירת הרים“; אבל כל אלה לא יושיעונו ולא ישקו לרויה את צמאון נפשנו העיפה… את ההפך מאבותינו במדבר נאמר אנחנו: אין לנו חפץ ב”בשר, תן לנו את ה“מן” – את הלחם היורד מן השמים! והדברים קצרים מאד.

הערבוביא הזאת במוחם של משכילי עמנו שונה ומשונה מאד. מצד אחד באים חכמי ישראל באשכנז ולומדים אותנו כי חבורה דתית אנחנו וכי כל תעודתנו היא ללמד את כל באי עולם ולהביאם תחת צל אמונתנו הצרופה; והנה באים משכילי ישראל במזרח ומקשים עליהם בצדק: האם יש צורך לאומות העולם ב“תעודתנו” זאת? ובאמת אין אנו רואים מצד אומות העולם שום נטיה – ללמוד מאתנו דיני עירובין ותחומין ודומיהם… אבל מצד אחר, יבינו גם משכילי המזרח כי באמת אין חיים לישראל בתור עם מדיני בלתי תעודתו התיאולוגית, או המוסרית עפ“י סגנונם הם, ומתאמצים הם בעבור זה להתאים את רעיון ה”תעודה" אל השקפותיהם המדעיות, כביכול. לדוגמא, הד“ר יוסף קלוזנר, אחד מ”בעלי התעודה הלאומית“, תלמיד מובהק בבית מדרשו של “אחד העם”, מתאמץ להמציא איזו תעודה בעד ישראל הנכחי בתור עם, והוא אומר בפירוש⁵, כי “מי שרוצה לשלול מישראל כל תעודה היסטורית, רוצה הוא לדלדל את כל חייה הרוחניים של אומתנו, כמו שמתדלדלים חייו הרוחניים של האיש החי ב”אין מטרה”; ומי שרוצה לתת לישראל תעודה חדשה, לא היסטורית, רוצה הוא לקלקל את חייה הרוחניים של אומתנו וכו'". “ואולי” – הוא אומר הלאה – “כל הקרעים שבעם ישראל הן תוצאות הדבר הזה: שאינו מה שהוא, מה שהוא צריך להיות…”

על הדברים האחרונים יבוא על החתום בשתי ידיו כל איש ישר רוח. אנחנו מצדנו כבר התאמצנו להוכיח את תעודת ישראל האמתית בספרנו: “ישראל אמונתו ותעודתו” (לונדון תרס"ב). שם הראנו איך נטה ישראל ממסלתו ומה היא הדרך לתשובתו אל אלהיו, ואין רצוננו להכפיל את דברינו בזה. אבל נרשה לנו להביא עוד דברים אחדים ממאמרו של הד"ר קלוזנר, שבהם מתאמץ גם הוא לתת את “דרך התשובה” לעמנו, על פי דרכו⁶:

“אבל – ישאלו – מה צריך ואפשר לעשות כדי למלאות תעודה היסטורית זו, או, יותר נכון, להתקרב אל מלואה?”

“על שאלה זו יש רק תשובה אחת: צריך ואפשר לעשות גם כעת ככל מה שעשה ישראל בדבר זה בכל משך חייו ההיסטוריים. הוא הקים מקרבו נביאים, שהורו את אחדות האל ואת תורת המוסר לעם כלו, ולאט לאט נתחנך העם, שמתחלה לא שמע בקול נביאיו. ברוח זה, וממילא התחיל להגשים את התעודה (הזאת) בכל דרכי חייו, בכל עצם הויתו. ועם שרובו היה מלא מרוח כזה, מוכרח היה להעמיד אנשי רוח שהפיצו את היסודות הראשים של תעודתו בעולם כלו (האם לא בפולוס ופטרוס ויתר שליחי ישוע מדבר הסופר הנכבד? – המחבר). הפצה זו היתה יכולה להצליח רק במקצת, מפני שאי אפשר לשום אומה, למסור בשלמות לעם נכרי את האמונות והדעות שהוליד בה ההכרח ההיסטורי. על כן לא נמלאה תעודת ישראל עדיין.”

מדברים אלו צריכים היינו להבין, כי קרוב הסופר הנכבד אל האמת, והוא: כי תעודת ישראל היא להפיץ את האידיאלים של הנביאים בצורתם השלמה בתורת המשיחיות, כמו שכבר החל ישראל בימים ההם על ידי פולוס ופטרוס וחבריהם… אבל, לדאבון לבבנו, לא כן הוא: הסופר הנכבד מדלג מפה באופן זר ועושה קפיצות משונות אל הציוניות המדינית וכו' וכו'. אין בחפצנו להלאות את רוח הקורא בכל ה“עירובי פרשיות” במאמרו, כי הקורא הנבון יקראם במקומם ויבין מעצמו. אבל נראה בפה עוד הפעם על דרכו של עורך מכה“ע הנ”ל, החכם “אחד העם”, היודע לסטור על פי עוזריו בכל פעם שיש בדבריהם אף “שמץ מינות ר”ל"… הוא אומר בהערתו:

“לבקיאים בדבר איני צריך להגיד, כי הרבה מן הרעיונות הכלולים במאמר זה מתאימים להשקפותי על השאלה החשובה הזאת, המפוזרות באיזו ממאמרי. אבל לא בכל הפרטים אני מסכים לדעת המחבר, וביחוד במה שיותר מדי נראית לו “תעודתנו” ברורה ומוגבלת בעתיד וגם בהוה. לדעתי אפשר לראותה בכללותה, כמו מתוך ערפל, בעתיד רחוק ולהכון אליה בהוה בדרכים שונים. מלבד זאת, גם איזו ממסקנותיו של המחבר, שמצד עצמן נכונות הן, נראות לי בלתי מיוסדות כל צרכן בהנחות שקדמו להן, מפני שלא הבדיל כראוי בין תעודה עיונית לתעודה מעשית, בין ההשפעה על עמים זולתנו ע”י הפצת דעות ידועות, ובין הגשמת האידיאל במעשה, בחיינו הלאומיים, בתור תכלית לעצמה וכו'."

מגמת ההערה הזאת מובנה יותר מדאי, למרות כל ה“ערפל” שמתח עליה כותבה… וזה מוכיח אותנו בעליל, כי חכמינו המודרנים מגבבים דברים בכונה וחפצים שנראה את “תעודתנו” (sic!) מתוך “ערפל” ושנכון אליה – “בדרכים שונים!” את זה אמנם לא נבין: איך ידרשו ממנו “כופרים” מלומדים – שנאמין באמונה שלמה בכל מה שיוציאו מפיהם הם?! ובאמת כבר נשמעו קולות של תוכחה גם במחנם הם.

בכתבנו את דברינו אלה מונח לפנינו מאמר הגון, שנדפס במכה“ע שזכרנו כמה פעמים במאמרנו זה, ב”השלח" מירח אפריל שנה זו, מאת ש“י איש הורוויץ, אחד הציוניים, בשם: “לשאלת קיום היהדות”. כותב המאמר הוא גם כן “חפשי” בדעותיו, אבל איננו מאמין גם כן באמונה החדשה של משכילינו, ובכלל הוא מדבר כפיסימיסט גמור, ובעבור זה עושים דבריו רושם בלתי נעים בזה שיחסר להם איזה רעיון מרכזי, איזה אידיאל, איזו אמונה… אבל ראוי הוא בעל המאמר לשבח בזה שהוא מסיר, לכל הפחות, את המסכה הנסוכה על משכילי עמנו, השוגים ומשגים בתקות שוא וב”תעודות" שהמציאו מלבם. מצטערים אנחנו כי אין אנו יכולים, מפאת קוצר המקום, לתת את המאמר הזה במלואו, ונשתדל למצער להביא בפה ראשי פרקים ממנו, ועצתנו לקורא המתענין בדבר, שיקראנו במכה"ע הנזכר.

“הצרות התכופות והתלאות הנוראות”, אומר הסופר הנ"ל, “שמצאו את עמנו בדורנו, אף על פי שמצד אחד הועילו לחזק את ההרגשה הלאומית בלבותיהם של הרבה ממשכילינו, אשר, כשנתיאשו מן הפרוגרס הכללי ואבדו את אמונתם בו, עזבו את אמונתם זו ועברו לאמונה חדשה, להאמונה בעתידות האומה הישראלית, – הולידו מן הצד השני, כשכשל כח הסבל, הרבה קטני־אמונה במחנה נאורינו, שעומדים על פרשת דרכים ושואלים: לאָן?”

“הרוב הגדול של צעירי עמנו, אשר בידם נצפנו עתידות ישראל, כבר חדל להביט על יסורי הגלות כעל יסורין של אהבה, שבאים עלינו כדי שנפשפש במעשינו. האמונה הסמויה לא תעודד עוד ולא תפיח רוח ישע ותקוה ונחומים, והרגש הלאומי הציוני, אשר כמו בא לרשת את מקום האמונה התיאולוגית והדת המעשית, עם כל תלמודו החדש אין כחו עתה ככח רגש האמונה והדת מלפנים, מפני שרובו נוסד על תקות הטוב הארצי, על חשבון ודעת, ובמקום שיש חשבון ודעת כבר יש הגיון קר וחקירה ספקנית. הכל עובדים את הרעיון הלאומי על מנת לקבל פרס בעולם שכלו טוב, יהי הפרס באיזו תמונה שתהיה אבל על מנת… רוב היהודים “הלאומיים” הם עתה יהודים על תנאי”: ויהודים כאלו – האמנם יחזיקו מעמד אם ה“תנאי” שלהם לא יתקיים כל כך מהר?…"

“השאלה הזאת – שאלת: קיום היהדות על שום מה? – היא שאלת כל השאלות עתה, בחיי הגלות שלנו. כל המעשים הקטנים, שאנו עושים, כל העבודות הפעוטות בחיי הצבור, כל אלה השקלים והמניות, האספות והכנסיות והסערות בצלוחית של מים וכל אותן התרגזיות העצבים, שהן לפעמים טבעיות ולפעמים מלאכותיות, – מה הם לעומת שאלת כל השאלות: אם יכולה היהדות להמשיך את קיומה בתנאים הנוכחים, שבודאי לא ישתנו על כך מהר, ואם כדאי להלחם על קיומה ולסבול עליה כל מה שאנו סובלים עתה? זה כבר הגיעה השעה שנשים לבנו על דרכנו, שלא נסתיר מעינינו את אפיסת כחותינו הרוחניים. הרעה כבר נגעה עד הנפש! “להיות או לחדול” – זאת היא השאלה המרעישה כיום את מוסדות עולמנו היהודי. היהדות בחו”ל גוססת זה כבר, שהרי נתדלדלה בפנימיותה ונתרוקנה מתוכנה… מה שאנו רואים, שלפעמים קושרים שם עדיין כתרים לאיזה רעיון לאומי, אשר אין איש יודע שם מה מהותו העצמית, מה שאנו שומעים שלפעמים לוחשים שם על מכתנו ומנחמים אותנו תנחומי הבל, כל אלה אינם באים אלא מפני שעדיין יש בעולם מזכיר עון בצורת יהודי המזרח. אילו כלה ובטל מן העולם היהודי המזרחי, אשר כמו ספר זכרון חי יזכיר לאחינו המערביים את מולדתם ושתוף אמונתם וגזעם, כבר לא היה שם ושארית להיהדות במערב אירופא. גם עתה כבר מובאים שם כל “כלי הקדש”, כל המזכירים את ה' שהם שומרי חומת הדת האופיציאלית, מארצות המזרח כמו טראנספורט של סחורה עוברת לסוחר, המובאה מעבר לגבול. אבל – הנה ימים באים וגם בארצנו פה יתמו לגוע כל בני הדור ההולך, שומרי החומות, אז יקומו דברי החוזה: “ונעו מים ועד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו”! כי התורה עתידה להשתכח מישראל אשר במזרח כמו שנשתכחה מבני ישראל אשר במערב – בזה כמעט אי אפשר להטיל ספק – נזכירה נא את מצב יהדות במערב איירופא עוד רק לפני מאה ועשרים שנה. אז גרשו את הפילוסוף שלמה מיימון בגזירת פרנסי ברלין מפני שמצאו במלתחתו את “גבעת המורה”; אז גזרו נדוי בברסלוי על המשורר אפרים קוּה על שלא בא להתפלל ביום הכפורים. ואנחנו פה הלא כבר הרחקנו ללכת הלאה מאותו המצב הרוחני, שבו היו גרושים ונדוים כאלה אפשריים. ובכן לא רחוקים הימים, שבהם נשתוה בידיעת היהדות עם יהודי המערב…

“ואחרי כל אלה עוד נמצאים רופאי־אליל הרוצים לרפא את שבר עמנו על נקלה. הם מאמינים, ורוצים שנאמין גם אנו, כי אפשר להציל את היהדות על ידי מעשים של שוה פרוטה, על ידי דיפלומטיה חסרת־יסוד, על ידי הבטחות של הבל ותקות שוא, וככה הם מסתירים מעינינו את מקור הרעה…”

אחרי שמשים הסופר הנכבד לאל את כל ההמצאות השונות שבדו חכמי זמננו במערב ובמזרח “לקיום היהדות” במצבה הנכחי, הוא טוען בחזקה נגד ה“לאומיים” שלנו:

“ובאמת, כמה שיתהפכו נאורינו בתחבולותיהם וישלו את נפשם, כי מאמינים הם בתקפו ובעוזו של רגש הקיום הלאומי הטבעי, הנה סוף סוף אי אפשר להם שלא לבקש סבה ומטרה לאותו רגש, כדי להצדיק נפשם על המשיכם לעתיד את אסוננו הלאומי, את יהדותנו (כמו שאמר היינה), הם מוכרחים לבקש ולמצוא תוכן לחיי האומה, שבשבילו כדאי לחיות ולהתקיים ולסבול כל עמל ותלאה. אפשר לאדם מישראל, המחשב את דרכו אך לפרקים, להמשך אחרי רגשות ההמון התמים, ביחוד ברגעי ההתלהבות, בכנסיות גדולות ובאספות של קהל גדול, שמשפיעות חמימות הלב ומעוף הדמיון גם על איש הוגה, באופן שאחר כך יתחיל הוא עצמו להשפיע בעצמת הרגשתו על ההמון גם מצידו… אבל הלא יש רגעים, שבהם תבכה נפשו של אחינו הנאור במסתרים, בחדרי חדרים, באין רואה ואין שומע. רוחו יהמה ולבו יתחמץ, והוא שואל את נפשו: מה תהי אחרית כל אלה? ומתי קץ הפלאות?”

“הרהורים כאלה,” אומר הסופר הלאה, “מביאים סוף כל סוף את הנאורים שבנו לבקש ראיות כדי להוכיח את צדקת הרגש הלאומי. דומה הדבר, כאלו קיומנו נתון “בין הכרח ורצון”. וכדי לפשר בין שני אלה בורא לו “אחד העם” “אלהים בצלמותו כדמותו”: הוא שם לאידיאל לאומי את המרכז הקולטורי, את ההשתלמות הרוחנית של האומה”.

“אבל”, שואל הסופר הנ"ל, “מאיזה מקור תשאב לה אמונה זאת עוז ובטחה? הלא גם היא, אם תהיה בלי חשבון ודעת, באין לה מקור ושורש בחיי העבר שלנו, שיבואו וילמדו על העתיד, לא תוכל להרגיע לב כל חושב והוגה!”

“במה נתגלתה מקוריותו של ישראל”, הוא שואל הלאה, "ובמה התעצמו הרעיונות הלאומיים שלנו בכל תקופות ההיסטוריא הישראלית?

“אומרים: באחדות האל ובהשקפה המוסרית.”

“אחדות האל? אבל אם גם נטיל ספק בדברי האומרים, שרעיון האחדות לא ממקור העברים מוצאו, אלא הוא נחלת קולטורא עתיקה, שקדמה הרבה לעם ישראל, שרק העביר רעיון זה מגזע שם לגזע יפת, בתור סרסר, בתקופה מאוחרת מאד – על כל פנים לא יכחד כל יודע ספר תולדות ישראל, כי ברעיון הזה לא התגשם ולא התגלה הרוח התמידי של עמנו ולא עבר כחוט השני דרך כל התקופות ההיסטוריות שלו. קראו בכתבי הקודש ותראו. עוד בימי שפוט השופטים, שלדעת שפינוזא היתה התקופה היותר מאושרת והיותר מקורית בדברי ימי ישראל, מספר עריהם היו אלהיהם, והם “עבדו לבעל ולעשתרות ולכל אלילי הגוים ועזבו את ה' ולא עבדוהו”. אחר כך, בימי מלכי ישראל ויהודה, הגיעה עבודת האלילים למדרגה גבוהה, עד שגם מלכי ישראל ושריו עצמם לא היו חוששים לעשות לה “כונים”. אמנם היו נביאים, שהתעוררו על דבר זה והגידו לעמם פשעם ולשריו חטאתם, אבל גם הם לא נתכוונו לעלות את ההמון אל מדרגת הפשטת הגשמיות (שאך היא האחדות האמתית שבה נתפאר כל כך), אלא רצו לקרבו אל עבודת אלהיהם, כי על כן אלהי עמם הוא”.

“לנו אומרים: בני ישראל מצוינים במדות טובות: בטהרת המשפחה, בחסד וברחמים (ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים). הוי! כמה פעמים כבר שמענו תהלות ותשבחות אלה מפי הסנגורים המושבעים של עמנו, עד שיצאו מאפנו והיו לנו לזרא! מתי היו בני ישראל מצוינים במעלות אלו? בשנות קדם? אבל קראו את כתבי הקדש אם לא תמצאו שם ההיפך ממש. קראו נא את הספר האפוקריפי “שושנה”, קראו שם את תוכחות החוזים: “זנות, יין ותירוש יקח לב”, “הכלות תנאפנה והגברים עם הזונות יפרדו”, “כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלך”, “השרים סוררים וחברי גנבים כלם, אוהבי שוחד, רודפי שלמונים, עושקי יתום, גוזלי אלמנה” וגו' וגו'”.

“הרעיון הציוני! הוי אחי, איזה תוכן יוכל לברא לנו? הרי אפילו אם היה לנו לפנים איזה צל של מקוריות, על כל פנים הלא כבר נשתנה רוחנו בימי הבינים ופנינו הראשונים לא היו לנו עוד. ועתה היש תקוה להחיות את רוחנו הלאומי המקורי אף כשנשוב לארצנו – אחרי הפסק של אלפי שנים?”

“וחוץ מזה, כלום יש לנו אידיאל לאומי מתמיד ובלתי משתנה? האידיאל, שהיה לנו בשנות קדם – הוד ממשלה וכבוד עם, עוז ותפארת, כבר נתן למרמס בשנות הבינים. האידיאל של שנות הבינים – דקדוק מצות ומתן שכרן בצדן: לויתן ושור הבר, שבשבילם באו אבותינו באש ובמים אז, כבר היו לשחוק ולקלסה בזמננו עתה; ועתה מה יהיו פני הרוח, אשר לו נחוש עתידות גדולות בהוה?…”

“הדת הישראלית מפרפרת בין החיים ובין המות. אם במערב איירופא תמה לגוע זה כבר, הנה פה, בארצות המזרח, עוד יובל, עוד שני יובלות שנים והיא גם פה תתום לגוע… הנבכה להולכת זו שלא תשוב עוד? כלום יש לנו לבכות על חורבן היהדות הדתית, שבאמת גם אותה כבר אכלנו בשני חורבנות? כי מה הם חקי הדת בלי תורת כהנים ותפארת המעמדות והוד הדוכן, בלי צירימוניות מלהיבות את הדמיון? כל אלה חסרנו מאז חרב מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו. עתה יש לנו רק חקויים חלושים לחוקי דת, שהם רק זכר למחמדינו מימי קדם. ספיחי הגלות הם, שאין להם לא הוד ותפארת, לא עוז וגבורה, לא פרי ולא פרחים… והאם על אלה נבכה על שלא ישובו עוד? מי מאתנו מוצא חפץ בשמירת חוקי הדת האלה? כלום נבכה ונשא קינה ונהיה כאותה אלמנה שנשאה בגדי אבל על בעל נעוריה, שלא אהבה מעולם, רק מפני שצעיף אלמנותה נאה לה ומשוה לוית־חן על פניה? כלום מחויבים אנו להתגעגע על היהדות ההולכת לבלי שוב עוד מפני שנאים דקדוקי עניות לישראל?”

ובסוף דבריו אומר הסופר הנ"ל:

“אך לנו אומרים וחוזרים ואומרים: רגש קיים לאומי טבעי שוכן בנו, רגש שוקט ובוטח והוא יחזקנו ויאמצנו וילחם את מלחמותינו. מי יתן והיה כדבר הזה. אך – למה אכחד? – לבי מהסס בדבר…”

“איני יכול לצייר לי יהודי נאור, שיהיו בו מעין רגשותיו של “אברהם השוטה” (“כתבים בלים” ל“אחד העם”): שיחיה בלי חשבון ודעת, “בלי שום התחכמות כלל”, כמו שהחסידים אומרים. יכול אני להבין לרוחו של יהודי תמים, המאמין בעתידות העם מפני שהוא מאמין בכחות נשגבים מבינתו, בין שאמונתו נובעת מרגש הדת או מרגש הלאום או משניהם יחדיו. תמימים הם עם אמונתם ובאמונתם יחיו, ואין מקשים על התמימות. אבל אוי ליהודי נאור ומחשב דרכו, אשר בכחות שלמעלה מן הטבע אינו רוצה להאמין, בשנוי סדרי בראשית בשביל העם הנבחר אינו יכול להאמין, ועם כל זה מוכרח הוא להאמין בעתידות האומה הישראלית.”

“הוי, מה עצומים מכאובי לב קרוע ומורתח אשר כזה!…”

והוא מסיים:

"ובעלי לב קרוע ומורתח כאלה עומדים עתה עוד הפעם על פרשת דרכים ושואלים לנתיבות עולם: “איזהו הדרך הטוב, שנלך בו ונמצא מרגוע לנפשנו”?!

Da steh' ich nun, uch armer Thor,

Und bin so klug als wie zuvor…

ה“וידוי” הזה של הסופר הנכבד – אשר נגענו רק במעט מזער מדבריו – אף כי נאמר בענוה ובחשאי, העיר קולי קולות במחנה הכתבנים בספרות העברית היומית… כל אלה ה“מדעיים”, שמוחם מלא כספוג מדעות ושברי דעות של קנט ושופנהויער, נטשה וטולסטוי, החלו לצעוק, במחילה מכבודם, כ“אורתודוכסים” גמורים, והמטירו מבול חרפות וגדופים עלי ראש הסופר הנכבד, – כי הוא – “מסית”! “מדיח”! “מסיונר”!.. חכמינו ה“גדולים”, ממרום שבתם, לא מחו בידי המגדפים ולא השתדלו מצדם לתת מענה ברורה על שאלותיו, ומדיחים הם אותו בקש, כדרכם… אולם מה אמולה נפש הדואג בעד עמו באמת, רואה את כל השעמום והרקבון, ובמוחו הוא אין אף קרן אחת של אורה, אין אמונה ואין דעת אלהים!.. ורבים הם היום העומדים על פרשת דרכים ואינם יודעים איזו הדרך יבחרו בה, ולחנם יפנו אל חכמינו ונאורינו לבקש עצה מפיהם, כי מלבד “פלפלא חריפתא” ו“חקירות עמוקות” וכו' וכו' לא ישמעו מפיהם כלום… אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד יהוה!

* * *

עוד לפני אלף ותשע מאות שנה (לערך), כאשר ישב עוד עמנו על אדמתו (שזאת היא כל משאת נפשם של ה“לאומיים”), עמד עמנו על פרשת דרכים כמונו היום. גם אז היו לנו “לאומיים”, קנאים, חכמים וסופרים, בעלי פלפול וסברא, “המעיילים פילא בקופא דמחטא”; גם הם שחו והעלו מרגליות בחכמתם ותבונתם ויגלו המצאות חדשות לבקרים על דבר “תעודת” ישראל; גם אז היו לנו דיפלומטים ומלומדים בתכסיסי מלוכה לא פחות מהיום… אין כל חדש תחת השמש! גם אז עזבו חכמינו את דבר יהוה, נסוגו אחור מעל האידיאלים של הנביאים, וכל יום המציאו לנו אמונות חדשות, או לפי דברי חכמינו היום, “עסקו בהתפתחות היהדות”… ובאמת, היהדות “נתפתחה” מאד על ידם, – “מרוב העצים לא נראה היער” – העיקר חסר מן הספר: האמונה הטהורה ביהוה. כצאן אובדות היה העם הנתעה בשוא על ידי מוריו ומאשריו; ויחידי סגולה, השרידים בעם, חכו בכליון עיניים לישועת יהוה.

ויהוה רחם את עמו!… הוא שלח את עבדו אשר בחר בו, את אחינו ישוע מנצרת – “להכות ארץ בשבט פיו”, להוכיח את החנפים והצבועים המשתררים בעם, להשיב את עמנו אל אלהיו ולתקן עולם במלכות שדי, וזה היה דברו:

– שובו, כי מלכות השמים קרבה לבא!

עם האיש הגלילי, ישוע מנצרת, באה תחלת העת החדשה, אשר עליה נבאו הנביאים חוזי יה, כי האלהים “יברא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב”. עמו נולדה עת הזהב אשר בה “עומד שורש ישי לנס עמים ואליו גויים ידרשו”, והארץ הולכת ומתמלאה דעה את יהוה כמים ליד מכסים. שלהבת מנורת האלהים הועלה אז, ואורה הולך ומתפשט על כל אפסי ארץ. מלך עליון בא אז לשום משכנו בלבבות בני האדם, אז קרע שמים וירד אלינו, ארץ ושמים נשקו ותקעו כפיהם יחד לאות שלום… אז החל עולמנו הגשמי להתלבש בצורה רוחנית, להתעטף בהוד ויופי אלהי: הנבראים בצלם אלהים החלו אז לצעד קדימה ולעלות בשלבי הסולם “המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. אז נפתחו ארובות השמים, וגשמי ברכה מחיים ומחדשים את פני האדמה, מדיחים ממנה כל חלאה וגעל, משטפים וממחים ממנה את כל האלילים, מכלים כל עץ יבש, כל זמורה זרה; ועץ החיים הולך וגדל מיום ליום, וענפים משתגשגים יותר ויותר, עד כי סוף סוף יקננו כל באי עולם בצלו… מני אז מאירה האספקלריא המאירה באורה הנצחי, וקרני האור חודרות אל תוך ערפלי העב. העננים הולכים ומתפזרים, החשך יגורש מפה ושם, והארץ מתמלאת בקול יהוה.

יהוה מלך, יהוה מלך, יהוה ימלוך לעולם ועד! ישוע מנצרת עושה את התבל לממלכת האלהים, הוא מתקן עולם במלכות שדי, מלכות אמת וצדק! הוא פתח את מעיני הישועה, ומשקה במימיהם הטהורים את כלנו; הוא מחיה את הלבבות ברגשי קדש, הוא פורץ ומהרס את המחיצות, קירות הברזל אשר העמידו בין איש לאיש, משפחה למשפחה, ועם לעם; הוא מכניס בקרבם כח המושך, הפועל ביניהם התקרבות ואחדות, אהבה ואחוה, ומחנכם לעבוד כבנים, בני אב אחד, את אביהם שבשמים שכם אחד. הוא לוקח את פתילי הלבבות ומקשרם, הקצה האחד אל אלהי מרום, והקצה השני אל הקשר הכללי: יחס אחוה שבין אדם לחברו; הוא מושך ומקרב – איש לאחיו ואיש לאלהים…

נטפי התחיה הראשונים היו – טרית מכותיו אשר סבל בעד האמת והצדק; אגלי טל שמים הראשונים, אשר טפטפו והרוו את פני האדמה להצמיח ישועה בקרב הארץ אשר היו – דמו אשר נשפך בעדנו; קרני אור הראשונות אשר השתפכו אל תוך רבבות העינים הכהות היו – נפשו הטהורה והזכה אשר נפח בעולמנו. במכאוביו, דמו, ונפשו הביא לחם שמים, מזון רוחני, לכל יושבי תבל, ובנפשו שלב ואחד את השמים והארץ…

כשמש שמים שולחת קרני אורה אל קצות תבל, אל ביצה ורפש, כמו אל גנה נחמדה, אל מדבר שמם, כמו אל שדי חמד; כמו היא בחומה מצמיחה פרי תנובה וממיסה את השלג והקרח; כמו היא סובבת ומקפת את כל כדור ארצנו ומאירה באורה על כל עברים ואפסים, כמו היא מקיצה נרדמים ומרפא בכנפיה – כן שמש ישוע שולחת קרני אורה אל תוך כל הלבבות, בחומה מצמיחה פרי ברכה בחברת בני האדם ומתיכה את הקרח הנורא אשר בקרבם, סובבת ומקפת את כל כדור ארצנו, הולכת ומנצחת את החשך…

גם אלה המכחשים במקור האור ומעצימים את עיניהם לבלי ראותו, אינם יכולים להסתר מקרני אור ישוע, וגם הם נהנים מאורו. לאור ישוע כבר הולכים אלפי רבבות בני אדם המאמינים בו ומתדבקים אליו, ומאורו נהנים גם אלה הפוערים פיהם כנגדו, החורצים לשונם ומחרפים ומגדפים את שמו; גם על אלה המתנשאים כעננים לכסות ולהעיב את שמשו יופיע אורו ויקיץ אותם מתרדמתם…

זה כחו של ישוע וזאת היא תורתו: “אהבו את אויבכם ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם, התפללו בעד מכאיביכם ורודפיכם למען תהיו בנים לאביכם שבשמים אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים!” – ישוע ותורתו חד הוא, כי כתורתו כן פעולתו בעולם: אתה, בן אדם, הנך בורח מן האור, הנך חורץ לשונך נגד האמת והצדק, הנך שונא את זה החפץ לקרע את המסך המבדיל בינך ובין האלהים, – אך אני (ישוע) לא ארפך ולא אעזבך: בכח אדיר אמשכך, אנהגך ואביאך אל מקור האור, אל מבועי האמת והצדק, אלמדך דעת ובינה ואחנך אותך עד כי תאהב את זה אשר הנך שונא אותו היום, תאהב את זה אשר נתן נפשו בעד נפשך למען הצדיקך ולמען הצילך מאבדון וכליון…

ולא שמע עמו לקולו!… עוד לא היה הדור ראוי לכך. איזו עלילות שוא לא העלילו חכמי התלמוד על ישוע המשיח? באיזו תחבולות לא נסו להקטין את ערכו ולתת את שמו לדראון עולם? כל מיני ספורים שאין להם שחר ספרו על ישוע; נבלו את פיהם נגדו בכל מיני נאצות וגדופים אשר תצלינה אזנינו משמוע; בדו עליו כי הוא “ממזר, מסית ומדיח, עוכר ופושע ישראל, מכשף ונביא שקר” וכו' וכו', קללו אותו ואת תלמידיו יום יום, קפלו את הילד העברי בבלויי סחבותיהם, סגרוהו בארבע אמות של הלכה ואסרו עליו קריאת ספר הברית החדשה; העמידו קירות ברזל בין האומה הישראלית, אשר היתה בידם ככלי־משחק, ובין המאמינים בישוע; לחמו בכל עוז עם האור לבל תחדר אף קרן אחת אל תוך עיני העם ההולכים בחושך כאלפים שנה…

אבל כל תחבולותיהם תהיינה לאפס ואין, כי כל חכמתם הולכת ומתבלעת. למרות כל הערמות אשר המציאו הסופרים והפרושים, בשאפם לצמצם את האומה הישראלית בחוג צר מאוד; למרות החומה הבצורה אשר העמידו תלמידי חכמים המאפילים בטליתם סביב לעוגה אשר עגו בעבור העם הישראלי, חודר אור ישוע, המאיר לארץ ולדרים עליה, גם אל תוך עולם הישראלי, פורץ לאט לאט את הגדר אשר גדרו שונאי האמת.

קשה כעת אף ל“לאומיים” היותר נלהבים בעמנו לדבר סרה בישוע, כי רגש ישרם מתיצב כנגד זה, ועל כן בוחרים הם בשתיקה… לגדולי ומלומדי ישראל, בכל יראתם להודות על האמת בפומבי, לא נעימים הספורים הבדוים על אודות ישוע, אשר מלאו מאות בשנים את חלל אוירם של בתי המדרש; כבר החלו רבים מבני עמנו להרגיש געל נפש בשמעם ספורים המלאים כזב ומרמה על אודות ישוע, אשר לפניו יכרו ברך כל גדולי הרוח בעולמנו. מפי חכמי ישראל במערב – למרות מה שקובלים עליהם משכילינו במזרח על “תעודתם הדתית”… – כבר אנו שומעים הודאות רבות על גדלו וקדושתו של ישוע, וגם ודויים רבים על העון שעשו אבותינו בשלחם יד במשיח יהוה. ברגשי כבוד ויקר עומדים היום רבים ממלומדי עמנו לפני ישוע, אור העולם, ומודים כי נשגב הוא מאד מאד. קומפערט, פ̅ראַנצוז, יאָסט, ורעץ, המבורגר, פארגעס, לצרוס, לוי, ריינך, נרדוי, קאסטעלי, מונטפיורי, זנגביל, ועוד רבים מחכמי ישראל אשר אין לפרטם פה אחד אחד, רואים בישוע, כל אחד לפי כח הראות שלו, את האיש הגדול והפלאי, ומהללים אותו ואת קדושתו, ומודים בענות־חן כי הוא חדש את פני־עולמנו והגדיל לעשות. במקום השקרים הבדוים של ה“ספר”: “תולדות ישו”, ישמיענו סופר דברי הימים לבני ישראל גרעץ (3 Band, S. 283, Leipzig 1888): “תמימיות מוסרית עמוקה וקדושה היתה, בלי ספק, מנת חלקו (של ישוע), זאת נשמעת מכל הידיעות אשר לנו על אודותיו שאינן מזויפות”. ועוד (שם צד 291–293): “ישוע הרים משפלותם את הפושעים והמוכסים, אלה הברואים הנעזבים וחסרי מדות, בדבריו, וכאשר הוא בעצמו היה לפניהם סמל הטוב, מלא את מחשבותיהם והכניס בלבם את האלהים, עשה אותם לבנים לאביהם שבשמים, בעוררו אותם להיטיב דרכי חייהם, לחדש לבבם במחשבות טהורות וזכות למען יהיו ראוים לבא במלכות השמים. זה הוא המופת היותר גדול אשר הראה בקרב בני האדם, אלה היו החרשים אשר על ידו שמעו, העורים אשר פקח את עיניהם, החולים אשר רפא והמתים אשר החיה. מציל נפשות מאבדון – יאמר גרעץ, שאיננו מאמין במופתי ישוע הרבים – הוא גבוה ונשא מבעל מופת… ישוע הורה לכל תלמידיו ותלמידותיו – מסירת נפש בעד האמת, ענוה, הסר תאות הנכסים והקנינים, חדוש הלב באהבת שלום ושלות הנפש”. – במקום הספורים וההגדות שספרו בני ישראל איש לאחיו על אודות “התלוי”, יאמר זנגביל: “לא בחנם נענשו היהודים, לא! הם כחשו בבנם היותר גדול… בני ישראל צריכים לתת לו (לישוע) את מקומו בשלשלת הזהב של נביאי ישראל”. – במקום חרפות וגדופים של חכמי התלמוד, אומר נרדוי: “מי הוא המרהיב עוז בנפשו להוציאו מכלל ישראל?”

ישוע שר העולם לא יצטרך בודאי לתהלות ושבחים של בני עולמנו, אבל ההודאות האלה של חכמי ישראל בזמננו, אשר עד התקופה הזאת לא שמענו כמוהן, הן משמחות את לבנו כאות נאמן, כי ימים חדשים ממשמשים ובאים לאומה הישראלית, ימי היקיצה מן התרדמה הגדולה אשר נפלה עליה, עת אשר הקשקשים יפלו מעל עיניה, ותפקחנה לראות את האור הגדול המאיר בעולם זה אלף ותשע מאות שנה.

וחושבים אנחנו, כי כבר הגיעו הימים שבהם נוכל להביא פרי ברכה לא מעט, בהפיצנו בישראל ספר תולדות ישוע אשר בו יקרא בני עמנו את דבר ימי המשיח האמתים, תהלוכות הרועה הטוב והנאמן, אשר נתן את נפשו בעד צאנו עלי־אדמות, ודבר הישועה אשר הביא אל כל אפסי ארץ.

הראשונים הננו במלאכתנו זאת בשפת עבר ביחוד ובספרות ישראל בכלל, כי מלבד ספרו של אחינו הסופר חנניה ברלינר בשפת זרגון: “הפודה ומציל” (לפסיה, תרנ"ח), אשר היה לנו לעינים בכמה פרקים בספרנו, לא נדפס איזה ספר שיודיע לעמנו בדרך פפולרית את חיי ישוע המשיח ומפעליו. ורחוקים אנו מהביט על מלאכתנו כעל דבר שלם כל צרכו. בכלל אין דבר קל הוא לתת ציור שלם מכל חיי ישוע וערכו בעולמנו, ויפה אמר המבשר יוחנן, כי “יש עוד מעשים רבים אחרים אשר עשה ישוע” וכו' (עין את הפסוק שהבאנו בראש ספרנו). בספרות כל העמים הנאורים נכתבו ספרים רבים עד אין מספר, וכל אחד מצד השקפתו ונקודת הראות שלו משתדל לבוא עד חקר ישוע ותכונתו האנושית, אבל כל מה שיתאמצו לקרוב אליו, יכירו מה נשגב הוא מהם… החכם הנוצרי פולוס שמידט בהקדמתו לספרו האשכנזי: “די געשיכטע יעזו⁷ (אשר היה לנו כמו כן לעינים בכמה ענינים בספרנו) מביא את הספור על דבר נוסעי הצלב, כי בקרבם אל קבר ישוע, אחרי כל העמל והתלאה, מצאו כי איננו בקברו, כי נעלה הוא מעיניהם… “כזה, אומרים לנו” – מוסיף החכם הנ”ל – “יהיה גורל כל אלה המשתדלים לבוא עד חקר התכונה האנושית של ישוע, כי אחרי כל החקירות והדרישות מוכרחים אנו להודות, כי נעלה הוא מכח השגתנו”. “אבל”–אומר הסופר הנ“ל – “בכל זאת לא נתיאש, ונוסיף לחקור ולהתעמק בדבר, ונקוה לסיעתא דשמיא שמלאכתנו תהי רצויה” וכו'. בדברים אלה מסיימים גם אנו את הקדמתנו, שנמשכה יותר מדי, ונוסיף רק כי אין כונתנו לשום “פתוי” – כאשר בודאי יאשימו אחינו הנאורים גם אותנו – יען כי האמונה היא דבר המסור אל הלב, ואין בכחנו להושיע לקטני אמנה, לחסרי אמנה, כי “אם לא יולד איש מלמעלה, לא יוכל לראות את מלכות האלהים” (יוחנן ג' ה'), וד”ל.

* * *

ואני תפלה לאלהי מרום: יעוררו נא דברי אלה בנפשות הקוראים תשוקה פנימית להתקרב אל בן האלהים האמתי, אשר הופיע פה עלי אדמות להושיע את כל בני האדם; תתיצב נא לנגד עיניהם תמונת אחיהם בבשר המתודע אליהם בספרי זה וקורא אליכם: גשו נא אלי! יביאו נא דברי אלה את החשק בקרבם פנימה לחקור ולדרוש בדברי כל הנביאים חוזי יה ולהתבונן בספרי הברית החדשה למען יפקחו עיניהם לראות, כי כל הנבואות נתמלאו במובנן היותר נעלה בישוע מנצרת משיח יהוה; יאירו נא אותות ספרי ככוכבים מזהירים בעיניהם, למען ירפאו העינים אשר עששו, ויביטו אל “אור העולם” אשר המה שטמוהו, שפכו את דמו ועללו עליו עלילות שוא; יהיו נא דברי כשריקת הרועה לעדרו, לצאן האובדות, למען ישובו ויבואו ביראת הכבוד, בתחנונים ובענוה, אל זה אשר דקרו, להודות ולאמר: אבל אנחנו אשמים! אנחנו חשבנוהו מוכה אלהים ומעונה, אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם! ישימו נא דברי קץ ללזות השפתיים, דברי לעג ובוז, ספורים בדוים, שקרים וכזבים, אשר ספרו אבותיהם באזניהם על ישוע המשיח מושיע העולם, – ויספרו במקום הספורים ההם, איש לאחיו, ספורים אמתים, ספורים אשר כל אבן מקיר תזעק ותעיד על אמתתם, וכל חללה של עולם מקימת כי ישוע הוא אותו עבד יהוה, אשר לתורתו איים ייחלו, וישועתו עד קצה הארץ!

פּ. לֶבֶרטוב.

 

פרק א': מצב המשבר והיאוש.    🔗

זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב — אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ…

הושע ח‘, ג’.

כל ספור תולדות ימי איש גדול הוא באמת ספור תולדות איזה כח חדש שחדר אל עולמנו להביא אתו איזה חדשות ונצורות, איזו תולדה שאינה דומה כלל לאלו שכבר היו לעולמים. ועל כן על המספר מוטלת החובה — לתת לפני קוראיו תמונה בהירה מכל המקרה הנכבד ההוא ולברר היטב, איך חדר ונכנס הכח החדש בקרב הישן ואיך הוצקו והשתלבו שני הכחות (החדש והישן) עד כי נוצרה ע“י השתלבותם צורה חדשה לגמרי. ולזה נחוצים לו שני דברים עקריים: א) לברר את טיבו של הכח החדש שבא לחדר אל תוך הכח הנמצא מכבר, וּ בּ) לברר את טיבו של הכח הישן, אשר אליו נשתלב הכח החדש — ונתאחד עמו. כי אם אין לנו ידיעה ברורה על דבר המצב הקודם, כלומר, מעמד שני הכחות לפני השתלבותם, לא נוכל להשיג בדיוק את ההבדל בין המצב הקודם ובין זה שבא אחריו, ואם כן לא נוכל לדעת בדיוק את הערך שנתרבה לשני הכחות ע”י התאחדותם.

עם שום נברא שבעולם לא בא כל כח חדש לעולמנו כמו עם ישוע מנצרת. רק עם בן האדם הזה שהופיע עלי ארץ בא כח, אשר החליף ושנה את כל סדרי התבל וילבישנה צורה חדשה, ואין אנו יכולים להכיר ולהבין היטב את הערך של פעולותיו, כלומר את ערך הכח החדש שהביא ישוע אל תוך עולמנו הישן, אם לא יהיו בהירים לנו חיי העם הישראלי בימיו, שבתוכו הופיע ובקרבו נטע את עץ החיים אשר גדל ויגדל ובצלו יחסו כל גויי הארץ. על כן נצייר לכהפ"ח בקצרה⁸ את תמונת מצב העם הישראלי בימי ישוע.

כל איש עברי, אשר דברי ימי עמו אינם מוזרים לו, יודע כי בעת אשר שבו בני ישראל מבבל נשתנו כמעט כל תהלוכות וחיי העם הזה. חזון הנבואה נפסק מימי מלאכי, שהוא היה הנביא האחרון בישראל. מאחרון הנביאים עד יוחנן המטביל, שנבואת הבשורה שלו היא התחלת הברית החדשה, עברה תקופה ארוכה של ארבע מאות שנה בערך. במשך הזמן ההוא נשתנו פני עם בני ישראל לגמרי: השפה והמנהגים, המחשבות והמושגים, ואידך. לוא קם מלאכי מעם המתים, אזי לא היה מכיר בוודאי את העם אשר נפרד מאתו זה לפני ארבע מאות שנה!

במצבו המדיני — בסדרי הממשלה של עם ישראל באו שנויים רבים לרעה. אחרי שובם מבבל, נתנה הממשלה ביד הכהנים. הכהן הגדול היה בבחינת מלך, ראש הארץ, — ולארץ ישראל היתה אז תמונת מדינה קדושה, “מדינה דתית”, אשר רק יד הדת בה רוממה ורוח הדת שולטת בכל. אחרי כן באה הארץ, כפעם בפעם, תחת יד מלכים נכרים, וכל מלך אשר הדה ידו עליה, שם בה שנויים לפי טעמו ורוחו. ע"י המכביים — או החשמונאים — אשר נצחו את היונים הסוריים ופרקו את עול הגוים מעל צואר העם (נס חנוכה), היה ישראל עוד הפעם לממלכה כבשנים קדמוניות, וכשבעים שנה מלכו החשמונאים בארץ, אשר הורישו את כתר המלוכה לבניהם אחריהם כבימי מלכי בית דוד. כברק אור בליל חשך ואפלה, אשר בהתעלמו עוד יותר נרגשת חשכת הליל, כן היתה ממלכת בית החשמונאים לעם ישראל. אחרי ברק ההוא, אשר נעלם מעיניהם מהר, הרגישו עוד יותר את החשכה והעלטה אשר מסביב להם. מני אז הלך ישראל הלוך וירוד, הלוך ודל; ובימי הורדוס — עת הולדת ישוע — אנו מוצאים את העם הנבחר בדיוטא התחתונה של עניות ושפל המצב.

תהלוכות וחיי העם הישראלי שונו מאוד. אמנם בהשקפה שטחית היה הרואה יכול לחשוב ולאמר, כי האמונה והדת נתפתחו בימי בית שני; בהשקפה חצונית היה נראה כאלו מצב הרוח טוב מאד, אבל מי שהתבונן אז היטב אל חיי הרוח של העם, ראה אחרת, כי מצבו הרוחני של העם נורא מאד! הן אמנם כי עבודת האלילים, אשר ממנה היתה סכנה נשקפת לעם בימי בית ראשון, תמה ונכרתה כלה מישראל ולא הוסיפה להטותו מדרך האמונה הטהורה באל אחד בית המקדש היה אז המרכז הרוחני, ובשלוש הרגלים נהרו המונים המונים לירושלים, ועוד דבר חדש אז נעשה בישראל אשר חזק את הדת בין העם, והוא: “בתי כנסיות”, אשר בתוכם ישבו החכמים הסופרים והורו לעם בהתמדה רבה את חקות התורה וכל דיניה ומשפטיה. בימי ישוע היו כמה וכמה “בתי כנסיות” ובכל שבת היו מתאספים אל תוכם יהודים לאלפים, ואחרי תפלת־שחרית הטיפו הסופרים לעם דברים המושכים את הלב. נוסף לזה, נוסדו עוד “בתי מדרש”, ששם למדו גדולי הדור לתלמידיהם את התורה ויפרשוה. כל הסדרים ההם נתנו לרוח העברי איזה ברק חצוני, אשר נראה היה כאלו הוא באמת כלו קדוש וטהור; אך מי שהטיב לראות, ראה כי זה הוא רק למראה עין ואולם — האמונה הטהורה, החסידות האמתית של ישראל לא לבד שלא צעדה קדימה, כי אם עוד נסוגה אחור וצללה בתהום רבה. רק המעשים החיצוניים נתרבו, רק הצירימוניא גדלה, אבל הרוח החי והמושג הפנימי, העקר של האמונה — כאשר נברר עוד הלאה בפרק זה — נחלש מאד ונתעלם כלו תחת המכסה העב של ה“גזירות והסיגים” שתקנו רבנן… מרוב העצים לא יֵרָאֶה היער! אך קודם כל נשים לב לזה, שבכל משך ארבע מאות השנים שזכרנו, לא קם כל נביא בישראל ונסתם כל חזון. בימים מקדם, — בעת אשר לעם ישראל היתה הנטיה לעבודת אלילים, קמו בתוך ישראל יחידי סגולה, אשר רוח אלהים נוססה בקרבם — נביאים, אשר יסרו והוכיחו את העם בדברי אלהים חיים החוצבים להבות אש והיו עומדים בַּתָּוֶך — בין האלוהים ובין העם, — דור דור ונביאיו. אבל בכל ימי הבית השני לא קם כל נביא בקרבם, איש אשר יודיעם את רצון האלהים ואשר ידבר לעם בשם יהוה שולחו. “רוח הקדש”, “רוח יהוה” סר מהעם, אף כי היה לישראל בית המקדש בנוי על מכונו וכהנים ולוים בעבודתם, ובכלל, המצות המעשיות צצו ופרחו. זרם החיים, אשר הביאה הנבואה לעם ישראל העיף, שהיה מעורר אותו לחיים חדשים, נעצר ועמד מימי מלאכי. ואף אמנם כי המגלות, שבהן נכתבו דברי הנביאים וחזיוניתיהם, היו קדושות בעיני העם ונשמרו כבבת־עין; אך חסור חסרו אנשים שבקרבם הרוח להבין את דברי הנביאים הקדמונים, לפרשם ולבארם על פי פירושם האמתי, להוקירם כמו שהם…

אם נחפוץ לתת תמונה כללית של מצב העם הישראלי בימי ישוע, נמצא כי הסימנים היותר בולטים בה הם, כי רוח יהוה סר מעל עמו ויחד עם זה — גם ידו הנדיבה והפתוחה להריק לעמו שפעת ברכה על אדמתו. עניות, — עניות רוחניות וגשמיות — זה הוא דמות דיוקנה של התקופה ההיא. ולתאר את העניות הכפולה הזאת ומוצאה, את היאוש הנורא ששרר אז בין העם ואת האידיאלים והתקוות שאמצו את לבב השרידים ויחידי סגולה — זאת היא מגמתנו בפרק זה.

* * *

“אפס כי לא יהיה בך אביון” — הברכה הזאת נאמרה בדרך תנאי: “רק אם שמוע תשמע בקול יהוה אלוהיך וגו'”, ואם יש לנו רשות לאמר, שלא נתמלאה ההבטחה הזאת בכלל, זה הוא בודאי מפני שלא נתקיים התנאי… איך שיהיה, — בתקופה ההיסטוריא של ישראל, שאנו מדברים אודותיה, ירד המצב הכלכלי שלו פלאים עד המדרגה היותר נמוכה. העניות גברה מאד בארץ, — לא זו העניות הצנועה והבישנית שמשתדלת להחבא, אך עניות פחותה וגסה, המרימה בחוץ קולה, הפושטת יד, בדופקת על פתחי נדיבים. גלה כבוד מישראל: אותה הגאות של הרוח, יהירות אצילית של “בני מלכים”, האמרת: “טוב למות מפשוט יד” הלכה ואיננה; ואיש מסכן האומר: “לחזור על הפתחים אני בוש”⁹ —מתפאר בזה כמדה טובה יקרת המציאות למאד… איך בא העם הנבחר, זרע ברך יהוה — לידי מצב כזה?

התנאים הטבעיים של הארץ הברוכה לא היו הסבה לזה, אמנם מוכרחים אנו להכיר כי “דברה תורה בלשון בני אדם” בכל מקום שאנו מוצאים בכה“ק פזור שבח יותר מדי למעלות הארץ, שימת פרטים אחדים נאותים והגונים לכלליים ובלתי מוגבלים, כמו: “ארץ זבת חלב ודבש”, “ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, ארץ זית, שמן ודבש” או: “כי מה טובו ומה יפיו! דגן — בחורים, ותירוש ינובב בתולות” וכדומה. אבל גם עדותו של עכו”ם מֵשִיחַ לפי תומו — טציטוס הרומי, אשר במשפטו הכללי על ארץ ישראל ידרוש הרבה בשבח עשרה הטבעי, מזג האקלים המבריא וכו', תוכיחנו ברור, כי מצב ארץ פלשתינא, העזובה כעת, לא יוכל להיות לנו לקו בבואנו לדין על זה שהיה בימי הופעת הברית החדשה. ההרפתקאות המדיניות והכלכליות, שעברו עליה במשך שני אלפים שנה, עשו מה שעשו עד הביאן אותה אל המצב הנכחי; פעולה לא מעטה מזו עשו גם השנוים הגדולים שנתהוו באקלימה — שנוים שנתנו את היכלת להתפתחות קולטורה צפונית שם, בזמן שהעמים היושבים בקדמת אסיא לא יכלו להשיב עוד את העבר הנחמד, את הדר שפעת הברכה, אשר שררה שם בתקופה הישנה.

ישראל שם הרים משכנו, — “אלוהי הרים אלהיהם” אמרו עליו שכניו בני־עמון היושבים במישור — ובפעל תצייר לפנינו מפת ארץ־ ישראל שלשלת הרים ושפעת עמקים צרים ביניהם. אבל ככר האדמה ההררי הזה היה בטבעו מסוגל למאוד — גם בחלקו אשר ליהודה — לחיי אכרים חרוצים ושמחים בחלקם. אם אמנם תבואת השדה לא היתה יותר מעשרה עד שנים־עשרה שערים, בכל זאת לא נראה שם “צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם” וגם היה להם “די חלב עזים ללחם ביתם”. רכסי ההרים היו מכוסים בשפעת ענבים, יערי זיתים — למכביר. גם הר יהודה — ההר המרכזי — ביחוד בצד מערבית, נתן פרי תנובה מספקת, וחלקת העמק לרגליו היתה פוריה מאוד, בתתה את היכולת גם לצבור בר ופירות שונות לפקדון לארץ. חסרון מים בודאי צריך היה להיות מרגש שם במדה מרובה, כי עד גדות הירדן אנו רואים לפנינו ארץ ציה וצמאון; ומישור הירדן עצמה גם היא לא תניק חיל וכח הרבה מן הזרם אשר בקרבתה; ובכלל תציג לעינינו חזיון מעציב של ארץ שזפת שמש. אבל בה בַּתָּוֶך, כענבים במדבר, יתנוססו שני ככרים נחמדים, אשר שני מעינים גדולים ישקו אותם כל השנה, כגן אשר בעדן: עין גדי, הנודע לתהלה בימים ההם בשפעת שקמיו ובשמו, שמקומו על החוף המערבי של ים המלח הנשכח מני רגל; ועמק יריחו אשר בפאת צפונית־מזרחית של ירושלים — אחד ממרכזי המסחר והתנועה — המלא אז תאנים ועצי־בשם, אשר עליהם בהתפעלות עצומה יספרו הגיאורפים היונים.

אחרי שאבדו היהודים את חלקת הארץ התיכונית, על ידי שנפרדו השומרונים מעליהם, עוד נשארו שלמים באמונתם אתם יושבי הארץ הנשארים, אשר מצפון לעמק יזרעאל לפנות דרך המשתרע עד הכרמל, ששם נמצאת אחוזת הארץ הנודעה בשם: גליל. אמנם גם זה הככר האחרון לא הגיע עד הירדן: חלק הגון מן הארץ, שנחשבה מקודם בגבול שבטי אשר ונפתלי נשאר ביד הגוים; אבל זה שהיה תחת יד בני ישראל — גליל התמני — היתה ארץ ברוכה בכל. בארץ זבולון ומקדם להר תבור הגיעה תבואת הארץ עד שלשים, ששים וגם מאה שערים. החוף העליון של ים כנרת ברובו קרוב למים, ובכל זאת לא לבד שיניח מקום פנוי על יד תוצאות הים לשדמת הירדן המלאה משקה, אך גם יסוג לאחור ימה וצפונה על מרחק נכר — לפנות דרך לשני גדות הים במישור.

נחסה מרוח צפונית, בטוחה בנחלים המרוים אותה, תחת ידים חרוצות עסוקות בה, התחרה והצטינה ארץ העמק הזאת בשפעת יבולה המיוחדת לה. פה הלכו עתות השנה, נצמדות ושלובות זרוע, פה היו תאנים וענבים מתוקים לאכלה עשרה ירחים בשנה — יספר לנו הפטריוט היהודי יוסף פלאביוס בספרו “קדמוניות היהודים” — לא היה פה אף חלק אחד שלא חלו בו ידי בונים. שתי מאות וארבע עירות וכפרים, בכל אחד מהם לא פחות מחמש עשרה אלף יושבים! אמנם פלאביוס אוהב מספרים מגזמים, אבל גם אחרי שנגרע מה שצריך להגרע, הלא סוף כל סוף תשאר לנו העובדה של מספר יושבים רב בלתי רגיל שהיה אז בגליל, אשר גם מספרים אחרים בני הזמן ההוא לא יכחדו. ועוד מוצאים אנו, שגם ארבעים וארבע שנים אחרי הלדת ישוע, בקשו יושבי צור וצידון שלום מאת “מלך הגליל” — אגריפוס הראשון — "יען לקחו מחית ארצותם מארצות המלך¹⁰ — הד קול תור הזהב של ארץ ישראל, טרם שנחלקה מלכות בית דוד, עת שלמה שלח לחירם מלך צור ממותר חטתו ושמנו תמורת ארזים ועצי זיתים למבנה הבית¹¹.

עוד יותר טוב היה בארץ בני עמון העתיקה שמע החטה של מזרח הירדן — “חטי מנית” — בזמן שארץ הבשן, מצפון למזרח הירדן, יצא שמה למרחוק בגלל חלב כריה, פרותיה השמנות ופריה האבירים.

כללו של דבר: לא בטבע הארץ ואיכות עצמה היו שרשי העניות הנוראה ששררה בה בתקופה שבה נולד ישוע.

אמנם במצב גרוע מזה כבר היה הדבר ביחס אל המסים והארנוניות שהיה על עם ישראל לשלם למלכות רומא — שבט אף יהוה הנוגש בו, מלך הגליל עמד במצב ברית־אחדות־משועבד לממשלת רומא, ומחויב היה לגבות בארצו מדי שנה בשנה, לטובת אוצר הנכסים של רומא, מכם אשר ערכו לא נודע לנו כעת. קשר מיוחד היה בין זה המכס ובין כל אחד מן המלכים היושבים על הכסא מטעם רומא: את המכס היה גובה המלך בעצמו, אבל מכיון שמחויב היה על פי הרוב לקבל עליו את האחריות בעד המכס לפני הממשלה העליונה, אם כן ה“מעמד ברשות עצמו” שלו היה רק למראה עין, ובעצם הדבר היה לא פחות ולא יותר מאלה המוכסים אשר ביהודה, אשר עליהם הביט העם בימי ישוע כעל פקידי ומשרתי רומא.

בשנה הששית להלדת ישוע, אחרי אשר הוסר מכסאו אַרכילאַוּס, בן ויורש להורדוס הגדול, חדלה יהודה מהיות ממלכה בפני עצמה ותספח, יחד את שומרון, אל הפרובינציה הרומית — סוריא. ויש ראיות נאמנות, שגם ביהודה עצמה, בימי ממשלת טבריוס, גדלה הצעקה מאד בעם על כובד המסים המעיקים עליו, אך לא נודע לנו אם היתה תועלת מזה…

קודם כל היה עליהם לשלם מכס־ישר, “כסף לגלגלת” מכל פרנסותיהם ונכסיהם, כמקרקעות ושדות כן גם מבתי המסחר וחרושת המעשה. ה“ערכין” אשר הקציב המלך אוגוסטוס, אחרי ספחו את ארץ יהודה אל ממשלת רומא בשנה הששית לספה"נ, ביחד את מדידת הארץ החדשה והערכת המטלטלין (נכסי דְנַיְדָא) שנעשו בדיוק רב, שמו בסיס אמיץ למסים הישרים (דירעקטע שטייערען) שזכרנו. ונוסף על זה באו מסים אי ישרים (אינדירעקטע שטייערען) אין מספר: בעד ירושות, בעד תמורה, חליפין ועובדות מסחריות אחרות ממין זה, בעד גמר קנין עבד, בעד שחרור עבד וכדומה. אך ראש לכל דאגו המונופוליא ומכס־הגבול לטובת הכנסות־המלוכה: מונופוליא על מלח וצרי פלשתינא יחד את טביעת המטבעות (Münzregal); מכס גבול המדינה, מכס גבולי הפרובינצות, מכס שער העיר… ידועות גם כן הצעקות, אשר נהיו בפרובינצות על הנוגשים מדעת עצמם — קבלני המכס ופקידיהם. מסירת כל המסים האי־ישרים, ובתוכם גם מכס הגבול, לידי אנשים פרטים אשר קבלו עליהם לשלם שכר ידוע מדי שנה בשנה לאוצר המלוכה, היתה גם כן לחק בימי הקיסר הנזכר. תכנית המכס הנזכרת, יוכל היות, ראויה לשבח בעבור זה, שהסבה לא מעט לאותן ההנחות שנעשו אחרי כן על ידי המרידות שקרו בהפרובינצות. אבל זה היה רק ביחס אל המסים הישרים, כי ביחס אל המסים שסלקה הממשלה את ידה מהם לא היתה למשלמי המס האומללים דרך אחרת, רק לערוך את טענותיהם וקובלנותיהם, מדי פעם בפעם, אל בתי המשפט, שגם זאת הביאה הכנסה לא מעטה אל הממשלה, אשר אוצרותיה גברו ועצמו מיום אל יום…

עד איזו מדרגה היה גם לפרובינצת סוריא והסביבה הדרומית שלה (מקום מושב היהודים, כאשר אמרנו) לסבול תחת עול המסים — את זה לא נדע בבירור. אך בלתי ספק הוא זה, שהיהודים למקומם, מלבד הלחץ הפיננצי הכללי שרבץ על שכם כל העמים המשעבדים לרומא, עוד היו להם שני דברים אחרים שהסיכו נטפי מרה מיוחדים אל כוס התרעלה והתלאה שלהם: קודם כל, זה בלבד צריך היה לעורר את חמת היהודי התם עם אלהיו — מה שהרומים עובדי האלילים טבעו את חותמם על כל עניני החיים בארץ הקדושה בכלל. אבל לראות גם את זה, שהרבה מבני ישראל — בני אברהם, יצחק ויעקב — מצאו את לחמם ומחית ידם, במכרם את כבודם לשרת בתור פקידי הרומיים, עובדי אלהי הנכר, בהרמת המכס — זה היה הנטף האחרון למלא את כוס ההתמרמרות. הסבה האחרונה שזכרנו היתה גם היסוד לזה, שפי העם הישראלי, עוד לפני משול הרומיים בהם, נקב את המוכסים בשם: “רשעים”, אשר נסוגו אחור מעל אלהי ישראל, — עוד בימי בני טוביה, אותם המוכסים בסוריא שקנו להם על חשבון עמם את חיל וחסן עובדי האלילים, בכדי למלא את תאות עצמם להשתרר על הצבור, ובערמתם ובזרועם לקחו בידם את רסן הממשלה הדתית והמדינית.

לפלא הוא הדבר, שגם תחת עול המסים המעיקים של צורריהם, מצאו בני עמנו די כח למלא את חובותיהם בנוגע לצרכיהם הדתיים ובשמחה על פניהם הביאו את נדבותיהם אל בית המקדש. בנין הבית בימי הורדוס — זה הבית אשר אודותיו יכתבו בהשתוממות רבה גם סופרי ההסטוריא הרומיים — לא נמשך יותר משנה ומחצה; אבל תיקונו, השלמתו וקישוטו (יחד את מבנה מצודת המלך הורדוס) היו במשך זמן רב למקור פרנסה לרבים, ולאחדים נתנו גם את היכלת לרכוש עשר — כל זה, כמובן, “על חשבון הקהל”. גם בלעדי זאת, עורר וחזק המושל האדומי הזה, שקרא לעצמו בשם “מלך ישראל” את העבודה של בנית בתי תפארה בתבניתם היותר מצוינים בכל מלוא ארצו, ובאופן כזה לא לבד שהסב כבוד ויקר למלאכת הבניה, אשר זה היה מתחלה מנת חלק עבודת האדמה, אך גם נתן את היכלת לאחדים העסוקים בעסק הבניה לצבור כסף בשכר הפסד הצבור…

אך, סוף כל סוף, הנה בית המקדש בנוי על תלו. בכבוד והדר יתנוסס זה הענק הבנוי אבני גזית, אשר עליו ביראת הכבוד מהולה בעצב ידברו תלמידי ישוע… חיל משרתים רבים ישרתוהו, — וממילא מובן, כי כסף רב ידרש זה הבית מאת העם להוצאות העבודה הדתית ולכלכלת הכהנים והלוים. מלבד הסכום — הקטן בערך — של שני אדרכמונים לשנה, כסף גלגלת שמחויב היה כל בן ישראל להביא אל הבית¹², מוצאים אנו שלשלת ארוכה של קרבנות, אשר גם אותם יביא העם ברצון: חטאים ואשמות, שלמים, תודות ואשים. כמקדם יביא העם את ה“בכורים” — ראשית פרי שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, שמן ודבש, ואחרי הבציר — את ה“תרומה” — מבחר פרי השדה והגן (בערך אחד מחמשים מכל התבואה), ומן הנותר — “מעשר” מיוחד ללוים. ונוסף לזה עוד מסים דתיים אחרים כמו: מראשית הגז משחיטת בקר וצאן ועוד, ועוד.

אבל באיזו רצינות ונדיבת לב מלאו בני ישראל את כל אלה וגם הוסיפו מרצונם ונתנו בעין יפה, על זה יעיד מנהג הבאת הבכורים לירושלים, אשר נחגג היה בכל פעם ברוב פאר ויקר, בשמחה וששון, בתפים ובמחולות ובצירימוניה ארוכה ומלאה נימוסים רבים של קבלת פנים בעֲזָרה לפני המקדש. עוד זאת ראיה, שמלבד שרבים מן היהודים היותר אדוקים הוסיפו לנדב “מעשר” לקרבנות שלמים נוסף על ה“מעשר” ללוים, עוד היו שוקלים האמידים ובעלי נכסים כסף רב לאוצר המקדש, אשר לתכלית זו היו שתי קופות גדולות ב“עזרת נשים”.

ובזה הנה באנו אל אחת הסבות הראשיות של העניות הנוראה שנתפשטה אז בארץ ותשים משטרה בה למרות כל ההון והנכסים והיקר שאנו מוצאים בשכונתה. תחת הנהגת “מדריכים עורים לעורים” — על פי פתגמו המצוין של ישוע — נהיה העם הישראלי לעם צבוע וחנף ברובו, אשר בכל עסקו בתורה, בכל חתרו לרדת ל“עימקא דדינא”, בכל רצינותו המופלגה בקיום צירימוניות דתיות שונות, שבהן אבד זמן רב לבלי יועיל, היה תמיד בדעתו שיקבל פרס הגון בעד שמושו — שיאכל “פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא”. העשירים יכלו לקים את כל זה בנקל, מבלי “דררא דממונא” נכרת לכיסם: מי שלמדו אותו מוריו ומאשריו שעיקר הדבר הוא לרכוש “שכר” רב, בהכרח בא לידי דרכים נלוזים, לידי שיטת “נדבות” קלות, שבהן קוו העשירים ובעלי הנכסים לעשות כביכול את האלהים לבעל חוב להם, כי “לא נבראו העניים אלא כדי שיקבלו הם (העשירים) עליהם “שכר” (עפ"י המאמר הידוע בתלמוד). המובנים “צדקה” ו”נדבה" היו לשמות נרדפים. זה הוא שמביא לידי ריקניות פנימית, בלקחו ובשימו לאַל את שמן המרפא לפצעים — נדיבת הלב הטהורה והנקיה ובהורידו אותה, קודם כל, לעשות “צדקה לשם קבלת שכר”, ואחרי כן גם לעשות צדקה לפני בני האדם להתראות להם¹³, וזה הוא גם כן שמביא את מקבלי צדקה לידי עבדות פחותה ומרכין את ראשם תמיד יותר ויותר תחת עול הנימוסים השוררים.

בית המקדש וצרכיו עומדים בשורה הראשונה. מלבד מיכניקה דתית שאין לה שום שוה, מוצא לו מקום בזה גם סירוס אי־טבעי של הרעיון הפנימי של מובן הנדבה החפשית לצרכי הבית. והא לך משל אחד: לא כמאורע פרטי אך כבסיס נאמן יציגו מורי העם, שאדם אומר: “קרבן”, כלומר: מתנה לאלהים — גם במקום שהדבר המנדב יותר ראוי הוא, מצד הדין ומצד היושר כאחד, שיתן אותו מנדבו להוריו העניים ויקים מצות כיבוד אב ואם (עין מתי ט"ו פסוק ג' ואילך).

שמוש דת בבלי דעת כזה מסוגל היה רק להכביד את קשי הלב הטבעי של העם, אשר עליו כבר הוכיחו הנביאים הוסיף והוכיח. על פי העדות הזאת, היותר נאמנה מכל אחרת, היה היהודי מטבעו לא טוב מן העכו“ם — בדברים של “שלי ושלך”. המאמר בקאפ, נ”ח של ישעיה טוען הרבה נגד הבית, הקרבנות והדת האופיציאלית בכלל: “ואותי יום יום ידרשון… כגוי אשר צדקה עשה… — למה צמנו ולא ראית?… — הן ביום צמכם תמצאו חפץ… הן לריב ולמצה תצומו ולהכות באגרף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו? הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע… ושלח רצוצים חפשי… הלא פרס לרעב לחמך… כי תראה ערם — וכסיתו… וכו'. ומעין זה קרא הנביא כבר בתקופה הקודמת: יהוה במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו: ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם, מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?… ועוד: כי כרם יהוה צבאות בית ישראל, ואיש יהודה — נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה — והנה צעקה; הוי, מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום… והושבתם לבדכם בקרב הארץ…”

האזהרות לא הועילו ומוכרחים היו גם נביאי עת השבר הגדול, בראותם את חומות ירושלים מתמוטטות ונופלות, לחזור ולהוכיח את עמם אשר לא שב עד המכהו: “גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים” — צועק הנביא ירמיה “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא, ודעו, ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עשה משפט, מבקש אמונה — ואסלח לה!” ועוד: איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו… ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו… וכו'. ויחזקאל קורא: “כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת יהוה… כי מכשול עונם היה”; כי מלאו את הארץ חמס".

התמונה הנצבת לפנינו מותחת דין קשה על עם יהוה, שחייו הם סתירה עצומה נגד תביעות הנביאים ומזמורי התהלים וכמו כן גם נגד רוח התורה, שחיבתם למצער להושיע ולתמוך בידי עניי עמם. אך כמו שלא שמע העם בקול הנביאים, כן לא שם לב גם אל תורה משה. איוב מרבה להתפאר בטובת ונדבת לבבו ובזה הוא מראה לנו בדיוק, שזאת היתה הצטינות בלתי רגילה כלל. אולם נשמח גם בזה לכהפ"ח שנמצא איש כאיוב שמתפאר במדות טובות באמת, כי מה נאמר ומה נדבר, אם נבוא לראות, במה שבחו את עצמם גדולי ישראל מתקופה מאוחרת מאד בזמן — “חכמי התלמוד”? — “תיתי לי שלא הלכתי ד' אמות בגלוי הראש”… “תיתי לי שלא הלכתי ד' אמות בלי ציציות ובלי נטילת ידים” ועוד “צדקות” ממין זה שבעבורם עתידים הם לקבל “שכר”… וכדי בזיון וקצף!

בצדק השתדלה עדת המבשרים את ישועת יהוה — הנביאים, בזמנים ועתים שונים, להסביר לאזן העם, כי מצבו הזר ביחס אל דתו בהכרח היה שיטביע את חותמו לרוע גם על המדות המוסריות וישים לאל את כל התביעות הנכבדות והאידיאלים הקדושים של תורת משה. וכדאי היא להראות על דוגמא אחת מסוג זה — על יחס עם ישראל בנוגע לשעבוד העבדים.

כנודע, לכלל עבדות יכלו לבוא כיהודים כנכרים: הנכרים — על יד קניה בעל־כרחית בעת שלום ועל ידי שביה במלחמה; היהודים מכרו את עצמם רק בסבת עניות גדולה, ובאופן זה, עפ“י הרוב, עברו הם ובני ביתם לרשות בעליהם בני עמם. שני מיני העבדים הנזכרים נחשבים עפ”י התורה — למקנת כספם של בעליהם כמו “מקנת צאן וכסף”. אבל בכל זאת לא לבד שתגין התורה על כל העבדים, לכל הפחות, נגד אכזריות היותר גסה מצד בעליהם, אך גם מחיבת היא שיספחו הם לגמרי על משפחות קוניהם, בקחתם חלק בעבודת האלהים, בנהנם מענג יום המנוחה, בשבתם לפני שלחן חג הפסח ובחגגם אתם את כל יתר חגי השנה. קודם כל, כמובן, היה החק הזה רק בנוגע לבני־ברית: “וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד; כשכיר כתושב יהיה עמך”. וביותר דיוק נאמרה ההנחה הזאת בפרשת “משפטים”, כי עבד עברי יצא בשביעית לחפשי חנם: ורק אם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני וכו' ירצע לעבד לעולם, בעת שבעבדים כנענים נאמר: “ולעולם בהם תעבודו”. אבל גם מצב העבד בכלל צריך היה לצעד קדימה אל צד היותר טוב לפי התחזק הקשר בינו ובין המשפחה אשר יחסה בצלה. גם על דבר היכלת בעד העבד לקנות את חירותו בכסף אשר צבר במשך ימי שירותו כבר דברה התורה. ונקל להבין מדוע ישוע, זה הדואג האמתי בעד כל סובלי לחץ ועוני, לא ידבר על דבר ההנחות האלה, בעת אשר במשלי אנו מוצאים אזהרות נגד ההנהגה רכה ביחס אל העבדים, כמו: בדברים לא יוסר עבד, כי יבין ואין מענה…מפנק מנער עבדו, ואחריתו יהיה מגון"…

והנה מלבד רגשי רחמים כאלה אל העבדים, אשר ביסודם מונחים מניעים דתיים ראוים לשבח יחד את פעולת המגמה של הנהגת הבית בחכמה, לא נוכל להראות בתקופת הופעת הברית החדשה על איזו הגנה מעשית אחרת ביחס אל הנהגה טובה את העבדים או על איזה צעד קדימה שנעשה במקצוע זה. האידיאלים הרמים האלה — על פי הסבות שזכרנו למעלה — לא קבלו זכות אזרח בתרבות העם ולא באו לידי התפתחות אף במשהו במשך כל הזמן ההוא.

ככה היה גורל שלוש התחלות הכי־נכבדות אחרות של סדר חדש בחיי החברה על דרך תנאי האהבה למין האנושי. נפרט נא ונבאר אותן פה בקצרה: נשך ומרבית. בספר שמות השתדל המחוקק להגין רק על היותר עניים מבני עמו, שלא יוקח מהם נשך. בספר דברים כבר אנו מוצאים צעד נכבד קדימה, והוא: שאסר את הנשך בכלל לאיזה איש שיהיה מן העם והתיר אותו רק לנכרים. יחזקאל — בתארו מחזה אידיאלי של חיי העם השב מגלותו, שעל פי נבואתו תנתן לו תורה חדשה וברית חדשה — ישים את הענש היותר חמור בעד נשך ומרבית לאחד היסודות (י“ז י”ח בספרו). אבל נחמיה כבר מוכרח היה להוכיח קשה את המלוים ברבית שקמו בזמנו (ה‘, ז’), והמשורר בתהילים (ט"ו, ה') טוען נגד העון הזה המתנגד לחק עדת ישראל האמתית. בספרי משלי ובן־סירא אנו מוצאים גם כן קול תוכחה כזה. ובספרי הברית החדשה מוצאה לה מקום המחאה כנגד הרבית כמדה חדשה בשם יהוה (עיין לוקס ו', ל"ד); ומשל העבד הבליעל (מתי י“ח, ל', ל”ד) יוכיחנו כי דרך גבית חובות בין בני ישראל בעת ההיא לא היה טוב מן הדינים היותר קשים שברומא¹⁴)

שמיטה. מלבד שהעבד העברי צריך היה לצאת לחפשי בשנה השביעית, היו צריכים גם כל העניים שבעם לקבל שנת חסד ורחמים, לשאוף רוח ולהתעודד. לטובתם נגזרה השמטה על כל החריש והקציר בשנה ההיא, להם היה גם כל ספיח השדה, גם עוללות הגפן והזית ואידך. אחרי כן נגזרה גם שמטת כספים בשנה השביעית. אבל בתקופה יותר מאוחרת אין אנו מוצאים שום זכר לקיום החקים האלה של מדת רחמים בלתי מצויה. בפעל במקום השמטה — שחלתה בזמנים שונים למקומות שונים — היתה לחק שנת שבתון כללית — מבטא מצלצל מאד, אולם באמת כונתו רק מנוחה וענג לעובדים בשדה. אבל העניים מאן דבר שמין?

שנת היובל. אחרי שאבדה השמטה — על ידי זה שנהיתה לשנת “שבתון” את תפקידה ההומני, מעבירים אותה ספרי החקים משנה השביעית לשנת החמשים וגוזרים בה תקנות נכבדות של אהבת אחים: שחרור העבדים, השבת האחוזות, שנמכרו ע"י עניות, ליד בעליהם הראשונים. אבל בפועל לא נתקימו התביעות האלו כלל וכלל. אמנם שנת השבתון נתקימה לפרקים, אך גם זה רק במובן: שנת מנוחה מן העבודה. רק פעם אחת — בקץ ממלכת צדקיהו — נתמלאה השמטה באופן יותר מעשי, אך גם אז בדרך חניפה וצביעות, כי “שבו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבישום לעבדים ולשפחות” (ירמיה ל"ד). ובעבור זה מבשר להם ירמיהו קריאת דרור ממין אחר: “הנני קורא לכם דרור, נאם יהוה, אל החרב, אל הדבר ואל הרעב, ןנתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ”.

מלכות בבל באה ותמלא בהם את העונש. כאשר קרא כורש מלך פרס דרור להם ויתן להם הרשות לבנות מחדש את בית האלהים, החלו עוד הפעם לפעם בדת רגשי האהבה לעניים, אבל בתור אידיאלים מפשטים… שמטה ודרור — את זה יקים נחמיה רק במקרה אחד פרטי והוא: כאשר גדלה צעקת העניים מאד ויאמרו להניא את מבנה חומות הבית — עבודה שדרשה את עזרת כל העם בלב אחד ובדעה אחת — רק אז, אחרי “ריבו עם החורים והסגנים” הצליח בזה שנתמלאו לכהפ"ח פעם אחת כל החקים השייכים לרבית, שמטה ויובל (נחמיה ה', א’— י"ג).

עמים וממלכות אחרות קמו אחרי כן ויקחו את נקמת יהוה מעמו. אבל ישועת יהוה, אשר אליה חכו הנביאים חוזי יה, התמהמה ולא באה עוד. קשי הלבב ואהבת הבצע של העם, הסר למשמעת יהוה רק למראה עין, בדרך חצוני, גדלו וירבו מיום אל יום וישימו את משטרם הנורא בכל הארץ הקדושה… ובזמן קרוב לפני עת ישוע מחה הלל ה“ריפורמטור” את העקבות האחרונות של הרעיונות הנשאים על דבר “שלי ושלך”, אשר דמיון העם נשא ונתן עמהם זמן רב מבלי הביא פרי: “תקנת פרוזבול” — הפרת שמטת כספים — זה היה הקץ להרחמניות הנפרזה של עם ישראל. התביעות המוסריות של הדת חדלו, והצבועים והחנפים שמו להם את “מסוה היראה” על פניהם לכסות את ערמת ומזמת לבבם. העניים גועו מרעב וקור ואין משים להם לב. ואם השליך העשיר מעל שלחנו עצם לעני, הביט על סביביו בגאוה ובגדל לבב ויריע בעצמו על צדקתו אשר עשה. מבשרי הברית החדשה היו הראשונים שהרימו את קולם מחדש נגד העשירים ויזהירו בהם. בספר המבשר לוקס אנו מוצאים קריאת “אוי” מרובעת אל העשירים. “אגרת יעקב” צוחת ואומרת: “הוי העשירים! בכו והילילו על הצרות אשר תבאנה עליכם. הנה שכר הפועלים אוספי קציר שדותיכם אשר עשקתם צועק עליכם; וצעקת הקוצרים באה באזני יהוה צבאות. התעדנתם בארץ והשמנתם את לבכם כמו ליום טבחה; הרשעתם והמיתם את הצדיק, והוא לא יפתח פיו”.

בכל ספרי המבשרים אנו מוצאים שאל מחנות העניים, אשר נהרו אל המושיע על פי שמע בשורת ישע הראשונה, נספחו גם שירות של חולים שונים, וביחוד — בגליל. וראוי הוא גם הענין הזה שנברר אותו, לכל הפחות בקצרה.

קצר כח הדת השלטת מהושיע — זאת היתה המסקנה האחרונה של דברי ימי ישראל ביחס אל העניות; כח השגעון הדתי הוא רק להרחיב ולהעמיק את תהום היאוש הנורא — זה היה ה“סך הכולל” של ההסטוריא בדברי חולי ומדוה.

על פי ההשקפה החצונית היה בודאי מצב הבריאות בארץ ישראל בכלל לא גרוע מזה שבמקום אחר בעת ההיא. כח הרצון החזק של עם ישראל ואינרגיותו, שהגיע עד למדרגת קשות־לב, וביחוד — שכלו הבריא והטבעי שממנו תוצאות לחקי שמירת הבריאות בין איש לאשה שנתנו בתקופה הדתית הראשונה: כל זה לא יכול היה לקבל איזה נזק נכר ע“י גלות בבל, ע”י המשא מתן עם הקולטורא של העם המנצח שנתפתחה עד מדרגה גבוהה. ובאמת הדבר כן הוא, כי מלבד האמונה בשדים ופעולתם להסב חולי ומדוה, שירש העם הישראלי מבבל ושנשרשה בו מאד, אין אנו יכולים להראות, בנידון דידן, על איזה פרי אחר של ההתקרבות עם עם הנכר. מצד אחר צריכין היו להביא פרי טוב, בענין זה, ההשפעות של חכמי יון, שהובאו אל החכמה הרבנית ע“י חכמי אלכסנדריה; ואולם הדבר לא כן היה, כי גם בזמנו של ישוע עוד לא חדר תוך ההכרה של חכמי ישראל זה שכבר דרש היפוקרטוס — הרופא היוני — והוא: כי חליי הרוח מוצאם משנוים שנתהוו במוח האד מבפנים ולא מ”דבוקים" של איזה שדים מבחוץ. יחד עם זה צריכים אנו לשים לב אל המצב הנמוך של חכמת הרפואה בעת ההיא בכלל: אולוס קורנליוס צלסוס — הרופא היותר גדול אחר היפוקרטוס הנזכר שהיה בן זמנם של סוקרטוס ואפלטון — עוד טרם התחיל לכתוב את שמונת ספריו בחכמת הרפואה כשכבר הופיעה בשורת הברית החדשה הראשונה, וגלנוס —רופא אחר גדול — נולד רק בעת שאדרינוס קיסר שם קץ לצל ממשלה־עצמית האחרונה של עם ישראל.

את זאת נדע ברור: דרך עם ישראל אז בהכנת החליים וסבותיהם, סככה על ארץ החשך והמדוה בכנפיה מבלי תת אף לקו אחד של אורה ונחמה לחדור אליה. כל חלי הוא עונש אלוה — זה הוא השגעון הנורא שהרבה את צרות החולה עד להפליא! בעז־רוח וענוה כאחד קם איש תם וישר, מי שסבל ענוים ויסורים קשים ועמד בצדקו — איוב נגד השגעון הזה בפרט ונגד פירוש כל ה“רע” שבתבל כעונש אלוה בעד החטא בכלל. לחנם ולבלי יועיל! וגם ב“בשורת יוחנן” אנו מוצאים שתלמידי ישוע יכלו לדרוש בראותם את צרת לב מי שנולד עור, כי זה הוא “בגלל חטא הוריו”. כמובן, מחה בידם ישוע, כי הוא בעצמו דבר על דבר “חלי בגלל חטא” רק במקרים אחדים, כשידוע היה לו שכן הוא. אבל האמונה בחרון אף האלהים כבסבת כל מחלה פרטית העמיקה שרשיה, ונוסף לזאת הדעה המוטעת, המביאה לידי יאוש מחלט, הכבידה את עלה עוד אחרת, והיא: כי “רוחות רעות”, קליפות ר"ל וכדומה תקחנה חלק נכר בכל חלי ומדוה בהכבירן את צרות ופצעי לבב החולה. ולא רק על חולי הרוח בלבד יאמר כי הם “אחוזי־שדים”: האב, שהביא את בנו האלם והחולה גם כן בחלי־נופלים לפני ישוע, מעיד על בנו כי “רוח אלם בקרבו, ובכל מקום אשר יאחזהו, הוא מרצץ אותו — וירד רירו, וחרק שניו, ויבש גופו… ופעמים רבות הפיל אותו גם באש גם במים להאבידו..” האשה שחלתה כשמונה־עשרה שנה במחלת הכפיפה ( Rückgrats - Verkrümmung ) גם בה היה “רוח חלי”. ודוגמאות כאלו רבות הן מאד.

ובכן לא יהיה הדבר לפלא בענינו, כי תחת השפעת מבט כזה על עצם החלי לא יכלו כללי שמירת הבריאות, שתקנה הדת, למרות כל חומרותיהם, להתפתח ולבוא לידי מדרגת רפוא חולים מסודר. במקום “דאקלעו אהדדי” חרון אף האל ותקלות השדים ר“ל, שם לא יכלה יד אנוש להושיע ותסוג אחור ביראה ופחד… בשורה הראשונה, כמובן, מרר הדבר הזה את חיי חולי הרוח, או “אחוזי השדים”, בסבת הכרת כל העם בדבר סבת מחלתם. ברגשי פחד הסירה החברה את פניה מעל האומללים האלה, אף כי באמת לאלה האחרונים היתה הזכות ביחוד, שאליהם יכונו רגשי חנינה, כי חלי נפשם יכול היה להרפא בנקל ע”י הנהגה טובה והסברת פנים אליהם. אבל ה“רוחות הרעות” גרשו את האומללים מאדם העיר אל דרכי הכפרים, אל המדבר השמם או אל בית הקברות ששם קבל את פניהם ריח המות הקרוב להם¹⁵. מספרם היה נורא מאד ואין איש שם על לב לנסות לדאוג עבורם, לאספם לחבורות ולנהגם הנהגה טובה וישרה.

לא נמצא כמו כן שום רמז על איזו נסיונות שנעשו במקצוע זה לטובת המצורעים; גם בפה — הנהגה חמורה את החולים לטובת הבריאים. מחוץ למחנה היה מושב המצרעים ועד הרפאם מעצמם מצרעתם, ואז נעשתה בהם בדיקה חמורה ע“י הכהנים טרם הקבלם אל תוך העדה. אולם מה היה גורלם במשך זמן הבדידות? לא היה איש בעולם בעת ההיא שישים על לבו לדאוג על דבר הנהגה מסודרת את היותר אומללים שבחולים האלה. בית־החולים הראשון למצרעים, שאודותו תספר לנו ההסטוריא של חכמת הרפואה, נוסד רק במאה הששית לסה”נ. אבל איזו תקנות על דבר הנהגה כל שהוא עם החולים הלא צריכין להנתן גם בתקופה הקודמת, לכהפ“ח ע”י הדת שהחמירה מאד על המצרע ותצוה עליו ש“בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע ועל שפם יעטה וטמא, טמא יקרא… כל מי אשר הנגע בו טמא הוא וכו'”! ובאמת אנו מוצאים בספרי הבשורה שענין רפואת הצרעת היה בפועל גם קודם לזמנם, אבל זה נוגע — אם לא נשים לב אל מקרי רפאון ע“י נס ומופת — רק אל היותר קלים של צרעת, שגם חקי התורה יבדילום מצרעת במובנה העצמי, — רק אל נגעי מספחת שרפואתם היתה במשך ימים אחדים, ובאמת אם הצרעת היותר גרועה — כמו זו שמציר ספר איוב — מתאמת אל מראה החליים היותר נוראים ממין זה בזמננו, כי אז בודאי לא היתה יכולה להרפא. עכ”פ נכרת היתה הצרעת הזאת בימים ההם לבלתי נרפאת, ואם גם יחלש הכאב לפעמים ויתעלם מן העין, הנה הנם רק הפסקים קצרים שתחתיו “יצבור כחות חדשים” זה הכאב המגועל, הממסמס פנים, ידים ורגלים להוסיף לעשות את מעשהו — הריסות הגויה. נגד היאוש הנורא של מוכים ומעונים כאלה יאבד כמעט את כל מוראו מצב האומללים האחרים שנפקדו על המון הפסחים ונכיי־אברים — השלשית ממכות החליים הראשיים שנזכרו בספרי הבשורה.

כל החליים הנוראים האלה ששררו בישראל בימי הופעת ישוע כמדומה, בהשחתות שונות בשטת העצבים (נערווען סיסטעם), שדרך התגלותן היא על ידי חולשה מתגרת (רייצבאַרע שוועכע) מבלי שיבואו שנוים נכרים במבנה אברי הגוף, אך ע"י ההתגעשות העצומה בשטת העצבים של החולה עלולים להתעכב בו — כלם או במקצתם — גם כחות השמוש הטבעיים של הגוף. החליים האלה הם במקרים אחדים גם מתדבקים, ויוכל היות שגם מזג האקלים גרם אז להתפשטות המכה האיומה הזאת.

ב“בשורת יוחנן” יזכר רק פעם אחת על דבר ברכה רבת הישועה לחולים שהיתה בבית־חסדא מצפון לירושלים וגם על דבר דאגה לטובת החולים שבקשו עזרה שם. וביחוד על דבר איש ששהה שם שלשים ושמונה שנה ונכזב מתוחלתו למצא ארוכת תעלה¹⁶. בשלשת ספרי הבשורה הראשונים, שעיקר מקום ספוריהם הוא הגליל, אין אנו מוצאים שום זכר לדאגה אמתית בדבר החולים מצד בני ישראל. הכהן — במשל הנודע של ישוע¹⁷ — שעבר במנוחה שלמה לפני גְוִיַת האיש המוכה שנפל בידי שודדים וכו', עין שם — יתן עדותו על הנהגת והלך רוח מורי העם ומאשריו גם בנוגע לאסון כזה.

ככה היה בפועל מצב העם הנבחר. הוא נועד להיות נושא הברכה והישועה אל כל משפחות האדמה, כעם החי חיים דתיים אמתיים, חיים של מוסר ויראת יהוה, כאור לגוים וכמופת להם. ואף כי ההכרה הזאת היתה במוחו תמיד, בכל זאת לא היה בה די כח להתגלם בחיים. על כן “שארית ישראל”, יחידי סגולה שבעם ראו בלב מלא תוגה ודאגה את השבר, את הסתירה העצומה בין תעודת ישראל ובין דרכי חייו המעשיים. המה ראו בעליל כי “לא זו הדרך”, ויצפו לישועת יהוה ולדברו כי ישלח ממרומים.

הסבה היותר עקרית של “הסתלקות השכינה” מישראל הוא זה שחלק לב העם ויחדלו להיות גוי אחד. בימי בית שני אנו מוצאים כי נפרד העם כתות מכתות שונות, שצררו אשה את רעותה, “התורה נעשתה כשתי תורות” — עפ"י הפתגם המצוין של הגמרא, ובאמת, הדרך הטוב והשוה אחד הוא, אבל דרכים עקשים ונלוזים — רבים הם עד לאין מספר… משים נא את השקפתנו על הכתות השונות ששררו אז בישראל ועל דעות ושאיפות כל אחת מהן:

על הכת הראשונה והיותר נכבדה, אשר אליה נטו רוב בני העם, נחשבו הפרושים; כלומר “נבדלים”. הפרושים היו מפלגה של לאומיים במובן היותר עמוק של המלה, אף כי העם חשב אותם רק לאדוקים בדת. את זאת הוכיחו הפרושים ברור גם בזה שהגנתם על טהרת המדות והנימוסים על פי הרוח הלאומי הלכה תמיד שלובת זרוע יחד עם מלחמת־תנופה, ברורה ונכרת, נגד הרוח היוני (היליניסמוס), אשר השפעתו הפנימית הלכה אז הלוך וגדל מיום אל יום על העולם הרומי המושל אז בכיפה. במלוא כל העולם הגדול, מחוץ לחוגם, היתה הממשלה ביד רומא, אבל התרבות היתה יונית לכל פרטיה; וכרוב מספר בני ישראל בכל ערי המסחר הגדולות בה במדה גדלה הסכנה שרחפה על עם ישראל אז — שיאבד את עצמו לדעת, את אפיו ותכנו הלאומי. זה שבגליל ובסביבות הצפוניות של ארץ ישראל בכלל כבר חדר, על ידי השפעת העמים התושבים, הרוח האלילי באופן נכר כל כך, עד כי כל הסביבה ההיא יכלה להקרא אז, על יסוד הכתוב, “גליל־הגוים” — כל זה היה כאין וכאפס נגד הסכנה שנשקפה אז מצד הפרופגנדה של ההיליניסמוס ברחבי התבל, אשר על ידה עוד יותר גדלו התערובות בין חכמת היהדות וחכמת יון בהמטריפוליון הרוחני — אלכסנדריה, אשר אמנם החלו מכבר.

רק דבר אחד עקרי ירשו הפרושים משם, ע“י “חכמת הסופרים”, אשר הם (הפרושים) נהיו לבעליה בפועל, והוא: את החכמה האלכסנדרונית וכל המצאותיה וחדודיה ב”דרשת רשומות“. אבל החופש הזה, הנתן מטעם בית־המדרש האלכסנדרוני למבאר הכתובים ביחס אל המובן ההיסטורי של כתבי הקודש, היה רצוי לשומרי חומת הדת המנהגים המיוחדים לעם ישראל רק בזה שהוא ייפה כחם לאפוטרופסות והשתררות על הצבור, ע”י ספרי הדת, שנתנו באופן כזה חומר רב, וכמו הרשאה מיוחדה, לבולמס ה“גזירות” שלהם.

במדיניות עסקה המפלגה הזאת — רק בה במדה שעל ידה יכלו לקוות לאיזה נצחון בעד האידיאל האחד יחיד ומיוחד שלהם — רעיון הפרישות והתבדלות מהשפעות זרות המתפרצות מבחוץ אל תוך כותלי בית המדרש. באופן כזה, לדוגמא, עוררה המפלגה הזאת מרד והתקוממות נמרצת עד שפך דם נגד אלכסנדר ינאי בכל משך ימי מלכותו (76–102 לפני ספה"נ), אשר היתה מלאה לה חליפות ותנועות שונות, אבל התמידה למעול בכל קדשי ישראל, — ובעבור זה החזיקו הפרושים בידי יורשת כסאו — אלכסנדרה־שלומית — בכל תוקף ועוז, כאשר האחרונה קבלה את חרטת בעלה המת על הנהגתו הרעה את הפרושים ותנהג עפ“י משפטם את מלכותה. שני פרושים היו הם אשר עזרו בפתיחת שערי ירושלים, בשנת ל”ז לפני ספה“נ, לפני הורדוס, ותיכף אחרי זה עמדה כל המפלגה על צד האדומי, “החציו־יהודי”, יען כי הבטיח להגין על בית המקדש אשר בנה הוא (עיין לעיל) בפאר והדר מאד נעלה, אשר גדל ביפיו על בנין שלמה. אבל ברצינות לא מעטה מזו חפרו הפרושים תחתיו במסתרים וגם קמו לפעמים נגדו ביד רמה, כאשר החלו חלומותיו של הורדוס על דבר פאר והדר מלך ומושל להתנגד לנימוסים הישראלים. ואחרי אשר, סוף סוף, עפ”י הרוב ע"י הפרושים, נשבר שבט מושלים מבני בית הורדוס בירושלים והפרוקורטור הרומי לקח עמדתם, מני אז מנעו הפרושים את עצמם מקחת חלק בענינים מדיניים.

הפרושים בעצמם היו בעזרת הבאת הארץ תחת ממשלה בלתי ממוצעת של רומא, יען כי זאת האחרונה נראתה בעיניהם כפורעניות יותר קלה בערך אל ממשלת אכזריות וזדון של הורדוס הזקן וממשלת קל־הדעת — ארכילאוס בנו. הם קוו לגורל יותר קל תחת רחמי וטובת־לב אגוסטוס המלך, ובעבור זה לכהפ“ח לא תמכו בידי צדוק בן סייעתם ויהודא איש גמלא כאשר קמו אלה האחרונים במרד נגד הערכים החדשים שנעשו על ידי מלכות רומא והמסים החדשים (עין לעיל). אבל גם לתקותם האחרונה של הפרושים נאמר נואש בה בשעה אשר פילטוס היה לבא־כחה של רומא בירושלים; ויחד עם זה אבד גם איזה רעיון הגיוני שיהיה — על דבר התקוממות או פריקת העול של הרומיים ביד רמה ובכח־עצמם. מני אז חדלו הפרושים לקוות לאיזו טובה מממשלת הגוים, וכל תפלתם ומעינם התרכזו בתחנתם אל על, כי האלהים יביא את המשפט הקשה על ידי משיחו; ובלבב פנימה חכו בכליון עינים לתקופת המשיח העתיד לשפוט את הגוים ולהכריעם תחת עם ישראל. ולהמון העם, אשר ברובו חשב את הנסיגה לאחור מקחת חלק בענינים מדינים למצוה והסכים עמה, נתנו הפרושים שני פתגמים, מתאימים לרוחו ומובנים לו: לשבת דומם ולחכות לבן־דוד, שופט לגוים, אשר יגאל ויפאר את עם יהוה; ו”לרכוש את הזכות" לגאולת יהיה ע“י עבודה מעשית, ע”י התנגדות נמרצה, ע“י “יהרג ואל יעבור” בנוגע למנהגים זרים וע”י קיום המצות והאסורים של הדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. רק אחדים היו בין הפרושים אשר לא היו כיתר בני חברתם ורוח של דעת אלהים עוד פעם בלבבם. אך המעטים לא יכלו להושיע את עמם ולא היה בכחם להפיח נשמת חיים בנויה הגועת והמתה לעיניהם.

על הכת השניה נחשבו הצדוקים. הם היו בדעה אחת את הפרושים במלחמתם כלפי חוץ, כאשר נצרך היה להגין על הדת האופיציאלית נגד ה“מחדש מנצרת”; אבל קרבם פנימה היו צוררים הצדוקים והפרושים אלו את אלו בהתמרמרות נמרצה ואיבה איומה. מניעים היסתוריים של העבר יחד עם קנאה ותחרות יום יום היו מונחים ביסוד השנאה הזאת ששררה בין שתי הכתות. הצדוקים, בהיותם כנסיה של ראשי כהנים ומשפחותיהם, צבורים סביב לכהן הגדול בן משפחתם, כל עבודתם הראויה לכבודם, מצד יחוסם, היה להשתרר על העם ולא לקנות את לבבו באגיטציה, בדברים כבושים וניבים נעימים לרוח העם. ומפאת סבה זו הלכה השפעתם הלוך וחסור על ידי הפרופגנדה המתונה ורבת־פעלים של כת הסופרים. הצדוקים היו שרי העם; הפרושים — משלו ברוחו! דבר זה בלבד המר את לבב הצדוקים; אבל גם תכלית האגיטציה ההיא והרוח המפעם בה היו לקוצים ולצנינים בעיניהם, יען כי מוצאה, לפי דעתם, היתה מפאת אי־הבנה ביחס אל הערכים והצרכים החדשים שתפשו מקום בענינים דתים ומדינים, ובמקצוע ההשכלה.

המעיטו בחוקים! — זאת היתה התביעה הראשונה של הצדוקים. אבל הם לא השיבו לתכלית זו את חזון הנבואה, וגם לא עמדו בהתנגדות גמורה אל מעשה “ביאור הכתב” של מפלגת הסופרים, יען כי “ביאור הכתב” הזה היה טוב מאד להנאתם בתור שומרי הבית וראשי הקוצרים את תבואותיו… אבל הקנאה הנמרצה של הפרושים בעד הדת, אשר, מלבד רבוי הנדבות לצרכי הבית מצד ה“ישרים”, עוד השתדלה להביא את כל חיי העם והלך רוחו בעול התורה ופירושה השונים לכל פרטיה ודקדוקיה, “ריח יהודי טיפוסי יותר מן הצורך” היה נודף ממנה אל אף הצדוקים האצילים. האם אין חיים רוחניים אחרים בהוה? — שאלו הם. האם אין, לכהפ"ח, לעם הישראלי, לחוש את מציאותם? שם, בתבל הרחוק, כבר הכירו טובי האומה, כי “אם לא נברא עולם אלא בשביל תורה”, אזי צריכה גם התורה לגעת באותם הרעיונות ששולטים כעת בעולם. כבר פורחת במקום אחר תיאולוגיא יהודית אשר את ההשכלה היונית והמסלות המדעיות עשתה חוזה, אשר ממנו תוצאות נכבדות נשקפות. האם צריכא התיאולוגיא בארץ ישראל לקפא על שמריה ולהתמסכן יותר ויותר על ידי פרישות חסרת־טעם? בתמיה!

את התקוה המשיחית אנו מעבירים מעל סדר היום — זה היה העיקר השני בהפרוגרם של הצדוקים: בתחית המתים וימות המשיח אין אנו עוסקים כמו שאין אנו מוצאים אותם בתורה משה. רק בעלי הזיה יכלו לחלום על דבר פריקת עול הרומיים, והעם המפטם את עצמו בהוה ברעיונות והרהורים על דבר פאר ממשלת ישראל והר ציון העתידה לבא, עלול על ידי זה להביא רק נזק לעצמו. את רומא אנו יכולים לבא לידי פשרה. זאת היתה גם תכונותו של הורדוס, אשר בתחלת הופעתו היה חבר ורע לפרושים, אבל אחרי כן הראה את עצמו באופן כזה שמנע ממנו כל תקוה לעזרה קנאי הדת.

בגד ומעל! — טענו כנגדם הפרושים, והרבה מן המרירות יש בטענה זו; ביחוד אם נשים לב לזה שהם, הטוענים עצמם, הלא דרשו מן העם שיהיה נאמן לדתו, אשר ראש וכל בה היו הקרבנות, הנדרים והנדבות, ובכן הם בעצמם עומדים על משמר הבית וצרכיו, אותו הבית אשר בראשו עומדים אנשים שאינם מהוגנים ושאין עטרתם הולמתם! ובכן בעל כרחם מסייעים בידי עוברי עבירה: זאת היתה אירוניא מרה שאין דוגמתה…

לפנים, בשוב עם ישראל מגלות בבל, היה הכהן הגדול בישראל נושא גם עטרת המלוכה, מה שלא היה כן בתקופת המלכים, ובזה צריכה היתה להתחזק יותר מלפנים הכרת עם ישראל כי רק האלהים בעצמו — לו הממשלה והגבורה בעמו. אבל בעיקר בכח הכהן הגדול וראש העם צריך היה להיות הצד הרוחני של זכיותיו. אם כבר בימי נחמיה לא נמצא זה בפועל, ולמרות כל טענותיו והמחאותיו הלכו הכהנים הגדולים הלוך ושקוע בהבלי העולם הזה כי אז הגיעה החרפה הזאת, לפי דעת הפרושים, עד למרום קצה כאשר אלכסנדר ינאי, החשמונאי, פחות ממאה שנה אחרי תקופת התחיה של נצחוני החשמונאים הפך את הקערה על פיה, והביט על עצמו קודם כל כעל מלך, ואחרי כן גם כעל כהן גדול ואבטוריטה דתית. לפרושים היתה זאת כשירת לעג היוצאת מפי נצר מגזע החשמונאים הקדושים אשר דמם הנשפך צריך היה למחות כל חלאה וכל טומאה מחצר בית יהוה! אבל כל האצילים ורמי היחס מזרע כהונה עמדו כאיש אחר על צד “אדונם המלך” הצמא לקרב. אז הניפו הפרושים את חרבם נגד ראשי הכהנים, אשר נועזו לכנות את עצמם בשם “בני־יהוצדק”, אותו הכהן הנעלה מאד אשר שלמה הכתירו בעטרת הכבוד של כהונה גדולה לאות הכרת ישרו ואמונתו!

סוף כל סוף נצח אלכסנדר ינאי, וכפי הנראה, יחד עמו גם כת הצדוקים בכלל. אבל מלכות בית החשמונאים, אשר הצדוקים היו עמה באגודה אחת עד יומה האחרון, נכנעה עשרות בשנים אחדים אחרי כן תחת ערמתו ומזמתו של האדומי העריץ, ה“חציו־יהודי”, אשר הרומיים תמכו בידו. אחרי אשר נוחלו הפרושים מתקותם ובטחונם בהורדוס — כאשר אמרנו — עבר כוס גם על כת הצדוקים, כי גם אותם הכריע ורדה תחתיו המושל העריץ ההוא. הכהונה גדולה חדלה מני אז מהיות משרת איש אחד כל ימי חייו, ותחת ממשלת הורדוס עצמה עברה הכהונה שבע פעמים מאיש לאיש על פי פקודת המלך ומשפטו; ואחרי מות המלך הורדוס ואחרי אשר הוסק בנו ארכילאוס מכסאו, נעשו שנוים נמרצים בענין הכהונה על ידי פקידי הרומיים.

על האריסטוקרטיא שבכהונה היה לשאת ולסבול גם את זה שהורדוס מנה כפעם בפעם אחדים מקרוביו, אנשים בלתי נודעים כלל, מזרע כהונה אשר באלכסנדריה ובבבל, ויספחם לשרת בכהונה במשרות נכבדות, ובזה הושם גבול לממשלת המשפחה של הצדוקים.

עובדות כאלו, כמובן, מררו במדה ידועה את הרגש הלאומי בלב כל איש אשר הביט ביראת הכבוד על הר הבית; אבל ביחוד מלאו המוני העם, תחת השפעת הפרושים, רגשי חמה וקנאה נגד חברת הכהנים והצדוקים.

ארור מעל הצדוקים! ארורה סבלנות הפרושים! — צעקה והמה כת שלישית בעם, כת הקנאים. “חגור חרבך על ירך, גבור!” ותפלתם נשאת אל על: נפץ אויביך על הסלע!… בפרושים, אשר אליהם היו קרובים ברוחם ושאיפותיהם, בחלה נפש הקנאים, אחרי אשר הראשונים סלקו את ידם מענינים מדיניים.

— נשיב לתחיה את הפרוגרם של פעולות ומעשים, ורוחו של יהודא איש גמלא לא ימוש ממנו! לא מעטים היו בין העם אשר הרוח הזה מצא מסלות בלבבם, גם חיי דור שלם אחרי מות ישוע, למרות התנגדות הצדוקים והפרושים, אשר עוד הפעם נתייחדו בדעה — נגד הקנאים, פרץ המרד נגד הרומיים כלהבת אש, ומזה נראה כי לא רבים היו אשר מצא הד בלבבם הקול הקורא: “השב את חרבך אל נדנה”¹⁸. גם בין תלמידי ישוע נמצא שמעון הקנא, אשר היו לפנים אחד מן הקושרים. ביחוד ראויה לתשומת לב העובדה כי גם בין “פרחי כהונה”, אשר אהבת הבצע של ראשי הכהנים הרתיחו בקרבם את דמם, קבלו רגש הקנאה לאלהים והשאיפה לישועותו צורות קנאיות נלהבות מאד, עד כי הם היו לסבה לא מעטה לנקמת אספסיאנוס…

מעת מרדו של יהודא איש גמלא (בשנה השביעית לספה"נ) בסבת המס אשר שמה רומא על ישראל, לא קמה סערת המרד בארץ לדממה, אף כי אומץ רוחו של הגבור החדש יהודא, אשר החזיק את המרד נגד בבל החדשה למצות אל, נגולל בדם באופן טרגי מאד. האש של פנטיסמוס עוד בער תחת האפר בקרב הכת הזאת, ועוד יותר גדל חומו באשר טמון היה… ונקל להבין כי התנגדותם הנלהבה נגד התוחלת הממושכה של הפרושים עוררה אותם אחרי כן גם להטיל ספק ביושר הפרושים ביחס אל הדת; “קובלים אנו עליכם, פרושים, שכותבים אתם את המושל עם השם בגט”…

אבל הכת היותר עשירה בשאיפות רוחניות ומוסריות נשגבות היתה כת האסיים. מוצא השם הזה לא נודע לנו ברור. הפרופיסור גרֶץ משער שהשם הזה בא לכת זו מפני שעסקו הרבה ברחיצות וטבילות שבלשון ארמי קוראים לטובלים — אסחיים. ובעלי הסטוריא אחרים אומרים שפירוש המילה אסיים — חשאיים, יען כי עשו את עבודתם בחשאי והיו נסתרים מן הבריות והתרחקו מן הישוב¹⁹. הכת הנפלאה הזאת עוררה שימת־לב יתרה בכותבי ההסטוריא היהודים, אבל גם היונים והרומיים התפלאו והשתוממו עליהם מאד. פילון היהודי, יוסף פלאביוס, ופליניוס הסופר הרומי הנודע — כלם מרבים לספר בשבחם של האסיים. מן הכת הזו יצאו מניחי אבן הפנה לעדה המשיחית הראשונה שהלכה והתפשטה אחרי כן בארבע פנות העולם. את הצעדים הראשונים של כת זו אנו מוצאים בימי ההתעוררות הדתית העצומה, כאשר קם העם להגין על נפשו נגד צורריו עריצי סורם אשר חפצו להשמיד את אמונת ישראל. אבל זו היתה אז הכת היחידה בישראל שמנעה את עצמה מכל ענינים מדיניים, ובעבור זה בחרה בכלי־נשק מיוחד נגד הצר — ההתבודדות והפרישות והנזירות. XXX היה מגנם ומחסם כלפי חוץ. ומבפנים, בינם לבין עצמהם, שלום ואמת שררו תמיד בין החברים, יען כי כיס אחד ושולחן אחד היה לכלם, אין עשיר ואין עני. כל מי שחפץ להכנס אל תוך חברתם צריך היה להקדיש את כל רכושו אל כל החבורה, ומן האוצר הכללי לקחו כל החברים די צרכם. שגור היה בפי האסיי הפתגם: “שלי שלך ושלך שלך”.

בהיותם פטורים מכל הסכסוכים והדאגות של ממון וקנאת איש ברעהו, שמו האסיים את כל מעינם בחקר־אלוה, בהשתלמות והזדככות רוחנית ומוסרית, אשר הסמל החיצוני לאלו היו בגדיהם בגדי־בד לבן וטבילותיהם בכל בקר, אשר בגלל זה נקראו בפי חכמי התלמוד בשם “טובלי־שחרית”.

מאמרו הנודע של רבי פנחס בן יאיר, אחד מאחרוני האסיים, משמיע בדברים קצרים ויפים את כל הפרוגרמה האסיית:

“זריזות מביאה לידי נקיות; נקיות מביאה לידי פרישות; פרישות מביאה לידי טהרה; טהרה מביאה לידי קדושה; קדושה מביאי לידי ענוה; ענוה מביאה לידי יראת־חטא; יראת־חטא מביאה לידי רוח הקודש; רוח הקודש לידי חסידות; וחסידות לידי תחית־המתים.”²⁰

נקיון הגוף ונקיון הנפש — בזה התעסקו האסיים כל ימיהם. הם קוו להשיג ע“י זה את רוח הקודש, וע”י רוח הקודש להשיב את הנבואה לישראל, אשר חדלה זה ימים רבים ונסתם חזון. אבל הם טעו טעות גדולה בחשבם שהנבואה היא דבר העומד מחוץ לחיי החברה ושכחו כי הנביאים הגדולים בישראל יכלו להודיע את דבר יהוה לעם ישראל דוקא ורק כשלקחו חלק בחיי האומה וידעו לעורר את הנימים היותר דקים ויפים בנשמת העם. ואף כי לאחדים מהם (כמו יהודה מנחם) יצא שם בעם בתור נביאים ועושי נפלאות בימיהם, בכל זאת לא הלך אחרם אף חלק מצער מן העם. יען כי באמת לא היה בידם איזה אידיאל לאומי או אנושי אשר ימשוך אחריהם את לב איזה איש שעומד מחוץ לחברתם הקטנה. ומצד אחר התקנאו בהם הפרושים עד מאד והשתמשו בכחם וממשלתם על רוח־העם לבזות ולגנות את האסיים בעיניהם, בקראם אותם בשמות של גנאי, כמו: “חסיד שוטה” “מבלי עולם”. ואולי גם צדקו הפרושים בכנוים “מבלי עולם”, כי אילו החזיק כל העם בשיטת האסיים ומנעו מקחת אשה והוליד בנים, אז היה נעצר קיום העולם. אבל האמת נתנה להאמר, שהאסיים מעולם לא חפצו להשפיע על העם ולהוליך אותו בדרכיהם; כל חפצם היה רק להקדיש עדה קטנה שמתוכה יצאו נביאים לעם, וכל מנהגי הפרישות והנזירות שלהם באו רק מתוך ההכרה שאין רוח הקודש באה אלא כשעזב האדם את העולם וכל הבליו והתרחק מן הישוב.

המסקנה ההסטורית היא, שהאסיים בתור כת מעט מאד השפיעו על ההסטוריא היהודית, אבל ההשפעה העיונית והמוסרית שלהם גדלה מאד ע"י אחדים מהם שעזבו את ההתבודדות ושבו אל חיי החברה האנושית. מן האנשים ההם היו רבים מן המשיחיים הראשונים, אשר בהתיסדם לאגודה קבלו את הבסיס הכלכלי של האיסיים (עיין להלן בספרי עמוד 115). מהם היו גם החלוצים הראשונים לתנועת יוחנן המטביל, אשר גם הוא גדל בין האיסיים (עיין להלן בפרק ב') וחצוניותו היתה זו של אסיי טפוסי. מצד שאיפותיה הרוחניות והמוסריות זכתה הכת האסיית למקום הנכבד שהציג לה יוסף פ‏‏ֽ‏‏ֽלאביוס בתור הכת היותר טובה ויותר קדושה בישראל בתקופה ההסטורית ההיא.

* * *

האסיים היו הראשונים להביא את היסוד של המסתורין אל תוך העולם הדתי של היהדות. הפרושים דרשו את דרשותיהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בהיות כל עניניהם ענינים מעשיים ונוגעים בהצרכים היסודים של היהודי. האסיים הרחיקו ללכת בלמוד הנסתר, התעמקו במעשי בראשית ומעשי מרכבה ונהיו לראשי אבות החכמה הנסתרה אשר נקראה אחרי כך בשם “סתרי תורה”. הם חשו בלבם ובמוחם את הריקנות של העבודה הדתית הרשמית, ובעבור זה התאמצו למצא את סוד האל המסתתר ע"י הפרישות מיתר העם ששקעו כולם בהמצוות המעשיות או בנבכי התנועה המדינית, הפרושים מצד אחד והצדוקים מצד שני. בלבם של האסיים פעם רגש חם של אהבה לעמם, אבל הם מנעו מבקש איזו פקודה ומשרה על העם, ואף כי גדול היה כבודם בעיני העם, אין אנו מוצאים אלא אסיי אחד (מנחם) שהיה חבר הסנהדרין. האסיים בענות רוחם עזבו את שדה המלחמה והניחו את הרסן בידי הפרושים והצדוקים לנטות לב העם ולהוליכו בדרכיהם. ובהיות שהאסיים לא הולידו בנים ובקושיא קבלו חברים חדשים אל תוך אגודתם, מספרם הלך הלוך ומעט. אבל למרות כל אלה ולמרות הסתתרותם מעיני הבריות, נתפשטו רעיונותיהם בתוך העם ותפשו מקום נכבד בהאגדה התלמודית ובדמיונו של העם. השפעתם על העולם הרוחני של העם היתה יותר גדולה ממה שדמו הם בעצמם ואויביהם — הצדוקים והפרושים גם יחד.

מלבד הכתות הנזכרות היתה עוד מפלגה אחת בישראל אשר אין לכנותה בשם “כת”, יען כי לא התחברו מעולם לחבורה אחת, אך השנאה הכבושה בלבם נגד יתר העם ומשטמת העם אליהם, חברה אותם לדעה אחת. המפלגה הזאת נודעה בשם “עבריָנים” או “עמי הארץ” ואידך. לרמוס ברגל גאוה את כל הקדוש והטהור, אכול ושתה וצבור הון — זאת היתה כל מגמתם ומטרתם בחיים. הם לא נמנעו משקר, עושק וגזל, אם רק באמצעים האלה נתמלאה תאותם. מקרבם יצאו המוכסים — שכבר זכרנו אותם למעלה — אלה העלוקות שמצצו את דם אחיהם. בני העם היו מתרחקים מעליהם בכל אפשרותם, כמו מחלאה וזוהמא. ואם לפעמים עברה איזה מחשבה טובה בלב אחד או רבים מהם ובדרך תשובה בקשו למצא כפרה וסליחה לעונותיהם, אז לא נמצא בין העם אף אחד שיקבלם בסבר פנים יפות ויורם דרך התשובה, כי אם דחפום בשתי ידים… כן חיו העבריָנים בלב מלא התמרמרות ובנפש חולה וישוטטו כצאן בלי רֹעֶה.

כשושנה בין החוחים, בכל המדבר הזה של שממון הרוח והנפש, עמדה “שארית ישראל” — עדה קטנה פזורה פה ושם, עדת יחידי הסגולה אשר התדבקו בכל כחם אל אלהיהם, אלהי ישראל, ומעמק לבבם התחננו לפניו, כי יכמרו רחמיו על עמו וישלח לו את “גואלו”, את “משיח בן דוד” לפדות אותו ולחלצהו מעונותיו. רק התקוה המשיחית נחמה אותם ותתן בקרבם רוח חיים חדשים, לשאת את יגונם בדימיה ולהיות בטוחים בישועה הקרובה לבא. אלה הישרים והתמימים, אלה החסידים הפשוטים החיים בחשאי ונפשם בכיה במסתרים גם לבם נשפך כמים על שבר בת עמם, אלה אשר ראו את הצרה הגדולה הבאה על אחיהם יען כי סרו מדרך יהוה וצללו בתהום העון והרמיה, אלה יחידי סגולה המעטים —.עמקו להגות בדברי הנביאים, חפשו, חקרו ודרשו בהבטחות האלהים והתבוננו לדעת באיזה אופן תבא הגאולה המיועדה לעם ישראל ואשר בצלה יחסו כל גויי הארץ. ומיום ליום נתבררה אצלם יותר ההשגה על דבר ה“משיח העתיד לבא” וגאולתו; “בן־דוד” המיועד הופיע במהם בתמונה יותר ויותר בהירה, ואת התמונה הזאת החביאו עמוק עמוק בלבבם ובתקות הגאולה הנצחית התחזקו, והתאמצו והתנחמו, ויחכו כל יום ויום, כל שעה ושעה, כל רגע ורגע לביאת אותו “גואל”.

* * *

כזה היה מצב היאוש הנורא, אשר ממעמקיו הופיעה ותשא קולה בשורת יוחנן המטביל ואחרי כן גם בשורת ישוע עצמו. להפוך את ארץ הדמים, ארץ חנף ומרמה לארץ הברכה, לארץ שאותה הבטיח אלהים — זאת היתה המטרה שאליה קלעו בשורות שניהם.

שניהם חכו להתמלאות הבטחות יהוה במהרה, שניהם בשרו אותה כמתנת אלוה ממעל ושניהם הבטיחו את ברכת “ממלכת השמים” רק לאלה שעפ"י דרכי רוחם וחייהם מוכשרים יהיו לקבל ולהביא אז אל קרבם את השפעת המזון הרוחני מן השמים.

אבל בדרך ה“איך” של התגלות האלהים הקרובה נחלקו דעותיהם. את קשרי התעתועים והסתירות הפנימיות, שאין לאל יד אנוש לנתקם תקצץ חרב אל גבור — בשר הראשון. אל רחום וחנון יפתחם ויתירם — יבשר השני. יוחנן בשר את יום הישועה כיום המשפט כאחד. וישוע — יראה את המשפט בקץ הימין… את עצמו הוא מכיר כשליח יהוה — לבשר את עמו, קודם כל, את בשורת הנחמה והישועה: —

קומי אורי כי בא אורך

וכבוד יהוה עליך זרח…

עורו ישנים משנתכם…

פקחו עיניכם שהשעו —

וראו את ישועת יהוה.

 

פרק ב': קול קורא במדבר.    🔗

בַּמִדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ…

ישעי' מ‘, ג’.

בשנת כ“ט לספה”נ נהיה דבר מדבר יהודה — המקום שחמדו להם האסיים העוסקים בתשובה לנדודיהם — לבמת החזיון של התעוררות דתית גדולה שהביאה אחרי כן לידי שנוים רוחניים רבי הערך, שלא היו כמוהם עד העת ההיא. במהלך כברות ארץ אחדות מקדם לירושלים מתחילים להשתרע רכסי הרי יהודה הלאה עד הירדן וים המלח; שפעת הסלעים האלה, הערומים ומלאים נקיקים רבים, נודעו בשם הכולל — מדבר יהודה. שם, בין שערי יריחו ובין ירושלים, הופיע בימי פילטוס — המושל אז על ארץ ישראל מטעם רומא — נביא לעם ישראל שדרשתו — לפי עדותיהם המתאימות של ספרי הבשורה וספרו של יוסף פלאביוס הנודע פעלה פעולה עצומה על ההמון. במראהו החיצוני דומה היה הוא לאחד הנזירים מן האסיים ששמו מושבם במערות סלעי הרי יהודה ויאסיפו שם צעירים ועולי ימים ששאפו להשתלמות רוחנית וילמדום וירגילום לעמוד בנסיונות ולחיות חיי נזירות ופרישות. פלאביוס הנזכר היה בעצמו שלש שנים אצל אחד הנזירים האלה שלבושו היה מקליפת עץ ומאכלו חציר היער ופעמים בכל יום, בבקר ובערב, טבל את כל גופו במים קרים לנקיון. כן הופיע לפני העם גם הנביא יוחנן המכונה — המטביל, בלבוש שער הגמל ואזור עור אזור במתניו, ואותותיו לא נכרו מאחד הרועים במדבר יהודה או אחד האסיים בלבוש החרף. וביד רואיו היה לחשבו לנביא בבחינת עמוס אשר לקחו יהוה מתחת מרעית צאנו לרעות את צאן עמו, או — לאחד האסיים אשר גם בבדידותו ופרישותו לא שכח את עמו. מלאכתו ומשלח ידו לא נודעו לאיש. מאכלו היה דבש היער משפעת הדבורים במורד ההר וחגבים שרוח דרומית נשאתם אליו. הופעתו עוררה מתחלתה שימת־לב גדולה בתבניתה המיוחדה. גם אחרי שכבר קמה התנועה ההיא לדממה, שאל ישוע את העם: מה זה יצאתם לראות? האיש לבוש בגדי עדנים? ובאמת, לבוש יוחנן היה בזכרון העם זמן יותר רב מדרשתו. חצוניותו הנפלאה מדרך אנשי הישוב עשתה רושם כאלו התהלך הנביא זמן מה לפני זה את “רוחות המדבר” ונאמן הוא “בבית הצמא ששעירים ירקדו שם”. גם לשונו כמו לקחה משם את סגנון מבטאיה: “ילדי צפעונים” הזוחלים מתחת לסלעים, האבנים שהתגוללו לאלפים ולרבבות שם ומהם “יכול היה אלהים להקים בנים לאברהם”, עצי הזיתים שאינם עושים פרי יען כי מתו שרשיהם בצמאון סלע (עין נבואתו בספרי המבשרים) — תמונות כאלו יוכיחו שדמיונו נשא זמן רב במראות המדבר…

אחד הנביאים הגדולים בעמנו, בראותו בחזון את שיבת עמו לציון מגלותו, ויהוה בראשם כמנהיג את מסע העם, שמע גם את קול הקורא:

— במדבר פנו דרך יהוה;

ישרו בערבה מסלה לאלהינו!

מה שראה החזה במראה רוחני על שיבת גלות בבל, את זה ישמעו הראשונים מעדת המשיחיים ממעשי יוחנן המטביל במדבר יהודה ויכבדו את שמו וזכרו כמפנה דרך לאדונם המושיע.

בשורת יוחנן לקחה את לב העם, קודם כל, בתקות הישועה הקרובה שנתנה לו. בלתי זאת לא יכלה בשורת יוחנן לאסוף סביבה המונים המונים מן העם אשר נהרו אליה מכל עבָרים; בעד זאת התקוה הנעימה והמשעשעת קבלו הם גם את הכוס המר של המשפט הנורא והדין הקשה שנבא הוא. וזאת התקוה גם היא היתה שלִבְבָה לבבות בחזק האמונה המופלגה שהיתה בה, כי באותו הזמן והמעמד היתה סתירה גמורה אל הריאליוּת, אז היתה העת שבה יותר נתקים מאמר הנביא: “אהה, אדני האלהים, אכן הַשֵׂא הִשֵׁאתָ לעם הזה ולירושלים לאמר: שלום יהיה לכם; ונגעה חרב עד הנפש”… אבל הנביאים הבטיחו גם כי יהוה “אשר לאמונה הכה אותם” — “עצותיו מרחוק אמונה אמן” ונעים זמירות ישראל אמר “כי ישר דבר יהוה וכל מעשהו באמונה” — ובזה שיוחנן בשר את התמלאות ההבטחות בעת אשר למצער חכו לה, בעת ש“נשמו הכהנים והנביאים יתמהו”, דוקא בזה אנו מוצאים את סוד הכח הגדול שהיה בו לעורר אמונה ולהפיח רוח חיים בעם הנרדם.

תקות הישועה, השָבת הפאר וההדר לעם ישראל — וממשלת הזרים, הרומיים!

מעולם לא הניחה עד העת ההיא איזה ממשלה נכרית את ידה הקשה על ישראל כממשלת הרומיים. להשתחרר מתחת העול הזה, עפ“י המובן האנושי, היה דבר של בלתי־יכולת גמורה. כאשר הופיע יוחנן היה פילטוס פקיד על הארץ — כאשר אמרנו — וכל מה שהרבה חורדוס אנטיפס, המושל תחתיו בגליל ובמזרח הירדן, להתרפס לפניו, עוד יותר נורא ואכזרי היה סדר הממשלה של פילטוס ביהודה ובשומרון ביחס אל כבוד עצמם של היהודים. עוד הפעם התניס על דגל מחנה צבא רומא בירושלים — לצנינים בע באמונתם — אשר הפקידים שקדמו לפילטוס, בה יותר רגש ממנו, מנעו לכהפ”ח מעשות כזאת. מעשה חמס שוד בקסריה, מקום מושב הפקיד האכזר, היו למענה על הבקשה שבאה אליו מיושבי ירושלים להסיר את הדגל הנזכר. סוף כל סוף, הוא אמנם מוכרח היה למלא את בקשתם; אך בעבור זה עשה אחרי כן שוד ורצח בירושלים גופא — כאשר התאוננו היהודים עוד הפעם על חפצו לקחת כסף מאוצר המקדש לתכלית בנינים אשר לא בקודש יסודם. גם אחד המבשרים (לוקס י"ג, א') יספר לנו “את דבר הגלילים אשר ערב פילטוס דמם עם זבחיהם”…

סאת הצרה נתמלאה. או כי זנח יהוה את עמו לעד; יהוה האומר על ציון: “הן על כפים חקותיך, חומותיך נגדי תמיד”; יהוה אשר צוה על ידי עבדיו הנביאים: “בטחו ביהוה עדי־עד, כי ביה יהוה צור עולמים” — או כי ישועת יהוה קרובה להגלות!

שזה המצב החיצוני, שכמעט קצר כח הסבל של המאמינים לשאהו, היה המניע הראשי לבשורת ה“קץ” של המטביל, את זה יוכיח אחרי כן הוא בעצמו (עין להלן בפרק ו') על ידי קצר־רוחו שהביאהו לידי ספק באיש ישוע, שהוא — יוחנן — היה הראשון להכיר בו את הגואל האמתי ובכל זאת לא יוכל להשיג מדוע מנע גואל העולם את עצמו מכל האמצעים החיצונים להתגלות על־ידם כמושל ובעל גבורה. הנביא הזה גם הוא לא חפשי היהמן השאיפות ששררו אז בין העם; הוא חפץ להביא את הברכה והישועה אל עמו ע"י האמצעים המובנים לו, וממילא מובן, שעיקר תקותו גם הוא היה לפרוק את עול הגוים מעל ישראל, לנצחם ולשימם לאַל.

אולם התכונה הפנימית של העם עצמו, כפי שנצבה לעינו החודרת, נתנה תוקף ועוז להכרתו, שמוכרח היה שיד יהוה תגע פה בחזקה ותברא דבר חדש לגמרי על הריסות וכליון הישן. יוחנן פלס לו נתיב בין התמונות השונות של הגאולה שצירו הנביאים הקדמונים. התמונה שחיתה במוחו מוצאה מתחלת ספר ישעיה (קאפיט, ט' וי"א), אך הוא התאים את תכנה אל העת שחיה בה. הוא מצפה לקבל בקרוב את פני “בן־דוד”, יורש העצר של כסא מלכי בית דוד (אשר עליו, לפי הבנת כתבי הקדש גם אז, ירמז המזמור ב' בתהלים), לכבדו ולהעריצו כמלך המשיח. גם אז, בימי ישעיהו, היה עם אלהים תחת לחץ עובדי אלילים — תחת צבאות אשור. גם אז צפה הנביא לישועה — על פי משפט יהוה. ושבט המשפט הזה ינוח לא לבד על הגוים, אבל גם על עמו, אשר גם עליו בגלל סורו מאמונתו תעבור כוס חמס יהוה שנעצר זמן רב בחכותו — אולי יחזרו בתשובה. רק “שארית ישראל” שעמדו באמונתם יראו את ישועת יהוה, “שאר ישוב, שאר יעקב, אל אֵל גבור” ורק מקרבם יצאו החלוצים הראשונים לתקופת השלום הנמרץ, שתתן לעם יהוה השלם בבריתו “חופש ודרור וברכה עד אין קץ”. כזה ינבא גם יוחנן. ואף על פי שהחטא העקרי של העם בימי ישעיהו, עון גאות וגבה־לבב, אשר בטחו בכח עצמם וחכמתם נגד רבבות חיל האויב וישימו בשר זרועם, כבר לא שלט, כמובן, בצורה זאת; בכל זאת רק את צורתו החליף העון ותכונתו נשארה. ואותה אנו מוצאים בזה הרגש המכוער של העם שהיה בטוח בזכותו לקבלת הישועה בגלל הספחו על אדמת יהוה בלבד, וחמת אף יהוה צריך היה להשפך רק על הגוים בגלל שהם “גוים”. האומה הישראלית הביטה על עצמה בגאות יתרה ודמתה בלבה כי היא שלמה בתכלית השלמות ואין בה כל כתם רוחני או מוסרי… תחת אשר עליה היה להתבונן, להכיר ולדעת, כי מפאת שהיא האומה הנבחרה, היא משועבדת יותר מכל האומות לרצון “קדוש ישראל” כי בזה שהורמה היא עליהן גדלה גם האחריות המוטלת עליה והחובה להיות מה שנועדה להיות; תחת לפשפש במעשיה ולהכיר איך רחקה מעל דרך האידיאלים שנתנו לה — ראתה בעצמה כי היא טהורה וקדושה, ואשרה את עצמה כי היא המובחרה והטובה בעיני האלהים. כמו שהאמינו אז רוב בני העם, כי “אין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" שהפרושים והסופרים בראו לכבודו — כן חשבו, כי אין לו להקב“ה בעולמו אלא האומה הישראלית וכי “כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל”. ובכן הגשימו גם את יעודי הישועה הכללית והנצחית, משאת נפש הנביאים, ליעודים לאומיים, ארציים — כמאמר חז”ל: “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שנוי מלכיות בלבד”.

בשורת יוחנן תהרוס את הדעה המוטעת הזאת עד היסוד בה: “מי השכיל אתכם להמלט מן הקצף העתיד לבוא? אל תחשבו בלבבכם לאמר: אברהם הוא אבינו; כי אני אומר לכם, כי מן האבנים האלה יכול האלהים להקים בנים לאברהם²¹”. לא בזכות אבות, אך בזכות עצמו, בצדקתו וביושר לבבו יצדק אנוש עם אל.

על יסוד העקרים האלה מוכרח היה מבשר “הישועה הקרובה” להיות למבקר אשר לא ישא פנים ביחס אל ה“צדקה” האופיציאָלית ומציאת חן בעיני עצמו של העם הנתעה בשוא ע“י מוריו הפרושים. “ילדי צפעונים” — זה הוא השם שבו יכנם — כחל ופירכוס של “קיום מצות” מבחוץ וקרבם מלא און ומרמה. ועדותו של יוחנן נקיה מכל שמץ חשד: שוד וחמס שררו אז בין העם כמו בעת שהנביאים הוכיחוהו הוסיף בעבור זה; קשה הלב הישן של “שוכחי אלוה” המריץ ב”נביא המדבר" (יוחנן) להוכיחם על דיני “בין אדם לחברו” היסודיים שביסודיים: “מי אשר לו כתנות שתים יתן לאשר אין לו, ומי אשר לו מזון — כן יעשה גם הוא”. למוכסים מבני ישראל מוכרח הוא לאמר: “אל תגבו יותר מחקכם”, ולאנשי הצבא היהודים: “אל תזעזו איש ואל תעשקו, ודי לכם בשכרכם”.²²

מוסר יסודי כזה — בעת שחכמת הסופרים הגיעה עד למרום קצה בדרשותיה ופלפוליה המחודדים, בעת שעל ידי קנאת הפרושים “חוקרי ומבארי הדת” האלה משלו ממשלה בלי־מצרים! באופן כזה היתה בקורת מוסר העם עצמה למשפט קשה ומשים לאַל את הפרושים המורים בעם והצדוקים ה“כהנים גדולים” גם יחד. אם עמדו הם במעמד השומעים של מבשר המשפט או לא עמדו — עתידים הם לקבל את הדין, וגזר דינם כבר נחתך ע"י ישעיהו הנביא:

הוי גוי חוטא, עם כבד עון,

זרע מרעים, בנים משחיתים!

ועפ"י ישעיהו ישמיע להם המבשר גם את ענשם:

על כן חרה אף יהוה בעמו

ויט ידו עליו ויכהו,

וירגזו ההרים,

ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות…

בכל זאת לא שב אפו

ועוד ידו נטויה.

ואלה הם גם דברי יוחנן: וכבר הושם הגרזן על שרש העצים. בוא יבוא החזק ממני… ובידו המורה, וזרה את גרנו, ואסף את דגנו אל אוצרו, ואת המוץ ישרפנו באש אשר לא תכבה.

את דגנו אל אוצרו! באותה מדה של משפט וצדקה שבה יקוים העונש, בה במדה יושעו הענוים החוזרים בתשובה ושבים אל יהוה.

מבשר המשפט המביא, קודם כל, בשורה מרה ונוראה אל עמו יפסוח על העיר הקדושה ופאר החנופה העוטר אותה. כאשר אמרנו, שם יוחנן את משכנו בשממון מדבר יהודה: בהרי השיד המשתרעים מקדם לירושלים ובית לחם נוכחה הירדן וים המלח, במרחק מהלך שתי שעות מן העיר — קרוב למדי, שקולו ישמע במהרה גם שם. את ימיו יבלה בצום, ולבושו שער גמלים ואזור עור אזור במתניו, ומאכלו חגבים ודבש היער, — לצום ולאכל יקרא.

אבל מבעד לאכל תתעוררנה בו גם תקות הנחמה. מימי הירדן, בשטפם מתחת לרגליו, ילחשו זכרונות נעימים וקדושים על דבר הבטחת ישועת יהוה; וכאחד הנביאים הראשונים הוא מלא בטחון ליהוה למרות מצב היאוש של זמנו. “ישועת יהוה” היא המלה האחרונה גם בנבואתו. — כל עץ נרקב יכרת ויושלך באש, אבל אתם — שרצונכם להחשב על “שארית ישראל” — עשו פרי ראוי לתשובה.

ולעדות לזאת ידרוש יוחנן מאת אלה משומעיו שתמימי דעים הם אתו לתן אות על חפצם לבוא לידי נקיון רוחני על ידי טבילתם בירדן — כמו שהיתה החובה עפ"י הדת לתקן הרבה טבילות לצורך ענינים דתיים שונים — ובזה יתנו תודה לאלהים, ויבכו ויתודו לפניו על טמאת לבבם וכפיהם, ויתחננו לפניו: “הרב כבסני מעוני ומחטאת טהרני”; “ויסירו רוע מעלליהם מנגד עיניו ויחדלו הרֵע”, בבטחם ביהוה צור עולמים שיכפר את חטאתיהם בתשובתם:

• שובה, משבה ישראל, נאם יהוה, —

לא אפיל פני בכם,

כי חסיד אני, נאם יהוה,

לא אטור לעולם.

אך דעי עונך,

כי ביהוה אלהיך פשעת.

ספרי הבשורה יספרו לנו על דבר רבים שנטבלו בדרך זה; גם הרבה מן הגלילים באו ויטבלו על ידו “ויצדיקו את האלהים”. — “שד בו” אמרו אחדים מן הסרים מדברי יוחנן. אבל גם עדה נכבדה מצא המטביל שנכונה היתה לקבל אותו ואת בשורתו על דבר השופט והגואל הקרוב לבוא: זאת היתה עדת נשברי לב ונפשות נדכיות שחפצו להטהר לפני יהוה.

ההבטחה שנתבשרה בקול נביאים רבים לא תאבד למיחלים לה, — זה כחה ממרומים!

כרוח יהוה שתנוח על ראש הגואל בעצמו: “רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה” — כן “תמלא הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים”.

כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה —

אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך".

“ביום ההוא יגן יהוה בעד יושב ירושלים”…

"ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלים

רוח חן ותחנונים, —

ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ".

והיה אחרי כן, אשפוך את רוחי על כל בשר,

ונבאו בניכם ובנותיכם…"

כל קולות הנבואה האלו ביחד יעודדו את לב המטביל וישימוהו סמוך ובטוח, כי משפט יהוה יביא גם בריאה חדשה בארץ, כי תחת ההשפעה המרובה של הרוח בימי המשיח יקום לתחיה עם יהוה האמתי המוכשר לקבל את כל חסדי יהוה.

— “אנכי טבלתי אתכם במים, והוא (הבא אחרי) יטבל אתכם ברוח הקדש” — בתקותו זאת יעלה יוחנן מעלה עד התוך היותר רוחני והיותר פנימי של כל הנבואות שקדמו לו. ויחד עם זאת ישאו מחשבותיו בד בבד את מחשבותיו של זה שעתיד היה למלא את תקותו במובנה היותר נעלה: פני הארץ יוכלו להתחדש רק כשיושביה יהיו לאנשים חדשים; רק לעם צדיק וישר תרד “ממלכת השמים!”

אבל עם כל זה לא יכול גם הוא, כנביאים שקדמו לו, לתת תשובה ברורה ואמתית על השאלה האחת: אנשים חדשים — מי יוליד את אלה? ואם בכלל עלי ארץ יוכלו להולד כאלה? אם פרי השדה תלוי באיכות האדמה שעליה נפל הזרע, אם כן גם אחרי שישפוך יהוה את רוחו, איך יוכל הרוח הזה, סוף כל סוף, להיות לקנין ליושב הארץ הנשחתים ולעשות פרי בם? כמו שהנביאים, וביחוד ישעיהו — העמוד שעליו נשען יוחנן — קדמוהו בתביעת הצדקה האמתית, אבל לא יכלו למצוא את הנקודה הנסתרה והחזקה אשר בה יוכל להכות שרשיו מזג מוסרי (זיטטליכער כאראקטער) ולהוציא משם ולהצמיח על דרך ההכרח הטבעי פרי מעשי הצדקה — כן גם יוחנן יעורר את העם שנכשל בעונו וידרוש ממנו לחזור בתשובה שלמה אל יהוה מבלי שמצא גם הוא את דרך הישועה הזאת, דרך התשובה. ובסבת זאת יצטרף גם להחלק הרוחני של תקותו החלק המדיני, " שינוי מלכיות" ושניהם משמשים בערבוביא: כעת הרומיים הם הגבורים בארץ ויועציהם הם — כהנים גדולים בוגדים בעמם ובאלהיו, נפשות עבדים תחת אדרות מלכים ומושלים; אבל עוד מעט, עוד רגע קטן ומלך המשיח יבוא ויגרש את המושלים מושלי שקר האלה ממקומם ומָלך תחתם… ויוחנן כבר מקשיב לקול עקבות הגבור אשר ימלא את השנוי הזה.

ובאמת, זה ה“גבור ממנו” כבר היה בעת ההיא, כבר נשמע פעמות רגליו… זה האיש אשר עליו יעיד יוחנן המטביל בעצמו, כי קטן הוא “מלכרוע להתיר את שרוך נעליו”.

 

פרק ג': יֵשׁוּעַ יוֹשִׁיעַ.    🔗

אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא

ישעיה ס"ב, יא.

רק אחד, רק כח רוחני פשוט, יסודי – יוכל להושיע. רק הוא יכול לברא את הצדקה, אשר אותה שם המטביל באחרית דבריו לתנאי קודם לישועה.

הדת נהיתה על ידי חכמת הסופרים למעין נאלח חסר הישועה לנפשות הצמאות לצדקה יוחנן – צוח בעבור זה על קנאי הדת ויתבעם לדין וישים בראשם את האחריות על אשר שחת העם תחת ממשלתם, וידרוש לעם כי יחזרו בתשובה, ובזה משך אליו את הנפשות הנקיות. אבל גם הוא בעצמו שם פעמיו בדרך הכבושה של הצדקה המקובלת אשר לא תשא פרי: תביעותיו המוסריות היו גם כן שליליות ולא חיוביות; הוא דרש בשבח צום ותפלה ותשובה ואידך, אך לא חדר אל עצם ומהות הצדקה, – ובזה הרחיק מעליו את הנפשות החזקות, השוקקות לצדקה חיובית.

איפה נרדם, איפה נָס²³ שנתו האחד, הרב להושיע? איפה הוא הכח הפשוט, היסודי, המקורי? העבודה הדתית היתה לאבן נגף ולצור מכשול ליחיד ולצבור ועל ידה נפרדו הלבבות מאת האלהים: צריכה היא שתבא “תורה שבלב”, תורה פשוטה ונקיה המאחדת את הלב עם האלהים. רק היא תביא את הצדקה האמתית, אבל – איפה היא?

*

ודבר יהוה היה את ישוע מנצרת: בטרם אצרך בבטן – ידעתיך ובטרם תצא מרחם – הקדשתיך, גואל לעמך נתתיך. בני אתה – אני היום ילדתיך – לך אל אחיך ועשה אותם לבנים לאביהם שבשמים. ויאמר ישוע: הנני בנך, וכל מה שירבו אַחי היות בניך – תרב האדמה היות מקום ממשלתך. ומני אז הכיר ישוע מנצרת, כי בן הוא לאביו שבשמים, – וזה הוא שנתן לו את הכח לגלות את עצם האלהים האמתי, שלזה נוצר הוא ואין אחר כמוהו"²⁴

ובזה נתגלה בעולם, ע"י הספירה הנסתרה של צדקת ישוע, זה שחזו ברוח אחדים מן הנביאים ומשוררי התהלים, ומשוררי היונים דמו לראות את זה באחדים מגבוריהם, והוא: עצם אנושי שנשתחרר מן האנושיות, בן־אדם שנצתמצמה בו האלהות.

וישוע היה הראשון שנתגלו עיניו – ויחזה וימצא בנפש הנתונה כלה²⁵ לאלהים, בעצם אנושי הערב בעד נפשו רק לפני האלהים את המקור האחד עלי אדמות להשתכללות רגשי־אב של יהוה אל בניו ליסוד “מלכות השמים” עלי ארץ. וּמעין כח השמימי של הממלכה הזאת הוא ראה באהבה – אהבה בלי קץ ובלי מצרים, אהבה שלא תיעף ולא תיגע, המתפשטת על כל הנברא, הזרמת ומשתפכת מהאל האב אל בניו ומלבותיהם אל העצבון של האדמה – להפכה לשדה אשר ברכו יהוה. לכל אחד, לכל איש ואשה, זכות דתית שוה ואחריות מוסרית שוה – על היסוד הזה יוכל כח ממעל להוציא אל הפועל חברת אנשים נושעים בארץ יהוה. ועתה – עת הוסדה. הוא, ישוע מנצרת, לו נתנה הפקודה להביא את הבשורה הזאת אל עמו – וּלמלאָה.

*

דומיה עמוקה שוררת בדבר כל העובדות שמלאו את תקופת הילדות והשחרות של ישוע. כבן שלשים שנה (עין לוקס ג', כ"ג) הוא עוזב את אמו ואחיו ואחיותיו (מרקוס ו‘, ג’) ומלאכתו מלאכת חרש־עץ (עין שם) ללכת למסעיו בארץ כרב ומורה לעם על פי נטיה חפשית, כמנהג הימים ההם. והדבר כבר שמור בלבו וברוחו. איך קם הדבר ונהיה? – את זה ידע רק הוא ולא אחר. כל המלואים שנעשו על הפרוגרמה הראשונה שלו במשך התקופה הקצרה של פעולתו בקהל אינם אלא אמצעים חדשים אל נצחון דברו, תמונות חדשות בעד מחזה הנצחון באחריתו שהוא בטוח בו וראה אותו בעליל: הרעיונות העקריים של ישוע בדבר ישועת עמו ובדבר התנאים הארציים הנחוצים לזה נשארו בתקפם עד יומו האחרון.

רק אחת נדע ברור: ישוע צמצם את כל כחו והלך רוח בנקודה אחת קטנה ומעט נכרת לעין – ביחס הנסתר של חייו אל אלהיו. בפרקים הבאים עוד נדבר על דבר התכונה האנושית של ישוע, כפי שנתגלתה אלינו מדרשותיו ופעולותיו, ובפה נתן רק את השרטוטים הנותנים לנו איזה מושג והשערה מדרך התפתחות דעותיו והשקפותיו הנסתרה ונעלמה ממנו, כאשר אמרנו.

עינו כאספקלריא המאירה ועולם חזיונות נפשו יכלול בקרבו את כל עניני החיים האנושיים בשלל צבעיהם השונים. על דבר הענינים הנחשבים בין בני האדם לרמים ונכבדים מאוד הוא אזן וחקר הרבה; אבל עוד יותר מזה הוא יודע ומכיר את הפרטים הקטנים של חיי יום יום. “אבל ובכי, שחוק ורקוד, ריש ועושר, רעב וצמא, בריאות וחלי, שעשועי ילדים ותכסיסים מדיניים, כינוס ופזרון, חיי נדודים, בית מלון ומקום המנוחה, בית המשתה ובית האבל, חיי רוח ומותרות של החי וקברו הצר של המת, הזורע והקוצר בשדה, הכורם בכרמו, הפועלים העצלים הסובבים בשוקים, הרֹעה המבקש את צאנו בשדה, הסוחר במרגליות בימים ואיים רחוקים, דאגת האשה על דבר קמח חטים ושאור או על דבר אדרכמון שנאבד לה, צעקת האלמנה תחת לחץ הפקיד הנוגש בה, חיי שעה והבליהם; פה הדר מלכים ואהבת המשרה של המושלים, ושם תֻּמַת ילדים וחריצות עבדים” – כל החזיונות האלה מפיחים אחרי כן רוח חיים בדבריו ומשבירים אותם גם לילדים ברוח (עין פרק ד'). אבל לרוחו של ישוע, שנתרכז כלו בנקודה האחת של היחס לאלהים, יהיו החזיונות האלה למשלים של ערכים וחסרונים דתיים ומוסריים, לאַנלוגיות של עובדות מוסריות ודתיות.

כחיי האדם, כן גם הטבע בכל הדרו ובכל מוראו הוא למענו רק מעין של הסתכלות בענינים דתיים, כלאותו המפקד־צבא הרומי הכותב על דבר מלחמותיו בגַלִיָה ועל דבר הררי אלף (Alpen), בכל כבודם והדרם, ידבר רק בדרך אגב, מפאת ערכם לתכסיסי מלחמה… הרבה מליצות נכתבו על דבר המראות המלבבות של החרמון והתבור והכרמל, על דבר מגדלי־המשמר על ים אוקינוס “הסובב את העולם”, על דבר הסביבה הנרחבה, והנהדרה הנפתחת לעין צופה מראש גבנון ההר, אשר על רוּכסיו ימה תשען עיר נצרת הנחמדה: ישוע השגיח והביט על כל אלה עשרות בשנים ובכל זאת לא ידבר אודות זה לגמרי. ואמנם באיוב ל“ז ובהרבה ממזמורי התהלים הוא מוצא שבחים ממין אחר לרוח הטבע. מזרח השמש ועוף השמים ופרחים צומחים – כ”מפרץ הנחל אשר הרס את הבית אשר בנה לו אדם על הקרקע"²⁶ בכל אלה יראה ישוע רק אחת: את העין הגדולה והעמוקה של הכל־יכול, של הכח הטמיר ונעלם המשגיח אל כל ומשלם שכר וענש.

ובדרך כזאת תגיה העין הזאת עמוק־עמוק אל לבבו מכתבי הקדש של עמו. שם הוא מרגיש את עצמו לבן־בית – יותר מבקרב בני משפחתו שבתוכם היה כזר ברעיונותיו המיוחדים לו: שם היתה אדמת המזון לאדם הפנימי שבו.

ישוע לקט מכתבי הקדש את זה שנתן את המזון היותר מבריא לנפשו וימצא מקומות שעשועים מיוחדים לו בגן־העדן רב הצבעים הזה. ישעיהו ותהלים – בשורה הראשונה. לא רק ישעיהו המבשר את מורא המשפט הבא או את מלך העתיד בתור דוד השני, כי אם ביחוד את ישעיהו המבשר את משיח הרוח, את המושיע לעניים ונשברי לב, הקורא לשבוים דרור ולאסירים – פקח־קוח, שנת רצון וישע ליהוה. גם ירמיהו פועל עליו פעולה עזה; גם הושע ומלאכי תופשים אחרי כן מקום נכבד בדרשותיו; גם זכריהו ודניאל באחרית דבריו. מכל הנביאים האלה – כמו גם מספר דברי־הימים ומשלי, אשר גם בהם ישתמש במקרים אחדים – שאב ישוע אמונה עמוקה בכח האל הגדול והגבור הנוהג בחכמה את עמו. על חמשה חמשי תורה הביט כעל דת נצחית ליהוה אשר “עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבר יוד אחת או קוץ אחד ממנה”. אבל שהתורה תהיה, כאשר אמרו הסופרים בזמנו, לראש וכל בכתבי הקדש – זאת לא! פה לוקח לו מקום “גדל־רוחו” של ישוע אשר לא יחת מפני כל ומדבר “בלשון מושל ומצוה”. ובזה הוא נבדל תכלית שנוי מן הסופרים שבזמנו, כי בעוד שהם כרעו ברך והשתחוו לפני הכתב ויתאמצו לחזק את כל דיניהם בדבריו, הוא אומר בדרך פשוטה: “נאמר לראשונים כך וכך, ואני אומר לכם כך וכך”, כי לא הכתב הוא עקר לו, אלא רוח אלהים המדבר בו. הוא לא יפחד כלל אם האיש שנשתלם באמת ירחק מעל דרך הכתב ומצותיו הרשמיות. הקנאה לאלהים שנתעוררה בקרבו על ידי בקורת הדת מנקודת הראות של אמונה טהורה וצרופה ומוסריות נקיה, אין לה עסק כלל עם המצוות החיצוניות; היא לא תפרוץ כלפי חוץ, כי דרכה היא – התעמקות במסתרי הלבב. ההשתוממוּת הרבה שהעירה רעיונות האיש השלם הזה, כאשר נסה להודיע אותם בתוך אנשי עירו, היתה בודאי הסבה לזה שישוע לא השתמש, עד עת התגלותו, בזכות שהיתה לכל בר־בי־רב לחוות את דעתו בבית המדרש. הוא מצא את השתיקה יפה – עד עת מועד…

*

ולאזני ישוע הגיע השמועה על דבר מעשי יוחנן וטבילתו על הירדן – ותך בחזקה על דלתי לבבו. הוא עזב את מלאכתו, מלאכת החרש, מבלי לשוב החזיק בה עוד. לשים לאַל את צדקת השוא של העם, אשר בכל קנאתו המדומה לדת יוסיף לחטוא לאלהיו ולסור ממנו ואל שועת עניים ואנקת אביונים לא ישים לב, וכנגדה להביא לענוים בעם את הישועה האמתית, את התשובה וכפרת העון – במקום שזה יבשר, שם מקומו גם הוא! הטבילה שזה ישעה וזה חפצה – אליה יספח גם הוא! אל הירדן הוא נושא את השאלה אל יהוה הכמוסה בלבבו זה כמה, שבה התרכזו כל חייו הפנימיים עד הרגע הזה: — העתה באה שעתו שיודיע בקהל את זה שנגלה לו במסתרים מאת אביו שבשמים?

ותנועת נפשו זאת הנעלה בקדש, תתרומם ותנשא עוד יותר למראה עדת הטבילה, למראה המוני העם, שתעה ימים רבים כצאן בלי רעה ובכל זאת עוד מסוגל הוא לקבל את השפעת הנביא המבשר; התרגשותו תאבר נץ, תעוף אל על – למראה פני המטביל הנהדרים בברק הקדושה העליונה שקרן עליהם, בשימו את כל לבבו ונפשו, את כל עצמיותו בדברו המלהיב לבבות… אכן, הנה הרגע הגדול והנכבד בא: בצעד ישר נגש ישוע הגלילי אל מבשר התשובה לקבל את טבילתו; ולבו יך בחזקה במסתרים ורוחו מלא חרדת קדש…

וקול יוחנן – אשר לא זע מעולם ולא נעצר בקרבו בדברו תוכחה אל העם, גם אם עמדו למולו גדולי ונכבדי העם – ברגע הזה נעצר פתאום בקרבו עד אשר כמעט לא יכול לפתח פיו ולדבר דבר. איזה חרדה נפלה עליו, הוא נבעת ואבד את אמץ רוחו מפני האיש הזה אשר נגש אל הנצבים עליו… הוא כמו הרגיש, כי ה“טבילה לתשובה” אינה בעבור האיש הזה שנפשו הנקיה והטהורה. בתומתה ושלותה נשקפה מבעד פניו אשר חן והוד רוח נעלה שפוך עליהם"²⁷…

הרושם העז, אשר עשה ישוע על יוחנן בבואו אליו להטבל, יראה לנו ברור את ההוד האלהי שנכר היה אז בפני ישוע. מראהוּ החיצוני היה הראי, אשר בו נראתה נפשו הפנימית ותכונתה הקדושה שנתפתחה בו בהיותו בנצרת. בטבילת יוחנן – כאשר כבר אמרנו – היתה תועלת נכבדה לנטבלים, כי בעת הטבילה התודו על עונותיהם לפני יהוה והודיעו את חפצם ותשוקתם להטהר ובטחונם במלכות השמים העתידה לבוא. וישוע בא להטבל על יד יוחנן, על יד המטביל של כל המאמינים וכל העוברים מן העולם הישן אל עולם חדש, ובזה הראה, כי הוא – “בן האלהים” – היה כאחד מהם: עד עתה היה בעל מלאכה בנצרת, ועכשיו הגיעה שעתו לעזב את מלאכתו ולהחל את העבודה – בנין ממלכת האלהים.

ובעלות ישוע מן המים, ונפשו הזכה וחפה מנסיון חטא תתרומם אל על, רעדה אוחזת אותו פתאום… והנה השמים נפתחו על ראשו והוא ראה בחזון את רוח אלהים יורדת עליו כיונה מן השמים, ואזנו שומעת קול ממרום המסמיך אותו לתעודתו:

– זה בני ידידי אשר רצתה נפשי בו.

ובכן קם הנביא אשר אליו נכספה נפש ישראל זה כמה – הרוח הנאצל משמים על רוח בן־אדם, הרוח הנשפך מעָל על קרוץ מחמר לעשותו לכלי־מבטא יהוה; והדבר אשר ידבר הנביא הזה הוא – רצון האלהים. חלפה ועברה עת הנבואות וההבטחות – תור ההתמלאות באה; יהוה שלח את בנו ממרום להביא את ה“קץ”, להחיש את עתו…

איש אשר יחוש בנפשו רגשות קדש יוכל להשיג, אם מעט אם הרבה, איזו השפעה עשתה “רוח הקדש” על הנפש הזכה של ישוע, – איזו תשוקה עזה ועצומה זרמה ברגע ההוא אל קרבו – להחל סוף סוף עבודתו הגדולה. המטרה הזאת משכה אחריה את כל פנימיותו וכל מחשבותיו נתקשרו אז אל האמצעים הנחוצים לתכלית פעולתו הנצחית. הוא מוצא לנכון להתבודד מעט־קט משאון התבל והמונה ולהתעמק בעניני התעודה שנתנה לו ממרומים. הוא חמק עבר מהירדן ורוח הקדש נשאתהו המדברה. שם, בדד בין הרי החול התהלך האיש הפלאי הזה עמוק במחשבותיו “ארבעים יום וארבעים לילה”, “לחם לא אכל ומים לא שתה”, נפשו ולבו נתונים אל המעשה אשר עליו לחדש בעד יצורי אלֹהַ…

אך גם השטן לא ינום ולא יישן – זה הכח הגשמי המסית ומדיח את לב האדם משאיפותיו להשתלמות רוחנית, זאת ה“נפש הבהמית” הנטועה בקרבנו, או “יצר הרע” עפ“י מליצת בעלי האגדה. התמונה הפסיכולוגית של האיש ישוע היתה חסרת השרטוטים העקריים לולא נודע לנו על דבר הנסיון הגדול שעמד בו “בן אלהים” – המלחמה הפנימית האחרונה שהיתה לו עם השפעת ההשקפות של בני זמנו – בימי התבודדותו במדבר, אשר הוא בעצמו הואיל לספר אותה אחרי כן בענות חן ובמשלים לתלמידיו כדרכו, במליצתו על דבר “השטן אשר בא במדבר לנסותהו” שנמסרה לנו ע”י המבשרים.

כאשר כבר אמרנו, האמינו אז רוב בני עמנו – דבר אשר המון היהודים מאמין בו גם היום – כי “המשיח” יבא ויפליא את אנשי עולמנו באותות ובמופתים רבים, בגבורתו ובמלחמותיו אשר ילחם את כל העמים ונצחונותיו אשר ינצחם ויכניעם תחתיו ויביאם בעול היהודים, אשר הוא יהיה מלכם האדיר בירושלים בירת התבל וכו' וכו'. התאות הארציות היו כל כך משורשות בלב העם, עד כי אי אפשר היה להם לשער, כי “הגואל המיועד” יביא גאולה נצחית, גאולת הנפש, משפט וצדקה, קדושה וטהרה – “מלכות השמים” אשר דברו עליה הנביאים בחזיונותיהם. והנה באותו הרגע אשר עמד ישוע על מפתן היכל ממלכת האלהים, נסה השטן להעביר לפניו את תקותיו של עם ישראל ולהטותו באופן זה מן הדרך אשר סלל לו ולהביאהו אל המחשבה: מה טוב היה לוא היה יכול למלאות עכ"פ חלק גדול מתקותיו של העם ולהראות להם נסים ונפלאות גשמיים שאודותם חלם העם את חלומותיו… והשטן מדבר אליו בשפתי חלקות ובתמימיות מעֻשָׂה: אמת, אתה הוא המשיח, אתה הוא בן האלהים השלוח מאתו לגאול ולהושיע את ישראל, אבל… אבל רק אז תצליח, אם יאמינו בך, אם יואילו להודות כי אתה הוא “משיח יהוה”, ולזה הלא צריך אתה למלאות את משאלותיהם הגשמיות והארציות…

– “דבר נא אל האבנים האלה ותהיין ללחם”.

“אם באמת אתה הוא ה”משיח", הלא מלתא זוטרתא היא לגבי דידך…

ותשובת ישוע היתה חריפה וקצרה:

– “לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה”! סור ממני, השטן!

“וישאהו השטן אל עיר הקודש” – תוסיף המסורה לספר – “ויעמידהו על פנת גג בית המקדש. ויאמר אליו: אם בן האלהים אתה – נפל למטה, כי כתוב: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ועל כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך. ויאמר אליו ישוע: ועוד כתוב: לא תנסה את יהוה אלהיך. – ויוסף השטן וישאהו אל הר גבוהה מאד ויראהו את כל ממלכות תבל וכבודן, ויאמר אליו: כל זאת לך אתננה אם תקד ותשתחוה לי. ויאמר אליו ישוע: סור ממני, השטן! כי כתוב: ליהוה אלהיך תשתחוה ואותו לבדו תעבד”.

ובכן תכסיסי השטן ותחבולותיו נשארו מעל… ישוע עמד בנסיון: הוא פנה ערף אל התאות הגשמיות והשאיפות החמריות שהיו אז בקרב המון בני ישראל.

"וירף ממנו השטן – והנה נגשו אליו מלאכים וישרתוהו":

כלך לך הכח הגשמי, כח האגרוף הגס! ישוע ימשול בכח רוחני – זה כחו ממרומים.

מאז והלאה צעד ישוע ישר למטרתו – להעמיד ולכונן את מלכותו, מלכות השמים.

כל סבה שבעולם לא יכלה להפריעהו ממעשהו, גם אמו האהובה, גם תלמידיו האהובים לא יכלו להגותו מן המסלה אשר אוה ללכת בה, כי בדרכו הישרה הלך מבלי נטות ימין ושמאל. גדולי עולם כבר נסו ללכת בדרך ישרה, אבל אין גם אחד אשר עלתה בידו לעשות כזאת: את זה הטו קרוביו ומיודעיו או רודפיו ושונאיו וזה סר מדרכו מפני המכשולים אשר עמדו לו לשטן על דרכו ולא יכול להתגבר עליהם. לא כן ישוע עבד יהוה: הוא התגבר על כל ואותו לא הטו ולא התעו, לא עצרו ולא הפריעו, בדרכו הלך מתחלת מעשה עד רגעו האחרון; לחם לחם את כל המעצורים והמכשולים הרבים, את אוהביו ומיודעיו, את רודפיו ושונאיו – ויוכל להם!

*

ישוע החל לדרוש בקהל רב רק אחרי ש“מלכותא דארעא” שמה קץ לפעולות יוחנן על ידי זה שאסרה אותו בבית הסוהר.²⁸ המקום שבו נשמעה בשורתו לראשונה היא ארץ מגורו – הגליל. הוא לא יפחד כלל ממלכות הארץ, ולא בשממון מדבר – בחוצות ושוקים ישמיע קולו לאמר:

– שובו כי מלכות השמים קרבה לבוא!

“ויבא אל נצרת אשר גדל שם” – יספר לנו המבשר לוקס – "וילך כמשפטו ביום השבת אל בית הכנסת ויקם לקרא בספר. וַיֻתַּן לו ספר ישעיה הנביא, ויפתח את הספר וימצא את המקום אשר היה כתוב בו:

רוח־אדני יהוה עלי

יען משח אותי לבשר ענוים;

שלחני – לחבש לנשברי לב,

לקרא לשבוים דרור

ולאסורים – פקח־קוח:

לקרא שנת־רצון ליהוה".

בדברים המושכים את הלב תאר לפני השומעים את העת הנדיבה והנחמדה של הגאולה ע"י המשיח השלוח מאת האלהים. הקהל השתומם ויתמה על דברי חן היוצאים מפיהו. אנשי בית הכנסת הביטו כמתפלאים על בן עירם ועל פני כלם נראתה שמחה וחדוה. אך כאשר סים את דרשתו ויאמר:

– “היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם”,

התלקחה. פתאום הקנאה בלבם ויחלו להתלחש ביניהם: האם זה איננו בן יוסף הנגר? האם קרוביו אינם חיים אתנו בעירנו? מה הם חלומותיו ודמיונותיו אשר יספר לנו?

– “תן לנו אות ומופת כי צדקו דבריך”!

נשמעה צעקה בבית הכנסת. וישוע ענה, כי לא יתכן להראות שום אות ומופת לפני אנשים שאינם מאמינים: המאמין יראה גם אות, ושאינו מאמין לא יראה כל אות ומופת. כשמעם את הדברים האלה, התלקחה עוד יותר קנאתם וימלאו חמה וקצף, ואז תפשו בו וידיחוהו מחוץ לעיר על ראש גבעה “למען השליכו מטה”. אך בדרך נס ממש עבר ישוע בתוכם וילך לדרכו.

משם הלך ישוע ברחוב הגדולה המובילה מפטולומיה דמשקה, על חוף ים הגלילי ימה, וילך הלוך ודרוש, ובדרכו רכש לו תלמידים נאמנים אחדים וגם משך אחריו המונים מן העם ששמעו לדבריו כאל מלקוש ויבא אתם אל בקעה חרישית ושוקטה. שם חמד לו מקום מישור אחד, תלמידיו מצדיו והמונים המונים מסביב לו, וישא את עיניו אל הנאספים עליו ויטיף להם את דרשתו, את הדרשה אשר מעולם לא השמיע איש כמוה, את הדרשה אשר בה נכללו הפרינציפים העקריים שעליהם תוסד ממלכת השמים.

היא הדרשה הנודעת בשם:

דְרָשַׁת הָהָר.

"אשריכם אתם העניים, כי לכם מלכות האלהים.

אשריכם אתם הרעבים היום, כי תשבעו.

אשריכם. הבוכים היום, כי תשחקו."

חק אחד עקרי שורר במלכות האלהים – חק אחד נושא ברכה ואושר לכל:

– “וכאשר תרצו שיעשו לכם בני האדם, כן תעשו להם גם אתם”.

כל אחד מחויב להביא את חלקו אל אוצר הברכה הכללי, לעבוד כפי יכלתו לטובת הכלל. כל הטוב והחסד, כל הרחמים והחנינה – כל האושר שמצפה האחד לקבל מחברו, את זה צריך הוא להריק כפי יכלתו על רעו גם הוא.

איך יכול חק רם ונשא כזה להתגלם בחיים?

על ידי כח האהבה – אהבה שכאין נגדה כל המדות הרגילות של רחמים ועזרה המצויות בקרב בני האדם, אהבה השוכחת טובת עצמה; אהבה בלי גבול ותכלית כאהבת אלהים ושגם כח אלהים בה לעשות את זה שלמעלה מן השכל האנושי – להתפשט גם על האויב, לבייש את האיבה ולנצחה על ידי אהבה בלי מצרים:

– “אהבו את אויביכם, היטיבו לשנאיכם; ברכו את מקלליכם והתפללו בעד מכלימיכם; המכה אותך על הלחי, הטה לו גם את האחרת, והלוקח את מעילך, אל תמנע ממנו גם את כתנתך. וכל השואל ממך – תן לו, והלוקח את אשר לך – אל תמנע מאתו. ואם תאהבו את אוהביכם, מה חסדכם? כי גם החטאים אוהבים את אוהביהם. ואם תיטיבו למטיביכם, מה חסדכם? גם החטאים יעשו כן. ואם תלוו את האנשים אשר תקוו לקבל מהם, מה חסדכם? גם החטאים מלוים את החטאים למען יוּשב להם המלוה. אבל – אהבו את אויביכם! והיטיבו והלוו ואל תצפו לתשלום, ויהי שכרכם רב”.

ידוע ידע ישוע כי בתביעת אהבה לאויב הוא מבקש את היותר קשה, את הנמנע מכח האנושי, את המתנגד לטבעו. אבל יודע הוא ומגלה לשומעיו את מעין הכח לעשות גם את הנמנע: מי שנהיה לבן האלהים, הוא מקבל עליו את השפעת רוח האב וחוזר ומשפיעו כעל רעיו כעל שנאיו:

– “והייתם בני עליון. – כי טוב הוא גם לכפוי טובה ורעים. תנו – ותנתן לכם, ומדה יפה, דחוקה וגדושה ישובו אל חיקכם, כי במדה אשר אתם מודדים ימד לכם”.

בני עליון ישתדלו בכל כחם ומאודם לעזור לא רק למבקשי עזרה חיצונית בלבד: הם כאלהים יביאו רחמים וחנינה למבקשי עזרה מוסרית ובזה יסתמו את המעין הראשי של צרת המין האנושי בכלל – את חסרון האהבה במשפט איש על רעהו:

– "היו רחמנים כאשר גם אביכם רחום הוא. אל תשפטו – ולא תִשָׁפֵטו; אל תחיבו – ולא תחֻיָבוּ; נקו – ותִנָקוּ, ולמה זה אתה רואה את הקסם אשר בעין אחיך, ואת הקורה בעינך לא תביט? ואיך תאמר אל אחיך: “אחי, הניחה לי ואסיר את הקסם אשר בעינך? החנף! הסר בראשונה את הקורה מעינך, ואחרי כן ראה תראה להסיר את הקסם אשר בעין אחיך”.

אך מי יערב, שחסרון־אהבה כזה וקשות־לב כזאת יעלמו לגמרי במלכות האלהים? אחריות גמורה בעד זאת עוד הפעם רוח אלהים, הרוח החדש שיעורר האל בקרב בניו, ממעמקי לבבם, בכח החזק של הצמיחה הטבעית, יצא הרוח הזה ויתגלם בחיים המעשיים בחוץ, ילך הלוך והתגבר על כח ה“רע” להכריעהו ולהשמידו:

– “כי עץ טוב איננו עושה פרי נשחת, ועץ נשחת איננו עושה פרי טוב. כי כל עץ נכר בפריו: אין אוספים תאנים מן הקוצים, אף אין בוצרים ענב מן הסנה. איש טוב מאוצר לבו הטוב מפיק את הטוב, ואיש רע מאוצר לבו הרע מפיק את הרע, כי משפעת לב איש ימלל פיהו.”

תורה קצרה – האין זאת? ובצדה אנו מוצאים גם את דרך הישועה. כולה היא מלאה רוחניות דקה מן הדקה, שאין היד ממשמשת בה… מה תושיעני זאת? – צריך היה לאמר עליה בגבה לבבו איש חסיד בישראל – תורת הפרושים והסופרים היא תתן לי משענת יותר חזקה, היא תסמכני בהמון סיגים וחומרות, וגזרות לגזרות, וגדרים לגדרים, ולא תתנני לתעות מני אורח הצדקה… יהירות ועורון! משפט כזה רק תוהו ואי־סדרים מוסריים יכלו להולידו. רק אחד הוא באמת על מה נוכל להשען בסערות הזמן והוא – בטחון הרוח באל טמיר ונעלם ובדרכי מלכותו, שֶׁשֻׁלַח ישוע לגלותן:

– “ולמה זה אתם קוראים לי: אדוני! אדוני! ואינכם עושים את אשר אני אומר? כל הבא אלי ושומע את דברי ועושה אותם אגיד לכם למי הוא דומה: דומה הוא לאיש בונה בית, אשר העמיק לחפור וייסדו על הצור; וכבוא השטף – פרץ הנחל בבית ההוא, ולא יכול להניעו, כי טוב מבנהו. – ואשר שמע ולא עשה דומה (הוא) לאיש אשר בנה בית על הקרקע ואין לו יסוד; ויפרץ בו הנחל — ויפול פתאום, ויגדל שבר הבית ההוא”²⁹…

 

פרק ד': צעדי נצחון הראשונים.    🔗

רְאֵה, הִנֵה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךְ… רְאֵה.

הִפְקַדְתִּיךָ הַיוֹם… לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ…

לִבְנוֹת וְלִנְטוֹע.

ירמיה א' י'.

ישוע פתח וסים בבניה ונטיעה. הפרוגרמה של “דרשת ההר”, שהיתה לו לקו בכל ימי פעולתו עלי אדמות, היא מלאה אמתות חיוביות שתכליתן רק לבנות ולתקן עולם במלכות שדי; ומפאת הדרך החיובית של תביעותיה היא ממילא הרסה את זה שדנה בשתיקה, והשתיקה הזאת אנו מוצאים בה דוקא ביחס אל אותם הדברים שהדת השלטת בעם שמה אותם לעקרים… הוא מקעקע ומהרס עד היסוד את הזמורות הזרות בכרם יהוה – על ידי הפרישה, כמו שהוא בונה ונוטע את הצדקה האמתית על ידי הדרישה. הוא בונה בדיבורו ומהרס בשתיקתו.

זה הוא המפתח להנצחונות הראשונים של ישוע ולדרכו המיוחד בויכוחיו הראשונים עם המתנגדים לו. לוא התחיל ישוע את עבודתו ביהודה או בירושלים גופא, אזי בהכרח היה שתתפרץ, קודם כל, המלחמה בינו ובין הפרושים. אולם אנשי הגליל לא היו מלאים גאוה וגאות כאחיהם בארץ יהודה, קן הכהנים, הסנהדרין והסופרים. אנשי ההמון בגליל היו מוכשרים ומסוגלים יותר להטות אזן קשבת למורה דרך חדש ולמתקן הדת; ועל כן עמל ישוע להשפיע את אורו ביניהם ולהמציא לו מאמינים ומקשיבים, רעים ותלמידים מתוכם, ובזה האופן להעמיד מחנה קדושה של אנשים תמימים אשר תעמוד נגד הסופרים והפרושים המתגאים שביהודה. ישוע צפה אל העתיד וראה כי סוף כל סוף תתלקח משטמת הקנאים הפרושים אליו והמלחמה תהיה כבדה מאד. ואף כי בטוח היה בנצחונו על ידי אמונתו החזקה, כי אביו שבשמים, אשר את מלחמתו הוא לוחם, לא יעזבנו לבדו, בכל זאת בקש ליסד לו מרכז ולאסוף אליו חיל עוזרים, למען יתרגלו האנשים ללכת בדרך האלהים על ידי העדה הנוסדה שתהיה להם למופת, וכמו כן למען יראו מתנגדיו כי איננו לבדו במעשהו ויבינו כי מחשבתו לא תעלה בתוהו.

עיקר מקום עבודתו בגליל היה “כפר־נחום”, עיר קטנה שעמדה על חוף ים כנרת, אשר בה בחר ישוע, יען כי היא היתה מרכז מסחר הארץ ומעבר האניות וממנה נקל היה לנסוע אל כל פנות הגליל וכל אשר קרה ונעשה בה נודע ונתפשט מהר בכל קצות ארץ ישראל. בעיר ההיא החל ישוע את עבודתו בקהל וכארבעה ירחים עברו עליו שם. בכל סביבות העיר נשמע קולו ונראתה פעולתו. פה ושם שהה ימים או שבועות אחדים ושב כפעם בפעם העירה. בימים אחדים נודע שמו בכל קצות הגליל, בכל מקום שנפגשו שני אנשים יחדו היה דברם על אודות ישוע, בכל הלבבות גדלה התשוקה לדעת ולראות את ה“נביא החדש”. מספר ההמון הסובב אותו ובא אליו גדל מיום ליום ומשעה לשעה; כנהר השוטף ממרום הר גבוה אחרי גשם שוטף, כן נהרו המונים המונים אל ישוע והלכו אחריו באשר הלך. שמעו הלך גם מחוץ לגבולות הגליל ורבבות בני אדם נהרו אליו ממזרח וממערב, מצפון ותימן, מארץ אדום, מצור וצדון, מירושלים וכל ארץ יהודה ובנימין ועבר הירדן. לפעמים היה מספר הבאים כל כך גדול, עד כי לא יכלה העיר להכיל אותם, והמונים מן הנאספים אליו מוכרחים היו לשבת בשדות ובבקעות אשר מחוץ לעיר. לבבות כל יושבי הארץ התרגשו והתעוררו, ונמשכו אל הנביא החדש אשר בגליל, ויושבי הגליל עצמם השתוממו ותמהו על כל אשר ראו עיניהם…

כל ההתעוררות ההיא לא באה בכלל אשר אמר ישוע כי הוא ה“משיח”. לא! רק לעתים רחוקות השמיע ישוע כזאת ועפ“י הרוב התאפק מזה, בי ידע ישוע את עמו ואת הלחץ אשר הרומיים לוחצים אותם וידע כי בדבר כזה הנקל הוא לעורר מרד והתקוממות בעם. הוא ידע כי בשמעם את המלות: “משיח”, “גואל” וטרם יבינו היטב את הגאולה והישועה הבאה על ידו ותכונתה, ינסו לפרוק את עול הגוים מעל צוארם. – ולא זאת היה מטרתו. מטרת ישוע היתה – כאשר כבר אמרנו כמה פעמים – להשקיט הלבבות הסוערות ולטעת בקרבם שרשי עץ החיים הנצחיים, הוא בקש לנהלם לאט־לאט ולפתח בקרבם את התשוקה ל”ממלכת השמים“, למלכות שדי עלי ארץ, – אך לא למריבות וקטטות ושפך־דם. ישוע ידע כי רק ממלכת האלהים תביא את האשר האמתי לבני עמו, ולא מלחמות חרב וכידון, ילידי התאוה והדמיון הגס; ועל כן לא השמיע מתחלה כי הוא ה”גואל“, כי אם התאמץ להכינם ולעשותם מוכשרים לקבל עול מלכות שמים, ואז יבינו מעצמם את פתרון דבר הגאולה והישועה ומי הוא ה”גואל ומשיח" אשר גאולתו גאולה שלמה. למטרתו זאת נסה ישוע להגיע בשתי דרכים אלו: א) על ידי דרשות למודיות על דבר תקון הדת הישראלית והבנת ממשלת מלכות שדי, וּב) ע"י מופתים מעשיים של אהבה נאמנה לכל חולה ונענה ונכה־לב אשר הורה לעם לעשותם.

סגנון דרשותיו של ישוע. ³⁰    🔗

אין כח בעולם ככח הדבור: מלה אחת טובה היוצאה מפי קדוש וטהור היא לפעמים האמצעי היותר טוב לפעול פעולה רוחנית על נפשות בני האדם. גערה אחת מגרון המשמיע את קול האלהים תפעול לפעמים יותר מכל אותות ומופתים שבעולם. כל העמים בכל הדורות כבדו את מטיפיהם ונואמיהם, ובכח הדבור נתעוררו לפעמים לדברים היותר טובים. ההמון בעמנו יכבד מאד את הדרשנים והמגידים שכח בפיהם לעורר רגשות טובות והרהורי תשובה. דברי הנביאים יקרים לנו עוד עד היום כאילו שומעים אנו אותם מפי הגבורה. את יוחנן המטביל כבדו אבותינו אף כי לא עשה לפניהם כל אות ומופת, – רק דבריו הנשגבים, אשר לא נשמעו כמוהם מימי הנביאים עד ימיו, פעלו על שומעיו פעולה עזה מאד. ובדברי ישוע שמעו אבותינו את אותו הצלצול המיוחד אשר לדברי הנביאים, בדבריו הכירו את ה“נבואה” שקמה לתחיה ועל כן פעלו דבריו עליהם כהולם־פעם ועשו רושם עז בנפשותיהם. הוא הטיף מלתו כפעם בפעם גם בבתי הכנסיות, ואלפי אנשים שמעו את דבריו בתמהון והשתוממות. אך שם קצר המקום מהכיל את שומעיו, וישוע מוכרח היה לדרוש עפ"י הרוב תחת כפת השמים. המונים המונים נתאספו מסביב לו, ולפעמים היה מספר השומעים גדול כל כך והדחיקה רבתה כל כך, עד כי מוכרח היה לעמוד באניה על פני המים (בים כנרת) ולהשמיע מעל מכסה האניה את דבריו אל הקהל הגדול אשר עמד בחצי־עיגול סביב על חוף הים. נפשות העם ערגו לדבריו, וגם מתנגדיו, בשמעם את אמרותיו, הוכרחו להודות ולאמר: “מעולם לא השמיע איש דברים כדברי האיש הזה”.

בדרשותיו של ישוע אנו רואים ומכירים את ה“נואם העברי”. הנואמים והמטיפים של העמים יאהבו להרבות דברים, לגבב ולעַבֵת את הרעיונות ולחברם כטבעות רבות המרותקות וסבוכות זו בזו כשלשלת ארוכה, מה שאין כן אצל הנואמים העברים הקדמונים. דבריהם הם בתכלית הקיצור, הרעיון אצלם חריף ובולט, כל רעיון כאילו עומד בפני עצמו ורק פתיל דק יחברהו אל משנהו, ובנקל נרשמים בזכרון השומע. דברי הנואמים העברים יותר דומים לכוכבים המפוזרים על פני הרקיע, אשר קוי אורם יציצו מבין תכלת השמים: כל אחד זורח בלבדו באורו הזך והנעים, אף כי יפעלו איש על רעהו באור החוזר… את החותם העברי הטפוסי הזה נושאים עליהם נאמיו של ישוע: דבריו קצרים וחריפים, האמתות היותר גדולות במלות מועטות, רוב ענין ומעט דברים, וכחצים מקשת אל לב ומוח שומעיו ורושמים רושם עז עליהם. עד היום, כאשר קוראים אנו את דברי ישוע, ירצעו במוחנו כמרצע, ועוד טרם נרד לעומק כונתם כבר נשארו הדברים בזכרוננו.

עוד דבר אנו רואים בדרשותיו של ישוע: הן מלאות תמונות וציורים נפלאים ויפים, אשר בהם הביע את משליו הנחמדים. בדבריו נצבים כמו חיים לפנינו כל מראות וחזיונות הטבע, מקרי היצור ומעשיהם, גידול הצמחים ושלל צבעיהם. עינו פקוחה ורואה את כל הדברים המרהיבים עין בעולמנו³¹. לפניו הציצים הפורחים והשושנות הנחמדות, ההרים והגבעות, העמקים והבקעות, שדות וגנים, יער ומדבר, ימים ונחלים, מעוף העוף, דרך הנשר בשמים, – סוד שיח הטבע וחילוף הזמנים בארבע עתות השנה – דרכי בני אדם, מעלליהם, מחשבותיהם והגיוניהם, עשתנות כל גבר ותהלוכותיו בעסקיו ועניניו, מסתרי נפשו וגעגועיה אל מקור מחצבתה – אל עָל, סדרי חיי החברה האנושית, חיי משפחה וחיי עם: בכל ידיעותיו אלו השתמש ישוע בְהמְשִילו את משליו, למען יכנסו דבריו בלב השומעים ולמען יובנו מ“בוּרים” כ“תלמידי־חכמים”, מנערים כמזקנים, מנשים כמאנשים. מדרשותיו ומאמריו אנו יודעים ומכירים היום את תהלוכות וחיי בני העם בזמנו ואת מראה הארץ אשר חי בה: השדות והגנים הנחמדים, עדרי הצאן ההולכים אחרי רועיהם, השערים הגדולים והקטנים אשר בכל עיר ועיר, הבתולות במשתה חתנים היוצאות לקראת החתן בלילה בנרות אשר בידיהן, הפרושי המעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו, המוכס “בעל התשובה” בראשו הכפוף – ושניהם (הפרושי והמוכס) עומדים בבית המקדש ומתפללים, – העשיר בארמונו, במשכיות אבני שיש, בלבוש שש וארגמן, מתענג על רב טוב וסועד במשתה שמנים – ואיש אביון מושכב פתח שער ביתו, מוכה אלהים וידוע חלי, יתאו לשבוע מן הפרורים הנופלים מעל שלחן העשיר, והכלבים יבואו וילקקו את דם חבורותיו… ועוד הרבה תמונות שונות מחיי העם הישראלי בימיו, אשר אין אף אחד בין כותבי דברי הימים שיציירן לפנינו באופן בולט מזה ושנדע על ידן את סדרי הארץ וחיי העם בעת ההיא כמו שאנחנו יודעים אותם מדברי ישוע הקצרים, ממשליו וחזיונותיו.

כאשר אמרנו, המשלים בנאומי ישוע נתנו את היכלת לעם להבין בנקל את דבריו ולזכרם. ישוע הציג כפעם בפעם לפני שומעיו תמונה מהחיים המצוים, אשר היתה כראי לנגדם לראות בו את אשר חפץ להראותם. במשלים הביע להם את האמת ולמדם את תורתו, במשלים ציר לפניהם את כל הדברים הרוחניים, כל הענינים העומדים ברומו של עולם. אנחנו היהודים רגילים במשלי נועם: בדרשות המובנות ע"י משלים ודוגמאות הורגלנו עוד בימי הנביאים ודרוש על דרך המשל אוהב המון עמנו גם היום. וישוע הצטין במשליו יתר מכל אשר היו לפניו ולאחריו. כשליש מדרשותיו הם משליו השגורים בפי נערים וזקנים עד היום, המשלים: “בן ממרא”, “ארבעת שדה מזרע”, “עשר הבתולות”, “השומרוני הרחום” וכדומה – ידועים היום כמעט בכל קצות התבל. ישוע הוא כצייר אמן הלוקח בידו פחם או נתח־נתר ובקוים אחדים יציג לפנינו תמונה המעוררת אותנו לבכי או לשחוק, לפחד או להשתוממות. הוא הביא לפני שומעיו דברים אשר מסביב להם, דברים המצוים ורגילים בחוגם, בשוק החיים, כמו המשל של טלאה חדשה על בגד ישן, שחוק הילדים ברחוב, בית הנופל מרוח סערה ועוד כאלה אשר על ידן ציר תמונות נפלאות והשתמש על ידן להורות לאנשים היותר פשוטים את הדברים היותר עמוקים – את האמת הנשגבה משכל אנוש.

ובכן, אין להתפלא על זה, שנהרו אחריו המונים לשמוע את דבריו. גם האנשים היותר פשוטים הבינו על ידו, אם רק בהבנה שטחית, את חפץ אלוה מיצוריו, ומשליו נעמו לְחִכָּם. דברי ישוע נכנסו לאט לאט בלבבם ולא משו ממנו. – גדולי הרוח בכל דור ודור יתאמצו לגלות את הרעיונות העמוקים והנשגבים אשר בדברי ישוע, וכל אחד מן החוקרים והחכמים המאמינים בו יגלה לנו בדבריו חדשות ונצורות, כלם ישאבו ממעין המים החיים מי הבדלח ומימיו לא יכזבו לעולם.

ישוע רופא חולים ומפליא לעשות    🔗

לוא עמדו רוב השומעים לדבריו אז במצב רוחני יותר גבוה, כי אז לא היתה בודאי אמונתם בו צריכה להתחזק על ידי מופתים מעשיים בעיקרה. לוא היו האנשים ההם בתוכנו עתה וראו את הפעולה הנפלאה של תורת ישוע במלוא כדור הארץ, בין אומות מאומות שונות; לוא ראו את השפעתה המיוחדה לה בעוררה את הנפשות להשתדל לבוא לידי השתלמות מוסרית, בהפיחה בהן את הרגשות העדינות של האהבה הקדושה לאלהים ולבני אדם; לוא יכלו אז האנשים מסביב לו לבוא עד חקר תורתו לכהפ“ח כמונו היום, – כי אז היתה התפעלותם יותר גדולה והכנעתם יותר עמוקה לפני ישוע המורה דרך מלפני ישוע ה”מפליא לעשות“. הוא בעצמו היה הפלא היותר גדול בעולמנו, הוא בעצמו היה דבר היוצא מגבול השגתנו, הוא בעצמו היה ה”מופת" היותר מפליא אותנו, וכל ה“מופתים” המסופרים לנו עליו הם רק כזיקים וניצוצות המתפרדים ממדורת האש הגדולה… רפוא הגוף אשר עסק בו ישוע לפעמים תכופות היה רק פרט אחד, אשר לא יכול היה ישוע לפרוש הימנו מפאת אהבתו הרבה למין האנושי, אשר זה דרכו היה להראות אותו לבני האדם למען ילמדו ממנו וילכו בדרכיו. ובאמת, איך יכול ישוע לראות את המון החולים והמצרעים הבאים לבקש עזרתו בהאמינם בו, מבלי שירחם עליהם וירפאם כפי יכלתו? כאשר כבר אמרנו למעלה (עין פרק א'), חכמת הרפואה כמעט שלא היתה ידועה עוד אז בעולם וביחוד בארץ ישראל מפני הסבות שזכרנו שם (בפרק הנ"ל), החולים והמצרעים היו הולכים ונמקים ואין איש שם על לב. אבל בדמיון העם עוד היו הזכרונות על דבר הנביאים הקדושים – כאליהו ואלישע – שכח אלהים היה בם לרפא חולי ומדוה. ובישוע היה הכח הזה במדה מרובה; מבטו המלא אהבה עד אין קץ, הדר פניו שהוד נעלה שפוך עליהם בדברו ברגש את דבר האלהים (עין פרק ג', בדבר “טבילת ישוע” ע"י יוחנן), מגעו הרך והמעודד כאחד, נאומו המלא תנחומים וענות־חן – הגדילו לעשות מכל צרי גלעד! העם הישראלי האמין אז, כי כל חלי ומדוה הוא עונש אלוה לאיש בעד חטאו. החולה האומלל – וביחוד המצרע – היה נרדף על צואר, בדד מחוץ למחנה היה מושבו, אין מנחם ומשיב דבר; במוחו מעיק המשא הכבד של הכרת עונו וחטאתו אשר לא יוכל למצא כפר לה באין מורה דרך ומשתתף בצרתו… ופתאום – הנה הגיעה לאזנו שמועה בלתי ברורה על דבר איזה איש פלא, שליח יהוה ומבשר צדקתו, ותקוה נחמדה מתגנבת בלאט אל חדרי לבבו ומגרשת משם לאט לאט את חשך היאוש הנורא בקרני אורה. אלכה נא ואראה את פניו – הוא מדבר עם נפשו – אולי ירצני וינקני מעוני ומחליי ירפאני, אף כי אין אני ראוי לכך… כל כחות נפשו מתרכזים ברעיון הזה – בתשוקה העזה לבוא ולעורר את רחמי האיש הנעלה הזה, לפול לרגליו ולהתחנן לו, כי יושיעהו בצרת נפשו. והוא הולך! בהכנעה עצומה הוא נופל לרגלי ישוע בבקשו ישועתו, ועיניו יורדות מים:

– אדוני, אם תרצה, תוכל לטהרני! – הוא קורא באמונתו הטהורה ממעמקי לבבו הנשבר…

וישוע – – האם הוא, הוא לא ירצה?! הוא – אשר מאז הכיר את תעודתו, נכון היה לתת גם את נפשו כפר לאושר המין האנושי!

– חפץ אני, טהר! נסלחו לך חטאתיך.

ובידו נגע בו – וראה זה פלא: “החולה נרפא כרגע”, סר מעליו הכאב…

ביחוד שם ישוע את לבו אל חולי הרוח, או “אחוזי שדים” – כאשר קראם העם – אבל לא סלק את ידו גם מחולים בכל מיני חליים שונים. לכלם היה לבו פתוח כפתחו של אולם לנחמם ולעודדם, וידו פשוטה לשרתם. לזה קוה העם עפ“י רגש אינסטינקטיבי מאת “גואלו ומושיעו” האמתי. וישוע קדם את פני התקוה הזאת בטובת־לב בלי־מצרים ובמסירת נפש גמורה, ע”י כח פנימי שהתפרץ מקרבו. הוא לא ידע מורא חליים מתדבקים וגועל־נפש למראה המדוים היותר נמאסים. במקום שהעלימו אחרים את עיניהם, שם תזרח מעינו המלאה רחמים שמש יהוה – שמש צדקה ומרפא בכנפיה לרעים ולטובים. בכל אנחת חולה, בכל צעקת וזעקת קשה־לב ומר־נפש נשמע לו קול אלהים הקורא לכח הישועה שנתן לו.

בפעל היה לכח הזה חק וגבול ידוע. לפי דברי המבשר מרקוס נראה, כי במקום שחסרה האמונה, במקום שחסרה אחדות רוחנית בינו ובין מבקש עזרתו לא יכול ישוע לעשות אות ומופת.³² ובזה ינתן לנו גם מושג נכון – איך רפא ישוע חולים, כי מן האמור מוכח שכל איש הבא לבקש עזרתו בצרה מוכרח היה – או להסתפק בדברי הנחמה האמתית שנתן לו ישוע, או גם לקבל רפואה שלמה ע“י שמסר והכניע את כל עצמיותו תחת השפעת מושיעו… אז יכול גם החולה הנושע על ידו להבין שמץ דבר מן הפתגם השגור בפי ישוע: “לך לשלום; אמונתך הושיעה לך”, ובאותו רגע גם ישוע בעצמו הרגיש שמחה שאין דוגמתה. במבטי עיני הנושעים, המפיקות אהבה ותודה, הוא ראה מעין חתיכת תכלת השמים של “מלכות האלהים” הקרובה לבוא, ש”בני עליון" הנולדים בה יפזרו את אהבת יהוה במלוא רוחב הארץ הברוכה, הנושעה ושבה לתחיה.

“מופתי” ישוע רק הם עוררו את הרעיון בלב העם, כי הוא – ה“משיח”. בלעדי זאת היה הדבר בלתי אפשר שהעם הישראלי יאמין באיש גלילי פשוט, בבעל מלאכה עני ודל, שהוא המשיח. אין לנו לשכח, כי ישוע הופיע בין העם אשר יצא לאור העולם באותות ובמופתים ובכלל היה העם “מלומד בנסין”. איך שיהיה, – על דבר ה“מופת” הראשון שהראה בכפר־נחום יסופר לנו כי הוא נודע ונתפרסם מהר בכל פנות העיר. כלהבת אש הנשאה מן הרוח, כן נתפשט המופת בעיר, והמונים המונים נאספו מסביב לבית ישוע. בכל מופת חדש אשר הראה לעיניהם גדלה עוד יותר ההתעוררות וההתרגשות, ותשוקה עזה התלקחה בלבבות ללכת ולראות את פני “הנביא ובעל מופת” החדש, לשמוע מה בפיו ולבקש ממנו מזור ותרופה. בפעם הראשונה כאשר רפא את הצרעת, המחלה היותר מצויה אז בארץ ישראל, השתוממו כל בני העם; רעדה אחזה את כלם ואלפי פיפיות שבחו את האלהים ויאמרו: “נביא גדול קם בקרבנו ויהוה פקד את עמו!”

מספר החולים הבאים להושע ע“י ישוע בגליל גדל כל כך, עד כי יושבי הגליל השתוממו ותמהו ממראה עיניהם וממשמע אזנם. מכל פנות הארץ באו חולים לאלפים. השוקים והרחובות, אשר עבר בם ישוע, היו מלאים מבני אדם מבקשי עזרתו. ישוע היה לפעמים כל כך טרוד בשרתו את אלפי החולים אשר סבבוהו, עד כי לא היה יכול למצא לו רגעים אחדים בעבור אכילתו. היו ימים שישוע שכח את עצמו מרוב טרדותיו ועסקיו בהשפעת הישועה על רבבות אומללים, וקרוביו היו חושבים כי יצא ח”ו מדעתו.

ברגשי אהבה וחמלה כאלה עשה ישוע טוב וחסד עם כל נענה ונכה לב, אשר גם המאמינים בו באמת והולכים בעקבותיו ירגישו אותו התענוג הרוחני בעשותם טוב ובגמלם צדקה וחסד.

תכונת האיש ישׁוע    🔗

נתאמץ נא עתה לצייר לעצמנו, כפי יכלתנו, תמונה נכונה של האופי והתכונה האנושית של ישוע, אשר אמנם כבר נמצאו בספרנו איזה קוים בודדים פה גם שם (עין בתחלת פרק ג').

הדבר הראשון שאנו יודעים בתכונתו הוא: “המטרה בחייו”. לישוע היתה מטרה אחת אשר אליה קלע בכל מעשיו ופעולותיו אשר עשה ופעל בעולמנו. הרבה אנשים חיים בעולם ואין לחייהם כל מטרה מוחלטת; מטרת חייהם היא רק לחיות ולהיות לפי רוח המקום, הזמן והחברה אשר מסביב להם, ומטרתם זאת תשתנה לפי שנוי המקרים והסבות החצוניים. גם בגדולי עולם נתחוללו כפעם בפעם שנוים נכרים בשאיפותיהם, בהשקפותיהם ואידך. לישוע היתה מטרה, שאיפה ותכנית אחת ומיוחדה לחייו, אשר אי אפשר היה לחול בה כל שנוי וכל תמורה; פנימיותו היתה מטרתו ומטרתו – פנימיותו, כל חייו הקדשו למטרה האחת אשר לא נתנה לנפשו מנוחה ותעוררהו לפעול ולעשות. אם לפעמים לא עשה דבר אשר קוו ממנו, היה אומר: “עוד לא הגיעה העת”, ומדבריו אלה אנו רואים כי חייו היו סדורים על פי תכנית מיוחדה המתאמת למטרתו. לישוע לא קרה המקרה אשר יקרה לכל בני האדם השואפים אל מטרה חדשה: הם עפ"י הרוב יתרגשו מכל דבר, ינטו לכמה פנות ורוחות, יאבדו הדרך בלכתם או יתעו בדרכים עקלקלות, יתאמצו לעלות השמימה אך ימשכו בכח המושך החזק של עולמנו… לא כן ישוע: מטרתו היתה אחת ואחת נשארה. הוא לא נטה מן הקו הישר המוליך אליה ימין ושמאל, לא פסח ולא התנודד אנה ואנה, אבל בצעדי ענק צעד קדימה בדרך המובילה אל מרכז מטרתו הנשגבה — “מלכות האלהים.”

הדבר השני שאנו רואים בתכונתו היא: האמונה העזה, הבטחון החזק, כי יגיע אל מטרתו וכי ינצח. הוא לא ידע כל ספק ויהי נבון ובטוח כי עמלו לא יעלה בתוהו וכי יצליח בשאיפתו. כל השואפים לאיזו מטרה בעולם הם בעלי־ספקות, ספק הוא בידם אם יצליחו אם לא, הם מתאמצים למשוך אליהם את לב “גדולי הדור”, לב מלכים ומושלים, חכמים ונבונים; הם משתדלים למצא חן בעיני בעלי הון, בוטחים על נדיבים, ובכלל תנוע תקותם ותתנודד. לא כן ישוע: מטרתו היא האמת, והאמת הודאית נצוח תנצח! נשתומם, בראותנו כמה מתנגדים היו לישוע וכמה רודפים; תורתו היתה נגד כל התאות והתשוקות של בני אדם בדורו ובדורנו, תורתו היתה נגד כל הדעות המוסכמות גם אצל המלומדים היותר גדולים בעמנו – נגד תאות השררה, הממשלה, הכנעת אויב, נצחון מלחמה, נקמה, גאות וכו'; והוא בעצמו הלא היה יהודי פשוט, בן עיר קטנה ושקטה, עני ובעל מלאכה מנצרת, – ובכל זאת היה בטחונו חזק כי את הכל ואת כלם ינצח! לא התגנבה בלבו אף שאלה קטנה: אולי תעלה כל עבודתך בתהו? לא היה אצלו כל ספק כי הם כלם יכלו ויעברו ומטרתו תעמד לעד! נשתומם היום בראותנו את הנצחון אשר עשה ואשר הוא עושה יום יום, את הכל שִׁנָה והולך ומשנה, והם לא שנוהו! ומה עשה בכדי להגיע אל מטרתו? האם פנה אל גדולי ועשירי הדור? האם בקש עזרה ממושלי ארץ שיתמכוהו בכחם או מחכמי ארץ שיעמדו לימינו בחכמתם? האם כתב איזה ספרים שעל ידיהם ילכו בני האדם אחריו? האם יצא כגבור בחרב ובקשת להכניע אויביו ומתנגדיו? לא! הוא לא עשה אחת מאלה, ובכל זאת הוא בטוח היה בנצחונו – בכח אמונתו. נצחון אחר כזה של ישוע עוד לא נראה בעולמנו, כי כל הטוב הנמצא כיום עשתה אמונתו הטהורה, מלכות השמים החודרת לאט לאט בלבות בני האדם. האמונה הזאת – זה כחו של ישוע!

הדבר השלישי שאנו רואים בתכונתו הוא: ישוע היה יחיד ומיוחד בעולם ואין דומה לו, הוא בן אדם אוריגינלי במלוא מובן המלה. על פי הרוב יתדמו בני האדם יותר אל אַנשי חברתם, עמם וארצם; עפ"י רוב ילכו בעקבות האנשים אשר מסביב להם או אשר קדמום וישפיעו עליהם מדעותיהם. אבל לישוע היתה דרכו המיוחדה בחיים: הוא לא התדמה לשום אחד מבני דורו או למי שקדם לו, לא חי כמוהם, לא חשב כמחשבותיהם, ולא דבר כדבריהם. הוא צמח מעיר הקטנה נצרת ופתאום גדל ויהיה לאיש אשר גם שונאיו היותר גדולים לא יכלו לספר אחריו איזה דבר גנאי… כל מה שידע למד מעצמו ולא מהורים ומורים. אמנם הנה בתורת משה והנביאים ודרש וחקר בהם הרבה, אבל לא נשאר כפות אצלם, כי אם הלך קדימה, חדש את התורה והשלימה ונתן לה את התמונה האמתית של “עץ חיים למחזיקים בה”. בדברים קצרים: ישוע היה יחיד ומיוחד בין אנשי עולמנו, איש מקורי שאין דוגמתו.

הדבר הרביעי שאנו רואים בתכונתו הוא: אהבה עזה לכל המין האנושי. בכל מעשיו ודבריו נראתה אהבה שנשגבה מתכונתנו ויוצאה מגבול השגתנו. אין אנו יודעים איך נתפתחה בו האהבה, שם בנצרת העיר הקטנה והשוקטה, אך את זאת אנו יודעים, כי מיום התיצבו להחל מעשהו ועד הרגע האחרון של פרידתו להבה בקרבו שלהבת אהבה, מדורת־אש קדש אשר לא הועם אף זיק ממנה אפילו רגע אחד. גם ברגעים אשר שתה את כוס התרעלה של שנאת רודפיו וקנאת מגדפיו לא נאבדה אף טיפה מים אהבתו. אהבתו הגדולה לכל בני האדם, רחמיו וחמלתו על כל יצורי האלהים, אשר מלאו את כל פנימיותו, הוליכו אותו בדרכו ומשכו אותו אל המרכז ששם לו למטרה ולא הניחו מקום בלבבו לאהבה וחמלת עצמו. הוא לא חי בעבורו, כי אם בעבור זולתו; פעל והיטיב לא לעצמו, כי אם למין האנושי; בכאביו ויסוריו התיצב להושיע לשנאיו כלאהביו, לרודפיו כלמקשיבים לו, למתנגדיו כלתלמידיו ועוזריו. הוא סבל כל דאבה, השליך את נפשו מנגד רק בעבור להסיר כל דאבה, כל מכאוב ממין האנושי ולמחות דמעה מעל כל פנים. לא אל פני האנשים הביט, לא אל מצבם בחברה אם נכבדים הם אם לא, – הוא הציץ רק אל תוך הנפשות הכואבות, הוא הביט רק אל ענים ודלותם, אל הדמעות הרותחות הזולגות מרבבות העינים אשר לפניו, ואותן עמל למחות. הוא התאמץ להקל משא המכאובים הרובץ על נפשות בני האדם, ולא היה מקום בלבבו ששם תתגנב איזו משטמה וחרון, איזו תאות נקמה גם לרודפיו ולשנאיו היותר נוראים. הוא לא לחם נגד החוטאים כי אם נגד החטאים; מלחמתו היתה לא נגד שונאיו אך נגד שנאתם ומדותיהם הנשחתות, האהבה בלי־מצרים לאוהבים ולשונאים, לתמימים ולחוטאים, אשר לא נודעה ולא נשמעה לפניו אצל כל אומה ולשון (גם עמנו בכלל), אותה מסר ישוע לתלמידיו ועליה צוה בכל תוקף ועוז. רבים רגילים לאמר: “מה תועיל מצות האהבה של ישוע אשר בני האדם אינם יכולים לקימה?” – אבל ישוע בעצמו הראה כי המצוה נתנה לבני אדם ולא ל“מלאכי השרת”. הוא הראה בחייו, כי מצותו יכולה להתקיים על ידי אנשים אשר יחדשו דרכי חייהם ואשר ידעו כמוהו, כי אינם חיים לטובת עצמם בלבד וכי חובה עליהם גם להקריב אהבת עצמם על מזבח אהבת האנושיות כלה. אלה האנשים ידעו, כי כל הנבראים בצלמם הם אחיהם ואחיותיהם, וכאחים ואחיות נאמנות יסלחו אלה לאלה וייטיבו דרכי חייהם ביניהם, וחיי ישוע יהיו המופת האידיאלי למענם…

אולם הכותרת והעטרה בתכונת ישוע היתה: אהבתו לאֵל טמיר ונעלם, לאביו שבשמים. מיום שנברא עולמנו עוד לא קים איש בשלימות את המצוה של “ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאדך” כמו ישוע! אהבתו לבורא ית“ש הדביקה וקשרה אותו לאלהים בקשר אמיץ ואחדות גמורה, עד כי היה להתגלמות רצון אלהים, לבן־אדם שנצטמצמה בו האלהות. בעת שאנחנו מתבוננים ומשוים את יהוה לנגדנו, אנו יודעים, כי התדבקותנו עמו איננה שלמה, ואף הצדיקים היותר גדולים מוכרחים היו להודות: לא כמחשבותיו מחשבותינו, ודרכיו לא דרכינו. ישוע היה תמיד אחד עם אביו שבשמים, הוא חי, עשה ופעל אתו יחד, האל היה תמיד קרוב אליו ותמיד בקרבו כאויר לנשימתו, האור אשר האיר במוחו היה “אור־האלהים” ועל כן היו כל דרכיו, מחשבותיו ורעיונותיו מאת האלהים. איך הכיר ישוע בן האדם את מדרגתו הגבוהה? ע”י חפצו התמידי והעז להיות דבוק בתכלית האחדות את אביו שבשמים. הוא התרחק מן הרעיונות אשר יכולים היו להפרידו ולהרחיקו ממנו, בכח אדיר לחם ונצח את כל המכשולים וכל הסבות המתנגדות לחפצו זה. תמיד שאל את נפשו: מה דורש ממני אבי שבשמים? במה אוכל למלאות חפצו ורצונו? איך אוכל להיות קשור ומדובק בו? – האמצעי היותר טוב להתקשר ולהתאחד עם אביו שבשמים היה אצלו ה“תפלה”. הוא היה מתפלל הרבה, בכל עת ושעה שפך שיחו לפני יהוה ובצקון לחשו האריך לפעמים הרבה מאד. ישוע לא היה מתפלל מתוך “סידור” נדפס, מתוך ניר המלא אותיות שחורות מתות, כי אם מתוך עמק לבבו ומעמקי נפשו. התקרבותו והתאחדותו תמיד עם אביו שבשמים עשתה אותו לענו ושפל רוח, לחומל ומנחם, לנדיב ולמטיב עם כל; כקטן עמד בפני כל, אף כי היה היותר גדול בעולמנו, כאיש המוני ופשוט קבל פני כל איש, אף כי ברורה היתה הכרתו, כי הוא בא לא ללמוד, כי אם ללמד; כילד ורך עמד לפני האנשים, אף כי ידע, כי לא מאנשים חנך ונתפתח, כי אם בא לחנך אותם ולעשותם לבני עליון. אהבתו לאלהים נתנה בלבו שלום, שקט ושלות־יה, אשר כל דאבה וכל יגון וכל נסיון שבעולם לא יכלו לעקרם או להחלישם. הוא ידע כי גם המרורות אשר עליו לבלוע יש להן תכלית בתכנית האלהים; ובכל מקרה יגון ועצב בקש ומצא תנחומים אצל אביו שבשמים…

פעם אחת שאל ישוע את מתנגדיו, לפני קהל עם רב: “מי בכם על עון יוכיחני”, אבל כלם שתקו ולא היה להם דבר לענותו… כן, איש בלא חטא, נקי וטהור מכל שמץ עון – מי יוכל להתדמות אליו? אפילו משה רבנו ע"ה, דוד המלך וכל הצדיקים יסודי עולם, כלם לא נקו כלה מחטא, – ואיך היה הדבר את ישוע? – תשובה לדבר נמצא בשתי המדות שזכרנו: באהבתו לכל המין האנושי ובאהבתו לאביו שבשמים. אהבתו לאנשים לא נתנה לו לעשות איזו רעה לחברו, ואהבתו לאלהים מנעה אותו מעשות איזה דבר שהוא נגד רצון יהוה.

זאת היא תכונת האיש ישוע, זאת היא תמונת “בן האלהים” עלי אדמות, אשר בה הביטו תלמידיו הראשונים וישתדלו להשתלם כמוהו.

עוזרי ישוע הראשונים    🔗

פה המקום להקדיש דברים אחדים לשלוחי ישוע אשר נקראו להיות מבשרי הישועה. בבחירת השליחים נראה את חכמתו הנשגבה של ישוע ועינו הפקוחה ומבטת לפני ולפנים. מבין יתר תלמידיו בחר את שנים עשר השליחים; אך לא בחר את היותר חכמים ומלומדים שבהם, את בעלי הכשרון והמיוחסים ביותר שבהם, לא! את היותר פשוטים ואי מלומדים, מבני דלת העם מנה ישוע לשלוחים במעשהו. אחדים מהם היו דיגים, ואחד מהם היה גם מוכס,³³ ומדוע בחר רק באלה? על זה יש להשיב בשני פנים: א) ישוע לא חפץ בעוזרים אשר ישענו על חכמה ובינת עצמם, הוא לא חפץ שמעשהו יעשה ע“י אנשים בעלי השקפות עצמיות העלולים לנטות אחרי רעיונותיהם ומחשבותיהם הם. הוא בקש אנשים אשר יפיצו רק את זאת שקבלו ממנו, וע”כ בחר גם באנשים אשר אין להם חכמה אחרת, כי אם החכמה האמתית והידיעה הנצחית אשר באה להם ממנו. וּב) ישוע בקש אנשים אשר ידעו כי מצב עצמם לא היה ולא כלום, לא חכמים ונבונים ולא מלומדים, לא נכבדים ולא מגזע גדולים; כל אשר יש להם, בא להם ממורם אשר בחסדו מלא את לבם בטל שמים, באהבה רבה ובידיעת יהוה; ישוע חפץ באנשים שלא יוכלו להתפאר ולאמר: חכמתנו עמדה לנו, זכות אבות עמדה לנו כו‘: רק מעלה אחת בקש ישוע בשליחיו והוא: לב מלא רגשות “מלכות השמים”, כלומר: תמימות, ענוה, אהבה, תקוה, בטחון וכו’. ואת זאת מצא באנשים הגלילים התמימים והפשוטים אשר נמנו על ידו לשליחים ומבשרים. הבחירה הזאת תראה לנו עד כמה ידע ישוע לחקור לבב אנוש, עד כמה נגלו לפניו מצפוני הנפשות ומבטו חדר אל תוכן לפני ולפנים. כי באמת אנו רואים שהשליחים היו ראוים למטרתם ולמשרתם: הם השליכו את נפשם מנגד, באו באש ובמים, נתנו גֵום למכים ולחייהם למורטים, סבלו כל התלאות והיסורים שבעולם בעד הבשורה, אבל כל המכשולים לא הכשילום ולא הפריעום מהלוך והשמיע את בשורת הישועה במרחקי ארץ.

אמנם אנו מתפלאים על זה שמנה גם את המוסר יהודה איש קריות, אף כי ראה שאין תוכו כברו וכפעם גם אמר לו מפורש, כי עלול למסרהו בידי מבקשי נפשו. אבל בזה הדבר עצמו אנו רואים את השלמות המוסרית של ישוע: חוקר הנפש הדק הזה היה מפליא לעשות בגלותו את הנטיות הטובות בלב אנשים פחותי ערך למראה עין, ויחד עם זה היה תם כילד במקום שצריך היה להטיל חשד באיזה איש…

גם האחד עשר שליחים נשארו “בני אדם” וישוע לא עשה אותם למלאכים ושרפים, גם בהם נראתה לפעמים חולשה אנושית. ובזאת אנו רואים את הכח הנשגב של ישוע, כי לא ע“י “מלאכים”, כי אם ע”י אנשים פשוטים עשה את מעשהו והכניס אל תוך העולם כח אשר חדש את כל העולם כלו.

איך חנך ועשה ישוע מאנשים גלילים פשוטים – שליחים הראוים למשרתם ואשר שמם לברכה ולתהלה בכל קצות הארץ? איך שנה אותם בשנוי כזה? על זה נוכל לענות מענה פשוטה: מלבד אשר הורם והודיעם את חפץ אלוה, מלבד אשר נטע בקרבם את מלכות השמים בדבריו אשר למדם ימים רבים, עוד הרגילם בהיותם בקרבתו להיות כמוהו בכל תהלוכותיהם ודרכי חייהם. הוא היה לפניהם סמל הטוב והאמת המוחלטה, והתאמץ להדריכם בדרכיו הוא ולהשותם בשיווי גמור אליו, “לכו אחרי! " – היה אומר ישוע לתלמידיו ובדבריו אלה לא כוון רק שירוצו אחריו³⁴ כעדר אחרי הרועה, כי אם שיתאמצו להיות כמוהו הוא ושיטביעו בקרבם אותו האופי האלהי שהם רואים בו; וסוף סוף אזרם בחיל וכחות רוחניים ונתן להם היכולת לעשות כ”אותותיו ומופתיו" הוא, ובעוד הוא חי שלחם לעשות את מעשהו למען יתרגלו ויתחנכו בעבודת הקודש אשר עליהם לעשותה בעת אשר יפרד מהם אדונם. באופן זה העלה ישוע את שליחיו אל המדרגה העליונה אשר היה להם לעלות עליה למען יהיו ראוים למשרתם הנכבדה אשר נועדו אליה. ובאופן כזה היו אלה הדיגים והמוכסים, אלה הקטנים – לגדולי הרוח, אלה “עפרות התבל” לכוכבים מזהירים במלכות השמים, אלה הרפי־כח – לענקים במלכות שדי. אלה ה“גלילים” נעשו לגבורי הרוח אשר לא חתו מפני כל ולא נכנעו מפני כל חמדות התבל, שחקו לחרב, לעגו לכידון, התלו במות, הלכו נגד מטר האבנים אשר המטירו שונאיהם על ראשיהם, באו באש ובמים, – ומפיהם לא חדלו קולות אלהים, הבשורה כי מלכות אלהים באה. ואנו מביטים עליהם ביראת הכבוד והשתוממות, כי הלא רואים אנחנו, כי נצח נצחו וממשלתם היא היותר גדולה בתבל.

מהתלמיד מכירים את הרב, מהפרי יודעים את תכונת העץ. מגדל־רוחם של תלמידי ישוע אנו מבינים, כי האנשים שעלו ממצב שפל למעלה עליונה כזו ראו לפניהם איזו קדושה וטהרה, אשר חדרה אל לבם וחדשה את רוחם, – ראו איזה אור גדול אשר גרש מנפשם את החשך והאפלה, והאיר את פנימיותם באור בהיר וזך… והאור ההוא היה – אור־אלהים, חסד אלהים להושיע את כל בני האדם

 

פרק ה': חכמת ישוע ותורתו.³⁵    🔗

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה.

רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה,

רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה,

רוּחַ דַעַת וְיִרְאַת יְהוָֹה.

ישעי' י"א, כ'.

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם,

הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ.

עַל־כֵּן בַּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם.

תהלים מ"ה, ג'

אף כי נשארו בידינו רק מעט מדרשותיו אשר דרש בפני העם, יספיק גם המעט הזה להשמיע בלבבנו את הד קול ההתרגשות והתנועה אשר התחוללו ברבבות לבבות האנשים ששמעו מפיו את דבריו הקדושים, הנעימים ונחמדים. מכל דרשותיו ואמריו של ישוע נשארו בידינו כל כך מעט, עד אשר אם יקבצו ויאספו לספר בפני עצמם, אולי לא יהיה דומה הספר בכמותו אפילו לפרשה אחת ב“מדרש רבה” או “תנחומא”; ובכל זאת לא נפריז על המדה אם נאמר, כי המדרש הקטן הזה של ישוע שקול הוא באיכותו כנגד תלי־ תלים של ספרים היותר יקרים בעולמנו.

הדבר אשר הביא את שומעי לקחו לידי השתוממות ביחוד היה: לימודיו" אשר לא התאימו כלל ללימודי גדולי הסופרים והפרושים, תורתו, אשר למד בראש כל חוצות, בבקעה ובהר, בעיר ובשדה, בחצר בית יהוה ועל חוף הים, לא היתה דומה כלל לתורתם של אלה שישבו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותיו ממחשבותיהם. היושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות השמיעו לימודים שאין בהם רוח חיים, לימודים שאחוזים וסבוכים בהיקשים ופלפולים שאין הדעת סובלתם, תמוכים ומיוסדים על מאמרים וחקים קדומים; דברים שאינם נובעים מלב ואינם מתאימים כלל לרגשי הנפש, דברים המגשימים את עבודת האלהים ומלבישים אותה בצורת עבודת אלילים; תורה העושה את האלהים – לאליל החפץ בעבודה שכֻּלה גשמית ושעושה את האדם לעבד נרצע לפירושן של אותיות מתות ולחקים ולדינים היוצאים מדרשות של כתרי אותיות, להלכות ומנהגים שאין להם טעם, הבנה או איזה מטרה שתהיה. אולם התורה אשר למד ישוע - היתה “תורה הכרחית”, כלומר: תורה אשר כל רגשי לב טהור ונפש תמימה מֻכרחים להשתדל ללכת בדרכיה ולהאמין בה; תורה חיובית, אשר תכלול בקרבה את תכלית כל האידיאלים המוסריים הנעלים של החברה האנושית; תורה אשר מאור האלהים מוצאה וקוים רבים מאורה מזהירים בנפשות בני האדם העורגות אל רצון האלהים.

בבתי הכנסיות נשמעו פלפולים ארוכים על דבר ביצה שנולדה ביו“ט, כמה שיעור רוחב הרצועה של תפילין, אורך תחום שבת, גובה הַסוכה, נקודה באתרוג, קורה של עירוב, וכדומה. כל אחד בבית המדרש היה מחוקק. כל אחד היה בכחו לשעבד את כל האומה לדין שהעלה הוא בחכתו ע”י סמך, גזרה שוה, קל וחומר וכדומה. כל היום נשמעה מחלוקת פלוני עם אלמוני, חילק מכשיר ובילק מטריף, זה מטהר וזה מטמא, זה מתיר וזה אוסר. לנצח את השני היתה דיה רק ראיה אחת מ“תנא קמא”, “תניא דמסייעה” של איזה קדמון פלוני שכבר מת ומונח בקברו… כל חללו של בית המדרש היה מלא מ“תלת מאה שמעתתא” ו“ק”ן טעמים בשרץ אחד“; כל העבודה וכל הרוחניות של “תלמידי חכמים” היו: סיגים, דינים, הלכות, נדרים ומנהגים. ה”מחדש בכל יום מעשה בראשית" נהיה בבית המדרש, כביכול, למחדש דינים בישראל, לנותן בכל יום רשימה חדשה של חקים ומצות אשר יקים עמו, כאלו התחרט על מה שאמר “לא תוסיפו” וע“כ מצא תחבולה נפלאה שלא לשנות מדיבורו, ובכל זאת להכביר את מספר החקים יום יום ע”י ה“מדות שהתורה נדרשת בהן” שהמציאו הם. מאמונה טהורה, אהבת אלהים וגאולתו אשר הבטיח לישראל לכל גויי הארץ, מביאור דברי הנביאים אשר דברו על ימות המשיח, מגואל המביא גאולה שלמה לכל הנפשות האובדות בים הפשעים והעונות בעולמנו, מפדיון הנפש, מתיקון עולם במלכות שדי – מכל זה נשמע מעט מאד בכותלי בית המדרש!

ההיפך מזה ממש היה בתורתו של ישוע. הוא למד דברים אשר לא דרשם מאיזה פסוק, מאיזו נקודות דיו שאין בהן רוח חיים ושיוכלו להדרש בכמה פנים ולהצבע בכמה צבעים, לא! הוא למד דברים המורגשים בכל לב, דברים שקול האלהים ישמע בהם והם הכרחיים וחיוביים לכל המין האנושי, לכל בני האדם אשר “מים הזדונים”, העונות והפשעים, הגיעו עד נפשם. הוא לא תמך את דבריו בהבל־פיהם של אלה שקדמוהו, כי אם דבר כאחד היודע ברור כי כל אשר ידבר אמת הוא, והאמת נכרת לכל החפץ להכירה ואינה צריכה לראיות מאנשים בני תמותה. הוא השמיע את תורתו ולא נשא פנים לשום אדם, כי ידע שהאמת מדברת מתוך גרונו, דברי אלהים, אשר שלחהו להורות, יוצאים מפיהו. ככל הנביאים אשר קראו: “כה אמר יהוה” ולא היו צריכים לתמוך את דבריהם באיזה קדמון, כי מאת יהוה נשלחו וידעו כי האמת בפיהם, כן ידע ישוע כי כל אשר הוא משמיע על דבר: אהבת אלהים, עולם הבא ומלכות השמים לא קבל מאיזה איש שקדמהו, כי אם מרוח אלהים, מאביו שבשמים. ועל כן ידע כי לו הצדקה לאמר: “כל מי שאיננו מאמין בי ובדברי יאבד את העולם הבא, וכל המשליך את תורתי אחרי גוו הוא משליך את תורת האלהים”. ברוח כביר השמיע ישוע באזני כל הנצבים עליו, כי בבשורתו תלוי האושר הנצחי של בני האדם, החיים והמות, הנצחיות והכליון, ודבריו באים כחרב פיפיות בלב השומעים, וכאשר נשאו עיניהם בפני ישוע בדברו את דבריו אחזתם רעדה וחרדת קדש.

עוד הבדל גדול היה בין ישוע המורה ובין המורים האחרים בישראל אז. כל השומע אותו בדברו היה אומר: “חפשי הוא מדבר”, כי בהורותו לפני העם לא הביט לפני מי הוא עומד. מה לו “תלמידי חכמים” או “בורים”? מלומדים או אי– מלומדים? הוא השמיע את האמת לכל מי ששמעו, הורה בסגנון אחד ובנוסחא אחת לתלמידי חכמים ולהדיוטים, לקצינים ולדלת העם, לנערים וזקנים, לאנשים ונשים. הוא ידע כי איננו מלמד דיוקים ופלפולים, כי אם משמיע את האמת שאין להטותה לכאן ולכאן; הוא ידע כי הוא מודיע את רצון האלהים שזה צריך ויכול כל אדם לדעת; הוא ידע שהוא משמיע את הישועה אשר נועדה מאת האלהים לכל מפלגות העם, לקטן ולגדול, לחכם ולשוטה – לישראל ולכל גויי הארץ.

בדרשותיו לא דבר ישוע תמיד בדרך ענוה ובסגנון רך. לפעמים התלקחה והתלהבה בקרבו קנאת יהוה צבאות, ויך בשבט פיו את הצבועים והחנפים, העושקים ובעלי מרמה, ויוכיח בדברים קשים דברי מוסר היורדים חדרי בטן על כל המדות המגונות, החטאים והשקרים שבזמנו. ומתוכחתו של ישוע אנו רואים, עד כמה היתה נשחתה רוח כל יושבי ארץ ישראל בימיו, – סופרים ופרושים, כהנים ולוים, כל גדולי ישראל וקציניו עברו תחת שבט פי ישוע והם שמעו את דבריו, כי השמיעם בראש כל חוצות ובאזני כל העם קרא ישוע: אם לא ישובו מדרכם הרעה והמסוכנה אין להם חלק ונחלה בגאולת האלהים ובמלכות השמים!

עוד מעלה נכבדה וגדולה נראה בהוראתו של ישוע והוא: ה“רוח הקדש”. ברוחו הכביר הכיר תמיד את האמת המוחלטה והבדיל ממנה את השקר, את הדמיון ואת הגשמיות הממלאים את לב האדם הנכסף תמיד לדברים ארציים. הוא הבדיל תמיד בין האלהות ובין האנושיות, בין הדברים הנצחיים ובין אלה שיעופו כצל עובר וחלף ואיננו, ובכלל לא עשה מעולם תערובות של קדש וחול. תערובות כאלו עשו רק הפרושים מלמדי ישראל, אשר חברו שני דברים שאינם מתאימים זה לזה: אל הגאולה אשר עליה נבאו הנביאים, גאולת ופדיון הנפש, תיקון עולם במלכות שדי, באו גדולי ישראל ורתקו אליה את שאיפותיהם הארציות והלבישוה באופן כזה בצורה גשמית פחותה וגסה, כאשר כבר בארנו כמה פעמים.

אבל העיקר בדרשתו של ישוע היתה: האהבה הקדושה והטהורה שנבעה מפיהו בדברו אל העם. ואף כי דבר בהתלהבות וקנאת יהוה צבאות, בכל זאת יאָמר: “תמהו על דברי חן היוצאים מפיהו”*³⁶). כי הוא היה האהבה בהתגלמותה, ואהבת אלהים שנתלבשה בגופו המתיקה והנעימה ומשכה חוט של חן גם על דברי תוכחתו היותר חריפים והיותר עוקצים וחותכים את הנפש. גדולי עולם הישראלי היו בעת ההיא גאים ומתגאים, לפניהם כרעו ברך כל בני העם, והם הביטו על המון העם בשאט נפש, את המוכס דחפו בשתי ידים, את ה“עם הארץ” הרחיקו מעליהם כמטחוי קשת, את איש ההמון בכלל לא חשבו לאיש. לא כן ישוע: כקטן כגדול, כנקלה כנכבד, כעשיר כרש, כחפשי כעבד, כאיש כאשה – לכלם היה אצלו שווי וערך אחד, על כלם הביט בעינים מפיקות אהבה חן וחסד, את כל הנפשות חפש כמרגליות ואבנים יקרות להוציאן מרפש ויון מצולה. ישוע הציץ אל תוך הנפשות, ויקרה היתה העבודה אצלו לכבסן, לטהרן ולנקותן ע"י תורתו הפשוטה והמובנה לכל.

אם שואלים אותנו: מה למד ישוע? – חפצים אנו להשיב מקודם על השאלה: את מה לא למד ישוע? – ישוע לא חבר “שלחן־ ערוך”, “יד החזקה”, או גם “מורה נבוכים”: תורת ישוע לא תכלול בקרבה איזה דינים ומשפטים או חקירה ודרישה בטעמי המצות ויסודות האמונה. ישוע לא השמיע לעם חקירות ופלפולים בענינים אלה; ורק לפעמים רחוקות מאוד עבר בהשקפה שטחית על דברי ימי העם, וגם זה רק למען הסבירם את דבריו היטב. הוא לא למד לתלמידיו בשאלות ותשובות, פרכות ואבעיות, חקירות ופלפולים; הוא השמיע לעם את ה“סך הכולל” של כל המחשבות והחקירות שעסק בהם, את ה“סוף דבר” ואת המטרה האמתית אשר לבני האדם בעולמנו בדברים מוחלטים, דברים הנותנים את האמת המוחלטה המורגשת מכל אדם אשר רק נשמת אלהים בקרבו. גדולי ישראל בימיו עשו את החקירה למטרה ואת האמת המוחלטה לא יכלו להשיג כי בשבע דרכים עקלקלות סבבו מסביב לה ואליה לא באו. ישוע לקח את האמת למטרה ואת החקירות השליך הלאה. הוא קבץ ואסף את תכלית כל החקירות והרכיז אותה באיזה רעיון והשמיעו לעם, ודבריו חדרו אל הלבבות ונקלטו במחות.

רעיון אחד מרכזי שורר בכל דרשותיו של ישוע, קריאה אחת אנו שומעים עפ"י הרוב בלימודיו והיא: “מלכות האלהים” או “מלכות השמים”. הקריאה הזאת היא הגרעין והתמצית של כל תורתו. רבים ממשליו מתחילים במלות: “דמתה מלכות השמים”. ישוע אמר כי בא לקרא ולהודיע את “מלכות האלהים” ואל תלמידיו אמר: “קראו לאמר מלכות השמים קרבה לבא”. ובכל דבריו אנו רואים, כי תוכן כל תורתו והוראתו היא – מלכות האלהים. זאת היא הפרוגרמה של כל עבודתו, שאותה השמיע והודיע מתחלת הופעתו(*³⁷.

אמנם ישוע לא היה הראשון להשתמש במבטא זה, כי כבר קרא לפניו יוחנן המטביל: “שובו כי מלכות השמים קרבה לבא”. ועוד מאות בשנים לפני הופעת ישוע כבר צפו הנביאים חוזי־יה לעת מאושרה שתבוא לעולם, עת הזהב, עת שלום ושלוה ואחוה ורעות, עת אשר יברא אלהים לב חדש ורוח חדשה לבני האדם ואור האלהים יופיע על כל אפסי ארץ. כל יושבי חשך וצלמות, כל העמים וכל הגוים ילכו לאורו, כל יצורי תבל יקראו בשם יהוה אלהי אברהם יצחק ויעקב, והיה יהוה לבדו למלך על כל הארץ, לפניו תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכל בשר יודה ויאמר: יהוה מלך יהוה ימלך לעולם ועד. על עת “מלכות האלהים” ההיא השמיעו כל הנביאים דברים החוצבים להבות אש, על עת הזהב הזאת שרו בשירים והללו בתשבחות כל הנפשות הדבקות באלהים מעולם הישן. על עת הגאולה הזאת, גאולת הנפש וישועתה, שררו משוררי התהלים. זה היה האידיאל הישראלי, משאת נפש כל הטובים והבחורים של האומה, כל הצדיקים והחסידים הראשונים צפו ברוח קדשם וראו את הגאולה השלמה המיועדה לישראל ולכל גויי הארץ, ונפשם כלתה ונכספה לראות בעיניהם את הגאולה אשר יגאל יהוה את הנפשות המתמוגגות בים העונות והפשעים. הם תארו ויצרו בדמיונם גם את תאר “ממלכת האלהים” העתידה לבוא ואיך ייסדה אלהים בקרב בני האדם. בחזיונותיהם ראו עפ"י רוח יהוה, כי בחיר־האלהים יופיע בעולמנו, עבד ומשיח יהוה: בו יופיע אלהים בין בני האדם, בתוכו ישכון האלהים בבואו ליסד את הממלכה החדשה, מלכותו אשר תכון לעד; הוא יביא אתו את העת החדשה, עת הזהב אשר בה יהיה יהוה למלך על כל הארץ. “מלכות האלהים” לא תהיה מלכות של שפך דם, מלכות ארצית שכחה כח חרב וחנית, לא! מלכות השמים תהיה מלכות הלבבות, היא תקונן בלב בני האדם וכלם יראו ויכירו את מלכם. מלכות השמים תמלא את הלבבות בטל שמים, באהבה למלך־עד, באהבה גדולה לכל בני האדם, בתקוה ובטחון; היא תחיה את הנפשות ותעדנן, תטהרן ותנקן מכל חלאה, תביא שלום ושלוה בקרבן, תעשה אותן מוכשרות להמית את התאות ולקבל עליהן עול מלכות שמים. “עבד יהוה יצדיק לרבים” – ובו ועל ידו יחיו בני האדם חיים נצחיים, חיים המתאימים לתעודתם, בזיו ואור הנצחי אור האלהים. – זאת היא “מלכות השמים” אשר אליה ערגו נפשות הנביאים ויחידי סגולה בישראל; אל הישועה הזאת קוו כל קדושי אל…

וישוע הכיר כי אתו באה עת הזהב המיועדה³⁸ : הוא הביא את מלכות השמים והוא – “בן האלהים” השלוח מאת אביו שבשמים לטעת אותה בלבות בני האדם; בו הופיע אלהים עלי אדמות לעיני בני האדם להרך, להשקיט ולהשלו את הלבבות למען ישכון בתוכם. ישוע השמיע בדבריו, כי הוא בא להחיות את הנפשות בטל שמים, להצמיח ישועה אשר אליה קוו כל קדושי עליון זה רבות בשנים. ישוע השמיע כי בהופעתו חלף ועבר העולם הישן והעת החדשה באה – להתמלאות התקוה אשר כל הצדיקים והנביאים השתוקקו אליה. “את אשר הם לא ראו, רואים אַתם היום” – הרעים קול ישוע לבני דורו – הנה החלה העת של אושר הנפש, מלכות האלהים בלבבות, אשרי האיש אשר ימהר להיות מהראשונים במלכות השמים. פקחו עיניכם וראו – הנה זרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה! כל כך יקרה היא מלכות השמים עד כי “הקטן במלכות השמים יותר גדול מיוחנן המטביל”, אשר ישוע בעצמו העיד עליו כי לא היה בילידי אשה גדול ממנו.

אולם אף כי הבשורה, אשר ממנה דברו הנביאים, היא היא ה“גאולה והישועה” אשר הושמה בפי העם הישראלי עוד מאות בשנים לפני הופעת ישוע, בכל זאת כונת ופירוש המלים האמתי נשכח מהם, וזה היה המסך המבדיל בינם ובין ישוע – כאשר אמרנו כמה פעמים. הם הביטו בתוך ארצם ארץ ישראל ושאלו בתמהון: איפה היא מלכות האלהים אשר ישוע אומר כי היא באה אתו? הם שמו לב רק אל המלה “מלכות”, הם דקדקו במלה זו לאמר: מלכות עלי ארץ כמלכות דוד ושלמה, מלכות המכניעה אויבים ושופכת דם, הממלאה אוצרותיה כסף וזהב, המושלת ומתגאה על כל יושבי תבל. הם חשבו כי ממלכה כזאת ייסד להם האלהים, ובממלכה הזאת יהיה אלהים מלכם במובן הארצי, כלומר: יתן להם כח ועז וממשלה להתגבר על כל ולהכניע את הכל. ישוע היה כמתעתע בעיניהם בראותם כי אין לפניהם “מלכות”, ועל כן קרא ישוע באזניהם: “האלהים!” “השמים!” הוא דקדק במלות אלו לאמר להם: לא ממלכה ארצית הממלאה את התאות הגשמיות, תאות השררה והממשלה, יסד לכם האלהים, לא לממלכה זו התאוו כל הנביאים והצדיקים מעולם ולא ממלכה כזאת היא ה“גאולה” הנועדה מאת האלהים, לא! מלכות “האלהים” – קרא ישוע. המלכות אשר באה אתו היא הממלכה אשר ייסד אלהים בלבבות ובנפשות בני האדם. הם בקשו “מלכות”, כי האלהים ייסד להם ממלכה כרצונם וחפצם ואחרי כן יכניסו הם את האלהים למלך בממלכתם, וישוע קרא: הכניסו את “האלהים” בלבבכם ובזה גופא תוסד הממלכה “מלכות האלהים” ואז יהיה למלך עליכם. הם בקשו את הממלכה אשר צירו בדמיונם ולא מצאוה. וישוע קרא אליהם: “מלכות האלהים לא תבא במראה עינים, ולא יאמרו הנה פה או שם, מלכות האלהים הנה בקרבכם”! – הם בקשו בעת החדשה קנינים ארציים חדשים ובעת הזהב אוצרות זהב וכסף ממש, וישוע אמר, כי בעת החדשה הם נצרכים ללב חדש ורוח חדשה, צריכים להולד מחדש, עפ"י המובן הרוחני; ובעת הזהב צריכים לאוצרות אהבת אלהים: אהבה לכל יושבי תבל, מדות ומעלות טובות, אמונה טהורה וצרופה – האוצרות האלה יקרים מכל הון ועושר. בדרשתו בהר (עין לעיל בסוף פרק ג') התחיל בכמה פסוקים במלת “אשרי”³⁹ , ועל מי אמר ישוע שיהיה מאושר? על הרעבים לצדקה, כי הם ישבעו; ברי הלבב, כי הם יחזו את האלהים; ענוים, רודפי שלום, נרדפים בגלל הצדקה, עניים, אבלים ורחמנים – על כל אלה אמר שיהיו מאושרים. ומה הוא האושר אשר מבטיחם ישוע? – מלכות שמים, שידעו ויחזו בנועם אלהים ושיהיו בני עליון. ישוע אינו אומר “אשרי” על הקצינים והמושלים ואינו מבטיח עשירות, ממשלה, תענוגים או כבוד; אינו נושא פנים לסופרים, לתלמידי חכמים או לנבונים; הוא הורה לחיות חיי הסתפקות, לשאת בלבב פנימה את האושר הנצחי הוא מלכות השמים, אהבת אלהים ואהבה לכל יושבי תבל, – וזהו האושר היותר גדול בעולם..

הנה ראינו, מכל הדברים שדברנו, כי המטרה הראשית בהוראתו של ישוע לבני האדם ובפרט לבני עמו היתה: לפתח בקרבם את הידיעה וההשגה הנכונה והאמתית ע“ד “מלכות האלהים” ולטעת אותה בלבותם כראוי. כל עמלו של ישוע היה – לעורר ולתת בקרבם את הכח להרגיש את האושר והשמחה אשר בלב האדם בידעו כי הוא בן עולם הבא, בן ב”מלכות השמים“, ולהורות את הדרך אשר בה יגיע האדם ל”מלכות השמים" – ע“י האהבה לאלהים וליצוריו; ע”י התקשרותו אל בוראו בלב נקי וטהור ובנפש העורגת ונכספת תמיד להתדמות לאלהים ולהדבק בכל מדותיו. ע"כ השתדל תמיד ישוע לבאר לשומעיו את ההבדל הגדול שבין “מלכות השמים” ובין העולם הגשמי, בין תורה שבלב ותורה שבראש, בין האיש הנושא את האלהים בקרב לבו ובין איש מקיים מצות ומעשים רק בעבור “לצאת ידי חובתו”… ישוע ידע כי אין גדולים וקטנים, אין נכבדים ואי־נכבדים במלכות האלהים, כלם שוים בממלכה זו, ואת כל מפלגות העם קרא להתנחל ולהיות אזרחים בממלכה החדשה. לעשיר הורה, כי לא בעושר ימצא אושר כי “מה יועיל האדם שיקנה את כל העולם ויאבד את נפשו” ? – ואת העניים נחם בדבריו והודיעם את ערך נפש כל אדם במלכות שמים והשתדל להראותם בדברים רבים של אוהב נאמן, כי האושר היותר גדול הוא אושר הנפש, והעשיר היותר גדול הוא האיש אשר נושא את מלכות השמים בלבבו, ואין עני אלא זה אשר איננו בן מלכות השמים – כי אין כל אוצר נחשב כנגד אוצר האמונה הטהורה ואין כליון ככליון הנפש. הוא העיר את אזניהם לדעת, כי אביהם שבשמים לא יעזבם גם בעולם הזה וכי לא ישאו כל דאגה בלבם: “הביטו אל עוף השמים וראו: הן לא יזרע ולא יאספו לאסמים, ואביכם שבשמים מכלכל אותם. וללבוש מה תדאגו? התבוננו אל שושני השדה הצומחות: לא יעמלו ולא יטוו, וגם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה! – הלא יודע אביכם שבשמים כי צריכים אתם לכל אלה. אך דרשו בראשונה את את מלכות אלהים ואת צדקתו – ונוסף לכם כל אלה”.

לאלה שחשבו כי רצון ישוע הוא לבטל את התורה והנביאים פנה ישוע ואמר: “אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים; לא באתי - כי אם למלאות”. ובזה נכיר גם כן את ההבדל שבין ישוע ובין הפרושים והסופרים מפרשי התורה. אלה האחרונים חשבו שהם “מקיימים” את התורה והתאמצו להתנהג על פיה כמו שהיא כתובה לפניהם, וע"כ סלסלו ודשו את אותיותיה ונקודותיה (עין לעיל) להוציא מכל קוץ וקוץ שלשלת של מעשים; תלי תלים של הלכות יצאו ונתהוו מהיקשים, גזירות שוות, קל וחומר ואידך, וההלכות פרו ורבו אצלם. דברי התורה נתגשמו אצלם כל כך, עד כי חשבו כי כל אות, כל נקודה היא מצוה ומעשה שחובה לקיימה בידים. התורה חדלה אצלם מהיות ספר המפתח את לב האדם שיבין מעצמו איך להדבק ביהוה ולטהר את הנפש למען תחיה חיים רוחניים, כי אם היתה אצלם לרשימה גדולה של חקים ועבודות; כל אות היתה לרמז על איזו הלכה וכל נקודה היתה נדרשת להוראה ולמעשה. רוח האלהים לא נשאר העיקר בתורה, אלא האותיות המתות והדרשות והדיוקים שנעשו בהן "ועל כן נוכל לקרוא את “מפרשי התורה” האלה בשם “מגשימי התורה”. – ישוע הלך בדרך אחרת לגמרי: הוא אינו מגרש את הנשמה מגוף התורה, הוא אינו רוצה לקיים את האותיות, הוא מתבונן אל רוח התורה, יורד אל עומק הכונה והמטרה של התורה וממלא אותה. מה שתורת משה לא השלימה בגאולת הנפש והצלחה מכליון יבוא ישוע וישלים. ישוע המביא גאולה שלמה לנפשות בני האדם הוא גם ממלא את דברי התורה, ממלא את המדה של טל התחיה. הוא יודע כי במלכות השמים הכל צריך להיות בתכלית השלמות וכל בן אדם בה צריך להיות שלם “כאשר האב שבשמים שלם הוא” (מתי ה', מ"ח); הוא יודע כי המעשים הם רק דברים גשמיים, ואם אין נפש ורוח

אין המעשים מועילים כלל, ורק האמת והצדקה הן מרימות ומעדנות את הנפש, וע“כ הוא מלמד: “אם לא תהיה צדקתכם מרובה מצדקת הסופרים והפרושים לא תבאו במלכות השמים”, כי המעשים לא יביאו את האדם אל מלכותו החדשה שבה רק שלמים יחשבו לבנים לה, לא ה”מקיימים" את התורה אלא הממלאים אותה. למשל, התורה אמרה “לא תרצח”, וישוע הממלא ומשלים את התורה אומר, כי בן מלכות שמים, אשר לב טהור חפץ ממנו האלהים, יחשב לרוצח אפילו אם לא הרג איש בידים, כי אם הרגו בלבו, אפילו אם רק קצף על חברו, אם שונא הוא את חברו. כן בלא תעשה של “לא תנאף”: אם נאף בלבו, אם חשב מחשבת זמה, כבר טמא את לבבו. וכן הלאה. – במקום “עין תחת עין” אומר ישוע כי מי שרוצה להיות בן האלהים צריך להיות סובל ומוחל לכל ואין משלם לשונאיו כגמולם. ע“ד מצות “ואהבת לרעך כמוך” אומר ישוע, כי בן מלכות שמים צריך לאהב לא רק את רעהו ממש, את האוהב אותו, כי אם את כל הנברא בצלם האלהים, ולא כפירוש הפרושים האומרים שמצוה לאהוב רק את מי שאוהב אותך, כי כפוים הם אל האות “רעך”. – באופן כזה ממלא ישוע את התורה ומשלימה על פי רוחה, ובזה הוא שונה לגמרי מ”קיום התורה" שהתפארו בו הפרושים.

ישוע צוה לתלמידיו לשמור את תורת הפרושים רק בדברים שאינם מתנגדים למלכות השמים, רק בדברים שאינם מטמטמים את הלב, כי לב טהור – זה העיקר במלכות זאת. ישוע בעצמו ותלמידיו שמרו כמה מנהגים ודינים טובים של הפרושים, אבל הוא הורה להם שלא יהיו עבדים אל הדינים, כי אין להם כל שוה במקום שהם נוגעים אף כמלא נימה במלכות האלהים: ישוע התיר “לחלל שבת” בעבור חולה, אף שאין בו כל סכנה, אפילו רק למעט את צערו; התיר לתלוש שבלים בשבת להשקיט הרעבון, הקיל בנטילת ידים, אף כי הפרושים חשבוה למצוה גדולה מאד, באמרו כי ידים שלא נרחצו לא תטמאנה את הנפש, אבל לב טמא יטמא את נפשו וכל פנימיותו של אדם. בכל ענין דתי שם ישוע את לבו רק אל צרכי הנפש, ובכל דבר קלע רק אל מלכות השמים אשר מושבה בלב ושזאת היא גם מטרת התורה, ועל כן לא נתן כל ערך לדברי הסופרים שהעיקר היו אצלם רק המעשים החיצונים. במלכות השמים שוררת רק האהבה, ובמקום אשר הסופרים המשילו את הכתב על הרוח, עמד ישוע כנגדם והוכיח את קטנות רוחם והעמיד לפניהם את הרוח החי אשר בתורה, והראה כי רק הרוח אשר בה יעשה אותה לעץ חיים למחזיקים בה, אבל לא ההגשמה של האותיות והנקודות. דבריו אלו היו, כמובן, למרות רוח הפרושים אשר כבר הרחיקו ללכת מדרך יהוה האמתית ונכשלו בתלמידים שאינם מהוגנים.

וכאשר היתה מלכות השמים המרכז של־תורת ישוע, כן היה ישוע בעצמו המרכז והנקודה הפנימית, שבה נתקבצו כל קוי האור של מלכות השמים. הוא הביא בעצם חייו הנעלים שלא נודע כמוהם את עת הזהב, עת החדשה; היא מיוסדה בו, הוא נושאה על כתפיו; הוא לא רק פרסמה, כאשר עשו הנביאים הקדמונים, כי אם גם יצרה, הוא מלך מלכות השמים, כי הוא מחוללו של “לב חדש ורוח חדשה”. וע"כ היתה לו הזכות לקרא את האנשים לבא אליו, ללמוד ממנו וללכת אחריו ולהיות בני עליון כמוהו. – באו אלי עיפי הרוח ועמוסי עון! – קורא ישוע לכל בני האדם, באו אלי והנה אתם במלכות השמים, בואו אלי ותהיו במקום שאני שם.

“ויהי בדברו את הדברים האלה” – מספר לנו המבשר לוקס במקום אחד*⁴⁰) – “ואשה אחת מן העם נשאה את קולה ותאמר אליו: אשרי הבטן אשר נשאתך ואשרי השדים אשר ינקת! – והוא אמר: ואף כי אשרי השומעים והשומרים את דבר האלהים!”…

 

פרק ו': משׂטמה ודברי־ריב כנגדו.    🔗

מִי הָאֳמִין לִשְׁמְֻעָתֵנוּ?

וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל־מִי נִגְלָתָה?

וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו

וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה…

לֹא־תֹאַר לוֹ וְלֹא־הָדָר –

וְנִרְאֵהוּ – וְלֹא־מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ…

ישעיה נ"ג, א’–ב'.

וישוע הולך ועובד את עבודתו בגליל. מאות ואלפים אומללים בגוף ונפש נרפאים מחלים, משיגים על ידו כחות חדשים, שואבים מדבריו עונג וחיים לנפשותיהם. בכל בתי ארץ הגליל יזכירו את שמו וידברו על אודותיו ברגשי תודה, כבוד וחרדת אלהים. בכל הארץ היה נראה כאילו כל יושביה מוכנים להיות תלמידיו ועוזריו, וכי מהגליל תפתח הטובה, והתנועה ההיא תעבור משם לדרומה של ארץ ישראל, ועוד מעט תכניס מלכות השמים את כל יושבי הארץ תחת חסותה… אבל לא כאשר נראה כן היה. כזרע הנופל על האדמה אשר סלע תחתיה הממהר לצמוח שם, אך יען כי אין לו שורש בעמק האדמה, כזרוח השמש יצרב ויבש, – כן היה גורל דבריו של ישוע אשר זרעם בגליל. הם שמעו את דבריו ומיד לקחום בשמחה, אבל קמו בקרבם רק לשעה ולא עשו שם פרי – כאשר נבאר עוד הלאה – ופעולות ישוע לבשו מכאן ואילך צורה חדשה.

אמנם ישוע התעכב עוד בגליל כששה ירחים, אבל אלה הירחים האחרונים לא דמו כלל לאלה שקדמוהם. ישוע לא נזכר עוד בתהלה ושבחים כמקדם, כי אם בחרפות וגדופים, לא נראה עוד כבראשונה המחזה הנעים, איך ישוע הולך ממקום למקום בלִוְיַת מחנה גדולה אשר רבתה מעשה לשעה, ברבות המתאוים לראותו ולראות את החולים המתרפאים בהאמינם בו, או להקשיב אל התורה התמימה אשר הורה לעם. במקום המחזה הנעים הזה בא מחזה מעציב לב ונפש: בן האלהים מתבודד במקומות רחוקים ואי־נושבים, נע ונד במחוזות שאין מכירים אותו בלוית תלמידיו המעטים. – עברו הירחים ההם, וישוע עוזב את הגליל לעולם, לא כנשא ומורם מעם, לא כאשר יכולנו לקוות מתחלה שאנשי הגליל יביאוהו בשמחה ובתרועת ששון ירושלימה, – כי אם בחברת תלמידיו המעטים עבר במקומות רבים בעבר הירדן ובארץ יהודה עד בואו ירושלימה…

איך נולדה פתאום ההתנגדות הגדולה של אנשי הגליל? איך נתטמטמו פתאום הלבבות? למען נמצא פתרון לשאלה זו, צריכים אנו לשים לב אל התנאים ההסטוריים של התקופה ההיא: הצדוקים הגאיונים ואנשי בית הורדוס וכל חברתם לא נתנו מתחלה כל ערך לפעולות ישוע ולהופעתו. להם היו הרבה טרדות ודאגות בעניניהם ועסקיהם, וכל תנועה באמונה ודת היתה נחשבת ביניהם כדבר שאינו כדאי לטפל בו, כדבר של מה בכך שאינו מעלה ואינו מוריד, ואינו שוה אף להתבונן בו. מה להם ולתקות הגאולה והישועה? עיקר חייהם היה – אכול ושתה ומלא תאות הלב והעינים, ובכדי להשיג את אלה היה כל ישעם וחפצם רק לחנוף את המושל אשר ידו על העליונה, – ומה להם ולמשיח? בית הורדוס רדפו באף רב את האנשים המסוכנים באיזה אופן לכסא ממלכתם והיכולים להסב פרץ ומרד בארץ; ובהופעת ישוע לא ראו כל סכנה ועל כן לא הפריעו כלל את מעשיו ויניחוהו ללכת בדרכיו אשר ילך. אבל האויב ארב לישוע מצד אחר: הפרושים והסופרים אשר עסקו יומם ולילה בעניני דת, חקים ומצות מעשיות, וגם תקות הגאולה ע“י המשיח היתה ענין נכבד אצלם, הם הביטו על ישוע בשבע עינים. הם קוו ל”משיח“, אבל חפצו להיות אדונים לו, חָפצו כי המשיח יתאים לדמיונותיהם והשקפותיהם. הפרושים והסופרים באו כפעם בפעם לשמוע את דבריו בתקותם לשמוע מפיו מלים המתאימות ללימודיהם, – אבל אחרת שמעו מפיו. תורתו של ישוע היתה חדשה בעיניהם ולמורת רוחם לא התאימה כלל לפלפוליהם, חלוקי דעותיהם וחריפותיהם אשר היו חביבים להם כל כך. עוד ראו כי רבים מהסיגים והגדרים אשר קדושים היו בעיניהם הקל בהם ישוע או חללם לגמרי. ומלבד זאת גם – כאשר אמרנו לעיל – בשורת הגאולה, מלכות הלבבות המביאה אושר לנפשות בני האדם, אושר לכל העולם כלו ע”י ממשלת הרוח – גם את זאת לא יכלו לשמוע מפיו מבלי שתתעורר בקרבם משטמה וקנאה אליו. הם הלא מְקַוִִים למלך אדיר, ל“משיח” מלומד מלחמה אשר יכלה את רומא ובית הורדוס יחדו ויעשה את ממלכת ישראל לגברת בתבל, – וישוע זה מנצרת קם פתאום ומספר באזני העם, כי “ממשלת הגאולה” היא ממשלת אהבה וצדקה ותקון עולם במלכות שדי, ולא עוד כי גם העיז להעיד עליהם – הפרושים – כי הם תועים ומתעים את העם. הקנאה והשנאה לישוע רבתה בלב גדולי ישראל מיום ליום עד כי התלקחה ותהי לאש בוערת…-

הקנאה והשנאה נקרו את עיני רוב בני העם הישראלי, הכו בעורון את רוב בני הכתה אשר אז היתה היא היותר חסידה שבעָם, האטימו את אזניהם, הכבידו את לבביהם עד כי לא הכירו את אור האלהים שזרח על פני ישוע, לא שמעו את אמרותיו הטהורות אשר נטפו מפיו כמרגליות ואבני שהם ולא קבלו אל תוכם את האמת אשר גלה האלהים על ידו. בעורון שנאוהו, בעורון שטמו את תורתו אשר השמיע, בעורון ירדו וצללו תהומות… החטאים הכו אותם בעורון, העונות שמו אותם לרוצחים ושופכי דם נקי וצדיק, הפשעים הציתו סביב להם מדורת אש שלא תכבה עד היום הזה…

גם נבזה היה ישוע בעיניהם בזה שלא היה “מיוחס” כמוהם. בן נגר, מעיר הקטנה נצרת, מארץ הגליל שיושביה “עמי הארץ”, איש שלא למד מעולם בישיבותיהם הגדולות, – ההוא יעמוד פתאום להורות דרך חדשה בישראל? – קראו הפרושים ואמרו – היה לא תהיה! את ערך עצמיותו של ישוע לא חפצו להכיר, ועל כן לא מצאה חן בעיניהם גם בחירתו אשר בחר בתלמידיו (עין לעיל סוף פרק ד'), אשר היו בעיניהם לא רק אי־מלומדים, כי אם גם אחדים מהם פושעים ידועים מתחלתם. –איזה איש הגון החס על כבודו – היו הפרושים צועקים – יתחבר לחברה כזו? איזה איש נכבד יתארח לחברה עם “עמי הארץ” כאלה? איזה איש מאתנו, היודע את יחוסו וגדלו בבית המדרש, יתחבר לרקים ופוחזים כאלה? אם היו באים אלינו, הלא היינו משלחים אותם בחרפה מעל פנינו, והוא – יושב אתם יחד לפני השלחן בסעודה, עם חוטאים ומוכסים ונואפים. הוא אומר כי “יחזירם למוטב”, הוא “מכיר בפניהם הרהורי תשובה”… הלאה מעל חלאה וזוהמא כזו, הלאה מעל שפלים, עמי הארץ, בורים ועבריינים!

כן, דברים אשר כל איש ישר רוח, אשר כל העמים הנוצרים הנאורים חושבים לנשגבים מאד –התטפלותו את כל מיני בני אדם באהבה ורעות – הדברים האלה היו לקוצים ולצנינים בעיני הפרושים הגאיונים והמיוחסים. – ישוע הלא בא לרפא את צרעת החטא המטמאה את הנשמה, ואין רופא יכול לרפא את החולה אם תבחל נפשו לגשת אל מטת החולה ולמשמש במכתו. כאשר רפא ישוע את חלי הגוף ולא ירא מהתדבקות כמו גם מגועל נפש (עין לעיל פרק ד'), כן הוכרח לבוא גם עם חולי הנפש במגע ומשא; הוא הוכרח לבוא לפעמים גם תחת קורת ביתם של החטאים והפושעים ולהטפל ברפואתם, לתת להם סמי התרופה השמימית בגעגועים והפצרות רכות, כמו שעושים עם חולה מסוכן שאינו מרגיש בכאבו וממאן לשתות את סמי הרפואה. להציל את הנשמות האובדות – זאת היתה כל מגמת ישוע, ועל כן לא עצרהו כל דבר מעשות את חסדו זה, – הוא לעג לה “אסתניסים” קטני הרוח בעולמנו ולא השגיח כלל בדברי הפרושים, לא שם לבו לדִבַת אנשים יהירים וגסי־רוח. הוא לא חדל מהושיע לאומללי הנפש העזובים מן הפרושים שאינם דואגים אלא לעצמם ואומרים – כמו שרגילים רבים מאחינו בני ישראל גם היום לאמר – “מה לנו לנואף, שכור ואשה זונה? מה לנו ולפושעים? ידאג נא כל איש לעצמו!” – וישכחו כי האלהים יעשה אותנו לערבים בעד חיי עון של זולתנו וכי עלינו לתת דין וחשבון על אשר לא דאגנו לאנשים חטאים ולא עמלנו להטותם מדרכם הרעה.

בעת אשר החל ישוע לדבר על דבר תעודתו מאת אביו שבשמים, יצאו הפרושים כנגדו בכל תוקף ועוז של שנאתם וקנאתם ויחלו להצית את המשטמה והשנאה נגד ישוע, ע"י כל התחבולות שבעולם, בכל קצות ארץ ישראל. – איך יכול להיות כי זה השלוח מאת האלהים יזלזל כל כך בדברי חכמים? – צעקו הפרושים ככרוכיא – “איך יכול הוא להתנגד לגדולי ישראל?!” לא הועילו כל דברי ישוע אשר אמר והראה להם ברור, כי הוא משלים וממלא את תורת יהוה, כי הוא ממלא את חפץ יהוה מיצוריו אשר לתכלית ולמטרה זו נִתְּנָה תורה, כי הוא בא לבנות את מלכות השמים אשר זה היה רצון התורה – לחַנֵך את בני ישראל שיהיו ראוים להכנס לממלכה זו⁴¹ ). גם הנביאים קוו לעת אשר בה תכרת עם בני ישראל ברית חדשה, לא כברית אשר נכרתה בימי משה (קרא לדוגמא בירמיה קאפ. ל“א, ל’–ל”ג), כי אם ביתר שאת וביתר עז. לא הועילו כל ראיותיו והוכחותיו כי הם טועים ומתעים את העם בדרכים עקלקלות, כמו שלא הועילו דברי תוכחתו, ומוסרו הנעימים. הם לא שבו מדרכם, ועל ישוע הוציאו כפעם בפעם שם־רע חדש: פעם השמיעו במחנה העברים כי הוא מורה דרך שוא, פעם הפיצו שמועה כי הוא נביא שקר, פעם אמרו עליו כי הוא מכשף (! sic) ופעם אמרו עליו כי הוא שותפו של “בעל־זבוב ראש הרוחות הטמאות” (!), וסוף כל סוף קראו בפומבי – כי הוא “רשע ומגדף” אשר חוב קדוש הוא לסתום את פיו. ודבריהם אלה פעלו פעולה עזה על העם גם בגליל, להתיצב בפני ישוע כבנים סוררים האוטמים את אזניהם משמוע ולבותיהם מהבין.

ואף כי ראו את כל “הנפלאות אשר עשה לעיניהם”, ואף כי נתעורר לבם באותם הרגעים ששמעו את דבריו דברי אלהים חיים, שבו אליהם כפעם בפעם דעותיהם הקדומות ותאותיהם הארציות; ובפרט כאשר הפרושים והסופרים צעקו כי דרכיו ותורתו של ישוע מתנגדות לתורותיהם, ותורת הפרושים כבר היתה בתוך מֵעי העם וכבר נחשבה כעיקר תורת האלהים ועוד יותר קדושה מתורת משה – כמאמרם הידוע: “החמירו חכמים בדבריהם יותר מדברי תורה” – בהכרח היה כי לא יאמינו בישוע. הפרושים תפשו את לב העם באמרם כי ישוע הוא מתנגד לתורה וע"כ נחשב לנביא שקר האומר לעבוד אלהים אחרים, ובכן גם אותותיו ומופתיו לא יועילו מאומה (דברים י"ג, ב’–ד'). בערמתם זו פסלו את ישוע בעיני העם ויוסיפו לספר כי כל אשר הוא עשה הוא בכח “כשפים ורוחות טמאות” וכדומה. ובזה משכו את לב העם אשר כבר הורגל בדבריהם – כאשר אמרנו – והפרושים כבר נחשבו בעיניהם כקדושי עליון ונותני חקים מן השמים.

כן, הפרושים והסופרים היהירים אשר לקחו לעצמם את הרשות להיות אדונים בעניני אמונה ודת, בבוא העת להרים את המצנפת מעליהם ולהסיר את העטרה שאינה הולמתם, להכנע מפני רוח ונשמת התורה ולקבל עול מלכות שמים, השיא אותם יִצְרָם להתנגד לו, לצאת כנגדו בחרב של מצות אנשים מְלֻמָדָה. הם הוציאו את משפטם עליו עוד טרם היה להם זמן להתבונן כי הם לוחמים נגד שר החיים וכי עליהם להשיב את חרבם אל תערה, הם הרחיקו ללכת בשנאתם המקלקלת את השורה, וקנאתם גברה מיום אל יום עד כי גמרו אומר לעמוד במרדם ולהצית אש המשטמה בכל מפלגות העם, גם בין הצדוקים ובית הורדוס אשר רחוקים היו בכלל מעניני אמונה ודת; ועל כן לא גמל פרי למכביר הזרע אשר זרע ישוע בין בני העם. ואף אם היו באים רבבי רבבות מלאכים מן השמים והיו מעידים על ישוע כי הוא קדוש ישראל וגואלו, לא היתה מועילה עדותם. אין כל תרופה למחלת הקנאה העורת: היא מחלה שאינה מתרפאת!

כבר מתחלה גדלה קנאת הפרושים והסופרים בירושלים בבוא לאזניהם השמועה על דבר מעשי ישוע בגליל. הם שמעו כי הוא עשה חיל שם ורבים הולכים אחריו, וגם יספרו אודותיו אותות ומופתים אשר לא נשמעו כמוהם, וידעו כי אם לא יבקשו תחבולות איך לעצור בפני ההמון המאמינים בו תגדל מפלתם, ועל כן שלחו שליחים אל אנשי חברתם אשר בגליל להתקשר יחד ולהתקומם נגד ישוע ולנצחו בדברים בעת נאומיו. ע"י זה קרה כמה פעמים כי התלקחו מלחמות ורדיפות נגדו גם בתקופה הקצרה של נצחונותיו הראשונים. מתחלה הוכיחם ישוע בדברים רכים כדרכו וענה להם על כל שאלותיהם בענוה ומתינות, אך בהוכחו לדעת מי הם המתוכחים והמתעקשים אשר באו רק לקנטרו בדברים ולקפחו בהלכות, בהתבוננו אל הזאבים המלובשים בעורות כבשים למען התחפש, כאשר הציץ אל תוך נפשם פנימה וראה את צלמה הנורא, ידע כי מכלה הוא את דבריו לפני אטומי לב ושתומי עין אשר העצימו וסגרו את עיניהם לבלי ראות את האור. אז חדל ישוע מהתוכח עמהם ולא ענה אותם דבר, והזהיר גם את תלמידיו כי לא יהיה להם כל מגע ומשא עמהם.

כללו של דבר: ישוע הראה בהוכחות ברורות את דרכי יהוה ורצונו מיצוריו, הציג לפניהם את האמת כמו שהיא, וקריאתו הגדולה היתה: שובו אל האלהים! הוא בקש קודם כל לתקן את הדת, לטהר את הלבבות ולהביא אמונה טהורה בלבם, למען יוכלו להכנס אל “מלכות השמים”. אבל את זרעו זרע הקדש זרע אל הקוצים: מלבד שעמדו תחתיהם ולא זזו ממקומם ללכת אף צעד אחד קדימה, עוד נתגרו לעמוד כנגדו כחיות טורפות, והצליחו במזימות שוא לגרות בו גם את אנשי בית הורדוס במתחם עליו קו חשד כי הוא חותר תחת כסא ממלכתם וכי רצונו לעורר את העם למרד והתקוממות וע“י זה לרשת את כסא ממלכת ישראל. הורדוס אנטיפס, מושל בארץ הגליל אז, זה מכבר היה לבו חלל בקרבו ממעשה רצח נורא אשר עשה בשפכו דם נקי וצדיק בשחוק וקלות ראש – כמסופר במתי י”ד שהורדוס תפש את יוחנן המטביל, ואת ראשו נתן בקערה לנערה אשר מצאה חן בעיניו ברקדה לפניו ביום הלדתו – וכשמעו את כל הנעשה ע“י ישוע התפעם רוחו ולבו חרד בקרבו, בחשבו כי רוחו של יוחנן הנהרג על ידו הוא בישוע, ויבקש לראות את ישוע. כאשר נודע הדבר לישוע כי הורדוס מבקש לראותו, מצא אז לנכון להתרחק מאיש הבליעל הזה הורג נפש צדיקים ותאב לדם; ובכלל גמר בדעתו לעזוב את כל המחוזות אשר יושביהם נסוגו אחור מאמונה ודעת. אז לקח ישוע את תלמידיו ויסר עמהם אל מקום בלתי נושב, לא רחוק מבית־צידה. מעטים היו האנשים אשר הלכו אתו בעזבו את מחוזות הגליל, כי כאשר אמרנו רפתה אמונת בני הגליל בששת הירחים האחרונים שנתערב ביניהם. מתחלה האמינו לכהפ”ח כי הוא נביא גדול, אשר בא לפנות דרך לפני מלך המשיח; לפעמים אמרו: אולי הוא – הוא (המשיח)? אך סוף סוף נמשכו בצוררי ישוע ויסוגו אחור.

גם בעת אשר ישוע ותלמידיו היו במקום הבלתי נושב אשר מעבר לים כנרת מזרחה, בקרבת העיר בית־צידה – אשר שם יצא ישוע להתבונן בדבר המקרה הנורא, רצח יוחנן המטביל – באו אנשים רבים אל מקום התבודדותו ונאספו המונים המונים לשמוע את דבריו ולמצא על ידו מזור ותרופה למחלותיהם. וישוע ירד אליהם כפעם בפעם מן ההר אשר התבודד בו, בא אל האנשים אשר בקשוהו, גם בעת הסתתרו מהם, וירפא את חוליהם, וישא לפניהם נאומו. פעם ארך בדרשתו עד כי נטה היום לערוב, ובני העם העומדים ושומעים את דבריו לא טעמו אוכל כל היום ויעמדו על רגליהם עיפים ורעבים בשדה לפני ההר…

“ויגשו אליו תלמידיו ויאמרו: הנה המקום חרב והיום רד מאד. שלח אותם וילכו אל החצרים והכפרים מסביב לקנות להם לחם, כי אין להם מה שיאכלו. ויען ויאמר אליהם: תנו אתם להם לאכל. ויאמרו אליו: הנלך לקנות לחם במאתים דינר לתת להם לאכל? ויאמר אליהם: כמה ככרות לחם יש לכם – לכו וראו. וידעו ויאמרו: חמש, ושני דגים. ויצו אותם לשבת כלם חבורה חבורה לבד, על ירק הדשא. וישבו שורות שורות למאות ולחמשים. ויקח את חמשת ככרות הלחם ואת שני הדגים וישא את עיניו השמימה, ויברך ויפרס את הלחם ויתן לתלמידיו לשום לפניהם, ואת שני הדגים חלק לכלם. ויאכלו כלם וישבעו… והאכלים מן הלחם היו כחמשת אלפי איש”…⁴² )

התרגשות העם ששמע אז לדבריו היתה עצומה למאד. ויחלו להאמין באמת כי הוא המשיח, ויען כי רגילים היו להאמין כי המשיח יהיה גם מושל גבור ואדיר בישראל, חפצו אז לכנותו בשם מלך, היינו: למנותו לראש עליהם ולמרוד בבני הורדוס וברומיים. לאיש אחר היה נחשב בודאי דבר כזה לנצחון גדול, אבל לישוע היה זה למורת רוח: הוא ראה בהתרגשותם את ההיפך ממה שקוה, אחרי כל עמלו אשר עמל בגליל להביא בינה בלבבם ולעשותם מוכשרים ומסוגלים לקבל עליהם עול מלכות שמים, וראה כי לא הבינוהו כלל ואין בחפצם לשום לב להבינו. הוא מושכם השמימה, והם רתוקים ואחוזים בארץ, – הוא מושכם אל הרוחניות, והם אינם חפצים להתרחק מן הגשמיות. הם חפצים לעשות ממנו “מלך” אשר יענג את חייהם הארציים בלי כל עמל ותלאה – כאשר ספרו להם הפרושים על ימות המשיח “שעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת” וכו' וכו'. הוא “לחם החיים” החפץ להשביעם בחיים נצחיים, והם רואים בו רק את ה“בעל נס” שצריך להשביע את תאותיהם הגסות. במר נפשו הביט ישוע אל אומללי הרוח, מנעם מכנותו בשם מלך וגם חמק עבר מהם ויסתר מפניהם. ביום השני, בהפגשו אתם עוד הפעם, אמר להם בדברים ברורים כי לא הבינוהו כלל, כי מטרת ביאתו לעולם היא לא לרוות צמאון הגוף, כי אם להחיות את הנפש וע"י זה יבאו גם סדרים חדשים ונכונים בחיי החברה גם בענינים גופניים… כזרם מים קרים היו דבריו ההם על ראש אנשי הגליל, ומאז נהפך לבם עליו לגמרי, גם תלמידים אחדים – כן יסופר לנו – נסוגו ממנו אחור ויהיו לצריו. הדבר הזה היה לרצון לישוע, כי אלה אשר לא חפצו לעזוב את דעותיהם הקדומות, התקוות הגשמיות, לא לו היו. מאז החלה תקופה חדשה לגמרי בחיי ישוע, ומאז החל להתגלות ולהתקרב יותר אל העדה הקטנה אשר לא עזבה אותו והלכה אחריו בכל אשר הלך, ומאז אנו רואים בהיר את יחוסו אל תלמידיו כיחס האב לבניו העוזב בידם דבר לגמרו…

מאות אחדות מאנשי הגליל נשארו נאמנים לישוע גם אחרי אשר עזבוהו כל ההמונים, ושנים עשר תלמידיו היו מרכז עדתו זאת. גם אנשי העדה הזאת לא נקו מרעיונות ומחשבות זרות על אודות תכונת המשיח המיועד, גם מלבם עוד לא הוסרו כלה התקוות של תשועה ארצית ולאומית, כי הלא שנים רבות נתרגלו בתקוות ושעשועי דמיון בני עמם ודורם. כל אחד חשב בלבו כי בלתי ספק לא יארכו הימים עד אשר מורם ורבם ישב על כסא מלכי בית דוד בירושלים, ובזה תמלא הבטחת הנביאים כפשוטה וכמשמעה. גם שנים עשר התלמידים לא יכלו לגרש כלה את המחשבות האלה ממוחם, יען כי כן הורגלו מנעוריהם גם הם, ובראותם כי תקוותיהם מתאחרות לבוא לא ידעו למצא פתרון לתמהונם. אפילו יוחנן המטביל, בהיותו עוד עצור בבית האסורים, נסתפק מאד ולא ידע ברור אם ישוע הוא ה“משיח” אם לא. וכל כך גדול היה אצלו הספק אז עד כי שלח לשאול את פי ישוע: “האתה הוא הבא, אם נחכה לאחר?” כל כך נשרשה האמונה בישראל, כי המשיח צריך להופיע בתור מלך גבור ואדיר, עד כי גם זה האיש יוחנן, אשר ראה בעיניו איך “ירדה רוח הקדש על ישוע” ושמע באזניו את “העדות מן השמים כי הוא בן האלהים” (פרק ג'), נסתפק באמונתו בישוע בראותו בו תמונה אחרת מזאת שחיתה בדמיונו. הספק הזה העיק גם על לבות תלמידי ישוע, אך בכל כחם נתדבקו אליו ולא עזבוהו. על השאלה ששאלם ישוע: “היש את נפשכם גם אתם לסור מאחרי?” ענוהו הם: “אדוננו! אל מי נלך? דברי חיי עולם עמך, ואנחנו האמנו ונדע כי קדוש אלהים אתה”. כן, הם האמינו בכל תוכף ועוז, אבל דעותיהם הקדומות והרגילות התפרצו והתערבו בתוך אמונתם התמימה. אור האמונה הופיע במוחם כאור שמש בבקר עבות ואז הרגישו ברגשי קדש כי ישוע הוא “מקור החיים”, ובכל זאת היו אחוזים בנימים דקים אל תקות כל בני העם, אבל חכו באומץ לבב עד אשר יגלה להם הכל…

 

פרק ז': בדרךְ ירושׁלימה.    🔗

וְאַתָּה תֱָאֶזוֹר מָתְנֶיךְ,

וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם

אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶךְ…

ירמי' ל', י"ז.

את הימים, ששה ירחים, שעבר ישוע בעבר הירדן ובארץ יהודה נוכל לקרא “ימי הנסיעה הארוכה” לבירת ארץ ישראל. בהחלותו נסיעה זו כבר ידע ישוע כי הופעתו בשערי ירושלים לא תהיה כהופעת מנצח גדול אשר כל בני הבירה יקדמו פניו בתרועת ששון וכבוד מלך, וגם לא זאת היתה מטרתו בכלל. להשמיע את דבר יהוה בירושלים ותורתו בציון – זאת היתה מגמתו, ואחרי כן יעשו אתו שונאיו כחפצם: בטוח היה בן האלהים כי חפץ יהוה בידו יצלח ודברו יקום לעולם, ועל כן לא דאג ולא פחד מן הסכנה הנשקפת לגופו בעשותו את הצעד האחרון והיותר נכבד על דרכו – לקדש את שם אביו שבשמים… לבו חש גם אחריתו כי העם לא ישמע בקולו ויתעלל בו וכי גם יסורים קשים נכונים לו שם, ואת הוכחתו וידיעתו זאת לא הסתיר בחוּבו, כי אם הודיעה לעדתו הקטנה – תלמידיו אשר הלכו עמו באשר הלך הוא. על דרכו נלוו אליו כפעם בפעם אנשים אחדים שראו את “אותותיו ומופתיו”, ועדתו גדלה מעט מני עזבו את הגליל עד בואו ירושלימה. “אותותיו ומופתיו” אשר בעבר הירדן ובארץ יהודה הביאו את העם לידי השתוממות והתפלאות, אבל לא להתלקחות והתלהבות הרוח ולא להתדבקות והתקשרות אליו. העיניים אמנם ראו והרואים תמהו, אבל הלבבות היו סגורים…

אך טרם נעזב עם ישוע את הגליל, נספר עוד כי בששת ירחי התבודדותו דרש בעתים רחוקות בפני קהל עם רב, ועיקר עבודתו היה עם תלמידיו להבינם ולהורותם, הלוך ונסוע אתם ממקום למקום, רחוק מהמון הערים. בימים ההם אנו פוגשים אותו בצור וצידון, אחרי־כן גם בקיסרין־של־פיליפי ובמחוז־עשר־הערים (דעקאפאליס). בכל דרכו הרבה להורות את תלמידיו, ופרי הוראתו בימים ההם אנו מוצאים בספרי המבשרים. שם אנו מוצאים, כי בשאלו את תלמידיו: “מה אומרים לי בני אדם? מי הוא בן האדם?” ענוהו הם: “יש אומרים: יוחנן המטביל הוא, ויש אומרים: אליהו, ואחרים אומרים: ירמיהו או אחד מן הנביאים”. ואחרי כן שאלם: “ואתם מה תאמרו לי?”, ועל שאלתו זאת ענהו שמעון פטרוס בשם כלם: “אתה הוא המשיח בן אלהים חיים!” המענה הזאת שמחה את לבב ישוע, כי כבר שמע מהם את העיקר אשר עליהם לדעת ולהודיע לכל יושבי תבל, ואז ראה כי העדה הקטנה הזאת הוא היסוד לבנין מלכות האלהים אשר מסר לו אביו שבשמים. ואז קרא: “על הצור הזה אבנה את קהלתי, ושערי שאול לא יגברו עליה !”

אבל השם “משיח” היה בכל זאת עפ“י הבנתם אז – מלך, מושל יושב על־כסא מלכי בית דוד וכו'. אנו רואים, כי היו מתוכחים ביניהם ולפעמים גם מתרגזים בדבר העתיד, מי מהם יהיה ה”שר" היותר גדול בממלכתו ומי ישב לימינו. שלומית אֵם בני זבדי, יעקב ויוחנן, בקשה את ישוע ששני בניה ישבו בממלכתו “אחד לימינו ואחד לשמאלו”⁴³ . בכל דרכו ירושלימה האמינו התלמידים באמונה תמה, כי מורם “יתגלה” בירושלים, יסור מעליו את ענות רוחו, יתגאה ויתרומם פתאום וישם קץ לכל ההתנגדות, ואז יכונן את מלכותו מלכות עולם, היינו: שישב על כסא מלכות בית דוד אביו לעולמי עד…

נסיון גדול עמד בפני תלמידי ישוע הנאמנים: כאשר אמרנו, מן העת שנחזקה רוח התלמידים באמונה, החל ישוע לאמר להם מפורש, כי לבו אומר לו שקצו הולך וקרוב, כי הולך הוא למות בידי מבקשי נפשו, אבל בטוח הוא שאביו בשמים לא יעזבנו, יחיהו ויקימהו, ודברו יקום לעולם. אך –כאשר התלמידים בעצמם מספרים בספרי הבשורה – הם לא הבינו את דבריו: “איך? שאלו לנפשם בתמהון – בן־דוד, אשר עליו לכונן את כסא אבותיו לעולם, ההוא במקום להכתר בכתר מלכות – יומת?!” בינם לבין עצמם היו מפרשים את דבריו לא על פי פשוטם, כי אם על דרך הדרש והרמז והסוד…

איך עברו הימים ההם על ישוע עצמו? גם עליו עברה עת קשה מאד, גם על פניו נכרו אז רשמי דאגה ועצב, ועננה שכנה על תאר בן האדם… בעבר ראה את נסיגת אחור של הגלילים, כי כל עמלו ביניהם נשאה הרוח, והתעצב אל לבו מאד; ובעתיד ראה תקופה של דאגה ויגון, תמונה נוראה עד מאד, צפה והביט מראש את מעללי יושבי ירושלים וכל אשר עליו לסבול בעיר אשר הוא הולך אליה, ובהציצו אל תוך העתיד הקרוב סערו רעיונותיו ועשתנותיו בקרבו, איזו רעדה פנימית עברה במוחו בראותו מראש את חלול השם שיהיה שם בראש כל חוצות על ידי זקני ונכבדי ישראל, הביט וראה את אשר עתיד הוא לסבול מאויביו ורודפיו על לא חמס בכפו, אשר ישחקו וילעגו לו, יהתלו ויתלוצצו בקלות ראש וימיתו בזה את כל הנפשות החלשות באמונה, – ויהי עצב מאד ונפשו עליו מרה…

תפלה ותחנונים היו עיקר מעשהו בימים ההם. בעת הקשה ההיא אהב להתבודד הרבה ולעמוד יחידי לפני אביו שבשמים. אחרי עבודה קשה, אחרי פיזור כחות הנפש, אחרי כל צעד שעשה בעולמנו, אסף את כל כחותיו, עזב את שאון התבל, ובלי איש אתו עמד לפני אביו שבשמים, התדבק אליו בצקון לחש, בשיח תפלה ותחנונים רבים ולפעמים שפך לפניו את לבבו בזעקה גדולה ומרה ובים של דמעות רותחות.

ותפלותיו נשמעו והגיעו לפני “כסא הכבוד” ונחתמו בחותמו של הקב“ה, בחותם הפאר וההדר, – ועוד הפעם העידו שחקים וכל צבא מרום על “בן האלהים” כי הוא פאר העולמים, נזר ועטרת הישועה, אשר היא כל תכלית שדי וסוד יהוה בעולמנו… המקרה הנכבד ההוא היה – לפי דברי תלמידיו – בסוף הקיץ של שנתו האחרונה, ימים אחדים לפני עזבו את הגליל. הוא התבודד בהר גבוה, ואתו שלשה מתלמידיו, שמעון (פטרוס), יעקב ויוחנן, ושם בעמדו דבוק ומקושר לאביו שבשמים “פתאום נשתנה לעיניהם, ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו – יספרו התלמידים – והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים אתו”. עוד התלמידים השלשה חושבים ומתפלאים על החזיון ומבקשים “להעמיד סוכות לכבוד האורחים הנכבדים” – מלכות “האלהים” – קרא ישוע. המלכות אשר באה אתו היא הממלכה אשר ייסד אלהים בלבבות ובנפשות בני האדם. הם בקשו “מלכות”, כי האלהים ייסד להם ממלכה כרצונם וחפצם ואחרי כן יכניסו הם את האלהים למלך בממלכתם, וישוע קרא: הכניסו את “האלהים” בלבבכם ובזה גופא תוסד הממלכה “מלכות האלהים” ואז יהיה למלך עליכם. הם בקשו את הממלכה אשר צירו בדמיונם ולא מצאוה. וישוע קרא אליהם: “מלכות האלהים לא תבא במראה עינים, ולא יאמרו הנה פה או שם, מלכות האלהים הנה בקרבכם”! – הם בקשו בעת החדשה קנינים ארציים חדשים ובעת הזהב אוצרות זהב וכסף ממש, וישוע אמר, כי בעת החדשה הם נצרכים ללב חדש ורוח חדשה, צריכים להולד מחדש, עפ”י המובן הרוחני; ובעת הזהב צריכים לאוצרות אהבת אלהים: אהבה לכל יושבי תבל, מדות ומעלות טובות, אמונה טהורה וצרופה – האוצרות האלה יקרים מכל הון ועושר. בדרשתו בהר (עין לעיל בסוף פרק ג') התחיל בכמה פסוקים במלת אשרי"⁴⁴ , ועל מי אמר ישוע שיהיה מאושר? על הרעבים לצדקה, כי הם ישבעו; ברי הלבב, כי הם יחזו את האלהים; ענוים, רודפי שלום, נרדפים בגלל הצדקה, עניים, אבלים ורחמנים – על כל אלה אמר שיהיו מאושרים. ומה הוא האושר אשר מבטיחם ישוע? – מלכות שמים, שידעו ויחזו בנועם אלהים ושיהיו בני עליון. ישוע אינו אומר “אשרי” על הקצינים והמושלים ואינו מבטיח עשירות, ממשלה, תענוגים או כבוד; אינו נושא פנים לסופרים, לתלמידי חכמים או לנבונים; הוא הורה לחיות חיי הסתפקות, לשאת בלבב פנימה את האושר הנצחי הוא מלכות השמים, אהבת אלהים ואהבה לכל יושבי תבל, - – וזהו האושר היותר גדול בעולם.

הנה ראינו, מכל הדברים שדברנו, כי המטרה הראשית בהוראתו של ישוע לבני האדם ובפרט לבני עמו היתה: לפתח בקרבם את הידיעה וההשגה הנכונה והאמתית ע“ד “מלכות האלהים” ולטעת אותה בלבותם כראוי. כל עמלו של ישוע היה – לעורר ולתת בקרבם את הכח להרגיש את האושר והשמחה אשר בלב האדם בידעו כי הוא בן עולם הבא, בן “במלכות השמים”, ולהורות את הדרך אשר בה יגיע האדם ל”מלכות השמים" – ע“י האהבה לאלהים וליצוריו; ע”י התקשרותו אל בוראו בלב נקי וטהור ובנפש העורגת ונכספת תמיד להתדמות לאלהים ולהדבק בכל מדותיו. ע"כ השתדל תמיד ישוע לבאר לשומעיו את ההבדל הגדול שבין “מלכות השמים” ובין העולם הגשמי, בין תורה שבלב ותורה שבראש, בין האיש הנושא את האלהים בקרב לבו ובין איש מקיים מצות ומעשים רק בעבור “לצאת ידי חובתו”… ישוע ידע כי אין גדולים וקטנים, אין נכבדים ואי־נכבדים במלכות האלהים, כלם שוים בממלכה זו, ואת כל מפלגות העם קרא להתנחל ולהיות אזרחים בממלכה החדשה. לעשיר הורה, כי לא בעושר ימצא אושר כי “מה יועיל האדם שיקנה את כל העולם ויאבד את נפשו” ? – ואת העניים נחם בדבריו והודיעם את ערך נפש כל אדם במלכות שמים והשתדל להראותם בדברים רבים של אוהב נאמן, כי האושר היותר גדול הוא אושר הנפש, והעשיר היותר גדול הוא האיש אשר נושא את מלכות השמים בלבבו, ואין עני אלא זה אשר איננו בן מלכות השמים – כי אין כל אוצר נחשב כנגד אוצר האמונה הטהורה ואין כליון ככליון הנפש. הוא העיר את אזניהם לדעת, כי אביהם שבשמים לא יעזבם גם בעולם הזה וכי לא ישאו כל דאגה בלבם: “הביטו אל עוף השמים וראו: הן לא יזרע ולא יאספו לאסמים, ואביכם שבשמים מכלכל אותם. וללבוש מה תדאגו? התבוננו אל שושני השדה הצומחות: לא יעמלו ולא יטוו, וגם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה! – הלא יודע אביכם שבשמים כי צריכים אתם לכל אלה. אך דרשו בראשונה את את מלכות אלהים ואת צדקתו – ונוסף לכם כל אלה”.

לאלה שחשבו כי רצון ישוע הוא לבטל את התורה והנביאים ופנה ישוע ואמר: “אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים; לא באתי – כי אם למלאות”. ובזה נכיר גם כן את ההבדל שבין ישוע ובין הפרושים והסופרים מפרשי התורה: אלה האחרונים חשבו שהם “מקיימים” את התורה והתאמצו להתנהג על פיה כמו שהיא כתובה לפניהם, וע“כ סלסלו ודשו את אותיותיה ונקודותיה (עין לעיל) להוציא מכל קוץ וקוץ שלשלת של מעשים; תלי תלים של הלכות יצאו ונתהוו מהיקשים, גזירות שוות, קל וחומר ואידך, וההלכות פרו ורבו אצלם. דברי התורה נתגשמו אצלם כל כך, עד כי חשבו כי כל אות, כל נקודה היא מצוה ומעשה שחובה לקיימה בידים. התורה חדלה אצלם מהיות ספר המפתח את לב האדם שיבין מעצמו איך להדבק ביהוה ולטהר את הנפש למען תחיה חיים רוחניים, כי אם היתה אצלם לרשימה גדולה של חקים ועבודות; כל אות היתה לרמז על איזו הלכה וכל נקודה היתה נדרשת להוראה ולמעשה. רוח האלהים לא נשאר העיקר בתורה, אלא האותיות המתות והדרשות והדיוקים שנעשו בהן “ועל כן נוכל לקרוא את,,מפרשי התורה” האלה בשם “מגשימי התורה”. – ישוע הלך בדרך אחרת לגמרי: הוא אינו מגרש את הנשמה מגוף התורה, הוא אינו רוצה לקיים את האותיות, הוא מתבונן אל רוח התורה, יורד אל עומק הכונה והמטרה של התורה וממלא אותה. מה שתורת משה לא השלימה בגאולת הנפש והצלחה מכליון יבוא ישוע וישלים. ישוע המביא גאולה שלמה לנפשות בני האדם הוא גם ממלא את דברי התורה, ממלא את המדה של טל התחיה. הוא יודע כי במלכות השמים הכל צריך להיות בתכלית השלמות וכל בן אדם בה צריך להיות שלם “כאשר האב שבשמים שלם הוא” (מתי ה', מ"ח); הוא יודע כי המעשים הם רק דברים גשמיים, ואם אין נפש ורוח אין המעשים מועילים כלל, ורק האמת והצדקה הן מרימות ומעדנות את הנפש, וע”כ הוא מלמד: “אם לא תהיה צדקתכם מרובה מצדקת הסופרים והפרושים לא תבאו במלכות השמים”, כי המעשים לא יביאו את האדם אל מלכותו החדשה שבה רק שלמים יחשבו לבנים לה, לא ה“מקיימים” את התורה אלא הממלאים אותה. למשל, התורה אמרה “לא תרצח”, וישוע הממלא ומשלים את התורה אומר, כי בן מלכות שמים, אשר לב טהור חפץ ממנו האלהים, יחשב לרוצח אפילו אם לא הרג איש בידים, כי אם הרגו בלבו, אפילו אם רק קצף על חברו, אם שונא הוא את חברו. כן בלא תעשה של “לא תנאף”: אם נאף בלבו, אם חשב מחשבת זמה, כבר טמא את לבבו. וכן הלאה. – במקום “עין תחת עין” אומר ישוע כי מי שרוצה להיות בן האלהים צריך להיות סובל ומוחל לכל ואין משלם לשונאיו כגמולם. ע“ד מצות “ואהבת לרעך כמוך” אומר ישוע, כי בן מלכות שמים צריך לאהב לא רק את רעהו ממש, את האוהב אותו, כי אם את כל הנברא בצלם האלהים, ולא כפירוש הפרושים האומרים שמצוה לאהוב רק את מי שאוהב אותך, כי כפוים הם אל האות “רעך”. – באופן כזה ממלא ישוע את התורה ומשלימה על פי רוחה, ובזה הוא שונה לגמרי מ”קיום התורה" שהתפארו בו הפרושים.

ישוע צוה לתלמידיו לשמור את תורת הפרושים רק בדברים שאינם מתנגדים למלכות השמים, רק בדברים שאינם מטמטמים את הלב, כי לב טהור – זה העיקר במלכות זאת. ישוע בעצמו ותלמידיו שמרו כמה מנהגים ודינים טובים של הפרושים, אבל הוא הורה להם שלא יהיו עבדים אל הדינים, כי אין להם כל שוה במקום שהם נוגעים אף כמלא נימה במלכות האלהים: ישוע התיר “לחלל שבת” בעבור חולה, אף שאין בו כל סכנה, אפילו רק למעט את צערו; התיר לתלוש שבלים בשבת להשקיט הרעבון, הקיל בנטילת ידים, אף כי הפרושים חשבוה למצוה גדולה מאד, באמרו כי ידים שלא נרחצו לא תטמאנה את הנפש, אבל לב טמא יטמא את נפשו וכל פנימיותו של אדם. בכל ענין דתי שם ישוע את לבו רק אל צרכי הנפש, ובכל דבר קלע רק אל מלכות השמים אשר מושבה בלב ושזאת היא גם מטרת התורה, ועל כן לא נתן כל ערך לדברי הסופרים שהעיקר היו אצלם רק המעשים החיצונים. במלכות השמים שוררת רק האהבה, ובמקום אשר הסופרים המשילו את הכתב על הרוח, עמד ישוע כנגדם והוכיח את קטנות רוחם והעמיד לפניהם את הרוח החי אשר בתורה, והראה כי רק הרוח אשר בה יעשה אותה לעץ חיים למחזיקים בה, אבל לא ההגשמה של האותיות והנקודות. דבריו אלו היו, כמובן, למרות רוח הפרושים אשר כבר הרחיקו ללכת מדרך יהוה האמתית ונכשלו בתלמידים שאינם מהוגנים.

וכאשר היתה מלכות השמים המרכז של־תורת ישוע, כן היה ישוע בעצמו המרכז והנקודה הפנימית, שבה נתקבצו כל קוי האור של מלכות השמים. הוא הביא בעצם חייו הנעלים שלא נודע כמוהם את עת הזהב, עת החדשה; היא מיוסדה בו, הוא נושאה על כתפיו; הוא לא רק פרסמה, כאשר עשו הנביאים הקדמונים, כי אם גם יצרה, הוא מלך מלכות השמים, כי הוא מחוללו של “לב חדש ורוח חדשה”, וע"כ היתה לו הזכות לקרא את האנשים לבא אליו, ללמוד ממנו וללכת אחריו ולהיות בני עליון כמוהו. – באו אלי עיפי הרוח ועמוסי עון! – קורא ישוע לכל בני האדם, באו אלי והנה אתם במלכות השמים, בואו אלי ותהיו במקום שאני שם.

“ויהי בדברו את הדברים האלה” – מספר לנו המבשר לוקס במקום אחד⁴⁵ – “ואשה אחת מן העם נשאה את קולה ותאמר אליו: אשרי הבטן אשר נשאתך ואשרי השדים אשר ינקת! – והוא אמר: ואף כי אשרי השומעים והשומרים את דבר האלהים!”…

 

פרק ח': בירושלים!    🔗

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה

וּדְבַר־יְהוָֹה מִירְוּשָׁלָיִם

ישעיה כ‘, ג’.

הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ

לְמַעַן שְׁפָךְ־דָּם…

יחזקאל כ״ב, ו'.

קרבה קץ שנות ישוע ומעשהו בעולמנו, עברו ימי החרף האחרון בחייו עלי אדמות, וימי חג הפסח ממשמשים ובאים. רבבות עולי־רגלים מכל מחוזות וקצות ארץ ישראל נהרו ירושלימה, גם רבים מבני־עמנו אשר ישבו אז בארצות שונות ורחוקות באו על החג ירושלימה. רובם ככלם באו כנהוג לחג את חג החירות, חג הלדת העם הישראלי, ברב פאר וכבוד בין בני בריתם, בבית המקדש אשר בהר יהוה. היו ביניהם גם אלה שבאו להתראות עם קרוביהם ומיודעיהם, אשר לא התראו עמם זה זמן כביר, ובימי החג מצאו על פי הרוב הזדמנות לראות ולהראות. היו גם הבאים לרגלי עסקים ומשא ומתן אשר בימי החג בירושלים מצאו את העת היותר נכונה והמקום היותר מוכשר לזה, ויש שבאו לקנות מדברים יקרים הנמצאים בעיר הבירה ובפרט לעת כזאת. בשנה ההיא – בלתי ספק – באו רבים בעבור לשמוע את תורתו של ישוע ולראות את אותותיו ומופתיו, כי נתפרסם הדבר שישוע הולך ונוסע ירושלימה וכבר שמעו נשמע במרחקים. בני הגליל, אשר עליהם פעל ישוע פעולה עזה בהיותו ביניהם, ורבים כמוהם בארץ יהודה אשר ראו את פעולתו ואותותיו האחרונים נהרו אל עיר הבירה, אשר שם יחג ישוע את חג הפסח, וקוו בלבבם, כי בודאי הפעם “יתגלה” ויעלה על כסא דוד אביו ויכונן ממלכתו בישראל. בכל פנות העיר, על כל צעד ושעל, נשמעו שיחות על אודות הנביא החדש הגדול בישראל, על שפתי תושבי העיר ואורחים רבים נשא שם ישוע מנצרת ונדבר הרבה ביניהם על אודותיו. במוחות גדולי ירושלים רחפו רעיונות ומחשבות שונות ומעורבות, מצד אחד קוו כי עתה יפול בידם והם יעשו בו כאות נפשם, ומצד אחר – פחדו ולבם חרד מאד אולי יופיע עתה ישוע בהמון רבבות הנלוים אליו ומאמינים בו מבני המדינות ויורידם מגדולתם בהצליחו לקחת את רסן הממשלה מידם.

לא רחוק מירושלים, במזרח הר הזיתים, היה הכפר “בית חניה” אשר אליו בא ישוע בערב שבת שלפני חג הפסח ושם התאכסן בבית מוקיריו ומכבדיו – לעזר ושתי אחיותיו מרים ומרתא. כל אנשי בית חניה נאספו יחד ויצאו לקראת ישוע, ויקבלו את פניו בשירים ותשבחות. השמועה כי בא ישוע לבית חניה נפוצה מהר בכל פנות העיר ירושלים ועשתה רושם עז והתעוררות כבירה בין כל התושבים והאורחים הרבים.

עבר יום השבת, וביום הראשון בבקר השכם קם ישוע לעלות ירושלימה והמון אנשים רבים הלכו אתו; אלה היו האנשים אשר שבתו בבית חניה, מהם אשר באו אתו ונאספו סביב לו בלכתו מיריחו, ומהם אשר יצאו מן העיר לקבל את פניו. במחנה הגדולה ההיא רבתה התנועה וההתעוררות, ויקראו בקול רם: “הושענא לבן־דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושענא במרומים!” – והתלמידים ענו מרוב שמחה וגיל: “ברוך הבא בשם יהוה! שלום בשמים, וכבוד במרומים!” בדברים אלה הודו אלפים מבני ישראל והביעו את אמונתם כי הוא בן־דוד מלך המשיח. והפעם לא מחה בידם ישוע ולא גער בם כאשר עשה בימים הראשונים, הוא מצא כי כבר הגיעה השעה אשר עליו לגלות את תעודתו לפני כל העם. – “אם אלה יחשו, האבנים תזעקנה”, אמר ישוע לאחדים מן הפרושים אשר בקשוהו לגער בהם, בקנאתם בכבודו. במעשה ובפעל הראה ישוע לכל העם ההולכים לפניו, כי הוא לא בא לרשת כסא מלוכה בעולם הזה, הוא “רכב על חמור” כעני ושפל, ויבוא אל שערי ירושלים בענוה גדולה מאד, אבל לא הניא את העם מעשות לפניו דברים המורים על קבלת עול “מלכותו”. רבים שמו בגדיהם על מרדעת החמור, ורבים הציעו ופרשו את בגדיהם על הדרך לפני ישוע למען יעבור עליהם ואחרים כרתו ענפים מן העצים וישטחום על הדרך, ורבים לקחו בידיהם כפות תמרים וענפי עצי זית וינענעו בהם לאות נצחון לאמר: ישוע נצח! מרגע לרגע גדל מספר המחנה אשר סביבו, אך כמעט כלם היו אורחים, כי יושבי ירושלים לא יצאו לקראתו. כ“עני ורוכב־על־חמור” עבור ישוע בחוצות ירושלים עד שערי בית המקדש. מעל הגגות והגזוזטראות הביטו אנשים ונשים וטף, ותהום כל העיר. אלו לאלו שואלים ואלו לאלו ממללים: “מה זאת? ומי זה הוא?”, ומכל עבר נשמעה המענה: “זה הוא ישוע, הנביא מנצרת!” הפרושים וגדולי ישראל ראו את כל אלה ולבם פחד ורגז מאד, ויתלחשו ביניהם: “הראיתם כי הועיל לא תועילו? הנה כל העולם נמשך אחריו!” ויהי בהגיע ישוע אל שערי ירושלים, ויבך עליה ויאמר:

“לוא ידעת גם את, בעוד יומך הזה, את דרך שלומך, – ועתה נסתר מעיניך: כי הנה ימים באים עליך, ושפכו אויביך סוללה סביביך, והקיפוך, וצרו עליך מכל עבריך, – והרסו עד לארץ אותך, ואת בניך – בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן, עקב אשר לא ידעת עת פקדתך”…. (לוקס י“ט, מ”ב – מ"ד).

ביום הראשון לבואו ירושלימה עלה ישוע אל הר הבית “לראות את המקדש ולהתבונן בו”⁴⁶. שם מצא לפניו תמונה נוראה אשר העציבה את רוחו מאד ותלהיב בקרבו קנאה קדושה ועזה ליהוה צבאות, ומעשהו אשר עשה אז נודע בשם “נקיון המקדש”: בחצר בית המקדש עמדו מוכרי בקר וצאן, תורים ובני יונה, אשר מהם לקחו בני ישראל לקרבנות; שלחנים ופורטי־כסף אשר מכרו לעולי רגלים “שקלי הקדש”, אשר בהם היו משלמים את חובותיהם בבית יהוה. כל אלה מלאו את הר הבית, – הסוחרים והשלחנים, הצאן הבקר והעופות, השלחנות והשקלים המפוזרים עליהם עשו את חצר בית האלהים – לשוק המסחר. את מעשיהם, כנראה, הצדיקו התגרנים והשלחנים באמרם: פנינו את בתינו וחנויותינו לאורחים עולי הרגלים, ועתה אין לנו מקום אחר לסחורתינו, כי אם בחצר בית ה'. ועיני אלפים ורבבות מישראל ראו כי בית האלהים נהפך לבית מסחר, לארוה של בקר וצאן, ללול של עופות, לאוצר של מטבעות, ולא חרד לבם לנבלה הזאת. בעלי הגזרות והסיגים, הגדרים והחומרות לא עמדו על המחללים את הקדש לגרשם מחצר בית יהוה. וישוע בא!… הוא היה הראשון אשר, בראותו את הנבלה הזאת, לקח חבלים ויעבתם לשוט ויגרש את הסוחרים יחד את בהמותיהם ועופותיהם, ויפזר את מעות השלחנים ויהפך את שלחנותיהם, ויקרא בקול אדיר: - “הוציאו את אלה מזה ואל תעשו את בית אבי לבית מסחר”! בדברים חוצבים להבות אש יסר את מחללי הקדש ויאמר: – “הן כתוב: ביתי בית תפלה יקרא, ואתם עשיתם ממנו – מערת פריצים”!!

מימיהם של הנביאים לא יצא איש בקנאה קדושה ועזה ליהוה צבאות כישוע. כל הנמצאים בהר הבית אז ראו את מעשהו לכבוד בית האלהים, ובפרט אלה אשר רגש בם ורוח בם לכבד את הקדש, ראו את ישוע לפניהם במעשהו זה כנביא יהוה. הסוחרים והשלחנים גם הם ראו להבות אש קדש אשר נוצצו מעיניו, ראו בפניו המוארים את “אור האלהים”, ויחרדו בחרדת קדש, ועל כן לא הרהיבו עז בנפשם למרות את פיו או להתיצב כנגדו. ברגעים אחדים לא נשארה אף פרסה מכל המחללים את הקדש.

קנאת ישוע לשם יהוה ומעשהו אשר עשה כשליט ומושל מאת האלהים ודברי מוסר אשר דבר באזני הסוחרים והשלחנים כמורה וגדול בישראל – היו, כמובן, למרות רוח הסופרים והפרושים וגדולי המורים בישראל. הם ידעו כי ירגנו בני העם בבתיהם ויאמרו: הן גדולי ישראל, בעלי הסיגים והתקנות, הם ראו כל ימיהם את חלול הקדש והחרישו, וכבוא הנביא מארץ הגליל הסיר ברגעים אחדים את החרפה הגדולה הזאת מעל עמנו; אות הוא כי אין אלהים בלב הפרושים, ואות הוא כי רוח אלהים בזה הנביא מנצרת! דבר זה לא נעם לחֵך הפרושים כלל. הם נוכחו עוד הפעם כי כחותיו גדולים ועצומים מכחותיהם הם, ויבינו אם החרש יחרישו מבלי עשות דבר כנגדו, אז ימשכו כל הלבבות אליו, ומפלתם תהיה שלמה; ועל כן הוסיפו לבקש תחבולות שונות איך להשפיל את כבודו ולהקטין את ערך מעשיו, אותותיו ומופתיו, למען הסיר מלב העם את האמונה כי שלוח הוא מאת אלהים.

ביום השני והשלישי בא ישוע עוד כפעם בפעם העירה אל בית המקדש, למד והורה כדרכו מאז, ורפא גם חולים רבים אשר באו לבקש עזרתו. ביום השלישי נראתה פתאום תמונת רודפיו ואורבי נפשו בכל צבעיה וקויה; פרושים וצדוקים – אלה אשר היו רחוקים בדרכי חייהם, בדעותיהם והשקפותיהם כרחוק מזרח ממערב – עסקו עתה בענין אחד והיו בעצה אחת: לשום קץ לפעולת ישוע. הם החלו להתוכח עמו, ויבואו אליו בעת אשר עמד בבית המקדש לפני המון עם רב וישאלוהו: “באיזו רשות אתה עושה את כל אלה? ומי נתן לך את הרשות הזאת?” – מלבשים בבגדי הפאר הנוצצים ומבריקים בעיני ההמון ופועלים עליהם פעולה עזה, באו גדולי ישראל ונגשו אל האיש הגלילי הפשוט, התוכחו אתו ושאלוהו שאלות משאלות שונות למען תפשהו בדבריו ולהוציא מפיו מלים אשר יחיבוהו למיתה… הם חשבו, אולי יבטא בשפתיו איזו מלה אשר תעמידהו למשפט לפני שרי רומי כמורד במלכות ומפריע את מנוחת הארץ, ובערמה שאלו אותו: “הגד נא לנו מה דעתך; המותר לתת מס לקיסר או לא?” ערמה גדולה היתה בשאלתם זו ובה חשבו להביאו בין המצרים, כי אם יאמר “הן” – הלא יאבד את ערכו בעיני העם אשר יאמר: האם משיח ישראל יצוה לתת מס לערל וטמא? ואם יאמר “לאו” – הלא יהיה מורד במלכות וימסר למשפט בידי נציב הרומים. אולם עמלם עלה בתהו וחכמתם התבלעה. ישוע מצא תמיד את הדרך היותר טובה לעמוד בנסיון, ובפרט להחלץ מנסיוניהם הם. הוא קרא אליהם בפני כל העומדים עליו: “חנפים, מה תנסוני? הראוני את מטבעת המס! – ובהביאם לפניו דינר אמר אליהם: “הצורה הזאת והמכתב אשר עליו – של מי הם? – “של הקיסר” ענו הם. “אם כן – ענה ישוע – תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלהים את אשר לאלהים”. כאלה וכאלה נסוהו ושאלוהו רודפיו, והוא הצטין בכל פעם במענותיו התמימות ומלאות אמתות נשגבות כאחד, ואין פה המקום לפרטן ולבאר את כונתן העמוקה אחת לאחת. תמימותו וקדושתו של ישוע נצחה את ערמתם ומזמתם של החנפים והצבועים אשר סבבוהו בכחש, ואז החל לדבר עמם קשות אשר דקרו בבשרם כמחטים. באותו יום קרא להם: כסלים, עורים, תועים ומתעים את העם, סוגרים בפני בני האדם את מלכות השמים; חוטאים ומחטיאים את הרבים, מגשימי רוח התורה, צבועים הטובלים את הכוס והקערה, ונפשותיהם טמאות ומלוכלכות בכל העונות והמדות הנשחתות; “מסננים את היתוש ובולעים את הגמל”, – “כקברים מסוידים הנראים נאים מבחוץ ובתוכם – רקב ובאשה”, כן מתיפים במצות מעשיות ולבבם מלא חלאה וזוהמא, קנאה שנאה ותחרות, חנפה ואון; מאריכים את ציציותיהם ומרחיבים את תפיליהם, מעשרים את המנתא ואת השֶבֶת ואת הכמון ומניחים את העקר שבתורה – את המשפט, את החסד ואת האמונה. הוא הוכיחם על פניהם, כי הם שואפים ואורבים לדם נקי, כדם הנקי אשר שפכו אבותיהם – דם הנביאים והצדיקים אשר נשלחו אליהם מאת האלהים. – “אוי לכם, אוי לכם!” קרא ישוע, ודבריו ירדו חדרי בטן. הוא הזהיר בהם, כי האלהים ידרוש מהם את הדם הנקי אשר ישפכו, וסים את דבריו בקריאתו האחרונה אל ה”עבד הרע והעצל” – יושבי ירושלים – בשם יהוה:

"ירושלים, ירושלים! ההורגת את הנביאים והסוקלת את השלוחים אליה!

כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך, כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה, – ולא אביתם. הנה ביתכם יעזב לכם שמם; כי אני אומר לכם: מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו: ברוך הבא בשם יהוה!" (מתי כ“ג, ל”ז – ל"ט).

דברי ישוע הפעם היו כמבול אש על ראש כל החנפים והצבועים מבקשי נפשו. לעיני כל העם הפשיט מעליהם את עור הכבש אשר עליהם והראה כי זאבים המה, הסיר את המסוה מעל פניהם ויגל את המסכה אשר שמו להם; הגיד להם את כל האמת המרה, ואזני כל העם שומעות, הפרושים והסופרים עמדו כאבלים וחפויי ראש, הצדוקים ואנשי בית הורדוס – כמשתוממים וכנזופים. לאט לאט עזבו את המקום, ואחד אחד נעלמו ויצאו החוצה, וכל בני העם ראו ותמהו.

*

עתה נתמלאה הסאה, עתה הציתה הקנאה אש בלבבות גדולי ירושלים כשלהבת בקוצים וכמוקדי שאול. הבושה אשר סבלו בפני קהל עם רב מלאה אותם חרון אף, כעס וחמה, כל השנים חרקו ודמם רתח בקרבם כסיר על המדורה. עוד בלילה ההוא נאספו חברי הסנהדרין ויטכסו עצה ביניהם כדת מה לעשות. המהומה והמבוכה היתה גדולה מאד; כלם כאחד החליטו כי אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לפוצץ את הצור העומד על דרכם. אחרים יעצו להיות זרוזים בדבר ולדונו עוד באותו לילה למיתה; אך הדבר היה בלתי אפשר, כי אין לדון איש בלי עדים המעידים עליו בעון המחיב מיתה, וגם יראו את העם, כי בין האורחים הרבים נמצאו אוהבים נאמנים רבים לישוע.

כמעט גמרו ביניהם שיהיה הדבר תולה ועומד עד אחר החג, עד אשר ישובו האורחים הרבים איש לביתו. אך עוד טרם הם מחליטים מה לעשות, והנה הזדמן לפניהם איש אשר הראה להם את הדרך להתנקם בישוע, מבלי לעורר את העם: אחד משנים עשר התלמידים של ישוע בא אל הסנהדרין והבטיחם למסור את ישוע בידם בחצי הלילה, בעוד כל בני העיר שוכבים סרוחים על משכבותיהם, – ובבקר ישמעו אנשי העיר דבר שכבר נגמר ונעשה, כי הסנהדרין, שבעים מזקני וגדולי ישראל, מצאו לנכון לתפוש את ישוע בגלל חטא משפט מות. רק שלשים שקל כסף בקש התלמיד שכר־טרחא ואת הכסף הזה נתנו לו גדולי ישראל בשמחה רבה. “יהודה איש קריות” שם האיש האומלל והנורא ההוא, והשם הזה היה אחרי כן לשם הכנוי בעד כל איש הבוגד ברעהו ומוסר בליעל כמעט בכל השפות המתהלכות בארץ.

אנו יכולים להבין היטב – עפ“י הידיעות שנמסרו לנו – את תכונת נפשו ותאותיו של האיש המשחת הזה, מה הביאו לכך. אנו יודעים, כי בהתחברו אל עדת ישוע האמין באמת ובלב תמים כי ישוע הוא קדוש ישראל וגואלו, הוא אהב אז את מורו בכל לבו והיה מרגיש את עצמו למאושר בכל פעם שראה אמונת העם כי ישוע הוא מלך המשיח העתיד להתגלות בתור גואל האומה. אבל מדה רעה ומגונה היתה בתלמיד הזה. אשר השחיתה כל חלקה טובה בנפשו, והיא: תאוה גדולה לממון. חמדת הממון לא נתנה לו לקלוט אל תוכו את המושגים הנעלים הרוחניים ששמע מרבו, והגשימה בקרבו את הנפש עד כי חשב בלבו, כי מורו הקדוש והטהור יהיה לו לאמצעי למלא תאותיו ותשוקותיו הגסות; הוא חשב כי בעת שישב רבו על כסא ממלכתו, אז יהיה הוא (יהודה) לאחד משרי המלוכה, ואז ימלא את אוצרותיו כסף וזהב (עין גם לעיל, פרק ד'). גם התלמידים האחרים – כאשר כבר אמרנו בפרק הנ”ל – לא הבינו היטב את תעודת רבם בעולמנו, גם להם היו תקוות ארציות וגשמיות, אבל לא בסבת תאות עצמיות פחותות, כי אם בסבת האמונה שנשרשה בלב העם כלו, כאשר בארנו שם. גם הם לא היו “מלאכים”, גם בהם נמצאו מגרעות שונות, גדולות וקטנות, אבל הם התדבקו בלב שלם אל רבם, והוא שִנָה לאט לאט את טבעם ומִזְגָם וְעִדֵן את נפשם מיום אל יום, והחליש בהם ע“י השפעתו את התאוה לתענוגי העולם הזה המושכים אליהם את לב האדם באשר הוא בשר ודם, והרגילם לכסוף אל ה”אוצרות הנצחיים“. לא כן היה עם יהודה: הוא קלע רק אל מטרה אחת, הוא נמשך אחרי תאות הממון ועל כן לא פעלה עליו השפעת מורו מאומה. הוא לא העמיק בקדושת וטהרת הנפש של רבו, הוא חי רק בתקוה אחת: עוד מעט ורבו יהיה מלך בישראל, עוד מעט ובני האדם יכירו את קדושתו של ישוע ויראו באותותיו ומופתיו הרבים כי הוא ה”משיח“, ואז ימנוהו כמובן למלך עליהם, והוא – יהודה – יהיה בודאי לשר האוצר⁴⁷… בימים האחרונים של חיי ישוע, נהפך לב יהודה על רבו לרעה, כי ארכו לו הימים בתקותו וכבר קצרה נפשו לחכות. מה לו ולנדודיו במקומות בלתי נושבים? – שאל יהודה לנפשו – מה לו ול”אותות ומופתים אשר הוא עושה?" כבר יודעים כל בני העם כי אין כמוהו… למה לו תפלותיו יומם וליל? מה בצע בתורתו אשר הוא משמיע לעם? בבואם ירושלימה, בלתי ספק שמח יהודה וחשב כי סוף סוף הגיעה השעה אשר חכה אליה בכליון עינים; אבל מה מאוד נתמלא חרון וכעס בראותו כי העם כבר הריע לפני ישוע וקבלו פניו כפני מלך, והוא – ענו כמו שהיה, עוסק בדברים שעסק בם עד היום, מרפא חולים, מורה לעם דרכי יהוה, מתבודד ומתפלל הרבה, – וכתר מלכות וכסא מלוכה “מאן דבר שמין!” הוא ראה כי תקותו כלתה כענן, ותתלקח בקרבו שנאה ומשטמה לרבו, – ותאותו לממון הראה לו גם מוצא לכסף, במסרו את ישוע בידי גדולי ירושלים המבקשים את נפשו. לא בעמל רב השיג הפעם את הכסף: רק נודע לגדולי ישראל, ראשי הסנהדרין, כי תלמידו של ישוע רוצה למסר את רבו בכסף, מהרו לשקול על ידו הסכום אשר בקש, ויאיצו בו למהר את מלאכתו…

אמנם יחד את הכסף קבל המוסר האומלל גם את המות, כי באותה שעה שראה יהודה את רבו עומד לפני הסנהדרין והם מרשיעים אותו למות (הוא כנראה לא חכה לאכזריות כזו במסרו אותו), באותו הרגע שראו עיניו כי את האיש, אשר הוא ידע באמת כי אין צדיק, קדוש וטהור כמוהו, שפטו השופטים משפט מות, אכלתהו רשעתו. הוא השליך את השלשים שקלים – מחיר הדמים – לפני ראשי הכהנים והזקנים ויצעק כמתיאש: “חטאתי כי דם נקי הסגרתי”, – ומאז לא מצא מנוח לנפשו מחבלי יסורי־נוחם עד כי שם בעצמו קץ לחייו.

נתבונן נא עתה אל תהלוכות ישוע בימיו האחרונים, בעת אשר המות כבר ארב לו.

כל היְקר והגדולה, כל הנשגב וההוד, אשר דברי הימים יספרו לנו על אודות האנשים הגדולים שחיו בעולמנו, כאין וכאפס הם נגד התמונה הנשגבה והנפלאה שאנו רואים בחיי ישוע בשעותיו האחרונות. תלא כל עט, יגע כל פה לתאר את הפאר וההדר של חיי ישוע בכל ימיו אשר התהלך על פני האדמה, ומה גם בימיו האחרונים הנעלים ונשגבים בערכם מכל ימיו הקודמים. כמה שפקוחות עינינו לראות את זיו נפשו בכל ימי חייו, עלינו להודות, כי רואים אנו בימיו האחרונים חזיון נשגב ונעלה שאין דוגמתו בכל חייו הקודמים, אשר גם הם אין להם כל שווי אל השעות הקדושות, שבהן נתבררה הכרתו, כי רצון האלהים הוא, כי הוא יביא את הישועה לכל הנבראים בצלם אלהים, ע"י זה שיתן את נפשו כופר נפשם. קדושתו וטהרתו אינן נראות לנו באופן כל כך בהיר וזך בכל ימיו כמו באותה שעה שעמד על סף עולמנו. לירושלים בא בהכרתו, כי הוא “שה האלהים” וכי בעיר הגדולה ההיא יחרץ משפטו. שנה תמימה נשא את המחשבה הזאת בקרבו – כאשר בנקל היה להכיר את זה בפרקים הקודמים, וביחוד בהתעתדו לבא ירושלימה – וסוף סוף קרבה והגיעה השעה אשר הוא עומד לפני המזבח… באומץ לבב וברוח כביר צעד וקרב אל המקום הנורא, במת החזיון, גי ההרגה ומזבח הדם, ונעלה הוא מעל כל ספק, שאף כי צעד בצעדי ענק נגד המות הנורא וקרב אל הצלוב בלי כל נסיגה לאחור, בכל זאת הרגיש איזה כאב נורא בלבו… לפניו עמדה התמונה הנוראה בכל צבעיה השחורים, צפה והביט אל תוך העתיד, ולפני עיניו עמדו כמו חי רבבות בני העם, הנבחר מאת יהוה להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש, העומדים סביב לבן האלהים בקלות ראש, בליצנות ושחוק, וקובעים את האלהים… נפשו בכתה במסתרים, וכגלי ים סוער סערו בקרבו הרעיונות והמחשבות; הוא ראה בחזיונו תמונות וקוים שונים, ערפלי חשך בקצה זה וברק נגוהות השמש בקצה השני, בלהות ושמחה נצחית, יסורים ושלות־יה, שפלות – ופאר מלכות עולם… בים של דמיונות וחזיונות כאלה צף ובין גליו התאבק ולחם – מלחמת נצחונו.

שגגת רבים היא לחשוב, כי אי אפשר לנו לצייר במוחנו כי המות הציר את נפש ישוע, ורבים אומרים, כי אי אפשר לחשוב כי “בן האלהים” ירגיש חבלי מות, – אך הם אינם אלא טועים. יסורי וחבלי מות בהכרח הוא שיפחידו את נפש האדם, ואצל ישוע, הקדוש והטהור, אולי עוד יותר גדלו החבלים בהגיע שעת הפרדו מן העולם, מאשר אצל איש פשוט. הוא הצעיר לימים בן שלשים ושלש, כעץ בעצם אבו, מלא אהבה וחבה לכל הנבראים בעולם, בקרבו חפץ עז להושיעם ולחלצם מכל צרותיהם, רצונו אמיץ וחזק להחיות כל לב מת ומאוּבן, הוא אשר עוד בו לשד וחיים לגמל פרי מגדים ולרוות צמאון נפשות שוקקות, לחדש פני תבל ולהאיר כל אפסי ארץ ולמלאותה דעה את יהוה, – והנה פתאום – מות! פתאום יקטף העץ בעודנו באבו! הנה באה השעה אשר עליו לאמר ברכת הפרידה לכל חייו המלאים שירת אלוה… האם לא נורא ואיום רעיון תוגה כזה? האם לא תאחזנו פלצות בציירנו את המחשבות האלה רק במוחנו?… ארבעה ימים לפני מותו, באו יונים מתיהדים⁴⁸ מארץ רחוקה "ויקרבו אל פילפוס איש בית־צדה אשר בארץ הגליל וישאלו ממנו לאמר: אדוני, חפצנו לראות את ישוע. ויבא פילפוס ויגד אל אנדרי, ואנדרי ופילפוס הגידו אל ישוע. ויען אותם ישוע ויאמר: באה השעה שיפואר בן־האדם. אמן אמן אני אמר לכם: אם לא תפול החטה אל תוך האדמה ומתה תשאר לבדה, וכאשר מתה תעשה פרי הרבה… עתה נבהלה נפשי… ומה אומר? הצילני, אבי, מן השעה הזאת… אך על כן הגעתי לשעה הזאת: אבי, פאר את שמך!

ויצא קול מן השמים אומר: פארתי, ואפאר עוד! ⁴⁹

הקול הזה חזק ישוע ויאמצהו. הוא הביט מבעד למות, ושם ראה את חייו הנצחיים בחיק אביו שבשמים, וידע כי הוא שר חיי העולם. והוא אמר בחזק רוח לתלמידיו: “בהנשאי מעל הארץ, אמשך כלם אלי”…

ביחוד גדול היה צער ישוע בעד עמו אשר אהב. הוא בא אל עמו לנשאו עד רום שחקים, הוא אהב את עמו אהבה בלי מצרים, ועתה הוא ראה ומכיר כי בזה שידחפוהו, ירביצו קללה נוראה, קללת אלהים, עליהם ועל ארצם. דמעות רותחות זלגו מעיניו בראותו איך בני עמו מחריבים בידיהם את עולמם; הוא ראה את סופה של כנסת ישראל ונפשו השתפכה בקרבו, הוא ראה כי “כנסת ישראל”, אשר נועדה להיות הכלה ולהכנס לחופה עם בן גילה בן האלהים ולבוא אתו אל אפריון מלכות השמים, פניה חורים כפני מת, היא מכה בשגעון ויורקת בפני אוהבה… הוא חפץ לקבל את בניה “כתרנגלת המקבצת את אפרחיה תחת כנפיה” ולא חפצו, ועתה רואה הוא בחזיונו את הנשר גדל הכנפים (מלכות רומא) כבר מעופף ומרחף באויר, ועיניו לטושות אל הפגרים…

כל הלילות בשבוּעתו האחרונה לן בבית חניה, ושעות שלמות התבודד בהר הזיתים. בשעות התבודדותו דאבה נפשו מאד, ואף אחד מתלמידיו – אפילו תלמידו היותר אהוב יוחנן – לא הבינו את מצוקת נפש מורם בימים האחרונים. הוא ראה לפניו את כל העולם כלו, צפה מסופו ועד סופו, והחזיון ההוא, שעמד לפניו, העיק מאד על לבו, הוא ידע והכיר כי הוא נועד להיות גואל כל העולם ומציל כל הנפשות, ועתה עליו לעזוב את עבודתו, למסור את מעשהו לידי תלמידיו. היעשו אלה את חובתם ותעודתם? – שאל לנפשו – האם לא ינצחום המכשולים הרבים? האם אין אחד ביניהם אשר כבר מוכן למסור אותו בעד בצע כסף?…

בכל זאת לא נשאר ישוע יחידי ונעזב גם בהתבודדו ואין איש עמו. שם, בין צללי העצים, בין ענפי הזיתים הנצבים דומם, בין צורי וסלעי ההר הרוממים בקש ישוע את המעין והמבוע, אשר ממנו שטפו אליו כל הימים נחמה ואומץ הנפש, ואם מצא אותו… לפני אביו שבשמים נסך את דמעותיו, הִקריב את לבבו בתפלה ותחנונים אשר מצאו אזן קשבת. ישוע מצא מנוח לנפשו בהתבוננו בסוד הישועה, סוד ורז אלוה, אשר נתן את הגבורה לבנו למלא את תעודתו…

ליל יום שלשה־עשר בניסן הגיע, וישוע ושנים עשר תלמידיו באו אל תוך בית אחד ממוקיריו בירושלים לאכול שם את ארוחת הפסח. טרם בואו עם תלמידיו אל הבית הסיר מלבו כל דאגה ועצב, וברוח שקטה ושלוה בא להפרד מהם לפני מותו… וישוע לקח כלי מים וירחץ את רגלי בחיריו וינגבן במטפחת. שמעון פטרוס חפץ למנוע את רבו מעשות זאת, ויאמר: “אדוני, האתה תרחץ את רגלי?” וישוע אמר לו: “מופת נתתי לכם, למען תעשו גם אתם איש לאחיו כאשר עשיתי לכם… מצוה חדשה אני נותן לכם אשר תאהבו איש את אחיו כאשר אהבתי אתכם, ובזאת ידעו כלם כי תלמידים אתם לי, אם תשכן אהבה ביניכם.” הוא מסר צואה לתלמידיו שלא יתגאו ולא יבקשו משרה וגדולה, לא ישתדלו לרדות, למשול ולהכניע, כי אם לשרת את כל בני האדם, להטיב עמהם ולהצילם מאבדון, לנקותם ולטהרם מעון וחטא. ישוע הראה להם במעשהו זה, כי במלכותו מלכות השמים המשרת הוא האדון, והקטן וענו הוא הגדול. אחרי כן ישב אל השלחן להסב, ואז תקן את “סעודת הערב” שנקבעה לדורות לזכרון לו ולכפרת עון. נאומו האחרון אשר נשא לפני תלמידיו באותו לילה נגע את הנימים הדקים שבלב, בדבריו האחרונים הראה לתלמידיו את רוחו, רוח אלהים, בכל גדלה, זיוה, יפיה והדרה (קרא את דבריו אלה בבשורת יוחנן מקאפיט, י“ג עד ט”ז).

שמחה גדולה וגיל נצחי שבו אז אל לב ישוע, ובהרחבת הלב השתעשע והתענג בחברת תלמידיו, כאילו שכח ברגעים ההם את כל חולשתם ובבטחון חזק ידע כי הם, רק הם ימשיכו את מעשהו ויביאו את בני העולם תחת כנפי האלהים. אף רושם עצב קל לא נראה אז על פניו, אף צל של דאגה לא החשיכה את רוחו, בשלות־יה הביט אז ישר אל תלמידיו היושבים לפניו, הציץ אל תוך נפשם וראה, כי צעד יצעדו קדימה וירחיקו ללכת הלאה הלאה. נפש ישוע התענגה אז מאד, ופניו הבריקו באור אלהים…

אך השעה חלפה מהר, ושנוי עז בא בנפש בן האלהים כשקרבה עתו להענות בידי מבקשי נפשו. בחצות הלילה, אחרי גמרם את ההלל וברכת המזון, לקח ישוע את תלמידיו ויצא עמהם, דרך השער המזרחי, אל מחוץ לעיר. הם עברו את נחל קדרון ובאו אל צלע הר הזיתים, המקום אשר שם היה מתבודד ישוע בימים האחרונים. ועוד הפעם העיקו עליו חזיונות העתיד הקרוב, ונפשו מרה לו… בכלל, עלינו להתיאש מלצייר לעצמנו ציור נאמן ומושג נכון מפנימיותו של ישוע ברגעיו האחרונים ההם, אין מי שיכול לחדור אל תוך הרז הנעלם והסוד הכמוס ההוא. השעה ההיא היתה השעה האחרונה לפני המסר היחיד ומיוחד בידי אנשים קלי הדעת, חנפים, צבועים ודומיהם. באותה השעה צריך היה בן האלהים להיות לקרבן בעד חטאות העולם ולכפר בדמו את פשעיהם…

נוראה היתה המלחמה האחרונה אשר לחם ישוע, אך נשגב היה הנצחון אשר נצח. בעת אשר ישנו התלמידים בגן אשר במורד ההר, נצח ישוע במלחמתו האחרונה אשר לחם עם השטן, עמד בנסיונו, בלע וכלה את מרירות המות בקרבו ויעמוד, נאזר בגבורה, בשמחה וגיל, לקבל את כל אשר הוכן בעבורו והועד לו מאת אביו שבשמים, עמד כמנצח ושחק למות… כן עומד הגבור הכן מול האויב ורואה את הנצחון בימינו, עוד לפני החל הקרב!

 

פרק ט' סוף    🔗

נִגַּשׂ – וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו,

כַּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל

וּכְּרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלְמָה…

כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים

מִפֶּשַׁע עַמִּי – נֶגַע לָמוֹ. ישעיה כ"ג.

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְמוֹ,

וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל גּוֹיִם יְאַשְׁרֻהוּ.

תהלים ע"ב.

ויהי בחצי הלילה… דומיה שאננה על כל אפסים; כל התולדה כלה כמתנמנמת ומהרהרת בסוד הבריאה. הרי יהודה המתנשאים פה ושם שוכבים תחת צללי הליל ומכוסים במכסה השחורה עד הכתפים… זה עתה הוציאו את ראשיהם מתחת למכסה, כמו מתענגים הם לחלום חלומם נגד אור הלבנה היפה אשר זה לפני שעה עמדה מעל לראשיהם בחצי השמים. בעיר ירושלים, העומדת שם מנגד, הכל דומם, אין קול ואין קשב. בהיכל אלהים תדעך המנורה, וקרני אורה האחרונות לוחמות עם החשך… בנחל קדרון זוחל הזרם, כנחש על גחונו, בין השיחים הנמוכים ההוזים שם תחת צללי ההרים ומכה על אבני החצץ מתחת למים, הגבעה העומדת בקומה זקופה נגד הר הבית – הר הזיתים – שוכבת כמתעלפה תחת ענפי עצי הזית הסוככים עליה… רוח חרישית הומיה בין הענפים, והם מתנועעים ומשוחחים ביניהם, כמו ממללים אלה לאלה דברים המביאים אותם לידי רעדה ורתת… מבין העצים ירימו הסלעים ראש ועליהם רסיסי הטל כדמעות עינים… שפתי השושנים, שם מסביב לצורים, סגורות בין החוחים. הכוכבים ממעל צופים ומביטים ישר על הארץ, ורומזים רמזים זה לזה, והירח בפניו החורים התחמק מבעד למכסה העננים הארוכים והוא צופה ומאזין ומקשיב… מבין הדממה נשמע פתאום קול צעדים מרחוק ומגיע לאזני האיש העומד כל הלילה עֵר בחצר גת־שמני. עוד רגע, וכאורב ממקומו מגיח, תתראה פתאום במורד ההר חברת אנשים מזוינים בחרבות וכידונים, ובידיהם פנסים ומנורות קטנים, אנשי חיל ושוטרים ממהרים בפסיעות גסות, הולכים בחזקה ורצים…

לאָן?… נגד מי?…

נגד איש רך וענו אשר לא נגע לרעה מעולם אף יתוש אחד קטן. מחנה גבורים הולכת להתנפל, כעל שודד־ליל מסוכן, על האיש שאיננו מסתיר את עצמו, איננו בורח ומתחבא מפני רודפיו, הולך במנוחה לקראתם, בידו אין כל נשק, כי אם מעיניו נוצץ אור האלהים, זיו שדי…

ויהודה־איש־קריות יבא בלוית אנשי חיל מזוינים, הולך ישר נגד רבו ומוסר אותו בנשיקה – נשיקת מות: זאת הנשיקה היתה לאות לאנשי החיל כי יתנפלו על האיש… ישוע משמיע דברים הדוקרים בלבותם כחרבות, אבל מוסר את עצמו לידם, וכרחל נאלמה לפני גזזיה הולך לפניהם שבוי. הוא מובא לפני סנהדרין אשר נאספו בחצי הליל – לעשות במחשכים מעשיהם, לשפטו בלילה, וכשיאיר היום יודיעו לעם דבר אשר כבר נתברר ונגמר בבית־דין: ישוע, זה האיש אשר חשבתם עליו כי קדוש הוא ושמתם מבטחכם בו, אינו אלא מחרף ומגדף, עוכר ישראל ומסוכן לשלום הארץ, וכבר נגמר דינו למיתה.

שש פעמים סחבו את ישוע והקיפוהו בעיר עד אשר יצא גזר דין מיתתו מכח אל הפועל. ראשונה הוליכוהו אל חנן חותן קיפא הכהן הגדול, מחנן – לקיפא, מקיפא – לפני הבית־דין, מהבית־דין לפונטיוס פילטוס נציב הרומיים, מפילטוס להורדוס אנטיפס מושל הגליל, ומהורדוס עוד הפעם לפילטוס, על כן היתה למלה: “שולחים אותו מפילטוס לפילטוס”, כלומר: מוליכים אותו מזה לזה הלוך ושוב. בכדי להבין את סבת ה“הקפות” האלו, צריכים אנו לדעת את מצב ארץ ישראל וסדרי הממשלה בנוגע לדיני נפשות בעת ההיא: בעניני דת ואמונה של העם אשר הכניעה תחת ממשלתה לא היתה רומא מתערבת. לסנהדרין היתה הרשות, בדברים הנוגעים לדת, לענוש את הפושעים, אבל לא במשפט מות. את זה לא יכלו הסנהדרין לגמור בלי קיום ורשיון נציב הרומיים. מושב הנציב היה בקיסרין, אבל בימי הפסח היה יושב בירושלים – לשמור ולהשגיח על רבבות בני העם לבל יולד בו כל קשר של מרד והתקוממות, וכל דבר עונש בנוגע לעניני הממשלה צריך היה להתברר על ידו. עתה נבין את כל תהלוכות המשפט ההוא:

ראשונה הוליכו את ישוע אל ארמון חנן, יען כי הוא היה אז היותר נכבד בישראל, זקן בן שבעים שנה, ששמש עשרים שנה בכהונה גדולה. יחוסו וזקנותו שמרו על כבודו גם אחרי שנמסרה כהונה גדולה לחתנו קיפא ראש הסנהדרין, והיו קוראים אותו גם כן בשם הכבוד “כהן גדול” וגם נחשב לאחד מגדולי הסנהדרין… חנן לא חקר הרבה את ישוע, כי אם שאלו איזו שאלות, ויצו להוליכו מהר אל קיפא חתנו אשר ארמונו לא היה רחוק מארמונו הוא. קיפא בתור כהן גדול וראש הסנהדרין צוה להוליך את ישוע אל הלשכה בארמונו ששם נתאסף בית דינו של הסנהדרין והוא (קיפא) היה שם ראש המדברים. הם השתדלו לעשות הכל מוכן ומסודר בלילה ובבקר השכם לגמור הדין, למען הביא אותו עוד בערב החג לפני נציב הרומיים שיקיים אותו.

מהרו שונאי ישוע לגמור מלאכתם בלילה, בעת אשר כל יושבי העיר הוזים שוכבים על משכבותיהם; האיצו בעדים להעיד, בשוטרים – להוליכו ולהביאו, הכל בקצרה וזריזות, למען הכחידו מן העולם בזמן יותר קצר. הם לא החלו כסדר ונימוסי משפט, לא שאלו זה את זה, מי האשימו ומה אשמתו? לא שאלו אותו אם יש לו במה להצטדק. ובכלל לא השתדלו לברר הדבר. הם ישבו בדין במחשבה תחלה, כי על הנאשם היה לצאת חייב מיתה מלפניהם. מסובכים היו מאד בהתחלת המשפט ולא ידעו בעצמם אֵיך להחלץ ממבוכתם ובמה להחל את מעשה הרצח, שהיה לו לכהפ"ח ברק של משפט ודין אמת. בראותם כי אין במה להאשימו, החלו לדרוש ולחקור אותו, מה בינו ובין תלמידיו ומה הוא תוכן תורתו אשר הוא מלמד לעם. הם חשבו אולי יתודע להם מדבריו, כי בקש הוא להפיח רוח מרד בעם או בתלמידיו, ועל דבריהם השיב ישוע: “אנכי דברתי מה שדברתי באזני כל העולם ותמיד למדתי בבית הכנסת ובבית המקדש אשר כל היהודים נקהלו שמה, ולא דברתי דבר בסתר. מה תשאלו אותי? שאלו את השומעים מה שדברתי אליהם, הנם יודעים את אשר אמרתי”. אחד מן המשרתים אשר עמד שמה, בשמעו את דברי ישוע אל הכהן הגדול, הכהו על הלחי באגרופו החזק, – – ואף אחד מן השופטים לא גער בו ולא אמר לו דבר על מעשה הנבלה הזאת. כל אחד היה יכול להכיר כבר אז את עוות הדין ורשעת השופטים אשר ישבו על כסאות למשפט בלב מלא חרון אל הנדון.

אחרי כן החלה הצירימוניא של “גביית העדות”. אבל כל ה“עדים” הכחישו זה את זה ועדותם לא היתה מכוונת כלל, עד כי אי אפשר היה למצא איזו תואנה במה לחייב את הנדון. אמנם שני עדים נמצאו, שעדותם היתה כמעט אחת ומכוונת, אבל גם בעדותם לא הצליחו השופטים למצא את הגרעין אשר בקשו – אשמה אשר תחייבהו למיתה גם על פי דין הרומיים, למען יְקַיֵים ויאשר הנציב את גזר־דינם. כל אשר ספרו העדים האחרונים האלה היה רק זה ששמעו את ישוע אומר: “אני אהרוס את ההיכל הזה (בית המקדש) מעשה ידי אדם, ואבנה היכל אחר אשר איננו מעשה ידי אדם (היכל רוחני, מלכות השמים, כמובן)”, ותו ליכא ולא מידי… המבוכה היתה גדולה בין שופטי ישוע, לא ידעו מה לעשות ובמה להחל, כל העדים נחקרו ואל הביאו כל אשמה, שתהיה לפי רצונם ומאוים, על ראש הנאשם. ישוע לא דבר עוד אף דבר וחצי דבר ויעמוד לפניהם דומם, הביט אל העינים הלטושות⁵⁰ לטרף אשר לפניהן, אך כאלם לא פתח פיו. סוף סוף עמד קיפא בחרי־אף ודמו רתח בקרבו, ויצו על ישוע בקול מפקד ומצוה שידבר. הוא בקש בחזקה ובכח להוציא מפיו מלים אשר תחיבנה אותו למות, אבל ישוע לא ענהו דבר. – “האינך משיב דבר?” צעק קיפא בקולי קולות, אך ישוע החריש גם הפעם. – “משביעך אני באלהים חיים”, הוסיף קיפא, “שתאמר לנו אם אתה הוא המשיח בן האלהים!” ואמנם באמצעי נפלא השתמש הפעם ראש הסנהדרין בישראל: הוא ידע כי שם יהוה יקר מאד אצל הנדון, ובזה יוציא מפיו מלין, וגם לא החטיא את המטרה. ישוע, אשר החריש עד כה, הלא יכול היה להחריש גם עתה, – אבל הפעם לא חפץ לשתוק, לא חפץ להאלם דומיה, ובלי כל אימה ופחד השמיע את הבשורה באזני שופטיו ומבקשי נפשו, כי הוא בן האלהים, ויאמר; “אני הוא, אתה אמרת!”

מה גדלה שמחתם של חברי הבית־דין הנבוכים, שלא קוו לזה כלל כי ישוע יענה הפעם, בשמעם את דבריו, האחרונים. כאבן כבדה נגללה מעל לבם, כל העומדים שם התנפלו עליו כזאבים רעבים לטרף, ובכל הלשכה נשמעו הקולות: איש מות הוא! חיב מיתה הוא!!… לגרות את הנאספים ולהוסיף עוד אש על מדורת הקנאה והשנאה קרע הכהן הגדול את בגדיו לפני כל העומדים; מה לנו עוד עדים? – קרא מרוב שמחה – הלא שמעתם את גדופו? – איש מות! איש מות! ענתה המקהלה, וכלם הריקו בפני ישוע, הכוהו באגרופיהם, ומרוב שמחה וגיל התלוצצו בו: “הנבא לנו, המשיח, מי הוא המכה אותך”⁵¹…

הדין נגמר בבקר השכם, הסנהדרין שפטו את ישוע משפט מות, ועוד באותו יום מהרו לגמור את כל הפרטים הנחוצים, ויזרזו להוליכו מארמון קיפא אל ארמון נציב הרומים שיקים את פסק הדין. שונאי ישוע חשבו כי בלי כל מעצור וכבדות יעלה בידם להשיג רשיון מאת פילטוס נציב הרומיים אז להמית את ישוע, אבל טעו טעות גדולה. פילטוס בכל אכזריותו וקשי לבבו (עין למעלה בפרק ב'), נתקשה בדבר ולא מהר כל כך להוציא משפט מות על איש מבלי שיראה בו אשמה המחיבת לזה. ופילטוס שאל: מה היא אשמת הנדון? והם בתחלה ענהו בפשיטות: “לולא היה זה עושה רעה, כי עתה לא הסגרנוהו אליך”, – אבל המענה הזאת לא היתה מספקת. כפי הנראה כבר שמע פילטוס, כי ישוע איננו מורד או מתקומם וכי כל אשמתו היא שדבריו אינם מתאימים לדברי מלומדי ישראל, וע“כ לא חפץ הנציב להתערב בדברים השייכים לדת ישראל ואמר להם, כי בידם לשפטו רק במשפט דתי, היינו לענשו באיזה עונש, אבל לא במיתה. אז הבינו שונאי ישוע, כי הנציב לא יקים את פסק דינם אם לא ירשיעו את ישוע באשמה המחיבת מיתה גם ע”פ חקי רומא, ותיכף מצאו עלילות כאלו: מסית את העם, מונע אותו מתת מס לקיסר, אומר כי הוא מלך המשיח. – בלשכת הסנהדרין האשימו את ישוע בתור “מגדף אלהי ישראל”, ופה, בראותם כי פילטוס איננו חפץ לקים את פסק דינם, בראו מלבם שקרים אחרים, בכדי למתוח עליו קו חשד כי מסוכן הוא לשלום הארץ ומלכות רומא. כבר שמענו איך ישוע אמר בפומבי בפני הסנהדרין כי הוא איננו מורד או מתקומם, ולקחו אשר הורה לעם היה נשמע בבתי כנסיות לפני קהל עם ועדה. אבל הקנאה והשנאה מתרת גם לשקר בכדי להגות מן המסלה את האיש העומד כמכשול בדרך…

כשמוע פילטוס את דבריהם, הכניס את ישוע אל ארמונו (לפני זה עמד לפני ההמון על יד הארמון ברחוב), הרחיקהו משאון והמולת העם הנצב עליו וישאלהו: “האתה הוא מלך היהודים?”, כלומר: האם אמת הוא כי חפצך לרשת את כסא המלוכה בישראל? על שאלתו זאת ענהו ישוע: “אתה אמרת!” (כלומר: כדברך כן הוא, מלך אנכי) “אך מלכותי איננה מן העולם הזה”, ואיננה מפה; מלך אנכי, כי באתי ליסד ממלכה רוחנית, מלכות הלבבות. באתי להעיד לאמת, “כל אשר הוא מן האמת – ישמע בקולי”. וישאל פילטוס ויאמר: "מה הוא אמת? (שאלתו של פילטוס הרומי תראה לנו את התהום הנורא אשר בו נפלה ההשכלה היונית – הפרח היותר יפה של האנושיות הטבעית. הלא גם האנושיות הטובעת ביון מצולה עורגת אל האמת, והבחירים שבהם דורשים בכל לבבם ונפשם למצא אותה, ואם מצא אחד אף צל של אמת, אז ינהרו אליו תלמידים לשתות בצמא את דבריו. אבל ה“מלה האחרונה” של החכמה היונית היתה להתלוצץ על אלה, ובעלי הספק (סקעפטיקער) היו אומרים שהאמת לא היתה ולא נבראה… וע“י זה נפסק הפתיל האחרון שקשר את האדם עם האלהות, והתורה החדשה היתה: נאכל ונשתה כי מחר נמות. מכוס התרעלה של ה”חכמה" הזאת שתה, כנראה, גם פילטוס). – ויבט הרומי על האיש הצדיק העומד לפניו בשחוק ותמהון. אבל על כל פנים נוכח פילטוס לדעת, כי אך מקנאתם בו מסרוהו בידו ועון שקר טופלים עליו. פילטוס ראה לפניו איש ענו, שקט ושלו, והבין היטב את דברי העלילה, ועל כן יצא אל ראשי הכהנים וההמון העומדים לפני הארמון ויאמר: “אני לא מצאתי בו כל עון!”

כחיה רעה ורעבה בעת שבאים לגזול את טרפה מפיה, כן שאגו וצעקו צומאי הדם בשמעם את דברי פילטוס. מאות פיפיות נפתחו ברגע, וקול נורא הרעיש והרעים: מדיח הוא את העם בלמדו בכל יהודה, מן הגליל ועד הנה! רק שמע פילטוס את השם “גליל” ונודע לו מדבריהם כי הוא גלילי והורה לעם בארץ הגליל, נגמר בדעתו להשליך מעליו את כל ה“עסק הבלתי נעים” הזה ולתלותו בצואר הורדוס אנטיפס מושל הגליל, אשר בידו הרשות לשפוט פושע אשר עשה את פשעו במדינת ממשלתו. והורדוס אז בירושלים, כי בא לחוג בעיר הבירה את חג הפסח.

הורדוס מושל הגליל היה איש גא ומתגאה, אכזרי ובליעל לא פחות מפילטוס, קל הדעת ורודף תענוגים כל ימיו. הוא שמח לראות את הנדון בארמונו, הוא קוה כי ישוע יַרְאֶה לפניו איזה אותות ומופתים, איזו נפלאות אשר יפליאו ויבדחו את דעת בני ארמונו, ואף ספק קל לא עבר במוחו כי השבוי ישיב את פניו ריקם ולא ישעשע אותו במעשה פלאיו. אך, כמובן, לא כאשר קוה כן היה. על כל דברי הורדוס ושאלותיו לא ענה ישוע דבר, כי נבזה היה הורדוס בעיני ישוע מאד. הורדוס שכח את מעשה הנבלה אשר עשה בשפכו את דם יוחנן המטביל (עין לעיל פרק ו'), כבר נשכח מלבו כי שפך דם נקי וצדיק, – אבל ישוע ראה בפני הרוצח את כתמי הדם ולא חפץ לְאַבֵד אף מלה אחת בפני איש משחת ואכזר כמוהו, ולא חפץ אף להביט בפני רשע וגס־רוח. אך במה נחשב העני והתפוש בעיני שר הגליל המתגאה? בראותו כי אין בכוחו להציל מפי ישוע אף מלה אחת, החל להתהולל ולהתלוצץ בו, וַיְצַו את אנשי חילו “להבישהו בגד זהורית”⁵² ולהשיבהו לפילטוס, ובכן העמד ישוע עוד הפעם לפני כס המשפט של נציב הרומיים.

פילטוס היה בעל תכונה נשחתה עד היסוד, ובכל זאת קשה היה לו להוציא משפט מות על איש תם ונקי, כאשר ראינו. אבל מצד אחר ירא מלסרב ברצון הסנהדרין, כי הממשלה הרומית לא חפצה למרר את רוח ראשי ישראל ביראתה פן יבואו לידי התקוממות ומרד וע“כ צותה במפגיע על פילטוס למלא את משאלותיהם בכל שאפשר. הפעם, כאשר הושב אליו ישוע, היה נבוך ולא ידע מה לעשות, ומאד מאד חפץ “להציל את הכבשה ולהשביע את הזאבים”, ואת זה נסה באופנים שונים. הוא פנה אל ההמון ואמר” “איסרנו בשוטים ואתירנו”. בזה רצה פילטוס לקרר את משטמת שונאי ישוע ולהציל את הנדון ממות, וחשב כי בזה יקים משפט צדק. פתאום באה מחשבה אחרת יותר טובה במוחו, ומנע את עצמו מיסר את ישוע בשוטים. הוא נזכר כי מנהג הוא להתיר חבוש אחד מבית האסורים בכל שנה בערב הפסח (ובבית האסורים היה אסור אז איש שודד ורוצח ושמו בר־אבא) ועל כן פנה פילטוס אל ההמון ויאמר: “הן מנהג הוא שאשלח לכם איש אחד חפשי בערב הפסח, היש את רצונכם שאקרא דרור לישוע?” “לא!” – ענו כל הנצבים – “התר לנו את בר־אבא!” “ומה אעשה לישוע?” – שאל פילטוס ויקו כי יאמרו: פטר גם אותו. “לא!” – צעקו כלם בקול גדול – “התר לנו את בר־אבא!!” עוד הפעם הוסיף פילטוס לאמר, כי חפצו להתיר את ישוע. אולם כחיות רעות שאגו בני ההמון, וישתיקו את המספר המעט של המתנגדים לזה באהבתם את ישוע: “הצלב אותו!… הצלב!!” “מה עשה זה רעה?” – קרא פילטוס – “כל משפט מות לא מצאתי בו”. “יצלב! יצלב!!” – ענתה צעקת הכהנים ובני האספסוף. ובזה נדמו רגשי יושר המעטים שהיו בלב האכזר פילטוס, כי ראה שזה הוא חפץ ההמון ויחליט לבלי לסרב עוד, כי ירא אולי יבוא הדבר לידי התקוממות, ומנוחת עצמו יקרה בעיניו יותר מיושר וצדק… אבל להשתחרר לגמרי מן הרושם העז שעשה עליו ישוע בענותו ותומת לבו לא יכול פילטוס, למרות כל תכונתו הנשחתה, ואת זה עוד נראה הלאה.

פילטוס מסר את ישוע בידי אנשי החיל ליסרהו בשוטים – כמנהג הרומיים אז לעשות לנדון למיתה – ולעשות בו כחפצם. אנשי החיל לקחו את ישוע אל חצר משמרתם ושם ענוהו בעזות ופראות נוראה, שם הכוהו, פצעוהו, לעגו, התלו והתלוצצו בו. אנו רוצים לעבור בשתיקה ולא לציר את השחוק המכאיב לב ההוא, אין אנו רוצים לצייר את התמונה השחורה ההיא, כי תבהיל את הנפש ותשפיל את ערך בני האדם, בזכרנו כי מבני אדם סבל הטהור והקדוש מה שלא יסבל היותר נבזה וחוטא שבעולם. יתר לבנו ובושה תכסה פנינו בזכרנו כי ברואים פראים כאלה גם הם נחשבו על המין האנושי! אכזריותם הנוראה היתה להם לשעשועים ועונג; הם הזעיקו את כל בני הגדוד והלבישו את ישוע אדרת ארגמן קרועה והושיבוהו על כסא, תחת שבט מושלים נתנו בידו קנה, שרגו מקוצים עטרה והעיקוה על ראשו, והקוצים החדים נדבקו במוחו… אחרי כן עברו לפניו וכרעו על ברכיהם, הריקו בפניו, חטפו מידו את הקנה והכוהו בו על ראשו, – ואחרי התלוצצם בו לשובע נפשם הביאוהו לפני פילטוס. המון האספסוף אשר חכה על יד שער הארמון, בראותם את ישוע מולבש האדרת הקרועה ובעטרת הקוצים על ראשו, מלאו שחוק פיהם… ופילטוס, בראותו את ישוע במצבו זה, נתעוררו בלבו למרות רצונו, עוד הפעם רגשי רחמים עליו. הוא הציג את ישוע לפני ההמון וקרא: “הנה האדם!” לאמר: ראו נגד מי אתם מתיצבים! את נפש מי אתם מבקשים? את נפש איש ענו ונדכה אשר אף קנה רצוץ לא ישבר. פילטוס חשב אולי בדבריו אלה ישכך את חמת שונאיו ומקנאיו, אך הוא טעה טעות גדולה. עוד יותר גדלה המדורה בלבבות הריקים מכל רגש חמלה ורחמים. עוד יותר התגרו, באמרם: אי נדכה כזה מתפאר לאמר כי הוא – משיח ישראל… – “הצלב! הצלב!!” – צעקו עוד הפעם. והמהומה רבתה מאד – “תורה יש לנו, ועפ”י תורתנו חייב מיתה הוא, כי עשה עצמו בן האלהים". דבריהם האחרונים החרידו את לבב פילטוס, כי בתור איש רומי שמע עוד בילדותו ספורים רבים מגבורים אנשי שם אשר כנו בשם “בני־אלהים”⁵³, ועל כן התירא בשמעו כי ישוע הוא בן אלהים ולבו נקפא בדבר הזה. הוא לקח את ישוע מבין ההמון וישאלהו: “מאין אתה?!” אבל ישוע לא ענהו דבר… “אלי לא תדבר?!” – קרא פילטוס – “הלא ידעת כי יש לאל ידי לצלבך, ויש לאל ידי לשלחך”. על דבריו אלה ענהו ישוע:

“לא היתה לך רשות עלי, לולא נתנה לך מלמעלה”.

כאשר יצא פילטוס הפעם אל ההמון, הכירו בפניו כי מבקש הוא עוד הפעם לפטר את הנאשם. ותרב המהומה ויקראו בקול גדול: “אם תשלח את זה, אינך אוהב לקיסר, כי כל העושה עצמו מלך מורד בקיסר הוא!” בדבריהם האחרונים קלעו שונאי ישוע, כמובן אל המטרה, הביאו מורך ובעתה בלב פילטוס ושמו חבל על צואר נציב הרומיים להטותו לחפצם ולמאוים. עתה ראה כי אין לפניו דרך אחרת כי אם למסר את ישוע בידם לצלב, כי ירא את העם פן יכתבו עליו שטנה לרומא כי פטר מורד בקיסר, ובעל כרחו ענה פילטוס אמן, וקים פסק־דינם של הסנהדרין. פילטוס רחץ את ידיו במים לעיני גדולי ישראל והעם העומדים לפניו, ויאמר: “נקי אנכי מדם הצדיק הזה!”…

על דברי פילטוס האחרונים ענו כל הנצבים:

“דמו עלינו ועל בנינו!”…

(גזר־דין נורא חתמו אז אחינו בני ישראל על עצמם, גזר דין איום הנמשך עד היום הזה ואשר לא יקרע ולא ימחל עד אשר “ישובו ובקשו את מלכם, והביטו אל אשר דקרו וספדו עליו משפחות משפחות כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור” – זכריהו י“ג י’–י”ד – ור אז “יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים” (שם י"ד, א')!).

פילטוס הרומי, בראותו כי בעל כרחו צריך להכנע תחת דעת הקהל, הראה הפעם את תכונתו הגסה, ובקש עכ“פ להנקם ביהודים ולהתל בם. את זה עשה באופן משונה ומוזר אחרי הנהגתו הקודמת; הוא העמיד את ישוע לפני האספסוף וחל להתלוצץ: “הנה מלככם!” – “טול, טול לצלב אותו!” צעקו בני העם. ופילטוס הוסי ללעג בהם: הצלב אצלב את מלככם?” – “אין לנו מלך” – קרא העם בקולי קולות – “כי אם קיסר!”…

שונאי ישוע – כאשר אמרנו – הצליחו להביא מורך בלב פילטוס הרומי המגושם, האכזר ואביר הלב, אשר הן הוא בעצמו אמר: “הנה חקרתי את האיש לעיניכם ולא מצאתי בו כל אשמה מן הדברים אשר אתם טוענים אותו”, והוא בעצמו מסר אותו בידיהם לצלבו כשחוק היה בעיני הרומי וכדבר של מה בכך לקים פסק־דין של מות על איש נקי וצדיק, אשר הוא ידע כי מקנאה מסרוהו בידו, וכשחוק היה בעיניו גם למסר את ישוע בידי אנשי החיל והאספסוף להוליכו אל במת המטבח ולשפך את כל חמתם עליו בשעות האחרונות לימי חייו.

בהמולה וצעקות סחבו את הנדון מארמון פילטוס. אנשי החיל הרומיים, אשר בידיהם נצלב, הוליכוהו, וכהני ישראל והמון מן העם אחריהם סבבוהו ולוהו, כי הם לקחו את אחריות המעשה עליהם ועל צוארם. נוראה היתה התמונה האיומה ההיא: לפני רבבות יהודים בני ארצות ומדינות שונות, בתוך כל אחיו בני עמו נרצח הגואל האמתי ונפל לקרבן לקנאתם ושנאתם. כל בני העם, כמשפחה אחת, כבית־אחד, נתאספו והקריבו בערב הפסח – שנת שלושים ושלוש לספירת הנוצרים, שלושים ושבע לפני חורבן בית שני – את קרבן הפסח, שה תמים – “שה האלהים”…

בין ההמון הגדול אשר התעוללו והתלוצצו כפריצי חיות, בין שכורי הנצחון (אוי לנצחון שמאבד את המנצח!…) והנקמה, הלכו גם אנשים ישרים וענוים אשר נפשם בכתה בקרבם לראות את המחזה הנורא ההוא, נשים צדקניות הלכו אחרי ישוע ויקוננו מכאב לב, אז פנה ישוע אל המקוננות ואמר:

– “בנות ירושלים! אל תבכינה עלי, כי על נפשכן בכינה ועל בניכן, כי הנה ימים באים – ואמרו: אשרי העקרות, ואשרי המעים אשר לא ילדו, ואשרי השדים אשר לא היניקו”… (לוקס כ“ג. כ”ח־כ"ט).

מקום ההרגה היה מחוץ לעיר לנקרא בשם “גלגלתא”. כפי הנראה מדברי המבשרים, היה המקום ההוא מישור רחבת ידים, מקום לאלפי רואים, ועל יד המישור דרך המלך, ובעבור זה מלבד ההמון הרב שהלכו אחרי המומת נתאספו עוד עוברים ושבים רבים לראות במחזה הנורא ההוא. גם בצליבת ישוע נשתתפו רבים מהעוברים ושבים יחד את ההמון הגדול אשר עמדו שם לראות ברצח אשר נעשה עם הצדיק ותמים ולהתלוצץ אתם יחד בשעה המרה ההיא.

מיתת הצליבה היתה המיתה היותר נוראה בין כל מיני המיתות. הרבה כאבים היה על ההרוג לסבול עד אשר נפחה נשמתו, ורק שודדים ורוצחים, פחותי ובזויי העם – כמו העבדים – היו נדונים במיתה זו. על “שתי וערב” של עץ היו תולים את המומת ובמסמרות ברזל גדולים חזקו את ידיו ורגליו אל העץ. הצלוב לא נפדה מהר ממכאוביו ע"י המות, לפעמים פרפר בין החיים ובין המות ימים אחדים, תחת יסורים וענוים קשים ומרים מאד. מרגע הצליבה עד הרגע אשר פדה המות את האומללים האלה ממכאוביהם, להטה בגֵוָם כאש וצמאונם גדול היה מאד. בכל תנועה קלה הרגישו את דקירות המסמרות, ומכאוביהם לא תוכל לצייר כל עט… אין אנחנו חפצים ויכולים להאריך בתואר המיתה המשונה ההיא, כי דמנו יקפא בעורקינו, היד רועדת, והעט נופלת מתוכה…… אך זאת תנחמנו, כי כמו השמש בבואו ישלח קרני אורו אל ערפלי העב אשר בקצה השמים, והעננים השחורים יברקו כספירים ויפארו את הטבע, – כן האיר ישוע באורו הגדול, ברגעיו האחרונים, את הצלוב, ומאז חדל הצלוב מהיות עוד לאות חרפה, ויהי לאות כבוד ויקר, לתכשיט ואות זכרון נצחי וקדוש.

הנצלבים יכלו להניע בראשם ולדבר כל עוד אשר לא אפס כחם. כל הדורות רואים את לבבו הקדוש והטהור של ישוע ויבינו כל אשר היה בפנימיותו בשעה המרה ההיא. אנו רואים, כי תכונתו הקדושה והנפלאה אשר ראינו בו כל ימי חייו, היא בקרבו גם בעת שהוא מסומר אל הצלוב ותולה נגד רבבות שונאיו מחרפיו ומגדפיו. גם בעת אשר המסמרות הגדולים תחובים בבשרו, לא נתיבשה אף טפה אחת מִיַם אהבתו⁵⁴ הגדולה לכל בני האדם, לבו מלא אהבה רבה, אהבה בכל נפשו, רחמים וחמלה לכל המין האנושי, ואהבתו כל כך גדולה, עד כי הוא שוכח את יסורי ומכאובי הבשר; וברגעים שנשמע קול דפיקת המקבת אשר בהן סמרוהו אל העץ, נשמע קול ישוע – המבקש סליחה ומחילה בעד עון רוצחיו. הוא צועק ומתחנן אל אביו שבשמים – “אבי סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים!”…

………….

בעת שישוע כבר היה מסומר אל העץ, רחם על חוטא ופושע שנצלב אצלו⁵⁵. הוא מתבונן אל החוטא המהרהר בתשובה. וכאשר שמע מפיו מלים המביעות את תשובתו, הוא מנחם את המומת ואומר לו: “היום תהיה עמדי בגן־עדן”. הוא איננו שוכח גם את אמו האומללה העומדת על יד הצלוב, ומרמז לתלמידו האהוב יוחנן (המבשר) לאסוף אותה אל ביתו ולהיות כבן לה מנחמה ומעודדה, תומכה ומחזיקה.

כן, היחיד והמיוחד בעולמנו חי, סבל ומת בעבור זולתו!

המכאובים היותר נוראים שסבל ישוע הם כאבי הנפש ויסורי הרוח, הוא, הקדוש והטהור, רואה ומרגיש ברגעיו האחרונים איך ים הפשעים והעונות של כל העולם כלו, של כל הדורות והזמנים, שוטף עובר על ראשו; הוא בן האלהים, רואה את כח האפלה והחושך עולה מן התהום לנגוע בעקבו; הוא, אשר תמיד דבוק היה לאביו שבשמים רואה איך ה“סטרא אחרא” משחקת לפניו בשחוק נורא – שחוק הגיהנם; הוא שומע את הרעש ורואה איך להבות אש התפתה וצלמי בלהות השאול מתאמצים לקרב אליו; הוא מרגיש איך כל העולם כלו מעיק עליו, כל גבעות החטאים והעונות עמוסות ורובצות על נפשו; הוא מרגיש את כובד הצרור הנתן על שכמו; הוא, אשר לא טעם טעם חטא, הוא ממלא את רצון אביו שבשמים, הוא ממלא את “סוד הישועה” ומקים את הגזרה שנגזרה מלפניו ית"ש… והוא שותה באהבה את כוס התרעלה על טפתה האחרונה…

עוד הפעם נושא ישוע את עיניו השמימה, וחשך נורא יכסה את פני האדמה, שמי ירושלים מתקדרים בעבים אפלים ושחורים. בכל אפסים נראה כאילו בא יום הדין, יום יהוה הגדול והנורא… דומיה בגלגלתא, כמעט נעזב המקום מאדם… “פרוכת היכל יהוה נקרע לשני קרעים”, דומם תולה ישוע על הצלוב, אפילה מסביב וכהה בפנימיותו, שערי שאול נפתחים, צלמי בלהות יתאספו סביב לגוסס… סאת היסורים נתמלאה… הנה ילד השמים מתחבק, מתדבק ומתקשר אל אביו שבשמים ומעומק לבבו הוא קורא:

– “אלי, אלי, לה עזבתני?!”…

העבים מתפזרים. השמש שלח קרני אורו אל הארץ, אור יופיע על ירושלים וגלגלתא, ובפנימיותו של ישוע מבריק זיו שדי… ישוע נצח!… כנצחו את השטן ונכליו, כן נצח את מלאך המות ומוראו…

וכגבור בנצחו את האויב קרא ישוע:

– “נעשה ונגמר!”…

פני ישוע מבריקים בהוד אלהים ושלוה קדושה תנוח על צלם תבניתו…

– “בידך אפקיד רוחי!”

הוא קורא ובאותו רגע מטה את ראשו… ישועת אלהים נולדה!…

עוד באותו יום, לעת ערב הובא ישוע אל קבר ישראל. יוסף הרמתי – תלמיד ישוע בסתר – אחד מקציני ישראל, בקש רשות מפילטוס לקבר את המת, והנציב הרומי נעתר לבקשתו. יוסף הרמתי ואחדים ממכבדי שם ישוע לקחו את גוית המת ויחתלוה בתכריכין וימרחוה בבשמים, כמנהג היהודים אז לקבר מתיהם. רק האנשים האלה התעסקו בקבורתו וחלקו לרבם את כבודו האחרון. יתר התלמידים נפזרו ונפוצו לכל רוח, ויתחבאו מפחד ובושת, ואמונתם נחלשה מאד מעת אשר ראו את רבם בידי שונאיו. רק יוחנן התאמץ באמונתו ועמד אצל מורו על יד הצלוב, אך גם בו לא היתה האמונה כבתחלה…

הנה, המורה והמנהיג מת. התלמידים נפזרים ונחבאים, ועתה – מה יהיה קץ המעשה אשר לו הקדיש ישוע את כל חייו? כל אחד אשר שאל אז לנפשו את השאלה הזאת הלא חשב בטח, כי כל העמל עלה בתהו וכל המפעל עד כה היה כחלום ליל; שונאי ישוע היו שמחים ועליזים וחשבו כי כבר הגיעו אל המטרה אשר אליה התאמצו לבוא. את האיש אשר עמד על דרכם כבר הגו מן המסלה, את כביר הרוח אשר הכם בשבט פיו והראה את כתמי נפשם כבר הכחידו מן העולם. תלמידיו כבר מתחבאים ומתיראים להראות על פני חוץ, ההמון כבר מהתל ב“נוצרי” ובחלומותיו. תאות הפרושים והסנהדרין כבר נתמלאה. חנן וקיפא החליקו את כרסיהם מרוב עונג. פילטוס והורדוס כבר שכחו את כל הצחוק ויבקשו להם עונג ושעשועים בין בני חברתם, אכול משמנים ושתה יין… העם הישראלי שמח ועלז בשמחת החג. רק מרים אם ישוע ועוד נשים צדקניות אשר ראו את גדולת ישוע בחייו, בני בית חניה ועוד מעטים הנלוים אליהם בכו ואבלו. יוחנן, אשר לו הניח ישוע ירושה טובה – לדאג לאמו, הוא היה האחד אשר התאמץ לנחם את האם האומללה ושכולה, אך בפיו לא נמצאו דברי תנחומים, כי גם אצלו נחשב ישוע למת ומעשהו – לעבר ובטל מן העולם… האמנם כן היה?

“ואחרי מוצאי השבת כשהאיר לאחד בשבת באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר: והנה רעש גדול היה כי מלאך יהוה ירד מן השמים ויגש ויגל את האבן מן הפתח וישב עליה: ומראהו כמראה הברק ולבושו לבן כשלג: ויבהלו השומרים מפחדו ויהיו כמתים: ויען המלאך ויאמר אל הנשים אתן אל תראין הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות: הוא איננו פה כי קם כאשר אמר באנה וראינה את המקום אשר שכב שם האדון: לכנה מהר והגדתן לתלמידיו כי קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראוהו הנה אמרתי לכן: ותמהרנה ותצאנה מן הקבר ביראה ובשמחה גדולה ותרוצנה לספר אל תלמידיו: הֵנה הלכות לספר אל תלמידיו והנה ישוע נקרה עליהן ויאמר שלום לכן ותגשנה ותאחזנה ברגליו ותשתחוין לו ויאמר אליהן ישוע אל תיראן לכנה והגדן לאחי וילכו הגלילה ושם יראוני”. (מתי כ"ח א’–י').

………………….

ימים אחדים אחרי מות מורם החלו התלמידים להתאסף מחדש, כל אחד ממקום מחבואו. גם המאמינים בגליל ישבו יחדו ויזכרו את אדונם ומושיעם. שמו נשא על שפתותיהם ותמונתו כמו חיה מרחפת ביניהם…

וישוע הופיע לעיניהם.

“ויהי ביום ההוא” – מספר לנו המבשר יוחנן – "והוא אחד בשבת לעת ערב, כאשר נסגרו דלתות הבית אשר נקבצו שם התלמידים – מיראת היהודים, ויבא ישוע, ויעמוד ביניהם, ויאמר אליהם: “שלום לכם”.

אחרי כן נראה ישוע גם לשנים מתלמידיו בדרך. ועוד פעם הופיע ישוע על אחד ההרים לעיני חמש מאות אוהביו וחושבי שמו.

כן, ישוע קם מקברו. באמונה הזאת חיו התלמידים וימצאו די כח להמשיך את מפעלו ומעשהו. לולא זאת מי יודע אם לא היה כל מפעלו עבר ובטל מן העולם? תלמידי ישוע היו אנשים פשוטים וראו את כל אשר עשו הסופרים והפרושים והסנהדרין, גדולי ומלומדי ישראל לרבם, הם כלם ראו את הלעג וההתולים אשר התלו בו כל בני העם ואת המיתה הבזויה אשר סבל, ועליהם פעלו כל הדברים האלה לרעה מאד. אמונתם נחלשה כמעט לגמרי, הם נפוצו ונפזרו והחביאו את פניהם מבושת. ואם לא היו רואים בעיניהם את רבם חי, אם לא היו יודעים ברור כי במורם נתקימו כל הדברים אשר אמר בחייו, כי הוא בן האלהים החי וקים לנצח, – כי אז לא היה נולד בקרבם כח אדיר ונשגב, כח רוחני חזק אשר חדש את כל העולם כלו וברא תקופה חדשה לגמרי בחיי כל העמים וסדרים חדשים וטובים בכל קצות התבל.

באמונה הזאת נוסדה בחג השבועות הראשון אחרי מותו העדה הראשונה של ישוע המשיח בירושלים. שאון שונאיהם נכר להם מסביב ויהמה כהמית ים, אך בקרבם, בהאספם יחד, חי גואלם ומושיעם, וחי גם דברו אשר אמר אליהם על דבר מורא אמתי ומורא מדומה:

– “ואני אומר לכם, ידידי: אל תראו מן הממיתים את הגוף ואחרי כן אין לאל ידם להרע עוד. אבל אורה אתכם את אשר תיראו: יראו – את אשר בידו להמית, ואחר – להשליך אל גיהנם. אכן אני אומר לכם: אותו תיראון” (לוקס י"ב, ד’–ה').

וגם את דברי הנחמה על דבר עין יהוה הפקוחה⁵⁶ להגין עליהם:

– "הלא תמכרנה חמש צפרים בשני אסרים, ואין אחת מהן נשכחת לפני האלהים.

ואתם – גם שערות ראשכם נמנות כלן, לכן אל תיראו: יקרתם מצפרים רבות." (שם ו’–ז').

וגם את דברי המשפט בקץ הימין:

"כל אשר יודה בי לפני האדם, גם בן האדם יודה בו לפני מלאכי אלהים;

והמכחש לפני האדם הוא יכחש לפני מלאכי אלהים". (שם פסוק ט').

והם האמינו. והעדה הלכה הלוך וגדול. כל עקרי אמונתם נכללו בשלש מלות: “ישוע המשיח אדוננו”, כלומר: ללכת בדרכיו ולדבקה בו. עקרי העבודה היו אצלם באהבת אחים בלתי מוגבלת. לכלם היה רוח אחד ולב אחד, וגם כיס אחד. “כל המאמינים התאחדו יחד, וכל אשר היה להם היה לנחלת כלם. וימכרו את אחזתם ואת רכושם ויחלקו לכלם. לאיש ואיש די מחסורו. ויום יום היו שקדים להיות במקדש־לב אחד, ויבצעו את הלחם בבית בבית. ויאכלו את מזונם בגילה ובתום לבב, וישבחו את האלהים; וימצאו חן בעיני כל העם, והאדון הוסיף יום יום על העדה את הנושעים” (מעשי השליחים ב', מ“ד–מ”ז).

האנשים הפשוטים ההם השליכו את נפשם מנגד, ובכל כח ועוז הפיצו את הבשורה כי ישוע הוא המשיח גואל ומציל העולם מאבדון, ובשורתם נכנסה בלב בני העמים אשר לעגו לכל המדות הטובות והישרות ואשר רחוקים היו מאמונה טהורה כרחוק מזרח ממערב. לא ע"י אמצעים המנסים⁵⁷ להסתפח אל אמונה זו, לא בכח חרב ומלחמה הכניסו תלמידי ישוע את האמונה המשיחית בלב מאמיניה, כי אם ברוח הכביר אשר בקרבם.

מה גדול כוחה של אמונה אמתית! אלה התלמידים אשר לא יכלו בעצמם להחלץ בנקל מדעות קדומות המורגלות בין בני העם, אלה התלמידים אשר נרתעו לאחור בעת שראו את רבם נבזה ומעונה בידי מבקשי נפשו, הם נתלבשו ברוח אלהים ועוז הנפש, וישמיעו בחוצות ירושלים, לפני אלה האנשים אשר הוליכו⁵⁸ את רבם וענוהו, כי ישוע הוא חי וקים וממלכתו קימת לעד, – ולא חתו ולא זעו מפני כל. ואלה התלמידים העניים והחלשים יצאו אל ארצות העמים אשר בזו אותם ואת עמם, וישמיעו את קול שופר הישועה, ויורו לעמים, כי זה הנבזה והנענה – ישוע שנצלב בירושלים – הוא המלך המושיע אותם; אלה התלמידים, אשר זה עתה היו כנדהמים וחשבו כי עם ישוע מת גם מפעלו, נעשו פתאום לגבורי הרוח, אשר שפכו את דמם כמים על מזבח האמונה בישוע הנצלב.

כן – נוכל לאמר בפה מלא – עדות המבשרים היא נאמנה: ישוע הנצלב קם ויחי, והוא חי וקים לעד. כתשע עשרה מאות שנה עברו מאז עד היום וישוע – חי לפנינו. מפעלו אין לו היום אותו התואר הדל בחצוניותו אשר היה לו בראשית הימים, היום מפעלו חזק, גדול, יפה, נהדר, מפואר ומלא נצחון. שום מפעל שבעולם, מימי אדם הראשון עד היום הזה, אינו דומה למפעל ישוע. התולדה קוראת ואומרת: ישוע קם מעם המתים, ישוע חי וקים! הוא מגדיל ומחזק את מפעלו גם היום ע"י מאמיניו, והוא סוף סוף ינצח את כל העולם; כל אפסי ארץ יראו את ישועתו וכל בני האדם יבואו תחת כנפי ממשלתו, וגאולתו תהיה גאולה שלמה לכל הנבראים בצלם האלהים, ותתקן עולם במלכות שדי. “יהי שמו לעולם, לפני שמש ינון שמו, ויתברכו בו, כל גוים יאשרוהו”. “וברוך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ, – אמן ואמן”.